נאד של דמעות/דבר אל הקוראים

כל אבדה ולא אבדת הרגש. המאמר בעל חמשת המלים האלה, הוא מאמר נכבד ופתגם מאד נעלה. כי אמנם כן, טוב לאדם לבחור בכל מיני האבדות רק להציל את הרגש מכיליון ואבדון. גם אם שלא ברצונו כבר אבדו ממנו כל קנייניו, יראה אז לשמור את הרגש, ולהשגיח מאד על קיומו, כי הרגש הוא אבי התקווה וסבתה, וכל עוד שהרגש חי בקרבו הוא בטוח גם בחיי התקווה, שבעת צרתו יש לו להוקיר התקווה מכל יקר, כי היא רק היא עומדת לו להנעים מרירותו, ולתת לו עוז ותעצומות לשאת ולסבול כל עמל ותלאה בדומי', כי זכרונו זה שעוד יש לו תקוה על החזרת אבדתו, ישיב נפשו ויפיח בו רוח חיים, להחליף כח להשתדל באמצעים כשרים ונאים לבקש אבדתו, וכל מה שיגדל ערך האבדה, יש יותר לחזק את הרגש, ולשום עליו משמר ולנוצרו. כי אבדת הרגש הוא התחלת הייאוש, והייאוש הוא הנסיבה המודיע את מהירת המוות, כי אחרי הייאוש תבוא מיתת התקווה, ויבא לעצלות והתרשלות, ולא ינסה עוד כוחו לפעול מה לבקש אבדתו, ואז אבדתו אבדה עולמית ומוחלטת:

הכל יודעים והכל מודים באמיתת הפתגם הזה, כי רוח בינת כל איש יענה על אמתתו. אולם היהודי יודע אמתתו גם מן המציאות ומן הנסיון, כי חיי היהודי אם יש לקוראם עוד בשם חיים הוא רק בגלל הרגש החי בקרבו, כי עם עולם הזה ילך לאור הפתגם הזה, והוא חרות על לוח לבו, ובכל דרכיו ומעשיו ועלילותיו הוא לו לעיניים, ובכל פינות שהוא פונה ישמור את הלמוד הזה וגם ימלאנו בפועל. בהעם האומלל הזה כבר נתקיימו שתי המילים הראשונות מן הפתגם כל אבדה, כבר אבד את הדברים היותר יקרים וחביבים לו, את ארצו, בית מקדשו, ממשלת המדינות, כל סגולותיו ומחמדיו היו למאכלת אש, עריצי גוים אכלוהו בכל פה, בזזוהו והממוהו, הציגוהו ככלי ריק, במחשכים הושיבוהו, בקרב צרה ומצוקה, רדפוהו מנוחה הדריכוהו. כל אבדה, אבד כל קנייניו ורכושיו. אמנם לאשרו ולהצלחתו נתקיים בו גם סיומא דהך פתגמא קדישא ולא אבדת הרגש. כי כל אלה לא הכחידו מקרבו רוח תקוותו, ולא המיתו לשחת רגשי כבודו, העם הנדכא והנענה הזה, עם כל עבדותו הנאמנה לממשלתו בכל מקום פזורו, עם כל דרישת טובת ארצו בכל מקום שהוא, עם כל התרחקותו מבגד וממרד, וכשבועה המוטלת עליו מאת מורל הגדולים ז"ל, ואשר שנים רבות וכבירות כשמנה עשר מאות ותשע עשר שנין, תעידנה על התמלאות קיום שבועתו, עם כל זה לא נכבו ממנו זיקי תקות שיבתו לארצו ולמקדשו. וכל זה בא לו רק בסבת שמירת הרגש, כי ככל העת הרע ההממושכה הזאת לא אבדו רגשותיו, ולא התייאש מתקוותיו וע"כ חלקן בחיים:

קיום הרגש הזה, הוא הוא הפתרון של החידה הנעלמה והסוד הכמוס הצפון וגנוז בקיום העם האומלל הזה, שכל עמל חכמי לב ויגיעת אנשי השם והמעלה לפתור את החידה הנוראה הזאת, ולבא בסוד הדבר הנפלא הזה עלו בתוהו, והודו ולא כחדו, כי קצרה דעתם לפתוח את המנעול הנורא הזה. אולם באמת קיום הרגש הוא נשמת קיום העם ונפש חייו, כי הרגש הזה העלהו למעלה, מעל כיפת חיסורים והמכאובים, וחזקו ואמצו אותו לשאת ולסבול, ולחכות לעת קץ.

אם אמנם שמפלא לפלא מתמהון לתמהון ומחדה לחדה יצאנו, שהרי גם קיום רגש הזה הוא פלא עצום וחדה סתומה. אולם פתרון החדה הזאת יש למצא בזכרונות אבדתו, היהודי מזכיר אבדותיו כמה פעמים ביום בשבתו ובלכתו, בשכבו ובקומו, במאכלו ובשקויו, והם הועילו הרבה לקיום הרגש ולתומתו, וביחוד הועילו לזה הימים המצויינים והמסומנים והמוגבלים, והזמנים הקבועים לתנות ולבכות על אבדתו. הזכרונות הקדושים האלה הם השומרים הנאמנים, השומרים את קיום הרגש. הזכרונות התמידים אולי מרוב תמידותם היה היהודי מתרגל בהם, וכיון דדש דש, ולא פעלו עליו עוד שום פעולה. אבל הימים הזמניים, הבאים וקבועים ע"ז מזמן לזמן, והפעולות המיוחדות הנהוגות בהן העשויות ומתוקנות ומכוונות למטרה זו, לעורר בקרבו רגשי האהבה, לשוות נגדו ימי אשרו והצלחתו הקדומים, ולחזק את תקותו, כי עוד ימים יבא וישובו אליו וישיש אתם משוש. - כל אלה הועילו הרבה לשמירת הרגש ולהצלתו מכל המקרים והפגעים הרעים, שעמדו עליו להאבידו ולהכחידו:

ישנם אנשים מצויינים, המגבילים להם ימים אחדים בשנה, לתנות ולבכות תמרורים על חרבן בית מקדשנו וארצנו, אבל יום אחד הגבילו חז"ל, ובו שמו לחוב לאומי קדוש ועצום על כלל האומה ועל כל אחד מבנ"י לנהוג אבילות - הוא יום צום החמישי יום שריפת בית אלהינו. והיום הזה, מסומן ומצויין בכל סימני וציוני האבילות הערוכות ומסודרות למטרה אחת, לקרוע סגור הלב, ולפתוח מקור דמעת העינים ולהוריד דמעה כנחל:

אגלי הדמעות הנוטפות ויורדות על לחיי היהודי, הן הן הטל של תחיה המחיה את הרגש, ומשיב את הנפש, כי הבכיה והזלות הדמעות, כמו שנחשבו לתולדות הרגש ותוצאותיו, כן תחשבנה גם לאבות הרגש ויסודות לפי שהבכי מחמם את הלב, מלהיב את הרעיון, ומעורר את הבוכה להבין היטב על מה הוא בוכה. הרגש אין לו קצב וגבול לומר: עד פה תבוא ולא תוסיף, הוא יכול להתרחב כ"כ עד שירגיש את ההפסד והנזק והדבר האבוד כמו שהוא. וע"י הבכי, המלהיב יותר את הרגש, ישווה נגדו את כל קנייניו הקדומים כמו שהיו והפסדם בהעדרם ויתרגש יותר. הרגש והבכי הם סבות זה לזה וגם מסובבים זה מזה, וחוזרים חלילה:

יום צום החמישי, יום אבל השנתי הזה, הוא יום זכרון לישראל, כי בו יזכור ויעלה על לבו את זכר כל קנייניו ומחמדיו וסגולותיו ההיו לו בימי קדם, בהלו נר ה' על ראשו. סדרי היום הזה ומעשיו, עשוים ומתוקנים ומכוונים למטרה זו: לנקות ולזכך את הרעיונים, לחדש ולחיות את הרגש, לרכך את הלבבות, לפתוח מקור דמעות העיניים, לבכות ולתנות על העבר, לאמץ ולחזק רוח התקוה על עתידותיו, לצדות ולקוות לקץ הגאולה, לשלב ולחבר ולאחה ולאחד זכרונות קדומיו עם עתידותיו, ולהוכיח בידיעה פנימית, כי אם אמנם עת צרה היא ליעקב, אולם ממנה יוושע תשועת עולמים:

בשומי אל לבי, כי הליכות יום צום החמישי, סדריו ומנהגיו, מסוגלים להעיר הרגש, לעורר הרוח, ולשמור את הלולאה הנכבדה והרתוקה החזקה המרתקת ומחברת ומקשרת את זכרונות ימי קדם עם התקווה לעתיד. בשומי זאת אל לבי, ראיתי להוציא לאור ספרי נאד דמעות זה, שהוא עשוי לתכלית זה, ויש לקוות שלא יחטיא את מטרתו. ספרי זה בולל השקפה כללית על קורות עמנו ותלאותיו, ועל כח סבלותו, ועל תקוותו לעתיד. ומראה לדעת, כי כל אלה רמוזים וצפונים ולוטים בענייני יום הצום הזה. כי רוב הרעיונים והמאמרים באים בו הם תוצאות רעיונותי ביום צום הזה בשנת תרמ"ז שהייתי אז בקיוב [דרך מסעי לאדעססא לרחוץ בשרי בים], ואני יושב אז בחדרי תפוס ברוב שרעפי, יושב ומשמים על שבר בת עמי, וכל הקורות אותו עוברים לפני כבני מרון, כי זה דרכי מעודי לשוות לפני או לפני השומעים [כשאטיף ביום ההוא], ביום הזה כל קורות בני עמנו, ולהתבונן עליהם בשום לב, למען לראות ולהראות אומץ רוחם של בני ישראל וכח סבלותם העז העולה כמעט מעל כל גבולי אנושי. כי ההתבוננות הזאת מועלת מאד להפיח רוח תקוה להחיות את הרוח ולהשיב את הנפש לחדש רוח נכון בלב כל אחד, לקבל בלב שלו ובנפש שוקטה כל החצים ואבני בליסטראות אשר שונאיו ומנדיו יזרקו עליו, ולבלי לזוז זיז כל שהוא, לבלי להיות לברות למלתעות הגלים המתרוממים נגדו, ולעמוד כסלע איתן בלב ים, מול כל הרוחות הסוערות, כי טבע המקרים ופעולתם על האדם, הוא כטבע הנהרות והרוחות. הנהרות האלה, מי שרגיל לרחוץ בשרו במים ויודע לשחות, עליו יפעלו המים פעולה טובה ונמרצה להחזיק גיוו ורוחו, להבריאו ולהחלימו. ומי שאינו רגיל ובקי בהליכות המים, יכול לקרות שבפסיעה הראשונה במים יכרע תחתיו, ויטבע במים ויאבד חייו. וכן הרוחות, מי שלמוד להלוך נגד הרוחות, ויודע איך להחזיק מעמד בעת שהרוחות מתגברות, יפעלו הרוחות עליו לטוב, ישיבו את נפשו ורוחו. ומי שאינו רגיל ובקי בזה יכריעוהו ויפילוהו לארץ, ולפעמים ירודוהו לבאר שחת. וכן הוא גם טבע המקרים המתרגשים לבא על האדם. האדם השוקט על שמריו מעודו, ואשר ההצלחה משחקת לפניו בכל עת, אם יבא עליו איזה אסון פתאום, יהיה כגבר אין איל, ולא חזון רחוק הוא לראות כי אנשים שלוים ושקטים כאלה יפלו שדודים לרגלי איזה מקרים רעים שיעברו עליהם. ואמנם האיש שמעודו הוא ידוע מכאובים וסובל הרבה מנעוריו, וכל ימי חייו הם שלשלת אחת ממקרים רעים ומאסונים גדולים, וכבר נוסה במסות גדולים ונוראים ומכולם יצא בשלום. איש כזה לא יפחד עוד משום דבר רע המתרגש לבא עליו, וכל מקרה משחק לו, כי מקריו הרבים ואסוניו הגדולים אמצו את רוחו וחזקו את גיוו ועשאוהו כמטיל ברזל לעמוד בקומה זקופה נגד כל אבני בלע וכדורי שחת אשר יזרקו עליו, בידעו כי אליו לא יגיעו. וע"כ ראוי שכ"א מבנ"י ישום אל לבו ביום הזה כל הקורות שעברו עלינו למען שנתחזק בתקוות העתיד אשר אשר התקווה הזאת היא חיי רוחנו ומשוש לבנו כי מה אנו ומה חיינו. חיי ההוה לא נחיה, כל מנעמי החיים ותענוגות בני אדם אשר כל העמים יתענגו עליהם וינעימו בהם חייהם, כל אלה מוזרים הם לנו, וכל חיינו הם רק חיי התקווה והתוחלת. העתיד רק העתיד נשווה תמיד נגד עינינו ותקוות העתיד תחיה רוחנו ונפשנו, ונקודת קץ גבול העתיד הזה נעלם מעיני כל בשר סתום וחתום עד עת קץ, ויש לנו עוד להתעתד לסבול עד שנגיע אל קץ הזה, ולהתאזר כח וגבורה לסבול עוד. יש לנו לשוות נגד עינינו העבר, העבר הנורא עם כל צבעיו הנוראים, העבר האיום הזה עם כל מה שעבר עלינו בו, לא יזוז מנגד עינינו, ואו אז נראה כי כל מקרי העבר הזה פעלו עלינו פעולה עזה ונמרצת לשום כח אבנים כחנו ובשרינו נחושה ונפשינו תדרוך עוז, ובלב אמיץ ורוח כביר נלך הלאה דרכנו זו המלאה חתחתים ואשר על כל צעד וצער מלאים אבני נגף וצורי מכשיל. בידעינו נאמנה כי כבר אנו למודים ללכת בדרכים מסוכנים וכבר דרכנו דרך ארוכה וגדולה אשר על כל שעל ושעל קוצים וברקנים, ובכ"ז לא סרנו מן המסילה, ולזאת יש לנו להיות בטוחים כי הננו הולכים הלך וקרב אל המטרה. ואולם אם בכל השנים יתעורר אצלי ביום זה רעיונים שונים בנוגע אל סבלות ישראל, בשנה ההיא שישבתי חוץ לתחום (כי הייתי אז בקיוב ביום צום החמישי כנ"ל) וראיתי כל הנעשה שם אז התרחבו פצעי לבבי ועיני יהיו למקור דמעות והעמקתי חקור בענין נצחיות ישראל וכחו העז, והרבה מהם הטפתי גם במקהלות, ובהתבונני אח"כ על כל הרעיונים ראיתי כי הם ראוים לראות אור. ואם שנאמרו ונכתבו לשם יום זה, בכ"ז אינם מתפגלים בחוץ לזמן, כי בזמן הזה היום ההוא הוא יום ארוך יום שכולו רע ומר, ומה שנאמר ביום ההוא ראוי להאמר בכל יום ויום עד עת קץ:

קראתי שם הספר נאד של דמעות, כי אמנם כן הרבה דמעות חמות ורותחות נטפו בנאד הזה, עד כי החמו. והרתיחו את הנאד, ובחומו יתיך את הקרח הנורא המתעלם על לב הרבה מאחינו, ימסו הררי הקרח והיו למי דמעות, ותקוינה בנאד הזה, שמקום יש עוד בו לקבל ולכנס דמעות חמות ורותחות היוצאות מגלות העינים ע"י התעוררת הלב:

ואני תפלה: ירחם ה' וירא בעני עמו, ויזכנו לשוש משוש עם כל המתאבלים על ארצנו ומקדשנו, ועיר תפארתנו, ונסו יגון ואנחה, ולא ישמע עוד קול שבר בגבולנו, וישיב לנו את שבותנו, וישלח לנו גואל צדק בב"א כי"ר.

הכו"ח ביום ב' ב' תמוז

שנת תרח"ם פה לידא.

יצחק יעקב ריינעס אב"ד דפ"ק הנ"ל.