משתמש:Roxette5/שב שמעתתא/ב

פרק א

תמן תנינן סוף סרק המדיר דף ע"ה [א] היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונססחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח מעות ואמרי׳ עלה בגמ׳ מעמא דמייתי האב ראיה הא לא מייתי האב ראיה בעל מהימן מני רבי יהושע היא דאמר לא מפי׳ אנו חיין אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה מעמא דמייתי הבעל ראיה הא לא מייתי הבעל ראיה האב מהימן אתאן לר׳ גמליאל דאמר נאמנת א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו, אמר רבא לא תימא ר׳ יהושע לא אזיל כלל בתר חזקה דגופא אלא כי לא אזיל ר׳ יהושע בתר חזקה דגוסא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגוסה דתניא אם בהרת קדמה לשער לבן ממא, אם שער לבן קדס לבהרת מהור ספק ממא, ר"י אומר כהה מאי כהה אמר רבה כהה ומהור, ומפרשי תוספות ד"ה כי ליכא חזקה דממונא וז"ל, היינו אפילו היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה כי הכא דבלאו חזקת ממון איכא חזקת פנוי׳ קמ"ל רבא דר׳ יהושע נמי מודה דחזקת הגוף אלימא משאר חזקות לבד היכא דאיכא חזקת ממון ע"ש, ובתוס׳ שם ד"ה ספק ממא וז"ל הקשה ר"ת מ"מ דרבנן דאמרי ממא אמאי לא אזלינן בתר חזקה, דבפ"ק דחולין מייתי לה מקרא, ואומר ר"ת דהכא מיירי בנזקק למומאה, שהיה בו נגע אחר שחין או מכוה קודם והיה מוחלמ ממנו וקודם שנמהר נולד בו ספק זה כו', והשתא מייתי שפיר דאזיל ר"י בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא היה אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו בחזקת מומאה כנגדה, וה"נ הוי אמרינן לעיל אי לאו חזקה דממונא עכ"ל, ודברי תוס׳ נראין דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור דאס אין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ אפילו נזקק למומאה אין מחזיקין ממומאה למומאה, ומבואר אצלנו בשמעתא ה׳ באריכות להוכיח דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכן הוא שימת תוס׳ פ"ד אחין דף ל"א דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וע"ש בשמעתא ה׳ פ"ד ופ"ה, ובר"ש ס"ד דנגעים [משנה יא] דוחה שם פי׳ ר"ת והוכיח דלא מיירי מזקק למומאה, וכתב שם מעמא דרבנן משום דס"ל דרוב קודמת בהרת לשער לבן ע"ש, ולפ"ז יתעורר קושיית תוס׳ דמאי קמ"ל רבא דאזיל ר׳ יהושע בתר חזקה דגופא היכא דליכא חזקה המנגדת ודאי אזיל בתר חזקה כיון דמייתי לה מקרא פ"ק דחולין, וליכא למימר דקמ"ל דאפילו איכא חזקה אסרת כנגדה והיינו חזקת פנוי׳ וכמ"ש דא"כ היפי מופת לה מהך דבהרת דרבי יהושע ס"ל כוהור כיון דלא מיידי כלל מזקק לכזומאה א"כ ליכא חזקה אסרת נגדה:

ונראה לפי מ"ש לעיל שמעתא א׳ פי"ג בהא דאמרינן בנדה דיה שעתה ומשום חזקה אמרינן השתא הוא דראתה, והקשו תוכו' ריש נדה דהא ספק מומאה ברשות היחיד ספיקו ממא אפילו איכא חזקת מהרה, וכתבנו שם ליישב דמעמא דלא מהני חזקה ברשות היחיד היינו משום דילפינן מסומה דבסומה נמי איכא חזקת מהרה ואפילו הכי ממא, וכיון דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות ואס כן לא ילפינן מסומה אלא שאר חזקות אבל חזקת הגוף עדיפא, ולפי מ"ש הפני יהושע בחידושיו בסוגיין עדיפא ליה חזקת הגוף מרובא ע"ש, וכספק מומאה ברה"י במ' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם דמהור ומשום דמהני רובא אפילו ברשות היחיד, כדאיתא פ"ק דחולין דף מ: ע"ש גבי צלוחית, וא"כ ה"ה חזקת הגוף כיון דעדיפא מכל החזקות אין למידין מסומה לממא נגד חזקת הגוף, והנה בהא דר׳ יהושע ס"ל ספק מהור הקשה בחידושי מוהרש"א בנדה דמשמע אפילו ברה"י דלא מהני חזקת מהרה ע"ש, ולפי מ"ש ניחא דחזקת הגוף דעדיף משאר חזקות מהני שפיר ברשות היחיד ולפ"ז יתיישב דאמר רבא לא תימא ר"י לא אזל בתר חזקת הגוף כלל אלא מגד חזקה אחרת עדיפא ליה לר' יהושע מכל החזקות דתניא אם בהרת קדס כו' ר׳ יהושע אומר כהה ומהור ומשום חזקה, וברה"י הא לא מהני חזקה, אע"פ משום דחזקה דגופא עדיפא גס לר׳ יהושע וע"כ לא קאמר ר"י אלא משום חזקה דממונא דהוא אלים מפי אפילו נגד חזקה דגופא אבל נגד שאר חזקות מודה ר"י דחזקה דגופא עדיף וכמ"ש ודוק:

פרק ב

ובתוס' שם ז"ל ומיהו תימה לר"י דהיכי מצינו למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוי אזיל ר׳ יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקוס תרתי דהעמידנה בחזקת פנוי׳ וכ"ת אדרבה העמד אותה בחזקת שלימה והשתא הוא מעשה מוס הרי מוס לפניך, דכי ה"ג חשבינן תרתי לריעותא גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כו׳, ונראה לרשב"א דחזקת פנוי׳ לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף עכ"ל, ומשמע מדבריהם דכיון דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות מש"ה אפילו חסר לפניך לא חשיבא חזקת פנויה לגבה למשוי על ידה תרתי לריעותא, וקשה דהא שם בריש נדה [ב:] גבי חבית ונמצא חומץ ואמרו שם כל שלשה ימים הראשונים ודאי מיכן ואילך ספק, ופריך מ"ש גבי מקוה דהו"ל ודאי ומסקינן חבית מני ר׳ שמעון, והתס גבי חבית אמרינן העמד מבל על חזקתו ולא אמרינן העמד יין על חזקתו משום דהוי ליה תרתי לריעותא, ואע"ג דחזקת מבל לא הוי חזקת הגוף דגופא לא אשתני אלא כמו חזקת איסור וחזקת פנוי׳ ואלו היין ודאי הוי ליה חזקת הגוף דע"י שנעשה חומץ הרי אשתני גופא וחזקת הגוף עדיף ולא מהני תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף ואס כן הו"ל להיות ודאי תרומה:

ונראה כיון דאמרינן סרק איזהו נשך דף ע"ג מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ע"ש וכיון דהחומץ לפניך הרי מעיקרא חלא הוי אלא שאינו ניכר, וכל זמן שלא החמיץ רשאי להפרישו תרומה, אבל חזקת הגוף תו לא הוי כיון דמעיקרא דחלא חלא הוי וקלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר, אבל גבי מומין קודם שנולדו המומין שלימה היתה ומש"ה הו"ל חזקת הגוף ועדיפא מכל החזקות

ואפילו חסר לפניך לא הוי חרתי לריעותא, וצמקוה נמי לא הוי חזקת הגוף ואמרינן גצי מקוה שנמדד ונמצא חסר דהו"ל תרתי לריעותא חזקת ממא והרי חסר לפניך ולא הוי מקוה חזקת הגוף כיון דהמקוה לא נשתנה גופה אלא שנחסר מעש מים ממנה אצל היכא דחזקת הגוף איכא אפילו חסר לפניך לא מקרי תרתי לריעותא נגד שאר חזקות:

פרק ג

רבא אמר רישא כאן נמצא וכאן היה, איתציה אציי נכנסה לרשות הצעל הצעל צריך להציא ראיה שעד שלא תתארס היו צה מומין אלו והיה מקחו מקח מעות עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ואמאי לימא כאן נמצא כאן היה, א"ל משנתארסה משום דאיכא למימר חזקה אין אדס שותה ככוס אא"כ צודקו והוי תרתי חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה צכוס, ופירש"י רכא מהדר לאוקמי כולה כר׳ גמליאל כו׳ לעולס חזקה דגופה עדיפא ורישא מעמא משום דכיון דככית אציה נמצאו המומין ואיתרע חזקת האב דאיכא למימר כאן היו קודס אירוסין וצפ"ק [יצ:] נמי פלוגתייהו כנמסה לרשות הצעל וכה אמר ר"ג דלא הורע חזקת האב צכך וע"ש, רצ אשי אמר רישא מנה לאצא צידך סיפא מנה לי צידך, ופירש"י רישא דכתוצתה לאכ לכן לא מהני חזקתה לגצי אצ, איתציה רכ אחא צריה דרצ אויא לרצ אשי מודה ר׳ מאיר צמומין הראויין לכא עמה מצית אציה על האב להביא ראיה, ואמאי מנה לי צידך הוא, ופירש רש"י קס"ד ככל מומין שיש לספק ולומר שמצית אכיה צאו שעל האב להביא ראיה ואע"ג שנכנסה לרשות הצעל ואמאי מנה לי צידך, פירש"י ונימא העמד הגוף על חזקתו, ומשני הכמ"ע ציתרת ע"ש כסוגיא, ונאמרו ונשנו צזו הסוגיא שני שימות אשר עליהס כל הסוגיא כנוי, והנה שימת רש"י ותוספות דלרכא ורכ אשי ליכא חילוק כין צרי ושמא או שמא ושמא, אלא כין לרצא כין לרצ אשי צרישא דמשנתארסה נולדו המומין על האצ להביא ראיה כיון דאיתרע רשות האצ ואפילו מוען האב כרי והצעל שמא אפילו הכי על האב להביא ראיה, והוכיחו כתוס׳ מדתני על האב להביא ראיה משמע דלא מהני ליה אלא ראיה ולא מהני ליה מענת צרי, ולהכי הוכיחו לומר דהא דתנן כפ"ק גצי משארסתני נאנסתי היינו נמי שהיא מוענת משכנסתני נאנסתי ע"ש, ומשמע נמי מדכריהס דאס מוענת משכנסתני נאמנת אפילו כלא מעמא דכרי ושמא ויצואר לפנינו׳ ושימת הר"ן הוא דודאי פלוגתא דמשארסתני נאנסתי מיירי כפשומו מאירוסין אלא כיון דמוענת צרי מהני לה חזקת הגוף כצירוף כרי ושמא, ומש"ה צנולדו מומין מן האירוסין האב צריך להביא ראיה ומשום דאינו מוען צרי לא מהני ליה חזקת הגוף לחודיה אצל נולדו כרשות הכעל על הצעל להביא ראיה, וכמו שאמרו גצי מחליף פרה כחמור דקיי"ל כל הנולד ספק צרשותו עליו הראיה ואפילו מוען שמא, וכתירוצא דרב אשי ע"ש מפרש הר"ן רישא מנה לי כידך דמיירי שהאשה מוענת צרי והאכ אינו יודע, ולכן צרישא שהכתוכה לאצ לא מהני מענת צרי דאשה לגצי אכ, וצסיפא דכתוצה לעצמה הכעל צריך להביא ראיה דהוי כרי ושמא, זה המתכאר משימת הר"ן:

והנה לפי שימת רש"י ותוס׳ תמוה מאד סוגיית הש"ס ר"ס האשה שנתארמלה דאמרו שם ע"כ לא קאמר ר׳ גמליאל התם אלא ככרי ושמא ולפי שימתס דמתניתין מיירי כאומרת משכנסתני נאנסתי אין צריך צרי ושמא דהא צהאי דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה אפילו בשמא ושמא הוא, וכ׳ בפ"ק דכתובות דף י"ב משמע דמעמא דר"ג משמע משום ברי ושמא ע"ש, וכן במה שפירשו רש"י וסוס׳ בתירוצא דרב אשי דמן האירוסין לא מהני חזקתה לגבי אב כיון דהכתובה לאב, וגס זה תמוה דאמאי לא מהני חזקתה לגבי אב, דהא בכל דוכתי מהני חזקת האס לגבי בת, וכבר הקשו בזה על רש"י הר"ן והריטב"א ע"ש, וביותר תמוה לי דהא גבי מחליף פרה בחמור מהני ליה חזקת החמור לבעל החמור וחזקת הבת לא יועיל לאב, ובתוספות שם דחו פי׳ ר"י דמפרש כועמא דרב אשי דברי שלה לא מהני לגבי אב, מדקאמר על האב להביא ראיה ומשמע דבלא ראיה אינו כותל אפילו ■מוען ברי, ועוד דמשמע מהאי דשמואל בסמוך דנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה אפילו מוען האב והבת שמא כו', ומסתמא רב אשי לא פליג עליה דשמואל דקיי"ל מותי ונראה לי פי׳ הקו׳ עיקר דרישא מנה לאבא בידך ולא מהני חזקת האשה לגבי האב עכ"ל, וא"ש דמהני לשמואל חזקת החמור לבעל החמור:

פרק ד

והנראה לענ"ד בהקדס לבאר הא דקיימא לן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, ומשום דמוקי החמור בחזקתו חזקת חי והשתא הוא דמת והיכי מפקינן ממונא ע"י חזקה כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ורובא עדיף מחזקה ומכ"ש דלא מפקי בחזקה, וכבר עמד בזה הגאון בעל פני יהושע והעלה בזה חדשות והוא דחזקה עדיף מרובא, ובקונמרס אחרון פ"ק דכתובות דף י"ג הוכיח ג"כ דחזקה עדיף מרובא, דלר"ג אזלינן בתר חזקת הגוף בהצמרפות ברי ושמא וברובא אפילו ברי ושמא לא מהני, אע"כ מוכח דהחזקה בפני עצמה בלא רוב המנגד הוא עדיפא במעלה מרובא. ואפשר דאף בחזקה לחוד בלא מענת ברי מוציאין ממון כמו שפי׳ ר"י לקמן בפ׳ אלו נערות דף ל"ח ובס"פ המדיר עכ"ל עיין שם:

אמנם לענ"ד נראה דבחזקה לחוד בלא מענת ברי אין מוציאין ממון, דכיון דאפילו עפ"י רוב אין הולכין בממונא אלא למעמא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה ומפקא ממון אפילו בשמא וכמו גבי מחמ, נראה מעמא דהך מלתא והוא, דודאי היכא דליכא ריעותא ואין מקוס להסתפק ודאי לא נחתינן לספיקא, וכגון מבת שלקח בהמה ונאבדה ותובע המוכר הדמים ודאי לא מצי לוקח מעין אימר מריפה היתה והיה מקחי מקח מעות ואין הולכין בממון אחר הרוב, דכיון דליכא מקוס ריעותא לספק ודאי לא מחתינן לספיקא, והא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו היכא דהספק לפנינו ויש במה להסתפק, וא"כ במחמ שנמצא הריעותא לפנינו שגורס הספק לומר אימר מריפה היתה מקודס ובזה אמרו הך כללא כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, ומשום דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות, וכיון דריעותא דרשות זה לא מרע לרשות אחרת הוי ליה רשות הקודס כאלו אין בו ריעותא וכל שלא נולד ריעותא הוי ליה כנאבדה הבהמה דלוקח לא מצי מעין אימר מריפה היתה, ומש"ה חייב הלוקח לשלס למוכר:

וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו בחולין דף י"א ע"ש, שכתב שאין לאסור הגבינות דוקא במרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחימה נולד בה, אבל במריפות סירכא שא"א לתלותם בשעת שחימה בהא ודאי אסורין, דהא א"א לומר

העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נכורפה ומתי יצאתה מחזקתה, וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בנדה גבי כתמים שהאשה ממאה משעת כיבוס כיון דכתס זה יבש ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה כומאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה, ואע"ג מבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה, ובחזקת הבעל נולדו ואעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה אי אפשר שנולדו בה עכשיו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקה מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה אנו מחזיקין שהיו, כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל. ומבואר להדיא דלאו משום חזקת הגוף אתי׳ עלה דהא במומין שא"א שנולדו עכשיו ממש לאו חזקה היא, אע"כ כמ"ש דלאו בתורת חזקה אתינן עלה אלא משום דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות, והו"ל כאלו לא נולד ריעותא כלל ברשות המוכר, וכנאבדה הבהמה דאין מקום ספק לומר אימר עריפה היתה וזה ברירא דהך מלתא ודוק:

ובהאי דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה והוא בסוף פרק המדיר נעו.] במחליף פרה בחמור ומת החמור דבעל החמור צריך להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת מכירת הפרה, ובזה דעת הרי"ף והרמב"ם דתליא ברשויות ממש, דאס עומדת הפרה ברשות מוכר אע"ג דכבר יצאה מרשותו במה שמכרה ללוקח בקנין חליפין מכל מקוס כיון דאיתרע רשותו ממש צריך המוכר להביא ראיה, ולא אמרו בעבח דצריך להביא ראיה אלא משום דעומד ברשות לוקח והוא העבת אבל עומד ברשות מוכר אע"ג דכבר נקנית היא ללוקח כיון דרשותו איתרע צריך להביא ראיה, ובעומדת באגס נמי צריך העבת ראיה כיון דקנה אותה ע"י קנין ואינה עומדת ברשות המוכר ממש, וכמבואר בש"ע ח"מ סי׳ רכ"ד וע"ש בסמ"ע ובכו"ז, ודעת הרא"ש הוא דאע"ג דהבהמה עומדת ברשות המוכר ממש מ"מ כיון שכבר קנה אותה העבת באחד מדרכי הקנייה יצאתה מרשות מוכר ונכנסה לרשות לוקח כל היכא דאיתא, וכתב דהא דאמרינן בנולדו מומין ברשות האב צריך להביא ראיה, ומפרש רבא משום כאן נמצאו וכאן היו אין הכועס משום דעומדת ברשותו ממש אלא כיון דמכר הרי יצא מרשותו לגמרי, אלא דבנולדו מומין ברשות האב לא הוי יציאה מרשותו לגמרי כיון דעדיין היא ברשותו לכמה דבריס, אבל משכנסה או בגרה אע"ג דעומדת ברשותו כיון דכבר יצאתה מרשות האב ע"י קידושין ונשואין הבעל צריך להביא ראיה וע"ש, וא"כ לשימת הרי"ף והרמב"ם מעמא דרבא בנולדו ברשות האב דצריך האב להביא ראיה משום מולד ברשותו ממש, ולשימת הרא"ש משום דכל זמן שלא נכנסה לחופה עדיין היא ברשות האב לכמה דברים שזוכה בבתו, ומש"ה צריך האב להביא ראיה:

פרק ה

ולפי זה נראה במאי דקשיא לן במעמא דרב אשי דרישא מנא לאבא בידך ומשום דלא מהני חזקת הבת לאב, ואמאי לא מהני כמו דמהני חזקת האם לבת או כמו דמהני חזקת החמור לבעל החמור נראה דלשימת הרי"ף והרמב"ם דאזל בתר רשויות ממש ומן האירוסין דעל האב להביא ראיה אע"ג דנקנית לבעל ע"י קידושין מכל מקוס כיון דרשותו ממש איתרע וכה"ג במבח נמי אס הבהמה עומדת ברשום מוכר ממש צריך המוכר להביא ראיה אלא דבעומדת באגס כיון דאינה עומדת ברשות מוכר אלא באגס ונקנה ללוקח בדרכי הקניה הו"ל רשות לוקח, וכמבואר בכןמ"ע סי׳ רכ"ד ע"ש, ומש"ה אתי שפיר דכשנכנהה לרשות הבעל צריך הבעל להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו ולא סגי ליה בראייה שראו מומין אלו באירוסין דכיון דהכתובה לעצמה לא מרע לדידה רשות האב במה שהיתה ברשות האב כיון דאב ל"ל בכתובה והל"ל לדידה כאלו עומדת באגס דאמרינן כיון דנקנית ללוקח בדרכי הקניה צריך הלוקח להביא ראיה וה"נ בקידושין נקנית היא לבעל דהו"ל רשות האב כאלו עומדת באגס או ברשות אחרת, כיון דלא נולד ברשות מוכר ממש, והבת שעומדת ברשות האב הו"ל כאלו עומדת ברשות אחרת וכמ"ש, כיון דאין הכתובה לאב הו"ל כאחר, אבל ברישא דהכתובה לאב והרי היא עומדת ברשות האב ואיתרע רשות האב כיון שהאב הוא המוכר וברשותו ממש נולד הספק, אבל כשהכתובה לעצמה כמו בסיפא לא מרע לדידה מה שנמצאו המומין ברשות האב, כיון דהאב לאו בעל ממון הוא עכשיו וכמ"ש:

ובשיטת הרא"ש יותר מבואר, דלדידיה לא אזלינן בתר רשות ממש אלא בתר רשות האמיתי, ואפילו קיימא ברשות מוכר הוי נמי דינא דרשות לוקח כיון דכבר קנאה באחד מדרכי הקנין, ומש"ה ברישא כשנולדו מומין ברשות האב על האב להביא ראיה, כיון דאכתי ברשות האב קאי לכמה דברים אין זה מרשות לרשות ומחזיקין הריעותא ברשות האב שהיא לו לכמה דברים לרשותו ולומר שהיו שם המומין, אבל בסיפא שהכתובה לעצמה א"כ לגבי דידה לא מרע מאי דהיא ברשות האב לכמה דבריס, כיון דלענין הדברים שנקנית לבעל לא איתרע הא למה זה דומה לראובן ושמעון שותפין בבהמה ומכר ראובן חלקו ללוי, ואח"כ נמצא ריעותא דבזה ודאי אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וצריך לוי ראיה, ואע"ג דגס לשמעון חלק בה, כיון דראובן עכ"פ מכר כל זכותו ללוי ורשותו לא איתרע וה"נ בסיפא כיון דהכתובה לעצמה והיא בעלת הממון והיא מסרה עצמה בקידושין לבעל ואיתרע רשות הבעל, ואס עדיין גס לאב חלק וזכות לכמה דברים אינו אלא כמו שותף וכיון דרשותה כבר נמסר לבעל צריך בעל ראיה, ומש"ה אתי שפיר כועמא דרב אשי רישא מנה לאבא בידך ולא מהני חזקתה לגבי אב כיון דעדיין עומדת לכמה דברים ברשות האב והאב הוא בעל הממון והו"ל רשות אחד ואיתרע רשות בעל הממון כיון דעדיין לא יצאתה מרשותו לגמרי, סיפא מנה לי בידך שהכתובה לעצמה והבת בעלת הממון והיא לא היתה ברשותה אלא לכמה דברים ברשות האב ולכמה דברים לבעל באירוסין, וכיון דרשות דידה לא איתרע והאב והבעל כמו שותפין א"כ שסיר מהני חזקתה, ואע"ג דראו המומין מאירוסין, כיון דבת אירוסין לא היתה ברשותה אלא לכמה דברים לבעל ולכמה דברים לאב, וכיון דאין האב בעל הממון לא מרע זכות האב שהיה לו בה באירוסין, וא"כ אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ומשום דחזקתה.שלימה ולא איתרע רשותה בתר דנקנית לבעל מש"ה על הבעל להביא ראיה ודוק הימב, ושמעינן מזה היכא דמכר ראובן לשמעון שיהיה לו חלק בבהמתו למחצה ולשליש ולרביע ואח"כ נמצאת כוריפה, דכה"ג אין הלוקח צריך לשלם עד שיברר המוכר, ואע"ג דעל המבח להביא ראיה משום דכיון דעדיין למוכר זכות וחלק בה, ועדיין לא יצאתה מזכותו ורשותו הו"ל כהך מולדו מומין ברשות האב דצריך האב להביא ראיה כיון דעדיין היא לכמה דברים בזכותו, זה נראה לי ודוק:

פרק ו

ומאי דקשיא לן בס"ג נשיכות רש"י ותוכן׳ דמפרשי מתניתין דמשארסתני נאנסתי היינו משכנסתני וא"כ תו לא צריך כוענת ברי כמו בשבח. בסוגיית הש"כן פ"ק לכתובות דף י"ב משמע כועמא דר"ג משום ברי ושמא, וכן בפ"ג לכתובות [כוז.] שעמא דאיכא יעדים הא ליכא עדים בעל מהימן לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא אפילו תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא ע"ש, ומבואר דהוא משום ברי ושמא, ונראה בזה לפי מ"ש בפ"ד דהא דאמרינן בשבח דצריך לשלס דמים למוכר לאו משום חזקת הגוף דע"י חזקה לחודיה אין מוציאין ממון וחזקה לא עדיף מרובא אלא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות וא"כ הריעותא שנולד ברשות זה לא מרע לרשות הקודס והוי ליה כאלו לא היה שוס ריעותא לפנינו דודאי לא נחתינן לספיקא שמא שריפה היפה וכמ"ש שם ע"ש. ותינח בהך דמשארסתני נאנסתי דהוא משכנסתני אם כן לא איתרע רשות האשה, אבל בהך מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ והוא אומר דרוסת איש את, התם ע"כ משום חזקת הגוף אתינן עלה, דליכא למימר משום דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות, כיון דלפי דבריה נמי כבר היתה מוכת עץ קודס נישואין, ואימר דרוסת איש היתה וכיון דבמוכת עץ ע"כ משום דאיהי מהימנא, וא"כ מתניתין דלא כר"ג דאע"ג דהבעל אומר אלמנה נשאתיך ושוען ברי ואיהו הגורס ספק לפנינו, הא ר"ג סבר איהי מהימנא, לזה משני ע"כ לא קאמר ר"ג דמהימנא בתורת חזקה אלא בברי ושמא, אבל ברי וברי לא אמר, וכן לפי מה שמבואר לקמן פ"ח גס במפניתין דמשארספני נאנסתי צריכין לשענת ברי א"ש שפי דאכולה מלפא דר"ג קאי, אלא דבמוכת עץ ע"כ אינו אלא משום ברי ושמא:

והנה לפי המתבאר משישת הר"ן דמפרש בשעמא דרבא דמיירי ששוענין שניהס שמא, ובמתני׳ דמשארסתני נאנסתי היא נאמנת משום דשוענת ברי וכן בפירוצא דרב אשי דרישא מנא לאבא בידך הו"ל משום ברי דידה לא מהני לגבי אב כו/ ומבואר דס"ל דחזקה דגופה בהצשרפות ברי ושמא מהני, ולזה נושה דעת הרשב"א, וכ"כ הרמ"א באה"ע סי׳ קי"ז סעיף ח/ דאפי׳ נמצאו מומין ברשות האב פששוען ברי מהני ע"ש, ואס כי ידעתי מיעוש ערכי ואיני כדאי להרהר אחריהס אך לעורר המעיין באתי, ונראה לענ"ד מוכת דלא מהני חזקת הגוף אפילו בהצשרפות ברי ושמא, ראיה ראשונה, מהא דאמרו ר"פ הפרה [מו.] שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה משלס ח"נ לפרה ורביע נזק לולד וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלס חצי נזק מן הסרה ורביע נזק מן הולד אמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה, למה לי למימרא זה כלל גדול בדין, איצשריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הממע"ה ע"ש, והתס נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא היא דילדה, וכמו במשארספני נאנסתי וע"ש בתוספות ד"ה מידע ידע בדף מ"ו שם ואפ"ה אמרינן המע"ה, ואע"ג דניזק אומר ברי ומזיק שמא וחזקת הגוף בהדי ברי ושמא לומר השתא הוא דילדה וכ"כ הרי"ף דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא ע"ש ר"פ הפרה, וכ"כ הרמב"ם פ"ש מנזקי ממון ע"ש, וכן בשור וש"ע ח"מ הי' שצ"ש, ראיה שניה מדברי הרי"ף פ׳ השואל גבי מחליף פרה בחמור שזה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, וכתב שם הרי"ף דאפילו לוקח אומר ברי ומוכר שמא ע"ש, וכ"כ הרמב"ם פ"כ ממכירה, והפור וש"ע ח"מ סי׳ רכ"ג, והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא הוא דילדה ובחזקת מעוברת עד עתה ובהצכורפות ברי ושמא, ולא מהני אפילו עומדת באגס נגד חזקת מרא קמא, ומפ"ש דלא מהני נגד חזקת ממון ממש:

וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ג מהל׳ שאלה (הל׳ ג׳) שכתב בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום, המשאיל אומר בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב, כשיש עשק שבועה ביניהם ע"ש, והוא מסוגיית הש"ס פ׳ השואל דף צ"ז: ומשמע דאפילו להיפוך בשכרה חצי יום ושאלה חצי יום נמי ספור אם לא היה עסק שבועה, והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא הוא דמתה׳ בעידן שאלה וברי ושמא כו', ובלחם משנה שם מפרש להאי דינא דהרמב"ם דפופר באין עסק שבועה ביניהם דהיינו דוקא בשכרה ואחר כך שאלה אבל שאלה ואחר כך שכרה אפילו אין עסק שבועה ביניהם חייב ומשום דהו"ל איני יודע אם פרעתיך ע"ש, וא"כ בשכרה ואח"כ שאלה הו"ל חזקת הגוף לומר השתא הוא דמחה בעידן שאלה ובהצפרף ברי ושמא, ובנימוקי יוסף שם פ׳ השואל הקשה בהא דקאמר בגמ׳ אהא דתנן שאלה חצי יום ושכרה חצי יום והשואל אומר איני יודע דחייב לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור׳ יוחנן, ומאי קושיא הא שאלה חצי יום ושכרה חצי יום הוי ליה איני יודע אם החזרתיו להך לישנא דס׳ הגוזל בחרא דשומר מתחייב מעידן משיכה, וע"ש שכתב משום דמשמע ממתני' דה"ה להיפוך נמי דהיינו שכרה חצי יום ושאלה חצי יום דכה"ג הו"ל איני יודע אם נתחייבתי, ובזה תיהוי תיובתא דרב נחמן ורבי יוחנן וע"ש, וא"כ עיקר תיובתא אינו אלא משכרה ואח"כ שאלה, וכה"ג אית ביה חזקת הגוף ולומר השתא הוא דמתה בעידן שאלה וחזקת הגוף בהצפרפות ברי ושמאמהני, אע"כ דלא מהני ברי ושמא אפילו היכא דאיכא חזקת הגוף, מיהו לפי מ"ש הפ"ז י"ד סי׳ שצ"ז, דבמת לא אמרינן אוקי אחזקת חי והשתא הוא דמת, ומשום דסופו לכך ע"ש א"כ במתה לא שייך חזקת הגוף ולומר השתא הוא דמת, אמנם בשמעתא ג׳ פ"ח שם הוכחנו דגם בחזקה העשויה להשתנות ואפילו במת נמי אוקי בחזקה דמעיקר׳ ואמרינן השתא הוא דמת ע"ש, ולפי מ"ש הלחם משנה א"כ הא דפופר הרמב"ם באין עסק שבועה אינו אלא בשכרה והדר שאלה ע"ש ס"ג משאלה:

פרק ז

אלא מראה לענ"ד דמהחימת לשון הרמב"ם משמע שם דבשאלה ואחר כך שכרה נמי פפור כשפוען השואל איני יודע, ומאי דקשיא ליה לבעל לחם משנה דהא שאלה ואח"כ שכרה הו"ל איני יודע אם החזרתיו, נראה דפעמא דאיני יודע אם פרעתיך דחייב הוא משום דברי ושמא ברי עדיף, ובא"י אם נתחייבתי דפפור היינו דאוקי ממונא בחזקת מארי׳ וחזקה דמסייע ליה עדיפא ליה השמא כמו הברי, ובא"י אם פרעתיך כיון דאיתרע חזקת ממון דהא כבר נתחייב ומש"ה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, דחזקת ממון איתרע, וכיון דליכא חזקה המסייע לשמא מש"ה ברי ושמא ברי עדיף, ובשאלה ואח"כ שכרה כיון דמסייע חזקה דגוסא לומר השתא הוא דמתה תו לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, כיון דחזקה דגוסא לומר השתא הוא דמתה, וכל היכא דמסייע חזקה למענת שמא הו"ל המו מענת ברי ומש"ה בשאלה ואח"כ שפרה דליכא חזקת ממון פיון דכבר נתחייב אית ביה חזקה אחרינא והוא חזקת הגוף וכמ"ש ומש"ה פסק הרמב"ם כל שאין עסק שבועה ביניהם דפמור ובשאלה ואח"כ שכרה דהו"ל כמו א"י אם פרעתיך דתו ליכא חזקת ממון אית ביה חזקת הגוף המסייע לנתבע ובשכרה ואח"כ שאלה דחזקת הגוף מסייע לתובע נגד זה אית ליה לנתבע חזקת ממון והיא עדיפא מחזקת הגוף ומשום דלא מהני ברי ושמא נגד חזקת ממון ואפילו אית ליה לתובע מסייע חזקת הגוף אפילו חזקת ממון עדיפא, ולמדנו מזה דכיון דבשכרה ואח"כ שאלה נמי פמור באיני יודע אע"ג דאיכא חזקת הגוף לומר השתא הוא דמתה ובהדי ברי ושמא ואפ"ה לא אמרינן ברי עדיף, ויתיישב בזה קושיית תו׳ פ׳ השואל דף ק׳(ד"ה הא מני) ושם הוכיחו דסומכוס מודה היכא דאי׳ תרי חזקה חזקת הגוף וחזקת ממון, והקשו דהא במתניתין דשאלה חצי יום ושכרה חצי יום זה אומר א"י וזה אומר א"י יחלוקו ואוקמינא כסומפוס והא מודה סומכוס היכא דאי׳ תרי חזקה חזקת ממון וחזקת הגוף לומר השתא הוא דמתה בעידן שכורה וע"ש, ובתו׳ ר"ס הפרה. ולפי מ"ש ניחא דלעולס ליכא תרי חזקה דבשאלה ואח"כ שכרה ליכא חזקת ממון כיון דשומר מעידן משיכה מתחייב וא"כ כבר נתחייב ואיתרע לחזקת ממון וכאיני יודע אם פרעתיך וליכא אלא חזקת הגוף ובחדא אית ליה לסומכוס יחלוקו, ובשכרה ואח"כ שאלה דאית ביה חזקת ממון דהו"ל א"י אם נתחייבתי ליכא חזקת הגוף, דהא אדרבה חזקת הגוף למשאיל הוא דמסייע ובחד חזקה אית ליה לסומכוס יחלוקו:

ועוד נראה ראיה לשימת רש"י ותו׳ דלא אמרינן ברי עדיף ואפי׳ היכא דמסייע ליה חזקת הגוף מהא דאמרו שם בסוגיא אלא כי אתי רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודא אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה ותנא תונא כלה ע"ש, וע"כ היינו כלה בבית חמיה דבעל צריך להביא ראיה ומשום מולד הספק ברשותו ולשימת הרשב"א והר"ן אליבא דמאן אמרו ותנא תונא דהא לר׳ אלעזר דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ורישא כר׳ יהושע וסיפא כר׳ גמליאל א"כ משום ברי ושמא הוא דמהימנא לר"ג ולאו משום האי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו, ולרבא דאמר סיפא משום דהוי חדא במקוס תרתי חזקה אין אדס שותה כו׳ וחזקה דגופא נמי לאו משום האי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו אלא משום דהו"ל חדא ממקוס תרתי, ורב אשי דאמר רישא מנא לאבא בידך סיפא מנא לי בידך א"כ סיפא נמי משום ברי ולאו משום האי דכל מי שנולד הס׳ ברשותו, וא"כ בין לר"א בין לרבא וכין לרב אשי ליכא סיוע מכלה, והר"ן נראה דמפרש ותנא תונא כלה היינו כלה בבית אביה דמחזיר הקידושין ש"מ דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה:

אמנם זה נראה לשימת הרי"ף והרמב"ם דמפרשי כל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה דתליא ברשויות ממש ואס נולד הס׳ בהיות הדבר עומד ברשות המוכר על המוכר להביא ראיה ובהיות הדבר עומד ברשות הלוקח על הלוקח להביא ראיה יתכן נמי לפרש ותנא תונא כלה דהיינו כלה בבית אביה ומשום דהספק נולד ממש ברשות האב הוא צריך להביא ראיה ומש"ה מחזיר הקידושין, אבל לשימת הרא"ש והמור דס"ל דאין הכלל תליא ברשויות ממש אלא כיון דכבר נקנית ללוקח על הלוקח להביא ראיה ובבית אביה מעמא כיון דמאירוסין עדיין היא לכמה דברים ברשות האב ועדיין לא יצאתה לגמרי מרשותו מש"ה לא אמרינן ביה כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, וא"כ מהך דכלה בבית אביה ליכא סיוע להאי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו, כיון דבבית אביה אינו ענץ להך כללא דהא אדרבה היא ברשות אביה לכמה דברים וכמ"ש הרא"ש, וע"ב מכלה בבית המיה הסיוע להאי כללא, ואליבא דמאן אמרו, כיון דלד אלעזר דאמר תברא, ולשינויא דרבא דאמר בסיפא משום תרתי חזקה, ולרב אשי משום מנא לי בידך, ולכולהו אינו משום האי כללא אלא משום ברי ושמא וכמ"ש, אע"כ לשינויא דרב אשי הוא משום האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו ובסיפא דממון הכתובה לעצמה הו"ל נולד הספק ברשות הבעל, וברישא כיון שהכתוב׳ לאבי׳ לא הוי נולד הספק ברשות הבעל וכמ"ש בפ"ה, וכיון דכבר פסק הרמ"א בח"מ סי׳ רכ"ד כדעת הרא"ש דאפילו נמצא החמור מת ברשות בעל החמור נמי בעל הפרה מייתי ראיה כיון דכבר נקנית ללוקח, א"כ ע"כ צריך לפרש ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה, והרמ"א באה"ע סי׳ קי"ז פוסק דמהני ברי בנתארסה וכדעת הרשב"א והר"ן וזה נראה תרתי דסתרי לפי מ"ש דאי נימא כדעת הרשב"א והר"ן דמהני ברי ושמא צריך לומר כדעת הרי"ף והרמב"ם ודלא כדעת הרא"ש ודוק היכוב:

פרק ח

מיהו כל זה נראה בחזקה דחסר לפניך הוא דלא מהני ברי ושמא וכמ"ש מכל הנך ראיות דלעיל, אבל בחזקה שלימה מהני שפיר ברי ושמא, דגבי משארסתני נאנסתי מצינו לפרש משכנסתני וכמו שכתב רש"י ומכועס כל מי שנולד הספק ברשותו, אבל בהך דמוכת עץ דס"ל לר"ג נאמנת דבזה ע"כ אינו אלא משום חזקת הגוף, וא"כ מוכח דבחזקה דאינו חסר לפניך מהני ברי ושמא, ובפ"ק דכתובות דף י"ב אמרו שם לימא דר"ג ור"י פליגי בברי ושמא ודחי שם ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאי' מגו א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאי׳ חזקת הגוף וע"ש, ונראה דקיי"ל בהך תירוצא בתרא דהוא משום מגו, וכדמוכח ר"פ ב׳ דכתובות (כוז.) גבי מודה רבי יהושע בשדה זו של אביך דקאי על האי דמשארסתני נאנסתי דלית ליה מגו והכא מודה כו', מ"ש מהאי מגו האי מגו כו׳ התם שור שחוש לפניך, ומבואר דכועמא משום מגו הוא, וזה נראה לענ"ד בכוונת תוס׳ בסוגיין שכתבו וז"ל ומתני׳ דמשארסתני נאנסתי היינו היכא שיכול להיות שנבעלה לאחר נישואין עכ"ל:

והקשו הרא"ה והר"ן דבמשנתינו שנו משארסתני ע"ש ולפמ"ש י"ל דודאי משנתינו משארסתני קאמרה אלא כיון דיכול להיות שנבעלה לאחר נישואין נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במגו דמשכנסתני ולאפוקי היכא דאי אפשר לומר שנבעלה לאחר נישואין וכגון שבא עליה אחר החופה תיכף דתו ליכא מגו, והא דמשמע ברפ"ב דכתובות דכועמא דר"ג גבי משארסתני במגו דבעי אמרה מוכת עץ אני, וכן שם בפ"ק דכתובות דף י"ב, מכל מקוס הדבר מוכרח כן לפרש אליבא דרבא בסוגיין דמוקי מתני׳ דהיו בה מומין כר"ג משמע דס"ל דלאו משום מגו דמ"ע ס"ל לר"ג מאמנת, דאי משום מגו דמ"ע אם כן מאי ענין דר"ג להיו בה מומין, כיון דהתס לא הוי שוס מגו ומשום חזקה דגופא בהצטרפות ברי ושמא נמי ליכא למימר כיון דרבא ס"ל דעל האב להביא ראיה דוקא, ולא מהני ליה טענת ברי לפי שיטת התוספות ולכן צריך לומר דאליבא דרבא מפרת טעמא דר"ג משום מגו דמשכנסתני, ומגו דמ"ע לית ליה לרבא דבאמת מגו כי האי לא מצינו בש"ס, כיון דלא מהימנא משארסתני אלא במגו דמ"ע ומ"ע אני תחתיך גופא לא מהימנא אלא משום דהיא טענה מעליא טפי דלא פסלה נפשה מכהונה אמרינן מגו כל דהוא בהצטרפות ברי ושמא, וכמו שסייש"י שם פ"ק דכתובות ורבא ס"ל אליביה דר"ג דמגו בעינך שיהיה נאמן כמענה שימעון, ומש"ה במגו דמשכנסתני דאיהי נאמנת משום דכל מי שנולד הספק כרשותו עליו הראיה ומש"ה כמומין ממי שייך כיה האי כללא דכל מי שנולד הספק דמייה לר"ג, אכל במגו דמ"ע דמ"ע גופא לא מהימנא לא הוי מגו:

ויתיישב כזה קושיית הר"ן לפי מאי דפירשו רש"י ותוספות משארסתני נאנסתי היינו משכנסתני נאנסתי, אם כן מאי פריך לרכ יהודא אמר שמואל מהך מתני׳ דמכח, נימא דהך דמכח אתיא כרכי יהושע דלא ס"ל הך כללא דכל מי שנולד הס׳ כרשותו ע"ש, ולפי מ"ש דמשארסתני ודאי כאירוסין קאמרה אלא דלר"ג נאמנת כמגו דמשכנסתני ור׳ יהושע לית ליה מגו, וכדאיתא רפ"כ דכתוכות, ומשום דשור שחוש לפניך, משום הכי אינה נאמנת לר׳ יהושע אכל כמוענת משכנסתני ממש גס לר׳ יהושע אית ליה האי כללא דכל מי שנולד הספק כרשותו עליו הראיה:

פרק ט

איתיביה רכ אחא כריה דרכ אויא לרכ אשי מודה ד מאיר כמומין הראויין לכא עמה מכית אכיה שעל האב להביא ראיה הכמ"ע כיתרת, וכתכו התוס׳ וז"ל, תימא אמאי מקשי לדב אשי מפי מלכל הני אמוראי דלעיל, דלמ"ד פכרא הוי מצי לאקשויי מאי חילוק יש כין כית אכיה לכית כעלה, ולמ"ד נמי כאן נמצא כאן היה אמאי על האב להביא ראיה הא הוי חדא כמקוס תרתי, ולא מצי למימר דס"ד דמקשה דראויין לכא עמה משמע שהס ישינים וניכרים שמומין אלו כאו מזמן ארוך מקודס אירוסין ואיתרע חזקת הגוף לפיכך על האב להביא ראיה, דא"כ מאי פריך לרכ אשי הא רכ אשי לא אמר שיהא נאמן אלא משום חזקה עכ"ל. והנה מ"ש תוספות אין לומר דס"ד דמקשה דראויין לבא מכית אכיה היינו שהס ישנים וניכר שכאו המומין מזמן ארוך קודס אירוסין, דא"כ מאי פריך לרכ אשי כו/ והא דפריך לרכ אשי היינו משום דראויין לכא מכית אכיה לא משמע אלא מאירוסין אכל כיתרת ממילא המה קודס אירוסין:

והנראה לענ"ד כזה לפי מ"ש לעיליפ"ד דהא דאמרינן כל מי שנולד הספק כרשותו עליו הראיה ומפקינן ממונא על ידי חזקת הגוף אפי׳ כשמא ושמא, ואלו רוכא דעדיף מחזקה לא מהני דהא אין הולכין כממון אחר הרוכ, ושם ביארנו דהיינו משום דאין מחזיקין מרשות לרשות והו"ל כאלו לא היה שוס ריעותא כרשות המוכר ואלו מגנוכ או מתכור ודאי לא מצי אמר הלוקח אימר שריפה היתה כיון דליכא ריעותא, וכזה אע"ג דריעותא לפנינו שהרי ראינו שריפה לפנינו כיון דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות הרי לא איתרע כלל רשות המוכר, ושם הוכחנו כן מדכרי הרשכ"א כחידושיו לחולין שכתב דגכי כתמים דמשמא למפרע ולא אמרינן אוקי אחזקתה והשתא הוא דראתה הכתס אלא כיון דאי׳ כתמים יכשים דודאי לא נעשה עתה ואינו נודע אימת ומפי ולא תוכל להגכיל הזמן לומר אימת ראתה תו לא הוי חזקה, והקשה הרשכ"א שם כמומין כשנכנסה לרשות הכעל ואע"ג דניכר שלא היו המומין עכשיו ואמאי הוי חזקה, ותירץ משום דאין מחזיקין מרשות לרשות ע"ש פ"ד, וזה דלא כדכרי הפני יהושע דסוכר דהוי משום חזקת הגוף ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב חזקה עדיפא כל שלא באו בבת אחת הרוב עס החזקה וע"ש דמותיב לנפשיה הלכתא אהלכתא, דהא קיי"ל כר׳ יעקב בס׳ מי שמת דאס מוען שכיב מרע הייתי נאמן ואין מוציאין ממון ע"י חזקת הגוף וע"ש:

ולפי מ"ש דחזקת הגוף לא מהני לאפוקי ממונא אלא משום דכל מי שנולד הש׳ ברשותו עליו להביא ראיה משום דאין כאן ריעותא וכמ"ש, וא"כ כל זה כשמוען שמא דאין הספק אלא משום שהמריפות לפנינו, וכיון דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות הו"ל כאלו אין כאן שוס ריעותא אבל במוען ברי זה גופא הוי ספיקא דאימר מוען אמת כדבריו ושהיה שכ"מ וחזקת הגוף לא מהני לאפוקי ממונא, וכן אם מוען הבעל ברי שהיו בה המומין קודס אירוסין הוי ספיקא אלא דלא משכחת לה משום דסבור וקיבל כל שידע בה, וכן מוכח מדברי הגהת אשר"י פ׳ האומנין וז"ל ראובן שמכר סוס לשמעון ונמצא בו מוס ואחר שמשכו וכו/ ואס אין עדים שראו המוס קודס שמשכו, כך הדין ששמעון צריך לברר שהיו בו מומין קודס שמשכו כיון שאינו ידוע לשניהס שאס היה ידוע לשמעון סבור וקיבל והשתא שאינו ידוע על שמעון לברר ואס לא בירר הפסיד ויפרע כל המעות לראובן אפילו אם לא נתן עכ"ל, והיינו משום דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, ומשמע דאלו משכחת מענת ברי שהיה בו קודס היה סמור והיינו כמ"ש, דכיון דמעמא משום דאין מחזיקין ריעותא מרשות לרשות והו"ל כאלו אין כאן ספק אבל כשמוען ברי הספק לפנינו ע"י מענת ברי אימר כדבריו וחזקת הגוף לא מהני לאסוקי ממונא, ומש"ה כשמען ברי שהיה שכ"מ הו"ל ספק, וכן אם מוען הבעל ברי שהיו בה מומין קודס אירוסין נמי הוי ספיקא אלא דלא משכחת לה ומשום דסבור וקבול כל שידע במומין, וכן מוכח מדברי הגהת אשר"י פ׳ האומנין וז"ל ראובן שמכר סוס לשמעון ונמצא בו מוס אחר שמשכו כו׳ ואס אין עדים שראו המוס קודס שמשכו כך הדין ששמעון צריך לברר שהיה בו מוס קודס שמשכו כיון דאינו ידוע לשניהם שאס היה ידוע לשמעון סבור וקיבל והשתא שאינו ידוע על שמעון לברר ואס לא בירר הפסיד ויפרע כל המעות לראובן אפי׳ אם לא נתן עכ"ל, והיינו דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה וכמו במבח, ומשמע דאלו משכחת מענת ברי שהיה בו קודס היה פמור, ואע"ג דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה ומשום דאינו אלא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות והו"ל כאלו אין כאן ריעותא ברשות מוכר ואין מקוס להסתפק, אבל ע"י מענת ברי יש לפנינו מקוס להסתפק אלא דלא משכחת ברי ומשום דסבור וקיבל, ובש"ך ח"מ סי׳ רל"ב גבי גבינות שהתליעו דלא אמרינן ביה כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה כמו דאמרינן גבי מבת, דהתס איכא חזקה וגס רוב בהמות אינן מריפות משא"כ הכא ודוק עכ"ל:

ולכאורה דבריו אינן מבוארין, ולפמ"ש ניחא, כיון דעיקר מעמא משום דאין כאן ריעותא וכל שאין ריעותא לפנינו תו לא נחתינן לספיקא כיון דרוב בהמות כשרות ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו כשיש מקוס ריעותא אבל היכא דליכא ריעותא וכיון שנבדקה הבהמה ודאי לא מצי מען לוקח אימר מריפה היתה. וכיון דגבינות דרכן להתליע ומצוי בהס התלעה. א"כ נהי דריעותא דעכשיו התליעו לאו ריעותא. ומשום דאין מחזיקין מרשות לרשות ואפ"ה חיישינן לעצם התלעה דשכיח מובא בגבינות ומשום חזקה או רוב אין מוציאין ממון כל מקוס שיש איזו ספק שראוי להסתפק. ולזה דוקא במבח שרוב בהמות אינן מריפות ואין ספק אלא ע"י הריעותא שנולד עכשיו. וכיון דאין מחזיקין הריעותא מרשות לרשות הו"ל רשות מוכר בלא ריעותא. משא"כ בגבינות דהריעותא הוא בעצמן וא"כ אפי׳ אית ביה רובא או חזקה לא מהני לאפוקי ממונא ודוק:

ובזה נראה ליישב קושיים התוס׳ שהקשו בסוגיין בהא דאמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה מהא דתנן המחליף פרה בחמור זה אומר משלקחתי ילדה כו׳ ואמאי נימא כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וברשות לוקח ילדה וע"ש. ולפי מ"ש ניחא דבפרה מעוברת כיון שהגיע ימי לידה תיכף היא בכלל ספק אימר ילדה. וא"כ נהי דאין מחזיקין מרשות לרשות מכל מקום ברשות מוכר ממילא היה הספק כיון שהגיע ימי לידה. ולא גרע מגבינות שהתליעו דפסק בש"ע ח"מ סי׳ רנ"ב דלא אמרינן ביה כל מי שנולד הס׳ ומשום דדרכן להתליע. וה"ה בפרה מעוברת כיון שהגיע ימי לידה דרכה להוליד ודוק. ובזה אפשר לישב קושיית תוס׳ שהקשו דמאי פריך לרב אשי כזפי מלכל הני אמוראי. ונראה לפי מ"ש דכל שנולד הספק ברשותו לאו משום חזקה הוא. וכדמוכח לה מדברי הרשב"א דהיכא דאי אפשר להגביל זמן לומר השתא הוא לאו חזקה היא. ובמומין ישינים משום דאין מחזיקין מרשות לרשות היא. וכמבואר לעיל פרק ד׳ ע"ש הימב:

ולפ"ז לר"א דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וסיפא אתאן לר' גמליאל ומשום חזקת הגוף וכן לרבא דאמר רישא כאן נמצא וכאן היה וסיפא משום דהו"ל תרתי במקום חדא חזקה דאין אדס שותה בכוס וחזקת הגוף. וא"כ שפיר י"ל דברייתא הכי קאמר מודה ר׳ מאיר במומין הראויין לבא מבית אביה והיינו שהיו מומין ישינים וניכרים שהס מבית אביה דתו חזקת הגוף ליכא. דהא כל שהמומין ישינים דליכא למימר להגביל זמן מתי תו ליכא חזקה לומר השתא הוא. וא"כ לרבי אלעזר ניחא דקאמר כר"ג דהוא משום חזקה. ובמומין ישינים ליכא חזקה. ולרבא נמי כיון דליכא חזקת הגוף תו ליכא חדא במקום תרתי וליכא אלא חזקה דאין אדס שותה נגד חזקת ממון ואס היו מומין ישינים ולא ניכר שהם מבית אביה אמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ואפי׳ במומין ישינים דליכא חזקת הגוף. ומשום דאין מחזיקין מישות לרשות. וכמ"ש הרשב"א. אבל במומין ישינים שניכר שהס מבית אביה תו ליכא חזקת הגוף והך כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו לא שייך באירוסין. ומש"ה לר"א ולרבא ניחא. אבל לרב אשי דקאמר סיפא מנה לי בידך ורישא מנה לאבא. וע"כ אינו משום חזקה דודאי מהני חזקת האס לגבי בת וה"ה חזקת הבת לאב, אע"כ משום דברישא הממון לאביה ורשותא דידה איתרע כיון דלכמה דברים עדיין ברשות האב תו לית בה הך כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו אבל בסיפא דהממון לעצמה ומש"ה אפי׳ מייתי בעל ראיה דמשנתארסה נולדו בה המומין כיון דאינו לאב. ורשותא דידה מעולם לא איתרע וכמו שביארנו היסב בפ"ה. אמרינן ביה הך כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. וא"כ אפי׳ במומין ישינים שראויין לבא מבית אביה דליכא חזקת הגוף אמרינן ביה כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. דזה אינו מנועם חזקה אלא משום דאין מחזיקין מרשות זה לרשות אחר. וכמו שביארנו היסב בפ"ד ופ"ה ע"ש היטב. ומש"ה דוקא לרב אשי הוא דאקשי ודוק ונכון הוא:

פרק י

גרסינן בכתובות פ"ק דף י׳ אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר"ש בן אליעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והס האמינוהו שאס אמר פ"פ מצאתי נאמן. א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן. אמר רבא חזקה אין אדם סורח בסעודה ומפסידה. והקשה הרמב"ן דגס אם כתובה דאורייתא למה לא יהיה נאמן אכוו מאן דמפיק שכורא בתנאי מי לא אמרינן ליה זיל קיים תנאך. וה"נ פיון שהוא אומר שמצאה בעולה למה לא יהיה נאמן אפילו בלא כועמא דאין אדס כוורת נסעודה. וכן הקשה הרמ"ה. ובתו' שם וז"ל תימה תינח באשת כהן או בפחותה מבת שלש דמיתסר עליה הלכך כיון דמפסידה נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח כועות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד אמאי מהימן עכ"ל. תו הקשו התוס׳ שם דמשמע מכאן דכתובה דרבנן ואנן נהיגין לכתוב בכתובה כסף זוזי דחזי ליכי מדאורייתא וע"ש שהעלו דלמאן דאמר כתובה דאורייתא אינו נאמן לומר פ"פ והוא נגד פסק דידן. דס"ל כתובה דאורייתא וקיי"ל נמי דאומר פ"פ נאמן. ועיין ב"ש באה"ע הי׳ ס"ו ס"ק י"ד מ"ש בזה:

וליישב כל זה דע דכתבו הרא"ש והר"ן דמימרא זו דרב נחמן דהאומר פ"פ נאמן מיירי בשותקת או במכחישתו ואומרת בתולה הייתי אבל באומרת משארסתני נאנסתי דקיי"ל כר"ג דאמר נאמנת אבל במכחישתו או כשותק׳ ליכא ברי ושמא אלא ברי וברי וע"ש. והא דלא מהימנא במכחישתו ואומרת בתולה הייתי במגו דאי בעי אמרה משארסתני נאנסתי, כבר כתבו תוס׳ שם דהו"ל מגו להוציא. ובר"ן כתב משום דהו"ל מגו במקוס חזקה דאין אדס מורח בסעודה ומפסידה וע"ש. ואיכא למידק לפי מה שמבואר כש"ס דכל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה ובמבח שנמצאת מריפה צריך הלוקח להביא ראיה. ובלא ראיה צריך ליתן דמי המקח ומהני אפילו בשמא ושמא. ואין צורך המוכר מענת ברי וכמבואר אצלינו בפרקים הקודמים. וכ"כ תוס׳ בפ׳ אלו נערות דף ל"ו בד"ה החרשת והשומה אין להם מענת בתולים. ומוקי לה כר"ג פירש"י דאי הוי פקחת הוי מענה משארסתני נאנסתי. וקשה לר"י היכי מענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונא כיון דאיהי לא מענה. ומיהו מביא ר"י ראיה לפירוש הקו׳ דאמרי׳ בפ׳ המדיר לא הוגלד פי המכה המ"מ ע"ה ומפרש דאפילו לא יהיב מבת דמי צריך לשלם דמים עד שיביא ראיה שברשות מוכר נמרפה עכ"ל וע"ש. וכיון דאפילו כשמא ושמא ואין פו מענת ברי נמי צריך ליתן דמים ומשום האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וא"כ אפילו בשותקת ובמכחישתו דליכא מענת ברי ושמא כיון דנגד ברי דידה שאומרת בתולה הייתי הוא נמי מוען ברי. אכתי נימא שזינתה תחתיו אחר הנישואין מהך כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו. דודאי אי אמרי' מעמא משום ברי ושמא ובשותקת או במכחישתו ליפא מענת ברי ושמא. אבל משום הך כללא כל מי שנולד הספק ברשותו דאנן הוא דנקמינן הכא הך כללא דכל שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה ואע"ג דאיהי לא מענה אנן נימא הכי דתחתיו זינתה ואין מחזיקין מרשות לרשות. ואין לומר אלו תחתיו זינתה היתה מוענת, דהא כבר כתבו התוס׳ פ"ק דכתובות דף מ' בהא דלא עבדינן ספק ספיקא ס׳ מוכת עץ. ותירצו שאס היתה מוכת עץ היתה מוענת לפי שאין גנאי לה ע"ש ומבואר דבזנות כיון דגנאי לה אינה מוענת, ומש"ה מציגו למימר כך שזינתה. וא"כ נימא תחתיו זיגתה ואפי׳ ליכא ברי ושמא:

אמנם נראה כיון דאפילו בפחותה מג׳ שנים דודאי תחתיו זינתה אפ"ה מפסדת כתובתה באומר פ"ס ושותקת או מכחישתו ומשום דאימר ברצון זינת׳ ולא אמר ר"ג משארסתגי נאנסתי נאמנת אלא משום דאיהי מוענת ברי והו"ל ברי ושמא וכספק איני יודע אם החזקתיו מהני ליה ברי ושמא כמ"ש מוהרי"מ בחידושיו פ"ק לכתובות דף י"ב בהא דאמרו שם ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום חזקה דגופא. והקשה אפתי אימר ברצון וכתב משום לרצון הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך כיון לודאי נתחייב ובספק פרעון ברי ושמא ברי עדיף וע"ש, וא"כ הכא במכחישתו או בשותקת דליכא ברי ושמא א"כ נהי דנימא תחתיו זינתה ומשום הך כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו אכתי אימר ברצון דאפילו בא"י אם החזרתיו בעינן ברי ושמא ודוק:

וניחא בזה ליישב קושיית הרמב"ן והרא"ה דהא אפילו כתובה דאורייתא אמרינן ליה זיל קיים תנאך דכיון למצד ספיקא דלא תחתיו אינה מפסדת כתובתה דהא אמרינן כל מי שנולד הס׳ ברשותו עליו הראיה וא"כ ודאי תחתיו היה. אלא דאמרינן אימר ברצון וא"כ כיון שנתקיים התנאי אינו נאמן לומר שזינתה ברצון ומש"ה צריך לכועמא דהס אמרו והס האמינוהו ודוק. והנה בתוס׳ בסוגיין ד"ה כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ז"ל וא"ת הא דפריך בפרק השואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה ונחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך הממע"ה ומשני כגון לקיימא באגס ואמאי הא אחר שמשך בעל הפרה את החמור נולד הספק. וצריך לחלק בין ספק שנולד לכויבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא עכ"ל התו׳. אמנם בריב"ש סי׳ שע"ג כתב על דברי התוס׳ הנזכר וז"ל. ונ"ל הכועס דכל שנולד הספק ברשותו לגריעותא כמו בהך לשמואל יש לנו לומר שעל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה. לפי שמפני ספק זה הוא בא לבכול קנין שהיינו מוחזקים בקנינו. וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אבל בהאי דהתס אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין מין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא אחר הממע"ה, זהו מה שנראה לי בביאור לשון התוספות ובכוונתם עכ"ל. וכן נראה מדברי תוספות חולין דף נ"א [א.] ד"ה הממע"ה וז"ל. פי׳ על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נמרפה כו׳. והקשה הר"ר יו"כו דבנדה פ׳ הרואה תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילה לחברתה היא מהורה וחברתה תולה. ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מחייבת חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה כמו גבי בהמה דהכא וגבי מומין דסוף המדיר. וי"ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקידושין סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נמרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המוס ואין לנו לבטל המעשה הזה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי עכ"ל. ומבואר דלא אמרו האי כללא דכל שנולד הספק ברשותו אלא שלא לבטל הקנין והמעשה. ומש"ה במחליף פרה בחמור אע"ג שאנו באין לבטל מכירת הולד. מכל מקוס אין הביטול בעיקר הקנין אלא בולד תו לא שייך האי דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וכמ"ש הריב"ש. וע"ש בריב"ש סי׳ הנזכר במ"ש בכוונת התוס׳ כתב שם להרב ר׳ חסדאי ז"ל ואס כוונתי אל האמת ימין שכלך תסעדני ואס יש מילין השיבני. ודעת תבונה הודיעני עכ"ל, ובודאי כיון לאמת כמו שמבואר ג"כ בתוספות חולין הנזכר דלא אמרו האי כללא דכל שנולד הספק ברשותו אלא שלא לבטל המקח. ולפ"ז למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ולהפסידה ממנה שפיר יכול להפסידה מהך ספיקא דאימר לאו תחתיו ולית לה אלא מנה וא"כ אע"ג דכתובה מן התורה מצי אמר קיים תנאך והיינו ברי שאת בתולה וכקושיית הרמב"ן והרא"ה ואי משום דלא מצי למימר לאו תחתיו ומשום דכל שנולד הספק ברשותו. דהא למ"ד כנסה בחזקה בתולה ונמצאת בעולה לאו מקח שעות הוא, והיכא דלא מבשל המקח לא אמרינן־ האי כללא:

ויתיישב בזה קושיית התוססות שהקשו תימה תינח באשת כהן כו׳ ולמ"ד כנסה בחזקה בתולה ונמצאת בעולה מקח שעות ואין לה כתובה כלל ניחא. אבל למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה דלא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה ממנה כו׳ ע"ש. ולפמ"ש ניחא דע"כ לא הוצרכו להך שעמא דאין אדס שורת בסעודה ומפסידה אלא למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח שעות דלא מצי להפסידה משום לאו תחתיו בכדי שלא לבשל המקח הא אמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וא"כ ודאי תחתיו היה אלא משום רצון. ובזה בעל לא מהימן כיון דודאי חייב הוא לה וכמ"ש אבל למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה דלא מיבשל המקח. וכה"כ לא אמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. וא"כ נאמן בלאו האי שעמא דאין אדס שורת כו׳. אלא משום דהוא מוחזק מצי אמר ברי. והביא ראיה שבתולה את וברי לי שבעולה היתה. וכמ"ש הרמב"ן והרא"ה. דאשו מאן דמפיק ששרא בתנאי אמרינן ליה קיים תנאי ודוק:

פרק יא

ובטור וש"ע אה"ע מחלוקת הפוסקים באומר פ"פ מצאתי אם נאמן להפסידה תוספת כתובה. ודעת הרמב"ם כיון מאמנות הבעל אינו אלא משום הס אמרו והס האמינוהו, ותוספת כתובה חיוב כמור שהבעל עצמו מחייב. ודעת זזדשב"ם באומר פ"פ נאמן להפסידה אפילו תוספת כתובה. ועיין בש"ע אה"ע סי׳ ס"ו ובב"ש שם ולפמ"ש י"ל בדעת הרמב"ם דנאמן להפסיד אף תוספת אע"ג דזה אינו מדבריהס. משום דכתוב בשלשי כבורים פ׳ אעפ"י דאם נבעלה אפילו תחתיו קודס נשואין מפסדת כתובה שלא הוסיף אלא שתהיה בתולה בשעת נשואין ע"ש. וא"כ לענין תוספת מצי להפסידה בשענה דזינתה קודס הנשואין. וכה"ג לא מיבשל המקח ואמרינן לה קיים תנאך. ונאמן אפילו בלא חזקה דאין אדס שורת כיון דהוא מוחזק. וכמו שהקשו הרמב"ן והרא"ה:

אמנם כל זה כשבא הבעל להפסיד כל כתובתה צריך שעמא דחזקה דאין אדס שורת ומשום הס אמרו והס האמינוהו, דליכא למימר שיהא נאמן משום מוחזק ולומר אייתי ראיה דבתולה את וכקושיית הרמב"ן והרא"ה ומשעמא שכתבנו. כיון דלא מצי להפסידה משום לאו תחתיו דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה אפילו בשמא ושמא וכמ"ש הפ"י. ולא מצי להפסידה אלא משום ספיקא דרצון ובזה לא מהימן כיון דחייב הוא בודאי והתנאי כבר נתקיים אבל אם בא להפסידה מנה שפיר מהימן אפילו בלא שעמא דהס האמינוהו, כיון דמוחזק הוא מצי אמר אימר מוכת עץ היתה קודס. אירוסין וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מנה ולא הוי מקח שעות. ומצי אמר קיים תנאך ואימר מוכת עץ היתה ולית לה אלא מנה וכה"כ דהמקח לא מיבשל לא אמרינן האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וקיי"ל כחכמים דר׳ מאיר

.... חסר

פרק יב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חסר

כיון דחרשת ושומה אין להם כתובה אם לאו רצה לכתוב א"כ זה שכתב מדעתו מאתים אף אם מוכת עץ היא אית לה המאתן שכתב כיון דמ"ע לאו מקם מעות הוא. וא"כ כשאנו כווענין בהדייהו מ"ע אית להו מאתן כיון שהוא כתב מדעתו ע"ש. וכוונתו בפקחת כיון דאית להו בתנאי ב"ד א"כ כשכתב לה לאו דרך מתנה אלא מוהר הבתולות הוא דיהיב לה וכשנמצאת מ"ע לית לה אלא מנה אבל חרשת ושועה דלית להו בתנאי ב"ד ואינו אלא מתנה א"כ אפילו מ"ע נמי כל דלא הוי מקח עעות אית להו מאתן ובמשנה למלך פי"א מהל׳ אישות שם חקר והבין בדעת רש"י מי נימא דסליג בסברת הרמב"ן כיון דכתב דעענינן להו משארסתני נאנסתי ומשמע דקדיש ובעל לאלתר דלא מצינו למיעען משארסתני נאנסתי תו לא עענינן מוכת עץ מדלא סי׳ רש"י דעענינן מ"ע ויהיה בכלל אפילו קידש ובעל לאלתר וע"ש:

מיהו נראה דרש"י נמי מודה בסברת הרמב"ן דכיון דאינו אלא מתנה בעלמא א"כ אפילו נמצאת מ"ע כיון דליכא מקח מעות אית לה מאתן שכתב לה. והא דסירש"י משארסתני מענינן להו ולא פי׳ מ"ע היינו משום דבתו׳ שם כתבו וז"ל. וקשה לר"י היכי מענינן להו הכי מספק לאסוקי ממונא כיון דאיהי לא מענה ומיהו מביא ר"י ראיה לפי׳ הקו׳ דאמרו בס"ס המדיר לא הוגלד סי המכה הממע"ה. ומפרש דאפי׳ לא יהיב מבת דמי צריך לשלם הדמים עד שיביא ראיה שברשות מוכר נמרסה כו׳. וא"כ דוקא במענה זו דמשארסתני דהוא משום האי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו כו׳ אפי׳ בשמא ושמא מוציאין ממון. אבל במענת מוכת עץ אינה נאמנת אלא מתורת ברי ושמא בהצמרפות חזקת הגוף. ולא מענינן להו מספק לאפוקי ממונא. והרמב"ן שכתב אפי׳ בקידש ובעל לאלתר מענינן להו מ"ע קודס אירוסין. ומ"ע ודאי צריך מענת ברי וכמ"ש ונראה לפי מ"ש בשמה מקובצת שם כתב וז"ל. ויש שפירש דהכא מענינן לה מ"ע וכמענת ברי חשיבא כיון דרגילה דמחבמה כדאי׳ בסמוך עכ"ל וע"ש. ובזה הוא דנחלק רש"י וס"ל דמוכת עז בעי מענת ברי ומספיקא לא מפיק ממונא אלא בהאי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו. וכמו במבח וכמ"ש תו׳. אבל בעיקר הדין מודה רש"י דבחרשת ושומה מ"ע יש להם מאתן וכמ"ש הרמב"ן:

וניחא בזה דלא תיקשי לפי מ"ש בפרק י׳ וי"א דהיכא דלא מיבמל המקח לא אמרינן האי כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו. וא"כ אכתי ניחוש שמא מ"ע היתה קודם אירוסין ולית לה אלא מנה. וכה"ג לא מיבמל המקח וכמ"ש לעיל. אבל אי נימא דרש"י נמי ס"ל כסברת הרמב"ן דחרשת ושומה במ"ע כתובתן מאתן כמ"ש לה א"כ א"ש דלדרוסת איש לא חיישינן. כיון דהוי מקח מעות ושלא לבמל המקח אמרינן כל מי שנולד הס׳ ברשותו כו׳ ואמרינן משארסתני וכמו במבח ולמ"ע ליכא חשש כיון דיש להם מה שכתב. ורב ששת דאמר כגון זה פתח פיך לאלס לא אמר אלא למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח מעות. אבל איהו לדידי׳ דס"ל פ"ק דכתובות דף י"א דלא הוי מקח מעות א"כ בלא"ה ניחא דכל היכא דלא הוי מקח מעות אית להו מה שכתב וכמ"ש הרמב"ן, ולמ"ד נמצאת בעולה מקח מעות א"כ כגון זה פתח פיך ומענינן משארסתני כמו במבח שלא לבמל המקח. ובשמה מקובצת שם בהא דאמרו כגון זו פתח פיך לאלם וז"ל סירש"י ומענינן לה משנתארסה נאנסה. והקשו עליו בתו׳ דהאי מענה מענת שמא לדידן ואנן בעינן מענת ברי לד׳ג כדאי׳ בס"ק ולא קשיא דכי אתיא לדינא בי דינא קושמא דמלת׳ בעינן דמעין ברי אבל השתא דאיהי לאו בת מענה אנן מענינן לה אפילו בשמא כגון כל מקום שמועדן ליורש וללוקח עכ"ל. ומדברי תוססות נראה דכה"ג לא מענינן להוציא מספק וכווענין ליורש וללוקח היינו משום דאי הוי בעל דבר קיים הוי מעין כן כברי. אכל בבע"ד עצמו היכא דלא מעין איהו גופי׳ אנן לא מענינן מספיקא. ומש"ה כתבו תו׳ דאית בה דינא דמבח. דאפי׳ בספק מוציאין ממון ועמ"ש בקצה"ח סי׳ פ"ב סק"ה:

אמנם לפ"ז קשה בהא דפירש"י ותו׳ בסוגיין דהיו בה מומין דמשארסתני נאנסתי היינו משכנסתני. ואכתי ניחוש שמא מוכת עץ היתה קודס אירוסין וכה"ג לא מיבמל המקח ולא אמרינן הך כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו וכמ"ש לעיל. ואי משום חזקה דגופה א"כ באומרת משארסתני נאנסתי נמי אית לה חזקה דגופא דנהי דהך כללא דכל מי שנולד הס׳ ברשותו לא שייך באירוסין וכמ"ש הרמ"ה שם. ומשום דלכמה דברים עדיין היא ברשות האב. אבל חזקת הגוף אית לה ולפי מ"ש תוספות שם מדתנן על האב להביא ראיה ומשמע דוקא ראיה אבל מענת ברי לא מהני ע"ש ומוכח דס"ל דלא מהני ברי בהדי חזקת הגוף. וא"כ אפי׳ במשארסתני נאנסתי דמפרש רש"י ותוס׳ משכנסתני אכתי ניחוש שמא מ"ע וכמ"ש ויש ליישב ודוק:

פרק יג

אמר רב יהודא אמר שמואל [כתובות ע"ו.] המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים כשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה. הי כלה אילימא כלה בבית אביה מי דמי התם מייתי אב ראיה ומפיק הכא מייתי בעל החמור ראיה ומוקיס. אמר רבי אבא כלה בבית חמיה ואכתי לא דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע ליה לחזקה דאב הכא בעל ההמור מייתי ראיה ומוקים חזקה בידיה כו׳. ובתוס' שם כתבו וז"ל על כן נראה דכועמא דשמואל לא משום חזקת מרא קמא אלא אית לן למימר כיון דאשתכח החמור דמת כי היכי דעכשיו מת כן יש לנו להחזיקו שהיה מת גס קודס דכל הכוומאות כשעת מציאתן ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מוס וגבי מחכו שנמצאת בבית הכוסות אית לן למימר הכי. והא דכלה בבית חמיה על הבעל להביא ראיה משום דכי נמי אמרינן כמו שאנו מוצאין מוס עתה כן היה קודס כניסה. אכתי אית לן למימר דמשנתארסה נולד בה מוס והלכך אית לה כתובה דכולי האי לא אמרינן דקודס אירוסין דהיינו קודם שני רשויות היה בה מוס על ידי מה שאנו מוצאין עכשיו אבל בבית אב אימא קודס לכניסת רשות זה היה כמו שהוא עתה עכ"ל תוס׳. ודברי תוס׳ צריכין ביאור במ"ש דלא אמרינן כשעת מציאתן ואמאי לא נימא כשעת מציאתן עכשיו כן היו באירוסין והדר נימא כמו שהיה באירוסין כן היה קודס אירוסין כיון דעל רשות אחד מהני חזקה דכשעת מציאתן. ונראה כיון דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה וכמ"ש תוס׳ פ"ק דחולין דף י׳ גבי פרה אדומה שהיתה בת שתים ולא הוי חזקה כיון דכוריפה אינה חיה משום דהו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה אלא לאחר כך שחיתה י"ב חודש איגלאי מלתא למפרע שלא היתה שריפה קודס י"ב חודש ומש"ה חיישי׳ שמא תוך י"ב חודש נשרפה כיון דתוך י"ב חודש לא נתבררה חזקה ע"ש. וה"נ חזקה דכשעת מציאתן נהי דהוי חזקה מעליא כמו חזקה דמעיקרא כל חזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה וא"כ תו לא מצינו למימר כשעת מציאתן דאירוסין כיון דבשעת אירוסין לא נתבררה החזקה אלא בתר נישואין שנמצאו המומין בבית חמיה אמרינן מחמת חזקה דבשעת מציאתן שהיה כן באירוסין, וא"כ בשעת אירוסין לא נתבררה כשעסו ושוב אין לומר בשעת מציאתן עכשיו כן היה קודם אירוסין ועל שני רשויות לא אמרינן:

אמנם דברי הש"ס תמוה מאד לפי מה שפי׳ תוס׳ במה דקאמר ר׳ אבא ותנא תונא כלה בבית חמיה כיון דבכלה בבית חמיה לא אמרו כשעת מציאתן ונהי דהתס כועמא משום דלא אמרו חזקה דשעת מציאתן על שני רשויות. על כל פנים בכלה בבית חמיה לא אמרו כשעת מציאתן. והיכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה לומר כשעת מציאתן. ובש"ס דדחי ואכתי לא דמי משמע דאית ביה דמיון והוא אינו דומה ואדרבה בכלה בבית חמיה לא אמרו כלל ביה כשעת מציאתן ועמ"ש בחידושי מוהרש"א. והנראה לענ"ד בזה לפי מ"ש לעיל פ"ד ופ"ח בשם הרשב"א בחידושיו דבמומין היכא דניכרים שלא נולדו עכשיו ואי אפשר להגביל זמן ידוע לומר ג׳ ימים או ד׳ דאפשר שני ימים או יותר וכה"ג לאו חזקה היא וכדמוכח לה שם הרשב"א מכתמים. והא דאמרינן בכלה בבית חמיה על הבעל להביא ראיה התם משום דאין מחזיקין מרשות לרשות וע"ש. וא"כ לפי הס"ד בש"ס דלית לן האי כללא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וא"כ כלה בבית חמיה משום חזקת הגוף הוא. ומשמע נמי אפי׳ במומין ישינים דאי אפשר להגביל זמן ולומר עכשיו והיכא דליכא זמן להגביל לאו חזקה הוא, אלא דלפי דאמרו בתחלה בשם רב יהודא לומר חזקה כשעת מציאתן וא"כ כי היכי דבהוגלד פי המכה דידוע היה שלשה ימים דנוכל להגביל זמן דהא אי אפשר בפחות משלשה ואמרינן אוקי אחזקה שזה שלשה ימים הוא דנכורפה. וא"כ ה"ה בכלה בבית חמיה כיון דאמרינן חזקה כשעת מציאתן על רשות אחד אלא דעל שתי רשויות לא אמרינן כשעת מציאתן וא"כ במומין ישינים שנמצאו בבית חמיה עכשיו אמרינן כשעת מציאתן, והיו בה מומין אלו עד שעת אירוסין ולא קודס אירוסין דעל שתי רשויות לא אמרינן:

ולפ"ז נוכל להגביל זמן ולומר תיכף אחר אירוסין נולדו המומין וכל שאנו יכולין להגביל זמן הוי חזקה שלימה וכמו בהוגלד פי המכה כיון דלפנינו זמן ידוע להגביל מתי. אבל אי לא נימא חזקה דכשעת מציאתן א"כ במומין דניכר שלא באו עכשיו תו ליכא שוס זמן להגביל. דאס תאמר ג׳ או ד׳ ימים קודס תאמר שני ימים או עשרה ימיס. אבל ע"י חזקה דכשעת מציאתן לא תוכל לומר בפחות כיון דעד שעת אירוסין ודאי היו המומין משום חזקה דכשעת מציאתן. וכיון דנוכל להגביל זמן אמרינן שלא היה קודס אירוסין מכת חזקת הגוף ואחר האירוסין נולדו ע"י הגבלת זמן, דהא ברשות אחד אמרינן חזקה דכשעת מציאתן וא"כ אמרינן שבאו אחר אירוסין. וא"כ מכלה בבית חמיה מוכח חזקה דכשעת מציאתן דאי לאו חזקה דכשעת מציאתן א"כ לא תוכל להגביל זמן וליכא חזקת הגוף במומין ישינים ודוק. ודחי לה בש"ס מי דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע ליה לחזקה דאב הכא בעל מייתי ראיה ומוקים חזקה בהדיה. והוא לפמ"ש בשמעתא ג׳ פכו"ז דחזקה דכשעת מציאתן לא הוי חזקה אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בעלמא חזקה קמייתא עדיפא ואמרינן השתא הוא דאתרע אבל היכא דליכא חזקה קמייתא שפיר מהני חזקה דכשעת מציאתן וע"ש שכתבנו דזו היא שינות רש"י. וא"כ בכלה בבית חמיה לעולס על הבעל להביא ראיה דממנ"ס אם הוא מומין חדשים שנוכל לומר השתא הוא דאתי א"כ ודאי כיון דנוכל להגביל זמן ולומר השתא הוא מולדו המומין א"כ חזקת הגוף ודאי כוובה והיא חזקה דאב. ואס הוא מומין ישינים ואמרינן כשעת מציאתן עד אירוסין בכדי שנוכל להגביל זמן התם נמי ראוי למיזל בתר שעת מציאתן כיון דבמומין ישינים ליכא חזקה קמייתא דהא לא נוכל להגביל זמן וא"כ ודאי אזלינן בתר שעת מציאתן עד אירוסין דעל קודם אירוסין לא אמרינן כשעת מציאתן דעל שתי רשויות קודם לא אמרינן כשעת מציאתן. וא"כ חזקה דשעת מציאתן אינו אלא היכא דליכא חזקה קמא ובתר דאמרינן כשעת מציאתן ונוכל להגביל זמן דהא ע"כ באירוסין הוו תיכף משנתארסה והוי ליה כמו הוגלד פי המכה. דהיכא דלא נוכל לומר בפחות הוי ליה חזקה שלימה. וא"כ קודם אירוסין חזקת הגוף כשלימות ומש"ה בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב. דלעולס איכא חזקה לאב בין במומין ישינים בין בחדשים וכמ"ש ומשום דשפיר מהני כשעת מציאתן היכא דליכא חזקה דמעיקרא. הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים חזקה בהדיה. דהא חזקת הגוף בהדיה ונגד חזקה קמייתא חזקה דכשעת מציאתן לאו כלום הוא ודוק. ולמסקנא דמסיק כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה א"כ כלה בבית חמיה אע"ג דאי אפשר לתלותו בזמן ידוע אפ"ה סעמא אחרינא אית בגוה. ומשום דאין מחזיקין מרשות לרשות ולא משום חזקת הגוף אתינן עלה וכמ"ש בפ"ד:

פרק יד

בפ"ק דכתובות דף י"ג תנן ראוה מדברת עס אשד ואמרו לה מה כויבו של איש זה איש פ׳ וכהן הוא ר׳ גמליאל ור׳ אליעזר אומרים נאמנת ור׳ יהושע אומר לא מפי׳ אנו חיץ אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה מה סיבו של עובר זה מאיש פ׳ וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיץ אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ובגמרא מאי מדברת זעירי אומר נסתרה ר"א אומר נבעלה כר. בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת. אלא לרב אסי תרתי ל"ל. חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה כר. מיתבי זו עדות שהאשה כשירה לה ור"י אומר אינה נאמנת. אמר להם ר׳ יהושע אי אתם מודים בשבוי׳ שנשבית ויש לה עדים שנשבית והיא אומרת סהורה אני שאינה נאמנת. אמרו לו מה הפרש יש בין זו לזו. לזו יש עדים ולזו אין לה עדים אמר להם אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה אמרו לו רוב נכרים פרוצים בעריות הס. אמר להם אין אפסרופס לעריות כר. מאי קאמר להו ומאי קמהדרו ליה. הכי קאמרי ליה השבתנו על המעוברת מה תשיבנו על המדברת. אמר להם מדברת היינו שבויה אמרו ליה שאני שבוי׳ דרוב נכרים פרוצים בעריות הס. אמר להם הא נמי כיון דאסתתר אין אפסרופס לעריות כר. ותיפוק ליה דהתס רוב ססולין אצלה והכא רוב כשרץ אצלה. מסייע ליה לריב"ל דאמר ר׳ יהושע בן לוי לדברי המכשיר מכשיר אפי׳ ברוב פסולים לדברי הפוסל פוסל אפי׳ ברוב כשרים:

ובתוס' שם ד"ה השבתנו על המעוברת וז"ל. פי׳ לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמי לשבוי׳ אלא לדידן דלית לך האי סברא תינח מעוברת אבל מדברת מא"ל אפי׳ לפי דבריך יש הפרש דלזו יש עדים ולזו אין עדים ואיכא מגו כר ע"ש. וקיי"ל הלכתא כר"ג מאמנת אפי׳ ברוב פסולים. מיהו לכתחלה בעינן רוב כשרים. וסעמא דר"ג מסיק בש"ס דף י"ד ע"ש. דפריך דר"ג אדר"ג ורבי יהושע אדרבי יהושע דאלמנת עיסה. ומסיק דר"ג אדר"ג לא קשיא התם ברי הכא שמא. דר"י אדר"י לא קשיא התם חד ספיקא הכא תרי ספיקא הלכך לר"ג אלים ליה ברי דאפי׳ בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפי׳ בספק ספיקא נמי פסול ולרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסול וקיל ליה ספק ספיקא לאפי בשמא נמי מכשיר:

וכתב הרמב"ם פכו"ו מאיסורי ביאה [הל׳ י"ל] וז"ל פנוי׳ שזיכתה ואמרה בן זה בן ס׳ הוא אם אותו פ׳ כשר הרי הבן כשר כו׳ ואס אוהו פ׳ ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר עכ"ל. וכועמא דנאמנת להכשיר ולא לפסול כתב הרב המגיד שם וז"ל מפני שאין האשה נאמנת לפסול אלא האב בלבד ואעפ"י שנאמנת להכשיר והיה נראה שכל שכן לפסול ולא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליו והאמינוהו בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואס היו מאמינים אותה ומתירין בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב כו׳. ואעפ"י שחי׳ נאמנת כל שלא קרא עליה ערער כנזכר בפרק זה שאני הכא שאין אדס משים עצמו רשע ועוד שהיא קרובה לו. וזהו שבגמ׳ לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי. ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי עכ"ל:

פרק טו

ובית שמואל הקשה בדברי הה"מ במ"ש דלהכשיר האמינו משום דבלא עדותה ספק ממזר מותר מן התורה בישראלית דהא קיי"ל הלכתא כר"ג ואפילו ברוב פסולים וכה"ג מן התורה אסור בישראלית וכתב ליישב משום דאכתי אינו אלא ספק דאימר אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע וכמחצה על מחצה. ואע"ג דכתב העור סי׳ ו׳ מסתמא הלך הבועל אצלה היינו לקולא דוקא ע"ש. וקשה דא"כ הדרא קושיית הש"ס לדוכתיה בהא דמקשה אדרבי יהושע דמדמה מעוברת לשבויה ותיפוק ליה דהתס רוב פסולים אצלה ומסיק כריב"ל דאמר מאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים וכיון דמספקא לן דלמא אזלא איהי לגבייהו א"כ לעולם ליכא רוב. וגבי שבויה רוב פסולים בודאי. וגס מ"ש הב"ש דהכוור לא כתב מסתמא הבועל הלך אצלה אלא לקולא לא נהירא. וכמ"ש בשמעתא ד׳ פ"ב. ולכן נראה לענ"ד לפי מ"ש בשיכוה מקובצת פ"ק דמציעא דף ז׳ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דפכוור מן המעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. והקשו דהא כל דפריש מרובא פריש ותי׳ משום דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק וע"ש. והיינו דאע"ג דאנו הולכים בתר דפריש מרובא פריש בין להקל ובין להחמיר. אינו אלא מצד הלכה אבל אינו ודאי. ואינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המיעוכו כמו מן הרוב ומש"ה בעשירי ודאי ולא עשירי ספק כיון דמצד עצמו ספק שקול אלא דהתורה התירה משום דכל דפריש מרובא פריש אבל מידי ספיקא לא נפקא. והתורה אמרה עשירי ודאי. וא"כ ה"ה בממזר דהתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק א"כ אפילו היכא דפריש נמי לא נפיק מכלל ספיקא ומותר מן הפורה לבא בקהל ואפילו ברוב פסולים וידעינן שפירש ודוק:

והא דכתבנו בשמעתא א׳ פ"א דגם בממזר ספק היכא דאיכא רובא או חזקה הו"ל ממזר ודאי ולאפוקי ממ"ש הפני יהושע בחידושיו וע"ש. היינו רובא דליתיה קמן וכמו הך רובא שאמרו דלמא לאו אביו ש"מ דאזלינן בתר רובא הו"ל רוב הבא מן הסברא דרוב הוא כן שהוא אביו. אבל גבי פריש מרובא אינו רוב דתליא בסברא. ואדרבה מסברא יכול להיות דפי׳ מן המועכז כמו ממרובה. וכדמוכח מדברי ששה מקובצת בעשירי ודאי. אבל היכא דלא כתיב בתורה למעש ספק אזלינן בתר רובא בפירש מצד גזירת הכתוב הלכה למשה מסיני לילך בתר פריש מרובא פריש. ובזה ניחא ליישב מה שהקשו הרשב"א והר"ן בהא דכתב הרמב"ם כל הספיקות מותר מן התורה מהא דאמרינן פ׳ עשרה יוחסין דף ע"ד אמר רבא דבר תורה שתוקי מותר בישראלית מ"ש רוב כשרין. מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק ומ"ש אסרוה ולמה לי קרא הא כל הספיקות מדרבנן אסור:

ולפי מ"ש דבממזר אפילו היכא דאי׳ רוב פסולין ופירש דבכל איסורין שבתורה אמרינן מצד הלכה כל דפריש מרובא פריש ואילו בממזר מופר. א"כ גס חכמים לא היה להם לאסור כיון דאפילו מאי דודאי לנו מצד הלכה בממזר מותר וכמ"ש. והא דאמרו דבר תורה שתוקי כשר מ"ש רוב כשרץ ולפי מ"ש לא אמרו כלל בממזר כל דפריש כו׳ היינו כמה דלא אסיק אדעפין מהך דממזר ודאי ולא ממזר ספק וא"כ הוי כמו בשאר איסורי תורה דמצד הלכה אזלינן בתר פירש מרובא, אבל בתר דמסיק משום ממזר ודאי ולא ממזר ספק א"כ אפי׳ היכא דפריש מרובא נמי לא נפיק מכלל ספיקא. וניחא בזה ליישב מה שהקשה הפני יהושע בחידושיו פ׳ י׳ יוחסין בהא דס"ל לר׳ אליעזר גבי שתוקי ספיקן בודאן מותר דהא שתוקי רוב כשרץ אצלה וא"כ היכי מותר שתוקי בממזרת ודאית כיון דהוא ישראל גמור דכל דפריש מרובא פריש וע"ש, ולפמ"ש כיון דר"א ס"ל קהל ודאי ולא קהל ספק א"כ אפילו ברוב כשרץ ופירש נמי הו"ל קהל ספק וכמו בעשירי ספק ודוק, והפני יהושע בחידושיו שם כתב ליישב ג"כ משום דבממזר לא אזלינן בתר רובא ומשום דקמי שמיא גליא ולא הוי קהל ד׳ בודאי ע"ש, ולפמ"ש אם הוא רובא דליתא קמן וכמו בהך דלמא לאו אביו הוא רובא דתליא בסברא אבל בהך רוב דכל דפריש מרובא פריש זה הוא רוב דלא תליא בסברא אלא דהתורה צותה כן אבל מידי ספק לא יצא, ורוב כשרץ דאמרו בשתוקי היינו מקמי דמסיק ממזר ודאי ולא ממזר ספק ולא גרע משאר איסורין ומותר עכ"פ ברוב כשרץ וכמ"ש, ובתר דמסיק ממזר ודאי ולא ממזר ספק א"כ הספק בקהל ודאי ולא קהל ספק לא מהני רוב כשרץ או רוב פסולין לומר כל דפריש, דאכתי הרל ספק וכמו בעשירי ודאי ולא עשירי ספק ודוק, ובמ"ש הרב המגיד ואעפ"י שחי׳ נאמנת כו/ שאני הכא שאין אדס משים עצמו רשע איכא למידק דהא כיון דלדעת הרמב"ם פכו"ו מאיסורי ביאה בכל חייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה וע"ש שכתב הרב המגיד דאינו לוקה משום ממזרות אבל לוקה משום פנוי׳ ע"ש, וא"כ האיסור אינו חמור יותר בחייבי לאוין משאר פנויה, וא"כ בין לכשר בין לפסול היכא דלא קידש אינו אלא משום לא תהיה קדשה וכיון דכריסה בין שיניה וידוע שנבעלה ואמרה לפסול היכי שייך בזה כועמא דאין אדס משים עצמו רשע כיון דליכא איסור יותר בפסול מבכשר, ובנימוקי יוסף ס"פ אלמנה לכ"ג כתב נמי בפנויה שילדה דאין לה נאמנות אלא שנבעלה לכשר לה משום דמסייע לה חזקה דגופה וכן בארוסה שעיברה נמי אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתו לפסול אלא להכשיר דמסייע לה חזקה דגופה ע"ש, ונראה דאין הכוונה חזקה דגופה חזקת כשרות וצדקת דלכשר נבעלה, דבפנויה שילדה כשר ופסול שוין הן באיסורץ לשיכות הרמב"ם דבחייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה וכמ"ש, אלא חזקה דגופה היינו חזקת היתר דידה, ומסייע לה נמי לבתה, דחזקת האס מועיל לבת וכמ"ש הר"ן ס"פ המדיר ע"ש:

פרק טז

אמנם מ"ש הרב המגיד דלא האמינו אותה אלא להכשיר דבלא עדותה ספק ממזר מותר מן התורה קשה כוובא דתינח לולדה, ובש"ס אוקי לה רישא להכשיר בה סיפא להכשיר בתה ומכשיר ר"ג בה לכהונה וספק זה אסור מן התורה לשימת רוב הפוסקים, דספק אסור מן התורה בשאר איסורין וגס לפמ"ש ב"ש דברוב פסולים נמי הו"ל ספק ממזר ומשום דלמא אזלא איהי לגבייהו, ותינח מעוברת אבל מדברת דמוקי רב אשי דהיינו נבעלה וראינו דאזל הבועל לגבה וברוב פסולים דבזה הו"ל רוב ודאי, שוב ראיתי שעמד בזה בס׳ בית מאיר ע"ש:

והנה גם בשימת התוס׳ שכתבו במעמא דנאמנת אפי׳ ברוב פסולים ולומר לכשר נגד הרוב, ואילו בשבוי׳ כיון דרוב פרוצים אינה נאמנת נגד הרוב וכתבו משום חזקה דאשה בודקת ומזנה, וכתב בחידושי הרא"ה הא דלא חיישינן שנאנסה ותו לא שייך הך חזקה דבודקת ומזנה היינו משום דסתס ביאה הוא ברצון וכ"כ בשימה מקובצת ע"ש, וקשה לפמ"ש תוס׳ בפ"ק דכתובות דף מ׳ ד"ה ואבע"א באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחות מבת שלש וז"ל, וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה, וי"ל דאונסא קלא אית לה כדאמרינן בירושלמי אונסא יש לו קול והשתא דליכא קול הו"ל רצון רובא ומיעומ אונס ורובא וחזקה רובא עדיף, וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תיאסר, דספק אונס כמאן דליתיה וכו', ואומר ר"י דהא רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא עכ"ל וע"ש, וא"כ היכי סמכינן בהך חזקה דבודקת ומזנה וסתמא ברצון כיון דהך רובא דברצון אינו אלא מדרבנן ולא מהני דבריהם אלא להחמיר ולא להקל, וא"כ היכי מקילין ע"י הך רובא דברצון, ולהכשיר הולד מצינו למימר פיון דבלא עדותה מותר מן התורה וכמ"ש בפמ"ו דאפי׳ ברוב פסולים מותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן והס אמרו רובא ברצון וסמכו על הך חזקה דבודקת ומזנה בדבריהם וכמ"ש, אבל בהכשירא דבה דסמכינן על הך חזקה דבודקת ומזנה כיון דלהכשירה לכהונה הוי איסורי תורה והיכי סמכינן על הך חזקה דבודקת ומזנה כיון דרצון לאו רוב מן התורה, וא"כ אימר באונס וליכא חזקה דבודקת ומזנה:

ונראה ליישב דכשבויה רוב פרוצות אינה נאמנת נגד הרוב, וברוב פסולים כיון דמידי ספיקא לא נפקא דאימר ברצון ובודקת ומזנה, ובספק שקול מהני מענת ברי דידה ודוק, וניחא בזה ליישב הא דאמרו בש"ס הלכך לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר והו"ל למימר דאלים ליה ברי דמכשיר אפי׳ ברוב פסולים, ואלים ברי אפילו נגד רובא ועוד כיון דמעמא דר"ג משום בודקת ומזנה היכי קאמר אלים ליה ברי כיון דעיקר מעמא דידיה משום חזקה דבודקת ומזנה, ולפמ"ש ניחא דמשום בודקת ומזנה לא נפיק מידי ספיקא דאימר באונס דרובא ברצון לאו מן התורה הוא, אלא דבספק שקול מהני ברי דידה, ומש"ה אמרו אלים ליה ברי דאפי׳ בחד ספיקא נמי מכשיר, וגבי רוב פסולים נמי אינו אלא ספיקא כיון דחזקת בודקת ומזנה הו"ל ספק אימר ברצון ובודקת ומזנה מהני אפי׳ ברוב פסולים:

ועוד נראה לענ"ד דהך חזקה בודקת ומזנה אינו עושה אלא מחצה דליהוי רוב פסולים כמחצה על מחצה ע"י חזקה הנ"ל ומשום הך חזקה דאינה מוסרת עצמה לפסול לה הוי ליה מיעומ כשרים כמחצה על מחצה, ומצאתי סיוע לזה מדברי הרשב"א בחידושיו פ׳ עשרה יוחסין דף ע"ג וז"ל מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק אלא כשמחצה מיהא כשרים דכל כי האי הוא דהוי ספק, אבל היכא דהוי רוב פסולים כממזר ודאי משוי ליה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו את אמו ואמרה לכשר נבעלתי כר"ג ור"א ואבא שאול, וארוסה שעיברה שהולד שתוקי אע"ג דרוב פסולים שאני ארוסה דתלינן בארוס והוי כמחצה על מחצה עכ"ל, ובארוס הו"ל היתר גמור לדידה ואפ"ה נגד רוב פסולים אינו אלא כמחצה מכ"ש מיעוכו כשרים דלאו היתר גמור הוא כמו ארוס דאינו אלא כמחצה על מחצה, ובפ"ק דכתובות דף י"ג בהאי עובדא דארוס דאמרה מיניה ואמרו הלכה כר"ג, ופריך והא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרץ והכא רוב פסולין אצלה ע"ש והרי מדמה בש"ס ארוס להאי דרוב פסולין, וכיון דגבי ארוס אינו אלא כמחצה נגד רובא דעלמא, ומשום דארוס היתירא וכמ"ש הרשב"א, וה"ה ברוב פסולים ע"י חזקה דבודקת ומזנה ואינה מוסרת עצמה לפסולים הו"ל כמחצה, ומש"ה פריך כיון דברוב פסולים לא עבדינן כר"ג אע"ג דע"י חזקה בודקת ומזנה הו"ל כמחצה והו"ל ספק שקול ולא שרי עד דאי׳ רוב כשרין, וא"כ בארוס נמי דהו"ל כמחצה לא עבדינן עובדא, ומסיק משום דהו"ל כדיעבד, וכיון דע"י חזקה בודקת ומזנה אינו אלא כמחצה והו"ל ספק השקול נגד רוב פסולים, מש"ה אמרו בש"ס לר"ג אלים ליה ברי דאפי׳ בחד ספיקא נמי מכשיר, דע"י חזקה דבודקת הו"ל ספיקא ואס אינה כזוענת ברי וכגון שאינה לפנינו אפי׳ ברוב פסולים לא הוי אלא ספק ומשום דע"י חזקה דבודקת הו"ל ספק שקול והו"ל מחצה על מחצה ודוק:

אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל אבל היכא דרוב פסולים כממזר ודאי משוי ליה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו את אמו ע"ש פ׳ עשרה יוחסין בחידושיו, וכיון דס"ל דהיכא דלא בדקו את אמו הו"ל ממזר ודאי ומן התורה אסור בישראלית ע"כ צ"ל דלא ס"ל כסברת התוס׳ דחזקה בודקת דאי נימא הך חזקה א"כ אפי׳ לא נבדקה אמו מידי ספיקא לא נפקא וכמ"ש, וגס ס"ל להרשב"א דאפי׳ לא נודע אי אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע נמי הוי ממזר ודאי ומשום דמשוי ליה ברוב פסולים לספק ספיקא, ספק דלמא אזלו אינהו לגבה והו"ל כל דפריש מרובא פריש ואת"ל אזלא איהי לגבייהו שמא לפסול נבעלה וכה"ג נמי ברוב כשרץ ס"ל להרשב"א והרימב"א דהו"ל ס"ס ע"ש פ׳ עשרה יוחסין בדבריהם דף ע"ד, ולפי דברי הרשב"א דהיכא דלא נבדקה אימו ברוב פסולים הו"ל ממזר ודאי, וא"כ צ"ל דלית ליה הך חזקה דבודקת ומזנה וכמ"ש ומהני בדיקת אמו אפי׳ נגד רוב ממש, וא"כ מ"ש גבי שבויה דאינה נאמנת משום דרוב פרוצים בעריות, ומ"ש האי רובא מהאי רובא, וא"כ-מאי תילז לר"ג מ"ש מעוברת משבויה ובתוס׳ מש"ה מחלקין ברוב פסולים משום דחזקה בודקת, ולהרשב"א דל"ל הך חזקה א"כ מ"ש משבויה דלא נאמין לברי דידה וברוב פסולים נאמין לברי דידה ואפש׳ לחלק בין הך דר"פ דכל דפריש כו׳ דאינו רוב דתליא בסברא אלא דהתורה אמרה לילך בתר רובא ולומר כל דפריש מרובא פריש, ויכול להיות דפירש מן המועכו כמו מן המרובה, משא"כ שבוי׳ דרוב נכרים פרוצים הו"ל רוב על כל נכרי ונכרי, והו"ל רובא דתליא בסברא ובהכרח שנבעלה לא מהימנא לומר לא נבעלה כיון דידעינן שנבעלה בהכרח וכסברא, וכיוצא בזה מבואר אצלינו בשמעתא ו׳ פ"ז:

שוב ראיתי בשימה מקובצת ספ"ק לכתובות דף י"ד דסריך אמתניתין דתינוקת שנאנסה אם רוב משיאין לכהונה תנשא לכהונה, ופריך עלה מני אי ר"ג אפילו ברוב פסולים וכתב שם וז"ל הרשב"א איכא למידק דלמא ר"ג ע"כ לא אכשר ברוב פסולים אלא במזנה מרצונה דאיכא למימר בדקה וזינתה אבל הכא נאנסה דהו"ל כשבוי׳ דאינה נאמנת מפני שיכול לבא עליה בע"כ, וי"ל דשאני הכא כיון דידעינן לה שנאנסה ולא כסיפא לה מלתא לאודויי מבעלה, כי קאמרה לכשר נבעלתי נאמכת דאינה עשויה לקלקל זרעה משא"כ בשבויה דכיון דלא נודע שבא עליה ודאי כי אמרה לא נבעלתי כלל לא מהימנא דכסיפא לה למימר, וע"י כך לא חיישא לקלקול זרעה עכ"ל, ונראה מדברי הרשב"א דלא אתי׳ עלה משום בודקת ומזנה אלא משום דחיישת לקלקול זרעה כיון דידוע שנבעלה ובשבויה כיון דאין ידוע אם נבעלה כסיפא לה למימר נבעלה ולא חיישא לקלקול זרעה:

אמנם יש מקוס עיון מהא דאמרו בש"ס פ׳ האשה רבה דף צ"ד נא.] איצמריך סד"א הואיל ואמר ר׳ עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין אימא חיישא לקלקולא דזרעא ודייקא קמ"ל דלקלקולא דידה חיישא לקלקולא דזרעה לא חיישא ע"ש, ומשמע דלא חיישא לקלקולא דזרעה וע"ש בפירש"י דלא גרס הך גירסא אבל פשימא ליה לרש"י שם דלא חיישא לקלקול זרעה דתני אינה נאמנת לומר מתה אחותה שתכנוס לביתו ע"ש, והרשב"א שכתב משום קלקול זרעה נאמנת למשא לכהן ולא נקמ משום קלקול דידה אפשר כיון דמכשיר בה מכשיר בבתה ולהכי קאמר משום קלקול זרעה, ובש"ס הנזכר מוכח דלא חיישא רק אקלקולא דידה שלא תצא מזה ומזה אבל לזרעה לא חיישא וצ"ע:

פרק יז

הדרן לדברי הרב המגיד במ"ש דנאמנת להכשיר משום דמן התורה בלא עדותה הו"ל ספק ממזר ומותר מן התורה׳ וקשיא לן תינח בבתה בה מאי איכא למימר דאס נבעלה לפסול לה אסורה לכהן מן הפורה, וספק מן התורה לחומרא ע"ש מ"ש בפש"ז ובחידושי פני יהושע פ׳ עשרה יוחסין כתב דלשישת תוס׳ שכתבו בשעמא דר"ג מאמנת הוא משום חזקה דבודקת ומזנה, א"כ יש לחלק בין להכשיר או לפסול דלהכשיר מסייע לה בודקת ומזנה משא"כ לפסול ע"ש ולפמ"ש דגס ע"י חזקת בודקת ומזנה מידי ספיקא לא נפקא או שמא אונס או משום חזקת בודקת אינו אלא כמחצה על מחצה, וכמבואר לעיל פכו"ו ע"ש, וא"כ מוכח דאלים לר"ג ברי בחד ספיקא, וא"כ באומרת לפסול נבעלה ואיכא רוב פסולים נהי דע"י חזקה דבודקת הוי ליה ספק שקול הא לר"ג מהימנא בברי בספק השקול וא"כ גס לשיכות התוס׳ צריכין אנו לחלק בהא מאמנת לכשר אפילו ברוב פסולים ואינה נאמנת לומר לפסול לה:

ולכן נראה לענ"ד ודאי כועמא דר"ג אמרו בש"כ משום דאלים ליה ברי וס"ל לר"ג ברי ושמר1 ברי עדיף, והיינו כיון דאנן לא ידעינן ואיה׳ אמרה ברי הו"ל ברי ושמא, אלא דמענת ברי לר מהני אלא לבעל דבר עצמו, וכדאיתא פ׳ המדמ דף ע"ה רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידן ע"ש, ואינו מועיל שענת ברי שלה לגבי אביה ואע"ג דהספק מומין הוא בה מכל מקוס כשאי הכתובה לעצמה אלא לאביה לא ממי שענת בר דידה לאביה, וא"כ להכשיר עצמה לכהונה מהנ מענת צרי דידה, אצל לולדה לא מהני צרי דידה, ולזה צריך לומר הא מאמנת להכשיר צפה לאו משום דאלים צרי דידה פיון דצרי לא מהני אלא לדידה שהיא צע"ד ולא לולדה, וא"כ לולדה אינו משום צרי ושמא אלא כמ"ש הרצ המגיד משום דצלא עדותה מותר מן התורה ואפילו צרוצ פסולים אינו אלא ספק לפמ"ש הצ"ש, דאימר אזלא איהי לגצייהו והו"ל קצוע או לפמ"ש פמ"ו דאפילו פירש נמי מותר מן התורה דהו"ל ממזר ספק והמו צעשירי ספק ע"ש, או משום חזקה דצודקת ומזנה הו"ל כמחצה על מחצה, ופמ"ש פמ"ז ע"ש, אצל לפסול את הולד אינה נאמנת אצל הא מאמנת על עצמה להכשיר עצמה לכהונה וספיקא דידה אסור מן התורה מהני לה צרי ושמא אצל לולדה לאו משום צרי ושמא אתינן עלה דצרי דידה לאו מהני אלא לעצמה, ולולדה אינו אלא משום לספק ממזר מן התורה מופר וצלא עדותה מותר מן התורה וכמ"ש הרצ המגיד:

וראיה לדצרינו דשענת צרי דידה לא מהני לולדה ממ"ש הריצ"ש צסי׳ מ"א צאחת שתצעה את שמעון איך הרפה משמעון ותצעה אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ, והעלה דשמעון פכוור משצועת היסת לפי שזה זכות העוצר לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין שענת צרי של האשה מועיל כלוס לזכות הולד, ושענת הולד אינו אלא ספק ואין נשצעין על שענת ספק ע"ש, ולפ"ז הכשירא דידה היינו משום שענת צרי ואלים ליה צרי, אצל הכשירא דצתה אינו משום שענת צרי דידה, דאינו מועיל כלום שענת צרי דידה לולדה אלא משום דצלא עדותה כשר מן התורה, וכמ"ש הרצ המגיד דולדה ספק ממזר מותר מן התורה, וכן נראה ראיה ממ"ש צנימוקי יוסף ס"ס אלמנה לכ"ג צעוצדא דארוס, דהיא אמרה מיניה ע"ש היכא דאיהי אמרה מיניה והארוס מכחישה דהולד ממזר ודאי משום דאצ נאמן לומר צני זה ממזר, אצל אינו נאמן לפוסלה מן הכהונה כיון ששוענת צרי ע"ש, וכן פסק צש"ע אה"ע סי׳ ד׳ ועיקר שעמא דר"ג מאמנת משום דאלים ליה צרי והרי הארוס מכחישה ושוען ג"כ צרי והו"ל צרי וצרי, אע"כ כמ"ש דצרי לא מהני אלא לצע"ד ומש"ה איהי לעצמה מהני לה צרי דידה, וארוס דשוען צרי הו"ל צרי דאחר ולאו כלוס הוא, וה"נ שענת צרי של האשה שהיא צע"ד עצמה לא מהני נגד הולד וכאתר דמיא:

ויתיישב צזה הא דאמרו שם צסוגיא דף י"ג [א.] חדא להכשיר צה וחדא להכשיר צצפה וכתצו תוס׳ דרישא להודיעך כתו דרצי יהושע וסיפא כתו דר"ג, ודקדק הרישצ"א צחידושיו דא"כ לא הוי ליה למימר חדא להכשיר צה אלא הל"ל חדא לפסול צה אליצא דר׳ יהושע ע"ש, ולפמ"ש צשעמא דר"ג הכשירא דצה אינו משעם הכשר צתה, דהכשירא דצתה הוא משום דצלא עדותה כשר מן התורה וכמ"ש הרצ המגיד, אצל משום צרי לא מהני לולד, והכשירא דצה דספיקא מן התורה אסור כשאר איסורין שצתורה, דצממזר הוא דאמר רחמנא ממזר ודאי וא"כ הכשירא דצה משעס אחר הוא, והוא משום דאלים ליה צרי וא"כ צריכא חדא להכשיר צה וחדא להכשיר צתה, והא דהקשה הצ"ש' על דצרי הרצ המגיד, דהא כי היכי לספק ממזר מותר מן התורה לישראלית ה"נ מותר צממזרת דהו"ל קהל ספק, הישיצ אשר דיצר צזה צה׳ צית מאיר והוא דס"ל להרצ המגיד כשישת הרישצ"א פ' עשרה יוחסין דף ע"ג דרצא לית ליה הך דרשא צקהל ספק יצא אלא הך דרשא דממזר ודאי, ומש"ה הסק ממזר מותר מן הפורה צישראלית ואסור כממזרת, וא"ש דאינה נאמנת אלא להכשיר ולדה ולא לפסול ע"ש. אלא דאכתי אינו עולה לשישת הרמצ"ס דכל הספיקות צכל איסורין מדצריהס, וא"כ נהי דליה ליה הך דרשא בקהל ודאי לא גרע משאר איהורין לספק מותר מן התורה, ונראה כיון דבאיקבע איסורא ודאי אסור מן התורה בשאר איסורין והוא אשם תלוי דמייתי בחתיכה משתי חתיכות ובספק ממזר אפילו איקבע איסורא נמי מותר מן התורה, וכמ"ש בשמעתא א׳ פ"ב ע"ש, וכיון דרוב פסולים מידי ספיקא לא נפקא דנהי דאזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע עכ"פ איקבע איסורא מיקרי כיון דהפסולים לפנינו והכשרים ג"כ לפנינו הוי ליה איקכע איסורא ובממזר ודאי ולא ממזר ספק מותר מן התורה אבל בקהל ספק אסור מן התורה כמו בשאר איסורין, ואיקבע איסורא אסור מן התורה וכן באיסורא דבה לכהן נמי אסור מן התורה כמו בשאר איסורין והו"ל איקבע איסורא וכמ"ש:

אל קשה לפ"ז הא דאמרו בש"ס בהא דאמר רבי אלעזר מאן למכשיר בה פוסל בבתה, מ"כו דר"א בשלמא איהי אית לה חזקת כשרות אבל בתה לית לה חזקת כשרות והו"ל למימר איהי מענה ברי בתה אינה מוענת ברי כיון דברי דידה לא מהני לבתה, ונראה כיון למאן דפוסל בבתה פוסל אפילו ברוב כשרים ולדעת בעה"מ פ"ק לכתובות ברוב כשרים אפילו לא. בדקו אימי׳ נמי כשר לר"ג ע"ש, וא"כ תו ליכא למימר משום דאינה מוענת ברי, דאס כן ברוב כשרים דא"צ ברי מ"מ דסוסל בבתה מפי מדידה כיון דאיהי נמי א"צ מענת ברי, לזה קאמר איהי אית לה חזקת כשרות, ולדעת הרמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה דבחד רוב כשרץ צריכין מענת ברי עד דאיכא תרי רובי, כבר כתב שם בכסף משנה דלדידיה הא דאמרינן לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים היינו תרי רובי ע"ש, וא"כ למאן דפוסל בבתה היינו נמי אפילו ברוב כשרץ ורוב כשרץ היינו תרי רובי דודאי א"צ ברי, מש"ה קאמר איהי אית לה חזקת כשרות:

פרק יח

בתשובת רמ"א סי׳ י"ח הקשה בהא דלא כתב הרמב"ם בהלכותיו הכשירא דבתה לכהונה כיון דאנן קיי"ל כר׳ יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בפה וע"ש. לפי מה שנתבאר בדברינו לעיל א"כ מענת ברי דאמה לא מהני כלל לבתה והכשיר׳ דבתה אינו אלא משום דבלא עדותה כשר מן התורה ומשום דספק ממזר מותר וכמ"ש לעיל בשם הרב המגיד וא"כ אינו אלא לפסולי קהל ונאמנת האס להכשיר הבת לקהל ישראל, אבל אינה נאמנת להכשיר לקהל כהונה ודוקא ספק ממזר מותר מדאורייתא בקהל ישראל דכתיב ממזר ודאי ולא ממזר ספק, אבל לכהונה הרי הוא כשאר איסורי תורה ואסור מן התורה כיון דאיקבע איסורא, וכמ"ש בפי"ז דהפסולים לפנינו ואפילו ברוב כשרים כיון דלשימת הרמב"ם פי"ח מהא"ב חד רוב לא מהני ומשום גזירה דקבוע וגבי קבוע הו"ל איסור תורה וגזרו רוב אמו קבוע, וא"כ הכשירא דבת אינו אלא לקהל אבל לכהונה לא עד דאיכא תרי רובי, ובש"ס דאמרו מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה מיירי בהכשר דקהל ישראל, וכיון דבש"ס לא מיירי אלא לקהל ישראל וכבר הביא הרמב"ם פמ"ו מאיסורי ביאה דהולד כשר עפ"י בדיקת האס ברוב פסולים, ואע"ג דרש"י מפרש להכשיר בתה לכהונה, אכן מדברי הרב המגיד שכתב דבלא עדותה כשר מן התורה נראה דמפרש לקהל ישראל וכן משמע בפ׳ עשרה יוחסין דף ע"ה גבי אבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי, ופריך הא תניא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ומאן דמכשיר בה מכשיר בבתה וע"ש ואבא שאול מיירי מפסולי קהל דבפ' עשרה יוחסין מתני לה לקהל ישראל, וא"כ הך דמכשיר בבתה נמי לקהל ישראל, ואע"ג דבתרי רובא מהני לבתה אפילו לכהונה דלא בעינן מענת ברי בתרי רובא כיון דבש"כן מיידי נמי ברוב פסולים, וא"כ ע"כ אינו אלא משום דבלא עדותה כשר מן התורה ומשום לספק מותר מן התורה בספק ממזר והרמב"ם לא מייתי רק מה שנאמר בש"ס, ורש"י דמפרש להכשיר בתה לכהונה ולא מפרש לקהל ישראל כתב כשיכזה מקובצת משום דאי לקהל ישראל הו"ל למימר מאן למכשיר בה מכשיר בזרעה ע"ש. ומדברי הה"מ למפרש לקהל ישראל וכמ"ש היינו לרבותא דאע"ג דבבתה כיון לפסולה לכהונה מחשש נתין וממזר אימא ס"ד דמה"מ נמי תיפסל לקהל ישראל ללא יתכן דבחשש אחד יוכשר לזה ולא לזה, וכה"ג כתב בתבואת שור במריפה שנתערבה בין הכשרות וחצי׳ פירש דאפילו אותה שפירש אסורה, כיון לחצי׳ שנשאר בחנות אסורה א"כ חציה שפירש נמי אסור דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ע"ש, וא"כ ה"נ אע"ג לבת פסולה לכהונה מחשש נתין וממזר ואפ"ה לקהל ישראל שריא, וכן במשנתינו אמר ר׳ יהושע הרי זו בחזקת בעולה לנתין וממזר, משמע דמיירי לקהל ישראל, ומש"ה הרמב"ם בהלכותיו לא הביא הכשר הבת לכהונה אלא לקהל ישראל, וכבר הביאו הרמב"ם בהלכותיו הכשר הבת לקהל ישראל בפכו"ו מאיסורי ביאה [הל׳ י"ל]:

פרק יט

ובנימוקי יוסף ס"ס אלמנה לכ"ג כתב בארוסה שנתעברה אין הולל ממזר על פיה שלא האמינוה לפסול אלא להכשיר למסייע לה חזקה מופה ע"ש, והיינו חזקת כשרות דלכשר נבעלה ובס׳ בית מאיר הקשה מהא לכתב הרמב"ם פכו"ו [הל׳ י"כן] לאס היא אומרת מכותי נתעברתי מאמנת, והרי אם נבעלה לכותי או לישראל חומר האיסור שוה וגס נפסלה לכהונה בנבעלה לנכרי או לישראל, כיון דמיירי שם הרמב"ם באשת איש, ומאי חזקה לגופה ישנו באשת איש בין נבעלה לישראל או לכותי, וכן פסק בש"ע אה"ע סי׳ ד׳ דבא"א נאמנת לומר מכותי נתעברתי להכשיר הולד, ואמאי הא בזו שהיא א"א ליכא שוס חזקה לכשרות לומר שנבעלה לנכרי יותר מישראל ע"ש:

אמנם לפענ"ד נראה דלהכשיר הולד לקהל איכא חזקה לכשרות לולד עצמו לפמ"ש בש"מ ר"פ אלו נערות במתני׳ דתנן הבא על הכותית וז"ל הקשו בתוס׳ לרבא דאמר בפ׳ עשרה יוחסין לפסול כותי משום לעבד ושפחה נכומעו בהם, אמאי יש להם קנס נימא לה אייתי ראיה ללאו שפחה את ושקילי כו/ אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל, וי"ל משום לכל חלא וחדא מוקמינן אחזקת אביה, לשפחה שנתערבה בהס לכותי נשאת מוקמינן לה בחזקת אביה, וכן עבד שנתערב בהס נשא כותית מוקמינן לה אחזקת אימה אעפ"י שפסלוה לרבא משום איסור שפחה לענין קנס לא מחזיקינן לה בשפחה כדי שלא יהא חוכוא נשכר עכ"ל, וא"כ נראה לה"ה בספק ממזר מוקמינן לה בחזקת אימה לכשרה היא לקהל וה"ה ולדה, והך חזקה לאבוה נראה מוכח מהא לאמרינן בפ"ב לכתובות דף כ"ו שם ואתא עד אחד ואחתינן כו/ אנן אחתינן ואנן אסקינן ליה, וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה קמייתא לאסקינן ע"פ על ראשון שהיה נאמן ע"ש, והרמב"ן כתב עלה וז"ל משמע מכלל דבריו לחזקת אבהתא לאו חזקה היא לגבי לידיה כיון לסהדי לא מסהלי אאבוה ועל חזקתיה אלא עליו הוא דמסהלי כו/ ולא אתחוורא לי האי סברא לכיון להאי חזקה באה מכת עדות של עדים אלו הרי היא כעדות ואין כאן חזקה כו/ ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר לחזקה דאבוה ולאי מהני ליה לאצכורופי גבי סהלא ע"ש, ובחידושי הרא"ה כתב דעיקר חזקה דמוקי להאי אחזקתיה דמוסזק לן באבוה דהאי לכהן הוא, וכ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל דחזקה דמוקי להאי אחזקתיה היינו בחזקת אבוה ולא חזקה לעדים דחזקה הבאה מחמת גופא של עדות לאו חזקה היא ע"ש, וא"ב ה"ה לענין ספק ממזר מוקמינן לולד בחזקת אימה שכשרה לקהל, דמה לי חזקת אבוה או חזקה דאימה, וכיון למסייע לה חזקת כשרות והיינו חזקה דאימה מש"ה מהימנא לומר מכותי נתעברתי כדי להכשיר הולד, דכותי הבא על ישראלית הולד כשר, ובחידושי פני יהושע ראיתי שכתב בפ׳ עשרה יוחסין דף ע"ג שם חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי כישראל וז"ל לכאורה נראה דלאו דוקא שתוקי נקש כד, אלא דעיקר קרא לשאר ספיקי ממזרים אחא, וכגון באשה שנתקדשה ספק קידושין או ספק גירושין וזינתה וילדה הולד ספק ממזר כו׳ כך הוא נראה לכאורה:

אלא דלאחר העיון היכוב ואחר שדקדקתי בלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו קרא למה לי והא הוי ספק ספיקא דלמא אזלו הנך לגבה והו"ל כל דפריש מרובא פריש, ואת"ל אזלא איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה, משמע לכאורה דפשישא להו דעיקר קרא דספק ממזר דהיינו דוקא בשתוקי, ויש לי ליפן שעם בדבר דבכל הנך שכתבתי איכא לאוקמי אחזקתיה ואחזקה דאבהתיה שאביו של הספק מוחזק בכשרות, משא"כ בשתוקי דלית ליה חזקה דאבהתיה כלל דלא ידעינן אבוהי מני׳ ואפשר דאבוה גופיה ממזר עכ"ל, והרי עמד בחזקה דאבוה לענין ספק ממזר, אלא שסובר דוקא חזקה דאבוה וכבר כתב השישה מקובצת החזק׳ גס לאימה, וכמו דאמרינן חזקה דאבוה כמו כן אמרינן אוקי בחזקה דאימה, ולפ"ז כיון דמהני לולד חזקה דאבהתיה וגס חזקה דאימא א"כ קשה שובא הא דאכשר רחמנא ספק ממזר משום דממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק קרא למה לי תיפוק ליה דספק מותר לישא ישראל, דהא מוקמינן לה בחזקה דאימא שהיא כשרה לקהל, ואפשר לומר כגון באשה שנתגרשה ספק גירושין וילדה דכה"ג מוקמינן לה לאשה בחזקתה שלא נתגרשה וא"כ הולד ממזר ולולד נמי חזקה דאימא שאינו ממזר והו"ל חזקה נגד חזקה והו"ל ספק ממזר, ולפמ"ש בפש"ו דעיקר קרא דספק ממזר לא צריך אלא ברוב פסולים דבמחצה על מחצה להרמב"ם כל הספיקות מדבריהם וא"כ קרא למה לי, וכמו שהקשו עליו הרשב"א והר"ן קרא דממזר ודאי ל"ל וכתבנו שם דאיצשריך קרא להיכא דרוב פסולים, דכל כה"ג נמי ספק הוי, וכמ"ש בשישה מקובצת בפ"ק דמציעא גבי עשירי ספק דכל דפריש מרובא פריש נמי ספק הוי, אלא דהתורה אמרה לילך אחר פריש מרובא, וכיון דקרא אתי לאשמעינן ברוב פסולים וידעינן דאזל הבועל אצלה, דכה"ג ספק דפריש לרובא פריש וא"כ חזקה דאימא לא מהני דהא רובא וחזקה רובא עדיף ודוק:

פרק כ

בפר"ק דכתובות דף י"ג האי ארוס וארוסתו דאתאי לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה והוא אמר אין מנאי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, ובשישה מקובצת ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל חדא הא קא מוד׳ ועוד הלכה כר"ג פירוש לאו אי קא מכחיש לה קאמרי׳, דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אלא הכי קאמר אפי' אי ליתיה קמן נמי מהימנא, וי"א היכא דאמר בודאי שבאתי עליה אבל איני יודע אם הפקיר׳ עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמה לי, כך סי׳ הר"ר יהוסף הלוי ן מג"ש ז"ל, ואיני מכיר כלשון הזה, דכי מודה מי ידע כה דלא הסקירה עצמה לאחר, וכי נועל דלת הוא כפני/ והא 7דכ יוסף אתיא כלישנא כתרא פ׳ אלמנה כו/ אכל ללישנא קמא דאמרינן אע"ג דלא דיימא מעלמא ומשום כי היכי דאפקרה נפשה לגכי ארוס כו/ הודאה דארוס לאו כלום היא, אלא דהפס אכיי הוא דדסי לה ולא קיימא הכי, אי נמי לגכי ולד חיישינן אכל היא שרי׳ לכעלה עכ"ל הרמב"ן ז"ל, ולענ"ד נראה ליישכ דכרי הר"ר יהוסף הלוי ן מג"ש ז"ל, והוא לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות יכום [הל׳ ד׳] וז"ל, מי שזינה עס פנוי׳ או עס אשת איש ונתעכרה, ואמרה זה העוכר ממנו הוא, ואפי׳ הוא מודה לה, אעס"י שהוא כנו לירושה הרי זה ספק לענין יכום׳ שכמו שזינת׳ עמו כך זינפה עם איש אחר כי ע"ש, וכתשוכ׳ הרא"ש כלל פ"כ סי׳ א׳ כתכ על זה שדכריו תמוהין מאחר שקוראהו ספק למה כתכ שיורשו ומוציא ממון מחזקת היורשים הודאין, ואי משום שהאכ נאמן על כנו כרכ יהודא א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן כו׳ ע"ש:

אמנם נראה לפי ענ"ד כקעמא דהרמב"ם דס"ל כיון דהאכ נאמן על כנו דקיי"ל כר"י ומשום דכתיכ יכיר, וא"כ כי היכי דכע"ד עצמו היכא דמאמין לאחד וסומך דעתו עליו הו"ל כאלו ידע והודה כעצמו ושוי׳ אנפשי׳ חד"א, אע"ג דהוא עצמו א"י אכל כשסומך דעתו כמה שמגיד לו אחר הו"ל כהודה מעצמו, וה"ה כאכ לגכי כנו אע"ג דא"י כעצמו כשסומך דעתו על אחר ומאמין לדכריו הו"ל כיודע ומגיד כעצמו והו"ל תורת יכיר כזה דיכירנו לאחרים על ידי סמיכת דעתו לאחר, וכן מכואר כדכרי הכ"ש סי׳ ק' ס"ק כ"ז, כאשת כהן שאמרה לכעלה נאנסתי דמופרת לכעלה ואחר מיתת כעלה אסורה לכהן שהרי הודית שזינתה, וכתכ הכ"ש וז"ל, נראה אם נשאת לכהן כניה כשרים דאינה נאמנת לפסול כניה, ודוקא לאכ נתנה תורה נאמנות ולא לאס, ואס האב אומר שמאמין לדכריה יכול לעשות לכניו חללים כמו שנאמן לומר כן גרושה הוא עכ"ל, ומכוא׳ דכתור׳ יכיר אע"ג דאכ אינו יודע כעצמו אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו לאמת נאמן כזה לעשות הכן לחלל על ידי זה והו"ל יכיר יכירנו לאחרים זה נראה לי ודו"ק. ומש"ה לענין ירושה כיון דסומך על דכריה שהוא מיניה הו"ל יכיר דאכ נאמן לומר זה כני כתורת יכיר הן לירושה והן לפוסלו, אכל לחליצה דאינו ענין הנוגע לגוף הכן ואומר יש לי כנים מאמן אינו אלא משום מגו דכידו לגרשה, כדאיתא ס׳ יש נוחלין אכל אינו כתורת יכיר כיון דאינו נוגע לכנו אלא לאשה אם זקוקה לחליצה או לא, והיכא דהוא עצמו אינו יודע דלא שייך כי׳ תורת מגו דאע"ג דקושמא קאמר שמאמין לדכריה כיון דאין זה כתורת יכיר א"כ נאמנות שנותן לאחר לאו כלום הוא, אכל לירושה כל שסומך דעתו הו"ל תורת יכיר מאמן, וכמ"ש הכ"ש לענין לפוסלו לחלל, והרא"ש לטעמיה דס"ל דאכ אינו נאמן כתורת יכיר לומר זה כני ככורי אלא היכא דמוחזק ככנו לומר שהוא ככור, אכל אם אינו מוחזק ככנו אינו נאמן לומר שהוא כנו כתורת יכיר אלא כתורת מגו דאי כעי יהיכ ליה כל נכסיו וכן הוא דעת התוס׳ והרשכ"ס, הוכא אצלינו כספר קצה"ח סי׳ רע"ז סק"א ע"ש, וכיון דהרל ספק שמא זינתה עס אחרים, א"כ תו ליתא כתורת יכיר ומשום מגו נמי ליכא כיון דהוא עצמו אינו יודע וכמ"ש, ומש"ה קשיא לי׳ להרא"ש מ"ש ליורשו או לחליצה, והרמב"ם דס"ל דאפי׳ אינו מוחזק ככנו נאמן כתור׳ יכיר לומר שהוא כנו וכמכואר כש"ע ח"מ סי׳ רע"ז ע"ש, מש"ה לירושה הוי בנו כיון שהוא סומך דעתו עליו ומאמין לדבריו, ולדידיה דומה לאמת למיניה הוא הו"ל תורת יכיר, אבל ליבום כיון דאינו נוגע לבנו לית בי׳ תורת יכיר, ומשום מגו דבידו לגרשה ליכא כיון שהוא עצמו אינו יודע וכמ"ש ומ"ש הרא"ש ואי משום שהאב נאמן על בנו כר׳ יהודא א"כ לחליצה נמי, אינו מכוון לשיכותו, דלא אמרינן יכיר אלא בידוע שהוא בנו, וא"כ אפי לר' יהודא אינו נאמן וצ"ע:

וניחא בזה דברי הר"ר יוסף הלוי דאינו מודה היינו שאומר אינו יודע שמא הפקירה עצמה לאחרים, וכי מודה היינו שמאמין לדבריה הו"ל תורת יכיר, ובתורת יכיר נאמן להכשירו כמו שנאמן לפוסלו וכמ"ש הנ"י ס"ס אלמנה דאס הארוס מוען מיניה והיא מכחישתו די"א דהו"ל ספק ממזר דהו"ל ברי וברי. וי"א שאס היה מוען שלא זזה ידה מתוך ידו שהוא נאמן להכשירו, דה1ך שהאמינו התורה לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו, דאית לאמו חזקה דכשרות כו', וכתב הרימב"א שהוא מעמא דמסתבר עכ"ל, וכיון דנאמן להכשירו בתורת יכיר, א"כ כי היכי מאמן לפוסלו בתורת יכיר היכא שסומך דעתו על אחר וכמ"ש הב"ש א"כ מכ"ש להכשירו ודוק, וניחא בזה מה דקשיא להו לראשונים בהא דאמרו שם הני מילי לכתחלה והא כדיעבד דמי, דתינח באשה עצמה הו"ל כדיעבד אבל לולד הו"ל לכתחלה דאשה שכבר נתארסה לזה הו"ל דיעבד. ורש"י כתב דעובר כיון דפסלית לי׳ לקהל הו"ל דיעבד ובשימה מקובצת כתב שימה אחרת דאין ה"נ דלא מהני הך מעמא דהלכה כר"ג בדיעבד אלא לאשה אבל לא לולדה ע"ש:

ולפמ"ש נראה דהנך תרי מעמי שאמרו חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, דלפי מ"ש הך מעמא דקא מודה אינו אלא בתורת נאמנות וסמיכת דעת על האשה שהוא מיניה ונאמן בתורת יכיר, אבל הארוס אינו יודע בבירור, דכשם שהפקירה לזה כן הפקירה לאחרים. ואינו אלא משום שמאמין לדבריה, והיינו דקא מודה לה ומאמין לה, וכל שמאמין נאמן הוא בתורת יכיר יכירנו לאחרים, כיון שהוא סומך דעתו על זה שאומר ובתורת יכיר נאמן להכשיר הולד כשם שנאמן לפוסלו בתורת יכיר וכמ"ש, אלא דהך מעמא דיכיר לא מהני אלא לולד אבל לאשה דלית בה תורת יכיר וארוס בעצמו אינו יודע אם מיניה דאסשר הסקירה עצמה לאחר. ולזה קאמר לגבי אשה ועוד הא אמר רב יהודא הלכה כר"ג, והא דיעבד דאשה ודאי כדיעבד וא"כ הנך תרי שעמי צריכי אהדדי להכשיר בין לאשה בין לולדה ודוק, ויתיישב בזה קושיית תוס׳ פ׳ איזהו נשך דף ע׳ ד"ה אתא מארי׳ ע"ש שהקשו בהא דפריך בש"ס ,ובהא כי לא מודה מכשיר ר"ג והא הו"ל רוב פסולים כו׳. ומשני הא נמי כדיעבד, ומאי פריך נימא דהך ועוד הלכה כר"ג אכועמא קמא קא סמיך דהא מודה, דכה"ג אמרינן בש"ס בס׳ איזהו נשך חדא דקא יהיב סימנין ועוד הא לא אמיד דהך כועמא לא אמיד לא מהני כלום אלא בצירוף שעמא קמא דקא יהיב סימנין והך שעמא עיקר ע"ש, ולפמ"ש ניחא דהא כיון דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה כו', ומשמע בין לולד בין לאשה והך שעמא דקא מודה לא מהני כלל לאשה וכמ"ש, דאי אפשר לידע בבירור דאסשר הפקירה עצמה ג"כ לאחר ולא מהני הך שעמא אלא לולדה בתורת יכיר, אבל להכשיר את האשה לא מהני יכיר, וכיון דאין הארוס יכול לידע בבירור א"כ צריכין להכשירא דאשה משום דר"ג, ומש"ה פריך והא אמר כו׳ את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ומשני הא כדיעבד דמי ודוק. והא דכתב הרמב"ם פש"ו מאיסורי ביאה [הל׳ י"ב] ז"ל או שאמרה לס׳ הממזר נבעלתי או לס׳ הנתין אפי׳ אותו פ׳ מודה ההוא ממנו הרי זה הילוד הפק כשם שזיכתה עם זה כך זינתה עם אחר ע"ש, אפשר דמיירי שאינו מאמין לדברי/ ואיפא למידק לפי מ"ש הב"ש דבתורת הכרה מהני היכא דמאמין אפי׳ לא נודע לו בעצמו, ולפי מ"ש ה"ה לירושה. ובש"ה פי"נ דף קל"ז דפריך לרבנן יכיר למה לי ומשני בצריך הכירא, ופריך ותיפוק לי׳ מגו דאי בעי יהיב לי׳ כולי נכסיה ע"ש בפי׳ רשב"ס, ולפי מ"ש משכחת לה שפיר בצריך הכירא אלא שהאב בעצמו אינו יודע רק שסומך דעתו ומאמין לאשתו או לאחר והו"ל יכיר ומשום מגו ליכא כיון דהוא גופיה אינו יודע ליכא מגו וכמ"ש וכעת צ"ע, ואפשר דלדידי׳ דקיי"ל כר׳ יהודא דאב נאמן על בנו אפי׳ נגד חזקה והו"ל בע"ד נמי לזה לומר שסומך דעתו על אחר וכמו בע"ד שנאמן בכך שסומך דעתו על זה אבל לרבנן כיון דאינו נאמן נגד חזקה שאס אינו מוחזק בבכור אינו נאמן להחזיקו בבכור אלא בצריך היכרא מאמן אינו אלא משום דליכא חזקה להכחישו, א"כ כיון דאינו נאמן אפי׳ נגד חזקה ה"ה דאינו כמו בע"ד לומר שסומך דעתו על אחר, דסמיכת דעת אינו אלא לבעל דין, שהוא עצמו הנאמן עליו, ואכתי צ"ע: