נאום בקונגרס הציוני הי"ב
חיים נחמן ביאליק
כנסיה נעלה! לא רצה האל, שתהיה שמחתנו שלמה היום, זה היום שקוינוהו, יום התחלת גאולה, יום בשורה, שהתפללנו לו אלפים בשנה מתוך מדורות אש ומצוקות שאול. קוה קוינו לקבוץ אלפים ורבבות מישראל, לכנסית שליחי העם מכל תפוצותיו, מארבע רוחות העולם, בהשמע קול שופר גאולתנו, ומה אנו רואים? לפנינו אין שליחי כל העם שבגולה. ובשעה זו כשאני מביט אל מתי המעט שלנו, אל החלק הקטן מכל שליחי ישראל, שהיו רוצים לבוא הנה להטות את אזנם ולשמוע לקול הקריאה של התחיה – עיני נשואות לא אל אלה אשר אתנו היום, אלא אל אלה שאינם עמנו, אל אלה מאות הצירים שלא יכלו לבוא, כי קיר ברזל חוצץ בינינו וביניהם, ומי יודע אם בת-קול רחוקה מהכנסיה שלנו הגיעה אליהם. מי יודע את הצפוי להם עוד בארצם, ואם נזכה בכלל לראותם עוד בחיים ולהועד עמם יחד. בשעה זו נכון לב כולנו לשלוח לפחות מרחוק את ברכותינו לאחינו ההם, שיזכו, – אם לא לגאולה שלמה, לפחות – להצלה מהגיהנום וגיא הצלמות אשר הם חיים בם. נכוון נא את לב כולנו לארץ אשר שם נשארו מחצית אחינו, הנדונים אולי לכליה, ולא נתן דמי לנו עד שנמצא להם מוצא מן המיצר.
שמחתנו אינה שלמה – את זאת הרגשנו מן השעה הראשונה כשבאנו הלום,אבל ננחם נא, כי מן המצב הנורא הזה יקח עמנו לקח וילמד מפיו תורה. הלא תזכרו את התקוות, שרחפו לעינינו לפני ארבע שנים, בהגיע אלינו הבשורה בעצם ימי המהפכה, ואנחנו חשבנו: עוד מעט והיה הנס והפלא הגדול, שנצא מן הגולה ברכוש גדול ונבוא אל הארץ לרשתה. אצבע אלהים – אמרנו על הכרזת בלפור. הנה היא הגיעה בשעת חורין, ההשגחה בחרה בשעת רצון גדולה, ומה היה לתקותנו והיכן רכושנו? כל אשר היה לנו בגולה היה לשוד ולבזה ולהפקר. וזכרו נא איפוא, כי אין אחרית ותקוה בגולה לכל רכוש ולכל קנין כי גם אשר נרכש בעמל אלפי שנים, רוח באה ועוקרתו והופכתו לאין. אל ישמרו, איפוא, בני ישראל את הרכוש לעצמם ויתנוהו למקום, שיבטיחוהו בטחון עולם. הגיעו ימי העלילה, המפעל והמעשה. עיפה נפשנו מחלומות, מדברים בלי מעשים, מפירודים בדעות. אפשר כי תחת קרקע המפעל נמצא את האחדות, ימצא שרשנו האחד. רק על פני השטח העליון ובהיות העץ באויר יפורר לענפים וסעיפים, אבל מתחת לקרקע מונח הגרעין האחד המפרה, הוא אוצר הכח לשגשוג וגידול. כל המחלקות שבתוכנו אינן אלא ענפים עליונים. תנונו קודם להכות שורש אחד בארץ, להתערות כאזרח רענן על האדמה! הנה פה אתם ימניים ושמאליים ותיכוניים, ואתם מדיינים אלה עם אלה בספרות, בעולם הדברים, אבל כשתגיעו לשעת מפעל תראו גם כמה מן הקל וכמה מן הריק בסכסוכי הדעות האלה. בכור המעשים תצורפו, הפסולת תזרק והכלי יצא מזוקק.
אנשי הימין, התדעו כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה ע"י הצעירים משמאל? הם הולכים בכח ליצור לנו חיים חדשים, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול: בניהם ובני בניהם של חנונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים, מתוך סכנת נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות, לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם מומתים גם בידי רוצחים, הם עולים ונמשכים לאותה ארץ. רחוקה לעבוד בה עבודת פרך במשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם!
הגידו לי, איפה נשנה חזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת עם, להפכו מעם רועה רוח לעם עובד פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה. אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים – הם יציצו לראשונה מן המקום ההוא ומתוך לבב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכח האגרוף, ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה למעשה גנדרנות, לפוזה, לדבר שעשועים, אלא ליסוד חייהם כמו שהתיחסו האורטודוקסים לתרי"ג מצוות. אותה דת העבודה שהטיפו לה ברנר וגורדון, יסודות עמוקים בחיי עמנו יבנו. לא דת של עבודה, אלא עבודה, עבודת דת ממשית. אפשר, שהעבודה תקבל עוד אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה לנו במשך ההיסטוריה שלנו עוד "שולחן ערוך" לעבודה ולמטרתה, אשר יורה יורה וידון ידון בהלכות עבודה לכל פרטיה, איך ומתי צריך יהודי לעבוד את עבודתו, איך עליו להתאמץ ולהינות מיגיע כפיו וכו'.
ואתם, אנשי השמאל, אל תבוזו לאמונים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראשיכם בהם. אולי הם הביאוכם עד הלום, הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכות ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש פרעונו לנו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בוחרים בא"י דוקא. אם דוקא בת הייתם מבקשים את תקון נשמתכם ונשמת העם. שימו לב אל רכוש המורשה אשר לנו בזכותם.
ואתם, אנשי הבינים, היושבים על כסאות האמצע, המתונים והצלולים בדעת, הבונים הכל על-פי חשבון וספירה, האומנם בעלי חשבון אתם? איפה הייתם לפני עשרים ולפני שלשים שנה? מדוע לא עבדתם אז את עבודת העם וגאולתו? העשיתם חשבון כמה עולה לנו הגלות בכל שנה? כמה היתה עולה לעם ישראל זכות "הישיבה מחוץ לתחום"? כמה עלו לנו הפורענויות, הפוגרומים, המלחמה והמהפכה? האמנם לא כדאי היה, מתוך טעמים של חשבון, לפניכם, אנשי החשבון, להיות הראשונים לעבודה עוד בימים ההם? לו הייתם מביאים אז את פרוטותיכם לא היינו יושבים בכנסיה הזאת מדוכאים ומדוכדכים כל כך. לא חשבון עשיתם. אין כאן חשבון, לא! לא בכסף ולא בחרב נגאל. לא נשמע קול ברזל בבית בהבנותו, אבל יש דרך אחת, דרך העבודה, דרך כבוש העבודה! אם אתם תתנו את הכסף, יתנו הצעירים את הכבוד. הם יסירו מעלינו את חרפת הפרזיטיות!
ועתה דברי לנשיאינו, שהבענו להם את אמוננו. עם ישראל על ידי ציריו הביע לכם את אמונו, וכשם שהעם האמין בכם כך אתם צריכים להאמין בעם. אתם תקראו והוא יענה, הוא ידרש לשואלים כמוכם. אבל אין עבודתנו צריכה להיות רק חקוי רע. עלינו לשים ביסוד התחיה רעיון נעלה. אם לא נצור לנו צורת-חיים יותר מתוקנת, אם לא נמליך עלינו רעיון נאצל, לא תעלו, כי אין ה' בקרבכם. יש לנו סמל קדום: מחנה כהונה, מחנה לויה לפנים, העם מאחור וארון ה' נשא על כתפים באמצע, והיה בנסוע הארון ונסע העם אחריו. נשא נא גם לפנינו ארון הברית, נאסף נא סביב לרעיון גדול, נשא נא את אבוקת האידיאל לפני העם – והלך למסעו קדימה. בעבור שעה קשה גם על משה, תמכו בו מזה ומזה הכהונה והאמנות (היא העבודה),ואם הימין והשמאל יתמכו בעם – וגבר ישראל!
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.