נאום ההשבעה השני של אברהם לינקולן

נאום ההשבעה השני של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, ניתן ב-4 במרס 1865, כחודש לפני הניצחון הסופי במלחמה וכחודש וחצי לפני רציחתו של לינקולן.

הנאום

חברי בני ארצי:

בהופעתי השנייה לפני השבעתי למשרת הנשיאות אין צורך בנאום ארוך כמו בהשבעתי הראשונה, ולכן נראה לי שהצהרה מפורטת על שאיפותינו מתאימה והולמת. כעת, משחלפו ארבע שנים, שבמהלכן הושמעו הצהרות ציבוריות בכל שלב במאבק הגדול שסופו עדיין מרתק את תשומת לבה של האומה, אפשר להציג מעט מן החדש. התקדמות צבאנו, שכל השאר תלוי בה, ידועה היטב לציבור וגם לי, ובטוחני שהיא מספקת ומעודדת לכול ומטפחת תקוות גדולות לעתיד, אם כי אין לנבא דבר.

באירוע המקביל לזה לפני ארבע שנים היו כל מחשבותינו מכוונות בחרדה למלחמת האזרחים המתהווה. הכול חששו ממנה, הכול ביקשו למנוע אותה. נאום ההשבעה שניתן במקום הזה היה מוקדש כולו להצלת האיחוד בלי מלחמה, אבל סוכני האויב שהיו בעיר ביקשו להרסו בלא מלחמה, ביקשו לפרק את האיחוד ולחלק את השלטון במשא ומתן. שני הצדדים גינו את המלחמה, אבל אחד מהם יצא למלחמה על מנת שלא לתת לאומה לשרוד, ואילו האחר נחלץ להילחם כדי שלא להניח לאומה לגווע. והמלחמה באה.

שמינית מן האוכלוסייה הייתה עבדים צבעונים, לא מפוזרים באחידות ברחבי הארץ אלא מרוכזים בדרומה. העבדים האלה היו עניין ייחודי ורב עוצמה. כולם ידעו שהעניין הזה היה איכשהו סיבת המלחמה. לחזק, להנציח, ולהרחיב את העניין הזה היה הגורם שבגללו ביקשו המורדים לנטוש את האיחוד, אפילו במחיר מלחמה, ואילו הממשלה לא טענה שזכותה היא לעשות יותר מלהגביל את התרחבותו הטריטוריאלית. אף אחד מן הצדדים לא ציפה כי למלחמה באורך ובהיקף שכבר ידועים לנו. אף אחד מן הצדדים לא ציפה שהגורם לסכסוך ייעלם עוד לפני שהסכסוך תם. כל צד ביקש ניצחון קל ותוצאה פחות משמעותית ומהממת. כל צד קורא את אותם כתבי הקודש ומתפלל לאותו אל, שאת עזרתו הוא מגייס נגד הצד האחר. אולי יראה הדבר מוזר שאחד הצדדים יבקש את עזרתו של אל צדק בשעה שהוא אוכל לחם בזיעת אפו של הזולת, אך אל לנו לשפוט למען לא נישפט. תפילות שני הצדדים אינן יכולות להיענות יחד. תפילתו של אף אחד מן הצדדים לא נענתה בשלמותה. לאל מטרות משלו. "אוֹי לָעוֹלָם מִן העבירות, כִּי מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיָּבוֹאוּ עבירות, אֲבָל אוֹי לָאִישׁ שהעבירות יָבוֹא דַּרְכּוֹ" אם נניח שהעבדות באמריקה היא אחת העבירות, שברצון האל היו מחויבות לבוא, אבל משתם זמנה הקצוב הוא מבקש כעת להסירה, והוא נותן הן לצפון והן לדרום את המלחמה הנוראה הזאת כעונש יאה למי שבגללם באה העבירה. האם נקבל איזו סטייה מתכונותיו האלוהיות שהמאמינים באל החי ייחסו לו תמיד? בחיבה אנו מקווים, בלהט אנו מתפללים שההתכחשות במלחמה האימתנית הזאת תחלוף לה במהרה. ועדיין, אם האל מבקש שהיא תימשך עד שכל העושר שנצבר בידי המשועבדים במשך מאתיים וחמישים שנה של עבודת פרך לא מתוגמלת תוטבע, ועד שכל טיפת דם שהוקזה בשוט תיפדה בטיפה אחרת שהוקזה בחרב, עדיין חובתנו לומר, כמו שנאמר לפני שלושת אלפים שנה, "משפטי ה' אמת; צדקו יחדו" (תהלים יט, י).

בלי זדון כלפי איש ומתוך צדקה לכל, בביטחון בצדקת האל המניח לנו לראות את האמת, הבה נמשיך קדימה ונסיים את העבודה שהתחלנו בה, נרפא את פצעי האומה, נדאג למי שנשא את הקרב, לאלמנתו וליתומיו, נעשה את כל מה שנדרש כדי להשיג שלום צודק בתוכנו ועם כל האומות.