משתמש:Roxette5/יכין

חגיגה

{{דה מפרש|פרק א

הכל חייבין בראיה:    ר"ל שחייבים להתראות בעזרה בכל ג' רגלים. והכל לאתויי עבד שחציו בן חורין, דלרמב"ם. חייב רק למשנה ראשונה [פ"ד דגיטין], ולרש"י חייב רק למשנה אחרונה:

חוץ מחרש:    ואף באזנו א' ואף שמדבר. וה"ה אילם פטור:

שוטה:    ערפ"ק דתרומות:

וקטן:    מפורש לקמן:

וטומטום:    שעור בשרו מכסה ערותו, ולא נודע אם זכר או נקבה הוא:

ואנדרוגינוס:    שיש לו זכרות ונקבות:

ועבדים שאינם משוחררים:    [נ"ל דלהכי נקט נשים ועבדים לשון רבים, וכולהו לשון יחיד. משום דנשים ועבדים מצויין, ובעלי מומין אינן מצויין. וקטן וזקן נמי נקט להו לשון יחיד, משום דלאו כל הילדים והזקנים פטורים, רק כשאינו יכול לעלות, וכדמסיק, א"כ הן המועט במינן. והא דאפסקינהו בנשים ועבדים בין הבעלי מומין. נ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני, דלא מבעייא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה ומצוה נינהו, אלא אפילו טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה ומצוה נינהו, אפ"ה פטירי. ולא מבעייא טומטום ואדרוגינוס דיש ספק בגופן אם חייבין, ואין מי שיתחייבו אגביה בראייה, אבל נשים ועבדים אף דגריעי מצ"ע מטומטום ואנדרוגינוס דאינהו ספק אם חייבים בעשה שהזג"ר, ונשים ועבדים וודאי פטירי מעשה שהזג"ר, עכ"פ סד"א מדיש להן בעל ואדון יתחייבו אגביה בראייה, קמ"ל דאפ"ה פטירי. והדר נקט חיגר וסומא ואינך, אף שחייבים בכל המצות, אפ"ה פטירי מראייה]:

והסומא:    אפילו בעינו אחת:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו:    מירושלים להר הבית, שהוא חלש. וה"ה בחלש מלעלות מעירו לירושלים:

כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו:    אביו דנקט לאו דוקא, אלא ר"ל שהילד חלש כל כך עד שכשישאנו אביו או אחר על כתפו מירושלים להר הבית לא יתרצה הילד, או יזיק לו האויר במקצת אז דוקא פטור מראייה:

ולעלות מירושלם להר הבית:    ולא נקט לעזרה. דקמ"ל אף שרק עליית ההר קשה עליו ולא ריחוק המקום:

שנאמר שלש רגלים:    ומדלא קאמר פעמים, משמע הליכת רגל לעזרה מירושלים:

בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף:    דכל זכר בישראל חייב להביא כשעולה לרגל ב' בהמות, א' לעולת ראייה וא' לשלמי חגיגה, ומצוה להקריבן ביום ראשון. ומלבד זה חייב לאכול בשר שלמים בכל יום, וזה נקרא שלמי שמחה [רמב"ם חגיגה פ"א ועתוס' ר"ה ד"ה א']. וקאמר הכא דעולת ראייה צריך שיהיה שוה ב' מעה כסף:

וחגיגה:    ר"ל הבהמה שמקריב לשלמי חגיגה:

מעה כסף:    מיהו מדאורייתא אין להם שיעור:

עולות במועד באות מן החולין:    חסורי מחסרא וה"ק, עולות, יש מהן שרק בחוה"מ באות, שיכול להקריבם אז, אבל ביו"ט לא יקריבם, והן אותן שנדר כל השנה. אבל עולת ראייה בא אפילו ביו"ט, ואף שיכול להקריבו כל ז', עכ"פ עיקר מצוותו ביום ראשון של חג. ושניהן מביא רק מן החולין. או נ"ל דה"ק עולות אפילו אותן שרק במועד באות דהיינו נדרים ונדבות, דאינן חובה כל כך אפ"י באות רק מחולין, מכ"ש עולת ראייה שהן חוב וכל שבחובה בא רק מחולין [כסוף פ"ז דמנחות] ולאאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל הך במועד דנקט מתניתין, קאי לכאן ולכאן ור"ל עולות שבמועד, ואותן שבמועד באות וכו'. ונלפע"ד ראיה לד"ק כדאשכחן דכוותיה [נדה דל"ו ב'] המקשה נדה, דר"ל נדה נדה, ע"ש. וכן [טהרות פ"ט מ"ג] משקין טמאין, דר"ל טמאין טמאין ובתוי"ט שם]:

והשלמים מן המעשר:    ר"ל שלמי שמחה יוכל להביא מדמי מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה כשיש לו בשר משאר קרבנות:

יום טוב הראשון של פסח:    ר"ל שלמי חגיגה שמביא אז. וה"ה שלמי חגיגה דשאר יו"ט, רק דיוקאי קמ"ל, דדוקא שלמי חגיגה אז הא שלמים שמביא בערב פסח כדי לאכול אחריו הפסח על השובע. כ"ע מודו דבאה אף ממעשר:

ובית הלל אומרים מן המעשר:    לא שיביא הכל ממעשר, דהרי דבר שבחובה בא רק מחולין. אלא אם יש לו בני בית מרובים, ואין די לאכילתן שלמים של ב' מעה כסף, יוסיף עליהן ממעות מעשר. ומביא פר גדול:

ישראל יוצאין ידי חובתן:    ידי חובת שלמי שמחה:

ונדבות:    בשלמים שנדר כל השנה, בלשון הרי זו או הרי עלי, שכולן מביאן כשעולה לרגל ומקריבין האימורין והבשר נאכל לבעלים:

ובבכור:    [להכי נקט חטאות ואשמות לשון רבים ובכור לשון יחיד. דחטאות ואשמות מביאין בעליהן לעזרה, והכהן מקבל חלקים רבים מכמה חטאות ואשמות. משא"כ בכור וחזה ושוק, הבעלים נותנן לכהן אחד. ואינו מצוי שיתנו הרבה לכהן א']:

ובחזה ושוק:    שקבלו מהשלמים שהקריבו ישראל בחג. וטעם כולהו, דשלמי שמחה ילפינן מדכתיב ושמחת, ואין שמחה רק בבשר קרבנות, ומדאכל הני סגי:

ולא במנחות:    דאין באכילתן שמחה:

מי שיש לו אוכלים מרובים:    בני בית מרובין:

ונכסים מועטים:    שאינו עשיר:

מביא שלמים מרובים:    שלמי חגיגה מרובים. ואף שנכסיו מועטין יוסיף עליהן ממעות מעשר כלעיל:

ועולות:    עולות ראייה:

על זה נאמר:    במשנה ב':

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג:    שלא הביא אז עולתו ושלמיו של יו"ט:

ויום טוב האחרון של חג:    אפי' ביום אחרון של סוכות שהוא שמיני עצרת, דאף שהוא רגל לבדו, אפ"ה תשלומין דראשון הוא. וכן עצרת אף דרק יום א' הוא. אפ"ה יכול להקריבן כל ז'. מיהו חיגר בראשון אף שנתרפא אח"כ, עכ"פ מדלא חזי בראשון פטור:

עבר הרגל ולא חג:    שלא הביא קרבנותיו של יו"ט:

מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות:    דזהו חסרון, שחיסר עשה דהבאת קרבנותיו [ועי' מש"כ בס"ד סוכה פ"ב סי' ל"ב]:

והוליד ממנה ממזר:    שעדות חטאו לפניו תדיר, לפיכך אין עונו נמחק כל כך מהר:

יכול הוא להחזירו ויתקן:    נ"ל דר"ל אף למה שגנב וגזל נמי לפניו תדיר, עכ"פ משמחזירו לבעלים נתקן. ומכ"ש ע"ז ורוצח, דכששב אין חטאו לפניו. וכן כל שאר חטאים:

אלא למי שהיה מתוקן בתחלה:    בתיקון שלימות, משא"כ הנך דלעיל לא היו תחלה רק בלתי חסרון ולא נקראו מתוקן:

היתר נדדים פורחין באויר:    דאע"ג דהמקיימו כבונה במה [כנדרים דכ"ד א'], אפ"ה מסתבר שלא תועיל התרה, והדבר תלוי לכאן ולכאן:

ואין להם על מה שיסמכו:    דנרמז רק קצת בקרא, דכתיב לא יחל דברו, ודרשינן דאבל אחרים מוחלין לו, ואינו מפורש במקרא. וקרא הנ"ל אסמכתא בעלמא היא:

הדינין:    דיני ממונות, אפי' אותן שאינן מפורשין יפה, כגון נפש תחת נפש דכתיב גבי נגיפת אשה הרה, דדרשינן דהיינו ממון:

והעבודות:    של הקרבנות, אפי' הולכת הדם שאינה מפורשת:

הטהרות:    אע"ג דכולהו טהרות כתיבי בפירוש. הכא קמ"ל אפי' לשיעור מקוה דלא כתוב בפירוש. אבל ליכא לא קמא בטבילת נדה לבעלה, דהא ג"כ כתיבא, וספרה ז' ימים ואחר תטהר, ר"ל תטבול [תוס']:

והטומאות:    אפי' שיעור שרץ שיטמא בכעדשה דלא כתיב:

ועריות:    אפי' בתו מאנוסתו דלא כתיבא:

יש להן על מי שיסמכו:    דאע"ג דכולהו אין מפורשין, נלמדו בלימוד חזק:

הן הן גופי תורה:    ר"ל בין המפורשין או הנרמזין כולן גופי תורה ונקט לכולהו הכא אגב חגיגה:

{{דה מפרש|פרק ב

אין דורשין בעריות:    ר"ל בעריות שאינן מפורשין בתורה, כבתו מאנוסתו שנזכר בפרקן דלעיל, ואם חמיו ואם חמותו [כסנהדרין ע"ה]. ונקט הך מתני' הכא, אגב דמתני' דלעיל. ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל. אע"ג דשייכי טפי להתם. מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם ראוי לו שלא בא לעולם. וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא 'ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אע"ג דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש. מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]:

בשלשה:    ר"ל לשלשה וכ"ש ליותר מג' דלא. וטעמא משום דעריות נפש האדם מחמדתן, ולהכי חיישינן שכשישא ויתן הרב עם א' מהן, ביני ביני יקילו ב' האחרים לפלפל ביניהן. ולא ישמעו יפה מה שאמר הרב שאסור:

ולא במעשה בראשית:    הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זאח"ז, עד שנברא עולם הגשמי הזה:

בשנים:    אפי' רק לשנים לא:

ולא במרכבה:    הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית". דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקב"ה בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה. וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים. וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":

ביחיד:    ליחיד, וטעם הדבר לעוצם קדושת הלימודים הללו, וכבוד אלהים הסתר דבר:

אלא אם כן היה:    התלמיד:

חכם:    להבין מיד הרמז:

ומבין מדעתו:    שכשימסרו לו ראשי פרקים. יתבונן מעצמו השאר. כי כל הדברים יגעים לדבר בעולם הגשמי מעולם הרוחני. שאי אפשר לתארו יפה בדברים:

מה למעלה:    מחלל העולם שיש לו סוף על כרחך:

מה לפנים:    קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה:

ומה לאחור:    שעל כרחך יהיה לו סוף, ככל נברא. ולהכי ראוי לו שלא נולד, מדאין האדם יוכל להשיג דברים אלו, ויבוא לידי טעות מינות. ונקטינהו הכא, דלמעלה ולמטה, דמו למעשה מרכבה. ולפנים ולאחור דמו למעב"ר:

וכל שלא חס על כבוד קונו:    דהיינו שחוטא בסתר, ומתבושש מאדם יותר מלפני הקב"ה. וכ"כ כשחושב בסתר תוהה בעניינים נעלמים הנ"ל, ולא חש על כבוד ה':

יוסי בן יועזר:    הוא הנזכר בסוף פרקן:

אומר שלא לסמוך:    השתא חוזר תנא לדיני קרבנות יו"ט. וקאמר שאין סומכין עליהן ביו"ט, דמדצריך לסמוך בכל כחו בב' ידיו, א"כ משתמש בבע"ח ביו"ט:

הלל ומנחם לא נחלקו:    וס"ל לסמוך:

יצא מנחם:    לעבודת המלך הורדס. שכשראה מנחם את הורדס כשעדיין היה ילד, ניבא עליו שימלך. וכשמלך לבסוף קראו לחצר המלך לעבודתו [יאזעפוס פלאביוס ספר ט"ו ספי"ג] וי"א שיצא לתרבות רעה, והתחבר עם כת הבייתוסים שמכחישין בתשבע"פ, וחיו חיי התבודדות:

נכנס שמאי:    להיות אב"ד תחת מנחם:

הראשונים:    שנזכרו ראשון בכל זוגות הנ"ל:

ושניים להם אב בית דין:    ושמאי שנזכר ראשון אף שהיה אב"ד היינו מדאמר שלא לסמוך ככל הנשיאים שבג' זוגות הראשונים:

בית שמאי אומרים מביאין שלמים:    שלמי חגיגה ביו"ט, מדיש בהן צורך אכילת הדיוט:

ואין סומכין עליהם:    מדמשתמש בבע"ח. ואי"ל לדחי עשה לל"ת י"ל הרי אפשר לקיים שניהן לסמוך מעיו"ט:

אבל לא עולות:    אפי' עולת ראיי' לא יביא:

ועולות:    עולת ראיי':

וסומכין עליהם:    דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה:

בית שמאי אומרים יום טבוח:    שחיטת עולת ראיי':

אחר השבת:    דעצרת יש לו תשלומין כל ז', ככל רגל שהוא ז' ימים:

ובית הלל אומרים אין יום טבוח:    ר"ל א"צ להקריבו אח"כ, דמותר להקריבו ביו"ט. ולטעמייהו במ"ג אזלו. רק קמ"ל סיפא רבותא לב"ש, אף דמפסיק יום א' אחר יו"ט ומשתה ביותר, אפ"ה לא יקריבנו ביו"ט. ולא חיישי' שמא יפשע ולא יקריבנו כלל. ורישא קמ"ל רבותא לב"ה, אף דלא משתהה:

ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת:    דאפי' לב"ה אין מקריב ראיי' וחגיגה בשבת. דלא דמי לפסח, דהתם זמנו קבוע, שא"א להקריבו למחר:

ואין כהן גדול מתלבש בכליו:    ח' בגדים שלובש לעבוד בהן. שלא היה רגיל לעבוד רק בשבת ויו"ט ויום כנופיא, אינו לובשן באותו יום טבוח לעבוד:

ומותרין:    בכל השני' ביום טבוח זה [כך כתב התוי"ט ור"ל דגזרינן כל השנים אטו בשחל ביום א'. ול"מ הי' נ"ל דה"ק תנא דאע"ג דבכל א"ח אסור בהספד ותענית, אפ"ה כשחל אס"ח ביום א' מותר בהספד ותענית כדי שלא לחזק ידי צדוקים]:

בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין:    בכללן צדוקים וקראיים:

עצרת אחר השבת:    דדרשי וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו שבת ממש, ואנו קבלנו שהפסוק קרא ליו"ט ראשון של פסח שבת:

נוטלין לידים לחולין ולמעשר:    מעשר שני:

ולתרומה:    והא דתנן רפ"ב דבכורים דנט"י רק לתרומה. זה באכילת פירות, אבל באוכל לחם אפי' של חולין צריך נט"י:

ולקודש מטבילין:    דכשרוצה לאכול קודש, צריך להטביל ידיו במ' סאה מחוברין:

ולחטאת:    ברוצה ליגע במי פרה אדומה:

אם נטמאו ידיו:    ר"ל אפי' נגע ביד א' בספר, או באוכלין ובמשקין טמאין, דאז לשאר מילי נטמאו רק ידיו ולא הגוף [ועי' פ"ג סי' כ']:

נטמא גופו:    וצריך לטבול כל גופו. והנך כולן מעלות דרבנן נינהו. ונקט להו הכא איידי המעלות של רגל שיזכיר [בפ"ג מ"ו וז']:

הטובל לחולין:    לאכול חולין בטהרה:

והוחזק לחולין:    ר"ל אע"ג שהתכוון לטבול לאכילת טהרה בוודאי, אף דלחולין לא בעי כוונה:

אסור למעשר:    אסור לאכול מעשר שני:

אסור לתרומה:    ר"ל לאכול תרומה, אבל אינו פוסל תרומה במגע [דאלת"ה ק' מה מהני נטילה קודם מזיגת הכוס כרפ"ח דברכות, הרי אפי' כשיטול תחלה לחולין. ידיו יכולין לפסול תרומה, וא"כ יטמאו למשקין חולין להיות תחלה, דכך הדין דכל הפוסל תרומה מטמא למשקין להיות תחלה. כך כ' בבאר אברהם. ולפע"ד יש לדחות, דהתם מדנטל ידיו למשקין הו"ל כנטל ידיו לתרומה:

אסור לחטאת:    ליגע במי פרה:

טבל ולא הוחזק:    שלא התכוון לטבילה וודאית, רק לרחיצה, ושאם יצטרך יהיה לטבילה:

כאילו לא טבל:    ולא מהני, רק לחולין דלא בעי כוונה:

בגדי עם הארץ מדרס:    דינן כמדרס הזבה, שמטמאין אדם וכלים, דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל כשלובש בגדים שנותן לו החבר, אין עושה מדרס. אף שתחלה היה לבוש בגדיו. והרי מדרס ממש אף כשפירש הזב ממנו מטמא אדם וכלים והרי לעניין מעיינותיו הוא כזב. אפ"ה בגדיו רק מדרס דרבנן הוא, מספיקא, ולא גזרו חכמים גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בו [תוס' חולין דל"ה ב']:

לפרושין:    הן החברים שפורשין מע"ה כדי לאכול חולין בטהרת חולון:

בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה:    חסר כאן בבא א'. בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. ושל אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה:

בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש:    לאוכלי קודש:

בגדי קודש מדרס לחטאת:    למתעסקים במי פרה ובאפרה:

והיתה מטפחתו:    טוך שלו שמתקנח בו ידיו בסעודה:

מדרס לקודש:    קמ"ל דטעם המעלות לאו משום שיש בכל מעלה תחתונה הדיוטים שמזלזלים בה ויקילו גם במעלה שלמעלה מזו, להכי נקט הנך דאפילו חסידים היו מטפחתם מדרס:

יוחנן בן גודגדא היה אוכל:    חולין שלו:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת:    אבל לא לקודש עצמו, מדנשמר מכל טומאה שמטמא את הקודש, להכי כקודש דמי. מיהו קיי"ל דלאו כקודש דמי:

{{דה מפרש|פרק ג

חומר בקודש מבתרומה:    בי"א דברים:

שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה:    דכשהכלי הפנימי אינו כבד [ודלא כר"ב], אינו חוצץ [כי"ד פי' ר"ב]:

אבל לא לקדש:    אפילו אין הפנימי כבד, עכ"פ חיישי' שמא לא יהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד, דהיינו כשיעור ב' אצבעות חוזרות, נמצא שלא יהיו המים שבכלי חיצון כמעורבין במי מקוה, והו"ל כטובל הפנימי במים שבכלי ולא במקוה. מיהו אם החיצון ג"כ צריך טבילה, אפי' אין בפיו כשפופרת הנוד, מגו דמהני מים שבתוכו לטבילת החיצון מהני נמי לטבילת הפנימיית אף לקודש [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:

ובית הצביטה:    [האנדגריף] שיש בו בית קבול [לשון ויצבט לה קלי שהוא לשון השטה. וי"ג הצביע, והוא לשון אצבע [רק שנשמט האל"ף] מדאוחז שם באצבע לטלטלו]:

בתרומה:    דבתרומה אם נטמא א' מאלו השלש מטומאה דרבנן, כגון ממשקין טמאין, דאע"ג דמדאורייתא אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה, עכ"פ בנגע כלי במשקין טמאין, גזרו חכמים שיטמא הכלי, משום גזירה שמא יגעו בהכלי משקין של זב וזבה, כרוקו או מימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'. להכי בשאר משקין טמאין שטומאת הכלי רק מד"ס, בנטמא א' מאלו *) הג' לא נטמא חבירו:

אבל לא בקודש:    דבנטמא א' מאלו הג', אפילו בטומאה דרבנן, נטמא כל הכלי:

הנושא את המדרס:    הוא כלי או מלבוש שישב עליו הזב [עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ג]

נושא את התרומה:    ר"ל מותר לישא באותה שעה תרומה, כשאינו נוגע בה נגיעה שיטמא התרומה. כגון שהתרומה בכלי חרס, שאינו מטמא מגבה, והנושאה נוגע בהכלי רק מגבה:

אבל לא את הקדש:    משום מעשה שהיה, שנשא אחד כלי חרס עם יין נסכים ונשתלשל לתוכה רצועה ממנעל מדרס שלבש, ונטמא עי"ז הקודש. וגזרו בקודש דוקא מדראו שהקילו בטהרת קודש, שלא נזהרו בה כראוי:

מדרס לקדש:    ולא נקט נמי נט"י וטבילה כפ"ב מ"ה ו'. דלא נקט הכא רק הנך דיש חשש טומאה. משא"כ נט"י וטבילה מעלה בעלמא:

מדת התרומה:    נ"ל דנקט הך לישנא [עי' תוס' שאחמ"כ תרצו בדוחק]. לומר דיש מרחק הרבה ביניהן, דכל הנך מעלות דנקט מעתה מקלינן בכל א' ב' קולות בתרומה נגד קודש:

ומטביל:    דכשרוצה להטביל בגד לקודש, אם קשור הוא מתירו מקודם אף שצריך לחזור ולקשרו, ואם לח הוא מנגבו תחילה קודם שיטבלו דלא להוי כחציצה, אף שאין זה סברא שלחותו יהא כחציצה במי המקוה:

ואחר כך מטביל:    והיינו ב' קולות דלא די שא"צ לנגבו או להתיר קשורו, אלא אפילו ללחלחו או לקשרו לכתחילה קודם טבילה שרי:

כלים הנגמרין בטהרה:    שמשנגמר וראויין לקבלת טומאה, נזהר היה בהן שלא יתטמאו:

צריכין טבילה לקדש:    דשמא נתז עליהן רוק ע"ה כשעדיין לא נגמרו דאז לא נזהר בהן, וכשנגמר הכלי עדיין היה הרוק לח וטימא להכלי להכי צריך טבילה. אבל א"צ הערב שמש, דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה די"ח א']:

אבל לא לתרומה:    והא נמי ב' קולות, דלא די דלא חיישינן לרוק של החבר שעשה הכלי, שגם כן היה ראוי שיתטמא הכלי מרוק החבר שנטמא על הכלי מסתם ידים שלו שמשמשו בהכלי שהן שניות לטומאה לתרומה. אלא אפילו לרוק של הע"ה שרוקו בעצמו טמא, אפ"ה לא חיישינן ליה:

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש:    דכשהיו חתיכות רבות בכלי, אף שאין להכלי תוך אם נגע טומאה בא' מהן, נטמאו כולן [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:

אבל לא לתרומה:    דבתרומה מקלינן ב' קולות לא די דבשאין להכלי תוך, אלא אפילו ש להכלי תוך, השאר שלא נגע בהן הטומאה טהורין:

והשלישי בתרומה:    עי' בהקדמתי לטהרות סי' ה'. וה"נ דומה כאילו יש ב' קולות בתרומה, שהרביעי טיהרו לגמרי, וגם השלישי אמרו שאינו רק פסול ואינו מטמא אחרים:

ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו:    בטומאה דרבנן, כגון שנגעה היד באוכלין או במשקין טמאין, או בספר:

חברתה טהורה:    דהרי מדאורייתא אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה, להכי בהנך גוונא דטומאתן רק מדרבנן נטמא רק היד:

ובקדש מטביל שתיהן:    שמא נגעה בחבירתה [תוס' דכ"ד א' ד"ה בחיבורין]:

שהיד מטמא את חברתה בקדש:    דכשהיד הטמאה לחה, אז אפילו לא נגעה ביד השנייה נטמא גם היא, וכשהיד הטמאה נגובה עכ"פ בנגע בה בחברתה, ואפילו נגע בידו הטמאה ביד של אחר, נטמא:

אבל לא בתרומה:    הרי שוב ב' קולות בתרומה, דלא די בשלא נגעה יד הטהורה בהטמאה מטהרינן. אלא אפילו בנגעה בה טהורה:

אוכלין אוכלים נגובין:    שאין עליהן משקה, ולא הוכשרו:

בידים מסואבות:    טמאות:

בתרומה:    דהרי א"א שיטמא התרומה מדלא הוכשרו האוכלים:

אבל לא בקדש:    דכשאכל הקודש הנגוב בידים מסואבות. ודאי נטמא הקודש, דאע"ג דלא הוכשר, קודש א"צ הכשר מים, דחיבת הקודש מכשירתו. אלא אפילו אכל הקודש במזלג או מלקחיים [דכוש דנקט הש"ס לאו דוקא, דאפילו לקח בכלי אחר, אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה], או שתחב לו אחר לתוך פיו, אסור, דחיישינן שמא שבשעה שיהיה הקודש בפיו, יקח בידיו המסואבות פירות חולין לחים, ויאכלן עם הקודש, והרי המשקה שעל פרי החולין נטמא מידיו, ויטמא את הקודש בפיו. והרי זה שוב ב' קולות בתרומה דלא די במזלג מותר לאכלה, אלא גם בידיו מסואבות להדיא שרי:

האונן:    יום שמת לו א' מז' קרובין, אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו, ורק באותו יום, וקודם קבורה [ש"ך י"ד קמ"א סק"ב]:

ומחוסר כפורים:    זב וזבה יולדת ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין ביום המחרת:

צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה:    דבתרומה מקלינן ב' קולות, דלא די כשעבר אנינותו, וכבר הביא כפרתו, דאז רמי אנפשיה למדכר אם הסיח דעתו מטהרת גופו, אלא אפילו בשעה שעדיין אונן, ולא הביא עדיין כפרתו, תיכף כשהעריב שמשו אוכל בתרומה. אבל בקדשים אף שעבר יום אנינותו, וכבר הביא כפרתו אסורין לאכול עד שיטבל. אף שלא הסיח דעתו מטהרת גופו, [דבכה"ג גם בתרומה צריך טבילה והערב שמש כזבחים צ"ט א'] על כל פנים מדהסיח דעתו מלאכיל קודש חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. וי"א דאפילו לנגיעת קדשים צריך טבילה [ועי' רמב"ם פ"ג מכלי מקדש, וכהקדמתי לטהרות אות נה, ועי' זבחים דצ"ט ב' דלאכילה עבד רבנן מעלה ולא לנגיעה]. מיהו אונן נוגע בקדשים, אבל לאכול קודש אסור עד שיטבול:

שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה:    אף שא"צ הכשר. אפ"ה באמר הע"ה שעשאן בטהרה והתכוון שיהיו למנחות ונסכים, נאמן, דבקודש נזהרין מאד. מיהו דוקא ביהודה. אבל מגליל אי אפשר להביא נסכים משום דנטמאו מארץ העממין שמפסיק בין גליל לירושלים. ואפילו בשידה תיבה ומגדל, שמתזיקין מ' סאה, שאינן מקבלין טומאה, אי אפשר להביאן, דהרי קיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כרמב"ם פי"א ממת]. וגם בכ"ח מוקף צמיד פתיל אי אפשר להביאן דרך הגליל, דבקודש אין מציל צמיד פתיל:

ובשעת הגיתות:    בעת שדורכין היין:

והבדים:    דהיינו בזמן שעוצרין השמן:

אף על התרומה:    דאז הכל מטהרין כליהן. ובשאר השנה לא:

לא יקבלנה ממנו:    ר"ל הכהן החבר לא יקבלנה מהע"ה, דשמא נטמא אח"כ, דבתרומה לא זהירי כל כך. [ונ"ל דלהכי נקט "והביאו", לשון רבים, דקמ"ל דאפילו היו המביאין רבים, ומעידין עליה שטהורה היא, אפ"ה אין נאמנין דכל החשוד וכו']:

אבל מניחה לגת הבאה:    ר"ל הע"ה שיודע שנזהר בה רק שלא יאמינוהו, יניחנה עד הגת הבאה. שאז יהיה נאמן עליה:

ואם אמר לו:    הע"ה להכהן:

הפרשתי לתוכה רביעית קדש:    ר"ל הקדשתי להפריש מיין שלתוכם, רביעית אחת לנסכים:

נאמן:    דהרי לקודש נאמן, וגנאי יהיה לקודש שיהיה התרומה שבצדה טמא והיא תקרב:

כדי יין וכדי שמן המדומעות:    ע"ה שהביא לנו כדים מלאים שמן ויין ששמרן להפריש מהן נסכים, והרי צריך להפריש מכל כד תחילה תרומות ומעשרות, נמצא שהכדים מדומעות מתרומה ונסכים וחולין:

וקודם לגיתות שבעים יום:    דאז כבר מתחילין לטהר כליהן, ומדנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה ועל גוף הכדים, משום גנאי הקודש, וכלעיל סי' מ' [והקשו רבעתוס' מה איריא בשעת הגתות בכל השנה נמי וכדאמר לעיל בהפריש לתיכה רביעית קודש נאמן אף על התרומה בכל השנה. ותירץ דהתם בהקדיש הרביעית לחלוטין, אבל הכא לא התכוון רק לכשיצטרך יקח ממנו לנסכים. ונ"ל דלפ"ז הא דאוקמא בקודש רק לרבותא נקטי' דאף דהקדש מעורב בהכד, אפ"ה א"נ רק בזמן גתות, דלא דמי לרישא, דהכא לא הקדיש לחלוטין. ותו נ"ל דהא דמסיים וקודם לגתות ע' יום, רק אכדין קאי, משום דרק בכלים שייך האי טעמא שכבר טהרוהו, אבל ביין ושמן גופיה, הרי קודם זמן הגתות אין כאן שמן ויין]:

מן המודיעית:    הוא כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל, ומאותו מחוז רגילין להביא קדירות לירושלים:

ולפנים:    ר"ל מכל המקומות שבין מודיעית לירושלים:

נאמנין על כלי חרס:    ר"ל כלי חרס שצריכין להשתמש בהן קודש, נאמן הע"ה לומר שעשאן בטהרה כראוי לקודש. מדאינן מטמאין מגבן, וגם לא מהני בהו טבילה. ודוקא בכלי חרס דקין כקדירות וכוסות, מדא"א בלעדן, דהרי בירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן, לכן כאמן הע"ה על טהרת הכלים בכל זמן לקודש. אבל לתרומה אין נאמנים על הכלים:

מן המודיעית ולחוץ אין נאמנין:    ובמודיעית עצמו יש חלוק, דכשהקדר והחבר שניהן בדרך כניסתן לירושלים או שהקדר בדרך כניסה לירושלים והחבר בדרך יציאה, ופגשו יחד במודיעית, אז דין העיר כלחוץ, משום דיכול החבר לכנס עם הקדר לצד שבין מודיעית לירושלים, ויקח ממנו שם כלים. וה"ה כששניהן בדרך יציאתן והם במודיעית. דינה כלחוץ, מדלא לקח ממנו כשהיה לפנים. אבל כשהחבר נכנס וקדר יוצא, ופגשו יחד במודיעית והקדר מפני משאו לא ירצה לחזור לאחוריו, אז דין העיר כלפנים ממודיעית, ויקח והן טהורין לקודש:

נכנס:    לירושלים:

לפנים מן המודיעית:    ר"ל מלפנים ממודיעים:

הוא הקדר:    ר"ל דוקא אותו קדר שהכניסן נאמן. אבל במסרן הקדר לע"ה אחר שם למכרן אין הב' נאמן:

והן הקדירות:    במסר לו ג"כ קדר אחר שם קדירות, אף דנאמן על שלו, אינו נאמן על של חבירו:

והן הלוקחים:    אותן שראוהו מכניס יקחו, ולא אחרים. ואפשר דר"ל דאפילו אותן שראהו מכניס מותרים ליקח:

הגבאין:    גובי מס המלך, והן ע"ה:

שנכנסו לתוך הבית:    ליקח משכנות על המס, ומיירי שלא היה עמהן עכו"ם, להשגיח עליהן שיחפשו היטב:

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים:    שגנבו כלי חרס, ועשו תשובה והחזירום וה"ה שאר ע"ה שנכנס שלא ברשות דבעית שמא יבוא בעה"ב [טהרות פ"ו] רק נקט הנהו לרבותא אף דלא בעית, בשעה שנכנסו מלמשמש הכל:

נאמנין לומר לא נגענו:    ר"ל לא נגענו לתוכו, והרי כלי חרס אינו מתטמא מגבו. ונאמנים בכה"ג אך לתרומה:

ובירושלם נאמנין:    הע"ה:

על הקדש:    אפי' על כלי חרס גדולי', נאמנים לומר שהן טהורים לקודש:

ובשעת הרגל:    דאז הכל מתטהרין שם:

הפותח את חביתו:    חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלי' ברגל וע"י זה משמשו בו הע"ה ברגל:

והמתחיל בעיסתו על גב הרגל:    שהתחיל למכור קצת מעיסתו ברגל, שממשמשו בו ידי הע"ה אז:

רבי יהודה אומר יגמור:    ר"ל מותר למכור כל השאר אחר הרגל בחזקת טהרה. דאם לא כן לא יתחיל למכור, ולא יהי' מזון מצוי לעולי רגלים:

וחכמים אומרים לא יגמור:    דנטמא למפרע ממשמוש הע"ה ברגל, ורק ברגל טהור היה:

משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה:    ר"ל מעבירין כלי המקדש ממקומן כדי לטהרן בטבילה, מדנגעו בהן הע"ה ברגל:

לא היו מעבירין מפני כבוד השבת:    מדטרודים הכהנים בבתיהן לצרכי שבת:

רבי יהודה אומר אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין:    מדצריכים עוד קודם שבת להוציא הדשן מהתפוח שבאמצע המזבח, שנתרבה שם דשן ברגל מקרבנות של כל ישראל:

ואומרין להם:    לכהנים הע"ה שנכנסו להיכל להשתחות שם ברגל. מיהו ישראל אסור לכנס אפי' לעזרת כהנים, רק לסמיכה וכדומה:

הזהרו שלא תגעו בשלהן:    דא"א לסלקו ולטבלו, מדכתיב לחם הפנים לפני תמיד:

ובמנורה ותטמאוהו:    ל"ג מנורה, כמבואר בש"ס, דהרי רשאי לסלקה לטבלה, דתמיד דכתיב במנורה, היינו שידלק כל הלילה. [ולרמב"ם פ"ג מתמיד שמדליק המנורה גם ביום עכ"פ א"צ להדליקן תמיד ביום. ואע"ג שנר המערבי לכ"ע דולק כל היום מעשה גם הי' משום שהיה בו מדת שמן רק כבחבריו [כספ"ג דתמיד]. ולפי שלא הי' מצוה, רק שאסור לכבותו, כדי לפרסם הנס, לפיכך הי' יכול לטול הנר מהמנורה ולהושיבו במקום אחר עד שיטביל המנורה. ואף למ"ד דנרות קבועין במנורה [כמנחות דפ"ח ב'] והכי קיי"ל עכ"פ כשנטמא המנורה, מסתמא לא דלק בנס]:

כל הכלים שהיו במקדש:    אפי' שולחן, מדאפשר שיטמא:

כל הכלים שהיו במקדש:    כשודאי נטמא:

מפני שהן כקרקע:    מזבח נחושת נקרא בתור' מזבח אדמה, וכלי אדמה אינו מק"ט. ומזבח הזהב איתקש למזבח נחושת:

וחכמים אומרים מפני שהן מצופין:    ר"ל וחכמים מטמאין, משום דצפויין שהוא מתכות הוא העיקר, ולהכי לא מקרי מזבח הזהב כלי עץ העשוי לנחת שאינו מק"ט. וי"א דחכמים ס"ל ג"כ דטהורין, וה"ק דמשום דהן מצופין טהורים, דכל כלי מצופה טהור [כפכ"ב דכלים]. והא דקאמר התם כלי מצופה בשיש טהור לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, וה"ה בחיפן בשאר דברים טהורים [ועי' בש"ס] ואע"ג דשולחן נמי מצופה, ואפ"ה מקבל טומאה ה"ט מדקריי' רחמנא עץ. אבל שאר כלים בטל הכלי לגבי צפוי וטהור: