פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

תנן פ"ד אחין דף ל' [ב.] וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות, כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין, ספק גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים, ואמרינן עלה בגמ' ואלו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"כן אמר רבא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, א"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסמה מספק, התם לחומרא כו/ איתבי' אביי נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזו מהם מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת, אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק כו/ וכתבו תוס' בד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק כו/ וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שכשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין דף כן' אמרינן בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחתה, נשחכוה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נכןרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיילד לאחר שחיתה, כגון בא זאב ונתל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקה איסור, ואור"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיח ומוכחא מלתא לאיסורא תפי מלהתירא, וכן האי דישב לה קוץ כושת דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה כר, מ"מ מסתברא מלתא לאיסורא תפי מלהתירא עכ"ל, ומבואר מדבריהם דהיכא דהוא ספק שקול ואינו שכיח לאיסור יותר מוקמינן בחזקת היתר ואע"ג מולד הספק בעידן איסורא כיון דאיסור הראשון ודאי חלף הלך לו אין מחזיקין מאיסור לאיסור:

ובדרכי משה י"ד סי' ל"א כתב וז"ל, מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בו מים, וקוד' שידעו הריעותא חתכו הגולגול' לשנים, ומקצת המוח מן הגולגלת, ולא היה נודע אם המוח מקיפו או לא ואסרוהו, ויש שהיו רוצים להכשירו מהא דתניא נשחתה הותרה עד שיודע לך במה נתרפה, ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום זה, וכן משמע בתוספות פרק ד' אחין דף ל"א עכ"ל, וכבר השיג עליו מוהר"ם לובלין בתשובותיו סימן ס"ו, דהא מדברי תוספות מבואר להיפוך, דאפי' בכה"ג שנולד הריעותא מחיים נמי מוקי בחזקת היתר אי לאו דלאיסור שכיח יופר וע"ש, ובש"ך י"ד הי' נ' מיישב דברי הרמ"א וז"ל אבל נ"ל דדעת הרב הוא דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר בש"ס התם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו/ אבל אביי הא אקשי לרבה התם מהך מסל עליו הבית כו' אמאי נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק כו/ ומהקי אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק, א"כ התוספות דמדמי דין זה מוכח דכי היכי דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר ה"נ לא אמרינן נשחטה הותרה היכא דאתיילד ריעותא מחיים, ואף ע"ג דאפשר לומר דלמסקנא כמי אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אלא דלחומרא אמרינן דבעי חליצה, וכמ"ש הב"י שם כו', מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן וגם פשטא דש"ס משמע התם דאביי ורבא אעיקרא דדינא פליגי כו', אבל לאביי ורבא דקיי"ל כוותייה יכול להיות החילוק ההוא אמת וקייס עכ"ל, ולשיטת הש"ך מחזיקין מאיסור לאיסור דכיון דנולד הריעותא מחייס מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה:

ובתשובת מוהרי"ט ח"א סי' ס"ב גם הוא העלה הלכה דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש וז"ל והרא"ש ז"ל כתב בהלכותיו בהנזקין והיכא דלא אתחזק לא התירא ולא איסורא עד אחד מהימן להתיר וכ"ש לאסור, והך מלתא ודאי לא מקרי אתחזק התירא שזה האיש מארץ רחוקה בא ולא ידענו מאיזה עם הוא תמול בואו והיום נשא אשה וכמעט שעבר נתגלה הדבר עפ"י אותו העד שהיה בן עירו ומכירו ובקי באחיו ואימת נתחזק זה בלא אחיס, ולא קרינן חזקה לשוק אלא כי ידעינן דלית ליה אחין, אלא דמספקא לן אם נולד לו אח"כ אח כדאמרינן בריש האשה בתרא, היה לו חמות אינה חוששת שמא ילדה בן ומפרשינן בגמ' משום דבחזקת היתר לשוק קיימא או דומיא דאמרינן פ"ד אחין גבי וכולן שהיו להם קידושין או גירושין מספק הרי אלו צרותיהן חולצות ולא מתייבמות, דאמרינן אלו הן ספק קידושין ספק קרוב לו, ופרכינן בגמ' ואלו לגבי גירושין ספק קרוב לו לא קתני, ומשני רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, והיינו משום שהיא לפנינו צרת ערוה ואם נולד ספק בקידושי הערוה מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה, אבל זה שאנו מסתפקים מעיקרא אם יש לבעלה אחין הא לא אתחזק, וכי תימא העמד האשה בחזקת היתר שהאשה הזאת בחזקת היתר עומדת עד שלא תנשא ואח"כ שנשאת הוחזק בה איסור אשת איש מ"מ פשמת בעלה איסורא דאשת איש פקע ונשאר' מופרת לשוק כמו שהיתה אין לך לומר כן, אלא אדרבא אשה זו משנתקדשה בחזקת איסור לכל העולם עומדת וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה אל תתירנה מססיקא ולא תימא איסורא קמייתא פקע במיתת הבעל, מספיקא לא מחתינן לה איסורא אחריתא דיבמה לשוק אלא עדיין בחזקת איסור עומדת, ומנא פימרא דפכן בסוף כזילי נסג.] ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה ירד להקר טהור' ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר הרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה ואעפ"י כן מספיקא מחתינן לה טומאה אחריתא וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת טמא טמא, והא דבטומאה ידוע אעפ"י שירד להקר טמא היינו טעמא משום דהלכתא גמירי לה דטהור בנזיר ועושה פסח ואעפ"כ כשירד ליטהר מטומאת מת אמרינן חזקת הטמא טמא, ותו אמרינן התם בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה, משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אונסו וש"ז טמאים שרגל"ד, ומפרש תלמודא ספיקו לא תימא ספק חזי ספק לא חזי אלא ודאי חזי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה, כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא חוזר וסותר הקודמים ומביא קרבן עליו וכן מוכס מהא דאמרינן בפ"ק לחולין בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, וכי מספקא לן אם שהה אם דרס או החליד ואסרינן לה מספק דמוקמינן לה בחזקת איסורא ולא אמרינן דאיסורא איסור אבר מן החי הוא ופקע מהאי איסור' בנחירה ואשתריא לבן נח, ומספיקא אמאי מחתינן לה אחריתי לנבילה לשרי לבן נח ומטמא במשא אלא חזקת איסור אף כאן משנזקקה לאיסור אשת איש אסורה, וכן מוכח מלישנא דגמ' פ' יש נוחלין אם הקילו כשבוי' ניקל באשת איש, אלמא אכתי חזקה דאשת איש קאי עליה וכן פי' רשב"ם ז"ל ניקל כאשת איש דאיכא איסור תורה והרי היא בחזקת איסור עד עתה אל תחימה מספק עכ"ל, והנה מוהרי"ע תקע יתדות להוכיח דמחזיקין מאיסור לאיסור ובארבע פינות תקע יתדותיו:

פרק בעריכה

אם אמנם ידעתי מיעוט ערכי מ"מ אחר העיון לענ"ד יש תשובה להשיב וזה יצא ראשונה במה שהביא בראיה ראשונה מהא דתנן ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא, ואע"ג דטומאה ראשונה כבר טהרה ע"י טבילתו כו' מהתם לא שמעינן אלא היכא לאיסור השני הוא משום איסור הראשון, וכמו האי דירד לטהר מטומאת מת לראשונה ושניה שם אחד לשניהן טומאת מת, אבל היכא לאיסור השני אינו משס איסור הראשון, וכהאי דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק או מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה זו מנלן, ותדע דהא שם בירד למבול מטומאת שרץ ונמצא מת משוקע בקרקע טהור הוא, וכמ"ש תוס' שם בנזיר דף ס"ג ד"ה כיצד דין טומאת התהום ע"ש, שכתבו דבירד למבול מטומאת שרץ לא אמרינן שחזקת טמא טמא ומוכרח שם וא"כ אי מהתם עכ"פ מוכח דמשני שמות אין מחזיקין מזו לזו:

אלא דקושטא דמלתא נראה לפי ענ"ד לאפי' היכא דהוא משם אחד כל שאיסור הראשון חלף הלך תו אין מחזיקין מאיסור לאיסור, וחזקת איסור לא אמרינן אלא היכא דמספקא מלתא אם יצא מאיסורא קמא או לא, והתם בנזיר לאו מתורת חזקה אתינן עלה כיון דכבר נטהר מטומאתו הראשונה ע"י טהרה במקוה אלא טעמא דמלתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא, דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותרה היינו דוקא לאדס שלא היה בחזקת טומאת מת שחזקת טמא טמא, כלומר שרגלים לדבר כלומר שמעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עכ"ל ע"ש, וביאור דבריהם דלאו בתורת חזקה אתינן עלה אלא מסברא אמרה משנה, דכיון דטומאת התהום חידוש הוא הלכה למשה לחלק כין טומאת התהום לטומאה מגולה גבי נזיר ועושה פסח, משא"כ ככל הטומאות אין חילוק כין טומאה מגולה לטומאת התהום וכיון דחידוש הוא מסתבר לומר שלא נתחדשה הלכה לנזיר ועושה פסח כטומאת התהום אלא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת ולאו משום חזקה אתינן עלה דאין מחזיקין מטומאה לטומאה כל שנטהר מטומאתו הראשונה:

וראיה צרורה לזה נראה ממ"ש הרמב"ם פ"ו [הל' י"ג] מהל' קרנן הסס וז"ל מי שנטמא במת והזה עליו שלישי ושכיעי וכשכיעי שלו נטמא כקכר התהום ולא ידע ועשה פסח ואח"כ נודע לו שהוא טמא צטומאת התהום אינו חייצ צפסח שני' שכיון שמכל צשציעי פסקה טומאה הראשונה, אצל אם נמצא טומאת התהום צששי לטומאפו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייכ צפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדצר ע"כ' וע"ש כהשגח הראצ"ד שהכין מדצרי הרמב"ם דוקא כששי הוא דלא הופר אצלו טומאת התהום אצל צשציעי אע"ג דעדיין לא הוזה ולא מצל הופר אצלו טומאת התהום ע"ש, ואי נימא כפורח חזקה אפינן עלה א"כ מאי חילוק כין ששי לשכיעי דודאי כל שלא הוזה ולא מכל עדיין טומאתו עליו, אע"כ משום רגלים לדבר בלבד הוא ומסכרא כמ"ש פוס' דכה"ג שיש עליו טומאת מת לא הופר טומאת התהום, וא"כ י"ל דוקא כששי אכל לא כשכיעי אע"ג דלא הוזה ולא מכל כיון דעומד ליטהר היום ואמרינן כה"ג נמי הופר הלכה וכן אפי' לדעח הראב"ד שם נמי מודה דלאחר הזאה ומכילה ודאי הופר טומאת התהום, ואע"ג דמחוסר הערכ שמש, ואכפי בחזקת טומאה שמחוסר הערכ שמש, אע"כ דלאו כפורח חזקה אחינן עלה ומה"מ נמי כירד למכול מטומאת שרץ אוקמוה אהלכפא שהוא טהור כטומאת התהום, אע"ג דאית ליה חזקת טמא, ומשום דכיון דטומאה ראשונה ודאי חלף הלך ע"י טהרה כמקוה ליכא פורח חזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ומשום רגלים לדכר דסצרא דלא הופר הלכה כטומאת התהום כזה שהיה עליו טומאת מת, וא"כ דוקא כטומאת מח' ולשיטת הרמב"ם כפי שהכין הראב"ד אפי' קודם הזאה ומכילה כל שעומד כשציעי שלו הרי הוא כהלכפו, ולדעח הראב"ד קודם הערכ שמש וזה ברור:

והשנית שהביא מוהרי"מ מהא דאמרינן בשבעה דרכים בודקין אח הזב כו' והוא בנזיר דף ס"ו בשבעה דרכים בודקין אח הזב עד שלא נזקק לזיבה כמאכל וכמשפה כמשא וכקפיצה כחולי כו' משנזקק לזיבה אין כודקין אופו, אונסו וספיקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר, הפס נמי לאו משום חזקה אפינן עלה אלא רגלים לדכר דכיון שנזקק לזיבה רגלים לדכר שלא כא מחמת שככח זרעו אלא מחמת זיבה כיון שככר נזקק לזיכה, ותדע דהא אמרינן החס אונסו וספיקו לא פימא ספק חזי ספק לא חזי אלא ודאי חזי ספק מפמח ש"ז הסק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומאה טמא, ואי נימא משום חזקה א"כ כספק חזי נמי נימא אוקי אחזקת טמא, אע"כ דאין אנו מוסיפין טומאה על טומאפו ולומר שראה עוד וכמ"ש פוס' ריש גימין [כ:] כנדה דכתיב וספרה לה והא אין ע"א נאמן היכא דאפחזק איסורא, וכפכו משום דלא אחחזק שפראה כל ימיה ע"ש וא"כ ע"כ אינו משום חזקה אלא משום רגלים לדבר בלבד הוא דאמרינן כיון שנזקק לזיצה מספמא אופו ראיה נמי מחמת זיבה הוא ולא מחמת ש"ז וזה ברור:

והשלישית לכי אליה אשיח, כמה שהכיא מוהרי"מ מס"ק דחולין בהמה כחי' בחזקת איסור כו', הנה ככר כפכו פוס' פ' אין צדין דף כ"ה [א.] ד"ה בחזקת איסור עומדת וז"ל פרש"י בחזקת אמ"ה ולא נהירא, דא"כ למה לי עד שיודע לך כמה נשחטה כיון דחזינן שמפה א"כ לא שייך כה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מפייס, לכך נראה לר"י דחזקת איסור אסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה כו', ומשום איסור שאינו זבוחה דרחמנא אמר פזכת ואכלת שחוט ואכול, וכזה ניחא נמי אפי' למ"ד צהמה כחייה לאו לאברים עומדת עכ"ל, ומבואר מדברי תוס' דאין מסזיקין מאיסור לאיסור אלא התם טעמא משום חזקת איסור שאינו זבות וגם במ"ש רש"י משום אבר מן החי יתיישב לפנינו בע"ה:

ועל ארבעה לא אשימה, מה שהביא מהא דאמרינן פ' י"נ [ב"ב קלה.] אם הקילו בשבוי' ניקל באשת איש היינו דגבי שבוי' שעמא דהקילו ולא חיישינן לעדיס שבצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל באשת איש ליכא הך טעמא ומש"ה חישינן והרמב"ם לא גרס הך דמנוולא נפשה לגבי שבאי להכי מפרש לה משום חזקת איסור, אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם דעיקר הוא כנוסחאות דילן, וכתב דהכי אי' בנוסחי עתיקי, ועל פי' רשב"ס כתב שאינו מובן ע"ש, וכן הוא גירסת תוס' בקידושין דף י"ב ע"ש וכיון דעיקר הוא כנוסחאות דילן א"כ ליכא ראיה:

פרק געריכה

אמנם מפי' המשניות להרמב"ם נראה דמפרש להך דנזיר דרגלים לדבר הוא משום חזקה ממש ע"ש, שכתב וז"ל ירד ליטהר מטומאת מת כי שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, מה טעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנס העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבשלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. אח"כ הביא כל מה שדומה לזה עכ"ל ומבואר מזה דמפרש הכל משעס חזקה ממש, וכן אינך שהביא במתני' רגלים לדבר הכל מתורת חזקה, אולס לענ"ד נראה עיקר כמ"ש, דהך רגלים לדבר לאו מתורת חזקה אלא רגלים לדבר כמ"ש תוס', דהוא שעמא דמסתבר דלא הותר טומאת התהום לזה שהיה עליו טומאת מת. ולברר דע"כ אינו משום חזקה ממש צריך אני להעתיק דברי הש"ס שם נזיר דף ס"ג ת"ר המוצא מת מושל לרחבה של דרך, לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור, בד"א שאין לו מקוס לעבור אבל יש לו מקוס לעבור אף לתרומה טהור, בד"א שמצאו שלם אבל משובר או מפורק אפי' אין לו מקום לעבור חיישינן שמא בן הפרקים עבר, בד"א במהלך ברגליו אבל שעון או רכוב טמא, לפי שמהלך ברגליו אי אפשר שלא יגע ושלא יסיש ושלא יאהיל, וכתב רש"י ז"ל אבל שעון או רכוב טמא בתרומה לפי שא"א כו', אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור, דהכי גמירי לה בטומאת התהום, והאי דכתוב בספרים אפי' בנזיר ועושה פסח שעות הוא, עוד שם ברש"י ד"ה בד"א בטומאת התהום אבל שומאה ידועה שלשתן טמאין עכ"ל, ומבואר דטומאת התהום דהלכתא גמירי דטהור היינו אפי' ודאי נטמא אפ"ה טהור דהא שעון או רכוב א"א שלא יגע ושלא יסיש ושלא יאהיל ואפ"ה בנזיר ועושה פסח טהור, ולאו משום ספיקא הוא דטהור אלא אפי' נטמא ודאי טהור בטומאת התהום וכ"כ רש"י להדיא בפסחים פ' כיצד צולין דף פ"א ד"ה שאין לו מקום לעבור וז"ל שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף ע"ג דשומאה ודאית היא, כיון דהאי'שעתא דעבר עלי' טומאת התהום היא כו' הלכה למשה מסיני שזורקין עליו את הדמים עכ"ל, וכ"כ רש"י שם לעיל ד"ה ומי דייני ק"ו מהלכה וז"ל והא טומאת התהום לאו משום ספיקא מטמאינן לה דנימא גילוי מלתא בעלמא הוא, השתא אפי' בודאי נטמא נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם עכ"ל, הרי מבואר דטומאת התהום לאו משום ספיקא הוא אלא הלכתא גמירי דאפילו נטמא ודאי טהור לנזיר ועושה פסח ולתרומה אפי' בספק נמי טמא:

וכן מבואר בתוס' בנזיר דף ס"ג שכתבו גכ דבנזיר ועושה פסח דטהור אפי' שעון או רכוב דא"א שלא יגע ושלא יסיש ע"ש, וכיון דטהור אפי' ודאי נטמא תו ליכא למימר שרגלים לדבר מתורת חזקה, דלעולם אין תורת חזקה אלא במקום ספק לומר אוקי אחזקה קמא שנטמא, אבל אם אפי' נטמא ודאי נמי טהור בנזיר ועושה פסח, מה ענין חזקה לודאי שומאה, אע"כ כמו שפי' תוס' דרגלים לדבר אינו בתורת חזקה אלא כמו סברא דלא הותרה לאיש שהי' עליו כזומאת מת, וכמ"ש בפ"ב וזה ראיה ברורה אלא דהרמב"ם נראה דס"ל מוומאת התהום אינו רק במקום ספק וז"ל הרמב"ם פ"ו מקרבן פסח [הל' י"א] מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם הי' המת טומאת התהום, אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ואף עפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסח עד שידע בודאי שנטמא בו בד"א כשהי' מהלך ברגליו שהי' אפשר שלא יגע אבל אם הי' רכוב או שעון משא ה"ז טמא אע"פ שהיא טומאת התהום, לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיש ושלא יאהיל עכ"ל, וזה הוא כגירסת רש"י שהובא בנזיר ודחאו ע"ש, וכיון דאינו אלא במקום ספק שפיר שייך בו תורת חזקה, אך גם לפי שיטת הרמב"ם וגירסתו קשה דהא ע"כ לא מיירי בספק השקול, דהא בספק השקול ברשות הרבים ספיקו טהור וא"כ לתרומה נמי טהור והתם ברה"ר מיירי, אע"כ דטומאת התהום דטהור בנזיר ועושה פסח היינו בספק שנושה יותר לטמא מלטהר דכה"ג לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח כל שאפשר שלא יגע טהור, וא"כ תיקשי בתורת חזקה נמי יהיה טהור כיון שאפשר שלא יגע דהא קיי"ל בכל דוכתי רוב וחזקה רובא עדיף, ואם הלכה שטהור בנזיר ועושה פסח לטהר אפי' נושה יותר לטמא דהו"ל רובא לטמא א"כ מכ"ש נגד חזקה דטהור:


ועוד קשה לי שובא לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן הלכתא בנזיר ועושה פסח אלא במקום ספק שיהיה אפשר שלא יגע אבל ודאי לא, דהא אמרינן בפ' כיצד צולין דף פ' שם בהאי דפריך וטומאת התהום דזיבה לא מרצה והתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחשו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופשורה מפסח שני, מ"ש לאו משום דמרצה ומשני כסבר ר' יוסי מכאן ולהבא הוא דמטמא ע"ש ומבואר דלמאי דס"ד דטומאת התהום גם בזיבה הוי ניחא אע"ג דמטמא למפרע וזה שומאה ודאית היא וא"כ מוכח דטומאת התהום בשומאה ודאית היא וטהור בנזיר ועושה פסח, וא"כ תו ליכא למימר מתורת חזקה דמה ענין חזקה לשומאה ודאית, ע"כ מתורת רגלים לדבר ומסברא וכמ"ש תוס':

שוב מצאתי בס' אורח מישור לנזיר ושם הביא שיטת הרמב"ם וכתב עלה שהוא תמוה, והעלה דיותר נראה לו דשעות נפל בספרים גם בה' קרבן פסח, וכן משמע בפי"ח מהל' אבות השומאה [הל' ג') שחזר וכתב הרמב"ם כמו שמשמע בגמ' שלנו דדוקא לתרומה טמא אבל בנזיר ועושה פסח אפי' ודאי נגע טהור דהוי טומאת התהום, וצ"ל אחת משתים או שעות נפל בספרים או באמת מתחלה גירסא משובשת היה לפניו ולבסוף בפי"ח מאבות השומאה חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה עכ"ל ע"ש, וכיון מתברר לפנינו דטומאת התהום אפילו בודאי שומאה א"כ תו ליכא למימר שחזקת טמא טמא משום חזקה וכמ"ש, וא"כ תו ליכא ראיה דאזלינן בתר חזקה מאיסור לאיסור:


פרק דעריכה

והנה מדברי תוס' נראה דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש פ' המדיר דף ע"ה, אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל כר. דתניא אם בהרת קודם לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא, ור' יהושע אמר כיהה, מאי כיהה אמר רבה כיהה וטהור, וכתבו תוס' ז"ל הקשה ר"ת מ"מ דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה, דהא בפ"ק דחולין מייתי מקרא דאזלינן בתר חזקה, ואומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע אחד שחין או מכוה קודם והיה מוחלט ממנו, וקודם שנטהר נולד בו ספק, ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה, והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע, אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנה בחזקת טומאה כנגדו, וה"נ הוי אמרינן לעיל אי לאו חזקה דממונא עכ"ל, ומבואר מדבריהם דאית להו מחזיקין מאיסור לאיסור, דהא עכשיו כבר נטהר מטומאתו הראשונה, אך מדברי הפוסקים נראה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהא בספק כשחימה העלו רוב האחרונים דלא מהני ס"ס.משום דלא מהני ספק ספיקא נגד חזקת איסור, ועיין מ"ז וש"ך י"ד סי' ק"י, ואלו בספק מריפו' אפי' אירע מחיים נמי מהני ס"ס, וכמבואר ברמ"א בי"ד סי' נ"א בספק מחמת חולי ספק מחמת קוץ דמותר ממעס ס"ס, ואי נימא מחזיקין מאיסור לאיסור וכחזקה ודאית היא וכמ"ש מוהרי"מ בהאי דירד לטהר מטומאת מת מפני שרגלים לדבר דאתי עלה בתורת חזקה ממש, א"כ אפי' בספק מריפות נמי לא ליהני ספק ספיקא כיון דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור מריפה:

מיהו נראה דאפי' נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכשיטת ר"ת פ' המדיר כיון דס"ל לר"ת דהא דכיהה וטהור אע"ג דאיכא חזקת טומאה ומשום דמחזיקין מטומאה לטומאה אלא משום דחזקת הגוף אלים מפי מחזקת טומאה, וא"כ ה"ה בספק מריפות כל שהוא ספק השקול מוקמינן בחזקת הגוף, דספק מריפות ודאי הוי ספק בשינוי הגוף יותר ממומין דהוי חזקת הגוף, ולפ"ז מה שהעלה בד"מ במעשה דק"ק קראקא בספק השקול דאסור משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ומשום דקיי"ל כאביי ורבא דלית להו חזקת היתר דאמר רבה, וכמ"ש הש"ך הובא בפ"א, מ"מ ראוי להתיר בספק השקול משום חזקת הגוף דעדיפא מחזקת איסור, וכמו דעדיף חזקת הגוף מחזקת טומאה ומריפות לא גרע ממומין וכמ"ש, אמנם נראה דתוס' חזרו מפירושם בפ' המדיר דבנדה דף י"מ פירשו בו פירוש אחר ע"ש, וגם מדברי התוס' פ' אין צדין [ביצה כה. תוד"ה בחזקת] משמע דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מדהקשו על פירש"י דמפרש בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת חזקת אמ"ה והקשו דאמ"ה תו לא הוי כיון משתמה ואפי' מתה תו לא הוי אמ"ה ע"ש, ואי נימא מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ מחזקת איסור אמ"ה מחזיקין לאיסור נביל' אע"כ־ דתוס' סברי אין מחזיקין מאיתי לאיסור, ובנדה די"מ שם מפרשי פי' אחר ע"ש:

פרק העריכה

ובעיקר הדין שבשו"ת מוהרי"מ אשר עליו כרכר כמה כרכורים הוא בזה האיש שבא מארץ רחוקה ולא ידענו מאיזה עם הוא והיום נשא אשה ובמקום שעבר נתגלה עפ"י אותו העד שהוא בן עירו ומכירו ובקי באחיו, ומעולם לא נתחזק זה בלא אחים אי נימא העמד האשה בחזקת היתר שהאשה הזאת בחזקת היתר עומדת עד שלא תכשא ואח"ב נשאת שהוחזק בה איסור אשת איש, מ"מ כשמת בעלה איסורא דא"א פקע ונשארה מותרת לשוק כמו שהיתה זה הוא ספיקו דמוהרי"כן ועליה דן דמחזיקין מאיסור לאיסור עפ"י ראיותיו הנז' פ"א, וכד דייקינן בהא מלתא נראה דכה"ג לא הוי חזקת היתר אפי' נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וראיה ברורה מדברי התוס' [יבמות ל:] ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וז"ל וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר היא צרת ערוה אבל גירש ואח"ב כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק, ועוד לר' ירמיה דוקא בגירש ולבסוף כנס מיירי, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה עכ"ל תוס/ ונתבאר מזה ספיקו של מוהרי"כן דאי נימא אפי' באשה דמעולם לא נתחזק בלא אחי נמי הוי חזקת היתר ומוקי לה בחזקת היתר לשוק שהיה לה קודם שנשאת ואח"כ כשנשאת אעפ"י שנאסרה לא מרע לה לחזקת היתר קמא ומשום דכשמת בעלה איסורא דא"א פקע והדרא להתירא קמא, א"כ לא הוי מקשו פוס' מידי גירש ואח"כ כנס מאי איכא למימר, דהא בגירש ואח"כ כנס נמי הוי חזקת היתר לשוק, דקודם שנשאת היתה מותרת לשוק ואיסורא דא"א פקע במיתת הבעל והדרא להפירא קמא' ולשיטת התוס' שם אין מחזיקין מאיסור לאיסור לרבה שם דס"ל אשה זו בחזקת היתר לשוק, וא"כ כמו בכנס ואח"כ גירש הוי חזקת היתר כמו כן בגירש ואח"כ כנס כמי הוי חזקת היתר, אלא ע"כ דאפי' נימא אין מחזיקין מאיסור לאיסור כל כה"ג לאו חזקת היתר הוא לומר אוקי בחזקת היתר דקודם שנשאת, וכמו שהוכחנו מדברי תוס' דבגירש ואח"כ כנס לא הוי חזקת היתר וזה ראיה ברורה:

וביאור דבר זה דלמה לא יהיה גירש ואח"כ כנס בחזקת היתר דקודם שנשאת כיון דאיסורא דא"א פקע ואין מחזיקין מאיסור לאיסור לרבה שס, נראה דודאי כל שנולד הספק בעידן איסורא תו לא מקרי חזקת היתר כיון דנולד הספק בעידן איסורא, ואע"ג דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ חזקת היתר נמי לא מיקרי כיון דעידן איסורא הוי עלה, אלא הא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"ג דהיתה אסורה משום א"א, כבר נתיישב מלשון הקודש שכתב רש"י ז"ל אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק קודם לכן אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא עכ"ל, הרי דחזקת היתר דקאמר רבה היינו כמו שהיתה קודם לכן מותרת כשימות בעלה כן אל תאסרנה מספק כשימות בעלה, ומש"ה אפי' בחיי בעלה שהיתה אסורה משום אשת איש נמי הוי חזקת היתר, דכמו שקודם לכן היתה מותרת במיתת הבעל כמו כן עכשיו אל תאסרנה במיתת הבעל, ומש"ה בכנס ואח"כ גירש דנין על האשה חזקת היתר שהיתה לה במיתת הבעל קודם שנתגרשה גירושי ספק ערוה ואל תאסרנה במות בעלה אבל בגירש ואח"כ כנס ליכא חזקת היתר כלל, דהיתר דקודם שנשאת פקע בנישואין ע"י איסור א"א, ואף על גב דאיסור אחר הוא עכ"פ חזקת היתר תו לא הוי כיון דאסורה מיהת היא, וחזקת היתר לכשימות בעלה ליכא דהא פיכף בנישואי בעלה אנו מסתפקין אם תהיה לה היתר במיתת הבעל משום איסור יבמה לשוק ומש"ה לא שייך חזקת היתר אלא דוקא בספק לאחר נישואין, וכיון דקודם הספק ודאי היתה מותרת במיסת הבעל כן לא תאסדנה מספק לכשימות בעלה, אבל מירש ואח"כ כנס דתיכף בנישואי בעלה ספיקו עמו אימר לא תהיה לה היתר במות בעלה מחמת איסור יבמה לשוק וחזקת היתר דקודם שנשאת כבר פקע ע"י נישואי' באיסור א"א ואנן בעינן חזקת היתר ממש ומש"ה פירש"י חזקת היתר דאמר רבה היינו כשימות בעלה, וא"כ בגירש ואח"כ כנס ליכא חזקת היתר, וארווחנא מזה הך ספיקא דמוהרי"כן דהו"ל כמו גירש ואח"כ כנס דהספק נולד תיכף עם נישואי בעל אם יש לו אחין ודאי לא מוקמינן בחזקת היתר דקודם שנשאת וכמ"ש, וזה ברירא דהך מלתא ודוק:

פרק ועריכה

ובזה נראה ליישב דברי רש"י בס' אין צדין [כה.] בהא דאמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דחזקת איסור שבחיי' משום אמ"ה, והקשו תוס' דהא איסורא דאמ"ה פקע אפי' בנחירה ע"ש, והיינו משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אם איסור הראשון כבר הותר, ולפי מ"ש ניחא דהא עעמא דרבא דאשה זו בחזקת היתר לשוק אע"ג דנולד הספק בעידן איסורא אלא דמוקי לה בחזקת היתר לכשימות בעלה אל תאסרנה מספק במות בעלה, והשתא כיון שמת הרי זו מותרת כמו שהיתה מותרת קודם שנולד הספק ע"י מיתת הבעל ודמותה בנולד ספק עריסות אפי' נולד הספק מחייס שהיתה אסורה משום אמ"ה אפ"ה מוקי לה בחזקת היתר כמו שהיתה מותרת בשחיעה קודם שנולד אל תאסרנה מספק פשנשחכוה, דהא לשחיעה בחזקת היתר קיימא אבל אם נולד הספק בשחיעה עצמה אם היתה שחיעה ראויה שפיר מחזיקין אותה באיסור מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה, וליכא למימר אוקי בחזקתה כמו שהיתה מותרת קודם לכן כיון דאסורה היתה משום אמ"ה, ולומר אוקי בחזקתה לכשישחענה כיון דהספק בשחיטה עצמה אי נשתעה כראוי וכל שלא נשחטה כראוי שחיעה כזו מעולם לא היה מתיר, אבל ספק מריפות שנשחעה כראוי שסיר מוקי לה בחזקת היתר שהיתה מותרת קודם לכן לכשישחענה, ה"נ אל תאסרנה אחר שחימה כיון דקודם לכן ודאי היה שחיעה כזו מתיר אותה, אבל ספק בשחיטה עצמה לא שייך חזקת היתר לשחיטה כיון דאס לא נשחתה כראוי לעולם לא היתה בחזקת היתר בשחיעה שאינה ראויה וזה נכון היעב ודוק:

והנה ראיתי בס' כרתי ופלתי כסי' ל"ג ושס העלה בספק נקובת הסימנין דהוי ספק בשחיעה, וישב לה קוץ בושת נמי הוי ספק כשחיעה, ולא שייך נשחעה הותרה ע"ש מ"ש בזה באווזות הלעוכויס ולפי מ"ש דעיקר עעמא דרבה דאשה זו בחזקת היתר לשוק היינו לומר כמו שהיתה מותרת קודם לכן כשימות בעלה כן לא תאסרנה מספק כשמת בעלה, וא"כ בספק נקובת הסימנין נמי אע"ג דנקובת הסימנין לאחר שתית' נבילה מוקי לה בחזקת היתר שהי' קודם שנולד הספק והיה לבהמה חזקת היתר לכשישחענה, דהא שחיעה זו שנעשה בלא שהייה ודרסה אם היתה קודם לכן ודאי היתה מותרת כן לא תאסרנה אחר שחימה, אבל בספק שהה או דרס א"כ בשחיטה כזו ע"י שהיה ודרסה לעולם לא היתה מותרת, וראי' ברורה לזה דאפי' נקובת הושע דאיכא למימר אוקי לה בחזקת שאינו זבות נמי מותר ע"י חזקת היתר שהיה לבהמה קודם שנולד הספק בסימנין ע"י שחיעה כן עכשיו נמי שנשחע' מותרת כשסימה זו כמו שהיסה מוסרת קודם שנולד הספק כשסימה כזו וכמ"ש, והראיה לזה מהא דאמרו שם פ"ד אתין ואלו כגירושין ספק קרוכ לו ספק קרוכ לה לא קתני מ"מ אמר רכה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה כא לאוסרה אל תאסרנה מספק, א"ל אכיי אי הכי כקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליכם עומדת ,ומספק אתה כא לאוסרה אל תאסרנה מספק, ומאי קושיא דהא כקידושין ודאי חזקת איסור איכא דהא כחיי כעל ודאי היתה אסורה על אחיו משום אשת אחיו דאיסור א"א ואשת אח ככת אחת חל, וכה"ג ודאי הוי חזקה מאותו איסור שהיה ושמא נתקדשה ועדיין איסור אשת אח עליה, וא"כ מאי פריך כקידושין נמי נימא הכי דהא כגירושין הוי מאיסור לאיסור מא"א לאיסור יכמה לשוק וכקידושין ליכס הו"ל חזקת איסור ממש מאיסור אשת אח ועדיין לא הותרה מאיסור אשת אח אם נתקדשה הערוה ואל תתירנה מספק, אע"כ דחזקת היתר הכי הוא כמו שהיתה קודם שנולד ספק קידושי ערוה בחזקת היתר ליכס לכשימות כעלה אל תאסרנה מס' כמות כעלה, וא"כ ה"ה כס' נקובת הסימנין אף ע"ג דהוא מאותו איסור הראשון איסור שאינו זכות לפי מ"ש תוס' כפ' אין צדין גבי בהמה כחי' בחזקת איסור אפ"ה מוקי לה בחזקת היתר שהיתה לה קודם לכן לכשישחמנה אל תאסרנה מספק כשישחמנה כיון דאין הספק כשחימה עצמה וכמ"ש ודוק:

והא דאמרינן כחולין דף י' כספק נשממה הגרגרת ס' קודם שחימה ספק לאחר שחימה, ואמרו עלה כל ספק כשחימה פסול ולא אמרינן אוקי בחזקת היתר שהיה לה קודם שנולד הספק שהיתה מותרת כשחימה כן אל תאסרנה כשחימה, נראה לפמ"ש הר"ן כחידושיו ס' אלו מריפות כשס הרמכ"ן דסימנין שנעקרו שלא כשעת שחימה מריסה אכל נעקרו כשעת שחימה הו"ל נכילה, וטעמא דמלתא דכל שהן עקורין מתחלה אפשר לאוחזס כידו כשעת שחימה ולשחוט כראוי ומש"ה מהני כי' שחימה לטהר מידי נכילה, אכל נעקרו כשעת שחימה א"א שישחמ כראוי, ומש"ה הו"ל נכילה שאין השחיטה מטהרתה עכ"ל, וכיון דשמומה כשעת שחימה דנכילה היינו משום דא"א שתשחט כראוי והרי הוא כס' שהה או דרס דכל שלא נשחטה כראוי הרי מעולם לא הותר כשחימה שאינו כראוי, אכל נקובת הסימנין אותה שחימה עצמה ששחמ עכשיו אם היתה שחימה כזה קודם שנולד הס' כסימנין היתה מותרת כשחימה ראויה עכשיו אל תאסרנה כשחימה הגונה, אכל ספק .שהה או דרס או שמומה כשעת שחימה דאין השחימה אפשר שתהיה כראוי הרי לא נשחטה כלל, וכל שלא נשחטה כראוי מעולם לא הותר ודוק הימכ:

פרק זעריכה

הדרן לשמעתין וז"ל התוס' ס"ד אחין [ל:ן ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק, וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שככר היא צרת ערוה אכל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק, ועוד לר' ירמיה דוקא כגירש ולכסוף כנס מיירי, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה וא"ת דהכא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"פ שכשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שכעלה עדיין חי וכס"ק דחולין אמרינן בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך כמה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נמרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיילד לאחי שחיכזה הוי בחזקת היתר כמן בא זאב ונמל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב, אבל אם נולד הספק מחיים כמן ספק דרוסה לא משום דכשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואור"י דהתם חיישיכן לספק דרוסה משום דשכיחא עכ"ל:

ואיכא למידק דמאי קושיא מהא דמוקי הכא בחזקת היתר ובפ"ק דחולין משמע כו/ אבל נולד.הספק מחיים כמן ספק דרוסה לא כו' כיון דכבר כתבו התוס' דהכא אפי' בגירש ולבסוף כנס דכה"ג לאו חזקת היתר ואינו אלא משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, ונראה דהא דהוכיחו תוספות דמוקמינן אשה בחזקת היתר אע"ג שבעלה עדיין חי לאו מדברי רבה הוא דמוכח כיון דטעמא דרבה ע"כ אינו אלא משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, וכמ"ש תוס' מגירש ואח"כ כנס, אלא דהתם איתבי' אביי לרבה נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזה מהם מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, והתם ע"כ אינו אלא משום חזקת היתר דאשה מפא, דליכא למימר משום חזקת הערוה דמוקי לה בחזקת חי' והשתא היא דמתה אחרי מות בעלה והא גם הבעל הוא בחזקת חי ונימא השתא הוא דמת אחרי מות הערוה והו"ל חזקה נגד חזקה, אע"כ משום חזקת היתר דאשה גופא הוא דקא מותיב אביי לרבה, ומוכח דמהני חזקת היתר דאשה, לזה הקשו תוס' שפיר מספק דרוסה ואין להקשות דהיכי מוכח דהיכא דאתיילד ריעותא מחיים מוקמינן בחזקת היתר דהא בספק גירושין משום חזקת הערוה שלא נתגרשה הוא, והא דמותיב אביי לרבה מנפל הבית דהוי משום חזקת היתר בנפל הבית לא הוי נולד הספק מחיים אלא לאחר מיתת הבעל הוא מולד הספק דכה"ג ודאי הוי חזקת היתר, וליתא דע"כ לא אמרינן נשחטה הותרה אלא בבא זאב ונמל בני מעיים אחר שחימה דכבר היה בחזקת היתר משנשחטה אבל בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דבמיתת הבעל נולד ספיקו עמו אם הותרה או לא הרי הוא כספק שנולד מחיים, כיון דמעולם לא היה בחזקת היתר וכן מוכרח לדברי הש"ך שכתב ליישב דברי הד"מ דסובר כאביי דאקשי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו כו', אלמא ס"ל דלא מהני חזקת היתר דאשה בנולד הספק מחיים, הובא דבריו לעיל פ"א, ואי נימא מפל הבית עליו כו' הו"ל כנולד הספק לאחר מיתת הבעל וכהאי דבא זאב ונמל בני מעיים משתמה הותרה, א"כ לאביי נמי תיקשי כיון דמודה בנולד הס' לאחר שחימה, אע"כ דכה"ג בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דבמיתת הבעל נולד ספיקו עמו אם הותרה לשוק הו"ל כמו נולד הספק מחיים כיון דעדיין לא היתה בחזקת היתר וכמ"ש ודוק:

פרק חעריכה

ומעתה מבואר דמוכח מדברי תוספות דספיקא דמחייס נמי מהני ביה חזקת היתר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דל"ל דתו' לא כתבו אלא לרבה דהא לפמ"ש מהך דרבה אינו מוכח כלל בנולד הס' מחיים דהוי חזקת היתר כיון דע"כ טעמא דרבה משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, כיון דמיירי נמי בגירש ולבסוף כנס וכמ"ש פוס', ואדרבה הוכחת תוס' אינו אלא מהא דמוסיב אציי לרבה, ע"כ ס"ל לספק שנולד מסיים בחזקת היתר הוא מפל הבית הו"ל כס' שנולד מחיים וכמ"ש, וכמו שהוכחנו מדברי הש"ך פ"ז, וא"כ אי נימא דאביי לא ס"ל חזקת היתר בנולד הספק מחיים א"כ לא מקשי מידי לרבה, כיון דתעמא דרבה לאו משום חזקת היתר דאשה אלא מחמת חזקה דערוה שלא נתגרשה, ובנפל הבית ליכא חזקת הערוה שהיתה חי/ מגדו איכא חזקת הבעל שהיה חי וכמ"ש בפ"ז, אלא ודאי תעמא דאביי אינו אלא משום חזקת היתר, והכי הוא דמותיב לרבה כיון לסברת משום חזקה לא מצרכה חליצה, א"כ בנפל הבית עליו ועל צח אחיו נמי איכא חזקת היתר, ואם מועיל חזקה שלא נתגרשה א"כ ה"ה חזקת היתר, אע"כ משום חומרא דחליצה אינו מועיל חזקה כלל, וא"כ ה"ה חזקה שלא נתגרשה לא מהני, וא"כ ע"כ תעמא דאביי אינו אלא משום חזקת היתר, וכיון מפל הצית עליו כו' הו"ל כמו ספיקא דמחייס, א"כ מוכח דמהני חזקת היתר בכה"ג משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וזה ברור:

ולשיטת הש"ך דס"ל בתעמא דאביי דאינו משום חומרא דחליצה אלא משום דס"ל דלא מהני חזקת היתר בנולד הספק מחיים, א"כ ע"כ נ"ל דס"ל בנפל הצית הו"ל כמו ספיקא דמחייס, וא"כ מאי מותיב לרבה דלמא רצה נמי לא ס"ל חזקת היתר בנולד מחיים אלא בספק קרוב לה היינו משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, כיון דמיירי נמי צגירש ולבסוף כנס ומפל הבית ליכא הך חזקה וכמו שכתבנו, אע"כ כמ"ש דאציי ס"ל חזקת היתר בנפל הבית דהו" י כמו נולד הספק מחיים, ומותיב לרבה דס"ל בחזקה אינה צריכה חליצה, דהא בנפל הבית כו' נמי איכא חזקה חזקת היתר וצריכה חליצה, וצע"כ משום חומרא דחליצה לא מהני שוס חזקה ודוק:

פרק טעריכה

מבואר בפרקים הקודמים בספק השקול מוקי בחזקת היתר ואע"ג דנולד הספק מחייס משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, והא דחוששין לספק דרוסה ובושת שמא הבריא היינו משום מותה יותר לאיסור וכמ"ש תוספות, אמנס דעת הרשב"א והר"ן בספק תריפות אפי בספק השקול אסור ודוקא בא זאב ונתל בני מעים הוא דשרי משום דשכיח להיתר יותר הא בס' השקול ספיקו אסור, וכן דעת הר"ר יונה, וכבר נחלקו בזה הראשונים גם האחרונים ועיין פר"ח י"ד סי' כ"ת שהאריך בזה, ונראה תעמא דידהו דאסרי בספק השקול ולא מוקי לה בחזקת היתר דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א בפ"ד אחין שס, בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק וז"ל, איכא דקשיא להו והא באיסור אשת איש קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור הוי קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור, ואע"ג דאיסורא קמא אסתלק להו, דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור אמ"ה עד שיודע לך במה נשחתה, ואף על גב דמשעה שנשחתה נסתלק איסור אמ"ה אפילו הכי חוששין לה משום נבילה, אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור, ועיין שם שכתב לתרץ דהתם כיון דצריך מעשה להתיר דבמתה מאלי' לא משתרי וצריך מעשה שחיתה וכיון דבעי מעשה הוא דמחזיקין מאיסור לאיסור אבל הכא דאין צריך מעשה להתירו דהא מיתת הבעל ממילא מתיר מש"ה אין מחזיקין מאיסור לאיסור וע"ש, וא"כ כיון דס"ל להרשב"א מחזיקין מאיסור לאיסור ומאיסור אמ"ה לאיסור נבילה כיון דלא מצי להתיר איסור אמ"ה אלא ע"י מעשה שחיטה דאז ממילא תהיה אסורה משום נבילה, א"ב מה"ת נמי לענין תריסה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור מריסה, ומש"ה ס"ל להרשב"א בספק השקול דאסור, והא דבא זאב ונמל בני מעים למותר היינו משום לשכיח יותר להיתר מלאיסור, וכמבואר בפוסקים, ולעת הדר יונה לס"ל נמי בספק השקול לאסור נמי מהאי טעמא משום דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור מריפה:

ויתיישב בזה מה שהקשו המוהר"ם לובלין בתשובה סי' ס"ו בהא למכשיר הדר יונה בהמה שנמצאת מריפה ואינו יולע מתי נתרפה דהחלב והגבינות מותרים ומוקמינן לה בחזקת היתר לומר השתא הוא מתרפה, ואלו בספק השקול דעת הדר יונה לאסור ולא מוקי לה בחזקת היתר ע"ש, ולפי מ"ש ניחא דלגבי חלב דאין צריך מעשה להתירו ולא שייך בזה מחזיקין מאיסור אמ"ה מש"ה מכשיר החלב ע"י חזקת היתר, אבל בבשר. הבהמה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור תריפה, וכבר פסק הפר"ח בי"ד בבהמה תריפה שנתערבה בין הכשרות ופירש מקצת מהבהמה לאותו מקצת שפירש מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש ומקצת שלא פירש דליכא רובא אסור, ובזה נראה ליישב שיטת הפוסקים בנאבלה הריאה לתרפה משום לסרכות הריאה שכיס' ותען רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בתרפה ע"ש בפ"ק לחולין דף י"א ולפי מ"ש י"ל מהי לסרכות הריאה שכיחי עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולא עדיף מספק השקול, וכיון לסרכות הריאה בעגלים הרכים לא שכיחי מה"ת מכשירין נאבדה הריאה בעגלים הרכים דלא שכיחי סרכות אלא בגדולים מחמת מאכלים, א"כ ראוי לומר אוקי בחזקת היתר, להא בשעה שנולדה לא היתה בסרכות אלא משום למחזיקין מאיסור לאיסור ומחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור שריפה, וא"כ בחלב דלא רמי עליה איסור אמ"ה מש"ה מקילין בחלב וגבינות:

ובזה ניחא ליישב מה ששמעתי להקשות בשם חכם אחל בהא לס"ל לר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא, והקשה המוהרש"א פ"ק לחולין לר' מאיר ניחוש בסרה אדומה לספק שריפות ונימא סמוך מיעוטא לחזקם שמא' וסייז לשריפות מיעוש דלא שכיח ומודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוש דלא שכיח ע"ש, והקשה חכם א' דאכתי ניחוש לשריסות הריאה להוי ממיעוטא דשכיחי, ולפי מ"ש לסרכות הריאה אינו שכיח בלדתה, להא בעגלים הרכים מכשירין נאבדה הריאה ואינו שכיח אלא בגדולים וא"כ כי נימא סמוך מיעוטא לסרכות נגד חזקת טמא איכא כנגדה חזקת היתר שהיה לה בשעה שנולדה לשיטת הפוסקים לאין מחזיקין מאיסור לאיסור:

פרק יעריכה

כתב בתבואת שור סי' כ"ש וז"ל, ונ"ל למשבר עצם מארכובה ולמעלה וכדומה דלא ידע אי מחיים נעשה או לאחר שחישה, בכה"ג מולו התוס' דלא מוקמינן אחזקה כו/ דאין לומר העמימה על חזקתה ועתה נשברה דהא בהמה בחי' בחזקת שאינה זבוחה ובחזקת שאין רגליה שבורים עומדת והשתא היא שחוטה ושבורה, ומאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שחימה אימא איפפא עתה נשחטה אחר שבירה עכ"ל, ולענ"ד נראה דהיכא מודע זמן השחימה באיזו רגע מן השעה ואין שפק אלא על זמן השבירה משום שלא ראו זמן השבירה ודאי אמרינן אוקי אחזקתה שאינה שבורה והשתא הוא משברה אחר השחימה, ואין לך לומר עתה נשחטה אחר השבירה כיון דידוע לנו זמן השחימה, אלא אפי' אם לא נודע לא זמן השחימה ולא זמן השבירה דפה"ג אפשר לומר מאי חזית לאחר השבירה, אדרבא תאמר לאחר שחימה, כיון דבחי' בחזקת שאינו זבוחה וכמ"ש התב"ש:

אמנם נראה לפי מה דאמרינן בריש נדה [ב:] במקוה שנמדד ונמצא תשר דכל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים משום דהו"ל תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו אבל חזקת המקוה חסר לפניך ע"ש, וא"כ ה"נ מוקי לה בחזקת היתר לדעת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכמבואר בפרקים הקודמים, ועתה הוא משברה ואע"ג דאיכא כנגדה חזקת שאינו זבוחה ולומר השתא הוא משתמה אחר השבירה כיון דחזקת היתר אינו חסר לפניך וחזקת שאינו זבוחה הרי חסר לפניך שהרי שחוטה לפניך הו"ל כודאי, ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל בתרתי לריעותא אינו אלא ספק וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מתרומות [הל' כ"ד] גבי חבית, ועמ"ש בשמעתא ג' פ"א, מ"מ כיון דבהמה בחי' בחזקת שאינה שבורה ואינה זבוחה עומדת והשתא נמצאת שבורה ושחוטה והחזקות מנגדות זו לזו, א"כ מוקמינן לה בחזקת היתר, וראיה ברורה לזה מהא דמותיב אביי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו דצרתה חולצת ולא מתייבמת ע"ש פ"ד אחין דף ל"א [א.]. ואע"ג דהבעל בחזקת חי וראוי לומר השתא הוא דמת אחרי מות בת אחיו אע"כ כיון דהחזקות מנגדות זו לזו דהא בת אחיו נמי יש לה חזקת חי' והשתא היא דמתה אחרי מות בעלה וכמ"ש פ"ז ע"ש, ולכן מוקי לה בחזקת היתר לשוק וא"כ ה"נ בשבורה ושחוטה דהחזקות מנגדות זו לזו שבורה לשחוטה ושחוטה לשבורה, מוקמי לה בחזקת היתר לשיטת תוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור:

פרק יאעריכה

בפרק יוצא דופן דף מ"ו אמר רבא כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא ואי גדולה היא תחלוץ, וכי תימא מספק' לי' ומי מספקא לי' והא א"ר קמנה שהגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ה"מ בסתמא אבל היכא דבדקו ולא מצאו לא, אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין שמא נשרו אלא למ"ד דא"ח מא"ל דאתמר רב פפא אמר א"ח שמא נשרו רב פפי אמר חוששין, הני מילי לענין חליצה אבל לענין מיאון חוששין, מכלל דמאן דאמר חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר, ומסקינן אלא לעולם דלא בדקוה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ע"ש:

ומתבאר מהסוגיא דחזקה דרבא אינו אלא לחומר' שלא תצא במיאון אבל לחליצ' בעי בדיק' ולא אמרינן ודאי הביאה סימנין משהגיעה לכלל שנותיה וכן מבואר במור וש"ע סי' ל"ה לענין עדות דפסול עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים ע"ש, וכן משמע בתוס' פ' מי שמת דף קנ"ו ד"ה בודקין לקידושין, וכן צרשב"ס שם דכל זמן שלא נבדקה לא הוי קידושי ודאי אע"ג דאתי' לכלל שנים ע"ש, ואם כן הך חזקה דרבא אינו אלא להחמיר לענין שלא תמאן, אבל לשאר מילי מידי ספיקא לא נפקא עד שתביא שתי שערות, וכן משמעות הפוסקים בכמה דוכתי ואיכא למידק בפ' יוצא דופן דף מ"ו דשם משמע דחזקה דרבא הוא ודאי בהא דאמרו שם הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין וכתבו תוס' שם וז"ל, וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמיה התראה כו' והא התראת ספק הוא דשמא לא יביא שתי שערות עד 3' או ג' שכיס ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש, ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א"כ הו"ל למימר כשאכלו הוא בעצמו וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד עכ"ל וכ"כ תוס' שם דף מ"ה ד"ה אילימא לנדרים וז"ל ובלא הביא שתי שערות אפ"ה נדרו נדר אם ידע למי נדר כיון שהיא שנה לפני גדלות דמסתמא יביא שתי שערות כשיהיה בן י"ג ויום אחד כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות עכ"ל, ומבואר דחזקה דרבא הוא כודאי, דאי לא תימא הכי היכי לוקה כשאכלו אחרים קודם שהגדיל, ואפי' לאחר שהגדיל נמי הו"ל התראת ספק וכמ"ש תוס', אע"כ דהו"ל כודאי, ולפ"ז הא דאמרו לחליצה צריכה בדיקה אינו אלא לחומרא מדרבנן שלא תחלוץ עד שתבדק אבל מן התורה בלא בדיקה מותרת לחלוץ וכן הא דאמר שמואל בודקין לקידושין נמי מדרבנן להחמיר שיהיה קידושי שני תופסין בה להחמיר:

אלא דמדברי הש"ע ח"מ סי' ל"ה שכתב דקטן פסול לעדות עד שיביא שתי שערות משמע דאפי' ליתי' קמן למיבדקיה אין עדותו עדות כלל, ונראה מזה דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר למיאון, דאי חזקה דרבא היא ודאית ולענין מיאון וקידושין להחמיר היה מהראוי לעדות ממון לסמוך על חזקה דרבא. וא"כ קשה הא דאכלו אחרים דלוקין על הקדשו הא התראת ספק הוא, ועוד דמופלא סמוך לאיש משמע דהוא מן התורה והיכי אסרי לה מספק שמא עדיין אינו סמוך לאיש, ובפרכו לפי דעת הרמב"ם כל הספיקות אינן אלא מדבריהם ומן התורה מותר, ולכן נראה לפמ"ש הרמב"ם פי"א מנדרים [הל' א' ' ד'] וז"ל, קנון בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו כוי אם יודעין לשם מי נדרו כו' קודם הזמן הזה אעפ"י שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו כו' אין נדריהן נדר, ואחר הזמן הזה שנמצאו הבן בן י"ג ויום אחד והבת בת י"כ שנה ויום אחד אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהם קיימים והקדישן הקדש ונדריהם נדר ואעפ"י שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום הואיל והגיעו לשנים הגדולים נדריהם נדר אעפ"י שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר עכ"ל ולפי שיסת הרמב"ם נדרי איש שאינו צריך בדיקה היינו משהגיע לשנות הגדולים דהיינו בזכר י"ג ובנקבה י"ב ואפי' לא הביאו שערות משהגיעו לכלל שנים שוב אין צריכין בדיקה ואעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו וכגדול יחשב, ומופלא הסמוך לאיש היינו משיגיע סמוך לשני הגדלות נדריהן נבדקין וכשאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו נדריהן נדר וזהו מופלא סמוך לאיש. וא"כ תו לא קשה היכי לוקין על הקדשו שמא לא יכיא שערות כשנות י"ג דהא אפי' לא יביא שערות נמי הוי מופלא הסמוך לאיש כיון דאיש דנדרים היינו בשנים בלא שערות, אלא דסוגיית הש"ס פ' יוצא דופן דף מ"ה תיקשי להרמב"ם ע"ש, רב ור' סנינא דאמרי תרווייהו תוך זמן כלפני זמן ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו תוך זמן כלאחר זמן, מתיב רב המנונא אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר כו' הא לאחר זמן היכי דמי אי דלא אייתי שתי שערות קנון הוא, ופירש"י ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול הוא כל זמן שלא הביא שתי שערות. ומופלא סמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר כו' אלא לאו דאייתי שתי שערות, וטעמא דלאחר זמן הוא דגמרי' לה למלת' הא תוך זמן כלפני זמן. ועוד מתיב ר' זירא איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג ויום אחד שאעפ"י שאינו יודע להפליא נדריו קיימים, ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קמן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דבן י"ג ויום אחד דהו"ל איש הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא, ולשיטת הרמב"ם דבן י"ג ויום אחד אע"ג דלא אייתי שערות נדרו נדר אפי' אינו יודע לשם מי נדר א"כ מאי מותיב אי דלא אייתי שערות קנון הוא, וכבר הניח בצ"ע המשנה למלך מסוגיא זו על הרמב"ס:

ונראה דודאי לדידן דקיי"ל תוך זמן כלפני זמן ואם הביא שערות תוך זמן אי אפשר להיות גדול ותלוי הגדלות בשנים שפיר מצעו למימר דאיש דנדרים לא בעי שערות אלא סגי ליה כשנים, ומופלא הסמוך לאיש נמי כשנים אע"ג דודאי לא יכיא שתי שערות אח"כ כשנות י"ג, אבל למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו א"כ ס"ל דאין הגדלות תלוי כשנים אלא כשערות דהא אפי' מביא שערות תוך זמנו נמי גדול הוא, וא"כ איש דנדרים לאו כשנים קאמר אלא כשערות וא"כ מופלא הסמוך לאיש נמי סמוך לשערות משום דודאי יביא שערות בזמנו, וא"כ למ"ד תוך זמנו כלפני זמנו דס"ל ע"כ איש דנדרים בשערות תליא, א"כ אפילו הגיע לשנים נמי קנון הוא כל שלא הביא שערות, אבל לדידן דקי"ל תוך זמנו כלפני זמנו שסיר מצינו למימר דאיש דנדרים בשנים תליא, וכשהג־־ע לשנים אפילו בלא שערות איש מקרי והכרס דסריך אי דלא אייתי שערות קנון הוא היינו למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו, א"כ ע"כ כשערות הוא דמקרי איש, וא"כ ממילא כל שלא הביא שערות אפילו הגיע לשנים קמן הוא, ולפ"ז לדידן לסי שיטת הרמב"ם דאיש דנדריס כשנים ומופלא הסמוך לאיש לא כעינן שיהיה סמוך לשערות רק שיהיה סמוך לשנים נדריו נבדקים, וא"כ שפיר מצעו למימר דחזקה דרבא אינו ודאי והא דלוקה אחר על הקדש דמוסלא סמוך לאיש היינו משום דלא בעינן בנדרים שערות כלל ודוק:

פרק יבעריכה

ושיטת הרמב"ם בזה דאיש דנדרים לא בעי שערות, כן נראה מדברי בה"ג בהל' מיאון וז"ל אמר רבה שלש מדות בקמן כו' הגיעו לעונת נדרים קמן בן י"ג שנה ויום א' וקמנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדישן הקדש, וכנגדה בקמנה חולצת ומחלץ לא חלצה עד דהוית בת י"ב שנים ויום א' והוא דאתיאת שתי שערות כו', ובת י"א שנים ויום אחד נבדקת לנדרים כו', קודם הזמן הזה אעפ"י שאמרו יודעין אנו כו', ואין הקדשן הקדש אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו כו' נדריהן נדר ע"ש. ומבואר מדבריו דאחר הזמן הזה דהיינו שנות זכר ושנות נקבה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר, משום דאיש דנדרים בשנים תליא מדכתב והוא דאתיאת שתי שערות דוקא בחליצה משמע דבאינך לא בעי שערות. והיינו דקרי להו עונת נדרים כשהגיעו לשנות הגדלות דמוסלא הסמוך לאיש לא מיקרי הגיע לעונה נדרים כיון דבעי בדיקה לשם מי נדר ולא הוי הגיע לעונה נדרים גמורה, אבל אסר י"ב לנקבה וי"ג לזכר זה מקרי עונת נדרים ודאי דנדריהן נדר אעפ"י שאין יודעין לשם מי נדרו:

ובשיטת בה"ג והרמב"ם יתיישב קושיית התוס' שהקשו בס' התקבל דף ס"ה בהא דאמר רבא שלש מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקמנה חולצת, משמע דקטנה בעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד, ורבא גופי' ס"ל לחליצה בעי בדיקה ע"ש, ולשיכות בה"ג נראה דמפרש עונת נדרים דאמר רבא בפ' התקבל היינו שנות הגדולים ושלא יהיה הנדר צריך בדיקה והיינו בת י"ב ויום אחד לנקיבה וזכר בן י"ג ויום א' זהו עונת נדרים שאין צריך בדיקה ואפי' לא הביא שערות וכנגדו בקמנה חולצת היינו דבעי שני גדלות אלא דלחליצה בעי נמי שערות אבל שנים מיהת בעי דתוך זמנו כלפני זמנו, ובחידושי הרשב"א ס' התקבל דף ס"ג וז"ל הגיעו לעונת נדרים כר, וכנגדו בקטנה חולצת כר:

ובעל ההלכות זצ"ל נראה שפי' שהגיעו לעונת נדרים נדריהן קיימין בין יודעין לשם מי נדרו ובין אין יודעין דהיינו בקטן בן י"ג שנים ויום א' ובאשה בת י"ב שנים ויום א' והוא דאתיאת שתי שערות כדאי' התם בנדה, וז"ל שכתב בהל' מיאון הגיעו לעונת נדרים קמן בן י"ג שנה ויום א' וקטנה בת י"ב שנים ויום א' נדריהן נדר והקדישן הקדש וכנגדו בקמנה חולצת ומיחלז לא חלצה עד דהוית בת י"ב שנים ויום א' והוא דאתיאת שתי שערות ע"כ, ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדישן הקדש, דאלו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקין אותו ולא קתני בהו במתני' נדריהם נדר אלא נדריהם נבדקים כר, אלא ודאי מדנקכן הכי שהגיעו לעונת נדרים שנדריהם קיימים אעפ"י שאין יודעין וע"ש, ומשמע מדברי הרשב"א שהבין מדברי בה"ג דמ"ש והוא דאתיאת שתי שערות קאי נמי להגיעו לעונת נדרים ואם הגיעו לשנים ולשערות לא היה צריך רבא לומר הגיעו לעונת דבכה"ג פשיכוא דגדול הוא לעונשין ולמכות, אלא דברי בה"ג לומר בהגיעו לעונת נדרים היינו לשנות גדלות לחודיה בלא שערות ואמר רבא וכנגדו בקטנה חולצת והיינו שתגיע לשנים דהיינו בת י"ב ויום א' ומחלץ לא חלצה עד שתביא שתי שערות אבל בעונת נדרים לא בעי שערות לשיטת בה"ג ודוקא בחליצה כתב מחלץ לא חלצה והוא דאתיאת שתי שערות אבל בעונת נדרים לא כתב משערות וזה ברור, ובהגהת מיימוני פי"א מנדרים ז"ל וזו עונת נדרים האמור בפ, התקבל ובכל מקום וכן פירשו בה"ג, אבל רש"י פי' שעונת נדרים הוא שנה שלפני גדלות ס"ה עכ"ל, והיינו דברי בה"ג שזכרנו מדכתב בעונת נדרים בן י"ג כו', וגבי חליצה הוא דנקמ שערות ולא בעונת נדרים' ושיטת בה"ג והרמב"ם חדא שימה הוא:

פרק יגעריכה

הנה לשיטת רש"י ותוס' דסברי מופלא הסמוך לאיש היינו סמוך לשערות, וא"כ ע"כ הא דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולוקין עליו, ומנא ידעינן דיביא שערות בשנת י"ג, ע"כ צריך לומר משום חזקה דרבא אמרינן שהוא ודאי, וכמ"ש בפי"א בשם התוס'. ונראה לענ"ד לפ"ז בשנת י"ב ויום א' הוי דאורייתא דאמרינן משום חזקה דרבא ודאי יביא שערות בזמנו ונדריו נבדקין כדין מופלא הסמוך לאיש, אבל אם הגיע לשנות י"ג ויום א' ולא הביא שערות אין נדרו נדר כלל, ולא הוי בדין מופלא הסמוך לאיש כיון דלא הביא שערות בזמנו תו ליתא לחזקה דרבא וא"כ מנא ידעינן שיביא שערות בשנה שאחריה אפשר יביא שערות אחר ד' או ה' שנים, וכן מבואר בתו' פ' מי שמת דף קנ"ד ד"ה סימנין עשויין להשתנות וז"ל, וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קמן כיון שהגיע לכלל שנותיו, והא אמרינן בנדה פ' בא סימן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו לא היה לו סימני גדלות, ולהכי איכא לספוקי שמא עדיין קנון היה עכ"ל ומבואר דכיון שלא הביא שערות בזמנו תו לית ביה חזקה דרבא ואמרינן שמא עדיין קנון הוא, וא"כ מופלא הסמוך לאיש נמי לא הוי דשמא לא יביא אחר שנה כיון דלא הביא בזמנו לית ביה חזקה דרבא:

ולפ"ז כשהגיע לשנות י"ג ויום אחד ולא הביא שערות לדעת בה"ג והרמב"ם נדרו נדר ואפי' אינו יודע לשם מי נדר' ולשיכות רש"י ותוס' כשהגיע לשנות י"ג ולא הביא שערות קיל ליה משנות י"ב ויום אחד, דבשנות י"ב ויום אחד הו"ל ודאי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא, כיון דסמכינן על חזקה דרבא בודאי יהיה לו שערות אחר י"ג, אבל כשהגיע לי"ג ולא הביא שערות אפי' יודע לשם מי נדר לא הוי מופלא סמוך לאיש ודאי, כיון דתו ליכא חזקה דרבא, א"כ שמא לא יביא שערות עד לאחר שלש או חמש שנים ומספיקא לא מהני נדרו והקדשו וראוי לומר אוקי בחזקת היתר מה שהקדיש או נדר:

ובזה נראה לענ"ד לפרש הא דאי' בפ' יוצא דופן דף מ"ה בהא דתנן אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר כו', הא לאחר זמן היכי דמי אי דלא אייתי שתי שערות קמן הוא, ופירש"י ומופלא הסמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר ומהיכי תיתי נדרו נדר ע"ש' ולישנא דש"ס דאמרו קנון הוא משמע דאינו כלל מופלא הסמוך לאיש ואפי' יודע לשם מי נדר, ולפי מ"ש ניחא דכיון דהוא לאחר זמן ולא הביא שערות קמן לגמרי הוא ואינו בכלל מופלא הסמוך לאיש דכיון דאתי לכלל שנים ולא הביא שערות לית בי' חזקה דרבא וכמ"ש, א"כ מי יודע מתי יביא השערות וכמ"ש, ומספיקא לא מחזיקינן בנדריהן וכמ"ש ודוק:

פרק ידעריכה

כתב מוהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"א בהא דכתב הרשב"א בתשובה סי' אלף רי"ו וזה לשונו הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא לכלל שנים הגיעה ומקודשת מן התורה, ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנין אנו חוששין שמא נשרו וכדרבא כי' אלא שיש להתיישב כאן לפי שיש בזה ספק ספיקא ספק אם באה לכלל שנים ספק לא באה ואת"ל הגיעה לכלל שנים ספק הביאה סימנין ונשרו ספק לא הביאה, וכל ספק ספיקא אפי' בשל תורה אזלינן לקולא, ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עכ"ל, ונ"ל הטעם שאמר כי לא ראה בזה להקל, דאין מקוס לומר כאן ספק ספיקא דאת"ל דבאה לכלל שנים שוב אין להסתפק ולומר שמא נשרו, דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנין וכדרבא ולא אמרינן דלא חיישינן שמא נשרו אלא להחמיר בשל תורה בחליצה אפי' בספק הרחוק אע"ג דאיכא חזקה דרבא, אבל לעולם חזקה גדולה היא שהביאה ואין כאן אלא ספק אחד ספק באה לכלל שנים כי, אף כאן כיון דאמרינן שבאה לכלל שנים חזקה הביאה סימנין אין כאן ספק דכופי איכא למימר שהביאה ונשרו דשכיח כוסי ממה שנאמר שלא הביאה תמנין דאין רגילות שלא תביא כו/ והא דבודקין למיאון בקידושין דרבנן ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין ונשרו, התם לאו משום דלא חיישינן לחזקה דרבא אלא כיון דרבנן הס שתיקנו קידושין כקמנה, הס עצמס אמרו שתמאן כל שלא הביאה שערות לפנינו ומעיקרא הכי תיקנו, והס אמרו והס אמרו עכ"ל ע"ש, ומבואר מדבריו דס"ל דחזקה דרבא לית ביה ספיקא כלל וכודאי יחשב ואפי' נבדקה ואין לה שערות אמרינן משרו ודאי, דהא חזקה כשהגיעה לכלל שנים הביאה שערות ע"ש:

ובזה נראה ליישב מה שהקשה בשו"ת נודע ביהודא בדברי תוס' ב"ב דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנין עשויין להשתנות, שהקשו למה יש לנו לומר שיהיה קמן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן קמנה כו' חזקה שהביאה סימניף ע"ש בתוכו' שתירצו דמיירי שנבדק אחר שהיה גדול ולא היה לו שערות ולכך חיישינן שמא עדיין קמן הוא, והקשה בתשובה הנ"ל דא"כ קשה במסקנא דאפיך מיפך ומסיק בדף קנ"ה הכי קאמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השער היינו דמשכחת לה מחתי לקוחות לנכסי, אלא לדידך דאמרת ראיה בעדיס היכי משכחת מחתי לקוחות. לנכסי כו', ומאי קושיא דלמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכ"ע סגי בקיום השכור וכסברת התוס' הנ"ל, אלא ודאי דהא ליתא כו', וראיה זו היא אצלי גדולה שאין להשיב עכ"ל, וע"ש שהוכיח מזה דחזקה דרבא אינו אלא ספק ולפמ"ש מוהרי"ט דאפי' נבדקה ולא נמצאו שערות נמי אמרינן מחמת חזקה דרבא שהביאה שערות ונשרו דרגילות בכך שינשרו, וא"כ תו לא מצינו למימר דלא נבדק כלל דא"כ מאי מהני בדיקת המשפחה, שרצו לבודקו ולהראות קמנותו, דהא גם אם לא ימצאו לו סימנין אמרינן ודאי הביא ונשרו, וגם ר' עקיבא דהשיב למשפחה סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה הא אפי' מחייס נמי לא מהני בדיקה דהא אמרינן מסתמא נשרו ומשום חזקה דודאי הביאה סימנין בזמנו אע"כ מיירי כשנבדקו ולא נמצאו שערות, והבדיקה היה באופן דהיה בירור גמור שלא היה לו שערות והיינו שנבדק קודם הפרק ונמצאו שערות, ואחר הפרק נמי היה בו אותן השערות דהשתא ודאי קטן היה בזמנו, ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"כן, וכיון דע"כ מיירי לה בנבדק באופן שלא היה לו שערות בשעה שהיה מגיע לשנים, א"כ תו ליכא חזקה דרבא, וא"כ היכי משכחת מחתי לקוחות לנכסי, והמוהרי"ט שם בח"א סי' נ"א כתב שם להחכס השלס מוהר"ם קאשמאליץ ז"ל שוב כתב על מה שכתבתי דאין לומר כאן ספק ספיקא משום דאי קיס לן דהגיעה לכלל שנותיה שוב לא מספקא לן שמא נשרו דחזקה אלימתא היא, דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנין, ואמר שרציתי למחוק הגמ' דקאמר בבעל דאיכא ספיקא דאורייתא, הרי דאינה ודאי חזקה דרבא, ואני תמה היכן מצא בדברי שאמרתי דחזקה דרבא ודאי היא דהביאה, ואדרבא בפירוש כתבתי ולא אמרינן דלא חיישינן לחזקה דרבא אלא שיש להחמיר בשל תורה בחליצה אפי' בספק הרחוק והוא הלשון שתלה בי מעות והאריך בדברים שאינס של עיקר, הרי שלא אמרתי לחזקה דרבא ודאי היא אלא דספק רחוק לומר שלא הביאה, דרגילות הוא דמשבאה לכלל שנים מביאה סימנין, ובכמה דוכתי אשכחן שהקילו בספק הרגיל, כדאשכחן בפ"ק דפסחים 1מ.] גבי שפחתו של מציק ברמון שהמילה נפל לבור ובא כהן והציץ, ובא מעשה לפני חכמיס וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויץ שס, וכתבו תוס' דגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל וכן בכמה דוכתי, אבל הוא נראה מפרש דחזקה דרבא רוצה לומר כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הו"ל בחזקת שהביא כו' דאי חזקה כלל אין כאן אלא דספק דאורייתא לחומרא היכי מסלק פלמודא בס' בא סימן בין תוך הפרק לאחר הפרק פו/ דאמרינן לאחר הסרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים דאין משיאין ספיקות עס"י נשים דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים ודאי הביאה כיון דרגילות הוא שתביא כו/ ובתשובת הרימב"א סי' קכ"א אגב גררא הביא ואמר כי אין עדות נשים כלום, זולת במקצת מקומות שהאמינוס, ולענין סימנין שנבדקין על פי נשים כדאי' בס' בא סימן התם משום דגילוי מלתא היא דכל שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ע"כ מוכח דחזקה דרבא מלתא היא ולא ספיקא לחומרא כמו שעלתה על דעתו, ולזה אמרינן דלא חשבינן הכא ספק ספיקא כיון דאי קיס לן דהגיעה לכלל שנים אין לומר עוד שמא קמנה היא דאיכא חזקה דרבא עכ"ל ע"ש:

פרק טועריכה

מיהו נראה לענ"ד דאפי' נימא דחזקה דרבא מלתא היא, מ"מ בנבדקה ולא נמצאו שערות לומר מסתמא נשרו מחמת חזקה דרבא וכמ"ש מוהרי"ט סי' מ"א שם, ודעתו דרגילות בכך שנשרו מחמת הרחיצה וכיוצא ע"ש, לענ"ד זה לא אמרינן דודאי כל שלא נמצאו שערות לפנינו מידי ספיקא לא נפקא אם נשרו או לא, וראיה מהא דאי' פ"ק דיבמות דף י"ג [א.] בהא דאמר רב זביד אין בניס בלא סימנין ופריך וליבדקי' ומסיק דאסי' למ"ד לא חיישינן שמא נשרו מחמת צער לידה עבידי דנתרי, וכתבו תוס' שם דלרב זביד למכות ולעונשין ספיקא הוי ע"ש, הרי דאפי' בצער לידה דשכיחי יותר דנתרי דהא אפי' למ"ד לא חיישינן שמא נשרו מחמת צער לידה עבידי דנתרי ואס"ה מידי ספיקי לא נפקא, ואפשר דהתם כיון דמיירי תוך הזמן וליכא ראיה אלא על ידי המיס דהרי הוא כסימנין מש"ה מידי ספיקא לא נפקא, אבל היכא דהגיעה לכלל שנים אפי' ליכא שערות לפנינו אמרינן מסתמא נשרו ומחמת חזקה דרבא:

אמנם בעיקר מחלוקת שבין מוהרי"ט ודעמי' ה"ה מוהר"ם קאשמאליץ שם, דלדברי מוהר"ם ס"ל בבעל דספק נשרו אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה הו"ל ודאי קמנה, ולדברי מוהרי"כן אדרבא מן התורה הו"ל ודאי גדולה דמסתמא נשרו, ומדברי הרב המגיד למדנו לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דס' נשרו הו"ל ססיקא דאורייתא ע"ש פי"א מגירושין [הל' ה'] וז"ל, וממה שאמרו חוששין שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מן התורה עכ"ל הרי מבואר דספיקא הוי והוא ספק דאורייתא, אלא דזה בדנבדקה ולא נמצאו שערות, אבל אם לא נבדקה. בזה מצינו למימר דחזקה דרבא מלתא כיון דליכא ריעותא לפנינו, וכן משמע מדברי לחם משנה שם ע"ש, איברא מדברי הכוור וש"ע ח"מ סי' ל"ה משמע דחזקה דרבא נמי אינו אלא ספיקא, מדכתבו שם קנון פסול להעיד עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות ומשמע דקודם בדיקה פסול להעיד ולא אמרינן ודאי גדול ע"י חזקה דרבא, ומוכח דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר למיאון וכמ"ש בפ"י ע"ש:

וכן נראה אחר העיון כיון דמוהרי"נו נמי לא עשה לחזקה דרבא כודאי ממש כיון דמבואר להדיא בש"ס בבעל דאיכא ספיקא דאורייתא, ואפי' למ"ש דהיכא דלא נבדקה עדיף כיון דליכא ריעותא, מ"מ כיון דמוהרי"כן לא אתי עלה בתורת ודאי אלא משום דקרי לה ספק הרגיל וראייתו מהא דאשכחן דהקילו בספק הרגיל בשפחתו של מציק ברמון שהמילה נפל לבור וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שס, וכתבו תוס' דגררוהו ואכלוהו הוי ספק המיל וכן בכמה דוכתי הוכאו דבריו לעיל פי"ד ע"ש, ומשם מוכס להיפוך דהא מסקינן שם דאין ספק מוציא מידי ודאי, והיכא דודאי ראתה מי יימר מובלה הו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ופריך והתניא מעשה בשפחתו של מציק ברמון כו' וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שס, והא הכא דודאי המילה נפל ספק גררוהו ספק לא גררוהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ומשני לא תימא נפל אלא כמין נפל דה"ל ספק וספק ואבע"א כיון דחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו ומפרשי תוכו' שם כל הסוגיא בספק הרגיל וס"ד דכס' הרגיל מוציא מידי ודאי ע"ש, והרי מסקנת הש"ס דאפי' ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי וא"כ חזקה דרבא נמי כיון דאינו אלא ספק אלא דקרי לה ספק הרגיל והרי מבואר דאפי' ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי וא"כ ה"ה בודאי קמנות, דהא עד השתא בחזקת קמנות היא אין ספק שערות מוציא מידי ודאי קמנות ואפי' ספק הרגיל, ועיין י שמעתא ג' פ"י ושס מבואר דחזקת קמנות חזקה שלימה היא כמו כל החזקות אף ע"ג דעשוי' להשתנות, ונשים מאמנות לאחר הפרק כיון דעכ"פ חזקה דרבא הו"ל ספ' הרגיל סמכו בזה להאמין לנשים:

ובזה ניחא ליישב מה דקשיא לן במופלא הסמוך לאיש לשיכות רש"י ותוס' דהוא סמוך לשערות ולוקין על הקדשו ונדרו ומי יימר דאייתי שערות בשנות י"ג, ע"כ משום דמסתמא יבואו שערות בזמנו ומשום חזקה דרבא, וא"כ מוכח דחזקה דרבא ודאי היא ועמ"ש פ"י, ולפי מ"ש דחזקה דרבא הו"ל ספק הרגיל שיבואו השערות בזמנו, אלא דאפ"ה לענין קידושין ולענין עדות לא סמכינן בהו על ספק הרגיל משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי קמנות, ואמרו בש"ס [גיטין] פ"ב דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ופירש"י שמא מת לא חיישינן דאוקי לי' אחזקתי' שהניחו חי אבל זה שנתן גכו ע"מ שיחול שעה אחת סמוך למיתתו לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לחזקה בהך ע"ש, ומש"ה כשהגיע שנת י"ג ואנו מסופקים אם הניא שערות לא אתי חזקה דרבא ומוציא מידי ודאי קטנות, והיינו אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש דחזקה דרבא אינו אלא ספק הרגיל, אבל מופלא הסמוך לאיש דאמרינן מסתמא יצואו לו שערות בזמנו שסיר סמכינן על ספק הרגיל, דכה"ג לא מרע לחזקה ולא שייך בי' אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון דגס עכשיו קנון הוא שפיר סמכינן על חזקה דרבא ודוק, ותוס' שכתבו בנד' דף מ"ו משום דאזלינן בתר רוכ שמביאין שערות בזמנן לאו דוקא רוב אלא משום חזקה דרבא דהו"ל ספק הרגיל קרי ליה הכי, אבל רובא לא הוי וכמבואר במוהרי"ט דלא קרי ליה אלא ספק הרגיל, ובתוס' נדה דף מ"ה שם ד"ה לנדרים כתכו שם במופלא הסמוך לאיש דמסתמא יביא שתי שערות בזמנו כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות ע"ש, ולישנא דמסתמא יניא שתי שערות ולא כתבו מטעם רוב משמע כדברי מוהרי"ט, דהוא משום ספק הרגיל, אלא דכשהגיע זמנו ספק הרגיל אינו מועיל לעשותו גדול משום דאין ספק מוציא מידי ודאי קמנות, אבל בסמוך לאיש שפיר המכינן על ספק הרגיל דלא מרע לודאי בהכי כיון דעכשיו נמי קנון הוא וכמ"ש:

פרק טזעריכה

והיכא דנמצא עכשיו גדול מחזיקין אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לשניס, כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ע"ש שהביא ראיה מסוגיא דב"ב דף קנ"ד שאמר ר' עקיכא סימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה למשמע שאס היה חי היה מועיל צדיקה ואמאי ניחוש שמא השתא הוא להניא, אלא ולאי אמרינן מלהשתא גדול למפרע הוא גלול משעה שהגיע לכלל שנים, ועול הניא ראיה מדאמר שמואל נודקין לקידושין ולגירושין ט/ אלא להכי מהני נליק' לאס נמצאו שערות ופשתה ילה וקינלה קידושין מאחר שאינה צריכה גת משני, ואם לא נמצאו שערות צריכה גת משניהס דחיישינן שמא נשרו, ופי' ר"י וכו' אכל הכא כיון שהגיע לכלל שנותיו ולאי אית לן למימר כיון שלאחר קידושין מצאו שערות חזקה לגס כשעת קידושין היו, כל זה פי' ר"י וכ"ש אלינא דהלכתא דקיי"ל כרצ־ לאמר הרי היא כוגרת לפנינו עכ"ל, והיינו אפי' לדידן ללא ס"ל כר' נתן דאזיל כתר השתא, אכל אם נמצאו לו שערות אזלינן כתר השתא ואפי' לאפוקי ממונא, לראיית הרא"ש ס"פ מי שמת לף קנ"ד שם הוא למ"ד נכסי בחזקת יורשין קיימי לית ליה לר' נתן למיזל כתר השתא לאפוקי ממונא ואפ"ה לענין גדלות אזלינן כתר השתא, לאס היה חי היה מהני כדיקה להחזיקו כגדול למפרע ומשום למסייע ליה חזקה לרוכא דמשהגיע לכלל שנים מסתמא היה לו שערות, ואע"ג דכהאי דר' נתן נמי איכא רוכא לכריאיס למסייע ליה ואפ"ה לא אזיל ר' נתן כתר השתא אם עכשיו כרי היינו משום לנהי דרוכ בחזקת כריאיס מ"מ כיון שהחולי מצוי לא סגי שלא היה חולה פעס אחת איתרע חזקת כריאיס לידיה ומצי מעין שכ"מ הייתי, ועמ"ש לעיל שמעתא ג' פי"א כשס הר"ן כתשוכה צמקוה שהוחזקה להיות מימיה נפחתין, אכל חזקה לרכא נהי למצוי ג"כ שלא יהיה שערות כשהגיע לשנים, מ"מ כיון דכהאי גכרא לא איתרע חזקה לרכא אמרינן מלהשתא גלול למפרע נמי גדול כיון לחזקה לרכא מסייעו, ועליפא נמי מהרי צוגרת לפנינו וכמ"ש הרא"ש כתשוכה, לאפי' לשמואל דלית ליה הרי היא כוגרת לפנינו וטעמא נראה משום דאי' שם צפ' עשרה יוחסין לף ע"כו כפלוגתא 7דכ ושמואל כהרי כוגרת לפנינו לימא רכ דאמר כר' נתן ושמואל לאמר כר' יעקכ כו', אמר לך שמואל אנא לאמרי כר' נתן, ע"כ לא קאמר ר"נ אלא דכ"ע בחזקת כריאיס ואיהו מפיק נפשיה מחזקה ע"ש, וא"כ ס"ל לשמואל ליומא דמשלס שית לאו רוכ הוא כל כך כמו רוצא לכריאיס, אצל כחזקה דרכא הו"ל ספק הרגיל מפי, ומש"ה לשמואל נמי ס"ל לאם נמצא עכשיו גלול מחזיקין למפרע כגדול, מש"ה קאמר שמואל כולקין לקידושין, זה המתכאר כטעמא דהרא"ש וכן פסק כש"ע ח"מ סי' ל"ה לענין עדות לאס נמצא עכשיו גלול מחזיקין אותו כגדול למפרע ע"ש:

,

אמנם כחידושי הרמכ"ן נראה דפליג כזה ע"ש צסוגיא לפ' מי שמת לף קנ"ד וז"ל, שמכר כנכסי אכיו ומת פי' מת מיל שאס היה חי אין כליקתו ללקוחות ראיה שמא אחרי כן הביא סימנין, והיינו לקאמרי קמן היה כשעת מיתה עכ"ל, ומכואר מלכריו לאפי' נמצאו לו שערות אין מחזיקין אותו כגדול למפרע עכ"ל, וככר כתכ הצ"י כאה"ע סי' מ"ג אחר שהביא לצרי הרא"ש הנז' כתכ כשס מורו הר"י צי רצ שהרשב"א והר"ר לוראן חולקין כדכר וכתכו שצריך שיעידו עדים שששה חלשיס היו לה כ' שערות, כלאמרינן אין כין נערות לכגרות כו', וכל זמן שלא יעידו על זה אפי' תהא כת מ"ו שנה היא כספק קידושין ואם פשמה ילה וקכלה קידושין מאחר צריכה גמ משניהם, ועיין חידושי הרשב"א פ' מי שמת עכ"ל, והוא מחידושי הרמצ"ן הנז' פ' מי שמת, והנה גם לשיטת התוס' צריך לפרש שמכר מנכסי אציו ומת דהיינו מת מיד, להא צתוס' שם הקשו למה יש לנו לומר שהיה קמן הא חזקה שהביא שערות משום חזקה לרכא ותירצו למיירי שנכלק אחר שהיה גדול ולא היו לו שערות ולכך חיישינן שמא עדיין קנון היה ע"ש, וא"כ תיקשי מה מהני בדיקה שנמצאו לו .שערות ניחוש שמא השתא הוא דהציא, ולמה היה צריך ר"ע לומר סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה הא אפי' היה חי לא מהני מיחוש שמא השתא הוא דהביא, ואי משום דאמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול, דהא בסוגיא שם ס"ל דלא כר' נתן דאזיל בתר השתא וכמ"ש, אלא משום חזקה דרבא אמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול וכיון מבדק אחר שהיה גדול ולא נמצאו לו שערות תו ליתא לחזקה דרבא, דהא חזינן שזה לא הביא שערות בשנים, וא"כ מנא ידעינן שהיה גדול למפרע, אע"כ צריך לפרש דמת מיד, וכיון דגס לשיכות התוס' צריך לפרש צמת מיד א"כ אזיל לי' ראיית הרא"ש מהך דפ' מי שמת ודוק:

אך קשה לי צמה שהעידו כשם הרשב"א נמי דסובר דאין מחזיקין אותו בגדול למפרע, מהא דאמרו ביבמות דף ל"ד כשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובו אינהו, ופירש"י דמשכחת לה כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקיבות ג"כ בא' בתשרי לשנה הבאה, וביום תשלום י"ב לנקיבות שהם י"ג לזכרים מהרו הקידושין שיחולו ליום המחרת כשכולם נעשו גדולים כו', נמצא שהנדות והקידושין חלין בבת אחת, וכתב עלה הרשב"א בחידושיו וז"ל הקשה עליו הרמב"ן דהא אין נעשין גדולים כשנה בלבד אא"כ הביאו שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הסרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו, וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיבואו כולם כאחת, ולי נראה דאי מהא לא תיקשי לרבינו ז"ל דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולם באותו יום ומסתמא אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול הוא, כדאמרינן פ' עשרה יוחסין, קידשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי בוגרת לפנינו כלומר ואין חוששין לקידושי האב כלל' ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם, ואוקי פלוגתייהו בהאי יומא דמשלס שית דבין נערות לבגרות, וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצסרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה להקל ולהתירה לשני בלא גנן, וקיי"ל כרב כדאיפסקא הלכתא התם בהדיא ה"נ כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים, דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל עכ"ל, ומשמע להדיא דס"ל להרשב"א דאס נמצא גדול מחזיקין אותו בגדול למפרע:

פרק יזעריכה

והנראה לענ"ד בזה והוא, דשם בהא דאמר רב הרי בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצסרא נמי בוגרת כתבו תוס' בטעמא משום דרגילות לבא מצסרא ע"ש צתוס' פ' עשרה יוחסין ובריש נדה וכן בשכ"מ למאן דאזיל בתר השתא היינו נמי משום דרוב העולם בריאים ע"ש, ואם אנו מדמין סימני גדלות לסימני בוגרת צריכין אנו־ לומר דגבי גדלות נמי רגילות להביא בשנים ומשום חזקה דרבא, א"כ היה לו להרשב"א להזכיר הך חזקה דרצא, ועוד מדכתב ובדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דהא אפי' בדקנום לאחר י' ימים נמי מחזיקין בגדול למפרע משום חזקה דרבא:

ולכן נראה דהרשב"א מפרש מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת היינו משום דסימני גדלות רגילות שיבואו בתחלת היום והיינו בתחלת מעת לעת ואין רגילות שיבואו סימני גדלות באמצע היום ותחלת מעת לעת הוא דקרי לה כש"ס מצפרא כיון דהתם מיירי שקידשה אבי' בבקר ע"ש. ומש"ה אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת כצר היתה כיון דאין רגילות שיבואו סימני בוגרת באמצע היום או בסוף היום ולזה מדמה הרשב"א לסימני בוגרת, דכשס שסימני בוגרת רגילות שיבואו בתחלת המעת לעת ולא באמצע ולא בסופו ה"ה סימני נערות וגדלות רגילות שיבואו בתחלת היום ולא בסופו ולא באמצע, לזה כתב הרשב"א בדקדוק כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול וא"כ היינו דוקא כשהבדיקה היה באותו היום אבל לאחר ג' ימים או לאחר אותו יום לא מחזיקין אותו בגדול למפרע אלא דוקא כשהבדיקה באותו יום מחזיקין אותו בגדול מתחלת היום, והא דפריך פ' עשרה יוחסין [ענו.] אילימא תוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו, היינו כיון דאשתני שיבואו סימני בוגרת תוך ששה חיישינן נמי שבאו שלא כסדרן ובאו באמצע היום או בסופו, אבל אם באו אחר ששה כסדרן כדרך הנשים אמרינן מסתמא באו בתחלת היום משום דרגילות לבא בתחלת מעת לעת זה הנראה לענ"ד ודוק:

ונראה ראית לדעת הרמב'ץ והרשב"א והר"ר דוראן דס"ל דאפילו אשתכח גדול אין מחזיקין בגדול למפרע, מהא דאי' בנזיר דף כ"מ: תניא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא, ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו, אמר לו רבי אל תצמער לבודקני אם קנון אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי, עמד ר"ג ונשקו על ראשו כו', ואמרו שם בגמ' עלה דאי אייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דידיה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה ואי אייתי במיצעי מאי הניחא לר' יוסי בר"י דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר, אמרו לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ע"ש, וכתבו תי שם ד"ה ה"נ אייתי והכי פי' ר' חננאל אי אייתי מעיקרא כלומר אם בדקוהו באותו שעה שבא לפני ר"ג ביום שהדירו אביו ומצאו לו שתי שערות קאי בנדר דידיה ונדרו בשביל עצמו, ואי לבסוף כלומר עכשיו שלא נבדק באותו יום אם לא יביא שתי שערות עד לבסוף ל' יום דאשתכח דאלו ל' יום היה בשביל נדר אביו אלא אייתי במיצעי כלומר נראו בו סימנין תוך שלשים היאך יוצא נזירות באותן שלשים יום שהרי נזירות אביו מתמול אחר הבאת סימנין ואיך יביא קרבנותיו לסוף שלשיס שהדירו אביו ע"ש, וכן פרש"י שם אי דאייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן.אי הני שערות הוי ביה כשהדירו אביו או לא הוי ביה עד השתא ע"כ ימנה שתי נזירות מספיקא, דדלמא לא היה ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ע"ש, ומבואר מכל זה דאע"ג דנמצאו לו שערות השתא אין מחזיקין אותו בגדול למפרע וע"ש בתוס' שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא פריך הכי במתני' דמדיר את בנו בנזיר כי אייתי בי מיצעי מאי כו', אי נמי יש לפרש דאמתני' ליכא למיפרך דודאי בדקינן במלאות ימי נזרו ואי מספקינן אי אייתי במיצעי לא נקריבם ע"ש, ומבואר מדברי ר' חננאל ודברי רש"י ותו' דכולהו ס"ל דאע"ג ממצא עכשיו גדול אין מחזיקין אותו למפרע בגדול ונתבאר לפנינו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן, ועוד יסכימו לדעתם לפי מ"ש גם דעת הני רבוואתא ר' חננאל ורש"י ותוס' בנזיר, והמה רובא דמינכר נגד דעת הרא"ש בתשובה דס"ל דמחזיקין בגדול למפרע, ומן התימה במה שפסק בש"ע ח"מ סי' ל"ה כדעת הרא"ש: