משתמש:Roxette5/ספר החינוך תיד - תקלא

ספר דברים-הקדמה

הקדמה לספר אלה דברים. כתב הרמב"ם (צ"ל הרמב"ן) זכרונו לברכה (בפירושו לספר דברים בתחילה) ענין הספר הזה ידוע שהוא "משנה התורה" יחזור בו משה רבנו עליו השלום, לדור הנכנס לארץ. רב מצות התורה הצריכות לישראל, ויזהיר אותם עליהם אזהרות מרבות, ויפחידם הרבה בענשים, ופעמים יוסיף בהן באור בקצתם, אבל בכל מצות הכהנים, לא ידבר ולא יוסיף אזהרה, שהכהנים (שבת כא א) זריזין הם. ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל, כגון היבום, ודין מוציא שם רע, ודין גרושין באשה, [והעדים זוממין] זולתם, ואין ספק כי כולם נאמרו למשה בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה, כי בערבות מואב לא נתחדש לו אלא דברי הברית, כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר יי אל משה לאמר צו את בני ישראל, או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית, עד כאן. וזה שלא הוזכרו אלה המצות בספרים הראשונים כמו שאר המצות אל תתמה בדבר אחר אומרם זכרונם לברכה (פסחים ו ב) בכמה מקומות, אין מוקדם ומאוחר בתורה. ושרש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכון מאת אדון החכמה ברוך הוא וזה טעם מספיק.

הערות עריכה



ספר דברים-פרשת דברים

פרשת אלה הדברים יש בה שתי מצות לא תעשה.

תיד. שלא למנות דין שאינו יודע בדיני התורה.

שנמנע בית דין הגדול או ראש הגלות שלא יעמיד דין לשפט את העם שלא למד חכמת התורה ובאור משפטיה הישרים והצדיקים, ואפילו היו בו כמה מדות נכבדות, אחר שאינו יודע ובקי בחכמת התורה, אין ראוי למנותו דין, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תכירו פנים במשפט. וכן פרשו זכרונם לברכה (ספרי) לא תכירו פנים במשפט, זה הממנה להושיב הדינים כלומר, שאליו באה אזהרה זו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שמא תאמר איש פלוני נאה או גבור או עשיר או שיודע בכל לשון אושיבנו דין, לכך נאמר לא תכירו פנים וגו', לפי שנמצא מזכה את החיב, ומחיב את הזכאי, ולא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע.

שרש מצוה זו, נגלה הוא לכל.

דיניה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא שופטים ג) שכשם שצריך הראוי להיות הדין יודע דיני התורה, כמו כן צריך להיות בעל מדות ואדם כשר, כדי שלא יאמר לו הנדון טל קורה מבין עיניך, כלומר, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים (סנהדרין יח א), הרי הוא אומר בתורה גבי דינים אנשים חכמים, כלומר, יודעי החכמה לדון דין אמת, וידועים לשבטיכם, אלא שרוח הבריות נוחה מהם, אנשי חיל שהם גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ושום כעור, ופרקם נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושק, כענין שנאמר (שמות ב יז) ויקם משה ויושיען. ומה משה רבנו עליו השלום היה עניו, אף כל דין צריך להיות עניו. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ובמקומות אחרים בפזור [ח"מ סימן יח].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ומנה דין שאינו חכם מחמת עשרו או טוב מדותיו, או מאהבתו אותו, או מחמת כבוד קרוביו בטל עשה ל"ת זה, וענשו גדול מאד, שכל ענש דיני שקר שידין אותו דין מחסרון ידיעתו תלוי עליו, כי הוא הגורם.

ומכלל מצוה זו גם כן לפי הדומה, שכל מי שבררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממנים לשום ענין שישים כל השגחתו וכל דעתו, למנות מהם הראויים והטובים על אותו מנוי שהקהל צריכים אותו, ולא יגור מפני איש למנות את מי שאינו ראוי. אמרו חכמים (עבודה זרה נב א, סנהדרין ז ב) על מי שהוא מעמיד דין שאינו הגון כאלו הקים מצבה, שנאמר ולא תקים לך מצבה. ואם הוא מקום שיש בו תלמידי חכמים אמרו שהוא כאלו נטע אשרה, שנאמר (שם כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יי אלהיך. ועוד אמרו (שם) שכל הממנה דין מחמת עשרו על זה נאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ועוד האריכו בענין זה ואמרו (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג), שדין שנתן ממון כדי שיתמנה דין אסור לעמד מפניו, ומקילין הרבה בכבודו. ואמרו עליו שהטלית שמתעטף בה יהיה בעיניך כמרדעת החמור. ודרך החכמים הראשונים שבורחין מלהתמנות דינים (סנהדרין יד א) אלא במקום שאין גדול מהם.

הערות עריכה


תטו. שלא יירא הדין בדין.

שנמנע הדין מלירא מאיש מלדון דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עב המח, אלא יחתך את הדין, ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההזק בשביל דינו, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי (כאן) שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני, שמא יהרגני או יהרג אחד מבני ביתי, או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעתי? תלמוד לומר לא תגורו מפני איש.

שרש מצוה זו השכל מעיד עליו.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ו ב) שנים שבאו לפניך בדין, אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע את דבריהם, או אפילו משתשמע את דבריהן, ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחיב ונמצא רודף אחר הדין להרגו, אבל משתשמע את דבריהן ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש. וכן (סנהדרין שם) תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק, שנאמר לא תגורו מפני איש.

ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. והעובר על זה ולא רצה לדון, משיודע להיכן הדין נוטה כמו שאמרנו, מיראת הנדון עבר על לאו זה, ואם הטה הדין גם כן מיראתו עבר על לאו זה, מלבד שעבר על לאו דלא תטה משפט.

הערות עריכה




ספר דברים-פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן יש בה שמנה מצות עשה וארבע מצות לא תעשה


תטז. שלא להתאוות ממון חברו.

שנמנענו לקבע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בענין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה יח) ולא תתאוה בית רעך וגו'. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות ל"ת רסו) שאין שני הלאוין שהן לא תחמד שבסדר וישמע יתרו, ולא תתאוה שבסדר זה לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים שלאו דלא תחמד ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכר אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החלוק שביניהם.

ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם, למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא מכולם ריק וריקם? ואיך תביא התורה מניעה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו? שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו, זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם, ביד האדם למנע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפץ יטנו, והשם אשר לפניו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה, או גדולה, טובה או רעה מכל מחשבות האדם, נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה, ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (פ"ב מ"ט). והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים מה שאמרו במכלתא לא תחמד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה לחיב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו ושם נאמר מנין שאם נתאוה, סופו לחמד? תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם, סופו לגזל? תלמוד לומר (מיכה ב ב) וחמדו שדות וגזלו.

שרש מצוה זו ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם, היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר. ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב [1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, גם כל בני העולם מחיבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם. ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמזכר בתלמוד (סנהדרין נו ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הדבה. כמו שאתה מוצא שאסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון, איסור אם, ואיסור אחות מן האם, ואיסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח א). וכן ענין עבודה זרה כלו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחיבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ב). וכמו כן נאמר אחר שהזהרו בענין הגזל שהזהרו גם כן בכל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם ואל האחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד, כי הוא סבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות.

הערות עריכה


תיז. מצות אחדות השם.

שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר (דברים ו ד) שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פרוש שמע כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי השם שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה.

שרש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא ב) שחיב כל אחד מישראל להרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי, מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים להרג עליה בכל מקום ובכל שעה. ויתר פרטיה, מפזרין במדרשות ובמקומות עגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא בטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו השם לרעה, והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן.

הערות עריכה



תיח. מצות אהבת השם.

שנצטוינו לאהב את המקום ברוך הוא, (רמב"ם יסודי התורה פ"ב ה"א) שנאמר (דברים ו ה) ואהבת את יי אלהיך. וענין המצוה שנחשב ונתבונן בפקודיו ופעלותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו ונתענג בהשגחתו בתכלית הענג, וזאת היא האהבה המיחדת. ולשון ספרי (כאן), לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום. תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שזאת האהבה תחיב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם.

שרש מצוה זו ידוע, שלא יקים האדם מצות השם ברוך הוא יפה, רק באהבתו אותו.

דיני המצוה. שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעשר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף כל דבר, יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בתשוקתו שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בגמרא בפזור ובמדרשים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים בטל עשה זו וענשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.

הערות עריכה


תיט. מצות תלמוד תורה.

מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת, ועל כל זה נאמר (דברים ו ז) ושננתם לבניך, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב ב ג) ויצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מסדרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר (דברים ה א) ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו ולמדתם אותם את בניכם (שם יא יט).

שרש מצוה זו ידוע, כי בלמוד, ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין, ונחשב כבהמה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה מב א) מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו, תורה צוה לנו משה (דברים לג ד), ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה, עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מח, ויוכל לסבל יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חלי ההתעלפות בסבת היגיעה הרבה עליו, ואולם אחר התחזק כחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחיב להביא צוארו בעולה של תורה, ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל א) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, פרוש אדם שהיה בדורם, ששמו כן שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו, תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון, ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה, ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם, ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמד תמיד הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו. ועד אימתי חייב כל אדם ללמד תורה? (רמב"ם תלמוד תורה א י) עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג ב), שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה (יומא לה ב) בין עני, בין עשיר, בין בריא, בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד א), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חיבים לקבע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה.

ותחלת דינו של אדם אחר המות הוא, על שנתבטל מן הלמוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין מ ב), מדכתיב (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז א). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל א), שחיב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין הענינים משרש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלשתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.

וכן מה שאמרו (בבא בתרא כא ב), שחיב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו (אבות פ"ב מ"ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין פרק ראשון ובמקומות מפזדים בתלמוד [יו"ד סימן רמו].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר (דברים יא יט) בניכם. ודרשו זכרונם לברכה (קידושין כט ב) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חיבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה (עפ"י סוטה כא א). וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ א) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן. והעובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן בטל עשה זה, וכן כל מי שיש ספק בידו ללמד בשום צד הוא בכלל עשה זה, וענשו גדול מאד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.

הערות עריכה


תכ. מצות קריאת שמע שחרית וערבית.

שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה שבסדר זה, וזהו (דברים ו ד) שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, ועל פסוק זה נאמר (שם) ודברת בם בשבתך בביתך בשכבך ובקומך, ובא הפרוש על זה (ברכות י ב) בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, וקא משמע להו לרבנן (שם), שבשעה שבני אדם שוכבין יקרא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכענין שכתוב (ויקרא כו ו) ושכבתם ואין מחריד. וכן לא ישכב עד יאכל טרף (במדבר כג כד). דמשמע כל שעת שכיבה. ועוד שבני אדם חלוקים הם במדותם בענין השכיבה, יש מהם שאינם שוכבים עד חצי הלילה, ויש עד סופה, ויש ששוכבים מיד בתחילת הלילה, ומפני כן אמרו (שם), שזמן קריאת שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן, דהינו צאת הכוכבים, עד שיעלה עמוד השחר, ושעה שבני אדם קמים משמע להו מתחלת היום, כלומר, כשהבקר אור כשאדם מכיר את חברו ברחוק ארבע אמות, עד שלש שעות שלמות (רמב"ם שם א יא). ולא משמע להו הקימה כל היום כמו השכיבה, שאין דרך אחד מבני אדם שהוא בריא שיקום ממטתו בסוף היום או אפילו באמצעו. ואמרו זכרונם לברכה (שם ט ב) בקריאת שמע דשחרית דמכל מקום מכאן ואילך, כלומר, מסוף שלש שעות עד סוף היום, מי שלא קרא לא הפסיד, שלא יוכל לקרותה עם ברכותיה.

משרשי המצוה. שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חמר, נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו וצונו לזכר שני העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות השם ומלכותו, וכי השגחתו ויכלתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו, וכל צעדיו יספר, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא ממנו אחת מכל מחשבותיו הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה. ומפני שיסוד המצוה מה שזכרנו חיבונו זכרונם לברכה בה בכונת הלב, ואמרו שאם לא כוון לבו בה לא יצא ידי חובתו, שאין אדם נזכר בשום דבר אלא אם כן ישים כונתו בו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בברכות פרק היה קורא (יג ב) תנו רבנן שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, עד כאן צריכה כונת הלב. והצריכונו להאריך באחד, וכדתניא התם סומכוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדל"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטף בחי"ת. ואמרו שם עד כמה יהיה אריכות זה? והיתה התשובה עד כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כלומר, שתכוון שממשלתו בכל היא, ואין כל דבר נעלם ממנו, ובחפצו קיום כל הדברים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שחיוב פסוק ראשון מן הפרשה הוא מן התורה, כמו שאמרנו, אבל חכמים חיבונו לקרות שלש פרשיות, שהן שמע והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימין (רמב"ם שם א ב) לקרות פרשת שמע שיש בה צווי על יחוד השם יתברך ואהבתו ותלמוד תורתו, שהוא העקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה פרשת והיה אם שמע, שיש בה צווי על שאר המצות כולן, ואחריה פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי על זכירת כל המצות, ואם כן, באמת, בהיות האדם זוכר אלה בכל יום פעם אחת ובכל לילה פעם אחרת בכונה ינצל מן העברות על כל פנים אם יש דעת בו.

וכן מענין המצוה מה שחיבונו זכרונם לברכה (שם יא א) לברך קדם הקריאה ואחריה בשחר מברך שתים לפניה יוצר אור ואהבת עולם, ואחת לאחריה, אמת ויציב, ובערב שתים לפניה, מעריב ערבים ואהבת עולם, ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו, ואין צרך להאריך בהן שידועות הן בכל ישראל בפתיחתן ובחתימתן ובנוסח שלהן, ועזרא (רמב"ם שם ה"ז) ובית דינו תקנום עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל.

וכן מענין המצוה מה שאמרו (שם טו א) שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו אבל מכל מקום קרא הדברים בשפתיו יצא דיעבד. וכן מה שאמרו (שם) שצריך לדקדק באותיותיה, ואם לא דקדק בהן יצא. ואמרו מן המפרשים (מאירי שם) שאין הענין שלא יזכיר התיבות והאותיות שבזה ודאי לא נאמר שאם לא דקדק יצא, שכל שלא קרא קריאת שמע כלו לא יצא ידי חובתו. אבל ענין אם לא דקדק בהם יצא הוא שלא נתן רוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך עשב בשדך, ואבדתם מהרה, בכל לבבכם, הכנף פתיל, וכן שלא התיז זי"ן דתזכרו שצריך להתיזה, או שלא האריך בדל"ת כפי הראוי לכתחלה לעשות.

וכן מענין המצוה מה שאמרו (שם יג א) שאדם שואל בשלום מי שהוא חייב לכבדו, ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים, ובאמצען שואל מפני היראה, כלומר למלכי האמות או לשרים הגדולים (רמב"ם שם פ"ב הט"ז), ומשיב מפני הכבוד. וזה כמה, שלא ראינו מי שיקפיד על חברו כלל אם לא יפסיק, ואפילו בין הפרקים. ויתר רבי דיני המצוה וכל הענינים שמבטלין בשבילן קריאת שמע, יתבארו בברכות בפרקים ראשונים [או"ח סימן סא].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מכלל מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. והעובר על זה ולא קרא קריאת שמע בכל יום ובכל לילה בזמנה שקבעו לה חכמים בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף ספר המצוות ד"ה ואתה אם תבין) מנה בחשבון המצות קריאת שמע ביום מצוה אחת, ובלילה מצוה אחרת, לפי שזמנה של זו לא זמנה של זו, וזו אינה מעכבת זו.

הערות עריכה



תכא. מצות תפלין של יד.

לקשור תפלין של יד על היד, שנאמר (דברים ו ח) וקשרתם לאות על ידך. ובא הפרוש על זה המקרא, שנקשר על ידנו מדברי תורה ארבע פרשיות, והן נקראות תפלין כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן. ואלו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, שהיא פרשה אחת בכל ספר מדיק, ומוהיה כי יביאך עד סוף הסדר שגומר כי בחזק יד הוציאנו יי ממצרים. פרשה שניה. ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך פרשה שלישית, ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד כימי השמים על הארץ פרשה רביעית. ארבע פרשיות אלו, (מנחות לד ב) כותבין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת, וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על זרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב, והן הנקראין תפלין של יד בכל מקום.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בהיותו בעל חמר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החמר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל, תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותו בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקדש, וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפלין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפלין מה שזכרנו נצטוינו עליהם (מנחות לו ב) לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה, בני, ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרנו, האל ברחמיו יהי בעזרנו, וישמרנו, אמן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם א ג) שעשרה דברים יש בתפלין, בין של ראש ובין של יד, כולם הלכה למשה מסיני, והמשנה באחד מכולן הרי התפלין פסולות. שנים מהן בכתיבתן, ושמנה בחפוין וקשירת רצועותיהן, ואלו הן השנים שבכתיבתן שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבות על הקלף, ואלו הן השמנה שבחפוין

  • א) שיהיו מרבעות, וכן תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות.
  • ב) שיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל.
  • ג) שיכרך הפרשיות במטלית.
  • ד) שיכרך אותם בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור.
  • ה) שיהיו תופרין אותן בגידין.
  • ו) שעושין להן מעברת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה.
  • ז) שיהיו הרצועות שחורות.
  • ח) שיהיה הקשר שלהן ידוע כצורת דל"ת.

ומה שאמרו (גיטין מה ב) שאין עושין התפלין ורצועותיהן אלא ישראל, וארך (רמב"ם שם ג יב) הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו ויקשר ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יו"ד, ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשר, ואם היתה ארכה יתר מזה כשרה. ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה? על הקברת, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע, שנמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו יהיו התפלין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקים והיו הדברים האלה על לבבך. ומה שאמרו (מנחות לח א) שתפלין של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, מפני שהן שתי מצות, ועל של ראש מברך על מצות תפלין, ועל של יד להניח תפלין, ובמה דברים אמורים? בשהניח אחד מהן, אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפלין.

ומניח תחילה של יד ואחר כר של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחלה. ומה שאמרו (ברכות ט ב רמב"ם שם ד י) שזמן הנחת תפלין ביום משיראה חברו עד שתשקע החמה, שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, וחקה זו היא מצות תפלין. ושבת ויום טוב, והוא הדין לחלו של מועד אינו זמן הנחת תפלין, שנאמר עליהם (שם יז) והיה לאות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר.

ומה שאמרו (שבת מט א) שתפלין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי? שיזהר שלא יפיח בהן, אבל אין הענין לומר, שצריכין גוף נקי מעברות או מטמאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עברות מחיב במצות תפלין, ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו. וחכמים זכרונם לברכה (סוכה מב א) חיבונו במצות התפלין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמר אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותנו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העברות, וסלם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא, והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעה נהלה וכפר ביה, ואמר לה בעל הכוס, לא לך הימנית אלא לאלין שבראשך, וכונתם לומר, שיש חלול השם להתחסד בקצת מצות ולהרשיע בקצתן, ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאם יבוא, וכבר למדונו זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ב), שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלו הדברים ומוסרים טובים, קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרע אינה חכמה.

ומה שאמרו (מנחות לד ב) שסדור הפרשיות בקלף התפלין כך הוא, שכותבים תחלה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פדשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמע, ואשר אמרו שכותבין הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמע באמצע, ופרשת קדש לי בראש, ופרשת שמע בסוף, לא כונו הענין יפה, והרי רש"י והרמב"ם זכרונם לברכה ורבנו האי דעת כולם היא, שלא נכתב הויות באמצע, אלא כסדר שהם כתובין בתורה, והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות (שם), גבי סדור התפלין שאמרו שם והקורא קורא כסדרן כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה, ונוסח זה, ודאי לא מצאוהו בספרים אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הויות באמצע, ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל, עכשיו, כמו שכתבנו, שנכתבם כסדר הפרשיות שכתובות בתורה.

ודין כתיבתן, ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את השם בין השטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עבוד העור, ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה, ואפילו למאה שנה, כמו מזוזה, ודין הלוקח תפלין ממי שאינו ממחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפלין שנפסקו התפירות שלהם או רצועותיהן, ודין מי שתפלין עליו וצריך לאכל, או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי, או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במנחות פרק רביעי [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידן, ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצוה ועושה, כשכר שאינו מצוה ועושה (קידושין לא א). ובמסכת ערובין בריש פרק המוצא תפלין (צו א) אמרו זכרונם לברכה, שמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מחו בידה חכמים ושם אמרו, אשתו של יונה, היתה עולה לרגל ולא מחו בידה חכמים. והעובר על זה, ואינו מניח תפלין של יד ושל ראש בטל שמנה עשה (מנחות מד א), שהרי בארבע פרשיות צוה הכתוב על תפלין של יד ושל ראש.

הערות עריכה


תכב. מצות תפלין של ראש.

להניח תפלין על הראש, שנאמר (דברים ו ח) והיו לטטפת בין עיניך. הנה כתבתי במצוה הקודמת מהו ענין התפלין שהוא ארבע פרשיות הכתובות בתורה בסדר "בא אל פרעה", ובסדר "ואתחנן", ובסדר "והיה עקב", ונצטוינו לכתב ארבע פרשיות אלו בקלף ולהניחן על ראשנו בין עינינו, ועל זרוענו כנגד הלב. והענין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים, ואחדות השם, וענין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חדוש העולם והשגחת האל בתחתונים, ואלו הן יסודות דת יהודית, ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים, אמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלה לזכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם יתברך ונזכה לחיי עד. וקצת דיני התפלין כתובים למעלה בשל יד.

והנני אודיעך החלוק שביניהן בעורן ובתפירתן. דע, שהעור שגונזין בתוכו תפלין של יד עושין אותו בית אחד ומניחין שם ארבע פרשיות שזכרנו כתובות בקלף אחד, והעור של ראש עושין אותו חלוק לארבעה בתים, ובכל אחד מניחין פרשה אחת מארבע פרשיות אלו. ועושין מן העור בעודנו רטב דמות שי"ן עם שלשה ראשין מימין המניח תפלין, ודמות שין עם ארבע ראשין משמאל המניח, ומכניסין רצועת הראש בתוך אותו העור העודף בסוף הבית, והוא שקורין אותו חכמים מעברת, כלומר, שמעבירין בה הרצועה, ואחר כך מקיפין מן הרצועה כשעור הראש של מניח, ועושין באותו מקום קשר אחד העשוי בצורת דל"ת, וזאת הצורה אי אפשר לצירה במכתב, אבל כל אחד מלמדה לתלמידיו, וידועה היא בינינו עם הקדוש, וזהו קשר תפלין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט א), שכל תלמיד חכם צריך לידע אותו, ומנו אותו עם שאר דברים גם כן שאמרו עליהם שראוי לידע אותן על כל פנים, והן כתב, ושחיטה, ומילה, וברכת חתנים, וציצית. וארך רצועת הראש כדי שיקיף בה הראש ויקשר בה הקשר מאחוריו, ויהיה בה כדי להמתח שני ראשי הרצועה עד כנגד טבורו, או לכל הפחות, ראשה האחד עד כנגד הלב, והאחר עד כנגד הטבור. ומקום הנחת תפלין בראש, כלומר, קציצת העור שהפרשיות מנחות בתוכה הוא כנגד המח, מקום שמחו של תינוק רופס (מנחות לז א), וזהו הפרוש המקבל לנו, בוהיו לטטפת בין עיניך, שזהו הנקרא בין העינים, והמניחן בין העינים ממש הרי זה מכחיש דברי קבלה. ויתר פרטי המצוה וכל ענינה כמו בחברתה הקודמת.

הערות עריכה



תכג. לקבע מזוזה בפתחים.

לקבע מזוזה במזוזת ביתנו, שנאמר (דברים ו ט) וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך. וענין המזוזה הוא, שכותבין שתי פרשיות מן התורה בקלף אחד, והן שמע עד ובשעריך, והיה אם שמע עד על הארץ, וקובעין אותה במזוזת פתח הבית.

משרשי המצוה להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו, וכמו שכתבתי בענין התפלין, וכענין שאמרו זכרונם לברכה במצוה זו (מנחות לג א) אמר רבי זירא, אמר רב מתנה, אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון, אמר רבה [רבא] מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים, מאי טעמא? רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה מיד (שם ב).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א) ששתי פרשיות אלו מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן, כלומר, אפילו אות אחת שאינה עשויה כהוגן, כלומר, שאין גויל מקיף אותה מארבע רוחותיה מעכבת במזוזה. ומה שאמרו (שם לד א), שחיוב המזוזה להניחה במזוזת הפתח מימין, שנאמר ביתך, ומפרשי (יומא יא ב) לה רבנן ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא, ומה שאמרו זכרונם לברכה (יומא שם), תנו רבנן ובשעריך אחד שערי בתים, חצרות, מדינות, עירות, רפת, לולין, מתבן, אוצדות יין, ואוצרות שמן, כולן חייבין במזוזה, יכל שאני מרבה בית שער, אכסדרה, ומרפסת? תלמוד לומר בית מה בית מיחד לדירה, אף כל שמיחדין לדירה, יצאו אלו שאינן מיחדין לדירה, יכל שאני מרבה אף בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה? תלמוד לומר בית מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד יצאו אלו, יכל שאני מרבה הר הבית, והלשכות והעזרות, תלמוד לומר בית מה בית שהוא חל, אף כל שהוא חל יצאו אלו שהן קדש, ובית הכנסת (רמב"ם מזוזה ו ו) בכלל בתי קדש היא, כל זמן שאין בה דירה, אבל אם יש בה דירה, כגון בית הכנסת דכפרים דדירי בה אורחים חיבת.

ומה שאמרו (יומא שם), שמזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל, ומה שאמרו (מנחות כט ב) גם כן במזוזה בענין התגין, אמר רבא [רבה] שבע אותיות שבמזוזה צריכין שלשה שלשה שלשה זינין ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ, כלומר, כל אות שבמזוזה מאלו צריכה שלשה תגין. ומה שאמרו (שם מד א), שהשוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפנדק בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלשים יום, אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. והמשכיר (רמב"ם שם פ"ה הי"א) בית לחברו על השוכר להביא מזוזה ולקבע אותה דחובת הדר היא, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו, אלא אם כן היה הבית של גוי. ועשרה תנאים צריך לבית קדם שנתחיב במזוזה, ואלו הן. א) שיהיה כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות. ב) ויהיו לו שתי מזוזות. ג) ומשקוף. ד) ותקרה. ה) ודלתות. ו) ושיהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר. ז) ויהיה הבית חול. ח) ושיהיה עשוי לדירת אדם. ט) ושיהיה עשויה לדירת כבוד. י) ושיהיה עשוי לדירת קבע. בית שיש לו פתחים הרבה [1] חייב לקבע מזוזה בכל אחד מהן, ואף על פי שאין רגיל להכנס בהתמדה, אלא באחד מהן, ופתח קטן שבין בית ועליה, שעושין בני אדם לפעמים ברגלי סלם שעולין בו בני אדם לעליה חייב במזוזה, וחדר שבבית אפילו חדר בחדר חייבין במזוזה כולן, שכולם עשוין לדירה. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מנחות פרק שלישי [2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פנדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה מיד בטל עשה זה, ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מזהר הוא לקבעה לעולם בכל עת שידור בבית.

הערות עריכה

  1. ^ (שם לד, א רמב"ם שפ פ"ו ה"י)
  2. ^ יו"ד סימן רפה



תכד. שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי.

שנמנענו שלא לנסות יותר מדאי הנביא המיסר את העם והמלמדם דרכי התשובה אחר שנדע אמתת נבואתו, ועל זה נאמר (דברים ו טז) לא תנסו את יי אלהיכם כאשר נסיתם במסה. כלומר, לא תנסו גמולי השם וענשיו שהודיע לכם על ידי נביאיו על צד שתסתפקו בהם.

משרשי המצוה. לפי שבנסיון היותר בנביא האמת ימצא הפסד, כי פעמים יחלקו עליו מתוך כך בני אדם המקנאים בו והכואבים למעלתו, ודבר הנבואה איננו ענין תמידי לכל נביא, כי פעמים לא יתנבא כי אם מעט, ואם בכל פעם ופעם נטרידהו לתת אות ומופת נאמן שהוא נביא, יהיה סבה לעם שימרדו בו ויקלו בדבריו הרבה פעמים, ועל כן הזהרנו להאמין בו ושלא לנסותו יותר מדאי אחר שיהיה מחזק עמנו כטוב ונאמן לנביא. והדבר הזה ארע לנביאי האמת עם נביאי השקר, שהיו מכחישים נבואתם ומחטטים אחריהם ומכחישים דבריהם עד שלא היה מספיק להם אות אחר אות ומופת אחר מופת.

וכמו כן בכלל האזהרה, שלא לעשות מצות השם ברוך הוא על דרך הנסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו השם יתברך כצדקו לא לאהבת האל ויראתו אותו. ואל יקשה עליך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דמסכת תענית (דף ט.) עשר תעשר (דברים יד כב) עשר בשביל שתתעשר, שכבר תירצוה שם ואמרו, שבכל המצות נאמר לא תנסו, חוץ מזו דמעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו'. והטעם בזו, כענין שכתוב (משלי יט יז) מלוה ה' חונן דל. כלומר, שהודיענו האל ברוך הוא כי בפרנסנו משרתי ביתו במעשר, נמצא התועלת והברכה בממוננו על כל פנים ולא יעכב זה שום דבר חטא ועון. וטעם איסור הנסיון במצות מפני ששכר מצוח אינו בעולם הזה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (ג א) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר, כלומר לעולם הבא, לטל שכרם. וזה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י ב) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, תרצוה חכמים המפרשים, כשגומר הנותן בלבו לתת אותה בין שיחיה או לא יחיה, שאין זה מנסה את השם.

