משתמש:Roxette5/פתחי תשובה

קטע זמני 1עריכה

Siman 80


(א) ודאי חיה טהורה היא. עבה"ט סק"ב בשם ש"ך. ועי' בתשובת בית יעקב סי' מ"א כתב שם דאלו סימנים מפוצלות כרוכות כו' בעינן גם לסימן טהרה אע"ג דמעלה גרה ומפרסת פרסה. ודוקא בבהמה מהני מעלה גרה כו' משא"כ בחיה וכתב שיביא ע"ז לקמן ראיות ברורות ולא נמצא שם שום ראיה לזה רק כתב דכן משמע לשון הטור וש"ע שכתבו ודאי חיה טהורה הוא ע"ש. ולע"ד אין דינו אמת ואדרבה מדסיים המחבר ואם חסר אחד מאלו הג' סימנים חלבה אסור. מבואר דעכ"פ טהורה היא ובשרה מותר וכן לעיל סי' ע"ט ס"א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה כו' משמע דמעלה גרה ומפרסת פרסה מהני גם בחיה לסי' טהרה והוא פשוט. וע"ש עוד בענין אי בעינן שיהיו אלו סימנים בשתי קרנים או סגי באחת מקרנותיה.

(ב) חלבו אסור. [עפמ"ג שכתב דכזית חלב מכוי הנולד מאמו חיה ואביו בהמה שנפל לשאינו מינו ונשפך וידוע שהיה ל' זיתי היתר ספיקו להקל כו' ועי' בספר בית יהודה מ"ש בזה]:

Siman 81


(א) אסורים כבשרה. עפמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דציר מבשר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוי מה"ת ואסור בהנאה ע"ש [ועי' בתשובת ח"ס סי' פ"א ויובא קצת לקמן סי' פ"ז ס"ק י"ח שדעתו אינו כן]:

(ב) במי רגליה. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ט שחולק עליו ופסק להתיר מ"ר של חמור לחולי שאב"ס וע"ש עוד:

(ג) מותרים. עבה"ט בשם ש"ך וכי כתב בתשובת הרדב"ז ח"ב סוף סי' תשל"ט ע"ש:

(ד) ונמצא טריפה. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי"ג ע"ד שפקפק רב אחד דבמקומו שכיחי טריפות כמו כשירות איך נאכל חמאה וחלב דליכא רובן דכשירות במקום זה והוא ז"ל השיב וכתב לו היתר לזה מתרי טעמי ע"ש. וכעין סברתו כתב ג"כ בתשובת שאגת ארי' סי' ס"ד לענין אם מותר לשחוט בהמה בי"ט במקומות אלו שמצויין טריפות כמו כשירות ע"ש:

(ה) אלא עתה. עי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' כ"ו באמצע התשובה שכתב דצ"ע בצמקה הריאה לענין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה כמ"ש לעיל סי' ל"ו בט"ז ס"ק כ' ע"ש:

(?) דנטרפה. [ עי' בספר לבושי שרד סי' ו' וז' שביאר שם דלפעמים גס החלב מבהמה כשירה אסור למפרע כגון שנמצא נקב בחצר ונסרכה בסירכא ועדיין ניכר שהיה נקב רק שרואין אנו שהסירכא סותם דהבהמה כשירה כדלעיל סי' מ"א ס"ח באחרונים שם. מ"מ החלב שנחלב ממנו ג' ימים (לדידן דקיי"ל כדעה ב') קודם שחיטתה אסור מספיקא דפלוגתא וכתב דאף דמילתא דא חדתא היא לא ראיתי בספרים לדבר מזה לאסור חלב מן בהמה כשירה מ"מ נראה דכן יש להורות (עמש"ל סי' מ"ט סק"ג) וכן בהמה שנשחטה ומצאו שניטל ממנה כוליא מחמת חולי אפילו לדעת מהרש"ל שהובא בט"ז שי' מ"ד סק"ג דמתיר הבהמה מ"מ החלב אסור ובזה יש לאסור החלב יב"ח קודם שחיטתה ע"ש בטעם הרב"י:

(ו) תוך ג' ימים. ע' בתשובת בית אפרים סימן ט"ז שכתב דהני ג' ימים הם מעל"ע ע"ב שעות ותוך ע"ב שעות אשור אף שיש ג' ימים כשתחשוב מקצת היום ככולו ע"ש ונראה לי ראיה לזה מהא דכתב בתשובת הרשב"ש סוף סי' תקס"א בענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסרו הגאונים לאוכלו מבושל דמספר זה שלשלשה ימים יצא להגאונים מדאמרינן דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם השחיטה אלמא בשלשה ימים הדם נקרש ומעלה גלד על פי המכה וכ"ש שהוא נקרש בבשר שנשחט דשליט ביה אוירא כו' ע"ש וא"כ הרי בבשר ששהה ג"י מבואר לעיל סי' ס"ט סי"ב דחשבינן מעל"ע וע"כ גם לענין הוגלד פי המכה הוא כן:

(ז) אבל מה שנעשה מחלבה. עי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ח מה שכתב ליישב דלא תיקשי ממ"ש הרמ"א לעיל סי' נ' דלא אזלינן בתר חזקה היכא שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה. וע"ש עוד שכתב דלא התיר הרמ"א כאן מה שקודם ג' ימים רק בהפסד מרובה ומה שלא כתבו בפירוש היינו לפי שסמך עצמו אמ"ש לקמן בהגה ג' גבי סירכא שדעת הב"י דאין אוסרין הגבינות אף שבתוך ג' ימים משום דהוי ס"ס ואפ"ה כתב הרמ"א שם דיש לאסור באין הפ"מ מכ"ש הכא בהוגלד פי המכה דאוסר הב"י ושאר פוסקים הגבינות שנעשו מעולם. בודאי לא שרי רק בהפ"מ ע"ש.

(ח) או שאר טריפות כו'. [ע' בספר לבושי שרד סי' ח' שכתב פרה שנשחטה ונמצאת חסרה מרה ונטרפה. נלע"ד לענין החלב להורות שהחלב מן קודם יב"ח מותר אף דחסרת אבר דינו כיתרת דדרכו לבוא מהבטן מ"מ הרי כתב הב"י בסימן מ"ב דיש פוסקים מכשירים בחסרה מרה וכו' והחלב מן תוך יב"ח עד ג' ימים קודם שחיטה אסור מספק ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותה החלב אם בעת שנמצאת חסירה מרה עדיין הכלים בני יומן אסורים לעולם אבל אם אז כבר אינם ב"י מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל אבל החלב מן תוך ג' ימים אסור בתורת ודאי ולכן הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' אם הם אינן בני יומן בעת שנמצאת חסירה מרה. וכן הדין בביצים מתרנגולת שאין לה מרה. רק מה שמותר בבהמה קודם יב"ח מותר בעוף לפעמים גם תוך יב"ח כגון אם הדרא וטענה אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרים ומטעינה שנייה עד ג"י אסורים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים מתורת ודאי. וכתב עוד אבל אם נמצאת יתר מרה אזי החלב אפי' מקודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג"י ומן תוך ג"י אסורין ודאי ע"ש עוד].

(ט) וחלב ומי חלב. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' כ' בענין פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב החלב אסור והכלים שעמדו בו החלב מעל"ע אסורין ע"ש וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח פסק לאסור בזה משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש והחמאה שנעשה מזה החלב ימכור לנכרי באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל (אבל החלב מותר למכור לנכרי בכ"ע שאין לחוש שימכור לישראל דהא חלב של עובד כוכבים אסור אבל בחמאה יש מקומות שנוהגין היתר כדלקמן סי' קט"ו) וכן הכלי חרס ימכר ע"ש ועי' בנ"ץ מ"ש בזה. [שוב נדפס תשוב' בנין עולם וראיתי בסי' ל' שם שהשיג על תשובת חב"י הנ"ל ומסיק לדינא להתיר החלב בששים נגד הדם עש"ה. ועכ"פ נ"ל דאף החב"י לא קאמר אלא היכא שלא יצא הדם בפ"ע מדד הבהמה רק שכל החלב יש בו שורייקי סומקי ואדמימות ואף כשמסננין החלב כשעומד זמן מה חוזר לאדמימות כמו שראיתי כמה פעמים שניכר הדבר שלא נשתנה לגמרי לחלב אבל היכא שהחלב בפ"ע הוא נקי וצלול רק שאח"כ נחלב בו קצת דם בפ"ע מדד הבהמה כמו בעובדא דבנין עולם שם גם החב"י מודה דיש להתיר ע"י ששים ותולין במצוי שהוא דם מכה שנתהוה בכחל אלא דאם אפשר יש לסנן]:

(י) ומי חלב שלהן. עש"ך ס"ק י"ב ועי' בתשובת ח"ס סי' ע' מה שתמה עליו]:

(יא) למימי חלב. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רפ"ה ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(יב) ויש מי שאוסר בזה. עש"ך ס"ק י"ג ועי' בספר לוית חן פ' משפטים מ"ש בזה. ועי' בנ"צ מ"ש בענין מימי חלב של בת פקועה:

(יג) כשירה שינקה כו'. עי' בס' תפארת למשה שכתב דה"ה טרפה שינקה מטריפה קיבתה מותר וכן קיבת נבילה וקיבת טמאה מותר לסברא זו ע"ש:

(יד) כשירה שינקה מהטרפה. עי' בס' תפל"מ שכתב אבל קיבת טריפה שינקה מכשירה וכן חלב קיבת נבלה מותר לכ"ע אבל חלב טמאה אף שינקה מטהורה אסור לסברא זו ע"ש:

(טו) ותינוק יונק. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"ז שכתב דמה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה טעות הוא בידם ומביא ראיה מהגמרא וסיים דאף איסור יש לגמול קודם כ"ד חדש אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר ע"ש:

(טז) עד סוף כ"ד חדש. עי' בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ב"ט ובתשובת יד אליהו סי' נ"ב:

Siman 82


(א) נאכל במסורת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חב"י לענין בר אווזות הבר עיין מזה בתשובת צמח צדק סי' כ"ט שדעתו לאסור אותם ועי' בכרתי ופלתי שקבע קונטרס מיוחד לזה והאריך שם בעוצם פלפולו להתירם ועי' בתשובת תשואות חן סי' מ"ג מ"ש בזה. וכתב עוד בתשובת חב"י שם דעוף שקורין לערכי"ן הוא עוף טמא וכן אסרו הגאון מפ"פ ע"ש ועי' בתשובת בית אברהם בקונטרס משפט שלום שהאריך הרבה להכשיר האווזות שראשי חרטומן שחורות אשר קצת מחכמי הדור אסרום באמרם דקמו עלה דמלתא שעיבורן מן הטמא שאמותיהן של אלו מזדווגות לעוף המים טמא ידוע והנולד מזה נולד בחרטום שחור ועוד משאר טעמים והוא ז"ל האריך לסתור דבריהן ע"ש [וע' בתשובת חתם סופר סי' ע"ד אודות בר אווזות שהזכר שהיה ביניהם הוא מבר אווזא הבר שאנו נזהרים מלאכלו כמ"ש בצ"צ ואותן בר אווזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה אי מותרים הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו. והשיב דוודאי אלו אפרוחים מותרים דהא בפ"ק דבכורות אמר ריב"ל לעולם אינה מעוברת לא טמאה מן הטהור כו' ואפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים כו' ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה מ"מ נ"ל בוודאי אי היו אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אווז הבר ונהי כשלא היה זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מן הטהור טהור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם נחוש לו ונפלין בפלוגתא דזוז"ג אבל כיון שאין שום סימן באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא ונתלי ברוב דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא ובשגם דאווז הכר גופיה אין איסורו ברור וחוששין לזרע האב גופיה ספיקא היא ע"כ נ"ל בהני בני אווזא יאכלו ענוים וישבעו ע"ש]:

(ב) וקורקבנו נקלף. [עי' בתשובת ח"ס סי' נ' שקרא תגר על השואל שר"ל דמה שמנו בסימני טהרה קורקבנו נקלף היינו שנקלף ממנו עור החיצון הדק שע"ג הבשר מבחוץ כי מזה יבא לטהר עופות טמאים ולטמא טהורים ולא היה לו עינים לראות בלשון פי' המשנה להרמב"ם והרע"ב ורא"ה בס' החינוך שכולם כתבו שבתוך הקורקבן הוא הקליפה הנקלפת ולא מבחוץ ע"ש]:

Siman 83


(א) או בכלי. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' כ"ח בדג אחד שלא היו הקשקשים שלו נקלפים אפילו בכלי ושרה אותו במי אפר שקורין לויג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד והתיר אותו דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. וע"ש בסי' כ"ט ולמ"ד שרב אחד פקפק ע"ז והגאון מוהר"ש נרו בן המחבר החזיק בשטת אביו ז"ל והביא כמה ראיות לדבריו ומהאי טעמא התיר הדג שקורין שטיר"ל ובלשון לטיין רוהעטנ"ש וכתב עוד על דבר הדג שקורין טי"ק כו' לא ראיתיו מעולם אך אני אומר אם יש לו קשקשים אף שאינם נקלפים רק ע"י פעולה לשרותו במי אפר או מים רותחים מותר בלי פקפוק ומבואר עוד שם דלא שייך בזה לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ע"ש ועיין עוד בספרו שו"ת שיבת ציון סימן כ"ט שכתב שגם הגאון בעל אור חדש הסכים לדינא להוראת אביו הגאון ז"ל ע"ש אכן בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ד' האריך לאסור הדג שקורין שטיר"ל והדג שקורין טי"ק באשר שהקשקשים אינם נקלפים אפי' בכלי ואף שהמציא הגאון בעל נודע ביהודא בדיקה על ידי שריה במי אפר ואם אח"כ יהיו נקלפים שרי מ"מ יש לאסור הדגים הנ"ל חדא שאין להקל ולסמוך על בדיקה זו באיסור דאורייתא ועוד דכיון שנהגו איסור בדגים הללו עד הנה אי אפשר להתירם ע"ש באורך ואפשר אילו ראה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל לא היה כותב כן וכתב עוד בתשובת שיבת ציון שם דג שבא לפנינו עם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים אף דרוב דגים שיש להם קשקשים המה נקלפים מ"מ כיון דאפשר לברורי מבררינן ומה דאיתא בש"ס דרב אשי בדק נגד השמש אי אית ביה קשקשים ושריא. והיה לו לנסות ג"כ אם הם נקלפים היינו לפי שהיו קטנים מאד ויש טורח רב לברר לכך סמך על הרוב. והפוסקים השמיטו האי עובדא דר"א (עש"ך ס"ק ב') הואיל ודג כזה אינו מצוי בינינו שיהיו קשקשיו קטנים כל כך ולדידן תמיד יש לבדוק אם הקשקשים נקלפים ע"ש. ועיין עוד בתשובת נו"ב שם לענין דגים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר אם יוכלו לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר הדבר תלוי בפלוגתא לעיל סימן פ"ב ס"ה אך זה דווקא בדגים שאין להם קשקשים רק שבקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אזי לדעת האוסר שם אסור גם כאן דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים ולכן ל"ש בזה פלוגתא הנ"ל ע"ש:

(ב) אין לו עתה. עיין בתשובת נודע ביהודא תניינא חלק יו"ד סוף סימן למ"ד:

(ג) ראש רחב ושדרה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט בתשובה מבן המחבר שכתב דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ולכן אם נמצאים קשקשים מותר אף דדמי הראש ושדרה לטמאים וחכם אחד חולק עליו והוא נר"ו חזר והשיב לו והחזיק דבריו וע"ש עוד שדחה ג"כ דברי החכם שרצה לומר דצריך השדרה להיות סבוך בגידין שלא יהא נשמט בקל מן הדג דליתא ע"ש:

(ד) עם הטמאים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דדוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוו ס"ס ע"ש:

(ה) וספיקא לחומרא. עבה"ט בשם ש"ך ודוקא במליחה כו'. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה שחולק עליו והרבה להוכיח אף ע"י כבוש ובישול שרי מדאורייתא ומסיק דמ"מ לענין דינא יש להחמיר ולומר דע"י בישול הוא ודאי מן התורה שכן נראה דעת הרבה מן הראשונים אבל ע"י כבוש עומד על עמדו שאינו מן התורה ע"ש באורך [וע' בספר בית יהודה מ"ש עליו בזה]:

(ו) שנמצא. עיין בזה בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה:

Siman 84


(א) יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]:

(ב) שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד:

(ג) על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש:

(ד) לישראל. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב:

(ה) מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין בתשו' ח"ס סי' ע"ז שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אע"פ שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש.

(ו) ואם לאו מותר. עיין בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג מ"ש בזה:

(ז) שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין בתשובת חות יאיר סי' ק"ט כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילוועי וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יו"ט אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כך אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהוה אח"כ וכ"כ בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו:

(ח) שנפלו לתוכו נמלים. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב:

(ט) יש להסתפק. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב שדעתו בזה להתיר ע"ש:

(י) יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב בנו"ב תניינא סימן נ"ו ונ"ז ע"ש בסי' מ"ו. ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן:

(יא) מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לבררך ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו:

(יב) על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]:

(יג) משום רפואה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ע"ו שכתב הגם דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]:


Siman 86


(א) [ביצת נבילה. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דביצה גמורה מאותן ששה נבילות דמטמאים מחיים המנויין בפ"ק דחולין צ"ע לדינא אי הוי ד"ת ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות י"ד שכתב עליו דבחנם נסתפק והדבר פשוט דהוי כביצת נבלה ממש וע"ש עוד דביצת נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא דאורייתא וכבר הבאתי זאת לעיל סימן ל"ד ס"א]:

(ב) ונמצאת טרפה. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' פ"ו בתרנגולת שלא נמצא לה מרה וגם לא נרגש שום מרירות בכבד ויש הרבה ביצים מתרנגולת זו כי היתה בבית יותר משנה וכבר בשלו ואכלו מביצים הללו ועדיין בעין הרבה ונתערבו בביצים אחרים וצידד בזה הואיל דרבו המכשירים בחסרה המרה וגם יש עוד כמה צדדים להקל ע"כ יש להתיר הכליה שהוא הפ"מ אבל הביצים יש למכור לעובד כוכבים באופן שאין חשש שימכור לישראל דהיינו למכור כשהם שבורים ע"ש ולענ"ד נראה דלפי דעתו דיש בזה כמה צדדים להקל ע"כ מותר למכור לעובד כוכבים אף כשהם שלמים וכמ"ש הש"ך לעיל סימן נ"ז ס"ק נ"א ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יצחק חלק יו"ד סי' ד' שהאריך בזה והעלה דאותם הביצים עצמם אין להתיר אפילו מה שהטילה קודם ג"י אכן אם נתערבו הביצים ברוב ביצים אחרים מותרים כדין יבש ביבש מין במינו שיש לצרף דעת הפוסקים דביצים לא הוי דבר שבמנין וגם יש לצרף דעת הפוסקים שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות א' דאם נודע שני הספיקות כאחד מתירין אפי' ספק אחד בגוף וס' א' בתערובת אפילו בדבר חשוב ופסק כן הש"ך בהפ"מ א"כ בנ"ד אפילו שלא בהפ"מ שרי לאכול שנים שנים ודוקא אם לא נתערבו בהם הביצים שהטילה בתוך ג"י סמוך לשחיטה אבל אם נתערבו בהם גם אחד מאלו שהטילה בתוך ג"י קשה להקל ע"ש:

(ג) וקליפות האיסור. עיין מ"ש לקמן סי' צ"ט ס"ק א' בשם תשובת מהר"י הלוי סי' כ"ז:

(ד) ולכתחלה יזהר. עבה"ט ס"ק י"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"א שדחה טעם זה וכתב הוא דאין כוונת הרמ"א ז"ל דלכתחלה יזהר שלא לאכול האפרוח אלא כוונתו יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה דזה אסור משום דדמי למבטל איסור וכתב עוד דאולי אפילו האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על ביצה אסורה כדין המבטל איסור דאסור למבטל עצמו כדלקמן סימן צ"ט ס"ה ולא שרי אלא למי שלא נעשה בשבילו ע"ש:

(ה) שלמים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סוף סי' ע"ז שכתב די"ל שאין ר"ל שלמים מעל"ע ואפי' מאמצע יום לאמצע יום אלא ר"ל שלמים ממש לחשבון הימים מערב ועד ערב וצ"ע עכ"ל:

(ו) ביצת כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סי' קפ"ו שתמה על הטור והמחבר דהרי בברייתא בחולין ד' ס"ד לא שנינו אלא ביצת טרפה וכ"ה גירסת הרא"ש ומנ"ל למילף גם ביצת נבילה שאינו אסור אלא מדרבנן וע"ש בחלק או"ח סוף סי' ע' שכתב ולדברי המרדכי בפ' כ"ש דהא דרבא במסכת ע"ג בחיטין שנפל עליהן חביתא דחמרא מיירי בי"נ דרבנן ניחא ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ב סעיף י"א ומ"ש שם:

(ז) בקערה וימכרנה. [עיין בתשובת ח"ס סימן י"ט הובא לעיל סי' ס"ב סק"א]:

Siman 87


(א) לאיסור אכילה. ואף שלא כדרך אכילה והנאה אסור והיה לוקה עליו משא"כ בשאר איסורים חוץ מכלאי הכרם כ"כ הרמב"ם ספי"ד מהלכות מ"א הביאו הפמ"ג בפתיחה:

(ב) לאיסור הנאה. ואי היה לוקה על הנאה דעת הרמב"ם דאינו לוקה ושאר פוסקים סוברים דלוקה והנ"מ בזה"ז אי לוקה עבה"ט לעיל סי' ט"ז סק"י. ועיין פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי אסור ח"ש בבישול והנאה מה"ת. דבאכילה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת ובישול והנאה צ"ע ע"ש ועיין בצל"ח בפסחים ד' כ"ב בד"ה והרי אמ"ה שנסתפק בזה ג"כ לענין הנאה לחוד ואח"כ כתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם שאינו לוקה על הנאה ודאי לענין איסור גם ח"ש אסור בהנאה מה"ת אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה ודאי אינו לוקה על הנאה כ"א בכזית ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ץ שהביא ראיה מסוגיא דב"ק ד' מ"א דשיעורו בהנאת פרוטה ע"ש. ובשר בחלב הנאסר בהנאה קוברין אותו. ואם שרפו גם אפרו אסור בהנאה מה"ת. ולענין אי מותר להאכילו לכלבים עמ"ש לקמן סימן צ"ד ס"ק ה':

(ג) דרך בישול. עבה"בו ועיין פר"ח דגם טיגון בכלל בישול אך המ"י בסל"מ כלל פ"ה ומהר"ם שיף בסוף הספר על חולין צידדו להקל דטיגון לא הוי בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובהפ"מ יש להקל פמ"ג. וחם בחם בלא רוטב כתב הפמ"ג בפתיחה בשם רש"ל דלא הוי דרך בישול ומותר בהנאה ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ז מ"ש בזה"ז ומ"מ אף באלו שאינם אלא דרבנן ומותר בהנאה צריך ליתנם לעובד כוכבים כך ולא יבשל מתחלה דא"כ עובר על הבישול ואסור בהנאה מה"ת דאף דהחתיכה בלעה שלא כדרך בישול מ"מ הרי אח"כ נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו וזה פשוט וכ"כ בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בד"ה ומזה:

(ד) בהנאה. עבה"ט ועי' בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שפסק בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר ב"י אסור להדליק בה להאיר הבית מטעם שאסור בהנאה וגם להדליק בה נ"ח אף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דבנ"ח בעי שיעור ובב"ח כיון שאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא ע"ש (עי' פמ"ג שהעתיק בשמו דלנ"ח שרי ובמח"כ לא עיין שם היטב וכ"כ בש"ת בא"ח סי' תרע"ג משמו דאף לנ"ח אסור) ועיין בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מ"ש על דברי ש"א הנ"ל ועי' בא"ז בא"ח שם שתמה דהא בלא"ה אסור משום בישול בב"ח ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ל"ח ובש"ת שם מ"ש בזה ועי' בתשובת רע"א בהשמטות לסי' פ"ד:

(ה) בבשר. עי' מהר"מ שיף בסוף חולין שכתב בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה וצידד להקל דכבד הוי דם וגדי אסרה תורה ולא דם (עוד צידד שם דטיגון לא הוי בישול) ועי' פמ"ג שכתב דע"ז לחוד ודאי אין לסמוך ולהקל מכח גדי ולא דם ומהר"מ שיף לא כתב זה רק לסניף בעלמא. ועי' בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מה שכתב על דברי מהרמ"ש הנ"ל:

(ו) טמאה. עי' בדגמ"ר שכ' וז"ל ובשר נבילה וכן חלב אסור לבשל בחלב מן התורה ולוקה על בישולו אבל באכילה אין בו איסור בב"ח וכ"ז מבואר ברמב"ם פ"ט ממ"א דין ו' ואמנם אם הוא אסור בהנאה אינו מבואר שם אבל בפי' המשניות פ"ג דכריתות מבואר שאינו אסור בהנאה ואף שלדברי התוס' בחולין ק"א בד"ה איסור כולל שכתבו שאיסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף אין הכרח לדברי הרמב"ם שם מ"מ לא מצינו להתוס' בפי' שיחלקו על דינו של הרמב"ם שהיכא שאינו אסור באכילה משום בב"ח אינו אסור בהנאה ולכן הסומך ע"ז במקום הפסד לא יפסיד עכ"ל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דנקטינן דאסור בהנאה מן התורה ע"ש. (ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ב שנשאל ג"כ על ענין זה והביא דברי הגאון מעיל צדקה בספר כנפי יונה ר"ס פ"ז בעובדא שהאומנים עירבו חמאה בחלב לעשות מהם נרות כי היה החלב ביוקר ופשיט ליה לאוסרו בהנאה והגם כי מטעם תרבא י"ל לפי דנרות של חלב אינם עשוין מחלב הכליות והקרב לבד דמערבים בהם כמה מיני חלבים וקרומים שאין בהם כרת וא"כ שפיר איכא בב"ח משום תערובת דהני חלבים אך עכ"פ משום נבילה איכא דהא רוב בהמות של עובדי כוכבים אינם נשחטים ואפ"ה אסרו הגאון בהנאה ע"כ דס"ל אע"ג דאיסור אכילה ליכא מ"מ איסור הנאה איכא. והאריך בזה ומסיק דודאי המורה ובא כהגאון דגמ"ר אין מזחיחים אותו אבל אי קמי דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנ"ל וכן משמע בהרבה גדולי האחרונים. ואפי' להדגמ"ר הוא לא מיירי מהנאת הדליק' אבל נר קרוזי"ל להדליקו בידים יש לחוש למבשל בב"ח שהטפה שסביבות השלהבת מתבשלת ואף דלענין שבת לא חשיב בישול בכה"ג אך לענין בב"ח אפשר דהוי בישול. וכתב עוד אמנם נר קרוזי"ל שנאסר כנ"ל ונתערב באחרים פשוט שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נר חנוכה שבכל לילה מונין מנין הנרות למצותו ע"ש. ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס'):

(ז) ובשר חיה ועוף כו'. וה"ה איפכא בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת. תפל"מ ע"ש:

(ח) מותר בבישול. עי' בס' חמודי דניאל הי' י"ח שכ' דמותר לבשל בשר לעובד כוכבים בקדרה של חלב אינו ב"י דכל שאינו אסור רק מדרבנן לא גזרו בבישול והנאה וכאן ליכא מראית עין דמי יודע אם הוא קדירה של בשר או של חלב מ"מ יש להחמיר מדכתב רמ"א סעיף ו' דאסור לחתות וכו'. ואפשר משום דמתחלה היה חלב גמור החמירו בו קצת ע"ש.

(ט) איסור. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ס"א שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו':

(י) חלב משקדים. עבה"ט מ"ש אבל מהרש"ל פסק כו' ועיין בנ"צ שכתבתי דמ"מ אין לאסור להניח בשר עוף בחלב שקדים בלי שיניח שקדים אצלו אלא אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מ"ע גמור אבל בביתו מותר ע"ש ומ"ש הבה"ט וט"ז כתב כו' אין לאסור האכילה כו' עט"ז דמשמע מדבריו דגם בבשר בהמה הדין כן:

(יא) אבל אם אין לה. עש"ך ס"ק יו"ד מה שהשיג על הב"י בפירוש מעורה בגידים ועיין בשער המלך פ"ט מהלכות מאכלות אסורות מ"ש ליישב דעת מרן הב"י ז"ל ע"ש:

(יב) לבשלם. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאף לפי המנהג דוקא בנמצאת במעי אמה אחר שחיטה אבל אה הטילה אותה בחייה כדרכה אפילו אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה ע"ש:

(יג) אין לוקין עליו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם הש"ך ובמח"כ העתיק שלא כדת דנהפוך הוא דהרמ"א מיירי בשל אדם והמחבר מיירי בשל בהמה:

(יד) או בחלב מתה. עבה"ט. ושמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"ר עקיבא איגר נר"ו שנסתפק המבשל בשר בחלב של בת פקועה מהו מי אמרינן דכיון דאינו טעון שחיטה כדלעיל סימן י"ג הוי כחלב שחוטה ופטור או דילמא כיון דראויה לילד מקרי שפיר בחלב אמו והביא ראיה מש"ס דבכורות ד' ו' דאמר התם חלב מנ"ל דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי כו' ודו"ק ושוב מצאתי בשער המלך פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א שגם הוא ז"ל כתב כן בפשיטות שוב ראיתי בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ל"ו שגם הוא ז"ל חקר בזה ותופס עיקר להיפך שיש בו איסור תורה כיון שראויה להיות אם וכתב דסוגיא דבכורות הנ"ל אזלא לר' מאיר דאמר בחולין ד' ע"ז השוחט בהמה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בענין זה. [שוב נדפס תשובת ח"ס וראיתי בסי' י"ד שהביא דברי שעה"מ הנ"ל וכתב עליו דהראיה מש"ס דבכורות יש לדחות [ממש כמו שכתבתי בנ"צ. שלי"ת שזכיתי לכוון לדעתו] (אך יש ראיה אחרת מתוספות סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול במ"ש בשם י"מ ע"ש):

(טו) פטור. עבה"ט ועיין בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סימן ט"ז בתבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דלמא היה בתוכו מוח ונמס תוך התבשיל וליכא' ס' בתבשיל נגד אותו החלול שבעצם אסור דספק איסור דאורייתא לחומרא ע"ש והבל"י בשו"ת שלו סימן צ"ט התיר בזה דלא מחזקינן איסורא לומר שהיה בתוכו מוח ע"ש ועיין פמ"ג שתמה עליהם דהרי כאן משמע דעצמות הקשים בלי מוח אוסרים ג"כ מדרבנן ע"ש. עוד כתב הפמ"ג דיש להסתפק לענין עור בחלב. דאינו אלא דרבנן. אפשר באותן שעורותיהן כבשרן כגון עור השליל ועור שתחת האניה ועור בית הבושת כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות מ"א שמא דינם כבשר גם לענין בב"ח ואסור באכילה ובהנאה ע"ש:

(טז) שנמלח בקיבתה. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין פמ"ג שכתב דאם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובישלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוי דאורייתא ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג:

(יז) עד שיהא ס' בחלב. [עש"ך סק"ל מ"ש די"ל דהטור ס"ל כר"ת דמעמיד בטל בס' ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ט מ"ש בזה וע"ש עוד בסי' פ"א]:

(יח) קרושה. פי' החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת דפירשא בעלמא הוא. וא"ל דמ"מ אסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא י"ל דאין כח בטעם שקיבל פרש זה מן העור להתחבר עם הגבינה להיות נעשה בב"ח. ב"י וש"ך ע"ש. ועיין פמ"ג שכתב דמ"מ אם נבלע חלב גמור בקרוש ואח"כ לבשר אוסר דדוקא טעם הנבלע נעשה פירשא ג"כ אבל בעין לא ושוב פקפק בזה ע"ש:

(יט) מותר. עש"ך דלכתחלה אין לעשות כן ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ז דזה דוקא היכא דליכא ס' אבל באיכא ס' וליכא חשש רק מדין אין מבטלין איסור לכתחלה מותר להעמיד בו לכתחלה ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"א אודות בן תורה א' דדחיקא ליה שעתא ואין פרנסתו כ"א מעשיות גבינות ומבקש להמציא לו היתר להעמיד החלב בעור קיבה כי ההעמדה בקיבה בלא עור מקלקל הגבינות וגם צריך זמן רב וזה מעשהו אחר שנתייבשה עור הקיבה חוזרים ומרככין אותה במים ויי"ש מעורבים ואח"כ מוצצין הלחלוחית מהעור אל תוך החלב וזורקין העור ומהמיץ הזה נגמרה ההעמדה עצהיו"ט וכתב הנה אין נראה להמציא היתר מפני שהעור כבר נעשה יבש כעץ דמאן לימא לן שהגיע לשיעור הזה. ועוד דהכא שחוזר ומתרכך ע"י המשקין דינו כבשר ממש אך יש להמציא היתר אחר והוא מאחר דודאי איכא ס' ואפילו ק' בחלב נגד מיץ עור הקיבה וליכא נ"ט כלל דאע"ג דעור הקיבה יהיב עוד טעם חמוץ טפי מס' וק' שהרי ממנו הועמדה כל החלב מ"מ הרי כתבו התוס' בחולין נ"ט ע"ב (צ"ל צ"ט ע"ב והוא בסד"ה לא במאה) שזה לא מקרי טעם כלל. ומשום דבר המעמיד ליכא דלרוב הפוסקים ליכא בבב"ח משום מעמיד. ורק לחוש לדברי המרדכי ותשובת מיימוני דס"ל גם בכה"ג איכא משום מעמיד יקח ג"כ מהקיבה עצמו מצורף לעור הקיבה ויהיה זוז"ג ובלבד שלא נודע בוודאי שבעור לחוד נמי היה עומד דאז לא הוי זוז"ג. מעתה לא נשאר עלינו אלא משום דלכתחלה אסור לבטל אפי' איסור דרבנן בס' וגם זוז"ג לכתחלה מיהת אסור לזה י"ל דהא הט"ז סוף סי' צ' מתיר להדיא בשר כבוש בחלב שחוטה משום דה"ל תרי דרבנן והנה הכא נמי ה"ל תרי דרבנן דכל משקה היוצא ע"י מציצה ומליחה ליתא ביה משום טכ"ע רק משום משקה היוצא מהם וזה לא מצינו אלא בדבר האסור אבל חתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין ומוצצין ממנו ציר לא מצינו שתהיה זאת הציר כעיקר גדי לאסור משום בב"ח מן התורה אם בשלוה עם חלב ואין לך בו אלא חידושו (עפמ"ג לעיל ר"ס פ"א שדעתו אינו כן) וגם בשר גמור הנכבש עם חלב לא מיתסר אלא מדרבנן והשתא בנ"ד שכובש המשקה היוצא מעור הקיבה עם חלב הו"ל תרי דרבנן וכיון דלט"ז מותר לגמרי נהי שאין דבריו מוסכמים עכ"פ נוכל לסמוך להתיר לבטל בס' לכתחלה ולהתיר זוז"ג לכתחלה. אמנם כ"ז אם נתרכך בזמן מועט אבל אם צריך שיעור כבישה ה"ל כמבושל והוי טעם כעיקר ממש. ולזאת עצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהיה כבוש יום שלם בב"א ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה (עמש"ל סי' ס"ט ס"ק ל"ב מזה) וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירו מן המים ע"י עובד כוכבים בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו (לכאורה לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג בא"ח סי' תרמ"ח סט"ו ובמג"א שם דהוא דבר מאכל אבל לא בלולב והדס וערבה ועי' ברא"ש ר"פ לולב הגזול ויש לעיין) ומצורף לזה כיון דהוא עני וה"ל הפ"מ נ"ל להתיר כנ"ל עכ"ד ע"ש:

(כ) שנתייבש. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג שכתב בתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר ג"כ מטעם זה ע"ש:

(כא) כעץ בעלמא. עבה"ט ס"ק כ"ז דה"ה שאר מעיים כו' אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה בבישול יש לאסור דמתרכך וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר פמ"ג. ובזה נסתר מ"ש בס' לה"פ ס"ק כ"ו באחד שתחב אצבעו לתוך עין של בהמה לרפואה ונתייבש עד שלא יוכל להסירו והניחו בתוך כלי עם חלב רותח כדי שיתרכך ולא היה ס' נגד העין ונשאל על החלב ועל הכלי והורה להתיר דמאחר דנתייבש הוי כעץ בעלמא ע"ש ולדברי הפ"מ לא טוב הורה דהא בשר יבש כעץ אוסר ועוד דהא כאן היה בישול [ועיין בס' בל"י שהשיג ג"כ על הלה"פ בזה] אמנם בתשובת תפארת צבי הנ"ל מבואר דלא כהפמ"ג אלא דגם בשר יבש אינו אוסר וגם מבואר דאף ע"י שריה מעל"ע נמי שרי וכן מבואר בתשו' נו"ב חיו"ד ריש סי' כ"ו אלא שכ' שם דזה דוקא בבשר בחלב דכיון שנתייבש מקודם הבשר לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שם איסור ע"י שנתייבש ע"ש וגם בזה חולק עליו בתשובת תפארת צבי שם ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ד ס"ק כ"א בענין הכרכום שכתב דאף אם ימצא חוט בבשר יבש לית לן בה כמו בעור הקיבה ע"ש מבואר דלא כהפמ"ג וגם דלא כהנו"ב וכן מבואר בתשובת שבו"י ק"ב סי' ע' אביאנו לקמן סי' קנ"ה סק"ה. ועיין בתשובת דת אש סי' י"ג:

Siman 88


(?) על שלחן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם א"ז להזהיר שלא להדליק בחמאה דגזרינן שמא ינטף ממנה על הבשר עכ"ל וכתב הבל"י דא"כ בנרות של שומן נמי והפמ"ג כתב ולדידי מהא לא איריא דחמאה מהותך בנר שקורין קרוזו"ל יש לחוש ע"י נענוע ישפוך משח"כ נר שומן עשוי כעין פתילה לא חיישינן שמא יטיף ונכון הוא עכ"ד ובא"ח סימן תל"ג סעיף ב' לא משמע כן ע"ש ויש לחלק דהתם שצריך להכניסו לחורין ולסדקין חיישינן אף בנר העשוי כעין פתילה. והא דלא כתבו ג"כ שלא להדליק בחלב י"ל דחלב בדיל מיניה ונזהר שלא להחזיקו אצל מאכל משא"כ בחמאה:

(?) המכירים. עבה"ט והמודר הנאה מדבר או אוסר אכילה עליו אסור להעלות על השולחן כן משמע בש"ך ע"ש:

(?) מקפידים. מדברי הרא"ש שהביא הש"ך בס"ק ב' מבואר דאם נדרו הנאה זה זה מותרים לאכול בשר וגבינה ששונאים זה את זה ע"ש וכ"כ הפמ"ג וכתב הב"ח בשם רש"ל דביושבים רחוקים זה מזה בכדי שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול ממה שאוכל חבירו שרי לד"ה בלא הכירא:

(?) היכר. עבה"ט מ"ש אך מי שאוכל בשר כו' והוא ט"ס וצ"ל שאכל בשר כו' ועיין פמ"ג שכתב לא ראיתי נזהרין בזה. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן קי"ב באמצע התשובה דמשמע שם דאם גם אחרים אוכלים על שלחן זה מותר אף בלא היכר דזה עדיף מאם עשו שום היכר ע"ש ועיין במה שכתבתי לקמן סימן קצ"ה סק"ה:

Siman 89


(?) שש שעות. עיין ש"ך אם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שינים ליכא אלא דמ"מ כתב הפמ"ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר:

(?) אין נזהרים בזה. עבה"ט סוף ס"ק ג' בשם ט"ז ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק"ה שחולק עליו והעלה שאין למחות ביד המקילין שהביא רמ"א ז"ל דיש להם על מה שיסמכו ע"ש:

(?) שש שעות. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל אם הם שעות זמניות. ועיין כו"פ ופמ"ג ובחכמת אדם שהסכימו לדעת הכנה"ג דאינם זמניות ע"ש וכן המנהג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ג דחולה השותה מימי חלב לרפואתו אפילו הוא רק חולה קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברהמ"ז ישתה וירוח לו ע"ש]:

(?) שיעיין. עבה"ט בשם פר"ח ובפמ"ג כתב דנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח ע"ש:

(?) שילעוס פת. וכתב הפרי תואר אות ז' דהקינוח הוא שיבלע דוקא לא שלועס ופולט ע"ש ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין בא"ח סי' קע"ב:

(?) ותמרי וירקי. ע' כה"ג. בהגהת הטור אות כ"ח די"א שאר פירות נמי לא והעלה דבשאר פירות הוי קינוח ע"ש:

(?) בקדרה של בשר. עבה"ט בשם הש"ך ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בל"י ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן נועם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין בתבשיל ס' נגדו אין להקל וע"ל סק"א] ומ"ש הבה"ט ולא אבין כו' עיין פמ"ג מ"ש בזה ליישב:

(?) על מפה. עיין מ"ש רדב"ז ח"ב סי' תשכ"א שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיין שם:

Siman 90


(?) לקדרה שאין בה ס'. עיין פמ"ג שכתב נראה דלדעת הרב בס"ב מיירי כאן אף שנתבשל לבדו ולא היה ס' וצ"ע בזה ואפשר כיון דיש דעות דהכחל לבדו מותר לא מחמרינן כולי האי עכ"ד:

(?) ולחתכו. וכתב בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ט דאם נחתכה עם בשר ביחד יש מקום לאסור שחלב היוצא נבלע בבשר בחוזק חיתוך שחותכים שניהם יחד ע"ש ועמ"י שם אות י"ד שכתב דפשוט דדוקא אם נצלה כך בלי הדחה אסור אבל אם הודח היטב פשיטא דאין חשש איסור כמו בכל איסור שנבלע בצונן ע"ש ולפי מ"ש לקמן סי' צ"א ס"ק א' בשם הח"ד דכל דבר שצריך הדחה אם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה שרי בלי קליפה ע"ש א"כ ליכא לפרש הכי וצ"ל דמיירי שיש בבשר בקעים וסובר כדעת הרבה פוסקים שהביא הש"ך בסימן צ"א ס"ק כ"א שאם יש בבשר בקעים אפילו הוא חי כולו אסור:

(?) דלאחר צליית. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דיש לעיין אם צלו בלא קריעה דשרי דיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ וכפי הנראה יש לאסור ע"ש:

(?) ולא אמרינן כבוש. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בדגמ"ר שהקשה עליו מההוא בר גוזלא כו' ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם וע"ש עוד בסי' פ"א מ"ש בזה]:

(?) שמתיר. דאין טבע המלח להפליט חלב ונראה דוקא חלב של כחל אבל אם נבלע חלב בחתיכה נ"נ ואוסר אח"כ ע"י מליחה. פמ"ג ע"ש. וכתב עוד דאם שהה הכחל עם בשר בבלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר אפשר דאסור לדידן דאמרינן כבוש בחלב שחוטה דלא כט"ז דדוקא מלח אין טבעו להוציא חלב משא"כ כבוש ע"ש:

Siman 91


(?) להדיח. עבה"ט בשם הב"ח ומיהו דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה כמ"ש בסעיף ה' ואם הם יבשים כו' כ"כ הפמ"ג והחוות דעת והאי הדחה היינו הדחה בעלמא בלא שפשוף אבל היתר שנגע באיסור שמן בעי שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. כ"נ דעת הפמ"ג בש"ד (ועמ"ש בסק"ג) אך הח"ד כתב דדוקא דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן כ"ט שדעתו ג"כ דשמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא אך כתב דדוקא בחלב שלא נמחה במים אבל חלב שנמחה במים כתב הרשב"א שנדבק ביותר ובעי שפשוף גדול ולהכי לעיל בסי' ס"ד אוסר להדיח בכלי שמדיח בו חלבים אע"ג דליכא דוחקא וכתב עוד דחלב מהותך או חמאה שנפל ע"ג בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול ע"ש. ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו סעיף ה' וכיוצא בו בעי גרידה. ודבר דא"א כלל בהדחה כגון מים עי' בס"ק שאח"ז מה דינו ואם נמלח או נצלה בלא הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה מותר בלא קליפה וכן באיסו' משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדח' עח"ד:

(?) דילמא אכיל. עבה"ט בשם הט"ז מ"ש וא"כ המי מלח כו' ועח"ד שכ' דכוונת הט"ז מאחר שעשה כן במזיד נאסר כולה למבטל או למי שנתבטל בשבילו כדלקמן סי' צ"ט אבל בנתן לתוכו בשוגג (או לשאר כל אדם) ודאי דמותר דבטל במיעוטו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשעת הדחק כו' מ"מ אם אפשר לרחוץ הכלי היטב קודם שישתמש בו:

(?) דאורחיה בהדחה. עיין פמ"ג במשבצות סוף ס"ק א' דמסיק דדוקא להניח בכלי איסור מקונחת הוא דמותר אם אורחיה בהדחה אבל ע"ג איסור בעין אפילו אינו שמן אסור דצריך שפשוף גדול ולהכי הביא הטור דברי בעל העיטור אכלי ע"ש. ועיין בש"ך כאן סק"ד ולקמן סי' ק"ה סק"ה מבואר שאין לחלק בזה ואפילו ע"ג איסור בעין שרי אם אורחיה בהדחה דלא צריך שפשוף וכמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד הבאתיו לעיל אות א' דדוקא אם נגע באיסור שמן בעי שפשוף וגם על זה חולק החו"ד ותשובת בית אפרים כמ"ש שם ודוקא במקום דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף. ומדברי הטור שכתב דברי בה"ע אכלי אין ראיה דבא לומר דאם אין אורחיה בהדחה אף בכלי אסור אבל אם אורחיה בהדחה י"ל דאפילו ע"ג איסור בעין שרי והא הטור לא הזכיר כלי אלא ברישא ולא בסיפא ע"ש. ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רט"ז:

(?) עם גבינה. עבה"ט והוא מדברי הש"ך. ועפמ"ג שהביא דהכנה"ג תמה על הש"ך דבטור וש"ע משמע שאין תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר מדכתבו שאם יגע אסור לאוכלו עם גבינה וכתב הפמ"ג דבזה ניחא מ"ש הט"ו צריך ליזהר כו' דכפי הנראה הוי ב' חששות שמא יאכל עם גבינה ושמא ישכח להדיח ומנ"ל הא אבל אי אמרינן דלחם לא מהני הדחה א"ש עכ"ד ולע"ד נראה דאדרבה מסדור לשון הטור והמחבר משמע קצת כדברי הש"ך מדכתבו תחלה דברי בעל העיטור דכל מידי דבעי הדחה אסור לכתחלה ואח"כ כתבו דין זה צריך ליזהר כו' ולא כתבו מיד אחר סעיף א' משמע דדין זה תלוי בדין דס"ב ויותר מבואר כן בלשון הטור עצמו ע"ש. ומ"ש דמדברי הט"ו משמע דלית תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר יש לדחות דהרי הא ודאי אף אם נדבק ביותר נהי דהדחה לא מהני מכל מקום גרידה ודאי מהני כמו בקישואים דסימן צ"ו סעיף ה' וא"כ ע"כ מ"ש הט"ו אסור לאוכלו עם גבינה ל"ד הוא שהרי מותר לאוכלו ע"י גרידה וע"כ כוונתם דאסור לאוכלו עם גבינה בלי שום תיקון וא"כ גם ע"ז אין ראיה די"ל דאף גרידה לא בעי וסגי בהדחה וכדברי הש"ך. ומ"מ נראה דבלחם יש חילוק אם נגע בלחם שלם או בפרוס מצד חוץ במקום הקשה סגי בהדחה אבל אם נגע מצד פנימי במקום הרך בעי גרידה כמ"ש ס"ק א' ומ"ש הפמ"ג דבזה ניחא כו' ליתא דהרי נתבאר דאף אי לא סגי בהדחה מ"מ גרידה מהני וא"כ לעולם יש ב' חששות אמנם באמת לק"מ דהאי ספק שמא לא יאכל עם גבינה לא חשיב ספיקא כלל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ז ס"ק ב' משום דדרך לאכול פת עם כל מיני מאכלים.

(?) בדיעבד. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"א שהאריך בזה והעלה לדינא דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל ובעינן ס' נגד הקליפה אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ובשאר איסורים אין להקל רק בהפסד מרובה ע"ש עוד:

(?) והחלב מותר כולו. [עיין בתשובת ח"ס סימן פ' שכתב דלא קשה מלקמן סי' ק"ד ס"ב בהגהה דהתם מיירי שהוריקו השומן בנחת וידוע שהקלוח נוגע תמיד בתחתית הכלי ונוגע תמיד ברתיחתו בהעכבר וכל הקלוח כולו הוא קליפתו כי כל טפה אחת שנוגע בהעכבר בא חבירו ודוחפו ונוגע גם הוא כו' אמנם כאן מיירי בחלב רותח שנפל בבת אחת שפיכה מרובה על הבשר ועלה על כל גדותיו נמצא תחתית החלב נוגע בבשר ואידך לא פגע וא"א לקלפה בזה התירו ריב"א ור"ת ואשמעינן קולא דנפל בבב"ח ומכ"ש בשאר איסורים דקילי טפי וקמ"ל חומרא דהורקה בשאר איסורים וכ"ש בבב"ח עכ"ד ע"ש]:

(?) דבר צלול. עיין בתשובת צ"צ סי' למ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"א מ"ש לתרץ דלא תיקשי אמאי לא יצנן הדבר צלול את המלוח מדוע יגרע מהדחה אחרונה שאפילו בפעם אחת לא מיחשב רותח עוד ע"ש.

(?) בכלי עץ וכיוצא קולף. משמע דבכלי חרס לא מהני קליפה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ז:

(?) קולף מקומו. כתוב בכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל אם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. ונראה דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה עיין לקמן סימן ק"ב ס"ג:

(?) צלי רותח. עיין ש"ך שהביא בענין זה ג' שיטות ועיין בש"ך לקמן ס"ק כ"ו שכתב דהגמי"י ואו"ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה אם נפל לחלב ובעי נטילה ולא קיי"ל הכי לדינא ולכן השמיט שיטה זו בכאן ס"ק כ' וגם הפר"ח כתב על שיטה זו שאינו מחוור ע"ש ועיין בחשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ח שהאריך ליתן טעם לשיטה זו וכתב שכן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג ג"כ להצריך נטילה בצלי אף בנפל לתוך צונן ואין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחמת כ"ר ולכן אף שקצת פוסקים מבואר בדבריהם להקל אף בצלי כמו בשאר בשר רותח מ"מ קשה להקל נגד התוספות ושאר פוסקים הנזכרים ע"ש:

(?) אפוי ומבושל. עבה"ט ועיין במנ"י כלל כ"ב ס"ק ו' שכתב דיש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקיי"ל כבוש כמבושל אי לענין זה נמי דינו כמבושל ע"ש:

Siman 92


(?) נפל חלב כו'. עש"ך סק"ג בשם הר"ן דחתיכה שעומדת בקדרה מתוך שיש בה הבל ולחלוחית החלב מתפשט בכולה אף שהיא חוץ לרוטב והש"ך כתב ע"ז דלא תיקשי מלקמן סי' ק"ה ס"ד דמיירי בקדרה די"ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול כו' ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סוף סי' כ"ה שכתב דע"כ לא חילק הש"ך בין איסור צלול לאיסור גוש אלא כשאין האיסור דבוק ממש באותה חתיכה אלא נוגע בו אבל כשדבוק האיסור באותה חתיכה בתולדתו ונתבשל עמו בקדרה אז ע"י הבל הקדרה ולחלוחית גורם שמתפשט בכולו וכדמוכח מדברי התוספות בחולין צ"ו כו' ע"ש:

(?) בהיתר לח. עבה"ט ס"ק י"ג בשם רש"ל (פג"ה סי' ס') דווקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול אמרינן חנ"נ ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן מ"ט במעשה בשמונה הדרא דכנתא של כבשים שהותך השומן שלהם ועירבו אח"כ לתוך חמשה זיידל שומן ג"כ של כבשים והותך הכל יחד ואח"כ נתנו כל השומן לתוך ט"ו זיידיל שומן אווזים ואח"כ נמצא שכבש א' היה מים בראש ולפי ערך לא היה שומן מהדרא דכנתא א' לא יותר מרביע זייד"ל וכתב להתיר במקום הפסד גדול ואף שרש"ל אוסר אם הוא דרך בישול. מדברי הרמ"א לא נראה כן וכן מוכח מדברי הש"ך ס"ק ט"ו (וע"ש בסימן נ"ו שכתב דנראה לו שדעת הש"ך דצונן בצונן גם בבשר בחלב יש להקל בלח בלח לצורך גדול ואולי גם הרש"ל מודה בהפ"מ ועכ"פ ראוי לסמוך על רמ"א ובפרט שאין כאן רק ספק טריפות דשמא היה המוח מקיף וכיון שלא נודע הטריפות עד אחר מעשה הוי ס"ס שמא אינה טריפה ושמא הלכה כדברי הרמ"א. ועי' בסי' נ' שם שכ' כיון שטעם הקולא בלח הוא שאין חתיכה הנאסרת ניכר ונבדל לפ"ז אם החמשה זייד"ל טרם שנתערבו עם הט"ו זייד"ל כבר נקרשו הוי כמו חתיכה וגם רמ"א מודה שנ"נ ואולי כיון שמשעה שנתערב היה לח ולא נ"נ לדעת רמ"א שוב לא אמרינן שכשנקרש יהיה נעשה נבילה שדבר זה שהחתיכה נ"נ בשאר איסורים חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שבשעה שנתערב יהיה נ"נ אבל לא אח"כ בעת הקרישה שהרי או לא נתוסף בו איסור אלא שנשתנה בעצמו ונעשה קרוש ואיך מעצמו יתחדש איסור ומ"מ לא בריר לי הך סברא ע"ש שהעלה לענין השאלה הל"ל דכיון שאין כאן רק ספק טריפה וגם הוא מב"מ הרוצה להקל אין מוחה בידו.[

(?) ואז הקדרה הוי אסורה. נראה בכל מקום שהוזכר בסי' זה שקדרה אסורה. אם היא של מתכות ובא להגעילה לא מהני כשימלאנה מים וירתיחנה דא"כ צד החיצון לא נגעל אלא צריך להכניסה כולה ליורה עיין במג"א סי' תנ"ב ס"ק י"א]:

(?) דתתאה גבר. [עבה"ט מ"ש ודוקא דליכא אפר כו' ועיין בספר לבושי שרד אות קל"ה שכתב וז"ל ראיתי קצת מורי הוראות טעו להורות באם נשפך חלב על הכירה שיש אפר עליו והגיע הקילוח תחת קדרה דאינו אוסר דע"י אפר של הכירה נעשה הקילוח פגום ומקום טעותם מבה"ט סי' צ"ב ס"ק כ"ה שכ"כ בשם המ"י באמת שכן כתב המ"י כלל נ"ו אך בכלל ק"ז ס"ק כ"ו חזר בו וכתב דצ"ע למעשה די"ל דבשעה קלה כזו אינו נעשה לפגם ע"ש וא"כ מאחר שדין אפר גופיה הוא מחלוקת לכן ח"ו לסמוך ע"ז אלא באיסור קל כגון אם נשפכו מים רותחין מקדרה של חלב ב"י מקונח תחת קדרה של בשר דבכה"ג דעת הש"ך בסי' צ"ה סק"ה וי"ז להתיר בהפ"מ וכן בכל כה"ג שיש עוד צד היתר טוב ולא בענין אחר עכ"ל]:

(?) להרתיח. עבה"ט מ"ש מהרש"ל חולק בו ועיין בתשובת בית יעקב סוס"י נ"ז שחולק על רש"ל וט"ז והסכים להרמ"א וכדברי הפר"ח ועיין פמ"ג:

(?) הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד' מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זיעתו כמוהו א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלל למטה חם ולמעלה סמוך דבר כשר והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר ע"ש ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד:

(?) של חלב. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל אם מותר להדליק שפופרת של טובאק מנר של חלב ועיין בספר בני חייא בסי' ק"ה אות ד' שהביא ראיה שאסור מדינא ולא מחמת מדת חסידות וע"ש בהשמטות שהוא בעצמו חזר בו ודחה ראייתו ע"ש. ובתשובת ש"ב הגאון מוהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל כת"י ראיתי שכתב נראה להביא ראיה מרש"י בשבת ד' כ"ב גבי אי מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה משמע באותה הדלקה מקבל קצת שמן ומאי דפירש"י דמחזי קאי על אור ועיין בזה ביו"ד סי' רע"ד בט"ז ובנה"כ שם שפירש כן דברי רש"י וא"כ ה"ה בשפופרת שואף החלב אכן לפמ"ש הכו"פ דחלב נ"ט לפגם ומתוך כך התיר אם נטף חלב על הכלי א"כ ה"ה בנדון זה הוי נ"ט לפגם בחלב עצמו עכ"ד. ולע"ד היתר זה צ"ע דדוקא בדיעבד התיר בעל כו"פ משום נטל"פ משא"כ הכא להדליק לכתחלה משפופרת של חלב. נ"ט לפגם לכתחלה אסור כמבואר בכמה מקומות. [מיהו לדברי הצ"צ סי' מ"ז שהבאתי לקמן סי' צ"ח סק"א אתי שפיר] ועיין בתשובת משאת משה חי"ד ס"ס ד' שכתב שאם אחד נזהר אסור למי שאינו נזהר להדליק מנר של חלב וליתן לחבירו הנזהר ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ט סעיף ז' בהגהה:

(?) אבל חלב. ואם נפל פתילה מנר על פארפורקע ונכבה. כ' בשו"ת בית אפרים חלק חושן משפט סימן י"ז וז"ל אני מורה בדבר להקל ולהחמיר כי אם נפל ראש הפתילה שכבר נשרף ונעשה אפר אינו אוסר. אבל מה שלא נעשה אפר עדיין ודאי אוסר ואם שהה על הכלי בכדי שהיד סולדת בו בכלי הוי כנבלע ע"י אור ובעי ליבון ואם לא נשתהה עכ"פ בעי הגעלה או גרידה והכא בכ"ח לא שייך זה משום שידוע דפתילה מלוחלח בחלב וכיון שנפל בעת שדולק אף שנכבה תיכף כיון שנגע בכלי והיתה רותחת מחמת האור אוסר (מהרב הגאון מהור"ר בצלאל הכהן מ"ץ ז"ל בגליון הש"ע שלו):

Siman 93


(?) וצריך לשער. עש"ך סק"א מ"ש א"נ משכחת לה כו' כגון שנחושתה דק ורחבה גדול. ועיין בספר מרכבת המשנה בקונטרס ברכות בחשבון שהאריך לבאר זה ע"פ המופת וע"ד האלגיבר"א:

(?) אבל אם שהה מעל"ע. [עט"ז ס"ק א' ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ד מ"ש הוא ז"ל בביאור דברי העיטור בזה]:

(?) מחמירים בכיסוי. עיין בשו"ת בא"ח סי' תמ"ז סק"ב שכתב בשם השבו"י ח"א סי' כ"א דאף המחמיר בכיסוי קדרה אעפ"י שאינו ב"י מ"מ אחר שני חדשים יש להתיר ולכתחלה בכל איסורים אסור להשתמש בכלים אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קכ"ב ס"ק ג' מזה:

(?) בלא טעם. עבה"ט סק"ג וכתב בספר בני חייא דאף לדברי המחמירים דוקא כיסוי מיוחד לכך אבל אם נתן קערה של חלב על קדרה של בשר מותר לדברי הכל כשאינו בן יומו ופשוט הוא:

(?) לא היה מאכל. עבה"ט מ"ש וראיתי בט"ז שמאריך כו' ועיין בתשובת חוות יאיר סימן ק"א שגם הוא ז"ל הסכים עם הט"ז ודלא כהב"ח והלבוש אך לא מטעמא דהט"ז דמפליט ובולע דבגמרא משמע דאינו בולע כלל אלא לפי שיש חילוק בין בליעת טעם הדבר לבליעת ממשו ומה שאמרו דכבר שבע לבלוע היינו שאין בולע גוף הדבר אבל מ"מ בולע טעם מדבר שבתוכו (ויש נ"מ בין אלו הב' טעמים לענין מליחה כמ"ש לעיל סימן ס"ט ס"ק ל"ד ע"ש) ומ"ש עוד ובקדרה חדשה כו' עיין בנה"כ שחולק ע"ז ומתיר בפחות ממעל"ע דכ"ש הוא ממאכל שאין בולע בפחות ממעל"ע וכן דעת החות יאיר שם לפי שאין ללמוד דיני שאר או"ה מדיני יין שהיה נוהג וכתב דאף אם הקדרה התחילה לבלוע החלב ע"י בישול לא אמרינן דבולע והולך אפילו אחר שנצטנן וצריך מעל"ע אחר שהורק מתוכו אלא חשבינן מעל"ע משעה שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דבאין הפ"מ יש להחמיר כט"ז דחדשים כ"ז שלא שבעו לבלוע דהיינו שניתן בתוכו מים ב' פעמים (או עמד בו פ"א כמו רביע היום עס"י קל"ח ס"ד) נאסר בחצי מעל"ע ע"ש:

Siman 94


(?) שנתחב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ט"ז מבואר שם דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב מהימן ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו' דבדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש לומר כן כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה דרסה ע"ש ולע"ד דבריו צ"ע מסימן י"ח סעיף ד' גבי מסוכסכת ומדברי הש"ך שם ס"ק ט"ו ובט"ז סי' ו' ס"ק ג' גבי פגימה למעלה מחציו של סכין ע"ש ומ"ש הנו"ב שם וראיה מר"ס צ"ד בש"ך ששואלין וכו' הנה בש"ך אין זכרון מזה כלל ואפשר שכוון לדברי הש"ך בס"ק כ"ח מה שחולק על מהרש"ל גבי סכין ע"ש ומ"ש מר"ס צ"ד ט"ס וצ"ל מס"ס צ"ד אבל גם משם אין ראיה לענין תחיבת כף דשאני התם דהוי ספק דרבנן כיון שהוא בלא רוטב כמ"ש הפ"ת שם והביאו הפמ"ג. ועיין בפמ"ג לאו"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות י"ג מבואר ג"כ דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי כיון דהוא מלתא דלא רמיא ע"ש וצ"ע [ועיין כו"פ שכתב דצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה ובח"ד כתב עליו הגם דמה שמכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י דסי' צ"ב אינו מוכרח מ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש ועיין פמ"ג במשבצות סק"א. ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ב שכתב ע"ד הפלתי הנ"ל מסברא נ"ל דליתא וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סק"א וכן נוהגים בעלי הוראות ע"ש]:

(?) בכלי ראשון. עיין בה"ט סק"ב בשם רש"ל ועיין בתשובת חות יאיר סי' ק"א שכתב דאם הרתיחו חלב בקדרה ושהה בו עד אחר שנצטנן שעה מרובה והריקו החלב מתוכה וביום מחר בשלו בה בשר אם היה סמוך אחר מעל"ע לרתיחתו באופן שאתמול בשעה הזאת היה עדיין חם שהוא יותר מפושרין ששיעורו כחמימות הרוק נראה לאסור דאע"פ שהוסר מעל האש מ"מ נשאר לו שם כ"ר ועשו הרחקה וסייג ומה גם לענין דהכ"ר בולע והולך כ"ז שהדבר שבו שם וצריך מעל"ע אחר שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין לקמן סי' ק"ה סק"ה מ"ש שם:

(?) עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י אע"ג דחם מקצתו חם כולו היינו לבלוע אבל לא לפלוט דאינו פולט אלא מה שנתחב ממנו בקדרה ונ"מ אם תחבו הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה צריך ס' בקדרה נגד הקתא שנתחב בו עכ"ל והנה בה"י כתב ששמע כן מבעל מג"א ע"ש ובאמת כן הוא במג"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד אכן דעת הש"ך כאן סק"ג לא נראה כן אלא דגם לענין לבלוע לא אמרינן חם כולו דאינו מוליך בליעתו בכולו וכ"כ לקמן סי' קכ"א ס"ק י"ז דהעיקר כמהר"ם מ"ץ דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונגע איסור בראש השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט בצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד ע"ש וכ"כ בסולת למנחה כלל פ"ה דין א' דאם תחב הקתא מן הכף של בשר תוך המאכל חלב אף שנשתמש הכף בלא הקתא תוך מעל"ע אין צריך לבטלו כלל בדיעבד וכן העליתי בהלכות פסח סי' תנ"א סק"מ ודלא כמ"ש הבה"י בשם בעל מג"א אבל מ"מ הכף נאסר שוב להשתמש בו עד שיגעילו עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ג שהאריך בענין זה והעלה דהיכא דאין כל הכלי חם שהיד סולדת בו לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ואם תחב הקתא של הכף או סכין קודם הכשר אין צריך ששים לבטלו ואם כל הכלי הוא חם אמרינן שפיר דמפעפע בכל הכלי כמו גבי חתיכה חמה ואם תחב צד השני לתבשיל קודם הכשר צריך ששים לבטלו אלא לענין הכשר סגי למקצת כלי שנשתמש בו דכבולעו כך פולטו ע"ש. וכתב עוד הש"ך שם בשם או"ה כלל ל"ז דין ב' דדוקא בחם שע"י בישול אבל בחם שע"י האור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו ע"ש ולפ"ז אם נתחמם הכלי מתכת ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדרה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל:

(?) דסגי בפעם אחת. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י דאם תחבו לקדרה והיה ששים ואח"כ תחבו לקדרה אחרת ולא היה ששים ואח"כ חזר ותחב לראשונה צריך ב' פעמים ששים:

(?) בהנאה. עבה"ט. ומ"ש אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. הוא מדברי הט"ז שכתב כן בשם או"ה ומהרש"ל ות"ח אכן אין כן דעת הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"י דדוקא בחמץ בפסח כו' וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל שם ע"ש וקצת ראיה מלקמן סימן קל"ד ס"ב ע"ש ועל ראיית המק"ח מתוספות פסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי יש לפקפק ע"ש ודו"ק ועיין בתשו' פני יהושע חא"ח סימן י"ב ובספר באר יעקב סי' כ"ט מ"ש בענין זה:

(?) שאינו נהנה מגוף האיסור. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ח שהעלה דלמכור לעובד כוכבים קדרה הבלועה מבשר בחלב אין בו בית מיחוש כלל אפילו ביומיה ע"ש]:

(?) הוא כ"ש. עבה"ט ועיין בסולת למנחה כלל כ"ג שכתב שבתורת האשם האריך להחזיק דעת מהרש"ל אך שמחלק דהיכא שעירו הבשר עם הרוטב תוך הכ"ש אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ה שהאריך בזה וכתב שבעיקר הדין לא נ"מ כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיד סולדת בו וכמ"ש הפר"ח ס"ס ס"ב אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכ"ח ג"פ ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לו למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בוודאי יש להקל אפי' בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבב"ח דטעם כעיקר שלו חמיר טפי מ"מ עכ"פ הכא ע"כ לאו בישול גמור הוא כמו שהוכיח המנ"י סוף כלל ס"א כו' וליכא אלא איסור דרבנן ומכ"ש בשאר איסורים דלא חמיר טכ"ע כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל. בשגם עיקר הדין צ"ע מתוס' זבחים צ"ו כו' וכן קבלתי ממורי הגאון ז"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כו'. המורים שלנו אין נוהגים כן ועט"ז וש"ך סי' ק"ה ובפמ"ג שם. ומ"ש בסוף דבריו ומכ"ש בשאר איסורים כו' לכאורה אין זה כ"ש אדרבה בשאר איסורים יש להחמיר טפי דלא תלי אם הוא דרך בישול איכא חשש דאורייתא ויש לעיין]:

Siman 95


(?) נותן טעם. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק א' שכתב בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט אלא בכלי אבל לא באוכל. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ח ומ"ט שהאריך להוכיח דנוסחא זו בש"ד שהביא הפמ"ג נוסחא משובשת היא ובאמת הדין דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט וק"ו הוא מכלי אלא דמ"מ כתב בתבשיל של שעורים שניתן לתוכו חמאה כמו א' מארבעים מהתבשיל שהגיסו אותו בכף ואח"כ נתחב הכף לקדרה של בשר שאין בה ס' נגד החמאה שניתרה אל התבשיל של שעורים דאסור לא מבעיא לחמאה שניתן לתבשיל גוש של שעורים וכיוצא בו דלא דיינינן ביה נ"ט בר נ"ט שהרי א"א שנכנסה החמאה כולה לתוך השעורים לפנים שלא נשאר ממנה כלום ע"ג השעורים מבחוץ וא"כ בלע הכף מאותו הלכלוך שהוא בעין אלא אפילו היה התבשיל כולו רוטב אסור שלא התירו נ"ט בר נ"ט אלא בכלי או בחתיכה שבלעה בשר או חלב שהבלוע נאחז ונדבק בו אבל ברוטב דלא שייך בו בליעה כלל אלא תערובת אין כאן נ"ט בר נ"ט ע"ש ראיותיו ולע"ד נראה להתיר הקדרה של בשר הנ"ל ולא משום נ"ט בר נ"ט אלא לפי שכתב הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ד דאין צריך לשער כי אם לפי החשבון דאין המדומע מדמע כו' וא"כ הכא א"צ שיהא ס' נגד כל החמאה אלא כנגד חלק אחד מארבעים מהכף וזה פשוט. ועיין בס' ח"ד שכתב עוד דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בישלו הדגים עם הבשר אפילו בדיעבד אסור אם לא היה ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט דכיון שנפל בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר הוא עם התבשיל חשבינן כאילו נפל לתבשיל והוי טעם אחד ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ז באמצע התשובה שהשיג עליו והעלה דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן צ"ז:

(?) ובדיעבד מותר בכל ענין. ודוקא נתבשלו שיש ג' נ"ט שעיקר הטעם הולך באמצעית המים אבל נצלו אסור ש"ך. ולפ"ז גם בנתבשלו אף דהדגים מותרים מ"מ הרוטב אסור דהוי כמו נצלו. פמ"ג וח"ד וכתב עוד הח"ד דהא דנצלו אסור דוקא שצלה דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר אבל אם צלה דגים בקדרה שבישל בו בשר מותר כיון שטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול חשיב מעיקרא כמו ג' נ"ט. ואם חתך דגים רותחים בסכין שחתך בשר הוי כנצלו דדוחקא ורותח מבשל ע"ש ודין זה בחתך דגים בסכין כתבה כנה"ג בסימן צ"ו בהגהת בית יוסף אות ה' ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב בהג"ה שחולק עליו וכתב דאין לחוש לו גם הפמ"ג בסי' צ"ז במשבצות אות ג' הניח דין זה בצ"ע ע"ש:

(?) אבל ליתנם בכלי שלהם. עש"ך סק"ה לשון הר"ן שם ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן ס"ח.

(?) אבל אם היה דבר חריף. עיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"ט שהאריך הרבה לסתור פסק זה דבתשובת הרשב"א שם לא משמע מידי ומדברי האו"ה ג"כ אין ראייה דמה שהצריך ס' נגד כל התבלין אינו מטעם דבד"ח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק משום דאין כאן רק ב' נ"ט (זה הוי כנצלו שכתבתי לעיל) ולפ"ז בנתבשל דאיכא ג' נ"ט אפילו בדבר חריף מותר ולא כמו שמדמה הרמ"א דין בישול בדברים חריפים לדין תבלין שנדוכו. ומסיק דבדבר חריף גמור אין לזוז מפסק הרמ"א מאחר שכן פשט המנהג אבל במקום שיש להסתפק אי מקרי דבר חריף (כמו בארש"ט שנחלקו בו הט"ז ובה"י כמ"ש הבה"ט סימן צ"ו סק"י) וכדומה יש להתיר ע"ש וכן הסכים בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב ע"ש. ויש להסתפק הא דחורפא מחליא אם הוא דאורייתא או מדרבנן ונפ"מ להקל בספיקו וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל סוף סי' כ"ד כתב דהוא מדרבנן ע"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ד הביא ראיה דהוא דאורייתא ע"ש. שוב ראיתי בתשובת שיבת ציון רס"י ל"ב כתב דלא שיוך בזה כלל לומר דין דאורייתא או דרבנן דחיך אוכל יטעם וכיון דחז"ל עמדו בזה על הנסיון וידעו דבדבר חריף משוי ליה לשבח פשיטא דהוא דאורייתא ע"ש ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות י"ט שכן דעת הגאון רבינו עקיבא איגר.

(?) והמים נוהגין בהן איסור. עיין בת"ח סוף כלל נ"ח שכתב ויש ללמוד מזה אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י מלא מים או איפכא כו' המים מיהו אסורין וכתב המנ"י ריש כלל נ"ט התוחב כף שאינו ב"י למים דאסורין היינו בלא הוחמו לשתיה משא"כ בהוחמו לשתיה וצ"ע למעשה ע"ש:

(?) שאם נתנו אפר. עש"ך שהשיג על דין זה. ובתשובת כ"י הארכתי בזה ותירצתי קושיית המחברים על הש"ך בזה הלא המה המנ"י כלל נ"ח ס"ק כ"ו והכרו"פ סק"ד וח"צ בתשובה סימן ק"א ובתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שכולם הקשו על הש"ך ואני ישבתי דברי הש"ך בזה בס"ד על נכון ולבסוף כתבתי דנראה שאין כוונת המחבר דאפר יכול לפגום את האיסור אלא כוונתו דוקא הכא בבשר בחלב מהני אפר להקליש טעם שלא יחול עליו אח"כ שם בב"ח וכמו שמצינו בסי' פ"ז בחלב קיבה קרושה ע"ש בש"ך ס"ק ל"א ובזה מסולק קושיית הש"ך גם קושיית הט"ז ממהרי"ל ע"ש. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ו ובתשו' מקום שמואל סי' ע"ד ובתשובת צ"צ סי' מ"ז:

(?) נותן טעם לפגם. עבה"ט ס"ק י"ח ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"ז על דבר הבאדאשין העושין מן הלא"ג של הבורית אם מותר ליתנו לתוך העיסה שיתחמץ העיסה והשיב דאף שהעיד הגאון בעל צ"צ על הבורית שהיא פגומה מאד מ"מ אולי הבורית הוא פגום והלא"ג אפשר שאינו פגום דכל טעם טוב שבחלב נכנס ללא"ג אך יש להתיר דידוע שהבאדא"ש עצמו צריכים ליתנו בתנור בוער והוא נעשה בתוכו כולו אש ואין זה חמור מהנשרפין שאפרן מותר וע"ש עוד דאפילו אם היה מלאכת הבאדא"ש באופן אחר שלא היה נשרף ממש מ"מ בדיעבד לא נאסרה העיסה שהועמד ע"י מכמה טעמים ע"ש:

(?) והמחמיר גם בזה. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רל"ו דמשמע דדוקא בכלי חרס ראוי להחמיר ולא בשאר כלים:

Siman 96


(?) וי"א דה"ה לאב"י. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל' שמוכיח מגמרא ראיה לדעת המקילין דלא מיקרי ד"ח רק חלתית ע"ש]:

(?) ואם יש ספק אם נחתך. עיין ש"ך שהשיג על הרמ"א ז"ל דמדבריו משמע דאף שידוע שהסכין ב"י אלא ספק אם נחתך בו או במרא וחצינא שרי והא ליתא דדוקא בקרי"ן הוא דיש להתיר כה"ג ולא בצנון ע"ש ועיין בכו"פ שהקשה עליו דהא יש לירק ההוא חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור ואף בשל תורה אזלינן לקולא ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ז שהשיג עליו דהא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דוקא היכא דאיתייליד ריעותא מצד עצמו אבל אם הריעותא מחמת דבר אחר של ספק תערובת איסור שנתערב לא אמרינן להעמיד דבר בחזקתו והאריך בזה (ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"ב שאין דעתו כן ע"ש) ומ"מ העלה דדברי רמ"א ז"ל נכונים ודלא כהש"ך משום שגם בצונן יש כמה צדדים להקל ע"ש:

(?) ובצלים. בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל כתב נראה דהני בצלים כשהם קטנים אינם חריפים כ"כ ואם חתכם בסכין שאינו בן יומו יש להקל במקום הפסד ע"כ:

(?) מלוחים. עבה"ט לענין בארש"ט אי הוי ד"ח ועיין פמ"ג שהכריע דאם אינו יכול לשתותו חי הוי ד"ח כצנון וכשיכולין לשתות חי הוי כפירות חמוצים דשרי במקום הפסד ואם הוא מלובן בביצים שוב לא הוי ד"ח (וכ"כ בס' ח"ד) והכל לפי ראות עיני המורה. וכתב עוד בדבר מי סובין שדרך לחמם מים בכ"ר על האש ונותנין על סובין בחבית על ידי עירוי ושוהה שם יום או יומים ונעשה מחומץ אם הוחמו המים בקדרה חולבת ב"י לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דבד"ח לא שייך זה מ"מ הרי בשעה שקבלו המים טעם לא היו חריפין וכשנתחמץ אח"כ כבר חלף לו הטעם. ואם הוחמו בקדרה חדשה רק שעירו לחבית חולבת מותר לכתחלה עם בשר כדין עלו. ודוקא שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן ואף בכלי איסור בן יומו יש להתיר דעירוי מבשל כ"ק ויש ס' נגד הקליפה של הכלי. ואם נשתהה שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח אחר שנתחמץ אז אסור בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור דנ"ט לפגם ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפילו בדיעבד אסור. ואם נשתהה מעל"ע וקודם החימוץ לקחו משם אם בכלי חולבת מותר בדיעבד. ואם בכלי איסור אפילו אב"י אסור דכיון שנשתהה מעל"ע בלע וכשנתחמץ הוי כפוגם ולסוף השביח. דלא כח"י בסי' תמ"ז שכתב אף כשנתחמצו אח"כ לא אמרינן תו מחליא לשבת דליתא דמידי דהוי אפוגם ולסוף השביח עכ"ד בקצרה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ב שהשיג על כל דבריו. בראש מ"ש אם הוחמו בקדרה חולבת כו' בדיעבד שרי. ליתא דהא בנצלו אף דיעבד אסור וזה הוי כנצלו (וכמש"ל סי' צ"ה סק"ב) ומ"ש ואף בכלי איסור כו' ליתא דבכלי של איסור ב"י י"ל דכל מה שנוגע ממי השפיכה בכלי נעשה נבלה מעט מעט כההיא דסי' ק"ד בעירו שומן על עכבר ואולי כו' עד וצ"ע בזה. גם במה שחולק הפמ"ג על החק יעקב נראה לו עיקר כדעת הח"י דאם בעת קבלת הטעם לא היה דבר חריף לא אמרינן תו כשיחמיץ מחליא ליה לשבח ע"ש גם בח"ד מסכים עם הח"י בזה. וכתב בתשובת מקום שמואל סימן צ' ע"ד הלפת שקורין בוריקי"ש ובל"א ירוטי ריבי"ן אם בישלו אותם במים מקודם כדי לרככן כדרך בכל המדינות לכ"ע לא מקרי דבר חריף אף אם נאמר דהוי כצנון ושאר דברים חריפים דאגב המים בטל חורפייהו וכן הורו חכמי פראג בכיוצא בזה במאכל של בצלים עם בשר שטמנו על שבת בקדרה של חלב שאב"י והתירו המאכל של בצלים הנ"ל משום דדרך העולם לבשל אותם הבצלים מע"ש קודם הטמנה להמתיקן וא"כ בטל חורפייהו ומכ"ש שיש להקל בלפת הנ"ל דאף אם נדמהו לפירות חמוצים הרי גם בזה מתיר הט"ז במקום הפסד ובלפת הנ"ל יש לצדד ולהקל גם שלא במקום הפסד ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סוף סי' ס"ד נראה דפשיטא ליה דכל דבר חריף שנתבשל פקע חורפיה ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסימן ק"ג סוף תשובת הרב מהר"ר יוסף חולק עליו שהרי נראה בחוש שתבלין חריפין אפילו אחר הבישול וכן תמכא ולכן אם הוחמו דברים חריפים אחר שנתבשלו בקדרה של איסור אינו ב"י אסורים אם לא שידענו בבירור שבטל חורפייהו כגון בצלים אבל מסתמא אין להקל והבאר יעקב שם כתב דאף מן הסתם היכא דאיכא קצת צדדים להיתרא יש להקל ולהתיר מכח ס"ס דילמא הלכה דדוקא קורט של חלתית ודלמא כבר בטל החריפות ע"ש:

(?) שיגרור ממקום החתך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ט בדג שנפתח בסכין של עובד כוכבים והורה שידיחנו וישפשף במקום נגיעת הסכין יפה יפה ואף דקיי"ל בסי' צ"ו חתך קישואים בסכין של בשר בעי גרידה מפני שהקישואין לחין וה"נ בדג. י"ל דשם דבר קל הוא לגרוד קצת מבי פסקי שלא מיירי כשנחתכו דק דק דאיך יגרוד כל חתיכה קטנה מכל צדדיו ועוד דאם נחתך דק דק אפשר דמותר ע"י החתוכים האחרונים כבהגהה הסמוכה שם משא"כ בדג שא"א לגוררו ללחותו ואם נאמר לקלוף מקום החתך יפסיד כולו וכו' עד מ"מ אמרתי שישטוף עליו מים ויעבור עליו בכח חודו של סכין וגרידה ממש מבשר הדג לא בעי ואפילו ידעינן שהסכין ב"י די בכך ע"ש:

Siman 97


(?) אין לשין. עיין בתשובת צ"צ סי' פ' בענין אם מותר לתת חלב לתוך היין כדי שיהא לבן וצלול ע"ש ועיין בנ"צ:

(?) הפת אסור. עיין בספר לבושי שרד ס"ק קל"ח לענין אם נתערב ככר זה בככרות אחרות ע"ש היטב ועיין פמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דיש לעיין אם לש פת עם חלב בשוגג שלא ידע שזה אסור או נפל בשוגג חלב מי אסור או לא קנסו כ"א היכא שעבר במזיד ומסתימת הפוסקים משמע אף בשוגג אסור עכ"ד ועיין בנ"צ בזה.

(?) ששינה צורת הפת. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"ח שכתב דאין מועיל שינוי רק בביתו אבל לעשות הפת מרובה למכור בשוק אסור דאורחים לא יכירו בשינוי ואף על סמך ההודעה אסור דחיישינן שמא ישכח מלהודיע ע"ש. ועיין ח"ד שכתב עוד דשינוי אין מועיל רק כששינה בשעת אפיה דלא היה עליו איסור כלל אבל לעשות שינוי אחר שכבר נאסר אינו מועיל וכן לחלקו להרבה ב"א שיגיע לכ"א דבר מועט אסור כיון שכבר נאסר ונעשה נבלה ע"ש וכן דעת הפמ"ג דלא ככו"פ בשם זקינו. וכתב עוד בתשובת מהרי"ט שם דהא דאסור אם ליכא שינוי דוקא היכא דאיכא חשש שיאכלן עם גבינה ביחד אבל היכא דליכא למיחש להכי כמו אותם הממולאים במיני מתיקה שאין דרך לאכלן עם גבינה מותר ללוש אותם עם שומן ולא חיישינן שמא אחריהם יאכל גבינה דדיינו במה שאסרו ואין לנו לגזור גזירה אחרת עליה ע"ש עוד טעמים לזה:

(?) ואין לאפות. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן מ"ח שכתב דפת שנאפה עם עיסה שאין בה שומן בעין אלא טעם בלוע אפילו נגע בה ע"י לח רותח מותר בין עם בשר בין עם חלב דנ"ט בר נ"ט הוא אלא דלכתחלה אסור כמ"ש הרמ"א לעיל סימן צ"ה ס"ב בהגהה אבל בדיעבד אה נתנו לתוך החלב מותר לאוכלו ועם בשר מותר לאוכלו אפילו לכתחלה ולא גזרינן שמא יאכלנו בחלב כיון דבדיעבד אף אם אכלו בחלב לאו איסורא קאכיל ע"ש וע"ל סי' צ"ה סק"א:

(?) זב תחתיו. עבה"ט סק"ג בשם הש"ך וכ"כ הט"ז והנה בש"ע קטנים ד"א כתוב בשם הגאון מהר"ר עוזר ז"ל דדוקא קאמר הרמ"א ואם זב תחתיו היינו תחת הפת ממש דאל"כ הוי נ"ט בר נ"ט דשרי בדיעבד כו' ע"ש. וכן הקשה בכו"פ על הט"ז וש"ך ועיין בח"ד שכתב דלא קשה מידי דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק כשטעם האחר הוא בלוע כבר אבל בשעת בישול לא שייך זה ע"ש (ועמש"ל סי' צ"ה ס"ק א') ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ז שנשאל על מעשה כזה בנשים שאפו לחמם לצורך שבת ואחת מהשכנות נתנה לחמניות ממולאות בצלים וחמאה וזב לקרקעית התנור והעלה דכיון דלא זב תחת הפת ממש הוי נ"ט בר נ"ט דלא כח"ד ועוד דכיון שהיה החמאה דבר מועט ואין בה בכדי נ"ט בפת מותר אליבא דכ"ע (ויש נ"מ בין הני שני הטעמים דאילו לטעם א' מ"מ לאוכלם עם חלב אסור דנ"ט בר נ"ט לכתחלה אסור אבל לטעם ב' אף לאוכלם עם חלב שרי מאחר שכבר נתבטל) ולענין אם צריך ס' בכל עוגה בפ"ע או מצטרף כל מה שבתנור נראה דיש להקל כאן כמ"ש הרמ"א לקמן סי' ק"ח לענין ריחא ע"ש באורך. ונראה דמה דנקט בלשון השאלה שאפו לחמם לצורך שבת אינו מדוקדק דא"כ למה לו להאריך בזה להתיר לאוכלו במלח משום נ"ט בר נ"ט דהלא כתב הרמ"א סעיף זה דלצורך שבת מיחשב כדבר מועט ובלאו הכי שרי והכוונה שאפו בע"ש ובאמת היה לימים הרבה:

(?) שטחו באליה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן י"ח מבואר שם דאפילו בפחות מכדי נ"ט אסור משום דהאיסור עומד במקומו ואינו מתבטל כו' ע"ש וכן הסכים בספר חוות דעת וס"ל לחלק בין אם נפל על הפת או שנדבק בתנור שטחוהו באליה דאז לא מהני ס' ובין אם נילוש החלב בתוך הפת דאז שרי אי איכא ששים ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ז באמצע התשובה שחולק ודעתו דבכל ענין מהני ס' רק דצריך נטילה באותו מקום ע"ש:

(?) המחזיק י"ב עשרונים. עיין בתשובת יד אליהו סי' כ"ה שכתב דאין צריך שיהא קרקעיתו של תנור מחזיק כל כך אלא שיהא כל חלל התנור מחזיק כל כך ע"ש באריכות ועיין פמ"ג שאין דעתו כן רק דבעינן שיהא קרקעית התנור מחזיק י"ב עשרונים מפת עבה טפח:

Siman 98


(?) יטעמנו עובד כוכבים. עבה"ט בשם ט"ז. וע"ל סי' מ"ב בבה"ט סק"ג שכתב בשם הש"ך דלהכי גבי מרה שרי לטעום דקרוב הדבר שיטעום טעם מר ע"ש משמע דאי לאו הכי אף טעימה בלשון אסור וכ"כ הפמ"ג בסי' צ"ה במשבצות ס"ק ט"ו דהכי קי"ל ואסור ללחוך בלשון אם מלוח ע"ש. ועיין בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז שנשאל אם מותר לטעום הבורית אם יש בו מלח כל צרכו והשיב דאע"ג דדבר שהוא פגום. מדרבנן מיהא אסור לכתחלה וטעימה היינו דוקא לאכילה אבל לטעימה שרי לכתחלה וטעימה אינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו ע"ש. והמובן מדבריו דס"ל דה"ה בכל איסורי דרבנן שרי טעימה ואף לטעום בפיו ממש וכן הבין בנו של בעל צ"צ בסוף הספר והפר"ח בסי' ק"ח ס"ק כ"ב ע"ש (ועפ"ז מיושב דברי רש"י בחולין ד' צ"ז ע"ב במה שפירש דאיסורא כגון בשר בחלב שאין ישראל יכול לטועמו ע"ש וגם אפשר לתרץ קושיית התוס' שם ע"א בד"ה אבל בב"ח מהא דיין במים כו' אמנם התוס' לשיטתייהו בדף צ"ח ע"ב בד"ה רבא דחולקים על רש"י ז"ל וס"ל דאף רבא ס"ל בכל האיסורים טעם כעיקר דאורייתא ע"ש ודו"ק) אכן בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ב כתב דהצ"צ לא התיר אלא טעימה בלשון ומסיק דאף טעימה בלשון אינו מותר כי אם באיסור פגום ולא בכל איסורי דרבנן ע"ש:

(?) משערינן בששים. עיין בתשובת שער אפרים סי' נ"א ובתשובת עבודת הגרשוני סי' למ"ד שמשערים במדה ולא במשקל ע"ש וכן כתב בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סי' רצ"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודא סי' ל"ג שדעתו דאם האיסור וההיתר שוים במשקל דהיינו ממין אחד שאין א' כבד בטבעו יותר מחבירו וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו פשיטא דנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל ואמנם אם יש בחלק א' חלל יותר מחבירו דאז אם נשער במדידה צריך למעך החלל אז אמרינן השוקל משובח ממנו דשמא לא מימעך החלל יפה ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו אם יש חלל ע"כ צריך למעך החלל ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ו שכתב דכזית קרוש שנפל לתבשיל כגון כזית שומן שנפל לתבשיל של חלב או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר אע"ג שמיד שנפל לתוך התבשיל נמס ונעשה רביעית מ"מ א"צ ס' רביעיות מחמת שנמס רק סגי בס' זיתים דאף שהגדיל מדתו מ"מ עמד בו טעמו שהיה בתחלה ואפשר דאם נמס קודם ונפל אחר שנמוח צריך ס' רביעיות נגדו מדרבנן כיון שהיה האיסור ניכר בפ"ע כשיעור הזה ע"ש שהאריך בזה. ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' ס"ה שנשאל באיסורין שאמרו חכמים שבטילין בששים אם מותר להורות כך לעם הארץ או לא והשיב בודאי מותר להורות כך אפילו לעם הארץ ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ מפני שדבר שנתערב איסור בהיתר מדין תורה חד בתרי בטל כו' אמור מעתה מאחר כי אחד בששים גזירה הוא ניקום אנן ונגזור גזירה לגזירה עכ"ד ע"ש. וצ"ל דלשיטתו אזיל דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא כמ"ש הש"ך בסק"ב ועיין בבית יוסף ולפ"ז לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו מינו אסור להורות כך לעם הארץ שיתבטל בששים וצ"ע כי לא שמענו זאת מעולם ועיין בש"ך לקמן סי' ק"ס ס"ק כ"ב:

(?) לסמוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין ד' צ"ו שמפקפק בזה ודעתו שאין להקל משום דכתב הרמ"א ז"ל לעיל סי' מ"ב ס"ג בהגהה דאף עכשיו יש לסמוך אטעימת הכבד וביאר הטעם בד"מ משום דרבו מכשירים בחסרה המרה אלמא דבמקום אחר אין לסמוך עכשיו אטעימה אפילו דישראל ע"ש ועיין פמ"ג בסי' מ"ב שם שדעתו לחלק דבטעימה ע"י לחיכה בלשונו לחוד אין בקי כ"א מומחה וע"ז כתב הרמ"א דיש לסמוך הואיל ורבו מכשירים אבל לענין טעימת מאכל בזה כ"ע בקיאין וא"צ אומן ומש"ה ישראל מהימן ע"ש:

(?) בתר שמא. עבה"ט [ועיין פמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ד בענין בשר עוף ובהמה ואיל וכבש כו' אי נקראים מב"מ ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז וס"ס צ"ג מ"ש בזה]. ועיין בספר תיבת גמא שחיבר בעל הפמ"ג דף ע"ח שכתב דדם וחלב אין טעמם שוה אע"ג דדם נעכר ונעשה חלב [צ"ע דזהו לכ"ע בנדה ט' אבל אנן לא קי"ל הכי כמבואר לקמן סי' קפ"ד ס"ז ובסי' קפ"ט סל"ג וכמ"ש בנ"צ לעיל סימן פ"א ועיין מג"א סי' רט"ז סק"ג ובסימן תצ"ד סק"ו] מ"מ השתא לאו טעם דם הוא וכדמוכח ראיה מחולין קי"א אמרה ילתא אסר לן דמא שרא לן כבדא ופירש"י טעם דם בו ולא אמרה שרא לן חלב ש"מ דאין בו טעם דם. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ל' לענין חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב וסילקו מיד והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו והשואל אומר שלפי אומדן דעתו היה ס' אך אינו יודע בבירור וכתב שיש כמה צדדים להקל דדעת הפר"ח דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל ב"ד אין בו איסור מה"ת וגם כיון שאומר שהיה חתיכה קטנה קרוב שיש ששים הוי כהיתרא שכיחא טפי ולכן יש להתיר ע"י טעימת קפילא מסל"ת ואם אין שם קפילא שרי לישראל לטעום טעימה בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר לאכול אח"כ ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה עכ"פ בהנאה יש להתיר בפשיטות ע"ש:

(?) אבל אם נתערב בשא"מ. משום דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא וע' בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סימן ס"ו שכתב דכיון דהא דטעם כעיקר דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאווין שיש בהם מלקות אבל לא בלאו שאין בו מלקות כגון חלב טמא וכיוצא ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ח ס"ק א'. ועיין בש"ך מה שתמה על הרב בת"ח ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ד בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה. [ומה שתמה בכו"פ סק"ב על דברי הרשב"א בחולין בתיחב כף חולבת ליורה של בשר ונשפך עייו בתשו' חכם סופר סימן פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם. וע"ש עוד שתלמיד ותיק אחד רצה לחדש למאן דס"ל טכ"ע ל"ד ואך בבב"ח הוא דאורייתא מדאפקיה רחמנא בלשון בישול א"כ י"ל דהיינו דוקא כשקיבל החלב טעם ממשות הגדי אבל טעם גדי הנבלע בקדרה אינו כעיקר מה"ת לאסור החלב (גם הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח נסתפק בזה ע"ש ולפ"ז לענ"ד מיושב קושיית העולם והוזכרה ג"כ בת' הנ"ל סי' פ"ג איך נילף טכ"ע מג"נ דילמא משום בב"ח צוה להגעיל ע"ש ודו"ק) והוא ז"ל כתב דסברא זו י"ל גם לדידן דטכ"ע דאורייתא מ"מ בב"ח לא הוי אלא בקיבל טעם מן הגדי ממש אך הראה לו סתירת חילוק זה מש"ס פ' אלו עוברין ע"ש]:

(?) רובו היתר. עבה"ט ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"ח שדעתו כהש"ך וחולק על ט"ז וכן דעת הפר"ח ע"ש:

(?) רבה עליו ומבטלו. [עבה"ט דהש"ך אוסר את שאינו מינו והט"ז מתיר: ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז שכתב דאין נראה להקל נגד דעת הש"ך דטעמא לא בטיל ולכן גם הבשר כשר שהוא מינו צריך שיסיר ממנו כל לחלוחית הרוטב והמרק ויקלפנו משם דאית ביה פילי כדי להסיר ממנו המרק של איסור שהוא בעין עליו ע"ש]:

(?) לעמוד על שיעורו. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"א שכתב דקטן או עובד כוכבי' ששמו דם בקדרה של בשר וידוע שנתבטל ברוב אלא ספק אם יש ס' כיון דדם שבישלו דרבנן ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע הוי ממש כנשפך דתולין להקל ולא שייך לומר דדעת שוטים הוא זה שהרי אינו נביא לידע כמה נפל וכ"ש לטעם הר"ן (הובא בבה"ט סק"י) כיון דמילתא דלא שכיחא הוא ודאי דינו כנשפך ומ"מ לא החליט הדבר רק להלכה ולא למעשה ועפר"ח שהביאו והביא ראיה לדבריו ע"ש (ובזה מיושב דברי הש"ך לעיל סי' י"ד ס"ק י"ב ועיין בש"ך סי' פ"א סק"ח ודו"ק) ועיין פמ"ג שכתב דאף שיש עובד כוכבי' א"צ לברר להטעימו לקפילא כיון שאין אנו נוהגים לסמוך כלל על עובד כוכבי' הוי כלא אפשר לברורי ע"ש:

(?) מחמת עצמן. עבה"ט בשם הט"ז לענין שומן ועיין במ"י כלל ת"ה ס"ק ס"א דמשמע קצת דה"ה יין וחומץ לא מקרי עביד לטעמא ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ק"כ מ"ש בענין חומץ:

(?) כל אחד מצטרף. עיין בחו"ד שכתב וה"ה אם כזית בשר נ"נ מחמת חלב וכזית בשר נעשה נבלה מכח דם ג"כ כל אחד מצטרף לבטל טעם חבירו אבל שני כזתים שאין טעמם שוה שנ"נ מדברים שטעמן שוה אין מבטלין זא"ז ובעינן ס' נגד שניהם. וביבש ביבש אין איסורים מבטלין זה את זה וכן שני איסורים שאסורים משם אחד אף שאין טעמם שוה אין מבטלין זא"ז עכ"ד ע"ש:

(?) מצטרף עם הנ"ט. עבה"ט הטעם. ובספר מראה חידה אות מ' כתב דאם היה האיסור האחד כבד קודם צלייתו אסור דטעמא מאי מותר בשני אסורים משום דכ"א טעמו היוצא ממנו מתפשט בששים חלקים עם האיסור הב' אבל הכבד דפולטת ואינה בולעת נשאר טעם איסור הב' תוך נ"ט חלקים עכ"ד. שוב מצאתי בפמ"ג במשבצות לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ט ובסי' ע"ג סק"א שכתב ג"כ הכי וביאר עוד דאע"ג שדעת הרבה פוסקים דשמנונית בולעת מ"מ כמו כן יש דעות להיפך ומידי ספיקא לא נפקא ע"ש:

(?) א' של גבינה. עי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ל"א מ"ש בזה:

Siman 99


(?) עצמות האיסור מצטרפים. עש"ך שפסק כהר"ן דעצמות רכות מצטרפים לאיסור ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"ח שלא פסק כן אלא דמצטרפין להיתר ע"ש ראייתו. וע"ש עוד בסי' כ"ז שכתב דאיכא לספוקי אי דוקא בבישול מצטרפין עצמות איסור להיתר ולא במליחה או ל"ש ולכן באיסור כחוש שמן הדין לא בעי ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים ממ"נ אבל איסור שמן דבעי ששים מחמת שהאיסור מפעפע אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו של היתר ע"ש. ועיין בספר תיבת גמא פ' וירא אות ט' שכתב דאף אבר מ"ה שנפל להיתר. עצמות שבו מצטרפים להיתר אע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיניה לא פליטתו ע"ש:

(?) ברוטב. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' נ"ז שכתב דמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן המאכל וכשמשערים בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה ע"ש:

(?) אין מבטלין איסור. עש"ך שכתב בשם פוסקים שהוא מדרבנן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"ה שכתב דדוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב הוא מדאורייתא וה"ה לבטל בס' ע"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תפארת ישראל על משניות במעשר שני פ"ב משנה ד' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה) אבל בלח בלח לבטל בס' משמע שם דמותר מדאורייתא ועיין בזה בתשובת פני אריה ס"ב באורך ועיין בנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ו ד"ה ועכ"פ אומר אני. ועיין בתשובת שמן רוקח חלק שני סי' י"ד שהאריך מאד בענין זה וביאר פרטים הרבה בדין זה:

(?) לכתחלה. [עבה"ט בשם ט"ז דהא דמותר אם אין כוונתו דוקא בא"א בענין אחר. ובפמ"ג מבואר דאף אם אפשר רק שהוא טירחא נמי שרי ע"ש ועיין בספר בית יהודא שכתב עפ"ז נראה בפרי העץ שקורין מאלינש שמבשלין במים ואח"כ סוחטין את המאליניש וזורקים אותן ומסננין את הסאק ומבשלין אותו בדבש לטבל בהם פת ובשר דא"צ לבדוק מקודם אח המאלינש אחד אחד לראות בתוך הנקבים לבדוק מתולעים דשכיחא בהם מאחר דאיכא טירחא מרובה לבדוק כולם אך אין דברי הפמ"ג מוכרחים ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' כ"ו על דבר הקרו"ק ויש קורין אותו הוזין בלאזין והוא שלפוחית של דג טמא ומייבשין אותו ונותנים אותו לתוך משקה מי דבש וטבעו להצהיל המשקה ונתעוררו גדולי הדור ע"ז שיש לאסור שהרי זה נשאר תוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דהיתר גמור הוא מהרבה טעמים ע"ש ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג:

(?) בשבילו. עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ס שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]:

(?) אבל אם נודע. עש"ך שחולק ע"ז שאין לחלק כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג למזיד. ועיין עוד בש"ך שהאריך לסתור דעת האו"ה שכתב דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דליתא והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ וסיים אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ דילמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו ע"ש וכן העלו הפר"ח והמנ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח אלא דהמנ"י כתב שם דבלח בלח כיון דבהפ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ יש להקל בזה בלא נודע ע"ש. והפמ"ג כתב ולענין דינא בלא נודע בבשר בחלב ודאי אסור מה"ת ובשאר איסורים בהפ"מ אין בידי להקל ע"ש ומשמע דגם להחמיר לא ברירא ליה ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"ע ס"ס ס"ז שתמה על הש"ך במ"ש אולי הרב חזר בו דלכאורה לית ביה ספיקא דבודאי חזר הרב דהא לעיל סי' ע"ג ס"ו בנמצא כבד דבוק שכתב בהג"ה דנ"נ וצריך ס' נגד כל העוף. ולשון נמצא משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמצא כן הרי אף בלא נודע אמרינן נ"נ וכן פסקינן סימן ע"ב ס"ג גבי לב. וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ לפענ"ד ברירא להחמיר דהא בההוא דלב וכבד לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ. ושוב כתב ליישב דברי הש"ך דכיון דהש"ך כתב בפשיטות דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע דלמא נשאר בו מהאיסור הרבה כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה החנ"נ ואוסר עתה את האחרת דאילו נפלה לקדרה אחרת היתה אוסרת הכי נמי אוסרת לחתיכות שבקדרה זו. וא"כ י"ל דה"ט דבלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד שהקדרה רותחת וכיון דהעוף נשאר באיסורו נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבלה ואוסר לאחרות כאילו עתה נפלה לקדירה אחרת אבל היכא דלא שייך כן כגון שסילקו להעוף מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע בזה הוא דנסתפק הש"ך אם הרמ"א חזר בו או לא ובזה כתב הפמ"ג דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ גם להחמיר לא ברירא ליה ולכן מאן דמקיל בזה בהפ"מ או צורך שבת אין מזחיחים אותו עכ"ד ע"ש:

(?) מרבה עליו. עבה"ט ומה שהקשה על המג"א עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסי' ל"ח שגם הוא נ"ע הקשה כן וכתב ליישב הסתירה בטוב טעם ע"ש:

(?) נבלע איסור מועט. ע' בתשובת שער נפתלי מסי' ז' עד סי' יו"ד מ"ש בזה:

Siman 100


(?) נמלה. עיין בספר כו"פ שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' דהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת עכ"ד ועיין בתשובת טור האבן סי' כ"ו שחולק על זה ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"א שלמד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי"ן ע"ש]:

(?) ואבר מה"ח. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן ע"ו שכתב דהא דאמ"ה אינו בטל משום דהוי בריה היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב. בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועיין פמ"ג שכתב שדעתו אינו כן. [ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ו שכתב עובדא הוי בשוחט שלוקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירתו ורבוי העופות שחוטים שהיו מונחים לפניו חתך ג"כ רגל אחד מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זו בין יותר מששים רגלי אווזות שחוטות והשוחט לחסרון ידיעתו השליך א' מהרגלים והשא אכלם כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי ראוי להתכבד כי צריך תיקון השיער ובאמת אמ"ה לא בטל מטעם בריה ועתה שאל על הכלים והוריתי דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היו ס' בכל הקדרה נגד רגל א' הכלים אסורים אכן אם ספק אצלו אולי היה עכ"פ בבישול א' ס' אזי מותרים הכלים ואפילו אם נודע להשואל דין דאמ"ה לא בטיל בעת שעדיין היה הכלי ב"י ע"ש באורך בביאור טעם הדבר].

(?) אינו מכירו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת חות יאיר סימן ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה לתוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיאה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עכ"ל והנה מ"ש פרעוש כו' אסור מצד הדין עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שפקפק בזה משום דפרעוש הוי כמו זבובים ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם והרי כתב הרמ"א בסימן ק"ג ס"א בהג"ה דאפי' בריה בטילה אם פגומה בעצמה אמנם אח"כ הרבה לתמוה על הרמ"א ודעתו דאפילו אם פגומה בעצמה אין בריה בטילה וא"כ יפה פסק החו"י ע"ש. ומ"ש עוד וכשנפלה לתוך הכף כו' אף בהפ"מ כו' לא העתיק יפה או ט"ס הוא דבחו"י שם לא נזכר זה כלל דאף בהפ"מ אסור ונראה דודאי שרי. חדא דאף הט"ז לקמן סי' ק"ה סק"ד שהחמיר בכלי שני לאסור כולו לא החמיר רק באין הפ"מ וכ"כ הפמ"ג שם וסוף סי' ס"ח וכאן הוא כלי שני ואפשר כלי שלישי ועוד דאף הש"ך דמחמיר לקמן סוס"י ק"ז בפליטת דברים המאוסים היקל בהפ"מ ע"ש ועי' פמ"ג שם דהמנהג להקל אף באין ה"מ ומכ"ש כאן דיש כמה צדדים וכמו שכתבתי:

Siman 101


(?) ואם הוא ספק. עיין בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קנ"ח שהאריך בזה אם הא דדבר חשוב אינו בטל הוא מה"ת או רק מדרבנן ע"ש:

(?) כגון נבלה. עיין בתשו' מהר"י הלוי סי' כ"ה שכתב דאף בנתנבלה מחמת מיתה הוי ראויה להתכבד. עוד כתב דאפילו כחושה מאד הוי ראויה להתכבד ע"ש:

(?) ובשר בחלב. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד במעשה שאפו קרעפניך עם חמאה בתשעה אגני נחושת ובתוכם היו שנים שקודם לזה נאפה בהם עם שומן וכתב דאעפ"י שמשחו הבעקליך בשומן וחמאה והיה בעין וא"כ נאסר כולו מ"מ בטילים ברוב דאותן שנאפו באנו השנים הם המיעוט נגד הנשארים ובטל כדין יבש ביבש ולא מקרי חתיכה הראויה להתכבד דאף ע"ג דבב"ח הוא איסור מחמת עצמו מ"מ הכא העיקר הוא העיסה ובב"ח הוא בלוע להכי בטל רק צריך לאסור כפי מנין אותה שנאפו בשני בעקליך והשאר להתיר וא"ל דמיחשב מין בשאינו מינו שהשומן אינו מינו עם החמאה וצריך ס' גם ביבש ואפילו באיסור בלוע לפי שכשיבשלם יתן טעם מ"מ הכא לא היה רק איסור דרבנן לפי שכל השומן היה של אווז ובכה"ג כתב הש"ך בסי' ק"ט דאפילו בא"מ בטל ביבש חד בתרי ע"ש:

(?) בנוצתה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ט"ז שכתב דחתיכה שאינה מנוקרת לא הר"ל כיון דאיכא טירחא. ומה שראויה לעו"ג לא מיקרי חהר"ל ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק צירף סברא זו לסניף לשאר סברות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"א שכתב דחתיכה גדולה וגם חיה אית לן רשב"א ור"ן ורא"ה ולע"ד גם הרמב"ם ס"ל כהרא"ה וכן פסק המחבר ורק מייתי יש חולקין וכתב רמ"א שכן נוהגין ופר"ח מסכים לגמרי כדעת המחבר ע"כ בהפ"מ צרפתי עוד קולא אחרת שהיה קצת ספק אם יצאה המחט מחיים בשני עברים כי נמצא אחר שהודח בחמין נרגש כמעט בעבר השני צרפתי להנ"ל והתרתי בהפ"מ מאד שעלה להפסד כמה מאות עכ"ד ע"ש ]:

(?) ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רס"ז שכתב דאם לא נמצאת הטריפה עד אחר שנעשה ראויה להתכבד לא בטיל וע"ש עוד:

(?) שאר ב"מ. עבה"ט בשם ט"ז בענין בשר אווז שעל החזה כו' ועיין פר"ח שחולק עליו והעלה להקל כדעת רש"ל אכן בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק' העלה דיש להחמיר כהט"ז ע"ש:

(?) מכשירים. עיין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ג שהקשה דדברי המחבר סתרי אהדדי דכאן וכן בסעיף שאחר זה משמע הא אינם דומות אסורות והא כאן מיירי בכבשים שלימים גם התרנגולת נראה דמיירי שהיא חיה דלאחר בישול אי אפשר לכוין השומן ולעיל סעיף ג' כתב המחבר וכן לא חשיבה ר"ל אלא א"כ היא מבושלת וכן כבש שלם כו' ע"ש הרבה ישובים לזה:

Siman 102


(?) נתערבה באחרות. עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש כו' דלא שייך לומר עד שתאכל באיסור תאכל לאחר יו"ט בהיתר דהא אנן מחזקינן דאין כאן איסור כלל או לא אמרינן כלל בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא אף בכה"ג והאריך בזה ולבסוף העלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש כו' וזה הוא ג"כ בכלל דבר שיש לו מתירין וכן משמע בתשובת צמח צדק סימן ה"ט באמצע התשובה ע"ש וכן כתב המג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג ועיין בספר צל"ח על ביצה ד' יו"ד ע"ב בד"ה והואיל שהאריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מר"פ ע"ש וכן נראה דעת החוות יאיר בסימן קל"ג ע"ש:

(?) נתערבה בשא"מ. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז:

(?) יש מי שאומר. עש"ך ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"ו ועיין מ"ש דודי הרב הגדול מהר"א ז"ל בספר חמדת ימים דרוש ו' ובתשובת כתר כהונה סימן מ"ה ובשו"ת תולדות יצחק סימן כ"ג ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן ז"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה א' ובספר בני חייא מ"ש בזה ועיין עוד בספר שער המלך פ"ח מהלכות מא"ס דין י"א מ"ש בזה:

(?) עתיד לבא עכ"פ. עיין בתשו' צ"צ סימן ס"ט בביצת טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דגם אחר י"ט לא יהיה היתר בלא ביטול מכח טריפות והוא ז"ל חולק עליו דמ"מ ודאי שיבא לידי היתר קצת דלאחר י"ט יסתלק איסור הכולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן ע"ש וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י כלל ע"ד אות י"ב ועיין פמ"ג שכתב דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערבה דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף בס' די"ל דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל מ"מ ב' איסורים יש אלא דהא דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות א"נ מקרי דשיל"מ ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ה שנשאל על דין זה ורצה מתחלה ג"כ לומר דמ"מ איסור נדר הוי דבר שיל"מ אמנם לא מטעמיה דהפמ"ג רק כיון דיש פלוגתא דרבוותא אם נדר חל על דבר איסור (עיין לקמן סי' רט"ו ס"ה) ספיקו לחומרא א"כ הוי דשיל"מ ושוב פקפק בזה דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד כיון דהא דנדרים הוי דשיל"מ עבואר בש"ס עשום דמצוה לאתשולי א"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה דל"ש לומר המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבה א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ ובזה דן לספק אם נימא דע"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבלה ע"י ביטול יש מצוה לאתשולי הוי דבר שיש לו מתירין או כיון דלא מקרי דשיל"מ רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר. ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל על איסור טריפה משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר ביטול איסור טריפות חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי וע"כ מטעם הנ"ל דהיכא דרק ע"י הביטול הוי דשיל"מ לא מקרי יל"מ דש"ה דכיון דהאיסור לא נולד רק בתערובת לא הוי דשיל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל אלא דמתחלה לא היה עומד לאתשולי בזה י"ל כיון דמ"מ עתה ע"י הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי יל"מ. והאריך בזה ושוב הביא ראיה דגם היכא דההיתר מסתעף רק ע"י ביטול ג"כ הוי דשיל"מ ומ"מ הניח בצ"ע ע"ש:

(?) לפיכך ביצה. עיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ועיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קפ"א מ"ש על דבריו ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"א:

(?) כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:

(?) אבל טעמו בטל. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ב' שהעלה כדעת הרמ"א דטעמו בטל ולא כב"ח וש"ך שהשיגו עליו אלא שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים אינו בטל כ"ז שהוא ב"י כדעת הש"ך בס"ק א' אבל לא מטעמיה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט מ"ש בזה]:

(?) הבלוע בה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סימן ג' שהעלה כדעת הרמ"א ז"ל דכל שאינו אסור מחמת עצמו בטל ולא ככל אחרונים שהשיגו עליו אלא שכתב דאין כוונת הרמ"א דבכ"ע שאינו אסור מחמת עצמו בטל אלא מיירי דוקא שהאיסור הבלוע אינו מינו עם מה שנתערב עכשיו דמאחר שהאוסר עצמו הוא מבשא"מ לא יפה כחו מכחו ונדון הכל כתערובת מבשא"מ דבטל אפי' בדבר שיל"מ כדלעיל ס"א. ע"ש בסעיף ד' שכתב דאם גם האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה יש בזה שלש מדות אם שהאיסור וההיתר הנאסר אחד לח ואחד יבש ואם שניהם לחים ואם שניהם דברים יבשים כגון ששתיהן חתיכת אוכל. דאם אחד לח ואחד יבש לעולה בטל כי כבר נתבאר שטעם בכול בדבר שיש לו מתירין. ואם שניהם לחים ונפל הנאסר לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו יש הפרש שאם גם הנאסר היא מאותו המין הכל אסור ואפילו לא נתן טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני אכן אם לא היה הנאסר מינו של האוסר יש חילוק שאם נאסר מכח נ"ט חוזר ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון. אך אם לא נתן טעם האיסור בהיתר הראשון אינו אוסר היתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו מאחר שכבר נתבטל אולם אם האוסר והנאסר שניהם יבשים בין שההיתר הנאסר אינו מינו של האיסור ובין שהוא מינו ונתערב בחתיכות אחרות אם מכירה זורקה והטעם שנפלט ממנה נתבטל וכן אפילו אם אינה מכירה שנמוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל כדין יבש ביבש אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דשיל"מ וכן אפילו אם מכירה זורקה באופן שאין כאן אלא פליטתה אלא שבלעה מהאיסור שיל"מ יותר מכזית בכא"פ הוי כאילו נפל כאן ממשו של איסור וכיון שהוא דשיל"מ לא בטיל. ע"ש שקבע בזה מסמרות והאריך הרבה בענין זה. ומ"ש האחרונים כאן ולעיל סי' ס"ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י לא מקרי דשיל"מ הואיל שאין ההיתר למה שהיה אסור עיין בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ג' שתמה למה כתבו האחרונים כן אחרי שהרי"ף פסק בפ' גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותח הוי כדשיל"מ א"כ לא ס"ל כלל זה איך נפסוק להקל והאריך לבאר שכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן דאפילו היכא שאין ההיתר למה שהיה אסור מקרי דשיל"מ והביא ג"כ בשם שער המלך פט"ו מהלכות מאכלות אסורות שפסק להחמיר בזה ומ"מ העלה דאף עפ"כ יש להקל בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר התערובת אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים. ועיין שם בסי' ו' תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שדחה ראיותיו וכתב דיפה הכריעו האחרונים להקל בזה ע"ש וכן כתב הפמ"ג ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סי' ל"א:

(?) שלא היה ניכר. עיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן י"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' נ"ד:

(?) שנדר מדבר. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' שכתב דדוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהאוסר יכול לשאול ע"ז כיון דלגבי הנאסר לא הוי בידו ולהכי דייק הרמ"א וכתב לדידיה מקרי כו' והאריך בזה ע"ש. ודבר זה כבר נאמר בתשובת מהרי"ט ח"א ס"ס ס' ע"ש וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ה וכתב דהכי דייקא לישנא דהש"ע בסימן רט"ז ס"י ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן רכ"ג כתב סברא זו בשם הלח"מ ספ"ה דנדרים ורב אחד הקשה שהוא מתנגד למ"ש הרא"ש בנדרים כ"ט דתרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו היה מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה והוא ז"ל השיב דאין זה ענין לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה דמי שנאסר עליו אינו יכול להתירו ומי שהוא יכול להתירו אינו נאסר עליו מעולם אבל מודה הלח"מ במי שאסר פירותיו ע"ע ועל חבירו והוא יכול להתירו ע"ע ועל חבירו מקרי דשיל"מ גם לחבירו והיינו תרומה וטבל ע"ש] ועמש"ל סי' י"ו ס"ק ב' ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שכתב דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכלהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כהגאון בעל פמ"ג בפתיחתו להלכות פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"א שכתב במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יתיר נדרו ונתערבו שיורי קנקן בחבית אחר דודאי הוי דשיל"מ שהרי יכול להתיר תחלה כשבועה ואח"כ הנדר כמ"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד ואי משוה דמ"מ עתה א"א לו להתיר נדרו מה בכך דמ"מ אפשר להביא הדבר להיתרו ואי משום דטריחא ליה מלתא להתיר נדרו לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין דשיל"מ כ"ש טורח מעט כזה ע"ש. ולדברי תשובת בי"ע ותשובה מאהבה הנ"ל אין זה דשיל"מ מאחר שהיה כאן שבועה (וכמדומה לי דבתשובה מאהבה שם דיבר קצת מדברי החו"י הללו) ומ"מ דינו אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא התרה ובלא הפרה דבזה ג"כ נשאל תחלה כו' כמ"ש בש"ע שם. ועיין בספר תורת יקותיאל סק"ג שכתב דלפי מה דאמרינן בש"ס דלהכי הוי נדרים דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי א"כ היכא שא"צ לשאול על נדרו כגון שנדר בעת צרה וכיוצא בזה כמבואר בהלכות נדרים לא הוי דשיל"מ אכן אם רוצה לשאול על נדרו שנדר בעת צרה צ"ע די"ל דהוי דשיל"מ דהא דאמר בש"ס משום דמצוה כו' היינו משום דבש"ס סתמא קתני אבל היכא שרוצה לשאול י"ל דבכ"ע הוי דשיל"מ ע"ש:

(?) ויש חולקים. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת פני אריה סימן א' שהעלה גם בזה כדעת הרמ"א ז"ל דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש באורך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ט:

(?) המבשל בשבת. עיין במג"א סימן ש"ח סק"ב שכתב דמיירי שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בו ביום אסור לו (צ"ע אי לעולם קאמר עיין פמ"ג) הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ו' בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל מה שכתב בזה [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"ג].

Siman 103


(?) כיוצא בה אם אינן פגומים. ע' ש"ך שכתב כגון חהר"ל ודבר שבמנין וכה"ג וכתב הפמ"ג דר"ל כגון ב"ח ודשיל"מ ע"ש ולע"ד זה אינו דדשיל"מ אפילו פגום בעצמו לא בטיל דהא אין הטעם משום חשיבות ולא שייך לומר דהואיל ופגום בטיל חשיבותיה וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם ע"ש:

(?) אע"ג. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"א ומתוך דבריו נלמד שדעתו דאם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לפגם בה נאסר התבשיל השני דכיון שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ א"כ עתה שבישל בה התבשיל הב' נתן התבשיל הראשון טעם בתבשיל הב' כיון שתבשיל ראשון אינו פוגם בתבשיל הב' ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' י"ח שהשיג עליו והעלה דתבשיל שני שרי דאין הנאסר חמור מהאוסר ע"ש באורך. גם בשו"ת שלי כ"י השגתי ג"כ על תשובת כנ"י הנ"ל והעליתי ג"כ להתיר וע' עוד בתשובת תשואת חן סימן כ"ג מ"ש בזה:

(?) הקדרה אסורה. עיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ל"א ביין שבשלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י וכתב דהיין יש להתיר אף שזה שכתב בהגהה לקמן סעיף ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ר"ל חלב בציר"ה מ"מ כיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מטעם שנתערב עמו בשר והוי בב"ח וא"כ הרי הבשר פוגם אך הכלים יש לאסור לדידן דמחמירין בסימן צ"ה סעיף ג' בהג"ה דלא חשבינן בכה"ג נ"ט בר נ"ט דחיישינן שמא נתערבו תליטת החלב והבשר בלי אמצעות המים וא"כ אסורים הכלים כמ"ש כאן בהגהה ע"ש ועיין בס"ד שהשיג עליו על מה שאסר הכלים [ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה באורך]:

(?) [נגד האיסור הראשון. עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד סימן מ"ז שכתב דנ"ל דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור כמ"ש הט"ז סימן צ"ב ס"ק כ"ד דהא גם כאן לא נעשה נבלה כיון דפוגם כו'. וכ' עוד אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל ראשון צריך אח"כ ס' נגד כל הקדירה (עש"ך ר"ס צ"ג) מיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד הקדירה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפילו לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי ואפשר דבעי דוקא שלא יודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתיישב בדבר ע"ש בטעם הדבר]:

(?) לדבש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"ב ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ל"ו וסימן מ"ה וסימן ס"ו:

(?) חלב ביין. עיין בסוף ס' תוספות שבת ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ל"א שכתבו דהיינו חלב בציר"ה ע"ש וע' פמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שכתב דהיינו חלב בקמץ אבל חלב בציר"ה עי' סימן קכ"א ס"א בהג"ה משמע דנ"ט לשבח עכ"ד ור"ל דשם כתב הרמ"א שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין כו' אלמא דחלב נו"ט לשבח ביין דאל"כ בלא"ה מותר. ובאמת לאו ראיה היא די"ל דאי משום נ"ט לפגם היה לכתחלה אסור כמבואר בכמה דוכתי אבל משום שטבע היין כו' שרי אף לכתחלה וכן הוא בהדיא שם בריב"ש שממנו מקור דין ההוא. [שוב מצאתי בספר בית יהודה שהשיג על הפמ"ג בזה. וכתב עוד והיותר נ"ל דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בציר"ה נותנים טעם לפגם ולא כתבו הפוסקים רק חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ או בציר"ה דשניהם שוים בזה ע"ש]

(?) מה שדבוק. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה גבי מלח שעל החתיכה וכ"כ בספר חמודי דניאל סימן יו"ד:

Siman 104


(?) בשרץ. עי' בספר תפארת למשה שכתב דדוקא בשמונה שרצים המטמאים אבל שאר שרצים לא דהוי בכזית (ושרץ שקורין ראק אינו משמונה שרצים ע"ש) וכן כתב בתשובת חות יאיר סוף סימן ק"ב ע"ש ועי' בתשובת אח"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ח:

(?) ליין ושמן. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשי"ז שכתב דמכל שכן שפוגם בתבשיל ע"ש עוד:

(?) בקדירה ויש לספק. [עי' בתשובת חתם סופר סימן צ"ד שכתב לרב אחד וז"ל מה שהקשה לימא אוקמא בחזקת חיים לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי לפליטה בחיים או במותו לעולם השרץ אוסר ומ"ש בפמ"ג א"ח ס"ס תמ"ז דבדגים חיים לא שייך בליעה רצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב וטעמא משום שע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם ועובדא ידענא פ"א פרחה תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון א' שאסור החמאה אפילו לעובד כוכבים ושפכוהו בחוצות ושוב הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה והשיב דאה"נ דבהנאה מותרת ולמוכרה לעובד כוכבים אסורה משום בליעת אמ"ה דאסור לב"נ וכתב שם דהזמין ליה הש"י תירוץ לשיזבא מכיסופא כי מתחלה לא כוון לזה ועפמ"ג סימן צ"ח סק"א דנראה שהוא ז"ל ג"כ לא נחית לזה מזה נלמד דגם בחי שייך פליטה וגם ראיה ברורה מדברי הרא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש. ומה שהקשה עוד נימא השתא נפל לק"מ דמחזקינן איסור מזמן לזמן כו' עכ"ד ע"ש. אמנם בס' עיקרי דינים סי' ז' אות כ"ב הביא בשם ת' חקרי לב סי' פ' דאם נפל עכבר או דבר טמא חי כו' לא מנינן מעל"ע רק משמת כי עודנו חי אפילו שהה כמה ימים אינו אוסר ע"ש וכן הדעת נוטה וצריך ישוב הקושיא והראיה הנ"ל ועט"ז סי' שצ"ז ובתשובות שזכרתי בפ"ח שם ס"ק א' ודו"ק]:

(?) הכל אסור. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"ג שכתב דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמש ואם ת"ל נשתמש שמא היה ס' בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה ועיין במנחת יעקב כלל נ"ב ס"ק י"ט שכתב עליו דאפילו הכלים שידוע שנשתמש בהם מותרים ג"כ דהא איכא נמי ספק שמא לא היה העכבר כשעירו עניו ועיין בשו"ת פרי תבואה סימן נ"ז:

(?) אסור להדליקו גם כן בבהכ"נ. עיין בתשובת הרשב"ש סימן שכ"ז.

Siman 105


(?) מקרי כבוש. עבה"ט ועי' בתשובת מקום שמואל סי' נ"ב ובש"ת בא"ח סימן תמ"ז ס"ק ט"ז:

(?) בהדחה סגי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן נ"ו שכתב בחלב שנפל תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה או שתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב דלכאורה פשוט להתיר דצונן בצונן לא בלע אכן דעת התוספות בע"ז דף ל"ה דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז וחריף ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת התוס' אם לא במקום צורך או הפ"מ ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסי' ק"ג שהאריך הרבה בזה והעלה להתיר אף בלא הפ"מ ובלא עת הצורך וחכם אחד חולק עליו ודעתו במקום הפ"מ צ"ע אם יש להתיר ומ"מ כתב דדוקא בנדון דשבו"י הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן אבל אם שהה שמן זית בכלי איסור מעל"ע (נראה דט"ס וצ"ל פחות ממעל"ע) יש להתיר ע"ש טעמו והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דאף בנדון דשבו"י הנ"ל פשוט להתיר אף בלי הפסד קצת כביעתא בכותחא ע"ש:

(?) וספק כבוש. עבה"ט ועיין בכו"פ שדעתו כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות ועיין בשו"ת ח"י סי' י"ז שהשיג עליו דהעיקר כדעת רמ"א ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א. ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ה על אודות באר המים אשר חפר עובד כוכבים א' ונפל לתוך המים ומת ויש ספק אם נכבש בתוכו מעל"ע וצידד להקל כיון דאין כאן רק ספק כבוש ואין כאן רק איסור עשה וגם דאיכא לספוקי שמא הוא נ"ט לפגם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"ו שהעלה דהא דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים אלא דוקא אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות וכן בשר טבעו להיות נותן טעם בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע בכבוש ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שנאסרים בכבוש דאיכא למימר שמא אין טבעם לבלוע בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש עיין שם באריכות:

(?) [ מלבד בבשר עם חלב. עח"ד שכתב מיהו לבשלן אסור דנגד לבשלן הוי ספק דאורייתא ע"ש וכן מבואר בפמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סוף סק"א ובפתיחה להלכות בב"ח ולקמן סימן קי"א בשפ"ד סק"ג וכן מבואר ממ"ש לעיל סי' פ"ז סק"ג ע"ש אכן בתשובת מנחת עני סי' ל"ה הסכים להוראת הרב המורה שם להתיר לכתחלה לבשל בספק כבוש שהספק הוא אם נכבש מעל"ע והיינו ע"פ דברי הט"ז שהתיר גם בשאר איסורים מטעם חזקה קמייתא ושגם הפר"ח ונה"כ לא השיגו עליו בעיקר הדין רק על הראיה שהביא ממקוה והאריך בזה ומסיים שגם הח"ד שאוסר בבישול היינו בודאי כבוש והספק הוא בב' חתיכות דלא שייך לומר אוקי אחזקה אבל בחתיכה אחת וספק מעל"ע שרי אפילו בבישול עש"ה וצ"ע]:

(?) בתוך חומץ. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ד חולק ג"כ ע"ש ותמה אני דהוא גופיה בח"ב סוף סימן ל"ט הביא ראיה איפכא ע"ש:

(?) כלי ראשון שהיד סולדת בו. עי' ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש:

(?) שהיד סולדת בו. עיין בספר בכור שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש:

(?) ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]:
(?) (ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש:

(?) מחום כלי ראשון. [עבה"ט ועמש"ל סי' צ"ד סק"ז מזה]:

(?) שהיא חוץ לרוטב. עמ"ש לעיל סי' צ"ב סק"א בשם נו"ב.

(?) צריך נטילת מקום. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' ט"ו שהעלה דאם בשלוהו כך בלי נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה דמותר (ע"ל סי' צ"א בבה"ט סק"א) אמנם דווקא בדבר הנראה לשמן אבל בדבר הנראה לכחוש והנטילה מדינא אסור באין ששים נגד הנטילה ע"ש וכן כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק י"א:

(?) אם נצלו יחד. עש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ב באמצע התשובה:

(?) אבל כלי. עבה"ט בשם ש"ך מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי כו' ועי' במג"א סי' תנ"ח ס"ק ל"ז פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבולע בכלי אינו אוסר כולו ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד שכתב דיש להקל כדעת המג"א דלא שבקינן מה דפשיטא ליה להמג"א בשביל ספיקו של הש"ך עיין שם.

(?) אבל לא באיסור שמן. [עמש"ל סימן נ"א סק"ב ובסימן נ"ה סק"ו. ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ג שכתב עובדא הוה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה היה כך ב' על גבי ב' וב' על גביהן ולא היו נוגעים זה בזה נא בצדיהם ולא העליונים בתחתונים אח"ז מצאו במעי של אחד מהן מכה המטרפת והיה הפסד רב וצורך סעודת נשואין ואמרתי אם היה ידוע לנו שהטרפה היה מונח בתחתית הנסר לא היה שום ספק בעליונות רק בא' שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' היה בטל חד בחד כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חהר"ל אך שספק אולי היה מהעליונים וזב הציר על כל האחרים והנה גם כי כן היה אין כאן אלא איסור דרבנן דמב"מ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאווזא א' אם נשער באומד הגם דקיי"ל לשער בכולה מ"מ נראה לי דיש לחלק דודאי בבישול אע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרים והדר בלע משל אחרים אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באווזא א' יש ס' נגד הציר ונהי דמ"מ חלילה לסמוך ע"ז מ"מ הכא דאפשר דהיה האיסור בתחתונה ואת"ל שהיה העליונה אולי יש ס' ולא הוי נמי רק מב"מ וגם לכמה פוסקים לא נאסר אלא כ"ק וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל אחד בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא. מצורף לזה שכבר היה מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת ספק בזה. מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאווזות הה' הנותרים ואותן הד' יבשלו כל א' בקדירה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם אחד ע"כ דבריו ע"ש וקצת צ"ע]:

(?) שהם יבשים. עבה"ט בשם הש"ך מ"ש אבל בדיעבד אפילו הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ובש"ך הביא זאת בשם הת"ח ולפע"ד נראה דיש להחמיר ולאסור אם הוא לח משום דהא טעמא דאין מליחה לכלים כתב הש"ך בס"ק מ"ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל וא"כ י"ל דהת"ח לשיטתו שכתב בכלל כ"ב הביאו הש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק ט"ז דבטהור מליח וטמא תפל אפילו אם הטהור דבר צלול מותר אבל לדעת הש"ך שם להחמיר אם היא צלול וכ"פ האחרונים שם א"כ הכא אם הוא לח לא שייך אין מליחה לכלים ואסור. מיהו יש לחלק בין לח לצלול וא"כ הכא בדבר צלול אסור. [כעת ראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק מ"ב שכ' דעיקר כוונת הש"ך הנ"ל במ"ש דהוי כטהור מליח כו' היינו דאין טבע המלח להפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ע"ש לפ"ז גם בדבר צלול יש להתיר וכן מבואר בש"ך לעיל סימן ס"ט ס"ק ס"ח שכתב דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח וציר מפליט כלי ע"ש ואף להמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז שחולק על הש"ך וס"ל דציר מפליט מכלי הא דוקא בדשהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור וכו' והיינו דס"ל כהדרישה שבש"ך שם]:

Siman 106


(?) החתיכה עצמה אסורה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן ך' באמצע התשובה שכתב דאף דקי"ל אפשר לסוחטו אסור מ"מ אם בלע איסור שהוא מינו וקיבל איסור זה ע"י מליחה יש מקום לומר אפשר לסוחטו מותר ואף אותה חתיכה מותרת אף לדידן דקיי"ל חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים ע"ש:

(?) שמא תשאר באחרונה. עי' בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ד שכתב דה"ה בכבוש אם נתבשל איסור בקדרה והיה ס' ואח"כ נצטנן התבשיל ונתמעט ההיתר שעכשיו אין ס' דאם נכבש כשיעור כבישה אוסר עתה התבשיל דלא כרב אחד שרצה לומר שאינו מוסיף בליעה יותר ע"י כבישה ע"ש:

Siman 107


(?) ואם לא עשה כן. עש"ך סוף סק"א מ"ש דהא דציר דגים טמאים דרבנן היינו דווקא ע"י מליחה ולא על ידי בישול ועיין מ"ש מזה לעיל סימן פ"ג ס"ק ה' בשם תשובת נו"ב:

(?) המנהג פשוט. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ז:

Siman 108


(?) שמחזיק י"ב עשרונים. עי' מ"ש לעיל סימן צ"ז ס"ק ז' בשם תשובת יד אליהו ופמ"ג:

(?) בזה אח"ז. עש"ך ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ב דדוקא אם גם בפעם שאח"ז הוא ע"י ריח אבל אם פעם שני הוא ע"י נגיעה אסור כן משמע שם:

(?) מותר לשאוף. עיין בשער המלך פי"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא ל"מ דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל די"נ מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך וצ"ע ממ"ש שם ס"ג בד"א כשנשפך כו' ואפשר דלא כתב זה רק לסניף בעלמא [ מיהו לפמ"ש בסי' צ"ד שם ס"ק ז' בשם תשובת אמונת שמואל אתי שפיר ועי' מ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ק י"ד] כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה:

(?) וערלה. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ד חילוקי דינים בזה עיין שם:

(?) אסור להריח. עיין בש"ג פ' בתרא דעבודת כוכבים גבי בת תיהא שדעתו דה"ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק"ו לברך עליהם עיין שם ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ"ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח. וע"ש עוד שהשיג על הש"ך ס"ק כ"ז ששגג בכוונת דברי המרדכי עיין שם:

Siman 109


(?) בתרי בטל. עיין פר"ח דמסיק דכל דהו טפי ממחצה סגי ועי' בספר מנ"י כלל ל"א וכלל ל"ט דעתו דמדרבנן בעינן דווקא כפל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דבאיסור דרבנן גם המנ"י מודה דאין צריך כפל ואף באיסור דאורייתא המקיל במשהו יותר כפר"ח אין לגעור בו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט מזה ויובא קצת לקמן סי' ק"י סק"ד] ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ' שדעתו כהפר"ח דא"צ כפל אף באיסור תורה. וע"ש שחלק על חכם אחד שפירש דברי הש"ך שכתב חד בתרי בטל כלומר ברוב ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מן האיסור כו' דר"ל דהב' חתיכו' ביחד המה קטנים מן האיסור וליכא אלא רוב מנין דהיינו ב' חלקים נגד א' ולא רוב בנין אפ"ה בטל והוא ז"ל חלק עליו ופירש דר"ל דבהנך תרי יש גם רוב בנין שהב' יותר גדולים מן הא' אלא דא"צ כפל והאריך בזה וכתב היוצא לדינא אם אחד אמר שיש לו בבית ז' חתיכות ו' היתר וא' איסור ואזל לעלמא ואנו מוצאין בערבוביא ז' חתיכות וא' מהם גדולה יותר מו' הנשארים לא אמרינן שתתבטל בששה ולא בס' אם הגדולה גדולה בכמות מכל הס' וכן אם אמר שיש לו חתיכה א' היתר של ז' ליטרות וששה חתיכות איסור כל אחד ליטרא א' ואזיל לעלמא ובתוך כך בא אחד וחתך הגדולה לז' חלקים ונתערבו בטלים ברוב ולדברי החכם הנ"ל לא בטיל דהא אפילו לקולא חד גדולה בטל בתרי קטנים אף שבצירוף אינם כמו הגדולה כ"ש לחומרא שהגדולה של היתר בטילה בששה חתיכות איסור ע"ש עוד:

(?) להשליך אחד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז שכתב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אישתייר ע"ש:

(?) צריך ששים. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' פ"ב שנשאל בנתערב מין בשאינו מינו ביבש ונאבד קצתו ולא ידעינן אי היה בו ס' אי תלינן לקולא כמו מב"מ ונשפך. וכתב דיש לעיין בדבר משום דלכאורה קשה בדין נשפך הא הוי אתחזק איסורא וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר ולזה י"ל דדוקא בלח בלח כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו הוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל אבל ביבש כיון דאף אי ליכא ס' אין ההיתר נהפך לאיסור אלא דאסור לאוכלו משום דא"א להכיר האיסור א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל ועוד כיון דטעמא שמא יבשלם ממילא גם בזה שייך הגזירה שמא יבשלם כיון דיהיה עכ"פ ספק דאורייתא ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ד לא משמע כן ע"ש:

(?) מותר להרבות. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"א שחולק ג"כ על הב"ח וכתב עוד שם דה"ה במליחה הדין כך דקיי"ל מליח כרותח אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו שם היתר לא מהני ביטול זה אלא צריך ס' וכן שמע שפסק גדול אחד ע"ש וכ"כ בתשובת נו"ב חי"ד סימן נ"ג בד"ה אלא שכל זה ע"ש אמנם בתשובת חב"י הנ"ל גופיה סוס"י צ"ז בשם זקינו מבואר דבמליחה לא אמרינן הכי שכתב וגם בנד"ז אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אף על גב דקיי"ל מליחה כבישול הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח שנמוח ומתפשט אבל כל שהוא עומד בעצמו כו' א"כ הכא לענין בישול שנימוח השומן בעינן ס' אבל במליחה כו' ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דמ"ש הב"י אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ר"ל דאעפ"כ מיחשב דבר יבש לחומרא דלא סגי בס' בין החתיכות והמים לחוד אלא בעינן שיהא רוב גם כן בחתיכות ואם לאו כל החתיכות אסורות אבל פשיטא דצריך ס' לבטל הטעם וכמ"ש הש"ך סק"ד. ותדע דהא הב"י נקט בישול שכתב אע"פ שהוא מבושל במים כו' ובבישול גם הוא ז"ל מודה:

Siman 110


(?) תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש:

(?) בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש:

(?) בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה:

(?) מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]:

(?) אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה:

(?) בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש:

(?) ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב:

(?) או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]:

(?) הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות.

(?) [ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]:

(?) לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש:

(?) היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה: בדיני ס"ס אות טז (?) אם יש כאן ס"ס כו'. עיין בשער המלך בכללי ספיקא דרבנן כלל ח' שהביא ראיה ברורה לזה מש"ס פ"ק דפסחים בההיא דחבר שמת ותמה על הש"ך ופר"ח שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך הוא ע"ש. כתב המשנה למלך פ"א מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כגון הא דקיי"ל דאיסור דנפל לתוך היתר מין במינו (מיהו לפמ"ש הש"ך לעיל ר"ס צ"ח דהרמב"ם אפשר סובר כרש"י וסייעתו ע"ש גם בשא"מ הדין כך אך אנן לא קיי"ל כן) ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ס' דאזלינן לקולא (ר"ל בנשפך וכדלעיל סי' צ"ח סעיף ב' וג') משום דשיעור ששים הוא רק מדרבנן ואם יש כאן חתיכה שהיא ספק אם אסורה מדרבנן ונפל חתיכה איסור לתוך חתיכה זו המסופקת וידעינן דיש בה רוב אלא לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס"ס להחמיר שמא אין בו ששים ואת"ל יש ששים שמא החתיכה עצמה היא אסורה וכה"ג אזלינן לחומרא וכן כתב עוד בפ"כ מהלכות בכורות דין א' בסוף הפרק ובפ"י מהלכות מקואות דין ז' ע"ש שהאריך בזה וע' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ד שכתב דדוקא באין חזקת היתר אבל היכא שיש חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס להחמיר ואמרינן ס' דרבנן לקולא ע"ש וע' בשער המלך שם כלל ה' שהאריך בדין הנזכר והוכיח שדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים דאפילו היכא דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לקולא ולא נמצא חולק עליהם בפירוש רק הטור ע"ש: שם אות יט (?) אין אומרים כו'. וכיוצא בזה כתב בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע"י גלגול בא לדרבנן ע"ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע וע' פמ"ג אות א' בד"ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפ"מ וכמו בס"א בגוף וס"א בתערובות ולא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ ע"ש וכ"כ בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט דאם שהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ"מ וכתב אף דאפשר דיש חילוק דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק דהשתא הס' הוא רק על הכלים שאב"י אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא ממילא גם הכלים אסורים מ"מ כבר כתבתי בתשובה לסתור זה (כוונתו על תשובה סי' ס"ד ע"ש היטב) ועוד בנ"ד כיון דאפשר דהמחט לא ניקב לאברים פנימים עד סמוך לשחיטה ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר שפיר יש לדון על הכלים שנתבשל בהם החלב ששהו מעל"ע להתירן מטעם ס' דרבנן עכ"ד ע"ש [וע' בס' לבושי שרד סי' י"ב מ"ש בזה ומבואר שם כמה חלוקי דיניה ע"ש]. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' מ"ט שנשאל בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם יב"ח ואינו ידוע אם הם כלי בשר או חלב מה דינם. והביא דברי מהריב"ל הנ"ל וכתב דיש להתבונן בטעמא דמלתא לכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ס' דאורייתא והוי ודאי דאורייתא אף דהוא אב"י אסור וכמו בספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב. ואף דיש לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריכה ביטול כמו ודאי איסור משא"כ בדינא דמהריב"ל דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע כו' מ"מ מאחר דפסקינן בסי' ק"ג מהבליעה בעצמה אף דאב"י לא הותרה כיון דראויה לגר אלא דאינו אוסר לתבשיל ולהכי בעי ביטול ברוב א"כ גם כאן יש מקום לדון על ספק דאורייתא היינו על הבליעה בעצמה דאף דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובת בתבשיל וא"כ לעולם לא יהיה כאן איסור דאורייתא מ"מ י"ל דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובת תבשיל בדבר חריף (וצ"ל דסבירא ליה דהא דחורפא מחליא הוא דאורייתא עמש"ל סי' צ"ה ס"ק ד') וא"כ דמי ממש לביטול בדבר חשוב הנ"ל אולם מפשיטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י. ויש נ"מ בין ב' טעמים אלו שכל אחד קולא וחומרא דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאח"כ כשנעשה אב"י נשכח ממנו דבזה לטעם א' ספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשדנין על הבליעה בעצמה הוא ספק מדאורייתא אבל לטעם הב' י"ל לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ס' בעולם ועתה כשנעשה אב"י נולד הספק כו' וכן בהיפך אם היה ספק אם בשלו בו בשר או ירק ושהה הכלי מעל"ע דבזה לטעם הב' לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיו דנין להחמיר שאסור לבשל בו חלב קיימא באיסוריה כאילו הוא ודאי של בשר אבל לטעם א' יש לדון להקל דל"ש בזה לדון על הבליעה שהרי עדיין הוא היתר ודנין רק באם יתערב הבליעה בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהיה איסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע ולא על התחברו בחלב (לפי אופן הב' שכתב לעיל דצריכים לדון על הבליעה. באם יתערב בד"ח לא זכיתי להבין הרי גם כאן משכחת לה באם היה הרבה תבלין בחלב ע"ל סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה ולעיל סי' ק"ג בט"ז סק"ט) והוי רק ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב והספק מכח השכחה והספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל. ושוב פקפק בזה דהוי כמו ס"ס דסתרי אהדדי (ע' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בדיני ס"ס המחודשים אות ז') וכיון דהכלי ודאי אסורה לחד מלתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו והאריך בזה והעלה להתיר הכלים ע"י הגעלה ג' פעמים (עיין בלוח הטעות שם) אף שהם כ"ח מ"מ כיון דיש הרבה סניפים להקל מהני להו הגעלה ע"ש. שם אות כ' (?) וכל זה כו'. הנה הפר"ח ס"ק ט"ו השיג על הש"ך והעלה דאפילו בשיש לו עיקר מה"ת ואיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא ע"ש ועיין בשער המלך שם כלל א' שהאריך לדחות דברי הפר"ח ולקיים דברי הש"ך דגם באין לו עיקר מן התורה לא אמרינן סד"ר לקולא באיתחזק איסורא ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ה מ"ש בזה. כתב המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות דין א' דלא אמרינן סד"ר לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ספק אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי הא ספיקו לחומרא ודמי לספק הניח עירוב ע"ש והביאו גם הפמ"ג בכאן ועיין בשער המלך שם שחולק על כלל זה מפני אותה שכתב הט"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק ל"ג) באשה ששכחה אם מלחה כו' וגם הכנה"ג הביא דברי ט"ז הללו להלכה אלמא דלא ס"ל חילוק זה ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ב סק"כ שכתב בשם הש"ד ובשם ת"ח ושאר אחרונים דאם הוא מסופק אם מכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ג סעיף י"א בהג"ה דכל ספק בישולי נכרים מותר ופי' הט"ז שיש ספק אם חתה ישראל באור או לא ע"ש מבואר ג"כ דלא כהמל"מ ואף שי"ל דשאני התם דקיל איסורייהו מ"מ כיון דתלו טעמא דהוי ספיקא דרבנן משמע דבכל ספק דרבנן הדין כן דאף שיש ספק אם נעשה דבר המתירו אזלינן לקולא ע"ש ועיין במג"א בא"ח סי' תקפ"ה סק"ג בענין אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב כו' ע"ש משמע ג"כ דלא כהמל"מ ועיין עוד בשעה"מ שם סוף כלל ז' מ"ש עוד בזה: שם אות כא (?) אם נתערב כו'. עיין פר"ח שחולק עליו וכתב להלכה דאם נפל אחד מהם תלינן לקולא וזה ברור ע"ש ועיין בשעה"מ שם כלל ז' שכתב שדין זה במחלוקת שנוי דלדעת הטור בא"ח סי' תל"ח כפי מה שפירש המל"מ בפ"ב מהלכות חמץ דין ח' דאפי' בדרבנן לא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ודוקא אם אעיקרא דדינא הספק אם מה שנכנס לבית הוא חמץ אמרינן סד"ר לקולא אבל אם ודאי חמץ וספק אכלתה אין ספק מוציא וכו' וכן דעת התוספות פ"ק דפסחים לחד תירוצא א"כ ה"נ דכוותה כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת אלא שיש בה ס' אם זה שנאכל או נפל לים הוא של איסור אין ספק מוציא כו' ושוב כתב די"ל דאפילו לאידך תירוצא שבתוס' דוקא באימור אכלתה דהוי ס' הקרוב לודאי וכן נמי ספק דמעושרין לפי שרוב חברים כו' אבל גבי נפל אחד מהם מודו דלא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש: שם אות ל"ה (?) במקום שיש ס"ס כו'. ע' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז שכתב דאף הרשב"א דמצריך בירור היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא בזה אין צריך לברר ובזה נדחה ראיית הש"ך מהסמ"ג ע"ש וכ"כ הח"ד. וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכתב ג"כ סברא הנ"ל והובא דבריו בקיצור בתשובת בית יעקב סימן פ"ד ע"ש. עוד כתב בנו"ב שם דבר חדש דאף הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור ובהא כ"ע מודו אבל במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא כלל גם הרשב"א מתיר ולא נחלקו אלא בס"ס של טריפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש ועיין בנ"צ שהארכתי בפלפול בדין זה. עוד העלתי שם דדוקא היכא דיכול לברר שני הצדדים דלאחר הבדיקה יתוודע בבירור אם הוא אסור בודאי או אם הוא מותר בודאי בזה צריך לברר אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד אם הוא איסור בוודאי אבל צד הב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר א"צ לברר כלל דהא גם עכשיו הוא מותר מטעם ס"ס אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול בודאי בהיתר וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי א"צ לבדוק ובזה דחיתי ראיית הנו"ב לסברתו הנ"ל ע"ש. ועי' בשער המלך שם כלל ג' שהאריך מאד בענין זה והעלה דהסכמת כל הפוסקים דס"ס בדאורייתא או ספק דרבנן אף דאפשר לברורי אזלינן לקולא זולתי דעת הרשב"א בחידושיו ואף הוא עצמו ז"ל חזר בו בת"ה ובפסקיו סי' ת"א וכן ראוי להורות ע"ש. ועיין במפרשים האחרונים שכתבו עוד דברים מחודשים בעניני ס"ס. והנה מה שכתבו בענין לעשות ס"ס בידים עיין בתשובת שיבת ציון סי' מ"ה [ובת' נ"ב סי' מ"ג בד"ה ולפ"ז. בתשו' ח"ס סי' קנ"ח בד"ה והנה נביא ע"ש] ומ"ש לענין היכא דאיכא שני ס"ם דסתרי אהדדי כו' עיין בשער המלך שם סוף כלל א' וכלל ד' שכתב דה"ה ספק דרבנן לקולא לא אמרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא דאזלינן לחומרא בתרוייהו ע"ש ועיין פמ"ג במחודשים אות א'. ומ"ש לענין ספק בדבר שעיקר הל"מ עיין בזה בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב בסופו ובס' באר יעקב סי' כ"ט וסי' רצ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' קמ"ו ובתשובת שיבת ציון סי' מ"ח שהאריכו הרבה בזה:

Siman 111


(?) החתיכות. עבה"ט ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' וכלל ב' שהוא חולק עם הפר"ח בתרתי ועם הש"ך בחדא דמה שכתב הפר"ח דאף בשהחתיכות ניכרות בפ"ע מיקרי איתחזק איסורא בזה נראה עיקר כהש"ך דלענין ספיקא דרבנן בעינן איתחזק איסור גמור כו' וגם במה שדעת הפר"ח דאף בחזקת איסור אמרינן ספק דרבנן לקולא אין הלכה כן (וכבר כתבתי מזה בדיני ס"ס אות כ"א) אך גם על הש"ך חולק כתב דאפילו בשאין החתיכות ניכרות דאיתחזק איסורא תלינן לקולא לומר דשל היתר נפלה ודוקא באם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואח"כ נאבד א' מהם לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כיון דאיתחזק אבל בנפל אחד מהם לתוך קדרה של היתר דאיכא חזקת היתר כנגדה דהעמד קדרה בחזקת היתר תלינן לקולא ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ך' מה שכתב בענין זה:

(?) תולין להקל. עיין בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ז ול"ח ול"ט שכתב דאף אם אחת מהקדרות אינו אסור אלא מספק אפ"ה תולין בו ולכן כתב במעשה שהיו עומדים ג' קדרות של היתר ונפל איסור דרבנן לאחד מב' קדרות מהם ובקדרה שלישית עדיין לא היה שום ספק ואח"ז נפל איסור דרבנן לאחד מהקדרות ונולד לנו ספק בקדרה שלישית ועל אחד מהראשונות. דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורים כדלקמן סעיף ה' והקדרה הג' מותר דתולין אותו בב' קדרות שנאסרו כבר אך אם לא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד השני יש להתיישב בדבר ובהפ"מ יש להקל ע"ש. עוד כתב דאם לא נודע הספק הא' מהקדרות הנ"ל עד שנודע השני אז י"ל קצת דאף הא' מהראשונים אשר אין בה ספק בטעם שניה מותרת אך לא מלאו לבו להתיר בזה ע"ש טעמו:

Siman 112


(?) חתנות. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה בסי' קי"ג ס"ט שכתב דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו ע"ש:

(?) מנחתום. עיין בשו"ת מים רבים מסי' ה' עד סימן ט"ו ותוכן דבריו שם לאסור הפת מהנחתום ההוא כיון שהנחתום עוסק ג"כ בשומן של דבר אחר אי אפשר שלא יתערב בפת הן בשעת לישה או בעריכה ואפיה ושמא נתערב כל כך עד שיש נתינת טעם ולכן אפי' כשהנחתום אומר שנזהר יפה אסור ע"ש ועיין עוד בתשובת דברי יוסף סי' כ"ח ותשובת שמש צדקה תיו"ד סימן מ"ז מענין זה:

(?) ואסור לזבוני כו'. דין זה למד המרדכי בפ"ב דע"ז מהא דפרק כ"ש גבי ארבא דטבעה בחישתא ותימה דאיך למד משם לכאן די"ל דשאני התם דהוא איסור תורה משא"כ הכא באיסור שלקות דרבנן דלמא בדרבנן לא חיישינן לספק זה שמא ימכרם לישראל ויותר הו"ל להמרדכי להביא ראיה לזה מהא דמס' עבודת כוכבי' דף ס"ה בחיטין שנפל עליהם יין נסך לפי מה שכתב המרדכי גופיה בפרק כ"ש סוס"י תקכ"ה דהך עובדא מיירי בי"נ דרבנן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ע' ובחלק יו"ד סוס"י קפ"ו ועיין בש"ך לעיל סי' נ"ז ס"ק נ"א:

(?) שאינו נזהר. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת גאוני בתראי סי' י"ח ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ז:

(?) בטל ברוב. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק' מ"ש בזה עיין פמ"ג לאו"ח בהנהגת הונאת או"ה סדר שלישי אות ל"ז שכתב מסתברא דפת עובד כוכבים ובשולי עובד כוכבים וחמאה שלהם שנתערב לפחות מרוב ונאסר ואח"כ נפל לתבשיל אחר אין אומרים בו חנ"נ (להצריך רוב נגד כל מה שנאסר בתחלה) אע"ג דבשאר איסורי דרבנן אומרים חנ"נ ואף איסור דבוק כדמוכח בסי' ע"ב בלב ושאר דוכתי משום לתא דבב"ח באלו שהקילו דא"צ ששים לא מיחלף בבשר בחלב ע"ש]:

(?) ד' מילין ימתין. בספר חכמת אדם כלל ס"ה כתב דעכ"פ לדעה זו שיעור מיל צריך לילך אפי' אינו הולך לשם דקי"ל לגבל ולתפלה לאחריו עד מיל וע' בתשובת ב"י סי' ל"ה דאין חילוק בין רוכב על סוס או הולך ברגליו וכן אם הדרך רע אלא בזה יש חילוק אם הוא הולך לבדו או אם הולך עם בניו ובני ביתו ע"ש:

Siman 113


(?) שהוא חי. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל שכתב דעיקר הגזירה היתה משום חתנות כו' וע' בס' תפארת למשה שכתב דלפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא (עיין לעיל ר"ס קי"ב מ"ש שם) אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים ע"ש ולפ"ז ה"ס מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעובד כוכבים כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן הי' קי"ט גם כן בישולו אסור:

(?) חיתוי בגחלים מהני. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ג':

(?) בכ"ע. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה שכתב דמ"מ אם בישל עובד כוכבים כמאב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עובד כוכבים בין עובד כוכבים אחר וגמרו אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחן עובד כוכבים וחזר וצלאן לקמן סעיף י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עובד כוכבים מהלי בב"א או שלקחו בנתיים מיהו אם לקחו ישראל מהאש והחזירו עובד כוכבים צ"ע עכ"ד ע"ש:

(?) וכן נוהגין. ובשל"ה ד' ע"ו כתב דיש להחמיר כמהרש"ל דלא מהני אחר בישול מאב"ד ע"ש:

(?) הדחק. עבה"ט ועיין בתשובת מים רבים מסי' ט"ו עד סי' ך' ע"ש להתיר הערמונים והתורמסים ע"ש היטב:

(?) לבריא. עבה"ט ועיין באשל אברהם מ"ש לענין הכלים. ובספר חכמת אדם כלל ס"ו דין י"ב כתב דיש להתיר הכלים אחר מעל"ע אפילו בלא הגעלה ע"ש ועיין בחיי אדם כלל ס"ט דין ט"ז:

Siman 114


(?) מכירתו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש דמי שהיה מיקל בשכר ה"ה דמותר לשתות קאוו"י כו'. והוא מדברי הפר"ח סק"ו ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ב שחלק עליו דאף בשכר לא היה עיקר הטעם משום דהתבואה בטילה אלא עיקר הטעם היה דשכר שלהם לא היה עולה על שולחן מלכים או כמ"ש הב"ח דלא שייך בי' חתנות כולי האי דלא מזמני עלייהו וליכא קריבא דעתא כולי האי אבל בקאוו"י עינינו רואות שעולה על שלחן מלכים ומזמני עלייהו לכן ראוי לבעל נפש שלא לשתות קאוו"י או טיי"א מעובד כוכבים ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב וקמ"ג מזה ועמש"ל סי' קכ"ב סק"ד בשם נו"ב:

(?) ס' לבטלו. עבה"ט ועיין בא"ח סי' ר"ד במג"א ס"ק ט"ז שכתב דדוקא מים שמפסידין ופוגמין היין אבל שאר משקים אפשר שאין פוגמין ומ"מ מסיק שם דביינות של ישראל ודאי בטיל בששים ע"ש ועיין בספר באר יעקב מ"ש בזה:

(?) שרגילים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ז שמורה אחד הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחים הנלקחים מן העובד כוכבים לפי שהוגד לו שמכבסין אותם בבורית כדי לצחצחן וכתב הוא ז"ל דהוא חומרא בלא טעם דבורית נותן טעם לפגם ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראים לבנים וצחים וחזותא כי הא ודאי לאו מלתא וכ"ש בזה שאין אנו יודעים האמת אם כן הוא וכי נמי עבדי ליה ודאי פורתא בעלמא עבדי ולא משהו ליה בגווה אלא לעבורי זוהמא ע"ש:

(?) קפידא. עיין במג"א סי' ך' סק"א:

(?) אין במשקה ס'. אבל אי איכא ס' שרי אע"ג דדבר המעמיד אוסר בכל שהוא כדלעיל סי' פ"ז סעיף י"א מ"מ י"ל דשמרים לא נקרא מעמיד ולא דמי לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתן ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה. כ"ר בשו"ת פ"י כת"י הביאו בש"ת באו"ח סימן תמ"ח ס"ק י"א. ומטעם זה התיר בשמרים שעה"פ שנתנום לתוך חבית של שכר ויש ששים ע"ש עוד בזה:

(?) כיוצא בזה באיסורי דרבנן. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ל"ד בקדרות חרס שדרכם כאשר בא בהם סדק נותנים לאומן לתקן ולטוח במקום הסדק שלא יפלוט וכעת נודע שאומן א' עושה טיחה זו בגבינה חריפא וכתב דיש להתיר מן הסתם כיון שנודע ג"כ שיש בעלי מלאכות שעושים בסיד לחוד בלא גבינה וכמ"ש הרמ"א כאן. דבזה נמי ליכא איסור דאורייתא דקדרה דרכה להשתמש בשפע (עיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ג) וגבינה זו שבמקום הסדק דבר מועט היא ולדעת הרשב"א והמחבר לעיל ס"ס צ"ט מותר ואף לדעת החולקים ליכא רק איסור דרבנן ולכן סמכינן לקולא וגם לא ישתמשו בהם עד אחר מעל"ע דיש לצרף ג"כ היש מתירין שבסי' ק"ג ס"ה ע"ש:

(?) מהכרכום. עבה"ט סק"כ ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"א ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ס"ג מ"ש בענין זה ובענין נעגעלי"ך:

Siman 115


(?) שחלבו. עבה"ט של מהרי"ט בשם נ"ש בפרה שחולבת שיצא דם כו' וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח מחמיר בזה והבאתיו לעיל סימן פ"א סק"ו ועמ"ש שם:

(?) [ואפילו ישראל קטן כו' מרתת לפניהם. עיין בס' חכ"א כלל ה"ז דין ד' שכתב דנ"ל אפי' אין העובד כוכבים יודע שאסור לישראל ול"ש מרתת מ"מ נאמן דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף ובדרבנן קטן נאמן ואמרו בשם הגאון מה' יאסקי ז"ל שלא סמך על קטן וצ"ע עכ"ל ולענ"ד דזה תליא באם חלב נאסר במנין שיתבאר בס"ק שאח"ז]:

(?) דאסור. כו'. עיין בשו"ת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ מטור הראשון סימן ל"ב [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"ז שהאריך להביא ראיות דחלב נאפר במנין כיין נסך וכו' ומש"ה גם במקומות דאין שום חשש חלב טמא כל שאין ישראל רואהו אסור ודלא כהרדב"ז ופר"ח. ואף אם לו יהא הלכה כהרדב"ז כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דעה דמחמיר ואסור על בני אשכנז מדינא ואין לו התרה וקרוב בעיני לנדר דאורייתא והיינו אם הלכה כרדב"ז להקל אך אם עיקר הדין לאסור איננו נדר אלא העובר הוא עבריין באיסור דרבנן נמצא חומרו קולו (ע"ל סי' רי"ד) וע"ש עוד אודות עיר אחת שנוהגים שמה שנזהרים אפילו מחלב שחלבו ואין ישראל רואהו מ"מ פשוט להם להיתר גמור לאכול פת שנילוש עם חלב הנ"ל ולוקחים מנחתום להדיא. וכתב דצריך עיון גדול מאין נתפשט ההיתר הלא תערובתה אוסר אפילו הכלים. ואפשר כשם שכתב הכ"מ בדעת הרמב"ם שלא גזרו אלא אחלב בעין ולא על החמאה שכבר נשתנה כן י"ל כשנילושה עם קמח ונעשה מצירופם עיסה ונאפית פנים חדשות באו לכאן וה"ל כנשתנה ויש לזה פנים במסכת כריתות דף ה' כו' אך חלילה לסמוך ע"ז ע"ש]:

(?) גבינות. עיין בתשובת מקום שמואל סימן ע"ד שכתב בגבינות הבאים מכרכי הים צבוע בשומן דג טמא שקורין וואלפי"ש דכשרים מטעם שהשומן נ"ט לפגם עיין שם:

(?) העובדי כוכבים. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תקנ"ב לענין גבינה וחלב של שומרונים ע"ש:

(?) וכן המנהג. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ל"ז שהכריע כדברי הרמ"א ולא כהש"ך וט"ז ופר"ח וכן הורה המנ"י והפרי תואר וכתב שכן פשט המנהג. ואם הקיבה של ישראל אף שהעובד כוכבים נותנה לתוך החלב מותר לכ"ע אף לכתחלה ע"ש ועיין בספר תפארת למשה שכתב ג"כ דכל ראיות הש"ך אין מוכרחים וכל הטעם שבש"ס באיסור גבינות עובדי כוכבים לא שייכי באם ישראל רואה וכ"מ מכל הפוסקים ע"ש:

(?) [אין מוחין. עיין בתשובת ח"ס סי' ע"ט שנשאל באשה שלקחה חמאה מעובד כוכבים במקום שנוהגין היתר ושוב נודע שזו החמאה נעשית משיורי הגבינה הנשאר ביורה אחר שהוציאו הגבינה הראשונה והשניה שנקרא צווארי"ך ושוב נעשה חמאה משיורים ההמה אי אית ביה משום איסור גבינה והשיב דאם הועמדו הגבינות בעור קיבה ודאי דגם שיורי הגבינות שנעשה ממנה חמאה אסור אך אם לא הועמדו בעור קיבה נהי דהגבינות אסורים משום דבר שנאסר במנין מ"מ חמאה לא נאסר במנין. ובמקום שנהגו היתר בחמאה גם זו מותרת ועם כי אין נראה להתיר לכתחלה להמון עם לקנות חמאה כזו מ"מ בדיעבד אין לאסור התערובות והכלים ע"ש ועבה"ט לעיל סק"י]:

(?) שאין המנהג. עפר"ח שהשיג על המחבר ודעתו דמותר אף ביש מנהג וכ"כ בס' חכמת אדם בשמו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ו שדחה דבריו (ועיין ביאור הגר"א ז"ל) וכתב עוד שרב אחד התיר חמאה של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור ע"י הדחה ג"פ וטעמו עפמ"ש הב"י הובא בט"ז סקי"ד מי שעבר והעמיד חלב כו' דלאחר ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים ע"כ וכתב דטעמא דמסתבר הוא ואעפ"כ כיון שלא מצאנו סברא זו קשה להתיר. וע"ש עוד ובסי' ס"ה לענין אם רוצים להתיר המנהג שנהגו איסור בחמאה של עובד כוכבים אם יש להם התרה:

(?) להביאה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד באחד שהיה דירתו במקום שנהגו היתר בחמאה של עובדי כוכבים ואח"ז קבע דירתו במקום שנהגו איסור והביא עמו חמאה ממקומו הראשון והורה מורה א' שמותר לו לאכול החמאה ההיא והביא ראיה מגמרא בחולין י"ז איברי בשר נחירה כו' והוא ז"ל חלק עליו מכמה טעמי. חדא דאיכא ס"ס להחמיר שמא הלכה כרש"י. ואת"ל כהרא"ש הא גם להרא"ש איבעיא דלא איפשטא היא ועוד דלא אמרינן כן אלא במידי שנאסר מכח זמן דומיא דאיברי בשר נחירה ע"ש מלתא בטעמא ולע"ד תמה אני מדוע לא הזכיר דברי הרמ"א בכאן שכתב אבל אסור להביאה עמו דמשמע דאף בכה"ג שהביאה עמו והוא אוכל והולך ונתותר בידו אסור אם אין בה היכר ולדעת מהרי"ל אפילו יש בה היכר ומצאתי בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט שהרגיש בזה וכתב לחלק דנדון הרמ"א כיון דעיקר דירתו קבוע במקום שנהגו איסור פשיטא דלא מהני מה שהיה מותר בה דרך ארעי בהיותו במקום שנוהגין היתר אבל נדון שנשאל בנו"ב מיירי שהיה דר במקום היתר כו' וכתב עוד דעכ"פ הך דינא דהגאון ז"ל צ"ע דמה ענין זה להאי דהרא"ש בהנודר דשם אנו דורשין משמעות לשון הנדר משא"כ בזה דעדינא בלא"ה שרי דהא רשאי לאכול במקום היתר אף שהוא ממקום איסור ודעתו לחזור. אך במקום שנוהגין איסור הוא אסור משום חשדא ומשום מ"ע וא"כ מה יושיענו שכבר אכל ממנו ואי מיירי במקום דליכא חשדא ומ"ע כגון שרוב חמאה המובא שם הוא ממקום היתר א"כ אף אם האיבעיא בחולין הוא לחומרא אין מקום להחמיר בזה ע"ש:

Siman 116


(?) ועכשיו שאין נחשים. עיין בשל"ה דף ע"ט ע"ב שכתב דמ"מ שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר ע"ש עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתוב ג"כ שהיה נזהר מאד בדבר זה ע"ש טעמו ע"כ הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור:

(?) בשר ודג. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד שנשאל על שומן אווז שנתערב תוך תבשיל של דגים אם יש חשש סכנה בדבר או לא דאולי אין סכנה רק בבשר בהמה משא"כ עופות שנבראו מהרקק וברגליהם יש להם קשקשת כדגים והשיב דאין חילוק והכי מוכח מדברי הפוסקים דלעיל סי' ט' הובא בבה"ט שם סק"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ט:

(?) בדיעבד. עבה"ט לענין דבר שהוא סכנה אי בטיל בס' ועיין בתשובת חוות יאיר סי' ס"ד שפסק להקל דבטל וכן כתב בתשובת שבות יעקב ח"ב סוס"י ק"ד ושאין להחמיר כלל ע"ש וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ז דדוקא ארס נחש אינו בטל כמ"ש הטור דחוששין לגילוי אפילו במ' סאה מים אבל דבר שאינו ארס אע"פ דהוא סכנה בטל בס' ע"ש. ומה שהביא הט"ז ראיה ממהרי"ל דפ"א נפלה שלחופית מדג לקדרת בשר ואסר מהרי"ל את הכל משום סכנה ע"ש כבר השיגו עליו בעל ש"ך בנה"כ ובתשובת חוט השני שם די"ל דלא היה ששים לכך אסר את הכל ע"ש. ולפע"ד נראה דמ"מ הוכיח הט"ז שפיר דאי תימא דבאיכא ששים שרי ולהכי אשר מהרי"ל משום דלא היה ס' יקשה למה לא צוה שיוסיפו עד ס' כדי שתתבטל הטעם של דג דאף דבאיסורים אסור להוסיף משום מבטל איסור לכתחלה כדאיתא בסי' צ"ט סעיף ו' מ"מ הכא בודא לא שייך מבטל איסור שהרי אין זה איסור רק כ"ז שמרגישין הטעם של דג בקדרת בשר יש בו סכנה וכשיוסיפו ולא יהא עוד טעם דג מורגש בקדרת בשר לא יהיה עוד סכנה (ועיין פ"ח דתרומות משנה ד' וה' ודו"ק ויש ליישב) [ועיין במג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובתשובת בנין עולם חא"ח סי' כ"ז] גם אפשר לסוחטו לא שייך אלא אם נבלע בחתיכה ולא בדבר לח. א"ו דאף באיכא ששים אסור ומ"מ לדינא העיקר כהתשובות הנ"ל דבטל [גם בתשובת ח"ס סי' ק"א כתב שכן עיקר ושם נשאל אודות מרק של דגים שהוריקו אותו לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש מה דין המרק והדגים והשיב הנה באיסורים כה"ג בעינן לשער בס' כנגד כולו ולא מהני מה שהסירו האיסור שנקרש עש"ך סימן צ"ח ס"ק ט"ז וא"כ לכאורה מכש"כ הכא בסכנתא דלענין ספיקא חמירא סכנתא מאיסורא לכ"ע. איברא מאחר דחזינן להרמב"ם דרב גובריה ברפואות וטבעיות שהשמיט הא דביניתא דאטוי בהדי בישרא מסתמא לפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעים בענין זה ונהי שלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו דבר הנאסר במנין מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא. ואפשר שגם בזמנם לא היה הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצויים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא היא היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא. ואפילו באיסור דאורייתא ס"ל להראב"ד דסגי לשער באומד יפה כו' ועוד דאפשר דע"י עירוי דאינו אלא מבליע ומפליט לא גזרו בזה אפילו בזמניהם והרי אנו נוהגים להקל לאכול בשר בכלי דגים ב"י אפילו באותה הסעודה ע"י הדחה בעלמא אלמא קים לן דליכא סכנתא בבלבול טעמי בעלמא. ומ"מ על השומן שנקרש יש לעיין בו קצת אולי אם ישבר חתיכת שומן קרוש ההוא ימצא קצת ממי המרק ביני אטפי ואז יש לאסור בודאי אבל אם א"א לעמוד עליו נראה דאין להחמיר כ"כ עכ"ד ע"ש]. ועיין בספר תפארת למשה שכתב בשם זקינו הגאון מהר"ר יעקב ז"ל דבנפל דג לקדרה עם בשר או איפכא היה אוסר הכלי בלא הגעלה דאף דמבשלים דגים בכלי בשר או איפכא היינו שאין כח בנ"ט היוצא מקדרה לעשות ארס אבל כשנתבשל בקדרה בשר ודגים ביחד הרי נתבשל ארס בתוכו ונבלע א"ס בהקדרה ואסור ע"ש. [ועיין בספר חכ"א שכתב דאם נפל שממית שקורין שפי"ן לתוך אוכל או משקה כ' הבית ל"י דאינו מועיל ס' דהטעם משום ארס ועיין במג"א סי' שט"ז ס"ק כ"ג שכתב שאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל אפשר יש לסמוך ולהתיר עכ"פ בס' וגם מצאתי בספר הברית דאין להם ארס כלל ע"ש]:

(?) ולא יתן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה שנשאל אם נתן אוכלין ומשקים תחת המטה אי אסורין בדיעבד והעלה דאין בזה רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין כאן חשש איסור והוכיח כן מסוגיית הש"ס ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז:

(?) תבשיל ולא משקים. בספר בינת אדם כלל ס' ס"ג כתב בשם הגר"א ז"ל דה"ה אוכלין חיין כמו צנון ועם עשה כן יזרקם במקום שלא ימצא אותם אדם והוא ז"ל כתב ע"ז דהאידנא כיון דדשים בה רבים כו' ע"ש עוד והנה מ"ש דה"ה אוכלין חיין באמת הכי משמע בגמרא דב"ב דף נ"ח דאיתא התם מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים כו' עי' בפירש"י שם. ומ"ש ואם עשה כן כו' עמ"ש בס"ק שלפ"ז בשם שבו"י:

(?) לידי סכנה. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל מ"ש חז"ל אסרו שלא לקצץ אילן מאכל כו' [ובבה"ט זה לקמן סק"ח] ועיין בתשובת בשמים ראש סימן של"ד שכתב דבצריך למקומו נראה דמותר כי הרמב"ם אמר דעיקר איסורו דוקא דרך השחתה ואפשר דאם צריך למקומו לא מקרי דרך השחתה ואין להחמיר ע"י עובד כוכבים כלל עכ"ד ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"ו מ"ש בזה. [ובסוף דבריו כתב דפשוט שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור דפשיטא דאין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ב שכתב עליו אני לא אעבד עובדא כוותיה לקולא דשלא לצורך כלל לא הייתי מתיר אפילו למעקריה ולשתלינהו במקום אחר אך לחומרא כגון לצורך מקומו מ"מ היכי דסגי ואפשר בעקירה עם השורש לנוטעה במקום אחר אסור לקוץ דכן משמע מדקדוק לשון הש"ס בב"ק ע"ש]. ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"א שכתב דאם האילן מזיק לגפנים רשאי לעוקרו ע"ש [ובתשובת ח"ס שם האריך בענין לקוץ אילן מאכל ומסיק כל דלא ברי שיהיה ריוח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציה וסכנה איכא אפילו בספיקא אך אי איכא רווחא אפילו רק בצריך למקום לבנות בתים בזמנינו ובמדינתנו בודאי עדיפא מדיקלא שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשייהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם ע"ש] ומ"ש הבה"ט עוד לא ירחץ כו' עיין בש"ת באו"ח סי' ד' סק"ז שכתב שכן משמע בסדה"י אך במדינתנו לא קפדי אגילוי כלל אפילו להדחת פיו וכ"ש לנטילת ידים ע"ש. ועיין בתשובת אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד שכתב דיכול לקרות שני בנים בשם אחד בין מת אחד או שניהם חיים ושם בהשמטות כתב דמ"מ יש לחוש משום עין הרע ובאם מת אחד אין לקרות לשני בשם זה משום ריע מזלא ע"ש. ונראה פשוט דגם באיש נכרי שאינו אחיו שייך ריע מזלא ואפשר דמזה הטעם שם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו משום ריע מזלא. מיהו ביומא דף ל"ח לא משמע קצת הכי ע"ש. ועיין בצוואת רי"ח כמה דברים שיש ליזהר משום סכנה. ומ"ש שם לא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו עיין בתשובת חכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג שכתב דהוא דוקא כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליח וכן אשה ששמה רבקה כו' וכ"כ להדיא בס"ח סי' תע"ז והעולם טועים בזה עכ"ד וע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ע"ט שכתב דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים ואף לזרעו אין חשש אלא בשם העצם הניתן בשעת לידה או בשעת מילה אבל לא בשם שנשתנה בשעת חליו וע"ש עוד שהתרעם על רוב העולם שלתת בתם לע"ה אינם חוששים (עמ"ש לקמן סי' רי"ז ס"ק ע"ו בשם חו"י) והוא נגד דברי חז"ל ולצוואת רי"ח חוששין [ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' ב' סק"ז ובסי' נ' ס"ק י"ד]:

(?) התקופה. עיין בתשובת צמח צדק סי' י"ד איך מחשבין את התקופה ע"ש:

(?) לברוח מן העיר. עיין בתשובת הרשב"ש סי' קצ"ה שהקשה מה תועיל הניסה בימי דבר ר"ל ממקום למקום אם נכתב בר"ה למיתה מה מועיל הניסה ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומתרץ ע"ז באריכות:

(?) שכל אלו בכלל. עט"ז סק"ו מה שתמה על מהרש"ל ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ג' מ"ש בזה:

(?) מחמירים. בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש:

Siman 117


(?) כל דבר שאסור. ע' בס' פרי תואר שמתיר את הדם לסחור בו כיון דאיתקש למים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ב שהסכים עמו ע"ש. [וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ק"ו והוסיף עוד דה"ה אבר מ"ה דאיתקש לדם ובזה אזדא קושיית התוי"ט פ"ז דשביעית ע"ש. ושם בסי' ק"ח כתב ג"כ הכי ליישב קושיית התוי"ט בשינוי לשון וז"ל שם דדם ואמ"ה על כרחך מה"ת מותרים בסחורה ואם אסורים היינו מדרבנן ע"ש אך שם עיקר דבריו בישוב הקושיא. ולזה די אם רק מה"ת מותרים אבל לעיקר הדין י"ל שלא חזר בו ממ"ש בסי' ק"ו הנ"ל דמותרים לגמרי]:

(?) מן התורה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דלכתחלה אסור לקנות פירות מתולעים למוכרן לעובד כוכבים והפר"ח בק"א חולק עליו ועי' פמ"ג לעיל סי' פ"ד מ"ש בזה:

(?) אסור לעשות. עט"ז מ"ש דדבר שהתירה התורה בהדיא א"א לומר שחכמים יאסרוהו וע' בתשובת חות יאיר סי' קמ"ב שהשיג עליו ועיין בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ח ע"ש על דבריו ועמ"ש אא"ז בספרו פנים מאירות בזבחים ד' ע"ד בד"ה רב דאמר שהשיג ג"כ על האי כללא דהט"ז ע"ש גם לע"ד קשה על כלל זה מתוס' דחולין דף י"ב ד"ה פסח וקדשים ע"ש. [וע' בתשובת ח"ס סו"ס ע"ג ובסי' ק"ו וק"ט מ"ש בזה]:

(?) [בו סחורה. עבה"ט בשם ט"ז עד דלא כב"ח שאוסר כו' ובש"ך סק"ח משמע דמסכים כדעת הב"ח דלישראל אחר אסור לקנות ממנו כדי להרויח וכן הוא דעת הפר"ח סק"ח אמנם לקנות כדי להאכיל לפועליו בלא"ה שרי לדעת הש"ך סק"ג דאין זה כעין סחורה וכ"ד הפר"ח סק"ב זולת בקונה דברים טמאים לגדלן בבית להאכילם ע"ש גם בתשו' ח"ס סי' ק"ח דחה דברי ט"ז הנ"ל ואע"ג דודאי כשם שהוא עצמו מותר למוכרו הה"נ שלוחו כמותו אבל שיקנה זה באופן שנסתלקו בעלים הראשונים לגמרי ונכנס הוא תחתיהם זה אסור ע"ש. ומ"ש שם שנעלם מהט"ז תוספות בסוכה ל"ט לא הבנתי הלא הט"ז בעצמו מביא דברי התוספות בס"ק זה וגם בס"ק הקודם]:

(?) ואפילו לקנותו. עש"ך ועיין בספר אורח מישור ובתשובת בית יעקב סי' מ"ב ובתשובת מקום שמואל סי' ע"ז:

(?) חוץ מן החלב. עבה"ט ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פ"ז דשביעית שנשאל אם יש למחות ביד הקונים ארנבים מתים את עורם ואת בשרם וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפר"ח אוסר בכה"ג והשיב כ"ד שאינו מפורש בתורה אמרינן הנח מוטב כו' וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו דהצייד לא ירצה למכור העור בלי הבשר ויש בהם ג"כ חיי נפש כדאי הט"ז לסמוך עליו דמתיר בנחירת התיישים אף דרבים חולקים עליו מיהו אם נזדמן לקנות כ"כ בזול עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן אז גם הרוצה לצאת י"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד כיון דמרויח בעור לבד וא"צ לכוין גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ס"ב שנשאל ג"כ על ענין הנ"ל והאריך לבאר דעיקר איסור סחורה בדברים אסורים הוא מדרבנן ומעתה יש לנטות להקל כיון דעיקר כוונת הסוחרים הוא בשביל העור לבד יש לדמות זה לנזדמנו טמאים וטהורים (מזה מוכח דס"ל כדעת הפר"ח שהביא הבה"ט סק"ד ולא כש"ך) ובפרט שאינו מוכר הבשר לבד אחר הפשטן אלא מוכרים אותו קודם הפשט איכא היכרא אך לפי שהוא דבר חדש אין רצוני להחליט ההיתר ועכ"פ יש להעלים עין מהם והנח להם כו' וע"ש בסי' ס"ג שכתב דאם יכולים למכור להקונה ג"כ הבשר עם העור ואף שיתנה עם הקונה שאם ירצה לחזור ולמכור לו העור לבד מחויב הוא לחזור ולקנותו באיזה סך שיתנה מ"מ מאחר שבתחלה מכר לו הכל ביחד וגם הברירה ביד הקונה להחזיק ג"כ העור הערמה זו נ"ל להתיר בדבר זה שיש בלא"ה כמה צדדי היתר ועיקר האיסור הוא רק מדרבנן ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ד ק"ה ק"ו שכ' שכמעט כל הראשונים והאחרונים מסכימים שאיסור סחורה בדברים אסורים הוא איסור דאורייתא והביא שם דברי תשובת חו"י סי' קמ"ב שמחלק דדוקא באיסורים שלא היה להם שעת הכושר כמו שרצים. ומשמע שמסכים עמו. אך בסי' ק"ח שם כתב דלולא דבריו היה אומר בהיפוך דגלי רחמנא בשרצים דבדילי מיניה ק"ו לדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם (גם בסי' ק"ה בהשגתו על ת' נ"ש שהתיר ע"י שליח עובד כוכבים משמע ג"כ דאינו מסכים עם החו"י בזה ע"ש) וע"ש עוד שכתב דאף דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיימי לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דילמא אתי למיכל מיניה ונתיר היכא דלא אתי למיכל מיניה דאין לנו למדרש טעמא דקרא וכן נוטה דעת הרמ"ע בתשובה סי' ל' דאוסר לישראל השוכר שדה מישמעאל ומסרה לאריס ישמעאל ומגדל עליו דברים טמאים לטובת המשכיר אע"ג שאינו בביתו וברשותו ולא אתי למיכל מיניה ע"ש ומ"מ נ"ל נפקותא בטעמא דקרא להחמיר שלא יעשה הישראל שלוחו של עובד כוכבים להרויח בסחורת דברים אסורים לטובת העובד כוכבים דמ"מ אסור משום דילמא אתי למיכל מיניה: ושם נשאל אודות עיר אחת בארץ אזיא שיש מו"מ גדול בין הישמעאלים בדגים טמאים הבאים מאיטליא מלוחים בחביות ויש לישראל אחד באותה עיר שותפות עם ישמעאל אחד במדינת מצרים והוא כתב שיש להרויח הרבה בזאת שמה וישלחם לו והישראל בכאן אינו עושה רק שהולך לישמעאל המוכר שיש לו הרבה מחביות דגים הנ"ל ואומר לו שימסור להספינה כו"כ סכום חביות דגים ואח"כ משלם לו אבל הישראל אינו מקבלם לביתו כלל כ"א מבית אוצר הישמעאל מוסרים אותם אל הספינה והולך למצרים לשותפו הישמעאל והוא מוכרם בריות אם יש חשש איסור בזה. והאריך לבאר דאם יקנה היהודי הדגים על שמו באופן שיהיה נקנה לו אין שום היתר אפילו לא נגע בהם ולא יראה אותם כלל וכנדון הרמ"ע סי' ל' הנ"ל אך מאחר דאיכא הפסד ריוח הרבה יש להמציא היתר ולומר דהיהודי לא קנה כלל הדגים מאחר דליכא משיכה לרוב הפוסקים (ע"ל סי' ש"כ) ישראל מא"י לא קנה בכסף ואף את"ל קנה בכסף היינו אם היה מראה לו חביות אלו דוקא ואין רשות למוכר להחליפם באחרים וכמ"ש התוס' ב"מ ד' ס"ד נמצא בנ"ד ע"י נתינת המעות לא קנס הישראל ובפרט לפי המבואר בלשון השאלה דאפילו נתינת מעות אין כאן עד לאחר זמן ומה טוב שלא יהיה בדעת הישראל כלל להיות לו שום קנין בעצמות הדגים אלא שלוחו של הסוחר שבמצרים וגם יודיע כן להמוכר ואע"ג שלבסוף נוטל חלקו מהריוח אין בכך כלום דשכר שליחותו הוא נוטל ואף אם מקבל אחריות יוקרא וכדומה מ"מ כיון שלא קנה הסחורה ה"ל כמקבל אחריות סחורה של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים עיין בא"ח סי' ת"מ והשתא מותר ממ"נ. משום דילמא אתי למיכל ליכא שהרי אין לו עסק עמהם כלל וגם משום עושה סחורה ליכא דהא אינו קונה הדגים כלל רק נעשה שליח וסרסור לישמעאל אחר אמנם אם קנה הישראל מיד מהמוכר בכסף קנין גמור ואחריותו עליו מפאת המוכר אף קודם שיביאנו לתוך הספינה ומכ"ש אם קנאו בת"כ כדרך הסוחרים דקיי"ל סיטומתא קונה נמצא קנה הישראל וליכא למיסמך אלא אהך סברא שבדעתו לקנות בשליחותו של פלוני על זה לחוד קשה לסמוך להתיר עיין שם: וכיוצא בזה כתב בסי' ק"ח שם בנידון יהודים החוכרים קצבות מהשררה וצריכים למכור לעובד כוכבים בשר חזיר אם יש להמציא היתר ע"י פועל עובדי כוכבים וכתב דאם נסמוך על טעמא דקרא אפילו להקל א"כ אם אין לישראל שום עסק בהם רק שהמשרת עובד כוכבים נותן ריוח לישראל מותר אלא שאין לסמוך להקל דילמא גזירת הכתוב הוא בלא שום טעם וכן אסר להדיא בתשובת רמ"ע סי' ל' אלא פ"ז אם לא קנה היהודי את החזירים בדין קנין התורה נמצא אינו של היהודי ומותר ליטול הריוח ע"כ יש להמציא היתר בהפ"מ על אופן זה שהישראל ילוה מעות להמשרת והוא יקנה לעצמו חזירים כו' דאע"ג דכ' התה"ד (הובא בט"ז ס"ק ב') דמכוער הדבר להלוות אקדלי דחזירי היינו כשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם אבל הכא שאין לישראל שום עסק עם האיסור ולא אתי למיכל מיניה וגם לא קנאום בדין יש לסמוך בהפ"מ ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל אלו ע"ש] וע' בתשובת פני אריה סימן ס"ה באמצע התשובה שכ' דבהמה מסוכנת מותר לנחרה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים אם א"א בשחיטה ולא מקרי מכוין מלאכתו בדבר איסור כיון דאף אם לא ינחרנה תמות מאליה ויהא צריך עכ"פ לעשות סחורה מנבלתה שנזדמן לו הוי עכשיו כאילו כבר נזדמנה לו ומותר לנחרה מיד שלא יפסיד הרבה בפחת דמים של בהמה שמתה מאליה ע"ש [וכ"כ בת' ח"ס סי' ק"ג ואם אפשר ע"י עובד כוכבים פשיטא דשפיר דמי עיין שם] וע' בספר לבושי שרד בחידושי דינים להלכות שחיטה אות א' שכתב דעגל בתוך שמונה ימים ללידתו (עמ"ש לעיל סי' ט"ו) אע"ג דאסור לנוחרו למכור הבשר לעובד כוכבים משום דהוי מכוין לעשות סחורה בדבר איסור מ"מ מותר לשוחטו כראוי ולמכור לעובד כוכבים אם חס על חלב הפרה שלא יפסיד מה שיניק הולד (ואפי' נולד ודאי בחודש השמיני שרי ע"ש בביאורו סק"ב) רק ישחוט תחלה עוף או בהמה כדי לברך ברכת השחיטה ע"ש. ובתשובה כ"י העליתי דאותם האנשים המקבלים עליהם ליתן בשר לחיילות המלך שצריכים דוקא לשחוט בסכין בדוק וגם צריך שהשוחט מומחה ישחוט לזה ולא גדול שא"י הלכות שחיטה אף אם רוצה לשחוט בסכין בדוק הואיל דרוב מעשיו מקולקלים אכן אם זה הגדול שא"י שחט כבר כמה פעמים בפני מומחה שפיר מותר ליתן לו עתה לשחוט הבהמות הנ"ל אף בינו לבין עצמו (עמ"ש סי' ט"ז ס"ט בפי' דברי המג"א שם) וכן מותר ג"כ להם ליקח לזה בשר טרפה מטבח שנזדמנה לו אם אין ידוע להם איך הבשר זה טריפה אם הוא ודאי טריפה או טרפה מחמת סירכות שאוסרים אותם מספק מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה אך אם ידוע להם שהוא טרפה ודאי יש להחמיר כדעת הב"ח וש"ך ופ"ח וכשהדבר ספק אצלם אין מחויבים לשאול ע"ז להטבח להודיעם אם הוא ודאי טריפה או לא (עמ"ש לעיל סו"ס ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה ודו"ק) ועיין בתשובת חוות יאיר סי' קע"ח שנשאל מב"ב הדר בכפר שעיקר מחייתו במכירתו לעובדי כוכבים בשר טריפות אם יזדמנו ובשר אחוריים מכשרות והיה לו שו"ב ופ"א הלך השו"ב ולא בא לאיזה סיבה ויהי בבוקר נאספו כל בני הכפר לביתו לאמר מי יאכילנו בשר והב"ב בעצמו בקי בהלכות שחיטה ובדיקה רק שעדיין לא נטל קבלה אם יכול לשחוט לצורך עובדי כוכבים וכתב דמצד הדין מותר ומ"מ לא רצה להתיר מפני שהוא דבר זר וכדלקמן סי' רמ"ב ס"י ושוב שלח אליו הב"ב כי השר צוה עליו שישחוט בקנס עשרים ר"ט והורה שינחור ע"י עובד כוכבים כי אין חשש תקלות כמו אילו שחט הוא בלא נטילת קבלה ע"ש. ומ"ש בה"ט בסק"ג בתשובת מ"ב אוסר כו' ע' בתשובת חו"י סי' קמ"ב שדעתו ג"כ נוטה כדעת המ"ב ולא כט"ז ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סוס"י ק"ח כתב שדברי ט"ז המתיר תמוהים מאד וכבר מחו ליה מאה עוכלי דאין כאן שום התחלה בהיתר דהרי עיקר קנייתם למכור הבשר לעובד כוכבים ורק משום הפסד מועט דהעור רוצה לנחור וישתקע הדבר עכ"ל וכבר נתבאר רס"ק זה פרטים המסתעפים מזה]:

(?) מותר למכרם. עבה"ט בשם חו"י. וכתב עוד שם דאפילו אם מייחד להם מקום לבד וסגרם בחדר לא מהני ע"ש [וע' בס' בל"י מ"ש בזה]. ונראה קצת דה"ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לעובד כוכבים מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה:

Siman 118


(?) וחלב ומורייס. עש"ך (והובא בבה"ט סק"ב) שכתב אף דחלב טמא הוא איסור תורה מ"מ כיון דחלב טהור חיור. טמא ירוק אם היה מחליף כולו או רובו מינכר וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא עכ"ל ותימא דהרי הש"ך לעיל סי' צ"ח סק"ו מסיק דאזלינן בתר טעמא וא"כ הרי חלב טמא משונה בטעמו מחלב טהור וצריך ס' מדאורייתא ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ס"ו שתמה ג"כ בזה וכתב ליישב משום דהא דטכ"ע דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאוין שיש בהם מלקות ולא בלאוין שאין בהם מלקות כגון חלב טמא וכיוצא לא אמרינן טעם כעיקר מן התורה רק מדרבנן אסור ע"ש:

(?) מד"ס. ע' בתשובת מהר"י הלוי סי' י"ד שכתב דאם שלח חמאה ביד עובד כוכבים שמותר אף בלא חותם ע"ש וכ"כ אחיו הט"ז משמו לקמן סי' קכ"ז סק"ז:

(?) חותם אחד. ע' בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ט"ו שנשאל במי ששלח לחבירו מעיר לעיר ע"י עובד כוכבים חלקת צווארי אווז מלאים בשר מונחים בתיבה א' במסמרות נטועות בלי שום חותם רק על כל א' מהם פיתק תלוי וכתב בו פסח אשר איננו שוה להיות נקרא חותם מה דינם אי חשיבי המסמרות כחותם שנוכל להקל בדיעבד כדעת רמ"א ז"ל דע"י עובד כוכבים די בחותם א' והשיב להתיר במקום הפסד מרובה וצירף כמה טעמים להקל ולומר דאלו המסמרות חשיב כחותם אף לענין זה שהוא איסור דאורייתא וכתב שהרצה דברים לפני הרב מהר"ר יוסף פיאמיטה והוסיף הוא ז"ל עוד טעם לפי שכתב בש"ע לקמן ס"ה אם שלח ע"י עובד כוכבים ירך בלא חותם והיא חתוכה כו' וה"ה בנ"ד שהרי אין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה ודאי דלכ"ע בדיעבד שרי בחותם כל דהו ואף בלא חותם עכ"ז למיגדר מלתא כו' אם לא בהפסד מרובה ע"ש ולע"ד קשה לסמוך ע"ז לחוד היכא ששלח בלי חותם כלל אף בהפ"מ דאף שאין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה מ"מ כיון דבקל יכולים לעשות כן דמי לשחיטה שאינו סימן לסמוך עליו כדלקמן סי' ו' וצ"ע בזה:

(?) שהחותם מקולקל. עיין בתשובת נ"ב חיו"ד סי' ל"ח:

(?) אין כתב סימן. ע' במג"א פי' ל"ב ס"ק י"ג:

(?) [וכיוצא בו. עבה"ט מ"ש שבכלל זה תרנגולת כו' ושמעתי בשם רב גדול אחד שהתיר כמו כן בתרנגולת שניכר בה שהובהבה באש על קש ותבן להסיר שיורי נוצות שעליה כמו שישראל עושין כמ"ש לעיל סי' ס"ח ס"ג בהגהה לפי שהעובדי כוכבים אין עושין כן רק מולגין ברותחין ועוד היה מעשה באווז קודם ההבהוב שלקחה עבד השר עבור מכס ואחר ב' שעות החזירה לבעלים ולא ניכר בה סימן והתיר ג"כ ע"י סימן בהנוצות שבראשי כנפים שנחסר מכל כנף ג' נוצות הטובים לכתיבה שמנהג בכל תפוצות ישראל שתולש אותם השוחט מיד אחר השחיטה וצ"ע]:

(?) אין להאכילה. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב שיש חילוק אם נתנה להכעיס אסור להאכיל גם לעובדי כוכבים אחרים אבל אם נתנה להנאתה שרי להאכיל לעובדי כוכבים אחרים דהא לא נתקיימה מחשבתה עכ"ד:

Siman 119


(?) לא יאכילוהו. ע' בשו"ת חיים שאל ח"ב שכתב בשם ס' דרך המלך שמי שבידו חמץ שעבר עליו הפסח ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו מזה כיון דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם אחד חולק ע"ז והסכים עמו בעל המחבר שחייב להודיעם עיין שם:

(?) ובעיר אחרת. כ' הפרי תואר דוקא שאין לו שום הנאה במה שאמר שהוא יהודי כו' ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע ריש סי' פ' שכתב שאין דבריו מוכרחים ואפילו לדבריו היינו לסמוך על זה לקולא שיהיה מגעו ביין מותר אבל להחמיר וכו' ע"ש:

(?) הדמים. עבה"ט וע' בתשובת בשמים ראש סי' צ"ז ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה וע' בספר משנת חכמים הל' עבודת כוכבים דף ק"ג בצפנת פענח אות קס"ח שכתב דאם האכיל דבר איסור של חבירו דדינו כדין הגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה ורצה כו' ואם הנגזל גבה מהאוכל נראה דאינו חוזר האוכל על המאכיל לומר שדבר איסור האכיל ואינה נחשבת אכילה לכן ישלם המאכיל. דאין הדין במאכיל של אחרים כדין מוכר וצ"ע עכ"ד:

(?) שמעשיו מוכיחים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' א' בדבר שוחט שהוציאו עליו קול רינון דהדבר ברור דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו ואפילו בקלא דלא פסיק דכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שהקול הוא קול של אשה פטטנית כו' וכ' עוד ונראה דאף בעל נפש א"צ לחוש אע"ג דאמרינן בנדה האי לישנא בישא כו' למיחש לה מבעי. היינו באין מקום לתלות שהקול שקר ואפשר אמת הוא אבל במקום שיש אמתלא שבשאט נפש בני בלי שם הוציאו עליו ש"ר אין לחוש לקול ההוא כלום ע"ש:

(?) שוגג הייתי. עש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סי' י"ב וסי' י"ד. ועיין מ"ש לעיל סי' א' סק"ד בשם אא"ז בעל פמ"א ע"ש:

(?) והא דצריך כו'. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ה' מ"ש בזה:

Siman 120


(?) כלי סעודה. כתב בספר חכמת אדם כלל ע"ג דין י"ג היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכים טבילה ואע"פ שקובעין אותם ומחברין לקרקע מ"מ דינו ככלי ואין להם תקנה אלא שיטבילם או ינקוב בהם נקב גדול שיתבטל מתורת כלי ואח"כ יתקן אומן ישראל אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלים בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו אפשר שע"ז סומכין העולם שאין טובלים אותם ומ"מ צ"ע שהרי לא גרע מסכין של שחיטה לקמן ס"ה כיון שראוי להשתמש בו מאכל אחר עיין בספרו בינת אדם עוד מזה:

(?) זכוכית. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ז שכתב דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי"ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה וכלי מתכות אמורין בפרשה ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה דהא כלי זכוכית שיעי טפי מינייהו ואי לאו משום דכי נשברו יש להם תקנה להתיכם דמש"ה ככלי מתכות שוינהו היו צריכים טבילה והני לית להו הך תקנתא ע"ש:

(?) להטבילם. כתב בספר חכמת אדם שם דין ט"ו צריך שיכניס כל הכלי במים בפעם אחת שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטובלו כולו כאחד נ"ל דאסור לטבול לחצאין דומיא דטבילת נדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי ע"כ:

(?) במקוה או במים. כתב בספר חכמת אדם שם דין י"ט נ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג אם הוא במקום אחד (עיין לקמן סי' ר"א סעיף ל') דטבילתו ודאי הוא מדרבנן אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ג בד"ה הכלל העולה שכתב שמצא במהרי"ל שהעיד ברבותיו שאסרו להטביל כלים בבאר מטעם כשמנקים אותם נפסל בשאובים כו' ע"ש ועיין לקמן סי' ר"א סעיף מ' בהג"ה ומ"ש שם ס"ק כ"ח]:

(?) שיהא הכלי רפוי. עש"ך מה שהקשה ע"ז (והובא בבה"ט סק"ג) ומשמע דעתו דגם הכא בטבילת כ"ג אע"פ שרפו ידיו לא עלתה טבילה גזירה שמא לא ירפה ועיין בתפארת למשה שתירץ קושייתו בטו"ט דהתם בטבילת טומאה שייך שפיר גזירה דאם לא ירפה יבא לידי איסור חמור בידים כגון שיבעל נדה או ישים בכלי תרומה טהורה ויאכלנה והיא במיתה משא"כ הכא דאף אם ישתמש בכלי זו אח"כ לא אכיל איסורא דהא לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סי' זה ולכך לא גזרו בזה עכ"ד ע"ש:

(?) שא"צ טבילה. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"א בכלים הנקבעים בתנור ולוקחים ממים חמים שבו ללישות עיסות הפת שצידד לומר שא"צ טבילה כלל אף אם הם של מתכות ואף דפעמים שופכין ממים חמין שבו טיי"א מ"מ הולכין אחר רוב תשמישו ע"ש:

(?) המצות. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך. ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו שכתב בלעכי"ן שמניחים מצות עליהם אף לש"ך צריך טבילה (בלא ברכה) דחזי לתשמיש מאכל ממש. וכתב עוד ריב אייזין שעשה עובד כוכבים צריך טבילה בברכה שמפרדין לחם וקריין. וריב אייזין שקנה ישראל בלע"ך מעובד כוכבים ומנקבו צ"ע ע"ש עוד:

(?) רחיים של פלפלין. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ש ס"ס ס"ז שכתב דרחיים שטוחנין בהם הפולין הקלוים שעושין מהם משקה הקאווע נראה דחייבים בטבילה דעדיף מרחיים של פלפלין ע"ש. ונראה דבזה טבילה בלא ברכה כיון דצריך בישול עיין בה"ט סק"ו וכ"כ הפמ"ג בא"ח סימן תנ"א במשבצות סק"ו ע"ש:

(?) לחתוך קלפים. עבה"ט ועיין בספר בינת אדם שער או"ה סי' ס"ה לענין מה שנוהגים בסעודות גדולות לשאול כלי חרס מצופין וכלי זכוכית מן חנוני ישראל וכתב דאף שהט"ז והש"ך חוששין לסברת או"ה לטבול בלא ברכה בקנאו הראשון לצורך קלפים או לסחורה מ"מ מאחר שהרמ"א לא הביא כלל דעת או"ה וגם הפר"ח חולק עליו א"כ לצורך שבת או אורחים או סעודה גדולה שיש לחוש שישברו אם יטבילם ויהיה הפסד או שאין פנאי יש לסמוך להשתמש בלא טבילה דטבילת כלים אלו לכ"ע אינם אלא מדרבנן ואפשר דגם האו"ה לא כתב כן אלא בכלי מתכות דלהרבה פוסקים הטבילה דאורייתא וכן ראוי להחמיר בכלי מתכות דהוי ספק דאורייתא ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן נ"ב שכתב בזה דישראל השואל כלי זכוכית מישראל החנוני ומתנה עמו שישלם לו דמי הנשברים בתוך הסעודה ויחזור לו הנשארים אם הוא משלם בעד הנשברים כפי הקרן של המוכר בלבד ונותן לו דבר פסוק על שהשאיל לו חשיב שוכר ודינו כדין שואל שא"צ טבילה (ולדעת הט"ז יש לטובלו בלא ברכה) אך אם משלם לו הנשברים כפי שמרויח בה חשיב מקח דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם ולכן צריך לטבול ע"ש ונראה דר"ל בברכה:

(?) אם קנאו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ה מ"ש בזה:

(?) יטבילנו. כתב הפר"ח מסתברא דכלי זכוכית דלא מחייב לאטבולינהו אלא מדרבנן הוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכל שאינו רואה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקען אין צריך טבילה ע"ש:

(?) לטובלו בלא ברכה. כתב בספר חכמת אדם נ"ל דישראל המחזיק הוט"ע שעושין זכוכית ויש לו פועלים עובדי כוכבים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ספק דרבנן. וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שמחזיק הוט"ע עובד כוכבים ופועלים עובדי כוכבים ע"ש:

(?) צריך טבילה. ולפ"ז כשמוכר היורות לעובד כוכבים בע"פ משום חמץ שצריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם. חכ"א שם דין ג'. ונהירנא שכן ראיתי בתשובת שיבת ציון בשם אביו הגאון ז"ל בסדר מכירת חמץ:

(?) אין מאמינים קטן. לפי שטבילת כלים דאורייתא. ט"ז ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו כתב דצ"ע דאף בכלי זכוכית שהוא דרבנן ג"כ נראה דאינו נאמן כיון שיש לו חזקת איסור כבסי' קכ"ז ס"ג בסוף הג"ה. ומיהו בזכוכית כל שהגיע לי"ג שנה א"צ לבדוק אחר ב"ש ובכלי מתכות יש לומר דצריך לידע שהוא גדול עכ"ד מיהו י"ל דהכא אף בכלי מתכות א"צ לידע דהכא קיל מכל איסור דאורייתא כיון שאם עבר והשתמש בלא (הגעלה) טבילה לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סימן זה וכמו שכתבתי סברא זו לעיל סק"ה בשם תפל"מ ע"ש ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז ודו"ק:

(?) ואח"כ ישאלנו. עיין בתשובת הרשב"ש סי' תס"ח שחוכך בהיתר זה דהוי כהערמה ואסור ע"ש ועיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ו וסי' נ"ז שהעלה דבין השמשות של ע"ש וערב יו"ט אין מטבילין הכלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בה"ש דשבת ויו"ט גופייהו אפילו כלי זכוכית אין מטבילין משום דהוי טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור עיין שם:

Siman 121


(?) שטבע היין. עיין פמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סק"א שכתב לאו דוקא יין אלא ה"ה שאר משקה וע"ש עוד:

(?) של מתכת. [ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ג ע"ד קדרות ברזל הנעשים בק"ק קראקא והמה מצופים בהיתוך (גישמעלצט) לבן ושוע דק מאד עביו פחות מכדי קליפה וגוף ההיתוך קשה מאד ונראה כברזל וחסרון ידיעה לכל העולם ממה נעשה הגישמעלץ כי הבעלי מלאכות מסתירים מעשיהם ויש לחוש אולי מחרס נעשה התערובת בהיתוך וכתב דאם אירעו בהו טריפות לא ליעבד להו הגעלה דבעי ליבון מספק אמנם למלאות גחלים שפיר דמי דמסתמא לא ניחוש דפקעי ואי פקעי הרי קמן שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש ואמנם אי לא פקע לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עלייהו דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז ואם הרתיח כ"כ עד שהקש נשרף מבחוץ גם הברזל הוכשר ומותר ע"ש:

(?) ואח"כ מטבילן. עיין בדגמ"ר שכ' דאם אינם ב"י לכ"ע שרי להטביל תחלה שהרי אין כאן טובל ושרץ בידו כו' ע"ש:

(?) שצריך לחזור. עיין ש"ך שכתב בשם העט"ז ואם לא ירצה אלא להשתמש צונן כו' אפילו למאן דמצריך טבילה שנית. ועיין בתפל"מ שחולק ע"ז דלדעת י"א אלו אף אם רוצה להשתמש צונן לא מהני טבילה כשהעובד כוכבים השתמש בו חמים אם לא הגעילו תחלה ע"ש:

(?) ולהטבילן. עבה"ט ועי' בתשובת יריעות האוהל סי' נ"א שהאריך להוכיח דהעיקר כיש אומרים אלו ונראה מדבריו שדעתו דיש לחזור ולהטבילן בברכה ע"ש:

(?) מחבת שמטגנין. עיין היטב בשערי תשובה בא"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ז באיזה אופן נקרא תשמישו ע"י האור ע"ש באריכות:

(?) שלענין חמץ בפסח. עבה"ט בשם ש"ך ולפ"ז גם במחבת של בשר או חלב צריך ליבון כו' ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר פי' מ"ט בד"ה ובההיא שתמה על הש"ך דמחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר כיון דהיתרא בלע לענין נ"ט בר נ"ט והא דנתן הרמ"ע טעם אחר בחמץ היינו דסבירא ליה כהרשב"א דחמץ מקרי איסורא בלע דשמו עליו אבל בשל בשר לחלב פשיטא דמהני הגעלה והניח בצ"ע ע"ש [עיין בתשובת ח"ס סי' קי"א שכתב שעיין היטב בלשון תשובת מ"ע שהביא הש"ך והעלה לדינא בראיות ברורות דהענין הוא כן דכל בליעה שהיא דרך בישול אפילו לא יהיו באמצעית היתר כגון שבישל יין נסך וחלב אסור ואפילו איסורי דאורייתא כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמים דכל המשקים נקראים בישול חוץ מחלב ושומן וכבולעו כך פולטו אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אזי תליא אי היה ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגנו במחבת שהשומן הוא היתר אע"פ שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של עובד כוכבים שבולע בלי אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא ובזה יובן התשובה הנ"ל אע"פ שהש"ך לא הבין כן עכ"ד. וע"ש בתשובה הקודמת סי' ק"י שהעלה דמחבת של חלב שהיה אינו ב"י וטיגנו בו בשר כשבא להכשירו אח"כ (כדלעיל סי' צ"ג) יש להתיר בהגעלה בלא ליבון וליתר שאת יגעילנה ג' פעמים וע"ש עוד שכתב דאף דמבואר במג"א להלכות י"ט (הובא בבה"ט כאן) דהעולם נהגו איסור להגעיל כלי בשר לחלב מ"מ אם הכשירו בלא"ה לצורך פסח אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היה הכשר לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ ליכא חששא ע"ש]:

(?) ודוקא אם נשתמש. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ג מ"ש בזה וכמ"ש לעיל סי' צ"ד סק"ג:

(?) לחתוך בה ד"ח. עיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף קי"א שהוכיח דהתוספות חולקים ע"ז ודוקא לחתוך אתרוג מהני נעיצה ולא לצנון ושאר דבר חריף ולכן כתב דבעל נפש יחוש ולא יאכל צנון ושאר דברים חריפין בסכין טריפה ע"י נעיצה י' פעמים ע"ש:

Siman 122


(?) לכתחלה. עיין במנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"ד הביא דבתשובת נחלת יעקב כתב בשם חכמי וויניציא"ה דזה דוקא בכלי מתכות כיון דאית תקנה בהגעלה מה שא"כ כלי חרס דצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין הכלים לאחר שהיית מעל"ע והאריך להשיג ע"ז מכמה סוגיות דש"ס והפוסקים ומ"מ מסיק שם בשם גדול אחד דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח ע"ש ולע"ד קשה להתיר אפי' בהפ"מ דהא כתב בהגהת אשר"י סוף מסכת עבודת כוכבים אהא דאמר גזירה שאב"י אטו ב"י וז"ל אבל אין לומר הטעם לפי שהוא לכתחלה ונ"ט לפגם לכתחלה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הוי כדיעבד עכ"ל הרי בהדיא דאפילו בכ"ח צריך שבירה שוב מצאתי בפמ"ג סי' ק"ג שהעיר ג"כ בזה ועיין פמ"ג לא"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שלישי אות כ"ה וכ"ו מ"ש בזה וע"ל סק"ג:

(?) גזירה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"א אי גם בנאסרה מאיסור דרבנן הדין כן וכתב שם דמדינא שרי לכתחלה דהוי גזירה לגזירה אלא שאין להקל בזה כיון שלא נמצא בפוסקים שיכתבו דין זה ע"ש ובאמת נמצא כן בט"ז לקמן סימן קל"ז סק"ז שכתב בהדיא דשרי ע"ש (אך הט"ז לשיטתו בסי' צ' ס"ק י"ב שתמה על או"ה שאוסר כבוש בחלב שחוטה דהא הוי גזירה לגזירה וכבר השיג עליו שם בנה"כ מתוס' ר"פ כל הבשר ע"ש וזהו דעת האו"ה שהביא הט"ז שם גם מה שהביא בסימן קל"ז ע"ש) [ובתשובת ח"צ ס"ס ע"ה מבואר להדיא דגזרינן בכה"ג גזירה לגזירה דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גל"ג מהא דנתנו בראש הקנה או בראש הקונדס כו' ע"ש וע"ל סק"ג בשם תשובת ברית אברהם] ולכאורה ראיה ברורה דאין להתיר קדרה שאב"י מאיסור דרבנן מפינכא דרב אמי בחולין דף קי"א והא דם שמלחו אינו אלא דרבנן ואמאי תברא לישהייה עד למחר ותהיה מותרת (וע' בש"ך לעיל סימן כ"ג ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' כ"ג ודו"ק) א"ו דאסור ובר"ן שם מבואר להדיא כן שכתב על הך עובדא מכאן יש להוכיח דנטל"פ אסור לכתחלה דאם לא כן לישהייה עד למחר עכ"ד וע"כ כוון לזה דאף באיסור דרבנן אסור קדרה שאב"י דאל"כ מה מלמדנו הלא ש"ס ערוכה היא סוף ע"ז מיהו יש לחלק בין אם נודע האיסור קודם שנעשה אב"י לאם נודע אח"כ ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ספק ספיקא אות י"ט וצ"ע בזה:

(?) י"א דבדברים חריפים. ע' בתשובת חכם צבי סי' ע"ה שפסק להתיר אם בישלו בפסח דבר חריף בקדרת חמץ שעברה יב"ח דאף דאסרינן בפסא נו"ט לפגם וכן בדבר חריף לא מהני נותן טעם לפגם מ"מ אחר י"ב חודש ליכא טעם כלל וכמו שאמרו בקנקנים של יין נסך דאחר י"ב חודש שרי (כדלקמן ס"ס קל"ה) ואף דבשאר איסורים לא מצינו מי שמקיל לבשל לכתחלה בכלים שעברו עליהם יב"ח יש לחלק דביין נסך דתוך יב"ח אפילו דיעבד אסור מוכחא מלתא טובא מש"ה מותר לכתחלה אחר יב"ח אבל בשאר איסורים דכל שאב"י מותר בדיעבד נקל לטעות אם נתיר אחר יב"ח לכתחלה דיתירו גם תוך יב"ח לכתחלה וכתב דלפ"ז בכלי חמץ לפי מה דפסקינן דבחמץ נטל"פ אסור ותוך יב"ח אפילו דיעבד אסור ממילא יצא קולא דלאחר יב"ח לכתחלה שרי כמו ביין נסך ומ"מ לא מלאו לבו להתיר לבשל לכתחלה והסכים עמו הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בסימן ע"ו ע"ש וע' בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג שחלק עליו וע' בח"צ סי' פ' מה שהשיב לאא"ז ז"ל בזה וחיזק דבריו וע' פמ"ג בסימן ק"ג שכתב דבצונן כגון ע"י כבוש גם הפמ"א מודה דשרי ומהני יישון כי פליגי בחמין וע"ש עוד. ובשו"ת חיים שאל סי' ל"ח כתב שדברי הרשב"א בתשובה סי' תקע"ה דלא כהח"צ וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים פרצלאי"י ולא ניכר אם כבר נשתמש בו העובד כוכבים ועברו שנתים ימים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דהרשב"א חולק אך בזה דיש ס"ס יש להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ד וע' בשו"ת בת"ח סימן תנ"א שכתב ע"ז שאם אפשר להגעילן ג"פ יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש ברותחין יש להקל ע"ש ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע סימן מ"ג שנשאל על כיוצא בזה באחד שקנה כלי חרס מעובד כוכבים שהם ישנים יותר מיב"ח ויש הפ"מ אם יצטרך למכרם לעובד כוכבים וצידד השואל להקל ע"פ תשובת ח"צ הנ"ל ויהשיב לו דאין בזה היתר דהרי הח"צ כתב בעצמו דבשאר איסורים אסור לכתחלה וגם בכלי חמץ לא הכריע להקל וגם כי בתשו' הרשב"א חולק וגם אין צד להקל ע"פ מ"ש המנ"י דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח להשתמש בו אחר מעל"ע דהוי כדיעבד כמ"ש הר"ן פ' כ"ש וכן דעת מהרלב"ח סימן קכ"א. דזה אינו דהרי ברלב"ח שם מוכח דדוקא היכא דהכלי בעצמו הוא הפ"מ כמו ההיא דתנור יוצן יש להקל אבל היכא דכל כלי בפ"ע לא הוי הפ"מ רק ע"י צירופן אין להקל (וע"ש מ"ש לחלק בין זה לבין מש"ל בשמו ס"ס ל"א) וא"כ בנ"ד דהוי הפ"מ רק מכח שיש לו הרבה כלים לא מקרי דיעבד ע"ש ומשמע דהיכא דהכלי בעצמו הוא הפסד גדול כמו תנור אפשר קצת להקל כדעת הרלב"ח וצ"ע בזה מחמת דברי הגהת אשר"י הנ"ל דמבואר דאפילו היכא דהוי ודאי כדיעבד אסור וע' בשו"ת ש"י סי' כ"א שהעלה להתיר בדיעבד אף אחר שני חדשים ע"ש וע' בשו"ת שמן רוקח ת"א סימן ב' שאף אחר יב"ח קשה לסמוך על הח"צ ולהקל אך בכיסוי קדרה דבלא"ה חומרא בלא טעם יש להקל אחר יב"ח ואפשר אף אחר שני חדשים כדברי השבו"י ע"ש וע' עוד בשו"ת בית אברהם חלק יו"ד סי' ח' אות ד' שכתב עמ"ש הח"צ דבשאר איסורים אסור לכתחלה אחר יב"ח דגזרינן אטו תוך יב"ח די"ל דהיינו באיסור דאורייתא אבל אם גוף האיסור הוא דרבנן יש לצדד להקל להתיר אף לכתחלה. ומ"מ קשה לסמוך ע"ז לחוד אם לא היכא שיש עוד קולא וע"ש עוד דהך י"ב חודש לא בעינן שלמים רק חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום:

(?) שאינם ב"י. וע' בתשובת מים רבים סימן י"ז שכתב חכם אחד על ענין הנזכר שם וז"ל ובר מן דין כו' כיון שהדבר ידוע שכל העובדי כוכבים המוכרים הם עניים ואין להם כלי אחר לבשל תבשילם וא"כ אלו הכלים אין נכנס בכלל סתם כלי עובד כוכבים עכ"ד וע"ש בסי' י"א מה שהשיג על החכם ולפי ע"ד דמי זה למ"ש בשם נו"ב בקאוו"י שאלי"ן ולכן הדין עם החכם:

(?) לומר לעובד כוכבים בשל לי. ע' בספר ל"ש שנסתפק אם העובד כוכבים עושה מעצמו כך בשביל הישראל לבדו או בשביל אנשי העיר למכור להם ורוב העיר ישראל ומכ"ש אם הישראל יודע שעשה בשבילו דאפשר בכה"ג אסור ג"כ ע"ש:

(?) כך סתם כלים שלנו. עבה"ט סי' ק"ד וע' בתשובת באר שבע סי' ל' שכתב דאע"ג שהשוו אותם הפוסקים לענין שהם בחזקת שאינן ב"י מ"מ יש חילוק גדול ביניהם דלא אמרינן סתם כלים שלנו אינן ב"י אלא כשאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו אבל בכלי עובד כוכבים אף שהעובד כוכבים לפנינו א"צ לשאול משום דאינו נאמן ודיבורו לא מעלה ולא מוריד ע"ש:

(?) אזלינן לקולא. ומה"ט פסק בתשובת ש"י ח"א סי' מ"ז באחד שמצא סכינים ברחוב היהודים ומצויים שם עובדי כוכבים כי הוא מקום מעבר לרבים שהסכינים מותרים בלי שום הכשר ולא אמרינן בזה דאיתרע בנפילה ע"ש וע' בתשובת חו"י סימן רכ"ח מזה:

Siman 123


(?) ובזמן הזה שאינו שכיח. עיין באשל אברהם אות א' ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן קי"ב ובתשובת מהריט"ץ סי' י"א:

(?) וטוב להחמיר. עיין בס' לבושי שרד סימן קנ"ח שלמד זכות על מה שנוהגין עכשיו לעשות סחורה בסתם יינם ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' א' מ"ש בזה:

(?) צף למעלה. כתב בתשובת הלק"ט ח"א סימן יו"ד וז"ל אגב ראוי להסתפק באלו שנותנין יין בצלוחית ונותנין מעט שמן בפי הצלוחית כדי שלא יתקלקל אם נגע עובד כוכבים בשמן מה דינו של היין ואדוני אבי כתב שאפשר שיש לדמותו למשנה ד' פ"ב דטבול יום נגע טבול יום בשמן לא פסל את היין עכ"ד ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סימן ס"ב שדחה דבריו דלא דמי לטומאה ולא גרע ממגע ע"י דבר אחר אכן היכא שנתערב בו ממש אין בו משום ניסוך וכן היכא דלא נגע בו העובד כוכבים כי אם ע"י ניצוק יש לצדד להתיר וע"ש עוד שהשיג עמ"ש הלק"ט עוד באותה תשובה דיש להחמיר ביין שרף של ישראל הנעשה מיין שנגע בו העובד כוכבים אח"כ. דאין לזה שום חשש איסור חדא דיין מבושל אין בו משום ניסוך ונם נשתנה הטעם ע"ש:

(?) ויין שנקרש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכ' ע"ז דהש"ך חולק. והמעיין בש"ך יראה דהא ליתא דאינו חולק אלא לפי מה שהיה גורס מתחלה בדברי הרב שנקרם דמטעם חומץ נגעו בה ע"ז חולק דהרי כ"ז שאינו מבעבע א"א בקיאים אם הוא חומץ אבל לבתר מאי דמסיק דצ"ל שנקרש אינו חולק ואולי גם בש"ע שלפני הבה"ט היה כתוב שנקרם ועכ"פ היה להבה"ט לבאר זה:

(?) שמבעבע. עש"ך ועיין בא"ח סי' ר"ד סעיף ד':

(?) ומצא ד'. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר לבושי שרד שהשיג עליו ופסק דבעינן דוקא ד' ודוקא בפעם שני אבל בפעם ראשון יש להחמיר כהש"ך דכל שמצא יותר מג' ומחצה אסור ע"ש היטב:

(?) שמרים של עובדי כוכבים. עיין בספר לבושי שרד שכתב דה"ה חרצנים של עובדי כוכבים וע"ש היטב:

(?) ומתגסך. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם רלב"ח דלא בעי המשכה והוא בסי' מ"א. וכ' שם כיון דכבר עברו ג' ימים שנתנו המים בתוך הצמוקים הרי הוא כיין גמור והביאו גם כן הש"ך:

(?) אסורים בהנאה. ע' בש"ס ד' דיהרנפורט עם הגהות הגאון מהרר"י ברלין ז"ל במסכת עבודת כוכבים דף ל"ב שהניח בצ"ע אמאי לא הזכירו הטור וש"ע מדין לסמוך בהם כרעי המטה הנזכר בגמרא שם:

(?) שהמשיך. עבה"ט בשם ש"ך שהקשה על האו"ח ממ"ש הריב"ש כו' ועיין בתפנ"מ שכתב דחרצנים שאני כיון דאם נתייבשו שרי דלא נשאר בהם לחלוחית יין א"כ אם שרפן לעפר ודאי לא נשאר לחלוחית יין ועדיף מנתמדו ושהו יב"ח דשרי ולפ"ז נראה דגם הגחלים מהחרצנים וכדומה מותרים דודאי לא נשאר שום לחלוחית בתוך הגחלים עכ"ד ע"ש [וכן השיג עליו בדגמ"ר ע"ש וע"ש בתשובת חתם סופר סי' קי"ז שתמה עליו מש"ס דעבודת כוכבים ד' ס"ה ע"ב בהא דלא נצטרי זיקי מבואר שדברי הש"ך נכונים ומשם סתירה ג"כ לדברי המג"א סי' ת"ק ס"ק י"א בפירושו להא דרוצה בקיומו. וע"ש עוד נדון שמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצני הענבים (שם מבואר כל מעשה מלאכה ההיא) . והם מי"נ וכתב לא ידעתי שום מקום לאיסור אי משום דנימא דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סי' רי"ו סק"ג צ"ע ויפה פסק בחק יעקב סי' תס"ז (ס"ק ט"ז) כל דבר שנשתנה לדבר היתר כגון בשר לדבש הותר והכא נשתנה היין לשמן ואמנם הגאון מקור חיים שם הפריז על המדה ומייתי מש"ס כריתות ה' ע"ב ובמח"כ לא דק כו (וכבר הזכיר זה גם בס"ס קי"ד ע"ש) ודברי ח"י נכונים ואמיתים ואי משום תערובת יין הרי כמה ישראלים טעמהו ולא הרגישו בו טעם יין ע"כ פשט דהוא היתר גמור ע"ש. ולכאורה צ"ע מלקמן סעיף כ"ד ואפשר לחלק ועיין עוד בתשו' הנ"ל סימן ע']:

(?) ונאסר כל מה שבגת. כן הוא דעת הרא"ש והרבה פוסקים ודלא כדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל כמבואר בב"י ועיין בשלטי הגבורים פ' ר' ישמעאל סוף ד"ה ומה שנוהגין שכתב בשם הכל בו ובעלי אסופות כדעת הראב"ד ורמב"ן שלא נאסר במגע עובד כוכבים אף לדעת רש"י רק יין הנמשך וכן עשו מעשה חכמי לוניל ע"ש ועיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן ה' ו' שהאריך בזה והעלה דבדיעבד והפ"מ ושעת הדחק נוכל לסמוך עליהם ע"ש:

(?) להטפיח. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועי' בתשובת זכרון יוסף שם שהאריך לבאר מהיכן יצא לו דבר זה:

(?) [וכיון לשלוחו. ע' בתשובת ח"ס סי' קי"ז בדין יין כשר שעושים בין הגיתות במדינות שמצוי עובדי כוכבים והלך אחד לפי תומו ושאב לו יין בכד שלו מהגיגית המלאה ענבים דרוכות להוליכו לגת ועשה לו עכבת יין בידו בין האצבעות להיות לו היד כעין מסננת לסנן החרצנים מהיין הנמשך לתוך הכד ועם כ"ז לא ניצל מהיות עכ"פ איזה חרצנים וזגים בתוך היין צלול שבכד ועושי היין לא נתנו לבם לזה המעשה ועשו היין ע"י עובד כוכבים כדרכם ונתערבה הגיגית ההיא עם כמה גיגיות ונתנו לגת והיין מעורב עתה אם יש ביין חשש מגע עובד כוכבים ביין שלנו והאריך בזה דלכאורה פשוט לאיסור דמדברי הש"ע וכיון לשלותו משמע דהכל תליא בכוונתו של המושך אם היה הכוונה לשלותו אע"פ שלא עלתה בידו כהוגן מ"מ ע"י כוונתו נעשה כל הגת ראויה לנסך וכ"כ להדיא בשלטי הגבורים ד' שנ"ה שאם נתכוון הוי המשכה אפילו בעליית איזה זגים וחרצנים. אמנם להיות הפ"מ מאד להמוכרים עושי היין העלה להתיר היין בלי פקפוק ע"י צירוף איזה היתרים שיש כאן עש"ב]:

(?) יש לאסור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קי"ד ובתשובת צמח צדק סימן י"ב מה שכתב בזה:

(?) ומלאה. עיין בדרישה שכתב לחד פירושא דמליאה לאו דווקא משום דאפילו לדעת רש"י לא מקרי המשכה על הגת עד שיפנה בידים את החרצנים וזגים לצד אחד. ועיין בתשו' זכרון יוסף ס"ס ו' שכתב שסמך ע"ז ולא מיחה בבני מדינתו שהיו נוהגים שהעובדי כוכבים הביאו בסלים ענבים ושופכים על הגת הפקוקה שיש לה מדרון והעובדי כוכבים נוגעים הנה והנה בידם אף דהגת אינה מליאה והיין נמשך במדרון לצד הנקב משום דלדברי הדרישה הנ"ל לא היה כאן איסור והוא להם כשעת הדחק. וכתב עוד אמנם ראיתי שערוריה שאחר דריכה ראשונה היו מכבדין במטאטא את כל הענבים וחרצנים המפוזרים בגת אל התפוח וחוזרים ומתקנים כו' והואיל ופינה החרצנים לצד התפוח הרי היה מתאסף יין צלול לצד מדרונה והוי המשכה על הגת ובכל זאת לא נזהרו מנגיעת העובדי כוכבים בענבים לתתם על התפוח ונאסר לפ"ז היין. ומ"מ יש לצדד להתיר משום דאפי' לדעת המפרשים דעת רש"י שע"י משיכת קצת יין יורד תורת יין לכל הגת היינו דוקא על היין המעורב עם הענבים וחרצנים שעליהם ולא על האשכולות וחרצנים וזגים ויין הכנוס בהם שאותן אין להם דין יין כלל והא דהיה נאסר הכל היינו משום דאיכא יין הרבה בגת וחיישינן שמא אין ששים בחרצנים וזגים ויין הכנוס בתוכם כנגד מה שנאסר היין הצלול (נראה אף דצונן בצונן הוא וא"כ סגי בהדחה י"ל דמסתמא אית ביה פילי והרא"ש לשיטתו דס"ל בהא דחולין קי"ב ואי אית ביה פילי כולו אסור מיירי אפילו בחי והובא בש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק כ"א אך קשה דהלא גם דעת הר"ן כן דהיה נאסר הכל כמבואר בב"י וכתב שגם דעת הרשב"א נוטה כן וכ"ד הסמ"ג. ואינהו לא ס"ל התם הכי ויש לעיין בזה) וזהו דוקא בדריכה ראשונה משא"כ אם אין ודאי ס' מ"מ כיון דסתם יין מדבריהם י"ל דדמי לנשפך בדריכה הב' שלא נשאר רק מעט יין שבודאי יש ס' נגדו ואפילו בסי' צ"ח כיון דאין שום אדם בעולם יכול לדעת. עוד יש כמה סניפים להתיר ע"ש שהאריך בזה:

(?) [וזגים שבגת. עבה"ט בשם ש"ך שהשיג על הלבוש ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קט"ז מ"ש בזה]:

(?) מי"נ. עיין בתשובת צמח צדק סי' ע"ה שכתב דה"ה יין שרף הנעשה מחרצנים וזגים של עובדי כוכבים שהוא אסור ולא כאשר מגידים המון עם. ושם מבואר שאין להאמין לסתם בני אדם מה שמגידים בשם אחרים להלכה או למנהג ע"ש. [ועיין תשובת משכנות יעקב סי' ל"ו]:

Siman 124


(?) [משוך וכו' ומומר. עיין בתשובת חתם סופר סי' ק"כ שכ' אודות ישראל שדרך יין והעידו עליו שני עדים שדרך בליל שבת אחר צה"כ וב' מעידים שלא יצאו עדיין הכוכבים הנה מדברי כולם נלמד שעכ"פ דרך בגת סמוך לשבת מאד והוא רשע וראוי לגעור בו ושלא להאמינו על איסורים אבל לומר שיהיה אותו היין יי"נ על שחילל שבת לא ידענא כו' ומכ"ש אם לא נודע שנגע בהיין רק מה שדרך והוציא ע"י כחו וא"כ היין שיצא קודם שנעשה מומר היה מותר ומה שיצא אחר כך נתערב זה בזה וקמא קמא בעל ע"ש:

(?) [ כגון ששתה. עבה"ט מ"ש אבל נגיעה לחוד כו' ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ח שכ' דנגיעת עובד כוכבים ע"י בית יד אינו אוסר ואין זה ענין להא דקי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דמ"מ לאו שמה נגיעה דלקיחה תליא בכחו כו' ומינה דהדורך בהפסק סודר סביב המקל אוסר ע"י כחו ע"ש]:

(?) במקום פסידא. עיין בדגול מרבבה שכתב דהרמ"א בכאן מיירי במקום שידוע שהם עובדי כוכבים אבל אל"כ מותר לדידן במקום פסידא אפילו הגביהו ושכשך דודאי לא גרע זה ממגע עובד כוכבי' ע"י דבר אחר לקמן סעיף כ"ד בהג"ה ע"ש וכ"כ בספרו תשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ט וע"ש בסי' ע' שכתב דכל זה אם הכלי היה חסר אבל אם היה מלא יש לחוש לדברי רש"י דבמלא חיישינן שמא נגע כל שאין הישראל מתכוין להשגיח ולשמור אותו שלא יגע. ומבואר שם דאם היה חומץ יין אף שאנו מחמירים בחומץ כ"ז שאינו מבעבע כדאיתא בסי' קכ"ג ס"ו עכ"פ מידי ספק חומץ לא נפיק ויש להקל אפילו אם היה מלא ע"ש:

(?) שלא בכוונה. עבה"ט ועיין בתפל"מ שחילק ע"ז דדוקא כח עובד כוכבים או נגיעה בלא שכשוך שלא בכוונה מותר בשתיה משא"כ נגיעה בשכשוך דאי הוי בכוונה אסור אף בהנאה ובלא כוונה נחתינן חד דרגא ומותר בהנאה אבל בשתיה אסור ע"ש עוד ולע"ד צ"ע:

(?) ה"ז. מותר בהנאה. עש"ך מה שחלק על הלבוש וכן הט"ז ריש ס"ק כ"ה השיג עליו. ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ג סעיף ט"ו הצדיק דברי הלבוש ע"ש:

(?) כל מגען מקרי שלא בכוונה. עט"ז ס"ק כ"ה וס"ק ל"ה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ט"ו שהורה באחד ששכר עובד כוכבים למשוך חביות יין מן המרתף ולהושיבם על העגלה והם אומנים בזה ובקיאים במלאכתם להושיב כל חבית על תקונו ואירע שנתהפך המגופה למניה והתחיל היין לקלח מהחבית והניח העובד כוכבים את ידו לסתום פי החבית והגביה החבית עד שבא פי החבית למעלה אף שישראל עמד שם מותר היין בשתיה ואף שלא במקום הפ"מ ע"ש טעמו:[

(?) להכעיס. ע' בתשובת ח"ס סי' קכ"ז אודות ראובן שעשה יין כשר אצל עובד כוכבים וחתם היין כד"ת אך להביא לביתו לא היה יכול עד שיטול השררה המעשר וכשבא השר לקבל המעשר נתן עיניו ביין ישראל ופתח החתימות מן היין ונתן אצבעו ביין ואמר בזה"ל עכשיו ישתה מן היין היהודי כבר נגעתי בו אך מיד אחר הליכת השר מן המרתף סגר העובד כוכבים המרתף והלך והודיע לראובן שיינו פתוח והלך ראובן עם העובד כוכבים וחתם היין מחדש ויש בזה הפסד גדול והנה בזה היין איכא ב' חששות א' מצד נגיעת השר כפי דברי העובד כוכבים בעל המרתף והב' מצד שנתייחד היין אצל בעל המרתף בלא חותם בשעה שהיה השר במרתף וגם אח"כ. כי מאן לימא לן שמיד בא להיהודי אולי שהה זמן מה ועוד מאן לימא שהאמת אתו שמא זמן רב קודם ביאת השר פתחו בעל המרתף לזייף וליהנות בחליפין ותולה עתה בהשר ואמר שעשה כן להכעיס. והאריך מאד בזה והעלה הלכה למעשה להתיר היין מכמה טעמים עיין שם]:

Siman 125


(?) ואם נדנד. עט"ז ס"ק י"ב ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ע' שכתב דמ"ש הט"ז ולכל הפירושים אין בזה איסור כו' היינו כל הג' דעות שהביא מקודם ולא כדעת הגאון מהר"מ ברבי ז"ל ע"ש:

Siman 126


(?) יין לתוך כלי. פט"ז סק"ו בתשובת אחיו מהר"י הלוי סימן מ"ו ומ"ז:

(?) גת שהיין. עבה"ט וע' בדגול מרבבה שכתב דכאן מיירי שאין הפסד כלל ויכול למכרו לעובד כוכבים וא"צ אפילו לזלזל קצת אבל אם יש הפסד קצת שצריך לזלזל קצת במכירה לעובד כוכבים לא אמרינן נצוק חבור בחבית כמ"ש לעיל ס"ב וכ"ש גבי גת וע"ש מ"ש עוד:

Siman 127


(?) נאמן. עבה"ט מ"ש ועפ"ז כו' אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו. ועי' בדגמ"ר שכתב אם כונתו שגם קודם הבישול היה בידו אך עתה לא מקרי בידו שכבר נתבשל א"כ מיירי דלא א"ל כן בפעם ראשון אבל אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י עדיין וא"א לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון ולכן נראה דכוונתו שקודם הבישול לא היה בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ד ובזה מתורץ הקושיא שהביא הבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם אא"ז הגאון מהר"ם א"ש ז"ל ע"ש ודו"ק:

(?) הבעל מכחישו. עיין בתשובת בית יעקב סו"ס ק"נ שכתב דאם אמר ע"א לקטן נתנסך יינך והקטן שותק או מכחישו דינו כמו גדול אף שאינו נאמן להעיד באיסורין מ"מ כה"ג נאמן וה"ה באשה כה"ג ואפילו בדבר שיש לו חזקת איסור נאמן הקטן או האשה להכחיש העד ע"ש: [ומ"ש הבה"ט סק"ג ואז מותר לכל העולם כו' עי' בתשובת חתם סופר סי' קכ"א מ"ש בזה]:

(?) אבל אם שתק. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם בי"ע סי' ק"נ באחד שאמר לשנים נתנסך יינו של א' מכם ואיני יודע איזהו והם שותקים יש להקל כו'. ע' בבי"ע שם דנהפוך הוא דמתחלה רצה לומר כן מצד הסברא דשתיקתן לא הוי כהודאה ושוב הביא ראיה מדברי התוספות ר"פ שני נזירים דאף בכה"ג שתיקתן כהודאה (אלא דשם הקשה על התוס' צ"ע מנ"ל הא דלמא מתני' מיירי במאמינים לדבריו ע"ש ומ"מ אינו חולק מחמת זה על התוס' ועי' בתשובת שבו"י מה שהקשה על קושייתו זאת ועי' בס' מצמיח ישועה על המרדכי בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ז' מה שנדחק ליישב דעת זקנו הרב בי"ע בזה) וכ"כ שם בסימנים. וכתב עוד דאם אמר לאחד כמדומה שראיתי שנתנסך יינך ושכחתי והוא שותק נמי הוי שתיקתו כהודאה אף דמשמעות הפוסקים אינו כן מ"מ כן מוכח בש"ס ר"פ שני נזירים וגם מוכח דאפילו אומר שלא היה אצל הניסוך אלא עמד מרחוק הדין כן ע"ש:

(?) שמכחישו אחר ל"מ. עש"ך מה שהקשה ע"ז ועיין בתשובת בי"ע סי' ק"נ מ"ש בזה:

(?) ויש מי שכתב. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' מ"ב ס"ק יו"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ט מ"ש בביאור דברי הש"ך הנ"ל. ושם נשאל בעובדא דנכנס גנב למרתף של יין כשר ופתח חביתא באופן שאם היה הגנב עובד כוכבים נאסר בלי פקפוק. ואמנם ב' ישראלים הסמוכים למרתף הרגישו ונכנסו להציל וברח הגנב. ועתה הני תרי סהדי מכחישים זא"ז זה אומר שהכיר את הגנב שישראל היה וזה אומר בבטח שהגנב היה עובד כוכבים. מה דין היין. והשיב באריכות והעלה דאם הדבר ידוע בלא העדאתן של עדים שנפתחו החביות א"כ דל הני סהדי מהכא ונידון היין כאילו לוכא סהדי כלל ואי רוב גנבי ישראל מותר ואי רוב גנבי עובדי כוכבים אסור. ואי לא נודע פתיחתו כ"א עפ"י הני סהדי כגון שהחביות והמרתף סתומים עתה לפנינו אזי אם רוב ישראל א"כ העד המעיד להכשיר מהימן במגו דאי בעי שתיק אך אם רוב עובדי כוכבים ותרוייהו בפתיחת החבית קמסהדי אי ליכא למיתלי בטעות הדמיון שטעו בין ישראל לעובד כוכבים א"כ הני סהדי לאו סהדי שקרי נינהו ותרוויהו במרתף וחביות פתוחות במקום שרוב עובדי כוכבים קמסהדי ואידך אוקי גברא להדי גברא והיין אסור וכל זה פשוט ומתבאר מדברי הר"ן בכתובות כ"ג ע"ש]:

(?) ואמר אמתלא. עי' בת' חו"י סי' ע"ז בראובן שהיה לו משרת נאמן והגיד לרבו בימי התשובה דרך וידוי איך יום א' בתחלת החודש כשהיה במרתף היין עם אומן עובד כוכבים שמע קול צעקה ברחוב משריפה ויצא והלך לו לראות והניח את העובד כוכבים שם וכשבא מצאו שכור וכעס על העובד כוכבים וכחש שלא נגע אך כשבדק החביות מצא ב' מהגדולות חסרות כמו שיעור מדה ומה שלא הגיד עד עתה היה מחמת פחד ומורא שלא יכעוס עליו אך עתה כי קרוב יום הדין לא רצה להכשיל את הרבים והנה חבית א' מב' חביות הנ"ל מכר בעה"ב לאיש אחד מקהלה רחוקה והשני עדיין במרתף מה דינם. וכתב שאותו חבית אשר עדיין במרתף ודאי אסור שהרי היין היה גם בשעה שאמר שנתנסך היין ברשותו ובידו ונאמן. ובאשר הדברים ניכרים מאד שהאמת אתו והבעלים מאמינים לו נראה דכ"ע מודים שאין מלמדים לבעל היין לומר איני מאמינך או שיאמר איני מאמינך אע"פ דבלבו מאמין לו. ואע"פ שלא הגיד לו כמה ימים אחר המעשה הלא נתן אמתלא נכונה ומקובלת על בלי הגיד לו תיכף. וכ"ז באותו חבית שעדיין במרתף שהוא ביד המשרת ואי בעי היה מרשה להעובד כוכבים לשתות ממנו אבל אותו חבית שכבר מכר לפי שהגיד המשרת ודאי אינו נאמן לאוסרו על בעליו שאיננו בידו ושפיר פלגינן דבוריה. וכ' עוד דאף אם המעשה היה בחבית א' ומכר חציו והניח חציו אע"ג דלא שייך בכה"ג פלגינן דבוריה שהרי א"א לתת אפשרי לחלק דממ"נ או נגע ונאסר הכל או לא נגע והכל שרי מ"מ היין שכבר מכר שרי דהשני יכול לומר אינו מאמינו ואין זה ענין כלל לפלגינן דבוריה אלא דאם בעל נפש הוא יחמיר עכת"ד. ודבריו צריכין ביאור והנה מ"ש ובאשר הדברים ניכרים כו' נראה דר"ל דאף אם לא היה עתה בידו כגון שעתה אינו משרת עוד לראובן מ"מ אסור מאחר דמאמין לו והדברים ניכרים. ומ"ש ואע"פ שלא הגיד לו כו' הלא נתן אמתלא לדבריו ר"ל דלפ"ז אפילו לא היה מאמין לו וגם לא היה בידו מ"מ אסור כמ"ש הרמ"א כאן וא"כ יש בזה תלתא לריעותא שהוא בידו. וגם הבעל מאמין. והדברים ניכרים וגם נתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אך מה שכתב דהחבית שכבר מכר שרי שאינו בידו. צל"ע דמה בכך מאחר שנתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אפילו הבעל מכחישו [לדעת הש"ע והרבה פוסקים ולדעת הש"ך סק"ג עכ"פ בששתק] וצ"ע כעת:

(?) דשויה אנפשיה חד"א. עי' בס' בכור שור בחידושיו למס' יבמות ד' פ"ז ע"ב שנסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעה בל יודע איש אע"ג דבפרהסיא ודאי אסור ולאוכל כמיניה וב"ד מצוים עליו להפרישו מ"מ בצנעה י"ל דשרי וכתב דמדברי הראב"ד פי"א מהל' שגגות נראה להתיר אבל דעת הרמב"ם שם לאסור וצ"ל הטעם כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא אסור אפילו בצנעה ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ת אחור. ולכן אין להתיר כ"א לצורך גדול. ומינה נמי בדין האומר דבר זה אסור הוא ועדים הכחישוהו דקי"ל דשויא אנפשיה חד"א כמ"ש ביו"ד סימן א' וקכ"ז לא יאכל אפי' בינו לבין עצמו כ"א לצורך גדול עכ"ד (ועמ"ש בזה לעיל סי' ב' סק"ד בשם תשובת חות יאיר) ונראה לי דדוקא אם העדים אמרו על הדבר שאסור מן התורה וכן בדין דשויא חד"א מיירי שאמר שאסור מה"ת אבל אם אמרו שאסור מדרבנן אפשר להתיר אף בלא צורך גדול לפי הטעם שכתב הוא ז"ל דכ"מ שאסרו חכמים כו' וא"כ הרי כתבו התוס' בכתובות ד' ס' ד"ה ממעכן וכן הוא בפסקי תוס' פ"ק דעבודת כוכבים סי' י"ד דלא אמרינן דאפילו בח"ח אסור רק במידי דאיכא חשדא שעובר אדאורייתא אבל אם לא יחשדוהו רק שעובר על איסור דרבנן שרי בחדרי חדרים ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סימן פ"ז:

(?) אבל אם שכרו הרבה. עיין בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן ע"א שנשאל ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרויח בו הרבה ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים ר"ט אי נאמן לאסור היין והשיב דאף דפשוט בש"ע דאם שכרו הרבה כו' מ"מ דוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו עפ"י עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו והביא ראיה לזה מהש"ס וסיים לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר כיון שלא נמצא חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזה"ז אין להחמיר כולי האי ע"ש ועמש"ל סי' רפ"א ס"ק י"ב:[

(?) שאפשר לומר שטעה. עט"ז סק"ד מה שהקשה מפ' האומר כו' ועי' בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח מ"ש בזה]:

(?) לא להחמיר. ע' בתשו' חות יאיר סי' ק"ט שכתב דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי' שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו עי' שם:

(?) מיהו י"א. עש"ך מה שהקשה על הרמ"א ועי' בתשובת שיבת ציון סי' ל"ח מה שתמה בזה:

(?) דאיתהזק. ע' בתשובת נו"ב סי"ד היכא דאיתרע חזקה ע"א נאמן ושכ"כ בס' פני יהושע ע"ש וע' בס' חומות ירושלים סוס"י ע"א שכתב דה"ה בדבר העשוי להשתנות י"א דע"א נאמן דהוי כאין לו חזקה ע"ש:

(?) ב' חתיכות כו'. ע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוס"י ס"ט שכתב דזה דוקא אם נתערב חד בחד אבל אם נתערב חד של היתר בתרי דאיסור ובא ע"א להעיד שמכיר איזה מהם של היתר הדבר צריך תלמוד אם נאמן דהרי עד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורא ורובא עדיף מחזקה ואף דמעשים בכל יום לקנות בשר מקצב ששחטו לו כמה בהמות ורובם נטרפו היינו משום דהרי אף באיתחזק איסורא במה שבידו נאמן והרי ביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו אבל בנ"ד כיון שכבר נתערבו הו"ל אין בידו ע"ש:

(?) פלוני חכם. עט"ז ועיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קט"ז:

(?) הכשיר לי. ע' בתשובת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ע"ב באשה שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחיש מי נאמן:

(?) כגון בדיקת חמץ. ע' במגן אברהם סי' תל"ז סק"ס שהניח דברי רמ"א אלו בצ"ע ע"ש:

Siman 128


(?) אין מיחדים. עבה"ט ועיין בתשובת צמח צדק סי' פ"ז שכתב דדוקא בזמן מועט שרי בדיעבד ודוקא במקום שאין לחוש לנגיעה ולא לשתיה להנאתו כגון שהנקב למעלה במגופה הוא צר ואין שום ברזא בחבית אבל היכא דאיכא למיחש דלמא נגע להנאתו כדי לשתות כגון שיש לחבית ברזא בולטת לחוץ שבקל יכול למשוך הברזא ולשתות מהיין יש לאסור כל היין אפילו בדיעבד אפילו יחוד בעלמא לזמן מועט ע"ש:

Siman 129


(?) והודיע הדבר. עיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו שפסק באם חתם החביות בב' חותמות ואח"כ נתקלקל ובא העובד כוכבים והודיע ליהודי שאסור ולא דמי להכא מפני שאין העובד כוכבים מרתת שיבוא היהודי כיון שכבר חתם ע"ש:

(?) הואיל ולא ידע. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמ"א ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק א"ח סי"ה אוח ט':

(?) דשמא לא באו. עיין בתשובת בית יעקב סימן קס"א מ"ש בזה:

(?) וכל זה מיירי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סו' ע"ב שנשאל ישראל ששכר מרתף בבית עובד כוכבים ושם בו יין במפתח וחותם כדינו ופ"א בלילה באו גנבים ושברו פתח הבית ולא מצאו מה שחפשו בבית העובד כוכבים ופרצו גם פתח המרתף ולמחרת הרגישה שפחה קטנה שהיו גנבים בבית ושגם פתח המרתף פתוח רצתה בבהלה אל היהודי והלך היהודי ומצא החביות שלמות וסתומות כמו שהיה מקדם מהו דינו של אותו יין והשיב להיתר כמבואר כאן דאם מצא החביות כמו שהיה מקדם שרי ואף דלכאורה יש לאסור בשביל שהעובד כוכבים דר באותו בית שפרצו במרתף חיישינן דלמא הוא ובני ביתו הלכו אל המרתף אח"כ ונסכו היין גם לזה אין לחשוש בזה"ז דמרתת כיון שישראל שכר המרתף וישראל דר באותו עיר אם ימצא בתוכו יפסיד שכרו ויהא נתפס כגנב שאמרו שהוא עיקר הגנב שגנב מהיין אל"כ הו"ל להודיע מיד לישראל שפרצו המרתף כו' ע"ש:

(?) תלינן בישראל הידוע. עיין בתשובת בית יעקב שם סוף הסי' שחולק ע"ז:

(?) שנכנס לעיר. עיין בתשובת צ"צ סימן ל"ג מ"ש בזה:

Siman 130


(?) יחתוך כל הברזות. עיין בתשובת צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ט"ו:

(?) ודוקא אם רואים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ב במעשה ששלח יהודי לעובד כוכבים א' עם היין בדרך והיהודי לא היה עמו וכשבא עם היין אמר העובד כוכבים שהחותם נתקלקל באונס שנפלה העגלה והורה שאסור היין דאף שכתב הרמ"א דאם יש לתלות שנסתר כו' מותר בדיעבד היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם אבל בנ"ד שהעובד כוכבים ידע שנסתר אפילו אם נאמינו שנסתר באונס הרי אח"כ היין ברשותו מונח והוי כמפקיד אצל עובד כוכבים בלי חותם מיהו היינו דוקא בשולח עם העובד כוכבים ממקום למקום ובדרך נתקלקל אבל הפקיד אצל העובד כוכבים ויהודי המפקיד מצוי בכאן ויכול העובד כוכבים להגיד לו אמרינן מסתמא תיכף הגיד לו כי הוא מתיירא ואומר בדעתו אם אחשה עד שיבא היהודי יחשוד אותו שקלקלתיו בכוונה לגלות ולכן תיכף הוא רץ ומודיע ומ"מ לא החליט זה להקל רק בהפ"מ ובאופן שיסכימו עמו חכמים ע"ש ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"א [ובתשובת ח"ס סי' קנ"ד]:

(?) מותר בדיעבד. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו דזה מיירי שאין אנו יודעים בבירור שהעובד כוכבים ידע מזה אבל אם לא כן אסור ע"כ ועיין בס"ק שלפ"ז בשם נו"ב:

Siman 131


(?) [ולא פרע לו. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' ח"ס סי' קכ"ו ע"ד ישראל שטיהר יינו של עובד כוכבים ושוב פסק עמו ע"פ השער שבשוק ביום השער וביני לביני נתן לו מעות על היין הנ"ל ויען כי חוק להשררה שם שמכל חבית יין כשר צריך ליתן לו מכס והוא רצה להעביר אותו המכס ע"כ לא חתם החביות ולא המרתף כדי שלא ירגיש השר כשיבא למרתף וכ' הרב השואל דפשוט דנתינת מקצת מעות ה"ל כקנין כמ"ש בש"ך וסגי בחו"א וכיון דסגי בחו"א סגי נמי במפתח כהסכמת ט"ז ר"ס קי"ח ורוב האחרונים דלא כש"ך. וגם זה פשוט דאף דהאי קנין קודם פסיקה הוה מ"מ כיון דפסק על יציאת השער הוה פסיקה גמורה כדמוכח מחמרא דזולשפט בב"מ דף ע"ג ועוד דבדיניהם הוה קנין גמור אלא דבזה יש להסתפק כיון שאין לו שטר על מעותיו ויכול העובד כוכבים לכפור בו ועוד כיון שישראל מרתת מן העובד כוכבים שאם יקבול עליו לפני השר שנתפס על יינו כגנב גם הוא יאמר עליו שטיהר יינו והבריח המכס. והוא ז"ל השיב לו דמה שהניח דנתינת מקצת מעות הוי כקנין עדיין חסר תנאי בדבר דהש"ך דקדק וכו' אבל אם פרע מקצת בענין שיש לישראל חלק ביין. ורצה בזה דנתן לו מקצת לא מהני אם יכול העובד כוכבים לסלקו בזוזי אלא דאם צריך ליתן לו יין כפי שיעור מעותיו נמצא יש לישראל שותפות ביין. ומ"ש דפסיקת שער הוה קנין גמור מחמרא דזולשפט דבריו תמוהים התם לא מיירי מדין קנין כו' אך מ"ש דבדיניהם הדין כן ודאי דאזלינן הכא בתר דיניהם דוקא ולא בתר דין ישראל כלל לא להחמיר ולא להקל דהכא אין הטעם משום דינא דקנין כמו במכירת חמץ ובכור והיתר שביתת בהמה דהכא הכל תליא במרתת וכיון דשופט העיר יעשה בו דין אם יעבור על דיניהם הרי מרתת מה לי קנה ישראל בדין או לא. ומ"ש דאין לישראל שטר על מעותיו נ"ל דזה אינו מזיק דמ"מ מרתת להעיז פניו לכפור ולא בעינן שטרא כה"ג וראיה מתשובת הר"ן שבב"י סימן זה. ומ"ש דאין העובד כוכבים מרתת מפני שהישראל מתירא ממנו לקבול עליו סברא גדולה היא לאסור וזה דמי לעובד כוכבים אלם דלעיל ס"ס קכ"ח אך אם יש לו לישראל להתנצל לפני השופט ולומר שלא טיהר את היין הזה מעולם אלא קנאו לסחורה כבר מרתת עובד כוכבים זה ולפ"ז בנדון השאלה אם בדיניהם מחוייב העובד כוכבים ליתן לישראל יין לפי מעותיו וממילא נתפס כגנב ואם אפשר לישראל להתנצל לפני השר שלא עבר המכס א"כ מתירא העובד כוכבי' יש להתיר היין בהפ"מ דוקא ואם חסר תנאי א' אין להתיר אפילו בהפ"מ והמחמיר תע"ב עכת"ד]:[

(?) אסור אפי בחותם ת"ח. עי' בתשו' ח"ס סי' קט"ו שכ' דהיכא דחוזר ורואה חותמו ומכירו בט"ע שהוא הוא לית ביה חומרת מטהר יינו של עובדי כוכבים דעלמא ודלא כדעת הגאון מהר"מ בנעט ז"ל וגם מ"ש הגאון הנ"ל דט"ע לא שייך בחותם שבדפוס ז"א דודאי אף בחותם שבדפוס נהי דסימנא ליכא ט"ע איכא ע"ש]:

(?) ואם רוכלי. עבה"ט שכתב ואפילו בלילה כו' ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה:[

(?) מותר בכל ענין. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן קכ"ה אודות יהודים שעשו יין אצל עובד כוכבים בעיר שכולה עובדי כוכבים ולא נתנו על היין רק ג' מאות זהובים דראן גאב והחתימו היין חב"ח דהיינו חותם א' היה קשר משונה ועוד חותם שני על גביו ובהגיע התור ליקח היין נפל תגר ביניהם במחיר היין ועמדו למשפט לפני שר העיר ויצא דינו שהמקח בטל והעובד כוכבים יחזיר להם הדראן גאב וכראות היהודים שלא יבאו לעמק השוה בקיום המקח נכנסו ושברו החותם העליון והניחו הקשר התחתון לומר אין אנו חפצים ביין עוד ויהי בבוקר נתרצה להם העובד כוכבים ולקחו היין בחשבם לפשוט דסגי בחותם אחד הקשר המשונה ועתה יעלה ההפסד רב. אם יש להתיר היין. והאריך בזה דלכאורה יש לדון בזה ע"פ דברי תשובת רשב"א שבב"י סימן זה דבשאמר הישראל לעובד כוכבים שימכרנו למי שירצה אפילו מאן דמתיר במטהר יינו של עובד כוכבים בחותמים הכא אין החותמים מצילים דלא ירא לרמות כו' ומה שהיו כאן ישראלים שומרים בבית העובד כוכבים כל הלילה שעשו יינות בבית הבד שבאותו חצר אין זה מועיל דשומר לא מהני אלא בחד מתרי טעמי או שהשומר יודע שעל דעת כן הועמד שם לשמור או אפילו אינו יודע מ"מ המנסך ירא שמא יראה והכא אי נניח כסברת רשב"א ממי ירא לזייף הלא הכל שלו והשומרים לא נתמנו לכך. ומ"מ העלה דיש להתיר בהפ"מ מאחר שהחביות היו חסרים הרבה וא"א ליגע כמתעסק אם לא שיגע בכוונה. ולשתות מן החביות לא היה צריך להתיר הקשר המשונה הזה כי היה לו יין הרבה במרתף וכל יינו היה טוב מזה או כמותו לכה"פ וא"כ גם בחליפין אינו נהנה ולשפוך מים זהו פסלנות והורעת אומנתו שזה הוא מתיירא מן השומרים הנ"ל שירגישו שמביא מים למרתף כו' ועוד שדברי רשב"א גופיה קצת צ"ע כו' ולמאי דקי"ל בהפ"מ כר"ת דשרי בחותם א' אין שום הכרח לסברת רשב"א הנ"ל וגם הוא יודה להתיר בנ"ד ומכ"ש שלא נהנה בחליפין והיה ישראל תמיד בחצרו ע"כ נ"ל להסכים להתיר בהפ"מ ע"ש. ומה שחקר שם אם יש לדון דראן גאב כשותפות כיון שנתן עד שלא פסק מחיר היין כו' לפמ"ש הוא ז"ל בתשובה שאחריה והובא לעיל אין כאן מקום ספק כלל והכל תלוי אם בדיניהם מחוייב ליתן לו נגד מעותיו או לא]:

(?) מותר. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"א שכתב אי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו בגדל בכרמו לא החמירו אלא היכא שאין העובד כוכבים מוציא הוצאות על שמירת הטהרה והישראל מטהרו בלי שום תשלומין אבל היכא שהעובד כוכבים משלם שכר השמירה חושש להפסד הוצאותיו ושפיר מרתת אך מסתפינא להקל דהבו דלא לוסיף על קולא של ר"ת בקנאו מכרמים אחרים ועכ"פ יש לצרף זה להקל בשני חותמות או במפתח וחותם אפילו בשתיה ע"ש:

Siman 132


Siman 133


(?) ומוזג. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ב שכתב דראוי להחמיר אף בסתם יינם עיין שם:

Siman 134


(?) ראשון ראשון בטל. עיין בספר תפארת ישראל על משניות פאה פ"ז משנה ח' שכתב דדוקא בלח בלח אמרינן קמא קמא בטיל מדמתערב מיד בכולו דבלח יש בילה משא"כ בלח ביבש ע"ש:

(?) אבל אם הם קטנים. עיין פר"ח לעיל סי' ק"י סק"ד שכתב דהרמ"א לא כיון בזה להלכה דהעיקר כהרשב"א בת"ה ד' ק"ז שאין יבש ביבש בטל ברוב כ"א באיסור שהולכין אחר נתינת טעם כו' ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל ר"ס ל"א שחולק עליו דמלבד שי"ל מאחר דהרא"ש חולק אהאי סברא כמבואר בא"ח סי' תמ"ז ע"כ פסק להקל בי"נ כדאיתא בירושלמי פרק אד"מ א"ר יהודה אין מדקדקין בי"נ. אף גם זאת האריך להוכיח דגם הרשב"א מודה בי"נ דבטל ע"ש ועי' בכו"פ ופמ"ג לעיל ר"ס ק"י:

(?) בזה"ז בטל בששים. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"א שכתב דבחביות גדולות של י"נ שאינו בטל חד בתרי נוהג גם בזה"ז וע"ש:

(?) בששים. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בת' נו"ב תניינא פי"ד סימן ס"ח שכתב ליישב דעת הב"ח דכל היכא שאסור בזמן הש"ס וכל הפוסקים אז לא סמכינן בזה"ז על סברא דעובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן רק במקום הפסד אבל לענין סתם יינם דלדעת ר"ת אפילו בזה"ז בטל בס' מצרפינן דעתו לסברא דעובד כוכבים בזה"ז כו' ושרינן אפילו שלא במקום הפסד וכתב דמ"מ מי יחלוק על הש"ך במקום שאין הפסד כלל. אבל אם אירע שאיזה מורה היה מתירו בלא הפסד לא הייתי סותר הוראתו. וכתב עוד שאם נתנו יין האסור לחביות בכדים קטנים שאין פיהם רחב כ"כ כמו גיגית גדולה יש להתיר אף בלי הפסד כלל דיש לצרף דעת הרא"ש שפסק כרב דימי שאם נפל איסורא לגו התירא אפילו מחבית לבור מותר ע"ש:

(?) דבריו בכאן סותרים. עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סימן ל"א:

(?) הרבה ביחד. עיין במג"א סי' תס"ז סק"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה:

(?) זמן רב. עבה"ט ועי' בתשובו' מקום שמואל סימן ל"ט:

(?) המשקים. עיין בתשובת נו"ב תניינא תי"ד סימן נ"ו שנשאל אודות עושי יין שרף שקורין קראמבאמבולי פערסקי ודומיהם ונותנים בתוך היורה בשר נבלה או שחוטה בלא מליחה והדחה בשעת הבישול כדי להעביר קוטרא וחריפת היי"ש אם מותר ליהודי לעשות כן ומה דין היי"ש הנעשה אצל עובד כוכבים והעלה דישראל אסור לכתחלה לעשות ע"י בשר נבלה או שחוטה שלא נמלח אף אם יש ביורה תיכף ס' אין מבטלין איסור לכתחלה וא"ל שאין כוונתם רק לעבורי קוטרא ולא מקרי מבטל איסור דכבר בארתי בנו"ב סימן כ"ו דזה דוקא היכא שכבר מעורב אלא שלא נתבטל (עמש"ל סימן פ"ד ס"ק ט' מזה) ולכן היהודי ימלח תחלה הבשר וידיחנו ואין לחוש שמא ישתה ממנו עם חלב דלא שכיח אך יש לחוש שדרך לשרות ביי"ש מעשה אופה שנילוש עם חמאה לכן יראה שיהיה ס' נגד הבשר ואפילו אם לא יהיה בתחלה רק אח"כ כשמוסיף עליו מותר. ויי"ש של עובד כוכבים אם ידוע שיש בו ס' אפילו לבסוף כל מה שנעשה אצל עובד כוכבים דיעבד הוא ובטל בס' ואם אין ס' אם רוב אומנים או מחצה על מחצה מערבין אסור אבל אם הרוב אין מערבין אז אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע אבל מה שהחנונים קונים מהם ומוליכים למכור מותר מטעם כל דפריש מר"פ ע"ש. ועיין בב"י שמביא בשם הרשב"א בתשובה שכל דבר שעיקרו כך לא בטיל כו' ע"ש ובמג"א סימן תמ"ב סק"ה ועיין בתשובת נו"ב סימן הנ"ל שהביא דעת גדולי הראשונים דלית להו הך סברא וכתב דיש לסמוך להקל מאחר דאפילו להרשב"א אין זה רק מדרבנן עיין שם:

Siman 135


(?) דינם ככ"מ. ודוקא לענין יי"נ דתשמישו בצונן אבל לענין חמץ בפסח ושאר איסורים אפילו לבנים ושחורים דינם ככלי חרס כדאיתא בא"ח סימן תנ"א הגהת פרישה ע"ש:

(?) מכדי קליפה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סימן נ"ח שכתב דדברי הש"ך בס"ק י"ג (הובא בבה"ט סק"ז) הם עיקר לדינא דאפילו אם עמד מעל"ע מהני עירוי ע"ש ועי' בזה בתשובת תפארת צבי חלק או"ת סימן ה' אות ח':

(?) י"ב חודש. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' ח' אות ה' שהביאו תוספות בנדה דף ס"ה ע"ב ד"ה היינו דהנך חדשים הם חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום ע"ש:

Siman 136


Siman 137


(?) קליפת. עבה"ט סוף ס"ק ד' בשם ש"ך ועי' בתשובת ח"צ סימן ע"ה שמתיר בכל ענין דאין אוסר יותר מכדי קליפה ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג ובשו"ת שער נפתלי סימן ז' באמצע התשובה. ועמש"ל סימן קל"ה סק"ב:

(?) משום יי"נ. עי' במג"א סימן תנ"א ס"ק מ' דביין שרף נמי דינא הכי ע"ש אכן בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' נ"ז לא משמע הכי ע"ש ודו"ק ומ"מ דברי המגן אברהם עיקר. שוב מצאתי בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן נ"ח באמצע התשובה שכתב דדברי הפרח מ"א בסימן ר"ז לאו דסמכא נינהו. ובעובדא דידיה היו כמה התירים לכן לא חש הרב לדקדק כ"כ עכ"ד וע"ש בסימן ס"ז. ועיין בתשובת שב יעקב סימן ל"ג שכתב דזה דוקא בכלי עץ או חרס אבל בכלי מתכות אף יין נפגם ע"ש שהתיר בהפ"מ יי"ש שנשרף משמרי יין בדוד של נחושת אינו ב"י מי"ש משמרי סתם יינם ע"ש:

(?) מותר למלוח בהם. עי' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ח שנשאל ביורה שבשלו בו יי"ש של סתם יינם אם מותר לבשל באותו יורה יי"ש של תבואה והשיב דלכתחלה ודאי אסור ואין ללמוד היתר ממ"ש בסימן קל"ד מותר למלוח בהם ומשמע דאפילו חומץ וציר מותר ליתן בהם ולא אמרינן שהחריפות משוי לשבח וא"כ אפילו יי"ש מותר ליתן לכלי היין דכל זה אם נבלע בצונן אבל אם בישלו יין של עובד כוכבים בכלי ושוב בשלו בו שאר משקים יש לאסור ואפילו אם היה לדון בזה ולמצוא מקום להקל ע"מ בנ"ד יש לאסור שכיון שעשו מיין האסור יי"ש שוב אינו טעם קלוש רק טעם לשבח בשאר משקים ובפרט ביי"ש אמנם מה שכבר נעשה בתוכו כיון שהוא הפסד גדול יש להתיר דקיי"ל בהפסד גדול לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וידוע דכשנותנים החרצנים והשמרים לתוך היורה נותנים ג"כ מים הרבה וא"כ היורה בולעת היתר ואיסור וכששורפים שוב שם היי"ש מהתבואה לא בעינן ס' רק נגד חלק מהיורה ע"ש עוד:

Siman 138


Siman 139


Siman 140


Siman 141


(?) שתולין. עש"ך סק"ו שכתב היינו בידוע שלא השתחוה לו כו' ועיין בת' פרי תבואה סי' נ"א לענין הכפות שחקוק עליהם צורות עבודת כוכבים דיש להתירם ע"פ דברי הר"ן הובא בש"ך שכתב על דברי הרשב"א וצל"ע שאפשר שאין עובדין לצורות הללו אלא לזכר בעלמא ופי' דבריו דר"ל דאפילו צורה שודאי עובדין אותה איכא ספק שמא ביטלוה וכיון דאיכא עוד ספק שמא לזכר בעלמא הויא הוי ס"ס ואף דהרי"ו כתב דנכון להחמיר בספק איסור תורה מ"מ בנ"ד יש להקל טפי כיון שהוא צורה שוקעת וצירף עוד דברי הרמב"ם דמכירה הוי כביטול ובפרט שי"ל דכפות שאוכלים בהם אין נקראים כלים מכובדים דכתב בהג"ה לקמן ס"ג דהמנהג כסברא הראשונה דאף בצורה שודאי נעבדת בכלים מבוזין מותרין ועוד שנראים הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא והסכים עמו לדינא הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מקראקא ע"ש בסימן נ"ב ונ"ג:

(?) דהיינו צורות. עש"ך ועיין בשל"ה ד' ע"ג ע"ב בד"ה בידים:

(?) לשם חמה. [ עיין באר היטב. ועי' בתשובות חתם סופר סימן קכ"ט בענין בהכ"נ שעשוי בחלון זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביבות העיגול כניצוצי חמה בזריחה ובתוכו כתוב שם הוי"ה ובצדו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' וכ' כי שתים רעות עשו בשגגה דמבואר בש"ך סימן קמ"א סק"ח דעגול השמש נהי דהמוצא מותר בהנאה אבל עכ"פ העושה עובר על איסור דאורייתא והמשהה עובר על איסור דרבנן משום חשדא וברבים נמי עכ"פ מכוער הדבר והכא מגרע גרע שהרי כתוב להדיא בצדו ממזרח שמש כו' הרי אומר שמתכוין לצורת השמש ממש וגרוע ממ"ש הט"ז (בבה"ט ס"ק כ"ג) מצורת המזלות שבמחזורים ואף הנה"כ שם יודה בכאן וזאת שנית אפילו לא כתוב בצדו ממזרח שמש מ"מ מעשה הגשמה היא זו כו' ובפרט במקום קדושה ובמזרח שהכל משתחוים למולו בכניסה לפתח בהכ"נ בודאי מכוער הדבר ע"כ נ"ל מי שיכול לבטל זה יזכה לשמש מרפא בכנפיו ע"ש]:

(?) מטבעות. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע שמחמיר בזה אביאנו לקמן ס"ק ט' ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סוף סימן י"ג דנראה לו להכריע דמטבעות של כסף מכובדין ושל נחושת מבוזין ע"ש:

(?) וכוסות ששותים בהם. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב מה שהקשה ע"ז:

(?) דידעינן. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חא"ח סימן י"ג מה שתמה על הש"ך בזה. וע"ש עוד בענין פרוכת שנשתמש כמה עידנים לקודש ועליו צורות מצויירים בצבעונים וקם חד ורוצה להטיל מום מכח נורת חמה וכתב הוא ז"ל דאין בזה שום חשש דצורות אלו מצויירים בצבע וזה לא בולט ולא שוקע כמו שכתוב בדרכי משה סעיף קטן ד' בשם תשובת מהר"ם דמה שאוסרים בצורת חמה בשוקעת דווקא שוקעת אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע (גם הט"ז ס"ק י"ב כתב חילוק זה ובנה"כ כתב דאינו נכון ותימא שלא זכרו דברי הד"מ הנ"ל) ופשיטא אותן איצטלא דמילתא לפי הנשמע נחתכה מחתיכת ציי"ג והצורות המה בדפוס בוודאי לא לשם אלילים נעשה ופשיטא לא פלחי להו מעולם ומותרים אף על המכובדים כמו שכתב רמ"א והמנהג כסברא ראשונה ואף דמסיק דאין להשהותם משום חשדא כבר נתבאר דברבים ליכא חשדא. ושנית אלו הצורות הורגל באותן מדינות שנדפסו שלא לשם עבודת כוכבים כו' ואף שכתב ר' ירוחם (הובא בבה"ט סק"כ) דאף דליכא חשדא ברבים מכוער הדבר לא דבר ביריעות האלה שהרבה מהן נמכרין בחנות ומכ"ש שחותכין אותה ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקים ודאי אין ביטול גדול מזה אף לחכמים דס"ל אם מכרו לצורף ישראל אין זה ביטול היינו בעבודת כוכבים ממש. ואי משום ביטול תפלה כמ"ש בא"ח סימן צ' סכ"ג אין חשש כיון שהפרוכת היה בבה"כ זמן מה קודם דומה לכהן שיש בידו מום דאם דש בעירו מותר לישא כפיו וכו' אמנם אם הפרוכת מן חתיכה הנעשה בפ"ע ולא נחתכה מן חתיכות כ"א נעשה למחצלת בפ"ע צריך חקירה פן חו"ש במדינות רחוקות (כמו בארץ אסיא וברבריא) עובדין לחמה ומחצלת הלז נעשה להתפלל עליו בבית תיפלתם ודומה לשאלת הרא"ש כו' ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן ס"ק ז' בשם דברי יוסף:

(?) ושמציירים בכותל. עיין בספר יערות דבש ח"א דרוש ב' שמזהיר מאד שלא להיות בתוך הבית צורה מצוייר בכותל או בלוח אף דע"פ הדין אין איסור רק בצורה בולטת מ"מ יש להזהר כו' ע"ש:

(?) וכוכבים. עיין בשו"ת דברי יוסף סימן ח' שנשאל אם ציירו בדלתות ההיכל של בית הכנסת מבפנים צורת כוכבים בסממנים ועפרות זהב אם יש צד היתר לקיימם ואף דזה אינו לא בולט ולא שוקע וכמ"ש מהר"ם מ"מ מדברי הרמב"ם נראה דהציור בצבע דין אחד לו כמו שוקעת ויש להחמיר כדבריו (ודלא כמש"ל סק"ה בשם כנ"י) ואף לדעת הפוסקים דבשל רבים ליכא חשדא היינו דווקא במקום שאין בו קדושה כההיא דר"ג שהיה לו בעלייתו אבל בבהכ"נ שהוא מקום קדושה ומיוחד להתפלל פשיטא דיודו דחיישינן לחשדא טפי מביחיד בביתו ולפיכך צריך למחוק אותם ולהסיר המכשול ואל תשיבני מההוא אנדרטא דהוי בבי כנישתא כו' דשאני התם שהונח באונס כו' עיין שם שהאריך בזה ולע"ד לא נראה כן מדברי הגמרא שם בר"ה דף כ"ד דפריך ומי חיישינן לחשדא והא ההוא בי כנישתא כו' ופריק רבים שאני ע"ש מבואר להדיא דעיקר ההיתר מפני דרבים שאני א"כ משמע להדיא דלא כדבריו. [ואפשר ליישב ולכן יש להחמיר ובלא"ה הא כתב הש"ך בשם רבינו ירוחם דאע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר ועי' בפמ"ג א"ח סימן צ' סק"ו מזה]:

(?) ואסור לחתום בה. עי' בס' תפארת למשה שכתב ודוקא על המכובדים כגון שיראים וטבעות טור בשם רמב"ן ועיין פרישה פירושו ונ"ל דאגרת בכלל מבוזים הוא ולכך נוהגים היתר לחתום בחותם שקוע על איגרת אף בצורת אדם שלם עכ"ד ע"ש:

(?) שלא אסרו. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע על מעשה שהיה באמשטרדם בעת שנתקבל הרב מהר"ר אלעזר ז"ל לאב"ד שם עמד איש אחד והוציא מוניטין שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. והאריך לבאר שזה איסור גמור מוחלט ויש בזה איסור כפול הא' לא תעשה של תורה לא תעשון אתי וגם משום חשדא דאסור אפילו באחרים עשו לו וטעמא דרבים לא שייך הכא דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה ואף דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף אבל ראש וגוף בהדדי בדמות אדם שלם אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם אעפ"כ נראה כגוף אדם בקומה זקופה ואסור. אכן פרצוף פנים דאדם גרידא פשיטא דאסור ואף דיש סוברים דמטבעות מבוזים הם קשה לסמוך ע"ז להקל דהרי עינינו רואות דמכובדים הם (ועמש"ל סק"ג בשם תשובת כנסת יחזקאל) ועוד שדעת הרשב"א דאין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם והסכימו לדבריו ע"ש שהאריך בזה:

(?) וכן נוהגין. בשל"ה דף ע"ג ע"ב כתב דכשר הדבר שלא לנהוג כן ע"ש:

(?) לא יעשה. עי' בספר תפארת למשה שכתב דאם עובד כוכבים עשאה לו מותר לדור בבית ולהשתמש במנורה ושולחן ע"ש:

(?) תבנית היכל כשיעור גבהו. עיין בתשובת בית אפרים חלק או"ח סימן יו"ד שנסתפק על איזה היכל קאמר שהרי היכל בית ראשון היה קומתו שלשים אמה והיכל בית שני קומתו מ' אמה מי אמרינן דגם לעשות היכל שרומו שלשים אסור מאחר דבית ראשון היה כך או דילמא דוקא היכל שרומו ארבעים אסור דלאחר שנבנה בית שני נשתנה הדין והעלה גם תבנית בית ראשון אסור ע"ש:

(?) מנורה תבנית מנורה. עי' בספר בכור שור בחדושיו למס' ר"ה דף כ"ד שכתב בענין אשר חדשים מקרוב באו עושים כוונים למלאכת מנורת המקדש בשינוי ממידת הקנים דהיינו שעושים ז' קנים וששה מהם מעמידים בדמות עיגול או משולש או מרובע אלו נגד אלו וא' באמצע דיש למחות בידם דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים ועוד אני אומר דכל שעושה ז' קנים אפילו חסר איזה דבר המעכב אסור כו' וכיון שכן כ"ש אין להקל במידי דלא מעכב כלל והוא סדר עמידת הקנים ע"ש ועי' בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס"ד שדעתו נוטה להתיר בכה"ג שעושה הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן עיין שם שאין דבריו מוכרחים ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה כדמשמע בש"ס עבודת כוכבים ד' מ"ג וכמ"ש בתוספות שם ד"ה לא אסרה תורה ועי' בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס זה:

(?) גביעים. עבה"ט ס"ק כ"ו בשם ש"ך. ועיין בספר בכור שור שם שתמה על הש"ך שלא עיין כל הצורך בזה דהא בשל זהב גביעים וכפתורים ופרחים מעכבים בו ולדבריו משמע דבשל זהב דמעכב שרי בלא גביעים וכבר כתבתי דאינו כן אם לא שנדחוק לפרש דברי הש"ך דה"ק כיון דאינו מעכב בשל שאר מינים מקרי תבנית אפילו בשל זהב דמעכב אבל דוחק הוא לפרש כן ע"ש:

Siman 142


(?) משלהבתה. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בספר שער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא"ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט"ז שלא הביאו ע"ש:

(?) שבשלה ע"ג גחלים. עט"ז סק"ב וסק"ח ובש"ך סק"י מה שתמהו על המחבר ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שהוסיף עוד לתמוה על המחבר דס"ל דגחלת של עבודת כוכבים אינה אסורה רק מדרבנן ולכתחלה דוקא דא"כ מאי פריך בגמרא שם מאי שנא שלהבת של עבודת כוכבים דשריא ומ"ש של הקדש דאסירא מאי קושיא הא א"ל דבעבודת כוכבים דגחלת לא הוי רק מדרבנן לא גזרינן שלהבת אטו גחלת דהוי גזירה לגזירה ובהקדש כו' ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש"ע כאן וכן מ"ש בב"י מיירי ג"כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא והשתא פריך שפיר כו' ע"ש:

(?) בין שהיתה נעבדת בין כו'. עי' בתשובת שב יעקב סימן ל"ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל"א איין לינדין בוים ע"ש:

Siman 143


(?) ואם עבר ובנה. עיין ב"ח ובש"ך סק"ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר' ירמיה בש"ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר ועיין בשער המלך פ"ה מהלכות אישות דין כ' מה שתמה עליהם ומה שכתב הוא ז"ל בזה עיין שם:

Siman 144


Siman 145


(?) של רבים. עבה"ט ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ב וכ"ג מ"ש בזה:

(?) בית שבנאו מתחלה. עיין באורים ותומים סימן צ"ה סעיף קטן ג' פלפול בזה:

(?) סימן. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועט"ז לעיל סי' ב' ס"ק י"ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה"כ שם עליו והסכים לתירוץ הב"ח דהא בסימן ב' לא איירי במין האדוק ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ' שכתב דנראה לתרץ עוד דאע"ג דאפילו במעשה כ"ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל"א הכי כי אם בשחיטה גמורה כו' עיין שם:

Siman 146


(?) אבל ישראל. עי' בתפארת למשה שכתב דר"ל אפילו ישראל מומר דאי לא פלח אפילו גר תושב וישמעאלים אין מבטלים ע"ש:

(?) אפילו לצורף ישראל. וכ"ש לצורף עובד כובים או לישראל שאינו צורף דבהנך לכ"ע לא בטלה. ש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סימן נ"א ונ"ב:

(?) משכנו או מכרו עבה"ט ס"ק י"א בשם ט"ז ועי' בתשובת פרי תבואה ס"ס נ"א:

Siman 147


(?) אסור לגרום. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קס"ו שכתב דבזמן שהוא כמציל מותר ובלבד שלא יאמר לו השבע לי בשם עבודת כוכבים פלוני אלא אומר לו סתם השבע לי והוא ישבע לו במה שירצה ע"ש:

(?) בא"ח סי' קנ"ו. דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו' אלא משתפים ש"ש ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפ"ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף ועי' בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קמ"ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות ויצא להם זה מלשון הרמ"א הנ"ל ובאמת כוונת הרמ"א דמה שמשתף בשבועה שאינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבעו אבל עובדי כוכבים אין מוזהרים ע"ז אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים ע"ש וכ"כ בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ב ע"ש וכ"כ בתשובת שער אפרים וכן מצאתי בפמ"ג לעיל סימן ס"ה בשפ"ד סוף ס"ק מ"ה ע"ש ולע"ד אף שהאמת כן הוא מ"מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל דמדבריו בד"מ לקמן סימן קנ"א המובא בש"ך שם סק"ז מבואר להיפך ע"ש ועיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה"ת סוף לאו א' שהביא דהגאון מהור"ר ישעיה בערלין זצ"ל מברעסלא כתב אליו בדבר זה והאריך בעוצם ידו דאין ב"נ מוזהר כלל על השיתוף וגם הוא ז"ל השיב לו באריכות וגוף הפלפול שהיה ביניהם לא נזכר שם:

(?) מותר לומר. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"ד:

Siman 148


(?) ובזמן. עיין בתשובת חוט השני סי' צ' שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי ע"ש:

Siman 149


Siman 150


Siman 151


(?) לסחורה. עבה"ט דלא מפקדינן אלפני דלפני ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"ו בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ"ע. אחרי שב"נ מוזהרין על הדינין ע"ש. ולפ"ד נראה לכאורה דאם אינו נותן המתנה ליד השר השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו או להשתדל עבורו בוודאי שרי אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דהוי לפני דלפני ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז"א דאין שליחות לעובד כוכבים עיין לקמן סי' קס"ט ס"ט בהג"ה. שוב מצאתי שבעל חו"י בעצמו בסי' קפ"ה העיר בזה על ענין אחר רק הוא תופס בפשיטות כמאן דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא ואביאנו לקמן על דברי ההג"ה:

(?) יכולים לקנות. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת ועוד דא"כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו אסור למכור דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה (ולפמ"ש לקמן סי' ק"ס סק"א בשם המל"מ אין זה קושיא כ"כ דהא בעינן דוקא שאותו אחר המוכר ג"כ יהיה עובד כוכבים שלא יהא נעשה כלל האיסור דלפ"ע) וכיון דלא מצינו בגמרא רק שיש לו בהמה אחרת לא שרינן בגווני אחריתי ע"ש:

(?) למכור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ה שנשאל יהודי היה שותפו של עובד כוכבים בריוח הבורסקי וזה היהודי נותן כל בשר אחוריים גם אם אירע לו טריפות לשותפו על חשבון משא ומתן שביניהם והיה זה המשך כמה שנים ומקרוב נשא העובד כוכבים מומרית לעבודת כוכבים אם מותר לתת לו כמקדם בשר טריפה ואחוריים שהרי היא אוכלת מהם והיא נצטוית באיסור טריפה חלב ודם נמצא עובר בלפ"ע וכתב דלכאורה אין חשש איסור מפני שיכול לקנות במקום אחר וכמ"ש הרמ"א כאן. איברא דשטר ושוברו עמו דיש מחמירין. ואף דנהגו להקל הרי כתב הש"ך בשם ד"מ הטעם דהעובדי כוכבי' לאו עובדי עבודת כוכבים הן כי לא הוזהרו על השיתוף (עמש"ל סימן קמ"ז סק"ב) וזה לא שייך רק בלתא דעובד כוכבים ולא במומר בכל עבירות ועוד בנ"ד היהודי נותן להעובד כוכבים בהקפה על חשבון בודאי בכה"ג א"א ליקח מאחר ואסור אף לדעה ראשונה ולכן נראה דלכ"ע אסור למכור למומר לעבודת כוכבים מלבוש מתוקן שעטנז אף שיש כמה עובדי כוכבים מוכרי בגדים דלא מתרמי ליה במדתו ובדמיו כדבעי גם אין היתר במה שאינו נותן הבשר ביד העובד כוכבים רק לשפחתו והוי לפני דלפני דהרי הוא שולחה וכנותנו לידו דמי דקיי"ל דלחומרא שיש שליחות לעובד כוכבים (עי' לקמן סי' קס"ט ס"ט) ושוב צידד להקל וכתב דאם להבא לא ימכור בהקפה רק במזומן בודאי שרי דהא כתב הש"ך דאף היש מחמירין הוא דוקא בישראל ולא במומר לעבודת כוכבים ואף בהקפה יש לצדד אחר שכל איש שורר בביתו ובפרט ביניהם והממון שלו לכן אע"פ שהעובד כוכבים הקונה מאכיל המומרית הרי אלפני דלפני לא מפקדינן ומצד זה אם היה הוא מומר לעבודת כוכבים אסור ואפי' ודאי שאין הוא אוכל ממנו רק מאכיל לאשתו המומרית ג"כ אסור אחרי דהמומר ג"כ מצווה בלפני. זה הנותן לו עובר ג"כ בלפני. ועוד יש להקל דאיכא למיחש לאיבה וע"ש עוד מה שתמה על הש"ך הנ"ל ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה ליישב וע"ש בהשמטות לדף קע"ב ובדף ר"א מ"ש עוד על הש"ך הנ"ל:

(?) ויש מחמירין. עבה"ט בשם הש"ך דלא פליגי כו' ולע"ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ"ג הובאה בגמרא דחולין דף ו' הנותן לחמותו מעשר כו' ע"ש ודו"ק:

(?) אף במקום שהתירו כו'. הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא"י מותר להשכיר כמ"ש בסעי' ח' ובגמרא דעבודת כוכבים דף כ"א אמרינן בהדיא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר דאי כר' יוסי בכל דוכתא מוגרי ע"ש ואם כן לדידן דפסקינן כר' יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו' אלא ולא התירו כו' אם לא שנדחוק דס"ל להמחבר כמ"ש בירושלמי הביאו התוספות שם דדוקא בא"י שלא התירו אלא להשכיר כו' ע"ש. שוב אחר זמן רב מצאתי בשו"ת ר"ל בן חביב סימן ע"ח שעמד על קושיא הנ"ל בלשון הרמב"ם ז"ל שהוא כלשון המחבר ותירץ דודאי במתני' סתמא כר"מ דלא הוזכר במשנה שום איסור שכירות בשום מקום לדעת ר' יוסי ולא שייך לומר לדעתו אף במקום אבל בגמרא אמרו דלדעת ר' יוסי אסור להשכיר להם ג' בתים סמוכות והרמב"ם ז"ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום עכ"ד ע"ש:

Siman 152


(?) ומאימתי אסור. עי' בתשובת הרדב"ז חלק א' סימן כ"א שכ' דקודם שהתחיל להכין צרכי סעודה אפי' ידעינן ודאי שהוא מחמת הילולא שהעובד כוכבים אמר כן בפירוש מותר ללכת שם דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא שאם מראין הדברים שיש באותו המשתה חשש של עבודת כוכבים ודאי דאסור לישראל ללכת שם ע"ש:

Siman 153


(?) חשודים. עבה"ט בשם ט"ז דבהמה הנרבעת מותר באכילה. וכן כתב בתשו' בית יעקב סי' קי"ח אלא שכ' דמ"מ לכתחלה אסור לשוחטה כדי לאכול ממנה רק ימכור לעובדי כוכבים ובמקום שאין עובדי כוכבים אוכלים בהמה שנרבעת אסור למכור להם. אכן אם יש לחוש שהישראל יעבור וישחטנו ויאכלנו יש להתיר למכרו לעובד כוכבים. וכן הדין בשור שנגח את האדם ומת דלכתחלה אסור לשוחטו כדי לאכול ממנו ובדיעבד מותר ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סימן ל"ה שחולק עליו במ"ש דאסור לכתחלה לישראל לשחוט בהמה הנרבעת דליתא והעלה דמותרת באכילה ומצוה לשוחטה מיד דוקא ולא למכרה ולא להניחה בחיים כלל וכתב עוד דאין לכתוב על עורה ס"ת ותפילין ומזוזות ואפילו רצועות אין ליקח ממנה ואפילו בדיעבד אם כתבו עליו חוכך לומר דאין לקרות בו וצריך גניזה ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן צ"א:

Siman 154


(?) מומחית. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"ד שכתב דמ"ש הטור וש"ע דאסור במילדת אפי' היא מומחית איירי באינה מומחית רק למילדת ולא לדברים אחרים מש"ה מרע נפשה כנראה מדברי התוספות בעבודת כוכבים דף כ"ז דאפילו הוא מומחה לחולה אם אינו מומחה לדברים אחרים אסור דמרע נפשיה וכן הדין במילדת והלכך ל"ק מה שהקשה הש"ך מההיא דירושלמי דבמילדת חכמה מותר דהתם מיירי שהיא מומחית גם לדברים אחרים (ועמש"ל ר"ס קנ"ה) . וכ' עוד דכמו שאמרו בגמרא דאדם חשוב מותר להתרפאות ה"ה גבי מילדת נמי הדין כן דאם היא אשה חשובה שרי ע"ש:[

(?) ובחול. עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סימן קל"א על אודות פקידות השר בארץ תוגר על כל העירות והכפרים להשכיר להם מילדת בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם דווקא ואפילו יש להם חיות פקחות מ"מ צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא איזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כ"א ישראלית ושאל השואל אם רשאה להשכיר עצמה להם למילדת בין בחול בין בשבת והשיב מאחר שיש להם כמה חיות בקיאות בלא"ה פשיטא דשרי אפילו בלא טעמא דאיבה וכמ"ש הרב"י בבד"ה דרמב"ן עסיק כו' ולהלכתא יש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ בנ"ד מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקר הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצוה לעובדת כוכבים הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אע"ג דמלשון מג"א ס"ס של"ד משמע דוקא כיבוי דהוי מלאכה שאצ"ל הותר ולא מלאכה גמורה מיהו המעיין בעירובין מ"ד ע"ב במתניתין ובש"ג שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם א"א בלעדה עכ"ד ע"ש]:

Siman 155


(?) בהם סכנה. [עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סי' ע"ו שנשאל אודות עלמה אחת בת י"ח שנים והיא בחולי נכפה ר"ל וכל הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה אך הרופאים הכומרים בארץ ישמעאל אומרים אפשר ימצאו לה רפואה בסמים החריפים או שתמות וזו היא טובתה לחיים או למות ואך הרופאים ההמה אינם מאספים אותה לביתם אלא א"כ תאכל עמהם דברים האסורים ושום ישראל ממשפחתה לא יבא אצלה כל ימי משך היותה שם אם מותר לעשות כן והשיב הגם לענין להאכילה דבר איסור יש לסמוך אמהרש"ל בשם ר"י שהובא בט"ז לעיל סוף סימן פ"ד דנכפה הוי סכנת נפש ואף דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב לא משמע כן מ"מ בפ"נ הולכים להקל אך מ"מ פשוט בנ"ד דאסור למוסרה לבתי הישמעאלים הנ"ל חדא אפילו רופאים ישראלים כה"ג מי התיר להכניס עצמם בספק נפש להמית או להחיות (עי' בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה יובא לקמן סי' של"ט סק"א) ומכ"ש דהרי לדעת הרא"ש אין כאן ס"נ ונהי דלעבור איסור דאורייתא הולכים להקל אך לענין למוסרה למיתה אמרינן שמא אין בו ס"נ ומכ"ש ברופא ההוא שנחשד על ש"ד לולא שהוא רופא מומחה דלא מרע אומנתו והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנה כי יאמר מעיקרא אדעתא דמיתה נחית ועוד מאחר שהם מקפידים שלא תאכל משלה בשר כשר וכוונתם בזה להעביר על דת וכל להעביר על דת הוי כעבודת כוכבים עצמה דיהרג ואל יעבור וכשם שאין מתרפאין בעצי אשירה אפילו רפואה בדוקה ה"ה שאין מתרפאין בהעברת דת כגון שרפואה בדוקה לאכול בשר ועובד כוכבים מכוין להעביר ורוצה שיאכל דווקא נבילות ואם לאו לא יניחנו לאכול בשר ימות ואל יאכל נבילות ומכ"ש הכא שהעברה אינו ענין לרפואה כי רפואתה בסמים ולא באכילה זו ומכ"ש שיש לחוש בפיתוי להעברת דת ומוטב שתמות זכאי כו' ועוד משום יחוד עם העובדי כוכבים שחשודים על עריות אפילו בכה"ג דהוי חולי מתדבק כדמוכח מתוספות בעבודת כוכבים ד' כ"ה בד"ה איכא בינייהו ועוד דילמא אחר שתתרפא תיאנס או תתפתה להם ע"כ נראה דאין שום סברא להתיר ע"ש]:

(?) שאינו מומחה. עיין בית יעקב סי' ק"ד שלמד מדברי התוס' בעבודת כוכבים ד' כ"ז דאפי' אם אינו מומחה לאותה חולי שרוצה להתרפאות כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים מהם ואם הוא מומחה לאותה חולי שמתרפא ואינו מומחה לדברים אחרים אין מתרפאים ע"ש. וצ"ע בדין זה האחרון דלענ"ד לא מוכח מידי מדברי התוס' גם מדברי הרמ"א שכ' וכל המקיזים כו' לא משמע כן ולפ"ז נסתר ג"כ מ"ש בשמו לעיל ר"ס קנ"ד ודו"ק:

(?) בשאר איסורים. בת' זרע אברהם ח"א סי' ה' הורה על מי שחלה חולי שיש בו סכנה ואמרו הרופאים שרפואתו לינק חלב מדדי אשה ולא נמצא כ"א אשת איש והורה שיעשו ע"י פריסת סדין בינו לבינה וע"י נקב יונק ע"ש:

(?) מתרפאים. דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ועי' בס' תיבת גמא פ' שמות שנסתפק אי שרי להושיט לב"נ מסוכן אבר מ"ה לרפואתו די"ל וחי בהם בישראל דוקא ולא שייך לומר ליכא מידי דלישראל שרי כו' דאפשר פ"נ דחויה היא לא מישרי שרי ע"ש ועיין בזה בס' פרשת דרכים בדרך האחרים דרוש ב'. ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן ס"ז שנשאל אם החולה אומר שאינו רוצה לעבור האיסור בשבילו היש בזה חסידות ושומעין לו או לא והשיב שאין בזה שום חסידות אלא מתחייב בנפשו ומלעיטים אותו על כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו וע"ש בסי' ס"ו שנשאל אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חילול שבת ורופא אומר אינו צריך אם מחללין כי מקצת נבונים אמרו שזה לא דמי למה שאמרו גבי יה"כ חולה אומר צריכנא לאכול אפי' מאה רופאים כו' דדוקא גבי אכילה שייך לומר לב יודע מרת נפשו אבל לגבי שאר תרופות אין החולים בקיאים בחולי שלהם ולבקיאים שומעים. והעלה דטעמא דלב יודע כו' שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו אמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפילו בחול אבל אם אמר שצריך לרפואה פלונית ורופא אומר א"צ לה אבל לא יזיקהו שומעין לחולה ע"ש באורך:

(?) במקום סכנה. ע' בש"ת באו"ח סי' ת"נ ס"ק י"א שכ' בשם שבות יעקב ח"ב סי' ט"ז באם צריך להאכילו חמץ בפסח לא יתן לו החמץ ביחידי דילמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרינן לענין קריאה לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש וכ' ע"ז בש"ת שם דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלי איחור ע"ש. ונראה דאף אם אחר מזומן מיד דוקא בחמץ בפסח צריך לעשות כן אבל לא בשאר איסורים דבחמץ כיון דלא בדיל מיניה כל השנה חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה ודמי לקריאה לאור הנר אבל בכל האיסורים בדילי מיניה וא"צ לחוש לזה. וראיה ממ"ש הש"ך לעיל סי' פ"ח סק"ב דכל האיסורים מותר להעלות על שלחן שאוכל עליו [חוץ מבשר על שלחן] חלב או איפכא ע"ש כן נ"ל ועיין בא"ח סי' תרי"ב סעיף י' בהג"ה:

(?) שלא כדרך הנאתן מותר. עיין במשנה למלך פ"ה מיסודי תורה דדוקא אם המאכל מצד עצמו היא שלא כדרך הנאתן שמעורב בו דבר מר או חם ביותר אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם. ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ל"ה שהביאו ג"כ וכ' דאף אם נאמר לקולא מ"מ אסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה דלא כספר תורת חיים שסובר דבליעה מקרי שלא כד"ה ע"ש ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ח בהגהת כסא דהרסנא שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע' שנשאל על מה סמכו העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתיש שקורין באקס בלו"ט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה רק בנפילה בעלמא שכואב לו א' מאברים הפנימים והשיב דיש לצדד היתר כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור כלל וכמ"ש הרמ"א לעיל סי' פ"ז ס"י בהג"ה בעור הקיבה (עמ"ש שם) ועוד י"ל כיון שאינו דרך הנאתו וגם יש לצרף הטעם כיון שכואבים לו אברים הפנימים דהוי מכה של חלל ע"ש:

(?) שלא יאכל וישתה. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן כ"ח שנשאל במי שיש לו חולי הלב וצוו הרופאים לשתות מים הנעשים מתמצית עשבים במשקל כ"ה אונקיות ושש אונקיות ממין לימוניש ואתרוגים וי"ב אונקיות מחומץ נעשה מסתם יינם אם מותר לשתותו והשיב להיתר מכמה טעמים. חדא דחולי הלב י"ל דהוא חולי שיב"ס ועוד דהחומץ נט"ל ע"ש עוד:

(?) האיסור. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ה' שנסתפק בחולה שאב"ס והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר להאכילו. ואף לדעה הא' בא"ח סי' שכ"ח סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס מ"מ בזה יש להסתפק למאי דפסקינן כאן דכל א"ה דרבנן מותר כו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור א"כ י"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שאר איסורים ואסור או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס ושוב הוכיח מדברי תוספות בשבת פרק המצניע (שבת דף צ"ה) בד"ה והרודה להתיר כמו כל שבות מלאכה ע"ש והנה ממ"ש בריש דבריו שם דלדעת הר"ן דכל שבות אסור לחולה שאב"ס לא משכחת להאי ספיקא. נלמד דס"ל דמ"ש הרמ"א אכן דלאכול ולשתות האיסור אסור היינו באין בו סכנת אבר אבל ביש הכנת אבר מותר אפילו לאכול ולשתות דאל"כ יקשה הרי הר"ן מחלק שם דדוקא ביש בו סכנת אבר שרי וא"כ משכחת להאי ספיקא ביש סכנת אבר א"ו דבכה"ג אפי' לאכול ולשתות שרי עמש"ל סי' קנ"ז סק"ד בשם חו"י סי' קפ"ג. ומ"ש שם אולם לשיטת הטור שהיא דעה א' כו' ה"ה דמשכחת להאי ספיקא לפי דעה ג' בא"ח שם שהיא נראית להמחבר וכגון בשבות הנעשה ע"י שינוי וכן לפי דעה הד' שם שהיא נראית להב"ח ולא אתי אלא לאפוקי דעת הר"ן הנ"ל. עיין עוד בתשובה הנ"ל סימן נ"ה:

(?) שאין סכנה בדבר. עיין בתשו' אמונת שמואל סימן כ"ז ובשערי תשובה בא"ח סימן תס"ה ס"ק ב':

Siman 156


Siman 157


(?) כל העבירות שבתורה. ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו' מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי דינא הכי. כן כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם עיין שם. אכן בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ב לא משמע כן ע"ש:

(?) שייעבור עליהם או יהרג. ע' בספר משנת חכמים בפתיחה להלכות עבודת כוכבים שנסתפק אי דוקא בכה"ג שאמרו לו שיעבור ואם לא יהרג הוא דאמרינן שיעבור וא"י כיון דאונס רחמנא פטריה כו' אבל אם באים עליו להרגו מחמת איזה דבר ואינם באים לכוף אותו לד"ע חלילה לו לומר שיציל ממות נפשו שיעבור איזה דבר דלא מקרי אונס כה"ג מה שרצונם להורגו כיון שאין דעתם לכופו לד"ע. או ל"ש כיון דקי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב וחי בהם מה לי אונס הבאה לו מן השמים ומה לי הבאה ע"י אדם בכל ענין יכול להציל עצמו והיה נראה דאף אם נסתפק לו להעובר אם ינצל בגלל שיעבור מעונש מיתה הוי ספק פיקוח נפש ע"ש שלא העלה דבר ברור. [עיין בט"ז לקמן סימן קע"ט סק"ד ועיין בהפלאה כתובות ד' י"ט על תוספות ד"ה דאמר מר]:

(?) מכוין כו'. עבה"ט סק"א ועיין בספר עצי ארזים באה"ע סימן ט"ז ס"ק ז' באורך. ובספר תפארת ישראל על משניות פ"א דברכות מ"ג כתב דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגני וראיה מר"ע שהכניס עצמו לספק סכנה בנט"י שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא כדאיתא בעירובין דף כ"א ע"ש:

(?) ל"ת. עבה"ט מ"ש אבל מ"ע כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אי דוקא בכה"ג שבא האנס לבטל אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן לו ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל אם בא האנס ליטול ממנו ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דלמא ל"ש ושוב הביא ראיה דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור אמ"ע בכדי שלא יהיה לו היזק ממון רב ע"ש. ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש. עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול להציל עצמו בממונו צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ניתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עוברבלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש:

(?) להותיא ממונו. עיין בספר תיבת גומא שם שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו דמ"ע הוכח תוכיח הוא מטעם ערבות והוי כאילו הוא עושה הל"ת כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו ע"ש ועיין לקמן סי' של"ד סעיף מ"ח בהגה משמע שם דאף באין חשש סכנה א"צ להוציא ממונו וכן הלבוש כאן כתב מי שיש בידו למרות א"צ להוציא ממונו ע"ז והשמיט במקום שיש סכנה ע"ש:

(?) ואם הוא בפרהסיא. וכתב בשל"ה בשער האותיות סוף אות א' דעל קידוש השם מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מ"ע שמברכין על קיומן וע"ש ג"כ הטעם למה מברכין לקדש ואין אומרים על קידוש ע"ש:

(?) בפני עשרה מישראל. עיין מ"ש לעיל סימן ב' סק"ו בענין אם הוא עצמו בכלל העשרה או לא וגם בענין אם נשים מצטרפות לזה או נימא דאימעטו מבני ישראל ולא בנות ישראל ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי:

(?) יהרג ואל יעבור. ע' בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ו שנשאל פעם אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמחוייבים ליהרג ולא לעבור ומקצתן יכולין לברוח אי מחוייבים לברוח כדי להציל נפשם דלא יהיו כמאבד עצמו לדעת או נימא דאל יפרשו מן הצבור שמחוייבים למסור את נפשם על קידוש השם והשיב דאף דמדברי התו' בפסחים דף נ"ג ע"ב גבי חנניה מישאל ועזריה מבואר דאפילו יכולין להמלט על נפשם אין לברוח זה אינו דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם עדיף ודברי התוס' אפשר לתרץ ומ"מ אם רוצה להחמיר ע"ע שלא לברוח ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת ע"ש:

(?) ודוקא כו'. עיין בס' משנת חכמים ריש ה"ל יסוה"ת שם שכתב דלכאורה גם בזה יש לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ע"ש:

(?) ובעבודת כוכבים ג"ע. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן צ"ב שהעלה דה"ה אם אונסין לעבור על אחת מכל מצות התורה באמרם שאין תורת משה אמת או שאנחנו החלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקב"ה על ככה (או שהציווי היתה רק לזמן מה וכבר נתבטלה. כן כ' הוא ז"ל בתשובות החדשות שד"ם ע"ש) שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעה ושלא בשעת הגזירה ע"ש עוד:

(?) רק לאו בעלמא. עש"ך דהעיקר כהרמב"ם דעל חיבוק ונישוק יש מלקות מה"ת אך דוקא בדרך חיבת ביאה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ב במעשה שהיו ראובן ושמעון נוסעים מפרנקפורט לווירמש והיה שם בפ"פ אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה ורצו ג"כ ליסע לווירמש ומפני שאין להם תייר כנהוג בקשו מרו"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי ובהגיעם למקום שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יו"ד זהובים או כרצון המוכס אמרו רו"ש כנ"ל והמוכס לא רצה להאמין להם אם לא שינשקו זה אשתו וזה בתו ואם הם בנדתן ישבע כ"א על דבריו שכן הוא אם מותרים לעשות כן וכתב דאם באמת היתה זו אשתו נדה והמוכס בעל עלילה אינו מאמין לשבועה ורוצה לקנסו סך רב או לתופסו ולעקלו אם לא ינשקנה נושק בלב עצב וכמי שכפאו שד ואין בכך כלום אחרי שאין זה רק מדרבנן כיון שאינו בדרך חיבה וכ"ש אם אינו מבקש רק שיגע בה ואף שכתוב בהגהה לעיל דאפילו בשאר עבירות חייב להציל עצמו בכל הון ביתו היינו בלאו דאורייתא (ע"ש בסימן קפ"ג הבאתיו לעיל דאף בל"ת דרבנן צריך ליתן הכל וזה סותר למ"ש כאן) ועוד אפשר דדוקא כשהעובד כוכבים מכוון להעבירו על דת ולא במכוין להנאתו ועוד שכאן העובד כוכבים אינו יודע שעובר על דת רק סובר שהישראל שיקר לו באמרו נדה היא מפני שלא רצה לעשות פריצותא לפניו אינו חייב לבזבז ממון רב רק לפי יכלתו וחסידותו לא מצד החיוב. אמנם בנ"ד שהיהודים בערמה עשו כו' ואף אם יראים רו"ש שיגיעו הם לידי הפסד ממון בשביל כך ג"כ אין היתר הן בנשיקה והן בשבועה שנדה היא כי נהי דמצי לישבע על דברי אשתו בזה משום דהתורה הימנה כדכתיב וספרה לה משא"כ על דברי אשה אחרת מנא לן וגם באשתו צ"ע אם מצי לישבע די"ל דלא האמינה תורה רק לבא עליה משום דלא סגי בלא"ה. וכ"ש חלילה להם להוציא מפיהם שבועת שקר שזו אשתו וזו בתו אפילו מגיע להם היזק רב דמ"ש נודרין למוכסין דוקא בעומד מאליו וגוזל ולא שרינן רק באופן שאין מוציא שקר מפיו. וכ"ש שלא יחטא זה להצלת ממון של זו. וע"ש עוד מה שתמה והרבה להקשות על דברי הר"ן שהביא הש"ך:

(?) בת ישראל. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך מיהו בנ"י כתב דאפילו בצנעה כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן ק"נ בד"ה ואם באנו שתמה ע"ז דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה"ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג"ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור והרי בצנעה אין כאן איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם ואין אני תמה על הנ"י דאולי ס"ל דגם איסורי דרבנן שהם אביזרא דג"ע הם בכלל יהרג ואל יעבור וסובר דבהך שאמרו ימות ואל תעמוד ערומה אין כאן רק איסור דרבנן וכדעת הרמב"ן (באמת מלשון הש"ך רס"ק יו"ד משמע בהדיא דהנ"י ס"ל כדעת הרמב"ם אך באמת בנ"י שם ליכא הך סיומא אלא שעובר בהן בלא תקרבו כו' רק כתב בסתם שאין זו העבירה גופא ע"ש) אבל על הש"ך אני תמה דבסק"י הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכתב שכן מוכח מהך דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ב הביא דברי הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד. וע"ש עוד בד"ה ואמנם לתרץ:

(?) תנו לנו א' מכם. בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד נשאל בן המחבר שר שצריך יהודים לעבודתו ומבקש מהיהודים שימסרו לו איזה נערים אם מותר למסור לו והשיב דפשוט שאסור ואף אם יש איזה נערים קלים ופרוצים ביותר אין אנו יכולים לדון דיני נפשות והרבה הילדות עושה וניתן להענישם בתפיסה אבל חלילה למסור אותם להדיחם לגמרי מקהל ישראל ובפרט שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו עבירה חמורה לכן שארית ישראל לא יעשו עולה כזו אך את זה יכולים לעשות להשתדל על אדם כשר שלא יקחו אותו כ"ז שלא אמרו בפירוש שאותו הם מבקשים אבל אם כבר בא הפקודה על אחד קשה להורות להשתדל עבורו ובנד"ז קשה להורות וע"ז אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו' והמשכיל בעת ההיא ידום אבל עכ"פ מחוייבים למחות ביד מי שרוצה למסור בידים ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס מ"ג ועיין בס' תפארת למשה שכתב דעל פי גורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר ע"ש:

(?) חייב מיתה. עיין בתפארת למשה שכתב דאפילו כולם חייבים מיתה בשוה שרי אפילו לפי סברא זו ול"ד להיכא דכולם שוים שאין חייבים מיתה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סימן קמ"ז שכתב דלכתחלה אם בא אצלם מי שחייב מיתה ויש לחוש שיהיו מוכרחים למוסרו אסור להם לקבלם להיות אצלם ופירש כן דברי הרמב"ם במה שכתב ואין מורין כן לכתחלה ע"ש:

(?) כשבע בן בכרי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם מהר"ם רקנטי אם אמר השר לישראל הנח לי לקצוץ אבר א' שאינך מת ממנו ובאם לא אמית את ישראל חבירך כו' ע' בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ה שנשאל על ענין זה והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה ע"ש ועיין בספר אגודת אזוב דף ג' ע"ג ובהשמטות לדף ל"ח ובסוף הספר מ"ש בזה ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג:

(?) יטמאו כולם. עיין במ"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת שכתב בשם הרשב"א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה ועיין בדגול מרבבה שתמה ע"ז דבירושלמי פ"ח דתרומות מבואר להיפך דאם היתה כבר טמאה או שפחה מוסרין אותה ע"ש וע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד מ"ש בזה:

(?) כל מקום שנאמר יהרג כו'. עיין בס' משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אף אי נימא דבהנך עבירות שדינן שיעבור ואל יהרג אין חילוק בין אם באים עליו על עסק עבירה או לא (עמש"ל ס"ק ב') עדיין יש להסתפק באלו ג' עבירות שיהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג דפטור אם דוקא בכה"ג שבא האנס לאונסו לעבור על דת ח"ו ואם לאו יהרג ועבר על דת הוא דפטור. אבל אם האנס רצה להורגו והוא מרצונו עבר על א' מג' עבירות בכדי להציל עצמו י"א דהוא חייב מיתה או מלקות על גוף עבירה כיון דמדינא יהרג ואל יעבור. ועיקר הפטור אם עבר מגז"ה. י"ל דאין בו אלא חידושו והיינו דוקא באם אנסוהו לעבור. ושוב כתב לחלק דאף אם נימא דבכה"ג לא מקרי אנוס דכן הדעת מכרעת מ"מ בעבודת כוכבים כה"ג שבאו עליו על עסקי נפשות והוא בעצמו אומר שרצונו לעבוד עבודת כוכבים פטור ממיתה דהוי כמו עובד מאהבה ומיראה במס' סנהדרין ד' ס"ד. משא"כ בג"ע וש"ד ע"ש באריכות:

(?) כדומה לזה. עבה"ט בשם רש"ל מ"ש דוקא לת"ח כו' ועיין בתשובת בית יעקב סי' קט"ו שכתב דרש"ל מיירי ביש לו ממון ליתן המס אז לא שרי אלא בת"ח אבל אם אין לו גם בשאר בני אדם רשאי לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי. וכ' עוד דטעם השני שכ' רש"ל מאחר שהוא פטור ממס כו' הוא עיקר ולפ"ז אם באים עליו לעשות לו גזילה בדרך מותר לכל אדם לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי' דדוקא במס יש חילוק בין ת"ח לשאר אדם אבל בגזילה אין חילוק ע"ש:

Siman 158


(?) מלחמה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חו"י על א"א שהרה לזנונים כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג שהשיג על החות יאיר בזה ודעתו להתיר ע"ש:

(?) מסבבים. עבה"ט וע' בס' בית מאיר סי' י"ז סעיף ג' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ב"י סי' ב':

(?) להכעיס. עי' בתשובת עבודת הגרשוני סוף סי' י"ח:

(?) אכל נבילה או כו'. עי' תב"ש לעיל סימן ב' ס"ק י"ח ועיין בפמ"ג על או"ח סימן ל"ז:

Siman 159


(?) מותר להלוות. עט"ז ס"ק א' ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ג:

(?) לעובד כוכבים. עיין בספר חוות דעת שכתב דלעבד כנעני אסור עיין שם:

(?) ויש מחמירין. בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג אות ה' כתב אף להפוסקים המחמירים במומר לעבודת כוכבים דאסור להלוות לו ברבית דהוי אחיך מ"מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר דאף אם עבר על הלאו בזה לא קיים העשה וחי אחיך דאינו מוזהר ע"ז וכן במומר להכעיס אף דשייך דאית ליה זרעא מעליא לא יחזיר ושרי לעכב לדידיה אולם נסתפקתי אם לקח רבית מישראל ואח"כ נעשה הלוה מומר לעבודת כוכבים אם יחזור לתקן הלאו הראשון שכבר עבר או דלמא בזה לא יתוקן הלאו דהרי אינו מצווה עתה להחיותו ע"ש שלא העלה בזה דבר ברור והניח בצ"ע ועיין עוד בתשובת ח"צ סימן מ"ג ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע"ג מה שכתבו בענין מסור:

(?) וטוב להחמיר. עיין בתשובת תפארת צבי שם שכתב דעכ"פ ודאי דאסור להלוות לו בלא רבית וכן מוכח לשון רמ"א שכתב אם יכול להשמט אבל בלא רבית אסור רק לא ילוה כלל. וכתב עוד דצ"ע באבק רבית אם אסור למומר דאפשר לא גזרו כולי האי אך לפי דברי הרמב"ן שכתב דהוי אחיך יש לאסור ע"ש:

(?) דין מומר. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת תפארת צבי שם שתמה עליו דנהי דעשאום כעובדי כוכבים אף להקל מ"מ מי הפקיע אותם מהמצות דנימא דאינם מצווים שום דבר דלא נעבור על לפ"ע והעלה להחמיר דאסור ללוות מהם ברבית ע"ש:

(?) שאסור. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בח"ד שכ' דמ"מ ללוות מהן יש לאסור:

(?) מומרת. עבה"ט סוף סק"ז ועיין בתשובות הרדב"ז ח"א סימן י"ב שכתב דהיכא דאיכא ספיקא אם בן מומר זה הוא מן העובדת כוכבים או ממומרת מותר להלוות ברבית דאע"ג דאיכא למימר ספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ כיון דאיכא פלוגתא בבני המומרים והוי נמי ספיקא אזלינן לקולא ע"ש:

Siman 160


(?) הלוה הנותנו כו'. עד (בהגה) אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפ"ע. עיין במשנה למלך פ"ד מהלכות מלוה דין ב' שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ"ע כדאיתא פ"ק דעבודת כוכבים דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפ"ע אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל בלא"ה לא. והוא ז"ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע אבל גבי רבית דאם לא לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ"ע. בשביל זה לא נפטר מלפ"ע ועוד דהכא אסור דאפשר שהלוה האחר יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו מכשיל למלוה עכ"ד והנה לדעת התוס' והרא"ש ור"ן רפ"ק דשבת (והובא לעיל סי' קנ"א ס"א בהגהה) דאף בנזיר בחד עברא דנהרא אסור מדרבנן כיון דמחויב להפרישו ע"ש ה"ה הכא אף אי נימא דדמי ממש לנזיר מ"מ אסור לכתחילה ואף די"ל דהכא ברבית דרבנן הוי גזירה לגזרה מ"מ מאחר דהם תלו הטעם כיון שמחוייב להפרישו והא מילתא פשיטא דאף באיסור דרבנן מחוייב להפרישו וכמו שהוכחתי לקמן סימן ש"ג. אמנם במומר כה"ג אי נימא דדמי ממש לנזיר מותר אף לכתחילה לפמ"ש הש"ך שם סק"ו דכ"ע מודים בישראל מומר לעבודת כוכבים כיון דאין מחויב להפרישו ע"ש. ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג"כ הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה דבכה"ג גם לדעת המ"מ ליכא לפ"ע דהא דמי ממש לנזיר דאם לא לוה זה לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע דהא מפני פ"נ ולצורך מצוה מותר ללות ברבית כדלקמן סכ"ה וגם מ"ש המל"מ שמא יחזור בו לא שייך הכא דנראה דלא חייבינן לזה רק היכא שהלוה האחר היה עושה איסור שקרוב הדבר שיחזור בו כי לא יחפוץ לעשות רשע וראיה ברורה לזה מתוס' חגיגה דף י"ג ע"ב בד"ה אין מוסרין והביאו המל"מ שם דאל"כ קשה הא אכתי איכא חששא השניה שמא יחזור בו ע"ש ודו"ק אלא דמטעם אחר יש לאסור שלא יהיה הגורם לבטל פקוח נפש וצורך מצוה וכל זה פשוט:

(?) והעדים. עי' בתשובת מהרא"ש סימן קס"ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע"פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע"פ ע"ש ובש"ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי' במלוה ע"פ עוברים ע"ש:

(?) אבל ברבית דרבנן. עי' בח"ד שכתב דה"ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע"ש:

(?) מדעתו. עיין בח"ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א"צ להחזיר ובהכי ל"ק מח"מ סימן רל"ב ע"ש:

(?) אני נותנו לך במתנה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א מסימן נ"ד עד סימן נ"ח אודות שנשאל באחד שאומר לחבירו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע"מ שתתן לי אחר ל' יום ק"כ היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הערמת רבית. וכל מ"ש בפוסקים היינו שהיא מלוה גמורה והתנאי היה על הרבית לתת לו דרך מתנה משא"כ בזה שאין כאן מלוה ולא זכרון הלואה כלל והשיב על זה באריכות ודעתו נוטה שאין בזה רבית דאורייתא או דרבנן רק הערמת רבית או מחזי כרבית ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור"ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע"ש ועמש"ל סימן ש"ה סקי"א בשמו ועיין בשאלות ותשובות פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ח. וכתב בספר כנה"ג שסידר למי שרצה לעלות לא"י והיה רוצה להניח קרן שיתפרנס ממנו כל ימי חייו שיתן המעות לפלוני במתנה ופלוני יהא מתחייב לתת לו כך וכך לשנה כל ימי חייו אם מעט ואם הרבה ואם ימות הנותן תיכף ישארו הנכסים למקבל ואם יאריך ימים חייב המקבל לשלוח לו כל ימיו הסך שקצבו ביניהם ולרווחא דמילתא עשה שיתן המעות במתנה גמורה למקבל בלי שום תנאי ואח"כ יתחייב המקבל לשלם לו סך כך לשנה עכ"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ס שפקפק על היתר זה דמ"מ הוי רבית ולפחות הערמת רבית כל מה שמקבל יותר מהקרן אם האריך ימים הנותן ע"ש:

(?) מועלת מחילה. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא וסבר למחר מוקמינא לי' בי' דינא או אמתלא אחרת היה לו בהמתנת תביעתו ע"ש ועמש"ל סי' קס"א סק"ה עוד בשמו. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ל"א מ"ש בזה:

(?) בשביל שילוהו. עיין בח"ד שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלוני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה ע"ש וכ"כ בשו"ת לחם רב סימן י"ב:

(?) רבית דברים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן מ"ז שכתב דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו כיון דקיי"ל באשה כה"ג מקודשת ש"מ דין ממון יש בו דהו"ל כמתן מעות כ"ש לענין רבית דלא בעינן מעות שאפילו רבית דברים אסור. ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה אם נזהר במעות צריך להיות נזהר במעות ואם אינו מקבל כל דבר אפילו מנות של מאכל ומשקה צריך הוא ליזהר גם כאן בכל. ע"ש:

(?) שלא יפייסנו. עבה"ט בשם ש"ך דהרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא. ועיין בג"ת שער מ"ד ח"ב סימן י"ד שהקשה עליו כיון דפלוגתא דהני רבוותא היא אי הוי כשלוחו או לא. הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מה"ת גם מהרשד"ם בחה"מ סימן רל"ב כתב בפשיטות דאסור מה"ת ע"ש ועיין בשער המלך פ"ה מהלכות אישות דין ט"ו שתמה עליהם דאישתמיט להו דברי התוספות ורמב"ן והר"ן דמבואר מדבריהם דאפילו בחוזר ונפרע אינו אפילו א"ר אלא הערמת רבית גרידא. ועיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד שנסתפק לדעת הרמב"ן וסייעתו החולקים בחלוקה הג' דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה הב' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מה לי שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ע"ש וכן דעת השעה"מ שם בפשיטות אלא שתמה עליו לאידך גיסא דאמאי מספקא ליה כלל דהא מלשון בעה"ת מבואר דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון דלדידהו אפילו פייסו שרי מכ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ע"ש:

(?) שתתן זוז לפלוני. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"צ שנשאל בראובן שהלוה לשמעון מאה ר"ט על שנה וככלות השנה ביקש מעותיו ושמעון מעכב ואומר כי לפי שעה אין לו ואמר לו ראובן שימתין לו זמן מה רק שיעמיד לו ערב שיהיה בטוח והפיס שמעון את לוי ופסק ליתן לו כל חודש זהוב א' שיערב עבורו אם יש בזה חשש רבית. וכתב דאפילו היה זה בתחילת הלואה אין בו שום חשש איסור אם לא שיש כאן תחבולת רשעים שראובן יודע שא"א לשמעון להעמיד ערב כ"א לוי וזה כוונתו ליהנות ללוי בזה ולא משום שאין שמעון בטוח לו וה"ל כאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך ובזה אין חילוק דגם לבסוף אסור רק דבכל שלא קצב עמו בתחלת הלואה יש מחלוקת הרמב"ם ורש"י אם הוא ר"ק כדלקמן סימן קס"ו ס"ב משא"כ אם ראובן לא קפיד רק על ערבות מי שהוא להבטיח מעותיו הרי אין למלוה שום הנאה וערב שכר ערבנותו הוא נוטל אם לא שהגיע ז"פ והוצרך לוי לפרוע ותבע את שמעון שמשם ואילך ודאי אסור לשמעון (מ"ש שם לראובן ט"ס) לרצות ללוי בריצוי כסף שימתין לו דהוי לרש"י ר"ק ולרמב"ם א"ר. ע"ש:

(?) ורבית קצוצה הוא. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן מ"ח אות ב' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק אם המקבל חייב להחזיר להמלוה והוא ז"ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב אבל אין לו ע"ז טענה כלום כיון שנתן לו במתנה ומיהו אם נתן לזה ואמר לו אני נותן לך עבור שאני צריך ליתן לפלוני עבור הרבית שפיר מחזיר אם הוא רבית קצוצה ע"ש:

(?) לפלוני שילוני. עיין בשו"ת לחם רב סימן י"ב שכ' דהאומר לחבירו הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מעות מנכסי מלוג שלה הוי ר"ק דיד אשה כיד בעלה ע"ש:

(?) דאסור למלוה ליקח. ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחך לבקש לי הלואה ואף אם לא אמצא מי שילוני יוחלט לך מותר להשליח ליתן למלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו. כ"כ בס' חות דעת ע"ש:

(?) דמותר לישראל. עיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד בד"ה העולה שכר. ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לד"ע אלא באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן אפשר שיש שליח ומהר"י מטראני ח"א סימן קט"ז נסתפק בזה עכ"ד ועיין בשער המלך שם שכתב על זה דאפילו אם נאמר דבאיסור דרבנן יש שליח לד"ע נראה דלדעת רש"י ז"ל שרי לעשותו ע"י שליח דכיון דהא דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פ"ו איכא למימר דדוקא ברבית הבא מיד לוה למלוה גזרו דלמא אתי לאיסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסור דאורייתא לא גזרו ע"ש:

(?) ואי משום כו' אין שליח לד"ע. עיין בס' תיבת גמא פ' קרח מה שהקשה על זה מח"מ סימן שפ"ח סט"ו בהג"ה ועיין בש"ך שם ס"ק ס"ה ובתו' ב"מ דף י' ע"ב בד"ה דאמר לישראל ותראה דלק"מ וע' במל"מ פ"ה מהל' מלוה באריכות:

(?) אין שליח לד"ע. כתב מהר"ם די בוטון דף קס"ח והביאו הרב כנה"ג בח"מ סימן קפ"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מיחייב שולחו ע"ש ועיין בשער המלך שם סוף דין י"ד שכתב דבש"ס פ' הפרה גבי הא דפריך בור של ב' שותפין היכי משכחת לה כו' נראה דאפילו אם אנס את השליח אין שליח לד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושווינהו שליח ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן פ' אות א':

(?) בהיתר זה. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן ס"ג שהעלה כדעת הלבוש והט"ז שאין זה היתר כלל וע"ש בסי' ס"ד כתב דמ"מ אפשר לומר שאינו נקרא ר"ק להיות יוצא בדיינים:

(?) של יתומים. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ד שכתב דמותר ליתומים ללות בא"ר מיתומים אחרים וכ"ש ביצא שט"ח על היתומים שאביהם לוה בא"ר מיתומים אחרים דמפקינן מיתמי ליתמי ע"ש. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' ב' בשם מהר"א מונסין דאע"פ שמותר ליתומים לתת מעות בא"ר מ"מ אם נתן אביהם בא"ר ומת אין יכולים היתומים לגבות הא"ר אע"פ שהם מותרים בו ע"ש. ועיין במל"מ ספ"ד מהלכות מלוה שהביאו ודחה ראייתו ומ"מ מסיק דלענין דינא דבריו נכונים דאין גובין ע"ש:

(?) או ת"ת. ואם מותר להלוות מעות של ת"ת וכיוצא בו שאין לממון זה בעלים ידועים ברבית קצוצה עיין בתשובת הרשב"א סימן תרס"ט ועיין עוד בתשובת בשמים ראש סימן כ"ז ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן קט"ז וקי"ז ובפ"ב יו"ד סימן מ"ה ובתשובת פני משה ח"א סימן צ"ד ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ט"ז וסימן ך' ע"ש:

(?) נוהגין להקל. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן מ' שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש"י שצריך ב"ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב"ד חשוב ועכשיו אין לנו ב"ד חשוב א"כ אין לנהוג כן וזה טעם המנהג שהביא הש"ך מ"מ העיקר כהחולקים על רש"י וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו' ע"ש:

(?) אבל ברבית דרבנן שרי. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין באורים ותומים כללי מגו ס"ק צ"א:

(?) שרי. עיין במג"א בסימן רמ"ב שכתב בשם שבולי לקט לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ועיין בספר באר יעקב שם וכאן שכ' דר"ל ברבית דרבנן ופשוט הוא:

(?) כל זמן שלא הגדיל. עיין במל"מ פ"ד מהל' מלוה דין י"ד שכ' דיש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה (לאו דוקא הוא) ואם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר. א"ד בתר גוביינא אזלינן ולכאורה דמי זה לההיא דסימן קע"א בנתגייר אך אפשר לומר בזה שמותר ליקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה א' אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר קרוב לשכר וכן בהפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה בשעת היתר בתר נתינה אזלינן ולכן במשכנתא או בחכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת החכירות לאחר שהגדיל וכתב עוד דלא מהני הכא זקפן כמו דמהני גבי עובד כוכבים אף לדברי תה"ד דס"ל דזקפן מהני אפילו למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עובד כוכבים היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיתגייר וא"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקיפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עבד ליה איסורא:

(?) נטל. עבה"ט מ"ש אבל בתשובת ר' אהרן ששון כו' וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ט בשם מורו הגאון מהר"ר יעקב מלובלין ז"ל דאפי' לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע"ש:

(?) חייב ליתן להם. עיין בתשו' נחלה ליהושע סימן ל"ז:

Siman 161


(?) כללא דרבית. עיין בתשובת חות יאיר סוף סי' ק"צ שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה או שזיכה לחבירו במעמד שלשתן או שזכה מדר' נתן וכן מלוה דטרף לקוחות וחזרו על המוכר בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור. וזה נלמד מלקמן סי' קע"ו ס"ו בהג"ה בנדוניות חתנים. מיהו פשוט דלא הוי רק אבק רבית ע"ש ומשמע מלשונו דאפילו לדעת הרמב"ם דלקמן סימן קס"ו ס"ב אין זה רק א"ר ולע"ד צ"ע. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם ואם לא יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו וחבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור והשיג על הסמ"ע בח"מ ס"ס פ"א שנראה מדבריו דאין בזה שום איסור דליתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:

(?) אינה יוצאה בדיינים. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א קט"ז לענין אם לא גבה המלוה עצמו את הא"ר רק אחר קיבל בשבילו וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי"ל דאין שלד"ע וכתבו התוס' פ"ק דמציעא דאין מעשיו כלום ע"ש עוד ועיין בס' משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים דף נ"ז מ"ש בזה:

(?) לצאת י"ש. עי' בתשובת בית יעקב סי' ס' שכתב בכל הדינים הנזכרים בש"ס ופוסקים דפטור מדיני אדם וחייב לצאת י"ש היכא שהוא משלם משום שסבר שחייב בדיני אדם ואינו חושש לצאת י"ש ואומר בפירוש שמשלם משום זה שסובר שחייב בדיני אדם אסור לחבירו לקבלם ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם ע"ש:

(?) חייב להחזיר. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רנ"ט שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י"ש א"צ להחזיר ע"ש היטב ועי' ביאורי הגר"א ז"ל:

(?) שהיו כופין. עבה"ט בשם ט"ז בא' שטען כו'. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ד שחולק עליו בזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שהביא דגם הכנה"ג חולק על הט"ז והוא ז"ל כתב דלדעתו דינו של הט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר דהא מחילה מועלת אחר שכבר נתן הרבית (במ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ה) ואפילו לא פירש מחילתו רק מעשיו מוכיחים שכבר מחל לו פ"א מחילה א"צ קנין ושוב א"י לחזור בו אף לכשירצה כ"ש באינו רוצה כל עיקר כנדון דידן מיהו אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן רק לשמעון או שעדיין לא מחל לו על הרבית שכבר נתן אפילו קודם שנתחייב לזה אין מחילתו מחילה אח"כ. אמנם היכא דקדמה נתינת רבית לחובו של זה ואמר הלוה דמחיל ליה מקמי הכי אע"ג דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה מהימן אפילו בדאיכא עדים על נתינת הרבית אם לא היכא דאיכא למיחש לקנוניא אית ליה עליו חרם סתם. וכתב עוד לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הרבית אם גובה מהר"ק מאחר ששתק הנותן ולא תבע נראה דסתמא מחילה הוי וגבי מיניה כל כמה דלא תבע וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר ואי לא משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא וה"ה אם אמר המקבל בעינא למיעבד תשובה ולהחזיר הרבית ודאי מצי לאפקועי מידי שעבוד ב"ח מיהו לא שקיל האיך אלא בשבועה דהוה ליה מוציא מן המשועבדים ע"ש:

(?) אין הבנים צריכין להחזיר. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' מ"ח אות א' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק באם א' נתן למלוה רבית קצוצה ועדיין לא פרע לו הקרן ומת המלוה אם יכול לנכות להיורשים מהקרן שחייב לשלם להם מה שנתן ר"ק או דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפוקי (לקמן סי' קע"ב ס"א בהג"ה ועיין בש"ך לקמן סי' קע"ז ס"ק ב') ה"נ י"ל דהוי אפוקי ומיורשים אין מוציאים או דל"ד לא"ר דשם הוי ממונו דכשנתן לו זכה בהן אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב והוא ז"ל כתב דלכאורה נראה דאף ר"ק נמי הוא קונה רק שמחויב להחזיר מצד המצוה ובריה אינו מוזהר והאריך בזה ולבסוף מסיק דמטעם אחר יכול לנכות דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ע"ש ועי' עוד בתשובת מהרע"א הנ"ל סי' פ' מענין זה. ועי' בס' דגול מרבבה שנסתפק אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו והביא דברי הכל בו שכתב יש לו להשיב הרבית לו וליורשיו וכתב ואפשר דהיינו ברוצה לשוב אבל הב"ד נראה שאין כופין להשיב ליורשי הלוה ע"ש:

(?) דבר מסויים. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ו בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם. וכן אם דבר מסויים זה שהניח אביהם מכרו היורשים אם חייבים לתת ללוה הדמים שקבלו. גם אם ירשו שני אחין וא' נטל בחלקו דבר המסויים ואח"כ נודע שהוא רבית והחזירו בדין אם יכול לגבות חלקו מאחיו השני ע"ש שהאריך בזה:

(?) אין מקבלין ממנו. עי' בתשובת רדב"ז סי' תקכ"ח:

(?) שהמקח קיים. עיין במל"מ פ"ח מה"מ דין ט"ו שכתב נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ (ר"ל שאינו מסויים) ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא (ר"ל היכא שהמקח קיים) כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יש ללמוד זה מגזל דקיי"ל שמשלם כשעת הגזלה ע"ש ועיין בשעה"מ פ"ה מהל' אישות דין ט"ו שהשיג עליו ודעתו דאפילו כשהתנה לתת החפץ ברבית יכול להחזיר הדמים ע"ש:

(?) צריך להחזיר לו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו ע"ש היטב:

(?) להחזיר לו. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ח מהל' מלוה ולוה דין ט"ו שכתב הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני מחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו אכן כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא עכ"ל וע"ש עוד:

(?) אפילו הקרן. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"א:

Siman 162


(?) ממטבע כסף. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ד באורך ועי' בתשובת רדב"ז סי' ת"ע:

(?) שיעשנו דמים. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ג שכתב דע"כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ר"ק כיון שהתנה בתחלה ווע"ש שהאריך בזה:

(?) ואם הוזלו נותן לו הסאה. עיין בתשובת בית אפרים שם שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא. משום איסור רבית דלא כס' מחנה אפרים סי' כ"ז שנסתפק בזה:

(?) הקניתי לו. עבה"ט ועיין בתשובת יריעות האהל סי' ל"ח שהשיג על נה"כ והעלה דהדין עם הט"ז בזה ע"ש:

Siman 163


(?) אפילו לא יצא השער. עיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ט שהאריך בזה:

(?) כמו שהוא השער. [עיין בתשובת חתם סופר סימן קל"ז לאחר שהביא שם דברי הרב"י בבד"ה סימן קע"ג דהנוהגים ליקח טרפות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור וביאר דאין חולק עליו. כתב וז"ל והא דכתב בש"ע סי' קס"ג ס"ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור (כמ"ש הט"ז סק"ו) ולא כתב רבותא טפי אפילו לא יצא השער רק ששוים פחות ועוד אפילו בלא הלוני. היינו משום דלא ראה עדיין דברי הריטב"א כי הס' בד"ה חיבר לעת זקנותו וגם מט"ז שם נעלמו דברי בד"ה הנ"ל כי לא היה בידו אותו הספר עכ"ל ועמש"ל סי' קע"ג ס"א בד"ה שאין לו]:

Siman 164


Siman 165


(?) עד חמישיתו. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן י"ז מ"ש בזה:

(?) וה"ה למלוה על המטבע. עי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' י"ב מ"ש בזה:

Siman 166


(?) ובחצר דקיימא. עט"ז מה שתמה על רמ"א בת"ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"א מה שתירץ על זה:

(?) ודור בחצרי. ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א' ליום הוי ר"ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ"ח ח"א סימן ס"ט:

(?) היא עיקר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ע"ו שכתב דדוקא בכה"ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ"א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה ע"ש:

Siman 167


Siman 168


(?) הרבית ליד. עט"ז דלאו דוקא דבית אלא ה"ה קרן ועי' בתשובת בית יעקב סימן י"ז מה שכתב בזה:

(?) דמותר ליתן לכתחלה. עי' בס' תיבת גמא פ' קרח שכתב דללות ברבית ע"י שליח קטן יש לומר ג"כ דאין שליחות לקטן ולא עבר הלוה והמלוה צ"ע ע"ש עוד:

(?) לדבריך הראשונים אני מאמין. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ש"ה שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו דאימור ישראל הקנה אותם לעובד כוכבים כדי למשכנם לצורך העובד כוכבים. וכתב עוד דאפילו לא אמר לו תחלה בהדיא שהמשכנות של העובד כוכבים הם אלא אמר לו לצורך העובד כוכבים אני לזה אבל המשכנות נתן לו סתם אימור הקנה אותם לעובד כוכבים כדי שימשכנם אע"פ שהדבר ידוע שהם של ישראל אבל אם פירש לו בהדיא לצורך העובד כוכבים אני לוה אבל המשכנות שלי הם ולא הקניתים לעובד כוכבים בזה אני אומר שלא שעבד אותם אלא לבטחון הקרן אבל אין יכול לעכבם בשביל הרבית ואיהו דאפסיד אנפשיה ונותן לו הקרן ונוטל משכנותיו אחר שישבע שלא לוה אלא לצורך עצמו או שלוה לצורך העובד כוכבים והעובד כוכבים לא נתן לו רבית ע"ש:

(?) דמנהיגי הקהל. [עט"ז ס"ק כ"ב ועי' בת' חתם סופר סי' קל"ב אודות עיר אחת שהוצרכו הקהל למעות לבנות מקום לינת אורחים עניים וחומת בית עלמין והראש הקהל השכין כספו וזהבו אצל עובד כוכבים אחד והלוה לצורך הקהל סך איזה מאות זהובים על רבית ושילם הרבית מכיסו ואח"ז תבע ראש הקהל מהקהל שישלמו לו מעותיו ופייסוהו לבל יגוש אותם ולעומת זה כל זמן שהוא משלם עבורם רבית הנ"ל יניחו לו מעול הבילעטי"ן המגיעים לחלקו מהכנסת אורחים ובהגיע הדבר להרב דהעיר ההיא פקפק בדבר ונראה לו כרבית קצוצה כיון דהעובד כוכבים אינו סומך אלא על משכונו של ראש הקהל הו"ל הוא הלוה מהעובד כוכבים ומלוה לקהל והפטור מהעול הנ"ל הו"ל ר"ק והשיב כיוצא בזה שמעתי בתשובת ראנ"ח סי' ל"ז דרמז עליו הש"ך ס"ק נ"ד דעובדא הוה שהממונים על הקהל בנו בתים לצורך הקהל להשכירם ולהרויח בהם ולקחו אבנים וקורות בהקפה ואח"ז נגשו עליהם המוכרים ולוו אלו הממונים מעות מעובד כוכבים ברבית לשלם להמוכרים ופסקו בפשיטות דהקהל צריכים להחזיר להממונים הרבית דלא דמי ללוה מעובד כוכבים וחוזר ומלוהו לישראל דאסור ליקח הרבית דהכא שאני כיון שהוציאוהו לבנין והבתים בנוים לפניהם ונוסף על ההוצאות הרבית שמשלם להנושים הו"ל כנושא ונותן באמונה שמעלה על הפירות שכר חמרים וכתפים יע"ש ואני רואה הדברים ק"ו השתא התם שכבר נבנו הבתים באבנים וקורות כו' ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים ואגר נטר דיליה הוא שלא ינגישו להאכיל העניים כו' והאריך עוד בדבר דאין כאן שום חשש איסור ע"ש]:

(?) הוי כאלו התנו בכך. עי' בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק קי"ד שכתב דכל זה כל זמן שהעובד כוכבים חי דאז הישראל ראשון עומד במקום העובד כוכבים לפדותו אבל אם מת העובד כוכבים זכה ישראל השני בהמשכון דכיון דנסתלק ממנו כח העובד כוכבים נסתלק ג"כ מהבא מכחו מיהו אם יש להעובד כוכבים יורשים היודעים מזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו כו' ועי' בתשובת צ"צ סי' ך' שחולק ודעתו דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית ולא לקנות ממש ע"ש:

(?) ובחובות של אשראי. עש"ך ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' כ"ב וסי' למ"ד:

(?) נאמן בלא שבועה. עי' באורים ותומים סי' ס"ז ס"ק כ"ט מה שהקשה על זה ועי' בת' רדב"ז ח"א סי' רצ"ז:

Siman 169


Siman 170


(?) אחר להיות לו ערב. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קל"ו אודות ישראל הלוה ברבית מעובד כוכבים זוקף מיד הרבית על הקרן היינו שלוה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר אי שרי לישראל חבירו להיות ערב בעדו. וכתב דהן הן דברי המרדכי פא"נ סי' של"ד בעובדא דהמלצר ורמז עליו הש"ך בסק"ה והעלה שם כיון שזקף הקרן עם הרבית נעשה הכל קרן כו' והגע עצמך למאי דקיי"ל כרבי יוחנן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב מה"ת אע"פ שאינו חייב לו כלום וכמ"ש בח"מ סי' מ' ס"א וא"כ בשלמא הלוה מישראל חבירו מנה ומחייב עצמו במאתים הזקיפה גופיה רבית הוא ואסור מה"ת אך בלוה מעובד כוכבים מיד שמודה שחייב לו מאתים הרי חייב לו באמת והוי קרן גמור ושוב נכנס ישראל ערב בעד קרן ולא בעד רבית וכבר העיד בש"ג פא"נ בשם ריא"ז שכן נוהגים רובא דעלמא ע"ש]:

(?) כבר פרע. עבה"ט שהט"ז חולק ועיין בזה בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן ע"א:

(?) שערב לו בעד הרבית. הלבוש והט"ז אוסרים בזה ועש"ך סק"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק חו"מ סימן למ"ד אות כ"א שכתב דדברי הש"ך סתומים לדידי נראה דלא התיר הרמ"א אלא לזמן ידוע שלוה העובד כוכבים מישראל לשנה או לשנתים בסך רבית ידוע אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע העובד כוכבים יתחייב הערב זה אסור ובזה מסולק השגת הלבוש והט"ז וזהו עצמו כוונת הש"ך עכ"ד ועי' בנו"ב תנינא חלק חו"מ סי' מ"ו:

Siman 171


(?) קרן ורבית. עבה"ט ועי' בתשובת מהר"י הלוי סי' נ"ב ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ד ובמהראנ"ח ח"ב סימן ו':

Siman 172


(?) וי"א דאפילו כו'. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח מ"ש בזה]:

(?) על ספרים. עיין בח"מ סי' רצ"ב סעיף ך' בהגהה ועי' בסמ"ע ובש"ך שם ועי' במג"א סי' י"ד ס"ק יו"ד:

(?) בחוב קדום אסור. עי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סי' כ"ה שתמה על הרמ"א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע"י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ"ע ע"ש:

Siman 173


(?) שאין לו שער ידוע. [עי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ז שנשאל מת"ח אחד היות פ"א הסכים ליקח יי"ש מאת חותנו ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו ואמר להת"ח הנ"ל שיקח הוא היי"ש מחמיו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר. וכן נעשה ולקח הסותר ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומנים ובהגיע זמ"פ פרע חובו אך הת"ח יודע שהאיש הקונה מכר היי"ש בפחות ממה שקנאו שהיה צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר בשביל המתנת המעות אך לא יצא שום שער ידוע מיי"ש וגם אין שומתו ידוע ועתה לבו נוקפו מחשש איסור א"ר עכ"פ וכתב הנה יש כאן ב' חששות. א' מפאת תחלת הקנין דאע"ג דהיינו טרשא דר"נ דנהיגין להתיר מ"מ כד אתי עובדא קמיה דרלב"ח סי' ע' (ורמז עלה בש"ך סק"ה) בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מו"ה ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו"ל כמפרש ואסור ע"ש וה"נ הרי הקונה א"ל שיקח היי"ש מחותנו והוא יתנהו ממנו בהמתנה ואסור לרלב"ח הנ"ל. חששא ב' מפאת סוף הקנין שמכר בפחות והפסיד מקרנו וכבר כתב הרב ב"י בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א דלא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגר כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור ע"ש והאריך בזה והעלה דנ"ד היתר גמור הוא דנ"ד לא דמי כלל להא דרלב"ח דהתם גברא דביני וביני אינו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה הת"ח ליקח יי"ש. וגם להא דריטב"א לא דמי שכלל דברי הריטב"א אינם אלא לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה ומעיקרא אינו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בב"א בזול כדי להמציא לו מעות דזה אסור אפילו לא אמר הלוני ואפילו מוכר לאחר לא לאותו בע"ד עצמו (ע"ל סי' קס"ג ס"ג ומ"ש שם) אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפילו מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השניה אין בכך כלום ונ"ד הא חזינן דהאי גברא תגר הוא באותה סחורה דהרי קנה ג"כ מחותנו במזומנים אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהיה צריך למעות ולא הוי מצוי לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד רבית עשה כן שריא בלי ספק ע"ש]:

(?) מותר למכרו ביוקר. בט"ז נרשם כאן סק"ב מותר למוכרו. בב"י פירש בהמתנה. והוא ט"ס וצריך לציין על סוף הג"ה וצ"ל מותר למכרו בב"י פירש בהמתנה כצ"ל:

(?) ביוקר. עבה"ט ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"א אם מותר לתת לשולחני מטבע שאינה של אותה מדינה והשולחני יתן א"ן ווייזונ"ג ללייפסיק לשלם שם ביריד הסמוך במטבע שנותנים עליהם עודף מה וכתב דבכה"ג אף אם היה השולחני מתחייב לשלם לו באותו מקום שרי דהני מטבעות של מדינה אחרת אין דינם כמטבע היוצא ואין בהם דין אונאה ודמי לקרקע ועוד דאין שומתן ידוע וא"כ מותר לתת לאחד מטבע קאראנט ע"מ שיתן לו לאחר זמן באותו מקום מטבע נקרא (פערציגער) אע"ג דהני חשיבי טפי ובפרט אם מתחייב לשלם ביריד אשר במקום אחר דבכה"ג אף בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה שרי שאין הרבית ניכר כלל דהא י"ל דאוסופי קא מוסיף ליה בהאי הנאה שזה מקבל עליו לקבל מעותיו חוץ למקומו שהיה צריך זה להביאו לביתו ויש בזה טורח והוצאה ואחריות הדרך וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סי' ל"ח וע"ש עוד לענין אם יש היתר לתת לבעל המעות שט"ח של אחר. וכתב עוד שהוא רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי שער שבשוק לכתוב בשט"ח נתינת המלוה כמות שהיח עצה"ט ולהתנות שאם ישלם המטבע פלוני נפטר הלוה מהעיסקא ע"ש:

(?) במעלהו מעט. עיין בתשובת בית אפרים שם שכתב בשם כנה"ג דעד שוה ה' מקרי מעלהו מעט ע"ש:

(?) אסור ליקח אח"ז י"ב. עיין בס' תפארת למשה שכתב דאפילו שוה י"ב אסור דמ"מ כיון שנתרצה ליקח יו"ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו"ד ובשביל המתנה נותן לו י"ב ע"ש:

(?) שטר חוב. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ד' על פתקים שקורין ציטולי באנקר"י שלשעבר היו עוברים בין הסוחרים בכל עסקי ממון במעות מדודים בעין ואח"ז התחילו הפתקים ההם לרדת עד שכל מי שבא להחליפה פוחתין לו עד ד' למאה ואין עוברים בין התגרים אלא לערך צ"ו או צ"ז למאה אם הנותן לחבירו מאה זהובים מאלו הפתקים כדי שישלם לו אחר זמן מאה זהובים במעות בעין אם יש איסור רבית בדבר וצדד מתחלה לומר שאין בדבר חשש איסור דהני פתקים הוי שטרי חוב ומבואר בח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח לגבותו אין בו דין אונאה אפילו שוה דינר באלף ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר"ק או א"ר תלוי במחלוקת. וע"ש עוד בתשובה מבן המחבר על דברי גדול אחד שצדד בהיתר מכירת הפתקים הנ"ל והרבה להשיב עליו והעלה כפסק אביו ז"ל [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ד באורך ויובא קצת לקמן סי' ש"ה ס"ג בד"ה ושטרות]:

(?) והוא הנכון. עבה"ט לענין היתר זקוקים ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ח שדחה דברי הבי"ע והעלה כדעת הט"ז שאין שום היתר להלוות על זקוקים היכא דאין לו ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט"ז לעיל סי' קס"ב סק"ג משום דמקולי הדברים אמרו כאן מאחר שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ע"ש שהאריך בזה:

(?) אסור. עיין בתשב"ץ ח"א סי' ס"ה שכתב בענין זה דכיון דאיסורא איכא במלתא חייב להחזיר המוכר לקונה מעותיו ובודאי אילו נתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי הקנאה היה המקח קיים ונותן לו כשער של היתר אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין לקבולי מי שפרע כגון שנתן לו מעות ולא הקנה לו בסודר כיון שנעשה המקח באיסור בטל לגמרי ולא מקבל עליו מי שפרע (עי' בב"י סוף סי' קע"ה שמביאו בקצרה) וחייב להחזיר לו מעותיו מיד ואינו יכול לומר אתן לך הסחורה כשער של היתר לזמן שקבעתי. ומיהו אם עבר המוכר ונתן לקונה כשער של איסור אין הקונה חייב להחזיר לו מה שיתן יתר על שער ההיתר משום דאבק רבית הוא ואפילו בבא לצאת י"ש פטור ע"ש ונראה שהוא סובר כדעת י"א שהובא בב"י ובד"מ לעיל סימן קס"א דבכל א"ר א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש אבל לדידן גם בזה חייב להחזיר לצאת י"ש:

(?) ששומתו ידוע. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן ט"ז:

(?) אסור. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ז שנשאל על כיוצא בזה במי שמלוה את חבירו מאה במאה ועשרים אם תגיע ספינה פלונית למקום פלוני בשלום ואם לא תגיע שיפסיד כל הקרן והן כל כיוצא בזה משאר תנאים וכ' שדבר זה אסור משום ר"ק ואף שהריב"ש בתשובה סי' ש"ת כתב דהוא אבק רבית היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו אבל למאן דסבר דאסמכתא כי האי לא קניא (עיין בזה בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה) ונהי דאין מוציאין מידו משום דהוי גזל מדבריהם מ"מ לצאת י"ש היה צריך להחזיר מעותיו נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר"ק ויוצא בדיינים אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א"ר ודלא כס' כפתור ופרח שהתיר לגמרי דבר זה. וכתב עוד ומ"ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר ואין כאן בית מיחוש ע"ש:

Siman 174


(?) לכשיהיו לי מעות. עי' בתשובת נו"ב תני"נא חיו"ד סי' ע"ה שכתב לולא דמסתפינא אמינא דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אפילו צד א' ברבית ליכא ומותר וכ"ש במטלטלין כה"ג דאיכא היתר יותר שהרי יש חשש אחריות יותר מבתים ושדות ומביא ראיה ע"ז מהא דקי"ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל בינתים פירות ושוב דחה זה דש"ה דהברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תהדר משא"כ הכא ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ס"ב:

(?) לא קנה. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ב שכתב דהכא מיירי בלא קבע זמן נחזרה אלא כל אימת שיהיו לו מעות יחזיר אבל אם קבע זמן לחזרה עד מלאת לו שנה או שנתיים יהיה לו רשות לחזור והגיע הזמן ולא נתן לו המעות המקח קיים וחלוט ללוקח כמבואר במשנה בערכין דף ל"א גבי בתי ע"ח ושוב דחה זה דכאן אין חילוק בין קצב זמן לפדיונו ללא קצב ול"ק מבתי ע"ח כו' ע"ש שהאריך בזה:

(?) מכר לו שדה. עי' בתשו' צ"צ סי' כ' באחד שהיה צריך למעות ולוה מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אע"פ שאני יודע שהם שוים יותר מ"מ הרי הם מכורים באלו המעות ואחרי כן הבטיחו מרצונו שאם יעשה לו רצונו יחזור וימכור לו ושוב חזר בו המלוה היינו הלוקח ואינו רוצה ליתן המשכון לפדות בטענה שכבר קנה במקח גמור וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עשה כן אלא בשביל איסור רבית והשיב שהדין עם הלוה וצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש ע"ש ועמש"ל סי' קס"ט סק"ד:

Siman 175


(?) ומשיצא השער. עי' בתשובות חות יאיר סי' קס"ט שכתב דהפסיקה על השער משיצא השער או שיש לו צריך שיהא במנהג מדת השער שעליו יצא הפסיקה כגון שפוסק עמו ליתן לו יין ויצא השער לפויד"ר שהוא שש או"ם בכך וכך וזה נותן לו דמי כמה פויד"ר תיכף שיתן לו כל השנה יין עד כדי דמים שקיבל צריך שיתן לו בכל פעם אחד פויד"ר לפחות משא"כ אם הקונה מתנה ליקח ממנו או"ם או"ם דאין דרך למוכרו בערך דמים של פויד"ר מפני הטורח אסור וכתב עוד דצ"ע אם מקרי יצא השער אם ידוע בכמה נמכר פויד"ר יין מן הגת שהרי זה נותן לו יין צלול כ"ש אם לא יצא השער רק ליין הנמדד בהבאה מן הכרמים עם חרצנים וזגים רק די"ל דשיעור הפחת בזה ידוע וקבוע ע"ש:

(?) שלא ירויח. עי' בתשו' חו"י שם בענין ת"ח שנתן דמי או"ם יין כדי השער לעשיר א' העושה יין כל שנה סך מרובה שיעשה בשבילו עוד א' או"ם יין והוא יקח ממנו היין מדה מדה אחת לאחת וכ' דלכאורה יש בזה חשש איסור שהרי הקפידו חז"ל שלא ירויח הלוקח כלום וצריך שינכה חסרונות הרגילים וברור שגם ביין צריך שינכה חסרונות שאמרו גבי מפקיד ולפי טבע היינות שבאותו מקום כ"ש הטורח והטיפול והחסרון הנעשה ע"י מדידה אחת לאחת ועוד כי במדינות הללו קשה לסמוך על יצא השער דיין כי יש כרמים משובחים וכן הרים ועמקים דשניין דא מדא לשבח ולגנאי בדמים. ואף שזה העשיר אין לו טובה כלל בקדימת המעות לרוב עשרו רק עושה טובה להת"ח חנם מ"מ הרי זה הנותן המעות מרויח ע"י הקדמת המעות וכדאיתא בפא"נ דף ס"ה מאי חזית דקאזלית בתר דידך כו' (וכדלעיל סי' קע"ג ס"א) ועוד כי מי יגיד דעשיר זה דומה לעשרו של רב פפא והרי אילו מתרמי ליה עיסקא כו' אך צידד להקל אחרי שזה העשיר ידוע שמהנה ת"ח מנכסיו ולא קפיד עם הת"ח על כל דברים שראויין להקפיד הן מצד הטורח או החסרון וידוע שאינו עושה כלל בשביל הנאת עצמו בקבלת המעות ואפשר היה ג"כ מתרצה אם היה נותן לו בסוף רק שלא נשא הת"ח פניו לבקש את זה וממילא גם מה שהת"ח נהנה שלוקח היין חי בעת שירצה אינו מפני הקדמת המעות ולא דמי לטרשא דרב פפא דהלוה מפסיד ודמי למש"ל סי' ק"ס סי"ז בת"ח שהלוו זא"ז ודבר מועט מפני דידעו איסור רבית ויהבו לשם מתנה ובנ"ד ברור וידוע יותר שהרי הת"ח חילה פני העשיר וגם אינו דרך הלואה נראה להלכה דמותר אך מה שנתפשט בקצת קהלות אשר עשירים מופלגים סברי דמצוה עבדי שלוקחים מעות מת"ח ונותנים פרי ה' למאה מפני שאין להם צורך כלל במעות רק עושים להנאת המלוה ת"ח זה הוא איסור גמור אם לא עבדי ע"צ היותר טוב ע"ש בהשמטות:

(?) אסור דהוי. עי' בספר אשל אברהם להגאון מהר"א ברודא ז"ל ובס' פני יהושע שערערו על פסק זה והעלו הוראה להתיר ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ח שהאריך בזה:

Siman 176


(?) קודם הנשואין. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן ע"ו במי שמת וצוה לתת לבנו מאתים זהובים וכל נכסיו נתן במתנה לאשתו ואח"כ עשתה האשה שידוך עם בנה ונתחייבת בתנאים לתת לבנה עם אשתו דירה הואיל שמניח בידה ב' מאות שיש לו מעזבון אביו כל ימי חייה ואח"כ מתה האשה ובנה בא לגבות חובו ויש עוד ב"ח אחרים והקרקעות אין מספיקים די תשלומי כל החובות ונשאל אם מנכין להבן שכירות הבית שדר בו וכתב דאין זה דומה לנדונית חתנים כיון שכבר היתה האם חייבת לבנה חוב זה ע"פ צוואת אביו וזה הוי ר"ק כדברי הש"ך בסי' קס"ו סק"ח ומ"מ אם כבר גבה הבן את חובו פשיטא דאינו יוצא בדיינים ואפילו אם לא גבה לא מנכינן ליה כיון שדין זה הוא בין בע"ח זה לשאר בע"ח. וע"ש דמשמע מדבריו שאם לא היה כאן שאר בע"ח רק היה להבן טענה עם שאר היורשים בזה יש חילוק אם כבר גבה א"י בדיינים ואפשר דאפילו שום חיוב אין כאן על הבן להחזיר (עמ"ש לעיל סי' קס"א סק"ו בשם דגמ"ר) אבל אם לא גבה עדיין את חובו מנכינן ליה ע"ש:

Siman 177


(?) כשומר שכר. עבה"ט מ"ש בשם המרדכי וכבר הביא הרמ"א דין זה בח"מ סוס"י ק"כ ובסימן קע"ו:

(?) כיון דמעיקרא. עבה"ט ס"ק י"ח בשם ט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו'. ועיין בס' לבושי שרד שכתב די"א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה. ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט"ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו ע"ש:

(?) ויש להקל בזה. וכן דעת הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תצ"ז ע"ש:

(?) הרי זה רבית גמור. עי' בתשובת הר"א מזרחי סי' כ"ג שכתב דמ"מ פשיטא דלית ביה משום רבית קצוצה ומשום הכי מותר במעות של יתומים להלוות בכה"ג ע"ש:

(?) הפקיד מעות. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דהיינו שכן התנו בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או עשו שטר עיסקא משתעבד אפילו אחר הלואה ע"ש:

(?) ויכתוב אותם מלוה. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שכתב דדברי הב"ח כאן שכתב אם המקבל רוצה כו' סתרי לדבריו בח"מ כו' ומסיק לכן נלע"ד שאף אם היה כתוב בתשובת הרא"ש שאסור ליקח ריוח כמו שהעתיק שם הב"ח מ"מ לא קאי רק על תחלת דברי הרא"ש היכא שצירף הרבית עם הקרן אבל היכא שכתב רק הקרן ועל העיסקא התנה בע"פ לא אסור אלא לעשות כן בתחלה אבל עבר ועשה לא מיבעיא שמותר לקבל אם הלוה נותן מרצון טוב אלא שאפילו חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי ותדע כו' ע"ש. והנה פ"א נזדמנתי עם כבוד ידידי הרב החריף המופלג מוהר"ר שמואל נר"ו דיין מצויין דקהלתנו הראני בכתביו שהשיג על דברי דגמ"ר הנ"ל דבתשו' הרא"ש כלל פ"ח דין ז' מפורש שאף אם כתב הקרן לבדו ועל העיסקא היה תנאי בע"פ אסור להנותן שיקח שום רבית וגם הרא"ש לא הזכיר שם כלל בתחלה דין דצירוף הרבית עם הקרן. והאריך בזה והעלה דאיסור גמור הוא ליקח רבית אם כתב בשטר רק הקרן אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל בכלל פ"ח ופ"ט ע"ש [ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"ז שהשיג ג"כ על הדגמ"ר בזה וע"ש עוד]:

(?) שני שלישי החלק. עט"ז ס"ק ל"ה ועיין בס' מרכבת המשנה פ"ו מהל' שלוחין ושותפין דין ה' שהרבה להשיב עליו:

(?) בפני עצמן. עבה"ט מ"ש והיכא דאיכא ספיקא דדינא כו' [ועי' בתשו' חתם סופר סי' רמ"א מ"ש בזה] ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' מ"ט אות א' בהגה"ה שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר"ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו אבל בספק אי הוי ר"ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע"ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע:

Siman 178


(?) לא יביא פת שלמה. עי' בתשובת רדב"ז ח"א סימן ר"א מ"ש בזה:

(?) איסור עבה"ט בשם ש"ך. ומשמע דמצוה ודאי לית ביה ואינו נקרא סעודת צמוה וכ"כ בתשובת חו"י סי' ע' (הובא לקמן סי' רי"ז ס"ק ט"ו) ועי' בתשובת שבו"י ח"ג סי' ל"ו ועי' בש"ת בא"ח סי' תקנ"א ס"ק ל"ג:

Siman 179


(?) דאסור לשאול. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תפ"ה:

(?) בקוסמים. עבה"ט ועי' בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ט שלמד זכית על הנוהגים היתר לדרוש במכשפים בשביל חולה די"ל דהזוהר בזה לשיטתו דרשב"י סבר בגמרא דסנהדרין דבן נח מצווה על הכישוף כו' אבל אנן הא קי"ל דלא כרשב"י א"כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהיה כמו לשאול בכלדיים אולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ע"ש:

(?) האומר אל תתחיל כו'. ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כ"כ בש"ג פ"ב דע"ז ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש ע"ש משמע דלא כהש"ג וגם קשה מזה על הרמ"א בסעיף זה וע' בט"ז סק"ב ודו"ק:

(?) אלא אומר סתם. [עבה"ט וע' בתשובת ח"ס סי' קל"ח אודות מ"ש בבה"ט (של הרב מהרי"ט ז"ל) בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה בית אבנים וגם בבונה במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם אי ליכא בזה משום דרכי האמורי וכתב דטעמא דהני אינשי שהם דימו דאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים הנקראים גבר הו"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פ"נ בעה"ב דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהם שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא רבי יהודה חסיד חתום עליהם] [ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בח"ל ולהתיאש מן הגאולה וה"ה המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת חו"ל הרי בנינו סכנה ואינו מצוה להגן אבל אנו בעו"ה צרכינו מרובים כו' לדעתי איכא מצוה להמציא מקום דירה לשה פזורה וכדאי להגן וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה ע"ש]:

(?) הלוחש על המכה. בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ל"ו כתב בתינוק שלא היה יכול לישן ואמרו הנשים שיש רפואה לחתוך צפרני ידיו ורגליו וקצת שערותיו וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה דאסור לעשות כן. וראייתו מרש"י חולין ד' ע"ז דכל שאין על החולה ממש אסור ע"ש היטב. ומינה לכל הדברים שעושים רחוק מהחולה דאסור. ולענ"ד פירושו בדברי רש"י ז"ל צ"ע דא"כ מאי פריך מהא דסוקרו בסיקרא ע"ש ודו"ק וע' ברש"י בשבת ד' ס"ז וברא"ש שם וע' בא"ח סי' ש"א סעיף כ"ז:

(?) תינוק שנפגע. עבה"ט דדוקא בליכא סכנת נפשות. וכ"כ בס' באר שבע פ' חלק (סנהדרין ד' ק"ח) דמותר להניח ס"ת על אשה המקשה לילד ולקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ע"א שכתב דאינו נכון לזלזל בכבוד הס"ת כל כך ולא יביאו הס"ת אלא בפתח חדר של היולדת שזכות התורה יגין עליה ולא לענין סגולה או רפואה וכ"ש שלא ליתן בידים או לפותחה או ליתן ליד שום אשה ע"ש:

(?) אוחז את העינים. עבה"ט ובספר עמודי כסף כ"י כ' בענין שנוהגים להפך כלי שיהא הנר בשבת דולק יפה אין חשש מחמת מבעיר כיון שאינו נוגע בנר אך שיש חשש בזה משום דרכי האמורי ואין לעשות כן (ר"ל אף בחול) וע' בספר חכמת אדם כלל ע"ה שהתרעם על הבדחנים שעושים אחיזת עינים על החתונות ונקראים טאשין שפילער שהם עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותם עובר בלפני עור גם אסור להסתכל אך אם העושה הוא עובד כוכבים מותר לראות ע"ש:

(?) המקטר לשר. עש"ך ס"ק כ"ב וע' בשו"ת שער אפרים סי' פ"ט מ"ש בזה:

Siman 180


(?) ששורט על בשרו. ע' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים אי נימא דמתחייב בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס"ג י"ל דמ"מ מדרבנן אסור א"נ דמיירי באמת באם שתהיה צורת מכתו כעין אות קמ"ל דאפ"ה שרי שמכתו מוכיח עליו עכ"ד ע"ש:

(?) דלכתחלה. ע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני ע"ש:

Siman 181


(?) פאות הראש. עט"ז סק"א שכתב דלהרמב"ם מותר מפני שלום מלכות כמו בסי' תע"ח וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט שהשיג עליו ע"ש:

(?) וקטן. ע' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ב בד"ה ודרך אגב שתמה על הרמ"א בזה שאם כוונתו שהקטן מותר ללכת בעצמו אל העובד כוכבים שיקיף אותו בלא דעת הגדול מאי רבותא דהא קטן אוכל נבלות הוא ותליא בדינים המבוארים בא"ח סי' שמ"ג ואם ר"ל שישראל מותר לומר לעובד כוכבים שיקיף להקטן. ז"א דכיון דמקיף את הקטן חייב א"כ יש לאסור אמירה לעובד כוכבים ומ"ש בשם הר"ן נראה שכוונתו כו' ע"ש שהניח דברי רמ"א אלו בצע"ג:

(?) מקום זה לא תגע בו יד. [עיין בתשובת חתם סופר סי' קל"ט שנשאל מהגאון מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל] מנא לן היתר סריקות פאת הראש למאן דמחמיר (בס"ב) אפילו במספרים כעין תער משום דלא ילפינן ראש מזקן א"כ יש לאסור כל מיני הקפה ואפילו במסרק וכדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. והוא ז"ל האריך דאין שום פקפוק בזה לא מיבעיא לדעת הרמב"ם דיהיב שיעורא לפאת הראש ארבעים שערות אלא אפילו לשיטת הסמ"ג דאסור לגזוז ב' שערות מפאה המלאה מ"מ היתר גמור הוא למסרק והכי חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש ובסי' ק"מ מזה:

(?) השחתת פאת הזקן. ע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' פ' שכתב דלענין גילוח פאת הזקן אפילו אין בהשערות כדי נטילת הזוג חייב דלא קבלו חז"ל שיעור זה רק בפרה ונגעים ובן ובת אבל לא שהוא כלל גדול לכל התורה דלא כרב א' שר"ל דגם בזה שייך שיעור זה ולכן רצה להתיר לגלח הזקן תחלה במספרים ואח"כ להעביר תער על הבשר במקום שהיה השיער לפי שבתחלה כשהוא לוקח במספרים יש גילוח ואין השחתה ואח"כ בעת העברת התער יש השחתה ואין גילוח והוא ז"ל חלק עליו וכתב דאף לדבריו יש בזה הריסה גדולה ונתת דבריך לשיעורים היום מגלחים במספרים עד העיקר ולמחר יגלחו גלוח כ"ד אחר שהם סומכים על התער הבא אח"כ וישאר שערות שיש בהם כדי נטילת הזוג וגם ישאר שערות שלא הגיע שם המספרים כלל וישחיתו בתער ע"ש:

(?) אלא בתער. הבית הלל אוסר לפספס באבן מסיר השער וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"א כתב דדוקא באבן אסור שע"י חידודו חותך השער כאותו שקורין פימסן שטיי"ן אבל במשיחה הנעשה כעין טיח טיט והחריפות שבו שורף השער מותר דזה הוי השחתה בלי גלוח. אך אם אחר המשיחה נשאר טיח זה על פניהם אין נגררו בסכין אלא ביד ע"ש וע' בזה בתשובת שמש צדקה חלק י"ד סי' ס"א בד"ה לבד זה:

(?) דתחת הגרון. עבה"ט מ"ש

Siman 182


Siman 183


(?) שתרגיש. עבה"ט ודע דשלשה מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא א' שנזדעזע גופה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב דין י"ד. ב' שנפתח מקורה כמבואר בסי' קפ"ח ובסי' ק"ן ס"א. והשלישית נמצא בשו"ת האחרונים ז"ל כשמרגשת שדבר לח זב ממנה בפנים וע' בזה בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' נ"ה ובספר ח"ד סי' ק"צ סק"א [אמנם בת' ח"ס חולק ע"ז בכמה תשובות והאריך לבאר דזיבת דבר לח לאו הרגשה הוא ע"ש בסי' קמ"ה וקנ"ג וקס"ז וקע"א וכתב שם שכן הוא מורה ובא הלכה למעשה וכן קיבל ממורו הגאון מוהר"ר נתן אדלער ז"ל] ואם מצאה דם בבדיקה בלא הרגשה או אחר תשמיש בלא הרגשה אי הוי ספק דאורייתא ונימא הא דלא ארגשה משום דסברה הרגש עד או שמש הוא או לא ע' בשו"ת שב יעקב ובתשובת כתר כהונה סי' מ"ח שהאריכו בזה וע' בדברי השל"ה שהבאתי לקמן סי' קפ"ח ס"א אמנם הכו"פ והס"ט וח"ד כתבו דהוא דאורייתא אבל בקינוח או שלא הכניסה העד בעומק אלא מהפרוזדור ולחוץ אינו אלא מדרבנן כשלא הרגישה וכן סמוך להטלת מי רגלים הוא ג"כ דאורייתא ח"ד ע"ש:

(?) שלא יצא לחוץ. עי' בתשו' ברית אברהם חי"ד סי' מ"ב שרב אחד נסתפק אם נימא דעיקר הטומאה בעקירת הדם מבית הפנימי לבה"ח אבל יציאת הדם מבית החיצון לחוץ לא מעלה ולא מוריד ותוכל לספור אותו לז"נ או דיציאת הדם מבה"ח לחוץ יחשב ג"כ לראית טומאה ולא תוכל לצרפו למנין ז"נ והביא שגם בתשובת מעיל צדקה (הוא בסי' נ"ד) נסתפק בזה והוא ז"ל השיב לו והרבה להוכיח דאין שום טומאה נוספת ביציאת הדם מבה"ח לחוץ אך אין נ"מ בזה למ"ש הרב השואל אם תוכל לספור אותו לז"נ דכיון שצריכה בדיקת הפסק טהרה צריכה שתדע שלא יהיה שום דם אפילו בבה"ח דאף דאילו הוי ידעינן בבירור שלא יצא עוד דם מפנימי לבה"ח לא מטמא תו הדם הנשאר בבה"ח. מ"מ כל זמן שאינה בודקת בכל בה"ח שלא תמצא שום דם חיישינן שמא יצא עוד מפנימי כיון דהוחזק מעיינה פתוח אלא דנ"מ היכא שנעקר מן המקור שלא כדרך ראיה לא איכפת לן כלום ביציאת חוץ דרך ראיה ע"ש שהאריך בזה:

(?) כחרדל. עבה"ט וע' בתשובת שב יעקב סי' ל"ח ול"ט ובתשובת כתר כהונה סי' מ"ח וע' בתשובת אדני פז סי' י"ח מ"ש בענין דם יבש:

(?) נקיים. ע' ש"ך סק"ד וע' בתשובת כתר כהונה שם:

Siman 184


(?) או משלשים לשלשים יום. עש"ך דאם לא קבעה וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה משמע דא"צ בדיקה תוך ל' ועי' בכו"פ שחלק עליו אמנם הס"ט וח"ד קיימו דבריו וכתבו דבתחלת ראייתה שלא נידע למתי תקבע וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה וא"צ בדיקה אבל כשנתחזקה דאין לה וסת צריכה לעולם בדיקה:

(?) צריך לפרוש. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהם צריכים כפרה כ"כ הש"ך בסי' ז' ועי' בתוה"ש סק"ג:

(?) לפרוש ממנה. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ה ונ"ו שהעלה דמה שאמרו וסתות דרבנן הייינו לענין שלא אמרינן שכבר ראתה בשעת וסתה משום דנגד חזקה אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה אבל לענין לפרוש מאשתו סמוך לוסתה הוא מן התורה דחיישינן שמא תראה ולא אמרינן על להבא נוקים לה בחזקת טהרה דאטו לעולם לא תראה. ודמי להא דאמרו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ג מ"ש בזה ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק מ"ו בשמו [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ע וס"ס קע"ט שכתב דהנו"ב כוון סברא זו מדעתו ובאמת היא קדומה בבד"ה להרא"ה וכן קיבל ממורו הגאון ז"ל לחלק בכך ולכן חושש מאד לסברא זו ומשוי לה ספק דאורייתא ע"ש. וכ"כ עוד בכמה תשובות שם אמנם בסי' קע"ה שם הביא דברי הרא"ם ז"ל קצת באורך ולפי האמור שם נראה דרק גוף הסברא לחלק בין ראתה לשמא תראה קדומה בהרא"ה אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם. ואלו דבריו שם בשם הרא"ה אע"ג דוסתות לאו דאורייתא כדי שנחזיק אותה בודאי טמאה אחר שעבר רגע הוסת מ"מ מה"ת אסורה לשמש בעונה הסמוך לוסתה אחר רגע הוסת דודאי אם רגילה לראות באמצע היום ואנו אוסרים אותה לשמש מתחלת הנץ קודם שתגיע רגע הוסת משום שמא ע"י חימום התשמיש יקדים האורח זהו דרבנן אבל אחר אמצע היום שכבר עברה רגע הוסת אע"ג דלא מחזקינן לה בודאי ראתה כיון דוסתות דרבנן ולא אמרי' כבר ראתה אבל מה"ת אסורה לשמש חציה של עונה זו מחצי יום ואילך דשמא תראה עתה מחמת חום התשמיש כיון שכבר הגיע הרגע שהיתה ראויה לראות בהם עכ"ד ע"ש]:

(?) עונה אחת. עבה"ט ועי' בספר תפארת למשה שכתב ואשה שקבעה וסת בליל טבילתה וא"א לה לטבול עד ליל וסתה כגון שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה לענות שבעה נקיים שני שבועות וטובלת ליל ט"ו דמותר לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן (עי' בס"ק שלפני זה) ולא החמירו לאסרה על בעלה עולמית ומכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ע"ש ראייתו ומשמע דדוקא בכה"ג שדרכה לראות כל ז' ימים וא"כ א"א להקדים הטבילה מליל ט"ו אבל אל"כ וקבעה וסת מליל י"ג לליל י"ג אף שכתב הרמ"א בסי' קצ"ו סעיף י"א דאין מתחלת למנות שבעה נקיים אלא מיום ו' וא"כ ליל הטבילה הוא שעת וסתה מ"מ יותר עדיף שתתחיל למנות מיום ה' או יום ד' (היינו בקבעה לליל י"ב) דזה אינו אלא חומרא. אכן אם וסתה ליום י"ג בזה י"ל דיותר טוב לחוש לחומרת הרמ"א ז"ל מלחוש לחומרת הא"ז שלא נזכר בש"ע כלל [ועי' בת' ח"ס ס"ס קע"ט שאלה כעין זו באשה ששינתה וסתה פעמים בכל חודש באופן שקשה ורחוק שתזדמן שתטבול לנדתה כי עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא אם יזדמן לה ליל טבילה יהיה בעונה שוסתה מחר ביומו ולדעת הש"ך יש להחמיר כראב"ן לפרוש לילה שלפני אותה העונה א"כ אשה זו סופה להתגרש מבעלה ח"ו אם יש למצוא לה ב' התירים א' לשמש בליל הסמוך ליום שעונתה בו ב' אם יארע שתראה מיד אחד טבילה טרם ששמשה להקל שלא תצטרך להמתין שש עונות ותספור ז"נ מיד שתפסוק לראות והשיב לענין דין הא' אם צריך לנהוג כחומרת הא"ז וראב"ן נראה להקל כיון דכל עיקר טעמם אינו אלא משום לא פלוג בשגם וסתות דרבנן ואפי' להרא"ה דס"ל עונה הסמוך לוסתה חמירא מוסת גופיה (עס"ק הקודם) מ"מ היינו בוסת קבוע ג"פ אבל וסת שאינו קבוע כגון איתתא דא שמשנית וסתה תמיד וחוששת ליום ראיה שלה הוה עונה סמוך לוסתה דרבנן א"כ יש להקל בלא פלוג דידיה ולהתיר בעונה הסמוכה לעונת ראיה כדי שלא תתגרש ויקיים הבעל פ"ו וגם בדין הב' פשוט דיש להקל כיון דהא דנהיגין להמתין ששה עונות אע"פ שלא שמשה הוא רק משום לא פלוג בין שמשה ללא שמשה ואין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הדין עצמו כמ"ש תה"ד ומייתי מג"א ר"ס סמ"ז ע"כ יש להקל בכה"ג ולכל הפחות תמתין ג' עונות דהרי להרמב"ם דפסק כרבנן דר' יוסי כו' ורק ישראל קדושים הם אך היכא דאיכא למיחש שתצא אשה מיד בעלה עי"ז פשיטא שיש להקל לכל הפחות אתר ג' עונות ואם טבלה במש"ק וראתה אחר הטבילה קודם תשמיש תחל לספור שבעה נקיים ביום ג' ותפסוק בטהרה בה"ש דיום ב' נגהי ג' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קצ"ו סוף ס"ק י"ג בשם כמה גדולים דבכה"ג בראתה אחר טבילה קודם ששמשה יש להקל בכל אופן ואף לספור מיד ע"ש:

(?) קריבות. עבה"ט ועי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' קס"ג שפסק דחבוק ונשוק שרי כדעת ב"י וכתב דאין לחדש חומרות על ישראל והלואי שישמרו מה שמוטל עליהם ע"ש היטב]:

(?) פורש. פי' אפי' בבית אפל או חכם שמאפיל בטליתו דאל"כ בלא"ה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ. תוה"ש. ופשוט הוא:

(?) אותו היום כולו. ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי ליומי תמוז וטבת ב"י ט"ז ואחרונים דלא כש"ך ועש"ך שכתב דאם אין לה שעה קבועה ביום אלא פעמים רואה בתחלתו ופעמים בסופו הוי כל היום שעת וסתה וצריכה לפרוש בלילה שלפניו משום עונה הסמוכה לוסת ע"ש ובנה"כ כתב דנשי דידן אין להם שעה קבועה וצריכה לפרוש כל היום והלילה שלפניו ועח"ד שכ' דמסברא נראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועס"ט ומ"י:

(?) שמשנית וסתה. עש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ו שפירש דברי הרב דהיינו שכך הוא קביעת וסתה שבתוך אלו הב' וג' ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה ועכ"פ לא יעברו אלו הג' ימים בלא ראיה א"כ כל הג' ימים וסת הן וצריך לפרוש בכולם ומכח זה המציא דין חדש באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז"נ כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' בבוקר וערב ובאמצע היום כמה פעמים ולמד זה מסי' קפ"ו ס"ג דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת ואם לקולא אמרינן כן ק"ו לחומרא כו' ע"ש ואיני מבין ראייתו דשם הוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים משא"כ בנ"ד שלא הוחזק יום א' מאותן הז' ימים שתראה בו בודאי ומצאתי בח"ד שהשיג עליו בזה ופירש הוא ז"ל דברי הרמ"א באופן אחר דמשנית וסתה להקדים היינו כגון שהיה לה וסת בג' לירח ועתה הקדימה וראתה ג"פ בב' לירחא וג' לירחא וחזרה וראתה ג"פ בריש ירחא ובב' לירחא דאז חוששת לשלשתן דהימים שהיו בתחלת וסת אף שהן עתה באמצע וסת לא אבדו מעלתן וכן במאחרת כגון שהיה לה וסת קבוע בריש ירחא ואח"כ ראתה ב"פ בב' בירחא דלא נעקר הוסת דריש ירחא עדיין דאין הוסת נעקר עד ג"פ ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא דאז נקבעו שני הוסתות. דב' בירחא ג"כ הוקבע כיון שב"פ הראשונים הוחזק ממעין סתום ואח"כ ראתה ב"פ רק בג' בירחא ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא ובג' לירחא דאז הוקבעו שלשתן וכיון שמשנית וסתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת חיישינן שמא היא באופן ששלשתן הוקבעו מש"ה חוששת לשלשתן ע"ש:

(?) שלא קבעתו. משמע דאפילו ראתה הרבה פעמים כל זמן שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל ועי' בט"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק מ"ג שדעתו דאם ראתה ג"פ אע"פ שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנה"כ שם חולק עליו ועי' בס"ט ובח"ד שם שהסכימו לדעת הט"ז:

(?) ביום. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך ולא קים לן אי קודם הלילה כו' ר"ל אי קודם שקיעת החמה או לאחר שקיעה דלענין וסתות חשבינן משקיעת החמה עד צ"ה וכן מעלות השחר עד נץ החמה ללילה. ח"ד ע"ש:

(?) הנמשך בו. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך לפמש"ל כו' צ"ע דהא בס"ק ז' כתב הש"ך דאם יש לה שעה קבועה די באותה עונה וכאן הרי יש שעה קבועה וצ"ל דסמך עצמו עמ"ש בנה"כ הבאתיו לעיל דנשי דידן אין להם שעה קבועה וכן מצאתי בח"ד ודוחק:

(?) הראשונה. עבה"ט ולפ"ז אשה שראתה ב"פ בר"ח ונמשך ראייתה עד ב' או ג' לחודש ובפעם הג' לא ראתה בר"ח רק בב' או ג' לחודש לא קבעה וסת לב' או ג' לחודש דאזלינן תמיד בתר תחלת ראיה ובב"פ ראשונים היו בר"ח ועי' ח"ד שכתב דדברי המחבר כאן דוקא בשופעת (או זולפת) דודאי ראיה אחת היא אבל בפוסקת צריכה לחוש לכל הג' ימים וכן בנדון הנ"ל קבעה לה וסת לב' או לג' דחיישינן אולי ראיית יום ב' או ג' הוא עיקר אמנם זה דוקא בכה"ג שהימים שבתחלת ראייתה לא הוקבעו אבל אם הוקבעו כגון שראתה ג"פ בר"ח ונמשך עד ב' או ג' לחודש אינה חוששת להראיות שבתוך נדתה ומיד שעברה עונה ראשונה מותרת אף בפוסקת וכן כשהראיות שבתוך נדתה לא הוקבעו עדיין אינה חוששת לו ולא לעונה בינונית ממנה ע"ש היטב:

(?) כ"ד חדשים. ואין חודש העיבור עולה למנין. ש"ך ועי' כו"פ שחולק ופסק דחודש העיבור עולה למנין ואין לה אלא כ"ד חדשים הן בשנה פשוטה או מעוברת:

(?) לפרוש. כתב הש"ך מצאתי בהגהת רש"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עיבורה או מניקתה אלא שחושש לוסת הראשון וע"ל סי' קפ"ט סל"ג ע"כ. ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פעם א' בימי עיבורה או מניקתה צריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע וכ"כ הס"ט וח"ד. ותימא על המ"י בתוה"ש שכתב וז"ל ואם ראתה ג"פ בימי עיבורה או מניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינו קבוע וכן כתב הש"ך עכ"ל וזה אינו וכמ"ש:

(?) בדיקה. כמו שאר נשים בסעיף ט' וה"ה שאסור לשמש אפילו בשעת חרדה דשמא בעת תשמיש יצא הפחד מלבה. ט"ז. ואם ראתה במחבא אינו מצטרף לענין קביעות וסת. ח"ד:

(?) בדיקה. היינו בדיקת חורין וסדקין. ח"ד:

(?) כשיגיע הוסת. ואם יש לה שעה קבועה ביום הוסת א"צ בדיקה רק אותה השעה ואם אין לה שעה קבוע וכן בעונה בינונית צריכה בדיקה כל העונה דהיינו שתשים מוך דחוק ויהיה שם כל העונה ונשי דידן אין להם שעה קבועה כמ"ש בשם הנה"כ ובמשנית ווסתה ב' או ג' ימים המבואר בסעיף ב' צריך שיהיה מוך דחוק שם כל הב' או ג' ימים דכשעת וסתה דמיין. וצריך ללמד זה תוך ביתו. ת"ד:

(?) הרגישה. ואם בדקה עצמה ונאבד העד אסורה דשוב ליכא ראיה מהא דלא הרגישה דסברא הרגשת עד הוא וכ"ש השליכה או פשעה באבידת העד דאסורה ח"ד ולפ"ז ה"ה אם בשעת וסתה הטילה מים ג"כ טמאה כשעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה דאימור ארגשה וסברה הרגשת מי רגלים הוא דמה"ט כתבתי לעיל ר"ס קפ"ג דאם ראתה אחר הטלת מי רגלים אף בלא הרגישה הוא דאורייתא וצ"ע ופשוט דכ"ז אפילו אם בדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהורה ג"כ טמאה כיון דחיישינן דבשעת וסתה ראתה על העד או נפל לארץ ולא ארגשה דסברה הרגשת עד או מי רגלים הוא עוד כתב הח"ד אם עבר ג"פ יום וסתה ולא בדקה ולא הרגישה לא מיעקר וסתה וכן אם באמצע הג"פ לא בדקה ולא הרגישה ביום הוסת מצטרף הראיות שאח"כ שראתה ביום הוסת לג"פ לקביעת וסת ע"ש. ונראה קצת דדוקא וסת קבוע לא מיעקר בכה"ג בין שהיה קבוע בתחלה בין שנעשה קבוע ע"י צירוף הראיות שאח"כ וכמ"ש הח"ד דאמרינן מכח חזקה דוסתות שראתה אפילו בלא הרגשה אבל וסת שאינו קבוע דמיעקר בפ"א אפשר דנעקר גם בכה"ג וצ"ע:

(?) שתבדוק. עבה"ט בשם ב"ח והאחרונים כתבו שאין לחוש לחומרא זו ועי' בתשובת ושב הכהן סי' ל"ד:

(?) אם יש לה וסת. עט"ז ס"ק י"ג ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ב מ"ש בזה:

(?) קבוע. עבה"ט ודע דכל זה מיירי בוסת הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקריים שבגופה כיון שהרגישה במקריים הללו בדקה אפילו בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק ל"ח עיין שם:

(?) סמוך לוסתה. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ג שפסק דאם אירע ליל טבילה כתם סמוך לוסתה מותר ג"כ והביאו הבה"ט בס"ק י"ד וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י' ע"ש ועי' בתשו' גבעת שאול סימן ס"ב שהשיג ג"כ עליו והעלה לאסור טבילה סמוך לוסתה אף היכא דהוי ראיה גמורה כגון אשה שיש לה וסת קבוע מל' לל' יום וראתה פ"א לי"ח יום וכשהגוע זמן הוסת דהיינו ל' יום מראיה ראשונה שקודם י"ח אז הגיע זמן טבילתה מהראיה שראתה לי"ח יום אסורה לטבול ומכ"ש בנמצא כתם ע"ש וכן בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קי"ז פסק ג"כ דאסור ואף בכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה כתב ג"כ לאסור ע"ש [ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג] ועי' בתשו' אבן שהם סי' י"ד שהעלה ג"כ דאסור אך כתב דמ" מותרת לטבול אפילו בליל שבת אף שאין זקוק לה בעלה כיון דכל מיני קורבא שרי רק תשמיש אסור ושאר מיני קורבא נמי מצוה הן ע"ש ועי' עוד בשו"ת שער נפתלי בסוף הספר ע"ש על דברי הכנ"י הנ"ל ועי' בתשו' שיבת ציון סי' מ"א [ועי' בתשו' ח"ס סי' ק"ע שכתב שנשאל אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישה. ואסור בפשיטות מחמת דמ"ש רמ"א לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש לדעתו היא מעיקר הדין דהב"י והש"ך כתבו בזה משום דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואני קבלתי ממ"ו ז"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא כו' (עמש"ל ססק"ג מזה) ומעתה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודא"ז בהאי יש להקל קצת ע"ש]:

(?) שלא לפקדה. עי' בתוה"ש שכתב דהיכא דאפשר יש לנהוג כמו שפירש מהרש"ל לדברי הסמ"ג דהמחמיר ומונע עצמו מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב ע"ש:

(?) לפקדה. עבה"ט ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ד שכתב דשיעור הדרך בזה נראה שהוא שנים עשר מיל ע"ש:

(?) ותטבול. עכו"פ שכתב דאם נזדמן שטבילתה יהיה סמוך לוסתה אין צריך להמתין ע"ש:

(?) צריך להמתין. [עבה"ט ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ב ע"ד אשה העומדת עונה סמוך לטבילתה ורוצה ליסע עם אביה למצות סנדקאות בלי רצון ורשות בעלה לא נכון לעשות כן מכמה טעמים ע"ש]:

(?) שישאלנה. ואפי' היא ערה ושוכבת אצלו מ"מ צריך דוקא שישאלנה ותוציא מפיה שהיא טהורה. ח"ד:

(?) וכיוצא בה. משמע דהיינו פיהוק ועיטוש ודכוותייהו ועש"ך שתמה ע"ז דבכה"ג מבואר לקמן סי' קפ"ט דדינו כוסת ימים לחוד ועי' בתוה"ש וס"ט וכו"פ שכתבו דמ"ש המחבר וכיוצא בה ר"ל כגון אכלה שום או פלפל ע"ש ועי' ח"ד שכתב דלעולם מיירי בפיהוק ועיטוש אלא כגון שהיה לה כמה ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה רק שכן אירע לה בג' ר"ח שלא כסדרן שפיהקה וראתה ופיהקה כמה פעמים שלא בר"ח ולא ראתה דאז לא הוי וסת קבוע רק לענין שא"צ לחוש רק לפיהוק של ר"ח אבל לר"ח לחוד ודאי דא"צ לחוש שמא תפהק דהא אלו הג' ר"ח היו שלא כסדרן עכ"ד:

קטע זמני 11עריכה

Siman 185


(?) טבלתי. ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי. ח"ד:

(?) שעברו. עבה"ט וכתב הט"ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שאפשר בכך ע"ש ואשה החשודה על איסור נדה אם זנתה בנדות לא מקרי חשודה לבעלה ונאמנת אפילו בשעת וסתה ואם הכשילה לבעלה באיסור נדות שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת א"ל בימות החורף שהטבילה טירחא. ח"ד. ואפשר דבמקום שנותנין שכר בעד הטבילה אינה נאמנת וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ב' ס"ק י"ד ע"ש ועי' בנו"ב תניינא ח' אה"ע ר"ס כ"ו:

(?) טמאה. עבה"ט בשם ט"ז דאם אמרה בפני רבים ל"מ אמתלא ועי' בתוה"ש שחולק ע"ז וכתב דאפילו אמרה בפני רבים מהני אמתלא וכ"כ הכו"פ ועט"ז שכתב באשה שהגידה האמתלא קודם שהחזיקה עצמה בלבישת בגדי נדות דמהני כיון שהודיעה האמתלא קודם. ועי' ש"ך שכתב דאם לא היה אפשר לה מחמת האמתלא רק ללבוש בגדי נדות מהני אמתלא ואפי' לא ידע בעלה מזה מותר כיון שא"א בענין אחר ע"ש (ולפ"ז אם אמרה האי אמתלא שכתב הש"ך בסק"ג סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה בא אלי הדם מהני לעולם דהא לא שייך לומר שלא היה לה ללבוש בגדי נדות שהרי באמת טעתה וסברה שהיא נדה וכדין לבשה בגדי נדות אמנם ראיתי בכו"פ שכתב דאפילו אמתלא זו לא מהני [וכ"כ בס' תוה"ש בשם מהרי"ק סי' פ"ז וצ"ע]. ועי' עוד בתשו' שמן רוקח ח"א סימן מ"ג [ובת' ח"ס סי' ט"ו מ"ש בזה]:

(?) אינה נאמנת. עח"ד שכתב דאפי' אם עברו עליה ימים שראויין לספור ולטבול ויש לה מגו דטבלתי ואמרה לא טבלתי וטהורה הייתי אינה נאמנת בלא אמתלא ע"ש:

(?) אמתלא. ואחר שלשים יום לא מהני אמתלא. בית שמואל סי' י"ט סכ"ב עכ"ל דגמ"ר ור"ל שכל שלשים יום אמרה שהיא טמאה עב"ש שם. [ובדרושי הוכחתי דאם האמתלא באופן שהענין היה צריך להאריך שלשים יום מועיל האמתלא ושוב מצאתי בתשו' ח"ס סי' ט' שהחליט כן לדינא ע"ש]:

(?) אחרת כיוצא בזה. עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ד:

(?) אבל מדינא נאמנת. [עי' בתשו' ח"ס סי' קפ"ה ע"ד אשה שאמרה לבעלה ביום ד' יגיע זמן טבילתה ואחר זמן ביומו או ביום שלאחריו אמרה שטעתה בחשבון וביום ג' יהיה זמן טבילתה והאריך בזה ומסיק אם ביום הג' בעצמה אמרה היום ליל טבילתה וטעיתי אתמול יש להחמיר אע"פ שהתורה האמינה לה מ"מ בעל נפש יחוש דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה אבל אם הוא יום או יומים קודם לא נחשדו בנות ישראל על כך אע"ג דבשאר עדיות אפילו על צד רחוקה ונפלאה הוי נוגע בעדות מ"מ הכא שהתורה האמינה אנו מה לנו ע"ש היטב]:

(?) נאמן. עבה"ט בשם ט"ז. עוד כתב הט"ז דהא דהחכם נאמן היינו לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסידה כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד (וכן מבואר באה"ע סי' קט"ז סעיף א' ועח"מ וב"ש שם) ועיין בתוה"ש סק"ח ועי' בספר בני אהובה פכ"ג מהלכות אישות הלכה י"א מ"ש בזה:

(?) ואמרה לו נטמאתי. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה דאם הרגישה באמצע תשמיש ולא הגידה לו כלום עד אחר הפרישה הבעל ודאי אנוס גמור ופטור לגמרי אך לענין האשה הוא ספק אם נקראת ג"כ אנוסה כיון דנכנסה בהיתר יצרה אלבשה והו"ל תחלתה באונס וסופה ברצון דהו"ל אונס גמור כדקי"ל כרבא כתובות דף נ"א או אפשר דשאני התם שנאנסה מגברי אחרינא דיצרה תקפה מאד דאם לא עכשיו אימתי וקשה לה לפרוש משא"כ נדה דמותרת לאחר זמן אפשר לא שייך תקפה יצרה ליחשב כאונס מה שלא הודיעה לבעלה ואדרבה נחשבת מזידה בזה וע"ש עוד דהיכא דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה דודאי משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בב"ד של מעלה ושל מטה. ומה שנמצא במדרשות שבני כ' נעשו ב"ע למעלה לא נאמר זה אלא בענשים על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר כו' ע"ש וקצת חידוש שלא הזכיר הגמ' דשבת דפ"ט ע"ב ושם לא משמע הכי ועמ"ש לקמן סי' שע"ו סק"ג]:

(?) כיצד יעשה. עת"ד שכ' דה"ה כששימש סמוך לוסתה בשוגג ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת (ועמ"ש לקמן סי' קצ"ד ס"א) ודוקא כשמוצאת דם באמצע תשמיש אבל אם אמרה מרגשת אני א"צ לפרוש באבר מת דאימור הרגשת שמש הוא אם לא שאמרה מרגשת אני בבירור שהוא דם ע"ש:

(?) ושוהה בלא דישה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ס"ס ע"ג:

(?) יתעגה מ' יום. ועי' בא"ח סי' תקס"ח ס"ד בהגהה דמבואר שם דשלשה ימים רצופים עם הלילות חשיב כמ' יום ובאדם חלש סגי בב' ימים והמג"א כתב דמ"מ יותר טוב שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קנ"ה שכתב דהמקובלים כתבו להתענות ע"ב יום אך הם דברו במזיד ואם חטא ב' פעמים בכניסה ויציאה יתענה ב"פ ככה. והאשה היכא דצריכה כפרה מאחר דנשים תשושי כח הן יש להקל עליהן בתעניתם ואף אם אחד מהם פטור מ"מ יתענה ב' ימים או יפדה דלא יהא אלא נתכוין לבשר טלה ועלתה בידו בשר חזיר והעיקר להתוודות כו' ע"ש]:

(?) ובליל התענית. עי' בתוה"ש שנסתפק אי הלילה שלפני התענית קאמר או שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והרי התענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש"ל דראוי לנהוג שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל שלפני התענית ובליל שאחר התענית ע"ש:

(?) והאשה א"צ כפרה. ואם שמשה שלא בשעת וסתה כו'. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' פ"ה דשואל אחד הקשה לו על דברי רמ"א אלו דמדכתב ואם שמשה שלא בשעת וסתה משמע דעד הנה מיירי בשעת וסתה וא"כ איך האשה א"צ כפרה והלא מבואר בנדה י"ד ושבועות י"ח דבסמוך לוסתה שניהם חייבים קרבן ועוד דאפילו נדחוק דמיירי שלא בשעת וסתה אכתי קשה כיון שפירש באבר חי אמאי האשה א"צ כפרה והלא בשבועות שם מבואר דאפרישה גם האשה חייבת (עס"ט וח"ד מ"ש בזה) [ובספר הפלאה בכתובות נ"א ע"ב ובתשו' ח"ס סי' קמ"ז וקנ"ד וקס"ג וקפ"ח מ"ש בזה] וכ' הוא ז"ל לבאר דברי הרמ"א דהנה יש שלשה חלוקים בזה אשה שיש לה וסת בשעת וסתה ובעונה הסמוכה דאסורה לשמש אם עברה ושמשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש צריכים שניהם כפרה ואין כאן אונס שהרי היה להם למנוע מתשמיש ומזה לא מיירי הרמ"א ולא המחבר כלל (נ"ל הטעם כיון דעתה אין נ"מ לענין קרבן רק לענין אם צריכים כפרה ותשובה והרי גם אם לא מצאה דם כלל צריכים ג"כ כפרה כמש"ל סי' קפ"ד סק"ב ע"ש) ב'. אשה שאין לה וסת כלל שלזו הרמב"ם והרא"ש מצריכים אותה בדיקה תמיד לפני התשמיש כמבואר בסי' קפ"ו ס"ב ואם לא בדקה אין זה אונס אמנם אם בדקה אנוסים הם על תחלת התשמיש אבל על הפרישה שפירש באבר חי יש חילוק אם אמרה לו נטמאתי ופרוש ממני הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה וק"ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו ואף היא חייבת ומזה מיירי אוקימתא דמס' שבועות הנ"ל אמנם אם אמרה לו רק נטמאתי ולא אמרה פרוש ממני א"כ מה שהודיעה לו היינו שימתין עד שימות האבר ואם פירש באבר חי היא נחשבת אנוסה ואינה צריכה כפרה והוא צריך כפרה ומזה מיירי המחבר והרמ"א ז"ל ונקט המחבר לשון המשנה היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה הטהורה בודאי דהיינו שבדקה לפני תשמיש ואפ"ה אם פירש באבר חי חייב על הפרישה וע"ז כתב רמ"א שהאשה א"צ כפרה שהיא אנוסה ממש בין על הכניסה שהרי בדקה בין על הפרישה שהרי לא אמרה לו פרוש. ושוב קאמר רמ"א ואם שמשה שלא בשעת וסתה דהיינו שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה בזו אפי' לא בדקה תחלה מקרי אונס. וההפרש בין תחלת דברי הרמ"ה ובין סיום דבריו הוא שבתחלה מיירי באין לה וסת כלל אלא שבדקה וסיום דבריו הוא ביש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה ע"ש שהאריך בזה וע"ש עוד בסי' צ"ו:

(?) אונס. עבה"ט ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ג שכתב באשה שפשטה חלוקה בלילה קודם השינה והיה שלא בשעת וסתה והיתה עם בעלה באותה הלילה ולמחר לבשה חלוקה בעמדה מעל משכבה ומצאה בו כתם דא"צ כפרה ולא דמי למ"ש הבה"י וה"ה אם נדה היא כו' דהיינו בענין שיש לומר הו"ל למידע אבל הכא לא שייך כלל הו"ל למידע דלא מצינו שתהא האשה מחוייבת לבדוק חלוקה שמא תמצא בו כתם כל שלא הרגישה כלל ולכן א"צ כפרה בפרט באיסור כתמים אין להחמיר ע"כ ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה מי שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ביום ל"א לראייתה ואז הרגישה כובד באברים וזה דרכה בכל עת זיבת דמה וכתב דאף דעברו ימי וסתה ושוב אין לבעל לחוש כלל מ"מ מאחר שהרגישה הכובד וזהו וסת הגוף היה לה לחוש לו ומה שחשבה עצמה למעוברת ולא חששה כלל לכובד אברים מחשבת שטות הוא להתיר פתח לחטאת רובץ ע"כ אם קודם התחלת התשמיש הודיעה לבעלה שמרגשת כן. שניהם בסורה על רעות שתים על הכניסה ועל הפרישה ואע"ג דלענין חטאת אינם חייבין אלא כל א' חטאת א' דה"ל ב' זיתי חלב בהעלם אחת מ"מ תשובה וכפרה מיהא בעי על כל כח וכח ואם לא הרגישה עד תוך התשמיש והודיעה לו הבעל שוגג והיא פטורה דאנוסה היא ואם לא הודיעה לו כלל הוא אונס ופטור לגמרי והיא האשה קרובה למשמתתו נדה וצריך לאיים עליה הרבה שלא תבוא להכשיל בעלה עוד. ולענין אם צריכה כפרה יש ספק בדבר (עמש"ל בד"ה ואמרה לו) . עוד ע"ש ושם בסימן קס"ג באשה שאירע לה פחד פתאום ואח"כ בלילה שמשה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש היה וכתב דאין צריכים כפרה כיון דהיה שלא בשעת וסתה ואף שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כדאיתא בנדה ע"א היינו שהפחד מרפיא ומתחלחלת לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנ"ד אינם צריכים כפרה ע"ש. ובסימן קפ"ח שם אודות אשה שמצאה כתם והראתה לחמותה ואמרה שהיא טמאה ושוב הראתה למרשעת אחת ואמרה שאם הכתם חולף הולך ע"י רוק הרי היא טהורה עס"ט סי' ק"צ ס"ק כ"ב מ"ש בזה) וסמכה האי שטיא על המקילה ושמשה עם בעלה ושוב נודע הדבר לחמותה וצוחה כי כרוכיא. וכתב דפשיטא דתרווייהו צריכים כפרה ומכ"ש המרשעת הזאת שהורה רעה להכשיל אחרים שראויה לעונש מר ומ"מ אף שהם קרובים למזיד אין להחמיר עליהם טפי מהמבואר ברמ"א ס"ס קפ"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ע"ש:

Siman 186


(?) וסת קבוע. כתב הר"ד ערמאה דאשה שלא ראתה מעולם דהיינו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"א ואע"ג דאמרי' בש"ס משהגיעו לפרקן נשים בודקות אותן היינו לטהרות:

(?) צריכים לבדוק קודם. והש"ך פסק דא"צ בדיקה וסיים וכן עמא דבר ועיין בתוה"ש שכתב דבמקום שנהגו להקל אין להחמיר אבל בלא"ה אין להקל נגד פסק המחבר והרמ"א. ועח"ד שכתב דאף האומרים דא"צ בדיקה היינו בדיקת חורין וסדקין לא בעי אבל מ"מ צריכה קנוח ולהשהות העד על גופה כשיעור וסת המבואר בסי' ק"צ סנ"א ולמחר תעיין בו וראוי לכל אדם לעשות כן לחוש לדברי ר"ח ורוב הפוסקים והמחבר והרמ"א והקנוח צריך להיות בשעה שאינה שוכבת אפרקיד עכ"ד עוד כתב שם דאם ראתה פ"א בליל תשמיש אפילו במופלג מהתשמיש מחוייבת שוב בדיקה אחר תשמיש כיון דאתייליד לה ריעותא פ"א ואם היא אשה שאין לה וסת צריכה ג"פ בדיקה שתתחזק באין רואה מ"ת וביש לה וסת א"צ בדיקה רק פעם א' אח"כ ואם לא מצאה שוב א"צ בדיקה ע"ש:

(?) ולמחר צריכים בדיקה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ב דצ"ע אי גם קודם התשמיש תוכל לבדוק על סמך שתראה למחר על העד או דוקא בבדיקה שאחר תשמיש יכולה לעשות כן אבל קודם תשמיש צריכה לבדוק ולראות לאלתר ע"ש ועח"ד [ועמ"ש לקמן סי' קפ"ח סק"ג]:

(?) ואין לה וסת. עי' בתשובת מהר"ם פדוא"ה סי' כ"ה שכתב דאפילו אשה שאין לה וסת אם היא מעוברת שמסולקת דמים א"צ בדיקה כ"כ המ"י והס"ט בשמו. ונראה פשוט דה"ה למניקה דחד טעמא הוא:

Siman 187


(?) שראתה דם מחמת תשמיש. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"א שהמציא היתר לרואה מ"ת באם בשעה שראתה מ"ת עדיין לא היה לה וסת קבוע כלל ואח"כ נקבע לה וסת קבוע בין בימי התודש בין וסת הפלגה משום דהא דרואה ג"פ מ"ת אסורה היא מטעם וסת דאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש והרי קי"ל בסי' קפ"ט סעיף י"ז דוסת שנקבע מחמת אונס כגון שקפצה וראתה אפילו אירע כן כמה פעמים אינו בדין וסת קבוע אם לא קבעה אותו לימים רק דמ"מ חוששת לו אם אירע ג"פ כמו לוסת שאינו קבוע ומעתה זהו עצמו דין אשה הרואה מ"ת דהרי מה בין קפיצה לתשמיש וא"כ כיון דהוא רק וסת שאינו קבוע לפ"ז בנדון הנ"ל כיון שנקבע לה וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אפילו לא נעקר עדיין הוסת שאינו קבוע כמבואר בסי' קפ"ט בש"ך סק"מ שאפילו לא הגיע עדיין יום ל' כיון שנקבע יום ך' א"צ לחוש וא"כ שוב א"צ לחוש לוסת התשמיש כלל. ושוב נסתפק עוד לפ"ז באשה שיש לה וסת קבוע כבר אם לאסור אותה מחמת רואה מחמת תשמיש (וטעם הס' בזה הוא ע"פ הספק שאכתוב בשמו בסימן קפ"ט סל"ב ע"ש) או לא ע"ש וכן הורה בנו"ב תניינא סי' פ"ח הלכה למעשה באשה הרואה מ"ת שלא היה לה וסת אם תקבע לה וסת קבוע שיהא קבוע לכל הפוסקים אז היא מותרת לשמש עם בעלה ואם שוב תראה מ"ת פעם ראשון אז פעם השני תפרוש ליל טבילה ותשמש בלילה שאח"כ ואם שוב תראה מ"ת תחזור ותטבול ותשמש פעם שלישי ואם שוב תראה אז תבא לשאול לגדולי הדור (ר"ל כי יש בזה הספק הנ"ל כיון שאחר שנקבע לה וסת קבוע ראתה ג"פ) וטעם הוראה זו יבין וישכיל המשכיל ע"פ מה שכתבתי בנו"ב קמא סי' ס"א ואף שכתבתי שם שעדיין לא מצאתי סמך לזה בדברי הראשונים מ"מ באשה ילדה כזו ושלא לאוסרה לכל העולם. (דעשתה בדיקת שפופרת ונמצא על המוך) צריך אני לכנוס בפרצה דחוקה עכ"ל ועיין ח"ד סק"ג שחולק עליו וכתב דחלילה לסמוך עליו בזה חדא דרואה מ"ת לאו מטעם וסת לחוד נאסרה רק מטעם חשש חולה הממלאה ונופצת דאפילו בימי עיבור והנקה שאינה חוששת לוסת חוששת ברואה מ"ת (באמת בנו"ב תניינא סי' צ"א בד"ה ומה שתמה העיר הוא גופיה ז"ל בזה ויובא לקמן סק"ד) וגם במ"ש דאשה שיש לה וסת קבוע א"ח לוסת שאינו קבוע כתבתי בסימן קפ"ט דליתא עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ט סעיף י"ג ועי' עוד בנו"ב תניינא שם ובסי' צ"ג ובסי' צ"ד:

(?) משמשת ג"פ. [עבה"ט שכתב פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ והוא לשון הט"ז וש"ך בשם פרישה ועי' בתוה"ש סק"ב שכתב דוקא קאמר המחבר ג"פ שכן דעת הראב"ד דקמייתא לאו ממנינא הוא כיון דמעיקרא לא בדקה ע"ש שכן דעתו ברור לדינא ועיין בזה בכו"פ וס"ט סק"ב ובסימן קפ"ו סק"ד ובחכ"א ריש כלל צ"ו ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שכתב דנראה שזה ג"כ דעת הגאון נו"ב במה"ת סי' פ"ז (עמ"ש בזה לקמן ס"ק נ"ח) אך הפלתי וס"ט אין דעתם להקל בזה. ולכן מסיק בנידון דידיה (שיובא לקמן ססק"ד) דאילו היה השאלה אחר ב"פ לא הייתי מקיל שלא לצרף ראיה ראשונה אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים כו' ע"ש]:

(?) רצופים. עיין ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה ב"פ סמוך לתשמיש ומצאה דם ואח"כ שמשה כמה פעמים בלא בדיקה כלל ואח"כ שמשה פ"א ובדקה ומצאה דם הוי כג"פ רצופים והוחזקה ברואה מחמת תשמיש ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ו סק"ב בשמו ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ח שנשאל באשה שאמרה שראתה ג"פ רצופים דם מחמת תשמיש ואחר כך כשחקר הרב אימתי היתה הבדיקה אם היה בכל ג"פ תיכף אחר תשמיש אמרה בפעם שניה לא בדקה עצמה תיכף מחמת שלא הרגישה כלום רק ביום שלאחר הטבילה בדקה ומצאה דם מה דינה ואם האשה נאמנת ע"ז אם אין זה חזרה מדבריה הראשונים שאמרה סתם שג"פ ראתה אחר תשמיש והשיב דזה ודאי שאין זו בגדר רואה מחמת תשמיש כיון דבפעם ב' לא בדקה תיכף ולא אמרינן איגלאי מלתא כו' כמ"ש הש"ך הובא בבה"ט סק"א (אמנם אם יש ג"פ לבד זה אסורה כנ"ל בשם ח"ד) ולענין אם היא נאמנת פשיטא דנאמנת שהרי אין כאן חזרה כיון שיכולה לתרץ דבריה ולא היה במשמעות דבריה ענין איסור ברור וע"ש עוד שחקר על עיקר דין רואה מ"ת שנאסרת על בעלה אם אומרת שראתה ג"פ מחמת תשמיש אמאי לא נימא שאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כמו באמרה טמאה אני לך והאריך הרבה בזה והעלה דלהכי נאמנת כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי שהרי ביד הבעל תיכף כשאמרה לו שנטמאת לראות בעד הבדיקה אם הוא אמת וכתב דלפי זה דוקא אם האשה אמרה לבעלה בכל ג"פ תיכף אחר התשמיש שראתה דם שייך בו מלתא דעבידא לגלויי אבל אם אחר התשמיש לא אמרה לבעל רק ביום שלאחר התשמיש אמרה כן אפשר לומר שאינה נאמנת ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהצריך דבכל ג"פ אמרה לבעלה תיכף דלכאורה נראה דבשני פעמים הראשונים אפילו אם אמרה אחר זמן רב נאמנת כיון שאינה נאסרת מיד עד שתראה ג"פ ועיקר הקפידה הוא רק על פעם הג' גם צ"ע על עיקר חקירתו כיון דאפילו לבעל ראשון מותרת ע"י בדיקת שפופרת כדעת רוב הפוסקים לקמן סעיף ג' א"כ לא דמי לאומרת טמאה אני לך שאסורה עליו באין מזור ותרופה משא"כ הכא לא שייך בזה לחוש שמא עיניה נתנה באחר [כעת ראיתי שדבריו נכונים בחקירה זו דמשמעות הש"ע והפוסקים לקמן ס"ג דבדידה תליא מלתא אם האשה רוצה לבדוק עצמה תחת הראשון הרשות בידה אבל הבעל אינו יכול לכופה על זה וממילא יגרשה ע"ל סעיף י"ב א"כ שפיר יש לחוש שמא עיניה נתנהבאחר. ועוד י"ל לפ"ד הנו"ב שהובא לקמן ס"ק י"ח דאף המתירין לבעל הא' בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לא מהני ע"ש וכן הוא דעת הס"ט שם א"כ שפיר חקר בזה הרב שיבת ציון הנ"ל דלמה נאמנת באומרת שראתה ג"פ מ"ת נימא עיניה נתנה באחר ובאמת לא ראתה כלל מ"ת וא"כ גם ע"י בדיקת שפופרת לא תמצא כלל ותהיה אסורה לו וממילא יגרשה ותנשא לאחר] ויש לעיין בזה:

(?) עד שלו. עבה"ט ועי' בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קכ"ו דכ"ז מיירי שנמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו אחר תשמיש וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בכותנתו א"כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שנחוש בכתמים בבגד האיש כ"א בבגדי אשה ע"ש [ועי' לקמן סי' ק"צ ס"ק ב'] וכ' הס"ט דאפילו אם נמצא נמי בכתונת שלה י"ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דילמא מעלמא אתי ע"ש [ועי' מ"ש לקמן ס"ק ל"ח די"ל שכן ג"כ דעת הנו"ב במה"ת סי' פ"ז ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"א במעשה שאירע אשה אחת שלחה לשאול על סדין בתורת כתם שהיה בו בכמה מקומות כתמים ולא היה בכל אחד כגריס והמראה שבינתיים היה מקום ספק אם מצטרף וכאשר שלח המורה לחקור אם יש לה במה לתלות. השיבה כי יש לתלות בבעלה לפי שתיכף אחר התשמיש קינח הבעל את האבר בהסדין והסדין היה נקי ובדוק וזה אירע ד' וה' פעמים וטמאתה את המראה כי לא ידעה דבר שיהיה בזה דבר חמור ובכל פעם היא בודקת עצמה בשארית אחר התשמיש ואינה מוצאת שום דבר ולבעלה כאב בצידו והכאב נמשך לפעמים לפניו סמוך לאבר ובשתן לא נמצא שום אודם גם לא שום כאב רק זה מקרוב נראה על סדינו שהיה מלוכלך בש"ז כעין מראות אדומים ששלחה לשאול ולאשה הנ"ל יש לה וסת קבוע והאריך בזה דיש לצדד להקל דאין זה בגדר רואה מחמת תשמיש לפי מה שבא השאלה דאין הדבר ברור שהיה יותר מכגריס גם הוא מקום שהפישפשין מצויין שנוכל לתלות כתורמס גם נראה שלא היה בבירור במקום שהבעל קינח עצמו רק שרגיל לקנח שם גם לפי הנראה לא מצאה תיכף בלילה אחר קנוח בעלה ולא ראתה הכתם עד הבוקר מעתה אינו בגדר עד הבדוק כיון שנוכל לתלות שאח"כ נעשה ע"י מאכולת וכדאיתא בסי' ק"צ סל"ד ואע"ג שנמצא איזה פעמים עכ"ז נראה דלא יצא מדין כתם שתולין במה שיכולין לתלות ואפילו הוי בגדר ספק מ"מ נוכל לצרף בזה דעת המרדכי שהקיל הרמ"א באשה שיש לה וסת אם יש מקום לתלות במכה אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ונראה דתליה זו במאכולת עדיף כיון דעכ"פ אינו ברור שהיה יותר מכגריס כו' ובפרט שיש ג"כ מקום לתלות בבעל ע"כ דעתי להקל אם יסכים עוד רב מוסמך להתירא לשמש עוד עכ"פ פעם אחד ושתבדוק אח"כ היא ובעלה כדי לעמוד על הבירור ובודאי נכון להתיר לתקן מה דאפשר לשמש בליל שניה ויותר נכון להתיר לה לטבול ביום השמיני קודם מנחה ותלך לביתה בלילה ומותרת לשמש מיד כיון דהוי לאחר עונת הוסת גם י"ל דמלילה ליום לא קבעה ואם תטבול בלילה אולי חו"ש תראה עי"ז. ע"כ נראה דהוי לצורך רק בזה לא יהיה עקירת וסת אם לא תראה כיון שלא טבלה בלילה ונתיישב בזה אח"כ. גם יש לעשות מאי דאפשר לבוא לדי בירור אם הוא מהבעל לראות אחר קינוח אולי נשאר בפי האמה וגם לבדוק מ"ר שלו שמטיל פעם ראשון אחר התשמיש כו' ע"ש]:

(?) אסורה לשמש עם בעל זה. אפילו בימי עיבור והנקה וכן אם ראתה ג"פ בימי עיבור והנקה אסורה ח"ד ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג בד"ה ונחזור ובסי' צ"ה כתב בפשיטות דאם נתעברה בביאה שלישית שראתה מחמת תשמיש תמתין עד שיהיה הוכר עוברה ומותרת לבעלה כל ימי עיבורה ומניקתה [וטעם מחלוקתן מבואר לעיל סק"א] וכתב עוד אם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר ואף אם לא תראה מ"מ כשיפסוק ימי העיבור וההנקה תחזור לאיסורא דמה שלא ראתה בימי עיבור והנקה לא מהני לעקור הוסת הראשון שקבעה לראות מ"ת ע"ש. והנה מ"ש דאם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר עי' בסי' צ"א שם שהוסיף ביאור בזה דלכאורה אם תראה ג"פ מחמת תשמיש בימי מניקתה אי אסורה כל ימי מניקתה זה תלוי ברבוותא דהט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ח סובר דאפי' לוסת שאינו קבוע חוששת מעוברת ומניקה אבל הש"ך בסי' קפ"ד סקי"ט מביא בשם הגהת רש"ל ודרישה דדוקא בוסת קבוע חוששת וא"כ כיון דרואה מ"ת אינו נחשב וסת קבוע לא היתה צריכה לחוש כל משך כ"ד חודש אלא שאין רצוני לתקוע עצמי בזה שנחלקו בו הש"ך והט"ז (עמש"ל סי' קפ"ד ס"ק י"ד דהש"ך עצמו סובר ג"כ דאפינו בפעם ראשון חוששת) וגם אפשר דהא דוסת שנקבע ע"י עונות מיחשב אינו קבוע הוא רק לענין עקירה דנעקרה בפ"א אבל לחוש לו בימי מניקתה אפשר שצריכה וגם זה שתשמיש מקרי אונס אינו מוסכם וגם דברי רמ"א בסי' קפ"ז ס"י שכתב וכל זה אם כבר עברה ושמשה וכו' לשון עבר מורה לאסור לכן בהיתר זה לא אקבע יתד בהיתר זה עכ"ל ע"ש [ובתשובת ח"ס סי' קס"ד השיב אודות אשה שראתה דם מחמת תשמיש ב' פעמים טרם שהוכר עוברה ופעם ג' אחר שהוכר עוברה נראה פשוט אי היה כל הג' פעמים בימי עיבור אחר הכרת העובר או בימי הנקה ה"ל רואה דם מ"ת ממש וכדמוכח מתשובת ר"י שברמ"א סי' קפ"ז (ס"י) ואע"ג דקי"ל ס"ס קפ"ט דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה היינו להיות כוסת קבוע אבל מיחש חוששת ואם כן כיון שראתה ג"פ מחמת תשמיש צריכה שתחוש ואסורה לשמש ואין ה"נ שנעקר בפ"א אם עבדה ושמשה כו' וגם אשה זו שראתה נמי ב"פ קודם הוכר עוברה ופעם ג' אח"כ היא רואה מחמת תשמיש גמורה ומכ"ש לפי מה שכתב הרב השואל שעלובתא דא רגילה לראות לעולם ו' חדשים הראשונים בימי עיבורה בזמן וסתה הרי אשה זו גרועה משאר נשים לענין זה שאין עיבורה מסלק דמים אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים ואם נאסרה תתגרש ח"ו וקשים גירושין או שתבדוק ונפלין ברבוותא נ"ל להקל ולסמוך הפעם אדעת הראב"ד (הובא לעיל בד"ה ג"פ) שלא לצרף ראיה ראשונה כיון שלא בדקה תחלה ותידון כרואה ב"פ מ"ת ועתה לא ישמש עמה עד שתשאל לרופאים ותעסוק ברפואות וכיון שאינה מוחזקת ועדיין תוכל להאמין לרופאים שנתרפאת ותשמש פעם ג' ותראה לדחות התשמיש הג' ההוא עד אחר ה' או ו' חדשים לעיבורה שאינה עלולה לראות באותן הימים דכל טצדקי שנוכל לעשות שלא תקלקל עצמה נעשה לה ע"ש]:

(?) ותנשא לאחר. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג שכתב דאם ראתה שפע דם אין להתירה להנשא לאחר שעיקר ההיתר שמותרת לשני כ'. הסמ"ג דאיכא ספק ספיקא שמא מהצדדים ושמא אצבע של השני לא תהיה שוה לראשון אבל כשיורד בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס"ס ואף אם בב' פעמים ראשונים לא ראתה בשפע רק בפעם הג' אין הדבר ברור להתירה לאיש אחר ואפילו בדיקת שפופרת יש לפקפק בה כיון שע"י שפע דם שיצא ממנה נתברר שהוא מן המקור הרי היא בכלל כל הממלאה ונופצת ע"ש:

(?) לשלישי. כתוב בבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל זקינה שפסקה מלראות זמן רב והתחילה לראות מחמת תשמיש ומרגשת צער וכאב אינה צריכה בדיקת שפופרת שבו"י שאלה ס"ח עכ"ל. וכתב עוד בשבות יעקב שם אך אם ראתה בילדותה ג"פ מחמת תשמיש לא מהני מה שהזקינה אח"כ ע"ש ועי' בסעיף ט' ס"ק כ"ו שפקפק בזה וסיים דצריך עיון לדינא. עוד כתב הסדרי טהרה דאשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש ונתעברה וילדה דמותרת לשמש אח"כ לאחר שתטבול בימי טוהר שלה ואם אינה רואה יש לומר דמותרת לשמש אח"כ אפילו לאחר שעברו ימי טוהר אחר דקיי"ל מעיין אחד הוא וכ"כ הכו"פ ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ה חולק על זה משום דמימי טהרה לימי טומאה כשם שאינה קובעת כך אינה עוקרת וגם אפילו לאחר ימי טוהר כל ימי משך ההנקה לא מהני מה ששמשה ולא ראתה כדלעיל ס"ק ד' ע"ש:

(?) עד שתבדוק. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' מ"ג שכתב דאשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש והוזקקה לבדיקת שפופרת אם נתעברה בתשמיש האחרון לא מהני לה בדיקת שפופרת כל ימי עיבורה וימי מניקתה אכן כ"ז אם בדקה ולא מצאה כלל לא מהני אבל אם מצאה בצדדי השפופרת שההיתר הוא משום דדם מצדדים קאתו מהני ע"ש בד"ה אמנם פירשתי טעמו שכתב שאם תבדוק בשפופרת צריכה מתחלה נקיים וטבילה ע"ש:

(?) ומותרת לו. עח"ד שכתב דמ"מ אסורה מכאן ואילך לשמש שני תשמישין בלילה אחת משום עונה הסמוכה לוסת עד שתעקר ג"פ דהיינו תשמש ג"פ ולא תראה ע"ש:

(?) של אבר. עבה"ט וצל"ע לענין דיעבד שבדקה בשל עץ אי מהני הבדיקה ולכאורה נראה דמהני שהרי הטעם דמסרט הוא דשמא באמת לא יהא דם רק ע"י הסירוט יוציא דם ותמצא על ראשו ונטמא אותה בחנם וא"כ הוא רק להקל עליה אבל אם בדקה בשל עץ ואפ"ה לא נמצא על ראשו מהני אמנם נראה לפמ"ש לעיל סק"ז ולקמן ס"ק י"ד וי"ז דאם מצאה בצדדי השפופרת קיל יותר מאם לא מצאה כלל מ"מ בנ"ד לא ניתן לה הקולא של מצאה בצדדים רק דינה כמי שלא מצאה כלל דחיישינן דמה שנמצא הוא ע"י הסירוט וצ"ע:

(?) ומכנסת אותו. עי' בתוה"ש שדקדק מדברי הרמב"ם שמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ואח"כ מכנסת המכחול בתוך השפופרת ובראשו מוך ודוחקת אותו עד שתגיע המוך לצוארי הרחם וע"ש הטעם וכתב הס"ט דה"ה כשהיא מוציאה. מוציאה תחלה המכחול מתוך השפופרת ע"ש:

(?) עד מקום שהשמש. עי' תשובת ב"ח החדשות סי' ל"ד ול"ה:

(?) שהשמש דש. עבה"ט סק"ז בשם מ"ב. עוד כתב שם דיש לעשות השפופרת כשיעור אבר בינוני וכ"כ בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז ע"ש:

(?) ואסורה. עי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"ו שכתב דשוב אין מועיל לה שום בדיקת שפופרת אפילו ששוב תבדוק ותמצא בצדדי השפופרת או שלא תמצא כלל נשארה לעולם באיסורה וגם על רפואת הרופאים אין לסמוך אחר בדיקה זולתי אם תפיל חררת דם אזי תחזיר להתירא ע"ש וכ"כ בת"ד דאפילו בדקה שוב אח"כ כמה פעמים ונמצא בצדדין אסורה דחיישינן שמא היא רואה מחמת חימוד תשמיש ואם עברה ושמשה ג"פ ולא מצאה דם הותרה ע"ש מיהו זה דוקא בבדיקה שאחר בעל הג' אבל בבדיקה שאחר בעל הראשון יש לה תקנה כדלקמן ס"ק י"ח:

(?) ואם לאו. עבה"ט סק"ח דבין שנמצא בצדדי השפופרת ובין לא נמצא כלל. ומשמע דגם אם לא נמצא כלל אפילו ראתה אח"כ כמה פעמים מותרת דתלינן שהוא מן הצדדים וכ"כ הח"ד בהדיא אמנם הס"ט חלק ע"ז ע"ש שהאריך וסיים מי שירצה להקל אף אם ראתה ג"פ אח"כ יסתור כל הראיות שהבאתי ואח"כ יורה להקל ודי מי שמקיל עד ג"פ ע"ש ועי' בנו"ב סי' מ"ו שכתב ג"כ דיש חילוק בין לא נמצא דם כלל בשפופרת ובין נמצא בצדדין שאם מצא בצדדים אף ששוב תראה ג"פ מחמת תשמיש לא תהיה נאסרת אבל אם לא מצאה כלל אם שוב תראה ג"פ תחזור לאיסורה דלא כדעת הגאון מהר"ר חיים צנזור ז"ל שדעתו דגם בזה אינה נאסרת לעולם דליתא ע"ש:

(?) וסותרת. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג ומ"ד וסי' מ"ו לענין אם מצאה דם בצדדי השפופרת ושוב ראתה מחמת תשמיש דמותרת. אם מותרת אפילו בלא נקיים או עכ"פ צריכה נקיים (וכן על הדם עצמו שנמצא בצדדי השפופרת יש ספק זה) ודעת הגאון מהר"י הורוויץ ז"ל שאינה צריכה נקיים והגאון המחבר ז"ל מראה פנים לכאן ולכאן והביא דמתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע להדיא שאפילו שבעה נקיים אינה צריכה וסיים מ"מ אני נבוך בזה ע"ש ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"א מ"ש בזה. אכן בת"ד כתב דצריכה ז' נקיים תמיד אחר כל דם שמוצאת בשעת תשמיש ואפילו על הדם שמוצאת בצדדי השפופרת צריכה שבעה נקיים. וכתב עוד דבדיקת שפופרת צריך להיות דוקא שלא בימי עיבור והנקה (וכן כתבתי לעיל סק"ז בשם נו"ב ע"ש) וכשבדקה עצמה בימי עיבור והנקה לא מהני להתירה רק בימי עיבור והנקה ולא בשאר ימים עכ"ד. ונראה דאם בדקה עצמה בימי עיבור מהני אף לימי הנקה וצ"ע:

(?) בזה"ז. כתב בתשובת אמונת שמואל סי' נ"ז בשם חכם אחד שבתחלה בדק שלא בשפופרת רק במוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא בראש המוך אזי לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ד. ועי' בתוה"ש שכתב ע"ז נלע"ד הוא בדיקה שלא לצורך דאף שהוא מן הצדדים בודאי יתלכלך ראש המכחול ועוד דאין להרבות בבדיקה כו' ע"ש ומ"מ מודה לדינא שאם בדקו תחלה ע"י המוך ועץ ולא נמצא בראשו או לא נמצא כלל דמותרת ועי' בתשו' זכרון יוסף חלק יו"ד סימן כ"ב ובס"ט. [ובתשו' חתם סופר סי' קנ"ח האריך בזה והוא מסכים ג"כ עם תשובת אמונת שמואל הנ"ל ונזכר שם דהכי עביד עובדא ועלתה בידו ע"ש עוד בס"ס קנ"ג וקנ"ד ובר"ס ק"ס ובס"ס קע"ה מזה ושם בסי' קפ"א כתב דצריכה שתכניסהו בכל האפשרי עד שיגיע לפתח בית הרחם ודלא כמ"ש הש"ך בשם מ"ב (בבה"ט סק"ז) שא"צ לדחוק כ"כ אפילו נשמע לו בשפופרת מ"מ בבדיקה זו לא נקבל ע"ש עוד בענין אם לא נמצא כלל] ועי' עוד בס"ט שכתב שמעשה בא לידו באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש אחר לידה וצוה לעשות כיס מבגד פשתן ארוך וקצר כמדת אבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב והיה דק מלמעלה ועב מלמטה בדקוה בו ונמצא דם מן הצד והתיר לשמש עם בעלה מיהו אם לא נמצא דם כלל אין להתיר אחר בדיקה זו כי קשה להכניס דבר רך כ"כ בעומק ושמא לא הכניסה עד מקום שהשמש דש ואילו היה שם היתה מוצאת דם ע"ש [ועי' בת' חמדת שלמה סי' כ"א מ"ש בזה]:

(?) הרשות. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג שכ' דאף המתירין גם לבעלה הראשון בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לכ"ע לא מהני ע"ש:

(?) בידה. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה תחת בעל הראשון ומצאה דם על ראש המוך ואח"כ בדקה ולא מצאה על ראשו מותרת לבעל שני ואסורה לבעל הראשון ע"ש:

(?) ויש לסמוך אסברא ראשונה. וכן פסק הב"ח ובתשובת בשמים ראש סי' נ"ג ובתשו' רדב"ז החדשות סי' ת"י ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' כ"ב ובתשו' כנסת יחזקאל ס"ס ל"ב ובתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר בזה ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד סי' ז' [ובתשו' ח"ס סי' ק"ס וקפ"א ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"א]:

(?) לוסתה. [עבה"ט ועי' בתוה"ש ובס"ט שדעתם להקל כדעת הפרישה ועי' עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג' פעמים ואח"כ נתברר ששימשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת באותו זמן כמה פעמים ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ד ס"ב בד"ה עונה א' בשם תפל"מ משכחת לה נמי בכה"ג. ועי' בנו"ב תניינא סי' צ"ג]. ועי' בהשגת הרז"ה על ס' בעה"נ שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עטשה וכאותה ששנינו אלו הן וסתות כו' ה"ז תולה בפיהוקה או בעיטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שנתברר שוסת פיהוקה או עיטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל והביאה הס"ט ותמה על האחרונים שלא הביאוהו. עוד כתב הס"ט ונראה אם פ"א שימשה סמוך לוסתה אפילו אם אח"כ ראתה ב"פ מחמת תשמיש מופלג מוסתה לא מצטרפינן לראיה ראשונה בהדייהו עד שתראה עוד פעם שלישית מופלג מוסתה כו' ע"ש:

(?) באותו מקום. עבה"ט בשם ב"ח ועח"ד שכ' דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה אז בעינן שתדע שהמכה במקור אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ע"ש ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א ס"ס י"ב שכתב דהא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעיים שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה ליבלע בשאר אברים אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שא"א לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ד] ועי' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א שכתב דאפילו אם המכה הוא בבית רחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה ע"ש וכן מבואר בש"ך ס"ק י"ט ובדברי הח"ד שהבאתי רס"ק זה ועי' בתשו' צמח צדק סי' פ"ו:

(?) ואם דם מכתה משונה. עי' בתשו' נודע ביהודא חלק יו"ד ס"ס נ"ז שכתב דעד כאן לא אמרו שאם דם מכתה משונה אינה תולה במכה אלא כשיצא הדם מעצמו מן המכה כדרכו אבל בעובדא דידן שע"י שדחקה אצבע בכח הוציאה הדם מן המכה שלא בעונתו קודם שנגמר בישולו ולכן היה משונה תולה בו ומ"מ שוב לא נקרא מכה שודאי מוציאה דם רק דינו כמכה שא"י שמוציא דם וע"ש עוד:

(?) משונה. עבה"ט מ"ש דוקא כו' ועי' בדגול מרבבה שכתב דדין זה הוא פשוט ברואה מחמת תשמיש שאז ודאי האשה בחזקת טהרה שהרי שמשה עם בעלה אבל ברואה שלא מחמת תשמיש ואירע לה בימי טומאה ובימי ליבונה הדבר צריך תלמוד ע"ש גם בספרו נו"ב סימן מ"ח אביאנו בסמוך ועוד בכמה דוכתי וכתב דבימי ליבונה היא בחזקת טומאה. ועי' בתשו' ברית אברהם בקונטרס פתחי נדה שהאריך לחלוק על הנו"ב בזה דגם בימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת והביא שגם בתשו' מאיר נתיבים סי' נ"ז כתב כן (הוא מה שאביא לקמן סי' ק"ץ סל"ד בד"ה לתלות בו) ע"ש גם הח"ד בסק"ה דחה דברי הנו"ב בזה והעלה דאפילו בספירת שבעה נקיים היא בחזקת טהרה [וכן העלה בתשו' ח"ס בכמה תשובות ע"ש בסי' קמ"ב ובס"ס קמ"ד וקמ"ה וכתב שם דבנדה דאורייתא הא סגי אפילו לא פסקה בטהרה כל שעברו עליה ימים הראוים לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה לה חזקת ראיה אלא משום דנשי דידן ספק זבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה לפנינו עכ"פ ודעת המרדכי (הובא לקמן סי' קצ"ו ס"י בהג"ה) דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה אך הוא ז"ל האריך להקשות ע"ז ודעתו לדינא דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה הפלתי בסי' קצ"ו ובס"ט שם. וע"ש בסי' קס"ה]. אמנם בעיקר דין זה אי בעינן דוקא נתברר שהוא משונה דעת הח"ד דדוקא בראתה אחר תשמיש א"צ בדיקה אם הוא משונה אפי' לענין שבעה נקיים כיון דאיכא עוד ספק אימור שמש עכבן אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה לענין נקיים אם הוא משונה או לא ע"ש. ועי' בתשו' צ"צ סי' פ"ז ובתוה"ש ס"ק י"ז ומ"ש הבה"ט בשם הפרישה. עי' במג"א סי' תל"ז סק"ד:

(?) באשה שיש לה וסת קבוע. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שכתב דכ"ש בזקינה שיכולה לתלות במכה שא"י שמ"ד אף דבתשובת פ"י סי' ו' לא כתב כן דבריו תמוהים ע"ש:

(?) וסת קבוע. ואם אין לה וסת קבוע רק שאינה רואה עד אחר י"ד יום אחר טבילתה נראה דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה כמו בסי' קפ"ו סעיף ג' וכן כתב הת"ד. ועי' בס"ט שנסתפק אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואח"כ בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינה (ר"ל אי תולה במכה שא"י שמוציאה דם) דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסתה טהורה היינו היכא שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה כו' ע"ש. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת הרמ"א דס"ל דטהורה אף לענין שבעה נקיים אבל לדעת הש"ך שהביא הבה"ט בס"ק י"ז דמ"מ צריכה לישב שבעה נקיים לא שייך ספיקו כלל דהא אף אם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה וראתה שלא בשעת וסתה צריכה שבעה נקיים ואינה תולה במכה שא"י שמ"ד ולענין רואה מחמת תשמיש ג"כ ליכא לספוקי דממ"נ אי דם זה שלא מוסתה תולין במכה ואף שבעה נקיים אינה צריכה ואי ניחוש שהוא מוסתה א"כ פשיטא דאינה רואה מ"ת ומותרת לבעלה ע"י ז"נ עכ"פ. אכן במכה שידוע שמ"ד תולה אף בכה"ג דהא כתב הרמ"א בסוף הגהה זו דבשעת וסתה אינה תולה במכה כלל משום דאל"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא וכן נראה מבואר מדברי הס"ט ע"ש:

(?) דם. עבה"ט בשם ש"ך. ועת"ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מתמת תשמיש מקילינן דהוי כמו וסתות דקי"ל שהוא מדרבנן אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מ"ד ע"ש ועי' בשו"ת כנסת יתזקאל סי' ל"ד שכתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מ"ד לפ"ז כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מ"ד א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שמכתה מ"ד היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ כו' עכ"ד. הבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים היינו בלא ראתה מחמת תשמיש אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צ"ל שהמכה מ"ד א"כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א"צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש"ך שהביא הבה"ט ס"ק י"ז במה שכתב מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' ודו"ק. אכן הס"ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שא"י שמ"ד ע"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' פ"ו ועי' בתשו' א"ש סי' כ"ז. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"א שהוכיח דדעת הרמ"א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש"ך ומ"מ לא התליט למעשה כיון שהש"ך פליג ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ב וקמ"ד וקנ"ג מ"ש בזה] ולענין אם כאב לו כאב בשעת תשמיש אי תולה בה כבר דברו בזה בשו"ת הרבה והסכמת אחרונים דכאב אינו כמכה ואינו תולה בה עד שיברר בודאי שכאב זה בר דמים הוא ועי' בס"ט שכתב דאף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה רק שא"י אם מ"ד אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אז מסתמא המכה הוא מ"ד וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ה ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ס שכ' דאחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ"מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די וכו' ע"ש וכ"כ עוד בכמה תשובות שם]:

(?) והוא ספק. עש"ך שחלק על דין זה ועי' בתשו' נודע ביהודא סי' ע"ח שהשיג עליו והסכים להרמ"א דשפיר מתירין כאן משום ס"ס ומנה לא תזוע (וכ"כ שם בסי' מ"ז וכן דעת נוטה בתשובת השיב ר' אליעזר סי' ב' ע"ש גם בתשובת ברית אברהם י"ד סי' מ"ד וסי' נ"ג ונ"ד האריך לקיים דברי הרמ"א בזה) ואמנם זה משום חזקת טהרה אבל אם היא טמאה נדה ואירע לה כן בימי ליבונה תלינן בפלוגתא אי מתירין ס"ס בחזקת איסור (ועמש"ל ס"ק כ"ג) ודעת הרבה מאחרונים לעיל סי' ק"י דלא מהני ס"ס. וע"ש בהג"ה שכתב דאם כבר ספרה לה ג' או ד' ימים של ימי ליבונה נחלקו בו רש"י ותוס' אם היא אז בחזקת טהרה. וצל"ע דמזה משמע דמ"ש בפנים ואירע לה כן בימי ליבונה ר"ל קודם שספרה ג' או ד' ימים והרי בג' ימים הראשונים לא תלינן במכה כמ"ש בסי' קנ"ו ס"י ובבה"ט כאן ס"ק ך'. וע"ש בסי' נ"ז מ"ש בזה. ועי' בח"ד שכתב ג"כ לקיים דברי הרמ"א הנ"ל אך כתב דהרמ"א מיירי בראתה שלא בהרגשה דמדרבנן היא טהורה מטעם ס"ס אבל אם בבדיקה או בשעת תשמיש ראתה דאיכא ספק הרגשה דשמא סברה הרגשת עד ושמש הוא לא מועיל ס"ס זו ואינה תולה עד שתדע שהמכה מ"ד. אמנם אשה זו אין לה לבדוק עצמה כלל שאם תמצא תהיה טמאה ולמה לה לטמא עצמה בחנם תמתין עד שתרגיש ותטמא עכ"ד ע"ש. וכתב עוד בנו"ב שם דהא דאנו מתירין מטעם ס"ס היינו אם המכה במקור עצמו אבל אם המכה ודאי אינו במקור רק מן הצדדים אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס"ס (וכ"כ בסי' מ"ז שם ועוד בכמה דוכתי ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ז וק"ח מ"ש בזה) ונראה דבזה שהמכה במקור אפשר אפי' אם יש לה וסת קבוע ורואה כן בשעת וסתה ממש וא"י אם המכה מ"ד רק שלא הרגישה אם הוא מהמקור או מן הצדדים תולה להקל מס"ס דלא שייך כאן לומר דא"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא מן המקור תהיה טמאה ע"ש. ועי' בתשו' שמן רוקח ח"א סי' מ' שפלפל בדברי הנ"ב הנ"ל במה שהשיג על הש"ך ולבסוף העלה דשפיר השיג הש"ך על הרמ"א דלא חשיב אלא ספק א' ע"ש (ומיהו בראתה שלא בהרגשה י"ל דמודה לדברי הח"ד הנ"ל) גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קנ"ה השיג על הנו"ב בזה:

(?) יודעת בוודאי. עי' בתשו' נו"ב שם שכתב דגם בזה דוקא בימי טהרה אבל אם היא כבר טמאה אינה תולה במכה אמנם יש קולא דאם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שמ"ד אף אם כבר היא נדה תולה להקל דתולין במצוי ועי' בנו"ב תניינא סי' קי"ג דק"ו שיש להקל כה"ג בימי מניקתה אף שאין לה וסת קבוע אלא שכל זה כשכבר פסק טומאתה איזה זמן אבל אם מיום לידתה היא רואה קשה ליתן לה קולא של מניקה דחזינן נשים הרבה הרואות איזה שבועות אחר לידה ע"ש. וכתב עוד בנו"ב קמא שם דדוקא אם המכה ג"כ במקור אבל אם המכה בצדדים לא שייך לטהרה במרגשת בדם המקור אבל אם אינה מרגשת אם הדם מן המקור או מן הצדדים אף שכתבנו לעיל דבכה"ג אינה תולה במכה מ"מ כאן שדרך המכה להוציא דם טהורה אם עומדת בימי טהרה דכאן אף בספק אחד מטהרינן וי"ל בזה אפילו אם יש לה וסת קבוע וראתה בשעת וסתה תולה להקל דכאן ל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא ממקור תהיה טמאה ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נו"ן שכתב ביודעת בודאי שמ"ד דתולה אף באין לה וסת היינו אף אם קודם שנולד המכה היתה רגילה בראיות משונות בלי שיעור אפ"ה תולה רק מיום למ"ד לראייתה האחרונה מקודם שנולד המכה אינה תולה דלא כדמשמע מדברי שו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד היפך זה ע"ש:

(?) דם. עבה"ט ומ"ש בענין לסמוך על הרופאים כבר דברו מזה בשו"ת הרבה ומהם נמנו בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ב' הלא המה בתשובת עה"ג סי' כ"ב. ובתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א. ובתשו' ב"ח סי' פ"ג ופ"ד ופ"ה ובתשו' משאת בנימין סי' מ"ט ובתשו' שער אפרים סי' מ' ובדבר שמואל סי' ע"א ובתשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ה. ובתשו' צ"צ סי' פ"ו ובתשו' הר"ש כהן סי' ט"ו וסי' י"ח. ובתשו' הרשד"ם לאה"ע סי' קי"ח ובתשו' אמונת שמואל סי' א' וסי' כ"ג וסי' נ"ד. וכפתור ופרח סי' נ"ח ורדב"ז סי' רס"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה ובחלק ב' סי' ע"ד וע"ה וע"ו ובתשו' ח"צ סי' מ"ו ובתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ד וס"ה וס"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד ותשו' הלכות קטנות סי' כ"ב ועוד זכר בשו"ת השיב ר"א כמה פוסקים ושו"ת המדברים מענין זה ועיין עוד בתשו' נודע ביהודא סי' מ"ט [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ח וסי' קע"ג וקע"ה וקע"ו ושם העלה דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ"נ לעשות אותו ספק פ"נ ודוחה איסור מספיקא אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות וכיון שזה הוא במציאות. אחז"ל נדה כ"ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כו' ע"ש עוד] ועי' בתשו' מעיל צדקה סס"ו ע"ד האשה קשת רוח שבימי ליבונה תמצא על העד נקודים קטנים או קלים אדומים או שחורים ונבדקה ע"י אשה ומצאה לה בעומק הפרוזדור נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה לתוכו בגד מקופל דק ולא נכנס בעומק וגם לא מצאה עליו רושם דם והעידה החכמה הזאת שבדקה פ"א באשה אחרת ומצאה ג"כ אותו הנקב ומצאה ג"כ דם בתוך הנקב וכתב להתירה עד חשבון ימים של ימי וסתה כי אותו הנקב הוא פי וריד כאשר ימצא בספרי הרופאים שיש שריג אחד המשתרג למקום הזה ואפשר שיוליך דם ומותרי השחורה לשם ואף שאינו נפתח בכל הנשים עכ"ז ימצא כן לפעמים והגאון ח"צ ז"ל שם בסי' ס"ז חלק עליו והוא ז"ל בסי' ס"ת כתב להעמיד דבריו אלא שסיים שטוב להחמיר ע"ש ועי' בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ב [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קפ"ה אודות אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמים רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בחוששים בעורק זהב שקורין (גילדערני אדער) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא באותו מקום בדם עורק זהב והשיב עורק זהב עיקר מקומו דרך פי הטבעת ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך הפה ונחירים או דרך פי האמה באיש או דרך אותו מקום באשה אבל במי שלא נסתם השביל במקומו לא שכיח כלל שיצא גם דרך מקום אחר. מעתה בנ"ד אם דם עורק זהב בא במקומו לפרקים פשיטא דאין לתלות בדם היוצא מא"מ והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם במקומו הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מאמה נדע שהוא דם עורק זהב אבל באשה מאן מפיס דילמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ואם שנסמוך על בקיאת הרופא כבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע"כ אין להתיר הבדיקות בעדים אלא להקל בכתמים ע"ש. וכ"ז שלא כדברי הגאון נו"ב בסי' מ"ט ובסי' ס' שכ' שא"א בשום אופן שיבא דם גילדערני אדער דרך מקום הזה כלל ע"ש. וכבר כתב בתשו' ח"ס סי' קנ"ד דנראה כי ראש הרופאים וגדול המורים הרמב"ם ז"ל העיד ע"ז שכן הוא שיכול לבא דרך אותו מקום שכתב ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות (הועתק לשונו בש"ע לקמן סי' קצ"א) ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנה ואינו אצל המ"ר ובוודאי כוונתו על גילדני אדר כו'. וכתב עוד שם בס"ס קפ"ה הנ"ל אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע"כ יש להקל ובאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואחר כך תכניס העד לחורין ולסדקין ותטהר עצמה ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א:

(?) בשעת וסתה. ואפילו ברואה ממש שלא בהרגשה טמאה [ועמ"ש לקמן ס"ק ל"ג בשם נו"ב] ושעת וסתה מקרי כל אותה העונה שרגילה לראות בו. ח"ד ע"ש:

(?) או מל' יום. כתב הח"ד ואפילו אם לא ראתה ביום הלמ"ד מ"מ בראיה הראשונה שרואה אחר יום הל' טמאה. ודע שאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהיה לה בדיקה והפסק טהרה יום א' מהשבעה נקיים ותמצא נקי בדם דוקא עכ"ד ע"ש (והאריך בזה בביאורים לקמן סי' קצ"ו סק"ג ועמ"ש שם ס"ד בד"ה אבל אם לא בדקה בשם תשובת ח"ס שחולק עליו) ע"ש:

(?) אינה תולה במכתה. גם בזה כתב בתשו' נו"ב שם סוף הסי' דדוקא אם מרגשת שדם בא ממקור אבל אל"כ תולה אף בשעת וסתה וכל זה בימי טהרה דוקא ע"ש:

(?) בכל ענין. עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שכתב אף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין כתמים תולה בה שלא בשעת וסתה אפילו אדומים הרבה גם גדולים יותר מגריס מיהו בשעת וסתה אסורה וכ"ז בימי טהרתה או בד' ימים אחרונים של שבעה נקיים אבל בג' ימים הראשונים אם תמצא כתם הגדול מגריס טמאה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו שכתב להקל באשה ששמשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תולין להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציא דם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש ע"ש ועי' בס"ט בסי' קפ"ג שפקפק בזה:

(?) נאמנת אשה לומר. [עי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ג שכתב וז"ל מה שאמרה האם שמששה בידים ומצאה בצדדים חבורות ופצעים פשוט דיש לסמוך ע"ז דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסור ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אינן רואות מ"ת ונ"ל אפי' להתברר א"צ לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתוב על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהים וכו' (ע"ש בסו' קמ"ז מזה) . מכ"ש הכא (בנ"ד) שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות להם פצעים אחר הלידה כמבואר מלשון הרמ"א ס"י ואף דיש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדים אין לסמוך על עדות האם דמורה התירא כמבואר ברמ"א ס"ס קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל הכא איכא בלא"ה סברות להקל כו' עכ"ל ע"ש]:

(?) ברי לי. עי' בתוה"ש ובדגמ"ר ובת"ד שפקפקו בזה ומ"מ היכא דאיכא עוד צד להקל יש לסמוך עליה וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד:

(?) כל זמן. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב דדין זה סובב והולך אדלעיל ובאשה שיש לה מכה עסקינן דבזה איירי בסעיף ה' ו' אלא דשם בס"ה שכתב תולין בדם מכתה משמע דדם מכתה ברור לכן כתב בסעיף זה אם כל זמן כו' היינו אפילו א"י שהמכה מחמת דם וזה מהני גם באשה שאין לה וסת ובזה מיושב קושית הט"ז בס"ק י' ע"ש:

(?) הרפואה. עבה"ט בשם ב"ח. ותמיהא לי כיון דאשה זו שריפא הרופא אותה לא נתחזקה עדיין בחולי א"כ מנא ידעינן שרופא זה מומחה דלמא בלא"ה נמי היה פוסק ומצאתי בח"ד שתמה ג"כ בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קע"ה שכתב קצת ליישב וע"ש עוד דהא דהוצרך הכא לומר שעשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזק ולא הוה בעי למימר אם עשה רפואה זו לעובדת כוכבים בתר ג"פ משום דאין ראיה מגופים שלהם לגופים שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו אינהו דאכלי שקצים כו' ע"ש עוד]. וכתב בשו"ת רדב"ז החדשות סי' ת"י דאם יש רגלים לדבר כגון זו שכל ימיה היתה משמשת בלא צער ועתה התשמיש קשה לה קרוב בעיני שסומכת על רופא מומחה שאמר שנתרפאת ותשמש פעם ד' ע"ש:

(?) אין מוציאין. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ג במעשה באשה שבשעת תשמיש הרגישה זיבת דבר לח וקפצה בבהלה מן המטה והיה שופע ממנה דם הרבה וכתב דאף דבש"ע כתב באם הפחידוה כו' דאין מוציאין אותה מבעלה דעת הראשונים לא נראה כן ועכ"פ אין להקל רק כהאי עובדא ממש אבל הבהלה אינה ביעותא וגם שפע דם אינו כמו חררה ע"ש:

(?) מיחש חיישינן חדא זימנא. עי' בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ז דאם היא זקנה עד שאינה חוששת אם קורין לה אימא בפניה יש מקום להקל בזה ע"ש [ועמ"ש שם וז"ל וכיון שפעם ראשון שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראיה ראשונה מן המנין עכ"ל ע"ש הוא תמוה כיון שנמצא על שלו מה בין סמוך למופלג עבה"ט לעיל סק"ב. ומצאתי בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שגם בעיניו יפלא וכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא היתה בדיקה בלא ה' הידיעה וקאי אבדיקה דלפני תשמיש וסמך עצמו על הראב"ד (הובא לעיל אחר סק"ב בד"ה משמשת ג"פ) ומ"מ נראה מצחות לשונו הואיל והיה הדבר פתאום שלא לחנם כ"כ אע"כ דוקא פ"א אינו מן המנין אבל פעם שנית שכבר אירע לה מקרה לא טוב ולא היה לה לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש ואם עברה ושמשה מ"מ מצטרף עכ"ל. ולע"ד קשה להעמיס זה בכוונת הנו"ב ז"ל שכל כך היה בידו לסמוך אדעת הראב"ד ושלא כדעת הפרישה וט"ז וש"ך סק"ב ולא השמיענו כזאת בפירוש רק ברמיזה. ויותר קרוב אצלי לומר שדעתו כדעת אא"ז בתשו' פמ"א שהובא לעיל סק"ג דדוקא בנמצא על עד שלו אבל אם נמצא בכותנתו כו'. והרי מבואר בלשון השאלה בנו"ב שם שבפ"א מצאה דם על הסדין ועל חלוק שלה ועל חלוק של בעלה. אך בפעם הב' ובפעם הג' הוזכר שם בשינוי לשון שמוצאה על עד שלה ושל בעלה ע"ש. וא"כ שפיר קאמר דאין ראיה ראשונה מן המנין כיון שלא היתה הבדיקה סמוך. אך ראיה ב' וג' שנמצא על עד שלו אין חילוק בין סמוך למופלג]:

(?) בליל של טבילתה. עבה"ט סוף ס"ק כ"ד בשם תשובת א"ש דיש ט"ס כאן וצ"ל בליל שני כו' דאל"כ בלא הוחזקה יכולה לשמש אפילו בליל טבילתה כו' כיוצא בזה הם דברי שאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ג ע"ש:

(?) צריכה לפרוש ליל של טבילתה. עת"ד שכתב דזה דוקא באם ראתה בליל טבילתה אחר תשמיש אפילו שלא בשעת תשמיש רק באותה עונה דוסת מורכב הוא לטבילה ולתשמיש אבל אם ראתה בליל טבילה בלא תשמיש כלל א"צ לפרוש ע"ש:

(?) ליל של טבילה ג'. עח"ד שכתב דהיינו דוקא כשעברה ושמשה בליל טבילה שניה דנעקר הוסת בהרכבה אבל כשלא שמשה בליל טבילה שנים אסורה דכל וסת אינו נעקר רק כעין שנקבע. וא"כ כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אסורה לעולם לשמש בליל טבילה אם לא שעברה ושמשה ולא ראתה חזרה להתירה ואם ראתה בליל שני של טבילה אחר תשמיש דעת הגהת מיי' שאסורה תמיד בליל שני דחיישינן שמא טבילה דאתמול גרם וכן דעת תשובת אמונת שמואל שהביא הבה"ט ס"ק כ"ד ודעת שאילת יעב"ץ וכמ"ש לעיל ועי' ח"ד שכ' דאף לדידהו אם ראתה בליל ג' וכ"ש ד' של טבילה א"צ לחוש אח"כ וכתב עוד דלא מועיל בדיקת שפופרת להתירה בליל טבילה ע"ש:

(?) פעם. עט"ז שכתב דאפי' היה מופלג מליל טבילה קבעה וסת לביאה ראשונה שאחר טבילה ואפילו עברה ושמשה קודם הטבילה ולא ראתה קבעה וסת ואסורה לשמש אחר טבילה וכתב הח"ד דלדעת הש"ך נראה דמותרת וכן עיקר ע"ש ועי' תשו' א"ש סי' א' שדעתו כהט"ז הביאו המ"י וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסת אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת כתם שמשה כמה לילות ולא ראתה וכתב ג"כ דהוי כרצופים ע"ש אכן גם הס"ט האריך לחלוק על הט"ז והא"ש והעלה דכל שהיה שום ביאת היתר ביניהם לא הוי כרצופים ע"ש ועיין עוד במ"י שכתב להקל באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש כל פעם בליל טבילתה דמותרת אח"כ בליל ב' של טבילתה ואילך וחלק על הא"ש הביאו הבה"ט ס"ק כ"ד שכתב שחלילה להקל בזה והוא ז"ל כתב להקל ועוד המציא דאם ראתה ג' פעמים רצופים ביום ידוע לחודש מ"ת דאינה אסורה רק לאותו יום הידוע ע"ש ועח"ד שהשיג עליו והעלה דאסורה ככל רואה דם מ"ת ואינה תולה בליל טבילתה או ביום החודש גם הס"ט האריך לחלוק על זה [גם בתשו' ח"ס סי' קפ"ג כתב דחלילה להקל בזה שכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא בכו"פ וס"ט אך צידד להקל בנידון שנשאל עליו באשה שאחר לידה ראשונה ראתה דם מחמת תשמיש על עד הקינוח כמה פעמים והיה כל פעם בליל טבילה אלא שטבלה במים קרים והאשה פחדה מאד מקרירות המים עד שבכל פעם אחזתה רתת וכאב המים שקורין (קרומע"ן) עד שבאחרונה חממו מי המקוה וע"מ ראתה. אם יש להתירה בליל שני אחר הטבילה וכתב אחרי דיש בזה כמה צדדים להקל חדא ששהתה עמו כמה שנים ולא ראתה מחמת תשמיש ואין זה תחלת תשמישה. ב' שיש לה וסת וזו ראתה שלא בשעת וסתה. ג' שהוא אחר לידה ראשונה וי"ל נתקלקלו צדדיה ע"י הלידה ולא מן המקור הוא. ד' (והיא העיקר) שהיתה רותחת ע"י ביעתותא דמים קרים והרגישה עי"ז כאב בבטנה וזה גורם לפריסת נדה כדאיתא בנדה דף ע"א. וא"כ אפי' אי טבילה דעלמא לא מצרפינן לרמ"ת לדעת רשב"א הנ"ל. מ"מ היכא דחזינן דרפיא ע"י ביעתותא כי הכא בודאי יש לתלות בהכי (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' קס"ג והובא לעיל סי' קפ"ה ס"ק י"ג דהפחד אין בטבעו להביא דם רק באותו רגע ממש ע"ש אין זה מוסיף היתר) ואע"ג דאח"כ חממו המים ואע"פ כן ראתה י"ל מכאן והלאה חושבנא ויכולה לשמש אפילו בליל טבילה שבמים חמים עוד ב' פעמים אלא שלא לסמוך ע"ז לחוד. ועכ"פ יש להתיר לשמש בליל ב' אחר טבילתה במים חמין דוקא שאז מצטרף כל הקולות האלו. וע"כ אומר אני שבאותה בעילה יפרוש באבר מת כי מה לנו להכניס בספק כרת על מגן ואם לא תראה אז תשמש כך לעולם בליל ב' אחר טבילתה בחמין דוקא. ואם תרצה לבדוק בשפופרת בכדי להיות ככל הנשים צריכה לבדוק דוקא אחר טבילתה במים קרים באותו לילה ולא תראה עליו כדי שיתעקר כמו שנתחזקה עכ"ד ע"ש]:

(?) כאלו ראתה ג"פ. עט"ז וש"ך ועי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"א. וכתב בספר עמודי כסף כ"י וז"ל ודע דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה שאסורה עד שתבדוק בשפופרת. [וזהו דלא כהח"ד שהבאתי לעיל ס"ק מ"ג] ובדיקה זו צריכה להיות דוקא אחר טבילתה דאל"ה אפי' לא נמצא כלל אינה טהורה לבעלה דתלינן כיון שלא טבלה מש"ה לא ראתה אלא דאם בדקה ונמצא מן הצדדים א"צ להיות דוקא אחר טבילה עכ"ד ועמ"ש לעיל ס"א בד"ה עד שתבדוק:

(?) להתירה לבעלה. ומ"מ נקיים ודאי צריכה ואינה תולה במכת לידה כ"כ הס"ט והח"ד ע"ש. עוד כתב הת"ד דאם בביאה ראשונה שאחר לידה לא ראתה רק אח"כ ראתה ג"פ לא תלינן שוב במכת הלידה דאילו היה מחמת לידה אף בפעם ראשונה היה לה לראות דם:

(?) רצופין. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא אחר ל"ג כו' ועיין כו"פ שחלק עליו ועיין בנו"ב תניינא תי"ד סי' צ"ה שהסכים להש"ך ועת"ד [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ג] מ"ש בזה ועי' עוד בנו"ב שם סי' צ"א באשה שראתה חמש פעמים אחר תשמיש אחר הלידה ושתי פעמים הראשונים היו תוך מלאת ועל פעם שלישי היא בספק אם היה תוך מלאת וב"פ האחרונים בודאי היה אחר מלאת וכתב כיון שעיקר איסור האשה שראתה מחמת תשמיש מטעם וסת נגעו בה וביארתי דוסת זה התלוי במעשה בוודאי הוא דרבנן (דאילו וסת שאינו תלוי במעשה ס"ל דהוא דאורייתא וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד ס"ב משמו) לכן כיון שיש ספק שמא בפעם ג' היה תוך מלאת וא"כ לא ראתה רק ב"פ אחר מלאת מחמת תשמיש לא נאסרת עדיין ומותרת לשמש עוד פעם שלישית אך לא בליל טבילה רק בליל שניה ע"ש:

(?) חוששת לאחרון. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דהא דאינה חוששת לט"ו בסיון. היינו כשעברה ושמשה בט"ו באייר ולא ראתה דנתעקר בהרכבה אבל כשלא שמשה כלל אסורה (וכמש"ל ס"ק מ"א בשמו לענין ליל טבילה) וא"כ כשאשה רואה פ"א מחמת תשמיש נאסרת לאותו יום של החודש של ראיה שניה ולהפלגה לעולם כל ימיה עד שעברה ושמשה ולא ראתה ע"ש:

(?) לשמש בין וסת לוסת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קע"ד אודות אשה אחת אשר ראתה כמה שנים מחמת תשמיש ממש ובהרגשת כאב ואמנם בליל טבילה אינה רואה רק איזה לילות אח"כ היא רואה מחמת תשמיש ולפי גודל הכאב בהכנסת השמש היא תולה בכחו כי רב והתחננה לו שיכניס בלט ונחת ואז אינה רואה ולפעמים אינו מעמיד על עצמו ואז היא רואה וכתב דפשוט דאין חילוק בין וסת ליום חודש ולהפלגה וכדומה או לומר שבכל יום ד' אחר טבילתה תראה מחמת תשמיש שמותרת עד אותו היום וכמו אשה שרגילה לראות ע"י קפיצה בהפלגה פלונית דאמרינן כך טבעה שאין הקפיצה פועלת להפיק דם עד כך וכך ימים ה"נ אין חימום התשמיש פועל עד יום ד' אחר טבילתה ואפשר בתחלה קומטו עצבים שבה וסובלים התשמיש ואחר איזה חימום תשמישים נתרפו העצבים ומיתרי המקור שלה ואינם סובלים התשמיש ועכ"פ אשה זו בליל טבילה לא תחוש כלל שהרי זו כמה שנים שמשה ולא ראתה בליל טבילה ואם קבעה ג"פ לראות ביום ג' או ד' אזי מותרת עד אותו יום ומאז אסורה עד שתראה מעצמה ותטבול ותחזור ותשמש יומים וכן לעולם ואם דרכה לאחר או להקדים הרי דינה מבואר בש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ג ובס"ט סי' קפ"ד סק"ד אמנם בהגיע התור ההיא פשוט שאסורה ולא ניתן לו תורתו בידו לומר שישמש בלט ונחת אך כל זה לפי ההנחה שזהו דם מקור וכיון שהיא מותרת לבעלה לפי הנ"ל אין להכניס עצמנו בשארי צדדים אבל טוב ליועצה שתשאול לבקיאות אולי ימצאו בצדדים מקום הרגש כאב ע"ש]:

(?) שיעקר ג"פ. עח"ד שכתב דאף אם רק פ"א עבר ולא ראתה תו לא חיישא דנתבטל הפלגתה כמ"ש הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ה רק דנ"מ לענין אם חזרה וראתה דחיישא שוב לח"ש אחר ראיה זו אבל כשנעקר ג"פ א"ח כלל והוא שנתעקר בהרכבה עכ"ד:

(?) אסור להשהותה. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שנסתפק אם אשה שא"י לטהר שוה לרואה מתמת תשמיש לענין זה שבעלה חייב להוציאה מחשש איסור שמא יבא עליה והוא כבר קיים פ"ו או דלמא רואה מחמת תשמיש שאני דהאיסור קיל ליה דבעידן שבא עליה היא טהורה ע"ש:

(?) להשהותה. עבה"ט ועי' באה"ע סי' א' סעיף ג' בהג"ה דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעניני הזווגים אף למי שלא קיים פ"ו עב"ש שם הטעם:

(?) לעולם מחזקינן. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד ע"ד בתולה שנשאה וראתה כמה פעמים דם מחמת תשמיש ויש לה צער וכאב ובתוכם היו שתי ביאות שלא ראתה בהם דם אך אחר ביאות הללו ראתה ג"פ והיא אומרת דמה שלא ראתה אז לפי שלא היה ביאה גמורה. דמותרת לבעלה אחר הטבילה דכאן לא נחשב פסקה מלראות כיון שבאותן ב' פעמים לא היה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז לחוד רק בצירוף קולות אחרות וגם בלילה הראשונה של הטבילה לא יזדקק לה בעלה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"א שהתרעם על רב אחד שרצה לומר אודות בתולת בוגרת שנשאת ולא פסקה לראות מביאה ראשונה ואילך ויש לה צער דמותרת לבעלה אפילו בלא טבילה דלא גזרו חכמים בדם בתולים שיטמא אלא במלתא דשכיח דהיינו היכא שהדמים מצויים כשיעור השנוי בר"פ תינוקת אבל אחר אותם זמנים דלא שכיח ברוב בתולות שימצא בהם עוד דם לא גזרו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכתב שלא לזוז מפסק הלכה שהיא טמאה עד שתמנה שבעה נקיים וגדולה מזו נראה דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול דאז ברור דלאו מן המקור הוא אלא מן הצדדים אפ"ה טמאה לבעלה דהא גזרו על דם בתולים שתהיה אסורה לבעלה אף שהוא מן הצדדים ומ"מ יש לצדד להקל בזה כיון דיש לספק שמא בא מן הצדדים משאר מכה ולא מדם בתולים והוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד ע"ש עוד:

(?) שתשמש פ"א. עח"ד שכתב דה"ה אם התשמיש הראשון היה בלא דם שוב אינה תולה וכן אם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה ע"ש:

(?) אין לה צער כלל. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' צ"ב שנשאל באשה שטענה על בעלה נשען על ביתו ולא יעמוד ונתגרשה ונשאת לאלמן וראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים בליל טבילה ולא היה לה צער כלל בשעת תשמיש והיא אומרת שהיתה בתולה אם נאמנת כדי לתלות בבתולים וגם אם תולין כיון שלא היה לה צער כלל והשיב דודאי נאמנת דהרי נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת או מכת בתולים ומכ"ש אם גם הבעל השני אומר שמצאה בתולה דהרי אין אנו יודעים שראתה מחמת תשמיש רק מפיהם והפה שאסר כו' אך כיון שלא היה לה צער קשה להתיר דאף שהב"ח מתיר כל האחרונים לא הסכימו עמו ומ"מ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי בזו שיש לתלות בבתולים יש לצרף דעתו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אך לא תשמש בליל טבילה רק בליל שניה ושוב כתב דאפילו אין לה וסת מ"מ כיון שג"פ שראתה היה בליל טבילתה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה בליל שניה ואם לא תראה אז תהיה מותרת לשמש גם בליל טבילה ובאם תראה גם בתשמיש הזה שהוא ליל שני לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער ואף דבשאר נשים שראו ג"פ מחמת תשמיש אין להקל אף אם היה כל הג"פ בליל טבילה (עמש"ל ס"ק מ"ב) מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים יש להתיר [ועי' בתשו' חתם סופר סימן קמ"ו אודות בתולה שאחר הנשואין לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפטרה בג"פ כרמ"ת. וכתב לא ידעתי מקום הספק לא מבעיא אם מרגשת פתיחת פה"מ שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש תה"ד ומובא בש"ע סי' ק"צ ובט"ז שם (עמ"ש שם סק"ז) ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ובפתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש תה"ד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור דז"א דכל עצמו של דין תליא בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש הט"ז והבו דלא לוסיף (אפשר דכוונתו אף אם מצאה על העד ג"כ מראה טהורה אין להקל אך אפילו אם אינה מרגשת פתיחת פה"מ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהיא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל אף דהרגשה זה אינו רק איסור דרבנן (כמו שביארו בתשובת אחרות הובא לעיל סי' קפ"ג סק"ח) וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מ"ת מ"מ אין להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתה משום הרגשת שמש והרי סמכינן אסברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה ע"כ משמים ירחמו עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מה שכתבתי לעיל סק"ב בשם תשו' שיבת ציון דלהכי אשה נאמנת לומר שראתה ג"פ מחמת תשמישולא אמרי' עיניה נתנה באחר היינו כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ הכא בנ"ד דלא עבידא לגלויי שהרי בלא אמירתה הוה תלינן בבתולים ורק משום אמירתה שמרגשת שהדם יוצא ממקורה דינינן לה כרואה מחמת תשמיש מהראוי לומר דאינה נאמנת אך לפי סברתי שם אתי שפיר]:

Siman 188


(?) מראה אדום. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ג שכתב דכתם שבלילה נדמה למראה טמא וביום שהוא יבש נראה שהוא מראה טהור יש להקל ולטהר ע"ש [ובספר לבושי שרד סי' ע"ח כתב עליו אבל אם אחר שראהו ביום ראהו עוד הפעם אחר שעה ורואה שנשתנה ממראיתו הראשונה יש לאסרו ע"ש וע"ל סק"ג] [ועי' בס"ט סי' ק"צ סוף ס"ק צ"ג שדעתו דדוקא אם בלילה מספקא ליה כו' אבל היכא דאיתחזקא לודאי טמא ע"י ראייתה בלילה אע"ג דחזרה וראתה ביום ויש לו מראה טהור אין להקל ע"ש]. ועי' בס"ט בשם מ"כ שדם הנוטה לצבע (ברוין) שהוא כעין קליפת ערמונים וכמו משקה (הקאו"י) שהוא טהור ואין צ"ל בכתם לפי שהוא אינו נוטה לאדמימות כו' ע"ש וגם אני מצאתי זאת כתוב והוא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ד ע"ש:

(?) וכן מראה ירוק. בשל"ה דף ק' ע"ב כתב וז"ל ורש"ל כתב בירוק צ"ע כי מהר"ם מינץ כתב בתשובה בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה ומכ"ש כמראה הזהב אא"כ יש ג"כ צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו נדות ואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלי הרגשה מצאה כתם בזה יש להקל ואם בקינוח ממנה בלי הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל. [ועי' בס"ט שכתב עליו והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין עכ"ל]. [ועי' בתשו' ח"ס סימן קמ"ט שנסתפק באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטיהר אי שרי לבעלה להחמיר ע"ע דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם (לעיל ס"ס קט"ז) או דילמא לאו כל כמיניה להפקיע שעבודו לאשתו. והאריך בזה ומסיק דודאי רשאי להחמיר ע"ע כיון שכן דרכן של פרושים ואף דבשעת נשואין לא היה עדיין מתנהג בפרישות מ"מ אמרינן רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה. הוא הדין כל מדרגות מעלות עבודת השם שמחה היא לאשתו ואף אם צווחת אמרינן השתא היא דאיתרעי ומעולם לא נשתעבד לה ע"ש ועיין מה שכתבתי בפ"ח לאה"ע סי' ע"ו ס"ה]:

(?) השעוה. עבה"ט מ"ש עוד המציא הב"ח כו'. ועי' במ"י ובס"ט שגם הם חלקו על הב"ח וגדולה מזו כתב בתשו' א"צ סי' מ"ו דאפילו אם ראה המורה כשהיה לח והיה לו מראה טהור ואח"כ כשנתייבש נמצא מראה טמא טהורה ואזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף הן לטמא או לטהר ע"ש ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד שחלק עליו בזה אך כתב הס"ט שאין ראייתו מוכרחת גם הח"ד הסכים עם הח"צ בזה ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סוס"י י"ב שכתב דמסתפי למעבד עובדא כדעת אביו ז"ל ודעתו להחמיר דכי איתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש יש להורות דטמאה ואע"ג דכבר הורה בה להיתרא ולזילותא לא חיישינן ומביא ראיה מלעיל סי' נ"ב סעיף ג' גבי הוריקו ע"י שלק דאמרי' איגלי בהתתייהו וכ"ש הכא דלא עביד ביה מעשה ע"ש. ומ"ש הבה"ט לא הבנתי כו' עיין בספר נחלת עזריאל בנדה דף ך' בד"ה רבי ראה שכתב דאינו השגה ע"ש. אך לע"ד בלא"ה אין מובנים לי דברי הט"ז בזה שהרי בסי' קפ"ו שם א"צ לראות בלילה כלל כמ"ש הרמ"א שם אלא דבדיקה היא שתדע למחר עבה"ט שם ס"ק ב' ומצאתי בח"ד שהרגיש בזה [וצ"ל דס"ל להט"ז דהרמ"א שם קאי רק אבדיקה שלאחר תשמיש וכמ"ש שם סק"ג בשם תשובה מאהבה שנסתפק בזה]:

(?) מיד. היינו בתוך שיעור וסת (המבואר לקמן סי' ק"ץ סנ"א) ח"ד [ועמש"ל סי' ק"צ סק"ה ודו"ק]:

(?) מראות הללו טהורה. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה תיכף בחלוקה ומצאה כתם גדול ממראה הטהור רק שבתוך הכתם היה כמו נקודה אדומה קטנה כמו טיפת חרדל והחלוק ההוא לא היה בדוק ויש לספק אם לתלות הרגשה במראה טמא כמו במראה טהור או לתלות המראה טמא בדם מאכולת כיון שהוא פחות מכגריס והרגשה במראה טהור לבד וכתב דטהורה דתלינן הרגשה במראה טהור והדם במאכולת ע"ש באורך ושם בסופו כתוב בשם הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל מטיקטין שפקפק בפסק זה ועמש"ל סי' ק"צ סק"ו:

(?) סומכין עליה. עבה"ט מ"ש וכן אשה כו' אין לה לסמוך על חברתה כו' ועי' בס"ט שכ' דאפילו על עצמה אינה יכולה לסמוך בזה כגון שיודעת שכזה טיהר לה החכם וצריכה להראות גם עתם לחכם. ועי' בתוה"ש שכ' דאפילו אם היא מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי החכם דאז ליכא למיחש שמא טעתה בדמיונות מ"מ אין סומכין עליה ע"ש ומ"ש הבה"ט יכול לראות דמי אשתו עי' בספר חכמת אדם כלל צ"ה שכתב דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אינו יכול להורות מאחר דאיתחזק איסורא ע"ש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קכ"א:

(?) מקור שלה. עיין מענין זה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה וח"ב סי' מ"ה ובתשו' צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת חינוך ב"י סי' ס"ז ובתשו' שב יעקב סי' ל"ז ובספר באר יעקב כמה תשובות בדבר ובתשובת ח"צ סי' מ"ו ובתשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ו' ובתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ג ובנו"ב קמא סי' נ"ח ובתניינא סי' פ"ט וסי' קי"ד ובתשו' ברית אברהם בקונטרט פתחי נדה ובתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד ובתשו' שמן רוקח חלק ב' סי' כ"א ובתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סי' כ"ב [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ה וקע"א וקע"ג ובתשו' משכנות יעקב סי' מ"ב] ומפני שדבר זה וכיוצא בו לא ניתן רשות לכל מורה לפסוק הדין בזה כ"א לגדולי הדור כמבואר בתשו' נודע ביהודה ס"ס פ"ח לכן לא הבאתי הכל באריכות:

(?) ראתה דם. עבה"ט בשם ט"ז ועח"ד שכתב דזה דוקא כשהחתיכה נפלה לבית החיצון בשעת וסתה אבל אם נפלה קודם ובשעת וסתה ראתה דם טמאה. ובש"ך ס"ק ח' החמיר בזה אף אם רואה דם בחתיכה שנעקר ממקורה בשעת וסתה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה לכ"ע ע"ש ועמ"י סק"ז ודו"ק:

(?) דם. כתב בתשובת בי"ע סי' קכ"ז דאשה שראתה קרטין ונאבדו בלא בדיקה אם נימוחו דמותר מטעם ס"ס ספק אם הוא אדום או לא ואם תמצא לומר שהוא אדום שמא לא היה נמוח ואע"ג שהאשה אומרת שראתה מקודם שהיה אדום מ"מ כיון שיש מראה אדום שהוא טהור אלא שאין אנו בקיאין חשיב ספיקא כו' ע"ש ועי' בס"ט שחלק על זה דלא חשיב ס"ס דהוי הכל משם אחד אם דם נדה היא או לא ע"ש עוד ועי' בתשו' בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ה' [ובתשו' ח"ס סי' קכ"ט וקע"ו]:

(?) טמאה. עי' בתשו' חינוך ב"י סי' ס"ח שכתב דוקא כשהיבחושין וכיוצא יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן מ"מ הם עיקר אבל כשהלובן עיקר ומעט נקודות או שירטוט של דם כו' ע"ש עוד. ולענ"ד דבריו צ"ע ושוב מצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ג שהשיג עליו והאריך לבאר דכל אותה התשובה כולה משגה הוא:

(?) מיהו נ"ל כו'. כתב בספר עמודי כסף כ"י שחיבר ש"ב הגאון בעל מאיר נתיב וז"ל ונראה דאף שראתה אח"כ דם עמו טהורה דע"י ג"פ הוחזקה דמכה בגופה ותלינן בה כמו במכה דעלמא בין וסת לוסת וז"ש בהג"ה ודוקא כו' כשראתה עמו דם גמור ובזה נסתלק קושית הש"ך (הובא בבה"ט סק"ו) וס"ק ט"ז ע"ש עכ"ד:

Siman 189


(?) לשעות ולא לימים. [עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ז ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג]:

(?) כוסת קבוע. היינו לענין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה מתעקר בפ"א כמו וסת שאינו קבוע. תורת השלמים וחכ"א:

(?) קבעה. עבה"ט דה"ה אם דילגה למפרע ועי' כו"פ שמפקפק בזה משום שזה מנגד להטבע ע"ש:

(?) ובימי השבוע. כתב הש"ך דהיינו שראתה ביום א' כו' ולכאורה קשה דהא בכה"ג איכא נמי הפלגה שוה לכ"ב יום וא"כ מאי איצטריך לאשמעינן ת"ל דאיכא וסת הפלגות שווים וי"ל דאי משום וסת הפלגה היה צריך ד' ראיות משא"כ אי נקבע לימי השבוע א"צ אלא ג' ראיות וכ"כ המנ"י ועס"ט שכתב עוד נ"מ טובא ועי' ח"ד שכתב דאם כבר נקבע וסת להפלגה דהיינו שראתה כבר ד' פעמים כך ואז נקבע וסת להפלגות שוות לכ"ב יום שוב אינה חוששת רק להפלגה ולא לימי השבוע ונ"מ אם הפסיקה או ריחקה ראיותיה ע"ש ובכו"פ הניח זה בצ"ע:

(?) בתמוז. עבה"ט ועח"ד דאפילו לא ראתה בי"ט אב מ"מ חוששת לך' אלול ע"ש:

(?) וחוששת. עבה"ט בשם ש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל כו' ועי' בספר תוה"ש שכתב דאין דבריו מוכרחים הילכך גם בדין זה יש להחמיר ולחוש לחומר שתי הדעות ע"ש:

(?) מן המנין. עבה"ט מ"ש מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כו' ועח"ד שכתב דה"ה להיפך שראתה ניסן סיון אב אלול תשרי חוששת לוסת השוה ואפילו אם היה מקודם ד' סירוגין ואח"כ חזרה וראתה ג"ח על הסדר נעקר וסת הסירוג ונקבע וסת הסידור. וכתב עוד דוסת הסירוג שנקבע כגון שראתה בניסן ובסיון ובאב ואח"כ לא ראתה ג"פ רצופים דהיינו אלול תשרי חשוון אפ"ה חוששת לכסלו ול"ד לוסת הפלגה בבה"ט לקמן ס"ק ל"ג כו' ואין וסת זה נעקר עד שלא תראה בג' סירוגין דהיינו ששה חדשים ע"ש:

(?) לר"ח אב. עח"ד שכתב דלא דק המחבר בלשונו דנקט הציור בחדשי חמה שהן תמיד שוה א' מלא וא' חסר וא"כ ההפלגה בימים ג"כ שוה ודאי חוששת לר"ח אב מפני הפלגה ודוקא אם לא היו הפלגות שוות כגון שב"ח הראשונים מלאים וב' השניים היו א' חסר וא' מלא מש"ס אינה חוששת ליום החודש אבל חוששת ליום שאחריו מפני שהוא שוה להפלגה ע"ש:

(?) קובעת לה וסת. עי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' פ"ג בשם גדול אחד שכתב דאף דבש"ע כתב דין זה בראתה ג' ר"ח ה"ה בוסת הפלגה דאינו וסת קבוע אף שהוא בג' הפלגות שווים אם אינם שווים בעונת יום או לילה וא"כ הא דאיתא בש"ס ופוסקים דאשה קובעת וסת הפלגת ימים שוים הוא ג"כ בהפלגת עונות שוים ומעתה יש בו דעת לשאול מה יהיה דין הוסת בתחלת וסת הפלגה קודם שקבעתו ג"פ דלענין וסת החודש מבואר בש"ע דחוששת לאחרונה אם היתה השניה בלילה חוששת שוב בלילה אמנם בוסת הפלגה ד"מ אם ראתה ביום א' ואח"כ לסוף ד' שבועות ראתה בליל א' נראה דא"צ לחוש לסוף ח' שבועות בליל א' אף דבהפלגת ימים הוא שוה אך בוסתות אין משגיחין רק בעונות וראיה שניה מופלגת מראיה ראשונה ששה וחמשים עונות וא"כ לסוף ח' שבועות צריכה לחוש ביום השבת והוא ז"ל חלק עליו ומחלק דבשלמא לענין ההפרשה שיפרוש באותה עונה לא דיינינן לה כוסת קבוע אלא אם היו בעונות חלוקים אין אחת מהם נחשבת קבוע אבל לענין חשבון ההפלגה חשבינן יום המופלג לפי מספרו בין אם היה הראיה שממנו מופלגת ביום ובין אם היה בלילה לא משגחינן בזה ואמרי' שזה דרכה כשמגיע יום המופלג מראיה ראשונה כך למספר הימים דרכה לראות וזה ודאי אם היתה דרכה לראות להפלגת איזה דבר אחר אין אנו משגיחין בדבר אחר הזה שממנו נמשכת ההפלגה אם היה ביום או בלילה כו' ע"ש ודבריו צריכין ביאור והנראה דכוונתו לחלק דדוקא בוסת החודש דלא חשבינן כמה רחוק מראיה הקודמת שהרי וסת החודש לאו מטעם הפלגה הוא רק דאותו יום בחודש הוא הגורם א"כ מה שיש לדון אם הלילה והיום נחשב כחדא הוא לענין ההפרשה בזה כיון שהיו בעונות חלוקים לא נחשב קבוע דא"א לומר שאותו יום בחודש הוא הגורם שהרי ראיה האחרת היתה בלילה אבל בוסת ההפלגה דחשבינן כמה היה רחוק מראיה הקודמת חשבינן לפי מספר הימים ואכתי דבריו צריכין תבלין:

(?) חוששת. עבה"ט בשם ט"ז דגם כאן חוששת גם ליום א' דר"ח. וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד דכאן שראתה בכ' בניסן ליכא חשש עו"ב שהוא מטעם הפלגה וכבר הפסיקה בראיית כ' ולא מיבעיא לדעת הב"ח המובא בבה"ט ס"ק שאח"ז דבכל וסת הפלגה כשהפסיקה בראיה הוי החשבון מהראיה הסמוכה ודאי דאף לענין עו"ב הדין כן אלא אפילו לדעת הט"ז דפליג שם מ"מ בעונה בינונית דהטעם הוא כמ"ש הר"ן משום דכי לעולם לא תראה ודאי דהחשבון מהראיה הסמוכה וצדקו דברי הב"ח ע"ש ובענין הפלוגתא שבין הט"ז והש"ך בעונה בינונית מאי היא דדעת הט"ז דעו"ב לאו היינו וסת החודש והיא יום ל' לראייתה ואם החודש חסר שניהם הם ליום אחד אבל אם החודש מלא חוששת גם ליום הקודם משום עו"ב. ודעת הש"ך דעו"ב לעולם הוא יום החודש ושיעור עו"ב היינו יום ל"א כסתם חודש דהוא מלא. הנה הח"צ בתשובה סי' קי"ד האריך להשיג על הש"ך והסכים עם הט"ז וכן הסכים הכרתי ופלתי ע"ש ועי' ח"ד שהסכים ג"כ עמהם בהא דעו"ב לאו היינו וסת החודש אמנם לא כדבריהם דהוא יום ל' רק בזה עיקר כהש"ך דהוא יום ל"א וא"כ הוא להיפך דאם החודש מלא שניהם ליום אחד הם ואם הקודש חסר חוששת גם ליום שאחריו משום עו"ב ע"ש. ודע דאף לדעת הש"ך ע"כ צ"ל דחילוק יש בין עו"ב לוסת החודש דאילו בוסת החודש כל זמן שלא נקבע ועבר זמנו ולא בדקה מותרת בלא בדיקה כדמשמע בסעיף ד' ובעו"ב אסורה עד שתבדוק כמבואר שם ומשכחת לה וסת החודש בלא עו"ב כגון אם ראתה בינתיים או שיש לה וסת אחר קבוע ואח"כ שינתה ליום אחר וכ"כ האחרונים:

(?) חוששת. עבה"ט ועי' מ"י שהסכים עם הט"ז אך הכרתי ופלתי והס"ט העלו כדעת הש"ך ועח"ד שכתב דאם היו שתי הפלגות הראשונות בלי הפסקה בנתיים ובאמצע הפלגה שלישית הפסיקה כגון שראתה בר"ח ניסן ובכ' בו ובט' באייר ובכ' בו ובכ"ט בו כ"ע מודו דקבעה לה וסת מכ' לכ' (אך בש"ך סק"מ לא משמע הכי עמש"ל ס"ק י"ב בזה) ואם הפסיקה באמצע הפלגה ראונה כגון שראתה בר"ח ניסן בי' בו ובכ' בו ובט' באייר ובכ"ע בו כ"ע מודו דלא קבעה לה וסת רק כשהפסיקה בהפלגה האמצעית פליגי ע"ש ] ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ו]:

(?) שתקבע וסת א'. כתב הת"ד דוקא בחשש דוסת החודש וחשש דוסת הפלגה אז כשנקבע א' שוב אינה חוששת לשני כיון דא"א שיתקיימו שניהם אבל כששניהן הם חששות דוסת החודש כגון שראתה ג' פעמים בר"ת ובפעם הג' ראתה ג"כ בכ"ה חוששת גם לכ"ה אף שכבר נקבע הוסת של ר"ח כיון דאפשר שיתקיימו שניהם דהא אשה קובעת וסת בתוך וסת כבסעיף ל"ב וכן הדין בוסת הדילוג ווסת השוה ע"ש:

(?) חזר וסת של כ'. עי' ש"ך ס"ק מ' ומשמע מדבריו דאם ראתה ב' פעמים ביום ל' ושינתה לכ' בטלה הפלגת ל' ומשמע דאפילו ראתה עוד אחר עשרה ימים אחר ראיית כ' בטלה הפלגת ל' כיון שבהפלגה השלישית היה הפסקה וכבר השיגו עליו הס"ט והח"ד ע"ש:

(?) הוסת הראשון חוזר. ונראה דמיירי שראתה בשיעור הפלגת וסת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה. ח"ד:

(?) ביום הוסת הראשון. הכא דמיירי בוסת הפלגה ע"כ מיירי שראתה שתי ראיות שיהיה מינכר הפלגתה לכ' יום ועי' ח"ד שכתב דחוששת להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וגם לעונה בינונית ע"ש:

(?) שיעברו עליה ג' ר"ח. עי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד ס"ס פ"ו שנשאל אם עברו עליה שני ר"ח ולא ראתה ושוב נתעברה ועברו ימי העיבור והנקה ושוב הגיע ר"ח ולא ראתה אם מצטרפת עקירה זו עם שני העקירות ראשונות להיות נחשב עקירה ג"פ והשיב דלדעת המחבר לקמן סעיף ל"ד וכן לדעת הרמב"ן המובא בש"ך שם פשוט כיון שצריכה לחוש גם לענין עקירה מחשב עקירה ומצטרף עם ב' הראשונות אבל לדעת יש מגדולי המורים שהביא הטור שם לא משכחת דין זה כלל ולכן בנ"ד אם אחר ההנקה עדיין לא ראתה כלל או ראתה פ"א שלא בשעת וסתה ושוב הגיעה שעת וסתה ולא ראתה א"צ לחוש לוסת הראשון ממ"נ דלדעת המחבר וכן לדעת הרמב"ן נחשב ג' עקירות ולדעת יש מגדולי המורים בלא"ה א"צ לחוש כ"ז שלא ראתה באותו וסת ואם אח"כ שוב תראה באותו וסת לכ"ע בפ"א חוזר לקביעותה כיון שעדיין לא קבעה וסת אחר ע"ש:

(?) חזר הוסת למקומו. עח"ד דאפילו יש לה ב' וסתות קבועים באופן המבואר בסי' ל"ב והפסיקה וסת א' ג' עונות וחזרה וראתה ביום הוסת ג"פ חזר הוסת למקומו ע"ש:

(?) לימים. עי' כו"פ שנסתפק אם דוקא בצירוף ימים הוא דנקבע או דנקבע ג"כ בצירוף וסת הגוף כגון אשה שקפצה והתחילה לפהק ולעטוש וראתה דם וכן ג"פ אבל כמה פעמים קפצה לבד או פיהקה לבד ולא ראתה דאפשר דמצטרפים ג"כ ויש לה וסת אם תקפוץ ותפהק והגמרא דנקט צירוף ימים חדא מינייהו נקט והניח בצ"ע ע"ש:

(?) ומ"מ חוששת לו. עי' ח"ד בסעיף ג' וכאן שכתב דאם יש לה שעה קבועה אחר הקפיצה כגון שבשעה ג' אחר הקפיצה היא רואה אינה חוששת רק לאותה שעה דאתיא קביעותא דשעה ועקרה לה לוסת שאינו קבוע וכן אם הקפיצות היו בשעות מכוונים כגון בשעה ו' מהיום א"צ לחוש רק לשעה ההיא דהיינו אם קפצה בשעה ההיא אבל לא מקודם או לאחריו וכ"כ הכו"פ ע"ש. ועבה"ט מ"ש כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום כו' עד ואע"ג דגבי פיהוק כו'. ובש"ך כתב עוד וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החודש ע"י קפיצה דהא וסת החודש הוא כוסת הפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אח"כ לאותו וסת א"צ לחוש דזה שראתה מתחלה היה ע"י קפיצה. ועח"ד שכתב דמיירי ביש לה וסת קבוע או שראתה בינתיים דאז ליכא חשש ליום החודש מטעם עו"ב רק מטעם גרמת יום החודש ובזה כתב שפיר דא"צ לחוש לוסת החודש בלא קפיצה אבל במקום דהחשש הוא מטעם עו"ב כגון שאין לה וסת וגם לא ראתה בינתיים ודאי דצריכה לחוש ע"ש:

(?) נקבע אחד בשבת. עי' ח"ד שכתב דאם כל הג' פעמים ראתה ביום הקפיצה רק בפעם ד' ראתה ביום שלאחר הקפיצה תליא בפלוגתא שהביא הט"ז ס"ק ל"ו דלדעת המחבר אמרינן ג"כ איגלי מילתא דיומא קא גרים ולדעת הרב שם לא קבעה רק להרכבה. ועבה"ט בשם ש"ך שהביא דעת הפוסקים דתולין בקפיצה דאתמול ועח"ד שכתב דמ"מ אם היו כל הג' פעמים בהפלגות שוות ובכל הג' פעמים קפצה ביום שקודם הראיה קבעה וסת לימים לחודייהו ולא תלינן בקפיצה דאתמול דדוקא אם ראתה ב"פ ביום הקפיצה תלינן ראיה ג' בקפיצה דאתמול משא"כ בשכל הג"פ לא ראתה ביום הקפיצה תלינן בימים לחודייהו. ומ"ש הח"ד עוד בזה אין להעתיקו כי נלמד ממש"ל ס"ק י"ח. ועי' בנו"ב תניינא ס"ס צ"ג דדוקא בקפיצה של אתמול תולין אבל אם קפצה באמצע הזמן קודם ההפלגה כמה ימים ולא ראתה ושוב ראתה ביום הפלגה לכ"ע אמרינן איגלי מלתא למפרע דיומא גריס ע"ש:

(?) קפצה ביום ידוע. כתוב בח"ד דאם קבעה וסת להפלגה ולקפיצות אפילו אם הפסיקה בראיה בינתיים לא נתבטלה ההפלגה דכאן אמרי' דדוקא ההפלגה מהראיה שביום הקפיצה גורם הראיה שאחריה וכן הדין בפיהוק והפלגה ע"ש:

(?) וחוששת לכל פעם שתקפוץ. עד שתקפוץ ג"פ באותן זמנים ותמצא טהורה כו' ש"ך ונראה דאם אח"כ חזרה וקפצה בר"ח וראתה דחזר הוסת למקומו כמו בסעיף ט"ו גבי הפסיקה ג' עונות וחזרה וראתה. ח"ד:

(?) ע"י מקרים. בגמרא חשיב נמי שופעת דם טמא מתוך דם טהור והא דהשמיטו הפוסקים לפי דהאידנא כל דם בטמא מחזקינן ליה ועי' בתשו' פ"י חי"ד כתב דה"ה בראתה תחלה כעין מוגלא ואחר זה דם דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור ולדינא דבריו נכונים. ס"ט:

(?) לשניהם ביחד. ואז אינה חוששת לא לוסת היום גרידא ולא לוסת הגוף גרידא אפילו כדין וסת שאינו קבוע ש"ך ועח"ד (בספר ח"ד נרשם זאת על דברי המחבר אלא לשניהם ביחד והוא ט"ס וצריך לציין ע"ד ההג"ה ודו"ק) שהשיב עליו דודאי חוששת לכתחלה לוסת היום גרידא כמו לוסת שאינו קבוע רק כוסת קבוע אינה חוששת דהיינו לענין אם עבר היום ולא בא המיחוש ולא בדקה דמותרת אבל באותו היום אסורה כמבואר בסעיף כ"ה דאסורה כמו וסת ימים גרידא והרמ"א לא פליג רק בבא המיחוש ולא בא העת כמו שציין הט"ז עצמו בס"ק ל"ו ע"ש:

(?) אתמול. עבה"ט ועי' בתשו' חוט השני סי' י"ד וסי' ט"ז מ"ש בזה:

(?) דברים חמים. כתב הח"ד ומ"מ אם אכלה שאר דברים חמים ג"פ ולא ראתה לא נעקר וסתה מאכילת שום ובצלים ופלפלין אבל אם אכלה שום ג"פ ולא ראתה נעקר הוסת מכל הדברים כיון דנעקר מין אחד מהמינים שנתחזקה על ידן נתבטלה כל החזקה ונעקר הכל ע"ש:

(?) או זמן לבדו. עי' בס"ט שכתב הא דאמרינן בזמן לבד אינו נעקר היינו לענין זה דאם הגיע ג"פ היום ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ צריכה לחוש אח"כ אם הגיע היום ופיהקה אבל מ"מ לענין זה נעקר דא"צ לפרוש כל אותו היום כל זמן שלא פיהקה מחשש דשמא תפהק דהא עברו ג' ר"ח ולא פיהקה וכו' ע"ש וכ"כ הח"ד ע"ש:

(?) וכן בחמישית ובששית. עי' בתשו' נו"ב חיו"ד ס"ס ס"א שנסתפק אם הכוונה דוקא וכן בחמישית ובששית דאז הוקבע גם החדש ג"פ אבל תיכף ברביעית שראתה בכ' א"צ לחוש לכ' כלל כיון שיש לה וסת קבוע של ר"ח א"צ לחוש לשאינו קבוע כלל וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה דאם תקבע וסת אחד אינה חוששת לשני או דילמא דדוקא אם בשעה שאירע הוסת שאינו קבוע שינתה ולא ראתה בהקבוע ואף שאכתי לא נעקר בחד זימנא מ"מ כיון שעכ"פ לא ראתה בו צריכה לחוש לזה שבא מחדש אף שאינו קבוע בזה הוא דאיכא למימר אם אח"כ חזר הקבוע למקומו שוב א"צ לחוש לאין קבוע אף שעדיין לא נעקר לפי שבתחלה לא בא אלא בעת שלא בא הקבוע בזמנו וא"כ עתה שחזר הקבוע איכא למימר ששוב לא יבא זה החדש אבל אם בא החדש בעת שלא נעקר הקבוע כמו הכא שראתה ג"פ בר"ח וגם בך' לחודש י"ל דלא יועיל מה שראתה שוב בר"ח הקבוע לה שהרי גם מתחלה לא פסק וסת הר"ח ממנה ואפ"ה ראתה בך' לחודש וא"כ הכא צריכה תיכף לחוש אלא דהש"ע מיירי שקובעת דהיינו שיהיו שניהם קבועים ממש להכי נקט וכן בחמישית ובששית והניח בספק ע"ש ועמש"ל ס"ק י"א בשם ח"ד ועמש"ל סי' קפ"ז סק"א:

(?) אינה קובעת. [עש"ך ס"ק ע"ג ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ד מ"ש בזה]:

(?) מת הולד. עי' כו"פ שכתב אפילו הפילה נפל כ"ז שיש לה דין לידה לענין דם לידה ודם טוהר יש לה דין מניקה דאין אבריה חוזרין עד לאחר כ"ד חודש ע"ש וכן הסכים הס"ט. והח"ד כתב דאפילו הפילה רוח יש לה ג"כ דין מניקה ע"ש. וכ' עוד בס"ט דהא דאמרי' דאינן קובעין וסת היינו דוקא להחמיר לא אמרי' דהא צריך תלת זימני למיעקר אבל להקל אמרינן דקבעה וסת וא"צ לחוש אלא כפי מה שקבעה אם בהפלגה חוששת להפלגה ואם לימי החודש חוששת לימי החודש ולא אמרי' דניזיל בתר ראיה בתרייתא ותיחוש מספק לימי החודש ולהפלגה כיון שלא קבעה הא לא אמרינן ע"ש:

(?) ומ"מ חוששת. עיין בס"ט שכ' מ"מ א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה דהא אשה שיש לה וסת אם שינתה ראייתה פעם אחת א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה לפמש"ל דלא אמרו דצריכה לחוש לעו"ב אלא באשה שאין לה וסת כלל אבל לא באשה שיש לה וסת אלא דצריכה לחוש פ"א מאותה ראיה אם להפלגה או לימי החודש (ועמש"ל סעיף י"ג) וא"כ כ"ש במעוברת ומניקה דעדיפי מאשה שיש לה וסת ע"ש:

(?) לוסתן הראשון. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"ו שכתב דדוקא לוסת הקבוע חוזרת לחוש אבל לוסת שאינו קבוע כיון שנתעברה ופסקה דמים שוב אינה צריכה לחוש לו כלל אחר ההנקה ע"ש:

Siman 190


(?) שתדגיש. עמ"ש לעיל ר"ס קפ"ג דג' מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא ע"ש ועי' בס"ט שהביא דברי מורו בתשובת שב יעקב שכתב באשה שראתה טיפות דמים ע"י ליחה לבנה מרובה דזה מקרי שלא ע"י הרגשה דתלינן הרגשה ברובא בליחה לבנה וכ"כ בתשובת בית יעקב והוא ז"ל השיג ע"ז ע"ש:

(?) בבגדיה. עמ"ש לעיל סי' קפ"ז סק"ג בשם תשובת אא"ז פנים מאירות דדוקא בבגד האשה גזרו על הכתמים אבל אם נמצא כתם בבגד האיש ואפילו על חלוקו לאחר התשמיש אין לו דין כתם (וכבוד ידידי הרב הגאון מוה' יחיאל העליר זצ"ל אב"ד דק"ק וואלקאווישק הראני שנעלם מהגאון בעל פנים מאירות ז"ל בזה תוספתא ערוכה בנדה פ"י נמצאת על חלוק בנה השוכב בצדה ה"ז טמאה ולא על בנה בלבד אמרו אלא על כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ע"כ ולכאורה הוא פליאה נשגבה על אא"ז ז"ל) אם לא שקנח עצמו בו דאז האשה טמאה ע"ש:

(?) הרגישה. עי' בתשובת שב יעקב סי' מ"ה באשה שהיה מתעטשת בחוזק וכח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה כי היתה בעת הזאת בעזרת נשים בבהכ"נ ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד הלילה בשכבה ראתה למטה בכתונת כתם קטן פחות מכשיעור גריס ושאלה אם יש לחוש אפילו פחות מכשיעור הואיל שהרגישה בבוקר שניתז ממנה אפשר שזה הדם ניתז ממנה והשיב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש כלל אף דמבואר בסי' קפ"ח וק"צ אם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה שאני התם דמיירי שבדקה מיד ולא מצאה כלום ועל כרחך צ"ל דלא לחנם נפתח מקורה והואיל דלא מצאה כלום ע"כ שיצא ממנה דבר מה ונאבד הואיל שהרגשה דאורייתא חיישינן שמא יצא טפת דם משא"כ באשה זו דלא בדקה מבקר עד ערב וזה שכיח הרבה בין הנשים שע"י עטוש בכח נתזין ממנה מ"ר ואי הוי בדקה מיד היתה רואה לחלוחית של מ"ר ואחזוקי איסורא לא מחזקינן עכ"ד ע"ש ועי' בספר תפארת צבי שחיבר תלמידו על הלכות נדה בסי' קפ"ג סק"א שכתב דדוקא בכה"ג שיצא ממנה כמה טיפין לדעתה והואיל דלא מצאה אלא חד כתם קטן מוכח שמי רגלים היה דאי היה דם היה נמצא הרבה אבל אם הרגישה כאילו יצא ממנה מעט ואינה יודעת מה הוא אם דם או מי רגלים ואח"כ מצאה כתם אפילו פחות מכגריס תלינן כתם זו בהרגשה וטמאה ע"ש אכן דעת הס"ט לא נראה כן אלא דאפילו בכה"ג תלינן להקל דדוקא בפתיחת המקור החמיר בתה"ד כו' משא"כ בהרגשה שניתז ממנה דבר מה תולין במצוי במ"ר ע"ש והביאו ג"כ החכ"א כלל קי"ג דין ג' וכתב עוד דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבנה ומוחזקת בזה אפילו הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת ורגילה בכך תלינן במצוי ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו']:

(?) שנפתח מקורה. וכתב בחכמת אדם שם דין א' אבל בהרגשה שנזדעזעו אבריה אם בדקה ולא מצאה כלום טהורה שתלינן זו בשאר מקרים ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו' בשם תשו' חתם סופר]:

(?) ובדקה אח"כ. עח"ד שכתב דאפילו בדקה עצמה בתוך שיעור וסת ולא מצאה כלום טמאה ע"ש אכן דעת הכו"פ בס"ק ג' אינו כן אלא דדוקא אם לא בדקה תיכף כשיעור וסת אמרי' חזקה דראתה משא"כ אם בדקה בתוך שיעור וסת ע"ש וכ"נ דעת הס"ט כמו שאכתוב בס"ק שאח"ז ועמש"ל ס"ק ז' בשם נודע ביהודה. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ח שמסופק בדין זה]:

(?) ולא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראות כשרות כגון ליחה לבנה או ירוקה או כמראה גע"ל טהורה ותולה הרגשתה בזו כמבואר לעיל ר"ס קפ"ח. ועמ"ש שם בשם תשו' ג"ש באם בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהור ובתוכו מראה טמא פחות מגריס דטהורה ע"ש אכן דעת הח"ד בס"ס זה בדין זה דטמאה וכתב הטעם משום דרוב פתיחות המקור למראות טמאות הן תדע דהא טמאה בלא מצאה כלום ולא תלינן במראות טהורות ולכן נראה ג"כ דאפילו ראתה מראות טהורות על עד שהוא בודאי מלוכלך בדם טמאה כשהרגישה וכן אפילו נאבד מקצת העד טמאה ואינה טהורה כשהרגישה רק כשיודעת בבירור שלא ראתה על העד רק מראות טהורות ע"ש [וכן הוא דעת תשו' חתם סופר סי' ק"נ אך כתב דדוקא בהרגשת פתיחת פה"מ או זעזוע הגוף או עקיצה כמו עקיצת מ"ר שהם הרגשות גמורות מה"ת. בזה יש להחמיר אפילו בדקה בכתונת מכ"ש בעד שאינו בדוק דעדיף מכתונת והטעם דמיד שהרגישה אבדה לה חזקת טהרה שלה עד שתבדוק ואם בדקה ונאבד העד בטמאה מחזקינן לה אבל בהרגשה דזיבת דבר לח אפילו יהיבנא ליה להגאון נו"ב ז"ל (בסי' נ"ה ועמש"ל סי' קס"ג סק"א) שהוא הרגשה דאורייתא מ"מ היינו שאם ראתה דם ע"י הרגשה כזו חייבים עליה כרת אבל שיהיה הרגשה כזו מוציאה מחזקת טהרה שלה עד שנאמר שאם נאבד העד או שאינו בדוק תהיה בספק טומאה זה לא אמרינן וא"א לאמרו כלל ולכן אשה שהרגישה זיבת דבר לח ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש בכתונת המלוכלך בכמה טיפי דמים אם מצאה עליו ליחה לבנה ובתוכה טיפה או טיפות דמים פחות מכגריס ועוד טהורה אפילו אם לא מצאה עליו כלל מראות טהורות רק אלו הטיפי דמים אינה טמאה יותר רק כשאר בדיקות עד שאינו בדוק דאינו מטמא אלא בשיעור כתם. רק בענין אחד חמור מכתם דעלמא דאין לטהר אלא בשיעור מאכולת קטן שבזמנינו או פשפש אם מצויים שם. (ועמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ו בד"ה כגריס) וע"ש בסי' קס"ד דשם מבואר כל הדברים האמורים כאן יותר באריכות ותוספות ראיות ושם בסי' קס"ח כתב דצריך קצת מיתון בדין זה (ר"ל כשהרגישה שנפתח מקורה ומצאה מראה טהורה לבד) מהו מראה הטהורה כי לעולם תוציא לפנינו הבדיקה מלוכלכות בשלוי"ם מלחלוחי הגוף ונפל פיסא בבירא וע"ש בסי' ק"פ ג"כ שאלה כזו באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בכתונת שלה או בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהורה וגם טיפי דם פחות מכגריס ועוד. ושם מחלק בין כתונת לעד שאינו בדוק דבעד שאינו בדוק המלוכלך בכמה לכלוכים הוה כלא בדקה כלל ותלינן שדם יצא מהמקור והאי מראה טהורה לאו מגופה אלא מעלמא ואפילו אין על העד שום דם רק מראה טהור צ"ע להקל אך בכתונת דמראות כשרות אין מצויים בו לומר דהוא מעלמא טוב יותר לתלות מגופה שבא ע"י הרגשה זו ע"כ המקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש] ועי' בס"ט שנסתפק באם מצאה מראה טהורה דתולה הרגשה בזה עד כמה זמן יכולה לתלות בהא כו' ע"ש. ומזה מוכח דס"ל להס"ט ג"כ כדעת הכו"פ הנ"ל בס"ק הקודם ולא כהח"ד דאל"כ אמאי לא מוקי לה כשבדקה בתוך שיעור וסת וכמ"ש הח"ד בסי' קפ"ח שם א"ו בכה"ג אף אם לא מצאה כלום טהורה:

(?) שהיא טמאה. עי' בתוה"ש שכתב דבהני נשים שהם בחזקת מסולקות דמים כגון מעוברת ומניקה אפילו נפתח מקורה טהורה אם לא מצאה כלום ע"ש וכן הסכים הס"ט לדינא וכתב הטעם דתלינן דמה שנפתח מקורה היה להוציא ליחה לבנה או ירוקה שגם אלו באים מן המקור דכיון דהן בחזקת מסולקות דמים יותר מסתבר לתלות בהם שכן דרך אפילו במעוברת ומניקה ממה שנאמר שיצא דם ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ב' [ובתשובת חתם סופר סי' קס"ח נראה דעתו להחמיר בזה אך לא ראה בזה דברי הס"ט דג"כ נחית לסברתו ואעפ"כ מקיל מטעם הנ"ל]. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"ב ס"ה נשאל שם אם לסמוך על תוה"ש בזה מאחר שבסוף ס' בל"י השיג עליו. והאריך להקשות על עיקר דין של התה"ד ולכן העלה דלא מיבעיא במסולקת דמים דלא חיישינן לה אלא אפילו במוחזקת דמים המקיל נשכר ואין כאן חשש ועי' בתשובות רדב"ז החדשות סי' קמ"ט שחולק ג"כ על דין זה של התה"ד ע"ש אכן הס"ט כתב לתרץ קושייתו והביא ראיות לדעת התה"ד ע"ש) . ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' י"ג שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומצאה טיפת דם כחרדל טמאה אף אם ניקל באם לא מצאה כלום מ"מ הכא שמצאה טיפת דם גרע טפי ולא תלינן לקולא ע"ש. ונראה דאם מצאה ג"כ מראות טהורות דיכולה לתלות הרגשתה בזו והדם במאכולת טהורה לדעת המקיל באם לא מצאה כלום דאף הח"ד לעיל סק"ו לא כתב בדין זה דטמאה אלא דוקא לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום וכמ"ש שם תדע כו' וצל"ע לדעת הפמ"א דזה גרע טפי מאם לא מצאה כלום. אולי אף במעוברת ומניקה טמאה בכה"ג לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קי"ט שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד בתוך שיעור וסת והניחה העד עד הבוקר ובבוקר לא מצאה כלום יש לטהרה ותלינן שהיה מראה טהור ונתייבש על העד ואינו ניכר דזה קרוב יותר מלומר שהיה אדום ונמוק קודם שבדקה כרגע דזה אינו שכיח (ומבואר שם דאם לא הניחה עד הבוקר אלא ראתה מיד ולא מצאה כלום טמאה אף שבדקה בתוך שיעור וסת והיינו כדעת הח"ד הנ"ל בס"ק ה') ואמנם אם לא בדקה רק אחר שיעור וסת חיישינן שמא נמוק או נאבד ואפילו אם בדקה בתוך שיעור וסת דוקא אם למחר לא מצאה כלום אבל אם מצאה דם כל שהוא אפילו פחות מגריס אף שהעד אינו בדוק טמאה. וע"ש בהג"ה מבן המחבר שכתב דמ"ש בשו"ע אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם היינו שהרגישה שנפתח מקורה וגם הרגישה זיבת דבר לח ותרתי דוקא בעינן ובזה מסולק מה שמתמיהים על דין זה ע"ש שהאריך בזה. ועי' בתשובות הקודמות שם באשה שנדמה לה בשעת שינה כאילו היא מרגשת שנפתח מקורה ומתוך כך הקיצה ותיכף בדקה עצמה ולא מצאה מאומה והיא מסופקת אם זה היה רק חלום או באמת נפתח מקורה והאריך שם לסתור דברי התה"ד (שהוא מקור דין זה שכתב השו"ע אם הרגישה כו') והחליט שגם התה"ד לא קאמר הרגשה דאורייתא שהוא ודאי אלא כוונתו ספק דאורייתא והוא לחומרא ומעתה היכא שהאשה מסופקת על ההרגשה עצמה הוי ס"ס אמנם כ"ז אם היא עומדת בימי טהרתה אבל בימי ספירה אי מהני ס"ס מבואר בחיבורי נו"ב עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג וכ"ז:

(?) מי"ב. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בש"ך דמשמע מדבריו דאפילו אתי ודאי מגופה כל שהוא שלא בהרגשה טהורה מאחר דאינו רק מדרבנן ולא גזרו בקטנה ע"ש וכן דעת הל"ח והמנ"י בסק"ג. אכן הח"ד חולק ע"ז וס"ל דאין מטהרין כתמים רק במקום דאיכא למימר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה אבל אי ודאי אתי מגופה אפילו לא הרגישה טמאה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בזה:

(?) ושיעור הגריס. עי' בספר יראים סי' קצ"ב שכתב דאנן לא בקיאין בשיעור הגריס הילכך צריך ליזהר בכתמים לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת רבה ובענין שהוא רואה שאינו ראוי לתלות ע"ש ותימא על הפוסקים שלא הביאו כלל דבריו ומצאתי בתשובת בשמים ראש סי' קל"ה שכתב וע"ד הכתם פחות מכגריס הרב ר"א ממיץ כתב שא"א בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מלתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמו נ"ל דלא איתפריש עביו של הדם המונח על הסדין ואם יש בו ממשות דם אתה משערו כן ואם אין כאן רק צביעת הסדין אתה משער כן בכגריס ובדם גדול כגריס אתה יכול לצבוע כל החלוק ומ"מ ראיתי רבותי כולם משערי' ואינם חשים בדבר ועי' בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה באורך. ועי' בס"ט סוף ס"ק ס"א שגם הוא ז"ל חקר בזה אם הדם נצרר במקום אחד איך משערין אם כמו שהוא עתה שהוא פחות מכגריס או צריכין להחמיר לשער כמו שהיה מתפשט כצבע בעלמא והיה יותר מכגריס וטמאה וכ' דנ"ל דאין אנו צריכים לשער רק כמות שבא לפנינו וה"ה איפכא היכא שבא לפנינו כתם וראינו שגוף הכתם פחות מכגריס רק סביבו הוא התפשטות לכלוכו של גוף הכתם שנצטבע מגוף הכתם אפ"ה טמאה וכך הוא מדות חכמים בלא פלוג מיהו י"ל דהכל לפי ראות עיני המורה אם הדם צבור במקום אחד הרבה דיינינן ליה כאילו נתפשט ע"ש:

(?) הגריס. עי' בתשובת ח"צ סי' ס"ז שכתב הוא המין שקורין (באנין) ומהם שני עינין האחד נקרא (טערקישי באהנען) והם אותם שאין מגדלין תולעים במחובר ועוד מין ב' נקרא (גרוישע באהנען) ובהם הרחש מצוי וזה המין גריס שלו דהיינו מחציתו לאחר שחלק לשנים כמו שהוא דרך גידולו שני חלקים וכל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחבירו דומה למרובע ובו יש לשער להלכה למעשה עכ"ד ע"ש ובכו"פ כתב עליו אם קבלה נקבל. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ט שהביא סמך גדול לדעת אביו ז"ל ע"ש ועי' בתשובת מאיר נתיבים סי' ט' שכתב דמ"ש הח"צ דומה למרובע סימנא קא יהיב ולאו קפידא הוא וטעם הכרעתו לשער באותן גרוישי באהנען לאו משום דס"ל דחז"ל נתכוונו לזה הגריס רק הוא כמ"ש בש"ע ואם נזדמן גריס יותר גדול משערים בו. ולכן כתב דעתה שנמצאים עוד פולין יותר גדולים מאלה והם מן המין הראשון שזכר הח"צ דהיינו שאין התולעים מצויים בהם ואינם מרובעים כלל והם הנקראים פאסולי יש לשער בהם ע"ש באריכות. ועי' בחכמת אדם שם דין ו' שכתב הנהוג בינינו שהוא בערך כמו דיטקע פריישעס החדשה. ועי' עוד בס"ט מזה [שהביא דבס' כו"פ השיב על שיעורו של בעל מעיל צדקה דהוא שיעור גדול ועי' בתשובת ח"ס סי' ק"נ וקפ"ב שכתב דשיעור כתם הנכון כפי שהעלה בתשובת מ"צ דשם מציינין השיעור בצמצום ובדקדוק גדול וכמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחריו ומצאתי שיעורו נאמן וכבר סלקתי מעליו כל תלונות הכרתי ופלתי ואף דהוא שיעור גדול הרבה ולא נמצא כן דם מאכולת בזמנינו נ"ל הטעם משום דתחלת גזירת כתם היה משום חומרא דטהרות ולא פלוג רבנן וטמאו אותה גם לבעלה שלא תהיה חוכא האשה טמאה נדה לטהרות וטהורה לבעלה וכיון שנאסר במנין אע"פ שבטל טעם טהרות מ"מ הגזירה לא בטלה ועדיין אסורה לבעלה וכיון שכל עצמה לא נאסרה לבעלה אלא מתקנת חכמים הראשונים אין לנו לטמא אותה אלא בשיעור כתם שבזמניהם שהיה מאכולת גדולה מצויה אע"פ שבזמנינו אין נמצא וכתב עוד אך כ"ז בכתם הנמצא כו' (ועי' לקמן סי' ל"ו בד"ה כגריס) ע"ש]:

(?) בגופו של אדם. עי' בתשובת מאיר נתיבים ח"א סי' ט' שכתב דהכוונה לשער בשערות שבגוף ולא בשערות שבראש ואף שבד"מ כתב כמו שהן קבועות בראש. העיקר כדבריו כאן בהגה"ה וכתב שהוא רגיל לשער אם אין לו גריס של פול בשערות הקבועים בפרק היד הוא הזרוע שבין כף היד ובין הפרק שם ישוער היטב ששה שערות על ששה הן ואוירן ועוד מסביב סביב שיעור חצי אוירן ע"ש:

(?) דם כנה הוא. עי' בתשובת מעיל צדקה סוף סי' כ' שכתב וכן שמעתי מן החברים דהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שקטן מגריס מטעם הזה עצמו שא"א לתלות במאכולת שהוא אדום ואילו כן לא ימלט שיזכרהו הפוסקים עכ"ל ועי' בס"ט שתמה עליו דנעלם ממנו דברי הראב"ד בס' בעה"נ שכתב כן בהדיא דאינה תולה במאכולת אלא כתם אדום. וכתב ומ"מ במקומות שמצוין פרעושים שלכלוך שלהם שחור ואין לך סדין וסדין שלא נמצא בו טיפות שחורות מאלו בודאי יש לתלות בהם והכל כפי ראות עיני המורה ע"ש:

(?) שלא אמרו. עי' בתשובת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ג באיזה דעה יש לפסוק ושם בסופו כתב בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל דיש להחמיר כהרמב"ם ע"ש ועי' בס"ט שכתב עליו דהסומך להקל כדעה ראשונה כפי דעת הב"ח לא הפסיד וכן דעת בעל מנ"י ע"ש:

(?) על בשרה בלבד. עי' בס"ט שכתב דוקא על בשרה לבד אבל אם נמצא גם על בגדיה אז לכ"ע תולה במאכולת אם אינה כגריס וכ"כ בב"י ואפילו הכתם שבבגדיה שלא כנגד הכתם שעל בשרה שכן דרך החלוק להתהפך הנה והנה וכ"מ בספר תפל"מ ע"ש ועי' בח"ד שהוא ז"ל לא כתב כן אלא דגם על בשרה ועל חלוקה טמאה בכ"ש להרמב"ם ע"ש:

(?) עד כתורמוס. עי' בס"ט שכתב דצ"ע לדידן דקיי"ל לקולא לקמן סעיף כ"ו בהא דנתעסקה בכגריס דתולה בנמצה עליה כשני גריסין וא"כ בהרגה פשפש דהוי כמו כנתעסקה בכתמים אם יש לתלות בזה אם היה כתורמס ועוד ולומר דאותו עוד הוא ממאכולת:

(?) טיפין הרבה. עי' בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ט"ו לענין כתם הנמצא על בית יד של נשים על מקום הקמטים אי הוי כטיפין טיפין או נאמר שמצרף וכתב דאם אינו תפור פשוט דאינו מצטרף כי כל קמט עומד לעצמו ואפי' אם תפורים צ"ע דעכ"פ יש אויר ביניהם ע"ש:

(?) שאינו מקבל טומאה. עי' בס"ט סוף ס"ק צ"ג שכתב דיצא לו דין חדש בהא דקי"ל בנמצא כתם ע"ד שאינו מקבל טומאה לא' גזרו וטהורה מ"מ אם אותו דבר שנמצא עליו מונח ע"ג דבר המקבל טומאה כיון דנטמא משום משא לכך גם האשה טמאה כו' ע"ש ועי' במ"י שרוצה להחמיר בנמצא על בנין מחובר כיון שהוא מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס' והרא"ש ע"ש ובכו"פ חולק ע"ז וכן הסכים הס"ט ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ט דמה שמקבל טומאה מדרבנן מקבל כתמים ע"ש:

(?) לא גזרו עליו. עי' בתשובת נו"ב חיו"ד סי' נ"ב טעם לזה ועי' ח"ד שהשיג עליו (ועי' מזה בתשו' חתם סופר סי' קפ"ב) ועי' בנודע ביהודה תניינא סי' ק"ה שכתב דנייר שלנו מקבל כתמים דלא גרע מלבדים דמקבל טומאה ע"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט שגדול אחד הקשה על דברי הנודע ביהודה הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בהדיא פרק ב' מהל' כלים דהנייר אינו מקבל טומאה והיינו טעמא דלא דמי ללבדים דבנייר פנים חדשות בא לכאן והשיב לו דיש חילוק בין נייר שלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה והביא ע"ז ראיה גדולה אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים ועדיין עושים כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם לקבל הדין זה אינו מקבל טומאה ומזה מיירי הרמב"ם והשיג על אותו הגדול במ"ש דלא דמו ללבדים כיון דפ"ח בא לכאן. דז"א שהרי אין אנו דנין שיקבל טומאה מפני שהיה ארוג בתחלה אלא ממה שנעשה עתה מעשה לבדים ע"ש. ועי' בס"ט שכתב אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקינוח אלא שעברה עליו או ישבה עליו כתב בתוי"ט פ"ב דכלים דאין טומאה שייך בנייר הגם דאיהו מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהיה מעשבים מה שאין כן בנייר דידן שהוא נעשה מבגדי פשתן מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ נטחן ופנים חדשות בא לכאן עכ"ל וכ"כ בחכמת אדם כלל קי"ג דין ח' ואילו ראו דברי הנו"ב ודברי בנו הגאון נר"ו בתשובה הנ"ל לא כתבו כן [עתה נדפס שו"ת ח"ס חלק ששי ושם בסי' פ"א כתב דאפילו נייר דידן אינו מקבל טומאה ולא כתמים דכיון שנכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרות פרחה דין צמר ופשתים מנייהו ועוד נ"ל דלא מקרי צו"פ אלא העומדים לבגד ואריג וחבלים ולבדים וכדומה אבל הני ניירות שמיוחדים לצרכים אחרים א"כ אפילו צו"פ בעינא נימא מעשה עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א כו' ומסיים ע"כ בכתמים הנמצאים הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אע"פ שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ע"ש] ועי' בס"ט לקמן סעיף ט"ו סס"ק ל"ו שכ' דצ"ע היכא דשמשה מטתה ואח"כ מצאה כתם ע"ד ראינו מקבל טומאה או על בגד צבוע דבעלמא קי"ל דטהורה אע"ג דודאי מגופה כיון דשלא בהרגשה חזיא אבל כאן דספק דאורייתא הוא די"ל הרגישה וסברה הרגשת שמש הוא טמאה ע"ש. ואם מצאה כתם זה סמוך להטלת מי רגלים יש ג"כ ספק זה עמש"ל ר"ס קפ"ג (ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ' בד"ה עכ"פ שהביא ראיה דגם בכה"ג טהורה ע"ש) ועי' עוד בס"ט לענין אם גם בשוטה תלינן בנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע ע"ש:

(?) בהכ"ס שאינו מקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ט באשה שישבה בבהכ"ס הקבוע בקרקע והדף שיושבים עליו נעשה מן דף שהיו עורכין עליו והיה עליו תורת כלי בתלוש אח"כ קבעוהו שם וישבה עליו האשה ומצאה כתם וכתב שהיא טהורה דכיון שקבעוהו אינו מקבל טומאה ואף אם לא חיברו בקרקע משפתח בו נקב גדול כזה אפילו הוא עדיין רחב מכל צד ויכול לערוך עליו מ"מ כבר נטהר וע"ש בסוף התשובה ארבע חלוקים בתורת קבלת טומאה בכלים המחוברים לקרקע ע"ש:

(?) בגד צבוע. ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ב בדין כתם שנמצא על בגד מנומר גוונים הרבה לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור לבן אחד אלא שהיה מחובר ועבר ע"ג חלק הצבוע צבע תכלת ויוצא על גב הלבן שבצדו באופן שבין שני חלקים שע"ג פספס שני הלבנים היה בין שניהם כשיעור ונסתפק השואל אם מצטרפין לטמא הואיל והפסיק ביניהם הצבע וגם אם כל הצבעים מצילין על הכתמים והעלה דגם כל הצבעים מצילין. ואין הכתם שעל הצבע מצטרף. אבל שני הלבנים מצטרפים כיון שהכל הוא כתם אחד ומתחבר ע"י הכתם שעל הצבע דעושה חבור לצרף שני הלבנים אהדדי שאם יש בין שניהם כגריס טמאה ובאם לאו טהורה אע"ג שעם חלק הצבע הוא כגריס דחלק הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור ע"ש והעתיקו ג"כ הס"ט ס"ק כ"א ובחכמת אדם שם דין יו"ד (ובבה"ט של הרב מהרי"ט ס"ק ת' לא העתיק יפה) אכן הח"ד כתב דגם מקום הצבוע מצטרף לכשיעור ע"ש ועי' בזה בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' כ"ד דעתו ג"כ להחמיר דמצטרף ע"ש גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סו"ס קס"ג מחמיר בזה וכמ"ש בס"ק שאחר זה:

(?) טהורה. עי' בדגמ"ר שתמה על שלא הביאו שום חולק בזה ובהג"מ פ"ט מהא"ב כתב בשם רבינו שמחה וראב"ן שלא אמרו בגמרא דבר זה אלא לטהר הבגד אבל האשה טמאה וכיון שגם הרמב"ן מחמיר כמבואר בב"י קשה להקל נגד שלשה חמורי עולם עכ"ד ע"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג שהאריך בזה והעלה אחרי שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם עונים כאחד שאין חוששין משום כתם בהם ודאי אין להחמיר אכן אם הכתם חציו על הלבן וחציו על הצבוע יש להחמיר אחרי שאין המטהרים מטהרים באופן זה גם הביא ראיה ממשנה ד' פ' י"א דנגעים ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"א שהאריך גם כן בזה להבין סברת רבינו שמחה הנ"ל דהלא בכל דוכתא מצינן דמקילין לבעלה טפי מטהרות וגם להבין מדוע שינה הרמ"א ז"ל לשון הרמב"ם וכתב לפיכך תלבש האשה כו' ולא כתב תיקונו. והעלה לדינא דקיי"ל כרמ"א דאשה הלובשת בגדי צבעונים מצלת על כתמים שלא לחוש לדברי רבינו שמחה נהי דתקוני לא מתקנינן כהרמב"ם מ"מ אין מוחין בידם ג"כ אך זה דוקא בבגד שעל החלוק אבל בגד הסמוך לבשר כחלוק וכתונת לא שמענו ע"ש]:

(?) תלבש האשה בגדי צבעונין. בספר עמודי כסף כ"י כתב בזה נראה דווקא תלבש תמיד אבל כדי להציל בימי נדתה ובימי ליבונה לא. ויש לומר דבג"י ראשונים אין תולין עש"ך סי' קנ"ו ס"ק י"ג עכ"ל [ועמש"ל סי' קצ"ו ס"י בד"ה אין תולין] ועיין בתשובת אדני פז סי' ך':

(?) ושמא נגעו. וכ' הס"ט דדוקא מן הסתם חיישינן שמא נגעה בידה במקום דאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אמרה ברי לי שלא נגעתי באותן המקומות שאפשר ליפול שם דם מן המקור נאמנת ולא אמרינן דהוי מלתא דלא רמיא. גם נראה דאף לדברי המחמירים כהרמב"ם (לעיל ס"ו) דכתם שעל בשרה א"צ שיעור מ"מ בנמצא על ידיה יש לסמוך על הפוסקים דאף על בשרה צריך שיעור דהא בלא"ה דעת הרשב"א בשם רבו דדוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ ואף דאנן מחמירין כדעת המ"מ כו' ע"ש והביאו גם כן החכמת אדם שם דין י"ב וכתב עוד דנראה לו דאם מצאה על גב ידה למעלה מן קשרי האצבעות במקום שיש עוד צד להקל יש לצדד לומר דדוקא עד קשרי אצבעות טמא אבל שאר גב היד כיון דאפילו ע"י שחיה הרבה א"א לה ליגע בא"מ אינו מטמא כלל בכתמים ומכ"ש כשלא בדקה סמוך לזה או אפילו בדקה אלא שנטלה ידיה כו' ע"ש:

(?) וגם על חלוקה. עי' בס"ט סוף ס"ק ל"ה שכתב דאפילו אם החלוק היה אינו בדוק לא אמרי' שהכתם היה על החלוק מקודם וזה שעל בשרה הוא מגופה אלא תלינן שגם על החלוק בא לה עתה ממה שנתעסקה בכתמים ומזה בא גם על גופה ע"ש. ועמש"ל ס"ק י"ד בשמו דאפילו שהכתם שעל חלוקה אינו נגד זה שעל בשרה מ"מ טהורה לפי שדרך החלוק להתהפך:

(?) מכה בגופה. עבה"ט מ"ש וכן אם נמצא על ידיה כו' והוא לשון הט"ז. ומשמע דדוקא בנמצא על ידיה אבל בנמצא על שאר גופה לא תלינן אע"ג שנמצא נמי על ידיה ועי' בס"ט שהביא בשם הפרישה שדעתו דאף אם נמצא גם על גופה תולה הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמן הידים נתלכלכו וכתב דאע"ג דקיי"ל דלא מחזקינן לא טומאה ולא טהרה ממל"מ דוקא בענין שלא ידעה אם נגעה או אפילו נגעה ולא ידעה אם נתלכלך ידיה מדם שבמכה דהוי ס"ס להחמיר שמא לא נגעה במכה ואם ת"ל נגעה שמא לא נתלכלכו ידיה ואת"ל שנתלכלך שמא לא הכניסה ידה לירכה וכיוצא בו אבל אם נגעה בודאי במכה או בשאר דברים ויודעת שנתלכלך ידיה מאותן הדברים וגם נמצא עכשיו דם על ידיה וגם על גופה ודאי תלינן כיון דידיה ודאי נתלכלכו וידים עסקניות הם שמא הכניסה ידיה לשאר מקומות שבגוף וטהורה ויש לסמוך על הפרישה בזה עכ"ד והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ו וכתב דנראה לו שאם המכה ודאי מוציאה דם וידעה שנגעה בודאי במכה וכן אם נתעסקה בידיה בבשר ודגים שהיו מלוכלכים בודאי בדם אע"פ שלא ידעה בודאי שהיה ידיה מלוכלכות בדם מ"מ טהורה שדבר ידוע שהנוגע בדם ודאי נדבק בידים ע"ש:

(?) על חלוקה. עי' בסדרי טהרה ס"ק מ"ה שכ' דהא דאיתא בש"ס לבשה שלשה חלוקים זה על זה אם אינה יכולה לתלות אינה תולה אפי' בעליון דוקא ג' חלוקים שהם כתונות התחתונות ובהני איכא למימר שנתקפלו התחתונות אבל במלבושים גמורים ובפרט מלבושים שלנו נראה דאינה חוששת בעליון דליכא למימר במלבושים כאלו שנתקפלו ושוב הביא בשם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ג שכתב כן אלא שמחלק בענין אחר דשאני בגדים שלהם שהיו כולם פתוחים מבית הצואר עד למטה אבל במלבושי נשים שלנו שכולם אפודים והיא לובשת ממתניה ולמטה א"א בשום ענין שיבא בגד העליון נגד התורפה ולא מטמאינן אם נמצא בבגד העליון וכן בכרים שנותנים במטה שלנו העשויה כתיבה מוקף בנסרים והכרים עשויים כמדת המטה א"א שיתהפך התחתון לעליון ואם נמצא הכתם על הכר השני יש לטהר ומעולם לא שמענו שטימאו משום כתם בבגד עליון עכ"ד:

(?) מהחגור ולמעלה טהורה. עי' בחכמת אדם שם דין י"ז שכתב בשם הס"ט ס"ק ל"א דאפי' מגיע לשם כששוחה הרבה טהורה מסתם כשלא ידעה ששחתה הרבה ע"ש. ובאמת כן הוא בס"ט שם. אמנם לא עיין בס"ט ס"ק ל"ה דשם הקשה ע"ז ממ"ש בש"ע שם סעיף י"ג אפילו אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה כו' ולכן כתב דצ"ל דמתניתין והפוסקים מיירי כשהיא חוגרת בחגורה דאז אפילו ע"י שחיה מרובה א"א להגיע מה שהוא למעלה מן החגור נגד התורפה לפי שהחגור מפסיק למה שלמעלה מן החגור אבל כשאינה חוגרת חגורה י"ל באמת חיישינן אף אם נמצא למעלה ממקום החגורה והניח בצ"ע. דברים אלו נאמרו ונשנו שם סעיף מ"ח ס"ק פ"ח ע"ש:

(?) ואם אינה יכולה. כתב בחכמת אדם שם דין י"ט נ"ל לפי מה שנוהגין נשים שלנו לקשור הבית יד אם נמצא למעלה כתם טהורה ומ"מ נ"ל שתשער האשה בעצמה שתשחה הרבה עד שתגע לפי הטבעת שכן דרכם לפעמים למשמש שם לקנח ועד המקום שמגיע מבית ידה לשם חוששין ולא יותר ע"ש:

(?) שאני אומר. כתב הס"ט דצ"ע אם למעלה מהחגור מצאה הכתם על חלוקה ולמטה מן החגור מצאה על בשרה אם זה הוא כמו בנמצא על בשרה וחלוקה שתולה אם עברה או לא כיון דלא ראתה הכל במקום אחד וגם בלא עברה אם תולה התחתון שעל בשרה בעליון שעל חלוקה דכיון שנמצא למעלה מהחגור על חלוקה ודאי עברה ולאו אדעתה או לא ע"ש:

(?) כמו שהעליון. כתב הס"ט דוקא אדום באדום תולה למטה בלמעלה אבל שחור באדום לא ע"ש:

(?) שיכולה. כתב בספר חמודי דניאל ע"י אשה שיוצא דם מחוטמה לפעמים ורוצה לתלות בזה נראה אם דרכה בכך דבהכאה מועטת נוטף דם מחוטמה יכולה לתלות. וכתב עוד אם אפשר לה לתלות בצואת תרנגולים לכאורה נראה דתלינן שלפעמים הם אדומים ועי' בס"ט ס"ק נ"ב שכתב דהאידנא שכיחי נשים טובא ששואפים אבק הטאב"ק בחוטמיהן וכשנופלת הליחה מחוטמיהן ע"ג בגד פשתן נעשה כתם אדום דיש לתלות בו. ועוד בא לידו שכמה פעמים מלפפים התינוקות בבגד אדום וע"י שהתינוק מטיל מים מפליט הצבע אדומה מהבגד ונצטבע חלוקה והסדין שלה דודאי יש לתלות בו ולכן אם לפעמים היא לובשת בתי שוקיים מבגד אדום וכשהיא מזיעה נתלכלך חלוקה מהצבע שהבגד מפליט יש ג"כ לתלות בו והכל לפי ראות עין המורה עכ"ד וכתב עוד בספר חמ"ד שם מ"ש בש"ע כיצד שחטה כו' נראה דלא בעינן שיכול הדם או הכתם לבוא לשם אלא שידיה שנתלכלכו תלינן שבא על הבגד מידיה שידים עסקניות הם לכן נשי הקצבים יכולים לתלות כל כתמיהם בדם שנתלכלכה בידיהם ע"כ. ועמש"ל ס"ק כ"ה מענין זה:

(?) כך תולה בבנה ובבעלה. עי' בס"ט שכתב בשם הפרישה דאפילו נמצא על בשרה לבד תולה בבנה ובבעלה אבל בסיפא כשלא נמצא בהם דם אלא שהיו עסוקים בדבר שדרכו לינתז ודאי דאין תולין אלא כשנמצא גם על חלוקה אבל בנמצא על בשרה לבד לא דלא עדיף מעברה בשוק של טבחים ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ז. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ו שרב אחד פקפק על לשון הש"ע דמשמע שיש לבנה ובעלה כל דין מכה שבגופה שאפילו היתה רק יכולה להתגלע נמי תולה בהם והוקשה לו דמנ"ל להרב"י זה דבמתני' פרק הרואה כתם משמע דבה דוקא תלינן אפילו חיתה ויכולה להתגלע אבל בבנה ובבעלה די לתלות במכה שמוציאה דם וגם מלשון הרמב"ם משמע כן והוא ז"ל השיב הגם דלכאורה משמע ג"כ הכי בספר בעה"נ להראב"ד ומהלכות הרמב"ן ז"ל אעפ"כ דברי הש"ע צודקים לדינא כי כן מבואר בדברי רוב הפוסקים הרשב"א וסמ"ג וס' התרומות והמרדכי וסמ"ק ורבינו ירוחם וגם מדברי הש"ס יש הכרח לזה וקרוב לפרש דברי הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן הסתומים שיסכימו עם דברי רוב הפוסקים המפורשים להקל בכתמים דרבנן ע"ש]:

(?) שרגיל לצאת. עי' בתשובת נודע ביהודה תניינא סי' פ"ז שכתב דאם לא היה דרכו להוציא דם כי אם בשעת הטלת מי רגלים לא מהני לטהר האשה ולתלות בבעלה ודוקא אם רגיל שיוצא ממנו דם אף שלא בשעת מ"ר ע"ש:

(?) ובשעת תשמיש. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן למ"ד דה"ה אם אחר ב' או ג' ימים בעת שרגילה לפלוט מצאה דם ג"כ תולה בו:

(?) בעד הבדוק. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל ז"ל שנסתפק אם בדקה קצת מן העד וקצת העד לא בדקה ובדקה א"ע ממקום הבדוק וכעת נסתפקה שמא נתז מעל ידה ממקום שאינו בידוק ומצאה פחות מכגריס מה דינה ודעתו נוטה להקל אך אם לא בדקה היטב רק דרך העברה בזה מותרת בודאי עמש"ל ר"ס קפ"ג:

(?) אפילו טיפה. [עי' בתשובת נו"ב תניינא סי' ק"א ובתשובת חמדת שלמה סי' כ"ד מ"ש בזה]:

(?) ולמחר נמצא עליו. עי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז דלמחר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא קתני וה"ה אם מצאה מיד סמוך לבדיקה ע"ש:

(?) טהורה. עי' בדגמ"ר שכתב דבג' ימים ראשונים של שבעה נקיים טמאה דהא דכתם פחות מכגריס טהור אף בג"י ראשונים (עי' לקמן סי' קצ"ו סעיף י' בהגה"ה) הוא משום דאל"כ אין שום אשה יכולה להטהר אבל כאן שהוא בעד שבודקת ואפשר לה להזהר אין להתיר בג"י ראשונים ע"ש ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ט שאין דעתו כן אלא דאפילו בעד שבודקת טהורה פחות מכגריס אף בג"י ראשונים ע"ש אכן בס"ט ס"ק ס"א כתב דכל ראיותיו יש לדחות ודעתו להחמיר ע"ש:

(?) לתלות בו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז באשה שרגילה כו' עד דתולה בה בשעת וסתה ועי' בח"ד שחולק עליו שיש לתלות אפילו בשעת וסתה ע"ש ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז שרב אחד רצה לפסוק דדוקא כשהיתה בימי טהרתה שאז יש לה חזקת טהרה תולה בזה משא"כ בימי ליבונה שהיא בחזקת טמאה אינה תולה והוא ז"ל האריך לחלוק והביא ראיות דגם בימי ליבונה תולה ע"ש [וכבר כתבתי מזה לעיל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג] ונ"ל פשוט דבג"י ראשונים אינה תולה בזה לפי דעת הש"ך בסי' קצ"ו מובא בבה"ט שם ס"ק ט' דאפילו במכה ידוע שמוציאה דם אינה תולה מכ"ש כאן (ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א מזה]:

(?) אם יש כגריס ועוד. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ק"נ דבזמנינו יש להחמיר בו מכתם דעלמא דבכתם הנמצא שיעורו בכגריס ועוד שהוא שיעור דם מאכולת גדולה שלא נמצא כן בזמנינו וכמו שמצוין בספר מעיל צדקה (עמש"ל סק"י) אבל בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש ע"י הרגשת זיבת דבר לח נהי דדין כתם יש לו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ואין לטהר אלא בשיעור קטן כדם מאכולת שנמצא בזמנינו או פשפש אם מצוים שם ע"ש]:

(?) טהורה אפילו כו'. עי' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ה שכתב דר"ל דוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה חוששין וכמו במכה שבגופה ע"ש:

(?) שלא ראתה מעולם. עי' בדגמ"ר שתמה ע"ז דדוקא בנערה בעינן שלא ראתה מעולם אבל בקטנה לא איכפת לן אם ראתה בבית אביה ע"ש:

(?) לסופרת שבעה שלא טבלה. עי' מל"מ פ"ט מהא"ב דין כ"ט שכתב דנראה מדברי כל הפוסקים דדוקא זבה תוך ימי זיבה ונדה תוך ימי נדותה הוא דתולין בהן אבל אם עברו ימי זיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה מאחר שטומאתה הראשונה כבר פקעה אלא דגזה"כ הוא דבעינן טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו משום הכי שתיהן מקולקלות ע"ש עוד והביאו בס"ט ס"ק ע"ח. ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ג באשה נשואה טהורה ששכבה במטה עם פנויה גדולה שכבר ראתה כמה פעמים. ונמצא כתם בסדין המטה וכתב דנ"ל להקל ולתלות בפנויה לא מיבעיא לדעת הלבוש שכתב בפשיטות דאף בשלמו ימי ספירתה כ"ז שלא טבלה תולה בה היינו ממש נ"ד אף לדעת המל"מ דאחר שבעה אף שלא טבלה פנים חדשות באו לכאן ואינה תולה בה מ"מ בנ"ד אף דהך פנויה אפשר שלא ראתה זה כמה שבועות מ"מ לא הוי כמו זבה אחר ששלמו ימי ספירתה מאחר דקיי"ל דבעי ספורים או בתחלה או בסוף אבל בלא ספירה כלל אף אי קמי שמיא גליא דלא ראתה כל ז' מ"מ לא מהני בלא ספירה א"כ ממילא בפנויות שלנו דאין דעתן לטבול ואין סופרות לכוונת שבעה נקיים מקרי זבה שלא ספרה ותולין בה ע"ש [ועי' בס"ט ובח"ד מענין זה]:

(?) תולה שמימי נדותה היא. עי' ש"ך ס"ק נ"א ועי' בתשובת ב"א חי"ד סי' מ"ה מ"ש בזה:

Siman 191


(?) דם עם מ"ר. עי' בתשובת ושב הכהן סי' ל"ב שהאריך הרבה בענין זה:

(?) בכל ענין טמאה. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' י"ב שכתב דאשה זקנה שחדל לה אורח כנשים יש לטהר דמה הנמצא בעת עשיית צרכיה בעומדת בכל ענין ופשיטא ביושבת אפילו בנמצא באמצע הספל דאף לדעת המחמירין לא טימאו אלא משום כתם וכאן הקילו יותר וא"כ ק"ו אם בכתם שהחמירו טיהרו בזקנה ק"ו בנדון זה דקיל טפי ובפרט שראוי לסמוך על הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן והמחבר דמסתבר טעמייהו ע"ש. ולע"ד צ"ע מ"ש דכתם טהרו בזקנה ובאמת לא נזכר זה בשום דוכתא רק בסי' ק"צ ס"ב איתא לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ע"ש ואדרבה ממ"ש הרמ"א שם סעיף מ"ד דזקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה נראה להיפך וכן מבואר להדיא בסעיף נ"ב ושם וצ"ע [כעת מצאתי בס"ט סי' ק"צ באמצע ס"ק צ"ה שתמה עליו בזה]:

(?) אחר הטלת מ"ר. עי' בתשובת צ"צ סי' צ"ד שכתב דאין להתיר במוצאה דם אחר הטלת מ"ר אא"כ מוצאה ג"כ תוך מ"ר בתוך הספל וכואבת כשהיא מטלת מים אז יש להתיר אפילו במוצאת דם גם אחר הטלת מ"ר על העד שבודקת משום דתלינן דאותו דם הוא מתמצית הדם שמצאה תוך מ"ר דהוא ודאי לאו מן המקור אי נמי כשלא מצאה דם תוך מ"ר אלא שכואב לה הרבה בשעת הטלת מ"ר ממש והיא בודקת קודם הטלת מ"ר ונמצאת נקיה ואח"כ מכנסת מוך נקי מבפנים ומשתנת אבל אם אינה מרגשת כאב בשעת הטלתה ממש אין להתירה אע"פ שמרגשת כאב קודם לכן ואח"כ עכ"ד ועי' בס"ט שחולק עליו ופסק דאפי' לא מצאה כלל תוך מ"ר וגם לא היה לה כאב בשעת הטלת מ"ר רק אחר הטלת מ"ר מיד היה לה כאב ואז מצאה דם טהורה ע"י בדיקה שכתב רמ"א וכן מוכח מדברי תשובת ח"צ סי' ע"ג ע"ש ושוב הביא בשם שבו"י ח"ב סי' ע"ו שכתב להחמיר לכתחלה ולהיות מתון בדין זה:

(?) להצריכה בדיקה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד מסי' מ"ג עד סי' מ"ו ובסי' מ"ח באשה שמוצאת בבדיקתה כתמים למטה במקום אחד והשיב להכניס מוך נקי במקור ואחר כך תבדוק למטה בא"מ ואם עדיין תמצא דם תוציא המוך וכשיהיה נקי אז יש הוכחה שהדם מן הצדדים ע"ש שהאריך לבאר אופני בדיקה זו איך יהא וכתב דאף שהש"ך כתב בסימן קצ"א דמהרי"ל ספוקי מספקא ליה אי האי בדיקה מעלייתא היא דברי הש"ך תמוהים דודאי בדיקה מעלייתא היא אלא שמהרי"ל מטהר אותה אחר בדיקה לעולם לכן התנה שיהיה לה וסת וכן הא דכתב הרמ"א דבעינן שתרגיש כאב הכל הוא לטהרה אחר בדיקה לעולם בזה צריך תנאים אלו והטעם דבעינן שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו אבל הדם שמוצאה בעת שהמוך בתוכה ורואה שהמוך נקי מועיל לעולם דודאי בדיקה מעלייתא היא ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"א וק"ב באשה שמוצאת תמיד בעד הבדיקה קורט דם כחודה של מחט וצוה ג"כ לעשות בדיקה הנ"ל וכתב דאף שכתבתי בחיבורי שאין לטהר לעולם רק ביש מוכיחה קיים מ"מ באשה זו שאינה מוצאת רק קורט יבש כאשר יסור הסיבה מסתמא שוב לא תראה באופן זה ונקרא מוכיחה קיים. וכתב עוד דאם בדקה עצמה בבדיקה הנ"ל בימי מניקתה יש לספק אם מועיל לאחר שעברו ימי מניקתה לכן תנסה שוב שנית ע"ש ועי' בח"ד שהשיג עליו והעלה דאין לסמוך על בדיקה זו להתיר דם הנמצא בפרוזדור שחייבין עליו כרת אכן באם יש לה כאב או מכה רק שא"י שמוציאה דם מועיל בדיקה זו דע"י בדיקה זו הוי כדין המבואר בסי' קפ"ו ס"ז באם אינה מוצאת דם תמיד רק מצ"א דמהני ביש לה כאב או מכה שא"י שמ"ד רק דבענין שתבדוק עצמה הרבה פעמים ולא תמצא רק למטה ע"ש ועיין בתשובת טור האבן סי' י' ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סוף סי' ס' [ובתשובת חתנו הגאון חתם סופר סי' קמ"ח מ"ש בזה]:

(?) ואם בדקה עצמה ג"פ כו'. דחזקה דדם מכה הוא. עיין בדגמ"ר שתמה ע"ז דבאופן זה שעל המוך לא מצאה דם ובבדיקה מצאה דם סגי בפ"א שכבר נודע שיש לה במקום מי רגלים מכה המוציאה דם אבל מה דבעי מהרי"ל ג"פ היינו אם לא מצאה דם כלל ואז הטעם שכבר נעקר וסתה שהיה לה במעשה מי רגלים בזה צריך ג"פ ע"ש וכן כתב בספרו תשובת נו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ח ונו"ב תניינא סי' צ' דדברי רמ"א בזה הם שלא בדקדוק ובאמת סגי בפעם אחת ע"ש:

(?) בלא בדיקה שלא בשעת וסתה. [עי' בתשובת ח"ס סי' קע"ז אודות אשה שיש לה וסת שמצאה דם במ"ר ונבדקה בדיקת מהרי"ל ועלה בידו באופן שאין ספק שכל דם שתראה עם מ"ר בין עונה לעונה מטהרים אך אחר שראתה דם ממש בוסתה ובאתה לפסוק בטהרה ולספור נקיים מה דינה אם צריכה אז לחוש לדם היוצא עם מ"ר ודעת הרב השואל דהרי היא ככל הנשים והדם שרואה עם מ"ר אינו סותר ואינו מפסיק אך חשש למה שמצא בספר אבני מילואים ח"ב בתשובה ס"ס כ"ג שהצריך להפסקת טהרה וספירת יום א' מימי נקיים עוד פעם בדיקת מהרי"ל ובא לשאול אם הדין דין אמת להחמיר כ"כ. והשיב אין ספק שכיון שיצאה בהיתר שוב הרי היא ככל הנשים והנידון שבספר הנ"ל אינו סותר הוראה זו דהתם מיירי דבאשה שפסק וסתה לגמרי ואינה רואה כ"א במ"ר שהדין עכ"פ ביום שהיתה רגילה לראות כוסתה או עונה בינונית תחזיק הדם שעם מ"ר לדם טמא ותספור עליו שבעה נקיים אחר הפסקת טהרה ובזה צדקו דברי האבני מילואים דאין מועיל שום הפסק טהרה אא"כ תטיל מים נקיים בלא דם דמה שפוסקת ואינה מוצאת דם בבדיקת חורין וסדקין אין ראיה שפסקה כיון שלעולם אינו רואה אלא עם מ"ר תחלת טומאתה שהחזקנו אותה בנדה היה עם דם שראתה עם מ"ר ביום וסתה ותלינן שיצא דם המקור עם מ"ר וכל זמן שלא פסקה בטהרה תלינן שאותו המעין פתוח עדיין ויוצא עם מ"ר ע"כ לא שייך הפסק טהרה עד שתטיל מים נקיים בלא דם וכיון שאי אפשר בלא דם כלל עכ"פ צריך שנדע שיצאו מ"ר בלא דם מקור וזה אי אפשר לידע אלא ע"י בדיקת מהרי"ל אבל נ"ד שלא פסק וסתה ורואה בזמנה ככל הנשים ופוסקת בטהרה ע"י בדיקת חורין וסדקין אין דם שיוצא עם מ"ר אח"כ סותר דתלינן בדם אחר שלא מן המקור אלא מן הכליות כאשר נתברר ע"י בדיקה בראשונה ועדיין לא נולד ריעותא לומר שיצא דם מקור עם מ"ר של עכשיו וברור הוא עכ"ד. וע"ש עוד מה שהאריך לחלוק על הח"ד בסי' קצ"ו סק"ג ויובא בפ"ת שם ס"ד בד"ה אבל אם לא בדקה ולפום ריהטא הדברים סותרים זא"ז דשם העלה דאשה שמעיינה סתום שנולד לה מכה ומטמאים אותה בשעת וסתה משום דחוששים לשיטת התוס' יש להקל דאחר שעברו עלה כ"כ ימים כו'. אך באמת לק"מ דכאן חמיר טפי ולא מהני הפסק טהרה באופן המבואר שם דאם כל בה"ש לא תטיל מים אין זו מופת שפסק כיון שלעולם אינה רואה אלא עם מ"ר ואם אז תטיל מים לא מהני מה שהשגיחה ע"ע שלא נפתח מקורה דאיכא חשש דילמא ארגשה ולאו אדעתה דסברה הרגשת מ"ר היא ע"ל סי' קפ"ג סק"א. או אפשר דשאני הכא דאיכא לברורי ע"י בדיקת מהרי"ל ולא שייך בזה סברת הרשב"א והר"ן דאין דנין אפשר משא"א כפי מה שביארתי שם כוונתם דאם נחוש שמא ביום הוסת נפתת מקורה במאי תפסוק בטהרה לבסוף וא"כ תיאסר לעולם ע"ש דהכא הרי אפשר שתפסוק באופן הנ"ל בבדיקת מהרי"ל עוד פעם ודו"ק כי קצרתי]:

(?) קרטין. עט"ז מה שהביא שאלה בענין הקרטין וכבר השיג עליו הגאון ח"צ בתשובה סי' ע"ג ומסיק הסומך על הוראה הנ"ל מתיר איסור כרת ע"ש ועיין מענין זה בתשובת עבודת הגרשוני סי' כ"ב ובתשובת מאיר נתיבים סי' נ"ח ובתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' י"ב ובחלק ב' סי' קנ"ו ובתשובת שבו"י ח"ב ובנו"ב תניינא חיו"ד סי' קצ"ט וסי' קי"א וקי"ב ובתשו' בית אפרים חיו"ד סי' מ"ו ומ"ז ומ"ט ובתפארת צבי חיו"ד סי' כ"ח ובתשו' ושב הכהן סוס"י ל"ב ובתשו' גבעת שאול סי' ס"ו [ובתשובת חתם סופר סי' קנ"ט וקע"ו]. ולא ביארתי באריכות מהטעם שכתבתי לעיל סי' רפ"ח סק"ז ע"ש:

Siman 192


(?) לישב שבעה נקיים. עי' בתשו' שער אפרים סי' ע"ה באשה אחת שהיתה זקוקה ליבם ולא רצה לחלוץ לה עד שנתפשרה עמו וחלץ לה ולמחרת אחר החליצה עשתה שידוך (נראה שהוא ט"ס וצריך להיות וקודם החליצה עשתה שידוך ואחר החליצה רוצה כו') ורוצה לכנס לחופה בו ביום ואמרה שספרה שבעה נקיים קודם החליצה והורה דצריכה שבעה נקיים מחדש. פשיטא במקומות שנהגו לייבם שאינו מועיל שבעה נקיים שספרה קודם כי ויבמה אמרי' אפילו בעל כרחה וא"כ נחשבת כא"א. ואפילו במקום שאין מייבמין רק חולצים מ"מ לא סמכה דעתה ע"ש וכתב בס' חמודי דניאל כ"י דבלא כתיבת התנאים לא מהני שבעה נקיים וצריכה למנות מחדש. ועי' בבית שמואל סי' קי"ט שמסתפק באשה שנשתטית וספרה שבעה נקיים בימי שטותה על ידי נשים אחרות שבדקוה ואח"כ נעשה חלומה אם רשאים לכנסה על סמך נקיים הראשונים או נימא דכשנעשה חלומה נתעורר החימוד מחדש ע"ש [שכתב קצת ראיה להקל מפרק חרש דף קי"ג. ועי" בתשו' חתם סופר סי' קפ"ד שחיזק ראייתו וגם הוסיף להביא ראיה ופשט ליה לקולא. וע"ש עוד אודות אלמנה אחת שדברו בה להנשא לאיש אשר לא ראתה מעולם ונתפייסה וקבע במכתב יום מועד לנישואין וספרה שבעה נקיים לטהרתה טרם בא האיש אם יעלו לה הימים או אפשר דעיקר החימוד יתעורר לאחר ראייתה אותו ואין לחשוב הימים שלפני זה דהרי אמרו בסוטה דף ח' גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ודעת הרב השואל להחמיר והוא ז"ל האריך להביא ראיות דאין לחלק בכך ולא עלה ע"ד שום פוסק דבעינן ראתה אותו ומש"ס דסוטה אין ראיה דמשם לא נשמע אלא המהרהר על גוף זה לא יבא ע"י זה להרהר על גוף אחר אבל אשה המחמדת על חיבת ביאה סתם ולא על גוף ידוע אין שום הכרח לומר לכשתראה אותו יתחדש לה חמדה יתירה ואף אם יהיה קצת חימוד יותר מ"מ כבר שבעה לה מתחלת התביעה ע"כ דעתו נוטה להקל והרב השואל שהחמיר תע"ב ע"ש]:

(?) בין גדולה בין קטנה. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ס"ה דאף אם היא זקינה ומסולקת דמים צריכה לישב שבעה נקיים ע"ש ועי' בתשו' מקום שמואל סי' ל"ג שנשאל באשה אחת שנתעברה מנואף ואח"כ דברו על לבבו לקחת אותה לאשה וכבר נתעברה ממנו כשבעה חדשים אם צריכה לספור שבעה נקיים או נימא כיון דמעוברת בחזקת מסולקת דמים לא חיישינן שמא מחמת חימוד ראתה והשיב דזה פשוט דצריכה שבעה נקיים וק"ו הוא מקטנה וכ"כ להדיא בספר מנחת יעקב סוף סי' זה ע"ש וכמדומה שראיתי כן בתשו' הרדב"ז ח"ג:

(?) שמא מחמת חימוד. עי' ט"ז סק"א מ"ש דגבי תמר ורות לא היה חשש כיון שמיד שנתפייסו היו במטה ע"ש ועיין ח"ד שכתב שזה דחוק דאין שום סברא לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה אלא מש"ה לא היה שם חשש דדוקא בחימוד של נשואין חיישינן ע"ש. ועי' בצל"ח ברכות דף כ"ב מה שהביא ראיה לדברי ט"ז אלו. ולדברי הח"ד דדוקא בנישואין חיישינן אין ראיה משם:

(?) לסמוך הטבילה. עי' בתשו' אבן שהם סי' ט"ז דחתן שרוצה לבעול בעילת מצוה ביום חופתו קודם הלילה באור היום אחר החופה אסור אף בבית אפל אף דשאר כל אדם מותר בבית אפל כמ"ש בא"ח סי' ר"מ מ"מ להחתן אסור ע"ש הרבה טעמים לזה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קי"ז שלא כתב כן ע"ש:

(?) לטבול הכלה. עי' באר הגולה מ"ש בשם של"ה שדיבר מרורות כו' ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' י"ט שכתב ג"כ מרורות על המנהג הרע הזה ולבסוף העלה דעכ"ז אין החיוב להוכיחם בדברים מאחר שאינו מפורש בתורה. ומנוסה וברור הוא לנו שלא יקבלו אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כו' ע"ש באריכות:

(?) הנשואין. עבה"ט סק"ג בשם ב"ח דאם בשעת דחיית הנשואין קבע על זמן אחר ידוע א"צ להמתין ז' נקיים. וגדולה מזו כתב הב"ח בתשובה סי' קי"ח ובתשובת מהריט"ץ סי' ס"ז דהיכא דהדחיה והקביעות היו הכל ביום אחד בין בדיקת שחרית וערבית אפילו דחה בסתם מתחלה וחזרו ונתפשרו כיון דהבדיקות היו בשעה דאסקה אדעתה יפה א"צ לחזור ולמנות שבעה נקיים ואין להחמיר כ"א בעומדת יום או יומים בדיחוי ע"ש והובא דבריהם בס"ט סק"י והסכים עמהם. ועח"ד שכתב על דברי הב"ח הנ"ל דזה דוקא כשקבעו על זמן קרוב קבוע דהיינו באופן שלא נתבטל הכנת הנשואין וא"צ הכנה חדשה אבל אם קבעו על זמן רחוק באופן שצריכין למירמי שיכרא באסינתא מחדש על הנשואין ודאי צריכה לישב שבעה נקיים מחדש מיום שמתחילין למירמי שיכרא באסינתא על הנשואין שנקבעו שנית דאין סברא דאם קבעו הנשואין מחדש עד אחר י"ב חודש שלא תהא צריכה להמתין אח"כ ע"ש. ומ"ש הבה"ט ואם בדקה עצמה באותה שעה כו' עס"ט שם שכתב דאינו ידוע בדיקה דאותה שעה למה כיון דבנ"ד לא נתייאשה מן הנקיים הראשונים וכתב דהש"ך לא העתיק יפה דברי הב"ח דשם כתב זה על ענין אחר ע"ש [ומ"ש הבה"ט עוד מיהו אם מתוך הקטט נתפרדה החבילה כו' עי' בתשו' חתם סופר ס"ס קפ"ד שכתב דאפילו לא היה יאוש וקטטה כלל אלא שנתרצו להחליף חתן בחתן אחר מ"מ כיון דהחמדה הראשונה היה על גוף זה ואין היצה"ר מתגרה מגוף זה לגוף אחר וכיון שנתחלף בגוף אחר הוה חמדה חדשה לגמרי וצריכה שבעה נקיים ע"ש]:

(?) והמנהג ליקח קטן. עי' בסוף ספר באר שבע בקונטרס באר מים חיים סי' ט"ו שתמה על מנהג זה שאינו עפ"י הדין ובפרט מה שנהגו שאין לוקחים לשמירה לא קטן ולא קטנה רק דאם הכלה שוכבת אצל בתה הכלה דזה איסור גמור ע"ש:

(?) גרושתו. עבה"ט בשם ט"ז דאם עבר וכנס כו' וכ"כ בתשו' רדב"ז החדשות סי' קס"ד ע"ש. ועי' ברדב"ז ח"א סי' רס"ג שכתב איכא לאיסתפוקי אם גרש אותה כדי לקיים שבועתו והוא עתיד להחזירה והיא יודעת בדבר כיון דדעתה עליו אין כאן תביעה כלל והיא אינה מחמדת או דילמא לא חילקו רבנן ע"ש עוד. ועי' לקמן סי' רס"ט ס"ק ב' מ"ש שם בשם דגול מרבבה. ומ"ש הבה"ט בשם הט"ז מעשה באלמנה כו' עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' ק"ו שכתב בכלה שביקשה מאבי החתן שיקדים הנשואין והשיב שהוא מסכים לזה אך צריך מקודם ליסע לביתו לשאול לאשתו ואם תסכים ישלח שליח להכלה והכלה התחילה תיכף למנות שבעה נקיים ולסוף כן היה שהסכימה אשתו הדבר פשוט שצריכה למנות שבעה נקיים מיום ביאת השליח כיון שכל זמן שלא חזר השליח עדיין הדבר ספק אצלה. וע"ש בסי' קט"ז שכתב דאם אבי החתן אמר שאין בדבר זה ספק שודאי גם זוגתו תסכים לזה אפשר להקל ועדיין צריך תלמוד כיון שתלה בדעת אחרים ע"ש:

Siman 193


Siman 194


(?) שנוהגין. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז דמי שנוהג בזה היתר אין בו משום פורץ גדר. ועי' בט"ז דמשמע שם דבמקום שהמנהג בין כולם להחמיר חשוב פורץ גדר ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' נ"ב שכתב דדוקא בידוע שנעשה מתחלה בהסכמת זקני העיר אבל בלא"ה אפשר שהנשים נהגו כן בעצמם ואין בזה אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור עוד כתב שם שאם היה בידו היה כותב לכל המקומות שיבטלו מנהג זה כי כמה מכשולים באים ע"י זה ובמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר אי אתה רשאי להתיר בפניהם ובפרט הנוהגים מ"ה לזכר וס"ה לנקבה דמנהג בורות הוא ואין בזה משום דברים המותרים כו' ומ"מ מי שירצה לשנות המנהג ישאל לחכם ע"ש ועי' בספר חכמת אדם כלל קט"ו דין י"ט שכתב דבמדינות אלו נהגו בו היתר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ח"צ אשה המפלת כו' עי' בספר תפארת צבי סק"ד שכתב דאפילו ילדה ולד חי אלא שמת בתוך שלשים אינה צריכה להמתין ע"ש:

(?) וראתה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוף סי' צ"ו שכתב דאם באמצע תשמיש אמרה לו נטמאתי מותר לו לגמור ביאתו כרצונו ולפרוש באבר חי ואף שכבר נתפשט המנהג שאין בועלין על דם טוהר אין לך בו אלא חידושו שלא יבעול אחר שראתה אבל אותה ביאה רשאי לגמור כדרכו וק"ו הוא מדם בתולים ע"ש ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א שנסתפק אם יש להם לברך על הטבילה שעל דם טוהר כיון שאינו אלא מנהגא כמו דאמרינן בסוכה דאין מברכין על ערבה כיון שאינו רק מנהג נביאים ומדברי הרמ"א שכתב ודינו כשאר דם לכל דבר משמע דצריך לברך על הטבילה וכתב שהציע ספיקתו לפני רבו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל ושקיל וטרי באין ולאו ורפיא בידיה ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר קצ"א שנשאל ג"כ על ענין זה והעלה דלפי מה דקי"ל לברך על הלל ועל יו"ט ב' דגליות ובפרט על אכילת מרור ועל הדלקת נר ביו"ט ב' וביוה"כ א"כ יש לברך ג"כ על טבילה של דם טוהר דאין לך מעשה רב מזה וכעין ראיה מהא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכתבו תר"י בברכות בשם י"מ דר"ל כמראה החרדל וס"ל דמראה טהורה היא ואפילו הכי החמירו וע"ש ובלי ספק שברכו על טבילתם דלא לישתמיט שום פוסק לומר שלא יברכו אע"כ דמעשה רבה כי האי מנהגא צריך ברכה לכ"ע. וע"ש עוד שכתב דיש לחלק בין מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה ובין מנהגא דקום עשה כגון מנהג דערבה ולפ"ז בנ"ד כיון שהנהגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה הוא מדינא ובעי ברכה באמת והכי נהוג ע"ש] ובאמת צריך עיון לע"ד לדינא בכל הכתמים היכא שיש ספק אם לטמא או לטהר כגון שנוטה קצת לאדמימות או שיש ספק אם הוא כגריס וכיוצא והמורה מחמיר לטמאה איך תברך אח"כ על הטבילה ויש הרבה דברים בזה ועפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ח"א אות מ"א ובתב"ש לעיל סי' י"ג סק"ט:

(?) בתוך מ'. עבה"ט סק"ד בשם עה"ג דחשבינן מ' יום מיום הטבילה אך בכתם צריך תלמוד ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע' שכתב דאין זה צריך תלמוד כלל דהא אמרינן בש"ס דנדה דף נ"ח דלא אמרו חכמים בכתם להקל על ד"ת אלא להחמיר ואי ס"ד למנות מ' יום מיום טבילתה על הכתם א"כ משכחת שבאין הכתמים להקל על ד"ת ע"ש. ומשמע דבראיה גמורה מודה לו וכמבואר שם להדיא אכן בס' ח"ד חלק עליו גם בזה מטעם דהא תוך ג' חדשים לעיבורה אפילו וסת קובעת כמ"ש בסי' קפ"ט אלמא דמצי לראות ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חלק אבן העזר סי' ס"ט. [גם בס"ט סק"ז חולק עליו וכן השיב בתשובת חתם סופר סי' קס"ט דחלילה לסמוך על זה כלל להקל והמפלת ולא ידעה שפירש בעלה ממנה לעולם מספקינן בספק ולד ותשב י"ד ימים ע"ש. וכ"ז דלא כחכמת אדם כלל ק"א דין כ' דנראה שנמשך אחר דברי עה"ג. ועי' בספרי פ"ת לאה"ע סי' ד' סי"ד בד"ה לא אמרינן ובסי' קנ"ו ס"ד בד"ה והניח אשתו]:

(?) לפתיחת הקבר. עי' בנודע ביהודה תניינא חיו"ד ס"ס ק"כ דמה שאמרו א"א לפה"ק בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה מעוברת או מניקה תמיד אין פה"ק בלא דם ע"ש. [ועי' בספר בינת אדם סי' כ"ג דכתב עליו דמ"ש כגון שהרופא הכניס אצבעו אגב שיטפיה כ"כ ולא דק שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק א"ו דאין זה ענין לפה"ק שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התוי"ט בשס רמב"ם פ"ב דנדה מ"ה ע"ש. גם בתשו' ח"ס סי' קע"ט כתב דהן אשה הבודקת עצמה בחו"ס והן המילדת שבדקה לעולם לא יגעו בפה"ק שהוא המקור אלא בבה"ח ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים עד שתפתח בטבע וזה נקרא פה"ק שא"א בלא דם ע"ש]. ועי' בש"ות תשובה מאהבה ח"א סי' קט"ז בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שכתב דמה שאמרו אין פה"ק בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש או שילדה רוח אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא משכחת כלל דם טהור הרי עכ"פ נפתח הקבר ע"ש עוד:

(?) כמין בהמה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ג שנשאל באשה אחת שילדה זכר בשינויים גדולים דמות אדם ודמות חיה להנה אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה מפני שאמרו חכמים בנדה דף כ"ב כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ועוד הרבה טעמים והוא השיג עליו דמה שאינו ולד דוקא לענין שאין אמו טמאה לידה אבל לא לענין לסבב לו מיתה והאריך למעניתו והעלה דחלילה לשום אדם לשלוח יד לפגוע או לסבב סיבה וגרמא ע"י רעב וכדומה להמית הולד הזה ובכלל שפיכות דמים הוא ע"ש:

(?) ויש בה עצם. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ו שכתב דאם אין בה עצם אינה טמאה לידה כ"א בשפיר וע"ש הסימן להבחין בין שפיר לחתיכה ולבסוף כתב בשם מורו הגאון מהר"א ברודא שפקפק בזה ודעתו להחמיר בזה ע"ש ועיין בס"ט סק"י שכתב דאין לחוש לדבריו דבטלה דעתו נגד כל הפוסקים דכולהו ס"ל דאם אין בחתיכה עצם אין לחוש לולד ע"ש ובס"ק י"ב שם:

(?) [לא עלתה לה טבילה. עבה"ט ומ"ש אלא דצריכה שבעה נקיים אחר י"ד יום כן הוא הלשון בש"ך ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ט שכתב דט"ס הוא וצ"ל שבעה נקיים ואחר י"ד יום בוא"ו העיטוף והרצון שצריכה האשה ב' דברים האחד שתספור שבעה נקיים והב' שיהיו לה י"ד יום מיום לידתה ואחד בלא אידך לא סגי אבל הא פשוט דהשבעה נקיים יכולים להיות מכלל הי"ד יום דלעיל ס"א ע"ש]:

(?) רובו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא בשם תשובת נחלת שבעה סי' ט' באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלין וצירין דצריכה שבעה נקיים משום דאמרינן בשבת מאימתי מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש ועיין ח"ד שחלק על דברי נ"ש אלו ופסק להתיר ע"ש (וכן הסכימו בספר כרתי ופלתי וס"ט אלא דבמקום שנהגו איסור לא ישנו [גם בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סי' קי"ד השיג על הנ"ש והורה להתיר והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל [וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' קע"ט והוסיף עוד לומר דאף המנהג שהעידו נשי פולין לפני בעל נ"ש אינו אלא בסתם אבל אם בדקוה המילדות ומצאו הפתח סגור אפילו מנהג ליכא ע"ש]. ועי' בספר בינת אדם ועמש"ל סק"ד:

(?) ושמעה קולו של ולד. איש ואשתו היו במטה והאשה מעוברת והיתה ישינה והאיש היה ניעור ושמע קול העובר בוכה במעי אמו הורה בתשובת נו"ב חי"ד סי' ק"כ דטמאה י"ד יום ולא אמרינן אילו יצאה ראשו אגב צערה היתה מתערה כדאיתא בנדה דף ג' דהכא כיון דרוב ולדות אינם בוכים קודם הוצאת הראש מידי ספיקא לא נפקא ולא אמרינן ס"ס שמא זכר ושמא לא הוציא ראשו דהכא לא מהני ס"ס ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סק"ז אימת ימולו את הולד:

Siman 195


(?) ולא ישחוק. עי' בא"ח בש"ת סי' רי"ז סק"ה שכתב בשם ברכי יוסף דאסור להריח מבשמים שלה אף שהתורה העידה סוגה בשושנים מ"מ יש להתרחק וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג גם בשושנים ועי' בט"ז שם ס"ק ג' שכתב דאפילו אם הסירה כו' וה"ה בבשמים של אשתו נדה אם הסירה מעליה ומונחים על השולחן אפ"ה אסור להריח בהם. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה אפילו לדידן שמקילין בת"ה ביוצא לדרך סמוך לוסתה כדלעיל סי' קפ"ד מ"מ בדברי הרגל באשתו נדה אסור:

(?) לא יגע בה. בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קכ"ב נשאל באיש ואשה הדרים בכפר ואין שם יהודי או יהודית זולת הזוג לבדם אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת לראות שתהא כולה תחת המים ואם יכול לתמכה בידיו לדחפה תחת המים וכתב שמצד הסברא נראה כיון דאיסור נגיעה (כדעת הש"ך סק"כ) וכן איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא שמא יבא לידי הרגל דבר ברגע זה לא חיישינן דלא שביק היתרא שתיכף ברגע זה מותרת בעליותה מן המים ולכן אם אי אפשר בענין אחר יש להתיר ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ס"ז שכתב מי שמתה אשתו ר"ל והיא נדה רשאי ליגע בה ע"ש:

(?) ולא יקבלנו מידה. עי' בתשובת יד אליהו סוף סי' ס"ה שכתב דאין אשה נדה רשאה להחזיק נר בידה כדי שישתה בעלה טאב"ק או לחמם עצמו בנר ההוא או להדליק ממנו נר אחר וראיה ממשנה י"א פ"ה דמכשירין אשה שהיו ידיה כו' ופי' הרע"ב לפי שההבל מחבר כו' ע"ש ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ובסי' ר"ל שכתב דמותר ליטול מידה התינוק משום דחי נושא את עצמו והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא אל אביו ע"ש. ונראה דאם התינוק קטן או חולה או כפות אסור דאז לא שייך לומר חי נושא את עצמו כמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ע' וע"א ע"ש. וכתב עוד שם בסי' נ"ח דליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק אבל כשאינן עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות ע"ש:

(?) זריקה. עי' בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב שכתב דאסור לאשה נדה להסיר מבעלה נוצה דרך נפיחה ומביא ראיה מאמימר דשקיל גברא גדפא מיניה א"ל פסילנא לך לדינא ע"ש ועי' בתשו' הר הכרמל חי"ד סי' י"ח שדחה זה והעלה להתיר ע"ש גם הכו"פ כתב דאין להחמיר בזה עוד כתב שם שראה נוהגין שזורקין דבר כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה והיא פושטת ידה ומקבלתו ויש להקל בזה ע"ש [אכן בס"ט כתב דאע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה תע"ב ע"ש]:

(?) בקערה בפ"ע. עבה"ט ועי' בתשובת משאת בנימין סי' קי"ב באמצע התשובה שכתב דאפילו מקערה אחת שרי לאכול אם גם בני הבית אוכלים עמהם מקערה זו דאין לך הפסק גדול מזה ומ"מ רבים הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית ומדינא אין לאסור ולא נמצא איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירים יפה עושים באיסור חמור כו' ע"ש. ולענ"ד דדוקא על שולחן אחד יש מקום להתיר בזה אף אם גם כשהיא טהורה הם אוכלים בקערה בפ"ע מ"מ כשגם בני הבית אוכלים עמהם עדיף מהיכר אבל מקערה אחת מדינא יש לאסור לפמ"ש הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה א"כ כשאוכלים בקערה אחת בודאי אוכל משיורי מאכל שלה ואי אפשר ליזהר ולדקדק בזה שיפסוק אדם אחר בינתיים ועמ"ש לעיל סי' פ"ח ס"ק ד':

(?) מאכל שלה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ס"ה שכתב באשה נדה שהריחה טאב"ק כמו חצי כלי מותר לבעלה להרוח המותר דזה לא דמי לאכילה ע"ש:

(?) והלכה לה. עי' בתשו' יד אליהו סי' ס"ד שכתב דאם באתה באמצע מותר לגמור וכן בפירסה נדה באמצע אכילה מותר לגמור ע"ש:

(?) במטה. עי' בספר חכמת אדם כלל ק"ב שכתב דה"ה על כרים המיוחדים לה אסור ע"ש. וא"כ צ"ל דכ"ש על המיוחדים לו אסורה היא [לישכב עליהן] כמ"ש הט"ז סק"ו ולפ"ז הא דכתב הט"ז ס"ק ז' דאשה נדה יכולה לישכב אסדיני בעלה מיירי באינם מיוחדים לו אי נמי מיירי שלא בפניו דאף דהוא על מטתה אסור ג"כ שלא בפניה מ"מ היא על מטתו נ"ל דמותרת שלא בפניו וכן נראה מדברי הט"ז סק"ו:

(?) שלא בפניה. ונראה פשוט דאם אינה בעיר כלל מותר:

(?) אפילו כל אחד בבגדו. צ"ע אי מותר לשמוע קול זמר שלה מאחר דבגמרא דשבת דף י"ג אמר מקיש אשה נדה לאשת רעהו רק דיחוד שרי משום דהתורה העידה סוגה בשושנים כדאיתא בסנהדרין דף ל"ז ועי' בתוספות שם ד"ה התורה העידה א"כ נראה דאסור דהא באשת רעהו אסור כמ"ש בברכות דף כ"ד קול באשה ערוה וכתב הרא"ש שם פירוש לשמוע וכ"כ כל הפוסקים וצ"ע:

(?) נוגעות זו בזו. עיין בספר מקור חיים ס"ק ל"ג שכתב דמלשון המרדכי (שממנו הוציא הרב דבר זה) משמע דדוקא אם רגלי המטות נוגעים זו בזו אסור דאז שוכב האיש והאשה פנים נגד פנים ויכולים להסתכל זה בזו ויכול לבוא לידי הרגל דבר משא"כ אם ראש המטה נוגעת ברגלי חברתה וכ"ש ראש המטה בראש חברתה שאין יכולין לראות זה פנים של זו מותר אלא דמ"מ העולם נוהגים כסתימת לשון רמ"א דבכ"ע שנוגעים זה בזה אסור אבל בהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר עכ"ד ועיין בחכמת אדם כלל קט"ז דין ה' שכתב דאפשר דאם המטות מחוברין בכותל דמותר ע"ש. ולי נראה דהרמ"א לא אמר דבר זה אלא דוקא במטות שלהם שלא היה מוקף נסרים למעלה כמו שמשמע לעיל סי' ק"צ ס"ק כ"ה ולקמן סי' ש"א סק"ב ואז כשהיו המטות נוגעות זו בזו היה נראה כמטה אחת ארוכה אבל במטות שלנו העשויים כתיבה מוקף בנסרים למעלה מותר. [ועיין בספר עקרי דינים סי' כ"א אות מ"ו הביא בשם ספר שער המים סי' א' שכתב הגם דמהר"ם אלשקר בסו' י' כ"א התיר לישן תחת הכילה עם אשתו נדה כשלכל אחד יש כסת בפ"ע מ"מ הנכון להחמיר אם לא במחיצת סדין תלויה בין המטות שאינה רואה אותה עוד. וראיה לאיסור בלא זה עי' בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב]:

(?) כל מלאכות. בשל"ה דף ק' כתב דזה מצד הדין לפי שראו את העם שלא יסבלו יותר מחמת חסרון שפחות אבל מ"מ המחמיר שומר מצרות נפשו וע"ש עוד

(?) בפניו. עש"ך שכתב דלהביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה אבל להביא קערה על השולחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל מאותה קערה ע"ש וכן כתב בתשו' באר שבע סי' ע"א:

(?) לית לן בה. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ו שכתב דראוי להחמיר כדעת השאילתות ע"ש:

(?) דאם אין לה. וכן פסק בתשו' רדב"ז ח"א סי' ב' וכתב אע"ג דבכל אביזרא דג"ע אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דהעלה לבו טינא לא דמי דהתם בא החולי מחמת העבירה אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה להכי שרי ואפילו אם היא חולה שאב"ס נמי שרי רק לא ירחץ פנים ידיה ורגליה ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה אפשר לו להשליך מים עליה ואם א"א אלא ברחיצה ממש מותר ע"ש ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קי"ח ובתשו' חינוך בית יהודה סי' ס"ו:

(?) אם בעלה רופא. עש"ך סק"כ ועי' בית שמואל באה"ע סי' ך' סק"א שהשיג עליו ועיין בספר עצי ארזים שם:

(?) למשש לה הדפק. עי' בספר מקור חיים ס"ק ס"א שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה להניח בגד על הדפק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו בגד המפסיק ע"ש:

(?) אין רופא אחר. עי' בצ"צ מ"ש בזה:

(?) לבהכ"נ להתפלל. כתב בספר חמו"ד כ"י נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה ונכון הוא ע"כ:

Siman 196


(?) שבת. עבה"ט מ"ש בשם ש"ך אבל בתר הכי לכ"ע אסור ועי' בדגמ"ר שהשיג ע"ז וכתב שאין להחמיר בזה כלל אפילו לכתחלה ונראה דאף הש"ך לא החמיר אלא כשהתפללה היא וגם הקהל ערבית וקיבלו שבת וגם בזה נראה להקל בדיעבד ע"ש. ומה שכתב הבה"ט וט"ז כתב בשם רש"ל כו' עי' בדגמ"ר שהשיג גם על זה דמהרש"ל מיירי (עש"ך ס"ק י"ט) שהראיה שראתה היתה אחר תפלת ערבית בעוד יום ולענין אימת תלבש לבנים אם ביום חמישי לראייתה שהיה עדיין יום או חמישי מיום המחרת בזה כתב דכיון דנשים שלנו מתחילין מיום ו' יש להקל אבל כאן דמיירי בבדיקה של הפסקת טהרה אין הפרש לנשים שלנו שאם אחר תפלת ערבית לילה אין יום המחרת עולה למספר שבעה נקיים ע"ש הדברים האלה נאמרו ונשנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"א ע"ש:

(?) שחרית. עי' בדגול מרבבה שכתב דלאו דוקא בדיקת שחרית אלא כל שהיתה קודם מנחה קטנה לא מהני ביום הראשון ע"ש:

(?) הבדוק לה. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ג שכתב באשה שמצאה כתם בימי ליבונה ולערב הפסיקה בטהרה מחדש ולבשה שנית לבנים ואמרו לה חברותיה ביום המחרת שגם על הכתם צריכה להמתין מחדש ה' ימים וחזרה ולבשה כתונת שלה הנכתם בכמה כתמים אך היתה חגורה מלמטה סינר לבן ונקי מלבונה של אתמול ואחר ב' ימים נודע לה שא"צ להמתין מחדש ה' ימים ושאלה אם היא רשאי למנות שבעה נקיים מפסיקת טהרתה הראשון כי אומרת שהיא מכרת הכתמים שבחלוקה שהם מימי טומאתה הראשון ולהוכיח מילין אמרה שהסינר נקי עדיין ואילו נכתם מחדש היה נמצא על הסינר. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם היא רשאי למנות ימים הראשונים אשר נפלו מתחלה לדעתה. הב' אף אם נחשב אותם לטהורים אם לבשה בגדים מלוכלכים אם נאמר שהכתמים ההם הנה מימי נדתה. הג' אף אם אין תולין בכך אם נאמין לה מה שהיא אומרת שמכרת אותן בט"ע וגם מה יוסיף לה מה שהסינר התחתון נקי והעלה לענין ספק א' מאחר שהחזיקה עצמה בטמאה אין לה לספור אותן הימים ומעתה אין נ"מ בספיקות האחרונים אך אם לא הוחזקה עצמה בטמאה עלו לה אותן ב' ימים כיון שמכרת הכתמים בט"ע שהם מימי נדתה ואף אם אין לה בהם ט"ע ג"כ עלו לה מחמת ההוכחה דעל הסינר בעי לה לאשכוחי. אכן אם אין הוכחה זו וגם אין לה בהם ט"ע אין תולין שהם מימי נדתה כיון שהוא בג"י ראשונים ע"ש:

(?) ימי הספירה. הגאון הקדוש בעל של"ה בדף ק"א הצריך שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום כו' כדכתיב וספרה לה. אך בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ג חולק עליו ועי' בתשובת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סי' רנ"ב שכתב ג"כ דאינה סופרת דלא דמי לעומר ע"ש וכן בתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ז כתב ג"כ שאין צריכה להוציא המספר בשפתיה ע"ש הטעם:

(?) אבל אם לא בדקה. [עי' בספר חו"ד סק"ג שכתב ומשמע מדברי הש"ס נדה דף ס"ט דכל שלא בדקה אף שלא הרגישה טמאה מדאורייתא דימי נקיים ספורין ובדוקין בעינן כו' ע"ש כל הדיבור ועי' בתשובת חתם סופר סי' קע"ז שחולק עליו וכתב הדין דין אמת גבי הפסק טהרה א"צ ראיה דודאי אין מועיל מה שלא הרגישה כל ביה"ש שנפתח מקורה דהרי פתוח ועומד הוא וצריכה שתדע שנסתם מקורה וזה א"א לידע אלא ע"י בדיקת חו"ס. אך לענין הספירות נקיים צריך ראיה דאפשר הוה ספורים לפנינו כל שברור לה שהשגיחה על עצמה שחרית א' מז' ימים ויודעת בודאי שאז לא נפתח מקורה. ואין ראייתו מהש"ס מכרעת כלל. וגם הביא בשם ספר אבני מלואים שהשיג עליו על מ"ש עוד דאם יצא ממנה דם שלא בהרגשה דסותר דמקור מקומו טמא והו"ל כפולטת. וז"א דמה"ת אינו סותר בשום אופן אך לדידן אפילו כתם סותר. וגם מ"ש עוד הח"ד שם דבין אשה שהוחזקה נדה ואח"כ נולד לה מכה שמוצ"ד ובין אשה טהורה שנולד לה מכה שמוצ"ד ואך טמאה ביום עונה שלה כדלעיל סימן קפ"ז ס"ה מכיון שהוזקקו לטומאה אינם יוצאים מטומאתם עד שיהיה בדיקת הפסק טהרה ויום אחד מהשבעה נקיים נקי לגמרי בלי ראיית דם מכה (הובא בקיצור לעיל סי' קפ"ז ס"ק ל"א) האריך בתשו' חתם סופר שם לחלוק עליו ומדבריו מבואר דמודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא ודעתו להלכה דאשה שהיתה טמאה נדה וטרם שפסקה בטהרה ומעיינה עדיין פתוח נולד לה מכה בזה צדקו דברי החו"ד ואין לה היתר לפסוק בטהרה (המעיין יבין שגם בזו החלוקה אינו מודה לגמרי להחו"ד) אבל אשה שמעיינה סתום שנולד לה מכה והגיע יום וסתה ואנו חוששים לשיטת תוספות ומטמאים אותה אז אחר שעבר עליה כ"כ ימים אשר אין דרך דם למשוך אצלה ומסתמא כבר סתם מקורה תוכל לפסוק בטהרה באופן שתעמוד כל בה"ש בהיסח הדעת מכל הרהורים ומחשבות ותשגיח ע"ע ואם לא תרגיש אז פתיחת המקור תפסוק בטהרה ותטהר ע"ש בטעם הדבר. ועמש"ל סי' קצ"א בד"ה שלא בשעת וסתה]:

(?) ראשון מהשבעה. עי' בדגמ"ר שכתב דאפילו לא בדקה ביום ראשון ובדקה באחד מימים אמצעים וגם ביום שביעי גם הסמ"ג מודה שעלו לה ובלבד שעכ"פ ליום שפסקה בדקה כדי שתפסוק בטהרה ע"ש ועי' בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ח כתב שם דדוקא ראשון ושביעי בעינן אבל אם בדקה דרך משל בראשון ובשלישי לא מהני ואינה יכולה לטבול בשביעי ואם אח"כ שוב לא בדקה עד עשירי אין בידה אלא עשירי אבל אם בדקה אח"כ בתשיעי טובלת לערב דדל יום א' מהכא הרי בדיקת ג' וט' נחשב ראשון ושביעי ואפילו בדקה בשמיני דהיינו שבדקה בראשון ובשלישי ובשמיני טובלת בשמיני לערב ומצטרף השמיני עם הראשון ואף שיש בין שמיני לראשון יותר מה' ימים השלישי מצרפם ע"ש ומזה מוכח דאם לא בדקה בראשון רק באחד מימים אמצעים ובשביעי לא מהני דלא כמ"ש בדגמ"ר וע"ש:

(?) וביום הז' ואין להקל. [עיין בתשו' חתם סופר סי' קע"ח שכתב דבדיעבד שכבר לנתה אצל בעלה יש להקל אך כ"ז בבדקה בודאי בא' או בז' אבל אם לא בדקה בהם רק מאחד מהאמצעים יש לחוש אפילו בדיעבד ע"ש]:

(?) לפחות בדיקה של יום. בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ט כתב דאם כואב לה הרבה אינה צריכה בדיקה כלל בשאר ימים חוץ מיום ראשון ויום שביעי וטוב להצריכה קינוח כל דהו מבחוץ אם לא יכאב לה וע"ש:

(?) תהיינה עד מקום שהשמש. ע' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סוף סי' מ"ו שהאריך להוכיח דדעת הרבה פוסקים להקל בהבדיקה אלא שלא מלאו לבם להקל לגמרי כיון שיש ג"כ דעת הרבה פוסקים המחמירים אך במ"ש הש"ע דבדיקה של הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון כו' בזה נראה לו להקל ולסמוך על הרמב"ן דרק בדיקה של הפסקת טהרה צריכה לחורין ולסדקין אבל שאר בדיקות אפילו של יום ראשון די בבדיקה קלה אחרי שכתב הש"ע ס"א שילמד אדם בתוך ביתו כו' ושיהא שם כל ביה"ש כו' וא"כ הרי בבדיקה זו כוללת גם בדיקת יום ראשון שהרי המוך אצלה עד הלילה אלא שטעם הב"י משום דספירת לילה לאו ספירה עכ"פ יש לצרף דעת רש"י שסובר דספירת לילה מקרי ספירה לענין זה שאף שצריכה בדיקה ביום ראשון שוב די לה בבדיקה קלה ע"ש באריכות:

(?) דבג' ימים כו'. ואם סופרת נקיים על כתם שמצאה אם מצאה אח"כ כתם בג"י ראשונים עיין באה"ע בב"ש סי' ס"ג סק"ג ועי' בדגמ"ר שכתב שיש להקל בזה וק"ו שיש להקל בתבעוה להנשא ונתפייסה ומצאה כתם בג' ימים ראשונים ע"ש. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ז ע"ד אשה שבדקה עצמה לילך לבית הכנסת וביום הפסקת טהרה הפסיקה וספרה ובתוך ג' ימים מצאה כתם ויש לה במה לתלות אם נאמר דבתוך ג"י לא תלינן כתם או נחשוב מיום שבדקה לילך לביהכ"נ וכבר הלכו בזה נימושות בעל עה"ג סי' ע"ט מקיל וצ"צ סי' ס"ה דעתו להחמיר ובס"ט ס"ק ל"ג נוטה להקל אך כתב דמפי' רש"י במתני' ריש נדה מפקידה לפקידה בדיקה שחרית וערבית למד מהר"ם לובלין דוקא בדיקת תיקון חז"ל אבל בדיקה אחרת לא דאינה מדקדקת יפה ומביאו המל"מ פ"ג ממו"מ דין ד' משמע קצת כצ"צ אלא י"ל התם לטהרות שאני ע"ש. והוא ז"ל כתב דמעולם לא נתכוין רש"י לזה כלל רק כתב כן לכוונה אחרת ובנידון השאלה העלה דאם אמרה עתה ברי לי שבדקתי שפיר יש להקל ע"ש]:

(?) אם מצאה כתם. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' כ"ד שכתב דדוקא אם מצאה הכתם תוך ג"י ראשונים אינה תולה אבל אם מצאה הכתם לאחר ג' ימים אלא שיש לחוש שזה הכתם ראתה בתוך ג"י ולא ידעה עד הנה תולה במכתה ובנדתה וחושבת אף ג' ימים הראשונים לספירה לא כרב אחד שטעה בזה ע"ש וכן משמע בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע ע"ש אכן בתשובת בית אפרים שאביא לקמן בשם אחיו מבואר שדעתו אינו כן [ועיין בזה בס"ט לעיל סי' ק"צ ס"ח ע"ד ובתשובת חמדת שלמה סי' כ' מ"ש בזה באריכות]:

(?) אין תולין אותו להקל. [עי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ' שהעלה דאם נמצא הכתם ע"ד שאינו מקבל טומאה אף תוך ג' לא חיישינן לה כיון דדבר שאינו מקבל טומאה לא הוי בכלל גזירת כתמים וכ"מ מדברי הגה"מ ובסה"ת שלא כתבו רק דתוך ג' ימים לא תלינן והיינו במידי דבעי לתלות שפיר אמרינן דיותר מסתבר לתלות בגופה אבל בדבר שאינו מקבל טומאה דלאו מטעם תליה אתינן עלה דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו טהורה והיינו כיון דבלא הרגשה חזיא לא גזרו חכמים ע"ז א"כ מה מהני הא דתוך ג' ימים מעיינה פתוח סוף סוף חזיא בלא הרגשה. ושוב ראיתי בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ב דמדבריו נראה פשוט להתיר בכתמים הנמצאים בבגד צבוע תוך ג"י ע"ש]:

(?) פחות מכגריס. הטעם בזה הואיל ושכיח טובא וא"א ליזהר. ובכתבי הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שכתב דאם יכולה לישן במקום שאין פשפשין ושכבה במקום שיש פשפשין אינה יכולה לתלות בפשפשין ע"כ ועמש"ל סי' ק"ץ ס"ק ל"ז בשם דגמ"ר:

(?) ויודעת. עי' בה"ט ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נ"ח אות כ"ז כתב דגם אם נחמיר ברואה ממש במכה הידוע שמוציאה דם תוך ג' ימים ראשונים כל זה באם הראיה שנטמאה בעבורה היא טומאה ודאית אבל בנדון דהרמ"א בסי' קפ"ז ס"ה בחלוקה הג' שמרגשת שהדם בא מהמקור וא"י אם היא ממכה שבמקור דבתחלת ראיה טהורה אך בשעת וסתה או בשעת עונה בינונית מטמאינן לה משום הסברא דכי לעולם לא תטמא בכה"ג יש להקל אח"ז תוך ג"י ראשונים לתלות במכה גם ברואה ממש כעין שכתב הב"ש בכלה או בבעלת הכתם מעיקרא ע"ש. ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ה באשה שהפסיקה בטהרה ולפי שהיתה בדרך פשטה חלוקה וביום ששי לספירתה באתה לביתה ומצאה על חלוקה דם אם יכולה לתלות שהדם הנמצא הוא מימי נדתה וכתב שאחיו הרב מדובנא צידד להחמיר לפי דעת הש"ך דגם במכה שמ"ד אינה תולה בג' ימים הראשונים וא"כ אם נתלה מימי נדתה ע"כ שהיה עליה גם בג' ימים ראשונים והוא ז"ל העלה להקל דגם במכה שמ"ד מסתבר להקל. ולתלות בימי נדתה עדיף טפי ממכה שבגופה ומכ"ש כשידוע שבאו כתמים על החלוק. וכן כתב בשם אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע באשה שהתחילה לספור שבעה נקיים וביום שני פירסה המשרתת הסדין שהיתה שוכבת עליו בימי נדתה וביום ז' מצאה כתם על הסדין והעלה דזה הוי כמכה שבודאי מטפטף ומוציא דם דתולין אף בג' ימים ראשונים ע"ש שהאריך בזה. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ה אודות אשה שבימי נקיים שלה הגיע וסת עורק זהב (גילדערני אדער) וחלוקה וסדיניה מלוכלכים בדם אי לתלות ג"י הראשונים או דילמא כיון שבימים מועטים יעברו אלו הדמים של עורק זהב אין הפסד שתמתין מלספור והאריך בזה ומסיק מאחר שאין וסת העורק זהב נמשך אלא איזה ימים אין לתלות בו בג' ימים ראשונים אך נעשה לה תקנה שמיד אחר ב' ימים לראייתה תפסוק בטהרה דאע"ג דאלו ג' ימים אין עולים לה לנקיים מפני חשש פולטת ותמתין עד אחר חמשה ימים מ"מ מועיל לה בדיקתה שלא נחזיקנה רואה. ואם אחרי ה' ימים תפתח עורק זהב שלה תולין בו כתמים כנ"ל למעשה ע"ש עוד וגם בכו"פ ומנ"י וס"ט באורך ועמש"ל סי' ק"ז סס"ק כ"ט]:

(?) שעכשיו. עי' בשל"ה דף ק"א שכתב וז"ל מעשה בא לידי באשה אחת שהיה יום ד' לנדתה ולא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה והתרתי לה ללבוש לבנים ביום ד' ולהתחיל לספור ביום ה' כי אם היתה מתחלת לספור ביום ו' אז היה בא ליל טבילה בליל שבת שאחר י"ט ומוטב שנניח חומרא זו כדי לקרב הטבילה לחפיפה עכ"ל ועיין בס"ט שכתב דנראה לו דבנדון כזה אף בשמשה יש להתיר שתפסוק ביום ד' לראייתה ותמנה שבעה נקיים מיום ה' ע"ש עוד:

(?) אפילו כתם. עבה"ט [ומ"ש בשם ש"ד נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה כו' עי' בתשובת תתם סופר סי' קפ"ח מבואר שדעתו דבדיעבד שכבר ספרה שבעה נקיים מיד אחר מציאת הכתם מבלי המתנת ה' ימים אפשר להקל גם בשמשה שיעלו לה הנקיים אך אם היה זה הכתם בבדיקת העד אין להקל אפילו בדיעבד ע"ש ומ"ש הבה"ט וגדולה מזו נוהגין שאפילו כלה כו'] עיין בדגמ"ר שכתב דאף הש"ך שכתב דשלא בשעת הדחק אפילו כלה אינה סופרת שבעה נקיים עד יום ה' לראייתה לא אמר אלא כשלא היתה נדה קודם לראיה זו כגון בתולה שראתה פעה ראשונה או מניקה שהיתה טהורה בעת מיתת בעלה וראתה עתה פעם ראשון אחר כ"ד חודש אבל אם היתה כבר נדה לא שייך חומרא זו כלל ע"ש. ועפ"ז הוריתי ביולדת שלא טבלה תוך מ' לזכר ופ' לנקבה וככלות הימי טוהר ראתה דא"צ להמתין למנות ז' נקיים עד אחר ה' ימים אלא מיד שתפסוק בטהרה תוכל להתחיל למנות שבעה נקיים דהא עד ראיה זו היתה ג"כ טמאה מלידה ולא שייך חומרא זו כלל. ומכ"ש אם ראיה זו היא בתוך ימי טוהר והיא רוצה למנות שבעה נקיים ולטבול דבזה אפשר לומר שגם אם לא היתה טמאה וכבר מחמת לידה שטבלה כבר ג"כ תוכל למנות שבעה נקיים מיד אם לא שמשה דהא אפילו בכתם כתב הש"ך הביאו הבה"ט דיש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת ומכ"ש בדם טוהר דקיל יותר דאינו אלא חומרת הגאונים עמש"ל סי' קצ"ד סק"ב בשם נודע ביהודה וכ"ז פשוט [ועי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ז שאלה כזו ביולדת שטובלת תוך מלאות וחזרה וראתה באותן הימים אם תתחיל לספור נקיים השניים האלו אתר ד' לשמושה דלא גרע מכלה הטובלת לדם בתולים (בבה"ט לעיל סק"ג) והשיב להחמיר אתרי שכתב הרמ"א בסי' קצ"ד דדינו כדם לכל דבר משמע שאין לחלק בשום דבר בכל מנהגי נדה וחומרותיה ע"ש] ועמ"ש לקמן סי' קצ"ז סק"ג לענין אם החמירה ע"ע ועי"ז אירע טבילתה בליל שבת ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ה שמורה אחד הורה באשה שטבלה ואחר טבילה קודם ששמשה ראתה דם ובעלה היה בעיר שתמנה שבעה נקיים תיכף וכתב שראוי המורה הזה לגעור בו בנזיפה אבל לא לענשו באיזה עונש כי גוף דין זה הוא חומרא בלא טעם. ואח"כ כתב בשם תשובת פני יהושע סי' י"ב שמקיל בזה בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששמשה והוא ז"ל חולק עליו וכתב דהט"ז סק"ד הביאו הבה"ט מחמיר ג"כ בזה שהרי לא הקיל רק בראתה תיכף אחר חופתה שלא באתה עדיין לכלל תשמיש ע"ש ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ב שגם הוא ז"ל מקיל בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששמשה וכתב הטעם דאף בגזירת חז"ל קיי"ל במלתא דלא שכיח לא גזרו ומכ"ש בגזירה זו ע"ש עוד. וכתב שהסכימו עמו החברים ונעשה מעשה. וכן דעת הסדרי טהרה עין שם:

(?) אם טעתה במנין. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע"ט באשה אחת נדה שהתחילה לספור שבעה נקיים ותיכף ביום א' מצאה כתם יותר מכגריס והתחילה לספור מחדש מיום המחרת כדין וספרה יום יום ובדקה בכל יום ומצאה טהורה וטבלה ושמשה ויהי בוקר והנה האשה השכנה מגרת ביתה אמרה לה מה זאת עשית כי טעית בחשבונך יום א' ולא ספרה רק ששה נקיים והאשה ההיא אומרת דקדקתי בחשבוני ושבעה ספרתי ואעפ"כ בא האשה לשאול אף כי לפי דעתה ברור לה שלא טעתה מ"מ היא חוששת לדברי חברתה ומסתפקת אולי טעתה ושאלה מה דינה אם צריכה טבילה אחרת ואם צריכה כפרה. וצדד להקל אחרי שאין כאן רק ספק דרבנן דמה"ת הכתם שמצאה ביום הא' טהור כיון שלא הרגישה וא"כ מן התורה מצטרף גם יום זה לנקיים ויש ג"כ עוד כמה צדדים להקל ואחרי שכבר שמשה ויש חשש לעז פגם לולד אשר תלד הורה לה להקל שאין צריכה לא טבילה ולא כפרה וצוה עליה שתאמר בפירוש לחברתה שאינה מאמנת לה (עי' לעיל סי' קכ"ז) והסכים עמו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שם בסי' פ"א אך כתב דדוקא אם אומרת איני מאמינך אבל אם היא בעצמה מסתפקת יש לה לחוש לדברי חברתה דהיכא דהבע"ד שותק שתיקה כהודאה ואם האשה מכחשת פשיטא שהיא נאמנת וספרה לה כתיב ואין ע"א נאמן באיסורים היכא שהבע"ד מכחישו (ובזה אפילו אם היה חשש איסור דאורייתא הדין כן) ע"ש. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קצ"ו מ"ש בזה]:

(?) טובלת בכל עת. [עבה"ט בשם ט"ז דהכא מיירי כו' ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ח שכתב דמ"ש הט"ז אבל אם לא היה בעלה עמה צ' יום ונמשכו אחריו בח"מ וב"ש באה"ע סי' י"ג דבריהם תמוהים מה שייכות צ' יום לכאן אפילו לא היה בין שימוש בעלה לראיה רק זמן מועט שייך הבחנה. עיין יבמות דף מ"ב גבי ותמתין משהו ושוב מצא שהרגיש בזה בספר עצי ארזים שם וכתב עוד דבכתם אין לחוש להצריך הבחנה עיין שם]:

Siman 197


(?) מצוה לטבול בזמנה. [עי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ע וסי' קנ"ו מ"ש בזה]:

(?) ליל שבת. עי' בתשו' חמדת צבי סי' י"א שאוסר לנשים לטבול בליל שבת בחמין משום דאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת כמ"ש בא"ח סי' שכ"ו. [וכתב דהעוברת וטובלת בליל שבת בחמין ודאי איסורא עבדא ושרי למיקריה עבריינא כו' ומה שהורה חכם א' והתיר להן לטבול בע"ש מבעוד יום ביום שביעי שלהן ודאי לאו שפיר עביד ועבר אדרבנן כו' והאריך בזה ומסיק וכתב סוף דבר הלכה למעשה אני אומר שאין להן לטבול בחמין בליל שבת ולא בע"ש שהוא יום שביעי שלהן אלא תטבולנה בצונן ליל שבת או בהפגת צנתן בלבד עד שלא יקרא עליהן שם חמין או תדחה הטבילה למוצאי שבת ואם אי אפשר בכל האמור יתירו להן לטבול בין השמשות ולא תבואנה לבתיהן עד הלילה ויותר מזה אין בידינו להתיר כלל עכ"ד ע"ש ועי' בס' בל"י סוף סי' ר"א שהביאו ופקפק עמ"ש או תדחה הטבילה למוצ"ש דהא כתב הרמ"א דבמקום שנהגו להחמיר גם במוצ"ש לא תטבול כו' ע"ש גם בס' לבושי שרד בחידושי דינים שבסוף הספר עמד עליו בזה ואפשר ליישב דהא הרמ"א מסיים דמאחר שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן כו' והכא מקרי לא אפשר שאינה יכולה לסבול צנת המים] ועי' בתשו' דברי יוסף סי' ס"ד שהביא דבריו והוא ז"ל בא ללמד זכות על המנהג שנהגו בנות ישראל לטבול בחמין בליל שבת ולבסוף הניח הדבר בצ"ע ע"ש. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק א"ח סי' כ"ד וכ"ה שהוא היה מזהיר להבלנין שיתנו החמין בע"ש למקוה בעוד היום גדול כדי שלכשתחשך לא יהיו רק פושרין ובפושרין שרי רק בחמין אסור וע"ש עוד לענין יו"ט שחל להיות בע"ש אם מותר להסיק תחת היורה לצורך קאפ"ע שישתה היהודי שבמרחץ והשאר יניח לזוב לתוך המקוה לצורך טבילת נשים בליל שבת ע"ש ועי' בתשובת תפארת צבי חלק א"ח סי' ט' ובתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' י"ז עוד על נדון הנ"ל. ועי' בתשו' חוט השני סי' פ"ג מענין טבילת נשים בליל שבת הס מלהזכיר מלטבול בעוד יום במקום שאין מנהג ובמקום שנוהגין כן אין לעשות רק בשבת אחר אמירת ברכו שכבר נקרא שם שבת עליו אבל לא בחול אפילו אחר ברכו ע"ש ועי' בתשו' חינוך בית יהודה סי' פ"ב שקרא תגר על המנהג דאפילו בשבת אחר אמירת ברכו לא נכון לטבול בעוד היום גדול ויש למחות ולבטל מנהג זה ואם היא מתפחדת מחשש נפילה יעמדו נר בעששית סגור בבית הטבילה מבע"י ואפילו בבה"ש שרי להדליק ע"י עובד כוכבים דאמירה לעובד כוכבים שבות וכל שבות מותר בבה"ש לצורך מצוה ולשמא יטה לא חיישינן דהא איכא לפחות שתי נשים שתזכיר זו לזו ע"ש:

(?) אפשר לה לטבול. עי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קל"א באשה שהיה זמנה ללבוש לבנים ביום ה' ונתאחרה לבא מן השוק שסבורה שעוד היום גדול ובין כך נתאחרה עד בה"ש והוצרכה ללבוש לבנים ביום המחרת ועי"ז חל טבילתה בליל שבת נחשבת שוגגת ומותרת לטבול ליל שבת ע"ש. [וכתב בספר לבושי שרד סי' פ"ז אם היה לה שום אונס שלא היתה יכולה לטבול בזמנה כגון קצת חולי שהיה טריח לה טובא לילך לבית הטבילה או איזה כאב באבריה והמים מזיק לה וכה"ג ונתרפאת בע"ש מותרת לטבול ליל שבת ע"ש]. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י היוצא לדרך מותרת לטבול בליל שבת אפילו פשעה ולא טבלה קודם לכן וכן לטבול ביום חי"ת אפשר דשרי ע"כ דבריו:

(?) אחר לידה. עבה"ט מ"ש דוקא כו' עד דהיינו אחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה ועי' בדגמ"ר שחולק על זה דאפילו בתוך ימי טוהר אם ראתה ולא יכלה לטבול רק מחמת חומרא שהחמירו הפוסקים מקרי זמנה ומותרת לטבול בליל שבת ע"ש. וכ"כ בספר לבושי שרד סי' פ"ו וכתב עוד דאם כבר טבלה פעם אחת בתוך ימי טוהר אחר הלידה ואח"כ ראתה תוך ימי טוהר והגיע זמן הטבילה בליל שבת בהא גם הש"ך מודה דמותרת לטבול דממ"נ אם נחזיק דם זה לטמא הוי טבילת מצוה ואם לאו ליכא איסור טבילה כלל ע"ש. ודע דבכל הני שכתבתי לעיל סי' קצ"ו ס"ק י"ג שיכולה למנות שבעה נקיים מיד אך היא החמירה ע"ע ולא התחילה למנות עד אחר ה' ימים ועי"ז אירע ליל טבילתה בליל שבת אסורה לטבול וזה פשוט:

(?) שאסורה לטבול. עי' בתשו' חוט השני סי' ע' שכתב דבדיעבד אם טבלה אם בשוגג מותרת מיד ואם במזיד טבלה בליל שבת יש להחמיר לאוסרה בשבת לבעלה ובמ"ש מותרת ואם הוא בי"ט נראה להלכה דמותרת מיד אבל לא למעשה כי ראוי להחמיר לעושה מזיד משום מגדר מלתא ע"ש ונראה לי דעכ"פ מותרת בכל מיני קורבה ואהבה [כעת ראיתי במנ"י וס"ט שדעתם להקל בי"ט אף לכתחלה אפי' במקומות שנהגו להחמיר בשבת ובענין שבת דעת המנ"י כחוט השני הנ"ל דאם טבלה במזיד אסורה לאותו שבת והס"ט חולק וכו' ולענ"ד נראה להקל בדיעבד אפילו באותו שבת כו' ע"ש וכן משמע קצת מתשובת חכם צבי שהבאתי לעיל סק"א במה שכתב דאיסורא עבדא כו' ע"ש] ועי' עוד בתשו' חוט השני סי' פ"ב:

(?) שאין מנהג. עי' בתשו' אבן השהם סי' כ"ה שכתב שנשאל מהנשים הממונים על הטבילה באשה שהלבישה לבנים ביום ה' וסברה לטבול בליל ה' וכאשר לא בא בעלה לביתה עד יום ו' לא טבלה בליל ה' אם מותרת לטבול בליל שבת וכתב דמותרת לטבול כיון דדבר זה במנהגא תליא ומאחר שהנשים הממונים על הטבילה שאלו הדבר הזה א"כ ידוע להן המנהג ואין להחמיר ע"ש עוד טעמים להתיר. עוד כתב שם ששמע מנשים צדקניות שנוהגים כשלובשים לבנים התנו אם יבא בעלה תטבול בליל ד' או ה' ואם לא יבא תטבול לכשיבא בליל שבת דלכאורה אין לזה טעם וריח והוא ז"ל כתב טעם לזה ע"ש:

(?) לא תטבול. עי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סס"י קי"ז שכתב דבכלה אפשר להקל שתחוף בלילה ותטבול דבכלה לא שייך מתוך שהיא מהומה לביתה ע"ש:

(?) חשש איסור. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ד שחלק עליו והעלה דלהיש מקילין אלו אין חילוק בין אלמנה לשאר נשים דכולהו מצו טבלי במוצאי שבת וכתב שם שהוא מורה ובא כדעת היש מקילין ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד בשם תשובת מהר"ם מלובלין עי' בתשו' אבן השהם סו"ס י"ד שכתב דמה"ט התיר לאשה לטבול בליל שבת שהיה בעלה אבל ויום ז' היה בשבת מאי אמרת הלא אסור לשמש עד אחר יציאה מבהכ"נ ביום שבת ואסור לשמש ביום הלא מבואר בסי' שפ"ג דאבל בכל שאר קריבות מותר א"כ ל"ד לאלמנה וכתשו' מהר"ם הנ"ל ועוד אם לא תטבול ליל שבת גם במו"ש אסור כמבואר בי"ד סי' קצ"ו ולמה נבטל מפו"ר כ"כ עכ"ד ע"ש. ולע"ד צ"ע מ"ש אם לא כו' גם במ"ש אסור דהא כתב הרמ"א דגם במו"ש לא תטבול דמאחר שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן כו' וא"כ בנד"ז אם נאסור לה לטבול בליל שבת לא היה אפשר לה קודם לכן ושרי לטבול במוצאי שבת:

(?) משום סרך בתה. [עבה"ט מ"ש מיהו באגור כתב כו' מיהו נראה דהיינו דוקא כו' ועי' בס"ט סק"ט מ"ש בזה בשם תשובת חמדת צבי סי' י"א ועה"ג סי' כ' והסכים עמהם. ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ז שהאריך בזה ובסוף כתב וז"ל הנה הגאון ס"ט החליט קולא זו לחלוטין דבמקום ביטול עונה לטבול ביום ז' ולא תבא לביתה עד שחשיכה. והיות הגזירה רק רחוקה ומילי דרבנן וביטול מצוה פ"ו הקילו הגאונים ומי יבא אחריהם ח"ו אפילו להחמיר. אך עכ"פ נ"ל שתשהה האשה בהליכה ממקוה לביתה עד הלילה אבל אינו מועיל מה שתלך לבית חברתה באותה העיר כי מה לי בית זה או זה ולא ניתנו דבריהם לשיעורים כאלה וכן יש להוכיח מפשטות הסוגיא כמובן ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד עכ"ל. וע"ש עוד על דברת הרב השואל בישוב שצריכות הנשים ליסע מהלך ג' שעות לטבול ובחזירתם בלילה איכא סכנות דרכים ומש"ה נהגו לטבול ביום ח' וחוזרים לביתם משחשיכה אמנם אם יחול יום ח' בשבת ע"כ תדחה הטבילה עד יום א' שהיא ט' לספירה ומתבטלות ב' עונות. ונתן הרב הנ"ל עצה ללמוד אותן הנשים להפסיק בטהרה ב"פ א' ביום ד' לראיה והשני ביום ה' כו' והוא ז"ל כתב לו שעצה נכונה הוא לכתחלה עכ"פ (לצאת גם דעות המחמירים) שתפסוק בטהרה גם ביום ד' סמוך לבה"ש הפונה ליום ה' לראיה ומ"מ לא תתחיל לספור אלא מיום ו' ואילך אחר פסיקת טהרה שנית סמוך לבה"ש הפונה ליום ו' לראיה ואז תטבול ביום ז' שחל בעש"ק ולא תבוא לביתה עד הלילה ליל ש"ק ומ"מ קשה הדבר איך תשהה כ"כ סמוך לשבת בדרך כי כבר כתבתי שאין נ"ל שום היתר במה שהיא בבית חברתה באותה העיר והחכם עיניו בראשו עכ"ד ע"ש]:

(?) והכלות. עבה"ט ומה שתמה הש"ך עי' בדגמ"ר שהשיג ג"כ על הש"ך בזה וכתב דבשעת הדחק נראה להקל אף ביום ז' אבל באופן שלא יעמידו החופה עד צאת הכוכבים ממש אבל להעמיד החופה ביום ולסמוך על שאינם מיחדים אותם עד הלילה לא מהני בזה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ד' שחלק ג"כ על הש"ך [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ט מ"ש בזה] אך קודם אור הבוקר בודאי אסור במקום שנהגו לטבול בז' אף אם הכלה לא הגיע זמנה לראות ע"ש. ועי' בתשו' חוט השני סי' פ"ב:

(?) דאיכא אונס. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לכאורה נראה דלא מהני אונס אלא אם האונס לכל הנשים שבעיר:

(?) אבל בשביעי. [עס"ט ס"ק י"ג בשם הב"ח ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ב מ"ש בזה]:

(?) אם עברה. עבה"ט דיש להחמיר. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י אם הוא יום מעונן וכדומה ויש ספק אם טבלה ביום או בלילה או שטבלה בין השמשות אינה צריכה להחמיר ולטבול שנית ע"כ:

Siman 198


(?) לפעמים. עי' בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד שכתב דמ"מ בעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות כאותה שכתב הט"ז ס"ק כ"ג דטבעת מהודקת באצבע חוצץ משום דמסירתו בשעת לישה דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פ"א לזמן מרובה לא ומ"ש בש"ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה כו' אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף לזמן רחוק אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מ"מ מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה ע"ש ועמש"ל ס"ק י"ב בשמו:

(?) ולכתחלה לא תטבול. עי' מ"ש לקמן ס"ק י"א בשם שיבת ציון:

(?) שחוצצין. עי' בתשו' פני אריה סי' י"ב שנשאל על אשה שנושאת ספוג באזנה לשאוב הזוהמא ששכחה ליטול הספוג בשעת טבילה וכתב שלא ידע בזה הלכה ברורה ע"כ תטבול שנית בלא ברכה ע"ש:

(?) חוצצין דמקפדת עליהם. [כתב בספר לבושי שרד אות קצ"ו וז"ל ואע"ג דמיא עיילי בהו ומה יזיק מה שמקפדת להסירם כבר כתב הב"י דהטור פסק כרבותיו של רש"י דהנהו דינים דסעיף א' דרוב אם מקפיד חוצץ מיירי אף דעיילי מיא כו' ולפ"ז הני דינים דסעיף ג' ד' דאין חוצץ מיירי דוקא במיעוט אבל כשמכסה רוב השערות אע"ג דאינה מקפדת ומיא עייל אפ"ה חוצץ ולפי זה קצת קשה מההיא דסעיף ה' דמבואר דבב' שערות או יותר אין חוצץ אף במקפיד או רוב משום דלא מיהדק וצ"ל דדוקא בדבר שאינה מגופה כהך דסעיף ג' ד' אמרינן במקפיד או רוב חוצץ אף אי עיילי מיא משא"כ שערות דעצמה דהוה גופה אין מקום לומר שחוצץ אלא אי לא עיילי מיא. אך כ"ז הוא לדעת הב"י אכן הדרישה ופרישה חולק דדעת רש"י עיקר והך דינא דמוזהבות אין הטעם משום חציצה אלא משום דמירתתא ולא טבלה שפיר ע"ש ולדבריו הך דסעיף ג' ד' אין חוצץ אף ברוב כיון דמיא עיילי. ונ"ל עיקר כהדרישה ופרישה ולא כהב"י דהכי מוכח מהמרדכי ברבדא דכוסילתא כו' ועוד ראיה מדין דסעיף כ"ג השירים והנזמים כו' ועוד ראיה ברורה מסעיף מ' או קושרת בגד רפוי כו' (ועוד ראיה ברורה מסעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה מותרת אף דהוא רוב ואפשר נמי מקפיד וחידוש בעיני על הרב שלא הזכיר זה) לכן העיקר כדעת הדרו"פ והכי נקטינן להלכה דכל היכא דעיילי מיא אפילו רוב ומקפיד שרי. ומדינא אפילו לכתחלה טובלת בהם ולא גזרינן רפויין אטו שאין רפויין אלא מקום שמצינו בו כגון אחזה חברתה וכן בנזמי האוזן כיון דטריחא לה להסירן אבל בשאר דוכתי לא גזרינן אך מאחר דיש מי שמחמיר בכל הרפויין להסירם יש לנהוג לכתחלה להחמיר בכולם ולהסירם אבל אם כבר טבלה ודאי דאין להחמיר כלל ודלא כספר בה"י (הובא לקמן סק"י ע"ש) וכתב עוד מאחר דהוכחתי דטעמא דמוזהבות אינו רק משום דמירתתא א"כ י"ל דהוא רק לכתחלה כמבואר בסעיף ל"א דטעמא דמירתתא אינו פוסל הטבילה בדיעבד כו' וצ"ע בזה להלכה עכ"ד ע"ש. שוב ראיתי בס"ט ס"ק י"ג האריך ג"כ בזה ושם הקשה ג"כ מהא דסעיף מ"ו הנ"ל אך בלשון אחר שהוא ז"ל לא הזכיר דהא שם הוי רובא רק דהא שם הוי מקפיד ותירץ די"ל דמיירי בבגדים הגרועים ופחותים דלא קפדי עליהן ע"ש כנראה שדעתו דגם לדעת רבותיו של רש"י לא אסור היכא דעיילי מיא אלא במקפיד אבל באינו מקפיד אף ברובא שרי. ומש"ה נמי עזב להקשות מהא דסעיף מ' הנ"ל ולע"ד תימה לומר כן דודאי אין חילוק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד אחרי דס"ל לרבותיו של רש"י דהלכתא דרובא ומקפיד חוצץ אתמר נמי במידי דלא מיהדק ולישנא דחוצץ לאו דוקא א"כ גם הא דגזרו רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד הוא נמי בכה"ג אף דלא מיהדק ואף למה שרוצה לומר בס"ט שם דס"ל לדעה זו דמדאורייתא ליכא חציצה אלא במידי דמיהדק אלא שחכמים גזרו כו' ג"כ אין שום סברא לחלק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד (עב"י ודו"ק) ומסיק דהיכא דאיכא עוד צד להקל יש להקל אם הם רפויין אע"ג דקפיד עלייהו. ע"ש ועיין עוד בספר תפארת למשה מזה]:

(?) דבוקות זו בזו. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ו שכתב דהכא מיירי אפי' אם רוב שערות דבוקות ולהכי הוצרך המרדכי לאהדורי אטעמא אחרינא ולא כתב טעם מפני שאין מקפדת וכתב עוד באשה שחלתה ואמרו הרופאים שאין תקנה אא"כ תעשה מארלאקי"ן וא"א לעשות אם לא שמפזרים בראשה סמים כתושים כמו קמח ועי"ז השערות מסתבכים וכשמדיחים במים הסמים הנ"ל אי אפשר לשערות להסתבך והחולי חוזר וניעור דיש לפקפק אם תוכל לטבול כן דשני טעמים הראשונים שבמרדכי לא שייכי אלא באותן קליעות הנעשים מן השערות עצמן אבל לא בזה שנעשים ע"י דבר אחר וגם הב' טעמים אחרים יש לפקפק בנדון שלפנינו והעלה דאין להקל אא"כ נשאר רוב שערותיה שלא נקלעו דאז הוי מיעוט שאינו מקפיד ולא חייצי אלא מדרבנן סמכינן שפיר ארופא מומחה שאומר שיעלה לה רפואה ע"י זה והוי רביתה אבל לעשות לה כל הראש או רוב שערה דיש כאן ספק דאורייתא אין בידנו להתירה ע"ש. [ועי' בס"ט ס"ק י"ט שהביאו ג"כ וכתב שדבריו נכונים לדינא ומסיים ועכ"פ בכל השערות או ברוב השערות שלה ודאי דאסור לעשות כן לכתחלה ע"י תחבושת וסמים ואם עשתה כן הוא חוצץ בטבילה ע"ש. ועי' בתשו' ח"ס חלק ששי ס"ס פ"ב שכתב אודות האשה שרוצים לדבק שערותיה בשעוה לצורך רפואה פשיטא שחוצץ וע"כ לא שקלי וטרי בתשו' פמ"א וס"ט אלא ע"י סמים ותחבושת שהם עצמם אינם חוצצים אלא שדיבוק השערות חוצץ ואהא שקלי וטרי אי שייך לומר דהכי רביתא ומ"מ הסכימו לאיסור אבל ע"י שעוה שהשעוה בעצמו חוצץ ולא שייך לומר הכי רביתא פשיטא שחוצץ וחלילה להקל כלל עכ"ל]:

(?) לא חייצי. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהיא צריכה להשהות במים עד שיכנס בהם המים היטב:

(?) תוך ג' ימים. [עי' בתשו' ח"ס סי' ק"צ שכ' דהדעת נותנת דבעינן מעל"ע ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וזכר לדבר מבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה (לעיל סי' ס"ט סי"ב) וכיון דמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן המקיל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה ע"ש ועי' מה שכתבתי לעיל סי' פ"א סק"ה]:

(?) בעלת חטטין. עט"ז ס"ק י"ד שהביא מעשה דאשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה כו' ואף דאסור להסתכל במקומות המכוסים שבה כדלעיל סי' קצ"ה ס"ז כבר תירץ ע"ז בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ב וע"ש בהגה"ה מבן המחבר שכתב דהכא מיירי לאחר טבילה וכן הוא הלשון שלא היה גרב עליה ולא חיישינן שמא נפל במים כיון שדבוק כ"כ עד שכואב לה להסירו ע"ש:

(?) צואה שתחת הצפורן. עי' במ"א סי' קס"א סק"ה שכתב וז"ל אע"פ שטיט חוצץ אפילו כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז. אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפילו בצואה וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד וכמ"ש ביו"ד סי' קצ"ח. [והט"ז כתב דבנט"י יש לסמוך על הר"ת דאין חוצץ רק טיט היוצרים שדומה לבצק שנדבק מאד אבל לא בטיט אחר]:

(?) נשאר בידה. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו להקל בצפרני הרגלים שאינה צריכה טבילה אחרת הגם שאינה יודעת אם היה נקי וכתב שאפשר אפילו יודעת שלא היה נקי א"צ טבילה אחרת שברגלים אין דרכן של הנשים להקפיד:

(?) צריכה. עבה"ט ומ"ש אם אירע ששכחה בשבת כו' עי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סוס"י ח' שכתב דנראה לו עיקר למעשה כמסקנת בעל נקודות הכסף ליטול ע"י עובד כוכבים בידו או בשיניו אף שבתשו' ח"צ השיג עליו היינו דוקא ליטול בכלי אבל בכה"ג מודה וגם הנה"כ עצמו למעשה לא התיר אלא ביד או בשיניו ולרווחא דמלתא כתב דאפילו בכלי אפשר להתיר למקצת פוסקים אבל אין לסמוך למעשה כ"א ביד או בשיניו ע"ש:

(?) מיעוטה חוצצת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קצ"ה אודות כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה ופקפק רב אחד לחוש שיחוצו כיון שסופן להתגלת והוא ז"ל כתב דאין כאן בית מיחוש ומנהג ישראל תורה היא משום דהא דאמרי' בכ"מ כל העומד כו' היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו והכא אין השערות עומדות להתגלח עד אחר בעילת מצוה והבעילה מפסקת בין הטבילה לגילוח לא שייך עומד לקוץ כקצוץ ועוד ראיה ברורה מנזיר דמ"ד ע"ב ע"ש]:

(?) רפוים. עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דחוצץ אפילו בדיעבד [רק דאם שמשה כבר אחר הטבילה בטבעת רפויה אין צריכה טבילה אחרת] ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ה שחולק עליו ופסק כהש"ע ע"ש ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שמחמיר בזה מאד דאפילו אם עברה לילה אחד אחר טבילה זו בטבעת רפוי יש להחמיר להצריכה טבילה אחרת רק אם היה רפוי הרבה יש להקל ועי' בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"א [דשם כתב שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה ולא אמר הרמב"ם אלא באוחז באדם וכלים כו' (עי' סכ"ח בט"ז וש"ך) אבל זו"ז אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן כיון דטריחא לה מילתא להסירם. וכל כה"ג במה דטריחא לה יש לגזור מטעם חומרא לכתחלה וכן בחוטין שבצואר שתולין בהן הקמיעין כו' ע"ש והביא ג"כ בס' לבושי שרד אות קצ"ג ועמש"ל ס"ג בד"ה מקפדת גם בס"ט ס"ק ו' ומ"ג דעתו דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש]:

(?) ואם הן מהודקין. [עבה"ט ועיין בספר שיורי טהרה ס"ק מ"ד שכתב דמדברי ס' גן המלך סי' קכ"ג מבואר דאשה שאין דרכה ללוש בעצמה אין הטבעת שעל ידה חוצץ אפי לו מיהדק טובא וכה"ג כתב בא"ר בא"ח סי' קס"א בשם רש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין. אם לא בטבעת שיש בו אבן טוב והוא ג"כ מה"ט לפי שאין דרכם של אנשים לעשות מלאכות כאלו ומ"מ אין להקל כיון דבש"ע כאן ובא"ח כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ ולא מפליג מידי משמע שאין לחלק בזה ול"ד למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנת ידוע בכך משא"כ הכא י"ל דלא פלוג מיהו אפשר בדיעבד ושימשה יש להקל בנדון זה ע"ש].

(?) וכן הדין באגד. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ב באשה אשר לה כאב עינים ר"ל וצוה עליה רופא מומחה שלא יבואו מים כלל על עיניה אפילו מחוץ לעינים פן תאבד מאור עיניה איך תנהג האשה ההיא בחפיפה וטבילה ודעת השואל להמציא לה תחבולה לעשות לה אגד רפוי על עיניה בעת טבילה ואף שכתב הב"ח בשם ש"ד דגבי שירים ונזמים יש לגזור לכתחלה רפוי אטו אין רפוי וכ"כ הרמ"א לעיל ס"א בהגה"ה דוקא בשירים ונזמים שהם עליה תמיד כו' והרב המחבר נר"ו אין דעתו מסכמת להך תקנה דאדרבה אפילו מאן דסובר בשירים ונזמים דלא גזרינן אטו אינו רפוי היינו דשם ליכא תועלת והנאה לאשה אם טובלת במהודקין משא"כ בנ"ד שעיקר פעולת האגד להגין שלא יבואו מים על העינים יש לחוש שתהדק מפני הפחד אך יש לה תקנה אחרת שתתן ידיה על עיניה ותדיח הידים תחלה שתהיינה טופח ע"מ להטפיח וכמ"ש לקמן סעיף כ"ח אך הנחת ידים לא תהיה מהאשה עצמה דאם תכוף את הידים למעלה נעשו קמטים ונתכסה הבשר שבתוך הפרק במקום חיבור היד והזרוע וכמש"ל סעיף ל"ה דהטבילה צריך להיות כמו שהיא הולכת רק אשה אחרת תרד עם האשה לתוך המקוה ותעמוד לאחוריה בריחוק קצת שלא תגע גופה בגוף האשה הטובלת ותדיח ידיה במים ותכסה עיני האשה הזאת ברפיון קצת ותטבול ולענין החפיפה העלה להקל אשר די לה שתרחץ ותחוף כל גופה וראשה חוץ מהעינים וסגי לה בעיון לראות במראה או בבדיקה ע"י אשה אחרת שלא יהיה לפלוף וגם שלא יהיה ריסי עיניה דבוקות ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד מרוטענבורג סי' י"ח:

(?) בית הסתרים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ס"ד ע"ד האשה אשר הושם טבעת של שעוה תוך עומק הפרוזדור לצורך רפואה אם חוצץ בטבילה וכתב דזה ודאי קרוי מקפיד שהרי הוא מתלכלך תמיד בימי נדתה וצריכה להסירה בעת שתפסוק בטהרה לנקותה וכן בימי לידה ואולי מעכב גם הבדיקה תמיד בשבעה נקיים וצריכה להסירה וא"כ הוא דבר שמקפיד וחוצץ אמנם אף שאמרו בה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים דוקא בבית הסתרים אמרו כן אבל במקום הנקרא בלוע א"צ אפילו ראוי לביאת מים ולכן אם אשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק עד שאין השמש מגיע שם אפילו בשעת גמר ביאה אז מקרי בלוע וא"צ להיות ראוי לביאת מים וא"צ להסירה בשעת טבילה ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמו עוד שני רבנים [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ב חולק על ראשית דברי הנו"ב מ"ש דקרוי מקפיד משום שצריכה להסירו בשעת הפסק טהרה וכן בימי לידה וכתב דההסרה שבעת לידה לא מקרי מקפיד שאין אותה ההסרה מטעם ההקפדה לא על הטבעות ולא על לכלוך גופה אלא לפנות מקום לולד וראיה לזה מטבעת של איש שאין בו אבן שאין חוצץ כמ"ש מג"א סי' קס"א אף דמסירו בשעת הנחת תפלין ונטילת לולב רק אם היתה צריכה להסירו בשעת פרישת טהרה זה ודאי קרוי מקפיד וגם מ"ש הנו"ב אם האשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק כו' הוסיף הוא ז"ל בסי' קצ"ג דאף אם מסופקים בכך ואפשר הוי ספק חסרון ידיעה דאשה בקיאה יכולה לברר מ"מ כיון דהוי סכנה וחולשה רבה להוציא הו"ל מיעוטו ואינו מקפיד כו' ויש להקל ע"ש]. ועי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קל"ה שרב אחד רצה לחלק בבית הסתרים גופא דבמקום שהמים יכולים לבוא בעצמם כמו הפה אם הוא פתוח וכן נקבי החוטם והאזנים אלא שהכתוב גילה לנו שא"צ לביאת מים אלו צריכים עכ"פ ראוי לב"מ אבל אותו מקום של אשה אפילו בית החיצון כיון שאף אם תרחיק ירכותיה לא יכנסו המים רק קצת בהתחלת המקום ולכן כל שהוא לפנים ממקום שהתינוקת יושבת ונראית אין צריכה אפילו ראוי לב"מ והוא ז"ל דחה ראיותיו (גם מדברי הרמ"א בסעיף מ"ג בהגה"ה מבואר דלא כוותיה) וע"ש שהעלה לענין בדיקת הנקיים אם הוא באופן שפי הרחם מכוון נגד חלל הטבעת וכל פה המקור מכוון ג"כ כנגד חלל הטבעת א"כ בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי באופן שיהא עב קצת עכ"פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד הזה עמוק דרך חלל הטבעת עד נגד פי המקור ויהא אצלה מקודם בה"ש עד אחר צה"כ וגם ביום א' תעשה כן ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה ע"ש. ועי' בתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י' שמסכים ג"כ להנו"ב הנ"ל גם הביא מתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ט שכתב בפי' דלענין מיעוט המקפיד אמרי' ספק דרבנן לקולא (וצריך עיון כעת דהא באיתחזק איסורא לא אמרי' ס' דרבנן כדלעיל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות כ' והכא איתחזק איסור דטומאת נדה וצ"ל דס"ל כדעת הפר"ח שהבאתי שם וכבר כתבתי שם דאין כן הלכה וכעת אין ס' ה"ל לפני) ועוד לפי שהאשה אמרה שאינה יכולה לקחת הטבעת משם משום סכנת נפשות זולת בבוא חבלי לידה בהכרח נוטלתו כדי שלא ימנע יציאת העובר מרחמה א"כ מקרי אינה מקפדת (עמש"ל סק"א בשמו) ולענין בדיקה העלה שיכולה לבדוק א"ע כשאר נשים במוך שתכניס לאמצע פרוזדור עד קרוב למקום שהשמש דש ותניחהו שם כל בין השמשות בשעת הפרשתה לטהרה וכן תעשה גם באחד מימי הספירה בשחרית או ערבית וגם תבדוק צד שמאל רחמה ואף שצד הימין ומקום הטבעת א"י לבדוק אין בכך כלום רק תעשה מה שביכולתה לבדוק בכל המקומות שתוכל להגיע שם ובשאר ימים די לה בבדיקה קלה ע"ש באריכות ועי' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ס' שהאריך מאד בענין הנ"ל והסכים ג"כ להקל לענין החציצה דאינה חוצצת וגם הגאון מליסא ז"ל הסכים להיתרא אולם במה שמקיל בתשו' זכרון יוסף הנ"ל לענין הבדיקה חולק עליו מאחר שרבו דעת רבותינו המחמירים דבעינן דוקא בדיקת חורין וסדקין ומשמע דאינה בדיקה כלל בלא חו"ס. אולם אחת היא שיש בזה לדון ולהקל די"ל דמאי דצריך בדיקת חו"ס היינו כיון דע"פ הרוב אינה יכולה להכניס העד בעומק עד מקום שהשמש דש ממש כמ"ש הב"י ואף במקום גמר דישת השמש אינו ממש במקור חיישינן דזב לצדדים לחו"ס ואינו פוגע בעד א"כ יש תקנה לאחותנו לבדוק בשפופרת (דע"י זה יכולה לדחוק המוך יותר) ומוך בתוכו ולדחוק הרבה המוך עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דזה הוי הוכחה דאם המקור זב היה נוטף על המוך ולא בעי בדיקת חו"ס ככה יהיה בדיקה דפסיקת טהרה ויום א' דז"נ וסיים דיש להקל ע"י בדיקה הנ"ל באופן אם יסכימו גדולי הדור ואף אם יקילו ביותר שיהיה רק בדיקה דהפסק טהרה כפי הנ"ל ולסמוך על הרמב"ן דבדיקת שבעה נקיים לא בעי חו"ס מסכים ג"כ לזה ע"ש. ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ו בהגהת כס"ד שם מה שהאריך בזה הן על ענין הבדיקה והן על ענין החציצה ע"ש ועי' עוד בשאלות ותשובות תשובה מאהבה ח"א מסי' ל"ו עד סי' מ"ב [ובתשובות חתם סופר סי' קצ"ב וקצ"ג] מה שכתב בזה:

(?) שפתותיה. כתב בס' חמודי דניאל כתב יד אבל אם קרצה שיניה לא הוי חציצה ע"כ:

(?) אין טובלין בכלים. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ב שנשאל אם מותר לחבר טסין של נחושת בקרקעות המקוה ובכתלים כדי שיחזקו מימיו והשיב להתיר לפי דהני טסין לא מקבלי טומאה קודם שנתחברו למקוה דה"ל כגולמי כלי מתכות ע"ש באורך:

(?) נסרים. עיין באר היטב בשם מהר"ם מלובלין. ועס"ט שכתב דבמקום שאין אבנים מצויין אפשר לתקן בנסרים שאין כל אחת רחב כ"כ שיהא ראוי למדרס הרגל כ"א ע"י חיבור הרבה נסרים ואז לא הוי ראוי למדרס קודם שחיברו למקוה כו' ע"ש עוד. (ועי' בתשו' חתם סופר ס"ס ר"א אודות שבקרקע המקוה העשוי מבנין לבנים נתנו עליו נסרים עבים כדי שלא יזובו המים בין הלבנים ויבלעו בו והנסרים משולבות אשה אל אחותה ע"י ברזלים וצוה המורה לעשות בהם נקבים כשפופרת הנוד כדי לצאת דברי האמור בש"ע ומהר"ם לובלין והוא ז"ל כתב לו דאינו נכון ואם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל מה הועיל בעשותו נקבים וכי מפני זה אינם ראוים למדרס שהנקבים מועילים לבטל מתורת כלי קיבול אבל לא לבטל מתורת מדרס ואדרבה מגרע גרעי השתא שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשוים לקבלה וה"ל כלי קיבול ממש (לע"ד אינו מובן לפמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' רי"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א סק"ה וע"ש בס"ק י"ח) ועוד דאיכא למיחש שהמים שנכנסים לתוך הנקבים ונמשכים למטה בין הנסרים ולבינים ואולי יעשו עי"ז כזוחלין ויפסלו המקוה כולו מדינא כמבואר בש"ע סי' ר"א ס"נ. (וגם זה אינו מובן קצת עי' בש"ע שם סנ"א ומ"ש שם בשמו בסי' רי"א ואפשר לישב) ועוד אני תמה אם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל איך יקבעו בו ברזלים והם מקבלים טומאה ועי"ז גם העץ מקבל טומאה מפני שהברזל מעמיד אותם כו' (גם ע"ז קשה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ר"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א ססק"ח) לכן נ"ל דודאי הרוצה לחוש לחומרא הנ"ל יעשה רצפת אבנים בלא נסרים כלל וכלל והמקיל לא הפסיד אפילו עם הברזלים מטעם כיון שעשויים מתחלה לשם בנין אבל עכ"פ יש לסתום הנקבים שצוה לעשות בהם משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא עכ"ד ע"ש) ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קל"ח במקוה שהיתה עמוקה והנשים מתפחדות לירד שם לטבול ולקחו כסא והעמידו לתוך המקוה וקשרוהו בחבלים כדי שיעמדו על הכסא בשעה שטובלת יש לגעור בהם ואף דע"פ סברא אחת שנשען הט"ז לענין היתר נסרים יש למצוא היתר גם בזה מ"מ הבו דלא לוסיף דשם יש כמה סברות להתיר משא"כ ספסל דמפורש במשנה פ"ח דמקואות לאיסור לא נסמוך על סברא חיצונה להתיר ע"ש:

(?) שלא עלתה. עבה"ט מ"ש ואפשר כו' ומ"מ צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה כדמשמע בש"ך סק"מ בסופו. דגמ"ר. וכ"כ בספרו תשובות נו"ב תניינא ס"ס קל"ו וכתב שם דמה"ט אם יש מקוה אחרת אין לטבול במקוה שיש רפש וטיט אף שאינו כמו טיט היון שעכ"פ צריכה בשעת טבילה להזדקר לקפוץ באויר בעודה תחת המים קרוב לודאי שאין הנשים נזהרות בזה ע"ש:

(?) זרת לפחות. [עי' באר הגולה שכתב שהוא חצי אמה של ו' טפחים ועי' בספר לבושי שרד שכתב דזה אינו ברור כ"כ כי מבואר בירושלמי דיש שני מיני זרת כו' לכן בעת תיקון המקוה ראוי לדקדק שיהא דוקא י"ב גודלין שהוא חצי אמה ואח"כ בהזדמן שמתמעטין המים לא יפחות עכ"פ מי' גודלין וכתב עוד דראוי לכל מורה להשגיח ע"ז כי לדעת הש"ך ס"ק מ"ט יש בזה חשש פסול דיעבד ע"כ ראוי שיתן לאשה העומדת על הנשים בעת טבילה מדה של עשרה גודלין למען תדע ליזהר בדבר ויזהירנה שאם לא יהיה כ"כ ממעל לטבורה של הטובלת לא תטבול אא"כ תוכל לשכב לארץ בתוך המים כמו דף לא שתקפל קצתה על קצתה ויהיו המים עולין למעלה מכל גופה. וגם בכל דיני הטבילה החיוב מוטל על כל מורה להזהיר תמיד להאשה העומדת על הטבילה ולא יסמוך במה שהזהירה פ"א רק יהיה רגיל בכך ע"ש]:

(?) תכרוך שערה. [עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ד (הובא קצת באורך בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו ס"ד) דאם לא עשתה תיקון זה וטבלה בינה לבין עצמה לא עלתה הטבילה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בשם מהרש"ק]:

(?) באבק של רגליה. עי' בתשו' פני אריה סי' ו' שנשאל ע"ד האנשים אשר קווצותם תלתלים ונפזר על ראשיהם אבק לבן שקורין פוד"ר אם חוצץ בתפלין והעלה דכיון שעשוי לנוי הרי כגופו של שער ואינו חוצץ בתפלין של ראש וכתב שאין ללמוד מזה שתהא אשה מותרת לטבול עם האבק זה שעל ראשה דמיד כשיבואו השערות במים אזיל ליה הנוי ולא עדיף תו מאבק שעל רגלים ואפילו לדעת הרמב"ם דאבק של רגלים שאינו חוצץ בדיעבד מ"מ בהא הרמב"ם מודה דזה גרע יותר מאבק של רגלים ע"ש:

(?) שטבלה בבגדיה. [עבה"ט ועמש"ל ס"ג בד"ה דמקפדת עליהם]:

(?) אינו חוצץ. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאותן כנים קטנים מתים הדבוקים בשער צריך להסירן דהוי חציצה:

(?) בלא כוונה. כתב בספר חמ"ד כ"י אם היה בעלה חולה ר"ל וספרה שבעה נקיים וטבלה בכדי שתוכל ליגע בו ולא כוונה לתשמיש נראה דאותה טבילה מהני אף לתשמיש:

(?) מותרת לבעלה. עי' מה שהקשה ע"ז בספר יום תרועה דף ח' ע"א ועי' בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ד שתירץ קושייתו וע"ש עוד. ועי' במג"א סי' קנ"ח ס"ק י"ג שכתב דבזה לא שייך לברך:

(?) ויש להחמיר. עבה"ט מ"ש מיהו אם אנסה חברתה כו' ובספר חמודי דניאל כ"י כתב לכאורה נראה דוקא חברתה אבל איש לא מהני ע"כ [ועי' בס' לבושי שרד סי' צ' שכתב דיש להסתפק אם נכנסה להקר ואח"כ נתכוונה ולא הגביה רגליה בשעת טבילה אי מהני שלא להצריכה טבילה אחרת ויש להקל ע"ש]:

(?) דברים אלו. עבה"ט מ"ש או עם הארץ. ובספר חמ"ד כ"י כתב דהכא מיירי בע"ה גמור שאינו יודע לקרות ק"ש כיון שמנאוהו עם דברים טמאים ע"כ:

Siman 199


(?) ולא בשאר משקין. עט"ז סק"ב ובספר חמודי דניאל כ"י כתב לכאורה נראה שבשאר הגוף שאין שם קמט מותר בשאר משקין:

(?) ולסרוק שער ראשה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם שבות יעקב ועי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ג שכתב באשה שמסופקת אם עיינה בשערותיה כלל הרי יש ספק דאורייתא וצריכה טבילה מחדש ואף אם ברור לה שעיינה רק שמסופקת אם סרקה דאז הוי ספק דרבנן מ"מ צריכה טבילה אחרת כיון דאיכא חזקת איסור ועוד דהוי דבר שיש לו מתירין אלא שיש היתר מטעם שכתב הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד וה"נ סירכא נקט ואתא עכ"ד ומשמע קצת דאף במסופקת אם עיינה ג"כ מותר מטעם זה ומ"מ צ"ע בכל זה אף בא"י אם סרקה לפי שבנה"כ שם השיג עליו דלא דמיא לק"ש ולא אמרינן שם סירכא נקיט ואתאי וה"נ כן הוא [מיהו י"ל דזה דמי למ"ש שם בסי' ס"ט ס"ק ט"ו בשם הגאון מהר"ש כ"ץ באשה שמלחה ושכחה אם מלחה צד השני שהתיר אפילו לדעת הנה"כ כו' ע"ש]. ועכ"פ נ"ל באם מסופקת על העיון לא נתיר מטעם סירכא נקט דאפשר דהט"ז לא אמר אלא בספק דרבנן כההיא דהתם:

(?) מסבך השערות. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רצ"ח:

(?) מנהג יפה. עי' בה"ט ומ"ש בשם פנים מאירות עי' בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן צ"ט:

(?) בליל שבת. עי' בתשו' ש"ב גבעת שאול סי' ס"ט באשה שיש לה קאלטינע"ס ששכחה לחוף ביום מותרת לטבול בליל שבת כיון שא"צ לסרוק עצמה כדלעיל סי' קצ"ח ס"ו ע"ש:

(?) ולהרמב"ם. עי' בתשו' שב יעקב סי' מ"ו שיש להחמיר כהרמב"ם ע"ש עוד ועיין ש"ך:

Siman 200


(?) אחר הטבילה. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ה שכתב דאף במקום שאין נוהגין כן אלא מברכות קודם הטבילה היינו דווקא בחול אבל בשבת כשטובלת יש לאשה לנהוג כן לברך אחר הטבילה או קודם טבילה בלחש בין שפתיה ע"ש טעמו:

(?) וכן נוהגים. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ע"ד באמצע התשובה:

(?) נוהגים. [עט"ז בא"ח סי' פ"ד ובמג"א סי' מ"ה סק"ב ומדיוק דבריהם משמע דמקואות שלנו דמחממים אותם ונפישי זוהמא דינו כמרחץ ממש ובס' פמ"ג ומחצית השקל שם מסופקים בהאי מלתא. ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"ז שכתב דמאי דאיבעיא להו פשיטא ליה להגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה שכתב וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצים ג"כ בחמין פשיטא דאסור לגמרי לברך בשם אלא יש לנהוג לברך קודם שתכנוס ולא תפסוק בדבור ואף אם לא מחשב תכיפה מ"מ הפסק נמי אינה נחשבת וכך אני נוהג עם ברכת ציצית כשאני לובש שם בגדי אחר טבילה עכ"ל והוא ז"ל פלפל בזה והביא ג"כ ראיה לאיסור. וע"ש עוד שנשאל במי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בכיסוי נסרים אי מותר ללמוד באותו החדר והשיב מאחר שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור רק לפעמים פעם או פעמים בחודש חופפת אשה בתוכו במים חמין ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא והחפירה מכוסה בנסרים אין שום סברא לאסור שם ללמוד אך מהיות טוב יעמוד מחיצה המטולטלת לחוץ בין הלומד ובין מקום המקוה המכוסה בנסרים ועובדא ידענא שהחסיד מהור"ר זלמן זצ"ל בפ"פ דמיין היה לו מקוה חמין בתוך חדרו והיה מכוסה ולמד שם ולא רפרף אדם מעולם ע"ש]:

Siman 201


(?) ושיעורה אמה על אמה. עי' בתשב"ץ ח"יא סי' קכ"ט ועוד מסי' קס"ג עד סי' קס"ז במקום עגול או העשויה בתמונת חצי כדור לחלק לחצאים איך משערים אותו ע"פ דרכי המהנדסים:

(?) מ"ד אלף. עי' ש"ך ועי' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ה מ"ש בזה:

(?) גדול יותר. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב דבמי מקוה צריך שיהא החריץ גדול כ"כ בענין שכשיכנס אדם לתוכה לטבול לא ישפכו מן המים חוצה ולא כלום ואף אם יהיה בתוכה אלף סאין לא מהני לה (אף דמדברי המחבר לא משמע הכי לשיטתו אזיל לקמן ס"נ והא דלא הגיה הרמ"א מידי משום דלא מפורש בדברי המחבר להדיא וכהאי גווני מצינו בכ"מ) כמ"ש לקמן ס"נ בהגה"ה. דיש להחמיר לכתחלה אף אם ישארו מ"ס עד הסדק לסתום הנקב דלא ליהוי זוחלין ומלשון הב"ח משמע שיש להחמיר אף דיעבד וה"ה הכא יש להחמיר שתהיה המקוה גבוה כ"כ שלא יצאו מן המים חוצה בטבילת האדם הן גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו שלא יהיו זוחלין. וחכם אחד חולק עליו שזה לא מקרי זוחלין דדוקא אם המים יוצאים מעצמם ולא כשיוצאים ע"י הטובל כמבואר בש"ך סק"ל והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דדוקא אם כשיצא הטובל יחזרו המים למקומם לאו זוחלין הן משא"כ אם שוב אינם חוזרין ודאי הוו זוחלין ע"ש עי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קל"ז:

(?) מתערבים עם הנוטפין. [עש"ך סק"י ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס רי"א מ"ש בזה]:

(?) לטבול בנהרות. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ר"ב שהאריך בזה]:

(?) פסול מה"ת. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' פ"ה:

(?) של מקוה. עי' באר היטב בשם ש"ך ועי' בתשובות ר' חיים שבתי ח"ג סי' כ"א דף כ"ח ע"ג מה שהקשה ע"ז מסוגיא דב"ב דף ס"ו דמבואר שם דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה ומ"מ העלה דאין לזוז מפסק הטור וכשר לטבול בתוכו כשקבעו ולבסוף חקקו וכתב שם עוד ליישב הקושיא דלפי המסקנא לא אמרינן כהאי תירוצא דשאני לענין שאיבה אלא סברא אחרת ע"ש ועי' בספר באר יעקב מ"ש בזה [ולדינא העלה ג"כ דאין לזוז מפסק הנ"ל והסכימו עמו הגאונים חביריו וע"ש. וכן פסק הלכה למעשה מרכבת המשנה פ"ו הלכה ד' ממקואות ויובא קצת לקמן סק"י] ובספר ישועות יעקב בא"ח סי' קנ"ט סק"ז. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ב שעמד ג"כ בקושיא זאת ולא נתקררה דעתו עד שהוצרך לומר דהטור ובעלי הש"ע לא קיימו אטבילת נדה אלא בדיני מקוה והרי גם כלים חדשים הניקחים מן העובד כוכבים צריכים טבילה ויש מהפוסקים שסוברים דעיקר טבילה זו הוא מדרבנן ואפילו לדידן דוקא כלי מתכות אבל כלי זכוכית לכ"ע דרבנן ולכן כתבו שאם קבעו אחר שחקקו פסול ור"ל אפילו לטבול בו כלי זכוכית אבל קבעו ולבסוף חקקו יש חילוק דבכלי זכוכית שרי לטבול בתוכו אבל כלי מתכות וק"ו אשה נדה אסורים לטבול בתוכו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכתב דבעלת הכתם שהיא רק טמאה מדרבנן אינה טובלת בו לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה גם בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ל"ט דעתו דדוקא לענין מים הנמשכים דרך כלי בזה מהני קבעו ולבסוף חקקו אבל לא לענין לטבול בתוכו וכתב דאף דמדברי הטור משמע דגם לענין זה מהני וגם ברמב"ם ס"פ י"א מהל' כלים משמע הכי דאף לענין קבלת טומאה בכלי גמור בעינן עליו שם כלי בתלוש מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפך ע"ש. [ועי' בתשו' ח"ס ס' קצ"ח וסי' ר"ה ורי"ז שהאריך מאד בזה. ושם כתב אחרי שדעת רמב"ם ורשב"א ואגודה ורא"ש וטור וש"ע ותשובת ת"ח וספר באר יעקב ומרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ובתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין זה ודאי דאסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו וכתב עוד דה"ה כשהחקיקה וקביעות באים כאחת כגון שעושין קיסטי"ן מנסרים יתד ע"י עמודים שנקבעו בקרקע ובבנין וכן מותר לחלקה אח"כ ע"י הבדל חומת עץ בין מים למים אם יהיה בכל אחד כשיעור ע"ש] וכתב עוד בנו"ב שם בדבר המקוה אשר לפעמים המים מתמעטים עד שלא נשאר שיעור מקוה אם יכולים להעמיד בתוכו חבית גדולה עם נקבים בתחתיות כשפ"ה ולקבוע החבית בסיד כמעשה בנין ואחר שיתמלא המקוה יסתמו הנקבים בברזות של עץ כדי שלא ימעטו המים וכתב שאין זה נכון [אף אם נחליט דקבעו ולבסוף חקקו מהני גם לענין טבילת נדה ואף אם יפתחו הברזא בכל עת טבילה] דכיון שסותם הנקבים בברזא של עץ לא נתבטל החבית מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח ס' קנ"ט ס"ה דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחבית ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחבית תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מן החבית כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ע"ש וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"ג שהשיג עליו והעלה דאף שחושב בעת עשיית הנקב לסתמו סתימה גמורה לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם ומ"מ חושש לדברי הגאון נו"ב ז"ל לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסתמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהיה סתום ועוד יעשה נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול [ועי' עוד מזה בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ד ובתשו' ח"ס סי' קצ"ח ור"ה ור"ן ורי"ח באורך. ולכאורה הראיה שהביא בתשו' משכנות יעקב שם מש"ס דיומא גבי בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' ראיה גדולה היא ואינה נדחית מפני סברת תשובת בית אפרים ותשובת ח"ס שם] וע"ש שנסתפק מה נעשה בטבילה של שבת (מיהו נ"ל דכל עיקר ספיקו ל"ש אלא למאי דס"ל מעיקרא דדי בנקב א' משא"כ השתא לא שייך זה וצ"ע שם) אם מותר לפתוח הברזא ולסתמה שהרי הנקב מבטל מתורת כלי והסתימה חוזר ועושהו כלי וצידד להתיר ועכ"פ אין להחזיר הברזא אחר שטובלין בה בחוזק רק תהיה רפויה קצת ומתנועעת בתוך החור לכאן ולכאן ע"ש. ועי' עוד בתשובת ב"ח שם שהאריך הרבה בדיני מקוה וגם בתשו' נו"ב שם בסוף התשובה ביאר י"ד פרטי דינים במקואות ע"ש:

(?) שאין טובלין בכלים. עי' מענין זה בתשו' מאיר נתיבים בקונטרס מקוה ימים שהאריך בזה:

(?) הלוקח כלי גדול. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"א שרב אחד רצה לומר דזה דוקא בכלי של עץ אבל בשל מתכות אף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא ז"ל השיג עליו ע"ש:

(?) כגון חבית גדולה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' מ' במקוה שרוצים לעשותו ע"פ מי הנהר לעשות תיבה וקובה בשולים כשפ"ה והתיבה צפה ע"פ המים ומקודם פוקקים הנקב לשפוך בתוכה חמים וכשיורדים לטבול מסירים הפקק וכתב דבפשיטות דמי ממש לההיא דפ"ו מ"ה דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היה כשפ"ה ומשמע דאף בנקב מן הצד דהמים שבו כשאובים מ"מ מהני כיון דהמים מקיפין מכל צד ונטהר ע"י חיבור לנהר כשפ"ה וא"כ בנ"ד אף אם פוקקים הנקב בשעה שמטיל בו חמים כיון דמסירים הפקק בשעת טבילה ומחובר כשפ"ה שרי. אולם לדעת הר"ש שם דמחלק בין כלים תלושים לקבועים דבתלושים שהוא דרך ארעי לפי שעה לא חיישינן שיזדמן שיניחנו במקום שאין מוציא המים כשפ"ה אבל בקבועים חיישינן לכך וה"נ בנ"ד כיון דהוא מלתא דקביעא י"ל כיון דבשעת סתימת הנקב נעשו תלושים לא מהני אח"כ חבור כשפ"ה אולם יש תקנה לנקוב הפקק או שולי התיבה ואף שאין בנקב כשפ"ה הא מדברי הר"ש פ"ד מבואר דנקב כ"ש בשוליו מבטלו מתורת כלי וא"כ לא נעשו המים תלושים כלל ואף דדעת הרמב"ם דאפילו נקב המטהרו לא מהני לבטלו מתורת שאובין וק"ו לטבול בו אא"כ קבעו בארץ או סתמו במעשה בנין כמ"ש בש"ע סעיף זה מ"מ בחבור לנהר כשפ"ה דאין כאן רק גזירה שמא יניחנו כו' סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש (לקמן סעיף מ') דאפילו נקב כ"ש ולא קבעו בארץ כשר ועוד דכיון דהרמב"ם לא ס"ל הך גזירה שכתב הר"ש הנ"ל א"כ בין להר"ש ובין להרמב"ם המקוה כשר אף דאינן מטעם אחד לא תפסינן ב' החומרות בהדדי (וכעין שכתב הש"ך לעיל סי' נ"ד סק"ט ע"ש) ואף דבש"ך ס"ק כ"ו לא הקיל רק בניקב כשפ"ה ויש לומר כו' עד אבל כאן במים מקיפו דהר"ש הוא האוסר ואיהו ס"ל דנקב כ"ש מהני ולא מצינו דאוסר לטבול בו י"ל דסמכינן ע"ז להקל בנקב כ"ש אך אעפ"כ כיון דיש לפקפק בזה טוב יותר לעשות מכסה לא בהידוק אלא ברפוי (ר"ל שלא יעשו פקק רק מכסה לכסות הנקב ויהיה רפוי ואז נחשב כאילו הנקב פתוח והוי ממש כנדון הש"ך ומפני דיש לחוש שיהיה פעם מהודק לכן יש לנקוב גם כן נקב כ"ש) ולנקוב ג"כ שולי התיבה בנקב כ"ש דבזה יש לסמוך להקל אולם עדיין יש חשש במקוה זו כיון דמיוחד לעמוד בו ולטבול הוי מיוחד למדרס ופסול להראב"ד (לעיל סי' קצ"ח סל"א) משום גזירת מרחצאות וגרע מנסרים שבמרחץ דכתבו האחרונים להקל כיון דנעשו לחברם בקרקע גם המים צפים עליו אין בו דין מדרס משא"כ בנ"ד דלא מחברו בקרקע. אך יש לצדד להקל די"ל דוקא בקבוע ע"ג קרקע דומה למרחצאות אבל בנ"ד דאינו קבוע ע"ג קרקע אלא דתלוי ע"פ המים י"ל דאין זה דומה למרחצאות וכיון דהרבה פוסקים לא ס"ל לההיא דהראב"ד וי"ל דבכה"ג גם להראב"ד שרי יש לסמוך בזה להקל ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ו שאלה כזו שעשוי מקוה ע"ג גיגית אתת תלויה בשלשלאות לתוך המעיין ומנוקבת כשפ"ה לחברה אל המעיין וסותמין הנקב בברזא כדי שלא יתקררו החמין ובשעה שהיא יורדת לטבול פותחין הברזא כדי לחבר עם המעיין וכתב שמקוה כזו כבר בא לידו ופסל אותה מטעם שאינה מחוברת בקרקע רק תלוי בשלשלאות ואז בעי מדינא שיהיה הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מה"ת וכל הנשים המשמשים המקוה העידו לפנינו שאין פותחין הברזא ממש מפני שא"א להם למצוא הנקב בתוך המים כו' וכל הני מילי לימרו משמי ברבים שאני פוסל המקוה ומכ"ש שנעשה התיבה מעיקרא לשמש הקרקע גרע טפי כו' ע"ש עוד דמצד שהגיגית נחזקה בחבושים ויתדות של ברזל אין קפידא דהחשוקים והיתדות אינם עושים את הכלי כלי מתכות ומכ"ש בנ"ד שאין הגיגית צריכה להם עתה כלל רק שלא יתקלקל לעתיד ע"י כובד המים וטובלים וכמ"ש בנודע ביהודה מ"ת סימן קל"ז (הובא לקמן ס"ק כ"ב ע"ש):

(?) נקב המטהרו. עש"ך ס"ק כ"ג בסופו מה שהקשה על המחבר ועי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' א' מ"ש בזה:

(?) וקבעו בארץ. עי' בס' מרכבת המשנה פ"ו מהלכות מקואות דין ד' שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו' עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח"כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח"כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט עכ"ל וכ"כ בספר באר יעקב דה"ה דמותר לקבעו בקרקע כשהוא שלם ולעשות נקב אח"כ בעודו קבוע בקרקע כשיעור שפ"ה לכל היותר ואף אם סותם אח"כ הנקב כשר דהוי כמו קבעו ואח"כ חקקו [ע"ל סכ"ה] אלא שכתב דכיון דמשמעות הפרישה אינו כן לכן לכתחלה או בדיעבד במקום דליכא הפסד כ"כ יש להוציאו ולעשות לו נקב בתלוש אבל היכא דאיכא טרחא או הפ"מ יש להתיר ע"ש שהאריך בזה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ל"ט דדעתו ג"כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח"כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי אך כתב דוקא בחיברו לכלי בעודו שלם דבעידן חבורו לא הועיל כלום החבור לקרקע לבטל שם כלי ממנה בזה אף בנקבו אחר כך וחזר וסתמו הוא כמעיקרא להיותו כלי במחובר אבל אם ניקב הכלי קודם שחברו י"ל דכיון דבשעת חיבורו לא היה עליו שם כלי וכבר נתבטל ממנו שם כלי ע"י החבור בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר והוי כקבעו ולבסוף חקקו. אמנם מ"מ לטבול בתוכו אסור רק דמים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים (כאשר כתבתי בשמו לעיל ס"ו ד"ה בתוך הכלי) ע"ש. וכתב עוד הבאר יעקב שם בדבר המקוה שלקחו כלי גדול ועשו נקב בשוליו כדינו וקבעו בארץ בתוך בית אחד וסתמו הנקב בעץ היטב להחזיק המים אח"כ רוצים להוציא הכלי הנ"ל ולקבעו במקום אחר דזה פשוט שצריך לעשות נקב מחדש דכיון שמוציאו מבית הראשון כשהיה סתום היטב הדרא למלתא קמייתא והוי עלה שם כלי בתלוש דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:

(?) שיצאו מהכלי. עבה"ט מ"ש ל"ש שהכלי שלם כו' ועי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קל"ט שרב אחד רצה לאסור במקוה שנעשה כה"ג וכדי שלא להוציא לעז חפש למצוא היתר ע"פ דברי הש"ך בס"ק נ"ו בשם הראב"ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מהראשונים והוא ז"ל חלק עליו דודאי אף שהכלי מלא חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי כולו ונעשה הכל שאובים ופסולה ואפילו הנשים שכבר טבלו הם בנדתן וכל מה ששמשו היה באיסור ויטבלו עתה מחדש. וע"ש בסי' ק"מ דאם המקוה הזה שנמשכו בו המים הצפים מעל הגיגית היה מקום חפירה בקרקע והיה מעיין נובע אלא שלא היה בו אפילו כ' סאה והמים הצפים השלימו השיעור בזה הנשים שטבלו א"צ טבילה שנית וכדאי הם אותן הפוסקים לסמוך עליהן שמעיין לא נפסל בשאיבה ומטהר בכ"ש ע"ש:

(?) להיות לה דין מקוה. [עבה"ט ובש"ך סק"ל ועי' בתשו' חתם סופר סימן ר"ט שכאריך בזה ומבואר שם שגם דעת הרמב"ם להכשיר אפילו בטלו ב' הזחילות מקום הכניסה ממעיין ומקום היציאה מ"מ שם מעיין עלה אך אין להקל נגד הראב"ד. ועכ"פ כ"ז שנקבו הזחילות פתוחים טובלים בו בלא פקפוק ואין להחמיר לגזור דילמא פסקה זחילה ולאו אדעתיה כיון דלו יהא דאיפסקה ולאו אדעתיה האיכא הרמב"ם דמכשיר מסתיין דלא נגזר ע"ש ועי' מש"ל ס"ק כ"א]:

(?) סאה ומעיין כ"ש. [עבה"ט מ"ש וכתב הש"ך כו' עד ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה עמ"ש ומשמע כו' כאילו אינו מפורש להדיא והרי נתפרש בדבריו בדין שהביא הש"ך בשמו בס"ק קי"ב (בבה"ט ס"ק פ"א) דהביא שם שתי דעות בזה אך באמת דעת האוסר תמוה כו' (סיום דבריו יובא לקמן סנ"ב) . ועי' בתשו' ח"ס סי' רי"ב ע"ד המקוה שניקו אותה ועמדה בלי מים כלל והיה באר מים נובע סמוך לה ומי הבאר עמוקים הרבה ממקוה והמשיכו שאובים אל הבאר עד שנתמלא על גדותיו ונתמלאה המקוה ע"י נקב כשפ"ה שפונה להבאר וכתב הנה מקוה טהורה שפה קהלתנו שנעשה ע"י חכמי הדורות כן נעשים שב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו וכשמנקים אחד מהם משליכים שאובים אל חברתה (ע"ש בסי' רי"ד דשם הזכיר ג"כ מעשה זאת המקוה ושם לא כתב משליכים שאובים אלא דשופכים אל השניה בהמשכה ע"י סילונות של נסרים ע"ש הטעם) עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל ולית מאן דחש למ"ש הש"ך ס"ק מ"א וקי"ב וכמו שתמה בנודע ביהודה אך אם לא היו מי הבאר עמוקים אלא מרודדים ולא היה כל גופו של אדם עולה בהם בלי הוספת שאובים הייתי חושש לכתחלה לדעת הרא"ה בבד"ה כו' ואי היה המקוה כולו שאוב והיה בא להכשירו ע"י חיבור למעיין גם בזה מצאתי דעת הרא"ה בשיטה מקובצת י"א שכתב שאין חיבור מטהר אלא מב"מ היינו מקוה למקוה ולא מקוה למעיין (הביאו ג"כ בסי' ר"ט וכתב דהוא מאד תמוה וע"ש בס"ס רי"א) אבל הכא בעובדא דא שטיהר השאובין תחלה במעיין ושוב נבעו להמקוה אינו ענין להנ"ל. ומ"מ נ"מ היכא שחוברו אליו יחדו היינו שהמקוה מלא שאובים ורצה לחברו אל המעיין וגם המעיין אינו עמוק כ"א מרודד איכא ב' סברות הרא"ה לאיסור בודאי יש לצרף גם סברת רבינו ירוחם (שבש"ך הנ"ל) ולאסור אך במקוה הנ"ל אין חשש כלל עכ"ד ע"ש:

(?) אבל אם פסק הראשון. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רט"ז שרב אחד הקשה לו אהך דג' גומות שבמקוה דפסקו רמב"ם פ"ה מ"ש מג' לוגין מים שאובין בג' כלים שפסק אחד עד שלא התחיל השני שאינם פוסלות והשיב די"ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג' גממיות הוא המחברם עושה אותם כלי א' ופשוט דבכלי אחד שיש בתוכו ג' תוכיות העשויות לקבלה ושפך ממנו למקוה שאין משגיח אי פסק תוך א' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי גדול מצרפם וה"נ ל"ש ומה שהשמיט הש"ע דין זה בודאי יש לתמוה ע"ש]:

(?) י"ט פעמים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רכ"א אות ט' וסי' רכ"ב אות כ"ה מ"ש בזה:

(?) עד עולם כשר. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דבב"י מבואר שטעמו של הרמב"ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפ"ז נראה דמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא חשש שידוע לכל שמעיין זה אין דרכו לפסוק ע"ש. [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד ובתשו' חתם סופר סי' רי"ד מ"ש בזה]:

(?) אבל אם נפל לתוכו יין. [עבה"ט ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז"ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה ומבואר בסוטה ד' ט"ו ע"ב כו' ומה שהקשו תוס' שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד עכ"ל ולענ"ד הוא חומרא גדולה ולא שמענו זאת מעולם ומש"ס דסוטה שם אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים אלא דסתם מים לא נשתנו דוגמת מה שאמר ג"כ במס' ע"א ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו אף אוכל כו' והתם ודאי לאו לענין איסור והיתר קאמר ודברי התוס' שם אפשר לישבם וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא הביא הר"ש פ"ט דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו' והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כדאיתא בשבת דף קמ"ד ע"ב וכתב הראב"ד הובא בב"י ובתוי"ט פ"ז משנה ג' דמקואות משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב וזה לא שייך בנשתנו ע"י האור ודמי לדלקמן סכ"ז דאם לא נפל לו דבר ונשתנה מחמת עצמו כשר ויש לעיין בכל זה]:

(?) אבל מעיין. [עי' בתשו' משכנות יעקב ס"ס מ"ד שהקשה ע"ז]:

(?) ולא עוד אלא אפילו. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י"ח עמי"ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי"ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר שיש בו מ' סאה שאין מים שאובים פוסלים בו כדלעיל סעיף ט"ו אכן לפ"מ שפסק הש"ך כדעת הפוסקים לאסור טבילה בשלג אם לא נימוחו א"כ הני שלג הוי כמונחים שם עצים ואבנים והני מים שאובים שנשפך לשם הוי כמו ג' לוגין מים בתחלה שפוסלין המקוה אפילו הוי אח"כ מ' סאה כשרים ולכן המקוה הנ"ל פסולה [וכ"כ בתשובת חתם סופר סי' ר' דלאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצוק עליה מים חמין כיון דקי"ל שלג שלא הופשר אין טובלין בו נמצא המים חמין השאובים פוסלין המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלים הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא וזולת זה אין להתיר בשום אופן ע"ש עוד שמביא כל השיטות בזה ומסיים מאחר שרוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש איך יעלה על הדעת לסמוך באיסור כרת כו' ע"ש עוד בסי' רי"ג מזה] ומ"ש עוד שכתב דאף הר"ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים אבל אם הביאו שלג בידים לכ"ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים ודברי הרמ"א מלתא באפי נפשיה היא כו' ע"ש:

(?) כשר. עי' במג"א סי' ק"ס ס"ה ט"ז מ"ש בזה:

(?) צינורות וסילונות. עי' בתשו' נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קל"ו שכתב דיש להחמיר שצריך להיות במקוה מ' סאה כיון שאין המעיין הולך בלא"ה שמה ע"ש ובאמת לשון הרמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא מקרי חיבור לנהר עי"ז משמע דבזה א"צ שיהא במקוה מ"ס:

(?) הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. [עי' היטב בהגהות מרדכי דקדושין סי' תק"מ ובמהרי"ק שורש נ"ו ובב"י כאן ובתשו' נודע ביהודה תניינא סימן קמ"ב בהג"ה מב"ה שם ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"א שהאריך בכ"ז וכתב שם דהך טעמא דלא עשאו אדם בכוונה צ"ע לפי המבואר בחולין י"ג וברמב"ם פ' י"ד מט"א וברע"ב מ"ד פ"ב דפרה וגם אפשר לומר דלדינא רוב הפוסקים יודו לחטיטה הנעשה מאליה בתלוש שפוסל ולא פליגי אהמרדכי אלא מה שנעשה ע"י רקבון מים אחרי שקבען ומטעם דקבעו ולבסוף חקקו כשר. וסיים שם דלצאת ידי כל הספיקות יעשנה של מתכות דלא שליט בהו ריקבא וכן הוא בפ"פ דמיין רק דהעושה משל מתכות יזהר שלא יבואו המים להמקוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"פ המבואר בש"ע סעיף ל"ה ומ"ח ע"ש ושם בסי' ר"ג כתב וז"ל אודות תיקון המקוה לית טב מיניה לעשות מקוה ע"י מי גשמים דהוא כשר וישר לכ"ע בלא פקפוק ע"י סילונות של מתכות מהגגים אך סמוך למקוה יעשה צינור של עץ חלקים בפנים בשיפוי שלא יהיה בהם גומות ושום עכבת מים. ואם יומשך הדבר עד ימלא פני תבל שלג וכפור יכולים למלאות בכתף שלג וקרח ואח"כ כשיופשר יהיה מקוה כשר ומה טוב אם יעשו שתי חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה שבאופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פירצה הנ"ל. ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלא אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג אז ממלאים לה מים בכתף בכלים דשוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים (כדלעיל סט"ו) וכל מה ששופכין לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר. וכשתתמלא על כל גדותיה תתמלא גם חברתה ע"י פירצה שביניהם וכשתהיה גם השניה מלאה אזי אם ירצו לנקות אחד מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שתתמלא הריקנית יריקו השנים וינקו גם אותה ויחזרו לשפוך בכתף לראשונה וכן לעולם וכן עושים פה במקוה הגדולה (הוזכר שם בסי' רי"ב והבאתיו לעיל סט"ו ע"ש) והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפוק כלל עכ"ל ע"ש עוד בסי' רי"ד:

(?) דלא מקרי חיבור לנהר. עש"ך סק"פ בסופו שכתב דאם נקובים כשפופרת הנוד הוי חיבור ותמה על הרמ"א ועי' בדגמ"ר שכתב דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס' מבואר שאין הנזחלין מערבים וק"ו בזה עכ"ד וכ"כ בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"ו וכתב שם דמקוה מים שאובין שיש מ"ס וצינורות נמשכים מן המעיין אליה אם הקנים הממשיכים מים באים למקוה תוך המים ודאי שמחברין ונטהרו השאובים אבל אם הקנים גבוהים בהמים והם שופכים ממעלה למטה המקוה פסולה ע"ש [ובתשו' חתם סופר סי' ר"ח השיג עליו דהרי הש"ך שם ס"ק קכ"ט (בבה"ט סקצ"ב) כתב אין הנזחלים מערבים היינו מי גשמים ולא מי מעיין והיינו טעמא דהך דינא גופא דאין הנזחלים מערבים לא נמצא בש"ס אדרבה קיי"ל גוד אחית לכ"ע (ע"ש בסי' ר"י מזה) רק הרמב"ם הוא דפסק כהתוספתא והבו דלא לוסיף אלא במי גשמים ולא במעיין דלא נאמר אין הנזחלים מערבים ולא אין הנזחלים מחברים כו' ובסי' ר"ט שם כתב שגם הגאון מהור"ר זלמן מרגליות ז"ל השיג על הדגמ"ר בזה ע"ש וגם בסי' ר"י:

(?) אפילו כ"ש. עש"ך לעיל ס"ק כ"ג שהקשה דזה סותר למ"ש לעיל ס"ז דשם ס"ל להמחבר דבעי נקב המטהרו ונדחק ליישב דשם איירי לענין לכתחלה ע"ש ובאמת יש עוד סתירה דשם העתיק דעת הרמב"ם בפשיטות דאפילו נקב המטהרו לא מהני אא"כ קבעו בארץ או מעשה בנין וכאן העתיק שיטת הר"ש והרא"ש דאפילו נקב כ"ש לחוד מהני אפילו לא קבעה בארץ ומשמע דאפילו לכתחלה לא בעו קבעו בארץ ובזה לא יועיל תירוץ הש"ך ועוד יש איזה סתירות ומצאתי בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ה שכתב ליישב זאת דלעיל ס"ז איירי לענין לטבול בתוכו וכאן איירי לענין לפסול המים היוצאים מכלי זו והמחבר הכריע כן מסברא דנפשיה דלענין לטבול בתוכו דהוא דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם דבעי נקב המטהרו וגם קבעו בארץ אולם לפסול המים היוצאים מכלי זו למקוה מדין שאובין כיון דלהרבה פוסקים שאובין דרבנן בזה סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש דמהני נקב כ"ש אפילו לא קבעו ואף דלשיטת הר"ש והרא"ש יוצא חומרא דסתימת גפת וסיד הוי סתימה מעליא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודא בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר י"ל כיון דדוקא בסיד וגפת יחד הוי סתימה אבל בחד מנהון לא א"כ בדקדוק נקט לעיל ס"ז בסיד או בגפסית אבל בסיד וגפת יחד באמת לא מהני קבעו בארץ עכ"ד ע"ש ובזה מיושב ג"כ מה דהניח הש"ך בצ"ע בס"ק פ' על הרב ע"ש וכ"כ בספר באר יעקב לחלק בהכי ע"ש: [ובתשו' חתם סופר סס"י רט"ו]:

(?) בצדדין. עי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ט:

(?) יש לסמוך אמקילין. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג בדין המקואות ע"י חפירת הקרקע בעומק עד שמוצאין מים נובעין מעצמן כשרוצים לנקות אותם אם צריכים לנקוב הכלי ששואבין בו המים כשפ"ה או נאמר שהמקואות הללו דין מעיין להם ואין נפסלים בשאובים כלל והאריך מאד להחמיר בזה משני טעמים הא' שגוף דין זה דמעיין אינו נפסל בשאובין אינו דין ברור ופשוט שדעת הרבה גדולים מהראשונים ז"ל שגם מעיין נפסל בשאובין לאדם כל שהוא פחות ממ' סאה ואין להקל נגדם אם לא בעת הדחק הגדול יש לסמוך להקל בדיעבד בלא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין אולם אם רוב המקוה נעשה כך ודאי אין להקל בשום פנים אף בדיעבד והב' דיש לספק במקואות הנ"ל אם יש להם כלל דין מעיין דהרי מבואר בתוספתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהחופר בצד הים או נהר ה"ה כמקוה ומעתה נפלו כל הצדדי היתר השאובין במקואות שלנו בבירא כי מאן מפיס איזה מקוה היא באר נובע מעצמו ואינו מצד הנהר ובפרט במדינות העומדות בין הנהרות ובצעי המים ואין מעיינות מים נמצאים שם כלל והגם דבש"ע וברמ"א לקמן סעיף נ"ב סתירה מפורשת לזה באמת דברי המחבר ורמ"א שם צע"ג ולמעשה אין לנו רק דברי הרמב"ם ותוספתא. והאריך עוד בזה ומסיק הכלל העולה שבמקואות הסמוכות לנהר כל שיש לספק שאין למעיין מקור בפ"ע רק מן הנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע חלילה לשום מורה להקל בשום קולא של מעיין שלא לפסול בג' לוגין ומכ"ש ברוב שאובין אף בדיעבד כי הוא ספק איסור כרת והמקיל לא מצא ידיו ורגליו. ושוב מצא בתשובת מהרי"ט ח"ב שדעתו ג"כ להחמיר בכל הנ"ל ע"ש]:

(?) דאין שאיבה פוסלת במעיין. [עי' בתשובת ח"ס סי' רט"ז אודות המקוה שבאו לתוכה ג' לוגין שאובין טרם היה בתוכה מ' סאה ונפסלה ושוב נבקע המעיין מתחתיו ועלו המים עד שהיה בתוכה כמה פעמים ארבעים סאה. ועלה על דעת השואל לפסול דמלשון הרמ"א משמע שהשאיבה אינה פוסלת במעיין שקדמו להשאובין אבל שאובין שקדמו להמעיין אין המעיין מכשיר ומ"ש המחבר לעיל סי"א בין קדמו כו' שם מיירי במעיין הזוחל למעלה דבזה אין חילוק אבל במעיין הנובע מתחתיתו יש לחלק ואם קדמו שאובין אין כח במעיין כזה להכשירם. והוא ז"ל השיב לו דז"א ולא נתכוין הרמ"א לכך ומ"מ מסיק מאחר דחזינן בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רל"א הובא בב"י בקיצור אף דפשיטא ליה דמעיין לא נפסל בשאובים מ"מ כתב דאע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם מים בין קדמו שאובין טוב ליזהר לכתחלה וא"כ לדידן דאיכא נמי דתשו לדעת השאלתות דגם מעיין נפסל בשאיבה ע"כ אי ליכא ביטול פ"ו וגם לא הוצאה מרובה על הצבור רק משום טורח המחמיר תע"ב ע"ש]:

(?) וטוב להחמיר. [עי' בתשו' ח"ס ס"ס רי"ד מ"ש בזה]:

(?) לא יאחז בידו. [עי' באה"ט מ"ש והקשה המע"מ כו' ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט ובסי' רי"ח מ"ש בזה]:

(?) או שמחבר לפי הסילון. [עי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט שכתב דצריך שיעשה הציבור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א"א לעמוד אלא ע"י אותו דבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת"ה קשה אהרא"ש שהוציא דין זה מש"ס דזבחים כו' וכן קשה לאיזה צורך כתב בש"ע שיניח הדף מידו על הארץ מה בכך אם יאחזנו בידו רק שיצא מת"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם אע"כ כיון שהדף לא יכול לעמוד כ"א על ידו אפילו אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אלא בשיכול לעמוד בלא דבר הטמא וא"כ הך סילון אי לא נעשה באופן הנ"ל אינו מועיל כלום. וע"ש עוד שרב אחד רצה לומר דהך צנור קטן צריך שיהא ארכו ג"ט שיעברו בכשרות ג"ט וכמו לעיל סמ"ה ואפשר ק"ו נמי איכא השתא בהמשכת שאובין דרבנן בעי ג"ט מכ"ש זחילת מים ע"י טהרה דאורייתא דבעי זחילה בג"ט והוא ז"ל כתב דז"א ומש"ס דזבחים מוכח להדיא דהכא לא שייך לבוד ולא בעי שיעורא כלל ע"ש עוד וכ"כ עוד בס"ס ר"א ע"ש. ושם בס"ס רי"ד כתב דהצנור וסילון של נסרים יהיו מחוברים ולא יקבעם בחבושים של ברזל דאפשר דמקבל טומאה דהכל הולך אחר המעמיד (ע"ש בסי' ר"ו והוא לעיל סוף סק"ח) וגם הנסרים יהיו עקומות בסופן באופן שכשנמשכים המים דרך סילון של מתכות לעולם לא יראו אויר מי המקוה דאויר כלי ככלי דמי והו"ל כאילו באו מהמתכות המקבל טומאה למי המקוה להדיא ע"כ יהיו עקומות כמין ארכובה בסופן ע"ש:

(?) מחובר. עי' בדגמ"ר דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו על דעת לקבעו בקרקע ע"ש והדברים האלה נאמרו ונישנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קל"ז וסי' קל"ח ע"ש שהאריך בזה ועי' בשאלות ותשובות השיב ר' אליעזר סוס"י א' מ"ש בזה [ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ח אות ד' ואות י"ג ובסי' ר"ה ורי"ח מ"ש בזה]:

(?) באה ממעין. עש"ך ס"ק ק"ח שכתב דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין אבל כשהופסק המעיין שוב אין דין מעיין עליו עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שביאר עוד דהא דמהני החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין היינו כשיורד קילוח המעיין לתוך המקוה והמעיין זוחל אבל אם המעיין עומד או שזוחל למקום אחר ומי המקוה רק נוגעים להמעיין אינו חיבור לטהר המקוה בזוחלין כ"א לזה מועיל לענין פסול שאיבה ולטהר בכ"ש ומכ"ש אם המקוה מקלחת להמעיין שאינו מועיל החיבור וכן אם בימי הקור המים שבצינורות נגלדים ודאי מקרי מופסק מן המעיין ואפילו בימות החמה יש לגזור אטו ימי הקור ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג עוד בשמו [ועמש"ל ס"י בד"ה דין מקוה בשם תשובת חתם סופר שדעתו דכ"ז שניקב הזחילות פתוחים טובלים ואין להחמיר לגזור כו' ע"ש]:

(?) המקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קל"ז שנשאל שאינו במקוה מי מעיין רק מי גשמים ולפי שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט קבעו נסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים קבועים ביתדות של ברזל אם יש בזה חשש דהוי המעמיד הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והשיב דאם לקחו יתדות חדשים בודאי אין שום חשש ואפילו אם לקחו יתדות ישנים שכבר נשתמשו בתלוש כמו בתיבות וכיוצא בהן וכבר ירדה להם קבלת טומאה ואלו לא עלו מטומאתן אף שחברם בקרקע מ"מ יש להקל כיון שהמקוה לא נפרץ ובליעה זו שנבלעים בקרקע מעט מעט לא מקרי זוחלין כבסעיף שאח"ז אין הנסרים גורמים שום טהרה אלא מניעת הפסול שעתיד לבא לא מקרו זה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ד שגדול א' הקשה ע"ז משיטת ר"ת בסוכה דף יו"ד בפירס עליה סדין והוא ז"ל כתב ליישב קושייתו ודברי הנו"ב נכונים וראוי לסמוך עליו לדינא ע"ש. ושם בסי' רי"ח אודות מקוה של מי גשמים העשויה בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולים להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הויה בטהרה והשיב דאין בזה שום חשש כי הברזא הלז אינו מקבל טומאה ע"ש]:

(?) או נבלעים בקרקע. [עי' בתשו' ח"ס סי' רי"א דה"ה מה שנבלע מבין רצפת אבנים דמה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ע"ש עוד מ"ש לפלפל בזה ועמ"ש לעיל סימן קצ"ח ס"ק ט"ו]:

(?) לעולם בהכשרו. [עבה"ט שנסתפקו המפרשים כו' ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה ע"ד האוסרים שהרי דין זה הוא ממש כמו הדין שמביא המחבר בסעיף נ"ה והוא דבר המפורש במשנה מקואות פ"ו מ"ג והרי שם בודאי כשעלו הטובלים ויצאו משם חזרו המים למקומן ואפ"ה כיון שהוכשר פ"א נשאר בהכשרו והרא"ש למד הדין הזה משם ע"ש]:

(?) נקבים דקים כו'. עי' בשו"ת ח"צ סי' מ' שחולק על זה ע"ש [גם בספר לבושי שרד אות ר"ו האריך לחלוק ע"ז וכתב שם שמעשה כזו כבר היה בעירו של כבוד מורנו הרב החסיד מהור"ר משולם פייבוש הלוי ז"ל במקוה העומדת בצד הנהר וידוע בודאי שהמים שבמקוה נובעים מהנהר ההוא כי תמיד שוה גובה מי הנהר וגובה מי המקוה ופ"א אירע שהוצרכו לתקנה והיו מריקים המים ממנה בכל בוקר כדי לעשות מלאכתם שם והמים היו נובעים לה מהנהר כל היום ועי"ז לא היה בערב בתוכה עדיין מ"ס ורצו חכמי עירו להתיר לטבול בתוכה ע"פ הש"ע והגהת רמ"א שבכאן והוא ז"ל אסר ויצא הדבר באיסור שלא לטבול בה כ"ז שאין בה מ"ס ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ומבואר שם שפסול המקוה הזאת הוא מארבעה טעמים. א' כי דינו של המרדכי אף שהביאו הב"י ורמ"א רוב הפוסקים פליגי עליה. ב' כי המרדכי לטעמיה דפסק דמעין מטהר בכ"ש משא"כ לדידן אין מקום לדין זה. ג' דאפילו הרמ"א שהביא דין זה דהמרדכי בסמוך לנהר התנה בו תנאי שהוא סמוך כ"כ עד שהחלחול נראה לעינים ודבר זה הוא רחוק במציאות דאפילו מקוה דנ"ד שידוע שנובע מהנהר כי תמיד שוה בגובה למי הנהר מ"מ לא מהני. דצריך שיהא נראה לעינים דוקא לא מה שמושג בשכל ולא מהני ידיעה בלי ראיה וא"כ מקוה הבנויה במחיצות של עצים או אבנים והמים נובעים ביניהם או תחתיהם אין החלחול נראה ואפילו בחפירה גרידא רחוק הדבר במציאות. ד' כי גם כל היכא דשרי לטבול בפחות ממ' סאה לא נאמר אלא לקטן ולא לאדם סתם עכת"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סעיף מ' בד"ה יש לסמוך בשם תשובת משכנות יעקב]:

(?) וכן ראוי להורות. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רי"ז שכתב להרב השואל וז"ל אך מ"ש שבעוגה אחת יהיה מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע"י נקב כשפ"ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא"ז אין פקפוק אך כשסותמין הנקב אע"ג כשהושקו שעה א' נזרעו והוכשרו השאובים (עבה"ט לעיל ס"ק פ"א ומ"ש שם) מ"מ כיון שהשיעור מעוט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור ואפילו אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הזמן יזלזלו בפתיחה והוה עובדא בקהלה א' הסמוכה לכאן והיה מכשול רב ע"כ חכם שכמותו עיניו בראשו עכ"ל]:

(?) בהם טהורים. [עבה"ט ובט"ז ס"ק ס"ט ועי' תשובת ח"ס סי' ר"ט באריכות ושם תמצא פירוש שני סעיפים אלו נ"ה ונ"ו בדברים נכונים מאד]:

(?) ומ"מ כשר הדבר. עי' במג"א סימן ח' ס"ק י"א:

(?) אפילו צריכה להשתטח. [עי' בספר לבושי שרד אות ר"א שכתב מלשון זה משמע דמכ"ש אם יש יותר מים שא"צ להשתטח דטובלת בו אף שאין שם זרת ממעל לטבורה וכגון שתטבול באלכסון כדף השוכב בשפוע באופן שאין נעשים בה קמטים איברא דז"א דחלילה להורות כן שהיא כמעט מהנמנע ובפרט לנשים שדעתן קלה וכן מבואר מלשון הרשב"א שהובא בב"י דאם אין גבוה לפחות עד חצי החזה אין טובלין בו אא"כ שוטח כל גופו בקרקע כו' ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ח סעיף ל"ו בד"ה זרת]:

(?) שניהם פחותים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה שכתב דמיירי ע"כ בירדו אח"כ גשמים ונתמלאו דאל"כ בלא"ה פסול דהרי חסרים הם וכן צ"ל בסעיף ע"ב בנפלו אח"כ ג"כ ונודע לאיזה נפלו ע"כ בנתמלאו שוב שניהם מיירי ולפ"ז לדברי הש"ך בסעיף ע"ג הובא בבה"ט ס"ק ק"ח גם כאן בדיעבד כשר ע"ש:

(?) לפי שהטמא בחזקתו. כתב הט"ז הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתניתין פ"ב דמקואות דס"ל לר' יוסי כן ע"כ ועי' במשנה למלך פ"י מהל' מקואות ריש דין ו' שכתב דדברים הללו הם שלא בהשגחה דהרי גם הרמב"ם כתב כלשון הזה ואיהו פסק בפירוש כת"ק דדוקא בטמא טומאה דאורייתא וגם המחבר שהעתיק לשונו מיירי דוקא בטומאה דאורייתא ומ"ש בב"י דהרמב"ם פסק כר"י ט"ס וצ"ל כת"ק (וכן בבאר הגולה ועיין ביאור הגר"א ז"ל ס"ק קכ"ב) גם הפמ"ג לעיל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' תמה ע"ד ט"ז הנ"ל ועי' בשער המלך בהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' מ"ש בזה. וכתב עוד המל"מ שם דהא דבטמא דרבנן ספיקו טהור דוקא בולד הטומאה אבל באב הטומאה אף שהוא מד"ס כגון כו' ועי' עוד במל"מ פ"ד מהלכות בכורות הלכה א' בסוף הפסק אחר שנשא ונתן בהלכה העלה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ס' אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו. אבל כל שיש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי האי ספיקו לחומרא וכתב דלפ"ז נ"ל דמה דתנן פ"ב דמקואות דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספיקו טהור מיירי דוקא דירדו לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל אם לאו לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ואפשר ג"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספיקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספיקו טמא והדבר צריך תלמוד עכ"ד ועיין מ"ש לעיל סוס"י ק"י בדיני ס"ס אות ך' על זה:

(?) לא יטבול בשום אחד מהן. עי' בדגמ"ר שנסתפק אם נתמלא אחד מהם והשני לא נתמלא אי תולין הג' לוגין באותו שלא נתמלא או דילמא כיון שקודם שנתמלא החזקנו שניהם בחזקת פסולים שוב לא יצאו מידי פסול ע"ש:

(?) ומ"מ יש להחמיר כו'. [עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ה ובספר בנימין זאב סי' קנ"ח ובתשובת חתם סופר סי' רי"ד ורי"ז ובתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד באורך ומה שהזכיר בתשובת משי"ע שם הרבה פרטים שיש ליזהר בזה עי' בתשו' ח"ס שם ועוד בכמה תשובות שהזכרתי בסי' זה ותמצא שרוב הפקפוקים שלו אין בהם חשש כל כך]:

Siman 202


Siman 203


(?) יאמר בלא נדר. עש"ך שכתב דר"ל שיאמר כן בפירוש וכ"כ בשל"ה דף ק"ח ע"ב וע"ש עוד איך שיש ליזהר:

(?) למנדר. עיין בה"ט בשם ש"ך דאפילו בדיבור בעלמא הויא עליה חיוב נדר ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ה' אם זה דוקא במצוה שמקבל עליו לעשות או גם בשב ואל תעשה הדין כן:

Siman 204


(?) על עצמו. אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ש"ך. ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד הביא משם תשובת בני יעקב על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל ודעת מהר"א אלפאנדרי דהוי דבר שלא בא לעולם והרב הנזכר חולק עליו דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא האומר פירות דקל יהיו אסורים עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כו' אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטה עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והביא ראיות לזה והרב בעל שעה"מ שם חולק עליו ודחה ראיותיו והעלה דיש לחלק היכא דאסר כל הנאתו על ישראל או על פלוני בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו דאז חל איסורו על גופו ממש והא איתא בעולם אבל באוסר הנאה פרטית כההיא דאומר הנאת תשמישי עליך אבל שאר הנאות לא אסר עליו דאז לא חל האיסור על גופו והוי דבר שלא בא לעולם ולכן כתב דדוקא באומר פירות דקל יהיו אסורים עליך אינו אסור בהם אבל אם אסר על חבירו הנאת דקל זה אסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאת דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל רק הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי דבר שלא בא לעולם וכדעת הרב מוהר"א אלפאנדר"י ז"ל ע"ש באריכות:

Siman 205


(?) את עלי כאמי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם הרלנ"ח דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי הוי נדר ממש ועיין בזה בתשב"ץ ח"ב סוף סימן כ"ה שהניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועיין בספר מחנה אפרים סי' א' שהאריך בזה:

Siman 206


(?) לעשות מצוה. עבה" ט בשם רלנ"ח ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רנ"ח ס"ק ג' עוד בשמו:

(?) מהני מדין ידות. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ה שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אין כאן איסור תורה כדלקמן סי' רי"ג ס"א שומעין להקל כדעת הרא"ש ואפי' להרמב"ן עכ"פ במקום קצת מצוה מתירין אפי' ע"ד רבים ע"ש:

Siman 207


Siman 208


(?) סתם. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם מהריב"ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו' ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קכ"ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע"ש:

(?) אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן סעיף ב' וש"ך חולק עליו ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש"ך ע"ש:

(?) שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שכתב דבפירוש הרא"ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע"ה אינו נאמן ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות:

(?) מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא ועיין בתשובת נו"ב חלק אבן העזר סוף סי' ע"ז שהוכיח ג"כ מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד בחלק אה"ע סימן ח' ע"ש:

(?) הוי לו כנשבע. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ב' שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. וע"ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק ח"מ סימן ב' שהוכיח ג"כ מזה אודות הש"ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש"ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא"כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ"ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ע"ש:

Siman 209


(?) לקבל דבריו. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קס"ו שנשאל בא' שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ"מ אינו יכול לאסרו מיהו אם חטף אדעתא לשלם לו יש חילוק אי קייצי דמייהו כדאיתא בפרק הספינה דף פ"ח מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח"כ מ"מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור ע"ש:

Siman 210


(?) לבד. עבה"ט בשם ב"ח ועיין בתשו' חות יאיר סי' ט"ו שפקפק בזה ודעתו דאפי' אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב"ח. וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים ואפשר דאפילו מוכח כוונת הנודר לא מהני אפילו להחמיר מה שאין במשמעות לשון הנודר כלל ואע"ג דלקמן בסימן רי"ח בנודר צמר ופשתים עולים עלי בטעון והזיע מותר ללבוש ואסור לטעון אע"פ דלהרא"ש יש במשמעו ללבוש שאני התם דמ"מ דרך ב"א לומר בהזיע לשון זה עיין שם עוד:

(?) הנודר בחלום. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סי' ה' שהאריך בזה [ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ט באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא"ש מודה כיון דפריעת ב"ח מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע"כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתינן עלה אלא משמים הטילו עליו לזרוזי נפשיה ועיין בס"ק שאח"ז]:

(?) שיתירו. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח שושן חיו"ד כלל ג' סימן ט' לענין מי שנדר בחלום ותכ"ד חזר בו אי נימא דהחזרה הויא חזרה או לא וכתב דלפי דברי ש"ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה"ה בנ"ד דחזרה תכ"ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ"כ משא"כ גבי נדר דאיכא מ"ד שאין צריך התרה כלל והבו דלא לוסיף עלה כו' ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ב במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר ונסתפק השואל בג' דברים. א' אי פסח זה דוקא אי נימא אין חלום בלא דברים בטלים ונאסר בכל פסח לעולם. ב' אי בכלל מצה מבושלת הוא אפילו בכלי שני כדמחמירין לענין שבת. ג' אם יש לו היתר כיון דהוא ע"ד רבים והשיב לענין ספק הא' ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו וא"ל דהזה הוא דבר בטל דא"כ נימא בפסח דבר בטל ויהיה אסור בכל יום. וכן מבושלת דבר בטל ויהיה אסור בכל מצה אבל באמת דוקא ענין בפ"ע שאינם צריכים זה לזה אמרינן א' בטל אבל בכאן הזה הוא ביאור לפסח שאמר. ובענין הספק ב' פשיטא דאסור אפילו בכלי שני ואפי' שרויה בצונן י"ל דאסור. ולענין הספק ג' הנה בתשובת הרשב"א דמייתי הרש"י מבואר אפילו עד"ר יש התרה. ואף דמתשובת הרדב"ז (שהובא בס"ק הקודם) משמע בנ"ד דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרויה בפסח לא מהני היתר אפילו בלא עד"ר נ"ל דהרדב"ז לא אמר זה אלא במצוה גמורה כגון פריעת ב"ח אבל בנדרים שהם כעין חסידות לא דבאמת גם הגאונים שחשו לנדר בחלום לא מיירי אלא בנדר מצוה ומטעם דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי יומא וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירין להתיר הסכמה בלב לדבר מצוה (לא הבנתי ל"ז אמאי מחמירים להתיר בעשרה ולא סגי בג') ואפ"ה כתב הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ דעכ"פ בהתירא סגי וע"כ צריכים לחלק כהנ"ל וע"כ בב"ד אם אין החולה חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ע"ש]:

Siman 211


(?) כן בלחש. [עבה"ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר"ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב"ח דלא כש"ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל ע"ש]:

(?) והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה' וסימן ו' אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה עיין שם היטב באריכות:

Siman 212


(?) הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' כ"א לענין מי שפסקו לו שבועה בס"ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס"ת וגם אם רשאי לעשות כך לכתחלה לחסר בה יריעה או תיבה או אותיות וכתב דאף אי מהני מעשיו מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ"ש לחסר יריעה בס"ת אך באמת לא מהני דמ"מ מקרי שפיר שבועה בס"ת וגם אין סמיכת היתר במה שנשבעין בהפטרות כיון שכתובה אשורית ובדיו אפילו מזכיר בפיו הריני נשבע בס"ת זו נמי שפיר אומר כי דברי נביא מקרי ספר ומקרי תורה ומכ"ש כשאוחז ס"ת ממש אלא שחסר יריעה או פסוק דנקרא ס"ת ואפילו אם מסלק עשרת הדברות מתוכה ונשבע ואומר הריני נשבע בעשרת הדברות ג"כ שבועה מקרי ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ע"א שנשאל ג"כ ע"ז מאדון אחד להודיע דעתו ע"פ דין תוה"ק אם מותר לישבע על שקר אם הס"ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה והשיב ע"ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ"כ ומגמרא ורמב"ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה ולאו דוקא ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות וא"כ פשיטא דלא גרע ספר תורה אף שיש בו איזה פסול אכתי חמור קדושתו מכל שאר ספרים עיין שם באורך:

Siman 213


(?) מדרבנן צריך שאלה. עבה"ט מ"ש ונפ"מ כו' ולפמ"ש לעיל סימן ר"ו ס"ק ב' בשם תשובת נו"ב נפקא מינה נמי להא:

Siman 214


(?) לחזור בו. עיין בדגמ"ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א"צ התרה ע"ש:

(?) מחמת שאינו בריא. עש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ':

(?) יאמר. עיין במג"א סימן קס"א ס"ק י"ג:

(?) ועל זרעם. עיין בתשובת ר"א בן חיים סימן י"ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו הסכימו לאסור הרשות בידם ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר של אישות ע"ש. מיהו במגן אברהם סימן ל"ב סס"ק מ"ח משמע דלא כוותיה ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן רס"ו ס"ק י"ב בשם תשובת תפארת צבי:

(?) כתקנתן. עבה"ט ומ"ש ועיין בח"י אם הבן מחוייב לנהוג כו' עיין בזה בתשובת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד מ"ש על דבריו והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן משא"כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע"ש:

Siman 215


(?) שאני יושב. עבה"ט ומ"ש נדר שלא לישא אשה כו' עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי"א ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(?) ואמר הריני נזיר. עיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד ס"ס כ"ו שכתב דלא נקט בש"ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה"ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י"א וליכא איסור כולל אבל אל"כ הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים וזגים טומאה ותגלחת וחייל על איסור שבועה ע"ש:

Siman 216


(?) אסור בחילופיהן. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו ש"ך. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סוס"י ס"ה בשם בנו הרב מהר"ש איגר זצ"ל שטען ע"ז דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין אבל הגדולים עצמן אסורים והטעם דלא בטל האיסור בגדולים מבואר בש"ך ס"ק ג' דהוא דשיל"מ והרי זה נכון באומר קונם עלי דבידו להתיר אבל באומר קונם על פלוני דאין ביד פלוני להתיר מהראוי דגם גידולים עצמן מותרין דעתה אינו דשיל"מ (עיין לעיל סימן ק"ב ס"ק יו"ד מ"ש בזה) וא"כ אינו בכל אופן שנתבאר ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' ודו"ק. ועיין בספר בני אהובה פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ב' מ"ש בזה דלא תיקשי ממ"ש המחבר בא"ח סימן תמ"ג דחליפי חמץ מותרין ואפילו להמחליף דהא בש"ס מדמה להו להדדי ע"ש:

(?) משמע אפילו אחד מהם. עבה"ט בשם רא"מ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ו שכתב דהיכא שהוא להקל כגון שנשבע שלא יעשה זאת וזאת או שלא יאכל זאת וזאת אין לסמוך על הרא"מ בזה להקל ואסור אפילו באחד מהם וע"ש עוד:

(?) שיפרוט לך. עיין מה שהקשה על זה בסוף ספר מהר"מ ברבי מדלעיל סימן כ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ז:

(?) בתבשיל שיש בו טעם. עיין בתשובת תשואת חן סימן נ"ז שכתב דאסור גם כן בתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ב"י אם נתבשל אחר הנדר אמנם אם נתבשל קודם הנדר מותר כדלקמן סימן רי"ז סעיף י"ב אפילו אם אמר קונם טעם בשר עלי דאז גם הטעם שיצא מבשר קודם שנדר בכלל זה מ"מ שרי לאכול התבשיל שנתבשל בקדרה של בשר קודם שנדר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דלא כספר גינת וורדים כלל ס"ה ע"ש. וע' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן י"ז שכתב בגזירת צבור שהבשר יהיה טרפה אין חשש לאסור הכלים אף דכל היכא דשוי חתיכה דאיסורא גם הטעם אסור ויש לאסור גם הכלים מ"מ הא באם גזרו שהבשר יהיה טרפה אינו ענין לשויא ח"ד מדין נדר דהא א"א להיתר להעשות טרפה כדלעיל סימן ר"ה ואין ענין אך לדין תקנת הצבור שיש כח בידם לאסור המותר וכבר כתב בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן ע"א דבתקנת הצבור אזלינן בתר לשון בני אדם והא קי"ל דבלשון ב"א אין הטעם בכלל בשר ע"ש:

(?) זה שאסרו על עצמו. [עיין מש"ל סי' ק"ב ס"ק י' מזה]:

Siman 217


(?) אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש"ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ה' שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א' שתהא שחיטתו אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה"ג במומר שרי כדלעיל סי' ב' ע"ש:

(?) דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח"כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע"ש. ואיפכא צ"ע. עב"י וד"מ לעיל סימן ר"י לענין פת חטין ושעורין:

(?) מותר בדבש תמרים. [עיין ש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי' מ"ט מ"ש בזה ועיין ט"ז ס"ק ט"ו וש"ך ס"ק י"ח]:

(?) הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ"ה ע"א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ"ע שהשמיטו הפוסקים. תפל"מ:

(?) ואם אמר כל הזן. עיין בצל"ח בברכות דף ל"ה בד"ה אלא שראיתי מה שכתב בזה:

(?) הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סוס"י תקס"ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם:

(?) בשעת הנדר. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סי' ז':

(?) אסור לראות בחמה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע"ש:

(?) במולי או"ה. עיין בס' באר יעקב שכתב דה"ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע"פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ"ע ע"ש:

(?) ומותר במולי או"ה. כתב בס' באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ"ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע"ש:

(?) נדר מבנים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קס"ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע"ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי' בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש לו אב למתגדל אע"פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ"מ כשנדר הבן י"ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לח"מ סי' מ"ב סט"ו בהג"ה בד"ה הואיל וגדלהו]:

(?) גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן כ"ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט מותר גם כן במוצאי יוה"כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע"ש:

(?) שלא יצחוק. ע' בתשובת הר"א מזרחי סימן י"ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע"ש וע' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל"ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע"ש:

(?) בשבילו. ע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' רי"ד הרבה טעמים לזה. וע' בס' תפל"מ שכתב דה"ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו כו'. מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע"י שליח כדלקמן סי' רי"ח ס"ה וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ד ע"ש. [ועמ"ש בסי' רי"ח ס"ק ה' בשם תשובת הראנ"ח סימן ט' ובשו"ע לקמן סי' רכ"א ס"י ובש"ך שם]:

(?) דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר"ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ"ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע' בתשובת ושב הכהן סימן ע"ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע"ש:

(?) כוונתו. עיין בה"ט ומ"ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא"י ולא בח"ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט"ז מ"ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי' ע' שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא"י) אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין דורשין בו רק ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק. וע"ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע"מ ואפי' בנישואין דבת ת"ח לע"ה דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת"ה סימן רס"ט (הובא ברמ"א לקמן סימן רס"ה סי"ב בהג"ה) שהוא ג"כ סע"מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא"ה י"ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל"ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע"מ וה"ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה"ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס"ת וכלי קדש לבהכ"נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ"מ לא יחוייב שיהא סע"מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל"א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב"א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב"א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע"מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע"מ אלא כשאסיפת ב"א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא"כ מה ששם קצת ת"ח לא מהני ע"ש. ומ"ש הבה"ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו' כן כתב בשו"ת משפטי שמואל סימן נ"ח ע"ש:

Siman 218


(?) שבגללן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו באחד שהלך למרחקים ונתייגע מאד ונדר שכאשר יבא לביתו יהיה אסור לו לילך מהלך פרסה וחזר לביתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק תדיר בלי הפסק משא"כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב' אם גם בהילוך ב' או ג' פרסאות ביום א' מותר באם נח בינתים באופן שאינו הולך פרסה בפעם אחת. הג' אם הולך בפחות מן פרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור. הד' פן אף בפחות מפרסה ג"כ אסור מפני דקי"ל בכל איסורים דגם חצי שיעור אסור. והאריך הרבה בזה והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי"ד סימן רי"ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה. ולענין אם נח בינתים יש חילוק אם עומד או יושב מעט לא מהני אבל בקובע סעודה כדרך סעודות קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסקת ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תיכף אחר הליכתו ולא נח כלל. וכ"ש שאין לאסור בפחות מפרסה משום חצי שיעור ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' ק"מ באחד שהיה לו קצת מיחוש בר"ה שלא יכול לילך לבהכ"נ והפצירו בו בניו שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבהכ"נ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש להם דברי כבושים ואיחרו מלצאת וכתב שלכאורה י"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א וכוונתו על אחר זמן תפלה אך יש לדמות למ"ש בר"ה דף ל' דבעי ר"ז ננערו לעמוד כו' א"כ בנ"ד רצו העם לצאת ולא יצאו ג"כ איכא לספוקי כה"ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך י"ט עכ"ד ועיין בש"ת בא"ח סימן תקפ"ד סק"ג שפקפק ע"ז וכתב דעתו דאם אין מי שיתירו לו יש להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ע"ש. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ב שכ' במי שנשבע שלא ילמד את בנו כתב פויל"ש בענין דאין התרה לשבועתו והנה הוציא לו תחבולה ולימד את בנו שמות האותיות בע"פ בענין שיהא הסדר שלהם ששגור בפה הבן היטב והבן מבין מדעתו באותיות שלהם הנדפסים עד שיבין כל הכתב אם עבר על שבועתו וכתב דאם לא היה כאן תחבולה ברמאות רק היה בא לשאול אם מותר ללמד שמותם בע"פ היינו מורים לו היתר אך כיון שיש בזה הערמה שנתכוין ללמדו בע"פ כדי שיבין אח"כ הכתב ה"ז עבר על שבועתו ע"ש ראייתו:

(?) אחר הענין. עיין בתשובת חוט השני סימן צ' שכתב באחד שנדר ליתן מעשר שני מהריוח שיהיה לו משך חצי שנה זו והיה לו מלוה ישנה ונפדה תוך חצי שנה זו א"צ ליתן ממנה דהולכין אחר כוונתו וע"ש עוד. וע' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' כ"ד לענין אשה שקבלה על עצמה משום אבלה שלא להלביש בגדי י"ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש בזמן שמחתה אם לא ע"י הפרת הבעל ביום שמעו או התרת חכם. וע"ש עוד שהשיג על תשובת שער אפרים שפסק דמי שמתחייב ללבוש לחבירו אינו מחוייב להנעיל לו. דליתא אך מ"מ אינו מחוייב ליתן לו טבעות אף שהוא בכלל מלבוש כיון שאינו צורך כל אדם ואין זה בכלל התחייבות כלל ע"ש:

(?) כוונתו. עיין בה"ט וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ז' שגם הוא ז"ל חולק על התשב"ץ ע"ש:

(?) וכ"ש קהל. עט"ז וש"ך וע' בתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן ז' ח' מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד ובתשובת בית אפרים חיו"ד סימן ל"ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו"ן מ"ש בזה:

(?) אחרים מותרים לחרוש לו בה. עיין בספר מים עמוקים ח"ב בשו"ת הרב ר"א בן חיים סי' ט' שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ"ז הוא נהנה ממנה ע"י אחר ובנ"ד נמי דרכו של איש לגלות סודו בעצמו וכשנשבע שלא יגלה אין בכלל האיסור אלא שלא יגלה הוא בעצמו ע"ש עוד:

Siman 219


(?) עד שימצא. [ע' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ח הביא בשם מהרי"ט סימן קל"א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא"י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן והשתא בנ"ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו"מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה"ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א"כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל' יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת"ד ע"ש. (והנה מ"ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ"ד צ"ע מכמה מקומות וגם מדברי הש"ע כאן שלא הזכיר בא"י גבי בית ויש לעיין) ועמ"ש לקמן סימן רכ"ח ס"כ בד"ה לישא זא"ז]:

(?) שאסר. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סוף סימן ב' בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח"כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע"ש:

Siman 220


(?) קודם ר"ח. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רע"ב שכתב דמי שנשבע לפרוע לחבירו קודם שיכנס חודש כסליו אם פרע לו ביום ר"ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו דנהי דקרו ליה ר"ח כסליו מ"מ לא קרו ליה מכלל כסליו אלא דמלשון הר"ן ז"ל לא משמע הכי והחושש לחומרת השבועה תע"ב ע"ש:

(?) אדר ראשון. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ק"ג שכתב דמי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני בחודש העיבור חייב לעשות באדר א' דאדר ראשון הוא הנקרא חודש העיבור ע"ש:

(?) קבע זמן. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל שגם משך ימי המשתה יש להם ג"כ קביעות ז' ימים דאי לאו הכי אפי' הוי התחלתן זמנו קבוע אינו אסור אלא עד שיגיע ע"ש:

(?) בי"ט האחרון. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בא"ח סימן תרס"ח בט"ז סק"א כתב עוד בזה ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ב מ"ש בזה]:

(?) שמא תלך. [עבה"ט ועיין בט"ז ס"ק י"ט מ"ש ע"ז ועי' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ד מ"ש בזה]:

(?) ה"ז לוקה. [עט"ז סק"כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ו שמתרץ השגת הר"ן על הרמב"ם בזה ע"ש]:

Siman 221


(?) צריך להחזירו. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ה מ"ש בזה]:

(?) ושוכר יכול לאוסרו. [עש"ך ס"ק מ"ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ה שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ד שדא ביה נרגא ממתני' דערכין כ"ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ"נ כל משך זמן שכירותן ע"ש]:

(?) מה אעשה. עבה"ט ומ"ש בשם תשובת מבי"ט רב שנדר כו' עיין בזה בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' שכתב דבתשובת הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן קל"ח השיב בזה לאיסור ומהרי"ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו' יריעות האוהל סימן י"ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי"ט ז"ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב"ץ ז"ל ע"ש:

(?) אסור לנאסר ללמוד. עט"ז ס"ק מ"ג מ"ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ז שהשיג על טעם זה:

(?) ללמוד. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ס"א:

(?) בהמה בריאה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ס"ד שהעלה כהרמ"א ולא כט"ז אלא שכתב דמ"מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא"ה אסור ואף בכה"ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג"כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב"י והרמ"א דלעיל סעיף ב'. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ"א שם. ועיין עוד בסי' ס"ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג"כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע"ש:

(?) אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי"ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ"ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א"כ ה"ה הכא אי עביד מהני עכ"ד. ועיין בנ"צ לעיל סי' י' הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס"ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל"מ וכשר בדיעבד ע"ש:

(?) המודר הנאה משופר. עיין בשע"ה פ"א מהלכות שופר הלכה ג' מ"ש בזה:

Siman 222


(?) ובלבד. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין בספר שער המלך סוף פ"ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר"ן פ"ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני וכן מלשון קיצור פסקי הרא"ש שם וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחידושיו גם הרב תוספות י"ט בנדרים שם דקדק כן מדברי הרמב"ם ע"ש ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע"ש:

(?) לא קנה הבעל. עיין בשער המלך פ"ז מהלכות נדרים דין י"ז לענין אם מתה האשה אם יירשנה בעלה או לא ע"ש.

(?) דאפילו באומר לה. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ה מ"ש בזה]:

Siman 223


Siman 224


(?) וי"א שהם מותרים. [עט"ז וש"ך ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ח מ"ש בזה]:

Siman 225


(?) אמן. עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל"ה שנשאל על דבר שבועת הרמב"ם ז"ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז"ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו' איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן וכן הוקשה לו בדברי ה"ה הרח"ו ז"ל שגם הוא השביע כעין שבועה זו ע"ש מ"ש בזה דאף שהוציאו בלשון שבועה מ"מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ"ש הרא"ש ז"ל כלל ה' סימן ד' על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו ע"ש:

Siman 226


(?) חלוקה. [עש"ך סק"ד ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ז מ"ש בזה]:

Siman 227


(?) לוקח ביותר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ט שכתב דאפי' בכה"ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע"ש:

(?) יקננו מהם ביותר. עש"ך סק"ד בשם הר"ן ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר"ד ס"ק א':

(?) ונוטלין תרומותיו. [עבה"ט מ"ש וכתב הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ד מ"ש בזה]:

Siman 228


(?) אין יחיד מומחה ילך. משמע דאם יש יחיד מומחה לא מהני ג' הדיוטות מיהו אין זה מוכרח די"ל דלהכי כתבו הפוסקים ואם אין כו' מפני שודאי טריחא מלתא בג' טפי מבאחד לכן אמרו באם אין מומחה צריך ג' דוקא ולעולם בג' סגי אפי' במקום יחיד מומחה מיהו בש"ס בכורות דף ל"ו ע"ב לענין היתר בכורות מפורש דאין ג' בני הכנסת יכולים להתיר במקום שיש מומחה ועיין בפירוש הרע"ב במשנה שם שכ' בהדיא דגם גבי נדרים אין שלשה מועילים ביש יחיד מומחה. ולפ"ז נראה דאף שכתבו הפוסקים דאין מומחה האידנא מ"מ ראוי לחוש לחומרא במקום שיש חכם או אב"ד שלא להתיר בג' הדיוטות רק לצרף ב' עם הרב ובפרט דיש לחוש לדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות דין ה' דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים ומצאתי בתשובת חות יאיר סי' קכ"ט שהאריך בזה להוכיח דגם במקום שיש מומחה יכולים ג' הדיוטות להתיר ובסוף הביא דברי הר"ן בנדרים דף כ"ג שכתב בהדיא דלכתחלה אין יכולין משום כבודו של חכם אבל בדיעבד אישתרי ליה נדרא ע"ש:

(?) ובקרובים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ו' דבן י"ג שנה ולא הביא ב' שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:

(?) וכיון שצריך ישוב. עש"ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ל"א שכתב דדין זה שצריך השואל לעמוד נמצא ג"כ בתוספתא דסנהדרין. עוד כתב שם דאם הוא ת"ח מושיבין אותו ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ג]:

(?) ולא בההיא דכל המקיימו. בטור כתוב עוד ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה והוא מגמרא נדרים דף כ"ב דאיתא שם והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ונראה דכן צ"ל גם כן בדברי המחבר וכמדומה ששמעתי כן בשם הגאון מוהר"ר זלמן מווילנא זצ"ל:

(?) ההוה ורגיל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן רצ"א:

(?) וכן מיתה. עיין במגן אברהם סימן תר"ל ס"ק י"ח ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובתשובת מהריב"ל כלל ב' ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"א ובס' שער המלך פ"ד מהלכות סוכה:

(?) מעיקרו. עיין מה שהקשה ע"ז בספר נופת צופים פ' שמות:

(?) כגון לשחוק. עיין בתשובת נחלה ליהושע סימן ל"ז:

(?) על נדרו. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בב"י דרבו המתירין ע"י כתב זולת הריב"ש כתב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ע"י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע"ש. לפ"ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ"ש דאל"כ בת יפתח כו' אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע' בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' קס"א) . [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ שדחה ראיה זו וכתב דמ"מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א' מהם לפני ב"ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ע"ש] ועיין במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות בד"ה אך נ"ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ"ש לקמן סימן ש"כ ס"ו בשמו:

(?) דעתו בשביל שום טובה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ו שכתב דגם ר"מ אלשקר לא פליג על התשב"ץ רק אם חוזר תוך זמנו כגון פועל באמצע היום שכבר הרויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ"פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו אבל אם טרם התחיל בפעולה או בדירת הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו גם הר"מ אלשקר מודה דיכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה ע"ש. וכתב שם בנידון רב א' אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי עיר אחת עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח"ז נתחרט וביותר בהוודע לו שהם אנשי ריב ומצה וגם הגיע לידו מכתב מאביו שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו אם יש היתר לת"כ שנתן או לא דהוי נודר לתועלת חבירו שאין מתירים אלא מרצונו והאריך ביה דמטעם לצורך מצוה (שהזכיר הרמ"א בהגה ג' ועמ"ש שם) קשה לסמוך להתיר. וגם מטעם מאיס ואמתלא שהזכיר הרמ"א בסוף הג"ה הנ"ל קשה להתיר דהמעיין במהרי"ו סי' קפ"ו יראה דשם הטעם כיון דאיכא איסורא להנשא לו משום בני שנואה אבל היכא דליכא איסור בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מספקת דמעשה הקהלה בוודאי ידועים וה"ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר. חך יש להתיר בנ"ד מטעם אחר דרוב הפוסקים ס"ל דבעי שעשה לו טובה וכתב התשב"ץ דפועל יכול לחזור בו ובנ"ד שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל אפי' מהר"ם אלשקר מודה ובפרט כי מתחלה ועד סוף לא היה לרצון לפני הרב הנ"ל רק הם פיתוהו ודאי דלא מיקרי טובה. וגם דעכ"פ יש לצרף שני טעמים הנ"ל דאיכא מצוה וטענת מאיס ואמתלא ע"כ יש להתיר בשלשה בידיעתם בלי רבונם וסיים שם בכל זאת לבי דוי מפני ח"ה הגדול פן יאמרו הני רבנן לדידהו שרי להו עורבא ולדידן אסרו אפילו יונה ע"כ יתאמץ לדבר על לב בני הקהלה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ע"ש]:

(?) והשבועה היתה לתועלת יתרו. עש"ך ס"ק מ"ג שחולק עליו ודעתו דבהטבה אף שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר. וע' בתשובת זרע אברהם חי"ד סי' ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת שכל מה שהיה מרויח היה מאבד בתרבות אנשים חטאים. ויהי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויחל פני שמעון שיקרבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגדי משי עד עשרה שנים ונשאל הרב הנ"ל אם יש לו התרה ע"פ חכם שלא מדעת רבו והעלה מאחר שאין שום הנאה מגעת לרבו יכול להתיר שלא בפניו ע"ש ותימא שלא זכר כלל דברי הש"ך בכאן דאף שאין השבועה לתועלת חבירו כל שקיבל טובה ממנו אין יכול להתיר בלא דעתו. ומצאתי בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה ז' שתמהו עליו בזה ושוב העלה דאדרבה דברי הש"ך תמוהים והוכיח מדברי הרשב"א והר"ן בההיא דנודרת ליתומים להיפך והביא ג"כ בשם מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הר"ב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתניא המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקיבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא לדמשה ולא לדצקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' וע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקיבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו בלא דעתו הפך ממ"ש הש"ך ע"ש. [וע' בתשובת חתם סופר ס"ס יו"ד]:

(?) בדיעבד התירו. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ח' מ"ש בזה:

(?) דלצורך מצוה. עבה"ט [ועיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ו מבואר שם דהיכא שתקע כפו דהוא חמור טפי אפשר דכ"ע מודו דאפי' לצורך מצוה אין מתירין ובהכי מסולק קושית הט"ז ע"ש עוד] ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סי' קי"ז שכתב דאף להחולקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירים דוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר זה דומיא דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי היה רועה צאנו אבל אל"כ כ"ע מודים דמתירים לו. אף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלי דעת חבירו דעת הש"ך בס"ק מ"ג שאף שאין השבועה לתועלת חבירו מ"מ לענין להתיר לדבר מצוה כ"ע מודי אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו ע"ש:

(?) לישא זה את זו. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ח שהאריך מאוד בנדון בחור ובתולה שנשבעו זל"ז שישאו זא"ז ושלא ינשאו לאחר ותורף דבריו דזה פשוט שאין לחייב האב לתת להזווג שום נדן ופרנסה והביא תשובת חו"י סי' ס' בעשיר מופלג שתקע כפו לנער קצב שאם ישמש בתו בחליה במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר העשיר ואחרי שביאר שם כל החילוקים שאפשר שיפלו בענין זה כתב שראוי לחייב לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב שיקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת"כ היה שיקחנה כדרך העולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ"מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם כו' ועוד אפי' אמר שבלבו היה לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין לכוף על דברים שבלב וכ"ש אם היא נתנה ת"כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק על צד היושר והטוב עכ"ד החו"י. וק"ו הדברים התם לא היה שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו ועליה הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה אפ"ה אין לחייב האב רק עצהיו"ט. מכ"ש בנ"ד דאדרבה מצוה לשלחה ריקם ויוסרו כל הנשים והבחורים המתיחדים עם הבתולות ובאים לידי כך שישבע זה לזו. ע"כ אין שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי' עצהיו"ט. כי ההיפך הוא הישר והטוב. אמנם עכ"ז מחייבין אותם לקיים שבועתם ויכנסנה ערומה כי לא התנו ע"מ שיותן לה נדן וגם הדעת היה נותן מעיקרא שלא יתן להם האב ויקצוף עליהם ואפ"ה נשבעו זל"ז אמנם אם היא תאמר בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואים ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהיה אונס שלא יניחו ראשי הקהל או ע"י שום דבר הרי גם הוא פטור משבועתו וזה נלמד מתשובת רמב"ן שהובא לקמן סי' רל"ב סעיף ט"ז בהג"ה ועש"ך שם. ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנשואים אך תאמר היא עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתנו אין זה טענה כי בכל דבר מצוה הוי כדמפרש ליקח מיד ולאלתר כמו שביאר מהרי"ט סי' קצ"ח (הובא לעיל סי' רי"ט סק"א) ואז שולחים לה התראה שהוא תבעה להנשא לו אפי' ערטילאי בעירה וקובעים לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה ואז בעבור הזמן הוא פטור והשבועה כרוך על עקבה אך יש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכתב הרשד"ם סי' ק"ד (יובא לקמן סי' רל"ב ס"י בד"ה בטעות) באם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור ומ"מ טוב שיעמדו באמונתם כעין מעשה חולדה ובור אך אם ירצו וימחלו זל"ז שיתירו שבועתם ע"י שלשה אין אנו צריכים לחוש שמא א' מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חבירו שוב דברים שבלב אינם דברים וזהו הדרך היותר מחוור ע"ש]:

(?) אמתלא טובה. עיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סי' ס"ח ובנו"ב תניינא סי' ר"ד מה שכתב בזה:

(?) יש מצוה. עבה"ט ומ"ש בשם הראנ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהיה עוד חכם בקהל מצוה איכא. ע"ש שכתב דאפי' אם נמצא חכם אחר כזה אפ"ה מצוה מיקרי ע"ש. ומ"ש לכבוד אביו ואמו עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיין עוד בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרל"ה: [ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ דלהיות להקהל בית ועד ועצה מצוה איכא. ושם בסי' רכ"א במי שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בעירו ועתה נדחקים הצבור בבהכ"נ הקטנה ואין להם שום מתפלל ביוה"כ אף שיכולים כולם לילך לגדולה אם עי"ז יהיה דוחק מקום להעומדים הוי מצוה. וגם אם לא ימצא לו להנודר מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש ג"כ מיקרי דבר מצוה. אך צריך להתיר מג' אנשים שחוץ לקהלה כיון שאפי' בני הכנסת הגדולה מרויחין עי"ז שאינם נדחקים כולם נגעו בדבר ע"ש]:

(?) לעשות שלום בין איש לאשתו. עיין בתשובת שמן רוקח ח"א סי' מ"ח אות ז' ובהג"ה שם:

(?) אבל אם אמר. [כתב בס' לבושי שרד סי' צ"ו נראה לכאורה דאפי' נדר סתם רק דמחשבתו היה על דעת רבים נמי דינא הכי דכן משמע קצת בהרא"ש פ' השולח בסוף סוגיא דניסת אין מדירין וצריך להתיישב בזה ע"ש]:

(?) אמר סתם. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בזה בתשובת שער אפרים סי' ע"ב דף נ"ג ע"ב ובתשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד ריש סי' כ"ג:

(?) בשעת הדחק. עש"ך מה שהקשה על הר"ר אביגדור ומתוך כך כתב דאין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ט שהאריך לתרץ דברי הר"ר אביגדור בטוב טעם ע"ש גם בשער המלך פ"ו מהל' שבועות הל' ז' כתב ליישב דעת הר"ר אביגדור הנ"ל ע"ש: בעל מפר. [עבה"ט ולענין אם חכם יכול להתיר לה לדבר הרשות עיין בספר לבושי שרד סי' צ"ז דיש להסתפק ע"ש]: ומתירין הם בעצמם. עי' בתשו' גבעת שאול סי' פ"ד שכתב דאם התנו שאם ירצו להתיר יהיה א' מהקהל יכול לעכב ואח"כ מת אחד יכולים להתיר בלי שאלה כיון שלא התנו שאם ירצו להתיר לא יועיל עד שירצו כולם ע"ש ועיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד סי' י"ד: דאפי' התנו בפירוש. עיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ז במעשה שהיה אז בהסכמת הקהל לקנוס פלוני מאה ר"ט וביקש אח"כ להקל על הקנס ונתפייסו בשמונים ר"ט ואחר ימים חזר והציע דבריו ובא בתחנה להקל מעליו עוד סך הזה ובאשר שהיה זה לטורח רב בעיני המנהיגים נמנו וגמרו שטרם ידברו עוד מזה יתן פלוני ת"כ שכל היוצא מפי המנהיגים יעשה וכן עשה והסכימו שלא יתן רק חמשים ר"ט ואחר ימים בא עוד פלוני לבקש על הרחבת זמני פרעון כי על זה לא תקע כפו רק על גוף הקנס אם יכול לעשות כן או לא גם אם יכול לבקש שימחלו לו הת"כ וכתב דאם בשעה שביקשו הקהל ת"כ מפלוני אמרו לו דברים של טעם הנ"ל באשר כבר היה להם טורח רב אזי ודאי מובן כוונתם כי ע"ז היה בא בת"כ שלא יטריח עוד אותם ואסור לו לבקש בין להקל הסך בין להרחיב הזמן ואפילו בנתן ת"כ סתם לקיים דברי הקהל שהיה מקום לומר שאף שהקהל עשו זה להקל הטורח מ"מ הוא סבור שעשו זה למען יעשה ויקיים בלא כפיה ורוצה לחזור ולבקש אין שומעין לו כי אחר שכבר הטריח כמה פעמים אומדנא דמוכח היה לו דכוונת הקהל לבל יחזור להטריח ולבקש אמנם אם רוצה לבקש שימחלו לו הת"כ ויתירו לו לבקש על נפשו נראה דזה וודאי מותר אפי' נשבע בפירוש שלא יבקש עוד וראיה מנשבע וחזר ונשבע שלא ישאל חל שבועתו בסי' רכ"ט ס"ד ומ"מ אע"ג דאין איסור לא צייתינן ליה כי היכא דלא ליהוי מילי דצבורא כחוכא ואטלולא ע"ש:

(?) בנדר של שחוק. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ה מ"ש בזה.

(?) הולכים אחר הרוב. עי' בתשב"ץ ח"א סימן קכ"ג שדעתו לחלק דאם רוצים לעקור התקנות והסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהן שיוכל לעבור עליהן בזה אין מועיל מחאת יחיד אבל מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתירו כל אותן שהיו בעת החרם ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם דכיון שכולם נידוהו א"א להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו והסכמתו ע"ש עוד. ועיין בתשובת חות יאיר סוף סימן קכ"ז שכתב דאם כבר הסכימו הקהל שיחיד יכול לעכב ביטול ההסכמה ולבסוף רוצים רוב הקהל לבעל חיזוק זה עצמו שמעתה לא יוכל יחיד לעכב נראה דאין יכולים דמצי כל יחיד לומר אחר שהסכמתם שיחיד יכול לעכב כבר ניתן לכל יחיד מהם כח הרוב כו' ע"ש:

(?) אם נתנו רשות. עיין בתשו' שבו"י ח"א סימן ע"ד:

(?) שלא נהגו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ד שכתב דאם הכריזו עליו צריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם דטעם המנהג הוא כדי שלא יכשלו רבים בלי ידיעה ואחר הכרזה נסתלק טעם זה ע"ש וכ"כ המחבר להדיא לקמן סימן של"ד סעיף כ"ב:

(?) שלא ליכנס בתקנת הקהל. ע' בתשב"ץ ח"ב סוס"י קכ"ג:

(?) להשביע הנולדים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קמ"ו שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם אי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היו שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים ע"ש:

(?) על דורות הבאים. עיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד שכתב דהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכא דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם שקיבלו עליהם בחרם בלי פתח וחרטה כדלעיל סעיף כ"ה ה"נ בניהם והבאים מכחם מצו שרי להו וע"ש עוד מ"ש על דברי תשובת חו"י סי' קכ"ו. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חלק חו"מ סוס"י נ"א שכתב דבתורת חרם כאדם המקבל על עצמו אינם יכולים לקבל על זרעם רק הצבור יכולים לתקן דבר בחרם לדורי דורות כו' ע"ש וכתב שכן מבואר בנו"ב קמא חי"ד סימן ס"ד. והוא ט"ס וצ"ל סי' ס"ח והוא בד"ה ומעתה ניחזי אנן ע"ש עוד:

(?) ויש מחמירין. עש"ך ס"ק צ"ו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן קכ"ט אות ג' מה שהקשה עליו ומ"ש הוא בדברי תשובת הרא"ש ז"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ו' מ"ש בזה]:(

(?) שנדר לעלות לא"י. עי' בתשובת הרשב"ש סי' ב' שכתב שטעמו של הרא"ש ז"ל משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה כמ"ש הרמב"ן וא"א הרשב"ץ ז"ל א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאל עליו אבל אם נשבע שידור בא"י ורוצה לשאל אז אין מתירין לו עכ"ד ע"ש ועבה"ט של רי"ט ז"ל לעיל סי' ר"ג סק"ב:

(?) התרה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' הראנ"ח בחלק ב' סימן מ"ד מה שכתב בזה:

(?) שיאמר הריני כאלו. עיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ב לענין החרם שיש בכמה קהלות לסלק הקאראפקע מהבשר למחזיקי הקראפקע וכ' חכם א' שאין המחזיקים יכולים למחול סלוק הקראפקע לאיזה אדם המביא בשר אם לא שיסלק המעות שמגיע ממנו ליד המחזיקים והם יחזרו ויתנו לו במתנה המעות דדוקא במלוה די שיאמר הריני כו' מפני שמעות ההלואה היו שלו מתחלה משא"כ במחזיק הקראפקא דלא זכה עדיין במעות הנ"ל עד שיבא לידו וא"י להקנותו לאחר ויצא לו כן מדברי הפ"י בב"ק דף ק"י ע"ב והוא ז"ל חלק עליו דגם בנ"ד שייך למחול באופן הנ"ל שיאמר הריני כו' ואני חוזר ונותן לך במתנה דכיון שהחוב ידוע וברור שמגיע לבעלי הקראפקע ולא לאיש אחר שייך בו זכיה ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דאינו יוצא ידי שבועה במה שמוחל שכנגדו עד שיאמר הריני כו' אלא בשבועה משא"כ לענין החרם שמכריזין בעסק המסים ונתינות כו' מ"ש שהעלה דאף מי שרוצה להחמיר לחוש בספק די שיאמר הריני כאילו התקבלתי אף במקום שעונין אמן אחר ההכרזה:

(?) להאריכו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דבזה נכשלים כו' עמ"ש לקמן סי' רל"ב ס"ק ט"ו מזה. ומה דנקט הט"ז בלשונו ואינו מוחל לו הת"כ כו' משמע מדבריו דאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ס"ז שהוכיח דאפילו מוחל לו הת"כ או השבועה לא מהני אלא אם כן מוחל לו החוב ואז ממילא נמחל התקיעת כף או השבועה ע"ש:

(?) ברשות אחד מהם. עי' בתשובת בשמים ראש סי' שע"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(?) לזמן פלוני. עיין בספר תפארת למשה שכתב דבזה אפי' אומר ביום פלוני עובר ג"כ בכל יום כיון דמחייב עצמו נגד חבירו הוי כנשבע ע"ד חבירו כו' ע"ש:

(?) הואיל והיה מחוייב. עט"ז סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סימן כ"ג:

(?) מעשיו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ד שכתב דר"ל שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל ע"ש עוד ועיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סימן למ"ד ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' מ"ג:

(?) אחות המשודך. עבה"ט ועי' בענין זה בתשובת ב"ח סימן ח' ובתשובת הר הכרמל חלק אה"ע סימן ג'. ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ט שכתב התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה שארז"ל עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכתיב ועל רבעים וגם אמרו רז"ל בן פוטי כו' ע"ש.

(?) וא"א להנשא לו. לפ"ז נראה דאם המירה דתה אחות המשודך דאפשר להנשא לו לא נפטר משבועתו וא"כ חולק הרמ"א על עיקר דינו של המחבר באחות המשודך וכן בהמשודך עצמו דוקא אם המיר לדת אחרת שזו א"א להנשא לו אבל בשאר קלקולים לא מהני לענין השבועה ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ט שהאריך בזה וכ' דגם הרמ"א מודה בהמירה דתה אחות המשודכת א"צ התרה דאיש דרכו להקפיד והוי אומדנא דמוכח אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולהכי באה"ע סימן נו"ן סעיף ה' שתק הרמ"א ולא כתב שיש חולקין. וכתב עוד דכל זה לפי הבנת רמ"א בדברי מהר"ם אבל באמת זה אינו ע"ש שהאריך בזה והעלה שאין כאן פלוגתא בין הפוסקים כלל וגם באחות המשודך או במקולקל בשחוק הוי אומדנא דמוכח וא"צ התרה. אבל אחר התשובה שוב אין הפגם גדול כל כך וליכא אומדנא כולי האי ע"ש:

(?) בשעת צרה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קנ"ט שכתב באשה שהיתה מקשה לילד ונדרה המלבוש שלה לבהכ"נ לעשות ממנה מעיל (עיין בתשו' חות יאיר סימן קס"א אי שרי לעשות מבגד אשה בגד קודש של בית הכנסת) [ועי' לקמן ס"ס רפ"ב בט"ז בשם מהרי"ל והובא גם בבה"ט שם] הבעל יכול להפר שהרי אפילו נדרה ע"ד רבים יכול להפר אלא שיש להסתפק אם צריך להפר כלל ואם חל הנדר כלל דאף שזה המלבוש היה לה מבית אביה מ"מ לא גרע מנכסי מלוג ועכ"פ יכול להפר שודאי שאם לא יהיה לה מלבוש זה יצטרך לעשות לה מלבוש אחר וכיון שיכול להפר אין צריך לא שום פתח ולא שום חרטה עיין שם:

(?) אין להתיר. עיין בתשובת ר"ל בן חביב סי' ג' שכתב דנראה שיש חילוק בין מי שנדר בעת צרתו ופירש אם יצילהו השם הרי הוא נודר כך וכך אין להתיר אבל כשנדר סתם בלי שום תנאי בין יצילהו הש"י או לא יצילהו יכולים להתיר לו ע"ש ועי' בש"ך ס"ק ק"ה שמחלק כה"ג ומ"ש בשם תשובת מהר"ם מ"ץ באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י כו' צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שפירש אם יצילהו השם ילך לא"י:

(?) כמו נדר ע"ד רבים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' יו"ד שכתב דמ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זל"ז ועיקר הטעם כתב בתשובת בנימין זאב שם דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירין לו אלא מרצונו ית"ש ע"כ אין להתיר ע"ש אלא כיון שנודר ע"ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חבירו לקצת פוסקים וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבים תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הקב"ה יסכים וע"ש עוד שכתב דמ"ש הש"ך להשיג על הרמ"א בנדר מגבינה חלילה לשווייה לרמ"א טועה בפשיטות אך ס"ל לרמ"א מלשון רמב"ן דהאי גברא אזיל בתר תאוותיו ולא היה מעצור ברוחו עד שאכל כ"כ גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ובחליו גדר בעדו כו' ע"ש]:

(?) פעמים ושלש. עיין בתשובת הרשב"א סי' תקמ"א בענין מי שנשבע על דבר אחד פעמים הרבה ואיני יודע מספר שבועותיו עיין שם:

(?) לפרוע לחבירו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קע"ב מה שכתב בזה:

(?) בר"ח אדר. עיין בה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת בשמים ראש סימן י"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה:

(?) שהיתה כוונתם. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז:

Siman 229


(?) שהותר מקצתו. כ' מהרשד"ם חי"ד סי' צ"ג דשטר שכתוב עם תנאים הרבה ובסוף כתוב ונשבע על הכל ושאל על אחד מהם בפני ב"ד של ג' והתירו לו הותר הכל דהוי נדר שהותר מקצתו כיון דכתוב שבועה באחרונה על הכל ע"ש וכ"כ בתשובת מהרש"ך ח"א סימן ק"ד. ועיין בשער המלך פי"ב מהלכות נדרים הלכה יו"ד בענין מי שהיו לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה (וה"ה אם אסרם עליו בקונם ונמצאת אחת מהם טמאה או טרפה לדעה קמייתא דלעיל סי' רט"ו ם"ה מיהו י"ל דכאן הוא איסור כולל וצ"ע בזה) מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דה"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו או דילמא ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אבל אם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה והביא דדעת הריטב"א מבואר דלא חל כלל אמנם מדברי הר"ן בנדרים דף פ"ו נראה שחולק על סברת ריטב"א והאריך בזה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

(?) דלא אמרי' כו'. כתב בתשובת חות יאיר סוס"י ט"ו הנודר להתענות ב' וה' המשך שנה ומפני אונס או שמחת מצוה או צער שאירע ביום אחד הניח להתיר נדרו נהי דהותר כולו מ"מ לא הפסיד שכרו למפרע וגם להבא יכול לשאר כמנהגו על קבלתו הראשונה וע"ש בהשמטות שכתב שכן נתפשט המנהג ונראה הטעם דס"ל כי"א בסי' רכ"ט דל"א נדר שהותר כו' אלא כשניתר ע"י פתח אבל ע"י חרטה לא וכ"פ בשו"ת דברי ריבות והתרת נדרי תענית אין ענין לטעות רק אילו ידע שיזדמן היה מתנה בעת הנדר חוץ מבכהאי גוונא רק מתחרט שלא התרה. ע"ש עוד ובסוף סי' קכ"ט דלמעשה יש להחמיר לחזור ולקבל להבא:

(?) והתיר לו חבירו מקצתו. [עיין בתשו' חתם סופר סי' י' דה"ה הנודר ויש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שאינו לתועלתו מתירין את שאין בו תועלת אפי' שלא לרצון חבירו ואת שיש בו תועלת לא יותר ויישב בזה דברי ר"ח בס' המקצועות ממה שהפליא עליו בתשובת מהר"ם מינץ סי' ע"ט ע"ש]:

(?) פלוגי בלא התרה. [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"א דמי שאמר הריני נודר עד"ר שאין לו התרה כשמתירים לו לדבר מצוה אין צריך להתיר לו פעמים ע"ש]:

(?) אם אעשה. עבה"ט ועיין בת' רדב"ז החדשות סי' י"ז על מה שנהגו הטפשים לומר כמו שהקב"ה אמת כן הוא אמת דבר זה הוא עון פלילי וקרוב לכפירה לפי שאין להשות אמיתת מציאות הבורא ית"ש להאמיתת שום נברא מהנבראים וראוי לגער במי שאומרו ולהענישו וליסרו עד שישוב מדרכו הרעה אבל לענין שבועה אם מבטיח את חבירו כשאומר כן נראה שהוא חייב לקיים דבריו ואפי' תימא דאין כאן שבועה גמורה לא גרע מידות. וע"ש עוד בסי' צ"ה:

(?) היתר א"צ. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ו:

Siman 230


(?) שלא למכור. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' קכ"ט אות ד' שכתב דע"כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א"א בשום אופן שימכור כ"א שיעבור על השבועה הרי גוף המקח נעשה באיסור אבל אם נשבע שלא למכור כ"א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א"כ המקח היה יכול להיו' בהיתר רק מה שעשה בלי ידיעת פלוני עשה הוא איסור והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה"כ כו' ע"ש.

(?) כלום. עבה"ט ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן ע"ב ובשו"ת ארבעה טורי אבן סימן כ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סימן קל"ה ובחלק יו"ד סוף סימן ט' ובחלק אבן העזר סימן קכ"ט אות ד' ואות ז' [בתשו' חתם סופר סי' ו' מ"ש בזה]:

Siman 231


Siman 232


(?) הוי נדר. כתב הר"ן בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ג ע"א) בד"ה ומי שרי הכי דאפשר שאף במעמידין דבריהם (ר"ל שאומרים שלנדר גמור נתכוונו וכמו שפירש בראש הפרק ההוא) פותחין פתח לומר אלו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא (היינו מ"ש לעיל סי' רכ"ח סעיף ז' ואפילו פתח שמגוף הנדר כו') עכ"ל:

(?) כיסי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג שדעתו כדעת המ"צ דכל שיש הוכחה כמפרש דמי ולא כט"ז ע"ש:

(?) דהוי נדר בשוגג. [עבה"ט בשם ט"ז מ"ש וכן אם אמרו ב' באיזה דבר כו' ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ס' במעשה דשותף א' חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא"ז בקנס מאה זהובים לצדקה והקנו בקגא"ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת"י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות ע"ד מצוה ואח"כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהיה סבור שהאמת אתו וסמכו בזה ע"ד הט"ז דשנים שהמרו זא"ז כו' פטור אותו שמפסיד והוא ז"ל האריך לבאר דאין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט"ז דע"כ לא כתב הט"ז רק כשכ"א ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראיה מהנהו תרי תלמידי ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אבל בנ"ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו ומי התיר לו להאמין כל כך למספרי לה"ר וכי נתיר לו לישבע על חשד בעלמא הגם שנדמה לו כדברים הניכרים אינו רק דלמיחש מיבעי ואף דמצינו דאישתבע ר"נ טבע חסא היינו לפי דכל הנטבעים רובא דרובא למיתה ויורשים יורדין לנחלה והוא מה"ת בחזקת מת רק מדרבנן אסורה אשתו לינשא לכתחלה דחששו למיעוט נמלטים ומהיכי תיתי לא יהא נשבע ע"פ רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו יודע רק מכח רובא אבל לישבע ע"פ דמיון ודאי דאסור מה"ת וחייבין עליו משום שבועת שוא וא"כ בנ"ד מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל ואם באנו לחוב מטעם אסמכתא כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אמסכתא קניא כו' ובפרט בנ"ד שהיה קנין בדבר וגם המעות היה מושלש ת"י אחר מתחלה והוי כאתפיס זכוותיה בודאי זכה הקדש במעות הללו ושפיר הוציאם והאריך בזה להביא ראיות מדברי הרמב"ם ומדברי הש"ס בכמה מקומות ע"ש]:

(?) כי היתה בטעות. [עבה"ט בשם ט"ז ובבה"ט של מהרי"ט ז"ל הביא בשם ת' מ"צ ח"א סי' ד' וס' כנה"ג דכשיש הוכחה מהני ג"כ ועמ"ש בסק"ב. עוד הביא שם בשם הרשד"ם סי' ק"ד מי שנשבע לישא אשה פלונית ואמו אינו רוצה הוי נדרי שגגות וא"צ התרה עכ"ל וע' בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"א שכ' עליו שנתן מכשול בהעתקתו ששם היה המעשה בן אלמנה נשבע לא' שישא בתו ובלבד השבועה קבל נזירות שמשון וכשנודע לאמו עשתה מעשה תעתועים והרעישה כל העיר ונשבעה שמאבדת בידה כל הונה ורכושה עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר ע"ז צדד הרשד"ם דצעקת והרעשת האם באופן הנ"ל י"ל אנן סהדי אלו היה יודע לא היה נשבע שהרי קמן שאפילו שכנגדו מוחלים לו ודמי לתשובת הרא"ש במי שנשבע לתת נדן לבתו ושוב נתיאשו חובותיו כו' (שהובא בש"ע לקמן סעיף ט"ז ועמ"ש שם) וא"צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמי ב' בעלי הוראה ע"ש]:

(?) אין לו לשלם. עיין בזה בת' מהר"ם גלאנט"י סימן פ"ט ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן א' ובתשובת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור הראשון סימן מ"ג:

(?) דלא מקרי אונס. עי' במג"א סימן ק"ח ס"ק י' דהא דמבואר בשו"ע שם במי שלא התפלל בזמנו לפי שהיה סבור שישאר לו זמן כו' חשוב כאונס: כ' ע"ז דביו"ד סי' רל"ב ס"ק יש מחלוקת בזה. וצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא. והט"ז הכריע כמ"ש שם בשו"ע דהוי אונס וכ"מ בחו"מ סי' כ"א מלשון הרמב"ם וב"י. וראיית האגודה שהביא הרב"י בחו"מ סימן ר"ד. נ"ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס. מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י שם סעיף י':

(?) כתב עליו שטר. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ז וחלק ח"מ סימן ל' אות י"ג מ"ש בזה: כתב באשל אברהם ראובן הפריז נדן לבת לוי ונתן סבלונות גם עשה שבועה כנהוג ורוצה ליתן פחות כי לא פסק מעולה כסך זה והשדכן מכחישו ובן ראובן אמר שאם לא יקיים התנאי פטור אני משבועתי ואם אבי התל בי אפ"ה מה איכפת לי עיין תשובת פני משה ס"ג דנאמן הבן. ועיין תשובת הרא"ש ומהר"א ששון בתשובה סימן יו"ד והמבי"ט סי' צ"ח. ואפשר לומר מכיון דלא שאל הבן את פי השדכן ודאי דלא חש לממון ויש לסברא זו קצת ראיה עיין תשובת ריב"ן סימן ע"ז הביאו ב"י ח"מ סי' מ"ח אבל ז"א דממון מאיסורא לא ילפינן דאדם בשבועה נאמן לומר שע"כ נשבעתי וע"ש באריכות ועי' בתשובת א"י סימן מ"ב ומ"ג שהעלה אם הבע"ד מודה שלא נשבע ממש ודאי דמהני ולא מהני אמתלא כאשה שאמרה א"א אני וחזרה כו' ואם טען באמת נשבעתי לי יש לומר א"א הודאת בע"ד כקע"ד ולדעת פר"ח מחויב הבע"ד להזהירו אולי נשבע שלא בפניו ולדעת רשב"א דינו מסור לשמים ועיין תה"ד ותשובת ד"מ ובה"ג מש"כ בשם תנא דבי אליהו:

(?) נאמן. [עיין באשל אברהם בשם שב יעקב סימן מ"ט העלה בחזן שהתקשר עצמו לנגד קהל בכתב וז"ל והנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א כו' עד עשרה שנים אין אני רשאי לזוז מכאן בלתי רשות כו'. והש"ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם גם לא כתב כל זאת אלא חתם בח"י. וכן מה שהשכיר עצמו לק"ק אחרת היה ע"פ רשות. ואב"ד דשם התיר לו להשכיר ואמר שאין כאן לא נדר ולא חרם באשר לא הוציא השבועה מפיו וכמבואר ברשד"ם סימן פ"א בשם ר"י הלוי כו'. והנה לסברא זו הסכים הרא"ם בתשובה סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ט' ובח"ב סימן ר"מ ובת"ה סי' שכ"ו. והביאו סמ"ע ח"מ סי' ע"ג. ומ"מ יש לתמוה אמאי התיר לו לכתחלה ודאי מה שהחמיר בחו"י סימן קצ"ד דמחלק בין אם כתב כל הנ"ל קבלתי בשבועה כו' ובין שכתב הריני מקבל עלי בשבועה לשלם כו' יש לתמוה עליו. ועיין שם בתשובה הנזכר שדחה כל ראיות שלו בענין זה באריכות. אמנם בנ"ד כ' הרב בתשובה מ"ג ס"ח קהל שקבלו עליהם מורה והוא קבל עליו בשבועה שלא לזוז ממקומו זה עשר שנים ובעו"ה החל נגף בעם וכאשר ראה אביו של המורה שהדבר בעו"ה הולך ומתגבר שלח אליו איך אחותו ילדה ב"ז וימהר ויחיש מעשיהו לבוא ולמול את הילד ובאמת לא ילדה מעולם ומעתה לב הת"ח ירא וחרד נכשל בעון השבועה כשיתעכב שם. וכן דינים הרבה לענין ממון ושכירות ע"ש באריכות]. ועי' עוד בת' שבות יעקב חלק א' סי' ו'. [ובתשו' ח"ס סי' רכ"ו ורכ"ז ועמש"ל סימן רל"ו סק"א]:

(?) מקצבתו. עיין בת' חכם צבי סי' ע"ב דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר עיין שם ועיין בתשובת בשמים ראש סימן שכ"ג:

(?) וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ע' בספר בני אהובה פרק י"ז מהלכות אישות הלכה י' בענין אם לא חשב בלבו שום תנאי אם יש לו התרה או לא מאחר דאין כאן חרטה על עצם הנדר שהרי היה צריך לעשות כן וכתב דלדעת הרשב"א ורשב"ץ שהביא ב"י לעיל סימן רכ"ח על מי שהוצרך לישבע לאשתו שהבריחה נכסיו שיגרש אשתו שניה ועכשיו מבקש התרה ואין לו חרטה מעיקרו כי באותה שעה היה חפץ בנדרו רק עכשיו מתחרט והשיב דבכה"ג לא בעינן חרטה מעיקרו כלל ולדבריהם צ"ל הך דנודרים להרגים ולמוכסים דבאמת יש לו התרה רק כל מה דמצינו למנוע התרה עבדינן ע"כ צריך שיבטל בלבו או אפשר דמיירי היכא שהדירו ע"ד רבים דלית ליה התרה ע"כ אמרינן שיבטל בלבו ושוב הוכיח דהתוס' לא ס"ל כוותייהו בדין זה ע"ש:

(?) יאסרו עלי רק היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' ק' ועיין ט"ז ס"ק כ"ה ודו"ק:

(?) אנסין כו'. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ט' בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א' סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו ועל זה נתפש בדיני א"ה ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה וברח והורה לו מורה אחד לעשות כן להציל עצמו מהמיתה ע"י שבועת שקר ונתלה בהגהת רמ"א האלה וכתב שטעות הוא בידו דהרמ"א מיירי אם הוא בעלילה ואפילו תימא דאיירי נמי בבא על ארמית באמת מ"מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע"י קנאין בשעת מעשה ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו משא"כ בהורג נפש מישראל במזיד ואפי' אם עשה תשובה. עון דשפיכת דמים אין לו כפרה בשום תשובה כ"א בדם שופכו. וכתב עוד דאפילו בדרך היתר אסור להצילו מהמות בשום אופן אם לא היכא שהנהרג התחיל במריבה תחלה ובהכאה שמא אין לו דין מיתה כלל דרודף הוא אפילו לא הכהו אלא באגרוף יש בעלי זרוע שאגרופן ממית ע"ש:

(?) שאנס את חבירו. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ז וסימן י"ח שהעלה דהיכא שאנסו ע"י גיזום ואיום להביאו בעש"ג לדון בפניהם לא הוי אונס כלל דלא כל המביאים בעש"ג נוצחים אבל אם גזמו שימסור אותו ביד האנסים ומצי עביד הוי אונס לדעת כל הפוסקים זולת אבי העזרי ומהר"ם דלא חשיב אונס לדעתם משום דגזים ולא עביד ומיהו אף לפי סברתם דווקא בסתם אינשי דלא הוחזקו למסור מעולם אבל מי שכבר פרץ והוחזק למסור אפילו בפעם אחת לכ"ע הוי אונס גמור ואין צריך שיחשוב בזה איזה ערמה בשעת השבועה ע"ש שהאריך בזה:

(?) מבית דירתו. (עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ח מ"ש בשם הרשד"ם ומבואר שם דהרא"ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל ולא התנה ע"ש):

(?) בעיר אחרת. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר שם מ"ש בזה ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ע"ה]:

(?) שנדר לחולה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב חלק ח"מ סו"ס קס"ח. ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פאה פ"ג משנה ז' מ"ש בזה:

(?) אם עשו זו משום הפצרת החולה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן פ"א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מותה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה קשה עליו לעשות כן בשביל השכירות שצריך ליתן להם אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים צריך לקבץ אליו שיהא יוצא ידי נדרו וכתב דאף אם בעשה הדבר ע"פ הפצרת אשתו בחליה הוי נדר גמור ול"ד לדברי הרמ"א מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפילו התרה לא מהני כה"ג כיון שנדר כן על דעתה והוא תועלת לנשמתה הוי כנדר ע"ד חבירו לתועלתו דלא מהני התרה אף אחר מותו בלתי רצונו (ובר מן דין נראה דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא"כ יראה לחכמי הדור שהנדר לא יכול לקיימו שהוא אנוס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה כמש"ל סימן רכ"ח סמ"ה בהג"ה ולפמ"ש שם ס"ק ל"ט בשם תשובת רלב"ח וש"ך אין זה מיקרי נודר בעת צרה) ולענין בכמה אנשים יוצא ידי נדרו כיון שלא פירש ליקח מנין סגי שיקבץ שנים ע"ש:

(?) מי שפירש. ודעת הגאון מהר"י אשקאפה בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג דה"ה אפילו לא פירש אלא שיש הוכחה ע"ש:

(?) שעשה תשובה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם הראנ"ח דאם עשה תשובה וחזר לרעתו אסור כו' ע"ש וכ"כ בתשובת פני משה ח"ב סימן נ"ד ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות נדרים דין ב' שחולק עליהם ודעתו שמותר שכבר נתבטל הנדר ע"ש:

(?) שיאמר לו כלום נדרת. כתב בספר בני חיי הנה חזינן בזמנינו דכל שבועות שמשביעים הן לענין ממון הן לענין דברים אחרים כשיאמר המשביע אני מוחל השבועה או פוטר וכדומה הם פטורים ולא מצינו מי שערער ע"ז (עט"ז לעיל סימן רכ"ח סעיף ל"ט) ואמאי הרי ע"פ הדין בעינן בממון שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובכבוד זהו כבודי אלא ודאי הענין כמ"ש מורינו דכיון דנהגו כן כל העולם עכשיו כשהם משביעים אדעתא דהכא משביעים שאם אח"כ יאמר הוי פטור או מחול לך די בכך והוי כאילו התנה ופירש כן בשעת השבועה עכ"ד מהר"ם קלעי הובא במקור ברוך סי' ל' ע"ש:

Siman 233


(?) אע"פ שאין יודעים. [עב"ה ועיין בספר לח"מ ומל"מ פי"א מהלכות נדרים ועיין בתשובות משכנות יעקב סימן נ"ז מ"ש בזה]:

Siman 234


(?) ביום. עיין בתשובת ראש יוסף תשובה ו' דף י"ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל' יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס"ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא"כ מה שלא הפר היה משום שטעה בדין אפ"ה אינו יכול להפר דזה דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז וה"ה למי שיודע כו' ע"ש:

(?) ויש חולקין. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"א מ"ש בזה]:

(?) ויש חולקין. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:

(?) אין יכולים כו'. כך לשון הטור וכ' הב"י עלה פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן ופסק הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר וע' בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ז שתמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל ע"י שליח לא הוי הקמה ועיין שם בסימן מ"ח יישוב לזה. וכתב עוד שם דלפום ריהטא נראה לפ"מ דאמרינן בפ' המדיר דכל מלתא דליתא בשליח ליתא בתנאי אם כן ה"ה הכא בבעל שהפר נדרי אשתו בתנאי שתעשה כך וכך דהדין דאף אי לא מקיימת התנאי נתקיים ההפרה והתנאי בטל ומעשה קיים כיון דהפרה ליתא ע"י שליח אולם הרי בטור ושו"ע ס"ס רל"ה סעיף ד' מפורש בהיפוך דבלא קיום התנאי בטלה ההתרה וצ"ל הטעם כיון דמה דקי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח הוא מספק אם הלכה כרבי יאשיה או כר' יונתן א"כ בהיפוך קי"ל לחומרא דלמא יש הפרה ע"י שליח והוי מעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דמהני תנאי כו' ולפ"ז יצא לנו דין חדש באם הפר תחלה בתנאי ואחרי שעה שנית ע"י שליח בסתם בלא תנאי בזה אף בלא קיום התנאי חל ההפרה בממ"נ אם הדין דיכול להפר ע"י שליח חל ההפרה שנית ע"י שליח בסתם ואם אינו יכול להפר ע"י שליח ממילא הוי מעשה שא"א לקיים ע"י שליח ותנאו בטל והמעשה דהפרה ראשונה קיים ושוב פקפק בזה למ"ש השמ"ק בנזיר דהיכא דהמעשה הוא רק דבור א"צ שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח אולם בתוס' נזיר דף י"א מבואר דאף בכה"ג צריך אפשר לקיים ע"י שליח ע"ש:

(?) וי"א שאינו יכול כו'. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ח בד"ה ובהא שכתב דנראה לו דאף להר"ן דסובר דאין נשאלין על ההקם רק בו ביום מ"מ אם בו ביום אחר ההקמה מיפר לה ולמחר או לאחר זה נשאל על הקמתו כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו והוי כלא קיים מהני ההפרה דבו ביום אחר הקמתו ורק להפר אחר שאילת הקמתו זהו לא מהני אם אינו ביום שמעו אבל בזה דהיפר ביום שמעו אחר הקמתו כל אימת ששואל על הקמתו חלה למפרע ההפרה ע"ש:

(?) שהבעל מפר. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן ד' שכתב דבעל יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בנזירת שמשון כיון דנ"ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש ואף דאמרינן בסוף מכות דנ"ש ליתא בשאלה היינו דוקא חכם א"י להתיר אבל בעל מפר ושוב מצא כן בתשובת הרדב"ז סי' א' פ"ה ע"ש אכן בש"ך לקמן סי' רצ"ט ס"ק כ"ח הביא תשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה שכתב בשם מהר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר מה שנדרה בנ"ש ע"ש:

(?) ויש מי שמתיר. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ' שיישב שיטת הרמב"ם ממה שהשיגו עליו הרא"ש והר"ן ומסיים ואעפ"כ יש להחמיר בדבר ע"ש]:

(?) היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' קנ"ב אי בעינן דוקא כל היום כולו או אפי' בשעה פורתא הוי עינוי נפש ע"ש כל התשובה ועיין במל"מ פ"ד מהלכות נדרים דין ד' שהשיג עליו:

(?) שאיני נהנה. עיין ט"ז ס"ק נ"ד מה שתמה על הפרישה ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן ו' באמצע התשובה מה שתמה על הט"ז בזה:

(?) להפר. עיין בה"ט מ"ש מיהו יש להפר כו' והוא דעת הפרישה והש"ך אכן אין כן דעת הט"ז לקמן ס"ק ס"ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע"א יחול הנדר אם יגרשנה אבל בתשמיש אף אם יגרשנה לא חל הנדר כיון דלא חלה הנדר מהשתא ע"ש ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' מה שכתב בזה:

(?) ברצון אשתו חל הנדר. כן כתב גם באע"ה סימן ע"ו סעיף י' ומשמע דאפילו לא נדר לזמן רק נדר שלא לקרב לעולם חל אם עשה ברשותה. ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' שהקשה ע"ז כמה קושיות ולבסוף כתב כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל והאשה. אפשר לומר כי אלמוה רבנן היינו היכא דאינה מרוצה אבל היכא דנתרצית כו' ולפ"ז יתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דשבועה אינה קדושת הגוף דיפקיע השעבוד. ועפ"ז הניח בצע"ג דברי הרמ"א שאחר זה בשם מהרי"ו האשה שבקשה כו' דמשמע דגם בשבועה מהני רצון דידה אף לעולם דזה אינו ודוקא על זמן מה מהני ולא לעולם ע"ש:

(?) לא עשתה רק שלא יכעוס. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ד שכתב דמזה משמע דאי הוי פשיטא לן שהמחאה היתה על מניעת התשמיש לא היתה השבועה חלה ואע"ג שהיא נתנה לו רשות למנוע ממנה תשמיש מ"מ יכולה לחזור בה ואין נתינת רשות מהני אלא היכא דלא הדרה בה ואפשר לדחוק דההיא איתתא אע"ג שהיתה מפצרת בו למנוע ממנה תשמיש כיון שהוא עדיין לא שמע בקולה לא חשיבא נתינת רשות עד שיסכים הוא בדבר ואין הסכמתו נראה אלא כשרוצה לישבע הלכך את"ל דבאותה שעה הדרה בה הוי כאילו לא הרשית אותו כלל ואין השבועה חלה אבל כל היכא שכבר הרשית אותו לא מצי תו הדרה בה עכ"ד ע"ש:

(?) שאני עושה. עש"ך ס"ק פ"ו ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מ"ש בזה:

(?) שמא יגרשנה. עיין ט"ז סוף ס"ק ס"ג ועיין בתשובת בגדי כהונה סוף סי' ו' מה שתמה על הט"ז:

(?) ולא יכול להחזירה. לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא"ה אינו יכול להחזירה ומהאי טעמא אינו יכול כלל להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה וצ"ע:

(?) אינו צריך להפר. עיין בשו"ת דברי אגרת סימן א' באמצע התשובה שהקשה דהא בנדרים דף פ"א איתא מאן תנא דברים המותרים כו' ר"ג הוא וא"כ כיון דפסקינן הכא כרבנן דר"ג דא"צ להפר איך פסקו לעיל סימן רי"ד דדברים המותרים וכו' ובאמת הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל רק דינא דדברים המותרים ע"ש על מה שיישב על זה:

Siman 235


(?) קונם תשמישך עלי. עיין בשער המלך סוף פ"ג מהלכות איסורי ביאה שנסתפק במי שאסר על עצמו הנאת תשמישי אשתו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימו עלה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה או דלמא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ושוב כתב להוכיח דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין ע"ש:

(?) שלא תהנה ממנו. עיין תשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ס"ט טעם למה השמיטו הפוסקים תירוץ הש"ס בר"פ המדיר שהדירה כשהיא ארוסה ע"ש:

(?) ויקח מהבעל. עבה"ט ועיין בשער המלך סוף פ"ג מהל' גירושין בהגהת טעם המלך שם שכתב על דברי הש"ך דזה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים דף ל' ע"ב בסוף ד"ה הכי נמי דכתב בפירוש דאינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ע"ש: [וכן נראה דעת הש"ך עצמו בח"מ סי' קכ"ט סק"ו ועיין בתומים ובנה"מ שם דכן עיקר דפטור ע"ש]:

(?) ושמע ולא הפר. עיין בספר בני אהובה פרק י"ג מהלכות אישות הלכה י' בד"ה והנה בטור שכתב דמכאן קשה להש"ך לעיל סימן רל"ד ס"ק פ"ד שכתב דדעת הטור כדעת הרי"ו דהיכא דתלתה נדרה בדבר שצריך מעשה ואינו מדברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול הנדר וא"כ איך יכול הבעל להפר תליה דתשמיש כיון דעדיין לא השאילה הכלים ועדיין לא חל הנדר דתשמיש וצריכין לדחוק ולומר דמיירי דכבר ביום שמעו השאילה את הכלים ואם כן חל איסור תשמיש כו' ע"ש:

Siman 236


(?) לבטא בשפתים. עיין לעיל סימן רל"ב סעיף י"ב בבאר ה