משתמש:Roxette5/ריטב"א על עירובין/דפים ב עד ה

דף ב עמוד א

מבוי שהיא גבוה מעשרי' אמה כו':    פירש"י ז"ל שהניחו את הקור' למעל' מעשרי' אמה ועל כרחין יש לפרש דבמבוי שהכשירו בקורה מיירי: ולפיכך ימעט דלמאן דאמר דקורה משום הכירא וליכא היכירא: ולמאן דאמר קורה משום פתח לא מצינו פתח גבוה משיעור זה דמבוי שהכשירו בלחי אין צריך למעט דבין למאן דאמר לחי משום היכירא בין למאן דאמר משום מחיצה תו לית לן למיחש לגובה. והא דקתני ימעט פירש"י ז"ל ישפיל ונראין דברים דלאו דווק' נקטה דהא ודאי ה"ה דסגי ליה שיגבי' את הקרקע וכדמוכח בתלמודא בהדיא כדאמרינן כמה ממעטו. ולישנא דימעט נמי הכי משמע שימעט את החלל בין שישפיל את הקורה בין שיגביה קרקע המבוי. ובירושלמי מפורש כן:

ורבינו ז"ל נקט חדא מינייהו ובתלמודא אמרינן בהדיא שאם היתה קורה למטה מעשר' אינו כלום עד שיגביהנה או שיהא חוקק במבוי להשלימו לעשרה. וא"ת ומאי שנא דגבי סוכה קתני ושאינו גבוה עשרה טפחים פסולה והכא לא תני לה כדקתני דינא דגובהה. ויש לומר דגובה איצטריך למיתני הכא משום דלא הוה יליף מהתם כדאיתא בתלמודא דלא דמי להדדי אבל לגבי שיעורא דלמטה שוים הם בטעם הלכך לא צריך למיהדר ולמתנייה הכא:

והרחב מעשרים אמה ימעט:    פירוש הא ודאי אתיא אפי' למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לי' תנא תקנת' אלא בצ"פ ואלו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצ"פ דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אלא ודאי כדאמרן. וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה: ובברייתא קתני דפליג רבי יהודא שאינו צריך למעט עד עשרי' אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאית' בתלמודא ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתני לה תנאי דידי' בברייתא. וק"ל היכי קאי תנא מבוי שהיא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי. וי"ל דמשום דפתח בהאי דהאי פלוגתא דר' יהודא ורבנן במס' סוכה פתח ביה נמי הכא:

גמרא:

מ"ש גבי סוכה דתני פסולה ומ"ש גבי מבוי דתני תקנתא:    פי' דאתרווייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא. ופי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שכתובה. י"ל דהכי קאמר פסולה ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא: ואשכח בתלמודא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול. ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות:

סוכה דאורייתא תני פסולה:    פירש"י ז"ל סוכ' שכבר נודעו דינים שייך למיתני ביה פסול מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיני' ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא. והקשו בתוספת דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה שהיה בכלל שאלתו וכדפי' וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנת' לכך פי' ר"י ז"ל סוכ' דאוריית' והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אלו תני תקנתא הוה טעות דבדיעבד כשרה. ואתי לידי אסורא דאורייתא. אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר לי' לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה. ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא. יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבתה ולחזור ולהדליקה כדפרש"י בדוכתה.

איבעית אימא דאורייתא נמי תקנתא:    פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייס דטעי לאכשורי בדיעבד: מיהו סוכה דנפישא מילתא: פירש דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם דהא איירי בגובהה דבעי למימר ישפיל וכשאינה גבוה דבעו למיחש יגביה ובשחמת' מרובה מצילתה דבעי למיתנ' ירבה בסכך הילכך אי אתי למתני תקנתא צריך לאורוכא טובא אבל הכא לא נפישא מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרווייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט ומ"ה פסק ותני תקנתא:

אמר רב יהודא אמר רב חכמי' לא למדוה אלא מפתחו של היכל כו':    פי' דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח ומ"ה נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא ושניהם מקרא א' דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פי' גבי משכן כתב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמי' כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנור' ומזבח הזהב. ודכ"ע היכל שבבית עולמים במקום אהל מועד זה וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם בכלל ההיכל רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד פי' לענין מנורה ושלחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפ"ק דזבחים. הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב וא"ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי ויש לומר שלא באו חכמים ללמוד מכאן דווקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר' יהודא ומשום דרבנן איירי במתני' מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדי' ונקט טעמא דידהו ר' יהוד' סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אהל מועד. ולפי' יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אי' לן למשקל ולא נתפיש בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי:

היינו טעמא דר' יהודא דכתיב אל פתח אולם הבית כו' לקמן הוא מפורש והא כי כתב כאן במשכן כתב פי' כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו כי היה גבוה ל' כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים: ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד וקושיין משום רבי יהודא ואלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתב בהדיא פתח ההיכל כדכתיב לעיל ואע"ג דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודא למילף מדכתיב פתח אולם הבית:

מאדוני אבי זקני הגאון מהו"רר שעפטל זצ"ל תוספ' ד"ה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו' וקאמרי רבנן וכו': נ"ל דהוצרכ' לזה שלא יטעה הטועה שרבנן פליגי על צירוף פסוק לעשות פסוק א' וכענין זה מצינו גם גבי ונתן הכסף וקם לו לכן כתבו דה"פ אי כתב פתח אול' פי' אי הוי ב' פסוקי' דהיינו אי כתב פתח אולם ופתח בית הוי מצרפינין כדקאמרת וזהו שכתבו שלא היה כתב בשום מקום אולם בית רק פתח בית וק"ל ואפי"ה הוי מצרפינין יחדיו ולא אמרתי הבית פתוח לאולם מכח שכתב בפ' פתח סמוך לאולם אבל עכשיו כשכתב אולם בית ופתח בית וע"י זה לא נוכל לומר לאולם.

אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן:    פ' וכיון דכן כי הדדי נינהו. ומאי דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד במשכן הרי הוא כאלו נכתב מקדש על פתח ההיכל שהי' בו וכיון דאולם לר' יהודא מכלל ההיכל שהוא שפיר יליף מהאי קרא:

מאבי זקיני הגאון הנ"ל אשכחן משכן דאקרי מקדש וכו' דעיקר דרשא אינה אלא על מקדש וכו' כתב רש"ל א"כ מניין ללמוד אבק שעל רגליו. וקצת מפרשים פירשו עליו: ולי נראה דאין מקום לתמיהתו מאחר שע"כ גם ומקדשי תיראו לאו כפשוטה הוא יכול ממקדש אתה ירא וכו' ת"ל שבתות ממי שצוה על השבת וכו': והנה מובן פסוק של מקדשי תיראו ממי שהזהי' על המקדש הוא הק"בה וכשקאי על הק"בה אין סברא לחלק בין מקדש למשכן מכח השראת שכינה היה במקדש וק"ל:

דאי לא תימא הכי הא דאמר שמואל כו':    ואם תאמר מה היה צריך לדברי שמואל בכאן דהא בסמוך מביא ראי' דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן. ויש לומר מפני שמצינו מקומות דלא ילפי מהדדי דהא בפ"ב דשבועות בעינן רבוייא דקרא למקדש וכן בפ"ק דחולין וכן במס' סוטה בפ' המביא מרבינן בית העולמי' מייתורא דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן הלכך איצטריך לומר כאן דהא דרב דהכא לדשמואל דמיא דמיירי בהאי קרא גופיה מטעמא דילפינן מהדדי מקדש ממשכן. למימרא דכל דבר שאינו תלוי בקדושת הבית כגון הא דהכא וההיא דשמואל שפיר ילפי מהדדי. והא דטרחינן לאתויי הכא אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן לא הוה צריך לן דמסתיין כיון דמקדש איקרי משכן אלא כיון דקושטא הוא בעינן לברורה:

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנ' ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול:    פי' לאו דדרשי' פתח כמו פתוח דא"כ יהא זה הפך מימר' דרב דיליף לעיל מפתח ממש אלא כך ר"ל שאינו נקרא פתח בדווקא אלא בזמן שהוא פתוח. והקשו בתוספ' ולמה לי לפוסלה מהאי קרא תיפוק לי שאם שחטן קודם פתיח' דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במס' תמיד בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח וקיימ' לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנ' העול' עולה ראשונה:

וי"ל דההיא למצוה לכתחילה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה והא דתניא בתוספת דפסח שני כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין י"ל דהתם כשהקטירו הקריב קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט דכולי קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב. והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפילו משום ששחט הפסח לאחר שחיטת בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב העולה עליה השלם כל הקרבנות כולן:

ההוא מדרבנן הוא דנפסל. אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחילה להקריבו קודם תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונפסל בלינה א"נ כמ"ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגת' היא בפ' המזבח מקדש ועי"ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחילה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו'. אי נמי שפתח דלתו' ושחט את התמיד ואח"כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו כל זה שטת התוספת:

דף ב עמוד ב

ובין לרבנן ובין לר' יהוד' נילף מפת' שער החצר דכת' אורך החצר כו':    פי' רש"י ז"ל דלא פרכינן מגובהה שלא נכשיר אלא עד עשר בפתח החצר דהא אמאי כיון דאשכחן פתח היכל או אולם שהוא גדול אין לתפוס אלא הגדול כי בזו שהוא תקנ' חכמים תפסת מרובה תפס': תדע שר' יהודא שביק היכל ונקיט פתח אול' דנפיש ורבנן לא פליגי עלי' אלא משום דלא אשכחן דאקרי פתח אלא מפותיא פרכינן דנכשיר עד עשרים רחב דהא פתח החצר הכי הוא כי רחב החצר י' אמה דל ט"ו דקלעים מהאי גיסא וט"ו מאידך גיסא פשו להו עשרים: ופרקי' דכי כת' ט"ו קלעים לכתף בגובהה הוא דכת' שכל הקלעים היו גבוהים ט"ו אמה ואלו לפותיא לא יהא שיעורא ואולי היו קלעים ארוכים ולא פש לפתחא אלא עד עשר או פחות ופרכינן דהא גובהה קומה אמות כו' ופרקי' דההוא משפת מזבח ולמעלה שהיה המזבח גבוה י' אמות והקלעים גבוהים ה' אמות יותר שלא יראה הכהן כשעובד והא דפרי' מינה אף לר' יהודא משום דקס"ד דר' יהודא לא פליג בסיפא וכדפרכי' בסמוך מדתנן והרחב מעש' ובדין הוא דהכא מצי לשנויי לר' יהודא כדלקמן דר' יהודא פליג בבריית' וס"ל דעד עשרים כשר אלא דניח' ליה לשנויי אפילו לדעת המקשה ולתרץ לרבנן ור' יהודא בחדא גוונא והדר אקשי לר' יהודא לחודיה ור' יהודא מפתחו של אולם גמר והתנן כו' ואליבא דר' יוסי בזבחים כי גבהו של מזבח החיצון עשר אמות ור' יהודא סביר ליה התם דמזבח גבו' עשר אמו' ותירץ כפירוקא קמא. זו גיר' רש"י ז"ל ופירושו. והקשה ר"ת ז"ל דהשתא בדין גובה מבוי איירינן והיכי פרכי' סתם מפותיא אפסקא דלקמן גבי והרחב מעשר הוה לן לאתויי אי נמי דננקיט הכא סיפא ונימא והא קתני והרחב מעשר וכדנקטי' לה בסמוך ועוד היאך אפשר להקשות מפותיא משער החצר דהתם צורת פתח הוה ותנן ואם יש לה צורת פתח אינו צריך למעט. ועוד היאך אפשר לגרס ולומר דט"ו אמה קלעים בגובהה איירי דהא גופא קראי מוכחי דבפותיא יהיב שיעורא דמיירי ברחב החצר ומפרכס אותה בקלעים כדכתיב ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה וט"ו אמה לכתף כו' ולכתף השני כו'. לפי פר"ת ז"ל דפרכי' מגובהה כי אע"ג דאיכא פתח ההיכל לאולם דנפישי לית לן בה מיניהו כי הפתח ההוא משונה הוה בלא גפופי ובחדוש נק' פתח ואין למדין ממנה ואע"פ שאין אנו למדין אלא מהיכל ואולם דהוו להו גפופי ומשום דמשכן איקרי מקדש:

מ"מ אני אומר לך כי כמו שקרא הכתוב לפתח משכן פתח אף ע"פ שהוא משונה בלא גפופי כך היכל ואולם שהם במקומו במקדש נקראת פתח בשינוי דכיון שהיו גביהם כ"כ לא יהיה מן הדין שיהוא נקראים פתח. ואין לנו ללמוד אלא מפתח החצר שנקרא פתח כדרכו שהיה לו גפופי והתם לא היה גבוה אלא ה' אמות ופרקי' קלעים ט"ו אמה בגובהה י' הוא ול"ג כי כתיב ט"ו כו' דהכי פרקי כי בחצר עמוד היה בו גובה ט"ו אמה ופרכי' והא קומה חמש אמה כו' ופרקי' דההוא משפת קלעים ולמעלה כי לשאר הרוחות היו הקלעים גבוהים ט"ו אמה ולרוח מזרח היו הקלעים גבוהים עוד חמשים אמה ומשלימי' לעשרים ונמצא גובה הפתח עשרים ע"כ שטת ר"ת ז"ל ואינה מחוורת דא"כ היכי משני פתח שער איקרי דכיון דנמוך הוא חמש אמות ונקרא פתח שער כ"ש דקשיא טפי דלישנא דפתח שער משמע יותר גדול מפתח סתם חדא שהוא מוחק הגרסא דכולהו נסחי גרסי' כי כתיב קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא דכתב ועוד דכיון דלהדיא ילפינן לעיל מפתחו של היכל או של אולם היכי סתר ליה הכא להדיא בדלא מפרש האי טעמא דאמרינן השתא שאני התם שהוא פתח משונה. ועוד דמאי דקאמר שאין ללמד מפתח אהל מועד שהיה משונה זהו לר' יהודא דלא אשכחן בהדיא פתח אולם אבל לרבנן בכמה מקומו' פתח ההיכל ולא דחי להו לכולהו משום שינוי פתח אהל מועד ומ"ש למעלה ושניהם לא למדוה אלא מפתח אהל מועד משום ר' יהודה נצרכה שהי' סובר דילפי' משם פתח אולם ואמרו חכמי' שאין למדין משם אלא לפתח היכל ולאו משום דצריכי רבנן לההוא קרא. ועוד א"כ כי תריץ במסקנא דגובהה עשרי' הוה כקלעים לרבנן הוא שתירוץ אבל לר' יהוד' מה יתרץ דאנן בין לר' יהוד' בין לרבנן פרכי' והנכון כגיר' רש"י ז"ל ופירושו דמגובהה פרכי' ודקאמרת דהא חצר צ"פ הוא ולפיכך נכשר ברחב עשרי'. הא לא קשי' דאנן לרב מקשי' ורב סובר כי צורת פתח אינו מועיל כלו' כדאי' לקמן. ודקאמרת דהשתא בגובהה איירי כן הוא מ"מ אנן אדרב פרכי' דקאמר דילפי' מפתחו של היכל ואולם ומשמע ודאי דבין בגובה ובין ברוחב קאמר ור' יהודא יליף גובה מאול' ויליף רחב מהיכל ומשו' הכי רבי' סתם דבין לרבנן ובין לר' יהודא אדילפי רחב מן ההיכל לילפי משער החצר. דאם איתא דדינא דמבוי בשם פתח תלוי כפתחו של היכל ואולם בין לרבנן בין לר' יהודא תקשי סיפא דרחב מבוי ועוד משו' דבעינן למקשי על הרחב בק"ו דגוב' כדבעי' למימר בסמוך. ומאי קאמר דקראי להדי' מוכחי דמיירי בפותיא אין במקראו' הכרח. אדרבה המקראו' שבפרשת ויקהל שהביאו בכאן בשמעתין מוכיחין יותר כי בגוב' הם מדברי' וזה כי לדברי הכל אותם כתובי' הם משוני' כי הוא מונה לרוח מזרח מ"ה קלעים שם כתי' ולכתף השני' מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעי' הרי ל'. וכבר אמר כי ט"ו אמה קלעי' לכתף ופסוקי אלו ודאי צרי' תירוץ אליבא דכולהו:

ועוד אנו צריכין ליישב כי המסך היה לפתח החצר ואמר הכתוב עליו כי רחבו ה' אמות וקומתו עשרי' וא"כ היאך היה נתון לכ"ע. ועוד צריך ליישב מה שנכתב במסך בפרש' ויקהל וקומה כרוחב חמש אמות מה רוצה לומר אבל זהו יישוב המקראו' לפי דעתי כי בתחלה היינו סבורים כי הקלעי' מדברים מרחב החצר ונצטרך לומר שכן אומר הכתוב קלעי' ט"ו אמה לכתף וכן לכתף השני בענין שיהו מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעים לכל צד ובא להשמיענו כי הקלעים הם גפופי השער מכאן ומכאן:

והריוח שבנתים הוא שער החצר והוא רחב עשרים והיינו סבורים עכשיו לדעת המקש' כי גובהם חמש אמו' כדפרכינן בסמוך להדיא נמצא המסך נתון ארכו שהוא עשרים לרחב החצר שהוא עשרים וגובהה שהוא חמש אמות לגובה החצר שהיא קומה חמש מאורע וזהו שנאמר במקרא האחר וקומה ברוחב חמש אמות שלא נפרסהו שם דרך קומתו כמנהג מסך אלא שנפרסהו לרחב החצר שנעשה מן הרחב שלו קומה כשהוא בשאר החצר. וכי הדר פרקי' דכי כתיב חמש עשרה אמה קלעים בגבהו הוא דכתיב ולא בא לתת מנין לרחב כי הקלעים היו רחבים מ"ה אמה:

ט"ו לכתף האחד וכן לכתף הב' ט"ו ואח"כ נטול ט"ו קלעים מרובעות שגבוהי' ג"כ ט"ו אמה חציים מכאן וחציים מכאן שנמצא שיש לכל רוח כ"ב וחצי' ובין כולם הם מ"ה ונשאר בנתיים ה' אמות לשער החצר והמסך פרנס שם לארכו רחבו כרחב הפתח וארכו כרחב הפתח ונשארו מן המסך עוד ה' אמות למעלה עודפות וכן ה' על ה' ועליהם אמר וקומה כרוחב ה' אמות כלומר שעודפין על הקלעים וכך יישוב המקרא ט"ו אמה קלעי' רחב לרחב החצר וכן לכתף השני ועוד מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעים כרחב וכגובה. ופרכי' והא וקומה ה' אמות כתי' ופרקי' דההיא משפת קלעים ולמעלה. כי שאר הקלעים היו של עשר גובה: והט"ו הסמוכין לפתח היו גבוהין יותר ה' אמות כי היה גבהם ט"ו כדאמרן: ולגרש"י ז"ל שגורס משפת מזבח ולמעלה יהיו כל הקלעים ט"ו אמות וכולם היו מרובעות ויהיו עודפים הקלעים על המזבח ה' אמות כדפרש"י ז"ל כנ"ל: פירוש שמועה זו כפי גירסת הספרים וגירסת רש"י ז"ל ודרך שיטתו. והקשה ריב"א ז"ל בין לפירש"י בין לפר"ת מה הוצרך הספר לומר מה להלן חמש ברחב עשרים אף כאן חמש ברחב עשרים דהאנן לא פרכי' אלא או מפותי' או מגובהה. ותירץ דבכל דכן קאמר כי לשם שהיה רחב עשרי' נתנו חמש אמות קומה וא"כ בכאן שהכשרנו ב' אמות קומה היאך לא נכשיר אלא עשר רוחב ולדעת ר"ת ז"ל כגון שלא נתנו שם לרחב עשרים אלא ה' קומה כ"ש בכאן לרחב עשר שלא נתן אלא חמש בלבד קומה.

פתח אולם הבית לא מצי' מקרא זה בשום מקום:    ומפ' ז"ל כי מצי' והנה פתח היכל יי' בעשרים וחמש' איש בין האולם ולמזבח וא"כ להיכל קורא אולם שהרי אומר שהיו עומדי' בין האולם ולמזבח. ואי פתח היכל ממש הרי אינם עומדים אלא בין האולם וההיכל אלא ודאי כדאמרן: ודרך התלמוד הוא שעושה פסוק א' מעצמו כדאמרי' לקמן בפרק הדר בצר אל יורה והק' בתוספו' דכיון דלכ"ע אסיקנא השתא דקדושת היכל לחוד וקדוש' אולם לחוד היאך יקרא הכתו' פתח היכל לפתח האולם. ועוד מאי מקשה ליה אי כתיב פתח אולם כדקאמרת השתא דכתיב פתח אולם הבית כו'. אדרבא כפי מה שאומר רבי' ז"ל פתח אולם הוא דכת' כדכתב פתח היכל יי' דלא כתיב פתח אולם היכל הבית. ולפי' פר"י ז"ל כי מצינו בהרבה מקומות שאומר פתח הבית ומצינו מקומות אחרים אולם הבית ולמדנו כי זה הבית אינו היכל דההוא היכל קרי ליה בכל דוכת' אלא לאולם קורא בית וכיון שכן כשאומר פתח הבית היינו פתח האולם והיינו דאמרי' דכתב פתח האולם שהוא הבית והוי כההיא דאמרינן שנ' ונתן הכסף וקם לו ועל זה השיבו דאלו כתיב בשום מקום פתח אולם בהדיא כדקאמרת אבל השתא שלא מצאת בשום מקום כן אלא שאתה תופס מפתח הבית ותצרף אותו עם אולם הבית ואתה עושה ממנו פתח אולם הבית בית הפתוח לאולם קאמר כי כשאומר אולם הבית ר"ל אול' של הבית דלהיכל קורא בית ועושה האולם סניפין לו ובבית שער שלו מפני שההיכל פתוח אליו וכי כת' פתח הבית היינו פתח ההיכל. וא"ת ומה נעשה במקרא שהביא רשב"א ז"ל י"ל כי המקר' אומר שהיו עומדי' פתח היכל יי' בין האול' ומזבח הזהב שבתוך ההיכל א"נ נ"ל כי האול' עצמו נקר' פתח ההיכל דלפני' מפני שהוא בית שער שלו שההיכל פתוח לו כדאמרי' הכא:

תוס' ד"ה דף ב' ע"ב:    בין לרבנן ובין לר' יהודה לילפי מפתח שער החצר וכו'. ומשני פתח שער החצר איקרי וכו' נראה לי שהוצרכו להביא האי ומשני ולא חידשו בזה ואפשר דקשה להם למה לא תירץ מיד על קושיא שפריך בין לר' יהודה לילפי וכו' משני דפליג בברייתא באמת וסובר דרוחב ך'. ולכן האריכו מאחר שהקשו לקמן ד"ה אמר אביי וכו' עד י"ג אמה ושליש ובספר זה מתרץ זהו אליבא דרב וליה לא ס"ל. ולכן תחילה הקשה בלי פי' רב על גוף המשנה לא רצה לתרץ דס"ל עד ך' א"צ למעט כי סובר דווקא עד י"ג משא"כ אח"כ מפלפל ור' יהודה מפתחו של אולם זהו אליבא דרב ומשני פליג בברייתא. ך' שרי ולכן הביאו ת"ק ומשני שער חצר איקרי והוא בעצמו סובר דאין למעט. מאבי זקני הגאון זצ"ל:

תוספ' ד"ה ואבע"א כי כתיב ט"ו אמות בגובהה וכו' ועוד דלא קשה מידי דאליבא דרב קיימינ'. וקש' לי למה זה מה פריך המקשה ור' יהודה מפתחו של אולם גמר ולא פליג דלמא רב תני באמת במתניתין שר"י פליג מאי דאמרינן שרחב מי' צריך למעט והוא נגד המשנה דלפנינו: וי"ל דעכ"פ מקשה ברייתא שפליג ר"י ובזה קשה לו מה חידוש ברייתא יותר מה שנאמר במשנה בהדי' ואין להקשות לפי זה כשיודע המקשן הברייתא א"כ מה מקשה בפשיטא ולא פליג ר' יהודא מכח שפליג בברייתא די"ל דמקשן הקשה מיד ולמה לא פליג במתניתין וק"ל. א"נ רב שאמר צריך למעט מכח שמצינו שצ"ה מן הצד: לאו כלום היא כצ"ה משער. מאבי זקני זצ"ל הנ"ל:

אמר אביי פליג בברייתא:    פי' ולעולם יהא מכשיר רחב עשרים כפתחו של אולם וכדתניא כו'. וא"ת והא אמרי' לקמן שלא הכשיר אלא עד י"ג אמה ושליש כפסי ביראות. וי"ל דאביי לית ליה הכי סברא דרב דהתם דהא איפריך קל וחומר דידיה. אי נמי דאביי גופיה אית ליה ההיא סברא דרב אחי והכי לרב קא מתרץ דר' לית לי' דרב אחי:

פליג בגובה וה"ה לרחבה:    פי' דכיון דידיע' דטעמא דידיה בגובה משום דיליף מפתחו של אולם ממילא ידעינן דפליגי ברחבה ולא מצטרכין למתנייה אלא דתנא ברא אורחיה לפרושי מאי דסתים לן תנא במתניתין.

ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה:    וא"ת כיון דנקט חמשים ארבעים למה לי. י"ל לאשמועינן דדווקא נקט חמשים ולא בגוזמא כדאמרי' גבי בר קפרא ובתו' תירצו דנקט ארבעים וחמשים כדאמרי אינשי וכדפרכינן בריש פ' מפנין. ומשום דהכא מיירי על דברי אמור' לא טרחי' למפרך ולתרוצי הבא כדעבדי' התם. ועוד י"ל דה"ק עד ארבעים כפתחו של אולם או אפי' חמשים כפתחו מלכים ולאפוקי ממאי דאמרי' רבנן עד עשרי' אמה. וה"ק להו לא אמריתו אלא עשרים הא ודאי יש לכם להכשיר יותר דאי לא בעותו למיגמר מפתחו מלכים הכשירו בארבעי' כפתחו של אולם ואי בעותו למגמר מפתחו מלכי' הכשירו אפי' חמשים אמה או יותר כנ"ל. ובהא מתפרשא לי מאי דאמרי' בסמוך הא מתנייתא אטעותיה לרב דרב לא טעה לגמרי בדבריו למימרא דר' יהודה לא יליף כלל מפתחו של אולם דודאי יליף מינה קצת למפלג אדרבנן אלא היינו טעותיה דתלי בהא כולי' טעמא דר' יהודה וקסבר דמהת' בלחוד גמר ולא יכשיר אלא עד ארבעי' בלבד. ותני בר קפרא פי' במקום דקתני האי תנא לר' יהודה עד ארבעים וחמשים תני בר קפר' במתנית' דידיה לר' יהודה עד מאה אמה וכדפרש"י ז"ל:

אלא מעתה לא תהני לי' צ"פ וכו' הקשו בתוס' אמאי נקט האי לישנא ולא נקט אלא מעתה תבעי צ"פ כדנקיט באידך ותירצו דלא מצי למימר הכי דבהיכל דאית ליה דלתות לצניעותא בעי צ"פ שלא יהא כפרוץ למעלה. אבל כל היכא דליכא דלתות לא בעי צ"פ ונכון הוא. ונראה לומר כי לעולם דרך התלמוד הוא לתפוס הלשון הנופל כפי המשנה או הברייתא שרוצה להקשות ממנה. הלכך גבי דלתות דתנינן בהדיא דמבוי לא בעי דלתות נקטי' בקושיין ונבעי דלתות כהיכל אלמא תנן דלא בעי דלתו' והכא דאשכחן מתני' דמהני צורת פתח נקטי' האי לישנא אלא מעתה לא תהני צ"פ והיכי תנן דמהני והיינו דפרכי' גבי אמלתרא בהאי לישנא גופיה מהאי טעמא דפי' רש"י:

דף ג עמוד א

ומלתראו' של מילה:    פרש"י ז"ל מעץ של עפצים. והקשו בתו' דהא אמר לקמן מאי אמלתרא פסקא דארזא. ותירצו כי אולי אילן של עפצים מין ארז דהא עשרה מיני ארזים הם ואין צריך לכל זה. דמאי דאמרי' לקמן מאי אמלתרא. ולא קאי אהיכל הילכך אלא אמלתרא כמבוי וכדמוכח ממ"ד הכי וכן פי' הראב"ד ז"ל. הא דאמרי' כי תניא ההיא באולם תניא לא נקט בלישנ' בדוקא. לשון דילמא דהא ודאי גבי אולם תניא וה"ה הא דאהדר ליה ודילמא תבני' היכל כתבנית אולם לאו דווקא אלא הכי גמירי לה ותדע דמשום דילמא לא הוה עבדינן תיובתא לרב אלא כדאמרן ודכוותא בתלמודא:

אמלתרא מתני' היא כלו' ואינה דרב דמקשי ליה מינה ומשום דדילמא ס"ד דמתני' משבשתא היא ולא מיתניא בי מדרשא אמרי' ומאן קתני לה ומהדרי' דחמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה ומעתה מתרצא היא ולהכי אמרי' ותהוי אמלתרא מתנית' ותקשי לרב והא דלא פרקי' דרב תנא הוא ופליג משום דלא משנינן הבי אלא היכא דלא אפשר וכ"ש הכא גבי אוקימת' בעלמא דעבד רב:

לרבנן קורה משום היכירא:    פי' לרבנן נמי משום היכיר' וה"ה לר' יהודא וכראוי אצריכות' דעבדי' בסמוך ולית ליה נמי לרב נחמן הא דאמרי' לעיל דר' יהודה מפתחי מלכי' גמר אלא סימנ' בעלמ' פי' שלא יטעה בין עשרים או שלשים או ארבעי'. ובודאי דלרב דסבר מפתחו של היכל גמר סביר' ליה דאמות מבוי באמה בת ששה טפחים דהכי הוו אמות בהיכל: אבל אי אמרי' סימנא בעלמא לא קפדי' בהא אם אין האמות שוות ויכילנא למימר כמ"ד דאמות מבוי באמה בת חמשה. וא"ת ואי טעמא דרבנן משום היכירא יכשירו יותר מעשרים כיון שהדפנות מגיעות לתוכה כדמכשרי' התם אליבא דרבה כשהדפנו' מגיעות לסכך. וי"ל דבקורה כיון שאינה רחבה אלא טפח. לא מהני כלום הגעת הכותלים.

דף ג' ע"א צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה וכו': וקשה לי למה לא מסיק וצריכא כסברת רבינ': אי אשמעינן בסוכה התם אמרי רבנן למעט שסוכה דאורייתא אבל מבוי דרבנן ה"א מודה לר"י ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר"י אבל התם מודה לרבנן. וי"ל דאפשר דקאמר צריכא לתרץ קושיא אחרת מ"ש כשדפנות מגיע לסכך אפילו יותר מך' יש היכר ובמבוי לא וע"י סבר' של הילוך וישיבה א"ש וק"ל. מאבי זקני הגאון זצ"ל הנ"ל:

סוכה נמי נימא קלוש:    וא"ת והאיך אפשר להכשי' בסוכה דהא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדאמרי' גבי סוכה שתח' האילן וגבי הדלה עליה את הגפן ויש לומר דהתם שהסכך פסול מעצמו. אבל הכא שאין פסול אלא מחמת גובה אין אומרי' כן אפילו אם היה זה למעלה מזה כל שכן כשהכל ביחד: והא אמרי' התם היתה גבוה למעלה מעשרים והוצין יוצאין בתוך עשרים אם צילתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה: וי"ל דהיינו מה דאהדרי' הכא אי קלשת ליה הויא חמתה מרובה מצילתה:

ומ"מ י"ל דלמ"ד בסוכ' כשרה הכי מתרץ לה. וי"ל דשאני התם דההוצין אין להם קיום בפני עצמן ובמה שלמעלה הוא קיומן ולפיכך אם אין צלתה מרוב' מחמתן בטלין לגבי מה שלמעל' מה שאין כן בזו כי העליון סומך על התחתון וזה נראה ברור. אבל בתוס' פירשו דהכא מיירי כשיש שיעור סכך שצילתו מרוב' מחמתו למטה מעשרי' אלא שהו' פרוש מעט ודק בענין שאלו ינטל שלמעל' יתנועע לכאן ולכאן או יטלנו הרוח ויהא חמת' מרוב' מצלתין והא דאמרי' מקצת סכך למעל' מכ' לאו מקצ' סכך כשר קאמר אלא מקצת הסכוך שנתן בה: ודאמרי' נמי אי קלשת לי' הויא לה חמתה מרובה מצילתה לאו למימר דלאלתר דקלשת לה הוי הכי אלא שעומד' להיות כן מהרה ויישן תחתי' בפסול וכל זה נ"ל דוחק גדול שלא לצורך:

סוכה של יחיד היא לא מדכר::    פרש"י ז"ל שמא יפול או ירקב סכך התחתון ולא מדכר: והקשו בתו' מי הזכיר כאן רקיבה או נפילה עד דננקוט הכא הכי סתמא ולא מדכרי לה ויפה הקשו ובידי יש לפרש לפי שטתינו דהכא מה שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה: ויש לחוש דאי מקליש מאליו מה שהוא למעלה שתהא כאן סוכה פסולה ומפני זה היינו אומר דליכא למימר הכא זיל תלוש דאדרבה אילו הוי הכי הרי היא פסולה ודפרכת דהשתא מיהת קיימ' היא וצלתה מרובה מחמתה ולשמא הקלוש למעלה לא ניחוש כי מיד מתקנה הא ודאי כיון דליחיד היא לא מדכר:

וא"ת ובר מהכי לימא ליה דלא דמי לפי שיטתינו דהכא גבי קורה שיעור יש לנו אלא שמחוסר קיום והרי יש דבר שמעמידה ונחשוב מה שלמעלה כאלו היה בנין עליו של אריחים ואלו גבי סוכה אין לנו למטה סכך כשר: ר"ל דכיון דפסול שלמטה אינו אלא מפני שחמתה מרובה מצילתה כדי יש בסכך של מעלה להכשיר זה כיון שהוא סכך כשר מעצמו והוא עומד ומתקיים על מה שלמטה דאפילו בסכך פסול אנו מכשירין כשחבטן. וגם כן שפיר יש לנו להכשיר בזה אפילו בלא חבטן אי לאו דאמרי' קליש. וא"ת ומאי שנא בסוכ' דעלמא דלא חיישינן דילמא קלשא ולא מדכר. י"ל כיון דהכא דבריעותא אנו באים להכשירה ולעשות ממה שהוא למעלה כאלו הוא למטה יש לנו לחוש לכל מאי דאפשר. וא"ת ולמאי דמפרשי' דמיירי כשמקצ' הכשר סכך למעלה מעשרים היכי הוה פרכי' הכא נמי זיל קלוש. י"ל דהשתא קס"ד דמקצת סכך קאמר. א"נ דאנן אדלקמן סמכי' דכי אמרה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אמרי' לה א"כ מבוי נמי וכדפרי' ואזיל והכין אורח' דתלמודא:

דף ג עמוד ב

חלל סוכה תנן או חלל מבוי תנן: ואפילו היתה כל הקור' וכל הסכך משפ' עשרים ולמעלה כשר: ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים. ובודאי דסוגיין כולה רהט' כמ"ד קורה משום היכירא או משום מחיצ' דאלו בפתחו של היכל כסבר' דרב פשי' דלא מפסיל דהא היכל בכללו היה עשרים אמה. והא דאמרי' תניא דמסייע לך כו' ה"פ דאע"ג דסבי' לן דהכל סימנא בעלמא מ"מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג"כ שיהא מניין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתי' לעיל:

הא קמ"ל דלמט' כלמעלה:    פי' ומתנית' ה"ק מניח את הקורה משפ' עשרי' אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר וכן למטה יניחנה עכ"פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש"י ז"ל: כמ"ד בארבעה טפחי' וא"ת והא סבירא ליה לאביי דמשך מבוי בד' אמו' י"ל דהכא משמע דרב נחמן רביה קאמר לה ולדידיה מתרצי' וד' טפחים דאמרי' פי' טפחים שוחקו' דאי מצומצמות ה"ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד' טפחי' וקי"ל דאין מבוי ניתר בלחי וקור' עד שיהא ארכו יותר על רחבו. תוספ' דף ג' ע"ב כמ"ד בארבע פי' ומשהו יותר כו' וצ"ע מה כוונתם שכתבו פי' זה פה. ולא סמכו על מה שכתבו לקמן בדף ה' ושם מקומו הוא ונ"ל כי תוספ' יראים מאחר בשאר מקומות מחזיקים ג' טפחי' ופה ד' טפחים ויטעה מאחר ששאר עניינים נמנים פה באמת. ולכן ד' טפחים הם ב' שלישי אמה ומזה יבין שסוכ' אמה הוא בת ו' טפחי' והוא אמר לעיל בת ה' טפחים. ולכן כתבו פי' זה דצריך משהו יותר מד' דאין הפתח פחות מד' וק"ל: א"ז הגאון זצ"ל הנ"ל.

אמת סוכה באמה בת ששה טפחי' למאי הלכת' לגובהה ולדופן עקומה:    פירוש דכיון שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה וביש מן הגג נכותל סכך פסול כד' אמות בת ה' פסולה ולא אמרי' דופן עקומה:

והא איכא משך סוכה בד' אמות אליבא דר' דהוי לקולא:    פי' דקס"ד דרב נחמן לכ"ע קאמר דתני' ר' אומר כו' ולר' כיון שיש בה ד' אמות על ד' אמות באמה בת ה' טפחי' מכשירין לה ופרקי' דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה כשמחזק' כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז' טפחים על ז' טפחים:

לקרחת הכרם באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכ"ע אסור לזרוע בנתי' עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבדת הכר' דהיינו ז' אמו' ושיהא בו עוד בנתים כשיעור ב' שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא ושיעור שדה לב"ה ד' אמות ולהכי סגי להו בי"ו אמה על י"ו אמה קראה ד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם וח' אמות באמצע לשיעור שתי שדות אבל ב"ש סברי דשיעור שדה ח' אמות ולהכי בעו כ"ד אמות י"ו לשתי שדות וד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכר' ומחול הכר' היינו כרם שחרב סביביו מכל הצד בין. הכר' לגדר ולהכי קרי לה מחול שהוא סביב סביב ודכ"ע בעי' שיניח סמוך לגדר ד' אמות וד' אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבדת הכרם ושיהא שיעור שדה ניר בין ד' אמות לד' אמות לב"ש ח' ולב"ה ד' אמות. וזהו שמניחין ד' אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד' אמות סמוך לגדר דדרסי בה רבים ולא חשיב שדה התם ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כר' גפנים ולפי' חמור יותר וצריך הרחקה יתירה דאילו בעושה וכרם לכתחילה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על י"ו דלכ"ע בהפוך שער משו' מראי' העין מותר לזרוע כל מה שתוכו בו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם ולב"ש אפילו כ"ח אמות כדאי' בבבא בתרא שלא חל עליו תורת כרם כלל ואפילו במחול הכרם לא אמר זה השיעור אלא כשיש שם גדר בין שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבוד' הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר כן שיעור שדה וכדאי' פ' כל גגות אלא א"כ הדפנות מתפשטים יותר מד' אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא שלם בערבוביא דגפנים על הזרעים וכל היכא שעושה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך כגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבדת הגפן יחידית דהיינו שיעור ב' טפחים לרבנן וג' טפחים לר' עקיבא והלכת' כר' עקיבא והא דאמרי' התם שנותן לגפן יחידית ו' טפחים כדי עבדת הגפן לרבנן היה אומר מורי הרב נר"ו דלאו גפן יחידית דווקא דהא ודאי אפי' היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם ב' מכאן וב' מכאן ואחת יוצא זנב אין לו שום עבדה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה והאי דאמרי' עבדת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבדת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי' יש גדר בנתי' דליכ' ערבובי' ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם או' רבנן שמשערין אותה באמה בת ו' טפחים להחמיר:

והא איכא רצופין בד' אמות דלקולא:    פי' לר' שמעון אם אנו משערין באמה בת ו' טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד' אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע כו' ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי וק"ל דמ"מ אפילו רבנן מודו שאם הגפנים מועטי' כענין שאלו רואין את האמצעיי' כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד' אמות ואם אנו משערין באמו' גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן: תירצו בתוס' דרב נחמן לא איירי אלא באמות שנתנו בפי' במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא דרב נחמן ומדיוקא דאתי לן ולא נהירי ויותר י"ל דמשום האי קושיא דהדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר ופרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר כנגד הפרצה אסור: ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות גבוהות הוי לקולא. אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותה באמה בת ה' להחמיר:

רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ו' טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות:    פי' אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר. תירץ ר"ז ז"ל דלרבא נמי משנינן כדלעיל דרוב אמות קאמר אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרי' רוב אמות קאמר ושיהא בכל א' מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות. כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי' להקל וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי' להקל דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא דלרב' כיון שבכולן בת ו' טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא במיעוטא.

גרסת מקצת הספרים איתיבי כל אמות שאמרו באמה בת ו' טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש"י ז"ל וה"פ בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ו' אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות אבל לאביי קשיא דהאיכא אמות שהם בת ה' טפחים ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ו' פרש"י ז"ל וה"ק כל אמות שאמר בכלאי' באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות בעצבות אלא גדולים בטפחים שוחקי' ולשון רש"י ז"ל קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאי' באמות בת ו' טפחים ואח"כ הוא מפרש דה"ק כל אמות שאמרו בכלאים וא"כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים וי"ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים לחוד אבל כיון דלא גרס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואע"ג דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסי' כל וי"מ שגורסי' בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבו' אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוי כו' נראה דבעי לומר דבשלמ' לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא"כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה"פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ו' ומשמע כל אמה שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני' דקתני בהדיא כל אמות ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד כי אע"פ שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת ה' ולהחמיר לא שייך האי לישנ' דמכוונות אלא כשבא לכלל שני מינין ואמ' ששיעוריהם שוין אלא שאינו מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקו' אבל במין אחד לא שייך למימר הכי ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהו כולם שוחקות לא היה ג"כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ו' ובלבד שלא יהו מצומצמות. וי"ג בשלמא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד ופריק אימא כל אמות כלאים כו' ואין גרסא זו בשום ספר:

דף ד עמוד א

ה"ג אלא אמר לך אביי לאו מי איכ' רשב"ג דקאי כוותי כו' ומאן דל"ג אלא ה"נ פירושא כאלו גריס לה ויש כיוצא בו בתלמוד כדכתיב בכמ' דוכתי: לרבא מי לימא תנאי הי' פירוש דכיון דרשב"ג קתני כל אמות כלאים מכלל דדוקא של כלאים הם בת ו' ופרקינן אמר לך רבא רשב"ג הא אתא לאשמועינן דאמות כלאים לא יהו מצומצמות אלא שוחקות פי' דהא דנקט רשב"ג כלאים לאו למעוטי דשאר אמות אינם בת ששה אלא שבא לפרש דברי ת"ק דקא' ת"ק שאין האמות שוות ומשונות ולא הוה ידעינן הי נינהו שוחקות והי נינהו עצבות ואשמועינן רשב"ג דאמות כלאים שאינם מצומצמות כן פרש"י ז"ל וק"ל דאי רשב"ג לפרושי אתא היכי נקט בלישניה ובלבד י"ל דכיון דאצטריך להזכיר באמה בת ו' טפחים למעוטי אמה יסוד ואמה סובב הוצרך לומר ובלבד דאלו הוי תני כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים לא יהו מצומצמות היה נראה כי יש מקצת אמת כלאים שאינם בת ו' טפחים והם מצומצמות וזה אינו שאפי' כרחמנא לומר שיש בכלאים מיעוט אמות שהם בת ה' טפחים כשטת ר"ז ז"ל מ"מ גם הם שוחקות הם והקשו בתוספות ולאביי אמאי הוי תנאי לימא דרשב"ג לפרש דברי ת"ק בא שלא דבר אלא באמות של כלאים בלבד ותירצו דכיון דפריש רשב"ג שלא דבר ת"ק אלא באמות של כלאים ממילא ידעינן דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות ולא נהירא משום דלישנא דמכוונות לפי פשטה לא משמע אלא במעריך דבר אל דבר משני מינים הוצרך לפרש רשב"ג דההוא דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות אבל יש לתרץ דכיון דרשב"ג דקתני כל אמות אם אתה אומר דרשב"ג לפרושי אתא אף ת"ק כל אמות קתני וזהו מה שבא רשב"ג לפרש והא ודאי אף לא דבר ת"ק אלא בלבד בכלאים לא היה שונה כל אמות אלא אמות בלחוד מאחר שהוא תופס דבריו בסתם ואינו מזכיר כלאים וכדמתרצי לעיל אמר לך אביי ה"ק אמות כלאים כו':

אמה יסוד:    פי' דתנינן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד פי' שבו היה שופך הדמים ואמה שעלה היה בת ה' אבל אמה שכנס בת ו' היא כדמפרש בפר' שתי הלחם וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות פי' כי הקרן הוא אמה על אמה באמה בת ה' טפחים שהם שני זרתות וכשאדם מודד מאמציעותו של קרן לכל רוח ורוח היה זרת אחד לכל סביביו וזה גבי המזבח היינו מזבח הזהב שהיה אמה על אמה והוא באמה בת ה' טפחים:

א"ר חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר:    פי' והשתא קס"ד דמדאורייתא ממש קאמר ואף ע"ג דדרשינן ליה בברכות ללמד על המינין הללו לאחריו קס"ד השתא כי מפני שיש חשיבות במינין אלו שבאו לשיעורין שאין א"י חסרה כלום אמרה תורה לברך אחריהם והא דאמרינן פת חטים כו' רש"י ז"ל פירש דלהחמיר הוא שאינו שוהה כ"כ ויש שפירשו להקל וכדכתיב בפ"ק דסוכה:

גפן כדי רביעית יין לנזיר:    פירש"י ז"ל לחייבו מלקות אם שתה רביעית יין והקשו בתוספת כי אין זה מעניין האחרים הנזכרים למעלה שלא באו ללמדנו שיעור האיסור אלא ללמדנו שנשער באותו דבר ובכאן אין אנו משערין בגפן כלום. ותדע שאלו לאבא אלא ללמדנו שאם שתה רביעית יין לוקה מה אנו למדין מזה מן הגפן הכתוב כאן ומה אנו נהנין בו טפי ממה שכתוב כבר בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר אבל הנכון שם שכמו שפיר' ר"י ז"ל שאם אכל לולבי' וענבי' אין משערין אותו בכזית לחייבו אלא משערין בענבים ולולבין עצמם לתת אות' בכלי מלא יין וכל שאכל מהם כשיעו' שיוציאו מאותו כלי רביעי' יין לוקה ואין משערין בכלי מים שממהר לצאת הרב' אלא בכלי יין שהו' נגרש יותר ואינו יוצא ונמצינו למדין שאנו משערין איסורי נזיר בגפן ולא בכזית ולא במים והא אתיא כרבי אליעזר בן עזריה דאמר במס' נזיר דבכל איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ודלא כר' עקיבא דאמר איפבא דאיתקש שתייה לאכילה ומשערין לשניהם בכזית שנותנין זית אגורי ונותנין לתוך כלי מלא יין ואם שתה כשיעו' שיוציא מן הכלי אותו זית חייב ולדידיה ודאי לא אתיא האי דרשא דהכא ולא אתא גפן להאי שיעורא ובין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר בן עזריה שיעורי אכילה ושתייה דנזיר שוים הם אלא דרבי אליעזר ב"ע מקיש אכילה לשתיה והוי לקולא ורבי עקיבא מקיש שתיה לאכילה בכזית והוי לחומרא וכן מפורשת מחלוקת בתוספתא וטעמיה דידיה משום דאקשינהו קרא כדכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וכו' עד וכל משרת ענבים לא יאכל וענבים לחים ויבשים כו' ומיהו ק"ל הא דתנן במס' נזיר שאם אכלי ענבים כזית חייב משנה ראשונה אמ' עד שישתה רביעית יין אמר רבי עקיבא אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב אלמא דכ"ע ענבים בכזית ויין ברביעית ולא אפליגו אלא דתנא קמא אינו מחייב אלא בענבים ממש ויין ממש ורבי עקיבא מחייב אפילו בששרה פתו ביין ומשו' דהיתר מצטרף לאיסור ויין בדרך אכילה שיעורו לאכיל' בכזית ותו קשיא לן דהתם אמרינן עלה בתלמודא במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר איסורי נזיר איתקיש אכילה לשתייה ורבי עקיבא סבר איתקש שתייה לאכילה ולא ידעינן מהיכא נפקא לן דהא איכא בינייהו דהא מתני' לא מוכחא הכי והנכון כמו שתיר' ר"ת ז"ל דתנא קמא דהתם רבי עקיבא הוא והכי קאמר נזיר שאכל ענבי' כזית חייב ואתא לאשמועינן דשיעורי נזיר אכילה עיקר שהיא בכזית וממילא ידעינן דאתקש ליה שתיה ומשנה ראשונה דהיינו ת"ק דאמרי התם מפני שהיו ראשונים אמרי אפכא דאדרבה עיקר שיעורי נזיר היינו שתייה שהיא ברביעית ככל איסורי משקין דעלמא וממילא ידעינן דה"ה איסורי אכילה ומפני שמשנה ראשונה היו משערין להקל חזר רבי עקיבא ואמ' שאין כאן שיעור רביעית כלל אלא שיעור זית ואפי' ששתה מן היין כדרך אכילה משערין בכזית והתר מצטרף לאיסור ותדע דליכ' במתני' אלא תרי תנאי בלחוד דהא לא מדכרי' במאי דאיכא בינייהו אלא ת"ק ולרבי עקיבא והרי זה נכון:

דף ד עמוד ב

רמון דתנן כל כלי בעלי בתי' שיעורן ברמונים:    פי' במוציא רמון א' וכן נאמר בכל מקום והא דקתני ברמוני' כבר פירשנו במשנה ג' אחוזין זה בזה פי' ויצאו זה אחר זה אלא שזה מעכב על זה שלא לצאת להדיא כאלו היה אחד או שני' וצריך נקב גדול יותר כך פירש ר"י ז"ל ורבינו שמשון ז"ל פירש שבא לומר שמשערין ברמון בינוני כאותן שאחוזין ג' ביחד ונכון הוא:

נימא אחת קשורה חוצצת:    פי' לאו דוקא דהא מיעוט שאינו מקפיד הוא אלא שנתקשרו שם נימות או מיעוט כדי הפקד' וקשורו' אחת אחת דהשת' מיהדקא שפיר דג' ביחד לאמיהדקי:

כי איצטריך קרא לרובו ולמעוטי כו' פי' לחלק לנו ההתפרשות שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאנו מקפיד והא דפירש רש"י ז"ל רובו רוב שיעורו יש שנראה להם שרוצה לומר ואלו בגופו אין דקדוקין אלו אלא אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ והקשו א"כ אפילו בבגדים נאמר כן שיש להם דין גופו ואנן אשכחן בזבחים בדם או רבב שעל בגדו שאם היה טבח או מוכר דכשאינו מקפיד אינו חוצץ ועוד מההיא דאשת עובדי כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואתינו למימר טעמא משום דהוה ליה רובו שאינו חוצץ מן התורה וע"כ לא פרכינן עלה אלא משום דכי אמר רבי יצחק הכא ברובו אבל בכולו אף על פי שאינו מקפיד חוצץ מן התורה אלמא אפילו בגופו אתא לדרבי יצחק דליכ' חציצה מדאוריתא אלא ברובו המקפיד וכן פי' ר"ת ז"ל וכן עיקר: אבל נראה שלא נתכוון רש"י לכך אלא לאשמועינן דבשיעורו לבד משערין ברוב ומיעוט ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער וכדעת הגאונים ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שמשערין הגוף והשער ביחד שאין השער גוף בפני עצמו:

היתה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו:    פי' למעט חללו: במה ממעטי כו' אלא רחבו בכמה פי' כשיעשה תל מלמטה כל הקורה למעט חללו כמה יהא רחב הרגל. גרסת רש"י ז"ל לימא בהא קמיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקור' ומאן דאמר ארבע' טפחי' קסבר אסור להשתמש תחת הקורה דחודו החיצון יורד וסותם וכיון שהקורה מכשרת אל תחת הקורה הרי הוא עושה היכר למקצת המשתמשים בה תחתיה ומ"ד ד' טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה כי חודו הפנימי יורד וסותם וכיון שכן צריך להרחיב התל כלפי פנים שישתמשו בו בני מבוי ויהא להם היכר בקור' וכיון דאפיקתיה לרחב על זה מטפח אוקמיה בד' טפחים שהוא דבר חשוב וכן פרש"י ז"ל ומיהו ק"ל להאי גרסא דהיכי מוקמי' לאביי דסבר אסו' להשתמש תחת הקור' דהא איהו אמר לקמן בהדי' מותר להשתמש תחת הקורה ויש לומר דתלמודא הוא דקאמר השתא לימא בהא קא מיפלגי ולא שמיע' ליה ההיא סברא דאביי דלקמן והא דדחיין דלכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מהאי טעמא הוא דידעינן דאביי הכי סבירא ליה לקמן. והראב"ד ז"ל גורס בהפך מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ד' טפחי' קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ופירשה כן דמאן דאמר טפח סבר אסור להשתמש תחת הקור' הילכך לא הוי מכלל המבוי וסגי ליה בטפח ומאן דאמר ד' טפחים קסבר מות' להשתמש תחת הקורה הילכך הרי הוא מכלל המבוי וכיון שכן בעי' שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי והשת' ניחא ההיא דאביי דלקמן ומיהו אין לפי' הוה טעם נכון:

דף ה עמוד א

דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קא מיפלגי וכו' ומר סבר קורה משום מחיצה:    פרש"י ז"ל ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי' חודו יורד וסותם ואין קורה זו מכשרת אנא מעשרים גובה ושיהא מקום חשוב דהיינו ד' טפחים רוחב שיעור רשות היחיד דכל מחיצה שאינה בא להכשיר מקום ד' טפחים לכל הפחות לא שמה מחיצה. שמא יפחת פי' שמא יפחת משום דעשויין לירד ושמא יפחית מטפח ולא רמי' אנפשי' לתקונה ולפי' צריך להוסיף על שיעורו וכיון דאפיקתיה מטפח אוקמיה בד' שיעור רשות היחיד:

משכו בכמה:    פי' כמה יהיה החקק ההוא אורך בתוך רחבו המבוי פרש"י ז"ל הא דנקט לעיל רחבו והכא נקט משכו ואע"פ שזה וזה הוא שיעור הנמשך לאורך המבוי טעמא דמילתי כי בדבר הבולט כגון תל שעשה לעיל שייך רחב אבל בדבר השוקע בחקק זה ומחיצות מקיפות אותו שייך לשון משך:

רב יוסף א' בד' טפחים ואביי אמר בד' אמו':    פי' וכל אחד מהם הוסיף על השיעור שאמ' לעיל גבי תל וכת' רש"י ז"ל טעמא דמלת' דלעיל הא איכא מבוי והאיכא דפנות אלא שאנו באין למעטן ובהיכר כל דהו סגי או למר בד' או לומר בטפח אבל הכא שאין לזו גובה מבוי ולא גובה דפנות דהשת' משוינין ליה מבוי ודפנות כחקק זה צריך לעשות בו משך ראוי כשיעו' אורך דין מבוי והא דאמרי' דרב יוס' דא' בד' טפחים קסבר משך מבוי בד' טפחי' ק"ל דהא לקמן גבי מימרא דרב בלחי המושך מדפנו של מבוי אמ' רב יוסף ש"מ משך מבוי ד' אמו' י"ל דהתם אליבא דרב קאמר וא"ת אי משום הכשר אורך מבוי בעי ד' טפחים היכי סגי ליה שיהא משכו ד' טפי דהא רחבו לכל הפחות ד' טפ' כשיעור רשות היחיד וגם שאין פתח בפחות מד' טפחים ואם כן יהא ארכו כרחבו וקיימא לן שאין ניתר בלחי וקורה אלא מבוי שארכו יותר על רחבו כדאי' לקמן בסמוך וי"ל דשער המבוי אע"פ שהוא נמוך נכנס הוא בשיעורו וכי אמרי' במבוי דעלמ' בארבעה היינו ד' טפחי' שוחקו' שהם ד' ומשהו:

מבוי שנפרץ כלפי ראשו:    פירש שנפרץ באחד מכותליו הארוכים באותו הצד שהוא סמוך לראש המבוי ששם פתחו של מבוי אם יש שם פס ד"ט מתיר פרצה עד עשר פרש"י ז"ל דכיון שנשאר בתוכו של כותל הארוך סמוך לפתח כשיעור הכשר אורך מבוי לא נתבטלה תורת פתח והפרצה הזאת תהא חשובה כפתח שאין בה אלא עשר אמות שהוא שיעור פתחו של מבוי ומבוי אינו נפסל בפתחי' הרבה כיון שהפתח שהוא בראשו מתוקן ומוכשר כראוי ואפילו תימא דדילמא שבקי בני מבוי פתח המבוי ועיילי ונפקי בפרצה זו מפני שהיא קרוב' להם וממעטי בהליכ' אין בכך כלו' כיון שזה הפתח הראשון עומד בהכשרו ואם לאו כלומר שלא נשארו ד' טפחים עומדים בראש הכותל הנפרץ כלפי ראשו פחות מג' מותר פירש דכל פחות מג' כלבוד דמי והרי הוא כאלו אין שם פרצה כלל:

ג' אינו מתיר:    פי' דכיון שיצאת פרצה מתורת לבוד ולא נשאר בכותל סמוך להכשר המבוי שיעור אורך מבוי בטלה תורת קורה מכאן פרש"י ז"ל משום דבני מבוי שבקי לפתחא קמא ועיילי בפרצה זו ונמצא שלא נשאר לקורה זו שום חשיבות וק"ל ותיפוק לי דבעינן קורה ע"ג וליכא כיון שאין הכותל סמוך לקורה כשיעור הכשר מבוי וא"כ אפי' לא שבקי בני מבוי בפתח' דמבוי ועיילי ונפקי ביה אין כאן תורת קורה י"ל דכיון דסוף סוף מבוי אלו הוו עיילי ונפקי בה כדמעיקרא בני מבוי מקיימי הכשרה דידיה בתשמישים ולא מיבטיל תורת קורה מינה אבל השתא דאיכא תרתי לגרעותא מיבטיל תורת קור' מינה כנ"ל לפי פרש"י ז"ל והוא הנכון:

אמר לך אביי סוף מבוי הכי נמי:    פי' דלאוקומי מבוי בהכשרו ובחזקתו הראשון די לנו בד' טפחי' דהוי שיעור מבוי גרוע אבל בתחלת הכשירו אין די לנו בפחות מד' אמות שהוא שיעור חשוב ואי בד' טפחים היכי משכחת שיהא פתח חצר בא' מדופני מבוי כיון שאין כלו ארוך אלא ד' טפחים דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד' טפחים מלבד הפצימין שלו ואף ע"ג דפריש' דד' טפחים דאידך מבוי הם ד' ומשהו מ"מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח ואפי' יהא בו שיעור נמצא כל ארכו של כותלי מבוי פרו' בפתחי' ואין כאן היכר כותל מבוי וכ"ת דפתח להו בפתחם בדופן האמצעי והאמר רב נחמן וכו' פי' וכיון דארכו של מבוי ד' ומשהו אין ברחבו אלא ד' טפחים כדי שיהא ארכו יותר על רחבו ואין ברחב דופן האמצעי שיעור לפתח אחד עם פצימין וכ"ש לשני פתחים ופרקי' דרב יוסף מפרש לה דפתח להא לפתחים בקרן זוית דמבוי בפנים סמוך לכותל האמצעי אחד מכאן ופרש"י ז"ל כגון דפתח ג' טפחים מן הפתחים בסוף אורך הכותל הארוכה וטפח באמציעו' ולא דק מרן ז"ל דבכי הא אין אלכסונו אפי' ג' טפחים ושני חומשים ואנו צריכים שיהא ברחב החלל ד' טפחים וכיון שכן צריך שישער לעשותו בענין שיהא באלכסון שמקרן לקרן ד' טפחים כי זה הוא רחבו של פתח זה:

לחי הבולט מדפנו של מבוי:    פי' בסוף הדופן הסמוך לפתח בולט ממנו כלפי רחב הפתח והכי מוכח לקמן בהדיא דלרחב הפתח הוא בולט דאמרינן שאם היה מבוי רחב שבע ניתר בעומד מרוב' על הפרץ ואין זה בלחי המושך בדפנו של מבוי דלקמן דהתם מיירי שבולט בסף הכותל כלפי חוץ כאלו הכותל נמשך הרבה ופרש"י ז"ל שלא נעש' שם מתחלה לשם לחי אלא שנשאר שם מן הבנין והא דאמרי' פחו' מד' אמות נדון משום לחי אתיא אליבא דהלכתא כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי ומיהו לא קשיא לר"ת ז"ל שפסק שם הלכה כרבא שאינו לחי ומפרש למד של יע"ל קג"ם ימי לידה שבמ' נדה דמצי לפרושי דהכ' כשיעשה מתחלה לשם לחי א"נ דרב הונא לטעמיה דסבר לחי העומד מאליו הוי לחי כדאיתא לקמן גבי ההיא פלוגתא דאביי ורבא אבל אנו כרבא קיימא לן דאמר לא הוי לחי כן יש לפרש לדעת ר"ת ז"ל. וההיא דלקמן גבי לחי הנמשך אפ' לרש"י ז"ל לפרש דאיירי בשנעשה לשם לחי דאי לא כי אמרי' עלה ש"מ תלת הוה לן למימר ש"מ ארבע ונמנה בדידהו לחי העומד מאליו הוי לחי אלא ודאי כדאמרן אבל הכא משום דקאמר לישנא דבולט משמע ליה למרן ז"ל דבולט מאליו משמע:

ד' אמות נידון לשום מבי:    פרש"י ז"ל דכיון שיש בו שיעור הכשר אורך מבוי נפק ליה מתורת לחי ולא סמכי' עלה וא"ת הניחא למ"ד לחי משום הכירא אלא למ"ד לחי משום מחיצה הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח טפי מעלי וי"ל דדילמא רב הונא סבר לחי משום הכירא אי נמי י"ל דאפי' למ"ד משום מחיצה בעי' שיהא בו היכירא קצת שנעשה משום לחי וכן תרצו בתוספות עוד כתב רש"י ז"ל ואע"ג דאלו עבדיה משום לחי הוי כ"ש דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלא איקבע לשום לחי אנן במחשבה לא מצי' לאפוקי מתורת מבוי ולשויי' לחי והקשו עליו דלגבי היכר לחי מה מועיל לו לעשות היכר לבני אדם מפני שנעשה לכך אחר שהוא גדול כמו כותל מבוי וי"ל דכשהוקבע לשם לחי יש לו קול ורב יוסף לאפוקי מתור' לחי עד דאיכא ד' אמות למיהוי מבוי בד' טפחים סגי פי' שאין להוציאו מתורת לחי כיון שעומד במקום לחי עד שיהא ד' אמות שאין בו היכר לחי כלל ולעיל הכשר אורך מבוי ד' טפחים הוא וק"ל דאכתי תקשי לישנא דרב הונא דקאמר נדון משום מבוי אלמא זהו שיעורו של מבוי דאי לא תימא ד' אמות אינו נדון משום לחי אי נמי לימא נדון משום כותל וי"ל דה"ק נדון משום מבוי שקורין בני אדם נראה להם מבוי אלא כשיש בו ד' אמות ואם תאמר והא רב יוסף גופיה דייק לקמן על מימרא דלחי המושך שמע מינה משך מבוי ד' אמות ויש לומר דלאפוקי מתורת לחי קאמר כדמפרש הכא אי נמי דהתם אליבא דרב קאמר לה כדכתי' לעיל.

דף ה עמוד ב

אי דמוקי' לה בהדיא אוסופו הוא דקא מוסיף עלי':    פי' בתוספות ומיירי במבוי שהו' יותר על שמנ' דאי כשהוא שמנה אמות מצומצמו' כיון שהלחי ד' אמות כשמוסיף עליו לחי משהו הרי הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדלקמן עוד תרצו דמיירי אפילו כשהוא רחב ה' אמות מצומצמת והכא אליבא דרב הונא קאמרי דלית ליה ההיא סברא דלקמן וכדאמרי' עלה בהדי' דרב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר דרב הונא לית ליה הכי אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ אבל כשהוא רחב שמנה אמות מצומצמות אינו ניתר בפרוץ ועומד ורב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דסבר לקמן בפרקין דפרוץ כעומד אסור אבל לרב פפא בר פלוגתיה דהתם דסבר פרוץ כעומד מותר אפי' כשמנה אמות מצומצמות ניתר בעומד כפרוץ והא איפסיקא התם הלכת' בהדיא כרב פפא וא"ת ורב אשי דאמר לקמן דרחב ח' אמות מצומצמות מטעם מה נפשך אמאי לא אתי עלה מטעמא דפרוץ כעומד מותר י"ל דרב אשי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאתא לימא דאפילו לדידיה איכא היתירא ואין צריך לחי אחר אבל אליבא דהלכת' בלאו הכי נמי משתרי בפרוץ כעומד:

ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקירה וכו':    פרש"י ור"י ז"ל דבחצר מרובעת מיירי שאינה ניתר' בלחי וקור' אם נפרצה ביותר מעשר או נפרצה במלואה וצריך פס ד' אבל חצר שארכ' יותר מרחבה הרי פירצתה נתרת בלחי אי קור' כמבוי ודאי דהכי אית' לקמן בפרקין גבי מימרא דרב נחמן דאמר נקט' איזהו מבוי כו' לפי גרסת הספרים שלנו ולפי אות' גרס' אין הפרש בין מבוי לחצר לעניין זה דבמבוי נמי אם הוא ארכו ברחבו אינו נית' פתחו אלא בפס ד' ואם ארכו יותר על רחבו ניתר פתחו בלחי או קורה ולפי שטה זו קשה קצת היכי נקט הכא חצר סתם ולא קאמר חצר מרובעת ועוד היכי אפשר למיעבד ק"ו מחצר למבוי והרי שניהם שוים ומה חומרא וקולא יש כאן וי"ל משום דאיתמר בחצר להדיא נקטיה בחצר וכאלו אין הדין כמבוי כיון שעדיין לא נתפרש לנו אותו כ"כ דהא סוף סוף כשתאמר כן במבוי הכי נמי אתי שפיר דאשכחן שמועיל עומד מרובה על הפרוץ בין בחצר בין במבוי במקום שאין לחי וקורה מועילין וכן נעשה ק"ו ומה במקום שאין לחי וקורה מועילי' כגון' חצר מרובע' אי מבוי מרובע מועיל עומד מרובה על הפרוץ במקום שמועילים לחי או קורה כגון מבוי או חצר שאינם מרובעים אינו דין שניתר בעומד מרוב' על הפרוץ ואורחא דתלמודא בהכי דכיון דידע קושטא דמילתא היכי הוא נקיט ליה ועביד ק"ו דנפשיה ועוד י"ל דהכא לא ק"ו ממש עבדינן לעשות חצר חמורה דמבוי קל בדבר זה אלא בתורת ק"ו דלת וקורה בהדי עומד מרוב וה"ק ומה חצר מרובע וה"ה למבוי שכמוהו שאין בחלל תל התירו מפני קולא שבו מועיל בו עומד מרובה על הפרוץ מפני שהיא חמור ויש בכיוצא כק"ו זה בפ"ק דקידושין כדכתיב הת' בס"ד ומ"מ מצי לראב"ד ז"ל גרסא אחרת לקמן בפרקין באותה הלכ' והוא סובר דבכל חצר בין מרובעת בין שאינה מרובעת אינה ניתר' לעולם אלא בפס ד' טפחים ולדברינו אתי שפיר מאי דנקט הכא חצר סתם ואתי ק"ו מחצר למבוי מ"מ כפשוטו כי החצר חמור שאינו ניתר לעולם אלא בפס ד' ואלו מבוי שאינו מרובע ניתר בלחי וקורה וא"ת ומהאי ק"ו גופיה נשרי מבוי אפי' שהוא שמנה או יותר דהא בכותל זה יש בו יותר מד' טפחים וחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה ניתרת בפס ד' טפחים תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי דאתי בק"ו שנתיר מבוי ח' בכותל זה מדין פס ומיהו כיון דלא איקבע החם לשם פס א"א שיתיר מדין פס דהא בעי' היכר פס וכל שיש בו ד' אמות כשיעור הכשר מבוי כשם שיצ' מתורת לחי מפני שלא נעשה לכך כך יצא מחורת פס כיון שלא נעשה לשם פס ואינו עושה בכאן שום היכר ונראה שבחצר שנפרצה כיוצ' בזה מתי' אם נשארו שם גפיפי ד' אמות שלא נעשה לשם כך אלא דהכא גבי מבוי בעי' היכר לחי או היכר פס תאמר במבוי שפרצתו בד' טפחים וא"ת ומהאי ק"ו גופי' אמאי לא ילפי' דפרצת מבוי בעשר י"ל דכי אמרי' דרב הונא ברי' דרב יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר מהאי ק"ו הוא דסבר הכי מיהו אכתי קשי' רב הונא דאמר כד' אמאי לא עביד האי ק"ו וי"ל דרב הונא סבירא ליה דאדרב' גבי חצר הוא שהתירו פרצ' בעשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג' מחיצות דין הוא שלא נתיר באותן מחיצות פרצה בעשר כיון שכבר עומדת רוח רביעית פרוצה וא"ת אדרבה נימא כדאמרי' לקמן גבי פסי ביראות דכיון דאקילו בה חדא קולא נקיל בה קולא אחריתי יש לומר שאני הת' שהקולא ראשונה היא קולא גדולה להתיר פרוץ מרובה על העומד וגלו חכמים דעת' שרצונ' להקל שם כל מאי דאפשר מה שאין כן כאן שאין הקולא הראשונ' גדול כיון שיש שם ג' מחיצות כן תרצו בתוספו':

רב אשי אמר אפי' תימא במבוי שמנה:    פי' שמנ' מצומצמו' כדפריך ואזיל דמה נפשך אי עומד נפיש כו' כלומר דמסתמא שאין ד' אמות אלו מצומצמות ממש שלא יעדיף או יחסר:

מאי אמר' דכי הדדי נינהו:    פי' וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור מ"מ ה"נ ספק דדבריהם וספק דדבריהם לקולא ויש שהקשו דהא קימ' לן אי אפשר לצמצ' בידי אדם והכין נמי סוגיין בעלמ' דבידי אדם (אי) אפשר לצמצ' מכשרי רב פפא פרוץ כעומד ולא חייש דילמ' פרוץ נפיש והכי נמי סוגיין במסכ' חולין גבי שחיט' דאפליגי במחצ' על מחצ' אפשר לעמוד על הדבר אם הם מצומצמות היאך נסמוך על הדבר לומר ספק דבריהם להקל והנכון בקושייתינו מה שפירש"י ז"ל דאע"ג דאפשר לצמצם כיון דהכא לא נתכונו לצמצם ודאי אינו מצומצם שאפי' בבאים לצמצם יש רוב בני אדם שאינ' יכולין לצמצם וכל שכן זה שהיה במקרה וכיון שחזקה גדולה היא זו וכל זמן שאיני נמדד הוא ספקא דרבנן אין לנו לטרוח למדוד אותו ולברר ספקו ולמדוד ונסמוך על החזק' הזאת ויש בתוס' שעה אחרת בזו שאומר דלעיל סבירא לן דבידי אדם נמי א"א לצמצ' ומה שהתיר רב פפא פרוץ כעומד ואמרי כמחצה על מחצה שהוא כרוב התם מפני שההיתר מצוי יותר דאיכא שני צדדין להתיר דילמא שחט רובא ואם תמצא לומר דהוי פלגא הא קיימא לן דמחצה כרוב ואין כאן אלא צד א' לאיסור שמא שחט פחות ממחצה וכיון דאיכא שני צדדין דהיתירא תלי' בהו דדמי קצת לספק ספקא וא"ת א"כ הכי נמי נשרי מהאי טעמא דאיכא תרתי לקולא אפי' הוה ספק של תור' ולמה הוצרכנו לומר היתיר' מפני ספק דבריהם. תרצו דהכא איכא צד שני לאיסורא שמא לא היו הח' אמות של פתח מצומצמות אלא שהיו יותר מח' אמות ואפי' יש בעומד ד' אמות ד' אמות מצומצמות הוי הפרוץ מרובה ואסור ועוד דכיון דאמרת ותלית דהא כי הדדי הוא וסבור לך דפרוץ כעומד אסור א"א לן לדון להיתר מפני שום צד א' ויש מסכימין לשטה זו דכיון דאפשר דאמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם אין לנו לחצות בו כלל ואין לנו אלא או שהוא יותר ממחצה או פחות מכאן וליכא אלא חד צירוף להיתירא וחד צד לאיסורא והיא הנותנת דהכא על כרחין אפשר לצמצם סבירא לן מדאמרי' מאי אמרת דילמא שוו אהדדי והיאך שוו אהדדי דהא אי אפשר לצמצם כלל. ועוד מאי ספק דדבריהם איכא על כרחין או נפיש או בציר ואית' ממה נפשך ונראה כי בעלי השטה הזאת סבורין כי כשאנו אומרים אי אפשר לצמצם היינו שא"א לצמצם הדבר ולעמוד על המדה בצמצום אבל הדבר עצמו אפשר שיארע מאליו שיבא בצמצום אלא דאנן לא אפשר לן למיקם עלה. ולפי שטה זו מה שאמר פרוץ כעומד או מחצה על מחצה כרוב לעניין שחיטה לא שנודע לנו בודאי שהוא כך שהרי א"א לעמוד עליו אלא לומר שאם יראה לנו שהוא כך נתיר מטעם שאמרנו שיש שני צדדין להתיר כיון דמדאורייתא פרוץ כעומד וסגי בשחיטה מחצה על מחצה כנ"ל לפי שטה זו אבל הדברים רחוקים: