משתמש:Roxette5/מצרף לחכמה

ספר מצרף לחכמה

פרק אעריכה

אמר יש"ר מקנדיאה

נפלאתי הפלא ופלא על שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב, כי הנה המלאכים נועצו נוסדו יחדיו, ורוזנים שננו לשונם כחצי גבור שנונים, שניהם כאחד עונים, שות שתו השערה ויבנו דיק וישפכו סוללה; ואחריהם כל אדם ימשוכו, מי ראה אלה יוצאים ולא יצא? כל המון המתפלספים ודוגמתם מהמצפצפים על ה' ועל משיחו יהגו יגעו לריק ילדו לבהלה; הזה פעל חכמים מחוכמים מצוקי ארץ בני עליה, לשונם ידבר רמיה, ובמלאכי אלהים עולים ישימו תהלה? מי האמין לשמעתנו מהרסי ומחריבי ממני יצאו בני אמי נחרו בי שרי יהודה רגמתם? זקנים שקנו חכמה כמופת היו לרבים מהם יראה כל מבקש ללכה אחרי ה' ולדעת כשרון המעשה וכן יעשה ישא מדברותם, חכמה ומוסר משל ומליצה דברים נכוחים ותורת אמת יכונו יחדיו על שפתם, ואתם סרתם מן המסלה העולה, כאיש שותה במים עולה; כי העתרתם עלי דבריכם מבין עם תלמיד בריקא חדא תפיתו, עד אנה תהותתו על איש האלהים הרו עמל והוליד און על חכמה רמה כנדגלות איומה יפה כחמה כירושלם הבנויה כעיר שחברה לה? ועל לומדיה הערימו סוד ותתיעצו על צפוניה לאמר: לכו ונכחידם נעלה ביהודה ונקיצנה כרתו יערה וכרמלה; ולו הגו תהגו כיונים אל ארובותיהם ולא ישמע עמנו קולכם — החרשתי, חלילה לי אם אצדיק אתכם, אבל אשא לבדי משאכם וריבכם, ועל ההרים אשא בכי ונהי כאש בוער עצור בעצמותי, ישא בשיחי משכבי ואסלדה בחילה.

אלא שנשמעו דבריכם בין החיים ויצא מוניטין שלכם בקצה הארץ ובאיים, וקול דמי העשוקים כולם צדיקים היינו רחם משכיל ושדים צמקים צועקים אלי ממעמקים אבדנו נגזרנו מארץ החיים, אוי לבנים! שגלו מעל שלחן אביהם הרשב"י אשר בזאו נהרים ארצו, באו מים עד נפש נחל קדומים גרפנו עבר על נפשנו גחלה; שטפונו המים הזדונים, כל משברי וגלי הפלוסוף, סוף חבוש לראשנו ונהר יסבבנו בלבב ימים וישליכנו מצולה.

שמעו חכמים מלי אם בארזים שלהבת נפלה, ויחפאו דברים אשר לא כן הרו והגו מלב דברי שקר, והמה עתודי ארץ אצילי גדולי האומה ראשי בני ישראל המה נטע—נעמנים -- מה יעשו אזובי קיר האמונים עלי תול"ע? חבקו אשפתות קטני ארץ, זנבות האורים העשנים, שפנים עם לא עצום וישימו ביתם בסלע, כי מצאו להם מקום לתלות סרחונם וטעותם על ערבי"ם תלו כעורות"ים באשלי רברבי, אשר כגובה ארזים גבהם וחוסן להם כאלונים, יאמרו זה היום שקוינוהו האח האח! ראתה עיננו נבעו מצפונים ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים, אספו לי חסידי כורתי בריתי שיתו לבכם לחילה.

מי שמע כזאת ישיטו ישרים על זאת חתורה חוגרת שק ברחיבו ת תתן קולה; נבהלתי מראות שוא נעותי שחותי עד מאד משמוע ואחזתני חלחלה ; ולבי יתר ממקומו בטני כאובות חדשים יבקע כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ראה זו רעה חולה; ובקראי את המגלה עורי רגע ומשמן בשרי ירזה מה קול הזה מזה בן מזה עיני נפשי עוללה; הציקתני רוח בטני כרצח בעצמותי משמע דומה משא , ולכבוד היל"ל בן שה"ר אשר באורו נראה אור כזוה'יר הרקיע כי חללו יפעתו קנאתי קנאה גדולה; ועתה הנה אנכי יצאתי לשטן אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם אבטל טענותם אקעקע ביצתם דבקותי את עצתם אריקם כמצולה; אנכי אנבי הוא מנחמכם לבלתי החל שם אלהינו בעיני הגוים פן נהיה לבוז פן יאמרו ידנו רמה כלנו באגודה אחת חבור עצבים והנם ככל המון ישראל עשרת טונים קהלה גדולה; וכבית ישראל ראינו שערוריה הלא המה כשני דשיפי עזים וחלק לבם לא נכון עמם המנים המנים בעלי מקרא בעלי תלמוד בעלי קבלה ; עתה יאשמו יבושו ויחפרו ואויבינו עזובות ואשמת ילבשו בושת כי אספה הצולעה והנדחה אקבצה כאםוף ביצים מלחמות ואסיר מכשול מקרב עמי ואםקל מסילות וא־חות עקלקלות ואשובב נתיבות סלו סלו המסילה; ותשובה הוכיחום בשובה ונחת בלי קולות ודברי ריבות אין פרץ ואין צוחה ברחובות, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וארפא הלבבות השובבות התועים בדרך לא סלולה; שובה ה' אלפי ישראל רבבות ירויון מדשן ביתך, ואיש על מקומו יבא בשלום עד יכונן וישים ירושלים תהלה.

פרק בעריכה

והנה שני אלו הגדולים מעם ה' הם ומארצי יצאו, קודם בזמן ובמעי'ה החכם בחכמות הטבעיות והמדינות לפני מלכים יתיצב יועץ וחכם חרשים ונשוא פנים כמוהר"ר ") אליה זצ"ל, אשר היה ממשפחתי הנשואה, והיה ראש ישיבה בפדובה מלמד בראש הומיות פלםופיות , ולרוב חכמתו וחריפותו בררוהו לשופט ומכריע בין שתי כהות גדולות מעיינים פלוםופים שהיו חולקות זו עם זו, ועמהן המון רב וכמה מאוח תלמידים מזוינים חגורי חרב עתידים להלחם וליהרג או לנצח, כי לא יכלו להתגבר אחת על חברתה בכח ראיות והקשים הגיונים לגודל פלפולם וחדוד שכלם, ובאשר עלתה הסכמת כלם ושררת ויניציאה יר"ה עמהם לברור אחרים שליש שיכריע ביניהם, בחרו בזה האיש המעולה; הן בהיותו יהודי בלי נטיה לשום א' מהצדדים, הן בהיותו חכם מכל האדם ויחיד בדורו באותה חכמה כנראה מחביריו; הנדפסים בלמין בשם אליה קריטינםי"ם, אפם קצתם הובאו לדפוס ורובם והם המובחרים והמאוחרים בזמן; נמצאים עדין אצל יחידי סגולה בכ"י בלה"ק; שבאש־ הוכיח בראיות ברורות והכריע בין הכתות; וגלה דעתו לאיזה צד נוטה, כסתה כלימה פני הכת הנצוחה ונהפכו לו לאויבים, כתרוהו הרדיפוהו מנוחה ולא מצא מנוח לכף רגליו; כי לא היתה לו תקומה ביל ארץ איטאליאה; נם השר החכם הנדול יוא"ן פיק"ו מיראנדולאנ"ו תלמידו; נפטר בימים ההם שהיה מנן בעדו ומרים ראשו; ונוסף על זה דברי ריבות וםחלקאות שעברו בינו יבין הגאון מהרר"י מינץ זלה"ה; שהיה רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה ואביהן של אשכנזים בזמנו, כנראה בויכוח הנדול שהיה ביניהם; שהרעישו כל הגולה בפסקיהם, הנם כתובים כמוסים עד היום עם רבני קנדיאה, הוצרך להיות כצפור נודדת מן קנה ונתגלגל ובא לאי קנדיאה ארץ מולדתו, ונם שם יד ה' היתה אל אליהו והחזיר העטרה ליושנה והיה מלמד בפומבי, ורוב אצילי הארץ תלמידיו נם השרים והסגנים בני הנוצרים היו כרוכים אחריו והיה מתנהג בשררה, חבל על דאבדין ולא משתבחין כי לא האריך ימים, שאחר שתים או שלש שנים לקח אותו אלהים ויעל אליהו בסערה, וקבלתי של"ו נוצרים מנכבדי ארץ שרי העיר לווהו לקבורה מלובשים בנדי אבלות ויבכו עליו בנפש מרה, ובאותו משך הזמן הקצר יצק מים ע"י אליהו* ולמר אצלו החכם השלם כמה"ר שאול הכהן הנ"ל, וילך האיש הלוך ונדל אחרי לוקח מאתו אדונו, עד שידע והשכיל בכל ספר ומדע בכלכל ודרדע כי נחה ריח אליהו עליו, ובהיות המנפה באי, ירד לעיר הגדולה קוסטנטינא, והיה שם מלמד ליקירי הארץ חכמת הפלוםופיאה והנלוה לה, ועדיין רושם חכמתו ניכר בכמה כתבים והגהות בספרים נמצאים בידי הרבנים והקראים שם, שהם גנוזים באוצרותם כמרגליות שאין להט טימי, גם ספר התכליות שבו העיר ספקות עצומות על מבחר השאלות הטבעיית בראיות ותשובות נכוחות, נמצא בארצי אצל הקצין האלוף כמהר"ר משה בנו של הגאון כמוהר"ר שמואל קזאני זצ"ל, אשר היה אביר הרופאים והרועים כשמואל ירחינאה בדורו, והוא היורש ספרי החכם כה"ר שאול הנ"ל, והנך רואה כמה נפלאתה חכמתו לטהרר"י אברבנאל ובכמה מעלות האמירו, כנראה בשאלות כה"ר שאול אליו שהן כדפוס בוויניציאה עם תשובות האברבנאל, ואיך הפריז על מדותיו והבאיש את ריחו בהלכותיו באן, ויזנו כל עקשי לב אחריו ויהי לו ולמשפחתו למוקש, כי באמת בעיני כל חכם לב שלא ידע ולא שמע ערכו היה כמתעתע ומדבר תועה על ה', כי הפליג להרחיק הנגשים אל ה' ולגרשם מהסתפח בנחלתו, כי הנה אדונו כמוהר"ר אליה לו תהלה דומיה לא פרץ נדר המוסר, ושמר לפיו מחסום ולא הכלימם לא ברמז ולא בלחישה, כנראה בחבורו הנ"ל שלא הביא רק טענות בעלי ריבם, ואם רוח אחרת היתה אתו בלב חרושה, ולא הסיר מסוה הבושה, וזה יצא במצח אשה נחושה, בלי הבאת ראיה ומופת, כי אס בקול ענות חלושה, הלוך ויקלל ועפר בעפר ויסקל באבנים ביתר שאת ויתר ע"ז מכל הקדמונים, ואלמלי לא היה ביד זולתי התוספת הזה שהוסיף על דברי רבו שאינו אלא גרעון וחסרון כבודו באמת, הייתי גונזו ומבערו במו שבלול תם0 יהלך נפל אשת בל חזו שמש, אלא שאגב המאמר הנכבד של רבו אשר זה נספח עליו, נתפשט בעולם בכל הארץ יצאו קויו ובקצה תבל מליו, ומי יובל לתקן את אשר עותו ואם הוא לקמחיה לא חש ולבו דבר לא טוב רחש, בפעם הזאת יש לדונו לכף זכות כי דרך נערים לו שהטליצות והשירים המה מתכסיסי הבחורים, שבאמר ספר בעצמו בשאלותיו לאברבנאל הנ"ל, לא היו לו יותר מי"ז שנה בהפרד רבו מאתו, שבאותו זמן או קודס לו נעשו אלו החבורים, ואילו היה יכול לקבץ המפוזרים אלו בסוף ימיו היה מכבדם באורים . ואולם עם רבו שכלכל דבריו במשפט אשא ואתן בדרך קצרה בויכוח המוני כולל, לא בדרך הגיוני ופלוםופי, שמכמה חבורים אחרים .שחברתי מבוארים כל אלו הענינים; ־

פרק געריכה

וראשונה כתב ז"ל, וזה כי הנה כת אשר יחשבו אנשיה שכל דבר התורה בבלל ואותיותיה, להם רמזים וענינים נעלמים זולתי לאנשי הבת ההיא, ואנש, הבת הזאת ייחסו אלה הדברים לקבלה, ויפליגו לדבר על מי שיחשוב לחלוק אתם כו'. הנה באמת לא עלעו תלונות הרב כי אם על הרשב"י ז"ל , שכן כתוב בם' הזוהר פ' בהעלותך סי' רפ"ב בדפוס קרימונה והביאו החייט בהקדמתו וז"ל. אמר לון כמה הביבין מלי דאורייתא, רבכל מלה ומלה אית רזין עלאין ואוריתא כלא עלאה אקרי, ותנינן בתליסר מכילין דאוריתא, כל דבר שהית בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא, כי אם ללמר על הכלל כלו יצא, דהא אודייתא דאיהי כללא, אף על נג דנפק מינה חד ספור בעלמא , לא אתי על ההוא ספור לאחזאה ודאי לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, בגין דההוא ספור דאורייתא או ההוא עובדא, אף על גב דהוא נפקא מכלל דאורייתא, לאו לאחזאה על גרמיה נפק בלבד, אלא לאחזאה על ההוא בללא עלאה דאורייתא נפק , בגין דכתיב ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט , ודאי האי קרא מכללא דאורייתא נפק ואתי כספור דעלמא , מאי איכפת לן אי שרי בהאי או בהאי, דהא באתר חד לישרי, אלא ללמד על הכלל כלו יצא, זכאין אינון ישראל דאיתיהיב לן אורייתא עלאה אורייתא דקשוט , ומאן דאמר דההוא םפורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי, תיפח רוחי' , דאי הכי לאו איהי אורייתא עלאה אורייתא דקשוט, אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהי אורייתא דקשוט, תא חזי מלך כ"ו לאו יקרא דיליה הוא לאשתעי מלה דהדיוטא כ"ש לא כתב ליה , ואי ס"ד דמלכא עלמא קוב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא, אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו מלין דהגר מלין דלבן מלין דיעקב מלין דאתון מלין דבלעם מלין דבלק מלין חמרי, וכניש להו כל שאר ספורין דכתיבין ועביד מנייהו אורייתא, אי הכי אמאי אקרי תורת אמת תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברא יראת ה' טהורה וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב, ואלין אינון מלי דאורייתא ? אלא ודאי תורת ה' איקרי הורה תמימה בכל סלה ומלה, לאחזאה מלין אחרנין עלאין, דההוא מלה דההוא ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתי כמה דאוקימנא, תא חזי ותנח התיבה וגו' האי קרא כך כל שכן אחרנין; עוד שם בסימן רפ"ח והביאו בעל הפרדס ז"ל בשער האותיות, ר"ש אמר ווי לההוא בר גש ראמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכולין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו, אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפםירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביר מינייהו אורייתא ? אלא כל מילין דאורייתא בהאי גונא ; ת"ח עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, דכתיב עושה מלאכיו רוחות, האי באתר עלאה בשעתא דנחתין לתתא, אף על גב דנחתין מתלבשי בלמשיא (ס"א בגונא) דהאי עלמא, ואי לאו מתלבש' בלבושא דהאי עלמא, לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך, אורייתא דבר אלהין וברא עלמין כלהון וקי ימין בגינה, כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא היא בהני לבושין דהאי עלמא, לא יכיל עלמא לםםבד ועל דא האי ספור דאורייתא לבוש דאורייחא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא דאורייתא איהו ממש ולא מלה אחרא, תיפח דוהיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין בך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דא דאורייתא ; ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא, ואינון טפשי כך חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא, לא מסתכלין יתיר חשיבותא דגופא נשמתא (ס"א ונשמתא), כהאי גונא אורייתא אית לה גופא, ומלין דאורייתא דאקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא, ולא ירעו יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא , אלא בגופא דאיהו החות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש, ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא, שמייא ומיליהון אינון למשא, כנסת ישראל דא גופא דסקפל&י לנשמתא, דאיהי תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש, ונשמתא דנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא ברא, ווי לאינון תימרא-דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא סבורא בעלמא ומםתכלי בלבושא דא ולא יתיר, זכאין אינון צדיקיא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות, חמרא לא יתיב אלא כקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא, וע"ד לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות למשא, וע"ד כל אינון מילין וכל אינון ספורין לבושין אינון עכ"ל . וכן הביאם מהרר"י ערמאה בשער ז' אבל השיאם לענין אחר כדרכו להתפלסף ע"ע. וכן הוא במדרשו של רשב"י לשיר השירים ז"ל, אם לא תדעי לך היפה בנשים כתיב, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, זכאין אינון כל דמשתדלין באורייתא למנדע בחכמתא דמאריהון, ואינון ידעין ומסתכלין ברזין עלאין בגין דכר בר נש נפיק מהאי עלמא כו', עד, תא חזי כל מאן דאזיל בההוא עלמא בלא ידיעא, אפילו אית ליה עובדין סגיאין מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא, פוק חמי מה אמר הכא אימא לי רזין דחכמתא כו', דין בכל זה המאמר. וכתב נעל ס' ראשית הכמה בהקדמתו ז"ל, וטעם העסק בתורה יום ולילה, הוא, לדעת אמיתות קיום המצות ברטיזתם וסודם כראוי, וכן מוכח בזוהר בריש פ' מקץ כו', עוד כתב, שתכלית הידיעה הוא לדעת סור שיעור קומה, כדפי' בברייתא דר' ישמעאל במדרש משלי בפסוק אורח לחיים שומר מופר ועוזב תוכחתמתעה, וע"ש הברייתא, וכן הניאם הר"ם אלשיך בפי' בפ' החקר אלוה תמצא, ובסוף רבריו כתב ז"ל, הרי שתכלית הידיעה בחכמה הוא לדעת מעשה מרכבה ושאר הדברים הנזכר במאמר . עוד כתב שם בהקדמה, לכן כוונתי לעשות הם' וזזה לבאר הדרכים שצריך הנכנס אל החכטה, ולכן בארתי מקצת דרכים על דרך הקבלה, ונפרט בשער אהבה שרובו מדברי רבי שמעון בן יוחאי ע"ה והמקובלים האחרונים , ולזה קראתיו ראשית חכמה ראשית וכניסה ליכנם לחכמה הפנימית, כי החכמה הפנימית היא הנקראת חכמה באמיתות, כמו שכחב החסיד הר' יוסף יעב"ץ ע"ה במשנה כל' שיראת חטאו קורמת לחכמתו כו', ז"ל. נם יתבן לפרש כי החכמה הנזכרת בזו המשנה אינה חכמת עשיית המצות, כי אם החכמה העליונה חכמת הקבלה והיא ידיעת טעמי המצות, ועליה אנו מתפללים בכל יום והאר עינינו בתורתך, כי מה חסרנו במאמרנו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד שאמרנו אח"כ והאר עינינו בתורתך ? אלא ודאי אנו מכוונים לחכמה המפוארה הזאת, שעליה אמר דהע"ה נל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ולא אמר דוד כן על דיני שור מועד ושור תם ואף לא על דיני איסור והיתר שהיו *)נשי ישראל בקיאות בהם, אלא על זו החכמה שאין לה סוף, בי כל תקותנו אל מול ההצלחה הזאת , כי מתוכה נהיה דבקים בשמו הגדול כו', וזאת החכמה מאת ה' מן השמים לטוב לפניו יתעלה, ואף אם תמצא יודעים בטיבה אם לא קדם להם חפירות, א"א לידע אותה על אמתתה ונדמים יודעים ואינם יודעים עכ"ל. ועוד האריך בעל ם' ר"ח שם ע"ע:

פרק דעריכה

ואולם לפי שבעלי ריבנו מכחישים בזוהר וימאנו דרשב"י חברו, וכמ"ש הרב אח"כ ז"ל, ויטענו עוד כי הספר ההוא לא התפרסם באומתנו בי אם קרוב לשלש מאות שנה, וכ"כ בעל ספר יוחסין ועיין עליו בדפוס קוסטנטינא, שבדפוס קראקא קצרו דבריו שדבר ע"ע הזוהר , וכן בספר שלשלת הקבלה התחיל להביא דברי בעל ם' יוחסין ולא סיים, ונראה שגם הוא ביוון להעלים הספור שלא להכשיל הקוראים בו, בי רבים מחזיקים באותה מחשבה, לכן אמרתי ארעה את גדיותי על משכנות הרועים הקדמונים, אשר מימיהם גאמנים; ואתה הקורא אם בעל נפש אתה חט אזנך ושמע דברי חכמים ז"ל שאמרו בריש ב"ר, ואהיה אצלו אמון) אומן, התורה' אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, ושם בפרשה י"ז אמרו נובלות הכמה של מעלה תורה, והיינו מ"ש הכתוב ה' בחכמה יסד ארץ ונו', ־ואי"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ובמדרש תהלים מזמור ג' אז"ל , לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר , שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיות המתים, לפיכך נתעלם סדורה של חורה, שג' מי כמוני יקיא יגידה ויערכה לו משומי עד עולם, ובמקום אחר אז"ל, מ"ד אורח חיים פן הפלס נעו מעגלותיה לא תרע, מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תורה, היו יודעים לרפאות את החולים ולהחיות את המתים, ולבך תשית לדברי התייר הנדול רבינו משה בר נחמן שבהקדמת פירושו על התורה כתב ז"ל: ונפשי יודעת מאד ידיעה בחרה, שאין ניצת הנמלה כנגר הגלגל העליון 'צעירה. כאשד חכמתי קטנה ודעתי קצרה כננד סתרי תורה, הצפונים בכיתה הטמונים בחדרה, כי כל יקר וכל פלא כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה, כמום עמה חתום באוצרה , ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה כאשר אמר הנביא כו' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ונאמר פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי כו', ואח"כ התחיל לומר משה רבינו כתב הם' הזה עם התורה בלה מפי הקב"ה בו', והטעם לכתיבת התורה בלשון זה, מפני שקדמה לבריאת העולם , אצ"ל ללידתי של משה רבינו, כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה , והנה משה כסופר המעתיק מם' קדמון וכותב, ולכן כתב סתם בראשית ברא, ולא אמר וידבר אלהים אל משה, אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ם' בראשית עד לעיני בל ישראל " מפיו של הקב"ה לאזניו של משה, כענין שאמר להלן מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואגי כותב על הספר ,בדיו, הודיענו תחלה ענין בריאת השמים והארץ ובל צבאם, כלומר בריאה כל נברא העליונים והתחתונים, אם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרבבה ומעשה בראשית, והמקובל בהם לחכמים תולדות עם ארבע הכחות שבתחתונים, כח המחצבים וכה צמח האדמה ונפש והתנועה והנפש המדברת, בכלם נאמר למשה רבינו, בריאתם וכחותם ומהותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם, והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז, וכבר אמרו רבותינו נ' שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרם בי בבריאת העולם נ/ שערים של בינה, כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחר בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה א', ובבריאת האילנות שער א', ובבריאת החיות שער א', ובבריאת העופות שער א', ובן בבריאה השרצים ובריאת הדגים, ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת, שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה, יגיע למה שאמרו גנב אדם יודע ומכיר בו, נאף אדם יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה יודע ומכיר בו, גדולה מכלן שמכיר בכל בעלי כשפים, ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל א' מהם שער חכמת א' שלא כחכמתו של חבירו, ומספרם מקובל להם ע"ה שהם נ' חוץ מאחד, ואפשר שיהיה השער הזה ביריעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא, ואל תסתכל באמרם נבראו בעולם, בי על הרובידבר, והשער הא' לא נברא, והמספר הזה רמוז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל , כאשר אגיד בו סוד בהגיעי שם ברצון הקב"ה, ובל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה , הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות, או בצורת האותיות הכתובות בהלכתן, או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהם, במו שאמרו: כשעלה משה לטרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות , א"ל אלו למה ? א"ל עתיד אדם אחד לררוש בהם תלי תלים של הלכות, עד: זו מנין לך ? אמר להם הלכה למשה מסיני, כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה ער משה מסיני, ומזה אטרו בשיר השירים רבה בחזקיהו, ם' תגין הראה להם, והם' הזה הוא ידוע ומצוי אצל בל אדם, יפרש בו כמה אלפים יש בתורה בתגין ובמה ביתין ושאר האותיות, ומספר התגין של בל אחת ואחת, ואין השבח שספרו על הספר הזה וגלוי הסוד שהיה בו לחזקיהו מפני התגין עצמן, אלא בידיעתן בפירושיהן סודות רבים עמוקים מאד, ועוד האריך שם הרב והביא לשון הספר הנקרא חכמתא רבתא דשלמה כו', עד אומרו: וכל זה ידע בתורה והבל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה ואותיותיה ובקוציה באשר הזכרתי כו'. עוד כתב ז"ל: עור יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולד, שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמיה בענין א', באלו תחשוב עד"מ בי ם' בראשית יתחלק לתיבות אחרות, בגון ברא שית , ברא אלהים , וכל החורה כן מלבד צירופיהן וגיםטריותיהן של שמות, וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב, באי זה ענין הוא בשלשה פסוקים ויסע ויבא וים, ומפני זה ס"ת שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול , כי זה הענץ יחייב אותנו לפסול ס"ת שיחסר בו ו' אחד מטלת אותם שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הי"ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה, וזה הענין שהביאו גדולי המקרא למנות כל מלא וכל חסר וכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים כמסירת עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה, כמו שדרשו מפסוק ויקראו בספר הורת האלהים מפורש ושום שכל הביני במקרא, ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, ונתנה למשה רבינו על דרך חילוק קריאת המצות, ונספר לו על פה קריאתה בשמות, ובן יכתבו השם הגדול שהזכרתי בולו רציף , ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות, ולחלוקים אחרים רבים כפי השמוש לבעלי הקבלה, עכ"ד הרב הגדול היה בהקדמת התורה, ועוד הפליא לדבר על אלה שם בפירושו בבמה מקומות , ובספר האמונה והבטחון, ושאר ספריו, ובתשובותיו, וכן עיין כהרשב"א סימן ר"ו , והחכם השלם הפלוסוף כמהר"ר אברהם שלום בעל ס' גוה שלום במאמר החמשי פ' ה' כתב וכמו שיפעל הרופא הנקי בסמים מיוחדים בעת מה בגיף הצריך אליהם, להיותו יורע איכות הסמים וסגולתם; בן חדרי התורהמלאים בל טוב, לא יחסר ממה שצריך לתקון גוף ונפש, אשרי מי שזכה להכנם באותם החדרים , והוא האיש האהוב מעלה ומטה, כמ"ש בדניאל איש חמודות, ודע נא וראה שכמו ששם הפילוסוף תכלית החכמות האלהיות, כן הכלית התורה חכמת הקבלה , והוא ידיעת אמתות האלהיות מעיון תורתנו, ויו החכמה היא המאשרת נפשנו, לא חכמת ארסטו להיותה חסרה מזה, ועוד שהעיון בה אינו אמתי בהרבה עקרים, ולבן אמר ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם וכו'. לירד כתב קודם זה: אם בן כל החכמות וסודותיהם נמסרו מפה לפה ונרמזו בתורה , והיודע החכמות באופן זה מתורתנו, יודעם בשלמות ובאמהות., ומה שהוצרך הפלוסוף להתיגע להשיגו, השינו חכמי התלמוד במעט זמן ובלי טורח, כמו שישיג האדם המושכלות הראשונות, והיתה חכמת הקבלה אמתית בלי ספק ופקפוק, וחכמת הפלוסוף נבוכה בידי הבלבול והספקות. עוד שם אחר שהביא לשון בעל ם' האורה כתב ז"ל 5 יראה מזה שהיודע סתרי תורה ובקי בם יוכל לפעול כל דכר הצריך, אם כן אין להפלא מפעולות הנביאים, שכ"ז השיגוהו באמצעות התורה וידיעתם בה יותר משאר האנשים מצד השפע הנבואיי, וכן חכמי שראל היו פועלים דברים נוראים מצד השגתם בעיון התורה, ורעתם סוד המציאות בכללו מצדה כמ"ש בתלמוד, מה שא"א זה לשאר חכמי האומות, ואף על פי שהשינו בעיונם שלמות נדי־־ בחכמות, לא ניתן להם רשות לשנית הטבע ולהחיות מתים ולהווה שום הויה, מפני שזה לא נעשה רק ביבלת אלהי וברוחו בדבר האלהי הנאצל ממנו, ואם כן התורה יש לה סגולה בזה, מצד היותה נאצלת מאתו יתעלה; ומשפעת סגולתה על אנשיה, לא זולת זה, כמ"ש והייתם לי סגולה מ', ולזה הטיב אונקלום הנר באמרו לקיסר: כל מי שאיני מהם אינו יכול ללמור תורתם, שנאמר מניד דכריו ליעקב, כראיתא ביאלה שמות רבה, וזה אמת, לפי שיש בתורה סוד מעשה בראשית ומעשה מרבבה וסודות אחרים שנמסרו מפה לפה, ואינם נמסרים אלא לחסיד שבישראל וחכמי ישראל יש להם יריעה במעשה בראשית, ומדת שמים ארץ ושמש וירח והככבים , וגבהותם ושפלותם וקדרותם, כמ"ש לכי ומעטי עצמך , שהוא ענין המולד ובל מ"ש פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה ונולד קורם הצוה , בכל זה יש רמז בפסוקים, וכל תקון סוד העבור והתקופות נודעים מפ' והיו לאותות ולמועדים במנין אותיות וגימטריאות וב"ש ורמזים בפ/ כמו שהיה מוציא רבי יהושע מפסוק ארור אתה מכל הבהמה, נחש לכמה מוליד לז'שנים; והפילוסוף נתיגע בו ז' שנים, וענין הגשם והצמיחו מן הארץ נודע מפ' ואד יעלה גו/ וכן הנשמה שאינה גוף נודע מפ' ויפח באפיו נשמת חיים, וזה קרוב ומבואר שעלה אותה ויחסה לבורא יתברך, שהנופח בבלי מרוחו ממצי'א בו רוח במ"ש הרמב"ן, אם כן אחר שהחכמה האמתית היא ההורה האלהית, ומטבע הדבר האלהי להיותו שלם מזולתו, לא יתכן המצא סגולת זאת התורה זולת אנשיה, כמ"ש מגיד דבריו ליעקב , וזו הסבה שנתעלו חכמי ישראל על חכמי הכותים ופעלו נוראות, עד שבא בקבלה שחכמי ישראל היו יודעים להמית ולהחיות, והיו יודעים סוד פרשת בקעת יחזקאל ובו היו מחיים המתים כמ"ש הרמב"ן, זה דרך החכמים ואצ"ל הנביאים שהיו למעלה מהם בו':

פרק העריכה

הראיתיך חכמים שלמים שלמים הם אתנו, שנם להם לבב כמוך והם פלוםופים ומבינים בכל ספר ומרע, כנראה מספריהם שבעל ספר נוח שלום הפליא לדבר נגד הפלוסופים ע"פ דרכיהם בעיון רב ועומק החקירה, גם הרמב"ן נוסף על תורהו שהיה רבן שלישראל, והאיר עיני הגולה בחדושיו ובפלפולו, היה חכם בחכמת המחקר ורופא, כמ"ש עליו תלמידו הרב 'הגדול רשב"א בתשובותיו סי' ק"ך, שאעפ"י שגם ר"ג ן' יחייא *) בעל ספר שלשלח הקבלה כתב עליו, שהיה רופא מובהק ופלוםוף והאריך בעניניו, אין מביאין ראיה מן השוטים והוא צריך לשלשלאות של ברזל, שקלקל חבוריו בכזביו עד שהאמת שכתובי אינה ניכרת. ?אבל מדבריו ניכר שכל יקר ראתה עינו בפילוםופיאה ותמצא בתשובותיו מימן רפ"א שכהב ז"ל נ "החצובה זו שאלה פלוםופיה שתולין הכל בטבע חזק" אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה איגו בן" אלא יש בכל, או סגולות או דברים נעלמים לא נתבאר לנו עתה סבתם בו/ עד" וגם חכמי הפלוםיפיאה אינם יכולים ליהן טעם לסגולות הנגלים בעשבים ואבנים באבן השואבת הברזל " והברזל ישוטט על פגי המים ולא ינוח ער שיהו פניו אל פני הכהן (צ"ל הצפון), היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם אמת פתרון החלומות באחר מהם" עכ"ד, וגם הרב הגדול הראב"ד ז"ל המעיין בספריו ובפרט בפי' ם' יצירה " יראה ויבין שהיה חכם בפלוסופיאה " וכל דבריו ערבים קרובים מאד לשכל " שהגם שהוא אביהם של מקובלים " תמצאנו מזכיר ההיולי של הפלוסופים במה פעמים " ובפ"א משגה ב' בפי' ג' אמות אמ"ש, כתב, כי שרשי היסודות הם ג'" כי הארץ מורכבת מאמ"ש ואינה יסוד פשוט" ובן ראוי כי בשם שסבת ההויה משלש והם ההעדר וההויה והנושא אל שניהם והם שגי הפכים" כן כל המורכבים צריכים שיהיו משני הפכים " והם האש והמים והרוח נושא לאש מצד חוטו וגושא למים מצד לחותו" והנה הארץ מורכבת משלשתם " והאריך עוד שם " ובן בכמה מקומות תמצאהו םתפלסף בטוב טעם ודעת " ועוד לאלוה מלין ע"ע זה. ותמצא הרב הכולל הפלוסוף המעולה רבי חסדאי קרשקאש בספר אור ה' מאמר ד' דרוש י' " בדברו על ענין מעשה בראשית ומעשה מרבבה " אמר: שא"א לפרש שהנרצה במ"ב על חכמת הטבע ובמעשה מרכבה על חכמת האלהות" כאשר חשבו קצת מחכמי אומתנו " שא"ב מה החררה שחרדו חכמינו והזהירונו מאד בגזוםים ועונשים םלגלותם " כמ"ש בפ' אין דורשין במשנה" אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד" והלא אלו דברים שלומדים אותם הבחורים המתחילים להתפלסף" ואינם אפילו בני עשרים" ואני הייתי בבן ח"י שנה וכבר למדתי בפדוב"ה כמעט כל החכמה הטבעית" והן חכמות שמלמדים אותם לכל מי שרוצה בפומבי" אס לא שנאמר שנם הם חששו לכפירה והריסה " כאשר הרשב"א וסיעתו החרימו שלא ילמדו אותן עד שיהיה בן כ"ה שנה, ואין נראה שכוונתם לכך שהן אומרים שאסור לגלותם כמו סתרי תורה לא שהן ספירות ודברי מינות" ועוד שקשה להאמין שהם יגדלו חכמה מה שאחר הטבע על כללות חכמת התלמוד" שהוא ביאור מצוח התורה וכלליה האלהיים" כמ"ש בגמ' דבר קטן הויות אביי ורבא ורבא דבר גדול מעשה מרכבה, ועוד איהא בפ' אין דורשין בגמרא, ח"ד מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך; ור"א כן ערך מחמר אחריו, א"ל ר' שנה לי פרק א' במעשה מרכבה/ א"ל לא כך שגיתי לכם ולא במרכבה ביחיד, אא"כ היה חכם ומבין מרעת; א"ל ר' תרשיני לומר לפניך דבר א' שלמדתני / א"ל אמור , מיד ירד ריב"ז מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, א"ל ר' מפני מה ירדת מעל החמור ? אמר איפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור ? מיד פתח ר"א בן ערך במעשה מרכבה ודרש; וירדה אשמן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כלן ואמרו שירה כו' / ועור שם / פתח רבי יהושע ודרש ואותו היום תקופת המוז היה) נתקשרו שמים בעבים / ונראה כמין קשת בענן / והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע / בבני אדם שמתקבצים לראות במזמוטי חתן וכלה כו'; הנשמע כזה כשהיה לומד ארםטוטלם במה שאחורי הטבע שלו ? או ן' סנה או בן דאשר או אלכסנדר ותיטיםטיאום דוחני המדקדק'? וכל היום עוסקים חכמי א"ה כאלו ואין נודד כנף, ושם נראה שלא היו לומדים אלא בזקנותם/ דאיתא התם א"ל ר' יוחנן לר"א הא אגמרך במעשה מרכבה / א"ל לא קשאי, ובכמה הנאים תני רני חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים, פרש"י ראשי פרשיות, וא"ר זירא אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב"ד והוא שלבו דואג בקרבו, א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו ה' דברים / שר חמשים, ונשוא פנים / ויועץ / והכם חרשים, ונבון לחש) יאמר ר"א אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל נוי ומשפטים בל ידעום, וכמה תנאים שאינם צריכים לחכמת מ"ש הטבע, ועוד שידוע שבסדר הלמוד בהכרח קורמת חכמת הטבע למ"ש הטבע, ושא"א להשיג מ"ש הטבע זולתה, ואילו בגמרא דידן לא משמע כן, דנראה דלא הא בהא תליא / דאיתא ההם רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה, מבי דפוםבריהא הוו תנו במעשה בראשית, אמרו ליה לגמור לן מר מעשה מרכבה אמר להו אנמרון לי מעשה בראשית / בתר דאגמרון, א"ל לגמור לן מר. במעשה מרכבה , אמר להו; תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך, דנרים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך, רבי אבהו אנזר כבשים ללבושך, דברים שהם , כבשונו שלעולם יהיו תחת לבושך . מכלל דבריהם אגו למדין שאין דעת חכמינו כלל על החכמות היוניות ח"ו, ורש"י פי' שם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ברייתות ברייתות הן, והתו־ פי' מעשה בראשית פי' ר"ת שהוא שם פ"נ אותיות היוצא מבראשית , ומפסוק של אחריו, וכמו שביאר בעל הפרדם בשער פרטי השטות פ' י"ב ופ' י"ג דרך מוצאו, ואח"כ כתב ז"ל: ובענין מקור השם הזה יש לו מקור ומקור ע"ג מקור כו', ועוד •להרשב"י ע"ה בשם זה ענינים גדולים ונוראים כו' ע"ש ; אבל בבחיי פ' וישלח כתב ז"ל: ודע כי מפסוק ותמנע יוצא שם של שמנה תיבות מספר אותיותיו ארבעים, והיודעים אמרו כי כחו להנקם מזרעו של עשו, ואומרים ארבעים יבנו, וכתב עליו בעל ספר נפתולי אלהים ז"ל: לא ידעתי ולא למדתי ולא מצאתי, ולבי אומר כי הוא שם של שמנה כל תיבה ה' אותיות, ושם של מ"ב הוא בן ז' תיבות בשש אותיות, אם תחלקם לה' תיבות בני ה' אותיות, יותרו ב' אותיות מן שקוצית, והיא תיבה שביעית, ויהיה שקוצית מן תיבה שמינית, ר"ל אותיות י"ח נותרות, ועל זה רמז דניאל לתת השקוץ שומם, ותמצא באותו פסוק ח' תיבות בת ה' אותיות זה אצל זה , וזרעים ממנו יעמדו וחללו המקדש המעון והסירו התמיר ונתנו השקוץ , עכ"ד, והנה והפרו חסר בפירוש זה ובכל הספרים הוא ביו"ד והסירו והיא תיבה משש אותיות וצ"ע '") , אבל לא ידעתי דרך תוצאות שם מ"ב מפסוק ותמנע? ועיין בתשובות הרשב"א סימן ר"ך על זה השם : _______________ הרשב"א

פרק ועריכה

ונחזור לעניננו שהכלל היוצא מדברי הר"ר חסדאי הנ"ל, הוא, שרצון חז"ל במעשה בראשית על הכתוב בספר יצירה, ר"ל על אופן מעשה היצירה והשתלשלות הנמצאים קשר העליונים עם התחתונים > וכדומים לאלו הענינים המעולים אשר יא נודע סודם בדרך חקירה, ואולם חייב להעלימם בהיות השגתם תלויה בשם המפורש כמ"ש בה' בראם ושהע"הז נברא בה' והעה"ב ביו"ד , שנאמר בי בית ה' צור עולמים, ולבן יחשבום לטור סתום ראוי להסתירו להגדלת השם ויראתו, והנרצה במעשה מרכבה הוא השנת העליונים כפי האפשר, והשתלשלות קצתם מקצתם, וכדומים לאלו שהם בתכלית המעלה והדקות/ על כן לא הורשו ללמדם לבחורים לרתיחת דמם; בי אם לשקטי הרעיונים כו', והחבט הגדול ראב"ע אעפ"י שנראה שלא רצה לשחות בים הקבלה, רוח הקדש נצנצה בו / ובכמה מקומית בפירושיו פתח פתח ורמז בסודות / תמצאהו כותב בפי' לאיוב על פסוק והיא באחד ומי ישיבנו וז"ל: יש אומרים שהבי"ת נוסף / והאמת שאינו נוסף; ולא אוכל לפרש כי יש בו סוד גדול ע"כ / וגם שהמבאר של ם' הכוזר ביארו במאמר השני דף ס"ב: יש עוד עומק בדבריו ובמקום אחר אגלה לך דעתו; ובפסוק אכן יש ה' במקום הזה כתב ז"ל ן הטעם בעבור שימצאו מקומות יראו שם נסים ולא אוכל לפרש כי זה סוד מופלא הוא ע"ב/ והן אמת הוקשה לו אומרו ואנכי לא ידעתי / ובי עד עכשיו לא ידע כי מלא כל הארץ כבודו ? אבל כונת הראב"ע עמוקה אין סוף, ועיין במוטוט ושאר מפרשי דבריו / אבל במקים אחר אני אפרש בעז"ה; והשמר לך פן תעזוב את הלוי בעל ספר הכוזר שהוא בן גילו של הראב"ע, שאע"פ שלא הרהיב דעדיו נדברו בעניני החכמה הזאת, שגם הוא נראה שלא היה לו רב *) לקנל הימנו תעלומותיה, עכ"ז האירו ברקיו שביבין תור, שבן כתב במאמר הרביעי ששם פירש קצת מדברי בעל ספר יצירה ז"ל: והסוד עמוק למאד והפי' אסור (נ"א ארוך), וכבר נאמר אין דורשין בספר יצירה אלא בתנאים ומעט שהם מזומנים עכ"ל, נראה שהבין שמ"ש במשנה דאין דורשין במעשה בראשית בשנים, ר"ל על פ' יצירה, אבל נראה מדבריו שלא העמיק הרבה בחכמת, וכן כתב שם המבאר, עם כל זה מודה נם הוא בכל לבבו בסוד ישרים, ושצורות האותיות מורות על כונות נעלמות, וכ"כ הראב"ע בם' צחות בשער האותיות , ונראה שהחבר הנ"ל יאמת ענין השמות וסגולות הקמיעות, ושיש להם כח נפלא לפעול חוץ לנפש, ואינו סותר דבריו, שבמאמר הג' כתב שאין ספק לבעלי השמות שכונתו שם כ"ז, שאינם מבינים בתוצאותם ובםודותם מצורף לזה מהעדר ההכנה ולכלוך הנפש, שלא יעלה על הדעת שהמצפצף ומזכיר המלות בלי יריעה אחרת מפנימיותם, אי המצייר אותן החותמות והשמות על הקלף בנפש לא מטוהרה, יוכל לפעול דבר, ולכן אמר המחבר במאמר ד' שהלחשים והקמיעות הם הבלים, וכמו שפי' דבריו הרב הנערב הכולל המליץ כמהר"ר יהודה מוסקאטו ז"ל, ראה דרכיו וחכם, וכן עיין על זה הענין בם' הנכבד אמרי בינה פ' נ"ט שחבר איש חמורות כהר"ר עזריה מן האדומים ז"ל, ובספר הנכבד שער השמים שחבר הרופא המעולה כמהר"ר אברהם שער אריה ז"ל, שלשה אלה בני עיר מן־טובה גחלים חקרי לב , שימם כחותם על לבך ותהא שותה בצמא את דבריהם, והם יהגו עדיהן והצדקו על סורות ורמזי האותיות, ובן עיין בס' הנחמד הנקרא ערוגת הבשם בפרק א' ג' כ"ו כ"ז, שהוא משיב נפש, ולשנאת האריכות לא העתקתי לשונם, וכן כמה לשונות הגדולים שמאמתים דברינו, ועי' בס' עין ישראל בפ' אין דורשין גבי הא דת"ר, ד' נכנסו לפרדם ושם הביא מה שבתב בעל הערוך, וכן הביא ב' תשובות לרבינו האי זצ"ל, ששם מתבארת יפה אותה ברייתא, ולא כאשר חשבו לעקמה המתפלספים מבני עמנו: אבל לא אובל להתאפק מלהביא דברי החכם השלם הפלוסוף המעולה כה"ר אברהם ן' ביבני ספרדי מארגו"ן, שהוא היה לעינים למהר"ח ערמאה ולא סר מעקבותיה גם הרבה נשתמש בדבריו הגם שאינו אומרם בשמו, והוא בספרו הנכבד הנקרא דרך אמונה אחר שנתחכם בהמצאות נפלאות לפרש כל דברי חז"ל בדרכים קרובים לשכל , עכ"ז בביאור ולאותו מעשה של ריב"ז עם רבי אלעזר בן ערך בשער השני כתב ז"ל: ואחרי אשר מעשה המרכבה היא כ"כ שלימה ומעולה, איך איפשר לומר שהיא הכמת האלהות הידועה אצל הפלוסופים, אשר לזה אני חושב בי זאת החכמה אשר יקראוה חכמת הטבע וחכמת האלהות, תובן בשני פנים, אם חכמת הטבע ידיעת הדברים הכוללים , והסבות המשותפות בכלל לבל החלקים המשתנים ולהווים הנפסדים, והב' השערות אותן הסבות באיכותן וכמותן לעשות במלאכה שבלית ובידיעה הטבעית, פעולות טבעיות בעירוב היסודות בכמות ובאיכות, שיהיה דיודע זה יבול לעשות בריות טבעיות בהמזנות פרטיות כמו הטבע עצמו, גס חכמת האלהות הבחן גם כן ראשונה היא החכמה הנלמדת בספרי מה שאחר בידיעת הנמצא במה שהוא נמצא וחלקיו אשר בהם יחלק בהתחלקו אל עצם ומקרה וכה ופעל ואחד ורב והשיג סבת העצם המוחש, ושנית ההמשכה והדבקות אשר ירעו בו מהוה העולם השבלי והרוחני מובא בשכל האנושי הנקראת המשכה ודבקות ונביאה אצל התורנים, הנה בטבע ובאלהות נשיג בספרי החכמים קצת מן הבחינות הראשונות, ואינו נמנע שחכם א' מן האומות ישיגם, אבל הבחינות האחרות זה אינו בי אם ליראי■ ה' ולחושבי שמו חכמי האמת ובעלי התורה אשר בה, וממנה יצאו כל השלמיות האלה וזולתם, והראיה כי חכם טבעי מחכמי האומות לא עלה למעלת בריאת בריה מחודשה בסדור הטבעי, ורבא ברא עגלא ורבה ברא גברא ושדריה לרכי זירא הוה משתעי בהריה ולא מהרר ־ אמר הדין דמן הבריא / ויראה כי זה החכם בחכמתו אשר היה במעשה בראשית ובחכמת הטבע על הבחינה השנית/ ברא גברא, כלומר עשה עם עירוב ומזג היסודות צורה דומה לצורת אדם, והיה רבי זירא שראה אותו מדבר עמו לחשבו שהוא ארם ולפי שלא היה לו הצורה האנושית הנשלטת, והיא הצורה השכלית הנשפעת מעולם השכל, כי זאת לא הבא אייו, כמו שיכן מהתנועה השמימית במקום ובזמן הראוים, לא השיבוהו דבר, ולז"א הדין דמן חבריא, כלומר היא פעולה נעשית בחכמת החברים ואינה טבעית מכל וכל, מפכים למה שאמר הפלוסוף בט"ו מספר בעלי חיים / כי העכבר הנולד מאב ואם והנולד מעפוש הארץ כי הם שני מינים מתחלפים, ולזה אמר חוב לעפריך, כלומר אין בך כי אם התמונה אחת במין עם הסכה הטבעית, ובזה נמצא לח"ל אנשים שעשו בריאות שלימות , והם אשר דעתם הדעת האחרון, הלא נראה בנו של רבי יוסי שספרו עליו, יכול להצמיח תאנים בתאנה בלא זמנם, עם שכעס אביו עליו וסבב מיתתו אם שתהיה מיתת הגוף בו מיתת השכל, למה שפרסם היסודות הטבעיות אשר אין ראוי שיפורסמו, ואביו שבש עליו השגתו ומת בזה מיתת אצילי בגי ישראל, שעוד נדבר בזה בעז"ה, וכבר שבחו לשלמה המלך על ידיעתו זאת, כמו שדרשו על פסוק נטעתי בהם עץ כל פרי, ודי בזה. גם בחכמת האלהות הבחינה הראשונה אינו נמנע שישיגנה כל מעיין, אבל הבחינה השנית הדבקות והנבואה וההמשכה, זה לא ימצא לשום חכם ופלוםוף ע"צ החקירה, כי אם לעם ה' השרירים שהוא עץ־ החיים האוכל אותו יחיה לעולם, כמ"ש לפנים, ועוד האריך, עיין עליו כי חכו ממתקים וכלו מחמדים .

פרק זעריכה

חכמי חרשים שמעו לא זו הדרך ישרה , שאתם הולכים בריבי החקירה, זו היא חכמת הטבע לדעת לברוא בריאה או יצירה, לא לכלות הימן בויכוחים הגיוניים ופלוסופיים, ולבנות אלף שאלות על כנפי הנטלות נעים ונדים בתנועה תהנו ריק ברקות, טועים בהתחלות חמר וצורה והעדר ושיחות הטפלות, אשר הגלחים הבטלנים צברום בספריהם חמרים חמרים חזו מהתלות, וכהרגלם בהם כל היום עם תלמידיהם נדמו להשיב כיון על כל קושיא אפי' איומה כנדגלות, ויתפארו בויכוחים במקהלות, ורב מהיות קולות, שעלו ע"ג מרומי המעלות, הוי עניי הדעת יודע אני חםרונכם נמושכלוה, קול דברים אנבי שומע באין פעולות, ואתם עדיין מבחוץ אדוקים בקליפות, נבונים אתם ורעיוניכם דא לדא נקשן יהלומון בכשיל וכלפות. ומשבח אני הממציאים איזו מלאכה לתועלת הרבים ' ועסקי בעלי מהפכת המתכות הכמי פלוסופי האלקימיאה המראים לעין אמתות התפלםפותם, וכן בטיחות ובעבודת האדמה ובתחבולות.הבאת המים, וכדומים טהמועילים לרבים בזמן שלום ובשעת מלחמה, שבאמת אלו הם החכמים השלמים שהמציאו נוראות, לא הפלומופים הכותבים מלות בעלמא. וכן הענין בחכמת הלמודים שכל דבר היוצא לפעל להיות מעיר לעזור.לרבר אחר הוא יותר משובח, ויעלה זכרונו לפני מלכים, כגון המצאות החכם א־כיטידים בתחבולות ובמראות שלהן, נעשה יקר וגדולה על דקדוקי ס' העשירי לאוקלידס, וחכמת האלגיבר"ה עשר ירות, ובי לא אמרו כל זה חכמינו בםנםריהם כל שחכמתו מרובה ממעשיו נו' וכל שמעשיו מרובים מחכמתו כו', כי בזאת יתהלל המתהלל ביודע לפעול איזה דבר מעולה ובעל סגולות, והוא לבדו לפני מלכים יתיצב לא המקשה קושיות גדולות ומדקדק במלות, הביטו אל אברהם אביכם ורעו נא וראו, שבסוף ספר יצירה במ"ש: וכיון שצפה אברהם אבינו' והביט וראה וחקק וחצב עלתה בידו כו', כתב הראב"ד ז"ל, פי' שחקר בחקירה אחר חקירה עד שעלה בידו כי יש נמצאות נעלמות והם י' ספירות, והתחיל לבחון עד שחקר בחכמתו וחצב בבינתו אותיות הקדש , וצרף ועלתה בידו הבריאה , שנאמר את הנפש אשר עשו בחרן, מלמד שנתעסק א"א ע"ה בצירוף האותיות של ס"י, כדאז"ל רבה ברא גברא שדריה לקמיה דרב זירא, הוה משתעי בהדיא ולא קאמר ליה, אמר האי מן חנייא הוא דין חוב לעפריך, ואז"ל ואמלא אנתו רוח אלהים יודע היד, בצלאל לצרף אותיות שנהן נבראו שמים וארץ מ' עכ"ד, ובס'יי שבדפוס בפי' המיוחם לרבינו סעדיה גאון כתב ז"ל: ושמעתי בי ן' עזרא ברא בריה לפני ר"ח, ואמר ראו מה שנתן הקב"ה באותיות הקרושות, ואמר חזור פנים ואחור וחזרה לקדמת ה, אבל זה כזב מעיקרו שרב סעדיה קורם בזמן לן' עזרא, ואיזה פטיט כתבו שלא יתכן לפי סדר הדורות, וכן אמרו על ר"ש בן גבירול שברא אשה והיתה משרתת לו, ובאשר הלשינוהו למלכות הראה להם שלא היתה בריאה שלמה, והחזירה לקדמותה להתיבות וחוליות עץ שמהם נבנית, וכדומים הרבה שמועות נפי הכל ובפרט בארץ אשכנז, שכמו שכתב הרשב"א בתשובות ת"י דברים אלו היו מורגלים אצלם, ובמקום אחר אאריך ואגלה ענינים גדולים בע"ה, ואולם בם' קול יהורה הביא דברי רבינו סעדיה ז"ל, ופליאות עדותיו של רביגו סעדיה על אומרו חוזר הגלגל פנים ואחור וז"ל: נתן הקב"ה כח לאותיות שאדם בורא מקרקע מגובלת וקוברה בקרקע ועושה עגול וגלגל סביב לבריאה, ואומר בכל היקף אלפא ביתא , וכן תמ"ב פעמים לתם"ב אלפא ביתות , ואם הולך לפנים הבריאה עולת לחיים על ידי כח אמירת האלפא ביתות שנתן בהם הקב"ה. ואם ירצה לסתור מה שברא יחזור לאחוריו בהלוך עגול באמירות האלפא ביתות, ותשקע הבריאה מאליה בקרקע ותמות ע"ב. ועור הביא המוםקאטו דברי ה"ר שבתאי בפי' ספר יצירה ועיין בספר הנ"ל ותמצא דברים רבים שייכים לענין.

פרק חעריכה

ואתה עתה $אול בחיר ה/ מו יגלה עפר מעיניך ואשאלך ותודיעני, אם אי; סודות פנימיות מחוטבות כזויות ובתפוחי זהב במשכיות, מה טעם לתפילין המחופין בעורן עשויים בצורתן ותפירתן בגידין ושי"; של תפילין של ג' דשל ד' ראשין, והפרשיות, ושמירת סדרן, וקשר של תפילין, והרצועות השחורות , ובן המזוזה הנתונה בקנה וקבועה בחלל של פתח, ואם אות אחת נכתבה שלא כסדר פסולה ואין לה תקנה ? כמו שבתב בל זה החכם החסיד רש'יט בם' האמונות שער א', ודהע"ה אמר , גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך , ואמר, לכל תבלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ר"ל שאפי' סוף האורך של כל דבר בעל הכלית ראה ובמצוה אפילו סוף הרוחב לא השיג, אבל רש"י פי' לפלפל ולסלסל בה , וכן פתחת למוסרי ר"ל על מ"ש ז"ל בפ' הערל ביבמות, על רות ונעמה שהותרו לבא לקהל מדרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכן פתחו מוסרות דוד ורחבעם, וכפרש"י קורם לזה בפסוק כל מצותך אמונה; ולמה זד, בתירה אותיות גדולות וקטנות, ומלות יתרות וחסרות וקרי ולא כתיב, וכתיב ולא קרי, ופרשיות פתוחות וסתומות, ויחיד במקום רבים, ונקבה במקום זכר, ואלף במקום ה"א ולהפך, וכמה שינויים אחרים ה"ו, שנאמר שטעו המעתיקים והסופרים. ועתה שמע נא דברי הראב"ע בפרשת תרומה בפסוק ועשית מגורה ז"ל: ראיתי ספרים שבדקום חכמי מבריא, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם, ששלש פעמים הסתכלו כל טלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר, והנה כתיב יו"ד במלת תיעשה, ולא מצאתי כבה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים, והקדמונים דרשו כי תוספת היו"ד רמז לי' מנורות שיעשה שלמה, והכלל אם יש שם יו"ד היא מלה זית בו'. הנך רואה שהיתדות לא נפלו במקרה ־בהזדמן, אלא בכונה מסוד חכמי המסורת שהיא אם לבינה, וכמה סותה כתובות בדרך סמיכות, וכדאיתא בתנחומא פ' בהר , א"ר שמואל בר גוריא אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה ובסים מלמטה; ואי"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפיס היא אמורה , והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא בבשרו אלא מרבוי המקרא; רשב"י אומר טמא את הטמא ר"א בר יוסי אומר זה וזה. היש חכם ונבון שיאמין שהתירה והנביאים היו נעדרים מדקדוק הלשון וטעו באלה ההתחלות; או שהאריכו ללא צורך במקום שהיו יכולים לקצר ולהפך לקצר במקום כו', וכמה ספורים שלמים ופסוקים, נראים כפולים ומיותרים; עד שהפוקרים אמרו, לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ? 'כאלה רבות אתם , ואם אין בתורה רמזים ולא היא כמ"ש רז"ל שבלה שמותיו של הקב"ה, איך אם כן אומרין חכמים שקדושת פסוק ותמנע היתה פלגש בקדושה פסוק שמע ישראל ,. אלא צ"ל שבל התירה דברים קדושים ובתוכם ה', ואין לזד, כח יותר מזה כי כלם כשם ה' יבנו, כמ"ש הראב"ד ז"ל בפי' לספר יצירה פ' א' משנה נ', ■ואין האותיות העבריות כאותיות שאר הלשונות כי חיות הנה, וכמ"ש ז"ל כ"ו דורות היתה האל"ף קוראה תגר לפני כפאו של הקב"ה, :אמרה לפניו רבש"ע אני ראשונה שבאותיות ולא בראת עולמך בי בי' , ובן אז"ל שר,יו"ד קבלה על שלמה המלך בפ' לא ירבה כו', דנ"ל שזה שבתב וירם יד במלך, ואז"ל שחלץ תפילין בפניו, פירוש הראה לו יו"ד של תפילה, וק"ל, ועת מה צורך לכל כך תנועות, שידוע שהמדבר לא יפתח פיו רק על ה' אופנים שקוראים בלע"ז וואקאל"י, ובן למה זה כלבך נגינות וטעמים מה שאין כן לשום כתב דלשון ? וכל ימי נצטערתי על ב' דברים, א', שלשון יון הנהוג בארצנו הוא לשון נפסד, שלא חובר שום ספר באותו לשון, עד שהוכרחתי ללמור היוני האמתי זמן ארוך להבין ספרי הקדמונים, וכמוזר נחשב לי כאחד מיתר הלשונות, והב', שאין היהודים שבארצי מבדילים בין המלבים למשרתים בנקודות, ואין להם נגינות והייתי כסום עגור בי; היהודים שבשאר מדינות, עד שהרגלת, בקריאתם, על כן לא ידעו לנקר רבני ארצי ותנוק מארץ אשכנז ידע יותר מהם, וכתב בעל ם' החסידים סי' ש"ב וז"ל: לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, שתקנו הגגונים שלא יאמר דגון של תורה לנביאים וכתובים, ושל נביאים לתורה ולכתובים, ושל כתובים לתורה ונביאים, אלא כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני, שנאמר יעננו בקול ע"כ, וראיתי משניות בב"י עם הנגינות, ואם בתורה שבע"פ כך כ"ש בתורה שבכתב/ וכן יש לתמוה על כמה ק"ק של מתערבים יצ"ו , שגם הם אינם קוראים בטעמים, והגם שהמדקדק הגדול ר' אליה בחור בם' מסורת המסורת הקדמה נ', הביא דעות שונות אם הנקודות והנניגות הן מהמצאות האחרונים , והסכים שאחר חתימת הגמרא שמום, ושקודם היו לומדים הקריאה הנכונה בקבלה, אבל לעולם ספרי הנביאים כלם היו בלי נקוד וטעמים, אך בעלי המסירת שהם אנשי טבריא הבקיאין מאד במקרא וצחות הלשון מכל היהודים, כאשר העיד עליהם רבי יונה המדקדק, הם שתקנום על הסדר . עכ"ז הוא בעצמו הקרים בתחלת דבריו ואמר ז"ל: מי שיוכיח היות דעתי זאת נגד דעת רבותינו יבוטל רצוני מפני רצונם, וכתב עליו החכם המעולה רבי עזריה מן האדומים בפ' נ"ט ז"ל: נאמר לו מי יגלה עפר מעיניך בחו"ד מעם, בי אם היות שבזמנו לא נדפסו ספרי המקובלים אשר נזכיר באופן שהתנצלותו מבוארת, הלא כהיום הזה ברוך אלהים עין רואה ואזן שומעת, כל הבהיר והזוהר והתיקונין ומערכת האלהות, אשר יצאו החוצה מפעולות ר' נחוניא בן הקנה ורשב"י וסיעתו לפני חבור המשנה, המפיקים מזן אל זן אמרות טהורות על הנקודות והטעמים בצורותן ושמותן ככל אשר נודע מהמה, ראה רבינו בחיי פרשת בשלח, והחייט במערכת השמות, שהביאו בשם הבהיר יה המאמר: דמין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה' כנשמתא דחיי בגופא דאינש, ובזוהר שיר השירים, ליית לכל אתוון רשו לנמלא להאי סטרא ולהאי סטרא בר בניקד', אתוון כלהו כגופא בלא נפשא כד אתין נקדי־ הא גופא אתקיים בקיומיה, ובהקדמת ספר התיקונין טעמי אינון נשמתין, ונקודין רוחין, ואתוון נפשין, אילין מתנהגין בהר אילין כו' עד כי גבוה מעל גבוה, וא"ת נקודות וטעמים אלו שזכרו אינם אלא ההברות וההפסקות אשר נלמוד על פה, תא חזי בם' התיקונים הנזכר כי בין יתר חלקיו, תקונא חמישאה ותקונא תמני פרי, וכן זוהר בראשית פסוק ויקרא אלהים לאור, ופ' ויאמר אלהים נעשה אדם, וזוהר רפוס קרימונה פסוק והאדם ירע, כי מזה ומזה הם כתובים שמות הנקודות והטעמים כלן בצורתן אשר אצלנו לא אחת ולא שתים, ובפרט בשם ם' האידרא וצניעותא דספרא כפי מה שהביאם גם כן החייט על מערכת האלהות פ' מערכת השמות, ואמר שהאותיות באו מספירת הכינה והנקודות מהחכמה והטעמים מהכתר ככל הכתוב שמה; הרי כי דעת הבחור הנזכר מבואר הבטול, יען יש לנו ידים מוכיחות שהנקודות והטעמים למיניהם נמצאו, לא כלבד קורם חתימת הגכ־א, אבל נם לפני חבור המשנה והוא עצמו אם עטנו עמד היום אמור יאמר נענתי, ועור האריך הר' עזריה הנזכר לעיל עיין שם דכריו המסולאים בפו 1 דכן בספר הנכבד לוית חן, וכן נראה כמה דקדוקים בספר תורה בכתיבתו ותיקונו .

פרק טעריכה

ועוד עני מרי למה לנו התגין, ומה טעם שאם חסר או יתר אות א' בס"ת פסול) אם לא נאמר מפני שאינו בדיוקן העליון, וכעובדא דס"ת דאשתכח ביה וי"ו יתיר בקרא רושוםעת כדאיתא בזוהר פ' אחרי מות יע"ש, וזו היא קדושת ס"ת שאז"ל על ס"ת שנשרף שקולע ב' קריעות דחדא אגויל ■וחרא אכתב. וד' ירידיה האלכםנדרי בספרו שהבר בל' יון, בדברו בכלכול הלשונות של דור הפלגה, הרחיק מפשטם פסוקי התורה לכונה אחרת, ובסוף דבריו כתב שגם .המאמין הדברים כפשטן לא הפסיד . אך ירק שיחשוב גם כן.שהדבורים האלהיים הם כגופות ושפוני טמונותם במדרגת הנפשות בהמה. ומה לי עיר להביא ראיות חצוניות הרגיל בפנימיות שלגו בגמרא ובמדרשים, יראה ויבין האמת כאשר אחיטוב שהיה החכם כמהר"ר אלימו ז"ל, כי מנעוריו גדלהו אביו הרב המובהק התורני בלמוד .הגמרא, וכן גראה שהיה עסוק בפסקים מילדותו, כנראה משאלתו מהגאון מהרר"י קולין בסי' נ"ד' שאותה שאלה, שאל הימנו בהיותו עדין רך בשנים . והנה כמעט אין פרק ופרשה כגמרא ובמדרשים שאין בו סוד ורמז, ,ער שמבואר מאד שדברים אלו אינם מיוחדים ומסוגלים דוקא לחכמי הקבלה, כי אם לכללות חבטי ישראל הם סגולה, ושלפנים משנים קדמוניות היו באומה הישראלית, עד שאם השרשה מבין ספרי הקדש אם לא תפול התורה בכללה עכ"פ תגרע, ותרד פלאים משלמותה וקדושתה, שכסה מפי הלכות כמוסים בטוחה ורמזים שלולי האסמכתות שיש לנו בהם שהם ציונים לתורה וגילוי עינים, היה ח"ו ההורה משתכחה מישראל, ואינם א"כ חדשים מקרוב באו כאשר יחשבו, ויש לי *) חבור א' שבו קבצתי כל דברי חז"ל שיש להם רמז וסיד במקרא , ובו תמצא דברים מעולים ואין רצוני להאריך כאן. אבל כמו שביארו האלהיים הללו כן הוא, וצריך אני לומר שהתירה שלנו היא כלוח קצר, שבו רושם כל העולמות, וזאת התורה אשר שם משה היא ג"כ נמצאת בעליונים בעולמות אב"י בפי למודי המקובלים, שכל הדברים יש להם שרש למעלה, אבל ההבדל שביניהם גדול, שמה שנראה לנו ספור שם הוא דבר חכמה דמה וסוד נשגב ונורא, והוא כענין כתב סתרים שמשתמשים בו המלכים שנתבאר בחכמה הםטינא"ו גרפיא"ה, שאפשר לכתוב כתב שאם יקראוהו עשרה בני אדם, כל אחד יבין דבר זולה חברו, ר"ל שלבל א' מחם יהיה מפתח משונה נתון מהכותב בסוד " שבו יגלה כל אחד דבריו ויוציאם לענין אחד, ועוד נתבאר שם שאפשר לבנות םיפר"א על ם־פר"א, כרי להעמיק הענין שאעפ"י שימצא מי שיבין אותו כתב בהבנתו הראשונה , לא יבין כונת הכותב, וכן אפי' יבין שגם בתוכו סוד משם ואילך ויחטט אחריו עד שימצאנו, עדיין לא ירד לסוף רעת המתבער שיחקור חקירה אחר חקירה כמה פעמים. וגדולה מזו אני אומר שאפשר שהמבין תכלית האחרון של כותב, לא יבין ההבנה ראשונה שיבין הקורא לפי תומו, שכל א' מבין כפי ההתחלות שיש לו וכפי המפתח שמסרו לו, עד שהחכם הגדול בתירה שבינינו, לא יבין כלום מהתורה שבעולם היצירה, וכ"ש מהתורה של עולם הבריאה והאצילות, והשכלים של עולם היצירה לא יבינו דבר מתורה של העולמות העליונים, ולא מהתורה שלנו. .וכתב הרב המורה ז"ל על מלת אבה בח"ב פ' כ"ט, שבלשון העברי פתרונה רצה ובערב מאן, וכ"כ בריש מאמרו בתחיה ששני בעלי לשון אחד בענין יבינו כתוב אחד עצמו בסתירה מבוארת, ואל תתמה על זה * שכן כתב הרשב"י בפסוק ועברתי בארץ מצרים ז"ל: ובי כמה שלוחין ומלאכין לקב"ה, אלא בנין אינון לא ידעי בין מפה דבוכרא לדלא בוכרא, בר קוב"ה בלחודוהי, בגוונא דא והתוית תו על מצחות האנשים ואמאי צריכין לה ? בגין דאינון לא ידעי, אבל מה דאתמסר לון למנדע ידעון כו', עד, אבל לא ידעי בהאי עלמא, אלא מה דאתמסר להו למינדע עכ"ל, אבל מה שאז"ל בפ"ק דשבה אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין םכירץ בלשץ ארמי, הנה החבר במאמר הרביעי פירש שהמלאכים כאמת מבינים בכל לשון אלא שיותר חוששין ונזקקין למדבר לה"ק, ובן שפ"ה ברור"ה בגימטריא בלשון קדוש, כאלו ר"ל שנראה להם שהוא מארצם שמדבר בלשונם בשפה ברורה בנעימה קדושה כמוהם, ובן נראה דעת הר"י עראמה בשער נ"ח, וגם הרב ביבני כתב בזה עיין עליו, ובן בפ' נ"ז מם' אמרי בינה של ר' עזריה הנ"ל ויערב שיחו אליך, והחכם הנכבד הזה כתב בפ' נ"ט ז"ל: ומרע"ה אשר כתב את ההורה בלי סימני הקולות, עם מה שיתכן לנפול בקצת הדברים ספק טעם גדול היה לו בזה, כי רצה שלא יתבונן האדם במצותיו רק עם המסורת על פה, כמ"ש החכם הכוזרי מאמר ב', ובבן הואיל משה גם בקריאה הפשוטה שנתחיל ממנו, מצורף למה שנודע בי ע' פנים לתורה, כ"ש בהיות מ"ש הרמב"ן י"ל בהקדמה פירושו לתורה וז"ל: יש בידינו קבלה של אמה, כי התורה כלה שמותיו של הקב"ה , שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחר כו', ובפרט השם הנכבד והנורא' כל מקבלי האמת הורו היותו מסוגל באופני קריאות רבות, ואם הוגבלו דבריה באופן קריאה אדר,, הלא כל יתר הקריאות תמצאנה נדחות מפניה, עד כי דרך מליצה יצדק על זה אמרם פ' שתי הלהם, פעמים שבטולה של תודה זהו יסודה, שנאמר יישר כחך ששברה, ועוד האריך בדברים ועשה אזנך באפרכסת לשמוע דבריו הישרים, ועיין על ספר האמונה והבטחון לרמב"ן פרק ב' וה', ותמצא מעדנים לנפשך . וכפי הקדמות הללו הבין כמה ממאמרי חז"ל, כגון מ"ש שמלאכי השרת נתקנאו במשה כשעלה לקבל התורה, בדאיתא בפ' רבי עקיבא, אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום, אטרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו ? אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה יש לך מששת ימי בראשית תתקע"ד דורות קורם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לב"נ כו' א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה בו', אמר לפניו רבש"ע הורה שאתה נותן לי מת כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להם, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לבם? שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בין עו"ג אתם שרויים שעובדים ע"ז ? שוב מה כתיב בה זכור אה יום השבת.לקרשו, אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? שוב מה כתוב בה לא השא משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא הגנוב קנאה יש ביניכם? יצה"ר יש ביניכם ? מיד הודה'לו הקב"ה, שנא' ה' אדוננו מה אדיר שמך וגו' בו', מיד כל אחד וא' נעשה לו. אוהב ומפר לו דבר , שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת .מהגות באדם , בשבר שקראוך אדם לקחת מתנות כו/ 'עיין בעקדה שער ק"ד ובספר נר מצוה דרך ששי ובשאר מפרשים ז.

פרק יעריכה

ועכשיו לא באתי לדרוש דרשות שיש לי בדרשותי כמה דרבים בפי' המאמר, אבל רצוני להראות בעת שאין המובן מהתורה לנו המובן לט;1אכים, ששם מורה על שעור הקומה העליונה , ובכאן ^ הוא רושם ורמז בעלמא; שאצלנו היא מלובשת בכמה מלבושים; כרי שיוכלו בני האדם לסובלה ולהכיל אותה, ואילו ירדה כמו שהיתה בעליונים; לא יוכל איש לעמור לפניה; ופני הסרסור יוכיחו כמ"ש בעל ם' תולעת יעקב בהקדמתו ע"ע ועכ"ל כן,; דאל"ה הכי מעיקרא מאי סברי שלכאורה נראה שאין להם שום שייכות עם התורה; אלא שס"ד שרצה' לתת פנימיותה של תורה לבני ארם; ועיין בעקדה שער ע"ז, דבזה תבין ג"פ משז"ל שאדם הראשון קרא שמות לכל בריה; מה שלא יכלו המלאכים, וכמו שאמר להם הקב"ה חכמתו מרובה משלכם, לפי שאין להם השגה ברברים החמרי־ם; וזה הפי' הוא גם כן מש'והף למתפלםפי עמנו, ועי' בעקדה שער י' וביתר המפרשים : ואולם הגני רואה במה וכמה יוצאים בניגרי ואומרים לי; א"כ איפוא ילמדנו רביגו ארחות היים והדרכים שבהם נעלה בהריה/ ונזכה לסודות החורה ונהיה כאלהים לפעול פעולות נוראות, שעל כן יעזוב איש את אביו לאח אמו ונרוץ אחריך, כי נדע נרדפה לדעת את ה' בו', על זאת אשיבכם מילים, שמי שחגגו ה' שכל, וגם הוא מצדו לא יבצר להבין עצמו בהכנות הראויות, ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה, וראי שרוח אלהים תהא חופפת ומרחפת עליו; ופסוק מלא הוא ועשו לי מקרש ושכנתי בתוכם, ובלי ספק ירד עליו השפע האלהי, כמ"ש על מהרר"י אשכנזי ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפלוסופים שתכף שיהיה החמר מוכן תבא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים ר"ל התלמידים שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אש־* יולדתו. ואולם לדעת החלק העיוני של חבטת הקבלה יש די־כים המדריכים לחדרי סודותיה , תמצאם בספרי המחברים, וקצתם נמסרים פה אל פה מהשקועים בחכמה לראוים ליראי ה' ולחושבי שמו, וקצתם תמצא במאמר השני לס' כנפי יונה ובסוף ם' כונות האר"י ובספרי בעל הרקח, ובחבורי בבירור יותר מכלם , אוציאם לאורה אם יחפוץ ה'; ואז תתענג על ה' ותראה אורים גדולים וראה ועשה, אבל כל זה אינו מספיק שצריך לעזר וסיוע אלהי שיכוין לסודות; ולא כל מזג מיכן לאלו, נם לא כל הרוצה ליטול אה השם יבא ויטול ־ עכ"ז לא ידעתי מי נתן רשות לדרשנים לדרוש ולחדש סודות ויחשבו שיקבלו שכר , דאע"ג-דאינהו לא חזו מזלייהו חזו שנפשם היתה בהר סיני [ ושמעו מפי הגבורה ואינם אלא כמזכירים הנשכחית , ורוח הקודש נצנצה בם; ולא יאמר להם שהם מגלי פנים בתורה שלא כהלכה, אלא שהם מגלי עמוקות מני חשך, וכן מחדשים דברים ערבים לשומעיהם כנתינתם מסיני; ויש להם סמך מהגמרא שגדולי ישראל היו דורשים בהם אף על פי שהיו טועים; כמ"ש עדין בן זומא מבחוץ, ולר"ע אמרו מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים כו/ ובם' הבהיר המכונה לדבי' נחונייא בן הקנה ז"ל 5 מ"ד תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות . תפלה תהלה מבעי ליה ? אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומשתדל במעשה מרכבה, מקובל לפני הקב"ה כאלו מתפלל ־ כל היום שנאמר תפלה. מאי שגיונות ? כד"א באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה. ועוד שם אמר רבי רחימאי מ"ד ודרך חיים תוכחות מוסר ? מלמד שבל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי אפשר שלא יכשל; שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך; דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם•, אלא אם כן יכשל בהם• והתורה אומרת תוכח־ת מופר, אלא באמת זוכה לדרך חייםעכ"ל. הרי לך שיש לו לאדם להשתדל להשיג מה שאפשר, אע"פ שישנה ויביא עליו הוכחות מופר;' וכן היא בפירוש החייט. אבל מדברי ר"מ ן' גבאי נראה שאין לררוש שום אדם מדעתו ולהוליד מסברתו שום סוד, ולא בדדך הדרשנים שבודים מלבם כמה ענינים, הם היו בעוכרי החימה שהוציאוה מגדר הקבלה, וז"ל ה"ר מאיר בהקדמת תולעה יעקב אחר שהאריך לדבר על הרמב"ם שחשב שאין שום רמז לתפלות וטעם אחר זולת הנגלה שהיא כוונת העבודה והיראה בו', כתב ז"ל ן ודע ככל מי שלא קבל סהרי תורה מרבותיו וחושב לשוקלן ברעהו, הרי הוא מגלה פנים בהורה שלא כהלכה, והוא בכלל לא תעשה לך פסל ומסכה, וענשו גדול לעוה"ב, ועל כל זה יביאך האלהים במשפט והוא על כל נעלם . 1ד!ט אזנך ושמע רברי חכמים וחירותם . לא תעשה לך פסל ר' יצחק פתח אל תתן אח פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא בפתגמי אורייתא דלא יטעא בהו, ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קכיל, עליה כתיב ל"ת לך פסל וכל המונה, וקב"ה זמין לאתפרעא מגיה כו', ע"ש כל דבריו הנעימים; על כן בחכורי בחכמת הקבלה לא הלכתי לדרך המקובלים שבזמננו, ולא רציתי לעשות כדרך הדרשנים לדרוש חדושים והידורים, אלא מה שקבלתי או מצאתי מפוזר ומפורד בכמה ספרים חברתי, וכונתי קשורה עד שהיו לגוף אחד, וכלם עולים בקנה א', נם לא רציתי לתת להם טעמים פולוםופיים, כו דרך אחר יש למקובלים זולתם, אבל נם' בשמת אם יגזור ה' נחקור בהם..

פרק יאעריכה

ונחזור לעניננו שלא יחשבו שיפסיק לו לאדם היותו שלם במקרא במשנה בהלמוד וכחיקור דין, אלא עוד שצריך שיבין ברזי תורה . וכמו שמצינו בנמרא בכמה גדולים נכספה נפשם ללמוד וללמד חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה והם מאמרים מפורסמים וידועים לכל במם' חגיגה, ובכמה דוכתי בגמ' ובמדרשים ואין להאריך להעתיקם . ואם לחשך אדם לאמר שאין דברים אלו עיקר, מהא דתנן בסוף פ"ג ממסכת אבות , רבי אלעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה, ופרש"י ז"ל גימטריאות חשבון האותיות ונוטריקון, אין מקבלין עליהם שכר כ"כ כשאר הלכות, פי' לפירושו שאין בם כ"כ עומק כמו בנופי הלכות ולפום צערא אגרא, רפי שאינם אלא פרפראות כלומר עניני החכמה כמו פטר את הפרפרת שלאחר המזון, אף על פי שהן מצוה מן התורה לחשוב תקופות, נ"א פרפראות דהיינו מירי דגריר לבא, שמביאין לפני הסעודה שים דבר שממשיך לבו של אדם לאכילה , וכן העוסק בהלוך תקופות שברקיע ולדרוש תיבות שבתורה בנימטריאה, הן הן ממשיכי! אותו לחכמה שיש בהן חכמה נדולה עכ"ל; ואחרים פירשו שלב האדם מחבנתן כאשר מחבב הפירות וכן הם החשבונות שכל אדם חובב.לדעתם, ואחרים פירשו שהן כפרפרת שמעורר תאות האדם ומגרר גריר לאכול פת עמו, הילכך לפי זה יש לערב אותם בין ההלכות כרי שימשך לב התלמידים ע"י לנוף ההלכות ועי' בתוי"ט; ואחדים פי' גימטריאות הוא חשבון האותיות, כמו רי"ו שמה שאמר יעקב רמז שעתידים ישראל לעמוד ;במצרים ר"י שנה כמנין רד"ו, וכן בזא"ת יבא אהרן רמי שעתיר ישראל לעמוד בבית ראשון ת"י שנה כמנין בזא"ת, וכן ונושנת"ם בארץ עולה חחנ"ב רמז שכ"כ שנים יעמדו בארץ ער החרבן, ואלה הענינים הם במדרגת.הפרפראות, והם הקיץ להבסת ההורה שהיא נופי התורה, ר"ל שבטו שהפת והיין והבשר הן עקר התורה ונופה, זנים את הנוף הזנה הזקה, והקיץ שהוא הפרפרת אינו זן הנוף כ"ב, בך גופי ההלכות הם מזון הנפש ומשלימין אותה יוחר מהתקופות והגימטריאות וכיוצא בהן מר"ח וס"ת ומילואים ונעלמים ושאר דרכי המקובלים שהם פרפראות, בלומר, עניני החכמה כמו פרפרת שלאחר המזון, ולפי קצת המפרשים הוא ל' פירורי חכמה אף אהה אמור לו שהגאון הר"ר נתן פי' נערך קן ז"ל: תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה כלומר עדי הן לחבטה כמו פורפירא לאדם, דדי שפי' לשון תכשיט שהאדם מתקשט בו, ונ"ל שקראן גופי הלכות שהפנימיות שלהם הן הנשמות של אותן הלכות ומה שאגו עוסקים בהם הם נופות ודו"ק. ובעל ם' יוחסין כתב במלת.רבי אלעזר חסמא ז"ל: וזה ר"א היה תוכן ומספרי כמ"ש, והמשנה מעירה על זד, שאמרה תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, ובזה טעו קצת מהמפרשים שחשבו גימטריאות שהוא מדבר בענין פסוקים ודרשות כמו מנין דר"י והדומים, וזה איגו אמה כי זה הוא גופה של תורה וקבלה לא פרפראות שאינו עיקר המזון, נניח פירושים אחרים שיש במלת פרפראות, אבל גימטריאה חבירו מעיד עליו שהוא צריך לתקופות, שאמר שהם הקפות השמים, וצריך חכמת הנדסה ושיעור ומדידה כמו שאטר עליו התלמוד שיודע לשער כמה טיפים שבים והוא ל' יוגי עכ"ל, ואגי אומר שבאמת אם בל עיקר חכמה זו היא בהוראת מלה, או תיבה שיוצאת מתיבה ע"ד גימטריאה ור"ת וכיוצא מדבריהם, דברים קלים הם, ואין לתקוע עצמו בדברים כאלה החכם השלם, שכן *) ליצני הדור מכוונים לכמה מאלו, דרך משל אשה בגי' דבש, אשה יפה בגימטריא שמחה גדולה, זכר בגימטריא ברבה. ואולי לזה כוונו ז"ל בפ' המפלת בא זכר לעולם בא כברו בידו . וכן יאמרו שנקיב"ה בגימטריא בקללה , אלמנה בגיט' סוס. יפי' על סוס לא נרכב, וכמה מאות מאלו יש אצלי ששמעתי מאורחי פרהי שניזונים באלו החדושים ובתנחומא פ' צו פי' אשה כושית יפה ע"ד סגיא נהור כאדם הקורא לבנו נאה כושי כדי שלא תשלוט בו העין. ויש להם ראיה שמנין כושי"ת עולה יפ"ת מראיה; וכמה מאלה תמצא במדרשים. ואולם הנרצה בסודות המקובלים המדברים עמוקים; שהגיםטריאות ושאר דרכים אינם אלא פתח והתחלה, והוא כמ"ש הריב"ש בסימן תל"ה בפי' דבריהם שאמרו באבות; אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת . כתב ז"ל: אבל לפי הפשט נ"ל כי קרא דעת ידיעת המושכלות ראשונות/ כמו שהכל גדול מן החלק ושהווג כפל הנפרד ודומה לזה. ובינה הוא להבין המושכלות בלק, חת מופת עליהם מן המושכלות הראשונות, ולכן אמר שאם אין דעת שהוא המושכלות הראשונות אין בינה שהוא המושכלות השניות;' כי הראשונות הצעה אל השניות. ואם אין בינה שהוא המושאלות השניות אין דעת; ר"ל אין ידיעת המושכלות הראשונות כלום; לפי שאינם רק הצעה; והעקר 'והתכלית הוא יריעת ' המושכלות השניות עכ"ל . ולפי זה יש להקדים דעה לבינה בברכת חוני הדעת; משא"כ 1:-פי' רש"י והרע"ב וזולתו . וכן דרכי המקובלים הן במושכלות הראשיגוא'והסודות היוצאים הן'המושכלות השניות; והם העקר הנקראים רזין עלאין; וא"א לדעתם אם לא תהיה לו אי זו ידיעה מצד גימטריא או ר"ה כו'; שמשם יתעורר המבין דבר מתוך דבר לחקור יוהר ולירד לתכלית בוגר" הסוד, ועל כיוצא באלו אליל שאין מלמדין אותם אלא לחכם ומבין מדעתו וראשי פרקים. ואם יש לו לב יבין. משא"כ המכוונים לגימטדיאזת לבד > כקצת מפרשים ודרשנים שמראים על עצמם שהם נעורים ורקים ובטלנים. הילכך הרמה להשלים נפשו כמטמונים יחפשם מפי חכמים ונבונים המקובלים האמונים : עוד כתב ז"ל : וכת רוב מהנמשכים אחרי דברי התלמוד; וכן גם כן בעלי הפשט ובת המתפלספים מאנשי אומתנו. יתאמצו נגד אלה, והאחרונים יטענו עליהם כי אנחנו נמצא כל הגאונים או רובם לא הלכו בדרך ההוא. ואמנם דבריהם בלתי מםכיטים אתם. הנה המצא הגאונים בולם או רובם לא ידעו דבר מזה. אבל רצו להמשך אחר הסברא עכ"ד. וכעין זה כתב הרב הנדול ר"י בר ששת בתשובותיו סי' קנ"ז ז"ל : וגם הודעתיך כי מורי הרב ר' פרץ הכהן ז"ל לא היה בלל מדבר ולא מחשב באותן הספירות ; גם שמעתי מפיו שהרב ר' שמעון מקינון ז"ל, שהיה רב גדול מכל בגי תרו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר אני מתפלל לרעת זה התינוק, בלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחרת כפי ענין התפלה כו', גם בהפלת י"ח יש להם בכל אחת ואחת בונה לספירה ידועה, וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני, מי שאינו מקובל כמוהם וחושבים שזה אמונה שניות, וכבר שמעתי א' מן הפלוסופים מספר בגנות המקובלים כו', עד, והמקובלים מאמיני העשריות כו', עד, מי מכנים אותנו בכל זה הלא טוב להתפלל סתם להשי"ת בכוונה, והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש, כמאמר הכתוב גל על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, וזה מה שאמר הרב הגדול ר"ש דקינין ז"ל שהזכרתי למעלה , ובן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל , כי הרבה יותר מדאי תקע עצמי הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההוא, ולזה איני הוקע עצמי באותה הבמה, אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם, ואם ראיתי באורים על סירות הרמב"ן ז"ל, וגם הם אינם מגלים שרש" החכמה ההיא, ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וק־וב לטעות בדבר מהם, ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בננתרות. ועוד האריך שם בענין הספירות ומדרגתם בערך המלאכים, ושם הזכיר ספרי רבי יצחק בן לטף . ובעל ם' עבודת הקדש בחלק העבודה פ' י"ג, הביא תשובתי הנ"ל ונתוכח עמו באריכית, ותורף דבריו שדרך בעלי הדעת הנכון שלא ישפטו, ער עמרם על המשפט והשיגם להיכן נוטה, בי הוא נעצמו הודה שלא השיג אותה והיא רחוקה ממגו, ואיך ישפוט במה שלא ידעו פו", ומדבריו תבין שבזמנם לא נתפשטו ספרי חכמה זו שלא היה הדפום , והיו נמצאים קונטרםים קטנים אצל יחידי סגולה א' מעיר ושנים ממשפחה בארצות ספרר, ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וגם אותן ספרים שמזכיר הריב"ש אינס מהמעמיקים ומרהיבים בחכמה זו, ושמענא דברי בעל ם' מנחתיהודה מ"ש בהקדמתו ז"$.* ומפני שראיתי בגליל הזה נשתטחו ספרייקבלה, המבלבלים הדעת הנקי, ראיתי להזהירך על הספרים אשר מהם תשמור רגלך ולהעמידו על אשר בהם תשלה ירך :

פרק יבעריכה

החכם האלהי ר' יצחק ן' לטף אשר חבר ם' השמים והעולם וצרור המור וט' גנזי המלך, דבריו בהם יקרים מפנינים, אבל ברכיים הנוגעים לחכמת הקבלה רגלו א' מבפנים ורגלו א' מבחוץ, ולכן קצהו תראה וכלו לא תראה, ואם ישמעני אלהי אברר בקצת רעותיו הסולת מתוך הפסולת, גם ראיתי ספרים שחבר חכם א' שמו ר' אברהם אבולאפיאה, וסכלותו וגאותו כנה עצמו אברהם המורה , ומשנחרב בהמ"ק נתנה נבואה לשוטים, כי פירוש המורה בזה המקום שיטה כ* כן קורין בלשון יוני למורה שטיא, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' שמעו נא המורים, השמר מפניו אל תשמע בקולו בי ספריו מלאים דמיונות וזיופים בדויים מלבו, הוא עשה ם' אור השכל ובחשך הולך, וגם עשה ם' מורה השורה והוא פי' לט' המורה ע"ד הקבלה, ראה ער כמה הגיע סכלותו לפרש דברי המורה עם רברי קבלה כרויה מלבו, אשר לא עלתה על מחשבתו של הרמב"ם ז"ל ולא עלתה על לבו. עור עשה ס' השם והוא פי' לשם בן ע"ב, עשאו כלו כתוב בעגולים להבהיל את המעיינים, כי חשב בזה ישלים חסרונו, וכלו מלא צרופים ממוחו המדומה בדויים, וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובותיו: וא' מהם היה אותו הנבל שם רשעים ירקב אותו אברהם, ששם עצמו נביא ומשיח בציציליאה, ופתה בכזביו כמה מכני ישראל, ולולי שםנרתי הפתח כפנים בחמלת ה' עם רוב כתבי וכתבי קהלות הקדש, כמעט שהתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים והכוזבים שהיו כחכמות רמות לאויל, ושנתן דעתו עליהם כמה ימ־ם ובהתמדה, מה שהיה מרגיל עצמו ולוקח הכתובים ודבריי חכמים בגימט', ומערב בהם דברים מעטים אמתיים לקוחים מספרי החכמה עכ"ל. והחכם המטוס אל ישט אל דרכיו לבך ואל תקרב אל פתח ביתו , כי בידו מטה רשע להטות מדרך הישר 'אל המעוקל, ואלה הספרים אשר תקרב עליהם, ס' יצירה המכונה לר' עקיבא ע"ה, ובם' הבהיר המכונה לר' נחוניא בן הקנה ז"ל תעשם עטרה לראשך, וט' הזוהר לא ימוש מפיך והגית בו יומם ולילה, וספרי הרב ר' יוסף ן' גיקא"טיליא ז"ל, והרב רש"ס דליאון ענדם על גרגרותיך, ומורות הרמב"ן כתבם על לוח לבך , וספרי הים ר' מנחם מריקאנטי ע"ה תקשרם לאות על ירך, וט' המערכת עם פירושו זה יהיה לטוטפות בין עיניך , ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל עכ"ד, שמעת רברי פי חכם ובאמת ער שלא יצא לאורה ם' הפרדם כל צמא למי הקבלה ישתה מי יהודה הנ"ל, בי מעטים היו הספרים בחכמה זו, וכפי מ"ש בס' שלשלה הקבלה ר"י גיקאטיליא היה בשנת הר"ן, והוא היה הא' שכתב בסדר בהתחלות חכמת הקבלת ; ובעל ם' בחינת הדת כתב בשנת תרנ"א באופן שלא נתפרסמו ספריו בימיו, משא"כ בזמננו שמלאה הארץ דעה את ת' באור הר"ם קוךדווירו זצ"ל בפירס ובפי' לזהר ותיקונים, נם כמה ספרים מהקדמונים שע"י נגלה אלינו האלהים נתפרסמו בזמננו, ועל כלם קבלת איש אלהים נורא מרום וקדוש כמוהר"ר יצחק לוריאה אשכנזי תמ"ך, אשר גבהו מאד דרכיו ומחשבותיו על דרכי הר"ם קורדווירו וזולתו מקדמוני זאת החכמה, כמ"ש על זה רבן של כל מקובלי ארצות המערב כמהר"ר מ"ע דל בהקדמת ספרו הנקרא פלח הרמון דף ד' ז"ל : ואמנם כי גבהו דרכי הפרדם מן הקמחי, כן גבהו דרכי האר"י ז"ל מדרכי הספר הזה כו', ואין לומר שררך נבואה באו לו הדברים הנשגבים ההם אלא ספרים מצא כי היו מקדם קדמתא בין אבותינו האשכנזים, ועתה שמע נא דברי הרב הגדול רש"ל בתשובותיו סי' כ"ט ששם אחר שביאר סדר היחס של הגאונים מחברי ספרים, ובפרט האשכנזים כתב בסוף דבריו ז"ל: שוב מצאתי ר' שמעון הגדול בר יצחק החסיד בר אבין הגדול בתורה בחכמה ובעושר ובסוד' סודות לדרוש כל אות ואות במ"ם פנים, הוא ר' אבין הגדול אשר יצא מזרעו של הרב ר' יוסף הזקן בן רבי' שמעון ממדינת מנש, שיסד אזהרת אתה הנחלת, והוא היה בר סגולתו של רבי' אליהו הזקן שיסד אזהרות אמת יהנה חכי, ורבי' אבין הגדול הוליד את רבי יצחק הסיד ואח רבי יהושע חסיר, ורבי' יצחק חסיר אחיו הוליד את רבי' קלונימום הזקן אשר הוליד דבי' שמואל חסיר קדוש ונביא, ועיין בס' יוחסי' על זה ובשלשלת הקבלה למה נקרא נביא, אשר הוליד רבי' אברהם משפירא ואת רבי' יהודה החסיד משפירא, אשר הגלו מארץ מולדתן למדינת ריגנשפורק ע"י מעשה שאשתו נגעה בתיבתו, והתרה בה אל תקרב לתיבה כשאינך טהורה ונשכחה ממנה ונגעה בה, וסודות וקדושות כתובות בקונטרסים היו באותה תיבה, וכל החסירים הקדושים הללו יצאו מזרעו של רבי משולם הגדול בן רבינו קלונימום, וכתבו התום' סוף מנחות וז"ל: רבי' קלונימום אביו של רבי' משולם הגיה בשעת פטירתו ג' דבי־ים כמפר,נבואה כו'. בן ר' משה הזקן אשר הוליד ר' חננאל, ואתרבי קלונימום ואת רבי' איתיאל ואת רבי' יקותיאל משפיר"א ורבי' משה הזקן הוא אשר יסד את אימת מראותך , הוא רבי משה הזקן בן רבי קלונימום בן רבי' יקותיאל בן רבי' משה ק רבנא משלם בן רבנא איתיאל בן רבנא משלם יל"ע, ורבינו משה הזקן הביאו המלך קדלו עמו ממדינת לוקא בשנת תתמ"ט לחרבן הבית שיבנה בב"א סלה ע"כ קבלתי, ואתה חכם ותוסיף לקח רברי שלמה לוריא; והרקח כתב בפי' ההפלה שלו אצל ישתבח וז"ל: והוא בכ"י. אני אליעזר הקטן קבלתי תקון הפלות טאבא מורינו יהורה בר קלונימום בן רבי' משה בן רבי' יהודה בן רבי' קלונימום בך רבי' משה בן רבי' קלונימום בן רבינו יהורה וגם קבלתי מרבי' יהודה החסיר באשר קבל מאביו רבי' שמואל הקדוש החסיד כאשר קבל מרבי' אלעזר חזן םשפיר"א, כי רבי' קלונימום הזקן בשעת פטירתו רבי' שמואל חסיד היה נער, ומסרן. לרבי' אלעזר חזן משפיר"א, וכשגדל רבי' שמואל חסיד קבל מטנו באשר צוהו רבי' קלונימום הזקן, ורבי' קלוגימום הזקן קבל מאביו רבי' יצחק,' ורבי' יצחק קבל מאביו רבי' אלעזר הגדול בר יצחק בר יהושע בר אבון , הוא רבי' אכון זקנו של רבי' שמעון הגדול ממגנצא, ורבי' אלעזר הגדול.למד תורה לפגי רבנו שטעון הגדול, כי רבי יצחק אביו של רבי' שמעון הגדול ורבי יהושע זקנו של ר"א הגדול היו אחים, ע"ב גדלו רבי' שמעון הגדול, בי בשנפטר רבי' יצחק היה ר"א בנו נער קטן וגדלו בביתו ולמד להתורה הוא ורבי' גרשון מאור הגולה/ וגם רבי' יהודה הכהן מסר לו לרבי' אלעזר הגדול , והוא רבי' יהודה הבהן שעשה ם' הדינין, הוליד רבי' אברהם הכהן ורבי' אברהם הכה; הוליד רבי' מאיר הבהן ורבינו מאיר הכהן הוליד רבינו אברהם הבהן ורבי' אברהם הוליד לרבי' אליעזר הכהן ורבי' אליעזר הוליד לרבי' יהירה ורבי' יהודה הוליד לרבי' אליעזר כהן חסיד ורבי' אליעזר הוליד רבי' יעקב הבהן הסיד הבחור, וקבלו סוד תקון התפלות ושאר סודות רב מרב ער אביו אהרן בנו של ר' שמואל הנשיא אשר עלה מבבל משום מעשה שהיד, והוצרך לילך גע וגר בארץ. ובא בארץ לומברדיאה בעיר אחת ששטה לוקא, ושם מצא רבי' משה שפייט אימה נוראותיך ומפר כל סודותיו לו. הוא רבי' משה בר קלונימוס בן רבי' משלם בן רבי' קלונימום בן רבי' יהודה. הוא היה הראשון שיצא מלוםברארי"אה הוא ובניו רבי' קלונימום ורבי' יקותיאל וקרובו רבי' איתיאל ושאר אנשים חשובים הביאם המלך קרל"א עמו מארץ לומבארר'אה והושיבם במגנצא, ושם פרו וישרצו וירבו במאד מאד, עד אשר פקד ה' שם חרון אפו על קהלות הקדש בשנת תתג"ו, ושם גוענו אבדנו כלנו אבדנו זולתי מתי מספר ־שנשארו מקרובי' עם רבי' קלונימום הזקן, והוא מסר לרבי' אלעזר הזן משפירא באשר בתבנו, ורבי' אלעזר חזן מסר לרבי' שמואל חסיד ורבי' שמואל חסיד מפר לרבי' יהודה חסיר,וממנו קבלתי אני הקטן סוד התפלות ושאר פודות. ואכתוב סוד התפלות למען ידע בל אדם מה סור יש בברכות, ויכוון לבו לעבוד להקב"ה ואשריו, והנה עדי וסהדי במרומים שלא דברנו בדברים האלה לא לכבודנו ולא לכבוד בית אבותינו; אלא שלא יחלוק עלינו החוטא בנפשו, כי החולק על זה כחולק על חורה שנתנה בסיני, כי סוד ההפלות קבלנו רב מרב עד נביאים וזקנים וחסידים ואנשי כנסת הגדולה שתקנוה, והמוסיף והמגרע אות א' או תיבה א' אוי לו בזה ולבא, בי אין להוסיף ואין לגרוע, בי לא יסדו בחנם תיבה א' ואפילו אות אחת כאשר נבאר בעזרת הבורא המלמד לאנוש בינה עכ"ל הרקח. והפי' הזה המגלה סוד התפלות לא בא בדפוס עד היום, והוא נמצא אצל יחידים וגם אצלי יש א' מקנדיאה בקלף; ועוד ביוצא בזה מ"ב כתב הרקח הנ"ל בקונטרס ישן שבו קיצר סוד כל ברבה וברבה ומנין תיבות ואותיות כל ברכה וברכה ולבסוף כתב וז"ל: סליק טעמי תפלות ואשרי הזהיר בהם. אני אליעזר הקטן קבלתי טעמי הפלות מא"מ ריב"ק, וממורי רבי' יהודה החסיד, כאשר קבל מאביו ריש החסיד הקדוש בן רבי' קלונימום הזקן בן רבי' יצחק, והם קבלו רב מרב גאון סגאק עד רבי' משה בן רבי' קלונימום שהביאו המלך קהלא עמו ממדינת לוקא; ורבי' משה קבל מאביו אהרן בן ר' שמואל הנשיא. וקבלו רב מרב עד שמעון הפקולי. ואבותיו הראשונים גנזום ולא היו מוסרים כי אם לצנועי וחסידי הדור, עד שבא רבי' החסיד ז"ל ומסרן לי; והוא צוה עלי להעתיקו ולגלותו לחסידי הדור, למען ידעו מה סוד בברכות ובתפלה ויכוונו לבם; ולא יותירו ולא יחסרו אפי' אות אחת כ"ש תיבה אחת; ואל יצאו בעקבי איי הים שמוסיפין ומחסרין ועתידין ליתן את הדין; והזהיר בו שלא להוסיף ושלא להחסיר תפלתו מקובלת ויהיה בן העה"ב רק חזק ואמץ עכ"ל .

פרק יגעריכה

ואין באתי לכתוב ולהזכיר שטות המחברים הקדמונים בחכמת הקבלה תקצר היריעה מהכיל כי יודע כל שער עמי שיותר מג' מאות טאלארי נתתי לסופרים המעתיקים, מלבד מה שקניתי כתובים ורובם מקבלת האר"י, ואולם בקבלה הישנה שהיא דרך הר"מ קורדווירו היו ספרים מקדם, ונם שנאבדו ונשרפו, עדיין יש אתנו הרבה כל אותם שמזכיר בעל מנחת יהודה ובעל הפרדם ואחרים זולתם, אלא שאין נמצאים לבלתי דורשים אותם באשר הם הפלוסופים , ע"ב פסק הרב שהגאונים כולם או רובם לא ירעו דבר מזה, יהנה בספר האמונות מאמר ד' פ' ד' כר"נ דש"מ, שהגאון רב פלטוי וחכמי ישיבתו. ז"ל שאלו לאדון החכמים ראש הנגידים רביגו האי גאו; ז"ל אם הי' ספירות הם הי"ג מדות ? זהשיב להם והניא דכריו גם כן בעל הפרדם כשער עשר ולא תשע פ' ז', ושם הזכיר גם כן רב המאי גאון בם' העיון ובפ"ד לצחצחות הזכיר ם' היחוד לרב המאי גאון" אבל בפ"א לשער הצחצחות הכיא כל לשון השאלה הנ"ל " וכן בפ' י"ד לשער ד' של ם' האמונות הזכיר שם דש"מ כמה גדולים וגאונים שהיה להם עסק רב בחכמה הקבלה" כגון רב שרירא רב קשישא וכל ריש מתיבתא דמתא מחסיא " ושם הזכיר גם כן מקבלת ה"ר אליעזר מגרמיזא ורבי יהורה החסיד ע"ש דברים נכבדים. וכן בשער ח' פ' ה' הביא דעת הגאונים רב נחשון ורב נטרונאי בהיכלות " ובאותו שער פ' ט"ו הביא תשובת הגאון ר' יקותיאל על ז' חופות של צדיקים ;' וכל הספרים מלאים מדברי הקדמונים והגאונים בחכמה זו " וכן תמצא בסוף ם' יצירה שהוא בדפוס " מזכיר יותר מעשרים חכמים גדולים שחברו ספרים שונים בקבלה, ובספר עבודת הקדש לגבאי בחלק העבודה פ' י"ג כתב ז"ל: והנה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שקבלה מפי מקובל חכם, תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מראי" לפי שאין דרך לידע הבורא ולעבדו זולתה, וכבר קבלו האחרונים מחכמי האמת ז"ל כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב ב"ד ז"ל; ומסר לו מסודות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל; וגם לו נגלה אליהו ז"ל / והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד הרב ר' יצחק סגיא נהור ז"ל " ונגלה גם לו אליהו ז"ל" והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו ר' עזרא ור' עזריאל ז"ל " ומהם ז"ל נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, ומה' היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסירים ההם כדי שלא תשתכח החכמה מיחידי סגולה" כדי שירעו ליחד את ה' ולעברו באמת" אשר הפתח לכל זה הוא החכמה האמיתית " ואם כן למה לא יתקעו עצמם כל מקבליה להאמין בה הרבה יותר מדאי " אחר שהיא החיים האמיתיים אשר בהם יחיו ויבלו ימיהם השלמים " והפורש ממנה פורש מחייו ע"כ. ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו שכן כתב הראב"ד עצמו בהשנה בפ"ח דמכה" גבי מ"ש הרמב"ם ז"ל הדם שנקטם ראשו־ כשר כו' כתב ז"ל: כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתניתין כו' " ובן המצא בריקנטי בפרשת וישב שבדברו שם על ענין הנשמות " אם מתחדשות בזמן הזה או לאו " אמר שיש קצה מהן חדשות ושכן מוכח בזוהר וכתב ז"ל: ושמעתי שהחסיד ר"י בן הראב"ד היה מכיר בפני ארם אם הוא מן החדשים או מן הישנים, ואולם בם' מנחת יהודה פ' י"ד דף קצ"ח כתב ז"ל: ויש לתרץ עם מה שפירש הברייתא הזאת החסיד ר"י סגיא נהור בן הראב"ד ז"ל, שהיה רביעי לאליהו, וכ"כ הנבא' בלשון הנ"ל שהיה סגיא נהור, ואיך היה מכיר בפגי אדם ? אבל קושיא זו מתורצת עם מה שכתב הריקנטי עצמו בפ' כי תצא ז"ל: ומכאן תבין טעם הרחקת האדם ממקום הצואה והרומים לה, בי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש, וכבר העידו על החסיד רבינו יצחק בן הראב"ד ז"ל , כי אע"פ שהיה סגיא נהור היה מרגיש בהרגשת האויר, והיה אומר זה חי וזה מת, גם כי היה גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא בענין החולים לפי זמנו עכ"ל, וא"א שיהיה חולק על דכריו אלא הוא ע"ד ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, וכמו -שהגידו אנשי אמת על החסיד המקובל האלהי כמהור"ר חיים קלברם תמ"ך, שהיה לו בן בזקנותו שלא היה רואה כל היום רק כמו ג' אן ד' שעות. וחי ראשי שמטעם הנ"ל אותתיגו לא ראינו, אין עור גביא ואין אתנו יודע שום דבר בזמן הזה, שבעו"ה בכל תפוצות ישראל אנו דרים במבואות המטונפות, וכן יקראו הנכרים לרחוב שדרים היהודים בעיר המבורגו אשר אני מרביץ תורה ביניהם כעת , דרע"קיקאל"יי, ר"ל מבוי של צואות , וכן ברוב המקומות תמצא בית המטבחים סמוך לבית הכנסת, ואם במקום סרחון כזה אפי' לדבר ד"ת אסור, איך תשרה עלינו רוח הקדש ? גם הדירה מלאה גללים וכ"ש בהצטרפם הלכלוכים הנפשיים שלא תשכון השכינה אתם בתוך טומאותם, ונגד אלו אמר דהע"ה ואתהלכה ברחבה תמיד כי פקודיך דרשתי, וכבר אמרו ז"ל שטהרה מביאה לירי רוח הקודש , וראינו שאפילו בזמננו הבא לטהר מסייעין אותו, וכמה דברים הגירו מאיש אלהים הטהור והקדוש ,כמוהר"ר יצחק אשכנזי זצק"ל, כאשר תראה בכתב ששלחו מתם, הנמצא כזה איש בין הפלוסופים אשר זכר עשה לנפלאותיו יספרו כבודו לדור דורים סלה. אבל ענין הנער שבפולין בעיר גרעדין היה מעשה תחבולות , כאשר גליתי לכל העולם כאותו יום שבאתי לראוהו, ונ"ל שכך היה גם הנער שכתב עליו רלב"ג בפ"ב מאמר ב' למלחמות ה', שנמצא בזמנו שהיה מודיע מה שידעהו שואלו לנד ולא יותר מזה השיעור, שגם הנער הנ"ל לא היה משיב רק על מה היינו שואלים לאביו, והוא מתפלסף שם בדברי הבל באמח כאשר אבאר בם' מייחד לאלו. עוד כתב הגבאי הנ"ל קורם לכן ז"ל: ומי לנו גדול בפלוםופיאה כהרמב"ם ז"ל, וכשמצא המרגליות השליך מיהו את הצהרות, ואחד מהבמי האמת שביאר סודות הרמב"ן ז"ל כתב בפ' בשלח בזה הלשון ג ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל, ולרב שמחתו בה היה משתבח בה לתלמידיו, אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו, שבבר חבר בל ספריו הנמצאים היום ע"כ. והחכם ר"י אברבנאל ז"ל בנחלת אבות בסוף פ' עקביא כתב בזה הלשון: וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שם אלה הדברים: בסוף ימי גא אלי ארם א' ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חבורי בעולם, הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם, ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו ע"כ. הוא שמע , אבל אגי ראיתי כתוב בם' א' בשמו בזה הלשון: לסוף ימי בא אלי זקן א' והאיר עיני בחכמת הקבלה, ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר בי מבמה דברים שכתבתי ע"כ. כל זה בספר עבודת הקודש כנ"ל. והרב ר' משה אלשקר בהשגותיו על ם' האמונות לרש"ט כתב ז"ל: ראיתי לכתוב באן ל' רבי' הרב ז"ל הרמב"ם שכתב במגלת סתרים, ששרה לתלמידו החשוב בענינים עמוקים וסודות נעלמים מהקבלה האמתית עיון ומעשה) להראות לאיש הלזה כי כל רבריו לא בהשכל כתב רבינו הרב במגלה הנז' ז"ל: ובחי' האהבה הנמרצת אשר נהיתה בינך וביני ובין אבותיך הקדושים, בי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאות, ולדעת תובן אמתתן כפי הבולל מצר החקירה הפילוסופית ובדרבי מופתיהם, ונראה שמה שהשיגו בלתי צודק עכ"פ, כי מה שנתבאר אצלם מהחכמה לא בא המופת על סותרו, אלא שהם לא מצאו הדרכים המיוחדים בחקירת טבע כללי הנמצאות בזולת עמל שכלי, אלא בדרבים הגיוניים מטרידים השכל ומבלבלים אותו, אך אצל חכמת הקבלה האמיתית דרבים מסוקלים מאבני המכשול נודעו בהן בקלות נמרץ, כל מה שיפול תחת גבול ההשגה, ובדרך זו דרכו הנביאים והשיגו מה שהשיגו מהודעת העתידות, ופעלו פעולות זרות יוצאות מהמנהג הטבעי, ומקצת דרכים לקחתי גם אני ביריעת טבעי הנמצאות, והותרו לי בל הספיקות שנסתפקתי בהם, ונפתחו לפני דרבי המבוכות ונמסרו בידי מפתחות החכמה והביאור של כל נעלם ממני, והנני משביעך שלא תגלה הסודות הרקות וההערות הנפלאות, אלא למי שהוא דק בשכלו ובטבעו ונקי במעשיו ונזדככו רעיוניו והלך בדרבי הלמוד והיריעה, ער , רע לך אחי כי השמות הקדושים רבו מלספור וכי' עכ"ד. הביטו וראו אם היה הולך בדרך הקבלה האמתית או לא, כל זה כ' הר"ם אלשקר; הנך רואה איך ד,רמב"ם ובל הגאונים ידעו וכתבו על חכמת הקבלה, וכמה חמרים נמצאים אצלנו מהראב"ד ורמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ם מרוטנבורק וט' ברית מנוחה ואחרים שלא נודע לנו שמם והם מהקדמונים וקצתם תנאים, ויש לנו ם' הקנה והפליאה וט' הבהיר וט' התמונה ופרקי היכלות של ר' ישמעאל, וכמה סורות מיוחסות לד עקיבא ולשאר תנאים ואמוראים וגאונים יש קונטרסים אין קץ וילאה האדם לספרם ז

פרק ידעריכה

עלך כתב הרב ז"ל.: ואמרו בענין בעלת אוב כי אין ראוי שיאמנו. הדברים כפשוטם כאשר להם מכחישים מהשכל עכ"ל ; לא הבינותי דבריו שמה ענין הבעלת אוב נגד המקובלים, אם ר"ל שכמו שהביא הצורך לומר שמה שהוא בכתובים מענין בעלת אוב כלו הבל והתול, בי לא העלתה שמואל, ושהאשה היטב ידעה שהוא שאול ועשתה עצמה בערמה כאילו אינה מכירתו, ושכל מה שהגידה לו היד, מסברא דהיינו ומחר אתה ובניך עמי, כאשר כתב הרד"ק בשם הגאון רבי שמואל בן חפני שהוא אמר , שאעפ"י שמשמעות דברי חז"ל ; בגמרא כי אמת היה שהחיה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מ; השכל, כן כדומה יאמר הרב שאין ראוי לקבל דברי המקובלים שהם מנגדים לשכל, הרבה תשובות לדבר, א', שהנה עינינו רואות בבל יום דברים שהשכל ממאנס, ועכ"ז הם נראים בפעל אמתיים ושמא אין המשפט מפאת השכל אלא מצד הדמיון, ולא בלבר יתאמת זה בפעולות כמו נפלאות אבן המושכת הברזל, שלה סגולות רבות וביראות, כמו שכתבתי חבור ארוךעליה, וב"ב בעל ם' גוה שלום במאמר ה' פ' ד' בשם הפלוסוף בס' המחצבים ן שיש אבן מושכת השער שאם ישימוה על שער הראש יגלחם כתער..,'.; ואם ישימוה על ראש מוקרח יצמח לו שער מהרה, וכאבן שמסירה צהלת הסוסים ורנון העופות כל זמן שהיא עליהם, וכמו שהארכתי בתשובותי להחכם בםהור"ר זרח בר נתן, שאס ירצה ה' אוציאם לאורה ששם סגולות נפלאות אשר ימאגם בל חכם לב . אלא גם בלמירים כמה מהם נראים נמנעים אפי' לחכמים גחלים, כמו שהשיבותי להר"ר זרח הנ"ל על הע' המרים שלו, שגם אותם אדפיס לכשירצה ה', ובם' בשמת אכתוב יותר ויותר עד שאין לסמוך על השכל, וכ"ש במקום שחכמינו ז"ל מאמתים הענין, וכתב החייט דברים זרים אל השכל, כמו שאמר הקרוש האלהי רשב"י ז"ל ז לאי כל.'מוחא ומוחא סביל האי אלא אינון קדישין חכימין כו/ עכ"פ יש לנוי להאמין כדבריה אמונה שלמה כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא ממנו הוא / וצריך שנטה לבנו על כרחנו לקבל דבריה באמת ובלב שלם ולעשות עטרה לראשנו ולאמר / הימיני לבי או תשמאילי, האמן במה שהאמין הקרוש האלהי בוצינא דנהורא תפארת התנאים ונזר החכמים עדיף מנביא רשב"י ז"ל וחבריו \ ועתה שמע נא דברי הרא"ש רבן של ישראל מה שכתב נגר החכם ר' ישראל אביו של בעל ם' י"ע > תמצאו בתשובותיו בכלל נ"ה ז"ל: הצעה הראשונה שכתבת שאין ראוי שיפסוק דין זה אלא מי שיש בו שני דברים הללו שיהיה בעל סברא נכונה. והשניה שיהיה בקי בל' ערב האמיתית, על הצעת הסכרא ת"ל חנני אלהים ויש לי כל כסברא אמיתית של חורת מרע"ה ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים האלה, ואע"פ שלא ידעתי מחכמה . חצונית שלבם , בריך רחמנא דשוכן מינה כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת ה' ותורתו. עוד כתב אח"כ: ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדח מה אשיב על זה לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם, חבטת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה אות או מופת לחייב ולזבות ולאסור■ ולהתיר / והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נחנו על ידו בכתב מלקבלה , ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של מרע"ה, ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם חכמת הגיונם? אף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים, ת"ל בעודי היעה* יש תורה בישראל, להביא ראיה מהמשנה ונטרא בבלית וירושלמית, ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינין, כיי חכמה הפלוסופיאה וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת, כי חכמת החידה היא קבלה למשה מסיני, והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם, ן 'ומדמה מילתא במילתא אע"פ שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע אם הולכים על פי הקבלה, אבל חכמת הפילוםופיאה היא טבעית ; וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו, ומרב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה , לפי שאין כל התודה טבעית אלא קבלה , ועל זה נאמר תמים תהיה כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים, ועל זה אמר החכם בל באיה לא ישובון, רוצה לומר כל הבא ונכנם מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להבנים בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיר להמשך אחריה, ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים, כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד, ולהביא ראיות מיו לזו, ומתוך זה יעות המשפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד עכ"ל, וע"ש גם כן דברי החכם ר' ישראל, כי גם הוא היה חכם שלם וכולל, ואני המה מאד על המליצה הזאת האומרת כי אין ראוי שיאמנו הדברים כפשוטם כאשר להם מכחישים מהשכל, שזו היא תרעומת הרשב"א וסיעתו כל קדושים עמו שכתב ז"ל! על כן לא יבושו כי יספרו וידרושו יאמרו בפיהם ויורו באצבע, שא"א לשנות הטבע וביה יודיעו לכל שאינם מאמינים בחדוש העולם, ולא במופתים שבאו בתורה כלם, והחכם בדרשי הביא רבריו אלו בכתב התנצלות, וכתב שהנמנע בתקנו לבד ובהק המנהג הטבעי, ר"ל שאנחנו לחולשת יכולתנו לא נוכל להמציאו בשום תחבולה , וגם בחק הטבע שלא נתנו באפשרותו סבות שבהן יוכל לפעול זה בשום זמן, בי הטבע לא יעשה דבר אם לא בסבות מסודרות מחייכות התכלית ההוא ברצון הבורא יתברך, כל זה הטין מן הנמנע בהקנו ובחק הטבע עצמו, נאמין אנחנו קהל התורה האמיתית עם כל שאר בעלי התורות קבלוהו ממנו, שהוא כלו אפשר כחק יכולת האל ורצונו, אשר הוא למעלה מן הטבע ומקיף עליו לא יקרא שום אדם בעל דת, שלא יתאר לבורא יכלת לשנות טבע הנמנע, כי כמו שכרא כל המינים מן האפס הגמור בכחו ורצונו, כן הוא יכול' לבטל כחותם ולשנות סדריהם בכל עת שירצה, וגם יחזיר כל העולם בכללו אל ההעדר הגמור אשר טמנו לוקח אם ירצה בו'. והחלק השני, הנמנע, אשר נבין מניעתו אפי' בחק השי"ת משמשי האמונות כו', והכיא משל כמו לקבץ שני הפכים בנושא א' בזמן א' מצד אחד, וכ"ש שני הסותרים , שהענין בם יותר מבואר דמיון הראשון להמציא מספר שיהא זוג ונפרד יחד, ודמיון השני שימציא זמן שיהיה יחד מצר אחד עבר ועתיד, שזה נמנע, שהעבר הוא שלא נשאר חלק ממנו שלא בלה, והעתיד הוא שעדין לא התחיל שום חלק ממנו להיוח, ואיך ימצא יום שיקרא תמול ומחר יחד בבחינה אחת , זה ודאי מאמר סוהר עצמו, ובן שהחיוב והשלילה יתאמתו יחד, ד"מ, שראובן רוכב ובלתי רוכב ברגע א' שהמותרים בשום פנים לא יתקבצו, ועל כן האמת והשקר חלוקים המיר, וביאר דבריו המליץ הנ"ל שכל מה שימצא בספרי הנבואה מהמין הראשון מהענינים היוצאים ממנהו. הטבעי / נשאירם כולם על גלויים מפגי שהם אפשריים בהק יכולת האל והכרחיים עוד בחזוק האמונה, ושם זכר כל הנסים והמופתים ונם במאמרי רז"ל שהם ממי; זה ננהיג מנהג זה, ר"ל שנשאירם גלויים ולא נפרשם בפירושים כו', וע"ע, ועל פי הדברים והאמת הנ"ל הגה מופת הבעלת אוב אינו מהמין השני של נמנעים, עד שיביאנו ההכרח להוציאו מפשוטו, אע"פ שנראה זר מאד עד שהרלב"ג גם כן הוצרך לומר שהיה פעל דמיוני מעורב עם קצת מחלק נבואיי שהיה בשאול, וזה שהוא הקשה שם ז"ל: והנה בענין ההודעה ההיא יקשה הספק הא', איך יתכן ע גיע נבואה לשמואל אחרי המות ? וזה בלתי אפשר לפי מה שביארנו בענין הנבואה ומהותה, בשני מם' מלחמות ה', כ"ש שיגיע טמנו דבור מורגש לשאול עם העדר ממנו כלי הדבור, והספק הב' איך יתכן שיגיע באמצעות האוב מאמר כזה שהוא נבואיי, לפי מה שביארנו מענין אלו ההודעות במאמר הנ"ל ע"כ, ונראה שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן שכל פעולה האוב הוא מכח הדמיון, ושאין בו השנה חושיית לא כראות ולא בשמע בלל, ורן סברת המליץ בכתב ההתנצלות הנ"ל, ובל אלו הם שינויי דחוקי, אם דעת ר"ש ן' הפני מאי זו סברא הנידה לו האשה שבניו ימותו, וכל ישראל יודעין שיהונתן איש צדיק, והיותר מפליא הוא שאם אחד העם יסכל ויתפתה לנבלי האשה, לא כן לב מלכים אין חקר לתכונתם, וכ"ש שהיו עם המלך שני גדולים בתורה בקומה ובחכמה אבנר ועמשא, שאין העזרה ננעלת כמותם, והוא רצה לתקן ולקרב לשכל ותקנתו קלקלה, והר"י כ"ע שער ס"ה, וכן מהרר"י אברבנאל טחו ליה במאה עוכלי בעוכלא וקרו ליה מעי מפלה. ואם כדעת רלב"ג הנה עשינו לשאול לא בעל מום אלא עוד משוגע ומבולבל, צריך לאילובור"ו כבעלי המרה השחורה שמרמים מה שאינו , כאשר דלק נם כן אחריו הרר"י אברבנאל :

פרק טועריכה

והנה יש רעות אחרות במעשה זה שרבינו סעדיה ורבינו האי הגאונים ז"ל אמרו, שרחוק הוא שתדע האשה העתידות ובן שתהיה אה המת בחכמת האוב , אך הבורא יתעלה החיה את שמואל ברי לבשר לשאול את כל העתיר לבא עליו, ושהאשה שלא ירעה בכל אלה נבהלה שנאמר ותצעק בקול גדול; ואשר אמרה את מי אעלה, דברי התולים הם, שדעתה היה לעשות כמנהג בו', אבל הקשו על פי זה שאם הקב"ה החיה שמואל כדי להניד הקורות לשאול; למה לא הניד לו מתחלה ע"י חלומות ואורים ותומים או ע"י נביאי האמת אלא ע"י אשה בעלת אוב; ולתת יד לפושעים להאמין בדברי התול ומכשילין לעתיד לבא ? ועוד הקשה כנגדן הר"י אברבנאל; אבל באמת נם פירושו זר ובלתי הנון לאיש כמוהו \ והנה הוא הקדים הקדמות, א'; שגופות המתים שוות, שההבדל הוא בנפשות אבל הגויות כצדיק כרשע א' הם. ב'; שיש מציאות לשדים ושהם יודעים העתידות; וכמ"ש ז"ל שלהם דברים דומים למלאכי השרת , ונם חבטי אומות העולם הסכימו בזה, וכן הביאו החכם טומאם; נ', שהשדים מתאוים לגופות. האנשים להתדבק בהם, ושיזלאכת הקוסם היא המשתדלת בפעולותיה ליחד השד ולקרבו אל הניף של א' המתים; כאלו הוא רוח של אותו גוף. ונפשו, בדי שבאותו חבור הנראה והמושג אל הקוסם, יראה שתחת הארץ כאלו הוא עולה מן התהום מבטן האדמה למעלה באותה צורה ומלבושים שהיו לו, ואם זה שיעלה ויניד העתידים ואין זה מושג כי אם לפועל האוב בכח החכטה ההיא, ומה שאמדה את טי אעלה לך; אין הכונה שיעלה מהקבר אותו נוף; כי אם שיעלה אותו בקסם להיות כלי להודעה ההיא כאמרנו עלה על דעתו, אמנם הקול והדבור הוא ע"י כלי הדבור שבנוף חמת, ולהיותו נקבר תחת הארץ ונעדרי הנחית והיה לבד בכח השד היה קולו נמוך, וזהו והיה כאוב מארץ קולך, וזו היא הנקראת גיקרומנציאה שאין לה ממשלה רק בניפוח המתים לא בנפשותם, שא"כ היה הקוסם מחיה מתים או בורא בריאה חדשה; קצרו של דבר לפי דעתו בעלת האוב הכניסה רוח בנופו של שמואל ע"י מלאכת הקוסם, והעלתה איהו במעילו לפניה ובדמיונה באילו עלה בפעל, והרוח שירע העתידות הגידם לשאול, והיה משמיע הקול באזני שאול ע"י בלי הדבור של גוף שמואל שנכנס בו, והיה משתמש באבריו, במו שאומר שהאתון והנחש דברו, הנם שהמלאך היה מדבר בפיהם, ואין לתמוה איך הכתוב יקרא לגוף המת בשם שמואל, אחר שרוחו עברה ואיננו ורוח אחרת היתה אתו ? שבן דרך הכתובים, כמ"ש שמה קברו את אברהם ואת שרה וט', ונודע שהנוף הוא הנקבר לבדו לא הנפש, ומה שאמר למה הרגזתני, אע"פ שהנוף נעדר ההרגש, זה נאמר דרך תרעומת, כאילו הגוף היה מתרעם שהכנים בו רוח טומאה שהיא זרה לו , ד בהיותו בהיותו לפנים מעון לשכינה וכלי שנשתמש בו קדש כו', זה תורף דבריו, כי לא הלכתי אחר לשונו, וכל דבריו אלו לקוחים אצלו מספרי הנוצרים הקדמונים ממנו בלי הוספת ומגרעת, כדרכו בכמה מקימות בב"מ, אבל הנוצרים בעצמם הכו על סברא זו, והחשובים שבהם יחשבו שלא עלה כן על דעת אגום'יטיגום הגדול שבחכמיהם, ובפרט ניקו"לאוס די ליר"ה דחה אותה, והדין עמהם , שאיגי רואה צורך לרוח מגוף המת, והלא השד יוכל להתראות באיזו תמונה שירצה, ויוכל להכין לו גוף אויריי ולהתלבש בו בתבנית וצלם שמואל, שהנה במלאכת הניקרומנציאה הולכים על הקבר של מת כדי שישמיע השר קילו בכלי הדבור של מת, ולכן הקול נמוך ולא ישמע למרחוק, משא"כ בקיסם שהפועל הוא בביתו והמת יהיה במקים שיהיה, יעלהו ע"י הקיסם ויתראה שם, היתכן שהשד יגיע גוף המת בגלגול מחילות מתחת לארין, ויהיה בוקע ועוכר הקרקע עד שיבא אצל הקוסם, או שישמיעהו קולו מקצה הארץ ? הגה באמת אין שבוש כזה, ועוד שאם גוף המת הוא מתנועע מכח הרוח הנכנס בו, למה לא יגלה לעיני הכל למעלה לארץ באמה כי אם לקוסם בדמיוגו, שהרי כמ"ש שאול והנלוים אליו לא ראוהו כלל, ואם הוא כדבריו שהגוף אינו עולה, צא"ל שהשד טראה לו לקוסם תמונת המת מדומה לא אמיתית, ואם אינו צריך לגוף המת לענין הראותו תבניתו לעיני האדם, למה לא יוכל להשמיע גם כן לאזן קול בלי שישתמש לכלי הדבור של מח ? טי יתן ואדע. כ"ש שכפי מה שהובא בגמרא שלגי הרוחות מספרות ומדברות ואינן צריכות לכלים וסתראות לעין, וכל דבריו הם הבל ורעות רוח; ואולם כיון שבא לירי המעשה הזה שהכל מצפצפים כו, לא אעזבהו עד שאבררו כשטלה, ודע לך שהמפרשים הורתנו מחכמי הנוצרים נחלקו כפי' הספור הזה לשתי כתות, ושתיהן מיוסדות על דכרי החכם אגוםטינום, והכת הא' יחשכו שלדעת זו גדאים יותר נוטים דכריו, והוא שודאי אי זו רוח רעה היהה, שמאחר שה' לא רצה לענות לשאול לא בנביאים החיים ולא כאורים והומים וע"י שאלות חלום עכ"ל, שלא מן השם הוא זה שיענהו ע"י המתים שלמה לו לעשות פלאות לבטלה, ועור שידוע ששאל חטא חטאים גדולים, וכמ"ש בר"ה וימת שאול במעלליו אשר מעל כה' על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוג לדרוש, וכשמואל כתוב וה' סר מעליך ויהי ערך וגו' כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו כעמלק גו', ואיך יתכן להיות בםחוצת שמואל רבן של גביאים ששקול במשה ואהרן / שהוא אומר לו ומחר אתה ובניך עמי ? אלא אי זה מלאך רע הממונה עליו ליסרו בגיהנם היה, ועוד יפלא איך סבר שמואל וקבל ששאול ישתחוה לו ויעשהו אלוה ולא הוכיחו ? לכן נ"ל ששד היה שהם בטבעם מתאדם לעבודת בני הארם לשחצוהם, ועוד שא"ה שמואל היה או עליתו היתה ברצון אלהי או בכח הקיסם, אי אפשר היותו ברצון ה', שא"כ היה מחזיק ידי החטאים שיהיה שולח רוחות שבאוצר ה' בבל קוראם אליו, וזה מגונה, ונם בכח הקיסם א"א שאין בו ממש מצד עצמו, אם לא שהשרים יחפצו להזקק לאי זה אדם, ובפרט לנשים שבורתות ברית עמהם ומוסרות להם נשמתן וכל אשר להן ונזקקין להן להטעותן ולאבדן, וא"כ א"ה ששמואל היה ושהשד הביאו להפיק רצון האשה, או דרה זה ברצונו של שמואל, וזה לא יאמן שהנביא ישמע לשד ויגלה ויראה ע"י אמצעיים מגונים חטאת קםם מרי שאסרתם ההורה, וג"כ אין לדמות שבע"כ הביאו השד שאעפ"י שאמרו למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, כבר פירשו הקדמונים שאין הכונה לשון רזון וחלשה אלא לשון לא תכחשו, שגורמים למאמין בהם לכפור באל וביכולתו כו', שחלילה מלחשוב שלשדים יהיה בה וממשלה על המתים הקדושים וכ"ש על גדולי האומה הקרובים אל ה'. על בן יאמרו שח"ו שנראה שם רוח שמואל כי במתים חפשי ושם ינוחו בצרור החיים עד זמן התחיה, אלא מסתברא שאי זה דמות נדמה לבעלת אוב בצלם שמואל, שזה הוא בכח השדים להראות לעיני האדם כמה תמונות שאין בהן ממש, ואין לתמוה שהכתוב יקרא הצורה המדומה בשם שמואל, שהשמות משותפים ינשאו ■על האדם החי ועל המצויר, ששניהם נקראים בשם שמואל, וכן הכרובים של מתכת שבארון נקראו כרובים, ובעל כנפים הגם שלא היה להם הרגשה ולא אבר לעוף בשמים, ובן יאמרו שבהיות טבע השדים לכזב ולהטעות, נראה גם כן בפנים זועפות כאילו רגז על שהטריחו וערבבו ממנוחתו ומקברו, ושכל זה שקר, ששמואל לא נזדעזע לא רוחו ולא נופו, ואיפשר שעדיין לא ידע מכל זה כלום./ ואולם השד הגיד לו העתיד לבא עליו ועל בניו בו', כפי מה ששמע מאחורי הפרגוד מפי מלאכי עליון, שהם אמנם יודעים קצת מהעתידות. מה שירצה ה' שיגלה להם , כי השדים אינם יודעים בל מה שהמלאכים יודעים , וסוף סוף בחש לו באמרו ומחר אתה ובניך עמי,. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו', ואיך איפשר ששאול יהיה עם שמואל בדרור אחד? הגס שאיפשר לומר שרצונו שיחילו עטו באשמנים כמתים ישיפקד מארץ החיים. ואפשר ג"כ שמה' היתה זאת הנבואה שגלה לשר ע"י מלאך , שרצה שיושב לשאול דוקא ע"י שד ולבשרו בשורות רעות, שלפי מעשיו לא היה ראוי לענות לו ע"י נביאים ואורים ותומים, גם לא בחלומות שגם בהם צריכים טהרה וטבילה וכמה הכנות מה שלא היו לשאול ע"כ היחה ההגדה ע"י שר. והכת השנית יחשבו שרוח שמואל היה אבל לא גופו, וזה אפשר לפי דעתם על ב' אופנים, או שיש ספוק זה במלאכת הקיסם והכשוף, להעתיק הנשמות ממקום תחנותם, שיבול המכשף להשביע לרוחות ולהכריעם שיביאו אליו איזה רוח שיחפוץ מנשמות המתים, כי גדול בחם שנתן להם מהבורא שכן רצה ואין אהנו יודע על מה ולמה, ונראה שכך היא דעת רז"ל, שכן איתא בפ' שואל: א"ל ההוא מינאה לר' אבהו, אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבור אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל בנגידא ? פרש"י במכשפות; א"ל התם בתוך י"ב חדש היה,, דתניא כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת; או שלא היה זה מכח הקיסם אלא מאתו יתעלה שולח שמואל, ולא לכבוד שאול ולמלאת רצונו, אלא כדי להוכיחו ולהכניעו ולהודיע לו חטאתיו כי היה צדיק בעיניו, והראיה, שהיה מתרעם שלא ענהו ה', וכאשר בחייו הודיעו שקרע ה' הממלכה ממנו ונהנה לרעהו, כן גם כן רצה הקב"ה שהגדת המות ונפילתו ביד פלשתים ההיה דוקא ע"י שמואל, ויחשבו שבעלת האוב לא סייעה כלל בביאתו, כי בטרם תתחיל לפעול הקדים שמואל ובא, והיא לא כונה רק להכיא אי זה רוח רע בדמות שמואל כי אין לה בת וממשלה על רוחיה המתים הקדושים, והוא דוגמת אחזיה בן אחאב מלך ישראל שנפל בעד השבכה בעליתו אשר בשמרון ויחל , שכאשר שלח מלאכים לררוש בבעל זבוב אלהי עקרון אם יחיה מחליו שלח ה' ומנעם מלבא לדרוש בבעל, רכתיב ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי קום עלה לקראה מלאכי מלך שמרון ודבר אליהם המבלי אין אלהים בישראל אתם הלכים לררוש בבעל זבוב אלהי עקרון ולבן כה אמר ה' המטה איצר עלית שם לא חרד ממנה כי מות חמות וילך אליה; וישובו המלאכים אליו האנד אליהם מה זה שבתם ? ויאמרו אליו איש עלה לקראחסי נו/ הרי לך מפורש שה' מנעם מלדרוש בבעל, כן גס כן באן שטרם התחיל האשה לפעול בקיסם שלח ה' את שמואל, וכן היה עם בלעם שגם הוא קםם ב' פעמים בביתו וג' פעמים בבית בלק, ורצה בנחשיו להביא השרים ולשאול מהם כמנהגו, וה' הקדים לו מלאך לא לאהבתו אלא למגעו מהקסם, ועכ"ז השיבוהו נגר רצונו ומבוקשו, וכן גם כן נתבשר שאול ע"י שמואל בשורה רעה הפך רצונו. ולפי דבריהם קושית הרד"ק על הגאונים אזלת לה , וזו הדעת היא דעת רבותינו והביאה הילקוט בשרש קמ"א. ר' יונתן אימר כל הנביאים נתנבאו בחייהן, ושמואל נתנבא בחייו ולאחר מיתתו שאמר לשאול כו', והכתוב מוכיח שהיה שמואל בעצמו , שבן כתיב ותרא האשה את שמואל, וכן ויאמר שמואל אל שאול, ושוב ויאמר שמואל, וחלילה מלכנות השד בשם שמואל; ועוד שאיך הגיד לו השד כל האמת שידוע שבטבעם לשלך ? ובל הקושיות שהקשה הדעת הא' נגד דעת זו מתורצות , שמה שהשתחוה שאול לשמואל ח"ו לא היה דרך עבודה, אלא דרך כבור, כמו שמצינו בנתן הנביא שהשתחוה למלך דור, ומה שהקשו איך יאמר אתה ובניך עמי שאינם במדרגת שמואל ? אלא יתכן ששר היה. תשובתם בצדם שעד שתקשה משאול תקשה מיהונתן, איך איש צדיק שלא חטא יופר מהשד כדבריהם ויהיה עם השד במדרגה אחת בגיהנם ? אלא לענין מיחת הנוף אמר שיהיה עמו בכלל המתים, ויתר הקושיית מתורצות ממ"ש. הן אלה דעות הנוצרים. ומהרר"י עראמה פי' הענין יותר קרוב לאמת ומסכים לדברי רז"ל בשער ס"ה, ובשיטתו הלכו מהר"ם אלשיך ובעל ם' כלי ילך, הנם שאיני מסכים עמהם בפרטי הפירוש ובדקדוקיהם, והנהנה בהם ידרשם מעל ספריהם :

פרק טזעריכה

אנכי משלומי אמוני ישראל אומר שיפה אמרו רז"ל והביאו ר' תנחומא בפ' אמור ז"ל: זש"ה מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה, ר"י אומר אם יאמר לך אדם שאם לא חטא אדה"ר היה חי וקים עד עכשיו, אמור לו אתה כבר אליהו ז"ל שלא חטא אינו חי וקים עד עכשיו, ואשר להיות כבר היה , אם יאמר לך אדם שהקב"ה מחיה מתים , אמור לו כבר עשה כן ע"י אליהו וע"י אלישע וע"י יחזקאל, ובן אם המתפלספים מבני עמנו חושבים שהנביאים היו פלוםופים כמותם, ושדבריהם ראוי שיפורשו דרך ההתפלספות, הנה הם טועים, כי התלמודיים הם בני הנביאים והורה ומנהו. אבותיהם בידם, ומדבריהם נעמוד על בווים של כתיבים, ואם בדורות הבאים מצינו מעשים כאותן שהובאו בספרי הנביאים, למה לנו להוציא דבריהם מפשוטם, וחי ראשי לא יאמר זה אם לא מי שאינו מאמין בדברי רז"ל , והנה התלמוד *) שלנו מלא ממציאות השרים והראותם לבני אדם , וכן מרוחות המתים כמה מעשים, כדאיתא בפ' מי שמתו מעשה בחסיד שנחן דינר לעני, ושמע ב' רוחות שמספרות כו', ועוד שם מביא מעשה דשמואל, דאזל אבתריה דאבוה בחצר מות , וכמו שפי' רש"י ז"ל שהמתים נגלו לו כאלו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה, ושם בגם' קאמר בפירוש, ששמואל ראה את אביו ודבר עמו ושהגיה לו שבמהרה ימות, ומכאן פשוט דהמתים ידעי בעתירות, ולא מצי לשנויי בדלעיל דדומה קדים ואמר להו, וכדכתבו התום', וכן איתא התם מגין למתים שמספרים זה עם זה בו', אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קימתיה לבניכם, ואי ס"ד דלא ידעי כי אמר להו מאי הו/ אלא לאו דידעי למה ליה למימר לקי, פי' לכשיבוא שם אצלם הם בעצמם ישאלוהו על זרעם ? ומשני לאחזוקי ליה מכותא למשה על הבשורה, ועוד כמה מעשים כגון ענין דהנהו קפולאי דהוי קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה, וקאמר התם דגששיה והוה ביה מששא ושהיה משיב לו כענין וכהלכה בדאיתא בפ' שואל, ובן עובדא דר' יוחנן עם רב כהנא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא, וכן בפ' הנושא דכל בי שמשי פי' רש"י בערב שבת הוה אתי רבי לביתיה, ושעל זה צוה שיהיה מובן כל הצריך כמו בהיותו בחיים נר יהא דלוק במקומו, שלחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומו, וכן בפ' הפועלים מביא מעשה ארוך מר' אלעזר ברבי שב"/ וכל התלמוד מלא, וכן אני אומר ומי אביהם של אלו הלא הנביאים, ובמו שנאמין בדבריהם שהיו כן באמת כן נאמין בדברי הנביאים ולהפך, ואשר ידבר חלום אתו חלום כאשר הוא מהרר"י ן' חביב שרי ליה מריה, דא"כ מאי מקשה הנט' בפ' מי שמתו וכי מביאים ראיה מן החלומות ? אלא שגם הוא צולע על ירבו כמתפלספים ותו לא מידי, בי הארכתי בזה יותר מדי : עוד כתב הרב ז"ל ונמצא גדולי המפרשים לתלמוד לא ירעו דבר מזה, אבל רצו להמשך כאשר תראה דברי הראב"ד נגד רש"י בביאור המלך הקדוש ע"כ, לא ידעתי מי הם גדולי המפרשים לתלמוד שכמו שכתבתי כמעט כל הגאונים ירעו וכתבו על חכמת הקבלה ובפרט הראב"ד שהוא אבי אבות המקובלים ? עוד כתב ז"ל: ואל תשימו מביאור הוצאת השם מן ויסע ויכא בו/ אשר כתב רש"י בפירושיו כי אין מיוחם ללמור הקבלה ולא מיוחד להם לבר ע"כ; באמת שאם הוצאת שם ע"ב מפסוקי התורה אין מיוחם לחכמת הקבלה, גם הוצאת שם מ"ב ושאר השמות כן, ואם כן לאי זו חכמה שייכים אם לא לחכמת הפילוםופיאה או לעבודה האדמה אני לא ארע, ועוד שהדבר שינשא ליריעות שונות לא ינשא בבחינה אחת בעצמה, ר"מ, הגלגלים שבמה שהם גשמים טבעיים הם מנושא חכמת הטבעית , ובמה שהם גשמים כדוריים מתנועעים בסביב הם מנושא חכמת הלמודים, ובמה שהם מדור לאל ולמלאכים הם מנושא חכמת האלהות , אבל הוצאת השם לא ידעתי איך תהיה משותפת לשאר ידיעות זולת חכמת הקבלה? ואם אמר יאמר שהעסק בזה אינו לבד לחכמת הקבלה שגם חכמי התלמוד עסוקים בו, נשיב לו שאז אין עסקם בו במה שהם תלמודיים , אלא במה שלובשים בגרי המקובלים , והם מדברים גם כן ברפואות, לא במה שהם תלמודיים אלא כמו רופאים, גם אין ראיה כלל ממה שאמר שרש"י לא ירע בחכמה, לפי שלא כתב בה שהוא בפירושיו בתלמוד ובמקרא הלך אחר הפשט הקרוב לדברי רז"ל, ולפי שיטתי גם כי באו לידי הרמזים והסודות לא רצה לרבר בהם / ואולי היו בידו חבילות מהם ולא נראה לו להעלותם על ספר, והרי הרב הגדול והקדוש כמהרר"י אשכנזי זצ"ל לא כתב שום דבר, וכל למודו בזאת החכמה היה בע"פ, ומה שבא לידינו מפירושיו הם מכתבי תלמידיו, וכמה גדולים אנו רואים שאינם מחברים ספרים כלל, היש משם ראיה להקיש ולומר אלמלא היו יודעים היו כותבים כ"ש בדברים שנאמר בהם כבשים ללבושך כו': עוד

פרק יזעריכה

עוד כתב ונמצא גם כן ר' יצחק ן' גיאת פנה לדרך ההתפלספות, ורב סעדיה גאון רצה דרך ההתפלספות כפי דרכו וכו', כן כתב החכם המליץ ר' ידעיה כאגרת ההתנצלות, שהגאון ר"ס גאון פי' ספר יצירה על דרך החכמה, עוד חבר ם' האמונות זוכר בו הרעות בהערות וראיות רבות בזה הענין, והמות הדעות ולשונות רבים מן התורה והנביאים אל המושכל כל מה שיוכל כו', ואחריו החזיקו רבים מאחרוני הספרדים מאותם ששמענום, ומהם הרב ר' יצחק ן' גיאת, וממנו אתנו פי' נאה בקהלת מראה עניני החבטה, ופיוטים נם כן רבים מספרים חכמות מיוחסות אליו בימי התשובה כו', ועוד הכיא שם כמה וכמה מחברים שהלכו בעקבות הפלוסופים, ימי לא ירע שיש כאלה בכל דור ודור דלא כולי עלמא גמירי קבלה. אבל ממה שהבאתי לעיל מס' קול יהודה נראה, שרב סעדיה ירד לעומקה ובא אל תבונתה, וכי בשביל שכתב בדרך פלוסופי אי זה חבור יתחייב שלא ירע שאר חכמות, וכמה חברו ספרים על אי זה נושא לבקשת מלך או שר וכתבו מה שאינו מאמינים , נם שאמתו דבריהם בראיות לקוחות מהמחברים באותה חכמה או מהמפורסם אצל בעליה, וע"כ לומר שרב סעדיה אף על פי שנתעורר בהתפלםפות לכלא טעיות בני דורו ולהתם הדעות הנפסדות, בהיות אותו דרך בלי יותר נכון וקרוב לשכל בעלי ריבנו, עכ"ז לבו בל עמהם ואינו מסכים עם הפלוסופים בכל טענותיהם נגד תורתנו, ולמה אם כן לא נאמר שכן נם כן יחזיק בדברי המקובלים, ולא יחוש לטענות הפלוסופים שמנגדים להם, והנה אנכי כותב כאן נגד הפלוסופים ו' צאתי לעזרה ה' להליץ בעד חכמת הקבלה כי כן צויתי מאחר האלופים שרי יהורה אשר לבבו פונה היום לדברי המקובלים, ובהיותי נצמד בעבותות אהבתו פניתי מלמודי להפיק רצון רוממותו, ואם למחר רוח אחרת תהיה אתו ויתאו לחכמת הפלוסופיאה, ויבקש ממני לאמר סלסלה ותרוממה ובין נגידים הושיבה, אני אחלץ חושים ואאזור בגבר חלצי להגן בעד הפלוסופים ובלל גדול אני מוסר בירך, שלא תדמה בנפשך לירד לסוף דעת המחברים מתוך ספריהם, כי השם לבדו יודע תעלומות לב, ולדעת החכם הנרבוני גם הרמב"ם ז"ל הערים מאד לכסות רבריו בם' המורה, והוא בפי' עליו אינו אלא כהולך רכיל מגלה סוד , אבל שאר המפרשים הבאים אחריו גם כי ראו פירושו לא הרגישו רמיזותיו' שמליצתו צרה וצריך פירוש לפירושו ויפה אמרו חז"ל והביאו הילקוט נם' שמואל שרש קל"ט בפסוק, ויקרע ה' אה הממלכה ממך ויהגה לרעך לדוד א"ל כד הוית גבן אמרת לרעך הטוב ממך וכאן אמרת לרעך לדוד ? א"ל כד הוינא גביכון הוינא בעלמא דשקרא דדחילנא מינך דלמא תקטלינגי, ברם אנא כאן נעלמא דקשוט לא תשמע מיני אלא מילי דקשוט עכ"ל; ואין שום רב או אב שמגיד לתלמידו או לבנו כל מה שבלבו בכמו אלה הענינים ותהי האמת נעדרת; אבל אני נשבעתי שבספר בשמת לא אשא פנים לשום ארם זולת לחכמי התלמוד ואגלה דעתי בבל דרוש, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדו: עוד כתב הרב ז"ל: ולא נמצא בדנרי התלמוד מאמר יירה בהכרח או קרוב להכרח על הדעות ההמה אשר למקובלים האלה' ר"ל שבכל ספרי הרפואות לא נמצא שום רמז על מלאכת.חםלחות והנגרות כי קושיא לא חזינא הכא כלל, שאין מחק התלמודיים לחקור חקירות בא"ם ובספירות , אלא להוציא הדינים במדות שהתורה נדרשה בהן , אבל עכ"ז אגב גררא נזכרו כמה ענינים בנמרא ומדרשים, כאשר בארתי במקום אחר ' וכבר זכרתי קצת בשעבר ' כי מאחר שאמרו דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה, לא יתכן ששני הלמודים המובדלים מאד ביניהם במעלה יכהנו בספר אחד, ותדע לך שכן הוא שכמו שפרש"י בחגיגה מעשה בראשיה ומעשה מרכבה הן בריתות, ולא הובאו בגמרא בלשונם ולא ירענו איה מקום תחנותם, אלא ספרים מיוחדים היו באלה העמוקות ', לא ניתנו לידרש בישיבות כשאר החכמות בחוץ תרונה וברחובות יתנו קולן, ובערה שללם ממנו הזמן ועדין שברי לוחות נמצאים בידינו מדברי התנאים, כמו שזכרתי לעיל: עוד כתב ונמצא הרמב"ם ז"ל, אשר היה בקי מאד בכל דברי התלמוד לא נמצא כמוהו, לא ידע מאלה דבר, ורבים מאד זולתו, ע"כ ככר כתבתי משם הגחלים שגם הרמב"ם טעם מיערת הדבש של הכמה זו בסוף ימיו ' ואם רבים מאד זולתו לא ירעו, לא כל ארם זוכה לכל החכמות, הלא תראה הראב"ד בהשגתו על אד"ו בהלכות קדוש החרש , שהורה ולא בוש שלא הוא ולא רבותיו ידעו דכר כחכמת התכונה, הגם שמצות עשה הוא לחשוב בתקופות ' ואמר החכם לא נצחני אלא נעל מלאכה אחת, על כן תמצאו כמה גדולי עולם שלא היה להם שום עסק כי אם בעיון הגמרא, לפלפל ולסלסל בה כאשר המנהג בישיבות ובפרט במדינת פולי"ן שיכלת הזמן כלו בחלוקים עד שלא ישאר זמן ללמוד דבר זולתם, ואם "רצו להיוה בקיאים בדברי הפוסקים לא יוכלו להתאבק הרבה בפלפולים ער שנעשו הלומדים כהות כתות, הללו ידם תקיפה בעיון התוספות, והללו בעלי אסופות בקיאים ברי"ף והרמב"ם והטור והמרדכי ובבל הש"ח ; עד שידעו באיזה סי' ובאיזה דף בל דין ודין, לדעת לעות את יעף דבר, והללו בקיאים בעין יעקב ברבות ובילקוט,והם המתפארים בדרשות שבל זמנם הם מבלים באגדות ומדרשים, ער שנחם מאד חלש בעיון ובחקור דין, והנם שמתמיהים הנשים וההמון לפי הרוב אין להם עומק ויריעה, עד שראיתי בני עליה והנם מועטים שיהיה להם יד ושם בשלש אלה, ואם המצא ימצא א' מעיר ויהיה לו גם בן אי זו ידיעה בם' הפרדס, יחשב אצל המון ישראל חכם בולל ושים, הגם שלפי האמת אינו בן, שעדיין הוא צריך למודעי, וכבר כתבתי על אלו במקום אחר , אבר זה אומר שבאמת חכמת הקבלה מיעוטה יפה ומקשטת הארם, ורובה קשה, שהברוך אחריה תבטלהו משאר החבטות היקרות באשר קרה לכמה גדולים בה שלא היתה ידם תקיפה בגמרא, ואיני מנלה ח"ו וד"ל 5 עוד כתב הרב ז"ל: ויטענו מנגדי זאת הדעה, כי אשר יאמרו אלד, המתיחסים בקבלה שהמה דברי ר"ש בן יוחאי בספר הנקרא ספר הזוהר, אינו אמת. וזה יראה מפנים דבים . ראשון שלו חברר ר"ש היו מזכירין ממנו אי זו ברייתא או אי זו אגדה בתלמוד, כאשר עשו מספרי ומשאר הבורים תלמודיים וזה לא ימצא , ויטענו עוד ששמות האנשים ההמה אשר הוזכרו בספר ההוא, היו אחר רשב"י שנים רבות בידוע זה לאשר ראה שמוה האנשים ההם וראה ג"כ בתלמוד, וא"כ לא יתבן כלל שיהיה מחבר הספר הזה רשב"י. ויטענו עוד כי הספר ההוא לא התפרסם באומתנו כי אם קרוב לג' מאות שנה ע"כ. הנה טען הרב ג' טענות חזקות לכאורה, אבל באמת אין בהן ממש אצל חכם לבב עמו שרה נהורא. ועתה שמע נא דברי החכם בעל מנחת יהורה שבהקדמתו כתב ז"ל ז ואשרנו מה טוב חלקנו שזכינו אל ספר הזהר מה שלא זבו קדמונים אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון וה"ר אליעזר מגרמישא והרמב"ן והראב"ד והרשב"א וחכמים אחרים זולתם, שלא טעמו מדבשו, בי בזמנם לא נתגלה, ואל תתמה מזה כי בודאי לא נתגלה עד הדור האחרון אשר אנחנו בו היום, וסיוע לזה מצאתי בם' התקונים וז"ל ז א"ל אליהו לרשב"י רבי! כמה זכאה אנה דמהאי חבורא דילך יתפדנםון כמה עילאי, ער דאתגלייא לתתאי בסוף יומיא ־בגיניה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו עכ"ל, הנה מבואר מכאן שהחבור הזה היה עתיד להיותו גנוז ובאותו זמן יתהנו ■ממנו העליונים והם המלאכים, עד שיבא דרא בתראה שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים והמתטפלים בו יבא משיח בי תמלא 'הארץ דעה את ה' בסבתו, אשר זה יהיה סבה קרובה לביאתו, וז"ש :בגיניה ושבתם איש אל אחוזתו עביל . והנה כן הוא בסוף התקון הששי אבל בקצת שנוי לשו;, ומכאן תשובה נצחת לקושיא ראשונה ושלישית , ובלא זאת קושיא שלישית שלו היא תירוץ לקושיא ראשונה שבשביל שלא התפרסם בזמן חבטי התלמוד לא הזכירו מדבריו הנכבדים בנמרא, ואני מבין דברי הרב שר"ל שלא הזכירו בשמו ובלשונו, שהרי במה דברים יש בזוהר שהם במדרשים ובגמרא גם כן :בשינוי לשון, וזה ברור למי שקרא בזוהר ואיני צריך להביא משל שלא להאריך; ואולם על הטענה השנית שטען הרב שהאנשים אשר נקבו בשמות בזוהר היו אחר רשב"י, לכאורה נראה שהיא טענה גדולה, אבל תדע שידומה לקושיא זו, יש להקשות על החושבים שר' יהודה ־■תלמיד ר"ע חבר הספרא, וכתב בעל ם' קרבן אהרן בהקדמתו / שהרמב"ם כתב בהקדמת משנה חורה שרב חבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עקרי המשנה, וכ"כ בעל ם' צדה לדרך, ונ"ל שלמדו זה ממ"ש בפ' מי שמתו הוא הכה את הארי ביום השלג דתנא ספרא -דרב ביומא דסתוא, ומזה באו לומר דרב היה המחבר, ורש"י ז"ל לא בך סבר בפ' א"ט, שפי' תנא דבי רב קרי לברייתא ששנויה בת"כ דאיקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כלם; ומדבריו בגיטין פ' האומר נראה דסבר שר"ע סדרו ושנאו לתלמידיו, אבל לא ניאר מי כתבו וחברו, ובסנהדרין פ' אלו הנחנקין סתם מתניתין ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון, וכלהו אליבא דר"ע, ומזה רצו ללמור קצת מהחכמים שמחברו היה ך' יהורה, ולדעתי טעו בזה, שכסו שאנו אומרים סתם מתגי' ר' מאיר שר"ל שרבי המחבר ובששונה סתם הוא אליבא דרבי מאיר, כן צ"ל שמחבר הספרא כששונה ברייתא סתמית שנאה אליבא דר' יהודה, ור' יהורה אמרה אליבא דר"ע, וזה אצלי תברח גמור להכריע שרב היה מחבר הספר יהיה טי שיהיה עד כאן דבריו . אמר אמר יש"ת,*) אני הייתי מכיר הרב בוויניציאה וגם הוא נתן לי אחד מחבוריו, וכשהראתי לו מ"ש בת"כ בפ' מצורע פ' א' פרשה ב' א"ר חייא חשבתי לפני רבי כו', נשקני על ראשי, שמשם ראיה כרורה שלא חברו ר"ע או ר' יהודה, ואע"ג דנהירין לי' שבילי הם' כשבילי דמתיה שהוא המפרש לא שת לבו לדבר זה. אבל אח"כ מצאתי בגמ' שהיו בריתות של ח"כ שגורות בפי ר"ל ורבי יוחנן, ואולי רב חברו, ותכף נתפרסם בעולם ; או שקצת ממגו היה בפי הקדמונים ועדיין לא חובר כלו וצ"ע, וכן כתב בם' יוחסין ז"ל בדברו על רשב"י ז"ל, וסתם ספרי הוא רשב"י, ובן ם' הזהר המאיר לבל העולם הנקרא מדרש יהי אור שהוא מסודות התורה והקבלה כנוהו על שמו, אף על פי שהוא לא עשאו, כיון שתלמידיו ובגו ותלמידי תלמידיו עשאוהו על מה שקבלו ממנו כמ"ש שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כלהו אליבא דר"ע, אף על פי שאלו הספרים נעשו על פיו יותר מם' שנה אחר מותו, ובעבור זוז הברי הזוהר הם יותר אמתיים בי הם דברי האחרונים שראו המשגה ופסק הלכות ומאמרים מהאמוראים שם, ונתגלה זה הספר אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו כו'; ועור דעתי שהאריך, וכן נהירנא שלמדתי בו בדפוס קוסטנטינא זה לי עשרים שנה , ועתה בקשתי בדפוס קראקא ולא מצאתיו, ובזוהר פ' וירא מזכיר ר' יוסף ור' יהודה ורב ורבי יוחנן, והנה גם בגמ' הבבלי חמצא שאחר חתימתו, דהיינו אחרי מות מר בר רב אשי שהיא שנת ד' אלפים ר"ו, הוסיפו בו קצת דברים רבנן סבוראי כמ"ש התום' בריש כתובות , ובן כתב הריטב"א כריש קדושין קבלנו מרבותי' דע"כ הוסיף רב הונא גאון מסורא.

פרק יחעריכה

עוד כתב הרב ז"ל ויטענו עוד שלא היה ר"ש אב המקובלים יודע סודות הדינים ורמזיהם בדרך אמיתי, היה ראוי שיהיה הלבה כמותו, ואין הדבר כן, ועוד כי אנחנו נראה פעמים רבים יאמרו המקובלים שבפי הרמז ראוי שיהיה הדין כך, ומ"מ נראה הפוסקים וגדולי התלמוד יפסקו להפך עכ"ל, באמה טענותיו האחרונות סותרות הראשונות, שהוא רצה לומר שהספר הזה הוא אינו לר"ש בן יוחאי / אחר שלא נתפרסם כי אם קרוב לג' מאות שנה, ובכאן הוא אומר שהפוסקים הם בננהו, ואם היה איזה מהאחרונים שחברו הלא כבר 'ראה דברי הרא"ש והטור שרוב ישראל פוסקים אחריהם , ואיך לא שת לבו לדבריהם אלא פסק כנגדם, שאין לומר שמחברו קטיל קני באגמא הוה, כאשר הם רוב המקובלים שאינם בקיאים בתלמוד ובפוסקים , שכל ימיהם עוסקים בפנימיות ולא ירעו החצוניות, כי כמה פשטים נחמדים מזהב ומפז דברים יקרים באוצרותיו, שאפילו בעלי.ריבנו מודים שנברא רבא היה מי שחברו . ושמע נא דברי ם' שלשלת הקבלה שכתב ברף ל"א ז"ל: וראוי שתדע כי רשב"י ובנו לא כתבו על ם' הזהר אשר הוא בידינו היום , אבל היו תלמידיו ותלמידי תלמידיו שחברו הקונטרסים שכתבו הם וחביריהם כמו ששים שנה אחרי מותו, וקבלתי על פה שזה החבור הוא כ"כ גדול הכמות שאם היה נמצא כלו יחד היה משאת נמל. אמר יש"ר שמעתי מפי מגידי אמת שבשנת ש"ף לפ"ק, כשבזזו הספרדים עיר הידיל"בירגה לקחו מבית עקד הרועים ר"ל' האקדימי"אה, כמה אלפים ספרים מכל לשון, וביניהם במה ספרים: קדושים כתובים בקלף נם שם ם' הזוהר על כל עשרים וארבע משא בבל, וקצתם שולחו לרומ"ה להשמן , וקצתם לקח דוכוס בוואריאה,-גם לספרד שולחו קצת מהם. אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פצה דודך ונבקשנו:' עמך . עוד כתב בם' הנ"ל: ודע כי כבר הוא מוסכם בישראל, כמו שראיתי בם' יוחסין שבדבר 'מזה החבור לא יחלוק על הנסכא ־, או שהוא דבר שאינו מפורש בנמרא והוא מפרשו דאזלינן בתריה , כמו אמן אחר גאל ישראל, שיש מחלוקת בין הפוסקים אחרונים אזלינן בתר הזוהר שאינו רוצה; וכן רוצה קדוש בסעודה שלישית של שבת, ואינו רוצה תפילין בחול המועד; וברכת המזון דיחיד אינה טעונה כוס, וכן כל כיוצא בזה בו'. עוד כתב ז"ל ן וראיתי בספר יוחסין דבר מחמיה ובאתי. להעתיקו־ לפניך, והוא בשנת כמו ה' אלפים ן' נמצאו כתות אנשים-. שאמרו בי דברי הזוהר את אשר הם בלשון ירושלמי הם דברי רשב"י, אבל את אשר הם בלה"ק אינם דבריו, וי"א שהרמב"ן מצאו בארץ יש־אל ושלחו לקטלוניאה אחר הלך לארגון ונפל ביד רבי משה דליאון, וי"א שרבי משה דליאון הנז' היה חכם ועושה אלו הפירושים משכלו, ולמען יקח בהם מחיר רב מהחכמים היה כותבם ותולה אותם על שם רשב"י וחבורתו, וזה כי היה עני ומרובה באוכלוסין , ע"כ בספר יוחסין ומאריך יותר הרבה, אבל אני מאמין כי הכל הביל והאמת יהיה שרשב"י וחבורתו הקדושה אמרו הדברים ההם ויותר הרבה, אבל יוכל להיות שלא נכתבו דבריהם בדורותם על סדר נכון אלא בקונטרסים מפוזרים ובמשך הזמן חוברו כהלכתן; ואל תתמה מזה, כי כן עשה רבינו הקדוש בחבור המשניות, שהיו מפוזרים-הקונטרסים בארבע כנפות האדץ, וכן עשה רב אשי בחבור הגמרא. עכ"ל; הרי לך שאפי' המכחישים שרשב"י חברו מורים שארם נחיל היה המולידו, כמור' משה דליאון שהיה גדול בחכמה הקבלה, ־ וכמי שכתב גם החייט עליו, וכן מזכירו לכבוד ולת"ת בפרדם.

פרק יטעריכה

ואולם במ"ש הרב שאם הוא ידע מצד הרמז הדינים אין הלכה כמותו כו'. חלונה זו ישנה יותר מאלף שנה, וכבר ידוע מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בענין'הנורו של עכנאי, בדאיתא בפ' הזהב אמר להם אם הלכה כמותי מן השטים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא , מאי לא בשמים היא ? א"ר ירמיה אין אגו םשניחץ בבת קול שכבר כתבת בתורה בהר סיני אחרי רבים להטות ; ואולם התום' הקשו שם ז"ל: והא דאמרינן בפ"ק דיבמות דהלכה כב"ה משום דיצאתה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על סתם דברי תורה דבתיב אחרי רבים להטות, אבל התם אדרבה ב"ה רובא, אלא דהוה מספקא לן אי אזלי בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא, ועוד דכאן לא יצאה ב"ק אלא משום כבודו של ר"א דאמר ק השמים יוכיחו, והא ראמר ההם ר' יהושע היא דאמר אץ משגיחין בב"ק, ולא שמעינן ליה לר' יהושע אלא בב"ק דהאי מעשה דר"א דהכא, התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כבר נהנה לנו תורה מסיני, משמע שבשום מקום אין משגיחין עכ"ל, וכדומה כתכו בפ"ק דיבמות ובפ"ק דעירובין ע"ע, ולכאורה ק' שבראש דבריהם אסרו דלא אמרינן אין משגיחין בב"ק אלא כשבא לחלוק על סתם ד"ת, ולפי זה בב"ק דב"ה משגיחין אפילו למ"ד לא בשמים היא, ובסוף דבריהם אומרים דבשום מקום אין משגיחי; בב"ק משום דקאמר לא בשמים היא, אבל נ"ל דמעקרא הקשו התום' אליבא דידן רקיילץ דהלכה כב"ה משום שיצאה ב"ק, ומכ"ש לא עשו כדבריהם אחר דב"ק, אבל לר' יהושע דסבר דאחר דב"ק עשו ב"ש כדבריהם שאין משגיחין בב"ק אינה קושיא כלל, ומיהו גם ר' יהושע סבר כב"ה משום דהוו רובא, ולפיכך הקשו ז"ל דילמא דוקא אב"ק דר"א דהוה נגר הרבים קאמר ר"י דאין משגיחין, משא"כ הכא גבי ב"ה דאדרבה הוו רובא למה לא גאמר דס"ל דמשגיחין בב"ק ? ותירצו דמדנקט לישנא דלא בשמים היא משמע דאין להשגיח כלל בשום מקום. ברם קשה הדבר כחומץ לשינים וכעשן לעינים, דבשלמא הכא הדין עם ר"י לומר דאין משגיחין בב"ק שבא לחלוק על סתם ד"ת דבתיב אחרי רבים להטות , אבל שאין להשגיח בב"ק בעלמא מגין לו שאין טעם וסברא לדעת זו, ובעיני היא זרה. ומלבד זה קשיא לי לדברי הגמ' שם, וגם כאן בתום' שאמרו שכ"ה הוו רובא, ואפ"ה הוה מספקא לן אי אזלי בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא, עד שיצתה ב"ק, משמע דבלא ב"ק לא הוו ידעי אחר מי להטות , וא"כ מאי אולמיה דהאי ב"ק טפי מב"ק שיצתה במחלוקת דר"א עם חכמים , דהתם נמי הוה מספקא להו בי האי גוגא, דאע"ג דאינהו רבים איהו שטותי ומחודד טפי וכביר מהם ימים והיה מלא תורה וחכמה עד שהיו צריכים לו, וכדאיתא בסוף פ' ד' מיתות: למה באתם ? ללמוד הורה באנו, וכשמת קרא עליו ר"ע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרי שהיה גדול מרבי יהושע ור"ע שלא היה כמוהו בין חבריו שיוכל לתרץ שאלותיו, וכמו שספר שם גורל ידיעתו. וכיון שיצתה ב"ק דהלכה כותיה ולא כרבים הוו תרי בת קול דסתרי אהדדי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מ"ש גבי ב"ה דהלכה משום ב"ק וגבי ר"א לא ? ונראה שהתוס' הרגישו בזה ולבן כתבו: ועוד דכאן לא יצא ב"ק אלא משום כבודו של ר"א בו', והמחוור אצלי דר' יהושע ס"ד דמעיקרא הוה מספקא להו בהאי קרא דאחרי רבים להטות, ואי בעי רחמנא רוב מגין דפתם רבים משמע כן, או דבים בשנים כמו ורב יעבור צעיר, וכן לא רבים יחכמו, ונפקא מינה דאם הם רבים במספר וכ"ש אם ג"כ גדולים בשנים, ואפילו סבי דבהתא צריך להטות אחריהם , או רילמא פי' רבים חשובים כמו רבי המלך, יצע לרבים, וספו בתים רבים, וכמ"ש בפ' מפגי שיכה תקום שאיבי בר יהודה סבר אפילו זקן אשמאי ות"ק הוא דאמר אי; זקן אלא שקנה חכמה , ועיין ברא"ם , וכשיצתה ב"ק בפעם ראשונה דהלכה כב"ה אף על גב דב"ש מחדדי טפי מגיהו, • ממילא ממילא הבינו אחרי רבים להטות רבפשוטה משמע, ואילו נמחלוקת ר"א והבסיס שיצתה ב"ק דהלכה כמוהו בכל מקום לגודל חכמתו וחריפותו נגד הרבים, משמע להפך דאחרי רנים להטות משמע אחר הגדולים בחכמה, ונמצא ב"ק האחרון סותר לב"ק הראשון ? והאלהים— זה נמנע נטבע שלא יתואר ביכולת אפילו האל יתעלה שא"א שיתאמתו ב' הסותרים יחד מצד אחד, על כן נזר וחרץ רבי יהושע הענין שודאי לא בשמים היא ולא מן השם הוא זה, שכיון דקלי סתרי אהדדי ושתיהן שוות דמאי חזית דהאי ב"ק אלימתא טפי דילמא אחריתי אלימתא טפי, וע"ב לומר שאין להשגיח בשום ב"ק, לא במחלוקת ר"א ולא במחלוקת ב"ה, וספקא הדרא לדוכתה, וכנר כתוב בתורה שנתנה בסיני אחרי רבים לקנות •אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודו"ק. אבל לפי האמת אינן סותרות, שבל עיקר הנ"ק לא היה לפרש פסוק אהרירבים, אלא להוכיח כמאן הלכה, ור"ע וחביריו ודאי ירעו שאי; בונת הב"ק על זה כאשר חשב רבי יהושע, אבל עכ"ז לא השגיחו לב"ק זה להודיע לתלמידים, שאע"פ שהדין וההלכה בנעלי הסודות אנו אין לנו ללכת רק אחרי הדרכים שנתנו לנו מסיני, שבהם נדרוש בתורה להוציא הספקות לאורה , ואפי' אנו טועים אין לנו עונש בזה , אבל מי שחננו ה' ונפלה מיהר החכמים במעלה עד שידע אמיתות הדברים ממקום אחר, אין לו ללכת כדרך הפשוטה, ולכן היה ר"א מחזיק כ"ב נמחלוקת, ולא ס"ל תשובת ר' יהושע אחרי רבים להטות, ובבר ידוע מ"ש במם' עדיות על עקביא בן מהללאל בפ' ה/ שהעיד ד' דברים, אמרו לו עקביא חזור בך בד' דברים שהיית אומר ונעשך אב ב"ד לישראל ולא רצה, ובשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בר' דברים שהייתי אומר, א"ל ולמה לא חזרת בך ? א"ל אני שמעתי טפי המרובים והם שמעו מפי המרובים, אני עמדתי בשמועתי והן עמדו בשמועתן, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז ברברי המרובים, וכן הענין עם רשב"י והפוסקים החולקים עליו שהם לא ידעו הסור והלכו לשיטתם, ובן ראוי לעשות לבל ההולך אחרי עקבותם, וב"ש בדברים שנהגו כבר כמותם, וכמ"ש ז"ל י) אם יבא אליהו ויאמר שאין חולצין חולצין בסנדל אין שומעין לו שבבר נהגו העם בסנדל, כדאיתא בפ' מצות חליצה . ואשר לא למד בח"ה אין לו להגיח ריהטא לישנא דגמרא ללכת אחר הרמז או המסרה" הגם שהסכמה זו אינה כ"כ ברורה , שהרי מצאנו ראינו שני המאורות הגדולים רש"י והוספות שנשענים על המסרה נגד הגמרא, שיש מקומות הרבה שחולקות הגמרא והמסורה על החסר והמלא, כגון מעכירים מעבירם פלגשים פלגשם מזוזות מזוזת ודומיהם, שיש להסתפק מאד אליבא רמאן נכתוב בספר תורה; ועיין בהקדמת ן' אדוניהו למקרא גדולה; והנך רואה בענין הרם שנקטם ראשו שכהב הרמב"ם .ז"ל. שכשר , כתב עליו הראב"ד ז"ל: כבר הופיע רוח הקרש בכית מדרשנו מכמה שנים והעלינו והעלינו שהוא פסול כסתם מתגיתין, ודברי ר' טרפון שאמר אפי' שלשתן קטומין כשר ענין אחר ולא שנקטם ראשו, והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים עכ"ל , ובכאן רמז שאליהו דל נראה אליו וכמ"ש גם בעל ם' שלשלת הקבלה, עכ"ז המגדל עוז אחרי העתיקו לשון הראב"ד מחבורו ששם חולק על רב אלפם, הייא מ"ש עליו הרמב"ן בס' מלחמות ה' וז"ל: דבר זה לא רבינו הגדול פי' האלפסי •אמרו, אבל כל הגאונים ז"ל כך אמרו, ולא ערער אדם מן הראשונים בדבר, וקבלתם תכריע כו', והרב המ"ם ג"כ כתב שם ז"ל: ועם בל השבח הזה שהוא משבח סברתו, כבר ראה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל והעמיד דבריהם, ואיני רואה להאריך אחר שהוא ז"ל לא ביאר קושיתו ולא פירושו, ויש קצת אחרונים מחמירין בדברי הר"א ז"ל וכן ראוי להורות עכ"ל, ובהגהות מיימונית כתבו בשם רבינו שמחה דהיינו דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ע"ש, והב"י בא"ח סיטן תרמ"ו גם הוא פסק שכשר שכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מכשירין, והרי לך שאע"פ שכמה מהגאונים שהיו בעלי סודות הכשירוהו, והי־מב'ן שהיה כרוך אתר הכמת הקבלה, עכ"ז לא חש לדברי הראב"ד אף על פי שאמר שמח הקדש הופיע עליו, ובחפשי אמתחות תוכות הפוסקים ראיתי, שבמקומות מעטים נחלקו עם רשב"י וח"ה ואביא אותם הנה, והראה שלפי הרוב חוששים לדבריו.

פרק כעריכה

בטור א"ה סי' ד' כתב הב"י ז"ל: ומשמע מדברי הרא"ש דלא בעינן בלי לנטילת שחרית כי היכי דבעינן לנטילת ירים לסעודה, וכ"כ בהגהת מרדכי פ' אלו דברים וב"ב הר"ן בריש פ' כל הבשר, ומשמע דה"ה לשאר דברים מעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינם צריכים לנטילת ידים דשחרית, דנטילה זו אינה אלא לנקיות בעלמא וכן הוא בהגהת ש"ע למהראי"ם ז"ל, מיהו אינו מענב לא בלי ולא כח נברא ושאר דברים הפסולים בנטילת הסעודה; ואילו בזוהר פרשת וישב משמע רבעי כלי ובל מילי דבעינן לנטילה ידים דסעודה, אבל תדע שגם הרשב"א ב' בתשובה דכן נהגו להפקיד בנטילת שחרית בכל תנאי נטילת הסעודה, והביא ראיה למנהג מפ' כל הבשר ומפ' היה קורא, וגם הב"י הביא דכריו כסי' הנ"ל ע"ע וכ"כ הר"ר אבודרהם ז"ל . עוד כתב הב"י על מ"ש הטור: וידקדק לערות עליה ג"פ דלאו דוקא עירוי שהרי בגמ' לא אמרו אלא בת חורין היא ומכ,פדת עד שירחוץ ידיו ג"פ ושכשוך רחיצה מיקרי, וכ"כ בתשובת הרשב"א ז"ל ומשכשך ידיו בתוך בלי בו', ואילו מדברי הזוהר הג"ל גראה דלא מהני להעביר הזוהמא אלא ע"י עירוי כלי דוקא, עוד הקשה הב"י שבזוהר פ' וישב משמע דבעי ליה לבר גש לגמלא ימינא בשמאלא,.. אילו בפ' ויקחו לי תרומה בפסוק ועשית שלחן כתב, דבעי לארקא ברישא מימינא לשמאלא, והוא ז"ל רצה לישב ולחלק בין גמילה דשחרית לנטילה דסעודה, וא"כ הוא לא בעינן כל מילי דנטילת. סעודה בנטילה דשחרית וכל תנאיה, והוא הפך מה שכתב לעיל, ומה שפסק בש"ע שטוב להקפיד בנטילת ירים דשחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. ושמא י"ל שזה איגו מ; המעכבים,. אבל מ"מ זה הפך מ"ש הרשב"א ומקפידים בנטילה זו בכל תנאי נטילה בשעת סעודה, ברם מה שתירץ שנית הב"י שם , דה"פ דנוטל כלי של מים ביד ימיני ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על ימינו חחלה, ולעולם תחלה נוטל יד ימין מיד שמאל, הוא נכון, אלא שמלשון הרשב"י לא משמע כן. וא"א הגאק נר"ו תירץ בע"א נפסק דרך ימין ואיני זוכר . עוד כתב הב"י שם ז"ל : ומיהו משום רוח רעה השורה על הידים גראה דגם להרא"ש, אפי' היה געור בל הלילה צריך ליטול ידיו, דרוח רעה השורה על הידים בלילה משמע דלא תלי בשינה כלל,. אבל בם' הזוהר פ' וישלח נראה, שאין רוח רעה שורה על הידים: אלא בשעת שינה שכתוב שם על פ' הותר יעקב לבדו: דהא לית לך מאן מאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה, וביון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב כו', וכן משמע ממ"ש לעיל ממאמר של פרשת וישב; ונ"ל ששתי טומאות הן, אחת, טומאת מת והיינו בשעה שינה שביון שאי; הנשמה בגוף הטומאה שורה עליו, וכמ"ש ז"ל ששינה א' מם' למיתה, ואחה, טומאת לילה שבו תרמוש כל חיתו יער רוחות הטומאה שמםשלהם בלילה, ואפילו האדם נעור כל הלילה הטומאה שורה על ידיו, וע"פ תרוצנו זה אתי שפיר מ"ש בזוהר פ' ויגש והגיאו' הב"י כאן, על םשאז"ל שרור היה מנמנם כסום כו',. דמשמע דאפילו אם ישן ביום צריך ליטול ידיו, דהא סתם אמרו כל דנאים שיתין נשמי שלטא ביה סטרא דרוח מסאבא, ולא חלקו בין — יום יום ללילה, וע"ל דמ"ש בזוהר וישלח מאן דגאים בליליא בערסיה, לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט דאפילו כי נאים בלא ערסא יאפילו ביום נמי רוח רעה שורה עליו / כל דנאים שיתין נשמי. ולפי זה מ"ש הב"י בשם ם' א"ה, השכים בבקר קודם עמוד השחר ונטל ידיו, י"א שעריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאיר היום, משום בת מלך השורה על הידים כל הלילה עד היום, וכן עריך לשפוך עליהם מים ג"פ, שנראה מדבריו שאפילו היה נעור עד הבקר קאמר שעריך ליטול ידיו פעם אחרה משום בת מלך אינו חולק על מ"ש הזוהר ודו"ק; ובסימן כ"ה סעיף א' כתב הב"י ז"ל: וכתב האגור בשם ם' הזוהר שאסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישה העידית עכ"ל 7 ונ"ל שכתב בן משום דאיתא בזוהר בפוף פ' במדבר סיני כו', ועכ"ז כתב הב"י שם ז"ל: ונהגו העולם להתעטף בעיעית תתלה, ולפי מנהגם הנותנים כים של תפילין והטלית לתוך כים א', עריבין ליזהר שלא ישימו כים התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה, ויעטרך להניחם קודם עטיפת עיעית כדי שלא יעביר על המעות, דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה, כמו שיתבאר בסי' כ"ח י בס"ד, שאני התם דכתיב והיו לאות על ידך יהדר לטוטפות בין עיניך; ודרשינן נמי מקרא דכ"ז דבין עיניך והיו שתים, משום הכי מוטב שיעכיר על המעוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא, אבל הכא דאין לנו דמעות עיעית קודמת, אלא מאסמכתא בעלמא, מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המעוה עכ"ל, משמע מדבריו שאין להעכיר על המעוה ולא חייש למ"ש בם' הזוהר,' ושמא י"ל דלכתחלה הוא דקאמר, אבל אם פגע בתפילין גם הזוהר מודה דאפשר דראית הרשב"י היא םהאםםבתא , וכיון דנדחית אסמכתא גם דבריו נדחים ודו"ק : ועוד כתב שם ז"ל: והאגור כתב וז"ל: ואני המחבר מעאת, בם' הזהר בפ' פנחם, מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת, וז"ל : אר"ש תפילין אינון על מוחא לקבל זכור , ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור, ומה זכור ושמור בדבור א' נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרווייהו, ולא עריך לנפישא בשהיה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה, ואני תמהתי על הגי רברבי החולקים על רשב"י, אם היה שידעו מאמר זה, ומ"מ העולם נודגים לברך ש,־זים עכ"ל . ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה . דינים שמעינו שכתב רשב"י בם' הזהר הפך ממסקנא דגמרא, וזזין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דגמרא, וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רשב"י לא היו חיישי להו במקום דפליג אגמרא דידן, והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר גמרא הכי ולפיכך פסקו כן, גראה מדבריו שאין לחוש בלל לדברי הזהר, י"ל שכבר כתב שם הב"י שבימי אותם הפוסקים עדיין לא נגלה ם' המאור הקדוש בעולם, ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא כרכה אחת, דהא אפשר דאיהו כמי מכר דמברך שתים ' ומ"ש אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להגיח קאי נמי אשל ראש ומש"ה אץ להפסיק ביניהם. והר"י ן' חביב כתב ששמע ממקובלים אומרים שמצאו בם' הזהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים מהם אותם מאמרים וראה שאין בהם עור כ"כ לקיים מה שאומרים בשמם, ושמקובל א' הראה לו מאמרים שאיפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים. וכבר פסק הב"י שלא לברך אלא ברכה אחה לבד, שכן הרי"ף והרמב"ם ורש"י מסכימים בזה, וב"ב הרשב"א שהיו נוהגים בזמנו בדברי קצת הגאונים והרי"ף, ובכל ארץ תוגרמה נוהגים כן. אבל בכל ארץ אשכנז ופולין וארץ קנדיאה נוהגים כר"ת והרא"ש לברך שתים, וכן היה נוהג הר"י ן' חביב ז"ל שהיה ספרדי והיה דר בירושלם תוב"ב, וכן הוא בהריא בתנחומא, והר"ם איסרלס ז"ל כתב בהגהת ע"ע ז"ל; יש מי שכתב להגיח של יד מיושב ושל ראש מעומד אגור בשם הזהר סימן פ"ד, ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד, ואני אביא לשון רש"ל על זה אח"כ:

פרק כאעריכה

עוד כתב הב"י בסי' זה ז"ל: וביום שיש ס"ת נוהגין העולם שלא לחלוץ תפילין עד שיסלקו ס"ת ויניחוהו בהיכל, וסמכי לה מדכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, וביום ריח נהנו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלה מוסף, ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה אומרים כתר, ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין, בעין מה שאכתוב בסימן ל"א בשם הזהר במדרש שיר השירים על הנחת תפילין בח"ה, וביון שבתפלה זו אומרים כתר אפילו כשמתפלל בלחש ראוי שלא יהיו עליו עכ"ד, ובהגהות ש"ע כתוב: וה"ה בחול המועד ורוקא במקום שאומרים במוסף כתר מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום ע"כ; אבל מדברי מהרי"ל אין נראה כן, וכן מצאתי כתוב בשם א' מגדולי אשכנז ז"ל: כתב מהרי"ל בהלכות לולב ז"ל} מהר"י מהר"י סג"ל סילק רצועות התפילין מקשרי אצבעותיו וקשרם אחורי הפרק שלא *היו חוצצין בתפיסה האתרוג, וסיום הלל הזר וברך הרצועות בין קשרי אצבעותיו, וכשהגיע לומר הושענות חזר וסילקם כבראשונה , וכ"כ במנהגים סי' קפ"ו ומסיים : ומהר"ש לא הקפיד עכ"ל, הרי לך בהדיא שהיו התפילין עליו בשעת מוסף כשאמר הושענות, ומי שמגיח תפילין בח"ה וםםירן בריח בתפילת מוסף לא מצא ידיו ורגליו, וקורא אני עליו הכסיל בחשך הילך, ודבר זה לא 'נמצא בשום מקום אי מנהגים אלא בש"ע סי' כ"ה כתבו הב"י ג ונתפשט במדינות אלו ע"־ תלמידים שלא שמשו כל צרכם, והמון בעלי בתים המתיהרים בידיעתם, וכשראו בש"ע וביום ר"ח חולצין אותם קודם תפלת מוסף, לא דקדקו יותר ואינם יודעין שאין דין זה שייך אלא לאותן שאינם מניחין תפילין בח"ה, כמ"ש הב"י דהוה ליה ר"ח למוסף ח"ה, אבל אנן דמניחין תפילין בח"ה וברוכי נמי מברכינן עלייהו, אעפ"י שבתב הב"י בסי' ל"א וכן בם' המוסר בשם הזהר המניח תפילין בח"ה הייב מיתה, הלא כתב מהרר"ש ליריאה בתשובה ז"ל : שאפי' עמד רשב"י לפנינו וצוח בכרוכיא לא משגחינן .ביה, וב"ב הב"י עצמו בסי' כ"ה וב"כ ר"מ איסרלס זיל דלא משגחינן ברברי הזוהר, במקום שחולק על תלמודא דידן, ובפ"ק רביצה משמע בהריא דאין איסור להניח תפילי; אפילו בשבת ויו"ט, וכ"כ בהריא רש"י והוספות ור"ן שם וב"כ הב"י ריש סי' ש"ח בשמם, והא דדרש ר"ע יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, ר"ל שאין צריכין אות וב"כ הב"י בסימן כ"ט כדברי ר"ע, וכיון שכן דבשבתות וי"ט מותר להניח תפילין אלא שאין צריכין אות, בודאי ח"ה דקיל טפי מחייבינן להניח תפילין, וכן המנהג בק"ק ווירמי"ש שלא לחלוץ למוסף; וכן ראית, 'דבנן קשישי באשכנז שלא חלצו, וממנהגי אשכנז אין לזוז כאשר קבלו מאבותיהם, שהיתה החורה ירושה להם מימות החרבן, כמו שהעיד הרא"ש בלל כ' סימן כ', ועל כרחין צריכין לפרש כן בדברי רבי עקיבא ע"ב מ"ב: 'עוד כתב הב"י באותו סי' ז"ל: וכחב עוד ה"ר יונה הנ"ל ומדאמר ר' יוחנן בפ"ב דברכות: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל, משמע שנם בתפלה צריך שיתפלל ותפילין בראשו, כתבו הגהות מימוניות בפ"ר בשם העיטור: בך ראינו שהגאונים וכל ראשי הישיבות שאין חולצין עד כימי השמים על הארץ דערביה ע"כ, ונראה שהיו מטחים אותם עליהם בל היום ולא היו חולצין עד אותה שעה, ועכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת ובא לציון, ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר יר"מ שנשמור חקיך ומצותיך כו', משום ההיא דבני מערבא שהיו מברכין על חליצת תפילין אקב'ו לשמור חקיו; ואע"ג דס"ל שאין מברכין על חליצתן כמ"ש בסי' כ"ט , מ"מ כיון דבהא מילתא ליכא ברכה שפיר דמי למעבד רמז לסברה בני מערבא, ול"נ ראין טעם וריח לדבר זה, דכיון דאידחי ליה סברת בני מערבא למה נעשה רמז לה , והעושה רמז לה נראה שסובר דלא אידחי לגמרי ע"ב. ומהר"ם איסרלס ז"ל כתב בהנחות ש"ע ז"ל: ויש מי שכתב ע"צ הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם ג' קדושות ור' קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, והכי נוהגין המדקדקים, פתח עינים וס' המוסר פ"ד :

פרק כבעריכה

עוד כתב הב"י בסי' ל"ב: כתב הטור ז"ל : שבת וי"ט לאו זמן תפילין הם, וחולו של מועד יש מסתפקים בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותם בלא ברכה, וא"א ז"ל היה מניחן ומברד עליהן ע"כ; וכתב הב"י דכן משמע בפי' בירושלמי דה"ה חייב בתפילין וכ"כ הרא"ש. וכתב עוד בשם המררכי שבסמ"ק וכן בס"ה פי' דיש להניח בלא ברכה, ומיהו מהר"ם היה מברך עליהם מההיא דירושלמי עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה שאין מניחין תפילין בח"ה, וכן דעת התוספות והראב"ד ז"ל, וכן אנו נוהגים עכ"ל. ועכשיו נהגו כל בני ספרר שלא להניח בח"ה, ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בח"ה כדברי הרא"ש, ואח"כ מצאו שכתב רשב"י במאמר א' שאסור להניחם בח"ה , וע"פ נמנעו מלהניחם בח"ה, וכ"כ מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה, והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר השירים על פ' לריח שמניך טובים וז"ל.* כו' ובסוף דבריו כתב: ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כ"ב באיסור הנחתם ע"כ, ומהר"ם איסרלס בהגהות ש"ע כתב שכן נוהגין בבל גלילות פולין כו' להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בבה"כ כמו בשאר ימות השגה, ומהרש"ל ליריאה ז"ל כתב בתשובת צ"ח ז"ל: שוב אהובי ידידי המשכיל ה"ר מרדכי בר תנחום י"ץ, ששאלת אותי על מנהגי אם להניח תפילין של יד בישיבה או בעמידה, מפני שראית הרבה מן המדקדקים בדקדוקי עניות להניח הפילין של יד בישיבה , דע אהובי חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מבת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלשי הראות, לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומובאו, אלא שכך מצאו בדברי רשב"י, ודע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם, ראיתי מהם שלא נהגו כך אלא בדברי התלמוד והפוסקים, ואם היה רשב"י עומר לפנינו וצוה לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמוהו, וכאשר כתב הקארו, וראיה לזה שהוא כתב סודות גדולות ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד, ואנן לא אשגחינן ביה ומברכין שהים , גם הוא כתב: המניח הפילין בח"ה חייב מיהה ואנחנו מניחים ומברכין עליהם, ואף שבני א"י אינן מניחין הפילין בלל בח"ה לפי שהרשב"א בא וביטל המנהג לפי סברתו שתפם דעת ר"י בעל התוספות, ולא שחשו לבד לדברי הזוהר, ולא האמר שהזקנים שהיו לפנינו לא ידעו מהספרים החצונים שנמצאו לע"ע ביד הלומדים, הלא האגור נמי כתב שמצא ג' דינים כהזוהר , וזה שזכרתי א' מהם, וכל הקדמונים למדו ודקדקו הרבה בספר ההוא, ואפ"ה לא השי לזה כי האמת שהוא עצמו כתב שלא מצא דבר זה בכל המחברים שראה בימיו, ועתה פקח עיניך וראה אם היה בזה ממש א"א שלא הזכירו שום מחבר אחר, גם לא אישתמיט רמז בהלמוד בבלי וירושלמי ספרא ופסיקתא ושאלתות, ויפה כוון הקארו שהביא הרבה דברים מהזוהר וזה לא הביא , כי לא חש לזה, ועוד דע שכוונת רשב"י לחלק הפילין של יד משל ראש, וכאלו הן *בנויין על שתי יסודות, שתפילין של יד הוא רמז לתפלה מיושב ושל ראש להפלה מעומד, ואזיל לטעמיה שבתב נמי המגיח תפילין בח"ה חייב מיתה, משום שתפילין של יד הוא הרמוז לה, ושל ראש רמז לשבתות וי"ט ואנחנו אין חוששין לזה, אלא שניהן ענין א' הוא וקשירה אחת היא, אלא שזהו כנגד הראש וזהו כנגד הלב, ומי שבא לדרוש ידרוש אבל האמת יורה דרכו, ומי שלא ידע להשיג סורם על הנכון, בקל יבא לקצץ בנטיעות, עוד מצאתי בליקוטים שצריך להניח תפילין בעמידה, דאין לך דבר קדושה יותר מזו, ועוד שדומה לעבר העומד לפני רבו ומקבל עליו חותמו העשויה לעבדות, ולא חילק בין יד לשל ראש, וגם משמע להדיא מיד ויקבל חותמו שעיקר חותם תפילין של יד שנאמר כחותם על זרועך , לכן אהובי אל תלך בדרך אתם ואי; לך עפר! עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים, כאילו הם יודעים ומבינים רד תורה וצפוניה, והלואי שידעו הגלוים, מה יפה כח של רבי שמשון מקינון אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן 'יומו ור"ל . עור אומר לך שקבלתי מחמי הגדול מהר"ר קלונימום דל ושקבל מהחסיד הנדול מהר"ר דניאל ז"ל שהיה תלמיד מובהק ושימש מוהר"ר איסרלס בעל תרומות הרשן ז"ל וראה הנהגתו שנהג במו שאנו נוהגין, ע"ב נהוג כדרכך ויהיה להם מה שלהם, שבל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה עכ"ד. ובעיר קנדיאה ששטה ישבו מעולם כסאות למשפט וגדולי ישראל בכל דור, היו מניחין כולם התפילין. בח"ה;, ומורי זקני הגאון הנדול כמהור"ר אליעזר דילמידיגו זצק"ל; כשחזר ממצרים ששם למר אצל הגאונים כמהר"ר יצחק בירב ובמהר ר"י קארו ז"ל, ביטל המנהג, אבל עד היום היו מניחין בארצי מיושב תפלה של יד ע"פ חכמי הקבלה , ורמז לדבר בי יד על בם יה כו', הגם שהדין עם מהרש"ל ז"ל שהרי בציצית שקדושתה קלה כתב הטור באו"ח סי' ח' שיתעטף מעומד, וכתב שם הב"י ז"ל וכ"כ הר"ר אבודרהם וכ"כ בא"ה: והא דגרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד על ברכת המצות קאמר ולא על ברכת הנהנין ע"כ; ומרבני ארצי הגאון כמוהר"ר שמואל קסמי ז"ל היה דן ק"ו מטעם ציצית הנ"ל, שכ"ש בתפילין שקדושתן חמורה שצריך שיחיה מעומד, כך שמעתי מפיר כד הדנא טליא, אבל איני זוכר אם היה מניחה מעומד או מיושב בדי שלא לשנות מהמנהג ו עוד כתב הב"י בסי' מ"ו דאפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש , מ"מ מודה דמרת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסי' צ"א בס"ד ; ובפ"ה ברעיא בנשא אסור למיזל ד' אמות בגילויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה דף קכ"ב ע"ש. אבל בכל ארצות איטאליא"ה ובקנדיא"ה ובכמה מקימות שהם תחת ממשלת הקיסר ושאר שרי אדום אינם חוששים לזה . ונראה שסמכו על מה שכתב מהר"ם 'וכמ"ש אח"כ בסי' צ"א : עוד בסי' נ"א כתב הב"י: וממנהגנו לומר ברוך .שאמר אחר ח' מלך ומזמור השמים מספרים ובשבת אחר הלל הנדול, 'ומשמע מדברי א"ה שאין אומרים מזמור השמים מספרים בחול, וכן נראה מדכרי הזהר פרשת תרומה דף קל"ו וקל"! ע"ש, אבל העולם נוהגין לאומרו עכ"ל. ואין נוהגין כן באשכנז וכולן ץקנדיא"ה שא"א אותו רק בשבתות וי"ט . ועוד כתב שם שמגר.: ספרד מיוסד ע"פ הרא"ש'אבל אחר גאל ישראל נהגו שלא לענות אמן ע"פ הזהר, ועיין בסי' רט"ו אבל רואה אני שהרבה םהםנינים עונים אמן ומעט הם המדקדקים / ובסי' ס"ו האריך יוחר כמו שנביא דבריו:

פרק כגעריכה

עוד כתב הב"י בסי' נ"ו שרבי' יונה ורש"י פירשו, אהא דאמרינן שצריך לענות בכל כחו, שר"ל בכל כח כוונתו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם, אבל בזהר פ' תרומה כתב שצ"ל בקול רם, וכן כתבו התום' בפ' מי שמתו שמדברי הפסיקתא משמע כן, עיין בב"י שהביא שם דבריהם : ועוד כתב שם משם הר"י ניקטיליא"ה ז"ל, המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקצץ כמקום דליכא קצוץ, ואין צריך להפריד ח'ץ אלא מדבק עלמיא ליתברך , ואילו הר"ר אבודרהם ורבי' סעדיה והרא"ש ס"ל שאין לענות אלא ער עלמיא, שכן הן ז' חיבות וכ"ה אותיות, ועיין שם בסי' זה כמה דבדים : עוד כתב בסי' ס"א: ונמצא כתוב בם' הפליאה שש"ץ חוזר אני ה' אלהיכם , ושכן כתוב בם' הזהר, וזה נגד בל הפוסקים והמנהגים, וכבר השיב הב"י שהוא שקר שבם"ה אימר שחיזר ה' אלהיכם אמת וכמ"ש ג"כ הר"ר אבודרהם. וכן תמצא בזוהר סוף פרשת וירא דבק"ש איה רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת, וכן הוא במדרש הנעלם. ובתיקונים תיקון י"א כתב ז"ל: ואיהי כלילא מד' פרשין דק"ש דאינון רמ"ח עם אל מלך נאמן, ובנין דלא עברין הפסקה תקינו לאחורא שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ. ובכל אדין אשכנז אינן חוזרים שום מלה והכף לאלהיכם אומרים אמת ויציב -ולתשלום התיבות מכוונין באמן שאומרים אחר ברכת ק"ש שר"ת שלו אל מלך נאמן, כך שמעתי מפי מגירי אמת; ובסי' ס"ו כתב הטור וגומר בל דברכה וחותם בא"י גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר כרבותיו, וכתב הב"י שכן כתב הרא"ש בר"פ ג' שאכלו, וכן דעה ר"ח וה"נ, ונ"ל שאפילו הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ברכות שאין עונה אמן אלא אחר שאומר ב' ברכות או יותר בסוף, וא"כ אחר נאל ישראל דשחרית איני עונה אמן, י"ל דביחיד אחר ברכותיו קאמר אבל לענות אמן אחר ש"ץ י שפיר רמי, וכיב בהגהת ש*ע שנוהגין לענות אמן אחר ש"צ אבל לא ביחיד, ועיין בסי' רט"ו ובסי' נ"א שמדברי ם' הזהר משמע שאין לענות כלל. ובסי' צ' כתב הב"י גגי המתפלל, שצריך שיהיו חלונות פתוחים לו וז"ל נ ולענין ממסר החלונות שצריך להיות בבהכ"נ לא נתפרש בגמ' ולא בדברי הפוסקים, אבל בם' הזהר כתוב בפ' אלה פקודי שצריך להיות בו י"ב חלונות למבית סוד נכמס ע"כ. ולא ראיתי כן בשום בה"ב בכל ישראל, ולא מי שמזכיר מזה מהפוסקים בהלכות בה"כ. ובסי' צ"א כתב הב"י ז"ל נ הכלבו כתב בסי' י"א כתב הר"ם שאינו אסור לילך בגילוי הראש, בי מ"ש בפ' כל כתבי תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש, ר"ל שזו מדת חסידות. והרי"ף כתב שיש למחות שלא ליבנם בב"ה בגילה הראש, ורבי' ירוחם כתב בסוף נתיב י"ד שאסור לברך בגילוי הראש; ובמס' סופרים פ' י"ד כתוב פוחח הנראים כרעיו אי בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורם את שמע, וי"א בכרעיו ובגדיו פרומים פורם אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרת ה' מפץ ע"כ, גראה שהוא מחלוקת אם מותר לברך בגילוי הראש או אם אסור. וכיון דהרי"ד פסק כמ"ד אסור ובזוהר פ' נשא איתא דאסור הכי נקטינן. עיין בתשובות רש"ל סימן ע"ב ושם מאריך; ובסי' קכ"ח דף פ"ח כתב הב"י: ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול ע"יהלוים, עד שזכני ה' ומצאתיו מפורש במדרש הזהר פ' נשא כן'; ובסי' קל"א כתב הב"י בשם הריב"ש שכתב בתשובה שאין להקפיד בנפילת אפים שתהיה מיושב, ואם רצה לעשותה מעומר הרשות בידו עכ"ל. ולפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהיה מיושב דוקא ועיין בסי' קל"ב; ובסי' קמ"א כתב הב"י ז"ל: ומתוך דברי הרא"ש שכתב רבונו, יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם ש"צ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, וכ"כ התום' בסוף פ"ק דב"ב. אבל בס' הזהר פ' ויקהל כתב שאסור למירבי באורייתא בר חד בלחודוי ט'; ובתי דב"י וכיון דלדברי הזהר אסור לקרות אלא אחד לבד , ועכשיו שנהגו *מש"ץ הוא הקורא העולה אסור לקרות, אעפ"י שלדברי הפוסקים צריך לקיות, ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בנמרא בהדיא לא שבקינן דברי הזהר מפני דברי הפוסקים. ' יעוד דהא איכא למימר רכל שהעולה שיטע מה שש"ץ קורא ומכוין לבו לדבריו, הרי הוא כקורא דשומע כעונה, הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם ש"ץ, ומיהו איפשר שאפילו לרברי הזהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו, רכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דבור, וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו. אבל מהר"ם איסרלס בהגהת ש"ע כתב, דאפי' השמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפלה כדלעיל סי' 'ק"א. ובארצי נוהנים שהעולה קודא בקול רם,'ושמא י"ל שכשקורא זה אחר זה הוי כקורא חד בלחודוי וק"ל: ובסי' קע"ג כתב הטור בשם א"א הרא"ש ז"ל, שבשר אחר גבינה מותר מיד ע"י קינוח והדחת פיו-ונ"י כו' וכתב הב"י ז"ל ויש מחמירין על עצמן שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת. מפני שכתוב בם' הזוהר פ' משפטים וז"ל: אשכחן דבל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או'בשעתא חדא או בסעודתא חדא , מ' יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא, וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין . ואי אוליד בר באינון יומין, אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ"ל . וכתב הב"י ז"ל, יוכבד כתב המרדכי שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה, לפי שפעם א' מסעודה לסעודה מצא נבינה בין שיניו נזר להחמיר על עצמו. ואין זה בחולק על הגמרא ולא כמוסיף שהוא נודע , דהא חזינא פ' כלי הבשר אנא להא מלתא כחלא בר חמרא כו', ובל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת, ובעוף אני מקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ, והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ם' הזהר ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה, ואע"פ שהיה מקל בעוף היינו לפי ■ שלא ראה'ם' הזוהר, אבל אנו שזכינו לראוהו טוב ונבון' להחמיר אפי' בבשר עוף עכ"ל; אבל בי"ד בש"ע סי' פ"ח סעיף ב' כתב היב"י־ז'לנ אכל גבינה מוהר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד-שיעיין ידיו ויקנח פיו בו/ וכתב מהרם"אי בהגה"ה וז"ל: ויש מחמירין וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפי' בשר עוף' כמו הגבינה אחר בשר וכן הוא בזוהר . ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קנוח והדחה ונ"י מיהו טוב להחמיר עכ"ל, אבל בסי' זה סעיף א' שכ' הב"י: אכל בשר אפי' של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהא ו' שעות כו', כתב עליו מהרמ"אי ז"ל נ וי"א דאין צריכין להמתין ו' שעות 'רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר ע"י קינוח והדחה, ולמנהג' הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת בשר שעה אחת ואוכלים אח"כ' גבינה , מיהו צריכים לברך ג"כ ברכה"מ אחר הבשר דאז הוי כסעודה אחרת , ואין חלוק אם המתין השעה קודם ברכ"ה או אח"כ צו', ולפי זה אפשר שהזוהר ג"כ מודה שלא אסר רק בסעודתא חדא ובשעתא חדא ודו"ק : ובסי' קפ"ב כתב הטור דברכת המזון טעונה כוס אפי' ביחיד , וכתב הבית יוסף שכ"כ 'הרא"ש והתוס' ובן דעת רבינו ירוחם והר"ר יונה אבל הרמב"ם סבר שאין -פרכת המזון טעונה כוס כלל, וכן נראה שהיה דעת הרי"ף כמו שכתב הר"ן והרשב"א, וכ'כ הר"ן וה"ר מנוח דמצוה מן המובחר שתהיה"על ■י הכוס. ובהגהות מיימוניות כתבו שדעת ר"י', וד'.' אלחנן דבזימון מיהן טעונה.., אבל. בסכו־. הזוהר פסק ברבינו המחבר ר"ל כרמב"ם ,-ובמדרש רות הנעלם כתוב בריכת המק בג' 'צריך כוס, שלא בג' אינו צריך בום, וראיתי המדקדקים שכשאינם ■ג' ־חוששין לדברי הפוסקים , דאפי'. ביחיד טעונה בום ומוזגין בום.יין ־ •לברכת המזון, ובדי לחוש לדכרי המדרש הזה מניחין, אותו עד השלחן ואינם תופסק אותו בידיהם. •ובסי'..רע"ד. כתב הב"י בשם הכלבו 5 יש נוהגץ לבצוע התחתון ולא העליון ואנו נוהגין לבצוע העליון עכ"ל, וב"כ הגהות מיימון פ"ה מהל' חמץ ומעה שמן הככר העליון בוצע, ואני ראיתי גדולים שפוצעין התחתון ושמעתי שבן נכון .לעשות ע"פ הקבלה; ומהר"ם איסרלס כתב בהג"ה שזה דוקא בלילי שבת אבל ביום השבת או בלילי יו"ט בוצעים על .העליונה5■ובסי רפ"ח.;בי מ"ש הטור שהיושב בתענית חלום בשבת עריך להתענות יום אמר שיתכפר על שביטל עיקר; עונג שבת, ואון צריך שיהא.התענית ,מיד ביום ראשין שלאחריו אלא לכשירצה, כתב הב"י שכ"כ המררכי בפ"ק דשבת והרב המגיד בפ"א מהל' תענית , אבל בם' הזוהר כתיב בפ' ויקהל שצריך להתענות מיר ביום המרתת, .ברי לתקן את אשר עגות בביטול .עונג שבת,, וגם בשם הרשב"א מ"ב דהא. דאין.צריך שיהיה התענית מיד ביום א' דוקא מי שתשש כחו ואינו .יבול להתענות ג' ימים רצופים, שאל"כ ראוי לו שלא יתעכב לבקש סליחה וכפרה ע"ב. וב"ב בהנהגת אשר"י בפ"ק דתענית שהמנהג להר,ענות בא' בשבה ואין לשנות המנהג ע"כ; ואם היה ביים א' י"ט או' ת"ח.חנוכה ופורים אין להתענות בו מהר או"ב בהגש"ע • ובסי' רצ"ז כתב הב"י שבעלי הקבלה אומרים שיש טור בהדם לברך עליו במ"ש, ובן הטור ובל הפוסקים כותבים שנהגו כן בכל המקומות ומנהג אבותינו. תורה ' ובהגהת ש"ע כתב ז"ל: וי"א דאין לברך על הרם היבש דאינו מריח רק על שאר בשמים, וכן נהגו במרמות' אל; כו'...ובסי' תכ"ו כתב הב"י, שמדברי רבינו .יונה נראה שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה נ' ימים, לפי שקודם לבן אין ארם נהנה מאורה, דגרסי' במם' סופרים אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם, ר"ל שתתמתק אורה , והר"י ניקטיליאה בעל - שערי י אורת כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חדוש הלבנה עד שיעברו עליהן ז' ימים ע"כ, וכן פסק בשולחן ערוך :

פרק כדעריכה

  • ובפ"ב דתענית גבי הא דתניא ג' ראשונות ושניות נכנסין לבהכ"נ ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה בלה; כשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', בעי' בגמ' למה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ? א"ר יהושע ב"ל כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו, ולמה יוצאין לבית הקברות ? פליני בה ר' לוי בר חמא יד' חמא בר חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו מתים רחמים עלינו, מאי בינייהו ? איכא בינייהו קברי עכו"ם, וכתב הר"ן שם והביא דבריו הב"י בפי' תקע"ט 'דל: ודאמרינן למה יוצאין בבית הקברות, הייגו שהיו נוהגין.אחר שמתפללין שיוצאים בל העם לבית הקברות ומבין .ומתריעין שם, אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבית הקברות •ויתפללו שם,וב"ש בקברי עו' ג חם ושלום, ובן כתב הר"מ במז"ל בפ"ד מהלכות תענית ' ז"ל: אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין וםתחנניז שם, כלומר הרי אתם טתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם כו', שלא כמנהג מקצת המקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללין שם עכ"ל הר"ן; ולפי שהזוהר כנגדו שכ"ב בפ' אחרי מות דף ל"ב שמוציאין הס"ת עצמו לבית הקברות, ועיין גם בפ' ויחי דף קי"ט ע"ג, •יל שנראה שסבר כרמב"ם, שטעם יציאתם לבית הקברות הוא לאמר הרי אנו חשובים לפניך כמהים, דלא ס"ל לרמב"ם טעם מ"ד כדי שיבקשו מתים רחמים עלינו, שלפי דעתו המתים לא ידעו בצערא דחיי, והגוף שבקבר הרי הוא אבן ועפר אשר לא ישמע לקול מלחשים; ולפי זה אם אין קברי ישראל הולכים על קברי עו"ג, וכ"פ בהג"ה הר"מ איסרלס ז"ל; ומ"ד זה וראי לא ס"ד שמוציאים ס"ת לקברים כלל ובלא צורך כתב הר"ן וכ"ש בקברי עו"ג ח"ו; אבל הנוהגים להוציא ס"ת לבית הקברות ס"ל כמ"ד כדי שיבקשו מחים דהמים עלינו, וכן נראה לה"ה, וא"כ אין להביא ראיה כנגד מנהגם מדברי הרמב"ם; ועור שאין אני מבין מ"ש הר"ן וכ"ש בקברי עו"ג ח"ו; שאם מיעוט טומאה טומאת קברי ישראל גדולה מטומאה עו"ג, והרמב"ם מתיר לכהן לילך על קירי עו"ג, ואדרבא להביא.ס"ת לקברי ישראל גראה בלועג לדש, וכמש"ה בי"ד סי' שכ"ז: לא יהלך בבית הקברות וס"ת בזרועו כו', אבל לפי האמת זו איגד, קושיא, שבעת צרה שאגי, אבל בזהר קאמר אפקי אורייתא סמיך לקברי (הייגו ברחוק ד' אמות), ואינון מתערי על אורייתא על מה אתגליא לההוא אתר , ואולי י"ל שאפי' מ"ד שהטעם הרי אנו חשובים כמתים, ס"ל שמוציאים ס"ת לבית הקברות וארי' לקברי עו"ג שהוא ביזוי יותר , וכדאמר ריב"ל בגמ' כלי צנוע היה לנו ונתבזה, וכן בזהר כלהון צווחין על אורייתא דאתקלנא ואהגלייא, וכל עוד שהבזוי יותר גדול מעורר לבות האנשים לבבי ולתשובה , וכדאיתא שם בגמ' מאי בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא, ופרש"י גלות איבא ביזוי בפרהסיא ליכא, שאין הוצאת ס"ת משיבה אף ה' אלא לב נשבר ונדכה, וזה שהביא בזוהר הנ"ל מעשה גורא וז"ל: תאגא א"ר יהודה יומא חד הוו אזלי ר' חזקיה ור' ייסא באורחא, יתבו סמוך לבי קברי ור' ייסא הוה ביריה הר חוטרא (ס"א קיטרא) דס"ת דאקרע, עד דיתבי אתרגיש חד קברא קמייהו, וצווח ווי ווי דהא עלמא בצערא שכיח הא אורייתא הכא דאתגלייא או חייא אתו לחייבא עלן ולבםפא בכםופא עלן באוריתייהו, אזדעזעו , א"ר חזקיה מאן את ? א"ל מיהא אנא והא אתערנא לגבי ס"ח בזמנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא ואתו חייא הבא לאתערא לן בס"ת, ואנא וחבראי אקדיםנא לגבי דמיכי הברק וכד אתחברו בג"ע ברוחיהון דצדיקיא אשתכח קמייהו דההוא ס"ת דאייתי לקמן אינון חייא הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא דאשתכח וא"ו יתיר בהאי קרא ושוסעת שסע פרסות, ואמרו,הואיל ושקרו בשמא דמלכא לא יתובון לגביהון ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא. ונלענ"ד שוא"ו יתיר זה .לא היה בפ' ושסעת שפע פרסיה, דהתם כתיב גביה מעלת גרה וליכא למיטעי, אלא היה בפ' שאחריו דכתיב גבי חזיר ואת החזיר בי מפרים פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם , ור"ל שהיו מראים טלפיהם כחזיר האומר ראו שאני טהור ואינו כן, כמו כן אותן האנשים היו צבועים ואין תוכם כברם והיינו דשקדו ה"ק :

ועוד שם : א"ר ייסא בשעתא דאיצטריך עלמא לממרא אמאי אתינן לגביהין דמייתא והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר ? א"ל מתים דייקא דאינון חייבי עלמא דאינון משאר עע"ז דאשתכחו תדיר מתים, איל.ישראל דאינון זנאי' קשוט על עלמא שלמה קרא עלייהו המתים שכבר מהו בזמנא אחרא , ולא השתא שכיר מתו והשתא אינון חיין, ועוד דשאר עממין כד אתאן למיתיהון אתיין בחרשין לאתערא עלייהו דנין בישין, ובר ישראל אתאן בבמה תשובה לקמי קכ"ה בהכירו דלבא בתעניתא לקבליה, וכלא בנין ■דנשמתיהון קדישין יבעון רחמי לקמי.קב"ה עלויהו וקב"ה חיים על עלמא בגיניהון, וע"ד תנינן צדיקא אע"ג דאתפטר מהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין כו' : (ע"כ בהשמטה) •

פרק כהעריכה

ובסי' תרנ"א כתב הטור, ואלו הד' מינים מעכבין זה את זה שאם חםר לו •א! מהן לא יברך על הנמצאים בידו, אבל אם יש לו כלם אפילו לא נטלן ביחד אלא נטלן זה אחר זה יצא , ובלבד שיהו בלם לפניו. והב"י הביא שם חלום שחלם ר"מ מריקנט, דמשמע שצריך לחבר האתרוג ללולב ולנענע כל הד' מינים יחד שלא להפריד הא' אחרונה מן הג' אותיות. משמע דד' מינים הם נגד ד' אותיות שם בן ד' וע"ש , והן אלה המקומות 'שאני זוכר כעת בא"ח שיש מחלוקת בין המקובלים והפוסקים או תוספת חדוש יתר על דברי הפוסקים • ובטור י"ד סימן ס"ה גבי מ"ש הטור על גיד הנשה ז"ל : וי"א אותו בהנאה והרמב"ם התירו, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: כתב הב"י דפלוגתא דתנאי היא דהניא נ"ה מותר בהנאה ד'ר יהודה ור"ש אוסר ור"י ור"ש הלכה כר"י כו', וסוף דבריו למסקנא ג"ה מותר בהנאה, וב"כ הרשב"א: יש מרבותי שאמרו שהגיר אסור בהנאה ויש מרבותי מתירין אותו וכן נראה וכן נהגו עכ"ל , ומיהו בם' הזהר פ' וישלח נראה שהניר אסור בהנאה ולכן טוב ליזהר עכ"ל. אבל בש"ע לא חש לס' הזהר ופסק גיד הנשה מותר בהנאה ותו לא . וטהר"ר איסרלס כתב בם' תורת חטאת סי' צ' סעיף ב' ז"ל: פסקו הרמב"ם והרא"ש נ"ה מותרים כהנאה וכן פסק הארוך דמוכרין הגידים למתים העושים מלאכה בגידים , וכן פסק הב"י, אך כתב דבם' הזוהר איתא ראסור בהנאה ולבן טוב ליזהר עכ"ל; ואין דבריו נראים דסתם ם' הזוהר הוא ר"ש בן יוחאי, והוא כתם ר"ש שמוזכר בתלמיד שאסרו בהנאה ור"י פליג עליה בנמרא ומתירו בהנאה והלכתא כותיה, ולכן אין ראיה מרברי הזוהר לבאן, ובזה כתב בית יוסף בעצמו במור א"ה סי' כ"ה עכ"ל , וגיל שר"ל בטור י"ד סי' ס"ה . רק בענין - הזיווג עם האלמנה ,..הנה חכמי, הקבלה מקפידים מאד כנראה בכמה מקומות בזוהר, וכמו י שהביא דבריהם באריכות הרב אלקבץ בם' שרש ישי , ואילו הפוסקים שלנו לא הזכירו מזה דבי / הגם שע"ד עצת.,טובה, אז"ל בפ' ע"פ לא תבשל בקדירה שבשל בה חבירך, שאין לו.לאדם ,לישא אלמנה שאין כל האצבעות ולא כל הכהות שוות, ואכד החכם בעל הנסיון כל, זה נסיתי בחכמה מוי לפגי האלהים ימלט' מאלמנה.ושומר נפשו ירחק הימנה־, וכן מרגלא בפיםייהו דחכמי קדמאי,לומר ג'. אמות הן.אם המדינות ואם דחקה אם הדרכים ואם רחקה אם הבהולות ואם צמקה. הראיתיך בעיניך שמעט. .'מזער הוא הנמצא בפוסקים נגד הזוהר, והירא את דבר ה' חש לדברי המקובלים המשכילים : ולמען תדע שאגי מדוברי אמת בלבבם ואיני כנושא פני דלים . 'ומהדר פני גדולים, אודיעך שנמצאים בספר הזהר כמה דברים שלכאורה גדאים .זרים וקשים,'אבל תדע שקבצתים 'והדצתים בם' אחר על בן יהיו'דבריך מעטים ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי נעלמו מעינינו דבריהם ויש דברים בנו. כנו; בפ' בהר בפסוק ושבתה'הארץ שבת לה' כתב,ז"ל ז זכרנו'אה הדגה אשל נאכל במצרים חגם בלא ברבה דלא הוה ללא במצרים עול דלעילא; ת"ח עבדי; פטורין.'מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות כו', עד, וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים כו'. וזה נראה מנד האמת שעבד 'עברי חייב כבן חורין בכל המצות כראמרינן בקדושין, ה"ר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה , עד, מכאן אמרו בל הקונה עבד עברי כקונה אדון', לעצמו, ומה ששנינו בפ' מי שמתו נשים נעבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין, ובן בכוכה *נשים ועבדים וקטנים פטורים. מסיכה,,. סיירי בעבד כנעני שמ"ע (הי') על הרב למול עבריו כדכתב הטור י"ד סי' רס"ז ורמב"ם בה' נרים ובה' עבדים , ואסור ללמד את עבדו הורה ואמרו בהחולץ הקונה עבד מן הכותים ולא רצה למול לקבל כל מצות העברים מגלגל עמו י"ב חרש, לא רצה חוזר ומוכרו למתים שאסור לקיימו בשהוא ערל , ואע"פ שמל וטבל אין לו אישות והרי הוא דומה לחטור כדאיתא פ' האומר, וב"ב רמב"ם בה' איסורי ביאה אבל הייב בכמה מצות(בהשמעות)-ועוד קשה דאין ע"ע יוצא לחפשי בשמטה אלא בשש • (ע"כ)( וכן בפרשת תצא סימן תקס"ח ופום קרימונה כתב ז"ל : וסיהרא איהו טוב ורע טוב במלואה ' וירע; בחסרונה , ובנין דאיהי גלילא מטוב ורע מונין בד, ישראל ומונין נה כני ישמעאל, וכד לקת *) במלואה סימנה לא טב לישראל/ ובד לקת בחסרונה סימן רע לישמעאלים כו', ואפילו המתחילים בתכונה ידעו שא"א שהלקה הלבנה בחסרונה כי אם במלואה בשהיא מנוד השמש בראש או בזנב התלי, שאז אינה נוטה מהקו הלקוה" שהוא המהלך המיוחד לשמש ונכנסת בהכרח בצל הארץ, וע"כ לומר שלענין פנימי כוונו. וכן בפ־שת וירך א הובא ענין זר מהז' ארצות שבעובי כרור הארץ אילי; על אילין ובין.בל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא, זבינייהו כ"ע וגיהנם ואית בנייהו בריין משנין אילין מאילין, כגוונא דאינון רתיכין דלעילא מנהון בתרין אנפין מנהון בארבע מנהון בחד והיזו דאילין לא כאילין כו', ובם' הפרדם שער סדר עמידתן פ' ג' כתב, שהיה חושב שרצון הרשב"י ביה על הז' אקלמים שחלקו התוכנים בהם השטח המיושב שבכדור הארצי, ושאח"כ נתברר לו מפי מאמרי הזוהר שהדבר בפשוטו בו' וע"ע. ועוד כמה וכמה דוסים לאלו שם, אבל מי שדעתו יפה יש לו לישבם ולקרבם אל האמת, כי כמו בן נמצאים כמה דברים זרים בתלמוד וידענו שלהם כונה אחרה זולת הנראה בהבטה ראשונה :

פרק כועריכה

עוד כתב הרב ז"ל : ויטענו עוד כי הדבר המקובל אין ראוי שהמצא בו המחלוקת, ואנחנו נמצא מחלוקת רבה בין אלה המקובלים בשרשי התורה היותר גדולים, וזה כי יש מהם שאמר כי הי"מ הן האלהות בעצמו וכו', עד אומרו רוב הדברים ההם בלתי מסכימים בלל למה שהתפאר בהקש השכלי, ואבל רובם נאותים לדברי קדומי הפילוסופים אשר התבאר ביטולם אצל היודעים, ואשר ראה דכרי קדומי הפלוסופים וג"כ קצת דברי אפלטוניים ודברי אלה ירע שהאמת כן עכ"ל. ואם באתי להשיב על כל פרט ופרט אני צריך לעשות חכור בחכמה זו. ואין דעתי רק להגן כעד ח"ה כאשר הקדמתי בדכרי, כי אין לי פנאי שצרכי רכים עלי, רק אורה מקום למתקשה בטענות הרב יעיין בם' הפרדם בשער אם הא"מ הוא הכתר ובשער עצמות -נבלים ובם' עבודה הקרש בחלק היחוד , ושם ימצא כל הצריך. ועל זה אשיב לבד שבהיות שדברי ח"ה אינם נמסרים רק ראשי פרקים א"א להנצל מירי ספק, וכאשר נבוכו הדעות בהבנת דברי הקדמונים, ובל א' כתב העולה במצודת עיונו ניאו חכמיה האחרונים כחולקים, ועכ"ז בשיובנו דבריהם היטב אין בהם נפתל ועקש וכמו שיישב דבריהם הפרדם במקומות הנ"ל; ואולם מ"ש היב שרוב הדברים מננרים לשכל, כבר אמרתי ששכל הפלוסופים לא יכיל הדברים האלהיים^ ויפה כתב הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי מות בדברו בענין עזאזל אמר ז"ל : וזה יודע ברוחות בחכמת ניגרוםנסיאה ויודע ג"כ בשבלים ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש שהיינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני שהכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים שכל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת, עכ"ד שם. ועור האריך לרבר על קשיות עורף הפלוסוף ומיאונו בריחות וכשוף בדרשותיו ע"ע. וכבר גליוני רעתי שאין רצוני להתוכח עס הרב כעת בררך פלוסופי, אבל אס יזכני ה' למנוחה דזרם[ לידי חבור הרב ז"ל, שבתב על השכל האנושי וגזר שהוא אחד כמספר לכל האישים או פירושו על עצם הגלגל שכתב בן דאשר, אתאפק עמו באבק הפלוסופים ונראה אם כל רבריו מסכימים עם השכל או אם .רחקו מהאמת, שרוב הפלוסופים אינם מסכימים באחרות השכל כאשר סבר דרב עם בן ראש"ד שנפשו קשורה בנפשו ואשר יאמר הרב שביטול דעות הקדמונים נתבאר ליודעים, לבי לא כ; ידמה שקרומי הפלוסופים דברו יותר נכונה מארסטוט' למי שירד לסוף דעתם, לא כמו שפירש דכריהם ארסטוט' שלא כוון אלא לגנותם כדי שיתפאר לברו, וזה ברור למי שקרא במה שכתבו על חכמת דימוקריטום ויסודותיו, ובפרט אפלטון רבו של ארםטוט' שדעותיו כמעט הן דעות חכמי ישראל, ובכמה דברים נראה שדבר בפי המקובלים וכלשונם וכל עולה לא נמצא בשפתיו, ולמה לא נחזיק אנחנו בהם כי שלנו הם ומקדםונינו ירשום היונים, ועד היום כמה וכמה מגדולי החכמים מחזיקים ברעות אפלטון. ויש כתית גדולות של תלמידים ההולכים אחרי עקבותיו כידוע למי ששמש חבטי האקדימיצי ונכנם בישיבות שיש בכל מדינה מהם : עוד, כתב הרב ז"ל: ^ד^יש,אה6ו^תרע עצמם,כפי פשטם יש מדרגות רכות, יש' מהם שלא ול!ו)־^!'סתירתם כי אס למשכילים; דש שמלורםמת אצל הכל ,;'משל הד^ן4' שנאמר שהמלאך אשר יונח פ£וט מכל גשם ומהארי הגש| יושג בחוש כאשר נשיג 'הגשמים כו7, ימשל השני ענין הנחש, כי כשנ־ניהנו כ"ח בלתי מדבר ויהי' מדבר עם השארו כפי טבעו היא סותר עצמי, ולכן בזה הסכימו כל המפרשים שאינו כפשוטו כי', ואילם באופן הראשון נפלה המחלוקת ביןהכתית, כי כת המקובלים יאמרו שזה אפשר כפשוטי, והכינו לזה מלבוש מה 'יתלבשו המלאכים כאשר יראו לחוש כני אדם, וכת המתפלספים ימאנו בזה מאד ולכן יאמרו כי הענינים האלה במראה הנבואה או בהלום , ואנחנו נאמר כי יראה שלא הניחו המקובלים המלבוש הזה, אלא,ימפני שהיה נמנע אצלם הראית המלאך 'לחוש בלתי מלבוש , !ן^"כ"'^דו.ןןיו־גנר; המךזפלםפים, ואז תשוב השאלה במלבוש יתקשה התשובה, ,ובאלה הדברים נהלה המחלוקת באומתנו מאד, אנשי זאת הבה יאמרו על כה המתפלספים שהם כופרים ומגלים פנים י בהורה , וישיאו קולם אצל ההמון נבהלות עצומות, וכת המתפלספים יאמרו .על אלה שהם פתאים וסבלים ומכבי אור התורה עכ"ל; וידעתי .שוהאןמךים' כ^.^זה(וו^;ל^'גדול; להתלות בו, שהרמב"ם ז"ל אשר כרה בריה עם ארלטו^.ומלכים אחריו בעינים סתומות ונשענים עליו, ימאנו בשדים ובשבלים נבדלים או מלאכים אחרים זולת מניעי הגלגלים , על כן הוברחו ונדחקו לפרש הכתובים שהיו בנבואה או בהלום, ועתה אצינה נא עמך מן הכתובים אשר אתי מאחד מחכמי ,ישראל המתפלספים, ותראה איך עקמו דברי התורה הישרים להטיהם לשיטתם, שזה בפ' כ"ב ממאמר ג' מספרו ימאן במציאות מלאך , , זולת הקבועים בגלגלים,וז"ל: ואל תבהל בדברי שאם תקרא פרק מ"ב .מהחלק השני למורה, תכיר ותדע שבל פסוקי התורה המורים עליהם הם בחלום או במראה הנבואה, וידעת שהנבואות .לא כאי ללמד החכמות והן כפי דמיון המתנבא, לא כפי האמת הנמצא שעיקר תכליתם על המעשה , ר"ל לקיום המצות, ולכן אין להביא ראיה מדברי התורה על חכמת הטבע והאלהית, ולהכריע בין הדעות הפלוםופיוח, שדברה תורה בלשי' בני ארם, וכבר ידוע םאםדם שישעיה נדמה לבן כרך ויחזקאל לבן כפר ובל.א' ראה כפי דמיונו יהתלו, ואפי' היי הנביאים גדולי זמנם בחכמה/ הנה הנבואה תנא כפי המפורסם בזמנם והמקובל אצל החב, ישעיה' אמר שרפים עומדים ונו' שש כנפים וגו' בשתים יכסה פניו וגו' ומי לא ידע שאי} עופפות' שם ופנים ורגלים וידים, אבן הם דמיונות מבהילים מאיימים שאין מציאות לספורים בפשוטם ; והנה יראה הרואה הבריא בשכלו והמבין שאין חסרון בחקו יחע' ולא בתורתו', מהמיאון באלו העצמים הנבדלים שאיןצורך להניח המון צבאות'משרתי עליון / כי ידוע שרבוי הסריסים בפי רבוי החסרון, והם למלאות רצון המלך במרוצה לכל חפציו ועסקיו לשלוח אותם למרחקי ארץ, במקום שלא יוכל לבוא בעצמו ובכבודו, והי"ת אינו צריך עזר שום בריה וכחו הגדול ממלא חפצו ומספיק להפיק רצונו, והוא בכל מקום מלא כל הארץ כבודו, וידו בבל ובל הנעשה תחת השמש הווה בגזרתו. ולכן יאמר שעושהו מלאכו ושלוחו ולא זו בלבד הוא בתנועה השמימית'כאשר יחשבו מלאכים ממונים על כל תנועה,אלא נם ליסודות ולמרכנים גם הנשמות כלן הן מלאכיו וכל עושי רצונו בכללות, והשם נגזר מן מלאכה ישטחם נראים בחוש, והם מה שכחוב וישלח יעקב מלאכים ויחסם 'לאלהים שכן נזדמנו לו בעת צרכו וכאלו שלוחים מאתו יה', ולפי שהצליחו בשליחותם קראם משה כן על סוף המאורע, וכן וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים 'הוא משה, ועל תתמה על קריאתם לבשר ודם בשם מלאכים, שהרי נקדאו בני אלהים ואלהים ואמר טוב אתה בעיני כמלאך האלהים בחכמת מלאך האלהים ואדוני המלך כמלאך האלהים ודומיהם, ופן ויבאו ב' המלאכים ואמרם משחיתים אנחנו כמו ומשה ואהרן עשו, וכן ויעלי' מלאך מן הגלגל אל הבוכים, ובן הנה אנכי שולח מלאך, כי ילך מלאכי לפניך, וכן והנה זה מלאך נוגע בו, כמו ואיש בא מבעל שלישה ויבא' לאיש האלהים ■לחם בבורים :וגו/ והוא הפציר בו שנית שירע שלא ימצא מזון במדברא ולא איש 'חוק שהמלאכים הנבדלים• בשוה יביאו לי מזק במדבר כמו בישוב, וכן"'ביד מלאכיו השכם ושלוח, ויהיו" מלעיבים במלאכי האלהים, ובמלאכיו ישים תהלה,' מלאך ה', במלאכות ה' , בי מלאך ה' צבאות הוא , הנני שולח מלאבי, ומלאך הברית, וכן עושה מלאכיו רוחות, ע"ד"מפרק חרים ומשבר סלעים, (ורעתו כדברי קצת הפלוסופים שהאל מתלוה לכל הפועלים הטבעיים בפעלם ומצטרף עמהם, ונראים'חכמי התלמוד'נוטים לזה הדעת,'אז"ל הבא על א"א ונתעברה היה ראוי שלא יצ־יר האל העובר אלא עולם כמנהגו נוהג, נראה שאין'היה' נתון לטבעיים לעשות כרצונם לדולויייי* אלא יפעלו בצרוף היוצר ית"ש והם כליו לנד, והכל בידי שטים חוץ מיראת שמים, ולו נתנו לב לרעת שהדמיון והכח המעורר הם דברים טבעיים ויבטלו הבחירה באלו הדעות, ואין כאן מקום להאריך), ובן ויסע מלאך האלהים ויבא בין מחנה מצרים ונו' / הללוהו בל מלאכיו, ברכו את ה' מלאכיו, הללו את ה' מן השמים, וכל הכלול באותו מזמור, ויקרא החולי כשם מלאך כמו וישלח ירו המלאך ויאמר למלאך המשחית ומלאך ה' היה בראותו את המלאך ותוקף או התחלת הונף היה בנדן ארנן היבוסי, וכן כתוב בד"ה וארבעת בניו עמו מתחבאים על דרך , דבר בעיר כנם רגליך :

פרק כזעריכה

רהנה הוסיף בו פי' על מה שכתוב במלבים בראותו את המלאך , ואמר וירא את מלאך ה' עומר בין הארץ נבין השמים וחרבו שלופה .בידו נטויה על ירושלם, והוא אינו אלא עני; הבנה בנגף ובקצף שיצא בעיר , ואילו נמצא כן בקלף ישן נספר מלכים היה לנו לפרשו, כמו וירא מלאך ה' אל האשה, אלא שזה המספר הוסיפו דרך פירוש, לא ספור והיה זמן רב אחר החרבן הראשון, שהרי הוא מזכיר אלינעני וז' בניוואליועני הואב; נעריה בן שכניה בן חנניה בן זרבבל,בן פדיה בן יכניה מלך יהודה אשר הגלה. נבוכדנצר, והוא הנקרא יהויכין בן צדקיהו והגלה בבלה י"א שנה קורם החרבן, ולכן מנוהו בין הכתובים, ואתה ידעת הספורים שאחר החרבן איך הם מתחלפים , כלרך חב האישטוריאונראפי החדשים שלא תמצא שנים מםביםים בדצר אחד שאירע, וכמוהו ויצא מלאך ה' דך במחנה אשור קפ"ה אלף, וכן משלחת מלאכי רעים, ויקרא פעל הדמיון או הכח המדמה בין בהקיץ בין בשינה, בן וימצאה מלאך ה' ויאמר לה מלאך ה'. ויקרא אליו מלאך ה' ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ולא צדקו האומרים שכל הספור במראה שלא ידעתי התועלת הנמשך ומה ענין הנסיון ואנחנו צועקים ועקדת יצחק לזרע יעקב תזכור, ודקדוקי ר, יצחק לאסיף. בתשובותיו מפסוק וישב אברהם אל נעריו ויצחק נזה היה לויהבל הם , וחז"ל אטרו שהניחו שם לסבה בי הרנישו שהוא עירך הפעולה, וע"כ היה ראוי' להזכיר שבותו, ואולם האמת הוא לדעתי שהאיל הנאחז שם בלי מקומו העיר רעיוני האב הרחמן לחשוב ששלוח מאתו יתע' תמורה בנו ושלא חפץ בשחיטת בני אדם, הגם שרבים טעו בזה הדעת שחשבו לקדמו. בעולות כאלו ממבחר המינים ביפתח ומלך מואב, ונהוג היה בדורו של אברהם שהדבקים הדבה באלהים היו מקריבים להם בניהם , ובפסוק ויקרא אליו מלאך ה' הוא לפי האמת אחר פסוק וישא אברהם את עיניו וירא; וכאילו מלאך ה' מנעו מלשחטו בשביל האיל שראה עושה שליחותו של מקום, ולכן אמרו שנברא מששת ימי בראשית ודבר בעתו מה טוב , וכן ויאמר אלי מלאך האלהים ביעקב, וירא מלאך ה' אליו במשה וכן לגדעון כן ויתיצב מלאך ה' בדרך, וכל המאורע בחלומו ש"ב, ואל תבהל ממשנת הי' דברים שאינה משנה אלא תוספתא שגדה בלשון המשנה והיא סברתם, והנה לחלשת הדמיון יראו פעמים הרבה לנשים יותר מלאנשים, וכן הוא ענין המלאך הנראה לאשת מנוח פעמים , ולו לא נראה כלל, וטעם ותרץ ותגד לאישה עד וכעת לא השמיענו כזאה כלו בחלומה, ולפי חוזק הכח המצייר שבזרע שנזרעה שהיה פועל באותה עת ברחמה, ומשם מעורר דמיונה שבל האיברים מכוונים זה לזה כדעת איפוקראטים, וב"ש הראש עם הרחם כך היה החלום מבהיל הנה ילדה ענק משונה בכחו ואבריו, ומה שאמר הזקן שבכיה אל ומלאך דבר אלי השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים, אמת דבר שמלאך ה' הוא ההתעוררות אל החסד ורוח נדיבתו, אבל מה שאמר נם אני נביא כמוך בדבר ה' כחש לו , והנבואה להשיבו היתה על ירי מלאך טוב, אבל הםכםהו לשוב היתה ע"י מלאך רע, וקלות אמונתו הביאהו לידי פתוי, וזה היה טירון בנבואה ולא נתנהג בה כראוי, והזקן הבקי בעניני חהנהנה הבין טעות השב ושה' ינקום נקמתי ממני, כי מה ראה לדחות נבואתו מפני נבואת אחר *להו, והוא נדיבות יעץ ולטובה נתכוון וחרד לקראתו ולגמילות חסד היהה כונתו, וכשראהו עובר על אזהרת ה' והתבונן בדבר, גלה לו שיקרהו א* זה פגע, ואחר שנתאמת ציורו של זה והמיתו הארי נכתבה הנבואה לזכרון, ובן ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי, וכן וידבר כלאך ה' אל אליהו הוא רוח הקדש, וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל , ואמרו ז"ל שפנחס הוא אליהו, או אולי טבע הבן כטבע האב מקנא קנאת ה' נגד הפושעים ולא נשא פנים ולא חלק כבוד במקום חלול ה', וכן כל מלאך דזכריה, וכן יקראו להצלחה ועזר מלאך ולמכשול ורדיפת המזל מלאך, אמר הוא ישלח מלאכו לפניך, ישלח מלאכי אתך, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנד, אנבי שולח מלאך, הנה מלאכי ילך לפניך ושלחתי לפניך מלאך גביא זולת משה, ולפי שידעו שהיה ה' עם משה תמיד בכל קראם אליו האלהים יענגו, ולא יהיה כן בנביא אחר נאשר העיד הבהוב 1נתאבלו העם והורידו עדים, הה שאמך אם י' אץ פניך הולכים וגו', עד שנשבשרו שמשה יכניסם לארץ; ובך .היה חושב 'משה אלא שסבות חדשות עכבוהו עד שהגיע זמנו ומת במרבד, ונראה שמשה הסכים עם ה' שאין הדור ההוא ראוי ליכנם לא"י ולכן לא התפלל עליהם, וכן הונה מלאך 'ה' סביב ל_יד־איו, כי מלאכיו יצוה לך, ומלאך ה' דוחה, ומלאך ה' רודפם, והל,דא הפעולה הטובה מלאך, כמו אם יש עליו מלאך מליץ, וחז"ל אמרו עשה מצוה'אחת קנה לו פרקליט א' עשה עברה קנה לו קטיגור אחד. ואיני צריך לבאר מלה מלאך שהכתוב עצמו מורה היותו בחלום או בנבואה, כמו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, או התאבקות יעקב שכבר ידעת פי' רמב"ם ורלב"ג וזולתם, וחזיון דניאל הוא למטה מהנבואה כאשר כתב הרמב"ם עכ"ל ♦ ואנחנו מה נענה בדרך הזאת חשבת לחכמה אפריין נמטייך ויישר כחך' ששברת לוחות האבן שלמה ועקמת חוץ לדרך הישרה תורה ה' תמימה, או גקרא על ביאורכם מל"א רעי"ם הוגעתם ה' בדבריכם והעליתם חרם בידכם כי כסתה פני המקרא כלימה : והן אלה דברי המתפלספים והכר נא אם דעות אלו הן לחכמינו וקדמונינו הנביאים, וממתנה נחליאל או דברי למואל,' ואם המקראות סובלות אלו הפירושים הדים ואם הדין עם המקובלים לקרות אותם כופרים , ואני איני קורא אוחם ח"ו מינים כי הם מאמינים בעיקרי התורה ולטובה מכוונים עכ"פ, אבל אומר עליהם נוח להם שיהיו גורפין ביבין משיצא מפיהם דבור זה, לקרוא ליודעי דעת עליון סבלים, ואם ירעו שכך אמר הרשב"ייז"ל על שלמה ראש החכמים כדאיתא במ"ר פ' וארא יהיו מוחלים, והרוצה לדעת אי זה דבר מענין 'הגשמות והמלאכים יחפשנו אצל המקובלים ותנוח דעהו , שההולך אחר""הפלוסופים באלו הדרושים, חי ראשי יתיאש משכר ועונש ולא יעלה בידו מכל דקדוקיהם רק לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש עד שיאמר מוטב לו שלא נברא;

פרק כחעריכה

ואתה הקורא אם יש לך זכות קח אמרי קשרם על לוח לבך, ובל מן דין סמוך על י ח"ה ■ימי הרבה יגעתי וקראתי בספרים ולא מצאתי בדרושים אלו נחה רוח כי אם אצל חכמי האמת, וידוע לבל מי שקרא בספרים, שמחלוקת"זו קדמונית בין'חכמי היונים והנוצרים, שיחשבו שיחשבו שהמלאכים יראו לעיני נ"ו באמת, וגם שקצת מהם אמרו שא"א היותם בלי שום גוף בשום זמן, מ"מ הגדולים שבהם יחשבו שעם היותם רוחניים ילבשו גופים לפי הצורן, שעל ידיהם יהיו נרגשים ווו היא דעת בםיליאום הגדול ואיאוזביא־ם ואגוםםינום בבמה מקומות, ובפרט במאמר י"א פ' י"ג לפירושו על בראשית, וכן תיאורורי"טום ולדעת טוםאם גם דיאוניזיאוס חושב כן, כמ"ש בשאלת י"ו על הרע וב"ב קייטאנום בפ"ד לבראשית ובמאמרו על המלאכים או הרוחות, וטענתו שלשלמות העולם צריך שימצאו כל הבדלי העצמים שמכללם הם העצמים הגשמיים המשכילים בלתי מתפעלים או מרגישים, רק שהם לבד מתנועעים במקום, וכמה מאות מחכמי הנוצרים חושבים כן, וכן יחשבו שהאתון של בלעם והנחש של חוה היו מדברים בכח המלאך שנתלבש בהם, ואינו א"כ במ"ש הרב מהםותרים עצמם המפורסמים אצל הכל, ומקדמוני היונים אורפיאום והירמים ופלוטארכום וכריםיפום ואומפידוקלים ואיפיאודום ופםילום כלם סוברים בן, ובין הערביים אויצימברון בם' מקור חיים וזולתם רבים, ועיין בם' ניפוט מאמר נ' פ"נ על הרוחות, וכך היא דעת פורפיריאום בם' המבוא במאמר ההבדל ובשאר ספריו, וכן פרוקלוס בם' הנפש והמלאך , וכן אלצינואום בם' הנקרא למודי אפלטון, וכן פלוטינום באיניאדום הא' מאמר ו' ובאיניארוס ג' מאמר ה' ובכמה מקימות, ואיני אומר דבר מאפלטון בי הוא אב לכלם ברעה זו וכל ספריו מלאים הימנה, והמפרש דבריו החכם קלצידיאום בם' טימיאום כתב, שיש כמה מיני מלאכים שמימיים אויריים ארציים כו', ונדר המלאך הנקרא אצלו דיםו"ן הוא חי מדבר נצחי בלתי מתפעל שמימי פקיד על בני האדם, ופי' דבריו שלמלאכים יש נופים דקים איתירי"אי והם קלים מעופפים בעוף בלתי נרגשים ובלתי מתפעלים, שגם שתכה בהם במקלות או תקלע באבנים ובםוללות או בלסטראות לא ירגישו כלל. ויקראו שמימיים אם על שם המקום שדרים בו, אפעל שם המלבוש שמתלבשים שווא מגשם חמישי, וכן תבין בדרים באויר ובארץ כו' שנקראים כן לב' סבות הנ"ל, ולכן הדרים בארץ הם היותר ידועים לבני אדם, הן מקרבתם לנו הן מהתגברות היסוד העבור שהוא יוהר נרגש, וכן הדרים במים הנקראים גיריאי"דיש הנראים כעופות לבנות או כנשים עם בגדי לבן שטות במים, ועל אלו המתלבשים במלבוש גופני מיסוד עב נראה שמונו רז"ל נ"ב, וקראום בשם שרים ואמרו שיש להם דנרים כבני אדם והרבו לספר מהם בתלמוד, אכל פולטינום ופלטון הבדילו בין המלאכים לשדים בכמה הבדלות כנראה בספריהם, וארסטוט' עצמו במאמר הה' מם' מ"ש הטבע פ' ח', בהזכירו כל מיני העצם אמר שם ז"ל: עצמים יקראו הגשמים הפשוטים כגון הד' יסודות והדומים להם, ובכללות כל הגשמים וכל המורכב מהם, כמו הב"ח והמלאכים ואיבריהם , ובן ראשך המבאר לא דבר על זה דבר שהיטב ידע שלא כתב זה הפלוסוף לפי סברתו , אלא לפי המפורסם המוסכם בזמנו שהיו גמשכים אחר דעות אפלטון רבו, והמליץ הגדול הפלוסוף הכולל ר' ידידיה האלבםגדריא הנקרא פילון שכתבו עליו או שפלטין מדבר בלשון פילון או פילון בלשון פלטון ליופי הלשון שהיה לו ביוני, כתב במאמר הענקים ז"ל: מה שיקראו אצל הפלוסופים דימו"ניש יקראו אצל משה מלאכים, והם נשמות פורחות באויר ע"כ, ובמאמר אחר שבו יבאר שהחלומות הן מן האלהים כתב ז"ל: האויר הוא מדור לגשמות הבלתי גופניות. וטענתו שאין להאמין שהחללות הגדול הזה שמן הארץ ער השמים יהיה פנוי וריק מכל בריה, שכמו שבמים שם רמש ואין מספד חיות קטנות עם גדולות וכן ביבשה אדם ובהמה וחיתו ארץ, וכן ברקיע הככבים שגם הם לפי דעהו חיים משכילים, כן מחוייב שתהיינה בריות חיות בב' היסודות שביניהם, ר"ל באויר ובאש אם יש אש למעלה לאויר, כאשר יחשבו הפלוסופים המשאיים אלא שלדקות חמרם אינן נרגשות באשר הנפש ג"כ לא תשורנה עין רואי, וכן אין שום עצם נרגש שלעניות דעתנו כל הרגשותינו הן במקרים, ואין שדם צורך עצמית נרגשת ממנו, ואם כל כך קצרה דעתנו בצורות הקרובות הנמצאות בינינו כ"ש ברחוקות הנעלמות מעינינו ששכלנו ילאה להבין ברוחניים ' ורומה לעין העטלף לפני האור השמשי, במ"ש ארםטוט' כתחלת המאמר השני ממ"ש, ועוד יחשוב פילון הנ"ל שהאויר יותר נבון למדור שהוא יפה למזון הב"ה יחד מכל היסודות שהוא צריך לנשימה ולהולדת הרוחות החיוניות ונפשיות, ונראה שלזה כוון פיתאגורם שצוה לעבוד וליראה קול הרוחות הנושבות כמו שביאר דבריו יאמבליקוס, שר"ל על הרוחות המשוטטות באויר שהם מלאכי ה' משרתיו עושי רצונו לא שכוון ליסוד הדומם, ובמ"ש משיח אלהי יעקב עושה מלאכיו רוחות וגו' : ואם תמאנו לשמוע לקול אלו ותאמרו אתם מדברים בלי ראיות שכליות כל שיעלה על רוחכם, גם על כל דברי חז"ל בעלי התלמוד הפלוסופים האמתיים האלהים, אשר מעולם אנשי השם תניעו ראשיכם, שמעו ותחי נפשכם דברי אנוש בערככם, הוא הפלוסוף הגדול הכולל יוחני המדקדק, שלרוב עמלו בספרים ואהבתו החכמה נקרא פילו"פוגוס, שעם שפירש בל ספרי ארםטוט' וכוון לרעתו "יותר מזולתו לא נשבע למרמה בדברי רבו, והוא בהקדמתו הנפלאה לם' הנפש שראוי לבל חכם ובעל דת להתבונן בה, בין יתר דבריו הנכבדים כתב שהנפש הזנה נפסדת ונשארת בגוף, ולא כן המרגשת ■שקורא נפש בהמית שהיא נבדלת הימנו, שיחשוב שאחר יציאת הנשמה •מהגוף ישאר לה עגלה או נושא לנשמה מגוף רוחני או אוירי', שנם הוא מרכב מד' יסודות, ויקרא אמנם איריי לפי שרובו מן האויר במו שיקרא גופנו עפריי שרובו מן העפר , ושלזה הגוף יש כח ההרגשה. ואחר זה שאל שם בחכמה ודעת, מה ההכרח שיביאנו להאמין שיש לנשמה הגוף הנ"ל, ומגין לנו שיהיה בו כח ההרגשה כב"ח ? והשיב לפי שהכל מורים ויתבאר ג"כ בראיות, שהנשמה אחר נסיעתה מהגוף תרד לגי הנם לקבל עונשה על רוע מעלליה שעשתה .בהיותה בחברת הגוף , לפי שההשגחה האלהית לא בלבד מקפדת על .מציאותנו, אלא עוד ג"כ על טוב מצבנו, ע"כ יפקח על הנפש החוטאת שנטתה מהדרך הישרה וירדה מטוב מצבה להחזירה ולתקנה, ויחשוב מחשבות לבלתי ירח ממנו נדה וזה ע"י יסורין הםטרקין ומנקין בגיהנם, וידוע שהבלתי גשמי א"א שירגיש ויתפעל, ואיך א"כ תוסר הנשמה ותענש, וע"כ לומר שיוצמר לה גם אחרי הפרדה מהגוף הראשון אי זה גוף שיהיה ניתך מהחום או נקפא מהקור, ומתפעל מהאיכיות הפועלות בו ומרגיש בפירוק חימר, עד שמצד דבקות הנשמה בו תהיה גם היא כואבת ומצטערת, כאשר יקרה לח כאן באלו החיים שבכל צרתנו לה צר, כי חליינו היא נושאה ומכאובינו היא סובלה והיא מחוללת מפצ"עינו מדכאה םםכותיגו, ני בל איש אשר בשרו עליו יכאב גם נפשו עליו תאבל בהכרח בהיותה קשורה בו והיו לנשר אחד. ואי זה גוןף א"ב יתחבר לה, זה הגוף א"א שעינינו רואות שנפסד וישב העפר על הארץ כשהיה, אם לא שיצםר לה הגוף הזה האוירי' שקוראים עגלת הנשמה שבו, כמו בנושא תשכון היא והתפעליותיה, ר"ל המרות שבנפש הבהמית כמו דבעם והתאוה והגאוה כו', שעב"ל שלא יפרדו הימנה המדות הללו שאם תמאן היותם בה תפטרנה מכל התפעלות, וזה לא יתכן עד שתטהר והנקה מטומאתה ותתחרט על מה שעשתה, ותתן לבה להנקות מאותן הפחיתיות שאז יחד עמהן תתפשט ג"כ מהגוף או העגלה הנ"ל, ובתנועת עצמה תגביה ותעלה למעלה, כי אין לה גואל פודה ומושיע שיעלנה זולתה, כאשר היא ברוע בחירתה הורידה והשפילה עצמה מגדולתה, שכל תנועתה היא מעצמה , ובהעלותה למעלה תכף יתחבר לה נוף שמימי ודבק בה אשר לא יפרד, ומחויב היותו נוף מזהיר כככבים, שבהיות הנשמה חלק מחלקי העולם יתחייב היות לה ג"כ חלק מפעולות העולם ולא תהיה בטלה , ולפי שמטבעה להיוה תמיד בתנועה בלי נפישה, יתחייב שתהיה פועלת תמיד בלי הפסק, ,ולזה מחויב היות לה נוף תמיד שפעולתה בו תמיד ותהי לד סוכנת ומחיה אותו, ועל כן צריך שיהיה מגשם נצחי שמימי זהיר בזוהר הרקיע, למען אשר יתקיים לנצח ולא יפרד הימנה לעולם ועד > מבואר א"כ שצריך להניח גוף רוחני שבו ישבנו הכחות הגופניים, ר"ל הכעסני והתאוני וכן הכח המבין ר"ל הדמיון והחוש, שכל אלו משכנם ברוח שאם הבהמיים נבדלים כנ"ל, מכ"ש המעולים שהם בחות ההיכר שיהיו נבדלים מהגוף העכור ונשארים בנוף הדק הזה שהוא הנושא שלהם, הגם שנחשוב שבהיותו בחיים מתנוצצים ממנו אלו הכחות אל הנוף העכור, כאשר נראה שהכח המבין מציץ ניצוציו בנוף, שהכעס מרתיח ומעורר הדם שבלב והתאוה מניע הכבד וכן הכח החושיי מאיר במוח, וממנו תרד ההרגשה והתנועה דרך הגידים לכללות אברי הגוף כידוע לרופאים כו':

פרק כטעריכה

שמעת דברי החב□ הזה איך קרובים מאד לדברי חכמינו, שאמר שעכ"פ צריך לצרף הנשמה קודם שתעלה לשמים ותכנס בג"ע, שזח א"א עד שתנקה בגיהנם טכתמיה שזאת כבודה בת מלך תזכור ימי עלומיה, בהיותה לפגים בסתר עליון אשר לא נסתה כף רגלה הצנ על הארץ הנשמה, ועכשיו בראות עצמה בירידה עצומה נדושה מעדן גן אלהיא לנדה היתה, תשב בדד וחרום כי נכרתה הנפש ההיא מקרב עמה, ובני ישרא"ל יוצאים ביד רמה והיא לבדה דחופה ונזופה ותשב תמר ושממה, לא תתהלך לפני ה' דחויה מארצות החיים לא תראה יה, .חבושה בבתי כלאים כאבל חבויה, הכוה פצעוה פשטו את דדידה מעליה שומרי החם"ה והיא עריה, מתבוססת בדמיה תתהפך כחמר ובטיט חוצות רגליה בבוץ הטבעו תחבק אשפה, במחשכים הושיבוה יחשכו ככבי נשפה, תתן בעפר פיה תשבע בחרפה, לבה בקרבה המם ימם תבוש והאלם, ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם, אף היא תשיב אמריה לה, מה זאת עשה אלהים לה, להורידה ולהשפילה תגוז נזרה ותשליך ותתנצל מעדיה בכה תבכה בלילה, מיז עמקים תקרא אל ה' מבטן שאול תשוע ולא ישמע קולה, תתיפח תפרש כנפיה כדרור לעוף לשוב אל זבולה, והיא לא ירעה כי ה' פר מעליה והיה כח התנועה רק למטה ותועפות הדרם אין לה מה מאוד בוכה ומקננת כיונה הנין ובנות יענה, וכן ירבה עצבונה וחרונ"ה עדן ועדנין עשור או שנה, כצפור נודדת מן קנה, ובין כה ובה בשתה טבעתה , ובהכרת טומאתה המחזקת בשוליה תתן לבה לדעת אשר עוותה, השומרת הבלי שוא חסדה תעזוב ותבחר בשוא תבין לאחריתה , עד תשנן רעיונה, ותתחבא מחלודת עונה, ובעת לחננה כי בא מועד וחלאתה יצאה ממנה, אז יבקע כשחר אורה ופרקה עולה מעל צוארה , ונתקו םוםרותיה ועבותות העגלה כי אמנם ממנה תוצאות התנועה, והיא מעצמה המגבהת לשבת המשפלת לראות בשמים ובארץ, שכאשר חשקה נפשה כנפי* הבהמה היורדת למטה מאום בטוב ובחור ברע , תרד עמה לכובדח לשאולה, ובהסרת הבגדים הצואים מעליה אש קנאות רוגז תאוות ובבורות ויתר המדות לא חמודות תקל מעליה כובד אבן ונטל החו"ל ותגביה למעלה, החליף כח תעלה אבר בנשרים ובץ ככבים תשים קנה ותלביש עצמה מחלצות ותהיה כאחד מצבא המרום מרומים תשכון, האמנם הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע, שאם כך היא דרבה של גיהנם , טוב לגבר כי ישא עול ויסורין באלו החיים, ושהאל ימרק בנגעים רעים הדק היטב ועםתו רשעים בעה"ז עד שיתקדשו למדי, ומשם יעלו בית אל ובזה יחשך נפשם מני שחת וימלט מיד שאול סלה, ומי יניע לסוף דעתו יתעלה או מי הקשה אליו וישלם, ואח"כ כתב ז"ל: ולכן יש לנו לדקדק בחיינו ובםזוננו שיהיה ק המובחר . שמדוע המזון יתעבה הרוח יכריע הנפש אל המדות הנ"ל, ושיחשבו שהרוח הזה יש לו קצת חיות טבעי ושניק ג"כ , אלא שאין דרך הזנתו בהזנת הגוף שקצתו זן את קצתו אלא דרך אדים וקיטורים כמו שהםפוגים שואפים האדים, ולבן המעיינים משתדלים במזונם שיהיה כל מה שאיפשר דק ויבש, שהרוח הנולד הימנו יהיה דק כמוהו ולא יתעבה רוחם ויטטטם לבםושכלם, ויחשבו נ"ב שהנוף הרוחני הזה מתטהר מהאדים הנ"ל, כאשר הגוף העכור הזה מתטהר ברחיצתו במים, שבקצת האדים ניזון ובקצת מתטהר. לא שהוא מרכב מכלים או חלקים שוגים , במו כלי הנוף המשרתים לכה המושך והדוחה ט', וקצתם פועלים בקצתם ולפי שהוא מתדמה החלקים , אלא שכלו הוא הפועל בכלל עצמותו ומתיש המורגשים כדרך שגופנו מרגיש ע"י החושים, ע"כ יאמר ארסטוט' במ"ש שעם היות החוש ר"ל הכח החושיי אחד, והחושש ר"ל הרוח הנושא כללות הכחות החושייות אחד, עכ"ז ירגיש הרגשות מובדלות ומוחשים שונים. וא"ת איך א"כ יראה הגוף הנ"ל כקברות בעל אברים וכלים לפעמים על תמונת אדם ולפעמים בדמות בריה אחרת., י"ל שזה יקנה מרוע החיים במזון ובתאוות הגופניות שמתעבה הרוח יותר טדי כנ"ל, וג"כ מהגוף שהיה נתון בתוכו שנשאר כרוח רשומו של הגוף, כאשר יקרה למים הנקבים בכלים שתורשם בהם תמונת הכלים; וא"ת איך א"כ יראה על תמונות שונות; י"ל שיש ספוק.זה לנשמה לרשום בדמיון התמונה שהרצה להראות.לעין הרואה; או שזה יקרה בעזר האל שברצונו ג"כ יראה ושוב יסתר ויעלם ; שבהיותו גוף אויריי כםקשיוחי יתעבה ויראה לעינים; ובםפוגיותו ובפירוד חלקיו הימנו יתעלם דפרד:

פרק לעריכה

ונוסף על כל אלה התשובות יש להסתפק; אם הנראות בקברות הן כאמת נפשות בני ארם עם הרוח הנ"ל; או הן רוחות ושדים שמטבעם להטעותנו, ויכולים בקלות לשנות עצמם אל כל דסבלות להם גוף אמריי נכון להשתנות , כאשר הם עושים בכל עת מ'; ועוד האריך שם וע"ע; שאני הלכתי אחר רצונו ולא אחר לשונו; אבל נראה שדעתו כדעת רז"ל בפ' שואל שהבאתי לעיל; רכל י"ב חדש טפו קיים ונשמתו עולה ויורדת; לאחר י"ב חדש הטף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת; שכוונו על הגוף הזה האויר" לא על הנגוף מפסד בימים מועטים אשר לקברות יוכל; ואף על פי שזה החכם יניח השדים כעל גוף כנ"ל; עכ"ז לא יחשוב כן במלאכים 'אלא שהם רוחניים פשוטים; כאשר הפליא לדבר בהם בפי' לט' בראשית שיש אצלי בכ"י בלשון יון; וכס; הפרדם שער הנתיבות בנתיב י"ז כתב זיל ן' נקרא שכל ההרגש וכן הענין כי בגן עדן מתלבשות נשמות הצדיקים לטש כדמות הגוף שהיה בעה"ז, דש מתלבשת בעלייתו ויש מתעכבת זמן מה ער התלבשו, הכל לפי זכות הנשמה ומעשיה , הלבוש ההוא מתהוה מאור הגן שהיא■המלכות-וכן נאמר ומרדכי יצא טלפני המלך בלבוש מלכות , וכן ותלבש אסתר מלכות, הכונה לרמוז שזכו להתלבש כלבוש זך אשר הצדיקים מתלבשים מ"ע וראו עולמם בחיים; ואל זה רמז של נעלך במשה שהוא הפשט הנוף, והנה האויר שהצדיקים מתלבשים ממנו בג"ע ע"י הנתיב הזה , נקרא הרגש, על שם שהוא המלבוש לצדיקים דבר מורגש דמות הנוף ובו'; ובשער היכלות פרק י"ב י"ג י"ד ט"ו האריך וע"ש נכבדות; וכן בשער הנשמה פ' ה' ו' ז' י'א, ששם מבאר בארוכה לבושי הנשמה; וכן עיין בספר עבודת הקדש לגבאי בחלק העבודה פ' כ"ה כ"ו כ"ז ב"ח ושם מאריך ומבאר; ובבחיי פ' וירא, ובן בם' שלשלת הקבלה בדרוש על הנפש ועל הכשופים שקבץ שם כמה רעות מהקדמונים; וכן בם' תורת האדם להרמב"ן ובם' שבילי אמונה; ובזוהר פ' בראשית בפ' ויאמר אלהים ישרצו המים כתב הרשב"י ז"ל : ועוף יעופף על הארץ; אלין שליחי עלאין; דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש; משמע דכתיב יעופף על הארץ בנין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום םכלתנו דבני נשא.. ר"ל ברמאות הנפש המשכלת; בניני כך לא כתיב באלין למינהו כאינון אחרנין דבתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו; בגין דאלין לא משניץ ממינייהו לעלמין כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו; ואי תימא אית בהו דמשניין דא מן דא; הכי ודאי דאית בהו דמשניין אלין מאלין; בנ"ב כתיב ומשם יפרד והיה לד' ראשים ע"כ. הרי שפי' שהראות המלאכים לבני אדם אפשר על ב' אופנים; או בנבואה ובמראה בענץ זכריה; והמלאכים שנאמר בהם למינהו; א"א שיראו רק בדרך זה שהם שומרים מינם ועומרים ברוחניותם; ולכן אינם' מושגים לחושים רק לעין השכל; והיינו דקאמד דלא אתחזק אלא ברוחא ממש לפום םכלתנו דבני נשא; ר"ל לפי השנת השכל של אדם; ולא כמ"ש מפ' הריקנט"י לפי מה שיכולים לסבול; וגורם םבלהנותא, או שיראו בראית העין הגופני' והם השלוחים לבני אדם שלובשים צורה ומלבוש נראה לחוש, ולפי שמשתנים מרוחניות לגשמיות ואינם שומרים מינם לעמור תמיר ברוחניותם לא נאמר בהם למינהו; ועל אלו אמר יעופף על הארץ; ובם' עבודת הקדש בפ"ט מסתרי תורה פי' הכל יפה וע"ש; ונם בפ' כ"ח כלו טענין זה, והריקנטי הביא מאמר רז"ל בכ"ר ז"ל: אימתי נבראו המלאכים ? רבי יוחנן אמר בשני הה"ד המקרה במים עליותיו ונו' עישה מלאכיו רוחות ונו/ ר' חנינא אומר בחמשי נבראו , שנאמר ועוף יעופף וכתיב שרפים ;"מדים ממעל לו ונו' ובשתים יעופף, והבן; כי לדברי שניהם בריאת המלאכים היתה ביום פעולת המים ; בשני כתיב יה' רקיע בתוך המים ובחמישי כתיב ישרצו המים, וידוע שהמים משתנים במראיתם לכל גוון שאדם מראה להם שנא' כמים הפנים לפנים, כן הענין במלאכים הנדמין לבני אדם, בי הנבראים במאמר אחר דומין זה לזה כמפורש במלאכת בכל יום ויום עכ"ד. והתבונן ברברי בעל המאמר שרצה להודיענו כמה ענינים, א', שב' מיני מלאכים הם, והמעולים שבהם הם שאין להם עסק עמנו בלל לרוב אדיקותם בכסא הכבוד והם שנבראו בשני, ולאלו יאותו התוארים שיתארו בהם הפלוסופים מניעי הגלגלים, יכן נראה מדברי הציוני שאביא אח"כ, ואשר נבראו ביום ה' הם המתלבשים צורה אנושית כנ"ל , והשני, שבהיות שבמאמר יהי רקיע בתוך המים היתה כלולה נ"ב בריאת המלאכים לרעת ר"י, או במאמר ישרצו המים כדעת ר' חנינא, שאליבא דב"ע המים והמלאכים נכללים בויאמר א', צ"ל שהם רומים לטבע המיס שמשתנים ולובשים צורות שונות בהראותם לבני ארם כדמפרש הריקנטי, ואולי שחמרם א' הנרמז במים אלא שהרקיע מבדיל בין המלאכים העליונים לתחתונים, ואפשר שמאמר ישרצו המים שממנו למד ר' חנינא בריאת המלאכים, יובן ג"כ על המים שממעל לרקיע, ושבריאה שני המינים היתה ביום ה' אלא שהעוף הנרמז במלאכי מטה נברא מן הרקק ולא במים פשוטים, דהיינו שמה שהם םםעל לרקיע הם רוחניים דקים מאד, ואשר למטה יש להם קצת חלק עכור הנערך לחומר, ואפי' בהיותם משמשים לפני ה' במרום הם לבושים באותו מלבוש, דאל"כ לא היו יבולים להתנועע ולהשתלח, אלא שבעת הצורך שיהיו נראים לבני אדם הם מהעבים יותר ובל זה מבואר ממ"ש הרי"קנטי בשם המדרשים ז"ל: ר' קסמא בר' ינאי אומר כתיב עושה מלאביו רוחות משרתיו אש לוהט, אית מלאכי דאינון מרוחי ואית מלאכי דאינון מאשאי, דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו, ועל דא אינון דנחתין מאינון הרי יסודי אלץ נחתין, ובד נחתי מתלבשן יתיר באוירן דעלמא ואיתגלימו, אינון דאיתעכבו בהאי עלמא מתלבשן ביסורי דהאי עלמא ולא יכולן לפרחא ולאתבא לאחריהן ומתעכבין הבא, וכיון דשבע יומין אתעכבן הכא כתר דא לא אהדרו תמן, כוונת רז"ל היא כי המלאכים לובשים צורה אף בהיותם משמשים למעלה, כמו שאמרו, ומתעטפים כסות אש לבנה וכן האמת עכ"ל. ובמ"ש בס' מיוחד חקרתי על אלו בעומק, וכעת איני רק כמביא דעות הגדולים שמפיהם יעזרו המקובלים, והנה בן כתב נ"ב בפ' וירא ז"ל: ת"ח בשעתא דאתגזר אברהם הוה יתיב ונאים, וקב"ה שרר לגביה חלת מלאכים באתגליא, וכי מאן יכיל למחמי למלאכי( והא כתיב עושר, מלאכיו רוחות, אלא וראי חמא לון ונחתי לארעא כגוונא דא, ולא יקשה לך דהא ודאי אינין רוחין קדישין, ובשעתא דנחתין לעלמא מתלבשין באוירין וביסודי דגולמין, ואתחזון לבני נשא ממש בחיזו דיוקנא דלהון, ות"ח אברהם הוא לון כחיזו בני נשא, ואע"ג דהוא כאיב ממילה רהיט אבתרייהו, בדיל דלא למגרע מה דהוה עביד מקדמת דנא עכ"ל, והנה בפירוש אמר שאפשר למלאכים להנלה ולהראות לזכי המדית והצדיקים זבי הראות, ב"ב הפרדם בפ' ט"ו בשער היבלות , ואצלי הוא בסגנון אחר ; ועוד כתב הרשב"י ז"ל: היאך יכיל בר נש דאיהו גופא לאתתקפא ביה במלאכא דלית הוא גופא, וכתיב ויאבק איש עמו וכתיב שלחני דהא כתיב עושה מלאביו רוחות ? אלא מבאן דמלאכי דאינון שלוחי דקב"ה כד אינון נחתין להאי עלמא אגל ימו וםתלבשין בגופא כגוונא דהאי עלמא עכ"ל :

פרק לאעריכה

ועתה האזינה לאמרי הרב הגדול הראב"ד בהקדמתו לם"י בדברו על המלכות כתב ז"ל: כשם שבעלייתה משלחת הנפשות לעולם, כן בירידתה מחלפת הנפשות, ועל זה הסוד ארז"ל במדרש קהלת דור הולך ודור בא, בי ם' רבוא נולדים בכל יום וט' רביא מתים בכל יום בו', ובעת שיודחו מעל עטרת ישראל ר"ל אל התמורות, אזי יתהפך בחימר טיט חותם תבניתם, אשר לרומם לדומם ואשר לחי לחי ואשר לצומח לצומח ואשר למדבר למדבר, ומתיצבים לעמוד בתוך מלבושם המזוהם והמטונף, כד"א תתהפך בחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, *א"ל כי השכלים הנפרדים מבת המלאכים או מנפשות המתים וביוצא בהן, כשיתפשטו לרדת בעולם אזי מתיך ד' יסודות יקבלו כעין נוף לפי שעה, עד שיראו פעמים לעומרים שם בעין אדם או משאר הבריות, ובאלו הצורות יתדמו לנביאים לפעמים, ולפעמים אפילו לשאר אנשים ואפילו לרשעים כאנשי סדום שראו המלאכים, וכאשת מנוח ומנוח בעצמו וכנבואת אברהם ושרה ואכילת המלאכים באהליהם ועטרו עליהם, וזהו סוד המלבוש, ולכן צריכין המכשפים ודורשים אל המתים קטורת ועישונים, כדי לעבות האויר עד שיתנוצצו מתוכם הענינים המשתלחים באייר, ולכן יראו לפעמים המתים בדמותם וצלמם בהקיץ למקצת אנשים כמו רבי' הקדוש בשלחנו, וכן הדין בענין השלוח לכל מין ומין ולכל הפרטים הנמצאים, והמלבוש בירידה יקרא מלבוש מזוהם, וזהו שתרגם מתהפכא בטינא חותמא דילהון ומתעתדין היך כמו זהים והבן זה ע"כ, והרמב"ן כתב בפ' וירא, שכל שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא לפי זה הרואה על זה הדרך יקרא רואה במראה הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דבורו איננו נביא, ואין הרואים מלאכים ומדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל ודא מראה תקרא גלוי עינים כמו ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיני הנער ויראה, אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם אנשים כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו, וכן וימצאהו איש על דעת רבותינו, הוא כבוד נברא במלאכים יקיא אצל היודעים מלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש כו', ושם האריך מאד ודבר נגד הרמב"ם שכתב במורה, שכל אלו במראה הנבואה ע"ש דברים של טעם , ובסוף פרשת ויחי הביא מאמר רז"ל, שרש"י ג"כ הכיאו יעקב אבינו לא מת ואמר שענין המאמר כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושת השני שלא יפשיטנה ערומה כיעקב או תתלבש לעתים מזומנות / ויובן הענין הזה במם' שבת ובמסכת כחובות עכ"ל, ופי' דבריו שכל שאר נפשות הצדיקים צרורות בצרו"ר הדדי"ם, ואינן מתלבשות בשום מלבוש של אויר אשר מתלבשות בו הצומת הקדושות, והחופף עליו כל היום ר"ל במלבוש המלאכים , שנפש יעקב יכילה להתלבש ולהראות בו כענין אליהו, וכך מתלבשת לעתים ידועים כענין הנהו קפולאי דמסכת שבת, וז"ש דל *) יעקב אבינו לא מת שגעשה בשרו וגופו לפיד אש ונפשו תחופף עליו כל היום, ובהבינך אנדה תענית הכין מאמרם בכדי חנטו חנטיא כי כך נראה. להם, וביאור הענין שיצירת האדם בצלם אלהים לכבודו בראו, ונפח בו נשמה עליונה מיסוד תשובה המערכה, ונמשכת בתטונ"ר, בד"ם משוכה, לקבל צורה בצורת הנוף, ואז נתמלא גוף האדם מזיו כבודו ברי להמשיך בכחו רוח שכל, כדי שידבק הנברא בבוראו ויתקרב אצלו בלכתו בררך חכמתו, ולהעיד עליו שהוא עושה לו צורה נכבדת עד להפליא, צוה לעשות במשכן צורה כרובים שהם כצורתנו וכמו שנפח בנו צורה עליונית בך שכן בכרובים הת"ח והעי, ועל כן ראוי לנו להיות לו לעם ותא לנו לאלהים , וכשהצדיקים נפטרים מן העולם נפשותיהן צרורות בצרור החיים שמשם היו, והתורה צווחת תורת ה' תמימה משיבת נפש, בלומר משיבתו למקומי ולפעמים יתעלה עושה חסד עמהם ומזמין להם מלבוש שגי אוירי דק מאד ונפשות הצדיקים מתלבשות בו והחופף עליו לעתים, כגון בימים אשר יש בהם תופפת ברבה; ויכולין בו להתקרב אצל הבורא ולהתפלל על נפשם ועל זרעם יותר מבלי לבוש, כי בכח ציור צידת הנפש וצורת הגוף יש לו כח להמשיך משך הברכות לו ולזרעו, לפי שפועל הנשמה בצורת הגוף שהוא הכלי, ומזה יוכלו לעשות מלאכות בענין עושה מלאכיו רוחות ועושין שליחותו יתב', ומה שהזכיר הכתוב והנה נ' אנשים וכן הדבה; כלם מזה הענין, ואחז"ל יעקב אבינו לא מת, לפי שמדתו צרורה בצרו"ר החיים לצדקה תציל ממות ונפשו צרורה בצרור החיי'ם, ומה שהקשו וכי בבדי ספרו ספרייא כי', שהיה סובר המקשה שרעת האומר יעקב אבינו לא מת שחזר בשרו ללפיד אש כנון חנוך ואליהו, ואמר בכרי חנטו חנטיא לנוף של אש ? ותירץ לו לא כמו שאתה סובר אלא מקרא אני דורש, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כקודם מיתה, וזאת המלבוש תחופף עליו כל היום ותלבש בראשה השני פי' מלבוש שני נעשה בדי שלא הפשיטנה ערומה נפשו של אותו צדיק, ויובן הענין בכתובות ממעשה דר' שהיה מקרש בערבי שבתות, ע"כ דברי המפרש דש"מ בן גאון מפי הרשב"א ז"ל לפירוש סודות התורה שחבר הרמב"ן והוא אצלי בכיי, אבל בפ' ט"ו מם' יונת אלם בדברו בחלוקי ההתלבשות כתב ז"ל: םנדלפו"ן בנים' עכ"ד כנענ"י עם ג' אותיות העבד והמלה, והשר הזה נופו קנוי קנין עולם בסור אליהו זכור לטוב במספר שוה, ר"ל זבו"ר לטו"ב עולה וע"ד כמנין םנדלפו"ן שר היער, שנפשו היא נפש אליהו שגופו של אליהו הפקד במחיצה ידועה בין ארץ לשמים כדי שיוכל להתלבש בו בהגלות נגלות בעה"ז, ובן אליה"ו זכו"ר לטו"ב בגי' לב"ש, 'יש לו רשות להראות בכל מקום אשר ישאהו רוח ה', לא כן חבלך שנהפך נופו ללפידי אש. ובעל העיקרים במאמר ד' פ' ל' הקשה קושיות על הדעות הללו ע"ש ובנבאי דף מ"ד, והרב רבי מנחם מריקנטי כתב בפ' וירא ז"ל : כבר ידעת כי האנשים האלו היו מלאכים וע"כ קראם בשם רבם, כר"א ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, כי משם השתלשלותם והכיר בהם כי הם מלאכי עליון ולכן השתחוה להם ארצה, וכן כתוב יבואו שני המלאכים סדומה בערב, והמעשה היה בהקיץ ממש כי נדמו לו כרמות אנשים עכ"ל . והציוני כתב ז"ל: והפליגו חכמים ז"ל לימר מה טעם קורא אותם פעם אנשים ופעם מלאכיא דע שכתב איש טורי שכל זמן שהיתה שכינה עליהם קראם מלאכים, ואף לפעמים קראם אנשים אחר סילוק שכינה מובן ליודעים; וארז"ל אצל אברהם נקראו אנשים יודעים מה שיודעים כי הוא סוד כמום; דע שיש מלאכים בצבא מעלה המשתלחים למטה בענין צרכי העולם השפל אם לטובה אם לרעה , שנאמר בגדרת עירין ובמאמר קדישין, וכתיב והא עיר וקדיש נחית מן שמיא, ויש מלאכי מעלה שאינן משתלחין למטה לעולם, קבלה בידינו מאבותינו הטהורים שג' המלאכים הללו היו מאופני המרכבה מיבא"ל וגבריא"ל רפא"ל דוגמת אבותינו הראשונים, ומה טעם מאמרם שרפאל ריפא אברהם והלך להציל את לוט, בי הצלה ורפואה חדא מילתא היא, אמנם הצלה קרובה יותר להס"ד אברהם מן הרפואה, ומאמר יה בולל סוד מגיני ארץ מאד נעלה עב'ל, וכל דבריו מפורשים אצלי בחבור מיוחד 1

פרק לבעריכה

עוד כתבו הריקנטי והציוני בלשון א': והנה אנחנו רואים ולא נוכל להכחיש הפעולות הנעשות בשרי בוהן ודוגמתם הבאים מרוח הטומאה , שהנער יראה מה שאץ אחרים רואים, כ"ש שלוחי הי"ת הבאים מרוח טהרה וקדושה שנראים למי שנשלחו לו ולא לאחרים, וכבר ראינו ושמענו דוגמא לדבר כשהחולים עומדים סמוך למיתתם שרואין ומכירין הפתים הבאים לקראתם ואין אחרים רואים, כענין פנו מקום לחזקיה מלך יהודה שבא, והענין הוא כי בהתבטל הכחות הגופניות אין ראיתם ושמיעתם באמצעות הכלים המיוחדין להם כמו העין והאזן, אלא בעין הנפש בלבר בלי אמצעי וכן בראית המלאכים, כי תתפשט הנפש מכחותיה ויאצל עליה ריח הקדש ותראה בראות עצמה כראית המלאכים זה את זה, והיא הראיה והשמיעה האמיתית והנכונה, ולא יוכלו הפלוסופים להכחיש שלא יהיה למלאך א' ראיה שמיעה ממלאך אחר, ותקרא אותה ראיה השגה שהיא מגעת להם זה מזה , אף בי אינה באמצעות כלי כ"ש בשלוחי ה' הנשלחים בארץ, בי כל דבר רוחני היורד למטה לא יפעול זולת בהתלבשם מלבוש דוגמת הנשמה בבואה בעולם השפל , וארז"ל וקוי ה' יחליפו כח, כמד"א חליפות שמלות מה להלן מלבוש אף כאן מלבוש, אף כי זה המאמר נאמר על נשמות הצדיקים הלובשין דוגמא בג"ע , ונקרא הלבוש ההוא בספרי החכמה חלוק דרבנן, ומכאן תבין סוד החלוק הניכר בספר היכלות; כםד"א וככלה תעדה רליח והמשכיל יבין עכ"ל, וביאיר דכריו עיין בפי' ויגרש את האדם: עוד כתב הריקנטי והציוני ז"ל: ותמצא כדברי רז"ל עדיין לא נשלם חלוקו של פלוני והוא סוד גדול, ר"ל סוד ומעיל קטן תעשה לו אמו , והרמז לשבינ"ה הנקראת א"ם וכתיב איש זקן עולה והוא עוטה מעיל ע"כ דבריהם, והציוני הוסיף וכתב שם זיל: כתב הרמבץ ז"ל כי ראית המלאכים הוא גילוי עינים ; אמנם במקום שהוזכרו מלאכים בשם אנשים הוא כבוד נברא במלאכים, והוא סוד המלבוש יושג לעיני בשר הוכי הנפשות ובני הנביאים והם במררנה במלאכים, כי יש למלאכים מדרגות מעלות אלו על אלו, וכבר רמזו רז"ל במלאכים שנבראו ביום ב' והנבראים ביום ה'; ואלו המלאכים הנקראים בשם אנשים המתלבשים צורה אנושית בלי מראה אחרת ואל החסידים ובני הנביאים נראים , ואם תשיב עלי מאמר והלא אנש־ סדום הרעים ראו, יתכן לפרש שלא ראו אנן שמעו מבית לוט כבאו אנשים הביתה; אמנם נם נראים לפעמים אף לרשעים והוא אמה, והבן כי אותן המלאכים המושגים לעיני גוש וצריכים להתלבש צורה אנושית מאין זה להם , אמרו המקובלים כי לוקחים חלק מן שלג אשר תחת כסא הכבוד שממנו נתהוה הארץ, וזולת זה לא יושנו לחיש העץ; עור יש התלבשות אשר דברו בו בעלי העכורה ; כגון מעשה דר' הקדוש דאחרי מותו חזר וקדש בביתו במעלי שבתא; וזה לא יתכן לומר שבאותה שעה אם היו מחפשין אותו בקבר שלא היו מוצאין עצמותיו או גופו, אלא בקש ר' להעת מתלבש דמות גופו ומלבושו הנכרים לבני ביתו; ויעתר לו השי"ת ; וזו היא מעלה נדולה שאינה הוה לשים אדם כי אם בחסידים ובני הנביאים הזכים כי הם כבני -בית למעלה, וכן והרא האשה את שמואל ; הדבר ידוע כי היה שמואל דגביא ע"ה בכל פעם בקברו') אלא לא ראתה כי אם הרוח והמופת ע"ז בי אמר שמואל אל שאול מחר אתה ובניך ענד, ודרשו רז"ל עמי במחיצתי, כי לא נקברו למחר ובן לא נקברו עם שמואל אלא על הרוח אמר והוא הפרצוף פגים שהי' בחייו, ובאותו מעיל שנקבר רוח הנוף ורוח המעיל סביב לרוח, וזהו סוד התכריכין, ואין זה תימה שהרי המזל והמלאך המנינים על האדם הם באותו הרמות, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול בו', וכן ראותי פניך כראות פני אלהים ותרצני, כי ראה רמות עשו בדמות מלאך שלו, ויש עוד מלבוש אחר בגון ההוא עובדא דר' אחאי בר יאשיה שדבר עם רב נחמן אחר שנים רבות, ולא נרקבו עצמותיו והושם בו כח הדבריי, וכן יש בנשמות כח הדבור שמספרות זו עם זו, והבי איהא בם' הזהר *) בשעה שמת עובדיה בא הנושה יהורם לקחת בניו, הלכה אשתו גועה ובוכה בבית הקברות וצעקה ירא אלי"ם בך וכך ליתומין, אמרו ליה לעובדיה הלך אצל האבות כו', ער דאמרו ליה אמור לד. תלכי אצל אלישע וכן עשתה וצעקה אל אלישע, שנא' ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו':

פרק לגעריכה

עוד יש ענין אחר נפלא מאד שהנשמות פורחות ומגירות לחי, בגון שמעלים את המת בלחישות ודומיהן, וכן רוח נבות היזרעאלי שהיה נבואת שקר בפי כל נביאיו, והוא דבר זר לסבלים ולמבינים ינעם, דע שהמלאכים הנקראים אישים הם רחוקים מן הכבוד וקרובים לגלגלי היסודות, ואותן הם קרובים להתלבש צורה אנושית יותר מן הקרובים אל כבוד השכינה, ושמם מוכיח עליהם שנקראים אישים כמבואר בם' המרכבה, והוא סוד ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', הם שמחזאי ועזאל תרי מלאבי דקטריגו למרייהו, כאשר ביארנו, ולית בכל המלאכים דאשלימו להתערב בנו נשא דאינון אקרון אישים ובני אלהים, וכן רמזו בעל הסוד בפסוק פשטתי את כתנתי סוד המלבוש כו', ועוד יש התלבשות ע"פ רבותינו ז"ל, שכל ההויות נקראים לבושים, כמו שארז"ל י' לבושים לבש הקב"ה בבריאה ואמר בפ' ה' מלך גאות לבש, והוא כענין עוטה אור בשלמה, מצורף לזה מה שארז"ל שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיוה מסוף העולם ועד סופו, יכונה דפ' על הפשט שנתעטף בש"ה, ובן מאמר ר"א הנדול שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, ואור לבושו רומז לש"ח, ושמיט העליונים נבראו מהם, והכונה באלו המלבושים כדאיתא בכ"ר בהדין קומצא דלבושא מיניה הבן בעומקא דליבא , וכמו כן קראו חז"ל כל שטות התוארים והכנויים מלבוש לשם העצם שהוא יר"וה, וזהו ושמי ה' לא נודעתי להם פי' לא נודעתי, כי אם על ידי התלבשות שמות התוארים והכינויים איש איש ללשונו ומעלתו, וכן ג"כ יש התלבשות לשם הגדול ולשם י"ב וב"ב ומ"ב בנקודות, וכן אחז"ל על האותיות והנקודות כי האותיות הן הלבוש , והנקודות הן הגוף, ובמקומות אחרים אמרו בי הנקודות לאותיות משמות בנופות, וע"ב בשמתלבשים הנקודות מאלו השמות למלוה ואותיות הקדש יצא לפעל הכח הנדול, ואפי' בכל הלשונות בך מ"ב, אבל בדפוס הוא כן האותיות הגופים והנקודות הן הלבוש ובפי המלבוש בן הנוף, ועיין בם' שערי אורה יצער ו', ובמדרש של ד' נחוניא בן הקנה איתא, נקודה באתוותא כנשמתא בחיי דאינשי, ואי"ל יו"ד המניע הכל נקרא אור הלבוש, ר"ל חוצה לו ונבדל ממנו, והחולם הוא הגוף תוך המלבוש, וזהו שאמי־ הכתוב ותחלמני והחייני, נמצא לפי בונה זו שהנקודה עיקר , ומטעם זה כשמלבישים שמות הקדש נקודות ידועות ישתנו פעולתם ויצאו מן הכח אל הפעל מי הכח הגדול ואפי' בכל הלשונות, וזהו סוד הלחשים משרפים ונחשים דוגמת משל כת"ר מלכו'י'ת וצגי"ף מלוכ"ה כאשר הועמדה לזולתו, הרואים יאמרו זאת עטר"ת,מלוכה והודו ויתעלה העבד מהוד מלכות אעפ"י שאינושלו, ומאשר סוד זה נצרך במקומות רבים בתורה ובדברי קבלה הארכנו כמאמרים / אולי יפקחו עיני המעיינים דישרו את המאמר בפגען בו ולא יכשלו.עכ"ד : עוד כתב הריקגט"י ז"ל: והוא סוד פדין עשתה ותמכור והבן סוד ותמכור היטב ממאמר רז"ל בם' הבהיר, שמהן מתפרנס הלב והלב מפרנסן כי לפי מעלת הצדיק יופי לבושו והבן זה, ר"ל ע"ד צדק לבשתי וילבשני מדה כנגד מדה, ובאת"בש תמצא שצדק"ד. היא ג"כ צדק"ה, שע"י מיין נוקבין מתפרנסת המלכות וכאילו היא נלבשה מעיל צדקה וככלה העדה כליה, ואח"כ חוזרת ומוכרת לתחתונים בשבר המיין נוקבין, והיינו והטבור כי לא בחנם מלבישתם, והמרבה מיין נוקבין יזכה למלבוש יותר חשוב ויקר, ודמיון הלב שהביא עם שאר האיברים מבואר, כי המלכות היא הלב 'של צדיקים, וזה בלל גדול ויסור בח"ה שהעליונים מקבלים ג"כ תועלה מהתחתונים והתעוררות: יי ולא כמ"ש הרב ז"ל: וזה ■בי ההורה לא נתנה למ"ה ונ"ב לא נפעל אנחנו בה ^עליוימזע ^נענם כי העליונים פועלים ■ בנו לא מתפעלים מאתנו, והטה ינהיגו העולם השפל בכח האל ולא יתנהגו מהשפלים, ומי האיש אשר■ יחשוב היטב במה שיאמר ויפשיט מעליו הדמיונות אשר שמע, שהעליונים לא יתוקנו 'בי אם למעשי בני אדם, והנה אנחנו לא נובל לתקן העליונים;■ ומה התקון ההוא אשר נפעל בם, ואשר יאמרו קצה בני דע דת ־ש־מ זוזא ד* הכיס-אשם' " ומתח שזסלבאדמ"ם ח' אדם בזה הוא דמיון נפסד בלתי ענין הוא לנפש, ימי יתן ואדע אם יתבן שיגיע בם שום ענין או תכונה או איבות מאתנו בחשבנו אנחנו בם או כשנבעל פעולתינו, ומה יגיעם מאתנו שבו נהיה אנחנו מנהיגיהם. ואולם מה שיחשוב בזה האיש החכם בעל הדת, הוא, שאנחנו כשנתקן עצמנו ונשתנה אל הטוב יגיענו טוב מהאל, והענוי לא יבא כי אם מצר המקובלים עכ"ל, וכ"כ פלוטינם , ולפי ח"ה יתורץ קושית הקדמונים בתכלית העולם, אם השמים וצבאם בשביל האדם או לאו, שכל הפלוסופים נבוכו בו, וכמ"ש הרב המורה בפ' י"ד מח"נ, באמרו שלא יחשב פעל חכם שיבין בלים משקלם עשרת אלפים כבר כסף לעשות מחט ברזל א', ואפי' מחטים בלי תכלית זה אחר זה שהגלגלים נכבדים ממנו, אבל לפי ח"ה אנחנו בתפלותינו ובמ"ט מחרשים העליונים ומוסיפים כח לצבא מרום, בי אם לא יעלה אר מן הארץ לא ימטיר ה', ואם אין מיין נוקבין אין דכורין והא בהא תליא וקיומם בסבוב, וז"ש עולים תחלה ואח"כ יורדים במו שביארתי בם' תחלת חכמה:

פרק לדעריכה

עוד כתב הריקנטי ז"ל: ועל זה עדות נגלה לכל כי השמים בהיותם משמשים בעולם השפל להולידה ולהצמיחה על ידי המטר המשפיעים עליה, בהחלה מתלבשים במלבוש העננים, שנאסר המכסה שמים בעבים , ואח"כ המכין לארץ מטר, כי בלי לבוש לא יוכלו להכין אותה ולסערה, בי בל הדברים הרוחניים המשמשים ועושים שליחות בזה העולם השפל, בולן מתלבשין בעת הצורך ואח"כ נשללין ויוצאין ממלבושיהן, ואמרו בם' הזהר: לכולא אית לבושא לאתלבשא בציורא דלבושא ומשבי תועלתא מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא, ואפי' השמש עצמו ארז"ל שיש לו נרתק כי הוא מתלבש באור אחר, בי לולי זה לא היתה בריה יכולה לעמור בו , ולא במ"ש בעל לחם שלמה דף נ"ד שר"ל על היוצא מרכז שבין עובי גלגלי מביאי הגובה והשפל יום או על ה• • ככבים שבתוכם, ולפי דבריי מ"ש בפ"ק דע"א לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה , ר"ל שמורידה לגלגל הלבנה ומקרבה לארץ ומשגה סדרי בראשית : עוד כתב ז"ל: ומאותו מלבוש נטל מרע"ה ובהיותו עם בני אדם לא היו יכולין להסתכל באותו מלביש, רק בנתנו המסוה על פניו להלביש המלבוש ההוא, ובבא משה אל אהל מועד היו פניו ■נשללות באותו מלבוש , כי אין לו עסק בתחתונים שהיה כמלאך שא"צ למלבוש, והוא סוד פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, וכענין זה שליחות המלאכים שאינו עומד בלי לבוש כ"ז אשר הוא תחת השמים, ואין נראין רק למי שהן שלוחים אליו, וע"כ אין רואה המתים רק החולה שאין נשלחין אליו, ועוד האריך שם והביא מאמר הזהר ע"ע, ובפרשת נעשה אדם הביא דברים מעולים ז"ל: כבר ביארנו כי הקב"ה גשמה למדותיו וממנו חיותם ואצילותם ופעולתו על ידיהם, דוגמת הנשמה באברי גופה, והתבונן כי כל הנמצאות ואף ואף ההויות העליונות הם בענין זה, וכל אחת נשמה לחברתה עד הנשמה עליונה לכולם, הנקראת נשמה לנשמות יתעלה ויתברך, ובם' הזהר: וכולא מוחא לגו וכמה קליפין למותא וכל עלמא כהאי גוונא עילאה ותתאה, מריש סא דנהורא עלאה עד סופא דכל דרגין, כולא איהו דא לגו מן דא ודא לגי מן דא , עד דאשתכח דהאי קלפא להאי כו', עד דאשתכח דא לבושא לרא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה בו', והבן זה המאמר מאד כי יגלה לך ענינים נפלאים, ויסיר ממך ספיקות רמזתים כמקום אחר עכ"ל, ועיין בם' טעמי המצות שלו ובפ' ויאמר אלהים יהי אור, כתב מהשייך לזה, והביא מדרש רות ז"ל: אמר ר' שמלאי כד ברא הקב"ה עלמא אעל נהורא בנהורא ואלביש דא ברא וברא שמים, כתיב עוטה אור כשלמה, האי אור איקרי אור לבושו אור קדמאה דאתלבש בה הקב"ה , האי אורה אתפשט בהוד והדר ואברי עלמא, וזה המאמר דומה למ"ש שמים מהיכן נבראו מאור לבושו וכו', והאריך שם ע"ע : וכבר הארכתי יוהר מראי ואלמלא שהתלמידים אצלי ומעתיקים לשונות הספרים הנזכרים בם' זה, אני לא הייתי מביא אפי' תיבה אחת מהם כי מה לי למלאת חבורי מדבריהם כ"ש שהגבאי אספם כלם בספרו, אלא שאינו מזכיר שמות המולידים המחברים הראשונים שלקחם מהם, וע"ש במקומות שרמזתי ובפרט בפ' כ"ח מסחרי תורה ששם כתב ז"ל: וזאת המדה הנה היא אף בעליוני עליונים, כי התחתון אצל העליון כגוף ומלבוש אצל הנשמה והעליון ממנו בדמות גשמה אליו, וע"ד זה נתקנו ונבנו כל העולמות כמ"ש שם דיל בפ' כיו מהח"ב שלו עכ"ד. וכן בקבלת האר"י זצ"ל, שכל דבר שהוא גבוה מחבירו מתלבש בו להאיר לו ולהחיותו, וכשהגביה מחבירו מתלבש בתחתון אין כח בתחתון לסבול אורו של עליון רק ז' תחתונות שלו לבד, ונשארים כ' ח' ב' מגולים, ובל כוונה התקון וסודו אינו אלא טעטה ומסך לאור, שע"י מציאות התקונים והלבושים יוכלו לסבול התחתונים אור העליונים : המאמר האפולוגיטיק"ו הזה התחלתי לכתוב בעיר המבורגו, והמגפה בערה בשכונתי והכרחתי לפזר רגלי ובאתי פה עיר גילו"ק שמאט ר"ל עיר של מזל, והעיר חדשה ושוממה מבלי יושב ומזל וברכה אין בה, ואהי משמים בתוכה ליסע מכאן לאמשטרדם , *לכן טפסתי ועליתי בקצרה ושמתי קנצי למילין במקום שהיה דעתי להאריך ולהפליא לעשות, ודייני שיהיו לרצון אמרי פי לפני האדון שחברתיו לבקשתו. הגם שהמתחילים להתפלסף 'לגלגו עלי ויאמרו שבקה רבי יוסף מקנדיאה להכמתיה, או שכח תלמודו ורוח שטית נכנם בו, וירבו לדבר כדרך הבחורים שלא נתישב דעתם ולא שקט יין רתיחתם , שידעתי שדבריהם יהיו אצל הזקנים שקנו חכמה לא לרצון, ואפילו אם ירבו טענות־; נגדי ויאמרו -לי שעדין לא הגעתי לרועה צאן, ואגי אומר.להם מוטי לי להקרא שוטה .בל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, כמ"ש עקביא בן מהללאל לחביריו .וכדאיתא בפ' ח, מעדיות : ... הז :. "■־ י