נאד של דמעות/פתח דבר

<< · נאד של דמעות · פתח דבר  · >>

קודם שהנני מוציא לאור את ספרי זה, ראיתי לדבר דברים אחדים בנוגע לדרכי הדרוש בכלל, ולספרי זה בפרט. כי יודע אני שיש לי לדבר עוד [אודות ספרי זה] איזה דברים אל הקוראים, כי מן העת שסדרתיו עד עתה, משמשו בו איזו ידים, ועברו עליו איזו עינים מעיני ראשי האומה ונבונים, וכולם כאחד הללוהו, וגם האיצו עלי להדפיסו, ורק על דבר אחד העירוני, והוא למחוק את העניין הפרטי שבא בו^[1] באמרם: שבספר כזה המדבר מעניינים רמים ונשגבים וכוללים מעניינים הנוגעים לכלליות האומה, אין לערב בו עניין פרטי, הנוגע רק לאנשים פרטים, כי מה להקוראים לשום לב על מקרה פרטי, וזכרון מקרה פרטי. כזה יכול להשפיל ערך החיבור והמחבר וקרוב הדבר שרבים מהקוראים יחשבו ג"כ כך, ויתפלאו על סגנון סידורו של ספרי זה. ואולם כשיקראו פתיחתי זאת יבינו טעמי ונמוקי, ויראו כי לבד ששמתי לבי לדברי המעוררים [כאשר זה דרכי מעודי, לשום לב ועין בוחנת, אל כל אשר יעירוני רבותי או חבירי] כי באמת השבתי מראש מזה וראיתי כי שלימותו של ספרי זה, דורשת שיבא בו העניין הזה, כי הלא בדברי אודות העניין הפרטי הזה, מצאתי מקום לדבר הרבה אודות מצב העשירים ויחסם לבני עמם, וגם דבר פעולת האשה על הבית, ואם יחסר זכרון העניין הפרטי הזה, יש למחוק גם הדברים הנ"ל, והם בעיני רבי הערך עד שאלמלא לא נוצר ספרי זה, רק בגלל הדברים האלה ג"כ לא היתה יצירתו ובריאתו לבטלה, כי הם דברים שהזמן גורם לפרסמם ולהפיצם בישראל, ומי שיודע ובקי בתהלוכות התבל בכלל, ובחיי בני עמנו בדורנו זה בפרט, הוא ידע להוקיר ערך הדברים האלה, ויבין נחיצת פרסומם. ובספר כזה שענייניו בכלל הם עניייני דרוש ואגדה כאלה, הראויים ומסוגלים להשמיעם בקהל עם ועדה, לעורר הלבבות ולזכך הרעיונים, בספר כזה ראוי שיבאו גם הדברים האלה הקולעים ג"כ אל מטרה זו, ואקוה כי הדרשנים והמטיפים הבקיאים בחכמת הדרוש, הם ידעו להוקיר את הדברים האלה, ויבינו עד כמה שעניינים כאלה, ראוים להיות עתה בימינו אלה לחומר ולבנים לבנות מהם בנייני הדרוש, ולדבר מהם באזני השומעים, ורק בסגנון דרושים כאלה, ימלא הדורש את חובתו למקום ולבריות, כי יסוד הדרוש ותכלית ההטפה, הוא להשריש על תלמי לבות השומעים, מדות טובות ונעלות ולהדריכם ביראת אלהים ומוסר שדי, להראות להם יוקר מעלת התורה ולהוכיח יושר אמריו, ולברר ככלל ערך מעלת משפטי דתינו וחוקינו ומנהגינו הקדושים, ולהפיח בקרבם אהבה טהורה, אהבה קדושה לעמם ודתם, לברר ולאמת מעלת הגוי הקדוש הזה, ועוצם כוחו ודביקתו לדתו ותורתו, ולהרים מכשול מדרכם לעוררם על המגרעות והקלקולים, הנמצאים בהנהגתם ובהליכתם, במשאם ומתנם עם חביריהם בני ברית ושאינם ב"ב, ולהעירם ביחוד, להתרחק ולברוח מדברים כאלה, ששם שמים מתחלל מזה ושמביאים קלון וחרפה, על כלל בני ישראל, ומעפרים בעפר כבודם, ולהראותם את הסבות והמקורות מזה, למען ידעו להזהר מזה, ואיך שיטיבו דרכם על ימים יוצרו, ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה, למצא חן בעיני אלהים ואדם, וללמדם את המעשה אשר יעשון, להיות אהובים למעלה ונחמדים למטה, ולהציע לפניהם הצעות שונות, במה שיש בידם לתקן מצבם המוסרי, ולשבץ כל אלה במקראות המתייחסים לזה, ובמאמרי חז"ל באגדה ובמדרש, כי הבקי והיודע את הספרות האגדית והמדרשית, ימצא לכל עניין ועניין הנדרש לו כמה מאמרי חז"ל, מאמרים יקרים ונלהבים, המכלכלים בתוכם ענייינים יקרים ונחמדים. ומאמרים כאלה כשיוצאים כלשון למודים ובשפה ברורה, מפי מטיף ודורש, שלבו מלא רגשי תבונות ודעת יראת ה', ואהבת אדם הטהורה, יש לקוות שלא ישובו ריקם, ויעשו רושם עז על השומעים, להלהיב את לבם בדרכי ה' ותורתו, ולהרימם מעט ממצבם, כי גדולים מעשי הדורש היודע את אשר לפניו, ושחונן מאת החונן לאדם דעת, בכשרונות הדרושים לזה:

ואחרי כי הדברים המובאים בספרי זה, ביחס העניין הפרטי, הם דברים הראויים להשמיע בשער בת רבים, ויכולים להביא תועלת רבה להשומעים, לזאת לא רציתי להשמיטם, והנחתי את הספר כמו שסדרתיו, ובזה הנני מוציאו עוד עתה לאור בע"ה, ואקוה לה' כי כל אלה שיקראוהו בלא קנאה ותחרות, הם ידעו ערכו ותועלתו, וביחוד איחל, כי הדרשנים שיאבו להשתמש בו הם יראו ויוכחו לדעת אמיתת דברי, ויראו עד כמה שבדברים כאלה יכולים להועיל להשומעים:

וכבר הגיעה העת, שהדרשנים והמטיפים, ידעו את אשר לפניהם, ויבינו תכליתם ומטרתם, ולא ישתמשו באי דעת של השומעים, ובקוצר רוחם ודעתם, כי לדאבון לבנו, אנו רואים שרבים מהדרשנים והמטיפים יסתפקו בזה, שיודעים לקחת לב השומעים, בדברים רקים בבדחנות וליצנות, ובספורים בדוים, ובמשלי אפר, ובדברים בטלים, שאין מהם כל תועלת, ואם יודעים עוד פרק בשיר ובזמרה, אז יעריכו דבריהם הבוקים והמבולקים האלה, כקול שיר וזמר כפי חוקי הזמרה, להרנין בזה את לב השומעים, ולא חזון רחוק הוא לראות שהדורש ידרוש איזו שעות, והשומעים עומדים צפופים ובולעים בנעימה כל הגה והגה, ובכ"ז אם נעשה אח"כ חשבון צדק, לדעת מה הועיל הדורש בדבריו אלה, ואיזו תועלת באה להשומעים, ואיזו ידיעה חדשה נתוספה להם מדבריו אלה, למגינת לבבנו נאלץ להשיב בשלילה, כי כאשר באו כן הלכו, ומאומה לא נשאו לביתם בעמלם ובשכר הזיעה והדוחק, כי הדורשים בראותם, שהשומעים מתענגים על הדברים האלה, ע"כ ילעיטום כחפצם לשבעם, ואם שאין לכחד, שיש להדורש לראות להסביר לפני השומעים, את הדברים בהסברים נאותים, ולפרקים גם במשלים הראוים לפי העניין, למען להבינם היטב, והדורש שירקיע שחקים וידבר רמים, ג"כ לא יביא שום תועלת, אחרי כי הדורש הוא בגלל השומעים, ולא השומעים בגלל הדורש, ולזאת אין לו להעריך את הדברים כפי מצבו ורוח בינתו, רק כפי מצב בינת השומעים, וכל עוד שלא ישתדל להביע דבריו, באופן שהשומעים יבינו היטב את דבריו, לא יצא ידי חובתו כלל, כי מחובתו הוא לדבר דברים כאלה, שיבואו בקרבם ויכנסו בלבם, ובעת שלהבנת קהל השומעים דרושים הסברים נאותים ומשלים נאים, לא יקמץ בזה. ואם כי המטיף בעצמו יקוץ בדברים כאלה, וכמשא כבד יכבד עליו, לדבר דברים שאין לו מזה שום עונג רוחני, ולשפת יתר יחשבו בעיניו, הדברים הריקים והמבולקים, כי טוב היה לפניו, שבמקום הדברים הריקים האלה, היה מדבר דברי נגידים, ורעיונים נשגבים, שגם נפשו נהנית מזה, ומתענגת עליהם, כפי טבע מהלך רעיוניו. אולם אז יש לו לזכור שמטרת ותכלית דרשתו והטפתו, הוא רק בעד השומעים, ולזאת אם אמנם שבאמת דברים כאלה נחשבים לפניו, כמו השפלה והרכנה, בכ"ז אין לו לבעט בזה. וכהאומן הזה שהוטל עליו, לשום כל מעייניו בהילד שמתאמן על ברכיו, וכל מעשיו ופעולותיו יהיו מכוונים לתועלת הילד, כן יש להמטיף לכונן מיתרי הטפתו, רק לתועלת השומעים ולשכוח לגמרי על הרגעים האלה ממנו, ורק תועלת השומעים תהיה כל מגמתו וחפצו. וע"כ כמו האומן בעת שמרגיל את הילד ללכת ברגליו, מוכרח גם הוא לשחוח לארץ ולהרכין את עצמו אצל הילד ולחנכו עי"ז בהילוך, כן יש להדורש להשפיל א"ע מעט ולבטל ישותו כרגע, להרחיב בדברי ההסבר המכוונים לתועלת השומעים, לצרף מושגיהם ולטהר רעיונותיהם, להכין את לבבם לשמוע ולהבין. ואמנם כמו שהאומן ששוחה א"ע לקראת הילד, לחנכו ולהרגילו בהילוך, רואה אח"כ להתרומם מיד מן הארץ, ולהרים גם את הילד אליו, ולא ישאר לעולם במצב הכפיפה וההרכנה, כי הכפיפה וההרכנה, הן רק אמצעים אל תכלית חינוך ההילוך, ואם לא יעמוד מיד, וישאר שם זמן רב ויהיו מוטלים שם, הלא יתעפרו בעפר, וע"כ ישחה על מנת לעמוד מיד, וירכין א"ע ע"מ להתרומם ולהרים את חניכו, כן יש להדורש לדעת כי ההסברים והמשלים והדברים הנבובים הם רק אמצעים לבא על ידם אל התכלית, להרימם ולהעלותם למדרגה היותר נשגבה:

וזשאז"ל בסנהדרין (דף ח' ע"א): "כתיב 'ואצווה את שופטיכם בעת ההיא', וכתיב 'ואצוה אתכם בעת ההיא', אר"א א"ר שמלאי, אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הצבור, עד כמה? א"ר חנן וא"ת ר' שבתאי כאשר ישא האומן את היונק", הראו שיש אזהרה למי שהוקם על, להנהיג את הציבור, מחוייב לסבול מהציבור, והוא שהוטל עליו לכונן דבריו ומעשיו לעומת התועלת של הצבור, ולבלי להשגיח כלל על עצמותו, וזהו סבלות גדולה מאד, וע"כ שאלו "עד כמה", כמה הוא שיעור חובת הסכלות, ועז"א "כאשר ישא האומן את היונק", שבתחילה שוחה ומרכין א"ע לקראת היונק, ואח"כ ירימו וישאהו בחיקו. כן בכלל צריכה להיות הסכלות, שהוא כעצמו ירכין וישפיל א"ע, לבלי להתנהג בדבריו, וכמעשיו בחפצו, רק כפי חפץ ותועלת הצבור, גם במקום שלפי ערכו הוא עניין הרכנה וכפיפה, אבל באופן שיכוין בזה להרימם ממצבם, ולהגדיל מעלתם, להרחיב דעתם, ולא שישאירם כן במצב הרכנה והכפיפה לעולמי עד. והורו לנו שבכל ענייני משרות וכהונות בצבור, יראה כאו"א כפי משרת כהונתו בעבודת הצבור, לוותר משלו בעד טובת הצבור, ובאופן שיגיע להם תועלת אמיתי, ומליצתם זאת תערב מאד לעומת הדרשנים והמטיפים, שמחובתם לדבר דברים המובנים לפני השומעים, ויעבדו עבודתם באמת, וכאו"א יראה לדבר דברים ברורים, ובעת שלהבנת העניין, יש להרחיב הדברים בהסברים ובציורים רחבים ובמשלים נאותים, ג"כ בל ימנע מזה מבלי לשום לב שלפי ערכו הוא עניין השפלה וירידה, ואולם בתנאי שיכווין בזה להתרומם אח"כ ולהרימם אליו, לטהר מושגיהם, ולצרף דעותיהם, ולהרחיב מעט מעט ידיעותיהם. אבל אלה שכל דרשותיהם הם רק דברים צנומים ושדופים, והסברים ריקים, וספורים בדוים, הם דומים להאומן שמושיב את הילד בארץ, והוא ישוח ג"כ אצלו, וביחד ישבו זמן רב בארץ, ויתעפרו בעפר ובאבק עד שישחיתו תוארם וצורתם. ואם אמנם שהילד מתענג מאד מישיבתו כארץ, והעפר והאבק יהיו לו לשעשועי נפשו ולמשחק, והם יקהו את לבו, עד כי לאחד מתענוגים היותר גדולים יחשבו בעיניו, בכ"ז אין מזה שום אמתלא, בעד האומן, כי הילד באשר הוא ילד, ע"כ יחשוב זאת לעונג, אבל האומן כאיש הבא בשנים ושהוטל עליו להשגיח על הילד, לשומרו ולנוצרו, יש לו לדעת עד כמה שתזיק לו ישיבתו בארץ זמן רב, והתעפרו בעפר ובאבק, ומחוייב הוא לדאוג בעד אשרו וקיומו, ולהרימו מיד מן הארץ, ולבלי להשתמש בחינוכו בבערותו ובפראותו של הילד. וכ"כ אין שום אמתלא להדורשים האלה שבדבריהם הריקים ימלאו חפץ השומעים, כי לא הפקת רצון של הדורש מהעם הוא הוא מטרת הדרוש, רק תועלת השומעים מהדורש, זהו יסוד ותכלית הדרוש. ואם השומעים עודם במדרגה נמוכה כזאת, שמתענגים עוד על סיפורי הבלים ודברים צנומים ושדופים, מוטל על הדורש להשתדל בדרשותיו, להרחיב דעתם, ולזקק מושגיהם, ולצרף רעיונותיהם, ולטהר מחשבותיהם, ולהעמידם בקרן אורה, שיהיה להם לב להבין, ואזנים לשמוע:

הגיעה השעה להתעורר ולדעת, כי התורה הקדושה היא חיי היהודי ונשמתו נפשו ודמו, כי על ידה רק על ידה לא גוע לשחת ובעוצם כחה הוא חי וקיים זה אלפי שנים, וכמו הדם שהוא נבלע באברי האדם, ונוזל בעורקיו והוא יסוד חיי האדם, כן התורה נבלעת באברי היהודי, ונוזלת בעורקיו והיא היא יסוד ושורש חייו, וכשאז"ל באדר"נ (פכ"ד) "הלומד תורה בילדותו ד"ת נבלעין בדמיו", כי התורה הבאה בקרבו, מתלכדת עם דמו, והיא שופעת לו חיים, וכמו עורקי וגידי הדם דפיקתם ותנועתם הם אותות החיים, ושביתת הדפיקה והעדר התנועה, מעידים על אפיסת החיים, כן הרגשת דפיקת עורקי התורה ותנועתם, הם אותות חיי היהודי, ומנוחתם ושביתתם הם סימני וציוני המיתה. ובספרי שערי אורה (שער א' פ"ג אות י"א) כתבתי וז"ל "כל אחד מבני ישראל יודע, כי התורה היא נשמת האומה ורוחניותה היא חייו ואורך ימיו, ולכל אחד מבנ"י, יש להרגיש כי איזהו דם שנשמתו של ישראל תלויה בו, היא התורה, היא רק היא מצקת בו רוח חיים, ועלי' ועל ידי' הוא חי, וכל איש ואיש מבנ"י, בעת שרואה, כי התורה מתמעטת, וכבודה מתחללת, ויקרתה וגאונה מושפלת עד לעפר, יש לו לשוות לו כמו שרואה שדמו נשפך ונגרר לארץ, כי התורה היא חייו וכבודו, היא כבודו ועוזו, דמו ונפשו, כי היא נבלעת בדמיו ובאבריו, בכל אבר ואבר מאבריו ובכל עורקיו, נוזלת דם התורה, והתמעטות התורה, וחילול כבודה, היא היא שפיכת דמו הנגררת לארץ, וחז"ל ספרו לנו עניין נפלא וניסיי, שאין כל תפונה, כי תכלית הפליאה היתה ללמד לנו למוד הזה שהוא רב התועלת, והוא בגיטין (דף נ"ו ע"ב) "זה טיטוס שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ס"ת ועבר עלי' עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיו דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו". בעת שרשע זה השפיל כ"כ כבוד התורה, וחלל נזרה, נעשה הנס והפלא הזה, ויצא דם להראות, שכל אחד מישראל ידע, כי כבוד התורה וקדושתה, היא דמו וחייו, וזלזול כבוד התורה והורדתה עד לעפר, היא נגירת דמו, והזלתו לארץ, כי התורה בפעולתה הרוחני היא נשמת היהודי, ורוחו עולמו וחייו". והוא כדברינו הנ"ל שהתורה ביחס חיי הרוחני של ישראל [שהוא יסוד חיי עם הרוח הזה], מתחשבת ממש כהדם ביחס חיי החומרי והגופני:

האדם שנתמעט דמו [ע"י הקזה], ומרגיש הצטננות, ראוי להחיש ולמהר לעשות לו מדורת אש לחוממו ולעורר בקרבו רגשות החיים החמים. וכמאמרם ז"ל בשבת (דף קכ"ט ע"א) "הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז". אי לזאת בעתים האלה, שיש עניינים רבים בתנאי חיי ישראל, הממעטים דמו הרוחני, והולך ומצטנן, ראוי למהר ולהחיש פעולת החימום, להחימו ולהלהיבו, לעורר בקרבו רגשות חייו הרוחניים, ולהקיצו לתחיה, והחימום הרוחני הזה, הוא רק ע"י מאמרי תוה"ק הקדושה, שכל דבריה כאש, ורשפיה רשפי אש, ומאמריה החמים והנלהבים, יכולים הרבה לפעול, וגלל כן ראוי עתה להפיץ מאמרים המסוגלים להחם הלבבות ולהלהיב הרגשות, ולזאת לא השמטתי המאמרים הנ"ל, כי הם מכוונים ג"כ למטרה זו, ובכלל ראוי ספרי זה להאציל בגללו מעט עת, לקרותו בשום לב, ואם שהוא מעט הכמות, בכ"ז יש בו בע"ה מאמרים רבי הערך וכבירי התועלת. ואלה שאזניהם תהינה קשובות לדברי, ויקחו להם עת לקרותו, אעוררם אשר ביחוד ישימו לבם, על מאמרי חז"ל מאגדה ומדרש, המובאים בספרי זה, ומה טוב היה לוא יאבו לוותר מעט עת, לעיין בהמאמרים במקומם, ולהתבונן אח"כ על דברי, ואי אז יראו שבע"ה אור חדש מופיע על דבריהם התמוהים והנפלאים, ואולי ימצאו עוד אנשי לב באלה, שיבינו התועלת מדברים כאלה בכלל, ומבאורים כאלה בפרט, וישתדלו לחזק ידי להוציאם לאור, כי נפשי תשתפך עלי בראותי כי מבחרי חיבורי שהם פרי יגיעה רבה ותגובת עמל רב, עודם מתגלגלים תחת שואה, ואור הדפוס לא נגה עוד עליהם. ובזכרי את התועלת הרבה שיש לקוות מהם לא אדע שלו ורוחי יסער בקרבי מאד, ואולי יזכני ה' שספרי זה שיש לקוות שכאשר יעברו עליו עיני המבינים בעם יצא זכאי בדינו - יהיה למעורר ומקיץ להעיר את איזה מראשי עמנו לדאוג בעד ספרי לחפש עצות איך להפיץ עליהם אור הדפוס והיה זה שכרי. את הדברים האלה ערכתי לפני הקוראים פה בפתיחתי כי ישתמשו לפני גם בתור התנצלות שאחשוב שיספיקו לפני אלה החפצים לשפוט לטובה. ולאלה הלמודים לחפש תואנות ותנואות, ידעתי מראש, כי לפניהם לא יועילו כל דברי התנצלות ולשפת יתר הוא להתנצל לפניהם, כי תחלתם היא תחלת הספר, וגידופם הוא כבוד המחבר.

הערות שוליים

1. בשני שערים האחרונים הבאתי דברים מעניינא דהספידא שהטפתי ביום ההוא [טב"א שנת תרמ"ז בקיוב] כמו שיראה הרואה שם.