פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Roxette5/נועם אלימלך/ספר הגולמי/חלק ה

פרשת במדברעריכה

וידבר ד׳ אל משה במדבר סיני כו׳: נ"ל ע"ד הרמז דהנה על הר סיני שם ניתנו כל סודות התורה ורזין דאורייתא וידבר ד׳ אל משה כל התודה וגילה לו כל הסודות העליונים והבחינה הזאת נעלמה ונתכסה מעין כל חי עד אשר יבואו צדיקים ויעבדו את ה׳ באמת ובתמים ויתקנו מעשיהם בכל הבחי׳ ואז אליהם יגלה כל הסודות העליונות לאומרם בבחי׳ זו כאשר ניתנה למשה רבע"ה בסיני וזהו וידבר כו׳ במדבר סיני כו׳ לאמר שיאמר בזאת הבחי׳ כמו בסיני ואיזה צדיק יכול לאומרה בבחי׳ זו ואמר הכתוב הוא הצדיק אשר זכה למדרגות האלו דהיינו באהל מועד אהל רמז ליראה כמו שכל הדברים צריכים לכלי ואהל הוא כלי להכניס בתוכו כל הצורך להכניס כן כל התורה והמצו׳ צריך להכניסם אל תוך הכלי היא היראה ומועד רמז לאהבה שהוא לשון יום טוב דהיינו אחר שיזכה ליום שכולו טוב שהיא אהבה באחד לחדש השני רמז למדריגה ג' שיזכה לבא לאחדות שמייחד נשמתו בהקב"ה והיינו עולם התיקון הנקרא בספרים עולם החדש ואשר אין עבודתו שלימה כ"א בפניות שלא לשם שמים אז מעשיו הולכי' לעולם החרובין דהנה השי"ת ב"ה בנה עולמות והחריבן ואחר כך ברא עולם התיקון ונמצא עולם התיקון הוא חידוש העולם שנית וזהו באחד פי׳ שהולך באחדות לחדש השני הוא מתקן עולם התיקון. הנק׳ לחדש השני בשנה השנית רמז שגה העוה"ז נקרא שנה כמו דאיתא בספר יצירה ג׳ שמות יש לעולם עולם נפש שנה וכל עניני עוה"ז הם עניני גשמיות והצדיק המתקן מעשיו בעניני גשמיות העוה"ז נמצא שנותיו הם שנה שניים וזהו שנה השנית דהיינו שהוא במדרג׳ שגה השנית ומפרש הכתוב מה הם השנה השניות דהיינו לצאתם מארץ מצרים ר"ל בצאתם מהגשמיות והארציות אל הקדושה האמיתי׳ הצדיקים האלו יכולים לומר התורה בבחי' הזאת וזהו לאמר שאו את ראש ליתן טעם לשבח על המנין כי באמת אמרו חז"ל אסור למנות את ישראל אך הענין הוא דאיתא במדרש כאשד ראו ישראל על הר סיני המלאכים נושאי המרכבה התאוו לדגלים גם בזה יש ליתן טעם למה התאוו לדגלים והענין הוא דהנה נשמות ישראל הם למעל׳ מן המלאכים ומן החיות הקודש וכל העולם הוא כסא לעולם שהוא למעל׳ ממנו דהיינו הארבע יסודות של החיות הקודש הם מרכבה לד׳ אותיות השם הקדוש ב"ה והמלאכים הם מרכבה לעולם שלמעלה מהם והנה ישראל ידעו שנשמותיהם הם מרכבה וכסא לעולמות העליונים שהם למעל׳ מחיות הקודש ולא הבינו שגם הגוף של האדם צורך בו לקשר עולמות התחתונים כי לא ידעו שיש בידם שיהיו מרכב׳ לעולמות תחתונים ג"כ לקשרם ולייחדם עם העולמות העליונים באחדות אחד ואחר שראו המלאכים עם הדגלים אז ראו והבינו שיש לעולמות התחתונים כח להיות מרכבה לעולמות עליונים כמו המלאכים שהם מרכב׳ להעולם שלמעלה ממנו לכן התאוו תאוה שגס גופם ץד,י׳ מרכב׳ וכסא לקשר העולמות ולכן התאוו לדגלים כמו המלאכים בדגליהם היו מרכב׳ להעולמות שלמעלה מהם כן יוכלו הם ארבע יסודות לקשר יחד העולמות התחתונים בעליונים והמנין שמנו אותם היו על כוונה זאת ג"כ כי כל הת"ר אלף של ישראל הם ושמותיהם היו מכוון נגד כל העולמות העליונים וצוה הקב"ה את משה למנות אותם כדי לקשרם בעולמות כולם ויהי׳ כח בידם לחבר ולקשר כל העולמות כנ"ל ולתקן אותם כי ע"י מספר הם מקושרים בספי׳ כי מספר הוא ר"ל ספיר׳ וזהו שמקשו חז"ל על המקרא והי׳ מספר ב"י כו׳ ורמי קראי אהדדי דמתחיל׳ אמר והי׳ מספר ולבסוף מסיים אשר לא ימד כו׳ ומתרץ כאן בעושין רצונו של מקום כו׳ ולפ"ד יהי׳ הפי׳ כך כאן בעושין רצונו של מקום דהיינו כשישראל עושין הרצון להבורא יתעלה שמעוררים רחמים ע"י מעשיהם הטובים אז יהי׳ להם מספר שהסיפור של קדושה הוא טוב כנ"ל שע"י הספי׳ הם מקושרים בספירות העליונים כאן שאין עושין רצונו כו׳ אז אסור למנות אותן: וזהו שפרש"י ז"ל מתוך חיבתן מנאן ולכאורה הוא ההיפך שהרי אסור למנות כו׳ אבל מתוך דברינו יבואר ג"כ דברי רש"י ועולים כהוגן מתוך חיבתן שהיו צדיקים גמורים מנאם כדי לקשרם כנ"ל והבן

וי"ל באופן אחר ונושא א׳ דהנה כתיב בתורה כי אתם המעט מכל העמים וח"ו שלא יהא המיעוט בטל ברוב ולכן הנכון שלא למנות את ישראל שלא יהי׳ להם מספר כדי שלא יתבטלו בין האומות אך כשישראל הם טובים ועושים רצונו י"ת אין מזיק להם המנין וממילא מצוה למנותם כדי לקשרם בהספי׳ כנ"ל: והוא כשעושים רצונו והם דבוקים בהבורא ית"ש ובש"ע פסקינן בדבר הדבוק צריך הביטול כנגד כל הדבוק וכשאנו דבוקים בו ית"ש אינם יכולים לבטל אותנו: וזהו שתי׳ כאן בעושין רצונו כו׳ ואז יכולים למנותם ומצור. למנותם ואין מזיק להם מחמת שהם דבוקים ולא יתבטלו אבל כשאין עושין רצונו כו׳ אז ח"ו מזיק להם המנין ואז אשר לא ימד ולא יספר וזהו שפרש"י מתוך חיבתן מנאן כי הם דבוקים בו י"ת והם חביבין אליו למנותן כדי לקרבם אליו ית"ש ויתעלה אמן

ועוד יש לפרש המדרש אשר דברנו בו לעיל בדרך אחר והוא ע"פ דאיתא ראשית המחשבה סוף המעשה דהיינו האדם עלה במחשבה להבראות תחילה ולבסוף המעשה הי׳ אחר כל הנבראים וזה שלא נברא ג"כ תחילה הוא כדי שיהי׳ לו בחירה שאם הי׳ נאצל מיד הי׳ כמו מלאך אשר אין לו בחירה לכן מתחילה נבראו כל העולמות ואחר כך נשתלשל האדם עד למטר. מכולם בכדי שיתגשם: ונשמתו של אדם חצובה מתח!ז כסא הכבוד שהוא עולם המחשבה: וצריך האדם לעבוד הבורא ב"ה עד אשר ישוב אל מחצבו ומקורו הראשון: והנה כל הטובות הנעשים לישראל בא הכל מתחת כה"כ ונשלח הטובה לישראל ע"י מלאך ואם יתוקן האדם במדרגתו עד מחצבו הראשון לא הי׳ צריך לשליחות המלאך רק הי׳ נעשה השליחות ע"י שהוא למעלה מהמלאך ונפקא מינה בין אם הי׳ נעשה ע"י מלאך או ע"י אדם הוא שהשליח דהיינו המלאך בלתי אפשרי לשנות מהשליחות לעשות גדולה או קטנה רק כמה שנמסר לו אבל הצדיק יש לו רשות לשנות להוסיף על הטובה והנה החיות הקודש תשוקתם וחושקם שהם יעשו השליחות לישראל להטיב להם אלא שאחר ירידתם קצת למטה הם מתגשמים קצת מקדושתם שהם שרוים תחת כה"ב ואז שבים מהר ללכת למכון שבתם וזהו והחיות רצוא ושוב פי׳ שהם רצים בחשקם להיות שלוחים ושבים מחמת שרואים שבירידתם מתגשמים וזה קשה מאד שיתוקן האדם לגמרי עד מחצבו הראשון רק אבותינו אברהם כו׳ הם הגיעו במעשיהם הקדושים עד הכה"כ והם היו אינם מצווין ועושין והדורות הללו אנחנו מצווין ועושים גלל כן צריבין אנו לצפות ולומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי: וזה שאמר המלאך לאברהם עתה ידעתי פי ירא אלקים אתה כי מדרגת אברהם הי׳ מדת אהבה תמיד כמ"ש אברהם אוהבי אלא כשהי׳ באהבה אז הי׳ למעלה מבתי׳ מלאך ולא הי׳ המלאך יודע כלל מהותו וטיבו של אברהם אע"ה רק עקדת יצחק בהכרח הי׳ ע"י בחי׳ יראה מחמת פחד יצחק הוכרח אברהם להתלבש במ׳ יראה ולמען יעמוד זכותו לדורות ויהי׳ אפרו צבור הוצרך להיות במדרגה הנוהגת לדורות והיא בה׳ יראה לכן אמר לו המלאך עתה ידעתי פי׳ עתה שאתה במ׳ יראה ידעתי ^ותך כי מתחילה לא ידעתיך מחמת שאתה למעלה ממני בבחי׳ אבל עתה ידעתיך כי ירא אלקים פי׳ מחמת שירא אלקים אתה: ואז אמר לו השליחות ארבה את זרעך כו׳: וזהו שנתאוו ישראל כי ידעו שזה בלתי אפשרי שיתקנו עצמ׳ עד מחצבם הראשון: אלא כאשר ראו המרכבה מהמלאכים וראו שהשליחות נעשה ע"י התאוו אז כשנבנה המשכן שהי׳ השכינה למטה שיהיו הם המרכבה ויהי׳ השליחות ע"י עצמם וזהו שאו את ראש כל עדת ב"י למשפחותם ר"ל לנשאם על העולמות לבית אבותם שיגיעו עד מקור בית אבותם במספר שמות לשון ספיר והיינו שיאירו בהשמות העליונים: כל זכר לגלגלותם ר"ל זה יהי ע"י י שיזכור בל א׳ שישוב לגלגול אבות בנ"ל והבן

או יאמר וידבר ד׳ אל משה במדבר סיני כו׳: גרא׳ דהתורה מלמדת לאדם שיתנהג עצמו כי להיות שהתורה ניתנה בסיני למען ילמד אדם להיות תמיד מוכנע גדול ונבזה בעיניו כדרך שעשה הש"י ב"ה שמאס בהרים הגבוהים ובחר בהר סיני הנמוך מכולם: וזהו במדבר סיני: רק לזה צריך האדם שלא יתעצב מחמת גודל הכנעה יפול בעצבות וזה הוא מגיעה גדולה מעבודת הבורא יתברך לכן הזהירה תורה עליו שיראה להיות תמיד בשמחה כי אין השכינה שורה מתוך עצבות: וזהו באהל מועד פי׳ שיכניס עצמו לאהלו של מועד הוא לשון שמחת כי מועד הוא לשון י"ט באחד לחדש השני: פי׳ ואם יאמר האדם איך אוכל לשמוח כיון שהרבתי לפשוע ולזה אמרה תורה אעפ"ב יראה לעשות תשובה בשמחה ויתחזק עצמו לאמר הרי אני כאלו נולדתי היום הזה ולא אשוב עוד לכסלה וזה נקרא חידוש שנתחדש כברי׳ חדשה: וזהו באחד לחדש השני כי האדם הזה הוא נתחדש ב׳ פעמים האחד ביום שנולד והשני ביום שעושה התשובה ונתכפר לו: בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים: ג"כ על הד"ז כי השי"ת ב"ה הוציאנו ממצרים הם הקליפות גדולות מ"ט שערי טומאה ותמיד כשאדם עושה תשובה על חטאיו הוא יוצא מהקליפה אל הקדושה ונקרא ג"כ יציאת מצרים וזה נקרא בשנה השנית כי העולם נקרא שנה כנזכר בספר יצירה לומר שגם בשנה השנית פי׳ בעולם עכשיו ג"כ יש יציאת מצרים שנית והיינו בשעה שעושה אדם תשובה כנ"ל והבן

או יאמר וידבר כו׳ במדבר כולי דהנה מדרך אב לרחם על בניו אם רואה איזה כאב שיש להם אז הוא מרחם ונותן לו איזה מאכל טוב ודברים טובים שינוחו דעתם בהם אבל הצער והכאב גופא שיש להם בלתי אפשרי לאביו ליטול מהם והבורא ב"ה כשיש איזה צער לאדם והוא מתפלל אליו ית׳ אז לא די שמסיר ממנו הצער אלא אף זו שנותן לו כל הטובות שפע ברכה וזהו ויכסהו הענן להר ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי פי׳ דהר הוא רמז למדה"ד ע"ד הר קש׳ כו׳ והיעו בששת ימי החול יש כח למדה"ד ח"ו לשלוט והצדיק בקדושתו הוא מכסה אותו ההר

וזהו ויכסהו הענן רמז לקדוש׳ ולא זו אלא ויקרא אל משה בקריאה בל׳ חיבה ביום השביעי שזו קדושה עליונה

וזהו עטרת שנת טובתך ר"ל הטוב׳ שאתה עושה עמי דהיינו הסרת צער והכאב לא זו בלבד אלא שאתה עושה עטרה וגזר להטוב׳ זו וכנ"ל ומעגליך ירעפון דשן שהתפל׳ פועלת אף השפעות גדולות וזהו מעגליך דהיינו השבילים הנפעלים ע"י התפלה וזהו וידבר כו׳ במדבר סיני רמז שהוא מקום נחשים ועקרבים והצדיק פועל ע"י דיבורו שהוא מתפלל ובמדבר הוא לשון דיבור הוא פועל באוהל פי׳ דאוהל הוא מכסה כנ"ל מועד רמז לי"ט היינו השפעות וטובות גדולות הנפעלות ג"כ כנ"ל

שאו את ראש ב"י כו׳ למשפחותם כו׳ נ"ל דהנה יש שלש מדריגות הגורמים לאדם שיהי׳ צדיק א׳ מצד הגלגול שהי׳ צדיק בגלגול ראשון ומחמת זה נקל לו להיות צדיק גם עתה ב׳ מחמת זכות אבותיו שהיו צדיקים ומחמת זכותם חולקים להם כבוד בפמליא של מעלה שיהיו בניהם צדיקים ג׳ מחמת שהשי"ת ב"ה גזר בבריאת העולם שיהא כך וכך שמות ראובן וכך וכך שמות שמעון ועתה כשגתגלגל איזה אדם בעולם ונותן לו שם בשם צדיק א׳ שהי׳ כבר בעולם זה גורם לאיש הלזה שיהי׳ ג"כ צדיק מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון והחילוק שבין הצדיק שהוא מחמת גלגול הראשון ובין הצדיק שהוא מחמת זכות אבותיו הוא כך שהצדיק מחמת גלגול הראשון בהנין ממנו עצה מחמת שהי׳ כבר בעולם העליון ושמע הכל מה שעתיד להיות בעולם ולכן יש לו כה זה ליתן עצה אבל הצדיק מחמת זכות אבות לא כן הוא במדריג׳ זו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחגי פי׳ שהי׳ מתפלל על עצמו שיהי׳ צדיק או במדריג׳ זו להיות נהנין ממנו עצה או עכ"פ מחמת כבוד אבותיו

וזהו שאו את ראש כו׳ שהש"י ב"ה אמר למשה דבינו ע"ה להעלות את כל ב"י כל אחד לפי מדרגתו א׳ למשפחות׳ כו׳ היינו מדריגת צדיק מחמת זכות וכבוד אבותיו ב׳ במספר שמות כנ"ל ג׳ לגלגלותם היינו צדיק ע"י גלגול ראשון שהי׳ ג"כ צדיק בעת ההיא וק"ל

והיו לי הלוים אני ד׳ לכאורה אינו מובן הפי׳ של אני ד׳ האיך שייך לשלמעלה הימנו והיו לי הלוים אך הענין הוא דהנה הש"י ב"ה בלתי אפשר להשיג מציאותו ית"ש רק ע"י פעולותיו ונפלאותיו הנפלאים והנוראים על ידם יכול האדם לדעת ד׳ ב"ה וזהו והיו לי הלוים פי׳ כשתהיו דבוקים ולווים לי עי"ז תגרמו שאעשה נסים ונפלאות בעולמי ויהיו היכולת בידכם להשיג אותי ע"י מפעלי וזהו אני ד׳ שתדעו אותי שאני ד׳ וזהו אם אין אני לי מי לי פי׳ אם לא תקנתי מעשי שיהא אני לי פי׳ שאכיר בוראי ע"י נפלאותיו בכדי שיוכל להקרא אני מי לי מה יש לי פעולה שפעלתי

וזהו אני לדודי כר פי׳ ע"י ידידותי ואהובתי שאני אוהב להש"י ב"ה ועובד אותו עבודתי גורם שיתקרא אני בנ"ל ועלי תשוקתו דעיקר תשוקת הש"י ב"ה שלא יחטא האדם ויהי׳ צדיק תמים: וזהו ועלי תשוקתו פי' תשוקתו הם גם עלי שגם אני משתוקק שאהי׳ צדיק וק"ל

פרשת נשאעריכה

נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳ יש לתת טעם לשבח למה לפעמים כתיב למשפחותם קודם לבית אבותם ולפעמים כתיב לבית אבותם ולמשפחותם ע"פ הפסוק שאו את ראש ב"י לגלגלותם ולמשפחותם כו׳ כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא אותם ע"י דבקותו וקדושתו ועי"ז הוא מקרב אותם לעבודת הבורא ית"ש וזה נקרא נשיאות ראש לכן צור. השם שהנשיאות ראש ההוא יתנהג לפי הגלגולים כי הצדיק היודע גלגולי הנשמות יכול לידע איזה איש יש לו נשמה קדוש׳ או מאיזה עולם נשמתו נלקחה ומשה ואהרן היו במדריג׳ זו וידעו גלגול הגשמות לכך צוה אותם השי"ת ב"ה שאו את ראש ב"י לגלגלותם פי׳ לפי גלגול הנשמות כן תעלו אותם למעל׳ אך פשוטי ב"א אשר נשמתם אינה כ"כ במדריג׳ גדולה גם הם צריכים עלי׳ ונשיאות ראש ולמה יגרעו ובמה הם יכולים להנשא כיון שהם למטה לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל ואז יתעלו למעלה על ידם וזהו לפעמים כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם על שצריכים לקשר אותם באבות תחילה כדי להעלות אותם בתוך שאר משפחות ישראל ובאותן שהם צדיקים שנשמתם הוא מעולם העליון הוא להיפך שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא מתחילה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם לקשר אותם עם מדריגות האבות ג"כ ודו"ק

או יאמר נשא כו׳ בני גרשון גם הם כו׳ הדקדוק מלת גם הם הוא מיותר ונ"ל דהנה יש ג׳ מיני צדיקים יש צדיק שהוא מחמת זכות אבותיו ולזה הצדיק בקל יכול לבא לאור גדול ב׳ מחמת שהוא מעורר את הצדיק שהי׳ כבר בעולם ועתה הוא בעולם העליון הוא מעורר את אורו ובא לו מכהו אור גדול ועוד יש שהוא צדיק מעצמו ולזה הצדיק הוא בקושי קצת שיבא לאור גדול אך שלבו מתלהב וחושק לעבודת הבורא ב"ה בשלימות וזהו אור זרוע לצדיק פי׳ האור הוא זרוע להצדיק מאבותיו ולישרי לב שמחה פי׳ אותם הצדיקים שהם ישרי לב מעצמם שמחה שלבם מתלהב ומשמח לעבודתו ית׳: וזהו אז ישיר משה כו׳ ויאמרו לאמר מלת לאמר אין לו ביאור לכאורה וע"פ דרכנו יבואר אז ר"ת אור זרוע ר"ל האור הזרוע מאבותינו הקדושים עשה פעולה זאת שישיר משה פי׳ שפעלו במעשיהם הקדושים לדורות הבאים אחריהם שישיר הצדיק שבכל דור ודור שהצדיק נקרא בשם משה ולזה אפשר רמזו בגמ׳ הקדושה מכאן לתחיית המתים מן התורה שזה שהצדיק מעורר את האור של הצדיק שכבר מת זה הוא תחיית המתים שמחי׳ את האור של הצדיקים שכבר מתו וגם שפחותיו דובבות כו׳ ועוד פעלו ויאמרו לאמר פי׳ במה שהם אמרו שירה פעלו לאמר שיאמרו גם אנחנו בניהם שירה: אשירה לד׳ כר היינו הצדיקים שחושקים ומתאווים לעבודתו ואומרים אשירה שאין להם עדיין אור גדול רק שנפשם חשקה אך הצדיק העוסק בתור׳ לשמה יובל לבא לאור גדול אף בלא זכות אבות: והנה בני קהת היו משאם הארון והשולחן כו׳ והי׳ להם התורה והיו יכולים לבא בקל לאור גדול ע"י התורה הקדושה וזהו שאמר הש"י למשה נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳ פי שגם הם יכולים לבא לאור גדול ע"י זכות אבות ובנ"ל וק"ל

וידבר ד׳ אל משה כו׳ וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש כו׳ ויעשו בני ישראל כו׳ כן עשו בני ישראל: נראה לפרש הכפל לשון ויעשו בני ישראל כן עשו בני ישראל שהוא יתור לשון: ונרא׳ כי אמר השי"ת ב"ה לישא את ראש בני גרשון קהת ומררי כי רמז בזה להיות שיש ג׳ מיני צדיקים משונים במדריגתם זה מזה והוא יש צדיק הנקרא קהת על שם מעשיו הקדושה והטהור׳ ואליו יקהת עמים ללמד להם דרכי ד׳ הטוב׳ ומשנהו הנקרא מררי ע"ש שמסגף עצמו בתעניתים בסיגופ׳ המדים מרוב יראתו ופרישתו והשלישי הוא אשר הוא כגר בארץ ושפל ברך וענוותן גדול נבזה בעיניו נמאס וע"ש כך נקרא גרשום כי אמר גר הייתי בו׳ ובשיש שלשה מדריגות הקדושים הללו בישראל אזי ניצולים משלש מדריגות אחרים והם צרוע וזב וטמא לנפש: ולכך צוה השי"ת ב"ה לשלח מן המחג׳ אותן השלש

וישראל קדושים נביאי׳ הם ותיכף כשנצטוו בשלש מדריגות הקדושים והם גרשון קהת ומררי הבינו מעצמם הדבר שצריך לשלוח השלש אחרים מן המחנה ♦ ולזה בא השפת יתר באמת כן עשו פי׳ אפילו קודם שנצטוו במצוה זו הבינו מעצמם זה וכוונו אל האמת ושלחו אותם למען יהי׳ מחניהם קדוש בשלש מדריגות הקדושות והבן

דבר אל ב"י כו׳ איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כו׳ נ"ל בהקדים לפרש פסוק איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳ יש לומר דהתורה הקדושה רמזה לנו בזה ללמד דרכי ד׳ ברצות האדם לשוב מדרכו הרעה ומדרכיו המקולקלים ורוצה לעשות תשובה ולסגף עצמו בסיגופים ותענית והנה צריך לזה חכמה ושכל להשכיל בסיגופיו וזהו איש או אשה כי יפליא לנדור ר"ל פלא הוא חכמה והיינו שצריך לעשות בחבמ׳ גדול׳ בשרוצה לנדור נדר לעשות איזה סיגוף גזיר להזיר לה' פי׳ נזיר הוא לשון נזר ועטר׳ ופירושו שרוצה לעשות עטרה להש"י מיין ושכר יזיר ר"ל גם משתיית יין יראה לעשות נזר מזה לה׳ שיעשה בקדושה רבה חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה פי׳ אם אין שתייתו בקדושה אזי שתי׳ זאת היא כחומץ חזק וקשה וסופו רע ושתי׳ כזו לא ישתה וכל משרת ענבים ע"ד דדרשינן בגמ' חד אמר לטעם כעיקר וחד אמר להיתר מצטרף לאיסור והיינו חצי זית היתר וח"ז איסור מצטרף ונראה שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואחד רמז בדבריו הקדושים דבר א׳ והשני דבר אחר והוא טעם היינו הסתכלות איסור חליל׳ או איז׳ מחשבה והרהור רע חליל׳ הוא בעיקר עבירה גופה וצריך לשמור עצמו מאד בזה כמו מהעיקר עבירה ומר אמר להיתר כו׳ דהנה עיקר מניעת האדם מעבודת הבורא הוא עסק הפרנסה שקשה מ׳ כקריעת י"ם ורובם נכשלים חליל׳ בעסק משא ומתן שצריך לזהר מאד בזה וכולי האי ואולי

וזה שאמרה היונה רבש"ע יהיו מזוגותי כו׳ ומסורים בידך פי׳ שהבחירה יהי׳ בידך שאתה תבחר ולא אני בעסקי מזונות כי מתיר' אנכי שאם יהי׳ בידי זאת שלא אתמוטט חליל׳ מחמת שצריך לזה שמירה גדולה

וזהו חצי זית איסור וחצי זית היתר מצטרפין דהיינו שקצת עושין באמונה לפעמים ולפעמים להיפך ח"ו אז גם ההיתר נבלע באיסור חליל׳ וזהו וכל משרת ענבים והנה יש צדיקים קדושי עליון אשר מצד עצמותם לא היו חוטאי׳ כלל רק מחמת חטא אדה"ר עי"ז נתפסין קצת באיזה נדנוד עביר׳ וזהו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ר"ל שיהיו בעיניהם זאת שנכשלים באיזה הרהור עביר׳ כאלו עשו עבירה ממש ויהא בעיניהם כאלו מעלו בה׳ וזהו למעול מעל בה׳ ואשמה הנפש ההיא פי׳ שיאשים את נפשו מאד והתוודו את חטאתם דהיינו שהם מתוודים על זה במאד מאד והשיב את אשמו בראשו דהנה נפשו של אדם חצובה מתחת כסא הכבוד וגדול׳ תשובה שמגעת עד כה"כ דעיקר תשובה היא תשוב ה׳ והיינו תשוב׳ מאהבה ופועל בתשוב׳ זו להשיב האשם בראשו דהיינו בשורשו העליון והיינו שגם זה נחשב לו לזכיות וזהו שאחז"ל גדולה תשובה שזדונו׳ נעשי' לו כזכיות כו׳ כאן מאהבה כאן מיראה וזהו רגלי חסידיו ישמור דשורש הצדיק הוא למעלה וזה נקרא ראשו והאדם למטה הוא נקרא רגלים והיינו מחמת צדקתו שתיקן כל שורשו למעלה אז ממילא הוא נשמר למטה ברגלים מחמת ראשו ושורשו למעלה וזהו שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים נתנה ראש ונשובה וקשה למה להם ראש הלא כיון שישובו יהיו משועבדים למצרים ומה להם לראש אך לדברים הנ"ל יבואר היטב דדור המדבר היו דור דעה וביציאתן ממצרים באו לקדושה גדולה ונמצא היו להם ראש למעלה וממילא היו נשמרים כנ"ל ולבן אמרו נתנה ראש ר"ל נעשה לנו ראש אחר זל"ז למען גובל לשוב למצרים ונחזור לביאור הכתוב וחמישיתו יוסף עליו ר"ל שמוסיף עוד קדושה גדולה עליו ע"ד וחמושים עלו ב"י שפי׳ לחמשים שערי בינה ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו ע"פ הפסוק וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה י"ל שזה רמז על הצדיק השלם הגואל את ישראל מכל צרה ונותנם על ■ האומות שהם תמורתם ע"ד שנאמר ואתן אדם תחתיך א"ת אדם אלא אדום כו׳ וכשרוצה אדם לפעול כך צריך להתנהג כך ושלף איש נעלו דאיתא בגמרא לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקה מנעלים לרגליו י"ל שרמז בזה על האדם אשר הורגל חלילה בדברי שפלות אז צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים למען יתנכר ויופרש ממעשיו השפלים וזהו לעולם ימכור לשון יתנכר ר"ל שכל ההרגל השפל אשר לו יתנכר ממנו ויהי׳ זר בעיניו ויקה מנעלים לשון הסגר ומנעול דהיינו גדרים וסייגים לרגליו פי׳ להרגל שלו וזהו בכל אדם אבל הצדיק הגדול אשר פועל במעשיו ליתן האומות תמורה תחת ישראל בכל צרה צדיק כזה צריך להיות מוטבע בצדקתו כ"ב עד שלא יצטרך שוב לגדרים ולסייגים וזהו ושלף איש נעלו פי׳ שיהא מושלף ממדרגה זו שיצטרך לנעל וזהו אם אין לאיש גואל פי׳ שאינו במדרגה זו להיות גואל לישראל כו׳ עכ"פ האשם המושב לד׳ לכהן פי׳ יעסוק בתורה לשמה שכל התורה שמותיו של הקב"ה וזהו לד׳ ועי"ז ירים ויתקן אשמו לכהן דהקב"ה נקר׳ כהן וזהו ויקחו לי תרומ׳ פירש"י לי לשמי רמז כנ"ל על העסק התורה שהיא שמותיו של הקב"ה תרומ׳ ר"ל עי"ז הוא מרים ומגביה הכל למעלה איש כי יפליא כו׳ נראה לפרש ע"ד דאיתא בגמ׳ אין טיפה יורדת מלמעלה אא"כ טיפיים עולין מלמט׳ כנגדן י"ל הפי׳ שזה רמז על התורה הקדושה שנקראת טיפה ע"ש שמתחיל׳ האציל הש"י נקודה קטנה שהיא היו"ד וממנה נתפשטו כל הכ"ב אתוון כידוע לי"ח וע"י התוך, הקדוש, נשפעים כל ההשפעות למטה וזהו אין טיפה יורדת כו׳ ר"ל שיושפע השפעות ע"י התורה כנ"ל אא"כ ב׳ טפות עולות מלמט׳ הם ב׳ מדריגות אהבה ויראה אשר על ידם יש כח ביד הצדיק לגרום השפעות לישראל ע"י התורה כנ"ל וזה שדרשו חז"ל מקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה כשרה בזר כשר׳ הוא לשון שהוא כשר ונכון שיהא כן שתהא השחיט׳ בזר ר"ל הזר הוא מי שעדיין לא בא אל מדריגות הצדיק ויש לו עדיין לתקן חטאת נעוריו כשר ונכון לו שיהא הוא שוחט הדינים דהיינו ע"י התאמצותו לשבר כח התאוות הגשמיות המדובקין בו מנעוריו וביותר בעת התפלה שהיא במקום קרבן ומחמת החטאים אשר עדיין לא נתקנו הם מעכבים אותו בתפלתו שבלתי אפשר לו להתפלל במחשב׳ טהורה וזכה וצריך עבוד׳ גדולה לשבר כח המחשבות זרות ועי"ז הוא שוחט הדינים שלא ישלטו בו אבל מי שרוצ׳ להמשיך השפעות צריך להיות במדרגת כהן שהוא חסד וזהו מקבלה ואילך פי׳ שרוצה לקבל שפע ורחמים מצות כהונה מצותו עליו שיהא כהן במדת חסד וזהו שנאם׳ גבי בני קהת למשפחותם ולבית אבותם ואצל בני גרשון נאמר להיפך לבית אבותם ולמשפחותם וע"פ דרכינו יבואר דהשפעות הולכים ע"י התורה כנ"ל ומשא ב"ק הי׳ הארון שהוא התורה ואמר הש"י למשה נשא את ב"ק שיהא כח בידם להשפיע וזהו למשפחותם קודם דהצדיק המשפיע הוא מדבר עם ב"א הצטרכותם ומכוין בדבריו לתקן להם די צרכם ע"י דיבורו ועניני עוה"ז הם נרמזים בל׳ משפחות הרבה שלכל א׳ הצטרכות אחר והצדיק מדבר עמם במשפחותם בכאן וכוונתו ויחודו בעולמות עליונים והם בית אבות שהם השורש של כל הרחמים והשפע ואחר כך צוה נשא את ראש ב"ג גם הם אף שאינם במדריג׳ הזאת להשפיע אעפ"ב מתחיל׳ יתקנו עצמם לבית אבותם שיהא דבוקים בעולמות עליונים ואחר כך למשפחותם להשפיע להם די צורכם וזהו איש כי יפליא לשון פלא דדוד המע"ה אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כו׳ הודו לה׳ כי טוב כל"ח פי׳ דהאיך אפשר לנו להודות להשי"ת ואמר כי לע"ח ר"ל שזה חסד הבורא ב"ה שנתן לנו להודות לו ית׳ וכן הפי׳ לעושה נפלאות גדולות לבדו: פי׳ הוא העושה הנפלאות לבדו ומה שמסר ביד הצדיק שיהא כח בידו לעוררם הוא חסדו וזהו כי לעולם הוא חסדו וזהו ונפלינו אני ועמך פי׳ שהתפלל משה רבינו ע"ח שאגי ועמך יהי׳ בידינו הנפלאוזת שנעודרם שתעשה עמנו נפלאות ונסים וזהו איש כי יפליא שיהא הפלא בידו שיהא מעורר הנפלאות שיעשה עמנו השם יתעלה לנדור נדר פי׳ יפעול גם זאת שיחזיק הנדר והשבועה של הבורא ב"ה במ"ש אשר נשבעתי לאבותיכם שיקיים לגו מהרה: להזיר לד׳ לעשות נזר ועטרה להבורא יתעלה ע"י מעשיו הקדושים מיין ושכר יזיר ר"ל אפי׳ מדברי׳ הגשמיים יכול לעשות נזר להשי"ת אם יתנהג בהם בקדושה לשמו הגדול: רק חומץ יין לא ישתה ע"ד דאיתא חומץ בן יין ופי׳ שלא יהי׳ זולל וסובא בשתייתו חלילה אלא לאכול ולשתות במקום מצוה לרצון הבורא יתעלה אכי"ר

ולבני קהת לא נתן כו׳ בכתף ישאו נרא׳ לפרש כי נאמר אצל שאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם ואמר שמואל הנביא הראיתם אשר בחר בו השם כי אין כמוהו כו׳ ובגמ׳ מפגי מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא נמצא בו שום דופי ותמוה אדרבה בשביל שלא הי׳ בו שום דופי הי׳ טוב שימשך עדי עד וגרא׳ כי בגמ׳ איתא גדולה עביר׳ לשמה וקשה מה זה שייכות אצל עבירה לשמה וכי מי צוה לעשות עביר׳ שיהא שייך אצלה לשמה אבל נרא׳ דהאמת הוא כך דהנה כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו כ"א להטיב לברואיו ע"י השפעות השפע מעילא לתתא אלא שלזה צריך התערותא דלתתא ע"י מ"נ וזה הי' הכיון בנתינת התורה לישראל ובנסים ונפלאות שעשה עמנו כדי שנאמין בו ית׳ באהבה ויראה ונוכל לקבל טובותיו השפעה העליונ׳ נמצא השפע אינו כ"א ע"י הצדיק המשפיע והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לב"א צריך הוא לדבק עצמו עמהם בדי להשפיע כל דבר הצורך לטובת׳ כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטוב׳ בשלימות כ"א ע"י שידבק עמו באחדות גמור וא"כ הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להטיב להם ואיך הוא עושה עם הבעל עביר׳ חליל' הלא אף שהוא בעל עביר׳ אעפ"ב צריך להשפעה ולהיות ואיך יתקשר הצדיק עמו לזה אמר׳ הגמ׳ גדולה עביר׳ לשמה שהצדיק עושה ג"כ איזה עביר' אלא שהיא לשמה ועי"ז יכול להתקשר עם הב"ע ג"כ ויטיב לו ג"כ וענין עביר׳ לשמה הוא כך כמו אצל שאול דכתיב וירב בנחל ודרשו שרב על עסקי נחל אם על נפש א׳ כו׳ בהמה מה חטאה והי׳ נרא׳ לו זה שיהרוג הבהמות של עמלק עביר׳ גדולה אבל אם הי׳ יכול לעשות עביר׳ לשמה הי׳ עוש' והורג את הבהמות ג"כ כיון שצור. המקום ב"ה מה לך שנראה לך עבירה יהי׳ עבירה לשמה אלא שמרוב צדקותיו שלא הי׳ בו שום דופי לא הי׳ יכול לעשות אפי׳ עבירה לשמה וממילא כיון שלא הי' יכול לעשות עבירה לשמה לא היה יכול להתחבר עם הב"ע להמשיך עליהם השפעה כי במה הי' דבוק עמהם והמלך צריך להטיב לכל ישראל לכולם שוין אפי׳ לבעלי עבירה ח"ו וזהו שאמרו מ"מ לא נמשכה כו׳ מפני שלא הי׳ בו שום דופי ולא הי' בידו להטיב לכולם וכנ"ל ולזה נא׳ אצל שאול שהי׳ משכמו ומעלה גבוה מכל העם פי׳ כי השכם הם הכתפיים וגרמזים אל החסדים המגולים כענין שנאט' וישכם אברהם בבקר כנודע ושאול עם החסדים שלו שהי׳ צריך להשפיע גבוה מכל העם כי לא הי׳ בו שום דופי נמצא שלא יכול להתאחד עמהם כלל כי הי׳ למעל׳ מהם ולא הי׳ יכול להשפי׳ אליהם כ"א שהם יתאחדיו עמו פי׳ שיהיו צדיקים ויתאחחו עמו במדרגתו אבל הוא לא הי׳ יכול להוריד עצמו אליהם כנ"ל שלא הי׳ יכול לעשות שום עבירה קלה לזה אמר שמואל להעם הראית׳ כו׳ כי אין כמוהו פי׳ ראי׳ הוא הבטה פי׳ שצריכין אתם להביט ולהתקשר בו כי אין כמוהו שאין בו דופי ולא יוכל להוריד אליכם להשפיע לכם וצריכין אתם להעלות עצמכם אליו לקבל על ידו השפע שלכם כי בהכרח השפע הולכת ע"י המלך וזהו ולב"ק לא נתן בכתף ישאו כי על ב"ק שהי׳ צדיקים הי׳ עבודת הקודש חל עליהם ומה הי׳ עבודת הקודש בכתף ישאו שהי׳ צריכין להוריד השפע הנקרא כתף כנ"ל ודוק היטב ותהי׳ מתוק לחיך

פרשת בהעלותךעריכה

וידבר ה׳ אל משה' כו׳ בהעלותך את הנרות כו׳ וזה מעשה המנורה כו׳ כמראה כו׳ כן עשה את המגורה ודקדקו המפרשים איך בא לכאן וזה מעשה המנודה שהיא בכאן לשפת יתר ונראה דאיתא בגמ׳ בא דוד והעמידן כו׳ עד בא חבקוק והעמידן על אחד וצדיק באמונתו יחי׳ וי"ל ע"פ דכתבנו כבר שמתחילה צריך אדם הנכנס בעבודתו ית"ש לעשות לעצמו סייגים וגדרים והנהגות רבות כדי שיתנהג כשורה בעבודתו ואחר שיעלה במדרגות גדולות בכל פעם שוב אין צריך אותן הנהגות שהי׳ צריך קודם בואו לתכלית העבוד׳ כי בכל פעם שעולה מעלה א׳ הוא בא יותר אל האחדות והוא מתאחד ג"כ במעשיו ובהנהגותיו: כן הדבר הזה בכאן שבא דוד והעמידן על אחד עשר כי אחד עשר רמז על העולמות המתאחדים בעבודת הצדיק כידוע לי"ח וזה עיקר תכלית תורה ומעש"ט לעשות יחודים בעולמות כידוע וישעי׳ העמידו על שבע פי׳ כשאדם עולה בעבודה אז הוא מביא הכל אל השבע מאורות העליוני׳ עד שבא חבקוק והעמידו על א׳ פי׳ בתכלית העבודה שיבא כולו אל האחדות הגמור וזה תכלית המכוון

וזה שציוה ה׳ להצדיק בהעלותך את הנרות פי, כשתרצ׳ לעלות התורה והמצות הנקרא מאורות המתאחדים באורות העליונים שהם שבע תראה עיקר שיבא הכל אל האחדות הגמור והוא אל מול פני המנור׳ הכוונה אל השורש הכל והמקור העליון: וא"ת הלא אדרבה שלפי הנרא׳ שהנרות הם בית קיבול להאורות הנתונים בהם והמנור׳ עצמה היא דבר עביות יותר מן הנרות ואיך נעשה מן הטפל עיקר לזה תירץ שלא תימא שהמנורה עצמה נעשה בגשמיות וזה מעשה כו׳ כמראה אשר הראה בהר כלומר באותה קדושה עצמה שנעש׳ בהר פן עשה בכאן והיא ברוחניות׳ מתחילת׳ ועד סופה וא"ב לפי זה המנור׳ עצמה היא רמז אל האחדות הגמור והנרות הם נגד שבע׳ המאורות העליונים וטוב יותר להביא הכל אל האחדות גמור כי זה העיקר והשורש הבל והבן

או יאמר בהעלותך כו׳ ע"פ הקדמ׳ דאיתא בספר הקדוש שפע טל בהקדמתו טעם למה שאמרו חז"ל כל העולם ניזון כו׳ וחניגא בני די לו כו׳ והוא דבר תימה למה באמת לא יהנה גם הוא בעוה"ז ואמר דרך משל אם תקח נר א׳ מאבוק׳ ותרצה להחזירו אזי יכבה האור של אבוקה את הנר. ואם תחבר הרבה נרות א׳ לאחד עד שגם הם הם אבוקה ותקרבם לאבוקה אזי יוכל לקרבם יחד וירבה אורם כן נר ד' נשמת אדם שהיא חלק אלקי בלתי אפשר שתחזור למקורה כ"א ע"י לבושי המצות שהם אורות רוחניות בכדי שתעשה אבוקה לחזור לאור הא"ם ולכן הטעם שחניגא בני די לו כו׳ ע"ש באריכות וזהו בהעלתך את לנרות ר"ל כאשר תוכיח את ישראל להראות להם הדרך האמת במצותיו ית׳ כדי להעלותם אל מול פני המנורה יאירו פי׳ תאמר להם שהם צריכי׳ לאור באור נשמתם אל מול פני המנורה עליונ׳ שהוא אור א"ס ב"ה

או יאמר וידבר כו׳ בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו׳ נ"ל דהנה ידוע דהשם אדנ"י הוא ההיכל להשם הוי"ה ב"ה ואנחנו מחויבין להמשיך את השם הוי"ה לההיכל הוא שם אדנ"י להיות כסא בנ"ל ע"י מעשים טובים וזהו שאמר אאע"ה אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך: ופרש"י י"א קודש ולכאורה היתכן שיאמר אברהם להקב"ה שימתין עליו עד שיכניס האורחים וע"פ דרכנו יבואר שכך אמר אברהם דהנה המצוה צריך לעשותה בדחילו ורחימו ודחילו הוא שצריך האדם שיעלה מורא על ראשו אולי אינו עושה המצוה בשל ימות לייחד השם הוי"ה באדנ"י לעשותו כסא כנ"ל וזה הי׳ אברהם מתפלל אדני כו׳ ר"ל שע"י המצוה הזאת אוכל לפעול שלא יעבור השם אדג"י ויהי׳ כסא שלם להשם הוי"ה ב"ה כנ"ל: ולא עוד אלא שהצדיק צריך לקדש ולטהר עצמו עד שימשיך הקדושה העליונה למטה והעולם התחתון יתן אור לעולם העליון והעולמות עליונים יהיו כסא לעולם התחתון מחמת רוב קדושת הצדיק שהמשיך למטה: והנה הדבר שהוא למטה נקרא מול שהוא מכוון נגד הדבר שהוא למעלה ממנו וזהו שממשיך הצדיק הקדושה למטה נקרא עליי׳ ובזה יבואר בהעלותך את הנרות פי׳ כנ"ל כשתרצה להמשיך הקדושה למטה הנקרא נרות צריך אתה להתקדש ב"ב עד שתמשיך הקדושה כ"כ שמול פני המנורה בו׳ שבעת הגרות כו׳ דהגה ו"ק הם כנגד ששת ימי החול והמרה השביעי׳ כנגד שבת וזהו שבעת הנרות וצריך הצדיק לייחדם כאחד ולהמשיך הקדושה למטה עד שיהי׳ כל הקדושה הנקרא פני המנורה למטה והכסא הנקרא מול למעלה וזהו אל מול כו׳ יאירו שבעת כו׳ דהיינו שהעולם התחתון יאיר לעולם העליון וזהו וד׳ בהיכל קדשו ה׳ בשמים כסאו פי׳ כנ"ל שימשיך הקדושה כ"כ השם הוי"ה לשם אדג"י הוא ההיכל שיהי׳ למטה והכסא יהי׳ בשמים בעולם העליון והבן

או יאמר בהעלותך כו,: דרש"י מפרש אל מול פני פני המנורה היינו נר מערבי נר אמצעי שממנה הי׳ מתחיל ובה הי׳ מסיים ולכאורה יאירו ששת הנרות מבעי לי׳: ונרא׳ דנר אמצעי הוא רמז להשכינ׳ שהשכיג׳ במערב והצדיק צריך להיות תמיד בדביקות גדול וזהו ממנה הי׳ מתחיל כו׳ דהיינו שהוא תמיד בדביקות וזהו מדרגות שבת ולכך נקרא הת"ח תמיד שבת מחמת הדבקות שבו בימי החול כבימי השבת וזהו בהעלותך את הנרות הוא רמז לדביקות אל מול פני המנורה שהוא נר אמצעי רמז לשכינה יאירו שבעת הנרות פי׳ שתתקן גם ימי החול שיאירו יחד עם השבת כאור אחד

ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה פרש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה הדקדוק מפורש מה בעי רשי׳ בזה שפי׳ להגיד אי משום דקשה לרש"י ז"ל מה חידוש שעשה כמו שציוה אותו הש"י וא"כ האיך מתורץ במה שפי׳ להגיד שבחו של אהרן הקושי׳ במקומה עומדת ועוד יש לדקדק בל׳ יאירו שבעת כו׳ העלה נרותי׳ והי׳ לו לומר האיר גרותי׳ אך הענין דאיתא שבעה רועים יש לישראל אברהם כו׳ יוסף ודוד ושעליהם עומדים כל העולמות שהם מאירים בשבעה ימי הבנין והם יסוד כל העולמות ונמצא הצדיקים נקראים אורות והנה הצדיק העובד השם באמת צריך לקשר עצמו בשבעה רועים הנ"ל והש"י מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים רק יקשר עצמו בכללות ישראל ג"כ אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת א׳ כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו ממדרגתו העליונ׳ ובעת שהוא מקשר עצמו בשבעה הרועים אזי הוא עולה גבוה מעל גבוה וא"א להיות בב"א הב׳ קשרים הנ"ל וזהו שאמר השי"ת דבר אל אהרן בו׳ דהיינו ללמדו שיעשה בהדרג׳ מתחיל׳ יקשר עצמו בכללות ישראל ואחר כך בז׳ רועים וזהו בהעלותך את הנרות ר"ל בעת שתעלה עצמך להקשר בנרות הם ז׳ הרועים הנ"ל אל מול פני המגור׳ הם כללות ישראל נקראים פני המנורה שהם השורש והגוף של המגור׳ ואחר כך יאירו שבעת הנרות הם ז׳ הרועים שתתקשר ותאיר בהם

ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה כי בודאי אם הי׳ באפשרי שיעשה הצדיק השני קשרים כאחד בודאי הי׳ נחת רוח לפניו ית"ש שזה הוא רצונו וכן הי׳ הכוונה בשעה שדיבר עם משה רבינו ע"ה אלא שהכתוב מלמד לאדם איך שיעשה בהדרג׳ ואהרן בצדקתו הגדול׳ עשה שניהם בב"א בהתקשירות אחד וזהו אל מול פני כו׳ פי׳ בשעה שהתקשר עצמו בפני המנור׳ העלה נרותיה של שבע׳ רועים הכל ביחד וזה הי׳ שבח גדול לאהרן ראש החסידים לעשות כדבר הזה הנכבד בעיני הבורא ית׳ וזהו שפרש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה פי׳ שלא הי' צריך לשגות דהיינו לעשות שני פעמים כנ"ל אלא עשה ותיקן הכל כא׳ והבן

וידבר ה׳ כו׳ בחודש הראשון לאמר ויעשו כו׳ את הפסח במועדו בארבעה עשר כו׳ בין הערבים כו׳ ככל חוקותיו כו׳ וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום בין הערבים בו׳ ככל אשד צוה כו׳ כן עשו כו' ולכאורה יש לדקדק מה טעם בציווי השי"ת נאמר כל הסימנים הללו באיזה זמן יעשו הפסח בחודש הראשון בי"ד בין הערבים כו׳ ובדבר משה לבני ישראל לא נאמר רק וידבר משה כו׳ לעשות הפסח ואח"כ בעשיי' נאמר ג"כ כל הסימני׳ כמו בצווי השי"ת ממ"נ אם אין מן הצורך לפרש בצוואת משה לבני ישראל כל העיתים כי בוודאי ציוה אותם כאשר ציוה ה׳ אותו א"כ גם בעשי׳ אין צורך לפרש כי עשו בוודאי כאשר נצטוו וגם כן עשו הוא מיותר שכבר התחיל הכתוב ויעשו בני ישראל אך הענין הוא דכל מצות זמניות כגון פסח סוכה שופר ולולב צריך האדם לעשות המצוה הזאת בבחינה גדולה בשמחה ובדביקות העליון כדי שעי"ז יתקשר בקדושה בלי שום הפסק לכל זמן ולזה רמז מלת במועדו ולא אמר בזמנו לרמז להנ"ל ג"כ שיעשה המצוה בשמח׳ ודביקות כנ"ל ומועדו סובל שני פרושי׳ לשון זמן וי"ט דהיינו שמחה ודביקות ונמצא עשיית המצוה זמניות היא בפועל בזמן ההוא ובכח לאחר זמן דהיינו הארת קדושה שתשאד בו ולזה כיון משה רבינו ע"ה שאמר סתם לבני ישראל לעשות הפסח לרמז הנ"ל שיעשו תמיד הפסח דהיינו בזמנו בפועל ולאחר זמן בכה קדושה שנתקשר בה ומעוררן תמיד לעבודתו ית׳ ולכן בעשיי׳ נאמר ויעשו כו׳ במועדו דהיינו שעשו באופן הג"ל בשמח׳ ובדביקות העליון ולזה כפל כן עשו להודות שהי׳ עשיי׳ כפולה בפועל בזמנו ובכח לעתיד לאחר זמן והבן

ויהי אנשים כו׳ למה נגרע כו׳ עמדו ואשמעה מה יצוה ד׳ לכם נראה שנכתב בתור׳ כאן מעלת אותן האנשים הצדיקים קדושי עליון נושאי ארונו של יוסף היו ואיך הגיעו למעלה ההוא לומר דברים קדושים כאלו וזכו לכתוב על ידן פרש׳ בתור׳ והוא כי דרך הצדיק בכל מה שמוסיף והולך בקדוש׳ הוא מבין יותר בחי׳ אלהות ודומ׳ לו שלא התחיל עדיין בעבודת הבורא ואותן אנשים שזכו לשאת ארונו של יוסף הצדיק באו למדרג׳ גדול׳ עד מאוד והבינו בעצמם שאינם כלום והיו נגד פניהם חשובים כטמאים וזהו שאמרנו אנחנו טמאים כו׳ למה נגרע פי׳ בכל פעם כשאנחנו מוסיפים עבוד׳ אנחנו נגרעים בעינינו כי ידענו בבירור שלא התחלנו בעבוד׳ לפי רוממותו וזה שאמר משה להם עמדו ואשמעה כו׳ פי׳ הוטב בעיניו מאד דבריהם ואמר אלך ואתפאר בדבריכם לפני הבורא ב"ה לאמר היש עם כזה שיותר שעובדי׳ אותו מקטינים עצמם עד מאד ואשמעה מה שיאמר הוא ב"ה לדברים הללו והשיבו הש"י ב"ה איש איש כו׳ בדרך רחוקה כו׳ ועשה פסח בחודש השני ע"פ אשר כתבנו למטה על כפל איש איש הנאמר בתור׳ לרמוז על הצדיק הגדול שהוא איש למעל׳ ואיש למטה כי יהי' טמא או בדרך רחוקה פי׳ כנ"ל שיבא למדריג׳ גדולה שידמה בעצמו כטמא או כאדם שהוא בדרך רחוק׳ בעבודת הבורא ועשה פסח בחודש השני פסח נקרא על שם הקדושה הגדול' כידוע פי׳ שיוסיף כקדוש׳ תמיד בהתחדשות שניות כי כשיוקטן בעיניו תיכף ומיד יבא להשגת מדרגות היותר גדולות ויחודש תמיד מעלה ומעל׳ עד א"ס והבן

וידבר ה׳ כו׳ דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש נראה לפרש ע"ד הרמז דאיתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרים אברהם אברהם פי' אברהם למטה אברהם למעל׳ וכן משה משה כו׳ וכן כולם ויש לכוין ג"כ הפירוש גם כאן בדרך הזה איש איש פי׳ אם המצא ימצא צדיק גדול כזה הנקרא איש למט׳ ואיש למעל׳ בהעולמות כי יהיה טמא לנפש דאיתא בזוהר דהצדיק הגדול הוא מהנפש דאדה"ר ולזה לא נמצא בו שום דופי רק מחמת חטא אדה"ר קצת וזהו פי׳ טמא לנפש ר"ל שטומאתו אינו אלא מצד הנפש שנאחז בו מחטא אדה"ר או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם פי׳ הכתוב מפרשו ואומר לנו שהצדיק כזה הוא פועל בשני דרכים שהם או בדרך רחוקה והוא עולמות עליונים הרחוקים והוא הולך בהם לכם כמו בשבילכם להשפיע לכם כל טוב או לדורותיכם פי׳ לעשות דירה להשכיג׳ להעלות׳ לדורות העליוני׳ ועשה פסח לד׳ פי׳ כל עשיותיו בפיו הקדוש הכל לד׳ פסח כבר פי׳ שהוא פה סח ועוד אמר לנו הכתוב בחדש השני ר"ל אז כשיש צדיק גדול כזה אז כל מי שהוא בדורו של הצדיק ההוא אף שאינו צדיק גדול כמוהו אף על פי בן יכול לפעול גם כן כמו הצדיק גמור מחמת התחברו עמו: וזהו בחדש השני ר"ל בחידוש שני שהוא למטה ממנו ממדרגת הצדיק הגדול ככל חוקת הפסח יעשו אותו פי׳ שגם הוא יכול לפעול כמוהו בהתקשרו עמו וזה רמזו חז"ל באמרם פסח שני חמץ ומצה עמו בבית רמז שגם אם הוא מעורב קצת בחמץ ומצה הם טוב ורע אעפ"ב יכול להיות הפסח לד׳ כנ"ל: אבל הצדיק גמור סביביו נשערה מאד וחמץ משהו אוסר בו ואינו בטל ואמר הכתוב רק זאת הוא העיקר הגדול ועצם לא ישברו בו ר"ל הגם שאינו כמו הצדיק הגדול ויש בו קצת טוב ורע עכ"פ צריך לראות שלא ישבר את העצמיות והיינו שלא יעבור על דברי חז"ל המבוארים בש"ע לקיימם היטב כי הם העיקר העצם והשורש וק"ל

וביום הקים את המשכן נראה דהנה הצדיק כל עבודתו להעלות ולהקים את השכינה ואמר הכתוב כאשר יהי׳ הצדיק במדרגה הזאת ויקים את המשכן היא השכינה כסה הענן את המשכן פי׳ הצדיק הזה הוא תמיד בהכנעה גדולה וכאלו כסהו הענן דהיינו לפניו שפלותו וחסרונות שבו וחושב בעצמו שאינו צדיק כלל: ובערב ר"ל אבל מי שהוא בערב ובחשך יהי׳ על המשכן כמראה אש פי׳ הוא חושב בעצמו שהוא כמראה אש שהוא צדיק גמור כן יהי׳ תמיד הענן יכסנו בצדיק גמור ומראה אש לילה מי שהוא במדרגת לילה הוא סובר דווקא שהוא טוב והאמת הוא להיפך אצל הצדיק גמור וק"ל

ויאמר משה לחובב כו׳ נוסעים אנחנו עד והטבנו לך ולכאורה והיית לנו לעיגים אין לו שחר דהלא הארון וענני כבוד הולכים לפניהם להורות להם הדרך: וגם איך מקושר זה כי על כן ידעת לכן והיית לגו כו׳ גרא׳ לפרש דהנה ע"י אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא והיינו כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ב"ה ועי"ז משפיע השי"ת טובות לעולם וזה געשה ע"י שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו אז בא לו שמחה מזה וכיון שיש שמחה להצדיק עי"ז הוא מעורר שמחה למעלה: אבל מי שאינו מכיר בנפלאות וגסים בלתי אפשר לו לעורר רחמים וזהו פי׳ שלש רגלים תחוג לי בשנה: פי׳ דהנה בשלש רגלים היה בכל א׳ נם גדול לישראל כידוע פסח היה יציאת מצרים שבועות מתן תורה סוכות היה עגני הכבוד וזה שצוה הקב"ה שיזכרו ישראל ויתנו דעתיהם להכיר הנסים שנעשה להם בימים האלו כדי שעי"ז יעוררו חדור. ושמחה להבורא ב"ה ויעשה להם גם עתה נסים כמאז וזהו תחוג לי שהוא לשון חדור. והתלהבות אש וזהו עיני ד׳ אל צדיקים כאשר כתבתי מזה לעיל שעיני ד׳ הם ביד הצדיקים שע"י מעשיהם הקדושי׳ הם מעוררים ועושים כביכול עיגים להקב"ה שיתן עינא פקיחא על עמו הקודש לטובה וזהו פי׳ אל גא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר ר"ל שאתה הכרת הנפלאות וגודל החנינה שעשה עמנו הש"י במדבר וחנותינו הוא מלשון חנינה והיית לנו לעינים פי׳ כיון שאתה במדרגה תהי׳ לנו לעינים שתגרום במעשיך ובדבקותיך שישיגח השם עלינו בעינא פקיחא והיה הטוב כר והטבנו לך ר"ל שממילא יהי׳ טוב לך והוא ע"פ דאיתא בגמרא בעל הבית מברך משום טוב עין הוא יבורך ולכאורה משמעות הפסוק הוא דבעל הבית מתברך אלא הענין הוא דממילא מחמת שהוא מברך מתברך ע"ד הכתוב ואברכה מברכיך וזהו והי׳ הטוב ר"ל הטובות שיושפעו עלינו על ידך והטבגו לך כנ"ל ואברכה מברכיך וק"ל

או יאמר ויאמר משה לחובב כו׳ עד והטבנו לך. ולכאור׳ קשה הלא גם מתחיל׳ אמר לו משה לכה אתנו והטבנו לך והוא לא רצה לעכב בשביל ההטב׳ ועוד מה זה נתינת טעם כי על כן ידעת כו׳ וכי בשביל שידע חנותינו כו' כי יעכב בשביל ההטבה ונ"ל דהנה יש ב׳ מיני טובות שהש"י מטיב עם ישראל דהיינו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי ראוי להם להטיב בשכרם ונקרא הטב׳ ההיא רחמים כרחם אב על בנים שאז נקראים בנים למקום וחליל׳ אם אין עושין רצונו ח"ו אזי אעפ"ב השם הטוב ברוב חסדיו מקדים ההטב׳ קודם שיבא הקטרוג וזה נקרא חסדים

וזה שאנו אומרים הודו לד׳ כי טוב כי לעולם חסדו כי אנחנו מחוייבים להחזיק עצמינו שכל טובוחינו שמטיב עמנו הבורא ב"ה וב"ש הוא ע"פ חסדיו ולא בשכרנו וזה שאמר דוד המלך ע"ה כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז והיינו כשהאדם הוא במדריג׳ שהשי"ת עשה עמו חסד חנם אזי כל עצמו צריך לשבח ולהודות לו על הטוב׳ אבל כשהאדם הוא מקדים עצמו לעשות רצון המקום קודם שמטיב לו יכול הוא לעלות במדריג׳ עליונ׳ יותר ויותר לתקן בעולמות העליונים וזהו כי תקדמנו כו׳ שזה הוא כמדבר לאדם לנוכח כאשר תקדמני במעשיך חטובי׳ קודם שיתן לך ברכות טוב אז תעל׳ במעלו׳ שתשית לראשו ר"ל לעולמות העליונים הנקראים ראש תוכל לעשות שם עטרת פז וזה שאמר משה בתחיל׳ לכה כו׳ והטבנו לך כי ד׳ דבר טוב על ישראל הי׳ סבר יתרו שהטוב׳ היא מהמת חסד אל לכך לא רצה ואמר כ"א אל ארצי כו׳ פי׳ אלך לגייר את בני משפחתי למען שיבואני הטוב׳ בשכרי ולא בחסד חנם לזה אמר לו משה לא כמו שאתה סובר שהטוב׳ היא ברב חסד לבד ב"א שההטבה בא בשכרנו ע"י שהיינו במדבר בהתבודדות גדול לאהב׳ ולירא׳ והי׳ הטוב ההוא אשר ייטיב עמנו פי' שעמנו הוא הדבר שגרמנו לעצמנו הטוב׳ ההיא וגם אתה היית עמנו וראוי לך ג"כ ההטבה ההיא וזהו והטבנו לך כי ראוי לך ע"י מעשים הטובים וק"ל

וישמע משה את העם כו׳ ופי׳ רבותינו על עסקי עריות ונדקדק הלא מתחילה לא נאמר בפסוק שבכו על עסקי עריות דק שאמרו זכרנו את הדגה כו׳ וגם בעיני משה רע אין לו שחר לבאור׳ וגם אשר נשבעתי לאבותיו הוא מיותר אך מתחיל׳ נדקדק בפ׳ מרים ותדבר מרים ואהרן במשה ויאמרו כו׳ הלא גם בנו דבר וישמע ד׳ והאיש משה עניו כו׳ והנה מה שייכות קישור פסוק והאיש משה להפסוק הקוד׳ וישמע ד׳ ונרא׳ לפרש הכל בחדא מחתא דאיתא בגמ׳ אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי לשרת מכירין בלשון ארמי: והקשו התו׳ תימה הלא אף מחשבה שבלב יודעין ע"ש ונדחקו המפרשים בהתום׳ דמנ"ל דאף מחשבה שבלב יודעים ואפשר לומר דבאמת אין המלאכים יודעין מחשבה שבלב רק באופן זה דהגה המלאכים הממונים על התפלה הם מעלין את תפלת ישראל לפני הקב"ה ועושים עטרה על ראשו והם צריכין להבחין בין תפלה כשרה וצלול׳ ובין תפלה הנמצא בה מחשבת פסול חליל׳ כי תפלה זו לא תעלה לריח ניחוח לד׳ • ולכאור׳ לדברי האומר דאין יודעין מחשבה שבלב איך יודעין להבחין אלא שזה נתן להם השי"ת שיריחו בהתפלות באיזה בחי׳ שנתפלל' והיינו האדם המשמר עצמו מכל דבר רע כל היום מחניפות ושקרים וליצנות וכעס וגאות ושנא׳ ותחרות ומשאר דברים המפסידים העבוד׳ ולזה הוא עוסק בתור, וג"ח ובעסק המצות והי' כאשר יבא אותו האדם להתפלל אזי כל הבחי׳ מאיזה מצוה שעש׳ נותנת בו ריח טוב בהתפל׳ ההיא כמו שהתבלין נותנין ריח טוב בתבשיל וחליל׳ להיפך נותנת ריח רע בתפל׳ והמלאכים המקבלים התפלות הם מריחים באות׳ תפלה ובחינת כל מצוה ומצוה יש לה ריח לעצמה וכן כל חטא ועון יש לו ריח לעצמו ועל ידי זה יודעים המלאכים להבחין בהתפלות נמצא ע"י התפלות הם יודעים מחשבות האדם אם טוב ואם רע אבל בלא זה אינם יודעים מחשבות האדם והנה השבתי על דברי אדם אחד הלא מצינו אצל ישמעאל שאמרו המלאכים לפני הש"י זה שעתיד כו׳ ואתה מעלה לו הבאר ונמצא שידעו אף המחשבה העתידה לבא ע"י בחירת האדם ומכ"ש מחשבה שהיתר, כבר שיהיו יודעים והשבתי לו שגם זה לא ידעו אלא ע"י תפלת אברהם ע"ה שהתפלל לו ישמעאל יחיה לפניך שבוודאי אברהם אבינו ע"ה שהשיג כל התורה והי׳ נביא וידע שעתיד ישמעאל להרע לישראל אלא שהתפלל על ישמעאל מחמת שבחר לישראל עול גלות ולא גיהנם ובאותה תפלה שהתפלל על ישראל הכניס אותה מחשבה אף שעתיד להרע לישראל מוטב שיסבלו עול גלות והתפלל שיחי׳ ועי"ז ידעו המלאכים אותה המחשבה העתיד׳ להיות כנ"ל ובזה יבוארו הפסוקים הנ"ל דהנה מה שאמרו ישראל זכרנו את הדגה הי׳ מחשבותיהם על עריות דדגה הוא רמז דדגים הם פרים ורבים והצדיק בשמעו איזה דיבור יכול להשיגו לדעת שורש מחשבות האד׳ בדיבורו:

וזהו וישמע משה כו׳ בוכה למשפחותיו פי׳ שהבין המחשבה שבלבם באמרם זכרנו את הדגה ומשה היה מתפלל על ישראל תמיד אף בעת ההיא ג"ב ונמצא אותה המחשבה הבחינו המלאכים בתפלתו כנ"ל שכל מחשבות האדם נכנסים בבחי׳ התפלה והתחיל הקטרוג לקטרג ע"י אותה המחשבה שהבחינו בתפלת משה וקטרגו על ישראל בעריות לכן ויחר אף ד׳ דאילולי הקטרוג לא הי׳ נענשים על המחשב׳ דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעש׳ ולפי דברינו הטעם הוא שאין המלאכים יודעים מהמחשב׳ ואין שום קטרוג עלי׳ אבל עתה ע"י משה הבחינו זאת לח התחילו לקטרג ויחר כו׳ ובעיני משה רע מחמת שהבין שהוא גרם להם זאת ומה עשה משה התחיל בתפלתו ויאמר משה כו׳ עד על האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ר"ל שכוונתו הי׳ להזכיר להם זכות אבות ואף אם חטאו ואמר משה מאין לי בשר כוונתו הי׳ לסבב הדבר לומר שלא הי׳ כוונת׳ על עריו׳ כלל ב"א על בשר ולא על עריות כדי להשקיט הקטרוג והוסיף עוד בתפלתו ואם ככה את עשה לי הרגני גא הרג דככה בגימ׳ מה דעיקר התפעלות הצדיק הוא ע"י שם מ"ה

וזהו ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כו׳ ר"ל שם מ"ה שואל מעמך שתבא למדרגה זאת שתפעלו בשם מ"ה הצטרכותך וזהו אשרי העם שככה לו פי׳ שככה מל׳ וחמת המלך שככה והיינו אשרי העם שיכולין לשכך החמה ע"י שם מ"ה הוא ככה וזה שאמר מדבע"ה ואם בכה את כו׳ ר"ל שכיון שנתת לי מדרגת ככה אני מתפלל לפניך הרגני נא הרג דדוד המלך ע"ה אמר ולבי חלל בקרבי ודרשו חז"ל שהרג היצה"ר ולכאורה הלא היצה"ר הוא מלאך ואיך אפשר שהרגו אלא פי׳ שהעבירו מאומנתו שהי׳ מסית אותו וכן צדיק וצדיק הורג היצה"ר היינו שמעבירו שלא להסיתו ודרך היצה"ר כיון שאינו יכול לאדם להתגבר עליו באיזה דבר שמסיתו אז הוא מתהפך לאומנות אחרת וגעשה מוכיח להצדיק תמיד ומראה לו תמיד חסרונות ואיך שמעשיו אינו עולין כהוגן וכוונתו בזה למען יבוש הצדיק ויירא מלהתפלל וזה שהתפלל משה הרגני נא הרג היינו היצה"ר הנק׳ הרג שהרגתיו כבר רק שנהפך עלי למוכיח ומראה בי חסרונות ורעות כדי שאבוש ואירא מלהתפלל לפניך לכן הרגהו גם אתה בזה שלא יראני שאני מקלקל ואהי׳ מתפלל לפניך בכל לב ונפש וזהו ואל אראה ברעתי פי׳ שלא אמצא בי חסרונות וזהו ותדבר מרים כו׳ פי׳ דאיתא בגמ׳ עבירות שבין אדם לחבידו אין יוה"כ מכפר דש לומר הטעם מחמת כל זמן שלא ריצה לחבית יש קטרוג למעלה ואינו מגיח לכפר עליו עד שירצה חבירו שכל זמן שיש לחבית תרעומות עליו אז יש למעלה כנגדו קטרוג עליו וכיון שנתרצה חבירו חלף הלך לו המקטרג והנה כאן במרים לא הי׳ יכול הקטרוג לקטרג מחמת שלא הקשה בעיני משה דבורם מגודל ענותנותו כי הי׳ עניו מכל אדם וזהו קישור הכתוב וישמע ד׳ ר"ל השם לבדו שלא הי׳ שם קטרוג כי והאיש משה עניו מאוד אך שהש"י לא רצה לעזוב את עונם חליל׳ לעוה"ב ובעוה"ז א"א לענוש אותם בלא קטרוג לכן ויאמר ד׳ פתאום צאו שלשתכם ר"ל פתאום כדי שיתבהל משה קצת וירד ממדרגתו ויהא שוה לאהרן ומרים במדרגתם וזהו שלשתכם מלה מיותרת אלא פי׳ כנ"ל במדרג׳ א׳ ואז הי׳ קשה קצת בעיני משה את דבורם בו ולכן הית׳ יכול׳ להענש בעוה"ז ולא ימצא בה חטא ועון כלל לעוה"ב

או יאמר וישמע משה כו׳ ובעיני משה כו׳ קצת באופן אחר כי הנה בראות הצדיק שפלות ישראל אינו יבול להתפלל עליהם חלילה ונתרשל דעתו וזהו ובעיני משה רע שראה שפלות׳ במה שאמרו זכרנו כו׳ שהבין שהוא על עסקי עריות כנ"ל לכך התפלל למה הרעות לעבדך פי׳ למה נתת לי מדריגה זאת שאוכל לראות הרעות של ישראל ח"ו וזה גורם לי שאיני יכול להתפלל עליהם ולמה לא מצאתי חן לשום את משא כל העם הזה עלי ר"ל מוטב הי׳ לי אם נתת משאם עלי פי׳ הצטרכותם להשפיע להם כל צרכם ולא אסתכל בשפלותם רק מעלתם כדי שאוכל להתפלל עליהם ולהשפיע להם כל טוב והנה ידוע דכל השפעות שבעולם נשפעים ע"י אלו שני המדות שם מ"י ושם מ"ה ובזה יבואר הפסוק מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ולכאור׳ יש לדקדק השגוי לשון מי שם הוא לשון הווה או מי ישום הוא לשון עתיד ולמה שינה הכתוב ויבואר ע"פ דאיתא בגמ׳ ובמדרש הוא מבוא׳ יותר וזהו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה תיבות טעוג׳ גניזה ומטמא את הידים ומצילו מפני הדליק׳: ואפשר שהגמ׳ רמזה בזה כי כשהאדם לומד ואינו מקיים הוא כאלו מוחק מה שכתוב בספר ח"ו וגורם למיעוט השפעות וטובות לעולם אך כשיש צדיק בעולם שיש לו פה קדוש ויוכל לפעול בדיבורו הטוב כל מיני שפע ורחמים אז הצדיק הזה מבטל הדינים וזהו מטמא את הידים ר"ל ידי עשו שהוא השפלות מטמא אותם להכניעם ולהשפילם הוא מציל מפני הדליק, היינו הרעות הנקרא דליק׳ מלשון מה דלקת אחרי ע"ש שרודפים אחרי האדם והקב"ה מצילו מידם והוא מבואר ספר שנמחק פי׳ כנ"ל שאינם מקיימים מה שכתוב בו ונשתייר בו פ"ה תיבות: היינו הצדיק אשר יש לו פה קדוש כנ"ל אז הוא יכול לתקן הכל וזהו מי שם פה לאדם ר"ל השם של מי שם פה לאדם היינו הצדיק הנקרא אדם שיוכל לפעול בפיו הקדוש כל הרחמי׳ והחסדים ולכן נכתב בל׳ הווה שבכל דור צריך להיות צדיק כזה שיוכל להמשיך שפע לקיים הדור ההוא או מי ישום אלם דמן הראוי שלא יהי׳ שום מקטרג על ישראל אבל אם ח"ו המצא ימצא איזה מלשין ומסטין חליל׳ אז הש"י ברחמיו עושה אותו אלם שלא יוכל לקטרג וע"י שם מי הוא עושה אותו אלם לכך כתי׳ בל׳ עתיד או מי ישום אלם כלומר כשהשעה הוצרכ׳ לכך לעשותו אלם והאדם הצדיק הוא מבטל הדינים ע"י שם מ"ה כי אדם בגימ׳ מ"ה והצדיק הוא במדריגה אד"ם והוא דבוק במדת מ"ה ועי"ז הוא מבטל הדינים וז"ש משה רבינו ע"ה ונחנו מ"ה כשרא׳ שחטאו ישראל אמר לאהרן אנחנו במדריגה מה ונבטל הדינים מעליהם וגם כאן התפלל משה על זאת ואם ככה בגיט׳ מה שרצה לעורר הרחמים אכהי"ר

פרשת שלח לךעריכה

שלח לך אנשים כו' דהנה צריך האדם לעבוד את הבורא להסתכל תמיד בשפלותו ולשבר ולהכניע את הגשמיות והארציות ב׳ לחשב תמיד רוממות אל ולילך במחשבות טהורות לזכך ולטהר את מחשבתו ועי"ז הוא מעלה את נשמתו למעלה עד מקום שרשו וזהו פי׳ הפסוק וישובו מתור הארץ כר ר"ל שהשיבו את נשמתם לשורש שלהם ע"י שני מדרגות האלו דהיינו מתור הארץ כלומר ע"י הסתכלותם בארציות להכניעם ב׳ מקץ ארבעים יום הוא התורה שניתנה למ׳ יום ולשון קץ הוא סוף ותכלית והיינו שלמדו התורה במחשבות טהורות שזה הוא תכלית לימוד התורה וסופה וזהו מקץ ־ ארבעים יום וזהו שלח לך אנשים דע"י המצות נבראים מלאכים וצריך לעשות המצוה במחשבה טהורה ובהכנעה והיינו שלח כר ר"ל שתעשה המצוה ותשלחם למעלה לשורשך ולך דייקא ויתורו את ארץ כנען פי׳ כנ"ל ע"י הסתכלות בארציות להכניען וז"ל כנען וק"ל

או יאמר שלח כו' דהנה בזמן שיש צדיקים אף שאינם במדריגה כ"כ אז בקל הוא להצדיק השלם לפעול פעולתו להכניע הדינים ולהמתיקם לפי שיש לו עוזרים וזהו שאמר התנא במקום שאין אנשים השתדל כר כי במקום שיש צדיקים א"צ להצדיק הגדול הנקרא איש להשתדלות כי בקל יכול לפעול פעולתו אבל במקום שאין אנשים צריך הוא להשתדלות וחריצות שיוכל לפעול הכל בעצמו וזהו צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל ר"ל דציון הם המצויינים בהלכה וזהו פי׳ צהלי ורוני קאי על הצדיק שישיבתו בין המצויינים בהלכה ישמח מאד שיוכל לפעול הכל בקל וזהו יושבת ציון וזהו פי׳ כי גדול בקרבך קדוש ר"ל ע"י שיש לו עוזרים נתגדל בקרבו קדושת הבורא הנקרא קדוש ישראל וזהו פי׳ שלח לך אנשים ר"ל לטובתך תראה שיהי׳ לך צדיקים ויתורו את ארץ כנען ר"ל שהם יעזרו לך לתור ולהכניע הדינים והקליפות ולזה נקראים ארץ כנען ארץ ע"ש שהם ארציות וגשמיות וכנען ע"ש שצריך האדם להכניען תחת הקדושה

או יאמר דהנה יש ב׳ גווני בני אדם: יש שהוא צדיק גמור ואין בו סיג ופסולת כלל ואעפ"כ הוא מוצא תמיד בעצמו חסרונות שנראה לו תמיד שהוא בעל חסרון גדול ומוכיח עצמו בפני ב"א ויש עוד בחינת צדיקים היות שהם צדיקים אלא שלא תקנו עצמם כל צרכם לגמרי ויש להם עדיין חסרונות וי"ל ששניהם עשה ד׳ לטובה שהש"י מכניס בלב זה שיהי׳ נראה לו שהוא חסר אף שאינו ולזה הוא ג"ב אשר נכשל באיזה חטא חלילה הוא כדי שיוכנע ויראה האמת שעדיין אין מתוקן כל צרכו ועי"ז יתאמץ מאד לעלות במעלות יתרות בעבודתו ית"ש וזה שהש"י מכנים בלבו שהוא חסר אף שאינו כן כוונת השם הוא למען כאשר יוכיח את עצמו בפני ב"א שעדיין לא נתקנו מעשיה׳ כראוי והו׳ מזכי׳ בפגיה׳ את חסרונו עי"ז עולה על זכרונם קלקול מעשיהם ויתאמצו לחזור בתשוב׳ היטב ולתקן מעשיהם כראוי ומזרזין עצמם בעבוד׳ וזה שלח לך אנשים: אנשים הם הדיבורים של הצדיקים אשר נבראו מלאכים מכל דבור ועולים לפניו ית׳ ואמר שלח לך אנשים דהיינו שתאמר דברים כאלה ויתורו את ארץ כנען פי' כנ"ל שע"י הדיבורים האלו יזכיר א"ע השומע דבור־ך את חטאו שזה נקרא בשם כנען אשר אני נותן לבני ישראל פי׳ כנ"ל שזה אני נותן לשני הבחיג׳ כנ"ל

או יאמר שלח כו' דהנה הצדיק כל דבור היוצא מפיו נברא ממנו מלאך וגורם השפעות בעולמות העליונים והשפעות לעוה"ז וממתיק הדינים ונמצא דיבוריו הם לצרכו ולטובתו וזהו שלח לך היינו הדיבורים ההולכי' בעולמות נקרא שילוח שהולכים למרחוק והם לטובתו ולהנאתו וזהו לך להנאתך שתפעול ב׳ דברים הא׳ ויתורו את ארץ כנען שהם המתקת הדינים שנקרא ארץ כנען ועוד אשר אני נותן לבני ישראל היינו השפעות ודוד המלך ע"ה התפלל בזה רבש"ע משוך חסדך ליודעיך ר"ל שהש"י ימשיך החסדים ליודעיך הם הצדיקים המייחדים תמיד יחודים מלשון וידע אדם לשון חיבור או יאמר משוך חסדך דהנה יש ב׳ גווני צדיקים הא׳ הוא שסיגף עצמו וטיהר את גופו בצחצחות עד אשר אין בו שום פסולת והוא הולך בדביקות תמיד זזה גורם השפעות לכל העולמות לעליונים ולתחתונים וזה נקרא חסדים שהכל צריכים לחסד אל ית׳ ויש צדיק שעדיין אינו מתוקן בכל המדות רק שהוא מתאמץ עצמו בכל יכולתו תמיד לתקן מדותיו וזה אינו ממשיך השפעות לעולמות רק צדקה לעוה"ז וזהו משוך חסדך ליודעיך דהיינו הצדיק ההולך בדביקות וגורם חסדים לכל העולמות וצדקתך לישרי לב היינו אותם המיישרים ומתקנים את לבם להיותם מתוקנים בכל המדות ופועלין צדקה לעוה"ז וק"ל

או יאמר שלח כו׳ ע"פ שאמר התנא במקום שאין אגשים השתדל להיות איש ויש לדקדק הל"ל במקום שאין אישים כו׳ או איפכא לסיים השתדל להיות אנוש אך הענין דאנוש הוא לשון כי אנוש הוא דהיינו לשון אנחה. פי׳ שעדיין צריך להתאנח ולהיות אנוש בעצמו על שאינו מתוקן במדות ולא הגיע׳ למדרגת צדיק וצריך להתגבר בעבודת הבורא והגה כשיש רבים עובדים ד׳ ומתאגחים על קיצור עבודתו אז בקל הוא להצדיק שהוא במדרגת איש שהוא מעל׳ עליונ׳ לעלות במדרגתו יותר ויותר אבל בעת שפשוטי ב"א אינם מתאמצין בעבוד׳ צריך לצדיק השתדלות גדול לבא למדרג׳

וזהו שאמר התנא במקום שאין אנשים כו׳ השתדל בו׳ ר"ל צריך השתדלות גדול כנ"ל וז"ש הקב"ה למשה שלח לך אנשי׳ ר"ל תרא׳ להנהיג אנשים רבים בעבודת הבורא ויתורו את ארץ כנען ר"ל שיתקנו את המדות שלא יהא בהם מדות שפלות וגרועי׳ אשר אני נותן לבני ישראל פי׳ עי"ז יהי׳ בקל ליתן מתנות לב"י הם הצדיקים שיוכלו לבא למדרגות גדולות בקל איש אחד ר"ל האיש הצדיק שהוא באחדות למטה אבותיו תשלחו פי׳ שצריך הצדיק ג"כ לתקן ולהעלות את מעשה אבותיו שהטו עצמם ג"כ לעבודתו ולא הגיעו למדרגה עלית׳ להעלות את מעשיהם לעולמות עליונים כראוי ונכון וזהו כל נשיא בהם ר"ל כל מעשיה׳ צריך לנשא ולהעלות אותם וישלח אותם משה ממדבר ר"ל שמשה רבע"ה הנהיג והכנים את ב"י במדרגה זו והיינו שהכניסם שיהיו כמדב׳ שהוא הפק׳ והתבודדות שהצדיק צריך להיות הפקר לכל ישראל לעשות טוב׳ עם כל א׳ וגם צריך להיות בהתבודדות בעבודתו ית׳ וזהו מדבר שהוא מקום התבודדות מב"א פארן הוא לשון פאר היינו שכ"כ הכניסם בעבודת׳ ית׳ עד שהיו מפוארים ומשובחים על פי ד׳ ע"ד שכל מוצא פיהם הי׳ נראה לב"א שקדושת שם הקדוש שוכן על פיהם כולם אנשים ראשי ב"י המה פי׳ שלא תאמר שאין כל אדם זוכה לבא למדרגות אלו לא כן הוא רק כולם אנשים פי׳ אותם אשר הם במדרגת אנשים יכולים לבא למדרגות גדולות להיותם ראשי בני ישראל וישלח אותם משה כו׳ ויאמר אליהם עלו זה בנגב ר"ל שהדריכם ולימדם שיעלו למדרגת חכמה ע"ד שאמרו הרוצ׳ להחכים ידרים ועליתם את ההד פי׳ שתבאו לעבוד בשני יצרים ביצ"ט -וביצה"ר שגם היצה"ר תעלו אותו שגם בו יעבוד לו ית׳ כמו שדרשו חז"ל בכל לבבך בשני יצריך והר רמז על היצה"ר ע"ד שאמרו לצדיקים נדמה להם כהר: וזהו שאמרו הר קש׳ ברזל מחתכו פי, היצה"ר קשה לכופו ברזל מחתכו ר"ל עם התורה הקדושה שהיא מחתכת כל הקליפות כברזל המחתך ההר ינצל ממנו ואדרבה יכניעו תחת הקדושה וראיתם את הארץ מה היא פי׳ ועיקר תראו להסתכל על הארציות והגשמיות שבמה נחשב הוא כדכתי׳ ואנחנו מה ואת העם היושב עלי׳ פי׳ תראו את העולם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב דאיתא בגמ׳ לעולם יראה האדם העולם כאלו חציו זכאי וכו׳ עשה מצוה אשריו שמכריע כו׳ לכ"ז וזהו החזק הוא כו׳ היינו אם מתחזקים בעבודתו או אם רפים חליל׳ המעט הוא אם רב מריך אתה להחזיקם בחציו זכאי כדי שתראה לעשות ויעלו בנגב ויבואו עד חברון ר"ל שהתגברו בעבודת הבורא עד שבאו להתחברות דהיינו דיבוק חברים וצדיקים ללמוד ממעשיהם הקדושים ושם אחימן פי׳ מיד כשמתחברים הצדיקים יחד אזי שם מיד מתגברים הס"א וזה רמז אחימן כו׳ ילידי הענק ומעוררים מחלוקת וקטטות על הצדיקים ואמר הכתוב וחברון שבע שנים נבנתה פי׳ ומדריגות התחברות הוא מדרג׳ גדול׳ שעי"ז נבנה השבע מדות עליונים לפני צוען מצרים פי׳ להכניע הקליפות הנקרא צוען מצרים ודו"ק

או יאמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען כו׳: ולכאורה יש לתת לב דהש"י אמר לשון ויתורו ובמשה ג"כ נאמר וישלח כו׳ לתור כו׳ ובפרשת דברים כשהוכיחן נאמר ותקרבון כו׳ נשלחה כו׳ ויחפרו ולמה שינה ולא אמר ויתורו ונ"ל בהקדים לפרש המשנה כשר בתורים פסול בבני יונה כשד בבני יונה פסול בתורים י"ל שרמז לנו התנא בדבריו הקדושים הדרך אשר נלך בו בעבודת הבורא י"ת דאיתא בגמ׳ למה נמשלו ליונה מה יונה אינה מחלפת את בת זוגה כך ישראל אין מחליפים אלהיהם והיינו שהם מדובקים אליו י"ת תמיד כי כן הוא ראוי ועיקר לאדם שיהא דבוק בהבורא יתעלה ולא יפסיק וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ר"ל דשמור הוא מצות ל"ת כ"מ שנאמר השמד כו׳ וזכור הוא מצות עשה והיינו שכל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת לא נאמר לישראל אלא בשביל דיבור אחד פי׳ שיהיו יבולים לדבר דיבור באחדות גמור ודביקות והצדיק הזה הדבוק בהבורא י"ת נקרא יונה ע"ש שהוא דבוק בו כיונה כנ"ל וזהו שנאמר ויברא יונה תרשישה מלפני ד׳ שהוא הי׳ דבוק בהש"י באמת וע"ש זה נקר׳ יונה אמיתי: ולכאורה קשה איך עולה על הדעת לומר שברח מלפני הש"י אשר מלא כל הארץ כו׳ ושמים ושמי שמים לא יכלכלו אותו: אלא שכוונתו הי׳ לעשות עבירה לשמה דגדול׳ עבירה לשמה רק שיהא כוונתו לשמים וכוונתו הי׳ שהי׳ קשה בעיניו לומר הנבואה לאנשי נינוה שאם ישובו מעונותיהם יהי׳ חלילה קטרוג על ישראל כדאיתא בגמ׳ דאומות הם עלולים לקבל תשובה מיד לזה הי׳ רוצה להפריד עצמו ולטרור בטירדות הליכות ים בכדי שיפסיק עצמו מהדביקות למען לא יבא לו הנבואה הזאת כי עיקר קבלת הנבואה הי׳ ע"י הדביקות והנה יש צדיק במדרגה עליונה מאד שהוא דבוק תמיד ולא יטרידו שום טירדא ואף שמדבר בדברים גשמיים ונראה לעיני אדם שהוא נפסק מדבקותו אבל באמת אינו כן אלה גם באלו הדברים הוא מכוין בהם כוונה עליונה וזה הצדיק נקרא בשם תור מחמת שהוא השפיע השפעה ושמחה בעולם ע"ש וקול התור נשמע בארצנו שהוא לשון שידה ושמחה: וזהו שרמז התנא בדבריו הקדושים בשר בתורים הם הצדיקים הגדולים מה שכשר להם דהיינו שיש להם רשות לפעמים לדבר אף בדברים הגשמיים כנ"ל: פסול בבני יונה הם הצדיקים הקטנים שלהם אין רשות להיותם מטורדים לבל יפסיקו מדביקותם כשר בקטנים ר"ל הם צריכים להחזיק עצמן בקטנות והכנעה גדולה פסול בתורים שהגדולים במעשיהם אין רשאים להיות תמיד בקטנות כי לפעמים צריכים להיות בגדלות לפי אשר יורה אותה החכמת אלקים אשר בקרבם להשפיע שפע רב וברכה לעולם על ידיהם: תחילת הציהוב שבזה ושבזה ציהוב נקרא שמחה והתפארות מלשון צהבו פניו והיינו תחילת פי׳ בהתחלה בעבודה הן אותו הצדיק המתחיל לדבק עצמו בדביקות והן הצדיק הפועל איזה פעולה והשפעה טובה אם יבא לו איזה פני׳ ושמחה על שהגיע לזה בזה ובזה פסול וזה שאמר הקב"ה שלח בו׳ ויתורו את ארץ כנען דאותה שעה כשרים היו כפרש"י והי' כוונת הש"י שיתקנו הם בא"י בקדושתם תקנה לדורות ולגרום השפעה ושמחות ע"י קדושתם ולכן אמד ויתורו כנ"ל רמז להצדיק המשפיע כנ"ל וגם כוונת משה הי׳ ששילחם לתור את הארץ ג"כ לזה הבוונ׳ לתקן השפעה לדורות ותדקדק היטב ותמצא מרגוע לנפשך

ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ עד כי יכול נוכל לה. ולבאור׳ תמוה מאד איך אפשר שמשה רבינו ע"ה יהי׳ חפצו ורצונו לשלוח מרגלים אדרבה הלא גבי ותקרבון אלי כו׳ נשלחה אגשים פרש"י שמחמת דוחק הוצרך לשלוח על שבאו אליו כולם ע"ש וא"כ קשה כיון שעשה זה בלא חפץ ורצון למה הרבה כ"כ בהתרת הארץ לומר להם שיעיינו יפה איך העם ואיך הארץ והפירות מוטב הי׳ לו לשלוח אותם סתם דק בדי להפיק רצונם ונרא׳ כי כוונת משה רבינו ע"ה הי׳ הבל לטוב׳ למען מנוע אותם מחטוא בלשונם שלא יוציאו רבת הארץ רעה דהנה ידוע שאין הקב"ה מפיל אומה עד שמפיל תחלה השר שלה למעל׳ כדכתיב יפקוד ה׳ על צבא מרום כו׳ והדר על מלכי אדמה וכיון שמפיל השר אע"פ שהאומה עדיין חזקה הרי היא כאלו נפול׳ כבר כיון שאין לה על מה להשען כי אבד׳ מבטחה וזה יכול האדם הצדיק לפעול בפעולותיו הכשרים להפיל השר של אומ׳ למעל׳ ממילא היא ג"כ נופלת ולזה הכוונה אמר להם מרבע"ה עלו זה בנגב נגב הוא מדרגת חכמ׳ כי הרוצ׳ להחכים ידרים לזה אמר להם בשתרצו לרגל את הארץ צריכים אתם להעלות עצמכם אל החכמ׳ עליונ׳ כדי שלא תבואו לטעות חליל׳ כאשר נפרש אי"ה לקמן ועליתם את ההר כי מצינו באברהם אע"ה שאמר לו הש"י והעלהו לעול׳ על אחד ההרים אשר אומר אליך: ונרא׳ לפעג"ד עוד כיון א׳ בדברי הפסוק כי העולמות עליונים נקראים הרים כמו שאמרו הר המוריה שלמטה מכוון כנגד הר המוריה שלמעלה והעיקר הוא למעל׳ והדוגמא היא למט׳: והאדם המדבק עצמו אל הבורא ב"ה אז נדבק בעולמות העליונים כי מציגו מעולם לא ירדה שכיג׳ למט׳ מעשר, והרי מצינו שכט׳ נביאים עמדו להם לישראל ומהיכן הי׳ זה ביון שאין השכיג׳ למט׳ אלא ע"ב כאשד כתבנו שהצדיק המדבק עצמו בהש"י הוא שור׳ במחשבתו הקדוש' בעולמות עליונים ונפשו ורוחו הוא שם כיון שהמחשב׳ היא שם ושם הקב"ה מדבר עמו ומשרה שכינתו עליו וזהו פי׳ והעלהו כו׳ על אחד ההרים אשר אומר אליך פירושו אותם ההרים אשר אני מתגל׳ לך ומדבר עמך שהם העולמות העליונים שם באותו העולם העל׳ אותו לעול׳ וזה הוא ג"כ הפי׳ בכאן שאמר משה לישראל ועליתם את ההר ר"ל בשתרצו לרגל הארץ צריכים אתם להעלות עצמכם לעולמות עליונים כדי שתראו את השרים שלמעלה אם הם חזקים או חלושים והר נקרא עולמות עליונים כדלעיל ולזה אמר וראיתם את הארץ מה היא החזק הוא הרפה בכפל לשון והי׳ די לומר החזק הוא אם לא. אך לזה הביון כפל להם למען ללמדם שיראו שהם חזקים שלא יפיגו לבן בזה כי יכולים לתקן הדבר שיהי׳ הרפה דהיינו להפיל השר של מעל׳ וכיון שיפילו השר הרי הם כנפולים:

וזהו החזק הוא פי׳ אם חזק הוא הרפה כלומר תפעלו שיהי׳ הרפה המעט הוא אם רב: ג"כ הפי׳ כך אם הוא רב יכולים אתם לפעול שיהי׳ מעט וכן כולם כאשר כתבנו השמנה כו׳ וא"כ צריך לזה ב׳ פעולות א׳ למעלה וא׳ למטה ולזה אמר כלב כשהשיב למרגלים בכפל לשון עלה נעלה כי יכול נוכל לה פי׳ שני הפעולות אנו יכולים לפעול להפיל השרים שלמעלה ושל מטה כי יכול נוכל לה הוא כמו נתינת טעם כלומר כי כבר יכולתי לפעול כזה כי כלב ויהושע באמת עשו כך ולא טעו כלל ולזה אמר להם עלה נעלה וירשנו אותה והאנשים אשד עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו אמרו בגמר׳ דערכין שאמרו כביכול אין הבעל הבית יכול להוציא כליו משם ונראה לפרש מה זה להוציא כליו וכי איזה כלים הניח שם שצריך להוציאם משם ונקדים לפרש משנה א׳ הבית והעלי׳ של שנים שנפלו אומר בעל העלי׳ לבעל הבית לבנות כו׳ ויחזיר לו יציאותיו • ועוד משנה א׳ סוף מס׳ כלים אשריכם כלים שנכנסתם בטומאה ויצאתם בטהרה וזו המשנה סתומה בלי פי׳ כלל והנר׳ היותר מכוון בפי׳ המשנה הוא כך כי ידוע שיש אורות וכלים והאורות הם למעל׳ בעולמות עליונים והכלים הם למטה בזה העולם ולמה הי׳ זה כדי להוציא הרפ"ח ניצוצי׳ שנפלו בקליפה כידוע לי"ח ועיקר כוונת התורה והמצו׳ להעלות הניצוצין שנפלו ולבררם עד שהם יגיעו ג"כ אל האורות והכלי׳ הם נשארים אח"כ למטה כמתים כמש"ג ורוח אלקים מרחפת רפ"ח מ"ת וזה עיקר עבודת האדם לתקן זאת ונא׳ בפסוק השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם הוא ג"כ הפי׳ כך כמ"ש שהשמים שהם האורות הם למעל׳ והכלים נתן הבורא ב"ה למטה לב"א שהם יעלו הפנימיות שיש באותן הכלים למעל׳ והחיצונית ישארו למטה

וזהו והארץ נתן לב"א. והעולם הזה נק׳ בית והשמים הם נק׳ עלי׳ וזהו פי׳ המשג, הבית והעלי׳ של שנים היינו של הבורא ב"ה והאדם שהעלי׳ שהם השמים של הבורא. והבית שהם הארץ היא של האדם שנפלו היינו כמ"ש לעיל שהם הכלים שיש בהם ניצוצי הקדושה מלמעל׳ והכלי הוא של מטה אומר בעל העלי׳ לבעה"ב לבנות פי׳ שהקב"ה אומר לאדם לבנות שיעל׳ בפעולותיו הטהורים הניצוצי הקדושה שיש באותן הכלים ולא רצה כי האדם אינו יכול לפעול דבר גדול כזה בעצמו כי הוא שפל אנשים יורד בעל העלי׳ אל הבית ודר בתוכו ובונה דהיינו כביכול צריך הקב"ה בעצמו לירד למטה ולזה ירדה השכינ׳ עמנו בגלות למען ללקט אותן הגיצוצי׳ ובעה"ב מחזיר לו יציאותיו פי׳ כי ע"י מה הקב"ה יורד למטה הלא הוא א"ס ב"ה וב"ש אין בו תאר ודמיון אלא מצד מדותיו כי מדותיו נתגלו בזה העולם והם הגדול׳ והגבורה והת"ת וכל המדות שלו וזה צריכין אנו להחזיר לו אותן יציאותיו פי׳ המדות שע"י הוא דר בעולם הזה וצריכין אנחנו להודות ולשבח אליו במדותיו דהיינו בגדולה ובגבורה ובת"ת וזה נקרא החזרת יציאותיו דהיינו שאנו מחזירין אליו השירות ותשבחות באותן המדות שהאציל וירד אלינו: וזהו פי׳ המשנה דכלים: אשריכם כלים כו׳ כי בריאות האדם ג"כ היתה עד"ז כי האדם נולד ממקום טומאה ומתחילה אין לו שום שכל והנשמה היא האור והגוף הוא הכלי והאדם צריך לזכך עצמו כ"כ עד שיעש׳ מן החומר צורה ויעלה האור למעלה לאור העליון מקום מחצבה ושורשה ולזה אמר׳ ד,משנ׳ אשריכם כלים שנכנסתם בטומא׳ דהיינו מקום טומאה ויצאתם בטהרה אח"כ כשמזדככי׳ אותם הם יוצאים בטהרה וזהו אמרו המרגלים לכלב אתה אומר שאנו יכולין לפעול שני הפעולות למעלה ולמטה כנ"ל לא נוכל לעלות אל העם דהיינו מדריגה תחתונה אפי׳ אליהם לעלות ולהכניעם אין אנו יכולי׳ מכ"ש למעלה כי חזק הוא ממנו כביכול אפי׳ הקב"ה אינו יכול להוציא כליו משם הם הכלים שיש שם עם הניצוצי הקדושה וצריך הקב"ה בעצמו להעלותן והוא הנקרא בעה"ב כנ"ל אפי׳ הוא אינו יכול להעלותן משם כי הם חזקים מאד ויהושע וכלב השיבו לו כמו שאתם אומרים אלא אם חפץ בנו ד׳ פי׳ שבדידן תליא מילתא אם נהי׳ מקובלין ורצויין לפניו אז נוכל להם והביא אותנו וכו׳ והבן היטב

בדרד אחר עלו זה בגגב כו׳ פי' הרוצה להחכים ידרים וידוע שהיצה"ר נקרא הר כמ"ש בגמרא לצדיקים נדמה להם כהר והאדם צריך לעבוד הבורא בשני יצרים כי האדם צריך לתקן עצמו עד שהיצה"ר ג"ב ישלים אתו כמאמר הכתוב ברצות ד׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וזה אמר משה לישראל עלו זה בנגב פי׳ תעלו עצמכם אל החכמה עליונה ועליתם את ההר פי׳ תעלו ג"כ היצה"ר הנקרא הר וראיתם את הארץ מה היא החזק הוא הרפה כו׳ פי׳ שהצדיק העולם ממדריג׳ למדריג׳ הוא תמיד בדביקות גדול אל הבורא ית"ש וכשהוא בדביקות הוא מסולק במחשבתו מב"א ואז איבו יכול לפעול צרכי אדם כי אינו כלל בזה העולם ולזה צריך הצדיק לפעמים להגיח הדביקות שלו בשביל צרכי ב"א שיפעול פעולותיהם: הן בתפלה להתפלל עליהם בגוף או בממון או שאר השפעות כולם מוטלים על הצדיק ונמצא עושה הצדיק בזה מצוה גדולה במה שמגיח לפעמים הדביקות כי רצון הבורא הוא כך וזה הוא פי׳ וראיתם את הארץ מה היא פי׳ כשתהיו במדריגה זו שהיצה"ר ישלים עמכם צריכים אתם לראות מה שהארץ צריכה המעט היא אם רב נרא׳ כי דברים האלו הם בני חיי ומזוני שאמרו בגמרא לאו בזכותא כו׳ אלא במזלא דהיינו שיש עולם הנקרא מזל ע"ש שנוזלים משם כל השפעות והצדיק צריך להמשיך אותם משם וזה המעט היא אם רב כנגד בני החזק הרפה כנגד ' חיי השמנה אם רזה כנגד מזוני

או יאמר עלו זה בנגב שהאדם צריך לחשב תמיד רוממות אל וגדולתו ית׳ ולשום עיניו ג"כ על שפלתו של אדם איך שלא נחשב לכלום בי זה עיקר העבודה: וז"ש עלו זה בנגב היא החכמ׳ עליונ׳ וכדלעיל והיא רוממות אל וראיתם את הארץ מה היא פי׳ אע"פ שתהיו במדרג׳ כזו שתהיו מחשבין תמיד ברוממות אל ובדביקותו גם זה צריכין אתם לראות את הארציות והגשמיות איך שאינו כלום וזהו וראיתם את הארץ הוא האדם הבא מן הארץ מה הוא איך שאינו בלום וק"ל

או יאמר ועליתם את ההר עד"ז דאיתא בגמ׳ דאברהם קרא לבהמ"ק הר ואמר לא כאברהם כו׳ ולא כיצחק שקראו שדה שזה רמז על ב׳ מקדשות ויחרבו לכך אמר להם משה שיתקנו את ההר שיגמרו במעשיהם הקדושים שלא יחרב לעולם וק"ל

ועתה יגדל נא כו׳ דברת לאמר נראה דהנה השי"ת ברא את עולמו להטיב לברואים שע"י עבודתם לו יח׳ יזכו לשכר גדול ולכן נפלו ניצוצות קדושות בשעת הבריא׳ בכדי שאח"כ ע"י עבודתם שיעבדו לעלות הניצוצות יזכו לטובות הרבה ואחר חטא אדה"ר הוסיף ליפול עוד ניצוצות הקדושה ע"י החטא ולזה צריך האדם לעבוד לו ית׳ בשני מדריגות הם אהבה ויראה יראה הוא לראות ולהסתכל תמיד בשפלות העוה"ז ועי"ז הוא משבר כח הכלים של הניצוצו׳ ויוכל לבא לידי רוממות אל שהיא אהב׳ רבה ועי"ז הוא מעלה הנ"ק למעל׳ ולמעל׳ וזה הי׳ כוונת הש"י להביא את ישראל לארץ הקדוש' כי שם הוא כח יותר להעלות הנ"ק וזה הי׳ כוונת שילוח המרגלים שאמר הש"י שלח לך אנשים דהגה הש"י אמר לאברהם אבינו ע"ה כל מקום אשר תדרוך כף רגלך כו׳ ר"ל ע"י שאתה תדרוך בה בקדושתך הרשימ׳ הזאת תשאר לזרעך שיהא קל להם אח"כ להעלות הנ"ק כי כל דבר הנרשם בקדוש׳ הוא קל אח"כ ־להוציא אל הפועל ולכווג׳ הזאת הי׳ שילוח המרגלים שבאות׳ שעה כשרים היו בבדי שהם יעשו רשימה בקדוש׳ בא"י ויהי׳ קל אח"כ לישראל להוציא הניצוצות ולכן אמר להם עלו זה בנגב שהוא חכט׳ כדפי׳ לעיל ועליתם את ההר דהיינו הג"ק וראיתם את הארץ החזק כו׳ ולכאורה יש לדקדק דלא הל"ל אלא וראיתם אם הם חזקים ותו לא ול"ל הדבר והיפוכו אך הכוונה הוא כנ"ל וראיתם החזק היינו רוממות אל כו׳ הרפה היינו שפלות הארץ שע"י ב׳ מדריגות אלו הבח להעלות הנ"ק אך לזה צריך כח גדול לשבר הכלים להעלות הנ"ק ע"ד דאיתא בספרים שהמתפלל בכח הוא משבר עי"ז המסך המבדיל וזהו קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר פי׳ על ידי זה שתעשו קול ד׳ בכח תפעלו שתזכו למדריג׳ ב׳ הוא קול ד׳ בהדר הוא רוממות אל וזהו שהתפלל משה רבינו ע"ה ועתה יגדל נא כח דהנה המרגלים קלקלו מאד בהילוכם והדרך הוא כך כשישראל הם באיזה צרה ר"ל והש"י מושיע אותם בעת צרתם אזי הישועה היא גדולה שלא כדרך הטבע יותר ויותר מכבתחילה לזה התפלל משה ועתה פי׳ עתה לפי שקלקלו' המרגלים ואתה ברחמיו הרבים ענה אותם בעת צרתם שיגדל הכח הצורך להעלות הנ"ק יגדל כ"כ שלא כדרך הטבע דהיינו כאשר דברת לאמר ר"ל כמו שהי׳ קודם החטא אדה"ר וזהו כאשר דברת דייקא לאמר והבן ,

ועבדי כלב עקב ודתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי כו׳ דהנה יש ב׳ גווני צדיקים דהיינו יש צדיקים שמוכרחים להיות פרושי׳ ומובדלים מב"א כי כאשר יהיו בין העולם יוכל להיות שיפלו ממדרגתם הנכונה להם ויש צדיקים שמעורבים בין העולם ומדברים עמהם ואעפ"כ אינו נופל ממדרגתו ואדרבה הוא מחזירם למוטב ע"ד ששמעתי הפי׳ מרבי ומורי הרב הגאון הקדוש המנוח מ׳ דוב בער דק"ק ראווני נשמתו בג"ע ולא הסריח בשר קודש מעולם ופי׳ מי שהוא בשר קדוש שהוא צדיק גמור אינו מסריח מעולם אף כשהוא מעורב עמהם ומדבר עמם וזהו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת היינו אף שדיבר עמהם אעפ"ב לא נפל ממדריגתו ואדרבה וימלא אחרי לגמרי וק"ל

והיה בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה להיות שיש ארץ עליונה והאדם צריך לקדש עצמו בארץ התחתת׳ עד שיבא למדרגת ארץ העלית׳ וכשמקדש עצמו כך אז הקב"ה מסייעו לבא למעל׳ מזו לשמים העלית׳ מעלה ומעלה עד אין קץ וזה אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו למעל׳ אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה וזה שאמר כי תבואו אל הארץ פי׳ כשתפעלו במעשיכם הקדושים לבא אל הארץ העליונה אזי אשר אני מביא אתכם שמה למעל׳ א"ס ותכלית וק"ל

והיה באכלכם מלחם הארץ חלה כו׳ פי האדם הצדיק הזה שדברנו בו לעיל צריך להתנהג שאף כשיעסוק בדברים גשמיים באכיל׳ ושתי׳ וכיוצא בו יראה שירים ממנו תרומה לה׳ שיביא הכל אל הקדושה מראשית עריסותיכם כו׳ חלה תרימו כו׳ היות שבזוהר הקדוש מחמיר מאד על עון הכעס רק הת"ח אשר אוריית׳ קמרתח לי׳ מותר לפעמי׳ באיז׳ הכרח וידוע שהת"ח הוא הנק׳ ראשית לפי שהתורה שבו נקראת ראשית והעיסה הוא רמז לדברים החמוצין המה המדות השפלות ככעם או כיוצא וזהו שאמר הכתוב כשתהיו במדרג׳ זו שאנו מדברים בו אז תביאו עריסותיכם פי׳ הדברים השפלי׳ ג"כ אל הקדושה הנקראת ראשית וזו ראשית עריסותיכם חלה תרימו פי׳ תשמרו מאד שלא יהי׳ תמיד אצליכם הכעס חליל׳ כי תסברו מותרים אתם בו חלילה רק כמו חלה היא א׳ ממ"ח כך לפעמי׳ בהכרח גדול לאיזה דבר מצוה או קידוש השם ובזה תרימו כו׳ -

ויהיו ב"י במדבר כו׳ עד ואל כל העדה. נקדים לפרש פסוק ויעבור את מעבר יבק ונבא אח"כ אל ביאור הכתובים הללו דבר דבור על אופניו והוא כי הצדיק כשהוא עולה תמיד בקדושתו .למעל׳ למעל׳ בלי הפסק רגע א' אז גורם בצדקתו שמתיש כח הקליפה ואין כח להס"א להחטיא אפילו לשאר ב"א: אבל חלילה כשעוזב הצדיק מדרגתו אפי׳ רגע א׳ אז נתגבר הבע"ד ונעשה כאיש להתגבר ולהחטיא חליל׳ וחליל׳ והתקנה לזה לתקן אשר עות להתגבר מאד בדביקותו ולחקור ולדרוש היטב את אשר עשה ויחזור עצמו לעלות למעל׳ להתיש כחה כמקדם וכשעושה כך אז הוא בא יותר למעלה מאשר הי׳ קודם כי פעל בקדושתו דבר גדול כזה והקדוש׳ היא הנק׳ יב"ק כידוע לי"ח: וזהו ויעבור את מעבר יב"ק פי׳ שהוא הי׳ תמיד בקה/שה הרמוזה בחי׳ יב"ק: פ"א עבר אותה המדרג׳ והניח קצת מדרגתו הגדול׳ ויאבק איש עמו: פי׳ מצא הבע"ד ההוא שנתחזק כמו איש מלחמה עד עלות השחר כך הי׳ ביד הבע"ד כח עד שעלה יעקב אבינו וחזר עלות מדרגת העליונ׳ וחקר ודרש על אשר אירע לו וזהו השחר לשון חקיר׳ ודריש׳. ואז בא יעקב אבינו עי"ז למדריגה יותר גדול׳ ובא למדריגה להקרא שמו ישראל עבור זה כמו שגמר אומר כי שרית כר. ועתה נבא אל הביאור אשר לפנינו ונדקדק על השפת יתר ויהיו בני ישראל במדבר ללא צורך כי הלא נאמר ונשנה כ"פ שהיו במדבר אך נר׳ לתת טוב טעם באמת על היותם במדבר להיות שמשה רבינו ע"ה הי׳ במדרגתו גדול עד מאד למעלה מן הטבע ולזה נקר׳ איש אלקים שלא הי׳ כלל בארץ כי מחשבתו תמיד למעל' דבוקה וקשור׳. ולזה לא הי׳ יכול להמשיך פרנס׳ לישראל ע"פ דרך הטבע כי הי׳ למעל׳ מן הטבע ולזה נהגם במדבר ארץ לא זרוע׳ כדי להוציאם מן הטבע ויהי׳ יבול להמשיך להם מזון חוץ לדרך הטבע ופעל ועשה והמשיך להם מן הקדוש לחם אבירים נמצא היוצא לנו מזה שעיקר כוונת משה הי׳ להוציאם מן הטבע ולזה צריך להיות בדביקות כי אף במדבר אם לא יכניסו לדביקות יהי׳ להם בלבול מן המדבר ג"ב כי הוא דבר גשמי כמדבר מקום הקליפ׳ ובאמת היו דור המדבר תמיד עולים בדביקותם בלי תכלית כידוע אלא שפ"א אירע להם שהניחו מעט דבקותם והיו במדבר פי׳ שהיו הוייתם היותם במדבר וזהו ויהיו ב"י במדבר וימצאו איש: כי מצאו שבזה נתגבר כח הס"א ונעשה הבע"ד כאיש להתגבר עליהם מקושש עצים פי׳ לפי שהאדם צריך להיות תמיד במדרגתו שלימה אם אשר יהי׳ טוב יהי׳ בשלימות או אם חלילה להיפך ידע נאמנה שהוא שפל ועי"ז יבא לו הרהור תשובה כי יהי׳ שב מידיעתו שידע שחטא ואשם והתוודה והעיקר שלא יהי׳ מעורב בטוב ורע וע"ז נצטוה אדה"ר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו פי שתלך תמיד באמת וזהו מקושש עצים פי׳ התחיל הבע"ד להחטיאם ולקושש להם עצים פי׳ ללקוט להם דברים המעורבין טוב ורע למען החטיאם בלתי השב חלילה ולזה כתיב עצים לשון רבי' לרמוז על דברי׳ המעורבין משני עצי׳ מן הטוב ומן הרע ויביאו אותו אל משה כו׳ פי׳ חזרו עצמם אל הקדושה כשראו שאירע להם כזה ויביאו הדברים אל ה׳ בטענתם לומר אף כי חטאנו הרי יש צדיק בתר כמו משה שאינו עוזב דבקותו אפי׳ רגע א' ואל אהרן פי׳ וגם אהרן יש ואל כל העדה פי׳ כללות ישראל הם תמיד טובים אף שלמט' בפירודם נמצא איזה בני אדם החוטאי׳ אבל הכולל הם טובי׳ עד למאד ולזה יעמוד לנו זכות הצדיקים הללו להתיש כה הקליפה לבלתי החטיאנו עוד ונהי׳ קדושים בעבודתיך אכיה"ר

וכי תשגו ולא תעשו בו׳ אשר דבר ד׳ אל משה כו׳ אליכם ביד משה בו׳ והלאה לדורותיכם עד סוף הפרשה רבו הדקדוקים בשינוי לשונות זה מזה אך נראה לפרה דתשגו הוא מלשון השגה שאדם משיג בשכלו הזך איזה דבר והכתוב מלמדנו איך שיהיה השגתינו בחכמתינו ובתורתינו הקדושה רק להשיג אמיתת יראת הבורא ב"ה ואל יהי׳ השגתינו חלילה להתנשאות בו כי השם הטוב ברחמיו השפיע בטובתו וחסדו לנו עמו הקדוש הכמה בינה ודעת להשכיל דבר דבור על אופניו וענין ההשגה היא טבעיות בב"א שישיג בשכלו כל מה שירצה כן הטביע הבורא באדם בעת המציאו שישיג בכל מה שיעסוק הן בתורה והן ביראה ובמצות ומע"ט ובשאר חכמות והאדם הצדיק הרוצה לזכך נפשו ולהעלותה לדבקה בבורא ית"ש הוא מניח מחשבת העוה"ז ותענוגיו ועוסק הכל במחשבתו ומעשיו ולימודו הכל כוונתו בדי להשיג אמיתת עבדות הבורא באהבה ויראה השליט׳ מכל סיג ופסולת ולעשות מצות ד׳ בהתלהבות גדול כאשר דבר הש"י המצו׳ אל מש׳ מתוך האש כי אש אכל׳ הוא ונתן לנו תורתו ג"כ מתוך האש למען נלמד עשות מצוותיו באש התלהבות וחשק גדול וכן הוא עבודת ד׳ באמת לעשות התורה והמצוה כנתינת׳ מפי הגבור׳ באש שלהבת יה. ובמו שקבל משה מפי הגבור׳ בהתלהבו׳ ירא׳ ואהבה גדול׳ כן היושר שאנחנו נעשה כמוהו למצותיגו אל׳ שמש׳ רבע"ה שמע מפי הקב"ה בכבודו ואנחנו קבלנו ממש׳ בוודאי לא הי׳ יכול מש׳ לדבר אלינו באש ההיא כאשר שמע מפי הגבור׳ וא"כ עלינו עכ"פ מוטל לעשות כמו שקבלנו מפי משה באופן ההיא וכן יש עוד אופן הקל מזה והיינו אינו דומה אותה מצוה אשר צוה משה לעשות בעת ההיא בודאי היו מחויבין לעשות׳ כאשר צוה בכל היותר טוב ונכון אבל אשר פקד משה לעשות לדורות הבאים אחריו בודאי לא היה אפשר להכניס בלבם האש היראה ההיא שהי׳ בשעת הציוי מפי משה עצמו ואעפ"ב עכ"פ צריך לעשות' בירא׳ ואהב׳ גדול׳ כל אדם לפי השגתו והעיקר שירא׳ האדם שיהי׳ כל השגתינו לעבודת הבורא וזהו וכי תשגו כנ"ל שיהי׳ לבם השגה כפי הטבע כנ"ל אך ולא תעשו את בל המצות האלה אשר דבר ד׳ אל משה כלומר שלא תעשו המצוה במדרג׳ הזאת באהבה והתלהבות אש באשר דבר ה׳ אל משה ולא זו אלא עב"פ הי׳ לכם לעשות במדריג׳ כאשר דבר ה׳ אליכם ביד משה פי׳ ששמעתם ע"י משה שזה בלתי אפשרי שיהי' הדבור של משה לישראל במדריג׳ זו כאשר הי׳ הדיבור שיצא מפי ה' אל משה: אזי עכ"פ תעשו באופן זה דהיינו מן היום אשד צוה ה׳ והלאה לדורותיכם ר"ל עכ"פ תכניסו כל מחשבותיכם ומגמותיכם כפי השגותיכם בכל יכולתכם במדריג׳ זאת: כאשר צוה ה׳ כר לדורותיכם כנ"ל:

או יאמר מן היום פי׳ עכ"פ תראו לשאוב ולקבל התעוררות קדוש׳ מאותו יום שנתקדש מכבר בקדוש׳ רבה כאשר אנו רואים הימים טובים ושבתות ור"ח שנתוסף קדושה באדם מחמת שהיום גורם כן כל יום שציוה בו הש"י ב"ה איזה מצו׳ אזי נתקדש אותו יום בתוספות קדושה מחמת המצוה הזאת וגורם בהגיע היום הזה נתעורר ג"כ קדוש׳ באדם ואמר הכתוב עכ"פ תראו שתהיו כלי מוכשר לקבל קדוש׳ ע"י התעוררו׳ היום: וזהו מן היום כר: והי׳ אם מעיני העדה נעשתה לשגגה דעיני העדה הם הראשים המנהיגים את העם המה נקראים עיני העדה ואמר הכתוב אם ח"ו עיני עדה הם הראשי׳ הולכים בדרך לא טוב דעיקר תולה בהם כדרך שאמרו כלה שעיני׳ יפות כל גופה א"צ בדיק׳ הכתוב מבשר ועשו כל העדה פי׳ הש"י ברוב רחמיו וחסדיו ירחם על עמו ישראל ויעמיד להם צדיקים גדולים הנקראים כל העדה מטעם שהם דואגים תמיד על כללות ישראל ומתפללים עליהם בכל עת והצדיקים ההם מעוררים רחמים וממתיקים כל הדינים מעל ישראל ומהפכים לרחמים: וזהו ועשו כל העדה פר בן בקר הוא רמז לדינים עושים מהם בן בקר דהיינו רחמים וחסדים מל׳ בוקר אחד לעולה ר"ל שמעלים הכל אל אחדות גמור לריח ניחוח לד׳ שיהא נחת רוח לפניו ית"ש ויתעלה ומנחתו ונסכו כמשפט דאיתא אליהו נענה בתפלת המנחה והטעם נרא׳ שהוא מחמת, שאז יוצאים הדינים משורשם והצדיק הרואה זאת ממתיקם לרחמים ע"י תפלתו שמתפלל אז ושופך את לבו במנחתו כמים הנשפכין ומתגסכין וזה חביב מאוד לפניו ית׳ ולכן נענה בתפלת המנחה. וזהו ומנחתו פי׳ תפלת המנח׳ שלו ונסכו. ר"ל מה ששופך ומנסך לבו עי"ז הוא ממתיק הדיני׳: כמשפט פי׳ כפי העת והזמן שרוא׳ הצדיק הדינים יוצאים שלא כל העתים שוות בעת צאת הדינים ולפעמים יוצאים בהתגברות גדול ואז צריך הצדיק להוסיף יקר תפארת תפלתו הטהור באהבה רבה וירא׳ גדול׳ למען המתיקם ולפעמים לא כ"כ בהתגברות כפי העת והזמן כן הצדיק מתפלל להפכם לרחמים גדולים וזהו במשפט: ושעיר עיזים אחד לחטאת דאיתא הטעם של שעיר המשתלח הי׳ כדי ליתן חלק לס"א שלא יקטרג על ישראל כידוע. וזה רמז שעיר עיזים שגם הצדיק הגמור שהוא כל העדה כנ"ל צריך ג"ב להגיח יניקה קצת לס"א כדי שלא יקטרג עליו: וזהו לחט"ת חסר א׳ רמז שח"ו אינו פוגם באלף פי׳ באחדות ע"י חטאו כי שגגה היא והשם אנה לידו מטעם הנ"ל וכפר הכהן כו׳ ונסלח להם כפשוטו והם הביאו את קרבנם ר"ל אין נדנוד חטאם מעכב אותם להביא קרבנם אש לד׳ אש קדושתם מקריבים לפניו ית"ש וחטאתם לפני ד׳ על שגגתם פי׳ שהכתוב מפרש בשבח הצדיקים לאמר ראה הגם שחטא שגגתם קל מאוד בנדנוד חטא דקה מן הדקה אעפ"ב הם חושבים תמיד שחטאם גדול מאוד יותר מעל שגגתם ונסלח לכל עדת ב"י ר"ל עי"ז גורמים סליחה לכל ישראל: ואם נפש אחת תחטא בשגגה: כבר פי׳ בפ׳ בהעלותך על פי׳ איש כי יהי׳ טמא לנפש שזה רמז על הצדיק הגדול שאין בו שום חטא ודופי כ"א מחמת חטא אדם הראשון ע"ש והפי׳ גם כאן כך ואם נפש כר ר"ל שהצדיק הזה ידמה בעיניו שחטא ובאמת אינו חטא רק בשגגה בא לידו שאלקים אנה לידו כנ"ל. וכפר הכהן ר"ל הש"י נקרא כהן הוא מכפר על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ד׳ ר"ל שזה החטא אינו אלא לפני ד׳ פי׳ שמה׳ היתה זאת לו לכפר עליו פירושו כמו לחפות עליו מפני המקטרג וכנ"ל ונסלח לו שהמליחה היא שהחטא נמחק לגמרי כאלו לא הי׳ ואמר הכתוב האזרח כו׳ דהג׳ יש צדיק אשר כבר תיקן את מעשיו והוא זך וצלול ונקרא בשם אזרח ע"ש שנתיישן בצדקו והצדיק כזה א"צ שום סיגוף ואפי׳ שום תנועה בתפלה שהוא מתפלל כבר תפלתו בנחת ובשתיק׳ ונשמע קולו בשמי מרום ולגר הגר זה רמז להצדיק שצריך עדיין חיזוק ואימוץ רב שמחזק ומתאמץ בכל כחו ותנועותיו ומפקפק כל חוליות שבשדרתו בתפלתו ובלימודו וזה נקרא בשם גר הבא לטהר עצמו בעבודת הש"י בשלימות תורה א׳ יהי׳ לכם ר"ל הן הצדיק השלם והן הצדיק הזה שניהם הביבים מאד לפגי הש"י מאחר שהוא בוחן לב וחוקר כליות שכל כוונתו לשמו הגדול ומשעבד כל גופו וכחו ומחשבתו להשי"ת ב"ה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר פי׳ אבל הנפש אשר ידבר בזדון דברי חירופים וגידופי׳ על הצדיקים הנ"ל הן מן האזרח והן מן הגר את ד' הוא מגדף ר"ל שנחשב כאלו דבר על הש"י כביכול: ונכרת׳ כר ואת מצותו הפר הכרת תכרת פי׳ שיש ב׳ עניני כרת דאיתא בגמ׳ יכול יכרת ממקום זה וילך למקום אחר ת"ל כו׳ נמצא הה"א הי׳ שיברת ממקום למקום ובאמת הוא כך ג"כ ושניהם דברי אלקים חיים הה"א והמסקנ׳ שהכתוב מדבר מב׳ עניני חוטאים דהיינו האחד כפשוטו מגדף עו"ז ממש והשני הוא המדבר על הצדיקים ופוער פיו עליהם בחירופי׳ וגדופי׳ אשר נחשב בעיני הבורא ית"ש כאלו מדבר עליו כביכול ב"ה ולזה כפל הכתוב הכרת תכרת לרמוז על ב' עניני כרת הנ"ל שהם על ע"ז ממש כהמסקנא של הגמ' ועל שהוא מבזה הצדי,קים שאין זה אלא מגבה לבו לכן יכרת ממקום למקום ויהי׳ גולה נע ונד בארץ אז יכנע לבבו הערל ויכיר מעלת הצדיקי׳ העובדי ד׳ באמת נחזור לענינינו דעיקר הלימוד התורה והמצור. הוא כדי להשיג עבודת השם באמת ביראה ואהבה שלימה בלי שום סיג ופסולת ואמר הכתוב הראי׳ לזה איך לא טוב הדבר שילמוד תורה להתנשאות בה הא ראי׳ ויהיו ב"י במדבר וימצאו איש כר שחטאו הי׳ שקיצץ בנטיעות וזה הי׳ מחמת לימוד תור׳ שלא לשמה הביא המכשל׳ הזאת ת"י ולכן עונשו הי׳ רגום אותו באבנים כו׳ שהאותיות נקרא אבנים כדאיתא בספר יצירה וזה הי׳ מדה כ"מ מחמת שלמד תורה שלא לשמה הי׳ מיתתו ברגימת אבנים המרומזים באותיות ודווקא מחוץ למחנה כלומר חוץ למחנה שכינה ע"ש שלא הי׳ תורתו פורחת לעילא ואמר הכתוב איך הדרך לבא אל לימוד תורה לשמה ליראה את השם ומפרש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם פי׳ שישגיח על עבירות שאדם דש בעקביו שישמור עצמו מכעס ומחניפה משקרים ורכילות ולשון הרע משנא׳ מקנאה מתחרות מגאות מפניות מהסתכלות בנשים מדברים בטלים מחמדת ממון שאינו של יושר וכן בכל דבר ודבר ישגיח על עצמו בעינא פקיחא: ואז כאשר ילמוד או יעסוק באיזה חכמה מחכמת אלקות יאיר לו אור תורתו וילמדהו דרכי השם והשגות אמיתותו ית"ש ויתעלה וציצית הוא מלשון מציץ מן החרכים בגדיהם לשון בגידה יסתכל עליהם וינצל מכל וכל מהם אז טוב לו בזה ובבא אכי"ר

או יאמר ע"ד אשר כתבנו לעיל שהצדיק צריך להחזיק בקדוש׳ למטה ולתקן דוגמת׳ בעולמות עליונים היינו ב׳ מדרגות למעל׳ ולמט׳ וזהו דבר אל ב"י ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם דציצית הוא לשון הסתכלות כנ"ל שע"י מצות ציצית יראו ויסתכלו לתקן ב׳ מדרגו׳ הנ"ל דהיינו בגדיהם דבגד נקרא לבוש ואיתא בגמ׳ לבוש לא בושה וגם כן הוי חוטי לבן שע"י יתלבנו עוונותיהם וגם שיתקדשו כ"כ בקדושתם שיהא להם ארבע כנפים לדורתם נכתב חסר כמו לדירתם דהיינו עיקר דירתם יהי׳ בעולם העליון שיהיו גם הם מרכבה כמו החיות הקודש שיש להם ארבע כנפים שמתחיל׳ הי׳ להם ששה כנפים ואחר החורבז ניטל מהם ב׳ כנפים ופלוגתא הוא בגמ׳ ח"א ב׳ כנפים שאמרו בהם שיר׳ ניטל וח"א אותם הכגפים שהיו מכסין רגליהם ניטל מהם והצדיק צריך לתקן ב׳ הדעות והם ב׳ המדריגות הנ"ל ונבארם לקמן בביאור היטב וזהו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואית׳ בגמ׳ למה תכלת שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וים הוא רמז לירא׳ ורקיע רמז לאהבה דאיתא במדרש אמר הקב"ה לישראל בני ראו שבראתי לכם הים והרקיע לשמש אתכם ואינם עוברים על מצותי דכתיב גבול שמתי לים כלום שינה ועבר את גבולו כי מתירא לעבור גבולו אשר שמתי לו ורקיע מאיר לכם בחדוה ושמחה. וזה רמז התכלת שדומ׳ לים וים דומ׳ לרקיע דהיינו שע"י ב׳ מדריגות שהם ירא׳ ואהב׳ יתקנו אותם כנפים הניטל מהחיות הקודש דהיינו עם ירא׳ יתוקן הב׳ כנפים למ"ד אותם שהיו מכסים בהם רגליהם דזה הוא ירא׳ ובאר,ב, יתוקן אותם כנפים שאמרו בהם שיר׳ דזה הוא אהב׳ ואז יוכלו להיות מרכב׳ כמו חיות הקודש וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים דלכך נקרא בגד לבוש דהיינו בלא בוש׳ כדאיתא בגמ׳ והיינו ג"כ רמז שירא' ללבן עונותיהם של ישראל ושמן על כו׳ רמז לאור העליון שישפיע לעולמות עליונים וזהו ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ובבוקר יעמוד ר"ל בערב אם רוצ׳ לבטל איזה דבר רע שהוא ערב וחושך יטה פי׳ צריך להטות עצמו לדבר זה בלבד ובבוקר דהיינו להמשיך חסדים יעמוד היינו תפלה שהיא בעמידה ובה"א קורא כדרכו ר"ל שיקרא להבורא ב"ה כדרכו המיוחד לו לעולם העליון פי׳ שיתאמץ להיות מרכב׳ כחיות הקודש כנ"ל וממילא יתוקן הכל וזהו ודלת ראשך כארגמן דהשכינ׳ בגלות בקרא דלה ראשך כארגמן ר"ל תראה לבא אל ראשך ושורשך תחת כסא הכבוד: כארגמן רמז למלאכי המרכב׳ המרומזין במלת ארגמן שהם אוריאל רפאל כו׳ כדאיתא בספרים

ויאמר ה׳ אל משה כו׳ ועשו כו׳ נר׳ לפרש ע"פ דאית׳ במס׳ קידושין על פ׳ ותשאנה את האיפ׳ ורוח בכנפיהם ומפרש שם לבנות לה בית בארץ שנער וא"ר יוחנן זו הניפה כו׳ וע"ש והנה ראינו שבכח העבירות הקליפה עושה לה כנפים ובני רשף יגביהו עוף לעוף במדורי הגיהגם להכין מדור להרשעים ולזה צריך האדם להזדהר ולהשגיח על זה תדיר ובמה יתקן הדבר לבלתי תוכל הרע לו בהביטו על הדבר ההוא תמיד ויכנע לבבו ויתחזק במעשים הטובים מאד עד שיעשה עי"ז לעצמו כנפים לעוף ולהתגבר עלי׳ להפיל׳ לארץ ואז טוב לו בזה ובבא ועתה הפי׳ הוא כך ועשו להם ציצית לשון הסתכלות והבטה ור"ל שישגיחו תמיד על כנפי בגדיהם לדורתם חסר כתיב שפי' לדירתם פי׳ להשגיח על אותם כגפים הנעש׳ מהבגידות והרע לעוף לדירתם למדורי גיהנם ונתנו על ציצית הכנף פי׳ העצה הנכונה שיעשו לעצמם כנפים אחרים לאותה ההסתכלות הקדוש שישגיחו על זאת למען הכנע לבו להטיב כך יגרמו בגודל קדושתם שיהיו להם ג"כ בגפים ביותר התחזקות להשפיל ולהתיש כח הקליפה ההיא פתיל תכלת דכתיב יעקב חבל נחלתו פי׳ שנשמת ישראל חציבות מתחת כה"כ ושלשלם למטה לארץ כחבל הזה הנקשר בשרשו למעל׳ ותלו׳ והולך עד למטה כך היא נשמת ישראל והם תמיד קשורים בו י"ת ע"י החבל ההוא הם נשמתם הקדושים אך כשאדם חוטא אז נפסק חבל הקדושה ונשאר האדם ההוא בלי שורש קדוש׳ ולזה צריך התשוב׳ להעשות שיתקשר שוב החבל ההוא ויגיע עד כסא הכבוד וזהו גדול׳ תשוב׳ שמגעת עד כה"כ ואיתא בגמ׳ תכלת דומ׳ לים כו׳ לכה"כ כו׳ ולכאור׳ נרא׳ שפת יתר כי לא הל"ל אלא תכלת דוט׳ לכסה"ב כיון שזה עיקר המכוון אלא שהתורה הקדושה מלמדנו בזה כי עיקר כוונתינו במעשינו הקדושים לקשור עצמנו בשרשנו למעל׳ בכסא כבודו ית׳ ואיך הדרך לבא למדריג׳ כזו: לזה סדרו לנו חז"ל המדריגות כסדרן לעלות ע"י עד המכוון וזהו תכלת דומה לים: ים הוא הנקרא ים התלמוד היא התורה פי׳ בתחל׳ תרא׳ להתמיד ולהתנהג ע"פ התורה וללמד׳ היטב בהתמד׳ ואח"כ וים דוט׳ לרקיע פי׳ רקיע הוא דבר הדק מאד מלשון ריקועי פחים פי׳ דבר הרוחני עד מאד והיא הדבקות וההתבודדות בו ית׳ תמיד אח"כ רקיע דוט׳ לכה"ב פי׳ תבא למדריג׳ שיהי׳ נשמתך קשור׳ בכסה"ב ע"י דבקותך הטוב וזהו פתיל פי׳ החבל הקדוש תכלת תבא למדדי׳ תכלת כמבואר וזה הכל ע"י הסתכלותם בשפלות שלכם לתקנה וכדלעיל והי׳ לכם לציצית פי׳ עוד זאת תגרמו טוב לכם ע"י הסתכלות הקדושה שתבואו למדרגת וראיתם אותו כדרך שהי׳ בזמן הנביאים שהיו נקראי׳ רואה וחוזה והבן (עיין אחר פ׳ מסעי ותמצא עוד השמטה מפ׳ שלח)

פרשת קרחעריכה

ויקח קרח תרגומו ואתפליג נ"ל בהקדים לפרש פ' יהי רקיע בתוך המים כו׳ דהנה יש להבין על שברא הקב"ה בעולם שיהיו צדיקים ורשעים והלא אין חפץ הש"י ברשעים אך מחמת שאין צדיק בארץ כו׳ ולמען שלא יהא ח"ו קטרוג על הצדיק כי הצדיק צריך לתקן העולמות שזה הוא מעשה דקות ורוחניות וע"י הרשעים ניכר ונרא׳ צדקת הצדיק כמ"ש שלמה המלך ע"ה כיתרון בו׳ כן יתרון החכם מן הכסיל ופי׳ המפרשים כמו שע"י חושך ניכר מעלת האור כן ע"י הכסיל ניכר מעלת יתרון החכם בחכמתו ובראות המקטרג רשעת הרשעים נגד צדקת הצדיק שבחר בחיים בבחירתו שנתן לו הש"י אז נסתם פיו מלקטרג עוד עליו וזהו פי׳ יהי רקיע בתוך המים ר"ל הצדיק שנקרא בשם רקיע ע"ש הדקות והרוחניות מלשון וירקעו פחי הזהב שיהי׳ לו כח לתקן ע"י התורה הקדוש, הנקרא מים ויהי מבדיל בין מים למים כלומר ע"כ הוכרח להיות הבדל בין מים למים והיינו שיהי צדיק וגם ניתן רשות ובחיר׳ לאדם להיפך ח"ו ואף גם הוא יש לו חלק בתור׳ כמו שאמרו רקנין שבך מלאים כו׳ ובראות המקטרג ההבדל שבין הצדיק והרשע אין יכול שוב לקטר עליו ויכול הצדיק לפעול פעולתו כנ"ל וזהו פי׳ הפסוק ונתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך כפרך הוא מל׳ כפירה וחטא ח"ו והיינו אם ח"ו הצדיק נכשל קצת בחטא קל כנ"ל לעומת זה נתן הקב"ה רשעים כמו למשל מצרים ושאר אומות כוש וסבא בעולם כדי שעי"ז לא יהי כח למקטרג לקטרג על הצדיק ולכן כתיב תחתיך שפי׳ שהם כבושים תחתיך כי כיון שנסתם פי המקטרג ממילא כבושים תחת הצדיק כל האומות וזהו ויקח קרח תרגומו ואתפליג דהיינו שעשה חלוקה והבדל שע"י רשעתו הי׳ ניכר צדקת אביו שהי׳ צדיק גדול ולכך מייחסו אחר אביו וק"ל

או יאמר ויקח קרח ואתפליג: כי בריאת אדם ונשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד לזה צריך להיות עיקר דירתו בעולמות עליונים וליתן השפעות מעולם התחתון עד א"ס ב"ה וכשאדם עובר עבירה ח"ו אז הוא מפריד עצמו מהעולמות עליונים ואין להם בו שייכות כלל ונשאר גופו ונשמתו בעולם השפל הזה וזה תרגמו ואתפליג פי' שהפריד עצמו מעולמות וזהו אוהב ד׳ שערי ציון כו׳ כי העולמות הם שערים לאדם שיחזור דרך שם למקום חוצבו ולהשכי׳ נשמתו תחת כה"כ וזהו אוהב ד׳ שערי ציון הם השערים המצויינין בחלב׳ והם העולמות שנותן בהם השפעה וחיות ואימתי הוא אוהב אותם מכל משכנות יעקב פי׳ כשישראל שוכנים תחת כה"כ

או יאמר אוהב בו׳ ע"פ הפסו׳ מה טובו אוהליך יעקב כו׳ דמדרגת יעקב הוא מדריגה התחתונ׳ וישראל הוא מדרגה עליונ׳ ואהל הוא בנין עראי ומשכן הוא הקבוע וזהו מה טובו אהליך יעקב פי׳ מה טוב הוא כשהמוני עם קובעים לתורה עיתים כאהל שהוא בנין עראי משכנותיך ישראל פי׳ הצדיק השלם שהוא קובע עצמו בקביעות בעבודת הבורא כמשכן הקבוע: והנה דרך הצדיק העובד ד׳ בקביעות נדמה אליו תמיד שעדיין לא התחיל כלל לכנוס בעבודת הבורא ודומה לו שאינו עומד אלא על שער העבוד׳ וזהו שאמר אוהב ד׳ שערי ציון שאוהב השם הטוב אותם הצדיקים המצויינים בהלב׳ והם בעיניהם כעומדים על השער עדיץ מכל משכנות יעקב פי׳ מאותם הנקראים בשם יעקב והם סוברים שכבר עשו בעבודתם בנין קבוע כמשכן הקבוע וק"ל

ויש לפרש עוד בדרך אחר ויקה קרח דאיתא במדרש למה תורת ה׳ תמימה בשביל שהיא משיבת נפש והנה המדרש הוא מופל׳ הפלא ופלא ונר׳ כי המקובלים כתבו שקרח הי׳ גלגול קין לכך נאבד ע"י פתיח׳ הארץ כדי לתקן אשר פצתה האדמה את פי׳ לקחת דמי הבל אחיו ולזה הוצרך קין להתגלגל בקרח לתקן זה ולמה לא תיקן קין אז בעצמו זה הדבר באותו הפעם אלא שברא השי"ת ב"ה בגלגולים כדי שיהי׳ תורתו שלימה שאל"ב הי׳ חסר פ׳ ויקח קרח בתורה: ובזה דברי המדר׳ המה מבוארין היטב למה הורת ה׳ תמימה בשביל שהיא משיבת נפש פי׳ בשביל שהקב"ה ברא העולם ע"י גלגולים כנ"ל

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי פרש"י ולא הזכיר בן יעקב שביקש כו׳ והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן ויש לדקדק על קושיות רש"י ז"ל והיכן כו׳ מה הי׳ קשה אם לא הי׳ נזכר שמו בשום מקום ויש לפרש שרש"י ז"ל כיון בקושיתו להורות לנו דבר גדול כי הי׳ קש׳ לרש"י בהפסוק מה לגו ליחוסו בן יצהר כו׳ אלא פירושו הוא שלקח את היתום הזאת למחלוקתו וחלק עליהם מחמת יחוסו ולא זכר את יחוס של יעקב במחלוקתו שביקש כו׳ ושורש הדבר שזכות אבות הוא דבר גדול ועומדת לו לאדם בשע׳ שהוא רוצ׳ לעבוד את ד׳ שיהי׳ לו סייעתא מן השמים לעשות המצו׳ בשלימות וזאת אינו אלא כשלא לקח מעלת היחוס לצד אחר אזי בודאי עומדת לו לעבודת הבורא וזה שפרש"י ולא הזכיר בן יעקב וכיון שלא נזכר שמו על המחלוקת אזי בודאי שנזכר שמו לעבודת הבורא והיכן נזכר שמו ומפרש שנזכר שמו על הדוכן והבן

ויאמרו אליו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ כו׳ דהנה יש לדקדק כי כל העדה מה זה נתינת טעם על הקודש אך הענין הוא דכך אמר להם רב לכם פי׳ הגדול׳ שיש לכם לא בא לכם מצד עצמיותיכם שאתם ראוים לגדולה דק מצד שכל העדה כולם קדושים ע"ד דאיתא במדרש שהקב"ה הראה לאדה"ר דור ודור ודורשיו כו׳ דור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור והיינו אם הדור צדיקים גם הדורשים הם צדיקים ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ ע"ד שפרשתי אשר נשיא יחטא ופי׳ בגמ׳ אשרי הדור שהנשיא חוטא ופירשתי בדרך הזה דהנה הצדיק הוא מופרש ומובדל מכל עניני עוה"ז ואין לו שייכות עם העולם כלל ועי"ז קשה להעולם שיעל׳ הצדיק אותם כי אין לו שייכות עמהם: אך אם יארע לצדיק איז׳ חטא ח"ו אז יורד ממדרגתו ומהרהר בתשוב׳ עי"ז יוכל לחזור גם העולם עמו בתשובתו וזהו שאמרו אשרי הדור שהנשיא חוטא עיין בפ׳ ויחי באריב׳ ואח"כ כשהצדיק עושה זה העובדא ומעל׳ את העולם עמו הוא בא למדרגה גדול׳ יותר עבור זה וזהו שאמרו ומדוע תתנשאו כו׳ פי׳ שאתם■ מתנשאים עצמכם שיש לכם מדרגה זו להעלות העולם עמכם ובאמת א"צ לזה כי כל העדה כולם קדושים. וזה שאמר משה לא חמור אחד מהם נשאתי פי׳ לא באתי כלל למדרג׳ ע"י כי לא נשאתי את חמורם זו גופם ולא הרעותי את אחד פי׳ לא אירע לי שום חטא ורעה ח"ו שאפיל ממדרגתי להתערב עמהם כנ"ל

וידבר כו׳ בקר ויודע ה׳ כו׳ ואת הקדוש ויקריב אליו כו׳ פי׳ לא כדבריכם שעל ידיכם באתי למדרגה זו לא כן הוא כ"א מחמת שנהגתי עצמי בדרך הזה שתיכף ומיד בקומי בבקר יחדתי שמו הגדול והנורא ביהודים ודביקות וזהו ויודע ה׳ מל׳ וידע את חוה שפי׳ יחוד וזהו בקר ויודע ה׳ את אשר לו שיחדתי קב"ה ושכינתי׳ עם העולמות: ואת הקדוש פי׳ דהצדיק אח"כ מקדש עצמו במחשבות טהורות: והקריב אליו פי׳ שמקרב עצמו להשי"ת להתפלל לפניו: ואחר כך אשר יבחר בו יקריב אליו ר"ל מי שהש"י ב"ה בוחר בו יקריב אליו הוא מקרב אליו במדרגות קדושות ולא כדבריכם שאתם אומרים שעל ידכם באתי למדרג׳ זאת וק"ל:

או יאמר בקר ויודע כו׳ כי משה רבינו ע"ה רצה דווקא לעשות להם טובה שישארו חיים לכן אמר שימתינו עד אור הבקר שאז הרחמים גוברים וחסד אל מתגלה ובשהחסד גובר אז אעפ"י שהאדם חייב אעפ"ב הקב"ה מרחם עליו בהיות שמרחם על מעשה ידיו שהם ברואיו לבלתי השחיתם: או מחמת שהקב"ה רואה זכות הצדיק שבדור ובזכותו מרחם על הדור ומכפר להם הכל לכך אמר להם בקר שהחסד גובר ויודע ה׳ יאשר לו פי׳ שהש"י ירחם עליכם בשביל שאתם שלו ופועל ידיו. אז ואת הקדוש והקריב אליו שיקריב אליו זכות הצדיק הקדוש ויגן עליכם למחול לכם וק"ל

או יאמר וישמע משה ויפול על פניו כו׳ י"ל ע"פ דרך הלצה כי איתא בגמ׳ אסור לאדם ליפול על פניו אא"כ יודע שנענה כיהושע כו׳ ומשה רבע"ה הי׳ עניו מאד והי׳ שפל בדעתו מכל אחד והי׳ מתיירא ליפול על פניו ואחר ששמע מקרח שאמ׳ שהוא הרב והנשיא שבישראל ולו ראוי הגדול׳ התחיל ליפול על פניו ולזה נאט׳ וישמע משה ויפול כו׳:

ויאמר משה אל קרח קחו לכם מחתות קרח כו׳ קטורת כתב רש"י וכי טפשים היו הלא התרה בהם אלא הם חטאו בנפשותם וקרח שפקח הי׳ כו׳ ולכאור׳ תמוה מה התירוץ הם חטאו כו׳ ע"ז ג"כ קש׳ למה חטאו וכי טפשים היו אלא נרא׳ דהגה בודאי שכוונתם הי׳ גדול׳ מאוד לשם שמים כי תשוקתם הי׳ לכהוג׳ גדול׳ ולהקטיר קטורת לפני ולפנים וקשה הלא צריך לזה דביקות גדול אלא. ע"כ צריך לומר שזה גופא היו כונתם כי הם היו ראשי סנהדראות כולם לכן היו מתאוים אל העבודה הזאת כדי שעל ידה יוכלו לתקן את שלימות נפשם ולבא אל הדביקות היותר גדול ומשה הבין זה ג"כ אך שהבין עוד יותר שהם לא יוכלו לגמור זאת בדביקות שלהם כי צריך בהכרח לזה דוקא בני אהרן המובחרים ולא שאר העם כי לדביקות צריך ירא׳ גדול׳ שלא יהנה ממג׳ להנאת עצמו כלל רק התפשטות גמור וזה הי׳ חטא נדב ואביהוא כאשר נבאר אי"ה בתוך הביאור ותחיל׳ נפרש דברי הגמ׳ שאמרו מ"מ מתו בני אהרן על שהורו הלכה כו׳ וח"א שתויי יין נכנסו למקדש ולכאור׳ תמוה הלא בפ׳ כתיב בהקריבם אש זרה והם מפרשים טעמים אחרים ונרא׳ כי הם לא אמרו רק הטעם הפסוק כי חטא בני אהרן הי׳ על שהקריבו אש הדיוט ובאמת אמרינן אע"פ שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וא"כ עשו כדת ולמה נענשו ולזה באו המפרשים הנ"ל לפרש החטא ולמה הי׳ העונש והפי׳ הוא כך שכוונת נדב ואביהוא הי׳ לטוב׳ מאד כי הי׳ להם דביקות גדול מאוד והדביקות נקרא אש ע"ש שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת ויש ג"ב אש אחר והיינו שיש לאדם חשק ותענוג גשמי ולבו בוער לדבר ההיא ואש הדביקות נקרא אש מן השמים וזה הגשמי נקרא אש מן ההדיוט והאדם צריך להעלות הכל למעל׳ אפי׳ בל ההנאות הגשמיות הן אכיל׳ ושתי׳ ובכל המדות צריך להוציא יקר מזולל וזו היא אע"פ שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט אלא שבשע׳ שאדם מדבק עצמו אין רשאי לערב בתוב׳ שום צורך הנאתו שח"ו פוגם במקום ההוא אשר הדביקות שם שור׳ והנה הם היו בדביקות גדול מאוד ולא היו רשאין לקרב לשם באש זרה ולכך נענשו וידוע שהדביקות מרומז בשם יין המשומר בענביו ולכך אמרו בגמ׳ שנענשו על האש זרה כנאמר בפ׳ והוא משום הטעם שנכנסו שתויי יין והרמז על הדביקות הגדול המרומז ביין ולא היו להם להקריב במקום ההוא האש של הדיוט: וח"א על שהורו הו׳ ג"כ כך שקאי על בהקריבם אלא שמפרש מה הי׳ האש זרה שפי׳ הנאה גשמי כדלעיל ומפרש שהי׳ להם תענוג גדול מזה על שבאו על דבר האמת להקריב אש זרה כמו שבאמת הוא מצוה כנ"ל והי׳ להם תענוג מזה שכוונו האמת וזו הי׳ על שהורו הלכה בפני רבן פי׳ שהם עשו כך בדעתם קודם ששמעו מפי רבן וכוונו האמת ובאו לידי הנאה מזה ובשעת הדביקות לא הי' להם לחשוב הנאתם כלל וזה עצמו הי׳ חטא ר"נ איש שרצו להקטיר קטורת למען התקרב אל האור העליון לתקן נפשם אך שמשה ידע שהם אינם במדריגה זו שצריך לזה בהירות גדול בלי שום הגאה עצמיות: לכך אמר להם קחו לכם מחתות פי׳ ואז תבחנו אם תוכלו להיות במדרגה זו להתקרב בעבודה: ובשביל זה הכוונה שכוונו עצמם לשמים אמר הש"י ב"ה לאהרן הרם את המחתות כו׳ כי קדשו פי׳ שיש להם קדוש׳ לאלו המחתות מחמת שכוונתם הי' לשמים אלא שלא היו במדרג' זו וכדלעיל ואת האש זרה הלאה פי׳ האש הדביקות שלהם ישאר למט׳ שלא ידבק עצמו שום אדם בזה הדביקות לכך זר׳ הלא׳ למרחוק שלא יתקרב לשום אדם וזה כוונת רש"י במ"ש הם חטאו בנפשותם פי׳ הם סברו שיתקנו בזה את נפשם והבן מאד ותרבה הדר והוד

וידבר ד׳ אל משה קח מאתם מט׳ כו׳: נ"ל בהקדים לפרש דברי התנא ראה את המציא׳ כו׳ דהנשמה נקרא מציאה ע"ד שאמרו מצאתי דוד עבדי ודרשו חז"ל היכן מצאו בסדום: ונמצא הנשמה נקרא מציא׳ ולהבין הטעם נר׳ שהוא ע"ד דאיתא בספרי המקובלים טעם למה יצאו אברהם מתרח וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה ופירשו מחמת שהמקטריגים החיצונים בראותם הנשמ׳ העליונ׳ וגבוהה אינם מניחי׳ לה לצאת לעולם ועושים כל התחבולות לעכבה מה עוש׳ הקב"ה נותן אות׳ בגוף טמא ואז מניחין אות׳ ועי"ז באת׳ הנשמ׳ בעולם כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברי׳ שבוודאי א"א שתעלה במעלות קדושים ונמצא היא כמו מציאה וזהו ראה את המציא׳ ר"ל אדם שזכה אל מציאת נשמ׳ ונפל עלי׳ פי׳ שפגם בה כמו ונפל עליו והכהו: ובא אחר והחזיק בה פי׳ שבא צדיק והחזיק בה בהנשמה והעלה אותה אל הקדוש׳: זה שהחזיק בה זב׳ בה שזכותו גדול מאד שהוציא יקר מזולל: ומקש׳ הגמ׳ והא ד"א של אדם קונות לו בכ"מ פי׳ קושיות המקשן לפי דברינו הוא כך דאיתא בפרש"י וייצר ד׳ את האדם עפר מן האדמ׳ בר פרש"י צבר עפרו מד׳ רוחות העולם שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבור׳ ואין לו לאדם כ"א ד׳ אמות של קבור׳: ונמצא הפי' הוא כך בי והחזיק בה שהעלה את הנשמ׳ וע"י מה העל׳ אות׳ ע"י שהוכיח לאותו האדם על פניו וחיזקו בדברים ערבים באמור לו אדם חשוב ומהולל כמותך יעש׳ כזאת וכזאת ועי"ז חזר בתשוב׳ אותו האדם נמצא זה שפעל כל זאת זכותו גדול יתר מאד על שהוציא יקר מזולל: וזהו לשון והחזיק בה מלשון התחזקות בדברים טובי׳ ונעימי׳ ע"ד שמצינו ברבי ששאל אם יש בן לאותו צדיק ואמרו לו כל זוג׳ כו׳ ע"ש וסמכו וקרא אותו רבי וכו׳ אמר לי׳ רבי קרית לך ואמרת איזיל לקרייתא עד שקבל על עצמו שלא יעש' עוד כדבר הרע כו׳ ע"ש הלשון ומקשה הגמ׳ הלא העיקר הוא הכנע׳ וההכנעה בא לאדם ע"י שזוכר את יום המית׳ הוא הגורם לאדם הכנע׳ בזכרו שאין לו בעולמו כ"א ד"א של קבור׳ וזהו ג"כ פי׳ אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה פי׳ שזה עיקר התענוג של השי"ת ב"ה כשאדם לומד הלכ׳ בהכנעה גדולה וזוכה ד"א בלימוד הלכה ואין מתגא׳ בלימודו הטוב לזה מקשה שנמצא העיקר הגדול הוא להשפילו ולהוכיחו בהכנע׳ ולא לגדלו בחשיבות ומשני כיון דנפיל גלי דעתי׳ דבנפיל׳ ניחא לי׳ דלקני בד"א לא ניחא לי׳ דלקני פי׳ כיון דנפל ר"ל כיון שקלקל כ"כ שהפיל את נשמתו לרגלים ממש והכה בפצע וחבור׳ גלי אדעתי׳ כו׳ ד"ל נרא׳ מדעתו דניחא לי׳ בהשפלתו וקלקלתו מעשה תעתועים ובלתי אפשרי לאדם כזה להחזירו ולהחזיקו ע"י הזכרת שפלותו ויום המיתה כי אדם כזה למית׳ לא חייש וזהו בד"א לא ניחא לי׳ דלקני וצריך חיזוק ע"י גדלות להחשיבו שהוא חשוב ומעול׳ במעלות ואיז נאה לו לעשות במעשים האלו ע"ד הג"ל שקראו רבי וזהו קח מאתם פי׳ זאת תקבל מאתם לעיקר בעיניך מטה פי׳ הכנע׳ שיהיו מובנעים ושפלים בעיניהם מטה לבית אב שיכנעו עצמם ולא יתגאו ביחוס אבותיהם מאת כל נשיאיהם פי' וביותר יוכנעו בנשיאות עצמם שלא יתגאו בחשיבות עצמם וגדלותם לאמר בלבם שהם בעצמם גדולים וחשובים שנים עשר מטות דהנה יש י"ב גבולי אלכסון שהעולם מתנהג בהם צריך להיות הכנעתו גדול׳ כ"כ בכל הגבולים בכל העולם הגבוה מחבירו שם צריך שיהי׳ הכנעתו ג"כ גדול׳ איש את שמו תכתוב על מטהו דהנה כתיב ויקרא את שמו יעקב ובעשו כתיב ויקראו בו׳ ופרש"י הקב"ה קראו יעקב והעגין הוא באמת שכל העול׳ קראו יעקב רק מחמת שכוונו אל אמיתת שמו בשורשו העליון שגם בשורשו נקרא כן ושם הוא אחדות גמור לכן נאמר בלשון יחיד ויקרא ע"ד שפרשתי על פי וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי׳ הוא שמו ולכאור׳ אין מובן פי׳ בודאי כאשר קרא אותם כך הוכרח להיות שמם אך הפי׳ הוא כנ"ל הוא שמו בשורש שכיון ברוח קדשו לשמות כל א׳ בשרשו העליון אבל עשו שאין לו שורש למעל׳ והוא בעולם הפירוד לכך נאמר בלשון רבים ויקראו כו׳ וזהו איש את שמו תכתוב על מטהו ר"ל בשביל הכנעתו הגדול׳ הנקרא מטהו יגרו׳ שיבתו׳ שמו בשורשו למעל׳ ויעש' שורש למט׳ ופרי למעל׳ אכי"ר

וידבר ד׳ אל אהרן כו׳ ואני הגה נתתי כו׳ לחק עולם נקדים לפרש הפסוק ויחר למשה כו׳ אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את כו׳: ויש לדקדק הלא המה העוברים על עיקר הדת שאמרו אין תורה מן השמים ומה אמר אל תפן הלא בוודאי ידע באמת שהם מנחותי שאול חיים ואיך הי׳ הה"א אצלו שיפן השם אל מנחתם: ועוד האיך תלוי בזה שאמר לא חמור א׳ כו, דמשמע אם הי׳ לוקח מהם חמור או הרע להם לא הי׳ ראוי להם עונש על אמרם אין תורה כו׳ והעגין מופלא: אך נרא׳ דהנה מדרך הצדיק שאינו יכול לראות בצער ב"א כלל וכלל וגם בב"א רשעים אין רוצה שיענשו בזה העולם כי אינו יכול לראות בצערם וכן טבע הצדיקים ואם אמנם שחטאו וההכרחי שישולם להם עונשם רוצה שיענשו בעוה"ב ולא שיראה בצערם בעוה"ז וזה שאמר אל תפן אל כו׳ לא חמוד כו׳ בתוך הדברים התנצל לפניו י"ת שלא יענשו בזה העולם ולימד זכות עליהם באמרו לא חמור אחד מהם כו׳ דהג׳ בן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו אז ההנאה הזאת תביאהו שלא במהד׳ הוא חוטא להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה: וגם זאת אם הצדיק גוער באיזה אדם גם הגערה הזאת פועל בו שלא ישתקע בחטאו כי הצדיק בגערתו שגוער בו הוא משבר הכת הקליפה של הרשע וזהו שאמר לא חמור כו׳ כלומר אני גרמתי להם זאת שע"י שלא לקחתי מהם זה גרמה להם שחטאו שאם נהניתי מהם הי׳ מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו: וגם לא הרעותי את אחד מהם בשום רעה וגערה ונמצא אינם חייבים כ"כ לעונש בעוה"ז וגם עוה"ב ראוי ליתן להם אחר העונש שיענשו על חטאם וזה שאמר משה לכן אתה וכל עדתך היו לפני ד׳ אתה והם ואהרן מחר פי׳ שהשיאו עצה טובה שלא ישאר בגיהנם עולמית ואמר לו תראה שיהי׳ לך התקשרות עם אהרן לפני ד׳ מחר רמז לעוה"ב כדרך שאמרו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם והיוצא לנו מזה שע"י נתינה לצדיק נשברים כח הקליפות ונתקשר בקשר שי קיימא עם הצדיק שלא ישיאהו היצר לחטוא בחטא גדול ח"ו ואדרבה יתקדש ע"י הצדיק וזהו ואני הנה נתתי דהש"י ב"ה צוה לתת תרומ׳ לכהן ואמר לו הש"י הגה הדבר הזה אני מטיל עליך להיות נתון בידך שתהא אתה המשמרת של תרומתי שע"י התרוט׳ שיתנו לך יהיו משומרים לכל קדשי ב"י שיתקדשו ע"י הנתיג׳ הזאת בכל מיני קדושות לכל קרבנם אם יביאו קרבן יהי׳ בקדוש׳ ולכל אשמם אשר ישיבו היינו אם יאשמו בחטא וישיבו בתשוב' תגרום להם הנתינה זאת שיהי׳ תשובתם שליט׳ כן תפעול להם בלקיחתך מהם התרומ׳ למשחה ופי׳ חז"ל לגדול׳ כדרך שהמלכים אוכלים: דאיתא בגמ׳ לעולם ישתדל אדם לראות מלכי אומות שאם יזב׳ יבחין כו׳ ולהבין מה היא הבחג' הזאת נרא׳ שיבחין לראות איך מדת מלכות מושפלת עתה בגלות המר ויבחין בביאת משיחנו במהר׳ שיתנשא אז בתר מלכות ויבין גדולת מלכות איך מעלת׳ גדול׳ לאין חקר וזהו כדרך שמלכים אוכלים פי׳ שיהי׳ אכילתם בקדוש׳ שע"י אכילתם יתקנו מדת מלכות • ולבניך ר"ל כמוך כמוהם כך לחק עולם

זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כו׳ נ"ל בצירוף הפסוק דבר אל ב"י וקח מאתם מטה מטה שנים עשר מטות וכר מטהו יפרח ונדקדק למה ציוה השי"ת ב"ה ליקה שנים עשר מטות הלא עיקר הסימן הי׳ הפריח׳ שזה דבר הפלא והי׳ די בלקיחת מטה אהרן לבד וכאשר יראו שיפרח מטהו יהי׳ לאות ביניהם ויסור תלונותם ואם יאמרו לבחון אולי גם מטותם יפרה כשיניחום באוהל מועד אז מי שירצ׳ לידע זאת ילך ויבחן וינסה לעצמו ולמה ליקה כל הי"ב בפ"א אך הענין הוא דהנה כתיב אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ולכאור' על דלתי הויל"ל בפתח והוא ג"כ לשון רבים אלא בר׳ שאדם צריך לדבק עצמו ולעבוד השי"ת בכל מדותיו ואל יאמר שדי לו לבחור לעצמו איזה מד׳ או ללמוד או להתפלל או ליתן צדק׳ או איזה מדה אחרת רק צריך האדם לקבל על עצמו לדבק את עצמו בכל נפשו בכל מדותיו האפשרי בכל ההתאמצות ולכן נא׳ דלתותי לומר שמחויב לשקוד על בל דלתות דאלו נא׳ דלתי היתי אומר מיעוט דלתי שנים לכן הוסיף הכתוב לכתוב דלתותי להורות הריבוי האפשרי והגה עיקר כללות המדות הם שנים עשר כנגד י"ב שבטי י"ה שהם כנגד י"ב גבולי אלכסון שכל שבט בפ"ע הוטבע בו מדה אחת היותר מוטבע אצלו מבשבט הב׳ וכן כולם אבל באמת כל האדם צריך להתחזק ולהתאמץ בכל המדות לעבוד בהם הבורא ב"ה: ולזה צוה השי"ת לקחת שנים עשר מטות לרמוז שהחיוב מוטל להחזיק בכל המדות לשקוד בהם וזה שפרש"י כשהוכר הפרי הוכר שהי׳ שקדים פי׳ שרש"י מתרץ זאת שב"י לא ידעו מה זה הציוי לקחת כל הי"ב מטות הלא הי׳ די במטה אהרן לבד אך כאשר ראו הפריח׳ של שקדים הבינו שנס הגדול הזה בא מחמת שקדים פי׳ ע"י שהוא שוקד על כל המדות טובות והוא כולל בטובו את כל השבטים וזהו הוכר שהן שקדים פירושו שהוכר שלכך בא למדרג׳ הזאת הוא מחמת שקדים ששקד על דלתות יום יום כנ"ל וזהו זה יהי׳ לך זה בגיט׳ י"ב רמז לו הש"י שיחזיק בכל המדות של שנים עשר שבטי יה והבן

או יאמר ואני הנה נתתי כו׳ משמרת תרומותי כד: נ"ל ע"פ דדרשינן בגמ' אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם למ"ב והפי׳ הוא כך דהבורא ב"ה וב"ש תחילת בריאותו ברא את האדם בעולם המחשב׳ וקשרו שם ואחר כך נשתלשל עד שבא לעולם השפל וזהו אחור למ"ב היינו בעולם הזה וקדם למ"ב היינו בעולם המחשב׳ וכל זה עשה הקב"ה בחסדו הגדול למען יוכל אדם לילך ממדריג׳ למדריג׳ ברא אותו בעולם השפל וקשרו בעולם המחשב׳ ובזה יכול אדם לפעול בצדקתו שיוכל לחזור ולשוב לשורשו העליון בעודו בחיים חיותו ומחמת זה מדריגות הצדיק יותר להשיג בגדולת הבורא מחיות ואופני הקודש דאצל חיות כתיב והחיות רצוא ושוב כי רצים ועולים וסוברים שמשיגים המראה הגדול והנורא שלמעלה מכה"כ ומגודל הפחד והאימה שבים לאחוריהם וזהו רצוא ושוב אבל האדם יכול להשיג בשכלו הזך יותר ע"י כה מעשיו הטובי׳ ובזה יתורץ שהקשה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה בו׳ כי הפי׳ הוא כך כי לא יראני האדם וחי במדריגה א׳ וחי הוא מלשון חיות הקודש והיינו האדם וחי אינם רואים אותו בסימון א׳ כי לא ראי׳ זה כראי׳ זה שהאדם יכול להשיג יותר בראייתו השכלית וכל זה הוא ע"י שאדם מדבק עצמו בבורא ב"ה בדביקות ולהבות אש הקדושה שבו ע"י מעשיו הטוב ובקבלת עול מלכות שמים שלימה בלב ונפש שהבורא ב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד וזהו דאמרינן בגמ׳ אתם עשיתוגי חטיבה א׳ בעול׳ אף אני אעשה אתכם חטיב׳ א׳ בעולם אתם אומרים שמע ישראל בו׳ ואני מי כעמך ישראל גוי אחד כו׳ והיינו כמו שאנו מדבקים עיצמינו בבורא ב"ה כביכול כמו כן הבורא ב"ה מדבק בגו ונעשה הבל אחד באחדות גמור ועי"ז באים השפעות גדולות בעולם עד בלי די

וזהו שאמרו בגמרא וראית את אחורי מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין ר"ל תפילין הוא לשון התחברות ודביקות ע"ש נפתולי נפתלתי כו׳ והראהו הקב"ה הקשר שיעשה קשר בין הדבקים שאנחנו נקושר בו והוא כביכול בנו שיהא הכל א׳ והיינו קשר של תפילין וזהו שאמר התנא יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב פי׳ יפה לפני הקב"ה שעה אחת ר"ל שנעש׳ אחדות בתשובה ומע"ט כי ע"י התשובה ומע"ט אנחנו נדבקים בו והוא כביכול בנו ונעשה אחת • בעוה"ז היינו מה שאנחנו עושים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ר"ל מכל התענוגים שיש לו בעולמות העליונים כי תשוקת ותענוג השי"ת ב"ה אינו אלא להתאחד בנו להטיבנו. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עולם הזה ר"ל ויפה שעה אחת כנ"ל דהיינו שאנחנו פועלים להמשיך את הבורא ב"ה לעוה"ז להיות שכינתו בתוכנו ועי"ז יש להבורא ב"ה קורת רוח כנ"ל וחשוב בעינינו הקורת רוח של עוה"ב פי׳ התענוג שיש להבורא הוא הנק׳ עוה"ב והתענוג שלו יפה לנו מכל חיי ותענוגי עוה"ז שלנו כי זה עיקר הבריאה

וזהו דאמרינן בגמרא חסידים הראשונים היו שוהים שעה א׳ פי׳ שהיו שוהים שעה ומקשרים עצמם בדביקות. אחת פי׳ בשביל אחת כנ"ל שיהא להם אחדות כביכול ב"ה קודם התפל׳ ר"ל החיבור והקישור שיתדבקו בכביכול ב"ה ע"י מחשבתם הקדושה כדי שיפעלו ע"י מחשבתם הקישור כנ"ל ושעה א׳ אחר התפלה היינו אחר שנעשה החיבור והקישור ואחדות ביניהם היו שוהים שעה ומכוונים מחשבתם להנות מהתענוג שיש להבורא ב"ה בהתחברו בנו כנ"ל שזהו תענוגים שיש להקב"ה כביכול תענוג ושעי"ז באים השפעות לישראל וזהו ויאמר אל אהרן בארצם לא תנחל כו׳ אני חלקך ונחלתך בתוך ב"י. דהצדיק ברצותו להשפיע לישראל צריך שלא יהא כוונתו להנאת עצמו וזהו שאמר לו הש"י בארצם לא תנחל פי׳ שלא יהי׳ כוונתך לצורך עצמך רק אני חלקך פי׳ כנ"ל שיהא כל כוונתך לדבק עצמך בי שיהא אני חלקך ונחלתך יהי׳ בתוך בני ישראל פי׳ ההשפעות שאשפיע להם זה יהי׳ עיקר נחלתך: וזהו ברית מלח עולם הוא ברית היינו התורה הנק׳ בדית מלח ד"ל מלשון ממולח שפי׳ מעורב והיינו כשהצדיק מערב התורה במחשבות קדושות וטהורות כדי שיהא באחדות עם כביכול ב"ה. עולם הוא פי׳ עי"ז הוא ממשיך הבורא ב"ה בעולם הזה להיות שכינתו בתוכנו ולהשפיע לנו כל טוב. והגה הדביקות שיש להבורא ב"ה בנו הוא נק׳ בשם תרומה והטעם מחמת שהש"י מרומם ומגביה אותנו בקדושתו ולכן נק׳ תרומה לשון התרוממות. והדביקות שלנו נק׳ משמרת לפי שאנחנו חייבים לשמור עצמנו תמיד שלא יפסיק דבקותינו מהבורא ב"ה כביכול חליל׳ אפי׳ רגע

וזהו וידבר ה׳ אל אהרן הוא הצדיק הנק׳ כהן ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ר"ל שאינך צריך רק לשמור הדביקות שלא יפסוק דבקותי הנק׳ תרומה ממך וזהו משמרת תרומתי. לכל קדשי בני ישראל ר"ל שזה שייך לכל הצדיקים הקדושים שבבני ישראל ועי"ז גורמים הצדיקים להשפיע לישראל את שלש אלה הם בני חיי ומזוני וזהו לך נתתים פי׳ שהכל בידך לפעול ע"י מעשיך הטובים למשחה היינו מזוני ע"ד שאמרו בדרך שבני מלכים אוכלים בגדול׳ והיינו שולחן מלכים ולבניך היינו בני דאיתא בגמ׳ אין מושיבין בסנהדרין חשוכי בנים שאין יודעים בצער גידול בנים ולכן צריך להיות להצדיק בנים כדי שישפיע לישראל כמו שהוא מרחם על בניו לחק עולם היינו חיי דכל מה שהאדם מאריך ימים ושנים בעולם הזה עי"ז הוא מקיים מצות בוראו יותר ויותר באמוג׳ שליט׳ בלי שום ספיקות חליל׳ דהנה החוקים שהשטן ואו"ה מונין עליהם כפרש"י וע"י שאדם מאריך ימיו מתחזק אמוג׳ בלבו בזיכוך וצלילות גדול לקיים המצות חוקיים כמו המצות השכליות והיינו חיי וזהו לחק עולם וק"ל

ועבד הלוי הוא את עבודת אוהל מועד גרא׳ דהנה התורה נקרא אוהל מועד ואמר להם ועבד הלוי דהיינו יעבוד להש"י שיכניס את הוא דהיינו הקב"ה נקרא הוא את עבודת אוהל מועד פי׳ בתוך התורה דהיינו תור׳ לשמה והם ישאו את עונם חוקת עולם לדורותיכם פי׳ שיהי׳ צדיק גמור ושלם שלא יבא לעולם חטא ע"י רק זה שירד ממדריגתו קצת דהיינו מעולמות עליונים שהם אצלו חק ודיר׳ קבוע לדורותיכם לשון דירה • כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה׳ תרומ׳ ר"ל דהצדיק צריך להיות במדריג׳ זו להדים הקדושה מעשר גק׳ הקדושה על כן בתוך ב"י לא ינחלו נחלה פי׳ שלא יהי׳ נחלתו למט׳ בעולם השפל רק בעולמות עליונים וק"ל

ונחשב לכם תרומתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם פי׳ כי במשג׳ פרקי אבות יש מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות כו׳ ויש לדקדק הלא התנא כונתו במשנ׳ זו להורות לנו דרכי ה׳ איך להתנהג ולעשות גדרים לעבודת הבורא ולמה לו ליתן לנו עצה איך להתעשר באמרו מעשרות סייג לעושר המשמעות הוא שהעצה הוא בשביל קיום העושר ואמר שהמעשר הוא גדר לקיום העושר ונרא׳ כי האדם ביותר צריך לקדש עצמו במאכל ובמשת׳ ובממון יותר מן התורה או תפלה כי שם אין יצה"ד כ"ב שולט מחמת שהוא עוסק בדבר קדוש׳ אבל בתאוות הגשמיות שהיצה"ר מצוי מאד צריך פרישות יתיר׳ שלא לבא ח"ו אל התגברות התאווה וגם בממון צריך לקדש עצמו מאוד שיחי׳ משאו ומתנו באמונ׳ ולשם שמים כדי שלא יהי׳ ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו לזה אמר התנא מעשרות סייג לעושר פי׳ שאתה צריך לקדש עצמך כ"כ בממונך עד שהמעשרות לא יהי׳ כ"א סייג אל העושר והעושר יהי' עיקר הקדושה יותר מקדושת מעשר ולזה הכיון הוא בכאן בפסוק ונחשב לכם כו׳ פי׳ שהקב"ה אומר אל הצדיק המקדש עצמו אל התורה ותפל' כמו אל הגשמיות ותרומתכם הוא דמז לדברי קדוש׳ מלשון התרוממות וזהו כתבוא׳ מן הגורן וכמלאה כו׳ כי שכר הוא כו׳ פי׳ כי אצליכם אין חילוק בין תורה או תפלה או אכילה ושתיה הכל הוא אצליכם עבודת הבורא ואינו אלא חילוף מעבוד׳ לעבוד׳ וזהו חלף עבודתכם וק"ל

ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו כו' דהנה הצדיק בשעת תפלתו הוא בודאי בדביקות ובקדושה במחשבות טהורות וצלולות וזכות ובעת אכילתו מחמת שהוא דבר גשמי אז מור׳ עולה על ראשו לבל יתגשם וינתק מהקדושה ח"ו ע"י האכילה ולכן הוא מתחזק ומתאמץ לקדש עצמו יותר ויותר בעת אכילתו לדבק עצמו בקשר ודביקות גדול ונמצא בעת אכילת הצדיק הוא מקדש א"ע יותר מבשעת תפלתו אבל לא כן שאר העם שבעת תפלתם יכולים להתקדש יותר מבשעת אכילתם וזהו פי׳ וקוי ה' יחליפו כח דהקדוש׳ שאדם מקדש ומטהר עצמו בעת תפילתו ואכילתו עי"ז הוא נותן כח בפמליא של מעלה וקוי ד׳ הם אותם הצדיקים השליטים המקוים ומצפים לתשועת ד׳ הוי"ה ב"ה שיתמלא במהר׳ ושיהא השם שלם בקרוב הם מחליפים הכח פי׳ מחליפי׳ משאר העם שאצל ההמון עם בשעת תפלתם הם יותר בקדושה אבל הם מקדשים ומטהרים עצמם באכילתם יותר ויותר מבשעת תפלתם וזהו ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ר"ל כשתרימו הקדושה והדביקות שזה נקרא בשם חלב כמו בהקרבן שלא נקרב ממנו אלא החלב כך בתפלה הקדושה שבה היא העול׳ למעל׳: וזהו בהרימכם את הקדושה ונחשב לכם תרומתכם כתבואת גורן ר"ל קדושת תרומתם בתפילתם יחשב כמו בעת אכילתם וזה רמז תבואת גורן ויקב היינו האכיל׳ שהיא בקדוש׳ וטהר׳ כנ"ל וק"ל

פרשת חוקתעריכה

זאת חוקת התורה כו׳ פרש"י לפי שהשטן ואו"ה מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה: לכך כתיב בה חוקה לומר גזירה היא מלפני אין לך רשות.להרהר אחרי׳ ויש להקשות שלהלן כתב רש"י בשם ר׳ משה הדרשן טעם על מצוה זו תבא פרה כו׳ א"כ קשה כיון שיש טעם למה כתיב בה חוק׳ ונרא׳ לתרץ כי באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ובכל אבר או גיד תלוי מצו׳ א' גם ביעקב אע"ה ותקע כף ירך יעקב כו׳ על כן לא יאכלו מיד שהי׳ המעש׳ ההוא ביעקב תיכף קבלו ישראל המצוה התלוי׳ בגיד ההוא: והאומות מקטדגי׳ תמיד על ישראל לראות אם הם שלמים במצותיהם ובמצוה זו של פרה אדומ׳ אינם יודעים מה ענינה כי הם מונין האברים והגידים של ישראל ואינם מוצאין מצו׳ זו במנינם לכך שואלים מה טעם יש בה והתי׳ להם הוא כך כי בגמ׳ אמר׳ לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה אלא כדי להורות תשוב׳ לרבים ולזה הוקם להם מעש׳ פד׳ לכפר להראות כי התשוב׳ מועלת לרבי׳ נמצא כל עיקר הטעם פר׳ הוא בשביל חטא העגל והחטא גופא לא הי׳ כ"א להורות תשוב׳ והוא בעצם׳ חוק׳ לכך כתיב בה חוק׳ אעפ"י שיש בה טעם כדברי ר"מ הדרשן והבן

או יאמר זאת חוקת כו׳ דהנה יש לדקדק דה"ל למימר זאת חוקת הפר׳ דהא בפר׳ קמיירי: וגם קש׳ על מה שפרש"י לפי שהאומות כו׳ נאמר בה חוק׳ אדרבה איפכא מסתברא בשלמא אם הי׳ צריך הטעם בשבילנו שלא יקשה לנו מה טעם הי׳ שפיר שב׳ בה חוק׳ לומר אין להרהר על מצותיו ית"ש: אבל עתה שהאו"ה מונין אותנו טוב הי׳ לפרש הטעם בכדי שנדע מה נשיב לאפיקורוס אך הענין הוא וכך פי׳ זאת חוקת התורה אשר צי׳ ד׳ לאמר: דהנה הש"י ב"ה נתן לנו תורתו הקדושה הכלול׳ בנגל׳ ונסתר כנגד אהב׳ ויראה דהירא׳ הוא הגגל׳ דהיינו מחמת שאנו רואים את מעשה גוראותיו ונפלאותיו אנו יראים מפניו ית"ש ומצד נוראותיו מורא עול׳ על ראשינו והוא הנגל׳ ואהב׳ הוא הנסתר דאהבה יוכל להיות לאדם כשמזכירים לפניו איזה דבר יופי ומהולל ומשבחים לפניו הדבר ההוא אז לבו מתלהב לדבר זה מאד ונפשו משתוקק שיזכה לראות הדבר ההוא: והנגל׳ הוא דבר שיש לו קצבה כי בלתי אפשרי שיהי׳ האדם במורא בלי הפסק תמיד באימ׳ וחרד׳ כי יבוטל ממציאות ואהב׳ הוא דבר שאין לו קצבה: וזהו שמש ומגן ד׳ אלקים פי׳ כמו שהשמש שהיא הבהירות בהתפשטות שאין לו קצבה: והמגן דהיינו כשעושין מחיצ׳ בפני השמש הוא יש לו קצב׳: וכן התורה הקדושה הנתוג׳ לנו בנגל׳ ונסתר אם הי׳ הטעם מפורש הי׳ דבר שיש לו קצבה ולכן סתמו הכתוב ולא נאמר הטעם מפורש למען נבין מעצמינו טעמו של דבר וזה הוא דבר שאין לו קצב׳ כי כל טעם שנזכ׳ להבינו יש לו עולם מיוחד באמירתינו הטעם נעשים שמים חדשים בכל פעם • וזהו אשר צוה ד׳ לאמר פי׳ שהש"י ב"ה צוה לנו שאנחנו נאמר הטעם של חוקת התורה כדי שיחי׳ דבר שאין לו קצב׳ וזה שפרש"י לפי שהשטן ואו"ה מונין הוא לשון מנין שמונים וסופרים המצות וחוזרים ומשיבים עליהם שאפי׳ נאמר להם הטעם של המצוה ההיא הם בהבלי שטותיהם ושקריהם משיבי׳ גם על הטעם ואם הי׳ טעם מפורש הי׳ חליל׳ הכח בידם לדחות אותו הטעם חליל׳ באיזה הבל או שטות וטעם אחד לא היינו יכולי׳ לומר להם מחמת שהיו אומרים שאינו כתוב זה הטעם בתור׳ אבל עתה שלא נאמר הטעם מפורש אם ישיבו אותנו בדבר אז נוסף להם טעם לשבח אחר והכה בידינו להפילם ולשבר את כחם בכל פעם בעולם הנתחדש לנו וק"ל

או יאמר דהנה הצדיקים העוסקים בתורה לשמה הם בונים עולמות כמ"ש וכל בניך כר אל תקרא בניך אלא בוניך והעולמות בקראים חוק ע"ד חק וזמן נתן להם: וזהו זאת חוקת התורה ר"ל שציוה הש"י שנעסוק בתור׳ לשמה כדי לעשות חוקת היינו לבנות העולמות: אשר צוה ה׳ לאמר לכאור׳ מלת לאמר אין לו ביאור כיח שכתוב דבר אל ב"י: אך הענין הוא לרמוז שצריך האדם להיות הולך בעבודתו ית"ש מדי יש ויום יותר מיום העבר והיינו גם אם עסק בתור׳ לשמה ודביקות ביראה ואהב׳ היום: אז למחרתו יוסיף לפשפש,במעשיו ולראות על הלימוד שלמד אתמול שלא יצא י"ח ושלא הי׳ כראוי וצריך ללמוד היום בבחי׳ יותר בקדושה וטהר׳ ופרישות רתת שיל ורעד׳ וכן בכל יום ויום: וזהו אשר צוה ה׳ לאמר ר"ל לאמר בכל יום בבתי׳ אחרת התורה בעומקו בה: וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד דכבר פי׳ מה שאמרו חז"ל הפרה מטהרת טמאים ומטמא טהורים האנשים אשר הם שלמים ויראים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ומדמים בנפשם שהם יוצאים י"ח בעבודתם להש"י בודאי הם טמאים לנפש ועדיין הם מלוכלכים בעונות וחטאים ולא יבינו בחשכה יתהלכו: אבל הצדיק העובד ד׳ באמת הוא להיפך שכל _ מעשיו ועבודתו להש"י מדמה הכל בנפשו שאינו עושה כלום ומוצא בעצמו תמיד חסרונות שמחסר בעבודתו ולא עשה כתיקונו: ועי"ז הולך ומתגבר בכל יום בעבוד׳ ותמיד אינו נוח לו ממעשיו ואין לו מנוח׳ והולך עד אין קץ ותכלית: וזהו מטמא טהורים ר"ל הצדיקים הטהורים היא מטמאת פי׳ שמדמים בעצמם שהם טמאים ח"ו בחטאם ומטהר טמאים ההיפוך ברשעים החוטאים שחושבים תמיד שהם הצדיקים הטהורים וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל מי יתן טהור מטמא פי׳ שיהי׳ לו טהר׳ מזה שהוא מטמא עצמו דהיינו שעי"ז יהי׳ לו טהר׳ באמת כי לפעמים נמצא אדם שאומר שמחסר בעבודתו ית"ש ומטמא עצמו ובאמת הוא כך אבל הצדיק האמיתי עי"ז יבא לו טהר׳ ופרישות יותר שהוא מתאמץ ומתגבר בכל יום

וזהו מי יתן כו׳ לא אחד ר"ל מי שהוא במדדיג׳ אחד תמיד ואינו מתחזק יותר להיות הולך בעבוד׳ זה אינו טהור מטמא

ונחזור לביאור הכתוב דבר אל ב"י פי׳ שצור. ד׳ למשה ולאהרן שידברו עם ב"י ויתחברו עמהם דגם הצדיקים גדולים צריכים התחברות לשאר הצדיקים הקטנים מהם ועל ידיהם יבא להם מדריגות יותר וזהו דבר אל ב"י פי׳ תתחברו עמהם ועי"ז יפעלו לך ויקחו אליך פרה אדומ׳ תמיט׳ היינו מה שהצדיק מוצא בעצמו חסרונות שהוא כפרה סוררה ומלוכלך בחטאים הנקראים אדומ׳ ע"ש אם יהי׳ חטאיכם כשנים יהי׳ המדריג׳ הזאת עמו תמיט׳ ר"ל שיהי׳ תום לבבו באמת שכן הוא שאינו עובד השם כלל אבל באמת אין בו מום כלל בהצדיק הזה שאין בו נדנוד חטא ועון כלל

ונתתם אתה אל אלעזר הכהן ר"ל המדריג׳ הזאת תמסרו גם להצדיקים הקטנים מכם ושחט אותה ר"ל שגם הוא ישחוט וימסור נפשו על הדבר הזה ויהרהר בתשוב׳ על שהוא מקצר בעבוד׳ לפניו פרש"י זר שוחט ואלעזר רוא׳ לפניו הוא לשון פנימיות דכיון רש"י ז"ל בזה דקש׳ היתכן דצדיק גמור יהי' צריך לשחוט ולמסור נפשו כשמוצא איז׳ חסרון בעצמו כמו זר שהוא זר לגמרי בעבודת הבורא לזה אמר זר שוחט פי׳ שמי שהוא זר בעבוד׳ צריך למסור נפשו ולעשות תשוב׳ גמור׳ ואלעזר רואה ר"ל אבל הצדיק גמור אשר באמת אין בו מום רק מחמת גודל צדקתו הוא מוצא בעצמו חסרונות תמיד זה א"צ רק לראות שיסתכל תמיד כך וילך ממדריג׳ למדריג׳ בהרהור תשוב׳ לבד ויתכפר לו וק"ל:

או יאמר זאת חקת התודה בצירוף הפסוקים - זאת התורה אדם כי ימות באהל וזאת התורה אשד שם משה לפני בגי ישראל דהנה השי"ת ב"ה הוא למעל׳ מן הזמן והעולמות אשר ברא הנאצלים מאתו י"ת הם נקראים מועדים לשון זמן דכל דבר נברא יש לו זמן וזהו להקריב לי במועדו ר"ל דרצון ותשוקת הבורא ב"ה שיתייחד בעולמות ע"י אתערותא דלתתא כשישראל עושין רצונו י"ת עי"ז הם ממשיכים את הבורא ב"ה לעולמות

וזהו להקריב לי במועדו. ר"ל להקריב אותי אל העולמות שנקראים מועדים ע"י מעשיהם הטובים: וע"י עוסקם בתורה לשמה לתענוג הבורא ב"ה כדי להעלותה עד מקום שורשה ששם נקראת התורה בית דהעיקר התורה היא משם והש"י ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את תורתו כדי שע"י התורה נהי׳ יכולים לעורר את הבורא ב"ה בחדור, ושמחה רבה להשפיע לנו כל טוב וכאן נקראת התורה בשם אהל שהוא לחסות בצל כנפים כאהל

וזהו וידבר ה׳ אל משה מאהל מועד לאמר, ר"ל שהש"י ב"ה למד למשה רבע"ה איך יהא התעסקו ולימודו בהתורה הקדושה דהיינו מעולם התחתון עד העלותה לעולמות עליונים לשורש׳. והיינו מאהל מועד לאמר פי׳ שתאמר את התורה מאהל היינו מעוה"ז עד העולמות עליונים הנקראים מועד ששם הוא מקום שורשה של תורה וזהו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ר"ל משה רבינו ע"ה למד לפני בני ישראל ג"כ סדר הלימוד כך כמו שמסר לו הש"י וזהו דאמרינן בגמ׳ אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דלכאורה הוא דבר רחוק שיהא הכח ביד האדם להעלות התורה עד מקום שורשה אך מחמת שאדם נחצב מתחת כסא הכבוד ממקום שורש התורה ובזה הוא יכול להעלות עצמו עם התורה לשרשה והיינו אשרי מי שבא כו׳ למשל האדם שלוה מחבירו מעות ובהחזירו לו הוא נושא מעותיו צרורות בידו בשמח׳ להשיבו את מעותיו כמו כן התורה שנחקקה עמו בהחצבו מתחת כסא הכבוד הוא מביאה בידו לשם ו וזהו זאת חקת התורה מלשון חקיקה דהיינו שהתורה נחקקה עם האדם ועי"ז יוכל האדם לעורר חדור. ושמחה להשפיע ע"י התורה הנק׳ זאת אך זאת התורה שע"י יכול לפעול כנ"ל היינו מי שלומד במס"נ יכול להעלות התורה בעודו בחיים ע"ד שאמרו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי׳ היינו שלומד במסירת נפש וזהו זאת התורה אדם כי כו׳

או יאמר דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ב"ה בשני מדרגות יראה ואהבה ויראה הוא לחשוב שסופו לעפר: כי מחמת שיש באדם יסוד העפר שהוא ממשיכו לתאות רעות ח"ו וצריך לשבר תאותו ג"כ בדבר הדוט׳ לזה והיינו שסופו לעפר וזהו היראה. ואהבה היא רוממות אל וזהו תמיד לאדם מלחמ׳ כביד׳ מלחמת היצה"ר המסיתו תמיד וזהו ע"ב יאמר בספר ד"ל שהאדם צריך לקדש עצמו כ"כ עד שתהי׳ הקדושה נשרשת אצלו בטבע כאלו הספר התורה שלומד נאמרת ממילא בקדוש׳ מתוך גרונו:

וזהו יאמר בספר והיינו ע"י שאדם לוחם תמיד מלחמות היצר עד שתושרש הקדושה בו וזהו מלחמת ה׳. את והב בסופה: ר"ל שהמלחט׳ מתנהגת ע"י ב׳ אלו שהם את והב הוא לשון אהבה ומדריג׳ הב׳ שיחשוב מה יהא בסופו וזהו בסופה היינו ירא׳. וזהו זאת חקת דהיינו המצוה שאין לה טעם האדם העוש׳ אותה הוא מצד אהבה שאוהב את הבורא ומקיים מצותיו וחוקיו וזהו זאת חקת התורה שיהא לימוד התורה באהבה כחוקה: ומדריגה הב׳ וזאת התורה אדם כי ימו׳ היינו יראה שיזכיר יום המיתה ובזכות זה נזכה במהר׳ שיקוים בנו מקרא שכתוב בלע המות לנצח אכי"ר

או יאמר דהנה התורה הוא מרפא לכל: ולכאורה אסור להתרפאות בדברי תור׳ אלא שהענין הוא כך שהרשימה הנשארת באדם והקדוש׳ שנרשם בו ע"י לימוד התורה ע"י יכול האדם הזה לרפאות חולים וזהו זאת חקת מלשון חקיקה הוא רשימה הנשארת באדם מהתורה: אבל באיזה אופן יהי׳ לימוד התורה שיורשם בו קדוש׳ וזאת התורה אדם כי כו׳ פי׳ שימסור נפשו עליו בגודל אהבה ויראה כן יזכנו ד׳ הטוב ללמוד תורתו אמן

או יאמר זאת חקת התורה כו׳ דהנ׳ הצדיק הוא גוזר אומר ויקם והרי הוא כאלו מצוה להשי"ת כביכול והשי"ת מקיים את דבריו וזהו ויאמר ד׳ אל משה ואהרן לאמר לישראל זאת הקת התורה ר"ל באופן זה צריך להיות לימוד התורה כ"כ בקדוש׳ וטהר׳ לשט׳ עד שיוכל לצוות להש"י כביכול וזהו אשר צוד, ד׳ לאמר בכדי שיוכל לומר צוה להשם שיהי׳ כך והש"י ב"ה יקיים את דבריו לטוב

או יאמר זאת כו׳ דהצדיק כשרוצה לפעול איזה דבר צריך להלביש אותו הדבר באיזה תור׳ והתורה היא העול׳ ומעלה אותו הדבר לפני הש"י ב"ה ואין לך דבר בעולם שלא יהא לו לבוש בהתורה וזהו זאת הקת התורה ר"ל שהתורה נאמר׳ כדבר חוק ועי"ז יוכל אדם לפרש בה ולהלביש בה כל דבר שע"י התורה יפעול כרצונו וזהו לאמר שיוכל לומר ע"י כל מה שירצה וק"ל

ויקחו אליך הנה רש"י ז"ל פי׳ מלת אליך ואמנם עוד לאלוה מלין ואפשר לפרש כי הנה עבודת מתנ׳ נתונ׳ להצדיק להיות מושל באלקים הקב"ה גוזר והצדיק מבטל: ואף גם זאת ביד הצדיק להשפיע לכל העולם ושלש אלה יעשה להם לישראל בפעולותיו ומעשיו הקדושים הלא הט׳ חיי ומזוני ובני׳ ואיזה היא עבוד׳ שהצדיק יכול על ידה לבטל גזירות ולהשפיע לעולם הוי אומר זו מסירת נפשו הקדושה והטהור׳ בשביל כל ישראל ונתאחד באחדות השלימות האמיתי: ועי"ז הצדיק נדט׳ להבורא ב"ה שהוא יחיד בעליונים ובתחתונים וכמו כן הצדיק במסירת נפשו ובאחדותו עם כל ישראל נקרא כן ועי"ז מבטל גזירות ומשפיע להם כנ"ל ומצינו כתוב בתור׳ ויקרא לו אל אלקי ישראל ואיתא שהקב"ה קרא ליעקב אל ואל הוא לשון כה כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח ר"ל שהקדוש ברוך הוא נתן ביד הצדיק כה של עוז ותעצומות לבטל גזירות והנה הדבר הזה צריך זיכוך וטהר׳ גדול׳ ולבל ימנע לצדיק א׳ מאלה הנ"ל והיינו מחשבת מזוני כי פן ואולי עי"ז יהי׳ קצת מגיעה לצדיק מעבודתו לזה תקנו לנו אנשי כנה"ג התפלה והם שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעות ואמרינן בגמ׳ המתפלל צריך שיכרע עד שיראה איסור כנגד לבו ר"ל שצריך לכרוע ולהשפיל ולהכניע עצמו עד שיראה איסר היינו מעו"ת הפרנסה כנגד לבו פי׳ כאלו הוא מזומנת ומוכנת כנגד לבו שלבו בטוח בהש"י שיש לו כל צרכו ועי"ז אין לו שום מניעה ויכול להיות מסירת נפשו בזכות ובצלילות ויגיע לאחדות האמיתי כדבר הידוע למביני שכל ומדע ששלש ראשונות בלתי אפשרי לחיות כ"א ע"י מם"נ ואחדות ואחר זה הם הברכות האמצעות ונכלל בתוכם השלש אלה הם בני חיי ומזוני: ואמנם האמת שהברכות האמצעות הם סודות נפלאות אין חקר כידוע לי"ח שהם כנגד י"ב גבולי אלכסון אך הג׳ הנ"ל ג"כ נכללים בתוכם וזהו ג"כ שלש ארונות שעש׳ בצלאל והאמצעי של עץ שהוא דבר גשמי והוא כנגד מזוני ואמר הכתוב ועשית לו זר זהב סביב ר"ל שהצדיק אוכל בקדוש׳ ובטהר׳ ובמחשבות קדושות ואם הי׳ באפשרי בלא אכיל׳ לא הי׳ אוכל כמבואר בספרים והצדיקים אוכלים בסתר וביחידות מחמת הבוש׳ שבושים לאכול כי נפשם חשקה תמיד בדביקות הש"י ולהיותם כמלאכי אלקים שאין בהם אכיל׳ אך מחמת שהוא דבר בלתי אפשרי הם עושים זר זהב סביב לאכילתם בקדוש׳ גדולה: וזהו ג"כ נרמז גבי שולחן הקודש שהוא ג"כ נגד מזוני נאמר בו ג"כ ועשית זר זהב ושורש הדבר נמצא שהצדיק מחמת מ0"נ והגיעו באחדות האמיתי מביא רחמים גדולים לעולם לבטל כל הגזירות ולהשפיע להם כל טוב וכל מיני ברב׳ ולזה רמז הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל הכתוב מתמה מי הוא זה שיכול ליתן טהור מטמא דהיינו רחמי׳ גדולים מהדיני' והקליפו׳ להפכם לרחמים לא אחד זהו בלתי אפשרי כ"א ע"י אחדו׳ של הצדיק המוס"נ באחדות שלימו׳ וזהו ג"כ אמר איוב והו׳ באחד ומי ישיבנו ונפשו איות׳ ויעש פי׳ איוב הי׳ מתט׳ מאחר שהקב"ה אחד ואין יחיד כיחודו ומי ישיבנו לבטל גזירותיו ואמר נפשו איותה ר"ל נפש של הצדיק המתאוות ומשתוקקת ומוסר נפשו ומגיע לאחדות אמיתי והוא ג"כ נקרא אחד כנ"ל ויעש הוא העושה העשיי׳ הזאת לעורר רחמים גדולים ולבטל כל הגזירות וזהו ג"כ נרמז בגמ׳ שמעון העמסוני הי׳ דורש כו׳ כיון שהגיע לאת ד׳ אלקיך תירא פי׳ עד שבא ר"ע כו׳ לרבות ת"ח והנה כמו זר נחשב ששמעון העמסוני לא הי׳ יכול לדרוש הדרש הזה של ר"ע וע"פ דברינו יבואר שדוקא ר"ע הי׳ דורש דאיתא בגמ׳ בשעה שהוציאו את ר"ע להריג׳ זמן ק"ש הי׳ וקיבל עליו עמ"ש שליט׳ אמרו לו תלמידיו רבינו ע"כ אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל לבבך ובכל נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו׳ ואיתא בספרים שח"ו שיאונה לצדיק מקרה זה אך שנדט׳ להם דמות אותו צדיק והנידון הי׳ מהם רק שר"ע בהגיע זמן ק"ש קיבל עליו עמ"ש ומסר נפשו ביחודא שלים והי׳ מתחזק יותר ויותר במס"ג אמרו לו תלמידיו רבינו ע"כ ופרש"י בחידושי אגדות עדיין אינך מגיח כוונתך אמר להם כו׳ ואקיימנו. פי׳ שהי׳ מצפה תמיד שע"י מ0"נ יפעול כ"כ שיהא הדבר קיום לדורות הבאים שגם הם יהיו יכולים לפעול במס"ג וזהו לשון ואקיימנו שאקיים הדבר ההוא לדורות וזהו לרבות ת"ח ר"ל שת"ח אף שהם רבים בהתאחדם באחדות שלימות והצדיק השלם העולה על גביהם הכולל כולם במס"ג ביחודא שלים ידמה לה׳ לבטל גזירות להשפיע לכן נקרא את ה׳ וזהו המה מי מריב׳ אשר רבו ב"י את ד׳ דהמן וענני כבוד ובאר היו בזכות השלשה צדיקים משה ואהרן ומרים והשלש האלה הם כנגד חיי ומזוני ובני דהיינו מן הוא מזוני וענני כבוד הוא חיים שהי׳ מגין עליהם מאבני בליסטר׳ והבאר הוא בני ע"פ דאיתא ג׳ נזדמנו להם זיווגם ע"י הבאר והצדיק יכול להמשיך ולהשפיע כל זאת במס"ג כנ"ל ולא היו מאמינים ע"ז שהצדיק יכול לפעול זאת לכן נקרא שרבו ב"י את ה׳ אלו תלמידי חכמים

וזהו ג"כ הפי' כאן זאת חוקת התורה ויקחו אליך פי׳ חקה שתלכו בחוקותי פי' במדותי שתתאחדו במסירת נפשב׳ ועי"ז תבואו למדריג׳ הזאת ומפרש ויקחו אליך שהקב"ה אמר למשה שכל ישראל יקחו עצמם אליך ויתאחדו בך כאיש אחד ואתה הוא הצדיק הכולל את כול׳ תפעול במס"ג ובאחדותך שתהא פרה אדומה דהיינו אדומ׳ הם הדינים הנקראים אדום ע"ש אם יהי׳ חטאיכם כשנים כו׳ תגרום שתהא תמיט׳ שתהפכ׳ לרחמים גדולים שיהא הכל בתמימות ושלימות: וגם רמז לזה שע"י יחודך השלם תגרום להעלות השכינה הנקראת פרה אדוט׳ כידוע רק שיהא באופן זה אשר אין בו מום דהיינו שלא יהא במס"ג ויחודך שום מום כ"א הכל בשלימות וזיכוך וצלילות גדול וק"ל

או יאמר ויקחו אליך כו׳ דאיתא בגמ׳ על פסוק אמרתי אחכמה והיא רחוק׳ ממני ודרשו חז"ל שהפסוק הזה אמר שלמה המלך ע"ה על מעשה הפרה שמטהר׳ הטמאים ומטמאת הטהורים ולכאור׳ הי׳ לו לומר אמרתי חכמתי כו׳ לשון עבר אך נרא׳ דהנה האדם המתחיל להתחזק בעבודתו ית׳ אז הבורא ב"ה מתרחק ממנו לטובת האדם כדי שיתחזקו עוד יותר ויותר בכל פעם כמ"ש מרחוק ה׳ נראה לי וזהו פי׳ ביום השלישי וישא כו׳ וירא את המקום מרחוק דשלישי הוא רמז על הקדושה הגדול׳ כמ"ש ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו וכאשר בא אברהם בקדושה הגדולה ראה את המקום מרחוק וזהו אמרתי אחכמה כו׳ ר"ל שאמרתי שאתחיל לבא אל החכט׳ עליונ׳ והיא רחוק׳ כו׳ כנ"ל ופרה הוא רמז על התשוב׳ שמחויב האדם לתקן את חטאיו דפרה היא רמז על השכינ׳ כידוע וה׳ של תיבת פרה היא רמז על הה"א אחרוג׳ שבשם שמעלה אותה האדם בעשותו תשובה דתשוב׳ היא תשוב ה"א וכמו שדרשו רז"ל למה כרעי׳ דה"א תלוי' כו׳ ע"ש וכבר פרשתי זה פעמים הרבה וזה שדרשו חז"ל על מעשה פרה שמטהרת הטמאים דהיינו בעשות האדם תשוב׳ כהלכתו ומתקן את מעשיו אזי הוא טהור מחטאי׳ ואח"כ כשיעל׳ אדם בקדוש׳ יתיר׳ אז הקב"ה מתרחק ממנו כנ"ל כדי שיתאמץ יותר בקדושתו ואז נרא' לו לאדם שהוא חליל׳ טמא בעונות וחטאים ועי"ז הוא מתחזק מאד בקדוש׳ רבה בכל פעם וזהו שמטמא את הטהורים וזהו שאמרו בגמ׳ מטמאין היו הכהן השורף את הפרה רמז לדברינו שהכהן השורף הי' טעון פריש׳ ז׳ ימים ומחמת פרישה זאת היה בא אל הקדושה רבה והי׳ נר׳ בעיניו שהוא רחוק מאד מהבורא ית׳ כנ"ל: וזהו מטמאין כו׳ פי׳ כאלו מטמאין אותו כדי להוציא מלבן של צדוקין כו׳ במעורבי השמש הי׳ נעשית פי׳ שהרשעים היו אומרי׳ שרשות לעשו׳ הכל בערבוביא דהיינו לערב הבהירות והקדוש׳ המרומז בשם שמש לערבו חלילה עם הטומא׳ והיינו באמרם שהחטאים אינם מזיקין למצות שעושה ולא כן הוא דבאמת עבירה מכבה מצוה וכל הגדול מחבית בקדוש׳ יותר צריך שימור מכל נדנוד חטא ועון קל כמ"ש וסביביו נשערה מאוד והקדוש׳ והפרישה של הכהן הוא מוציא מכללם פי׳ שאין מדות כמדתם של צדיקים וזהו ויקחו אליך פרה אדומה רמז על התשוב׳ למטהר את הטמאים. ואחר כך מפרש מדרגת הקדושה והיינו ואסף איש טהור את אפר הפרה דאל"ף הוא רמז על התורה הפותחת באנכי ד׳ כו׳ והצדיק גמור מתחילה שומר ומקיים את התורה בתחילתו מיד וכמו כן צריך הבעל תשובה להתאמץ ולהתחזק בהתורה הקדושה שיעשה מפרה אפר ר"ל דאלף הוא רמז על התור' כנ"ל וצריך האדם להיות מוכנע עם התורה שלומד ומקיים שלא יתגאה בה חלילה ולזה רמז אפר כמו שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר לפי שאברה׳ הי׳ מוכנע בעיניו כעפר שהוא באמת דבר עב מאד אך אם הי׳ צריך לתפילה להתפלל הי׳ מתנשא קצת לאמד שמקיים מצותיו ותורתו י"ת הנרמז באלף של אפר כנ"ל ובכל זאת בהכנעה גדול׳ כנ"ל וזהו ואסף כו׳ כמו אסף את חרפתי את אפר הפר׳ ר"ל כנ"ל שמתחילה צריך לתקן הה"א אחרונה ולבא אל מדרגת אלף שהיא התורה הקדושה ובכל זאת יהי׳ מוכנע כמו אפר והניח אל מחוץ למחנ׳ פי׳ שכל מעשיו הטובים וקדושתו יניח ממחשבתו דהיינו שידמה לו שעדיין הוא מחוץ למחנות קדושים אל מקום טהור פי׳ כל כוונתו יהי׳ לשמים שיהי׳ תמיד אצל הקדוש' וזהו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל פי׳ בכל מעשיו הי׳ משכיל תמיד עליהם ומסתכל בהם שאינם עשויים על מכונם: וד׳ עמו ואעפ"ב הי׳ תמיד אצל הקדושה של שמו י"ת וזהו מקצה הארץ אליך אקרא פי׳ אחר שאני בקצה ארץ למטה דהיינו שאני מאשים עצמי שאני בגשמיות וארציות בקצה האחרון אליך אקרא ע"ד ד׳ מרחוק נראה לי והבן

או יאמר עד"ז ויקחו אליך פרה אדומ׳ ר"ל שע"י התורה ימשיכו למט׳ פר׳ אדומ׳ כידוע תמיט, פי׳ ש׳־הי׳ ישראל תמימים שלא יהי׳ להם חסרון בשום אבר מאבריהם אשר אין בה מום פי׳ שלא יהי׳ להם חסרון בשום דבר הצריכה להם אשר לא על׳ עלי׳ עול ר"ל שלא יהא כה לעלות עליהם עול מלכות ועול דרך ארץ וכל זה יפעול ע"י התורה דכל המקבל עליו עול תור׳ מעבירין ממנו כו׳ ועול דרך ארץ וגורם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות וזהו פי׳ על כן יאמר בספר מלחמות ד׳ כו׳ דדוד המלך ע"ה אמר השמי׳ מספרים כבוד אל מספרים מלשון ספיר והיינו ע"י שאנחנו רואים בו את גבורת ד׳ עי"ז אנו מהללים ומשבחים כבוד תפארת גדולתו ומעשה ידיו מגיד הרקיע דרקיע הוא לשון דקות ורוחניות כמ"ש וירקעו פחי הזהב והצדיקים נקראין מעשי ידיו של הקב"ה וזהו מעשה ידיו דהיינו הצדיק מגיד הוא לשון המשכה שהוא ממשיך דברים דקים ורוחניים במעשיו הקדושים שבורא עולמות בקדושתו:

וזהו ע"כ יאמר בספר מלחמות ד׳ ר"ל ע"י הצדיק המאיר במאור הגדול ע"י מלחמת ד׳ שבו תמיד ללחום במלחמתה של תורה ומצות על הצדיק הזה יאמר את והב ב0ופ׳ דלעתיד לבא כשיבא משיח צדקנו במהר׳ נאמר בו ונהרו אליו גוים והיינו שיהא לאומות גודל אהבה אליו ויתנו לו מתנות רבות כמ"ש יובילו שי למורא וכהנה רבים: והצדיק בצדקתו גורם שגם בגלות המר הזה יהי׳ לנו חן בעיני האומות ושתהא אהבתם עלינו וזהו את והב בסופה ר"ל האהבה הזאת והנתינות שיתנו לנו האומות בסופו כשיבא משיח צדקנו יאמר לנו כעת שגם עתה בגלות יהי׳ בן כנ"ל ואת הנחלים ארנון ר"ל שזה פועל הצדיק הכל ע"י תפלותיו הזכים והטהורים וע"י התורה הקדושה שנחלים הוא רמז על התפל׳ ע"ד דאיתא בגמ׳ המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו וארנון הוא רמז על התורה שהי׳ מונחת בארון וזהו ואת הנחלים ארנון שכל זה הצדיק גורם ע"י נחלים שהוא לשון חולה והיינו תפילה וע"י ארנון הוא לשון ארון דהיינו התורה ואשד הנחלים אשר נטה כו׳ דאיתא בגמ׳ הנחלים נטיו כאהלים נטע ה׳ למה נסמכה אהלים לנחלים מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים שהם התורה מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות: ואיתא בגמ׳ תפילות אבות תיקונם ר׳ יהושע אומר תפילות בנגד תמידין תיקנום וי"ל דמר א"ח ומא"ח ולא פליגי דהיינו באמת האבות תקנו התפילות אלא דבזמן שבהמ"ק קיים היו הקרבנות מכפרים תמיד של שחר על עבירות שבליל' ותמיד של בין הערבים על העבירות של יום ונמצא היו תמיד בלא חטא ועתה בעו"ה שחרב בהמק"ד התפילות מבפרין במקום התמידין ולזה תקנו התפילות. וזה יכול להיות שרמזו חז"ל מה נחלים ע"פ דברינו הנ"ל שהנחלים היינו תפילות מה נחלים כו׳ מטומאה לטהרה דהיינו שמכפרים כך אהלים נטע היינו התורה מכפרת וזהו פי׳ ואשד הנחלים כפרש"י שפך הנחלים דהיינו השורש הנמשך מהנהלים הם התפילות אשר נטה היינו התורה כנ"ל כאהלים נטע דעי"ן מתחלפת בה"א ועי"ז נמשך שאנחנו קיימין בגלות המר וזהו לשבת ער הוא לשון עורר שאנחנו יכולים לישב בין האומות העוררי׳ עלינו ונשען לגבול מואב: ר"ל השורש הנשען שהתפילות גורמים. לנו כל הנ"ל הוא באבות שהם תקנו לנו שלא יהיו האומות יכולים לשלוט בנו לעבור הגבול כמ"ש והי׳ זרעך בחול הים והיינו כמו שהים יש לו גבול ואינו יכול להעבירו כך האומות לא יהיו יכולים לעבור הגבול עם זרעך להרע להם ח"ו והוא מחמת התפילות שלנו שמכפרי׳ עלינו אין כח בידם לעבור הגבול וזהו ונשען לגבול מואב הוא לשון מאב דהיינו מאבות: ומשם בארה חע׳ האבות נזדמנה להם זיווגם אצל הבאר יצחק ויעקב ומשה ואשה הוא כינוי להנשמה כידוע וזהו ומשם בארה דהיינו שהצדיק הנ"ל שאנחנו עסוקין בו בהיותו מתנהג כסדר האמור למעל׳ זוכה עי"ז לנשמה הנקראת בשם אשה שנזדמנה לצדיקים על הבאר וזהו ומשם בארה: וכשזוכה לנשט׳ אז יכול להשפיע לכל ישראל כל טוב שפע רחמי׳ רק ירא׳ הצדיק ההוא שיהי׳ לישראל אחדות: וזהו היא הבאר פי׳ כשזוב׳ לנשמ׳ אשר אמר ה׳ למשה ר"ל שאז פועל הצדיק שהש"י אומר למשה רמו לצדיק המכוג׳ בשם משה ע"ד שמצינו בגמ׳ משה שפיר קאמרת אסוף את העם פי׳ שיהי׳ להם אחדות ואתנה להם אז אתן להם רחמים גדולים המרומזים בשם מים וק"ל

באר חפרוה שרים כרוה כו׳ במשענותם יראה לפרש דהנה מלת חפרוה הוא גדולה וכרי׳ הוא מל׳ חפירה קטנה ודקה ורמז לזה ג"כ דכתיב כי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם נרא׳ דהתורה מרמזה להצדיק אשר בידו הכח וגבורה להמתיק הדינים והקליפות והיינו כי יכרה איש הוא הצדיק הנקרא איש יעשה כרי׳ דקה בבור הם הקליפות הנרמזים בתיבת בור רק לא יבטל אותם לגמרי היות כלה גרש יגרש אותם לנוק, דתהומא רבא רק ימתקם קצת: וזהו ולא יכנסו בתהומא רבא ועדיין בח בהם להיותם נאחזים בעם הדומים לשור ולחמור וזהו ונפל שמה שור כו׳ ואמר הכתוב בעל הבור ישלם הוא הקב"ה הוא בעל הגבורות לעשות בהם כרצונו ישלם ר"ל יתקן אותם ב"א הדומים לשור וחמור להיותם שלמים לבל ידח מהם נדח וזהו ג"כ פי' הפסוק באר חפרוה שרים הם משה ואהרן שהם שקולים נגד כל ישראל עשאו חפירה גדולה בבאר הזאת שהוא חיי ומזוני ובני שבאר הוא רמז להשלש האלה והיו הם יכולים לפעול גם להשפיע לישראל ואף בגשמיותם היו יכולים לפעול כרוה נדיבי העם דהיינו שע"י משה ואהרן נמשך שגם נדיבי העמים הם הצדיקי׳ המנדבי' את לבם ונפש׳ בשביל כל ישראל שיכולי׳ גם הם להמשיך ולהשפיע אותם לישראל ע"י בדי׳ דקה במחוקק במשענותם היינו גם המחוקקים שהם הצדיקים שאינם עושים ב"א חקיקה בעלמא שהי׳ יותר דקה מכדי׳ גם הם יכולים להמשיך ולתקן במשענותם משען לחם ומים ונכלל ג"כ מה חיי כי למאן יהיב מזוני לחיי׳

פרשת בלקעריכה

וירא בלק בן צפור כו' ומתחיל' נקדים לפרש פסוק פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים דאיתא בגמ׳ פתחו לי פתח כסדקו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וזהו פתחו שערים פי׳ פתחו שערי התשוב׳ ובזה תגרמו ויבא גוי צדיק פי׳ שיהא תפלת הצדיק עול׳ עד למקום שורשה כי לפעמים היא מעוכבת מלעלות מחמת הרשעים לכן תשובו שומר אמונים זה קאי על הש"י השומר וממתין מתי תבא תפלת הצדיק לפניו ושומר את התפל׳ לומר עליו אמן פי׳ להסכים עמו בדבר שאלותיו להנתן לו וזהו ג"כ וירא בלק כו׳ אשר עשה ישראל לאמורי והבין שבודאי מחמת גודל צדקת ישראל נצחו לסיחון ועוג לכך ויגר מואב מפני העם פי׳ מפשוטי העם אשר אינם כ"א במדריגת יראה היו מואב מתייראין מהם כי האדם לפי מדרגתו שעובד כך ממשיך עליו ואותן שעבדו מירא׳ המשיכו על עצמם ירא׳ מלמעל׳ והיו אימתם מוטלת על שונאיהם ולכך ויגר ־ מואב מפני העם ויקוצו מפני ב"י אותם המרומזין בחי׳ ישראל והם הצדיקים גדולים העובדים מאהב׳ המשיכו על עצמם אהב׳ גדול׳ ולכך קצו מואב בחייהם כי זה בלתי אפשרי לרשע לקבל אהב׳ בלבו לכן קצו בחייהם ע"י האהב׳ שלא יוכלו לקבל

או יאמר עד"ז פתחו שערים דאיתא בש"ע א"ח אין עונין אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכה שהיא סוף הבדב׳ ונרא׳ דהטעם הוא לפי שכל ברב׳ שאדם מברך הוא מעורר אותו העולם של הברב׳ ההיא אשד שם שורש׳ ואודה ולכל ברב׳ וברב׳ הוא עולם בפ"ע עד סוף כל העולמות וברב׳ שהיא סיום הברכות היא נגד סוף העולמות ולכך אחד ברכת עצמו אין שייך לומר אמן כיון שלא גמר עדיין האות׳ בכל העולמות אבל חבית רשאי לענות עליו אמן שהוא במסכי׳ על דבריו ובזה מעלהו יותר למעל׳ אבל הוא עצמו אינו רשאי ב"א בסוף הברכות שהוא נגד סוף העולמות • ואמן הוא שבח עם כל העולמות יחד בדרך שנתקן שהיו אומרי׳ במקדש מן העולם ועד העול׳ והתקינו אח"כ לענות אמן והוא א׳ והוא ג"כ הפירוש ברוך ה׳ מעולם ועד עולם אמן פי׳ הברב׳ שהיא מעולם עד עולם מותר לענות אמן אחר ברכותיו כנ"ל ונמצא לפי זה שהצדיק הגדול שהוא עולה תמיד בכל הברכות עד סוף העולמות הוא הי׳ מותר לענות אמן אחר ברכת עצמו וזהו פתחו שערים היינו שהצדיק מתפלל שיפתחו לו שערי תפלות ויבא גוי צדיק בברכותיו שומר אמוני׳ פי׳ שיהי׳ יכול לענות אמן אחר ברכותיו והבן

או יאמר עד"ז וירא בלק כו׳ כי בלק הי׳ מבין בישראל שיכולין לפעול בדיבור שלהם כל מה שרוצים ע"ד שאמרו הצדיק גוזר והקב"ה מקיים וזהו וירא ל׳ הבנה שהבין את כל אשר עשה ישראל הוא לאמורי כלומר בשביל אמורי הוא הדיבור וזהו שאמרו אין כחן אלא בפיו ויגר מואב ראוי לשום לב שאצל העם נאמר ויגר ואצל ב"י לשון ויקץ גם למה רמז כפל הלשון ונרא׳ כי׳ הנה ינאי המלך אמר אל תתייראו מן הפרושים כי ידע בהם שהם צדיקי׳ גמורי׳ ואינם יודעים לנקום נקם רק שהי׳ מתיירא משאר העם וגם באן אותם הצדיקים הנקרא ב"י מהם לא הי׳ מתייראין כי היו בטוחים בעיניהם אבל מפשוטי העם היו מתייראין וזהו ויגר מואב מפני העם ודקדק לומר אצל ב"י ויקץ לומר שלא הי׳ מתייראין מן הצדיקים אשר הם מדריגת ב"י אלא קצו במעשיהם הטובים כדרך הרשעים שאינם יכולין לסבול מעשיהם ולא כן דרך הצדיקים השמחים בטוב אחרים יותר מאד וק"ל

כי לא נחש ביעקב כו׳ ותרגום אונקלום ארי לא נחשיא צבן דייטב לדבית יעקב בו׳ כעידן יתאמר ליעקב ולישראל מה עבד אלהא ויש לדקדק איך תליא הא בהא משום דנחשיא אינם רוצים שייטיב לישראל לכן יאמר ליעקב כו׳ דהיינו דמלאכי השרת שואלין מה פעל אל והאיך תלי׳ זה בזה ועוד יש לדקדק במקראות הקודמין ויבא אלקי׳ אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתה ואח"ז כתיב ויחר אף ד׳ כי הולך הוא וכי אפשר שהקב"ה אמר לו בעצמו ואחר כך יחרה אפו בהילוכו וח"ו לחשוב כזאת אמנם רש"י ז"ל הרגיש בזה אך דברי תורה כפטיש כו׳ וגלע"ד לפרש! דהג׳ המפרשי׳ מהדרי׳ ליתן טעם על כי מאין להם לישראל לנחול ג"כ בעוה"ז אחר שיעקב ועשו חלקו בנחלת ב, עולמות ובחר יעקב בעוה"ב ומאין בא להם עוה"ז וג"ל טעם לשבח דהנ׳ הצדיק השלם במדרגתו ע"י הרהורי תשובה ומעשיו הקדושים הולך ממדרגה למדרג׳ עד הגיע למדרגת עלמא דאתכסי׳ הנעלם מקום שאין רשות ואחיז׳ להמנחשי׳ שם ומשם הוא ממשיך השפעות לישראל נמצא באמת כן הוא שבמקום יניקת המנחשים שם אין לישראל שייכות בגוייהו רק ישראל יונקי׳ שפעותיהם ממקום גבוה ויקר מאד אשר אין להם רשות שם וזהו שאמר שהע"ה גם את העולם נתן בלבו ר"ל עולם הוא מל׳ נעלם הוא עלמא דאתכסיא נתן בלבו של צדיק שיכול לעלות במדרגתו עד מקום הנעלם וזהו ג"ב עולם חסד יבנה דהיינו מהעולם הנעלם כנ"ל ממשיך הצדיק חסד למידת בינה כי יבנ׳ אותיות בינה ומה שנכתב היו"ד בתחילת התיב׳ הוא רמז למידת חכמה כי יו"ד הוא חכמה והחכמ׳ מאין תמצא הוא עלמא דאתכסיא והצדיק הולך במעשיו הקדושים עד המצאו מדרגה הזאת ומשם הוא ממשיך השפעות לישראל וזה ג"כ נרמז בגמ׳ שלשה דברים באים בהיסח הדעת ואלו הן נחש ומציא׳ ומשיח והיינו שהגחשי׳ מסיחין דעת הזאת שלא יהא לישראל חלק בעוה"ז: ולעומת זה גם הם מסיחין דעתם עד הגיעם לעולם המציאה הוא עולם הנעלם שהוא כמציאה ומשם המשכת השפעתם: וזהו ג"כ על זאת יתפלל כל חסיד דהיינו שהצדיק יתפלל על כללות ישראל שיהא להם חסד ורחמי׳ כי חסיד הוא לשון חסד והיו"ד הוא רמז ג"כ למדת חכמ׳ שביד הצדיק להמשיך משם חסדים והשפעות ואמר לעת מצא כשיגיע הצדיק לעת הזאת וימצא אות׳ כי המדות נקראים עתי׳ כי הא"ס ב"ה אין שייך בו עת רק המדו׳ היו כמוסי׳ בכח הא"ם ב"ה והגיע העת שיוציאם מכח אל הפועל ולכן נקראי׳ עתי׳: וכשימצא הצדיק המד׳ הזאת כי זה א"א להיות עומד במדרגה הזאת בתמידות רק הוא במציאה והיינו לעת מצא: רק לשטף מים רבי׳ אליו כו׳ ר"ל רק הוא מיעוט שממעט לשטף מים רבים הם הקליפות והנחשים מהשפעה הזאת שאליו לא יגיעו שאין להם שייכות להשפעה זאת כנ"ל והיוצא לנו מזה שהצדיק הולך במעשיו הקדושים ממדרג׳ למדרג׳ עד המצא ימצא המדרג׳ הזאת שאין להמנחשים שייכות בגווה וזהו פי׳ הכתוב ויאמר אם . לקרא לך באו האנשים ובפרש"י שתקבל שכר והוא העוה"ז קום לך אתם כי זה חלקך המגיע לך: אך ויחר אף ד׳ כי הולך הוא ר"ל כי תפס אומנתן של ישראל להיות הולך ממדרג׳ למדרג׳ כישראל ויתר אף ד׳ כו׳ ולכן בסופו הרגו אותו בחרב: וזהו כוונת הת"א ארי לא נחשייא צבן דייטיב לדבית יעקב כו׳ דהיינו שהם באים בטעג׳ שהעוה"ז הוא חלקם המגיע להם ומעתה מאין להם לישראל חלק ונחלה בעוה"ז ולכן אמר כעת יאמר ליעקב בר פי׳ לזה צריך הצדיק להעלות למעלה עד עלמא דאתכסי׳ לפני׳ ממחיצת מה"ש ושם הוא רחמי׳ גמורי׳ וחסדי׳ גדולי׳

מה טובו אוהליך כו' איתא בגמ׳ שכל הברכות שנאמרו ע"י בלעם נתבטלו חוץ מן הפסוק הזה מה טובו והטעם לזה נר׳ בהקדים לפרש פסוק ולא אבה כר לשמוע כר ויהפוך כו׳ יש לדקדק דמעיקרא אמר ולא אבה לשמוע משמע שלא רצה לשמוע אליו כלל והדר כתיב ויהפוך כו׳ משמע ששמע אלא שהפכה לברכה: ונר׳ שהפי׳ כך דאיתא בגמ׳ מתוך ברכתו של אותו רשע אתה יודע מה הי׳ בלבו לקללם אלא שהפך הש"י לברכה: וכך פי׳ הפסוק ולא אבה: ר"ל שהקב"ה לא רצה לשמוע קללתו ולברכם בברכה שהיא היפך הקלל׳ שחישב בלעם אלא ברכם בברכת שאינו היפך הקללה: וכוונת הש"י ב"ה הי׳ בזה כדי שלא יסבור בלעם שהקב"ה אינו חפץ לברך את ישראל אך לבטל מהם הקללה שלא תחול ולכך ברכם בהיפך מקלל׳ ולכן ברכם ב"ה בברכ׳ אחרת למען ידע שכוונתו אינה כ"א לברך את ישראל ממש תמיד וזהו ולא אבה כר ויהפוך שהפך מחשבתו שרצה לקללם והש"י ב"ה ברוב רחמיו לא די שביטל קללתו אף ברכם ברכה אחרת וזהו פי׳ הפסוק וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך כו׳ פי׳ ג"כ כדלעיל דהיינו שבלעם הבין שהקב"ה אין כוונתו רק לברך את ישראל ולא לבטל קללתו לבד שאל"כ הי׳ לברכם בברכה שהיא היפך הקללה ולכך עלה בלבו של בלעם ג"כ לברך א"י וחישב מחשבה טובה עליהם ונתן הש"י בפיו ברכת מה טובו ולכך נתקיימה כי לא הי׳ בה משום מחשבת קללה משא"ב בשאר הברכות וזהו פי׳ הגמ׳ מברכתו של אותו רשע כו׳ והיינו ברכת מה טובו והיא נקראת ברכתו כי לא חישב בה קללה משא"ב שאר הברכות שהי׳ בהם תערובות קללה וזה הי׳ עיקר מחשבתו של אותו רשע בהם ולכך נתקיימה זו דווקא: ופי׳ איך הי׳ בלבו קאי על שאר הברכות והבן בי מתוק לחיך

יזל מים מדליו וזרעו במים רבים ידוע כי הצדיק הוא הממשיך השפעות להעולמות ולזה נק׳ דליו שע"י בא השפע וק"ל ניצוק חיבור והוא כשר לטבול בו כמו במקור. עצמה מאחר שנוזל מן הדלי אל הבור הוי חיבור לטהרה והצדיק ג"ב הוא כך שהשפע בא אליו ונוזלת ממנו אל מקורה למעלה ע"י דבקותו. והוי ג"כ ניצוק והוי חיבור ויכול להמשיך השפעות תמיד בלי הפסק בלי שום פעולה כלל רק בכה צדקותו כנ"ל אך לפעמים צריך לעשות איזה פעולה בדי שלא יהי׳ למקטרג פ"פ לקטרג צריך לעשות איזה עובדא מצוה או תורה או תפלה ועל ידם ממשיך השפע ואז נסתם פי המקטריגי׳ מעליו ואין להם שליטה כי בא בכה העובדא ההיא והפעולה נק׳ זריע׳ שהיא דבר הנראה כמו זריע׳ שזורעין בדי לפעול שיגדל התבוא׳ אח"כ כן הפעול׳ היא כדי להמשיך השפע וזה פי׳ הפסוק יזל מים מדליו פי׳ הצדיק ברוב דבקותו בלי פעולה יבול להמשיך ג"ב השפע הנק׳ מים שהם החסדים אך וזרעו במים רבים ר"ל שהפעול׳ היא בשביל מים רבים הם הקליפו׳ הנק׳ מים רבים שלא יקטרגו והבן

בד"א תחלה נקדים פי׳ בפ׳ אחר ונבא אל הביאור אשר לפנינו והוא בי יש להקשות למה נענש משה רבינו ע"ה במי מריבה בהכותו הסלע הלא הסבים הקב"ה על ידו דכתיב ויצאו מים רבים וכיון שעשה שלא כהוגן לא הי׳ להסלע להוציא מים ובי עביד רחמנא גיסא לשקרי אלא נר׳ בוודאי חליל׳ לו לאיש האלקים שלא לעשות רצון הבורא ב"ה אלא שדרך הצדיק תמיד לחזור אחר טובות ישראל ואף שנראה לו איזה דבר קצת עביר׳ בעשותו הדבר ההוא אך שיהי׳ לטובות ישראל עושהו ויקבל עליו אף להיות בגיהנם עבורם כי כל תשוקתו להטיבם ובאמת הצדיק יכול להמשיך השפע ע"י דיבורו הקדוש בלי שום פעולה גשמיות כלל רק שלפעמים צריך הצדיק דווקא לעשות פעול' גשמיות בי בדיבור אינו יכול לפעול כ"א לב"א המאמיני׳ בזה שהצדיק יכול לפעול בדיבור אבל אותם שאין מאמיני׳ בזה צריך הצדיק להמשיך לו בדרך הטבע ולזה צריך לפעולה גשמיות בדרך משל אל החול׳ שאינו יכול לקבל הרפואות הטובי׳ לו מחמת שהם חריפי׳ ביותר וצריך לבקש לו רפואה קלה לפי טבעו שיהי׳ יכול לסבול אף אם הי׳ לוקח הרפואה החריפה הי׳ יותר בריא מה לעשות לו כיון שאינו יבול לסבול: והנמשל מובן וכוונת משה רבינו ע"ה ג"כ שסבר אמת אם אדבר אל הסלע יהי׳ כרצון הבורא ב"ה אבל לא אהי׳ יכול לפעול כ"א לאנשים הצדיקים כאשר בארנו: לכך מוטב אעשה פעולה גשמיות ויהי׳ טוב לכולם והכל שוין בטובה ולזה הסבים הקב"ה על ידו בראותו כוונתו הטובה מאד ולזה כתיב ויצאו מים רבים פי׳ רבים שהיו בשביל רבים די לכולם כנ"ל: וזהו יזל מים מדליו פי' הצדיק יכול להמשיך השפע ע"י דיבורו בי הדיבור נקרא דל כי מי שרוצה לפעול בדיבור צריך להיות מוכנע כדל ואביון כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שעשה עצמו כעני בעת התפלה כמ"ש תפלה לעני וזרעו במים רבים פי׳ הפעולות הגשמיות שעוש׳ והם כמו זריעה נחשבים הם בשביל מים רבים פי׳ בשביל ריבוי השפע שיהי׳ ג"כ לאותן שאינם יכולים לקבל ע"פ הדיבור והבן

וירא פינחס כו׳ ויקח רמח בידו הדקדוק מפורש מה ראה ורש"י הרגיש בזה ע"ש ונר׳ דאיתא בילקוט ראובני וירא פינחס ראה מ"ם חתומה בדם פורחת להב׳ אותיות וי"ו תי"ו ונתיירא שח"ו שלא יהא מות לכן ויקה רמ"ה פינחס גי׳ ר"ח ונטל המ"ם וחיבר לשמו ונעש׳ רמ"ח ונקדים לפרש עוד פ"א: ואתם הדבקים כו׳ דהנה אמרינן וכי אפשר לדבק בקב"ה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו׳ והב׳ העולמות נקראים מדות וצריך אדם לדבק עצמו ע"י עשיות המצות בעולמות ואמנם גם העולמות הם גבוהי׳ מעל גבוה וא"א לדבק בהם כ"א בעשות המצוה בשלימות ולמדו לנו רבותינו איך נתנהג בעשיות המצוה ואמרו מה הוא רחום דהיינו הש"י המטיב לנו הוא הכל מצד הרחמי׳ כמ"ש חז"ל על פ׳ מי הקדימני כו׳ כלום עשית מעקה אם לא נתתי לך בית וכן בבל מצוה הש"י מקדים להאדם ואחר כך האדם עושה המצוה: וזהו מה הוא רחום כו׳ דהיינו בעשותך המצוה תעש׳ ברחמים הא כיצד היינו בדביקות גדול במס"נ בבל רמ"ח אברים ובזה אתה מרחם על עצמך ונשמתך כמ"ש ז"ל מה יעשה אדם ויחי׳ ימית א"ע והיינו במאמרינו במה שהוא ממית עצמו במס"נ בעבודתו בזה מחי׳ עצמו וזהו ואתם הדבקי׳ ר"ל הוי"ו מוסיף על ענין ראשון היינו כשאתם מדבקי׳ בהש"י ב"ה ע"י המצוות תראו שתהיו גם אתם בהדבקו׳ פי׳ תמסרו עצמכם בכל רמ"ח אברים ותכניסו הכל בהדבקות והנה הדביקות הוא דבר התבוננת ועיוני בשכל להסיר כל מחשבותיו רק שיהא חושיו ומחשבתו על הדבר הזה שהוא עושה _והוא הנקרא בשם ראי׳ שרואה בעין השכל להדבק בדבק טוב וזהו וירא פנחס דהיינו בחשבו לעשות המצו׳ הזאת לנקום נקמת ה׳ ראה לעשות המצו׳ בדביקות גדול ויקח רמח דהיינו בל רמ"ח אבריו ומסר נפשו והכנים כל עצמו בהדביקות וידקור את שניהם ועי"ז השיב החימה מעל בני ישראל

בד"א והוא ע"פ דאיתא בגמ׳ לעולם ילמוד אדם תור׳ ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה נרא׳ לפרש דהנה בל תורה ומצות הנעשים בלי בווג׳ היא כגוף בלי נשמה ונמצא כשאדם לומד תור׳ או עושה מצו׳ שלא לשמ׳ נברא מזה רק הגוף לבד בלא נשמה ולא בן הצדיק הקדוש הלומד לשמה שנברא ע"י רמ"ח אברים רוחניים ויש יכולת ביד הצדיק הלומד לשמה להעלות התורה והמצות של זה שלמד שלא לשמה כי יכולת בידו להמשיך נשמה לתורתו של זה שעש׳ הגוף לבד וזהו הפי׳ מתוך שלא לשמה בא לשמה פי׳ שהתורה היא תבא ליד הלומד לשמה והוא יתקנה ע"י אברי הנשם׳ וזהו ג"כ יבול להיות בונת הפסוק תפלה לעני כי יעטוף בו׳ פי׳ עני הוא הנק׳ העני בדעת ואינו יבול לכוין בתפלתו ותקנתו שיחבר א"ע עם הצדיק הגמור המכוין בתפלה והוא יעלה את תפלת העני עם תפלתו הזכה כי תפלת העני בשאר׳ בלא נשמ׳ והצדיק נותן בה חיות ועי"ז תפלתו עולה

וזהו תפלה לעני איך יעשה שתקובל תפלתו לרצון ומפ׳ הכתוב כי יעטוף פי׳ שיתחבר עם הצדיק גמור ויעטוף הוא ל׳ חיבור וזהו ולפני ה׳ ישפוך שיחו פי' שהצדיק ישפוך אח השיחה של העני לפני ד׳ לקבל׳ באהבה

וזהו פי׳ גם באן וירא פינחס דהלומד תור׳ לשמה נק׳ הלימוד הזה בשם ראי׳ כי כוונתו בלימודו לראות המצוה הכתוב׳ בלימוד ההיא למען עשותה משא"כ הלומד ש"ל כוונתו כדי להקרא רבי וזהו וירא פינחס הכתוב מעיד עליו שתורתו הי׳ לשמה הנק׳ בשם ראי׳ והנה זמרי הי׳ נשיא שבט מישראל והי׳ גדול בתור׳ וכאשר ראה פינחס שעשה המעשה ההוא הבין שתורתו הי׳ שלא לשמה כל מה שלמד ונמצא שלא נברא מתורתו רק הגוף של התורה ולכך ויקה רמ"ח בידו פי׳ את הרמ"ח אברי הגופיי׳ של זמרי לקח בידו לתקנם ולהשפיע להם חיות בתוכם וק"ל

פרשת פינחסעריכה

וידבר כו׳ פינחס בן אלעזר בן כו׳ עד ולא כליתי כו׳ ופרש"י לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם בו׳ והרג נשיא שבע מישראל לבך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ויש להקשות וכי הם לא היו יודעין מזה שמצד אב הוא מיוחס ואעפ"ב דברו ומה הועיל שנכתב בתורה היחוס של אהרן ונראה לפרש דהגה יש במה ב"א עואינם מרגישים איזה דבר אם בא לידם אם לעשות הדבר ההוא או לאו לפי שאין מבינים לנטות עצמן אם יש מצוה בעשות הדבר ההויא כי היצה"ר מסמא את עיני האדם לבלתי ראות האמת חליל׳ אלא בשרואין צדיק א׳ שעוש׳ הדבר ההוא והצדיק הוא עושה הדבר באהבה ויראה כ"כ עד שכל הרואין אותו מעידין על הדבר שהוא מצוה גדול׳ לעשות כמעשהו אעפ"י שמתחילה לא ידעו אם יש מצוה בה כן הי׳ הדבר כאן שאצל השבטים בתחיל׳ לא הבינו את המצו׳ של הריגת זמרי וכמ"ש שנתעלמה ממנו הלבה וכשבא פנחס ועשה הדבר הזה בכח קדושתו הגדולה אז הרגישו כולם פה אחד שזה מצוה גדולה להרוג אותו אעפ"י שהוא נשיא לכך הי׳ בעיניהם חידוש גדול על פינחס שהי׳ מצד אם בן פוטי ויעשה דבר גדול בזה מה שלא עלה בלבם בלל שזה הוא מצוה ואיך בא זה לפינחס לידע מן הסוד ההוא לכך מתרץ הכתוב לומר לא יהי׳ הדבר חידוש בעיניכם ה"ד. נין אהרן ועמדה לו זכות אהרן והם שדברו חליל׳ לא מחמת גנאי דברו אלא כמתמיהי׳ על עצמם איך לא הרגישו בדבר לעשות כמעשהו הקדושה והטהורה היוצא לנו מזה שאחר שעשה פנחס דבר זה הכנים קנאה בלב עם הקודש שמהיום והלאה יביטו על ארחותיהם בעינא פקיחא להיות זריז ונשכר במצות ה׳ והנה האדם העובד ה׳ מעצמו ולפי שכלו אז אינו יכול להגיע לעלות ב"א עד מקום ששכלו מגיע וכפי שרשו וכח הבנתו אבל כשאדם רואה מחבירו דבר טוב והוא מקנא עצמו בו עשות ג"כ בך הקנאה מביאה שיעשה אפילו שלא בדרך הטבע ויבול לעלות למעל׳ עי"ז ולכך כתוב אל תקנא כו׳ כ"א ביראת ה׳ כל היום וזהו פינחס בן אלעזר כו׳ השיב כו׳ ע"י בקנאו את קנאתי בתוכם פי׳ שהבנים בלב ישראל הקנאה ביראת ה׳ כו׳ ולא בליתי פי׳ הדבר הזה הוא דבר שאין בו כליון לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום בי האדם הנק׳ עובד ה׳ באמת הוא השלם בעובדי׳ ומי גרם זה פינחס בגודל קדושתו ולכן נתתי לו ברית שלום ועיין עליו.

בד"א כי מלת בתוכם הוא שפת יתר לכאורה וגר׳ לפרש בהקדים פי׳ אני ה׳ לא שניתי ואתם בגי יעקב לא כליתם למשל מי שיש לו אבן טוב רק שאינו מבין גדולתו ובבל פעם שמסתכל בו היטב הוא רואה ומבין גודל מעלתו יותר ויותר והאבן הזה אין בו השתנות בעצמותו כן הנמשל הבורא ב"ה יתעלה אין בו שום השתנות חליל׳ והוא אחד פשוט האמיתי וכל זמן שאדם מסתכל ורואה בגדולותיו ורוממותיו הוא משיג בכל פעם יותר ויותר גודל רוממותו ואין קץ וסוף לרוממותו להשיגו וזהו אני ה׳ לא שניתי לכן ואתם בני ישראל לא כליתם ר"ל שבלתי אפשרי לכם לבא אל כלות הסוף השגתו ואין לכם תכלה וסוף להשגתו וזהו אלקי׳ בארמנותי׳ נודע למשגב ר"ל כשאדם רואה שיהא אלקים שוכן בארמנותיו היינו בגופו ובתוכו שהוא מחשב ומסתכל בו תמיד אז נודע למשגב פי׳ אז נודע שהוא גדול וקדוש ונשגב ואין חקר לתבונתו ונמצא בזמן שישראל מסתכלין ורואי׳ בגדולותיו אין יכולים לבא אל סוף השיגו וכמו כן ישראל כשיש להם אחדות ג"כ אין סוף וקץ להשיג מעלתם והנה יש ב׳ מדרגות בב"א שפלים ורשעי׳ בראותם הצדיק שהולך בצדקו ותומו מתקנאי׳ בו ומתקוטטי׳ ועודרים עליו באמרם כוונתם לקנא קנאת ה׳ צבאות הבוער בלבם ויש צדיקים המתקנאי׳ באמת קנאת ה׳ צבאות ברשעים גמורי׳ ומאן מוכיח מי האמת אתו הזה או זה אלא כן הדבר מי שדבריו נשמעי׳ ומתקבלים אל הלב בוודאי דבריו כנים ואמיתים והוא הצדיק שדבריו יוצאי׳ מן הלב ונכגסי׳ אל הלב ועי"ז יבא אחדות להם בינו לבינם וזהו וירא פנחס בו׳ בתוכם פי׳ שנכנס קנאתו אל לבם ובתוכם והוטב בעיניהם המעשה דפיגחם ולא בליתי כו׳ ר"ל עי"ז אין סוף ותכלה להשיג לא אותי ולא ישראל מחמת שהם מסתכלי׳ בגדולתי ורואי׳ ומביני׳ שאין לי סוף ותכלה ומחמת שיש להם אחדות אין תכלה להשיגם ג"ב ומלת את פי׳ כמו עם בני ישראל וק"ל

או יאמר ע"ד הפשוט דהנה כבר דקדקנו כתוב א׳ אומר חסד אל בל היום וכתוב א׳ אומר אל זועם בכל יום ונרא׳ שלפי כשיש דין למטה אין דין למעל׳ והיינו כשהצדיק רוא׳ איזה שפלות מהאדם והוא מוכיח על פניו וכועס עליו על עשותו זאת זה הוא כמו דין הוא פועל שמבטל מעליו הדין מלמעל׳ ואל נקרא הצדיק כמ"ש ויקרא לו אל אלקי ישראל ודרשו שהקב"ה קרא ליעקב אל והיינו בזמן שאל הוא הצדיק זועם בכל יום למטה אז חסד אל כל היום ונמצא צדקו יחדיו ב׳ הפסוקים וזהו אלקים בארמנותיה העוה"ז נקרא ארמון ע"ד שאמרו התקן עצמך בפרוזדור ואלקים הוא דין והיינו כשיש דין בארמנותיו למטה אז נודע למשגב פי׳ אז נודע ית׳ למשגב פי׳ למחסה ולמסתור מכל נזק וזהו בקנאו את קנאתי ולא כליתי מתוך שעשה בהם דין למטה לזה לא בליתי אותם כי נתעורר עליהם הרחמים הגדולים אכיה"ר

עוד לאלוה מילין ונשוב שנית לבאר פי׳ הפסוק אני ד׳ לא שניתי ואתם ב"י לא כליתם דהנה כשעל׳ ברצונו הפשוט לברוא; את העולם כדי להטיב לברואים ולא הי׳ מקום פנוי זולתו כי הא"ס ב"ה אין בו לא תחיל׳ ולא סוף וצמצם שכינתו ונשאר מקום פנוי וזו היא הנקוד׳ ונעש׳ יו"ד היא חכמה וזהו והחכט׳ מאין תמצא וברא את העולם באור הישר הוא השם הוי"ה ב"ה כסדרו ויצר את האדם בצלמו וחתם אותו בחותם המלך הוא השם הוי"ה ב"ה מבית ומחוץ חותם בת"ח על הגוף ועל הנשמ׳ כי כן הדין ביין במקום חשש מגע נכרי צריך חב"ח כמו כן האדם בעוה"ז השפל צריך חותם המלך הקדוש כדי להשמר לבל יתערבו בגוים וחתמו בשם הוי"ה ב"ה הישר ואף שבאותיות האל"ף בי"ת הה"א קודמת ליו"ד אך מפני שהאותיות עליוני׳ הם ע"פ תשר"ק והי׳ קודמת והוא השם הישר ואמנם כי כן שהש"י ב"ה אין בו שום השתנות ח"ו להיו׳ פעמים לטוב׳ ופעמים להיפך חליל׳ כי מפי עליון בו׳ והוא אחד באחדות האמיתי בלי שום השתנות רק ההשתנות בא ע"י מעשה ב"א בעשותם א׳ מכל מצות אשר לא תעשינה ח"ו הם מהפכין האור הישר ונעשים האותיות של השם מהופכי׳ דהיינו והי"ה וזהו ג"כ פי׳ הפסוק ויאמר אם שמוע כו׳ והישר בעיניו תעשה פי׳ תפעול ע"י מעשיך שתעשה הישר באותיות השם הקדוש כי האותיות נקרא עינים לפי שמאירים וזהו כי אני ה׳ רופאך והיינו כשתהרהר בתשוב׳ לתקן את אשר הפכת האותיות השם ותחזירו לכמות שהי׳ זו היא רפואתך היוצא לנו מזה עבור שהאדם מלובש בחומר וע"י תתהפך כחומר חותם המלך הוא הוי"ה ב"ה הנחתם על הגוף אמנם הנשט׳ שהיא חלק אלוה ממעל משתוקקת תמיד עלות לשרשה מאור העליון ומעוררת את האדם תמיד לתשוב׳ ולכן חותמה קיים והשם הוי"ה שבתוב׳ עומד בקיומו ואינו משתנה וזהו אני ד׳ לא שניתי פי׳ לשון שני ולשון שינוי ר"ל השם השני החתום על הנשמה אינו משתנה לעולם ואתם ב"י לא כליתם לפי שהנשט׳ מחזרת א|תכם למוטב וכיוצא בדבר זה הי׳ כוונת פנחס גם כאן להשיב את ישראל ולעורר רוחם בקרבם אל ה׳ ועי"ז פעל שנעש׳ השם הוי"ה ב"ה ישר באותיותיו ולזה נעשה מן חמה מחה וזהו השיב את חמתי ונעשה מחיתי מעל ב"י את כל חטאתם בי חזרו בתשוב׳ ע"י ולא בליתי בו׳ והבן

ויאמר כו' צרור את המדינים כו' על דבר פעור ועל דבר כזבי כולי ויש לדקדק אמרו כי צוררים כו' בהוה על דבר העבר ונתהוה כבר וגם אמרו בנכליהם שפי׳ המחשב׳ וכי במחשב׳ לבד הרעו לישראל הלא גם פעלו המעש׳ ג"ב בדבר פעור ומבי בנאמר ונרא׳ לפרש כי עיקר כוונת הבורא ב"ה בנקמתו במדין הי׳ מחמת גודל המחשבות והרהורים רעים שנתהוו לישראל על ידם בדברם בסיפור המעשה דפעור או מעשה דכזבי וע"י הדיבור שדברו בם נפלו לישראל הרהורי תאויות והכלל בזה שבכל עביר׳ גברא קליפ׳ ר"ל וכ"ז שהקליפ׳ בעולם אזי נופלים מחשבות רעות לאדם מאותה העביר׳ וצריך האדם השב לבער הקליפה ההיא מן הארץ? וגם בנ"ד כ"ז שהיו אותם הרשעי׳ המדינים בעולם אז היו עדיין הרהורי עבירה דפעור שולטי׳ בישראל לבלבל להם המחשבה ולכך נצטוה משה רבינו ע"ה לנקום בהם נקמת ד׳ וזהו כי צוררים לכם בהוה פי׳ עדיין הם צוררי׳ לכם ומפרש הכתוב במה: בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור: פי׳ באותן המחשבו׳ הרעות המתהוי׳ לכם בדברכם במעשה דפעור וע"ד כזבי כו׳ ולכך תבערו אותם מן הארץ ותהיו טהורים וקדושים ובערת הרע מקרבך אכי"ף ןק"ל

או יש לפרש באופן אחר ובסיגנון אחד: ע"פ מ"ש חז"ל פסל לך הפסולת יהא שלך מכאן נתעשר משה, והנה כמו זר נחשב שיחפוץ הצדיק בעשירות ואדרבה הלא מצינו ההיפך שלא חפץ בעשירות בארונו של יוסף ועליו נא׳ חכם לב יקח מצות: אך נר׳ דהנה כל דיבור היוצא מהאדם אינו הולך לריק ולבטלה: כ"א מדברי הצדיק הקדוש נברא מלאך הקדוש ולהיפוך מאדם רע נברא מלאך רע ח"ו: והנה זה הדיבור הוא משוטט בארץ באין מנוחה עד בואו להצדיק ואז נופל להצדיק הזה במחשבתו הדיבור ההוא והוא מעלהו אל הקדושה: וזהו שלפעמים בא להצדיק מחשבה אשר מעולם לא עברה על דעתו המחשבה ההיא ואין זה כ"א היוצא מפי איזה רשע ומשוטטת עד מצאה מנוח: וזהו פי׳ הפסוק משכני אחריך נרוצ׳ דהיינו שהמחשב׳ אשר לא טוב׳ אומרת להצדיק משכני להקדושה בי אחריך נרוצ׳ ואח"כ בבוא׳ אל הקדש משבחת ואומרת הביאני המלך חדריו הוא הצדיק הנקרא מלך הביאני בחדרי קדש של הש"י ב"ה: וזהו שאמרו פסל לך הפסולת יהא שלך פי׳ הדברים הפסולי׳ והמחשבות הפסולות יהא שלך שאת׳ תביאם אל הקדושה ובזה יתעלד ומכאן נתעשר משה עשירות גדול לא יעדכנו כל זהב סגור הם המחשבות וזהו כוונת הפ׳ בכאן כי צוררי׳ הם לכם בגכליה׳ פי׳ ע"י מחשבותם הרע ודיבורם הרע פועלים שגם אתם יש לכם המחשבות ההם כדי להעלותם ובאמת הוא עבודה גדולה לכם וק"ל