פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Roxette5/חידושי ר' חיים/חלק א - ב

תוכן עניינים

חדושי הגר"ח זצ"ל על קדושיןעריכה

בענין מילי לא מימסרו לשליחעריכה

קדמ'יין דף ם"* כתבו לשמה ושלא מדעתה וכוי' פה התם דבעי דעת סקנח אף הכא בעי דעת מקנה ובעי דעתה עיי •יש . ומסק הרמב"ם דמם ששתה שליח מהני דעת השליח במקום דעתה , והקשה הרסב"ן ז"ל דאיתא בגיסין דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרי לשליח , וכן פסק הרמב"^וא"ב אין מהני שליח על דעתה .

והנה בתוס' דן כ"ב גיסין הביאו ב' שיטות אי בעי שליחות בכתיבה או לא , והא דבעי שיאמר לסופר כתוב לאו משום שליחות אלא משום לשמה . ולכאורה קשה על הנך דסברי דלא בעי שליחות בכתיבה מהא דאיתא לקמן דף ס"ם בענין אומר אמרו "וכן לענין מתנה,' , ובשלסא להנך שיטות דסברי דבעי שליחות על הכתיבה שפיר שייך פסול דאומר אסרו אף במתנה דהרי בעי ג"ב שליחות בכתיבה , אבל אי הוי משום לשמה ולא דבעי שליחות בכתיבה , א"כ אמאי הוי גם לענין מתנה כן . אך מהתם לא קשה די"ל דאיידי לענין חתימה דדעת בעל השטר משום רעת המתחייב • ויש לחקור להנך דסוברים דלא בעי שליחות על הכתיבה והא דבעי איווי הבעל הוא משום לשמה , אם הוא רק בשביל ההיכא תימאא של לשמה דבלא"ה לא חשיב לשמה , ואפילו אם יכתוב לשמה לא מהני בלא איווי הבעל , או דלמא דמאחר דבעי איווי הבעל משום לשמה לא הוי רק משום ההיכא תימאא של לשמה , אלא ראריכים לעשות גם בעדו , דהא לשמה דגם שאני מלשמה דס"ת או מזוזה , דהתם הדין דבעי לשמה ואריך לכוון לשמה , אבל בגם הרי הלשמה עושה בהגם חלות הגם ול"ה כוונב בלמוד , וכיון דאדיכיפ לעשות בעדו שטר גם , א"כ אדיבים איווי הבעל משום דעת המתחייב , כמו בחתימה דבעי דעת המתחייב הא הוי משום דאריכין לעשות שטר בעדו אריכים דעתו , והא דאמרינן עשו עדים שליחותם , סי' הראשונים דלא הוי שליחות אלא מעשה שליחות , ומשו"ה בעי אוואתו , וכן בגם החתימה וגם הכתיבה מאחר דהלשמה אריך לעשות הגם ובעי לעשות בעדו גם , בעי' דעתו משום דעת המתחייב ולא משום ההיכא תימאא לחוד . והנה להשיטה דהכתיבה בעי שליחות קשה לכאורה , דא"כ אמאי מכשיר ר"ם שטר שנמאא באשפה וחתמו והא בעי שליחות , אבל לר"ם לא קשה כלל משום דלדידי' הא הוכתב *התימה קאי , ומשו"ה לא בעי שליחות . אך קשה מהא דאיתא לקמן , ואפי' רבנן דפליגי עלי' דר"ם דוקא בגיסי נשים משום דבעי־ לשמה , ולהנך שיטות דבעי שליחות א"כ הרי בעינן לפסול גם משום שליחות . וכן יקשה לן מהא דזבחים דף ב' סתם אשה לאו לגירושין קאי ומשו"ה סתמא פסול משום דלא הוי לשמה , ולהנך שיטות הי' אריך לפסול גם משום שלימות אפילו אם סתמא לשמה קאי .

ע"כ נראה לומר דהני דסברי דבעי שליחות הוא רק מאחר דבעי לשמה , דביארנו דהלשמה בגס שאני מכל התורה כולה דאריכין לעשות בעדו , וכיון דאריך לעשות בעדו בעי שליחות , גמאא דבל עיקר דין שליחות דבעי הוא רק משום לשמה ם*ני דבעי לשמה ולפיכך בעי שליחות . ומעתה יש ליישב קושית הרמב"ן ז"ל , דדעת הרמב"ם דדי ן מילי וכו' ולא מל דין איווי הבעל ע"* שליח , הוא רק בבעל דהוא מעושה את השטר והוא העושח את השטר לשמה ובעינן מעשיו בססר , ולזה הוא דלא מהגי שלימות , משא"כ לגני האשה דלא בעינן מעשי' כלל , ורק דעתה לבד , בזה לא מאינו דלא תהני שלימות , וע"כ זהו דפסק חרםב"ם דממני גם דעת השליח וכמו שנתבאר (ועיין בחידושי ומיה מ"ג אישות הי"ח) עייב .

הגר"ח זא"ל

בענין ביאה נשואין עושה או אירוסין עושהעריכה

דך י' ביאה נסואין עושה או אירוסין עושה . ובהצד דנשואין עישח יש למקור , אם הוא דבהמעשה ביאה יש גם מעשב חוסה , אי דקנין ביאה שלים סקנין כסף , דכסף אינו אלא קנין אירו'סין אבל ביאה עושה קנין נשואין , אבל חוסה א&נס אינו כאן } והנה ברמב"ם בהלכות אישות כתב דאף אם ביאה נשואין עושה אסורה היא לרעלה עד שיעשה בה חושה עיי"ש בסיים ובכ"ם , וראיתו הוא טהא דקאסד הגם," דהנפ"ם בין אם נאסר גשואין עושה או אידוסען עושה ליורשה ולהססא לה , ואסאי לא קאסר בסשיסות ראם נקואין עושה היא סותרת לגעלה ואם אירוסין עושה.אסורה . אלא ע"כ דאף אם גשואין עושה אסורה לבעלה עד כניסה לחושה , והטעם דחושה מלבד שהיא קנין היא גם מעשה להתיר אשה לבעלה , ונהי דאמרי' שהביאה ג"כ כסו מושה אכל כ"ז הוא לקני ן חופה , אבל להתירה לבעלה עריך חופה דוקא ובביאה ליכא חוסה , ולכך היא אסורה לבעלה עד שיכנסנה לחושה , ע'יכ .

הגר"ח זצ"ל

בענין עבד עברי גופו קנויעריכה

דף ס"ז אמד רבא זאת אוסרת עב- עבדי גופו קנוי . וכתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שיש קנ<ן איסור שסותר בשפחה כנענית , וכבר הקשו הא בסוכר עצמו ודאי גופי קנוי אף שאסור בשפחה כנענית , וגם קשה לומר דהסעשה ידיו לחוד לא יחשב לקני ן הגוף , דא"כ אסאי אינו יכול לומר לו בפני שנים זיל , כסו שסובר הרסביין בעכום הקנוי לישראל רק למעשה ידיו . עוד קשה מב"ק דף קי"ג ע"ע גופו קנוי ולא משיב השקעת הלואתו אלא גזל גסור , והא כשישראל קנוי לעכום ודאי שאין קנין איסור , וא"כ לפי דברי הדיסב"א הי' צריך להיות כהשקעת הלואתו, ועוד דלפי פשטות משמעות הריטב"א משמע שהשם גופו קנוי הוא רק על קנין שיסור , אבל הקבין ססדן הוא רק שעבוד בעלמא למעשה ידיו , ואייכ אף אם יש קנין איסור ג"כ אין להמשב כ"א הפקעת הלואתו .

והנראה לומר בזה דבאמת אין בע"ע קנין מעשה ידיו בלחוד אלא דהוא דין סדיני ע"ע , והיינו שחידשה התורה שישראל יכול לסכור את עצמו לעבד , ושחל עליו השם עבד וגעשה לחפצא של עבד , ובחשצא של עבד יש בו דין קגין מעדה ידיו ודין היתר שפחה , וזוהי הכוונה של ע"ע גופו קנוי שנעשה לחפצא של עבד עברי , ומזה מסתעפים כל הדיני עבד עברי , כמו חלה שאינו חייב להשלים . ובזה יבואר לנו הדמב"ס גבי עדים זומסין שאינם נעשים בן גרוסה ובן חלוצ^ז ואינם נמכרים בע"ע , ופירשו כל המפרשים כגון שהעידו על אחד שגנב ואין לו מה לשלם וזממו למוכרו , שהם אינם נמכרים • אבל הרמב"ם שי' כיצד כגון שהעידו על אחד שגסכר לע"ע , וסלקא דעתין סנם עליהם יחול הדין סל ועשיתם וכו' # והקשה הגבורות ראי בסלמא לשיטת כל הראשונים הוא כיון שהעדים זחמו שיחול עליו דין למכור בע"ע , הו"א שגם עליהם יחול הדין למכור , וממעסינן דלא , אבל לשיטת הרמב"ם שהעידו שנמכר כבר ורצו לחייב מעשה ידיו לפלוני ששיטא שיכולים לסלק בסעות הזמה של השסד . ולפי מה שכתבנו א"ש שרצו להשוותו המפצא של ע"ע שיחול עליו השם עבד , וס"ד שיהי' בזה הדין של ועשיתם וכו' ומיעטה התורה בגנבתו ולא בזממו •

ובזה יתבאר לנו הגם' קדישין דף כ"ח השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע האי סעגתא מעליא הוא ממוגא אית לי' גבי' רבא לטעמי' דאמר ע"ע גושו קנוי , ופירש"* ואינה שענת מסלסלין * והקשו בתוס' הא בן חורין לא הוקשו לקרקעות . ושירש הר"ן גבי שבושה כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים , והיינו שיתבע טסנו םסלסלין או דבר מה ולא שהוא תובע גופו שחסר בכאן התנאי לחיוב שבועה , והוא תנאי של כי יתן איש אל רעהו , זוהי שיטת הר"ן . ולשמש"ב נראה לומר דלו הי,' עבד עבר• רק קנין שעבוד למעשה ידיו ולא שיהי' גושו קנוי4 אלא קנין מעשה ידיו לחוד , היי" ששיר דבר המסלסלין ולא היי' מטר בכאן התנא* לחיוב שבועה , אבל כיון שע"ע גופו קנוי , והיינו שנעשה לחפצא של ע"ע , ושעבוד מעשה ידיו אינו אלא דין ופרם אחד מהמציאות של ע"ע , והמציאות 9■■* ע"ע אינו משלים התנאי שצריך לחיוב שבועה והוא דבר המסלסל־ וגופו ממון , ע"כ .

(מהגר"ח זצ"ל או מבנו הגדי"ז שליט"

בענין ירושת גר את אביו העכו"םעריכה

רמב"ם הלכות גמלות כתב גר את העיכו"ם אינו יורש דב"ת אלא מדברי סושריס ויראה לי שתנאי מועיל בזה שאין העכו"ם מחויב לעמוד בתקנת חכמים ע"כ , ובשאר ירושות דרבנן כתב שאין התנאי מועיל משום דכל דתיקן כעין דאורייתא תיקן . ומעם שנותן לדבריו קשה להולמו . .

והנה עצם הדין ירושה הוא דבר שבממון שהיי' מועיל תנאי רק דכתיב לחוקת ששפס שזה גורם שלא יועיל תנאי בירושה וכראיתא ברמב"ם בתחילת הסרק , והיינו שבירושה מלבד הדין דזכות ממו,־ יש בה דין ירושה שהוא דין משפם , ומשום זה אין מועיל תנאי , והא דתיקן רבנן בגר שיורש את אביו יכולים רק לתקן עליו הדין דזכות ממון , וגם זה צריך לחקור אם הוא דין הסקר בית דין הסקר , אבל הדין ירושח שתהא לחוקת מששס בודאי אין יכולים לתקן לעכד"ם שאין הוא מחויב לעמוד בתקנת תכמים , וכיון דאין בה הדין ירושה מצד מלות דין הנלמד מהקרא דמוקת פששס ורק דין ממין א"כ על זה הדי ששיר מועיל תנאי ודוק היטב , פ"כ .

הגד"ח זצ"ל

בענין יעודעריכה

בדף י"ס ברש"י כתב דבן המייעד לעצמו הוא אוסר התיעדי לי ואם חמב מיעד צריך שיהי' שליח מהבן * אבל ברמב"ם איתא דהאב הוא המייעד ברשות בן . ומשמע דדוקא האב שהוא האדון אבל לא הבן אף שהוא תבעל והמקדש , משום דדי ן יעוד אינו רק מעשה קדושין לבד , אלא דהוא דין מחודש ויש מעשה יעוד ובהמעשה •עוד נעשה האמה לאשה להמקרש , ולזה המעשה שייך רק האדון ולא המקדש , ורק משום שבמעשה יעוד מלין בכאן קדושין , לזה צריך שיהא מתאים לדיני מעשה קדושין , ולכך בעיי" שיהא האדון שליה מחסקדש , וגם ילפינן על כסף קדושין מיעוד , אבל מקדושין חלין ע"י מעשה יעוד ולא בעינן למעשה קדושין • ובזה מבואר דהמקדש אשה בלשון מיועדת אינה מקודשת משום דבלשון הזה הוא לשון רק על מעשה יעוד , אף דבמעשה היעוד חלין הקדושין , אבל הלשון למעשה לא שייך , היינו על התוצאה מהלשון אין אנו משגיחים , ובלשון מרופה מקודשת משום דאף דאין כאן קדושין והלין שם שם חלות דין חרופה אבל במעשה קדושין נעשה והוי הלשון לשון קדושין ע"כ ,

הגר"ח זצ"ל

בדין איסור שפחה לישראלעריכה

דף כ"א * הרסניים הלכות אסירי ביאס פ היי כתב דאיסור שפ^ה אינו אלא סדרבנן , וקשה עליו סהא דפ"ק דקדושין דף כ"א כהן סנ1גו בשפתה חידוש הוא לייש כהן לייש ישראל ; והיינו כסו שהותר איסור שפתו* לישראל , או דלסא שאגי כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות . ולהרמב"ם הדי אין כאן שום חידוש כלל בישראל , דליכא שום־איסורא 1בי , ולא מצינו שהתיר שום איסור בשביל ישראל דניסא שהותר 02 איסור זוגה לכהן , והנה לכאורה לפי שיטת הרמב"ם בדין ססידת שפחה לעבד עברי , לא כתיב בזה שום מידושא ודין התידא לגמרי כיון רליכא שום איסורא , ואינו כ"א זכות ממון שיכול לכוסו לזה . אמנם מהא דמבואר בתמורה בם' כל האימורין במשנה תלין שפחתך אצל עבדי הרי זה אתנן ופריך בגם," שפחה לע"ע מישרי שדי , ולשיטת הדסב"ם 02 בישראל ליכא שום איסור ובביאת עבד עברי ליכא שום רשותא מפי מישראל , ודין שפמה לע"יע אינו מדבר אלא בזכות הממונות שיש לו בהעבד כדפירשנו , אייכ מאי מייד שפחה לעבד עברי מישרי שרי הרי אינו מחולק בהתירא יותר מישראל דעלמא , וכמו דבישראל דעלמא הוי אתנן בשפחה כםו"כ בעבד עברי *

ונ"ל דהנה בעצם קושית הש"ס דספמה לעבד עברי מישרי שרי קשה 9 דהא למיחל דין אתנן לא בעי ביאת איסור , כ"א רק שתהא ביאת זנות דהרי שם קאמר דלר"א דפגוי הבא על הפנוי' עשתה זונה הוי אתנן אף דליכא איסורא , ואייכ בשפחה לעבד עברי דהוי ביאה דלא תפסי בה קדושין והוי זנות ,שפיר הוי אתנן ואף דשרי לי' . וצ"ל דכיון דהתורה התירה שפמה לעבד עברי תו פקע מינה 02 שם ביאת זנות , ובזה הוא מחולק מישראל דעלמא , דבישדאל אף דליכא איסורא לדעת הרמב"ם סיים הוי ביאת זנות ומשוייה הוי אתנן , משאייכ בעבד עברי דאיכא המירצ לא הו* אפילו ביאת זנות 2ייכ , והיינו דפריך מישרי שרי ,

ובנה שפחה מצד עצמה לא הוי זונה 9 רק משום דהביאה הוי ביאת זנות דלא תפסי בה קדושין , ומשוייה היא נכללת בלאו דזוגה לא יקהו , אבל לא שעצם המפצא דין זונה עלה , ואייכ בעבד עברי דהתירה התודה וליכא על המעשה דין ביאת זנןת ממילא דליכא איסורא דזוגה והיינו דשאמר חידוש הוא לייש ישראל לייש כהן , ואין הפירוש דמדהותד איסור שפסה בישראל מותר נסי איסור זוגה לכהן , רק כיון דהותר שפחה לע"ע ולא הוי הביאה ביאת זנות , א"כ ממילא הרי ליכא בזה איסור זונה . ומדויק לשון הגם' דקאמר חידוש הוא לייש כהן לייש ישראל ולא קאמר הואיל ואישתרי איסתרי כדקאמר גבי יפת תואר .

ומבואר בזה הא דספמה של כהן אוכלת בתרומה , והא הוי זונה . ומפואר עפ"י הנייל , דספחה אינה חפצא של זונה , אלא רין זונה עלה משום דביאתה ביאת זנות , ועייכ לייש זה אלא לענין איסור קימה , אבל לא לענין תרומה 9 דשם רק אם יש לה דין זונה בעצם החפצא הוא דאינה אוכלת 9 עייכ .

הגר"ח זצ"ל

בדין מילה קודם זמנהעריכה

כתב הסוד דמילה קודם זמנה היינו סמל בשבעת הימיס הראשונים אין צריך הטפת דם ברית , ואם מל בלילה צריך הספת דם ברית • וצריך להבין ההפרש בינייהו דבתרווייהו לא קיים מצות מילה ובתרווייהו ליכא פה למול עתה , והנה בגם' שבת פ' ר"א דמילה איתא דהספת דם ברית אין דומה שבת ואין זמנה ביום שמיני . ויכולים לקיים מצות הטפת דם ברית *ף קודם שפיני בנולד פהול , ולכן כספל ק11*ם ♦4ם השפיני אף רם*ות פילה לא קיים , פגות חופת רם ברית •וזר קיים , אבל בלילה אין יכולים דאנו פוסקים דפילה סלא בזפנה דינה ביום , וגם לא קיים פאות הספת דם ברית •

ובחחובל דף פ"ח פה לאסה שכן אינה בפילה , ובתום"' שם כתבו ששייך פירכא אף באופן דלא סייד כפו פילה באשה , דלא פשום קולא הוא רק פטום דלא סייכא . ובס"ם סם כתבו הראשונים שכן אינה בפילה היינו שכן אינה בהספת דס ברית , וזו היא קולא לגבי אסה ם וקשה דגם חספת דם ברית אין שייך בה ולכן אין לה לפי האפת הדין דהפפת דם ץ ברית , ולא פסום דלא הייבתה התורה את האסה בדין זה . והנה בגם" איתא דאין יכול לפול רק פי שהוא בר פילה , עי'־"* בע"ז דף כ"ז מד יליף פהפול יפול ומד יליף ואתה את בריתי תספור פאי בינייהו איכא ביגייהו אשה , למאן דיליף פהפול יפול אשה כפאן דפהילא דפיא ולפאן דיליף מאתה את בריתי מספור אשה לאו בת בדית , הדי פפורס יונא פש"סדפפנות פילה אין האסה בפקעת -דהיינו דפסורה פנד הכתוב דפפרתה תורה- אלא דאין סייד בה פגות פילה וכפהילא דפיא , אבל פברית היא םופקעת ולאו בת ברית היא , ופזה הפסוק ידעינן הספת דם ברית , הרי נימא דפנות הספת דם ברית ליתא גבה והיא פטורה ופופקעת פפנח • ויש לבאר זה דפנות פילה הוא להכרית ערלתו וכיון דלאסה אין ערלה הרי היא כפהילא דפיא , לאין סייד לומר דהיא מופקעת ספנות פילה רק דאין סייד בה הפגוה , אבל הטפת דם ברית סואתה את בריתי תספור ילפי' והוא ענין הכנפה לברית , ונהי ,דאין סייד בה ם"ם הרי לא נכנסה לברית וחסד לה הברית סיס לאנסים , וסייך ספיר לופר דלאו בר ברית היא , דמיינו שהיא מופקעת מדין זה לגמרי וקולא היא לגבי אסה , ע"כ •

הגר"ח זצ"ל

?עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.


בדין נוגע בעדותעריכה

העילוי הפפורפם "ד'סלפה פאליאניק" פסיינעד הקשח על הגפ"" דקדושין הן הן סלוחיו הן הן עדיו בשלומי ספון פיהפני בפינוי דאי. בעי אפרי אהדריגהו ללוה הא לאו הכי פסולים פסום נוגעים , והקשה הנ"ל בס' מרובה אמרינן דאם הוזמו על הטבימה בטלה אף עדות גניבה פסום דהעידו בתיך כדי דיבור , הרי דאם העידו יגוכ"ד כיון דיכולים למזור מוי חד הגדה עייייש , וא"כ הכא הרי כשאחד פעיד ופאפיגים לי' בפיגו דאהדרינהו ללוח ע"כ איפתי נגפר הגדתו שאין יכול כבר למזור בתוכ"ד סלו סהוא פזפן הגדתו עד כלות שיעור תוכייד , וא"כ כשבא השני ופעיד ג"כ כג"ל פקבלין הגדתו עתה ואימתי נגפרת בתוכ"ד פזפן הגדתו שאין יכול כבד למזור , והרי שיעור תוכ"ר של הב' הוא יותר ארוך מהראשון שהוא הדי העיד אחריי , אייל כשמגיע השיעור דתרכ"ד סל הראשון כנד גיגע היא , רלסמול הגדתי משום גיגע כיון דהוא תרכייד רחביי' # ותי' הנייל דהססול נרגע היא רק •סרל בהגדה ילא נגיף העד ינססיל הגדה ליכא דינא דגססלו תרכ"ד , רהגר"ה זצ"ל אסר בזה רזה איני מסמיק , אך צריך להוסיף דהססול נרגע איני דבר סעניני לאחר הגדה . והגרייח זצ"ל תירץ לזה רפיון דכאן נעשה ניגע אה"כ מזה שאיני כשר לעדות לגמרי ע"ל לא נאסר כאן דנעשה עדרתו רמסיל אף לסמרע , רלא נאמר זה רק על ססולי עדות , יהדי זה דרמה למת העד תיכ"ד , עייל •

מעשה בחמש נשיםעריכה

דף נ' מעשה בחמש נשים יכו' יקבלה אמת ם*י ע"י כולן וכי," ושל שביעית היתה . והקשה הנובייי והבלאי הקוהייח סימן קס"ב הא אין שליח לדבר עבירה . ונראה דמיירי בחצר הייני שהיא הקנה להם את הכלכלה ראייכ חדא מהן הזוכה לכולן ראייה כבד נעשה הכלכלה שלהן יזכו את המירות ע"י קנ"ן מצד . ואין להקשות הא חצר השות&ין היא , דהא לא זה מזה הוא אלא מאחר " וחצר השדתפין דאינו קונה הוא דוקא זה סזה ♦ רלמי"ז ישיישב על נכון הרמב"ם , דהנה בגם*4 מקשה היכי דפי אילימא דאמר כולכם קני את וחמוד הוא ואת והמור לא קני ומשני רפיירי דאמר הראויה לי מכם , וכן פסק הרמב"ם דמיירי דאמד הראייה לי מכם לביאה תתקדש לי , והקשו עליו דהא הוא פסק כר"נ דקנה מחצה • אבל לסי דברינו יתיישר שמיר דכיון דקנה ממצה אי'כ נשאר לי סחצה במצד היינו הכלכלה ועיקר הקנין הוא מהכלכלה , דאל"ה הוי אין שליח לדבר עבירה , ואייל הא הוי חצר הסותמים כבד ואין קונין זה מזח , משום דהא קונים מהבעל שהוא הוי שותף נהכלכלה וא"כ אין קונים זה מזה , ושמיר מסק דמי'־"רי בהדאויה לי מכם תתקדש לי , ואי־ן כוונת הש"ס להקשות מפני דאת והמור לא קני , דאמילו קנה ממצה נמי מקשה , דכיון דהחצי נשאר אצל הבעל הוי כבר החצר מצד השותמין ואין קוני! זה מזה ודוק היטב , עייל י

הגר"ח זצ"ל

חידושי הגר"ח זצ"ל על נדרים ונזירעריכה

תנאי בנזירותעריכה

מתים," נזיר רף **יא'הקשי איד "*יד תנאי בנזירות והא סילתא דליתא בשלימרת ליתא בתנאי ריייל דיכיל לעשות שליה להבאת קרבנותיו והקושיא סיבן . והנה שני אר&ניס יש דין שיין שלימדת , אר דה&עשה והחלות הוא כזה דאין שיין עליו שליחות דבעינן לזה גושו כסו מליאה וכדומה , אר דהמסרון הוא בדיני השליחות והיינו יחסר תנאי השליחות ולכן איין "יין שליחרת * והנה בנזירות המעסה רהחלרת שיין עליהם שליחות , רק דאין יכולים לסנות שליח מסוס דהוי מילי וטילי לא םים0ר* לשליח אשר זהו חסרון בדיני שלימות . ודינא דליכא בשליחות ליכא בתנאי מתנא* בני גד ובני ראובן ילמינן והיינו דארין שיהא על הסעסה דין שליחות או שייך תנאי , ואס הוא חסרון בהמעשה דאין שיין בה שליחות אין בה תנאי , אבל לא היכא דליתא בסליחות משום דיני• השליחות , ולהבי מחני תנא* בנזירות , ע"כ .