מדיני המצוה. מה שהודיעונו זכרונם לברכה במה תתאמת לנו נבואת הנביא? עד שלא נספק בדבריו אחר כן, הוא שיאמר דברים העתידים להיות בעולם פעמים או שלש ויאמנו דבריו בכוון, ולא נחיבהו לעשות אות או מופת בשנוי הטבע, כמו שעשה משה או כאליהו ואלישע. וגם כן צריך האיש שנחזיק אותו בנביא ונאמין בו להיות איש ישר תמים הולך, כי ידוע שאין הנבואה שורה (שבת צב א) כי אם על החסידים ואנשי מעשה. ונביא שהבטיח על הרעה שתבוא, אף על פי שלא באת אין סתירה בנבואתו בכך, כי השם ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעושין בני אדם תשובה, כמו באנשי נינוה, וכמו בחזקיהו שהוסיפו מן השמים על ימיו אחר הגזרה שימות, אבל כל נביא שהבטיח על הטובה, אם לא נתאמתה נבואתו היא סתירה באמת לנבואתו, שכל דבר טובה שיגזר האל על ידי נביא שלוח, אפילו על תנאי אינו חוזר לעולם, וזה מרב טובו וחסדו הגדול, נמצא שבדברי הטובה יבחן הנביא. ויתר פרטיה, במקומות בתלמוד [1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיקום נביא לישראל. והעובר על זה ומנסה הנביא יותר מדאי עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות עריכה

  1. ^ [ה' יסוה"ת פ"י]


תכה. מצות הרגת שבעה עממין.

להרג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם. והם הכנעני, והאמורי וכו' ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם (דברים ז ב) החרם תחרים אותם, ונכפלה המצוה בסדר שפטים, שנאמר (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'.

משרשי המצוה. לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת השם אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים, ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם, ולא נלמד ממעשיהם, וגם יש לנו לקח מוסר בזה, שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים.

ואין לשאל כלל למה נבראו האמות הרעות אלו אחר שסופן לאבד לגמרי מן העולם (עי' בפירוש המשנה להרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים), כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח השם את האדם על אחד מהם, ואחר שכן נאמר, כי שבעה עממים אלו, קלקלו מעשיהם והרשיעו, עד שנתחיבו כולן אבדון ומות, ובתחילת הבריאה, היו ראוים גם לטובה, ואל הטעם הזה נסמך מצות כליון עמלק שבסדר כי תצא, בסוף מצות עשה שבסדר (מצוה תרד). ואם נחפץ נאמר עוד כי אפשר שהיה להם בזמן מן הזמנים שעת הכשר, ומפני אותה השעה זכו להבראות, או אולי נאמר שיצא מבין כולם אדם אחד הגון ובשבילו זכו להבראות, וכענין שמצינו חכם אחד שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז י ב) שהיה מבני בניו של עמלק והוא אנטונינוס, ואין מן הנמנע אצל הבורא לבראת כמה בני אדם בשביל אחד, כי הוא ברוך הוא לא יראה עמל בכל אשר יחפץ עשוהו, בהנחת חפצו יעשה כל אשר חפץ, והוא ברוך הוא המבין אל כל מעשינו, יודע מה צרך לאחרים אל האחד המיחד כי יבראו כולם בשבילו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאין מלך ישראל נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך לטל רשות מבית דין. ויתר פרטיה מבוארים.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להרגם. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצות עשה קפז) אולי חושב יחשב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות, וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעבר זמנה, כגון מצות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחלוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדן שבעה עממים ועמלק, שהכתוב צונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים, ואף כי כבר עשינו בהם המחיב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם כולם עד שנשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו ונטבעו בין האמות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדף אחריהם ולהרגם אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העקר והחזק בו. והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכל להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, שנאמר עליהם (דברים ז טז) לא תחיה כל נשמה כמו שנכתב בסוף סדר שופטים בעזרת השם. במצוה שלא להחיות אחד מכל שבעה עממים (מצוה תקכח).

הערות עריכה

  1. ^ (סנהדרין כ ב רמב"ם מלכים פ"ה הל' א ב)


תכו. שלא לחן ולרחם על עובד אלילים.

שלא נחמל על עובדי עבודה זרה, ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר, שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז ז א) שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא, ועל זה נאמר (דברים ז ב) ולא תחנם, ובא הפרוש על זה לא תתן להם חן, כענין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מלא תחנם, לא תתן להם מתנות חנם, והכל שרש אחד. ובירושלמי דעבודה זרה (פ"א ה"ט) אמרו לא תחנם, לא תתן להם חן, בלא תעשה.

משרשי המצוה. לפי שתחלת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בם תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סה א) כשאין נותנין להם מתנות חנם דדוקא למי שעובד עבודה זרה, אבל לא למי שאינו עובד עבודה זרה, ואף על פי שהוא עומד בגיותו לאכל שקצים ורמשים ושאר כל העברות כגון גר תושב, דמכיון שקבל עליו שבע מצות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חנם. ואמרו זכרונם לברכה (ערכין כט א) שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ועוד אמרו זכרונם לברכה (גיטין סא א) שמתר לפרנס עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, זולתי בענין שימצא שבח יתר מאד לאמתנו מתוך שבחם עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד, כי הוא סבה לתקלה מרבה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה.

הערות עריכה



תכז. לא להתחתן בעובדי אלילים.

שלא נתחתן עם האמות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"א) לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האמות, שנאמר (דברים ז ג) ולא תתחתן בם. וענין החתנות הוא, שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שבאר הכתוב (שם) בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וכל שכן המזדוג עמהם, שהוא בעצמו בכלל האסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה (דף לו:) דרך חתנות אסרה תורה, ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בשבעה עממים הוא דכתיב ובגרותן דוקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא (יבמות עו א) בגרותן אית להו חתנות, בגיותן לית להו חתנות, במה שחזר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ירבה שבעה עממים וכל שאר האמות באסור אף בגרות, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממין מתרין בגרות, ואסור זה יהיה דוקא כשהוא מיחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה, כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה). המוזכר בעבודה זרה (שם).

משרשי המצוה. לפי שרב המון העם, דרך טפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם, ואם ישא אדם בת אל נכר תמשכהו לעבוד עבודה זרה, ועוד כי גם בניה הנולדים ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פא א) הבועל ארמית בפרהסיא, לעיני עשרה ישראל או יותר היו קנאים פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי, ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגע בו, אלא בשעת מעשה הזמה, וכמעשה שהיה, שנאמר (במדבר כה ח) ואת האשה אל קבתה, אבל אם פרש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו, מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב (מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון, ואפילו דרך זנות היא תהרג מכל מקום, מפני שבא לישראל תקלה על ידה כדין הבהמה, ודבר זה מפרש בתורה, שנאמר (במדבר ל"א, ט"ז-י"ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו'. וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו. ויתר פרטי דברים אלה, מבוארים בעבודה זרה, ובסנהדרין, וביבמות, וקידושין [1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונתחתן עם שבעה עממין בגרותן, כלומר, שיחד לו אשה מהם לבנו, או שנתן בתו לאחד מהן האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה, ובשאר עממים, וכן בשבעה עממים בגיותן, המיחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאוריתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תהרג, ואם לא יחדה, אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות היו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.

הערות עריכה

  1. ^ [הלכות איסורי ביאה פ"ב]



קטע זמני עריכה

ספר דברים-פרשת עקב

- פרשת עקב יש בה שש מצות עשה, ושתי מצות לא תעשה

תכח. שלא להנות מצפוי עבודה זרה ומשמשיה.

שנמנענו שלא להנות מצפויי עבודה זרה, ואף על פי שהעבודה זרה עצמה אינה אסורה בהנאה, כגון המשתחוה לדבר שאין בו תפיסת יד אדם, כגון, הר או בהמה או אילן, שאינן נאסרין בהנאה אבל הצפוי שעליהם מכל מקום אסור בהנאה, שהיא בכלל משמשי עבודה זרה שאסורין, ועל זה נאמר (דברים ז כה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, ואף על פי שנאמר במקום אחר דרך כלל (שם יג יח) ולא ידבק בידך וגו' נתיחד לאו בצפוי, לפי שיתנו עיניהם בו הפתאים.

משרשי המצוה. כדי להרחיק כל ענין עבודה זרה וכל הנטפל לה.

דיני המצוה. יתבארו בפרק שלישי מעבודה זרה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונהנה בצפוין, ואפילו בכל שהוא חייב מלקות.

הערות עריכה


תכט. שלא להנות מתקרבת עבודה זרה.

שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו להנות בו, ועל זה נאמר (דברים ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'.

משרשי המצוה. כדי להרחיק כל ענין עבודה זרה הנמאסת.

דיני מצוה זו, גם כן בפרק שלישי ממסכת עבודה זרה. ובארו לנו (מכות כב א), שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, משום ולא תביא תועבה, ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ששני ענינים הם אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי להנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה, ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם, והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתים, וכענין שאמרנו למעלה בסדר אמר (מצוה רעג), בכהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן, כמו שכתבנו שם.

ובכלל איסור זה. בין עבודה זרה עצמה, בין משמשיה, בין תקרבת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל, או של גוי. ומה בין זו לזו? [1], של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה, עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר.

ומן הנכלל במצוה זו, שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק ממון אחר שהוא של גזל, או חמס או מרבית, או מכל דבר מכער, שכל זה בכלל משמשי עבודה זרה הוא, שיצר לב האדם רע, חומד אותו ומביאו אל הבית, והיצר הרע נקרא בשם עבודה זרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י א) שבו נאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו ט) וכתיב בענין עבודה זרה (שם יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. ובממונות כאלו שזכרנו, ובמשמשי עבודה זרה על כולן נאמר והיית חרם כמוהו, כלומר, שכל הנדבק עמו הוא חרם, שאין ברכת האל מצויה בו, ואבד וכלה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא א), שפרוטה של רבית מכלה כמה אוצרות של ממון, שבא זה, ומאבד את זה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו לוקה שתים משום ולא תביא וגו' ומשום ולא ידבק וגו' כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"ב).

הערות עריכה

  1. ^ (רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ד)



תל. לברך את השם אחר אכילת המזון.

לברך את השם יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב (דברים ח ח), כשהוא זן מהם ולחם סתם נקרא פת העשויה מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכסמת, ובכלל השעורה שבלת שועל ושיפון, ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (שם י) ואכלת ושבעת וברכת את יי אלהיך על הארץ הטובה וגו'. וזאת השביעה אינה שוה בכל אדם, אלא כל אדם יודע שביעתו, וידענו שעור שביעת הצדיק, שהוא באכלו לשבע נפשו, ארצה לומר, כדי מחיתו לבד, והראיה, שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (דף כ:) דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפרוש הכתוב הזה ובדינין היוצאין ממנו בדיני מצוה זו, בעזרת השם, ואודיע המחלקת שיש לרבותינו במשמעותו.

משרשי המצוה. הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכלת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורד, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת הענין, כי כבר הגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה, יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.

ידוע הדבר ומפרסם, כי השם ברוך הוא, פועל כל הנמצא וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו, רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המבדך, ומברך יכלל כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבתינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו, ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עשר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תאר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות, ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל נאמר, שהכונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פרוש יתברך כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב, כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה, ומן הפרוש (נ"א השרש) הזה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר, שחפצו שיעשו פעלה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מטוב שלמותו כמו שכתוב, וזהו השרש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו, באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.

ומן השרש הזה שאמרתי שהזכרת ברוך הוא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחלת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החלוקין שקבעו לנו רבותנו זכרונם לברכה (ברכות יא א) בענין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות, כיצד? כל ברכה שבעולם שיש בה בקשת דבר מאת השם יתברך או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת פותחת בברוך וחותמת בברוך. כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך, אבל אינה פותחת, מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפל הודאת קבלת האדנות פעמים בבת אחת בשביל חלוק השאלות שאנחנו שואלים לפניו, אבל ראוי ל, היות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזר ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן, אם תחשב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקדושא ואבדלתא ואחרות, כבר תרצום לנו מורינו ישמרם אל, והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר, כשתבוא בסמיכות תאמר בענין כן, וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החלוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.

וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון, הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארך, ידוע הדבר לכל יודע ספר, שכולן פותחות בברוך ולא חותמות, מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות השם ואדנותו ומיד גמר דבריו אינו מן החיוב לחזר פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צרך, דבר ברור הוא.

וכל הברכות שהן קבועות לשבח השם לבד, כגון, הרואה ים הגדול ואילנות טובים וכן שומע קול רעמים, ויתר הענינים הנזכרים בפרק הרואה מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחלה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל, שאלו המבקש דבר או רוצה להנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכות המצות פותחות בברוך לרב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה א), שאף על פי שהתורה לא תחיב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חיבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפרות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר, בראותם שהתורה תחיב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה, וחיבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו, וכמו כן חיבונו זכרונם לברכה לברך קדם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה, על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכל מן הנמצא בביתו.

ויש מרבותינו שדעתן לומר, כי התורה תחיבנו ברכה אחר כל שבעת המינין כמו שנתחיבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין, כגון תמרים ויין ודבלת תאנים (עי' ברכות יב א), ואמרו שעל כולן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאוריתא היא בכביצה לבד, דבהכי מיתבא דעתה דאיניש ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיא בגמרא למצא חיוב ברכה דאוריתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה וטעון ברכה, נראה מכאן, שאין חלוק בשבעת המינין, בין אותן הזנין מהן לאחרים, שבכולן חיוב הברכה מן התורה, אבל מכל מקום, ראיתי הרמב"ם זכרונו לברכה [1] ואחרים עמו, שנראה לי מדבריהם לומר, שאין עיקר חיוב ברכה דאוריתא אלא על אכילת שביעת מזון ולא על שאר מינין אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים, וענבים, ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זיני, כי התורה לא תחיב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה, כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.

ואחר הכרעה זו, מי שנסתפק לו אם ברך מעין שלש אחר כל שבעה מינין חייב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון, ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה, אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם ברך או לא מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון לא יתחיב לחזר ולברך מספק. ואומר אני שאולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילים בברכת מעין שלש ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעקר צווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא, ענין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על שבעת מינין הנזכרים בתורה.

וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפרש בגמרא בברכות (כא א), והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב"ן זכרונו לברכה (במצות עשה טו שהוסיף למנין הרמב"ם) יחשב אותה מצות עשה בפני עצמה. והענין הזה שחיבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריו מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא, לא ישאל מן החמר לעובדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקדם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחיבנו האל להודות לפניו קדם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.

ואחרי זאת, נגיד, דרך כלל חיוב הברכות דרבנן, והם, לברך קדם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך, ואחריו כמו כן, וכן חיבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קדם הריח, אבל לא אחריו, וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו ברכה, וכן חיבונו (פסחים ז ב) לברך השם ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותינו מצותיו היקרות, ואמרו שמברכין עליהם ועובר לעשיתן. והענין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה, וכמו כן חיבונו לברך ברכות בשבח העורא על עצם גבורותיו, כגון, הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים, כמו שמזכר בפרק הרואה (שם נד א).

ונוסח הברכות כולן [2] עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מח ב) משה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עיקר הענין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה, ומכל מקום בדיעבד מי ששנה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב א), שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת השם ומלכות שמים.

וחיבונו זכרונם לברכה (שבת כד א) להזכיר בברכת המזון, קדושת היום, כלומר, ענין שבת או ימים טובים, כמו שידוע, והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחיב אדם לאכל על כל פנים, והן שתי סעדות מחיבות, דהינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסכות, ודעת קצת המפרשים, בכל שבת, ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.

ואכתב לך, בני, עוד מעט בדיני ברכות הסעדה. ואף על פי שהרבה הרחבנו הדבור בזאת המצוה מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה, כל ישראל צריך לטל ידיו קדם אכילת פת במים הראויין, כלומר, שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשתה בהן מלאכה, ושעורן רביעית לג, שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך לטל לאכילת פת עד הפרק שבסוף האצבעות, ומברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחלה ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה.

וכל דבר שבא בסעדה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים, כגון, תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פרות בעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע רעבונו למלא בטנו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעדתו, בין אחר שגמר מלאכל פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באים דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם, ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעדה, אי מידי דזיין הוא, כגון, תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון, פרות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון מברך לפניהם ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן, ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעדה זית מליח וכיוצא בו לפתח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פדות דין מזון יש להם ופטורין בברכת הפת לפנהם ולאחריהן.

הביאו לפניו מיני פרות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פרות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחלה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר, אותו שרצונו לאכל בתחלה, ואם אין שם חביב לו יותר מחבירו מקדים החשוב בברכה, דהינו פרי עץ, שהברכה מיחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה. יין (ברכות מא ב) אינו בכלל פת כלל, ואין ברכת הפת פוטרתו, וענין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (שם נט ב), ברכה אחרת על היין, היכא שהביאו יין שני בתוך הסעדה או אחר סעדה, מלבד אותו שהביאו תחלה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהיו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון (שם מב א) פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו, בין בתוך הסעדה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא, דאיהו נמי זיין ומשמח.

מים אחרונים (חולין קה א) חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע, כגון קסמין וכיוצא בהן, ומי שלא אכל דבר מזהם, ולא טלטל מלח בסעדתו אינו צריך להן.

בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר (רמב"ם שם פ"ב הי"ב) ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת (בברכות מט ב והגי' שבתות) מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב אומרים, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חדש וחלו של מועד וחנכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו, ואין מזכירין כלל. כך מקבל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת ברכות [3].

ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ובנקבות (ברכות כ ב) הוא ספק לרבותינו אם חיבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא ברך אחריו פטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה בטלה מצוה דרבנן, ואולי מצוה דאוריתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קדם שיברך הברכות המתקנות בתורה או ברכת אהבת עולם בטל מצוה דאוריתא, ולפיכך מי ששכח אם ברך ברכת התורה בשחרית אם לא ברך חוזר ומברך, ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם, לבד אלו שזכרנו בטל מצות חכמים לבד, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח). והזהיר בהן יתברך, מדה כנגד מדה. וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר ענש חמור שמזכיר שם שמים המקדש שלא לצרך, וחכמים (ברכות לג א) סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם יי אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצרך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו נכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור.

הערות עריכה

  1. ^ (ברכות א, א פ"ב יב ועיי"ש בכסף משנה)
  2. ^ (רמב"ם שם א ה)
  3. ^ א"ח סי' קפ"ח


תלא. מצות אהבת הגרים.

שנצטוינו לאהב הגרים, כלומר, שנזהר שלא לצער אותם, בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמל אותם חסד כפי הראוי והיכלת, והגרים הם, כל מי שנתחבר אלינו משאר האמות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר וגו'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הצווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך כמוך (מצוה רמג), שהרי גר צדק בגלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיחדת לו באהבתו, וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו (מצוה שלח), הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיחדת לו, באמרו וגר לא תונה (מצוה כג). ואמרו בגמרא (בבא מציעא נט ב), שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו', ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר.

משרשי המצוה. כי השם בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וצום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מדה חמודה ויקרה למצא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו (יחזקאל לו כ) עם יי אלה. וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמל טובה לאשר הניח אמתו וכל משפחת בית אביו ואמו, ויבוא לחסות תחת כנפי אמה אחרת באהבתו אותה, ובבחירתו באמת ושנאת השקר, ובהיותנו זוכים למדות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים, והפכה ברעים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח ב) שלא יאמר אדם לגר זכור מעשיך הראשונים. ומה שאמרו (סנהדרין צד א) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באנפיה, וכל זה שלא לצערו בשום ענין. והפלגת האהבה שהפליגו בהם עד שאמרו, שהשוה הכתוב אהבתם לאהבת המקום, שבהם נאמר ואהבתם, ובאהבת המקום ואהבת וגו', והוא כמו שכתבתי בסדר משפטים במצות שלא להונות הגר אפילו בדברים (מצוה סג). ויתר פרטיה, במדרשות ובמקומות בגמרא [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומצער אותם, או שמתרשל בהצלתם, או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באמה, בטל עשה זה. וענשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם. ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו, והכתוב רמז טעם הצווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.

הערות עריכה

  1. ^ [הל' דעות פ"ו]


תלב. מצות יראת השם.

להיות יראת השם יתברר על פנינו תמיד לבלתי נחטא. כלומר, שנירא ביראת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י כ) את יי אלהיך תירא. והראיה, שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי"ג מצות שנצטוינו מה שאמרו בסנהדרין (דף נו.), על דרך הוכוח בפרוש ונוקב שם יי וגו' (ויקרא כד טז) ואימא פרושי דכתיב אשר נקבו בשמות (במדבר א יז). ואזהרותיה מן את יי אלהיך תירא, ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונקב בהזכרת השם לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דלכא למימר הכי דשתי תשובות בדבר חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך השם בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמיה אזהרה, כלומר דקרא דאת יי אלהיך תירא מצות עשה היא.

שרש המצוה ביראת השם יתברך נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת ענשו.

ודיני המצוה, כלולים [בפשט הכתוב] (בחפשנו הכתוב) [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם, וזזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכר באותן שעות בטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמד זריז ונזכר עליה.

הערות עריכה

  1. ^ הלכות יסודי התורה פ"ב


תלג. מצות תפילה.

לעבד את השם יתברך, שנאמר (דברים י כ) ואתו תעבוד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג כה) ועבדתם את יי אלהיכם. ובמקום אחר אומר ואתו תעבוד (שם יא יג), ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות מ"ע ה) אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת האל יכלל כל המצות יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו האל להתפלל אליו, וכמו שאמרו בספרי (פיסקא דוהיה אם שמוע) ולעבדו בכל לבבכם, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעקר תפלה בתוך המצות? מהכא את יי אלהיך תירא ואתו תעבד (דברים ו יג).

משרשי המצוה. מה שהקדמתי כמה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעלתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו ההסתפקות והיכלת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המדה, צום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.

ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, מפני כן מספקים רבותינו בענין הרמב"ם זכרונו לברכה כתב בחבורו הגדול (פ"א מהל' תפלה ה"ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסה"מ מצ"ע ה) תפש עליו ואמר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תיחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפלה דרבנן (ברכות כא א), והוא כמספק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמב"ם זכרונו לברכה בעצמו כתב, שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו, כי כל הממשלה אליו והיכלת להשלים כל בקשה, עד כאן. ומן הדומה, כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכל לעמד ולכוון בתפלה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה, לומר צרכי עמך ישראל מרובין וגו' כמו שבא במסכת ברכות (דף כט:).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא א) שחיב אדם להתפלל שלש פעמים ביום שחרית, ובין הערבים ובלילה פעם אחת, ואלו השלש תפילות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותחילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים, שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפלה של לילה, היא כנגד ענין מהקרבנות שאינו חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים, לא היתה מתאכלת בלילה. אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז ב), שתפילת הערב רשות היא, אם יהיה פנאי לאדם וימצא בעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך, ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה, ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפילה רביעית, והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקרבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קים, ועוד תקנו תפילה חמישית ביום הכפורים לבד, לרב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפילת נעילה, וכל נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החל תקנו להתפלל שמנה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגילה (יז ב) [1]. ומהן שלש מספרות שבח השם, ושלש הודאה לאחריו, ושתים עשרה שנכלל בהן שאלת צרך כל איש מישראל, והם זכרונם לברכה, סדרום כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל; השלש ראשונות בשבח השם יתברך והאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא, ואחר כך לזמן רב, נשכח כוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכון, כמו שסגרום עזרא ובית דינו לשאל תחילה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו'. כמו שהם מסדרות, ובשבתות וימים טובים (ברכות כא א) כדי שלא להטריח על הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וברכה אחת באמצע, שמזכירין בה ענין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי ענינו, זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו תשע ברכות שלש ראשונות, ושלש אחרונות, ושלש אחרות שהן, מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקבל. בפי כל ישראל. גם בפי התינוקות, אין צרך לאריכות בדברים אלו, ואולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף ראש השנה יש דין מחדש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא הענין אם תזכה ללמד על דרך האמת.

וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין הכונה זו שחיבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה, ומה שאמרו (ומב"ם הל, תפלה פ"ד ה"א) שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל, אף על פי שהגיע זמן תפילה, ומהם טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו. כגון, הצריך לנקביו. ומה שאמרו (שם פ"ה ה"א) שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן, אבל אין מעכבין התפילה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכוון שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמד ביראה ופחד, עיניו למטה ולבו לשמים, ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו, ולא יעמד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף.

וזמני התפילות אלו הן (שם פ"ג ה"א), תפילת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא חובת תפילה בזמנה, ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון, הרוצה להשכים לדרך אומר תפילת שחרית אחר שיעלה עמוד השחר ויצא ידי חובתו ותפילת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קדם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע.

ודין טעה ולא התפלל תפילה אחת. שמתפלל שתים מן הסמוכה לה, ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק תפילתו, אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין. וכן מענין המצוה מה שאמרו (ברכות ח א) שחיב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפילת הצבור נשמעת יותר מתפילת יחיד. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת ברכות בארכה [2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל בטל עשה זה, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ומי שצר לו ולא קרא אל השם להושיעו בטל עשה זה, כדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, וענשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.

הערות עריכה


תלד. להדבק בחכמי התורה.

שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובו תדבק, ונכפל הצווי במקום אחר, שנאמר ולדבקה בו. (שם יא, כב) ואמרו זכרונם לברכה (כתובות קיא ב), וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והא כתיב כי יי אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד)? אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא, ומזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לומר, שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו כאלו נדבק בשכינה. ועוד דרשו בספרי (פיסקא דללכת בדרכיו), ולדבקה בו למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם.

שרש המצוה נגלה הוא, כדי שנלמד לדעת דרכי השם יתברך.

ודיני המצוה, כבר כתבתי קצתן [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וגם הנקבות מצוה עליהן גם כן לשמע דברי חכמים, כדי שילמדו לדעת את השם. והעובר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש ספק בידו לעשות כן מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם, לא במהרה הוא חוטא, והמלך שלמה אמר (משלי יג כ) הולך את חכמים יחכם. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (אבות פ"א מ"ד), הוי מתאבק בעפר רגליהם. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו לספה"מ מצות עשה ז') כי עיקר מצוה זו, היא להשבע בשמו ברוך הוא לקים מצוה, והראיה ממה שאמרו בתמורה (ג ב) מנין שנשבעים לקים המצוה? שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. והשיבו שם ההוא מ ובו תדבק נפקא וכו' כמו שבא שם.

הערות עריכה

  1. ^ [הלכות דעות פ"ו]


תלה. להשבע בשמו יתברך באמת.

להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדלה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה ב) אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצרך, היא חובה והיא מצות עשה, ולפיכך, אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג א), כל המשתף שם שמים לדבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר, במי שמכון להשבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.

משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.

ובדיני מצות השבועות והנדרים. הארכתי בהם הרבה בסדר "וישמע יתרו" (מצוה ל) [1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצרך בטל עשה זה, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (מ"ע ז ובפי' לדברים ו יג) שאין השבועה בשמו גם בעת הצרך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע, ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהתר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה את יי אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק. ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא ובשמו תשבע לתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג ב), שנשבעים לקים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מ ובו תדבק נפקא לן.

הערות עריכה



ספר דברים-פרשת ראה

- פרשת ראה יש בה שבע עשרה מצות עשה, ושלשים ושמנה מצות לא תעשה.

תלו. לאבד עבודה זרה ומשמשיה.

שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני אבוד, בשברון, ובשריפה, בהריסה, ובכריתה, כל מין במה שראוי לו, כלומר, במה שיהיה יותר משחית וממהר בחרבנו, והכונה שלא נניח רשם לעבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקמות וגו', ונאמר גם כן, כי (שם ז ה) אם כה וגו' מזבחתיהם תתצון ואמר עוד (שם יב ג) ונתצתם את מזבחתם וגו' והראיה שזה מצות עשה מה שאמר בסנהדרין (דף צ.) בעבודה זרה מאי מצות עשה איכא, כלומר לאבדה? תרגמה רב חסדא ונתצתם וגו'. ולשון ספרי (כאן) מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחיב אדם לקצצה? תלמוד לומר אבד תאבדון וגו' ונאמר שם עוד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצוה לרדף אחריהם ואי אתה מצוה לרדף אחריהם בחוצה לארץ.

משרשי המצוה. למחות שם עבודה זרה וכל זכרה מן העולם.

ודיניה כלולים בפשט הכתוב.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו [1], אבל אין אנו חייבין לרדף אחריה לאבדה, אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. והעובר על זה ולא אבדה כל זמן שיש ספק בידו בטל עשה זה.

הערות עריכה


תלז. שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם.

שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקדש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר (דברים יב ד) לא תעשון כן ליי אלהיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרס בתיה ומזבחותיה כולם מנע ואמר לא תעשון כן ליי אלהיכם. ובסוף מסכת מכות (כב א) אמרו זכרונם לברכה מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרותיה מואבדתם את שמם לא תעשון כן. וגו' וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרותיה מזה הכתוב בעצמו.

שרש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקדש באימה ברתת ובזיע מתוך כך, יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל השם ברוך הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה א), ששבעה שמות הם באסור לאו זה, ואלו הם שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שיקראו אותו חכמים שם המפרש, וכן השם שנכתב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ואל, ואלוה, ואלהים, ושדי, וצבאות.

ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) היות שכל אות שנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מליי. בי"ת מבאלהים, אבל הנטפל לשם מלאחריו. כגון כ"ף של אלהיך, ומ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם אין נמחקים מפני שהשם מקדשם, והכותב אל מאלהים ו"יה" מ"יהוה" אינו נמחק, מפני שאלו הם שמות בפני עצמן, אבל הכותב "שד" משדי" ו"צב" מ"צבאות" הרי זה נמחק, ושאר הכנויין שמשבחין, בהם השם, כגון רחום וחנון גדול גבור ונורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמתר למחקן לצרך שום דבר, ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קטז א) שכל כתבי הקדש ופרושיהן בכלל איסור זה הוא מדברי סופרים, שאסור לאבדם ולשרפן, וכל זה שאמרנו (רמב"ם שם ה"א) בשכתבן ישראל, אבל כתבן מין ישראל שורפין הכל, ומצוה לשרפם, שלא להניח שם למינין ולכל מעשיהם, אבל גוי שכתב השם גונזין אותו. ומה שאמרו (שבועות שם) שכל השמות האמורים באברהם בענין המלאכים שבאו אליו קדש; והאמורין בלוט חל, חוץ אחד אל נא אדני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך (בראשית יט יט). וכל השמות האמורים בגבעת בנימין (שופטים יט כא) קדש, וכל האמורים במיכה (שם יח לא) מהם חול ומהם קדש אל חל, יה קדש, חוץ מאחד שהוא אל והוא קדש כל ימי היות בית האלהים בשלה. וכל האמורים בנבות (מלכים א כא) קדש, כל שלמה האמור בשיר השירים קדש, והוא כשאר הכנויים, חוץ מאחד האלף לך שלמה (שם ח יב), כל מלכיא האמורין בדניאל חול, חוץ מאחד (ב לז) אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויים. ויתר פרטיה, במסכת שבועות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ומחק אפילו אות אחת משבעה השמות שזכרנו חייב מלקות, ואם סתר אות אחת מן האותיות הנטפלות לאחריהן היו מכין אותן מכת מרדות, וכן הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, ומשאר העזרה חייב מלקות.

הערות עריכה



תלח. שיביא כל נדריו ברגל ראשון.

שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו, שנאמר (דברים יב ה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ונדריכם זהו נדר, כלומר דאמר הרי עלי קרבן ולעולם חייב באחריותו עד שיקרב אותו ונדבותיכם זו נדבה, כגון, דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה. ואמרו בספרי (כאן) ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה, להביאם ברגל ראשון וכן משמעות הכתוב, מיד שתבוא שמה, דהינו רגל ראשון והבאת הקרבן.

משרשי המצוה. לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם, שהזהירם הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם, יזהירם לשלם נדרם. ולענין לעבר עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלשה רגלים, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר כי תצא במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעד).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי, ובאת שמה והבאתם שמה לא נאמר אלא לקבעם חובה, שיובאו ברגל ראשון שפגע בו ושם אמרו אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביאו עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה (ו א) בפרוש. ויתר פרטיה, שם בראש השנה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות, והיה לנו מקום להקריב, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א), שאין מקדישין, וכענין שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנ) ואפילו מי שעבר והקדיש אין ספק בידו היום להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעונותינו.

הערות עריכה



תלט. שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה.

שלא להעלות שום דבר מהקרבנות חוץ לעזרה, וזה יקרא מעלה בחוץ ועל זה נאמר (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום. פרוש עליה שרפה. ואמרו בספרי (כאן) אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין תלמוד לומר (שם יד) ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, ועדין אני אומר עולה בעשה, שהכתוב אומר שם תעלה [עולתיך], דמשמע עולה לבד, וכן הוא גם כן בלא תעשה, שהכתוב אומר השמר לך פן תעלה [עולתיך], דמשמע עולה לבד, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה, כלומר, שהמקריב קדשים בחוץ, לא יהא עובר אלא בעשה, שאמר הכתוב ושם תעשה וגו', דמשמע, ושם תעשה ולא בחוץ, ולאו הבא מכלל עשה עשה? תלמוד לומר ושם תעלה עולותיך, עולה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך מה עולה מיחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא עלא תעשה. כל ענינה, כמו לאו דזביחה בחוץ שכתבתי באחרי מות (מצוה קפו).

הערות עריכה


תמ. מצוה להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה.

שנצטוינו להקריב כל קרבן עבית המקדש ולא בחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים יב יד) כי אם במקום אשר יבחר יי וגו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצור. וכן הוא בספרי (כאן) אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין? תלמוד לומר ושם תעשה כל וגו' ועדין אני אומר עולה בעשה ולא תעשה, פרוש עשה זה שזכרנו, ולאו ממה שנאמר בפרשה השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, שהזכיר עולותיך בפרוש אבל שאר קדשים לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר שם תעשה וכו'. כמו שבא לשם, וכמו שכתוב לעיל בסדר זה בסמוך (מצוה תלט). וכלל הענין שאפילו בשאר קדשים המקריבן בחוץ עובר בעשה ולא תעשה, וחיבין עליהן כרת.

משרשי המצוה. כי בהיות מקום מיחד בעולם לקרבנות וההתמדה בו לבקש משם את השם יתקדש המקום ונחה עליו רצון האל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו, ואם כל המקומות יכשרו להקרבה לא יהיה כן בכולן, ידוע הדבר, וזה נאמר אל הילדים, עד אשר יגדלו בחכמה ויבינו בכל דברי התורה סודות נפלאים.

דיני המצוה. בלאו תל"ט הסמוך כתוב שבסדר אחרי כתבנו קצת מהן. ויתר פרטיה, בסוף מסכת זבחים [1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר, שהעובד על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה כמו שכתוב לעיל בסדר זה (מצוה תלט), אבל אין הכונה לומר, שיהיה עליה חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא.

הערות עריכה


תמא. לפדות קדשים שנפל בהם מום.

שנצטוינו לפדות קדשים שנפל בהם מום ולוקחין בדמיהן בהמה אחרת לקרבן, ואחר הפדיון הם יוצאין לחולין וזובחין ואוכלין אותן הבעלים כחולין גמורים, ועל זה נאמר (דברים יב טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. אחר שהזכירה הפרשה הקרבנות התמימים, וחיבה שלא להקריבם, כי אם במקום אשר יבחר יי, אמר אחרי כן על הקרבנות בעצמם שאם נפל בהם מום שנפדם ונאכלם בכל אות נפשנו, כלומר, שנעשה בהם כל חפצנו כמו בצבי ואיל, שאין גופן קדוש לעולם. וכן בא אלינו הפרוש המקבל, שאינו מדבר זה הפסוק, אלא בפסולי המוקדשין שיפדו.

משרשי המצוה. שהיה מחסדי האל עלינו להרשות אותנו להנות מבהמות הקרבן, אחר שנפל בהם מום, ואף על פי שכבר נפרשו להיות קדש וכח שם שמים חל עליהם, צדיק הוא השם וצדקה יעשה עם בריותיו ושבט מלכותו ורוממותו יקל מעליהם, ולא ידקדק עמם לאמר אל תגעו בקדש מאחר שהיה לי אפילו רגע אחד, ועוד הפליא חסדו עמנו וחיבנו בדבר במצות עשה, שאילו הניח הדבר ברשותינו לבד אולי עדין נחוש מדרך חסידות לגע בהן, אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא ישאר שום חשש בענין, ומטעם זה באר הכתוב באור רחב לאמר, הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל כלומר, שאין קדושת הגוף חלה עליהם לעולם, כלומר, אכלוהו מבלי פקפוק כלל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב א) שאם מתה הבהמה קדם שתפדה תקבר, כדין קדשים התמימים שמתים, שהם נקברים, שלא יהנה אדם בהם, שאי אפשר לפדותה אחר מיתה, שהכתוב הצריכה העמדה והערכה, כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנג) ואם ילדה קדם פדיון הולד שהוא תמים מקריבין אותו, אבל אם נתעברה קדם שתפדה, וילדה אחר שנפדית הולד אסור ואינו נפדה, אלא כיצד יעשה? סמוך לפדיון אמו מתפיס ולדה לשם הזבח שהקדיש אמו, לפי שאין יכול להקריבו מכח אמו, מפני שהיא קדשה דחויה מחמת מומה.

וכל פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשחוט אותם בשוק הטבחים ולמכר אותם שם ולשקל בליטרא כשאר החלין, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאין שוחטין אותם שם, וטעם הדבר, מפני ששאר קדשים חוזרין דמיהם להקדש, שחוזרין וקונים בהם בהמה אחרת לקרבן, ולפיכך שלא למעט בדמיהן מוכרין אותם בכל מקום, אבל הבכור והמעשר שנאכלין במומן ואין צרך לקנות בדמיהן בהמה אחרת לקרבן, אין שוחטין ומוכרין אותן בשוק של טבחים. ובענין המומין הפוסלין בקרבן, כבר דברתי בהן בסדר אמר (מצוה ערה). ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת בכורות ובתמורה ובמקומות מחולין וערכין ומעילה [1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית. אבל עכשיו בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א), שאין מקדישין, והוא הדין שאין פודין, וכל הענין כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (סימן שכ), קחנו משם. ואף על פי שכתבתי שם, שמי שהקדיש אפילו בזמן הזה, שהקדשו נתפס וצריך תקנה לדבר, כמו שכתוב שם, מכל מקום לענין הפדיה, ודאי יש לנו לכתב שאינה נוהגת בזמן הזה בשום צד, וכענין שכתבתי שם בדין ערכי בהמה (מצוה שנג), משם תראה הענין.

הערות עריכה

  1. ^ [הלכות איסורי מזבח פ"א]


תמב. שלא לאכל מעשר שני של דגן חוץ לירושלים.

שלא לאכל מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך. והכתוב הבא אחריו יורה עליו, שבמעשר שני הוא מדבר, שנאמר כי אם לפני יי אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. ואילו שאר מעשרות לענים או ללוים הם. וענין מעשר שני מהו כתבתי למעלה בסדר זה (מצוה תעג), וטעם היותו נאכל בירושלים כתבתי בסדר אם בחקותי במצות מעשר בהמה (מצוה שס).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב), שאין חייבין מלקות על אכילתו, אלא אם כן יאכלו אותו בלי פדיון אחר שראה פני הבית, וכן אמרו בסוף מכות מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית [1]. וכבר הרחבתי דברי בדיני קביעות פרות למעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה) ושם תראנו אם תחפץ. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת מעשר שני [2].

ונוהג איסור זה, בזכרים ונקבות בזמן שחיוב מעשר שני נוהג, ובסדר שופטים (מצוה תקז), נבאר בעזרת השם הזמן והמקומות שנוהג שם. והעובר על זה ואכל כזית ממנו חוץ לירושלים חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' בספה"מ להרמב"ם ל"ת קמא)
  2. ^ [הלכות מעשר שני פ"ג ה"ה]


תמג. שלא לאכל מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים.

שלא לאכל מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים. שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו'. ותירשך. כל ענין מצות איסור התירוש כענין מצות הדגן, אין צרך להאריך בה הדבור.

הערות עריכה


תמד. שלא לאכל מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים.

שלא לאכל מעשר שני של יצהר (פרוש שמן) חוץ לירושלים, שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ויצהרך. כל ענין היצהר כענין הדגן והתירוש. ושעור אכילת השמן לחיב עליו הוא בכזית, לפי מה ששמעתי ממורי ישמדו אל, ואף על פי שהוא משקה לאכילה הוא עומד לכל בני אדם, ואם ידענו כי מקצת מן הישמעאלים ישתוהו בטלה דעתם אצל כל בני אדם.

ואל תחשב לומר, שזה הלאו דלא תוכל שיהיה לאו שבכללות שכל ענין וענין הוא לאו בפני עצמו, וכן הוא מפרש במסכת מכות [1], אבל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחד ואחד, וקא פריך התם (מכות יח א) וכי לוקין על לאו שבכללות? ומהדר ליה קרא יתירא הוא, מכדי כתיב ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך, לכתב רחמנא לא תוכל לאכל אותם בשעריך פרשינהו כלהו הכא למה לי? שמע מינה ליחודי להו לאו לכל חד וחד וזה הכתוב של ואכלת הוא בסוף סדר זה, ומה שהזכיר במקרא זה ובכורות בקרך וצאנך, ואף על פי שהם לכהנים בספרי נדרש כי בא להקיש מעשר לבכור וכו'.

הערות עריכה


תמה. שלא לאכל בכור תמים חוץ לירושלים.

שלא יאכל הכהן בכור תמים חוץ לירושלים, וכמו כן שלא יאכל זר מן הבכור בשום מקום, כי המצוה בו שיאכלוהו הכהנים משרתי השם, מן הטעם שכתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה יח). ועל כל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו'. ובכורות בקרך וצאנך. ולשון ספרי [1] ובכורות זה הבכור, ולא בא הכתוב אלא לזר שאכל בכור, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקה שעובר בלא תעשה. ואין הכונה שלא ילמד הכתוב זולתי ענין זה [2], אבל יאמר שזהו בכלל הלאו הזה. ונמצא שכלולים בו שני הענינים שזכרנו, מניעת הזר מלאכל בכור תמים בשום מקום, ומניעת הכהן כמו כן מלאכל אותו חוץ לירושלים, ושני הענינים תלוים בבכור תמים. ושם בסדר עא אל פרעה כתבתי מצות הבכור באיזה זמן ובאי זה מקום נוהגת, וחלוק הדעות לרבותי ישמרם אל בענין הבכור בזמן הזה. ובטעם היותו נאכל בירושלים אין צרך להאריך, כי הוא מכלל הקדשים, וכמו שבא במשנה בזבחים פרק ה' (מ"ח), הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים וכו'. וכבר העתרתי דברי בכמה מקומות (מצוה שס) בטעם אכילת הקדשים עמקום הקדש ואכל אותם משרתי השם.

מדיני המצוה. מי הוא הזר אצל אכילת הבכור, והמומין הפוסלין בו, וזמן אכילתו הכל מבואר במסכת בכורות ובמקומות אחרים מקדשים קצת מדינין אלו [3]. וכהן העובר על זה ואכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים, וכן ישראל בכל מקום חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (כאן, ועיין מכות יז א)
  2. ^ (עי' ספה"מ להרמב"ם ל"ת קמד)
  3. ^ [הלכות בכורות פ"א]


תמו. שלא לאכל קדשי הקדשים חוץ לעזרה.

שלא לאכל מבשר חטאת ואשם ואפילו הכהנים חוץ לקלעים. ופרשו בעלי הקבלה, שאסור זה, הוא בכלל (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' בקרך וצאנך, שכן אמרו זכרונם לברכה (מכות יז א) לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים, שהוא עובר בלא תעשה, וכמו כן אוכל קדשים קלים חוץ לחומה בכלל איסור זה, כמו שבא בגמרא מכות (שם), שאמרו שם, שכל האוכל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכל בשעריך קרינא בה, ואמרם זכרונם לברכה ולא בא הכתוב אלא לזה הכונה לומר, שגם זה בכלל.

משרשי המצוה. לאכל כל קרבן במקום מיחד, כדי שיכונו לבם אוכליו על הכפרה שנאכלין בשבילה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואילו יאכלום במקומות אחרים יסיחו כונתם מן הענין, ידוע דבר זה וברור.

דיני המצוה. בזבחים [1].

ונוהג איסור זה בכל מקום, ובכל זמן שאפילו המקדיש היום חטאת ואשם ועברו ואכלו מהם אפילו הכהנים כזית חייבין מלקות מזה הלאו, מלבד האסור שהוא בנהנה מן ההקדש [2].

הערות עריכה


תמז. שלא לאכל בשר העולה.

שלא לאכל שום דבר מבשר העולה, שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' נדריך אשר תדר. ופרוש הכתוב כאילו יאמר לא תוכל לאכל כל נדריך אשר תדר. ואמרו רבותינו בעלי הקבלה (מכות יז א) נדריך זו עולה, ולא בא הכתוב אלא ללמדך לאוכל עולה, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה. גם אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ספר המצוות ל"ת קמו) שזה הלאו, הוא אזהרה לכל מועל בקדשים. כבר כתבתי בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה), מה שידעתי על צד הפשט בענין הקרבן, והתועלת היוצא[ת] לנו בשרפנו בעלי החיים בבית הגדול, והאזהרה בהם שלא נאכל מהם אלא שישרף הכל נמשך אחר אותו הטעם, קשר אחד הוא. ונתיחדה האזהרה בעולה כי היא מצותה להיותה כליל, ובכלל האזהרה כל מועל בקדשים כמו שכתבתי.

דיני המצוה. במסכת מעילה ובמקומות מסדר קדשים (שם).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו המקדיש בהמתו היום לעולה אסור לו לאכל ממנה כלום. והעובר על זה ואכל מבשר בהמת עולה, וכן כל האוכל גם כן משאר קדשים מעל, וחייב מלקות במזיד כשיש עדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום, ואם הוא שוגג יקריב קרבן מעילה ויחזיר מה שנהנה בתוספת חמש, כמו שמבואר במסכת מעילה. ובפרק תשיעי מסנהדרין (דף פג.) אמרו זכרונם לברכה הזיד במעילה, רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. ויש לדון גם כן שאסור זה וכל כיוצא בו אינו נוהג אלא בזמן הבית.

הערות עריכה


תמח. שלא לאכל קדשים קלים קדם זריקת דמים.

שלא לאכל שום דבר מבשר קדשים קלים קדם זריקת דמים, וקדשים קלים הן כמו תודה ושלמים וכיוצא בהן מאותן השנויים במסכת זבחים פרק חמישי (מח), ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדבותיך, שפרושו כאילו אמר לא תוכל לאכל נדבותיך. ואמרו בעלי הקבלה זכרונם לברכה (מכות יז א) לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים, שהוא עובר בלא תעשה.

משרשי המצוה. לתת אל לענו שראוי לנו להקדים לעולם תועלת נפשותנו לתועלת גופנו בכל דבר בעולם, על כן אין ראוי שיהנה הגוף באכלה טרם זריקת דמים שבאין לכפרה על הנפש.

דיני המצוה. גם כן מבוארים במעילה ובמקומות מקדשים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו המקדיש בהמתו היום לקדשים קלים, ועבר ואכל ממנה אחר כן כזית חייב מלקות.

הערות עריכה


תמט. שלא יאכל כהן בכורים קדם הנחתם בעזרה.

שנמנענו [1] מלאכל בכורים, ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכל וגו' ותרומת ידך, ופרשו בעלי הקבלה (מכות יז א). ותרומת ידך אלו הבכורים, ונתבאר בסוף מסכת מכות (שם חט א), שאין חיבים עליהן אלא קדם שינחו בעזרה, אבל משהנחו בעזרה אדם פטור עליהם. ולשון ספרי. לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים שלא קרא עליהן שהוא עובר בלא תעשה. ופרוש הענין מפני שלא קרא עליהן מפני שלא הנחו בעזרה, אבל אם הנחו שם, אף על פי שלא קרא עליהן אין בהן חיוב מלקות, וכמו כן (שם) יש בהן לענין חיוב המלקות התנאי שהוא במעשר שני, שאין חייבין על אכילתן עד שיראו פני הבית תחלה, ואחר כך שיאכל מהם קדם הנחה בעזרה, בענין זה יש בהן חיוב מלקות לכהן האוכל מהם, וישראל חייב בהם מיתה בידי שמים כל זמן שיאכל מהם, ואפילו אחר שקרא עליהם הקריאה הידועה, והיא המפרשת בסדר והיה כי תבא. וכן אמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים ב, א) התרומה והבכורים חיבים עליהן חמש בשוגג, ומיתה במזיד, וזהו כדין התרומה בשוה, שאחר שקראן הכתוב לבכורים בשם תרומה נתחיבו בדיני התרומה.

והבן בני זה החלוק שיש בהן בין ישראל לכהן, וזכור אותו, שהכהן כשיאכל בכורים משיראו פני הבית קדם הנחה בעזרה לוקה, ואזהרותיה מלא תוכל וגו', ואל תתמה לומר איך יתחיב מלקות הכהן עליהם, אחר שהוא בעצמו יאכלם אחר הנחה בעזרה? שהרי כמו כן עשוה, הדין במעשר שני שיתחיב הישראל עליו מלקות באכלו אותו חוץ לירושלים, ואף על פי שהוא בעצמו אוכל אותו במקום הראוי לו. וישראל שיאכל בכורים כל זמן שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרותיה מוכל זר לא יאכל קדש, וכמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצות שלא יאכל שום זר תרומה (מצוה רפ).

משרשי ענין הבאת הבכורים לבית המקדש שיאכלום משרתי השם כתבתי בדבר מה שידעתי בפרשת כסף תלוה סדר משפטים (מצוה צא), וטעם מצוה זו, שלא יאכלום הכהנים קדם שיניחו אותם בעזרה, ושלא יאכל מהם ישראל בשום ענין, נמשך אחר אותו השרש הכתוב שם, ימצאהו מבואר ונגלה, כל שיש בו דעה לדעת טוב ורע, ולהג הרבה במה שאינו צריך יגיעת בשר.

דיני המצוה. מבוארים במסכת מכות.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, ודוקא בזמן הבית [2], כי אז החובה עלינו בהבאת הבכורים. והחיוב מן התורה דוקא בפרות ידועים ובמקומות ידועים, וכמו שכתבתי שם בכסף תלוה, ואף על פי שאמרנו שם, שחיוב מצות הבאת הבכורים, הוא על הזכרים לבד, ולא על הנקבות באסור אכילתן בכל מקום, שוה אשה לאיש, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא קמא טו א) דרך כלל בפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה. וכהן העובר על זה ואכל מבכורים כזית כענין שאמרנו עבר על לאו וחייב מלקות, וכן ישראל שיאכל מהן כזית בשום צד, כלומר בין קדם שהנחו בעזרה או לאחר מכן.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם ספה"מ ל"ת קמט)
  2. ^ (פ"ב מהל' בכורים ה"א)


תנ. שלא לעזב הלוי, מלתן לו מתנותיו.

שהזהרנו שלא לעזב הלוים ולא נתרשל מהשלים להם חקם. כלומר, שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן ברגלים שאנו מזהרין עליהן ביותר כדי לשמחן במועד, ועל זה נאמר (דברים יב יט) השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך.

משרשי המצוה. לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם ורצה לזכותם ולעשותם סגלה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת אנשי שם, ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה, ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים, למען ילמדו לדעת את השם מקטנם ועד גדולם, ויעמד זרעם ושמם קים לעולם. ומן החקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם, היה להיות שבט אחד כלו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, ושלא יצא השדה לחרש ולזרע ולחפר בורות להשקות, וכל זה להיות סבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העירות, ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישדאל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחיתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חקם. ומן היסוד הזה, באה על כל ישראל האזהרה כפולה בזה הכתוב בהשמר ופן לבלתי עזבם ולבלתי התרשל כלל בכל ענינם. והזכיר להם באזהרה האדמה, שאמר כל ימיך על אדמתך. לומר, הזהרו מאד בהם כי לכם נחלת האדמה, והשם שהוא מצמיח זרועיה הוא נחלתו, כלומר, ואל תחשבו להתגאות כנגדו בשביל נחלתכם באדמה, כי הוא הגביר. או נאמר שהזכרת האדמה הוא לומר כי צריך הוא אליך על כל פנים, שאתה בעל הנחלה, והכל צריכין אליה, שכל מי שאין לו קרקע אפילו יש לו כמה כספים צריך הוא רחמים, כי הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו. ובעלי הקרקעות הם המגדלים עגלי מרבק וברבורים אבוסים, להם תרנגולות פטומות ויוני שובך וגדיים וטלאים, וכדרך מלכי ארץ ושריה יביאו להם עובדי האדמה מכל אלה בחגים, הזהרו בני ישראל לעשות כמו כן ללוים, ועל זה נכפלו כמה אזהרות בכתוב בכמה מקומות באמרו (שם יד כז) והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. וענין אמרו אשר בשעריך אין הכונה שיחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר, שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל.

דיני המצוה. מבוארים בכתוב.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל שרויין על אדמתן. והעובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ובמצוה הזאת, יש ללמד לכל מבין לסעד ולהיטיב אל כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות, ושמחים בישוב המדינה, בצדק יחזו פנימו, כל הצריך חנינה, שאין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחיתם הנה והנה, על כן המרחמם ומבקש תועלתם ירחם מן השמים, וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא.

הערות עריכה


תנא. מצות שחיטה.

שכל מי שירצה לאכל בשר (בהמה חיה או עוף) שישחט אותם תחלה כראוי, ולא יהיה לו התר אלא בזביחה, ועל זה נאמר (דברים יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'. ולשון ספרי (כאן) מה מקודשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה. כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רב אחד בעוף, ועל רב שנים בבהמה, פרוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.

ואף על פי (חולין כז ב) שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן דכתיב בפסולי המקדשים (שם כ ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (שם כז א) דאתקש לבהמה, דכתיב (ויקרא יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים, וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל (ישעיה לג ד). ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.

כבר כתבתי בסוף סדר צו באסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בענין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באסור צער בעלי חיים בבבא מציעא [1] ושבת [2] אם הוא באסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאסור דאוריתא הוא [3].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט ב) שחמשה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור. ענין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקדם שנשחט רבו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פרוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין, שאין השעור אלא כדי שחיטת רב הסימנים בבהמה ורב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשעור שהיה שחיטתו פסולה.

וענין הדרסה [4] הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בענין זה שחיטתו פסולה.

וענין חלדה הוא, שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני, או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.

וענין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן. ושעור זה, הוא, כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אנס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופרוש תפיסת יד, יש אומרים (עי' רש"י ותוס' שם) שהוא כדי שלש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שעור רחב אצבע. ושעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כר הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רבו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בענין אחר פסולה. וענין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל.

כל [5] מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחט, ואם שחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל.

ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חיבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי, ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר, ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכל משחיטתו, והוא האסור הנקרא עקור, וענינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חבורן שהן מחברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה. והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רבן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כענין זה אפילו מה שמחבר מהן אינו חבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רבו, כיון שהעקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המעוט מחבר חבור קים אותו מעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כלו מחבר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי ונטל לגמרי ממקום חבורו בראש חבור הבשר עם הסימן מציל, נמצא, שהעקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברבן, אבל בכל ענין, במקום אחד אין אסור העקור אוסר. ועקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קדם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה. אלו חמשה הלכות שזכרתי, שהן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור, צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קדם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.

וגם כן צריך לדעת [6] כל הרוצה לשחט, ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדק אותו עם הצפרן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומתר לשחט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בענין זה בריש פרק קמא דחולין (שם י א). ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא ממחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים [7].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף הנקבות מזהרות שלא לאכל מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים (ריש חולין) שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב א) שלא נמסר להם לשחט לכתחלה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר.

והעובר על זה ולא נזהר מלאכל בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעב). וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין (דף לב.) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בענין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמנה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות אכא. נפקא לן מניה לענין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין הענין שעקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חלי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה.

הערות עריכה


תנב. שלא לאכל אבר מן החי.

שנמנענו שלא לאכל אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, ועל זה נאמר (דברים יב כג) ולא תאכל הנפש עם הבשר, וכן אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ואמרינן במסכת חולין (קב ב) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין, האחד זה שזכרנו, והשני (שמות כב ל) ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו] שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכל הטרפה (מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר (ט ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

משרשי המצוה. כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגנה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול [ה] ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול [ה] לנו בקנותינו המדות הטובות ונתרחק מן הרעות כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחר בטוב, זהו דרכי ברב המצות על צד הפשט.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קא ב) שאסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו [1] שאחד אבר שיש בו בשר וגדים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והבצים והטחול והכליות והלב, וכיוצא בהן באסור זה אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כלו, בין שנחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כבריתו, בשר וגידים ועצמות, אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב משום טרפה, כמו שבארנו, ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו, ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חיב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה, עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששנה ברייתו.

חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חיב, ואם לאו פטור (רמב"ם שם ה"ד). לקח כזית מן האבר כבריתו בשר גידין ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו קדם שבלעו חיב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים, משום אבר מן החי, ומשום טרפה, שהרי שני האסורין באין כאחד, וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי, ומשום חלב. תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש. בשר המדלדל בבהמה ואבר המדלדל בה אם אינו יכול לחזר ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזר ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מתר. אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רב עביו של עצם הנשבר ורב הקף השבר הרי זה מתר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מתר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את דבו אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העבר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה הרי חתיכות העבר מתרות, הואיל ולא יצא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל אבר מן החי או כזית ממנו, כענין שזכרנו חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצות שהן על כל בני העולם בכלל, אבל מכל מקום חלוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האמות, והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). ומן הדומה, שהחיוב לשאר האמות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן [2].

הערות עריכה



תנג. להביא קדשים בבית הבחירה.

להביא אל בית הבחירה ולהקריב שם מה שנחיב נפשינו בחטאת ואשם ועולה ושלמים, ואף על פי שהבהמות ההן בחוצה לארץ חובה עלינו להביאם אל המקום הנבחר, ועל זה נאמר (דברים יב כו) רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת, ואף על פי שבאתנו מצוה להקריב כל קרבן בבית הבחירה, כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה תמ), אף על פי כן באה לנו מצוה מיחדת על קרבנות חוצה לארץ, וכן הוא בספרי רק קדשיך, אינו מדבר אלא בקדשי תוצה לארץ, תשא ובאת, מלמד שחיב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה, ושם אמרו שזה החיוב הוא בחטאת ואשם ועולה ושלמים, ואפשר שנאמר, שנתיחדה לנו מצוה בקדשי חוצה לארץ להזהירנו עליהן מפני שהטרח בהן מרבה מבקדשי הארץ, שהן קרובים אל הבית יותר.

