נאום ברק אובמה באוניברסיטת קהיר
התחלה חדשה, נאום שנשא נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ב־4 ביוני 2009, בפני סטודנטים, פקידי ממשל וראשי השלטון המצרי.
התחלה חדשה
עריכהתודה רבה לכם. אחר צהריים טובים. כבוד הוא לי לבקר בעיר הנצחית קהיר, כאורחם של שני מוסדות בלתי רגילים: במשך יותר מאלף שנה, עמדה אל-אזהר כמשואה של לימודים איסלאמיים, וכבר יותר ממאה שאוניברסיטת קהיר משמשת מקור הקידמה המצרית. יחדיו, אתם מייצגים את ההרמוניה שבין מסורת לקידמה. אני אסיר תודה על הכנסת האורחים שלכם ושל העם המצרי. אני אף גאה לשאת עמי את רצונו הטוב של העם האמריקאי, ולשאת ברכת שלום מהקהילות המוסלמיות בארצי: אסלאמו עלייכום[1].
אנו נפגשים בימים של מתיחות רבה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם - מתיחות המושרשת בכוחות היסטוריים הניצבים מעבר לכל דיון על מדיניות עכשווית. מערכת היחסים בין האיסלאם למערב כוללת מאות שנים של דו קיום ושיתוף פעולה, אך גם עימותים ומלחמות דת. קרוב יותר אלינו, ניזונה המתיחות על ידי הקולוניאליזם, ששלל את זכויותיהם ואפשרויותיהם של מוסלמים רבים, ועל ידי מלחמה קרה שבה לעתים קרובות מדי, התייחסו למדינות בעלות רוב מוסלמי כאל שליחים, ללא התחשבות בשאיפותיהן שלהן. יתר על כן, השינוי הסוחף שהביאו עמן המודרניות והגלובליזציה הוביל מוסלמים רבים לראות את המערב כעוין למסורות האיסלאם.
קיצונים אלימים ניצלו מתיחויות אלה בקרב מיעוט מוסלמי קטן אך רב השפעה. פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, ונסיונותיהם המתמשכים של קיצונים אלה לפעול באלימות כנגד אזרחים, הובילו חלק מהאנשים בארצי לראות את האיסלם באופן בלתי נמנע כעויין לא רק כלפי אמריקה ומדינות מערביות, אלא גם כלפי זכויות האדם. כל זאת יצר יותר פחד ויותר חוסר אמון.
כל עוד מערכת היחסים שלנו תוגדר על ידי המפריד אותנו, נעצים את אלה שזורעים שנאה על פני שלום, ושמקדמים עימותים במקום לקדם את שיתוף הפעולה שיכול לסייע לכל בני עמינו להשיג צדק ושגשוג. ומעגל זה של איבה וסכסוך חייב להסתיים.
באתי לכאן, לקהיר, כדי לשחר אחר התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם; כזו המבוססת על אינטרס הדדי וכבוד הדדי; וכזו המבוססת על האמת ולפיה אמריקה והאיסלאם אינם סותרים זה את זה, ואינם צריכים להתחרות זה בזה. במקום זאת, יש לראות בהם חופפים וחולקים עקרונות משותפים - עקרונות של צדק וקדמה; של סובלנות וכבודם של כל בני האדם.
אני עושה זאת תוך שאני מכיר בכך שהשינוי אינו יכול לקרות בן לילה. אני יודע שהיו הרבה פרסומים בנוגע לנאום הזה, אך אף נאום בודד לא יכול לבטל שנים של חוסר אמון, ובזמן שניתן לי באחר צהריים זה איני יכול לענות על כל השאלות המורכבות שהביאו אותנו עד הלום. אבל אני משוכנע שכדי שנוכל להתקדם, עלינו לומר זה לזה בגלוי את אשר בליבותינו, ואשר לעתים קרובות מדי נאמר רק מאחורי דלתיים סגורות. חייב להיות מאמץ מתמשך להקשיב זה לזה; ללמוד זה מזה; לכבד זה את זה; ולחפש אחר מכנה משותף. כפי שאומר לנו הקוראן הקדוש, "דעו את האלוהים ואמרו תמיד אמת". זה מה שאנסה לעשות היום - לומר את האמת כמיטב יכולתי, עניו בפני גודל המשימה שלפנינו, ונחוש בדעתי כי האינטרסים שאנו חולקים כבני אדם חזקים הרבה יותר מהכוחות שמפרידים בינינו.
האיסלאם הוא חלק מן המערב ומאמריקה
עריכהחלק מהאמונה הזו נבנה מנסיוני האישי. אני נוצרי, אבל אבי בא ממשפחה קנייתית הכוללת דורות של מוסלמים. כנער, חייתי שנים אחדות באינדונזיה ושמעתי את קריאת המואזין בעלות החמה ובשקיעתה. כגבר צעיר, עבדתי עם קהילות בשיקאגו בהן רבים מצאו כבוד ושלווה באמונתם המוסלמית.
כתלמיד היסטוריה, ידוע לי מהו חובה של הציוויליזציה לאיסלאם. היה זה האיסלאם - במקומות כמו אל-אזהר - שנשא את אור ההשכלה במשך מאות רבות כל כך, סולל את הדרך עבור הרנסאנס האירופי והנאורות. היתה זו החדשנות בקהילות המוסלמיות (עצירה למחיאות כפיים) היתה זו החדשנות בקהילות המוסלמיות שהביאה לפיתוח הוראת האלגברה; המצפן המגנטי שלנו ומכשירי הניווט; בקיאותינו בעטים ובדפוס, הבנתנו את אופן התפשטותן של מחלות ואיך ניתן לרפאן. התרבות המוסלמית העניקה לנו קשתות ענק וצריחים מזדקרים; שירה נצחית ומוזיקה אהובה; קליגרפיה אלגנטית ואתרים של התבוננות. ולאורך ההיסטוריה, האיסלאם הוכיח באמצעות מלים ומעשים שיש מקום לקיומם של סובלנות דתית ושיוויון בין הגזעים.
ידוע לי גם כי האיסלאם תמיד היה חלק מסיפורה של אמריקה. האומה הראשונה שהכירה בארצי היתה מרוקו. בחותמו על אמנת טריפולי ב-1796, נשיאנו השני ג'ון אדמס כתב כי "אין לארצות הברית כל טינה כלפי החוקים, הדת או שלוותם של המוסלמים". ומאז היווסדותנו, מוסלמים אמריקאים העשירו את ארצות הברית. הם לחמו במלחמותינו, כיהנו בממשלות, נאבקו למען זכויות האזרח, הקימו עסקים, לימדו באוניברסיטאות שלנו, הצטיינו במגרשי הספורט שלנו, זכו בפרסי נובל, בנו את הבניין הגבוה ביותר שלנו והציתו את הלפיד האולימפי. וכשהמוסלמי-אמריקאי הראשון נבחר לאחרונה לקונגרס, הוא נשבע להגן על החוקה שלנו באמצעות אותו קוראן קדוש שאחד האבות המייסדים שלנו - תומאס ג'פרסון - החזיק בספרייתו הפרטית.
הכרתי את האיסלאם בשלוש יבשות שונות לפני שהגעתי אל ערש הולדתו. התנסות זו מנחה את אמונתי כי שותפות בין אמריקה לאיסלאם חייבת להתבסס על מה שהאיסלאם הינו, ולא על מה שהוא אינו. ואני רואה בכך חלק מחובתי כנשיא ארצות הברית, להיאבק נגד סטריאוטיפים שליליים של האיסלאם בכל מקום בו הם מופיעים.
אולם אותו עיקרון חייב להיות מיושם בתפישה המוסלמית את אמריקה. בדיוק כפי... (מחיאות כפיים) בדיוק כפי שהמוסלמים אינם תואמים סטריאוטיפ גס, גם אמריקה אינה הסטריאוטיפ הגס של אימפריה השקועה בעצמה. ארצות הברית היתה אחד המקורות הגדולים ביותר לקדמה שראה העולם אי פעם. אנחנו נולדנו מתוך מרד כנגד אימפריה. נוסדנו על בסיס האידאל לפיו הכל נבראו שווים, והקזנו דם ונאבקנו במשך מאות שנים כדי להעניק משמעות למלים האלה - בגבולותינו, וברחבי העולם. עוצבנו בידי כל תרבות, נמשכנו מכל קצוות תבל, והקדשנו עצמנו לרעיון פשוט: - E pluribus unum - "מתוך רבים, אחד".
הרבה נאמר על כך שאפרו-אמריקאי ששמו ברק חוסיין אובמה יכול להיבחר לנשיא. אבל סיפורי האישי אינו כה ייחודי. חלום ההזדמנות לכל לא התגשם עבור כולם באמריקה, אך הבטחתו קיימת עבור כל מי שמגיע אל חופינו - כולל כשבעה מיליון מוסלמים אמריקאים שחיים בארצנו כיום ואשר, אגב, נהנים מהכנסות וחינוך גבוהים מהממוצע האמריקאי.
יתרה מזאת, החופש באמריקה אינו ניתן להפרדה מהחופש של כל אדם לקיים את דתו. זו הסיבה לכך שיש מסגד בכל מדינה בארצות הברית, ויותר מ-1,200 מסגדים בתחומי גבולותינו. זו הסיבה לכך שממשלת ארצות הברית פנתה אל בית המשפט להגן על זכותן של נשים ונערות לעטות את החיג'אב, ולהעניש את מי שישללו אותה.
אז שלא יהיה שום ספק... (מחיאות כפיים) אז שלא יהיה שום ספק: האיסלאם הוא חלק מאמריקה. ואני מאמין שאמריקה מכילה בתוכה את האמת ולפיה ללא הבחנה בין גזע, דת, או מצב בחיים, כולנו חולקים שאיפות משותפות - לחיות בשלום ובביטחון; להשיג השכלה ולעבוד בכבוד; לאהוב את משפחותינו, את קהילותינו ואת אלוהינו. דברים אלה אנו חולקים. זו תקוותה של האנושות כולה.
עמי העולם תלויים זה בזה
עריכהכמובן, ההכרה באנושיותנו המשותפת היא רק התחלת המשימה שלנו. מלים בלבד לא יענו על צרכיהם של עמינו. צרכים אלה ייענו רק אם נפעל באומץ בשנים הבאות; ואם נבין כי האתגרים שעומדים מולנו משותפים, וכי כשלוננו להתמודד עמם יכאיב לכולנו. הרי למדנו מההתנסות האחרונה שכשמערכת פיננסית נחלשת במדינה אחת, השגשוג נפגע בכל מקום. כששפעת חדשה פוגעת באדם אחד, כולם נמצאים בסכנה. כשאומה אחת מנסה להשיג נשק גרעיני, סכנת המתקפה הגרעינית עולה לכל המדינות. כשקיצונים אלימים פועלים באזור הררי אחד, אנשים מעבר לים בסכנה. וכאשר חפים מפשע בבוסניה ובדרפור נטבחים, זהו כתם על מצפוננו הקולקטיווי. זו המשמעות של החיים יחד בעולם הזה במאה ה-21. זו האחריות יש לנו אחד כלפי השני כבני אנוש.
זוהי אחריות כבדה. מאחר שתולדות המין האנושי התאפיינו לא פעם בניסיונות של אומות ושבטים -וכן, דתות - לשעבד אלה את אלה כדי לשרת את האינטרסים שלהם. אולם, בעידן חדש זה, גישות כאלה פועלות כחרב פיפיות. לנוכח התלות ההדדית שלנו, כל סדר עולמי שיחתור לשים אומה או קבוצה מעל אומה או קבוצה אחרת, מועד מראש לכישלון. על כן, תהיה אשר תהיה דעתנו על העבר, אסור לנו להיות שבויים שלו. עלינו להתמודד עם הבעיות שלנו באמצעות שותפות; עלינו לחלוק יחד את הקדמה.
אין זה אומר כי עלינו להתעלם ממוקדים של מתיחות. ההיפך הוא הנכון: עלינו להתייצב מולם באומץ. וכך, ברוח זו, הרשו לי לדבר בצורה הבהירה והישירה ביותר שאני יכול, על כמה סוגיות ספציפיות שעמן, אני מאמין, עלינו להתמודד בסופו של דבר יחד.
מוקדי מתיחות
עריכהקיצוניות אלימה
עריכההסוגיה הראשונה שעמה עלינו להתמודד היא הקיצוניות האלימה על כל צורותיה.
באנקרה, הבהרתי שאמריקה אינה - ולעולם לא תהיה - במלחמה עם האיסלאם. עם זאת, נתמודד במלוא התקיפות עם קיצוניים אלימים המהווים איום חמור על ביטחוננו. משום שאנחנו דוחים את מה שבני כל האמונות דוחים: הרג גברים, נשים וילדים תמימים. וחובתי הראשונית כנשיא היא להגן על העם האמריקאי.
המצב באפגניסטאן מצביע על היעדים האמריקאיים, ועל הצורך לפעול בשיתוף פעולה. לפני יותר משבע שנים ארצות הברית רדפה את אל-קאעידה ואת הטליבאן בתמיכה בינלאומית נרחבת. לא יצאנו למערכה מבחירה, יצאנו אליה מתוך כורח. אני מודע לכך שיש מי שמטילים סימני שאלה ביחס לאירועי 11/9 או מצדיקים אותם. אבל ראוי להבהיר: אל-קאעידה הרג באותו יום קרוב ל-3,000 איש. הקורבנות היו גברים, נשים וילדים תמימים מאמריקה וממדינות רבות אחרות, שלא הזיקו לאיש. אף על פי כן, בחר אל-קאעידה לרצוח באכזריות אנשים אלה, קיבל אחריות על ההתקפות, והוא מודיע גם היום על נחישותו לבצע מעשי הרג בקנה מידה נרחב. יש לו שלוחות במדינות רבות והוא מתאמץ להעמיק את חדירתו למקומות נוספים. אלה אינן דעות שעליהן אפשר להתווכח; אלה הן עובדות שעמן צריך להתמודד.
אל תטעו: איננו רוצים להמשיך ולהחזיק את חיילינו באפגניסטאן. איננו רואים[2] מבקשים להקים בסיסים צבאיים שם. זה מייסר את אמריקה לאבד את הגברים והנשים הצעירים שלנו. המשך העימות יקר וקשה מבחינה פוליטית. היינו מחזירים בשמחה כל חייל וחייל שלנו הביתה, לו רק יכולנו להיות בטוחים שאין עוד קיצוניים אלימים באפגניסטאן ובפקיסטאן הנחושים להרוג מספר אמריקאים רב ככל שהם יכולים. ואולם זה עדיין אינו המצב.
משום כך אנחנו פועלים שם בשיתוף עם קואליציה של 46 מדינות. ולמרות העלות הגבוהה הכרוכה בכך, מחויבותה של אמריקה תישאר איתנה. שכן אף אחד מאיתנו לא צריך לגלות סובלנות כלפי טרוריסטים אלה. הם זרעו הרג במדינות רבות. הם הרגו אנשים מדתות שונות - ויותר מכל אחד אחר, הם הרגו מוסלמים. מעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם זכויות בני אנוש, עם קידום העמים ועם האיסלאם. הקוראן הקדוש מלמד שכל ההורג חף מפשע כאילו הרג עולם ומלואו, והקוראן הקדוש אומר גם שכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אמונתם רבת השנים של יותר ממיליארד בני אדם חזקה בהרבה משנאתו הצרה של קומץ. האיסלאם אינו חלק מהבעיה במאבק בקיצוניות אלימה - הוא חלק חשוב בקידום השלום.
אנחנו גם יודעים שכוח צבאי לבדו לא יפתור את הבעיות באפגניסטאן ובפקיסטאן. משום כך אנו מתכוונים להשקיע בחמש השנים הקרובות סכום של 1.5 מיליארד דולר מדי שנה במשך חמשת השנים הבאות, ולבנות בשיתוף עם הפקיסטאנים בתי ספר ובתי חולים, כבישים ועסקים, ולסייע במאות מיליונים לעקורים. זו הסיבה שבגללה אנו גם נספק יותר מ-2.8 מיליארד דולר לסייע לאפגנים לפתח את כלכלתם ואת השירותים שאזרחים זקוקים להם.
הרשו לי גם להתייחס לסוגיית עיראק. בניגוד לאפגניסטאן, עיראק היתה מלחמת ברירה שעוררה מחלוקות רבות בארצי ובעולם. אף שאני סבור שמצבו של העם העיראקי טוב בסופו של דבר יותר בלי רודנותו של סדאם חוסיין, אני גם סבור שהאירועים בעיראק הזכירו לאמריקה את הצורך בשימוש בדיפלומטיה ובבניית קונסנזוס בינלאומי לפתרון בעיותינו כשהדבר מתאפשר. ואמנם, ראוי להיזכר בדבריו של תומאס ג'פרסון, שאמר: "אני תקווה שבינתנו תצמח לצד כוחנו, ותלמד אותנו שככל שנמעיט בשימוש בכוחנו, כך תהיה עוצמתנו רבה יותר".
היום, יש לאמריקה משימה כפולה: לסייע לעיראק לבנות לעצמה עתיד טוב יותר - ולהשאיר את עיראק לעיראקים. הבהרתי לעם העיראקי... (מחיאות כפיים) הבהרתי לעם העיראקי שאיננו חותרים להקים אף בסיס על אדמתם ואיננו חומדים שום שטח או משאב שלהם. ריבונותה של עיראק שייכת להם. משום כך ציוויתי לפנות את החטיבות הלוחמות שלנו עד חודש אוגוסט הבא. משום כך נכבד את התחייבותנו לממשלתה הנבחרת הדמוקרטית של עיראק, לפנות חיילים קרביים מעריה עד חודש יולי, ולפנות את כל כוחותינו מעיראק עד 2012. נסייע לעיראק לאמן את כוחות הביטחון שלה ולפתח את כלכלתה. אבל נתמוך בעיראק בטוחה ומאוחדת כשותפים, לעולם לא כאדונים.
ולבסוף, ממש כשם שאמריקה לא תשלים לעולם עם אלימותם של קיצוניים, היא לעולם לא תמיר או תשכח את ערכיה. 11/9 גרמו טראומה אדירה לארצנו. הפחד והזעם שהם חוללו היו מובנים, אבל במקרים אחדים הם הובילו למעשים המנוגדים למסורות שלנו ולאידיאלים שלנו. אנחנו נוקטים פעולות מעשיות כדי לשנות כיוון. נתתי הוראה חד משמעית נגד השימוש בעינויים על ידי ארצות הברית והוריתי לסגור את הכלא במפרץ גואנטנמו עד ראשית השנה הבאה. ארצות הברית תגן אם כן על עצמה מתוך כיבוד ריבונותן של מדינות ושלטון החוק. ונעשה זאת בשיתוף עם קהילות מוסלמיות, שגם הן מאוימות. ככל שהקיצוניים יבודדו ויהיו מנוכרים בקהילותיהם מוקדם יותר, כך כולנו נהיה בטוחים מוקדם יותר.
הסכסוך הישראלי-ערבי
עריכהמקור המתח הגדול השני, שבו עלינו לדון, הוא המצב בין הישראלים, הפלסטינים והעולם הערבי.
קשריה ההדוקים של אמריקה עם ישראל ידועים היטב. קשר זה אינו ניתן לניתוק. הוא מבוסס על קשרים תרבותיים והיסטוריים, וההכרה שהשאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טראגית שאי אפשר להכחישה.
יהודים בכל העולם נרדפו במשך מאות שנים, והאנטישמיות באירופה הגיעה לשיא בשואה שלא היה לה תקדים. מחר אבקר בבוכנוואלד שהיה חלק משורה של מחנות, שבהם יהודים שועבדו, עונו, נורו והומתו בגזים על ידי הרייך השלישי. שישה מיליון יהודים מתו, יותר מכל האוכלוסיה היהודית שחיה היום בישראל. התכחשות לעובדה זו היא חסרת בסיס, בורה ומלאת שנאה. איום להשמיד את ישראל, או חזרה על הסטריאוטיפים המתועבים על יהודים, הם עוול נורא המעלה בדעתם של הישראלים את הזיכרונות הכואבים ביותר, ובה בעת מונע את השגת השלום שעמי האזור ראויים לו.
מאידך גיסא, אי אפשר גם להכחיש שבני העם הפלסטיני - מוסלמים ונוצרים - סובלים בשאיפתם למולדת. יותר מ-60 שנה הם סובלים את כאב העקירה. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובמדינות השכנות לחיי שלום וביטחון שמעולם לא יכלו לחיות. הם סובלים השפלות יומיומיות - גדולות וקטנות - הנלוות לכיבוש. לכן, אסור שיהיה ספק כלשהו: מצבו של העם הפלסטיני הוא בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, לשוויון הזדמנויות, ולמדינה משלהם.
זה עשרות שנים מתקיים קפאון: שני עמים בעלי שאיפות לגיטימיות, כל אחד מהם עם היסטוריה כואבת, שבגללה פשרה חומקת מהם. קל לבוא בהאשמות - קל לפלסטינים לטעון שנעקרו מבתיהם בשל הקמת ישראל, וקל לישראל להצביע על העוינות הבלתי פוסקת ועל ההתקפות שסבלה לאורך ההיסטוריה שלה, בתוך גבולותיה ומחוצה להם. אך אם נראה את העימות הזה רק מצד זה או אחר, נהיה עוורים ולא נוכל לראות את האמת: הפיתרון היחיד לשאיפות שני הצדדים הוא באמצעות שתי מדינות, שבהן הישראלים והפלסטינים חיים בשלום ובביטחון.
זהו האינטרס של ישראל, האינטרס של פלסטין, האינטרס של אמריקה והאינטרס של העולם. לכן בכוונתי להביא להגשמת היעד הזה באופן אישי, בכל הסבלנות ותשומת הלב שמשימה זו דורשת. ההתחייבויות... (מחיאות כפיים) ההתחייבויות ששני הצדדים הסכימו להן בהתאם ל"מפת הדרכים" ברורות. כדי שיגיע שלום, הגיעה השעה שהם - וכולנו - נמלא את הבטחותינו.
הפלסטינים חייבים לנטוש את האלימות. התנגדות באמצעות אלימות והרג איננה נכונה ולא תצליח. במשך מאות שנים סבלו השחורים באמריקה את צליפת השוט כעבדים, ואת ההשפלה שבהפרדה. אך לא האלימות הביאה לקבלת זכויות מלאות ושוות, אלא ההתעקשות השלווה והנחושה על האידיאלים שהביאו להקמת אמריקה. סיפור דומה יכולים לספר עמים מדרום אפריקה ועד לדרום אסיה, ממזרח אירופה ועד לאינדונזיה. זהו סיפורה של אמת פשוטה: אלימות היא מבוי סתום. לשגר טילים אל ילדים ישנים או לפוצץ קשישות באוטובוס אינם סימנים לאומץ או לעוצמה. לא כך משיגים סמכות מוסרית, כך מאבדים אותה.
זהו הזמן של הפלסטינים להתרכז במה שהם יכולים לבנות. הרשות הפלסטינית חייבת לפתח את יכולותיה למשול, בעזרת מוסדות שישרתו את צורכי האנשים. החמאס זוכה לתמיכה בקרב פלסטינים, אך עליהם גם להכיר בכך שיש להם אחריות. כדי לקחת חלק בהגשמת השאיפות הפלסטיניות, ולאחד את העם הפלסטיני, החמאס חייב לשים קץ לאלימות, להכיר בהסכמי העבר ולהכיר בזכות הקיום של ישראל.
בה-בעת חייבים הישראלים להכיר כי כשם שאי אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל, כך גם לגבי פלסטין. ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות הנמשכות. הבניה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה.
ישראל חייבת גם לממש את התחיבויותיה, כדי להבטיח שהפלסטינים יוכלו לחיות, לעבוד ולפתח את החברה שלהם. וכמו שהוא הורס משפחות פלסטיניות, המשך המשבר ההומניטרי בעזה אינו תורם לביטחון ישראל. וכמוהו גם לא המשך היעדר ההזדמנויות בגדה המערבית. התקדמות בחיי היומיום של העם הפלסטיני חייבת להיות חלק חשוב מהדרך לשלום, וישראל חייבת לנקוט צעדים ממשיים שיאפשרו התקדמות כזו.
לבסוף, מדינות ערב חייבות להכיר בעובדה שיוזמת השלום הערבית היתה התחלה חשובה, אך לא קץ האחריות שמוטלת עליהן. הסכסוך הישראלי-ערבי לא צריך יותר לשמש כאמצעי להסחת דעתם של עמי ערב מבעיות אחרות. במקום זאת, עליו להיות סיבה לפעולה, כדי לסייע לעם הפלסטיני לפתח את המוסדות שיתמכו במדינתם, להכיר בלגיטימיות של ישראל ולבחור בקידמה על פני התמקדות חסרת תכלית בעבר.
אמריקה תתאם את המדיניות שלה עם אלה הרוצים בשלום, ונאמר בפומבי מה שאנחנו אומרים בפרטיות לישראלים, לפלסטינים ולערבים. איננו יכולים לכפות שלום, אך בשיחות פרטיות, מוסלמים רבים מכירים בעובדה שישראל לא תיעלם, וישראלים רבים מכירים בצורך במדינה פלסטינית. הגיעה השעה שנפעל בהתאם לאמת שבה כולם כבר מכירים.
דמעות רבות מדי זלגו. דם רב מדי נשפך. על כולנו מוטלת אחריות לפעול למען היום שבו אמותיהם של ישראלים ופלסטינים יוכלו לראות את ילדיהן גדלים ללא פחד, כשארץ הקודש של שלוש הדתות הגדולות תהיה מקום של שלום, כפי שאלוהים התכוון שתהיה, כשירושלים תהיה בית בטוח ובר-קיימא ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ומקום שבו יוכלו כל ילדי אברהם לחיות ביחד בשלום, כמו בסיפור איסרא שבו משה, ישו ומוחמד (השלום עליהם) התפללו ביחד.
נשק גרעיני באיראן
עריכההמקור השלישי למתח הוא האינטרס המשותף שלנו לגבי זכויותיהן ואחריותן של אומות בנושא הנשק הגרעיני.
נושא זה הוא מקור למתח בין ארצות הברית לבין הרפובליקה האיסלאמית של איראן. במשך שנים רבות, איראן הגדירה עצמה גם באמצעות התנגדותה לארצי, ואכן ישנה ההיסטוריה סוערת בינינו. בעיצומה של המלחמה הקרה, ארצות הברית נטלה חלק בהפלתה של ממשלה איראנית שנבחרה באופן דמוקרטי. מאז המהפכה האיסלאמית, איראן נטלה חלק בחטיפת בני ערובה ובמעשי אלימות נגד חיילים ואזרחים אמריקאים. ההיסטוריה הזו ידועה היטב. במקום להמשיך ולהיות לכודים בעבר, הבהרתי למנהיגיה של איראן ולבני עמם כי ארצי מוכנה להתקדם הלאה. השאלה כעת איננה למה מתנגדת איראן אלא איזה עתיד היא רוצה לבנות.
אני מבין שיהיה קשה להתעלות מעל עשרות שנים של אי-אמון, אך אנחנו נתקדם באומץ, בהגינות ובנחישות. מדינותינו יצטרכו לדון בנושאים רבים, ואנחנו מוכנים להתקדם ללא תנאים מוקדמים על בסיס כבוד הדדי. אך זה ברור לכל המעורבים כי כשזה מגיע לנשק גרעיני, הגענו לשלב מכריע. לא מדובר רק באינטרסים של אמריקה. מדובר במניעתו של מירוץ לנשק גרעיני במזרח התיכון שעלול להוביל את האזור הזה ואת העולם במורדה של דרך מסוכנת מאוד.
אני מבין את אלה שמוחים על כך שלכמה מדינות יש נשק שלאחרות אין. אף אומה לא צריכה לבחור לבדה אילו אומות יחזיקו בנשק גרעיני. לכן אישרתי מחדש, בצורה נחרצת, את מחויבותה של אמריקה לשחר לעולם בו אף מדינה לא תחזיק בנשק גרעיני. ולכל מדינה - כולל איראן - צריכה להיות הזכות לאנרגיה גרעינית לצרכים אזרחיים אם היא מצייתת להתחייבויותיה תחת תנאי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. מחויבות זו מצויה בלב האמנה, ויש לשמור עליה למען כל אלה המצייתים לה במלואה. ואני מקווה כי כל המדינות באזור יוכלו ליטול חלק בחתירה למטרה הזו.
דמוקרטיה
עריכההנושא הרביעי שאתייחס אליו הוא דמוקרטיה.
אני יודע... (מחיאות כפיים) אני יודע שהיו חילוקי דעות בנושא קידום הדמוקרטיה בשנים האחרונות, וחלק גדול מחילוקי דעות אלה קשור למלחמה בעיראק. על כן, ברצוני להבהיר: אף שיטת ממשל לא יכולה או צריכה להיכפות על מדינה כלשהי על ידי אחרת.
אין זה מפחית במחויבות שלי, מצד שני, לממשלות המשקפות את רצון העם. כל מדינה מפיחה רוח חיים בעיקרון זה בדרכה, בהתבסס על המסורת של בני עמה. אמריקה אינה מתיימרת לדעת מה טוב ביותר עבור כל אחד, בדיוק כשם שלא נתיימר לבחור את תוצאותיהן של בחירות שלוות. אך יש לי אמונה בלתי נדלית כי כל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר. אלה אינם רעיונות אמריקאים בלבד, אלה הם זכויות אדם, ולכן אנו נתמוך בהם בכל מקום.
אין דרך ישירה להבנת ההבטחה הזו. אך דבר אחד ברור: ממשלות המגינות על זכויות אלה הן בסופו של דבר יציבות, מצליחות ובטוחות יותר. דיכוי רעיונות אינו מצליח אף פעם להביא להיעלמותם. אמריקה מכבדת את זכותם של כל הקולות השלווים ושומרי החוק להישמע ברחבי העולם, גם אם איננו מסכימים איתם. ואנו נקדם בברכה את כל הממשלות הנבחרות שואפות השלום - בתנאי שימשלו בכבוד על כל בני עמן.
הנקודה האחרונה חשובה, מפני שיש מי שתומכים בדמוקרטיה רק כשהם כבר לא בשלטון; כשהם בשלטון, הם אכזריים בדיכוי זכויותיהם של אחרים. לא משנה היכן, ממשלה של העם ולמען העם מציבה סטנדרט יחיד עבור כל מי שאוחז בשלטון: עליכם לקיים את השלטון מתוך הסכמה, לא כפייה; עליכם לכבד את זכויות המיעוטים, ולעשות זאת ברוח הסובלנות והפשרנות; עליכם להציב את האינטרסים של העם שלכם ומהלכו התקין של התהליך הפוליטי מעל למפלגה שלכם. ללא מרכיבים אלה, בחירות לבדן אינן מקיימות דמוקרטיה אמיתית.
(קול מהקהל: "אנחנו אוהבים אותך!") תודה.
חופש הפולחן
עריכההנושא החמישי שעלינו להתייחס אליו יחדיו הוא חופש הפולחן.
לאיסלאם מסורת גאה של סובלנות. ראינו זאת בהיסטוריה של אנדלוסיה וקורדובה במהלך האינקוויזיציה. הייתי עד לכך אישית כילד באינדונזיה, שם נוצרים אדוקים זכו לחופש פולחן במדינה בעלת רוב מוסלמי. זוהי הרוח לה אנו זקוקים היום. אנשים בכל מדינה צריכים להיות מסוגלים לבחור ולחיות את אמונתם בהתבסס על בינתם, לבם ונפשם. סובלנות זו הכרחית לשגשוגה של הדת, אך אתגרים רבים ושונים מונחים לפתחה.
בקרב חלק מהמוסלמים, ישנה נטייה מדאיגה למדוד את אמונתך על ידי דחיית אמונתו של האחר. העושר של מגוון הדתות חייב להישמר - בין אם מדובר במארונים בלבנון או הקופטים במצרים. ואם נהיה כנים, יש לסגור גם את קוי השבר בין המוסלמים, לאור האלימות הטראגית שנגרמה כתוצאה מהפילוג בין סונים לשיעים, במיוחד בעיראק.
חופש פולחן חיוני ליכולתם של עמים לחיות יחדיו. עלינו לבחון תמיד את הדרכים בהן אנו מגנים עליו. בארצות הברית, לדוגמה, חוקים הנוגעים למתן צדקה מקשים על מוסלמים לקיים את מצוות הדת שלהם. לכן אני מתחייב לעבוד עם מוסלמים-אמריקאים כדי לוודא שהם יוכלו לקיים זכאת[3].
באופן דומה, חשוב שמדינות המערב יימנעו מהגבלת אזרחים מוסלמים בקיום מצוות דתם כפי שהם רואים לנכון - למשל, על ידי קביעה אילו בגדים על נשים מוסלמיות ללבוש. אנו לא יכולים להסוות עוינות כלפי דת תחת מעטה של ליברליות.
למעשה, האמונה צריכה לקרב בינינו. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו מקדמים פרוייקטים באמריקה לקירוב בין נוצרים, מוסלמים ויהודים. זוהי הסיבה שבגללה אנו מקבלים בברכה מאמצים כמו הדיאלוג הבין-דתי של מלך סעודיה עבדאללה, ואת ההנהגה הטורקית ב"ברית הציוויליזציות". מסביב לעולם, אנחנו יכולים להפוך דיאלוג לשירות בין-דתי, כך שגשרים בין אנשים יובילו לפעולה - בין אם מדובר במאבק במלריה באפריקה או מתן סיוע אחרי אסון טבע.
זכויות נשים
עריכההנושא השישי שאני רוצה להתייחס אליו הוא זכויות נשים.
אני יודע... (מחיאות כפיים) אני יודע, ואני יכול לראות לפי הקהל הזה, שיש דיון בריא בעניין הזה. אני דוחה את העמדה של חלק מהאנשים במערב ולפיה אשה שבוחרת לכסות את השיער שלה היא פחות שוות-זכויות באופן מסוים, אך אני מאמין שאם מונעים מאשה חינוך, מונעים ממנה שוויון. ואין זה צירוף מקרים שמדינות בהן נשים זוכות לחינוך הן בדרך כלל משגשגות יותר.
הרשו לי להיות ברור: נושאים הקשורים לשוויון נשים בשום אופן אינם עניין רק לאיסלאם. בטורקיה, פקיסטאן, בנגלדש ואינדונזיה, ראינו מדינות בעלות רוב מוסלמי בוחרות באשה להנהגה. בינתיים, המאבק לשוויון נשים ממשיך בהיבטים רבים של החיים האמריקאיים, ובמדינות רבות מסביב לעולם.
אני משוכנע שבנותינו יכולות לתרום לחברה באותה מידה כמו בנינו. השגשוג המשותף שלנו יוכל לגדול אם ניתן לכל המין האנושי - גברים ונשים - לממש את הפוטנציאל המלא שלהם. אני לא מאמין שנשים צריכות לעשות את אותן בחירות כמו גברים כדי להיות שוות, ואני מכבד נשים שבוחרות לחיות את חייהן בתפקידים מסורתיים. אך זו צריכה להיות הבחירה שלהן. זוהי הסיבה שבגללה ארצות הברית תהיה שותפתה של כל כל מדינה בעלת רוב מוסלמי בהרחבת תוכניות לידיעת קרוא וכתוב לבנות, ובסיוע לנשים צעירות להשיג תעסוקה באמצעות מיקרו-מימון המסייע לאנשים לממש את חלומותיהם.
פיתוח כלכלי
עריכהלסיום, אני רוצה לדבר על פיתוח כלכלי והזדמנויות.
אני יודע שבעבור רבים, פני הגלובליזציה סותרות. האינטרנט והטלוויזיה יכולים להעניק ידע ומידע, אך גם תכנים מיניים פוגעניים ואלימות לשמה אל תוך הבית. סחר יכול להעניק עושר והזדמנויות, אך גם טלטלות ושינויים בעבור קהילות. בכל האומות - כולל אמריקה - השינוי הזה יכול להוביל לפחד. פחד שבגלל המודרניות אנחנו נאבד שליטה על הבחירות הכלכליות שלנו, הפוליטיקה שלנו, וחשוב מכל - הזהות שלנו - הדברים שאנחנו מוקירים יותר מכל בקהילות שלנו, במשפחות שלנו, במסורות שלנו ובאמונה שלנו.
אבל אני גם יודע שאי אפשר להתכחש לקדמה של המין האנושי. לא צריכה להיות סתירה בין פיתוח למסורת. מדינות כמו יפאן ודרום קוריאה הצמיחו את הכלכלות שלהן מאוד תוך שמירה על תרבויות ייחודיות. הדבר נכון גם לגבי הקדמה המרשימה במדינות בעלות רוב ערבי, מקואלה לומפור לדובאי. בעת בעתיקה ובזמנינו אנו, קהילות מוסלמיות עמדו בחזית החידושים והחינוך.
דברים אלה חשובים משום שאסטרטגיית פיתוח לא יכולה להתבסס רק על מה שיוצא מתוך האדמה, או להתקיים בעוד לאנשים צעירים אין עבודה. מדינות רבות במפרץ נהנות מעושר רב כתוצאה מנפט, וחלק מתחילות להפנות אותו לפיתוח נרחב יותר. אך על כולנו להכיר בכך שחינוך וחידושים יהיו המטבע של המאה ה-21, ובקהילות מוסלמיות רבות מדי... (מחיאות כפיים) רבות מדי קיימת השקעה מועטה מדי בתחומים אלה. אני שם דגש על השקעות כאלה במדינה שלי. ובעוד אמריקה התמקדה בעבר על נפט וגז בחלק זה של העולם, אנחנו מבקשים כעת גישה רחבה יותר.
בתחום החינוך, אנו נרחיב תוכניות חילופי סטודנטים ונגביר את מתן המלגות, כמו זו שהביאה את אבי לאמריקה. בד בבד נעודד יותר אמריקאים ללמוד בקהילות מוסלמיות. נעניק לתלמידים מוסלמים מבטיחים התמחויות באמריקה; נשקיע בלימודים מקוונים של מורים ותלמידים מסביב לעולם; וניצור רשת מקוונת חדשה כך שבן נוער בקנזס יוכל לתקשר מיידית עם בן נוער בקהיר.
בתחום הפיתוח הכלכלי, נייסד חילות חדשים של מתנדבים בתחום העסקים שישתפו פעולה עם עמיתיהם במדינות בעלות רוב מוסלמי. אארח השנה פסגה בנושא יזמות כדי לבחון כיצד נוכל להעמיק את הקשרים בין מנהיגים בעולם העסקים, בין קרנות ובין יזמים חברתיים בארצות הברית ובקהילות מוסלמיות ברחבי העולם.
בתחום המדע והטכנולוגיה, נשיק קרן חדשה שתתמוך בפיתוח טכנולוגי במדינות בעלות רוב מוסלמי, ולסייע להעביר רעיונות לשוק כך שייווצרו מקומות עבודה. נפתח מרכזים למצויינות מדעית באפריקה, במזרח התיכון ובדרום-מזרח אסיה, ונמנה שליחים מדעיים חדשים לשתף פעולה בתוכניות שמפתחות מקורות אנרגיה חדשים, יוצרות מקומות עבודה "ירוקים", מעבירות חומרי ארכיון לפורמט דיגיטלי, מנקות מים ומגדלות יבולים חדשים. והיום, אני מכריז על מאמץ עולמי חדש יחד עם ארגון המדינות האיסלאמיות לבער את מחלת הפוליו. נרחיב גם את השותפויות עם קהילות מוסלמיות במאמץ לקדם את בריאות הילד והאם.
את כל הדברים האלה עלינו לעשות תוך שיתוף פעולה. אמריקאים מוכנים לחבור לאזרחים ולממשלות; לפעילים קהילתיים, למנהיגי דת ולעסקים בקהילות מוסלמיות מסביב לעולם, כדי לסייע לנו במרדף אחר חיים טובים יותר.
סיכום
עריכהלא יהיה פשוט לגשת לנושאים שתיארתי. אולם יש לנו אחריות לחבור יחדיו בשם העולם שאנחנו חפצים בו - עולם שבו קיצונים כבר לא מאיימים על האנשים שלנו, וחיילים אמריקאים חוזרים הביתה; עולם שבו ישראלים ופלסטינים יחיו בביטחון במדינות משלהם, ואנרגיה גרעינית תשמש למטרות שלום; עולם שבו הממשלות משרתות את האזרחים, והזכויות של כל ילדי האל מכובדות. אלה אינטרסים משותפים. זהו העולם שבו אנו חפצים. אך רק יחדיו נוכל להשיג אותו.
אני יודע שיש רבים - מוסלמים ולא מוסלמים - שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק להוטים ללבות את להבות הפילוג, ולעמוד בדרכה של הקדמה. חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ - שזהו גורלנו לא להסכים, וציוויליזציות נידונו להתנגש אחת עם השניה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון שנבנה במהלך השנים. אבל אם אנחנו בוחרים להיות כרוכים בעבר, לעולם לא נתקדם. ואני רוצה להגיד במיוחד לאנשים הצעירים מכל דת, בכל מדינה - לכם, יותר מכולם, יש את היכולת לדמיין את העולם אחרת, ליצור עולם חדש.
כולנו חולקים את העולם הזה לרגע קטן בלבד. השאלה היא האם בזמן הזה נתמקד במה שמפריד ביננו, או שנתחייב למאמץ - מאמץ ממושך - למצוא מכנה משותף, להתמקד בעתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו, ולכבד את כל בני האדם.
קל יותר להתחיל מלחמות מאשר לסיימן. קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש חוק אחד הקיים בלב כל דת - עשה לאחרים מה שתרצה שאחרים יעשו לך[4]. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים - אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציוויליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליארדים בכל העולם. זוהי אמונה באנשים אחרים, והיא שהביאה אותי לכאן היום.
יש לנו את הכוח ליצור את העולם שבו אנחנו חפצים, אך רק אם יהיה לנו את האומץ לפתוח בהתחלה חדשה, כשאנחנו זוכרים את מה שנכתב.
הקוראן הקדוש אומר לנו: "בני האדם, הנה אנחנו יצרנוכם מזכר ונקבה ונשת אתכם עמים ושבטים, למען תכירו איש את רעהו"[5].
התלמוד אומר לנו: "מפני דרכי שלום כל התורה כולה"[6].
הברית החדשה אומרת לנו: "אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם"[7].
עמי העולם יכולים לחיות יחדיו בשלום. אנו יודעים שזהו חזון האל. כעת, זו חייבת להיות עבודתנו כאן על פני האדמה. תודה, ויהי שלום האלוהים עליכם.