הגר"ח זנ"ל

עוד בענין זהעריכה

נסור יו"ד הסדיר את אשתו שלא תלכי לבית אבי' - ומי' כגון שהיא נדרה את עאמה בנדר והסר לה הבעל בתנאי שלא תלכי ואם תלכי לא תהה הפרה . ונ"ע והא הפרה ליתא בסליחות וכל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנא* , יכבר הקסד תום' על נזירות. , וגם על נדרים תמוה כנייל *. ותירונסידחוק סס • ומה שנראה בזה הוא דדיני התנאים בנדרים ובשבועות לאו מתנאי בני גד ובני ראובן ילסי' , דהתם היא דאיתא הכלל כל סילתא דליתא וכו' , אבל פה דסועיל תנאי בנדרים ושבועות הוא משום הקרא דהאדם בשבועה מרם לאנוס ופרם לשוגג , דע"ז האופן לא ראה לשבע ולנדור ולא מל הנדר דשוגג הוא אם לא נתקיים תנאו , ואין שיין כלל לדיני התנאים • רזה היי! "*יד בשבועות ונדרים ונזירות ונם בהקמה דדמי למלות נדר שנשאלים על ההיקם , אבל המרה לא דם* כלל לנדרים דאין נשאלים על ההיפר , והדרא בזה לדיני התנאים שבכל התורה ורדרא הקושיא לדוכתי' מילתא דליתא בשליחות ליתא כתנאי ,

והנח הטור והשוייע פסקו באמר לאשתו מופר לכי למחר דכיון דמשמעות דבריו דפוקים לכי היום אף דלא אמד בפירוש הוי הקמח . ולכן גם באומן זה דאמר לה מרפד לכי באס לא תלכי הרי משסעות דבריו שאם תלכי יהא מוקם הנדר , ונמנא לפי"ז דכיון דבהפרה אינו מועיל תנאי בודאי דהוי הפרה בכל האומנים בין שתלו ובין שלא תלן , אבל בב"א עם ההפרה היתה הקמה , והיינו באופן שתעבור על דעתו ותלן לבית אבי' וכבר איתא פסק הרמב"ם דמופר ומוקם לכי בב"א דמל ההקמה ולא הפרה ; (אבל אם נפקייס התנאי ולא הלכה הוי הפרה ולא הקמה רההקסה היתר. רק אם תלך והקמה הרי איתא בתנאי ) . והיואא מזח דמה שעריכה לקיים תנאו הוא לא משום דתחול ההפרה שעמה על תנאי , דאין חסרה על תנאי , אלא שאם תעבור על תנאו ימול הקמתו שהיתה על תנא* אם תעבור על רעתו ותלד לבית אבי' .

הגר"ח זצ"ל

בענין נזירותעריכה

יסב"ם נזירות מ"ח ואח"כ גומל הכהן את הזרוע בשלה ונותן על כפי הנזיר ומניפן ואמיכ הותר הנזיר לשתות יין וליסמא לסתים ע"ב # ויין זח ממשנה בנזיר ופליגי שם דמד סובי כיון שנזרק עליו אמי מן הדמים הותר סיד ות"ק ס"ל דאינו ניתר ביין וסוסאה עד לאחר כל הסעשים , ובתוס' שם דת"ק-הוא ר"א דס"ל דתגלחת מעכבת . וקשה על הרסנ"ם דאין פסק כת"ק סאחר דהוא פסק דתגלחת אינה סעכבת ואין פסק כםת5א דמתני," דניתד הנזיר אחד כל המעשים ועיי," סם בלחיים סה שהקשה ותי' דלמבוה סן הסובחר בעינן כל הסעשים , ובייע סה שיין לענין איסורים סבוה סן הסובחר , ועוד כיון דבזריקת דם אף נאחד סן הדסים פקע ממנו נזירות והותר ביין רסתים סה סייך סבוה סן הסובחד שלא ישתה ולא יסמא כיון דסותר הוא באלו , ובעיקר דברי הרסנ"ם א יי ע , דכתב ואם הביא קדבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומסמא לערב , ומאי דין הוא לערב , כיין דכבר הביא קרבנותיו מיד הותר ואסאי כתב עד לערב . ולכאורה אפשר לומר דכיון דכל היום עוד אפשר לגלח ויהא מיקרי דקיים מאות גילוח על הקרבנות שהוא דין בסאות גילוח דגלח על הקרבנות , ולכן לא יסמא ער לערב משום סאות גילוח שעוד בידו לקיים היום כתיקונה , וזמן עד לערב דכתב קאי רק על ומסמא , אלא דמפשטות לשון הרמב"ם לא משמע כן , דקאי גם על שתיית יין .

והנה בירושלמי גבי מחלוקת רבי ורבנן באשה שנדרה בנזיר וקסה נזירותה ושמע בעלה אחר הבאת קדבנותי," קודם שגילחה אם יכול להפר משום גילוח שער לבד , ומחלוקת אם הוא ענוי נפש או לא , ועייי* מקרא דהמר את נדרה ואת אשר עלי," , מפיר נדרה ומפיר מה שעלי," אסר ר"א אתי מתגי," בר"ש דכיון דנזרק עליו אחד מן הדמים הותר סיד רייי אוסר אפילו כת"ק שנתחלף סליית לעשה , ומהו העשה איתא בירושלמי שם בפרקין דלהלן ואחר ישתה הנזיר יין , אחר כל הסעשים כולן , והיינו דאיסור הנזיר כבר הותר אלא דדין עשה סחודשת יש לו עכשיו , הרי ספורש דהירושלמי אינו מפרש דת"ק דר"ש הוא ר"א , דלר"א סופג את הארבעים קודם תגלחת וכן איתא בתוספתא , והיינו דקודם גילוח לא נפקע סמנו דין נזירות ולא הותר סאיסורי נזיר בזריקת אחד סן הדסים , אלא דעת שלישי הוא דתגלמת אינה סעכבת והותר כבר סאיסורי נזיר כזדיק אחד סן הדסים , ורק דסוזהד בעשה שלא לשתות ושלא ליססא • אך בייע דגם משום איסור עשה שמוזהר שלא לשתות יין ושלא ליססא עינוי נפש הוא דהוי דמיים היא אסורה ביין וסימאה ואמאי כל דיני הפרה הוא רק משום ניוול דתגלחת ורבנן פליגי דאינו יכול להפר • ועייב דאחר ישתה הנזיר יין אינו דין איסור עשה לשתות יין וליססא לסתים עד לאחר כל הסעשים דבאמת הותר סכל האיסורים מיד , אלא דכתיב בזה דין עשה וסבוה סן הסוכחר שלא ישתה יין ולא יסמא למתים , ואתר כל המעשים שגמר כל סעשה הנזירות בא שתיית יין וסוסאה , אבל איסור נזיר הותר סיד . וזהו דברי הרסניים עד לערב דהיינו שיש עוד מעשה נזיר והוא תגלחת על הקרבנות , ואם איחר התגלחת אחר יום הבאת קדבנות מותר בשתיית יין , דמעות גילוח שלא על הקרבנות לא נחשב סמעסה הנזיד $לא סבות גילוח בפ"ע היא שאין בזה סבוה סן המובחר שלא לסתות ושלא לסמא עד אחר גילוח זה ודוגסא לעשה זו בגס," מנחות גבי דין איסור חדש ר"י ור"ל דאסרי תרווייהו האיר היום מתיר ודכתיב עד הביאכם וכו," לסבוה ופירש"י עשה . והקשו בתוס' דגם משום איסור עסה שייך גזירת וכו," ותידבו דמבוה מן המובחר שלא י1כל חדש עד אחר הבאת העומד סהקרא דעד הביאכם . וכן גם בנזיר ואחר יסתה הנזיר יין הוא דין סבוה סן הסובחר שלא ישתה ולא יסמא ער אמר כל המעשים , וזהו סתסא דסתני," וכזה פסק הרמב"ם ודוק היטב , ע"כ .

הגר"ח זב"ל


בעניו נדרי שגגות ופתחעריכה

הנה. הא דקיי"ל דנדרי שגגות מותרים נלא שאלה והמסור הוא מהאדם בשבועה צ"ע דבכל מתח אסאי צריך היתר מכם יהא סותר מדין נדרי שגגות , ומהו החילוק שיש בין נדרי שגבות לפתח שצריך דוקא היתר מכם . ולכאורה נראה דבנדרי שגגות יש או&רנא גסורה דאדעתא דהכי לא נדר ולא בפתח , ומשו"ה צריך שאלה . אבל אין נראה כן , דהרי סקור נדרי שגגות הוא משבועות , ושם קאפו ה"ד שבועות שגגות כגון שבועתא דהכי אסר רב , וקאמר התם דילפינן מקרא דהאדס בשבועה , וקאסר שם כשם ששבועות שגגות מותרות כן נדרי שגגות מותרות , ומוכח דדין נדרי שגגות ילפינן משבועות שגגות , וכו"ב יליף מקרא דהאדם בשבועה , ואי גיסא דזהו דוקא היכא דאיכא אומדנא גמורה דלא נדר אדעתא דהכי , א"ר כה"ג בכל קניבים ג"כ בטלים וא"ב מאי שנא נדרים ולמה צריך למילף מקרא . ו?"כ דהילפותא היא צשילז כי ליב* *ופדי* י6ימו , י**ל-*^*■**י ס כה"ג לא בסלי , והכא ילפיון מקרא דבסל , וא"כ מ"ש פתח דצריך היתר חכם .

ונראה דעיקר החילוק הוא , דבנדר שוגג הסעות היי' בעצם ועיקר ועיקר הנדר , והיינו דבעצם הנדר לא הי' פיו ולבו שוין , כגון יאמר הרי כולכם אמורים והי' שם אחיו או אביו שלא הי' בדעתו כלל עליהם לאסור אותן שדעתו הי' שכולם נכרים , א"כ בעצם הנדר נמצא הסעות וכה"ג מותר מדין האדם בשבועה , :;דל פתח הסעות הוא מסיבה אחרת חוץ מהנדד , דהיינו שאם הי' יודע כך וכך לא הי' נודר , אבל עצם הנדר נדר כמו שדעתו הי' , וזה לא נקרא שוגג , רק דהוי פתח דצריך שאלד. .

ולפי"ז יש ליישב בהיכא דאמר הנזיר לא היתי יודע שהנזיר אסור ביין ואלו הייתי יודע לא הייתי נבדר לא מיקרי שוגג , דהן אמת דקבלת יין היתה שוגג דלא הי' כוונתו כלל לאסור עצמו ביין , ועוד יותר משוגג דלא קיבל עליו כלל איסורי יין , אבל זהו רק מה שנוגע לקבלת יין , אבל בהקבלת סומאה ותגלחת שם לא הי' שוגג כלל בעצם הקבלה , שהרי יודע שאסור בהם וקיבל איסורם עליו , רק אומר אלו הייתי יודע שיהא אמור ביין לא הייתי אוסר במם , א"כ זה הסעות הוא מסיבה אחרת ולא מעצם הנדר , וכה"ג לא מיקרי סעות רק פתח . ולהכי פסקינן שפיר דאינו מותר מדין נדרי שגגות רק מדין פתח , ודוק בזה ע"כ .

הגר"ח זצ"ל

בעיקרו קמתפיס או בדהשתאעריכה

הנה נראה דהך שאלה אם בעיקרו או בדהשתא אינו חקירה בדעת האדם איך הוא דעתו , אי התפיס באיסור הקדום או בדהשתא , אלא השאלה אי מתפיס בעיקר הדבר דהוא סיבת האיסור דהיינו בחלות הקדושה שלהם או באיסורם הנמצאים בה עכשיו . והכי מוכח מדברי הרמב"ם שפסק גבי בכור דאם לפני זריקת דנים הד"ז אסור ואם לאחי זריקת דמים הר"ז מותר , משום דכיון דהתפים עצמו בעיקר סיבת האיסור דהיינו בכור א"כ הוי דבר האסור ולהכי מותר , ודוק היטב בזה ע"כ .

בדין עולת ראיהעריכה

רמב"ם הל'" חגיגה המפריש עולת דאיותיו וסת היודשין חייבין להביא עי*כ , ובכיים שס , •רק יש בכור נקים לה בפשיטות וכו," ואימא בירושלמי פ"ק דמגיגה אלא דשם אמרו ראם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה חייבין היורשין להביאה ולא ידעתי למה השמיטו דבינו ע"כ • ולא רק שהשמים אלא רמדבדי הרמב"ם משמע להיפך דדוקא שהפרישו , וכדכתב המפריש עולתו ומת וא"ע מ"ש מיולדות ומכל ממויבו קרבן דהיורשין לביאים וכדאיתא בגם'" קדושין ומשום ששעבודו דאורייתא ואייע .

והנה הרמב"ם בהלכה א'" ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא די שלא עשה מאות עשה אלא עובר על ליית שנאמר לא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהדי לא עשה מעשה וכוי" ♦ ובביאור מה דלא מיקרי זה מעשה יש לעיין אם משום דהלאו הוא מה שלא הביא קרבנות הראי," ועבירת הלאו הוא ע"י חסרון מעשה , והיינו א* הבאת קרבנותיו זהו הלאו , או דנימא דהראית פנים ריקם בעזרה הוא האיסור והוא מעשה הלאו ראית פנים בעזרה ריקם , ומה דלא תשיב זה מעשה הוא משום דיש לו תשלוסין כל שבעה , ונמאא דעבירת הלאו נגמר ונשלם ע"י א• הבאת קדבנות של כל שבעת הימים , דאם היי" מביא קרבנות בשבעת הימים הרי אין ראית פנים ריקם , , ואי הבאת קרבגות של כל שבעת הימים אין בו מעשה ונמאא דעבר הלאו ע"י אי מעשה , ומשום זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , אבל אהייג דראית פנים בעזרה ריקם הוא גוף האיסור והמעשה שאסרתו תורה , אלא דעבר ע"יז ע"י אי מעשה של חסרון הבאת קרבנותיו של שבעה ימי תשלומין • אך א"ע עדיין בזה כיון דגוף האיסור אית בי'" מעשה , ורק דעבר ע"ז ע"י אי מעשה , אין זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , רק דהי," יכול לתקן הלאו ולא תיקנו , אבל אין זה מיקרי לאו שאין בו מעשה , דהרי הראית פנים בעזרה הוא האיסור ויש בו מעסה , ורק דהי," לו לתקן וכשלא תיקנו נמאא דעבד עליו במעשה . ועוד דכסהי," בעזרה בסוף יום האחרון דלא היי" עוד זמן לתשלומין ועובר הלאו תיכף בהראית פנים ריקם בעזרה , ונמאא דמשכמת לה שפיר עיי♦ מעשה , וברמב"ם כתב דלאו זה אין בו מעשה , ומשמע דלא משכמת מלקות ומעשה בלאו זה . והנה על ריש דברי הרמב"ם מה שכתב שלא קיים העשה , הקשת הסו"א דמה שייכת הוא האיסור דלא יראה פני ריקם לקיום העשה דדאית פנים בעזרה ואמאי לא קיים כלל העשה . והמוכרח מזה דכשבא ריקם לעזרה , עאם הראית פנים בעזרה הוא האיסור , וכיון שהוא מעשח שאסרתו תודה אין שייך שיקיים בזה מאות עסה , דהוא מעשה איסור ולא מעשה מאוה . אלא דא"כ יקשה כנ"ל דאמאי מיקרי זח אין בו מעשה , כיון דראית דאית פנים בעזרה הוא האיסור הלא יש בו מעשה וא"ע .

אכן נראה דתרווייהו מגוף מעשה האיסור , הראית פנים וחסרון הבאת קרבנותיו , ומעשה אי הבאת קרבנותיו ננמר ונשלם במה שאינו מביא ומשלים כל שבעת הימים , ונמאא דנגמר מעשה האיסור עייי אי מעסה , דתדווייהו מגוף האיסור , הראית פנים וחסרון הבאת קרבנותיו ונגמר גוף העברת הלאו ע"יי אי מעסה , ואתי ספיד דברי הרמב"ם והנה א"ע בזה הדין דתשלומין דכולם תסלומין דראשון נינהו , אם החיוב להביא תיכף בעת ראית פנים ביום ראשון , ובלא הביא , כבר חל עליו חיוב ויש גם עליו שעבוד לסלק חובו וכדאיתא בגם'" קדושין ומלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי , או דנימא דעיקר החיוב וזמן המאוד. הוא לשבעת הימים דזהו זמן להבאת קרבנותיו , והא דאיתא דבולם תשלופין דראשון נינהר לענין דהראיה אי חובת הראיה דיים ראשין היא הסחיינו במאיה זר , אבל אה"נ דזפן המצוה הוא לשנאת הימים . ונראה דכהאד השני מוברח לדעת הרסניים דגם הראית פגים בעזרה ריקם יאי הבאת קדבנותיו היא מגיף האיסור יחשיג לאו שאין ני מעשה משים דיש לו תשלופין , דכ"ז היא אם גיסא רכל שבעת היפים היא פדין הפאוה , ונפאא דעבד על הלאר באי הבאת קרבנותיו כל שנעת היפים באי פעשה ושפיר הוי לאו שאין בו פעשה , אבל אם ניפא דהחייב חל עליו פיר , רנפאא דעבר על הלאו תיכף כשהראה מניו־ בעזרה ריקם והרי עבר בפעשה , ירק דהי' יכול שוב לתקני כל שבעת היפים ולהשלים חייבי ולא תקני באי מעשה , רזה א"ע דאפשר דאינו חשיב לאי שאין בר פעשה כיון דעיקר עקירת הלאו בפעשה עבר . ועוד דהרי קרבנות הראי"* פפאירת עשה התלויות בזמן נינהי וכדתנן עבד הרגל ולא חיגג אין חוגג עוד ואם הי' זפנו תיכף לא היי' שיין שיחי' עליי* חיוב תשליפין , דכ"ז אינו שיין אלא בפאיה שאינו תלוי בזפן כגון קרבנות היולדות , אלא יראי דעיקר חיובו וזפני הוא לשבעת היפים , יכסו עצם הראי' גופא דאית לי' תשלופין כל שבעה והיינו דזפן המצוה הוא בל שבעה יפי החב דהתם אין שייך שעבוד יחייב תשלומין רק בזמנו זפן המצוה , והא דתשלומין דראשון נינהו היינו דעיקר הטחייב במצוה זו היא חיבתי ביום ראשון הוא המחייב בפגרה שזפנה כל שבעה , ואין לופר ג"כ דזהו גם בדינא דתשלופין דקדבנות שזמנו כל שבעה , דפהיכי תיתי ניפא שיש בזה תרי גרונא תשלופין , אלא ודאי דתשלופין דחובת הקרבנית כתשלימין דדאי' דעוד לא נגפד חיו^ו ולא נשתעבד בהבאת קרבנרת , רק דזהי זפן המצוה כל שבעת הימים .

ולפי"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם במת קודם שהפריש דאין היררשין חייבין להביא עולת ראי' , כיין דעיד לא נגמר החיוב ולא נשלם זמן חובת הפצרה ולית עלי' בלל שעבוד נכפים שיתחייב היורשין בהבאת הקרבן , ולא דפי לעולת יולדות דכבר נגפר חיובה ינשתעבדה להבאת הקדבן , פשו"ה גם היודשין פחויבין בהבאת הקרבן פשרם שעבוד נכפים , ע"ב .

הגר"ח זצ"ל

בדין שחיטת טריפהעריכה

רמב"ם פ"ב מאבות הטומאה ה"י שחיסת נכרי נבילה ופספאה במשא וכי' וקרוב בעיני שאף זה מרבדי סופרים וכו' וא"ת הלא היא אסורה באכילה ד"ת לא כל האסור באכילה מסמא שהרי הסריפה אסורה וסהורה ע"כ וצריך להבין איזה דאי' היא מסדיפה דבאפת סחיסתה סתירתה ורק דיס בה איסורא דטדיסה והוא איסור אחר כפו מלב ודם ופשיסא דאינו פספא דנבילה פטפא ולא טריפה , ם17א"כ בשח'טת נכרי שאין השחיטה פתירה שהרי היא לאכילה נבילה ד"ת , מנין לנו לחלק בהיתר השחיטה בין איסור לטומאה . והמבואר מזה דדין טריפה לא רק שהוא איסור בעלמא , כ"א דהוא דין בהיתר השחיטה שאינה פתירה באכילה , ומעו"ה פייתי שסיר הדפב"ם דאי' מזה לשחיטת נכרי , שהדי פצינו היתר השחיטה מתחלק בין איסור לטומאה . בשם הגר"ח זצ"ל

והנה בחולין דף ע"ה מבואר דבטריפה ולדה בן פקועה אינו ניתר בשחיטתה • וחכם אמד רצה לבאר זה משום דזה דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינו משום דחל בו שחיטת האם , רק גזה"ב מיוחד מקרא רכל אשר בבהמה תאכלו , ותלוי היתרו בהיתר האם , ואם היא טריפה ולא הותרה הד• הוא סאון ממיסה # אסנס זה אינו מספיק דאיי'ניפי כן כדבריו פ"ם הא לא תלוי היתרו בדין האם כ"א בהיתר הממיסה שלה ולא פה מיש עלה איסורים אחדים , דהגע עצמך אם יהי' עלה דין שור הנסקל ועיברה לאחר גפר דין לפ"ד זו"ז גורם פותר אסו יהי' ולדה גן •קועה סעון שחיטה , וא"כ פה איכפת לן שיש לה היסוד סריסה כיין דבדין שהיסתה הרי הותרה . ולהפתבאר אפשר ליישב דבריו , כיון דדינא דסריסה דין בשחיסתה שאינה פתירה לאכילה , ובזה שסיר אנו צריכים לדבריו , דהרי אכתי תקשי נהי דדינא דסריפה הוא דין בהיתר השחיסה ס""ם הא אין זה כפו נבילה דהחסדון בפעשה השחיטה , דהכא בטריפה הרי גוף השחיטה פעלייתא היא , ורק דפה שיש עלה דין טריפה פשוי שלא ימול בה היתרא דשמיסה , וא"כ אין זה נוגע אלא לה דאית בה איסור סריפה אבל לא להולד , ולפי דבריו ניחא כיון דבאפת לא חל דין שחיטה בהולד ורק דהוא נזהייב פיוחד מקרא דכל אשר בבהמה תאכלו ותלוי היתרו בהיתר האם , וכיון דהמס לית לה היתר י"־חיסה פשום דין טריפה שבה גם הולד אינו ניתר * אולם הרמב"ם במאכלות אסורות כתב ספני שהוא כאבר אפו וכן מבואר בלשון רס"י חולין דף ע"ה , ולדבריו פה צריך לזה , הא כיוץ דהוא היתר מיוחד מקרא רכל אשר בבהמה ולס משים רחל בו שחיטת האם , וכיון דהאם לא הותרה בהשמיטה הרי בפשיסות אין לו היתר , וסה צריך לזה שהוא כאבר מאפו . ומבואר הזה דהגזהייכ באפת דחל בו סחיטת האם , ובזה הוי אסינא כיון דגוף השחיטה פעלייתא היא ורק דבה אין חל היתר הסחיטה פשום טריפה אבל בהולד שסיר יחול # ע"ז ביארו כיון דהוא כאחד מאברי' ואין בהולד שחיטה בפ"ע רק שחיטתו הוא אגב אמו , אית בי' 3ך דינא דכשהיא טריפה כפו שאין חל היתר השחיטה בה , כסוייכ אין חל בולדה אע"פ שהוא אינו טריפה פייס חד דינא אית לחו , אם הדין אצל האם הוא בהיתר השחיסה ולא איסור אחר צדדי * והנה בפ"י פפאכלות אסורות כ' הרפביים דהטריסה פצטרסת לנבילה ספני שהיא תחילת נבילה , וזה פוכוח כדברי הגד"ח זצ"ל דדינא דסדיפה הוא דין בהיתר הסחיטה כסו נבילה ולכן. פצטרפין אע"ס שהן לאוין פחולקין ע"כ .

בשם הגר"ח זצ"ל

בענין בל תוסיףעריכה

הרפביים פ"א מציצית הס"ו הטיל 'ציצית על ציצות אם נתכוון לבטל את הראשונות פתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אעיים שחתך אחת פשתיהן הר"ז פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספות נפצא השאר נעשה פן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה ע"כ . והראב"ד חולק וסובר דתוספות אינו פוסל כלל העיקר ופה דפחלק הש"ס בפנחות בין נתכוון להוסיף או לבסל היינו ל&יפסר גברא סבל תוסיף אתי והא דפסיק בסנהדרין בזקן פפרא דאי איכר2 ארבעה מוסין ואייתא הוא חפשה אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלפא פשום תוססות פיפסלא מצוה התם פטום חציצה ובו' שהדי לטין דאפר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודי' קאי והאי למודי' קאי וליכא גדוע והייג אם היתה שם קשירה כתקנה והופיל בה אחרת וקשרה כפו כן האי להודי' קאי וכו' ע"כ . והנה קשה על שיטת הרמב"ם פגש' סנהדרין דף ס"ח דפקסי והאיכא ציצית דעיקרו פדיית ופירושו פדייס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית אי ס"ל קשר עליון לאו דאוריי' האי להודי' קאי והיי למורי' קאי ואי דאוריי' גדוע ועומד , וסירש"י שמתחילתו לא עשה כהוגן שקשר יותר מכשיעור ואגן בעינן גורע דהשתא שיחי," מתחילתו כשר ופוסלו בתספתר ע"ב , ולרעת הרמב"ם הרי סעי לאוקמי בהסיל ציצית על ציצית דסתחילה הי' כשר ועכשיו גורע ופוסל העיקר , וכסו"כ הקשה הגאון בעל סאגייא .

והנה שם בגם' א"ה תפילין נסי אי עביר ד' בתי ואייתי אחרינא ומנח גבייהו האי לחורי' קאי והאי לחורי' קאי ואי עביר ה' בתי גדוע ועומד הוא האפר ד"ז בית באצין שאינו רואה את האויר פסול ע"כ , המבואר בגם' דלענין תוס' בחיבור אם פוסל את המערה הדין חלוק ראם הוסיף בתחילה או הוי פסול ואם הוסיף אח"כ אמרי' האי לחורי' וכו' , וא"כ הרי קשה בין להרםב"ם ובין להראב"ר , דלהרמב"ם הרי אף בהוסיף אח"כ פסול , ולהראב"ד הרי אף בהוסיף מתחילה כשר אם לא משום מציעה דקשר .

ואמנם לשיטת הראב"ד י"ל דבתפילין הרי כל הד' בתים הוין חרא מילתא בעעם התפילין וכך הוא ההלכה שתפילין ער ד' בתים יש עליהם עורת תפילין ודין תפילין כלל ולאו משום פסול דין תוססות קאתי עלה רק משום דאין עליהם צורת תפילין , אבל בפיעית דכ"א הוי סעוה בפ"ע , וכיון דכ"א בפ"ע כשירה היא ורק משום דין תוספות באנו לפסול בזה ס"ל להראב"ד רכל הפסול הוא רק משום חציצה . גם יש לחלק דבציצית מה דבעינן ח' חושין הוא מדין שיעורים הוא הלכה שצריך מנין ח' חוסין אבל אין חוט אחד מסייע לחבירו בצורתו ס"ל להראב"ד רתוס' לא הוי פסול , אבל בתפילין דהדין ד' בתים אינו מדין שיעורים ורק רכך הוא עצם צורת התפילין ותפילין בת ה' בתים אין עלי' צורת תפילין כלל ולא משום דין תוס' . אלא דלפי"ז גם בהוסיף אח"כ הרי ג"כ חסר צורת תפילין , והרי בגם' סחלק דבהוסיף אמ"כ לא מיפסל אלא משום דר' וידא .

והנה בעיקר ביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד נראה דהרמב"ם ס"ל רזה דתוס' אינו עולה למצוה ולא חל עלי' הכשר ציצית זה הוי פסול בגופו דלא מכרע הי סינייהו עיקר והי סינייהו תוס' ע"כ חל בכ"א דין עיקר ודין תוס' ושם זה דתוס' פוסלו , אבל הראב"ד ס"ל רזה שאין התוס' עולה למצוה לא חשיב פסול בגופו , וכיון דכ"א בפ"ע כשירה וראוי להיות עיקר א"כ םםנ"פ מקיים מצות ציצית בחרא סינייהו . אמנם קשה מהא דחילק הרמב"ם דבנתכוון לבסל דאז מתיר הראשונה וכשירה , והלא פשיסא דליים סחשבתו לבסל הראשונה דאי"ז תלוי בדידי' ורק דאינו עובר בבל תוסיף כשאינו מתכוון להוסיף אלא לבסל , א"כ הרי מבואר דמשום לאו דבל תוסיף הוא רספסלא ילוכם; ולאו משום שם תוס' נ דהרי אף במתכוון לבסל איכא שם תוס' . וצ"ל דאי לאו בל תוסיף לא הוי פקע הכשר ציצית גם מהתוס' וכמבואר במנחות דבהסיל למיסלת אינו עובר משום כלאים בב' הציצית ואע"ג דחדא מינייהו מייתרא כיון דתרווייהו חזיין ורק משום בל תוסיף הוא רחל הך דינא דהתוס' אין חל עליו סם הכשר ציצית , אבל איה"ג דמה דכולם פסולים זהו רק רחל בכולהו שם תוספות .

ולפי"ז נראה ריס חילוק בין תפילין לציצית , דבציצית דאינם אלא תשמישי מצוה ולא מל שום דין על הדבר וא"כ שניהם שוין ויכולה להיות הציצית השני' עיקר והראשונה תוס' , וכיון דלא מכדעא מילתא הי מינייהו עיקר והי מינייהו תוס' שוב חל נס סם תוס' על כולהו , וזה דס"ל הרמב"ם דהוי פסול בגופו מה שאין על התוס' הבשר מצרה , אבל בתפילין דליה תשמישי קדושה אלא עצם קדושה וחל בהו עצם דין קדושת תפילין ובזה לא סחב♦ בפיסל אחייב לפסול המפיל*ן כיון שכבר מל עלייהו דין תפילין בקדושתן ובהכשירןוהתוס' אין עליו דין תפילין כלל והאי לחודא קאי ובו' אי לאו משום סעסא דר' זירא .

וכן לשיטת הראב"ד דוקא בתפילין דבריך למול דין קדושת תפילין בענם הדבר בזה כשיש תוס' מתחילה לי ם1י למול בהו דין תפילין אבל בפיצית דל• מל שום דין על הדבר לא איכפת לן סה שיש כלל תוס' כיון דכ"א בפ"יע כשירה בעבם המפבא שלהם שוב הוא יובא םםנ"פ . וכן אפשר לומר גם כן בתפילין כשיש ה' בתים חסר בפורת התפילין ואינם תפילין כלל בלאו דיני תוס' והקשינו ע"ז דא"כ גם בהוסיף אחייב ת:סל בירת התפילין , ולפיסש"ב י"ל דכייז בהוסיף סתחילה אבל בהוסיף אח"כ כיון דכבד חל דין קדושת תפילין בהם לא מבי התום' שאח"כ לפוסלם ולבסל בירת התפילין והא• לחורי," קאי וכו' * ולפי"ז נראה לי דהרמב"ם מפרש הך דגרוע ועומד לא כפירש"י אלא היכא דגם העיקר עצמו נפסל עייי תוס' ואם נסל התוס' זה מיקרי גרוע ועומד הוא אף דהיסיף אח"כ דכיון דאף העיקר נפסל שוב במל מזה דין תיס' וגדעון וחיובי דזקן ממדא שאם הוסיף גורע היינו היכא דהעיקר נשאר בכשרותו ורק שהתוס' פוסלו בשעתו כמו הך דתפילין מסעמא דר' זירא שאינו רואה את האויד דהעיקר נשאר בכשרות ורק דהתוס' פוסלו בשעתו , אבל בפיבית לשיטת הרמב"ם בהומיף אחייב ד' חוסין בקשר בפ"ע ג"כ מיפסלי כולם בזה כיון דגש העיקר נפסל משום שם תוס' דחל על כולהו ואף אם ניסל התוס' הוי תעשה ולא מן העשוי , בזה הוי גרוע ועומד אף בפוסל אח"כ כיון דגם העיקר עצמך נפסל , וא"ב אייש מה רקאמר הגם' דלא משכחת אלא בתפילין הך דהוסיף גורע ומיושבת קושית השאגת ררי' •

עוד •יל דבאמת גם בתפילין אין חילוק בין הוסיף מתחילה לבין הוסיף אח"כ ואף בהוסיף אחייב מיקר♦ גרוע ועומד וסאי דקאסד בגם' אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ומנח גבי' האי לחודי קאי וכו' היינו היכא דהבית החמישי לא הי' כהלכתו או באופן שאינו ראוי לצירוף עם הראשונים ובכה"ג פשיסא דאין התוס' פוסל " ולפי"ז נראה יותר דלפירוש הראשון הרי בייל ובתפילין אם הוסיף אח'*כ אינו חסר בסבות התפילין ולפי פירוש זה שפיר נוכל לומר דאף בהוסיף אחייב חסר בבודת התפילין ובמלה קדושת תפילין מהם , ודק דכ"ז כשהבית החמישי בהכשר . ועוד י"ל עפ יי הגם' מנחות דף דכל הד' בתים צריכים להיות מעוד אמד ועייב כשהוסיף מתחילה ה' בתים דהם שפיר מבסדפים בזה אמרינן פסול מטעם תוס' או דחמר בצורת התפילין כמו שנתבאר , אבל כשהוסיף אחייב אייב אינם מעור אחד ולא סצםרפי כלל בזה לא סבי לפסול את העיקר♦

אמנם ברמב"ם פ"ד מםדים הייג הורה להוסיף סוספות חמישית בתפילין ויעשנה חסש סוספות הרי זה חייב והוא שיעשה מתחילה ד' בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון שבית החיצוןשאינו רואה את האויד תסיד מסול עכייל הרי דלא חילק אם הבית הראשון כהלכתו או לא , ומה הוצרך לסעסא דבית חיצון שאינו רואה את האויר סיים דאף בהוסיף בית חמישי כהלכתו אינם נפסלים משום דכבר תל בהו קדושת תפילין וכמו שנתבאר למעלה בדברינו , אם לא דנימא דססייב כהלכתן זה , בא לומר דהבית החמישי לייה כהלכתו ודוחק וצ"ע , ולהך פירושא הרי פשיסא דהעיקר אינו נפסל והייה בכשדומו כיון רתוס' אינו כלום , אבל היכא דגם העיקר נפסל אף בהוסיף אחייב הרי גרוע ועוסד •

והנה שם גבי לולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא והקשו במוס' ארי שאיר פשכמת שיתחייב אחיה גא1ד . ו לסמי' ג הרי אף בחתב אח"כ כירן דס"ם עי"* סחתב אף העיקר נפסל משום רמו*! התיש," בין העיקרים ושוב אף אם ניסל החרס,' הוי חסרון בקשירה דתעשה רלא סן העשוי , וכיון דאף העיקר נפסל יה הו* גרוע ועוסר . אסנס באסה התום' שס הקשו בלשון אמר דאח"כ יוסיף ויעשה עוד אגד על אגד הראשון • והנה לדעת הראב"ד הרי נימא דאיהו ס"ל רתום' אינו פוסל כלל היכא דליכא מציעה " ואף להרמב"ם רמוס," פוסל אנסס רזה כיון דעיקר הטעם הוא כמו שנתבאר משום דלא סכרעא האי עיקר והאי תוס' ומל על כולם דין תום' ושם תוס' יה פוסלם , אבל ביה הרי האגד הראשון כשר והאגד השני כירן דאיכא הציעה בינו לבין האגד הראשון ואינו כשר בפ"ע שוב הרי סכרעא , והתוס' לשיטתם דמפרשי במגמות דהסוגיא מיירי בהוסיף בפינו דאינו חוצץ וא"כ הרי גם באגד השני ליכא חציצה בינו לראשון ויצסרף עם הראשון , וע"כ הקשו דפוסל משום תוס', אבל הרמב"ם יפרש הסוגיא דמיירי בשלא בפינו וא"כ הא הוי חציצה והאגד השני בפ"ע פסול ושוב הו* פכרעא דהוא התוס' והאגד הראשון העיקר , וכה"ג אין המיס," פוסל להעיקר כיון דליכא בהעיקר סם תום' .־

והנה ברמב"ם פ"א פציצית ה"א ואין למוסי הענף סנין פן התורה . אולם הרי בהלכה מ סם כתב ואם נפסק החוט פעיקרר אפילו אחד 'הדי יה פסולה , הרי דאיכא דין מנין דח' מוסין . וצ"ל דאין להם שיעור לסעלה אבל יש להם סיעוד לפסה . אמנם הרי הרמב"ם כתב דבהסיל לפיסלת עובר משום בל תוסיף ופסום דהתוס' אין עליו הכשר מצוה וא"כ החוסין היתרים כיון שאינם סהסצוה הרי איכא בל תוסיף , וצ"ל דגם הס נכללים בהפצרה וכפוד"כ הרמב"ם גבי הדסים ראם הוסיף כולם עולים בהסצוה ונחשבים לנוי הפצרה , אכן נראה לופר דיה דקאפר הרמב"ם ואין לחופי הענף פנין פן התורה , רפה רבעי ח' אי"י פרין שיעורים ופנין ורק דהוא סדין גדיל גדילים ופסלוהו פתוכו והוא יין צורה בהציצית ופפילא הוא דבעינן ח' ובדליכא ח' מוסין פקע פהמפצא שם גדיל גדילים ופפיל* יל* ש**ן• יה אלא בפחות פח' ולא ביותר , והסוגיא דסנהררין דפבראר שם בציצית ראם הוסיף חוסין פוסל אם קשר העליון דאורייתא דפפרש הרמב"ם דבהוסיף שלא בפינם דאינם עולים להפצרה והוי חציצה כהקשר . ולפיסש"נ דהרמב"ם פפדש הסוגיא דהוסיף שלא במינם א"ר הרי ניחא גבי לולב ג"כ כיון דהוסיף סלא בפינו הדי איכא חציצה בין אגד לאגד שגי ושוב האגד השני פסול הוא ובכה"ג דהתוס' *פסול אין התוס' פוסל להעיקר כפו שנתבאר .

המבואר מדברי התוס' דר"ל רפה שהעיקר נפסל ע"י דין תוס' אם נמל אח"כ התום' כהר ולא היי תעשה ולא סי העשוי ופשו"ה הוא דלא הו* גרוע ועופר בהוסיף אגר על אגד . והנה בתוס' שם כתבו דתירוצם דגרוע ועופר הוי פה סנפסל קודם קיום הפצרה אבל תפילין אם הניח בראשון בכשרות והגיח גבייהו בית חמישי הרי יה פוסיף וגורע שפוסלן וסבסל מצוה שעל ראשו ולא דפי ללולב ראם נשלו ובעוד בידו הוסיף פין מפישי אין יה פבסל פצותו דסראנבה נפיק בי' ע"כ , וקשה דהרי תפילין נפי כל רגע הוי מצוה בפ"ע ולמצוה יו של עכסיו הרי הוא גרוע ועומד דקודם קיום המצות נפסל , ע"כ .

הגר"ח זצ"ל

בענין קידוש החודשעריכה

ר"ה כיד כ"ה לעשה שנאו שנים וכו^ וקיבלן ר"ג יכו' שלוו לו ר"ג גוזרני עליך שתבאו אצלי במקלך ובמעותיך ופו' ומאאו ר"ע םי1ר אסר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה דייג עשוי שנאמר אלה מיעדי ד' מקראי קידש אשר תקראו אותם בין בזמנם ובין שלא בזמנם אין לי מועדות אלא אלו בא לו אבל ר' דומא בן הורכיגם אמר לו אם באים אנו לדון אמד בית דינר של רייג בריבים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד מימות משה ועד עכשיו וכי/ הרי הוא כבית דינו של משה נמל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה וכו' : ובייע מה הוא סיבה של תשובת ר* דוסא בן הורכינס הלא רייע כבר הניח את דעתו באסרו לו את ההלכה של ייאתם אפילו שוגגים" ובו," , דהיינו דאפילו אם גיסא שדייג סעה בקביעת החודש על סי עדות שקר , סיים קדושו קיים ומה שעשה עשוי , וא"כ למה בריכינן לדברי רדבייה ומה הוסיף בדבריו ?

והנה לכאורה בדיך ביאור אמאי עדיפא קדוש דייג מקביעת רייי וחבריו ; הלא שניהם קבעו את החדש - ר"ג קבל את עדותם של שני העדים וקבעו בזמנו , ור"י לא קבל וקבעו שלא בזמנו , ומה מזית דקביעותי של דייג קיימת וביחס אלי," אנו משתמשים בהלכה של ייאתם אפילו שוגנים" וכו," וקביעתו של רייי בסלה , ואין אנו מסיקים כלום מאותה הלכה , אמאי לא גיסא דקביעתו של ר"י וחבריו חלה על פי עגמה של גזיהייכ של "אתם אפילו שוגגים" ? . ואי אפשר לומר דטעמו של דבר הוא משום דר"ג קבע את החודש חסר וקדש יום ל," ור"י קבע את החודש מלא , ולפיכך מלה קביעת ר"ג הקודמת כזמן לקבעת ר"י , דאין בדברים הללו אף קודסוב של אמת , דההלכה של "אתם אפילו שוגגים" מתיחסת בין לקדוש החודש בזסנו ובין לקביעתו שלא בזמנו , ובשעת מעשה קביעת ר"ג חלק עליו ר"י וקבע את החדש לממד (אע"ס שאפשר הי" לעדים אחרים לבא ולהעיד על דאית הלבנה) וישנם קדוש וקביעה להבא כמבואר ברמב"ם ס"ב מה," קה"ח ה"ס וא"כ נ"ע אמאי לא נאמר דקביעת ר"י מלה אף אם היתה במעות ? "

ואשר דנראה דהלכה זו נאמדה בעיקרה ביחס לנשיא הסנהדרין דאם הוא מעה וקדש את החודש הרי מעשיו קיימים וקדושי קדיש , והלא זהו פירוש ההלכה של "אתם" דהיינו משה ואהרן ומשה הי," נשיא הסנהדרין כמבואר ברמב"ם פ"א מה," סנהדרין ה"ה , ועל כרחינו אריכים אנו לומד דרק שעות של נשיא הסנהדרין נכללת בהלכה זו ולא של ב"ד אחר , ואם אירע ששני בתי דינים נחלקו וקבעו את החודש בימים שונים אז קביעתו של נשיא הסנהדרין ובית דינו מכריעה וקובעת ואפילו אם מעה , והקביעה השני* הסותרת את קביעתו של הנשיא (ולו יהא שנקבעה על סי עדות אמתית) בסלה ומבוסלת * ולפיכך לא נתישבה דעתו של ר"י בתשובת ר"ע , דנהי דישנה להלכה של "אתם אפילו שוגנים" מ"ם .מי יאמר לן דקביעת ר"ג קיימת , שמא זו של ד"י חלה , ודק כשר," דוסא אמר לו "אם באים אנו לדון אחד ב"ד של ר"ג בדיכים אנו לדון אמר כל ב"ד וב"ד שעמד מימות משה וער עכשיו" דהיינו שהלכה זו נמסרה רק לנשיא הסנהדרין , ואפילו קביעה מוסעת ע"י קובעת , ואם ישנה לקביעה אחרת הסותרת את קביעתו של נשיא ב"ד הגדול האי קביעתא בסלה ואי אפשר להסתפק כלל בסמכותו של ר"ג וב"ד , גמה דעתו •

והנה לשיטת הרמב"ם דקדוש החודש תלוי בב"ד הגדול יש לשאול למה אריכינן לטעמו של ר," דוסא ביחס לנשיא וכמש"ב , דהא בודאי עמדו אז הסנהדרין למנין ורונו של ב"ד הגדול המכים ע"י ר"ג והחודש נתקדש ברוב דעות של ב"ד זה , וממילא א"א ד.*, לד"* לקבע ג■•*? דחסרר♦ בקביעתו רשות סנהדרי גדולה . ברם כל זמן שלא ידע את ההלכה •ל "אתם אפילי שוגגים" הרי משב כי קביעת ר"ג בשלה מפני שנתקיימה בהעית ומהיד• נקבע מאליו ביום ל"א , אולם כשמזא את ר"ע והלה גילה לו את ההלכה •קבל ממנו אז היתד. זריכה דעתו להתישב ולמה נזדקק לדברי די* דוסא ? • ואפי," לדעת הדסב"ן קשה לתרץ פירכא זו , דהא בזמן שב"ד הגדול נוהג גם הוא סיבר דאין ביד אחד יכול לקדש , וא"כ לפה הלך לו אזל ר," רופא ? . וי"ל רלאמתי של דבר לא מזינו במשגה שביד הגדול עמד לסנין והכריע בדעת ר"ג , ודק דנתקלים אנו במחלוקת ריג ור"י ובסתירת קביעותיהם , ושתי שאלות שאל ר"י את ר"ע ור' דוסא : א) מם קביעה בשעות הוי קביעה או לא ; ב) כיון דלא היתה כאן קביעת ביד הגדול כי אם קביעת ר"ג בלבד (עם עור שנים) וממילא לא עדיפא קביעת ר"ג מקביעתו . ור"י קבל שת* תשובות : א) מריע דמעות אינה מבשלת את הקביעה : וב) מר' דיסא דקביעת נשיא חלה אף בלי ישות ב"ד הגדול , והא דזקוקים אנו לרשות סנהדרין זהר רק ביחם לבתי דינים אחרים אבל לא לנשיא הסנהדרין דמעשיו קיימים. והלא חזינן דגם ב"ד הגדול גופא זקוק לרשותו על נשיא נעבור השנה (ובקדוש החודש בסל ריב"ז דין דשות נשיא כמבואר בר"ה דל"א) ולפיכך י"ל דנשיא לא בעי הסכמת ב"ד הגדול , וזהו שאמר לו ר' רומא (ופירוש דבריו "אחר ב"ד סל ר"ג" הוא אחר הנשיא) .

שיטת הרמב"ם בפ"ה מה"* קדוש החודש היא דקדוש על פי הראיה תלוי בב"ד הגדול , דכ"ז סםנ הדדי ן גדולה נוהגת מקדשים על פי הראיה , ברם כשבשלה בסלה הראיה וסתחילים לקבע על פי חשבון . והדמב"ן בסה"ם מ"ע קנ"ג הקשה עליו איך קדשו את החודס על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וחא ב"ד הגדול בסל ם' סגה קודם שמרב הבית כמבואר במס' סנהדרין ועייז על פי ההלכה סל "המקום גורם" . והנה עיין ברמב"ם פכ"ו מהי' סנהדרין ה"א "כל המקלל וכר,* וכן אם קלל ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בל"ת סנאמר ונשיא בעמך לא תאור" ובו' , והיינו דהרמב"ם סובר דום נשיא הסנהדרין נכלל בכלל הלאו סל קללת נשיא (הרמב"ן נסתפק בזה בפירושו על התורה). ואשר דמוכח מתוך הרמב"ם דדין נשיא לא נאמד רק בהלכות ב"ד הגדול וסדר הוראותיו דנשיא הוא ראס ב"ר הגדול , וכמה דינים תלוים בו כגון עבור הסנה ושגגת הוראה (לדעת הרמב"ם ועיין תוס' סנהדרין דף ) וכיוזא בהם , אלא דישנה לחלות סם נשיא בעזם הגברא רהגברא נתמנה ונעשה לנסיא ומל עליו 00 נסיא , והלא א"א הי' להתחייב על קללת ראש סנהדרין גדולה אם ליכא למלות מינוי סל נשיא בעמם הגברא סל סנהדרין . ומקור דברי הרמב"ם הוא (כבר הרגיס הרמב"ן בזה) בסאלת רבי בהוריות י"א ע"ב "בעי מיני"" רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר לי," הרי זרתך בבבל" , ומסמע רבנוגע לסם נשיא גם נשיאותו של רבי הוי בכלל סם זה ורק ריסנה הלכה מיוחדת בשעיר "שאין על גביו אלא ד'" אלקיו" ומסום הכי מביא כהדיוש , ומ"כ בקללה דליכא להלכה זו ותליא רק בשם נשיא , שסיר נכלל גם ראש סנהדרין גדולה בכלל הלאו . הרי מזינן דמלות שם נסיא נאמדה בעזם הגברא דבלא"ה סאלת רבי בנוגע לשעיר אינה מובנת כלל ולמה זריכינן לסעמא סל "זרתו בבב!ו" ומהיכי תיתי נאמר דיביא שעיר , הא ליכא שום מלות נשיא בגברא •

ונראה עוד יותר דהלכה זו לא נאמרה במסוים ביחס לנשיא הסנהדרין אלא לכל הסנהדרין כולה , דמוץ דין ב"ד הגדול שנאמר בכל התורה בנוגע להוראותי' וכל חלותי דיני' עוד איכא מלות סם מינוי בעזס הגברא סל ע"* וקנים דהגברא סיקרי פניי בסנהדרין גדילה ימליוו עליי הליתי דינים סייהדים סלבד הלית דין ססיד * והנה עיין במשנה סיסה דף ס"ד ע"א שלשה מנייד הגדול שבירושלים היי יועאים רייי אוסר מפיסה יבסיגיא ססה - "זקניו הוי אמינא אפילו סנהדרי קסנה כתב רממנא ושופמך לסייחדים שבשוממיך" וכו' , וכן פסק הרמב"ם בפ"ס סהל' רי1ח ה"א והיא דין דאורייתא דהמד"רה בריכה להתקיים ע"י חסיסה זקנים סב"ד הגדול , ולכאורה 1"ע טהו פירושה של הלכה זר הא אין כאן מנין סל ע"א וסאי מהני לן אם החמישה שיואאים הסה מסנהדרין גדולה או קסנה . ואסר דמסורש בזה כמו שכתבנו לעיל דדין ב"ד הגדול נאמר לא רק בהלכות ב"ד והוראותיו ובמנין ע"א בלשכת הגזית , אלא גם בעבם הגברא שנתמנה בב"ד הגדול והוא מע"א זקנים דמיקרי "מיוחדים בשוססיךיי ויש בו חלות שם סגוי סל סנהדרין גדולה , וזוהי ההלכה דמדידת עגלה ערופה זקוקה לגברא סל סנהדרין . ולפי"ז נמזא רכל ההלכה של "המקום גורס" דלשכת הגזית סעכבת מתיחסת רק לדין ב"ד של סנהדרין בכל הלכותיו ופרסיו ודיוקיו ובחלות שם מנין ע"א , משא"כ בנוגע לדין גברא של סנהדרין דע*ם הגברא מתמנה כסנהדרין גדולה והלה גו חלות סם סיכוי סנהדרין של ע"א הרי המינוי אינו במל גם לאחר שנפרדו מהדדי ע"א זקנים ויאאו מלשכת הגזית , וכמו שהביאנו סמוכים לזה ממקלל נשיא ומדידת ע"ע . ונראה עוד "ותר דסינרי הגברא של הסנהדרין אינו תלוי דוקא בזסן נהוג סנהדרין בלשכת הגזית , אלא דגם לאחר שגלתה סנהדרין גדולה ממקומה . והנה לכאורה שאלת רני "כגון אני מהו בשעיר" א"ע מאד דנהי דראש ב"ד הגדול מהוה חלות שם נשיא בעאם הגברא מ"ם הדי חלות זו נוהגת רק כ"ז שסנהדרין גדולה נוהגת במקומה על מי ההלכה של "הסקום גורם" ברם בסנריא שלא היו נוהגים בל דיני ב"ד הגדול פרוע <תחייב הנשיא בשעיר , וקשה לומר דנתכוין בשאלתו לשאול אם ראש סנהדרין גדולה בלשכת הגזית חייב בשעיר (עיין רש"י שמה) . ואשר דסוכח מזה כסו שהדגשנו לעיל דשם מינוי נשיא בגברא אינו תלוי בלשכת הגזית ואף לאחר שבשלו דיני סנהדרין גדולה מ"ם יכולים היו למנות את הגברא לנשיא וע"י מינוי זה היו מלים כל דיני נשיא ביחס לגברא זה . ומסתבר הדבר דסיגוי נשיא אינו דבר היואא מכללו וכל מינויי* זקני סנהדרין בגברא קיימים אף לאחר שבסלה חלות סנהדרין בתור ב"ד הגדול , והרי דין מינוי נשיא אינו סהוה חלות בפ"ע כי אם דנאמר בחלות מינוי הגברא בסנהדרין ואם מלות גברא של סנהדרין פקעה , פקע גם דין מינוי נשיא , והרי מזינן דסנהדדין נהגה במאיאות עד ימי רבי בסבדיא אף שבמלה כל חלותה בתור ב"ד , והיינו משום דגברא של סגהדרין ומינויו אינו תלוי בלשכת הגזית . והנה דין סנהדרין בקדוש החודש על פי הראיה לא נאמר בעעס מעשה הקדוש , דהא קדוש החודש יכול להתקיים ע"י ג' , ועל כרמינו פריכים אנו לומד דדק דשות סנהדרין מעכבת (וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה' קדוש החודש ה"א להדיא) וכל חלות דים ב"ד הגדול היא הלכה של עיכוב דב"ד הגדול מעכב בנוגע לקידוש החודש .

והרי לשימת הרמציין סכרתנו פשומה ומחוודת כשמלה דאין הלכה סל ב"ד הגדול ביחס לקידוש החודש אלא דין עיכובא בלבד , דהא כשבמל הכל יכולים לקדש ברם אפילו לשימת הרמב"ם דכשבמל ב"ד הגדול בסלה הראיה לגמרי מ"ם י"ל דדין סנהדרין בקביעת מועדים אינו אלא דין עיכוב , ורק דב^ נאמרה ההלכה למשה מסגי דבזמן סבסלח סנהדרין בסל קידוש על פי ראיה . ולפיכך י"ל דבהן ה^כה סל עיכוב לא נאמר דין סנהדרין גדולה בהלכות ב"ד שלה , אלא דין נבר* של סנהדרין בחלרת שס מנדי הגבר* של ע"* זקנים , וכ"ז שסנהדרין גדולה בהלכות דיני גבר* של סנהדרין היתה נוהגת נהגה הראיה בישראל , וסשום זה קדשו *ת החדשים *ף שגלתה סנהדרין ממקומה וניחא קושית הרמב"ן .

אלא דצ"ע הניח* כל זסן שב"ד הגדול הי' נוהג בסגיאות דהיינו עד מיתת רבי , ברם לאחר חתימת המשנה שבסל לגסרי אין קדשי את החודש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא , וי"ל דאע"ס שלא נהג ב"ד הגדיל במאיאות ולא ישבו ע"א זקנים במקום אחד ם"ם עדיין היי מסנים זקנים בחלות שם מינוי של סנהדרין גדולה דהרי מינוי בגברא יאינו תליי כלל בעובדא אם ע־יא זקנים מזדמנים לפונדק אחד או לא , דהא בלא"ה פקע דין ב"ד הגדול מהם לאהר שגלו מלשכת הגזית , וזהו פירושה של ב"ד קבוע דהרמב"ם משתמש במונח זה בה"ג "ולא שם ב"ד קבוע" דהיינו ב"ד המורכב מזקנים הממונים בתור דייני סנהדרין גדולה . ובביאור הדבר נראה דאם אך נימא דבקדוש החודש דין גברא של סנהדרין נאמר ולא ב"ד ש< סנהדרין ממילא אין מנין ע"א מעלה ולא סוריד ועיקר ההלכה נאמר דגברא של סנהדרין מעכב ואין במגינם שום חשיבות אם ישנם ע"א הרי מנין זה מעכב (או רובו) ומם נפחתו המנין החדש מעכב ראי אפשר לקדש החודש בלי רשות הגברא של סנהדרין ואם ישנו רק אחד האחד מעכב , וההלכה נאמרה דבזמן שישנו לגברא של סנהדרין קובעים על פי הראיה ובזסן שאינו קובעים על פי חשבון * אלא דג"ע מי הסה המםנים את הגברא של סנהדרין , הניחא בזסן דאיכא סנהדרין גדולה הרי ב"ד הגדול מסנה את הגברא (וכן משמע מלשון הסוגיא סנהדרין דף פ"מ ע"ב) אבל לאחר שבמלה מי הוא הממנה ? ברם הדבר ג"ע בכלל איד מנו ע"א זקנים לאחר שגלתה סנהדרין גדולה סלשכת הגזית הא פקעה כל חלות ב"ד הגדול . ואולי י"ל דהגבדא של סנהדרין יכול למנות גברא אמר של סנהדרין כמו בנוגע לסמיכה דסםון סומן , ושמא בעינן ג' לזה , והדברים אינם ברורים . ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ממרים הייה "אין זקן ממרה חייב מיתה עד שיהא מכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" ובו' , ופירוש הדברים "ספוד בסנהדרין" ג"ע מאד דהברייתא הדגישה רק "במופלא שבב"ד הכתוב סדבר" אבל לא אמדה "סמור בסנהדרין" . וכנראה פירוש המילות "סמון בסנהדרין" כולל מינו* הגברא בסנהדרין וכמו שכתבנו לעיל דישנו לשם מינוי גברא בסנהדרין • אלא דכל דברינו שייכים רק לסנהדרין גדולה ולא לסנהדרין קמנה , וקשה לומר דזקן סמר* נייד להיות מנוי בסנהדרין גדולה , ולשון המשנה בסנהדרין דף ס"ו משמע דלא הי' מזקני סנהדרין גדולה כי אם מזקני ב"ד שבעירו , ומהו פירושו של מינוי בגברא של סנהדרין קמנה ? , ברם ישנה להלכה של "אין עושין סנהדראות לשבסים אלא על פי ב"ד הגדול" כמבואר במשנה סנהדרין דף ב' , ואולי בכלל בזה דין מינוי בגברא , והדברים א"ב . ע"כ .

(דברים מיוחסים להגר"ח זצ"ל נדפס בהפרדס . שנת תש"ד חודש שבט)

חידושי הגר"ח זצ"ל על ב"קעריכה

חלוק ספק ממונא מספק איסיראעריכה

הגדב"ך זצ"ל בשם חגר"ח זצ"ל אסר דספק פסונא ־ם־^קד* מסוגי *נ*'" יססק ייס^רא סיקרי •מגרי הוא אסור , והיינו יספק ס&וגא סיקרי סח די• לארס אלי היינו •אני חייב לאדם - וספק איסורא סיקרי סח סי• יילייי רין לשסים ולא "עלי" רק "לי" , ודוק היטב רזה , עייב •

חילוק בין דיעבד ולכתחילהעריכה

דיגמרן ר*" ב"ד יזז"ל **!וי בצום חוו,יק! ז1'יע זיזהד־דטחלקינן בין דיעבד ולכתחילה י£וא דוקא בספק דר.די ן אבל בספק סורגת הפסוק לא סייד לחלק בין דיעבד ולכתחילה וכהו שאנו מפרשים הפסוק לכתחילה כן ברין לפרסי דיעבר , ודוק בזה , ע"כ •

בעניו נגח ואח"כ הקדישעריכה

נגח ואמ"כ הקדיש־ דפסור איןי"לוער פשוט דבהקדש יס פטור רעהו ולא סל הקרס , דזה הוא רק פטור על הקדש ותהא הסחייב הוא בעליו •סקודס והריום הוא ורעהו קרינן בי' . אלא משום ריגא השור לרסות •אין עליו בעלים וכגנה ואח"ד הפקיד דסי . דהקד?ז הוא כשור •אין עליו בעלים. ובאמת קשה סה ונריך סיעום רעהו*ולא של הקרש שהיי בהקדש אין •ם בעלים שיתחייב בנזקין . ואריך לופר דלולי הפיעוס היי' על הגזבר דין בעליס והיינו פרין שופד להתחייב בנזקי ן ואף דאין שיסד להקדש אין סייד זה לדין שומר להתחייב בוזקין , ועייז אריך הסיעום דשור זה נתסעס סדין נזקין , ע"ב . הגר"ח זא"ל

בעניו נגח ואח"כ הפקירעריכה

כתב הרמב"ם לעני ן נגה ואחייב הפקיר דפסור סנזקין משום רבעי גגימה והעמדה בדין שוין באחד ולא הזכיר גסר דין , יקשה ע"ז מפ"ק דב"ק דסבואד שם דגעינן שיהא לו בעלים עד נסר דין , ילסח השסיס זה הדסב"ם .

והנה הרא"ש פ"ק דב"ק כתב דאף לרבנן דפליגי אד' יהוד' בננה ואח"ב הפקיר במיתה , היינו משום דס"ל דשור ההפקר חייג סיתח , אבל לענין נזקין דשור ההפקר פטור גם בנגה ראהי"כ הפקיר פסור וקשה עייז כיין דהן דינא דנגה ואהייד הפקיר פטור , מסיתה ילפיגן , דקרא בסקילת השור כתיב , וכיון דלענין סיתה ס"ל לרבנן דחייב סגייל בגזקין דפטור . ונראה דהר פלוותא היא דגם דגנן סודו בעיקר הן דרשא דמיתה והעמדה בדין שוי ן כאתר , ודק משום דס"ל דאף שור ההפקר שהסית חייב כיתה , אבל אם היו סוברים דשור ההמקר מסור מסקילה גם אינהו הוד סודו לד' יהוד' דנגח ואחייב הפקיד מסדר • ודינה בחך קרא דוהועד בבעליו והמית כתיב ב' חיובים א) כופר דהוא חיוב הבעלים ב) וסקילה דהוא היובא דסוד , והנר רבנן לא פליגי יוד' יהוד' ב"א במיובא דשור אבל בכופר דהוא חיוב דבעליס דגם לרבנן בעינן שור שיש ל\ בעלים . בזה גם רבנן פודו דנג!! ואחייב הפקיר פטור סכדפר .

ולפי"ז א"ש דברי מדאייש רלעבין נזקין כיון דגגזקין שור ההפקר טרור וממילא גם גגה ואחייב הפקיר פטור , דבעיקי "ך דיס* גם רבנן סודו לי'" ימוד'" , וילפי לה מכופר שהוא היובא !1בעלים דפסור בי נגח ואחייב הפקיר

והנה הך דמיתה והעסדח בדין שו'ין כאחד ילפינן מקרא דוהועד בבעליו והמית יספדשי רבנן הך דרשא לעג*ן כוטר שהוא חיוב דבעלים אבל הא דבשנין בשלים גם בגמד דין ילפינן לח מהשור •סקל דבתיב בסקילה שהוא חיוגא דשור , וא"ב לרבנן דס"ל רגחיוגא דשור ליכא בלל פסורא דשור ההפקר , שוב ליכא לסילף הך דינא דבשינן בשלים שד ששת נסר דין , דשיקר הן דרשא במיתת השור כתיב , והרי רבנן ס"ל דבמיתת השור ל^בא כלל פסורא דשור ההפקר , ורוקא לד •יי הוא דקאסר בבס,' הן דרשא , וא"ב הרמב"ם דפסק בשור ההפקר לשנין סיתה כרבנן ליבא כלל להך דינא ש"כ .

הגר"ח זצ"ל

בענין תם משלם מגופועריכה

אסר הגר"ח זצ"ל דשאני ששבוד הסור־היינו ששבוד שחל של השור מכל ששבודים דשלמא , דבנה בכל השעבודים דשלמא חל מקודם חיוב אקרקפתא דגברא סדין פרישת בש"ח סצוה וזה שושה ששבוד של הנכסים , אבל בשור מל הששבוד של השור מבלי שיחול מקודם של הבשלים חיוב . וראי' לזה מדברי הגם' דף י"ג וליזל וליתי' בשקדם וזכה בו אמר , הרי דאי לאו גזירת הכתוב דהפקר סמור הי' נוסל השור מהזוכה אף שלא הי' הוא בשלים בששת הנגיחה ולא הי' יכול לחול חיוב אקרקפתא דגברא סייס חי' מל הששבוד של השור מבלי אמצעי מהבשלים , וא"ב גם לאחר הגילוי דקרא דהפקר פטור , מ"ם אופן השעבוד כמו שהי' הנהו נשאר שד שבשיו ומל הששבוד של השור גופא , ש"כ .

בענין מנא תבירא תברעריכה

דף י"ז זרק כלי מראש הגג ובא אחר וסברו במקל פפור מנא תבירא תבר . וקשה מה צריך לסשם דמנא תביר* הא הכלי הולך לאיבוד להשבר והיא אבודה ממנו ומכל אדם ואין לה בשלים ופשיסא דפסור ,

והנראה דמיירי ביכול להציל הכלי ולכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם , דלא מל שלה הדין דאבודה כיון דיכול להצילה , ומנא תבירא היא שפיר כיון דנתשבדה בה מששה שבירה ואם לא בהצלה היא נשכרה שפיר היא מיקרי מגא תבירא . ויתבפד זה ברמב"ם דפמק הזורק כל* וכו' וקדמו אמר ושברו במקל וכו' שלא שבר אלא כלי שסופה להשבר ואין זה כגורם ישייכ , וצ"ש כוונתו בזה שאין בזה הדין ,כגורם , והלא פטורא הוא ממסת כלי שבור . אבל לסי"ז אייש דמיירי הכא דיכול להציל להכלי והו"א דליתחייב משום גורם מה שגורם שלא יוכלו שור להציל הכלי , ואף דשל שצם השבירה הוא פטור משום מגא תבירא , אבל ותחייב משום גורם , שייז כתב הרמב"ם דאין זה גודם , ש"ב . הגר"ח זצ"ל

בדין אשו משום ממונועריכה

דף כ"ג מאן דאית ק^י* משום חציו אית לי' נסי משום ממונו וכגון שמי' לי' לגדור ולא גדרה וכו' . ונראה מזה שאשפ"י שמתחילה לא פשע אפי"ה מחייבינן לי' משום פשיעה שבסוף . ויש להקשות ש"ז מסאי דאמרי' לקמן דף כ"ם ומודה ר"ם לרבנן במשלה קנקנים ובו' שהוא פטור , והתם מיירי בהוזק בתר דניימי והי' לי' מנאי לסלק ובשש בסוף ואפי"ה פםו1 , הרי היכא דמתמילה לא פשע אף שבסוף משש , לא מחייכ-נן לי' משום פשיעה שבסוף •

ונראה דהנה יש למקור מה דאמרינן אונס רחמנא פסרא אי הוי כאלו לא שבד כלל זה המששה אלא כמו שאמר שבד המששה , או דלמא דלשולם הוא שבד המעשה רק דמיים מסרי' רחמנא משום אונם . ויש לדייק מכאן דאמרינן שהיא שבד המעשה רק ררחמנא מסרי," דנשלמא א* אמרינן •היא אבד אלא ררחמנא •סר*'" י"ל חיכא מסרי," רחמנא היכא דליכא סיבת החיוב אבל אי איכא סיבת החיוב חייב ומשוייה חייב כאן משום דכאן איכא סיבת החיוב והיינו •הי," לי," לגודרה ילא גדרה , אבל אי אסרינן שהיא כמו לא אבד כלל הי' *דין להיות מסור אף היכא דהי," לי," לגדוד ולא גדר סמני שהוא לא עשה כלל ההיזק , אלא ודאי צ"ל שהוא עשה ההיזק אלא דחסנא מסרי," . וקושיא הנייל יש לתיז בזה דאמרינן לקמן דף ל"ב שניהם ברשות אם הזיקו זא"ז חייבים הוזקו זב"? מסורים , ואש הוי בגדר מזיקו ממני שהולך ומזיק למרחוק ובור הוי נגדר הוזקו שהניזק הולך אפלו , ומשו"ה ניחא דהאונס הוא בגדר שניהם ברשות , אלא רדחמנא ממר אונס גמור אפילו הזיקו , אבל לענין דליחשב ברשות סגי באונם •מתחילה , ולכן אדרינן במעלה קנקנים שהוא מסור ממגי ששם הוא בגדר בור ובור הו• בגדר הוזקו ובאונס הוי כמו שניהם ברשות דהוזקו זבייז •סורים , אבל אש הוא בגדר הזיקו ומשו"ה חייב ברשות ולכן אסריגן היכא דלא משעו מתהילה ומשעו בסוף הייב , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בדין אין הולכין בממון אחר הרובעריכה

ריש המניח כי אזלינן בתר דובא באיסור* אבל בממונא לא אזלינן והנח באויית קונסרס ת"כ הביא בסם מהד"י אבן לב דהיכא דאיכא מחלוקת המוסקים יכול המוחזק לומר קים לי כהמיעום מוסקים אף דאיכא רוב נגדו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב , והקשה בתומים מ"ש מדיינים רמהני רובא גם בממון *

ונראה דהגה בתוס' הקשו (דף כ"ס) אין מהני רוב דיינים בממון הא אין הולכין בממון אחר הרוב ותיראו שאני התם דהמיעום דידהו משיב כמו שאינו . וביאור דבריהם .נראה דהנה ברובא איכא תרי גוונא א) שהוא מברר ומכריע את הסמק ב) במידי דלא שייך כלל סמק כגון בשמיטת סמניב דקיי"ל רובו ככולו וכן בתערובות לח בלח דבסיל ברובא אע"ג דאינו סמק כלל דמשיסא לן דלא נחתכו מיעום סימנים וכן פשיסא לן דאיכא הכא מיעוס איסור . ולכאורה תמוה היכן מאינו מקור לרוב כזה . ונראה דהנה מקוד הדין דאזליגן בתר רוב הוא מאחרי רבים להסות , ושם מציגו שני דיני$ נמדדים ועל שניהם דין אחד מאמרי רבים להסות א־ף דעניניהם נמדדים הטח, דהנה בדיני ממונות בעינן ג," דיינים ובדיני נפשות כיג , והנה קשה איך אזלינן בתר דוב הא חסד מנין הסנהדרין וחסר מסמר דיינים , ואפילו לו יהא דהדין באמיתתו כהרוב מ"ם הרי המיעוס דקאמרי להימך אינם יודעים הרין ואינם מורים כן והרי מסד מנין של הב"ד , אלא ודאי משיסא דכיון דאיכא גזהייב דבעינן כך וכך סנהדרין וגם דין דאמדי רבים להסות י• לן א"כ ע*יכ דיש להם צירוף וכולם ביחד גומדין את הדין וע"כ אמרי," בהך רובא ככולא וא"כ הרי איכא כבר כל מנין הסנהדרין , ונמצא למידין מהך דמהני רובא בסנהדרין ומשיב רובא ככולה ומיעום נתהפך כמו הרוב ונעשה כהרוב . והנה זה משום דלא בדעת ב"ד תליא מילתא ובעינן ג"כ •יכוונו את הדין לאמיתתו , ומאחר דיש כאן מולקין נשאר הדין נספק ואיך גוסרין את הדין , ומזה מוכרח דאזלינן בתר דוב להכריע את הספק דלא סגי כאן בדין רובו ככולו דאף דיש להב"ד כח כייג סיים איייז א"כ להיתמך הדין אבל לענין הכרעת •מיתתה ש< הדין אינו תלוי בכה כ"ג וח ומצד זה אם אין לנו גזהייכ דאמרי דנים להסות אין אנו יודעים את הביררר עדיין ומסר לנו בירור אמיתת הדין , אלא ודאי דאזליגן בתר דוב גם לענין זה שהרוב מכריע את הספק . יעיד דבירורהדין ל"* בגרף חסנהדריז ילא שיין• ריבו בכילי אלא במילתא דשייך להם גיסא , אם לא דגימא דפזליגן בתר רוב גם להכריע את הספק . ונתבאר דבסנהדרין איבא תרי ריבא , מדא לענין עצם הדין ובידור אמיתת הדין אזלינן בתר ריב , ועוד לענין הדין של המספד כייג במי אזלינן בתר רוב משום רובי בכולי. (הגהה מהגאון ר,' נפתלי 0ראפ ע"ז - ובזה יתיישב קושית חמרדכי שהק' בפ"ק דחולין דהדיינים הרי הם קבוע והממצה על מחצה דמי . ולדברינו נימא רלענין עצם הדין ובירורי הרי לא היין הדיינים אלא גילוי מילתא בעלמא לברר עצם הדין וקבוע לא אשכחן אלא היכא דגיף האיסור הוי קבוע וכדילפינן מוארב לו וקם עליו פרם לזורק אבן לגו דקיימא התם ישראלים ועכו"ם דהוי עצם המחייבים והפוסרים , אבל הכא דגיף הדייגים אינם שייכים לזה ורק אינם אלא גילו* מילתא להדין ל"ש ע"ז קבוע , וכן עוד הרי לא מצינו קבוע אלא דומיא דהתם דשניהם אמת המחייבים והפוסרים , אבל הכא גבי סנהדרין לענין עצם הדין הרי הוא או כמר ו מ כסר ולכן לא שייך אז קבוע , מלא דלענין מספר הסגמדרין לכמורה שייך המי דינא דקבוע דהתם הוין הסנהדרין עצם הרבי וגם תרוויימו מיתנייהו דמיכא סנהדרין לצד זה כמו לצר זה , מולם לפי דברינו ל"ק כלל קבוע לענין עצם הסנהדרין דאינו דין דמזליגן בתר יובא רק מדין רובו ככולו ובזה ל"ש קבוע וכמו דמהני שמיטת רוב סיס,* ולא אמרינן דחמיעוט סימנים הוי קבוע , והטעם לזה משום רדין קבוע ילפינן מוארב לו וקם עליו והתם הוי לענין אזלינן בתר דוב ולא לענין רובו ככולו , וא"כ לענין מספר הסנהדרין דהו• מטעם רובו ככולו <א שייך קבוע) . והנה קושית התוס' דלא ליזל בתר דובא בדיינים אינה אלא לענין הן דינא דאזלינן בתר רובא , אבל לענין דינא דרובא ככולו לא שייך לומר אין מולכין בסמון אחר חרוב כיון דליכא כאן ספיקא כלל ואפילו אם נימא דאין הולכין בממון אמר הדוב מ"ם לענין עצם הדין סנהדרין פשיטא דרובו ככולו והוי כל הסנהדרין בדעון אמד , אלא דלענין עצם הדין מספקא לן דלמא האמת כהמיעום , ונמצא דהך מיעוט דסנהדרין איןם כמו סנהדרין לענין דעתם ואין להם להמיעום כה סנהדרין דהרי לענין סנהדרין במספרם הוו רובו ככולו אלא הם כמו דעות איזה פוסקים שמחולקים עם הסנהדרין אבל לענין סנהדרין כולם כהרוב קיימא אלא דהיא דעת מועטת על עצם הדין שלא כבחינת סנהדרין , וע"ז הקשו התוס' דלמא הדין כהמיעוס .

והנה הרמב"ם בפ"א מה' ממרים כתב ב"ד שפסקו דין ועמדו אמריהם ב"ד אמר ופסקו שלא כמותם יכולים לפסוק כן אעיים שהן קטנים מהם בחכמה ובפנין משום דכתיב ע"ם השומם אשד יהי' בימים ההם וכיון שהיום הם דיינים יכולים לפסוק עיים ע"כ , ולפי"ז ל"ש לענין עצם הדין לומר אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דלענין הדיינים בסנהדרין אמרינן רובו ככולו וא"כ נשאר המיעוט סנהדרין כמו דעת פוסקים בלא הכה של סנהדרין והרוב יש להם כח של סנהדרין , וממילא הוי הדין כוותייהו אף בלא טעמא דרוב . וזהו כוונת התוס' דממיעום כמו שאינו , ר"ל דלענין הדין וכה הסנהדרין הוי כמו שאינו כיון דלענין זה אמרינן רובו ככולו , ולא שיין לומר אוקי ממונא בחזקת מרא , רצוג■ בזה וע"כ לא ניזל בתר רוב לענין עפם הדין , דהא ב"ד ספקי מיני' כוונתם כיון שאינם בתורת סנהדרין לעניז הו פלוגתא בהן רינא ממיל* יש כה לב"ד כנגדם אף בלא טעמא דדיב דהר♦ ב"ד •פ להם כת לפסיק כנגד הכל ואף בלא טעמא דרובא וכדהביאגי דבר♦ הרמב"ם דאף אם קסגים הס במנין ג"כ יכולים לפסוק אחרת .

ואין להקשות ■"כ מנלן דאזלינן בתר דוגא , דלמא הא דספכינן ' לעני! עצם הדין ובירורו עליהם הוא משום דב"ד יכולים לפסוק ולעשות כנגד הכל והרי איכא להרוב כח ב"ד משום רובו ככולו • רזה איני דאם אך לא אזלינן בתר רובא א"כ הרי לא נתברר הדין כלל , וססילא לא שייך כלל גם לעני ן דין סנהדרין רובו ככולו , כיון דאינם יודעים הדין על ברדיו דהרי גם להם צריך שיסתפק דלסא כהסיעום ואין כאן סנהדרין כלל , וע"כ דאזלינן בתר רוב לענין בידור עצם הדין , אבל לפי האמת דאולז בתר רובא אף דבססון לא אזלינן בתר דובא היינו לענין הך העשה משום דהמומזק יכול לומד קים לי כהסיעום , אבל עצם הדין לעפסו נתברר שפיר דהוי כהרוב וא"כ שפיר משיבא סנהדרין גמורים כיון דיודעים עצם הדין ונתברר אצלסוםמילא שייך לומר רובו ככולו , וכיון דלענין עצם הדין הסנהדרין אמדינן רובו ככולו ממילא ל"ש לומר אף לענין בירוד הדין אין הילכין בממון אמד הרוב כיון דהב"ד יכולים לפסוק כנגד הכל וכמיש"כ הרמב"ם , ע"כ * הגר"ח זצ"ל

בענין קדמו בע"ח והגביהועריכה

בפרק המניח קדמו בע"ח והגביהו לא עשה ולא כלום בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב בשלמא הזיק עד ללא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדם ואפילו הזיק עד שלא חב שיים בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה שאני הכא דאמר ליי" אילו גבך הוי לא מינך היי משתלימנא . ועיי,* בתוס' שהקשו וז"ל תימא אז בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל שאין זה עיקר טעם אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו לניזק שמשלם מגופו ע"כ . ותוכן דבריהם משום דבע"ח הרי יכול לגבות מן תעל*," וכשגובה השור אין נקרא גביית שור רק גביית $לי' , אבל בניזק נקרא זה גביית גוף השור דאין חל שעבודו רק על השור ולא על עלייתו של מזיק , והרמב"ם כתב כלישנא דגם' משמע דהוא זובר דזהו עיקר הטעם ויקשה עליו קושית התוס' הנ"ל •

והנראה בזה דהנה בהזיק בבית שומר דגובין מגוף השור אף דהשור של הבעלים הוי והם לא נתחייבו בההיזק ואיך גובין משורם וצ"ל דהחיוב של השומר להבעלים מיישך שייכי ורק דתביעת ממון יש לו על השומר בעד גוף השור אבל עדיין תמוה מגזל דהרי גם בגזל שור והזיק בביתו משתלם מגוף השור חזינן מזה דכך הדין ראם בעלים או 8וםר נתחייבו בההיזק , התשלומין הם מגוף השור , וודאי דאם לא הי' לשור שום בעלים אין מי שיתחייב עבור ההיזק ופסור , אבל אם יש ם♦ שיתלייב , התשלומין הם מגוף השור ולא מבעל החיוב , ובעל השור יתבע מהמתחייב בעד שורו , וזהו ביאור הגם' אי הוי התורא דהזיק דידו הרי מנך הוי משתלימנא ואף באופן שאתה לא נתחייבת בההיזק אלא אמר סייס תתשלומין הם מגוף השור * וכן עכשיו שהמתחייב בההיזק הלוה וקדמת והגבית את השור הרי הניזק משתלם מגופי מגוף השור , ומפורש בגם' סברא זו שאמרנו וכמו שומר וגזלן שגובין מגוף השור אף שאינו שלהם ובזה יתורץ קושית התוס' ריש שור שנגח דו"ח א♦ לרייי אחרון אחרון וכו' ובתוס' שם כיון שלא גבה אותי לא נתחייב עוד בשמירתו ובנזיקין עיי"ש ולפי דברינו יומתק מאוד דגובה מגוף השור אף שאינו של בעל המתחייב בההיזק ם"ם התשלומין הם סגוף השור ואחרון אחרון נזכר ופו' (ועיי," החדושי רבנו חיים הלוי הלכות נז"ם פ"ד ה"ד ) הגר"ח זצ"ל

בענין ?עריכה

ב"ק דף מ"ג א"ל רבא א"ה אשו שלא בכוונה ע"מ עדים נשלם דפים ומנא ליי* לדבא דלא משלם אלימא מדתנן היי' גדי כפות לו וכו' עבד כפות וגדי סמוך ונשרף פטור האפר דייל כגון שהצית בגופו של עבד דקלב"ם , וברש־ייי רכא האי פטור אעבד משום דאין תשלופין לעבד וכוי' אבל משוט קלב"ם לא פטור דקסבד אשו משום ממונו דאין כאן חיוב פיאה ע"כ , וקשה דהרי דבא קאטר בפי' כיצד הרגל קרא ופתניתא מסייע לי־' לר"י משמע דחובר דהלכה כד"י , ובשישה מקובצת כתב דדאית רבא הוא אליבא דר"ל , אך מלשון רש"י לא משמע כן . ועוד דלעיל בדש"י ד"ה אי הכי ומיהו בכוונה פשיטא לן דפסור דקם ליי* בדרבה מיני' , הרי ראשו משום חציו , ועצם דבר'־ רש"י תמוהים דאם בכוונה פשיטא לן דפטור דקלמ"ם גם שלא בכוונה יפטור מתני דבי חוקי' דלא חלקת . ובתוס' שם ולאו דוקא אשו סלאיבכוווה דכ,:ש בכוונה וכו' ודוקא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו פרין• דהוי דומ'יא דשור אבל למ"ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק ע"כ , וכוונת התוס' דארם המזיק מחויב דמים בהורג אדם שלא בכוונה זה הוי פלוותא ורבי ורבנן ותני דבי חזקי' אינו מועיל לכאן דאיירי הכא בטמון המזיק ההורג אדם ודומיא דשור הוי האיבעיא אם ילפינן משור . וזה יקשה לשיטת רש"י דהתחיל לפרש הסוגיא אליבא דמ"ד אשו מדום חציו (ועיין בס"ם משום חציו אית לי' צמי משום ממונו) ,

והנה בדף כ"א גבי פלוגתא דד"י ודייל אם אשו משום חציו או משום ממונו ת"ש ע"כ וגדי סמוך ונשרף עמו פטור בשלמא למ"ד אשו משום חציו מסו"ה פטור אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורי' עבדא ה"נ דלא מחייב , והפירוש בדברי הגם' דמשו"ה פטור למ"ד אשו משום חציו משום דקלב"ם דלמ"ד משום חציו חייב מיתה על הריגת העבד , אלא אי משום ממונו אמאי פטור דממון המזיק ליתא לקלב"ם . אולם יקשה לטון הגם' אילו קטל תורא עבדא דשפת יתד הוא , דפטיטא דבממון המזיק ליתא לחיוב מיתה , ורש"י הוסיף עוד דהא כתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו , ואטו בלא קדא זה לא ידעינן דבממון ההורג ליתא לחיוב מיתה על הבעלים , וגס תירוץ הגם' הב"ע שהצית בגופו של עבד דקלב"ם , משמע רעד השתא לא איירי בפטור קלב"ם , ורק דעתה אליבא דר"ל אתי מטעם קלב"ם . והנה בדך מ"ב אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יאנשו יש אסון באשה לא יענשו ולא שורים וכו' מתקיף לה ראב"א אטו באונס תליא מילתא בכוונה תליא מילתא אלא אמר ראב"א אנשים פי נתכוונו זל"ז אע"ג דיס אמון במשה יענטו כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא שוורים וכו' , וברש"י שם ולית לי' דתנא דבי חזקי' דאמר לא חלקת בו בין מתכוון לסאינו מתכוון וכו' לפוטרו ממון , וכר"ש ס"ל דפסור ממיתה וחייב ממון , ובתוס' ד"ה בכוונה וכו' וקסה לר"י וכי הי' תמה ראב"א על אביי ורבא אם סוברין כרבנן ועוד דצריכא למימד דרב אדא וברייתא דרב תגי דרומאי פליגי אתנא דבי חזקי' והוי לי' למיפרך וכו' ום* איכא מאן דלית לי' דתנא דבי חזקי' .

והנה הרמב"ם פסק כתנא דבי חזקי' ופוסק הכא כרב חגי דאנשים כי נתכוונו זל"ז חייבים בדמי ולדות (בה' חו"ם) דכאין בו מיתת ב"ד דמי," וחייב בדפי ולדות , ובםיים סם כתב רתדיח תלת* דינים קאםר ולא תליא חד בחברי' ובדין לא חלקת בין שוגג לסזיד פוסק כתנא דבי חזקי' אבל בדין מתכוון לשאיני מתכוון לא פסק כוותי' אלא כראב"א וכברייתא דרב חג• , ובלחיים הקשה דגם באין מתכוון פסק בתנא דבי חזקי' ש&סק בהלכות רוגח ההורג אדם שלא בכוונה מסור ממיתה ומתשלומי! ומגלות , ונראה ביאור שיטת הרמב"ם דהגה התום' ביארו דתנא דבי חזקי' איירי בתלתא עניני ממון לא חלקת בין שרגג ןמזיד איירי בממון אחד בהדי מיתה ובין מתכוון לשאינו מתכוון איירי בדמי הנהרג וכו' ועייייש 1 ופליג תנא דבי חזקי' ארבי ורבנן דלאו בד קסלא הוא ולאו בר ממון הוא , אולם שימת התום' דססודא דתנא דבי חזקי' הוא משום קלב"ם רשייד באינו מתכוון כמתכוון וראב"א וברייתא דרב חגי דרומאי דמחייבי בדמי ולדות פליגי ודלא כתנא דבי חזקי' • אבל הרמב"ם מפרש דלא פליגי כלל דברייתא דר"ח וראב"א אמרי דפסור דקלב"ם אינו אלא במתכוון אבל לא כשאינו מתכוון וחייב בדמי ולדות , וכן מפורש מלשון הרמב"ם דדמי לאינו מחויב מיתה , וגם תנא דבי חזקי' לא פליג עייז דבאינו מתכוון ליתא לדינא דקלב"ם , ורק דהוא •יירי בדמי הנהרג ויליף מהקישא דמכה אדם ומכה בהמה דפמוד מדמי הנהרג ולאפדקי מדרשא דנפש תמת נפש דלא חייבה התורה לשלם דמי הנהרג ולא משום קלמיים , והיינו דקאמר בגם' דלאו בר קמלא הוא ולאו בר מתון הוא דכמו שאינו מחויב מיתה אינו מחויב ממון , וזהו דפמק הרמב"ם כתנא דבי חזקי' דפטור ממיתה ומתשלומי! ומגלות , אבל בדמי ולדות שפיר חייב דלא אמרינן פסורא דקלב"ם בלא מתכוון ולא פליגי כלל תנא דבי חזקי' וברייתא דרב מגי ופסק כתרוויימו • ולפי המבואר דאדם ההורג אדם סמור מדמים מהקישא דתנד"ח דתבאר הסוגיא דפדק כיגד דמעיקרא לא איירי במסור קלב"ם ובפסור דתשלומי גדי רק כדאיתא במוגיא דלהלן דאיירי בפסור דמי העבד , ובשלמא לסייד אשו משום חגיו משוייה מסור דאדם המזיק ההורג אדם פטור מדמי הנהרג מהקישא דתנא דבי חזקי' אלא לסייד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורא עבדא הר• הוא מחויב ממון ויהי' אש דומיא דשור ויתחייב בדמי הנהרג וכדאי' לקמן דילפיגן משור ומשני כשהגית בגופו של עבד ומחויב מיתה על הריגתו וקלב"ם , זהו ביאור הסוגיא , וסוברות הגם' עכשיו דמאן דאית לי' משום חגיו לית לי' משום ממונא , אבל מסקנת הגם' הוא דמאן דאית לי' משום חגיו אית לי' נסי משום ממונו ולכן מביא הגם' בדף ס"ג ראי' לרבא דממון המזיק מסיר מדמי הנהרג ואף דסובד אשו משום חגיו ועל חגיו דאש אינו מחויב ממון מהקישא דתנד"ח אבל לחייב על ממונו דאש , דהרי ליכא בזה דבר המוסר ממון ורק דאדם המזיק אינו מחויב אינו מחויב בדמי הנהרג ואייכ יתחייב ממון משום דבאש יש עליו חיוב משום ממונו § וזהו דביאר רש"י בכוונה פשיסא לי' דפסור משום קלב"ם , ודינא דקלב"ם •וסד ג"כ מחיוב ממונו דאש , אבל באש שלא בכוונה ליתא למסור קלב"ם וכדהביאנו מהברייתא דדב מגי ודק משום דכיון ראשו משום מניו הוי אדם המזיק ואיכא הקישא דתנדייח דלא חלקת וכו' דאדם המזיק מסור מדמי הנהרג , אבל הלא האש הוי ג*יכ משום ממונו ולחייב משום ממון ההורג דומיא דשור < ומביא מברייתא דעבד כפות דפסור , ודומה כדאמר דייל כשהנית בגופו של עבד דהוי קלב"ם *

עוד אפשר לומר בשיטת הרמב"ם דהנה התום' סנהדרין גבי זרק גרוד והרג דחייב מיתה אי כמו הוא ליזיל לעללאי ואי לאו כמו הוא ליזיל לתחת אלא כח כחוש הוא , הרי דמחויב מיתה משום דכמו הוא ומ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן הראש גגו לסייד אשי משום מביו חייב סימה אף דלאו כחו הוא כמבואר בס' כיבד ותי' בתום' דהסוגיא את* כמ"ד אשו משום ממונו ע"כ אבל הרמב"ם פוסק אשו משום חביו ואסי"ה כתב בורק ברור דהחיוב הוא משום דכחו הוא . ולפי המתבאר אפ"ל דאה"ג דאף למ"ד אשו משום חביו אינו מחויב מיתה דגזה"כ הוא בנזקין דחייבה התורה על אש כמו בחציו אבל לא חציו ממש נינהו , ובדיני נפשות ליתא להגזה"ב דאשו משום חציו ופטור דלחיוב דיני נפשות בעי 3זוו ממש וכדמוכח מהסיגיא דסנהדרין , והא דקאמר הגם' ב"ק בשלמא למ"ד אשו משום חציו משוייה פטור אינו משום רין קלב"ם ראינו מחויב כלל מימה ורק משום דבדיני נזקין הרי הוא אשו משום חציו , ולענין להתחייב בדמי הנהרג מדיני נזקין הוא , ואשו משום חציו הוא לענין זה ואדם המזיק הוא דמיקרי וממילא דאיכלי, בהקישא דתנד"ח דסמעס אד$ ההורג מדמי הנהרג ומשו"ה פטור , אבל אה"נ דלא שייך כלל פסורא דקלב"ם על אשו משום מביו דאינו מחויב מיתה . והא דאיתא בדף מ"ג אשו שלא נכוונה וביאר רש"י דבכוונה קלב"ם , הרמב"ם לא יפרש כן אלא כשיטת התום' דלאו דוקא שלא בכוונה דה"ה בכוונה דליכא לפטורא דקלב"ם באש כלל דאינה מחייב מיתה , וקושית הגם' דלחייב באש משום דמי הנהרג היינו משום ממונו דאש ומאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו , וכן מוכח מרבדי הגם' דף כ"ג דלא מחויב מיתה באשו משום מביו דקאמר א"ב לחייבו בארבעה דברים ואס חייב מיתה למ"ד אשו משום חציו הרי סובא איכא בינייהו , ועיין במהרשייל ובהנאות הגד"א שם . אולם עדיין ב"ע דהרי איירי כל הסוגיא בעבד ששייך בו חיוב דחמרתא מעבדתא דעלמא הוא דאזקן וזה אין שייך לדמי הנהר1 בבן חורין דאיכא בי' גזה"כ דהקיש דתנד"ח , וקושיא זו תיפול בלאו הכי על כל המוניא שם בדף מ"ג וצ"ע ע"כ •

הגרי"ז שליט"א

בענין נזקיןעריכה

הגה הגר"ח זב"^ אמר דיש איסור מזיק בנזקין , וראיתו מהא דאמרינן דחייב כופר וכופרא כפרה והיינו כלפי שמיא ודוק בזה ע"כ .

בדין הרי שלך לפניךעריכה

אמר הגר"ח זב"ל דלא דמי האמירה דהרי שלך לפניך בשומר להרי שלך לפניך בגזלן , אף דבגם' השתמשו בהם בל*שון אחד , דגזלן הרי הוא מחויב כבר בהשבה דהרי גזל חפץ ומל עליו חיוב השבה לשלם מפץ להבעלים וא"כ נמצא דבאמירתו הרי שלך לפניך הרי הוא סוטר עצמו מחיובו שחייב להבעלים , אבל בשומר אינו כן דאינו פוטר את עפמו כלום אלא דסענת הרי שלך לפניך פועל עבורו דליכא עליו חיוב כלל והיינו דע"י הרי שלך לפניך ליכא עליו חיוב כלל ודוק בכל האמור בזה , ע"כ .

הגר"ח זצ"ל (מפי הגרב"ד זב"ל)

בדין קרן כעין שגגבעריכה

דעת הרמב"ם דבהוקרה ומיתה מאלי' משלם אף כפל כעין שגנב ובפרישה כתב הטעם אף דכסל כשעת העמדה בדין מ"ם א"א לחייב כפל יותר משיעור קרן . והנה יש להבין דכיון דכן מאי מהני מה דשמם הבהמה או שבר הכלי דמשלם ד' בשביל הקרן ולבן משלם גם הכפל ודו"ה כדהשתא והא הקרן אינו משלם אלא משום דין מזיק אבל משום דין גניבה הא אינו צריך לשלם ילי ?111 1*יכ פי♦ נסיים לענין כפל בין שמם ושבר לפיתה פאלי'" . יאפי בזה הגר"ח זצ"ל דפדברי הרמב"ם פיכח כהנתיבות בסי"" ל"ד דתברי," אי שתי," חייב פשרם גזלן ולמר משום מזיק וכפר שסובר הקצוה"ח שם , ונמצא דבסעה שסובח הרי גניבה חדשה , יכן אפר הגר"ח זצ"ל דאיתז• בריטב"א בש"ם בכתובות ל"ד גבי גדי גנוב לי , יכן כתב הגרע"א בחדושי• שם , דאף דבשעת גניבה היי" קלב"ם אם סבחי בחיל מתחייב אח"כ בשעת סביחה פשרם גניבה חדשה והו* גניבה רסביחה בב"א 9 רלפי"ז ג"כ כשסיבח היי גניבה חדשה וחייב פשרם גנב ושפיר חייב בירתה שעה קרן יכפל ודו"ה . יבזה יש ליישב בפה דאמרינן ראם סבח אי שיבר דמשלם קרן כי השיא בעד כל הגזילה דהא קיי"ל דשפין לנזקין והנבילה היא של הבעלים ובגזלן אין שמין , וא"כ אפאי משלם קרן כי השתא הא מצד גזלן א"זג לשלם אלא כשעת הגזילה ומצד מזיק הא אין צריך לשלם אלא פחת שפחתי פיתה , יהי," אפשר לרפד דכיין דעשה שינוי יקנה בידים את כל הגזילה נתחייב עכשיו בשעת עשיית השינוי כפי פה ששרה הגזילה עכשיו , אילם יקשה ע"ז פפה דפפירש בדאייש בפרק הגוזל עצים בריש פדקין להיפך דבעשה בידים שינוי איני חייב כפי פה שהגזילה היא בשעת עשיית השינוי אלא משלם כשעת הגזילה ופשרם זה כתב דמה דתנן משלם דפי פרה העומדות לילד ורחל העומדות ליגזז הוא לאו דרקא ואיני משלם אלא כשעת הגזילה , ומבואר פזה דאפילר בגזזה דעשה שינוי בידים איני משלם אלא כשעת הגזילה , ולפיכך נראה ג"כ דאי," כהנתיברת דבתברי," או שתי," כירן דאיבדה לגמרי נעשה באותם שעה גזלן יכלשרן הגם," ההיא שעתא קא גזיל פיני," , ילא כדעת הקצוה"ח דאינו אלא מזיק ולכן מיושב דפשום גזלן פחייבינן לי," . ורק דבזה צ"ל דלא כהנתיבות דכשעשה שינוי ג"כ נתחייב משום גזלן מחדש, דפוכח מדברי הדאייש דבנזזה אינו משלם אלא כשעת הגזילה , ודוקא בסבח ושיבר הוי גזלן משום דהוי דרך איבוד , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין הגונב מן ההקדשעריכה

הרמב"ם בפ"ב מגניבה ה"א כתב וז"ל : הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכו," וכן הגונב קדשים פבית בעליהם בין ק"ק שאין הבעלים חייבים באחריותן ובין קק"ל שהבעלים חייבים באחריותן ה"ז פטור פן הכפל ופן תשלומי דו"ה שנאפד וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ע'יכ , הרי פוכרת מכאן דהדפב"ם פסק בכאן דלא כר"י הגלילי דהא פסק דקקייל פטור סן הכפל ואלו לד"י הגלילי הרי הוי פסון בעלים ואפאי פמיר , ולענין פזיק פסק הרמב"ם בפ"ח פנז"ם ה"ב שלמים שהזיקו גובה מבשרם , הדי דפסק כר"י הגלילי , והנה הלמ"ם בה," גניבה כתב על הא דהביא הרמב"ם ב," פסוקים חד דרעהו וחד וגונב מבית האיש עייייש וכוונתו לתרץ קושית התוס' במרובה דף ס"ג ד"ה רעהו דהקשו לקפן נפקא לן לפעם הקדש פוגונב פבית האיש וכו," עיי"? בזה תירץ הרמב"ם דהך וגונב מבית האיש אתי לאפוקא מר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב וע"יז מיעם הקרא דוגונב פבית האיש . וצריך להבין מאי ראי," היא מהקדא לאפיקי מר"ש אתי 9 וגם צ"ע אמאי נקט הרמב"ם על קדשי בה"ב הקרא דרעהו ועל קדשי הגוף הקרא דוגונב פבית האיש וכו," .

ונראה ע"ס דברי הגד"ח זצ"ל שהסביר שיש חילוק בין קדשי בה"ב לקרשי מזבח , דבקדשי בח"ב נעשה על החמץ הוצאה פרשות בעלים לרשות אחר דהא אסירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כמכירה פמש שהוא מקנה פ* החפץ להקדש וכסו גבי מכירה והספינות הקדש נעשה ע"י הקנאפו , וכיון דהוא ממון הקדש יש ע"ז דין קדושה של הקדש , דכיון דהם שייכים להקדש יש בזה דין קדושה , משא"כ הקדש קדשי מזבח דבהא דמקדיש אין בזה הקנאה רק דעושה חלות קדושה על החפץ והקדושה גורם איסור הנאה שלו ובקדושתו עושה אותו לספון גבוה כמו מעשר שני לר"ם דאמר דהו* ספון גבוה דפה הקנאה שייך כאן לפי הוא הקנה , ורק דהקדושש עושה אותו לממון גבוה , ובו"כ קדשי מזבח דבהקדיסו אינו מקנה את המפץ לרשות הקדש וכפו קדשי בה"ב אלא דהקדושה שחלה על המפץ עושה אותו לספון גבוה , אבל פ"ם לא נבנם החפץ לרשות אמר וכמו גבי מכירה , רק דהוי חפץ הקדש של בעלים זה , ובקדשי בה"ב פה שנכנס החפץ לרשות הקדש זה הוא גורם לאיסור הנאה שלו וקדושתו . ובזה הסביר הגם," בפ' מרובה דף ע"ד דאמרינן שם בפתניתן'גנב והקדיש ואחייב סבח ופכר משלם תשלום* כפל ואינו משלם תשלום* דו"ה , ופריך בגם' בשלפא אסביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קסבח ולא דפר*■" אלא אהקדש ליחייב דמה לי מכרה להדיוט ומה לי מכרה לשמים ומשני דפכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשפעון פכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן עיי"ש והקשו בתוס' והא אמרינן לקמן דגנב והקדיש חייב דו"ה דהוי כמכרו להדיוט ותירצו דהיינו קדשי בה"ב דלא מיקרי על שם הבעלים עיי"ש , והביאור בגם' דגנב והקדיש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וגם פירוש התופי* את* שפיר לפי הנ"ל דגבי קדשי מזבח אין זה הקנאה לרשות מחר אלא התפסת קדושה וממילא נעשה המפץ לספון גבוה כסו במעשר שני לר"ם ולכך אין שייך דו"ה דהתם החיוב הוא משום ההוצאה לרשות אחד , אבל בקדשי בה"ב שפיר הוי כמכירה דהוי הקנאת ממון להקדש ותשיב הוצאה , דמה לי הוצאה לרשות הדיוט ומה לי הוצאה לרשות הקדש דאם אך יש הוצאה אין נפ"ם *

והנה צ"ע בהא דהתורה מיעטה גונב הקדש מכפל אי הוי מיעוט במעשה הגניבה והיינו מפני דהגניבה בעי שיחי"* בתנאי גניבה ובגונב מהקדש חסר פרטי הגניבה ואין זה מעשה גניבה כלל , או דלמא דמעשה הגניבה הוי ורק דהוי פטור תשלופין , ונראה דבזה חלוק המיעוט דרעהו מהמיעוט דוגונב מבית האיש וכוי* , , דהמיעוט דרעהו דכתיב גבי קדשי בה"ב הוא פטור בתשלומין אבל מעשה גניבה הוי ורק דהתורה הקפידה דהתשלומין יהיו להדיוט ולא להקדש , והיינו דהפטור של וגונב הוא פטור במעשה הגניבה והיינו דמעשה גניבה הוי רק אם הוא של בעלים אחד ברשות אחד וכמו המיעוט דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב דהוי מיעוט במעשה הגניבה כםו"כ המיעוט דמבית ההקדש הוא מיעוט דאם אין החפץ ברשות בעלים רק ברשות הקדש אינו מעשה גניבה , אבל אם יהי' ברשות אשר שם הבעלים עליו אמילו הוא הקדש ע"ז לא מיעט כלום הוגונב , אבל המיעוט דרעהו הוא דאפילו אם הי' באופן אשר הבעלים ומקום החפץ הוא אחד והוא בבית הבעלים דהוי מעשה גניבה לחייב , אעפ"ב מיעט הרעהו דדוקא לרעהו משלם ולא לעבו"ם או להקדש והיינו דזהו פטור בתשלומי! דאפילו יהי' מעשה גניבה באופן חיוב מ"ם אינם בתשלומי! , אבל הפטור של וגונב הוי פטור בעצם מעשה הגניבה ראם אינו גונב מבית הבעלים לא מיקרי כלל מעשה גניבה לענין חיוב כפל , והמיעוט לרעהו הוא דוקא אם ישלם הכפל לעכום או להקדש אבל אם ישלם ויתחייב הכפל להדיוט אפיל• יהי' המפץ של הקדש לא מיעטה התודה בזה דהתורה אמרה ישלם לרעהו ולא להקדש והקפידה בזה שהתשלומין לא יהי' להקדש אבל אם התשלומין להדיוט אם אין נפ"ם של מי הוא החפץ , ולפן בקרשי ב ה יי ג ליכא גישור של וגרנב יכו' מסוס רמר• הנו• ץ נכנס לישות הקרש וכל היכא לאפתא בניו•' דרממנא איתא ונ&נא דהוי ונוגב מבית הבעלים ואייכ ליכא עין •סור של ונונג 9 ועיין אנו צריכים להמיעוס של רעהו דהרי הכא אם ה♦' סשלס כפל ד.♦," הכפל שיין להקרס ולכן פטור סרעהו , אבל בקרשי םובמ אי לאו הסיעוס רונינב הוי אסינא דסשלם להנעלים וכן נסי משמע סלשון הרמב"ם והטעם ספני שנול המפץ חוי סמנו ודק דתלה עליו קדושת סמים ו&סילא ליכא כאן האסור דרעהו וצריכים להפסור של ונוגב והיינו ראם החפץ אוא ברשות הבעלים והוא קרוס לשםים א! ליכא בוי. ונונב הבית האיש ומסר במעשה הנניבה ואייכ הוי הסיעוס בסעעה הגניבה , וא"כ אפילו לרייש רם*יל דבר הגורם לממון כממון דמי ס"ם הרי שם הקרס על המפץ וחסר במעשה הגניבה ועל מה יתחייב להבעלים , ואיה אפילו לד' יוסי הגלילי רקק"ל ממון בעלים הם סייס הרי שם הקרש על המפץ ואין וה מעסה גניבה , ומשום רעהו לא נתפעם רק אם הי' מעשה גניבה אלא דהתשלומין הס להקרש אבל בקדשים קלים דהתשלוסין הם להדיום ספיר י**," צייד להיות חייב , אבל כיון דממר כאן מעסה גניבה אין בשביל מה להתחייב ואייכ שפיר פסק הרמב"ם לענין םויק כרייי הגלילי אבל לענין גניבה אמילו לר"י הגלילי •סור ע'יכ .

הגר"ח זצ"ל

בנין אם ירושלים נתחלקה לשבטיםעריכה

גס";; מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלום בה ואינה מסמאה בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבסים , ובתום' שם דייה ואין , ראיית מנלי' דלא נתחלקה ממש דלמא סבר גתחלקה ממש אלא דנתנו דשנא של •ריחו תמתי' כמו לדייי ראמר נתתלקח ומסמא ובית המקדש עצמו אין ססמא אעייג דנתמלק אלא משום דנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם וי"ל רבת המקדש סברא הוא אעייג דנתמלק רמזיו וקנו אותו כדי שימי' לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם בתחילה נתחלקה למה היו מוזרין וקונין אותה עכייל התום' . ודבריהם צריך מובן דמ"ש ירושלים מבית המקדש וכמו שצריך בית המקדש שיהי' לכל ישראל מלק בו ה"נ ירוסלים , וכדמזינן לסייד לא נתמלקה הרי רכל ירושלים לא נתחלקה משום דבעינן בירושלים שיהי' לכל ישראל חלק בירושלים ואייכ ה"נ לט"ד נתחלקה אלא דחזרו וקנו כמו"ב דהא לא פליגי בהא אם צריך שיהי' לכל ישראל חלק בירושלים אלא דפליגי אם נתחלקה ומזרו וקנו או לא נתחלקה כלל ומה זה שכתבו דלא חזרו וקנו אלא המקדש בלבד ולא ירושלים (ועוד צ"ל במאי פליגי ר"י ורבנן א? נתחלקה או לא נתחלקה דהרי גם למ"ד נתחלקה חזרו וקנו אותה ומשום דצריך להיות של כל ישראל וא"כ אין שום נפקותא לדינא עכשיו אם נתחלקה או לא דהרי עכשיו לתרווייהו הוי סל כל ישראל ורק דסליגי איך הי' בשעת מלוקה ובאיוה אופן הוי של כל ישראל ומה שייך בזה פלוגתא) •

והנה עצם הפלוגתא דירושלים נתמלקה או לא נתחלקה צ"ע דכיון דע"י שחזרו וקנו מקום המקדש ונתנו דושנה של יריחו תחתיו סיקרי שיש לכל ישראל חלק בו למה באמת ס"ל לאידך מ"ד דלא נתחלקה , רהא חילוק הארץ הוי מ"ע בשעת כיבוס וחילוק, ואי משום דבעינן לסקום המקדש שיהי' לכל ישראל חלק בו הא ע"ז מהני מה שיחזירו ויקנו . והנה בספרי מקרא אחד כתיב המקום אשר יבחר ד' מכל שבסיכם ומקרא אחד כתיב באחד שבסיכם , ומשני כל שבסיכם קאי על בית עולמים וסרא דאחד שבסיד קאי על משכן שילה ועוד משני שם דהכסף מכל שבטיכם יקרא דאחד שבסיד קאי על המקום • ונראה דשני התירוצים תלוי גהך פלוגתא דירושלים נתמלקה לשבטים או לא , דתירוץ הראשון הוא אם ירושלים לא נתסלקה ותירוץ השני הוא אם ירושלים נתחלקה . וסגואד סזה דעיקר הסלוגתא רירושלים אם נתהלקה או לא הוא אם המקום המקדש הוי באחד שבטין או מכל שבסיכם וזה ל* סייד כלל להא דארין שיהיו חלק כל ישראל בו , דדינא דאחד שבטיו או מכל שבטיכם לא תלוי כלל בקניני ממון אלא העיקר תלוי בשעת חלוקת הארץ ראם נתחלקה שוב לא מיקרי סכל שבטיכם אפילו אם יחזירו ויקנו אחייב ,(וכמו שסצינו במזבח דהי' גדין להיות בחלקו של טורף ואף רמזרו וקנו המקום לכל ישראל מ"ם מיקרי שפיר בחלקו של טורף רזה תלו* בעיקר חלוקת הארץ) ואם לא נתחלקה בשעת חלוקה אפילו תתחלק אמ"כ אכתי סיקרי מכל שבטיכם , דדי ן זה לא תלוי כלל בדיני ממונות , ומד. דהמחלוקת הוי על כל ירושלים והלא דינא דמכל שבסין ואחד שבסיד איירי במקום המקדש , היינו דכתיב המקום אפר יבחר יי* וזה קאי גם על ירושלים . ומה דמשני בספרי הכסף מכל ישראל ולפי דברינו מה מועיל דהכסף מכל ישראל והא אין זה תלוי בקניגי ממון נראה הביאור רכסו שהקרבנות והכלים הוי משל ציבור וכמו רקיי"ל מה מזבה משל ציבור אף עצים משל ציבור עדין שיחי,* גם המקום המקדש משל ציבור וזה תלוי רק בקניני ממון , אמנם דין זה דמשל ציבור סייד רק על מקום המקדש ולא על כל ירושלים . ולפי"ז הרי מבואר מה דכתבו התוס'* דלמ"ד נתהלקה לא חזרו וקנו בייא מקום המקדש ולא ירושלים , ומשום רזה דחזרו וקנו היינו הרין דהכסף מכל שבטיכם ומשום דבעינן משל ציבור וזה אינו אלא על מקום המקדש ולא על ירושלים , ע"כ •

הגרי"ז שליס"א

בענין בושתעריכה

רמב"ם פ"ה מחובל ומזיק הייז וזייל ולמה משלם שלשה דברים אלו ע"פ עצמו שהסבת והריפוי ממון הוא ולא קנס וכוי* והבושת לא הגיעה לד אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא חבל בו אדם אין לד בשת והודאתו בב"ד היא שביישה אותו עכייל ועיי' בהשגות שם , ובאמת דברי הרמב"ם תמוהים דאין אפשר לחייבו בשביל שהודה , והא התובע הביאו לידי כן , ואף דבהכני פצעני בלא ע"ם לפטור ודאי חייב אבל הכא שהזמינו לב"ד ותובעו ביישתני והוא מוכרח להודות שאסור לו לכפור ולטעון שקר וא"כ הרי אנוס הוא עיים התובע בעצמו וא"א שיתחייב ע"ז , וא"ב למה סיים הרמב"ם והודאתו בב"ד הוא שבייש אותו , הרי א"א לחייב ע"ז . והנה עוד קשה דהא מה שהודה הוא ביישו בדברים . וע"כ צ"ל דכיון דיש כאן חבלה לפנינו ורק דסיבד הרמב"ם דחבלה שלא ע"י חובל כגון שנחבל מעצמו אינו בושה , ולכן כתב שהנחבל שלא חבל בו אדם אין לו בשת וא"ב עכשיו שהודה דמבלו יש לו בושת מעצם החבלה ולא דמי לביישו בדברים בעלמא . דלפי"ז י"ל דכיון דאנו סוכרחין לומר בדעת דירמב"ם דלא דמי לביישו בדברים א"כ י"ל דאפילו אם האמת הוא שלא מבלו וע"י הודאתו שחבלו הוא מתבייש לא רמי לביישו בדברים ומשום דסתבייש עי"ז מהמללה , ונרויח בזה דהנה קשה דהא אמריגן דבהדאתו לא הי' נאמן שחבלו וכמוש"כ בהייו , ועכשיו מיושב דנוכל לחייבו םם"נ ראם מבלו באמת חדי חייב בושת למש"ה בה"ו דאין כאן מודה בקנס פטור אלא דאין משלם ע"ס עצמו , ואם לא חבלו כיון דביארנו דבהודאתו מתחייב בושת גם אם לא חבלו נאמת א"כ נזה כנד לא הי' םרכרה להודרת ואף דהתובע תבער דיודה הא הכני ופצעני בלא עיים לפטור ודא* דחייב . אלא דם"ם עדיין קשה יסוד זה לומר דאף אם באמת לא הבלו יתחייב על סה שביישו בהודאתו , דמסברא משמע כיון דעכ"פ לא עשה מעשה לא הוי אלא ביישו בדברים , וממילא קשה דברי הרמב"ם בתדתי , וכייז אמר גאון אחד •

והוסיף עוד די"ל דיש שני דינים , דין א) דאדם נאמן על עצמו ולבד מה דנתחייב בממון נאמן גם להביא קרבן , ודין ב) דבמעשה רשעות אין אדם משים עצמו רשע , ולכן סובר הרמב"ם דכאן כיון דביישו לפנינו וכיון דאם לא היתה הודאתו אמת הדי ביישו לפנינו באופן שלא היי" מוכרת לזה וא"כ הוא עושה מעשה רשעות לפנינו ולכן נאמן על הבושת ולא אמרינן אין אדם מסים עצמו רשע , ואף דביישו בדברים פטור זהו לענין חיוב ממוןולא לענין איסור . ואף דזהו מעשה של עכשיו והנאמנות הוא על קודם , אפשר דאין נפיינ בזה אלא'דמים אינו חייב אלא על הבושת ולט על כל המי" דברים דמעשה רשעות לבייש ומעשה רשעות לחבול הם בי" ענינים , ולכן אף דאין כאן בושת אלא עיי* מבלה מיים מהימנינן לי," על הבושת ולא על כל הה," דברים <פלגינן נאמנות , דה"נ באומר גזלתי דנאמן דנאמן על ממון אינו משום דאמריגן לא גזל אלא לוה דהא התובע סוען גזל וכהייג הוי כסענו מיסיס ובו' להשיסות רסנה הלואה ומנה פקדון הוי כמו מימין ושעורין , וע"כ דאנד מחלקין הנאמנות דלגבי ממון נממן ולגבי מעשה רשע אינו נאמן . עד כאן מדברי הגאון . וכן תירץ הגדייח זצ"ל על קושית הםל"מ על תשובת הרשב"א בענין קינוי וסתירה , ע"כ •

בדין הפקעת הלואתועריכה

(פרק דו"ה) בדף ל"ז ילפינן דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור מקרא דרעהו ולא של עכו"ם , ובתוס' שם הקשו מה צריך קרא לזה הא הפקעת הלואתו מותר וכמו דהק' בהמקבל לסייד גזל עכו"ם מותר ל"ל קרא למישרי אונאתי . ונראה דיש להסתפק בהא דהפקעת הלואתו מותרת אם הוא כאבידת עכו"ם דהוי היתר גמור ונעשה סלו , או דלמא דלא הוי היתד גמור ורק דהוי כמו לסייד גזל עכו"ם מותר דלא הוי שלו כייז שאינו מתייאש העכויים ודק שאין איסור על לקיחתו ונפ"ם אם ימכור העכו"ם לישראל דאם הוי היתד גמור אין לישראל הלוקח כלום עליו דלא חלה מכירה כלל , אבל אם המי," דליכא איסור א'יכ המכירה חלה וצריך ליתן לישראל הקונה .

והנה בנדרים דף נודרי? למוכסין ואומרים להם שהוא תרומח ומיקרי זה נדרי אונסין ופריך שם והלא דינא דמלכותא דיגא , והקשה הדיין הלא לא הוי רק חוב והפקעת הלואתו מותרת , ותי," דאם הוא חוב אפילו אס הפקעת הלואתו מותדתת אעפ"ב לא מיקרי אונם ולא הוי שרי לנדור , ואי גיסא דהוי היתר גמור וכאבידת עכויים והוי כשלו הא כיון דנעשה שלד הוי אונס ומאי פריך , אע"כ דלא הוי שלו רק דאין איסור על ההפקעה , ועייכ שפיר פריך כיון דהוי חוב לא מיקרי אונס ואסור לנדור . ולפי"ז מיושבת קושית התו0' דלזה צריך קרא בנזקין דעכו"ם דאם משום הפקעת הלואתו לא הוי ממש שלו רק שאין איסור על הפקעתו אבל עכשיו שפסדתו התודה מנזקין ליכא חוב כלל (ונפ"ם אם ימכור זכות הנזקין לישראל) .

אולם לפי"ז הלא תקשה קושית הגם' בהמקבל ל"ל קרא למישדי אונאת עכו"ם למ"ד גזל עכויים מותר , והא נסיים טובא דאם מטעם גזל עכויים מותר היינו שאין איסור בלקיחתו אבל לא הוי כשלו אבל הונאתו הא הו* היתד גמור וכאבידת עכו"ם . ונראה לומר בזה והנה יש להסתפק בהונאה אם התורה גילתה דיש כאן לקימת איסור דדאת כזה אינו חשוב דאת ויש כאן מעשה נזילה והלקיתה היא באיסור , או דא"י סה שאסרה התורה בלא תונו זה סשוי לנזילה , והנה בריש *' אזהו נשך לא לכתוב רחסנא לאו בהונאה ותיתי סדנך סד, לאונאה שכן דדך סקח ומשכו בכך , ואם גיסא דיש כאן לקיחת איסור סאי סהני א"ז דרך סו"ם להתיר לקימת גז<לה , וא"כ צ"ל דהלאו דלא תונו סשוי לנזילה ולא דיש כאן לקיחת איסור,והנזילה ססתאף סהלאו דלא תונו , ולהכי שפיר אסרינן בגם,' דכיון שדרך סו"ם בכך איך ניליף סהני ואיך נורא שיש בזה איסור לאו , דהא בהני האיסור הוא אל סאשה הלקיחה ובכאן ליכא לקיחת איסור כלל . ולפי"ז א"ש הגס■* דהמקבל , דהכי פריך ל"ל קרא דאונאת אכו"ם סותרת כיון דבגזילתו ליכא לאו וא"כ באוגאתו ג"כ ליכא לאו , וססילא כיון דליכא לאו אין כאן נזילה כלל והוי היתר נסור , דהא בהונאה אין כאן לקיחת נזילה ורק דהלאו סשוי לי' לנזילה , ובאכו"ס דליכא לאו אין כאן גזל כל איקר , א"כ . הגר"ח זנ"ל

בענין שור שהמית את העכו"םעריכה

רסכ"ם פ"י מנזקי ססון ה"א ואם הסית את האכו"ם ססור כדיניהם א"כ , וצריך מובן מהו הפסור בדיניהם , ובלחיים אמד בזה . והנה יש להסתפק בשור של אכו"ם שהסית אכו"ם מהו דינו כיון דלא שייך לפוסרו ססאם כסיתת הבאלים כך סיתת השור דהרי באליו אכו"ם שהרג אכו"ם הי' חייב . וכמו"כ יש לחקור אם הרג סריפה דבאכו"ם הרי חייב גם אל סריפה , אוד יש לחקור אם יהי' צריך ב"ד של כ"ג דבאליו הרי ריינינן בא"א ובדיין אחד , והנה אם נאסר דדיינינן לי' כבאליו וסגי לי' בא"א ודיין אמד וכסו"ב בשאר דינים כעכו"ם א"כ גם בשור ההפקר יהי' נוהגים כל הדינים אלו , דהרי אין לו באלים ורחסנא רבי' ומנ"ל לדמותו לבעלים ישראל נדסי לבאלים אכו"ם , וביותר צ"א דגם בשור של ישראל צריך שיהי' כך דינו , דהא בגם' סנהדרין דף אם שור של כ"ג הסית איך הוא דינו אם לבעליו םדמינן לי' ובעי ע"א סנהדרין או לבאלים דעלםא וסיתתו בכ"ג , ואי ניסא לבעלים דעלמא סדסינן לי' א"כ שור של ישראל נדמי ג"כ לבעלים דעלמא להיכא דבעליו עכו"ם ותסגי בדיין אחד ועד אחד ולמה בעי כ"ג .

והנה בירושלמי ריש קדושין סיבעיא בבן נח שבא על עריות ישראל אם דיינינן לי' כדיני ישראל , אנסם סדש"י סנהדרין משמע שדינו כדין בן נח , וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שלא חילק . ונראה רזהו יוקא בעריות דהוא מוזהר על עדיות להב* אמדינן דגם עריות של ישראל נכללו בדיני בן נח וחייב עליהם כדיניהם , אבל שורו שהמית דבדיניהם ליכא חיוב כלל להרוג שודם אם המית ורק בדיני ישראל ב"ד של ישראל חייבים להורגו ודאי דדיינינן לי' כדיני ישראל דכל עיקר חיובו הוא רק בדיני ישראל ולכן כל דיני ישראל נוהגים בו ויהי' צריך ב"ד כ"ג ויהי' פטור על העכו"ם וגם על טריפה . ונראה דזהו ביאור הרמב"ם שכתב שפטור בדיניהם , והיינו דאלו הי' חייב בדיניהם אז גם שור של ישראל שהרג עכו"ם הי' מחויב וכמו סור של עכו"ם שהרג עכו"ם וכמיתת הבעלים וכו' היינו בעלים דעלמא דהיינו עכו"ם , ע"כ .

הגר"ח זצ"ל

חדושי הגר"ח זצ"ל על ב"מעריכה

בענין העדאת עדיםעריכה

רמבייה םכ"נ פה," עדות הי"ב ראובן שהוציא על שמעון שני שמדות אמד בסנה ואחד בסאתים וכפר שמעון בשני השסררת רעדי השפר ?ה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זא"ז ועדי ה9םר השני הכת השני," הרי שמעון משלם מנה שיד בעל הססר על התחתונה וישבע על השאר יראה לי ששבועה זד שישבע על השאר בנקיסת חפץ כדין מודה במקצת שהרי עליו שני עדיס כשרים מעידין במקצת הממון שכפר כולו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שביארנו ע"כ , ובהשגות א"א וכוי" ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא דהתה סענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא אבל הכא שני שסרות שתי מענות הן ובו' ועוד כי הוא עצמו כתב בסוען את חבירו חמישים בשסד וחמישים בלא שטר והודה בשסר וכפר השאר מסוד ע"כ , והשגת הראב"ד הוא כיון דבדין זה אם הודה המקצת סבססר אינו מתחעיב שבועה לא משום הודאת,פיו:משום דהוי אין יכול לכפור וגם לא משום העדאת עדים א"כ גט הכא לא יתחייב ליבועה משום העדאת עדים •

ונראה לומר בזה דהנה באמת קחה אמאי לא יתחייב התם בהודה המקצת שבשטר משום העדאת עדים המחייבים חמישים ומשום לא תהא וכי' י וניל דדיגא דד"ח אינו אלת בעדים סבעייפ סתובעו מנה וכמר והביא עדים על חמישים , אבל אם הוציא ל1םד על חמישים ל"ש דין של העדאת עדים , דבשסר הדין דנחקדה עדותן בב"ד מכבר והרי קדמו עדותן לתביעת הסנה ונקרא דקדמה הודאה לתביעה דאינו מחויב שבו?ה . אכן עדיין צ"ע דהרי כמו שהשסד הוא הודאה כן מציאות השטר הוא תביעה על הבע"ח וההודאה והתביעה הוי כאחת ושוב לא קדמה הודאה לתביעה , וצ"ל דהכא התביעה הרי לא הוי רק על המקצת שבשטר , וקדמו תביעה להודאה בעיגץ תביעת כל הטענה וגם תביעת הכפירה , והכא קדמו הודאה לתביעת הכפירה דאין יכול לחייב שבועה וכדאיתא ברמב"ם ה' טוען ונטען כור חיטין יש לי אצלך ואמר הן וכור שעורים יש לי אצלך וכפר פטור משבועה דהודה במקצת קודם שכפר במקצת השני," , והסברתי נותנת כן דהמחייב שבועה הוא הודאה ממקצת הטענה שתובעו התובע דכתיב אשר יאמר כי הוא כפירה במקצת הסענה והודאה במקצת וחייב שבועה על הכפירה חמישים בשטר ומסיסיים בלא שסד דמה שיש לו שסד על חמישים ולא קדמה ההודאה לתביעה זו אבל החמישים בע"פ הוי תביעה רק כשבאו לב"ד ונמצא דקדסו העדאת ?דיס לתביעת החמישים בפ"ע שכופר עליהם , וזהו אם אנו באין לחייבו מדין העדאת עדיש אבל *עדיין יכול להתחייב משום הודאת פיו על החמישים שבשמד , ע"ז כתב הרסביים דהודאה שאין יכול לכפור בה אינה הודאה לחייב ,, ומעתה הרי סיושב הרמב"ם סב," שסרות , דהרי הבא מיירי בהוציא ב' שטרות שטר על חנה ושטר על מאתים ואם הי' מוציא בב"ד כ"א בפ"ע בודאי הי' גובה בו דבל אחת באה בפ"יע ומעידה ואף שידעו ב"ד שיש לו שטר מכת השני' אם לא הי' מוציא שניהם ביחד לפנינו הי' נובה בכל אחד וכן איתא בסוייע , ורק הוא בתביעתו שניהם ביחד הפסיד בעצסו שיד בעל השסד על התחתונה ואין גובה אלא סגה אבל קודם שהוציא שניהם ביחד הי' אצלו שטר בשר על מאתים ועדות שחי' יכול לגבות בו ויש בו דין תביעה על מאתים , ורק עכשיו אינו גובה אלא סנה , ונמצא דיש כאן הןדאת עדים הסחייבו סנה ותביעה על מאתים 'ולא קדמה הודאה לתביעה , דהתביעה היא נסה שיש לו מציאות השסר


זה דהיינו ולכן כשתובע הוא התביעה

והשטר שהוא המגיעה היתה שוה בזסן אחד עם הד.עדאת עדים ולכן חייב שבועה משום דר"ח דלא תהא הו.דאת פיו גדולה סהעדאת עדים . אלא דאכתי ע"ע דמלשון הרמב"ם משמע דנשבע על השאר והיינו על שגי המאות משום תביעתו עכשיו , ולפי מה שביארנו הרי תביעתו של עכשיו אין לה דין תביעה לחייב שבועה דהדי היא אחר הודאה והחיוב שבועה הוי רק משום תביעת השסד , והדי שטר על שלש מאות הרי ליכא הכא דחד מסייג אין לו דין שטר וממילא דאין לו תביעה על סנה השלישית . ועייל דהשבועה על מנה השלישית הוא מטעם גלגול שבועה דכיון דנתחייב שבועה על מגה אחת סגלגלין עליו גם על מנה השלישית ,

ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דאזלו בזח לשיסתייהו בהל' מוען ונסעון מנה לי אעלך הלואה ואמר להד"ם אבל ממשים דנרים סקדון או משום נזק וכיוצא בזה יש לן בידי הודו דבותי שזה מודה במקעת וישבע שהרי סענו שהוא חייב לו מאה והודה לו שהוא חייב חמישים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משים פקדון ויכו' , ובהשגות א"א ואני מורה ונא שאם סענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחר אין זה מודה במקעת המענה שהלואה ופקדון שתי טענות הן ויש בידי ראי' ע"ז וה"ה שקין בזה פקעת הודאה עכ"ל , (פ"ג הי"ד) , והנה להרמב"ם דגם ב' טענות מעסרפות לחייב שבועה וחשיב סודה במקעת אם הודה בטענח אחת לחייב שבועה על כפירת טענה האחרת א"כ גם הכא העדאת עדים מהשטר של מנה םעסר'ף לכפירת הסנה והוי כאן העדאת עדים דמקעת משטר אמד לחייב שבועה על הפקעת מהשטר השני ואף דשני השטרות הוי שני טענות דמעיאות השטרות הם התביעות וכל שטר הוי תביעה בפ"ע מתחייב שבועה עיי הודאת שטר אמד והיינו טענה אמת , אבל הדאב"ד ס"ל דלא מעסרפי שני השטרות ששני טענות הם ומכל שטר בסיע אין חיוב שבועה ורק משני השטרות ביחד נעשה חיוב שבועה וא"כ לו נוכל לומד דמעיאות השטרות יהיו התניעה והעדאת עדיס על שטר אמד יחייבו שבועה , וע"ב דחיוב השבועה יכול להיות רק ע"י התביעה שתובע עכשיו בב"ד שלש מאות וכפר לו ונתחייב עיי העדאת עדיק מהשטרות מנה שזה יחייבו שבועה על השאר , ועל תביעה של עכשיו נב"ד הרי קרמה העדאת העדים שבשטר דנמקרו עדותן בכבד , וע"ב שפיר הסיג על הרמב"ם מסה שהוא עעמו פוסק שאם תבעו מנה ממיסים בסטר וממיסים בלא שטר והודה על החמישים בשטר רפסור משבועה משום דאינו יכול לכפור , ומשום העדאת עדים ג"כ אינו חייב טסום דקדמה הודאה לתביעה דהתביעה היא עכשיו בב"ד וההודאה הוא בשטר שנחקרה מכבר , וא"כ ה"ג בשתי שטרות דכוותי דהרי הכא ג"כ התביעה היא עכשיו בב"ד , אבל הרמב"ם לסיסתו דשני תביעות טעטרפות למירב שבועה א"כ י"ל דחתביעה היא ג"כ ע"י הסטר אף דהו• שה• טענות ולא קרטה הודאה לתביעה , ע"כ , הגר"ח זע"ל

בענין בעל הבית שליקט את הפאהעריכה

דף ם' ם• שליקט את הסאה ואמר הר* זה לפלוני עני ר"א אומר זכה וחכמים אומרים יתננה לעני הנטנא ראשון , ומירד"י בדברי ר"א דאמר נכד. לו דמיידי באדם בעלמא דאינו נעל השדה דאי נבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למיסר מינו* דזכה לנפשי דאפילו הוא עני מוזהר הוא על שדה שלו וכדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על סלו , והר"ש בפ"ד רפאה הקשה על פירס"י ממ"ב פ"ה דאיתא סם סבולת לקט שנתערבה בגדיש מעסר אחת ונותן לו אפר ר"א וכי אין העני חזה מחליף דבר שלא בא לרשותו . ואימא בירושלמי דראא לדבריהם דרבנן קאמר דלדידי' מזי לזכות עבור העני , הרי דלר"א גם בע"ה יכול לזכות עבור העני .

והנה על שיםת רש"י דבבע"יה לא שייך סיגו דאי בעי סמקיר נכסיו משום דעני מוזהר על שלו הקשו המפרשים כיון דגם באדם בעלמא אריכין אנו להסגו דאי בעי מפקיר נכסיו וא"כ לא יהי" עוד בעייה . ואייל בשימת דס"י דבאדם בעלמא שסלקם לקם שלא כדין איכא משום דין גזל עניים אבל בבע"ה דליקם מלבד דאיכא דין גזל עניים איכא עוד דין איסור דלעני ולגר תעזוב אותם , ודעת רסייי דמגו דאי בעי מפקיד נכסיו ליים אלא לדין גזל דעל דין ממון שייך מנו ומיקרי דיס לו זכות ע"י הסיגו , אבל לדין איסור לא מחני הסיגו , ולהכי פירש דאיירי באדם, דעלמא דשייך גבי," סיגו , אבל בבעייה לא מהני סיגו משום האיסור תלקם . ולפי"ז הרי ניחא קושית הר"ש דהתם הא איידי בשבולת לקם \ילי> שנתערבה דהאיסור שבה בסל ברוב כדין כל תערובות איסור בהיתר ו^קע מיניי" האיסור דלא תלקם , אלא דהדין ספון של עניים לא בסל סיגי־" ■ וכן מבואר בביזה דף ל"ב דאם איכא על דבר שני דינים ממון ואיסור אעייפ שהדין ממון לא בסל ס"ם הדין איסור שבו בסל ברוב , וע"כ שסיד דומה כאן בע"ה כסו אדם דעלמא כיון דאין עוד האיסור דלא תלקס ונשאר רק הדין ספון , וע"ז סהני הסיגו כמו באדם דעלסא ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בדין זכיה ושליחותעריכה

הרמב"ם ס"ג מאישות היייז כתב וז"ל ויש לאיש לעסות סליה לקדש לו אשה בין אשה פלונית בין אסה משאר נשים וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה בין מאיש פלוני בין פשאר אנשים עכ"ל " ויש לדקדק פרוע באסה כתב הרמב"ם הגדולה ובאיש לא כתב הגדול.

ונראה דהרמב"ם כיון הגדולה לאפוקי דזכיה מטעם שליחות דאלו זכיה לא מטעם שליחות היה בדין דפקבלים עבור הקמנה בתורת זכי," , ומשו"ה כתב הגדולה דזכי' מטעם שליחות ואין יכולים לקבל עבורה , וזהו דוקא לענין קבלת הקדושין דשפיד מהני זכי," כיון דהיא אינה עושה הקדוסין , אבל לענין הולכת דקדושין אפילו אם נאסר דזכי' לאו פמעם שליחות ג"כ אין יכולים לקדס עבוד הקסן כי הדין זכי' אינו מועיל בקדושין , והביאור הוא דזכי' אינו מועיל רק בקנינים דאין זריך רק דעת קונה או מקנה וע"כ בהדין זכי," הוי כפו דיש כאן קונה או מקנה , אבל בקדושין יש עוד דין דזריך להיות מקדש כי בבעל^תלו* המעסה הקדוסין ובדין זכי," לא פיקדי דהוי מעשה די\י' . ויאמר בזה עוד הגר"ח זז"ל דפה דאמרה תורה כי יקח ולא כי תלקח ואילולא הקרא היי" הדין דגם אסירה דידה פהני וזהו פסום דאז היי" מהני ג"כ זכי," דהוי כסו כל קנינים דאין החילוק בין הקונה אופר או המקנה אומר וא"ב י"ל דבמאי דאפרה התורה כי יקח תלתה התודה את הקני ן בבעל א^י זה הוי כמו כל קנינים ורק דהוא עושה הקנין , או דנאמר דהקראי^כי יקח אפרה התורה דקדושין אינו דימה לקניני־ם דזריך דעתו לחוד רק דהכא דין דמעסה הקדושין תלה בבעל , דאי"כ בזד. הסברא יבואר הרמב"ם דהכא בקדושין דגלתה התודה כי יקח דהמעשה תלוי בבעל וע"ז לא מהני זכי," רק שליחות ממש ופשו"ה לא כתב הרמב"ם האיש הגדול לפעם דקסן לא םו.:י , דאפילו זכי' לאו מטעם שלימות ג"כ לא פהני דבדין זכי' לא נקרא מקד^ ודוק היטב בזה 9 ע"כ הגר"ח זצ"ל

בדין זכיה מטעם שליחותעריכה

הנה אסר הגרייח זא"ל דאפילו אם גיסא וזכי' לאו מטעם שלימות אפי"ה לא כסו שסוברים אנו דהוא מדין יד דעדיף עוד יותר משליחות דפנא לן לעשות עדיסופא עוד יותר משלימות , אלא אפילו אם נימא לאו סמעם שליחות אפילו הכי דין שליחות נגעו בה , אלא דפלוגתייהו אי זכי," מטעם שלימות או לא תליא בהא , דאי גיסא דמטעם שליחות היינו והתורה דיבתה כמד דאשכחן שאדם יכול לעשות שליח כשחבידו מוניהו לשליח כמו"ב בזכי' דכיון דזכות הוא לו אינו זריך למינו* אלא דנעשה שליח אף כשלא מיגיהו , ונמאא דכל הפסולין ששייך בסליחות כמו קסן ושומה וכדומה שייך גם בסליחות דזכי' , כיון דוה הו* ג"כ שליחות , אבל אינך סבדי דזכי' לאו מטעם שליחות והכוונה דאינו שליחות דקרא דאתם גם אתם אלא דין שליחות ממודס סע"י זכי' ג"כ יכול לעשות שליח , אבל אינו שליח דקרא דמגלה דעי"ז ג"כ נעשה שליח כמוש"ב , אלא חידוש שחידשה התודה דע"י שזכות הוא לאדם יכול אדם לעסות פעולה עבור חבירו מדין שליחות , ובזה מהני אפילו קסן ג"כ כיון דאינו שליחות דקרא , ורק דין שליחות מחודש ובזה ליתא לחסרון רקמן , דאינו שליחות האסורה בתורה בדין שליחות בכלל* דאתם בם אתם ורק דין מחודש ומיוחד ולזה ליתא חסרון דקסן ודוק בזה , ע"כ . הגר"ח זא"ל

בדין הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטהעריכה

דף נ"ז במאי קמיפלגי בדסמואל דאמר שמואל הקרס סוה מנה שחיללו על סוה פרוסה ממולל מר אית לי דסמראל וסר לית לי' דסמואל , והיינו מייד ביסול מקח יש להם ל"ל דססואל . והנה קשה ממתני' דערכין לפי סירוס הרמב"ם סם הקדיש כל נכסיו והי' עליו כתובה ובע"ח הפודה פודה ע"ם ליתן לאסה כתובתה ולבע"ח את חובו , ונגס' סם ל"ל למימר הסודה פודה משום דר' אבוה סלא יאמרו הקדש יואא בלא פדיון , וברש"י סם דהא לא חייל הקרס עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו , ולשיסתו הפדיון הוי רק מדרבנן דאין קדושת דמים מפקיע מפקיע מידי שעבוד ־א חל ההקדש כלל , אכן הרמב"ם מפרס בס"ז מערכין המקדיש כל נכסיו יכו' אין האשה יכולה לגבות מן ההקדש ולא הבע"ח את חובו דההקדס מפקיע מידי שעבוד שקדם אבל כסימסור ההקדש הקרקע הזו ותאא הסדד. לחולין יכול הבע"ח והאסה לגבות מן הפודה שהשעבוד עומד על הקדקע והא למה זה דומה לשני לקומות וכו' ולוקח אומה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יואא בלא פדיון ן"כ , והיינו דההקדס חל וסודה מן ההקדש אפילו בדינר , וקסה ממתני' לסייד ביסול מקם יש להם ולית לי' דשמואל וא"ע .

והנה עיקר דינא דדימואל נאמר גם לענין מעשר כדאיתא מפורש ברמב"ם לעניו מעסר וכן בתום' פה ואף דבמעסר אין שייך כלל דין אונאה וביסול^זקח דהוא רק חילול קדושה , אלא ודאי דינא דסמואל הוא דין בחילול קדושה , והיינו דהרי אימא במעסר דאינו תופס יתר מכדי דמיו לזה אשמעיגן שמואל דעל פחות מכדי דמיו מתמלל והוא דין בחילול קדוסה , ובהקדש דסייך אונאה וביסול מקח אי לאו דמיעסה תורה והוא דין מיוחד , ורק דממילא שמעינן ממימרא דסמואל דביסול מקח אין להס . והנה מקור הן דינא דר' אבוה הוא בערכין ל"ג גבי מקדיס בית בבתי המאדים וגאלו אמר מידו דהקדס ופגע בו יובל יוזא ללויים וסם מאי איריא גאלו אמר אפילו לא גאלו אחר גסי אמר ר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון , וזהו הפדיון פשיטא דדיו תורה הוא דאין הקדש יובא בלא פדיון אלא דינא דר"א הוא פדיון תורה •

וביאור העוין דהממונות דהקדש חל עלייהו דין יובל וזוכה בהם עייי דין החזרת יובל וכל עיקר הדין הוא משום דאין הקדש יוצא בלי פדיון , ונמצא דפדיון זה ליתא רק על דין קדושה ולא על דין הממונות , דזה זוכה עייי החזרת יובל , ובדין חילול קדושה כו"ע מודד לדינא דשמואל דמילול הקדש נתחלל על פחות והיינו הרבה על פחות , ורק היכא דע"י הפדיוז הוא זוכה בהממונות שם הוא דין דביסול מקח יש להם , וכן איתא ברמב"ם לענין מקדיש שדה אחוזה דהכהנים נותנין דמי," ותהא אחוזה להם שאין יוצא בלא פדיון , ואף דזוכין בהשדה מדין מתנות כהונה , אפייה גותנין דמי** דאין הקדש יוצא בלא פדיון , הרז דהוא דין הקדש דגם באופן דזוכין בהממונות מ"ם אין הקדושה נפקעת אלא ע"י פדיון . ולפי"ז ניחא גם לענין בע"ח וכתובת אשה דהרי שעבודן על הקרקע ולא נפקע השעבוד לגמרי ודק דאין יכולין לגבות מן ההקדש דאין הקדש יוצא בלא פדיון אכן הממונות זוכין שסיר ע"י שעבודן שעל הקרקע ורק דצריך הכא לדין חילול להפקיע הקדושה , ובאופן זה הרי כוייע סודו לדיג* דשמואל דהקדש שוה מגה שחיללו על שוה פרוסה מחולל ואתי שפיר המשנה דערכין גם למ"ד ביטול מקח יש להם , ע"כ , הגר"ח זצ"ל

בדין אונאהעריכה

דף ס"א תוס' ד"ה אלא לאו וכו' הקשו *יד ניליף גזל מריבית ואונאה והא גבי אונאה קיי"ל דאין אונאה לעבדים וא"כ לא נדע גזל בעבדים . והנראה בזה דגבי אונאה איכא תרי דיני חדא מה שמאגיהו מיקרי ממון של אחרים , ועוד דממון אחרים אמור , וממילא ילמינן מאונאה לגזל דהוי ג"כ ממון של אחרים ואסור # והנה בהא דממעסינן עבדים מאונאה איכא תדי גוונא , או דנתאנה בעל העבד או דנתאנה בעל הממון , והנה בהך גוונא דנתאנה בעל העבד הוי הגזילה בהעבד , והן גוונא דגתאנה בעל הממון הדי הוי הגזילה בהממון , ואם גיסא דהא דאין אונאה לעבדים הוא מטעם דגזילת עבדים מותרת , א"כ הי' גדיד להיות דהיכא דנתאנה נעל הממון יהי' אונאה , דהרי לא שאני הך גזילח מגזילה דשאר אונאת מסלסלין , אלא ודאי דהא דמסעטינן עבדים מאוגאה היינו מדין אונאה דלא מיקרי ממון סל אחרים כלל דהוא דין במכירת עבדים דאין להם אונאה , וא"כ הא נמצא רכל עיקר המיעוט הוא סדין אונאה אבל הא פשיסא דגזילתו אסורה ולא מצינו מלוקא בין עבדים לשאר דברים , ואייכ הא ספיר נוכל למילף מאונאה גם גזילת עבדים דאסור , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין השבת המשכוןעריכה

הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה סייג ה"א וזיל שלמנה בין היא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה וכו' שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכו' אבד המשכון או נשרף קודם שהחזיר לוקה ובה"יב וכן המלוח את מבידו וכו' לא יחבול כלים שעושים בחם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות סל ע'ץ ויודות וכו' שנאמד כי נפש הוא מובל ואם חבל מחזיר בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכייל וצריך אין סובר הרמס"ם , דבמה שכתב מחזירין אותו בעייכ משמע דאין זה משום מצות השבת המשכון משום דעד בוא השמש תשיבנו לו , דא"כ לא הי' צריך להחזיר אלא בעת שהוא צדין לו וגם משמע דהחזרה היא לעולם ולא בדיני השבת הסשכון , ראם גיסא כן דליכא המצוה דהשבת המשכון כאן משמע דלא קנה להמשכון והא והוא עובר הוא על החבלה בלבד , וא"כ קשד. אסאי אינו לוקה סיד אפילו לא נאבד המשבן כיון דאין כאן סמצוה דהשבת משכון ולא הוי הלאו ניתק לעשה , ואי ני.םא דקנה להמשכון והוי הלאו ניתק לעשה דעד בוא השמש תשיבנו לו , א"כ קשה אסאי מחזירין אותו בע"כ , והא חזרה זו הוא כדיני כל חזרת המשכון , ועיין במפרשי הרמב"ם . ובגם' תמורה דף ויי והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבום עבוסו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום תיובתא דדבא , מיי" כיון דיש כאן מצות .השבת המשכון שיים דקנה להמשכון וזהו הקושיא לרבא ומתרץ שאני התם דאמר קרא השב תשב מ"ם . הרי דהיכא דקנה להמסכון יש להסשכון כל דיני החזרת המשכון , וזהו הס"ם דהגם' דכיון דיס בו מצות הסבת משכון ש"ם דקנה ולכן כל דיני מ"ע נוהג בו , וקשה על הרמב"ם דברחים ורחב יס להמצוח של החזרת המשכון ודיני החזרה ך.ם באופן אחר . ובאמת זו היא קושית התוס' שם ד"ה שאני התם וכי' באמצע דיבורם , וקסה מההיא דמוף המקבל דף קט"ז דההוא גברא דחבל סכיגא דאשכבתא מחברי■" אתא לקמי דאביי א"ל זיל אהדר משום דהוי דברים טעוסין בהם אוכל נפש וכיון דאית לי' לאביי דאי עבד מהני אמאי אמר לי' זיל אהדר , פי' דמסמע להו לףתוס' דזיל אהדר לאו בדיני החזרת הטסכון הוא וע"ז הקשו הו ם"ל לאביי אי עבד מהגי וקנה להמטכון , עיי"'! מה שתירצו . 1

רהגנ^ה דיס לחלק בין משכנו סלא ברשות לחובל רחים ורחב ובגד אלמנה , דטסכנו סלא גרסות דהחפץ בר ממכון הוא רק דאופן החבלה הי' שלא כדין , וכיון דהוא דין דעבד מהני וקני להמסכון בהנסילה יכול לתפוס-. את המסכון סיס עליו דיני החירת המסכון מסום דהרי החמץ בר משכון הוא , אבל היכא דחבל בגד אלמנה וכן ברחיים ורסבאין החפץ בר מסכון וכן באלמנה אין המלוח בד נסילת מסכון ממנה ואף דקנה להמסכון ונכלל בוהסב תסב עדיין קאי עלה בלאו דלא תחבול רחיים ורכב וכל שעה אסור לתפוס אותו מסום זה הלאו דלא תחבול כיון דאין זה החפץ בר מסכון ומשום לאו זה מחזירין אותובע"כ ומיד , אבל באמת גם המצוה סל החזרה המשכון יש עליו כיון דקני להמסכון , ולהכי הוי לאו הניתק לעסה , ורק דהחזרה מיד ובע"כ הוא מסום בלאו דלא תחבול דיש על התמיסה 77ל כל דעה ושעה ראסור לחובלו וכן "כאלמנה משום דאמור לחובלה , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין בר מצראעריכה

דף ק"ח הני ד' בני מצדני דקרים חד מינייהו וזבין זביני' זבינא ואי כולהו אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרניזול , ופירש הרמב"ם דין זה בהלכות סכנים פי"ב ה"ה דמיירי לענין סילוק הלוקח דאם קדם חד מן הבר?1צראות וסילקו להלוקח סאינו בר מצרא זבינא זבינא מסוס דאין על הבר מצרא זכות גר מצרא ואי אתו כולהו בהדי הדדי פלגי לה דכולהו זכו בה וסלקוהו כאמת , אבל יתר הראסונים הובאו בתסובת הדסב"א וכן המור והסו"ע פירשו דמיידי אצןל המוכר ראם קדם חד וזבן זכה ואי אתו כולהו בהדי הדדי אלא דאח"כ קדם חד לא מהני זביני ופלגי לה , ועיין סמ"ע ויתר האחרונים . וקסה דאין דיייך הזכות דבר מצרא כסקנו מהמוכר , רעל הסוכר הרי ליכא כלל זכות בר מצרא כדאיתא שם קנה מעכו"ם ומכר ל*כו"ם מה שעשה עשה , ועל חד מבני מצרא ג"כ ליכא ליתר הכני מצרא זכות בר ם1רא עליו דהרי אם קדם וזבין זביני'זבינא , ובשלמא אצל הלוקח רעליו יש זכות• בר מברא והוא נעשה שליח בקגיתו לכל הבר מבראות ולכן אי אתו כולהו בהדי הדד• פלגי לה ואם קדם מד וסלקו וכה דעליו ליכא כבר זכותי בר מברא , ופססות הסבדא הוא כפירוש הרמב"ם , אבל לפי' שאר הראשונים קשה דעל סי סהם יס זכות בר מארא בדליכא לוקח באסבע •

והנה הובא בעיסור מחלוקת כשיש חמישה בני סברא שנים מחד בד ושלשה מכל בד אם חולקין השדה לחמישה חלקים שוים או לארבעה ושנים נוםלין מלק אחד , והדה"ם כתב דמהרמב"ם משמע דפלגי לה בשוד. . וסם בתשובת הרשב"א הובא בשו"ע דפלני לארבעה חלקים והשנים נוסלין חלק אחד , ובריך ביאור הלא זכות בר מברא שייך גם לבר מברא קסן כמו לגדול דהרי אם קדם וזבין אפילו הבד מברא קסן זביני' זבינא ואמאי לא יחלוקו חמישה הסברים כאחד # וזהו באמת סברת הרמב"ם דחולקים בסוה וסובר דגם כשבאו כולם בב"א כל אחד לוקח בזכותו וזכות לבר מברא קסן כמו לגדול , ונמבא דזכות כולם סוה , ואופן החלוקה בקרני זדל אינו דין בהלכות מבדנים אלא דההא דין מדיני חלוקה כמו באחין ושותפין , ולכן הסמים הרמב"ם זה הדין בהלכות שכנים וסומך על מה שכתה בהלכות סותפין #

ונראה בסיסת תלמידי הרשב"א רזה ודאי דזכות בר מברא הוא על הלוקח לבדו , אך אימתי חל הזכות ומהו שמסוה לחלות הזכות היא המכירה , ובאופן סבעת המכירה לא יחול ה כות בר מברא אין לו על הלוקח שום סענה , וזהו פשום מכמה הלכות שבדיני בר מברא כגון שאין לו מעות בעת המכירה ועוד שם כמה הלכות ועיי"ס , וסוברים תלמידי הרשב"א דלא לכל אחד לבדו יש לו הזכות בר מברא על כל השדה והחלוקה היא משום שיש אחרים מיש להח הזכות הזה , אלא דחל זכות ביים אחד וכולם נעשים עוותפין בה , והדין דסלגי לה בקרני זול הוא דין בדיני מברנות דכן חל הזכות ביים דליפלגי בקרני זול כ"א לסי מה סיש לו מלק בחלות הזכות , ולכן השנים בנד אחד נוטלים רק בד אמד ומלק אחד כיון דמכל המברנים ימד נעשה הזכות ב"ם ולכן נוסל כ"א ואחד לסי סד. סיס לו בהשדה , דהזכות נגמר עייי כל הסינר • וזהו סברת הגאון דהשניס מבד אחד נוסלין חלק אחד מה דפלגי לה בקרני זול , דכיון דהוא דין מדיני מברנות הזכות ע"י כולם וכל אחד כפי מה שיש לו חלק בהזכות , ולפי שיסה זו שייך כבר לחלק אגל המוכר בין באו כולם בב"א לבין קדם אחד , דבקדם אחד וקנה וזכה בהזכות בר מנרא שלו לבדו זכה דאין עליו מענת בד מברא ועל המוכר ג"כ ליכא , אבל כשבאו כולם חל הזכות ב"ם אחד לכולם וכולם שותפין בה , ואם קדם אחד וקנה קנה לכולם כלוקח בעלמא , דכבר חל הזכות ב"ם של לזותפין ואינו יכול לזכות בהזכות ב"ם סלו לבדו , ע"כ , ( ועיי"ש מה שכתב בעיסור דאפילו כי מסלקים כולם את הלוקח מהסבה ג"כ נוסלים כ"א לפי חלקו בהמיבר , ולסימס"כ כסבאו כולם אבל המוכר כבר מבואר דגומלים כ"א לפי חלקו אבל כשלא באו כולם בעת המכירה מסלקים הלוקח , ולכאורה לא הי' בדיך להיות הדין כן , וזהו קבת דאי' לדברינו . וסבדת החידוש דאפשר גם כשקונה הלוקח יחול אז הזכות מר מבדא בקניתו וחל הזכות לכל המגרנים בשותפות ולא לכל אמד ואחד לבדו) # ע"כ מהגר"ח זבייל או מבנו הגרי"ז שליסייא)

חדושי הגר"ח זצ"ל על ב"בעריכה

בענין חרדלעריכה

ב"ב בביאור רב,־י הגאון בסוגיא דחרדל שהעי ג עליו הריייף נסה שפסק דפודה ד"י בפשרה ו־ירק דהוי גידי דילי' , ובחרדל פסי דל* הוומי' פשים דל* פליגי ר"י ורבנן אלא בסעפא ולא בדיני , והא בגם' סוכה איסכא דקאפר לדבר"הם דרבנן קאפד להו לדידי פשרה וירק נפי . והנה לכאורה יש להקשות פנלן דסודה ר"י בגידי דילי' והא גם באילן דהו* גיר* דילי' דהשרשים הולכים ומזיקים לבורו של אבירו ושרשים שלו מזיקים הפה ופ"ם סבר רעל הניזק להרחיק את עצמו , וכן יש להסתפק בסעפו דרבנן אי חולקים על ר"י בעיקר הדיי בגידי דילי' וס"ל רעל •זמזיק להדחיק את עצמו , או דס"ל דאף דלא הוי גירי דיל*1' אסדר להעמיד דבר בחצירו שעי"ז יפנע את חבירו מלהשתמש כחצר שלו . ויש להוכיח פזה דהא לאחר פ"ז אפה אין בסרשים שלו ואפאי צריך להדחיק עד כ"ה אפה , אלא סעפא דרבנן משום העמדה , וממילא היכא דאין איסור העטדח אפשר דגם ובגן סברי דעל הניזק להרחיק את עצמו , ודיי* ע"כ ל"ל סעפא דאיסוד העמדה היכא דלא הוי גירי דילי' , וגוו אית לי' בגידי דיל♦' דעל הניזק להרחיק את עצמו מדלא הצייד להרחיק ט"ז אפה , ופשוייח פריד הגם' אי בלוקח פ"ם דרבנן כיון דהעמיד בהיתר וממילא דאי 1 *ייד אמ"ב להרחיק מטעם מזיק , דאפסד דסברי דעל הניזק להדחיק את עצמו , ומשני רבינא דפבדי רבנן רעל המזיק להרחיק את עצמו , ואגן דפפקינן בד"י דעל הניזק להרחיק גם בגידי דילי' א"כ גם בפשרה וירק אף לדעת הגאון דהוי נירי דילי' כיון דהעמיד בהיתר דאיירי בלוקח אי"צ אח"ה להדחיק כיון רעל הניזק להרחיק את עצמו ואמאי פסק דצריך להדחיק אח"כ כיון דפסק כר"י . והנה אי נימא דלר"י בגידי דילי' הוי מזיק ממס ומ"ס אין צייד להדחיק דס"ל רעל הניזק להרחיק , א"כ היכא דבעת שמכר לו ושייר רבד המזיק ומכר דבר הניזק וכיון דמוכר בעין יפה סוכר אין להסוכד סעגה על הלוקח שירחיק , וספילא כיון דהוא מזיק על הסוכר להרחיק את עצמו , אבל היכא דלא הוי גירי' דילי' אינו מזיק לו כלל וא"ב בפשרה וירק דהוי ג"כ גירי דילי' לרבנן צריך להרחיק משום רעל המזיק להרחיק את עצמו ולר"י ג"כ עדיך להרחיק מטעם סזיק , ונמעא דלדינא שניהם שוים בפשרה וירק ולא £ליג* אלא בפעפא . אלא דקשה פאי קאפר הגם' דרייי לדבריהם דרבנן קאפר להו הדייל להגם' לתרץ דלא פליג ד"י באמת אפשרה וירק מ/סום טעמא דסוכר בעין ימה סוכר . ונראה דהכא בשניהם מזיקים יש גמ"מ בין ר"י ורבנן אי הוי הטעם פשרם דסוכר בעין יפה פוכר או דהוי הפעם פדום רעל המזיק להרחיק את ע5םו , דלר"י באמת על הניזק להרחיק את עצמו ורק משום דבעין יפה הוא פוכר להויזק אייה אף היכא דהלוקח הוי"מזיק ג"כ אין להמוכר עליו טענה שירחיק את עצמו פרין פזיק רלר"י על הניזק להיחיק את עצמו ומדין ניזק אין עליו סענה כיון דבעין יפה סוכר *"ל *ייד הפוכר להרחיק כל ההרחקה , אבל דרבנן היכא דשניהם פזיקים יש להמוכד על הלוקח טענה שירחיק את עצמו סדין מזיק יע"ז לא מייד בעין יפה מוכר כיון דהו* מזיקו וצייד כ"א להרחיק חצי הרחקה או דלא ירח"קו כלל וזה ימשני הש"ס לדידי אפילי משרה וירק נסי לא בעי הרחקה מדין סליק רק משום דסוכר בעין יפה הו* סוכר והשו"ה אף ששל"הם פזיקים כסו חרדל ג"כ שייר הטעם משום דסוכר בעין יפה הוא מוכר ועל הפוכר להרחיק את עצמו , אבל לדירכו דאית לכו הטעם רעל המזיק להרחיק את עצמו א*יכ היב* ששניהם מזיקים לפה ירחיק ת&וכך כל ההרחקה, ונ&ג* לשפיר פסק חנאון בפשרה וירק נס •לד"י אף דהוי גירי דילי' כיון דאיידי בסוכר ולוקח על הסוכר להרחיק את עצמו מטעם דסוכר בעין יפה הוא סוכר , אבל בחרדל פסק כרבנן רק בזה דלא הו* שניהם סזיקים כדקאסר הגם," ורבנן אי בדינתא ובו' וג"כ הבעל החרדל להרחיק את עצמו סטעם דמוכר בעין יפה סוכר . ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין רקיקעריכה

רמב"ם פי"ג מהל' טו"ם ה"ד ואלו מביאין ולא חוצצין האדם וכו' ורחים של יד דהרי הוא בכלל כלי אבנים כל אלו מביאין ולא חוצצין , ובהעגות א"א אולי סובר דאין שום כלי חואץ בפני הסוסאה ואפילו כלי אבנים וגללים ואדסה וכו' ואינו כן סלא אסרו אלא שלא נעעה אוהל ולא מעסיד אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלי; כל דבר שאינו מקבל חו&אה חוצץ ולא תעבור הטומאה לצד עני ודוק ותשכח , והנה השגת הראב"ד הא איתא בכסה מעניות דכלים שאינם מקבלים סומאח חוצצין בפני הטומאה , וא"כ לפי דברי הרמב"ם דסובר דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה א"כ לפי"ז נמצא דגם אדם אינו חוצץ בפני הטומאה דהא במתני' מדמינן אדם לכלים לענין דאין נעשין אוהל והייה לענין שיהא חוצץ בפני הטומאה דהא דמיא להדדי , וא"כ קשה מהא דאיתא בב"ב דף כ' דעכו"ם ממעט בחלון , והא כלים אינן חוצצין בפני הטומאה וה"ד, אדם ♦ והנה בתוס' בייב שם הקעו דבכל החוגיא <.לוכח דהא דכלי חוצץ בפני הטומאה היים כשאין דעתו לפנותו והקשו דהא מוכח מכמה משגיות באוהלות דאפילו דעתו לפנותו נמי חוצץ בפני הטומאה * ועוד קשה הא איתא באוהלות פ' ארובה שמפר' הקדרה למסה אלא לאם תעלה הקדרה את הארובה ה"? חוצצות בפני הטומאה , והתם ל"ש לומר דאין דעתי לפנותו דכל הטעם דאין דעתו לפנותו הוא משום דסבסל שם אבל הכא הדי אין הקדרה בארובה ול"ש תך טעמא דמבסל סם . וביותר קשה על התוס' דחקרו אם הך סתימה מיירי בביטול או לא , והדי מתני' דארובה וקדרה על הארץ מוכח דאפילו אינו מבטל שם נסי הוי סתימה וחוצץ בפני ו:םיםאה דהא התם לא שייך ביטול , ועיי"ש בתוס' דתירצו דיש לחלק בין סותם כדלו ובין סותם מקצת דהיכא דממעם בפתח אז בעינן ביטול והיכא דמותם כולו אז אפילו דעתו למנותו נסי חוצץ בפסי הטומאה . והנה צ"ל החילוק בין סותם כולו להיכא דממעם בפתח , דהא בסותם מקצת נמי ע"כ לא הוי פותח טפח ואין הטומאה יכולה לכנוס בו , ואייב מאי נפ"ם בין סותם כולו לסותם סקצתו "

ונראה דהנה יש להסתפק הא דגבי חלון דאם יש בה פותה טפח מביא את הטומאה ובאין בה פותח טפח אינו מביא את הסוסאה , אם הטעם הוא גבי חלון כמו בעלמא דפחות מפותח טפח אין הטומאה נכנסת ולא יוצאות וכמו דמצינו גבי טומאה רצוצה דאינה מתמשמות לצדדי! , והטעם צ"ל פשו? דכיון דאין סם חלל סמח אין הטומאה יוצאות וכמוייב גיסא ג"כ גבי חלון , *ו דנימא דגבי חלון דין הוא בפ"ע דאם אין בו כשיעור חוצץ בפני הטומאה , ונראה דהנה איתא בפי"ג דאוהלות מ"א דחלון העשוי לאורה שעודו כפונדיון שעשוי מאליו שעורו מלא אגרוף ועוד• עיי"ש היטב דיש חילוק עוד בין עשוי לתשמיש , ואם גיסא רגבי חלון נסי הטעם משום רפתה סיש בו פותח ספת מכניס את הטומאה א"כ מה"ם דחלון העשוי למאור שיעורו כפונדיון הא פונדיון הוי פחות מטפח ופחות מטפח אין מביא את המוסאה וגס אין הטומאה יוצאות , אלא ע"כ דשיעודו דמליז אין תלוי כלל בהשיעורים דעלמא דתלוים בספח להכנסת הטומאה , אלא דשיעירו דחלון תלוי אם לתשמישו הוי תלון אז תביא את הסו&אה , ואם לתשמישו אינו חלון הגם דלהבאסג הסומאה יש לו שיעור אפי"ה אינו מביא את הטומאה , ואין נפ"ם באיזה חלון אם עשוי לתשמיש או למאור או בידי אדם או מאליו , כיון דהוי מלון לתשמישו מגיא את הטומאה ♦ ויסוד הדברים מפני מה חלון שאני מכל מקום נראה עפ"י דברי הספרי זוטא הובא בר"ס פי"ג פתוחה כל הפותח לאורך סמא . והנה מרבדי הספרי זוטא אנו למידין דדוקא דרך פתח טומאה נכנסת אבל דרך נקב אין טומאה נכנסת , וא"כ לפי"ז גבי חלון אם אין בו שיעור תשמיש א"כ לא הו• פתח אלא נקב ואין הטומאה נכנסת בו אלא דרך פתח , ולכך גבי חלונות תלוי אם הוי חלון ממילא הוי פתח ולכך טומאה נכנסת ויוצאות בו .

ולפי"ז י"ל דברי התוס' דמחלק בין היכא דממעס להיכא דסותם כולו , דהיכא דממעם אי לאו דמבטל סם יכול הטומאה לכנוס שם , דהא אפילו בנקב כ"ש ג"כ יכול לכנוס אם אך הוא עשוי לתשמיש דהוי פתח , וא"כ הוי דממעם בחלון ודעתו לפנותו א"כ הדי לא ביטל עוד הפתח ממנו ויכול הטומאה לכנוס שם דהא סם פתח עליו , אבל היכא דאין דעתי לפנותו א"כ הרי מבטל הפתח והרי בסל שם פתח ממנו והוי רק נקב ואין טומאה נכנסת דרך נקב . ודבר זה אנו רואים בסוכה דף ד' דהכא דמבטל שם מטעם משיעור עשרה והיכא דאינו מבטל שם לא ממעט משיעור עשרה , כן הכא גבי חלון אם אינו מבטל שם א"כ הרי יש עליו שם פתח ויכול הטומאה לכנוס שם , אבל היכא דמבטל 7ים הרי במל הסם פתח ממנו . וכ"ז במטעם בחלון אבל היכא דמותם כל החלון הא איתא בערובין פרק חלון דסתימה עושה מחיצה , וא"כ ה"נ גבי חלון אף דאינו מבטלו והו* עליו דין פתח אבל סתימה עושה מחיצה שלא יכול לכנ-ום הטומאה ולצאת , ולכן ספיר הוי חלוק בין היכא דסותם כולו ובין היכא דממעם במלון , דהיכא דממעם א"כ הרי יש מקום לטומאה לכנוס וא"כ בלא ביטלו הא הוי עוד שם פתח עליו ולא נקב ותיכ^דהוי סם פתח יכול הטומאה לכנוס אפילו ע"י פחות מספח כמו סנתבאר -ילכ-ן צריך סיבטל סם דבסל הסם פתח והוי רק נקב ואין הטומאה נכנסת דרך נקב , משא"כ היכא דסותם כולו אף סאינו מבטל לסם ולא בטל הדין פתח אפי"ה אין יבול הטומאה להכנס סם מסום דהוי מחיצה דסתימה עושה מחיצה .

ולפי"ז יס לייסב דברי רס"י בסבת דף צ"ח דאיתא סם ברס"י דדדך נקב אין טומאה נכנסת , והקסו סם בתוס' מכלים פ"ס נקב העדוי לאוכלין סעורן כזיתים העסוי למסקין שיעורן כמסקין עיי"ס , הרי דטומאה נכנסת אפילו דרך נקב . ונראה דהא רש"י מיידי בכלי חרס דכתיב כל כלי פתוח דדרך פתח טומאה נכנסת אבל לא דרך נקב , אבל בשאר כלים גם דרך נקב טומאה נכנסת , ולכן לא קשה מפייס דכלים דהתם הא מיירי בשאר כלים . אבל לפי דברינו קשה הא איתא שם גם בתנור ותנור הוי כל* חרם ואפי"ה תנן שם דסומאה נכנסת אפילו דרך נקב . ולפי"ד ניחא דהא שם מיירי שהיתה פתח וסתמו והונח סם עוד גקב עיי"ש בר"ש דפי"' כן , וסייר* דלא הי' מבטל להסתימה וכיון דלא סבסל לי' א"ב לא בסל שם פתח מיני' ולכך יכול טומאה להכנם אפילו דרך נקב כיון דשם פתח עליו כנ"ל , אולם קשה לפי"ז מהא דאיתא בב"ב הנ"ל דעכו"ם ממעט בחלון , והא עכויים לא שייך לומר דמבסלו להפתח אלא דשייך רק לומר דמבטלו להמחיצר, אבל להפתח אין שייך לומר דמבסלו כמובן * וא"כ לפי"ז י"ל דמאי נס"ם בין סותם כולו לסותם מקצתו דסותם. מקצת צריך ביסול וסותם כולי לא צריך ביסול , ולא נוכל לתרץ כנ"ל דהא הבא הביסול לא מהני שיבטל הפתח ואייב ביון רעוד 00 •תה עליו א"ב מאי מילוקא הוא . ונראה דהגה בספרי זוסא הנייל איתא כל הפותח לצורך ססא , היינו ובעינן שיהא פתוח לאורן תשמיש ואם לא פתוח לאורך תשמיש לא הוי ססא , ואייב אף דאינו מבסלו להפתח גבי נכדי דלא שייך גבי אדם שמבסל להפתח , אבל ם"ם מנפל להסחיאד. דהא אין דעתו למגיתו , וכיון דמבסלו להסחיאה אייב אינו ראוי לתשמיש דהא לא הוי פתוח לאורך תשמיש ולכן לא הוי פתח ומשו"ה הוי טהור 9 ונמאא לפי"ז החילוק כנ"ל דאם מבפל לי," התם לא הוי פתוח לאורך תשם*ש •

ולפי"ז מבואר דברי הדמביים , דהנה הרמב"ם* דסובר דבלים ואדם אין חואצין הוא נובע ממתני' דאדם וכלים אינם נעשים אוהלים וסובר הרמב"ם דהייה דאין חוצצין בפגי הטומאה דלאו דוקגא אוהל לא נעשין אלא דהייה חואאין מטעם דפנות אהלים ג"ב לא הוו , ואי"כ זה דוקא אם אדם נעשה חוצץ בסני הטומאה , אבל ו*כא גבי עכו"ם שיסב במלון הא אין נעשה חוצץ בפני הטומאה , אלא כיון דמבמלו סס ממילא לא הוי פתוח לצורך תשמיש וממילא בסל הפתח והוי נקב , אבל לא דאדם נעשה חוצץ בפני הטומאה , וכיון דלא נעשה חוצץ בפגי הטומאה אלא דהפתח הוי שלא לצורך תשמיד ממילא גם באדם מהני באופן זה , דהכא האדם לא נעשה אוהל ולא חוצץ רק דמבטל להפתת ממילא , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין נסכא דר' אבאעריכה

דף ל"ב הוי מחויב שבדעה ואין יכול לשבע ו כ ו," 'משלם רהקסו בתוס' מ"ש מהא דמבואר לקמן דף מ"א דנאמן לומר החזרתי במינו דנאנסו ואעייג דצריך לשבע שבועת הסומרין על נאנסו.

ונראה דהנה לכאורה קשה לסי המבואר במו"ם ם," איים הלוה שאמר על מפצים שתחת ידו שאינו סלו דאין נאמן וגובה מהן הבע"ח לפי שחזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא סלו ומבואר משם דאפילו יש לו מינו נסי לא מהימן משום דלא מהימן סיגו נגד חזקה , וא"כ הא קשה בהן דינא דאמרינן בסובין דאם אין עדיל על החטיפה כלל נאמן לומר דידי מטפי במיגו דלא חטפי והא הוי סיגו במקום הזקה שכל מה שתחת יד אדם הייה שלו , ואף דהוי הפה שאסר אם אין עדים על החטיפה סיים לא מהימן נגד חזקה הנ"ל , ואדרבא על הבעלים הראשונים אמוינן חזקה זו ולכאורה הוא תמוה . ונראה דדינה בטענת לקוח הדי קיי"ל דנאמן ואף דהוי להבעלים הראשונים חזקה שכל מה שתחת יד אדם הייה שלו , אלא דהדבר פשוט משום דכיון דעתה החפץ ביד הלוקח אמרינן דמצלו הוי החזקה שכל מה וכו," , ורק בחטיפה לייש זה כיון דאנו רומים שעייי חטיפה וגזילה בא המפץ לידו " ולפי"ז הגע עצמך לו הי' אם לא יהי' יכול להיית שום חטיפה אם לא בדבר שהוא שלו הרי פשיטא דגם ע"י חטיפה היתה חשובה הך חזקה בעד החוטף , ולפי"ז ניחא מה שמועיל סיגו דלא מטפי מאחר שאין ידוע שחטף אלא דהוא מודה שחטף ומאחד דאמד דירי חטפי הא אין זה חטיפה כלל ונמצא דאין כאן הודאה על מטיפה , ונמצא דהחזקה סכל מה שתחת יד אדם וכו' הוי אצל החוטף , ועייכ ספיד מהני מינו כיון דאדרבא החזקה נשארת אצל החוטף , ולא דמי להך דמבואד בחו"ם ם' ציים שהביאנו לעיל , דהתם הרי נס עתה המפץ אצל הלוה להכי הוי מינו נגד חזקה ומשוייה אינו נאמן 9 משא"כ הכא כיין דאין כאי לפי דבריו חטיפה כלל א"כ הוי הן חזקה ביד החוטף ואין כאן נגד חזקה , ומ"ם צריבין למינו דבלא הך סברא דפיגו הוי מפלנינן דיבורו והוי אמדינן דנאמן שחטף ולא על דידי מטפי , אבל מאחר דאמרי' מינו מהימן לי' לכולא דיבורא , הרי נמצא דאין כאן הודאת משימה כלל ושמיר ממימן .

והנה בהא דנגימן לומר החזרתי בסיגי דנאנסה לכאורה קשה , דהרי למי סה דקיי"ל בחסשין ידענה וחסשין לא ייענה מתון שאין יכול לשבע סשלס הרי רכל זמן רלא נשבע שנאנסה אינו נאסן לומר שנאנסה והוי החמץ בחזקת שלא נאנסה , ולמי"ז קשה איך מהימני' לי' על סענת החזרתי במינו רנאנסה והא כ*• שלא נשבע הרי אינו נאסן גם על שענת נאנח , אכז התי' בזה משוש דנה* דאין נאמן על שענת נאנסה הרי בידו להיות נאסן על סענת נאנסה והיינו שיסעון נאנסה וישבע , וסאמר דבידו להיות גאסן אף דעתה אינו גאסן שמיר חשיג סיגו* ולמי"ז הא נסנא גם הכא דסוען דידי חשפי סאחר דיס ע"א הסחייבו שבועה שסעיד שחשף אייכ כ"ז שלא נשבע ה"ה בחזקת שחסף $לא דיס לו סיגו דבירו להיות נאסן שלא חשף , ולפי"ז הרי ניחא קושית התום' דנהי דיש לו סיגו אבל זה עכ"ס ידעי' דחסף דהרי יש כאן ע"א דחסף ואם ידעי' דחשף הרי נשאר החזקה דכל סה וכו' אנל הנחשף וא"כ לא סהני הסיגו דאית לי' סאחר דסיגו לא סהני נגד חזקת, ולא דסי לטענת החזרתי דחתם הוי סענתו שענה שסועיל סיגו משא"ב חכא בטענת דידי משמי דהוי נגד חזקה דכל סה וכו' ואיב הרי אין מועיל הסיגו, ולא דסי גיב להיכא דליכא ע"א על המשימה רמתם הרי הוא המחדש לנו את החטיפה ובלא הודאתו הרי מחזיקי' בידו א"כ הוי החזקה להחוסף, שהרי הוא אומר דבדין חשף ואין כאן חסימה כלל, סשא"ב היכא דהעד יודע סמסף אלא דאינו יודע סל מי הוא מאחר דנאסן העד כיז שלא הכחישו בשבועה, נשארת החזקה להבעלים הראשונים, (הגהה: הנח יביס תסחו על מת שהקשו הראשונים אפילו יש כאן שני עדים על מחשיפה אסא• לא מהימן במיגו דהחזרתי אם לא ראו עתה הנסב• בידו, וחנה הקשו להיסוד הזה דמיגו נגד חזקה דכל סה וכו' לא אמרי' מאי קושיתם, ותירץ הגר"ח זאייל ראם יש מינו דהמזרתי שאני דאז אין לנו עדים על משימה כיון דיכול לשעון החזרתי הרי אפשר שהחזיר, ורק עייי הודאתו אוסר לגו שזו היא החסימה הראשונה, וסוב יש על המוסף חזקה סכל סח וכו', וליד למינו דלא חשפי היכא דיס ע"א שחשף דכיון דיס ע"א והע"א נאמן כ"ז סלא נשבע הו* סיגו נגר חזקה, ע"כ , עיין הלבוש מרדכי על ב"ס שמתרץ על קושיא זו סל הראשונים נ"כ מסום דהוי סיגו נגד חזקה) >

ובהנ"ל מיושב קוסית התום' שהקשו עוד באייר איו לסידין דין דר"א בגסכא מן שבועת ד' תהי' בין שניהם שמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם הא חתם שאני דליכא סיגו, אבל כאן דאיכא סיגו מנלן דסשלס. אכן למי הגיל תלוי שמיר דין דר"א בנסכא בדין מתול וכו' דאם אקינן מתוך ל"ש סיגו ואי לא אמרי' שייך סיגו, רכל השעם דאינו נאמן בסיגו הוא דכ"ז שלא נשבע להכחיש את העד ח"ז בחזקת בעלים הראשונים כסו שמעיד חעייא, והרי זה ל"ה אלא דאם גיסא במסשין לא ידענא מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, הרי דבלא שבועה הוי בחזקת שאינו נאמן, אבל אם נימא יכלא ידענא מסור מכלום, א"כ מזינן דגם בלא שבועה אין העד נאסן על ענס החסימה, ואין עדותו מהני רק לענין שבועה ולא על ססון, וא"כ הא הוי הודאת עאמו וכיון דאמר דידי חסמי אינו סודה בחסימה , ונסעא דהחזקה הוי אנל המוסף ושמיר אתריגן סיגו, ואייב נסנא דהנן■ תר* דינית תלויס זה בזה , ע"כ , הגר"ח זצ"ל

עוד בענין הנ"לעריכה

דף ל"ב בתים' דיה מתוך וכו'תיראו בשס חר"י דלהכי אינו נאסן לשעון דירי חסמי כמינו דלא מסמי ססום דאינו מעיז מניו לשבע ולהכחיש העד וע"כ לא אסרי' סיגו, וחקשו בתום' איר קאסר חגם' כשבועות דרב ושמואל סליג על דייא, סאחר דלייה סיגו הא סשיסא דאינו יכול לשעון דידי חססי, ונשארו בצ"ע על פי' זה, ולזה הביאו את פי' הריב"ם .

ונראה ליישב את פי' הר"י דהנה בב"ם דף ג," הקשו בגם," דבכל חייבי שבועות גיסא סיגו דמשיד א&סונא השיר אשבועתא אלא ש"ם דלא אמרי," סיגו דמשיד יכו,*, וב' בתוס' שם דכ"ז בחשור אבל בודאי גזלן פשיסא דפסול לשבועה ג"כ כמבואר בסנהדרין. ולפי"ז הא קשה לכאורה לפי המבואר בסנהדרין גבי לדידי אוזפא בריכיתא דמצסרף הבע"ד עם הע"א ונעשה השני פסול ויאי, וא"ב הא קשה הכא גיסא סיגו דחשיד וכי*", והכא ל"יש תי' הגם' דלא אמרי' סיגו דחשיד וכו' דהרי היכא לנעשה עייי השנים נולן ודאי הא הוי חשיד אשבועתא, ואיך מזיינו ע"א המחייבו שבועה הא נעשה גזלן ע"י העד והבעלים. אכן בכ"ם נראה פשום כתי' הגם' שם דכופר ממון אין פסול לעדות דלא נעשה גזלן משום דמשסמם, אבל בהך סוגיא דעד מעיד שמסף דלא שייך אישתמוטי א"כ הא הוי גזלן ודאי וא"כ קשה איך מחייבו הע"א שבועה . והנה עייייש בשבועות דפליגי דו"ש ור"א בשניהם חשודים דרוייש מייל דפסור לגמרי משום דלא אמרי' מתוך וכו' ור"א סובד דמי שמחויב שבועה הוא משלם משום דינא דמתוך, והנה לפי"ז קושיתנו מתפרש בתרי אנפין, דלרו"ש מאחר דהוא גזלן ודאי יפטור בלא שבועה , ולד"א יקשה דישלם ולא יהני שבועה, וכ"ז הוא מדינא אבל לפי התקנה דבחשיד כשנגדו נשבע א"כ גם הכא כיון דהתובע שהעד מסייע אינו גזלן א"כ צריך להיות דהכנגדו דיננו התובע ישבע ויסול, (והגיים לא כתב כן דהכא ליכא דינא דכשנגדועייייש) וקשה איך ישבע להכחיש את העד. אכן נראה משום דהנה הטעם דמצסרף הבע"ד והעד לפוסלו הוא משום דפלגי' דיבורו ואסרי' דגזל אבל לא סמנו אשר ע"כ שמיד כשר להעיד, וא"כ הא מסייג סמור לשלם דאם פלגי' דיבורו ונמצא דגזל משל אחרים וא"כ הא ודאי פטור מזה התובע, דלהתחייב לשלם תרתי דסתרי אהדדי הוי ומסייג אינו חייב לשלם ואינו מועלת שבועת מבירו, ופשום. אכן כ"ז הוא דוקא לחייבו תשלומין אבל לענין למוסרו משבועה שסיר הוי גזלן דהכא ל"ש הממ"ג כיון דאנו באין לפוטרו, ולענין סטור הא לא איכפת לן אם גזל מזה או מאחר מו"ם הוי גזלן וחשור על השבועה וע"כ פטור משבועה. הדי נתבאר דהך גברא דאמהיד בי' ע"א שחטף הוי משור לענין לפוטרו משבועה אבל לא לענין שלא תועיל השבועה ויצטרך לשלם, ולפי"ז לדו"ש דלא אסרי' מתוך גבי חמסין ידענא וכו' ממילא הוי הדין גבי מסוד דפסור לגמרי, אבל לר"א דסובד מתוך שאייי לשבע משלם הכא ודאי אינו פטור לגמרי ע"י דחוי משור לגבי השבועה דםםנ"ס או ישבע או ישלם, וא"כ מאחר דלענין חיוב תשלומי ן לא הוי משור ושבועתו מועלת לפטור שמיד נטבע ולא משלם. ולפי דברינו הא נמצא דאי גיסא גבי חמשין ידענא וכו' מתוך א"כ הכא בנסכא שמכחיש חעד צריך שבועה לפטור, אבל אם גיסא דלא ממדי' מתוך אי*כ באומו לא חטפתי ומכחיס את העד סטור מסבועה. והנה הא דאין עייך לומד סיגו דלא חטפתי הוא דוקא אם יצטרך לשבע דאינו מעיז לשבע ולהכחיש העד כדמבואר בתוס' כאן, אבל אם יהי' נאמן להכחיש את העד בלא שבועה שסיר נאמן על דידי מטפי במיגו דלא חטפי, וא$כ לרו"ש דלא אמרינן מתוך וממילא פטור בלא שבועה סיבא ומכחיש את העד שפיר הוי סיגו ופליג על ר"א, ור"א לטעמי' דט"ל מתוך וכו' וא"כ הא חייב לשבע על לא חטפתי, וממילא לית לי' סיגו דאינו מעיז להכחיש העד השבועה , ושפיר תלוים תרי הדינים זה בזה , ע"כ , הגרייה זצ"יל