פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Roxette5/נועם אלימלך/ספר הגולמי/חלק ב

פרשת וישבעריכה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו׳ נ"ל בצירוף הפסוק יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך דאיתא בגמרא מיום שנברא העולם לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקראו אדון לכאור׳ מה רבותא בזה שקראו אדון: אך נראה דהנה אנחנו צריכין ליחד השני שמות הוי"ה ואדני ואז נקרא שמו יתברך אדון ע"ד שאנו אומרים אל אדון על כל המעשים. דאל הוא חסד כמש"ה הסר אל כל היום וע"י שאגו מיחדי׳ שמו ית׳ אגו גורמים וממשיכים החסדים והרחמים לעולם. וזהו אל ר"ל כאשר אנו מעוררים החסדים ע"י שאגו מיחדים שמו ית׳ אז הוא אדון על כל המעשים: וזהו וה׳ בהיכל קדשו הם מפניו כל הארץ שהשם אדנ"י הוא ההיכל להשם הוי׳ ב"ה כידוע ובשעת שנתיחד שמו הגדול בהיכל קדשו דהיינו היחוד בשם אדנ"י: ה"ס מפניו כל הארץ ר"ל ה"ס בגמטריא אדנ"י היינו שאז נקרא אדון על כל הארץ. וזהו ואדם אין לעבוד האדמה פי׳ אדמה הוא לשון אדמה לעליון שצריך האדם לדמות הצור׳ ליוצרו ליחד כל העולמות למעלה ליחדם לאחד ית"ש ויתעלה: וזהו ואדם אין לעבוד האדמה פי׳ שלא היה עדיין אדם שיוכל ליחד העולמות כנ"ל. לכן ואד יעל׳ מן הארץ רמז שלא היה נקרא הקב"ה אז אדון ולזה רמז א"ד שהוא רק ב׳ אותיות משם אדני. עד שבא אברהם אבינו ע"ה והשכיל בשכלו הזך ועבד את השם באהבה וזכה ליחד שמו ית"ש הוי"ה באדני כנ"ל ואז היה נקרא אדון כג"ל והג׳ עיקר העבוד׳ שע"י יתיחד שמו יתברך הוא ע"י הסתכלות ברוממות אל יתברך וגדולתו במורא ופחד הבא לאדם ממילא בהסתכלו נוראותיו ונפלאותיו: וא"ת למה נתן השי"ת כל התרי"ג מצות לעסוק בהם: נעבוד אותו במורא ופחד ע"י הסתכלות ברוממותו ית"ש כיון שזה היא עיקר העבוד׳ במחשב׳ אך אם היה האדם מסתכל ברוממותו תמיד בלי הפסק היה בטל מהמציאות מהמורא ופחד ורעדה

הבא לאדם עי"ז: לכן השם ברחמיו נתן לנו התרי"ג מצות שנעסוק בהם בגופינו לעבודתו והם תועלת לאדם שיהי׳ אפשר לו לקיים בדביקותו י"ת וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו מגורי לשון ויגר מואב דהיינו שהיה לו ישיב׳ ועבבה במדרג׳ זאת תמיד להיותו בירא׳ ופחד יראת ה׳ אביו שבשמים בארץ כנען ר"ל ע"י שהי׳ עובד בגופו ועסק בתורתו ובמצותיו י"ת תמיד. ארץ כנען רמז להגוף עי"ז היה באפשר לו שיתקיים בדביקותו והסתכלו׳ ברוממות אל י"ת במחשב׳. וזהו יהי שלום בחילך ר"ל שתרא׳ שיהי׳ השם שלם ליחדם לאחד כנ"ל חילך רמז לעולמות העליונים נקראים חיל ע"ש ששם כל חיל צבא מרום. ושלוה בארמנותיך ר"ל ע"י שיהיה שלוה בארמנותיך דהיינו בגופך בכל אברים לעסוק במצותיו י"ת עי"ז תהי׳ דבוק בו י"ת ליחד שמו יתברך ויתעלה לעד ולנצח נצחים אמן והבן

אלה תולדות יעקב יוסף נראה לפרש ע"ד הרמז דהג׳ אנחנו בגלות המר הזה דוויין וסחופים ודחוקים בדוחק השפעות שנתמעט׳ מישראל בעו"ה: והשי"ת ברוב רחמיו כביכו"ל עמו אנכי בצרה והשכין שכינתו בתוכינו והיא המקיימת אותנו בהשפע׳ הניתן על ידה: כמו שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה כה יהי׳ זרעך פי׳ השכיג׳ נקראת כה תהי׳ עם זרעך תמיד: וזהו שאמר-השי"ת לאדם הראשון: איכ"ה: א"י כ"ה דהיינו איך גרמת גלות השכינה ואי׳ תפנה עצמה בגלות. וזהו אלה תולדות יעקב ר"ל ההשפעות הבאות מעולם הנקרא יעקב: הם באים ע"י השכיג׳ הנקרא יוסף. והוא תפילת מוסף לשון הוספה מחמת שהשפע׳ באה בקושי בכח גדול שאנחנו מוסיפים כח על כח להוריד השפע׳ אלינו: בן שבע עשר׳ שנה ר"ל בגלות המר אשר בכל צרתם לו צר שצער גדול לשכינה שאנחנו דחוקים כנ"ל והשם הוי"ה הוא בקטנות גימ' שבע עשר׳ ואעפ"ב הוא גימטריא טו"ב להשפיע עלינו כל טוב. וזהו ויוגד לתמר לאמר כו׳. דהשכיג׳ נקראת תמר. דאיתא בזוהר הקדוש דתמר הוא דכר ונוקבא. וי"ל דמשום הכי נקראת תמר ע"ש תמר דהשכיג׳ היא המשפעת לעולמות העליונים המעשים טובים של ישראל ואחר כך מקבלת השפעה מעולמות העליונים ומשפעת לישראל ולכן נקראת תמר דהיא דכר ונוקבא שמשפעת לעולמות העליונים ומקבלת השפעה לישראל: וזהו שרמזו חז"ל מועכת של בית ר׳ תמר שמן: דרבי ע"ה היה דואג תמיד ולא הי׳ נהג׳ מעוה"ז דאיתא בגמרא יומא דמחיך רבי אתיא פורענותא על שונאי ישראל ר"ל: והוא מהמת שבימי רבי היה צריך להיות התיקון להשכינה באופן זה: והצדיקי׳ ההולכים בעקבותיו שהם ממעכים עצמם ונדחקים ומצערים על גלות השכיג׳ וצרות ישראל הם נקראים ע"ש בית ר׳ וזהו מועכת של בית רבי ר"ל לשון מעוך וכתות. תמר שמן שהם משתתפים עצמם בצער השכינה הנקראת תמר כג"ל וזהו ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה. דהגה היחוד והזווג השמות הקדושים הנקראים אבא ואמא עתה בגלות המר בעוה"ר אינו יחוד וזיווג גמור אלא כמו חיתון עד שיבא משיח צדקינו במהר׳ בימינו אז יהי' הזיווג שלם: וי"ל שמטע׳ זה נאסר לנו חיתון עכו"ם. למען לא יזיק לגו לזה שאנחנו צריכין ליחד קב"ה ושכינתיה ע"י חיתון בגלות המר. וזהו הגה חמיך ר"ל בגלות המר עולה תמנתה תמנתה הוא ל׳ תמנה דהיינו דרום הרוצה להחכים ידרים ששם במדת חכמ"ה היא שורש הרחמים והיינו שהשי"ת עולה להמד׳ זאת להתנהג עמנו במדת רחמים: הגם שאנו דחוקים ונגושים בגלות המר וזהו לגוז צאנו רמז לישראל הנקראים צאן קדשים הם כרחל לפני גוזזה מדוחק הגלות המר אעפ"כ הוא ברחמים גדולים שאינו אלא למען ליראנו ולא בפועל ממש חליל׳. והשכיג׳ תשוקתה מאוד באהבה אותנו שלא יחסר לנו כל טוב. וגם בזאת אין רצונה שיעלה מורא על ראשינו ולא יעלה עלינו קול נוגש: וזהו ויוגד לתמר ר"ל שזה קשה כגידין להשכינה הנקרא תמר לאמר הגה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו למען ליראם כג"ל גם זה קשה לה מאוד כגידין. ותמיד היא מעוררת רחמים ומלמדת זכות עלינו. זתסר את בגדי אלמנותה דאיתא בגמ׳ אלמנה על שם מנה. דהנה עם בני שראל הקדושים הם מלאים מצות כרמון רק זה לפעמים חסרונם קצת על עשקי ממון יש ביניהם פירוד קצת מחמת ממון. והשכינה מסירה מישראל הקטרוג שעל הבגידה זאת ע"י שהיא מלמדת זכות עליהם בהראות את מעשיהם הטובים והקדושים לפני השי"ת. וזהו ותסר בגדי אלמנות׳ שהיא מסירה הבגידה שהוא החסרון של ממון. ותכם בצעיף תרגומו רדידין כמו וירקעו פחי זהב שהוא לשון דקות דהיינו שהיא מתלבשת בקדושה מהדברים הדקים והרוחגים של ישראל הקדושים הפועלים במעשיהם הקדושים שזה כל תענוגה: ותתעלף לשון עייפות מל׳ ולא יכנס למרחץ שמא יתעלף: והיינו דהשכיגה בגלות המר הזה היא עייפה ויגיעה וע"י התפלות והתורה והמצות ומעשים טובים אנו נותנים חיות ותענוג להשכיג׳ כדאיתא בכתבים. למשל החול׳ שהוא חלש מאוד ומריחים לו ריח בשמים למען לא יתעלף כן השכיג׳ בגלות המר הזה כביכו"ל מתעלפת ואנו נותנים לה ריח ניחוח בתפלתינו ובתורתינו הקדוש׳ וזהו ותתעלף: ותשב בפתח ענים דהיינו שהיא מחזרת תמיד על לומדי תורה לשמה. וזה רמז עינים שהם לומדי תורה הנקראים עיני העדה והיא יושבת בפתחיהם לקבל ריח ניחוח להשיב את נפש׳ כביכו"ל ע"י תורתם לשמ׳ ליחד קב"ה ושכינתי׳ וזה רמז אל יתפלל אדם אלא א"כ יכנום שיעור שני פתחים רמז ליחד שגי שמות הוי׳ ואדג"י. וזה אשר על דרך תמגתה ר"ל על איזה לומדי תורה מחזרת לישב בפתחיהם הם ההולכים בדרך תמנתה רמז שלומדים תורה לשמ׳ והולכים בדרך חכמה כנ"ל תמנתה הרוצה להחכים ידרים כי ראתה כי גדל שלה ר"ל שהשכיג׳ רואה שגדול השכח׳ שאגו נשכחים בגלות המר זה ימים רבים ושנים רבים. שלה מלשון שול תשולו ופרש"י ז"ל לשון שכחה וגם י"ל הפי׳ שני של רש"י ז"ל מלשון וישל זיתך דהנה בגלות הזה בעוה"ר שנתמעט ההשפע׳ מישראל וכל השפעות נוטלים האומות ואין אנו יונקים אלא מהתמצית דהיינו בדוחק כמו זריק׳ שזורקים לנו השפע׳ קצת וזהו כי גדל שלה שגדול אריכות הגלות ומיעוט ההשפעות לישראל בעוה"ר והיא לא ניתג׳ לו לאשה ר"ל שזה זמן רב שהשכיג׳ בגלות שאיג׳ ביחוך הגמור האמיתי כ"א ע"י חיתון בנ"ל. ויראה יהודה ויחשב לזוג׳: דאיתא בזוהר הקדוש ע"פ נפל' ולא תוסיף קום בתולת ישראל ואיתא בגמרא במערבא מתרצי הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד. קום בתולת ישראל ובזוהר הקדוש פי׳ בענין אחר ומאריך שם בדרך המשל למלכות שהיה לו מטרוניתא ומחמת שלא היו בניו מתנהגים כשורה. גרש אותם מאתו וגרש אתם את המטרונית׳ ואח"כ נכמרו רחמיו עליהם ושלח ולקח אותם בהסתר מחמת בוש׳ שעדיין לא היו מתנהגים כשור׳. ואח"כ הוסיפו בסרחונם וגרש אותם עם המטרוניתא: ואמר אל המטרוניתא לא אשוב לקחת אותך בהסתר כאשר בתחיל׳: עד אשר אראה שתקנו מעשיהם. אז אבוא בעצמי אליך: כן הנמשל בימי עזרא שהיה ראוי לישראל לעשות להם נם כבימי משה דק מחמת החטא שהיה להם נשים נכריות לקח אותם מגלות בבל בהסתר ע"ש הלשון בזוהר הקדוש וזהו נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל ר"ל לא אוסיף עוד להקים את ישראל כאשר בתחילה שלקחתי אותם בהסתר. רק כאשר יתקנו את מעשיהם אז אבוא בעצמי אליהם ע"ש וזהו ויראה יהודה ויחשבה לזונה ר"ל שהשי"ת ראה שעדיין אין מעשיהם מתוקנים ושהיו להם נשים נכריות: כי כמתה פניה פי׳ והוכרח ליקה אותם בהסתר מחמת בושה. לכן ויט אלי׳ אל הדרך פי׳ השי"ת הטה עצמו אלי׳ ויאמר הבה נא ר"ל תראה להיות מוכנת אז כאשר יתקנו את מעשיהם ואבא נא אליך ר"ל אז אבא בעצמי אליך כנ"ל לא כבתחילה שלקחתי אותך בהסתר. כי לא ידע כי כלתו היא. ידע מלשון כי ידעתיו לשון אהבה: פי׳ שהשי"ת ב"ה אין לו בזה אהבה כי כלתו היא ר"ל שהיא אצלו ככלה דהיינו בגלות המר שהיחוד הוא ע"י חיתון כנ"ל ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי פי׳ השכיג׳ אומרת להקב"ה מה תתן לי אז יותר כי תבא אלי במהרה שאתה מבטיח לי. ואיזה דבר טוב תתן לי אז יותר מקיבוץ הגלות הראשון. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן פי׳ כי אז אשלח ואסיר כל הקליפות והס"א המרומז בגדי עזים אסיר הכל מהצאן פי׳ מישראל צאן קדשים. ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך ר"ל השכיג׳ היא מבקשת מהשי"ת שיתן לה איזה עריבות ומתיקות בתוך כך בגלות המר קודם שיגיע העת שתשלח הס"א. ויאמר מה הערבון אשר אתן לך פי׳ השי"ת אומר להשכיג׳ באיז׳ מתיקות היא מבקשת. ותאמר חותמך כו׳ פי׳ זה ערוב לי שנהיו אנחנו חתומים ורשומים בך כחותם על לבך כחותם על זרועך. ופתילך ונקדים לפרש הפסוק הכנף פתיל תכלת כו׳ וזכרתם כו׳ למען תזכרו כו׳ ולכאורה כפל הזכירות למה אך נראה דאיתא בגמרא תכלת דומ׳ לים כו׳ כבר פרשתי באופן אחר ועתה אמרתי לפרש תכלת רמז דהמצות דומ׳ לים דהיינו שאין להם סוף כמו הים שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא: וים דומה לרקיע: ורקיע היא לשון רקועי פחים רקיע דומה לכסא הכבוד. ר"ל הגם שעסק במצות שאין להם סוף צריך לזה לראות בדברים דקים רוחנים דהיינו במחשב׳ ובכל זאת שמקיים המצות ועוסק בדברים רוחנים בכל זאת צריך תשובה בכל פעם וזה רמז רקיע דומה לכסא הכבוד ע"ד גדול׳ תשובה שמגעת עד כסה"ב. וזהו הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית ר"ל ציצית לשון מציץ מן החרכים דהיינו שע"י מצות ציצית שיש בהם תכלת עי"ז תסתכלו לראות שהמצות אין להם סוף כנ"ל תכלת דונד לים: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳. פי׳ ואחר שתסתכלו כנ"ל בציצית התכלת וגם אמנם אם תזכרו ותסברו שכבר עשיתם אח כל מצות ה׳. אעפ"ב ועשיתם אותם פי׳ צריכים אתם לחזור ולעשותם מחדש כנ"ל שהוא דבר שאין לו סוף. ולא תתורו כו׳ דהיינו שצריכין עתה לעשותם בלי שום פני׳ והרהור: למען תזכרו פי׳ הזכירה השנית הוא לאחר שתעשו כן כנ"ל אזי תעלו את כל המצות שעשיתם עד הנה תעלם למעל׳ למעל׳ לרצון להם לפני השי"ת ב"ה זהו ופתילך ר"ל שהשכינ׳ מבקשת מהקב"ה שהוא יעזור להם לישראל שיהי' להם לזכרון הפתילים שיבואו למדרג׳ הנ"ל לקיים מצותיו ולהיות תמיד בתשובה כי קשה להם מאוד לבא למדרג׳ זאת מעצמם ובפרט בגלות המר אין לנו תכלת רק חוטי לבן רמז שאנחנו צריכים לעבוד השי"ת בכל כחנו לעורר רחמים דהיינו לובן ולזה צריכין סעד לתומכם ומטך רמז שאמר אלישע לעבדו קח את המט׳ להחיות הילד וזה רמז שהשכיג׳ מבקשת שיתן השי"ת המטה הזה ביד הצדיקים שיהיה בהם כח לרפאות ולהחיותם בתפילתם. ויתן לה שהשי"ת הסכים על ידה ותנתן לה כל השלש הנ"ל. ויבא אליה ותהר לו פי׳ אז היא מתעברת מהמעשים טובים של ישראל ומביאם לפני השי"ת עי"ז נתעורר רחמים והשפעות גדולות על ישראל לעולם אמן ואמן והבן

או יאמר וישב יעקב בארץ מגורי כו׳ דהנה כתיב שויתי ה׳ לנגדי תמיד כו׳ דהנה -הצדיק אשר לפעמים יבא לו איזה נדנוד קל שנופל ממדרגתו גם זה הוא לטובתו. כי עי"ז הוא מתחזק ומזרז עצמו יותר בעבודתו ית"ש וגם שמביאו לידי הכנע׳ ושפל בעיני עצמו ומונע אותו מגדלות; וכל מעשיו הקודמים הם רצוים לפניו יתברך. וזהו שויתי ה׳ לנגדי כו׳ דמצ"וה הוא הוי"ה ב"ה כידוע והפי׳ כך שויתי ה׳ לנגדי ר"ל גם מה שהוא התנגדות לי שאני נופל ממדרגתי; גם זה הוא השם הוי׳ ב"ה גם זה למצו׳ יחשב כנ"ל כי מימיני בל אמוט פי׳ עי"ז לא אמוט מהימין שלי שאני מוכרח להיות יותר זריז ומוכנע ושפל כנ"ל וזהו פ׳ ד׳ עוזי ומגיני ר"ל הן הדבר העוז שהוא התנגדות לעבודתו ית"ש והן הדבר שהוא מגיני דהיינו המצות שהם מגינים הכל הוא השם הוי׳ ב"ה כנ"ל שמביאני לקיים מצותיו בזירוז יותר וזהו כי בו בטח לבי בו דייקא דהיינו עי"ז אני מתדבק בו יתברך יותר בזריזות וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו ר"ל שהי׳ בירא׳ רוממות יראת ה׳ אבינו שבשמים. וגם בארץ כנען ר"ל שהי׳ בהכנע׳: אלה תולדות יעקב יוסף ר"ל התולדות המעשים טובים האלה הירא׳ גדול׳ וההכנע׳ גדול׳ גם אם נפל לפעמים ממדרגתו הגדול׳ למדרג׳ קטג׳ לזה רמז יעקב שהיא מדרג׳ קטג׳. יוסף פי׳ עי"ז גורם לו שניתוסף לו עוד מדרג׳ גדול׳ מהראשונ׳ כנ"ל מחמת שהוא מתחזק ומתגבר בעבודתו יתברך ויתעלה בזירוז ובהכנע' יותר וק"-ל

או יאמר וישב יעקב בהקדים לפרש הפסוק שאמר דוד המע"ה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי כו׳ דלכאור׳ אינו מובן מלת ירדפוני שלשון רדיפ׳ שייך במי שבורח ורודפים אותו. אך הענין הוא דהג׳ יש בני אדם שמעשיהם מקולקלים רק מחמת שיש בהם איזה מדה טוב׳ מצד הטבע דהיינו שהוא לב טוב גומל חסד ועוש׳ טוב׳ עם בגי אדם זה מועיל להם שחוזרים למוטב; וזהו שאמר דוד אך הוא ל׳ מיעו׳ ר"ל המעט הטו' והחס׳ שבי זה ירדפוני כל ימי חיי ושבתי כו׳ שאשב בבית ד׳ לאורך ימים: וזהו וישב כו׳ דאדם העובד ה׳ תמיד נופל בו ל, ישיב׳ שנתיישב בעבודת הבורא ית"ש וה׳ עמו ע"ד שמצינו באברהם אבינו ע"ה ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עתיד לעמוד בעדת הדיינין והם יושבים ונמצא מצינו ישיב׳ במקום שהשי"ת שוכן שם בעדת קדושים העוסקים במצד; ואמר הכתוב דאדם גם ע"י מדה אחת שבו דהיינו שיהי׳ שפל בערכו כדבר הגדש בעקב; ולזה רמז יעקב ל׳ עקב שמחזיק עצמו לשפל גם עי"ז יזכה שיהי' לו ישיב׳ בעבודת הבורא ויעשה טוב בעיני ה׳ כנ"ל וזהו וישב יעקב ר"ל ע"י מדת עקב היא ענווה ושפלות יזכה לישיב׳ כנ"ל ואמר הכתוב בארץ מגורי אביו בארץ כנען פי׳ אפילו אם הוא כבר מורגל במעשים מקולקלים ע"י הרגל שראה אצל אביו וזהו מגורי אביו שאביו הי׳ מתנהג במעשים מקולקלים ולזה רמז ארץ כנען וכאשר ראה כן עשה גם הוא כאביו; אעפ"ב ע"י מדת ענווה ושפלות שיחזיק עצמו יזכה לשוב לה׳; אלה תולדות יעקב יוסף פי׳ אלו הן התולדות של זה האיש שהוא שפל בערכו. יוסף ר"ל שבכל יום ויום יוסיף הנהגות ישרות ומדות טובות ומצות ושלימות דהיינו אחר שיחזיק באיז׳ מדה טוב׳ או איזה מצו׳ יום או יומים וירא׳ בעצמו שכבר מוחזק בה אזי ביום המחרת יוסיף עוד להחזיק באיז׳ מדה טוב׳ או איזה מצו' יום או יומים וירא׳ בעצמו היא העבוד׳ בקטנות. וזה רמז בן שבע עשרה שנה כי הוי׳ ב"ה בקטנות במספר קטן גי׳ י"ז והיינו הגם שנקרא בן למקום ב"ה אעפ"ב קטנו׳ ואחר שיבא למדרג׳ יתיר׳ שיחזיק בקדוש׳ יתיר׳ יזכ׳ לרעות את אחיו בצאן דהיינו שרבים ישוב מעון ויחזירם למוטב. וזהו והו׳ נער את בגי בלהה כו׳ ונקדים לזה לפרש כמה דקדוקי׳ לפי דרכינו הלא המה הכתובים. וירא ה׳ כי שנואה לאה בר ותהר ותלד בן ותקרא שמו ראובן כו׳ ותהר עוד כד ותקרא שמו שמעון כו׳ כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי כו׳ ותקנא רחל בו, ותאמר הנה אמתי בלהה בא כד ואבנה גם אנכי ממנה. ותהר בלהה ותלד בן ותאמר רחל דנני כד וגם שמע כו׳ ותהר כד ותאמר רחל נפתולי כו׳ ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה בו׳. ונתחיל לדקדק; א׳ איך עולה על דעת שיעקב אבינו עליו השלום יהיה שונא לאשתו: ב׳ שקראה בן השני שמעון מטעם כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי הלא הדעת נותן שבן הראשון יקרא שמעון מטעם זה כי השנאה היה מתחילה כמו שאמר הכתוב וירא ה׳ כי שנואה לאה כו׳ ג׳ ותאמר רחל דנני כו׳ וגם שמע בקולי ויתן לי בן וכי בנה היה והלא בן שפחתה היה וכל כוונתה היה כדי שתלד גם היא ועדייו לא ילדה: וגם כשילדה בלהה את נפתלי. אמרה רחל נפתולי כו׳ גם יכולתי גם זה אינו מובן לכאורה ד׳ ותרא לאה כו׳ ותקח את זלפה כד מה היה כוונת לאה בנתינה הזאת הלא היא כבד ילדה. אך העגין הוא דהנה האמהות ידעו שיצא מהן י"ב שבטים שמהם ישתכלל ויתיסד כל העולם כולו. מהם יהיו אנשים צדיקים עליונים ־בארבעה מדרגות ועליהם רמזה לאה בקוראה שם ארבע׳ בנים שלא רמז לד׳ מדרגות צדיקים אשר יהיו בין עם ישראל. הלא המה האחד קראה שמו ראובן לשון רא"ו ב"ן רמז שהוא בן למקום ב"ה והיינו הצדיק העובד את ה׳ מאהבה ומשמח את המקום ב"ה בחדוה ושמחה נקרא בשם בן וזה שאמרו חז"ל כאן בזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בנים למקום. כוונתם עושים רצונו שמשמחים את המקום במעשיהם הטובים נקראים בנים. ואחר שהוא צדיק כזה שנקרא בן. אזי בא למדרגה יתירה שעולה קנאת אדם עליו שמתקנאים בו ושונאים אותו כמו שמצינו בדברי חז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ונמצא המשמעות בשביל דמוכח להן במילי דשמיא שונאים אותו: והצדיק הזה השי"ת שומע כל תפילותיו כמש"ה ואלקים יבקש את הנרדף וזה רמזה לאה בקוראה שמו שמעון כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי פי׳ שמע ה׳ כל תפילותיו מחמת שהוא שנוא והוא צדיק גמור כנ"ל והשם השלישי קראה שמו לוי: רמז שאחר זה יבא למדרג׳ גדול׳ שיבא לדביקות גדול וזה רמז לוי כאשר כתבנו מזה כמה פעמים שהיא לשון לוי׳ ודביקות והבן הרביעי קראה שמו יהודה לשון הודא׳ רמז שהוא מודה ומשבח להשי"ת ב"ה בשירות ותשבחות ובזה נשלם ומתוקן השם הוי"ה ב"ה ד' אותיות שבשם יהוד׳. ואות דלי"ת דבשם יהודה רמז לשכיג׳ הקדושה נקרא׳ דלי"ת כידוע שע"י השם הקדוש הוא מעלה את השכינה׳. וגם רמז לדוד כידוע והבן.

וזה אמרו חז"ל מאן דלא כרע במודים אחר ז׳ שנים נעשה שדרתו נחש רמז מאן דלא הגיע עדיין למדרגה זאת שיהא כורע במודים דהיינו שיהא מלא בשירות ותשבחות להודות ולשבח לשמו הגדול אזי עדיין אינו מתוקן כל צורכו ואף אם הלך בכל ז' מדרגות הידועים אעפ"ב יש בו עדיין מסוג הנחש הקדמוני. וזה שרמזה לאה שהיא עלמא דאתכסיא על ארבע מדרגות הנ"ל שעל ידם יתוקן השם הקדוש ומעלים את השכינה. וגם את זה ידעו האמהות שלעומת ד׳ מדריגות הצדיקים הנ"ל יהיה ג"ב בין ישראל ד׳ מדרגות אנשים פחותים ושפלים ב׳ ופשוטי עם ב׳ ולזאת היתה כוונת רחל בנתינתה את בלהה שפחת׳ ליעקב. כדי שהשמו׳ המרומזי׳ להמדרגו׳ הפחותי׳ יצאו מהשפחות. ולזה קרא׳ שמו דן שהוא ל׳ דין לרמז על בני אדם הפחותים שהם תמיד כולו דין דהיינו שפיהם מלא קללות וארורים שוא ושקר וכדומ׳. ואת בן השני של בלהה קראה שמו נפתלי: רמז לבני אדם הפחותים אשר אומרים נופת לי דהיינו כל מתיקות העוה"ז ראוי׳ לי ולא לאחרים הלומדים העניים ודלים וזה רמז נפתלי נופת לי. ולזה היה כוונת רחל בראות׳ שכבר ילד׳ לאה ד׳ המרומזי׳ לצדיקים והית׳ ירא׳ שלא יצא ממג׳ לעומת זה ד׳ המרומז לנ"ל כי ידעה שיהי׳ י"ב שבטים ויהי׳ לחלק׳ ששה ולכן מסרה לו השפחה: וגם לאה ראתה שעמד׳ מלדת שהי׳ לה ד׳ כנ"ל והית׳ ירא׳ שלא יהי׳ עוד לה ב׳ המדומזי׳ לפשוטי עם המגיע לחלק׳ עוד ב׳ ולכן גם היא מסר׳ את שפחתה זלפה ליעקב כדי שממנ׳ יצא הב׳ הנ"ל ולכן קראה שם האחד גד ותאמר בגד כפירש"י ז"ל מזל טוב רמז שיהי בין ישראל בני אדם שיהי׳ להם מזל טוב בעשירות. ותהר עוד ותקרא שמו אשר כי אשרוני בנות רמז על מדרגה ד׳ שיהיה בין ישראל ב"א המתנהגים בדרך שאינם לומדי תורה רק שהם מתנהגים כשורה וישרים הם בעיני בני אדם הפשוטים הנקראים בנות שהם מצד הנוקבא והם משבחי׳ אותם. ואחר שראו האמהות שיצאו ד' מדרגות הנ"ל מהשפחו׳ והיו יודעי׳ שיהי׳ עוד ד׳ מדרגו׳ אחרים שע"י יהי קיום לפשוטי עם ושיכניסם לעבודתו י"ת להחזיר בתשובה להשפלים: ולזה קראה לאה את שם בבה החמישי יששכר לשון יש שכ"ר רמז שכוונת׳ היה לתקן שיהי׳ קיום לבן השפחה שקרא׳ אותו גד לרמז שיהי׳ לו מזל בממון ועשירות וצריך שיושפע לו על ידי הצדיק. הגם שיש לו מזל אעפ"כ אין השפעה באה כ"א ע"י הצדיק וקרא׳ אותו יששכר כי שכר שכרתיך בדודאי בני. דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. רק הפירות של המצו׳ אדם אוכל בעוה"ז. והפירות של המצוה הוא ע"י שאדם עוש׳ המצו׳ בשמח׳ וחדוה וזה שרמזה בדברי׳ בדודאי בני לשון דודים וחיבה של בני דהיינו ע"י אהבה והשמח׳ של המצו׳ ראויה השכר העוה"ז. ולשני קוראה זבולון רמזה שע"י הבן של השפחה שקראתה אשר דהיינו שהוא מתנהג כשורה יהיה השראת שכיב׳ על הצדיק שלא יעוכב השראתה בעבורו: וזהו הפעם יזבלני אישי ר"ל שיהיה דירת השי"ת אצל הצדיק. ע"ד ששמעתי משל מתוק מפי אדומ"ו הרב המגיד דק"ק ראווני זלה"ה והוא שאנו רואים שכעת אשר אנחנו בגלות המר יש בגי אדם שזוכים לרוח הקודש בקל יותר מבימי הנביאים שהיו צריכין השבעות והתבודדות רב כידוע כדי שישיגו הנבואה ורוה"ק. ואמר משל נפלא ומתוק למשל המלך שהוא במקום כבודו בביתו בחצירו בפלטין שלו ויבא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו אזי בוודאי יכעוס עליו המלך כי אין זה כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים גם אם יהי׳ הסעוד׳ גדול׳ עד למאוד: ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל הכנות ויעמיד מליצים ופרקליטין גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבא לסעודתו. אבל כשהמלך גומע בדרך ורוצה ללון בדרך אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקי אף אם בית המלון הוא בכפר אם הוא רק נקי אזי זה בית מלונו ללון שם והנמשל מובן ממילא בזמן בית המקדש קיים והי׳ שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים אזי אם היה אדם רוצה לשאוב רוה"ק או נביאות היה צריך עבודה גדולה כמו שמצינו בשמחת בית השואבה ששם היו שואבים רוה"ק: אבל עתה בגלות המר שגם השכינה קדושה גלתה עמנו ובעו"ה היא נע ונד בארץ ותשוקתה מאוד מצוא מקום דירה לשכון בה. ואם מצאה מנוח מקום נקי אדם שהוא רק נקי מעבירות וחטאים אזי שם היא דירתה ודפח"ח. וזהו הפעם יזבלני כו׳ לשון דירה דהיינו בגלות המר יהי׳ לה דיר' להשביג׳. ורחל אמנו הית׳ רוצ׳ לתקן את שגי המדרגות הנולדים משפחת׳ בלהה. ולכן קראה שם בנה יוסף ותאמר אסף אלקים את חרפתי כו׳ לאמר יוסף ה׳ לי בן אחר ולכאורה היה לה לקרותו אסף כמו שאמר׳ אסף אלקים את חרפתי אך היא רמז׳ בקרא׳ שמו יוסף שני דברים כאחד כי היא ידע׳ שמתה בלידתה את בנימין ותקרא אותו בן• אוני ובלתי אפשרי לרמוז בשמו להנ"ל ולכן רמזה הכל בשם בנה יוסף. דהיינו שהוא יתקן את המדרג׳ הפחות, של ב"א אשר רמזה לו בשם דן כג"ל שהוא לשון דין שפיהם מלא בקללות וארורים וע"י הצדיק הזה אסף אלקים את חרפתי שהוא יחזירם למוטב. והוא גם הוא יתקן את המדרג׳ השפלה של ב"א שרמז׳ בשם נפתלי כנ"ל ולכן קרא׳ שמו יוסף רמז למדרג׳ גדולה כי יוסף הוא תפילת מוסף שאז הוא העלאת העולמות כולם למעל׳ עד מדרגת חכמה כידוע ליודעי חן ואמר׳ יוסף כו׳ בן אחר רמז שיהי׳ במדרגה גדולה יותר מאותו הבן. שרמזה לאה שקראה אותו ראובן רא"ו בן כג"ל והוא יתקן הכל. ונחזור לביאור הכתוב והוא נער את בני בלהה רמז אחר זה יבא למדרג׳ גדול׳ כי נער רמז למדרג׳ גדולה כמו שמצינו ביהושיע שנקרא נער וכמש"ה נער ישראל ואהבהו והוא מחזיר את בני בלהה דהיינו בני אדם הפחותים השפלים המרומזים בשם ב׳ בני בלהה בנ"ל הוא מחזירם למוטב ומכנים׳ להקדוש׳ ואחר זה יבא עוד למדרג׳ יותר גדולה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם דהיינו כל דבר רע שיארע ח"ו לשום בר ישראל אזי מביא אותו הדבר לפגי אביהם שבשמים ומתפלל עליהם שיסיר מהם כל דבר רע. וישראל אהב את יוסף כו׳ כי בן זקונים הוא לו רמז אחר שיזב׳ למדרגה העליונה שנקרא בשם ישראל שהוא מעורר ומיחד את העולם הנקרא ישראל סבא כידוע. וזהו שמע ישראל. לשון וישמע שאול שהוא לשון כנים׳ ויחוד והיינו שהו׳ מיחד ישראל דלתת׳ עם ישראל דלעילא והבן. ואז הקב"ה שנקרא ג"כ בשם ישראל כידוע לי"ח אהב את יוסף שמעלה את השכינה ממלכות עד חכמה כנ"ל אוהב אותו מכל בניו: כי בן זקונים הוא לו ותרגום כי בר חכים הוא. רמז להג"ל שמעל׳ עד ד.חכמ׳. וזהו אם אין אני לי מי לי רמז אני היא השכינה נקרא אני. וחכמ׳ נקרא אין וזהו אם אין אני כו׳ ר"ל כשמעלה השכינה עד חכמ׳ אזי יוצא מהם שם מי שהוא רחמים גדולים וזהו אני ה׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ר"ל ע"י היחוד השכיג׳ למעל׳. הוצאתי את ישראל להיות לכם לאלקים ר"ל שיהי׳ שם אלקים בידכם והבן:

ועשה לו כתונת פסים פי׳ השי"ת עושה לו לבושין קדישין מלובן העליון לעוה"ב והבן?

או יאמר ויבא יוסף את דבתם כר דהנה כתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בירא׳ ובאהבה כל ששת ימי החול. דהיינו שיראה את שפלות עצמו ורוממות אל י"ת. ועי"ז הוא מעלה ניצוצות _ הקדושות שנפלו לחיצונים וזהו ששת ימים תלקטוהו רמז ללקט הנ"ק כל ששת ימי החול. ואז ביום השביעי שבת לא יהיה בו ר"ל ממילא כשיגיע יום השבת נופלים כל הקליפות החיצונים לגוקבא דתהומא רבא ולא יהי׳ להם שום אחיזה בהקדושה. וזה שאמר הכתוב שבו איש תחתיו כו, דהיינו ביום השבת שהחיצוגים נפלו למטה והם מתחת לאדם צריכים אתם לישב עליהם לכבוש אותם שלא ליתן להם להרים ראש כלל מעתה על השבוע הבא. ואמר הכתוב בכל זאת אינו יוצא ידי חובתו רק צריך האדם לעלות למדרגה יתירה מזו: דהיינו אל יצא איש ממקומו ולמדו חז"ל מבאן לתחום שבת אלפים אמה: דהנה השכינה נקראת מקום. וזהו כל הקובע מקום לתפלתו ר"ל עם תפילתו הוא מעלה את השכינ׳ תתאה לקובעה לשכינתא עילאה: ואז כשהצדיק עולה למקום העליון אזי המלאכים שואלים מה פעל אל וזהו אי׳ מקום כבודו: ולזה ציוה הכתוב אל יצא איש ממקומו דהנה כל ימי החול העולמות הם מטי ולא מטי וכמו כן הצדיק מוכרח להיות כל ימי השבוע בסוד מטי ולא מטי שצריך לצאת ממדרגת אהבה ליראה ומירא׳ לאהבה. אבל ביום השבת קודש שהעולמות יש להם עלי׳ כמו קודם החטא שהוא עולם התיקון וצריך הצדיק ג"כ להיות במדרגה זאת שלא יצא ממקומו העליון וזהו עולת שבת בשבתו על עולת התמיד: שהעולה של חול היא בסוד מטי ולא מטי כנ"ל דהיינו עולה׳ ויורד אבל עולת שבת הוא בשבתו למעל׳ ולא מטי כלל: וזה שרמזו חז"ל שלמדו מפסוק אל יצא בו׳ ב׳ אלפים אמה רמז לב׳ אלפים דהיינו אלף חכמה אלף בינה דחכמה נקרא אין וזהו אם אין אני בו׳ ר"ל כשהצדיק עולה למדרגת חבט׳ נקרא אני פי׳ אז אין צריך לירד להיות מוכנע ושפל כאין ונקרא אני כאדם האומר אני הוא ע"ד אני ואפסי בו׳ ואני הם אותיות אין אתווין דדין באתווין דדין ואמר אם אין אני שאני הוא באין דהיינו במדרגת חכמה מי לי פי׳ אז תקנתי כל צורכי את העולם הנקרא מי שהוא מעולם בינה ששם נמתקים כל הדינים בשורשם ולא ישלוט שום דין בעולם וזהו אם אני כאן הכל כאן ר"ל אם אני במדרגת אני הכל כאן ר"ל אזי מתוקן מדרגת הכל שהוא צדיק יסוד עולם ואין כח להדינים לשלוט בזה העולם. וזהו שויתי ד׳ לנגדי תמיד פי׳ מה שתקנתי את השם הוי׳ ב"ה למעל׳ עי"ז גרמתי שגם בזה העולם יהי' תמיד רחמים גמורים וזהו לנגדי רמז לזה העולם שהוא לפני לנגדי. וזהו אלף חכמה אלף בינה פירושו מובן ממילא כשהצדיק הוא במקומו העליון כנ"ל שעלה למעל׳ למדרגת חבט׳ אזי מתוקן האל"ף בינה כל צורכו ואין שום פגע: וזהו שאמרו חז"ל היוצא חוץ לתחום יש לו ד׳ אמות דכל רוח ר"ל אם עולה במדרגתו עוד למעל׳ ממדרגת חכמה שהיא סוד מוסף יש לו ד׳ אמות של הלכה לכל רוח פי׳ שגם הרוח צפון שהוא בלי מחיצה בדאיתא הטעם הוא פועל ג"ב מה שאמר הכתוב ואת הצפוני ארחיק מכם שאז יעבור רוח הטומאה מן הארץ ואין צורך לרוח צפון שיהא פרוץ בלי מחיצה. וזהו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם פי׳ הצדיק הזה הנקרא יוסף רמז שהוא במדרגה גדולה הג"ל אזי מביא כל המעשים המקולקלים אל אביהם שבשמים ששם הכל בטל ומבוטל ואין ממש וישראל אהב את יוסף כו׳ הקב"ה נקרא ישראל כמו שנאמר לעיל עיקר אהבתו הוא להצדיק שעולה למדרגת מוסף. וזה שאמר׳ רחל אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף: ולכאורה הי׳ לה לקרותו אסף כמו שאמר׳ אסף אלקים אך הרמז הוא להנ"ל דהיינו אסף אלקים את כל החרפות והשפלות ונתבטל הכל ותקרא שמו יוסף רמז ע"י השורש המדרג׳ שהיא .מדרגת מוסף כנ"ל וזה שפירש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה דהיינו שהי׳ במדרגה זו שכפה כל הדינים תחתיו ורצה לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף פי׳ ע"ד שאמרנו הפי׳ ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו: י"ל שכוונת אחי יוסף הצדיקים הי׳ לטובת יוסף כששמעו שאמר חלום חלמתי ואותיות חלם הוא אותיות מחל והבינו שיעלה לגדולה כדאיתא אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו: ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו למען עי"ז יתחזק יותר לעלות למדרג׳ גדולה: וזהו ג"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף ר"ל בכדי שיעלה למדרג׳ גדולה שהוא מדרגת מוסף וזהו וישראל אהב את יוסף עיין לעיל וזהו בונה שמים עליותיו רמז לצדיקים בני עלי׳ שע"י מעשיהם הם בונים שמים חדשים: פועלים ואגודתו על ארץ ר"ל כל האגודות שהם על הארץ יסדה ר"ל הוא מיסד אותם ברחמים מאין פגע והכל רחמים גמורים והבן

ויאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ע"ד הנ"ל שיוסף הי׳ מעלה את מדת מלכות כג"ל. וזה היה תשוקתם ג"כ וכיוונו בדבריהם להעלאת השכינה ע"י ואמרו המלך תמלוך ר"ל ה׳ מלך כו׳ רמז לה"א אחרונה שהיא מדת מלכות מלך תמלוך עלינו להעלותה למעלה אם משול תמשל בנו דהנה הצדיק כשרוצה לפעול איזה דבר צריך להמשיל את הדבר הצריך ע"פ משל וכוונתו שע"פ המשל יתוקן הנמשל שהוא הדבר הצורך לו וזהו שנאמר בשלמה המלך ע"ה ויהי לו שלשת אלפים משל. פי׳ שלשת אלפי׳ דהיינו ג' אלפין שע"י הג׳ אלפין של שם אה"י יתוקן כל דבר הצורך ותיקן שלמה המלך ע"פ המשל את האלפין הנ"ל ויהי שירו חמשה אלפי"ן רמז אחר שבא אל מדרגה גדולה להודות ולשורר להשי"ת בשירות ותשבחות עי"ז פעל להעלות את השכינה היא ה"א אחרונה עד חכמה שהיא רמז אלף שהוא פלא חכמה והבן:

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם כו׳ פירש"י ז"ל נקוד על את ללמדך שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. דבר תמוה מאוד לומר זאת על קדושי עליון שבטי 'יה אשר בצילם אנו חיים וקימים בגלות המר הזה: ונראה שהפי׳ הוא כך מפני שכוונת השבטים לא הי׳ רק תמיד על ישראל לתקן להם קיום בגלות המר והנמהר שבזכותם נחי׳ בגוים• וידוע שצאן נקראו ישראל וע"ז נאמר וילכו לרעות את צאן אביהם דהיינו ישראל שהלכו לרעותם וליתן דעתם עליהם איך שיהי׳ להם קיום ע"ז אמרו מה פעולה עשאו להדבר הזה שהלכו לרעות את עצמם ר"ל לתקן את נפשם שיהיו כולם ברורים לעבודת הבורא כ"ה ויעמוד זכותם לישראל בגלות המר הזה. וזה פי׳ ג"כ יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן ר"ל שגם הוא במדרגה זאת. אעפ"ב והוא נער את בלהה פי׳ אעפ"ב הי׳ שפל בעיניו יותר מבני בלהה שהם בני השפחות. ויעקב אבינו ע"ה הי' ג"כ כוונתו בעבודת הצאן סך שנאמר וישת פני הצאן אל עקוד כי ישראל נקראין צאן כנ"ל כדכתיב צאן מרעיתו אדם אתם ואיתא שאפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח לזכרון תמיד עקידת יצחק ולזה אמר וישת פני הצאן אל עקוד דהיינו שיגין תמיד עליהם עקידת יצחק וגם כונתו שעבד ארבע עשרה שנה עבור נשיו לאה ורחל. לתקן הארבע עשרה שנה שראה פרעה בחלום שגי שובע ורעב שיהיו ניזונין ע"י יוסף ולא ע"י פרעה שיהיה דרך קדושה ולא שיבא ח"ו השפע דרך הקליפה שפרעה אותיות העורף. וידוע דלאה ורחל הם שני עולמות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלי׳. מטעם זה הי׳ צריכה לאה לבא אליו באתכסי׳ ולא ידע שהיא לאה ובשביל זה הי׳ רוב השבטים מלאה לפי שכל השפעות באים מעלמא דאתכסי׳. לזה הי׳ לה ששה בנים כנגד ששה קצוות. ובת אחת כידוע: ופרעה ג"כ ראה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שאלו הפרות הנבלעות הם כנגד עלמא דאתכסיא ופרות השניים הם כנגד עלמא דאתגלי׳ ומה שפרעה ראה עוד ארבע עשרה שבלים יכול להיות שראה כנגד ך"ח עיתים שאמר שלמה המע"ה בספר קהלת שהם י"ד וי"ד, י"ד ימין וי"ד שמאל זה לעומת זה יד ימין בקדושה יד שמאל בקליפ׳ ופרעה באמת ראה שניהם ויוסף הצדיק לא רצה בזה שיהי' לפרעה ח"ו בקדושה איזה אחיזה ובשביל זה אמר לו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים לעשותו ולא כמו שאתה סובר שיש לך ג"כ אחיז׳ בקדושה ולא היא אלא שאין לך רק ביד שמאל שאתה פרעה אותיות העורף והם ס"א ואין לך אחיז׳ בקדושה כלל: ועוד נ"ל מה שפתרו החרטומים לפרעה שבע בנים אתה מוליד כו׳ ולא נכנסו הדברים באזנו: גם זה אמת שהראה לו בגי ומזוני דהיינו מה שפתרו החרטומים הוא בני. ומה שפתר לו יוסף הצדיק הוא על מזוני. והשלישי שהוא חיי לא הראה לו: וזה נטל יוסף ואמר לאחיו למחיה שלחני אלקים לפניכם פי׳ דהיינו חיי: ויעקב אע"ה ראה בראייתו הזכה שיש במצרים השלש אלא היינו בני חיי ומזוני. ואמר לבניו שובו שברו לנו מעט אוכל דהוא מזוני. ונחיה הוא חיים. ולא נמות הוא בני כמו שאמרו חז"ל מי שאין לו בנים חשוב כמת. ורצה באומרו שובו שברו לנו ר"ל לגו יהי׳ שלשה הדברים האלה הנ"ל ולא להם שלא יהי׳ למצרים בשלש׳ דברים כלל. ויוסף לא היה כוונתו רק להכניע קליפת מצרים ולזה שלח לאביו עשרה חמורים ועשר אתונות נושאים בר רמז בזה ששלח לו כל העשר מס"א כדי שיכניע אותם יעקב בהיותו בארץ כנען עדיין ששם נוח להכניעם מכח קדושת א"י ולזה היו נושאות בר וידוע שהקלים׳ נקרא ב"ר וזה פי׳ הפסוק וכי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור וידוע שהצדיק נקרא איש הצדיק צריך לחפור בור להפיל שמה שור או חמור שהם שני קליפות הנקרא שור וחמור ומפרש בגמרא שור ולא אדם חמור ולא כלים וכידוע והבן:

וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם כו׳ וגמליהם נושאים נכאת וצרי כו׳ הנה רש"י ז"ל פי׳'למה פרסם הכתוב את משאם. ולענ"ד נ"ל דהנה אברהם ע"ה אמר לאליעזר עבדו ואשביעך כו׳ אשר לא תקח אשד. לבני מבנות כנען כ"א אל ארצי ואל מולדתי תלך לכאורה יש לדקדק הלא עיקר כוונת אברהם לא היה רק שישא לו אשד. ממשפחתו והי׳ לו לומר בקיצור שתלך למשפחתי ולקחת אשה לבני משם. ונראה דהנה בל דבר שאדם רוצה לשבר כחו צריך לשברו בדוגמת׳ מני׳ ובי׳ ע"ד שמצינו שעובדי׳ הנביא מתנבא על אדום. ודרשינן עובדי׳ גר אדומי הי׳ אמר הקב"ה מהם אביא עליה׳ מגי׳ בי׳ אבא ליזל נרגא. וזה היה כוונת אברהם אע"פ שהי׳ רוצה לשבר את כח כנען מה עשה אמר לאליעזר אשר לא תקח אשד. לבני מבנות כנען מפני שאליעזר הי׳ עבד כנען והי׳ רוצה אברהם שמהם עצמם ישבר את כחם דהיינו אליעזר שהי׳ מכנען ישבר הוא את כנען. ויקה אליעזר עשרה גמלים כו׳ וכל טוב אדוניו בידו. דהנה רש"י פי׳ מגמלי אדוניו שהיו נכרים כר: ולפי דרכינו נראה דאיתא בגט׳ הרוא׳ גמל בחלום מיוד נגזר עליו וניצל ממנה: ולכאורה יש ליתן טעם לשבח למה באמת ראיית הגמל בחלום ירמז על הצלה ממית׳: ונראה דהנה במרכב׳ טמאה הוא גמל וגמל הוא לשון גומל דהיינו גמילת חסד והיינו שע"י גמילת חסד הוא משבר כח הגמל של המרכב׳ טמאה: וזה שמראין לו בחלום גמל רמז רמזו לו שע"י גמילת חסד הוא משבר כח הגמל מס"א וניצל ממיתה. וזהו ויקח עשרה גמלים פי׳ דכל דבר מצוד. הוא נכלל בעשר ור"ל גמלים היינו גמילות חסדים של אדוניו: וזה מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו ר"ל כל המעשים טובים של אדוניו לקח בידו כדי לשבר את כחו של כנען. וזה פי׳ המשנה גמל טעון פשתן ר"ל הצדיק שהוא משבר כח הגמל של המרכב׳ טמא׳ ע"י ג"ח שלו הצדיק הזה הוא ממשיך השפעות לעולם וזה טעון פשתן שטוען ע"ע ההשפעות של העול׳. דפשתן הוא רמז להשפעות ע"ד נותן לחמי ופשתי וצמרי: נכנם לחנות והדליק בנרו של חנווני: דהקב"ה נקרא חנוני והתורה נקראת חנות ע"ד שאמר התנא החנות פתוחה והחנווני מקיף. נכנם לחנות ר"ל הצדיק זה שעוסק בגמילות חסדים הוא עוסק ג"ב בתורה. וזהו והדליק בגרו של חנווני דהיינו שהדליק א"ע בקדושה גדולה ע"י התורה: והצדיק הזה שעוסק בתורה וגמילות חסדים יכול לפעול הכל. והיינו החנווני פטור ובעל הבית חייב ר"ל שעיקר החיוב הוא על הצדיק שהוא מחויב לפעול הכל והוא נקרא בעל הבית שהוא משפיע לעולם כמו בעל הבית שמשפיע לבני ביתו: וקב"ה כביכו"ל אין החיוב עליו מחמת שהצדיק לבד ע"י מעשיו הקדושים יכול לפעול הכל אבל הניח חנוונו נרו מבחוץ ר"ל אם ח"ו אין עושים רצונו של מקום: ואז הקב"ה צריך להדר לחזור אחריהם שיעסקו בתורתו הקדוש׳ כי הקב"ה משתוקק שילמדו בני ישראל תורתו וצריך להמציא להם נרו!ואור תורתו לחוץ. החנווני חייב ר"ל אז החיוב על השי"ת ב"ה שהוא ישפיע להם בחסדו הגדול. וזהו וישבו לאכול לחם ר"ל שהשבטים רצו לפעול ולהמשיך השפעות ע"י אכילתם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגמליהם נושאים נכאת וצרי וכו׳ ר"ל שגם הס"א המרכבה טמאה גם הם נושאים כל מיני בשמים רמז כל מיני השפעות שגם הם גמתקים להטיב עם ישראל והבן:

פרשת מקץעריכה

ויהי מקץ כו׳ נ"ל ע"פ דאיתא שבו חכמים בלשה כר ולכאורה מה משמיענו בזה וכי באיזה לשון אחר היה להם לשנות אלא נראה לפי כשהאדם עוסק בלימוד תורה או במצוד■ צריך להניח בה שני בחינות והם האחד העסק שעוסק בדבר ההוא שהוא בעצמו קדושה ולהוסיף בה מחשבה עליונה של יראה ואהבה להמשיך בעסק ההוא אור העליון מעולמות העליונים וזהו שנו מלשון כפול כמו שגו שלשו פי׳ כשהי׳ לומדים ד.משנ׳ היו לומדים אותה בשני בחינות הנ"ל וזהו ג"כ מה שאמרו כל השונה הלכות כו׳ והיה לו לומר כל הלומד הלכות כיוונו בזה לרמוז על הכוונ׳ הג"ל וזהו מקץ שנתים ימים כד ימים הוא רמז על הקדוש׳ שנקרא יום ואמר הכתוב אם יעלה על דעת ומחשבת אדם שכבר הוא גמור במדרגה זו של הב׳ בחינות הנ"ל וזהו מקץ שנתים ימים ר"ל כאשר יאמר האדם שבבר הוא בשני בחינות הנ"ל ידע נאמנה שאין מחשבתו אמת רק המחשבה הזאת באה לו מצד הגוף החומר המרשלו בעבודה וסובר שהוא נגמר בכל טוב וזהו ופרעה חולם פרעה הוא אותיות עורף רמז על הגוף הוא המעלה לו ההרהור ההוא שאין בו ממש כמו החלומות שוא ידברו והד עוט' על היאור יאור פי׳ כמו אור היינו שמחשבתו הוא שכבר עומד על האור אבל באמת צריך התאמצות גדול בשני בחיגו׳ הג"ל בלי הפסק: והנה מן היאור עולות שבע פרות כו׳ יש לומר דהבתוב מרמז על דברים גדולים היות שיוסף ג"כ ראה ב' חלומות חלום א׳ של תבואה והנה אנחנו כו׳ וחלום של שמש וירח ולהיות שיוסף הוא מדריגה היסוד שהוא הצדיק אשר רצונו וחפצו תמיד להשפיע לישראל כל טוב הראוי להם כרצונו והחלום הראשון של תבואה לרמוז על הפרנסה שהצדיק צריך להמשיך לישראל רחמים שיהי׳ פרנסתם מזומנות להם בריוח ואח"כ ראה מד. שהצדיק פועל בצדקו בעולמות העליוני׳ המרומזים בשמש וירח ואחד עשר כוכבים ובכאן ג"כ פרעה ראה ב׳ חלומות אלו על אותן רמזים ולהיות שהאומות היה להם יניקה מן הפרים שהיו ישראל מקריבין אלא שפרעה היה מצד הנוקבא ולכך ראה בדמותו פרות וידוע ששבע הוא רמז לשבעה ימי הבנין ושבע פרות בריאות וטובות רמז לאומות היושבים שלוים ושקטים ושבע פרות דלות ורעות תאר רמז על ישראל הדווים וסחופים בגלות המר ותבלענה הפרות רעות המראה כו׳ את הבריאות והמלאות רמז שיבלו ישראל את האומות מרוב קדושתם ומפרש הכתוב מהיכן באו לזה שיכלו את האומות ולזה אמר ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה פי׳ היות שנטע ה׳ הטוב ברחמיו בקרב הצדיקים בתוך לבם שבוער בקרבם אש היראה והדבקות ומוצנע ומכוסה בהם הדבר והם כמשתגעים בפני העולם אשר לא יודעים מזה וכפי אשר אמרתי פי׳ בימים הקדמונים ע"פ מה רב טובך בו׳ נגד בני אדם ג"כ כפירוש הנ"ל שנצפון בלב הצדיקים רב טוב האהבה והיראה והתלהבות וזהו נגד ב"א היינו שהוא התנגדות לאותן ב"א יושבי חשך אשר אין יודעים מרב טוב היראה וחשק האהבה של בוראינו י"ת ויתעל׳ וזהו שאמר ותבאנה כו׳ פי׳ שבא לתוכם דבר טוב ולא נודע כי באו אל קרבנה פי׳ דבר שאין יודעים בו תב ההמון והם יראה ואהבה ודביקות שלם: וחלום ב׳ היו שבלים לרמוז על הפרנסה שצריך הצדיק להשפיע לישראל בצדקתו והוא ג"כ על הדרך הנ"ל ותבלענה פי׳ שישראל בולעים את כל חפץ טוב האומות כי הכל לא נברא אלא בשביל ישראל וזח ג"כ מה שאמר יוסף לאחיו מרגלים אתם פי׳ שרצה שיכניסו עצמם במדרגת רגלים והוא לחשוב תמיד צורך פרנסות ישראל והם אמרו כנים אנחנו והתרגום פי׳ כוונין אנחנו פי׳ אנחנו רוצין לילך במדרגות גדולות בעולמות עליונים ובכוונות גדולות ביחודים תמיד והוא אמר להם בזאת תבחנו חי פרעה אם כו׳ כי מרגלים אתם פי׳ אמר להם שע"י השכינה הנקרא זאת תבחנו פי׳ תבואו לבחינה זו חי פרעה שתקחו את חיות מפרעה הם הקליפות כי מרגלים אתם ותשפיעו בכחכם לישראל ויאסוף אותם אל המשמר שלשת ימים פי׳ להיות שמכאן למדו שישראל אינם שרוין בצרה יותר מג׳ ימים וזה ג"כ היה כוונתם בעצמו בזה הפעולה שאסף את אחיו במשמר ג׳ ימים לפעול זאת בפעולתו הקדושה שתמיד לא יוסיפו לישראל בעת צרה יותר מג׳ ימים וכן דרך הצדיקים שעושים עובדות ופעולות ומחשבין באותן העובדות כוונות גדולות ופועלין במעשיהן טובה לדור דורים והבן

וזהו שאמרו לו שנים עשר וכו׳ הקטן את אבינו כו׳ ג"כ על הדרך הנ"ל שהשיבו על מה שאמר שיראו להשגיח על פרנסת ישראל הרמוז בתיבת מרגלים שפי׳ של הרגלים כנ"ל לזה אמרו לו אנחנו הולבין במדרגות גדולות כי כוונתינו לתקן הי"ב גבולי אלכסון ומחשבותינו קשורה בשמות קדושים עליונים והקטן היום את אבינו רמז למלך המשיח הוא דוד הקטן שהוא יושב בעולם העליון הנקרא קן צפור כמבואר בזוהר. והוא השיב להם אם תצאו מזה כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה פי׳ לא תצאו מזה המדרגה של מרגלים פי׳ לחשוב תמיד עבור ההשפעה׳ בתחתונים עד ביאת המשיח במהר׳ בימינו ואז לא תצטרכו לחשוב זה ואז תצאו מזה המדרגה אל מה שלמעלה דהיינו לחשוב בעולמות עליונים ובשמות הקדושים כנ"ל והבן:

או יאמר ויהי מקץ שנתים ימים כו׳ לכאורה היה לו לכתוב מקץ שתי שנים ונראה לפרש ע"ד הרמז דהנה הצדיק צריך לעבוד תמיד להשי"ת ב"ה ולקשר הגשמיות ברוחניות דהיינו בכל דבר שעושה הן אכיל׳ ושתי׳ והן כל דבר גשמי צריך להיות כוונתו למעלה בעולמות העליונים בכוונת יהודים עליונים. וגם למטה צריך להיות אכילתו בקדוש׳. ונמצא היא עבוד׳ כפולה למטה ולמעל׳. וכן צריך להתנהג כל הימים ואז יקרא היום יום. ואם לא אין היום קרוי יום שאין זה יומו. וזהו שנאמר באברהם ואברהם, זקן בא בימים ר"ל בימים שהי׳ מתנהג בקדוש׳ בא אל קדוש׳ גמור׳ למדרגת זקן זה קנה חכמה וזהו ויהי מקץ שנתים ימים שנתים פירושו כפול ור"ל אחר שיגיע הצדיק למדרגה זאת שיבא אל סוף התקון עבודתו של הימים שהיא עבודה כפול׳ כנ"ל ויהי׳ גמור בקדוש׳ ובמדרג׳ זאת אזי יזכה עוד למדרגה יתיר/ דהיינו ופרעה חולם. פרעה לשון גילוי כמו ופרע ראש האשה דהיינו שנתגל׳ לו השגה עליונ׳ שיוכל להשיג השגות גדולות ועולמות עליונים. ולזה רמז חלום דחלום הוא א׳ מששים בנבוא׳ והיא השגה מעולמות העליונים א׳ מם׳. ודבר הכתוב בהווה מחמת שבשעת השינה תסור מן האדם כל החושים המעכבים אותו להשיג השגות עליונים ולכן אמר הכתוב שנתגל׳ לו החלום אבל באמת הצדיק המופרש ומובדל מעניני עוה"ז ואין חושיו בענין עוה"ז אזי יוכל להשיג תמיד השגת עליונים בין ער בין ישן. והנה עומד על היאור פי׳ הצדיק הזה עמידתו תמיד אצל אורות העליונים. היאור הוא לשון אור שאין אנו יכולים לכנות את העולמות העליונים רק בשם אור כדי לשבר את האוזן בדבר החשוב להשגותינו הוא האור שהוא יותר דבר חשוב אצליגו. והיו"ד של יאור הוא רמז לעולמות העליונים שנבראו ביו"ד כמש"ה כי בי"ה ד׳ צור עולמים עוה"ז נברא בה"א ועוה"ב נברא ביו"ד: והנה מן היאור עולות שבע פרות פדות הוא לשון פירות שהצדיק עושה פירות ומצות ומרמז הכתוב שיש כמה גווני צדיקים שאין אחד דומה לחבירו שכל אחד יש לו אחיזה בפני עצמו בעולם א׳ משבעה מדרגות העליונים. העוסק במשנה לשמה אחיזתו בעולם המיוחד למשנה. והעוסק בתלמוד נאחז בעולם המיוחד לתלמוד וכן כל אחד ואחד לפי דרכו וענינו בלימודו באיז׳ אופן יהי׳ לימודו בן הוא אחיזתו בעולם א׳ מז׳ מדרגות. וכן בל דבר אשר יעשה לשמ׳ יש לו אחיזה בעולם באיזה מדריגה עליונ׳ השייך לאותו דבר: יפות מראה ובריאות בשר רמז יפות מראה לצדיקים אשר אור פניהם תאיר לעיני כל אדם חכמת אדם תאיר פניו. ובריאות בשר רמז גם אם אינו למדן רק שהוא מתנהג עצמו ביושר לפי יכולתו ושומר את בשרו שיהי׳ בריא שלא יתקלקל ע"י עונותיו ח"ו בפרט ששומר הברית הקדוש שהיא העיקר גם זה אחיזתו באחד ממדרגות העליונים וזהו שרמזו חז"ל אבר קטן יש באדם רעב שבע. יש לומר הפי׳ רעב כמש"ה לא רעב ללחם כ"א לשמוע דבר ה׳ והיינו גם אם הוא רעב שאינו כ"כ למדן שיוכל לעסוק בתורה תמיד אעפ"ב יכול להיות שבע אם שומר את האבר שהוא ברית המעור וברית הלשון והעינים מהסתכל בנשים. שבע רעב רמז ההיפוך מזה אם אינו שומר הברית ומטמא עצמו ח"ו בניאופים וטומאות שונות בהסתכלות בנשים ושאר דברים כדומה אשר על ידיהם יטמא את בשרו ברית הקודש מה זה מועיל אם הוא שבע בתורה. אעפ"ב הוא רעב ממג׳ כי יבלענו הקליפות ח"ו וצריך האדם להתאמץ מאוד ולשמור את נפשו ע"י בשרו שלא יטמא את בשרו כנ"ל ויהי׳ יפות מראה ובריאות בשר מצדיקים הנאחזים בא׳ מז׳ מדרגות עליונים. ותרענה באחו רמז שהצדיקים יש להם אהבה וריעות ואחו׳ זה לזה. באחו ל׳ אחוה ואמר הכתוב ולעומת זה יש ג"ב בני אדם. והנה שבע פרות אחרד כו׳ רמז שיש רשעים אשר מעשיה׳ כמעש׳ צדיקי׳ לפי ראות עיני אדם. ושבע תועבו׳ בלבם. וזהו פרות אחרות פירות אחרים מעשה רשע עולות אחריהן שעולים עם אחוריים רמז למעשי קליפות: מן היאור ר"ל מן האור של תורה עושים ח"ו מעשה קליפות אם מטמאים עצמם ח"ו בעבירות. ואמר הכתוב רעות מראה פי׳ הגם שהם עושים עצמם כצדיקים לעיני בני אדם אעפ"ב יודע תוכן לבבם לבני אדם והכרת פניהם ענתה בם שהשי"ת נותן לב להבין את מעשיהם הרעים: וזהו רעות מראה ודקות בשר שקלקלו את הבשר כנ"ל וזהו שאמר יוסף והיה האוכל לפקדון רמז שצריך לזהר מאוד מאוד בכל עניני הגשמיות שיהיו בקדושה לקשר גשמיות ברוחניות כנ"ל כדי שעי"ז מה שיפקוד ויגזור אומר כן יקום שהצדיק גוזר והשי"ת מקיים. וגם נאמר שם ותעש הארץ לקמצים רמז שצריך האדם להזהר מאוד ממדות קמצנות וכילות כמו דאיתא בספר הישר לרבינו תם אם יהיה אדם כילי היינו קמצן אין זאת המדה הרעה לבדה בו. רק אחרת מלבד אלה וזאת עלתה על כולנה וסוף דבריו ע"כ אי אפשר לכילי להיות עובד ה׳ עיין שם דבריו המתוקים האמיתים באורך: וזהו ותעש הארץ בו׳ דהיינו יוסף היה מתקן את הארץ בשבע שני שבע את מדות הקמצנות שבהם וזהו לקמצים כי אין לך אדם נמלט ממדה זאת אם לא כולו יש בו מקצתו ויש אשר בהם אפס קצת קצתו דבר מהקמצנות וצריך האדם להסיר - עצמו ממדה זאת

או יאמר ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם כו׳ נוכל לומר שהתורה הקדושה רמזה על גלות המר הזה אשר עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. והוא ע"פ הכתוב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו דהיינו שהשי"ת יחייגו מיומים משני חורבנים: וביום השלישי היינו בבנין בית המקדש האחרון שיבנה במהרה בימינו יקימנו ונחיה לפניו• וזהו מקץ שנתים ימים ר"ל בסוף השנתים ימים דהיינו הגלות המר הזה. ופרעה חולם: דכל מלך המחדש גזירות נקרא בשם פרעה: אבל הקב"ה מצילנו מידם וכל גזירותיו בטלין ואינן רק כחלום. וזהו ופרעה חולם. והנה מן היאור עולות שבע פרות כו׳ דהנה האבות היו רוצים תמיד לתקן את שבע מדרגות העליונים להעלות את השכינה דהיא באר שבע: וצריך כל צדיק לילך בדרכי אבות הראשונים וזהו כי שבע יפול צדיק וקם פי׳ כל מגמתו של הצדיק הוא לתקן את שבע המדרגות וקם ואז הוא קומ"ה שלימה. יפול הוא לשון שוכן כמ"ש מי גר אתך עליך יפול וזהו והנה שבע פרות עולות הוא רמז לשבעה מדרגות בתיקון השכינה שהצדיק צריך לתקן. ותרענה באחו פי׳ ועיקר הוא האחוה דהיינו אחדות עי"ז יוכל לתקן הנ"ל והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן. הנה התורה הקדושה מרמז את הצדיק שצריך להשתמר מאוד לבל יפול חלילה באיזה שפלות דבהקליפה יש ג"כ ז, מדרגות והיא תמיד עומדת מאחוריו של אדם להכשילו חלילה: וזהו עולות אחריהן לטרוף הקדוש׳ ח"ו: וזהו ותאכלנה הפרות רעות כו' ר"ל שלפעמים ח"ו טורפים הקדושה מאדם. ולא נודע כי באו אל קרבנה ר"ל ואינו מרגיש כלל לדעת זאת שנטרף חלילה אל הקליפות ע"כ צריך הצדיק לזהר מאוד: וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד רמז אל הפרנסה והמשא ומתן של אדם צריך להיות ג"כ בקנה אחד דהיינו באחדות וצריך גם כן שימור גדול לבל יכשל ח"ו כנ"ל לכן צריך האדם בכל מעשיו להזהר ולהשמר לבל יפסוק מהקדושה וק"ל:

ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו: ויען יוסף: נקדים לפרש בחלומות של שר המשקים כתוב איש כפתרון חלומו חלמנו: ואח"כ כתיב איש כחלומו פתר וצריך להבין שינוי הלשון דהוי לי, למכתב ג"כ ויפתר לנו איש כפתרון חלומו: ונראה לפרש דד.נ׳ כשהצדיק רוצ׳ להמשיך איזה שפע על אדם פרנסה או השפעה אחרת הצריך לאדם לאיזה דבר רחמים. אזי מקשר נפש אותו אדם בנפשו ומוליך הדברים שצריך לו אל העולם המיוחד לאותו הדבר וז"ש שד המשקים איש כפתרון חלומו כלומר שחלום שלגו היה כפתרון דהיינו דברים פשוטים ולא סתומים ואין צריך לפתרון אך יוסף הי׳ יודע השורש העליון של החלום והי׳ מעל׳ הדברים לשורשו לפותרו כפי רצונו כאשר הי׳ צריך שאת שר האופים יתלוהו ואת שר המשקים ישיבו על כנו כדאיתא במדרש וז"ש פרעה שמעתי כו' לאמר תשמע חלום פו׳ פי׳ שאתה משמיע הדברים למעל׳ לשורשו כנ"ל ויען יוסף כו׳ בלעדי כלומר שאיני רוצה לקשר נפש הרשע בנפשי כנ"ל אך בלעדי אלקים יענה כר והבן:

ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה כו׳ את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה. שבע פרות הטובות כו׳. ושבע שבלים הרקות כו׳ הוא הדבר אשר דברתי כו׳ אשר האלהים עושה הראה את פרעה: ויש לדקדק מפני מה בשבע שבלים הרעות אמר יוסף לפרעה יהיו שבע שני רעב ובשבע שבלים הטובות לא אמר יהי׳ שני השובע. ועוד הוא הדבר כו׳ הוא מיותר כי כבר אמר לו אשר כו׳ הגיד לפרעה. ועוד הוא הדבר כו׳ ה"ל למכתב אחר הנה שבע שנים באות שבע גדול כו׳ וגרא, לפרש דהנה בזאת ידע האדם אם הולך בדרך האמת בעבודתו ית"ש בראותו שאין תפלתו ודבוריו חוזרין ריקם וכל דבר אשר הוא עושה ה' מצליח בידו: והוא דואג ומצטער תמיד על גלות השבע׳ וכללות ישראל וזהו הפי׳ הדריכני באמתך ולמדני ר"ל למדני דהיינו שאדע שכן הוא שאני הולך בדרך האמת ע"י שארא׳ כי אתה אלקי ישעי וגם אותך קוויתי בל היום פי׳ אותך דייקא היינו גלות השבע׳ לקוות עלי׳ כל היום תמיד בזאת אדע שאגי הולך בדרך אמת. נמצא הצדיק האמיתי גורם טובות לעולם וכן להיפך אדם רע יכול להמשיך רעות: וז"ש אשר כו׳ הגיד לפרעה ר"ל דברי׳ רעים וקשים כגידים זה שייך לפרעה הגיד לשון גידים. דהיינו שבע שבלים הרקות יהיו שבע שני רעב: הוא הדבר כו׳ מיעוט הוא ר"ל זה לבד אשר האלקים עושה הראה את פרעה♦ אבל הטובות בלתי אפשרי שיבא ע"י אדם רע. ולכן בשבלים הרקות אמר לו יהי׳ שני הרעב והוא הדבר כנ"ל. אבל בשבלים הטובות לא אמר לו יהי׳ שני השבע רק אמר הנה שבע שנים באות שבע גדול אבל לא על ידך כ"א על ידי

או יאמר הדריכני באמתך בו' ר"ל שדוד המלך ע"ה הי׳ מתפלל על עצמו לבל יתגאה לבו בעבודתו ית"ש שיתן לו השי"ת לב להבין שהכל הוא מאתו יתברך שהוא ברחמיו עוזר לו לילך בדרך האמת וזהו הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלקי ישעי שאותך קוויתי כנ"ל:

ויזכור יוסף את החלומות אשר הלם כו׳ ויאמר להם מרגלים כו׳ לכאורה אינו מדוייק וכי בשביל שזכר את החלומות יאמר להם מרגלים אתם וכי מד. עגין ושייכות זה לזה. ונראה דהגה השי"ת נתן להצדיק מתג׳ שהצדיק יתן חיות לכל העולמות בכה חלק אלקי ממעל שיש בו: וזהו אתה ד׳ לבדך כו׳ ואתה מחי׳ את כולם דלכאורה ה"ל לומר ומחי׳ את כולם שהרי קאי אדלעיל: אך נראה שזה קאי ג"כ. על הצדיק כלומר הצדיק נקרא ואתה שהוא חלק ממך וזה הוא וי"ו הפעולה ור"ל שהצדיק בכח חלק אלקים מחי׳ את כל העולמות ועי"ז צבא השמים לך משתחוים פי׳ כיון שהוא נותן חיות ושפע לעולמות העליונים עי"ז גם הם משפיעים אליו לעוה"ז השפעות הגשמיות וזהו לך משתחוים הוא ל' הכנעה שהם מכניעים עצמם להשפיע לעולם. וידוע דיוסף הי׳ במדרגת צדיק ונתן חיות ושפע לעולמות העליונים ולכן חלם לו שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים רמז לעולמות העליונים משתחוים לו להשפיע אליו לעוה"ז כנ"ל ע"י שהוא נתן להם חיות. ולכן כתיב ויזכור יוסף את החלומות כו׳ שאחד עשר כוכבים משתחוים לו: דהיינו שזכר שהם צריכין להשפיע אליו שהם רומזים לאחד עשר כוכבים והם משפיעים אליו מעילא לתתא: ולכן אמר מרגלים אתם מלשון רגלים שאתם צריכין להשפיע לרגלים דהיינו העוה"ז נקרא רגלים ע"ד ש"ה הארץ הדום רגלי ויאמר להם ערות הארץ באתם לראות פי׳ שאתם באתם לראות צורך הגשמיות הנקרא ערות הארץ כדי להשפיע להם וזהו טוב ה׳ לכל כו׳ פי׳ טוב ה׳ הוא החלק אלקי שיש להצדיק: הוא לכל הוא לכל העולם שע"י גשפעים העולמות העליונים ע"י אתערותא דלתתא ומ"ן. ועי"ז נעשין מ"ד להשפיע לעולם העשיי׳. ורחמיו על כל מעשיו פי׳ זה הרחמים של הבורא ב"ה כי אם היה השי"ת בעצמו משפיע לא היה כח בעולם המעשה לקבל השפעה. אלא ע"י הצדיק נעשין מ"נ ונוכל לקבל השפעה

או יאמר טוב ה׳ לכל: שכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה אפילו ח"ו שמעניש האדם הוא לטובתו. אעפ"ב ורחמיו על כל מעשיו שאף שהעונש הוא ג"כ לטובתו בדי לצרפו ולזכותו לחי׳ עוה"ב אעפ"כ הוא מרחם עליו ונוטל ממנו היסורים והעונש ומוחל לו מודה ועוזב ירוחם

או יאמר ויאמר להם מרגלים אתם כו׳ לכאורה יש עוד לדקדק וכי יוסף הצדיק יאמר דבר שאינו מרגלים אתם. ונראה דהנה יוסף הצדיק היה במדרגה גדולה כנ"ל שהיה משפיע לעולמות עליונים ועי"ז בא השפעה לעולם התחתון וזה שראה בחלומו והנה אנחנו מאלמים אלומי׳ והנה קמה אלומתי רמז להשפעות פרנסה: ואמר אליהם מרגלים אתם בלומר אתם אינכם במדרגה גדולה רק במדרגה קטנה מרגלים דהיינו מעולם התחתון לראות את ערות הארץ באתם פי׳ שיש מדרגות בני אדם שבאים לעולם להוכיח את ב"א על מעשיהם הרעים ח"ו וזהו לראות את ערות הארץ ואמרו ועבדיך באו לשבור אוכל שאנחנו ג"כ במדרג׳ גדולה שאנו משברים תאוויות הגשמיות לא היו עבדיך מרגלים: אין אנו מעולם התחתון: בגי איש אחד נחנו במדרגה גדולה באחדות עליון וק"ל

וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף בו׳ נ"ל ע"ד המוסר והנהגה ישרה איך דדך האנשים כשרים שיראים וחרדים מחרדת יום פקודתם תמיד ומעלים על זכרונם יום המיתה ועונש העוונות והחטאים בעוה"ב ועי"ז הם תמיד בתשובה ומתחרטים ומתוודים על חטאותיהם ומבקשים על נפשם מאת הבורא יתעלה וזהו וייראו האנשים ר"ל אנשים כשרים מתייראים תמיד בחושבם כי הובאו בית יוסף פי׳ שמא הגיע היום וזמן לבא אל עולם העליון הנקרא יוסף! ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו פי׳ על דבר כל התאוויו׳ הגשמיו׳ אשר נכסוף נכספנו בעוה"ז להשיב הכל אל החומר למלאות הכרס במאכלים יתרים. אנחנו מובאים להתגולל פי׳ נהיה מוכרחים לבא בגלגול ח"ו: ולהתנפל עלינו ר"ל משום שאפשר שיש בני אדם שאינם מתיראים מהגלגול שיתגלגלו באומרם שגם העוה"ז טוב לפניהם. לזה אמר ולהתנפל עלינו ר"ל אבל מי יודע אם יהיה הגלגול לטובה. אולי יהיה הגלגול בנפילה דהיינו שיהי׳ שפול ובזוי בגלגלו בעניות ודוחק ובשפלות גדול ונהיה מוכרחים להתגלגל גלגול בתר גלגול עד שיזדכך הגוף והחומר ג"כ לעבודת הבורא וזהו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו ד"ל שיקח גם מהגוף והחומר להיות עבד נאמן להבורא ב"ה שזה הוא ההכרח וסופו של אדם. ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף ר"ל אחר שמעלים על לבם וזכרונם את כל הג"ל אזי הם מתחילים להתוודות על עונותיהם וקלקוליהם ומתפללים אל הבורא יתעלה וזהו ויגשו הגשה לתפילה אל האיש זה הקב"ה הנקרא איש ד.' איש מלחמה. אשר על בית יוסף שהוא למעל׳ מכל העולמות. וידברו אליו פתח הבית ר"ל בעוד שהם בזה העולם שהוא פתח אל הבית בית מנוחתם לעולמים ויאמרו בי אדוני ירד ירדנו בתחילה לשבור אוכל ר"ל שהם מתוודים רבש"ע באמת שירדנו לעוה"ז למען הכוונ׳ שנשבר האוכל דהיינו תאוות הגשמיות והתענוגי׳ ומאכלים יתירים. כנאמר ומשביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע וקבלנו עלינו את השבועה: ויהי כי באגו אל המלון ר"ל העוה"ז שאינו אלא בית מלון ללון ונפתח את אמתחותינו ר"ל הכרס והבטן והנה כסף איש בפי אמתחתו ר"ל היה כל תאוותינו בשביל החומר. ונשב אותו בידינו פי׳ ועתה נשוב בתשובה בכל כחינו וכסף אחר הורדנו לשבור אוכל ר"ל ונתחזק שיהיה לנו תאוות אחרים תאוות קדושות. לא ידענו מי שם כספינו באמתחותינו פי' גם אותם התאוות שהי׳ לנו היה כלל בלא ידיעה אלא מחמת היצה"ר הוא גרם לנו כל זאת ואחרי שובינו נחמנו והצילנו וכפר לנו על כל חטאתינו אמן

ויאמר כו׳ כספכם בא אלי וקשה איך נכתב בתוויה דבר שאינו שהרי לא בא הכסף שלהם אליו. ונראה דהנה ידוע שיוסף ליקט כל הכסף במש"ה וילקט יוסף את כל הכסף כו׳ וכוונתו היה ללקטם בשביל ישראל כדאיתא בגט׳ שלשה אוצרות הן וכך אמר להם עבד יוסף כספכם בא אלי ר"ל הלא כל הכסף הבא אלי מכל העולם הוא כספכם הכל בשבילכם וא"כ ל"ל הכסף שלכם רק שאמר להם בדרך חכמה שהם לא יבינו כוונתו וק"ל:

פרשת ויגשעריכה

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. בקדים לפרש הפסוק בתהלים וכיראתך עברתך כד. דהנה הבורא ב"ה אין שייך בו שום יראה רק היראה הזאת יש לו להשם יתעלה שמתיירא שלא יחטא האדם מחמת אהבתו שאוהב את האדם להטיבו באחריתו כי דרכו יתברך להטיב לכל ברואיו ולכן מתירא שלא יחטא. ונמצא יראת הבורא ב"ה היא יראה מתוך אהבה וכן העונש שמעניש לאדם הוא ג"כ מחמת שרוצ׳ להטיב באחריתו: הוא מצרפו ביסורין בעוה"ז כדי שיוכל לקבל הטוב לעוה"ב וזהו וכיראתך עברתך פי׳ כמו שהיראה שלך היא מתוך אהבת האדם כן עברתך שאתה מעניש לאדם הוא ג"כ מחמת אהבה להטיבו באחריתו: למנות ימינו כן הודע. כי האדם צריך לדבק במדותיו יתברך כמו שהשי"ת יראתו מתוך אהבה כן האדם צריך להיות ירא כזו מחמת אהבת הבורא יתעלה שיעלה מורא על ראשו לחטוא מחמת אהבה שאוהב להבורא ב"ה והאיך יחטא ויפריד אהבתו ממנו חלילה כי השורש הדבר הוא שיראה אין שייך אלא ממה שעיניו רואות. אבל ממה שאינו נראה אין שייך יראה כי ממה מתידא אבל אהבה היא בלב ובלב יכול לצייר עצמו אפילו דבר שאינו נראה כלל ולכן הבורא ב"ה בוודאי הרואה ואינו נראה וצריך האדם לצייר בלבו את גודל ממשלתו ונוראותיו ונפלאותיו י"ת ועי"ז יבא לו אהבה רבה בלבו להבורא י"ת. ומה גם שבמחשבה יכול האדם להשיג השגו׳ גדולות לאין קץ כי המחשבה היא ג"כ א"ס. וא"כ צריך האדם לקשר עצמו בעבותות אהבה ומתוך אהבה יהיה לו הירא׳ לחטוא חלילה פן יפריד אהבה חלילה. וזהו פי׳ את שבתותי תשמורו ולכאורה היה לו לומר את שַבָתִי תשמרו מה זה כפל התוו"ין: ונראה כי השבת הוא רק אהבה והאדם צריך לקשר ימי החול בשבת כי ימי החול הם יראה וכתבנו שהירא׳ צריכ׳ להיות מתוך אהבה: ולכן מטעם זה אנו מונים ימי החול ע"י השבת היום יום ראשון בשבת וכן כל יום ויום כדי לקשר השבת בימי החול שגם בימי החול יהיה אהבה ויהיה יראה מתוך אהבה. וכשהירא׳ היא מתוך אהבה אזי גם ימי החול נקראים שבת כי הם גם כן מדרגות אהבה: אבל אינם כמו השבת עצמו בי השבת הוא רק אהבה לבד אבל ימי החול הם ירא׳ מחמת אהבה וזה נקרא מקצת שבת. וזה רמז בפסוק את שבתותי בו, ר"ל שני שבתות היינו ימי החול ויום השבת בי ימי החול נקראין ג"ב שבת כנ"ל ומרמז ימי החול בכפל התווין להראות שאינם כמו׳ שבת עצמו שהוא כולו אהבה תשמורו רמז על המחשבה כמו ואביו שמר את הדבר דהיינו דעיקר אהבה היא במחשבה בלב כג"ל והיוצא לנו מזה שאנחנו צריכין לקשר ימי החול בשבת כדי להמשיך אהבה משבת על ימי החול ויהיה ירא׳ מתוך אהבה וזהו למנו׳ ימינו כן הודע ר"ל שהשי"ת הודיע לגו ברחמיו שנמג׳ ימי החול עם השבת היום יום ראשון בשבת בר כדי שיהיה יראה מתוך אהבה כמו מדת הקב"ה שיראתו היא מתוך אהבת האדם וזהו פי׳ בי אדני ר"ל גם הדין דשם אדני רמז על הדין הוא ג"כ לטובתי כנ"ל וכיראתך עברתך והכל הוא לטוב׳ כדי להנחיל שכר טוב לעוה"ב ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

או יאמר ויגש כו׳ כי כמוך כפרעה. יש לומר מאחר דסתם הכתוב ולא נאמר אל מי גש רק אליו סתמא נוכל לומר דקאי על הקב"ה שהצדיק נקרא יהודה: והוא מגיש אליו ית"ש בתפילה להתפלל על עצמו ויאמר בי אדוני כו׳ ואל יחר אפך בעבדך רק תמיד תגדול חסדך יומי ואל תדקדק אחר מעשי כי כמוך כפרעה פי׳ למה תדקדק עמי מאחד שבלתי אפשרי לכונן את מחשבותי לדבר אחד ולפעמים תחזק מחשבתי לעלות במחשבתי למעלות גדולות העליונים במדרגת צדיקים שהם כמוך שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים ולפעמים תחלש מחשבתי ולהבל דמה מעשה תעתועים כפרעה שהוא אותיות עור"ף שהיא רמז לקליפה וכי על זה תפקח עיניך לדקדק אחר מעשי לכן עשה עמי צדקה וחסד וק"ל

או יאמר ויגש אליו יהודה כו׳ ונקדים לפרש פסוק פרשת ויצא וידר יעקב כו׳ לאמר אם יהיה אלקים עמדי כו׳ וכל אשר תתן לי עשר כו, והוא תמוה דיעקב אע"ה מובחר שבאבות יהא מתנה עם השי"ת ב"ה כאשר יעשה לו כל הטובות האמורים בפרש׳ יתן לו מעשר. אך נ"ל דהנה דוד המלך ע"ה אמר שמש ומגן ד׳ אלקים י"ל הפי׳ כמו שהשמש כשהיא מאירה בבהירות גדול בלתי אפשרי להסתכל בה ולקבל אורה כ"א ע"י מגן דהיינו חלוני הבית החוצצים בפני׳ והם להשמש כמו צל ועי"ז אגו יכולים לקבל הנאת אורה להסתכל בה כמו כן השם הוי"ה ב"ה וב"ש מחמת גודל הרחמים והקדוש׳ לא הי׳ באפשרי לקבל השפעות הרחמים הגדולים והקדושה רק על ידי שם אלקים שהוא הצל להשם הרחמים שם הוי"ה ב"ד, על ידו אגו מקבלים השפעות הרחמים והקדושה והיינו שהצדיק ממתיק לשם אלקים ומהפכו ומכניסו לרחמים. וזהו ה׳ שומרך ה׳ צילך פי׳ השומר ישראל הוא השם הוי"ה ב"ה שם הרחמים. ה׳ צילך פי׳ וגם הצל שהוא השם אלקים שהוא הצל להשם הוי"ה ב"ה גם הוא געשה מדת הרחמים ע"י הצדיק הממתיקו וגם הוא מסכים לשמור אותנו. וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה אם יהי׳ אלקים עמדי דהיינו שיסכים עמדי שאמתיקנו. ושמרני בדרך כו׳ שגם הוא יהי׳ לי לשומר כנ"ל: ונתן לי לחם לאכול דהנה הגשמיות נקראים דינים ולכן ניתן רשות להנות מעוה"ז מעניני גשמי דהיינו אכילה ושתי׳ ושאר ענייני גשמי כדי שהצדיקים ימתיקם ויוציאו מהם ניצוצות קדושות להכניסם אל הקדושה. ואלולי זאת לא הי׳ רשאי הצדיק להפסיק ולהפריד אף רגע אחת מהקדושה והדביקות ולהטות עצמו לדברי גשמי רק כדי להכניסם אל הקדושה רשאי קצת לירד ולהפסיק קצת מדביקותו וח"ו אין רשאי להפריד עצמו רק מעט אל הכוונה הנ"ל ועיקר הוא לאחוז עצמו בקדוש׳ ודביקות וזהו ונתן לי לחם לאכול באופן ושבתי בשלום אל בית אבי פי׳ שח"ו לא אפריד א"ע מהקדושה עי"ז רק שאוציא הניצוצות הקדוש׳ מהם ומיד להשיב אל אבי שבשמים בשלום וכל אשר תתן לי עשר כו׳ ולמדו חז"ל מכאן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: ולכאורה מה זה הלשון המבזבז הי׳ לו לומר הנותן. ולפי דרכינו יבואר בעז"ה דהמבזבז הוא לשון בזיון דהיינו שהצדיק מבזה א"ע להפסיק מהדביקות אל דברי הגשמי אל יבזבז יותר מחומש ר"ל שלא יפסוק מכל וכל רק מעט דהיינו ארבעה חלקים ישאר בהקדוש׳ ודביקות רק חלק חמישי ניתן לו רשות לפסוק רמז דבר מועט וגם זה יעלה ויכניס אל הקדוש׳ כנ"ל להעלות נ"ק כג"ל ויליף לה ד.גמ׳ מיעקב אבינו ע"ה שאמר וכל אשר תתן לי דהיינו מעניני גשמיות לא אטה א"ע כ"א מעט כג"ל וזהו עשר אעשרנו דהיינו חומש כנ"ל ומדלא נכתב חומש רמז ג"כ בדבריו שגם המעט הזה אעלה לך ג"כ אל הקדוש׳ כי עשר רמז להקדוש׳. וז"ש יוסף ה"א לכם זרע כי ידוע דיוסף הי׳ מל ומגייר את המצרים ואמר להם הזריע׳ שלכם דהיינו העובדות שלכם תעשו לשם ה"א אחרוג׳ היא השכיג׳: ונתתם חמישית לפרעה פי׳ כשתטו עצמיכם לדברי גשמי אל תטו רק חלק חמישית כי פרעה אותיות העורף רמז לעוה"ז לעניני גשמיות. וארבע הידות יהי׳ לכם שתשארו בהקדוש׳ ותאחזו ארבע ידות בהקדוש׳ ולא תפסיקו לגמרי. ואח"כ תכניסו הכל אל הקדוש׳. וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני פי׳ שהשם אדני הוא בי דהיעו שהמתקתיו לרחמים: ואל יחר אפך כו׳ שלא יוכל לבא לידי חרון אף ח"ו כי גם השם אדני הומתק לרחמים וק"ל:

או יאמר ויגש כו' דאיתא במדרש הגשה למלחט׳ הגשה לתפיל׳ י"ל הפי׳ דהנה הצדיק תגזר אומר ויקם הקב"ה גוזר והצדיק מבטל ובאיזה סיבה יכול לבטל הוא מחמת הגבור׳ שבו שהוא גבור ואיש מלחמ׳ ללחום מלחמת ד׳ ומחמת תפיל׳ וזהו הגשה למלחמ׳ הגשה לתפלה וזהו ויגש אליו יהודה רמז להצדיק נקרא בשם יהוד׳ הוא יגש להקב"ה במלחמ׳ דהיינו בגבור׳ ובתפיל׳ ויאמר בי אדני דכבר כתבתי מזה דאיתא בגט׳ לא הי׳ אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו ולכאורה מה רבותא שקראו אדון. אך העגין הוא דאיתא לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. והענין הוא דעוה"ב מתנהג ע"י הוי׳ ב"ה ועוה"ז מתנהג ע"י שם אדג"י וזה שאנו אומרים אל אדון על כל המעשים דהיינו כל המעשים הנעשים בזה העולם הוא ע"י אדנ"י וע"פ חסד אל כל היום. והנה הצדיקים הקודמים לאברהם דהיינו מתושלח ונח ובניו הי׳ עבודתם ע"י שם הוי"ה ב"ה ואברהם אבינו ע"ה בא למדרגה שהוא הנהיג את העולם ע"פ אדני כרצונו ויגזר אומר ויקם וזהו ויאמר בי אדני פי׳ שהי' מתפאר עצמו שהשם אדנ"י מתנהג ע"פ שכן דיך הצדיק שהוא תמיד בהכנע׳ גדול/ אבל כשרוצ' לפעול איר דבר או לבטל איז׳ גזיר׳ אזי מתלבש עצמו בהתפארת שהוא צדיק וזהו שאנו מתפללים ד׳ שפתי תפתח פי׳ שם של אדני שהוא המנהיג עוה"ז יהי רצון ע"י שפתי. ידבר נא דבר באזני אדני דהיינו הגשה לתפל׳ שמתפלל להשי"ת שיקבל תפלתינו ברחמים. כי כמוך כפרע' דהנה העולמות בשעה שיש להם עליי׳ אזי הם מתגלים ומשפיעים למטה. וז"ש הצדיק תשוקתי להיות כמוך בשעה שהעולמות מתגלים ונותנין השפע׳ וזהו בפרעה לשון גלוי' כמו כן תשוקתי תמיד להשפיע למט׳ ע"י שם אדנ"י שפע ברב' והצלחה וחיים לנו ולכל ישראל אכיה"ר

ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך כר. ופרש"י ז"ל יכנסו דברי באזניך וקש׳ מה זה לשון הכנס׳ באזנים ולא מצינו בכל התורה שאמר משה לישראל או בשאר דברים שיכתוב הלשון הזה הכנסת אזנים: ונראה דהנה מצינו שאמר ד"קב"ה למשה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע ולכאורה יש להבין כיון שיהי׳ כתוב בספר א"כ כל מי שיתר יקרא בו והאיך שייך ושים באזני יהושע וכן מה זה ל׳ באזני כו׳ וכי יניחום באזניו ונראה לפרש דד.נ׳ כתיב ויאמר אין קול ענות גבו ד׳ ואין קול ענות חלוש׳ קול ענות אנכי שומע ולכאורה הלא יכול להבין אם זה קול חדוה שהוא קול נצחון. או אם הוא קול חלוש׳ שהוא ניסה וצעקת הוי. אלא נראה שיהושע הי׳ משמר אזנים שלו שלא ישמיע דבר שאינו הגון כלל והגה גבור׳ נקראים פסוקי דזמר׳ שהוא כדי לזמר עריצים והגבורות וצריך להמתיקם ג"כ בגבור׳ בשורשם לזה נקראו גבורות. וחלושה רמז לתפילה ע"ד שאמרו חז"ל המתפלל על חבירו צריך שיחלה עליו שהיא חלישת כח כמ"ש ויחל משה מלמד שהחלה עצמו. וז"ש יהושע למשה קול אני שומע במחג׳ אין זה קול ענות גבור׳ דהיינו זמר עריצים שהיא המתקת הדינים ואין בו׳ קול הלישה היא תפיל׳ שצריך להחל׳ עצמו קול ענות אנכי שומע ר"ל שאיני מבין שמעולם לא שמעתי קול כזה שהי׳ משמר אזניו שלא ישמע דבר שאינו הגון. והנה יש ליתן טעם לשבח מה זה לשון ספד שהתורה נקראת ספר ונראה שהספד הוא לשון מדינות העומדים על הספר כמו שהספר שומרת את המדינ׳ שלא יבא שום שונא על המדינה. ואם צריך אדם למדיג׳ צריך לילך דרך הספר כך התורה היא הספר שלנו שהיא משמרת אותנו בו׳ וכשצריכין אנחנו לדבק עצמינו בהבורא יתעל׳ צדיכין אנחנו לדבק עצמינו דדך התורה שהיא הספר וידוע דזאת נקראת השכינ׳. וז"ש הקב"ה למשה כתוב זאת זכרון בספר ר"ל בשתלמוד בתורה תראה שתשר׳ השבע׳ בתורה הנקראת ספר כנ"ל ושים באזני יהושע ר"ל שלא תלמוד התורה עם מי שאין לו אזנים ברורים כמו יהושע והוא דרך רמז כמו באזני יהושע וזהו ג"ב הפי׳ כאן כי יהודה ראה בראייתו הזכה שזה הוא מדרגת יוסף אע"פ שלא ידע שזה יוסף עצמו אעפ"ב ראה והבין בעין השכל קדושתו הגדול' לפיכך אמר לו בי אדוני פי׳ דבר עמי ואם יקשה לך איך אתה יכול לדבר עמי שאני מדבר במדרגתי הגדול׳ עד מאוד ואיך אפשר שתדבר עמי. לז"א לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני פי׳ אני רואה שיש לך אזנים ברורים ויכנסו דברי באזניך כי כמוך כפרעה ולכאורה למה לא אמר כי אתה כפרעה אך הענין כך אמר לו שהקדוש׳ שלך היא זה לעומת זה של פרעה כמו שפרעה הוא בקליפ׳ כן אתה לעומתו בהקדוש׳: ולכן יודע אני שיכנסו דברי באזניך והבן

ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה פרש"י ז"ל לתקן שם בית תלמוד שמשם תצא הורא׳ גרא׳ לפרש דאיתא במדרש בשע' שלקח פרעה את שרה והחזיר אותה לאברהם כתב לה ארץ גושן בכתובת׳. ואגב נבאר הענין שאמר אברהם אבינו ע"ה לשרה אמרי לי אחותי את וחית׳ נפשי בגללך ותוקח האשד. בית פרעה כו׳ ואח"כ באבימלך חזר ואמר לה אמרי לי אחותי את וישלח אבימלך ויקח את שרה. ויצחק אמא אל רבקה אמרי לי אהי הוא וכתיב וישקף אבימלך והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו לכאור׳ יש להבין הענין מה שנלקח׳ שרה שני פעמיים לפרעה ולאבימלך. ואצל יצחק נתוודע לאבימלך שהיא אשתו ולא לקחה: גם השינוי לשון שאמר לה אמרי לי אחי הוא ולא אמר באברהם אך הענין הוא שהתורה רמזה לנו האיך אבותינו הקדושים נתנו דעתם עלינו ולתקן לנו להיות לנו קיום בגלותינו דהיינו אברהם תיקן עול ב׳ גליות דהייני גלות מצרים וגלות בבל: וזהו ויהיו כאשר הקייב לבא מצרימה ר"ל כאשר ראה שגלות מצרים היא קרוב׳ לבא כמו שאמר לו השי"ת ידוע תדע בו׳ התחיל אברהם להתפלל שיהי׳ לנו קיום בגלות שתהי׳ השכיג׳ עמנו: וז"ש אברהם אמרי לי אחותי את ע"ד שפי׳ האלשיך הקדוש על פסוק מי יתנך כאח לי כו׳ אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי פי׳ ע"ד המשל דהנה אהבת איש לאשתו אין אהבתו בפרסום לכל לחבק׳ ולנשקה בשוק כי בוז יבוזו לו אבל אהבת אח לאחותו גם אם יחבקג׳ וינשקג׳ בשוק לא יבוזו לו: וזהו מי יתנך כאח לי כנסת ישראל אמי׳ מי יתנך כו׳ ע"ש הלשון. וי"ל לפי דרכינו הפי׳ כך אמצאך בחח הוא רמז על הגלות: השכינ׳ אומרת לישראל מי יתגך כאח לי באמצאך בחוץ ר"ל בגלות בחוץ לארץ אשקך כו׳ דהנה בזמן שישראל שרויים על אדמתם השכיג׳ נקראת אשה בעולת בעל ולא כן בח"ל וזהו מי יתנך כאח לי עכ"פ. וז"ש אברהם אמר לי אחותי את ר"ל שאמר אל השכינ׳ אמרי לי אחותי את בגלות מצרים: ואח"כ באבימלך אמר ג"כ אמרי לי אחותי כו׳ רמז על גלות בבל. ובאותו ב׳ גליות הי׳ בח לפרעה ולנבוכדנצר שהיו עושין עצמן אלקות מחמת שבמצרים היו עובדי ע"ז בישראל כדאיתא בגט׳ הללו עובדי ע"ז והללו כו׳. ובגלות בבל הי׳ להם נשים נכריות וגם שהשתחוו לצלם ונתנו כח לאלקותם והוא גלות השכינ׳ עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירת׳. וזה רמז שנלקח׳ שרה היא השבע׳ הנקרא שרה ונלקח ב׳ פעמים לפרעה ולאבימלך שנתפש׳ ונאחז׳ השכיג׳ ב׳ פעמים. ואברהם אבינו -ע"ה הי׳ רוצה לתקן גם גלות בבל ע"ד שפרשתי כבר לעיל שאברהם קראו לבה"מ הר שרמז על מקדש שנחרב: וזה הענין נתינת גושן לכתובת שרה רמז אף שנתפשה השכיג׳ אל פרעה אעפ"ב נשאר לה מקום קדוש׳ לאחוז בקדוש׳ בארץ גושן: ונמצא זה רמז בלקיחת שרה ב׳ פעמים והחזיר׳ דהיינו ע"ד חיל בלע ויקיאנו. ויצחק אבינו ע"ה תיקן לנו להיות לנו קיום בגלות השלישי הוא גלות אדום וז"ש אמרי לי אחי הוא ולא אמר כאברהם אמרי לי אחותי את מחמת שעתה בגלות המד הזה אף שקשה עלינו השעבוד ועול הגלות אעפ"ב השכיג' היא בינינו ויש בנו כח לדבק עם השכיג׳. וזה רמז שלא נלקח׳ רבקה לאבימלך לרמז על השכיג׳ הנקרא רבקה לא נלקח׳ רצה לומר שאין להם אחיז׳ בה ואמר לה אמרי לי אחי ר"ל שהשכע׳ ישתעשע עמנו כמו אח: וזהו ויהי כי ארכו לו הימים ר"ל אחר שאנחנו בגלות המר הזה ימים רבים. וישקף אבימלך בעד החלון רמז ע"פ מה דאיתא בספרים אצל סיסרא ונשקפ׳ בעד החלון ואיתא בספרים שהי׳ לה ראיה על זה שנתפס במלחמ׳: וזהו ג"כ הפי׳ כאן וישקף אבימלך ר"ל שגם החיצוניו׳ יש להם ראי׳ על זאת שהנה יצחק מצחק את רבקה אשתו שהם רואים שגם בגלות המר יש לגו שעשועים עם השכינ׳ ואנחנו דבוקים בה והיא בנו וזהו ותאמר שדה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי: דיצחק רמז על הגלות שהוא אותיות קץ חי שאנחנו קצים בחיינו בגלות המר ואומרת השכיב׳ בל השומע ר"ל מי שישמע לי להחזיק בי ובקדושתי יכול לבא לידי שחוק ושמחה וחדוה וקדוש׳ גם בגלות המר. וזהו מאימתי קורין את שמע בערבית ר"ל אימתי אפשר לנו שנהי׳ יכולים לקרות להשי"ת שישמע לגו את כל תפילתינו. בערבית ר"ל בגלות המר שהוא חושך וערב ליל׳. בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם פי׳ הכהגים היינו צדיקים בשעה שיכנסו במדרג׳ זאת לשאוב קדוש׳ ודביקות. בתרומתם שיעלו את השכיב׳ שרמז תרומ׳ תרו"ם ה"א וזה נקרא אכיל׳ ע"ד שנאמר באברהם אבינו ע"ה והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו דהמלאכים לא נתנה להם תורה וכשבאו אצל אברהם שהיו שומעים מפיו דברי תורה שהוא עץ החיים: ויאכלו פי׳ הקדוש׳ הזאת שהיו שואבים הי׳ אכילתם. ומקשה הגט׳ מכדי כהגים אימת אוכלים בתרומ׳ משעת צאת הכוכבים ר"ל אימת יהי׳ המדרג׳ זאת שיהיו שואבים קדוש׳ ודביקות גמור משעת צאת הכוכבים פי׳ כשיבא משיח צדקינו. ויתנשא מזלם של ישראל ע"ד דרך כוכב מיעקב שזה רמז על משיח צדקינו שיבא במהר׳. ליתני צאת הכוכבים כי גם שעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם היא בשעת צאת הכוכבים כנ"ל. ומשני מלתא אגב אורחא קמ"ל פי׳ התנא משמיענו שע"י שילך אדם באורח מישור בדרכי ד׳ ותורתו הקדוש׳ וזהו אגב אורחא ר"ל אגב שילך באורחות הצדיקים יכול ג"ב לשאוב קדוש׳ גדולה ולהגיע לרוח הקודש גם עתה בגלות: וזהו אימת הכהנים כו׳ משעת צאת הכוכבים ד"ל באמת עיקר הקדוש׳ והדביקות יהיה אי"ה בביאת משיח צדקינו אז יהי׳ עיקר הקדוש׳ ע"י תרומ׳ תרו"ם ה"א ואז יהי׳ שפה ברור׳ יחד בקדוש׳ ודביקות. והא קמ"ל ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרוט׳ פי׳ זה שאינו הולך באמת בדרכי ה׳ שאין לו בהירות השמש דהיינו הקדוש׳ זה מעכבו מלאכול בתרומ׳ ואין כפרתו כו׳ ר"ל כפרה רמז על ביאת משיח שהוא ע"י תשוב׳ וכפר׳ על עונותינו כדאיתא בזוהר הקדוש דבתשובה תליא מלתא. זה אין מעכבו מלאכול בתרומ׳ דהיינו לשאוב הקדוש׳ והדביקות: כי גם בגלות המר אם יחזיק בעבודתו יתברך וישוב בתשובה שלימה על עונותיו לתקן את כל איבריו וגידיו לקדש לטהר אותם במאכלים כשרים ושלא להכניס לתוך מעיו מאכלים אסורים ויקדש אבריו בכל אופנים יזכה גם עתה בגלות לידי רוח הקודש וזהו דאמדינן תפילת אבות תקנום ואיתא כנגד תמידין תקנו: והכל אחד דאברהם תיקן תפילת השחר ויצחק תפילת מנח׳ והן כנגד תמידין: את הכבש אחד תעשה בבוקר כו׳ דהיינו שהם תיקנו לנו שיהי׳ לנו קיום בגלות ע"י כבשא דרחמנא דהיינו סודות התורה ואורות גדולים שנלך בהם להגות בהם תמיד יומם וליל׳: ויעקב תיקן תפלת ערבית כנגד אברים ופדרים רמז אחר שנתקן את אבריו החיצונים והפגימים במאכלים כשרים כג"ל נוכל ג"כ להתקיי׳ ולאחוז בהקדוש׳ היוצא לנו מזה שאנחנו צריכין לדבק עצמינו בהשבע׳ הקדוש׳ ע"י מעשים טובים וע"י התורה הקדושה ללמדה לשמה: וזהו ואת יהודה רמז לשם הקדוש שם הוי׳ ב"ה וב"ש שלח להראות לפניו גושנה: דשם הי׳ מקום וחלק בשכיג׳ שורש שכינת׳ כאשר פרשנו דברי המדרש שנתן לה לכתובת׳. והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי׳ מדבק עצמו בהשכיגה ע"י מעשיו הטובים שהי׳ מקדש עצמו לשמו הגדול: וזהו שפרש"י לתקן לו בית תלמוד ר"ל שיהי׳ הלימוד מתוקן לשמה שמשם תצא הורא׳ ועי"ז אנחנו חיים וקיימים בגלות המר הזה. וזהו כי בי ירבו ימיך ר"ל אם ירבו ימיך בגלות חלילה ויהי׳ באופן שתהיו דבוקים בי כנ"ל אזי: ויוסיפו לך שנות חיים: דאיתא בגט׳ שיתא אלפי שני הוי כו׳ שני אלפים ימות המשיח. ובעו"ה יצאו מה שיצאו ומבשר לנו הכתוב שיתוספו לנו השנים אי"ה בביאת משיחנו במהרה דהיינו ששנה אחת יתגדל ויאריך כמו שנים הרבה ושנות חיים ושלום יוסיפו לנו בגאולתינו קרוב׳ במהר׳ בימינו אכי"ר:

פרשת ויחיעריכה

ויחי יעקב בארץ מצרים נ"ל ע"פ דאיתא בגט׳ אמרו עליו על ר"ח ב"ד כשהי׳ מתפלל על החולה הי׳ אומר זה חי כו׳ אמרו לו מנין אתה יודע. אמר אם תפלתי שגורה בפי היא מקובלת: לכאורה מלת שגור׳ בפי אינו מובן הי׳ לו לומר אם תפלתי יוצא מפי בלי גמגום בידוע שהיא מקובלת. אך הענין הוא דד.נ׳ לכאור׳ יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החול׳ והוא מתרפא ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי וחלילה לחשוב ולומר כך: אך העגין דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחיל׳ קודם בריאת העולם בכח א"ס ב"ה: ואח"כ כשעלה ברצונו הפשוט לבוראם הוציאם מכח אל הפועל: וכל מה שיהי׳ הוא שהי׳ בכח הא"ס ב"ה וב"ש. ונמצא אין כאן שום השתנות כי כל זאת הי׳ בכח הא"ם שזה יהי׳ חול׳ והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפילתו והוא שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים שע"י התפיל׳ הצדיק מתדבק בהבורא יתעל׳ וזה תענוגו של מקום שהצדיק עולה ומתדבק בו: ואיתא בספרים הטעם שאנו רואים שלפעמים באים שני בני אדם ואוהבים זה את זה מאוד גם שלא היו מכירים זא"ז מקודם כ"א עתה מקרוב באו ונתוועדו יחד ושניהם דבקו יחדיו באהבה רבה: והטעם מחמת שהיו שכנים זה אצל זה בישיבתם בג"ע יחד ועתה בבואם להדדי נתעורר בהם אהבה הישג׳ שהי׳ בהם בג"ע: וזהו שאט׳ ר"ח ב"ד אם תפלתי שגור׳ ר"ל התפיל׳ הזאת שאני מתפלל עתה היא שגור׳ בפי כמו דבר הרגיל שהורגל בה כבר ומה הוא ההרגל היינו מה שהזכרנו לעיל שהי' הדבר הזה והתפיל׳ הזאת והצדיק היו כולם בכח הא"ס ע"ד שני צדיקים שאוהבים זא"ז מחמת שהיו ביחד. בידוע שהיא מקובלת מחמת שכבר הי׳ בכח הא"ם ב"ה ואין השתנות לפניו חליל׳: ואם אין תפילתי שגור׳ בפי נמצא לא היתה התפייל׳ הזאת בכח הא"ם רק האדם מעצמו הוא מתפלל בידוע שהוא מטורף: והנה עיקר החיות של הצדיק היא ע"י התפיל׳ שע"י הוא מתדבק בהבורא יתעל׳ כנ"ל וידוע שע"י שם הקדוש היוצא מפסוק ׳את ׳השמים ׳ואת ׳הארץ נברא העולם והוא גי׳ טו"ב: ועיקר תפילת הצדיק היא על השכע׳ הקדוש׳: וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים. מצרים לשון מיצר ים דהיינו ע"י שהי׳ מצער עצמו על גלות השכינ׳ הנקראת ים עי"ז הי׳ לו חיות שהי׳ מתדבק בהבורא ב"ה. שבע עשרה שנה פי׳ שכל זאת הי׳ בכח הא"ס בתחילת הבריא׳ כשברא כל הנבראים וכל עולמות ע"י שם הקדוש שהוא גי׳ י"ז כנ"ל שבו נברא העולם. וזהו ברוך ד׳ אשר לא הסיר תפילתי שאני מתפלל לא הסיר אותה ממני מחמת שהי׳ אז בכח הא"ם ב"ה וממילא היא מקובלת. וחסדו מאתי פי׳ ועל כל זאת אודה יה מאחר שהי׳ התפיל׳ הזאת בכח הא"ם נמצא שאין זה מחמתי מצד פעולתי שיהי׳ ראוי׳ להנתן לי שכר על זה ואעפ"כ נותן לי השי"ת שכר כאלו הית׳ הפעול׳ ממני. וזהו וחסדו מאתי שאט׳ לו ית"ש על חסדו הגדול שמעל׳ עלי כאלו הי׳ מאתי והבן:


או יאמר ויחי בו׳ ע"פ הפסוק זמרו כבוד שמו שימו כבוד תהלתו נרא' פי׳ היות התחלות אדם בעבדות הבורא ב"ה בוודאי אינו יבול תיכף בהתחלתו עלות במדרגת עליונים כי עדיין סבבוהו זרים במחשבתו הדבוק׳ בעה"ז השפל ובהבליו אבל צריך אדם מקודם לפנות מחשבתו ולזמר עריצים המה הקליפות המבלבלים אותו מעבודותו ולזה צריך עבוד׳ רבה ואח"כ יפנה עצמו לעלות במחשבת קדושים ביהודי׳ ובווג׳ עליונים ואז נחשב לו אות׳ העבוד׳ שעב׳ בתחילתו והיא לזמר עריצים כאותה העבוד׳ החשוב׳ העיקרית שעול׳ בה לתכליתו כיון שהעבוד׳ של זמיר עריצים הוא חשוב במו כו׳ פי׳ בנ"ל שהעבוד׳ של זמיר עריצים הוא חשוב כמו שימו כבוד תהלתו שתהל׳ נקרא המדריג׳ הגדול של הצדיק שמאיר לעולמות עליונים ותהל׳ הוא לשון אור כמו עשישותיו תהל אור וזהו ג"כ הפי׳ כאן ויחי יעקב בארץ מצרים ששם הי׳ עבודתו במדרגת קטנות וזה רמז שבע עשרה שנה גי׳ טו"ב שהוא השם הקדוש במ"ק מחמת שהי׳ בארץ מצרים מקום הקליפות והי׳ עיקר העבדות לזמר עריצים אעפ"ב הי׳ נחשב לו זה כשאר שנותיו שהי׳ עובד בהם במדריגת גדולות וזהו ויהי ימי יעקב שני חייו פי׳ שזה הי׳ נחשב לו במנין שאר שנותיו בשוה כנ"ל:

או יאמר ימי יעקב שני חייו כו׳ לפי שעיקר החיות של הצדיק הם אותן הימים שמוסיף בהם אור העבוד׳ והם נקראים ימים ע"ד שנאמר ויקרא אלהים לאור יום וזהו ויהי ימי יעקב פי׳ הימים שהי׳ מוסיף בהם אור הם היו עיקר שני חייו וק"ל

או יאמר ויחי כו׳ ונקדים לפרש הפסוק הודו לד׳ כי טוב כו׳ דהנה הצדיק ע"י תפילתו הזבה והצלול׳ הוא ממשיך את הבורא ב"ה וב"ש לעוה"ז: והרי הוא כמו שמביא שמו הגדול אל הקטנות כי עיקר גדולתו על השמי׳ כבודו וגדולתו על כל העולמות והצדיק ממשיכו לזה העולם הוא כמו קטנות והשם הקדוש בקטנות גימ׳ י"ז: אך עי"ז שממשיך את הבורא לעוה"ז אזי מלאה הארץ חסדו בהשפעות וברכות וטובות הרב׳ וזה הודו לד׳ היינו שתתפללו לפניו והודו לו. כי טוב ר"ל הגם שתביאו אותו ית"ש ויתעל׳ כמו אל הקטנות דהיינו השם הקדוש הוי' ב"ה בקטנות גימ׳ טוב כנ"ל כי לעולם חסדו ר"ל בי עי"ז תפעלו להמשיך לעוה"ז חסדו היינו השפעות חסדים וטובות. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרי׳ שבע עשרה שנה ר"ל ע"י שם הקדוש שהמשיך למטה והוא גימ׳ י"ז כנ"ל עי"ז הי' לו חיות והשפעות טובות בארץ מצרים.

וזהו בחך ה׳ אשר כו,. וחסדו מאתי דהיינו שע"י תפילתי אני גורם להמשיך חסדו לעולם כנ"ל וק"ל:

או יאמר ויחי יעקב כו׳ דהנה ראוי להשכיל ולהבין על קבלת שכר המצות הנה מצד השכל והדין אינו מחט׳ קיום המצות בי מאחר שהבור׳ ית"ש ויתעל׳ בראנו לכבודו ואין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף בו׳ על הטובות כו׳ שעשה עמנו: וראוי ונכון היותינו מקיימים מצותיו הקדושים כמאמר התנא אם למדת תורה הרב׳ אל תחזיק כו׳ כי לכך נוצרת: אך עיקר קבלת שבדינו הוא מצד שהבורא ית"ש נתן בגו יצה"ר המסית אותנו בכל עת ורגע ומתגב׳ עלינו להתאוות תאור. ולהרהר חליל׳ בעביר׳ וכל יצר מחשבותיו רק רע כל היום. והאדם עומד כנגדו ובתחבולות יעשה מלחמ׳ נגדו להזהר ולהשמר מכל דבר רע מחניפות ושקרים וליצנות ולשון הרע ותאות והרהורים והדוט׳ להם לזה צריך מלהט׳ ועבודה רבה לשבר כח התאוות היצה"ר וזהו עינוי וסיגוף גדול עי"ז הקב"ה מקדשו ומטהרו כאלו עשה מצוד. בי ע"י המצות אנו מתקדשים ומתטהרים כאמור אשר קדשנו במצותיו: וזהו דאמרינן בגט׳ היושב בטל ואינו עובר עביר׳ מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצו׳ והיינו בנ"ל ע"י שהוא משבר כח התאו׳ של היצה"ר שלא לחטא חליל׳ עי"ז והוא מתקדש כאלו עשה מצוד. וזהו שהתפלל משה רבינו ע"ה שמחינו כימות עניתנו פי׳ שתשמחנו בקדושתך כימות עניתנו ע"י היצה"ר שאנחנו מוכרחים לשבר כח תאוותו. שנות דאינו רעה פי׳ כל השנים אשר ראינו והסתכלנו ברעה להזהר ולהשמר ממנו: עי"ז יראה אל עבדיך פעליך ר"ל יחשב לפניך כאלו עשינו כל מצותיך ופעליך כנ"ל שע"י עינוים וסיגופים מהיצה"ר לשבר כחו יחשב כאלו עשיתי כל המצות תהו תאות לבו נתת לו בו' זה שנתת לאדם הבחיר׳ שיעש, כתאות לבו: וארשת,שפתיו בל מנעת סלה שלא מנעת ממנו לדבר בשפתיו כרצונו: כל זאת עשית לטובת האדם: כי תקדמנו ברכות טוב פי׳ עי"ז שהבהיר׳ לאדם והיצח"ר מסיתו והוא כובש את יצרו עי"ז יקדמנו השי"ת ברכות ושכר גדול ע"י השם הקדוש שם הוי׳ ב"ה שהוא גיט׳ טוב והיינו אפילו בגלות המר שהשם הוא בקטנות כי לעתיד שיהי׳ השם בגדלות בוודאי אין קץ וסוף להשפעתו וזהו הודו לה׳ ר"ל להשם הוי׳ שמו הגדול ית"ש כי טוב ר"ל אף בגלות המר שהש׳ בקטנות אעפ"ב הוא בגיט׳ טוב וזהו בי לעולם חסדו: וזהו יששכר חמור גרם כו׳ פי׳ י"ש שכ"ר לאדם ע"י שהחמור הוא הגוף החומר החומד ומתאווה והאדם משבר כח תאוותו הוא גורם לו לשכר הגדול. רובץ בין המשפתים פירוש הלשון שהוא רובץ בין המשפתים שהבהיר׳ בידו לדבר בלשונו כרצונו. וירא מטהר. פי׳ ואדם משבר כה תאוותו ואין רואה רק שיהי׳ לו מנוח׳ מהתאוות והמחשבות זרות עי"ז גורם לו כי טו"ב פי׳ שיש לו השפעות משם הרחמים שהוא גימ׳ טוב: וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים פי׳ ע"י שהי׳ משבר כח התאוויות היצה"ד הנקראים ארץ מצרים שהיא הקליפ׳ עי"ז הי' לו חיות והשפעה מהשם הרחמים שהוא גימ׳ שבע עשרה בנ"ל וק"ל

או יאמר ויחי יעקב בארץ מצרים כו׳ דאיתא בגמר׳ שהירח היתד, טוענת לפני הקב"ה האיך אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי מעטי עצמך אמר׳ לפניו רבש"ע בשביל שאמרתי דבר הגון לפניך אתה אומר לי כך אמר לה הקב"ה עתידין צדיקים שיקראו בשמך דוד הוא הקטן שמואל הקטן ראה שאינה מתפייסת אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח עכ"ל הגמרא ונראה לפרש כי ידוע שהשמש והירח הם שני עולמות שני שמות הקדושים. ואיתא אשר נשיא יחטא ודרשו חז"ל אשרי שהנשיא יחטא. ולכאורה אינו מובן ונראה פירושו כי הצדיק נקרא נשיא ע"ד נשיא אלקים אתה בתוכינו והנה הצדיק הוא במדרגתו הגדול׳ למעל׳ מן העם וידוע דשני מעלות יש קטנות וגדלות וקטנות היא מדרג׳ קטנה ועיקר הוא הגדלות כמשל התינוק כשהוא בקטנות אין רוח אביו נוח׳ הימנו כ"כ שעדיין אינו יוכל להבין כלום וכשהבן בא אל הגדלות אזי רוח אביו נוח׳ הימנו שיוכל להבין וללמוד ולפלפל כן ביראת הבורא יתברך שמו כשהאדם הוא בקטנות אין יראתו ואהבתו שלימה אלא כשבא אל הגדלות אזי נתחזק אהבה וירא׳ שלו ורוב המון עם אינם יכולים להגבי׳ עצמ׳ לעבודת השי"ת מגודל הגשמיות שלהם שמגושמים ביותר. והצדיק הולך ומתגבר תמיד בגדלות וביראה; ואיתא בגמרא על פסוק טבעו בארץ שעריה שמחו בני קרח משל לשפח׳ שאבד׳ קיתון של חרס בתוך הבאר ואח"כ הלב׳ בת מלך והפילה קיתון של זהב בתוך אותו הבאר שמחה אותה השפחה ע"ש כן הוא המשל כאן שהעולם אינם יכולים להגבי׳ עצמם לעבודתו ולכן הקב"ה ברחמיו שולח איז׳ חטא להצדיק כדי שיבוא גם הוא בקטנות ואחר שהצדיק יתגבר להעלות את עצמו לקדושתו יגביה גם את העולם עמו וזהו אשרי הדור אשר נשיא יחטא למען עי"ז יתנשאו כל העולם עמו בחזירתו להגביה עצמו בקדושתו; וזהו פי׳ הגמרא ר"ע כשהי׳ מתפלל בצבור היה מקצר ועולה ר"ל שהי׳ מקטין א"ע אל הקטנות והחזיק עצמו שהו׳ מקצר בעבודת הבורא; ועול׳ אח"כ ומגבי' את העולם עמו וכשהתפלל ביחיד ר"ל כשהי׳ במדרג׳ גדול׳ באחדות העליון: אדם מניחו בזוויות זו ר"ל שהעולם היו סוברים שהוא בעוה"ז. ומצאו בזוית אחרת שעמד בעולמות העליונים שהי׳ כ"כ בגדלות: והג' הירח הוא א' משמותיו של הקב"ה וטעג׳ לפניו י"ת האיך אפשר לשני מלכים כד: דכל העולמות הם דכר ונוקבא משפיע ומקבל והית' רוצה שגם הם יהיו בדכר ונוקבא דהיינו מקבל ומשפיע והשיב לה השי"ת לכי מעטי עצמך דהיינו שתהא היא המקבל: אמר׳ לפניו רבש"ע בשביל שאמרתי דבר הגון כו׳ והיינו שהי׳ רצע׳ שתהא היא המשפיע: והשיב רצונך להשפיע אני אתן לך השפע׳ היינו שצדיקים יקראו על שמך ור"ל דהנ׳ כתבנו שהצדיק צריך לבא אל הקטנות בשביל העולם כנ"ל וכדי שלא ישאר גם הוא בקטנות ולכן כאשר יקראו בשמך דוד הקטן כו׳ היינו כאשד יהיו בקטנות והי׳ להם אחיז׳ בך ויוכלו להגדיל א"ע לחזור לקדושתם העליע׳ ע"י אחיזתם בך ויעלו את העם עמם: ראה שעדיין לא נתפייס, ולמ' באמת לא נתפייס׳ לפי שסבר׳ איך יהי׳ באפשר להצדיק לעשות כדבר הגדול הזה לעלות כל העם עמם. מאחר שכמשא כבד יכבדו אותו היינו הגשמיות וחטאים יעכבם מלעלות במעלות קדושים: לזה אמר לה השי"ת הביאו עלי כפרה : ד"ל אל תחוש לזה רק עליכם מוטל להביא אלי דהיינו אתערותא דלתתא. ועלי כפרה ועלי מוטל לכפר הכל כל חטאתם ולא יעכבם שום חטא ועוז להגביה עצמם לעבודתי היוצא לנו מזה מחמת שהצדיק צריך להעלות את העם עמו לכן בשביל זה היה מיעוט הירח כדי שיהיה להם אחיזה בהירח ויוכלו להגדיל עצמם אל מדרגות גדולתו כנ"ל. וזה שאמר דוד המע"ה גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו פי׳ מה לכם שאקטין א"ע לבא אל הקטנות בשבילכם כדי להעלות אתכם וצריך מיעוט הירח כדי שיהיה לו אחיזה מוטב תבואו גם אתם אל מדרגות גדולות ונרוממה שמו יחדיו דהיינו הירח שהוא א' משמותיו של הקב"ה כנ"ל ונרוממוהו ולא יהיה צריך שום מיעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה. ובאמת הצדיק יש לו אחיזה בשם הויה ית׳ ושם הויה במספר קטן עולה בגי׳ טו"ב ונמצא אפילו בקטנות נשאר טו"ב ולכן גם בעת שהצדיקי׳ הם בקטנות אעפ"ב יש להם אחיזה בטו"ב וזש"ה הודו לה׳ כי טו"ב ר"ל אפילו כשהוא בקטנות הוא טו"ב ונמצא לעולם חסדו שהצדיקים יש להם אחיזה בשמו הגדול הן כשהוא בגדלות הן בקטנות. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים ר"ל אף כשהי׳ בקטנות בארץ מצרים אף על פי כן היה לו חיות מכה שהי לו אחיז׳ בטוב וזהו שבע עשר׳ שנה רמז לטו"ב כנ"ל וק"ל.

ויקרבו ימי ישראל כו׳ ונקדים לפרש הפסוק שבענו בבוקר חסדך ולכאורה הלא טוב לנו להתפלל שישבענו בחסדו חסד אל כל היום. אך נראה דהנה החסדים נקראים בוקר: וזהו וישכם אברהם בבוקר פי׳ דאברהם אע"ה שהי, צדיק גדול והקדים ע"י מעשיו הטובים להשכים ולהקדים את הבוקר היינו לעורר החסדים הנקראים בוקר: אבל אנחנו דלי מעש וחסרי לב אנו מתפללין להשי"ת ב"ה שהוא ישבענו בבוקר חסדיו שהוא יעורר עלינו החסדים. והשי"ת ברוב רחמיו שומע תפילת עמו ישראל ומקבל ברחמים וברצון את תפילתינו ויש לבווין הפי׳ במה שתקנו לנו בשלש ברכות ראשונות לומר גומל חסדי׳ טובי׳ ר"ל חסדים טובים היינו החסדים שהשי"ת נותן להצדיקים הנקראים טובים. וגומל הוא מלשון ויגמל אברהם כו׳ פי׳ השי"ת הוא גומל את החסדים טובים ואינו ממתין עד שיתעוררו החסדים ע"י צדיקים. רק קונה הכל פי׳ השי"ת ברוב רחמיו מקבל את כולנו. ולא עוד אלא וזוכר חסדי אבות דשלש ברכות הראשונות נקרא אבות והם השלש מוחין הנקראים ראש ובאותן שלש ברכות אין שם תפילה כמבואר בש"ע א"ח: ויש ליתן טעם לשבח לזה מפגי ששלש ברכות הראשונות הם בעולמות העליונים ושם אין קטרוג כלל לכן אין צריך שום תפילה רק תהלות ותשבחות כי אין תפילה אלא במקום קטרוג וזהו וזוכר חסדי כו׳ פי׳ תיכף ומיד בהתחלותנו שבחין הם הג׳ ראשונות מיד הוא זוכר את חסדיו לעשות כי צרכינו מיד באבו׳ היינו שלש ראשונות קודם גמר תפלתיגו. הו׳ יעננו טרם נקרא: וזהו פי׳ תאות לבו נתת לו דהתאוה והתשוקה של הצדיק תמיד שיהיו כל ישראל מלאים ושבעים כל טוב והשי"ת נותן התאוות האלו בלב הצדיק כדי שיתפלל לפניו שהקב"ה מתאוה לתפילתן כר: וארשת שפתיו בל מנעת סלה פי׳ והשי"ת שומע תפילתו של הצדיק ולא עוד אלא כי תקדמנו ברכות טוב פי׳ וקודם שיתפלל עדיץ הוא מקדים כל ברכות טוב. על ידי שתשית לראשו עטרת פז פי׳ מחמת שמיד בהתחלת שלש ראשונות הנקראים ראש אתה עושה מהם עטרת פז ולכן טרם יקרא אתה תענה כי שם אין צריך לתפיל׳ כנ"ל וזהו התהללו בשם פי׳ בעולמות ששם רק תהילה וממילא ישמח לב מבקשי ה׳ מיד קודם שיתפללו. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות פי׳ יעקב אבינו ע"ה הי׳ מחשב תמיד את יום המיתה שהוא קרוב ושמא ימות היום. וזהו ויקרבו כו׳ ר"ל שכל ימיו היו בעיניו קרובים למיתה ועי"ז הי׳ מזכך את גופו והיו כל מחשבותיו בעולמות העליונים. וזהו ויקרא לבנו ליוסף פי׳ זה רמז אף כשהי׳ בעניני עה"ז דהיינו לבנו וכדומה אף על פי כן היו כל מחשבותיו ליוסף דהיינו עולם העליון הנקרא יוסף:

או יאמר ויקרבו ימי ישראל כר: שים נא ידך תחת ירכי נראה דהנה העיקר הוא ליחד שמו הגדול באמת והוא שימסור אדם נפשו על קדושת שמו יתברך ויתעלה ולכן מצות עשה בתורה לקרות ק"ש ערב ובוקר שזה יחוד שמו שאנו מוסרים נפשינו לשמו הגדול יתברך רק שצריך האדם לדמות בנפשו באמת כאלו עתה נמסר נפשו על יחוד שמו הגדול וכן הוא דרך הצדיקים: וזהו ויקרבו ימי ישראל למות פי׳ שתמיד היה מוסר נפשו כ"כ באמת שהי׳ קרוב למית׳. ויקרא לבנו ליוסף לכאורה היה לו לומר לבנו יוסף אך הענין הוא מה שהאדם מקיים התורה שאינו עובר על מצותיו אינו אלא במדרגת עבד שאינו עובר על מצו׳ אדוניו: אבל להיות נקרא בן למקום צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגי׳ ולהוסיף בעבוד׳ לפי שכלו הזך ממדרג׳ למדרג׳ וזהו ויקר׳ לבנו פי׳ מי הוא בגו ליוסף שמוסיף תמיד כנ"ל: שים נא ידך לפי שהצדיק הגדול המוסיף תמיד בעבוד׳ צריך לשמור עצמו שלא יפול לגאות מחמת שיסבור שהוא טוב ומטיב בעבוד׳ להוסיף בה תמיד והתקג, לזה הוא לזכור תמיד ולחשוב שכל זכיותיו אינם כדאי להנצל פעם אחד מחטא קרי ר"ל אם נזדמן לו ובזה יכנע וישפל וזהו ויקרא לבנו ליוסף כג"ל שים נא ידך פי׳ כל כחך הם התורה והמצות שאת׳ מקיים שים הכל תחת ירכי רמז על החטא הנ"ל אם ח"ו נזדמן לך אז הבל חלף ועבר ח"ו ובזה תנצל מן הגאוה וזהו אל תקברני במצרים הם הקליפות הנקרא מצרים וק"ל

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו כו׳ מימין ישראל וישלח בו׳ והוא הצעיר כו׳ שבל את ידיו כי מנשה הבכור ויש לדקדק הלא עיקר כוונת הכתוב הוא לפרש שהבכור הי׳ מימין ישראל והצעיר משמאלו וימין ושמאל של יוסף הוא מיותר אך נראה שעיקר מחשבת יעקב אבינו ע"ה הי׳ להמשיך לישראל אחריו כל הימים השפעות והברכות כולם להיותם קיימים תמיד ורצה להמשיך ע"י ב׳ צדיקים הללו אפרים ומנשה כאומרו בך יברך ישראל כו׳ כאפרים וכמנשה והטעם למה דוקא ע"י אלו הצדיקים היות שהעולם צריך תמיד לב׳ מיני צדיקים האחד הוא שיחשוב תמיד בעולמות העליונים וביהודים להוסיף אור תמיד למעל׳ למעל׳ ואחד לחשוב בצורכי עולם מה שהעולם צריכין פרנסה וברב׳ וחיים ושאר הצטרבותם : ובב׳ מיני צדיקים הללו הוא קיום העולם ולזה רצה להמשיך ולפעול זאת על ידם. כי מנשה הבכור הי׳ במדרגתו לעלות תמיד ממדריגה למדריג׳ ולא לחשוב בעניני העוה"ז כלל. ואפרים הי׳ צעיר ממנו בעבוד׳ שלא הי׳ כ"ב הולך במדרגות כ"א שהי׳ חושב תמיד המשכת השפעה על ישראל. וזה היה חשוב בעיני ישראל אבינו יותר כי עיקר מגמתו הי׳ למשוך טוב על ישראל: וכוונת יוסף הי׳ היפך שהי׳ סבר שמנשה חשוב מחמת רוב כוונתו ועלייתו ולזה לקח את אפרי׳ לימין עצמו כי כוונתו הי׳ ג"כ בשביל ישראל להמשיך הברכות ע"י ב׳ הצדיקים הללו. אך שסבר שדי לאפרים כח ימינו במה שהעמידו לימין עצמו בזה יהיה די לפעול הברכות לישראל וכנ"ל ועיקר היה אצלו מנש׳ לפי שהיה עובד במדרגות גדולות ולכך העמידו לימין אביו: ולא כן היה דעת יעקב אבינו ע"ה אדרבה להיפך לפי שהי׳ אפרים הצעיר לכך שכל את ידיו לברכו בימין כי זה היה עיקר פעולת יעקב להטיב אחריו לדורותיו שיהיו מזומנים כל טוב השפעה ורחמים וזה היה מדרגת אפרים. וזהו שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי פי׳ שאמר ליוסף הידיע׳ של בני ידעתי מזה ג"ב שמנשה הוא היותר גדול במדרגתו. ואולם אחיו הקטן במדרגתו יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים שיהיה כל העולם מלא מהשפעותיו וטובו ולכך הוא חביב בעיני יותר לזה וישם את אפרים לפני מנש': וזהו סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם פי׳ היראים הם הצדיקים הממשיכים השפעות צריכין לעשות בסוד בהסתר מפני הקטרוג שלא יקטרג על הטוב ההוא ובריתו הוא צדיק המתנהג ע"פ הברית והתורה להודיעם פי׳ שיודיע זאת לבני אדם שילמדו ממנו הדרך הטוב ההוא:

שכל את ידיו כי מנשה הבכור ולכאורה הטעם הוא ההיפך של עשיה אלא למדה תורה דרך ארץ שינהוג אדם כבוד בחבירו לפי הראוי לו ואעפ"י שהיה יכול יעקב אע"ה לחזור ולהעמידם כרצונו זה לימינו וזה לשמאלו. אלא שכוונתו היה שלא לבייש את מנש׳ ולכך שכל את ידיו בראשם וק"ל:

שמעון ולוי אחים כו׳ ע"ד הרמז נ"ל דהגה יש שני מדרגות צדיקים יש צדיק העובד ד׳ בדביקות וזה נקרא בשם לוי שהוא מתלווה ומתדבק להבורא יתעלה והצדיק הזה אין דבורו חוזר ריקם וכל יכול לפעול בדבורו: וזהו שאמרו חז"ל ולוי אמר תומיך ואוריך ודרשו חז"ל שמשלימים דבריהם רמז על הנ"ל שהצדיק הזה משלים דבריו שאינן חוזרין ריקם. ואוריך שמאירים דבריהם דהיינו שמביאים ירא׳ ואורות גדולים ע"י דבריהם לבני אדם. ויש צדיק שהוא מתפלל תמיד כל צורכו והשי"ת שומע כל תפילותיו וזה נקרא בשם שטעון ע"ד שאמר׳ לאה כי שמע ד' כו׳ ואמר הכתוב שמעון ולוי אחי׳ דהיינו שניהם מדובקים כאחד: כלי חמם מכרותיהם דהצדיקים הרוצים לפעול ע"י דבורם ותפילתם צריכין לפרוש עצמם מכל תענוגי ותאוות עסקי עוה"ז וצריך לעשות הפקר כל גופו להתמכר כל החומריות ואז נוטלים השפעות בזרוע ע"ד שאמרו חז"ל שמעו נא אבירי לב הרחוקים מן הצדק׳ אלו צדיקים כל העולם ניזונין בצדק׳ והם ניזונין בזרוע וזהו כלי חמם ר"ל שיש להם כלי חמם ליטול בזרוע ומהיכן הוא להם הכלי הזאת ע"י מכרתיהם שהם מתמכרים כל גופם וכל החומריות ואין משגיחים כלל על עסקי עוה"ז וזהו שרמז התנא המוכר את הספינה מכר את התורן דהגוף נקרא ספינה• ע"ד דאיתא זוהר הקדוש ויונה ירד אל ירכתי הספיג׳ יוג׳ זו ד,נשמ׳ ירדה אל הגוף ע"ש: גם הגוף הוא כמו ספיג׳ המטורפת בים דעוה"ז הוא כמו ים כאדם המשוטט כן צריך האדם לחשוב תמיד שאין לו בעוה"ז רק לשוט אותו כמו השט בים. ואמר התנא המוכר את הספינ׳ היא הגוף כנ"ל שאין חושש כלל על הגוף החומר: מכר את התורן דהיינו שאין צריך להיות עוד כתורן בראש ההר כי מאחר שאינו חושש על עסקי עה"ז הוא מדובק בהשכיג׳ ואינו כתורן בראש ההר. בסודם אל תבא נפשי דאיתא בספרים דהתפילות עולות למעל׳ דרך מערת המכפל׳ והוא מעורר את האבות והיינו עם הפנימיות של אדם כפי מדרגתו דהיינו אם יש לו מדרגת נפש והוא מתפלל עם פנימיות נפשו הוא מעורר הנפש של אבות ואם יש לו מדריגת רוח הוא מעורר הרוח שבאבות ואם יש לו מדריגת נשמה הוא מעורר נשמה שבאבות. ועיקר לעורר את יעקב שהוא המובחר שבאבות. והעיקר התעוררת הוא ע"י ענוה וזה רמז ויחי יעקב שלכאור׳ למה לא נכתב ויחי ישראל אך הרמז ע"י עקב היא ענווה כמש"ה עקב כו׳ עי"ז הוא עיקר החיות מהיו"ד ולזה רמז יעקב היינו יו"ד עקב והי׳ יעקב מתפלל. בסודם ר"ל כשיבואו לעורר אותי בתפילתם ע"י פנימיותם. אל תבא נפשי ר"ל לא יהיו במדריגה זאת לבד לעורר רק את נפשי אך יהיו עכ"פ במדרג׳ לעורר הרוח. בקהלה אל תחד כבודי. דהנה הצדיק המתפלל על כללות ישראל הרי הוא כמקהיל ומכניף את כל ישראל יחד וע"י התפיל׳ הזאת הוא גורם יחוד למעל׳ בעולמות העליונים והי׳ מתפלל יעקב שלא יגרמו בתפילתם זאת לבד יחוד בעולמו׳ העליונים אלא שגם זאת תפעול תפילתם להמשיך השפעות גדולות. וזהו אל תחד כבודי ר"ל שלא אגרום דבר אחד לבד דהיינו יחוד קב"ה ושכינתי׳ אלא שגם יגרמו השפעות וזהו כינוס לצדיקים נאה להם ר"ל שהם ממשיכים השפעות לעולם ונא׳ לעולם היינו עולם העליון ליחד קב"ה כר. כי" באפם הרגו איש ע"ד דאיתא דהיצה"ר נקרא מתחיל׳ אורח ואח"כ הולך ואח"כ איש שהוא כבעל בית ואז צריך כה גדול לשבר אותו ולהרוג אותו כמ"ש הז"ל על פסוק ולבי חלל בקרבי שהרג את היצה"ר: והיינו באפם ר"ל שהיו מרגיזים היצר טוב על היצר הרע והרגו אותו אף שהי׳ איש: וברצונם עקרו שור היינו שור המועד גם שהיו מועדים בדבר עקרו אותו וראויים הם להשפעה וזה שרמזו חז"ל במסכתא שבת המוציא שט"ח בשבת פי׳ האדם הרוצח להוציא את השט"ח אשר חתם ידו בו על עונותיו ורוצה להוציאו לקרוע אותו שימחול לו הקב"ה על עונותיו. בשבת ע"י שמכניס עצמו בהקדושה הנקרא שבת וחוזר בתשובה עליהם. אם עד שלא פרעו דאיתא בגט׳ גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כשגגות ואיתא שזדונות נעשין לו כזכיות ואמרו חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה וזהו עד שלא פרעו מלשון וראש׳ פרוע דהיינו ר"ל אם לא עשה תשוב׳ רק מירא׳ וזדונות נעשין כשגגות ונמצא עדיין אינו מגולים ויבוש בהם כי עכ"פ שגגה הוא וגם שוגג צריך כפרה. חייב פי׳ חייב לשוב עוד בתשוב׳ שלימה מאהבה לעשותם זכיות שיהא מגולים בלא בושה: ומשפרעו פטור מובן ממילא שעשה תשוב׳ מאהבה אזי הוא פטור. ר׳ יהודא אומ׳ אף משפרעו חייב מפני שצריך לו ר"ל הגם שעשה תשובה מאהבה ונעשין כזכיות אעפ"כ אינם כעושה מצו׳ מתחיל׳ רק הם מצוה הבאה מעבירה וצריך ליתן להם תמיד חיות קדושה להעלותם לפניו יתברך וזהו חייב מפני שצריך לו ר"ל להעלות׳ לו יתברך ויתעל׳:

או יאמר אם עד שלא פרעו כו׳ דהנה כל אדם יש בו חלק אלקי ממעל וגם בשעה שעושה עבירה חלילה אילולי החלק אלקי שבו לא היה בו כח להתנענע בשום תנועה בשום אבר לעשות וההכרח לחלק אלהי להתלבש בלבושים על גבי לבושים לסבול הצער הגדול של העבירה וזהו סוד גלות השכינה. ואח"כ כשאדם חוזר בתשוב' ובוכה על עונותיו זה הוא שבוכה על גלות השכינה. ועי"ז הוא משבר את הלבושים שהוכרח החלק אלקי להתלבש בהם ונתגל׳ בתיקונו כשמתקן• עונו וזהו עד שלא פרעו ר"ל שעדיין לא הסיר וגילה את הלבושים מחלק אלקי שעדיין לא עשה תשוב׳ כהוגן חייב ואם משפרעו פטור כנ"ל ר"י אומר כנ"ל:


יחדה אתה יודוך כו׳ דהגה אנו מתפללים בברכת אהבה רבה ותן בלבנו לאהבה ולירא׳ את שמך: ולכאורה הוא ההיפך הירא׳ מביא׳ לידי אהבה. אך אמנם האמת שניהם צדקו יחדיו דאית ירא׳ ואית ירא׳ אית ירא׳ תתאה הנקרא אימא תתאה וממדריג׳ זו בא לידי אהבה ואהבה זו נקראת בשם אח שעדיין אינה אהבה שלימה. וממדרגת אהבה זאת בא ליד,אהבה שלימה הנקרא בשם אב. וממדרגת אהבה זאת בא לידי ירא׳ עילא׳ הנקרא בשם אם וזהו שנאמר איש אמו ואביו תיראו רמז לירא׳ תתא׳ נאמר אם קודם לאב. ואצל כיבוד שהיא אהבה נאמר אב קודם לאם. וז"ש אברהם אבינו ע"ה לאבימלך: וגם אמנם אחותי בת אבי פי׳ מחמת שהי׳ בדרך לא הי׳ יכול להשיג מדריגת אהבה עילא׳ הנקרא בשם אב. ולא הי׳ כ"א במדריגת אהבה תתא׳ הנקרא בשם אח שהיא כמו בת למדרגת אהבה עילא׳ אך לא בת אמי שאינו במדריגת אהבה שהיא כמו בת לירא׳ עילאה הנקרא בשם אם: ואומר לה בכל מקום אשר ניבא שמה אמרי לי אחי הוא רמז שאגי במדריגת אהבה הנקרא בשם אח. וזהו יהודה אתה דהיינו כשאתה בנגלות דהיינו מדרגת אתה שהוא הנגלה כמו שאנו אומרים ברוך אתה הוא הנגל׳. אשר קדשנו הוא הנסתר. ובמדריגה הזאת יודוך אחיך ר"ל אותם שהם במדרגת אח כנ"ל. אבל ידך בעורף אויביך פי׳ כשתהי׳ במדריג׳ עליונה שיש כח בידך לכלות האויבים והדינים. אז וישתחוו לך בני אביך אותם שהם במדרגת אב והבן מאוד:

יששכר חמור גרם כו׳ נראה לפרש דהנה הצדיק המתפלל צריך להסתיר דבריו בכדי שלא יבין המקטרג לקטרג חלילה. ואילולי הקטרוג הי׳ הצדיק יכול להוציא בשפתיו כל דבריו שירצה רק מחמת הקטרוג צריך לכחד דבריו תחת לשונו ושפתיו. וזהו יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים פי׳ הגוף הוא החומר גורם לצדיק שמוכרח להיות רובץ את דבריו בין השפתים. משפתים לשון שפתים היינו כנ"ל שצריך להסתיר את דבריו בין שפתיו שלא לדברם בפירוש מפני המקטרג שיכול לקטרג על הצדיק מחמת גוף החומר ולכן חכם בדעת ידבר ויתפלל ותפילתו יעל׳ לרחמים ולרצון אמן:

לא תראה חמור אחיך רובץ תחת משאו כו׳ דהאדם העוסק בעניני ועסקי עוה"ז הרי העולם עליו כמשא ורובץ תחת משאו ואמר הכתוב לא תוכל להתעלם אזהר׳ לצדיק שיתפלל עליו וק"ל