אבל הרמב"ן זכרונו לברכה (ספהמ"צ מצ"ע פה) כתב, שבכל הקדשים בין בקדשי הארץ או של חוצה לארץ הכל מצוה אחת היא, ולא נעשם שתי מצות. ואף על פי שהאמת כי בספרי נדרש לקדשי חוצה לארץ, אין זה באמת ראיה לעשותן שתי מצות. ובמסכת תמורה בפרק שלישי [1], דרשוהו זכרונם לברכה בענין אחר, שאמרו שם רק קדשיך, אלו התמורות, אשר יהיו לך, אלו הולדות, ונדריך זה נדר, תשא ובאת, יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם, כדרך שאתה נוהג בעולה, כך אתה נוהג בתמורה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים, כך אתה נוהג בולדי שלמים ובתמורתן. כל ענין מצוה זו, כענין מצוה ג' שבסדר זה (מצוה תמ), ושרש אחד לשתיהן, אין צרך להאריך בה הדבור.

הערות עריכה


תנד. שלא להוסיף על המצות ופרושן.

שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר (דברים יג א) לא תוסף עליו. וכיצד יהיה התוספת? כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' ממרים ה"ט) כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה, שכך קבלנו בפרוש לא תבשל גדי וגו' שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב, אבל לא בשר עוף. וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא, שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האסור, עד כאן.

ורובי המפרשים (ראב"ד ממרים שם) יאמרו דלא שיך לא תוסף כלל, אלא במצות עשה, והענין הוא לפי מה ששמעתי אני מפי מורי, ישמרו אל, כגון מי שמניח שני תפילין כשרין בראשו או בידו, וכן העושה חמש טוטפות בתפילין, וכמו כן הנוטל שני לולבין כשרין בידו, וכל כיוצא בזה, וכן היושב בסכה אחר החג בכונה לעשות מצות סכה, אף על פי שיודע שעבר זמנה, שאין עוברין משום בל תוסיף, אלא כשמכוין לעשות המצוה, וכן הנוטל לולב אחר החג ומכוין לעשות בו מצוה, עם היותו יודע שעבר החג. וכן הוא בגמרא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (כח ב) דמסיק התם אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה, כלומר שמצות אין צריכות כונה, לעבר בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. אבל הנוטל לולב בחג אפילו מאה פעמים ביום על דעת לצאת בכל פעם ופעם אין כאן בל תוסיף, וכן התוקע בשופר ביום ראש השנה ואפילו כמה פעמים, וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר שהנוטל לולב פסול, וכן אם אגד עמו מין פסול אליבא דהלכתא דקימא לן אין צריך אגד שאין כאן משום בל תוסיף. זהו כלל הדברים בענין איסור זה שהעלו מורי, ישמרם אל, מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה. ועתה בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך.

משרשי המצוה. כי האדון המצוה. אותנו על התורה ברוך הוא בתכלית השלמות, וכל מעשיו וכל צווייו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם חסרון, וכל שכן הגרעון, זה דבר ברור הוא.

דיני המצוה. במסכת סנהדרין [1], וכמו כן במסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין (שם), וגם בערובין דברו בענין פרק המוצא תפילין (דף צו.).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה והוסיף במצות, כגון שעושה חמש טוטפות בתפילין או מניח שני תפילין כשרין עשויין כתקנן בראשו, וכן הנוטל שני לולבין בידו, וכל כיוצא בזה, וכן היושב בסכה אחר החג או הנוטל לולב בכונה לעשות המצוה, ואף על פי שיודע שעבר זמנה עובר על לאו זה וחייב מלקות ובעדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום.

הערות עריכה


תנה. שלא לגרע ממצות התורה.

שנמנענו שלא לגרוע דבר ממה שחיבתנו תורתנו השלמה, ועל זה נאמר (דברים יג א) ולא תגרע ממנו. וכיצד יהיה זה האסוד? כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק שלישי מראש השנה (דף כח:) שאם נתערב דם הנתן במתנה אחת עם דם הנתן במתן ארבע רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת, שאם אתה נותן במתן ארבע עובר על בל תוסיף ועושה מעשה, וכשאתה נותן במתנה אחת אף על פי שאתה עובר על בל תגרע אי אתה עושה מעשה, עד כאן. ידענו מזה, שבדרך זו וכל כיוצא בה, הוא לאו דלא תגרע.

משרשי המצוה. כענין שאמרנו במצות בל תוסיף הקודמת לה, ויתר כל עניניה, כמותה.

הערות עריכה


תנו. שלא לשמע ממתנבא בשם עבודה זרה.

שלא נשמע נבואת המתנבא בשם עבודה זרה, כלומר, שלא נשאלהו ונחקרהו על אות או מופת שיתן על נבואתו כמו שאנו עושים במתנבא בשם השם, אבל נמנעהו מן הדבר, כמו שראוי בכל פושע ואשם, ואם יחזיק ברעתו נקים בו הענש הידוע שחיבתו התורה, והוא להמיתו בחנק, ועל זה נאמר (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.

משרשי המצוה. לפי שהטעות נמצא אצל בני אדם תמיד, ושכלם איננו בריא לבוא עד תכלית האמת בדברים, ותחוש התורה כי אולי מתוך הטענות המכזיבות ואריכות הדבור והוכוח עם הזר דובר שקרים המתנבא בשם עבודה זרה יתפתה האדם לדבריו ואף כי לא יתפתה אליו, אולי יפקפק בלבבו אפילו שעה אחת להיות שום סרך בכזביו, ואף על פי שידענו שאין תקומה לדבריו רק לשעה, כי האמת יורה דרכו ויעיד על דברי הנביא ההוא כי שקר בפיו, אף על פי כן חסה התורה עלינו לבל נאבד אפילו שעה אחת מכל ימינו בפקפוק המחשבה הרעה ההיא.

ודיני המצוה בפרק אחד עשר מסנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ושמע אל הנביא המתנבא בשם עבודה זרה, כגון, שהאריך עמו בדברים או ששאל ממנו אות או מופת עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות עריכה


תנז. שלא לאהוב המסית.

שנמנענו כמו כן שלא להטות אזן לדברי מסית ולא לחבב אותו בשום דבר, וענין מסית הוא, מי שמסית אחד מבני ישראל ללכת לעבוד עבודה זרה, כגון שישבח לו פעלת עבודה זרה וישבחנה לו כדי שילך אחריה ויעבדה ויצא מתחת כנפי השכינה, ועל זה נאמר (דברים יג ט) לא תאבה לו.

משרשי המצוה. כענין הכתוב במצוה הקודמת לה, ודיניה והנהגתה בכל תגיד עליה חברתה.

הערות עריכה


תנח. שלא לעזב שנאתו על המסית.

שתהיה שנאת המסית קבועה בלבבנו. כלומר שלא נקל בנטירת הנקמה ממנו על כל הרעה אשר חשב לעשות, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תשמע אליו. כלומר, אל תהי נשמע אליו להעביר מלבך נטירת נקמתך ממנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) בפרוש זה הכתוב מכלל שנאמר בישראל עזוב תעזב עמו. ותרגם אנקלוס משבק תשבק מה די בלבך עלוהי, יכול אתה עוזב לזה המסית גם כן? תלמוד לומר ולא תשמע אליו.

משרשי המצוה. כענין שתי המצות הקודמות שהכל להרחיק כל ענין עבודה זרה לבלתי הכשל בה בשום ענין.

ודיניה בסנהדרין (פ"ז) ושאר כל ענינה כמותן.

הערות עריכה


תנט. שלא להציל המסית.

שנמנע המוסת שלא להציל המסית כשיראהו בסכנת מות ואבוד, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תחוס עינך עליו. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרי) מכלל שנאמר לא תעמד על דם רעך, יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו.

שרש המצוה כתוב בקודמות הבאות על מסית וכל ענינה כמותן.

הערות עריכה


תס. שלא ללמד זכות למסית.

שנמנע המוסת שלא לטען דבר של זכות על המסית ואפילו יודע לו זכות, ולא ילמדהו ולא יזכרהו עליו, ועל זה נאמר ולא תחמל. וכן אמרו זכרונם לברכה (בספרי) לא תלמד עליו זכות, וענינה, כמו האחרות שזכרנו בסמוך.

הערות עריכה


תסא. שלא למנע מללמד על המסית חובה.

שלא יחריש המוסת מללמד חובה על המסית, אבל ילמדה עליו, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תכסה עליו. ואמרו זכרונם לברכה בפרוש לא תכסה (ספרי) אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתק. כל ענינה כמו בחברותיה הסמוכות לה.

ומרוב אזהרות אלה על המסית, יש לי להבין שמתר וגם מצוה עלינו לשנא גם כן אפילו הרשעים בשאר עברות אחר ראותינו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים אבל יבוזו דבריהם ולמלמדם לא יטו אזן, אבל להזיקם מגמת פניהם, הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא ובתקוממיך אתקוטט.

הערות עריכה



תסב. שלא להסית אחד מישראל לעבד עבודה זרה.

שלא נסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה והעושה כן נקרא מסית, ועל זה נאמר בסוף הפרשה של מסית (דברים יג יב) ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך.

שרש המצוה נגלה לכל.

דיני המצוה. כגון, מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז א), כיצד הוא ענין ההסתה של מסית? כגון, האומר לחברו נלך ונעבוד עבודה זרה פלונית או נלך ונזבח או נלך ונקטיר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחוה. או שאמר לחברו בלשון יחיד אלך אעבוד, אלך ואזבח, או אקטיר אנסך אשתחוה, בין בלשון, יחיד בין בלשון רבים הרי זה נקרא מסית, ואף על פי שלא נעשה המעשה שלא עבדו עבודה זרה לא המסית ולא המוסת, אף על פי כן דינו כדין מסית מפני הדבור לבד. ומה שאמרו (שם) שהמסית לשנים הן הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו על פיהם. ומה שאמרו (שם פ ב) שהמסית אינו צריך התראה, מפני חמר ענינו שהוא ענין רע, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (כתובות לג א) בעדים זוממין שאינן צריכין התראה לרב רעתם, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים (מצוה תקכד). ומה שאמרו (סנהדרין סז א) שהמסית לאדם אחד שחיב המוסת לאמר אליו יש לי חברים שרוצים בכך אמר להם גם כן, וזה יעשה כדי שיעידו עליו שנים ויהיה נדון על פי בית דין. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) שאם לא רצה להסית לשנים שמצוה להכמין לו עדים, והענין הוא, שמסתיר עדים במקום שיראו הם המסית והוא לא יראם ונכנס עמו באותן דברים שאמר לו ביחוד, והמוסת משיבו היאך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד העצים והאבנים, ואם חזר בו מסית או שתק פטור, ואם אמר לו כך ראוי לעשות וכן יפה לנו, מביאין אותו העדים לבית דין לדון, וכל חיבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים, חוץ מזה, וכל ענין זה, להרחקת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) שמצוה הוא ביד המוסת בעצמו להרגו אחר שדנוהו בית דין, ועל זה נאמר (דברים יג י) ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. וזאת, המצוה להרגו חלק מצוה היא ואין לנו לחשב אותה למצוה בפני עצמה. ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכל העובר על זה, בין שהוא הדיוט או חכם ונביא, והסית אחד מישראל, בין איש או אשה, כענין שאמרנו חייב סקילה.

הערות עריכה


תסג. מצות חקירת העדים היטב.

לחקר עדות חקירה גדולה ולדרש אותה היטב בכל כחנו, כדי לדעת שרש הדבר ואמתתו על הכוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו זכרונם לברכה (אבות א א) הוו מתונים בדין, והכל למען נתישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין, פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת, ועל זה נאמר (דברים יג טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר. כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי רבוי האזהרות וכפל הענין במלות שונות שתכפל התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בענין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו. ואין להאריך בשרש המצוה, כי נגלה הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מ א) שבשבע חקירות בודקין כל עד, ואלו הן, באיזו שמטה משבע שמטות שביובל ארע המעשה שהוא מעיד עליו, ובאיזו שנה משבע שנים שבשמטה, ובאיזה חדש מן השנה, ובכמה ימים בחדש, ובאיזה יום מששת ימי השבוע, ובכמה שעות ביום, ובאיזה מקום, ואפילו אמר היום הרגו או אמש שואלין אותו כל זה.

ומלבד שבע החקירות אלו ששוות בכל עדות, יש בכלל מצות החקירה לשאל אותו אם העיד עליו שעבד עבודה זרה איזו עבודה זרה עבד? ובאיזו עבודה? ואם העיד שחלל שבת אומרים לו, באיזו מלאכה חללו? והיאך עשה המלאכה? ואם העיד שאכל ביום הכפורים אומרים לו, איזה מאכל אכל? וכמה אכל? וכן כל כיוצא בזה.

ומלבד כל זה שזכרנו, שהן נקראות חקירות ודרישות, שהן עיקר העדות ועמהן יתחיב או יפטר הנדון ובהן יזמו העדים, עוד מרבים הבית דין לבדוק העדים בענינים אחרים שאינם עיקר גדול בעדות, ועל שאינן עיקר יקראו אותם זכרונם לברכה בדיקות, ועליהן אמרו כל המרבה בבדיקות משבח. ומהו זה שנקרא בדיקות? כגון מה היה לבוש הנהרג, או ההורג? וכמו כן שואלין אותו עפר הארץ שנהרג עליה אם היה לבן או אדום? וכיוצא בענינים אלה. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שבחקירות אם כיון העד האחד עדותו והשני אומר איני יודע עדותן בטלה, אבל בבדיקות אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעין עדותן קימת. וכל שכן אם אמר האחד לבד איני יודע. ובמה דברים אמורים? בשלא הכחישו זה את זה, אבל הכחישו זה את זה אפילו בבדיקות עדותן בטלה.

ואחד דיני נפשות או דיני ממונות בכלל מצוה זו, שנאמר (דברים דד כב) משפט אחד יהיה לכם. אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעל דלת בפני לווין, שלא נצריך בעדי ממון דרישה וחקירה. כיצד? אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אף על פי שלא כיונו את החדש ואת המקום שהלוה בו ולא את המנה מאיזה מטבע, אבל עדות שניהם שוה בשווי המנה עדותן קימת בכך, ובמה דברים אמורים? בהודאות והלואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן, אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לב ב) שאם ראה הדין אפילו בדיני הודאות והלואות שהדין מרמה, שצריך לעשות בהן דרישה וחקירה. ואם הכחישו זה את זה בחקירות ודרישות עדותן בטלה, אבל אם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קימת. כיצד? אם אמר האחד בניסן לוה והאחר אמר לא כי אלא באיר, או שאמר האחד בירושלים והאחר אמר לא כי, אלא בלוד, וכן שאמר האחד חבית יין לוה והאחר אמר לא כי אלא חבית של שמן, זהו חקירה ודרישה, ועדותן בטלה. אבל אם אמר האחד מנה שחור לוה והשני אמר מנה לבן וערך שניהם שוה, או שהאחד אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה זהו בדיקות, ועדותן קימת. ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו לענין ממון בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט, ולא לנשים. ולענין דיני נפשות ומלקיות וקנסין נוהגת בארץ בזמן שהסנהדרין יושבין במקומם, כמו שכתבתי בסדר משפטים (מצוה מז, מט) והעובר על זה ולא חקר העדים כראוי בטל עשה זה וענשו גדול מאד, מפני שהוא סבה לחיב נפשות ולהפסיד ממון שלא כדין, והוא רשע ומחטיא את הרבים להאכילם ממון של אחרים, ומי שדן דין אמת לאמיתו אמרו זכרונם לברכה (שבת י א) שזכותו גדולה, ודמו אותו על דרך משל, כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כלומר שיש בענין, קיום העולם וישובו.

הערות עריכה


תסד. שריפת עיר הנדחת ולהרג אנשיה.

לשרף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה.

שרש מצוה זו ידוע הוא, שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השרפה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר (שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר (שם) מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רבה ויהיו המדחים ממאה ועד רבו של שבט. אבל אם לאכד הדח רבו של שבט אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם, שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורבו של שבט כרך גדול. ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת. ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים, ומה שאמרו בענין רחובה, ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הדחו עמה, ודין הקדשות שבתוכה, ודין פרות דקלים שבתוכה, ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין [1].

ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות.

הערות עריכה

  1. ^ [פרק יא]


תסה. שלא לבנות עיר הנדחת.

שלא לבנות עיר הנדחת לעולם, ועל זה נאמר (דברים יג יז) והיתה תל עולם לא תבנה עוד.

שרש המצוה כענין מה שכתבתי לעיל בסדר זה בשריפת עיר הנדחת (מצוה תסד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) בפרוש לא תבנה, שאין בונין אותה לעשותה מדינה, דהינו בתים כמו שהיתה, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק עשירי מסנהדרין. ואסור זה נוהג בזכרים ונקבות בזמן שדין עיר הנדחת נוהג, והוא בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין יושבין במקומן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תסד).

הערות עריכה


תסו. שלא להנות בממון עיר הנדחת.

שנמנענו מלהנות ולקחת דבר מממון עיר הנדחת, ועל זה נאמר (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וגם בכלל הלאו הזה גם כן כל דבר עבודה זרה, כמו שכתבתי למעלה בסדר והיה עקב באזהרה אחרונה שבסדר (מצוה תכט), ובה כתבתי משרשי מצוה זו, וכל ענינה שוה.

הערות עריכה


תסז. שלא להתגודד כמו עובדי עבודה זרה.

שלא להתגודד גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יד א) לא תתגודדו. ונכפל לאו זה במלה אחרת, שנאמר (ויקרא יט כח) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וגו'. ובמסכת יבמות (דף יג:) אמרו זכרונם לברכה, לא תתגודדו מבעי לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה, ושם נאמר עוד, לא תתגודדו על מת. ובמסכת מכות אמרו זכרונם לברכה (דף כא.) ששריטה וגדידה דבר אחד הוא, ושם נאמר שהשורט על המת, בין ביד בין בכלי, חיב, ועל עבודה זרה, בכלי חיב, וביד פטור, שכן היה מנהגם להתגודד לפני עבודה זרה בכלי, וכענין שכתוב (מלכים יח, א כח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. ומכל מקום לפי הנראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (שסכב) שאין חיוב הלאו, רק במתגודד על מת או על עבודה זרה, אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכער ואסור, אין חיוב הלאו על זה.

משרשי המצוה. כדי שלא נעשה בנו שום ענין בעולם דומה לעובדי עבודה זרה, וכענין שכתבתי בלאו דהקפת הראש בסדר קדשים תהיו (מצוה רנא). ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה האל, רק על הענין שצונו ברוך הוא להצטער בו, ומן הטעם שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה ראשונה (מצוה רסד), אבל שנשחית גופינו ונקלקל עצמנו כשוטים לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרי הדעת שלא הבינו דבר במעשה האל ונפלאותיו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפירוש החומש כאן) כתב, מכאן סמך לרבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן כז ב) באסרם להתאבל על מת יותר מדאי.

מדיני המצוה. כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ ב) שהשורט על המת חייב על כל שריטה ושריטה מלקות אחת, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת, והשורט שריטה אחת על חמשה מתים חייב חמש מלקיות. ויתר פרטיה. בסוף מסכת מכות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה הי"ד) כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלקת, ולשון לא תתגודדו כלומר, לא תעשו אגדות אגדות, כלומר, שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירים, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינים חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמד על זה לא תתגודדו, והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין שאמרו שם [1] נפקי שפורי דרב ואסרי, ונפקי שפורי דשמואל ושרו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ושרט שריטה אחת בכל מקום שבגופו על מת או לשם עבודה זרה חייב מלקות.

הערות עריכה


תסח. שלא לקרח על מת.

שלא לקרח שער הראש על המתים, כמו שיעשו חסרי הדעת, ועל זה נאמר (דברים יד א) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונכפל לאו זה על הכהנים. שנאמר עליהם (ויקרא כא ה) לא יקרחו קרחה בראשם. ולמדנו משם לחיב על כל הראש כמו בבין העינים, כמו שבא במסכת מכות (כ א). ומן הכתוב הזה למדו גם כן שאין החיוב בקרחה כי אם הקורח על מת דוקא, ונמצא עם שני הכתובים תשלום המצוה ובאורה בין בישראל בין בכהנים, שהכל מתחיבין על כל הראש כבין העינים. ואין לך לשאל במקום הזה ובכל כיוצא בו למה לא בא באור הכתוב כלו במקום אחד? עם ההקדמה שכתבתי לך בראש ספר זה של אלה הדברים, הלא היא תניח דעתך בענינים אלה במקומות רבים.

משרשי המצוה. כתוב במצוה הקודמת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שהקורח קרחה אחת על חמשה מתים לוקה חמש. והקורח חמש קרחות על מת אחד לוקה חמש [1], כשהתרו בו על כל אחת ואחת. הקורח ביד או בסם חיב, ואפילו הטביל אצבעותיו בסם והניחן בחמשה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קרחות לוקה חמש, ואף על פי שהיא התראה אחת, הואיל וכולן באין כאחת. ויתר פרטי המצוה, בסוף מכות, וכל ענינה כדין חברתה הקודמת בשוה.

הערות עריכה


תסט. שלא לאכל פסולי המוקדשין.

שלא נאכל פסולי המוקדשין. והלאו הזה, בפסולי המוקדשין פרשו זכרונם לברכה במסכת בכורות (דף לד.), שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום במוקדשין שיפסלו על ידינו, ואחר כך אם נאכל מהן אז יהיה באכילתן לאו. וכמו כן אם יפסל הקרבן בשום צד אחר זביחתו בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה, וכן הוא אומר בספרי (כאן) לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם נאמר עוד רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין לצורם אזן הבכור ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה? שנאמר לא תאכל כל תועבה. ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכל פגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו (מצוה קמד), וכן כל אסורי מאכלות, וכענין שדרשו זכרונם לברכה (חולין קיד ב), לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ומכל מקום אינו נקרא לאו שבכללות, לפי שעקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ושאר האסורין יוצאין מכללן, כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה, ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין בפרוש, ומפני כן נחשבהו לאו מיחד לעקרו, ונלמד ממנו אזהרה לשאר הענינים, וקבל האמת ממי שאמרו.

כבר כתבתי כמה פעמים, כי משרשי המצות שתמנענו התורה מהתקרב אל הקדש ומנגע בקצהו הוא כדי לתת מוראת הענינים האלה אל לבנו וליקרם בעינינו למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיוננו וירך לבבנו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואנו לבקש סליחה על עונותינו, ומתוך כך יעתר לנו האל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים, ואף גם זאת לטובה זו נפרש שרשה.

ודיני המצוה במסכת בכורות.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שבזמן הזה אין מקדישין, כמו שכתבתי בראש סדר בחקתי (מצוה שנ) מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקרבן קדשה חלה עליו, ודין קדשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה, וחייב מלקות משום זה, כשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה.

הערות עריכה


תע. לבדק בסימני העוף.

לבדק בסימני העוף, ועל זה נאמר (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו. וכן אמרו בספרי [1] כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה. כל ענין מצוה זו, שרשה ודיניה ובאיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן, הכל כתבתי בראש סדר ויהי ביום השמיני (מצוה קנג) בענין בדיקת סימני בהמה וחיה ודגים וחגבים, שדין כולם שוה. וגם שם כתבתי, שהרמב"ן זכרונו לברכה, יחלק עם הרמב"ם זכרונו לברכה, בחשבו הבדיקה בבהמה ובשאר המינין מצות עשה, והוא סובר שלא בא אלא לתן עשה ולא תעשה לאכל מן הטמא, ושם באותו סדר כתבתי (מצוה קנז) בסימני העוף קצת ממה ששמעתי בהן מרבותי, ישמרם אל, וקחנו משם.

הערות עריכה

  1. ^ (עי, מ"מ מאכלות אסורות ב ד)


תעא. שלא לאכל שרץ העוף.

שלא לאכל שרץ העוף, כגון הזבובים והדבורים והצרעות וזולתן ממינין אלו, ועל זה נאמר (דברים יד יט), וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. ולשון ספרי וכל שרץ העוף וגו' מצות לא תעשה.

ודע כי מפני שאסרה התורה העופות הטמאים והזכירן בפרוש, לפי שהן מועטין, וכמו שכתבתי בארכה בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכל עוף טמא (מצוה קנז) נשארו כל שאר העופות בחזקת התר הוצרך הכתוב לאסר שרץ העוף להודיענו, שאינו מכלל המתרין, ואף על פי שהסימנין של טהורים מקבלים וידועים הם לנו, או נאמר, כי מהיות שרץ העוף מין בפני עצמו הצרכו לאסרן בפרוש. והנה בסדר ביום השמיני (יא יג) אמר ואת אלה תשקצו מן העוף, וכאן אמר וכל שרץ העוף, נתיחד בהן לאו, כי עוף ושרץ העוף שני ענינים חלוקין הם לגמרי.

משרשי המצוה. המצות הבאות באסור המאכלות, כתבתי מה שעלה במחשבתי בסדר משפטים באסור טרפה (מצוה עג), וקחנו משם.

דיני המצוה. במסכת חולין [1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל כזית משרצי העוף או שאכל שרץ אחד מן העוף כלו, ואף על פי שאין בו כזית, מכיון שאכלו כלו, ואפילו גדול חייב מלקות. וכבר הארכתי בבאור אסור שרצים וחמר אסור בריה, בסדר ביום השמיני, כי שם מקומו.

הערות עריכה

  1. ^ (פ"ג)


תעב. שלא לאכל מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן.

שלא לאכל מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכבר כתבתי למעלה בסדר זה במצות שחיטה (מצוה תנא), הכלל שאמרו זכרונם לברכה, דכל שנפסלה בשחיטתה תקרא גם כן נבלה, וענין טמאתה, כתבתי גם כן בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכל דג טמא (מצוה קסא), והיא מצוה בפני עצמה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי באסור טרפה (מצוה עג).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז סז ב) שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה, ויש חיוב באכילתה, אבל נבלה שאינה ראויה לגר, כלומר נבלה מסרחת אין חיוב באכילתה, ומפני זה האריך הכתוב למימר לגר תתננה, ללמד זה, שאם לא כן אין צרך ללמדנו למי ניתן מה שיש לנו, ואין לומר שבא להתירה בהנאה, שכבר כתוב במקום אחר (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, ומכאן למדו זכרונם לברכה (שם סה ב) דין נותן טעם לפגם מתר, שידענו בזה שהתורה לא תאסר ותחיב כי אם על אכילת הדברים שראוים לאכילת בני אדם, לא על דבר שנפשו של אדם קצה בו, דכעפר בעלמא הוא חשיב, וזהו ההתר הנזכר בגמרא בחמץ של אסור שנפל לתוך גריסין, מפני שפוגם בהן, ומן היסוד הזה נהגנו להגעיל הכלים שאינן בני יומן במים רותחין, ואף על פי שאין במים ששים חלקים כנגד הכלי, מפני שהבלע היוצא מהן כשאינן בני יומן הוא פגום, ומכיון שיצא הבלע מן הכלי בכח המים שטבען למרק ולהוציא כל הבלע שבכלי, אף על פי שהכלי עומד אחר כן עם בלעו שהקיא בתוך המים [ה] רותחין בפחות מששים וחוזר ובולע ממנו, אינו נאסר בכך, לפי שהוא כנבלה מסרחת שהתירה התורה כמו שאמרנו.

ואולי תאמר ואיך אנו מתירין אפילו נבלה מסרחת לאכלה לכתחלה, הא אכא בה משום בל תשקצו? [1]. התשובה בזה, דכל שהוא דבר מועט כזה, ועוד שנבלע בכלי ונפגם בתוכו ונחלש כחו, בכענין זה ודאי ליכא משום בל תשקצו, ומתר לכתחלה. ואין לך להקשות כלל ולומר, אם כן כלי מדין איך התירה אותם התורה בהגעלה, והלא לא היה הבלע פגום, לפי מה שאמרו בגמרא (שם סז ב) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא? שיש לי לומר לך שהגעילו אותן הכלים במים רבים שהיה בהן ששים כנגד הכלים [2].

ומזה יש ללמד גם כן שאם נפל אחד מכל השרצים המאוסים שבעולם בקדרה, אף על פי שאין אכל בקדרה ששים כנגד אותו השרץ, שהכל מותר אחר שנוציא מן הקדירה גופו של שרץ, ולא נחוש לפליטתו כלל, הואיל והוא מן המאוסים ופוגם טעם הקדרה, שהרי זה דומה לנבלה מסרחת, שאין בה אסור כמו שאמרנו, ומכל מקום צריך שיהיה במה שבקדרה שני חלקים כנגד גופו של שרץ, כדי שיבטל ברב, שאם לא כן, יהיה נדון האכל כגופו של שרץ ממש, וגופו אף על פי שהוא מאוס התורה אסרתו. ויתר רבי ענינים אלה, יתבארו במסכת חולין עם ספרי המפרשים הטובים. והמעט הזה שכתבתי לך בני אינו כנגד רב הדינין שנאמר בענין זה כנקדה דקה בשטח הארץ, וכבר הודעתיך בכמה מקומות שאין כונתי רק להעיר רוחך בענינים, ומראה מקום אני לך, ואם תזכה ותורה תהא אמנותך תבין כל הדברים ותשמח בהם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל כזית מנבלה חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם מאכא"ס יז כט)
  2. ^ (עי' תוס' חולין קח, ב ד"ה שנפל)


תעג. מצות מעשר שני.

להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמטה. כלומר, אחר שנפריש מעשר ראשון הנתן ללוים שנפריש עוד מעשר אחר, ועל כן הוא נקרא שני. וזה המעשר הוא דינו שיאכל בירושלים, ועל זה נאמר (דברים יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום ולא נוכל שאתו שם רק בטרח גדול ובהוצאה מרבה, שנפדה אותו ונעלה דמיו בירושלים ונוציאם שם בצרכי אכילה ושתיה לבד. ובאר הכתוב כמו כן, שהפודה מעשר שלו שצריך להוסיף חמש בדמים כלומר, שאם הוא שוה ארבעה דינרים שיאכל במקומו חמשה דינרים בירושלים, ועל זה נאמר (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. ודקדקו זכרונם לברכה (קידושין כד א) ממעשרו ולא ממעשר חברו, איש ממעשרו ולא אשה.

משרשי המצוה. כתבתי במצות מעשר בהמות בסדר אם בחקתי (מצוה שס), ואף על פי שהענין מבואר טעמו בכתוב שהוא למען תלמד ליראה את יי אלהיך כל הימים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מעשרין מעשר שני משנה לחברתה. וכן הוא בספרי, שנה שנה, מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה, אין לי אלא מעשר שני, שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר עשר תעשר. ואמרו זכרונם לברכה (ר"ה ב א), שיום חמשה עשר בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות, כלומר, שכל אילן שהגיע לעונת המעשרות קדם חמשה עשר בשבט מתעשר במעשר של אותה שנה, שאם היא שנת מעשר שני מפרישין ממנו מעשר שני, ואם היא שנת מעשר עני מפרישין ממנו מעשר עני. וכבר כתבתי למעלה בסדר "ויקח קרח" במצות מעשר ראשון (מצוה שצה), עונת המעשר במקצת מן האילנות, ושם כתוב, שעקר חיוב מעשר מדאוריתא אינו אלא בדגן תירוש ויצהר וכל השאר דרבנן. ויתר רבי דיני מעשר שני כולם מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת מעשר שני.

ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם וירושלים בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה. ובסדר שופטים במצות תרומה (מצוה תקז), אכתב בעזרת השם, המקומות שנוהג שם מעשר ראשון ושני ותרומה.

הערות עריכה


תעד. להפריש מעשר עני.

להוציא מעשר עני בשנה השלישית וששית מן השמטה, ועל זה נאמר (דברים יד כח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. והנחת בשעריך וגו'. ובשנה הזאת היו מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל.

משרשי המצוה. בענין זה, מה שכתבתי במצות הלואה לעני בסדר משפטים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שבעל השדה שעברו עליו עניים נותן לכל אחד מהם מן המעשר כדי שבעו, שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. וכמה כדי שבעו? מן החטים לא יפחות מחצי קב, משעורים לא יפחות מקב, כסמין לא יפחות מקב וחצי, דבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע, יין לא יפחות מחצי לג, שמן מרביעית לג, ארז רובע קב, ירק משקל לטרא, חרובין שלשה קבין, אגוזים עשרה. אפרסקים חמשה. רמונים שתים. אתרוג אחד. היה לו דבר מועט והעניים מרבים מניח לפניהם. והם מחלקין ביניהם. ומעשר עני המתחלק בגרן אין בו טובת הנאה לבעלים, ואיש ואשה שבאו לטל נותנין תחלה לאשה ואחר כך לאיש. ויתר פרטי המצוה, מתבארים במסכתות פאה, ומעשרות, ודמאי, ובמקומות מזרעים, ומכשירים וידים. ובסדר שופטים (מצוה תקז) בעזרת השם אכתב באיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן.

הערות עריכה

  1. ^ (רמב"ם מתנות ענים פ"ו הל' ז י)


תעה. שלא לתבע חוב שעברה עליו שביעית.

שלא לתבע החוב בשנת השמיטה, אבל יהא נשמט, ולא נתבענו עוד, ועל זה נאמר (דברים טו ב) לא יגש את רעהו ואת אחיו" וגו'.

משרשי מצוה זו וכל ענינה, כמנהגי כתבתי לעיל ובסמוך במצות עשה (תע"ז) שלאו זה שבסדר זה. והעובר על זה ותבע הלואתו אחר שנת השמטה בזמן הבית עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה.

הערות עריכה



תעו. מצוה לנגוש את הנכרי.

לנגוש הנכרי עובד עבודה זרה שיפרע מה שהוא חייב לנו ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המלוה. ועל זה נאמר (דברים טו ג) את הנכרי תגוש. וכן אמרו בספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה.

משרשי המצוה. שלא נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם, למען לא נמשך אחר מעשיהם ואחר עצתם בשום דבר. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצוות שרש ו) שאין זה מצות עשה כלל, אבל ענין הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה, ואמר את הנכרי תגוש ולא אחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה, דקימא לן, שהוא כמו עשה, והלאו המבואר בו כמו כן, ולאחיך לא תגוש, וכן הענין ממש באסור רבית, כמו שנכתב בסדר כי תצא (מצוה תקעג) בעזרת השם.

דיני המצוה. כלולים בבאור בכתוב לפי דעתי.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והאריך זמן פרעונו מן הנכרי על צד החמלה עליו לבד, לא מצד היראה ללוה, או להפסד חובו, או לשום תועלת אחר [ת] בטל עשה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, הנוגש ישראל בחובו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, אבל אריכות חוב לנכרי לא מעלה ולא מוריד.

הערות עריכה


תעז. שישמיט כל הלואותיו בשביעית.

לעזב החובות בשנת השמטה, ועל זה נאמר (דברים טו ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, ונכפלה האזהרה בזאת המצוה, שנאמר (שם ב) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ואמרו בתוספתא [1] בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים.

כבר כתבתי במשפטים במצות שמטת קרקעות (מצוה פד), מה שידעתי בשרש המצוה, ושמיטת כספים גם כן, אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במדות מעלות מדת הנדיבות ועין טובה, ולקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול בברכה והרחמים, וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחמר בנפשותינו לאמר אפילו הלויתי ממוני והגיע שנת השמטה אמרה תורה להשמיט ביד המלוה שלא לגזל ושלא לחמד משלו לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון?

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן), שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים, ומשמטת אפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, ואם סים לו שדה בהלואתו אינו משמט, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' שמיטה ה"ו) ותימה הוא, דרבי יוחנן דחי לה בפרק השולח (גיטין לז א).

הקפת חנות ושכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו אותם, במלוה נשמט, וכן הדין בקנסות. המגרש אשתו קדם שמטה אין כתבתה נשמטת, אלא אם כן פגמה או זקפתה עליו במלוה. והמלוה על המשכון אינו משמט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' שמיטה הי"ד). ובפרק הזהב (בבא מציעא מח ב) אמרינן, דאף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו, והני מלי במשכון של מטלטלין אבל במשכון של קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטת, ובכור אינו נוטל בה פי שנים, לפי שהוא כחוב גמור, אבל באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו, והשתא דקימא לן סתם משכנתא שתא, דהכי אסיקנא בגמרא (שם סח א) לדעת קצת המפרשים, כל המשכונות כאתרא דלא מסלקי דינינן להו, ואין שביעית משמטת משכונא, ובכור נוטל בה פי שנים, ובעל חוב דיתומים גובה ממנו, דכקרקע שלהם הוא.

והמוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חוב זה אינו משמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה כבר נתנו ביד בית דין, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (גיטין לז א) שחוב שיש ליתומים על אחרים אין שביעית משמטתו, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ואחריהם כל בית דין שבכל דור ודור, וכאילו מסרו שטרותיהם ביד בית דין דמי. וכן מענין המצוה מה שאמרו (מכות ג ב) שהמלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, דכי אמר רחמנא לא יגש בחוב הראוי לנגש, וזה לא הגיע זמנו לנגש עדין. ומה שאמרו שהמתנה עם חבירו בחובו על מנת שלא תשמטנו שביעית הרי זה משמט, לפי שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, אבל אמר לו על מנת שלא תשמיט חוב זה ואפילו בשביעית כלומר, אף על פי שדין שביעית להשמיט, אם מתנה עמו שלא ישמיט חוב זה אין שביעית משמטתו בענין זה, שכל תנאי שבממון קים, כמו שכתבתי בסדר בהר סיני (מצוה שלט) במצות שלא להלוות ברבית לישראל. ויתר פרטיה, במסכת שביעית [פרק עשירי].

ונוהגת מצוה זו מדאוריתא בארץ ישראל ובכל מקום בזמן שהיובל נוהג בזכרים ונקבות. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני (מצוה של) באיזה זמן היובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג אין שמטת קרקעות וכספים נוהגת מדאוריתא [2], אבל מדברי סופרים נוהגת שמטת כספים אפילו בזמן הזה ואפילו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני בסוף מצוה ראשונה איזו היא שנת השמטה לדעת המפרשים הגדולים היודעים דרכי התלמוד.

והעובר על זה ותבע את חברו על חוב שעברה עליו שנה שביעית בזמן הבית בטל עשה זה, מלבד שהוא עובר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעה), ובזמן הזה קא עביד אסורא דרבנן. ואם ידעו הבית דין ששביעית עברה עליו אין נזקקין לנגש אותו כלל, ואפילו בזמן הזה, ואף על פי שהשמטת כספים עכשו דרבנן וקימא לן (קידושין יג ה) שעבודא דאוריתא הא אפסקא הלכתא, דבכל דבר שבממון, יש כח ביד חכמים לדחות דבר תורה, מטעם דהפקר בית דין הפקר (גיטין לו ב).

הערות עריכה

  1. ^ (מובא בגיטין לו א)
  2. ^ (רמב"ם שמיטה ויובל שם הל' ב ג)


תעח. שלא יאמץ את לבבו על העני.

שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל וכל שכן מן הקרובים בדעתינו חלשת ענינם ויש בנו יכלת לסעדם, ועל זה נאמר (דברים טו ז) לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כלומר, אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה, ואל תחשב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף.

משרשי מצות הצדקה כתבתי בפרשת משפטים וקצת דיניה וענינה כמנהגי.

הערות עריכה


תעט. מצות צדקה.

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו, ועל זה נאמר (דברים טו ח) פתח תפתח את ידך לו. ודרשו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא א) אפילו כמה פעמים, ועוד נאמר (ויקרא כה לה) והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, ואמר עוד (שם לו) וחי אחיך עמך.

משרשי המצוה. כתבתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דחקו, מה שידעתי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י ב) שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתביש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.

ואתה בני, אל תחשב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חלי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים (בבא בתרא ט ב) בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך, כי טובים המה באזן תבחן מלים.

ואמרו זכרונם לברכה (כתובות סז ב) שעני שאינו רוצה לקח מערימין עליו ונותנין לו לשם הלואה, ואחר כך אין שואלין אותה ממנו, אבל עשיר המסגף עצמו ועינו רעה בממונו אין משגיחין בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) די מחסורו אתה מצוה להשלים חסרונו, אבל אין אתה מצוה להעשירו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ט מהל' מתנות עניים ה"ג) כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל, שלא יהיה להם קפה של צדקה. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין ז ב) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה. ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לו ג) שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר (ישעיהו לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ויתר פרטיה, במקומות בתלמוד בפזור, ורבם במסכת כתבות [1] ובבבא בתרא [2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שנשאל עליה או שראה שצריך הדבר ויש יכלת בידו לעשותה בטל עשה זה.

הערות עריכה

  1. ^ (פרק שישי)
  2. ^ [פ"א]



תפ. שלא נמנע מלהלוות קדם שמטה.

שלא להמנע מהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר (דברים טו ט), השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי (כאן) השמר בלא תעשה, פן יהיה בלא תעשה, כלומר, שאלו שני לאוין באו בזה הענין, זה אחר זה לחזוק.

משרשי המצוה. לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אנס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קדם שנת השמטה, וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה ידע בברור, כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מישר אך למחסר, כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח.

דיני המצוה קצרים כלולים בפשט הכתוב לפי דעתי.

ונוהג איסור זה בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן, שאף בזמן הזה שאין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה, ומן התורה בזמן הבית. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה עבר על לאו, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה.

ואולי יעלה במחשבתך בני לאמר, ואיך ימנע אדם מהלואה לעולם מפני זה, ולמה נכתב על זה לאו, והלא בידו להתנות עמו על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו? אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים, ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים.

הערות עריכה



תפא. שלא לשלח עבד עברי ריקם.

שלא נוציא עבד עברי בידים רקניות מעבדותנו כשיוצא בן חורין לסוף שש שנים, אבל נעניקהו מהוננו על כל פנים, ועל זה נאמר (דברים טו יג) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם.

משרשי מצוה זו וכל ענינה ומקום באורה, כתוב במצות עשה דהענקה שבסדר זה (מצוה תפב).

הערות עריכה


תפב. להעניק לו בצאתו לחפשי.

לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר (דברים טו יד) הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יי אלהיך תתן לו.

משרשי המצוה. למען נקנה בנפשנו מדות מעלות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעלה נזכה לטוב, והאל הטוב, חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר משכל הוא, אין צרך להאריך בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין טז ב) שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקין להם, אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר וכי תשלחנו חפשי, וזה לא שלחו הוא, אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה (שם יז א) במה שהזכיר הכתוב צאן וגרן ויקב שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחיב אדם להעניקם, אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין פוחתין לו משלשים סלע ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך חייב להעניק לו, וענק העבד לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק ראשון מקדושין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שכתבתי במה שקדם (מצוה מב), ומכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרבה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

הערות עריכה


תפג. שלא לעבוד בקדשים.

שלא נעבוד עבודה בבהמות הקדשים, ועל זה נאמר (דברים טו טו) לא תעבד בבכור שורך, ושאר הקדשים, נלמדים מן הבכור, כמו שבא בבכורות (דף כה.).

משרשי המצוה. להרחיקנו מהתקרב אל הקדשים ומנגע בהן, כתבתי בסדר זה בלאו דאסור פסולי המוקדשין (מצוה תפט) ובכמה מקומות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות שם) כל קדשי מזבח, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה [1], ואסור להדיוט להנות מקדשי השם יתברך, בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם יתברך מעל. דברימ שהתרו באכילה מן הקרבנות, כגון, בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן, הואיל והן מתרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להן שעת התר אין חייבין עליהן מעילה.

כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, והאזהרה של מעילה, מזה שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדריך. מפי השמועה למדנו, שזו אזהרה לאוכל בשר עולה, כמו שאמרנו למעלה (מצוה תמז), הואיל וכלה להשם יתברך והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה מהן בשוה פרוטה לוקה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חמש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר (ויקרא ה', ט"ו-ט"ז) בשגגה מקדשי יי וגו' והביא את אשמו ליי וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו, ושלום הקרן עם התוספת חמש והבאת הקרבן מצות עשה (מצוה קכז). תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין את הכפרה, ואין החמש מעכב, שנאמר (שם) באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין, ואין החמש מעכב. הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן. והחמש הרי הוא כתחלת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חמש על חמש. וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחמש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחמשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד, ואינו מוסיף חמש, ואינו מביא אשם, כמו שמבואר במסכת מעילה (פ"ג).

וכל קדשי מזבח, בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר לא תעבד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך, והוא הדין לשאר קדשים, והגוזז את השור או העובד בו לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם ה"ז) יראה לי שאינו לוקה, עד שיגזז כדי רחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת. ספק קדשים (שם ה"ח), כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה הרי הן אסורין בגזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה. בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית, כמו שבארנו (מצוה תמא), אינה מתרת בגזה ועבודה, והרי היא באסורה, עד שתשחט. נשחטה אחר פדיונה התרה באכילה, במה דברים אמורים? בשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש אינה אסורה בגזה ועבודה אלא מדבריהם, נפדית הרי היא כחולין לכל דבר, ותצא לחלין, להגזז ולהעבד, חוץ מן הבכור והמעשר שהקדשה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחלה, ואינן יוצאין לחולין לגזז ולעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומתר לתלוש את השער לכתחלה מן הקדשים, כדי להראות המום לממחה, ואותו השער שתלש, או שנשאר מן הבהמה, או מן הבכור, או מן המעשר הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן, גזרה שמא ישהה אותן, הואיל ואינן בני כפרה, אבל צמר הנושר מן החטאת ואשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן, הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן, ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. וכל שנתלש מן הקדשים אחר שנפל בהן מום הרי זה מותר בהנאה, מכיון שלא תלש בידו, חוץ מן הבכור, שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המוקדשין תולש השער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין, ולא יזיזנו ממקומו. קדשי בדק הבית, אפילו בגזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. המקדיש עבר למזבח אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים, אבל מן התורה אינה אסורה, אבל לגזוז אותה מתר, מפני שעבודתה מכחשת את העבר גזרו בה, והרי היא מתרת בגזה, לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית, בין למזבח הרי הדבר ספק, אם אסורה כלה בגזה ועבודה או אינה אסורה, לפיכך אין לוקין עליה. ויתר פרטיה, במסכת בכורות (שם).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה [2] שאין מקדישין בהמה לקרבן, ולא לבדק הבית בזמן הזה, כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש הקדשו הקדש. והעובר על זה ועבד בבהמת קדשים כענין שאמרנו חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם מעילה פ"א הל' א ז)
  2. ^ (עבודה זרה יג א)


תפד. שלא לגזז הצמר בקדשים.

שלא נגז הצמר מבהמת הקדשים, ועל זה נאמר (דברים טו יט) ולא תגז בכור צאנך, וכל שאר הקדשים נלמדים מן הבכור באסור זה. וכל ענין אסור הגזה כאסור העבודה, אין ראוי להאריך בו עוד. הנה כתבתי קצת דיני הגזה למעלה, עם דיני העבודה.

הערות עריכה


תפה. שלא לאכל חמץ אחר חצות.

שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת קצט) מלת "עליו" שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו לא תאכל עליו חמץ. ובפסחים (דף כח:) אמרו זכרונם לברכה מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושם (ד ב) נאמר לכלי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדיקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם אסור החמץ בשעה ששית, עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא. ומי שיעבר ויאכל חמץ אחר חצות לוקה, עד כאן.

משרשי המצוה. לפי שענין אסור חמץ בפסח הוא אסור חמור ביותר, מצד שענין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מכרח בחדוש העולם שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה, על כן מצד החמר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קדם הגיע[ה] זמן הנועד לאותו הנס שהוא התחלת (יום טוב) יום חמשה עשר, וכל זה, למען נתן אל לבנו חמר המצוה וגדל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יא ב) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזרה משום יום המענן, ולא שורפין, אלא נהנין להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם, ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה, כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (דף ד:) כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור וגו' וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון וגו' הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לבעור, ויהיה פרוש ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו ז) שפרושו קדם. וממה שחיב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן, מקצתו של יום מתר, ולא באר לנו הכתוב, איזה חלק ממנו הוא שמתר נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברא האמתית, שאם תחלקהו בענין אחר, לא יהיה שרש בדבר כלל, וזהו אמרם שם אך חלק, והמפרשים, כי מלת אך ב"אח"ס בט"ע חץ -- לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה, במסכת פסחים פרק ראשון.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ואפילו בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות חייב מלקות לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, כי הוא סובר, שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו ארצה לומר: ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו לסהמ"צ שם) חולק עליו, ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה ואמר, בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו אינו עובר בלאו כלום, ודריש מלתה, מדכתיב לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו אלהים בקום אכל מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכל מצה, דהינו בין לפני זמן הפסח, בין לאחריו אינו באזהרת בל תאכל חמץ. ולדעת רבי שמעון, מלת עליו תשוב על אכילתו של פסח, שהיה נאכל לערב, וכן הוא מפורש בירושלמי (פסחים א ד), שלדברי רבי יהודה, מלת עליו שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו, שהיה נאכל לערב. וזה שבא בגמרא לכולי עמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. וכן מה שאמרו עבדו רבנן הרחקה יתירה, דלא ליגע לידי אסורא דאוריתא, כל זה אמת, שיש אסור דאוריתא בנהנה מן החמץ אחר חצות ואמנם האסור הוא דקאי עליה במצות השבתה מדאוריתא משש שעות ולמעלה, אבל ודאי, אין בו אסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה. וכן הוא מפרש הענין שם בגמרא שאמרו, דכלי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא, מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכלי וסיום דבריו שם הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור, הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא זולתי מצות השבתה דאוריתא, הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצות, הט בני אזנך ושמע דברי חכמים אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.

הערות עריכה



תפו. שלא להותיר מקרבן חגיגה עד יום שלישי.

שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקרבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כלו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר, ועל זה נאמר (דברים טז ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. ובא הפרוש המקבל על זה (פסחים עא א) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים, ועל זאת החגיגה אמר הכתוב (שם ב) וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר. כלומר, שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר, להרבות השמחה.

ומשרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו במצות ענין הפסח שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק ברבוי בשר, וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כלו ביומו להרבות בו גילה ושובע שמחות, וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל אסור הנותרות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ע א) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח), אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד שהוא מצות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח), לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז ב) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קדם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל, ששלמי שמחה אין צריך לשחט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה, רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חיבות בשלמי שמחה, אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חיבות בשביתה בו, והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר, ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא נתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.

הערות עריכה



תפז. שלא להקריב קרבן פסח בבמת יחיד.

שנמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד, ואפילו בשעת התר הבמות. וענין הבמות הוא, שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קרבן בונה בנין בכל מקום שירצה ומקריב שם קרבנותיו לשם יתברך קדם בנין בית הבחירה, ואפילו בזמן ההוא שהיה מותר להם לעשות כן, דוקא בשאר הקרבנות, אבל קרבן הפסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם, ועל זה נאמר (דברים טז ה) לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך. וכן אמרו זכרונם לברכה בסוף פרק ראשון ממסכת מגילה (דף ט:) אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים.

משרשי המצוה. לקבע בנפשנו גדל ענין הפסח ויקר המצוה מן הטעם שכתבתי בו כמה פעמים, ובאמת כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסים הכל יחד, ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו.

דיני המצוה. במגילה פרק ראשון (שם).

ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז נקריב קרבן הפסח בזכרים, ונקבות, שאף הן חיבות בקרבן הפסח, וכמו שכתבתי במצות הפסח בסדר בא בסימן ה'. ואפשר לומר שאף בזמן הזה העובר והקדיש שה לפסח והקריבו בבמת יחיד עבר על לאו זה וחייב מלקות.

הערות עריכה



תפח. מצוה לשמוח ברגלים.

לשמוח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב וזבחת שלמים. והדר ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

מדיני המצוה. כתבתי קצתן למעלה. ויתר פרטיה, במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפזור.

ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכלתו לשם מצות הרגל בטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

הערות עריכה


תפט. להראות ברגלים בבית הבחירה.

שנצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלש פעמים קבועים בשנה. והן, פסח ושבועות וסכות, ועל זה נאמר (דברים טז טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יי אלהיך. וענין המצוה, שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה שם, ומחיוב ראיה זו, שיקריב שם קרבן עולה, וזה הקרבן נקרא עולת ראיה ואין לקרבן זה שעור, אפילו תור אחד או גוזל פוטר. וכבר כתבתי במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח), מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו ב) שלש מצות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראיה, שמחה, ועל כל אחת משלש מצות אלו, היו מביאין קרבן, ונקראים, קרבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.

משרשי המצוה. למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעלת הקרבן המעורר הלבבות, כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק השם ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגלת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמר חקיו ולקים דתו, על כן יבואו שלש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבא בתוכנו, כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה, תתעורר דעתנו, ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו. ובא עלינו החיוב בזכרים לבד, כי הם עיקר הבית, והטף והנשים טפלה להם, ועם החזקה בהם לעבדים, נעשית החזקה בכל שהוא תחת ידם. ומזה היסוד, נתיחדה לנו מצוה במועד שנת השמטה בחג הסכות, להקהיל שם האנשים והנשים והטף והגרים, לפי שאותה השנה, משחררת הכל ומפקעת השעבוד מכל החי מכל בשר, להשיב הכל תחת יד האדון השם צבאות, ואז באותה השנה, לא תועיל חזקתם לאשר תחתיהם, שאין שם אדנות בארץ בעת ההיא. ועוד יש עמנו טעם אחר במצות הקהל, נכתב אותו במקומו בסדר אתם נצבים בעזרת השם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שעולת ראיה ושלמי שמחה אין דוחין לא שבת ולא טמאה, אבל דוחין יום טוב, אף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות. ועוד כתבתי קצת מדיניה בסדר משפטים במצות חגיגה (מצוהפח), ושם כתבתי במי נוהגת, ובמי אינה נוהגת, וכל ענינה, כמנהג הספר.

הערות עריכה

  1. ^ (רמב"ם חגיגה א ח)


תצ. שלא נעלה לרגל בלא קרבן.

שלא נעלה לבית הבחירה ברגל בלא קרבן שנקריב שם, והוא הקרבן שפרשנו למעלה בסדר זה (מצוה תפט), שנקרא עולת ראיה, ועל זה נאמר (דברים טז טז) ולא יראה את פני יי ריקם, פרוש פני כמו לפני, ושם כתבתי משרשי המצוה וכל ענינה. וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות, כמו שמצות עשה הבאה על זה, אינה נוהגת בהן.

הערות עריכה

פרשת שופטים עריכה

ספר דברים-פרשת שופטים

- פרשת שפטים יש בה ארבע עשרה מצות עשה ועשרים ושבע מצות לא תעשה.

תצא. למנות שופטים ושוטרים.

למנות [1] שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה, ויחזרו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגנים. ויקימו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי המצוה הזאת שיהיו אלו הדינין, מדרגה עליונה ממדרגה, וזה שנעמיד בכל עיר ועיר עשרים ושלשה דינין מקבצין כולן במקום אחד משערי המדינה הראויה לזה המנין, וזאת היא סנהדרי קטנה, ונעמיד בירושלים בית דין גדול משבעים דינים, ונעמיד אחד על השבעים ההם והוא הנקרא ראש הישיבה, והוא אשר יקראו החכמים נשיא כמו כן, ויהיו כולן מקבצין במקומן המיוחד להם. ומקום שהוא מעט המנין, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה יעמידו בו שלשה ישפטו הם הדבר הקטן, והדבר הקשה יביאון למי שהוא למעלה מהם. וכמו כן ימנו נוגשים בעם הסובבים בעיר בשוקים וברחובות, יביטו עניני בני אדם בסחורת ממכרם ומקחם, עד שלא יהיה ביניהם העול, ואפילו בדבר מועט. והמצוה שבאה בזה, הוא אמרו יתברך שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ולשון ספרי (כאן ועי' סנהדרין טז ב) מנין שממנין בית דין לכל ישראל? תלמוד לומר שופטים ושוטרים, ומנין שממנים אחד על גבי כולם, תלמוד לומר תתן לך, ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט? תלמוד לומר בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפלה המצוה למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתברך למשה עליו השלום (במדבר יא טו) אספה לי שבעים איש. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי בהעלותך בפסיקתא דאטפרה לי), כל מקום שנאמר לי הרי הוא קים לעולם, וכן (שמות כח סא) וכהנו לי וכו' כלומר, שהיא מצוה נצחית ואינה לפי שעה, אבל יהיה זה עוד כל ימי הארץ.

שרש המצוה. נגלה הוא, שעם הדבר הזה, נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב ובישר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי הישר והאמונה ובוחרים בטוב ידבק בהם הטוב, וישמח יי במעשיו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לו ב) [2] שהגדול שבשבעים יושב למטה מן הנשיא, והוא הנקרא אב בית דין, ושאר השבעים יושבין לפי שנותיהם וכפי מעלתם קרב לנשיא, כלומר, שכל הגדול מחברו בחכמה סמוך לו יותר, והשוין בחכמה הולכין בהן אחר רב שנים. וכולן יושבים בעגול עשוי כמו חצי גרן עגלה, כדי שיהו רואים כולם אלו את אלו. ועוד מעמידין לפניהם שני בתי דינין של עשרים ושלשה כת אחת מהן על פתח העזרה, וכת אחרת על פתח הר הבית, והגדול שבכל כת וכת ראש לכת שלו.

ואין מעמידין בסנהדרין [3] בין גדולה בין קטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים בחכמת התורה, ויודעין גם כן קצת משאר החכמות, כגון רפואות וחשבון, תקופות, ומזלות, ואצטגנינות. ודרכי המעוננים, והקוסמים, והמכשפים, כדי שיהו יודעין לדון העם בכל דרכים אלו אם יצטרכו לכך. ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיחסים הראויין להשיא בנותם לכהנה, שנאמר (במדבר יא טז) במשה והתיצבו שם עמך ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין לז ב) בדומין לך.

ואין מעמידין סנהדרין לעולם בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה, אלא סמוכין. ומשה רבנו סמך לתלמידו יהושע בידיו, כמו שכתוב (שם כז כג) ויסמך את ידיו עליו וכמו כן סמך לשבעים הזקנים שאסף אליו, ואותן הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, עד סוף כל הסמוכים. ואמנם הסמיכה בכל הדורות לא היתה ביד כמו סמיכה של משה, אלא שהיו בודקין אותו כשהיו רוצים לסמך, אם היה בקי בחכמת התורה, ואם היה שכלו בריא ושלם, ואם הוא איש אוהב אמת ושונא העול וכל ענינו. ואחר חקירה רבה בענינו ובחכמתו אומרין לו שלשה חכמים סמוכים, או אפילו כשאחד מהן סמוך הרי אתה סמוך, וקורין לו רבי מאותה שעה, והיה לו רשות לאחר מכן לדון אפילו דיני קנסות. ודין זקן מפלג, וסריס, וסומא, אפילו באחת מעיניו, ומי שאין לו בנים שאינן ראויין להיות סנהדרין, ודין מלכי בית דוד שדנין ודנין אותן, אבל לא מלכי ישראל, לפי שאינם בחזקת כשרות כמו הם. ודין עד אימתי יושבין בדין, סנהדרי גדולה או קטנה ובית דין של שלשה. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו, כלומר, סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה, אבל לא בחוצה לארץ, שאין סומכין בחוצה לארץ, אבל מכל מקום כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ. וזה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ז א) סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ואולם אין להם רשות לדון בדיני נפשות, לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא בזמן הבית ובזמן שיהיו סנהדרין קבועין בירושלים. וזאת אחת מן המצות המטלות על הצבור כולם שבכל מקום ומקום. וצבור הראוי לקבע ביניהם בית דין, כמו שמבואר במסכת סנהדרין (ב ב), ולא קבעו להם בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת, ויש לנו ללמד מזה, שאף על פי שאין לנו היום בעונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה בהם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם, בממון או אפילו בגוף, על עשית מצות התורה, ולמנע מקרבם כל דבר מגנה וכל הדומה לו, ואלו הממנים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם, ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם, ובו יהיה רב מחשבותם ועסקיהם, ויתקים בהם מקרא שכתוב (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' סהמ"צ להרמב"ם עשין קעו)
  2. ^ (עי' רמב"ם סנהדרין א ג)
  3. ^ (שם יז א , שם סנהדרין פ"ב הל' א ב)



תצב. שלא ליטע אשרה.

שלא לנטע אילנות במקדש או אצל המזבח, ועל זה נאמר (דברים טז כא) לא תטע לף אשרה כל עץ אצל מזבח יי אלהיך וגו'. בטעם איסור זה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, (ספהמ"צ ל"ת יג), לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה בבתי עבודה זרה שלהם שנוטעין שם אילנות יפים, וכדי להרחיק כל הדומה להם ממחשבת בני אדם הבאים לעבודת האל ברוך הוא במקום ההוא הנבחר נמנענו מלנטע שם כל אילן, וקרוב הוא על צד הפשט.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) שאין האסור בנוטע האילן אצל המזבח ממש כפשט הכתוב, אלא אף הנוטע בכל [ה] עזרה לוקה, שכל העזרה נקראת אצל מזבח, ובין הנוטע אילן מאכל או אילן סרק הכל בכלל האסור ולוקה עליהם. ועוד אמרו חכמים (שם) לגדר איסור זה, שאסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בני אדם בחצרותיהם, ואף על פי שהוא בבנין ולא בנטיעה, שנאמר כל עץ, אלא כל הסבכות ואכסדראות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש של אבן היו. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת תמיד (דף כח:).

ונוהג איסור זה בין בזכרים בין בנקבות, ואפילו בזמן הזה, הנוטע אילן בכל העזרה חייב מלקות.

הערות עריכה



תצג. שלא להקים מצבה.

שלא להקים מצבה בשום מקום, ועל זה נאמר (דברים טז כב) ולא תקים לך מצבה אשר שנא יי אלהיך. וענין המצבה שאסרה תורה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ו מהל' עבודה זרה ה"ו), שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר, שהיה מנהג העובדים עבודה זרה לבנות ולהתקבץ עליו לעבדתם הרעה, ולכן הרחיקנו הכתוב שלא נעשה כמוהו אנחנו, ואפילו לעבד עליו האל ברוך הוא, כדי להרחיק ולהשכיח כל ענין עבודה זרה מבין עינינו וממחשבתנו, כטעם שכתבנו בסמוך בנטיעת אילן במקדש על דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ואין בכלל איסור זה בנין המזבח, כי עליו נאמר בפרוש (שם כז ו) אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו'. אלא שלא נעשה כן בשאר מקומות.

דיני המצוה קצרים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה והקים מצבה על דעת לעבד עליה ואפילו לשם יתברך חייב מלקות.

הערות עריכה


תצד. שלא להקריב קרבן בעל מום עובר.

שנמנענו שלא לקריב קרבן מבהמה שיהיה בה מום, ואפילו הוא מום עובר, ועל זה נאמר (דברים יז א) לא תזבח ליי אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו', ונתבאר בספרי (כאן), שבבעל מום עובר הכתוב מדבר.

משרשי המצוה. כתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה רע"ז ורפ"ז (מצוה רפו), וגם בלאו (מצוה רעה) יש רמז מזה.

דיני המצוה. כגון, החלוקים שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לז ב) שהן בבהמה, בין מום קבוע למום עובר, שכל בהמה שיש בה מום קבוע נפדית, וגם מצות עשה לפדותה, כמו שבאדנו בסדר ראה אנכי במצות פדית קדשים שנפל בהם מום (מצוה תמא). ואם יש לה מום עובר לא קריבה ולא נפדית, אלא ממתינין לה עד שתתרפא או עד שתסתאב. ובענין מומים קבועים ומספרם, כבר כתבתי קצת מזה כמנהגי בסדר אמר אל הכהנים במצוה רפ"ז (רפו). והנה אזכיר לך, מהו מום עובר? כגון, גרב לח, וחזזית שאינה מצרית, וכן מים היורדים מן העין ואינו חלי קבוע, וכיוצא בזה. ויתר דיני המצוה בענין מום קבוע ומום עובר מבוארים במסכת בכורות (פ"ו).

ונוהג איסור זה בזמן הבית, כי אז בידינו להקריב קרבנות, ובכלל איסור זה של זביחה בין כהנים, בין ישראלים, זכרים ונקבות, שהשחיטה בקרבנות כשרה היא בזרים וכמו כן נאמר, שעוברים עליה אם עשאוה שלא כדין.

הערות עריכה



תצה. לשמע בקול בית דין בכל זמן.

לשמע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומתר, וטמא וטהור, וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם, שהוא חזוק ותקון בדתנו, ועל זה נאמר (דברים יז י) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. ונכפל בסמוך (שם יא) לחזוק הדבר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואין הפרש בזה, בין הדבר שיראוהו הם מדעתם, או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו, שהוא סוד התורה, או בכל ענין אחר שיראה להם שהדבר כן על הכל אנו חיבים לשמע להן והראיה שזה ממנין מצות עשה, אמרם זכרונם לברכה בספרי (שם), ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסדר משפטים במצות לנטות אחרי רבים (מצוה עח).

מדיני המצוה. כגון מה שדרשו זכרונם לברכה [1] על פי התורה אשר יורוך, אלו הגזרות והמנהגות, ועל המשפט אלו הדברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. מן הדבר אשר יגידו לך זה הקבלה שקבלו איש מפי איש, ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פח ב), שבזמן שבית דין הגדול בירושלים כל מחלקת שהיה לכל בית דין במקומו, שואלין אותה לבית דין הגדול ועושין על פיהם, ועכשו בעונותינו שאין שם בית דין, כל מחלקת שתהיה בין חכמינו שבדורינו, והחולקים יהיו שוים בחכמה, אם אין אנו דאויין להכריע ביניהן, ולא נדע להיכן הדין נוטה, בשל תורה יש לנו לילך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל. ומה שאמרו (משנה, עדויות א, ה) שאין בית דין רשאי לבטל מה שאסר בית דין הקודם לו, ואפילו אם יראה בדעתו שאין אותו הדבר אסור מדין ההלכה, כל זמן שיראה שפשט אותו האסור בישראל, אלא אם כן הוא גדול מן הבית דין שאסר הדבר בחכמה וגם במנין. ובמה דברים אמורים שיוכל לבטל כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין? כשלא אסר הבית דין הקודם לו אותו דבר כדי לעשות סיג לעם באסורין, אבל אם אסר הבית דין הקודם לו אותו אסור כדי לעשות בו גדר לעם באסורין אין כח בבית דין הבא אחריו לבטל תקנתו, ואפילו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואחר שכן הוא הדין, יש לכל בית דין ובית דין בדורו להתישב בדבר ולחקר הרבה, ולתת לב בכל אסורין שיראה שהדור נוהג בו, שלא לפרץ ולהורות עליו להקל, כי שמא הקודם לו, לגדר העם אסרו, עם היותו יודע שהדבר מותר מדין ההלכה, ופורץ גדר וכו' (קהלת י ח) ויתר פרטי המצוה, בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין).

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלים בזכרים ונקבות, שהכל מצוין לעשות כל אשר יורו, ובכלל המצוה גם כן לשמע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר, החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ר"ה כה ב) ואל השפט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר, שמצוה עלינו לשמע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. והעובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה ככל אשר יורו מבטל עשה זה וענשו גדול מאד, שזהו העמוד החזק, שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת.

הערות עריכה


תצו. שלא לסור מדבריהם.

שנמנענו מלחלק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר (דברים יז יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי (כאן), לא תסור, זו מצות לא תעשה.

משרשי המצוה [1]. לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא שאלו תהיה כונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלקת בישראל במשמעות המצות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בסדר משפטים (מצוה עח). על כן, אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתינו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפרוש האמתי המקבל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עמק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכון אל דרך האמת בידיעת התורה וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבל טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב [ה] תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חרבן הדת, וחלוק לב העם, והפסד האמה לגמרי. ומפני ענינים אלה, נמסרה כונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם הכת [ה] מועטת מן החכמים כפופה לכת המרבים מן השרש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.

ועל דרך ענין זה שעוררתיך, בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב (נט ב) גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה. אמרו שם אשכחה רבי נתן לאליהו וכו' אמר לה מאי עביד קדשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לה חיך ואמר נצחוני בני, כלומר שהיה הקדוש ברוך הוא שמח על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים, ומה שאמר נצחוני בני חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פרוש הדבר הוא על ענין זה, שבמחלקת הזה שהיתה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו לא ירדו לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שצותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר, אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמע אל הרב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאלו בעל האמת נצוח.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פז א) שאף על פי שהעובר על מה שפרשו חכמים בדברי התורה עובר על לאו זה דלא תסור, מכל מקום אין לו לאדם דין זקן ממרא הידוע בגמרא בסוף סנהדרין (פט א) שהוא חייב מיתה, עד שיהא חולק על בית דין הגדול [2], ושיהא הוא חכם שהגיע להוראה סמוך כסנהדרין, ויחלק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובין שהוא מקל והם מחמירין או בהפך, ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא מעשה על פי הוראתו, שנאמר אשר יעשה בזדון ולא שיורה לבד. אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מפלא. וכן אם מצאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהם פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה.

ובין שחלק עליהם בדבר ממש שיש בזדונו כרת [3] או בדבר המביא לידי דבר שחיבין עליו כרת חיב, כיצד בדבר שיש בזדונו כרת? כגון, שנחלקו באשה אחת אם היא ערוה או אינה, אם דם זה מטמא או אינו מטמא, אם אשה זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מתר, וכן כל כיוצא בזה. וכיצד בדבר המביא לידי דבר שיש בו חיוב זה? כגון שנחלקו בעבור השנה, שמביא לידי אכילת חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, שלדברי האחד כדין נטל זה ממון מחברו, ואם קדש בו האשה מקודשת, והבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג חייב חטאת ולדברי האחר פטור. וכן בכל ענין שיש להוציא ממון כגון חיבי חרמים וערכים אם חיבים לתן או אינם חיבין, כל שלקחו מהם גזל, ואם קדש בו האשה אינה מקודשת, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו חלקו בדיני מכות חייב עליהם, שהרי לדברי האומר אינו חייב מלקות בבית דין חיבים לשלם לו דמי חבלו ובדין יטל מהם תשלומיו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' ממרים ה"ב) בענין לאו זה דלא תסור שאחד דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה, ואחד הדברים שלמדו אותן בדעתן באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שנעשו סיג לתורה, והם: הגזרות והתקנות והמנהגות [4] בכל אחד מהשלשה דברים אלו מצות עשה לשמע להם, והעובר על כל אחת מהם עובר בעשה ולא תעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה ואמר (בספר המצוות בהשגתו שרש א). הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצות דרבנן, כגון מקרא מגלה ונר חנכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה, כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין, ובין שהן בלא תעשה, כגון, כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב, וכן יום טוב שני בגולה ותשעה באב, ודרך כלל כל מה שיאסר אותו התלמוד או יצוה עליו, והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאם לפתע יבא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו, המשתמש במחבר כגון הנסמך על האילן בשבת או המטלטל מחמה לצל או שאמר לגוי ועשה או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת עובר הוא על עשה ולא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות ארבעים, אלא שפטדו הרב שם בספר שופטים, מפני שנתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, כמו שהזכר בפרק מי שהחשיך (שבת קנד ב). וראוי לפי הדעת הזאת להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם, אין ביניהם ובין המצות המפורשות בכתוב שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור מן השבות שהוא מדבריהם אלא מה שיש בה חיוב כרת או מיתת בית דין, אבל לא כל שיש בה חיוב עשה או לאו, שהרי בכל דבריהם לדעתו יש חיוב עשה ולאו, עשה דועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולאו דלא תסור.

והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים הפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל, כמו שיאמרו תמיד (ביצה ג ב) ספקא דאוריתא לחמרא, ספקא דרבנן לקלא, והקלו בחשש אסורין של דבריהם לומר בהם שאני אומר. ואמרו בפרק ראשון מפסחים (ט ב) אמור דאמרינן. שאני אומר בדרבנן, בדאוריתא מי אמרינן שאני אומר? והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד במה שהוא מדרבנן, כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת, קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בערובין (דף נח:) ובכתבות (דף כח:). ועוד הקילו בדרבנן כמו כן בספקות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא א) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, ואמרו מאי טעמא? תפלה דרבנן, אמת ויציב דאוריתא, ולא עוד אלא אפילו בדברים הסותרין זה את זה הקלו, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לד א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד ערב עליו מבעוד יום וכו'. כמו שבא לשם, וגם נראה בגמרא, שעוקרין דבריהם תדיר משום אסור דאוריתא, כמו שאמרו במסכת שבת (ד א), הדביק פת בתנור התרו לו לרדותה קדם שיבוא לידי אסור סקילה. ושם בשבת (קכח ב) אמרו, בטול כלי מהכנו דרבנן, וצער בעלי חיים דאוריתא, ואתי דאוריתא ומבטל דרבנן וכו', כמו שבא לשם, וזה רב מאד בתלמוד אתי עשה דאוריתא ודחי עשה דרבנן. וכן במחלקת שתבוא בין החכמים אמרו (ע"ז ז א) אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה, הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל, וגדולה מזה אמרו (ערובין סז ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנד ב) אמרו מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן, שהרי חדוש הוא אצלם כשאינן דוחין דברי סופרים אפילו להפסד מועט. ואמרו (ברכות יט ב) שמטמאין כהנים עצמם בטמאה של דבריהם לראות מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל וגו'. ואף בענשן של דברי חכמים אין להם אלא נידוי, כמו שאמרו (פסחים נב א) מנדין על שני ימים טובים של גליות. ואמרו בעושה מלאכה בפורים ולשמתיה מר. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והוא למי שעובר על דבריהם שהן כעין תורה, והן כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפרש בתוספתא דסנהדרין. כללו של דבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל בקצתן ולהחמיר בקצתן. אבל הדבר הברור המנקה מכל שבוש הוא שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זכרונם לברכה בפרוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה שיש עשה ולא תעשה בדבר, ואם בענין הזה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בית דין הגדול שנעשה בהם זקן ממרא בזמן שנדין בדיני נפשות, וזהו אמרם זכרונם לברכה (ספרי כאן) אפילו יאמרו לך על שמאל שהיא ימין, כלומר, שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתברך שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו, ולא יאמר בעל המחלקת היאך אתיר לעצמי, ואני יודע בודאי שהם הטועים? שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם, וכמו שכתבתי למעלה בראש המצוה, וכענין שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שמזכר במסכת ראש השנה (כה א).

ויש בענין הזה תנאי אחד לפי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת הוריות (ב ב), שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות או שהוא מכלל הסנהדרין, והורו בית דין הגדול בדבר שלא כדעתו שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כולם או רבם בבטול הדעת ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה אז הוא רשאי לנהג לעצמו התר במה שהיה דעתו לאסור, וגם מצוה הוא על זה לקבל דעתם על כל פנים, אבל התקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו זה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין).

ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפרוש התורה, כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שבטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שנתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא, וכמו שכתבנו.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ן עה"ת יז יא)
  2. ^ (עי' רמב"ם ממרים ג ה ז)
  3. ^ (רמב"ם שם ד ב)
  4. ^ (עי' רש"י יומא עד א ד"ה ואליבא)



תצז. למנות מלך מישראל.

שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל, כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו, ועל זה נאמר (דברים יז טו) שום תשים עליך מלך וגו'. ובספרי שום תשים עליך מלך מצות עשה.

משרשי המצוה. כתבתי בסדר משפטים בלאו דנשיא (מצוה עא), ושם הארכתי בתועלת הנמצא[ת] לעם בהיות עליהם איש אחד לראש ולקצין, כי לא יתקים ישוב העם בשלום בלתי זה, והנה תראה בספרי הנבואה בא בקללה, להיות אנשים רבים לראש במקום אחד, וכמו שכתוב { ראה בספר שופטים פרק ט }.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאין מעמידין מלך בישראל בתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים, ועל פי נביא כיהושע שמנהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמנה אותם שמואל הרמתי ובית דינו, ומה שאמרו (בספרי) שאין מעמידין אשה פמלכות, שנאמר מלך ולא מלכה, וכשמעמידין המלך היו מושחין אותו פשמן המשחה (רמב"ם שם ה"ז), ומאחר שנתמנה זכה במלכות לו ולבניו, כמו שכתוב למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קדם לירשת המלוכה, והבן הגדול קדם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים, וכל המנויין שבישראל בירשה הם לו לאדם, שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם, והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרבה אין צריך לומר, שאין ממנין אותו במנוי מן המנויין שבישראל, אלא שראוי לשנאתו ולהרחיקו, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פעלי און (תהלים ה ו).

ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יט ב) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, כלומר, שנירא אותו ונאמין לדבריו בכל דבר שלא יצוה כנגד התורה, ונכבדהו בתכלית הבוד הראוי לבשר ודם, וכל מי שיעבר מצות מלך שהוקם על פי התורה או מורד בשום ענין הרשות ביד המלך להרגו, ואין עליו צד עון בכך, עד שאמרו זכרונם לברכה (שבת נו א), שאוריה נתחיב בנפשו, כשאמר בפני דוד ואדני יואב (שמואל ב יא יא), שלא היה לו להזכיר אדנות לשום אדם בפני המלך. ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ ב), שרשות ביד המלך לעשות לו דרך באמצע השדות והכרמים, ושהוא יכול לדון בני אדם כפי מה שיראה לו האמת, ואפילו בלא עדים ברורים. ומה שאמרו (שם כב א) שאין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין נושאין אלמנתו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא בכל כלי תשמישו, וכל זה למעלתו ולכבודו, וכשהוא מת כליו נשרפין לפני מטתו. ומה שאמרו (שם יט ב), שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכל הדברים האלו הכל לטובת העם ולתועלתם, ודיני המלך על העם הכל, כמו שמפרש בספר שמואל (א, ח יא יז). ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שני מסנהדרין, ובפרק ראשון מכרתות, ובפרק שביעי מסוטה וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולם על הזכרים, כי להם יאות לעשות ענינים אלה.

ונוהגת בזמן שישראל על אדמתם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כ ב) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק. ואל תהרהר בני אחרי דברי לומר ואיך יחשב אבי זאת המצוה מן הנוהגות לדורות, והלא משנמשח דוד המלך נסתלקה זאת המצוה מישראל, שלא יהיה להם למנות עוד מלך, כי דוד וזרעו נשיאים עליהם עד כי יבא שילה. שיהיה מזרעו מלך לעולם במהרה בימינו? שענין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד, אבל מענינה הוא, כל מה שזכרנו למנות מלך חדש אם תהיה סבה שנצטרך לו, וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש, ולתת מוראו עלינו ונתנהג עמו בכל דבר כתורה וכמצוה הידועה, וזה באמת נוהג הוא לעולם.

הערות עריכה


תצח. שלא להקים עלינו מלך נכרי.

שנמנענו מלהקים מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל, ואפילו יהיה גר צדק, ועל זה נאמר (דברים יז טו) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ואמרו זכרונם לברכה בספרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי, זו מצות לא תעשה, וכמו כן שאר המנויין אין ראוי שנמנה עלינו בדבר מהדברים, לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות, איש שיהיה מקהל גרים, עד שתהא אמו מישראל, מדכתיב שום תשים וגו', ודקדקו זכרונם לברכה (קידושין עו ב) כל שימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך.

שרש המצוה ידוע, כי מהיות הממנה לראש להכניע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עלם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והישר, כידוע לכל שהוא ממשפחת אברהם, שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע, שטבע האב צפון בבניו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין שם), שאין מעמידין אלא מזרע ישראל ראש שררה, ואפילו ממנה על אמת המים, שמחלק ממנה לשדות, ואמרו גם כן (שם פב א), שאין מעמידין מלך ולא כהן גדול למי שהוא ספר או בלן או ברסקי לא מפני שיהיו פסולים למלכות, אלא מפני שאמנותן נקלה מזלזלין בהם העם לעולם, ומי שיעשה במלאכות אלו, אפילו יום אחד נפסל לשררות אלו.

ובמלכות ישראל כבר זכה בו דוד וזרעו לעולם, ואין בידינו עוד לשנותה כמו שאין בידינו עוד לשנות הכהנה מזרע אהרן, שנאמר עליו (שמואל ב ז טז) כסאך יהיה נכון עד עולם. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה פרשה ז) כתר מלכות זכה בו דוד, וכל המאמין בתורת משה יודה על זה. ויתר פרטי המצוה מבוארים במקומות מיבמות, וסנהדרין, וסוטה ונדה. וכבר כתבתי קצת בדיני המלוכה כמנהגי למעלה בסדר זה במצות מנוי המלך.

ונוהג איסור זה לענין המלוכה, בזמן שישראל על אדמתן בישובן, והיא מן האזהרות שהם על כלל הצבור, ולענין שאר שררות שבישראל נוהג איסור זה בכל מקום שהם, שאסור להם מן התורה למנות על הצבור אדם שאינו מבני ישראל.

ומשרש המצוה. אתה דן, שאסור גם כן למנות על הצבור אנשים רשעים ואכזרים, והממנה אותם מפני קרבה, או מיראתו להם, או להחניפם לא תסור רעה מביתו, ועל קדקדו חמסו של אותו רשע ירד, ומי שלא יירא מכל אדם להועיל לרבים בכל כחו שכרו יהיה אתו מאת השם תמיד בעולם הזה, ונפשו בטוב תלין לעולם הבא, וזרעו יירש ארץ.

הערות עריכה



תצט. שלא ירבה המלך סוסים.

שלא ירבה לו המלך שימלך עלינו סוסים זולתי הצריכים למרכבתו ומרכבת פרשיו. וכמו שכתוב (דברים יז טז) לא ירבה לו סוסים. וענין המצוה שלא יהיו לו סוסים שירוצו לפניו לכבוד בעלמא ואפילו על סוס אחד בטל יהיה עובר על זה. ואמנם אם יהיו לו סוסים באצטבלאות שלו מוכנים למלחמה ופעמים שירכבו עליהם פרשיו אין זה בכלל לאו זה כלל, שאין עיקר הענין אלא על הצד שאמרנו, שלא ינהיג לפניו תמיד סוסים בטלים למעלה ולכבוד, אבל יהיה לו בהמה אחת לבד למרכבתו.

וכבר אמר הכתוב בטעם מצוה זו, שהיא לבל ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וגו'. כלומר שלא ישלח למצרים מעמו שיקבעו דירתם במצרים לגדל לו שם סוסים, שאין האסור רק בקביעות דירה שם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח) לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לפרקמטיא, וגם שלא ירום לבבו בהרבות לו סוסים וכסף וזהב, כי הסוסים לרב יפים וקלותם, יתגאו בהם אדוניהם.

דיני המצוה. בפרק שני מסנהדרין.

ונוהג איסור זה, בזמן שארץ ישראל בישובה, שיהיה לנו מלך, וזאת מן המצות שהן על המלך לבד. ומלך העובר על זה והוסיף אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך ששאר מלכי אמות העולם עושין חייב מלקות.

הערות עריכה


תק. שלא לשכן בארץ מצרים לעולם.

שלא נוסיף לשוב בדרך מצרים לעולם. כלומר, שלא נלך לקבע דירתנו במצרים, ועל זה נאמר (דברים יז טז) ויי אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ונכפלה המניעה בזה שלש פעמים. אמרו זכרונם לברכה (מכילתא בשלח יד יג) בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב בארץ מצרים, בשלשה חזרו, ובשלשתן נענשו, ושלשה מקומות אלו אחד מהם הוא שזכרנו, והשני הוא (דברים כה סח) בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד וגו'. והשלישי (שמות יד יג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו'. אף על פי שמן הנגלה שבו נראה שיהיה ספור באה הקבלה עליו, שהוא מניעה.

משרשי המצוה. לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים, והאל ברוך הוא הוציאנו משם וגאלנו בחסדיו מידם, לזכותנו ללכת בדרכי האמת, ורצה בטובו הגדול עלינו, לבלתי נשוב עוד להטמא בתוכם, כדי שלא נלמד סעיפותיהם, ולא נלך בדרכיהם המגנים אצל תורתנו השלמה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה נא ב), שלא העיר מצרים לבדה היא, בכלל האסור, אלא אף בכל אלכסנדריא אסור לשכן, ומים אלכסנדריא בארך ארבע מאות פרסה וברחב ארבע מאות פרסה באסור זה. ויתר פרטיה מבוארים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וקבע דירתו שם עבר על לאו זה, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה, לפי שבשעת הכניסה מותר הוא, ובהשתקעו שם אין בו מעשה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מלכים ה ח) שיראה לו, שאם כבש מלך ישראל על פי בית דין ארץ מצרים שמתר יהיה לנו לשכן בה, ודברי פי חכם חן.

הערות עריכה



תקא. שלא ירבה לו המלך נשים.

שלא ירבה לו המלך נשים הרבה. ועל זה נאמר (דברים יז יז) ולא ירבה לו נשים. וטעם המצוה מבואר בכתוב, כי הנשים מסירות לב בעליהן, כלומר שמפתות אותם לעשות מה שאינו ראוי בהתמדתן עליהם, תחרות, ורבוי דברים, וחלק לק ות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא א) שעד שמנה עשרה נשים הוא מותר לישא ולא יותר, ואפילו הן כאביגיל שהיתה צדקנית וזריזה וטובה. ויתר פרטיה בפרק שני מסנהדרין. וזאת מן המצות שהן על המלך לבדו.

ונוהגת בזמן שיש לנו מלך. ואם עבר על זה והוסיף לקח אחת על שמנה עשרה חייב מלקות. ויש לו לגרשה.

הערות עריכה


תקב. שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.

שלא ירבה המלך ממון רב, כלומר שלא יהיה תחת ידו אלא כשעור מה שהוא צריך למרכבתו ועבדיו המיחדים לו, ועל זה נאמר (דברים יז יז) וכסף וזהב לא ירבה לו.

משרשי המצוה. מה שמבואר בכתוב לבלתי רום לבבו וגו'.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא א) שלעצמו הוא דאינו מרבה, אבל מרבה הוא לצרך ישראל ולתועלתם, כלומר לשמר אותם ועריהם ומקומותם מן האויבים. ויתר פרטיה בסנהדרין (פ"ב). ומלך העובר על זה ושם מגמתו למלא אוצרות מממון להשלים חפצו לבד, לא שתהא כונתו לתועלת העם ושמירתם, עבר על לאו זה, וענשו גדול למאד, כי כל העם תלויים במלך, על כן צריך הוא להשים כל השגחתו בטובת עמו ולא בכבוד עצמו והשלמת תאוותיו.

הערות עריכה


תקג. שיכתב המלך ספר תורה שני לעצמו.

שמצוה על המלך שיהיה על ישראל, לכתב ספר תורה מיחד לו מצד המלוכה, שתהיה עמו תמיד ויקרא בו, מלבד ספר תורה אחר שמצוה עליו לכתב ככל אחד מישראל, כמו שנכתב במצוה האחרונה שבספר בעזרת השם (מצוה תריג). ועל זה נאמר (דברים יז יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'.

משרשי המצוה. לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזכרון טוב יעמד נגדו, יביט אליו תמיד למען יכבש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו מסב לאכל והוא כנגדו. כלל הדברים, שלא היה זז מנגד עיניו אלא בעת שהוא נצרך לנקביו או נכנס למרחץ.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו) שספר תורה של מלך מצוה עליו להגיהו מספר העזרה על פי בית דין, כדי שיכוין על פי מעשיו בישר. ויתר פרטי דיני ספר תורה, אכתב אותם בעזרת השם במצוה [ה] אחרונה שבספר. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר, שהם מוטלות על המלך לבד. ואין צרך לכתב בה באיזה זמן היא נוהגת, שידוע הדבר שאין מלכות בישראל אלא בזמן שארצם בישובה, תחזינה עינינו במהרה בביאת הגואל, ומלך עלינו בתוכה.

הערות עריכה


תקד. שלא ינחל שבט לוי בארץ ישראל.

שלא לטל כל שבט לוי חלק בארץ, זולתי הערים הידועות ומגרשיהן, כמו שמבואר בכתוב, ועל זה נאמר (דברים יח א) לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה.

משרשי המצוה. כדי שיהיה כל עסק השבט הזה, בעבודת האל ברוך הוא. ולא יצטרכו לעבוד את האדמה, ושאר השבטים נותנין להם חלק מכל אשר להם, מבלי שיגעו הם בדבר כלל, כענין שכתבתי למעלה במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה).

מדיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב לפי הדומה.

ונוהגת מצוה זו, בלוים, בזמן שארץ ישראל בישובה.

הערות עריכה



תקה. שלא יקח שבט לוי חלק בבזה.

שלא יטל כל שבט לוי חלק בבזה במה ששללו ישראל בהכנסם בארץ [1], ובמה שישללו מאויביהם אחרי כן, ועל זה נאמר (דברים יח א) לא יהיה לכהנים חלק ונחלה, וכן בא בספרי, חלק בבזה, ונחלה בארץ. ואל יקשה עליך בזה הלאו ענין לאו שבכללות, שהרי כבר באו בכתוב על שני ענינים אלה שני לאוין, והם לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה, ואמר עוד אחר כן ונחלה לא יהיה לו וגו'. ונכפלו שני הלאוין אלו בעצמם בכהנים, שנאמר באהרן (במדבר יח כ) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי שם) בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ, וחלק לא יהיה לך בתוכם, בבזה. ואף על פי שהכהנים בכלל שבט לוי היו, נכפלה המניעה בהם לחזוק, וכן כל מה שדומה לזה בתורה שתכפל הלאוין במקומות הרבה הכל לחזוק הענין או להשלים הדין כשלא יהיה שלם מהלאו האחד, ותבין ממה שכתבתי לך בראש ספר אלה הדברים למה יחסרנו האל במקום אחד וישלימנו באחר. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות שם) אלו מנינו אלו הלאוין שהם בארצם לא תנחל וגו' בכהנים תוספת על הלאוין הנאמרים בלוים, שהם לא יהיה לכהנים הלוים וגו' יהיה ראוי לנו כמו כן לפי זה, ההקש שנמנה אסור הגרושה וחללה זונה על כהן גדול, בשלשה לאוין נוספין על השלשה שבאו על זה בכל כהן, בין גדול בין הדיוט, ואם אמר אומר שכן הוא נשיבהו ממה שאמרו זכרונם לברכה בקדושין (עז ב) שאין כהן גדול חייב בגרושה אלא אחת, ואילו יהיה הדין כן יתחיב עליה שתים, אחת משום כהן שהגרושה אסורה עליו, והשנית מצד שהוא כהן גדול והיא אסורה עליו בלאו האחר. ומזה המין בעצמו, הן המניעות שבאו לכהנים בלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקרא כא ה). שכבר קדמו בכל ישראל בכלל, באמרו לא תקיפו פאת וגו' ולא תשימו קרחה. ושרט לנפש וגו' (שם יט כח). ואמנם נכפלו אלו בכהנים להשלים הדין כמו שנתבאר בסוף מסכת מכות (דף כ.) ולפיכך, כהן העובר על אחת מאלה אינו מתחיב אלא מלקות אחת, והבן זה העקר ושמרהו.

משרשי המצוה. לפי שהם משרתי השם לא נאה להם להשתמש בכלים החטופים מיד בני אדם במלחמה בחרב חנית וכדון, כי לא יבוא בית השם רק דבר הבא דרך שלום וישר ואמונה, ולא שידאג עליו לב איש ואשה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, בשבט הלוים. והעובר על זה ונוטל חלק מן הבזה עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, ונתן להשבון.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' ספה"מ לאוין קע)


תקו. לתת זרוע ולחיים וקבה לכהן.

שנצטוו ישראל לתת הזרוע והלחיים והקבה, מכל בהמה טהורה שנזבח לכהן, ועל זה נאמר (דברים יח ג) וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. כבד אמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין קלד ב), בטעם מצוה זו, כי בזכות פנחס אביהם, שקנא לאלהיו על דבר כזבי ומסר נפשו להרג נשיא שבט מישראל על קדושת השם זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו מאת האל. הזרוע כנגד ויקח רמח (במדבר כה ז). הלחיים בזכות שהתפלל על צערן של ישראל, כמו שכתוב (תהלים קו ל) ויעמד פנחס ויפלל. והקבה כנגד (במדבר שם ח) והאשה אל קבתה. ולמדנו מזה, שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקימת לנפשו לעולם הבא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) איזהו זרוע? זה זרוע ימין מפרק הארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים, זה מעורה בזה, והלחיים מן הפרק של לחי עד הפרק של גרגרת שהיא טבעת גדולה עם הלשון שביניהם והקבה נותנין אותה לכהן עם חלב שבה, וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים, וכן מה שאמרו (שם קלב א), שאין חיוב המתנות, אלא בבהמה טהורה ולא בחיה שנאמר אם שור אם שה, ובכלל השה ומינו התיש. ועוד דרשו זכרונם לברכה (שם) אם שור לרבות הכוי, ואפילו למאן דאמר בריה בפני עצמה היא, אם שה לרבות הכלאים, כגון, ולד הבא מעז וכבש, ואם בא מצבי ותישה חייב בחצי מתנות לבד, משום דכתיב אם שה, ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו מקצת שה אבל תיש הבא על הצביה אין הולד חייב במתנות כלל, משום דמספקא להו לרבנן אי חוששין לזרע האב, אי לא, וכיון שכן, יש לו לישראל לומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב ואתן לך חצי המתנות ואינו יכל. ולפיכך, יש לי לכתב, דבתיש הבא על הצביה אין בה חיוב מתנות כלל.

כבר כתבתי דעת רבנו אלפסי זכרונו לברכה ומפרשים אחרים בענין חשש זרע האב בסדר קדושים תהיו במצות שלא להרביע בהמה כלאים (מצוה רמד). וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלב ב), שמתר לאכל מן הבהמה עד שלא הורמו ממנה המתנות, שאין הלכה כרבי יוחנן שאמר, שהאוכל ממנה קדם שהורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, כי מפרשות ומיחדות הן במקום אחד, ומפני כן אינן טובלות. ויתר פרטיה, במסכת חולין בפרק הזרוע, המיחד בדיני מצוה זו.

ונוהגת מצוה זו בבהמות של חולין, אבל לא בשל מוקדשין, ובזכרים ונקבות ישראלים, אבל לא בכהנים משום דכתיב בהו משפט הכהנים מאת העם, מכלל שאינן בכהנים, ועוד דכהנים לא אקרו עם, וכמו שכתוב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. והלוים יש להם בענין זה דין מיחד, שאין הכהנים נוטלין מהם המתנות, לפי שנסתפק לרבותינו אם נקראו עם אם לא, ולפיכך אין כח בידם לטל מהם מספק, ואם נטלו לא יחזירו.

ולענין אם נוהגות עכשיו בזמן הזה אם לא כבר חלקו על זה הרבה מגדולי המפרשים והעולה מן השמועה בפרק הזרוע עם הפרוש הטוב שנוהגות הן היום, וכן דעת רבינו אלפסי זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה. אבל עכשיו אין בנו כח על הטבחים להכריחם לתנם, וקוי יי יחליפו כח (ישעיה מ לא).

ושם בפרק הזרוע (שם ב) אמרו זכרונם לברכה שנותנין המתנות לכהנות כמו לכהנים, ואפילו הן נשואות לישראל, וכן אתמר התם, כי אתא עולא אמר, הבו מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת, ושם (ע"א) נאמר עוד רב כהנא אכיל בשביל אשתו, וכן רב פפא ורב יימר ורב אידי.

וישראל העובר על זה ושחט בהמתו ולא נתן המתנות לכהן או לכהנת בטל עשה זה. ואמרו זכרונם לברכה (שם קלד ב) שאם אין עמו כהן או כהנת מעלה המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן, שאין בהן קדשה, ואחר כך נותן הדמים לכל כהן שירצה.

הערות עריכה



תקז. להפריש תרומה גדולה לכהן.

שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה, ונתן אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה. ועל זה נאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו' תתן לו. ואמרו זכרונם לברכה (חולין קלז ב) כי מדין התורה אין לה שעור, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו (תרומות ד ג) להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר, תרי ממאה, דהיינו אחד מחמשים.

משרשי המצוה. לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כלו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכר את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל, ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט, אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חמר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרבה שימלא עיניו, ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב. וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר ומעשר מן המעשר מה שידעתי (מצוה שצה ו).

דיני המצוה. כגון מה שנראה בגמרא (ר"ה יב א , ועיי"ש בתוס' ד"ה תנא דרבנן) שעקר חיוב התרומה דאוריתא וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, לפי שהן עיקר מחיתן של בריות, אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרא אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח (מצוה שצ"ה) במצות מעשר, שאמרו שם ראשית דגנך, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגדולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות. ואמרו זכרונם לברכה [1] שהכרשינין אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. והפואה (י"ג הטיאה) והאזוב והקורנית שזרען תחלה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחברין פטורין שמחשבת אדם בחבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר, אם חצר המשמרת פרותיה היא הרי אלו חיבין, שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין. זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן מאכל אדם. אבל הקצח חייב בתרומה ומעשרות. זרע (תמרות) של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף ושל קפריסין פטורין מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים? שזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חיבין. וכן האביונות של צלף חיבין, מפני שהן פרי, כסבר שזרעו לזרע פטור מן התרומה ומן המעשרות, זרעו לירק מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת, זרעה לזרע פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. הגרגר שזרעו לזרע מתעשר לזרע ולירק, שאם לקח הירק לאכלו מפריש ממנו תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל, וכשייבש ואסף הזרע שלו מפריש מן הזרע.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה שם) שאין חיוב תרומות ומעשרות בפרות, עד שיביאו שליש. וכן מה שאמרו שהלקט והשכחה והפאה והעוללות של ישראל, אף על פי שהעמיד מהן כרי בבית פטורין מן התרומה ומן המעשרות. וכן מה שאמרו (רמב"ם ג ד) שאין תורמין התרומה לא במדה ולא במנין אלא באמד, לפי שלא נאמר בה בתורה שעור, מה שאין כן במעשרות. וכבר כתבתי בראש המצוה שעין בינוני, מפריש אחד מחמשים באמד, ולא יתן הפרות בסל ובקפה שמדתן ידועה, אבל תורם בהן חצין או שלישן. ומתר לתרום שלא מן המקף, ואף על פי כן תלמידי חכמים אין עושין כן, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם יז). ומה שאמרו (קידושין מא א) שעושה אדם שליח ישראל להפריש תרומה ומעשרות, שנאמר (במדבר יח כח) כן תרימו גם אתם, לרבות השליח שהוא בן ברית כמו כן, ועוד דינין רבים בגמרא מענין השליחות. ומה שאמרו (רמב"ם שם ו א) שהתרומה נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, להם ולנשיהם, ולעבדיהם הכנעניים, ואפילו לבהמתם, ועוד דינין רבים בגמרא על זה, כגון אשה שמרדה, והעבד שברח, ודין גרושין וארוסין וכמה כיוצא בהן. ודיני התרומה בענין בטולה שנתנו לה שעור חכמים זכרונם לברכה באחד ומאה. ויתר רבי פרטיה, במסכת תרומות ובהרבה מקומות מהתלמוד בפזור קצת מדיניה.

ונוהגת מצות התרומה גם מצות המעשרות מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה סוף פרק ראשון מהלכות תרומות, וזה לשונו, התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישדאל, ובזמן שהיו שם כל ישראל, שנאמר (במדבר טו יח ושם בבואכם) כי תבאו. ביאת כלכם כשהיו בירשה ראשונה, וכמו שהם עתידים לחזר בירשה שלישית, ולא כשהיו בירשה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתם, ולפיכך לא היתה מן התורה, וכן הדין נראה לי במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה, עד כאן. והראב"ד זכרונו לברכה תפס עליו בענין זה, וזה לשונו, אמר אברהם, לא כיון להלכה יפה, דהא קיימא לן כרבי יוחנן, דאמרינן ביבמות (פא א) תרומה בזמן הזה דאוריתא כלומר, בארץ ישראל, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר. ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עד כאן. ועתה אם האמת כדברי הראב"ד זכרונו לברכה היה לנו לחשב בכלל המצות הנוהגות עכשיו בארץ מדאוריתא זאת המצוה, וגם ששה עוד שהם בענין התרומה בסדר אמר, והן (מצוות רעט רפד), ואחת שהיא בסדר משפטים (מצוה עב), ושתים שהן בסדר ויקח קרח מצות מעשר, ומעשר מן המעשר (מצוה שצה ו). אבל אני דברי הרמב"ם זכרונו לברכה אשים בין עיני ומבורו אשאב, כי הוא סבת זה העסק של חשבון המצות לי ולכל שבאו אחריו. ומכל מקום אין חולק בעולם, שנוהגות מדרבנן אף בארץ שנעד, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורב ישראל הולכים ושבים שם, וגם התקינו שיהיו נוהגין תרומות ומעשרות אף בארץ מצרים ובארץ בני עמון ומואב, מפני שהן סביבות ארץ ישראל.

וארץ ישראל האמורה בכל מקום הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שנתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל, והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו כולם דינן כדין ארץ ישראל, כדי שלא תהיה רבה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבש חלקו. הארץ שכבש דוד, כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן, אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם, אינן כארץ ישראל לכל דבר, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל, ויש שדינם כחוצה לארץ, כמו שתמצא בגמרא במקומות בפזור, והטעם, מפני שכבש אותם קדם שיכבש כל ארץ ישראל, שאלו תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחלה ואחר כך כבשם היו כארץ ישראל בכל דבר. ולענין תרומות ומעשרות ושביעית, אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל, אבל מכל מקום עארץ הוא החיוב מן התורה, בזמן שישראל שם, כמו שאמרנו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ובאותן מקומות מדרבנן בכל זמן. ואמרו זכרונם לברכה שבכל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים ונתקדש על ידם, מכיון שגלו גלות ראשונה בטלה אותה קדשה, לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר קדשוה קדשה שניה לשעתה ולעתיד לבוא, כלומר קדשה העומדת לעולם, אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה שם, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, אלא בזמן שישראל מישבים שם, וכמו שכתבתי בסמוך. ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחלה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשניה עולי בבל הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית.

נמצא כל העולם כלו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלקות ארץ ישראל, וסוריא, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשני חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות נוהגין בהן מדברי סופרים, ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל. ואי זו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך, הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה ממעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדדך הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים, וחיבת במעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ. והנסין שבים רואים אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. וזו היא צורתה.

והעובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר, שבארץ בזמן שישראל שם בטל עשה זו, וענשו גדול מאד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד) ענש האוכל טבל, ובשאר פרות בטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת המפרשים, גם בשאר פרות יש בהן חיוב דאוריתא, וכמו שכתבנו. ובזמן הזה גם כן, מי שלא הפריש תרומה מפרות הארץ וכן מפרות סוריא וכן מפרות אותן מקומות שכתבנו שחיבין בתרומה מדרבנן, כגון מצרים ושנער ועמון ומואב בטל עשה דרבנן. אבל בפרות שאר ארצות אין בהן חיוב תרומות לעולם, לא מדאוריתא ולא דרבנן.

הערות עריכה

  1. ^ (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד , ועי' רמב"ם תרומות ב ב ה)


תקח. לתת לכהן ראשית הגז.

שנצטוינו לתת ראשית גזת הצאן לכהנים, ועל זה נאמר (דברים יח ד) וראשית גז צאנך תתן לו. וענין המצוה הוא שכל מי שיש לו חמש צאן, בין זכרים בין נקבות, בין טלאים בין כבשים גדולים, אפילו גזזן כמה פעמים, בכל פעם חייב לתת מן הצמר מתנה לכהן, ואין למתנה זו שעור מן התורה, אבל רב ושמואל ורבי יוחנן אמרו במסכת חולין (דף קלז:) ראשית הגז בששים, כלומר שיתן לו חלק אחד מששים. ולפי שהזכיר הכתוב לשון נתינה בזה, שאמר תתן לו, אמרו חכמים (דף קלה.) שמי שיש לו גזות הרבה ורוצה לחלקם להרבה כהנים לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמשה סלעים מלבן כדי שיהא ראוי לעשות בו בגד קטן, לא שילבננו הישראלי ואחר כך יתננו לו, אלא שיהא ראוי לעשות כל כך אחר שילבננו הכהן, כדי שיהא בו מתנה המועלת, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (דף קלז:), שאין חיוב מצוה זו, אלא בחמש צאן, שתעלה הגזה שלהן לששים סלעים, ולא תהא כל אחת מהן פחות ממשקל שנים עשר סלע.

משרשי המצוה. כענין מה שכתבתי במעשר הנתן ללוים, בסדר ויקח קרח (מצוה שצה). והכהנים כמו כן שהם המשרתים תמיד פני השם ואין להם נחלה בקרקעות, ולא בגיזה זכה להם השם יתברך כל צרך מחיתם על ידי אחיהם, והנה נתן להם התרומה ומעשר מן המעשר, שהם לחמם ויינם, ומתנות בהמה, שהם זרוע ולחיים וקבה, וחלקם בקדשי מקדש, שיש להם בשר די ספקם, ועדין חסר להם מלבוש זכה להם ראשית הגז למלבושיהם, ועוד זכה להם שדה אחזה, וגזל הגר, והחרמים, ופדיון בכורות, לשאר הוצאות וצרכים שהאדם צריך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלז א), שאין בחיוב מצוה זו, אלא גזת הכבשים שצמרן רך וראוי ללבש, אבל היה הצמר קשה ואינו ראוי ללבישה פטור מראשית הגז, מן הטעם שאמרתי, כי לצרך לבישה זכו בזה הכהנים, אבל היה הצמר אדום, או שחור, או שחום חייב בראשית הגז, מכיון שראוי ללבישה. ויתר פרטיה מבוארים בחולין בפרק אחד עשר.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ישראלים ולוים, בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, ודוקא בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, וכדאמר רב נחמן בר יצחק בחולין בפרק ראשית הגז (דף קלו:) נהוג עלמא כתלתא סאבי, כרבי אלעאי בראשית הגז. כלומר דפטר בחוצה לארץ, וכו', כדאיתא התם. והעובר על זה ולא נתן ראשית גזתו לכהן, כשיש לו גזה הראויה על הענין שכתבנו בטל עשה זה.

הערות עריכה



תקט. להיות הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות.

שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות [1], כלומר, לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים תבנית:דה"א מבאר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים, ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שיעבד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה (דף נה:) אמרו זכרונם לברכה, שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר (דברים יח ו) וכי יבא הלוי וגו'. ובכלל הלוי הכהן, כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו. ושרת בשם יי אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו. יכל לעולם, כלומר, אפילו שלא ברגלים? תלמוד לומר, לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו אבות זה לזה טל אתה בשבתך, ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה כל שבוע משמרה, וכן פרשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא, דכן אתקינו אבהתנא.

משרשי מצות המשמרות ידועות וקבועות, לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי, ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל המוטל על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה, פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בענין, אין להאריך בדברים אלו ידועות הן בכל אנשי מנין, אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2], שבכל משמר ומשמר היה ממנה איש אחד, והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות, ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם, אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומיום שבת ליום שבת מתחלפים המשמרות, וחוזרים חלילה.

ונביאים ראשונים תקנו (רמב"ם שם א ג) שיתמנו מישראלים כמו כן עשרים וארבעה משמרות אנשים כשרים ויראי חטא, והם הנקראים בכל מקום בתלמוד אנשי מעמד, כלומר שהם שלוחי ישראל, לעמוד על קרבנות צבור, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) אפשר יהא קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? ועל כל מעמד היה אחד גדול ממנה על כולם, והוא הנקרא ראש המעמד, וכן היה דרכם של אנשי המעמד, בכל שבת ושבת מתקבצים, מי שהוא מהם בירושלים או סביב לה נכנס למקדש, ובין בירושלים, בין בשאר מקומות מתקבצים בבית הכנסת ומרבין בתפלות, ומתענין יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מן השבוע, ושאר כל ענינם בתפלה ובקריאת התורה, כמו שמפרש במסכת תענית (שם), ומגילה (דף כב.). ואמרו זכרונם לברכה (סוכה נה ב) במשמרות כהנה ולויה שברגלים אין יד הכל שוה בהן, כי אם בקרבנות הרגלים, ובחלוק לחם הפנים, ובחלוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותם, ואפילו ברגל, אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד וגו'. כלומר, חלק כחלק יאכלו בקרבנות צבור ואינם חלק כחלק בשאר דברים, שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותם כל משמר ומשמר בשבתו. וכהן (רמב"ם שם ה"ז) שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש, ומקריבו בכל עת שירצה, שנאמר ובא בכל אות נפשו. כלומר בקרבן שהוא שלו, בכל עת יבוא להקריבו, והעור שלו. ויתר פרטי המצוה במסכת תענית, ומגלה, ובסוף סכה.

ונוהגת מצוה זו, בזכרי כהנה ולויה בזמן הבית. והעובר על זה ומחה ביד חברו ברגל, שלא לעבד בכל אות נפשו בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ מ"ע ל"ו), השיג בזאת המצוה על הרמב"ם זכרונו לברכה, ואמר, שהיות הכהנים עובדים למשמרות אינו במשמע הכתוב כלל, כדעתו של הרב זכרונו לברכה, אלא הלכה למשה מסיני היא, שיחלקו ביניהם העבודה למשמרות, ומשה רבינו הוא שהתחיל תחלה לחלקם, והוא עשה מהן שמנה משמרות, ארבעה מאיתמר וסיעתו, וארבעה מאלעזר וסיעתו, כך היא הקבלה. וזה שאמר הכתוב לבד ממכריו וגו', שלילות הוא, ולא מצוה כלל, כלומר, שיעבדו הכהנים בכל אות נפשם בכל עת בין בחל בין ברגל, לבד אם רצו והסכימו לחלק ביניהם העבודה למשמרות, וקבלנו הלכה למשה מסיני, שראוי לעשות כן, כדי שתעשה המלאכה כסדר ובזריזות, זהו תרף דברי הרב זכרונו לברכה (רמב"ם פ"ז שם).

הערות עריכה

  1. ^ (ספה"מ להרמב"ם עשין לו)
  2. ^ (פ"ד מהל' כלי מקדש ה"א)


תקי. שלא לקסם.

שנמנענו שלא לקסום, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות ל"ת לא) שענין הקסימה הוא, המניע כחו ומחשבתו לחשב במין ממיני התנועה, כאשר יעשו בעלי הכוחות כולם, שיגידו מה שיתחדש קדם היותו, ואמנם יתאמת להם זה, בהיות כח המחשבה והשעור מהם חזק מאד. (פרוש לפרושו) כלומר שמתבודדים במחשבתם וקובעים כל הכונה וכל ההרגש שלהם על אותו הענין שיחפצו לדעת, ומתוך ההתבודדות והקביעות החזקה והתפשטות כל המחשבה מכל עניני העולם הגופני תתערב נפשם עם הרוחניים הקולטים העתידות הקרובות, כידוע בין החכמים, אבל מכל מקום, אין כח בהם לעולם, ולא אפילו בשדים, לדעת העתידות הרחוקות, ולא יעלה אל המעלה הגדולה הזאת, זולתי נביאי אמת, וגם בעתידות הקרובות לא ישיגו בהן הקוסמין כל האמת, אבל יתקיימו דבריהם ברב. ובענין הזה בעצמו אין כל האנשים שוים בו, אבל יש מהם שיש להם יתרון גדול בענינים אלו, כיתרון בני אדם בגבורה וענינים אחרים קצתן על קצתן. ואלה בעלי הכחות אין פעלתם בענין הזה שוה, כי יש מהם שיתבודדו במדברות לחשב בזה, ומהם שיכה במטה אשר בידו בארץ מכות ממהרות זו את זו, ויצעק צעקות משנות, ויניח מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך, עד שיבין במה שיהיה. והעיד הרמב"ם זכרונו לברכה שהוא ראה זה במערב פעם אחת, ומהם מי שיישר החול ויעשה בו צורות, וזה יעשו הרבה בני אדם במערב, ומהם מי שישליך אבנים דקות בחתיכת עור ויאריך להביט בם, ואחר כן יספר דברים, ומהם מי שיעשה מלאכה זו בשעלי שעורים, וגרגיר מלח, ופחם מערב בו, וזה מפרסם בינינו, יעשו אותו תמיד לעינינו הישמעאלים והישמעאליות, ומהם מי שישליך חגורת עור בארץ ויביט בה ויגיד והכונה בזה כלו להעיר כח נפש המביט, ומכל ענינים אלו תרחיקנו תורתנו השלמה, ועל כל זה נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש וגו'.

וכבר כתבתי באזהרת לא תנחשו בסדר קדושים (מצוה רמט) בטעם אסור ענינים אלו, מה שידעתי. וראיתי בספרי הראשונים בטעם איסור זה, לפי שכל ענינים אלו, מטעים ההמון, ויחשבו בשביל שיצדקו עליהם קצת מן הדברים שיגידו להם בעלי הקסם, שכל הפעלות שהן בעולם סבתם המזלות והכחות, וכמעט יקראו מן הכת הרע האומרים עזב אלהים את הארץ (יחזקאל ח יב). ובעד זה הענין שהיה מפרסם הרבה בזמן הנביאים אמר הנביא (הושע ד יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

דיני המצוה. מבוארים במקומות מסנהדרין ותוספתא דשבת ובספרי [1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועשה עצמו קוסם על דרך אחד מכל הענינים שזכרנו או בענין אחר ויגיד לבני אדם הדברים שיראה בקסמיו חייב מלקות, והוא שעשה שום מעשה בדבר, שאין לוקין עליו מבלי מעשה, אבל השואל מן הקוסם איננו בחיוב מלקות, ואמנם הוא מגנה מאד כל הקובע מחשבותיו ומוציא עתיו בהבלים אלה, כי לאשר חננו האל דעה והנחילו דת האמת לא יאות לו לחשב בהבלים אלו, רק שיקבע מחשבותיו בעבודת הבורא יתעלה, ולא יירא מדברי קוסם, כי השם בחסדיו ישנה מערכת הכוכבים ויבטל כח המזלות להטיב לחסידיו, וידוע שאנחנו עם הקדש, שאין אנו תחת כוכב ומזל, ה' הוא נחלתנו כאשר דבר אלינו, וכענין שמצינו באבות ששם האל מעלתם למעלה משרי מעלה, כענין שכתוב ביעקב (בראשית לב כט) כי אם ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים וגו'. כלומר, שעשאו האל שר על השרים וכן יצחק נקרא ישראל, שנאמר (בראשית מו ח) אלה בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. וכן אברהם נקרא ישראל, כמו שכתבתי בפתיחת הספר, וזהו מה שכתוב בענין מחלקת הנביא אליהו עם נביאי הבעל שאמר כמספר שבטי בני יעקב אשר נקרא שמו ישראל (מלכים א יח לא), שהוא היה מוכיחם למה היו פונים לעבד הכחות ומניחין עבודת האדון ה' צבאות אשר בידו לבטל כל פעלות הכחות והמזלות, וכענין שעשה באבות ששם המזלות תחת ידם, וזהו אמרו במקום ההוא (מלכים שם) כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר יי אליו לאמר ישראל יהיה שמך, כלומר שעשאו שר על השרים לשנות מערכתם וכחם בזכותו, כלומר וישראל, שהם בני יעקב, גם הם שרים על שרי מעלה, ועל כן היה ראוי להם שלא לעבד בלתי לשם לבדו, וכן מצינו ביהושע שגזר על השמש והירח לעמוד, כמו שכתוב ביהושע (י יב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ועמדו, וכן כמה חסידים מישראל שנשתנו מערכת המזלות [וכחם] בזכותם, יאריך הענין להביא כמה מעשים שנעשו בישראל בענין זה.

הערות עריכה



תקיא. שלא לכשף.

שלא נשתדל בכל מעשה כשוף כלל, ועל זה נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומכשף. וענין הכשוף ידוע לכל דרך כלל, שיעשו בני אדם תחבולות בלי מספר במיני עשבים ואבנים והדבק, מן הדברים שמשתמשים בהן בני אדם אלו עם אלו, ומהם שיכונו המעשים הרעים ההם בעתים ידועות ובחדשים מכונין לאותן מלאכות, ומכל אלו הדברים המגנים והמכערים תרחיקנו התורה תכלית הריחוק כי הבל המה, ואין ראוי לעם קדוש מחזיקי דת האמת לתת מחשבה בכעורין אלו רק בעבודתו יתעלה, כי הוא ישלים כל חפץ עמו לטוב בחסותם בשמו הגדול ושומם כל מבטחם ומשענתם על חסדיו לבד, ומהיות הענינים אלו רחוקים מאד וכעורים לפניו ברוך הוא ובהם ניצוץ מעניני עבודה זרה הזהירנו על זה בלאו, וחייב סקילה כל העובר ומשתדל בזה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג. וגם מחמר הענין הזהיר הכתוב בזה מבשאר עברות על הבית דין שלא למחל לעובר על זה, וכמו שנאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה. וכבר דברתי משרשי מצוה זו בלאו דמכשפה לא תחיה בסדר ואלה המשפטים (מצוה סב).

דיני המצוה. במקומות בתלמוד בפזור, והעקר בפרק שביעי מסנהדרין. וכל שהוא דין על זה צריך לדעת חכמת הכשוף, כדי שידע להבחין במעשה הנעשה אם הוא מין ממיני הכשוף או אולי הוא מן הדברים הנעשים בכח הטבע ובצדדין המתרין, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שבת סז א) כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, וכבר דברתי על זה שם בלאו דמכשפה כפי כחי. ודברים אלו צריכין עיון רב, כי הנה נמצא בגמרא מעשים שאם לא ידענו אותם מפיהם זכרונם לברכה היינו אוסרין אותם משום חשש איסור זה, ומכל מקום אשר ישא נפשו לכנס בתחבולות אלו וידמה דבר לדבר מהדברים שהזכירו זכרונם לברכה הרי הוא כפותח לו פתח לבוא בגיהנם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

הערות עריכה



תקיב. שלא לחבר חבר.

שנמנענו מלעשות השבעות על שום ענין. וזה הענין הוא, שיאמר אדם דברים ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל הענינים, ועל זה נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי (כאן), אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר, שיאמר עליהם דברים כדי שלא ישכהו לפי דעתו [1], וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב. ויש שפרשו חבר חבר שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד, והכל בכלל האסור.

ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטמאה (טו ב) שיר של פגעים בכנודות ובנבלים ואומר ישב בסתר עליון עד כי אתה יי מחסי (תהלים צא, א ט), ואומר יי מה רבו צרי עד ליי הישועה (שם ג, ב ט), ופרוש פגעים, כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמר מן הנזיקין. ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני? ואין הדבר חלילה דומה לענין חבר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה על זה (שבועות שם), אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם, לחסות בשם יתברך ולהשים כל מבטחו, ולקבע בלבבו יראתו ולסמך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וזהו שהשיבו בגמרא בענין זה דקא פריך התם, והיכי עביד רבי יהושע כן והאמר רבי יהושע, אסור להתרפאות בדברי תורה ואמרו להגן שאני כלומר, לא אסרה תורה? שיאמר אדם, דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו.

משרשי מצוה זו. מה שכתבתי במצוה הקדמת לה.

דיני המצוה. בפרק שביעי משבת.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועשה השבעות במזיד חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם סהמ"צ ל"ת לה)


תקיג. שלא לשאל בבעל אוב.

שלא נשאל בעל אוב שיודיענו דבר, ועל זה נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' ושאל אוב. וענין הכשוף הזה הוא, שיש בני אדם שעושין מכשפות ששמו פיתוס שהוא מעלה את המת מבין שחיו ושומע השואל מן המת תשובה על שאלותיו.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסמוך בעניני הכשוף.

דיני המצוה. בספרי (כאן) ובסנהדרין [1], ושם בסנהדרין אמרו שהעושה כשוף זה, הוא בסקילה, והשואל בהם באזהרה, כלומר בחיוב לאו, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

הערות עריכה


תקיד. שלא לשאל בידעוני.

שלא לשאל ידעוני. והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה "ידוע" לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו. וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים [1] שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחבר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלוא החבל, לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל, וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק, והיא מתה מיד. ובירושלמי דכלאים (פ"ח ה"ד) אמרו זכרונם לברכה בפרוש כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה כג). בר נש דטור הוא, והוא חיי מן טבוריה, איפסיק טבוריה לא חיי.

שרש מצוה זו. וכל ענינה, בדיניה ובחיובה כענין מצות אוב שכתבנו בסמוך (מצוה תקיג).

הערות עריכה

  1. ^ (עי' ר"ש כלאים פ"ח מ"ה)


תקטו. שלא לדרש אל המתים.

שלא לדרש אל המתים. וענין דרישה זו הוא [1], שיש בני אדם מרעיבים עצמם והולכים ולנים בבית הקברות כדי שיבוא להם המת בחלום ויודיעם מה שישאלו עליו, ויש אחרים שלובשין בגדים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטרת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא המת שהם רוצים בו ויספר להם בחלום, ועל כל מלאכות אלו וכיוצא בם נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים.

משרשי המצוה. מה שכתבתי באסור כשוף בסדר זה (מצוה תקיא) ובסדד משפטים (מצוה סב).

ודיני המצוה. בסנהדרין [2].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליו ועשה שום מעשה כדי שיבוא המת ויודיעהו שום דבר חייב מלקות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם ל"ת לח)
  2. ^ (פרק שביעי)


תקטז. מצוה לשמע אל נביא האמת.

שנצטוינו לשמע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו, ואפילו יצוה אותנו לעשות בהפך מצוה אחת מן המצות או אפילו הרבה מהן לפי שעה, חוץ מעבודה זרה שומעין לו, כי באמת, אחר שהוא נביא אמת כל כונותיו לטובה, וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא, ועל זה נאמר (דברים יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך יי אלהיך אליו תשמעון. וכן אמרו בספרי (כאן) אליו תשמעון אפילו יאמר לך לעבר על אחת מן המצות לפי שעה שמע לו.

משרשי המצוה. לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים, כאמתת ידיעתו בנבואה, שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק, כי היא תבוא ממעין האמת, ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה, כי הסלם גדול מאד, רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא השם יזכה ויעלה בהר השם יתברך ויקום במקום קדשו? אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו, ובדור שראוי לכך, על כן צותנו התורה, כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת, ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכשר מעשהו כי נאמן לנביא שנשמע אליו בכל אשר יצוה, כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נשא נפשנו להמרות פיו ולחלק עמו, כי המחלקת עליו בשום דבר, הוא טעות גמור[ה], וחסרון ידיעת האמת.

דיני המצוה. מבוארים בסוף סנהדרין (פרק החנקין).

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל זמן שימצא נביא בינינו. והעובר על זה ולא ישמע אליו חייב מיתה בידי שמים, וכמו שכתוב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי וגו' אנכי אדרש מעמו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (פט א) שלשה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו, וכל זה במשמע הכתוב, שאמר אשר לא ישמע וגו'. ואמרו זכרונם לברכה קרי ביה "לא ישמע", וקרי ביה "לא ישמיע".

הערות עריכה


תקיז. שלא להנבא בשקר.

שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם, וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר (דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף פט.) אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא צויתיו. הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו.

משרשי המצוה. לפי שיהיה בזה חרבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום השם יוציאו לעז בנבואה, שהיא העקר הגדול אשר בינינו עם הקדש, ויפקפק בסבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חרבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו, ואולי אחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר איננו ראוי לסמך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.

דיני המצוה. קצרים, והם בסנהדרין [1].

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (שם נב ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

הערות עריכה

  1. ^ (פרק הנחנקין)


תקיח. שלא להתנבא בשם עבודה זרה.

שלא להתנבא בשם עבודה זרה. כגון שיאמר עבודה זרה פלונית צותה לעבדה, ותבטיח גמול לעובדיה, ותפחיד מענש למי שלא יעבדה. כמו שהיו אומרים נביאי הבעל והאשרה, כמו שהזכר בספרי הנביאים. וכן בכלל זה אם יאמר שהאל צוה לעבד עבודה זרה פלונית, ולא בא על זה בכתוב באזהרה מבוארת מיוחדת בזה, אמנם נתבאר בכתוב ענש המתנבא בשם עבודה זרה, שהוא חייב מיתה, שנאמר על זה (דברים יח כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומיתה זו היא חנק, כמו שכתבתי בסמוך. וכבר ידענו העקר שהורונו זכרונם לברכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, ועל כן נאמר שיהיה אזהרת הענין הזה בכלל, ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג יג), שכתבנו בפרשת משפטים ללאו בפני עצמו בענין אחר (מצוה פו). ואין בנמנע להיות לאו אחד מונע דברים רבים, ולא יהיה דינו כדין לאו שבכללות מכיון שיתבאר הענש בכל ענין וענין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות סוף שרש יד).

שרש המצוה בכל ענין עבודה זרה ידוע.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פט א) אחד האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית, או כוכב פלוני, שמצוה לעשות כן וכן או שלא לעשות, אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור, דינו במיתה, במזיד, כשיש עדים והתראה כידוע בכל מקום. ויתר פרטיה, בסנהדרין בפרק אחד עשר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

הערות עריכה


תקיט. שלא נירא מהריגת נביא השקר.

שלא נירא מלהרג נביא השקר [1], ולא נפחד שיהיה לנו בזה שום ענש, ואפילו היה מתנבא בקיום המצות, אחר ששקר בפיו אין לנו ענש במיתתו, אבל היא עלינו מצוה, ועל זה נאמר (דברים יח כב) לא תגור ממנו, ולשון ספרי לא תגור ממנו, לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסמוך במתנבא בשקר.

דיני המצוה. קצרים, והם בסנהדרין [2].

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, שישראל בישובן, כי אז בידינו לדון דיני נפשות, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ב א) שאין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם סנהדרין יד ג)
  2. ^ (פרק הנחנקין)


תקכ. מצוה להכין שש ערי מקלט.

להבדיל שש ערי מקלט מערי הלוים, שתהיינה מועדות לנוס שמה מכה נפש בשגגה, ושיתקנו הדרכים לעמת הערים ויתישרו וכענין שאמרו זכרונם לברכה (מכות י ב), שמקלט מקלט היו כותבין בפרשת הדרכים, ומפנים הדרכים שלא יהא בהן דבר שיאחר הבורח מן המרוצה ועל זה נאמר (דברים יט ג) תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו'.

שרש מצוה זו ידוע וברור, שהוא כדי שלא יומת ההורג שוגג על ידי גואלי הדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] כי שש ערים אלה שלש מהן הבדיל משה רבנו עליו השלום, בעבר הירדן, ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען, ולא קלטו של משה, עד שהבדלו השלש של יהושע, ואם כן, למה הבדילן משה? אמר המצוה שבאה לידי אקימנה, ובימי מלך המשיח נוסיף עוד שלש, שנאמר ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה וגו'. ואמרו זכרונם לברכה [2] שכל ערי הלוים היו קולטות, שנאמר ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' הקישן הכתוב כולן. אבל הפרש זה היה ביניהם, שערי מקלט קולטות, בין לדעת בין שלא לדעת, ושאר ערי הלוים אינן קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר בית, ובשאר הערים נותן שכר בית. ואמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא ק ב) שרחב דרך עיר מקלט צריך שלשים ושתים אמות, ובחמשה עשר באדר, בית דין שולהין שלוחים, לתקן את הדרכים ואם נתרשלו בדבר כאלו שפכו דמים. ואמרו זכרונם לברכה (מכות יא ב) שכל עיר הקולטת תחומה קולט. ויתר פרטי המצוה בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל שרויים על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על המלך, ועל הצבור כולן.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם הל' רוצח פ"ח הל' ב ד)
  2. ^ (שם הל' ט י)


תקכא. שלא לחוס על הרוצח וחובל.

שנמנענו מלחמל על מי שהרג חברו או חסר אחד מאבריו, שלא יאמר הדין עני זה שכרת יד חברו או סמא עינו, לא בכונה עשה זה. ויחמל עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו, ועל זה נאמר (דברים יט כא) ולא תחוס עינך, נפש בנפש וגו'. ונכפלה המניעה בזה במקום אחר, שנאמר (שם יג) לא תחס עינך עליו, ובערת דם הנקי.

שרש מצוה זו ידוע, שאם לא ניסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתישבו המדינות, אין הצרך להאריך בו הדבור.

דיני המצוה קצרים, מבוארים בלשון הכתוב.

ונוהג איסור זה בזכרים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית. והדין העובר על זה והעלים עינו מלענש המחיב כפי רשעתו עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, וענשו גדול מאד, מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חרבן בישוב העולם, ואף בחוצה לארץ אף על פי שאין בנו כח לדין דיני נפשות חייבין כל בית דין לענש המחיבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם, הן בממון או בגוף, אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה, שאי אפשר לקיום העם, אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים.

הערות עריכה



תקכב. שלא להסיג גבול.

שלא נסיג גבול. והענין הוא, שלא נשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו עד שיתכן למשקר שיאמר שארץ זולתו היא שלו, וכן אם שנה סימני הגבול וקבעם בתוך קרקע של חברו ויאמר שלא שנהו ושהקרקע הוא שלו עד הגבול, על כל זה נאמר (דברים יט יד) לא תסיג גבול רעך וגו', ואמרו בספרי לא תסיג גבול והלא כבר נאמר לא תגזל. ומה תלמוד לומר לא תסיג? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין, יכל אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. נמצא הענין כן, המסיג גבול אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה עבר על לא תגזל, ואם בסתר עובר על לא תגנב, וזה יהיה בחוצה לארץ, ובארץ ישראל עובר בשני לאוין.

שרש המצוה בכל ענין גזל ידוע הוא, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ותועלת הכל הוא.

דיני המצוה. קצרים [1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, מן הכלל הידוע לנו, שלאו הנתן לתשלומין אין לוקין עליו.

הערות עריכה


תקכג. שלא יקום דבר העדות בעד אחד.

שנמנענו שלא נעמיד גבולי הענש בגוף הנענש, וכן שלא נוציא ממון, על פי עדות עד אחד, ואפילו הוא בתכלית הכשרות והחכמה, או אפילו נביא, ועל זה נאמר (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת.

משרשי המצוה. לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו, ואפילו יהיה האדם בתכלית הכשר לא ינצל מחטא לפעמים, ואף כי יעמד אדם ימים רבים בדרכי הישר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו זכרונם לברכה (ברכות כט א) כי יוחנן שמש בכהנה גדללה ולבסוף נעשה צדוקי, [גם אמרו אמת, ולבסוף נעשה נביא שקר] על כן הוא ראוי וכשר הדבר שלא לסמך על לב אדם לענש חברו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות והמעיד חכם גדול שבישראל אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשרים חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות מ א) בעד אחד, דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, כלומר שלא נעניש שום אדם על פי עד אחד, בענש גוף או בענש ממון, זהו פרוש עון וחטאת אבל קם הוא לשבועה, כלומר, שמחיב הוא שבועה לאותו שמעיד עליו, כגון שאמר אדם לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד כדברי התובע חייב הנתבע להשבע. ומה שאמרו גם כן שאף על פי שעד אחד לא האמינתו תורה לענש על פיו חברו בגוף או בממון, מכל מקום נאמן הוא באסורין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות בגמרא (גיטין ב ב) עד אחד נאמן באסורין, כלומר שיעיד בשר זה או יין זה אסור הוא או כשר נאמן, וכן כל כיוצא בזה בכל האסורין שבתורה. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (מכות ו ב), שבדיני ממונות מקבלין עדות מיחדת, כיצד? אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו מצטרפין. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם העיד אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר יבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכדאמרינן בראש פרק גט פשוט (בבא בתרא קסה ב) שלחו ליה חבריה לרבי ירמיה, עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מהו שיצטרפו? שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר, מה הוא שיבוא בית דין זה אצל בית דין זה ויצטרפו? שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו? שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אבל דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו, וכן הלכה. ומה שאמרו בכתבות פרק האשה שנתאלמנה (כא א), שעד ודין, אין מצטרפין במה שהוא מדאוריתא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה [1] שבשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף, כלומר אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, שהתורה אמרה (דברים כא א) לא נודע, והרי נודע לאיש אחד. וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות פח א) בטעם זה, שהיא מדקדקת אחר האמת בזה, שאם שמא תנשא ואחר כך יבוא בעלה תצא מזה ומזה, והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ג), שבכל מקום שתועיל עדות עד אחד מועילה גם כן עדות אשה ופסול, חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחיבין שבועה אלא בעדות עד כשר.

וכן מה שאמרו שפעמים ישלם הנתבע ממון על פי עד אחד, כיצד [2]? האומר לחברו מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי מנה כנגד אותו מנה, הרי זה מחיב שבועה בשביל עדות העד ואינו יכול לשבע להכחיש העד, שהרי הוא מודה במה שהעד מעיד בו, והדין הוא כן, שכל מחיב לחברו שבועה ואינו יכל לשבע שמשלם. ואין נשבעין בהעדת עד אחד לעולם, אלא אם כן יכחיש הנשבע את העד ויכפר בעדותו וישבע על זה, ומפני טעם זה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ששטר שיש בו עד אחד והנתבע טוען שפרעו, שעכשו אינו מכחיש עדות העד שמעיד בהלואה שמשלם וחלוקין עליו אחרים [3]. וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזיר הפקדון בכל זה אמרינן שהוא מחיב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ובגמרא בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (לג ב) מעשה באחד שחטף לשון של כסף מחברו בפני עד אחד, ואמר כן הוא האמת שחטפתיה ממנו, אבל שלי חטפתי, ואתא לקמיה דרבי אמי, ואמר, היכי לדינוה דייני להאי דינא? לשלם ליכא תרי סהדי, לפטריה איכא חד סהדא, לשתבע דלא חטף והא קא מודה ואמר אין חטפי, והוה יתיב רבי אבא קמיה ואמר, הוה ליה מחיב שבועה כלומר, מפני עדות העד, ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחיש דבדי העד, וכל המחיב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. וכן הדין בכל כיוצא בזה.

ומי שתבע חברו מנה הלויתיך, וכפר בו ואמר לו לא הלויתני כלום מעולם, והביא עד אחד שלוה ממנו בפניו, הואיל ואלו היו שנים, היה מחזק כפרן ודינו שישלם הרי זה נשבע על פי עד אחד, שכל מקום ששנים מחיבין אותו ממון אחד מחיבו שבועה, חזר ואמר פרעתי משלם בלא שבועה, לפי שהוא מחיב שבועה מפני עדות העד ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחישו בעדות ההלואה אלא שאומר פרעתי, וכבר אמרנו שכל מחיב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במקומות מפזרים, ביבמות וכתבות וסוטה וגטין וקדושין ובכל סדר נזיקין.

ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט. והעובר על זה והקים גבולי הענש, זולתי בצדדין שפרשנו, הן בגוף הן בממון, בעד אחד עבר על לאו זה.

הערות עריכה

  1. ^ (פ"ה מהל' עדות ה"ב)
  2. ^ (רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ח)
  3. ^ (עי' ראב"ד שם)


תקכד. לעשות לעד זומם כאשר זמם.

שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר, כפי מה שבקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו, הן בממון, הן במלקות, הן במיתה, ואף על פי שאפשר מבלי מעשה, כדאיתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין סה ב) לוקין הם מרבויא דקרא (דברים כה א) והצדיקו את הצדיק וגו'. ועל זה נאמר (שם יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. וזהו דין עדים זוממים הנזכר בגמרא בהרבה מקומות. וענין ההזמה הוא, שיבואו שני עדים ויכחישו הראשונים על עדותן, כגון שיאמרו להם, ואיך אתם מעידים על דבר פלוני, והלא באותו יום שאתם אומרים שהיה המעשה ההוא, לא הייתם אתם באותו המקום שאתם אומרים שנעשה שם, אבל עמנו הייתם במקום אחר? זו היא עיקר הזמת העדות, והתורה צותנו להאמין העדים האחרונים על הראשונים, בין שהראשונים שנים, או אפילו מאה או יותר, דלענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי.

משרשי המצוה. ליסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר שאינו יודע אותו באמת ובברור, בעבור היות הדבר ענין שכל אשר לבריות תלוי עליו, הן ממון, הן גוף. ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאלו יעידו שני עדים כשרים על שלשה אנשים או יותר, שהרגו את הנפש, שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרבים, מפני שאלו הם עדים, והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם שזהו עיקר ההזמה, חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ה א), שענין ההזמה, היא בעדים בעצמן כמו שאמרנו, כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני, אבל בענין הכחשה אין מאמינין אלו על אלו, ותהא עדות כולם בטלה. ומהו ענין ההכחשה? כגון שמעידין בעדות בעצמה, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני, והאחרונה אומרת לא היה, או שיבא מכלל דבריהם שלא היה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ג ב) שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין עד שיזמו שניהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שעדים זוממין אין צריכים התראה, אלא מכיון שהזמו נדונין, ועדים שהכחשו תחילה ולבסוף הזמו הרי אלו גם כן נדונין, שכן אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא ג ב) הכחשה תחלת הזמה היא. ומה שאמרו (כתובות כ א), שאין מזמין העדים, אלא בפניהם, אבל מכחישין אותם שלא בפניהם. ואם הוציאו בעדותם ממון מחזירין בית דין הממון לבעליו, ומשלמין העדים כסך הממון שחשבו להפסידו, אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והזמו אחר כן אינם נהרגים, שכן באה הקבלה (מכות ה א) לא הרגו נהרגין, הרגו אינם נהרגין. ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדינין, ולולי שנתחיב הנדון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי טז ד) וגם רשע ליום רעה. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בן מות היה לא רצתה התורה שנהרג העדים עליו, והמשל בזה, מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו, שנתחיב בבית דין של מעלה אין לו דמים. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מכות (פ"א).

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, בזמן שיש לנו בית דין סמוך, לפי שתשלומין של עדים זוממין קנס הוא, וידוע שאין דנין דיני קנסות, אלא בבית דין סמוך. ובית דין הראוי לדון דיני קנסות שלא עשה לעדים זוממים כאשר זממו לעשות לאחיהם בטל עשה זה.

הערות עריכה


תקכה. שלא לערץ ולפחד במלחמה.

שנמנענו שלא לערץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו, להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמד בפניהם, ועל זה נאמר (דברים ז כו) לא תערץ מפניהם, ונכפלה המניעה במקום אחר, באמרו (שם ג, כב) "לא תיראום".

משרשי המצוה. שיש לכל אחד מישראל, לשום בשם יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו.

דיני המצוה. כגון, מה שהזהירו זכרונם לברכה [1] שלא יחשב אדם בעת המלחמה, לא באשתו, ולא בבניו, ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה. ועוד יחשב, שכל דמי ישראל תלויין עליו, והרי הוא כאילו שפך דמי כולם אם יפחד וישוב אחור ימינו, וכענין שכתוב (שם כ ח) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, ומפרש בדברי קבלה (ירמיהו מח), ארור עושה מלאכת יי רמיה, וארור מונע חרבו מדם. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם) שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש השם מבטח הוא שלא ימצא נזק ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל ויזכה לחיי העולם הבא, וכענין שכתוב (שמואל א כה כח) כי עשה יעשה יי לאדני בית נאמן כי מלחמות יי אדני נלחם וגו'. ויתר פרטי המצוה, בפרק שמיני מסוטה [2].

ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן. והעובר על זה והתחיל לחשב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה עבר על לאו זה [3] וענשו גדול מאד, כמו שכתבנו.

הערות עריכה

  1. ^ (פ"ז מהל' מלכים הט"ו)
  2. ^ (פ"ו מהל' מלכים)
  3. ^ (עי' רמב"ן בסהמ"צ לאוין נח בהשגתו על דברי הרמב"ם)


תקכו. מצוה למשח כהן למלחמה.

שנצטוינו למשוח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה, וזהו הכהן נקרא "משוח מלחמה" ומן המצוה זו שיאמד הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלשה כתובים הנזכרים בתורה (דברים כ', ה'-ז') מי האיש אשר נטע כרם וגו', ומי האיש אשר בנה בית וגו', ומי האיש אשר לקח אשה וגו'. ויוסיף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישאום לסכן בנפשם לעזר דת האל ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות. וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה (דף מג.) ודברו השוטרים -- כהן מדבר ושוטר משמיע.

שרש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה, צריכין אנשי המלחמה חזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, צותה התורה להיות הממנה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והענין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או ארש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו, וכן הירא מעברות שבידו גם זה הדבר ראוי וכשר, כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, וכענין שכתוב בפרוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעברות שבידו ראוי להחזירו, פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה ישר ואמונה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד, ב) שאין מחזירין מעורכי המלחמה אלו הנזכרים בכתוב אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה. ומה שאמרו (מלכים ז ד) שאחר שחזרו במלחמת הרשות כל החוזרין, שהנשארים מתקנין את המערכות, ופוקדין שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחורי כל מערכה שוטרים חזקים וכשילין של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזר מן המלחמה הרשות בידם לחתך את שוקיו מפני שתחלת נפילה ניסה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת סוטה.

ונוהגת מצוה זו בזכרים בזמן שארץ ישראל בישובה, וזו מן המצות המוטלות על הצבור כולם. ואם עברו העם על זה שלא מנו ביניהם כהן משיח על הענין שזכרנו ולא דבר אל העם הדברים הנזכרים בכתוב בטלו עשה זה.

הערות עריכה



תקכז. לשלוח שלום לערים שצרים עליהן.

שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על הענין הנזכר אנו מצוים להרג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה, ועל זה כלו יאמרו זכרונם לברכה מלחמת הרשות. ואמרו בספרי (כאן) אם אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.

משרשי המצוה. לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל עניננו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד, וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום, ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות, ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו, אבל כשלא השלימו יש חלוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך, וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי, וילפינן זה מדכתיב (במדבר לא ז) ויצבאו על מדין כאשר צוה יי וגו' ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.

וכן מענין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים ואין בידם צידה לאכל אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך, וכן דרשו זכרונם לברכה (חולין יז א) ובתים מלאים כל טוב (דברים ו יא), אפילו קדלי דחזירי התרו לנו, ועל זה נאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר וגו' עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתן בזכרים, שהם ראויים למלחמה, והיא מן המצות המוטלות על הצבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על הענין שזכרנו בטלו עשה זה.

הערות עריכה


תקכח. שלא להחיות נשמה משבעה עממין.

שהזהרנו בלא תעשה שלא נחיה אחד משבעה עממים בכל מקום שנמצאם ונוכל להרגם בלי סכנה לנפשותינו, ושבעה עממים הן, הכנעני, והפרזי, והחוי, והיבוסי, והחתי, והגרגשי, והאמורי. ועליהם נאמר (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה. ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כלה אותם ואבד זכרם, עדין נשארו מהן קצת שטבעו בין האמות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם. וכל ענין מצוה זו, כתבתי למעלה בארכה בסדר ואתחנן במצות הריגת שבעה עממין (מצוה תכה), וקחנו משם.

הערות עריכה



תקכט. שלא להשחית אילני מאכל.

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרף, או לקרע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה. ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפרש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות. [1].

שרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם זה ידוע ומפרסם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא צא ב), שלא אסרה תורה שלא לקץ אילני מאכל, אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אם ימצא בדבר תועלת, כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למכרו, או לסלק בקציצתן נזק, כגון, שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים, בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מתר. וכל אילן סרק, אמרו זכרונם לברכה (שם) שמתר לקץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרח בו בשבילן. ואמרו זכרונם לברכה, בזית כל שהיא עושה פחות מרבע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו (שבת קה ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגער ביצרו ולכבש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא (שם) מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [2].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות, והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפרשים מכין אותו מכת מרדות.

הערות עריכה

  1. ^ (עי' רמב"ם מלכים ו י)
  2. ^ (פ"ז מהל' מלכים)



תקל. לערף את העגלה בנחל.

שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן [1], וענין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפרש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה, וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ"ט).

משרשי המצוה. כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב [ה] במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקם ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב"ם זכרונו לברכה [2].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה, ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה "באדמה אשר יי אלהיך נותן לך". וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרבה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא בתרא כג ב) רב וקרוב הלך אחר הרב. ואף על פי שרב וקרוב שניהם דאוריתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרב הרב עדיף. ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו (סוטה מד, ב מה א) חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה.

ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מד ב) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.

הערות עריכה

  1. ^ (פרוש איתן שמימיו שוטפין בחזקה (פ"ט מהל' רוצח ה"ב))
  2. ^ (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ')



תקלא. שלא לעבד ולזרע באותו קרקע.

שנמנענו מלעוד ולזרוע בנחל איתן, הוא הנחל שנערפה שם העגלה, ועל זה נאמר (דברים כא ד) אשר לא יעבד בו ולא יזרע.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסדר זה במצות עריפת העגלה, (מצוה תקל), שענין העריפה, לפרסם ענין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר, ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה, וגם מניעת העבודה והזריעה שם לעולם מן הטעם הזה בעצמו היא לפי הדומה על צד הפשט, כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ונשאר חרב לעולם, ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד, ואם תקשה בטעם זה, כי הנחל לא מקום זרע, נשיב שראוי הוא לכך אחר שתמנענו התורה מלזרע בו.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מו ב) מה זריעה בגופה של קרקע אף עבודה שאסרה תורה היא בגופה של קרקע, כגון חורש וחופר וכיוצא באלו, אבל מותר לסרוק שם פשתן ולעשות שם כל עבודה שאינה בגוף הקרקע. ויתר פרטיה. בסוף מסכת סוטה. ואף על פי שכתבתי למעלה שמצות דין עגלה ערופה אינו נוהג אלא בזמן הבית כשאנו דנין דיני נפשות אסור העבודה בנחל איתן נוהג הוא לפי הדומה לעולם, אלו ידענו בקבלה אמתית שיש שם בארצנו נחל שערפו בו עגלה בזמן שהיתה הארץ בישובה, כי לא הזכיר הכתוב באסור העבודה באותו מקום זמן, ואם כן יש לנו לכתבה עם המצות הנוהגות היום בארצנו.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, והעובר על זה וזרע בנחל איתן חייב מלקות, וכן אמרו זכרונם לברכה שם בגמרא מכות (דף כב.), כשזכרו שם מחיבי מלקות, אמרו והא איכא זורע בנחל איתן, ואזהרותיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. הנה התבאר לנו מזה, שזה שאמר הכתוב לא יעבד בו ולא יזרע, שהכל אזהרה אחת, כלומר שהעובד והזורע שם לא עבר אלא על לאו אחד ולא נחיבהו בשני לאוין, בעבודה ובזריעה. ולמדנו שם גם כן שיש בדבר חיוב מלקות.

הערות עריכה