פתיחת התפריט הראשי

קטע זמניעריכה

פרק אעריכה

דף ב ע"אעריכה

מתניתין שבעת ימים קודם יום הכיפורים וכד עד א״ב אין לדבר סוף:    וש״מ דלכ״ע כהן גדול ביום הכיפורים צריך להיות נשוי, רעד כאן לא פליגי אלא דר׳ יהודה חייש למיתה שמא תמות אשתו ומשום הכי מתקינין לו אשה אחרת, ורבנן לא חיישי למיתה, אבל כ״ע דרשי ביתו זו אשתו. ואשה זו של כהן גדול צריכה שתהיה נשואה לו ולא סגי בארוסה כדאמרינן בגמרא [יג ע"א] כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא. וה״ה הצריך שלא יהיה לו ב׳ נשים כדאמרינן בגמרא [שם] רחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא בעד ב׳ בתים. והרמב״ם (בפ"א מהלכות עיוה״ב סוף ה״ב) כתב שעבודת יוה"כ הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו, ולא ביאר הא דולא ב׳ בתים. ואולי אזיל לטעמיה שכתב בפי״ז מהלכות איסורי ביאה הי״ג ואינו נושא ב׳ נשים לעולם כאחת שנאמר אשה א׳ ולא שתים, ובהלכות כלי המקדש (פ״ה ה״י) כתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא ב׳ אין יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת, וכבר השיגו הראב״ד ואין זה מקומו. מ״מ הא ודאי שאינו עובד ביוה״ב אם יש לו ב׳ נשים לדברי הכל דבעד ביתו אמוץה) רחמנא ולא בעד ב׳ בתים. ודוקא כששתיהן נשואות לו, אבל אי אחת נשואה ואחת ארוסה לית לן בה דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא.

מיהו זה מיבעי לי אי ביתו מעכב אפילו בדיעבד דאי עבר ועבד ביוה״ב בלי בית או בשתי בתים עבודתו פסולה, או אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה. וכי תימא אי אינו אלא לכתחילה אמאי מתקינין לו אשה אחרת מחששא דשמא תמות אשתו לר׳ יהודא, ואפי׳ לרבנן אי לאו משום דאין לדבר סוף הוי מתקינין לו אשה אחרת, הא ריש לקיש דייק בגמרא לקמן (ג׳ ע״ב> גבי כהן אחר מדקתני מתקינין ולא תני מפרישין שמע מינה דאין הפרשה מעכב, אלמא כיון דלא מעכב בדיעבד לא חיישינן לשמא, הכי נמי אי ס״ד דביתו לא מעכב בדיעבד לא יש מקום לחששא דשמא, ואמאי מתקינין אשה אחרת לר׳ יהודא מחששא דשמא תמות אשתו, אלא ע"כ ש״מ דביתו מעכב בדיעבד. י״ל דאפילו תאמר דאין ביתו מעכב בדיעבד מ״מ כיון דלכתחילה מצוה איכא, חשו לשמא תמות. והא דלא חשו לשמא יארע בו פסול ויפרישו לכהן שמתקינין תחתיו דהא נמי מצוה איכא, י״ל כדאמרינן בגמרא [יג ע"א] הא רחשו רבנן לשמא יארע בו פסול ולא חשו לשמא תמות אשתו משום דכהן גדול זריז הוא והא דמפרישין אחר תחתיו משום כיון דעבדינן ליה צרה כ״ש דמזדרז טפי, וכיון דמדינא אין לחוש לפסול דכה״ג זריז הוי ואין מפרישין כהן אחר תחתיו אלא כדי להוסיף זירוז על זריזותו לחוד, משום הכי לא חשו להפריש הכהן אחר שתחתיו. ומ״מ דייק ריש לקיש שפיר דאין הפרשה מעכב, דאי מעכב מה הועילו בתקנתן לתקן לו כהן אחר תחתיו לעשות ליה צרה שיזדרז טפי הא לא הוי ליה צרה כיון דאי אפשר להשני לעבוד בלי הפרשה, אלא ודאי אין הפרשה מעכב ומהשתא הוי ליה צרה ויזדרז טפי.

ותדע דע"כ חיישינן לשמא משום מצות הפרשה אע״ג שאינו מעכב, דאי לאו הכי תקשה לר׳ יהודה למה מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, מה בכך אם תמות אשת כה״ג ישמש השני תחתיו, והא ודאי לא חייש לשמא תמות גם אשת השני דהא לב׳ מיתות לא חיישינן אפי׳ לר״י כדאמר בגמ׳ [שם], אלא ודאי היינו טעמא דחיישינן שמא תמות אשת הכה״ג וישמש השני בלי פרישה דהא מיתה חרא לר׳ יהודה שכיח כדאמר בגמ׳ [שם] מש״ה חייש לה, משא״ב בטומאה דלא חייש לה משום דכה״ג זריז הוא ולא מתקינין ליה אחר אלא משום תוספת זריזות, מש״ה אין צריך פרישה לשני.

וכ״ת יפרישו לשני לר׳ יהודה ותו אין צריך להזמין לכה״ג אשה אחרת, דאם תמות אשתו ישמש השני תחתיו. וי״ל דתקנת הכה״ג עדיף לן לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, משישמש השני. וכ״ת א"כ לא מוכח מכאן מידי דחשו לחסרון הפרשה משום דמתקינין לו אשה אחרת ולא אמרינן ישמש השני אם תמות אשתו, דילמא כולה מילתא משום תקנת כה״ג שישמש הוא עושין כן, ליתא, דפ״ב דסוכה (כד ע"א) מסיק הגמ׳ דר׳ יהודה לא חייש למיתה, והא דחייש הכא לשמא תמות אשתו מעלה עשו בכפרה פי׳ משום כפרת יוה"כ דאלים חייש בה מה דלא חייש במקום אחר, ואי כדאמרת, הא לאו משום כפרה הוי האי חששא אלא משום תקנת כה״ג, אלא ע"כ ש״מ הא דמתקינין לו אשה אחרת הוא משום מעלת כפרה חיישינן למיתה מטעמא תמצא השני עומד ועובד בלי הפרשה ואין הכפרה נעשית כתיקונה ובמצותה, וכיון דמשום מעלת כפרה אי אפשר לך אלא באחד משתי אלה או להפריש השני או לתקן אשה אחרת לכה״ג, הא כיון דאי אפשר בלתי תקנה לאחד מהן או להכה״ג או להשני, הא ודאי תקנת כה״ג לתקן לו אשה אחרת כדי שישמש הוא אם תמות אשתו עדיף לן, משנתקן ע״י הפרשה את השני וישמש הוא תחתיו, אבל אי לאו משום מעלת כפרה אין צריך לכלום לא להפרשת שני ולא לתקן אשה אחרת לכה״ג, א"כ אין ראיה מהכא דביתו מעכב בדיעבד.

עוד י״ל דהיינו טעמא דחשו לר׳ יהודה לספק ביתו אפילו תימא דלא מעכב מה שלא חשו לספק פרישה הואיל ואינו מעכב, משום דבשלמא גבי פרישה אע״ג דלא הופרש קודם יוה"כ מ״מ מאי דהוי הוי וביוה"כ בשעת עבודה אין כאן חסרון מצוה, משא״ב בחסרון ביתו בשעת עבודה איכא חסרון מצוה דרחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו והא ליכא, נמצא העבודה בשעתה נעשית שלא כתיקונה בחסרון מצוה. אלא שעל זה קשה מהא דפריך הגמ׳ (דף יג> ודלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד עבודה בשתי בתים ורחמנא אמרה בעד ביתו ולא בעד ב׳ בתים, ודחיק טובא דמגרש לה על תנאי להוציא מחששא זו דב׳ בתים, והא את״ל דביתו אינו מעכב בדיעבד אין לחלק בין אין לו בית כלל ליש לו ב׳ בתים, דהא תרווייהו חד טעמא הן ומביתו נפקא להו ואי הא אינו מעכב ה״ה נמי לאידך דאינו מעכב, וא"כ למה לי תקנתא להוציא מחששא שלא תהיה עבודתו למפרע בשתי בתים, הא בשעת עבודה אכתי אין כאן חסרון מצוה, מיהו בזה יש לדחוק ולדחות.

מ״מ אכתי לא איתברר לן בהא דביתו, אי מעכב בדיעבד או אינו אלא לכתחילה, ומסתבר לכאורה לומר כיון דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו גבי כפרת דברים כתיב, ולא מיירי כלל מכפרת דמים כדדרשינן לקמן בפ״ג (לו ע״ב), והא רפ״ד (מ׳ ע"א) תניא לא התודה כשר, וקאי בין אוידוי דפר בין אוידוי דשעיר המשתלח, ואע״ג דר״ש ס״ל התם לא התודה פסול הא אנן קי״ל כת״ק, הילכך אין ביתו הנאמר גבי כפרה זו דדברים מעכב כיון דאפי׳ אי עקר לגמרי לכפרת דברים אינו מעכב, אע״ג דודאי ביתו אית ליה כפרה בדם הפר כמוהו, מ״מ כיון דלא גלי רחמנא לביתו אלא גבי כפרת דברים דאינו מעכב, ביתו נמי אינו מעכב לגמרי אפי׳ לכפרת דמים. ולענין פלוגתא דר״י ורבנן קי״ל כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין צריך להתקין לו אשה אחרת.

מיהו הא מיבעי לי היכא שאירע שמתה אשתו של כה״ג ביוה"כ ולא יש אחרת לכונסה מי ישמש, אי כה״ג עדיף שפירש שבעה ואע״ג דלית ליה ביתו פרישת שבעה עדיף כיון דנתבאר דביתו נמי אינו מעכב, או דילמא ביתו עדיף מפרישת ז׳ וישמש כהן האחר שהזמינו תחתיו אע״ג דלא פירש שבעה הואיל ויש לו אשה. ומסתבר דהשני משמש הואיל ויש לו בית, דאילו כהן גדול דאין לו בית שמשמש איכא חסרון מצוה בשעת עבודה, משא״ב השני אע״פ שלא פירש ז׳ אין כאן חסרון מצוה בגופו ועל דרך שפירשתי בסמוך. מיהו כד דייקת שפיר ש״מ דביתו מעכב אפילו בדיעבד, מדחייש ר׳ יהודה לשמא תמות אשתו [ו]מ״מ מודה דמתקינין כהן אחר ולא אמר דמפרישין, ש״מ מה שאינו מעכב בדיעבד לא חייש לספיקא. מאי אמרת דחייש לספיקא מ״מ אפי׳ למה שאינו מעכב, והא דלא חשו לספק פרישה משום דכה״ג זריז הוא, הא לר׳ יהודה דחייש למיתה משום מעלת כפרה הוה ליה למיחש דלמא ימות הכה״ג גופיה ונמצא השני משמש תחתיו בלי פרישה, והשתא למיתת אשתו חייש ר׳ יהודה ומתקינין לו אשה אחרת אע״ג דחשש מיתת אשתו לא איכפת לן אלא ביומו שמא תמות ביוה"כ, כ״ש דהוה לן לפרוש כהן אחר דיש לחוש זמן גדול יותר למיתת כה״ג כל ז׳ ימי הפרישה שאם ימות ביום ב׳ מימי הפרישה בטל מצות פרישה מן כהן השני. אלא ודאי ש״מ דלא חייש לספק פרישה דלמא ימות כה״ג ונמצא השני משמש בלי פרישה הואיל ואין הפרישה מעכב בדיעבד ואפ״ה חייש לשמא תמות אשתו, ש״מ דביתו מעכב אפי׳ בדיעבד, וכיון דהוכחנו דביתו מעכב ממילא ש״מ היכא דמתה אשתו של כה״ג ישמש השני תחתיו דיש לו אשה, ואע״ג שלא היה לו פרישה דאינה מעכבא, ואילו ביתו מעכב.

ואכתי יש לעיין בהא דביתו, אי קפיד רחמנא בשעת כפרת פרו דוקא שיהיה לו בית, אבל בשעת כפרת שתי שעירים לית לן בה אם אין לו בית, דהא האי ביתו לא כתיב אלא גבי כפרת פרו, ואפילו לר׳ יהודה דס״ל ברפ״ק דשבועות (ב׳ ע״ב> דבשאר עבירות אחד כהנים ואחד ישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח מ״מ אפשר לומר דלא קפיד קרא אביתו אלא בכפרתו שלו דהיינו פרו המיוחד לו, או דלימא אכולה מילתא קפיד אביתו, שכל עבודת יוה״ב צריך להיות בכ״ג נשוי ואפי׳ לר״ש נמי אע״פ שכל כפרתו בפרו ווידויו.

ביתו זו אשתו. קשה לי דבפ״ק דקידושין (כב ע"א) גבי רציעת עבד עברי תניא, לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך, אלמא בנים נמי בכלל בית הם, וא"כ כהן גדול ביוה"כ ליבעי נמי שיהיה לו בנים, ואמאי לא קפיד ר׳ יהודה אלא אאשה בלבד, ובשום דוכתא לא מצינו שכה״ג ביךה"כ צריך להיות לך ךנים.

ושמא י״ל דהתם מואת יתירא קדריש לי׳ דהוי מצי למיכתב כי אהבך וביתך, את ביתך למה לי, לרבות בנים, אבל בכלל בית אינו אלא אשתו. ותדע דהכי הוא דהא גבי יבום כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו, וע״ב אאשה לחוד קאי, דבמקום בנים יבום ליכא, אלא שאין זה ראיה כ"כ דהיכא דמוכח שאני.

עוד י״ל אע״ג הבנים בכלל בית, הכא מוכח דביתו אינו אלא אשתו לחוד, דהא אי אמרת בנים הוי הכא בכלל בית ה״ה לבני בנים ואפי׳ בנות הרי הן כבני ביתו כדיליף לה בם״ו דיבמות (סב ע״ב> מקרא, ולא תימא דווקא בני בנים או בני בנות הוא דהוי כבנים אבל לא למטה מהן דאתפליג דרא, זה אינו אלא אפי׳ כל יוצאי יריבו עד סוף כל הדורות כל זרעו כבנים הדין, וראיה לזה מהא דאמרינן במס׳ יבמות סוף פ״ז (ע׳ ע"א) וזרע אין לה, אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין, ת״ל וזרע אין לה עיין לה, אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת״ל וזרע אין לה עיין לה, ופריך והא אפיקתיה לזרע זרעה, ומשני זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול, והשתא אי ס״ד דבני בנים דוקא הוא דהוין כבנים אבל לא למטה מהן, אכתי תקשה זרע פסול מנין דלמא אתי קרא לרבויי בהא דוזרע אין לה למטה מבני בנים דאינם כבנים. אלא ודאי ש״מ דכל זרעו עד סוף כל הדורות בכלל זרעו הן וכולן הרי הן כבנים, ולדידהו נמי לא צריך קרא לרבויא דכולהו בכלל בנים נינהו וה״ה דכולהו בכלל ביתו הן, ואם אין לרבו לא בנים ולא בני בנים רק יש לו זרע ואפי׳ דור עשירי נרצע דבכלל ביתך דקרא הן, וכיון שכן אם איתא דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו בניו בכלל הוי ה״ה כל יוצאי יריבו בכלל זה בין לענין שאין לו אלא אחד מזרעו ואפי׳ דור עשירי והשאר כולן מתו סגי לי׳ בהכי, וה״ה איפכא אם כולן קיימין כולן מתכפרין עמו דכיון דכולן בכלל ביתו הן אי אפשר לך להוציא אחד מהן מכלל כפרתן.

והא ב׳ פעמים כתיב גבי פר כה״ג ביוה״ב וכפר בעדו ובעד ביתו, חד קודם הגרלת השעירים !ויקרא ט״ז ו׳] והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו, והשני אחר הגרלה נמי כתיב !שם פסוק י"א] והקריב אהרן וכו׳ וכפר בעדו ובעד ביתו, ואמרינן בספ״ק השבועות (יג ע״ב) אליבא דר״י דאמר כהנים בשאר עבירות מתכפרין בשעיר המשתלח, דהני וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו וידוי, ובראשונה מתודה עליו ועל ביתו ובשני׳ עליו ועל אחיו הכהנים שכולן קרוץ ביתו לפיכך צריך ב׳ וידוין, והשתא אי ס״ד דזרעו בכלל ביתו הוי בוידוי ראשון כמו אשתו, התינח בכהני(□) דורות בעי ב׳ וידוין קמא עליו ועל אשתו ועל כל זרעו והשני בא להוסיף כל אחיו הכהנים, אבל באהרן גופי׳ דמשתעי ביה קרא ב׳ וידוין למה לי, דהא כל כהנים זרעו הן וכיון הכבר התודה בוידוי ראשון עליו ועל אשתו וכל זרעו בכלל וידוי שני למה לי, דהא זולת זרעו אין כהנים בעולם וכבר התודה עליהם בפעם ראשונה. ואע״ג דכל כהן גדול של דורות בכלל אהרן הן כדתני לקמן (ה׳ ע"א) וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת״ל כלומר כיון דכל הפרשה נאמרה באהרן ממילא כה״ג של דורות נמי בכלל הן, מ״מ הני מילי בדבר ששייך באהרן גופי׳ הוא הדין נמי כל כה״ג דעלמא במשמע, אבל מילתא דלא שייך באהרן כלל אלא לןדורות לחוד אי אפשר לן להאמר באהרן, והשתא אי וידוי שנית ליתא באהרן משום דכבר כולן נכללו בראשונה לא ה״ל למיכתב זו אלא והקריב את פר החטאת סתמא, ולא הוי ליה להזכיר אהרן בכאן כיון דלא שייך וידוי זו בדידי׳ כלל.

אלא ודאי אין בכלל ביתו דוידוי א׳ אלא אשתו לחוד, ובוידוי ב׳ נכללו בניו בכלל כל הכהנים, לפיכך ב׳ וידוין הללו נהגו גם באהרן, קמא עליו ועל אשתו ואין בניו בכלל, והשניה על בניו, וכיון דאין בניו בכלל וידוי ראשונה להתודות עליהם בפני עצמם אלא בכלל וידוי ב׳ של כהנים המה נכללים, אע״פ שאין בנים לכה״ג ביוה"כ לית לן בה הואיל שאינן בכלל ביתו.

מיהו לר״ש דס״ל התם דאין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא כל כפרתן תלוי׳ בפר של כה״ג משמע התם בספ״ק דשבועות דהני ב׳ וידוין ודם הפר א׳ נגד שעיר הנעשה בפנים וא׳ נגד שעיר הנעשה בחוץ וא׳ כנגד שעיר המשתלח, ותו ליכא למימר א׳ לו וא׳ לביתו דהיינו אחיו הכהנים א"כ האי תירוצא ליתא. אלא שיש לומר דר״ש לית לי׳ כלל הא דכה״ג ביוה"כ צריך להיות לו אשה, דבשלמא לר׳ יהודא דאחיו הכהנים בכלל ביתו דוידוי שנית ואינן בכלל וידוי הראשונה א"כ ביתו הראשונה ע"כ היינו אשתו, אבל לר״ש דכל אחיו הכהנים נמי בכלל ביתו דוידוי קמא ומתכפרין בו על טומאת מקדש וקדשיו והא דכתב רחמנא תרי וידוין משום דתרתי כפרות נינהו, לדידי׳ לא מצינו כלל שתכפר על אשתו, א"כ לדידי׳ אשה לכה״ג ביוה"כ מנין, ולפנינו בגמרא [מא ע"א ד״ה אני וביתי] יתבאר עוד:

מפרישין כה״ג מביתו ללשכת פרהדרין:    רש״י פירש בגמרא [ו׳ ע"א ד״ה מביתו] גבי מביתו למה פירש, דלשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה. וקשה לי הא תני׳ לקמן(דף ו׳> ני׳ ע"א] כל השערים שהיו שם לא הי׳ להם מזוזה חוץ משער ניקנור, שלפנים ממנו לשכת פרהדרין שבו בית דירה לכה״ג, וכיון דלשכה זו לפנים משער ניקנור היתה והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה הוי כדאמרינן בפרק י״ד דזבחים (דף ק״י) נקטז ע״ס, כ״ש לשכה זו שהיה לפנים הימנו שקדושה בקדושת עזרה.

ואולי יפרש רש״י שלשכה זו אע״פ שהיתה בנויה בקודש אפ״ה היתה חול מפני שהיתה פתוחה לחול, וקי״ל לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול לקמן (בפ״ג דף כ׳) [בפ״ב דף כה ע"א]. ומה שהוכרח לזה י״ל משום דקשה לי׳ מאי פריך בגמ׳ מביתו למה פירש, כלומר למה פירש מאשתו תבוא אשתו עמו, ואי היתה בקודש לא פריך מידי. אבל לא הועיל בזה כלום דאפילו תימא דלא היתה קדושה בקדושת עזרה מ״מ קדושת הר הבית עליה ואכתי מאי פריך הלא בעל קרי משתלח חוץ לג׳ מחנות וכמו שהקשו עליו התום׳. ובגמרא ןג׳ ע״ב ד״ה כי אתא] יתבאר עוד:

ומתקינין (ל!) [לו] כהן אחר תחתיו:    לא נתברר לי האי מתקינין אי קאי ארישא ז׳ ימים קודם יוה"כ וביום הפרשה מתקינין אחר תחתיו, או מלתא באפי נפשי׳ הוא ולא קאי ארישא דז׳ ימים אלא מתקינין אחר כן ואפילו בערב יוה"כ שפיר דמי. דהא הכהן אחר שמתקינין תחתיו לא צריך הפרשה כדדייק בגמרא !ג׳ ע״בן מדקאמר מתקינין ולא קתני מפרישין. וכמו אשה אחרת לרבי יהודה דסגי אף בערב יוה"כ כמו שאכתוב בסמוך ןבד״ה רבי יהודא] בשם רש״י.

ומצד הסברא היה נראה לי שכל שמתקינין לו אחר תחתיו סמוך ליוה"כ הוא עדיף טפי, דהא איכא חששא שמא יארע פסול לכה״ג, וגם להכהן השני שמא יארע בו פסול באותן ז׳ ימים או ימות ויצטרך לכהן שלישי וטורח זה למה, ואע״ג דת״ק לא חייש למיתה ואפי׳ לפסול לא חייש כדמוכח בגמ׳ נר ע״ש, מ״מ הני מילי לענין דבתחלה לא צריך להזמין אשה אחרת משום חשש מיתה, והכי נמי מן הדין לא צריך לתקן כהן אחר תחתיו מתחלה מהאי טעמא דלא חייש לא למיתה ולא לפסול, אבל כיון דתקנו רבנן לתקן אחר תחתיו השתא יותר טוב לתקן סמוך ליוה"כ כל מה דאפשר כדי לצאת ידי כל החששות דאין בזה טורח יותר מאם שמתקינין לו כמה ימים מקודם.

מיהו למאי דמפרש בגמ׳ [יג ע"א] דכה״ג זריז הוא ומן הדין אין צריך לתקן אחר תחתיו אלא כיון דעבדינן לי׳ צרה כ״ש שיזדרז טפי, י״ל דראוי לתקן אחר תחתיו ז׳ ימים קודם יוה״ב כדי שיהיה לו צרה ז׳ ימים קודם ויזדרז טפי כל משך אותן הימים:

רבי יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו:    בפ״ב דסוכה (כד ע"א) מייתא לה, ופרש״י שם ומזמינין לכה״ג אשה בערב יוה"כ. ואע״ג דאמרינן בגמרא [יג ע"א] כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, נ״ל דמשמע לי׳ לרש״י דהאי כניסה לאו ביאה היא, דביאה בערב יוה״ב אי אפשר דהא מפרישין אותו כל ז׳ ימי הפרישה מביתו, דהיינו מאשתו מחששא דשמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כדמפרש בגמ׳ (י ע"א), ומדתני ברישא ז׳ ימים מפרישין כה״ג מביתו ועלה קאי רבי יהודה בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו משמע דאז׳ ימים דרישא קאי רבי יהודה ולא קודם לכן, ומהשתא בע"כ בביאה אי אפשר מהאי חששא דספק נדה אלא ע"כ בכניסה לחופה לחוד מיקרי ביתו, וכיון שכן אין להקדים ולהזמין אשה אחרת קודם ערב יוה"כ אלא בהזמנה בערב יוה"כ סגי. ולפנינו בגמרא (דף י״ב) [יג ע״ב ד״ה אלא לחדא] גבי הא דמגרש לה על תנאי תראה מה שיש להקשות (ע״י) [על זה]:

גמ׳ כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו. התוס׳ פי׳ לאו בטומאה דאורייתא מטמאין לי׳ דלא היו מזלזלין בי׳ כולי האי, אדרבה אמרי׳ בפרק חומר בקודש (חגיגה יח ע״ב> בגדי אוכלי תרומה וכו׳ בגדי קדש מדרס לחטאת, אלא כדתנן בפ״ג ממסכת פרה [מ״ח] סומכים את ידיהם על ראשו וא״ל אישי כהן גדול רד טבול אחת, משמע מחמת שנוגעין בו חשבינן לי׳ כטמא טומאה דרבנן, דאחיו הכהנים חשיבו כטמאים לגבי דירי׳ דבגדיהם מדרס לחטאת כדפי׳. עוד כתבו לקמן (ג׳ ע״ב ד״ה רבי יהודה) הא מני רבי יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו דטבול יום הבועל נדה שהוא טמא מן התורה אסור לפרה מדרבנן.

אבל הרמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ג דפרה [מ״ח] כתב שהם יטמאוהו כמו נוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה ואח"כ יצוהו בטבילה. הרי שפירש שטימאוהו בטומאה של תורה כשרץ ונדה, ובטבול יום כזה שרף הפרה.

ולכאורה משמע בפ״ג דחגיגה (כג ע"א) כדברי התוס׳ דבטומאה דרבנן נמי סגי לי׳, דמייתי התם להא דתנן שפופרת שחתכה לחטאת ר׳ אליעזר אומר יטביל מיד ר׳ יהושע אומר יטמא ואח"כ יטביל, ופרכינן דחתכה מאן אי דחתכה חבר למה לי טבילה, ואי עם הארץ בהא לימא ר״י יטמא ויטביל הא טמא וקאי, ומוקי לה בחתכה חבר ומשום צינורא דע״ה תפיל מקמי׳ דליחתכה וחיישינן דלמא בעידנא דחתכה עדיין לחה היא, ואמרינן לר"א מאי היכרא איכא לצדוקים בהא דטבול יום כשר בפרה כיון דכלים הנגמרים בטהרה אפי׳ בעלמא לא בעי הערב שמש, ושני רב עשאוהו כטמא מת בז׳ שלו, אלמא הטבול יום דרבנן סגי נמי להיכרא דצדוקים בפרה ואין צריך לטמאותו בטומאה של תורה, דהא צינורא דע״ה אינו אלא דרבנן ואפ״ה מתמה אר״י דאמר מטמא ויטביל הא מטמא וקאי. וגדולה מזו אמרינן אדר"א דאפי׳ טבול יום דרבנן אין כאן לאחר טבילה מ״מ לענין חטאת עשוהו כטמא מת בשביעי שלו וסגי בהכי להיכרא דצדוקים בפרה.

מיהו י״ל דשריפתה שהיא עיקר עשייתה ותחלתה וכולל את כולה אינו סגי להיברא בטבול יום דרבנן אלא בעינן טבול יום של תורה דוקא, אבל בפרטי דברים שאחר כן בהיכרא כל דהו אפי׳ בדרבנן סגי כיון דהי׳ לה כבר היכרא גמור בכלל עשייתה בטבול יום של תורה.

ומ״מ אפי׳ תימא כדברי התום׳ דמה שהיו מטמאין את השורף הי׳ בזה שהיו סומכין ידיהם עליו דאינו אלא טומאה דרבנן, מ״מ אין לנו ראיה הטבול יום של תורה פסול מדרבנן לפרה, והא דטימאוהו להשורף בסמיכות ידיהם היינו טעמא משום דטומאה זו מזומנת ומוכנת לפניהם יותר בנקל משאר טומאות תדע האם לא כן אפי׳ לפי׳ התוס׳ הוה להו לטמאותו בשאר טומאות דרבנן. אלא ודאי היינו טעמא כדאמרן:

לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ בשלמא כולי׳ קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא:    קשה לי הא אמרינן בפ״ג דמועה קטן נכח ע"א] אר"א למה נסמכה (פרשה) [פרשת] מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, אלמא פרה בת כפרה היא. וי״ל הא דפרה מכפרת היינו דוקא פרה שעשה משה במדבר כדפי׳ התם התוס׳ !ד״ה מה פרק פרה מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה, והאי טעמא ליתא אלא בפרת משה שמכפרת על מעשה העגל שעשו דור המדבר, אבל פרות דורות אינן מכפרות אמידי.

וכי תימא אכתי נימא לכפר אלו מעשה פרה של מדבר ועלי׳ לחוד קאי שמכפרת ולא אשל דורות, ואל תתמה על זה דכה״ג אמרינן לקמן (ד׳ ע"א) וכי תימא יוה״ב קמא אי נמי כה״ג קמא הוא רבעי פרישה וכר, אלמא אי לאו קרא יתירא הוי אמינא יוה״ב קמא או כה״ג קמא הוא דבעי פרישה ועלה לחוד קאי לכפר ולא אלדורות, וה״נ נימא לכפר זו מעשה פרה של מדבר ועלי׳ לחוד קאי הואיל שמכפרת.

וי״ל דמ״מ עיקר פרה לאו לכפרה אתיא, ואפי׳ פרת משה כמו פרות דורות דאינן מכפרות אמידי אלא כדי להזות מאפריהן על הטמאים, וה״נ פרת משה לכך באתה דלענין זה ודאי פרת משה ופרות דורות שוין, אלא דפרת משה אגב גררא מקופיא מכפרת נמי על מעשה עגל, א"כ אף פרת משה אינה בכלל לכפר כיון שעיקרה לאו לכפרה אתיא שהרי כל פרות דורות מעשיהן כמעשה פרת משה ואפ״ה אינן מכפרין, ומשום דהיא מכפרת מקופיא לא הוי לי׳ לקרא לקרותה לכפר על שם טפל וקופיא שלה כיון שלשם עיקר שלה לא באתה לכפר אלא להכשיר:

דף ב ע"בעריכה

ואימא צואה דקרבנות:    פירש״י להצריך כל כהן העובד פרישה לקרבן צבור. ובסמוך דפריך אימא כפרה דקרבנות, פי׳ כגון קרבן יחיד דכתיב בכמה מקומות וכפר עליה הכהן. ואיני יודע למה פי׳ צואה וכפרה בתרי גווני, הא בין צואה בין כפרה שייך בקרבן יחיד וכן בשל קרבן צבור, דקרבן צבור נמי מכפר כמו שעירי רגלים ור״ח מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו וכדתנן בפ״ק דשבועות [ב׳ ע"א], ובאגדה אמרינן למה נקרא שמן כבשים [גבי תמיד מיירי] שכובשין עונותיהם של ישראל, ואמרי׳ לא לן אדם מעולם בירושלים ועון בידו מפני שהתמידים מכפרים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה, מיהו האי דמלאתי משפט דריש בגמרא דידן פ״ד דסנהדרין (דף ל״ס [לה ע"א] להלנת דין בדיני נפשות או לתענית שמלינין בו צדקה, מ״מ שעירי רגלים ור״ח ודאי מכפרין כדכתיב בכולן לכפר.

ועוד קשה לי מה שפירש״י צואה דקרבן צבור דוקא, הא האי קרא לא נאמר גבי קרבן ציבור בפרשת פנחס אלא גבי סתם קרבנות בפרשת צו, דרישא דקרא זאת התורה לעולה ולמנחה, ואכתי קרבן ציבור לא נאמר, אלא דילפינן מיני׳ קרבן ציבור לביום ולא בלילה ולשאר מילי כדאמ׳ במס׳ זבחים בפרק י"א (צח ע"א> ובם״ח דמנחות (פג ע"א), ומ״מ אין לך להוציא קרבן יחיד מכלל זה.

ועוד דבר תמוה יותר אני רואה בדברי רש״י דפי׳ דהא דפריך לקמן ואימא כפרה דקרבנות דאקרבן יחיד פריך, דא"כ מאי משני מי ידעינן הי כהן איתרמי ופרש״י הלא ע״י פייס היו עובדין כדאמ׳ לקמן, כיון דפי׳ אכפרה דקרבנות דמקרבן יחיד פריך מה ענין פייס לקרבן יחיד, הלא להדיא תנן בפ״ב (כו ע״ב> במה דברים אמורים בקרבן צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב, ופרש״י גופי׳ התם בקרבן יחיד אם רצה להקריב יחידי ובלא פייס מקריב. ותו אטו פייס כתיב בקרא דלא ניחא לי׳ לאוקמא קרא דלכפר על קרבנות, הא פייס אינו אלא תקנת חכמים כדתנן לקמן פ״ב (כב ע"א). ומ״מ הא דפייס יש ליישב בדוחק גדול.

אבל הפי׳ הברור נראה דהא דפריך ואימא צואה דקרבנות וכן ואימא כפרה דקרבנות אתרווייהו בין אקרבן יחיד בין אקרבן צבור קאי. והא דמשני מי ידעינן הי כהן דאיתרמי היינו משום דכל הקודם זכה בו:

מי ידעינן הי כהן איתרמי:    קשה לי אמאי לא קא משני נמי הכי אהא דפריך ואימא צואה דקרבנות מי ידעינן הי איתרמי. וי״ל דאי הוי דחי לי׳ הכי אכתי הוי מצי למיפרך ולומר דמקרבנות יוה״ב איירי דאינהו נמי בכלל קרא דביום צותו הוי דבהו הכהן ידוע דכל עבודות יוה"כ אינן כשרים אלא בכה״ג, ועדיין הי׳ קשה מנ״ל דצוה צוה אפרה קאי:

[ו]אימא כפרה דקרבנות:    פי׳ דשאר קרבנות נמי וה״ה ליוה"כ דבכלל קרבנות הוא, כן פי׳ התוס׳. וקשה הא אמרינן לקמן [ד׳ ע"א] בזאת יבוא אהרן במה שאמור בענין דמילואים דבעי פרישה ז׳, ואי כל הקרבנות בעי פרישה בזאת גבי יוה״ב למה לי הא בכלל קרבנות הוא, ואע״ג דאמרינן התם [שם] אי מבזאת ה"א יוה"כ קמא או כה״ג קמא לחוד בעי פרישה קמ״ל לכפר לדורות, הא כיון דכתיב לכפר לכל הקרבנות ויוה"כ בכלל ממילא ש״מ לדורות נמי. וי״ל דודאי מלכפר לחוד לא ש״מ אלא קמא, אלא מדכתב רחמנא תרתי לכפר ובזאת נפקא לן חד לדורות ואידך לקמא. והא דפריך אימא לכפרה דשאר קרבנות נמי, היינו לקמא לחוד, וכתב רחמנא בזאת יתירא גבי יוה״ב ללמד אפי׳ לדורות ביוה"כ וכמ״ש שם. ולפי״ז כולה סוגיא דשקיל וטרי אימא רגלים או עצרת שמיני ור״ה הכל אקמא לחוד פריך דניבעי פרישה, אבל לא לדורות דמחד קרא לחוד אין לנו אלא קמא אבל לדורות לא:

ואימא רגלים:    פי׳ דקבעי להו זמן. קשה לי דמתחלה הו״ל להקשות ואימא ר״ח דקביע לי׳ זמן, דהא שעיר דר״ח נמי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשל רגלים כדתנן בפ״ק דשבועות !ב׳ ע"א]. ואי משום דאמרינן בפ״ט דשבת (דף פ׳) [פז ע״ב] השמיני דמילואים היה בר״ח ניסן ואם איתא דצריך פרישה לשל ר״ח למה לי דכתב רחמנא לפרישת מילואים תיפוק לי׳ משום ר״ח, די״ל דלמאן דאמר לקמן [ה׳ ע"א] (פרשה) [דפרישת] מילואים מעכב איצטריך לעיכובא משא״ב פרישה דעלמא, א"כ ליכא להקשות כלל למה כתב רחמנא (פרשה) [פרישת] מילואים תיפוק ליה מחמת ר״ח. אלא אפי׳ למ״ד אינו מעכב אפ״ה איצטריך פר[י]שה דמילואים משום בני אהרן שנתעסקו עמו בקרבנות הבא בחובה למילואים כדכתיב וימציאו בני אהרן את הדם אליו והיינו הולכה שהיא אחד מד׳ עבודות הדם, אבל בקרבנות ר״ח לא מצינו שנתעסקו בו, ואדרבה שעיר של ר״ח שנשרף אמרי׳ בפ״י דזבחים (קא ע"א) דאמר משה לאהרן שמא באנינות אקרבתי׳ ופסלתי׳, ואמר לו אהרן [וכי] הן הקריבו דפסיל בהו אנינות, אני הקרבתי, אלמא לא התעסקו בו בניו כלל.

ואע״פ שרש״י פי׳ התם הן הקריבו וכי בני שהן הדיוטים הקריבו היום הלא עלי הטלת העבודה היום כדכתיב קרב אל המזבח ועשה ואני כה״ג ומקריב אונן. דברי (תימא) [תימה] הן, אדרבה חובת היום של מילואים בניו נתעסקו עמו כדכתיב וימציאו בני אהרן, והאי הן הקריבו גבי שעיר של ר״ח כתיב שהוא לבדו נשרף כדאמרינן התם:

ואין דנין פרישת ז׳ לד:    קשה לי ואימא יו״ט ראשון דסוכות דקדיש טפי מחולו של מועד, אפי׳ למאן דס״ל מלאכת חולו של מועד אסור מן התורה כמ״ש בחי׳ פ״ב דחגיגה [יח ע"א ד״ה מכלל], מ״מ אינו אסור אלא במלאכת שאינו דבר אבוד משא״ב יו״ט ראשון שאסור בכל מלאכה שאינו אוכל נפש. וכ״ת דלא תלי׳ פרישה באיסור מלאכה, ותדע מדלא פריך ואימא שבת דחמיר מיו״ט לאיסור מלאכה, הא לא ארי[א], דשאני שבת דאין במוספין שלו חטאת אלא שתי כבשים לעולה שאין באין לכפרה וקרא לכפר כתיב. מיהו בלא״ה י״ל דאין סברא להצריך פרישה משום קדושת מלאכה אלא דוקא משום קדושת קרבנות.

אבל עדיין קשה הא יו״ט דחג קדיש נמי לפי ענין קרבנות החג, הפרי החג מיום ראשון ואילך מתמעטין והולכין. וי״ל אע״ג דמתמעטין והולכין אפ״ה כיון דלמילואים היה מועט יותר מהם שלא היה בו אלא פר אחד, ש״מ שאין זה גורם פרישה, ואם תרבה יו״ט ראשון לפרישה מהאי טעמא בע"כ אי אפשר לך למעט א׳ מז׳ ימי הסוכות מן הפרישה והי׳ פרישת ז׳ לז׳ ואין דנין מפרישת ז׳ ליום אחד דמילואים:

ואימא שמיני דפרישת ז׳ ליום אחד הוא:    קשה לי כיון די״ל נמי אימא עצרת או ראש השנה דפרישת ז׳ ליום אחד הן נמי כדמקשה לקמן [ג׳ ע"א], א"כ לא ידעינן הי מינייהו וממילא אי אפשר לרבות אותן כדאמ׳ לעיל גבי רגלים וכ״ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות וכר, הא לא״ה כיון דלא ידעינן אי אפשר לך לרבות אחד מהן, וכולן נמי לא, מטעמא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה וכר כדאמרינן לעיל, וה״נ כיון דשמיני ועצרת ור״ה שדן בזה אי אפשר לך לרבות לא כולן ולא אחד מהן דהי מינייהו מפקת דלא ידעינן הי מינייהו.

ואפי׳ תאמר דהאי מקשה ואימא שמיני ידע מהאי תירוצא דלקמן דדנין דדנין פר ואיל אחד ודנין פר ואיל שלו משא״ב עצרת ור״ה וא״ב אין לך תו לרבות אלא שמיני לחוד, אפ״ה תקשה הא דאמר ר׳ אבהו לקמן [שם] דנין פר ואיל שלו לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו, וכן רב אשי דשני לקמן [שם ע״ס לאפוקי ראש השנה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו, משמע הא לאו הכי ה"א לכפר קאי אעצרת ור״ה, ואמאי הא תרווייהו אי אפשר לרבות הלאו פעם אחת בשנה הן וחד מינייהו נמי לא דלא ידעינן הי מינייהו וכ״ש רבינא דאמר לקמן [ג׳ ע״בן לאפוקי כולהו קושיין דלאו עבודה בכה״ג או תחלה הן, ולמה לו האי טעמא תיפוק לי׳ דאי אפשר לרבות לא כולן ולא אחד מהן מהאי טעמא דאמרן.

מיהו לרבינא י״ל דלית לי׳ האי סברא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה, ורגלים נמי אי אפשר לרבות מהאי טעמא דלאו בכה״ג ותחלה הן, אבל לר"א ורב אשי דתלו טעמא דעצרת ור״ה דלא משום דציבור או תרווייהו עולות נינהו בע״ב הא דלא מרבינן לרגלים פסח וסוכות היינו טעמא משום דלאו פעם אחד בשנה הן, ולאחד מהן נמי לא מצינו לרבות דלא ידעינן הי מינייהו והאי טעמא סגי נמי לר״ה ועצרת, וקשה שפיר לדידהו למה להו למימר בעצרת ור״ה טעם אחר:

מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה:    פי׳ יו״ט ראשון של רגל קרוי עיקר הרגל, כדאמרינן בפ״ק דחגיגה (ד ע"א> בעיקר הרגל דכ״ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן, והיינו יו״ט ראשון כדפרש״י שם, וטפל דירי׳ בעי פרישה דהיינו ח׳ של חג בעי פרישה:

ואפילו למ״ד שמיני רגל בפני עצמו הוא:    היינו ר״נ דאמר בפ״ד דסוכה (דף מ״ו> [מז ע״בן אין אומרים זמן בז׳ של פסח דלאו רגל בפני עצמו הוא, אבל אומרים זמן בשמיני של חג דרגל בפני עצמו הוא, ודלא כר״ש דאמר התם אין אומרים זמן בשמיני של חג נמי דלאו רגל בפני עצמו הוא:

דף ג ע"אעריכה

אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דתנן מי שלא חג וכו׳:    קשה לי וכי משום שח׳ ראוי לחגיגה כז׳ ימי החג מש״ה הוי טפל דירי׳, אדרבה אי לא הוי חזי לחגיגה כמותו שפיר גרע מיניה, אבל השתא דחזי לחגיגה כמותו אינו טפל דידיה דהא אם לא הקריב בחג עדיין ראוי להקריב בח׳ וחשוב כמוהו. אע״ג האם הקריב בחג אינו מקריב בח׳, היינו משום דכבר יצא ידי חובת חגיגה וא"א לחוג ב׳ פעמים. ואי משום דאין בו חיוב חגיגה לעצמו גרע מרגלים דפסח וסוכות וכיון דבדידהו א״צ פרישה כ״ש בח׳, א"כ מאי פריך ואימא ראש השנה, הוא נמי ניתי מהאי ק״ו, והרי רב אשי גופיה קאמר לקמן דנין פר וכו׳ לאפוקי ר״ה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו, והשתא למה ליה לאפוקי ר״ה משום ה״ט דתרווייהו עולות נינהו תיפוק ליה מהאי ק״ו הפסח וסוכות כמו ח׳ של חג.

ונראה לי דהכא אליבא דר״י קיימינן, ור״י ס״ל בם ״ק דחגיגה (דף ח׳> [ט׳ ע"א] דכולן תשלומין דא׳ ומאן דלא חזי בא׳ לא חזי בכולהו, וח׳ נמי בכלל זה דתשלומין דא׳ הוא והוי טפל דידיה. ומכאן נראה לי תשובה לדברי הריטב"א שפי׳ בפ״ד דסוכה [מז ע״ב ד״ה רגל בפנ״ע] דאפי׳ למ״ד כולן תשלומין דא׳ מ״מ אין ח׳ של חג בכלל זה, ואע״ג דלא חזי בא׳ מ״מ חוגג בח׳. וא״ב אין ח׳ טפל לא׳ ומאי משני רב אשי.

ועוד אני אומר האפי׳ למ״ד כולן תשלומין זה לזה מ״מ בח׳ של חג מודה דאינו אלא תשלומין דחג, ומאן דלא חזי בחג הסוכות אינו חוגג בח׳ וכמ״ש שם בם״ק דחגיגה בחידושי !ט׳ ע"א ד״ה עבר הרגל], והשתא שינויא דרב אשי ניחא אפי׳ לר״י וריב״ל נמי דילפי לקמן [בע״ס לפרישת יוה״ב ממילואים מהאי קרא דלכפר אע״ג דלא שמעינן להו דס״ל כולן תשלומין דא׳, מ״מ בח׳ כ״ע מודו דתשלומין הוא וכדפי׳, ושם בחידושי יתבאר זה באורך בס״ד.

[מלואים]

דנין פר א׳ ואיל א׳ מפר א׳ ואיל א׳:    קשה לי הא יוה"כ נמי ב׳ אילים נינהו אילו של אהרן ואיל העם כדכתיב בקרא, והרי אפי׳ לרבי דאמר איל א׳ הוא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים אאיל של ציבור קאי, אבל מ״מ בלא״ה ב׳ אילים הן א׳ שלו וא׳ של העם. ורש״י !ד״ה דנין] פירש דנין פר א׳ ואיל א׳, עבודת מוסף יוה"כ ועבודת ח׳ למילואים פר א׳ ואיל א׳ דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ע"כ, משמע שדנין מחמת מה שהוא קרבן ציבור ביוה״ב. ואיני יודע מהו זה וכי גרע איל של אהרן מפני שהוא של יחיד ביוה״ב שאינו מן החשבון, הא אדרבה דמי לשל מילואים שהיה נמי משל אהרן, ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה דנין פר ואיל שלו מפר ואיל (שלא) [שלו] עד לבסוף גבי ר״ה, מ״מ מהיכא תיתי לומר דשבקינן אילו של אהרן של יוה״ב לגמרי דדמי מיהא למילואים בהא דשלו הוא וגמרינן של ציבור לחוד משל יחיד הא ודאי כלפי לייא.

ועוד קשה לי אי דנין פר א׳ ואיל א׳ דקאמר אמוסף דיוה״ב לחוד קאי הו״ל למימר לאפוקי עצרת דב׳ פרים נינהו למוסף כדכתיב בחומש הפקודים, אבל למוסף יום הכפורים לא היה אלא פר א׳ כדכתיב התם, וא"כ אתי שפיר אפילו למ״ד ב׳ אלים ביוה״ב מ״מ ניחא טפי ללמד ממילואים ליוה״ב דדמי ליה מיהו בהא דפר א׳ ולא ללמד על עצרת דלא דמי במידי. ועוד דכל הני דנין דאמרינן בשמעתין לאו דוקא דדמי בכל מילי קאמר אלא אפי׳ במקצת סגי, תדע דהא לא דמי שום א׳ מכל הני דרוצה ללמוד ממילואים וכן יוה״ב שלומד ממנו בכל מילי למילואים דהא בשאר קרבנות לא דמי אהדדי כדכתיבי קראי אלא ודאי במקצת סגי.

ועוד קשה לי אי האי דנין אמוסף קאי מאי קאמר לאפוקי עצרת דב׳ אילים נינהו, הא במוסף דעצרת לא היה אלא איל א׳ לחוד כדכתיב התם, ואי ב׳ אילים דקאמר אחובת היום דעצרת לחוד קאי ולא חשיב דמוסף בכללן הא ודאי דברי תימה הוא, דלגבי יוה״ב לא חשיב אלא דמוסף, והכא שביק לדמוסף לגמרי ואפי׳ מכלל לא כייל ליה עם של חובת היום דעצרת, והול״ל לאפוקי עצרת דג׳ אילים נינהו ב׳ דחובת היום וא׳ של מוסף עמהם, דהא גבי יוה"כ עושה את של מוסף לעיקר ולגבי עצרת אפי׳ מטפל לא טפל ליה למחשביה עם של חובת היום בכללן. ועוד קשה מ״ש דדן ביוה״ב ממוסף דידיה לחוד ואע״ג דהוי נמי איל של אהרן דחובת היום הוא לא חשיב [ליה], ואילו גבי עצרת חשיב חובת היום דהא ב׳ אילים רגבי עצרת דקאמר משל חובת היום מיירי. ועוד קשה לי מאי פריך אלא למ״ד ב׳ אילים נינהו מאי איכא למימר, מאי קושיא הא דנין אמוספין לחוד קאי והא לכ״ע איל דאחרי מות לאו מן המוספים הוא אלא חובת היום דהא לא נכתב בו מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המוספים.

מיהו איכא לפרש איפכא מפירש״י דנין פר א׳ ואיל א׳ דקאמר אחובת היום קאי ולא מיירי ממוספים כלל, דביוה״ב לחובת היום לא היה אלא פר א׳ ואיל א׳ ושניהם אשל אהרן קאי דהוי לחובת היום, וכן במילואים לחובת היום לא היה אלא פר אחד ואיל אחד לאפוקי עצרת דב׳ אילים נינהו לחובת היום, ופריך הניחא למ״ד יוה"כ איל אחד הוא, לאו אאילו של אהרן דקא מתרץ ליה קאי אלא אאיל העם דמיירי מיניה הברייתא שמביא בסמוך, ולדידיה ניחא דכיון דאיל א׳ הוא א"כ אינו לחובת היום אלא למוסף דהא מלבד עולת התמיד דחומש הפקודים עליה נמי קאי כדכתיב בכל המוספים מלבד עולת התמיד, אלא למ״ד ב׳ אילים נינהו וא״ב אההוא איל דאחרי מות לא נכתב מלבד עולת התמיד והו״ל חובת היום מאי איכא למימר הא ביום הכיפורים נמי ב׳ אילים נינהו לחובת היום, ולפ״ז הכל ניחא ולא קשיא מידי מכל מה שהקשיתי.

מ״מ אכתי קשה מאי משני אפילו תימא רבי אלעזר ב״ר שמעון התם חד לחובת היום כר הא ביוה״ב נמי הוי ב׳ לחובת היום של אהרן ושל העם. וזה לפירש״י נמי קשה דהו״ל הני תרי דחובת היום וכמש״ל.

ועוד קשה לי לפירש״י דמשמע למסקנא הדר ביה ממאי דבעי לדון יוה"כ מטעמא דפר ואיל דמוספים דידיה דמי למילואים אלא יליף לה מטעמא דחובת היום דידיה דמי למלואים בפר ואיל א׳ דהכי פירש״י לאפוקי עצרת וכר, א"כ לרבי דאמר איל א׳ הוא ע"כ היינו איל למוסף דכיון דהוא הוא נמי האמור בחומש הפקודים וכתיב התם מלבד עולת התמיד היינו מוסף א"כ לא היה שום איל לחובת היום ביוה"כ, מהשתא מאי אולמא דילפינן יוה"כ ממילואים יותר מעצרת, אי משום דעצרת לא דמי למילואים דאילו התם איל א׳ לחובת היום והבא ב׳ אילים לחובת היום הא יוה״ב כ״ש דלא דמי ליה כלל דליכא בו איל כלל לחובת היום, ובע״ב לרבי מדמי יוה״ב למילואים מטעמא דמוספים דמי ליה, וזה תימה דאיליבא דמר מדמי ר"א להדדי מטעמא דמוספים אע״ג דלא דמי לחובת היום ואליבא דמר איפכא. מיהו הא לא קשיא מידי דאיכא למימר אליבא דרבי נמי מחובת היום גמר לה למסקנא כמו לר"א ואע״ג דרבי אית ליה איל א׳ הוא אפ״ה כיון דכתב רחמנא לאיל העם נמי גבי חובת היום באחרי מות הו״ל של חובת היום, מ״מ קשה מה שהקשיתי.

הלכך נראה לי לפרש דהא דקאמר דנין פר א׳ ואיל א׳ כו׳ היינו משל חובת היום דיוה״ב קאמר וכפי׳ המסקנא אליבא דר"א דמיירי מחובת היום ה״נ מיירי הכא ועל דרך שפירשתי, ואע״ג דבחובת היום דיוה״ב היו ב׳ אילים א׳ שלו וא׳ של העם אפ״ה כחד חשיבי, דהא איל שלו קרב עליו ועל אחיו הכהנים ולא בשביל העם, ואיל העם קרב על העם ולא עליו ועל הכהנים, דומיא דפרו ושעיר הפנימי שנאמרו עם האילים הללו שקריבים נמי בהאי גוונא דאמרן, וכיון רעל מי שקרב איל זה לא קרב חבירו נמצא לכל א׳ מהם אין כאן אלא איל א׳, לאפוקי עצרת דב׳ אילים נינהו וכל א׳ קרב אכהנים והעם נמצא על כל א׳ קרב ב׳ אילים, ולא דמי לשל מילואים דלא קרב אלא איל א׳ על אהרן. ופריך למ״ד ב׳ אילים נינהו א"כ ביוה"כ נמי קרבו ב׳ אילים על כל אחד, דהא השני בא בשביל הכהנים והעם ביחד ובתחלה קרבו על כל א׳ מהם איל נמצא בשביל כל א׳ מהם קרבו ב׳ אילים, ומשני התם חד לחובת היום וחד למוספים ושל מוספים לא חשיב אלא של חובת היום לחוד. ומהשתא אליבא דרבי דאמר איל א׳ הוא, איכא למימר דאיל העם לאו חובת היום הוא כיון שהוא האמור בחומש הפקודים אלא של מוסף הוא, ואיל א׳ דאמר הגמרא גבי של יוה"כ הוא דאהרן לחוד דחובת היום הוא.

ואיכא למימר דאיל העם אפי׳ לרבי חובת היום [הוא], אע״ג תאמר בחומש הפקודים גבי מוספים מ״מ הואיל ונאמר נמי גבי חובת היום דאחרי מות הו״ל חובת היום, ומ״מ אילו ואיל העם חדא הוא, כיון דאינן מכפרים אלא על אנשים מחולקים וכדפרשתי: [מלואים]

אימא ר״ה:    קשה לי מאי פריך הא כבר שני גבי עצרת דנין פר א׳ ואיל א׳ מפר א׳ ואיל א׳ ואחובת היום קאי אפי׳ לפי פירש״י לפי המסקנא, לאפוקי עצרת דב׳ אילים לחובת היום הן, והשתא עצרת דיש בו יותר אילים משל מילואים ואיכא למימר בכלל מאתים מנה אפ״ה כיון דלא דמי למילואים לגמרי לא גמרינן מיניה, כ״ש ראש השנה דאין בו חובת היום כלל אלא מוספים בלבד, דלא דמי כלל למילואים שהיה בו חובת היום דליכא למילף ממילואים, ומאי פריך ואימא ראש השנה.

ונ״ל דודאי כל היכא דמוספים דידיה דמי לחובת היום דמילואים אפשר למילף ממילואים, דהא מוספים חובת היום הן דהא מחמת קדושת היום הן באים, מיהו היכא דאיכא חובת היום ומוספין מדפלגינהו רחמנא להני לחוד ולהני לחוד ולא כייל להו כחדא בחרא פרשה ש״מ דענינים חלוקין הן, לפיכך משני גבי עצרת בסמוך התם חד לחובת היום וחד למוספים, כלומר וליכא בחרא ענינא ב׳ אילים דאיל דמוספים ענין לעצמו הוא וכן דחובת היום, ודמי קצת למילואים דבחובת היום שלו לא היה אלא איל א׳, אבל בעצרת ב׳ אילים לחובת היום ולא דמי למילואים.

ומוסף דעצרת נמי לא דמי למילואים דבמוסף דעצרת היה פרים ב׳ כדכתיב, ובמילואים לא היה אלא פר א׳, הרי שלא מוסף עצרת ולא חובת היום דידיה דמי למילואים לפיכך א"א למילף מיניה, אבל מוסף ראש השנה שלא היה בו אלא פר ואיל א׳ למוספים ודמי לחובת היום דמילואים ודאי אפשר למילף מחובת היום דמילואים דהא מוספים דידיה נמי חובת היום הן. [מלואים]

דף ג ע"בעריכה

קיחות דעלמא קח לך סמים:    קשה לי הא האי קרא גבי סמני הקטורת כתיב והא אי אפשר לומר דקטורת דקרבן ציבור הוא יהא בא משל יחיד, ובהדיא תנן בם״ד דשקלים ןמ״ג] מותר הקטורת כו׳, אלמא מתרומת הלשכה היתה באה. ועוד הא חובת דורות הוא ולאחר מיתת משה מאי איכא למימר. ועוד קשה לי אמאי נקט הגמרא קח לך שנאמר גבי סממני הקטורת, ולא נקט קח לך בשמים ראש דקרים בקרא והוא נאמר גבי שמן המשחה שעשה משה במדבר שלא היתה אלא לשעה. וי״ל דמאן דאית ליה קח לך משלך ס״ל דקטורת שבמדבר כל זמן שהיה משה קיים היה באה משלו ומוסרו לצבור, וה״נ מהני בכל קרבן ציבור כדאמרינן בפ״ק דר״ה (ז׳ ע"א) יחיד שהתנדב משלו כשירים ובלבד שימסרם לציבור, והיינו טעמא דלא מייתי לקרא רשמן המשחה אע״ג דקרים לשל קטורת, דרבותא קמ״ל דלמ״ד קח לך משלך אפי׳ גבי קטורת דקרבן ציבור הוא נמי ס״ל הכי ועל דרך שפירשתי.

ועדיין אין דעתי נוחה בזה, ואי לאו דמסתפינא ה"א דטעות סופר נפל בספרים שלנו, וה״ג קיחות דעלמא קח לך בשמים והיינו קרא רגבי שמן המשחה, וע"כ לא פליג ר״י דקה לך משלך אלא בדבר שאינו בא לכפרה כמו חצוצרות ושמן המשחה וכן פרה אינה באה לכפרה כדאמרינן בריש שמעתין [ם׳ ע"א] לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא, הלכך אי לאו משום ויקחו אליך היה אפשר לבוא משל יחיד, אבל קטורת דמכפרת כדאמרינן לקמן בפ״ד (מד ע"א) למדנו לקטורת שמכפרת כר ע"כ א"א לבוא אלא משל ציבור, כמו פר ואיל של אהרן דמילואים ויוה״ב דאפי׳ למ״ד קח לך משל צבור הכא מודה דמשלו הוא דמוכח קרא, ה״נ למ״ד קח לך משלך היכא דמוכח מודה דע״ב משל צבור, וקטורת דמכפר מוכח בע״ב דמשל ציבור בא.

ואע״פ שפירש״י בדר׳ יונתן כביכול בשלך אני רוצה אם היה צבור בר, ש״מ דמ״ד קח לך משלך אפי׳ בדבר שמכפר נמי ס״ל הכי, דברי תימה הוא רקח לך רגבי חצוצרות מאי כפרה שייך בהם, אלא ודאי פי׳ ב׳ דרש״י עיקר לפי שדבר קשה כו׳ אאל״ב, אלא שאין בידינו להגיה הספרים מסברא: [מלואים]

עשיות דעלמא עשה לך שתי חצוצרות:    קשה לי אמאי לא קאמר עשיות דעלמא ועשית לך ארון עץ דקרים בקרא לדחצוצרות, ועוד דקרא זה מוזכר בההיא ברייתא, וכ״ת כיון דכתוב א׳ אומר ועשו ארון דש״מ דמשל ציבור בא, ובע״ב לכדדריש אבא חנן אתי וכ״ע מורו לה, הא ליתא, דבפ״ב דמנחות (כח ע״ב> תניא חצוצרות שעשה משה כשרים לו ופסולים לדורות, ופריך מ״ט אילימא משום דכתיב עשה לך לך ולא לדורות אלא מעתה ועשית לך ארון ה״נ לך ולא לדורות, אלא אי למ״ד לך משלך או למ״ד בשלך אני רוצה ה״נ מב״ל כר, אלמא רגבי ועשית לך דארון נמי פליגי. וי״ל משום דבברייתא קתני בדר״י ועשה לך נקטה גמ׳ לקרא דחצוצרות הכתיב התם נמי עשה לך, אבל גבי ארון ועשית לך כתיב. מיהו קצת קשה אתנא גופיה כיון דפליג נמי גבי ארון אמאי לא נקט לקרא דארון דקדים. [מלואים]

והקריב את פר החטאת אשר לו ל״ל ש״מ האי לו משלו הוא:    קשה לי אכתי מנלן דאיל יוה"כ משלו בא, דהא גביה לא כתיב אשר לו, ולעיל נבע"א] קאמר בפשיטות דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו, אלמא פשיטא לן דאיל יוה״ב משלו בא ולא משל ציבור. ונ״ל מדכתב רחמנא בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ובע״ב האי איל לעולה לאו איבוא אהרן אל הקודש קאי דהא איל קרב בחוץ ולא בא אל הקודש, א"כ למה לי הכתב רחמנא להאי איל הכא, אלא ש״מ לאקושי שיהא משלו כמו הפר. [מלואים]

כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן מתני חדא ר׳ יהושע בן לוי מתני תרתי, ר׳ יוחנן מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה״ב, ריב״ל מתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ, והא דר׳ יוחנן דריש נמי תרתי לעשות מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה׳׳כ ההוא דרבי׳ אמר לי׳ ר״ל לר׳ יוחנן מהיכא ילפית ממילואים אי כו/ עד ריב׳׳ב היא דחייש לטומאת ביתו:    ונראה לי למאן דיליף לה ממילואים צריך פרישת כהן גדול דוקא בעזרה דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד כדכתיב בקרא. אבל למאן דיליף לה מסיני בפרישת כל דהו סגי לי׳ אפי׳ במקום חול.

ולפי׳׳ז למאן דיליף לה ממילואים בע״ב היתה לשכת פרהדרין דכה״ג מקודשת בקדושת עזרה, וה״ה נמי למאן דמתני תרתי ולעשות אלו מעשה פרה, לשכה שעל פני הבירה דפרה ע"כ במקום קדוש היתה. והא דקאמר הגמרא [ב׳ ע"א] מאי בירה אמר רבה בר חנא אמר רבי יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו אלמא פרישת פרה היתה בחול בהר הבית ולא בעזרה. וי״ל רזה אמר ר׳ יוחנן דירי׳ דלא מתני אלא חדא, אבל לרבי׳ דר׳ יוחנן ולריב״ל דמתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה, כיון דפרישת פרה נמי נפקא לי׳ ממילואים צריך פרישת עזרה כמו במילואים, וס״ל כריש לקיש דאמר כל המקדש כולו קרוי בירה דכתיב (אל) הבירה אשר הכינותי, ופרישת פרה באמת נמי הי׳ במקדש דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד וכדפרישית. והנה פרישת יוה"כ דלר׳ יוחנן, ורבי׳, וריב״ל, לכולהו נפקא להו ממילואים בודאי דבעינן פרישה במקום קדוש דומיא דמילואים, ואע״ג דר״ל נפקא ליה מסיני לית הלכתא כותיה דיחידאי הוא בזה, ועוד קי״ל רבי יוחנן ור״ל הלכה כרבי יוחנן.

ומצאתי להראב״ד בפירושו למס׳ תמיד שכתב בפרק א׳ [ל׳ ע"א] שפרישת כה״ג צריך להיות במקום קדוש דומיא דמילואים, ושלשכת פרהדרין בנויה היתה במקום קדוש, והיינו כדפרישית. והדבר מוכרע מעצמו הפרישה הנלמד ממילואים צריכה להיות דומיא דמילואים, דמסתבר לי דמאן דיליף לה לפרישה ממילואים דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא היא, שהרי שקיל וטרי בה הש״ס טובא בהאי ילפותא לעיל בדף ב׳ ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא, וכה״ג כתבו התוס׳ בפ״ז דסוטה (לב ע״ב ד״ה ורבי) לגבי ק״ש והקשו מזה למ״ד ק״ש דרבנן, ובודאי הכי הוא. ומאי הקשה למ״ד ק״ש דרבנן, כבר כתבתי תירוץ נכון לזה בתשובה (שאג"א סי׳ א׳ ד״ה ולפמש״ב ניחא) ואין זה מקומו. ועוד דאקשה ליה ר״ל לר׳ יוחנן דיליף ממילואים אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף ה״נ כל הכתוב בהן מעכב, והתנן מתקינין לו כהן אחר תחתיו ולא קתני מפרישין, ואם אינו אלא אסמכתא בעלמא וכי ס״ד הפרישה דרבנן מעכב, וכן מוכח כל הסוגיא דאין זה אסמכתא. והתוס׳ בפרקין בכמה מקומות רצונם לומר דדרשא זו אינה אלא אסמכתא, וכן כתבו להדיא בדף ד׳ ע"א בד״ה נכנסו מים תחת דם ובשאר מקומות והביאו ראיות.

ואני אשיב על ראייתם אחת לאחת. לקמן דף ח׳ [ע״ב ד״ה דאי] גבי זה פרישתו לקדושה כתבו, דבע״ב לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דהא אין ישיבה בעזרה אלא וכו׳ וכ״ש שכיבה, ולפי״ז מוכח דע״ב אסמכתא בעלמא הי׳ דאל״ב היתה צריכה להיות במקום קדוש דומיא דמילואים. ולדידי לאו ראי׳ היא דא״ב מילואים גופי׳ תקשה לך דכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה מאי איכא למימר, ובע״ב צריך לומר דשאני (הכא) [התם] דגזרת הכתוב הוא ובע״ב הותר להם שכיבה ישיבה ושינה, ה״נ מאי דילפינן מהתם דינו כמוהו.

מיהו אין צריך לזה די״ל הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא דרבנן, ואפילו את״ל דהוי דאורייתא וכמ״ש בחידושי בם״ב [כה ע"א ד״ה והאמר מר], ועוד ע"כ שכיבה ובית הכסא אסורים בעזרה מן התורה ואפילו במקום מצוה, כדאמרינן בפירקין מ׳ ע״ב] גבי ציץ מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ומייעל לבית הכסא, ש״מ דאפילו במקום מצוה כה״ג א"א לומר דשרי רחמנא, ומש״ה עקרינן לקרא דתמיד גבי ציץ מפשטי׳ לגמרי ודריש לי׳ ר״ש לתמיד מרצה ולר״י שלא יסיח דעתו ממנו, כ״ש שאי אפשר לשכיבה ולבית הכסא בעזרה גופי׳ משום מצות מילואים, וכן כתבו התוס׳ גופייהו בפ״ד דסוכה (דף מ״ב> [מג ע״ב ד״ה תשבו] בהא דיליף הסוכה נוהגת בלילה מגזירה שוה דתשבו תשבו ממילואים, ופי׳ הלאו לגמרי יליף ממילואים, דהתם אי אפשר לישן באוהל מועד וכאן אסור לישן חוץ לסוכה. וא״ב ה״נ י״ל בפרישה דלדורות דלשכיבה ובית הכסא יוצא חוץ לעזרה וכן לישיבה . ואם תימצא לומר דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן, הכא כיון דלא אפשר שאני ולא אטרחוהו רבנן.

וא״ת למאי דפירשתי הא דפריך הגמ׳ לקמן (דף ד> [ו׳ ע"א] מביתו למה פירש ופרש״י מאשתו למה פירש תבוא אשתו עמו דע״ב לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דאין ישיבה בעזרה וכ״ש שכיבה, ולמאי דפירשתי דפרישה זו היתה בעזרה בע״ב צריך לפרוש מאשתו.

ועוד קשה למאי דפירשנו דפרישת כה״ג צריכה להיות בעזרה דוקא דומי׳ דמילואים אם כן למאי דמשני שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה מה הועילו חכמים בתקנתן שמפרישין אותו ז׳ ימים מאשתו משום חשש ספק נדה, הא אכתי איכא למיחש שמא תמצא ספק נדה קודם ז׳ ימים לפני יוה״ב ויהיה טמא ז׳ ימים משום ספק בועל נדה ותמשך ימי טומאתו תוך ז׳ ימי הפרישה ואי אפשר להפרישו תו בתוך מקום קדושת עזרה, ולפי״ז אין תקנה לחשש זה אלא אם כן שמפרישין אותו י״ד יום קודם יוה״ב, ובז׳ ימים הראשונים יפרוש עצמו מאשתו ובכלות ז׳ ימים הראשונים יטהר עצמו ויפריש עצמו תו משך ז׳ ימים האחרונים למקום קדוש בעזרה, דבאופן זה אפי׳ אם תמצא ספק נדה הרי הוא טהור קודם ז׳ ימי הפרישה ויקיים שפיר מצות פרישה בעזרה, אבל השתא שלא תקנו אלא ז׳ ימים לחוד קשה מה הועילו בתקנתן.

וי״ל דהתם לא פריך אלא למאן דיליף מסיני מפרישת משה דלא היה באוהל מועד אלא על ההר, ולא הוי אלא פרישה בעלמא כדי להתבודד וסגי לי׳ באיזה מקום שיהיה, והא תנאי פליגי בהא מילתא לקמן אי ילפינן להאי פרישה ממילואים או מסיני, ואיכא למימר דר׳ יהודה בן בתירא דאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה מסיני יליף וסגי ליה בפרישה כל דהו אפי׳ חוץ לעזרה, ומש״ה קשי׳ לי׳ מביתו למה פירש .

וגם הא דחייש לטומאת ביתו איכא למימר נמי ר׳ יהודה בן בתירא לחוד הוא דחייש לה אבל שאר תנאים לא חיישי לה, ומשום הכי אע״ג דילפינן ליה לפרישה ממילואים ובעי פרישה לעזרה סגי לי׳ בז׳ ימים ולא בעי י״ד ימים, והיינו דאמר לקמן לר״ל דיליף מסיני דפירש משה ו׳ ימים והאנן ז׳ תנן, ומשני ר׳ יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו, ומדאמר ריב״ב היא משמע דרבנן פליגי עלי׳ ולא חיישי לטומאת ביתו. ומהכא הוי ראי׳ למאי דפי׳, האם לא כן תקשה מנ״ל להגמרא דחכמים פליגי אר׳ יהודה בן בתירא דלמא חיישי רבנן נמי לטומאת ביתו. אלא ודאי משום דלהני דילפי לה לפרישה ממילואים בע"כ צריך פרישה לעזרה, ואי כ״ע חיישי לטומאת ביתו קשה הלא לדידהו לא סגי בפרישת ז׳ ימים אלא י״ד ימים בעי כדי שיוכל לטהר עצמו קודם ז׳ ימי הפרישה, אלא ע"כ דהני באמת לא חיישי כלל לטומאת ביתו. ועוד אכתוב בזה בסמוך [ד׳ ע"א ד״ה עוד כתבו]:

הכי גרסינן בקצת ספרים ריש לקיש מתני תרתי. ושיבוש הוא דריש לקיש לא יליף לגמרי מהאי קרא דמילואים אפי׳ איוה״ב, אלא מסיני יליף יוה״ב, ודפרה ס״ל מעלה בעלמא כדאמרינן לקמן. ובקצת ספרים גרסינן ריב״ל מתני תרתי וגירסא נכונה היא. [מלואים]

ההוא דרביה:    כתבו התוס׳ הוה מצי למימר אמוראי נינהו אליבא דר״י אלא וכר. ואני אומר דודאי בכל מקום נראה ליה טפי דתרתי פליגי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי אליבא דחד כדאמרינן בפ״ה דכתובות (נז ע"א). מיהו הכא למאי דפירשתי לעיל נבד״ה כי אתא] א״צ לזה, דכיון דאמר ר׳ יוחנן אהא דתנן גבי פרישת כהן השורף את הפרה שהיה בלשכה שעל פני הבירה דמקום היה בהר הבית ובירה שמו, ומדמפרישין אותו חוץ לעזרה ש״מ דלא יליף לפרישה הפרה ממילואים, האם לא כן היה צריך פרישה בעזרה שהיה במקום חצר אוהל מועד דומיא דפרישת מילואים וכמ״ש שם, ובע״ב הא דיליף מלעשות למעשה פרה דרביה הוא. [מלואים]

אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן:    נראה לי דאשגרת לישנא דנקט גבי מילואים כל הכתוב בהן מעכב נקט לה בהכא נמי(נמי), דמאי שייך לומר הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב הא א"א לעכב אלא מאי דיליף ממלואים להבא והיינו פרישת ז׳ לחוד ותו לא, אבל שאר דברים הכתובים גבי יוה״ב עצמו ולא אתו ממילואים לא שייך ללמד לעכב ממילואים. וי״ל משום דילפינן ליוה"כ ב׳ דברים ממילואים א׳ לפרישת ז,, ועוד שמזין עליו כל ז׳ כדאמרינן לקמן [ד׳ ע"א], מה״ט נקט לה בלשון רבים ה״נ כל הכתוב בהן, דהיינו פרישה והזאה מעכב.

(וזה סיוע למאי דפי׳ לקמן!ד׳ ע"א ד״ה אמר ליה, וד״ה עוד כתבו] דהזאה דילפינן ממילואים דרשה גמורה היא תכנסו מים תחת דם ולא אסמכתא כדברי התוס׳ [שם ד״ה נכנסו] וכמו שנכתוב לפנינו בס״ד. ואע״ג דלקמן (ח׳ ע״ב> קאמר הגמרא בפשיטות ולטעמיך הזאה כל ז׳ מי איכא והא קיי״ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת ש״מ דמלתא דפשיטא היא דאין מזין עליו בשבת, אלמא ודאי רגבי יוה״ב אינו מעכב, מ״מ לא פריך ר״ל לר״י מהזאה דהוה מהדר לה דאה״ג למאי דילפינא לה ממילואים אפי׳ בשבת מזין עליו כיון דלא סגי בלא״ה הואיל ומעכב, והגמ׳ הפריך לה בפשיטות והא קיי״ל הזאה שבות היא היינו אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא הפריך בשלמא א׳ שמא ג׳ כו׳ אלא ד׳ למה לי הזאה לא בג׳ איכא לאיספוקי ולא בז׳, דש״מ דלא ס״ל דהזאה ילפינן ממילואים אלא מעלה בעלמא ומשום ספק ט״מ, לפיכך אליבא דידיה פשיטא להגמ׳ דהזאה אינו דוחה שבת משום השבות היא ומשום מעלה בעלמא אינו ראוי לדחות שבת).

[מלואים]

ומשמע לי דהני ז׳ ימים במקצת היום של יום א׳ סגי, וא״צ ז׳ ימים שלימים יום ולילה. וראיה לדבר מדאמרינן בגמ׳ (ו׳ ע"א) אמר ר״ז ש״מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום, דאי אמרת בועל נדה כנדה אימת טביל בליליא למחר היכי עביר עבודה והא בעי הערב שמש, ר״ש מנהרדעא אומר אפ״ת בועל נדה כנדה דמפריש ליה שעה א׳ סמוך לשקיעת החמה, והשתא אי ס״ד שצריך פרישה ז׳ ימים שלימים עם לילותיהן הא ע"כ א"א לצמצם פרישתו מיד עם צאת הכוכבים ובע״ב צריך להפרישו מעט קודם לכן א"כ מאי הוכחה דר׳ זירא מהבא דבועל נדה אינו כנדה הא א"א אלא בסמוך לשקיעת החמה וכדר״ש מנהרדעא. אלא ש״מ דא״צ פרישה כל ז׳ ימים עם הלילות שלימים ובמקצת יום א׳ סגי.

וכ״ת הניחא למאן דיליף לפרישה זו מסיני ויום ז׳ של פרישה הוא משום טומאת ביתו ואתי שפיר דסגי במקצת יום ז׳ לר״ז דס״ל בועל נדה אינו כנדה, אלא למאן דיליף לה ממילואים הא התם היה פרישה ז׳ ימים ולילות שלימים הכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה ז׳ ימים, וברפ״ד דסוכה (דף מ״ב) [מג ע״בן יליף גז״ש תשבו תשבו סוכה ממילואים דימים אפילו לילות במשמע, והא גבי סוכה ליל א׳ כולה צריכה סוכה ולא סגי במקצתה ש״מ דבמילואים נמי הכי הוי דאל״ב סוכה ליל א׳ שלה מנלן, דאע״ג דיליף בפ״ב הסוכה (כז ע"א) בגז״ש ט״ו ט״ו מחג המצות [ד]לילה הראשון חובה לאכול בסוכה, אין כאן אלא אכילה בלבד אבל שינה אין לנו, ואפי׳ אכילה אין לנו מגז״ש זו אלא כזית או כביצה ולא יותר כמ״ש המפרשים, ובע״ב אכילה יותר משיעור זה וכן שינה כל ליל א׳ א"א ללמדו אלא ממילואים וש״מ דבמילואים היה צריך פרישה כל ליל א׳, ולפי״ז פרישת יוה״ב דיליף מיניה נמי הכי הוי, ואכתי מאי הוכחה דר׳ זירא מהבא דבועל נדה אינו כנדה. ודוחק לומר דר׳ זירא לית ליה דריב״ל ור״י דילפי ממילואים אלא כריש לקיש ס״ל דיליף מסיני, ועוד כיון דפלוגתא דתנאי היא דאיכא דיליף מסיני ואיכא דיליף ממילואים כדאמר בגמרא א"כ מנ״ל לר׳ זירא להוכיח ממתניתין דבועל נדה אינו כנדה דילמא תנא דמתניתין בהאי תנא ס״ל דיליף ממילואים.

די״ל דבמילואים נמי ליל א׳ דז׳ ימי הפרישה לא היה פרישה, והימים ולילות דקרא, לילות לבתר יום נחשב, כמו בקדשים שהלילה הולכת אחר היום כדאמרינן בסוף (פ״ח דחולין דף פ׳) [פ״ה דחולין פג ע"א] וליל ח׳ למילואים היה משלים לז׳ לילות של פרישה. תדע דהא ימים אקדמיה קרא ללילות הכתיב תשבו ז׳ ימים יום ולילה ש״מ כדפי׳, וליל ח׳ הלך אחר יום ז׳ שעבר לחשבון ז׳ ימים ולילות, וכה״ג מצינו גבי מ׳ יום שהיה משה בהר הכתיב נמי מ׳ ימים ומ׳ לילות הלילה הולכת אחר היום כקדשים, וכמו שכתבתי לקמן בחידושי בגמ׳ (דף ד׳).

וה״נ לדורות ליל יוה״ב היה נמי כה״ג בעזרה כדמוכח לקמן ף״ח ע״ס הבליל יוה"כ תנן אם היה חכם דורש וכו׳ ואם לאו קורץ לפניו זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל, ובמקדש היה כל זה כדאמרינן בספ״ט דברכות (סג ע"א) גבי בן בנו של זכריה בן קבוטל אבותיו שמשו בבית המקדש בהא דתנן [לקמן יח ע״ס זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל וקתני סיפא ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צררה ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג א׳ על הרצפה, ש״מ שהיה כהן גדול ליל יוה״ב בעזרה דהא על הרצפה דקתני היינו רצפת עזרה, הרי שהיה ז׳ ימי פרישה של דורות דיוה״ב דומיא לפרישת מילואים דלילה אחר יום והתם ליל ח׳ דמילואים מן המנץ, וה״נ ליל יוה"כ מן המנץ דז׳ לילות.

וכ״ת א"כ לילות הסוכה דילפינן בגז״ש ממילואים יהיה נמי הכי לילה אחר יום דומיא דמילואים ואין ליל א׳ של חג בכלל אלא ליל ח׳ של חג. [י״ל] דודאי לא ילפינן סוכה ממילואים להשוותן להדדי לגמרי אלא לעיקר מילתא דלילות בכלל ימים דקרא מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, רגבי מילואים גלי קרא דלילות אחר ימים הכתיב יומם והדר לילה, אבל גבי סוכה היום הולך אחר הלילה כמו בשבת ויו״ט לכל דבר, ולא כקדשים שהלילה הולך אחר היום כדכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר כדאמרינן שם בסוף פ״ה דחולין [פג ע"א] גבי אותו ואת בנו, הילכך פרישה דמילואים ודיוה״ב דדמי לקדשים דהא פרישות אלו לצורך הקרבה היו, לילה הולכת אחר היום כגוף הקדשים, אבל מצות סוכה דלאו דבר שבקרשים הוא, מדמינן לכל דבר שאינו בקדשים שהיום הולך אחר הלילה.

אחר שכתבתי כ״ז ראיתי בירושלמי [יומא ג׳ ע"א] דאמר התם מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית, אי תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום ואי תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, ואי תימר מן הקרבנות ליל אחרון אין לו יום, ואי תימר ממעשה בראשית יום א׳ אין לו לילה, הרי דלכ״ע (יום) [ליל] א׳ שקודם יום א׳ לא היה צריך פרישה כלל במילואים ואפי׳ למאן דיליף לה ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, וכ״ש דאתי שפיר הא דר״ז דדייק דבועל נדה אינו כנדה, וטעמא דירושלמי דקאמר היום א׳ אין לילו עמו כלל למאן דיליף לה ממעשה בראשית ולא היה פרישה במילואים אלא ז׳ ימים וששה לילות בלבד, משום דקרא כתיב תשבו ז׳ ימים יומם ולילה, מדמקדים יום ללילה ש״מ היום קדים ללילה בפרישה זו דמילואים, ודומה להא דאמרינן בפרק י"א דמנחות (צה ע"א) אמר אביי ש״מ יש סילוק מסעות בלילה כר, ואמרינן פשיטא ללכת יומם ולילה כתיב, מהו דתימא ה״מ היכא דעקר ביממא אבל היכא דלא עקר ביממא בלילה לא מעקרי, ופירש״י דכתיב יומם ברישא והדר לילה, קמ״ל:

[טלואים]

תום׳ ד״ה ריב״ב היא דחייש לטומאת ביתו:    והקשו דא״ב פרה דטבול יום כשר בה תיסגי בששה ימים פרישה קודם לשרפתה. ותירצו דמדרבנן פסול טבול יום דטומאה דאורייתא. וכבר כתבתי לעיל ריש פירקין [סוף ד״ה גמרא כיון דטכול יום] דדבר זה אין לו עיקר. עוד תירצו דאיכא תנא דס״ל בפרק הערל האפילו מן התורה לא הותר בטבול יום אלא דטמא מת הכתיב בהאי פרשה וטבול יום דשרץ דאתי בקל וחומר מטבול יום רמת, ולדידיה בועל נדה לא אתיא מק״ו דאיכא למיפרך מה לטמא מת שכן אינו מטמא משכב תחתון כעליון כבועל נדה, ושמא ריב״ב כוותיה ס״ל.

ואני אומר עיקרא דהא מילתא בפ״ב דזבחים (יז ע״ב) איתא והכי גרסינן התם ומחוסר כפורים חב כזב דמי תנאי היא, שרפה אונן ומחוסר כפורים כשר, יוסף הבבלי אומר מחוסר כפורים פסול, מאי לאו בהא קא מיפלגא מר סבר מחוסר כפורים חב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי, ודחי הגמ׳ דכ״ע (לאו) כזב דמי והבא בהא קמיפלגי הכתיב והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה, מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה, הלכך טבול יום דשרץ דקל אתי בק״ו דטבול יום רמת, אבל מחוסר כפורים חב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו לא, הרי אפילו ליוסף הבבלי אינו פסול אלא מחוסר כפורים חב הואיל וחמיר הטומאה יוצאה עליו מגופו וכ״ש טבול יום דזב, אבל בועל נדה דאין טומאה יוצא מגופו לכ״ע כשר. וכ״ש למאי דר״ל דהיינו טעמא דיוסף הבבלי משום דס״ל מחוסר כפורים חב כזב דמי, ולהאי טעמא אפי׳ בזב ב׳ ראיות אע״ג דטומאה יוצא מגופו, כיון דאין צריך קרבן טבול יום חדי׳ כשר בפרה לכ״ע, כ״ש טבול יום דבועל נדה דכשר, ואע״ג דקשיא לן אהא דקאמר מחוסר כפורים חב חמיר שכן טומאה יוצא מגופו ות״ק לית לי׳ האי סברא אדמיפלגי במחוסר כפורים חב ליפלגו בטבול יום חב בעל ב׳ ראיות ובמצורע מוסגר דלאו בני קרבן נינהו דלת״ק כשר וליוסף הבבלי פוסל, וכ״ת להודיעך כחו דיוסף [הבבלי] דאפילו מחוסר כפורים פוסל אע״ג דקיל מטבול יום דמותר בתרומה ליפלגי בטבול יום הטומאה היוצא מגופו כמו הני דאמרן ולהודיע כחן דרבנן האפי׳ הכי מבשרי דהא כחו דהתירא עדיפא. ויש ליישב אלא שאין זה מקומו. מ״מ על תירוץ התוס׳ תקשה כדאמרן.

לכן נראה לי דר״ל ס״ל כרבי חייא בר יוסף דאמר בפ״ב דזבחים (כ׳ ע״ב> פרה מקדש בכלי שרת בפנים, פי׳ בעזרה היה צריך לקדש ידיו ורגליו לעבודת פרה אע״ג שהיתה נעשית בחוץ ואח״ב יוצא, ודלא כר״י דאמר התם מקדש בחוץ ואפי׳ בכלי חול, וכיון דלרבי חייא צריך קידוש בפנים אי אפשר לשרפה ע״י טבול יום דטומאה כמו בועל נדה, דהא טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת, ולא משכחת לה לריחה להכשיר טבול יום בשרפתה אלא בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ודומיהן ובכה״ג שנטמא לאחר קידוש וטבלו, ובכה״ג היה הא דמטמאין לכהן השורף את הפרה וברא׳ התם נכא ע"א], והשתא בע״ב צריך פרישת שבעה לכהן השורף משום חשש טומאת ביתו, דאי אפשר בטבול יום דבועל נדה שלא מהני הקידוש הצריך להיות בעזרה דווקא.

והא אנן ז׳ תנן. קשה לי דלמא משו״ה בעי ז׳ מפני ההזאה וכדאמרינן לקמן !ח׳ ע״בן א׳ שמא ג׳, ב׳ וג׳ שמא ג׳, ובג׳ ימים אחרונים שמא ז׳, אלא ד׳ למה לי הזאה כלל ובר, ש״מ דמשעת פרישה אין לספק כלל שמא נטמא במת מש״ה צריך פרישה ז׳ ימים מפני ההזאה, ואפילו לר׳ יוסי לקמן !שם ע"א] דממעט בהזאה מכל שאר תנאי, הזאה ג׳ ח׳ מיהו בעי, ואי לא פירש אלא וי״ו ימים איכא למיחש שמא נטמא ביום הפרישה ולא נשאר ז׳ ימים עד יום השריפה כמנין ימי הזאה, ולמה לן לאוקמי כרבי יהודה בן ביתרא.

ואי משום דטבול יום כשר בפרה וסגי בששה ימים קודם יום השריפה ויזה ויטבול ביום השריפה, והא דמשני ריב״ב היא דחייש לטומאת ביתו היינו משום הטבול יום דטומאת ביתו לא הותרה למ״ד טבול יום דההיא פרשה דוקא אבל טבול יום רמת הותרה ועל דרך שפי׳ התוס׳ כמ״ש לעיל [בד״ה תום׳ ד״ה ריב״ב], הא ליתא שכבר הוכחתי לעיל [שם] דטבול יום דטומאת ביתו נמי הותרה, ואפי׳ למאי דפי׳ שם דלמ״ד פרה צריכה קידוש בפנים אי אפשר בטבול יום דטומאת ביתו, דא״ב עדיין למה לן לאוקמי כרבי יהודה בן בתירא הו״ל לאוקמי כר״ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא וע״ב אי אפשר לקדש בפנים ביום הזאה, מיהו אכתי אפשר לקדש בפנים ואח״ב יזו עליו וישרוף הפרה, דאע״ג תטמא בין קידוש לשרפתה לית לן בה דבלאו הכי היו מטמאין את השורף בין קידוש לשריפה כדאמרינן בפ״ב דזבחים נכא ע"א], ועוד בלא״ה לא נראה ליה להגמרא לאוקמי כר״ע ולא כרבנן. ולמאי דפרישית הא דפריך ואנן ז׳ תנן לא פריך לי׳ אלא משורף את הפרה ולא משל יוה״ב.

עוד י״ל האשל יוה״ב קשי׳ לי׳ ואליבא דרבא לקמן [!״ ע״בן דאמר אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת, זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וכיון דס״ל לתנא דידן דהותרה אין צריך הזאה כלל כדאמרינן לקמן!ח׳ ע"א] ותסברא אי הותרה הזאה כלל למה לי, ולפי״ז לא קשיא ליה בוי״ו סגי אלא איוה״ב ולא אשל פרה.

עוד יש לומר דקשי׳ לי׳ בין אשל פרה ובין אשל יוה"כ דפסיק ותני דמפרישין אותן ז׳ ימים לעולם ואי אינו אלא מפני ההזאה התינח אי חל יום ג׳ וז׳ לפרישה שניהם בחול, אבל אם חל אחד מהן בשבת והא ג׳ בלא ז׳ וכן ז׳ בלא ג׳ הזאתן לא מהני ולא מידי לטומאת מת א"כ באותו שנה למה מפרישין אותן ז׳ ימים והלא בששה סגי דהא הזאה שבות היא ואינו דוחה שבת כדאמרינן לקמן !שם ע״בן.

מיהו למאי דאפרש לקמן [ח׳ ע״ב ד״ה אלא מאי] דבחל יום ג׳ או ז׳ בשבת היה צריך פרישה ביום שקודם לז׳ שעה א׳ קודם לשקיעת החמה כדי שיהיה לו הזאה ביום ג׳ וז׳ שהם עיקר ימי הזאה שעל ידם יוצא ודאי מטומאת מת משא״ב בשאר ימי הזאה שעל ידם אינו יוצא מספק טומאה ביום הפרשה לא, אתי שפיר.

דף ד ע"אעריכה

זה וזה מזין עליו מכל חטאות שהיו שם. נ״ל דהכי פירושו בכל יום מזין עליו מכל חטאות דהיינו שהיה נותנים מעט ומערבין מכל חטאות כולן ביחד לתוך מים. אבל אין לפרש שהיו מזין עליו כל יום מאפר פרה אחרת ולא היו מזין ביום אחד מכל הפרות אלא היום מזו למחר מאחרת, דהא תנן בפ״ג הפרה [מ"א] ומזין עליו כל ז׳ מכל חטאות שהיו שם, ובתר הכי תנן [מ״הן לא מצא מז׳ עושין משש ומה׳ ובר, ואי לא מזין בכל יום אלא מאפר פרה אחת שבע לא משכחת לה, דקתני לא מצא מז׳ ומשמע דאי מצאו עושין מד, הא ימי הזאה שבעה לעולם לא משכחת לה, דהא הזאה שבות ואינו דוחה שבת וז׳ לבד משבת כדאמרינן (ח׳ ע״ב), אלא ודאי כדפירשתי הוא עיקר.

אמר לי׳ ר׳ יוחנן לר״ל בשלמא לדידי דילפינא ממילואים היינו דתניא זה וזה מזין עליו כל ז׳ מכל חטאות שהיו שם דהואי נמי הזאה במילואים אבל לדידך הזאה בסיני מי הואי וכו׳ הא ל״ק דתני ר׳ חייא נכנסו מים תחת דם א״ל מעלה בעלמא. ופי׳ התוספות כיון דלאו דרשא גמורה היא הא דילפינן פרישה ממילואים אלא אסמכתא ומש״ה אין לחוש א"א נכנסו מים תחת דם. ולי קשה מדאמר לי׳ ר׳ יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דילפינא ממילואים ניחא דהוי נמי הזאה התם, אלא לדידך הזאה בסיני מי הואי, ולא אסיק אדעתיה הא דשני לי׳ מעלה בעלמא ואפ״ה לדיר׳ דיליף ממילואים ניחא ליה, ש״מ דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא, והא תכנסו מים תחת דם נמי סברא מעליא הוא ומן התורה הכי הוא:

עוד כתבו התוס׳ להקשות תוך ד״ה הזאה בסיני מי הואי. דמאי פריך רבי יוסי ברבי חנינא לקמן (ח׳ ע״ב> אדר״מ דאמר אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה בשלמא א׳ שמא ג׳ ב׳ שמא ג׳ [וכו׳], ומנ״ל דטעמא משום חששא דלמא ה״ט דגמר ממילואים דהוי הזאה כל שבעה, והעלו (עוד) מזה דאפילו למאן דיליף ממילואים אינו אלא אסמכתא. אבל אין הדבר מוכרח דכבר פירשו בתירוץ א׳ דשמא רבי יוסי ברבי חנינא סבר כריש לקיש דיליף לה מסיני ושם לא היה הזאה כלל. ואין להקשות ע״ז כיון דתנאי פליגי בה אי ילפינן מסיני או ממילואים הו״ל לרבי יוסי ברבי חנינא לומר טעמא דר״מ כמאן דגמר ממילואים ולא מהאי טעמא דאמר שמא ג/ ודוחק לומר דרבי יוסי ברבי חנינא לא שמיע לי׳ פלוגתא זו דתנאי. מיהו הא י״ל דרבי יוסי ברבי חנינא כר׳ יוחנן משמי׳ תפשי׳ ס״ל דלא מתני אלא חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה״ב, ופרישה הפרה מעלה בעלמא, ומש״ה איצטריך לפרש שמא ג׳ משום הזאות דפרה. והא דאמר רבא התם [שם] אהא דמסיק הזאה כל ז׳ הוי לבר מיום ד׳ ושבת הילכך כה״ג הלאו בדידן תלי׳ מילתא בג׳ בתשרי בעי אפרושי וכו׳, אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מלתא מפרשינן לי׳ בד׳ בשבת כי היכי דניתרמי ד׳ שלו בשבת, והא רבא אמר רפ״ד דיבמות(לו ע"א) דהלכה כר׳ יוחנן לגבי ר״ל לבר מתלת, ובע״ב לא ס״ל כר״ל דיליף לה לפרישה מסיני אלא ממילואים וכר׳ יוחנן וא״ב הזאה כל ז׳ בעינן מגזה״ב ולאו משום חשש טומאת מת וא״ב ד׳ נמי בעי הזאה באינך מגזה״ב, והשתא למה ליה למימר יוה"כ דלאו בדירן תליא מילתא אפי׳ אי הוי תליא בדירן אפ״ה אין צריך להפרישו בד׳ מטעמא דניתרמי ד׳ בשבת ולא יתבטלו הזאותיו ב׳ ימים, דהא אפילו לא מיתרמי ד׳ בשבת אפ״ה מזין עליו מגזה״ב ואין יתרון להם בין חל ד׳ דפרישה בשבת לחל ביום אחר. די״ל דלרווחא דמילתא נקט הכי דלאו בדירן תליא מילתא אפילו למאן דיליף מסיני ולדידי׳ הזאה משום מעלה בעלמא ומשום חשש טומאת מת, אי נמי אגב דמסיים גבי שורף הפרה דבדידן תליא נקט נמי גבי יוה״ב לאו בדירן אע״ג דלא צריך לזה.

עוד י״ל אע״ג דביוה״ב צריך הזאה מגזה״ב כל ז׳ מן התורה דומי׳ דמילואים, מ״מ ההוא מעלה דפרה משום א׳ שמא ג׳ ומחשש טומאת מת ראוי לו ג"כ דלא גרע מיני׳, הילכך אי לאו דלאו בדירן תליא היה ראוי להפרישו בד׳ בשבת דליתרמי ד׳ שלו בשבת ולא יבטלו הזאה של מעלה משום ספק טומאה אלא יום אחד בלבד, דאע״ג דמ״מ יזו עליו בד׳ שלו מחמת גזה״ב, אפילו הכי להזאת של מעלה אינו מועיל כיון דליכא לספוקי בי׳ לא בשלישי ולא בשביעי. ונראה לי להביא ראיה לדברי דלמאן דיליף ממילואים צריך הזאה מן התורה מגזה״ב כל ז׳ ימי הפרישה, ולא מהאי טעמא הספק טומאה לחוד, דהא תנן לקמן(יד ע"א) כל ז׳ ימים הוא זורק את הדם וכו׳, ואמרינן בגמרא כמאן אמר רב חסדא דלא כר״ע דאי ר״ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכא עביר עבודה, ואיכא למידק הא במתניתין דמכילתין לא תנינן הא דמזין עליו ואפשר לומר דתנא דידן סבר דלא היו מזין כלל כל עיקר. לא מיבעי לרבא לקמן (דף ד> [ו׳ ע״ס דמשני אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת מת דס״ל לתנא דידן דטומאת מת הותרה בצבור דלפ״ז אין צריך הזאה כל עיקר, כדאמרינן לקמן(ח׳ ע"א) למאי דס״ד דר׳ יוסי דאמר אין מזין עליו אלא ג׳ וז׳ בלבד דהיינו טעמא דס״ל טומאה הותרה בצבור, ופריך ותסברא אי הותרה למה לי הזאה כלל, אלא אפי׳ לרבינא דאמר אפילו תימא דחוי׳ טומאת ביתו שכיח טומאת מת לא שכיח, הא אינו אלא דיחוי בעלמא, ומ״מ איכא למימר דתנא דידן ס״ל טומאה הותרה בצבור ואין צריך הזאה כלל ואמאי מוקי לה למתניתין דלא כר״ע.

אלא ודאי ע"כ היינו טעמא כיון דס״ל לר״ע לקמן ויכסהו הענן להר ולא למשה וכיון דאי אפשר לר״ע למילף פרישה מסיני בע"כ ממילואים נפקא לי׳, דהא ליכא מאן דפליג ואומר דאין כהן גדול ביוה״ב צריך פרישה ז׳ ימים מקודם, וכיון דיליף לה ממילואים אפילו תאמר טומאה הותרה היא בע"כ אפ״ה בעי הזאה דומיא דמילואים תכנסו מים תחת דם, ומהשתא בע"כ מתניתין דלא כר״ע דהא הוי טמא מן הזאה והיכא עביר עבודה. והא הפריך התם [שם] ואי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי, היינו משום דס״ל לר׳ יוסי דאין מזין עליו אלא ג׳ וז׳ בלבד וע"כ לא גמר לה ממילואים דא"כ היה צריך הזאה כל שבעה דומיא דהתם. והא דאמר לקמן [ד׳ ע"א] ור״ע ס״ל כרבי יוסי דאמר (בוי״ס [בז׳] נתנה תורה לישראל מ״מ י״ל דס״ל לרבי יוסי דויכסהו הענן למשה ויליף פרישה מסיני. ומ״מ ש״מ דדרשא גמורה היא דילפינן לפרישה ממילואים, והא דהזאה ושנכנס מים תחת דם דרשא גמורה היא ולא אסמכתא. וא״ת למאי דפי׳ הא דמוקי למתניתין דלא כר״ע היינו משום גזירת הכתוב לפרישה והזאה דיוה״ב ממילואים הלא כבר העליתי [ג׳ ע״ב ד״ה כי אתא] דמאן דגמר מהתם בעי פרישה לעזרה דוקא דומיא דהתם, והשתא למה לי׳ למפרך לר״ע האיך עביר עבודה, טפי חוה לי׳ להקשות לר״ע לא משכחת לי׳ לפרישה כלל דכיון דמזין עליו בכל יום נטמא ואי אפשר לו תו לפרוש בעזרה דהוי לי׳ פרישה והזאה תרתי דסתרן, דאי הזאה פרישה בעזרה ליכא, ואי פרישה איכא בע"כ ליכא להזאה.

לא קשה מידי כיון דאמר רחמנא דליעבד פרישה והזאה וכיון דאי אפשר לפרישה בתר הזאה הואיל ונטמא על ידי ההזאה בע"כ אין מצות פרישה [נ]והגת בכל ז׳ ימים אלא בלילה וכן ביום קודם ההזאה, אבל מהזאה [ו]אילך לא דהא אי אפשר באופן אחר, אבל ודאי הא קשה לי לרב חסדא למאי דס״ד דהזאה הוי מצפרא היכי עביר עבודה אח"כ כל היום הא נטמא בהזאתו, ואביי שני דעביד עבודה כל היום ובפניא מזו עליו.

ואומר אני דליכא למימר השתא דאתית להכי, הא דר׳ יהודה בן בתירא דמפרש טעמא דמפרישין אותו מביתו הוי שמא תמצא אשתו ספק נדה [ו ע"א], אפי׳ תאמר דיליף לה ממילואים נמי אתי שפיר, דאיכא למימר דס״ל כר״ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמא, ומהשתא ע"כ כל יום מימי הפרישה משעת הזאה עד הלילה דהוי ליה הערב שמש בטילה לה לפרישה דהא א"א, ואם כן באותו שעה למה פירש מביתו, ואע״ג שיהיה בעל קרי ומשתלח חוץ לב׳ מחנות כדאמרינן בפ״ו דפסחים [סז ע״ס ואילו משום טומאת הזאה מותר בהר הבית, לית לן בה, דהא אין מצות פרישה אלא בעזרה דוקא וכיון דאי אפשר בעזרה משום טומאת הזאה אזדא לה לגמרי באותה שעה למצות פרישה ומה לי אם יהיה בהר הבית או חוצה לו בין כך ובין כך ליתא למצות פרישה ובאותו שעה מביתו למה פירש, ובע״ב הא דתנן מפרישין אותו מביתו היינו מאשתו לא צריך לאשמועינן אלא לאותו שעה, דאילו בשעת מצות פרישה כיון דמצותו בעזרה דוקא הא ודאי צריך לפרוש מאשתו דאי אפשר בתשמיש המטה, אלא ודאי משום אותו שעה דבטילה למצות פרישה צריך לאשמועינן דמ״מ פורש מביתו והיינו אשתו וע״ז בעי מביתו למה פירש, ומפרש ר׳ יהודה בן בתירא טעמא משום ספק נדה. דמ״מ עדיין תקשה קושיא שניה שהקשיתי לעיל !ג׳ ע״ב סוף ד״ה כי אתא] דאי אמרת דר׳ יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו נפקא לי׳ פרישה ממילואים וממילא צריך פרישה בעזרה דומיא דהתם, א"כ מאי אהני בהא דמפרישין אותו מאשתו ז׳ ימים הא איכא למיחש לטומאת ביתו קודם ז׳ ימי הפרישה ואי אפשר לקיים תו מצות פרישה בעזרה, [ו]הוי לי׳ לפרוש אותו מאשתו י״ד ימים כמש״ל. אלא ע"כ ר׳ יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו יליף לה לפרישה מסיני ואין צריך פרישה דוקא בעזרה, והשתא סגי לחששא דטומאת ביתו בז׳ ימים לחוד, ואי איתרמי ליה טומאת ביתו קודם ז׳ ימי הפרישה יפרוש עצמו בז׳ ימים למקום א׳ חוץ לעזרה.

ומיהו למאי דפי׳ לעיל במתניתין [ד״ה מתני׳ שבעת ימים] למאי דפרישת שבעה אינו מעכב לא חיישינן לספק שמא יארע פסול בכהן גדול או שמא ימות וליבעי השני שמתקינין לו פרישה, ה״נ לא חיישינן להפרישו מאשתו אלא ז׳ ימים לחוד שלא תמצא ספק נדה ואי אפשר לו לעבוד בטומאה, אבל יותר מז׳ ימים משום חשש ביטול מצות פרישה לא חיישינן מספק הואיל ואינה מעכבת בדיעבד.

עוד י״ל דמשום הכי לא חשו להפרישו עוד ז׳ ימים נוסף על ז׳ ימי הפרישה משום חשש ספק נדה, ראם יבוא לידי ספק יפרישו להאחר שמתקינין תחתיו ולא יתבטל מצות פרישה, אבל חשו לטומאת ביתו תוך ז׳ ימים דא״ב יעבוד השני בלי פרישה דהא מתקינין אחר תחתיו תנן ולא מפרישין והרי הוי השני עובד בלתי פרישה.

מ״מ תירוץ ראשון עיקר כדמוכח מהא דפי׳ לעיל. ועוד לתירוץ זה תקשה הא דאמרי׳ בגמרא נלעיל דף ג׳ ע״ס אליבא דריש לקיש דיליף שהיה פרישה למשה ששה והא שבעה תנן, ומשני הא מני ר׳ יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו, ומאי שנויא הוא אכתי תקשה לא יפרוש אלא ששה, ואי משום טומאת ביתו כשאירע לו טומאה זו ביום ז׳ קודם יוה"כ אכתי איכא ששה ימים של ימי פרישה עד יוה״ב ויפרישו השני תחתיו, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, כדפריך הגמרא [ח׳ ע"א] אליבא דרבי יוסי אי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי.

עוד נראה לי להביא ראיה דלמאן דיליף ממילואים הזאה בעי כל ז׳ מן התורה מטעמא תכנסו מים תחת דם, דהא פריך לקמן [ו׳ ע״ס (ועוד) [ועד] שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת, ואמר רבא זאת אומרת טומאת הותרה בצבור, ואיכא למידק הא בההיא ברייתא דמייתי הגמרא סיוע מינה לר׳ יוחנן דיליף לפרישה ממילואים תניא דמפרישין לכה״ג ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה ז׳ ימים מביתו ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה, והא דמזין עליהם אי ס״ד דהאי הזאה אינו אלא משום ספק טומאת מת בע״ב טומאה דחויה ס״ל, דאי הותרה הזאה כלל למה לי, ואכתי תקשה לך אברייתא זו ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת, כיון דע״ב ס״ל טומאה דחויה היא, אלא ע"כ ש״מ דלמאן דיליף ממילואים אפילו אי ס״ל טומאה הותרה אפ״ה בעינן הזאה כל שבעה מגזירת הכתוב דומיא דמילואים ונכנסו מים תחת דם ומש״ה אין צריך להפרישו מטומאת מת הואיל והותרה ואפ״ה הזאה בעי מגזה״ב.

וראיתי להרמב״ם שכתב בפ"א מהל׳ עביוה״ב [ה״ג ח״] ז׳ ימים קודם יוה"כ מפרישין כה״ג מביתו ללשכה שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ומפרישין אותו מאשתו כל ז׳ ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה נמצא הוא טמא ז׳ ימים ואין יכול לעבוד ובז׳ ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג׳ להפרשה ובז׳ שהוא ערב יוה"כ שמא נטמא במת ולא ידע ע"כ, הנה אנח לן חדא ואקשה לן חדא, דמשמע מדבריו דפרישה זו הוי מה״ת מדכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ופרישה זו היה בלשכה שבמקדש ובזה אנח לן, אבל אקשה לן בהא דאמר דמזין בג׳ ובז׳ לחוד ומטעמא דשמא נטמא במת, וזה ליתא, אלא מזין עליו כל ז׳ ימים מגזירת הכתוב דומיא דמילואים וכדפירשנו.

בזאת יבא אהרן אל הקודש במה שאמור בענין. קשה לי דלעיל !ב׳ ע״בן פריך אהאי דרשא דלכפר אלו מעשה יוה״ב דאימא כפרה דרגלים או ח׳ של חג או עצרת ור״ה, והשתא כיון הכתיב גבי יוה״ב בזאת דמשמע מה שאמור בענין ש״מ דיוה״ב בעי פרישה, ואע״ג דמבזאת לחוד לא ש״מ אלא יוה״ב או כה״ג קמא כדמסיק בסמוך והשתא איכא למימר דלכפר ארגלים ואינך קאי ובזאת איוה״ב קאי ודוקא איוה״ב או אכה״ג קמא לחוד, מ״מ הא ניחא ודאי למידרש טפי איוה״ב רבעי פרישה אפי׳ לדורות כיון דכבר אשכחן מיהת גבי׳ פרישה ולא אהני דאמרן דלא מצינו בהו פרישה כלל.

וכ״ת יוה״ב קמא א״נ כה״ג קמא וכו׳ ת״ש כאשר עשה. וקשה לי א"כ לכתוב רחמנא כאשר עשה וסתמא הכל בכלל בין לשעה בין לדורות. וכ״ת מכאשר עשה לחוד ה"א נמי לקמא לחוד והשתא דכתיב תרתי ממילא ש״מ חד לקמא וחד לדורות, הא ליתא דאי מכאשר עשה לחוד לא משמע נמי אלא קמא, קשה הא תינח גבי יוה״ב דכתיב גבי׳ בזאת אבל למאן דנ״ל מלעשות אלו מעשה פרה אכתי נימא לקמא לחוד הוא דקאתי כדאמר גבי יוה״ב ואכתי לדורות בפרה מנ״ל.

יוה"כ קמא א״נ כה״ג קמא כו׳ ת״ש כאשר עשה. קשה לי כיון דמכאשר עשה איכא למימר נמי דאינו אלא יוה"כ קמא לחוד ואח״ב אפי׳ כה״ג קמא לא צריך ביוה"כ, וה״ט דבעינן דוקא דומיא דמילואים שהיה פעם א׳ בעולם, א"כ מאי סברא היא זו לומר א״נ כה״ג קמא בכל יוה״ב שמשמש הא די לך לומר יוה״ב קמא לחוד מכאשר עשה. ועוד קשה לי הא אפי׳ השתא דכתיב בזאת אכתי כהנים לדורות מנ״ל נימא בזאת יבוא אהרן לרבות אהרן שהוא כה״ג קמא רבעי פרישה כל ימיו דאי מכאשר עשה לחוד הוי אמינא ביוה"כ קמא לחוד בעי אהרן פרישה ולא בשאר יוה״ב, אהני בזאת דבעי אהרן פרישה בכל יוה"כ ואכתי כהנים לדורות מנ״ל.

ונ״ל דהכי פירושו דהא אפילו בלא בזאת לא משמע לי׳ להגמרא דהוי אמינא כה״ג קמא ויוה"כ קמא דוקא אלא משמע להגמ׳ דה"א חד קמא אמרינן דהיינו או כה״ג קמא וכל יוה״ב שמשמש דהיינו אהרן כל ימיו, אי נמי שאר כהנים נמי מיהו דוקא ביוה"כ קמא דידהו, דשם קמא על זה כמו על זה דשקולין הן כה״ג קמא כל ימיו עם שאר כהנים ביוה"כ קמא דידהו והדין דומיא דמילואים בהא דהיה עליו שם קמא, והא דאמר יוה״ב [קמא] לאו אכה״ג קמא קאי דה״ל תרתי קמא, אלא יוה״ב קמא דכהנים דעלמא קאמר דהו״ל חד קמא לחוד, א״נ כה״ג קמא בכל ימיו דלא הוי נמי אלא חד קמא דשקולין הן ויבואו שניהם דהאי מינייהו מפקת, ואע״ג דבתחלה אמר יוה״ב קמא ואח״ב אי נמי כה״ג קמא, ואי יוה״ב קמא אשאר כהנים קאי הו״ל למימר תחלה כה״ג קמא ואח״ב יוה״ב קמא בזה אין לחוש. ת״ש כאשר עשה יתירא דהשתא בע״ב לרבות אתי לכל כהנים בכל יוה"כ ואפי׳ חד קמא לא בעינן אלא לעולם צריך פרישה קודם יוה"כ.

תניא כוותיה דר״ל. הקשו התוס׳ דילמא רבי יוחנן נמי כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה אלא דלא גמיר פרישת דורות מסיני דהוי וי״ו ימים אלא ממילואים דהוי ז׳ ימים. ותירצו כיון דאמר ר"א בסמוך ויקרא אל משה משה וכל ישראל עומדים, אלמא דריש לי׳ לקרא כר״ע מסתמא משמי׳ דר״י רבי׳ אמרה. וזה התירוץ אין לו שחר.

ועוד קשה אפילו תאמר דר״י נמי דריש לקרא כר״ע, אפ״ה בהא ענינא דפרישה ריה״ג נמי מודה דאע״ג דבסיני לא היה פרישה אלא ששה אפ״ה יש למילף ממילואים דהוי שבעה והשתא הוי ריש לקיש דלא כמאן.

ועוד קשה אפי׳ פרישת ששה מנ״ל לריש לקיש דרבי יוסי הגלילי גמר מסיני לדורות, דהא לתנא דלעיל דגמר ממילואים אי לאו קרא דלכפר אע״ג שהיה פרישה במילואים לא גמרינן לדורות מיני׳. ואע״ג שהתוס׳ פירשו לעיל [ג׳ ע״ב ד״ה זה] גבי הא דאמר ר״ל זה בנה אב כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה, דנפקא ליה מיתורא דקרא דויכסהו הענן ו׳ ימים [דלא איצטריך] אלא לדורות, א"כ לר״ע האי ויכסהו למה לי ובע״ב או דדרש לדרשא אחרינא או דלא משמע לי׳ כלל, ה״נ יש לומר כן לריה״ג.

אבל מפרש״י יש ללמוד תירוץ לכל זה דפירש בהא דאמר רבי נתן לא בא אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו להיות כמלאכי השרת, דרבי נתן ס״ל כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הי׳, אך לא ללמוד מכאן לשאר נכנסין למחנה שכינה פרישה, שלא הי׳ פרישה זו אלא שבוי״ו ימים נתמרקה אכילה ושתיה שבמעיו, אבל בעלמא לא בעינן מירוק, מכלל דרבי יוסי הגלילי פליג עליו וסבירא לי׳ דילפינן מיניה פרישה לדורות נמי לכל הנכנס במחנה שכינה.

ועוד י״ל דהכל ניחא ולא קשה מיד[י] דהא בההיא תניא כוותי׳ דר׳ יוחנן לעיל קאמר בזאת במה שאמור בענין במקום אחר ודייק לה מדלא כתיב בזה או באלה, ובודאי בכל מקום קי״ל תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת והשתא לריה״ג דס״ל דהוה פרישה בסיני אין לנו ללמוד מבזאת אלא פרישה היותר מועטת שמצינו במקום אחר וע״ב אינה אלא ששה ימים כשל סיני, ולא ז׳ ימים כשל מילואים דתפסת מרובה לא תפסת והיינו כר״ל, אבל האי דתניא כוותיה דר״י ס״ל דויכסהו הענן להר ולא למשה, וכיון דבסיני לא היה כלל פרישה ע"כ בזאת במה שאמור בענין אינו אלא מילואים א"כ צריך פרישה ז׳ ימים כמו התם.

דף ד ע"בעריכה

במקום גילה. פי׳ התוס׳ כדכתיב עוז וחדוה במקומו. נראה לי דמפרשי דר׳ מתיא דאמר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כריה״ג סבירא ליה דנפקא ליה מהבא פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה והיינו דנסיב לקרא דגילו ברעדה תלמודא למילתי׳ דבמקום גילה דהיינו מחנה שכינה דעוז וחדוה במקומו צריך רעדה ומש״ה צריך פרישה כדי לאיים עליו.

ורש״י פי׳ במקום גילה של לוחות דכתיב פקודי ד׳ ישרים משמחי לב ולפי״ז לר״מ נמי אע״ג דס״ל כרבי יוסי הגלילי בהא דויכסהו למשה אפ״ה לא נפקא לי׳ מהבא לטעון פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה, דהתם משום תורה הוא כדי שתהא ניתנת באימה, והא דלא פי׳ בהדי׳ הכי דר׳ מתיא לא נפקא ליה פרישה מהבא, סמך אהא דפי׳ כן בדר׳ נתן וכמ״ש בסמוך.

מ״מ קשה לי שהוא [בעצמו פירש] בדר׳ מתיא לאיים עליו הוא נמי ס״ל כריה״ג דפירש למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו ויבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה, ומשמע מפירושו דמשום כניסת מחנה שכינה באימה היתה פרישה זו, והא למאי דפירש במקום גילה של לוחות תהיה רעדה ש״מ דמשום תורה היתה פרישה זו ולא משום כניסת מחנה שכינה. ובאמת הדבר ברור לר׳ מתיא דלא היתה פרישה זו אלא משום תורה לחוד, דהא בהדיא אמר ר׳ מתיא לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא התורה ניתנת באימה ש״מ דלית ליה פרישה מהבא להנכנס למחנה שכינה.

דאי סלקא דעתך וישכון כבוד ה׳ מר״ח וכו׳. קשה לי אכתי מנ״ל דויכסהו אמשה קאי וללמוד מכאן פרישה דהא אע״ג דאי מעשה זו היה קודם עשרת הדברות הדבר מוכרח בעצמו דויכסהו להר ולא למשה, אי הי׳ לאחריו אע״ג דאפשר לומר דאפשר דקאי אמשה, אפ״ה אינו מוכרח לומר כן דאפשר לומר דקאי אהר כמו למשה. וה״נ קשה לי למאי דקאמר ור״ע ס״ל כרבי יוסי דאמר (בששה) [בשבעה] בחודש ניתנה תורה, אע״ג דלפי״ז אפשר לומר דויכסהו ו׳ ימים לפני עשרת הדברות היה ובע״ב להר ולא למשה שהרי באותן הימים עלה וירד, הא אעפ״ב אפשר לומר דמעשה זו לאחר היה, והשתא אין הכרח לומר דויכסהו להר ולא למשה אלא ויכסהו אמשה קאי ולטעון פרישה, ואכתי תקשה במאי קמיפלגי ומאי ראיה מביאים לדבריהם וכדפרש״י, דהא בין לת״ק ובין לר״ע אפשר לומר דויכסהו הענן קאי אהר או למשה, לת״ק אע״ג דהיה לאחריו אפשר לומר דאהר קאי ולא למשה, ולר״ע אע״ג דס״ל קודם ובע״ב אי אפשר לומר למשה מ״מ הא אפשר לומר לאחריו היה ויכסהו למשה קאי. וי״ל לת״ק כיון דבע״ב לאחר היה ממילא ש״מ דלמשה היה, דאי להר מאי שנא דויכסהו לאחר ולא קודם, אלא ש״מ אמשה קאי, ומש״ה קודם למשה לא אפשר דהיה מוכרח לעלות ולירד.

לאמר אמר ר׳ מוסיא מכאן להאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר. פי׳ מדכתיב לאמר שצריך ליתן רשות להדיא שיאמר מכלל דבסתמא הוא בבל יאמר. ונ״ל דלית לי׳ לר׳ מוסיא הא דר׳ יהודא דאמר דלאמר ללאו אתי כדתניא בפ״ק דתמורה (ד ע״ב> ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית מכאן אמר רבי יהודה כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין, ת״ל וידבר ה׳ אל משה לאמר דהיינו לא נאמר בדברים או לאו נאמר כדמפרש התם, וה״נ איכא למידרש להאי לאמר ללאו משום דכתיב בתריה אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם, ומהכא נפקא ליה בפ״ג דזבחים (ל״ד ע"א) למעלה איברי בהמה טמאה לגבי מזבח העובר בעשה הטהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, והשתא ה״נ י״ל לר״י דהאי לאמר אתי לעבור בל״ת למעלה איברי בהמה טמאה על גבי המזבח. מיהו י״ל דודאי לר״י נמי לאמר משמע ליה בכל מקום ליתן רשות לאומרו אתיא דמסתמא הוא בבל יאמר כר׳ מוסיא, ושאני הכא גבי שרוע וקלוט תאמר בתחלת הפרשה בתר האי קרא דלאמר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהורשה להדיא לאומרו לכולן, לאמר למה לי, ש״מ ללאו אתי. וה״נ הא דאמרי׳ ספ״ב דפסחים (מא ע״ב) דהאוכל כזית צלי מבעוד יום חייב אע״ג דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה הכתיב ואכלו את הבשר בלילה בלילה אין ביום לא, ומוקי לה כרבי יהודה דנפקא ליה לאו מלאמר. הא נמי האי לאמר מיותר הוא דהא כתיב בתריה בפרשת פסח דבר אל כל עדת ישראל משו״ה מפיק ליה ר״י ללאו. אבל הכא האי לאמר לאו מיותר הוא ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי. ואע״ג דכתיב נמי בתרי׳ דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם הא דרשינן בכמה דוכתי מהאי קרא רבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ומיתורא דרשינן ליה כמ״ש בחי׳ בפ״ב דחגיגה !טז ע״בן, ואי לא כתב רחמנא הכא לאמר הוי אמינא דהאי בני ישראל לרשות לאומרו אתי ולא למעוטי בנות ישראל מסמיכה, מש״ה כתיב לאמר ליתן רשות לאומרו ולא ללאו אתי, וכיון דהשתא רשות נפקא ליה מלאמר כי כתיב בני ישראל ע"כ למעוטי בנות ישראל מסמיכה הוא דאתי, אבל גבי הא דשרוע וקלוט אין צריך לאמר לרשות דהא כתיב בהדי׳ גבי׳ דבר וכר וכן לגבי פסח, מש״ה דריש לי׳ רבי יהודה ללאו.

ותדע דהכי הוא כדפי׳ דבהאי לאמר דהכא מודה רבי יהודה נמי דלאו ללאו אתי, שהרי שם בזבחים בפ״ג אמרינן המעלה איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח ר״ל אומר לוקה ר״י אומר אינו לוקה, ומפרש הגמרא ר״ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ר״י אמר אינו לוקה לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו, ומתיב ר״י אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ומש״ה משבש הגמרא להא פלוגתא דר״י ור״ל ומוקי דלא פליגי בבהמה טמאה אלא בחיה אי עובר עלה בעשה אי לא, והשתא למה ליה להגמרא לשבש עיקר הפלוגתא הו״ל למימר דפליגי שפיר בבהמה טמאה ולר״ל לוקין עלה מיהו לאו מהאי טעמא דס״ל לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו דתקשה עליו מהא ראותה תאכלו, אלא משום דס״ל כר״י הסבר לאמר ללאו אתי. אלא ודאי האי לאמר דהכא לכ״ע אפי׳ לרבי יהודה לאו ללאו אלא לרשות לאומרו אתי כדר׳ מוסיא ומטעמא דפי׳, ואע״ג דקשה לי אהא ראותה תאכלו שהוא בתורת כהנים וקי״ל סתם ספרא ר׳ יהודא ואמאי חשיב לה לעשה לחוד דקתני סיפא ל״ת מנין ת״ל את זה לא תאכלו ותיפוק לי׳ לר״י מלאמר, כבר פירשתי זה בחי׳ למס׳ מכות פ״ג [יד ע״ס ואין זה מקומו. ובהכי ניחא לי אמאי דריש ר׳ מוסיא לדרשא זו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור אהאי לאמר דהכא דויקרא, והלא פעמים רבות נאמרו בתורה לאמר קודם לכן, ולמאי דפירשתי אתי שפיר דרבותא קמ״ל דאפי׳ רבי יהודה מודה בהא דלרשות אתיא ולא ללאו, ואע״ג דכתיב גבי׳ דבר אל בני ישראל ודמי להני לאמר דשרוע וקלוט ופסח דכתיב (ובייהס [גבייהו] נמי דבר אל בני ישראל ודריש לי׳ ר״י ללאו, אפ״ה בהאי לאמר מודה דלאו ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי, והאי דבר אל בני ישראל הכתיב גבי׳ לדרשא רבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל אתא וכדפירשתי.

מאי בינייהו אמר רב יוסף וכו׳. וקשה לי לימא דאיכא בינייהו נתינת אורים ותומים אל החושן דלמ״ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבין, וכדאמרינן לקמן [ה׳ ע"א] תינח כל מה דכתיבא בהאי ענינא דלא כתיבא והיינו הא דאורים ותומים שיתנם אל החושן כדפירשתי מנ״ל, ומייתי לה מקרא דמעכבי להאי מאן דאמר, אבל למ״ד דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב, דהא אורים ותומים לדורות לא מעכבי דהא בבית שני לא היו אורים ותומים כדאמרינן בסוף פרקין (כא ע״ב> ואפ״ה היו בכה״ג.

ואומר אני מכאן ראיה למאי דפירשו התוס׳ שם דהיו בבית שני אלא שלא היו שואלין בהן, וכן דעת הרמב״ם שכתב בפ״ד מהל׳ בית הבחירה [ה"א] אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו עושין אותן אלא להשלים ח׳ בגדים לכה״ג כדי שלא יהא מחוסר בגדים. והלא כהראב״ד שם בהשגות שחולק עליו וכתב וחיסר בגדים שאמר לא כלום שאין מחשבין הבגדים, וא"כ קשה לימא הכא דאיכא בינייהו הא , ובסוף פירקין אכתוב עוד בזה:

דף ה ע"אעריכה

סמיכה איכא בינייהו למ״ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא. קשה לי הא אמרינן בפ״ק דמנחות (ה׳ ע"א) אין מחוסר זמן לבו ביום ופריך רב פפא מהא דתניא הקדים חטאתו פי׳ של מצורע לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה, ופריך והא ר״פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בי׳ הויה, אלא רב פפא הכי קא קשיא ליה אימא הני מילי עבודה שחיטה לאו עבודה היא, וש״מ כל היכא דכתב רחמנא עיכובא גבי ענינא דקרבנות ואפשר לאוקמי העיכובא על דבר עבודה לא מוקמינן ליה על דבר שאינו עבודה, וא"כ ה״נ האי עיכובא דכתב רחמנא ר״ל ככה עיכובא הנאמר במילואים כדאמרי׳ לקמן כיון דאפשר לאוקמי האי עיכובא על דברים אשר הם עבודה האמורים בפרשת מילואים אין לנו לאוקמי אסמיכה דאינה דבר עבודה.

והכי נמי קשיא אשאר אמוראי דאמרי איכא בינייהו תנופה או ריבוי ז׳ ומשיחה ז׳ ור״פ גופי׳ אוקי דאיכא בינייהו פרישה ז׳ דלמ״ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא מהא דככה, ואמאי והא כל הני לאו עבודה נינהו וא"כ אפי׳ למ״ד דככה עיכובא אפ״ה כל הני נימא דלא מעכבי כיון דלאו עבודה נינהו לא קאי עלייהו עיכובא דחוקה כלל אלא אדבר עבודה שבפרשה לחוד קאי האי עיכובא דחוקה כדאמר רב פפא התם גבי עיכובא דהויה דמצורע דלא קאי אלא אדבר עבודה לחוד:

אם עשאה לסמיכה שיורי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר. ופרש״י כאלו לא כפר מן המובחר:

וכפר. כדאמרינן בזבחים (דף ט׳> [ר ע"א] כפר גברא דעיקר כפרה בדם, אבל לא כפר כמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. וקשה לי שלא פי׳ כפי מסקנת רבא בם״ק דזבחים (ו׳ ע"א) דמיבעי לן התם עולה מכפרא אעשה דלאחר הפרשה או אינה מכפרא ואתינן למיפשט להא מהא דוסמך ונרצה דמעלה וכו׳ כאלו לא כפר וכפר, מאי לאו הכפר אעשה דקודם הפרשה, לא כפר אעשה הסמיכה דהו״ל עשה דלאחר הפרשה, ושני רבא עשה הסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי, אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא קאמינא, אלמא האי כפר ולא כפר דקאמר את״ל דאעשה דלאחר הפרשה נמי מכפר כפר הכל קאמר ולא כפר אעשה דסמיכה לחוד קאי, וכ״ש אי אעשה דלאחר הפרשה לא מכפרא דלא כפר אלא אעשה דקודם הפרשה לחוד קאמר.

ואע״ג דאמר ליה ר״ה לרבא התם אימא כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי׳ דלא קיים מצוה מן המובחר כדפרש״י הכא, ומביא ראיה מי לא תנן והנותר בשמן וכו׳ שדחי לה רבא התם נמי כפר מתן בהונות. אלא רזה אינו קושיא כל כך דבשילהי שמעתתא התם מ׳ ע"א] משמע דמיבעי ליה לר׳ ירמיה אפי׳ אעשה דלאחר שחיטה אי מכפרא אי לא גבי ב׳ כבשי עצרת שקבלו דמן בשתי כוסות ומשמע מפירש״י התם דרב זירא הדר לי׳ האפי׳ אעשה דלאחר שחיטה וקודם זריקה נמי מכפר, וא"כ עשה הסמיכה דהו״ל עשה דלאחר שחיטה מכפר, ומהשתא בע"כ לא כיפר וכיפר רגבי וסמך ונרצה לכפר כפר גברא לא כפר קמי שמיא קאמר וכדפרש״י הכא, אלא דמשמע שם דהגמרא לית ליה הא דרב זירא גבי הא דקאמר שם במסקנא דילמא את״ל קאמר, ואין להאריך כאן בזה יותר:

כאילו לא כפר וכפר. קשה לי הא בפ״ק דזבחים (ד ע"א) נפקא לי׳ (לר"א) [לרבא] דשלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים לשם חובה מהאי קרא ונפקא לי׳ מוכפר עליו ולא על חבירו ומתרצה לו לכפר נפקא ליה הא לו לכפר ולא על חבירו, והשתא כיון דהאי לכפר דריש לה לענין סמיכה דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ״מ כפר ועלתה לבעלים, ה״נ הו״ל למדרש להאי לכפר גופי׳ לענין לו ולא על חבירו דמעלין עליו כאילו לא כפר ומ״מ עלתה לבעלים לשם חובה, דכיון דהאי לכפר אהני תרתי קאי אוסמך דרישא ואלו דבתרי׳ ראוי להשוות ולמדרש אשניהם בענין אחד או שלא עלתה לשם חובה בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים או בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים לעולם כאילו לא כפר ומ״מ כפר ועלתה לחובה.

ובשלמא לרבא דמפרש להאי כאילו לא כפר היינו אעשה דסמיכה גופא קאי, לא קשיא מידי, דאפשר לומר דודאי יותר ניחא למדרש למעלה עליו כאלו לא כפר מלמדרש ללא עלתה לחובה הלכך לענין סמיכה דהוי בבעלים דוקא ניחא לן למדרש לא כפרו הבעלים דסמיכה שעברו בעולה זו, אבל האי שלא לשמה דאינו בבעלים דוקא דהא זריקה ושאר עבודות דהוי בכהן ואפי׳ שחיטה דכשירה בזר אין צריך בעלים דוקא, כדאמרינן בפ״ג דמנחות (דף כ׳) ניט ע"א] לא שייך למדרש לא כפר עבודה שלא לשמה הנעשית ע״י אחר שאינו בעלים של הקרבן ואין לו כפרה כלל בקרבן זה.

אבל למאן דמפרש התם להאי לא כיפר דסמיכה לא כיפר קמי שמיא וכמ״ש בסמוך ה״נ איכא למדרש להאי לא כיפר לגבי לו ולא לחבירו נמי כה״ג לא כפר קמי שמיא דאע״ג דהא שלא לשמה אינו בבעלים דוקא אפ״ה שייך לומר לא כפר קמי שמיא, דהא הני אמוראי מפרשי התם לוהנותר בשמן לכפר דדרש ריב״ן ששירי מצוה הן בין נתן בין לא נתן כפר ומעלה עליו כאלו לא כפר דכפר גברא לא כפר קמי שמיא, אלמא אע״ג דמתנות הראש דמצורע נעשין ע״י כהן אפ״ה שייך לומר לא כיפר קמי שמיא, ה״נ נימא הכי לא כפר לענין שלא לשמה קמי שמיא אע״ג דשלא לשמה נעשה ע״י אחר ולא ע״י בעלים דוקא:

ריבוי שבעה. פירש״י שישמש כה״ג ז׳ ימים רצופים כשממנין אותו לכה״ג וילבש ח׳ בגדים בשעת עבודה, ריבוי לשון מרובה בגדים הוא שמשמש בח׳ וההדיוט בד׳. משמע מפירושו שריבוי אינו אלא כשמשמש באותן ח׳ בגדים. ואינו נראה כן מדברי הרמב״ם שכתב בפ״ד מהל׳ כלי המקדש נהי״ג] כיצד מרבץ אותו בבגדים לובש ח׳ בגדים ופושטן וחוזר ולובש למחר ז׳ ימים יום אחר יום שנאמר ז׳ ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. הרי שלבישת ח׳ בגדים לחוד קרוי׳ ריבוי ואין צריך לעבוד בהן כלל.

ולכאורה לא משמע כן אלא כפירש״י, לקמן(יב ע"א) דאמרינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו אמר רב אדא בר אהבה באבנט, הניחא למ״ד אבנטו של כה״ג זהו וכו׳, אמר אביי לובש ח׳ ומהפך בצינורא, ואי ריבוי אינו בעובד עבודה בלבישת ח׳ בגדים דוקא אלא בלבישתם לחוד נמי הוי ריבוי א"כ אין לחלק בין אירע בו פסול קודם תמיד לאירע בו לאחריו דהא אפשר לו ללבוש ח׳ בגדים בלי עבודה לאחר תמיד כמו קודם. ועוד לאביי דאמר [שם] לובש ח׳ ומהפך בצינורא, היפוך זה למה לי בלובש ח׳ לחוד בלי היפוך סגי לריבוי, אלא ע"כ אין מצות ריבוי אלא בלבישה ועבודה.

מיהו קשה לי הא ריבוי דאהרן בז׳ ימי מילואים היה בלבישה לחוד בלתי עבודה דהא משה שימש בז׳ ימי מילואים כדאמרינן בפ״ק דתענית (יא ע״ב) ובפ״ב דע״ז(דף ל״ו> [לד ע"א] במה שימש משה בז׳ ימי מילואים בחלוק לבן, ואפי׳ הקרבנות שלא באו לחובת המילואים כמו התמירים והמוספים שבאו לחובת דורות הכל הקריב משה, והכי משמע מפירוש רש״י בפ״ב דזבחים (יט ע״ב> דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ד׳ כהנים אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, ופרש״י משה ואהרן תרץ, ובניו תרץ, שאף משה כהן היה בז׳ ימי המילואים, ואע״ג דלא כהנו בבת אחת מ״מ קרא להכי מידרש, וש״מ דאהרן ובניו לא כהנו כלל בז׳ ימי המילואים מדפריך דלא כהנו כאחת וש״מ דריבוי דאהרן היה שלא ע״י עבודה.

ותדע דלמ״ד מילואים כל הכתוב בהם מעכב וריבוי ומשיחה מעכבי א"כ לא כהנו אהרן ובניו בז׳ ימי מילואים והו״ל זרים, ואפי׳ למ״ד דבר שאינו מעכב לדורות לא מעכב מ״מ לכתחילה לא היו רשאים עד אחר ריבוי ומשיחה כל ז׳ ימים.

ועוד דע״ב ריבוי דאהרן ובניו היה בלבישה לחוד בלי עבודה, דהא לקמן [ה׳ ע״בן אמרינן מכנסים אין כתובים בפרשה כשאמר זה הדבר אשר תעשה להם להביא מכנסים, ואי ריבוי היה ע״י עבודה וכי ס״ד שהיו משמשין מחוסרי בגדים, והא מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה כדאמ׳ רפ״ב דזבחים (טו ע״ב) וחייב מיתה כדאמ׳ בסנהדרין (דף פ״ב> !פג ע״ב] אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. ואף על גב דמשה שימש בשבעת ימי מילואים בחלוק לבן, שימוש דמשה שאני דגזירת המלך היה לפי שעה דלאו בתורת כהונה שימש כדפרש״י התם [תענית יא ע״ב]. אלא ודאי ריבוי דאהרן בלבישה לחוד בלתי עבודה היא וה"א כיון דלא כתיב מכנסים בפרשה אין צריך ללבשן בשעת ריבוי, קמ״ל זה הדבר דצריך ללבשן. וכיון דריבוי דאהרן בלבישה בלתי עבודה היא ה״נ לדורות ריבוי דכה״ג סגי בהכי, ואע״ג דאבנט ושאר בגדי כה״ג היו של כלאים אפילו תאמר כלאים של בגדי כהונה לא הותרה לכהנים שלא בשעת עבודה וכמו שמבואר לקמן ריש פ״ז (דף ס׳> [סט ע"א], מ״מ ריבוי זה של כה״ג גזירת הכתוב הוא שיהא בשמונה בגדים, והשתא תקשה כדאמרן הא דאירע פסול לכה״ג אחר תמיד דקאמר במאי מחנכין אותו הא אפשר בלבישה לחוד בלתי עבודה דבהכי סגי.

וי״ל דודאי ריבוי דאהרן היה בלבישה לחוד בלתי עבודה הואיל ולא היה אפשר בעבודה עד יום השמיני, אבל לדורות דאפשר בעבודה יש לקיים שיטת רש״י דאין ריבוי אלא בעבודה עם הלבישה, ומידי דהוה ככל הכלים שעשה משה דמשיחה מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כדאמרינן לקמן(יב ע״ב>. וראיתי להראב״ד שם אהא דכתב הרמב״ם ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז׳ או קודם שימשח כל ז׳ עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם א׳ נעשה כהן גדול לכל דבר שכתב עליו, נראה מדבריו דימים שהיו בהם המשיחה לא היה עובד, ואין זה מן החכמה אלא כשאמרינן נתרבה ז׳ ונמשח ז׳ דבעינן ז׳ לכתחילה ה״מ לעבודת יוה״ב אבל לעבודת אותן הימים בכל יום בשמונה בגדים עובד:

אין לי אלא שנתרבה ז׳. ופירש״י אין לי שיהא כשר לבוא אל אהל מועד ביוה"כ אלא כשנתרבה ז׳ ונמשח ז׳ כשנתמנה. וקשה לי דא״ב ריבוי ומשיחה יום א׳ מיהו מעכב לעבודת יוה"כ דהא לא ריבה קרא אלא יום א׳ לדיעבד כדמסיק, אבל לגמרי אפי׳ דיעבד לא, והא בההיא [ים ע״בן דאירע בו פסול לאחר תמיד קאמר ר״פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה״נ עבודתו מחנכתו, והשתא האיך אפשר דעבודתו מחנכתו הא קרא גלי להדיא דריבוי יום א׳ מיהו מעכב, ולא דמי לכלים דהתם גלי להדיא דלדורות עבודתן מחנכתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה אבל לדורות בעבודה, אבל הכא כיון דגלי קרא להדיא דאין כשר ליוה"כ אלא א"כ נתרבה שעה א׳ עכ״פ, אי אמרת עבודתו מחנכתו אין צריך ריבוי כלל והיכי משכחת לה דריבוי יום א׳ מעכב, הא אין צריך ריבוי כלל כיון דאמרינן עבודתך מחנכתו ואפי, לכתחילה

ועוד קשה לי אפי׳ לרב אדא [שם ע"א] דאמר מחנכין אותו באבנט למ״ד אבנטו של כה״ג ביוה״ב לא זהו של הדיוט, אין זה מילוי ידים דקרא, דמילוי דקרא הוא ח׳ בגדים דכה״ג דכל השנה, כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהי׳ לבניו אחריו ולמלא [בם] את ידם, ובגדי אהרן דקרא מח׳ בגדים מיירי ולא מאבנט של יוה"כ דאין זה מילוי כלל, וש״מ דמילוי אפי׳ יום א׳ אינו מעכב לעבודה של יוה"כ.

ואם נפרש דמילוי אינו ענין כלל לעבודת יוה״ב דבחינוך אבנט או עבודה סגי ולא בדפירש״י, וקרא דוכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לאו למימרא דאין כפרת יוה״ב אלא בנמשח ונתרבה דוקא אלא סימנא בעלמא נקט קרא איזה כהן מכפר ביוה״ב היינו כהן גדול דוקא דבעי משיחה או ריבוי לאפוקי כהן הדיוט, וכן אידך קרא דז׳ ימים ילבשם וכו׳ אשר יבוא אל אוה״מ לכפר אינו אלא לסימנא בעלמא דכהן גדול הראוי לעבודת יוה"כ הוא דבעיא מילוי ולא כהן אחר, אבל לעבודת יוה״ב גופי׳ אין צריך מילוי אלא באבנט סגי או עבודתו מחנכתו לרב פפא, וקרא דמשמע דכהן גדול בעי מילוי היינו לקדושת כהן גדול של שאר ימות השנה, ונ״מ לכל הדברים שבין כהן גדול להדיוט דתניא לקמן!עג ע"א] דאין מתחנך להם אלא ע״י ריבוי ז׳ לכתחילה, ובדיעבד בריבוי יום א׳ סגי ומשום דבשאר ימות השנה ליכא היכרא שיוצא מן הדיוטות לקדושת כהן גדול אלא ע״י ריבוי.

הא נמי ליתא, דהא אחד מן הדברים שבין כהן גדול להדיוט דחשוב הוי עשירית האיפה שמביא כה״ג בכל יום, ואי לכתחילה בעי ריבוי שבעה לקדושת כהן גדול הא תנן בם״ד דמנחות (נ׳ ע״ב> גבי חביתי כהן גדול שהביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של א׳, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד, והא כהן גדול שמינו בין שחרית לערבית בר יומו הוא ולא אפשר שהי׳ לו ריבוי יותר מיום א׳ בלבד ואפ״ה מביא חביתי כהן גדול ערבית לכתחילה. והא דלא סגי לי׳ בחצי עשרון מביתו היינו טעמא כדמפרש בגמרא התם משום שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא, אבל למחר ודאי מקריבו לחצאין אע״ג דלא נתרבי אכתי ז׳ ימים, וכמו שיש עליו קדושת כהן גדול בריבוי יום א׳ לענין חביתין ה״ה נמי לכל דבר נמי יש עליו קדושת כהן גדול, לא מיבעי לחומרא כמו מצווה על הבתולה ושאר חומרות דקא חשיב התם בודאי נוהג בו כיון דבדיעבד בריבוי יום א׳ סגי הוי כהן גדול מעליא, אלא אפי׳ לשאר דברים דחשיב התם כגון להחזיר הרוצח במיתתו ולהקריב אונן נמי בריבוי יום א׳ סגי להו דמ״ש מחביתין. וא״ב הא ריבוי כל ז׳ דבעי לכתחילה למאי נ״מ אי לעבודת יוה״ב הא אין צריך ריבוי כל עיקר דהא בחינוך אבנט לחוד סגי לי׳ או לרב פפא עבודתו מחנכתו, ואי לקדושת כהן גדול דשאר ימות השנה הא ע״י ריבוי דיום א׳ נכנס לקדושת כהן גדול לכל דבר אפי׳ לכתחילה כדמוכח ההיא דפ״ד דמנחות גבי חביתין. וי״ל דמ״מ מצוה בעלמא הוא שיהיה כה״ג נמשח ונתרבה ז׳ ימים כשנתמנה לכהן גדול אע״ג דאינו מעלה ומוריד לדיני כהן גדול לא לשל יוה "כ ולא לשל כל ימות השנה:

ככה עיכובא. קשה לי מאי טעמא דמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אין מעכב בהן הא קי״ל כל מקום שנאמר ככה אינו אלא לעכב, והרי בפי״ב דמם׳ יבמות (קד ע"א) תנן קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה, ר״ע אומר חליצתה כשרה אמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב, א״ל ר״ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ועד כאן לא פליגי אלא ברקיקה דר״ע סבר רככה לא נאמר אלא אמעשה באיש אבל לכ״ע ככה עיכובא הוא לפיכך בלא חלצה לכ״ע פסולה, ובשלמא למ״ד סמיכה ותנופה איכא בינייהו י״ל דהיינו טעמא דמ״ד דלא מעכב משום דככה גבי ועשית לאהרן ולבניו כתיב, וי״ל דוקא מעשה באהרן ובניו עצמם מעכב אבל לא סמיכה ותנופה שאינו מעשה שבגופו אלא בקרבן. אבל למ״ד פרישה וריבוי ומשיחה נמי לא מעכבי הואיל ואינו מעכב לדורות אמאי הא מעשה דבגופו הוא וככה קאי עלייהו ותעכבי:

דף ה ע"בעריכה

זה הדבר אשר צוה ה׳ אפי׳ קריאה מעכבת. ונ״ל דס״ל לר״ש כמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן ויליף לה מכבה. מ״מ קשה לי הא בההיא דחליצה [שם] תנן חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה לכ״ע אפי׳ לר"א, אע״ג דס״ל לא רקקה פסולה שאני הכא דאיכא מעשה, וככה אדבר מעשה קאי הכתיב ככה יעשה, וה״נ [נימא] דכוותיה ועשית לאהרן ולבניו ככה אדבר שהוא מעשה קאי ואע״ג רבעי קריאה מ״מ לא מעכב. וי״ל דר׳ שמעון ס״ל כר׳ יהודה דתנן פ״ז דסוטה (לב ע"א) דנפקא לי׳ דחליצה בלשון הקודש מהכתיב וענתה ואמרה מוענו הלוים מה להלן בלשון הקודש ובר, ר׳ יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה, ואמרינן בגמרא [שם לג ע"א] ורבנן האי ככה מאי עבדי ליה מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב, ור׳ יהודה מכה ככה נפקא לי׳, ורבנן כה ככה לא משמע להו, וה״נ ר״ש דריש כה ככה לדבר שהוא מעשה וככה אפי׳ דיבור מעכב.

ובהכי ניחא לי אמאי לא אמרינן לעיל דאיכא בינייהו מקרא [פרשה], דלמ״ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבי, ולמאן דאמר דבר שהוא מעכב לדורות אינו מעכב, ומקרא פרשה אינו מעכב לדורות כדתנן לקמן רפ״ז (דף ס׳> [סח ע״בן בא לו כה״ג לקרות ובר, וקריאה זו ממילואים ילפינן כדפרש״י התם, והא בין לר׳ יהודה בין לר׳ נחמיה בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ לא מעכב בין סדרן בין(עיקרן) [עקרן] לגמרי כדמוכח התם [ס׳ ע"א] גבי שירים מעכבים וברפ״ז. אלא ודאי כיון דאליבא דרבנן דלא דרשי כה ככה לכ״ע קריאה לא מעכב, רככה דמשמע עיכובא לא קאי אלא אדבר של מעשה והא דר׳ שמעון [בר יוחאי] לא אתיא אלא כר׳ יהודה, ומש״ה לא קאמר הגמרא איכא בינייהו הא דלרבנן לכ״ע קריאה לא מעכב, דהא עיכובא דככה לאו אקריאה קאי הלאו מעשה הוא:

לעתיד לבא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם. ונ״ל דבלאו הכי הוה מצי להקשות דהא ס״ל לר׳ יוחנן פ״ט הנדה (דף ע׳) [א ע״בן מצות בטילות לעתיד לבוא פי׳ לאחר זמן תחית המתים, דהכי אמרינן התם בגד שאבד בו כלאים וכו׳ אבל עושה ממנו תכריכים למת ואמרינן אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא, ופריך והא אמר ר׳ ינאי לא שנא אלא לספרו אבל לקוברו אסור, ומשני לאו אתמר עלה ור׳ יוחנן אומר אפי׳ לקוברו ור׳ יוחנן לטעמי׳ דאמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב במתים (חפשס [חפשי] כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, אלמא לר׳ יוחנן מצות בטילות לעתיד לבא וא"כ מאי נפקא מינה לעתיד לבוא כיון דאין מצות פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה, ולענין מאי פליג אבני רבי חייא דכיצד מלבישן לעתיד לבוא כיון דלדידי׳ מצות בטילות לעתיד לבא, לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל ואין נפקא מינה בלבישתן לעתיד לבא, אלא דעדיפא מיני׳ פריך לעתיד לבא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם:

דף ו ע"אעריכה

כמאן כרבי עקיבא. קשה לי הא בנמצא על שלה איכא ג׳ זמנים, אותיום טמא ודאי, בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פני׳ טמא ספק, ובאחר זמן זה פליגי רבי עקיבא ורבנן והכי תנן בפ״ב דנדה (יד ע"א), ואם כן מאי ס״ד דרבנן אלו דחיישינן לתמצא ספק נדה לאחר זה ור״ע היא ולא חיישינן לספק נדה בתוך כדי שתרד. וי״ל דהני רבנן סבירא להו כרבינא בסמוך [ע״ס דאהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת וקא משני טומאת ביתו שכיחא טומאת מת לא שכיחא, וקס״ד דטומאת ביתו קודם לאחר זמן נמי לא שכיח ודמי לטומאת המת דלא חיישינן לה, ורב חסדא שני לה דבחד אחר נמי שכיח ולא דמי לטומאת מת, (א"כ> [א״נ] (ל>רב חסדא (וסס״ל נמי דחד אחר לא שכיח ודמי בזה לטומאת מת ואפ״ה חיישינן לי׳, והא דלא חיישינן לטומאת מת ס״ל כרבא דשני זאת אומרת טומאה הותרה בציבור.

ואע״ג דרב חסדא קאמר לקמן [יד ע"א] דמתני׳ דתנן לקמן כל ז׳ ימים הוא זורק את הדם דלא כר״ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דאי ר״ע היכי עביד עבודה, ואי רב חסדא כרבא ס״ל דלתנא דידן טומאה הותרה בציבור, אין צריך הזאה כלל, כדאמר לקמן [ח׳ ע"א] אי ס״ל לר׳ יוסי דאמר מזין עליו ג׳ וז׳ טומאה הותרה בצבור הזאה כלל למה לי. י״ל כמו שפרשתי למעלה [ד׳ ע"א ד״ה עוד כתבו התום׳] הנ״מ למאן דיליף מסיני והזאה מעלה בעלמא היא משום ספק טומאת מת ומש״ה למאן דאמר הותרה אין צריך הזאה כלל, אבל למאן דיליף ממילואים בע״ב צריך הזאה כל שבעה ימים מן התורה מגזה״ב. מש״ה ר׳ יוסי דאמר אין מזין עליו אלא ג׳ וז׳ בלבד בע״ב לא יליף ממילואים אלא מסיני, והזאה מעלה בעלמא ומשום ספק טומאת מת ואי ס״ד דס״ל הותרה הזאה כלל למה לי. אבל ר״ע ע"כ לא יליף לי׳ מסיני דהא אמר לעיל [ד׳ ע״בן ויכסהו הענן להר ולא למשה, ובודאי לא פליג אהא דפרישה ז׳ ימים דכ״ע מורו בהא ולא מצינו מאן דפליג אזה, וע״ב פרישה לר״ע ממילואים נפקא לי׳ וממילא כמו התם צריך הזאה כל ז׳ ימים מן התורה תכנסו מים תחת דם ותקשה האיך עובד עבודה לר״ע הא נטמא בהזאתו:

דמפרישין לי׳ שעה א׳ סמוך לשקיעת החמה. קשה לי הא תניא לעיל [ד׳ ע"א] בין כה״ג דיוה״ב בין כהן השורף את הפרה מפרישין אותו ז׳ ימים קודם, ואחד זה ואחד זה מזין עליו [כל ז׳], ומשמע דהאי ומזין כל ז׳ קאי אהני ז׳ ימי הפרישה דסליק מיני׳ דמיירי מהני ז׳ ימים שלימים, ואותו שעה א׳ סמוך לשקה״ח אינו מן חשבון ז׳ ימים הללו, והא לקמן [ח׳ ע״בן אמרינן דהזאות א׳ ב׳ ג׳ משום ספיקא דשמא יום ג׳ לטומאה הן, ואפי׳ ליום ג׳ חיישינן שמא שעה א׳ קודם פרישתו נטמא, וכן ה׳ ר ז׳ שמא יום ז׳ הן, אבל יום ד׳ לא צריך הזאה דלא בג׳ איכא לספוקי פי׳ דהא משפירש לא נגע במת, ולא בז׳ איכא לספוקי פי׳ שאם הוא ז׳ לטומאתו יום א׳ לפני פרישתו ג׳ הוי והא לא הוזה בו, והזאה ג׳ בלא ז׳ וכן ז׳ בלא ג׳ אינו כלום, והשתא אם איתא דפירש שעה א׳ ביום הקדום לז׳ ימי הפרישה וההזאה, א"כ יום ג׳ למנין ז׳ ימי הפרישה וההזאה למה לי להזות עליו, הבג׳ ליכא לספוקי דמשפירש שעה א׳ קודם ז׳ ימי הפרישה הא לא נגע, ובז׳ נמי שכנגדו לא דא״ב לא הוזה בג׳. וכן ביום ז׳ לפרישה נמי הזאה למה לי מהאי טעמא גופי׳ דהא משפירש לא נגע, ועוד כיון הבג׳ לא הוזה אין הזאת ז׳ בלא ג׳ כלום. וה״נ יום ד׳ לחשבון ז׳ ימי הפרישה והזאה נמי אין צריך הזאה דהא יום ד׳ זה ליכא לספוקי לא בג׳ ולא בז׳ וכדאמרן, ולא נשתיירו מז׳ ימי הפרישה להזאה אלא ד׳ ימים לבד, ואיך אמר ומזין עליו כל שבעה ימים כיון שחסרו כמעט מחצה מן הז׳ ימים שאין צריכין הזאה כלל.

ואע״ג דאמרינן לקמן [שם] דהזאה שבות ואין דוחה שבת והני ז׳ ימים לבד משבת ויום ד׳ ואפ״ה קרי לי׳ ז׳ ימים היינו בדלא חסרו אלא ב׳ ימים לחוד, אבל בדחסרו ג׳ ימים שהוא קרוב למחצה לא מסתבר לקרוא להנותר כל ז׳ ימים. ועוד דמעיקרא לא דמי דמשום שבת ויום ד׳ משכחת לי׳ לפעמים שאינו חסר אלא יום א׳ מז׳ ימי הזאה כשחל יום רביעי לפרישה בשבת, ואפי׳ חל בחול אין יום השבת קבוע לחשבון ז׳ ימי הפרישה אלא פעמים ביום זה לפרישה פעמים ביום אחר וכיון דאינו מחוסר יום קבוע מז׳ שייך משום דירי׳ למתני מזין עליו כל ז׳ ימים, כלומר שנמשך משך זמן הזאות ז׳ ימים אע״ג דאי אפשר לז׳ ימים בלא שבת מ״מ אין מבטל יום קבוע מז׳ ימים הללו בכל שנה בשוה. אבל להאי שינויא דר״ש הני ג׳ ימים דאמרן קבועין הן שבטילין לעולם מהזאה בכל שנה ושנה, ועוד אי משום דלפעמים נחסרו ע״י שבת מן הזאה דז׳ ימי פרישה הללו חשבת לחסרון, אם כן רוב פעמים לא משכחת לי׳ לימי הזאה אלא שני ימים לחוד, דבחל יום א׳ מימי הפרישה בשבת בטלה יום שכנגדו נמי מהזאה דהזאת ז׳ בלי ג׳ אינה כלום, וכן בחל יום ב׳ בשבת בטלה הזאה של יום שכנגדו מהאי טעמא, וה״נ בחל יום ה׳ או יום ו׳ מז׳ ימי פרישה בשבת בטלה הזאה מיום א׳ או ב׳ שכנגדם דהזאת ג׳ בלי ז׳ שכנגדם אינה כלום, נמצא באותן שנים בטלין ה׳ ימים של הזאה בז׳ ימי פרישה יום שבת ויום ג׳ וז׳ שכנגדו ואותן ג׳ ימים הקבועין ועומדין לעולם לשנויא דר״ש אין בהם הזאה, ולא משכחת לה להזאה אפי׳ בד׳ ימי פרישה אלא במיעוט שנים, בחל שבת באחד מג׳ ימים אלו שהן ג׳ ד׳ וז׳ לז׳ ימי פרישה, אבל לשנויא דר״ח לעולם אינו חסר אלא ג׳ ימים יום ד׳ לפרישה הקבוע לעולם ויום שבת ושכנגדו בחל בשאר ימי הפרישה ובחל ד׳ בשבת אינו נחסר אלא יום א׳ לבד, אבל לר״ש רוב פעמים חסרו ה׳ ובדפי׳.

ואע״ג דמפרישין דפרה לא קשיא מידי דכיון דטבול יום כשר בפרה אין צריך להפרישו שעה א׳ קודם שקה״ח אפי׳ לר״ש, ואי משום טומאת ביתו יטבול ביום השריפה דס״ל כר״י דקידוש ידים ורגלים בפרה בחוץ סגי וכמ״ש לעיל [ג׳ ע״ב תוס׳ ד״ה ריב״ב], ועוד כיון דפרה בדירן תליא ולא בקביעא דירחא מפרישינן לי׳ בימים שאין ימי הזאה בטלין כדאמר רבא לקמן, אבל מפרישת יוה"כ דלאו בדירן תליא אלא בקביעא דירחא קשיא, ואפילו למ״ד דלא מיקלע תרי שבתי בהדדי שבת ויוה"כ וגם משום דלא מיקלע יום ערבה בשבת דחינן לר״ה בחל ביום א׳ כדאמרינן בפ״ה דסוכה [נד ע״ב](ובפרק כל כתבי) [ובפרק אלו קשרים שבת קיד ע״ב] דמש״ה לא אד״ו ר״ה, ואי אפשר לד׳ בתשרי שהוא יום ב׳ מז׳ ימי פרישה לחול בשבת, וכן לז׳ שהוא ערב יוה"כ א"א לחול בשבת, מ״מ הרבה פעמים לא משכחת לה להזאת כה״ג דיוה״ב אלא ב׳ ימים לחוד.

וי"ל למאי דפי׳ לעיל [ד׳ ע"א ד״ה עוד כתבו התום׳] דלמאן דגמר לפרישה ממילואים בע״ב צריך הזאה כל ז׳ ימים מן התורה ולאו משום ספק טומאת מת אלא משום גזה״ב, ואפי׳ בד׳ צריך הזאה מהאי טעמא אע״ג דליכא לספוקי בי׳ לא בג׳ ולא בז׳, והא דתלי רבי יוסי ברבי חנינא להזאה משום ספק טומאת מת היינו משום דס״ל כמאן דגמר לפרישה מסיני והזאה מעלה בעלמא היא ומשום ספק טומאת מת, א״נ ס״ל כר׳ יוחנן דמתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה״ב והעיקר פרישה הפרה והזאותיו אינו אלא מעלה בעלמא, ועלה קאמר א׳ שמא ג׳ וכו׳ ומסיק דד׳ א״צ הזאה. אבל ר״ש ס״ל או כמאן דמתני תרתי ופרה ויוה״ב נפקא לי׳ ממילואים וצריך הזאה כל ז׳ ימי פרישה מגזה״ב, ואפילו תאמר דס״ל כמאן דמתני חדא ופרה מעלה בעלמא, איכא למימר הא דקאמר דמפרישין אותו קודם שקיעת החמה איוה״ב לחוד קאי, אבל הפרה א״צ להפרישו קודם מטעמא דפירשתי לעיל כיון דט״י כשר בפרה, והשתא ניחא הכל:

בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה. פרש״י לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפסחים (סז ע"כ> בועל נדה כטמא מת לטבול ביום ז׳ אלמא טובל ביום. וקשה לי כי משני לטומאתו פריך טומאתו בהדיא כתיב אלא לאו לטבילתן, הא אפי׳ אי מוקמת לטבילתן נמי הא תקשה רישא דבעל קרי כמגע שרץ לטבול ביום טומאתו נמי הא בהדיא כתיב בהו. והכי פריך להדיא שם בם״ו דפסחים דאמר ר׳ יוחנן בעל קרי משתלח חוץ לב׳ מחנות ופריך מהא דבעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותן לא לטומאתן, ופריך טומאתן האי טומאת ערב כתיב בי׳ והאי וכו׳ אלא לאו למחנותן. וי״ל דהתם כי פריך לר׳ יוחנן מהא רישא דבעל קרי אכתי לא מייתי להא סיפא דבועל נדה כטמא מת ולא (א)דעתי׳ עלה לכך הוה קשה ליה טומאתן בהדיא כתיב, אבל הכא דמייתי רישא וסיפא ומקשה מסיפא ניחא, דאי אמרת לטבילה תני רישא דבעל קרי אע״ג דבהדיא כתיב אטו סיפא דבועל נדה כטמא מת וטובל ביום דקמ״ל טובא דבועל נדה אינו כנדה, והא אמרינן בזבחים (דף צ״ג> [צא ע״בן אמרי במערבא תני רישא דלא צריך משום סיפא.

ועל מאי דפרש״י לא לטומאתן בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה, קשה לי למה לו להזכיר דבעל קרי ראשון ובועל נדה אב, היה לו לפרש זה טומאת ערב וזה טומאת שבעה. וצ״ל משום הקשה לי׳ למה ליה למיתלא לבעל קרי במגע שרץ לטומאת ערב הא טומאת ערב בבעל קרי גופי׳ כתיב כמו בשרץ, מש״ה פירש דלענין ראשון לטומאה נמי איירי, והא במגע שרץ מלתא דפשיטא השרץ הוי אב והנוגע בו הוי ראשון כמו נוגע בכל אבות הטומאה, אבל בעל קרי לאו מלתא דפשיטא דאינו אלא ראשון כנוגע באב, די״ל דשאני דהואיל ורואה הוי הוא עצמו אב וכדאמרינן ריש (פ״ב> [פ״ג] דנדה (כב ע"א) למימרא הנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה, אלמא דקא ס״ד דרואה הוי קמ״ל התנא בעל קרי כמגע שרץ דאינו אלא ראשון, והשתא תלה דלא פשיטא בדפשיטא.

וכ״ת למה תלה בועל נדה בטמא מת למאי דמשני לטומאתן הא טומאת ז׳ בגופי׳ כתיב גבי בועל נדה כמו בטמא מת, וי״ל משום דבעי למתני סיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה מטמא מת שמטמא משכב וכו׳ א"כ אגב רישא שתלה בעל קרי במגע שרץ תלה בסיפא בועל נדה בטמא מת אע״ג דלא צריך. וה״נ צ״ל למאי דס״ד לטבילתן האלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז׳, דהשתא סיפא ניחא בועל נדה כטמא מת דאינו כנדה וטובל ביום כטמא מת דכתיב גבי׳ להדיא דטובל ביום, אבל רישא למה לי דתלה בעל קרי בטמא שרץ לענין טובל ביום וטומאת ערב הא הני גם בבעל קרי גופי׳ נמי בהדיא כתיב, אלא ע"כ משום סיפא דבועל נדה דתלי׳ לי׳ בטמא מת דצריכא, תלה נמי בעל קרי במגע שרץ ברישא אע״ג דלא צריכא, זהו מה שנ״ל על דרך שיטת רש ״י.

מ״מ אכתי קשה לי לפי״ז כיון דלמאי דס״ד לטבילתן היינו שאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז׳ בע"כ בבא דרישא לא צריכא כלל, הטבילה בו ביום בהדיא כתיב בי׳ בין בבעל קרי בין במגע שרץ כדפריך בפ״ו דפסחים [שם], ולא תני לי׳ לגמרי אלא משום בבא דסיפא דבועל נדה כטמא מת דקמ״ל דבועל נדה אינו כנדה וכדפי׳, והא כי משני לטומאתן לפ״ז בבא דרישא משנה צריכא היא דקמ״ל בעל קרי נוגע הוי כמ״ש ולא רואה כדפי/ א"כ מאי ק״ל כדמשני לטומאתן בהדיא כתיב בי׳ דלמא אגב רישא דבעל קרי דצריכא תני נמי סיפא דבועל נדה דלא צריכא, דהשתא למאי דרצה לומר לטבילתן רישא לא צריכא ואפ״ה ניחא לי׳ דתני לה משום סיפא, כ״ש למאי דמשני לטומאתן דהשתא רישא צריכא וסיפא לא צריכא דטפי ניחא למימר דתני סיפא דלא צריכא משום רישא דצריכא, וכדאמרינן בההי׳ דפ״ט דזבחים [צא, ס בשלמא סיפא אטו רישא תני אלא רישא אטו סיפא מי תני, אין אמרי במערבא תני רישא ובר, והשתא סברת המקשה הוא כלפי לייא דפריך טומאתן בהדיא כתיב אלא טבילתן, דטבילתן דתני רישא משום סיפא ניחא לי׳ וטומאתן סיפא משום רישא לא ניחא ליה. ועוד אני תמה על רש״י כיון הנזכר ההיא דפ״ו דפסחים אמאי לא מפרש להא בבא דרישא דבעל קרי כמו דמוקי לה התם במסקנא לטומאתן והא קמ״ל דבעל קרי כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס.

ולי נראה לפרש סוגיא דהכא כדהתם בין למאי דס״ד לטבילתן בין למאי דמשני דבבא דסיפא דבועל נדה כטמא מת לטומאתן הטמאים שבעה הך בבא דרישא דבעל קרי כמגע שרץ לענין טומאת אונס מתניא ומשנה צריכא היא. ועוד אני אומר הבין הא הפריך התם ארישא הא טומאת ערב כתיב בי׳ ובין הא הפריך הכא האי טומאת ז׳ כתיב בי׳, לאו משום משנה שאינה צריכא קא קשיא ליה הביון דקרא כתיב מתניתין מאי קמ״ל, דהא ודאי לאו קושיא היא דדרך התנא לשנות מה שכתוב בהדיא וכמ״ש התוס׳ והמפרשים סוף (פ״ק) [פ״דן היבמות (מט ע"א), דתנן אשתו שמתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה, ואמר ר״י עלה בגמ׳ [נ׳ ע"א] כאן שנה רבי משנה שאינה צריכא כיון העלי׳ בחייה כתיב בהדיא זיל קרי בי רב הוא כן פרש״י התם, והקשו עליו!ד״ה שנה] דבכל מקום שונה התנא מה שנאמר בפירוש בפסוק ופירשו דיבמתו הוי משנה שאינה צריכא הביון דתני אשתו כ״ש יבמתו, אלא הכי פירושו כיון דבבעל קרי טומאת ערב בהדיא כתיב כמו גבי מגע שרץ וכן טומאת ז׳ בהדיא כתיב גבי בועל נדה כמו גבי טמא מת מאי אולמא דהני מהני למיתלי בעל קרי במגע שרץ ולבועל נדה בטמא מת, והיינו הא דמשני התם הא קמ״ל הא דתלי בעל קרי במגע שרץ לטמא באונס כמותו דבמגע שרץ פשיטא לן דאין לחלק בין אונס לרצון, אבל בעל קרי סד"א דאין מטמא באונס או משום דאיתקש בעל קרי לזב דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב אינו מטמא באונס דכתיב מבשרו אבל לא באונס אף בעל קרי כן קמ״ל דמטמא באונס כמ״ש. וכן הא דפריך טומאת ז׳ בהדיא כתיב בבועל נדה ובטמא מת ולמה ליה למיתלי בועל נדה בטמא מת ומשני התם למחנותן פי׳ שבועל נדה מותר במחנה לוי כטמא מת דנפקא ליה מקרא דמותר הכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו כדאמרינן התם אף בועל נדה כן מותר ומש״ה תלי לי׳ לבועל נדה דלא כתיב גבי׳ בטמא מת הכתיב גבי׳, והבא משני סיפא איצטריך לי׳ אלא שחמור ממנו בועל נדה וכיון שרוצה לאשמועינן דבועל נדה חמור מטמא מת להבי תלה ברישא בועל נדה בטמא מת לטומאתן, כלומר אע״ג דשווין הן לענין טומאה כזה כן זה טומאת ז׳ הן אפ״ה לענין משכב בועל נדה חמור מטמא מת:

דף ו ע"בעריכה

לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי׳. פי׳ אבל לטבילתן אינם שדן דבועל נדה כנדה כרב שימי. וקשה לי א"כ אמאי לא תנן דבועל נדה חמיר בהא נמי מטמא מת רזה טובל ביום ז׳ ובועל נדה אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה. וי״ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז׳ ושבועל נדה חמור מטמא מת שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי. ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דבועל נדה כטמא מת איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ״ו דפסחים [סח ע"א], משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מטמא מת לטבילתו, ואם איתא הא דבועל נדה כטמא מת למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי׳ בתרי גווני, אכתי תקשה לר׳ שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מטמא מת הו״ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד, אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר״ש ובועל נדה אינו כנדה וקיל כטמא מת בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בבועל נדה מטמא מת אלא בהא דמשכב לחוד ניחא ליה טפי לאוקמי הא דבועל נדה כטמא מת למחנותן, דהשתא קמ״ל בהא גופי׳ מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ״ל מידי, ובהכי ניחא לי׳ ולא קשיא מידי מה שהקשו התוס׳ מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למחנותן, דלא קשה מידי כדפרשתי, והתוס׳ בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת. פרש״י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. קשה לי הא הת״ק דמתניתין לא חייש למיתה, כדמפרש בגמ׳ לקמן [יג ע"א] מיתה לא שכיח מש״ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת. ואי אדרבי יהודה פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ״ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת, א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא, הא בהדיא ס״ל לד׳ יהודה הכי לקמן!דף ז׳ ע"א] דקאמר הנח לכהן גדול ביוה״ב שטומאה הותרה היא בצבור, ולמה ליה לרבא לאתויי הא מדיוקא. ועוד האיך קאמר רבינא אדר׳ יהודה אפילו תאמר דחוי׳ הוא הא שמעינן לד׳ יהודה בהדיא דהותרה .

וי״ל דאליבא דת״ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת״ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי, אבל למיתה דרבים דשמא ימות א׳ מן הנכנסין אצלו ס״ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת, ורבינא אמר אפי׳ תימא דחוי׳ אפ״ה טומאת מת אפי׳ דרבים לא שכיח כטומאת ביתו, וכה״ג מצינו בפ״י דב״ב (דף קע״ס נקעב ע״בן לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן.

והא דפריך לקמן בפ״ה (דף נ״ס !נה ע״בן למאי דרצה לומר דה״ט דר׳ יהודה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי׳, ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים, ומאי קושיא הא האי דהשולח הו״ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו״ל מיתה דרבים מש״ה חייש לה. ואע״ג דר׳ יהודה חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו, הא מפרש הגמרא פ״ב דסוכה (דף ל״ד> [כד ע"א] דמעלה עשו בכפרה, הא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר׳ יהודה התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו, וזה יתבאר שם:

זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור. קשה לי תינח יוה״ב דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן, אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי׳ לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת, [ואפי׳ למאי דפירשו התוס׳ לקמן (ח׳ ע"א ד״ה ורבי יוסי) גבי הא דאמר רבי יוסי זה וזה אין מזין עליו אלא ג׳ וז׳ בלבד, וס״ד דהיינו טעמא דרבי יוסי משום דטומאה הותרה בצבור, ואע״ג רגבי פרה לא הותרה מ״מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה״נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא, וה״נ דאפי׳ ג׳ ח׳ אין צריך אלא משום מעלה בעלמא, מ״מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מטומאת מת כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מטומאת ביתו, ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם]. וי״ל דמשריפת פרה לא קשיא מידי די״ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מטומאת מת ואין בני אדם נכנסין אצלו, והא דקתני (לעיל) [לקמן ח׳ ע״ס אין אחיו הכהנים נוגעים בו, לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת, אלא אפי׳ באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבית הכסא בפגען בו אין נוגעין בו.

וכי תימא אי מפרישין אותו מכל אדם ל״ל דתני מפרישין אותו ז׳ ימים מביתו דהיינו מאשתו משום טומאת ביתו, תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש טומאת מת, ואשתו נמי בכלל חששא זו. י״ל דמביתו פורש כל ז׳ ימי פרישה מחשש טומאת ביתו, אבל מחשש טומאת מת אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה, והיינו טעמא משום דטבול יום כשר בפרה, ואיכא למ״ד דוקא טומאה ראותה פרשה דאיירי מט״מ וכיוצא בו, אבל טבול יום דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס׳ [ג׳ ע״ב ד״ה תוס׳ ריב״ב], וי״ל דתנא דידן כוותי׳ ס״ל, מש״ה משום חשש טומאת מת אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה טבול יום, אבל משום חשש טומאת ביתו צריך קודם ז׳ ימים דאי אפשר לשרפה טבול יום דבועל נדה, אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא טבול יום רמת נמי לא הותר לו ואי ס״ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש טומאת מת א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז׳ ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה טבול יום ביוה״ב, א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז׳ ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט״מ וביתו בכלל. אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש טומאת מת והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי׳ לעיל [שם] דליכא למ״ד דטבול יום דבועל נדה פסול בפרה, ואפי׳ למ״ד טבול יום ראותה פרשה דוקא היינו למעוטי טבול יום חב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו, אבל טבול יום דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לטבול יום דטמא מת וכשר, מהשתא אין לחלק בין טבול יום של טומאת מת לשל טומאת ביתו ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי, והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז׳ ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דטבול יום של תורה נה[י] דשרי מה״ת בפרה מ״מ דרבנן אסור וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס׳ [ב׳ ע"א ד״ה גמרא כיון], א״נ כמ״ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לטבול יום לקדש בעזרה וכמש״ל [ג׳ ע״ב תוס׳ ד״ה ריב״ב], א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז׳ ש״מ דמכל אדם א״צ להפרישו מחשש טומאת מת, דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש טומאת ביתו, והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לטומאת מת גבי שורף את הפרה.

וי״ל דאליבא דרבא צ״ל דודאי ס״ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה, מש״ה טבול יום דטומאת ביתו אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לטבול יום ליכנס בעזרה. אבל [משום] טומאת מת סגי בששה ימים, ואי משום הטבול יום דטומאת מת נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס״ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דרב נחמן האפי׳ איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש טומאת מת שפיר סגי בוי״ו ימים וישרפנה בטבול יום, ואי משום קידוש (דצריך) [דצורך] פנים, יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה. אבל משום טומאת ביתו ודאי צריך פרישה ז׳ כדי שיטבול יום קודם שריפתו, דאילו טבול יום דטומאת ביתו לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים, לכך נקט מפרישין מביתו דמש״ה צריך פרישה כל ז׳ דאילו משום טומאת מת בששה ימי פרישה סגי. מיהו קשה לי אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור, הא אי דחוי/ מפרישין אותו נמי מטומאת מת, התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו, אבל בברייתא דלעיל (ד׳ ע"א) דיליף פרישה ממילואים לכהן גדול ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ד, ומדמצריך הזאה לכהן גדול אלמא ס״ל טומאה דחויה בציבור, דאי הותרה למה לי הזאה כדאמר לקמן [ח׳ ע"א] ותסברא אי ס״ל לר״י טומאה הותרה הזאה כלל למה לי, וכיון דע״ב ס״ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת. ומכאן יש ראיה למה שפי׳ לעיל !ד׳ ע"א עוד כתבו] דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה״ב כמו התם, דהא דאמר לעיל !ד׳ ע"א] נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, ומש״ה אע״ג דס״ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה״ג ביוה״ב מטמא מת, אפ״ה צריך הזאה כמו במילואים מגזה״ב, ודלא כדבעי לפרש התם התוס׳ האסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק טמא מת, דא״ב תקשה הא דאמרן, אלא ודאי כדפרשתי. מ״מ אכתי קשה לי אשינויא דרבא, דאמר לקמן !ד ע"א] אילים באילו של אהרן דאע״ג דקביע לי׳ זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו, אלא דחוי׳ לכ״ע ומהדרינן אטהרה, א"כ אכתי תקשה ויפרישו מטומאת מת ומשום אילו של אהרן דיוה״ב דלכ״ע דחוי׳ אצלו. מיהו בהא י״ל האפי׳ לטומאת ביתו לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה״ב, אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי׳ בו לא חיישינן ליה.

מיהו אכתי קשה לי מפרו דקרוי לקמן (פ״ג> [פ״ה נ׳ ע"א] קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה״ב תלוי׳ בו, ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין, וכדתניא [לקמן מ׳ ע"א] הפר מעכב את השעיר, והא האי טעמא כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מטומאת מת ומשום פרו. ונ״ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה כיון הקבוע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מטומאת מת. וכן פירשו התוס׳ מ׳ ע"א ד״ה כיון] דהא דמהדרינן באילו למ״ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו ק רבנות ציבור.

ובשמעתין [ד״ה אמר רב תחליפא] הקשו אהא דאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה ובפ״ג דזבחים (לג ע"א) אמרינן מכלל דתרווייהו פי׳ אביי ורבא ס״ל טומאה דחויה היא, ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע״ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ״מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי׳ למ״ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות.

ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס״ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה, דהא אמרינן לעולא דס״ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה הטבול יום במחנה לויה, ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו, ואמר רב יוסף ש״מ קסבר עולא רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח, ואקשו לי׳ אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי׳ היא להא אירחו להא לא אירחו, אמר לי׳ רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין, ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור, והא רבא בא לקיים דברי ר׳ יוסף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי, ואי לרבא מן התורה הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה, אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה״ת דחוי׳ מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו, ולפי״ז פרו ואילו של כה״ג כ״ש דטומאה דחויה מק״ו השתא פסח רחובה על כל ישראל אפ״ה כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו, כ״ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו, והדרא קושיא לדוכתי׳ דא״ב מאי משני רבא הכא זאת אומרת טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת משום פרו, ומהתימא על התוס׳ שסותרין דבריהם זה את זה.

ועוד קשה לי אמאי דפירשו התוס׳ דאפי׳ למ״ד הותרה אפ״ה לגבי פסח דחויה, הא בפ״ק הסנהדרין (יב ע"א) תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה רבי יהודה אומר מעברין, אלמא דס״ל לרבי יהודה טומאה דחויה, והאמר רבי יהודה הנח לכה״ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור, והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ״ע דחויה היא. וכ״ת משום דלרבי יהודה בע"כ לא שאני לי׳ דאל״ב אכתי מצי למימר כה״ג ביוה״ב בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה, א"כ מטתך כיון דרבי יהודה לא שאני לי׳ רבא דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי שמעון, ועוד דהתם מסיק לרבי יהודה אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור, אלמא לא שאני לרבי יהודה בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי׳ רבא דאמר כמאן.

[גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור מטעם אחר משום דכל קרבן ציבור וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש״ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע, דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמרינן לקמן בפ״ה (דף מ״ט> [נ׳ ע"א], אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי, דהא ליתא, דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ״ז דפסחים (פ׳ ע״ב> גבי היו שלישיתן זבין וכר, א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר קרבן ציבור

הקבוע להם זמן הטומאה הותרה להו למ״ד טומאה הותרה בצבור ע"כ].

הילכך נ״ל כמו שפי׳ התום׳ בשם ר״י דרבא זאת אומרת קאמר אבל לי׳ לא ס״ל. והכי משמע נמי לקמן (דף ד) נח׳ ע״בן דאמר רבא כהן גדול דלאו בדירן תליא מלתא כר, אלמא ס״ל לרבא דדחויה היא, דלמ״ד הותרה הזאה למה לי כלל כדאמרינן לקמן נשם ע"א] אליבא דר׳ יוסי, אלמא ס״ל לרבא דדחויה היא בצבור, אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל !ד׳ ע"א ד״ה עוד כתבו] דאע״ג דהותרה אפ״ה צריך הזאה מגזה״ב כמו גבי מלואים.

מ ״מ יש להביא ראיה דרבא ס ״ל דדחויה היא דבפ״ז הפסחים (עט ע"א) אמרינן גבי פסח האפי׳ קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו, ואמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאו כו׳ עד אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה בצבור, ורבא אמר אפי׳ טמאים נמי עבדי מאי טעמא הכתיב והבשר וכו׳ כל היכא דקרינן בי׳ כד, הרי דס״ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה, דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא״ב הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר.

ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי׳ לא ס״ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי׳ אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא בם״ב דזבחים (דף ל״ב> [לד ע"א] לענין טהור שאכל את הטמא לפני זריקת דמים דאינו לוקה. ומה שדקדקו התוס׳ דקאמר הגמרא מכלל דתרווייהו ס״ל טומאה דחויה היא בצבור ולמאי נ״מ אמר הכי אלא משום דרבא ס״ל הכי דהותרה, אין זה דקדוק רכן דרך הגמ׳ בכל מקום לדייק (הכא) [הכי], ועוד דבלא״ה איצטריך לי׳ להגמ׳ למידק התם הכי לאשמועינן דזאת אומרת דקאמר רבא הכא זאת אומרת ולי׳ לא ס״ל, ובתשובה (סי׳ ל״ס [סי׳ ל״ח] הארכתי בזה ואין זה מקומו:

רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה בציבור. קצת קשה לי כיון דס״ל לתנא דידן דטומאה דחויה היא אמאי לא תנא נמי דמזין על כהן גדול דיוה״ב כמו דתנא בפ״ג דפרה לפלוגתא דתנאי דמייתי לעיל. ושמא י״ל דרבינא כמאן דמתני חדא ס״ל דלעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ וממילא ש״מ דבעי הזאה כל שבעה כמו במילואים, אבל פרישה הפרה אינו אלא משום מעלה בעלמא, וקמ״ל דאפ״ה הזאה נמי בעי משום מעלה, ואפילו תימא דס״ל לרבינא כמאן דמתני תרתי ופרישה הפרה נפקא לי׳ נמי ממילואים, מ״מ קמ״ל בפרה לרבותא דלא תימא כמאן דמתני חדא וכ״ש יוה״ב דודאי בעי הזאה:

טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור. ואיכא תרי לישני אדרב נחמן, ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב טהורין עבדי טמאין לא עבדי, וללישנא בתרא אפי׳ אי איכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי׳, ור׳ ששת אמר דחויה הוא בצבור וכל כמה דאיכא טהורין לא עבדי טמאים. ומשמע ודאי דדיחוי דטומאת מת בכל קרבן צבור חוץ מפסח כולה מלתא בכהנים לחוד תליא, אבל הציבור אינו מעלה ומוריד. דממנ״פ אי איכא כהן טהור כיון דלרב ששת דחויה היא וכל כמה דאיכא אפי׳ כהן אחד טהור לא עבדי טמאים מאי איכפת לן בהא שרוב צבור טמאים הם אפי׳ כולן טמאים מ״מ כיון דדחויה היא ואיכא כהן אחד טהור עושה בטהרה והא אין לצבור שום עסק בקרבן אלא לכהן בלבד, וכן לרב נחמן ללישנא קמא דבדאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב אפי׳ רוב צבור או כולן טמאים אפ״ה טהורין עבדי טמאין לא עבדי כיון האפשר בטהורין דההוא בית אב ולא משכחת לה דתליא טומאה בצבור לגמרי, וכ״ש ללישנא בתרא דרב נחמן דס״ל הותרה לגמרי ואפי׳ איכא טהורין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים אין טומאה וטהרה של צבור מעלה ומוריד ואפי׳ של כהנים נמי לא, אלא לעולם עבדי טמאים כיון דהותרה.

ולא דמי לפסח דתנן בפ״ז דפסחים (עט ע"א) נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה. שאני פסח דרחמנא דחי׳ לטומאה דכתיב איש כי יהי׳ טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נרחץ ונעשו ונאכל בטומאה, והיינו טעמא דהיחיד נדחה משום דהתורה הקפידה שיהי׳ הבעלים בעזרה בשעת הקרבתו וטמא בעזרה בכרת. ואפי׳ למ״ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וחזי לאכול בערב ואע״ג שאי אפשר לו לעמוד בעזרה בשעת הקרבתו וה״ה לטמא בשביעי שלו, מ״מ טמא מת יחיד קודם שביעי שלו נדחה הואיל ואי אפשר לו לאכול בערב, ואכילת פסח מעכב דעיקרו בא לאכילה וכדאמרינן בפרק (מי שהיה טמא) [תמיד נשחט סב ע״בן. אבל לציבור נדחה לרב ששת או הותרה לרב נחמן ביאת עזרה ואכילתו בטומאת מת כדתנן בפ״ז דפסחים (ע״ו ע״ב> הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. אבל שאר קרבנות ציבור אין להם עסק עם הצבור לא בשעת הקרבה ולא בשעת אכילה, ולא עוד אלא אפי׳ אי קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדתנן התם [שם] ה׳ דברים שהן קרבן ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה, ולא תלי׳ מידי בצבור אי טמאים אי טהורים אלא בכהנים המקריבים קרבן לחוד.

וגדולה מזו נראה לי, דהא דתניא התם בפ״ז דפסחים [ע״ט ע"א] גבי פסח אפי׳ ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה, פי׳ אפי׳ הטמאים בטומאת מת בין כהנים או ישראלים יעשו הואיל ובלא״ה כלי שרת טמאים, דאין זה אלא בפסח לבד, אבל בשאר קרבן ציבור לרב ששת דאמר טומאה דחויה בצבור איכא בין פסח לשאר קרבן ציבור אליבא דרבא דהתם, דהכי אמרינן התם אמר רב חסדא לא שנו, פי׳ דבשביל כלי שרת טמאים יעשו בטומאה, אלא שנטמא הסכין בטומאת מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת מתעביד, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמיא ליה גברא לא מטמיא טהורים עבדי טמאים לא עבדי, מוטב שיאכל בטומאת בשר ואל יאכל בטומאת הגוף דבכרת, אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור, רבא אמר אפי׳ טמאים נמי עבדי מ״ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דקרינן בי׳ אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן בי׳ כל טהור יאכל פי׳ ולא טמא. א"כ בשאר קרבן ציבור דאינו נאכל בטומאה בנטמא הסכין בשרץ אין כהן טמא מקריבו דהא לא נדחה אצלו אפי׳ טומאת בשר כיון שאין נאכל בטומאת הגוף לגבי הקרבה נמי אינה נדחית. ואין נדחית טומאת מת בכהן בקרבן ציבור אי איכא טהורין מחמת טומאת סכין, אלא בנטמא סכין במת דמעיקרא בטומאת הגוף קא מתעביד.

ואפי׳ בנטמא סכין במת נמי יש לדון בשארי קרבנות ציבור אי נעשים בטומאה, דאהא דקאמר בטומאת הגוף דבכרת מתעביד הקשו התוס׳ [שם ד״ה בטומאת הגוף] ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס בעזרה, אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט, ותי׳ בשם ר״י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט אותן בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי, א"כ בשאר קרבן ציבור דמועטין הן יש להן כל תקנות הללו ואין טומאה נידחית אצלם כלל מפני כלי שרת שהן טמאים, מ״מ בנטמא סכין בשרץ בשאר קרבן ציבור שאין נאכלין בטומאה לא נדחה אצלם טומאת מת בדאיכא טהורים ולא עבדי טמאים וכדאמרן, זהו מה שנ״ל מוכרח.

וראיתי להרמב״ם (בפ״ד מהל׳ ביאת מקדש הל׳ ט-יב) כל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן צבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת לבדה, [כל] קרבנות הציבור (ה>קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין וכר, כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים במת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה.

ואני תמה עליו בתרתי, חדא בשאר קרבן ציבור מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת, ואפי׳ למאן דס״ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע״ג דאיכא טהורים עבדי טמאים נמי, אבל מה טיבם של קהל ליכנס בעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם ליכנס לעזרה בטומאתן. ולא עוד אלא אפי׳ אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד בלבד שהוא טהור למאי דקי״ל כרב ששת דטומאה דחויה אינו דוחה טומאה אלא מקריבו הטהור, דאין קרבן ציבור חוץ מפסח שרוחץ את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים, וכ״ש אי אין כאן אלא טומאת כלי שרת בלבד אם נטמאו בשרץ שלא יעשו בטומאת הגוף של טומאת מת, ואפי׳ נטמאו כלי שרת בטומאת מת יש לדון מהאי טעמא דפי׳, כ״ש בנטמאו בטומאת שרץ דבודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכא דאיכא טהורים כיון דקי״ל כרב ששת דטומאה דחויה בצבור.

עוד כתב שם הרמב״ם [הל׳ י״ד- ט״ון היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אע״פ שרובן טמאי מתים לא יקריבו אלא טהורים, היו כל הבית אב טמאי מתים יביאו מבית אב אחר, היתה כל המשמר טמאי מתים מחזירין על משמר אחר, אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה, ומפני מה מחזירים על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי׳ היא עתה מפני הדחק ואין רוחץ כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.

הנה מה שפסק כרב ששת דטומאה דחויה בצבור יפה פסק, דכולהו אמוראי שם בפ״ז דפסחים ס״ל הכי, והוי לי׳ רב נחמן דאמר הותרה יחידאי, ועוד קי״ל כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי. אבל מה שפסק דאם רוב הכהנים הנכנסים לירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה, תמוה בעיני, דאין תלוי ברוב הכהנים, כיון דטומאה דחוי׳ אפי׳ [אם] כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור אין דוחה טומאה כיון דאפשר בטהור.

ואפי׳ גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב צבור משום דדרשינן איש כי יהי׳ טמא איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחים לשני, אבל בכהנים טמאים לא תלי׳ מילתא ואפי׳ רוב כהנים טמאים במת נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים אע״פ שהן מיעוט הכהנים ורובן טמאים, טהורין עושין טמאים אין עושין, בין טמאי כהנים להקרבה בין טמאי ישראל לא. תדע דהא התם [עט ע"א] תנן נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה, הרי דייק ותני גבי קהל או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו, ש״מ דוקא בכל הכהנים טמאים הוא דעושין בטומאה, אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע״י כהנים הטמאי מתים ולא טמאי מתים הישראלים ובדפי׳, אע״פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה.

ועוד לדברי הרמב״ם כיון דרוב צבור טמאי מתים מהני להקל לגבי כהן המקריב ראם [הוא] טמא מת אע״ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה, וכיון דטומאת מת דרוב צבור מועיל אפי׳ להקל כ״ש דתהני להחמיר, והשתא תמה על עצמך הרי שהי׳ רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בקרבן ציבור אלא טומאת מת בלבד, אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים, והא ודאי ליתא, דא״ב לא לישתמיט הגמ׳ לאשמועינן רבותא גדולה כזו, וכה״ג דייק רבא [ב]פרק הערל (יבמות ע״ב ע״ב> לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר״ע היא דמרבי לערל כטמא, וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי׳ להחמיר כ״ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור טמאי מתים להתיר להקריב כהן טמא מת אע״ג דאיכא טהורים כיון דקי״ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה.

נמצא אתה למד בכל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו [בנטמא] בטמא מת דוקא [ו]אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים טמאי מתים, אבל אי איכא אפי׳ כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא, כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או טמאי מתים. ואם הכהנים טהורים או אפי׳ כולן טמאי מתים והציבור זבין או מצורעין אע״פ שאין טומאות הללו נדחים מפני קרבן ציבור אפ״ה קרב ע״י כהנים דלא איכפת לן בשאר קרבן ציבור בטומאת הציבור או בטהרתן, אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות. ו[ב]כהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר קרבנות ציבור לבד פסח, לכ״ע אפי׳ לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב ובו׳. נ״ל רזה אינו אלא מדרבנן למ״ד הותרה, דודאי מן התורה אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לבית אב אחר, והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי, אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי רב נחמן והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

דף ז ע"אעריכה

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכד. סוגיא דשמעתא נ״ל דלמ״ד טומאה דחויה בציבור אין חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד בטומאת קרבן, ביש לו אחרת מביא אחרת בטומאת קרבן כמו בטומאת גברי דמהדרינן אטהורים לכתחילה. ובדיעבד איכא בינייהו תרתי, בחרא חמיר גברי מקרבן ובחדא קיל מיני׳, חמיר דטומאת גברי אינו דיחוי אלא בטומאת מת בלבד אבל לא בשאר טומאות, ובמת נמי דוקא בציבור אבל לא ביחיד, אבל טומאת קרבן בין ביחיד בין בציבור בין בטומאת מת בין בשאר כל טומאות בדיעבד הורצה. מיהו איכא בין טומאת גברי לשל קרבן, [ד]בטומאת מת דגברי מרצה בצבור מאליו ואפי׳ נשבר הציץ, אבל טומאת קרבן בין של יחיד בין של צבור אינו מרצה שום טומאה אפי׳ של מת אלא ע״י הציץ, לאפוקי נשבר הציץ לרבי שמעון או אינו על מצחו לר׳ יהודה דאינו מרצה, והיינו דאמר רבי שמעון לקמן [ע״ס כהן גדול ביוה״ב יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ואטומאת קרבן קאי, ומוכיח מזה האפי׳ אינו על מצחו מרצה, וש״מ כל היכא דליכא ריצוי ציץ אפי׳ בדיעבד טומאת קרבן אינו דיחוי אפי׳ בציבור.

והכי משמע נמי מהא דהיה מקריב מנחת עומר דקרבן ציבור הוא אפ״ה אומר ומביא אחרת תחתי׳ משום דטומאה דחויה בציבור, ומאן שמעת לי׳ דדחוי׳ ר״ש ולדידי׳ בע"כ אפי׳ אינו על מצחו מרצה משום קושית כהן גדול ביוה"כ יוכיח. ומסתמא לא מיירי מנשבר הציץ דלרבי שמעון נמי לא מרצה דא"כ היה לו לפרש בהדיא הכי ואפ״ה מביא אחרת תחתיה, וש״מ דאפי׳ ע״י ריצוי ציץ טומאה דחויה בציבור משום הכי ביש אחרת מביא אחרת תחתי׳, ומיני׳ בלא ריצוי דציץ כגון בנשבר הציץ אפי׳ בדיעבד טומאת קרבן אינו מרצה, וכן הא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים דבסמוך דר״ל דמיירי מקרבן ציבור ומסתמא איירי אפי׳ בעודו על מצחו ואפ״ה אומר ומביא אחרת ש״מ כדפי׳.

והתוס׳ [שם ד״ה מכלל] גבי הא דאמר ר״ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח פי׳ להיפוך דדמי טומאת קרבן לשל גברי האפי׳ למ״ד טומאה דחויה בציבור בדיעבד א״צ ריצוי ציץ, וריצוי ציץ מהני דאפי׳ יש לו אין צריך להביא אחרת תחתיה, והא דאמר רבי שמעון כהן גדול ביוה"כ יוכיח דמרצה היינו אפילו ביש לו אין צריך להביא אחרת ועל זה אמר יוכיח דמרצה אע״פ שאינו על מצחו מדאין צריך להביא אחרת, וההיא דמנחת פרים דס״ד דבשל חג מיירי דקרבן ציבור הוא ואפ״ה מביא אחרת היינו באינו על מצחו לר׳ יהודה או בנשבר ואליבא דכ״ע, אלו דברי התוס׳.

ולפי״ז אפי׳ בטומאת קרבן נמי איכא בין קרבן ציבור לשל יחיד בדליכא ריצוי ציץ, דבשל יחיד דיעבד נמי לא, ובשל ציבור דיעבד שפיר דמי דטומאת קרבן נמי דחוי בציבור בדלא אפשר, ואינו במשמע וכמו שכתבתי. ועוד בסמוך תניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וכו׳ בין ביחיד בין בציבור, וקס״ד משום הטומאה דחויה בצבור צריך ריצוי ציץ, ולדברי התוס׳ אפילו אי טומאה דחויה בציבור אכתי אין ריצוי ציץ דיחיד ודציבור שדן, דאילו יחיד בלא ציץ פסול אפי׳ בדיעבד, ובציבור אין צריך ריצוי ציץ בדיעבד וטומאה דחויה כשל גברי, וא״צ כלל לציץ אלא ביש לו דאין צריך להביא אחרת לכתחלה.

ועוד קשה לי על התוס׳ דכולה סוגיא דפ״ז דפסחים (עז ע"א) מוכח כדברי דטומאת קרבן חמיר משל גברי בלא ריצוי ציץ למ״ד טומאה דחויה בציבור, דשל קרבן פסול לגמרי אפי׳ בדיעבד, דתנן התם נעו ע״ס ה׳ דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר״ח, ומסיק שם בגמרא דלמ״ד טומאה דחויה בצבור ואין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין ולמ״ד בעינן עם הדם בשר או חלב לא משכחת ליה דבאין בטומאה, דהא ליכא אלא דם ולא אכילות ועולין כיון דאין הציץ מרצה על טומאתן, ועוד ב׳ הלחם אפי׳ חדא ליכא, והשתא אם איתא דבטומאת קרבן אפי׳ למ״ד טומאה דחויה בציבור דיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ כמו טומאת גברי, א"כ אפ״ת אין ציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין מ״מ הני ה׳ דבאין בטומאה דקחשיב קרבן ציבור נינהו, וכיון דלא אפשר, בדיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ, אלא ודאי טומאת קרבן בלא ריצוי ציץ דיעבד נמי לא וכדפי׳.

ובאמת בעיקר הדברים למ״ד טומאה דחויה בציבור דחמיר טומאה של קרבן משל גברי, כבר תמה ר״י הביאו התוס׳ (בשמעתין) [בפסחים שם ד״ה דלא] דמשמע למ״ד טומאה דחויה בציבור אינו דיחוי אלא ע״י ריצוי ציץ, ואמאי הא טומאה דגברי דחוי בציבור אע״פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכדתנן לקמן (שם פ׳ ע״ב), ונראה רזה הכריחו להתוס׳ בשמעתין !ד ע״ב ד״ה מכלל] לדמות של קרבן לשל גברי דדחוי בק״צ בלא ציץ, אבל אי אפשר לומר כן מההוא סוגיא דפסחים ובדפי׳.

וכ״ת למאי דפי׳ דטומאת קרבן חמיר משל גברי, דשל גברי בלא ציץ מרוצה בקרבן ציבור ושל קרבן לא, הא א"א לטומאת גברי בלא טומאת קרבן (והא) [דהא] כי נגע בו טימאהו, וכה״ג אמרינן ריש פי״ג דזבחים (דף ק״ס נקו ע"א] הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ריה״ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא, ואיכא להקשות אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טימאהו ובגמ׳ נק״ח ע"א] פריך שפיר קאמרי רבנן, ומוקי רבא בנטמא הגוף ואח״ב נטמא הבשר לכ״ע חייב, כי פליגי בנטמא בשר ואח״ב נטמא הגוף וכו׳ דבר זה אפרש לקמן גבי כה״ג יוכיח [ע״ב סוף ד״ה אמר לו ר״ש]:

ודע דגם הרמב״ם [פ״ד מהל׳ ביאת מקדש הט״ו] ס״ל דהא דטומאת הגוף רמת דחויה בציבור הוא ע״י ריצוי ציץ, וכמש״מ במלואים. ואני תמה הא בפ״ק דשבועות (ט׳ ע״ב> אמרינן מ״ט דרבי שמעון דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי׳ על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה, ושעירי ר״ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר״ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש״מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש, ואי מרצה אטומאת הגוף של טמא מת שעבד בקרבן ציבור הא מרצה על טומאת מקדש, וניליף שעיר של ר״ח מיני׳ שיהי׳ מכפר על טומאת מקדש בכה״ג, וזה ניחא טפי לדון גז״ש זו דעון עון בכה״ג, דהא פריך התם אי מה להלן עולין פי׳ על טומאת בשר ודם הקרב אף כאן טומאת עולין, פי׳ אף שעיר של ר״ח יהא מכפר על טומאת עולין על טומאת דם ובשר הקרב, ולא על האוכל בשר קודש שנטמא, ומשני עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים, הרי למאי דאתי׳ ליה גז״ש זו דעון עון מציץ לא דמי לי׳ לגמרי שעיר ר״ח בכפרתו לציץ, דציץ מכפר על טומאת עולין, וזה על בשר הנאכל, ואי ציץ מכפר ומרצה על כהן טמא מת שעובד בק״צ הא מרצה ומכפר על עון העדה ושאינו עון בשר. אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בציבור בלא ריצוי ציץ, ואין הציץ מרצה אלא על טומאת עולין בלבד. ורש״י נמי פי׳ התם מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת הדם והחלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר והיינו כמש״ב. וה״נ אמרינן בפ״ב דזבחים (כ״ג ע״ב> בשמעתא דזקני דרום עון קדשים אין עון מקדישים לא, פי׳ אין הציץ מרצה אטומאה בין דבעלים בין דכהנים. ובפ״ב דמנחות [יד ע״בן תנן נטמא א׳ מן החלות או א׳ מן הסדרים ר״י אומר שניהם יצאו לבית השריפה, וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל, ובגמ׳ אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל, ולפני זריקה במאי פליגי אמר ר״פ בציץ מרצה על אכילות קמיפלגי, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, ור״י סבר אין הציץ מרצה על אכילות, והקשה ר"א מהא דתניא ר״י אומר אפי׳ שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא, פי׳ דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף שיהא כטהור לענין זה שאף הטהורים יעשו בטומאה, וש״מ דעל טומאת הגוף בקרבן צבור אין הציץ מרצה והא דטומאה דחויה בציבור בלא ריצוי ציץ הוא, וכ"כ שם התוס׳ נטו ע"א ד״ה והכאן דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף. והא דאמר בם׳ כיצד צולין (דף ע״ח) [פסחים עז ע"אן למ״ד טומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי, היינו לטומאת בשר דמהני ציץ, אבל לטומאת הגוף דלא מחני ציץ אפי׳ בלא ציץ מרצה והיינו כמ״ש.

נמצא אתה למד דטומאת הגוף של טומאת מת דחויה בציבור בלא ציץ ואפי׳ נשבר הציץ שפיר דמי, וטומאת עולין אינה דחויה אלא ע״י ציץ, ודוקא עודנו על מצחו לר״י או אפי׳ אינו על מצחו לר״ש אלא שלא נשבר מ״מ אם יש אחרת מביא אחרת, אבל אינו על מצחו לר׳ יהודה ולרבי שמעון בנשבר אפי׳ אין לו אחרת בדיעבד נמי פסול:

קתני מיהת אומר ומביא אחרת תחתיה. קשה לי על מה שפרש״י בפ״ו דמנחות (עב ע"א ד״ה אם יש> אהא דאומר ומביאים אחרת תחתי׳ שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי׳ ביחיד, דא"כ מנ״ל לרב ששת להוכיח מכאן דטומאה דחויה בציבור, הא גזרה מדרבנן בעלמא היא, ואפי׳ רב נחמן לא קאמר אלא מטעמא דאיכא שירים לאכילה, ובסמוך אכתוב עוד בזה:

אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה. קשה לי הא שם בפרק רבי ישמעאל [מנחות עב ע"א] מסיים עלה דהיה עומד ומקריב דברי רבי ראב״ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק שכל עומר שנקצר שלא במצותו פי׳ שמצותו לקצור בליל י״ו בניסן כדיליף התם (סו ע"א) דקצירה וספירה בלילה, וטעמא דרבי מפרש התם אע״ג דמצות קצירה בלילה מ״מ בדיעבד כשר בשנקצר שלא במצותו, ומוקי למתניתין דהתם דתנן מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר, כרבי, והשתא כיון דלרבי נמי מצות קצירה מן התורה הוי בלילה לכתחילה, קשה לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור למה אומר ומביאים אחרת תחתיה וקוצר ביום משום מצות אכילת שירים, מאי אולמא הא מהא למידחי מצות קצירה בלילה מפני מצות אכילת שירים תמי אינו מעכב בדיעבד, דהא אם אין לו אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק וש״מ דאכילת שירים דיעבד אינו מעכב. אלא ודאי ש״מ מהא דה״ט דבטלו מצות קצירה בלילה בזמנה מפני מצות אכילת שירים משום האי גזירה דפרש״י שמא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי׳ ביחיד, ובהא אפי׳ רב נחמן מודה כדאמר בסמוך גבי מנחת פרים ואילים, אבל קצירת העומר מסורה לבית דין דע״י שלוחי ב״ד היתה נקצרת כדתנן התם, מש״ה לא שייך למגזר שמא יאמרו שאין צריך קצירה בלילה. ושמא לזה כיון רש״י התם שפי׳ הא דמביא אחרת תחתיה משום שמא יאמרו דאליבא דרב נחמן פי׳ הכי, מ״מ אי לזה כיון סתם דבריו ביותר מ״מ רב ששת מוכיח שפיר דטומאה דחויה בציבור מדמביא אחרת ואי הותרה משום האי גזרה אינו כדאי לבטל מצות קצירה בזמנה, אבל למאי דמסיק רב נחמן משום דאיכא שירים לאכילה וכיון דלא סגי אלא בביטול מצוה אחת משתים אלה או אכילת שירים או קצירה בזמנה הא עדיפא לבטל קצירה בזמנה משום גזירה דמנחת יחיד:

קתני מיהת אומר ומביאים אחרת תחתיה. יש לומר דללישנא בתרא דרב נחמן דס״ל אפי׳ אי איכא טהורים עבדי טמאים, וע״ז מביא רב ששת ראיה מהא דאומר ומביא אחרת תחתיה אלמא כל היכא דאפשר בטהרה מהדרינן, ה״נ כיון דאיכא טהורים לא עבדי טמאים. אבל ללישנא קמא דלא פליג רב נחמן אלא בדליכא טהורים בההוא בית אב אבל בדאיכא אפי׳ רב נחמן מודה דלא עבדי טמאים לא קשיא מידי מהא, דבדאיכא אחרת דמי לדאיכא טהורין בההוא בית אב ובהא אפילו ר״נ מודה, ובדליכא דמי לדאין שם אלא היא. וכה״ג אמרינן בפ״ק דקידושין (ד ע״ב) גבי שיראי צריכי שומא דפליגי רבה ורב יוסף ואיכא תרי לישני אליבא דר״י ומביא ר״י ראיה לדבריו ואינו אלא אליבא דחד לישנא. ולפ״ז הא דמקשה בסמוך מהיה מקריב מנחת פרים נמי אינו אלא ללישנא בתרא לחוד.

ויש לפרש נמי דאפי׳ ללישנא קמא דרב נחמן נמי פריך מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה אלמא כיון דאפשר באחרת מביא אחרת, ה״נ אע״ג דליכא טהורים בההוא בית אב כיון דאפשר לאתויי מבית אב אחר ליש שם אחרת דמי דמביא אחרת:

קתני אומר ומביאים אחרת תחתיה. וכ״ת למאי דפי׳ [לעיל ד״ה אמר ר״שן דטמא קרבן חמיר טפי מטומאת הגוף דטומאת מת דזה צריך ריצוי ציץ ובלא״ה אפי׳ בדיעבד פסול, אבל טומאת הגוף בלא ריצוי ציץ דחויה בציבור אי ליכא טהורים, א"כ מאי קושיא לרב נחמן מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה כיון דטומאה הותרה בציבור למה לי ריצוי ציץ, הא רב נחמן לא אמר הותרה אלא גבי טומאת הגוף דטמא מת ואיכא למימר הואיל וקיל דאין צריך ריצוי ציץ אפי׳ למ״ד טומאה דחויה בציבור מש״ה ס״ל דהותרה, אבל טומאת קרבן חמיר וצריך ריצוי אפי׳ למ״ד דחויה, איכא למימר דאפי׳ רב נחמן דאמר טומאת מת הותרה מ״מ בטומאת קרבן מודה דחמיר טפי וס״ל דדחויה דמרב ששת נשמע לרב נחמן, דכמו לרב ששת דס״ל דחויה מחמיר בשל קרבן משל גוף לענין ריצוי ציץ ה״נ לרב נחמן אע״ג דבשל גוף ס״ל הותרה אפ״ה בשל קרבן אפשר לומר דחמיר ואינו אלא דחוי. וכ״ת ק״ו מה טומאת הגוף דחמיר דבכרת אמרה תורה הותרה, של קרבן דקיל דאינו בכרת לא כ״ש שהותרה, והא דלרב ששת דס״ל דחויה חמיר של קרבן משל גוף רזה דחויה בלא ריצוי ציץ וזה צריך ריצוי ציץ דוקא ולא אמר ק״ו כה״ג, די״ל דטומאת קרבן ע״י טומאת מת דדחיה בטומאת הגוף בלא ציץ אין ה״נ דאמרינן האי ק״ו לדחותו בטומאת קרבן בלא ריצוי ציץ, והא דאמר ומביא אחרת תחתיה בנטמאת בידו היינו בנטמאת בידו בשאר טומאות שאינו טומאת מת שאינו דחוי בציבור וליכא ק״ו, אבל טומאת מת דקרבן אין ה״נ דאין צריך ריצוי ציץ מק״ו, והאי ריצוי ציץ דדם ובשר וחלב דציבור בשאר טומאה דליכא ק״ו, וביחיד אפי׳ בטומאת מת נמי צריך ריצוי ציץ דטומאת הגוף גופי׳ דטומאת מת בשל יחיד אינו דחוי, וכיון דליכא ק״ו ריצוי ציץ דיעבד נמי מעכב, דא״ב לרב נחמן דאמר הותרה נמי איכא למימר כי האי גוונא דשל קרבן נהי דטומאת מת הותרה מק״ו משל גוף אפ״ה בשאר טומאות דליכא ק״ו איכא למימר דמודה דבשל קרבן דחויה:

היה מקריב מנחת פרים. קשה לי למאי דס״ד דבשל חג מיירי ומשום דטומאה בציבור דחויה מאי אריא דנקט מנחתם, אפי׳ מקריב פרים ואילים וכבשים גופייהו דחג הוי מצי למיתנא ראם נטמאו בשעת הקרבה אומר ומביאים אחרים תחתיהם כיון דהיינו טעמא משום דטומאה דחויה בציבור, ולר״ג ניחא דמשום כבשים נקט להו במנחות דמיירי בעומר וקמ״ל נקצר שלא בזמנו כשר ודלא כראב״ש. וי״ל דאי הוה נקט בקרבנות החג גופייהו תטמאו בע״ב בנטמא הדם מיירי וס״ל כמ״ד בפ״ק דפסחים (טז ע"א) דמשקי בי מטבחייא רכן ואין מקבלין טומאה אפי׳ לעצמן ואפי׳ למ״ד התם דמ״מ מדרבנן מיהו מקבלין טומאה אפ״ה אין מביאין אחרת כיון דמן התורה טהורין:

דם שנטמא וזרקו. הקשו התום׳ הא לא הורצו היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפר א"כ בזה אין חילוק בין אי טומאה הותרה או דחויה בציבור. ותירצו דלמ״ד דחויה ניחא כיון דמחמיר כולי האי בטומאת גברי ועולין קודם הקרבה, אבל למ״ד הותרה הו״ל למישרי באכילה אפי׳ במזיד כיון דבטומאת גברי ועולין מקיל כל כך דהיתר הוא. ואיני יודע מה סברא היא זו ומה ענין זה לזה לתלות היתר אכילה במזיד בהיתר הקרבה. אבל לי נראה כפשוטו דלאו ממדד לא הורצה קא פריך דההיא קנסא בעלמא הוא, אלא משוגג הורצה פריך מדלא קתני בשוגג כשר במזיד פסול, דאע״ג דבעלים נתכפרו אפ״ה כיון דאין [ה]בשר נאכל שייך בי׳ לשון פסול, כדתנן בם״ג דזבחים (כו ע"א) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו׳ פסול, ואמר שמואל עלה פסול בשר פי׳ שאינו נאכל אבל בעלים נתכפרו ש״מ דבשוגג הורצה היינו ע״י ציץ שמרצה עליו, ובלא״ה לשון ריצוי לא שייך אלא ע״י ציץ דכתיב ביה לרצון להם, ועוד דהכי תניא בפ״ג דמנחות (כה ע"א) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקתני סיפא ובנכרים בין שוגג בין במזיד כו׳ לא הורצה וטעמא משום דכתיב לרצון להם ולא לנכרים דלאו בני הרצאה נינהו כדמפרש בפ״ד דזבחים (מ״ה ע״ב), ש״מ דהאי הורצה בשוגג היינו ע״י ריצוי ציץ, ואי טומאה הותרה למה לי ריצוי ציץ לרצויי כדמקשה בסמוך מהא רעל מה הציץ מרצה, ואע״ג דלא חש כאן להאריך כמו בסמוך לית לן בה, ועוד דבסמוך תנא דאפילו על המדד ציץ מרצה והגמרא ר״ל דלמ״ד הותרה אפי׳ במזיד אין צריך לציץ מפרש לה בהדיא לרבותא דאפי׳ אמזיד דתני לא צריך ריצוי ציץ למ״ד הותרה, ואע״פ שהתוס׳ פירשו התם במנחות [בד״ה אבל בצבור] דהא דדייק ביבמות דמה״ת הציץ מרצה אפי׳ במזיד מהא רעל מה הציץ מרצה ולא מייתי לה מסיפא גופה דקתני בציבור אפי׳ במזיד מרצה ש״מ דהא דאמרינן דאינו מרצה במזיד ביחיד קנסא דרבנן הוא, י״ל דה"א טעמא לאו משום ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור לאו דשייך לשון הורצה שלא ע״י ציץ דהא התום׳ בעצמם מסיימי שם אע״ג דלשון הורצה משמע ציץ, אלא ה"א איידי דנקט רישא גבי יחיד במזיד הורצה היינו ע״י ציץ נקט נמי בסיפא גבי ציבור הורצה אע״פ שלא ע״י ציץ הוא, ומ״מ גם התוס׳ שם משמע להו דלשון הורצה לא שייך אלא גבי ציץ, א"כ פריך הכא שפיר מדתני בשוגג הורצה דמשמע ע״י ציץ דמרצה ואי הותרה ריצוי ציץ למה לי בשוגג. ואע״פ שמפרש״י משמע נמי לכאורה דממזיד לא הורצה קא פריך, אי אפשר לומר כן וכדכתבתי, אלא ודאי כדפי׳ עיקר.

מיהו קשה לי מאי ס״ד דמקשה דהאי דם שנטמא איירי מציבור והא קתני סיפא דההיא שם במנחות נכה ע"א] בד"א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. ונ״ל דלס״ד ס״ל למקשה דהאי בד"א ביחיד דקתני בכל קרבן יחיד איירי אפי׳ באותן שקבוע להם זמן, ואע״ג דבמזיד לא הורצה אי אפשר לפרש אקרבן יחיד שקבוע לו זמן כגון פר ואילו וחביתין של כה״ג, דהא מוקי לה ביבמות [צ׳ ע"א] לא שני אלא לאכילה אבל בעלים נתכפרו, והני לאו בני אכילה נינהו דחביתין ואילו של כהן גדול כולה כליל ופרו נשרף חוץ לג׳ מחנות, מ״מ הא איכא פסח דקרבן יחיד הוא כדאמרינן לקמן פ״ה (נ׳ ע"א> וקבוע לו זמן ובר אכילה הוא, ועלי׳ נמי תנא שוגג הורצה ע״י ציץ, והא פסח דוחה טומאה ואי טומאה הותרה למה לי ציץ לרצויי על הפסח דהא דמי לקרבן ציבור לענין טומאה, ואע״ג דאמרינן אילים באילו של אהרן אע״ג דקבוע לו זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן, לאו משום דלא הותרה טומאה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן למ״ד טומאה הותרה בציבור, דודאי מן התורה הותרה כמ״ש התוס׳ ןד״ה כיון], וכן כתבתי למעלה נו׳ ע״ב באמצע ד״ה זאת אומרת] גבי פסח גופא מההיא דפ״ג דזבחים, אלא מדרבנן מהדרינן לכתחלה. אבל בדם שנטמא וזרקו כיון דמן התורה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן כפסח הותרה למה לי ציץ, דבאינו על מצחו לר׳ יהודה או בנשבר לדברי הכל אינו מרצה ואמאי כיון דשוגג הוא וליכא למיקנסי׳ מדרבנן בלא ציץ נמי נתכפרו בעלים, דבשלמא הא דתני במזיד לא הורצה אע״ג דמרצה מן התורה אלא מדרבנן אינו נאכל אפ״ה תני לישנא דלא הורצה אגב רישא דתני גבי שוגג לישנא דריצוי דאינו אלא ע״י ציץ, אבל הא דתנא בשוגג הורצה קשה ריצוי ציץ ל״ל. ומשני כי תניא ההיא ביחיד, אע״ג דהמקשה נמי ידע דביחיד איירי אלא דס״ד דמיירי בקרבן יחיד הקבוע לו זמן, אפ״ה משני לי׳ סתמא כי תניא ההיא ביחיד ולא מפרש בקבוע לו זמן משום דסתם קרבן יחיד שמיירי בשמעתין לענין טומאה היינו באין קבוע לו זמן והקבוע לו זמן בכלל ק״צ הוא.

והא דתלינן בכולה שמעתין דחוית טומאה בק״צ אע״ג דאינו תלוי אלא בקבוע לו זמן כדאיתא לקמן פ״ה (נ׳ ע"א), היינו טעמא משום דרוב קרבנות ציבור קבוע להם זמן ורוב קרבנות יחיד אין קבוע להם זמן, וכי קאמר כי תניא ההיא ביחיד היינו קרבן יחיד דקרי לי׳ בשמעתין לענין טומאה דלא קבוע לי׳ זמן, דאילו הקבוע לו זמן בכלל קרבן ציבור קרי לי׳ לענין דחוית טומאה.

והא דלא פריך מסיפא דבציבור הורצה ואי טומאה הותרה בציבור למה לי ריצוי ציץ כמו דפריך מהא דעל מה הציץ מרצה. י״ל דטעמא דריצוי בצבור לאו ע״י ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור ואיידי דתנא רישא גבי יחיד לא הורצה תנא נמי בסיפא גבי ציבור הורצה. והא דפריך מעל מה הציץ מרצה, [כאן חסר התירוץ, והתירוץ פשוט דעד כאן לא שייך לומר דתני איידי רק על לשון הורצה דמשמעותיה ע״י ציץ ולא נקט לשון כשר משום רישא, אבל בברייתא זו דנקט בהדיא על מה הציץ מרצה בין ביחיד בין

בציבור משום איידי לא נקט טעות. וגם בלא״ה לא

שייך כאן איידי דמה שהורצה בציבור אין צריך לכתוב כלל דכ״ש הוא מיחיד אם לא דלאשמועינן דאף בציבור אינו מרצה אלא ע״י ציץ].

דף ז ע"בעריכה

ציץ בין שישנו על מצחו וכד. ופירש״י כשאירע טומאה על הקרבן. משמע מפירושו דריצוי ציץ עיקרו תלוי על שעת טומאה האם באותו שעה היה מצחו לר׳ יהודה או שלא נשבר לרבי שמעון מרצה, אע״פ שבשעת הקרבה ליכא ריצוי ציץ כגון שאינו על מצחו לר׳ יהודה או שנשבר לרבי שמעון לית לן בה והקרבן כשר, ואם אינו על מצחו או נשבר בשעת טומאה אע״ג דבשעת הקרבה על מצחו אינו מרצה, דעיקר ריצוי ציץ תלוי בשעה שאירע טומאה ולא בשעת הקרבה. וקשה לי מנ״ל הא, דהא מצד הסברא הקרבה עיקר ובה תלוי ריצוי ציץ, ואם בשעת הקרבה איכא על מצחו מרצה אע״ג דבשעת טומאה לא היה על מצחו ואפי׳ היה נשבר באותו שעה, ואם בשעת הקרבה אינו על מצחו או נשבר אע״ג דבשעת טומאה הי׳ על מצחו לא מרצה:

אמר לו ר״ש כה״ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה. הקשו התוס׳ מאי ראיה היא זו דילמא יוה״ב היינו טעמא כיון דא"א להיות על מצחו לרצויי, דחי׳ טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה, מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלי׳ ודחי׳ טומאה. ותירצו דה״ק רבי שמעון כהן גדול ביוה״ב יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי׳ יש אחרת טהורה אין אומרים הבא אחרת תחתי׳ והיינו ע"כ אפי׳ אין עודהו על מצחו מרצה, וכיון דאיכא תרתי ריצוי וק״צ לא מייתי אחרת, דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא אייתי אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא.

מבואר מדבריהם דטומאת קרבן דיעבד מרצה בלא ציץ בקרבן ציבור, ובקרבן יחיד ע״י ציץ דוקא, והא ליתא כדפי׳ לעיל [ע"א ד״ה אמר ר״שן דאפי׳ דיעבד ובקרבן ציבור אינו מרצה אלא ע״י ציץ דוקא, ואין בין קרבן ציבור לקרבן יחיד אלא בטומאת הגוף של טומאת מת, דבקרבן ציבור הורצה ולא ע״י ציץ ובשל יחיד אפי׳ ע״י ציץ לא הורצה, וכבר כתבתי מזה לעיל מה שיש בידי. והשתא דברי רבי שמעון ניחא כפשוטה כה״ג ביוה״ב יוכיח שאינו על מצחו ומרצה על טומאת הקרבן דאל״ב אפי׳ דיעבד היה פסול ואפי׳ אין לו אחר בלא ריצוי ציץ. וכ״ת הא אי אפשר לטומאת גברי בלא טומאת בשר דהא כי נגע הטמא בבשר טימאהו וא״ב טומאת גברי דמרצה בלא ציץ היכי משכחת לה, דהא ממילא איכא לטומאת בשר דצריך לרצויי דציץ וכבר הזכרנו זה למעלה [שם באמצע הדיבור]. לא קשיא מידי, השוחט משכחת לה בשוחט בקרומית של קנה דהו״ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה, כדמשני להא דטמא ששחט במוקדשים שחיטתו כשירה רפ״ק ךחולין(ג, ע"א).

דף ח ע"אעריכה

רבי מאיר סבר טומאה דחויה בציבור. וכ״ת למאי דפי׳ למעלה [ד׳ ע"א ד״ה עוד כתבו התום׳] מאן דיליף ממלואים צריך הזאה כל ז׳ כמו התם מגזה״ב, לימא דכ״ע סברי הותרה אלא דרבי מאיר יליף לפרישה ממלואים וצריך הזאה כל ז׳ מגזה״ב ולא משום ספק טומאת מת, ורבי יוסי גמר לה מסיני ולא צריך הזאה אלא משום מעלה דספק טומאת מת. די״ל דההי׳ סוגיא אליבא דריש לקיש אתיא דגמר לה מסיני ורצה לאוקמי מילתא דר״ל אליבא דכ״ע, דאילו ר׳ יוחנן דגמר ממילואים ודאי כתנאי, דרבי יוסי ור׳ חנינא דאמרו דאין מזין על של יוה"כ אלא ג׳ ח׳ בלבד לית להו להא דר׳ יוחנן, ואיהו דאמר כר״מ לחוד. מ״מ קשה לי כיון דאפי׳ למאי דס״ד השתא דלר״מ דחויה אפ״ה אי אפשר לומר דצריך הזאה כל ז׳ אלא א"כ ס״ל נמי דהזאה בזמנה מצוה דאם לא כן אכתי בג׳ ח׳ סגי, והשתא האיך מוקי לה כתנאי הא אכתי י״ל דלכ״ע הותרה אלא דר״מ סבר טבילה בזמנה מצוה ור׳ יוסי סבר לאו מצוה, דהא למאי דס״ד השתא אפי׳ אי הותרה אפ״ה הזאה בעי ולר׳ יוסי דסגי בג׳ ח׳ בע״ב משום דס״ל הזאה בזמנה לאו מצוה, דאי מצוה אפ״ת הותרה כיון דמ״מ הזאה בעי למאי דס״ד השתא הוי בעי נמי בזמנה במצותה, אלא ודאי לר׳ יוסי בזה לאו מצוה, א"כ אפ״ת לכ״ע דחויה או הותרה בהא פליגי ע"כ נמי במצוה ולאו מצוה ובהא לחוד סגי ונימא דרק בהא פליגי אבל בהותרה ודחויה בהא לא פליגי כלל.

וי״ל רזה המקשה ידע ההיא ברייתא דבסמוך דהי׳ שם כתוב על בשרו דס״ל לרבי יוסי דטבילה בזמנה מצוה וקס״ד דה״ה להזאה, ולפ״ז הא דאמר רבי יוסי אין מזין עליו אלא בג׳ וז׳ בלבד אע״ג דלמאי דס״ד השתא ס״ל הזאה בזמנה מצוה בע״ב היינו טעמיה דס״ל הותרה וכיון דהותרה לא איכפת לן בהזאה שתהיה בזמנה ובג׳ וז׳ לחוד סגי וכיון שכן אי אמרת דר״מ פליג עליה בהא דאע״ג דהותרה בעי הזאה כל ז׳ משום הזאה בזמנה מצוה א"כ משוית פלוגתא חדשה בין רבי מאיר לרבי יוסי בהא מה שלא מצינו דפליגי תנאי בהא, דלמר אע״ג דהותרה מ״מ בזמנה בעי ולמר כיון דהותרה בזמנה אינה מצוה, מש״ה מוקי לה דפליגי בהותרה ודחויה דכבר מצינו דפליגי תנאי בהא לעיל. אבל אי ס״ל נמי לר״מ דהותרה היה מודה לרבי יוסי דבג׳ וז׳ לחוד סגי ולא פליג עלי׳ בהאי סברא דאי הותרה אין להקפיד על הזאה בזמנה, והמתרץ דדחי דלרבי יוסי לא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה לא ידע האי ברייתא דלקמן דלרבי יוסי מצוה, אבל אין לומר דהמקשה נמי לא ידע מההיא דלקמן והא דלא מוקי דלכ״ע הותרה ופליגי בזמנה מצוה משום דמשמע ליה מסברא דלכ״ע בזמנה מצוה דמנ״ל לומר כן מסברא:

אי ס״ד סבר ר״י הותרה הזאה כלל ל״ל. קשה לי דילמא בעי הזאה משום שעיר החיצון הקרב ביוה"כ והוא נאכל לערב כדתנן בפי"א דמנחות (צט ע״ב), ואמרינן לעיל מ׳ ע"א] היכא דאיכא שיריים לאכילה לכ״ע מהדרינן אטהרה, וכ״ת א"כ אמאי אין מזין עליו אלא ג׳ וז׳ לר׳ יוסי כיון דדחויה היא, א"כ הכי הו״ל למימר תיבעי להזאה כל ז׳, ולא להקשות להיפוך הזאה כלל למה לי, בשלמא מאילו של אהרן דאמר לעיל נשם] כיון דיחיד [הוא] מהדרינן לא קשיא מידי, דכבר עמדו התוס׳ עלי׳ ןד״ה דאי] ותי׳ דהא דמהדרינן אטהרה באילו אינו אלא חומרא בעלמא דכיון דזמנו קבוע לי׳ כשל ציבור דמי לדחות שבת וטומאה ודוקא בטומאה ודאית מהדרינן אבל מספיקא בהזאה ג׳ וז׳ סגי, אבל מהא דשעיר החיצון שנאכל ודאי קשה דהא מדינא ראוי להדר בתר טהרה כדי לקיים בו מצות אכילה .

וי״ל דודאי הזאות הללו אינן אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא לחוש שמא נטמא במת, תדע שהרי בכל קרבן ציבור ויחיד דכל השנה לא חיישינן לה הלכך לא עבדו מעלה לחוש אלא משום קרבנות דעיקר כפרה דיוה״ב תלויה בהן כגון פר ושעירים דיוה״ב שמרובה כפרתן, ועוד שנכנסין לק״ק, אבל משום שעיר החיצון ואכילתו לא עבדו מעלה לחוש לספק טומאה דמאי אולמיה מכל הקרבנות, ומ״מ צריכין אנו לסברת התוס׳ ג"כ תהי דאהא שהקשו מאילו איכא למימר כדפירשתי גבי שעיר החיצון, מ״מ אכתי תקשה לך מפרו של אהרן תכנס לפנים ועיקר הכפרה תלויה בו, והשתא נימא דמשום (ליתא) [לתא] דידיה בעי הזאה, לפיכך אכתי צריך לומר כטעמם של התוספות:

מקשינן הזאה לטבילה. והקשו התום׳ אמאי פשיטא לי׳ טפי בטבילה מהזאה. ותירצו משום הכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג׳ וביום הז׳ וחטאו ביום הד וכבס בגדיו ורחץ במים, וע״ב האי דהדר כתב וחטאו ביום הד לאו אהזאה קאי לומר דמצוה בזמנה דא"כ להדר נמי הזאה דג׳ כמו דהדר הזאה דד, אלא האי וחטאו משום ורחץ כתב רחמנא לומר הטבילה בזמנה מצוה, ומאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה דריש להאי וחטאו כדאמר בפ״ג דקידושין (סב ע"א> סד"א הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ״ל. וכן נראה מפרש״י. וקשה לי הא בפ״ק דקידושין (כה ע"א) תניא הרי שהיה מזה וניתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וחכ"א לא היזה, ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא וחטאו פי׳ על הטמא וחטאו חיטוי דהזאה על מקום הראוי לקבל טומאה בעינן ובנגיעת לשון מקבל טומאה, ורבנן סברי וחטאו ורחץ פי׳ בעינן חיטוי דהזאה על מה שצריך רחיצה דהיינו טבילה והלשון א״צ טבילה כדאמרינן התם, אלמא לכ״ע להני תנאי האי וחטאו אהזאה קאי ולא אטבילה, והשתא אי האי וחטאו ביום הז׳ דוקא קאמר דהיינו בזמנה אדרבה להזאה בזמנה מצוה ש״מ, אבל טבילה לא נשמע מיניה דהא מהזאה איירי האי וחטאו ולא מטבילה כלל.

והא ליכא למימר דמאן דאית לי׳ טבילה בזמנה מצוה לא דריש האי וחטאו אהזאה אלא אטבילה לומר דבזמנה מצוה, ורבי ורבנן ס״ל כמ״ד טבילה בזמנה לאו מצוה ודרשו להאי וחטאו אהזאה לאורויי לן מקום הזאה היכא לרבי על מקום טומאה ולרבנן על מקום טבילה, והא דלא דרשי דלהזאה בזמנה אתיא לומר לך דמצוה הוי כמו למאן דדריש ליה אטבילה דלמצוה בזמנה אתי, י״ל דבשלמא למאן דדריש לי׳ אטבילה בע"כ למצוה בזמנה אתי דהא לענין אחר ליכא למידרש אלא להא, אבל למאן דדרשי ליה אהזאה האפשר למידרשי׳ על מקום הראוי להזאה ניחא לי׳ למידרש אהא מלומר דלהזאה בזמנה אתי, ולפי׳ התוס׳ בלא״ה אי אהזאה קאי אי אפשר למידרש דלמצוה בזמנה אתי דא"כ ליהדר נמי להזאה דג׳ כדהדר להזאה דד, אלא ודאי ללמוד מקום הזאה אתי, הא ליתא, דא"כ הני תנאי דמפקי להאי קרא לטבילה בזמנה מצוה מקום הזאה מנ״ל, אלא ודאי כ״ע מפקי להאי וחטאו להזאה וללמוד מקום הזאה היכא ולא לטבילה בזמנה מצוה אתי, ואכתי תקשה אמאי פשיטא ליה טבילה בזמנה טפי מהזאה וקושית התוס׳ הדרא לדוכתי׳.

וכ״ת למאי דפרישית דהאי וחטאו כ״ע אהזאה דרשו ללמוד מקום הזאה היכא, א"כ מאי פריך התם בפ״ג דקידושין(סב ע"א) וחטאו ביום השביעי למה לי סד"א הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ״ל, הא האי וחטאו מיבעי לי׳ לכ״ע ללמוד על מקום הזאה. אומר אני ולטעמיך לדברי רש״י ותוס׳ דללמד על טבילה בזמנה מצוה אתי למ״ד טבילה בזמנה מצוה א"כ מאי פריך וחטאו למה לי, ועוד איך מסיק דקמ״ל דאפי׳ לתרומה לא סגי בחד הזאה הא האי קרא דוחטאו לא איירי כלל אלא מטבילה, ואי למ״ד טבילה בזמנה לאו מצוה קא פריך לימא דמיבעי לדרבי ורבנן וללמד על מקום הזאה היכא אתי ולא למימר מלתא חדתא דלתרומה אתי דלא ככ״ע:

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה. קשה לי כיון הטבילה בזמנה מצוה ממילא הזאה צריכה להיות בזמנה ובלא היקשא רזה תלי בזה, שהרי הזאה קודמת לטבילה כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג׳ וביום הז׳ וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי [פרשת חקת] אם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום, ואי אינו מזה בזמנה בין בג׳ בין בז׳ ממילא נדחית הטבילה לאחר זמן, ואפי׳ אם היתה טבילה קודם להזאה כיון הטבילה אינה מטהרת בלא הזאה אין זה טבילת טהרה עד שיקבל נמי הזאה בזמנה ולא נגמרה מצותה של טבילה, ועד לאחר הזאה תלויה ועומדת, וכ״ש למאי דקי״ל דהזאה מעכבת לטבילה וא"א לטבילה אלא בתר הזאה וכיון הטבילה בזמנה מצוה ממילא צריכה נמי הזאה בזמנה כדי לטבול אחרי׳ בזמנה דמצוה היא.

וי״ל דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא בבא הטהרה ע״י הטבילה ממילא, אבל אם יש דבר אחר המעכב מלבא הטהרה ע״י הטבילה כגון טמא מת הצריך נמי הזאה אין כאן משום מצוה למנוע המעכב כדי שתבא הטבילה בזמנה:

דף ח ע"בעריכה

הא קי״ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת. קשה לי הא אפשר להזות עליו בשבת בעזרה דהא קי״ל אין שבות במקדש, ואע״ג דס״ל לר״ע לקמן [יד ע"א] הטהור שנפלה עליו הזאה דטימא אותו וא״ב אי אפשר להזות עליו בעזרה כדאמר לקמן דלר״ע האיך עביר עבודה כיון דמזין עליו ונטמא, הא רבנן פליגי עליה דר״ע וס״ל רעל הטהור נמי טהור, ואיכא למימר דר״מ כרבנן ס״ל, ולמה דחיק אליבי׳ לומר דז׳ מלבד שבת, אפ״ת בשבת נמי וכרבנן ס״ל ואפשר שפיר להזות עליו אפי׳ בשבת ובעזרה דאין שבות במקדש:

אלא מאי אית לך למימר ז׳ לבד משבת ה״נ [וכו׳]. קשה לי הא דתנן בפ״ג דפרה [מ"א] ומזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם ובתר הכי תנן לא מצאו מז׳ עושין משש מה׳ מד׳ מג׳ מב׳ ומאחת, ומשמע דארישא קאי דמזין עליו כל ז׳ ימי הפרישה מכל חטאות שהיו שם, ואמר לא מצאו משבע להזות עליו כל יום מז׳ ימי הפרישה מאפר פרה אחרת עושין משש וכו׳, וכן משמע מפי׳ הרמב״ם שפי׳ שם לא מצאו משבע שב אל מה שאמר בתחלה ומזין עליו כל ז׳ ימים מכל חטאות שהיו שם, ואמר שאם לא יזדמן שהי׳ שם שארית אלא מפרה אחת ממנה יזה כל ז׳ ימים אמנם הכתה שיזה עליו מכל חטאות שהיו שם, והיינו דתנן התם בסיפא הראשונה עשה משה והשניה עזרא וה׳ מעזרא ואילך, לומר שהיו שם ז׳ פרות להזות בז׳ ימי הפרישה כל יום מאחרת. והשתא מז׳ לא משכחת לה לעולם בשלמא משש משכחת לה כשחל שבת בד׳ מימי הפרישה וכדאמר רבא בסמוך ונשארו ו׳ ימים להזאה, אבל ז׳ האיך משכחת לה לעולם כיון דאין ז׳ ימים בלא שבת שאין בו הזאה.

ונ״ל מתוך קושיא זו דאע״ג דאין מפרישין אותו אלא ז׳ ימים בלבד ואין צריך להפרישו שעה אחת קודם לשקיעת החמה כדמסקינן לעיל (ו׳ ע"א) הני מילי כשחל יום ג׳ ח׳ לפרישתו בחול דאפשר להזות בהן, ואע״ג דאחד משאר הימים אי אפשר שלא יחול בשבת לית לן בה כיון דאפשר לקיים הזאה בג׳ וז׳ לפרישתו שהן עיקר רעל ידן יוצא מכל ספק טומאת מת, דאפי׳ נטמא ביום הפרישה קודם שפירש נטהר ע״י ג׳ וז׳ לפרישתו ושאר ימי הזאה אינו אלא טפל להו משום הזאה בזמנה מצוה ואין עיקר הטהרה תלויה בהן, אבל הזאה דג׳ וז׳ לפרישתו עיקר הטהרה תלויה בהן ראם נטמא ביום הפרישה קודם שפירש אין הזאת שאר ימים מטהרין אותו אלא הזאת יום ג׳ לפרישה וז׳ לו לבד, ואם ג׳ או ז׳ לפרישה [חל] בשבת מפרישין אותו שעה אחת סמוך לשקיעת החמה קודם ז׳ ימים, ונהי דבחל יום ז׳ בשבת אפי׳ אי מפרישין שעה אחת קודם אי אפשר להזות עליו באותו שעה דהוי נמי שבת מ״מ מזין עליו למחרתו שהוא א׳ בשבת, וכן בב׳ בשבת משום ספק ג׳ ובג׳ בשבת ובד׳ בשבת אין מזין עליו כלל דאין לספק בהו לא בג׳ ולא בז׳ כיון שלא הוזה בשבת, ואע״ג דהשתא הזאותיו בטלין שני ימים רצופין יום ג׳ בשבת ויום ד׳ בשבת, מ ״מ הא עדיף לן מלהפרישו בא׳ בשבת, הבזה יצא מכל ספק טומאה משא"כ בזה וכדפירשתי.

ומ״מ כשחל יום ג׳ בשבת כשמפרישין אותו שעה אחת קודם הז׳ ימים שהוא בד׳ בשבת מזין עליו באותו שעה של פרישה וביום ה׳ בשבת ובערב שבת משום ספק ג׳, ובא׳ וב׳ וג׳ בשבת משום ספק ז׳, וביום ד׳ בשבת אע״ג שהוא אחד מז׳ ימי הפרישה דבעי רצופים קודם יום העבודה וסמוך לו אין מזין עליו כלל, דלא בג׳ ולא בז׳ איכא לספוקי בי׳ כלל, מ״מ בחל יום ג׳ בשבת איכא יום חדש שמזין עליו דהיינו באותו שעה שקודם ז׳ ימי הפרישה מה שאין כן בשום פעם שאין מזין אלא בז׳ ימי הפרישה ואין חילוק ביניהם אלא בין רב למעט דבחל יום ד׳ בשבת הזאותיו אין בטילין אלא יום אחד שהוא בשבת ובחל בשאר ימים בטילין יותר, וכיון שכן הא ודאי הזאות מן הפרות היו כסדרן יום א׳ מז׳ ימי הפרישה שהיא הזאה ראשונה הי׳ מפרת משה שקדמה לכולן, ויום ב׳ לפרישה הי׳ משל עזרא שהיתה פרה שניה לה, וביום ג׳ משל שלאחריה, וביום ד׳ של פרישה לא היו מזין כלל דלא בג׳ ולא בז׳ איכא לספוקי, נמצא ביום ה׳ לפרישה מפרה ד׳, ביום ו׳ משל ה׳, וביום ז׳ משל ששי, ופרה הז׳ נדחית לגמרי שהיא אחרונה לכולן, אבל פרות אחרות אע״פ שאם חל שבת ביומם נדחית באותו פעם כגון אם חל שבת ביום ב׳ לפרישה נדחית פרת עזרא באותו פעם שהיא שניה לפרות ויום זה קבוע לה לעולם מ״מ בחל יום ב׳ לפרישה בחול זכתה ביומה, אבל פרה הז׳ לעולם אין לה יום מז׳ ימי הפרישה, דהא לעולם אין ימי הזאה בז׳ ימי הפרישה אלא ששה ימים דאי אפשר לז׳ ימי פרישה בלי שבת שאין בו הזאה כל עיקר.

ומ״מ בחל יום ג׳ לפרישה בשבת שאז צריך להפרישו שעה אחת קודם לז׳ ימי הפרישה ולהזות עליו באותו שעה מטעמא דפירשתי, אותה הזאה הקודמת לז׳ ימי הפרישה שאינו בשום פעם יותר הפרה השביעית שהי׳ דחויה בכל פעם מפני המוקדמת לה מצאתה ריוח ביום ז׳ לעצמה להזות בו ביום מאפרה כיון שיום זה חדש הוא ואינו מז׳ ימי הפרישה והפרות הקודמות לה עד עכשיו לא זכו אלא בהזאות של ז׳ ימי הפרישה יום זה שהוא קודם לז׳ ימי׳ פרישה קנתה היא והפרה הששית שזמנה קבוע לה ביום הז׳ לימי הפרישה נידחית באותו הפעם שהרי הזמן הקבוע לה לעולם הוא יום ז׳ מז׳ ימי הפרישה, והא באותו הפעם אין הזאה ביומה דהא לא בג׳ ולא בז׳ איכא לספוקי בי׳ כיון שקדמה פרישה באותו פעם יום אחד קודם ומזין עליו נמי בו ביום, נמצא משכחת לה הזאה ז׳ ימים ולא בפעם אחד קודם שריפת פרה אחת [אלא קודם שריפת כמה פרות]:

וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה. פירש״י ואע״ג דלא הוי ד׳ שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב׳ ימים. ונ״ל דרש״י לא דק דאי ד׳ שלו אינו בשבת הזאתו בטילה ג׳ ימים בע״ב יום שבת ושכנגדו, דאי חל יום שבת בא׳ מג׳ ראשונים של ז׳ ימי הפרישה בטל יום א׳ כנגדו מג׳ ימים אחרונים של ימי הפרישה, ואי חל שבת בא׳ מג׳ ימים אחרונים בטל יום א׳ כנגדו מג׳ ימים ראשונים דהא הזאת ג׳ בלא ז׳ וכן הזאת ז׳ בלא הזאת ג׳ לאו כלום הוא, וכי חל יום א׳ דפרישה בשבת ובטלה הזאתו משום שבות, הזאת ה׳ לפרישה שהוא כנגדו של הזאת א׳ דמזין עליו משום ספק שמא ג׳, והו״ל הזאת שביעי נמי בטלה שאם אין הזאת ג׳ הזאת ז׳ לחוד לאו כלום הוא. וכן אם חל שבת ב׳ לפרישה הזאת ו׳ לפרישה נמי בטלה ואם חל ג׳ בשבת הזאת ז׳ נמי בטלה מה״ט דאם אין ג׳ אין ז׳. וה״נ איפכא אם אין ז׳ אין ג׳, הילכך אם חל ה׳ ו׳ ז׳ לפרישה אחת מהם בשבת, אחת מא׳ ב׳ ג׳ שכנגדו בטל הזאתו, דאם ה׳ לפרישה חל בשבת בטלה הזאת א׳ שכנגדו ואם ו׳ הזאת ב׳ שכנגדו בטלה ואם ז׳ הזאת ג׳ שכנגדו בטלה מה״ט דאם אין ז׳ הזאת ג׳ לחוד לא מהני כלל, ובע״ב אם חל א׳ משאר ימים חוץ מיום ד׳ בשבת הזאת ג׳ ימים בטלה של ד׳ ושל שבת וג׳ או ז׳ שכנגדו : [מלואים]

תבן התם הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה. משנה היא בפ״ב דדמאי, וכתבו התום׳ בירושלמי פריך תמן תנינן בפ״ה דדמאי הלוקח מנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה הכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן אתה אומר נחתום מפריש, ומשני רבי יוחנן אמר כאן בעושה בטהרה פי׳ מתניתין דהכא בנחתום עם הארץ העושה בטהרה שהשכיר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון הטרח כולו האי סמכינן עליה נמי דודאי תקנה והלוקח ממנו אין צריך להפריש, כאן בעושה בטומאה וחייב הלוקח להפריש, ורבי אלעזר משני כאן במרה דקה המוכר מפריש כאן במרה גסה הלוקח מפריש, ופריך אדר׳ יוחנן ואי בעושה בטהרה יפריש על הכל פי׳ אפי׳ מעשר שני, ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע״ה כלומר אפי׳ ודאי וכ״ש דמאי דקילא דאיכא למימר שמא לא יתקנו ע״ה, אבל [ל]חבר שרי, ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן א"כ בדין הוא שהנחתום לא יפריש מעשר שני לפחות מטעמא דמסיק בשמעתין.

ופי׳ זה תמוה בעיני מאד דלמאי דפי׳ דרבי יוחנן מוקי למתניתין דהכא בנחתום ע״ה שעושה בטהרה ע״י גבל חבר הואיל וטרח כולי האי ודאי תיקנם, דא״ב מאי פריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ואפי׳ מעשר שני נמי, אדרבה איפכא תקשה לך דלא יפריש כלום אפי׳ תרומת מעשר דמדטרח כולי האי ודאי תיקנוה, אבל הא לא שייך לאקשויי אי בעושה בטהרה יפריש הכל ואפי׳ מעשר שני דהא משום העושה בטהרה אינו גורם להחמיר ולהפריש אלא להקל שלא להפריש והאיך תולה דמחמת הדבר הראוי לגרום קולא לפוטרו מלהפריש מעשר שני לר׳ יוחנן דמש״ה יהא חייב הא כלפי לייא.

ועוד קשה לי הא ההיא דהנחתומין ע"כ קמ״ל דהואיל דהוא נחתום אין צריך להפריש מדמאי שלקח מע״ה קודם שימכור לאחרים אלא תרומת מעשר ולא מעשר שני משא״ב שאר כל אדם דצריך להפריש נמי מעשר שני אבל הואיל שנחתום הוא אין צריך להפריש הכל כשהוא מוכר בעצמו, הרי דמיירי במתניתין מהפרשת הנחתום עצמו והיינו נמי דקא מקשה הירוש׳ בתחלת דבריו והכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן כלומר במתניתין דנחתומין אתה אומר הנחתום מפריש אלמא מיירי בהפרשת הנחתום עצמו, וא"כ מאי משני בעושה בטהרה דסמכינן עליה דודאי תיקנו, והא זה לא שייך לומר אלא לפטור הלוקח ממנו דאין צריך להפריש והא אנן בדידיה עצמו איירינן לחייבו להפריש תרומת מעשר ולא מעשר שני. וכ״ת דלר׳ יוחנן לא משמע ליה כדס״ד דאיירי שהנחתום מפריש אלא בלוקח ממנו עסקינן שמפריש תרומת מעשר אבל לא מעשר שני, א"כ תו לא קשיא מידי מהא דפ״ה דהלוקח מנחתום כיון דאידי ואידי מהפרשת לוקח איירי ולמה לי׳ לר׳ יוחנן לשנויי כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה, ואי משום דקשה מאי שנא דהכא אין מפרישין מעשר שני ואילו בפ״ה דמפרישין מעשר שני נמי אהא לא הקשה כאן המקשן אלא מאי שנא הכא הנחתום מפריש והתם הלוקח הקשה ועל זה לא תי׳ ר׳ יוחנן מידי. ועוד הא ההיא קושיא פריך לה לבתר שנויא דר׳ יוחנן ור"א אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אפי׳ מעשר שני וגם אשינויא דר"א פריך לה להאי קושיא בירושלמי.

ועוד קשה לי שהרי במסקנא קשה אהא דפריך אשינויא דר׳ יוחנן אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע״ה כלומר ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן, אכתי מצי להקשות אפי׳ בתר שינויא דר׳ יוחנן דמתניתין דהנחתומין מהפרשת הנחתום מיירי ולא מהלוקח ממנו, ו[ב]נחתום חבר עסקינן, וא״ב לא שייך שינויא דר׳ יוחנן כאן בעושה בטהרה דמדטרח מסתמא תקנו, דהאי טעמא לא שייך אלא לפטור הלוקח ממנו וגם למאי דקאמר בגמרא דידן מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן ש״מ דבהפרשת הנחתום עצמו מיירי הכא.

ועוד, לשנויא דר׳ יוחנן דמוקי לההיא דנחתומין בנחתום ע״ה ובהפרשת לוקח איירי ובעושה בטהרה דמדטרח כולי האי ודאי תקנו כדפי׳ התוס׳, א"כ תקשה איפכא למה צריך להפריש תו אפי׳ תרומת מעשר כיון דאיכא הוכחה דודאי תקנו, וגם בגמרא דידן פריך בסמוך אלא מ״ש נפרשו ומשני מתוך שפרהדרין הללו [וכי], הרי נמי לא קשיא ליה אמאי מפריש תרומת מעשר אלא אמאי לא מפריש מעשר שני, ולר״י דירושלמי הו״ל לאקשויי להיפוך אמאי מפריש תרומת מעשר.

ועוד שהתוס׳ נשוכים מדברי עצמם דהא בסמוך פי׳ הירושלמי בשם ר׳ יוחנן גופי׳ דההיא מתניתין דהנחתומין מיירי במפריש חלתו בטומאה דאל״ב החלה פטורה מן הרמאי והבא מוקי לה לההיא מתניתין דהנחתומין במפריש חלתו בטהרה אדר׳ יוחנן.

והר״ש בפ״ב דדמאי פירש כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה כגון שלקח מע״ה פי׳ שהוכשרו תטמאו, לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזי אלא להסיק תחת תבשילו הלוקח שיאכל הוא יפריש. ולפירוש זה ניחא הכל, והא נמי דפריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אתי שפיר דמהאי טעמא ראוי לחייבו נמי במעשר שני, והקשה הר״ש מאי קא קשיא לי׳ ממתניתין אהאי דפ״ה הא מתניתין בנחתום חבר איירי והתם בחבר שלוקח מנחתום ע״ה, ותירץ דמשמע לי׳ תחתום דהתם כעין נחתום דהכא הכל בנחתום חבר.

ומיהו קשה לי דבירושלמי הקשה אההיא דפ״ה דתנן בי׳ הכי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר א׳ ממאה ממה שיש כאן הרי בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות, והקשה בירושלמי וחלה חייבת בדמאי והתנן [דמאי פ"א מ״ג] חלת ע״ה והמדומע פטורה מן הרמאי, ושני ר׳ יוחנן כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, ופי׳ הר״ש מתניתין דפ״ק שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן ומתניתין דפ״ה שעושה בטומאה, והשתא אי ההוא דפ״ה בנחתום חבר שלקח פירות שהוכשרו מע״ה מיירי משום קושיא קמייתא דהתם נחתום מפריש והבא לוקח מפריש כיון דלקח מע״ה פירות שהוכשרו תטמאו לא הטריחו למוכר להפריש הואיל דלא חזו אלא להסיק תחת תבשילו, למה לן לאוקמי בעושה בטומאה אפי׳ עושה בטהרה מ״מ הלוקח חייב להפריש דמאי מן החלה דאין עשיית הנחתום שגיבל בטהרה הוכחה על ע״ה שמכר לו שתקנו, אע״ב לר״י מיירי בנחתום ע״ה שמכר ככר לחבר ולא מיירי שהנחתום קנה הפירות מע״ה אלא בפירות הגדל בשדה שלו ולא היו מעולם ביד אחרים ואי גבלו בטהרה היתה חלה פטורה מן הרמאי כההיא דפ״ק דחלת ע״ה פטורה מן הרמאי, וכיון שכן מאי קשיא ליה בתחלה התם נחתום מפריש והבא לוקח כיון דהתם מיירי בנחתום ע״ה בע״ב לוקח מפריש ככל לוקח דמאי מע״ה.

וי״ל דלעולם מיירי מנחתום חבר והא דקאמר כאן בעושה בטומאה לאו דוקא אלא כיון דלר׳ יוחנן מיירי שלקח מע״ה פירות שהוכשרו ונטמאו אצל ע״ה דאל״ב היה מחויב הנחתום להפריש ולא הלוקח נעשה בטומאה קרי לי׳, דכיון תטמא הכבר אצל ע״ה במגעו אחר שהוכשרה אצלו קודם שבאה ליד נחתום החבר מסתמא נעשית העיסה והגלגול הטובל לחלה בטומאה ודאית ואינו מקפיד החבר לעשותה בטהרה, ואע״ג דמגע ע״ה אינו אלא ספק טומאה אפ״ה מותר לעשותה בטומאה ודאית כדתנן בפ״ג דחלה [מ״ב] נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. והתוס׳ בשמעתין הביאו ההוא דירושלמי דפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע״ה פטורה מן הרמאי אההיא מתניתין דנחתומין דשמעתין, ופי׳ חלת ע״ה פטורה אפי׳ הפריש חבר את החלה פטורה דלא גזרו דמאי על החלה כר״י דס״ל הכי בירושלמי פ״ק דדמאי, ומשני בירושלמי במגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא יקבל טומאה וכיון הטרח כולי האי מסתמא תקנה ופריך ולא כן אמר ר׳ יוסי בר חנינא דר׳ אלעזר איש ברתותא היא הפוטר מן הרמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עלי׳, ומשני אלא כר״י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, פי׳ מתניתין דפ״ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה מסתמא ודאי תיקן, א״נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכה ברבים אנן קיימינן, וכדתנא בתוספתא בפ"א דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי, אבל ודאי טבל צריך תיקון כדתניא בירושלמי העושה עסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשה וחלה לא תאכל עד שיוציא עלי׳ תרומה ותרומה לא תאכל עד שיפריש עלי׳ חלה, אלו דברי התוס׳.

והרי אתה רואה שא"א להולמן דהרי אדר״י דמתניתין דהנחתומין מיירי בע״ה העושה עיסתו בטהרה משום קושיא קמייתא דהירושלמי, והבא מוקי לה ר״י להאי מתניתין גופא בעושה בטומאה משום קושיא בתרייתא דחלה חייב בדמאי, ואפי׳ אם נפרש להא דר״י קמייתא בעושה בטהרה ונחתום חבר שלקח מע״ה פירות שלא הוכשרו לפיכך נחתום מפריש וכפי׳ (הרא״ש) [הר״ש], מ״מ אי אפשר לומר דמתניתין דהנחתומין מחייבת להפריש דמאי מן החלה ומיירי העושה הגיבול בטומאה ועל דרך שפירשתי דמהאי טעמא קרי לי׳ עושה בטומאה מחמת שהוכשרו אצל ע״ה א"כ אינו ראוי לכהן לאכילה ואמאי מפריש נחתום ולא הלוקח ממנו וכההיא דפ״ה.

אבל אומר אני דהתוס׳ לא דייקו כלל. דהירושלמי לא פריך הא דוחלה חייבת בדמאי אהאי מתניתין דנחתומין דפ״ב, אלא אמתניתין דהנחתום דפ״ה ושם פריך לה בירושלמי וגם הר״ש הביא ההיא דפ״ה, אבל אהאי דפ״ב דנחתומין לא חייבו אותן אלא תרומת מעשר וחלה לא שייך להקשות דחלה חייבת בדמאי דאין ה״נ דחלה פטורה מדמאי דהא לא קאמר דחייב להפריש תרומת מעשר אף על החלה ואימא הא דתנן דמפריש תרומת מעשר לא על החלה קאי אלא על החולין שבכרי בלבד אלא אמתניתין דפ״ה מקשה התם בירושלמי דהתם יהיב שיעורא לתרומת מעשר שבכרי א׳ ממאה הרי החלה מיתקנת מתרומת מעשר שמגיע על חלקה והיינו דקאמר התם בירושלמי ובמסקנא ר"א ר׳ שמאי בשם ר"א שמע לה מן דבתרא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ובר, מתניתין היא התם בפ״ה דדמאי [הלכה ב׳] אחר משנה זו דהלוקח מן הנחתום, מה דתימר תמן חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה והבא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה, אלמא אההיא דפ״ה דיהיב שיעורא לתרומת מעשר קאי, מ״מ גם דברי הר״ש צריכין תיקון קצת שגם הוא פי׳ ההיא ירושלמי מוחלה חייבת בדמאי עד סוף הסוגיא כדברי התוס׳.

עוד, דפריך ולא כן אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא דר׳ אלעזר היא, פי׳ נמי דאפטור מן דמאי היכא שגיבלו במי פירות קאי והא לא מצינו לר"א שאמר כן. אבל נעלם מהם הא דתנן(בפ״ג> [בפ״ב] דחלה [מ״ב] עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, ואמרינן עלה בירושלמי [שם יב ע"א] ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר ר׳ אלעזר איש ברתותא היא דתמן תנינן ר"א איש ברתותא אמר ר׳ יהושע לפסול את כולה פי׳ במס׳ טבול יום פ״ג [מ״ד] תנינן לה ואעיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום קאי, ר״ע אומר משמו לא פסל אלא מגעו, והכי פי׳ כיון דלר״ע עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה, אי אפשר לאוקמי להא דחלת ע״ה בנילושה במי פירות דהא פטורה מן החלה, ואע״ג דקאמר בירושלמי הא רבנן לא, לאו דוקא אלא כיון דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו חשיב לי׳ כרבים, ואע״ג דסתם לן תנא כר"א איש ברתותא בפ״ג דחלה אפ״ה לא ניחא לי׳ לאוקמי נמי לההוא סתמא דפ״ק דדמאי כוותיה ודלא כר״ע.

מיהו קשה לי דשם בם״ג דחלה בירושלמי פליג ר׳ יוחנן אר׳ יוסי בר׳ חנינא ומוקי לה כדברי הכל אע״ג דר״ע אמר תמן אין מי פירות מחוורין, פי׳ מחברין, לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה, א"כ אמאי נייד ר״י הכא מהאי שינויא דמגבל עשה במי פירות ומוקי לה בענין אחר בעושה בטהרה. וצ״ל דלא קאי ר״י אהאי קושיא דולא כן אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא ר׳ אלעזר איש ברתותא היא הא רבנן לא אלא דר״י בעלמא אתמר לשנויי רומיא דמתניתין אהדדי והוא הדין דהוי מצי לאוקמי במגבל במי פירות וחרא מתרתי נקט, תדע מדקאמר אלא כר״י אלמא ר״י לאו אהאי קושיא קאי אלא בעלמא אתמר הא דר״י:

אלא תרומת מעשר וחלה. קשה לי מאי קמ״ל שצריך להפריש חלה הא לא נטבלה לחלה ביד המוכר אלא ביד הלוקח דחיוב חלה בשעת גיבול חלה. וכי תימא דקמ״ל דחיוב חלה חל על טבל דאע״ג דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין דף קיב ע״ב) גבי פלוגתא דעיסה של מעשר שני דר״מ פוטר מחלה דס״ל מעשר שני ממון גבוה הוא, ור׳ יהודא מחייב דס״ל מעשר שני ממון הדיוט הוא, מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה, ופרש״י בחרא לישנא דבגבולין דהואיל דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן בי׳ ראשית עריסותיכם ואפי׳ פדאו לאחר מכאן פטורה מהחלה, וה״נ ה"א הואיל וחיוב טבל חל עליה קודם גלגול אין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה ולא קרינן בי׳ ראשית עריסותיכם ואפי׳ תקנו לאחר מכאן פטורה מן החלה, הא ליתא, כיון דרוב ע״ה מעשרין הן אין כאן חיוב טבל מן התורה ופשיטא דלא פטור חיוב חלה מעיסה זו, ואפי׳ להאי לישנא דפ״ג דמנחות (לא ע"א> אליבא דר׳ טרפון דס״ל אין רוב ע״ה מעשרין אלא כמחצה על מחצה דיינינן ליה, אפ״ה כיון דאינו ודאי טבל אלא ספק פשיטא דמספיקא אינו מפקיע חובת חלה מעיסה זו ומאי קמ״ל דחייב בחלה.

ואי קמ״ל איפכא דאין חיוב חלה מפקיע איסור טבל רגבי טבל נמי כתב רחמנא דגנך וממעטינן מיניה מירוח הקדש ונכרי במנחות (דף ס״ח) נסז ע"א] ומיני׳ יש למעט נמי דגן של איסור, הא נמי ליתא, דפשיטא דאין חיוב חלה שאינו חל עד שעת גלגול שהוא לבתר מירוח שהוא אחר חיוב תרומות ומעשרות מפקיע למפרע את חיוב טבל שחל עליו כבר קודם לכן.

ובתוס׳ הביאו כאן הירושלמי דפ״ה דדמאי !ה"א] הפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע״ה והמדומע פטורה מן הרמאי כלומר אפי׳ הפרישה חבר לחלה פטורה מן הרמאי דלא גזרו דמאי על חלה כר״י דס״ל הכי בירושלמי פ״ג דדמאי, ומשני במגבל במי פירות מיירי כלומר וכיון דמדקדק לגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא תקבל טומאה מסתמא תקנו, ופריך ולא כן אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא דר׳ אלעזר איש ברתותא היא הפוטר מן הרמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עליה, ומשני אלא כר׳ יוחנן כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, כלומר מתניתין דפ״ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה דמסתמא ודאי תיקן, א״נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה, אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים, וכה ברבים אנן קיימין וכדתניא בתוספתא דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי, מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי, אבל חלת ודאי צריך להפריש העושה עיסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי וחלה לא תהא עד שיוציא עליה תרומה ותרומה לא תהא עד שיפריש חלה, אלו דברי התוס׳. ולפי זה מתניתין טובא קמ״ל אע״ג דתנן חלת ע״ה פטורה מן הדמאי אפ״ה איכא דמחייב בדמאי בהני גווני דמפרש בירושלמי.

מ״מ אני אומר שהתוס׳ לא דייקו כלל בזה דאהא דהנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש כו׳ דמייתי בשמעתין לא שייך להקשות הא לירושלמי וחלה חייבת בדמאי, דאין ה״נ דחלה פטורה מן הדמאי דהא לא תני דחייב להפריש תרומות ומעשרות על החלה נמי דלמא הא דתנן מפריש תרומה ומעשר על החולין ולא על החלה קאמר, ועוד מאי מעשר שני [ע"כ נמצא כתוב ויש כאן חסרון הניכר]:

אלא תרומת מעשר וחלה וכו׳. קשה לי מאי ענין חלה לכאן דהא עיסה זו בשעת גילגול כשנטבלה לחלה ביד הנחתום היא ופשיטא דחייבת בחלה ודאי ולא דמאי, ומאי אריא לוקח מע״ה אפי׳ אי לקח קמח זה מן החבר חייבת בחלה ודאי, דקודם גלגול ודאי לא הפריש חלה כדקי״ל המפריש חלה קמח אינה חלה בפ״ב רמס׳ חלה [מ״ה]. וה״נ קשה לי אהא דתנן בפ״ה דדמאי ןמ״ג] הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי׳ מטפוסין הרבה דברי ר״מ, ר״י אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר ושל היום משל אחר, ר״ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה פי׳ משום דלא נתחייבה בחלה ביד המוכרים אלא ביד הנחתום שהוא גלגל העיסה, הלכך אפי׳ לקח משנים לית לן בה ומפריש חלה משל זה על זה, ומאי קמ״ל ר״ש בזה דמתיר בחלה פשיטא כיון דלא נתחייבה בחלה כלל אצל המוכרים.

וי״ל דקמ״ל אפי׳ נתגלגלה מטבלה לחלה בעודה טבל קודם שהפריש תרומת מעשר מן הרמאי הזה אפ״ה חייבת בחלה, הטבל נמי חל חיוב חלה עליו ע״י הגלגול הטובל לחלה, ולא אמרינן כיון הכתיב גבי חלה ראשית עריסותיכם שלכם בעינן דמש״ה פטרינן עיסה של מעשר שני מן החלה למ״ד ממון גבוה הוא כדאמרינן בפ״ג הסוכה (לה ע"א> וטבל נמי לאו דידי׳ הוא ולא קרינן בי׳ עריסותיכם. דהא אמרינן התם [ע״ס גבי אתרוג של דמאי ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין, ואמרינן דטעמא דב״ה כיון דאי בעי מפקיר לנכסי׳ והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינן ביה, וב״ש סברי עני לא אכל דמאי דתניא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי וב״ה אומרים מאכילין, ומשמע אבל טבל ודאי לאו לכם הוי.

וכ״ת מ״מ בהא דנחתומין דשמעתין דחייב בחלה פשיטא וכי ס״ד דדמאי מפקיע מידי חלה דהא אפי׳ ספק טבל אי אפשר להפקיע מספיקא תהי דחייב להפריש מעשרות ממנה הספק להחמיר אפ״ה להפקיע מן החלה מספיקא אי אפשר דדלמא לאו טבל הוא וחייבת בחלה, וכ״ש דמאי דחומרא בעלמא הוא דהא רוב ע״ה מעשרין. דבשלמא בהא דר״ש קמ״ל דמותר להפריש משל זה על של זה ולא אמרינן שמא זה עישר וזה לא עישר והו״ל טבל ואינו חייב בחלה וכי מפריש חלה משל זה על של זה הו״ל מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב, אבל בהא דנחתומין דלא מיירי שלקח משני בני אדם אלא מאחד א"כ פשיטא דחייב להפריש חלה מן העיסה אע״פ שנתגלגלה קודם שהפריש ממנה תרומת מעשר שפיר דמי.

וי״ל דהאי הפרשה דתרומת מעשר דקתני בדמאי ע"כ היינו שמפריש ונותן לכהן, דאי להפרשה גרידא אפי׳ מעשר ראשון ומעשר עני נמי צריך להפריש כדי להוציאן מידי טבלן אלא שאין צריך ליתנם, משא״ב בתרומת מעשר צריך ליתנו לכהן כמו שאפרש בסמוך וקרא לנתינת תרומת מעשר הפרשה, והשתא טובא קמ״ל דחייב הנחתום להפריש וליתן לכהן התרומת מעשר והחלה ולא אמרינן יבא עליו הבעה״ב משתי צדדים ולא יתן לכהן אלא הגדול שבהן דהיינו חלה שהיא אחד ממ״ח, והקטנה שבשניהם שהוא תרומת מעשר שאינו אלא חלק א׳ ממאה יעכב לעצמו ממנ״פ אי לא ניתקן טבל זה פטור מן החלה ואפי׳ את״ל ניתקן א"כ התרומת מעשר חולין הן, קמ״ל דאפ״ה מפריש תרומת מעשר וחלה ונותן שניהם לכהן, והאי רבותא בהא דר״ש המתיר בחלה נמי קמ״ל, אלא מדנקט לישנא דמתיר משמע דקמ״ל נמי כדפרישית לעיל.

והא דבאמת טבל חייב בחלה אע״ג דלאו עריסותיכם קרינן ביה כמו דלא חשיב לכם גבי אתרוג כבר עמדו עליו התוס׳ שם בפ״ג דסוכה ואני תירצתי בענין אחר. ובשאגת אריה (סי׳ צ״ז ד״ה והנה התוס׳) הארכתי ואין זה מקומו.

עוד י״ל דקמ״ל האפי׳ נתגלגלה העיסה והוטבלה לחלה בעודה בטבל קודם שהופרש תרומת מעשר מהדמאי הזה כדפי׳ דאפ״ה חייבת בחלה, שלא נאמר הואיל ובשעת הגלגול הטובל לחלה כבר היה רכיב איסור טבל דמעשרות על עיסה זו תו לא חל עלי׳ איסור טבל של חלה. דהא דמי להא דתניא בפ״ב דפסחים (דף לב ע"א) דפליגי תנאי באוכל תרומת חמץ בפסח אי חייב חומש אי לא ואמר עלה בד"א דמשכחת לה תרומת חמץ בפסח במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומה חמץ דברי הכל אינו קדושה, ופרש״י [שם לג ע"א ד״ה אמר מר] והתוס׳ [לב ע״ב ד״ה הראוי] דאפי׳ למ״ד דחמץ בפסח מותר בהנאה אפ״ה אינה קדושה, וה״נ עיסה של טבל הואיל וכבר רכיב עלי׳ איסור טבל מחמת מעשרות אי מפריש ממנה חלה אינה קדשה, דהא טעמא דרב הונא ברי׳ דרבי יהושע דמפרש התם להא דתרומת חמץ בפסח אינה קדושה דאמר קרא ראשית ששיריים ניכרים לישראל יצא זה פי׳ תרומת חמץ בפסח שאין שיריים ניכרין לישראל ע״י הפרשה דתרומה דהא בעודה בטבל היתה אסורה באכילה משום טבל והשתא לאחר הפרשה נמי אכתי אסורה משום חמץ ואין שירי׳ ניכרין ע״י הפרשה להתירן יותר מקודם הפרשה, וה״נ ע״י הפרשת חלה בעודה טבולה למעשרות אין שיריה ניכרים אחר הפרשת חלה יותר מקודם שהרי אף לאחר הפרשת חלה עדיין היא אסורה מחמת איסור טבל של מעשרות, והרי גם בחלה כתיב ראשית כמו בתרומה כמו שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו וממילא דבעינן נמי שירי׳ ניכרים כמו גבי תרומה, וכיון שכן אין איסור טבל חל כלל ע״י גמר מלאכה לחלה ולמעשרות שהוא גלגול לחלה ומירוח למעשרות, דהא בע״ב דמה״ט דאין שיריה ניכרין אין חל על חמץ בפסח איסור טבל כל עיקר אי הוקבעה למעשר ע״י מירוח בפסח דמירוח הוא דקובע למעשר.

דאין לומר דמ״מ חל עלי׳ איסור טבל אלא דאין לו תקנה בהפרשה להוציא את השיריים מידי טבל הואיל ואין שיריה ניכרים, זה ליתא, דהא איכא למידק למאי דמפרש ר״ה דטעמא משום שאין שיריה ניכרים אמאי פסיק ותני בד"א וכו׳ אבל במפריש תרומת חמץ בפסח לד״ה אינה קדושה דלא משכחת לה כלל בכה״ג לתרומת חמץ הואיל ואין שיריה ניכרים, ואמאי הא אכתי משכחת לה שפיר דהתינח היכא דמפריש התרומה על הכרי מיני׳ ובי׳ שפיר לא משכחת לה וכן במפריש מיניה על כרי אחר של טבל שהוא חמץ כמוהו אין שירי׳ ניכרים, אבל היכא שתורם מכרי זה של טבל חמץ אברי שאינו של חמץ דהו״ל שיריה ניכרים אע״ג דהתרומה אסורה לית לן בה להאי טעמא דר״ה שהרי לא קפיר רחמנא אתרומה גופה שתהיה מותרת וניכרת לישראל לאפוקי של איסור אלא אשיריים לחוד קפיר רחמנא, א"כ משכחת לה דהמפריש תרומת חמץ בפסח דאפ״ה קדושה בכה״ג במפריש תרומה מן חמץ על שירים שאינן של חמץ ואמאי קאמר במפריש תרומת חמץ בפסח לד״ה לא משכחת ליה שיהיה קדושה הא אפשר בכה״ג.

אלא ע"כ צ״ל כיון דא"א להפריש לכרי של חמץ בפסח מיני׳ וביה משום שאין שירי׳ ניכרים הו״ל כמו מן הפטור על החיוב ואינו חל על כרי זה כלל שם טבל ע״י המירוח שבתוך הפסח, ודמי להא דאמרינן בפ״ב דבכורות (יב ע״ב> אמר ר״ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, לאבלה אמרה רחמנא ולא לשריפה, ופריך עלי׳ מהא דתנן האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה, ואמאי כיון דאלו מטמיא בשריפה היא לאבלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם, ופירשו התוס׳ [ד״ה כיון] אהא הפריך אמאי חייב עלה לאבלה אמר רחמנא ואע״ג היכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ״מ הך כיון הלאו בת חלה היא דלא מצי להפריש מגופה הו״ל כמו מן החיוב על הפטור, ומה לי אי הא דלא מצי להפריש מיני׳ ובי׳ מחמת התרומה כמו התם מדלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואע״פ שיכול להפריש עלי׳ ממקום אחר הו״ל כמו מן החיוב על הפטור, מה לי אם אינו יכול להפריש מיני׳ ובי׳ מחמת השיריים שאינן ניכרים היכא שהכרי של איסור כמו חמץ בפסח אע״פ שיכול להפריש ממנו על מקום אחר, מ״מ כיון דלא יכול לאפרושי מיניה ובי׳ הו״ל כמו מן הפטור על החיוב, וממילא דה״ה נמי לעיסת טבל כיון דאינו יכול להפריש עליו מיני׳ ובי׳ הואיל שאין שירי׳ ניכרים, אע״ג דמה״ט יכול להפריש ממנו על מקום אחר לא מהני מידי דהו״ל מן הפטור על החיוב ואין חל עליו כלל שם טבל לגבי חלה.

ואפילו לרב נחמן בר יצחק דמפרש התם בפ״ב הפסחים [לג ע"א] דה״ט דתרומת חמץ אינה קדושה משום דאמר קרא תתן לו ולא לאורו, ותרומת חמץ בפסח אינו ראוי אלא לאורו, ומן לו יתירא דכתיב גבי תרומה הוא דנפקא לי׳ דאפי׳ איסור אכילה לחוד כמו חמץ בפסח למ״ד מותר בהנאה אפ״ה אינה קדושה כתרומה, והא גבי חלה לא כתיב לו יתירא אלא תתנו תרומה לה׳ לחוד כתיב בה הא מ״מ חלה דין תרומה יש לה לכל דבר כדתנן סוף פ"א דחלה [מ״ט], החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש וכר, והיינו טעמא משום דתרומה קרי׳ רחמנא, וא״ב במפריש חלה שאסורה באכילה נמי אינה קדושה כמו בתרומה, וכיון שכן ודאי לר״נ אין חל שם טבל לא על כרי של איסור לענין תרומה ולא על עיסת איסור לענין חלה הואיל ואין יכול להפריש התרומה והחלה מיניה ובי׳, ודמי לגמרי להא דעיסת שביעית דאי לא כתב רחמנא לדורותיכם ה"א הפטורה מחלה הואיל שאם נטמאת החלה בשריפה היא הו״ל כפטור לענין שלא להפריש ממקום אחר עלי׳ ולא חייבה רחמנא אלא משום דעיקרה לאכילה כדמסיק התם, וא״ב ה״נ בחלת איסור ותרומת איסור הואיל ואינה ראויה אלא לאורו אין שם טבל חל כלל עליהם.

וכיון שכן ה"א עיסה שנתגלגלה בעודה טבולה למעשרות שאין שם טבל לחלה חל כלל עלי׳ הואיל ובלא״ה איסור טבל של מעשרות רכב עלי׳ וסד"א דאין מפריש חלת דמאי משל אמש על של היום דלמא זה עישר ונטבל לחלה וזה לא עושר ולא נטבל לחלה והו״ל מן החיוב על הפטור או איפכא, קמ״ל דאפ״ה מפרישין, וכן במתניתין דנחתומין קמ״ל דמפרישין חלה ותרומת מעשר ונותן שניהם לכהן ולא אמרינן יבא עליו בעל הבית משני צדדים ועל דרך שפירשתי לעיל.

וכ״ת אמאי באמת חייבת בחלה עיסה הטבולה למעשרות ותפטר בין משום לו ולא לאורו בין משום שיריה ניכרים כמו גבי תרומת חמץ בפסח לא קשיא מידי, דהא דתרומת חמץ אינה קדושה משום חני טעמי בע״ב אינו אלא לרבי יהודה דס״ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפי׳ בהנאה מה״ת כדיליף לה מקרא יתירא בפ״ב דפסחים (כח ע״ב> אלא דלרבי יהודה אסור אפי׳ בהנאה כמו בפסח עצמו ולמ״ד חמץ בפסח גופי׳ מותר בהנאה כ״ש לאחר הפסח דאין בו אלא איסור אכילה לחוד וכיון דאסור החמץ לעולם אפי׳ אחר הפסח מש״ה אינה קדושה בתרומה לרב נחמן משום לו ולא לאורו דהא אין ראוי לכהן לעצמו לעולם אלא לאורו לחוד, ולר״ה משום רבעי שיריה ניכרים והא אין שיריה ניכרים לעולם דהא רכיב איסורא עלי׳ אפי׳ לאחר פסח ואין חוזר להתירו. אבל למ״ד חמץ שעבר עליו הפסח מותר אפי׳ באכילה מה״ת קדוש בתרומה אפילו בתוך הפסח אע״ג דבשעת מירוח לא חזי אלא להסקה והוי רק לאורו אי נמי אין שיריה ניכרים לית לן בה הואיל ולאחר זמן ראוי לו לכהן גופי׳, וה״נ יהיו שיריה ניכרין לאחר זמן דהא חוזר להיתר לאחר פסח והכי נמי בחלה זו בשמעתין אפי׳ נתגלגלה בעודה טבולה למעשרות ולא חזי בשעתי׳ אלא לאורו ואין שיריה ניכרים נמי לית לן בה הואיל וראוי לכהן עצמו לאחר זמן כשיפריש המעשרות ממנו וגם יהי׳ שיריה ניכרים באותו זמן חל עליה שם טבל לענין חלה נמי.

ואל תתמה אהא דפרישית דהא דאמר אבל מפריש תרומת חלה בפסח ד״ה אינו קדוש היינו לרבי יהודה דס״ל חמץ לאחר הפסח אסור מה״ת וא״ב ד״ה דקאמר צ״ל לפי״ז דאפלוגתא דהני תנאי דהכא לחוד קאי דפליגי אי חייב חומש באוכל ת״ח בפסח אבל מ״מ למאן דשרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי קדושה, דע״ב הדבר מוכרח דהכי הוא, דהא בפ״ב דשבת (כ״ה ע״ב> נפקא לי׳ לרב נחמן בר יהודה גופי׳ דתרומה טמאה שריא בהנאה מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא פי׳ מדכתב רחמנא לו למעוטי מה שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו והא לא משכחת דבר שאינו ראוי לו לעצמו ואפ״ה ראוי היא לאורו אלא טבל טמא בלבד שהתרומה המופרשת ממנו אינו ראוי לו ומ״מ לאורו ראוי, ואיכא למידק הא משכחת לה דבר אחד שאינו ראוי לו ומ״מ לאורו ראוי ומאי ניהו טבל של חדש לפני עומר שאין ראוי לו ומ״מ לאורו ראוי, דהא חדש קודם עומר אסור באכילה ומותר בהנאה וכיון דמצינו דבר אחד לבד מטבל טמא דאיכא לאוקמי בי׳ לו ולא לאורו מנ״ל לאוקמי האי מלתא אטבל טמא ולמידק מיני׳ מכלל דבת אורו הוא דש״מ דתרומה טמאה שריא בהנאה, הא בקרא לא רמיזא דלמעט תרומה של טבל טמא אתיא האי לו ולא לאורו אלא סתמא כתיב לו למעוטי דבר שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו, וכיון דמשכחת לה מידי אחרינא חוץ מטבל טמא דראוי לאורו ולא לו והיינו חדש לפני העומר, נימא דמיעוטא מ־לא) [דלו] קאי עלי׳ ולא איירי כלל מטבל טמא ולא ש״מ דתרומה טמאה שריא בהנאה.

ובשלמא הא לק״מ דהא רב נחמן בר יצחק גופי׳ בפ״ב דפסחים [לג ע"א] מוקי להאי קרא דלו ולא לאורו למעוטי תרומת חלה בפסח דאינו קדוש קאתי, וא״ב איך מוקי תו איהו גופי׳ בשבת להאי קרא עצמו דלו לטבל טמא אתא ולמידק מיניה מכלל דבת אורו היא ושתרומה טמאה שרי בהנאה, די״ל דהאי דפ״ב דפסחים דמוקי לה דלמעט ת״ח בפסח אתי, היינו אליבא דמ״ד חמץ בפסח מותר בהנאה ולדידי׳ נפקא לי׳ דתרומה טמאה מותר בהנאה מקרא אחרינא דמייתי לה התם בפ״ב דשבת, וזה גם רנב״י מודה דאליבא דמ״ד חמץ בפסח מותר בהנאה (א״ח> [אי אפשר] ללמוד היתר הנאה דתרומה טמאה מלו ולא לאורו, דהא איכא למימר דלמעט תרומת חמץ בפסח אתי דאינו קדוש משום דראוי לאורו ולא לו. וכי קאמר רב נחמן בר יצחק התם בשבת [דף כה ע״בן דלו ולא לאורו למעט טבל טמא אתי היינו למ״ד חמץ בפסח אסור בהנאה וע״ב אי אפשר לומר דקאי אתרומת חמץ בפסח דהאיך קרינן בי׳ לאורו כיון דאסור בהנאה לאורו נמי לא חזי וע״ב למעט טבל טמא אתי וש״מ דבת אורו היא.

והא נמי ליכא להקשות דלמא האי לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא אתי אלא למעוטי עיסה הטבולה לחלה וכגון שקדם איסור טבל של חלה לאיסור טבל של מעשרות, והיכי דמי כגון שלא הכניסה לבית או לחצר עד אחר גלגול העיסה דקי״ל אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר כדאי׳ בפ״ז דב״מ (דף פ״ב> [פז ע״ש ואחר הגלגול הוקבע למעשר ע״י כניסת בית או חצר, ועל כי האי גוונא אתי מיעוטא דלו לומר שאין חל עלי׳ שם תרומה הואיל והיתה כבר טבולה מקודם לחלה ואינה ראויה לו אלא לאורו, דהא ודאי בורכתא היא, דהא לא ממעטינן מלו ולא לאורו לרב נחמן אלא לתרומת חמץ שלא היה לו שעת הכושר כלל וכגון דאחמיץ במחובר וכדאי׳ התם בפ״ב דפסחים, א"כ הא ודאי אי אפשר שתקדם איסור טבל לחלה שאינה אלא לאחר הגלגול קודם שהגיע לשעת הכושר דתרומה שהוא מיד אחר תלישה מן המחובר תמעט אותו מלו ולא לאורו.

אבל הא ודאי קשה דלמא לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא ובשלא היה לו שעת הכושר אתי דהיינו שנטמא מיד בשעת תלישה ובתלשו אדם טמא, אלא למעוטי טבל של חדש קודם לעומר אתי דלא הי׳ לו נמי שעת הכושר דהא איסור חדש חל עליו במחובר. אלא ודאי צ״ל כיון דאיסור חדש סופו לבא לידי היתר לאחר הקרבת עומר תתן לו קרינן בי׳ משום היתר דלאחר זמן, ומהשתא בע״ב הא דממעט תרומת חמץ בפסח דאינו קדוש מטעם לו ולא לאורו בע״ב לא מיתוקמי אלא אליבא דרבי יהודה דס״ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מה״ת ואין ראוי לו לכהן עצמו לעולם, דאילו למאן דמתיר לאחר פסח קדשה תרומת חלה אפי׳ בפסח גופי׳, דהא שפיר קרינן בי׳ לו משום היתרא דלאחר זמן, והשתא ההיא דרב נחמן דפ״ב דשבת דדייק מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא דתרומה טמאה שריא בהנאה אפי׳ למ״ד תרומת חמץ בפסח מותר בהנאה נמי א״ש אי ס״ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה, דבע״ב אי אפשר למעט תו מלו ולא לאורו חמץ דהא אפי׳ לו קרינן בי׳ כיון דהותר לאחר זמן אלא ע"כ לא אתי למעוטי אלא טבל טמא וש״מ דבת אורו היא, וכיון שכן אי גלגל עיסה הטבולה למעשרות שפיר חל עלי׳ שם חלה ולית לן בה משום לו ולא לאורו כיון דאית לה תקנתא להפריש המעשרות מן הטבל ויהי׳ ראוי לו לעצמו אפי׳ קודם הפרשת המעשרות נמי תתן לו קרינן בי׳ משום היתר שלאחר זמן הפרשת המעשרות, ומינה איכא למימר דלרב הונא נמי דקפידא אשיריים ניכרים לא קפיר אלא היכא שאין היתר לשיריים לאחר זמן לעולם ע״י שום תקנה, אבל כל היכא דיש היתר לאחר זמן לאיסוריה אפי׳ ע״י תקנה ולא בא אותו ההיתר מאיליו כגון טבל דהתירו בא ע״י מעשה הפרשת מעשרותיו אפ״ה שפיר שיריה ניכרים קרינן בי׳ משום ההוא היתר דלאחר זמן, ותדע לך עוד דבע״ב כל היכא דיש לו היתר לאחר זמן אפי׳ ע״י תקנה כגון טבל שייריה ניכרים קרינן בי׳ דאי לא תימא הכי לא משכחת לה כלל לתרומה דקדשה, דהא הפרשת תרומה קודמת לכל המעשרות כדתנן בפ״ג מ״ו רמס׳ תרומות המקדים תרומה לביכורים מעשר ראשון לתרומה מעשר שני לראשון אע״פ שעובר בל״ת מה שעשה עשוי, והא אין הכרי יוצא מידי איסור טבל עד אחר הפרשת כל המעשרות, נמצא בשעת הפרשת תרומות אי מפריש לה לאחר שהוקבעה למעשרות וחל על הכרי איסור טבל אכתי אין שירי׳ ניכרים. אלא ע"כ הואיל והפרשת תרומה מהני להתיר ע״י לאחר זמן לכשיפריש את כל המעשרות שיריה ניכרין קרינן בי׳ וכדפירשתי, ומהשתא ההיא דשמעתין דנחתומין ודפ״ה דדמאי דנקט חלה ניחא דהא קמ״ל כדפרישית:

אלא תרומת מעשר וחלה. אבל לא מעשר שני כדמפרש ואזיל. מפרש״י משמע שאוכלן בלי הפרשת מעשר שני לגמרי, שהרי פי׳ הנחתומין הלוקחים תבואה מע״ה למכור פת בשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה יתן לכהן, ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שא״צ להפריש עליו מעשר שני של דמאי להעלות לירושלים או לפדות, וה״נ אהא דמשני !ט ע"א] מתוך דפרהדרין הללו חובטין אותן ובר, [פי׳ רש״י ד״ה לא] לא אטרחוהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע״ה מעשרין הן. מכל זה נראה להדיא דס״ל דאקילו רבנן לנחתום שאין צריך להפריש כלל מעשר שני ומותר לאכול בלא הפרשת מעשר שני מטעמא דמפרש עולא בסמוך וסמכו אהא דרוב ע״ה מעשרין הן.

ואני תמה ע״ז דהא משנה שלמה שנינו ריש פ״ה דדמאי !מ"א] הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו׳ ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות, אלמא הלוקח מן הנחתום צריך להפריש מעשר שני ולפדותו או להעלותו ואם הלוקח צריך להפריש מעשר שני ה״ה הנחתום עצמו כשהוא אוכל שצריך להפריש, שהרי עיקר הטעם שהקילו גבי נחתום הוא מפני שחובטין אותן ואומרץ להן מכרו בזול הוא דהוי כדמפרש עולא בסמוך.

וי״ל ע״ד פרש״י, דמתניתין דפרק ה׳ בכה״ג תחתום חייב במעשר שני של דמאי איירי, דגרסינן בירושלמי שם [דמאי י׳ ע״ס עלה דהא מתניתין דהנחתומין תני בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם הי׳ מוכר בפלטר או בחנותו שהוא סמוך לפלטר מעשר על הכל, פי׳ אפי׳ מעשר שני חייב הנחתום להפריש ובהכי איירי ההיא דהלוקח מן הנחתום דמפריש שם מעשר שני במכר הנחתום בחנות שהוא סמוך לפלטר.

ול״נ לפרש דודאי בין הלוקח מן הנחתום בין הנחתום עצמו אסורים לאכול דמאי בלתי הפרשת מעשר שני כשאר כל אדם דצריך להוציא מעשר שני מדמאי, אלא דבהא הקילו בנחתום יותר משאר כל אדם דאסורים למכור דמאי עד שיעשרו אפי׳ מעשר שני כדתנן במס׳ דמאי פ״ג [מ״ג] שאין אדם רשאי למכור דמאי ולא ישלח לחבירו דמאי, אבל גבי נחתום הקילו דמותר למכור דמאי בלתי הפרשת מעשר שני מטעמא דמפרש עולא בסמוך, ומ״מ הלוקח ממנו חייב להפריש מעשר שני נמי ובהכי רווחא שמעתתא ביותר וכמו שאפרש. וכן ראיתי להרמב״ם שכתב (בפ״ט מהל׳ מעשר הי״ב) הנחתומין לא חייבו להפריש מעשר שני מדמאי אלא תרומת מעשר בלבד וכו׳ והלוקח מפריש מעשר שני וכן עיקר. ואפשר להסב גם פרש״י על דרך זה אלא שאין פשט לשונו מראה כן:

דף ט ע"אעריכה

מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע״ה. פי׳ אין צריך ליתן ללוי ולעני מהאי טעמא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל מ״מ צריך להפריש ולהוציא ממנו כל המעשרות כדי להוציא מיד טבל, ומפריש מעשר ראשון ומעכב לעצמו ואין צריך ליתן ללוי, ומוציא ממנו מעשר מן המעשר ונותן לכהן וכן פרש״י בפ״ט דסוטה (מח ע"א ד״ה מפריש). ופי׳ התוס׳ והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפריש והוא שלו כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א׳ ממאה, ועוד שדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובין תיקנו רבנן שיתננו לכהנים. ורש״י שם בפ״ט דסוטה פי׳ דה״ט דאינו מעכב תרומת מעשר לעצמו כמו מעשר עני ומעשר ראשון משום המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל דאית ביה עון מיתה אחמרו עליה דילמא כי משהי לי׳ גביה אכיל ליה, אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים.

וקשה לי למ״ד ביבמות (דף צ׳> [עד ע"א] דמעשר ראשון נמי אסור לזרים מאי איכא למימר הו״ל נמי ליתן ללוי דלמא אכיל ליה כדאמרינן גבי תרומת מעשר. ואולי י״ל כיון דמ״מ קיל איסורו דאינו במיתה כתרומת מעשר אלא איסורא בעלמא לא גזרינן עליו דלמא אתי למיכל מיני׳:

מעשר ראשון המע״ה. קשה לי הא במאי דמפריש מעשר ראשון ומעכבו לעצמו ואינו נותנו ללוי נהי דמשום גזל הלוי ליכא דכלל גדול בתורה המוציא מחבירו עליו הראיה בדבר שבממון, מ״מ לרבנן דפליגי עלי׳ דר"א בן גמלא בם״ג דגיטין (דף ל"א ע"א) וס״ל דאין רשות לבעה״ב להפריש תרומת מעשר מן מעשר ראשון דהוא ללוי דהו״ל תורם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במאי שמפריש הבעה״ב התרומת מעשר מן המעשר ראשון ומעכב המעשר ראשון לעצמו, הא כיון רחשו לדמאי דילמא לא עישר הע״ה והו״ל טבל א"כ המעשר ראשון של לוי הוא וכי מפריש הבעה״ב לתרומת מעשר מן המעשר הזה לא עשה ולא כלום דהו״ל תורם שלא מדעת, ואכתי המעשר ראשון בטיבלו קאי לאחר הפרשה כקודם הפרשה, וא"כ אינו יוצא מידי חשש טבל מעשר ראשון זה אלא אם כן נותנו ללוי והלוי יפריש עליו תרומת מעשר, אבל בהפרשת בעה״ב אינו יוצא כלל מידי טבל הטבול לתרומת מעשר.

וי״ל כיון דהא דאין רשות לבעה״ב לתרום תרומת מעשר לרבנן דבר שבממון הוא דגרם לה כיון שזה ממונו של לוי הו״ל תורם שאינו שלו שלא ברשות בעליו, והא כיון דבדבר שבממון קי״ל המוציא מחבירו עליו הראיה הוה ליה בעל הבית בעליו של מעשר ראשון כאלו שלו הוא בודאי ולא מספק, והשתא לא מיבעי בדמאי כיון דרוב ע״ה מעשרין הן דודאי בעה״ב הו״ל בעלים, אלא אפי׳ בספק שקול של טבל שאין הרוב מסייע לחזקת בעה״ב, ולא עוד אלא אפילו הרוב עומד נגד חזקת בעל הבית ומסייע הרוב ללוי, אפילו הכי כיון דקיימא לן כשמואל דאמר ברפ״ה דב״ב (צב ע״ב> אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דמ״מ מדינא המע״ה הו״ל לבעה״ב דין בעלים אפי׳ לקולא ומפריש תרומת מעשר על מעשר ראשון זה ותרומתו תרומה דה״ל תורם ברשות כיון דמדינא שלו הוא.

וכה״ג אמרינן בספ״ק הבכורות (יב ע״ב> המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, משום דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה כדמפרש בגמ׳ התם, ותנן התם מת פטר חמור פי׳ אחר שהפריש עליו טלה ועדיין לא הגיע ליד כהן ר"א אומר יקבר הפטר חמור דעדיין הפטר חמור אסור בהנאה מן התורה כקודם פדיון הואיל ולא הביא עדיין פדיון ליד כהן אין זה פדיון, ואפ״ה אמר התם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו, ואמאי הא כיון דמחמת ספק צריך להפריש טלה עליו לאפקועי לאיסורו והא לר"א כל כמה דלא מטי טלה ליד כהן עדיין פטר חמור באיסורו קאי כדמעיקרא, א"כ בספק פטר חמור אמאי סגי במפריש טלה והוא שלו כיון דלא מטא ליד כהן ודלמא פטר חמור מעליא הוא ועדיין הוא באיסורו עומד, אלא ודאי ה״ט כיון שבדבר שבממון קי״ל המוציא מחבירו עליו הראיה הו״ל כודאי שאין כאן לכהן כלום, וממילא אפילו להקל פקע איסורו בהפרשה לחוד אע״פ שלא הגיע ליד כהן וה״נ דכוותיה :

מעשר עני המע״ה. משמע דמעשר עני נמי צריך להפריש בדמאי כמו מעשר ראשון אלא דאינו צריך ליתנו לעניים משום דהמע״ה, והיינו דלא כהא דתנן(בפ״ס ןבפ״ד מ״ג] דדמאי ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכ"א קורא שם וא״צ להפריש, ובפ״ג דמכות(דף ט״ז) נטז ע״ס רצה רב יוסף לאוקמי דפליגי דרבי אליעזר סבר ודאי לא הפריש מ״ע אינו טובל לפיכך ספיקא א״צ להפריש, ורבנן סברי ודאי טובל הלכך מספיקא צריך לקרות שם על הרמאי, ואמר לו אביי אי הכי אדמיפלגי בספיקו לפלגו בודאי, אלא דכ״ע ודאי טובלו ובהא קמיפלגי מר סבר לא נחשדו ע״ה על מעשר עני של דמאי פרש״י דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש ואפרושי מפריש לי׳ לאפקועי טיבלא, נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרשינא לי׳ בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה תותנה לכהן, מעשר שני נמי אי מפרשינא לי׳ בעינא אסוקי׳ ומיכל בירושלים. וקשה לי הא בפי"א רמס׳ נדרים (פד ע"א) רצה רב יוסף לאוקמא הא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דמייתי בם״ג דמכות כמו שם הפליגי בספיקו טובל, וגרסינן התם א״ל אביי דכ״ע ספיקו טובל אלא רבי אליעזר סבר לא נחשדו ע״ה על מעשר עני כיון דאילו מפקיר לנכסי׳ והוי עני ושקיל לי׳ לית לי׳ פסידא, ורבנן נכסי׳ לא מפקיר אינש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו, והשתא קשיא דאביי אדאביי דהתם מפרש טעמא דרבי אליעזר דלא נחשדו משום דלית ליה פסידא הואיל ואין בו קדושה מיהו לגזל עניים לא חייש הע״ה כדפירש״י התם, והכא מפרש דה״ט לא נחשדו משום דאי בעי מפקיר נכסי׳ ושקיל הא אי לאו האי טעמא דמפקיר לנכסי׳ הוי חייש לגזל עניים ואינו מפרישו דטעה וסבר כל זמן שאין מפרישו אין בו משום גזל עניים כדמוכח מפרש״י התם.

וה״נ קשה אליבא דרבנן, דהתם מפרש דה״ט משום דטריחא לי׳ מלתא לא מפקיר אבל אגזל לא חייש, והכא מפרש משום דמירתת לאפקורי לנכסי׳ הא לאו הכי הוי מפקיר אלמא לטרחא לא חייש אלא דחייש לגזל אע״ג דגזל יש לו תקנה ע״י הפקר נכסיו משום דמרתת אינו מפקירן.

מיהו י״ל דרבי אליעזר אדרבי אליעזר לא קשיא מידי דהא דאמרינן בפ״ג דמכות ר"א סבר לא נחשדו ע״ה על מעשר עני לאו דלית ליה פסידא וש״מ דלא חייש לגזל עניים כדפירש״י התם, אלא ה״ט דלא נחשדו משום דאית ליה תקנה למשקל לנפשיה ע״י הפקר נכסיו והוי עני וכדמפרש הגמ׳ בפי"א תדרים. מ״מ דרבנן אדרבנן ודאי קשה כדפי/ ובע״ב צ״ל דהני תרי לישני דאביי פליגי אהדדי והוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי. ואל תתמה ע״ז דמייתי לה הגמרא בתרתי דוכתא כסתמא לחד לישנא לחוד ולא מייתי לה לתרווייהו במקום אחד ולימא איכא דאמרי אמר אביי, אין זה קפידא דמצינו הרבה סוגיות מתחלפות כיוצא בזה בתרי דוכתי כסתמא והוי כמו איכא דאמרי, וקצת מהם הזכיר הרז״ה בס׳ המאור (בפ״ה דביצה) [בפ״ד דביצה יח ע"א מדפי הרי״ף] גבי אין סומכין את הקדירה, והרמב״ן בפ״ק הסוכה בס׳ המלחמות [ה׳ ע"א מדפי הרי״ף] הוסיף עליהן גבי הא וב״ה ל״ל דר״י א״ר עשאה מן הסיסין וכר, וגם התוס׳ רפ״ק הבכורות (ג׳ ע"א) גבי רב חסדא אומר דבר שעושה אותו טריפה כתבו שהוא מן הסוגיות מתחלפות, והני תרי לישני דרב פפא דאמר הלכתא מלוה ע״פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות (אמר) [חדא] בפ״ק דקידושין וחרא שילהי מסכתא ב״ב דמתחלפות דהוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי דמביא הרז״ה התם דמיא לגמרי לה ני דאביי.

מ״מ טובא קשה לי אהא דמפרש אביי בפי"א תדרים לטעמא דרבי אליעזר דלא נחשדו ע״ה על מעשר עני משום דאי בעי מפקיר לנכסי׳ והוי עני וחזי לי׳, מה בכך, הא אפי׳ אי הוי עני לא חזי ליה כדאי׳ ריש פרק הזרוע (חולין קלא ע"א) גבי מעשר עני אפי׳ עני שבישראל מוציאין מידו ויליף לה מקרא לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו וגמר מעשר עני בגז״ש לגר לגר מלקט, ותנן בפ״ד רמס׳ פאה [מ״ט] מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומוקי לה עולא בשם ריב״ל בם״ק דב״מ [ט׳ ע״ב] מחלוקת מעשיר לעני דרבי אליעזר סבר מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי׳ והוי עני וחזי ליה, ופרש״י מי שלקט את הפאה אדם בעלמא מי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר רבי אליעזר זכה, דלית ליה מיגו דאי בעי זכי לנפשיה האפי׳ הוא עני מוזהר שלא ילקט פאה משדה שלו, והאיך אמר אביי הכא אדרבי אליעזר גבי מעשר עני דאי בעי מפקיר נכסי׳ והוי עני וחזי לי׳ הא אפי׳ הוי עני נמי לא חזי לי׳ האף עני מוזהר ליתן מעשר עני שלו לעני אחר.

וכ״ת הא י״ל הואיל ואי בעי מפקיר לנכסי׳ דקאמר אביי היינו קודם קריאת שם יפקיר כל נכסיו והכרי הזה של טבל נמי בכלל הפקר ויקרא עליו שם מעשר עני קודם שיזכה בנכסיו וכיון דבשעת קריאת שם לא הוי מעשר עני שלו מותר לזכות בי׳ ולהזהיר עני על שלו היינו היכא דהי׳ שלו בשעת קריאת שם מעשר עני, הא ליתא, דהא תנן בפ״ק דתרומותןמ"א] התורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה והא מעשרות ותרומות דין אחד להם וזה ברור ומוכרח מהרבה מקומות, וכ"כ הרמב״ם בהדיא (בפ"א מהל׳ מעשר ה״ז) כל שאמרו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עישרו מעשרותיהם מעשר וכל שאין תרומתם תרומה כך אין מעשרותיהם מעשר, וה״נ מבואר להדיא בפ״ט דבכורות (נט ע"א) ומעשר קריא רחמנא תרומה דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לד׳ תרומה ונפקא ליה מיני׳ למעשר ניטל באומד ובמחשבה דכל המעשרות חד דינא אית להו כדמוכח בפ״ק דר״ה [יד ע״ס לענין חדש וישן, וה״נ לענין שאין מעשרין ממין על שאינו מינו וזה פשוט כ"כ עד שאין צורך להאריך בזה, והשתא האיך אפשר לומר שיקרא שם מעשר עני בעודו הפקר עד שלא זכה בו הא אין קריאת שם מעשר עני חל על פיו ובעוד שהכרי הפקר אינו שלו, אלא ע"כ האי אי בעי מפקיר לנכסי׳ דקאמר היינו לאחר ק״ש מעשר עני עליו וכיון שהוא שלו בשעת ק״ש כי מפקיר לנכסי׳ והוי עני הא מ״מ אכתי לא חזי לי׳ דהא עני נמי מוזהר על שלו.

ועוד קשה לי אהאי טעמא דאביי דאי בעי מפקיר לנכסי׳ וחזי ליה הלכך מפריש הע״ה למעשר עני הא מ״מ כיון הנחשד שלא להפריש מעשר ראשון מפני הפסד תרומת מעשר שבה מאי מועיל ומאי אהני בהפרשת מעשר עני משום דחזי לי׳, הא המעשר עני גופי׳ עדיין לא יצא מידי טבל שעדיין טבול למעשר ראשון ותרומת מעשר שבתוכו, ומה בצע בהפרשתו כיון דעדיין טבול לאחר הפרשה כקודם לו ואכתי באיסורו קאי כדמעיקרא, והרי אמרינן בפ״ק דביצה (דף י״ס [יג ע״ס ומייתי לה בכמה דוכתי גבי מעשר ראשון שהקדימו בכרי דחייב בתרומה גדולה, וה״נ האי מעשר עני הואיל ומדינא מעשר ראשון קדמו כמו התם דתרומה גדולה קודמת למעשר ראשון אם הקדים מעשר עני למעשר ראשון בכרי חייב במעשר ראשון דכל זמן שלא הפרישו עדיין עומד בטיבלו כמו התם ולא הועיל כלום בהפרשת מעשר עני אם אינו מוציא מעשר ראשון המחויב למעשר עני זה, ובירושלמי פ״ה דדמאי אמר כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו פי׳ אתרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני קאי דתרומה גדולה קדמה למעשר ראשון וכן מעשר ראשון למעשר שני ומעשר עני ואם הקדים המאוחר להמוקדם לו צריך להוציא את המוקדם מתוך של מאוחר, וכיון שכן מאי מהני בהפרשת מעשר עני של ע״ה כיון שנחשד שאינו מוציא מעשר ראשון מטעם דפרש״י א"כ לא הוציא מעשר ראשון מן המעשר עני הזה ועדיין בטיבלו קאי ועומד וכיון שאינו מועיל כלום להוצאת מעשר עני בלתי הוצאת מעשר ראשון שלו ממילא אינו מוציא אפי׳ מעשר עני גרידא כיון דאין מועיל כלל הפרשתו בלתי הפרשת תרומת מעשר וחבר הלוקח ממנו בע״ב צריך להוציא נמי מעשר עני, ואמאי אמר ר"א דא״צ לקרות שם למעשר עני של דמאי.

וכ״ת דהיינו טעמא דאין צריך לקרות שם למעשר עני משום דאמרינן מסתמא קדמו ע״ה למעשר עני קודם למעשר ראשון בשבלים קודם מירוח, והא אמרינן התם בפ״ק רביצה דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ואיכא למימר ה״ה למעשר עני שהקדימו למעשר ראשון בשבלים דפטור ממעשר ראשון, ואע״ג דהתם קרא כתיב והרמותם וכר מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר, הא תנן בפ״ק דתרומות ןמ״ה] אין תורמין מן הלקט וכר ולא ממעשר שני, והקשה הר״ש הא פשיטא דחולין גמורים הן, ותירץ דאיצטריך היכא שהקדימו למעשר שני בשבלים דפטור מתרומה גדולה כדאמרינן במעשר ראשון, אלמא אע״ג דלא מיעט קרא דולא תרומה גדולה ממעשר שני גמרינן נמי מיני׳ למעשר שני דולא תרומה גדולה ממעשר שני וה״ה נמי בהקדים מעשר שני למעשר ראשון נמי אמרינן ולא מעשר ראשון ממעשר שני דמאי שנא מתרומה גדולה, וא״ב ה״ה נמי דאמרינן ולא תרומה גדולה ולא מעשר ראשון ממעשר עני בהקדימו בשבלים דמאי שנא כיון דילפינן חד מחברי׳, דא״ב י״ל דהאי ע״ה הפריש למעשר עני שהקדימו למעשר ראשון בשבלים דפטור ממעשר ראשון שבו, דהא ודאי ליתא דא״ב ל״ל למימר אי בעי מפקיר לנכסי׳ הפקר נכסיו ל״ל כדי שיהא עני וחזי לי׳ ובע״ב גם הכרי הזה יהי׳ בכלל הפקר נכסיו ובדפי׳ לעיל, ואם איתא שמפקירו קודם מירוח בעודו בשבלים הא פטור לגמרי מן המעשרות כדתנן בפ״ק רפאה ןמ״ו] ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואפי׳ הקדים איהו גופיה וזכה בהו פטור מן המעשרות, וכדתניא בפרק הזרוע (חולין קלד ע״ב> המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו פי׳ הבעה״ב גופי׳ זכה בו מן ההפקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות, ועוד אי ס״ד דה״ט דרבי אליעזר דא״צ לקריאת שם על מעשר עני של דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיו קודם מירוח והא הו״ל כל הכרי הזה נמי הפקר א"כ יהיה פטור מטעם זה מכל המעשרות כולן ואמאי אמר דאין צריך לק״ש למעשר עני לחוד ומשום דהוי עני וחזי לי׳, אפי׳ ק״ש לתרומת מעשר ומ״ש נמי אין צריך דהא הפקר פטור מכל המעשרות כולן, ועוד לרבי אליעזר א"כ בטלת תורת דמאי כל עיקר מהלוקח מע״ה מהאי טעמא גופי׳ דאי בעי מפקיר לנכסי׳ קודם שהוקבע למעשרות וחל עליהם שם טבל בתבואה ע״י מירוח ובשאר כל פירות כל אחד ואחד לפי זמן הקבוע לו כדתנן בפ״ק דמעשרות, אלא ודאי דמיירי בלוקח דמאי מע״ה אחר שהוקבע כבר למעשרות וכגון בתבואה אחר המירוה דהשתא מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לכרי לחוד ליכא למימר דפטור מן המעשרות דהא הפקר דלאחר המירוח אינו פוטרו, אלא דבמעשר עני איכא תקנתא לרבי אליעזר להפקיע מליתן לעניים ע״י הפקר כל נכסיו והו״ל עני וחזי לי׳ ומש״ה להודי׳ א״צ לקריאת שם דדמאי אלא על מעשר עני בלבד.

וכ״ת הא מ״מ אמאי לא נימא אי בעי מפקיר הע״ה לכרי זה קודם מירוח לרבי אליעזר דאית לי׳ אי בעי מפקיר וא״ב נתבטל תורת דמאי לגמרי לדידיה. וי״ל דמשכחת לה לתורת דמאי לרבי אליעזר בלוקח מע״ה לאחר מירוח דהפקר דההיא שעתא אין פוטרו והא לא אמרינן מגו למפרע שאי בעי מפקיר את הכרי קודם מירוח דאין מגו אלא במאי שבידו לעשות השתא בההיא שעתא אבל מגו למפרע לא אמרינן כדפי׳ המפרשים בכמה מקומות בדיני מגו. ולפ״ז לרבי אליעזר אליבא דהאי טעמא לאביי בפי"א דנדרים לא משכחת לה לתורת דמאי אלא בלוקח מע״ה לאחר מירוח אבל קודם מירוח לא הביון דבידו אכתי בההיא שעתא להפקיע מידי מעשרות ע״י הפקר אמרינן אי בעי מפקיר וכדפירשתי:

אלא מעשר שני נפרשו. משמע דמעשר שני אפי׳ הפרשה וקביעות מקום נמי א״צ גבי נחתום, ולא [דמי] למעשר ראשון ומעשר עני דסתם דמאי שאינו של נחתום הנהי דא״צ ליתן ללוי ולעני, הפרשה מיהו בעי להפקיע מידי איסור טבל כדפי׳ לעיל, אבל גבי נחתומין הקילו במעשר שני דאפי׳ הפרשה גרידא נמי אין צריך והיינו דפריך אלא מעשר שני נפרשו, ובע״ב היינו טעמא כיון דא״צ להעלותו לירושלים מפני הטורח כדמסיק ובע״ב יאכל כאן משום דסמכינן ארוב ע״ה מעשרין הן, הפרשה למה לי בהא נמי סמכינן ארוב, דכיון דסופך לסמוך ארובא בע״ב לגבי מעשר שני זה לאבלו חוץ לירושלים, תחילתו נמי ארובא סמכינן ואפי׳ הפרשה אין צריך.

וקשה לי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לנחתומין להפריש תרומת מעשר של דמאי הא כיון דאינו מפריש אחריו מעשר שני לא תיקן כלום ולא פקע איסור טבל מיני׳ ועדיין עומד באיסורו כמו קודם הפרשת תרומת מעשר מתוכו, דהא בפ״ג דמכות (דף י״ס נטז ע״בן תניא אמר ר׳ יוסי יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורמו ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי׳ מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל אלמא לא פקע איסור טבל מיני׳ אפי׳ הפריש תרומה גדולה ומעשר ראשון ועומד באיסור טבל כדמעיקרא עד הפרשת מעשר שני, וא״ב מאי מהני גבי נחתומין בהפרשת תרומת מעשר לחוד בלתי הפרשת מעשר שני שלאחריו, ואי משום דויתרו לו חכמים להפריש מעשר שני מפני טורח הפרהדרין מ״מ מה בצע בהפרשת תרומת מעשר בלבד. ועוד הא גבי מעשר שני הואיל וסופו לאבלו חוץ לירושלים אפי׳ תחילתן א״צ הפרשה דכסופו כן תחילתו ה״נ נימא כיון דסופו א״צ להפריש מעשר שני, תחילתו מעשר ראשון נמי אין צריך להפריש כיון דמ״מ אי אפשר לך כאן אלא אם כן תסמוך על רוב ע״ה מעשרין הן והא בלא הא לא סגי לאפוקי מידי איסור ולא פקע טיבלא מיניה.

וי״ל דלמאי דפסק הרמב״ם [בפ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ י״ט וכ׳ן דאין עון מיתה אלא בטבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר לבד אבל בלא הורם ממנו מעשר שני או מעשר עני אינו אלא בלאו בלבד, אע״פ שהתוס׳ בפ״ט דיבמות (פו ע"א ד״ה אי) נראים כמסתפקים בזה, אתי שפיר דאע״ג דהנחתומין אין מפרישין למעשר שני אפ״ה איכא תועלת בזה שמפרישין לתרומת מעשר דמפקיעין לכרי מעון מיתה אי לא ניתקן ואין כאן תו אלא לאו בעלמא דטבול למעשר שני.

ותדע עוד דע״ב טבול למעשר שני לחוד אינו אלא בלאו בעלמא ולא במיתה, דאי אכתי קאי עלי׳ במיתה תקשה נהי דאקילו רבנן גבי נחתומין שלא להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים מפני הטורח כדמסיק מ״מ למה אקילו לאבלו בלי הפרשה כלל לעולם יפריש דהא בהפרשה ליכא טרחא, ואע״ג דסוף סוף יאכל בגבולין מ״מ מהני הפרשה לנתקו מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו בלבד דאוכל מ״ש חוץ לחומה. אלא ודאי הטבול למעשר שני אין בו איסור מיתה אלא לאו לחוד א"כ לא מהני ההפרשה מידי כיון דסוף סוף יהי׳ נאכל חוץ לחומה שהוא איסור לאו הפרשה זו ל״ל דהא השתא כשהוא טבול למעשר שני נמי אין בו אלא איסור לאו ואפוכי מטרתא למה לי. מ״מ כל זה יש לדחות דאפ״ת דהטבול למעשר שני לחוד נמי יש בו איסור מיתה אפ״ה לא הזקיקוהו להפריש מעשר שני לנתוקי מאיסור מיתה החמור לאיסור לאו הקל, דכיון דקרא עליו שם מעשר שני אי אכלו חוץ לחומה מיתחזי כי חוכא ואיטלולא שקורא עליו שם מעשר שני ואכלו חוץ לחומה, ועוד הרואה יאמר מותר לאכול מעשר שני חוץ לחומה ואתי לידי תקלה שיבואו לאכול מעשר שני גמור חוץ לחומה. והא דמפריש תרומת מעשר אע״ג דבזה לא תיקן כלום ועדיין איסור מיתה משום טבל עומד עליו כדמעיקרא, אפ״ה לא רצו חכמים להקל עליהם יותר משאר כל אדם אלא במעשר שני לחוד ומפני הטורח ולא שיהא קולא גוררת קולא אחרת, ודי בהא קולא של מעשר שני שיש בו משום טורח, ועוד דאפ״ה יש בזה תיקון קצת להקל באיסור טבל תהי דהכרי כולו אינו מתוקן מאיסור טבל הואיל ולא קרא שם מעשר שני עליו מ״מ עשרה ממאה שנוטל למעשר ראשון להפריש א׳ מהם לתרומת מעשר מתוקנין דהא ממעשר ראשון עצמו אין צריך להפריש עליו מעשר שני:

לא אטרחינהו רבנן. הקשו בתוס׳ ישנים הא אמרינן בהזהב (נז ע"א) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וה״ה למעשר שני ונהי דלא אטרחינהו, לחללו מיהו בשוה פרוטה. ותירצו דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שלא לעשות כן בדבר אחר.

ולכאורה דברי תימה הן בעיני מה ראו חכמים להפקיע מעשר שני מן הנחתומין לגמרי שיש בו דררא דאיסורא כיון שיש תקנה ע״י חילול על שוה פרוטה, ואי משום חששא שלא יעשו כן בדבר אחר, הא אפי׳ אם יעשו כן בדבר אחר אין בו משום דררא דאיסורא כ"כ כיון דמ״מ בדיעבד מחולל.

מיהו כיוצא בזה מצינו בס פ ״ג דבכורות (כה ע"א) דתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר״י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופריך והא פרה אע״ג דקדשי בדק הבית היא אפ״ה אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן, ומשני שאני פרה דלא שכיחא, ולחללה וליפקא לחולין וליגזזה והדר ליקדשה דמיה יקרים, וליעבד לה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומסיק אימור דאמר שמואל שחיללו דיעבד לכתחלה מי אמר, אלמא דחו רבנן איסור גיזה דדבריהם בקדשי בדק הבית מפני תקנת הפרה אע״ג דאית לה תקנתא כדשמואל לחללה על ש״פ אפ״ה לא עשו לה תקנה זו לכתחלה ודחו איסור גיזה של דבריהם כדי שלא לחלל לכתחלה על ש״פ, ה״נ דחו לאיסור מעשר שני של דמאי דדבריהם מן הנחתומין מפני טורח דפרהדרין הללו, אע״ג דיש תקנה להפקיע איסור מעשר שני ע״י חילול בדיעבד כדשמואל, לא עשו לתקנה זו כדי שלא לחלל לכתחלה על ש״פ שלא יעשו בדבר אחר.

וטעמא דהכא ודהתם דביטלו איסורו של מעשר שני מן הנחתומין, וכן התם איסור גיזה מן קדשי בדק הבית דפרה מפני לכתחלה דפדיון על ש״פ אע״ג דבדיעבד שפיר דמי כדי שלא לעשות כן לכתחלה בדבר אחר, דבהא דבטלו מעשר שני מהנחתומין לגמרי נמי איכא למיגזר שלא לעשות כן בשאר דמאי דלאו של נחתומין וגבי גיזה נמי שלא יבא להתיר גיזה בקדשים אחרים דלאו פרה, ונ״ל דה״ט דכיון דאי אפשר שלא לבטל א׳ מהנה או איסור מעשר שני של דמאי מן הנחתומין מפני טורח פרהדרין, וכן איסור גיזה מן קדשי ב״ה דרבנן מפני תקנת פרה אדומה או איסור חילול על ש״פ דהוא נמי איסור דרבנן לחלל לכתחלה, וכיון דהם אמרו והם אמרו והכל הוא מדבריהם בטלו מעשר שני, אע״ג דאיכא נמי למגזר אטו מעשר שני אחר דלאו של נחתומין אפ״ה לא שכיח תקלת מעשר שני כ"כ דאינו נוהג אלא במיני תבואה פירות וירקות בלבד, ובתקלת גיזה דקדשים ליכא למיחש אלא לתקלת בעלי חיים דבני גיזה נינהו אבל לא בקדשים דלאו בעלי חיים נינהו ולא שכיח כל כך. אבל תקלת פדיון על ש״פ שכיח הרבה בין בקדשים בעלי חיים בין דלאו בעלי חיים בין במעשר שני ונטע רבעי לפיכך [בטלו] גזירת תקלה דלא שכיח כ"כ מפני גזירת תקלה דשכיח הרבה, וכה״ג אמרינן בפ״ו דעירובין (סז ע״ב> גבי קרפף יתר משתי סאתים דבטל לאיסור טלטול מתוכו לים מפני תקלת היתר טלטול לתוכו, ואמרינן ומ״ש, תוכו שכיח, ומתוכו לים לא שכיח, והיינו כה ״ג דפ רשתי לעיל:

דף ט ע"בעריכה

[סיומא דפיסקא ד״ה מקדש ראשון]. [ע״ז דכתיב וכו׳ גילוי עריות דכתיב וכו׳] והא דמייתי להני קראי ללמד שהיו עובדי ע״ז ומגלי עריות אע״ג דקראי טובא בהדיא כתיבי דהיו עובדי ע״ז ומגלי עריות. י״ל כיון דהני קראי צריכין דרשה מייתי להו אגב רבעי למדרש להו וכן דרך הגמ׳ בהרבה מקומות: [מלואים]

רשעים היו. נ״ל דסוף דברי ר״י בן תורתא הן ומפרש לה הגמרא דאמקדש א׳ דלעיל קאי ולא אמקדש ב׳ הסליק מיניה: [מלואים]

אמר לי׳ בירה תוכיח. פי׳ בית המקדש, אע״ג הבריש מכילתין [ב׳ ע"א] גבי מפרישין את כהן השורף את הפרה ללישכה שעל פני הבירה מפרש לה ר׳ יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו, ובפי״ב דזבחים (קד ע״ב) גבי פרים ושעירים הנשרפים אם אינן נשרפים כמצוותן נשרפים אבית הבירה מפרש לה ר׳ יוחנן נמי דמקום היה בהר הבית ובירה שמו, ור״ל פליג עלי׳ בשניהם ואמר כל הבית כולו קרוי בירה, לאו למימרא דר׳ יוחנן לית לי׳ הא דר״ל דכל הבית כולו קרוי בירה דהא מקרא מלא הוא אל הבירה אשר הכינותי, אלא דר׳ יוחנן משמע לי׳ דפרישת כהן השורף את הפרה ושריפת פרים ושעירים הנשרפים שלא כמצותן אין צריך להיות בקודש ובהר הבית נמי סגי להו :

תנו עיניכם בבירה א״ד עידיכם בירה. קשה לי מאי בינייהו בין הני תרי לישני. ונ״ל על דרך שאמרו בירושלמי !ה׳ ע"א] שאלו את ר"א דורות האחרונים כשירים מן הראשונים א״ל עידיכם הבחירה יוכיח אבותינו העבירו את התקרה ויגל את מסך יהודה, פי׳ שלא נתגלה אלא הסכך והמסך של בית המקדש בלבד אבל הכתלים נשארו קיימין בחורבן הבית, אבל אנו פעפענו את הכתלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, פי׳ בחורבן בית שני שע״י אדום נאמר כן, דרישא דקרא זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים הוא, ואמרינן בפ״ה דגיטין (דף נ׳> ןנז ע״בן מלמד שהראה הקב״ה לדוד חורבן בית שני ונפקא ליה מהאי קרא זכור ה׳, והשתא ללישנא קמא הכי קאמר להו תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים וכדאר״י בסמוך, וללישנא בתרא הכי קאמר להו עידיכם [ב]בירה שהראשונים לא העבירו אלא את התקרה בלבד ואנו פעפענו את הכתלים עד היסוד (דלשון עדות לא שייך אלא בדבר הנראה לעינים הכתיב והוא עד או ראה או ידע וכדתנן(בפרק זה בורר) [בסנהדרין פרק אד״מ, לז ע"א] שמא תאמרו מאומד ת״ל והוא עד או ראה).

וזה שלא כדברי רש״י שפי׳ עידיכם בירה בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים, דא״ב אין בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא כלום, והעיקר כדפירשתי: [מלואים]

מה ר"א דמרה דארעא דישראל הוא. בספ״ק דנדה (כ׳ ע״ב) מפורש למה נקרא הכי: [מלואים]

לא הוי משתעי ר״ל בהדיה. פי׳ התוס׳ לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשר"א היה מתחיל לדבר עם ר״ל היה משיב לו כדאמרינן בפ״ק דזבחים [ה׳ ע״ס גבי רמי ר״ל על מעוהי בבי מדרשא ומקשי אם כשירין הן לירצו כו׳ שהשיב לו ר"א וגם הוא חזר והשיב לו. ולדידי אין צריך לכ״ז חרא דהכי גרסינן בשוקא במקום התגרין כדי שלא יחשבו אותו לנאמן למיהב ליה עסקא בלא סהדי, ועוד הא בלא״ה וכי ס״ד דלא היה ריש לקיש משתעי בדברי תורה ולהשיב לשואל אפילו לקטן התלמידים הא כתיב מונע בר יקבוהו לאום ואמונע הלכה מפי תלמיד דריש לה בפרק חלק (דף צ׳> [סנהדרין צא ע״בן , והא דלא הוי משתעי היינו במילי דעלמא כההיא דהכא דא״ל אלהא סנינא לכו דמתכוין לקנטרו: [מלואים]

דף י ע"אעריכה

אע״ג דיפת אלקים ליפת. פי׳ שזכו פרסיים דאתו מיפת לבנות הבית כו׳. קשה לי דהכא דריש ליה להאי קרא דיפת אלקים ליפת אפרסאי כדמסיק ופרסאי מנלן דמיפת קאתו ואבנין בית המקדש שזכו לבנותו קאי, והא בם״ק דמגילה (ח׳ ע״ב> תנן אין בין ספרים כו׳ אלא שהספרים נכתבים בכל לשון רשב״ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, ואמר ר׳ יוחנן בגמ׳ [ט׳ ע״ס מאי טעמא דרשב״ג אמר קרא יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם והיינו לשון יוונית דקאתו מיפת, אלמא איון דריש שדברי תורה נאמרים באהלי שם בלשון יון. וכ״ת דההיא דרשה דהתם אליבא דרשב״ג אתא דאמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, אבל לרבנן דס״ל ספרים נכתבים בכל לשון בע"כ האי יפת אלקים ליפת לדרשא דהכא אתיא ואפרסאי קאי שבנאו בית המקדש ור׳ יוחנן כרבנן דריש ליה, ליתא, דהאמר ר׳ יוחנן התם הלכה כרשב״ג אלמא כוותיה דריש ליה ואיוונאי ולשונם קאי, ולא אפרסאי ומבית המקדש שבנאו מיירי מקרא זה.

מיהו אי נימא דקרא דהתם אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם שהתירו שיכתבו יוונית לרשב״ג הוא משום מעשה דתלמי המלך שכתבו לו ע״ב זקנים יוונית כדאמר התם ועיקר קרא לההיא דרשא דהכא אתא אתי שפיר. וזה שלא כדברי הרמב״ן שמשמע מדבריו דההיא דהתם דרשה גמורה היא כמ״ש שם, ובחידושי למס׳ מגילה [שם ד״ה רשב״ג] אפרש לה: [מלואים]

אשור זה סילק. משמע דהכי פירושו דמדינת סילק היא מדינת בני אומות אשור כמו כל הני דלעיל דמדינות הללו הוא שיושבים בהו בני אומות פלוני ופלוני, דאילו אשור שם איש מבני עבר הוי, וקרא זה נמי מאותו האיש ששמו אשור מיירי כדכתיב מן הארץ ההיא יצא אשור אלמא גברא הוא וכן פי׳ רש״י יצא שלא להיות בעצת דור הפלגה. וקשה לי דבפ״ק דכתובות (י׳ ע״ב> אמרינן ומי כתב קרא לעתיד אין הכתיב ושם הנהר הג׳ חידקל הוא ההולך קדמת אשור ותני רב יוסף אשור זו סילקא, ומי הואי, אלא דעתיד ה״נ, פי׳ אלמנה דכתיבא באורייתא על שם מנה דעתידי רבנן למתקני לה מנה ופי׳ רש״י מי הואי בבריאת עולם, והקשו התוס׳ דמאי מייתי מאשור האשור אע״ג דלא הוי בבריאת עולם כיון דהוי בימי משה שפיר הו״ל למכתב אבל מנה לא הו״ל למכתב כיון שעדיין לא היה בדורו, ופי׳ בשם ר״י דסילק בימי משה מי הואי דקיי״ל דסילקא לא היה בימי משה וסביב סילקא הולך חידקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה והא הכא קאי אהאי אשור שהיה מבני עבר ומפרש רב יוסף זו סילק אלמא מהאי אשור מיירי קרא ורב יוסף.

וצ״ל דתרי אשור ותרי סילק הואי, והא דמייתי התם לדתני רב יוסף אשור זו סילק לאו מדרב יוסף דתנא הכא מייתי לה התם, אלא רב יוסף תרתי תני אהני תרתי קראי ומם׳ להאי אשור זו סילק וכבר היה בימי משה, וה״נ הדר תני ומפרש נמי לאידך קרא דאשור דהתם זו סילק אלא דהתם לא מיירי מאשור וסילק דהכא דהיה בימי משה דסביב זה אין הולך חידקל, אלא סביב אשור וסילק אחר המאוחר שלא היה עדיין בימי משה. ויש ספרים גורסים הכא תני רב יוסף אשור זו סילק והתם גורסים תני רב יוסף אשור זו סליקא בא׳ בסופו, אלמא תרתי נינהו, ורב יוסף תרתי מילי קאמר ודרב יוסף דהתם לאו דהכא הואי: [מלואים]

ושם אחימן. פירש״י איידי דדריש שמהתא נקט נמי להאי. ואיני יודע מה ענין זה לזה דהא לא דריש הכא עד עכשיו למה ועל שם מה נקרא זה כן, ולא קאמר אלא הפלוני הנאמר בקרא הוא נקרא כן כמו גומר זה גרממיא וכן כולן, ואילו הכא לא קאמר אחימן זה פלוני אלא דריש אחימן למה נקרא שמו כן מפני שהוא מיומן שבאחיו וכן ששי על שם שמשים כו׳ וכן בתלמי ואין לו ענין להני דלעיל כלל. ולי נראה לפרש איידי דקאמר בסיפא דמילתא אחימן בנה ענת כר דדמיא להא דאיירי לעיל דויבן את נינוה נקיט לה הכא ואגב מפרש לה נמי על שם מה נקרא כן: [מלואים]

דבר אחר אחימן בנה ענת. רש״י פי׳ דבר אחר לא גרסינן. ודאי אין ענין ד"א לכאן. מ״מ לפ״ז הא דקאמר בסוף הדברים ילידי הענק שמעניקין חמה בקומתן ראוי להיות קודם הא דאחימן בנה ענת, דההיא שייך לעיל וסיומא דמלתא דדרשה דשמהתא הוי הא, ובפ״ז הסוטה (לד ע״ב> מייתי לה נמי להא ודריש להא דענק קודם להא דאחימן בנה ענת נ״ל: [מלואים]

חוץ מלשכת פרהדרין שהיתה בו דירה לכה״ג. קשה לי הא דירת כה״ג לא היתה אלא ז׳ ימי הפרישה לחוד, והא אמרינן ר״פ התכלת(מנחות מד ע"א) הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה, והא דירת כה״ג בלשכה זו לדר בפונדקי בא״י דמי, ואפי׳ אי הוי דמי לשוכר בית בא״י דאמרינן התם העושה מזוזה לאלתר, הא מפרש התם דה״ט משום ישוב א״י פי׳ דלאחר שקבעה אפי׳ יוצא ממנה אינו רשאי ליטלה הלכך בקושי יוצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי׳ יצא ממנה יושיבנו אחר כשמזומן לו מזוזה ונמצא א״י מיושבת כדפרש״י התם, והאי טעמא לא שייך גבי לשכה זו [ד]הא אינה מיוחדת אלא לכה״ג בז׳ ימי פרישה לבד וכל השנה לאו בת דירה היא. ועוד דה״ט דישוב א״י אינו אלא מדרבנן ובכולה סוגיא זו משמע דלת״ק לשכה זו חייבת במזוזה מה״ת, ולקמן [יא ע"א] אמרינן כל השערים שהיו שם לא הי׳ להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פרהדרין לימא רבנן היא ולא ר׳ יהודה, דאי ר׳ יהודה היא גופא גזירה וכר, ואי לרבנן לשכת פרהדרין פטורה מן התורה הא כרבנן נמי לא אתיא משום האי קושיא דהיא גופה גזירה כמו לר׳ יהודה, אלא ע"כ לרבנן חייבת מה״ת ותקשה ההיא הפרק התכלת.

אלא שהתוס׳ פירשו שם נבד״ה טלית] דמזוזה בשל אחרים חייב מה״ת דביתך לדרך ביאתך לחוד אתי, והיינו טעמא דלא מסתבר למעט בית אחרים כיון דלשמירה עשויה לא שנא, מיהו כל ל׳ יום פטור הלאו בת דירה דידיה היא, כדאמרינן בפ״ק דב״ב [ח׳ ע"א] גבי נשתהא שם ל׳ יום הרי הוא כאנשי העיר ויושבי העיר קרינן בי׳ לענין עיר הנדחת דהן בסייף וממונם אבד, ולפי״ז איכא למימר אע״ג דבעלמא עד ל׳ יום אינו בכלל דירה וישוב דירי׳ אפ״ה גבי כה״ג כיון דבע״ב רמי רחמנא עלי׳ שיפרש בז׳ ימים הללו בקודש דוקא דומיא דמילואים [נ]עשה לישכה מקום פרישתו מיד לדירת קבע. וכה״ג פי׳ מקצת מפרשים בפ״ב דסוכה (כ״ז ע"א) גבי ליל יו״ט ראשון של חג דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות דליל ראשון חובה לאכול בסוכה דסגי לי׳ באכילת כזית, אע״ג דבשאר ימי החג כזית אכילת ארעי ואין צריך סוכה מ״מ בליל א׳ שקבע הכתוב חובה בסוכה עשאו אכילת קבע, ה״נ אע״ג דאינו חשוב דירה פחות משלשים יום כאן שקבע הכתוב דירתו חובה במקום קדוש, ז׳ ימים אלו לדידי׳ חשובה מיד כדירתו וישוב קבוע כמו ל׳ יום דעלמא.

מיהו התוס׳ לחד תירוצא פי׳ התם דמן התורה שוכר פטור ממזוזה לעולם דתרי ביתך כתיב חד לדרך ביאתו וחד למעוטי בית של אחרים דפטורה לעולם, והא דמחייב לאחר ל׳ יום אינו אלא מדרבנן כדאמרינן התם טלית שאולה כל ל׳ יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת, והיינו מדרבנן, דאילו מן התורה פטורה לעולם דכסותך כתיב ולא של אחרים כדאמרינן ריש פי"א דחולין, והתם בפרק התכלת מייתי ראיה מהא דמזוזה להא דר׳ יהודה, ולפי״ז תקשה מזוזה לשבעה ימי פרישה למה לי הא פחות משלשים יום פטורה אפי׳ מדרבנן וכ״ש דמן התורה אין צריך. אלא שי״ל בהא נמי דלשכת פרהדרין לגבי כה״ג שלו מיקרי, דכל כהן גדול הי׳ בונה אותה משלו מחדש וסותר את של חבירו דמש״ה קרויה פרהדרין כדאמר ר׳ יהודה לעיל (ח׳ ע״ב) י. והרי הדבר ברור דאפילו תאמר של אחרים פטורה מן מזוזה לעולם, היינו אם הבנין של אחרים אבל בנין שלו אע״ג דהקרקע שהבנין עומד עלי׳ של אחרים חייבת מה״ת.

ובהכי ניחא לי מה שהקשו בתום׳!ד״ה חוץ] אמאי לא חשיב נמי חוץ מלשכת בית האבן של שורף הפרה דליבעי מזוזה, דלפירושינו היינו טעמא דלשכת פרהדרין הואיל והבנין שלו אבל בשורף הפרה לא היה בנין הלשכה שלו. והתום׳ תירצו הואיל וליתא בכל שתא לא חשיב ליה. וקשה לי לאביי דאמר בשאר ימות השנה פליגי ולת״ק חייב במזוזה לעולם גזרה אטו שבעה א"כ ה״ה לשכת בית האבן לת״ק חייבת לעולם מהאי טעמא גזירה אטו שבעה וכיון דתדיר היה במזוזה אמאי לא חשיב ל[יה] ת״ק, ודוחק לומר הואיל וליתא בכל שנה לא גזרינן אטו שבעה. אבל למאי דפי׳ ניחא.

וכ״ת למאי דפי׳ דה״ט דחייבת אי משום דהבנין שלו א״נ משום דהכתוב קבעה חובה א"כ מאי מקשה ר׳ יהודה את״ק והלא כמה לשכות היו במקדש שהי׳ להן בית דירה ולא הי׳ להן מזוזה, מאי קושיא, שאר לשכות שאני שלא הי׳ הבנין שלהם וגם אין בהם משום קבע כמו של כה״ג ודמי לדר בפונדקי א״י. וי״ל דה״ק והלא כמה לשכות היו במקדש שהיו לבית דירה יותר משלשים יום ולא הי׳ להן מזוזה, ואפי׳ להאי תירוצא דשל אחרים פטור מה״ת לעולם הא מדרבנן מיהו חייב לאחר ל׳ יום.

מ״מ קשה לי הא אמרינן לקמן [יא ע״בן יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת״ל בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קדש, והשתא אי נימא דלשכת פרהדרין בעזרה היתה כמ״ש לעיל [ג׳ ע״ב ד״ה כי אתא] אי נמי בהר הבית היתה אפ״ה פטורה ממזוזה דהא הר הבית נמי ממעט תנא מפני דהוי קודש. וראיתי בירושלמי [ד׳ ע״בן בשעריך אית תנא תני פרט לשערי הר הבית והעזרות, ואית תנא תני לרבות, מאן דתני פרט ר׳ יהודה מאן דתני לרבות רבנן, וא"כ ההיא דלקמן ר׳ יהודה היא ודלא כרבנן. מיהו גמרא דידן ודאי לא ס״ל הא דירושלמי דאם איתא אמאי שקיל וטרי מ״ט דר׳ יהודה לימא היינו טעמא מפני שהוא של קודש:

איתיבי׳ אביי והא כתיב והכיתי את בית החורף וכד. וק״ל אדמקשה אדרבה תקשה לי׳ משנה שלימה (דפ״ב) [דפ״גן דמעשרות [מ״זן דתנן סוכת היוצרים הפנימית חייבת פי׳ קובעת למעשר, החיצונה פטורה, ר׳ יוסי אומר כל שאינו דירת חמה ודירת הגשמים פטורה, ואמאי הא כתיב והכיתי את בית החורף. וי״ל הא דאמר ר׳ יוסי כל שאינו דירת חמה וגשמים אינו בית ופטורה היינו שאינו ראוי לדירה כלל בימות הגשמים כההיא דסוכת היוצרים משום שהוא בנין קל וארעי והגשמים מנטפין בו מכל צד ואינו ראוי לדור בו כלל בימות הגשמים, אבל בית החורף ובית הקיץ דקרא לאו משום דאינה ראויה לדירה לחורף ולקיץ, אלא שהיו אנשים מעונגים וגסי הרוח והיו בונים להם בית מיוחד לקיץ לחוד בחלונות רחבים וכיוצא בו כדי שתכנס בו האדר ולחורף בית אחר שלא תשלוט בו האדר ומ״מ כל א׳ מהם הי׳ ראויה לדירה בין בקיץ בין בחורף, ובהא מודה ר׳ יוסי דקרוי בית אע״פ שאין דר בו בקיץ ובחורף הואיל וראויה לדור בשניהם. אבל ר׳ יהודה דפוטר לשכת פרהדרין לטעמא דרבה דאינה עשויה לימות החמה והגשמים אע״ג דבנין חשוב הוא וראוי לדור בו בקיץ ובחורף אפ״ה הואיל ואין דרין בו בקיץ ובחורף אינו קרוי בית פריך שפיר מהא הבית הקיץ.

ותדע דהכי הוא כדפי׳, דטעמא דרבה דהא דלשכה דר׳ יהודה והא דסוכת היוצרים תרתי מילי נינהו, דאי חרא מלתא וחד טעמא הוא, והא בתר ההוא בבא דההיא דסוכת היוצרים מיד תנן התם האי דסוכת החג בחג ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרין והא נמי ה״ט דר׳ יוסי דפוטר לרבה משום דאינה עשויה לחמה ולגשמים כדמוכח בסמוך, א"כ תרתי בבא דסוכת החג והיוצרים למה לי לערבינהו ולתנינהו בחרא בבא סוכת החג והיוצרים, אי נמי ליתני חרא לגמרי או סוכת החג או של יוצרים, תרתי ל״ל. אלא ודאי תרי מילי נינהו, ושלש מחלוקת בדבר, לת״ק בין אינה עשויה לחמה ולגשמים בין אינה ראויה חייבת, ומש״ה מחייב בלשכה וסוכת היוצרים, ור׳ יהודא באינה עשויה כמו סוכת החג וכן באינה ראויה כמו סוכת היוצרים פוטר, ולר׳ יוסי אע״ג דלא שמעינן לי׳ הפליג אלא גבי סוכת היוצרים שאינה ראויה אפ״ה אפי׳ ראויה אלא שאינה עשויה נמי פוטר מדנקט כל שאינה דירת חמה ודירת גשמים פטורה, משמע דתלה טעמא באינה עשויה אע״פ שראוי׳ כסוכת החג אפ״ה פטורה, והאי דפליגי בסוכת היוצרים דאינה ראויה להודיעך כחו דת״ק האפי׳ באינה ראויה מחייב וכ״ש באינה עשויה, והא דלא פליגי באינה עשויה להודיע כחו דר׳ יוסי האפי׳ באינה עשויה פוטר וכ״ש אינו ראויה דהא כחו דהיתרא עדיף, משום דממילא ש״מ הא, מדנקט ר׳ יוסי כל שאינו דירת חמה משמע באינה עשויה אפי׳ ראויה נמי פוטר וכמ״ש, והיינו דשני בלישני׳ דשם בדר׳ יוסי כל שאינה דירת חמה ובשמעתין בדרבה נקט כל בית שאינו עשוי ש״מ דתרי מילי נינהו וכדפי׳. מיהו כיון דברר׳ יוסי במתניתין לא נקט בהדיא הפליג נמי באינה עשויה דהא אסוכת היוצרים דת״ק קאי דהוי שאינה ראויה לחוד, מש״ה ניחא לאביי להקשות אהא דרבה דאמר שאינה עשויה להדיא דומיא דלשכה אע״פ שראויה אפ״ה לא שמיה בית לר׳ יהודה והא בית חורף:

ותני עלה ר״י מחייב בעירוב. קשה לי הא משנה זו דסוכת החג בחג גבי מעשרות תנינן לה (בפ״ב> ןפ״ג מ״ז] דמעשרות ולמה לן להביא הא דתני עלה, הא סוף סוף לק״מ אלא מהא דמחייב במעשר כדמסיק וכ״ת מדרבנן וכו׳ אלא מעשר מאי איכא למימר, וכיון דמתניתין גבי מעשר מתניא בהדיא, ממתניתין לחוד קשיא ולמה לן להביא כלל הא דתני עלה:

דף יא ע"אעריכה

הני אבולא דמחוזא מאי טעמא לא עבדי להו מזוזה. פ רש ״י מחחא רובן ישראלים הוי. משמע מפי׳ דאילו רובא נכרים ומיעוט ישראלים היו פטורין מן המזוזה ולא הי׳ קשיא לי׳ מ״ט לא עבדו להו מזוזה. ונראה מזה דס״ל לרש״י דאע״ג השותפים חייבים במזוזה היכא דרובא של נכרים ומיעוט של ישראל הוי ליה כאילו כולה של נכרים ופטור ממזוזה דבתר רובא אזלינן ומש״ה פטור הואיל דרובן נכרים, דאל״ב לא הי׳ קשה לו מאי טעמא לא עבדי מזוזה. וה״ה אי היו נכרים וישראלים מחצה על מחצה הי׳ שפיר נמי קשה לו מ״ט לא עבדי מזוזה, אלא דברובן פסיקא מילתא יותר ממחצה על מחצה:

ומאי נאותות רוחצות הא סתמא חייבים. והכי הוא מסקנא דשמעתין דסתמא חייבין אלא א"כ רוחצות בו דעומדות שם ערומות בשעה שרוחצות ואין כבוד המקום להיות בו מזוזה. וקשה לי דהכא משמע דבית תבן ובית בקר ובית עצים ובית האוצרות מיקרו בית מדמחייב במזוזה, ואילו בפ״ז דסוטה (מג ע"א) אמרינן גבי מערכי מלחמה איש אשר בנה בית אין לי אלא בית מנין לרבות בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות ת״ל אשר בנה מ״מ, פי׳ מדלא כתיב אשר בית בנה וכתיב אשר בנה מ״מ, טעמא דרבי קרא אשר בנה הא ל״ה מינים הללו לאו בכלל בית הם ואמאי חייבים במזוזה. ועוד דאמר ר׳ אליעזר בן יעקב התם בית כמשמעו פי׳ ולא הני בתים, דלית לי׳ האי דרשא דת״ק אשר בנה, וש״מ דהני ד׳ מיני בתים לאו בכלל בית הם ואמאי מחייבינן לי׳ במזוזה. וליכא למימר דבתר דגלי קרא התם אשר בנה לת״ק דהני ד׳ בתים דינם כבית גמרינן נמי מיני׳ בית דמזוזה מגז״ש הבית בית מה התם הני ד׳ דינם כבית אף כאן גבי מזוזה דינם כבית, אי נמי במה מצינו מהתם, ואל תתמה על זה מהא דקי״ל אין אדם דן גז״ש מעצמו דכה״ג מצינו (בפ״ז דף ס״ו) [בפ״ו דיבמות ס׳ ע"א] דאמרינן שם אליו לרבות את הבוגרת והא אמר ר״מ בתולה אפי׳ מקצת בתולה משמע, איצטריך סד"א נילף בתולה בתולה מהתם מה להלן נערה אף כאן נערה קמ״ל, וא"כ ה״נ נימא הכי דכוותי׳ לגמור גז״ש הבית בית, מ״מ אכתי קשה לפי״ז לרבי אליעזר בן יעקב דאמר התם בית כמשמעו ולא הוי שם הני ד׳ בתים בכלל בית דקרא ה״נ הכא דאינם כבית ופטורים ממזוזה דהא אף התם לדידי׳ אינם בכלל בית דקרא ומהיכי תיתי לחיובינהו במזוזה, והשתא מאי איתותב רב יהודה דאמר דהני ד׳ בתים סתמא פטורים ממזוזה מדתניא מתבן ואוצרות חייבין במזוזה, לימא ההיא רבנן היא דמרבי להו התם כבית וגמרינן מזוזה מהתם, ורב יהודה דאמר כר׳ אליעזר בן יעקב הסבר התם נמי בית כמשמעו ולא הני דאינם בכלל בית וממילא גבי מזוזה נמי פטרינן דהא לאו בכלל בית הן.

וי״ל דודאי רב יהודה לא איתותב לקמן בעיקר מלתא דאמר סתמא פטורים והא תניא חייב, דשפיר אפשר לומר ההיא רבנן דמרבי התם להני מיני בתים וגמרינן מיניה למזוזה כמו שפי׳, ואנא דאמרי כר׳ אליעזר בן יעקב דלא מרבה לי׳ התם ואינם בכלל בית לא הכא ולא התם, אלא בהא לחוד איתותב דאמר סתמא ד״ה פטור וליכא למ״ד דחייב אלמא ס״ל האפי׳ לרבנן דפליגי אר׳ אליעזר בן יעקב התם ומרבי להו אפ״ה לא גמרינן מזוזה מהתם, א"כ הא דתניא סתמא חייב אמאן תרמי לא ארבנן ולא אר׳ אליעזר בן יעקב, אלא ודאי לרבנן כיון דמרבי להו התם גמרינן מזוזה לחיוב מהתם וההיא דמחייב סתמא רבנן היא. ומ״מ לר׳ אליעזר בן יעקב סתמא ודאי פטור הלאו בכלל בית הן כדשמעינן לי׳ התם דאמר בית כמשמעו ולא הני דאינן בכלל בית, ממילא דלגבי מזוזה נמי פטרינן כיון דאינן בכלל בית היכי תיתי לחייבן במזוזה:

ביתך המיוחד לך פרט לבית תבן. משמע דמדכתב רחמנא ביתך ולא כתיב בית משמע המיוחד לך לדירתך פרט לאלו שאינן מיוחדים לדירת אדם עצמו אלא לצורך תשמישו ובהמותיו. (ולר״ב) [ולרב כהנא] דמשמע לי׳ הפליגי בסתם האי דרשא דביתך המיוחד לך ת״ק קאמר לי׳ דפטר אפי׳ בסתם, אבל לתנא בתרא דבסתם חייב ואינו פוטר אלא ברוחצות בע"כ לית לי׳ האי דרשא דביתך המיוחד לך דהא מחייב בסתמא להני אע״ג דאינן מיוחדין לו, ואע״ג דמ״מ ברוחצות פטור היינו מטעם אחר משום דהוי דרך בזיון לקבוע מזוזה במקום רחיצה. ולרבי יהודה דמפרש דפליגי במתקשטות אבל בסתמא ד״ה פטור הך ביתך המיוחד לך לד״ה ואפי׳ לתנא בתרא א״ש האי דרשא, ומש״ה מודה בכל הני הסתמא פטורין הואיל ואינן מיוחדין לו, אלא דבמתקשטות לחוד פליגי דלתנא בתרא הו״ל בכלל מיוחד לך לדירת אדם עצמו הואיל ונשים מתקשטות בו, ות״ק מש״ה לא חשיב מיוחד לך לצרכך הואיל ואין זה קבוע אלא ארעי ולפרקים.

מיהו למאי דפי׳ צ״ל (דלר״נ> [דלרב כהנא] דאמר דבסתמא פליגי דכ״ע ל״ל הא דר׳ אליעזר בן יעקב דאמר התם [סוטה מג ע"א] גבי מערכי מלחמה בית כמשמעו ולא הני בתים דאינן בכלל בית דא״ב תנא בתרא אמאי מחייב להו במזוזה בסתם, ועד כאן לא פליג עלי׳ דת״ק אלא משום הכתיב ביתך דמשמע המיוחד לך הא אי לא כתיב ביתך אלא בית היו חייבים, אלא ודאי הני תנאי כת״ק דהתם ס״ל, ואע״ג דלת״ק דהתם נמי אי לאו ריבוי האשד בנה הני פטורים אלמא לאו בכלל בית הן, י״ל דתנא בתרא מ״מ מחייב הכא במזוזה בסתם דגמר בית דמזוזה מבית דהתם דאתרבו כל הני כבית, ות״ק ס״ל דאתי ביתך דמשמע המיוחד לך ואיפטר כל הני בסתם.

ולרבי יהודה הפליגי במתקשטות אבל בסתמא ד״ה פטור, איכא למימר דת״ק דהכא ותנא בתרא פליגי אליבא דכ״ע דהא דפטרי בסתמא אי משום דס״ל כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר התם בית כמשמעו לאפוקי כל הני ה״נ בית כמשמעו לאפוקי הני, אלא ת״ק ס״ל מדכתב רחמנא ביתך דמשמע ביתך המיוחד לך בע״ב למעוטיה הני אפי׳ במתקשטות דמ״מ אינו מיוחד לו הואיל ואינן אלא ארעי ולפרקים, דאי למעוטי סתמא ביתך ל״ל דהא אפי׳ כתב רחמנא בית נמי הני אינן במשמע ודרשא דביתך ל״ל, ותנא בתרא לפיכך מחייב דהו״ל בכלל בית ולדידי׳ י״ל דבמתקשטות בכלל בית נינהו נמי גבי מערכי מלחמה ומודה ר׳ אליעזר בן יעקב דחוזר עליהן, וכי קאמר בית כמשמעו היינו בסתמא.

וי״ל נמי דת״ק דהתם ס״ל דמרבי לכל הני מאשר בנה הא לא״ה לאו בכלל בית הן, ורב״ע דרשו ביתך המיוחד לך, אלא דת״ק לא גמר בית בית מהתם ואפי׳ אי לא כתיב אלא בית הני פטורין דאינן בכלל בית ולא גמיר הגז״ש, ומהשתא דכתב רחמנא ביתך דמשמעו מיוחד לך לפטור אפי׳ מתקשטות דמ״מ אינו מיוחד לגמרי אלא ארעי ולפרקים. ותנא בתרא גמיר ואית לי׳ הגז״ש ואי לא כתב רחמנא ביתך ה"א דהני חייבים בסתם בגז״ש הבית בית מהתם, כתב רחמנא ביתך דמשמע מיוחד לך למעוטי הני בסתם אבל מתקשטות בכלל מיוחד לך הוא:

ביתך ביתך המיוחד לך. מכאן קשה לי לפי׳ התוס׳ דתרי ביתך הנאמרים במזוזה חד לדרך ביאתך וחד למעוטי של אחרים, והא חד ביתך דריש ליה הכא למיוחד לך ובע״ב אידך ביתך לדרך ביאתך אתי א"כ למעוטי של אחרים מנ״ל:

דף יא ע"בעריכה

מהו דתימא ביתך ולא ביתה. קשה לי אי הוי כתיב ביתו ה"א שפיר ולא ביתה כדאמר לקמן גבי נגעים לו ולא לה אבל השתא דכתיב ביתך לנוכח איש ואשה במשמע והכל בכלל. וי״ל דסד"א מדשני קרא בדבוריה בפרשה שני׳ דכל הפרשה בלשון רבים נאמרה וקשרתם, על ידכם, בין עיניכם, ולמדתם, את בניכם, הכל בלשון רבים, וכתיב מיד בתרי׳ וכתבתם על מזוזות ביתך לשון יחיד ולא בתיכם בלשון רבים כהני, לכן ה"א לדרשא ולמעוטי ביתך ולא בית אשתך אתי קרא, דכה״ג אמרינן בפ״ק דקידושין(לה ע״ב> גבי נשים הפטורים מהשחתת זקן אמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדבורי׳ דא״ב לכתוב זקנכם כדכתיב ברישא בלשון רבים מאי שני וכתב זקנך לשון יחיד זקנך ולא זקן אשתך, ה״נ ה"א מדשני קרא למיכתב ביתך לשון יחיד ולא לשון רבים כהני דרישא למידרשי׳ ביתך ולא בית אשתך, קמ״ל למען ירבו ימיכם דאפי׳ אשה נמי במשמע:

מהו דתימא ביתך ולא ביתה. מכאן קשה לי על פי׳ התוס׳ פ״ד דמנחות (מד ע"א) דתניא התם הדר בפונדקי בא״י והשוכר בית בחו״ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב, אבל השוכר בית בא״י עושה מזוזה לאלתר משום ישוב א״י, ופי׳ התום׳ !ד״ה טלית] דמן התורה פטורה לעולם דביתך כתיב ולא של אחרים וכדדרשינן רפי"א דחולין ראשית גז צאנך ולא של אחרים, ואע״ג דדרשינן מביתך לדרך ביאתך מ ״מ תרתי ביתך כתיבי.

וקשה לי על דבריהם מסוגיא דידן דאי לא קרא דלמען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ה"א דבית האשה פטורה ממזוזה, ולמאי נ״מ אי לפטור אשה עצמה הא כל כמה דלא אסיק אדעתיה האי דרשא דנשי לא בעי חיי בלא״ה אשה פטורה בלא ה״ט דביתך ולא ביתה אלא משום דאיתקיש מזוזה לת״ת, כדאמרינן בפ״ק דקדושין (דף ל״ס [לד ע"א] ונקיש מזוזה לת״ת לפטור נשים לא ס״ד דכתי׳ למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, הא לאו ה״ט ה"א לפטור נשים ממזוזה מהקישא דת״ת, ול״ל הא דביתך ולא ביתה, אלא ע"כ דביתך ולא ביתה לאו לאפטורי נשים אתי אלא לאפטורי בי נשי אפי׳ אי דר בי׳ גברא, וס״ד לפטור נשי גופייהו אפי׳ כי דיירי בבי גברא מהקישא דת״ת ולפטור נמי גברי כי דיירי בבי נשי מביתך ולא ביתה וה"א דאינו חייב במזוזה עד דאיכא תרתי בי גברי ודיירי ביה גברי דוקא, והיינו דתנא הכא בית האשה דס״ד למיפטריה לגברי מחמת הבית שהוא של אשה דביתך ולא ביתה משמע, (והיקשא) [והקישא] דמזוזה לת״ת לפטור אשה גופה אתיא אפי׳ דיירא בבי גברי, אע״ג דהבית של בר חיובא הוא אפ״ה אשה גופה הדרה בתוכה פטורה משום האי היקשא, ובם״ג הברכות (כ׳ ע״ב> תנן נשים חייבות במזוזה ובגמרא פשיטא מהו דתימא הואיל ואיתקיש לת״ת קמ״ל דחייבות וה״ט הנשי לא בעי חיי כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין, הרי דאי לאו ה״ט ה"א תשים אפי׳ בבי גברא לאו בנות חיוב מזוזה נינהו מהקישא דהן גופייהו פטורין כמו ת״ת.

והשתא אי גבי מזוזה דרשינן ביתך ולא של אחרים כדברי התוס׳ א"כ לעולם ליתא לחיוב מזוזה מה״ת אלא בדיירו בו בעלים עצמם שהבית שלהם, והא כל כמה דלא אסיק אדעתיה להאי טעמא הנשי לא בעי חיי נשים עצמן פטורין ממזוזה מהקישא דת״ת א"כ למה ליה למיפטר נשים בבי נשי מה״ט דביתך ולא בית אשה ובע״ב למיפטר בי נשא אפי׳ דיירי בה גברי, דלנשים גופייהו ל״צ הא דתיפוק ליה מהקישא וגברי בבי נשי תיפוק ליה דבלא״ה פטורי׳ משום ביתך ולא של אחרים דאפי׳ גברי בבי גברא של אחר כה״ג פטורים, אע״ב בית אחרי׳ חייבת מה״ת במזוזה אלא דהוי ס״ד לפטור גברי בבי נשא משום ביתך ולא ביתה. וכ״ת הא דדרשינן השתא ביתך ולא של אחרים היינו למסקנא הבית האשה והשותפין חייבים במזוזה אבל למאי דס״ד דפטורין האי ביתך למעוטי בית האשה ולא למעוטי בית אחרים אתי, לא קשה מידי ומצידה תברא דלמאי דס״ד למעוטי בית האשה מביתך ולא ביתה ע"כ היינו כשדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים דאלו להאשה עצמה שהבית שלה לא צריך ובדפי׳, ואפ״ה מרבינן ליה במסקנא לחיובא מטעמא דגברי בעי חיי הא ממילא ש״מ דשל אחרים חייב במזוזה מה״ת.

וכ״ת א"כ איך ס״ד לפטור בית שותפין ממזוזה משום ביתך ולא בתיהם ומי גרע משל אחרים לגמרי שאין לו שום חלק בבית ואפ״ה חייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ״ש שיהי׳ חייב, לק״מ, דלמאי דס״ד לפטור בית שותפין משום ביתך ולא בתיהם כ״ש לגמרי של אחרים דפטור, אבל למאי דמסיק הבית השותפים חייב (של אחרים לגמרי נמי אין לנו שיהא פטור. עוד י״ל אפי׳ למאי דס״ד לפטור של שותפים אפ״ה של אחרים חייבת דשל שותפים איכא למימר דגרע משל אחרים הואיל ואינו מיוחד לבעליו משא״ב של אחרים אע״ג דאין לו שום חלק הואיל ומיוחד לבעליו.

מיהו יש לישב פי׳ התוס׳ דאפ״ת דדרשינן ביתך ולא של אחרים ואשה גופה פטורה ממזוזה מהקישא דת״ת אפ״ה איצטריך ביתך למעוטי בית האשה ולא בדדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים ולא צריך קרא למעוטי כה״ג, אלא נ״מ לבית שיש לאשה עם איש בשותפות דהא דאמר הגמרא מ״ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם לאו למימרא דשניהם כאחת היינו ממעטי׳ מחד ביתך דמנ״ל למעט ב׳ דברים מדרשא א׳, אלא לצדדים קאמר דהייתי ממעט א׳ משתי אלה, או של שותפים, ושל אשה חייב, או של אשה, ושל שותפים חייב וכמו שכתבתי לעיל, וכיון שכן אס״ד למדרשי׳ ביתך ולא ביתה בע"כ של שותפים חייבת במזוזה וה"א אי לאו מיעוטא דביתך ולא ביתה דבית השותפין דאיש ואשה דמי לבית שותפות דב׳ גברי, אע״ג האם כל הבית של אחרים פטור מ״מ בשל שותפות אין חלק חבירו מעכב על חלקו להפקיע מידי חובת מזוזה, וה״נ של איש ואשה אין כח בחלק האשה להפקיע חלקו של איש מן המזוזה אע״ג ראשה פטורה ממזוזה הפטור תלוי בגופה משום דאיתקש לת״ת, אבל מ״מ רמי חיובא אבית אשה כמו אבית איש. דאע״ג דכולו של אחרים פטור לפי׳ התום׳ מ״מ של שותפים חייבת ואין חלק של חבירו מעכב על חלקו להפקיע ממזוזה מטעם של אחרים ה״נ של איש ואשה אין חלק האשה מפקיע חלק האיש מן המזוזה הפטור מזוזה תלוי בגופה ולא בביתה אלא רמיא חיובא אביתה כמו אביתו ואע״ג דהיא גופה פטורה, וגברי כי דיירי בי׳ הו״ל אחרים, הפטור תלוי בדבר אחר ולא משום דלא רמי חיוב מזוזה אביתה, מש״ה כתב רחמנא ביתך ולמעוטי ביתה לגמרי מעיקר חיוב מזוזה ואפי׳ אם יש לה בית בשותפות עם איש מעכב חלקה על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה, ולא דמי לשל שותפות האנשים דחייב דהתם הבית חייב במזוזה מכל צדדים משא״ב שותפות של אשה ואיש חלקה מצד עצמה אינה בת חיוב מזוזה ולהכי היא מעכבת על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה, ודמי לבית של ישראל ונכרי הואיל וחלק נכרי אינו בר חיוב מזוזה מעכב נמי על חלק ישראל מלחול עליו חובת מזוזה לדעת קצת פוסקים.

אלא דאבתי קשה לי לפי׳ התוס׳ דפטרי של אחרים מדרשה דביתך מכדי מביתך יש למעט של אשה ושל שותפים ביתך ולא ביתה ולא בתיהם אלא משום דכתיב למען ירבו מרבינן להו מטעמא דהני לא בעי חיי והשתא מאי חזית לרבויי הני ולמעוטי של אחרים אדרבה תרבה של אחרים מה״ט דלא בעי חיי ותמעט הני, ובשלמא הא דלא ממעט לאשה איכא למימר דה״ט דנשי לא בעי חיי אלים טפי דאי פטרינן לאשה לגמרי מן המזוזה ליתא לגמרי כלל בכלל ברכה דרבוי ימים לעולם ואי כד דרשת לי׳ למעוטי של אחרים הא אפשר להיות בכלל ברכה זו בבית שלו, אבל הא ודאי קשה מאי חזית לרבות של שותפים יותר משל אחרים אדרבה נרבה של אחרים מה״ט דלא בעי חיי תמעט של שותפים ואפילו הכי אין אתה מוציאו מכלל ברכה זו דהא אפשר לו לקיימו בבית שלו לגמרי שאין לאחרים שותפות בו, ומיהו להאי תי׳ דפי׳ לעיל דשל אחרים גרע משל שותפים א"א לרבות של אחרים ולמעט של שותפים דהשתא של אחרים לגמרי חייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ״ש, וכ״ת א"כ לא נרבה אלא בית האשה מה״ט דברכה זו דאל״ב לא תהי׳ לעולם בכלל ברכה, תמעט מביתך של שותפים וכ״ש של אחרים לגמרי ומ״מ איתנייהו בכלל ברכה זו בבית המיוחד לו שאין לאחר חלק בו, לא קשה מידי דודאי מצד הסברא ראוי לחייב כל הני תלת אשה ושותפים ושל אחרים לגמרי מה״ט דהני לא בעי חיי אלא דביתך מיעוטא משמע ובע״ב צריך אתה למעט א׳ מג׳ אלה הלכך די למעט א׳ מאלה והקטן שבהם, והשתא למעט אשה א"א דא״ב לעולם לא תהי׳ בכלל ברכה זו ואי אתה ממעט שותפים דא״ב כ״ש שנתמעט ממילא של אחרים מק״ו וא״ב אתה מפקת לתרתי מכלל ברכה זו, לפיכך מוקי לי׳ למיעוטא דביתך על של אחרים ובשנים הנותרים מקיימת לברכה זו, ולפ״ז ליתא לתי׳ ב׳ שפי׳ לעיל דשל שותפים גרע משל אחרים לגמרי דא״ב תקשה נרבה לשל אחרים תמעט של שותפים.

מיהו אכתי קשה לי הא פי׳ לעיל דאי לאו האי טעמא דהני לא בעי חיי ה"א דאשה גופה נמי פטורה מהקישא דמזוזה לת״ת ובית האשה נמי פטור אפילו דר בו איש משום ביתך ולא ביתה, השתא לבתר דמרבית אשה עצמה וביתה לחיוב מה״ט דבעי חיי ומוקמית למיעוטי דביתך לשל אחרים לא שנא אם השוכר והמשכיר שתיהן נשים ל״ש שניהם אנשים די לך אם נמעט ונוציא מכלל ברכה של אחרים אם שתיהם נשים, אבל אם א׳ מהם איש כ״ש שניהם אנשים לא, דהבית של אשה ודר בו איש ובפרט איש ודר בבית של אחרים של איש יהי׳ בכלל ברכה זו:

ביתך ולא בתיהם. נ״ל דאין צ״ל דהא אתי כר׳ אילעי דס״ל ברפי"א דחולין (דף קל"א) נקלה ע״בן דבהמת השותפים פטורים מראשית הגז דדריש צאנך ולא של שותפים ולא כרבנן דמחייבים בשל שותפים ודרשי צאנך למעוטי שותפות נכרי, ואמרינן התם אדר׳ אילעי מזוזה אע״ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפים לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם, ואלא ביתך למאי אתי לכדרבא דרך ביאתך. אלא אפי׳ כרבנן שם נמי אתיא ואע״ג דלא דרשי מדכתב רחמנא בלשון יחיד דלמעוטי שותפות אתי, אפ״ה גבי מזוזה מורו דבלא ירבו ימיכם ה"א למעוטי שותפות אתי מדשני קרא בדבוריה למכתב ביתך בלשון יחיד וכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה וכמו שפי׳ בסמוך [לעיל ד״ה מהו דתימא] .

ועוד אני אומר הא דקאמר הגמ׳ ביתך ולא ביתה לאו למימרא דהייתי ממעט מביתך את שניהם בית אשה ובית שותפים, רזה ליתא דמנ״ל למעוטי תרתי מחדא מיעוטא, והא ליכא למימר דמתרי ביתך דכתב רחמנא ה"א למעט שניהם והיינו דהדר וקאמר הגמ׳ פעם שני ביתך ולא בתיהם ולא כייל להו בחרא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דמהני תרתי ביתך ס״ד למעוטי הני תרתי, דא"כ מאי קאמר אלא ביתך ל״ל לכדרבא לדרך ביאתך אכתי ביתך שני למאי אתי, אלא ודאי מחדא ביתך הוי ס״ד למידרש ולא ביתה ולא בתיהם, ועוד הא ע"כ לא אפשר למעוטי ביתה או בתיהם מביתך קמא אלא מהשני לחוד מדשני קרא ביה למכתב בלשון יחיד אבל בקמא לא שני מידי, ומהשתא קשה שפיר איך ס״ד למעוטי מחד ביתך לחוד תרתי ביתך ולא ביתה ולא בתיהם.

ונראה לפרש דאין ה״נ דלא הוי ממעט אלא חדא והגמרא נמי ה״ק מהו דתימא ביתך ולא ביתה וא"כ לא הוי דרשינן לי׳ למעוטי מביתך אלא ביתה לחוד או ביתך ולא בתיהם ולמעוטי של שותפין לחוד אתי ולא של אשה, והיינו דפליג להו ולא כייל להו בחרא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דאי אפשר למעוטי לתרוויהו מחד ביתך אלא או או קאמר:

[ו]לא לה. נ״ל דה״נ מיתורא דלו הוא [ד]בעי למעוטי אשה והיינו דמסיק אלא לו ל״ל. ועוד אי ממשמעותי׳ מאי שני מבע״ל למי שמיחד ביתו לו, אכתי נמעט אשה מגופי׳ דקרא [ד]משמע לו ולא לה, אלא ודאי ממשמעותי׳ דלו ליכא למעט אשה דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה:

דף יב ע"אעריכה

אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד. פרש״י משום כשקנה דוד הגורן מארונא היבוסי גבה כסף מכל שבט ושבט כדאיתא בספרי ובשחיטת קדשים. משמע מטעם שאינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא. וקשה לי דבפרק בני העיר [מגילה כו ע"א] פרש״י משום דביתו של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית בעינן, הרי דתלה טעמי׳ משום דקודש הוא ולא משום שאינו מיוחד לשום שבט:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים אע״ג דכרכים נינהו. קשה לי מאי פריך הא להאי שינויא אינו מחלק בין כרכים לכפרים אלא באין בהם בית דירה אבל ביש בהם בית דירה אפי׳ של כרכים נמי מטמאין, והשתא ניחא הא דנקט מקדש בלבד אע״פ שיש בו בית דירה וכדאמר ר׳ יהודה לעיל ף׳ ע"א) והלא כמה לישכות היו שם שהי׳ בהן בית דירה אפ״ה אינו מטמא בנגעים הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דומיא דהא דיש להן בית דירה אע״ג דכרכים נינהו מטמאין הואיל ויש להן בית דירה בני טמויי נינהו:

ור׳ יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים. קשה לי דבפ״ט דערכין (דף ל״ג> [לב ע"א] חשיב במתניתין לירושלים בתוך עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון שהבית חלוט בהן, ופריך [שם ע״בן וירושלים מי מחליט בה והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה משום דכתיב וקם הבית וגו׳ לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נחלקה ירושלים לשבטים, מכלל דלר׳ יהודה דסבר נחלקה הבית חלוט בה א"כ לוקי לההיא מתניתין דחשיב ירושלים ר׳ יהודה היא.

וה״נ קשה לי בסוף פרק חלק (סנהדרין קיב ע״ב) דקתני כתבי קודש שבעיר הנדחת יגנוז ופריך במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו א׳ מהן אין נעשית עיר הנדחת, וקשה נמי הא התם ספ״ז דב״ק (דף פ״ס [פב ע״בן מפרש דה״ט משום דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ומאי קושיא לוקמא כר׳ יהודה דאמר נחלקה, וא״ב אין ה״נ דנעשית עיר הנדחת.

וי״ל משום דבפי״ג דנגעים סתם לן תנא כרבנן דר׳ יהודה דתנן התם ירושלים וחו״ל אינן מטמאין בנגעים וה״נ תנן בפרק חלק [שם] דירושלים אין נעשית עיר הנדחת ובע״ב ה״ט דס״ל לא נחלקה לשבטים, ומש״ה דחוק נמי בספ״ט דערכין ולא מוקי מתניתין כר״י דלא תקשה סתמא אסתמא:

פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר וכו׳. מכאן קשה לי למקצת מפרשים שאמרו שאפילו תרומת הדשן ביוה"כ אינה כשירה אלא בכה״ג והיינו דאמרינן לקמן בפירקין(דף י״ט) [כ׳ ע״בן ביוה"כ דאיכא חולשא דכה״ג עבדינן ליה מחצות. לפ״ז תקשה סוגיא דידן דשקיל וטרי הגמרא אדכ״ע כשאירע בו פסול לאחר תמיד במאי מחנכין להשני דקאמר הניחא למ״ד אבנטו של כה״ג וכו׳ מאי איכא למימר, והשתא אכתי למ״ד לקמן בפ״ב [כג ע״ב] דלתרומת הדשן אינו לובש אלא ב׳ כלים לחוד כדכתיב בקרא כתונת ומכנסים לחוד, והא ודאי כיון דא״צ ללבוש אלא ב׳ כלים אלו לחוד לא שנא [כה״ג ולא שנא] כהן הדיוט בהני סגי, א"כ באירע בו פסול בליל יוה״ב קודם תרומת הדשן במאי מחנכין להשני שיהא כשר לתרומת הדשן, ואפי׳ למ״ד אבנטו של כהן הדיוט של בוץ ושל כה״ג של כלאים דבשאר עבודות חוץ איכא היכר באבנט, הא בתרומת הדשן ליכא האי היכרא דהא אין צריך אבנט, וגם הא תקנתא דאביי לובש ח׳ ומהפך בצינורא אכתי בשעת תרומת הדשן שהי׳ עבודת לילה ליכא, דעדיין תמיד של שחר לא קרב.

וכ״ת לובש ח׳ ומהפך באברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הא אמרינן רפ״ה הפסחים (נט ע״ב) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט וכ״ש דאין עולת חול קריבה ביוה"כ דחמיר מיו״ט, ואפי׳ רבי ישמעאל דס״ל בספי״ו דשבת דף קי״ס נקיד ע"א] רעולת שבת קריבה ביוה"כ בעולת חול מודה דאינה קריבה ביוה״ב כדאמרינן התם, ובחל יוה״ב בחול מאי איכא למימר, וכ״ש לר״ע דס״ל התם האפי׳ עולת שבת אינה קריבה ביוה"כ אי תרומת הדשן אין כשירה ביוה״ב בכהן הדיוט במאי מחנכין אותו השני שיהא כשר לתרומת הדשן. מיהו למאי דפי׳ התוס׳ לקמן(מו ע"א ד״ה אכל) דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור, אבל במשלה בהן האור מבעוד יום שפיר דמי תעשו לחמו של מזבח ניחא, דאיכא למימר לובש ח׳ ומהפך בצינורא באברים שמשלה בהן האור, אלא דאין הכל שדם בהא שפי׳ התום׳ וכמו שכתבתי שם . ומיהו י״ל דהא בהא תליא דאי אמרינן דתרומת הדשן א״צ ד׳ כלים אלא ב׳ דכתיבי בקרא להדיא בהן לבד סגי, היינו משום דלאו עבודה היא כדמוכח שם בפ״ב להדיא דקאמר מ״ט דר״ל אי ס״ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים, וכיון דלאו עבודה היא ממילא אפי׳ ביוה״ב כשירה בכהן הדיוט, דהא כל עבודת יוה"כ אינן כשרים אלא בכה״ג, והא לאו מעבודות היום הוא, וכי אמרינן דתרומת הדשן צריך כה״ג היינו דוקא אליבא דמ״ד עבודה היא וטעונה ארבעה כלים.

וכ״ת א"כ לר״ל דלאו עבודה היא וא״צ כהן גדול אמאי עבדינן לה ביוה״ב מחצות ומקדמינן לה משאר כל ימות השנה הא לית בה משום חולשא דכהן גדול כיון דלדידי׳ היא נעשית בכהן הדיוט.

וי״ל דמהאי טעמא מקדמינן לה כדי שתכלה קודם עלות השחר ומיד יתחיל כהן גדול בעלות השחר בעבודת התמיד ולא יתאחר בתרומת הדשן מעלות השחר וידחוק השעה לכה״ג בעצם היום לעשות בזריזות ומהירות ויחליש, וכהאי גוונא פירשו מקצת מפרשים דס״ל דתרה״ד דיוה״ב כשר בכהן הדיוט דמשום חולשא דכה״ג דקאמר, הוא על דרך זה:

אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו. פי׳ במאי ניכר שנעשה כה״ג שיהא עבודת [היום] בכה״ג שאינן כשרות אלא בו. וליכא למימר בשמן המשחה מחנכין אותו דהא בבית שני לא היה שמן המשחה שהרי יאשיהו גנזו.

תום׳ ישנים.

מ״מ יש להקשות ילבש ח׳ בגדים בלי עבודה ובזה יהי׳ ניכר שהוא כה״ג, ואע״פ דפי׳ לעיל [ה׳ ע"א ד״ה אין לי] דבלבישת ח׳ בגדי כה״ג לחוד בלי עבודה אין זה מילוי ידים הנאמר בקרא גבי חינוכו של כה״ג, מ״מ להיכרא בעלמא שהוא כה״ג סגי בהכי דהא אין הדיוט לובש ח׳ בגדים, דהא לר׳ אדא דאמר באבנט אין זה מילוי דקרא דאינו אלא ח׳ בגדים כדכתיב ואינו אלא להיכרא בעלמא דכה״ג הויא כיון דלובש אבנטו, כ״ש כשלובש כל ח׳ בגדי כה״ג דאיכא היכרא טפי דהא אין הדיוט לובש בגדי כה״ג. ואפי׳ למאי דמסיק לקמן רפ״ז(סט ע"א) דבגדי כהונה ניתנו להנות בהן במקדש, ה״מ בבגדים הראוים לו, כה״ג ח׳ בגדים כהן הדיוט ד׳ בגדי הדיוט, אבל הדיוט בשל כה״ג דאינם ראוים לו לא, ואטו זר שרי ללבוש בגדי כהונה במקדש הואיל וניתנו ליהנות בהן הא ודאי לא, וכ״ש למאי דפי׳ התם דה״ט תיתנו להנות בהן במקדש אבל לא במדינה משום דמקדש מקום עבודה הוא וראוי לעבוד בהן משא״ב במדינה דלאו מקום עבודה הויא, להאי טעמא ודאי לא שרי אפי׳ במקדש אלא אותן בגדים דשרי ללובש לעבוד בהן עבודה דהיינו כה״ג בח׳ והדיוט בד׳ אבל איפכא לא, א"כ כשלובש ח׳ הוי היכר לחינוך כהונה גדולה, וכ״ש דקשה לאביי דאמר לובש ח׳ ומהפך בצינורא היפוך זה למה לי בלבישת ח׳ לחוד סגי ליה להיכרא דחינוך כה״ג.

מיהו לאותן מפרשים דס״ל אפי׳ למאי דמסקינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן במקדש אפי׳ שלא בשעת עבודה, ה״מ באותן שאין בהן כלאים אבל באותן של כלאים לא דהו״ל לובש כלאים שלא במקום מצוה כמ״ש שם, א"כ א"א לחנכו בח׳ בגדי כה״ג לחוד בלתי עבודה (דא"א) משום דבבגדי כה״ג איכא כלאים [ב]חושן ואפוד ומעיל וכן אבנט. אבל להמפרשים דאפי׳ בגדי כהונה של כלאים נמי שרי ללבוש שלא בשעת עבודה במקדש קשה אמאי לא חינכו בלבישת ח׳ בגדים, והיפוך צינורא דאביי למה לי.

וה״נ למאי דפי׳ התום׳ בשם ר״ת דהציץ מניח כה״ג במצחו בכל שעה אפי׳ במדינה דכתיב ביה תמיד וכמו שכתבתי שם, דא"כ הו״ל לחנכו בלבישת הציץ ובזה ניכר שהוא מחונך לכה״ג.

וי״ל דלעולם אין היכר לבישת בגדי כה״ג לחוד מחנכתו אלא בעי נמי עבודה. מיהו עבודה לחוד נמי לרב אדא בר אהבה ולאביי אין מחנכתו אלא א"כ איכא היכרא נמי דלבישת בגדים בהדי עבודה זו של חינוך והא בלא הא לא סגי. וטעמא, משום דבעי לחינוך דומיא דמילוי ידים דקרא דהוי כל ז׳ לכתחילה כדאיתא לעיל [זד ע"א] והיינו בלבישת ח׳ בגדים עם העבודה כדפי׳ התם [סוף ד״ה ריבוי שבעה] דאין מילוי ידים לדורות אלא בתרתי בלבישה עם העבודה, וה״נ ביוה״ב למ״ד אבנטו של כה״ג ביוה״ב לא זהו אבנטו של הדיוט בהא סגי ליה לחינוך דהו״ל דומיא דמלוי ידים דקרא, (דהוי) [דב]כל השנה סליכא היכרא דחינוך כה״ג ע״י לבישה אלא בח׳ בגדי כה״ג שעובד כל השנה בהן עם העבודה, מש״ה מלוי ידים דכל השנה אינו אלא בח׳ בגדים להיכרא, וביוה"כ סגי ליה באבנט לחוד עם העבודה כיון דלא זהו אבנטו של כהן הדיוט.

מיהו רב פפא ס״ל דהיכרא דחינוך בחדא דהיינו עבודה, סגי. הלכך כל השנה דכל העבודות כשרות בכהן הדיוט כמו בכה״ג ליכא היכרא דחינוך ע״י עבודה לחוד אלא א"כ איכא נמי לבישה בהדה, דכיון דלובש ח׳ לעבודה בזה ניכר שהוא כה״ג ומתחנך ע״י עבודה זו והיינו מלוי ידים דקרא. אבל ביוה"כ דאין עבודה כשירה אלא בכה״ג אפי׳ למ״ד אבנטו של כה״ג ביוה״ב ודהדיוט שדן ושניהם של בוץ וליכא היכרא ע״י הבגדים כלל מ״מ עבודה לחוד מחנכתו דע״י עבודה לחוד הוי היכרא ביוה״ב, אבל כל השנה דא"א לעבודה בלתי מלוי ידים דהיינו בגדים תלתה רחמנא להיכרא דחינוך במלוי ידים משום דא"א לעבודה בלתי לבישת ח׳ בגדים מ״מ עיקר החינוך בעבודה לחודה תליא ובזה ניחא הכל:

לובש ח׳ ומהפך בצינורא וכדרב הונא. פי׳ אפי׳ אי מהפך בהני דאי לא היפך בהו הוי מעכלי בתרתי שעות והשתא מעכלי בחדא שעתא אפ״ה עבודה היא וכדרב הונא, והרי הא דרב הונא לא צריך אלא להא דאמרן, דהא בפ״ב דשבועות (יז ע״ב> פריך על הא דרב הונא היכי דמי אי דלא היפך לה לא מעכל פשיטא ואי דלא היפך בהו נמי מעכלי מאי קעביד, ומשני ליה כהא דפי׳ והא קמ״ל דכל קרובי עבודה עבודה היא, ולרבותא מייתי לה להא דרב הונא לומר אפי׳ אי ליכא במערכה מה דלא מיעכלי כלל בדלא היפך אפ״ה אי איכא כה״ג דמיירי רב הונא נמי סגי:

דף יב ע"בעריכה

לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין ביוה"כ. קשה לי למאן דמפרש דכל עבודות יוה"כ ואפי׳ תרומת הדשן ומשם ואילך אפי׳ סדר עבודה של כל ימות השנה אפ״ה אין כשרים ביוה״ב אלא בכה״ג ולא בהדיוט, א"כ איך קאמר הכא תחלקו באבנט של כהן הדיוט ביוה״ב מה ענין כהן הדיוט ואבנטו ביוה״ב מכיון דאינו ראוי לשום עבודה ביוה״ב.

ויש לי לומר דמ״מ משכחת לה לעבודת כהן הדיוט ביוה"כ באברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שניתותרו מערב יוה״ב דזה ודאי לכ״ע נעשה בהדיוט דאין לו ענין ושייכות כלל ליוה״ב דהא מן תמיד של ערב יוה״ב הוא. מיהו הא לא משכחת לה אלא אליבא דרבי ישמעאל דאמר (בפט״ז דשבת דף קט״ז) [בפט״ו דשבת קי״ד ע"א] דעולת שבת ק ריבה ביוה״ב ומשכחת לה בחל יוה״ב בא׳ בשבת, אבל לר״ע דאמר התם דאין עולת שבת קריבה ביוה״ב לא משכחת כלל שיהא כהן הדיוט עובד עבודה ביוה״ב. מיהו איכא למימר דהא דשמעתין כרבי ישמעאל אתיא וכדאמרן.

ולמאי דפי׳ התוס׳ לקמן (מו ע"א ד״ה אבל) גבי אומר היה ר״מ אברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרה ואפי׳ בשבת, בשם ריב"א ור״י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור אבל במשלה בהן האור מערב שבת שפיר דמי להקטירן בשבת, וכן למאי דפי׳ התוס׳ עוד שם דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דוקא בליל שבת דלא ניתן שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, אבל סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה כיון דבלא״ה מסדר אש המערכה לצורך תמידין דיומא שרי להקטיר נמי לעולת חול ניחא דהשתא משכחת לה לכהן הדיוט שיעבוד ביוה"כ כדאמרן, וכ״ש האפי׳ עולת חול מקטיר בשבת כ״ש ביוה״ב דאחר שבת, ושם יתבאר דבר זה:

חדא דאבנטו של כה״ג ביוה״ב לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. קשה לי מאי קושיא דלמא האי ילבש מרבה לשאר בגדים השוין לכהן גדול וכהן הדיוט ולא מיירי קרא מאבנט כלל. ועוד קשה לי מאי קאמר אלא מה ת״ל ילבש לרבות את השחקין, מכדי הני ב׳ תשובות של רבי שתיהן אינן אלא אדר׳ דוסא דדריש ילבש להביא בגדי כהן גדול, אבל אדרשת ר׳ יהודה להביא מצנפת ואבנט להרמה לא השיב כלום, א"כ מ״ט נאדי מדרשת ר׳ יהודה להביא מצנפת ואבנט ודרש לה לדרשה אחרינא לרבות את השחקין, וכ״ש הא דמה ת״ל דקאמר דלא אתי שפיר, דהא אכתי איכא למימר דילבש לדרשת ר׳ יהודה אתא למצנפת ואבנט. ובפ״ב יתבאר זה:

תנינא על בשרו, מה ת״ל ילבש, להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן דברי ר׳ יהודה, ר׳ דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביוה"כ שהן כשרין לכהן הדיוט, רבי אומר שתי תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כהן גדול ביה"כ לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, ועוד בגדים שנשתמשו בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, אלא מה תלמוד לומר ילבש לרבות את השהקין. ויש לדקדק למה לא אמר רבי כר״י להביא מצנפת ואבנט כר, כיון דקושייתו אינו אלא לרבי דוסא. ועוד יש להקשות מאי מקשה רבי דאבנטו של כה״ג ביוהכ״פ וכר, דלמא באמת על אבנט אינו יכול לומר דקרא וילבש אתי להביא שהיא כשרה לכהן הדיוט בקושייתו לא זהו וכו׳, אבל עדיין י״ל כר׳ דוסא דילבש אתו להביא על שאר בגדי כ״ג של יה"כ שכשרים לכהן הדיוט. ונראה לתרץ, דבאמת קו׳ ראשונה האבנט של כהן ביה"כ וכו׳ לא קשיא מידי על ר׳ דוסא, די״ל כאידך קר דלמא אתי להביא על שאר בגדי כה״ג שכשרים לכהן הדיוט כנ״ל, רק דקר הראשונה דאבנט של כה״ג וכו׳ הוא קשי׳ על ר״י. וקר שניה ועוד בגדים וכו׳ הוא קו׳ על רבי דוסא, מש״ה הוכיח רבי לומר לרבות את השחקין, דהנה הרמב״ם (כלאים פ״י הל״ב> פסק כהן שלבש בגדי כהונה של כלאים שלא בשעת עבודה לוקה, דבשעת עבודה אשתרי ושלא בשעת עבודה לא אשתרי, והראב״ד השיג עליו ואמר שלא בשעת עבודה נמי אישתרי, ולכאורה מוכיח הרמב״ם דינו מהגמ׳ דסנהדרין, דאי׳ בסנהדרין דמ״ט ע״ב כה״ג משמש בשמונה כלים והדיוט בארבעה בכתונת במכנסיים במצנפת ובאבנט, מוסיף עליהן כה״ג בר, מניין שלא יהיה דבר קודם מכנסיים שנא׳ ומכנסי בד יהיו על בשרו, ותנא מ״ט אקדמיה לכתונת, משום דאקדמיה קרא, וקרא מ״ט אקדמיה, משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה. והא תנא אקרא דאחרי מות קאי, והקרא הקדים אבנט למצנפת, א"כ למה הקדים התנא מצנפת לאבנט.

ונראה לתרץ, ומזה יהיה מוכח דינו של הרמב״ם, דזה ידוע האבנט של כה ״ג ביה "כ היה של בוץ, וכל השנה היה של כלאים, ובאבנט של כהן הדיוט איתא פלוגתא חד אמר של כלאים היה, וחד אמר של בוץ היה. ולפ״ז י״ל האי תנא ס״ל כמ״ד האבנט של כהן הדיוט היה, לפיכך צריך התנא להקדים מצנפת לאבנט, דהא בכהן הדיוט מיידי התנא ואבנט היה כלאים, א"כ אינו יכול ללבוש אלא לבסוף, דמשמע דכל כמה דלא לביש כל ד׳ בגדים מקרי שלא בשעת עבודה, אבל קרא דאחרי מות מיידי בכה״ג ביה״ב דהיה אבנט של בוץ, משו״ה מקדים קרא אבנט למצנפת, רק זה א״ש לדעת הרמב״ם, אבל לדעת הראב״ד קו׳ הנ״ל במקומה עומדת, למה הקדים התנא מצנפת לאבנט, אע״ב מוכח דעת הרמב״ם.

ולפ״ז א״ש גמ׳ דיומא הנ״ל לשיטת הרמב״ם, דהא בלא״ה יש להקשות על ר״י דאמר ילבש להביא מצנפת ואבנט, למה באמת לא כתב קרא בהדיא מצנפת ואבנט כמו הכתיב כתונת ומכנסים, ולמה לקרא לסמוך על ריבוי דוילבש. אבל לפמ״ש א״ש דהא הקרא דהרמת הדשן מיידי בכל הכהנים בין בכה״ג ובין בכהן הדיוט, דהא כתיב לאהרן ולבניו, ואהרן הוי כה״ג, ובניו כהן הדיוט ומיידי מכל השנה, ואם כן אין יכול הקרא למיכתב בהדיא מצנפת ואבנט, משום די״ל דר״י ס״ל כמ״ד האבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, ואם כן הי מינייהו ליקדום, ליקדום אבנט, אינו יכול משום דכה״ג היה כל השנה של כלאים, ואינו יכול ללבוש אלא לבסוף כנ״ל, ליקדמו מצנפת, אינו יכול משום דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ וצריך ללבוש אבנט קודם מצנפת כדאשכחן בקרא דאחרי מות דהקדים אבנט למצנפת, רק זה אינו יכול אי אמרת כמ״ד דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, אבל אי אמרת כמ״ד דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים קו׳ הנ״ל במקומה עומדת למה לא כתיב בהדיא מצנפת ואבנט בקרא, והשתא אתי שפיר דרבי מקשה קו׳ דאבנט לא זהו וכו׳ על ר״י, למה לא כתי׳ בהדיא בקרא מצנפת משום דאבנט של כה״ג ביה"כ לא זהו אבנט של כהן הדיוט, משום דאבנט של כה״ג ביה״ב היה של בוץ ואבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, ואם כן היה אבנט של כ״ג מכל השנה ושל כהן הדיוט שוה תרווייהו של כלאים, וא"כ ק׳ לר״י לכתוב מצנפת ואבנט בהרמת הדשן להקדימו מצנפת לאבנט, וקו׳ שנייה של ועוד, קאי על ר׳ דוסא ומש״ה אין יכול רבי לומר לא כר״י ולא כר׳ דוסא דקשה כנ״ל, אלא לרבות את השחקין וק״ל]. ע"כ מכת״י אלא מה ת״ל ילבש לרבות את השחקין.

בלישנא אחרינא פירש״י להביא שחקים דוקא משום בגדים שבישל קדירה לרבו וכו׳. וקשה לי א"כ מאי לרבות דקאמר, אין זה ריבוי אלא מיעוט שממעט בגדים טובים מלעבוד בהן עבודה זו של תרומת הדשן:

ולא כהן הדיוט משום מעלין בקודש. הקשו התום׳ למה לי ה״ט ת״ל כיון דראוי לכה״ג אי לאו משום איבה א"כ אינו יכול לשמש בד׳ בגדים דהו״ל מחוסר בגדים, וליכא למימר דלאחר מיתת ראשון קאמר דלא הוי כה״ג משום איבה דהא מודה רבי יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודה. ולי נראה דמשום הא לא איריא די״ל הא דקאמר כה״ג משום איבה היינו מחיים דראשון ובאירע בו פסול ביוה״ב עוד הפעם אין ממנין אותו תחתיו שנית משום איבה דיאמר זה מצפה מתי יארע בו פסול כמו שחשו לאיבה שלא יאמר שמצפה שימות.

והא לא תקשה דאי ס״ד דלר׳ יוסי דינו כהדיוט א"כ מאי קאמר ר׳ יוחנן מודה ר׳ יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה, מודה למאן לאו לר״מ בר פלוגתיה ומהשתא בע"כ הא דמודה דאם עבר ועבד דעבודתו כשרה היינו דעבד בח׳ בגדים דווקא, דהא לר״מ שני כל מצות כה״ג עליו דאל״ב הא אמרינן בפ״ב דזבחים (יח ע"א) בני אהרן הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כה״ג ועבד עבודתו פסולה וש״מ דלר׳ יוסי נמי דינו להיות כה״ג לכל דבר. דהא לא קשיא מידי, די״ל דהא דעבר ועבד דקאמר אדר׳ יוסי היינו שעבד בד׳ בגדים כהדיוט, והאי ומודה, לאו לר״מ קאמר אלא טעמא דנפשיה קאמר דאע״ג דס״ל דאינו ראוי לכהן הדיוט אפ״ה אם עבר ועבד בדיעבד עבודתו כשירה, ובד׳ בגדים כהדיוט דווקא דלר׳ יוסי דינו כהדיוט לכל דבר.

מיהו [ל]מאי דפירשתי דוחק קצת לפרש כהן גדול משום איבה והיינו באירע פסול לכה״ג שנית ביוה"כ, דמאי איבה שייך כאן כיון דאין כהן גדול ראוי לעבוד ובע״ב צריך אחר תחתיו מה לי אם זה משמש תחתיו או אחר ולא שייך כאן איבה.

והתום׳ תי׳ דמש״ה ליכא קפידא כיון דע״פ ב״ד הוא אי לאו טעמא דמעלין, כן כתבו בפ״ק דמגילה [ט׳ ע״ב ד״ה ולא כהן]. מ״מ ק״ל מהא דאמרינן לקמן (עב ע״ב> דאמר רב דימי בגדים שכה״ג משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן ומייתי לה מקרא, מיתבי׳ כהן משוח מלחמה אינו משמש לא בד׳ ככהן הדיוט ולא בח׳ ככהן גדול ומפרש אביי כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקודש, והשתא למה ליה האי טעמא משום מעלין בקודש הא כיון דלרב דימי מן התורה עובד בח׳, אי עבד בד׳ בלא״ה עבודתו פסולה דהוה ליה מחוסר בגדים. וי״ל דהא דקאמר כהן הדיוט משום מעלין בקודש נ״מ אפי׳ עבר ממשיחתו ונתמנה משוח מלחמה אחר תחתיו אפ״ה אינו עובד בד׳ משום מעלין.

מ״מ קשה לי דהא ודאי כה״ג אע״ג דעבר ממשיחתיה אכתי בקדושתיה קאי, דהא תנן בם״ג דהוריות (ט׳ ע״ב> משוח שעבר ממשיחתו ואח"כ חטא, וכן נשיא שעבר מגדולתו ואח״ב חטא כהן משיח מביא פר והנשיא כהדיוט ומייתי לה התם מקרא, אלמא משוח אע״פ שעבר אכתי בקדושתיה קאי ומש״ה מביא פר כדמעיקרא, ושם בם״ג (יב ע״ב) מיבעי לר״פ משוח שנצטרע מהו באלמנה ופשט לה מדתניא אין לי אלא עבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין ת״ל והוא, וש״מ מהא דאפי׳ עבר מחמת מומין וצרעת דאינו ראוי לעבודה כלל לעולם אפ״ה בקדושתייהו קיימי.

הלכך נ״ל לפרש דהא גופה דאמרה תורה דמשוח שעבר אכתי קאי בקדושתיה הוא מה״ט גופיה דמעלין בקודש, ומש״ה פליג רחמנא בין משוח לנשיא דמשוח שעבר מביא פר ונשיא כהדיוט, משום דהא תשיא מביא שעיר לאו משום קדושה הוא דהא קרבנו נעשה בחוץ כמו של הדיוט, אלא גדולתו גרמה לו לשנות גוף קרבנו משל הדיוט דהוא בשעיר והדיוט בכשבה או שעירה וכיון שעבר עבר ודינו כהדיוט, אבל משוח, קדושתו גרמה לו לשנות קרבנו, שהרי דם פר כהן משיח נכנס לפנים, מש״ה אע״פ שעבר לא פקע קדושתיה דקדושת הגךף לא פקע בכךי :, כדאמרינן בפ״ג תדרים (כט ע"א) גבי שור זה עולה ל׳ יום, ומיניה ילפינן דלכל דבר אכתי בקדושתיה קאי ולא פקע מיניה והא גופה מטעמא דמעלין בקודש ולא מורידין, ואפי׳ היכא דאינו ראוי לקדושה ראשונה כגון משוח שעבר מחמת מומין אפ״ה מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה, וכיון דהכי, האי תקט כהן הדיוט משום מעלין בקודש האי טעמא גופיה הוא טעמא דמדינא קדושת כה״ג עליו משעבר, ואי לאו האי טעמא הוי פקע לגמרי משעבר.

וכ״ת אי הא דמעלין בקודש [ילפינן] מהא רבויא דכתי׳ גבי פר וכן גבי בתולה יקח, ללמד דמשעבר מ״מ בקדושתיה קאי, תרתי למה לי נילף חד מחבריה, ועוד הא הו״ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לעלמא מהם. י״ל דצריכי תרוייהו דאי מוהוא רגבי בתולה יקח הוה אמינא דמשום הכי נוהג במשוח שעבר הואיל ונוהג נמי במרובה בגדים ובמשוח מלחמה שמצווין על הבתולה כדאמרינן התם, אבל פר כהן משיח אינו נוהג במרובה בגדים לרבנן, ואפי׳ לר״מ דס״ל התם דנוהג במרובה בגדים, מודה דבמשוח מלחמה אינו נוהג וה"א דמשעבר הרי הוא כהדיוט, ואי הוי כתיב גבי פר דנוהג במשוח שעבר ה"א משום הואיל דאינו נוהג אלא במשוח לבד ולא במרובה בגדים לרבנן דר״מ אלימא קדושתו הואיל ומשוח בשמן המשחה, כדאמרינן בפ״ב דשבועות [טז ע״בן גבי אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכיון דאלימא קדושתו לכך קדוש אף משעבר, אבל הא דמצווה על הבתולה דנוהג נמי במרובה בגדים ה"א מרובה בגדים דלא אלים קדושתו כ"כ אימא משעבר פקע קדושתו מש״ה צריכא, והשתא דכתיבי תרווייהו ילפינן במה הצד למשוח שעבר שדינו ככ״ג לכל דבר ומשמש בח׳ בגדים מן התורה.

וכ״ת תינח לרבנן אבל לר״מ דס״ל מרובה בגדים מביא פר, והוא רגבי בתולה למה לי ת״ל מפר כיון דנוהג גם במרובה בגדים. וי״ל דר״מ לא דריש לההוא והוא דהתם כר״ע דהתם לעבר מחמת מומו אלא כר״י ס״ל דאמר התם אחר שחלק הכתוב ריבה למשוח מלחמה, א״נ אפי׳ תימא ר״מ כר״ע ס״ל מ״מ הואיל ופר אינו נוהג במשוח מלחמה ה"א דבמשיח שעבר נמי קלישא קדושתיה ואינו מביא פר משעבר קמ״ל.

וא״ת הא האי [ד]אין מורידין בקודש נפקא ליה בפי"א דמנחות (צט ע"א) ממקום אחר מהכתיב ויקם משה את המשכן דתן את אדניו. וי״ל דאי מהתם ה"א בעודו בקדושתו, דהתם מייתי לה לענין לחם הפנים שביציאתו היו מניחים אותו על שולחן של זהב מה״ט דאין מורידין הואיל והיה מונח כל השבוע על שולחן הזהב שבהיכל אם היה מניחו ביציאתו על של כסף הוי הורדה, והרי לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין עדיין בקדושתיה קאי כדמעיקרא ומועלין בו, אבל כה״ג לאחר שעבר מחמת איזה סיבה ה"א דמעתה פקע קדושתיה מיניה לגמרי, קמ״ל גבי פר ובתולה דלא. ואי מהני הוה אמינא תהי דלא פקע קדושה לגמרי בכדי ע״י שום סיבה מ״מ אע״פ שהוא בקדושתו מותר לפחתו מכבודו הראשון כמו גבי לחם הפנים [מ]שלחן של זהב על של כסף קמ״ל מקרא תיקם האפי׳ כה״ג נמי לא.

וא״ת למאי דפי׳ דמן התורה שני ראוי להיות כהן גדול א"כ הא דאמרינן רפ״ז תדר (מז ע"א) גבי מת מצוה משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח עדיף, פי׳ ויטמא מרובה בגדים ולא משוח רזה מביא פר, משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף, דעביד עבודה, ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא, ופי׳ התוס׳ והמפרש דבר׳ יוסי אתיא דאמר שני אינו ראוי לכה״ג, והשתא כיון דמשוח שעבר מה״ת בר עבודה הוא ואין שום מעלה מה״ת למרובה בגדים עליו והא האי מעלה דמשוח מביא פר ולא מרובה בגדים מעלה של תורה היא לרבנן דר״מ, והשתא האיך מעלה דרבנן דמרובה בגדים על משוח שעבר דוחה למעלה של תורה, דמשוח שעבר מביא מה״ת פר ולא מרובה בגדים, אלא ודאי הא דמשוח שעבר אינו ראוי לעבודה מה״ת הוא והואיל והאי מעלה נמי של תורה הוי משמע להגמרא דהאי מעלה דראוי לעבודה עדיף טפי מאידך מעלה. וי״ל דכל הני מעלות נחסר כאן וחבל על דאבדין] [דאמרינן התם דזה עדיף מזה לענין לטמא למת מצוה אינן אלא מדרבנן, דמן התורה כולן שווין, וכיון דמשוח שעבר מדרבנן לאו בר עבודה הוא כלל אע״ג דמן התורה בר עבודה הוא ועדיף ממרובה בגדים לענין פר, אפילו הכי כיון דהאי עדיפותא מן התורה אינו לא מעלה ולא מוריד לענין טומאת מת אלא מדרבנן, וכיון דהאי לאו בר עבודה הוא כלל מדרבנן, מרובה בגדים עדיף מיניה מדרבנן]:

דף יג ע"בעריכה

אלא לחדא א״ל ה״ז גיטך ע״מ שלא תמות חברתך ולחדא א״ל ה״ז גיטך ע״מ שאכנס אני לבית הכנסת כו׳. זהו מסקנא דשמעתין. וק״ל טורח זה למה לקדש ולכנוס אשה א׳ והדר מגרש לה על תנאי כדאמרינן בכולה סוגין ונמצא פוסל אשה א׳ מן הכהונה בכל שנה אם לא מתה אשתו, הוה ליה לקדש אשה א׳ על תנאי אם תמות חברתיך תהא את מקודשת לי למפרע, והשתא א״צ לגרש אלא אשתו בלבד על תנאי זה דע״מ שאכנס לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא כר וכדמסיק. ואי משום דמסיק לעיל כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ובע״ב צריך לכנוס לשניה, הא כבר פי׳ לעיל [ב׳ ע"א ד״ה רבי יהודה] הכניסה זו לאו ביאה היא דתימא דא"א לו לכנוס על תנאי דע״מ שתמות חברתה דהא אי לא מתה שניה הו״ל בעילתו בעילת זנות למפרע מש״ה צריך לקדשה לגמרי בלי תנאי ומשום ב׳ בתים הדר מגרש לה על תנאי, אלא כניסה זו היינו כניסת חופה לחוד בלא ביאה ובהכי ביתו הויא, והא כניסת חופה על תנאי לית לן בה וסגי בהכי, דהא דאמרינן רפי״ב היבמות (קז ע"א) אין תנאי בחופה לאו דאינו מועיל תנאי קאמר אלא שאין הדבר רגיל לעשות חופה על תנאי כדפירשו שם התוס׳ והמפרשים, אבל היכא ראתני ודאי מהני, וכיון שכן טורח זה למה לי לקדש ולכנוס לגמרי כדי שיצטרך לחזור ולגרש על תנאי משום ב׳ בתים, ועוד שפוסל אשה א׳ מן הכהונה שלא לצורך ואין ראוי לעשות [כן] משום לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, כדאמרינן בפ״ד דיבמות (דף ל׳> [מד ע"א] גבי היתה אחת כשרה לכהונה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה כדי שלא יפסול הכשירה בחליצתה מן הכהונה, ובפט״ז היבמות [קיט ע״בן נמי אמרינן שמא יהיה הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, אלמא הרבה חשו שלא לפסול אשה מן הכהונה בחנם, הו״ל לקדש ולכנוס על תנאי שאם תמות אשתו תהא זו מקודשת למפרע ועל דרך שמפרש הכא בגירושין.

ועוד קשה לי דגם טורח זה של גירושי אשתו על תנאי שאכנס לבהכ״ג למה לי, הא אפשר לקדש אשה אחת על תנאי שאם תמות אשתו תהא זו מקודשת לו מיד משעת מיתה ואילך דתו לית לן בה האפי׳ אם תמות אשתו בפלגא דעבודה לא עביר עבודה למפרע בב׳ בתים רעד בתר מיתת אשתו אין האחרת מקודשת לו כלל.

וי״ל דהכא אליבא דר׳ יהודה קיימינן דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו והאמרינן בפ״ב דעירובין(לו ע״ב> דליתא למתניתין דהתם דש״מ דר׳ יהודה אית ליה ברירה, מדתני איו דר׳ יהודה לית ליה ברירה, ורבא אמר בפ״ג דגיטין (כה ע"א) מאן דל״ל ברירה תולה בדעת אחרים נמי ל״ל ברירה, ואע״ג דאקשה ר״מ לרבא מהריני בועליך ע״מ שירצה אבא כי רצה האב מקודשת לר״ש וה״ז גיטך אם מתי מחולי זה דמגורשת לר״י כשימות, והא רבי יוסי ורבי שמעון בתולה בדעת עצמו לית להו ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לר״מ משום דיש ברירה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים, ושני רבא לעולם רבי יוסי ורבי שמעון אית להו ברירה והתם ה״ט משום שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, מ״מ לרב דאמר בפ״ב דעירובין!שם] דליתא למתניתין מדתני איו, ה״נ ליתא למתניתין דה״ז גיטך אם מתי ואינה מגורשת לר׳ יהודה אפי׳ כשימות וכדפי׳ במקום אחר, וה״ה במקדש או מגרש על תנאי כההיא דהריני בועליך ע״מ שירצה אבא אפי׳ נתקיים התנאי ורצה האב אינה מקודשת משום דאין ברירה, מיהו ה״מ בתולה תנאו במעשה כגון בעל מנת שירצה אבא או אם מתי אבל אם תולה תנאו בדבר שהוא שב ואל תעשה כגון קדושין וכן גירושין ע״מ שלא ימחה אבא אפי׳ למאן דל״ל ברירה מקודשת ומגורשת הואיל ואין הקדושין והגירושין תלוים במעשה של אחרים אלא ע״י שב ואל תעשה שלהם התנאי מתקיים מאליו, וכ״ב הר״ן [שם ד״ה ואיכא] בשם הרמב״ן דהא דתנן בפ״ב דקדושין ע״מ שירצה אבא רצה האב מקודשת אע״ג דקיי״ל אין ברירה, דהאי ע״מ שירצה על מנת שלא ימחה הוא, ואפי׳ מאן דלית ליה ברירה כה״ג מהני והיינו כדפי׳, ומהא נמי יש ללמוד רעל מנת שלא ימות פלוני מקודשת ומגורשת לכ״ע ואפי׳ למאן דלית ליה ברירה.

והשתא ניחא דא"א דיקדש כ״ג אשה על תנאי, דהא תנאי דקדושין לא שייך אלא בע״מ שתמות אשתי והא לרב אליבא דר׳ יהודה לא מהני כיון דלית ליה ברירה, אבל כי מקדשה לגמרי בלי תנאי ומגרשה על תנאי תנאי דגירושין בעל מנת שלא תמות חברתיך בע״ב הוי, ותנאי כזה מהני לכו״ע אפי׳ למאן דלית ליה ברירה ובדפי׳, ואע״ג דאמרינן התם דליתא לדאיו מקמי מתניתין ור׳ יהודה אית ליה ברירה ובעל מנת שתמות סגי לר׳ יהודה מ״מ נקט לה הגמ׳ בעל מנת שלא תמות דלכ״ע בהאי גוונא מהני לר׳ יהודה ואע״ג דלעיל רצה לומר באומר ע״מ שתמות או שתמות חברתך, והשתא אי כה״ג מהני לר׳ יהודה תקשה להני שינויי טורח זה למה לקדשה על תנאי, הא בלא״ה הני שינויי א"א להעמידן כי יש עליהן קושיות רבות כדפי׳ רש״י בריש הסוגיא ואין צריכין אנו אלא להעמיד מסקנת הסוגיא על מתכונתה.

מיהו אכתי קשה דהא בע״ב אפילו תימא דמאן דלית ליה ברירה אפי׳ תולה בדעת אחרים לית ליה, מ״מ הני מילי בדבר שיש לו לחול למפרע כגון באומר ה״ז גיטך אם מתי דבע״ב לכשימות צריך לחול הגט למפרע סמוך למיתה דאי לכשימות הא קיי״ל אין גט לאחר מיתה, וכן בהריני בועליך ע״מ שירצה אבא דהיינו שקדשה בביאה לכשירצה צריכים הקדושין לחול למפרע בשעה שקידשה בביאה דאי מכאן ולהבא משעה שירצה האב א"א להן לקדושי ביאה לחול אא״ב חלין למפרע בשעת קידושין כדמוכח בפ״ג דקדושין (ס׳ ע"א) גבי ה״ז גיטך ע״מ (שתתן) [שתתני] לי ר׳ זוז מגורשת ותתן, דאמרינן איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או אבד למ״ד כל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי מגורשת למפרע, ולמ״ד לאו כאומר מעכשיו דמי אינו גט רעל מה יחול הגירושין בלהבא כיון דאין הגט קיים באותו שעה, וה״ה קדושין א"א להו לחול לאחר זמן אלא בקדושי כסף ואפי׳ נתאכלו המעות, משום דהני זוזי לאו למלוה דמי ולא לפקדון דמי כדאמרינן רפ״ג דקדושין (נט ע"א), וכן בקדושי שטר ולא נתקרע השטר עד לאחר זמן חלות הקידושין, אבל קידושי ביאה בלאחר זמן א"א דהא אין כאן שום דבר שתחול עליו הקדושין, ודבר זה מתברר היטב בדברי התוס׳ פ״ג דקדושין [סג ע"א] גבי הא דאמר כגון הכתב לה לכשאקחך כד. וכיון דבהריני בועליך ע״מ שירצה אבא דהיינו שקדשה בביאה זו דקאמר ר״ש רצה האב מקודשת, בע״ב מקודשת למפרע משעת ביאה קאמר, דאי מכאן ולהבא משעה שרצה האב כי רצה מאי הוי על מה תחול הקדושין, וכיון דבע״ב ה״ז גיטך אם מתי וכן הריני בועליך ע״מ שירצה אבא ליכא למימר מקודשת או מגורשת אלא למפרע מש״ה איכא למימר מאן דלית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים לאו כלום הוא ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שבעת ביאה וסמוך למיתה היו ראוין לחול הקדושין והגירושין, אבל בדבר שאפשר לו לחול מכאן ולהבא בתולה בדעת אחרים כגון שקידשה בכסף או בשטר או בגירושין ולא נתקרע השטר קידושין או הגט, אפי׳ תולה בדעת אחרים כגון ע״מ שירצה אבא לכ״ע מקודשת או מגורשת לכשירצה דבמכאן ולהבא לא שייך לומר ברירה.

ויש לי להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ״ג דקדושין (סב ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו׳ אינה מקודשת, ומם׳ בגמרא דה״ט דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואינו בידו ככל הני דמתניתין וגר נמי לאו בידו, דגר צריך ג׳ מי יימר דמזדקקי ליה ג/ והשתא מנ״ל דטעמא דמתניתין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דילמא ה״ט דתנא דידן ס״ל אין ברירה והא למ״ד אין ברירה בתולה בדעת אחרים כהריני בועליך ע״מ שירצה אבא והרי זה גיטך אם מתי לאו כלום הוא, אע״ג דהאיש והאשה בני קידושין וגירושין נינהו הואיל ותנאי הקידושין והגירושין תלו בדעת אחרים, כ״ש הכא דעיקר קידושין של אלו אין להם מקום לחול כלל בשום ענין אלא ע״י דעת אחרים, שלשה לגר, הרב לשיחרור, מיתת הבעל והאחות ע״י מי שחיי האדם ומותו בידו, וחליצה ביבם, פשיטא דלמאן דלית ליה ברירה הלאו כלום הוא ודילמא תנא דידן ס״ל כמ״ד אין ברירה.

ועוד דבפרק האשה רבה (דף צ״ה) [יבמות צב ע״ס דייק ר׳ יוחנן מדתני לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק, והשתא מנ״ל דטעמא דמתניתין משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא, הואיל ואין בידו לקדשה עכשיו קודם חליצה לאחר שיחלוץ נמי אינה מקודשת, דילמא לעולם קדושין תופסין ביבמה לשוק ואי הוה מקדשה עכשיו מיד ה״נ דמקודשת, אלא משום שקדשה בלאחר זמן ותלה לה בדעת אחרים בחליצת היבם גרע טפי ואינה מקודשת משום דאין ברירה. ובהכי ניחא טפי דהא רבי יוחנן ס״ל דאין ברירה כדאמר בכ״מ האחים שחלקו לקוחות הן וכדאמר רבי יוחנן (רפ״ב דגיטין דף כ״ד) [רפ״ג דגיטין כה ע"א] ורבי יוחנן אינו מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמוכח ההיא דפ״ב דעירובין דתני איו ר״י אומר אין אדם מתנה על ב׳ דברים כא׳ אלא אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן למקום שארצה לא, ופריך מ״ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה וא״ר יוחנן וכבר בא חכם, ואם איתא דרבי יוחנן מחלק מאי קושיא הא לכאן ולכאן שאני דתולה בדעת עצמו הוא לפיכך אין ברירה, אבל מזרח ומערב דתולה בדעת אחרים שהוא החכם מש״ה יש ברירה, ולמה ליה לשנות עלה וכבר בא חכם. אלא ודאי רבי יוחנן אינו מחלק בהאי אלא בכל ענין אין ברירה, וא"כ מנ״ל למידק מהא דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דילמא טעמא דמתניתין משום דאין ברירה הוי.

ועוד קשה לי דתניא התם [קידושין סב ע"א] האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכר [לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו׳] אינה מקודשת, ר״מ אומר מקודשת, ר״י הנשיא אומר מקודשת ומ״ט אמרו אינה מקודשת משום איבה פי׳ איבת אחותה ובעלה, אבל בשארי כר״מ ס״ל דמקודשת, והא ר״י הנשיא היינו רבי כדאמר התם והא רבי ס״ל דאין ברירה, דתניא בם״ד דגיטין (מז ע"א) ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי וטעמא משום דאין ברירה כדאמר התם וכיון דאין ברירה הא מדינא בכל הני דחשיב תהא אינה מקודשת, אלא ודאי אפילו תימא תולה בדעת אחרים אין ברירה ה״מ למפרע קודם גילוי דעתם כמו בהריני בועליך ע״מ שירצה אבא ובה״ז גיטך אם מתי, אבל במכאן ולהבא כגון כל הני דחשיב לאחר גרות ושחרור ואינן אפשר לקדושין לחול למפרע דהא לאו בני קדושין נינהו אלא במכאן ולהבא אי לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי מהני דלא שייך כאן לומר אין ברירה. ועוד הבאתי ראיות לסברא זו ואין כאן מקומן.

והשתא כיון שכן אכתי תקשה בשלמא הא דאין מקדש אשה אחת על תנאי למפרע אם תמות חברתיך משום דלא אפשר [ד]אי מקדש הכי אינה מקודשת משום דאין ברירה, אבל מ״מ קושיא ב׳ במקומה עומדת יקדשנה על תנאי לכשתמות [אשתו] יהיו חלין קידושין וזה מהני לכ״ע.

וי״ל כיון דע"כ הני קידושין קודם יוה"כ הוו כדפי׳ לעיל והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ובע״ב כניס לה נמי, ואע״ג דפי׳ דהאי כניסה היינו כניסת חופה בלא ביאה וכמו דקדושי תנאי מהני ה״נ חופת תנאי מהני, מ״מ בקדושין גופיה לא מהני תנאי אלא בקדושי כסף אפי׳ תנאי דלאחר זמן כגון לאחר ל׳ יום ואפילו נתאכלו המעות או בקדושי שטר והשטר בעין לאחר ל׳ יום, אבל [אי] ליתא לשטרא לאחר ל׳ יום וכן בקדושי ביאה בכל ענין אינה מקודשת משום דלאחר זמן אין להם לקדושין על מה לחול, ואי אתה מוצא קדושי ביאה לאחר זמן בשום ענין וכן בקדושי שטר ונאבד או נתקרע השטר קודם ל׳ יום אלא א"כ קידשה מעכשיו ולאחר ל׳ יום דהקדושין חלין למפרע וכ״ז מבואר במה שכתבתי לעיל, וכיון שכן הא ודאי כניסה דחופה לקדושי ביאה דמיא דא"א לה לקנות ולחול בלאחר זמן דלאחר זמן אין לקנין חופה על מה לחול, וא״ב א"א לכ״ג שיקדש ויכניס לחופה קודם יוה״ב שתהא החופה חלה וקונה ביוה״ב לאשה זו אם תמות אשתו לכשתמות, דבאותה שעה לכשתמות אין חופה דאתמול קונה. וכ״ת תחול למפרע כשתמות אשתו בפלגא העבודה תהא קונה למפרע מאתמול משעת חופה, ואין כאן משום ב׳ בתים דהא את אשתו מגרש על תנאי שאכנס לבית הכנסת, הא א"א בתנאי דע״מ שתמות שיחול למפרע, דהא אליבא דר״י קיימינן ולאיו אין ברירה לר״י ובתנאי דלמפרע ע״מ שתמות אינה מקודשת משום לתא דאין ברירה, מש״ה בקדושי תנאי א"א, לא בתנאי לכשתמות לחוד דבענין זה חופה אינה קונה ולאו ביתו היא, ולא בתנאי מעכשיו ולכשתמות דבענין זה חופה אין כאן וקדושין אין כאן משום אין ברירה, לפיכך מקדשה ומכניסה לחופה בסתם בערב יוה"כ בלי שום תנאי ומגרשה על תנאי בערב יוה"כ, והא תנאי דגירושין בע״ב בשלא תמות חברתיך הוי דבתמות לא שייך הכא, וכיון דתנאי שלא תמות (דסשב ואל תעשה הוא חל למפרע משעת גירושין דמערב יוה"כ דבתנאי שלא תמות דהוי ממילא בשב ואל תעשה אפי׳ למפרע ליכא משום אין ברירה ובדפי׳ לעיל, ובתנאי זה יצאנו מידי כל החששות וכ״ב בזה הרבה בתשובה (שאג"א סי׳ צ״ג> ועוד הארכתי שם בזה.

עוד נ״ל דה״ט דא"א ולא סגי ליה בקדושי אשה במכאן ולהבא לכשתמות אשתו דהשתא ל״צ לגרש כלל על תנאי לא את אשתו הא׳ ולא את השניה זו, משום דלקמן בפ״ה (נ׳ ע״ב> מבעיא לן גבי פר יוה"כ אי אחיו הכהנים מקביעותא מתכפרין או מקופיא ולא איפשיטא, וה״ה ביתו זו אשתו נמי לאחיו הכהנים דמיא כמ״ש שם התוס׳ [ד״ה או דילמא], ומשמע שם בסוגיא זו דאת״ל דאחיו הכהנים מקביעותא מתכפרין אם מת א׳ מן הכהנים ביוה"כ פרו של כ״ג הו״ל חטאת הציבור או השותפים שמת א׳ מבעליה דלר״י למיתה אזלא. ועוד אני אומר דאפשר דאשתו עדיפא טפי מאחיו הכהנים דאפי׳ את״ל דאחיו הכהנים מקופיא מתכפרים אפ״ה ביתו זו אשתו מקביעותא מתכפרין כמוהו, וה״ט משום דכפרת כ״ג תלה רחמנא בה וצריך שיהא לו אשה דוקא וכדאמר ר׳ יהודה !ב׳ ע"א] אף אשה אחרת מתקינין לו שנאמר וכו׳ ביתו זו אשתו, וה״ט נמי שבודוי א׳ מתודה עליו ועל ביתו ביחד, ומוסיף עליו בוידוי ב׳ ג"כ את אחיו הכהנים, אלמא כפרתו וכפרת ביתו דמיין אהדדי וזה בלא זה א"א ושקולין הן וכמש״ל, ומ״מ אפי׳ לפי׳ התוס׳ כפרת ביתו לא גרע מיהו מכפרת אחיו הכהנים ואת״ל אחיו הכהנים מקביעותא מתכפרים היא נמי מתכפרת מקביעותא, ואם מתה, פרו של כה״ג הו״ל חטאת הציבור או השותפין שמת א׳ מהן ואליבא דר״י תמות, וכיון שכן לא סגי לקדש לו אשה אחרת על תנאי כשתמות אשתו ביוה"כ תהא זו מקודשת לו, משום דחיישינן דילמא תמות אשתו בפלגא דעבודת פרו ולר״י תמות ובטלה עבודתו ופסולה למפרע, ולפיכך לר׳ יהודה אין לו תקנה אלא א"כ מגרש את אשתו למפרע על תנאי לכשתמות שיכנס לבהכ״ג ומשוי לגיטא דאשתו גיטא למפרע, כדי שבשעת עבודת הפר לא רמיא כפרתה עליו ולית לן בה במיתתה דאין לה חלק ושותפות כלל בפרו, וכיון דצריך לגרש את אשתו על תנאי למפרע משום חששא דחטאת שמתו בעליה, מהשתא בע״ב א"א לו אלא א"כ מתקינין לו אשה אחרת נמי למפרע בעל תנאי שמא תמות אשתו, דלא סגי אם לא שהשניה תהיה אשתו למפרע קודם גירושי הראשונה, וזה א"א משום דאין ברירה לר״י אליבא דאיו.

ועוד י״ל דאפ״ת דביתו מקופיא מתכפרת ולא מקביעותא ובמיתתה לית לן בה משום חטאת שמתו בעליה, אפ״ה א"א לקדש השניה על תנאי לכשתמות ואילך. משום דבכפרת מקדש וקדשיו כפרת כהנים בפר וכפרת ישראל בשעיר הפנימי, אפי׳ לר׳ יהודה דאמר כהנים וישראלים שווין בכפרת שאר כל העבירות בשעיר המשתלח, מ״מ בהא מודה דבטומאת מקדש וקדשיו אינן שווין אלא כהנים בפר, וכדאמרינן בסם״ק השבועות (יג ע״ב) ונפקא ליה התם מדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכל הכהנים בכלל ביתו הן, והא אשתו נמי בכלל ביתו ומתכפרת בפר על עון זה ולא בשל ישראל, והא לקמן בפ״ה (מ ע״ב) אמרינן דעבודת הפר קדים לשל שעיר בין בפנים בין בהיכל בין במזבח, הרי שכפרת כהנים על עון זה קדמה לשל ישראל בכל מקום, והשתא אי היה מקדש לשניה לכשתמות אשתו איכא למיחש שמא תמות בין מתן דם פר למתן דם שעיר ומהשתא לא יהיה לה כפרה כלל על טומאת מקדש וקדשיו, דבמה תתכפר, בדם פר לא, דבשעת הזאת דמו עדיין לא היתה אשתו של כ״ג דהא ראשונה היתה קיימת וכפרתה בשעיר היה תלוי, ובשעיר נמי אינה מתכפרת דהא בשעת הזאת דמו כבר נעשית אשתו ונמצא קרחת מכאן וקרחת מכאן. ומסתברא דאפי׳ בנות כהנים נמי אינן מתכפרין בשל פר, אלא זכרי כהונה לבד ואשתו דרבי רחמנא מביתו, אבל כהנות בשעיר כישראל, הילכך אפי׳ בת כהן א"א לו לקדש על תנאי מפני שתהא נעדרת כפרה על טומאת מקדש וקדשיו אם תמות הראשונה לאחר מתן דם פר : [מלואים]

אמר רבא לא (נחלקו) [נצרכה] אלא להביא[ו] מתוך ביתו. נ״ל דרבה בה"א גרסינן, ואביי תלמידו אקשי ליה עלה, ולקמן בשינויא בתרא לומר שאינו עובד כל היום, גרסי׳ רבא בא׳:

היה עומד ומקריב. פירש״י בכהן הדיוט קאי. קשה לי אמאי יגמור לר׳ יוסי הא כהן הדיוט [אונן] אם עבד חילל כדתנן רפ״ב דזבחים (טו ע״ב), וכיון דעבודה מחוללת (א>מאי יגמור דקאמר ר׳ יוסי. וכי תימא הואיל והתחיל בהיתר קודם שנעשה אונן גומרו, הא בספ״ק דזבחים (טו ע"א) אמרינן בעי רבי ירמיה מרבי זירא היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם למזבח מהו, א״ל והזה ונתן, כלומר רעד שהגיע הדם על המזבח עדיין לא נגמרה הזאה והו״ל עבודה בבעל מום ופסולה, אלמא אע״ג שהתחיל בהיתר ובתוך העבודה נעשה בעל מום מחלל, והשתא הדברים ק״ו מה התם דהתחיל בהיתר ולאחר שנעשה בעל מום אינו עובד בידים דהא כבר יצאתה הזאה מידו לאדר וממילא מגיע למזבח אפ״ה חילל, כ״ש הכא גבי אונן אע״פ שהתחיל בהיתר אפ״ה הא כשגומר בידים חילל ואמאי יגמור לרבי יוסי. ועוד דמשמע התם דע״ב לא מיבעי ליה לרבי ירמיה אלא במזה ואח״ב נקטעה קודם שהגיע למזבח אי כשר אלא משום דאיכא למימר מדנפק דם איתעביד ליה מצותו ונגמרה הזאה ואין כאן עבודה בבעל מום, אבל אי הוי פשיטא ליה דלא נגמרה עד שהגיע למזבח ודאי פסול אע״ג דתחילת עבודה בהיתר היתה קודם שנעשה בעל מום אפ״ה חילל, ואמאי הכא גבי אונן לר״י יגמור.

ואין סברא לומר דההיא דפ״ק דזבחים כרבי יהודה דאמר הכא גבי אונן נמי מניח עבודתו ויוצא ודלא כר׳ יוסי, ראם איתא דמלתא דרבי ירמיה ורבי זירא אתיא כתנאי, לא הוי שתק הגמרא (מיניה) [מיניה] לומר כתנאי כדרך הגמרא בכל מקום, ועוד דקי״ל הלכה כר׳ יוסי מחבירו. ובודאי אין טעם לחלק בין בעל מום לאונן בהא דהתחיל בהיתר דבזה יגמור ובזה לא יגמור, וגם ברפ״ב דזבחים (דף ט״ס נטו ע״ס נפקא ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לאונן שחילל ק״ו מבעל מום שאוכל חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל, ומיניה מה בעל מום אפי׳ התחיל בהיתר חילל כההיא דרבי ירמיה ורבי זירא אף אונן כן כיון דמיניה נפקא ליה בק״ו. ועוד אם איתא דאונן קיל מבעל מום אם התחיל בהיתר רזה חילל וזה לא חילל א"כ אפי׳ התחיל באיסור נמי לא אתיא אונן בק״ו מבעל מום שאוכל, דאיכא למיפרך מה לבעל מום שחמיר דאפי׳ התחיל בהיתר מחלל תאמר באונן דאינו מחלל בהתחיל בהיתר, וכשם שקיל מבעל מום בהתחיל בהיתר ה״נ בהתחיל באיסור נמי קיל מיניה ואינו מחלל. אלא ודאי לכ״ע בכהן הדיוט אפי׳ בהתחיל בהיתר נמי מחלל. והאי פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ יוסי בכהן גדול מיירי ובדפי׳ התוס׳ דמן התורה עובד אונן ואפ״ה לד׳ יהודה מניח עבודתו מדרבנן:

דף יד ע"אעריכה

במתניתין ומקריב את הראש ואת הרגל. לכאורה היה נ״ל דדוקא קתני, משום דמתניתין מהקרבת תמידין מיירי כדפי׳ רש״י גבי זורק את הדם של תמידין לפיכך א"א לו להקריב יותר מהראש והרגל, דתמיד שהוא טלה קרב מן התורה בששה כהנים דוקא כדאמרינן לקמן בפ״ב (מ ע"א) וערכו ב׳, בני אהרן ב׳ וכו׳, ומוקי לה בטלה של תמיד שנאמר על העצים וכו׳ איזה דבר שטעון וכו׳, ותנן התם (כה ע"א) גבי פייס השני מי מעלה איברים לכבש, הראש והרגל היינו בכהן אחד ושתי הידים בכהן ב׳ וכו׳ כדפירש״י התם [ד״ה הראש], לפיכך א"א לכ״ג להקריב יותר מהראש והרגל של תמיד שקריבין בכהן א׳ כדי ששאר האברים יהיו קריבין בה׳ כהנים, ומשום דכ״ג מקריב חלק בראש כדתנן בסמוך, והראש קרב ברישא לכל האיברים והרגל סליק בהדי רישא כדאמר התם, מש״ה מקריב כה״ג הראש והרגל. ומשו״ה ניחא לי דבפ״ג לקמן(לא ע״ב> גבי תמיד של יוה״ב שינה התנא ותנא נכנס להקריב את הראש ואת האברים, משום דכל עבודת יוה"כ אינם כשרים אלא בכה״ג אפי׳ תמידין, לפיכך א"א בו׳ כהנים אלא בכה״ג לחוד.

מיהו קשה לי הא (בפ״ס ןבפ״ז] מ״ג דתמיד תנן בזמן שכה״ג רוצה להקטיר וכו׳ הושיט הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן, הושיט השני לראשון שתי הידים נותן לכ״ג סומך עליהן וזורקן, וכן היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהם וזרקן. אלמא כה״ג לחוד היה רשאי להקטיר את הכל וא״צ ו׳ כהנים לטלה התמיד אלא בזמן שנעשה בהדיוטים. וטעמא דמילתא נראה לי משום דקרא דנפקא ליה הטלה טעון ו׳ מוערכו בני אהרן הכהנים נפקא ליה, דדוקא בבניו שהן הדיוטים הכתוב מדבר הטעון ו׳ אבל לא באהרן שהוא כה״ג. לפיכך נ״ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שאין צריך, דהא טעמא דכל ז׳ ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יוה"כ וסגי ליה בהכי להרגילו. [מלואים]

שם מאן תנא אמר ר״ח דלא כר״ע. משמע לרבנן טהור שנפלה עליו הזאה טהור הוא לגמרי ומצי עביר עבודה. וקשה לי אמאי אינו טמא מדין מגע, דהא בנוגע במי חטאת אפי׳ אין בו שיעור הזאה טמא אלא שאינו טעון כיבוס בגדים כדתנן רפ"א דבלים ןמ"א] וה״נ אמרינן בסמוך, אלמא מי חטאת מטמא במגע בכל שהוא, והא לענין טומאת מגע לא שנא נגע בידיו או בגופו טמא הוא, והא בין לרבי בין לרבנן בפ״ק דקדושין(כה ע"א) מה שבגלוי הוא לענין הזאה ואהני אם הוזה עליו הוי נמי כגלוי לענין טומאה ומקבל טומאת מגע, ואע״ג דקא אמרינן התם גלוי הוא לענין שרץ, לאו דוקא דה״ה לגבי כל הטומאות כדמוכח התם דקאמר רבי מדמי לה לטומאה, וא״ב כיון דהיזו על כה״ג כל שבעה משום ספק טמא מת, ע"כ על מקום גלוי דמהני לגבי הזאה הוא דהיזו, א"כ כ״ש דגלוי הוא לענין טומאת מגע.

והשתא תקשה לכ״ע אפי׳ לרבנן דר״ע היכא עביד עבודה הא נטמא בטומאת מגע במי חטאת דמטמא במגע בכל שהוא כמו שאמרנו, וכ״ש למאן דאמר הזאה צריכה שיעור לקמן בע"כ היזו עליו כשיעור, וא"כ אפי׳ במשא נמי מטמא והיכי עביד עבודה לכ״ע. ועוד היכי משכחת לה לרבנן דעל הטהור טהור ולר״ע נמי למה לי קרא דטמא, תיפוק ליה דודאי לכ״ע טמא משום נוגע במי חטאת דא״צ שיעור אלא מטמא אפי׳ בכל שהו :

מ״ט דר״ע וכו׳. מאי על הטמא נוכו׳], ורבנן האני] לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי. קשה לי הא בפ״ק דקדושין(כה ע"א) תניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה ואמרינן דפליגי בהאי קרא והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה על הטמא הזאה על מקום טומאה הוא דבעינן ולשון כגלוי הוא לענין טומאה, ורבנן דרשי וחטאו ורחץ חיטוי על מקום רחיצה דהיינו טבילה בעינן ולשון א״צ טבילה כדא׳ התם, והשתא רבי דדרש דשדינן והזה על הטמא דסגי הזאה על מקום טומאה ולאתויי לשון אתי כמאן, אי לר״ע על הטמא אתיא לעל הטהור טמא, ולרבנן לדברים המקבלים טומאה אתי, ודוחק לומר דג׳ מחלוקת בדבר דא"כ הו״ל להגמרא לאתויי הא דרבי בשמעתין. ועוד מנ״ל להגמ׳ דלרבנן דר״ע לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי דילמא ס״ל כרבי.

וליכא למימר דרבי מסברא בלא קרא משמע ליה דעל הלשון מהני לגבי הזאה, ואע״ג דבית הסתרים הוא אין לנו למעט בית הסתרים לגבי הזאה מסברא בלא קרא, דטומאה ורחיצה שאני דגלי קרא וידיו לא שטף במים, וקרא דורחץ את בשרו דבעינן דומיא דידיו ובשרו מאבראי, והא דאמר התם רבי מדמי לה לטומאה לאו דוקא מקרא דעל הטמא דהא מיבעי ליה לקרא לכדר״ע ורבנן, אלא מסברא קאמר דלא גרע מטומאה דאילו לטבילה ליכא לדמויי דוכבס בגדיו הפסיק הענין כדמסיק התם, דא"כ הא דקאמר התם ורבנן נדמייה לטומאה, טהרה מטהרה הו״ל למילף, מאי קאמר נדמייה (לטהרה) [לטומאה] א"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא ידעינן דכל היכא דמזי מהני, ועוד לרבי נמי בע"כ הזאה בגלוי בעינן ולאפוקי בית הסתרים דלא, ומנ״ל הא אם לא דיליף מן והזה על הטמא דהזאה במקום הגלוי לגבי טומאה בעי, דהא פריך התם למאי דס״ד דלשון לאו מום שבגלוי הוא לענין לצאת בו לחירות מהא דאמר רבי דמהני לגבי הזאה, ואי רבי לא בעי מקום גלוי לגבי הזאה מאי פריך, אלא ודאי רבי בעי מקום גלוי לגבי הזאה ובע״ב מעל הטמא נפקא ליה, הא א"כ ההיא דרבי דלא כר״ע ודלא כרבנן דשמעתין:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. והקשו התוס׳ הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו, ותי׳ דה״ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמת לו טומאה. וזה נ״ל דוחק דא"כ הא דקאמר מזה ומזין עליו טהור לאו בחדא גוונא הוא, דהמזה טהור לגמרי, ומזין עליו טמא הוא אלא שגורמת לו טהרה מטומאה (ישינה) [ישנה] של מת שעליו, והא הגמרא כייל להו בחד לישנא ש״מ דשווין הן בהא.

עוד תי׳ התוס׳ מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דטהור לגמרי. גם לפי״ז לאו חדא מחתא נינהו דמזה טהור בע"כ [ב]מזה על הטמא מיירי, דאילו על הטהור הא טמא במשא למ״ד הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות בם״ח דזבחים (דף ע״ט) [פ׳ ע"א], דנהי במגע אינו טמא דהא אינו נוגע במי חטאת אלא ע״י אזוב מ״מ אי אפשר בלא משא כשיעור הזאה ביחד להאי תנא, אלא ע"כ במזה על הטמא איירי והא דמזין עליו טהור היינו בטהור שנפלה עליו הזאה ובכהאי גוונא המזה טמא, וזה דוחק לומר דהגמרא לצדדים נקט להו.

ולי נראה הא דקאמר ומזין עליו טהור למזין על טמא קאמר והאי טהור מטומאת מי חטאת, אע״ג דעדיין מחוסר הערב שמש לטומאת מת נ״מ בשלא היזה בשביעי כשבא להזות בשמיני או לאחר מכאן ואם מקדים אז טבילה להזאה לית לן בה. והא דמקדים בקרא הזאה לטבילה ותניא בספרי!חוקת פיסקא קכ״טן ורחץ במים וטהר, בערב מה ת״ל, לפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא, ת״ל וחטאו ביום הז׳ ואח״ב ורחץ במים, הרי האם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום וצריך לטבול אחר הזאה, מ״מ ה״מ במזה במצותו בזמנו ביום הז׳ הוא דבעינן שיקדים הזאה לטבילה, אבל לאחר זמנו אם הקדים טבילה להזאה שפיר דמי, וכדתנן ספי״ב רמס׳ פרה [מי"א] אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, ופי׳ שם הרמב״ם רזה מיירי אם נתאחרה ההזאה אחר יום הז׳ הטובל בלילה ואח״ב מזה ביום שלאחריו משא״ב בזמנה הזאה קודמת לטבילה וכההיא דספרי, והשתא נ״מ טובא בהא הטהור הטמא מטומאת מי חטאת בטבל והזה עליו לאחר טבילה שלא בזמנו דהיינו לאחר ז׳ ואילך דעלתה לו טבילה שקודם הזאה לטומאת מת וא״צ טבילה אחרת אחר הזאה מחמת שנטמא בהזאת מי חטאת, ואילו היה טמא משום מגע מי חטאת כמו שאר נוגע במי חטאת היה צריך טבילה אחר הזאה.

אלא שהתוס׳ ספ״ב דמגילה (כ׳ ע"א ד״ה ולא טובלין) פי׳ להא דתנן הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום בענין אחר דשתי טבילות יש א׳ קודם הזאה כדי לקבל הזאה וא׳ לאחר הזאה כדי לטהר מטומאתו, ואההיא דקודם הזאה קאמר דטובל בלילה ומזה ביום אבל דלאחר הזאה אינה אלא ביום, א"כ אכתי אין שום נ״מ בהא דמזין עליו טהור מטומאת מי חטאת כיון דמ״מ הא צריך טבילה אחר הזאה לעולם אפי׳ שלא בזמנו משום טומאת מת, הרי אותה טבילה מטהרת אותו מכל טומאתו ולענין [מה] מזין עליו טהור יותר מנוגע.

ונ״ל לפרש בענין אחר דנ״מ ע״פ הא דקיי״ל קרבן הקבוע לו זמן דוחה טומאה ודוקא טומאת מת אבל שאר טומאות לא כדאמרינן לעיל (דף ו׳), והשתא אי הי׳ טמא המזין עליו משום טומאת מי חטאת אפי׳ קרבן ציבור הקבוע לו זמן אינו דוחה, אבל כיון דמזין עליו טהור משום טומאת מי חטאת אע״ג דטמא משום טומאת מת דוחה טומאה. וכ״ת הא כיון דעדיין טומאת מת עליו אפי׳ תימא דטמא נמי משום מי חטאת אפ״ה דוחה טומאה כיון דטומאת מת קודמת לשל מי חטאת אמרינן הואיל ואישתרי לטומאת מת אישתרי(נטי) [נמי] לטומאת מי חטאת, וכה״ג אמרינן רפ״ג דזבחים (לב ע״ב> גבי פסח רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו נמי לזיבתן, ואמרינן נמי התם מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום במחנה לויה שאין בו כרת, ופריך מיניה לעולא דאמר התם ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא, ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו.

לא קשיא מידי דהא אמרינן פ״ק היבמות (ח׳ ע"א) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן, אלמא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא כשהותרה כבר טומאה הראשונה קודם שחל טומאת שניה, א"כ ה״נ משכחת לה כגון בפסח הבא בטומאה ברוב צבור טמאין והיזה עליהן בערב פסח קודם חצות דעדיין לא הותרה לטומאת מת דאין זמן השחיטה עדיין כדתנן בפ״ה דפסחים !סא ע"א] שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים, ואי היה עליהם טומאת מי חטאת לא הוה אמרינן הואיל והותרה כיון דאירע טומאה זו קודם שהותרה להם טומאת מת, ואפי׳ למ״ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה״ה נמי לטמא מת בשביעי שלו וכל שביחיד אינו נדחה בציבור לא עבדי בטומאה כדאמרינן בפ״ו דפסחים !סט ע״ב], א"כ אין נ״מ בהזאה ז׳ בהא דמזין עליו טהור מ״מ לא עבדי בטומאה, מ״מ נ״מ בהזאה א׳ של שלישי לענין פסח וברוב ציבור טמאין וכדפירשתי, ואפי׳ לר"א דאמר בפ״ק דזבחים (דף י״ג> [יא ע״בן מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית דכולי יומא זמניה הוא ומה בין הערבים בין ב׳ ערבים. והשתא ליכא נ״מ בהא דמזין עליו טהור האפי׳ תימא טמא אפ״ה הו״ל למימר הואיל והותרה הותרה דהא אין מזין אלא ביום כדתנן ספ״ב דמגילה [כ׳ ע״ס, ואם חל ערב פסח ביום הזאה לעולם קדמה היתר טומאת מת לשל מי חטאת דאין אפשר אלא ביום, וכבר קדם היתר טומאת מת משעלה עמוד השחר קודם שחל עליו טומאת מי חטאת.

י״ל אע״ג דליכא נ״מ לדידיה לענין פסח, אפ״ה איכא נ״מ לענין תמיד של בין הערבים ונרות וקטורת דאפי׳ בן בתירא מודה הבין הערבים הכתיב גבי דידהו הוא ממש ואינן כשירים קודם חצות כדאמרינן התם [זבחים שם], והשתא איכא נ״מ הכהן טמא מת יוכל להקריב אם היזו עליו קודם חצות וכדפירשתי:

מאי מזה נושא. הקשו התוס׳ מנ״ל למעקר קרא ממשמעותיה לומר רמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימא מזה ממש. ותי׳ מהכתיב והזה הטהור אלמא מזה טהור, ואע״ג דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה, תרתי ש״מ. וקשה לי מנ״ל דש״מ תרתי דהא לאו שקולין הן דנימא ניתי תרווייהו דהי מינייהו מפקת, ואין לנו מיניה אלא הטהור שהוא טמא ולהכשיר טבול יום, ולא אידך למזה שהוא טהור וכ״ש לעקור קרא ממשמעותיה. אבל בספרי נפקא ליה דהמזה טהור מק״ו אם טיהר את הטמא ק״ו שיהא הוא טהור. ונ״ל דאין כאן עקירת קרא ממשמעותיה דאיכא למימר דהאי ומזה מי הנדה מיירי ממזה שלא לצורך כמו על אדם טהור או בהמה כיון שהוא שלא לצורך מצוה היזה וליכא ק״ו בהזאה זו טמא. אבל במזה על הטמא טהור מק״ו, כיון דאהני הזאה זו לטהר הטמא ק״ו שלא יטמא: [מילואים]

דף יד ע"בעריכה

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. לא מצינו עיקר לדישון מזבח הפנימי בקרא בהדיא, וכתב הרמב״ן בספר המלחמות דאינה מן התורה אלא מדבריהם. וקשה לי דלקמן בפ״ג (לג ע״ב> אמרינן דבבקר בבקר דשני גזרי עצים לא צריך חד שדי׳ להטבת ה׳ נרות וכר, ופריך רב פפא ואימא חד שדי׳ לדישון מזבח הפנימי דניקדמי׳ לדם התמיד, ואי אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מן התורה מאי פריך.

ואומר אני שנעלם מהרמב״ן סוגיא שלימה דפ״ב דמעילה (יב ע"א) (והכא) [והכי] גרסינן התם בשלמא מזבח החיצון הכתיב ביה ושמו אצל המזבח, מזבח הפנימי מנ״ל, אמר ר"א אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי, ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום, א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי, פי׳ דהאי אל מקום הדשן מדשן מזבח הפנימי מיירי, הרי לעיקר דישון מזבח הפנימי מן התורה.

וכץ נ״ל מפרש״י דלקמן בפ״ב (כד ע״ב> דאמרינן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו פי׳ אי זר חייב עליו מיתה אי לא, לפנים מדמינן ליה ובר, ופרש״י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה. ומדמיבעי ליה אי זר חייב עלי׳ מיתה ש״מ דעיקר דישון מזבח הפנימי מן התורה הואי.

עוד כתב שם הרמב״ן דאפי׳ את״ל דישון מזבח הפנימי מן התורה הואי אפ״ה עבודת לילה היא וכשירה מן התורה אפי׳ בלילה. אבל גם זה לא יתכן, וכבר כתבתי בזה בארוכה אבל אין זה מקומו:

מאן תנא תמיד ר״ש. הקשו התוס׳ [ד״ה אמר] אמאי לא משני דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד מה׳ נרות מיירי וכדמשני אביי לקמן ארומיא דסדר יומא אסדר יומא, ואפי׳ אביי משמע דס״ל להא דתמיד ודהכא כתנאי מדלא קאמר אלא אמר אביי. ותירצו דמ״מ הא דהכא פליג אדתמיד דהתם קתני זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והבא קתני זריקה ברישא להבי צריך לאוקמי כתנאי.

וקשה לי דא״ב עיקר הקושיא חסר מן הספר. ואע״פ שהתוס׳ פירשו לעיל [ד״ה ורמינהו] דהא דלא פריך מהא דמנרות דקתני התם ברישא פריך, מ״מ הו״ל לאתויי נמי לסיפא ולומר קשיא קטורת ונרות אקטורת ונרות קשיא זריקה אזריקה וכן דרך הגמ׳ בכל מקום *. אבל לי נראה דמתניתין דתמיד לא ס״ל כלל שמפסיק בעבודה א׳ בין הטבת ה׳ נרות להטבת ב׳ נרות דהא לא תנינא התם, וכ״ב הרשב"א בתשובה ןח"א סי׳ ע״טן , וכ״ב זה בחידושי למס׳ תמיד. ועוד פי׳ פירוש אחר וגם רומיא דזריקה אזריקה יתבאר שם ואין זה מקומו:

לא קשיא כאן בהטבת ב׳ נרות. והקשו התוס׳ נבא״ד אמר אביי] אמאי לא חשיב מתניתין הטבת ה׳ נרות דקמי קטורת. ותירצו דלא חשיב אלא הטבת ב׳ נרות שהן גמר העבודה והטבת ה׳ נרות לא היה עושה הכה״ג כדאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי. וקשה לי דאיך יתכן שיהא עבודה אחת נעשית ע״י ב׳ בני אדם דהא הטבת כל ז׳ נרות עבודה אחת הן וכל ימות השנה היא נעשית ע״י כהן אחד, דהא לקמן בפ״ב (דף כ״ב> [כה ע"א] תנן גבי פייס השני י״ג כהנים זוכין בו, ואי ההטבה נעשית ע״י ב׳ כהנים י״ד הדין, אלא ודאי אין עבודה אחת נחלקת לב׳ כהנים. ולא דמי להא דאמרינן בפ״ב (כה ע״ב> רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, אע״ג דמחתה וקטורת חדא עבודה היא כדאמר התם, שאני קטורת דמעתרי מש״ה נעשית בב׳ כהנים דגם מחתה מעשרת כדמוכח התם דקאמר סד"א הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקן לה פייס בפני עצמה קמ״ל. ועוד דמחתה אינו אלא מכשירי קטורת, ומ״מ עיקר העבודה שהיא הקטרת הקטורת היתה נעשית ע״י אחד בלבד, ועוד דטריחא מילתא קצת לעשות מחתה וקטורת ע״י אדם אחד כדפי׳ התוס׳ שם [בד״ה ת״שן, אבל [דבר שהוא] עיקר העבודה וליכא טרחא כמו הטבת ז׳ נרות, לא מצינו שיהא נעשה ע״י ב׳ בני אדם.

ועוד קשה לי איך יתכן שיהא רוב עבודה שהן הטבת ה׳ נרות ותחלת עבודה נעשית בהדיוט ומיעוט וסופה בכהן גדול דהו״ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואין נראה לי דאדרבה מהאי טעמא גופא הוא בכהן גדול הואיל והוא סופה וגמר עבודה לכך חשיבא טפי, דאין זה סברא כיון דכולן עבודה אחת והא בלא הא לא סגי. והא דקמייתו התוס׳ הא דאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי אין לו ענין לזה.

הלכך נ״ל לפרש דודאי הטבת כל ז׳ נרות בז׳ ימי פרישה היו נעשים ע״י כהן גדול לחוד, דאין לחלק עבודה אחת לשני בני אדם דלאו אורח ארעא דמחזי כמאן דטריחא ליה מילתא, כדאמר אדרבי אליעזר בן יעקב לקמן בפ״ב (כו ע"א) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח מקום שכינה לאו אורח ארעא דהוי מהאי טעמא דאמרן כדפרש״י התם, ואפי׳ לרבנן הפליגי אראב״י התם הכא מורו דהטבת ז׳ נרות אע״ג תחלקו לחצאין ועבודה א׳ מפסקת בין תחלתה לגמרה אפ״ה כיון דכולן עבודה א׳ הן, [לעשות] גוף עיקר עבודה ע״י ב׳ בני אדם לאו אורח ארעא. ומהאי טעמא כל ימות השנה כולה כולן נעשין ע״י כהן אחד, הלכך בז׳ ימי הפרישה כה״ג מטיב את כולן. והא דשביק תנא במתניתין הטבת ה׳ נרות הקודמים לקטורת ונקט לב׳ אחרונים כיון דאורויי בעלמא קא מורי ולא מיירי הכא מהלכות עבודה וסידורן, אלא אתי לאשמועינן איזה עבודות שהיה כה״ג עוסק בהן בימי הפרישה להרגיל בעבודה, לא דק למיתנא הטבה דקודם קטורת ודלאחריה, אלא נקט המאוחרים שהיה כה״ג עושה אותן וכ״ש להקודמים דהא ליכא למיטעי שהקודמים נעשים ע״י הדיוט והמאוחרים בכהן גדול כדפי׳ לעיל.

ועוד י״ל דנ״ל לתנא למיתנא הטבה אחרונה דחביבא לי׳ הואיל ועל ידה נעשה ונגמרה מצוה זו של הטבה ומצות הטבה נקראת על שמה. ותדע דהא רב פפא לקמן נטו ע"א] מוקי למתניתין דפייס כאבא שאול דס״ל דברם התמיד מפסיק בין הטבה להטבה ובהטבת ב׳ נרות מיירי ההיא דפייס, והשתא כיון דתני סדר הפייסות לפי סדר העבודות זה אחר זה ואמרינן לקמן בם ״ב (דף כ״ס נכה ע״בן לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן הזוכה בתמיד י״ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו, א"כ כיון דתחלת הטבה ורובה שהן ה׳ נרות היתה נעשית קודם דם התמיד וסופה ומיעוטה אחר דם התמיד, אמאי זכה בפייס הקודם בזריקת דם התמיד והמאוחר לו בהטבה ואזלת בתר סוף ההטבה המאוחר לדם התמיד, אדרבה זיל בתר התחלתה ורובה הקודם לדם התמיד ויזכה הכהן המוקדם בהטבה והמאוחר בזריקה, ואע״ג דגמר הזריקה קודם לגמר הטבה מ״מ מאי חזית דאזלת בתר סופן ודם התמיד קודם, אדרבה זיל בתר התחלתן רכן מן הראוי שהרי תחלת כל הדברים קודמין בזמן לסופן והא תחילת הטבה קודם לתחילת זריקה. אלא ודאי היינו טעמא כיון דגמר מצות הטבה הוא ע״י הטבת ב׳ אחרונים חביבא וכל מצות הטבה נקראת על שמה, אע״ג דעיקר המצוה ורובה נעשית בהתחלתה מ״מ דרך בני אדם הוא לקרות כל המצוה ע״ש סופה וגמרה, לפיכך בפייס נמי הואיל וסופה נגמרת אחר דם התמיד הפייס נקרא ע״ש סופה, מש״ה הזורק זוכה בפייס קודם למטיב הואיל וסוף הזריקה קודם לסוף ההטבה, ומש״ה חשיב ליה תנא דידן נמי להקטרה קודם להטבה הואיל וגמר הקטרה קודם לגמר הטבה והכל נקראת ע״ש סופה:

דף טו ע"אעריכה

דבר אחר מערב עד בוקר אין לך עבודה שהיא כשרה מערב וכו׳. נראה לי דהאי דבר אחר לאו לאפלוגי אדרשא קמייתא דתן לה מדתה אתא, דהא דתן לה מדתה מפשטיה דקרא דמערב עד בוקר נפקא, והא דאין לך עבודה שבשירה מדרשא ראותו נפקא ליה. ועוד דהא משמע דכ״ע מודו בהאי דרשא אין לך עבודה כשירה כדמסיק ואבא שאול אמר לך שאני הכא הכתיב אותו, אלא האי דבר אחר הכי פירושו ועוד דבר אחר יש ללמוד מהאי מערב עד בוקר ומדסמיך לי׳ אותו דרשינן אותו מערב עד בוקר ולא דבר אחר, ותרתי ש״מ חד מפשטא וחד מדסמיך ליה אותו:

אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. כתבו התוס׳ ישנים במנחות פריך והרי איברים ופדרים שכשרים כל הלילה ומשני לה, ובפרק תמיד נשחט איכא מאן דאמר דלא מיירי אלא מעבודת פנים כגון קטורת אבל פסח מאוחר אחר נרות, ולדידיה אפשר לומר ה״נ איברים ופדרים. הנה מה שכתבו במנחות פריך, ליתא שם בגמרא להאי פירכא כלל, אלא דבפ״י דמנחות (פט ע"א) מייתי לה, והקשו שם [בתום׳ ד״ה אין לך] מהקטרת איברים ותרומת הדשן, ותירצו שם דלא דמי דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר׳ ישמעאל נשם עב ע"א] דחביבה מצוה בשעתה, ותרומת הדשן לא מתחלת משקיעת החמה. ודבריהם סתומים. ונראה שכוונתם דהכי קאמר אין לך עבודה שכשרה בהמשך זמן שמערב עד בוקר אלא זו בלבד שהולכת ודולקת כל הלילה מתחילתה עד סופה, אבל הקטרת איברים התחלתן מבעוד יום, ותרומת הדשן אין התחלתה מתחילת הלילה שהוא משעת שקיעת החמה.

מ ״מ קשה לי הא תרומת הדשן נמי כשירה כל הלילה דהיינו משקיעת החמה כדאמרינן לקמן (כ׳ ע"א) כל הלילה והרים. גם מה שכתבו דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום קשה הא נרות נמי תחלת הדלקתן מבעוד יום דהא מעבודת יום הוא והאי מערב היינו מכי ינטו צללי ערב כמו ערב דכתב רחמנא גבי פסח ותמיד.

ונ״ל דהכי פירושו אין לך עבודה שהיא כשירה מערב עד בוקר לא פחות ולא יותר אלא זו בלבד, דתרומת הדשן אע״ג הכשירה כל הלילה מ״מ אינה כשירה מבע״י מכי ינטו צללי ערב כמותה, נמצאת פחות. והקטר חלבים אע״ג הכשירים כל הלילה ומבעוד יום נמי מ״מ הא כשירים כל היום נמי אפי׳ קודם שינטו צללי ערב, נמצאת יותר. הילכך לא מצי קרא ראותו (בהו) למעטינהו, ולא ממעט אלא דומיא דידיה לא פחות ולא יותר. ואפשר שהתוס׳ נמי כוונו לזה, אלא שיש קצת ט״ס וחסרון בדבריהם. מ״מ גם זה אינו נוח לי דא״ב האיך ממעט בשמעתין קטורת מהאי אותו, ובפרק תמיד נשחט [פסחים נט ע"א] [דרשי ליה לענין] פסח שלא יאחרוהו לנרות:

ר״פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול. כבר פירשתיו לעיל:

אורויי בעלמא דקא מורי. נמי פירשתי לעיל [יד ע״ב ד״ה לא קשיא] דלא כפירוש התוספות:

בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית. וטעמא משום רעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. וקשה לי דבפ״ה דזבחים (נג ע״ב> תנן העולה קודש קדשים וכר ודמה טעון שתי מתנות שהן ד/ ובגמרא היכי עביר אמר רב נותן וחוזר ונותן פי׳ ד׳ מתנות בפיסוק כדמוכח התם, שמואל אמר מתנה א׳ כמין גמא, והשתא לרב דאמר מתנות עולה ד׳ מתנות בפיסוק הואי בע״ב הא דקאמרינן הכא גבי נותן מזרחית צפונית ומערבית דרומית היינו ד׳ מתנות של פיסוק דהא תמיד עולה הוא, וא״ב ר״ש איש מצפה דמשנה בתמיד ממתן שאר דמי עולות ואמר בתחלה נותן מזרחית צפונית ובשני׳ נותן מערבה ואח״ב נותן דרומה אין כאן שום שינוי בהא הנותן בשניה מערבה דרומה בפיסוק דהא מתן דמים של כל העולות נמי הכי הודן ב׳ מתנות בקרן א׳ בפיסוק, ואין כאן שום שינוי רק במתנה הראשונה שנותנה במתנה א׳ כמין גמא בלי פיסוק, והשתא קשה טובא מתנה א׳ למה נותנה כמין גמא הא כל עיקר טעמא דר״ש דמשנה בתמיד ממתן דמי שאר עולות הוא משום הכתיב לחטאת על עולה דאמר רחמנא עולה ועביה בה מעשה חטאת, והא ע״י שינוי זה לא דמי לחטאת, דאילו חטאת ד׳ מתנות על ד׳ קרנות ואילו הכא למטה הודן כל הד׳ מתנות כדמפרש דלא מצינו דמים שחצץ למעלה וחצין למטה, ולעולה נמי לא דמי דאילו עולה מתנותיה בפיסוק והא ראשונה כמין גמא וא״ב אין טעם להא דמשנה בתמיד משאר עולות כיון האפי׳ ע״י שינוי זה לא דמי אכתי לחטאת.

ועוד כיון דאליבא דרב דאמר נותן וחוזר ונותן ר״ש דמשנה בתמיד הוי במתנה ראשונה דהא בשניה שוה למתן דמי שאר עולות, והא נמי קשיא כיון רעולה היא קדמה ברישא כדאמרינן בסמוך מ״ש דיהיב עולה ברישא והדר יהיב דחטאת, ניתיב ברישא דחטאת והדר ניתיב רעולה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא.

וי״ל דודאי רב נמי מודה דאיכא למ״ד דב׳ מתנות שהן ד׳ בעולה כמין גמא הדן כדמייתי לה התם כתנאי יכול יזרקנו זריקה א׳ ת״ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת״ל וזרקו, הא כיצד כמין גמא ודמה טעון ב׳ מתנות שהן ד׳, ר׳ ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה להלן פיסוק וד׳ מתנות אף כאן פיסוק וד׳ מתנות, אי מה להלן ד׳ מתנות על ד׳ קרנות אף כאן ד׳ מתנות על ד׳ קרנות, אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, ורב ס״ל כר׳ ישמעאל ומוקי לה לסתם מתניתין כוותיה, ור״ש איש מצפה דמשנה בתמיד כר״ע ס״ל דמתן דמי עולות כמין גמא הן והוי השינוי דתמיד במתנה שניה ודמיא לחטאת דבפיסוק היה, אבל במתנה ראשונה לעולה דמיא דכמין גמא היה. א״נ האי היכי עביד נותן וחוזר ונותן דקאמר רב לאו אמתניתין קאי ולא אתי רב לפרש מתניתין דהא ס״ל לתנא, אלא שמעתתא בעלמא איתא, ורב כר״י ס״ל ומתניתין ר״ע היא דס״ל נותן כמין גמא, וההיא מתניתין נמי כמין גמא קאמר, והשתא משנה בתמיד דר״ש אדברי ת״ק קאי ולא פליג עליה אלא בחדא:

עולה היא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת. ואע״ג דפשטיה דקרא משמע על עולת התמיד שקריבה כבר וללמד שתמיד קרב קודם למוסף, דהא בכל מוספי המועדות כתיבי ושעיר חטאת מלבד עולת התמיד וללמד דתמידין קודמין למוספים, ומהכא נפקא לן דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו ותמידין קודמין למוספים מוספי שבת קודמים למוספי ר״ח כו׳ כדתנן בפ״י דזבחים (פט ע"א) מלבד עולת התמיד דכתב רחמנא גבי כל אחד ואחד ממוספי המועדות, וה״נ האי על עולת התמיד דכתב רחמנא גבי ראש חודש מש״ה כתביה. ולכאורה היה נראה דמ״מ נראה ליה לרבי שמעון איש מצפה הא מדשני קרא בדבוריה גבי חטאת דראש חודש וכתב על עולת התמיד ולא נאמר מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המועדות, ש״מ דלהא דרשא נמי אתי לחטאת על עולת התמיד דבעולת התמיד עביד נמי מעשה חטאת.

מיהו קשה לי הא במוסף שבת נמי כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, והא במוסף שבת חטאת ליתא אלא ב׳ כבשים לעולה בלבד, והתם הא ליכא למימר הכי מעשה עולה שדי אעולה דמעשה כל העולות שווין הן, וש״מ דעל לא אתי אלא להא לחוד דתקדים תמיד למוסף וכדדרשינן למלבד דכתב רחמנא גבי כל המועדות, וא"כ ה״נ נימא דהאי על דר״ח להא לחוד אתי ואכתי האי דרשה דר״ש איש מצפה מנ״ל. הלכך נ״ל דהא דרבי שמעון איש מצפה נפקא ליה דהוה מצי למכתב שעיר עזים חטאת מאי לחטאת בלמ״ד, למימרא דמעשה חטאת שדי אעולה, והכי קאמר לחטאת שדי על עולה כלומר עולה היא ואמר רחמנא עביה בה מעשה חטאת. ולית ליה הא דדרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ח׳> [ט׳ ע"א] מדלא כתיב חטאת וכתב רחמנא לחטאת אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, והיינו דלא מפרש הגמרא הכא ורבנן האי קרא דרבי שמעון איש מצפה מאי עבדי ליה, משום דדרשי ליה לההוא דפ״ק השבועות. אבל לתי׳ א׳ הוה לה להגמרא לפרש האי קרא דר׳ שמעון למאי אתא.

התם פיסוק מתנות בעלמא הוא. פי׳ ואין כאן הוכחת מעשה חטאת. וקשה לי הא בפ״ד דזבחים (לח ע"א) אמרינן וכיפר רגבי חטאת חיצונית אע״פ שלא נתן אלא ג׳ וכיפר אע״פ שלא נתן אלא שתים וכיפר אע״פ שלא נתן אלא אחת, ומהכא נפקא ליה דאע״ג דחטאת טעונה ארבע מתנות אם נתן במתנה אחת כיפר, ופריך ואימא וכיפר אע״פ שלא נתן אלא ג׳ למעלה וא׳ למטה, וכיפר אע״פ שלא נתן אלא ב׳ למעלה וב׳ למטה, וכיפר אע״פ שלא נתן אלא א׳ למעלה וג׳ למטה, הכי מסיק שם בקושיא כר, פי׳ ולא רבי קרא להכשיר אלא בנתן מיהו כל הד׳ מתנות אלא ששינה בג׳ מתנות מקומו לחוד שנתן למטה וכתב רחמנא ג׳ וכיפר לרבות ג׳ שינויין בג׳ מתנות להכשיר ומ״מ לא עקרינהו לגמרי, אבל אי עקרינהו לגמרי לא כיפר, ומשני לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה.

והשתא כיון רגבי פיסוק מתנות דחטאת בעולה אמרינן הפיסוק בעלמא הוי א"כ הוא הדין איפכא דמתנה אחת כמין גמא במקום שצריך פיסוק מתנות כגון חטאת לית לן בה ואין כאן הוכחה מעשה עולה, א"כ מנ״ל ללמוד מהני ג׳ וכיפר האפילו עקר לג׳ מתנות דחטאת לגמרי ולא נתן אלא א׳ לחוד דכיפר, דילמא הכי קאמר וכיפר אע״פ שלא נתן אלא ג׳, וכיפר שני לרבות אע״פ שלא נתן אלא ב׳ בפיסוק על ב׳ הקרנות, וכיפר ג׳ קמ״ל [אע״פ שלא נתן אלא שתים שהן ד׳ כמין גמא נמי כיפר]:

דף טו ע"בעריכה

מ״ש דיהיב מזרחית צפונית וכד. קשה לי דמשמע דהאי פירכא אדר״ש איש המצפה פריך לה דמשנה בתמיד דהא קבעה הגמ׳ בתוך שקלא וטריא דמ״ט דר״ש דלעיל, דהא בתר הויה זו דמ״ש דיהיב מזרחית צפונית ובתר הא דבסמוך דפריך מ״ש דיהיב ברישא מזרחית צפונית כו׳ ניתיב ברישא מערבית דרומית פריך וממאי דבעולה אמר רחמנא עביר מעשה חטאת ודילמא בחטאת וכד, והא קושיא אינה אלא לרבי שמעון מכלל דהני תרתי נמי אדרבי שמעון פריך להו, ואמאי הא אליבא דרבנן דמתניתין דתמיד נמי איכא למיפרך להני ני תיב דרומית מזרחית וכן ניתיב ברישא מערבית דרומית, דהא לא פליגי רבנן עלי׳ דרבי שמעון אלא דאין משנין בתמיד משאר מתן דמי עולות אבל בהא מורו דבתמיד נותן מזרחית צפונית ואח"כ מערבית דרומית.

וי״ל דהא ודאי ידע המקשה דעולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד כדמשני, לפיכך אדרבנן דיהבי לתמיד כל דיני עולה לא קשיא ליה מידי, אבל אדרבי שמעון דמשנה בתמיד ויהיב לב׳ מתנות ממנו דין חטאת דבפיסוק ה״נ יהא על ב׳ מתנות הללו דין חטאת בהא נמי דאין טעון יסוד דהא נותנה על ד׳ קרנות אפילו על קרן דרומית אע״פ דלא היה לו יסוד.

וכ״ת הא כבר שני לי׳ דהא דלא יהיב לחטאת והדר רעולה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא וא״ב היאך הדר פריך דניתיב דרומית מזרחית שהוא כמעשה חטאת כיון דאין לו יסוד והדר צפונית מערבית שהוא כמעשה עולה, הא בע״ב צריך למיהב מעשה עולה ברישא א׳ שיהיה שתים כמין גמא כמעשה עולה כיון רעולה היא וממילא נמי צריך ליתן אותה של גמא במקום יסוד כעולה דטעונה יסוד וזה אי אפשר בדרומית מזרחית שאין לו יסוד.

י״ל דס״ד כיון הכבש המזבח הוי בדרום וכשפונה ממנו דרך ימין פגע ברישא קרן דרומית מזרחית כי שביק לי׳ ואזיל הוי מעביר על המצוה וקי״ל אין מעבירין על המצות, ומש״ה ס״ד דמקשה דהכי עדיף ליה טפי ליתן ברישא ב׳ מתנות בפיסוק על קרן דרומית כמעשה חטאת דאין צריך יסוד הואיל ופגע בי׳ ברישא, ואע״ג דאיכא למימר כיון רעולה היא [היא] קדמה ברישא היינו היכא דליכא טעמא לאקדומי מעשה חטאת לשל עולה אבל הכא איכא טעמא לאקדומי של חטאת על של עולה עדיף טפי משום אין מעבירין על המצות, ומשני עולה טעונה יסוד כר, פי׳ נהי דרבי קרא לחטאת על עולה תעביד בה מעשה חטאת מסתייא לן בשנוי אחד ממעשה עולה למעשה חטאת דהיינו ב׳ מתנות בפיסוק ולא כמין גמא, מ״מ אין לנו לשנות ב׳ שינויים כמעשה החטאת ליתן בפיסוק ובמקום שאין לו יסוד, אלא ודאי הני דבפיסוק גופיה דדמי למעשה חטאת אפ״ה בעי יסוד כעולה וקרן דרומית לא היה לו יסוד. ואגב דפריך משינוי מקום רמתן דמים דניתיב מזרחית דרומית תחלה דההיא פירכא אדר״ש קיימא וקאי אההיא שינויא הסליק מיניה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא ובדפי׳, [הא ד]פריך נמי ניתיב ברישא מערבית דרומית דמיירי נמי משינוי מקום מתן דמים אע״ג דההיא פירכא לאו אדר״ש לחוד פריך דהא לרבנן נמי קשיא הא.

ועוד למאי דפי׳ אפשר לומר דהא נמי פריך על דרך פירכא א׳ משום אין מעבירין על המצות והכי קשיא לי׳ למה אזיל דרך ימין מכבש שהוא בדרום למזרח וצריך להעביר על המצות בקרן דרומית מזרחית הואיל ואין לו יסוד, הו״ל למיזל דרך שמאל למערבית דרומית ואין צריך להעביר על המצות, ומשני ימין עדיף דאמר מר כל פינות שאתה פונה ובר. אלא דאין נראה לפרש כן דמשום אין מעבירין על המצות פריך, דלא שייך כאן לומר אין מעבירין כיון דקרן דרומית מזרחית אינו ראוי למתן דם עולה דטעונה יסוד וזה אין לו יסוד:

דף יז ע"בעריכה

כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב [וכו׳ חטאת זו אני אוכל וכו׳]. קשה לי אמאי מפרש למקריב ואוכל בתרי גוונא, בשלמא בעולה א"א לומר אוכל דהא כולה כליל הוא, מ״מ הו״ל לפרש מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש שניהם בחטאת ואשם ומנחה. מיהו במנחה איכא למימר לא פסיקא ליה למימר מנחה זו אני אוכל דהא איכא מנחת כהן הכליל היה ואינה נאכלת כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, מ״מ הו״ל לפרש שניהם בחטאת ואשם, חטאת זו אני מקריב ואוכל וכן אשם.

ואפשר לומר דקתני רישא עולה ומנחה זו אני מקריב דקמ״ל מנחה דומיא דעולה מה עולה כולה כליל אף מנחה דקתני במנחה דכולה כליל היא איירי דהיינו מנחת כהן וקמ״ל היפה כחו של כה״ג אף במנחת כהן לומר מנחה זו אני מקריב, משא״ב באנשי משמר שהכהן מקריב קרבנו אף במשמר שאינו שלו ואין אנשי משמר יכולין לעכב על ידו, כדתניא בפ״ט דב״ק (קט ע״ב) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה פי׳ אף במשמר שאינו שלו, ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת. ואל תתמה שיהא כחו יפה מאנשי משמר בקרבנו של כהן, שהרי כחו יפה משלהם בהקרבה ואכילה שאומר זה אני מקריב וזה אני אוכל ואין אנשי משמר יכולין לעכב על יךך ותדע ריפה כח כה״ג מאנשי משמר שהרי ברגלים בחובות הבאות מחמת הרגל היו כל המשמרות שוין חלק כחלק כדתנן ספ״ה הסוכה ננה ע״בן, והא שתי הלחם העצרת אע״ג דמחובות הרגל הוא ואין כח משמר הקבוע יפה בהן אלא הכל חולקין בו, ואפ״ה כח כהן גדול יפה בו דהא נוטל חלה אחת משתי חלות.

ועוד י״ל דמש״ה לא מפרש להקרבה ואכילה בחרא גוונא בחטאת ואשם שמקריב ואוכל, דסד"א הני מילי היכא שהקריב הוא, אוכל, אבל בהקריבוהו אינהו אינו אוכל, קמ״ל דאפ״ה אוכל, היפה כחו כאנשי משמר אע״ג דאין מקריב אלא אחד מהם כולן חולקין ואוכלים כדאמרינן התם:

אתאן לרבנן דאמרי לא שקיל פלגא. קשה לי א"כ לרבנן דס״ל דלא שקיל פלגא אלמא לא דריש לוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו א"כ מנ״ל ליפות כחו של כה״ג יותר משאר כהנים ליטול קרוב למחצה, בשלמא לרבי דאמר שקיל פלגא ניחא דנפקא ליה מהאי קרא כדמפרש טעמא בפ״ט דב״ב (קמג ע"א) דהא אהרן בר חלוקה הוא להבי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, אבל לרבנן אי ס״ל הא סברא לשקול פלגא שלם ואי לית להו הא מנ״ל דיש שום יפוי כח לאהרן על בניו. וכ״ת לעולם ס״ל להאי טעמא מהפרט לאהרן ש״מ דיש לו יפוי כח יותר מבניו, דאל״ב למה ליה הפרט לאהרן הא בלא״ה בר חלוקה הוא, אלא ודאי ליפות כחו על בניו פרטיה, (וסאכתי מאי פסקא דפרטי׳ ליפות כחו עד קרוב למחצה דילמא לא פרטי׳ ליפות כחו אלא עד שליש או רביע וכיוצא ולא עד קרוב למחצה.

וי״ל דודאי רבנן נמי כרבי ס״ל מדפרטיה קרא שקיל פלגא, מ״מ לאו אורח ארעא שיטול א׳ כנגד כולן בשוה בקדשי שמים כיחיד כרבים כדפי׳ התוס׳ ןד״ה ומורו] לפי שיטתם, ובהכי ניחא לן דשם בפ״ט דב״ב גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך דאמר רב יוסף קנתה מחצה ומייתי ראיה מהא דרבי דוהיתה לאהרן ואם איתא דרבנן פליגי עליה מאי ראיה היא זו, אלא ודאי רבנן נמי מורו. וגם לחם הפנים דקדשי שמים ה״ט כדפי׳ לאו אורח ארעא לזכות ליחיד משלהם גבי קדשי שמים בשוה עם הרבים לפיכך שקיל בציר פורתא. משא״ב בנכסי הדיוט כההוא עובדא דהתם, ס״ל לרב יוסף מדפרט לדביתהו לעצמה שתקנה מחצה היא ככל הבנים, אלא דלא אסיק רב יוסף אדעתיה הא הפריך ליה אביי בשלמא התם אהרן בר חלוקה הוא וכר, אלא ס״ל לרב יוסף בכל ענין כל היכא דפרט יחיד לעצמו עם רבים חולק עמהם בשוה כנגד כולן:

דף יח ע"אעריכה

לר׳ יהודה דאמר נכנס נוטל שבעה וכו׳. קשה לי לר׳ יהודה אמאי מעשר בעי למפלג אכתי מי"א בעי למפלג, דהא אי לאו שכר הגפת דלתות היה נוטל משמר הנכנס כמשמר היוצא כדאמרי רבנן וא״ב לר׳ יהודה דס״ל דהנכנס נוטל ז׳ בשכר הגפת דלתות שפתחו היוצאים והן סוגרין אין כאן הוספה בשכרן על חלקן המגיען אלא חלה א׳ שממעטין החלה הששית מן החלק היוצאין ומוסיפין אותה על חלק הנכנסין, הרי ששה חלות מן השבע שנוטלין והוא חצי מן הי״ב הוא כפי המגיע לחלקן והחלה הז׳ לבדה היא בשכרן, והשתא מי"א בעי למפלג מחמש של הנשאר מן היוצאין ומשש של חלק הנכנסין, ואע״ג דלרבנן כהן גדול לא שקיל פלגא די אם נבצר החלה הי"א שיחלקו בין שניהן היוצא והנכנס ונשארו עשרה ושקיל כהן גדול ה׳ שהוא פלגא מעשר, והשתא בין לר׳ יהודה בין לרבנן דידיה אליבא רבנן דרבי קא שקיל כהן גדול לעולם ה׳, וד׳ לא משכחת לה כלל, דהא דלרבנן דלית ליה הגפות דלתות בציר חרא מפלגא וחמש שקיל היינו משום דא"א למיבצר מחלק כל א׳ מן המשמר הנכנס והיוצא בציר מחדא שלימה דהא אי אפשר למיהב לכהן גדול פרוסה, אבל לר׳ יהודה די שתבצר החלה הי"א כולה ויחלוקו אותה ב׳ המשמרות ביניהן ובהא סגי למיבצר לכהן גדול מפלגא ויחלק הכה״ג העשרה הנשארים עמהן הוא ה׳ והן ה/ ומ״מ אינו לוקח פלגא שלם דהא חלקם של המגיע לחלוקה הוי ר חלות וחלק כה״ג אינו אלא ה/ הרי דלר׳ יהודה אליבא דרבנן דרבי דס״ל דלא שקיל פלגא אכתי מעשר בעי מיפלג ולעולם שקיל ה׳ כמו לרבנן דר׳ יהודה אליבא דרבנן דרבי וד׳ לא משכחת לי׳ כלל. ואפשר לומר כיון דטעמא דרבנן דרבי הא דלא שקיל כהן גדול פלגא שלם משום כבוד המשמרות נגעו בה שלא להשוות יחיד לרבים כדפי׳ בסמוך, אי אמרינן אליבא דר׳ יהודה דשקיל ה׳ ודי לו בבציר מפלגא, במאי דלא שקיל חלקו בחלה הי"א לא מנכרא מילתא דמשום כבוד הרבים נגעו בה הא דלא שקיל כדי שלא להשוותו לרבים, אלא אדרבה תלו לה בכבודו של כה״ג משום דאין כבודו ליקח פרוסה מן החלה הי"א.

וכ״ת אי משום כבודו נגעו בה א"כ לשקול לכל החלה הי"א לעצמו כדשקיל חלה א׳ שלימה מב׳ חלות לרבנן אע״ג דאין ראוי לו למישקל פלגא אלא בציר אפ״ה שקיל יותר על הראוי לו משום דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה, ה״נ אי ס״ד דמשום כבודו הוא דלאו אורחי׳ בפרוסה הו״ל למשקל לכל החלה הי"א לעצמו כמו גבי ב׳ חלות דעצרת. לא דמי, דהתם בע"כ כיון דלאו אורחיה בפרוסה בע"כ נותנים לו חלה א׳ שלימה לגמרי דאי לא תימא הכי ילך לביתו ריקם ולא יטול משתי הלחם שום חלק וכיון דמן הראוי לחלקו הוא קרוב למחצה כמעט א׳ שלימה מה״ט דלאו אורחא להשוותו לרבים אין לדחותו מכל וכל לגמרי, וכ״ש למאי דפי׳ דמן הדין אפי׳ לרבנן היה ראוי ליתן לו מחצה אלא משום כבוד הרבים נגעו בה שלא להשוותו לרבים, הכא דלא אפשר אוקמוהו אדינא מש״ה שקיל פלגא שלם שהוא חלה שלימה אחת משתי חלות, אבל הכא גבי לחם הפנים לר׳ יהודה איכא למימר דאי שקיל ה׳ הא דלא שקיל חלק בחלה י"א משום כבודו הוא דלא שקיל בפרוסה דלאו אורחיה בהכי והאי דלא שקיל כל החלה הי"א כולה לעצמו דאין להפסיד להמשמרות, ומ״מ הא הוא נוטל חלק ה׳ חלות שלימים. ועוד בשלמא גבי שתי הלחם אע״ג תוטל חלה א׳ שלימה אפ״ה אין נוטל יותר מכנגד כולם וכיון דלאו אורחי׳ בפרוסה נוטל שלימה כולה ואע״ג דהשתא נוטל כנגד כולם מ״מ אכתי לא עדיף מינייהו דלית להו זילותא כ"כ, אבל בלחם הפנים אי אמרת דיקח החלה הי"א כולה לעצמו נמצא הוא עדיף מינייהו דהא שקיל איהו וי״ו והן ה׳ בתורת חלוקה דהא החלה הששי שביד הנכנסין בתורת שכר בא לידן משום הגפת דלתות ולא בתורת חלוקה. מש״ה לרבנן דרבי אליבא דר׳ יהודה נוטל ד׳ דמינכר דמשום שלא להשוות יחיד לרבים הוא נוטל פחות מהן.

מיהו קשה על זה לרבא דמשני כולה רבי היא וס״ל כר׳ יהודה תקשה אי רבי היא מי"א בעי מיפלג דהו״ל ה׳ ופלגא ומאי ד׳ או ה׳ דקתני. וצ״ל דרבא נמי אית לי׳ הא דפלגא לאו אורח ארעא למיתביה לכהן גדול כדאמר אביי, אלא דלא ניחא לי׳ לאוקמי להאי ד׳ או ה׳ כתנאי ד׳ לר׳ יהודה וה׳ לרבנן, אלא מוקי לה כולה כר׳ יהודה וד׳ בדאיכא משמר המתעכב:

אי איכא משמר המתעכב מח׳ בעי למפלג. קשה לי מ״מ אמאי יגרע כח כה״ג לגרוע מחלקו כנגד הב׳ חלות שלקחו משמר המתעכב הא שקיל לעולם פלגא כנגד כל המשמרות הנוטלין חלק בחלוקה זו בין רב למעט, דהא אפילו ברגל שכל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים כדתנן בספ״ד דסוכה (נה ע״ב) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים אפ״ה כהן גדול נוטל מחצה כדאמרינן ונוטל חלה א׳ מב׳ חלות, והרי ב׳ הלחם העצרת דחובת הרגל הן ומתחלק לכל המשמרות אפ״ה כהן גדול נוטל מחצה, אלמא כהן גדול נוטל כנגד כל המחלקין אפילו היכא דנוטלין וחולקין כל הכ״ד משמרות ביחד הוא חולק ונוטל כנגד כולן, דהאי קרא והיתה לאהרן ולבניו הכתיב גבי לחם הפנים דמיניה נפקא ליה מחצה לאהרן מחצה לבניו סתמא כתיב, ואפילו ברגל (שבת שחל) [ששבת חל] בתוכה דכל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים מן התורה כדנפקא ליה התם מקרא חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כן חלק אכילה, ואמרינן התם מאי אכילה אילימא קרבנות מהתם נפקא לכהן המקריב לו תהיה אלא לחם הפנים, אפ״ה נוטל מחצה כנגד כל המשמרות, ואע״ג דמגרעין חלקם של משמר הנכנס והיוצא הקבועין בשבוע זו הרבה מ״מ חלק הכהן גדול במקומו עומד ונוטל חלק מחצה שלו כנגד כולן, וכ״ש הכא היכא דאיכא משמר המתעכב שאין נגרע ע״י חלק הנכנס והיוצא הקבועים כ"כ שאין נוטלין אלא ב׳ חלות לחוד אינו דין שלא יהא נגרע חלקו של כהן גדול על ידם מליטול מחצה של חלקו שהן ב׳ חלות אליבא דר׳ יהודה בשלימות, ולמה אינו נוטל נמי כנגד אותן ב׳ חלות שנטלו הן ויטול לעולם ה׳ חלות אפילו כי איכא משמר המתעכב.

וי״ל דהיא הנותנת, דהיכא דכל המשמרות נוטלים וחולקין עם הקבועים מן הדין כגון ברגל דנפקא ליה מקרא דכולן הו״ל כמשמר אחד והלא הוא בין רב בין מעט אפ״ה כהן גדול שקול ככולן ליטול חלק שוה כנגדם, אבל הא דמשמר המתעכב היינו בחל יום א׳ בינתיים פי׳ בין רגל לשבת מפסיק, דהא דמשמר שזמנו(קבע) [קבוע] נוטל עשר חלות ומשמר המתעכב שתים מן הדין אין להמתעכב כלום דהא לאו שבת שבתוך הרגל הוא ולא רבייה קרא אלא תקנת חכמים הוא ולפנים משורת הדין לגרע קצת מחלק משמר שזמנו קבוע שהן ב׳ חלות וליתנם להמתעכב, א"כ כמו שמגרעין מחלק של משמר הקבוע ה״נ מגרעין מחלק של כהן גדול נמי, לפיכך אינו נוטל אלא ד׳ חלות והחלה ה׳ מגרעין לו מחלקו ונותנן למשמר המתעכב כמו שמגרעין חלה אחת מחלק משמר הקבוע. נמצא ביד משמר המתעכב ב׳ חלות שזיכו להן חכמים מדבריהן ולא מן הדין הוא זה:

אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו. נראה לי דאחרים לאו לאפלוגי את״ק אתו, דהא דת״ק אתיא מהכהן הגדול שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר, והא דאחרים ממאחיו נפקא ליה דיתירא הוא, אלא ה״ק הגדול משל אחיו קאמר. וראיה לדבר מהא דאמרינן בספ״י דחולין (קלד ע״ב> ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קדים ר׳ אמי וזכה בהן ופריך והיכי עביר הכי והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ומשני בשינויא ב׳ איבעית אימא אדם חשוב שאני, ומייתי לה מהא דאחרים דגדלוהו משל אחיו, ואם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוי שביק רבנן ועביד כאחרים דיחידאי הוא, דהא אמרינן בסוף הוריות (יג ע״ב> דאחרים ר׳ מאיר הוא. אלא ודאי כ״ע מודו בהא וכדפרישתי״:

כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה. קשה לי הא אילים נמי על חטא קאתו דהא כפרה כתיב בהו כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר ובר, והוא אילו ואיל העם. וי״ל דהני כיון רעולות נינהו ועולה מכפרת על חייבי עשה דקילי כדאמרינן בפ״ק דזבחים (ו׳ ע"א), לא חליש דעתיה, משא״ב בשעירים שמכפרין על החמורות כדתנן ברפ״ק דשבועות (דף כ׳) [ב׳ ע״ס ושאר עבירות שבתורה הקלין והחמורין כו׳ שעיר המשתלח מכפר, חלשא דעתי׳. ועוד, עבירות עשה שעולה מכפרת עליו הוא דבר שאי אפשר לשום אדם להזהר ממנו, כדאמרינן בם״ק דזבחים (ד ע"א) חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין אדם בישראל שאינו מחוייב עשה, ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה מק״ו על חייבי כריתות מכפרת על חייבי עשה לא כ״ש, וכיון דאי אפשר לשום אדם להזהר מעבירות עשה שאילים מכפרים עליהם לא חלשא דעתיה כמו משעירים:

אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי. קשה לי הא פר של כה״ג אינו מכפר אליבא דר׳ יהודה ריש (פ״ד> ןפ״ק] דשבועות [ב׳ ע"א] אלא על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על הישראל. וכ״ת מ״מ כיון דאפילו שוגג צריך כפרה הו״ל חטא וחלשא דעתיה, מ״מ מאי משני פר כיון דעליו ועל אחיו וכו׳ מידע ידע ליה ומהדר לי׳ בתשובה, איזה ידיעה שייך כאן בכפרת הפר הא אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה בסוף דחוטא גופי׳ אינו יודע שחטא.

וצ״ל הפריך ליה אליבא דר״ש דאמר התם כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל פי׳ על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים, וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל פי׳ על כל עבירות, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים, והשתא פריך לה אליבא דר״ש דפר נמי על חטא דמזיד קאתי כמו שעיר המשתלח וחלשא דעתיה ואמאי מעבירין לפניו ואתי שפיר הא דמשני כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי ועל חטאים דבמזיד מידע ידע, אבל לר׳ יהודה לא קא קשיא ליה פר נמי על חטא הוא דאתי דלית לן בה כיון דלא קאתי על המזיד אלא על השוגג לא חלשא דעתיה.

מיהו בלאו הכי נמי ניחא דהא בסיפא [דמשנה] דפ״ק דשבועות !ב׳ ע״בן קתני ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפרים, והשתא איכא למימר כיון דלר׳ יהודה על זדון אלו מכפר שעיר הנעשה בפנים בע"כ פר נמי מכפר על זדון אלו על הכהנים, דהא אפילו לר׳ יהודה על מה שהשעיר הפנימי מכפר על ישראל פר מכפר על הכהנים, ולפי״ז הא דאמרינן שעירים כיון רעל חטא קאתי חלשא דעתיה משום שעיר הנעשה בפנים נמי קאמר הכי כיון דאיהו נמי מכפר על זדון אלו, והשתא פריך אי הכי אפילו פר נמי אפילו לר׳ יהודה הא אתי על זדון הללו וחלשא דעתיה, ומשני כיון דעליו וכו׳ מידע ידע ומהדר ליה בתשובה על הזדון, ואי משום שוגג דאין לו ידיעה בסוף דליכא תשובה משום שוגג לית לן בה ולא חלשא דעתיה. ותי׳ זה עיקר, דלא מסתבר שהמקשה פריך סתמא א״ה פר נמי אליבא דחד תנא ולא אליבא דכ״ע קא פריך, וכ״ש דנימא הפריך לה סתמא אליבא דר״ש דלית הלכתא כותיה, דהא קיי״ל ר׳ יהודא ור״ש הלכה כר׳ יהודה, אלא ודאי פי׳ זה עיקר:

אין מאכילין אותו לא חלב גבינה בשר יין וכו׳. צריך טעם אמאי לכהן גדול אין מאכילין הני דחשיב לעיל ולא קפדינן אהני דהכא, וגבי זב קפדינן אהני דחשיב הכא ולא קפדינן אהני דלעיל רגבי כהן גדול, דהא לא חשיב הכא אתרוג כדחשיב התם וכן סלתות אמרינן לעיל שמביא לידי חימום לרבנן ולא חשיב לה גבי זב. ושמא י״ל דהני דחשיב לעיל מביאים לידי קרי, ודחשיב הכא מביאים לידי זיבה, ודחשיב הכא ולעיל מביאים לידי שניהם.

שוב ראיתי בתוס׳ ישנים שהקשו אהא דאמרינן אין מאכילין אותו חגב״י אמאי לא חשיב לה גבי כה״ג, ותירצו דלא החמירו בו כ"כ. וקשה לי א"כ הו״ל למחשב הני דכהן גדול גבי זב אתרוג וסלתות, אלא ודאי כדפי׳ עיקר:

דף יט ע"אעריכה

לימא תהוי תיובתא דרב הונא. פרש״י מתניתין דקתני אתה שלוחינו. וקשה לי הא זקני כהונה השביעוהו הכי כדתנן במתניתין א"כ מאי קושיא מהא לרב הונא דהא טעמא דרב הונא דהני כהני לאו שלוחי דידן משום דמי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ושליח דידן מצי עביר, והא לא שייך אלא גבי זר, אבל כהן לכהן שליח דידן הוא כיון דאיהו מצי עביה שליח נמי מצי משוי, וכדמוכח להדיא בההיא דפ״ט דב״ק דקאמר עבודה דכי עביר ע״י הדחק עבודה היא שליח נמי מצי משד, אלמא כהן לכהן בקרבנו שלוחא דידן הוי, וכי[ו]ן שכן שפיר קאמרי ליה זקני כהונה אתה שלוחינו. ואפשר דרש״י לישנא קטיע נקט ואסיפא סמיך דקאמרי אתה שלוחינו ושליח ב״ד ואטו מי לא עסקינן דהב״ד זרים נינהו. א״נ י״ל דמהא דקאמרי אתה שלוחינו נמי פריך. דהא השבועה הי׳ שלא לשנות בהקטרת קטורת של פנים כדאמר בסמוך, והרי עבודת יוה״ב אינם כשירים אלא בכה״ג ולא בהדיוט ואע״ג דכל הכהנים ראוים לכהונה גדולה ולעבודת יוה״ב ולא דמי לזר שאי אפשר לו כלל לעבוד עבודה, מ״מ אם איתא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו לגבי קרבן זרים מהאי טעמא דמי איכא מידי, ה״ה גבי עבודת יוה״ב כל הכהנים כזרים דמי מה״ט והכה״ג אינו שליח דידהו אלא דרחמנא, אע״ג דכל הכהנים ראוים לכהונה גדולה השתא מיהא הדיוטות נינהו. וראשון עיקר, דכיון דכל הכהנים ראוים לכה״ג שליח דידהו הוי כה״ג בעיוה״ב, ולא דמי לטמא בק״צ ולכה״ג אונן דלא מצי משד שליח לענין שיהא עבודתה ועורה שלו, דהתם אי אפשר באכילה בהאי שעתא העובד שהרי כל היום טמא אסור באכילת קדשים דהא בעי הערב שמש וכן אונן נוהג כל יום המיתה מן התורה כדאמרינן בזבחים (ק׳ ע"א), אבל כהנים ראוים כל שעתא לכה״ג אם ימות כה״ג או יארע בו פסול וכיוצא בו:

דף יט ע"בעריכה

הני כהני שלוחי דרחמנא וכו׳ [מי איכא מידי וכו׳]. הקשו התוס׳ דבפ״ד תדרים (לה ע״ב> מיבעי ליה אי שלוחי דרחמנא נינהו אי שלוחי דידן ולא איפשטא ואמאי לא פשט לה מהא דרב הונא. ותירצו דמהא דרב הונא ליכא למיפשט אלא דלאו שלוחי דידן דוקא נינהו ולא דרחמנא כלל, והתם מיבעי ליה דלמא שלוחי דרחמנא ודידן נמי קצת נינהו, ונ״מ בהא דרב הונא דאי דידן לגמרי נינהו מצי בעל הקרבן לעכב שלא יקריבו אנשי משמר את קרבנו אלא כהן אחר, ואי דרחמנא ודידן נינהו עיקרו דרחמנא ולא מצי מעכב, אבל לענין מודר הנאה בין אי דידן לחוד בין אי דרחמנא ודידן אסור להקריב דקמהני ליה, והתם מבעי ליה אי שלוחי דרחמנא ודידן קצת ואסור במודר הנאה או דרחמנא לגמרי ושרי, והשתא לא מצי למפשט דשלוחי דרחמנא ודידן דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו אע״ג דאנן לא מצינן למיעבד לית לן בה.

ואני תמה מאי שנא אי אמרינן דשלוחי דרחמנא ודידן דאזלינן בתר דרחמנא לענין אנשי משמר דלא מצי לעכב וכן לענין הא דאע״ג דאנן לא מצינן למעבד עביד, ולענין מודר הנאה אזלינן אף בתר דידן ואסור במודר הנאה, אמאי בהני אזלינן בתר חלק גבוה ושל הדיוט בטל לגמרי, ואילו לגבי מודר הנאה אפי׳ אי עיקר שלוחי דרחמנא וקצת דידן אינו בטל הקצת לגבי עיקר למישרי במודר הנאה.

ועוד אי ליכא נ״מ בהא דרב הונא דאמר שלוחי דרחמנא נינהו אלא בהא לחוד דלא מצי לעכב על אנשי משמר מלהקריב, אם כן מאי קמ״ל הא בהדיא תניא בספ״ט דב״ק (דף ק״י) נקט ע״ס גבי כהן שמקריב במשמר שאינו שלו, ועבודתה, פי׳ הבשר שהוא בשכר עבודה ועורה שלו, ואם היה בעל מום פי׳ שאוכל ואינו עובד נותנה לכהן שבאותו משמר, ואם היה זקן או חולה נותנה לכהן שירצה, ומוקי לה ר״פ בשיכול לעשות ע״י הדחק דכי עביד ע״י הדחק עבודה היא משד שליח ועבודתה ועורה לאותו משמר משום דאכילה ע״י הדחק אכילה גסה [היא ו]לאו כלום היא, ומשמע דוקא ביכול לעבוד ע״י הדחק הא אין יכול לעבוד אפי׳ ע״י הדחק אין נותנה לכל כהן שירצה אלא לאנשי המשמר דוקא, וה״ה בעל מום נמי אע״פ שאוכל הואיל ואינו יכול לעבוד צריך ליתן לאותו משמר דוקא ולא לכל כהן שירצה, כ״ש דזר (גמיר) [גמור] אינו יכול ליתן לכל כהן שירצה אלא לאותו משמר דוקא. וה״נ תנן בפי"א דיבמות (צט ע"א) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ואין נותנים להם קדשים ואין מוציאין את שלהם מידם, ופרש״י בלשון אחד דאין מוציאין את שלהם דאם יש להם קרבן להקריב אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם בע"כ דכל אחד אומר כהן אני, משמע אבל מזר ודאי מוציאין ואין יכול ליתן לכל כהן שירצה וה״נ תנן בתר הכי כה״ג גבי מי [שלא] שהתה אחר בעלה ג׳ חדשים ונישאת וילדה ואין ידוע אם בן ט׳ לראשון אם בן ז׳ לאחרון היה א׳ ישראל וא׳ כהן ואין נותנים לו ואין מוציאין שלו מידו, מיהו ללישנא בתרא שפרש״י התם אין ראיה מהא דפי"א דיבמות, אלא שלשון ראשון נראה עיקר כמו שכתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו. ועוד דאמרינן בפ״ט דב״ק (קט ע״ב> לה׳ לכהן קנאו ה׳ ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, אלמא איל הכפורים שהוא אשם גדלות אינו יכול ליתנו לכהן אחר אלא לאותו משמר.

ועוד שהרי משנה שלימה שנינו בפ״ג דתמורה (כ׳ ע״ב> אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה רבי אליעזר אומר ימותו ור׳ אלעזר אומר יביא בדמיה עולה, הלא אף הנדבה עולה היא ומה בין דברי ר"א לדברי חכמים, אלא בזמן שהיא באה עולה סמוך עליה אם היה כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא נדבה אין סמוך עלי׳ וכו׳ אע״פ שהוא כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר, ומדנקט בהא נ״מ דעבודתה ועורה בכהן דוקא משמע דבישראל ליכא נ״מ, ואי ס״ד דישראל נמי יכול ליתן קרבנו לכל כהן שירצה אע״פ שאינו מאותו משמר א"כ למה ליה למימר בכהן הא בישראל נמי איכא הא נ״מ דעבודתה ועורה, דבזמן שהיא באה עולה יכול ליתן לכל כהן שירצה ובזמן שהיא נדבה עבודתה ועורה של אנשי משמר, אלא ש״מ מהא מתניתין להדיא דישראל אין יכול ליתן קרבנו אלא לאותו משמר דוקא. וכיון דמכל אלו מוכח דאין ישראל יכול ליתן שום קרבן לכהן אחר רק לאנשי משמר א"כ מאי קמ״ל רב הונא בריה דרב יהושע בהא דקאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו.

אלא ודאי הא דקאמר שלוחי דרחמנא נינהו אינו נ״מ להא, דאפילו תימא דשלוחי דידן נינהו אפ״ה אינו נותן אלא לאותו משמר ולא לכל כהן שירצה, וליכא נ״מ בהא אי שלוחי דרחמנא או דידן אלא לענין מודר הנאה בלבד וא״ב אכתי תקשה אמאי לא פשט לבעיין דפ״ד תדרים [לה ע״ס מהא דרב הונא, ועוד מצידה תברא אי לא ש״מ מדרב הונא אלא דאינו שלוחי דידן גרידא אלא שלוחי דרחמנא נמי ואכתי איכא למימר דאף שלוחי דידן עם שלוחי דרחמנא נינהו, מאי פריך לרב הונא ממתניתין דאומרים אתה שלוחינו דילמא אף דהוי שלוחי דרחמנא מ״מ לא נפיק נמי מכלל דידן ושפיר קאמרי ליה בשעת שבועה אתה שלוחינו, ובדוחק יש לתרץ זאת. אלא ודאי הא לאו טעמא למימר דשלוחי דרחמנא ואף שלוחי דידן, אלא או כולה שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא לגמרי. אבל התירוץ הא׳ של התוס׳ הוא הנכון דלא רצה למיפשט אלא ממתניתין ולא מדברי אמורא וכן פירשו כל המפרשים:

הכי קאמרי ליה משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב״ד. קשה לי בעל דעתינו לחוד סגי ולמה לי על דעת ב״ד, דהא בסם״ג דשבועות (כט ע"א) אמרינן דכי אשתבע בתר פומיה אזלינן ולא בתר דעתיה, ופריך מהא דתניא וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, ופריך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי, ומשני כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו, ופי׳ רש״י כי היכי דתהוי השבועה על דעת רבים דאין לה הפרה, ואע״ג דאין על דעת רבים פחות מג׳ כדאמר בפ״ד דגיטין ע״ד המקום שאני.

והשתא הכא תקשה על דעת ב״ד למה לי, דמסתמא הא דתנן מסרוה[ו] זקני ב״ד לזקני כהונה, הרבה זקני כהונה היו, ובעל דעתינו נמי סגי למהוי ע״ד רבים, וא״ב בעל דעתינו לחוד סגי על דעת ב״ד למה לי. [וגם בעל דעת ב״ד לחוד נמי סגי] דהא אין ב״ד פחות מג׳ [ותרווייהו למה לי]. ובשלמא התם דאע״ג דאמרס להם על דעת המקום בהא לחוד לא סגי אי לאו דא״ל נמי על דעתי משום דאיכא למימר על דעת המקום חשיב כב׳ בני אדם ולא חד אלא שצריך בג׳ מש״ה אמר נמי על דעתי דהו״ל בג׳ אבל [הכא] בעל דעתינו או על דעת ב״ד לחוד סגי.

וי״ל מאן ס״ל התם דרבים הוי ג׳ ר׳ נחמן, הא אית לי׳ ברפ״ד דגיטין(דף ל״ד> [לב ע״ס דבי תרי נמי ב״ד קרו להו, דהשתא תרווייהו צריכא, דאי בעל דעת ב״ד לחוד ה"א על דעת בי תרי דקרואים נמי ב״ד, ואי בעל דעתינו לחוד פעמים שלא יהיה בשעת שבועה אלא בשנים מזקני כהונה, מש״ה השביעוהו על דעתינו ועל דעת ב״ד דע״י צירוף שניהם עכ״פ ג׳ הדין, ולרבי יהודה דאמר התם !מה ע״ס אין רבים פחות מעשרה צריכי שניהם דפעמים לא יהיה עשרה אלא ע״י צירוף שניהם. אלא הא ודאי קשה דפריך התם ספ״ג דשבועות (חסר כאן וחבל על דאבדין וכר):

סליק פרק שבעת ימים - פרק ראשון

פרק בעריכה

גבורת פרק שני י״ט ע״ב - כ״ב ע"א ארי פ״ב ־ פרק דף כ״ב ע"א בזמן שהן מרובין רצץ ועולין בכבש. נחסר כאן שורה שלימה ומעתיק הראשון הגיה למטה ודבריו נכונים*] ומה דאמר רב הונא בפ״ק דברכות (ד ע״ב) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא שנו אלא בדנפק, אבל בדעייל מצוה למרהט. י״ל האי בדעייל היינו בדרך הליכתו [לבית הכנסת, אכן בדנפיק אף] בשעת יציאת בית הכנסת עצמה איירי, דמשום הכי אל יפסיע פסיעה גסה דמחזי ישיבת בית הכנסת [למשא]. ואפילו תימא [דבדעייל] מצוה למרהט אף בבית הכנסת עצמה איירי, לא דמי לעזרה, הבית הכנסת קיל משל עזרה, דהא מנעל ורקיקה בעזרה אסור ובכלל מורא מקדש הוא כדאיתא ספ״ט הברכות ןס״ב ע״ס, ובבית הכנסת שרי כדאיתא התם, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש. וכ״ש בכבש של מזבח דגלי קרא הצריך אימה יתירה מן העזרה, דכתיב [שמות כ׳, כ״ג] לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו. הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות ע״ג הכבש מפני שהעולה ע״ג מעלות צריך להרחיק רגליו זה

  • [הג״ה ממעתיק הראשון, כן מצאתי שבראש הגליון ניכר שחסר שיטה...

קושית הגאון מהא דאיתא ברמב״ם (הל׳ בית הבחירה פ״ז הל׳ ה׳) וכל.... אבל בדעייל מצוה למרהט אי בדרך הילוכו לבהכ״ג, דהיינו חוץ.... אברהם בשו״ע (או״ח סי׳ צ׳ ס״ק כ״ד), או דלמא אפי׳ בבהכ״נ עצמה ....

....שלימה וגם בשיטות שלמטה חסר כפי שמסומן כזה-[, ונ״ל דעיקר ....הנכנס לעזרה יהלך בנחת. ושקיל וטרי בלישנא דאביי בברכות, ....לבהכ״ג מצוה למרהט אבל בבהכ״ג עצמה אסור, וכדעת מגן ...מצוה למרהט, ומסיק דאפילו תימא בבהכ״נ שרי בכבש אסור]:

בראשונה מזה ונראה כגילוי ערוה, ואע״פ שאין זה גילוי עררה ממש דהא היו מלובשים במכנסים, אפ״ה קפיר קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפיר כן על כל העזרה ואיך התירו להן לרוץ והיה להם לתקן בזמן שהן מרובין לתרום ע״י פייס. ושמא י״ל כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה לזכות הקודם בד׳ אמות בתרומת הדשן, לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי, אבל לרוץ בעזרה לדבר הרשות ודאי אסור ובכלל ממקדשי תיראו הוא, ועדיין אין דעתי נח לי בזה: [השמטות] הממונה אומר להם הצביעו. פירש״י אם היו שניהם שדן אין אחד מהם זוכה לתרום, אבל מעתה כולם באים להטיל גורל, ומהו הגורל, הממונה אומר להם הצביעו. ואיני יודע מנא ליה לרש״י דמטיל גורל בין כולם, דילמא אינו מטיל גורל אלא בין אלו ב׳ שהיו שווין לבד, אבל כולם כבר אבדו זכותן בשעה שקדמו אלו בד׳ אמות * * *: והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא. נראה לי דה״ה דהוי מצי למיפרך והרי מנחות ונסכים

גבורת פרק שני כ״ב ע"א ארי קיג דעבודת לילה הוא דאמר מר ומנחתם מסכיהם אפילו בלילה כדאיתא רפ״ב דתמורה ד״ד ע"א), ותנן לקמן (כ״ה ע"א) גבי פייסות הסולת והחביתין והיין. אלא דהכי נמי י״ל סוף עבודה דיממא הוא ואע״ג שאינו מגוף הקרבן כמו אברים ופדרים שהן מגוף הקרבן שנשחטו ונזרקו ביום, מ״מ מתכסיסי קרבן של יום הן, שהרי באין בגלל זבח והוה ליה סוף עבודה דיממא. מיהו קשה לי, דלקמן [כ״ו ע״ס משמע הניסוך המים דחג היה ע״י פייס כדתני רבי חייא פייס פעמים י״ד, וחשיב בחג ביד א׳ צלוחית של מים. והאי פייס הוא שזוכין ע״י פייס וכמש״ב שם בשם התוספות [ד״ה ההיא], אלמא תקנו פייס לניסוך המים אע״ג דעבודת לילה היא, כדאיתא רפ״ק דתענית [ב׳ ע״בן גבי [הא] דאמר ר"א שואלין את הגשמים מיו״ט ראשון של חג, אי גמר לה מניסוך המים, מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם מסכיהם ואפילו מאורתא, אף שאלה נמי מאורתא. ומדרצה ללמוד לשאלה דמאורתא דהיינו ליל יו״ט ראשון של חג, מניסוך המים, ש״מ ניסוך המים נמי דקאמר היינו ליל יו״ט ראשון. א"כ הא וודאי ניסוך המים אין בא בגלל זבחי החג כיון דמנסכיה בליל יו״ט ראשון שעדיין לא קרב שום קרבן מקרבנות החג. ולא דמי לניסוך היין דכל השנה דודאי בא בשביל הזבח. דשאני התם דהא דאמרינן מסכיהם אפילו בלילה, היינו שאחר יום הקרבת הקרבן וכדאמרינן בפ״ג דמכילתין [ל״ג ע"א] ואברים קודמין למנחה זבח ונסכים וה״נ אמרינן (בפ״ג) [פ״ד] דמנחות [מ״ד ע״ב]. אבל ניסוך המים כיון הבאים בלילה שקודם הקרבת קרבן אינן באים בגלל זבח ואמאי בעו פייס. ואע״ג דרש״י ל״ג התם בפ״ק דתענית [שם] להא דאמר מר ומנחתם מסכיהם אפילו בלילה, ולדידיה אין ניסוך המים בלילה, מ״מ התוספות והרמב״ם גרסי לה וכמו שכתבתי בחידושי שם [ד״ה מה ניסוך]. ושמא י״ל כיון דאין ניסוך המים אלא בזמן קבוע בשנה, ועוד שהוא בחג ואמר מר רפ״ה דסוכה [נ׳ ע״בן שהיא מצוה חשובה ובא מששת ימי בראשית, חשיבא לחו לכהנים מש״ה תיקנו לה פייס: סוף עבודה דיממא היא. קשה לי הא אמרינן בסמוך מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב׳ גזרי עצים, והא סידור ב׳ גזרי עצים עבודת יום הוא ואינו כשרה בלילה כדאמרינן בסוף פרקין [כ״ז ע״ש זר שסידר ב׳ גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא, ואמאי לא תקנו לה מעיקרא פייסא. ואע״ג דאתקיף עלה רבא התם אלא מעתה תבעי פייס, ואמרינן אישתמוטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב׳ גזרי עצים, מ״מ תקשה התמה לאחר התקנה שתקנו פייס לתרומת הדשן, קודם התקנה מאי איכא למימר. ושמא י״ל דקודם התקנה היה פייס הראשון לב׳ גזרי עצים, ולאחר שתיקנו פייס לתרומת הדשן תיקנו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בה מטעמא דמפרש רב אשי בסמוך * *. תדע דאי לא תימא הכי קודם התקנה בצרי להו פייסות. [וכה״ג] אמרינן לקמן [כ״ו ע"א] לא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב דא"כ בצרי ליה פייסות:

קיד גבורת פרק שני כ״ב ע"א ארי אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה. קשה לי הא בפ״ב דזבחים (כ׳ ע"א) פריך אהא דרבי יוחנן למאן אי לרבי האמר פסלי לינה פי׳ לקידוש, ולינה בעמוד השחר הוי, אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אפילו מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש. ושני אביי לעולם רבי ולינה דרבנן, ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלי לינה. רבא אמר לעולם ראב״ש וראה רבי יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה. הרי לרבא תרומת הדשן תחילת עבודת היום הוי לר׳ יוחנן ומש״ה לא פסלה לינה לקידוש שלו. וצ״ל דהאי שינויי אזלא אליבא דאביי והלא כרבא ורבא ס״ל כאיכא דאמרי האונס שינה. וה״נ צ״ל למאי דקאמר לקמן בסוף פירקין(כ״ז ע״ב) גבי הא דקאמר וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר, ופריך והרי תרומת הדשן, ומשני תחילת עבודה דיממא היא ומייתי להא דרבי יוחנן, וזה סותר לסוגיא שלנו דלא חשיב לה לתחילת עבודה דיממא אלא שכבר קידש מתחילה לעבודה קאר״י, וסוגיין אליבא דאביי ודסוף פירקין אליבא דרבא. ולמסקנא דהתם אתי שפיר לאביי, דהוא נמי ס״ל דתרומת הדשן תחילת עבודה דיממא, אלא דלא ניחא ליה לומר ראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון בהא ולא בהא. מ״מ קשה לי אהא דמסיק בסוגין אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה, מה טעם הוא זה דלמחר אין צריך לקדש, הא כל קידוש לצורך עבודה היא ואפ״ה בשארי קידושים פסלה לינה, ומאי שנא האי קידוש דתרומת הדשן משאר קידושים דכל עבודות כולן *: ותקנתא להך גיסא הוא. פירש״י וכי מפני התקלה שאירע (לה) נתקן פייס, והא להאי גיסא הוא בשביל סידור המערכה וב׳ גזרי עצים שהתורם הוא [ה]מסדר, וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס. וקשה לי לפי״ז לא שייך לומר להאי גיסא הואי הא להאי גיסא, והוה ליה להקשות בפשיטות כיון דכל כך עבודות בכהן אחד, מעיקרא מאי שנא לא תקנו פייסא כדפריך בריש שמעתין. ובתוס׳ ישנים הקשו לפירש״י מאי פריך, הא מ״מ היתה לשם תרומת הדשן ג"כ. ופירשו בשם ר״ח דהכי פירושו ותקנתא להך גיסא הואי, וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרובין לבא יחד ודוחפין זה את זה, תקנתא להאי גיסא הואי שלא היו באים עד שתקנו מי שזכה וכר: שתי תקנות היו. הקשו התוספות מנא ליה דילמא חד תקנה היא, אלא כיון שתקנו פייס חשו שלא ימנעו מלבא דאמרי מי יימר דאיתרמי תקנו מי שזכה וכר. ותירצו דאין ה״נ דחדא תקנה היתה, כיון דתקנו פייס חשו לדילמא לא אתו, תיקנו נמי באותו פעם מי שזכה. ואע״ג דלישנא כיון דתקנו פייסא לא אתו, משמע הבתר הכי תקינו לה, לא דק כולי האי בלישניה, דמפרש הענין כאילו היה בתרי דמני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא. וזה נ״ל דוחק דלאו דוקא ב׳ תקנות קאמר. עוד תירצו מדתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה, שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוי מעשה כיון דחזו [וכר׳], שמע מינה שעל פי מעשה ניתקן הכי, שפעם אחת לאחר שהרים הדשן מי שזכה בו לא היו שם כהנים לסידור מערכה, אז אמרו מי שזכה. (אינו) [ואיני] יודע מאי קאמרי דהא סידור מערכה בכהן אחד סגי, ואפילו תימא שלא היה שם שום כהן אלא [זה] שזכה בתרומת הדשן לחוד, בדידיה לחוד סגי והוה ליה לסדר הוא באותו הפעם, וכיון דאין כאן תקלה ביטול עבודה למה לן לעשות תקנה קבוע[ה] מי שזכה בתרומת הדשן יזכה באינך לאי יתרמי עוד פעם, כל הזוכה בתרומת הדשן הוא ממילא בלתי התקנה יסדר לאינך כיון דליכא אחר. אלא ע"כ צ״ל דהכי היה המעשה שלא בא שום אדם [לתרומת הדשן מחמת דקאמרי מי יימר] דמיתרמי. מהשתא י״ל דחדא תקנה הוי וכמו שהקשו התוספות. ועוד שתיר[ו]ץ זה חולק על הגמרא דקאמר בהדיא אתרומת הדשן [כיון דתקינו פייסות לא אתי] דאמר[י]

גבורת פרק שני כ״ב ע"א - כ״ב ע״ב ארי קטו מי יימר דאיתרמי ליה, אלמא תקנתא משום דלא אתו לתרומת הדשן. מ״מ קשה לי למאי דפירשתי לעיל !ד״ה סוף עבודה דיממא], דמעיקרא קודם שתיקנו פייס [לתרומת הדשן היה פייס בפני עצמו] לגזירי עצים הואיל ועבודת יום הוא, וא"כ לאחר תקנה א׳ שתקנו פייס לתרומת הדשן ולא תקנו השנית [היה לתרומת הדשן פייס בפני עצמו לבד הפייס של] שני גזרי עצים, א"כ היו ב׳ פייסות בין תקנה לתקנה א׳ לתרומת הדשן וא׳ לב׳ גזרי עצים, לבד מג׳ פייסות דלקמן בפירקין, [ולפי״ז היו ה׳ פייסות בין תקנה] לתקנה, א"כ משנתינו דתנן התקינו שלא יהיו תורמין אלא בפייס ומסיים ד׳ פייסות היו שם וזה פייס הראשון, [משמע דגם לאחר] שתיקנו פייס לתרומת הדשן לא היו אלא ד׳ פייסות לחוד, הא בין תקנה לתקנה היו ה׳. מיהו לתי׳ א׳ של התוס׳ [שפיר איכא למימר שלא] היו אלא ד׳, שהרי לא היה זמן בין תקנה לתקנה. אבל לתירוץ ב׳ של התוס׳ (שהיו) [שהיה] זמן בין תקנה דפייס [לתרומת הדשן ובין תקנה דמי שזכה], תקשי הא הוה ליה ה׳, ואיך תנן בתר תקנה א׳ ד׳ פייסות היו שם. וי״ל דהכי קאמר ד׳ פעמים נכנסו לפייס, מ״מ [בכניסה א׳ היו ב׳ פייסות א׳ לתרומת הדשן] וא׳ לב׳ גזרי עצים. וכה״ג אמרינן בפירקין לקמן (כ״ה ע"א) אם תימצא לומר לכל עבודה ועבודה היו מפיסים [הוה ליה טובא פייסות, אלא ד׳ פעמים נכנסו] להפיס ובכל חרא וחרא היו טובא פייסות, ולקמן סוף פירקין יתבאר עוד: דף כ״ב ע״ב דכתיב ויפקדם בבזק. (נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה, וז״ל) וגלי קרא (ויפקדם בטלאים) בזק, לישניה דמבזיק, דאי שמיה דמתא היא, בקרא קמא במאי מנאם, אלא ודאי בזק לישניה דמבזיק, עכ״ל. (וכתב ע״ז המעתיק הראשון, דכוונת רבעו דגם ר״י דמביא פסוק דויפקדם בבזק, מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח. כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל ואי אמרת בזק שמיה דמתא, הו״ל לאשמועינן במה מנאם, אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא. ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני, משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ״ל המעתיק): [השמטות] כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה. המאמר הזה מבהיל להניא לב חסר האמונה לומר ח״ו לית דין ולית דיין אלא במזלא תליא. וחלילה חלילה לחשוב כן, והחושב כן אין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו. וכוונת המאמר דמריה סייעיה מחמת רוב מע״ט ודוד היה מדוכה במעש״ט ביותר, ושירותיו וזמירותיו יוכיחו, ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהילים, והיה דבוק בה׳ ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה, כדכתיב חסד ומשפט אשירה לך, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה [גמ׳ ברכות ס׳ ע״בן. וכתיב בה׳ אהלל דבר באלהים, אמר דוד בין במרת רחמים בין במרת הדין אשירה כדדרשינן ריש פ״ט הברכות [שם], ונקרא נעים זמירות ישראל. וכתיב חצות לילה אקום להודות לך [שם ג׳ ע״ס, וכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני וכדדרשינן רפ״ק הברכות [ד׳ ע"א], ומצינו שהיה מבזה את עצמו לכבוד המקום בעלותו את הארון עד שאמרה לו מיכל בת שאול: מאי היא מעשה דאגגס. הקשו בתוספות [ישנים ד״ה שאול] הא קודם מעשה דאגג כשהקריב את העולה קודם שבא שמואל ניחם הקב״ה שהמליכו, ואמר ליה שמואל ביקש ה׳ איש כלבבו, והא הוה ליה לאתויי. ותירצו דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שלא היה בדעת הקב״ה להעבירו אלא ממנו אבל לא מבניו, ובמעשה דאגג ניחם אפילו מבניו. וקשה לי דמ״מ הוה ליה לאתויי האי דהקרבת עולה, דמכל מקום באחת העביר הקב״ה ממנו המלוכה, ובדוד

קטז גבורת פרק שני כ״ב ע״ב ארי בשתים ואפילו הכי אפילו ממנו לא העביר המלוכה. ולי נראה דבמעשה דהקרבת העולה לא העביר הקב״ה המלוכה עדיין ממנו והא דכתיב ביקש ה׳ איש כלבבו היינו לאחר מותו דס״ל לר״ה דאין זה הסרה אפילו מזרעו, שמתחילה לא פסק המקום המלוכה אלא לשאול לחוד ולא לזרעו אחריו, וכמו שאמר בסמוך, אלא שאע״פ שלא פסק גדולה לזרעו אחריו, מ״מ גם זרעו היה בכלל כל ישראל שראויים למלוכה מסתמא, אלא שמפני העון הקרבת העולה יצא זרעו מכלל סתם ישראל שראויים למלוכה. אבל במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי, ומיד נמשח דוד עפ״י הדיבור למלך כדכתיב בקרא. ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן (בפ״ג) [בפ"א] דמגילה [י//ך ע״ס דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה. ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד, [אמרה] עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, לאו למימרא דלא היה לדוד דין מלך בעוד שאול קיים, אלא מילתא בעלמא קאמר[ה] ליה הביון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה׳ עגלת בקר תיקח בידך לאמר לזבוח לה׳ באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול, ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח כמו שאמרתי שם בחידושי. ואפילו תימא דמ״מ שאול נמי אכתי דין מלך עליו ואפילו אחר משיחת דוד, מ״מ אין בה מלכות שלימה כיון דכבר יש צרתה בצידה: דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה. וליכא להקשות הא דדרשינן בספ״ה דשבת (נ״ו ע"א) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עלי׳ אף אוריה החיתי אי אתה נענש עליו, מ״ט מורד במלכות חוה דא״ל ואדוני יואב וכר. והא דתניא בפ״ב דקדושין (מ״ג ע"א) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון. ומפרש הגמרא בלישנא בתרא דלשמאי נמי איכא למימר דאין שליח לדבר עבירה, ושאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת. ואידך הרי לך כחרב בני עמון וכו׳ וכדדרשינן לה בפ״ה דשבת [שם]. א"כ רב הונא דלית ליה הא דרשא דמה חרב בני עמון כר, כשמאי ס״ל דשולחיו חייב, וזה תימה דשביק רבנן ועביד כשמאי. ולא קשיא מידי דהא בתחילה רצה לומר הגמרא דפליגי ביש שליח לדבר עבירה, ואח״ב קאמר דכולי עלמא אין שליח לדבר עבירה, ומאי חייב דקאמר שמאי חייב בדיני שמים, ולת״ק נמי חייב בדיני שמים אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. והשתא איכא למימר דלרב הונא נמי בדיני שמים פליגי, ואפילו ת״ק דפטר מ״מ מודה דינא זוטא חייב בדיני שמים. וכי תימא א"כ מאי קאמר דוד בשתים ולא עלתה לו, הא ב׳ אלה רדוד ע״י שליח היה דאוריה וכן דהסתה היה ע״י שליח ששלח את יואב למנות את ישראל כדכתיב בסוף ספר שמואל, ולא דמי לשל שאול שהוא בעצמו עבר על ציווי המקום במעשה דאגג. י״ל דמשמע להגמרא דמ״מ אלו ב׳ של דוד ביחד אע״פ שהיו ע״י שליח, שקולין וחמורין מאחד של שאול אע״פ שהיה על ידי עצמו:

גבורת פרק שני כ״ב ע״ב - כ״ג ע"א ארי קיז הא איכא נמי מעשה דבת-שבע. קשה לי דלמא סבירא ליה לרב הונא כי הא דדריש התם ספ״ה השבת [נ״ו ע"א] ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו . וי״ל דהא דמפרש דוד בשתים דאוריה ודהסתה לאו רב הונא קאמר לה, אלא סתמא דגמרא מפרש להני שתים דרב הונא בהכי, והשתא פריך שפיר הא איכא מעשה דבת שבע ומנא ליה דאחד משתי אלה דרב הונא הוא דאוריה, דילמא בדאוריה ס״ל לרב הונא כדמ״ד התם דלא חטא הכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון שאין אתה נענש עליו, ומעשה דבת שבע חד מהן, ומשני אפילו אם תימצא לומר דחטא התם איפרעו מיניה. עוד י״ל דמאי נינהו דאוריה ודהסתה, רב הונא גופיה קאמר ליה, ומ״מ לא קשיא מידי דכיון דבחד קרא נאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ואת אשתו לקחת לך לאשה, אי אפשר למדרש הני תרתי חרא לזכות וחרא לחובה, אלא או שניהם לזכות או שניהם לחובה, וכיון דהא דאוריה דחשבת לה בשתים רדוד דרשת לה לחובה, ע"כ סיפא דקרא רואת אשתו לקחת לך לאשה בע"כ אי אפשר למידרשיה לזכות אלא לחובה. והשתא פריך שפיר והאיכא נמי מעשה דבת שבע. ותירוץ זה נראה לי עיקר, דאילו לתירוץ א׳ דההיא דאוריה ודהסתה הגמרא מפרש לה ולא רב הונא קאמר לה, מאי משני התם איפרעו מיניה, הא למ״ד לא חטא ברבת שבע אע״ג הכתיב בה הכבשה ישלם ארבעה, אפילו הכי בע"כ ההוא דילד ואינך דחשיב על ד"א היה, אכתי תקשה מנא ליה להגמרא דשל אוריה הוא א׳ משתי אלה דרב הונא, הא בסמוך פריך והא אמר רב קיבל דוד לשה״ר ומשני כשמואל דאמר לא קיבל, ומנא ליה הא, דילמא רב הונא ס״ל כרב ואפיק הא דאוריה ועייל

הא דרב. אלא ודאי מאי נינהו דאוריה ודהסתה רב הונא עצמו הוא דקאמר לה: ילד אמנון תמר. פי׳ שעינה אמנון את תמר. ונראה לי דלא דק לחשבן כסדרן, דהא ההיא מעשה העינוי דתמר היה קודם הריגת אמנון דהא מפני שעינה הרגו אבשלום אח"כ כדכתיב בקרא. מ״מ קשה לי הא אמרינן בפרק כה״ג (סנהדרין כ"א ע"א) תמר בת יפת תואר היתה, שנאמר דבר נא אל המלך וכר, ואי סלקא דעתך בת נישואין אחתיה מי הוי שריא ליה. והקשו התוספות מהא דאמרינן בפ״ק דקדושין (כ״ב ע"א) והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה, ופי׳ רש״י האפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן, א"כ ולד יפת תואר אין זה ולד נכרית דולדה כמוה אלא ולד גיורת, ואכתי תקשי אחתיה מי הוי שריא ליה. ותירצו, דתמר לא היתה בת דוד, דאמה כבר היתה מעוברת ממנה כשבאתה למלחמה, והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות מלך מעילים, מתוך שגדלה בביתו של דוד קרי לה בת מלך. והשתא תקשה מאי קאמר הכא ואת הכבשה ישלם ארבעה נתקיים בהא דתמר שהי׳ א׳ מן הד׳, הא כיון דלא היתה בתו אין זה תשלומין כלל. וצ״ל אע״ג שלא היתה בתו ממש אפילו הכי כיון דהיה מחבבה כל כך עד שהכתוב קראה בת מלך, לענין פירעון נמי כבת חשיב לה תצטער בצערה כל כך כאילו היתה בתו ממש: דף כ״ג ע"א איזו נטירה אמר לו השאיליני קרדומך. משום דסליק מהשאיליני קרדומך נקט לה ולא נקט השאיליני מגלך דברישא פתח בה גבי נקימה. אי נמי האי השאיליני קרדומך דנקט גבי נטירה ארישא קאי דאמר ליה ראובן לשמעון השאיליני מגלך א״ל לאו,

קיח גבורת פרק שני כ״ג ע"א ארי ואח״ב אמר ליה שמעון לראובן השאיליני קרדומך א״ל (אינו) [איני] משאילך כדרך שלא השאלתני, ועבר ראובן על לא תקום, ואם אחר זה למחר בא ראובן עוד הפעם לשמעון וא״ל השאיליני חלוקך, אם א״ל שמעון איני כמותך עובר על לא תטור, ורבותא קמ״ל אע״ג דראובן עבר על לא תקום כבר נגדו, אפ״ה אסור לשמעון לנטור איבה בלבבו, והא דנקט גבי נטירה א״ל השאיליני קרדומך א״ל (ל)לאו, ולא מסיים איני משאילך כדרך שלא השאלתני, ארישא הסליק מיניה קא סמיך דנקט בהדיא הכי, וכדי לקצר נקט סתמא. וכי תימא מנא ליה הא דאע״ג העבר השואל על לא תקום נגד המשאיל, אפ״ה הוא עובר על לא תטור. י״ל דקרא הכי דייק, דמאי טעמא אקדמיה קרא לאו דלא תקום קודם ללא תטור הא א"א לנקימה אא״ב נטר לו האיבה בלבו קודם, דהא גורם לו שאינו משאילו קרדומו מפני שלא השאיל לו מגלו. דע״ב הא דנקט גבי נקימה אמר ליה איני משאילך כדרך שלא השאלתני, וגבי נטירה [אמר ליה] הילך איני כמותך, לאו דוקא דאמר ליה להדיא הכי, אלא אפילו לא אמר ליה בהדיא הכי אלא שנמנע להשאיל מפני שלא השאילו ונקט ליה בלביה נמי עובר על לא תקום. דאי לא תימא הכי אלא בנקט בלבי׳ ולא אמר בהדיא אינו עובר אלא א"כ פירש להדיא הכי, (ד)א"כ הא דפריך אהא דכל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ח מהא הכתיב לא תקום ולא תטור ומשני ההוא בממון הוא הכתיב, והדר פריך וצערא דגופא לא והתניא הנעלבים וכר, ומשני לעולם דנקט ליה בלביה. ומדלא קאמר אלא לעולם דנקט ליה בלביה, משמע דלא הדר ביה משנויא קמא דלא תקום ולא תטור בממון כתיב ואפילו לת״ח אסור, דקרא לא מפליג בין ת״ח לע״ה, וההיא דכל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש בצערא דגופיה מיירי. ואי ס״ד דבנקט ליה בליביה בממון נמי לית לן בה, הא השתא דאתית להבי דבנקט ליה בליביה מיירי הוה ליה לאוקמא מילתא דכל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אפילו בממון. אלא ודאי דבממון בכל גוונא אסור. וכיון שכן הרי נקימה בכלל נטירה והיא הגורמת לה. ועוד שהיא קודמת לה דהא בשעת נקימה כבר נטר האיבה בלבו דמחמת זה לא השאילו כדרך שלא השאיל לו, א"כ הו״ל לקרא לאקדומי לא תטור מקמא לא תקום כיון דקודמת לה וגורמת לה. ועוד לא תקום דכתב רחמנא למה לי כלל, דהא אי אפשר לנקימה בלא נטירה, והואיל וא"א לה בלתי נטירה תיפוק ליה משום נטירה. ועוד מק״ו אתי, השתא נטירה אסורה אע״ג דמ״מ משאיל לו ואפ״ה אסור, נקימה שאינו משאילו כל עיקר כ״ש האסור, נקימה דכתב רחמנא למה לי תיפוק ליה מנטירה. אלא ודאי להבי כתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה, דקמ״ל קרא האפילו נטירה אחר הנקימה העבר השואל כבר לנקימה נגד המשאיל אפ״ה עובר המשאיל אח״ב בלא תטור והאי לא תקום ולא תטור בתרי גברי איירי קרא וכדפירשתי. אלא דאבתי אפשר לומר נהי דנקימה אפילו כנ״ל אסור וכמו שהוכחתי, בנטירה אפשר לומר דלא אסרה תורה בדנקט ליה בלביה אלא דוקא בהאי גוונא דמפרש בברייתא בדאמר ליה בהדיא הילך איני כמותך, ובהכי אתי שפיר הא דנקט בברייתא גבי נטירה בדאמר ליה איני כמותך דבלא פירש להדיא לית לן בה, ואגב דנקט ליה בסיפא גבי נטירה בדפירש הא לאו הכי שרי, נקט נמי גבי נקימה א״ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, אע״ג דבדלא פירש אלא דנקט לי׳ בלביה לחוד נמי אסור. ולפי״ז אין ראיה מהא דכתב רחמנא לנקימה ועוד דאקדמיה לנטירה, דש״מ דנטירה אחר נקימה נמי אסור, דאפילו אם תימצא לומר השרי אפילו הכי כתב רחמנא לנקימה אע״ג דבכלל נטירה היא, בנקט ליה בלביה דמשום נקימה איכא ומשום נטירה ליכא, ומהשתא צריך למיכתב לנקימה, דאי מק״ו הנטירה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה נטירה בדנקט ליה בלביה שרי

גבורת פרק שני כ״ג ע"א ארי קיט אף נקימה כן, מ״מ כיון דאיכא למידרש דנקימה ונטירה שניהם אסורים אפילו בנקט ליה בלביה והא דכתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה לאסור נמי אפילו נטירה בתר נקימה, ואיכא למידרש להקל הנטירה בנקט ליה בליביה שרי, משמע ליה לתנא דברייתא דמינקט לחומרא עדיף, חרא דכל קולא וחומרא לחומרא עדיף למינקט, כדאמרינן בכמה דוכתי בהיקש דלחומרא מקשינן. ועוד דפשטיה דקרא משמע הבין נקימה בין נטירה אפי׳ בדנקיט ליה בלביה ולא פירש נמי אסור. ומהשתא הא דתני בברייתא גבי נקימה וגבי נטירה בדפירש, לאו דוקא בנקימה, אלא אגב נטירה נקט בנקימה בדפירש, ולאו משום דבנטירה דוקא בדפירש אסור דה״ה בדלא פירש נמי אסור. אלא משום רבעי לאשמועינן דנטירה אחר נקימה נמי אסור, והא מנא ידע המשאיל גבי חלוק שזה שלא השאיל לו השואל קרדום הוא מפני שלא השאיל לו מתחילה מגל ולנקימה הוא דעביד מה שלא השאיל לו, דילמא איזה מניעה אחרת היה. ואפילו רואה קרדומו פנוי ומונח בביתו אפילו הכי אפשר לדונו לכף זכות, דשמא הבטיח להשאיל לאחר או בענין אחר. וכעובדא דההוא שכיר שנשכר אצל בעה״ב אחד בדרום דריש פרק י״ח דשבת (דף קכ״ס נקכ״ז ע״ס וכיון שאפשר לדונו לכף זכות ולא לנקימה עבד הכי לא הוה ס״ד למישרי ליה נטירה בכה״ג, ובע״ב בדפירש בהדיא איני משאילך כדרך שלא השאלתני, נקט נמי ברישא גבי נקימה גרידא ובסיפא גבי נטירה אחר נקימה בדפירש, ולאו דוקא הוא, אלא משום מציעתא דנקימה דאיכא נטירה אבתרה וכדפירשתי. ותדע לך דהכי הוא כדפירשתי, דהא דתני בנטירה א״ל השאילני קרדומך ארישא קאי לבתר דקאמר ליה השאילני מגלך ואמר ליה לא שוב אמר ליה אידך הכי וקמ״ל דנטירה אחר נקימה נמי אסור וכדפירשתי. דאי לא תימא הכי אלא מילתא באפי נפשה היא והתחלת הדברים שביניהם הוא, אמאי נקט גבי נקימה שא״ל השאיליני מגלך בתחילה ולמחר א״ל אידך השאיליני קרדומך, וגבי נטירה נקט ברישא השאיליני קרדומך, אמאי מדלג ממגל לקרדום הוה ליה למינקט גבי נטירה נמי תחילת הדברים שביניהם בשאלת מגל כדנקט גבי נקימה, ואפילו אם תימצא לומר משום דסליק גבי נקימה מקרדום נקט גבי נטירה השאלת קרדום בתחילת הדברים, אפילו הכי קשה סיפא דמילתא דגבי נטירה אמאי נקט בדאמר ליה אידך למחר השאלת חלוק, חלוק מאן דכר שמיה הא ברישא גבי נקימה לא נקט לה, והו״ל להפך בסיפא קרדום ברישא משום דסליק מיניה גבי נקימה, ובלמחר הוה ליה למיתני מגל, ששני כלים הללו נזכרו נמי ברישא גבי נקימה, ואילו חלוק לא נזכר. אלא ודאי סיפא ארישא קאי ונטירה בתר נקימה אתא לאשמועינן דאסור וכולה חדא מילתא גבי נטירה, דברישא אמר ליה ראובן לשמעון השאיליני מגלך אמר ליה לאו, ולמחר אמר ליה שמעון השאילני קרדומך א״ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, והיינו הא דנקט גבי נטירה א״ל השאיליני קרדומך, וא״ל היינו לבתר דאמר ליה אידך כבר השאיליני מגלך ואמר ליה לא, אמר ליה איהו לבתר הכי השאילני קרדומך, והא דאמר ליה היינו בדאמר ליה בפירוש כדרך שלא השאלתני, ומשום דסליק מיניה לא חש להאריך ולמיתני בהדיא דבדפירש מיירי וממילא ש״מ דהכי הוא, ולמחר אמר ליה ראובן לשמעון עוד להשאיל לו וקמ״ל דאסור לשמעון אע״ג שמשאילו החפץ לומר לו הילך ואיני כמותך דנטירה אחר נקימה אסור, ומהאי טעמא נקט בפעם הג׳ בהשאיליני חלוקך שהוא כלי חדש ולא במגל, דכיון דארישא קאי שכבר ביקש מאתו להשאיל לו מגל וסירב ולא רצה, אין דרך לבקש פעם שני השאלת כלי זו מאתו כיון דכבר ביקש ולא מצא, ואורחא דמלתא נקט דדרך לבקש פעם ב׳ כלי אחר דשמא על כלי זו מקפיד מלהשאיל וע״ז אינו מקפיד, והשתא קרא ומתניתן רבותא קמ״ל לא מיבעי נקימה אחר נקימה או נטירה אחר נטירה וכ״ש נקימה אחר נטירה דאסור, אלא אפילו נטירה דקילי בתר נקימה דאידך דחמירי נמי אסור, ובזה ניחא הכל קרא ומתניתין בס״ד: והיחידים מוציאין ב׳. קשה לי, אמאי שני לישנא דבסמוך קרי ליה חולה והשתא קרי ליה

?!כ גבורת פרק שני כ״ג ע"א - כ״ג ע״ב ארי יחידים. ונ״ל דקמ״ל דאפילו החולין שבהכרח מוציאין ב׳ לא יתערבו עם שאר הבריאים שאין רשאים להוציא שתים כדי שיחי׳ ניכרין ומבוררין לעצמן שחולין הן, ולא אתי לאחלופי בבריאים להוציא נמי ב,: ואין מונין לו אלא א׳ והתניא. קשה לי מאי סלקא דעתך דאטו מפני שהוציא ב׳ שלא כדין ממין לו ב/ וכי חוטא נשכר: ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן ה"א וגם דם נקי שפך מנשה. קשה לי מה ענין מנשה דבמקדש ראשון, לההוא עובדא שהיה במקדש שני סמוך לחורבנו. דבימי ר׳ צדוק נחרב הבית כדאיתא בפ״ה דגיטין [נ״ו ע"א], ואי הא למד משם, דקשה אפילו על חשודים על שפיכת דמים טהרת כלי קודש, הא זה אי אפשר ללמוד מקרא דמייתי. ועוד אדרבה הא מנשה לא חש על העבודה כל עיקר דהרס את המזבח והכניס צלם בהיכל כדאמרינן באגדת חלק [סנהדרין ק״ג ע״ס. וי״ל דלהכי מייתי לה להאי קרא, דלקמן פשיט מיניה דשפיכת דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, כדמסיק מדקא נסיב לה תלמודא וגם דם נקי וכר: [והתניא עשר דברים וכו׳] אין מביאין עגלה ערופה. בפ״ב דב״ב (כ״ג ע״ב> אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב, ואע״ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפ״ה רובא עדיף. מתיב ר׳ זירא והיה העיר הקרובה אל החלל אע״ג דאיכא אחרינא דנפיש מינה. ומשני בדליכא. ופריך וליזיל בתר רובא דעלמא. ומשני ביושבת בין ההרים. וכתבו התוספות [בד״ה מיושבת] וא״ת ואמאי איצטריך קרא בס״פ מרובה [פ״ב ע״בן דאין ירושלים מביא עגלה ערופה ואע״ג דכתיב ירושלים הרים סביב לה מ״מ כל ישראל היו באים ברגל וגם בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באים שם לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי״ל שהיו מקומות שלא היו רגילין לבא רק בני ירושלים. אי נמי בימי יחזקיהו [דברי הימים ב׳ כ״טן שכל ישראל היו שם ולא היו באים לסחורה. וא"כ לתי׳ [הב׳] הכי הוה ליה למיפרך דעדיפא דהוה ליה למיזל בתר רובא דעלמא, דהא בימי ר׳ צדוק היו ישראל מפוזרים בכל ארץ ישראל, ולמה ליה להקשות מהא דיו״ד דברים נאמרו בירושלים דס״פ מרובה [שם] דהוי טעמא משום דכתיב לרשתה וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים כדמפרש הגמרא התם, והא ודאי עדיפא דכ״ע אית להו הא דרבי חנינא, ואי משום לרשתה הא איכא למ״ד בפ״ק ף״ב ע"א] ירושלים נתחלקה לשבטים. מיהו לתירוץ ראשון של התוספות ניחא: דף כ״ג ע״ב מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מפירש״י משמע מדכתיב בגדיו בגדים תרי דמני דריש ליה, דהוי ליה למיכתב ופשט את בגדיו ולבש אחרים, בגדים דכתב רחמנא למה לי, ש״מ להקישא אתי להקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. וקשה לי אדרבה מדכתב רחמנא בגדים לגבי לבישה ולא סמך אבגדים רגבי פשיטה, שמע מינה דלא לכל מילי איתקוש בגדי לבישה לשל פשיטה ושיהי׳ בגדי קודש כמותן אלא שיהי׳ עליו בגדים בשעת הוצאת הדשן, ואפשר שילבש כתונת ומכנסים ואפשר שצריך שיהיה נמי של בד כמו של תרומת הדשן כדכתיב בקרא, אבל שיהיה של קודש כמותן לא ש״מ, דא"כ דלכל מילי איתקוש, בגדים דכתב רחמנא פעם ב׳ גבי הוצאת הדשן למה לי, אלא ודאי לבגדים כמותן איתקוש ולא לדבר אחר שיהיה קודש כמותן. וכה״ג אמרינן בפ״ב דזבחים (כ״ב ע"א) גבי כיור וכנו דתניא ר״י אמר יכול יהא כנו מקדש כדרך

גבורת פרק שני כ״ג ע״ב ארי קכא שהכיור מקדש, ת״ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר, כלומר מדכתב רחמנא נחושת גבי כנו פעם ב׳ ש״מ דלא איתקוש כנו לכיור לכל דבר, דאי איתקוש לכל דבר נחושת נמי ניתי בהקישא, אלא ש״מ למאי דדמי פירש בהדיא ולמאי דלא פירש לא דמי. וה״נ מדכתב רחמנא בגדים פעם ב׳ גבי הוצאה שמע מינה דלא איתקוש הוצאה להרמה לכל דבר, דאי איתקוש, בגדים נמי ניתי בהקישא. אלא שמע מינה למאי דדמי פירש בהדיא ולמאי דלא פירש לא דמי, וכיון דלא פירש גבי (הרמה) [הוצאה] שיהיה של קודש אפילו של חול נמי למגי בה: אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומים שבשירים להוציא הדשן. קשה לי מכדי קרא אחרים סתמא כתיב, ממאי דמרבי לבעל מום דלמא לא מרבי אלא חלל, כיון דמיתורא דאחרים נפקא ליה הא די לך לרבות הקל ולא החמור, וחלל קיל מבעל מום כדאמרינן בפ״ג דקדושין(דף ס״ה) [ס״ו ע״ס היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל עבודתו כשירה נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה ונפקא ליה התם מקראי. ואע״ג דלענין אכילת קדשים בעל מום קיל מחלל דאוכל אבל חלל אינו אוכל, מ״מ הכא גבי עבודה קיימינן ולא לענין אכילה ובעבודה חלל קיל מבעל מום. וכהאי גוונא אמרינן בפ״ה דבכורות (ל״ג ע"א) דלב״ה בכור בעל מום נאכל לזרים מק״ו, מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור כדכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, זר שאוכל בק״ק אינו דין שיאכל בבכור. ופריך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת ציבור. וב״ה אטו בעבודה קאמרינן באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף, וה״נ נימא איפכא אטו באכילה קיימינן בעבודה קיימינן, ולענין עבודה חלל עדיף מבעל מום. וה״נ איתא כהאי גוונא בפרק הערל (יבמות ע״ב ע״ב) אמר ר"א ערל שהיזה הזאתו כשירה מידי דהוי אטבול יום שאע״פ שפסול בתרומה כשר בפרה, מה לטבול יום שכן מותר במעשר, אטו אנן לאכילה קאמרינן לנגיעה קאמרינן מה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה. וי״ל דהני מילי דחלל עבודתו כשירה בדיעבד, היכא שבשעת עבודה עדיין לא נודע שהוא חלל, כדתניא היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל, פי׳ שאחר שעבד נודע, אבל בשעה שעבד עדיין לא נודע והיה בחזקת כשרות. אבל אם נודע שהוא חלל ואח״ב עבד, עבודתו פסולה. וא"כ הכא דבא להכשיר מכאן ואילך לכהנים אחרים להוצאה ולכתחילה, בכהאי גוונא לא מצינו שום קולא אצל חלל יותר מאצל בעל מום. ואדרבה במכאן ואילך חלל לענין אכילה מיהת המיר מבעל מום. ואפילו למאי דפירש הרמב״ם [פ״ו מכיאת מקדש ה״י] דאפילו מכאן ולהבא לאחר שנודע שהוא חלל נמי בדיעבד עבודתו כשירה משא"כ בבעל מום וכמו שכתבתי בחידושי בספ״ב דתענית, מ״מ הכא דמיירי מעבודה דלכתחילה בכהאי גוונא לא מצינו שום קולא אצלו יותר מאצל בעל מום ולענין אכילה חלל המיר וכדפרישית. מ״מ אכתי אין זה מספיק, דמ״מ מאי חזית לרבות בעל מום יותר מחלל, אי משום דחלל המיר לענין אכילה מבעל מום, הא מ״מ אשכחן ביה נמי קילותא מבעל מום לענין עבודה כמו שכתבתי. מיהו י״ל דבכל מקום ממעטינן חללים מדין קדושת

קכב גבורת פרק שני כ״ג ע״ב ארי כהונה יותר מבעל מום כמו לענין טומאת מת, וכן לענין ברכת כהנים הבעל מום בקדושתיה ולא חללים, ולא ראיתי להאריך כאן בזה ועיקר טעמו של דבר יתבאר [במקום אחר]: יש לך עבודה שכשירה בשני כלים. והקשו התום׳ כיון דלריש לקיש לאו עבודה היא למה לי קרא לר׳ אליעזר להכשיר בעלי מומים ומאי טעמא דרבנן דפסלי. ותירצו משום דבעל מום חשיב כמו זר וה"א וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קריבין לגבי מזבח ומשום הכי צריך קרא לר׳ אליעזר והיינו טעמא דת״ק הפוסל. וקשה לי לריש לקיש א"כ כיון דתרומת הדשן לכ״ע לאו עבודה היא ואפילו לת״ק אין בעל מום פסול אלא משום דהוה ליה כזר ואין זר קרב לגבי מזבח, א"כ לא יהא טעון קידוש ידים ורגלים, אלמא תנן בפ"א דמסכת תמיד [כ״ח ע"א] מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום והם אומרים הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש ידים ורגלים מן הכיור וכר, וקתני סיפא לא היו רואין אותו ולא שומעין את קולו עד שהיו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והם אומרים הגיע עת קידוש ידים ורגלים, אלמא לתרומת הדשן צריך קידוש. ושמא ההיא קידוש אינו אלא מדרבנן. מ״מ קשה לי הא לקמן [כ״ד ע"א] פליגי רב ולוי ורב פוטר זר ממיתה אי עביר תרומת הדשן, ונפקא ליה מועבדתם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, ולוי מחייב משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח, והשתא ריש לקיש דלא כרב דלמה לי קרא לפטור זר כיון דלאו עבודה היא מהיכי תיתי לחייבו, וגם כלוי לא אתי דא"א לרבות לחיובא מלכל דבר הכמזבח כיון דלאו עבודה היא, וקרא כתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת, דמשמע דאין זר חייב מיתה אלא על דבר שהוא עבודה. וי״ל דריש לקיש דריש להאי עבודת מתנה כלוי, דאמבית לפרוכת קאי [וממעט] עבודת סילוק שבפנים. מיהו לא דריש לקרא לגמרי כלוי דאמר הא בחוץ אפילו עבודת סילוק ומרבה לתרומת הדשן מכל דבר המזבח, אלא כל דבר המזבח כרב דריש לה לאתויי ז׳ הזאות שבפנים ושבמצורע, ודבר וכל דבר לא דריש נמי כרב, וכדאיתא בסוגיא דלקמן: מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים. פירשו התוס׳ אע״ג רגבי כהן גדול נמי כתיב ילבש על בשרו בפרשת אחרי מות, איצטריך למהדר ולמיכתב גבי כהן הדיוט, דלא הוי ילפינן להו מהדדי כיון דחלוקין הן לכמה ענינים. משמע האפילו כהן גדול מכהן הדיוט נמי לא גמרינן. וקשה לי א"כ מדו בד דלא הדר כתב רחמנא גבי כהן גדול וכי נימא דאין צריך שיהא כתונת כהן גדול ביוה"כ כמדתו, וזה תימא שיהא עבודת יוה״ב קל מכל ימות השנה בזה. ועוד האם איתא לא אשתמיט הגמרא לאשמועינן חידוש גדול כזה בשום דוכתא. ונראה לי דודאי בהא מילתא ילפינן להו מהדדי, לא מיבעי דכהן גדול מכהן הדיוט, אלא אפילו הכהן הדיוט מכהן גדול נמי. ומ״מ איצטריך תרי קראי

גבורת פרק שני כ״ג ע״ב - כ״ד ע"א ארי קכג לעכב דאי לבש בגד אחד קודם למכנסים לא עשה כלום, ואי לא כתב רחמנא אלא חד קרא ה"א למצוה, לפיכך שנה עליו הכתוב לעכב. וכה״ג אמרינן בפ״ב דזבחים [כ״ג ע״ס לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב. והיינו דנקט לישנא דלא יהא דבר קודם למכנסים ולא נקט מנין שיהא מכנסים קודמים, משום דההוא לישנא שלא יהא דבר קודם למכנסים עיכובא משמע. וראיה לדבר הסדר לבישה דמכנסים קודם מעכב אפילו בדיעבד, מריש פרק ד׳ מיתות (סנהדרין מ״ט ע״ב> דאמר רב הונא כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז׳ סממנים, רב הונא בדיה דרבי יהושע אומר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר תמיד, ואידך, פי׳ רב הונא דלא חשיב סדר תמיד, ההוא למצוה בעלמא אבל אינו מעכב סידרו בדיעבד ורב הונא דאמר אין מוקדם ומאוחר אדיעבד קאי שאין מעכב הסדר בדיעבד, חוץ מד סממנים דאפילו בדיעבד מעכב סדרן כדתני סיפא דד סממנין העבירן שלא כסדרן או שהעבירן שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום, וקאמר במסקנא ולאפוקי מהא דתנן כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בד׳ בכתונת מכנסים מצנפת ואבנט מוסיף עליהם כהן גדול חושן ואפוד מעיל וציץ, ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת״ל ומכנסי בד יהיה על בשרו, פי׳ ר״ה דאמר אין מוקדם ומאוחר אהא קאי, ואי הא דמכנסים קודם לכל דבר אינו אלא למצוה ולא לעכב מאי לאפוקי דקאמר, הא כמו הא דאמר חוץ מד סממנים דכסידרן הוא אפילו בדיעבד מעכב קאמר האלו בלכתחילה [חסר כאן וחבל על דאבדין]: דף כ״ד ע"א מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין. הקשו התוספות אמאי לא מיבעי ליה אי נמי מתרומה גדולה ילפינן לה. ונראה לי דלא קשה מידי, דהכי איתא בפרק התודה (מנחות ע״ז ע״ב) גבי תרומת לחמי תודה, דכתיב א׳ מכל קרבן לה׳ איני יודע מכמה היא, הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. או כלך לדרך זו נאמר כאן תרומה ונאמר בביכורים תרומה מה להלן אין לו שיעור אף כאן אין לו שיעור. נראה למי דומה דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל יוכיח ביכורים שיש אחריה תרומה. או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל יוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום, ת״ל ממנו תרומה לה׳ וכתיב בתרומת מעשר ממנו תרומה לגז״ש. וה״נ היינו טעמא דלא מיבעי ליה אי מתרומה גדולה ילפינן לתרומת הדשן משום דדנין תרומת הדשן שהיא תרומה שאין אחריה תרומה מתרומת מעשר או של מדין שאין אחריה תרומה, לאפוקי תרומה גדולה שיש אחריה תרומה שהיא תרומת מעשר. (וה״ג) [וה״נ] פירשו התוספות שם גבי תרומת תודה דמהאי טעמא נמי ליכא למילף מתרומה גדולה. ומהאי טעמא דאמרן נמי לא מבעי ליה לר׳ אבין הכא אי תרומת הדשן גמרינן לה מביכורים, דהא יש אחריה תרומה. ואע״ג דביכורים מקדשי מקדש הוא ליכא למימר דדנין תרומת הדשן מינה, שהוא נמי דבר שבמקדש, דהא לאו מילתא היא, דהא התם כשרצה לומר נילף מביכורים לא תלה טעמא בהכי אלא משום שנאכלת במקום קדוש, והאי טעמא בתרומת הדשן ליתא דלא שייך בה אכילה כלל. והיינו טעמא דלא תלה לה בהא דאמרן, דהא ביכורים אע״ג דקדשי מקדש הוא לא דמי לתרומת הדשן שנעשית תרומה במקדש דהא הרמתה מעל גבי המזבח, משא״ב בביכורים דנעשים תרומה ע״י קריאת שם עליהן בחוץ, וכדתנן אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה רימון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי זה ביכורים, ואפילו לר״ש דאמר אעפ״ב חוזר וקורא שם בתלוש כדתנן בפ״ג דמסכת ביכורים [מ"א], אפילו הכי קריאת

קכד גבורת פרק שני כ״ד ע"א ארי שם זה הוא בחוץ, משא״ב תרומת לחמי תודה קריאת שם שלה הוא בקודש, ואפילו אי מפריש בלישה כדאמרינן בפ״ק תדרים ף״ב ע״ב) והנדה נד ע״ב]: עוד הקשו התום׳ אמאי לא מבעי ליה אי ילפינן מחלה. ותירצו דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא, תהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה, מ״מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמת לה. ונראה לי שנעלם מהם הא הפרק התודה הפריך התם ונילף מתרומת חלה, ומשני דנין דבר שנאמר בו תרומת ה׳ מדבר שנאמר בו תרומת ה׳ לאפוקי תרומת חלה שלא נאמר בו תרומת ה׳, ולא קאמר היינו טעמא דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא [מתרומת מעשר שהוא תרומה קמייתא] לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודם לה, אלא ודאי תרומת מעשר נמי לאו תרומה קמייתא היא כיון דמכל מקום תרומה גדולה קודמת לה. ועוד רגבי [הא] דרצה לומר [שם בפרק התודה] נילף מביכורים, קאמר דנין תרומה שאין אחריה תרומה וכר, והדר קאמר או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש ולא קאמר דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא מביכורים שהיא תרומה קמייתא לאפוקי תרומת מעשר שתרומה גדולה וביכורים קודמים לה. אלא ודאי האי סברא דתרומה קמייתא לאו מלתא היא לגמרי. מיהו הא יש לדחות דה״ט, דתרומה קמייתא חשיבתא היא וכיון שכן כ״ש דתרומה קמייתא יהא לה שיעור משום הכי לא הוי מצי למימר אין דנין תרומת לחמי תודה שהיא תרומה קמייתא מתרומת מעשר שאינה תרומה קמייתא לפיכך דנין אותה מביכורים דאין לה שיעור, דא״ב הו״ל כלפי לייא דאדרבה כ״ש דנילף מתרומת מעשר, מה תרומת מעשר שאינה תרומה קמייתא אפ״ה יש לה שיעור, תרומת לחמי תודה שהיא תרומה קמייתא אינו דין שיהא לה שיעור, מש״ה קאמר אל יוכיח תרומת מעשר שנאכל בכל מקום וזה אפשר שעדיפותא היא הא תאכל בכל מקום. מ״מ זה דוחק שיהא הא עדיפותא, אלא ודאי אע״ג דגריעותא היא, אפילו הכי כיון דלא דמי לה לא גמרינן מינה אפילו להחמיר כמותה בהא ענינא, כן מוכרח לפרש לפי שיטה זו. מ״מ מהא דפריך התם ונילף מתרומת חלה הא ודאי קשיא לפירוש התוספות, דהו״ל למימר דנין תרומה קמייתא תרומת לחמי תודה דחשיבא להחמיר ויהא לה שיעור מתרומת מעשר שהיא תרומה קמייתא, ולא להקל מחלה דאין לה שיעור שכן גריע דאינה תרומה קמייתא כדאמרינן גבי תרומת הדשן דדיינינן לה מה״ט מתרומת מעשר ולא מתרומת חלה: עוד תירצו התוס׳ כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש, ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין. ואני אומר שגרם להתוספות לתרץ כן מפני שנעלם מהם ההוא סוגיא דפרק התודה ואילו ראו אותה לא פירשו כן, דא״ב גז״ש דתרומת ה׳ למה לי למילף תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר ולא מביכורים דאין לו שיעור, תיפוק ליה בלאו הכי מתרומת מעשר גמרינן לתרומת לחמי תודה משום האי טעמא דילמוד סתום מהמפורש וגז״ש למה לי. וגם מאי פריך ונילף מחלה ולמה ליה לשנויי עלה דנין דבר שנאמר בו תרומת ה׳, תיפוק ליה מהאי טעמא דילמוד סתום מהמפורש. אלא ודאי ליתא להאי סברא כלל: או מתרומת מדין ילפינן לה. פירש״י מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה׳ א׳ מחמש מאות. וקשה לי דידיה אדידיה, דשם בפרק התודה (מנחות ע״ז ע״ב) גבי תרומת לחמי תודה פריך הגמרא ונילף מתרומת מדין, פירש״י דהוי א׳ מחמשים, ואמאי לא פירש שניהם בחדא שיטה או א׳ מת״ק או א׳ מנ׳. מ״מ לפי מה שפי׳ התוס׳ ניחא הא דהכא שפירש אע״ג דהוי נמי התם א׳ מג׳ נראה לרש״י דמה׳ מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות, משא״ב גבי תרומת לחמי תודה דלא כתיב והרמות איכא למימר דהא דפריך ונילף מתרומת מדין אאותו תרומה דהוי א׳ מג׳ קאי. מ״מ נ״ל דבחנם דחק התם לפרש דאתרומה דא׳ מג׳ פריך לה, אדרבה אתרומה דא׳ מה׳ מאות קאי, דהא אי לאו דנפקא ליה מקרא דמתרומת מעשר נילף דהוי א׳ מעשרה, ה"א דנילף לקולא מביכורים או מחלה דאין לו שיעור, ואמאי הוי אזלינן לקולא, אלא ודאי משום דתפשת מרובה לא תפשת, ה״נ אם תימצא

גבורת פרק שני כ״ד ע"א ארי קכה לומר דיליף מתרומת מדין, מהתרומה המועטת שהיה שם נילף שהיא א׳ מת״ק, ולא מהמרובה דהתם שהיא א׳ מנ׳. והתום׳ פירשו דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א׳ מנ׳, כדדרשינן בירושלמי גבי תרומה בינונית א׳ מנ׳ מהכתיב א׳ אחוז מן החמישים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. וקשה לי על פירושם הא האי קרא אסמכתא בעלמא היא, דהאמר שמואל מן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי בסם״ב דקדושין(נ״ח ע״ב) ובכל מקום. הלכך המחוור כדפירשתי דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א׳ מת״ק דתפשת מרובה לא תפשת. מיהו התוס׳ הקשו מאי מיבעי ליה הא ודאי מתרומת מעשר עדיף למילף דהו״ל דורות מדורות, ולא משל מדין דהו״ל דורות משעה, ומסיימי למאי דפי׳ דמא׳ אחוז מנ׳ גמרינן ניחא, דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. מיהו כבר פירשתי דהא לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא ןוא"כ] תי׳ זה ליתא כלל. עוד תירצו, תרומת הדשן שהיתה מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן, אבל תרומת מעשר בלוים נאמר. וגם על תירוץ זה אני תמה, דא״ב הא בעיא דר"א תליה בפלוגתא דב״ש וב״ה בפ״ק דחגיגה [ב׳ ע"א], דתנן ב״ש אומרים הראיה ב׳ כסף והחגיגה מעה כסף וב״ה אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה ב׳ כסף, ואמרינן בגמרא דהיינו טעמא דב״ש יליף לה מעצרת שריבה הכתוב בעולות יותר מבשלמים ולא יליף מנשיאים שריבה בשלמים יותר דדורות מדורות עדיף למילף, וב״ה ילפי מנשיאים אע״ג דהוי לשעה ולא מעצרת, דעדיף למילף קרבן יחיד חגיגה וראיה מקרבן יחיד דנשיאים ולא מעצרת, אע״ג דשל דורות הוא הואיל והוי קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן ציבור, והשתא ה״נ לב״ש דורות שהוא תרומת הדשן מדורות שהוא תרומת מעשר עדיף למילף אע״ג דהו״ל של צבור משל יחיד, ולא מתרומת מדין אע״ג דהו״ל של צבור משל צבור דדורות מדורות עדיף כדס״ל התם גבי ראיה וחגיגה, ולב״ה מתרומת מדין עדיף למילף אע״ג דהוי של דורות משל שעה אפ״ה הא עדיף מלמילף מתרומת מעשה דהו״ל של ציבור משל יחיד אע״ג דהו״ל של דורות משל דורות, וכיון דקיי״ל בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, הא ודאי מתרומת מדין ילפינן ומאי מיבעי ליה לר׳ אבין. אבל עוד תירצו התוספות דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שהוא ג"כ לשון יחיד גמרינן, אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף, וזה יתכן: מה להלן בקומצו. א"כ בקומצו פירושו כשיעור מלא קומצו. ומשמע ודאי דבתר קומץ התורם אזלינן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, דאל״ב באיזה מלא קומץ משערינן. ועוד כיון דיליף לה בגזירה שוה מקומץ דמנחה דומיא דהתם בעינן. וקשה לי דא״ב הוה ליה למחשב הא דתרומת הדשן גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפרק י״ז דבלים דחשיב הקומץ את המנחה והחופן את הקטרת. ובהאי גוונא פריך בפ״ד דעירובין !מ״ח ע"א] גבי ד׳ אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום, דאי אמרת באמה דידיה יהבינן ליה הוה ליה למיתני גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. וכי תימא שאני האי דמשום הכי לא חשבו התם משום דלא הוי דומיא דהני, דהתם דקמיצה וחפינה שהן הכל לפי מה שהוא אדם דווקא, שלא לפחות ושלא להוסיף על זה השיעור, אבל גבי תרומת הדשן נהי דאין פחות ממלא קומץ מ״מ אם רצה להוסיף מוסיף וכדפירש״י נד״ה תא שמען, דליכא למימר דווקא קאמר דהא א"א לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ. הא ליתא, דהא חשיב התם פרק י״ז

הכו גבורת פרק שני כ״ד ע"א ארי דבלים [מי"א] וכמזון ב׳ סעודות לעירוב, והתם ודאי היינו שלא לפחות מהא שיעורא, אבל ודאי אם רצה להוסיף מוסיף ואפ״ה חשיב ליה בהדי הני, וא״ב הוה ליה למחשב נמי הא דתרומת הדשן בהדייהו: [ו]ניסוך המים וניסוך היין. בס״פ (דף כ״ס אפרש לה להא הניסוך היין: וניסוך המים וניסוך היין. קשה לי בשלמא ניסוך היין זר חייב עליו מיתה. אע״ג דדרשינן ברפ״ב דתמורה (י״ד ע"א) ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אלמא ניסוך היין כשר בלילה, והא לקמן בפרקין (כ״ז ע״ב) אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב, ואקשה ר׳ זירא עלה, וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר, פי׳ שיחייב עליה זר מיתה, ולא דמי לאברים ופדרים דסוף עבודה דיממא הוא ולתרומת הדשן דתחילת עבודה דיממא הוא כדאמר התם, ומשום קושיא זו משבש להא דר׳ יוחנן ומסיק והכי איתמר זר שסידר ב׳ גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא, וש״מ דעבודת לילה אין זר חייב עליה מיתה. הא מסיק התם [בתמורה] תסכים הבאים בפני עצמן כגון שהקריב הזבח היום והנסכים לאחר זמן דאמרינן ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר כשירים אפי׳ בלילה, אבל נסכים הבאים עם הזבח אינם כשרים אלא ביום, דנפקא ליה התם מדכתב רחמנא ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום. והשתא הא דזר חייב מיתה על ניסוך היין משכחת לה בבאים עם הזבח דאינן כשירים אלא ביום אבל לא בבאים בפני עצמן, דהא ליכא למימר דאפילו באים בפני עצמן נמי אע״ג דכשרים בלילה מ״מ חשיב ליה סוף עבודה דיממא הואיל ובאים בגלל הזבח ולא בגלל עצמן, ודמי לאיברים ופדרים דאע״ג דכשירים בלילה חשיב ליה סוף עבודה דיממא. דודאי לא דמי, דאיברים ופדרים מגוף הזבח הן וזריקת דם הזבח מכשירן להקטרה, והא בלא הא א"א. אבל ניסוך היין אינו מגוף הזבח, ואפשר לחו בלא זריקת הקרבן דהא אפשר להביאן לאחר זמן אע״ג דלא קדשי בשעת זריקה. הילכך ודאי נסכים הבאים בפני עצמן לאו עבודת יום חשיבא ואין זר חייב עליה. מכל מקום משכחת לה לניסוך היין דחוה ליה עבודת יום לחייב עליה זר מיתה בבאים עם הזבח דפסולין בלילה הואיל ונתקדשו בשחיטת הזבח. אבל הא ודאי קשה, אמאי חייב זר מיתה אניסוך המים הא עבודת לילה לגמרי היא ולא שייך לזבח כלל. כדמוכח להדיא רפ״ק דתענית (ב׳ ע״ב) גבי הא דאמר ר׳ אליעזר מזכירין גבורות גשמים ביו״ט ראשון של חג, ורצה לומר בגמרא דמניסוך המים גמר לה ומזכיר מאורתא ליל יו״ט ראשון דמה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו מאורתא, אלמא ניסוך המים כשר בלילה. וגם לא שייך כלל לזבח דהא ניסוך המים חובת החג ועדיין לא הקריבו בליל יו״ט ראשון שום קרבן מחובת החג, ש״מ דאינו

גבורת פרק שני כ״ד ע"א - כ״ד ע״ב ארי קכז בא בגלל זבח כיון דקרים לכל הקרבת קרבנות החג. וכ״ש למאי דפירשתי [ד]ניסוך היין הבא בפני עצמו לאו עבודת (ה)יום חשיב ליה מטעמא דפירשתי בסמוך, דודאי ניסוך המים לא חשיב עבודת היום מהאי טעמא . ואע״ג דאמר לקמן בפירקין!כ״ו ע״ס אין מנסכים מים בחג אלא בתמיד של שחר, הא ודאי לא דמי לניסוך היין הבאים עם הזבח דשחיטת הזבח מקדשן, אבל ניסוך המים לא קידשן שחיטת התמיד אפילו אם נסכן בשעת התמיד, כדמוכח בספ״ד דסוכה (מ״ח ע״ב> אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת. מיהו מפירש״י משמע שם רפ״ק דתענית דלא גרסינן להא דאמר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, דפי׳ מה ניסוך המים מאורתא, כדאשכחן במסכת סוכה שממלאים הכלי מים לניסוך המים בלילה, ויש ספרים דגרסי בהו דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה כר. ולספרים דלא גרסי לה ניחא, די״ל דאין ניסוך המים אלא ביום דוקא, ושם בחידושי יתבאר עוד יותר: [מלואים] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה. קצת קשה לי אמאי מהפך לקרא ודריש ליה הא ועבדתם כתיב קודם לעבודת מתנה, והוא דריש לעבודת מתנה קודם: דף כ״ד ע״ב מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק. קשה לי הא מבית לפרוכת בלאו הכי במיתה הנכנס לה ואפילו כהן, חוץ מכהן גדול ביוה״ב להזאת דם פר ושעיר ולהקטרת קטורת ולהוצאת כף ומחתה כדתנן ספ״ק דכלים [מ״ט], ותניא בפ״ג דמנחות (כ״ז ע״ב> וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים, מבית לפרוכת דהיינו לפני ולפנים אל פני הכפורת היינו שהלך עד לפני הארון במיתה. וא"כ האי עבודת סילוק דמיעט רחמנא זר ממיתה היכי משכחת לה מבית לפרוכת, תיפוק ליה דחייב מיתה על הכניסה להתם. ועוד למה לי קרא לחייבו מיתה על עבודת מתנה התם, תיפוק ליה דחייב מיתה בלאו הכי משום כניסה לשם. ואפילו לד׳ יהודה דאמר התם דכל ההיכל ולמבית לפרוכת בארבעים, ואל פני הכפורת לחוד במיתה, אפילו הכי קשה הא בין עבודת מתנה בין עבודת סילוק שמבית לפרוכת אל פני הכפורת דווקא הן, כדתנן לקמן בפ״ה (נ״ב ע״ב> הגיע לארון נתן את המחתה בין ב׳ הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים. ותנן נמי נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו א׳ למעלה ח׳ למטה, ובהוצאת כף ומחתה נמי נכנס עד אל פני הכפורת, שהרי [שם] הניחם ומשם צריך להוציאם. ולקמן בפ״ה (נ״ג ע"א) תניא, לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר א׳ מכל סממניה, חייב מיתה. ופריך, תיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית. ושני רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיר בהקטרה. רב אשי אמר אפילו תימא דהזיד בזה ובזה,

קכח גבורת פרק שני כ״ד ע״ב ארי כגון דעייל ב׳ הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה, אביאה לא מחייב, דהא עייל שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטורת חסירה. והשתא הניחא לרב ששת הכי נמי איכא למימר הכי, דנ״מ דשגג בביאה והדד בעבודה, שידע שזר חייב מיתה בעבד עבודה מבית לפרוכת. אבל לרב אשי דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי, וכן ר׳ זירא דפריך בפ״ב דשבועות (י״ז ע"א) אלא הא דקיי״ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, כלומר תיפוק ליה דחייב כרת משום ביאת מקדש בטומאה, ושקלי וטרי אמוראי התם בהא, ולא משני בשגג בביאה והדד בעבודה, אלמא לא ניחא ליה לאוקמא קרא בהכי, א"כ קשה הא, דהכא דמחייב קרא מיתה לזר שעבד מבית לפרוכת עבודת מתנה וממעט ליה בעבודת סילוק, הא בלא״ה איכא מיתה משום ביאתו להתם. וי״ל דהתם בפ״ג דמנחות [שם] דריש מאל פני למעוטי דרך משופש, ופירש״י שלא נכנס בפתח שבמזרח אלא עשה פתח בצפון או בדרום ונכנס, א״נ נכנס בפתח שבמזרח וצידד פניו באלכסון והלך לצדדין, וכדתני רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים. והשתא מצי לאוקמי הא דשמעתין דמרבה לזר ששימש אל פני הכפורת דבמיתה בעבודת מתנה ופטור בעבודת סילוק, בנכנס דרך משופש דמשום ביאה בלא עבודה ליכא מיתה. והא דלא משני התם בפרק ה׳ ננ״ג ע"א] דמה״ט מחייב ליה משום דמעייל קטורת הסירה ולא משום ביאה, בדמעייל בדרך משופש. משום דאמרינן בסם״ח דזבחים (פ״ב ע״ב> גבי כל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה, דדרשינן אין לי אלא פנימה היכל מנין ת״ל אל הקודש. ופריך כיון דאפסיל לה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. ושני אביי, לא נצרכא אלא לדרך משופש. א״ל רבא והא הבאה כתיב ביה. כלומר דמשמע דאינו פסול בהכנסת פנים אלא א"כ הביא דרך הבאה ולא דרך משופש, אלמא כל היכא דכתב רחמנא הבאה אין דרך משופש בכלל, והא גבי קטורת דיוה״ב והזאה דלפני ולפנים כתיב הבאה, והביא אל מבית לפרוכת, הלכך צריך להביאם דרך הבאה ואם לא הביאם דרך הבאה אלא דרך משופש, פסול, אפילו בהקטיר והיזה כדינו, דהא לכ״ע דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים מעכב דחוקה עליה כתיב, וצורך פנים כפנים דמי. לפיכך קטורת שחפנה קודם שחיטת פר לא עשה כלום כדאמרינן לקמן ספ״ה (ס׳ ע"א), וכיון שכן, הא דתניא אם לא נתן מעלה עשן או שחיסר א׳ מסממניה חייב מיתה, בעל כרחך דמעייל לה דרך ביאה, דאי דרך משופש, מאי איריא לא נתן מעלה עשן או שחיסר א׳ מסממניה, אפילו נתן מעלה עשן ולא חיסר נמי לאו כלום עבד. וכיון שכן אפילו עייל שלימה הוה ליה כחיסר מעלה עשן או א׳ מסממניה, דהא עייל קטורת שלא כתיקונה. אלא ע"כ בדעייל דרך ביאה איירי וטעמא דחיסר הא לא חיסר לא, והשתא פריך שפיר בדחיסר תיפוק ליה דמעייל ביאה ריקנית. ותדע לך דבדעייל דרך משופש לאו הבאה הוי לענין הזאה וקטורת, דהא תנן בם״ח דזבחים (פ"א ע״ב> הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ ישפכו לאמה. ואמרינן בגמרא, וליפלוג נמי רבי אליעזר בהא, ומשני היכי ליעביד ניתיב בחוץ והדר ניתיב בפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנים לחוץ. וניתיב לפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם דכי נכנס דמן פסולין, לא פסיקא ליה. והשתא תיקשי אפילו בנתערבו פנימי׳ בחיצו׳ (וא׳> אכתי ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, ואי משום דבכניסת פנים נפסלו דמי חטאת ואשם, לעייל לפנים להני תערובת דמים דרך משופש דאינן נפסלין דמי חטאת ואשם מחמת כניסת דרך משופש כדמסיק בההיא דפ״ג דמנחות. אלא ודאי דכל כהאי גוונא לאו הבאה נמי לענין דמים הפנימים גופייהו, דבפר כהן משיח ופר העדה גבי הזאת דמים שלהם נאמר הבאה בפרשת ויקרא, וכן שעירי ע״ז נמי כל עצמן שדמן טעונין הזיה בפנים מפר העדה יליף לה בפ״ד דזבחים (ל״ט ע״ב).

גבורת פרק שני כ״ד ע״ב ארי קכט וניחא נמי הא דפ״ב דשבועות ף״ז ע"א] דפריך טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי דלא שהה, פירוש בע"כ שנטמא בעזרה הוא, (דס״ל) [וס״ל] דאינו חייב אלא בשהה שיעור השתחואה דאי בנטמא בחוץ ונכנס חייב כרת מיד בכניסתו, היכי עביר עבודה, פי׳ בזמן קצר כזה פחות מכדי השתחואה, ואי דשהה, בר כרת הוא. דהא דלא מצי לאוקמה בנכנס דרך משופש, דהא אינו חייב משום ביאה. וה״נ תניא התם (י״ז ע״ב> וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה. ולפי זה הוה מצי למימר בנכנס דרך משופש או דרך גגין דאינו דרך ביאה דאינו חייב משום ביאה וחייב משום טמא ששימש. לא קשה מידי, דהא אמרינן התם הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, הכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, ופריך אי הכי כולו נמי, אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית. פירוש שהיו בבית קודם שנטמא ולא קרינן בהו והבא אל הבית, ואפ״ה טמאים, דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. ומוכיח ליה דהא תכנס דרך אחוריו טהור מהא דטמא שנכנס דרך גגין להיכל דפטור, אלמא כל היכא הכתיב ביאה דרך ביאה בעינן. א"כ בע"כ הא דטמא שנכנס למקדש שלא כדרך ביאה, כגון דרך משופש או גגין [הפטור, אינו] אלא בדלא שהה שיעור השתחואה, אבל בדשהה חייב, דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא בעזרה דחייב בשהה כדי השתחואה. ודמי להא דאמרינן [שם] אי הכי אפילו כולו נמי, לא גרע מכלים שבבית שבשעת כניסתן היה הבית טהור ואפ״ה [טמאים]. ה״ה נמי בנכנס כולו שלא כדרך ביאה נמי טמא. אלמא מדמי כניסה שלא כדרך ביאה לכניסה (הקדימה) [הקודמת] לטומאה, וכיון דכניסה הקודמת לטומאה גבי בית המנוגע טמא הנכנס כולו, ה״ה כניסה שלא כדרך לא גרע ממנה וטמא בנכנס כולו. וה״נ גבי בא אל המקדש טמא ע"כ לא אמרינן בנכנס שלא כדרך ביאה דפטור אלא בדלא שהה שיעור השתחואה, אבל בדשהה אפילו בא שלא כדרך ביאה, חייב, דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא בעזרה. והשתא פריך שפיר טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה כו׳. ואי דשהה בר כרת הוא אפילו נכנס שלא כדרך ביאה. ואי קשיא לך, הא מספקא ליה לרבא התם [בשבועות סוף דף ט״ז ע״ס צריך שהייה למלקות, פירוש בנטמא בעזרה, או א״צ שהייה למלקות אלא לקרבן ובשוגג, והשתא תקשה בע"כ למזיד ולמלקות צריך שהייה, דאי אין צריך טמא הבא למקדש שלא כדרך ביאה היכי משכחת לה דפטור הא לא גרע מנטמא בעזרה. י״ל הא דפטור מיירי בשוגג דבעי שהייה, א״נ במזיד ובנכנס כולו חוץ מחוטמו כדאמרינן [שם י״ז ע״ס גבי הנכנס לבית המנוגע, ולפי״ז כ״ש דניחא הא דפריך טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה: רב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה וכו׳. ואותן שלא זכו לפייס היו מפשיטין אח"כ את בגדי קודש שהפיסו בהן כדאמרינן לקמן בסמוך גבי מסרן לחזנין והיו מפשיטין אותן, דאבגדי קודש קאי שהפיסו בהן. ומדנקט בבגדי כהונה סתמא משמע כל ד׳ הבגדים שכהן הדיוט משתמש בהן היו לובשין בשעת הפייס. וקשה לי למ״ד לעיל בפ״ק ד״ב ע״ב) דאבנט של כהן הדיוט הוה של כלאים, האיך לובשין אותו הכהנים בשעת פייס שלא בשעת עבודה, והא אמרינן בפ״ק דערכין (דף ב׳) [ג׳ ע״ס הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים, פשיטא, כהנים איצטריך ליה, סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחוייב במצות ציצית, והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו, קמ״ל נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי, וכיון דלא אישתרי כלאים בלא עידן עבודה האיך לובשין המפיסין כולן אבנט של כלאים, והלא לא יעבוד (אף) [רק] א׳ מהם וכולן יצאו ריקן מן הפייס. ו[לא] עוד אלא אפילו הזוכה לעבודה אין ראוי לו ללבוש כלאים אלא סמוך לעבודה ותיכף

קל גבורת פרק שני כ״ד ע״ב ארי ללבישה עבודה, ולא יהא לבוש אבנט של כלאים ויהא שוהא בינתיים בין לבישה לעבודה, כמו הכא שמפייס בין לבישה לעבודה כיון דשלא בשעת עבודה לא אישתרי כלאים לגבייהו, והוה ליה לובש כלאים שלא במקום מצוה . ויתבאר לקמן רפ״ז (דף ס״ט): דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה מיקרי ועביד. קשה לי אם איתא להאי טעמא דחיישינן לה, א"כ כל המפייסין היו צריכין לקדש ידים ורגלים מן הכיור קודם לפייס, דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביד בלי קדוש ידים ורגלים, כדחיישינן לה דילמא עביד בבגדי חול. והא במסכת תמיד (כ״ח ע"א) לא משמע הכי, דתנן התם גבי פייס של תרומת הדשן, הפיסו, מי שזכה זכה בו נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה כר. מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום, והן אומרים הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש ידים ורגלים מן הכיור כר, לא היו רואין אותו ולא שומעים את קולו עד שהיו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והם אומרים הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור. אלמא היו מפיסין לתרומת הדשן, ומי שזכה זכה בו קודם לקידוש ידים ורגלים מן הכיור ולא היה מקדש אח"כ אלא הזוכה בו בלבד, ולא חיישינן דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביה בלא קידוש, כדחיישינן לה דילמא מיקרי ועביד בבגדי חול ומשום הכי מצטרכת לחו לכל המפיסים ללבוש בגדי קודש. וכי תימא שאני הכא משום שהיו מזהירין אותו ואמרו ליה הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש, א"כ למה לי להפיס בבגדי קודש הוה ליה להפיס בבגדי חול ולהזהירו שלא יעבוד עד שילבש בגדי קודש, אלא ודאי לר״ש הא לא[ו] מילתא היא. וי״ל כיון דפייס דתרומת הדשן לא היה עדיין בעזרה כמו שאר פייסות שהיו בלשכת הגזית כדאמרינן לקמן, אלא היה בבית המוקד שהיו זקני בית אב ישינים שם, כדקתני [שם] שלאחר הפייס נטל הזוכה את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה, וכיון שהיה רחוק ממקום המזבח לא חיישינן דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביד בלא קידוש, דאדהכי והכי ממקום שזכה בפייס לתרומת הדשן עד שיגיע למזבח מדכר דכיר ולא יתרום בלא קידוש. אבל שאר פייסות שהיו בלשכת הגזית סמוך למזבח, חיישינן לדילמא מיקרי ועביד בבגדי חול ומפייס בבגדי קודש לרב ששת, וה״ה נמי שטעונים קידוש כל המפיסין מהאי טעמא דילמא מיקרי ועביד בלא קידוש אגב חביבותיה, הואיל ומקום הפייס אינו רחוק מן המזבח ולא מדכר. אבל בפייס דתרומת הדשן כיון שהיה רחוק ולא חיישינן לדילמא מקרי

גבורת פרק שני כ״ד ע״ב - כ״ה ע"א ארי קלא ועביד וא״צ קידוש, ה״נ דאין מפיסין בבגדי קודש אלא בבגדי חול ואפילו לרב ששת . ותדע לך דהכי הוא כדפירשתי דבפייס הא׳ דתרומת הדשן אפילו רב ששת מודה שהיה בבגדי חול מה״ט דפירשתי. שהרי פייס זה היה בבית המוקד שהיו ישינים שם, וזה היה בית המוקד הגדול שהיה כולו בחול כמו שפירש הר׳ שמעיה בפ״ק דמסכת מדות [מ״ה]. והתם אי אפשר לפייס בבגדי קודש דהא מסקינן לקמן רפ״ז(ס״ט ע"א) בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר. משמע דווקא במקדש הוא דמותר הואיל ומקום עבודה הוא, אבל בהר הבית לא, אלא ודאי שמע מינה כדפירשתי. ובחי׳ למסכת תמיד פ״ק אפרש עוד: דף כ״ה ע"א והאמר מר אין ישיבה בעזרה. פירש״י שנאמר לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה׳. מפירושו משמע דמן התורה אין ישיבה בעזרה ומהני קראי נפקא ליה. וקשה לי הא הני קראי בשעת עבודה מיירי, ומהכא נפקא ליה בפ״ב דזבחים (כ״ג ע״ב) דיושב מחלל עבודה, דאמרינן יושב מנלן אמר ר״נ אמר רב אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. ואמרינן עוד שם, ת״ר לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדים [בבית ה׳] שנה עליו הכתוב לעכב, פירוש שאם עבד חילל. ואדרבה מהתם משמע דישיבה מן התורה שרי בעזרה, דאי אסור, האיך קאמר לעמוד לשרת מצוה, פירוש אי לא כתיב קרא ב׳ העומדים שם ה"א דיושב אם עבד [לא] חילל בדיעבד ואי משום דכתיב לעמוד ולשרת דמשמע דשירות הוא בעמידה אינו אלא לכתחילה ולמצוה, ואי ישיבה בלא עבודה נמי אסורה מן התורה בעזרה בע״ב לעמוד ולשרת דתלה רחמנא העמידה מחמת שירות הוא לעכב דאי למצוה הא בלא שירות נמי אסור. וכי תימא דמכל מקום הוה אמינא לעמוד לשרת אינו אלא למצוה, וכ״ת למצוה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור אפילו בלא עבודה דהא אין ישיבה בעזרה, נ״מ דיושב ועובד אפילו בבמה נמי אסור דבעינן דווקא

קלב גבורת פרק שני כ״ה ע"א ארי לעמוד ולשרת. הא ליתא, דהא אמרינן רפ״ב דזבחים (ט״ז ע"א) דיושב כשר בבמה דאמר קרא לעמוד לפני ה׳ לשרתו, לפני ה׳ ולא לפני במה. ובפ״ז דסוטה (מ׳ ע״ב) ברש״י ואין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה, דכתיב עומדים ממעל לו על חד מן קמיא. ומכל מקום אם נאמר הא דאין ישיבה בעזרה הוי מן התורה ובעי דווקא עמידה, אכתי תקשה הא דאמרן. וגם אם נימא דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן נמי אי אפשר, משום הקשה לי הא אמרינן בפ״ד דקדושין(ע״ח ע״ב) דכתיב נר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳, והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד. אלא נר אלקים טרם יכבה בהיכל ה׳, ושמואל שוכב במקומו, והשתא סכינא חריפא מפסקי לקרא משום האי קושיא דאין ישיבה בעזרה, ואי אינו אלא מדרבנן מאי קושיא דילמא בימי עלי ושמואל אכתי לא גזרו עלה. ועוד אפילו תימא דקים להו להגמרא דכבר גזרו אהא דאין ישיבה בעזרה, מ״מ למה ליה להקשות מהא דאין ישיבה דאינו אלא מדרבנן, עדיפא מיניה הוה ליה להקשות אי ס״ד קרא כדכתיב ושמואל שוכב בהיכל ה׳ הא עביר איסור של תורה [ד]הא שמואל זר היה ואין זר נכנס להיכל, וזה הו״ל איסור של תורה. ועוד אפילו כהן הנכנס בהיכל שלא לצורך עבודה בארבעים כדכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש כדאמרינן בפ״ג דמנחות (כ״ז ע״ב), וכ״ש שינה בהיכל דאי אפשר. והשתא אי אמרת בשלמא דהא דאין ישיבה בעזרה נמי מה״ת אסור אע״ג דהוה מצי להקשות הא דאמרן, י״ל חרא מתרי ותלת נקט וכיון דאקשי חרא לא חש לאקשויי טפי וכן דרך הגמרא בכל מקום. אבל אי אמרת דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן שביק איסורא רבא של תורה ומותיב מאיסורא זוטא דרבנן הא ודאי אי אפשר לומר כן, וכ״ש דאי אמרת הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן אין כאן קושיא כלל דמנא ליה דכבר גזרו רבנן עלה, אלא ודאי מן התורה הוא. ובפרק חלק (סנהדרין ק"א ע״ב> אר״נ גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם, שנאמר אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלים כו׳ ושבו אל רחבעם, אמר גמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב״ד בלבד, וכיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא, סברי הא מלכא והא עבדא, ואי יתיבנא מורד במלכות הואי וקטלין לי ואזלין אבתריה. מיד ויועץ המלך ויעש ב׳ עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים. ומדקאמר גמירי, משמע דהלכה למשה מסיני הוא, דרובא דגמירי בכולה גמרא היינו הלכה למשה מסיני. וכן פירש״י גופיה התם גמירי דאין ישיבה בעזרה הלכה למשה מסיני ולא מקרא, זהו הנכון. והא דקאמר ואי יתיבנא ואע״ג דאסור מן התורה, לא היה חושש לזה אי לאו שירא דלמא קטלין ליה, דהא גסות רוחא הביאו לגדולה מזה לעשות עגלי זהב וחטא והחטיא את הרבים. וכי תימא אי הא דאין ישיבה בעזרה אסור מן התורה והלכה למשה מסיני היא, אכתי תקשה העומדים שם דשנה הכתוב לעכב היושב מחלל למה לי, תיפוק ליה מלעמוד ולשרת. וכי תימא הוה אמינא למצוה, תיפוק ליה [ד]הא בלא עבודה נמי ישיבה אסורה מן התורה. לא קשיא מידי, דכה״ג אמרינן בפ״ד הנזיר (כ״ה ע"א) דמייתי לה התם מקרא דרק קדשיך אשר יהיה לך, דוולדי קדשים ותמורתם קריבין. וקאמר יכול אף וולד חטאת ותמורת אשם כן, ת״ל רק. ופריך

גבורת פרק שני כ״ה ע"א ארי קלג למה לי קרא הילכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל, ומסיק אי מהילכתא הרה אמינא אי אקריב לא ליחייב עליה כלום קמ״ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה, וה״נ אי לאו דשנה העומדים, הוה אמינא דלעמוד ולשרת אינו אלא למצוה. ואי משום דבלא שירות נמי הלכתא גמירי לה דאין ישיבה בעזרה, מכל מקום אי עבר וישב שלא בשעת עבודה אינו עובר בעשה. קמ״ל קרא דלעמוד ולשרת דאי עבר ועביד בישיבה קאים עלה בעשה ולעולם אפ״ה אינו מחלל עבודה, להבי כתב רחמנא העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב ולומר שמחלל. עוד אני אומר דבלא״ה נמי אתי שפיר, דאע״ג דהלכתא גמירי ליה דאין ישיבה בעזרה, אפילו הכי צריך ליה לעמוד ולשרת למצוה, דקמ״ל קרא דבשעת עבודה בעי עמידה דווקא ולמעוטי סמיכה תפיק מכלל עמידה ולכלל ישיבה לא הגיעו, דמשום אין ישיבה בעזרה בסמיכה לית לן בה דלאו יושב מיקרי, וקמ״ל קרא לעמוד ולשרת דבשעת עבודה בעי עמידה דוקא ולא סגי בסמיכה, תהי תפיק מכלל ישיבה מ״מ לכלל עמידה לא הגיעו, ועבודה בעי עמידה דווקא. והא דפירשתי דסמיכה אינו בכלל עמידה, הוא מהא דאמרינן בפ״ב דזבחים ף״ט ע״ב> כיצד מקדש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש. רבי יוסי ברבי יהודה אומר מניח שתי ידיו זו ע״ג זו וע״ג ב׳ רגליו זו ע״ג זו. אמר ליה הפלגתה א"א לעשות כן. ואמרינן אמר רב יוסף וחבירו מסייעו ועמידה מן הצד איכא בינייהו, פי׳ ע״י סמיכה שחבירו סומכו, לר׳ יוסף הוי עמידה, ולרבנן לא הוי עמידה. וקידוש בעי מעומד דאמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא כדאמרינן התם, אלמא לרבנן סמיכה לאו בכלל עמידה הוא, ומ״מ בכלל ישיבה נמי ליתא. הלכך משום אין ישיבה בעזרה לית לן בה דהא לאו ישיבה היא, ומכל מקום משום עמידה דעבודה לא סגי דסמיכה לאו עמידה היא. ותדע לך דלרבנן אע״ג דסמיכה אינה בכלל עמידה אפ״ה בכלל ישיבה נמי ליתא, דהא פריך התם וליתב מיתיב ולקדש. ופירשו התוס׳ לאו ישיבה ממש דאין ישיבה בעזרה, אלא סמיכה. והשתא אליבא דמאן פריך לה, אי אדר׳ יוסף הא לדידיה קידוש הוי ע״י סמיכה, דהא בענין אחר אי אפשר למאי דס״ל מניח ב׳ ידיו זו ע״ג זו בע״ב חבירו מסייעו. ואי אליבא דרבנן פריך לה דס״ל עמידה ע״י סמיכה לאו עמידה היא, א"כ אכתי מאי קשיא ליה וליתב מיתיב ולקדש, הא אין ישיבה בעזרה. אלא ודאי סמיכה לרבנן אע״ג תפיק מכלל עמידה דלאו עמידה היא, מ״מ לכלל ישיבה לא באה, ומשום אין ישיבה בעזרה בסמיכה לית לן בה כיון דלאו ישיבה מיקרי. והשתא פריך שפיר וליתב מיתיב, ולאו דוקא ליתב קאמר אלא סמיכה. ומשני אמר קרא לעמוד וסמיכה נהי דלאו בכלל ישיבה היא לב״ע מ״מ לאו בכלל עמידה היא לרבנן, ושירות מעומד הוא דוקא. מיהו תירוץ זה אינו אלא לרבנן. אבל לר׳ יוסף אינו, דהא ס״ל דסמיכה עמידה מיקרי. מי מדשן מזבח הפנימי. אע״ג דדישון קדים לשחיטת התמיד וזריקתו כדאמרינן לקמן בפ״ג (ל״ג ע"א), כיון דתמיד עיקר עבודת היום, קדים בפייס, תוס׳ ישנים. וצ״ל דמה״ט לא הקדימו לפייס התמיד אלא שחיטתו וזריקתו שהן עיקר ומעכבין כפרה, אבל

קלד גבורת פרק שני כ״ה ע"א ארי לא הולכת איברין והקטרתן דלא מעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו איבריו כשר, מש״ה לא הקדימן בפייס לדישון דעבודתו קדים להו. ובשם ר״ש פירשו שקודם דישון היו מכינים לתמיד ורואין אם יש בו מום, כדמפרש במסכת תמיד (ל׳ ע״ב> שהיו רואין אותו לאור האבוקות לכן מפיסין לו קודם. ולהאי טעמא צ״ל נמי כדפרישית דדוקא שחיטת התמיד וזריקתו היו מקדימין לדישון משום הכי, אבל לא הקטרת איברים והולכתן, הואיל ולא מעכבי. ולי אפשר עוד להוסיף טעם, כיון דאמרינן לקמן [כ״ו ע"א] אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית. והא בערבית היה תמיד קודם לקטורת וקטורת לנרות, והא לא מצינו בערבית שיהא דישון מזבח הפנימי והקטרת קטורת נחלק לב׳ זמנים כמו בשחרית, שיהא הדישון קודם לעבודת התמיד והקטרת הקטורת לאחריו, דאפילו תימא דצריך נמי דישון בערבית קודם הקטרת קטורת כמו בשחרית מן הדשן של הקטרת שחרית, אפילו הכי בשעת הקטרה מדשן, והוא מאוחר לתמיד. ואפשר עוד לומר דלא צריך כלל [דישון] בערבית קודם הקטרתו, דדישון הפנימי דמי לדישון החיצון דאין צריך אלא בבוקר ולא בין הערבים, וכיון שכן שחיטת התמיד וזריקתו עדיף טפי דהזוכה זוכה בו נמי בערבית. אבל בדישון (לערבית אפילו אם תימצא לומר דאיכא * *, הוא נעשה ע״י כהן המקטיר קטורת בין הערבים, והא פייס לקטורת של בין הערבים לא היה בשחרית כדאמרינן לקמן [שם] דפייס לקטורת בערבית היה בפני עצמו, משום הכי הקדימו לשוחט וזורק של תמיד למדשן דעדיפי שזוכין בהם נמי בערבית, משא״ב במדשן . ומיהו המעלה איברי תמיד והמקטירם לא קדמו למדשן, אע״ג דבהני נמי הזוכה בשחרית זוכה בין הערבים, הואיל ואינן עיקר דלא מעכב כפרה. ומ״מ מדשן את המנורה הזוכה בו שחרית זוכה בהדלקת הנרות בערבית שהיה כנגד הטבה זו דשחרית, דבשחרית היה הטבה ולא הדלקה ובערבית היה הדלקה ולא הטבה, לא סגי בהאי טעמא, דאמאי הקדימו לשוחט וזורק דתמיד קודם למטיב כיון תוכה נמי בהדלקה של ערבית עם הטבה זו דשחרית. מיהו י״ל דשאני הכא דהטבה והדלקה תרי מילי נינהו ותרי ענינא הן, אבל שחיטת התמיד וזריקתו חד ענינא הוא והזוכה בשחיטת התמיד בשחרית זוכה נמי בערבית בשחיטה עצמה, וכן בזריקה אותה עבודה גופה שזוכה בשחרית זוכה בערבית, ולא דמי לנרות דבשחרית זוכה בהטבה ובערבית בהדלקה שהוא דבר אחר עדיפי טפי לפיכך קדמו. ואע״ג דאמרינן לקמן [שם] בשבת היה פייס בערבית בפני עצמו הואיל ומשמרות מתחדשות והזוכה בשחיטת התמיד וזריקתו שחרית אינו זוכה בו ערבית, מ״מ לא רצה לשנות סדר הגרלה דשבת מבחול להקדים דישון והטבה לשחיטת התמיד וזריקתו. והא דדייק בפ״ק [י״ד ע״בן דדישון המנורה

גבורת פרק שני כ״ה ע"א - כ״ה ע״ב ארי קלה קדמה מעשיה לשל קטורת מרקדים בפייס, ולא אמר ה״ט דהקדימוה משום דהזוכה שחרית בהטבה זוכה נמי ערבית בהדלקה, משא״ב בקטורת שהיה בערבית פייס חדש, י״ל כיון דזכיה זה דדישון המנורה שחרית וערבית תרי ענינא נינהו, אם איתא שקדמה הקטרת קטורת אין טעם זה מספיק להקדימו בהגרלה: מי מדשן את המנורה. בפ״ק ף״ד ע״ב, ט״ו ע"א] פי׳ דלאביי הטבה זו היא של ה׳ נרות, וסבירא ליה לתנא דידן דבקטורת מפסיק. והיינו דקתני אח"כ נכ״ו ע"א], הפייס השלישי חדשים לקטורת. ולפי״ז היה הפייס דדישון המנורה נקראת על שם דישון ה׳ נרות, וזוכה המדשן בפייס בסדר עשייתן שהן נגד הטבה אחרונה של ב׳ נרות מפני שבהן נעשה רוב ההטבה ועוד שהן תחילת עשייתן. ולר״פ הטבה זו משל ב׳ נרות מיירי, וס״ל לתנא דידן דבדם התמיד מפסיק להו, ומרקדים שוחט וזורק דם התמיד להטבה, אלמא דהטבה נקראת על שם ב׳ נרות שהן גמר מצוה דהטבה, מש״ה מפייס לזוכה בהטבה במקום סדר עשייתן אחר שחיטת התמיד וזריקתו: הראש והרגל כו׳. למאי דחשיב הכא היו מנתחים שה התמיד לעשרה נתחים, דהא ה׳ כהנים זכו בו חוץ מקרביים, וביד כל אחד שתי נתחים, הא׳ בראש ורגל וכן כולם כדפירש״י. ונ״ל משום רגבי עולה כתיב ונתח אותה לנתחיה ודרשינן אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאיתא בם״ק דחולין(דף ט׳) ני"א ע"א], וקים לחו לרבנן דכה״ג הוי לנתחיה, ואי מנתח לה לחלקים יותר, הו״ל נתחיה לנתחיה, נ״ל: דף כ״ה ע״ב לא היה פייס למחתה. משמע דת״ק פליג עליה וס״ל דהיה לו פייס בפני עצמו. והיינו רבי אליעזר בן יעקב דאמר לקמן נכ״ו ע"א], המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע״ג המזבח, ובציר ליה פייסות, ונותן פייס למחתה תחת פייס למן הכבש ולמזבח כדי להשלים מנין ד׳ פייסות, והיינו דאמרינן לקמן [שם] לא ראב״י אית ליה דרבי יהודה ולא רבי יהודה אית ליה דראב״י, דא"כ בצרי לחו פייסות. והשתא דייק שפיר מדר״י, רעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא שסבירא לחו דהיה פייס למחתה בפני עצמו כדי להשלים מנין הפייסות, אבל בעלמא מורו. ולמאי דפרישית אין צריך לכל מה שהאריכו התוספות בזה משום דקשיא להו מאי מייתי מדר״י, לייתי מת״ק איפכא. ולא קשיא מידי כדפירשתי. ולקמן [כ״ו ע"א ד״ה ההיא] אפרש עוד, נ״ל: איבעיא להו מי מקבל, שוחט מקבל כו׳. קשה לי אמאי לא מבעי ליה נמי מי מוליך, דהא קבלה והולכה היה בין שחיטה לזריקה, ובמתני׳ לא חשיב אלא שוחט וזורק לחוד, ואילו קבלה והולכה שבין שחיטה לזריקה שייר ולא חשיב להו כלל, והא איכא למיבעי נמי דילמא שוחט מקבל ומוליך נמי. אע״ג דהשתא נתת לשוחט ג׳ עבודות ולזורק אינו אלא א׳, הא השתא נמי אי אמרת זורק מקבל נתת לזורק ג׳

קלו גבורת פרק שני כ״ה ע״ב - כ״ו ע"א ארי עבודות, כיון הקבלה הקדים להולכה נתת לו כ״ש שהולכה שאחריה נעשית על ידו, נמצא לו ג׳ ולשוחט אינו אלא א׳. ולא עוד אלא שג׳ שלו חשובין שכולן בעו כהונה ופסולות בזר, ולשוחט לא נתת אלא א׳ לחוד וגריע, דהא שחיטה בזר כשירה ואפ״ה לית לן בה, כ״ש דאיכא למימר דשוחט מקבל ומוליך ואידך אינו אלא זורק לחוד אע״ג דלזה ג׳ ולזה א׳ דלית לן בה. וי״ל דודאי מן הסתם היכא דליכא טעמא ראוי לחלק ד׳ עבודות שבדם שהן שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לחצאין בשוה, ליתן לזה ב׳ שהן שחיטה וקבלה, ולזה ב׳ שהן הולכה וזריקה, ואין להרבות לא׳ ולמעט להשני. הלכך א"א לומר שהשוחט מקבל ומוליך והשני אינו אלא זורק לבד, דאין לזה טעם ליתן לזה ג׳ ולזה אינו אלא א׳, אלא ודאי זורק הוא המוליך. מיהו הא מבעי ליה דילמא הוא נמי מקבל אע״ג דהשתא נתת לו ג׳ ולשוחט ליכא אלא א׳, מ״מ א"א בענין אחר, כדמפרש טעמא דאי אמרת שוחט מקבל, זמנין דשחיט זר. וכיון דאיכא טעמא ליכא להקשות אמאי זה עביר ג׳ ולזה אינו אלא א׳. והא נמי ליכא למימר, דלבתר דמקבל הזורק יחזור השוחט ויוליך, דהא אכתי אית ליה להאי טעמא זמנין דשחיט זר. ועוד בלא״ה נמי אין זה סברא שד׳ עבודות הדם יהיה נעשים ע״י ב׳ כהנים בסירוגין שזה ישחט וזה יקבל, ויחזור השוחט ויוליך והמקבל יחזור ויזרוק. אלא ודאי כיון דזורק מקבל, הולכה דאחריו נמי נעשה על ידו מהאי טעמא דפרישית, ואע״ג דלזה יש ג׳ ולזה א׳, הא איכא טעמא דאי אפשר בענין אחר. אבל אי שוחט מקבל אין טעם ליתן לו נמי הולכה, נמצא לו ג׳ ולזורק אינו אלא א׳, וזה לא יתכן, אלא ודאי זורק הוא דמוליך והא אין לספק כלל. וכי תימא אם איתא להאי טעמא דפירשתי דאין מן הראוי ליתן לזה ג׳ ולזה א׳, אלא מן הסתם ראוי לחלק ד׳ עבוד[ו]ת הדם שביניהם בשוה ליתן לזה ב׳ ולזה ב׳, א"כ למה לי למימר האי טעמא דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכולה דם, תיפוק ליה בלאו הכי מן הראוי לשוחט לקבל ולא לזורק כדי לחלק ד׳ עבודות הדם ביניהם בשוה. לא קשה מידי דהא בעל האיבעיא ידע להאי טעמא דבסמוך תורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר, דהא בצד השני איהו גופיה מסיק ליה להאי טעמא, הילכך אי לאו דאיכא נמי טעמא להאי גיסא דשוחט ראוי לקבל אע״ג דזימנין דשחיט זר דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה וכו׳ היה ראוי לזורק לקבל ולית לן בה, אע״ג דנתת לו ג׳ ולאידך א׳, כיון דאיכא טעמא זימנין דשחיט זר. אבל השתא דאיכא טעמא שלא יקבל הזורק משום אגב חביבותיה אלא השוחט יקבל, לא חייש להאי טעמא זימנין דשחיט זר. ומ״מ [הולכה] ודאי בזורק הוי, כיון דליכא טעמא לדחיי׳ לזורק מהולכה אי אפשר ליתן לשוחט ג׳ בלי טעמא ולזורק אינו אלא א׳, משא״ב אם אתה נותן קבלה לזורק מהאי טעמא דזימנין דשחיט זר, האי טעמא שייך בהולכה נמי כמו בקבלה, ובע״ב אי אפשר אלא א"כ אתה נותן לזורק ג׳ ולשוחט אינו אלא א׳: דף כ״ו ע"א נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו. הקשו התוספות [נדפס לעיל כ״ה ע״ב ד״ה נותן פדר] תיפוק ליה מהא דפדר קודם לכל הנתחים, כיון דראש קודם, פדר שעליו נמי קודם. ותירצו, אי לא כתיב הך קרא לא הוי דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים. וקשה לי דברפ״ב דחולין (כ״ז ע"א) נפקא ליה מהאי קרא דאת הראש ואת הפדר השחיטה מן הצואר, דקאמר אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט מנין לרבות את הראש שכבר הותז פירוש בשחיטה, ת״ל את הראש ואת הפדר. והשתא מנא ליה דשחיטה מן הצואר מדאיצטריך לרבות את הראש מכלל משום שכבר הותז בשחיטה הוא, וש״מ דשחיטה מן הצואר, דילמא שחיטה אינה מן הצואר ואפ״ה איצטריך למיכתב את הראש בפסוק אחר לרבות לראש שקודם לכל הנתחים. כמו דדרשת לפדר דבהאי קרא דלהכי

גבורת פרק שני כ״ו ע"א - כ״ך ע״ב ארי קלז אתי ללמד דפדר קודם לכל, מה״ט נמי כתב רחמנא נמי לראש להקדימו לכל, ולא משום שכבר הותז דאין שחיטה מן הצואר. ואידך ראש ופדר אתי ללמד שנותן לפדר על הראש ומעלהו, ואי לא הוי כתיב באידך קרא אלא את הפדר לחוד ולא את הראש לא הוי ידעינן לה על איזה מן הנתחים הוא נותן את הפדר, מש״ה כתב את הראש עם את הפדר על הראש ללמד שנותן את הפדר על הראש, ולאו מטעמא דקאמר וזהו דרך כבוד של מעלה משום שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש, דאין כאן לכלוך בראש יותר מבשאר נתחים כיון דאין שחיטה מן הצואר, אלא גזה״ב הוא ליתן את הפדר על הראש: אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא. קשה לי הא אמרינן בפרק חלק (צ״ב) [סנהדרין צ״ג ע״ס גבי דוד, וה׳ עמו דהלכה כמותו בכל מקום, אע״ג רדוד מיהודה קאתי. וי״ל רדוד ממרים הנביאה קאתי כדאמרינן בפ״ק דסוטה (י"א ע״ב) גבי ויעש להם בתים ואע״ג רזה מן הנקבות לית לן בה. תדע דהא כל עצמו רבני בנים הרי הן כבנים ואפילו בן בתו נפקא ליה מהאי קרא יהודה מחוקקי, וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים בפ״ו דיבמות (סב ע״ב). מיהו אכתי קשיא לי, דהא התם בפרק חלק קאמר גבי וה׳ עמו דהלכה כמותו בכל מקום, דמש״ה חלש דעתיה דשאול ואקני ביה בדוד, דבשאול כתיב אל כל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב כל אשר יפנה יצליח. והא ברפ״ה דעירובין (נ״ג ע"א) אמרינן דוד דגלי מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע. והרי האי אל כל אשר יפנה ירשיע מייתי לה בהא דפרק חלק דאין הלכה כמותו, והשתא ממאי דמשום דלא גלי מסכת הוא, דילמא משום דלא אתי מלוי ויששכר דמסקי שמעתתא אליבא דהילכתא דהא מבנימין קאתי. ושמא קים ליה להגמרא ששאול נמי אתי מאיזה צד שבו מהני שני שבטים דמסקי שמעתתא אליבא דהילכתא. ועי״ל לאו למימרא דאי אפשר לאסוקי הילכתא אלא הני ב׳ שבטים, דמשאר שבטים נמי לפעמים איכא דמסקי, וגם הני נמי לא מסקי בכל מקום, אלא רוב פעמים קאמר. מיהו גבי שאול דכתיב אל כל אשר יפנה ירשיע, משמע דלא אסיק בשום פעם, גרם לו על דלא גלי מסכת. ודוד אע״ג דמלוי אתי דהא אתי ממרים, אי לאו משום דגלי נמי מסכת לא היה זוכה כל כך דהלכה כמותו בכל מקום, כדכתיב כל אשר יעשה יצליח וכתיב נמי וה׳ עמו: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות. קשה לי, למה ליה להקשות למאי דס״ד, הא אפילו למאי דמסיק נמי קשה דאבתי נפישי להו פייסות דהא מפיסין אפילו בכל יום מימות החול לפייס הקטורת של ערבית בפני עצמו: דף כ״ו ע״ב כיצד עצמו בט/ פירש״י והא כרבי אליעזר בן יעקב היא דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח. והתוספות הקשו לעיל (בע"א ד״ה דתנן) על פירוש זה, דא״ב הו״ל להגמרא להקשות רישא רבנן וסיפא רבי אליעזר בן יעקב. ופירשו התוספות דהיינו טעמא דלא קאמר הוא עצמו בעשרה, משום דקאמר לא פחות ולא יותר, ובפחות מט׳ לא משכחת לה כלל. אבל עשרה לא הוי כל שעתא, דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה א׳ מהנך שזכו להוליכו לכבש, אבל בציר מט׳ לא הוי, ובחג בציר מי׳ לא הוי וכן כולן. ואני תמה על פירוש זה, דאין זה סברא לומר דמי שזכה כבר באיזה עבודה ע״י פייס שיהיה מן

קלח גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי המפיסין עוד הפעם בעבודה של אחרים, הא ודאי כיון שזכה כבר באיזה עבודה מן עבודת היום, שוב אין מכניסין אותו בתוך המפיסין לעבודה של אחרים, וה״נ אותו שזכה בהולכת איברים לכבש, שוב אינו נכנס בתוך המפיסין דהעלאת[ם] מכבש למזבח, ואכתי בציר מעשרה לת״ק דראב״י לעולם ליתא. עוד פירשו התוספות דלא חשיב אלא התחלת הולכת איברים שהוא לכבש, אבל גמר הולכה שהוא מן הכבש ולמזבח לא חשיב, וזה יתכן. מכל מקום צריך טעם אמאי לא חשיב נמי לגמר הולכה שמן הכבש למזבח. ונראה לי דלא חשיב אלא מנין הכהנים ששוין בב׳ התמירים של שחרית ושל הערבים, ובין הערבים מסתברא דלא היה נחלק לב׳ הולכות תחלה לכבש ואח״ב למזבח, דהיינו טעמא דבשל שחר נחלק לב׳ כדתנן ספ״ד דמסכת תמיד הלכו תתנום מחצי כבש ולמטה במערבו, ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע. ותנן ברפ״ה אמר להם הממונה ברכו ברכה א׳ והם ברכו, קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו את העם ג׳ ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים, ואח״ב קתני פייס דקטורת ואח״ב פייס דהעלאת איברים מכבש למזבח. והיינו טעמא שהיו קורץ את שמע ומברכין קודם הקטרת איברים כדי שיקובל הקרבן ברצון. ובדין הוא שיהיה קורץ ומברכין כל זה קודם זריקת התמיד, כי הזריקה עיקר. אלא שאיחרו לאחר העלאת איברים לכבש ששם מולחין הקרבן כדתניא בפ״ג דמנחות (דף כ״ג) ןכ"א ע״בן ע״ג הכבש ששם מולחים את האיברים, כדי שבתוך כך שירדו ללשכת הגזית ויקראו ויברכו ישהא האבר במלח ויוציא את הדם יפה. ואע״פ שבכל הקרבנות אין צריך שהייה במלח כלל, מ״מ הכא כיון דבלא״ה היה להם לקרות ק״ש, היו שוהץ מלקרות עד אחר מליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר שבתוך כך יצא כל הדם, כמ״ש בחי׳ למס׳ תמיד בשם הראב״ד. וכמו שכתבנו (לעיל) [לקמן ל״ז ע״ב סוף ד״ה הקורא את שמען. וכיון שכן בתמיד של בין הערבים אין צריך לחלק העלאת איברים לחצאין להניח על הכבש תחלה, ואח״ב להעלות מן הכבש למזבח, כיון דאין להם להפסיק בנתיים בק״ש דהא אינו זמן ק״ש

גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי קלט וברכותיה. וגם לא מצינו שאמרו לשאר ברכות אלא בתמיד של שחרית, אבל בתמיד של בין הערבים לא מצינו. וכיון דאין להם במה להפסיק בינתיים למה לי ליתנם על גבי הכבש ולחזור ולהעלותם לאחר זמן, אלא ודאי כל ההולכה היתה נעשית בפעם אחת, וכשהגיע על גבי [הכבש] מלחום ע״י המוליך, ומעלן להקטירן על גבי המזבח מיד כשאר כל הקרבנות. וכיון דבתמיד של בין הערבים לא היה נחלק העלאת איברים לשתים, מש״ה לא חשיב תנא דידן להעלאה דשל שחר נמי, אלא של התחלת הולכה: ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. פי׳ בתוס׳ ישנים האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין, דאי מוספין קדמי משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין, ומשמר הנכנס מקריב בזיכין כדמוכח סוף החליל (סוכה דף נו ע״ב), א"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום, ואינו יכול להיות בפייס הב׳ כלל. וקשה לי דא"כ קשה סתמא אסתמא דהכא סתם לן תנא כמ״ד בזיכין קודמין למוספין, וברפ״ה דפסחים (נ״ח ע״ב> תנן תמיד בערב פסח נשחט בז׳ ומחצה וקרב בח׳ ומחצה בין בחול בין בשבת. ומאן דס״ל תמיד בערב פסח שחל בשבת נשחט בז׳ ומחצה, ס״ל מוספין קודמין לבזיכין, עבד למוספים בו׳ ובזיכים בז׳ ועביד לתמיד בו׳ ומחצה, דאילו למ״ד בזיכין קודמין, בזיכין בה׳ ומוספים בו׳ ועביד לתמיד בו׳ ומחצה. אלמא סתם לן תנא כמ״ד מוספין קודמין לבזיכין, ואע״ג דתנאי היא אי מוספין קודמים לבזיכין אי בזיכין קודמין למוספין כדאיתא לקמן בפ״ג (ל״ד ע"א), מ״מ הו״ל להגמרא למרמי סתמא אהדדי ולשנויי הכי כדרך הגמרא בכל מקום, ושם בפ״ג יתבאר עוד: אם אינו ענין לתמיד של שחר. הקשו בתוס׳ [ישנים] הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב, אלא גבי עולת נדבה בפרשת ויקרא ובבן בקר. ותירצו, דלקמן ןכ״ז ע"א] מוקי לה רבי אלעזר בעולת תמיד. קשה לי הא הכי אמרינן לקמן וערכו ב׳, בני אהרן ב׳, הכהנים ב׳, למדנו לטלה שטעון ו׳, ופריך האי בבן בקר כתיב שטעון כ״ד, ומשני על העצים אשר על האש אשר על המזבח, איזה דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה. ופירש״י על העצים קרא יתירא הוא דהא כתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים, למה לי תו על העצים אשר על האש, למידרש ביה דהני ו׳ כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח, והיינו טלה של תמיד שצריך למערכה חדשה. הרי הא לא אתיא לן דוערכו איירי בתמיד, אלא משום דסיפא דקרא דאשר על האש מיותר, דהא כבר כתיב ונתנו אש וערכו עצים. ומ״מ האי וערכו עצים לגופיה אתי ואבן בקר דכתיב גביה קאי, ולקמן אפרש. ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה. הכי גריס תוס׳ ישנים וגם תוספות

קמ גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי אחרונים. והתום׳ ישנים מפרשים דהא ברייתא די״ז מיירי מפייס שני. והא דתניא י״ז דלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה, אלא היה פייס לה ונכלל בתוך הפייס הב׳ ולא עם קטורת בפייס הג׳, דבשלמא קטורת לא היו מפיסין לה אלא חדשים מפני שמעשרת כדאמרינן לעיל [בע"א], אבל מחתה ס״ל להאי תנא שאינה מעשרת וצריך להפיס עליה חדשים וישנים וצריך לקובעה בפייס שכולן היו שווין בו, ולכן היה בפייס שני, ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דס״ל דלא היה פייס למי מעלה אברים מן הכבש למזבח, ולדידיה להשלים ד׳ פייסות בע״ב צריך פייס בפני עצמו למחתה ואינו נכלל בתוך הפייס הב׳. ותמיה לי על פירוש זה, דא״ב פייס פעמים י״ג דתני רב חייא היכי משכחת לה, דהא לעולם היה י״ד בפייס זה השני, י״ג דקחשיב במשנתינו ופייס דמחתה דמוסיף ר׳ חייא, ולעולם לא משכחת לה פחות מי״ד, וי״ג דר׳ חייא היכי משכחת לה. ועוד קשה לי, דא״ב הוה ליה תלתא תנאי במחתה, לראב״י היה לה פייס בפני עצמו להשלים ד׳ פייסות, ולברייתא נכללה בתוך הפייס הב׳ של תמיד, ולרבי יהודה לא היה לה פייס כלל אפילו נכללה לה אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. אלא ודאי לכ״ע אינו נכללה בתוך הפייס הב׳ של תמיד, ואין כאן אלא ב׳ מחלוקת לראב״י נותן פייס בפני עצמו למחתה להשלים ד׳ פייסות, ולרבי יהודה דאית ליה פייס מן הכבש ולמזבח לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. והתוס׳ שלנו פירשו הא דתניא י״ז, לכל הפחות קאמר, וקחשיב לכל הזוכין בכל הד׳ פייסות, בפייס הראשון א׳ דתרומת הדשן, ובשני י״ג כהנים זוכין בו, ובשלישי ב׳ אחת דמחתה ואחת הקטורת, הרי י״ו זוכין, וברביעי א׳ דמן הכבש ולמזבח. ודלא כראב״י דלית ליה כהן [בפני עצמו] דמן הכבש למזבח, ודלא כרבי יהודה דלית ליה דזוכה במחתה מחמת פייס, אלא ברצון הזוכה בקטורת תליא אם רצה אומר לזה של ימינו זכה עמי במחתה, ואם רצה אומר כן לאחר או מניחה לעצמו. והא דאמרינן לעיל [בע"א] אי משכחת תנא דאית ליה ה׳, והא תנא די״ז אית ליה ה׳ פייסות, י״ל דלעיל לא ידע מהא ברייתא. וזה תמוה לי לומר דלא ידע. ועוד קשה סתמא דגמרא דידע להא אמאי לא מייתי לה לעיל. ולדידי א״צ לדחוק בזה נהי דס״ל להאי תנא די״ז כהנים זוכין בכל הפייסות, מ״מ לא היו אלא ד׳ פייסות בלבד, בראשון ובאחרון זוכין בכל אחד חד כהן, ובשני י״ג כהנים זוכין בו, ובשל שלישי ב׳ א׳ למחתה וא׳ לקטורת. ומ״מ פייסות אינן אלא ד׳ לחוד. ומ״מ קשה לי גם על פירוש זה, דא״ב הוה ליה תלתא תנאי במחתה, לראב״י הוה ליה פייס בפני עצמו להשלים ד׳ פייסות כדאמרינן לעיל, ולרבי יהודה אין כהן אחר זוכה בה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת לחוד תליא, ולהאי תנא די״ז הזוכה במחתה זוכה בה מחמת פייס. ועל תום׳ (הישינים) [הישנים] אנו מצטערין שמוסיפין לנו ע״י במחלוקת אלא שבאו חדשים להוסיף ג"כ. ועוד אם איתא להא, הא ודאי לא הוי שתיק הגמרא לומר כן בהדיא ולא ע״י רמז על פי פי׳, וכ״ש במקום שיש לטעות לפרש הכי או הכי האי י״ז דקא מוסיף האי תנא אי אפיים ב׳ לחוד קאי כפי׳ תום׳ ישנים ופייס למחתה להאי תנא היה בפייס ב׳, ואי היה בפייס ג׳, והא כל אפושי מחלוקת לא מפשינן. ומה שדחק לתום׳ שלנו לפרש דלרבי יהודה דמחתה ברצון הזוכה בקטורת תליא, הוא מדקשיא ליה לעיל נכ״ה ע״ב ד״ה ת״ש] דרוצה לפשוט דכשהן מפיסין לעבודה א׳ מפיסין מדרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ולירק מת״ק איפכא. ותי׳ דעל כרחך לא פליגי אלא דלרבי יהודה ברצון הזוכה בקטורת תליא ולת״ק לא. ליתא, דלרבי יהודה לא ברצונו תליא, וכבר פי׳ התם [ד״ה לא היק הא דמייתי מדרבי יהודה בענין אחר וגם התוספות עצמם בחד פי׳ פי׳ בענין אחר. ול״נ לפרש גירסא זו ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה, כפי שהעידו התוספות שכן הגירסא בכל הספרים, והת״י כתבו שכן גורס ר״ח. מ״מ אפרש לה על דרך פירש״י לפי גרסתו דלא כראב״י אלא כר״י, ואין כאן מחלוקת חדשה. והכי פירושו, דראב״י ס״ל לא מיבעי דלא היה פייס בפני עצמו מי מעלה מכבש למזבח, אלא אפילו כהן בפני עצמו לא היה לזה, והני תרתי משום חד טעמא הוי,

גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי קמא דמקום שכינה לאו אורח ארעא ואפילו כהן בפני עצמו א"א, משו״ה כ״ש שאין כאן מקום לפייס לגמרי והני תרתי אי אפשר לא׳ בלא חברתה, מיהו לת״ק דידיה דלית ליה האי טעמא מקום שכינה לאו אורח ארעא אלא אדרבא ס״ל ברוב עם הדרת מלך ומהאי טעמא אית לן לאפושי בכהנים, וצריך כהן חדש דווקא להעלות מכבש למזבח. מ״מ אין טעם זה גורם לאפושי בפייסות ולהיות פייס בפני עצמו למעלה מן הכבש למזבח, האפילו אם המעלה יהיה נכלל עם א׳ משאר פייסות, הא איכא משום ברוב עם, אלא משום דס״ל לת״ק דלא היה פייס למחתה בפני עצמו כרבי יהודה, וא״ב בצרי לה פייסות והא לא אמרינן כדאמר רבא לעיל [בע"א], לפיכך מכניס פייס דהמעלה תחת פייס דמחתה להשלים מנין ד׳ פייסות דא"א לפחות מהן. הרי דהא דת״ק דראב״י חדא בלא חברתה אפשר, האפשר שיהיה כהן חדש בהעלאה משום ברוב עם, מיהו פייס בפני עצמו לא צריך. ואי משום השלמת ד׳ פייסות, הא אפשר להכניס פייס דמחתה תחת פייס דהמעלה. ומיהו ת״ק דרבי יהודה בע״ב הכי ס״ל, דכיון דאמר רבי יהודה לא היה פייס למחתה מכלל דת״ק דידיה ס״ל דהיה. והשתא הכי קאמר, והתניא י״ז ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב, פירוש דס״ל שהיה כהן חדש להעלאה משום ברוב עם, ודלא כראב״י דלית ליה לאו אורח ארעא, אלא כת״ק דידיה דחייש בהעלאה להאי טעמא דברוב עם. מיהו בהא לא סבירא ליה כת״ק דראב״י שהיה פייס בפני עצמו להעלאה, משום דהאי ת״ק ס״ל דלא היה פייס למחתה, ובע״ב צריך להכניס פייס דהעלאה תחתיה להשלים מנין ד׳ פייסות. והאי תנא דברייתא זו די״ז, ס״ל דהיה פייס למחתה ויש כאן ד׳ פייסות כבר, והאי דהמעלה היה נכלל בתוך פייס ב׳. והשתא האי תנא די״ז לאו מחלוקת ג׳ הוא בסברא חדשה כמו לפירוש תוס׳ ישנים ושלנו, אלא הכל מיוסד על טעם אחד, דאי אפשר לפחות מד׳ פייסות, אלא דת״ק דראב״י ס״ל לא היה פייס למחתה בפני עצמו, ומשלימים לד׳ פייסות בע״ב בפייס דהעלאה, והאי תנא כת״ק דרבי יהודה דהיה פייס למחתה בפני עצמו מפני שהוא מעשרת, וכיון הכבר נשלם לו מנין ד׳ פייסות ע״י פייס דמחתה, מעתה פייס דהעלאה ליתא, דהא כל הני תנאי לית להו אלא ד׳ פייסות לחוד. מיהו בהא ס״ל כת״ק דראב״י דחייש לברוב עם, לפיכך מצריך כהן חדש להעלאה, וכוללו בתוך פייס ב׳ ששם מקומו בהדי פייסות דעבודת קרבן תמיד, ועוד דא"א לכלול בהדי ב׳ פייסות אחרונים דמחתה ודקטורת, הביון דס״ל דהיה פייס למחתה בפני עצמו מפני חשיב[ו]תה שמעשרת, ממילא אין מפיסין לה אלא חדשים כמו לקטורת עצמה, אי אפשר לכלול האי דהעלאה עמם, וצריך לקובעה להעלאה בפייס כמותה שכולן שווין חדשים עם ישנים, לכן הויא בפייס ב׳. והשתא האי תנא בהא סבירא ליה כמר ובהא כמר ואין אומרים סברא חדשה דלא ידע: איל קרב בי"א נוכו׳]. קשה לי מנלן הא, בשלמא רישא דתמיד הוא עצמו קרב בט׳ נפקא ליה בגמרא מוערכו שנים וכו׳ למדנו לטלה שטעון ששה, אבל הא דפר ואיל מנלן. (מיהו הא דחביתין וסולת ויין דבאחד אחד נמי איני יודע מנין). וראיתי בירושלמי [יומא פ״ב ה״דן שאמר ולמה איל קרב בי"א ופר בכ״ד, כדי לעשות פומבי לדבר. פירוש פרהסיא והרגש לדבר, על שם בבית אלהים נהלך ברגש. מיהו בגמרא שלנו פ״ה דסוכה (נ״ב ע״ב> משמע דהיינו טעמא משום דברוב עם הדרת מלך, דאמרינן התם אמרו על בנה של מרתא בת

קמב גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי בייתום שהיה נוטל שתי יריבות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל, ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך: אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב. פירש״י אם רצה כהן יחידי להקריב את הכל ובלא פייס. וקשה לי הא בע"כ אפילו בקרבן יחיד צריך מנין הכהנים בהקרבה כמנין דתנינן במשנתינו למעלה, דהא איתא באגדה במדרש איכה [פרק א׳ ס״נש על פסוק העיר רבתי עם, מבקש את לידע כמה אוכלסין הוו בירושלים, מכהניא את ידע, הדא הוא דכתיב ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר כ״ב אלף וצאן ק"כ אלף, ותנינן פר קרב בכ״ד ואיל בי"א. והא התם קרבנות יחיד היו ולא של חובת ציבור, ואפ״ה אין איל קרב בפחות מי"א ופר בפחות מכ״ך. ועוד קשה לי מההיא עובדא דפ״ה דסוכה [נ״ב ע״ב] דבנה של מרתא בת בייתום שהיה נוטל ב׳ יריכות של שור הגדול ולא הניחוהו לעשות כן משום ברוב עם, ואי בקרבן יחיד אם רצה אחד להקריב מקריב, א"כ ההיא עובדא בע"כ בקרבן ציבור הוא, מדלא הניחוהו. והאיך אפשר לומר [כן, הא] היה ע״י פייס, וכ״ד כהנים זכו בהולכה זו דפר ע״י פייס, והאיך אפשר לומר שהיה נוטל ב׳ יריכות לחוד מה שזכו בו ג"כ שאר כהנים, והא לא מצינו. ועוד, מאי איריא לא הניחוהו משום ברוב עם, תיפוק ליה דא"א לו לגזול את שאר הכהנים שזכו עמו בפייס ג"כ בהולכת איברים הללו. [ואין] לומר ששאר כהנים שזכו עמו מחלו לו חלקם, דחלילה לומר כן, דה״ל כמבזין קדשי שמים ח״ו. הלכך נראה לי דהא דקאמר אם רצה להקריב מקריב היינו בלא פייס קאמר, והיינו לישנא דאם רצה כלומר דברצה הדבר תלוי ולא בפייס, אבל מ״מ פר קרב בכ״ד, וכן כולן אפילו בקרבן יחיד. ואע״ג דלא תנינן פייסות גבי פר ואיל דקרבן ציבור דמוספי ראשי חדשים ושל מועדים, מ״מ ארישא דפייס דתנינן גבי טלה תמיד קאי, והכי קאמר איל של קרבן ציבור קרב בי"א וע״י פייס, וכן פר בכ״ד נמי ע״י פייס, ועלה קאמר במה דברים אמורים דצריך פייס בקרבן ציבור, אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב בלא פייס מקריב. ומ״מ אגדה זו קשה לי דהא פר קרב בכ״ד וכן איל בי"א היינו בעולה שכולה כליל ומקטיר את הכל, אבל הא דויזבח שלמה משלמים מיירי שאין מקריב מהם אלא חלבים ופדרים בלבד ובחד כהן סגי להו. וי״ל מ״מ הא קתני סיפא דפר קרב בכ״ד הסולת והיין בג׳ ג׳ נמצא אפילו פר של שלמים צריך עכ״פ ז׳ כהנים, וגבי איל תני הסולת והיין בב׳ ב׳, נמצא איל של שלמים אינו קרב בפחות מה׳ כהנים דהא שלמים

גבורת פרק שני כ״ו ע״ב ארי קמג טעונין נסכים דהיינו סולת ויין, והא דקאמר ותנינן פר קרב בכ״ד איל בי"א, לאו דוקא לומר דכל כך כהנים היו צריכים לכל פר ואיל דשלמים דשלמה, אלא אסיפא סמיך דהסולת והיינו דפר בג׳ ג׳ והאיל בב׳ ב׳: הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין. בגמרא מפרש שוין בזר. וקשה לי מאי קמ״ל דהפשט וניתוח של קרבן ציבור שוה לקרבן יחיד להכשיר בזר, פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין של צבור לשל יחיד לענין הכשר זר, והא (סנפקא ליה בגמרא ד[שחיטה] כשירה בזר, ואפ״ה לא איצטריך תנא לאשמעינן דאין לחלק בה בין קרבן יחיד לשל ציבור, והא ודאי דאפילו בקרבן צבור נמי כשירה בזר כדאמרינן לעיל (כ״ה ע״ב) גבי תמיד דקרבן ציבור הוי, או דילמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחיט זר, ואע״ג השחיטה חשובה דחייבין עליה משום שחוטי חוץ וגם היא מד׳ עבודות שמפגלין בהן ופוסלין במחשבת פסול כדאיתא בפ״ק דזבחים [י״ג ע"א], כ״ש הפשט וניתוח הקלין דפשיטא כיון דרבי רחמנא שבשירים בזר דאין לחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור. ונ״ל דמלתא אגב אורחא קמ״ל, דניתוח דקרבן יחיד שוה לשל ציבור לכל דבר, ומשום דתני לעיל [כ״ה ע"א] טלה של תמיד איבריו קרב בה׳, ואיל בה׳, ופר בט״ו, וכולן בקרבן ציבור דבעי פייס מיירי, רגבי פייסות תני להו, חוץ מהקרביים והיין והסולת שלהן. וטעמא דמילתא משום דרחמנא אמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאמרינן בפ״ק דחולין [י"א ע"א], לפיכך טלה ואיל שהן מן הצאן ובהמה דקה, אי מנתחים לה יותר מלה׳ נתחים (כאילס [כאלו] דתנינן, הוה ליה נתחיה לנתחיה. ופר שהוא מן בהמה גסה וגדול במינו, אי מחלק ליה עד ט״ו נתחים כפי המפורש במשנתינו הוה ליה לנתחיה, אבל לא יותר דהוה ליה נתחיה לנתחיה. וקןמ]״ל [וקמ״ל] דקרבן יחיד שוה לקרבן ציבור בהא דלא נתחיה לנתחיה, ולא תימה דטלה או איל או פר עולה של יחיד קרב אפילו במנין כהנים יותר ממנין המפורש לעיל ולית לן בה משום נתחיה לנתחיה בקרבן יחיד, קמ״ל דניתוח של יחיד ושל ציבור שווין בהא. ומיהו מדתני נמי להפשט בהדי ניתוח, בע"כ שדן בזר נמי קאמר, וקמ״ל תרתי דהפשט וניתוח כשירים בזר. ומיהו מש״ה לא צריך למיתנא דשוין בזר קרבן ציבור לשל יחיד, דפשיטא, אלא משום ניתוח ששוין של יחיד לשל ציבור קמ״ל, דאע״ג הכבר תנינן לה גבי פייס, אפ״ה של יחיד שדן להו. וקמ״ל עוד, מדתני הפשט דכשירין בזר וה״ה לניתוח דתני לה עם ההפשט, דקמ״ל [ ] כשירה בזר. וזה שלא כדברי הרמב״ם שכתב (בפ״ו מהל׳ מעה״ק הל׳ י״ט> אחר שכתב שמנתחין האברים של טלה ואיל ופר על דרך ששנינו, כתב ולמה לא יחלקו אבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה, בד"א בעולת הציבור אבל עולת היחיד אם רצו להוליך נתחים בפחות מאלו או ביותר מוליכין: מנין להפשט וניתוח ששוין בזר. ואע״ג דלא כתיב בהו כהן ומהיכא תיתי דבעו כהונה. י״ל משום הכתיב לעיל מיניה [ויקרא א, ה׳] גבי עולת

קמד גבורת פרק שני כ״ו ע״ב - כ״ז ע"א ארי בן בקר והקריבו בני אהרן הכהנים וזרקו את הדם והפשיט את העולה ונתח, ה"א דוהפשיט ונתח אכהנים דכתב רחמנא גבי והקריבו קאי. תדע דהא גבי זריקה לא כתיב כהן אע״ג דודאי בעי כהונה וזר חייב עליה מיתה כדאמר לעיל [כ״ד ע"א], אלא ע"כ וזרקו אכהנים הכתיב לעיל מיניה גבי והקריבו קאי. הכי נמי אפשר לומר והפשיט ונתח נמי אכהנים דוהקריבו קאי, ויליף לה מונתנו בני אהרן הכהנים אש דכתיב אחר והפשיט ונתח, ואי ס״ד דכל העבודות הכתובים אחר והקריבו אכהנים הכתיב גבי והקריבו קאי ועליה סמיך, למה לן הכתב כהונה גבי נתינת אש נימא נמי דקאי אכהנים דוהקריבו, אלא ע"כ דהפשט וניתוח לא בעו כהונה, ואי לא כתב רחמנא כהונה גבי נתינת אש דכתיב בתר הפשט וניתוח ה"א דונתנו אש קאי אהני דהפשט וניתוח הסמיך ליה ומינייהו קסליק הכשרים אפילו בזר, ה״נ נתינת אש תהא כשרה בזר, קמ״ל קרא רבעו כהונה. והשתא וזרקו ודאי אכהנים דלעיל רגבי והקריבו(סמוך) [סמיך], למד מהא דבעו כהונה. ובדין הוא דהול״ל דוהפשיט ונתח נמי אההוא כהנים סמיך, אלא מדכתיב בתריה גבי נתינת אש, כהונה, גלי קרא דכהונה דוהקריבו לא קאי אוהפשיט ונתח ואילך הנאמר קודם נתינת אש. מיהו זריקה דכתיבא לפני פניו דנתינת אש, אין לך להוציאו מכלל כהונה דוהקריבו, דכיון דאיכא למימר הכהונה רגבי נתינת אש לא אתי אלא לאפוקי להפשט וניתוח לחוד דלפניו די לך ואין להוציא לזריקה הלפני פניו מכהונה דוהקריבו. ועוד דבזריקה גלי רחמנא בהדיא במקום אחר דבעו כהונה, דכתיב גבי עולת צאן !שם שם, י"א] וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו, ובע״ב ילפינן להו מהדדי שהרי והקריבו זו קבלת דם גבי עולת צאן לא כתיב ואפילו הכי בעי קבלה, ש״מ דמעולת בן בקר יליף לה. ה״ה דילפינן עולת בן בקר דזריקה בעי כהונה מעולת צאן. ופירוש זה עיקר, דאילו לפירוש א׳ דמכהונה דנתינת אש א"א למעט דלא קאי עליה כהונה דוהקריבו אלא לפניו ולא זריקה הלפני פניו, תקשה לך מנא ליה למעט מכהונה דנתינת אש לב׳ מילי הפשט עם ניתוח, די לך למעט ניתוח לחוד דלפניו ולא להפשט הלפני פניו. אלא ע"כ כהונה דנתינת אש גלי על כל הכתוב לפניו ולפני פניו בתר והקריבו דלא בעי כהונה, וזריקה רבן בקר דבעי כהונה מבן צאן נפקא ליה הכתיב ביה כהונה בהדיא. א״נ י״ל דהא הצריך מיעוטא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה, משום דהוה ליה בכלל דבר המזבח ומשום לתא דתשמרו את כהונתכם, דמהאי טעמא ר״ל בברייתא בסמוך [כ״ז ע״ס דשחיטה בזר פסולה אי לא דגלי קרא הכשירה כדאמר בסמוך. והא הפריך האי מיבעי ליה לגופיה, והא למאי דפי׳ לגופיה ל״צ דנתינת אש בעי כהונה, אי משום דהוי בכלל דבר המזבח ואי משום דהוי בכלל כהונה דוהקריבו, ובע״ב נתינת אש דכתב רחמנא גביה כהונה למעוטי הפשט וניתוח אתי. י״ל דהכי פירושו מנלן דהא כהונה דכתב רחמנא גבי נתינת האש לא צריך כלל לגופיה, אלא למעוטי מידי אחרינא לחוד אתא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה, דילמא לנתינת אש גופיה דלא בעי כהונה: [מלואים] דף כ״ז ע"א והקריבו בני אהרן הנהנים מקבלה ואילך מצות כהונה וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשירה בזר. קשה לי למה לי תרתי, הא מוהקריבו בני אהרן לחוד כבר נפקא ליה שחיטה בזר כשירה מהכתיב כהן בקבלה ולא בשחיטה, תו וסמך ידו ושחט דמשמע דמי שסומך דהיינו בעלים [שוחט] ולא בעי כהן למה לי, הא כבר נפקא ליה מוהקריבו השחיטה לא בעי כהונה. ורש״י נראה שהרגיש בזה

גבורת פרק שני כ״ז ע"א ארי קמה וארכביה אתרי ריכשי, שפירש ת״ל ושחט והקריבו הכהנים, ומדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב, מכלל דושחט אבעלים קאי וסמך ידו ושחט. פירוש לפירושו, דהואיל ולא כתיב כהן בשחיטה כמו בקבלה דרשינן להאי ושחט אוסמך דלפניו לומר שהסומך רשאי לשחוט. אבל איני יודע תרתי למה לי הא בהא לחוד סגי מהכתיב כהן גבי קבלה הנאמר אחר ושחט ולא כתיב בשחיטה שנאמר תחילה שמע מינה דלא בעי כהונה, והכי אמרינן להדיא בפרק ה׳ הברכות (ל"א ע״ב> דאמר ליה שמואל לעלי שחיטה בזר כשירה, א״ל מנא ליה הא, אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר. ועוד קשה לי הבריש פ״ג דזבחים נל״ב ע"א] תניא, ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה כשירה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים אפילו בקדשי קדשים, או אינו אלא בכהנים, אמרת וכי מאין באתה מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה, ת״ל ושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שבשירה בכל אדם, ולא מייתי להא דוסמך ושחט אלמא דמהא לחוד סגי למיתי דשחיטה כשירה בזרים מהכתיב כהונה גבי קבלה ולא גבי שחיטה. ונראה לי דהני שמעתתא מפ׳ מההיא דפ״ג דמנחות ף״ח ע״ב, י״ט ע"א], דאמר התם יציקה ובלילה דמנחה לר״ש פסולה בזר, ולרבנן כשירה משום שנאמר ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ, מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר. ור״ש והביאה וי״ו מוסיף על ענין ראשון. ופריך לר״ש מושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר, אמאי, ה״נ נימא וי״ו מוסיף על ענין ראשון. ומשני שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. והשתא ההיא דפ״ה דברכות ודפ״ג דזבחים כרבנן דלית להו וי״ו מוסיף על ענין ראשון ונפקא להו מהא לחוד מדכתיב כהונה גבי קבלה ולא כתיב גבי שחיטה, דשחיטה בזר כשירה. וההיא דשמעתין כר״ש דאית ליה וי״ו מוסיף על ענין ראשון, איכא למימר דילפינן מוי״ו דוהקריבו לפסול שחיטה בזרים כקבלה, ולדידיה נפקא ליה מוסמך ושחט דאיתקיש שחיטה לסמיכה דשחיטה כשרה בזר: [מלואים] סליק פרק בראשונה - פרק שני

פרק געריכה

גבורת פרק שני כ״ח ע״ב ארי פ״ג ־ פרק א״ל הממונה דף כ״ח ע״ב אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היה בלבו א״נ משום דזקן ויושב בישיבה היה. קשה לי דלפי״ז משמע דאין לנו ללמוד מאברהם דשאני אברהם דרב גובריה, ואפילו בבית המקדש דמקום זריזין הוא לא רצו להקדים שחיטת התמיד מכי משהדי כתלי דילמא אתי למטעי, וכל שכן דאין לנו להקדים להתפלל מנחה מההיא שעתא עד ר ומחצה דלמא אתי למטעי, והשתא הדרא קושיא קמא לדוכתיה אנן מאברהם ניקום וניגמור. ולאידך גיסא דהי׳ ק״ל דאין צריך לנו זריזות כל כך כאברהם, ודחינן לה תנא קא גמר להשכים למצות בזריזות כאברהם, והשתא קשיא [להיפך] דאין ראוי לכל אדם להקדים כ"כ תפלת מנחה כאברהם דרב גובריה, והא תנא נמי לא גמר מיניה דאין נשחט עד ו׳ ומחצה ולא קודם. וי״ל דודאי למאי דס״ד מעיקרא לא קמ״ל מידי בהא מילתא, דמאי נפקא ליה בהא דאימת מצלי אברהם, דאי קמ״ל דמההיא שעתא זמן תפלת מנחה, פשיטא, דתפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תיקנו, ואפילו למ״ד תפלות אבות תקנו, אסמכינהו רבנן אקרבנות כדאמרינן רפ״ד הברכות (כ״ו ע״ב), פשיטא דמההיא שעתא כשר לתמיד של בין הערבים הוא שהחמה נוטה למערב, וה״ה דכשר לתפילת מנחה מההיא שעתא, דתיקנוהו נגד תמיד. אלא ע"כ לא קמ״ל מידי בהא אלא שנגמור זריזות מיניה. ואהא קשיא ליה ואנן מאברהם ניקום ונגמור ומשני תנא גמר מאברהם. אבל לבתר דמייתי׳ הא מתני׳ רחל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בו׳ ומחצה. [פסחים ח, ע"א] דלכאורה משמע מהא דאינו קרוי בין הערבים עד פלגא שעתא בתר דמשחרי כותלי, דהוה ליה בתחילת ז׳, וקמ״ל (ר״ש> [רב ספרא] דלעולם מתחילת ז׳ מתחיל בין הערבים וכשר לשחיטת תמיד ולתפלת מנחה, ומההיא שעתא הוי מצלי לה אברהם, א"כ אע״ג דאין לנו ללמוד מאברהם דרב גובריה, אפ״ה טובא קמ״ל, כיון דאברהם הוי מצלי מההיא שעתא אע״ג דאין ראוי לשאר כל אדם לעשות כן דילמא טעי, מ״מ היכא העבר וצלי מההיא שעתא יצא ידי חובתו בדיעבד, כיון דמסתמא כשר לתמיד ולתפלת מנחה: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. קשה לי מאי גריעותא דעירובי תבשילין יותר משאר מילי דרבנן דקא חשיב ליה, הוה ליה למימר סתמא קיים אברהם אבינו אפילו מילי דרבנן והכל בכלל ואפילו עירובי תבשילין. וי״ל דאמרינן בפ״ג הפסחים (מ״ו ע״ב> דאמרינן הואיל, והאופה מיו״ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי לי׳ אורחים חזו ליה ומשו״ה אופין מיו״ט לשבת ע״י עירובי תבשילין, ולית ליה טעמא דמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו״ט. וכיון שכן דטעמא דמהני עירובי

גבורת פרק שלישי כ״ח ע ״ב - כ ״ט ע "א ארי קמז תבשילין הוא משום דמן התורה אפילו שלא לצורך ביו״ט לית לן בה משום הואיל ומקלעי ליה אורחים, והוה ליה הכל לצורך יו״ט, מיהו הני אורחים דאמרינן הואיל בשבילן, היינו אורחים ישראלים דוקא, אבל לא אורחים נכרים, דהא אפילו אי מקלעי ליה אסור לטרוח ביו״ט בשבילן, כדאיתא התם לכם ולא לנכרים, כ״ש דליכא למימר הואיל בשבילן. והשתא ה"א דבימי אברהם שלא היו עדיין שומרי תורה אלא הוא ובני ביתו לחוד, ואפילו הללו שגיירן אברהם ושרה היו נגררין אחריו ומבני ביתו היו, כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיינו גרים שגיירו כדאמרינן במדרש רבה [ל״ט י״ד], וא״ב ליכא למימר לגבי דידיה האי התירא דהואיל ומקלעי ליה אורחים, דהא משום אורחים נכרים אינו דוחה יו״ט. ומשו״ה ה"א דלא שייך התירא דעירובי תבשילין לאפות מיו״ט לשבת, קמ״ל רב אשי האפילו הכי קיים אפילו עירובי תבשילין. ואפילו לגבי דידיה נמי (מוהני) [מהני] עירובי תבשילין, משום דכרב חסדא סבירא ליה דאע״ג דלא אמרינן הואיל, אפילו הכי מהני עירובי תבשילין מטעמא דצורכי שבת נעשים ביו״ט, ורבנן אצריכו הכירא דעירובי תבשילין שלא יאמרו אופין מיו״ט לחול. והאי טעמא דעירובי תבשילין אמרה רב אשי להדיא בפ״ב רביצה (דף י״ט) [ט״ו ע״בן, וכיון דהאי טעמא דעירובי תבשילין לגבי אברהם נמי אהני, לפיכך הוי סגי ליה נמי עירוב תבשילין. ועי״ל דאפילו לרבה נמי קמ״ל רב אשי דאהני עירובי תבשילין לאברהם אבינו, דאע״ג דלא שייך למימר לגבי דידיה הואיל ומיקלעי [ליה] אורחים וכדפירשתי, משום דהא דאמרינן הואיל לאו למימרא דוקא הכי קאמר, הואיל ואפשר עדיין שיהא באפיה זו צורך יו״ט להבא אי מקלעי ליה אורחים, אלא אפילו בדבר שא"א עוד לבא להבא לידי היתר מעכשיו אלא היה אפשר לדבר זה לעשות היום בהיתר ע״י שום ענין לשעבר נמי אמרינן הואיל. כדמוכח מהא הפריך התם נמ״ז ע״ס ואי אמרת דאמרינן הואיל, אחרישה לא לחייב, הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור. כלומר אילו הוי הכא דם ציפור אע״ג דהשתא ליתא אמרינן הואיל. ולפי זה גבי אברהם אבינו נמי היה שייך האי התירא דעירובי תבשילין משום הואיל. והדברים ארוכים ועמוקים אין כאן מקומן, וכבר כתבתי בזה במקום אחר כל הצורך בס״ד: דף כ״ט ע"א אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה. פירש״י בפי"א דמנחות (ק׳ ע"א) אפילו עולה ומנחה דלאו קרבן חשוב הוא, דאין באין בציבור. וקשה לי א"כ הוה ליה למימר אפילו אשם, תמי אינו בציבור, וכן בכור ומעשר. ושמא הני כיון דמין בהמה הן וישנו במינן בציבור אינו רבותא כ"כ כמו עולת העוף ומנחה דאין במינן בציבור לגמרי. וקצת קשה לי דהא עולת העוף (תישנו בציבור, כדאמרינן לקמן בפ״ד (מ"א ע"א) אי עולה זבן, עולה אזלא לנדבה, והיינו נדבת צבור, וכבר פירשו התוספות בפ״ק דשבועות (י״ב ע״ב ד״ה ואין) דאע״ג דאין עולת עוף בציבור היינו דאין לקנות עוף במעות שניתותרו, אבל אם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו, דמה יעשו ממנו. והשתא הוי רבותא באשם בכור ומעשר יותר מעולת העוף, דאע״ג דישנו בציבור במינו, מ״מ אינהו גופייהו ליתנייהו בצבור, משא״ב עולת העוף דאיהו גופיה משכחת לה בציבור. אבל כאן פירש״י לא זבח בלבד שנשחט בלילה אמרו ישרף אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תישרף, דגמרי להו משחיטה, דמליקת עוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת זבחים הן. והתוספות שם בפי"א (דזבחים) [דמנחות ד״ה אלא] ביארו יותר, דרבותא דהני אע״ג הלאו בכלל יום זבחכם נינהו, קמ״ל דנפקא ליה מביום צוותו כדמשמע בם״ב דמגילה (דף כ׳ ע״ב): אלא אפילו עולת העוף. הכי גרסינן התם בפי"א דמנחות נק׳ ע"א], והכי גרסי רש״י ותוספות

קמח גבורת פרק שלישי כ״ט ע"א ארי שם. ובשמעתין בקצת ספרים גרסי אף מליקת העוף סתמא. מ״מ מוכח מתוכה שמשובשת היא, דמיד בסמוך גרסי בשלמא עולת העוף מאי דהוי הוי. ומכל מקום קשה לי, אמאי פרט לעולת העוף יותר מחטאת העוף דהא כל הרבותא דאיכא בעולת העוף איכא נמי בחטאת העוף לכל הפירושים, דהא שניהם שדן בהא דאינן מין זבח וליתנן בציבור. ואדרבא לפירש״י בפי"א דמנחות הוי רבותא בחטאת העוף יותר מעולת העוף, דאילו עולת העוף משכחת ליה לפעמים דאיתנהו בנדבת צבור כדפירשתי בסמוך [בד״ה אלא אפילת, ואילו חטאת העוף לא משכחת לה בציבור כל עיקר, והוה ליה למימר אלא אפילו מליקת עוף סתמא, דהכל במשמע בין עולת העוף בין חטאת העוף: אלא אף עולת עוף וכד. משום תעשה בלילה. והקשו התוספות תיפוק ליה משום דקרבי קודם לתמיד של שחר ואמרינן לקמן (ל״ד ע"א) מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, הכתיב היא העולה עולה ראשונה. ואני תמה על התוספות דמה עניןלמליקה וקמיצה בלילה לקודם תמיד של שחר, דהאי עולה ראשונה דקרא לא משמע אלא ביום לאחר שהאיר המזרח דאז זמן תמיד, [ו]אין להקדים [דבר] קודם לתמיד, אבל בלילה דאין זמן תמיד לית לן בה. תדע דבלילה לית לן בה משום קודם לתמיד של שחר, דאמרינן רפ״ה דפסחים (נ״ט ע״ב> רב כהנא רמי, כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר, עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם. ומוקי ליה בשניתותרו. הרי דלא קשיא ליה אהא דכל הלילה ילין, אלא מעליה השלם דתמיד של בין הערבים, אבל משום קודם לתמיד של שחר לית לן בה מטעמא דפירשתי. אלא הכי הוה ליה לאקשויי תיפוק ליה משום דאין קרבנות קרבים אחר תמיד של בין הערבים משום עליה השלם. אבל הא נמי לא קשה מידי למאי דפירשו התוס׳ עצמם ןבע״ב ד״ה נהדריהן דהא דנקט מנחה שנקמצה בלילה דתיפוק ליה בלא נקמצה ומשום קידוש המנחה בכלי קודם קמיצה נפסלת בעמוד השחר בלינה, משום דאי לא נקמצה לא (תבוא) [תצא] לבית השריפה עד עמוד השחר אבל השתא משום קמיצת לילה נשרפת לאלתר בלילה ולא בעי עיבור צורה. והשתא הא דנקט קמיצה ומליקה, משום פסולא דלילה ולא משום לאחר תמיד של בין הערבים למאי דפי׳, או קודם תמיד של שחר לדעת התוס׳, נ״מ לשרפו בלילה מיד, דאילו מחמת פסולן של תמידין שהקדים או שאיחר להם, הוה ליה פסולה מחמת דבר אחר ולא פסול דגופו, כדאמרינן בספ״ו דפסחים (דף ע"א) ןע״ג ע״בן ואי אמרת לא בעי עקירה, פסולו מחמת מאי הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים, והתנן כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים טעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה, וה״ה לקודם תמיד של שחר נמי הוי כמו פסול מחמת דבר אחר, ולא היה נשרף אלא עד לאחר עמוד השחר משום עיבור צורה. אבל משום פסול קמיצה ומליקה בלילה הוה ליה פסול בגופו, ואין צריך עיבור צורה אלא נשרף בלילה מיד. דהא מהאי טעמא נקט גבי מנחה גופה שנקמצה בלילה אע״ג דבלא קמיצה נפסלה בקידוש בכלי, נפקא מינה לישרף מיד בלילה קודם עיבור צורה.

גבורת פרק שלישי כ״ט ע"א - כ״ט ע״ב ארי קמט מיהו כ״ז לשיטת התוספות. אבל לפי מה שאפרש בסמוך [בד״ה כלי שרת] דכל פסול שאירע בקדשים אין נשרף בלילה אפילו פסול הגוף, אכתי תקשה, תיפוק ליה משום פסול דלאחר תמיד של בין הערביים למאי דפירשתי, או קודם תמיד של שחר לדעת התוס׳. מיהו בלאו הכי אין זה קושיא, דהמחוור דבדיעבד משום העולה עולה ראשונה או משום עליה השלם אינו מעכב בדיעבד, וכההיא דפ״ד דמנחות (מ״ט ע״ב) גבי עולה ראשונה דאמרינן בהדיא דאינו אלא למצוה. ומשם יש ללמוד דה״ה עליה השלם אינו אלא למצוה ואינו מעכב בדיעבד, וכן תירצו התוספות (כאן ד״ה אלא). ותירוץ זה עיקר. וכבר כתבנו בזה הרבה: דף כ״ט ע״ב כלי שרת מקדשין שלא בזמנם. הקשו התוספות [ז-״ה ונהדריה וכר] בלא נקמצה נמי תצא לבית השריפה כיון שנתקדשה בכלי. ותירצו אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה בלילה עד שתפסול בלינה בעמוד השחר, אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה. וקשה לי דלפי גמרא דידן מוכח דקדשים פסולים ע״י שום פסול אין נשרפין בלילה, דהא בירושלמי פ״ב דשבת נה"א] אמרו אלא מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפים את הקדשים בלילה, אמר ר׳ יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל, כמה דר׳ ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. והא בגמרא דידן פרק הערל (יבמות ע״ב ע״ב> אמרינן, דיתיב רבי יוחנן וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה. ואותביה רבי אלעזר אין לי אלא נימול לח׳ שאינו נימול אלא ביום, לט׳ לי׳ לי"א לי״ב מנין, תלמוד לומר וביום, ואפילו מאן דלא דריש וי״ו, פירוש ראב״ש ס״ל התם דמילה שלא בזמנה נימול בין ביום בין בלילה וכשמעתתא דירושלמי, וי״ו וה׳ דריש גבי נותר דוי״ו וה׳ יתירי כתיבי והנותר ושתיק ליה ר״י התם וקלסיה. ושמע מינה דלכולי עלמא אפילו שלא בזמנו אין נותר נשרף אלא ביום ולא בלילה לפום מסקנת גמרא שלנו. ואפילו למ״ד שלא בזמנו נימול אפילו בלילה, אפילו הכי בנותר מודה דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף בלילה ודלא כהירושלמי דמדמי להו אהדדי. ומ״מ הא למדנו מדברי הירושלמי, דכל פסולי שבקרשים מנותר ילפינן לה, ואין נשרפים בלילה, דהא רצה לומר דאין מדליקין בשמן שריפה שהוא שמן של תרומה שנטמאת בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה, ואי בשאר פסולי קדשים חוץ מנותר נשרפים בלילה ולא גמרינן להו מנותר דכתב רחמנא ביום השלישי באש ישרפו דמשמע ביום דווקא ולא בלילה, האיך רצה לומר דאין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה, הא קדשים גופייהו דומיא רשמן שריפה דהיינו שנטמאו נשרפים בלילה. ואפילו במסקנא לא התיר שמן שריפה בלילה אלא אליבא דרבי ישמעאל דווקא דס״ל לגבי מילה שלא בזמנה הנימול בלילה, וה״נ נותר שלא בזמנו, והא רשמן שריפה לשלא בזמנו דמי כדמסיק הירושלמי שם, ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה, ומשני ר׳ יודה בן פזי מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה. אלא ע"כ כל פסולי שבקודש לנותר דמי דגלי קרא שאינה נשרפת בלילה. ובהא לא משמע דגמרא דידן פליג אגמרת ירושלמי. וכיון דמסקנת

לןנ גבורת פרק שלישי כ״ט ע״ב ארי גמרא דידן דנותר לעולם אין נשרף בלילה אפילו שלא בזמנו לכ״ע, מעתה שום פסולי קדשים אע״ג דדמי לשלא בזמנו תותר אפילו הכי אינן נשרפין בלילה, וכיון שכן גבי מנחה ליכא נפקא מינה בין נקמצה ללא נקמצה, אלא [כל] שנתקדשה בכלי בלילה לעולם אין שורפין עד שיעלה עמוד השחר. ואכתי תקשה, נקמצה למה לי תיפוק ליה משום קדושת כלי בלילה לבד נמי נפסלת בעמוד השחר. לכן נ״ל לפרש על דרך ההיא דפ״ט דב״מ (ק״י ע״ב) דתנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, ופירשו התוספות [ד״ה יצא בלילה] ואעפ״י שיצא ממלאכתו ועוד לילה, גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעלות השחר, הלינה משמע כל הלילה, וזה השכירות לא לן כל הלילה. וה״נ לינה דבקדשים הכתיב לא ילין, כל הלילה משמע, וכיון שכן אתי שפיר הא דנקט מנחה שנקמצה בלילה, דאילו משום קדושת כלי לחוד בלילה אינה נשרפת אפילו ביום, דכיון דמנחה זו לא נתקדשה קודם הלילה אינה נפסלת בעמוד השחר בלינה דאין לינה אלא בכל הלילה. ואע״פ שהתוספות הקשו שם דבפ״ב דזבחים (כ׳ ע״ב> גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה. לא קשה מידי, דאיכא למימר דלינה זו אינו פוסל אלא מדרבנן לחוד ולא מן התורה. דהא כל עצמו של לינה הפוסל בקידוש ידים ורגלים התם לרבי אינו אלא מדרבנן הואיל ואין המים לפנינו, וכדאמר אביי התם ולינה דרבנן. וכיון דלינה דמקצת הלילה אינו פוסל אלא מדרבנן, אי לא נקמצה המנחה בלילה אינה נשרפת אפילו לאחר עמוד השחר דנפסלה בלינה דדבריהם, דאפילו תרומה דקילי אינה נשרפת על פסול דדבריהם אלא תולין כדאמרינן בספ״ק דפסחים !כ׳ ע״בן והכי משמע בכמה מקומות, אבל משום קמיצת לילה דדמיא לשחיטה כדאיתא בפ״ק דזבחים ר״ג ע״ב> ובפ״ב דמנחות קומץ היינו שוחט, וכמו דשחיטת קדשים פסול מן התורה בלילה כדכתיב ביום זבחכם כדאמרינן בפ״ה דזבחים, ה״נ קמיצת מנחה בלילה פסול מן התורה, וכדתנן בספ״ב דמגילה (דף כ׳ ע״ב>. והא דאמרינן רפ״ג דתמורה ד״ד ע״ב> אמר רב פפא השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה, נזדמנו נסכים בלילה מקדשין בלילה ומקריבין, ואמר רב אדא בר אהבה ועלות השחר פוסל בהן כאברין. איכא למימר דלינה זו אינה אלא מדרבנן כיון שלא היו קדושים בתחילת הלילה.

גבורת פרק שלישי כ״ט ע״ב - ל׳ ע"א ארי קנא ומה שהקשו התום׳ עוד שם דלא ילין חלב חגי בעמוד השחר גרידא שאם העלה אברים ע״ג המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף כ״ס [פ״ו ע"א], ואע״פ שתירצו מפני שראוין הן להקריב בתחילת הלילה קרינן בהו לינה אפילו בעמוד השחר, מ״מ מסיימו עלה התוספות ודוחק. ולדידי אין זה דוחק. ואפרש טעמא דידהו וטעמא דידי במקום אחר וכאן לא ראיתי להאריך בזה, כי נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מידי דדוקא נקט נקמצה בלילה ונפקא מינה אפילו ראם עלתה תרד: ואמאי תקדש ותפסל. ופירש רש״י לקדש השולחן את הלחם מאחד בשבת לפסול בסידור שלא בזמנו. משמע דר״ל תקדש ביום הסידור ותפסול בלינה ליום המחרת כשעלה עמוד השחר, והכי פירש להדיא בסמוך גבי כי מטא בי שימשא תקדוש ותפסול משום סידור לילה, ולשחרית נפסל בלינה, והכי משמע מפירושו בכולה סוגיין. ואני תמה דבפי"א דמנחות לא פירש כן, אלא ה״פ התם (ק׳ ע"א) לקדוש מא׳ בשבת וכי מטי אידך חד בשבת לפסול בלינה למוצאי א׳ בשבת, שהרי שהה יותר מח׳ ימים, אלמא אינו נפסל בלינה במוצאי א׳ בשבת של יום הסידור עד מוצאי א׳ בשבת הב׳ שהוא אחר ח׳ ימים לסידורו. וה״נ משמע ממאי דפירשו התם (שם ע״ב) כי מטי ליליא דבי שמשא של שבת א׳ ליקדוש, דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן ולפסול בליל וי״ו של שבת ב׳ בלינה שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים: דף ל׳ ע"א אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול. פירש״י לעבודה לאו דוקא, דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול. וזה תימה, דא״ב לעבודה דנקט למה לי, הא אין עבודה אלא בעזרה ותיפוק ליה דטעון טבילה משום כניסת עזרה. ובשלמא אי שוחט בסכין ארוכה אע״פ שהוא עומד בחוץ טעון טבילה ניחא הא דנקט לעבודה, דהשתא [הוי] עבודה בלא כניסת עזרה, וקמ״ל דטעון טבילה. ותנא דתנא לעזרה לעבודה, או או קתני, לעזרה בלא עבודה לעבודה בלא עזרה, אלא דהא מיבעי לן בגמרא [ל"א ע"א] מהו לשחוט ע״י סכין ארוכה ולא איפשיטא. מיהו לבן זומא דמפרש בגמרא טבילה זו מן התורה מק״ו מכהן גדול ביוה"כ, והא ודאי מהאי ק״ו ליכא למילף אלא לעבודה, דומיא דכהן גדול ביוה"כ שהיה טובל בין עבודה לעבודה, אבל שלא בעבודה אפילו לבן זומא ודאי אין צריך טבילה אלא מדרבנן, היינו דתני תרתי, לעזרה גרידא מדרבנן, ולעבודה מן התורה. והא דאקדמיה לעזרה דרבנן לעבודה דאורייתא, איידי דחביבא ליה אקדמיה, כדאיתא בפ״ק דר״ה (דף י״ג> [י״ב ע"א] דאקדים תנא מעשר ירק דרבנן למעשרות דאורייתא מהאי טעמא. אבל לרבי יהודה דאמר בגמרא סרך טבילה היא זו, ולדידיה אפילו לעבודה אינו אלא דרבנן, לעבודה דנקט למה לי. ולא עוד [אלא] דנקט לעבודה בתר לעזרה דהוה ליה זו ואין צריך לומר זו, והוה ליה למיתנא איפכא לעבודה לעזרה, דהו״ל לא זו אף זו. וי״ל דנקט לעבודה דקמ״ל דמשום לתא דעבודה גופה צריך טבילה. ונפק״מ דאי טבל על דעת ביאת מקדש ולא כיוון בטבילתו על דעת עבודה, צריך טבילה אחרת אם בא לעבוד, דהא טבילה לשמה בעינן, כדאמרינן בגמרא נבע״ס הא דטבל על דעת ביאת מקדש הא דלא טבל על דעת ביאת מקדש. ובהכי אתי שפיר נמי הא דאקדים תנא לעזרה קודם לעבודה, דתנא נקט כסדר דאפילו דטבל על דעת כניסת עזרה אם רוצה לעבוד אחר טבילה זו צריך טבילה אחרת על דעת לעבודה.

קנב גבורת פרק שלישי ל׳ ע"א ארי מיהו יש לי לגמגם על תירוץ זה, דהא בפ״ג דחגיגה (דף כ׳) [י״ח ע״בן תנן, טבל לחולין, הוחזק לחולין אסור למעשר. למעשר, אסור לתרומה, לתרומה אסור לקודש וכר. טבל לחמור מותר לקל. ואע״ג ראם טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל כלל כדתנן התם, אפ״ה בטבול לחמור מותר לקל. ה״נ הא עבודה קילא מביאת מקדש לענין טומאה, דטמא שעבד במיתה ועל ביאת מקדש בכרת. והא לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, וכיון דטבילה זו משום לתא הטומאה היא, טבילה דביאת מקדש חמיר משל עבודה, רזו בכרת וזו אינו אלא במיתה דקילא מכרת. כדאמרינן בפ״ב הפסחים (דף ל״ג) [ל״ב ע״בן גבי בחטאה בשגגה פרט למזיד. וא״ב כי טבל על דעת ביאת מקדש דחמיר דבכרת, כ״ש דעלתה לו לעבודה דקילא מיניה דאינו אלא במיתה דהוה ליה טבול לחמור מותר לקל. וי״ל דנקט לעבודה משום במה בשעת היתר הבמות, דמשום עזרה ליכא ומשום עבודה איכא אפילו לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא זו, דטמא שעבד אפילו בבמה במיתה, כדמוכח רפ״ב דזבחים (ט״ז ע"א) דרצה למילף זר שעבד חילל מבעל מום וטמא, הפריך מה להצר השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה. משמע הא דתנן התם פי״ד נקי״ג ע"א] הנותר והזמן והטמא שוין בזה ובזה, האי טמא לענין עובד בטומאה נמי איירי. והשתא נקט לחו נמי בלא זו אף זו, לא מיבעי בעזרה דבכרת לטמא דטעון טבילה כדי שיזכור טומאה ישנה, אלא לעבודה בבמה דאינו אלא במיתה דקילא אפ״ה טעון טבילה. וכ״ת אי גזרו משום סרך טומאה על עובד בבמה דאינו אלא במיתה, אוכל תרומה יהא טעון נמי טבילה דהא טמא שאכל תרומה במיתה. לא קשיא מידי, דולטעמיך אוכל קודש יהא צריך טבילה משום סרך טומאה כמו הנכנס לעזרה דהא בכרת כמותו(חסר כאן). אי נמי הא דנקט לעבודה נפק״מ לפרה אדומה, דמשום עבודה איכא ומשום עזרה ליכא דהא נעשית בחוץ. ואע״ג דכהן השורף את הפרה בלאו הכי צריך טבילה, כדתנן נפרה פ״ג מ״זן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היה נעשית. והניחא לרב דאמר לקמן בפ״ד (מ״ג ע"א) ולקח אלעזר הכהן מדמה לרבות אפילו כהן הדיוט, י״ל דנקט לעבודה משום מקבל דמה דלא היו מטמאין אלא להשורף בלבד, וקמ״ל דאפילו הכי טעון טבילה מפני קבלה שהיא עבודה, אבל לשמואל דאמר אלעזר דוקא ולדורות למ״ד בכה״ג דוקא, !שם מ״ב ע״ב] ע"כ שריפתה וקבלת דמה הכל נעשה ע״י אדם אחד שהוא הכה״ג מאי איכא למימר. מיהו רבי יהודה סבירא ליה בהדיא רפ״ד דמסכת פרה דלדורות בכהן


גבורת פרק שלישי ל׳ ע"א ארי קנג הדיוט סגי. ועוד אפילו למ״ד לדורות בכהן גדול משכחת ליה [ב]כהן גדול ומשוח שעבר אחד שרפה ואחד קיבל דמה, דאין צריך לטמא להמקבל וקמ״ל האפילו הכי טעון טבילה מפני העבודה: וכולן בקודש על בית הפרוה חוץ מזו. פירש״י הראשונה שאינו בא חובה ליוה״ב דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליוה״ב כתיב בהן במקום קדוש בענינא דאחרי מות. וקשה לי הא אמרינן לקמן (ל״ב ע"א) גמירי ה׳ טבילות ועשרה קידושין טובל כה״ג ומקדש בו ביום, ופירש״י גמירי הלכה למשה מסיני, והא טבילה ראשונה בכלל ה׳ טבילות שוה לההיא, הרי הטבילה זו מן התורה היא. וי״ל אע״ג דטבילה זו ג"כ הילכתא גמירי לה מ״מ א״צ במקום קדוש, דא״צ מקום קדוש אלא טבילה של חליפת בגדים של קודש משל זהב לשל לבן ומשל לבן לשל זהב, דילפינן להו לקמן [ל״ב ע״בן מורחץ במקום קדוש. אבל טבילה זו א״צ מקום קדוש שהרי פשיטה זו אינה בגדי קודש אלא של חול הן, וכי גמירי לטבילה, למקום קדוש לא גמירי. וזה דלא כפירש״י דתלי טעמא משום דכל יומא נמי איתא. מיהו אתרי קידושי קמאי דתנן לקמן [ל"א ע״בן פשט ירד וטבל וכר וכל הסוגיא דהתם פלוגתא דר״מ ורבנן בגמרא אכתי קשה, ושם [ד״ה הא דלא כר״מ] אבאר: ומה המשנה מקודש לקודש וכד. קשה לי הא טבילות הללו דיוה״ב לאו שינוי המקום מקודש לקודש גרמה לחו, אלא חליפות בגדים גרמי לחו. כדמוכח לקמן בכולה סוגיין [ל״ב ע"א] דמנין לה׳ טבילות, אבל טבילה זו של כל הנכנס לעזרה שאין בה חליפות בגדים אין לנו. ואע״פ דפי׳ במשנתינו [בדיבור הקודם] דטבילה א׳ של יוה"כ הלכה למשה מסיני היא אע״ג דאין בה חליפת בגדי קודש, הא ממנה אין כאן ק״ו שהיה ג"כ ממקום שאין ענוש כרת. ועוד אפילו ק״ו אין ללמוד מהלכה כדאמרינן (פ״ו דף מ׳> [פרק ז׳ נ״ז ע"א] דנזיר. ועוד קשה לי נילף מהא ק״ו דכל הנכנס לעזרה לעבודה יהא טעון ב׳ קידושין כי התם ביוה״ב. אלא שבהא י״ל דלא ס״ל כר״מ, דאמר לקמן (ל"א ע״ב> דטבילה ראשונה צריך ב׳ קידושין, אלא כרבנן ס״ל דהתם נמי א״צ אלא קידוש א׳, אבל קושיא א׳ קשה: במאי קא מיפלגי. הוה מצי למימר דנפק״מ להא דבסמוך [בע״ס דקאמר ר׳ יהודה מצורע אין צריך טבילה שכבר טבל מבערב, ולבן זומא דנפקא לה מק״ו ודאי צריך טבילה דהא כל טבילות יוה״ב בו ביום היו. מיהו למאי דאפרש לקמן [שם ד״ה נימא רבנן] דאפילו מאן דס״ל כרבי יהודה בהא דסרך טבילה

קנד גבורת פרק שלישי ל׳ ע"א - ל׳ ע״ב ארי היא זו, אפ״ה מצי סבר דמצורע צריך טבילה. והשתא אי בן זומא נמי ס״ל הכי, מאי בינייהו, ולמה ליה ללמוד מק״ו תיפוק ליה משום סרך טבילה. ואע״ג דלר׳ יהודה יש נפק״מ במה דאמר משום סרך טבילה ולא מק״ו, דאילו מק״ו אפילו מצורע ודאי היה צריך טבילה, אבל כיון דאמר משום סרך טבילה משום הכי לדידיה ס״ל דאין צריך טבילה. מ״מ לבן זומא איכא למימר דסבירא ליה כמ״ד האפילו אי הוי טעמא דטבילה זו משום סרך, אפילו הכי מצורע נמי צריך טבילה, אם כן מאי נפק״מ לפי״ז אי היינו טעמא משום ק״ו או משום סרך טבילה. וכה״ג מצינו ברפ״ג דכתובות (כ״ט ע״ב> דפריך ולר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, מאי איכא למימר. ופירשו רש״י ותוספות אע״ג דשמעון התימני פליג בהדיא אר״ע בהא, מ״מ אי ר״ש בן מנסיא כר״ע ס״ל מאי בינייהו, ומאי טעמא לא דריש לקרא כשמעון התימני. ונראה לי להביא ראיה לזה, מדקאמר הגמרא במאי קמיפלגי, ולא קאמר מאי בינייהו כדרך הגמרא בכל מקום. אלא משום דלא מיבעי ליה הא, דידע דאיכא בינייהו מצורע דלר׳ יהודה אין צריך טבילה, ומשום דאזיל לטעמיה דאמר סרך טבילה היא זו, דאילו להאי טעמא דאתי מק״ו ודאי גם מצורע צריך טבילה. ולא קאמר במאי קמיפלגי אלא אי אמרת דלתנא דמייתי לקמן דאמר מצורע נמי צריך טבילה ס״ל כר׳ יהודה, וכרס״ד דאביי לקמן וכמש״ב שם [בע״ב ד״ה נימא], א"כ במאי קמיפלגי: דף ל׳ ע״ב משום דבעי למירמא אחריתי עליה לשכות המצורעים. קשה לי מאי פריך דילמא הא דאמר רבי יהודה דמצורע צריך טבילה, מיירי בדלא הביא קרבנותיו ביום השמיני, דהא לא אמר ר׳ יהודה באידך מתני׳ דמצורע אין צריך טבילה אלא משום שכבר טבל מבערב, ומשום זמן מועט דמן הלילה עד למחר שהוא מביא קרבנותיו לא חיישינן שמא נטמא בינתיים, אבל במאחר יותר לא אמר דא״ב אין לדבר סוף. דכי נאמר דאפילו מאחר קרבנותיו ימים רבים אחר הטבילה דא״צ טבילה (הוא) [הא] ודאי לא. וכ״ת הא דמאחר קרבנותיו אחר ח׳ לא שכיחא, ומש״ה אין ראוי לקרות עיקר שם הלשכה על שם טבילת המצורע שלא בזמנה כיון דלא שכיח. ליתא, שהרי משני הא הטבל הא דלא טבל בזמנו, והא ודאי לא שכיח יותר לאחר הטבילה אחר ז׳ כיון דבימי סיפורו צריך לישב בחוץ לאהלו אין דרך לאחר, וכ״ש למ״ד טבילה בזמנה מצוה דאין דרך לאחר, ואפ״ה אי לאו משום קושיא דהערב שמש בעי הוי מוקי להא דלשכת מצורעים בדלא טבל בזמנו, אע״ג דלא שכיחא. וי״ל משום הכי לא מוקי במאחר קרבנותיו מיום (השמינו) [השמיני] ולהלן, משום דכי מביאם בזמנו א״צ טבילה (דזמן) [דבזמן] מועט כזה לא חייש רבי יהודה לשמא נטמא, א"כ אין כאן משום סרך טבילה אפילו אי מביא קרבנותיו מיום ח׳ ולהלן ואפילו לאחר זמן לית לן בה, האפילו אי נטמא ביום הח׳ או אחריו, אפילו הכי מותר להכניס ידיו לבהונות בטומאה דאמרינן הואיל והותר לצרעתו, דהא אכתי מחוסר כיפורים הוא והתירה לו התורה להכניס ידיו לעזרה לבהונות, הותרה לו נמי לשאר כל הטומאות. דהכי אמרינן רפ״ג דזבחים (ל״ב ע״ב) דאמר עולא טמא שהכניס ידיו לפנים לוקה, הביאה במקצת שמה ביאה. ופריך עלה מהא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל, אמרו חכמים אע״פ שאין טבול יום אחר נכנס זה יכנס, מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיו לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. אבל בנטמא בשביעי לאחר הטבילה א״נ בליל ח׳ קודם היום לא אמרינן הואיל, כדאמרינן בפ״ק דיבמות (ח׳ ע"א) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח׳ שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא בה קרבן. אלמא ביום ח׳ שכבר הותר לו לצרעתו אם אירע לו טומאה אחרת אמרינן הואיל והותר הותר, אבל בליל ח׳ [ו]כל שכן קודם לא אמרינן הואיל והותר, משום הכי לר׳ יהודה דס״ל טבילה זו משום סרך טומאה אי

גבורת פרק שלישי ל׳ ע״ב ארי קנה לאו טעמא שכבר טבל מבערב ולא חיישינן בזמן מועט כזה לטומאה, היה צריך טבילה שמא נטמא בליל ח׳ או ביום ז׳ אחר שטבל, דליכא למימר הואיל והותרה כיון דלא יצאה בשעה שראוי להביא קרבן. אבל השתא דלא חייש ר״י משעת טבילה עד שעה שהוא ראוי להביא קרבן בח׳ שמא נטמא בינתיים, כדקאמר שכבר טבל מבערב, מעתה אפילו אי נטמא בח׳ ומח׳ ולהלן אפילו לימים רבים לית לן בה דאמרינן הואיל והותרה. והשתא פריך שפיר לר׳ יהודה טבילה למצורע למה לי אפילו במאחר קרבנותיו, דכיון דלא חייש לשמא נטמא לאחר טבילה עד יום ח׳ שיצא לשעה הראוי להביא קרבנותיו אפילו אי נטמא מעתה אפילו לאחר ימים [רבים] לית לן בה, וראוי להביא קרבנותיו ולהכניס ידיו לבהונות אפילו אם נטמא, ואין כאן סרך טבילה מעתה. ואע״ג דרבא אמר התם מצורע התירא הוא להא אישתרי ולהא לא אישתרי, וליכא למימר דרבא לדבריו דאביי קאמר דאמר התם מצורע התירא הוא טומאה דחויה היא וכר, ואמר ליה רבא אם באת לחלק בין התירא לדחוי׳ איפכא מסתברא, אבל לרבא גופיה אין חילוק דס״ל בין בהתירא בין בדחויה אמרינן הואיל. ליתא, הבעל כרחך בהתירא לית ליה לרבא הואיל, דהא התם בפ״ק דיבמות אמר רבא לאסור ערוה אין צריך קרא דאין עשה דיבום דוחה ל״ת שיש בו כרת. והקשו התוס׳ נד״ה רבא] הא איצטריך לנשא מת ומת ואח״ב נשא חי, דלא נימא הואיל והותר אשת אח הותר נמי אחות אשה וכההיא דעולא הואיל והותר לצרעתו, ולא תירצו כלום. ולי לא קשיא מידי, דרבא לטעמיה דאמר בהא דעולא דבהתירא כמו מצורע לא אמרינן הואיל, דלהא אישתרי ולהא לא אישתרי, וה״נ גבי יבום דאשת אח דהתירא הוא, אין סברא לומר הואיל והותר, משום הכי קאמר רבא לאסור ערוה לא צריך קרא. מ״מ ש״מ דרבא ס״ל דלא אמרינן גבי התירא הואיל והותרה, מ״מ כיון דעולא ורב יוסף ואביי ס״ל התם דאמרינן בהתירא הואיל והותרה, לא מצי לשנויי הכי. וכי תימא אכתי הוה ליה לשנויי בדלא הביא קרבנותיו בח׳, ואי משום דאין לומר סרך טומאה משום הואיל והותרה וכההיא דעולא, לא דמי, דהא מדנקט וראה קרי בו ביום וטבל משמע דוקא טבל דקלישא טומאתו אמרינן הואיל והותרה למחוסר כיפורים דמצורע הותר לטבול יום דקרי. ואע״ג דמחוסר כיפורים קיל מטבול יום דקי״ל (ביבמות ע״ד ע״ב> טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. אין זה הואיל והותר מקל לחמור, דמחוסר כפורים נמי יש בו חומר מטבול יום דמחוסר מעשה, משא״ב בטבול יום דשמשא ממילא ערבי, משום הכי שקולין הן, וכדאמר (רבא) [רבה] בפ״ב דזבחים (דף י״ח) ף״ז ע"א] למה לי דכתב רחמנא טבול יום ומחוסר כיפורים בר. שמע מינה דאמרינן הואיל והותרה ממחוסר כפרה לטבול יום, דבני חדא בקתא נינהו. אבל אם לא טבל הבעל קרי עדיין, ודאי לא אמרינן הואיל והותרה למחוסר כפורים הצרעת הקל הותרה לטומאתו, דמקל לחמור לא אמרינן הואיל, ואכתי הוה מצי למימר דהא דמצורע טעון טבילה לר׳ יהודה בהביא קרבנותיו לאחר ח׳ ומשום סרך טומאה, דכל זמן שלא טבל לטומאתו ליכא למימר הואיל ממחוסר כיפורים לטמא, דהוה ליה מקל לחמור, דמשום הכי נקט התם וטבל. דליכא למימר הא דנקט וטבל, דאי לא טבל הא קיי״ל בעל קרי משתלח חוץ לב׳ מחנות, משא״ב מחוסר כפורים דמצורע דמותר במחנה לויה, והא על מחנה לויה ליכא למימר הואיל והותרה לצרעתו, דהא משום מחוסר כפורים דצרעת לא נאסר בה מעולם. ואי משום רעל מחנה לויה י״ל יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, הא לא תעשה נמי איכא ולא יטמאו את מחניהם, ובבעל קרי פרט ביה קרא ל״ת ואל יבוא בתוך המחנה. אבל השתא דטבל מן התורה מותר במחנה לויה, דהא עשה שאין בו כרת עשה דרבנן קאמר, דהא דאמר רבי יוחנן [בזבחים ל״ב ע״ס דבר תורה אפילו עשה אין בו, לאו לאפלוגי דהא לאו תנא הוא, אלא לפרושי, כדפירשו התוספות התם. הא ליתא דהתם מוכח דלגבי פסח אמרינן הואיל והותרה מאיסור מחנה א׳ לאיסור בב׳ מחנות, דהא אמרינן רובן טמאי מתים בערב פסח דטמאי מתים הותר ברוב ציבור, ונעשו זבין, הואיל והותר לטומאתן הותר לזיבתן. ומדאמר ונעשו זבין, בע״ב בזבין בעלי ב׳ ראיות איירי דטומאת ז׳, דאי בעלי ראיה א׳ דהוה ליה כבעל קרי לטומאת ערב וטובל בו ביום, למה נקט

קנו גבורת פרק שלישי ל׳ ע״ב ארי ונעשו זבין הוה ליה למימר ונעשו בעל קרי דשכיח טפי מזיבה וכדנקט נמי בההיא דמצורע שחל ז׳ שלו בערב פסח וראה קרי, אלא על כרחך בזבין של ב׳ ראיות איירי. ובעל כרחך נמי שנעשו זבין בשעת שחיטת פסח שהוא לאחר חצות די״ד, דכבר יצאו לשעה שהותרו לטומאתן, דאילו נעשו זבין קודם חצות דעדיין לא הותרו לטומאתן בשעה שנעשו זבין, בכה״ג ליכא למימר הואיל והותרו, דהא מודה עולא בראה קרי בליל ח׳ שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שראוי להביא קרבן, וה״נ דכוותיה. וכיון דמיירי בנעשו זבין בעלי ב׳ ראיות, בע״ב דטומאת ז׳ הווין, א"כ הוה ליה טמאים גמורים ולא טבול יום, וקיי״ל דזב בעל ב׳ ראיות אסור במחנה לויה כדאמר בם״ק דמגילה [ח׳ ע"א], וטמא מת קיי״ל דמותר במחנה לויה, והאיך אמר הואיל והותרו מטומאתן לזיבתן, נהי דבמחנה שכינה אמרינן הואיל והותרה, במחנה לויה מאי איכא למימר הא לא שייך התם הואיל והותרה, דהא משום טומאת מת מעולם לא נאסר במחנה לויה. אלא על כרחך שמע מינה העשה שיש בו כרת דוחה אפילו עשה ול״ת שאין בו כרת, וכמש״ב התוספות גופייהו גבי הא דאמר רב אשי התם לענין מלקות איתמר, ומשום הכי נקט ר״י בנעשו זבין ולא בעל קרין לרבותא אע״ג דבנעשו זבין א "א בלא דחית עשה ול״ת, אפילו הכי עשה דפסח דבכרת דוחה אותן. משום הכי א"א לומר הא דנקט וטבל משום דאינו דוחה לעשה ול״ת. ובע״ב הא דנקט וטבל, משום דאל״ב הוה ליה מקל דמחוסר כפורים לחמור, ולא אמרינן בכה״ג הואיל והותרה. וא״ב הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך דרבי יהודה אדרבי יהודה לוקמי להא בהביא קרבנותיו לאחר ח׳ משום הכי צריך טבילה. י״ל דאע״ג דהכי הוא רעשה דפסח שבכרת דוחה אפילו לעשה ול״ת של תורה, כדמוכח ההיא דרובן מבין ונעשו) טמאי מתים [ונעשו זבין], מ״מ נקט וטבל גבי ראה קרי בערב פסח, משום דקיי״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה ל״ת. וה״נ כיון דבעל קרי עולה ביומו ע״י טבילה מטומאתו דשוב פקע איסור של תורה ממחנה לויה ואין בו אלא איסור דרבנן, חייב לטבול, משום הכי נקט וטבל ולא משום דלא אמרינן הואיל והותרה מקל לחמור. ולפי״ז י״ל דמש״ה לא משני בדלא הביא קרבנותיו בח׳, האפילו הכי א״צ טבילה מטעם הואיל והותרה. וכי תימא אכתי ניבעי טבילה משום סרך טומאה דשמא נטמא בטומאה שאסור לכנוס למחנה לויה, דביה אין לומר הואיל והותרה לצרעתו, דהא מחוסר כיפורים דמצורע מותר במחנה לויה. הא לאו מילתא היא, דלא גזרינן טבילה משום סרך טומאה אלא במחנה שכינה דחמיר דבכרת, אבל משום סרך טומאה דמחנה לויה דקיל, לא. דהא תנן אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול לרבי יהודה הוי טעמא משום סרך טומאה, ואפילו הכי במחנה לויה לא גזרינן מטעמא דפירשתי. ואל תפקפק עוד בהאי טעמא דפירשתי דמשום הכי לא מוקי בהביא קרבנותיו לאחר ח׳ משום דליכא למיחש בהא משום סרך טומאה דאמרינן הואיל [והותרה], הא כיון דאמרינן מודה עולא בנטמא בליל ח׳, א"כ בתר ח׳ מיום ט׳ ולהלן כיון דקדמו לילות לימים, הלילות דאינן ראויות לקרבן מפסיקות בין הימים ואכתי בעי טבילה משום סרך טומאה, דליכא למימר הואיל והותרה, הביון שנכנסה לילה נתבטל ראיית הקרבן, וכשהאיר היום דחוזר וניעור (השעה) [בשעה] שראויה להביא קרבן והותר לצרעתו, אינו חוזר וניעור אלא מכאן ולהבא, וכבר קדמה הטומאה לשעה שהותר לצרעתו. דאילו טומאה בלילה שעברה נמי איתא, אבל היתר צרעת לבהונות ביממא איתא בלילות שעברה ליתא. וי״ל דלילה אינו מחוסר זמן. נימא רבנן דפליגי עליה דר״י כבן זומא ס״ל. פי׳ התוספות ןד״ה כבן זומא] הוא הדין כרבי יהודה נמי ס״ל, רעד כאן לא פליגי בן זומא ור׳ יהודה אלא אי דאורייתא או דרבנן, אבל תרווייהו מורו הטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה. אלא נקט בן זומא משום

גבורת פרק שלישי ל׳ ע״ב - ל"א ע"א ארי קנז העיקר השאלה נשאלה ממנו, והשיב דבעי טבילה. משמע מדבריהם האפילו לר׳ יהודה דאמר סרך טבילה היא זו, מצי ס״ל להאי תנא דאפ״ה מצורע נמי צריך טבילה, והיינו כדפי׳ לעיל ןבע"א] גבי במאי קמיפלגי. מ״מ דבריהם צריך (תיקון) [תלמוד], אמאי נקט בן זומא יותר מרבי יהודה, אי משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו, הא לא נשאל על עיקר הדבר אי צריך טבילה או לא, אלא שאלו ממנו טעם טבילה זו למה, אלמא פשיטא להו דצריך טבילה ולא שאלו אלא טעמא מאי. ונראה לי דלרבותא נקט כבן זומא ס״ל, פי׳ איכא למימר דסבירא ליה אפילו כבן זומא דמחמיר דס״ל דטבילה זו מן התורה היא, או דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה, פירוש ומקילי ביותר ולית להו אפילו טעמא דרבי יהודה דסרך טבילה, ואין צריך טבילה אלא מצורע לחוד. והשתא נקט לבן זומא דאיכא בשני הצדדים ביותר רבותא, די״ל דמחמרי רבנן ביותר כבן זומא. או דילמא מקילי ביותר אפילו מדר׳ יהודה. ומ״מ הא נמי מבעי ליה, דאפילו תימא כר׳ יהודה ס״ל דסרך טבילה בעלמא היא ואין לה עיקר מן התורה אפילו הכי בהא לא ס״ל כוותיה דאמר מצורע א״צ טבילה, אלא צריך טבילה אע״פ שטבל מבערב. דזה כ״ש הוא, כיון דמבעי להו אפילו אי כל אדם א״צ טבילה אפ״ה מצורע מגרע גרע וצריך טבילה, כ״ש אי ס״ל דכל אדם צריך, דמצורע נמי לא גרע וצריך טבילה. וזה סיוע למאי דפי׳ לעיל וזה ברור: דף ל"א ע"א ביאה במקצת שמה ביאה. קשה לי מאי קמיבעי ליה, אי ס״ל כמ״ד רפ״ג דזבחים [ל״ב ע"א] דביאה במקצת לענין טמא שהכניס ידיו לעזרה חייב, ומוכח התם דחייב כרת קאמר, ה״נ שמה ביאה. לא מבעי לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא ומשום טומאה ישנה, כיון דחייב כרת על ביאה במקצת לא שנא מקצת לכולו ואיכא משום סרך טבילה דטומאה ישנה. אלא אפילו לבן זומא דיליף לה מק״ו, הא במקצת נמי איתא להאי ק״ו, דהא ממקום שאין ענוש כרת למקום שיש עונש כרת הוא אפילו במקצת. ואי ס״ל כמ״ד התם [ל״ג ע״ס דלענין טמא שנגע בקודש איתמר, אבל לענין ביאת מקדש במקצת אפילו מלקות ליכא כדמוכח התם, א"כ לא שמה ביאה לכ״ע. ואפילו למ״ד התם דמלקות איכא כרת ליכא, בין לבן זומא בין לרבי יהודה א״צ טבילה, לבן זומא כיון דליכא כרת אין כאן למקום שענוש כרת דמייתי לה בן זומא בק״ו דידיה, ואי לר׳ יהודה הא אין [כאן] משום סרך טבילה כיון דליכא כרת משום טומאה. ואע״ג דאיכא לאו, מידי דהוה אמחנה לויה דאיכא לאו לזבין ובעלי קרץ ואפילו הכי א״צ טבילה לנכנס לה משום סרך טומאה, דהא אין נכנס לעזרה עד שיטבול תנן, ואילו למחנה לויה לא תנן כיון דליכא כרת א ע ״ג דבלאו. ועוד קשה לי, למ״ד ביאה במקצת אפילו מלקות ליכא, תקשה ליה הא דבהונות ואפילו הכי לרבנן צריך טבילה, ואפילו ר׳ יהודה לא פליג אלא מהאי טעמא שכבר טבל מבערב הא לאו הכי צריך טבילה, והא לר׳ יהודה טבילה זו משום סרך טומאה (ישעה) [ישנה], ש״מ דשמה ביאה: תיבעי לבן זומא תיבעי לרבנן. נראה לי דה״ה לרבי יהודה נמי הוה מצי למיבעי כמו לבן זומא עד כאן לא מחייב אלא לגואי או דילמא אתי לאמשוכי, דהשתא לבן זומא דס״ל דטבילה זו יש לה עיקר מן התורה, אפילו הכי מיבעי ליה דילמא [לא] חיישינן לאמשוכי, כ״ש לר׳ יהודה דאינו אלא סרך טבילה. וכי תימא לרבי יהודה פשיטא ליה דלא חיישינן לאמשוכי כיון דאין לה עיקר מן התורה, מ״מ הוה מצי למימר כיון דעביד עבודה טעון טבילה. דהא אפילו לרבנן דמקילי יותר מר׳ יהודה ואפילו הכי רצו

קנח גבורת פרק שלישי ל"א ע"א - ל"א ע״ב ארי לומר כיון העביד עבודה טעון טבילה, כל שכן ר׳ יהודה דמחמיר. אלא לרבותא נקט להא דבן זומא דמחמיר אפילו הכי לא חיישינן לאמשוכי. והיינו טעמא דנקט אדבן זומא או דילמא אתי לאמשוכי, והוה מצי למימר כדאמרינן אליבא דרבנן מהאי טעמא דעביד עבודה, אלא נמי לרבותא נקט לה דאפילו אם תימצא לומר דהאי טעמא דעביד עבודה לאו מילתא היא, אפילו הכי לבן זומא דס״ל דמן התורה היא איכא למגזר משום אמשוכי ואיכא דררא דאיסור דאורייתא. מיהו קשיא לי, כיון דחשיב שחיטה עבודה לענין טבילה כדאמרינן או דילמא כיון העביד עבודה, א"כ מאי מבעי ליה אדבן זומא, הא תנן הנכנס לעזרה לעבודה ושמע מינה דעבודה מצד עצמה בלא כניסת עזרה [אין] טעון טבילה, ואי אפילו לבן זומא דמחמיר אפילו הכי בעבודה דאבראי אין צריך, כל שכן לד׳ יהודה, וכל שכן דכל שכן לרבנן דפליגי אדר׳ יהודה דאין צריך טבילה, א"כ מתניתין מני. דף ל"א ע״ב [הא דלא כר״מ], קשה לי מאי פריך הא טבילה ראשונה לכ״ע לא דמי לשאר טבילות, וכדתנן לעיל [ל׳ ע"א] ה׳ טבילות וי׳ קידושים טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכולן בקודש חוץ מזו בלבד שהיתה [בחול]. פירש״י לעיל [ע"א, ד״ה חוץ מזח שאינה באה חובה ליוה״ב דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתב רחמנא במקום קדוש. וה״נ לבישה ראשונה לאו משום יוה"כ אתי, הלכך סגי לה בחד קידוש כמו בכל השנה דסגי ליה בחד קידוש, דהא קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש (דמניה) [דמיניה] נפקא ליה בסמוך להני קידושין, לא מיידי מלבישה א׳. ומיהו למאי דפי׳ לעיל נל׳ ע"א ד״ה וכולן] [דהני היינו טעמא שטובל כה״ג] בו ביום הילכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני, ומקרא לא נפקא ליה אלא דבעי במקום קדוש וכמו שאפרש עוד לקמן, א"כ פריך שפיר דראוי להיות כל הקידושין בחד גוונא, כיון דכולהו בחד גמרא נפקא להו. וכמו הני ד׳ טבילות אחרנייתא תרי קידושי אלבישה עביד לה, הכי נמי לעביד תרי קידושי אלבישה. וכהאי גוונא אמרינן ספ״ק דהוריות [ו׳ ע״ס גבי ה׳ חטאות מתות ר״ש בחד מקום גמיר לה. ועוד, כיון דגמירי לה י׳ קידושין לבו ביום [ראוי לעשות תרי קידושי בטבילה א׳, דאי אמרת] לא בעינן בטבילה א׳ אלא חד קידוש ותו לא ובע״ב קידוש בתרא לסוף עבד ליה כי פשט בגדי קודש ולבש בגדי חול כדמסיק בשמעתין [ל״ב ע"א] אליבא דרבנן, והא אי אמרת לר״מ דס״ל ב׳ קידושין אלבישה עביד לה, [א"כ הך קידוש בתרא] העביד לה אפשיטה מנא ליה קי׳. אלא ודאי לר״מ בעי ב׳ קידושין אלבישה דתחילה. כיון דאמר ב׳ קידושי אלבישה עביד לה. והכי נמי מסיק במסקנא דלר״מ ב׳ קידושין אלבישה עביד לה. [וקשה לי הא לקמן [ל״ב ע"א] יליף לקידוש לרבי מופשט ורחץ ולבש, מדהוטל לורחץ בין פשיטה ללבישה ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה, והאי ורחץ מבעי ליה לרבי דהיינו קידוש דאילו טבילה מקרא אחרינא נפקא ליה. וראב״ש מוקי לה האי קרא ופשט ורחץ אטבילה, וקידוש נפקא ליה מק״ו מה במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש, והשתא ר״מ כמאן ס״ל, אי כרבי דיליף [מופשט] ורחץ ורחץ ולבש כדכתב רחמנא לקידוש בין פשיטה ללבישה, א"כ ע"כ חד קידוש אפשיטה וחד אלבישה ולא תרוייהו אלבישה. ואי כר״י וראב״ש, הא מהקישא דפשיטה ללבישה נפקא ליה לב׳ קידושין, [הרי בהדיא דחה מהנך ב׳ קידושי אפשיטה] בעי׳. [והכא בהא קמיפלגי ופשט ורחץ], קשה לי אמאי נקט להאי קרא דרבי לחוד נפקא ליה מהתם לקמן [ל״ב ע"א] בשמעתין לי׳ קדושין, ולא נקט דרשא דר׳ יהודה ור"א ברבי שמעון דנפקא להו

גבורת פרק שלישי ל"א ע״ב - ל״ב ע"א ארי קנט לקידוש דלבישה מק״ו, ולפשיטה מהקישא דפשיטה ללבישה, והוה מצי למימר נמי הכי ר״מ סבר מה לבישה לובש תחילה אף פשיטה פושט תחלה, [ו]לרבנן מקיש לאידך גיסא דכשהוא לבוש מקדש כדאמר השתא. וכ״ת דלהאי דרשא [דר׳ יהודה ור"א ברבי שמעון] יותר ראוי להקיש לחד גיסא או כר״מ או כרבנן ולא להסב ההיקש לב׳ צדדים למר כדאית ליה וכן למר, הא ליתא, דא״ב למה ליה למימר דטעמא דתרוויהו מהאי קרא [דופשט ורחץ ורחץ ולבש לחוד] ועושה פלוגתא חדשה דמר מפקא ליה (היקשא) [הקישא] דהאי קרא הכי ולמר איפכא, הו״ל למימר דלכ״ע הקישא דהאי קרא משמע איפכא מהקישא דאידך קרא דאשר לבש, [ובהא קמפלגי דמר מפקא ליה] מהאי קרא דופשט כרבי דמשמע הכי, ומר נפקא ליה מאידך קרא דאשר לבש כר׳ יהודה ור"א ברבי שמעון דמשמע איפכא. ועוד דהא אמר רב חסדא בסיפא דשמעתין (לב ע״ב) דהא דרבי דיליף לקידוש מופשט ורחץ ורחץ ולבש, מפקא מדר״מ דאמר הך קידוש בתרא כשהוא לובש מקדש והוא אמר כשהוא (פשוט) [פושט], וכ״ש דמפקא מדרבנן, ולדידיה ע"כ ר״מ ורבנן תרוויהו מהא דר״י וראב״ש נפקא להו להני [י׳ קדושין, א"כ ש״מ] דאיכא למידרש כטעמא דתרוייהו כדר״מ ורבנן: דף ל״ב ע"א למה הוא בא. סוגיא זו אפרש לקמן בפ״ז (דף ע׳> בס״ד, כי שם עיקר מקומו. [הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה] טעון טבילה. אקרא דמייתי רבי נמי סמיך כדמסיק הגמרא [ע״ב], דמהאי קרא נפקא ליה מבגדי לבן לבגדי זהב, ומקרא דרבי מבגדי זהב לבגדי לבן. וקצת קשה דשביק רישא דקרא [ונקט האי קרא הכתיב בסוף הפרשה] ומאוחר בסדר העבודה. וי״ל משום דהאי קרא קמא כ״ע מורו דאיירי מטבילה, אבל האי קרא רבי מפקא ליה לקידושין, מש״ה נקט ליה במאי הפליגי עליה: [ק ״ו ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש], האי ק״ו לבן זומא ליתא, דס״ל דכל הנכנס לעזרה לעבודה טעון טבילה מק״ו דהמשנה מקודש לקודש ממקום שעונש כרת למקום שעונש כרת טעון טבילה כדאמרינן לעיל (ל׳ ע"א), אלמא ס״ל [דמן התורה טעון טבילה כל ימות השנה. וק״ו זה אליבא דרבי יהודה] דס״ל דהאי טבילה דכל השנה אינו אלא מדרבנן משום סרך טומאה ולא ס״ל להאי ק״ו רבן זומא. אבל מ״מ קשה לי, דאע״פ דליכא למילף מק״ו רבן זומא לטעון טבילה כל השנה, אפילו הכי [יהי׳ טעון טבילה מהאי ק״ו גופיה דאמר מה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש], מאי חזית דילפת ק״ו להאי גיסא לטעון קידוש ביוה״ב מק״ו הטבילה, נילף ק״ו איפכא לטעון טבילה כל השנה מק״ו דקידוש, מה במקום שאין טעון קידוש טעון טבילה מקום שטעון קידוש אינו דין שטעון טבילה. דהא קידוש נאמר בכל השנה ולא נאמר טבילה, וגבי יוה״ב נאמר טבילה לחוד ולא קידוש, ומאי חזית לאתויי קידוש ליוה"כ שלא נאמר בו מק״ו דטבילה שנאמר בו, [וע״י ק״ו מקידוש מכל השנה מפיק לה] ופשיטא לך דכל השנה אין צריך טבילה, אדרבה נימא איפכא דיוה״ב שנאמר בו טבילה ולא נאמר קידוש לא צריך קידוש וניתי לטבילה דכל השנה מק״ו הטבילה ביוה״ב. ועוד קשה לי, כיון (דאית ליה) [דאיכא למימר] ק״ו לאתויי קידוש ליוה״ב שלא נאמר בו מק״ו דטבילה שנאמר בו וע״י ק״ו דקידוש דכל השנה שלא נאמר בו טבילה, ואיכא למימר איפכא לאתויי טבילה לכל השנה אע״פ שלא נאמר בו מק״ו דקידוש שנאמר בו וע״י ק״ו דטבילה ביוה״ב שלא נאמר בו קידוש,

קס גבורת פרק שלישי ל״ב ע"א ארי כל חד וחד תיקום אדוכתיה, ויוה״ב שנאמר בו טבילה אין צריך קידוש, וכל השנה שנאמר בו קידוש אין צריך טבילה, ואכתי קידוש ליוה״ב מנא ליה. וכה״ג אמרינן ברפ״ב דזבחים (ט״ז ע"א, י״ז ע"א) גבי אונן דמחלל עבודה, דרצה רבא למילף דבקרבן ציבור מרצה ק״ו מטומאה, ומהפך הגמרא שם הק״ו, ומסיק אלא אפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי כל חרא וחרא תיקום אדוכתיה. וי״ל דשאני הכא דא"א ללמוד הק״ו איפכא שיהא טעון טבילה כל ימות השנה מק״ו מיוה"כ, דמה ליוה"כ שכן עבודה בכהן גדול, וכיון דא"א ללמוד ק״ו לאידך גיסא לאתויי טבילה לכל השנה, מהשתא שפיר דמי למילף ק״ו לאידך גיסא לאתויי קידוש ליוה״ב מק״ו דכל השנה, וליכא למימר השתא כל חדא וחדא תיקום אדוכתיה. ואע״ג דבן זומא דיליף טבילת כל השנה מק״ו מהמשנה מקודש לקודש לא חשיב הא לפירכא דמה ליוה"כ שכן עבודה בכהן גדול וכמו שכתבתי לעיל בשם התוספות, ראב״ש כר״י דהתם ס״ל דחשיב ליה פירכא, ובן זומא אפשר לומר תפיק ליה לי׳ קדושין דיוה״ב מופשט ורחץ כרבי: מה ת״ל אשר לבש כו׳ אלא להקיש פשיטה ללבישה. קשה לי לרבא בפ״ז (ע"א ע"א) דיליף דכל הפרשה נאמר על הסדר חוץ מפסוק זה ובא אהרן אל אהל מועד, דאין ת״ל אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש, אלא מה ת״ל אשר לבש שלבש כבר. א"כ הקישא הפשיטה ללבישה לר"א ברבי שמעון מנא ליה. וצ״ל דלר"א ברבי שמעון מודה רבא דגמרא גמירי לה להא דה׳ טבילות וי׳ קידושין לבו ביום, ומהכא נפקא ליה דאין פסוק זה נאמר על הסדר, דא״ב לא משכחת לה אלא ג׳ טבילות וו׳ קידושין וכדר״ח, והא דיליף מאשר פשט אליבא דרבי קמ״ל: אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנין [וכו׳]. משמע דהאי ורחץ בשרו במים אולבש דבתריה דריש ליה ר׳ יהודה, ואלבישה דבגדי זהב קאי הטעון טבילה, ולא אפשיטה דבגדי לבן דקמיה, והיינו דמפקא ליה בק״ו מה בגדי זהב שאינו נכנס בהן לפני ולפנים. ואי האי ורחץ אפשיטה דלקמיה אין כאן ק״ו זה דהא פשט בגדי לבן תכנס בהן לפני ולפנים. וקשה לי הא בם״ק דר״ה (ט׳ ע״ב) דריש רבי יהודה מיובל היא דשילוח עבדים מעכב ליובל. ורבנן ס״ל דאף השבת קרקעות דכתיב בתר האי קרא היובל היא, נמי מעכב, דסבירא להו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ורבי יהודה ס״ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו. וא״ב הכי נמי לר׳ יהודה הוה ליה למימר איפכא דהאי ורחץ אופשט דלפניו קאי, ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה אפשיטה, דבגדי לבן טעון טבילה משום תכנס בהם לפני ולפנים, ולא אולבש דלאחריו קאי דלבישת בגדי זהב אין צריך טבילה הואיל ואינו נכנס בהם לפני ולפנים. ועוד קשה לי, דכיון דס״ל לרבי יהודה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, וא״ב האי ורחץ אפשיטת בגדי לבן דלפניו קאי ולא אלבישת בגדי זהב דלאחריו, וליכא למילף מהאי קרא אלא לפשיטת בגדי לבן הטעון טבילה, אבל לבישת בגדי זהב לטעון טבילה לא נפקא ליה מהבא. והשתא לפי״ז אפילו במסקנא לא אתי שפיר, דמסיק נפקא ליה מדרבי דכתונת בד קודש ילבש, והתם רחיצה גבי לבישת בגדי לבן כתיב, והשתא אשכחן בגדי לבן דטעון טבילה בין אפשיטה בין אלבישה. נמצא למדנו לד׳ טבילות לבו ביום א לבישת בגדי לבן לעבודת היום, ואפשיטת בגדי לבן בין עבודת היום לאילו ואיל העם, ואלבישת בגדי לבן בין אילו ואיל העם ובין הוצאת כף ומחתה ואפשיטת בגדים הללו, אבל טבילה

גבורת פרק שלישי ל״ב ע"א - ל״ב ע״ב ארי קסא ראשונה ללבישת בגדי זהב לתמיד של שחר אין לנו וחסרה לה טבילה א׳ מה׳ טבילות, וה״ה לב׳ קידושין מי׳ קידושין. ובשלמא לרבי דדריש להאי ופשט ורחץ אקידוש ושדי ליה לורחץ לפניו אופשט, ולאחריו אולבש, ונפקא ליה מיניה תרי קידושין לכל טבילה, ניחא, דס״ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו. כדשני ליה בפ״ק דקדושין (ט״ו ע״ב), דאמר התם אבל חכמים אומרים הכל לשחרור, מאן חכמים רבי היא דמפיק ליה להאי באלה לדרשא אחרינא ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו. וה״נ לר"א ברבי שמעון דנפקא ליה מאשר לבש דמה לבישה טעון קידוש אלמא פשיטא ליה לבישה יותר מפשיטה, והא קידוש נפקא ליה מק״ו דטבילה, ש״מ דס״ל דהאי ורחץ דמפיק ליה טבילה אלבישה דלאחריו קאי ולא אפשיטה דלפניו, נמי אתי שפיר, דשמעית ליה לראב״ש בפ״ב דזבחים (כ״ד ע״ב> דס״ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר התם כל מקום שנאמר אצבע בקבלה שינה בקבלה פסול בנתינה כשר, וכל מקום שנאמר בו אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר, וה״נ אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו: דף ל״ב ע״ב אלא נ״ל מדרבי. והשתא מבגדי זהב לבגדי לבן דטעון טבילה, נפקא ליה לרבי יהודה מקרא קמא דכתונת בד קודש ילבש, ומבגדי לבן לבגדי זהב נפקא ליה מקרא בתרא מופשט את בגדי הקודש. וקשה לי מהא דפ״ב דזבחים (י״ט ע״ב) דת״ר כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשירה, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידים ורגלים שחרית ועבד עבודתו פסולה, ופריך ה׳ טבילות וי׳ קידושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו [ליעכבו. ומשני אמר קרא] ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב. ופירש״י אמר קרא ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם, ולהכי כתיב הכא עיכובא [למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא] אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה, ואין דבר אחר בפסוק זה מעכב, אלא לבישה ולא רחיצה. והשתא לר׳ יהודה [דלא נפקא ליה מקרא קמא אלא] רחיצה דמבגדי זהב לבגדי לבן לחוד אבל לא מבגדי לבן לבגדי זהב, התינח דאין טבילה מקודם בגדי לבן מעכבת, מדכתב רחמנא ולבשם למעוטי טבילה דבהאי קרא דמיירי [מבגדי זהב לבגדי לבן, אבל אכתי טבילה דמבגדי לבן לבגדי זהב] לעכב, דהא נפקא ליה מקרא (א׳> [אחרינא] דלא כתב רחמנא מיעוטא דלא לעכבי וא״ב קאי חוקה עליה נמי. והא א"א למילף בגדי זהב מבגדי לבן דגלי קרא דלא מעכב, דהא איכא למיפרך, מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה. ובשלמא לרבי דנפקא ליה לכל ה׳ טבילות מבגדי קודש הם דכתב רחמנא בהאי קרא דולבשם כדאמרינן בסמוך, ניחא, דולבשם מגלי לכל ה׳ טבילות דאינו מעכב, אבל לר׳ יהודה קשה. ועוד קשה לי [לרבי נמי דס״ל די׳ קידושין דמקדש] בו ביום מאידך קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש נפקא ליה כדמסיק לקמן, א"כ י׳ קידושין לעכבי. בשלמא לר׳ יהודה ור"א ברבי שמעון דנפקא ליה לקידוש מק״ו דטבילות, כיון דגלי רחמנא דטבילה לא מעכבי [ה״ה קידוש נמי לא מעכבי], דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל לרבי קשה, דהא חוקה כתיב בהו לעכבו. והשתא לכ״ע קשיא, לרבי קידוש לעכבו ולר״י וראב״ש טבילה דבגדי זהב לעכבו [משום דכתיב בהו חוקה], הואיל דמיעוטא דולבשם לא עלה קאי. מיהו הא דקשה אדר׳ יהודה וראב״ש דטבילה דבגדי זהב לעכב, י״ל על דרך שפירשו התוספות התם בפ״ב דזבחים [ד״ה וחוקק אהא דפריך [חוקה כתיב בהו לעכב, אפילו] למ״ד דלא כתיב חוקה אלא בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן לעכב, דצורך פנים כפנים. כדאמר בספ״ה דיומא [ס׳ ע״ס דקטורת שחפנה [קודם שחיטת הפר פסולה] דצורך פנים כפנים דמי. וא״ב בלאו הכי אינו מעכב טבילה דקודם בגדי זהב, ולא צריך בהו מיעוטא דולבשם דהא עיכובא דחוקה לאו עלה קאי. [אבל לרבי אכתי קשה] דלכל הפחות קידוש שבין בגדי זהב לבגדי לבן לעכבו, דצורך פנים נינהו

קסב גבורת פרק שלישי ל״ב ע״ב ארי וקאי עלייהו עיכובא דחוקה ומיעוטא ליכא. [וי״ל] [דהתם [בזבחים] פריך אהאי] שינויי, דולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב, אי הכי דצפרא נמי. אמר חזקיהס אמר קרא והיתה לחק עולם לו ולזרעו, דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו. רבי יונתן אומר מהבא [ורחצו ממנו משה ואהרן] ובניו, דבר המעכב בבניו מעכב בו דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו. מהשתא תו אין צריך לשינויא קמא דולבשם, אלא כולה מילתא נפקא ליה מהא דקידוש של שחרית דמעכב [בזרעו מעכב גם בו], אבל שאר קידושים דבין עבודה לעבודה דלא משכחת לה בזרעו ובבניו, דאינן אלא ביוה"כ ובו שהוא כה״ג לחוד, אינו מעכב בו. דהא קיי״ל אין היקש למחצה, ואי איתקיש [אהרן לבניו] לכולה מילתא איתקיש בין לדבר המעכב בהם, דהיינו קידוש השחרית שהוא תחילת עבודה שיהא מעכב בו, בין לדבר שאינו מעכב בהם, דהיינו כל שאר קידושים [דאינו מעכב בבניו], דכל קידוש בר מדשחרית אינו מעכב, הואיל ואינו מעכב בזרעו ובבניו. ממילא ש״מ דהכל בכלל, בין קידוש דבגדי לבן לבגדי זהב, בין קידוש דבגדי זהב לבגדי לבן, דהא כולהו ליתנייהו בזרעו ובבניו, [הלכך כולהו לא מעכבי בו. מיהו] אכתי צ״ל כדפי׳ לעיל, דהיינו טעמא דטבילה דבין בגדי לבן לבגדי זהב אינו מעכב, משום דחוקה לאו עלייהו קאי, דהא מהני קראי דאיתקיש אהרן לזרעו ובניו לא נפקא דאין טבילה מעכב, [דהני קראי לא כתיב בהו טבילה אלא קידוש], וטבילה מנין, אלא ודאי כדפירשתי: אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קודש הם כד. קשה לי, נהי דמפקא ליה להאי ופשט ורחץ אקידוש באם אינו ענין, ומדכתב רחמנא להאי ורחץ בין פשיטה ללבישה [דרשינן ליה אתרוויהו אפשיטה שלפניו] ואלבישה דלאחריו, מ״מ התינח פשיטה דבגדי לבן ולבישה דבגדי זהב דטעון קידוש, דבהו משתעי האי קרא, אבל לבישה דבגדי לבן ופשיטה דבגדי זהב רבעי קידוש מניין לנו. דהא חד מחבריה [לא יליף דאיכא למיפרך מה] לבגדי לבן שכן נכנס בו לפני ולפנים כדאמרינן לעיל. וליכא למימר דרבי נמי אהאי קרא דאשר לבש דמקיש פשיטה ללבישה דר"א ברבי שמעון סמיך, אכתי תינח פשיטה דבגדי לבן, לבישה דבגדי זהב לקידוש מנין. ועוד, ראם איתא דרבי נמי האי הקישא דאשר לבש [דריש להקיש פשיטה ללבישה, א"כ רבא דאמר לקמן בפ״ז !ע"א ע"א] אשר לבש שלבש כבר, ונפקא ליה מיניה דהאי קרא לא נאמר כסדר, דאמר כמאן, לא רבי ולא ראב״ש, דהא לכ״ע מוקי לה להאי קרא דאשר לבש להקישא הפשיטה ללבישה. וה״נ קשה לי לראב״ש דיליף לקידוש מק״ו הטבילה, וקאמר אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, ת״ל ופשט את בגדי הבד אשר לבש, מקיש פשיטה ללבישה לקי׳. אכתי [תקשה תינח בגדי לבן בגדי זהב מנא ליה]. מיהו לרבי [איכא למילף לבישה דבגדי זהב לקידוש בק״ו], מה פשיטה טעון קידוש לבישה לא כ״ש, דודאי לבישה אלימא טפי מפשיטה, אבל פשיטה דבגדי זהב בין לרבי בין לר"א ברבי שמעון מנא ליה. וה״נ קשה לי למאי דמסיק לרבי הא דאפקיה רחמנא [לקידוש בלשון טבילה, מה קידוש במקום קדוש אף טבילה כן, דהתינח טבילה דקודם לבישה דבגדי לבן דבלבישת בגדי לבן מיירי האי קרא והא טבילה אינו בא אלא על לבישה ולא מחמת פשיטה, אבל טבילה דלבישת בגדי זהב דטעון במקום קדוש מנא ליה: קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים. קשה לי מאי מבעי ליה הא ודאי ברוב ב׳, דאי בפחות כיון דאי לא שחט רוב ב׳ בבהמה פסולה, א"כ הוה ליה עבודה באחר, כדפריך בסמוך אהא דיכול לא מירק יהא פסול א"כ הוה ליה עבודה באחר. וכל שכן אם לא שחט עדיין אפילו רוב ב׳ דהוה ליה עבודה באחר. ואי מבעי ליה דילמא האי קרצו היינו כל הב׳ סימנים, א"כ מאי נשאר עוד למרק דתנן ומירק אחר על ידו. ואי מבעי ליה דילמא קרצו היינו יותר מרוב ב׳ ולא גמר כל הב׳ סימנים, א"כ אין לדבר קצבה ולא הוה ליה לתנא למסתום אלא לפרש קרצו בכמה. דבשלמא אי אמרינן ברוב ב׳ דבדיעבד סגי ליה בהכי, א״נ כל

גבורת פרק שלישי ל״ב ע״ב ארי קסג הב׳ סימנים, שפיר תנא קרצו סתמא. אבל אם איתא דצריך לשחוט יותר מרוב ואינו ממרק הכל, בודאי כל בהאי גוונא הוה ליה לפרושי כיון דאין לדבר קצבה. וי״ל דס״ד קרצו בכל הב׳ הסימנים, ומירק אחר על ידו היינו שחיטת הוורידין דצריך לשחטן לכ״ע, כדאמרינן רפ״ב דחולין(כ״ט ע"א) רב פפא אומר רישא בחולין מהבא דקתני רב יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, ופליגי רבנן עליה, אי אמרת בשלמא בחולין שפיר, אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך. אבל אין לומר הא דפריך קרצו בכמה משום האפשר לומר בחצי ב׳ סימנים, וכדאמרינן התם חרא בחולין וחרא בקדשים, וקאמר ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך, אבל בחולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי ליה, קמ״ל. דהא ליתא, דא״ב מאי מבעי ליה, הא איתותיב התם מ״ד מחצה על מחצה כרוב, ואפילו בחולין לא סגי עד דשחיט רובא: א"כ הו״ל עבודה באחר. כתבו התוספות וא״ת מאי קשיא ליה מעבודה באחר הא לקמן בפ״ד ןמ״ב ע"א] איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר, ואפילו מאן דפסיל היינו דוקא פרו דאתיא לחובת היום וקאי עליה אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה״ב לא קאי אהרן וחוקה בשחיטתו, כיון דלאו עבודה היא. וי״ל דמ״מ פסול מדרבנן. וקשה לי, הא קא משני עלה אלא הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן, ש״מ דבתחילה מן התורה קאמר. אבל לדידי לא קשה מידי, דודאי שחיטת פרו לב״ע לכתחילה בכהן גדול, ועד כאן לא פליגי בם״ד !שם] אלא בדיעבד מאן דפסיל קסבר חוקה אשחיטה נמי קאי, ומאן דמכשיר קסבר כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה, אבל לכתחילה ודאי מודה דשחיטת פרו באהרן דווקא, דהא קרא בהדיא כתיב ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו. ותדע דאמרינן בפ״ג דמנחות ף״ט ע"א) אדר״ש דס״ל התם וי״ו מוסיף על ענין ראשון, דהא הכתב רחמנא ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים, לר״ש נימא וי״ו מוסיף על ענין ראשון, שחיטה הכי נמי בזר תהא פסולה. ומשני, שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. ופריך, אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים. ומסיק גלי רחמנא ביוה"כ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו מכלל השחיטה בעלמא לא בעי בעלים. והשתא ר״ש כמאן ס״ל, אי כמ״ד שחיטת פרו בזר פסולה משום דחוקה דפרשת עבודת יוה״ב עלה נמי קאי, אכתי נימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה נמי בבעלים. והא דגלי רחמנא גבי פרו רבעי בעלים, לעכב, דאי מהקישא דסמיכה אינו מעכב בדיעבד דכל עצמו של סמיכה אינו אלא שירי מצוה, ואם לא סמך כלל כשר. כדאמרינן לעיל פ״ק (ה׳ ע"א) שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. לפיכך גלי רחמנא גבי פרו דבעינן בעלים לעיכובא משום דאהרן וחוקה כתיב. ואפילו אם תדחק לומר דאע״ג הסמיכה אינו מעכב, מ״מ אם איתא דמקשינן לסמיכה אית לן למימר הקישא להאי גיסא, מה סמיכה שלא בבעלים לאו כלום היא, תהי דאין הקרבן נפסל בכך דלא גרע מאילו לא סמך כלל, מ״מ מצות סמיכה מיהו לא קיים וכאילו לא סמך כלל דמי, ה״נ גבי שחיטה נימא דשחיטת קדשים שלא בבעלים לאו כלום הוא, וכאילו לא נשחט דמי דממילא מעכב אפילו בדיעבד. וא"כ למה לן דגלי רחמנא גבי פרו דבאהרן דווקא, הא בכל הקרבנות בעינן בעלים לעכב, אלא ודאי לא מקשינן שחיטה לסמיכה. ומהשתא ממילא לא גמרינן בשאר קדשים שחיטה בבעלים אפילו לכתחילה דמהיכא תיתי. מ״מ (לא) [לו] יהיבנא לך לטעותך, אפילו הכי נימא אהני היקש השחיטה לסמיכה, ואהני קרא דגלי רחמנא בעלים בפרו. אהני הקישא דלכתחילה בעינן בעלים בשחיטת קדשים, ואהני קרא דאינו מעכב

קסד גבורת פרק שלישי ל״ב ע״ב - ל״ג ע"א ארי בדיעבד, מדגלי רחמנא בפרו דמעכב, וכה״ג אמרינן ברפ״ד דזבחים (ל״ז ע״ב> אהני מקרא לטפויי חדא ואהני מסורת לבצורי חרא, וה״נ אמרינן בפ״ב דבכורות (ט״ו ע"א) אי כתב רחמנא חלב ה"א אהני הקישא למעוטי מכרת, ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא. אלא על כרחך ר״ש ס״ל כמ״ד שחיטת פרו בזר כשירה, דחוקה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא, ואי ס״ד דושחט אהרן את פר החטאת אשר לו לאו דוקא באהרן ואפילו לכתחילה למ״ד שחיטת פרה בזר כשירה כדמשמע מדברי התוס׳, א"כ אפילו תימא מקיש שחיטה לסמיכה לא קשיא מידי כיון דאהרן לאו דוקא גבי שחיטת פרו, אלא ודאי שמע מינה האפילו למ״ד שחיטת פרו בזר כשירה היינו בדיעבד דוקא, אבל לכתחילה מודה דאהרן דוקא וממילא ש״מ דבשאר קדשים אפילו לכתחילה לא בעי בעלים. וכ״ת אכתי תקשה, כיון דאפילו שחיטת תמיד דיוה״ב בכהן גדול דוקא כדאיתא בשמעתין, למה לי דגלי רחמנא גבי שחיטת פרו דבאהרן דוקא. י״ל דלאו משום לאשמועינן דבעי כהן גדול כתב רחמנא ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו, דודאי בלאו הכי בעי כהן גדול (דלא גמרינן) [דגמרינן] משחיטת התמיד, אלא דקמ״ל קרא דבעי בעלים דוקא. ונפק״מ להא דתנן בם״ג דהוריות ף"א ע״ב] אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה, זה וזה שוין בעבודת יוה"כ. והשתא אי לאו דגלי רחמנא דבעי בעלים דוקא, הוה אמינא דסגי בכהן גדול לחוד, ואפילו בכהן שעבר נמי סגי ככל עבודת יוה״ב דכשר בו. קמ״ל קרא דשחיטת פרו בעי בעלים דוקא ולא סגי ליה בכהן שעבר, דאינו בעליו, אלא דוקא בכהן משיח שהוא בעליו דמשלו בא. כדאמרינן [מגילה ט׳ ע״בן אין בין כהן משיח לכהן שעבר אלא פר יוה״ב. ומזה יש לי להביא ראיה, דבאירע בו פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו, דפר יוה״ב זה בא מזה המשוח תחתיו היום, דכיון דפר בעי שחיטה בבעלים, אי אמרת דבא מזה שאירע בו פסול כגון פסול קרי או שאר טומאה, אי אפשר שיהא שחיטה בבעלים, דהא שחיטת פר הוא בפנים וטמא הנכנס לה הוא בכרת, ואפילו לעמוד בחוץ ולשחוט ע״י סכין ארוכה אי אפשר: דף ל״ג ע"א רבזיכין לתמיד של בין הערבים. קשה לי אמאי לא חשיב קטורת ונרות של בין הערבים דמאוחרים לתמיד כדאמרינן רפ״ה דפסחים (נ״ט ע"א). וי״ל דלא חשיב דברים הנעשים בפנים בהיכל. ואע״ג דחשיב דישון מזבח הפנימי והטבת נרות וקטורת של שחר, משום סידור עבודה שבחוץ נקט להו, לאורויי מי מהם קודם להם ומי מאוחר להם. והא דאמר לתמיד של בין הערבים, בכלל זה מנחה וחביתין ונסכים של בין הערבים, ומשום כסדרן בבוקר כך סידרן בערב, ומהאי טעמא גופיה לא חשיב למיחשבינהו בפרטות. מ״מ אכתי קשיא לי הא קטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים של תמיד לנסכים הקריבים בחוץ כדתנן במתניתין [ל"א ע״ב], ואמאי לא חשיב להו. ושמא י״ל כיון דתנינן לה בהדיא לא חש למחשביה, ודוחק: שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן. קשה לי הא התם ברפ״ה הפסחים [נ״ח ע״בן תניא מנין שלא יהא דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים. ואמרינן מאי תלמודא, אמר אביי עליה שלמים ולא על חבירו שלמים. ורבא אסיק התם השלמים עליה השלם. אלמא אביי לא ס״ל האי שלמים לשון השלמה, אלא שלמים כמשמעו, והכא דריש אביי גופיה שלמים לשון השלמה. וי״ל דהכא

גבורת פרק שלישי ל״ג ע"א ארי קסה אביי משמיה דגמרא קאמר וליה לא ס״ל. א״נ אביי בתר דשמעה מרבא סברה, משום קושיא דרבא התם, הפריך עליה ואימא שלמים לא נקריב הא עולות נקריב. מ״מ קשה, מנא ליה להוציא קרא ממשמעותיה ולפרש דהאי שלמים לשון השלמה הוא, דילמא שלמים כמשמעו, ואין הכי נמי שלמים הוא דלא, הא עולות וה״ה לשאר קרבנות שפיר דמי להקריב אחר תמיד של בין הערבים: אפ״ה כפרתה מרובה עדיפא. קשה לי הא לעיל [ל״ב ע״ס אמרינן ק״ו מה בגדי לבן שאין כפרתה מרובה טעון טבילה, בגדי זהב שכפרתה מרובה אינו דין שטעון טבילה. ואמרינן איכא למיפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהם לפני ולפנים ולא אמרינן כפרתה מרובה עדיפא כדאמרינן הכא. וכי תימא משום דהתם שאני שנכנס בו לפני ולפנים דהיינו לקרשי קדשים, אין כפרתה מרובה עומד כנגדו, אבל הכא גבי מערכה שניה של קטורת דאינו נכנס אלא לפנים שהוא בהיכל לחוד, כפרתה מרובה עדיפא. א"כ ביוה"כ אש ומחתה של קטורת הלפני ולפנים תוטל נמי מעל מזבח החיצון ממערכה בפני עצמו שמוסיפין בו ביום להכניס ממנה לצורך קטורת אלו כדאמרינן לקמן ספ״ד (מ״ה ע"א), ולכולהו תנאי שנחלקו התם במנין מערכות חשיב ליה לזו שמוסיפין בו ביום לבסוף, ואמאי תקרום למערכה גדולה הואיל ומכניסים ממנה לפני ולפנים. וי״ל דודאי להאי שינויא דכפרתה מרובה עדיפא, נמי ס״ל כשינויא ב׳ אי לא משבח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה, והאי טעמא סגי נמי לההיא דשל יוה"כ שמוסיפין בו ביום, אלא הא דמשני אפילו הכי כפרתה מרובה עדיפא, הכי קאמר דלענין דמערכה גדולה קודם למערכה ב׳ של קטורת, בהאי טעמא לחוד דכפרה מרובה עדיפא סגי. אבל הא דקדמי לשל בו ביום צ״ל בעל כרחך [כ]טעמא בתרא דאי לא משבח עצים, ומשום הכי קדמי נמי מערכה ב׳ של קטורת לשל בו ביום משום האי טעמא גופיה דאי לא משבח עצים למערכה שמוסיפין בו ביום מי לא מעייל ממערכה ב׳ של קטורת. מ״מ זה דוחק אם איתא דמאן דמשני שינויא א׳ אית ליה נמי אידך שינויא, והא בההיא לחוד סגי נמי להא דסידור ב׳ גזרי עצים קודם לדישון כדאמרינן בסמוך, השתא למה ליה לתירוצי בתרי טעמי. ועוד רגבי ההיא דמוסיפין בו ביום נמי לא סגי בהאי טעמא אלא בטעמא בתרא, והוה ליה למימר טעמא בתרא לחוד דסגי לכולהו. אלא י״ל דהיינו טעמא דמערכה גדולה ושל קטורת קודמין להא שמוסיפין בו ביום, משום דהני תדירי, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולא צריך לטעמא דכפרתה מרובה עדיפא אלא להקדים מערכה גדולה לשניה דכל יום, דתדירה כמותה, אבל של בו ביום בלאו הכי הני עדיפי משום דתדירי. ואע״ג דבפ״י דזבחים (דף צ"א) [צ׳ ע״בן מבעי ליה תדיר ומקודש, אי תדיר קודם משום דתדיר, או מקודש קודם משום דקדיש, ולא איפשיטא בעיין. והא ההיא דבו ביום מקודש טפי מהני שהרי מכניסין ממנה לפני ולפנים, (חסר וחבל על דאבדין ולא משתכחין): סברא לא ידענא. קשה לי אע״ג דאביי לא שמיע ליה הא דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אפ״ה הא ממתניתין נמי איכא למשמע להא דאין מעבירין. כדדייק הגמרא בפ״ה הפסחים (ס״ד ע״ב) דהא דתנן התם שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, וקאמר אבל איפכא לא, מסייע לריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות. ולקמן בפ״ז(ס״ח ע״ב> תנן הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול

קסו גבורת פרק שלישי ל״ג ע"א - ל״ד ע״ב ארי כשהוא קורא, ולא מפני שאינו רשאי כר. ובגמרא [ע׳ ע"א] פריך לא מפני שאינו רשאי פשיטא, ומשני מהו דתימא מדריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך, קמ״ל. ודוקא התם דלאו מעביר הוא מאחר שאין עסוק בה כדפירש״י, הא היכא העסוק בה אין מעבירין. דאי לעולם אפילו בהיכא העסוק בה לית ליה משום דאין מעבירין, אכתי תקשה לא מפני שאינו רשאי, פשיטא השתא מה בהיכא העסוק בה רשאי בדלא עסוק בה מבעי. ושמא אביי נמי ידע הא דאין מעבירין על המצות אלא דלא ידע רגבי דישון מזבח הפנימי והטבת נרות איכא משום אין מעבירין, דלאו שמיע ליה הא דתניא דמזבח משוך כלפי חוץ קמעא: דף ל״ד ע"א ונסכים למוספים זבח ונסכים [וכו׳]. כלומר דאין להפסיק בקרבן א׳ ביניהן. וקשה לי הא אמרינן בפ״ד דמנחות (מ״ד ע״ב) ומנחתה ונסכיה, הבא מנחה ואח״ב הבא נסכים. רבי אומר זבח ונסכים, הבא זבח ואח״ב הבא נסכים. וקאמר דמנחתם ונסכיהם מבעי ליה האפילו בלילה ואפילו למחר. וזבח ונסכים מבעי ליה לכדזעירי, דאמר אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ומסקינן אלא ה״ט דרבנן. הכתיב עולה ומנחה. ורבי נמי(ה״נ> [הא כתיב] עולה ומנחה, ומסקנא דשמעתא בבאין עם הזבח דכ״ע לא פליגי דמנחה ואח״ב נסכים, כי פליגי בבאים בפני עצמן, דרבנן סברי באין בפני עצמן כבאים עם הזבח דמי, ורבי התם הוא איידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולי מילתא האכילה, אבל בפני עצמן נסכים עדיפי הואיל דמתאמרה שירה עליה. והשתא סוגין דהכא ניחא לפי מסקנא דהתם בהא דמנחה קודמת לנסכים, דהא כתיב עולה ומנחה, אבל בהא דמייתי לנסכים קודם למוספין מהכתיב זבח ונסכים, קשה, הא מבעי ליה לכדזעירי דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח: דף ל״ד ע״ב של ח׳ מאות זוז. כתבו התוספות [ד״ה הנדווין] לא ידענא אמאי לא קאמר וכו׳ וכו׳ מנה ע"כ. ואין לו לא טעם ולא ריח לתי׳ זה. ולי נראה דמשום הכי תני ברישא בבגדי שחרית במנים ובסיפא בבגדי בין הערבים במאות זוזי, משום דקיי״ל ברפ״ק דבכורות [ה׳ ע"א] ובפ״ה דב״ב [צ׳ ע״בן מנה של קודש כפול היה, והיה במנה מאתים זוז, לפיכך בגדי שחרית שהיו משל ציבור דהיינו ממעות של הקדש, נקט חשבונו במנים למימר שהיו במנים של קודש שהן כפולים, ובאותן י״ב מנה היו כ״ד מאות זוז בשל חול. אבל בסיפא גבי בגדי בין הערבים שהוא להוצאת כף ומחתה, הבאים משל כהן גדול אם ירצה, כדאמרינן לקמן בגמרא [ל״ה ע״בן אחר שכלתה עבודת ציבור [וכו׳ ועובד בה עבודת יחיד], והא עבודת יחיד היינו הוצאת כף ומחתה, נקט בחשבונות במאות זוזי שהן מנים של חול. ואגב אורחא קמ״ל הא דאמר בגמרא [שם] דשל בין הערבים יכול לבוא משל הדיוט ממעות חולין, משא״ב של שחר שאינו בא אלא משל הקדש. וכיון דבע״ב צריך לשנות בלישנא בסיפא מרישא ולמתני הא בלשון מנים והא בלשון מאות זוז, לפיכך לא קאמר סך הכל ברישא בדר״מ לא בלשון מנים ולא בלשון זוזי, וכדברי התוספות. אלא דאכתי קשה הא דנקטי חכמים לכולהו בלשון מנים ולא נקטי בשל בין הערבים בלשון זוזי הואיל ואינן באים משל הקדש. ת״ל דהא ודאי חכמים דנקטי הסך הכל, לפיכך נקטי לכולהו בלשון מנים ואפילו בשל בין הערבים אע״ג דאפשר לבוא משל הדיוט, ולחכמים י״ב מנים

גבורת פרק שלישי ל״ד ע״ב ארי קסז של בין הערבים נמי במנה של קודש מיירי שהוא כפול כאותן של שחר בסך הכל בחרא. ואע״ג דהשתא לחכמים לא עדיפי של שחר משל בין הערבים רק שליש, ולר״מ עדיפי שלש ידות, דשל שחר י״ב של קודש שהן כ״ד מנה של חול, ואילו של בין הערבים אינן אלא ח׳ מאות זוז של חול, לית לן בה. ושלא כדברי התוספות [הנ״ל] שפירשו מסתמא וכר דומיא דרבנן. ובלאו הכי דבריהם תמוהים דאפילו לפי דעתם לא שוו דלר״מ עדיפי של שחרית משל בין הערבים שליש מלבר שהוא מחצה מלגיו ולחכמים לא עדיפי אלא רבע מלבר שהוא שליש מלגיו, אלא ודאי אין בזה קפידא. אבל לר״מ לא ס״ל הא הסך הכל, דלמאי דפירשתי דלר״מ עדיפי של שחר ג׳ ידות משל בין הערבים דוקא, ולית ליה הא הסך הכל דאמרינן בגמרא, דקמ״ל (כר) [אי בציר מהני וטפי מהני] לית לן בה, כלומר דקמ״ל [דשרי] למבצר משל שחר ולהוסיף על של בין הערבים רק שיהא הסך הכל כך, והיינו דנקט למבצר תחלה דקאי אבגדי קמאי השחר, וטפי לבסוף דקאי אשל בין הערבים, ורבותא קמ״ל אע״ג דצריכים להיות של שחר עדיפי, לאו דוקא כשיעור הזה, אלא אפילו בפחות סגי. אבל איפכא טפי אהני דשחר יותר ממה דתנינן ובציר ביותר משל בין הערבים לא צריך לאשמועינן, דכל כמה דעדיפי של שחר טפי, כ״ש דשפיר דמי. וכיון הבהאי גוונא מילתא דפשיטא היא ולא אתא לרבות בהסך הכל דקתני אלא דרשאי למבצר משל שחר משיעוריה, לר״מ בע״ב ליכא למימר הא [סך הכל], דטעמא דשל שחר עדיפי ג׳ ידות משל בין הערבים מקרא נפקא ליה דג׳ בד יתירי נינהו גבי בגדי שחר, דבשלמא חד לגופיה ומ[אידך] ג׳ נפקא ליה מובחר שבבר וללמד שיהא מובחר ג״פ כנגד אותן של בין הערבים, וכמו שכתבתי לקמן בגמרא. וכיון דמן התורה צריך להיות כשיעור, ע"כ אי אפשר למבצר מינייהו, לפיכך לא תנא סך הכל, ואע״ג ד[שרי] להוסיף הא מילתא דפשיטא היא. ועוד אי הוי תנא סך הכל הוה אמינא דרשאי בין להוסיף בין לגרוע דלא קפיד אלא אסך הכל, ולר״מ הא ליתא דלגרע בשל שחר אי אפשר דבע״ב צריך להיות עדיפי משל בין הערבים לא פחות מג׳ ידות, אבל לרבנן דלא נפקא להו מובחר שבבר אלא מבד א׳ מיותר וכמו שכתבתי בגמרא, ולית להו שיעורא מן התורה ובכל שהו עדיפי סגי, אי בציר מהני השחר לית לן בה לפיכך נקטי סך הכל דקמ״ל דאי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה כדאמרינן בגמרא: [ומש״ה לא תנא הסך הכל בדר״מ, משום דלא אפשר, דבע״ב של שחר צריכים להיות שקולים ג׳ ידות נגד הני של בין הערבים. וחכמים דרשי להני ג׳ בד יתירא חדא לכדאמרינן בפ״ב דזבחים (דף י״ז) [י״ח ע״בן, בד שלא ילבש של חול עמהם, ומהני תרי בד הנותרים דרשי מובחר שבבר ועל דרך שפירשו התוספות [ד״ה הנדווין] כמש״ל, ואע״ג דכתיב עוד פעם בד ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד, ההוא בבגדים של בין הערבים כתיב בהוצאת כף ומחתה ולגופיה אתי שאותן הבגדים יהיו נמי של בד:] [מלואים] בשחר היה לובש כד. משום דלכולי עלמא השחר עדיפי כדאמרינן בגמרא. ונראה לי דאכולהו ד׳ בגדי לבן קאי שהיו שדן ביחד כשיעור הזה, לר״מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להו. ועוד נראה לי דלא קפדי דשל שחר עדיפי, אלא שיהיו כל הבגדים של שחר ביחד יותר שווין משל בין הערבים. אבל אי בציר מא׳ מהן בשל שחר או אפילו בב׳ או בג׳ מהן משל בבין הערבים, אלא שהבגד הד׳ משלים לשווין על דשל בין הערבים ועודף עליהם, לר״מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להו, שפיר דמי. כיון דמ״מ שדן של ד׳ של שחר ביחד עדיפי משל בין הערבים, אע״ג דמקצת הבגדים גריעי מהם, לית לן בה, דרחמנא לא קפיד אלא שסכום כל הבגדים של שחר יהיו עדיפי בשווין על סכום כל ד׳ הבגדים של בין הערבים, אבל בפרטי הבגדים לית לן בה וכמ״ש בסמוך. והרמב״ם בהלכות כלי המקדש פ״ח ה״ג כתב, בגדי לבן הם ד׳ כלים דמשמש בהן כה״ג ביוה״ב כר, וב׳ כתנות אחרים היו לו לכה״ג ביוה״ב

קסח גבורת פרק שלישי ל״ד ע״ב ארי א׳ לובשה בשחרית ואחת בין הערבים, ושתיהם בל׳ מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח״ב עושה בה הכתונת, ע"כ. משמע מדבריו דהא דאמרינן דכ״ע מיהת דשחר עדיפי אכתונת לחוד קאי ולא אשאר בגדים, ופסק כרבנן. ואיני יודע זו מנין לו, ופשטא דמתניתין אכל ד׳ בגדי לבן דשחר [קאי]. ואדרבה כיון דפתח קרא בכתונת בד, הרי בד הראשון לגופיה אתא שיהיה של בד, אין לנו בכתונת שיהא מובחר בד אלא מבד דכתב רחמנא גבי שאר בגדי לבן, וא״ב אין לנו להעדיף כתונת על שאר בגדים. ועוד קשה לי מדאמרינן בגמרא [ל״ה ע״ס אמרו עליו על ר"א בן חרסום כו׳ שנראה בערום. ופריך ומי מתחזי וכו׳ במזגא, והא בכתונת של בין הערביים מיירי, דלגבי עבודת יחיד שהוא הוצאת כף ומחתה מייתי לה, ועוד של שחר אי אפשר להביא אלא משל ציבור. והשתא אי סלקא דעתיך דאכתונת דוקא קפיר קרא דיהא של שחרית עדיפי משל בין הערביים, וכיון דרצה לעבוד בין הערביים בכתונת כזו, בע״ב של שחרית שעבד בה היה עדיפא מינה, וכ״ש שהיה נראה בה בערום, ואמאי לא הקפידו הכהנים בשל שחר והניחו לעבוד בה כיון תראה בה בערום. אלא ודאי כדפירשתי דעיקר קפידא בעדיפותא דשל שחר על של בין הערבים הוא על כל סך סכום ד׳ בגדים ביחד, אבל בגד א׳ או אפילו ב׳ וג׳ יכול להיות של בין הערבים עדיפי. והשתא י״ל דכתונת לחוד של שחר דר"א ב״ח היה גריע משל בין הערבים, ולא היה נראה בה בערום, אלא שכל ד׳ בגדים ביחד של שחר היו עדיפי משל בין הערביים. [תשלום לענין זה עיין בסוף הספר באבני שוהם]: (שייך לקונטרס המועתק) וכמדומה לי שהרמב״ם למד להא דעיקר קפידא הוא על הכתונת לבד שיהא של שחר עדיפא משל בין הערבים, מהא דאמר בפ״ז הסנהדרין (מ״ט ע״ב) גבי הא דאמר כל מקום ששנו חכמים דרך מנין, אין מוקדם ומאוחר, ולאפוקי מהא דתנן כה״ג משמש בח׳ כלים וההדיוט בד׳ כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט כר, ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים תלמוד לומר ומכנסי בד יהי׳ על בשרו. וגבי ד׳ בגדי לבן דיוה״ב כתיב, ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת משום דאקדמיה קרא. וקרא מ״ט אקדמיה, משום דמכסיא לכוליה גופא עדיפא, כלומר יש לו חשיבות ועדיפות משל בין הערבים, ועלה לחוד קפיר קרא דמובחר שבבר. א״נ עדיפא מכל שאר הבגדים של שחר שעמה, משום דמכסיא לכוליה גופא, לפיכך אקדמיה קרא. וכיון דיש לכתונת עדיפותא על שאר בגדים, איכא למימר רעלה לחוד קפיר קרא שיהא מובחר שבבר משל בין הערבים. ולפי״ז י״ל דהרמב״ם לא גריס עדיפא ליה, אלא הכי גריס כיון דמכסיא לכוליה גופא עדיפא כלומר עדיפא בשוויה. אבל א"א לפרש כן, דאי מהאי טעמא אקדמיה קרא משום דעדיפא בשוויה, תינח קרא דאקדמיה משום דמיירי בשל יוה"כ, אבל תנא דמיירי בשל כל השנה הכהן הדיוט דלא שייך האי טעמא, מאי טעמא אקדמיה, הא מכנסים קודמים לכתונת בלבישה. אלא ודאי הכי פירושו, משום דמכסיא לכוליה גופא חשיב ועדיף לאקדומה בסידרא דקרא אע״ג דמכנסים קודמים בלבישה. ועוד אי ס״ד דעדיפא בשווי׳ קאמר, למה ליה למימר משום דמכסיא לכולה גופא, לא הוה ליה למימר אלא משום דעדיפא בשווי׳ אקדמיה, אטו טעמא דקרא בעי למדרש דמהאי טעמא עדיפא בשווי׳ משום דמכסיא לכולה גופא. אלא ודאי דאין שום עדיפות מחמת שווין אלא הא עדיפותא אינו אלא משום הא גופיה דמכסיא לכולה גופא מהאי טעמא נקט לה: [מלואים] במשנה אלו משל ציבור. נראה לי דלאו למימרא רבעי דוקא משל ציבור ולא משלו, דהא

גבורת פרק שלישי ל״ד ע״ב - ל״ה ע"א ארי קסט של בין הערבים באים אפילו כולם משלו, דהיינו עבודת יחיד דקאמר בגמרא [ל״ה ע״ס אחר שכלתה וכר. ואע״ג דקאמר התם ובלבד שימסרנו לציבור, ה״נ בהאי תוספת נמי א"א שלא ימסור לציבור. וכן פירש הרמב״ם דהתוספת נמי בעי מסירה לציבור. והשתא כיון דהתוספת לא סגי בלא מסירה לציבור, הא דנקט אהני הבין הערבים אם בא להוסיף מוסיף משלו, הא אפילו כולו משלו נמי שפיר דמי. אלא הכי פירושו אלו משל ציבור, כלומר משל ציבור אינו רשאי ליקח יותר, לרבנן כדאית להו ולר״מ כדאית ליה, כדי שלא לדחוק את הלשכה, אבל אם רצה להוסיף מפני הכבוד מוסיף משלו. א״נ הא דנקט אם רצה להוסיף, משום בגדים של שחר נקט לה דלא שרי אלא בתוספת, אבל בשיעור י״ח מנה לרבנן בעי משל ציבור דוקא, ואפילו ע״י מסירה לציבור לא מהני באותו שיעור, אבל בשל בין הערבים אפילו הכל אם רצה מביא משלו ושפיר דמי ע״י מסירה לציבור. א״נ אלו משל ציבור, אשל בין הערבים נמי קאי, ומשום דתני הכל ל׳ מנה, וקמ״ל דאי בציר מהני דשחר וטפי אהני דבין הערבים, לית לן בה כדמפרש בגמרא. והשתא קמ״ל דאפילו הני טופיינא משל שחר אשל בין הערבים נמי אין בא אלא משל ציבור. ולפי״ז אלו משל צבור סיפא דמילתא דחכמים הוא, דאילו לר״מ ליכא למימר דאי בציר משל שחר, דאי אפשר למבצר מי״ב מנה לדידיה וכדפי׳ בגמרא. וראשון נ״ל עיקר: [מלואים] דף ל״ה ע"א אמר רב כהנא כדי שיכיר כו׳. והא דלא קשה ליה אמתניתין דפירקין לעיל (ל׳ ע"א) גבי טבילה א׳, פירשתי התם: [מלואים] ותנא מנינא אתי לאשמועינן. קשה לי דבפ״ב דסוכה (כ״ז ע"א) תנן ר"א אומר י״ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א׳ ביום וא׳ בלילה. אמאי לא דייק נמי ותנא מנינא אתי לאשמועינן, ושם אפרש בסייעתא דשמיא: ןמלואים] הא אי בציר מהני וטפי אהני ל״ל בה. לא נתברר לי טעמו של דבר, כיון דקרא לא קפיר אלא דשל שחר יהיה מובחר משל בין הערבים, אי בציר מהני השחר ולא טפי אהני הבין הערבים, כ״ש דמעלי טפי. ושמא י״ל דגמרא גמירי לה להאי סך הכל הילכך אי בציר מהני צריך למיטפי אהני, כדי שיעלה הסך הכל. ומ״מ איצטריך קרא בד מובחר שבבר ואיצטריך הילכתא. דאי מקרא לא ידענא כמה שווין, ואי מהילכתא לא ידענא דשל שחר עדיפא ומובחר בבד. וכה״ג אמרינן בפ״ב דבכורות (ט״ז ע"א) דסמיך קרא אהלכתא והילכתא אקרא גבי ה׳ חטאות מיתות. אלא דאכתי קשה, דאמר לעיל (ל״ב ע"א> ובא אהרן אל אוהל מועד, למה הוא בא [וכר], ה׳ טבילות וי׳ קידושין כר. והשתא תיפוק ליה מדגמירי רבעי ב׳ מיני בגדי לבן, ש״מ הצריך להפסיק בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה. ואפילו תימא דליכא הפסק עבודת מזבח החיצון ביניהם, מ״מ צריך חילופי בגדים בבגדי לבן עצמן מחשובין לפחותים מהם, כדי שיהא עבודת היום במובחר בבד מן הוצאת כף ומחתה, א"כ השתא נמי מהא דגמירי ה׳ טבילות וי׳ קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, מנא ליה להוכיח דאיכא הפסק ביניהם, דילמא טובל ומקדש משום חליפי בגדים דבגדי לבן עצמן מן החשובים לפחותים. מיהו הא בלאו הכי איכא לאקשויי, מנא ליה להוכיח מהא דגמירי ה׳ טבילות דאיכא הפסק עבודה

קע גבורת פרק שלישי ל״ך ע"א. ל״ן ע״ב ארי ביניהם ובעי טבילה משום חליפי בגדים מזהב ללבן, דילמא ליכא הפסק עבודה ביניהם ואפילו הכי בעי טבילה וקידושין, משום חילופי בגדי לבן עצמם מחשובים לפחותים. אלא מאי אית לך למימר דאע״ג דהטבילות והקידושין משום חליפי בגדים הוא דאתו, הני מילי מבגדי זהב לבגדי לבן או איפכא, דכל אחד יש להם מעלה, דבגדי לבן נכנס בהם לפנים, ובגדי זהב מרובה כפרתן. אבל מבגדי לבן דעבודת היום לבגדי לבן דהוצאת כף ומחתה שיש בהם תרתי לגריעותא, חדא הפחותים מהם, ועוד שהראשונים חשיבי טפי שעובד בהם ואלו לא באו אלא בשביל לפנות המקום לחוד, לא מסתבר להטעין טבילה וקידושין ביניהם. וכיון דטעמא דמוכיח מדצריך להפסיק ביניהם מש״ה הוא, דאל״ב ליכא למיגמר טבילה וקידושין בין בגדי לבן אלו לבגדי לבן אלו, א"כ מדגמירי דבעי ב׳ מיני בגדי לבן, אין להוכיח שצריך הפסק דבלא הפסק נמי בעי ב׳ מיני בגדי לבן, כדי שיהא זה בחשובין וזה בפחותין. ותדע לך [ד]תיפוק ליה מדרבי רחמנא בד מובחר בבד שמע מינה דבעי ב׳ מיני בגדי לבן [ו]שמע מינה דאיכא הפסק ביניהם, ולמה לי הא מדגמירי ה׳ טבילות וי׳ קידושין. אלא ודאי כדאמרינן, דמ״מ משום הכי אין להוכיח דאיכא הפסק עבודה ביניהם ובדפי׳. א״נ י״ל משום ר״מ נקט האי גמירי דה׳ טבילות וי׳ קידושין, משום דלית ליה הא גמירי הסך הכל ובדפי׳ במתניתין. מיהו אפילו לר״מ הוה מצי להוכיח מדרבי רחמנא בד מובחר בבד, אלא מחוורתא כדפירשתי: נמלואים] דף ל״ה ע״ב מאי לאו אחרים חשובים מהם. קשה לי ודקארי לה מאי קארי, הא איכא למימר אחרים פחותין כדמשני, ומנא ליה לפרש אחרים חשובים מהן ולהקשות: ןמלואים] דף ל״ר ע״ב כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי. קשה לי, ר״מ לא חשיב לא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, דהא עון מדד ופשע מרד דחמיר טפי וחטאת שוגג דקיל מכולן כדמסיק, והשתא אי מלמטה למעלה חטאת עון פשע מיבעי ליה, ואי מלמעלה למטה מתודה פשע עון חטאת מיבעי ליה, אבל להתודות על פשע החמור מכולן במציעי אין לו ענין כלל: וכן במשה הוא אומר. קשה לי מאי ואומר, וכן דרך הגמרא להקשות. ונראה לי משום דקרא קמא דוהתודה עליו אתי להא דדרשינן בפ״ב הכריתות (כ״ה ע״ב) לחטאים דומיא הפשעים, מה פשעים הלאו בני קרבן אף חטאות דלאו בני קרבן נינהו. ויליף מהא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייב להביא אחר יוה״ב. ולפיכך כתב רחמנא לחטאים לבסוף אע״ג דקדמי בוידוי, לאקושינהו לפשעים, הכן היא דרך הקישא לאקושי סיפא דקרא לרישא. כמו שכתבו התוספות רפ״ג הפסחים (מ״ג ע״ב ד״ה סלקא) גבי לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. ולעולם בתחילה מתודה על חטאים כרבנן, קמ״ל וכן במשה הוא אומר. והיינו דנקטי חכמים בסיפא דמילתייהו אלא מהו שאמר משה ובר, ואילו קרא דוהתודה לא דרשי ביה מידי. משום דאין משם ראיה לדר״מ דאתא להא דאמרן. מיהו אכתי קשה לי דהא לבתר הכי בסוגיא דחייבי אשם תלוי, מסיק רבא מהכתיב מכל חטאתיכם לפני ה׳ חטא שאין מכיר בו אלא המקום, יוה״ב מכפר, ומינה אבל דידע בה כגון חטאת ואשם, ודאי

גבורת פרק שלישי ל״ו ע״ב ארי קעא לא מכפר. וכיון דמהכא יליף לה, הא אכתי הוה מצי למילף הא דר״מ מקרא קמא דוהתודה, וקרא דמשה למה לי, וגם רבנן בהאי קרא דוהתודה מאי דרשי ביה: ואומר אז תפשע לבנה. ונראה לי דאי מקרא קמא דמלך מואב פשע. לא משמע הפשע זה מרד דלהכעיס, דלאו משום להכעיס מרד בו אלא להנאתו וטובתו, שלא רצה [להיות] כפוף תחתיו ליתן לו מסים ומתנות, כדכתיב ומלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל וכר. לכן מביא ראיה מאז תפשע לבנה במלך יהודה, שהיתה עיר ובודאי לא מלכה לעצמה אלא נסמכה על מלך אחר, ואין זה אלא להכעיס, דמה לה להיות כפופה למלך זה או לזה, ואין זה כ"א בזדונה ורע לבבה עשתה זאת להכעיס: וכן בשלמה הוא אומר. נראה לי משום הכי מייתי רבנן קראי רדוד ושלמה ודניאל. משום דהרשענו דכתיב בקרא רדוד לא ידענא מהו, להכי מייתי קרא דשלמה דכתיב מרדנו בפעם ג׳ לבתר חטאנו והרשענו, ש״מ דוהרשענו רגבי [דוד] דכתיב בפעם ג׳ היינו מורדים. דהא סדר הוידוי כבר למדנו ממשה ומשלמה המלך, דצריך להתודות על זדונים ומורדים ושגגות, ואי משלמה לחוד לא ידענא הרשענו דקחשיב שלמה במציעי בין חטא למרד מאי נינהו, קמ״ל קרא רדוד דאמר עון במציעי, ש״מ דהרשענו השלמה עון מזיר הוא. ואי מהני תרי קראי רדוד ושלמה לחוד ה"א קשיא קראי אהדדי, דשלמה קרא לעון מזיר, רשע, ודוד קרא למרד רשע. לפיכך מייתי קרא דדניאל דאמר חטא ועון רשע ומרד, והאי רשע מאי ניהו אי עון מדד כבר נאמר ואי מרד כבר נאמר, אלא ודאי לפיכך הטיל הכתוב לרשע בין עון דמזיד למרד ללמדך דרשע שני לשונות במשמע, משמע מדד שהוא עון, ומשמע מרד. לפיכך גבי דוד דעון בהדיא כתיב רשע, ע"כ היינו מרד. וגבי שלמה דמרד כתיב בהדיא רשע, ע"כ היינו עון דהוא מדד. ואל תתמה על זה, דכה״ג מצינו בקרא גבי מומין בפרשת אמור [כ״ב כ״ב] דכתיב גרב או ילפת, דגרב זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ, וילפת זו חזזית המצרית שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמשנה תורה בתוכחה כתיב בגרב ובחרס, ומדכתיב חרס, אלמא גרב הוא ילפת, משום דגרב ב׳ לשונות במשמע חרס וילפת, כשהוא סמוך לילפת גרב זו חרס, וכשהוא סמוך לחרס גרב זו ילפת, כדאמר (בספ״ק דף מ״ד) [פ״] דבכורות [מ"א ע"א] וכמו שפירש״י בפירוש התורה פרשת אמור [שם], וה״נ דכוותיה. ומ״מ צריך טעם למה אמר דניאל הרשענו בוידויו, כיון דכבר התודה על עון ומרד. וכי תימא פירושי קא מפרש, מאי והרשענו, מרדנו, משום דוהרשענו ב׳ לשונות במשמע, ורצה לפרט ולבאר וידויו יותר מפורש מדוד ושלמה. א"כ הרשענו מרדנו בלא ו׳ הוה ליה למימר, מאי ומרדנו. ושמא אין בזה קפידא הא דקאמר ומרדנו בו׳, ואחטאנו והעוינו דלפני פניו קא מוסיף האי וי״ו: פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. קשה לי מאי פשיטותא היא זו, הא סתם לן תנא במתניתין כר״מ, והשתא טובא קמ״ל דאין הלכה כסתם משנה זו. וה״נ קשה לי הא דאמר ליה רבה דנחית קמיה שבקת רבנן ועבדת כר״מ בתמי׳, ומאי תמה עליו הא בכל מקום קי״ל הלכה כסתם משנה אפילו ביחיד נגד רבים: ונאמרנה] להלן כפרה. [פי׳ רש״י] בשעיר המשתלח יעמוד חי לפני ה׳ לכפר. נראה לי דהך ברייתא רבי שמעון היא, דתניא לקמן (מ׳ ע״ב> יעמד חי לכפר עליו, עד מתי הוא זקוק לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת וידוי דברים. דלכפר עליו בכפרה המוטלת עליו דהיינו וידוי במשמע, דאילו

קעב גבורת פרק שלישי ל״ו ע״ב - ל״ץ ע״ב ארי לרבי יהודה הא כפרה השעיר המשתלח גופיה כפרת דמים של חבירו במשמע. מיהו איכא למימר דכרבי יהודה נמי אתיא, והיינו אם נפשך לומר דקאמר וכדמפרש ואזיל וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים. וכי תימא אי רבי יהודה היא, אמאי שביק לשעיר המשתלח דאיירי ביה ונקט נילף משעיר הנעשה בפנים. היינו טעמא, משום הא גופיה דכפרה השעיר המשתלח לרבי יהודה בכפרת דמים של חבירו משמע, יליף לה מהאי כפרה השעיר הנעשה בפנים, כדאיתא התם, לכפר, בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש גבי שעיר הנעשה בפנים, מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפרת דמים. ואי לאו האי קרא דוכפר דכתיב בפנימי, אפילו רבי יהודה היה דורש לכפרה השעיר המשתלח בכפרת דברים, דעליו כפרת דברים משמע, כרבי שמעון. ומהאי טעמא נקט נילף משעיר הנעשה בפנים דאיהו מגלה על כפרה השעיר המשתלח דכפרת דמים הוא לרבי יהודה. ואפשר עוד לפרש דהא דקאמר נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים, האי נילף לאו אפר קאי אלא אשעיר המשתלח, ולאו למימרא דנילף וכפר דפר מכפרה השעיר המשתלח דבדמים הוא לרבי יהודה, דכיון דוכפר השעיר המשתלח גופיה דבדמים הוא הא גופא מגז״ש דפנימי אתיא כפרה כפרה, [ו]הא קי״ל בקדשים דבר הלמד בגז״ש אינו חוזר ומלמד בגז״ש. אלא ה״ק, נילף הא כפרה השעיר המשתלח בגז״ש משעיר הנעשה בפנים דבדמים הוא, ממילא האי כפרה דפר נמי בדמים, כיון דלא אשכחן כפרה אצל דברים בעלמא, ממילא סתם כפרה אינו אלא בדמים, ועוד איכא למילף פר בגז״ש משעיר פנימי דבדמים הוא. מ״מ קשה לי, דהא אפילו תימא רישא רבי שמעון היא, מ״מ רבי יהודה נמי מודה הכפרה דפר בדברים הוא, מה״ט דמסיק הרי הוא אומר לכפר ועדיין לא נשחט הפר. וא"כ אמאי יליף לקמן בגזירה שוה האי כפרה השעיר המשתלח דבדמים הוא משעיר פנימי, נילף שעיר המשתלח כפרה כפרה מפר דבדברים הוא, ושם אפרש: נמלואים] דף ל״ז ע״ב [הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא. פירש״י שהכהנים שעבודה מוטלת] עליהם מקדימין לקרותה קודם היום שמא תמשך עליהם העבודה ויומנעו מלקרות, [ואנשי מעמד מאחרין לקרות עד כלות עבודת התמיד. משמע מפירושו דאנשי משמר ואנשי מעמד אינן יוצאין כלל] בקריאתן, וזה דומה לשאר מצות הקבוע להן זמן שאם עשאן שלא בזמנן לא עשה ולא כלום. [וקשה דבשלמא אנשי מעמד אע״פ שלא יצאו ידי חובתן] אפ״ה קצת מצוה יש בקריאתן, כדתנן בפ״ק דברכות (דף י׳> [ט׳ ע״ס הקורא מכאן ואילך לא [הפסיד, ומפרש בגמרא ף׳ ע״ס לא הפסיד ברכות, כדתני אבל מברך ב׳ לפניה] וא׳ לאחריה, אבל המקדים קודם זמנו אין שום תועלת בקריאתו כלל ולמה קוראין כל עיקר. [ולי נראה לפרש שהיו קוראים ביום אחר עלות השחר, והא דקאמר לא יצאו ידי חובתן, לאו דאורייתא קאמר], אלא אעיקר מצות קריאה דלכתחילה דרבנן. דמצות קריאה מן התורה הוא משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי, או בין זאב לכלב או בין חמור לערוד, או משיראה את חברו ברחוק ד׳ אמות ויכירנו כהני תנאי התם בברייתא, או משיעלה עמוד השחר לרשב״ג (במתניתין) [בברייתא שם ח׳ ע״ב]. אבל רבנן תיקנו זמן קריאתה עם הנץ החמה כוותיקין, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ועיקר הקפידא הוא על ק״ש שיהיה עם הנץ החמה שזמנה דווקא ביום. אע״ג דיצא בדיעבד אם עשאה משעלה עמוד השחר, מ״מ עיקר מצותה דרבנן אינו אלא מהנץ כדתנן בם״ב דמגילה (כ׳ ע"א). והיינו דנקט תלמודא מיראוך עם שמש, דקאי אק״ש שמקבל מורא עול מלכות שמים עליו בק״ש. והא דקאמר הכא הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לאו לא יצא ידי חובתו כלל [קאמר], (ל״ל) אלא לא יצא ידי חובתו מצוה מן המובחר, מפני שמקדימין לקרותה קודם עיקר זמן מצותה לכתחילה. וכה״ג מצינו

גבורת פרק שלישי ל״ז ע״ב ארי קעג בפ״י דפסחים (קט״ז ע"א) ר״ג אומר כל שלא אמר ג׳ דברים בפסח לא יצא ידי חובתו, לא קאמר לא יצא ידי חובתו כלל, אלא לא יצא ידי חובתו מצוה מן המובחר קאמר, וכמו שפירשו המפרשים התם. ולפי״ז הא דקאמר הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, לצדדין קתני, עם אנשי משמר לא יצא ידי מצוה מן המובחר אבל מ״מ ידי ק״ש יצא. ועם אנשי מעמד לא יצא אפילו ידי ק״ש כל עיקר, הואיל ומאחרין עד אחר זמנה לגמרי. וכי תימא הוה ליה לאנשי מעמד נמי לאקדומי כאנשי משמר, דבזה מ״מ יצאו בדיעבד, אבל השתא שמאחרין דיעבד נמי לאו כלום הוא. (אבל) [ובשלמא] לפירש״י ניחא, דאי מקדמי כאנשי משמר שהוא קודם יום לא עשו ולא כלום, אבל כי מאחרי מצוה קצת מיהו איכא, כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד אפילו הברכות, והא דלא מאחרי אנשי משמר כאנשי מעמד, משום דאנשי מעמד לא עמדו אלא על קרבן תמיד שהוא של ציבור, כדתנן רפ״ד דתענית [כ״ו ע"א] לפי שנאמר את קרבני וכר, ואחר הקרבת תמיד היה להם פנאי לקרות, אבל אנשי משמר היו טרודין בעבודה כל היום בקרבנות יחידים. אבל למאי דפירשתי קשה, הוה ליה לאנשי מעמד נמי להקדים כמו אנשי משמר, והא עדיף, דבזה יצא ידי חובת ק״ש דאורייתא. י״ל דאנשי מעמד היו טרודין לחטוב עצים ולשאוב מים בשעת קריאת אנשי משמר וכמו שפירש״י שם בם״ד דתענית ןד״ה קרבן מוסף] גבי קרבן מוסף אין בנעילה, לפיכך א"א להם לקרות בשעת קריאת אנשי משמר. וכי תימא למאי דפירשתי למה אמר אביי דסימנא דמנורה היה לשאר עמא, לימא שהיה לאנשי מעמד והן קראו בתוך זמן ק״ש של תורה שהוא עד ג׳ שעות כר״י דאמר הכי בפ״ק דברכות, וקיי״ל התם כוותיה, ומאי לא יצאו ידי חובתן, ידי חובת מצוה מן המובחר קאמר, וכדפירשתי להאי ידי חובתו דאנשי משמר, ומפני שאנשי מעמד מאחרין זמן קריאתה מעיקר מצותה בהנץ מיד. וי״ל דהאי סימנא לא היה אלא להודיע תחילת זמנה בלבד, כדקתני והכל יודעין שהגיע זמן ק״ש אלמא קפיר כדי לקרות בתחילת זמנה. ואנשי מעמד לא היו פנוים עדיין לקרותה באותו עת, דהא ודאי שלא שלמו כל סדר המערכה של קרבנות ציבור שבכל יום עד לאחר זמן, דהא איכא הקרבת איברים והקטרת קטורת ונרות ושאר עבודות ציבור שבכל יום שצריכין לאנשי מעמד. דלאו דוקא תמיד דכתיב גבי תשמרו הוא דצריך להו, דה״ה נמי כל קרבן ציבור היו צריכין לאנשי מעמד דמאי שנא. וכדאמר׳ התם האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו, אלמא כל הקרבנות שדן בהא. וכיון שכן ע"כ אנשי מעמד היו מאחרין הרבה אחר התחלת זמנה, א"כ סימן זה בע"כ לא היה אלא לשאר עמא לקרות בתחילת זמנה, משום מצוה מן המובחר. [ומכאן ראיה להפוסקים] בפ״ק דברכות דמצוה להקדים ק״ש של לילה בתחילת זמנה שהוא צאת הכוכבים, דהכי משמע הכא גבי ק״ש של יום וא"כ ה״ה לשל לילה דמאי שנא. [והשתא דאתית להכי אין צריך לומר] דלצדדין קתני, אלא לא יצאו דאנשי משמר ואנשי מעמד, בחד גוונא מיירי, ולא יצאו ידי חובתן מצוה מן המובחר, דאנשי מעמד נמי קראו [תוך זמן שמן התורה, אלא שלא] קראו בתוך זמן מצוה מן המובחר שהוא בתחילת הנץ. ותדע דע"כ אנשי משמר לא היו קוראין קודם היום, דהא בפ״ד דמסכת תמיד תנן סדר התמיד

קעד גבורת פרק שלישי ל״ז ע״ב ארי שחיטתו בהאיר המזרח וקבלת דמו וזריקתו והפשטו וניתוחו והעלאת איבריו מחצי כבש ולמטה ומלחום. ואח״ב ירדו ללשכת הגזית לקרוא את שמע, ואמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר, אלמא זמן ק״ש היה שעה גדולה אחר עמוד השחר. ומסתברא דמזמן שחיטה שהיה לאחר עמוד השחר עד שקראו, כבר הגיע זמן ק״ש אפילו לתנא המאחר זמנה יותר. וזה תימה על פירש״י שפירש מקדימין לקרותה קודם היום, וזה א"א לומר כדמוכח ממתניתין דתמיד. וראיתי להראב״ד בהשגות (פ״י מהלכות תפלה הי״ג) שכתב, מצאנו בענין ק״ש שאמרנו הקורא עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, והדבר ידוע שהיו קורץ אחר עמוד השחר, ובשעת הדחק אדם יוצא בה, ומאי לא יצא דקאמר, אלא שלא יצא כתקנה. והיינו כדפירשתי: כותבין מגילה כד. קשה לי למ״ד כותבין א"כ מצות כתיבת ספר תורה על כל אדם מנלן, דהא רחמנא אמרה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, דלא משמע אלא שירת האזינו לחוד. דבפ״ב דסנהדרין (כ"א ע״ב) אמר רבה אע״פ שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ונפקא ליה מהאי קרא דועתה כתבו לכם, ופירש הרמב״ם בפ״ז מהלכות ס״ת [ה"א] דהכי קאמר קרא, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשה פרשה. וא״ב למ״ד כותבין מגילה, מנא ליה חיוב כתיבת ספר תורה כולה, דילמא כתבו לכם את השירה שירה ממש קאמר ותו לא: ש״מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. נראה לי דאע״ג דאמרינן בספי״ב דיבמות (ק״ו ע״ב) מר זוטרא משרטט וכתב לכולא פרשה. פירוש פרשת חליצה מה שקורץ היבם והיבמה בפני ב״ד. ופריך, והא לא ניתן לכתוב פרשה בפני עצמה משום אץ כותבץ מגילה לתינוק להתלמד בה, ומסיק הילכתא כוותיה דמר זוטרא. וא״ב מאי פריך, הא פירש״י התם דהיכא דכתב לה אדעתא דפרשה דתהא כמגילה קטנה אסור, דקיי״ל תורה חתומה ניתנה. אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה קאי. ולפי״ז פריך שפיר דהא בהאי נברשת כתבו לפרשת סוטה אדעתא דמגילה. עוד פירש״י התם, והילכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי. ונראה לי דלאו משום מצוה לחוד קאמר דשרי, דא״ב מאי פריך הכא גבי סוטה דהא מקום מצוה הוא. ועוד הא להתלמד לתינוק נמי מצוה הוא, ואפ״ה איכא למ״ד בפ״ה דגיטץ (ס׳ ע"א) דאסור. ואי משום דפרשת סוטה ותינוק להתלמד אפשר בס״ת לכתוב ממנה פרשת סוטה וללמוד ממנה לתינוק, הא גבי גט חליצה כל שכן דאפשר, דאמרינן דכותבץ אקרינהו לדידה מאן יבמי עד לא אבה יבמי וכן השאר כדמסיק התם. אלא ודאי משום במקום מצוה לחוד לא שרי גבי חליצה, אלא מטעמא דספירת דברים נמי הוא, וכיון דאיכא תרתי שרי, אבל גבי סוטה ותינוק דליכא אלא חרא מקום מצוה לא. ומכל מקום אני תמה על פירש״י, מנא ליה רבעי תרתי לטיבותא ספירת דברים ומצוה, נהי דבטעמא דמצוה לחוד לא סגי כדפירשתי, מ״מ טעמא דספירת דברים לחוד י״ל דמהני. ואולי כיון דמר בר

גבורת פרק שלישי ל״ז ע״ב - ל״ח ע"א ארי קעה אידי אתקיף עלה שם והא לא ניתן לכתוב, אלמא ס״ל דבתרתי למעליותא נמי לא סגי, די לן שנאמר דמר זוטרא דפליג עלי׳ לא שרי אלא בתרתי למעליותא דוקא, דכל למעוטי בפלוגתא עדיף טפי, ודרך זה [נקטו] גדולי המפרשים בכולי תלמודא. אבל אכתי איכא תיוהא בפירש״י, דכתב שם דאדעתא דמגילה אסור, משום דקיי״ל תורה חתומה ניתנה. והא ליתא, דהא מסיק התם דאפילו למ״ד מגילה מגילה ניתנה אפ״ה אסור כיון דאדבק אדבק: ומה כתב בטבלא אם שכב אם שטית אם לא שטית. ושם בפ״ה דגיטין גירסת הספרים, מה כתוב בה אם שכב אם לא שכב. וכתבו התוס׳ [ד״ה אם], אם שכב לא כתיב כלל, אלא אם לא שטית כתיב, אלא הבתר הכי כתיב ואת כי שטית. כוונתם האם שכב דקאמר כוונתו לאת כי שטית, וקרי ליה אם שכב משום דהוא חילוף ראם לא שטית דקרא, ולא נכתב ואת כי שטית כדכתיב, משום דנקט דבר וחילופו הואיל וענין אחד הוא, דאת כי שטית חילוף ראם לא שכב דרישא, וכאילו כתיב אם שכב בהדיא. ולפי״ז גירסא דהכא משובשת, דנקט אם שכב אם שטית אם לא שטית, וצריך לגרוס הכא כהתם ואין להאריך בזה. ונראה לי אע״ג דלכולי עלמא כותב עוד פסוקים כגון יתן ה׳ אותך וכיוצא כדתנן פ״ב דסוטה ף״ז ע"א], לישנא קטיע נקט, וקמ״ל בהא לאפוקי מדר׳ יהודה דאמר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה׳ אותך כר, והני פסוקי דנקט הכא א״צ לכתבן לר׳ יהודה לגמרי, אלא סבירא ליה להאי תנא כר״מ ורבי יוסי הפליגי התם אדר׳ יהודה, וסבירא להו דכותבין, וכן נראה מפירש״י שאכתוב בסמוך: דף ל״ח ע"א בסירוגין. פירש״י אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא, ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות יתן ה׳ אחריו ראשי תיבות, ובאו המים, אחריו ראשי תיבות. ושם בפ״ה דגיטין לא פירש כן, שכתב בסירוגין תחילת המקרא היה כותב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות. הרי שלא התיר אלא תיבה אחת שלימה מפסוק אחד ולא יותר, והבא התיר ג׳ תיבות שלימות מכל פסוק. ונראה לי עיקר כפירושו דהכא, דהא מר זוטרא דהוה (כתב) משרטט וכתב לכולה פרשה כמו שהבאתי לעיל [בד״ה ש״מ], שמע מינה דקל היה לחכמים בדבר כתיבת מגילה לחוד יותר מכתיבה בלא שירטוט. דהא בפרק חליצה [יבמות קו, ב] לית לן בה משום כתיבת מגילה לחוד מטעמא דפירשתי לעיל [שם בד״ה ש״נק ואפ״ה לא הקילו לכתוב בלא שירטוט, דהא מר זוטרא משרטט וכתב, שמע מינה דשירטוט חמיר מהא דכתיבת מגילה. ואפ״ה אמרינן בפ״ק דגיטין (ו׳ ע״ב> ג׳ תיבות כותבין בלא שירטוט, כל שכן דג׳ תיבות אין בו משום איסור כתיבת מגילה דקילא מהא דשירטוט. ומ״מ אין להקשות מההיא סוגיא דאמר התם [בגיטין שם] ר׳ אביתר שלח לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן, הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו. וקפיד עליה רב יהודה על שכתב כל כך בלא שירטוט. ועוד אמרינן התם, שלח ליה מר עוקבא לר"א, בני אדם עומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו. שירטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. ומשמע ודאי דכתבו המקרא דרך כתיבה ולא דרך סירוגין, ואפ״ה שירטוט הוא

קעו גבורת פרק שלישי ל״ח ע"א ארי דבעי, אבל משום כתיבת מגילה לחוד לית לן בה. די״ל דדוקא בתורה קפדינן אכתיבת מגילה לחוד, אבל בנביאים כההיא דר׳ אביתר ובכתובים כההיא דר׳ אלעזר לית לן בה משום כתיבת מגילה לחוד. אע״ג רבעי שירטוט כשל תורה כדמוכחי הני עובדי, שאני שירטוט דחמיר טפי מכתיבת מגילה כדפירשתי, לפיכך גזרו על שרטוט אף בנביאים וכתובים ולא גזרו על כתיבת מגילה בהו משום דקילא טפי: להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים. כתבו בת״י לא עשה עבירה כשהלך למצרים, כדאמרינן בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכיבוש הארץ. (והרא״ש) [והרא״ם] בספרו (יראים סימן ש״ג) כתב, מדכתב רחמנא וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא אסר הכתוב אלא לשוב מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. והרי דניאל הלך מבבל למצרים, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צ״ג ע"א] ודניאל להיכן אזל, אמר ר״י שהלך להביא חזירים מאלכסנדריא של מצרים. משמע מדבריו, שאפילו לסחורה אסור לילך למצרים, שהרי דניאל לסחורה אזל להביא חזירים משם, אלא שלא אסרה תורה אלא מא״י למצרים. וההיא עובדא דניקנור הוי תיובתי׳, דמשמע ודאי שהלך מא״י למצרים ששלחו אותו מירושלים להביא דלתות לעזרה משם, וזה דבר ברור שלא נעשה עבירה בהליכה זו, דאל״ב לא הוי איתרחיש ניסא. ועוד נ״ל ראי׳ מפ״ב דסוכה (נ"א ע״ב> דקאמר התם גבי אנשי אלכסנדריא של מצרים שנתרבו ונתעשרו הרבה, ואמר אביי ולכולהו קטלינהו אלכסנדר מוקדון, מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור. ופירש״י שהלכו שם יוחנן בן קרח ושרי החיילים בימי ירמיהו לאחר חורבן בית ראשון ונתיישבו שם, ואע״פ שעלה שם נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם, כמו שנתנבא עליהם ירמיהו [פרק מ״ב פסוק י״זק וגו׳, עלו בניהם שם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדר. ובודאי אותן שנהרגו זרעם היו ולא הם עצמם, שהרי מיד אחר החורבן הלכו לשם כדכתיב בירמיהו [פרק מ״גן וגלות בבל היה ע׳ שנה, וכורש שבנה בית שני מלך קודם אלכסנדר והוא הרגו, ואמרינן בפ״ק דע״ז [ט׳ ע"א] מלכות פרס בפני הבית ל״ד שנה, וא"א שאותן שהלכו למצרים חיו כל כך עד אותו זמן. אלא ודאי זרעם היו שנהרגו, ואינהו הדור דקאמר אביי לאו דוקא אלא בניהם היו, והרי בניהם נולדו ונתגדלו שם ולא באו לשם מארץ ישראל, ואפילו הכי נענשו מפני שעברו אלא תוסיפון, שמע מינה דירת מצרים אסור בכל ענין: סליק פרק א״ל הממונה - פרק שלישי

קטע זמניעריכה

פרק דעריכה

גבורת פרק רביעי ל״ט ע״א ארי קעז פ״ד ־ פרק טרף בקלפי דף ל״ט ע״א ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב א״ל אישי כהן גדול הגבה שמאלך. והא דלא אמר לו סגן הגבה שמאלך, כדפריך בגמרא אליבא דרבי אליעזר דאמר סגן וכהן גדול מכניסין ידיהם האם בימינו של סגן עולה, ראש בית אב אומר לו לכה״ג דבר מילך, ונימא ליה סגן, ואהא משני כיון דלא סליק בידיה חלשא דעתיה, והיינו כיון רעלה בידי סגן ולא בשל כה״ג חלשא דעתיה אי אמר ליה סגן. ולתנא דמתניתין דאין סגן מכניס ידיו לא שייך האי טעמא ולא חלשא דעתיה באמירת סגן יותר מדהשתא דאמר ליה ראש בית אב*. י״ל לתנא דמתניתין ניחא כיון דכהן גדול לחוד מכניס ב׳ ידיו, והא כשעולה הגורל בשמאל כהן גדול, סמוכה לראש בית אב שבשמאלו ורחוקה מימינו הסמוכה לסגן שבימינו, לפיכך אמר ליה ראש בית אב. אבל לרבי אליעזר דס״ל דסגן וכה״ג מכניסין ידיהם, אם בימין סגן עולה כ״ש דרחוק מראש בית אב כשעלה בימין סגן שהוא לימין כה״ג יותר משעלה בימין כה״ג, דאינו רחוק כ״כ ימין כה״ג מראש בית אב שהוא לשמאלו מימין סגן שהוא להלן מכה״ג לימינו, לפיכך פריך שפיר ונימא ליה סגן2: ואומר לה׳ חטאת. הקשו בתוס׳ ישנים בשם הר״ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה׳ שיזכיר ה׳ מאוחר כדאמרינן בפ״ק תדרים ף׳ ע״א) לא לימא איניש לה׳ קרבן אלא קרבן לה׳ דילמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה. ותי׳ דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה׳ והדר ועשהו חטאת. (וכדר׳) [ובדר׳] ישמעאל פירשו3 דהכי משמע ליה לישנא דקרא אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו, שלא יזכיר יותר מלה׳ לחוד ואין צריך לומר חטאת לה׳. ואני אומר דהאי ועשהו חטאת לאו אכהן גדול קאי שצריך לומר לשם חטאת, אלא (הגורל) [אגורל] קאי, שהגורל לחוד עושיהו חטאת כדאיתא לקמן (דף מ״ב)!מ׳ ע״ס4, אבל אין צריך לומר כלום מן התורה5, אלא בעליית הגורל לבד נקבע השעיר של ימין בגורל של ימין ושל שמאל בשל שמאל. תדע דאמרינן לקמן נשם] ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם, ואי הגורל צריך לקידוש השם מן התורה לת״ק כדאית ליה ולרבי ישמעאל כדאית ליה וא״כ הא דקאמר ואין השם עושה חטאת היינו השם לחוד בלא גורל דהא גורל נמי בעי קריאת שם, א״כ מאי קאמר מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם, וכי אפשר לדון בק״ו שקריאת שם לחוד מהני מדמהני הגורל עם קריאת שם. אלא ודאי ש״מ דבגורל לחוד בלא קריאת שם מן התורה, והשתא איכא למילף בק״ו שפיר שיקדש שם לחוד בשעירים שמהני בכל מקום מק״ו דגורל לחוד דמהני כאן, אע״ג דבעלמא לאו כלום הוא6. ומה שהקשו אמאי מקדים ה׳ לחטאת. לדידי לא קשיא מידי, דודאי ת״ק נמי מודה דבאמירת לה׳

קעח גבורת פרק רביעי ל״ט ע״א ארי לחוד סגי לקריאת שם של (דרכי) [דברי] סופרים7, אלא לרווחא דמילתא קאמר שיברר דבריו יותר בפירוש ויאמר לה׳ חטאת8, הילכך אפילו פשע ואמר לה׳ ולא חטאת לית לן בה ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה. וכ״ת אכתי לימא חטאת ברישא והדר לה׳, ואי נמי כי (היכא) [היכי] דבעי לימא, ואמאי מקדים לעולם ה׳ קודם לחטאת. וי״ל דכיון דע״י אמירת לה׳ לחוד סגי למעלת קריאת שם דרבנן, אבל באמירת חטאת לחוד לא סגי ואין זה קריאת שם, שהרי לרבי ישמעאל באומר לה׳ לחוד סגי ואילו באומר חטאת לחוד לא, ש״מ דלה׳ לחוד הוי קריאת שם אבל לא חטאת לחוד, משום הכי ראוי להקדים אמירת לה׳ קודם דזהו עיקר קריאת שם ואמירת חטאת אינו אלא טפל, וטפלו לו לברר ולפרש דבריו ולא להקדים הטפל לעיקר. עוד אומר אני דקושיא מעיקרא ליתא דהתם בפ״ק תדרים היינו טעמא דחיישינן דילמא אמר לה׳ בלא קרבן אחריו, היינו שבתוך כך לאחר שאמר לה׳ וקודם שיאמר קרבן ימלך ויחזור בו מהקדישו ונמצא שמוציא שם שמים לבטלה. אבל הכא מאי חזרה שייך כאן הא בלא קריאת שם קידש הגורל כבר10. ואפילו אי לא היה קדוש כאן אלא ע״י קריאת שם לא שייך הכא חזרה כהתם11, וכ״ש דגורל לחוד מקדש בלא קריאת שם וכדפירשתי. ובלאו הכי אין קושיא, דכהנים זריזין הן ולא חיישינן לחזרה כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה, כ״ש כהץ גךול חריז טפי2!. התורה חסה על ממונם של ישראל. לא דמי להא דאמרינן בפ״ג דר״ה !מ ע״א] גבי שופרות של תענית פיהן מצופה כסף ולא זהב מהאי טעמא דהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפ״ה שופר של ר״ה פיו מצופה זהב, משום דכבוד יו״ט עדיף. וה״נ (נבי) [גבי] קלפי נימא כבוד יןו]״ט עדיף12 13: הסגן וכהן גדול מכניסים ידן בקלפי. הקשו בתוס׳ ישנים !ד״ה הסגן] הא כיון דהגרלה מעכבא כדאמר לקמן [בע״ס, אם כן אינה כשירה אלא בכהן גדול. ותי׳ שאינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן הגדול מתבררין השעירים, ואמרינן נמי הגרלה לאו עבודה היא, ואע״ג דלקמן [מ׳ ע״א] לרבנן במת א׳ מהן מביא ב׳ ומגדיל, מ״מ אין הגרלה חשובה כל כך עבודה ו[התם] היינו טעמא דרבנן משום דלא הגריל כלל על הא׳, אבל אין לומר שעבודה זו מחנכתו לסגן בכהונה גדולה, שאם כן לא ישמש עוד אלא בה׳ כלים. משמע דפשיטא להו דסגן דינו ככהן הדיוט, ויפה כיוונו. ודלא כהרא״ש שב׳ בתשובה (סוף כלל י״ג) אהא דאמר בויקרא רבה שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים ואמר ר׳ לוי מעיל היה הסירים, והא מעיל הוא מבגדי כהן גדול. ותי׳ דהיה סגן כדאיתא בפרק טבול יום (קב ע״א), וסגן הוא הממונה לשמש תחת כה״ג כשיארע לו טומאה, ואמרינן בהוריות (יב ע״ב) וסגן משמש בה׳ בגדים וקרי ליה התם משוח שעבר. וכל דבריו תמוה דוודאי כל זמן שלא שימש ביום הכפורים תחת כהן גדול אינו נקרא משוח שעבר ואינו אלא ככהן הדיוט, ומה שכתב דבהוריות איתא דסגן משמש בה׳ בגדים ליתא התם, וגם לא קרי ליה התם משוח שעבר, אדרבא איפכא הוא דאמר משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו משוח שעבר מחמת

גבורת פרק רביעי ל״ט ע״א ארי קעט קריו קודם למשוח שעבר מחמת מומו, עבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן. ש״מ דמשוח שעבר וסגן תרתי הודן, וכמה מעלות בין זה לזה, ותמה על עצמך איך אפשר לקרותו בשם משוח שעבר כל זמן שלא אירע בו פסול בכהן גדול ושימש תחתיו, ואי בשימש תחתיו אין מעלתו מפני שהוא סגן אלא מפני שנעשה כהן גדול על ידי עבודה שעבד ביום הכפורים, ואפילו כל כהן נמי אלא שהסגן ממונה לזה וקודם לכל הכהנים לשמש תחתיו, אבל בעוד שלא שימש תחתיו דינו כהדיוט לכל דבר. ובריש פ״ח דסוטה (דף מב ע״א) אמר וניגש הכהן ודבר אל העם דהיינו כהן ממונה דומיא דשוטר, וקאמר ואימא סגן ומשני סגן לאו ממונה הוא. דאינו ממונה אלא לשמש תחת כהן גדול אם אירע בו פסול, ואם היה משמש בה׳ כלים וכל דין כהן גדול עליו ודאי מינוי גדול הוא זה. ובריש פ״ז דנזיר (מז ע״ב) אמר לענין טומאה למת מצוה סגן עדיף דממונה לשמש תחת כהן גדול, ואי דינו לעולם ככהן גדול לא צריך להאי טעמא. וגם לענין מחזיר את הרוצח אינו מחזיר אלא משוח ומרובה בגדים ומשוח שעבר כדתנן בפ״ב דמכות [יא ע״א], ואילו סגן אין מחזיר, ואפילו ר״י לא קאמר התם אלא אף משוח מלחמה מחזיר, ואילו סגן לא קאמר, ש״מ דאינו אלא ככהן הדיוט14. [ועוד15] הא אמרינן לקמן [בע״ב] אליבא דר׳ יהודה [ד]דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא מעכב כולי עלמא לא פליגי דלא מעכב, כי פליגי אליבא דרבי נחמיה דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ מעכבא מ״ד מעכב כר׳ נחמיה, אלמא לכ״ע הגרלה מדברים הנעשים בבגדי לבן הוא16, ואם כן איך סגן ראוי להשתתף עם כהן גדול בהגרלה לכ״ע. דהא עד כאן לא קאמר תנא דידן דכהן גדול לחוד מכניס ב׳ ידיו בקלפי אלא משום דסבר ימינא דסגן ושמלא דכהן גדול כי הדדי נינהו כדמסיק, הא אי ימינא דסגן עדיף הוי סבירא ליה כר״א דסגן וכהן גדול מכניסין, והשתא האיך אפשר להגרלה בסגן כיון דסגן אינו עובד אלא בבגדי כהן הדיוט ותקשה למ״ד בפ״ק ניב ע״בן בגדי כהן הדיוט לאו בגדי כהן גדול ביום הכפורים, דאבנט של הדיוט הוי של כלאים אין אלו בגדי לבן האמורים אצל יום הכפורים, והא הגרלה אלו בגדי לבן דיום הכפורים בעי17. ועוד קשה לי נהי דהגרלה לאו עבודה הוא מכל מקום כיון דכתב רחמנא ונתן אהרן על שתי השעירים גורלות, נהי דחוקה לאו עלה קאי מ״מ למצוה אהרן בעי כדכתיב בהדיא, והאיך מכניס סגן ידו להגרלה לכתחילה כיון דמצותו בכהן גדול מיהת לכתחילה. והרי למ״ד לקמן(מב ע״א) שחיטת פרו בזר כשירה אע״ג דאהרן וחוקה כתי׳ כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה ואפילו הכי משמע דלכתחילה שחיטת פרו באהרן דוקא ולא בשאר כהנים וכ״ש בזר, כדמוכח בפ״ג דמנחות (יט ע״א) דאמר אדרבי שמעון דהיינו טעמא דשחיטת קדשים לא בעי בבעלים דווקא מדגלי רחמנא גבי פרו דבבעלים כר, ש״מ דלכולי עלמא שפרו באהרן דווקא לכתחילה אפילו למ״ד דבדיעבד כשרה אפילו בזר, והכי נמי דכוותיה. ובלאו הכי אין צריך ראיה לזו דהדבר מוכרע מעצמו כיון דכתב רחמנא אהרן אע״ג דהגרלה לאו עבודה היא אפילו הכי לכתחילה מצותו בכך, כדאמרינן לקמן גבי הנחה דלאו עבודה היא ואין מחזירין לכולי עלמא אפילו הכי מצוה להניח18.

?!פ גבורת פרק רביעי ל״ט ע״א ארי מיהו בהא י״ל דאינו קושיא כל כך דהאי ונתן אהרן לאו אהגרלה קאי אלא אהנחה על גבי שעירים קאי כדמוכח לקמן1 דמהא נפקא לן מצות הנחה רבעי לכתחילה, וכיון שכן י״ל דהגרלה לא נפקא אלא מאשר עלה ושם לא כתיב אהרן ואפילו לכתחילה סגי ליה בסגן, ואין20 לומר הסגן וכהן גדול מכניסים לידיהם בקלפי ונעשית הגרלה על ידי שניהם ואין הסגן מניח הגורל שעלה בידו על השעיר אלא נותנו לכהן גדול והוא מניח ב׳ הגורלות על ב׳ השעירים. מ״מ הא ודאי קושיא, דהא הגרלה בעי בגדי לבן לכולי עלמא וכמו שכתבתי. ועוד (מהא) [מיהא] קושיא ב׳ [בד״ה ועוד קשה] נמי במקומה עומדת, דכיון דהגרלה בגדי לבן בעי לכתחילה לכ״ע אע״ג הלאו עבודה היא ולא קאי עלה חוקה, כיון דכל הפרשה בבגדי לבן מיירי הכי נמי ניבעי לכתחילה אהרן דהא כל הפרשה באהרן מיירי21. וגם מה שכתבו התוס׳ [ישנים] דהגרלה אינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן גדול מתבררין השעירים, כבר נתברר בסמוך [לעיל בד״ה לה׳ חטאת] דליתא, דאין השעירים מתבררים ע״י קריאת שם אלא על ידי הגרלה דווקא22. לפיכך נ״ל על דרך שפירשנו לקמן דודאי עיקר מצות הגרלה אינו אלא לברר איזה מן השעירים לשם ואיזה מהם לעזאזל ולפיכך בעליית גורל אחד סגי לברר23, כגון האם עלה לו בימין גורל לה׳, שעיר של ימין הוברר לה׳ וממילא מבורר השעיר השני לעזאזל, ואע״פ שלא עלה גורלו מן הקלפי אפילו הכי מבורר ועומד הוא מאיליו, מדחבירו לה׳ הוא עומד לעזאזל, וכן להיפך בעליית גורל לעזאזל מבורר חבירו לה׳ מאיליו, בין שעלה ראשון בימין בין שעלה בשמאל, חבירו(של ימין) מבורר מאיליו שעלה לגורל שכנגדו, נמצא שניהם מבוררים ומתפרשים על ידי גורל בעליית גורל של אחד מהם דהא גורל זה הוי גורל לעצמו ולחבירו ממילא24, ולקמן יתבאר זה באורך בסייעתא דשמיא25. והשתא אתי שפיר הא דשמעתין דסגן וכהן גדול מכניסין לידן לקלפי, כיון דכהן גדול מעלה הגורל א׳ מתוך הקלפי נעשה עיקר מצות הגרלה על ידי כהן גדול המלובש בבגדי לבן לחוד, רעל ידי הגרלת שעיר יחידי שמעלה הוא הוי נמי ממילא הגרלה לחבירו שמעלה הסגן. ובהכי ניחא נמי הא דכהן גדול לתנא דידן מכניס ב׳ ידיו כא׳ ונוטל גורל א׳ בימינו ואחד בשמאלו בבת אחת ביחד כדאמר רבא ואינה מחזקת אלא ב׳ ידים, והא אין עבודה כשירה בשמאל. אלא ודאי כדפרישית דבעליית גורל אחד הוי עיקר הגרלה לב׳ שעירים וכיון שמעלה גורל אחד בימינו סגי בהכי26. ובתוס׳ ישנים פירשו לקמן אהא ומר סבר כי הדדי נינהו, וכשירה עבודה זו בשמאל כמו הוצאת כף ומחתה בכהן גדול דיום הכפורים שצריך לו ב׳ ידים לפי שאי אפשר בעבודה אלא הוא. וליתא, דלא דמי להתם דהיינו טעמא כדאמר לקמן ריש פ״ה (מז


גבורת פרק רביעי ל״ט ע״א - ל״ט ע״ב ארי קפא ע״א) גבי כף ביום הכפורים ליכא למימר נעיל והדר נעיל הבאה א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ הבאות, והאי טעמא שייך נמי גבי הוצאות כף ומחתה. אבל הכא גבי הגרלה אפשר דמעייל יד ימינו בקלפי ומוציא גורל א׳ וחוזר ומכניס הימין ומוציא הגורל הב,27, אלא ודאי כדפירשתי עיקר. ומכל מקום הא דפשיטא להו להתוספות שהוצאת כף ומחתה היה בב׳ ידים איני יודע מנא להו, נהי דבב׳ הבאות אי אפשר דהבאה א׳ אמר רחמנא, מ״מ אפשר להוציא הכף עם המחתה שתיהן בימינו28, ואין זה מקומו: למה סגן שאם אירע בו פסול בכהן גדול. קשה לי כיון שיש כהן ידוע וממונה לכך תמיד לכשיארע בו פסול נכנס ומשמש תחתיו לר״ח סגן הכהנים, והא מתניתין הפליגי על מתניתא כוותיה אתיא, אם כן למה תנן בריש פ״ק [ב׳ ע״א] ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, מאי מתקינין הא מתוקן וקאי כבר אותו כהן ותמיד מתוקן וממונה ומזומן לכך2. ואולי מתניתין מיירי בדליכא סגן כגון שמת ולא מינו אחר תחתיו, דלפי שעה מתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול בכהן גדול באותו יום הכפורים ישמש זה תחתיו: דף ל״ט ע״ב כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתקשט מריח הקטורת. הקשו התוספות דאמר בפרק כל שעה [פסחים כו ע״א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, מאי לאו לאותן העומדים בפנים דלא אפשר וקמכוון, ואביי לאותן שבחוץ, אם כן לאביי היו עושין איסור בכל יום. ותי׳ דאינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר. ואיני יודע אמאי קשיא ליה לאביי, הא לרבא קשה נמי דאסר אפילו לעומדין בפנים אע״ג דלא אפשר, כ״ש דלעומדין בחוץ דאפשר דאיכא איסורא. מכל מקום לכולי עלמא לא קשה מידי, דהא עד כאן לא פליגי אביי ורבא אלא בדמכוון, ואוסר רבא אפילו בדלא אפשר, אבל בשאינו מכוון בדלא אפשר אפילו רבא מודה דשרי. והכא לא אפשר ולא מכוון הוי דלכולי עלמא כהאי גוונא שרי הלכך להעומדין בירושלים כהאי גוונא הוי לא אפשר כדמוכח התם בכולה שמעתתא בדלא מכוון לכולי עלמא שרי30. מיהו הא קשה לי ללישנא קמא דרבא התם אדר׳ שמעון דאמר דאפשר ולא מכוון אסור, וכי שרי ר׳ שמעון בדבר שאינו מכוון בדלא אפשר מכלל דלר׳ יהודא אפילו בדלא אפשר ולא מכוון נמי אסור והשתא תקשה אדר״י מהא: מ״ד מעכבי כר׳ נחמיה. קשה לי אם כן הנחה נמי תעכב דהא מדברים הנעשים בבגדי לבן הויא31. וי״ל דלהאי לישנא מצי למימר כיון דלר׳ נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי לר׳ ינאי, אם כן הא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימני גבי הגרלה אע״ג דמחוקה נפקא ליה, עיכובא להגרלה למעוטי הנחה קאתי למימרא דהגרלה דתני ביה מעכב, אבל לא הנחה דלא תני ביה. וכהאי גוונא אמרינן בפ״ב דזבחים (יט ע״ב> מכדי ה׳ טבילות וי׳ קידושים מדאורייתא וחוקה כתיב בהו לעכבו, ומשני אמר קרא ולבשם, פירוש דבהאי קרא הטבילה לבישה נמי כתיבא, לבישה מעכבה ואין דבר אחר מעכבה, פי׳


קפב גבורת פרק רביעי ל״ט ע״ב ארי להכי שנה בלבישה למעוטי דחוקה אהאי קרא דמיירי בלבישה, ו[א]טבילה לא קאי ולמעוטי טבילה דאינה מעכבת. והכי נמי מהאי טעמא שנה אשר עלה ב׳ פעמים למעוטי הנחה דאינה מעכבת. ואע״ג דהכא עלייה והנחה לאו בחד קרא כתיבי, דהנחה נפקא ליה ממתן אהרן על שתי השעירים גורלות, ועלייה מקרא דבתריה מאשר עלה נפקא, אם כן מנלן דמדשנה בעלייה דלמעוטי הנחה אתי מעיכובא דילמא למעוטי דבר אחר. לא קשה מידי דהא הא דשנה בעלייה היינו דלא תימא דלא צריך כלל אלא בקריאת שם בלא גורל קרישי כמו בכל מקום כדאמר לקמן !מ׳ ע״בן, וכיון [שכן] אין כאן לא עלייה ולא הנחה כיון דאין כאן גורל לגמרי. ואף על פי ששנה בעלייה לעכב מכל מקום הנחה במקומה עומד[ת] שאינה מעכבת האם לא כן למה לי דשנה בעלייה32. ומכל מקום לר׳ יהודא לא מעכב אע״ג דתני קרא בעלייה כיון דלא כתיב בלשון ציווי, ובעל כרחך הא דתני לאו משום לעכב שא״כ הו״ל למכתב בלשון ציווי וחוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לר׳ יהודה לא קאי, וכמו שאכתוב לקמן בשם התוספות33. מיהו לר׳ נחמיה דחוקה קאי אדברים הנעשים (במדי) [בבגדי] לבן בחוץ וממילא עלייה מעכבת, אפשר לומר דהאי דתני בעלייה למעוטי הנחה אתי, וכיון דלא איצטריך לגופיה דלעכב עלייה אלא למעוטי הנחה מעיכובא, ממילא אינו צריך לכתוב בלשון ציווי, דהא לאו לציווי הצריך ולעכב כתב רחמנא, אלא אדרבא למעוטי דלא לעכב הנחה דאינו צריך בדיעבד כתבי׳. [ואין לומר דנפקא ליה מדאמר לקמן [מ׳ ע״ב] אילו נאמר את השעיר אשר עליו הייתי אומר יניחנו עליו, תלמוד לומר עלה כיון שעלה שוב אינו צריך, ומצי למימר כדקא ס״ד לקמן דלעכב קאמר וש״מ דהנחה לא מעכב. דליתא, דאם כן הא פלוגתא דר׳ ינאי ורבי יוחנן לא תלי׳ כלל בפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ נחמיה, דהשתא הוי ליה לומר דר׳ ינאי דאמר עליה מעכבת אפילו אדר׳ יהודה אמר, ואע״ג דלא קאי חוקה אעלייה כיון שנעשית בחוץ מ״מ מעכבת, דהא מהאי קרא גופיה דמפקית מיניה דהנחה אינה מעכבת ש״מ נמי דעלייה מעכבת כדמסיים לקמן, וש״מ הגרלה מעכבא הנחה לא מעכבא, אלא ודאי כדפירשתי. שוב ראיתי בתוס׳ ישנים שהקשה להאי לישנא קמא דלית ליה עלייה מעכבא מטעם דתני ביה קרא אלא מטעמא דסבירא ליה כר׳ נחמיה, מנא ליה דלא מעכבא הנחה. ותי׳ הואיל וכבר הן מבוררין שניהן אין סברא שתעכב הנחה. ולדידי אין טעם לסברא זו דהא איכא למימר כיון דגזירת הכתוב הוא דאין השם מקדש לשעירים דיום הכפורים כמו שמקדש בכל מקום אלא דוקא הגורל, שאין מתפרשין מי לה׳ ומי לעזאזל אלא בעלייה עם הנחה דוקא, ועל שניהם קפיד רחמנא אפילו בדיעבד. והמחוור כדפי׳]. מאן דאמר לא מעכב[א] הני מילי עבודה הגרלה לאו עבודה היא. קשה לי למה לי האי טעמא דהגרלה לאו עבודה היא ולא קאי חוקה עליה, ותיפוק ליה מהא דאמר לקמן !מ׳ ע״בן ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם, תלמוד לומר ועשהו חטאת. והא רבי יוחנן דאמר הגרלה לא מעכב בעל כרחך מיעוטא דועשהו חטאת לא דריש, אם כן נימא דהיינו טעמא דלא מעכב משום האי קל וחומר דבמקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם. והא אע״ג דלר׳ נחמיה חוקה אהגרלה נמי קאי, מ״מ דרשינן ק״ו שאינו מעכב דאפילו היכא דכתיב חוקה דרשינן ק״ו, ומהכא מילף ליה בפ״ק דחולין (כד ע״א) גבי הא דקאמר דאין פרה כשירה בעריפה מק״ו מעגלה משום שנאמר ושחט וחוקה34: מאן דאמר לא מעכב[א] הני מילי עבודה. קשה לי כיון דלהאי לישנא לר׳ יוחנן לכולי עלמא לא מעכב הגרלה, תקשה הא דתנן לקמן ריש פ״ו(סב ע״א) מת א׳ מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני, ואם משהגריל יקח זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לה׳

גבורת פרק רביעי ל״ט ע״ב - מ׳ ע״א ארי יתקיים תחתיו כר. והא ליתא אלא למ״ד הגרלה מעכבא, דאילו למ״ד אינו מעכב אינו צריך להביא ב׳ ולהגריל עליהם, דהכי אמר ר׳ שמעון התם בגמרא [סג ע״בן ומייתי לה לקמן בשמעתין [מ׳ ע״א] מת א׳ מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר׳ שמעון, ומהכא דייקינן דהגרלה לר׳ שמעון לא מעכב, מכלל דלרבנן דאמרי מביא זוג אחר ומגריל סבירא להו דהגרלה מעכבת. וכי תימה לרבנן נמי הגרלה לא מעכב ואפילו הכי כיון דמצוה בעלמא איכא, משום מצוה צריך לחזור ולהגריל, הא ליתא35, דאי סלקא דעתך דמשום מצוה לרבנן צריך לחזור וליקח זוג אחר בתחילה כדי לקיים המצוה בכל חוקותיה ומצותיה, א״כ רישא בעד שלא הגריל מת אמאי סגי ביקח זוג לשני הא תנן התם [סב ע״א] שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שניהן שדן במראה בקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת, והא השתא כשמת א׳ ולוקח זוג לשני הא אין לקיחתן כא׳, דהא בן זוגו של מת נלקח כבר קודם לזה הבא ונלקח חילופי המת. אלא ודאי היינו טעמא כיון דלקיחתן כאחת אינו אלא למצוה ובדיעבד אין מעכב, במת אחד מהן אחר הלקיחה משום מצות לקיחה אינו צריך ליקח זוג אחר מחדש ויהיו כאן ג׳ שעירים, ובע״ב יהיה הא׳ נדחה, כדתנן התם [שם] בסיפא גבי משהגריל מת דיקח זוג וכו׳ והשני ירעה עד שיסתאב כר. הכא נמי במשהגריל מת אי סלקא דעתך דהגרלה אינה מעכבת בדיעבד ואינו אלא למצוה בעלמא, אמאי יקח זוג אחר ובעל כרחך ידחה א׳ לרעיה, ביקח זוג לשני לחוד סגי כדי שלא ידחה שעיר א׳ לרעיה משום הגרלה דאינו אלא מצוה בעלמא ואינה מעכבת, כמו דסגי ברישא בעד שלא הגריל מת דסגי ליה ביקח זוג לשני ולא חייש להא מצוה דלקיחתן כאחת. אלא ודאי ש״מ דהגרלה מעכבת בדיעבד, ובעל כרחך יקח זוג אחר אע״ג דשעיר א׳ נדחית לגמרי, דהא אי אפשר בלאו הכי כיון דהגרלה מעכבת. והשתא תקשה להאי לישנא קפג לרבי יוחנן דהגרלה אפילו לר׳ נחמיה לא מעכבת כ״ש לר׳ יהודה, מתניתין מני. מיהו למאי דאפרש לקמן [שם ד״ה ואם משהגריל] גבי ולקיחתן כא׳ יש לישב למדקדק בו36, והדברים ארוכים ואין צריך לכפלן: אשר עלה אשר עלה תרי זימני. קשה לי הא (הא) [האי] אשר עלה דכתב רחמנא תרי זימנא לאו אחד שעיר כתביה רחמנא דתימא שנה עליו הכתוב לעכב, אלא חד אשל ה׳ קאי וחד על (שם> [של] עזאזל, כדכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת, והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי, והשתא תרוויהו לגופיה איצטריך דבין של ה׳ ובין של עזאזל צריך עלית גורל מתוך קלפי ולמצוה, וקרא קמא דונתן על שני השעירים גורלות להנחה אתי ולמצוה, ואכתי עליה לעכב מנלן, כיון דלא תנא ביה קרא בחד שעיר תרי דמני: שאני הכא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימנא. קשה לי הא כמו דתנא בעלייתו מדכתב רחמנא אשר עלה תרי דמני, הכי נמי בהני קראי גופייהו תנא נמי להנחה, דהא כתיבא אשר עלה עליו תרי זימנא ועליו היינו הנחה, דאמר לקמן [מ׳ ע״ס אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו וכר, והא בין למאי דסלקא דעתך לקמן בין למאי דשני התם עליו הנחה משמע, ואם כן להאי טעמא הנחה נמי תעכב, ושם אפרש [ד״ה אלא לאת: דף מ׳ ע״א אלא למ״ד מעכבא (הני טילי) [הא מני], כתבו התוספות הוי מצי למימר ר׳ שמעון היא דאמר הגרלה לא מעכב. קשה לי אם איתא האפשר לאוקמא הא כר׳ שמעון ודאי הוי משני לה הכי, והוה ניחא טפי דאין צריך להגיה הברייתא, מדהשתא מגיה במקום מצוה להגריל תני מצוה להניח.

קפד גבורת פרק רביעי מ׳ ע״א - מ׳ ע״ב ארי ובתוס׳ ישנים תי׳ דאכתי לא ידע למילתיה דר׳ שמעון. ואין נראה דהא לאו איזה אמורא שני לה הכי תני מצוה להניח אלא סתמא דגמרא, ואסתמא דגמרא לא שייך דלא ידע לה. ועוד המקשה ודאי ידע לה דהא בסמוך מייתי לה להא דר׳ שמעון ופריך מיניה וכי תימא הכא נמי להניח אימא סיפא ר׳ שמעון אומר כו׳ מכלל דר׳ שמעון סבר הגרלה מעכבא פי׳ בתמיה והתניא מת א׳ מהן כר, וכאן דידע לה מאי פריך הכא למ״ד מעכבא ה״מ הא איכא ר׳ שמעון דסבירא ליה דלא מעכב, ואיכא למימר ר׳ שמעון היא, אם לא שתדחוק עוד לומר רזה מקשה אחר הוא ואין זה דרך התלמוד. עוד תי׳ בתוס׳ ישנים דניחא ליה לאוקמא אליבא דכו״ע שאין זה סברא דנימא ר׳ שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה קאמרי. גם על זה קשה לי הא בההיא ברייתא לא נזכר כלל ר׳ שמעון והוי מצי ליה לאוקמא כותיה, וגם בלאו הכי דבריהם מגומגמים דמאי קאמר אין זו סברא דר׳ שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה, אדרבא הא א״צ [לומר] דר׳ שמעון לא ידע אלא לבתר שמשבש ומגיה הברייתא תני לא הניח, אבל אי לא הגריל ממש הוא א״צ לומר דר׳ שמעון לא ידע. גם מה שפירשו בתחילת דבריהם דניחא ליה לאוקמא אליבא דכולי עלמא, דברי תימה הן. וכי כדי לאוקמא ככולי עלמא מגיה הברייתא וכי לא מצינו סתמא הברייתא דאתין כיחידאי, והלא כל התלמוד מלאים סתמא דמתניתין וברייתות דשנוים במחלוקת ואתיין כיחידאי, וכ״ש בהא שפי׳ דניחא ליה לאוקמי ככולי עלמא, דהא אי תנא לא הניח אי אפשר לאוקמי ככולי עלמא דהא יש לדייק לא הניח הוא הכשר מכלל דלא הגריל פסול אם כן הא דלא כר׳ שמעון, וכדדייק לקמן אמילתיה דר׳ שמעון ואם כן אכתי לא אתיא ככולי עלמא: דף מ׳ ע״ב הא לאו הכי מהדרינן ליה והא אמרת הגרלה מעכבא. אלא ודאי הגרלה לא מעכבא. קשה לי נהי דהגרלה לא מעכבא חני מילי בלא הגריל כלל אלא שקריאת שם עליהן נמי קבען בזה איזה לה׳ ואיזה לעזאזל, אבל לומר דגורל לאו כלום הוא ואין קבען ואפילו אי נפל הגורל על זה לה׳ ועל חבירו לעזאזל הא ודאי אי אפשר, דהא רחמנא תלה בהדיא את קביעתן בגורל אלמא גורל קבען37. ונהי דאיכא למימר דקריאת שם נמי קבען, היינו בלא הגריל כלל, אבל בהגריל כבר הא ודאי נקבעו ומעתה אינו רשאי לשנותן, מידי דהוה אחייבי קינין דאמר לקמן ןמא ע״א] דקביעתן תליא בא׳ מתרתי או (כלקוחה) [בלקיחה] או בעשיה ואפילו הכי פשיטא שאם קרא שם בשעת לקיחה אי אפשר לשנותן בשעת עשייה ואם שינה פסול, והיינו תערובת חטאת ועולה מחיים וקן סתומה ומפורשה שנתערבו דכולה מס׳ קינין דימותו, ותנן התם [שם פ״א מ״ה חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו א׳ ברבוא ימותו כולם, אלמא כיון שנתפרשו בשעת לקיחה קבעה ואי אפשר לשנותן עוד בשעת עשיה ואם שינה פסול. (והכי) [והא דןאמרינן בכולה גמרא הא דתלי רחמנא קביעתן בשעת לקיחה ובשעת עשיה, היינו דווקא בדלא קבען בשעת לקיחה יכול לקובען בשעת עשיה, אבל בדקבע כבר בשעת לקיחה הוי קביעות ואם שינה פסול, ואע״ג דהתם לקיחה ועשיה כהדדי הן והרשות בידו לקבוע לכתחילה באיזה שירצה, כ״ש הכא דקביעת הגורל עדיף מקריאת שם, ואפילו למ״ד

גבורת פרק רביעי מ׳ ע״ב ארי קפה הגרלה לא מעכב היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי הגרלה בעי דפשיטא דהגרלה לחוד קובעה, ואי אפשר לשנות על ידי קריאת שם ואם שינה פסול והאיך אפשר דמהדרינן ליה. והא ליכא למימר דהגורל לחוד אינו קובע אלא אם כן (קריאת) [קרא] שם עמו ואומר לה׳ חטאת לת״ק, ולר״י צריך לומר על כל פנים לה׳ לחוד כדתנן במתניתין, אבל אי לא אמר, הגורל לחוד אינו כלום ואינו קובע. והשתא הכי פריך אי אמרת בשלמא הגרלה לא מעכב ובקריאת שם לחוד סגי בדיעבד, איכא למימר בעלה הגורל בשמאל דמהדרינן ליה והיינו דאינו אומר לה׳ חטאת אלא שותק ויהא נקבע של ימין לה׳ בשעת עשיה כמו בחייבי קינין האם לא קרא שם בשעת לקיחה עשיה קובעתן. אבל אי אמרת דהגרלה מעכבת וקריאת שם בלא הגרלה לאו כלום הוא, נהי דהגרלה לחוד לא סגי עד שיאמר נמי עמו לה׳ חטאת ולא נקבע עדיין על ידי זה שעלה בשמאל, אפילו הכי היכי מהדרינן ליה ובמאי יהיה נקבעין דהא בקביעות דשעת עשיה לאו כלום היא. ולמאי דפי׳ הא הפריך (היכא מפיק) [היכי מהדרינן] ליה, לאו למימרא דכיון תקבע כבר על ידי הגרלה אי אפשר תו לאהדורי, דהא ליתא, דודאי לא נקבע עדיין כיון דלא אמר לה׳ חטאת, אלא הכי קאמר היכי(מפיק) [מהדרינן] ליה ובמה יהא נקבע. וכי תימא יחזור ויגריל מחדש עוד הפעם אם כן אין לדבר סוף שמא יחזור ויעלה הגורל של ה׳ בשמאל, ועוד שהדבר תלוי במעשים טובים של הכהן והדור כדאמר לעיל ריש פירקין [לט ע״א] דבימי שמעון הצדיק היה הגורל עולה לעולם בימין מכאן ואילך פעם בשמאל ופעם בימין ומ׳ שנה קודם חורבן הבית לעולם עלה בשמאל, ואם כן אפילו יחזור ויגריל יעלה בשמאל כיון שאין הדבר בא על ידי מקרה אלא הכל לפי רוב המעשה, וכיון שעלה בשמאל בפעם א׳ ש״מ שאין מעשה הכהן והדור מהוגנים כל כך, הא ודאי אם יגריל ויחזור ויגריל כל היום יעלה נמי בשמאל ומה בצע בהגרלתו עוד. 38מ״מ אי אפשר לומר כן דאין הגורל קובע לחוד אלא אם כן איכא קריאת שם דלה׳ חטאת עמו, האם כן הא דתניא ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול מה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם תלמוד לומר ועשהו חטאת, והשתא למה לי קרא שלא תלמוד מקל וחומר שקידש השם הואיל וקידש הגורל, הא כל עצמו של גורל לא קידש אלא אם כן קרא שם דלה׳ חטאת עמו, והאיך ס״ד לדון בק״ו קריאת שם בלא גורל מגורל שיש קריאת שם דלה׳ חטאת עמו בק״ו, הא הכא תרתי והכא חדא3. אלא ודאי הא דקריאת שם דלה׳ חטאת אינו מעכב, ואינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא. 40וי״ל דהכי פירושו אי הגרלה מעכבא היכי מהדרינן ליה, דאי אמרת בשלמא דאינו מעכב והשעירים נקבעין על ידי קריאת שם דשעת לקיחה או עשיה, איכא למימר דבשעת לקיחה היה הכהן קורא שם על תנאי, שאם יעלה הגורל של ה׳ בימין יהיו נקבעין על ידי הגורל, ואם יעלה בשמאל אני קורא שם עכשיו בשעת לקיחה שהשעיר שבימין בשעת הגרלה יהיה לשם למפרע מעכשיו שהוא שעת לקיחה, וכיון דלבסוף בשעת הגרלה עלה של שם בשמאל, קדיש למפרע של ימין לשל שם, וכיון דקרים על ידי תנאי זה קריאת שם דשעת לקיחה לשל ימין לשל שם תו לא (תל) [חל] החילוף של שעת הגרלה41, דהא קריאת שם דשעת לקיחה דקרים חייל ואי אפשר להגרלה המאוחרת לשנותן בחילוף42. וכי תימא אם כן הגרלה זו למה לי כיון דבקריאת שם רעל ידי לקיחה תליא. י״ל דמ״מ נפקא מינה אם יעלה הגורל בימין יהיה הקביעות על ידי הגרלה לחוד ונמצא אתה מקיים מצות הגרלה דכתב רחמנא, אבל אם היה קריאת שם בשעת לקיחה לגמרי בלי תנאי, נמצא אתה עוקר ומבטל מצות הגרלה כל עיקר לעולם, אבל אי

קפו גבורת פרק רביעי מ׳ ע״ב ארי אמרת דהגרלה מעכבא וקריאת שם לא מהני כלל אפילו בשעת לקיחה ואי אפשר לקרא שם על תנאי זה דאמרן, היכי מהדרינן ליה. ולמאי דפי׳ דאי הגרלה לא מעכב [הי׳] קריאת שם על תנאי בשעת לקיחה שאם יעלה גורל של שם בשמאל יהיה של ימין נקבע למפרע לשם משעת לקיחה, והא תנאי כזה על כרחך מטעם ברירה (אחינן) [אתינן] עלה דהוברר הדבר למפרע האשל ימין חל קריאת שם של שם משעת לקיחה, אבל למ״ד אין ברירה תנאי כזה לא מהני. ומיהו שמעינן ליה לר׳ עקיבא בשלהי מס׳ מעילה (כא ע״ב> גבי אמר פרוטה בכיס זה הקדש דסבירא ליה יש ברירה לפי׳ התוספות שם [כב ע״א ד״ה כיסין]43: אלא לאו לעכב וש״מ הגרלה מעכב הנחה לא מעכב. וקשה אם כן מאי האי דקאמר אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו פי׳ לעכב קאמר והוי אמינא דהנחה נמי מעכבת, הא אדרבא אילו לא נאמר עלה הוה אמינא אפילו הגרלה אינה מעכבת, דהא לא נפקא ליה דהגרלה מעכבא אלא השתא דכתב רחמנא אשר עלה אשר עלה תרי דמני כדאמרינן [לט ע״ב], הא אי לא כתיב אשר עלה מנין לנו דהגרלה מעכבא, ואפילו הגרלה לכתחילה מנין. והא ליכא למימר דהכי קאמר דאילו נאמר אשר עליו לחוד תרי דמני ולא כתב אשר עלה אלא פעם אחת הוי אמינא דהנחה מעכב מדכתב רחמנא אשר עליו תרי דמני אבל הגרלה לא מעכבא דהיינו (עליה) [עלייה] לא מעכבא [ואפשר להנחה בלא הגרלה, אם כן מאי קאמר] תלמוד לומר אשר עלה תרי דמני ללמד על עלייה שהוא הגרלה שתעכב וממילא ש״מ כיון שעלה שוב אינו צריך ואין הנחה מעכבא, [והיינו] דאי סלקא דעתך דהנחה מעכבא מדכתב רחמנא תרי דמני אשר עליו היינו הנחה תרי דמני עלה ללמד על הגרלה שתעכב (ליכא למימר) [למה לי], הא אי אפשר להנחה בלי הגרלה וכיון דהנחה מעכבא ממילא ש״מ להגרלה שתעכב, אלא ודאי מהשנה הכתוב עלה תרי דמני ללמד על הגרלה שתעכב ש״מ האי דשנה בעלייה לאו משום דעלייה תעכב שנה אלא לשום (דרשא) [דרשה], הא ליתא, דודאי הא אפשר להנחה בלא הגרלה שיניח במתכוון של שם על א׳ מן השעירים, וכן של עזאזל על חבירו במתכוון בלי הגרלה, [וזה הלא היה סברת התנא מעיקרא דאילו נאמר וכו׳ וכנ״ל]. וי"ל דלמאי דפי׳ לעיל [לט ע״ב ד״ה מ״ד מעכבי כר׳ נחמיה] ניחא, דאפילו לר׳ נחמיה דחוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ נמי קאי וממילא ש״מ דבין הגרלה בין הנחה מעכבין דחוקה עלייהו נמי קאי אע״ג דנעשים בחוץ כיון דמ״מ בבגדי לבן נעשים, אלא מדגלי רחמנא אשר עלה תרי דמני למעוטי הנחה מעיכובא דחוקה אתי דלא קאי חוקה אהנחה44. והשתא הכי פירושו אילו נאמר אשר עליו הוי אמינא יניחנו עליו פי׳ דהנחה תעכב מחוקה ור׳ נחמיה היא דאמר חוקה אדברים שבחוץ נמי קאי, והוא הדין דהוה אמינא דהגרלה נמי תעכב מחוקה אי כתב רחמנא עלה פעם אחת. דהא ודאי ליכא למימר דקאמר אילו נאמר אשר עליו ולא נאמר עלה כלל אפילו פעם אחת דאם כן עיקר הגרלה אפילו לכתחילה מנין. אלא ודאי הכי קאמר אילו נאמר אשר עליו ועלה פעם אחת, אי נמי הכי קאמר אילו נאמר אשר עליו תרי דמני ועלה לא כתב רחמנא אלא פעם אחת הוי אמינא יניחנו עליו פי׳ לעכב בהנחה, אבל בהגרלה אינו מעכב, דלהכי שנה בהנחה למעוטי הגרלה מעיכובא דחוקה דלא קאי אהגרלה. תלמוד לומר עלה פי׳ תרי דמני עלה, דהשתא ש״מ דהגרלה מעכבא מחוקה אבל הנחה אינה מעכבא45, דאי סלקא דעתך הנחה נמי מעכבת תרי דמני עלה למה לי תיפוק ליה דמעכב מחוקה, אלא ודאי להכי כתב רחמנא תרי דמני למעוטא הנחה מעיכובא דחוקה, ותרי דמני עליו דכתב רחמנא לשום דרשא כתביה. והא ליכא למימר איפכא דתרי דמני עליו דכתב רחמנא למעוטא הגרלה מעיכובא דחוקה, אבל

גבורת פרק רביעי מ׳ ע״ב - מ״א ע״ב ארי קפז הנחה מעכבא, ותרי זימנא עלה דכתב רחמנא לשום דרשא כתביה. די״ל דסבירא ליה להגמרא כיון דאיכא למימר הכי דהגרלה מעכב ולא הנחה, ואיכא למימר איפכא דהנחה מעכב ולא הגרלה, יותר נראה ליה להגמרא לומר שהגרלה תעכב ולא הנחה. ומ״מ למאי דפי׳ למאי דסלקא דעתך השתא ההיא ברייתא כר׳ נחמיה אתיא, דאילו לרבי יהודה כיון דחוקה לא קאי לא להגרלה ולא להנחה דהא נעשין בחוץ, אם כן אי אפשר לומר דמדכתב רחמנא תרי זימני דהגרלה תעכב ולא הנחה, אלא ודאי כר׳ נחמיה אתיא. (ומהא דקאמר הכא דש״מ הגרלה מעכב ולא הנחה מוכח דאי אפשר לפרש כתי׳ התוספות). ולמאי דפי׳, הא דנקט להאי קרא אילו נאמר את השעיר אשר עליו, משום שהוא קרא קמא נקיט, ומ״מ עיקר אקרא סמיך שנאמר בו אשר עלה ב׳ פעמים: ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת כד. הקשו התוספות נימא קל וחומר איפכא שיקדש הגורל בעלמא מק״ו, דהכא אין השם מקדש ואפילו הכי מקדש הגורל בעלמא דמקדש השם אינו דין שיקדש הגורל. ותירצו דדרשינן נמי ועשהו חטאת לזה ולא לאחר. וקשה לי אם כן כיון דאיכא למדרש הכי שיקדש כאן השם מבעלמא ואיכא למימר איפכא שיקדש בעלמא הגורל מקל וחומר מהכא, נימא כל חרא וחרא תיקום אדוכתיה כדכתיב כאן הגורל ולא השם וכדכתיב בעלמא השם ולא הגורל, וכהאי גוונא אמרינן בפ״ב דזבחים (יז ע״א) גבי אונן דמיחל עבודה. מיהו הא לא קשה מידי דכהאי גוונא מצינו בפ״ק דחולין(כג ע״ב) דאיכא טובא דעביד ק״ו להאי גיסא וכן לאידך גיסא להיפך, וחד מינייהו גבי פרה ועגלה דתהא פרה כשירה בעריפה מק״ו מעגלה, והכי נמי תהא עגלה כשירה בשחיטה מק״ו מפרה, ופי׳ התו׳ !שם ד״ה ותהא] דלא דמי להא דפ״ב דזבחים, דהתם כל קל וחומר סותר את חבירו לגמרי שבתחילה אמר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד, ואחר כך עושה קל וחומר להיפוך לא תותר אנינות בכהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, וכן אחרינא התם, משום הכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה, אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי קל וחומר אלא כמו מה מצינו לא שייך לומר הכי, דאי לא מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו, ואי הוה עביר קל וחומר לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים. והכי נמי הא דאמר שתקדש הכא בקריאת שם מקל וחומר ובעלמא הגרלה מק״ו אינו אלא כמו במה מצינו ליתן את של זה בזה, משום הכי איצטריך קרא למעט דדוקא הוא כאן בהגרלה ובעלמא בקריאת שם. מיהו אי קשה לי הא קשה לי, רבי יוחנן דאמר לעיל (לט ע״ב> הגרלה אינו מעכב אלא אפילו קרא שם סגי, [ו]כן ר׳ שמעון דאמר לעיל [בעט׳ א׳] מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה, אלמא אין מעכב הגרלה אלא קריאת שם קובען זה לשם וזה לעזאזל ראם לא כן במאי נקבעין, ובעל כרחך [ב]קריאת שם, הכא מנא ליה, בעל כרחך בקל וחומר או במה מצינו נפקא ליה מחייבי קינין, אם כן הכי נמי לדידהו נילף נמי בקל וחומר או במה מצינו איפכא שתהא הגורל קובע את הקינין מהא דשעירים: דף מ״א ע״א והעשיר ואחר כך אמר (אילס [אלו] לחטאתו. פירוש דאילו לא אמר היה מביא מכל המעות שהפריש לקינו חטאת אע״ג שדמי עולה מעורבין בהן. ובפרק ו׳ דכריתות (כז ע״ב> נפקא ליה מקרא רגבי עשירות שמביא חטאת בהמה וכן גבי דלות שמביא קן א׳ לחטאת וא׳ לעולה כתיב מחטאתו דמשמע ממקצת חטאתו, שאם הפריש מעות לבהמה והעני יביא ממקצתו קן והשאר חולין. וכן אם הפריש מעות לקן כשהיה דל והעני עוד, יביא ממקצתן עשירית האיפה והשאר חולין, וגבי דלי דלות כתיב על חטאתו לומר שאם העשיר יוסיף על שהפריש לעשירית האיפה בדלי דלות ויביא קן, העשיר עוד יוסיף ויביא בהמה: דף מ״א ע״ב קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. קשה לי למאי דמסיק בגמרא דלנשחט נגד בית שחיטתו נמי אקשירה קאי שקשר א׳ בצוארו במקום

קפח גבורת פרק רביעי מ״א ע״ב ארי שחיטה. קשה לי אמאי הקדים להתעסק בקשירת הלשון של המשתלח קודם לשל שם, הא קי״ל ריש פ״י דזבחים (פט ע״א) כל התדיר או המקודש מחבירו קודם את חבירו, והא שעיר של ה׳ קדיש טפי שמתן דמו לפנים ובשל המשתלח ליכא מתן דמים כלל. וכי תימא הני מילי דתדיר ומקודש עדיפי בעסק עבודה דקדמי לעבודה וכדתנן התם דם חטאת קודם לדם עולה, אבל לא במאי שהן צורכי הקרבן כגון הכא שאין הקשירה אלא שלא יתערבו לית לן בה, ליתא, דהא תנן בסוף פ״ה דסוכה (נו ע״א) חג עצרת אומר ליה הילך מצה פירוש לחם הפנים, הילך חמץ של שתי הלחם, וטעמא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולחם הפנים תדיר בכל שבת ושתי הלחם אינו אלא בעצרת, משום הכי בחל עצרת בשבת כשחולק מהן לכהנים אומר בתחילה הילך מצה של לחם הפנים דתדיר, ואחר כך הילך חמץ. ואפילו למ״ד התם שאומר לו תחילה הילך חמץ ואחר כך הילך מצה, היינו משום דחמץ עיקר ומצה טפל שהוא של שבת שעברה כדמפרש התם, הא לאו הכי כולי עלמא מורו דמצה קדים משום דתדיר, אע״ג דאין כאן משום עבודה אלא עסק חלוקה אפילו הכי תדיר קודם ואם כן הוא הדין למקודש, וכיון דשל שם קדיש טפי אמאי מתעסק בקשירת לשון המשתלח קודם לשל שם46. וי״ל דשאני הכא דכיון דכל עיקר קשירת הלשון אינו אלא מטעם שלא יתערבו זה בזה כדאמר בגמרא, נמצא קשירת הלשון של משתלח הוא נמי צורך של שם שלא יטעה בשל שם לעשותו משתלח ושלא להקריבו, והוי ליה עסק קשירה זו של משתלח מפני צורך המקודש שהוא של שם. ואע״ג דבקשירה של שם עצמו נעשה צרכו של שם יותר דקשירת גופיה מהני ליה שלא יתערב לא בחבירו ולא באחרים, ואילו קשירת חבירו לא מהני ליה שלא יתערב בשל אחרים אלא בחבירו בלבד. מ״מ כיון הקשירה זו מהני נמי לשל שם במקצת שלא יתערב בשל חבירו הוי ליה עסק זה נמי צורך המקודש שהוא של שם. וכל שכן למאי דרצה לומר ולנשחט אהעמדה לחוד קאי ולא אקשירה דאתי שפיר, דכיון דלא היה קשירה בשל שם אלא בשל משתלח לחוד הא קשירה זו היתה לצורך של שם כמו לצורך המשתלח לפיכך התחיל להתעסק בשעיר משתלח. וכיון שעוסק במשתלח הקדים מעמדו נגד בית שילוחו קודם להעמדת הנשחט נגד בית שחיטתו משום אין מעבירין על המצות47 דעדיף כמו מקודש. כמו שכתבתי לעיל [ל״ו ע״א] גבי עבורי דרעא אטוטפתא דאין מעבירין על המצות48. על כל פנים שקול כמו מקודש4: בראש שעיר המשתלח והכי נמי קשרו לנשחט. וקשה לי האיך קשרו לשון בראשו של זה ובין קרניו של חבירו הא עביר עבודה בקדשים. דכהאי גוונא אמרינן ריש פ״ו דפסחים (דף סו ע״א, ע״ב) גבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת בערב פסח שחל בשבת לצורך שחיטת פסח, דמי שפסחו טלה תוחב בצמרו גדי תוחבו בין קרניו, הפריך והא עביר עבודה בקדשים, ומשני העביד כהלל דמביאו כשהוא חולין בעזרה ומקדישו ושוחטו. והא גבי שעירים הללו ליכא למימר הכי דכבר קדשי וקיימי מקמי הגרלה50. ואפילו למאי דפירשו התוספות התם בשם הירושלמי אהא (קודם) דעביד עבודה בקדשים דכל עבודה שלצורך הקרבן לית לן בה, ואפילו תימא דכל זמן עמידת השעירים בעזרה היה קשירת הלשון לצרכן שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים כדמפרש בגמרא, מ״מ בשעת שילוח המשתלח מן העזרה עד בואו לצוק דאין כאן חשש

גבורת פרק רביעי מ״א ע״ב ארי קפט תערובת הא ודאי הוי ליה שלא לצורך51, והא בקשירת לשון זה היה משתלח, ועליו תנן לקמן בם״ו [סז ע״א] מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו כמו שמפרש בגמרא52. ועוד הא גמרא דידן על כרחך לא סבירא ליה הא דירושלמי מדאיצטריך לשנויי עלה העביד כהלל53. מיהו אהא לשון של זהורית של שם איכא למימר כיון דאין לו שיעור ובכל שהוא סגי וכמו שמפורש (בגמרא בשם התוספות) [בתום׳ ד״ה שלש לשונות] אין בזה משום עבודה דקל הוא, אבל משתלח שהיה משקל ב׳ סלעים כדאמרינן בגמרא הא ודאי לא גרע מסכין של שחיטה דסגי בדבר מועט ואפילו הכי קאמר דיש בו משום עביר עבודה בקדשים54. ואין לומר כיון השעיר המשתלח לאחר הגרלה לא חזי למזבח דין קדשי בדק הבית עליו, דאין אסורין (בגינה) [בגיזה] ועבודה אלא מדרבנן כדאמר ריש פ״ב דבכורות (יד ע״א), ואע״ג דקודם וידוי מיקרי ראוי אל פתח אוהל מועד ואי לאו דמיעט קרא מלה׳ הוה אמינא דמחייב עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן ריש פרק בתרא דזבחים (קיב ע״א), היינו משום דשחוטי חוץ בראוי אל פתח אוהל מועד תליא מילתא, והא ראוי לבא משום וידוי, אבל מ״מ כיון דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה שכבר עלה עליו הגורל לעזאזל אינו אסור בגיזה ועבודה, אע״ג דאסור להקדישו מחוסר זמן ובעל מום ואפילו היכא דאינו צריך גורל ומבורר מעצמו לעזאזל, כדאמרינן לקמן פ״ו(דף ס״ס נסג ע״ס שעיר המשתלח דרבי קרא לה׳ כדאמרינן התם, אבל לענין גיזה ועבודה דלא רבי קרא הואיל ואינו ראוי להקרבה לית לן בה. דהא ודאי מהאי טעמא דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה אין דינו כקדשי בדק הבית55, אלא דמי לקרשי מזבח שקדם הקדישן למומן דאסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונם מן התורה ולוקין עליו כדאמר התם בפ״ב דבכורות56:

?!צ גבורת פרק רביעי מ״א ע״ב ארי אני וביתי ובני אהרן. בסוף פ״ק דשבועות (יג ע״ב) נפקא ליה דכהנים מתכפרים בפרו משום שקרויין ביתו הכתיב (בני) [בית] אהרן ברכו את ה/ והוי ליה בכלל וכפר בעדו ובעד ביתו, ואע״ג דדרשינן בפ״ק [י״ג ע״א] ביתו זו אשתו, תרי ביתו כתיבי חד ביתו ממש שהיא אשתו, וחד לרבות כהנים שגם הם קרויים ביתו, כן פי׳ הר״ן. וקשה לי הניחא לרב יהודה דסבירא ליה התם דכהנים יש להם כפרה בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ולדידיה הא הוה וידוי של פר ודמו אחד כנגד שעיר הנעשה בפנים ואחד כנגד שעיר החיצון, ואייתר וידוי ב׳ על הכהנים כדאמר התם. אבל לר׳ שמעון דסבירא ליה התם דכל כפרת כהנים אינן אלא בפר ואפילו בשאר עבירות, ואדר׳ שמעון אמר התם דהני ב׳ וידויים ודם הפר א׳ כנגד שעיר פנים וא׳ כנגד שעיר חוץ וא׳ כנגד שעיר המשתלח, אם כן מנלן שהכהנים מתכפרים בפרו דילמא הני תרי וכפר בעדו ובעד ביתו לא מיירי אלא מביתו ממש שהיא אשתו, וחד כנגד שעיר חוץ וחד כנגד שעיר המשתלח ודמו נגד שעיר הפנימי, והתם אמרינן בהדיא שמתכפרין לר׳ שמעון בפר. ולא מסתבר לומר דר׳ שמעון לית ליה ביתו זו אשתו ואינו צריך שיהא לכהן גדול אשה57, אלא הני ב׳ ביתו דכתב רחמנא גבי וידוי א׳ וב׳ שניהן לאחיו הכהנים אתי שקרוין ביתו, דאי אפשר לומר כן דהא אשתו ודאי קרויה ביתו כדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דהיינו אשתו שאמר רחמנא ליבמה. ושמא י״ל אע״ג דלר׳ שמעון הני תרי וידוין אתרי מילי קאי ונגד ב׳ כפרות, מ״מ אין צריך לומר קרא גבי וידוי ב׳ ביתו, (וממילא) [דממילא] הוה אמינא דבוידוי זה מתכפר ביתו זו אשתו נמי כמו בוידוי א׳ דגרירא אבתריה ומתכפרת עמו, מהדר מכתב רחמנא ביתו בוידוי ב׳ למה לי, ש״מ דלאחיו הכהנים קאתי שכולן קרוץ ביתו, וגלי רחמנא בוידוי א׳ ביתו אשתו והוא הדין לב׳, ואחיו הכהנים גלי בוידוי ב׳ והוא הדין לא׳, רעל הכל מתכפרים אשתו והכהנים עמו ונתקה כפרתן משל ישראל לכפרתו בכל דלא מסתבר לנתקן לחצאין58: אלא לאו אקשירה קאי. איני יודע אי אקשירה לחוד קאי והעמדה לא צריך או העמדה כנגד בית שחיטתו נמי צריך. מיהו לקמן בפ״ו(סו ע״א) תנן גבי וידוי של שעיר המשתלח בא לו אצל שעיר המשתלח, ופירש״י במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרינן בפ״ד. הרי לפירושו לפי המסקנא אהעמךה נמי קאי5 60 . של שעיר המשתלח דבעי חלוקה. פירש״י כדתנן לקמן מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו. ובתוס׳ ישנים רצה לומר דחלוקה היינו שנותן חציו בשעיר של שם, ומשום הכי לא קאמר ג׳ לשונות, א׳ שעיר של שם, דלא חשיב לה אלא א׳ ומסיימי. אלא [ד]כפירש״י תנן לקמן בהדיא. מיהו לקמן [סח ע״א] פירשו התוס׳ ישנים חלק לשון של זהורית אין זה שהיו קושרין במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל פ״ד, כדמוכח בפרק התרומה במסכת שקלים [פ״ד מ״ב] דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה. מ״מ אומר אני דאחד הוא, ומה שהביאו מפרק התרומה נוסחא משובשת נזדמנה להם התם והכי גריס בכל המשניות ובמשנה ירושלמית, פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת (הלשכה) [הלשכה], כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו וכו׳ באין משירי הלשכה. והאי

גבורת פרק רביעי מ״א ע״ב ארי קצא לשון של זהורית דרישא היינו שני תולעת שמשליך לתוך שריפת הפרה וכן פירש המפרש61, וכי תימא אם כן אמאי לא קאמר ג׳ לשונות. כבר פירשו התוספות שלא היה בשעיר של שם אלא חוט אחד של שני להכירא בעלמא: למה (מרך) [כורכן] שיהא כולן באגודה אחת. פירש״י דבעינן שיהא נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. קשה לי הא אמרינן בסוכה (יא ע״ב> ובמנחות פ״ג(כז ע״א) לולב לר״י אגוד כשר שאינו אגוד פסול דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן באגודה אף כאן באגודה, ולרבנן בין אגוד בין שאינו אגוד כשר דלא גמרי קיחה קיחה, והא אמר התם בפ״ג דמנחות [שם] אהא דתנן ד׳ מינים שבלולב מעכבין זה את זה אמר רב לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אינם מעכבין,62 ופירשו התוס׳ [ד״ה לא שנא] בשם בה״ג הא דיש לו אינן מעכבין, היינו דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפקא, אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי, אלמא לרבנן דלא גמרי קיחה קיחה אפילו נלקחין בזה אחר זה שפיר דמי ולא בעינן שיהיה נלקחין בבת אחת אע״ג דהתם נמי לקיחה כתיב ולקחתם לכם פרי עץ וגר. וליכא למימר דהתם ר׳ אליעזר בר׳ שמעון היא דאמר הכא למה כורכן כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה, אלמא לית ליה הא דרבי דאמר שיהא כולן באגודה אחת, אלא בלקיחתן בזה אחר זה נמי סגי אי לאו טעמא הכובד, הא ליתא, [ד]הא רב אמר הכא עץ ארז וכו׳ שקלטן שלהבת כשירה ומוקי לה רבא כתנאי וסבירא ליה כרבי דלא בעי כובד, ובעל כרחך הא דכרכן היינו טעמא כדי שיהא כולן באגודה אחת כרבי, אלמא ולקח בבת אחת משמע, והאיך אמר רב [63נראה שגירסת רבינו היה שם רב ובגירסא שלנו לא נזכר כאן רב כלל עיי״ש במנחות דף כ״ז ע״א] התם אבל יש לו אינו מעכב, ואפילו אי מגביה ליה חד חד לחודיה שפיר דמי והיינו כר׳ אליעזר בר׳ שמעון אם כן קשיא דרב אדרב64. שוב ראיתי להתוס׳ ישנים שפירשו בשם הר׳ יוסף דהא דבעינן אגודה אחת לרבי לפי שהן דברים קטנים והידור מצוה הוא זה. ולהאי פירוש אין לו ענין להא דד׳ מינים שבלולב כלל. עוד פירשו בשם ריב״א דילפינן מאגודת אזוב דמצריך לקיחה כי התם כדילפינן נמי בסוכה גבי לולב. וקשה לי על פי׳ ריב״א אם איתא דהיינו טעמא דרבי דבעי שיהא כולן באגודה אחת משום דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב אם כן לא סגי בכריכה בעלמא אלא באגודה גמורה שהיא קשירה, דהא ר׳ יהודה דגמר לולב קיחה קיחה מאגודת אזוב קשירה גמורה בעי ובבריכה לא סגי, כדאמרינן בפ״ג הסוכה (דף ל״ב) נלג ע״ס דתניא הותר (איגדו) [אגדו] ביו״ט אוגדו כאגודה של ירק, ופריך ואמאי ליענביה מיענב ומשני הא מני ר׳ יהודא היא דאמר עניבה קשירה מעליא היא. ודייק עלה [אי] ר׳ יהודא איגוד מעליא בעי, פירוש ובריכה כאגודה של ירק לאו איגוד הוא, וכיון דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב איגוד בעי ולא סגי בכריכה, ומסיק האי תנא סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. אלמא כריכה לאו איגוד הוא, ואי רבי דמצריך שיהא כולן באגודה אחת יליף קיחה קיחה מאגודת אזוב ליבעי איגוד ולא תסגי בכריכה בעלמא. אלא ודאי ליתא פירושו. גם בפירוש הר״ש (המשנה) [במשנה] פ״ג דפרה (מי״א) פירש טעמא דרבי כדפירש״י. ומ״מ יש שם פי׳ אחר לשאר מפרשים אין זה מקומו ושם אפרש. מיהו מדברי התוספות לקמן [דף מ״ב ע״א ד״ה כי אתא] נראה שגורסים בהא דקלטן שלהבת ר׳ יונתן ולא רב[י]: עץ ארז ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה. קשה לי אמאי לא נקט נמי אזוב. ונראה לי שטעות סופר הוא וחסר מן הספרים תיבת אזוב, והכי


קצב גבורת פרק רביעי מ״א ע״ב - מ״ב ע״א ארי גרסינן עץ ארז ואזוב ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה, והכי נמי מוכח בסמוך דתני אזוב עמהם: דף מ״ב ע״א חד אמר פרה פסולה פרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה. ונראה לי דפרה כשירה לא דמי לפרו כשירה דאידך, דלמאן דאמר פרה כשירה אפילו לכתחילה שוחטה זר, דכיון דחוקה לא קאי אשחיטה והאי ושחט אותה לפניו היינו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ולא נכתב כהן גבי שחיטת פרה, ממילא לכתחילה נמי מותר לזר לשחוט כמו בכל הקדשים שזר שוחטן אפילו לכתחילה כדאיתא ריש פ״ב דזבחים (לב ע״א)65. אבל למ״ד פרו כשירה היינו דווקא בדיעבד דחוקה אשחיטה לא כתיב דלאו עבודה היא, אבל לכתחילה לא מבעי דאין לזר לשוחטו אלא אפילו כהן אחר חוץ מכהן גדול נמי לא, דהא כתיב גבי שחיטת פר אהרן דמשמע אהרן דווקא66. וכ[ד]פי׳ לעיל בפ״ב בסוגי׳ דקרצו בכמה ושם נתבאר [לב ע״ב ד״ה א״כ הו״ל עבודה באחרן. עוד נראה נפקא מינה בין פרה לפרו, דלמ״ד שחיטת פרה בזר פסולה, דמי לשאר עבודות דצריכה בגדי כהונה וריחוץ ידים ורגלים ושאר דברים ככל עבודות6867. אבל בשחיטת פרו למ״ד פסולה בזר לאו משום רבעי כהונה אלא משום רבעי בעלים דוקא, ואם כן אינו צריך בגדי כהונה ושאר דברים שפוסל ומיחל עבודה, דהא לאו משום דעבודה היא אתינן עלה אלא משום רבעי בעלים דוקא, משום הכי אין שחיטתו אלא בכהן גדול דוקא וכמו שכתבתי שם [הנ״ל] ולקמן [בסמוך ד״ה מאי שנא], ומ״מ לאו עבודה היא הלכך אין פסולי עבודה פוסלין בה6 70. ולמאי דפי׳ הא דקאמר רב פרה פסולה ושמואל קאמר פרו פסולה לאו חרא מהתא מחתינהו: שחיטת פרה בזר פסולה. ולשמואל כשירה. הקשו התוס׳ ישנים מדתנן במסכת פרה פ״ד [מ״א]

גבורת פרק רביעי מ״ב ע״א ארי קצג שחטה שלא בכהן גדול פסולה, ור׳ יהודא מכשיר, משמע אפילו מאן דמכשיר לא מכשיר אלא בכהן הדיוט, [ותי, דאינו קשה] דמצינו למימר דר׳ יהודא מכשיר אפילו בזר דלאו עבודה היא. ולא נראה, דלא דק בזה, דאם איתא דר׳ יהודא ורבנן פליגי בפלוגתא דרב ושמואל לא הוי שתיק הגמרא מלומר כתנאי כי כן דרך הגמרא בכל מקום. ועוד דאי אפשר לומר דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי במתניתין, דאם כן לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, אלא ודאי תרתי מילי נינהו. ושם במתניתין לא בשחיטת פרה פליגי ולא מיירי התם משחיטה כלל, אלא אי לדורות נעשית בכהן גדול או בכהן הדיוט. והיינו דאמרינן לקמן [בע״ב] איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואפלוגתא דר׳ יהודא ורבנן דהתם קאי. ומה שהביאו התוס׳ ישנים שחטה שלא בכהן גדול פסולה, אלמא בשחיטה פליגי, ליתא, דהתם לא קאמר שחטה שלא בכהן גדול, אלא שלא בכהן גדול סתמא, ואשאר עבודות קאי ולא אשחיטה71. והכי תנן התם !שם בפרה] פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה פסולה, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ור״א מכשיר, ושלא בכהן גדול פסולה ור׳ יהודא מכשיר, וסברי התוס׳ דהאי שלא בכהן גדול אשחיטה דמיירי ביה רישא שחטה שלא לשמה קאי, וליתא, אלא אהא דקאמר בתר הכי קבל והזה שלא לשמה קאי, ור׳ יהודא דמכשיר היינו בכהן הדיוט ולא מיירי מזר. תדע דאי האי שלא בכהן גדול אשחיטה דאתחיל בה ברישא קאי, אם כן מציעתא דשלא רחוץ ידים ורגלים נמי קאי אשחיטה, הוי ליה לר׳ יהודא נמי לאפלוגי בהא ולהכשיר בשלא רחוץ כמו שמכשיר בזר הוא הדין ודאי דלא בעי רחוץ. אלא ודאי האי שלא רחוץ ושלא בכהן גדול אשאר עבודות דאיירי ביה רישא קאי, והא דר׳ אליעזר ור׳ יהודא תרי טעמי נינהו, דר׳ אליעזר לא בעי ריחוץ הואיל ונעשית בחוץ וקרא גבי ריחוץ בבואם אל אהל מועד ואל המזבח כתיב ומ״מ מודה לרבנן דצריך כהן גדול, ור׳ יהודא סבירא ליה דאין צריך כהן גדול, ומ״מ בריחוץ מודה לרבנן דצריך דתרי מילי נינהו ולא תליא זה בזה, ועוד דבתר פלוגתא דר׳ יהודא ורבנן תנן התם סתמא ובמחוסר בגדים פסולים, ומשמע דכולי עלמא מודו בהא, ואי כולה מתניתין אשחיטה הוי ליה לר״י לאפלוגי נמי בהא ולהכשיר, אלא ודאי כדפירשתי: מאי שנא פרו דכתיב אהרן וחוקה. משמע לשמואל אע״ג דשחיטה לאו עבודה היא אפילו הכי עיכובא דחוקה עלה נמי קאי. וקשה לי הא בפרק קמא דמנחות (ה׳ ע״א) אמר ריש לקיש דמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ושיריים אין נאכלין עד שיביא מנחת עומר אחר ויתירנה, ופריך מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ומשני רב אדא בר (אהבא) [אהבה] קסבר ריש לקיש אין מחוסר זמן לבו ביום, ומתיב ר׳ פפא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה, ופריך ואמאי מותיב רב פפא והא רב פפא הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בה הויה, פירוש והויה עיכובא משמע, וקאמר רב פפא הכי קא קשיא ליה אימא הני מילי עבודה שחיטה לאו עבודה היא, ואי אין מחוסר זמן לבו ביום יהא אחר ממרס בדמה ולקרב אשם והדר לקרב חטאת, ומחמת קושיא זו הדר ביה מההוא שנויא דאין מחוסר זמן לבו ביום. והשתא מאי קשיא ליה לרב פפא, האיכא שמואל הכא דסבירא ליה דחוקה דמשמע עיכובא אשחיטה נמי קאי אע״ג דלאו עבודה היא, ואם כן הכי נמי איכא למימר דהויה דמצורע נמי קאי אפילו אשחיטה אע״ג דלאו עבודה היא, דמאי שנא עיכובא דהויה מעיכובא דחוקה הא ודאי דא ודא אחת היא, ואם כן מאי פריך התם אדריש לקיש, דילמא כשמואל סבירא ליה דכל היכי דרבי קרא לעיכובא אשחיטה נמי קאי. והתוספות הקשו מהא דפריך בפרק קמא דזבחים ובפ״ק דמנחות (ר ע״ב> והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא, ליפרך מפרו של אהרן למאן דאמר פסולה


קצד גבורת פרק רביעי מ״ב ע״א ארי בזר דליכא למימר הכי. ותירצו דמהא ליכא למיפרך דהתם לאו משום העבודה היא דהא פסולה אפילו בכהנים אלא בכהן גדול לחוד, אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכה דלאו עבודה היא ובעי בעלים. ויפה תירצו על קושיתם דהתם מיידי דאין ללמוד משחיטה דאשכחן דפסולה בזר ש״מ העבודה היא, דשאני הכא דלא משום טעמא העבודה פסולה בזר אלא פרו היינו טעמא דבעינן בעלים. אבל הא ודאי קשה כיון דמ״מ למ״ד שחיטת פרו בזר פסולה בעל כרחך חוקה אשחיטה קאי אע״ג דאין טעם הפסול משום עבודה, אלא היינו טעמא דבעי בעלים, תיתי מהי תיתי מ״מ חזינן דכל היכא דכתב רחמנא עיכובא אשחיטה נמי שדינן לה אע״ג דלאו עבודה היא, אם כן הכא נמי האי עיכובא דהויה דכתב רחמנא גבי מצורע שדינן לה נמי אשחיטה אע״ג דלאו עבודה היא, דאנן נמי לאו מטעם עבודה אתינן למפסל בהא דהקדים חטאתו לאשמו, אלא מדכתב רחמנא שחיטת אשם קודם לשחיטת חטאתו וכתב רחמנא הויה לעיכובא, אהקדמת שחיטת זה לזה נמי קאי, כדקאי עיכוב דחוקה לשמואל אשחיטת פרו נמי דבעי בעלים ואם שחטו אחר פסול72: ורב שלא יסיח דעתו ממנו. קשה לי מנא ליה לרב להוציא המקרא ממשמעותיה, דהא פשטיה דקרא דושחט אותו לפניו משמע שיהא אחר שוחט לפני אלעזר והוא רואה, והאיך דריש להאי לפניו שלא יסיח דעתו ומ״מ הוא בעצמו שוחט, הא בכל מקום שדורשין להוציא קרא ממשמעותיה הוא על ידי איזה יתור, או שאי אפשר לומר כפשטיה, והכא מאי איכא למימר: ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה נפקא ליה מושרף את הפרה לעיניו. משום דנפקא ליה שחיטה משריפה. וקשה לי הא בספרי [פ׳ חוקת] תנא ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלה בשחיטתה, ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלה בשריפתה, והביאו רש״י בפ״ב דחולין(כט ע״ב ד״ה ופסולין) גבי הא דמייתי התם כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה אחרת, והשתא לשמואל דלמד שחיטה משריפה לענין היסח הדעת73, גבי מלאכה נמי נילף משריפה. וי״ל דלשמואל ניחא משום דהתם אמר דכל העוסקים בה מטמאין בגדים, ותנן בספ״ד הפרה ןמ״ד] לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, והא אפילו השלכת עץ ארז ואזוב נמי בכלל עד שתעשה אפר74, וש״מ דמלאכה פוסלת בהן. ועוד הא קתני הא דמלאכה פוסלת בהדי ביום ובכהן, והני נמי נעשים ביום ובכהן כדאמרינן לקמן. והשתא מנא ליה הא, כיון דלאו גופה הפרה נינהו דהא מהאי טעמא ממעטינן להו לקמן מהיסח הדעת. אלא ודאי ש״מ מדכתב רחמנא גבי (היסח הדעת) [מלאכה] הפוסל בשחיטה ובשריפה, ולמה לן, נילף שחיטה משריפה והוא הדין לכל מעשה דבגופה יש ללמוד משריפה, מהדר ומכתב בשחיטה למה לי, אם אינו ענין לדברים שבגופה, תנהו ענין להשלכת עץ ארז ואזוב אע״ג דלאו גופה הפרה נינהו אפילו הכי מלאכה פוסלת בהו. וכן משמע כדפירשתי בספרי עצמו דקאמר ושחט אותה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשחיטתה, ושרף את הפרה מלמד שתפסל במלאכה אחרת בשריפתה, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה, אלא בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר. ובלשון הזה כתב הר״ש בסוף פ״ד הפרה !מ״ד], ומשמע כדפי׳. ואדרבה לפי זה קשה לי אדרב דמצטריך קרא לשחיטה בפני עצמה לענין היסח הדעת

גבורת פרק רביעי מ״ב ע״א - מ״ב ע״ב ארי קצה ולשריפה בפני עצמה, דחד מחבריה לא ילפינן לה, דהשתא תרוויהו צריכי לגופיה, אם כן גבי מלאכה מנא ליה דפוסלת בהעץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו כיון הפסול מלאכה דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה לגופיה איצטריך, ונהי דכל שאר עבודות דמגופה דפרה איכא למילף משחיטה ושריפה, אבל הני מנא ליה. וי״ל לפי מה שכתבו התוספות לקמן [בע״ב ד״ה אף] ניחא, שהקשו למאי איצטריך קרא בכל הני ג׳ באסיפת הפרה ומילוי וקידוש למשמרת לפסול בהיסח הדעת, לכתוב בחד וליתו אינך מיניה. ותי׳ דהייתי ממעט מי שלא נאמר בו למשמרת הואיל וכשר באשה כבאיש ולא הייתי ממעט להעץ ארז ואזוב הפסול באשה, והכא נמי גבי פסול מלאכה מרבה אני נמי להעץ ארז ואזוב הואיל ופסול באשה אע״ג דלאו גופה הפרה הן הואיל ודמי לשחיטה ושריפה דגלי בהו רחמנא פסול מלאכה כפסול אשה, אבל שחיטה ושריפה לא אתיא חד מחבריה מטעמא אחרינא דמפרש ואזיל, השחיטה תחילת עבודה היא ושריפה דהשתא מתכשרא פרה: דף מ״ב ע״ב למשמרת למי נדה כתיב (בהו). הקשו התוספות [ד״ה למשמרת] אם כן למה לי קרא בשחיטה ושריפה ניתי מינייהו. ותירצו השחיטה לא אתיא מינייהו דלאו עבודה היא שכן נוהגת בחולין, שריפה נמי לא אתי מינייהו דמה לכולן שחזו להזאה מיד [דמיד] בשעת שחיטה מקבל דם כדי להזות, וכן אסיפה ומילוי ראויין להזאה לאלתר, מה שאין (כאן) [כן] בשריפה, ואסיפה ומילוי וקידוש לא אתיא מכולן, דמה לכולן שכן פסולין בלילה ובאשה. וקשה לי האם כן לעיל גבי היסח הדעת לרב דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה, למה לי צריכותא דקעביד הגמרא משום דשחיטה תחילת עבודה היא ושריפה משום דהשתא הוא דמתכשרי׳, הוה ליה למימר משום דשחיטה ראוי להזאה לאלתר ושריפה משום שכן אינו נוהג בחולין מה שאין (כאן) [כן] שחיטה. מיהו אפשר לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי אלא חד מתרי טעמי נקט. אבל זה דוחק כיון דעל כרחך למסקנא לא סגי בהא צריכותא דקאמר אליבא דרב כיון דגלי נמי רחמנא פסולה דהיסח הדעת גבי אסיפה ומילוי דאינן לא תחילת עבודה ולא הכשירא הפרה, הוה ליה לומר האי צריכותא של התוספות דלפי המסקנא נמי סגי. ועוד קשה לי דהא דכל העוסקים בפרה דמטמאין בגדים נפקא ליה מהכתיב גבי השלכת עץ ארז ואזוב וגבי שריפה כיבוס בגדים, ותניא בספרי [פ׳ חוקת] אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן, מה תלמוד לומר והשורף ללמוד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים, והביאו שם רש״י והר״ש ןפ״ד מפרה מ״ד]. והשתא מנא ליה לשחיטה דמטמא בגדים, דהא איכא למפרך מה למשליך עץ ארז ואזוב שכן אינו נוהג בחולין תאמר בשחיטה שנוהגת בחולין. אלא ודאי הא לאו פירכא היא: אותה לאלעזר. פירש״י שהוא סגן. משמע מפירושו דהא דקפיד רחמנא אאלעזר דווקא משום שהיה סגן הוא. ולי נראה הלאו (האי) [היינו] טעמא, דודאי סגן אין לו שום מעלה מן התורה ואין בינו לבין כהן הדיוט כלום וכדפירשתי לעיל ריש פירקין [לט ע״א ד״ה הסגן], אלא גזירת הכתוב הוא שפרת משה יהא נעשית על ידו דוקא ופסל אצלה את כל הכהנים ואפילו את אהרן שהיה כהן גדול75. אלא דבאגדה [ר״ה כו ע״א] איתא הא שלא נעשית באהרן משום דלכפר על מעשה העגל באה, ואין קטיגור נעשה סניגור שהעגל נעשה על ידי אהרן: גמר חוקה חוקה מיום הכפורים. משמע דלמ״ד לדורות בכהן הדיוט לא גמרינן גזירה שוה דחוקה חוקה. וקשה לי הא דתנן ריש פ״ד דפרה [מ״א] ושלא בכהן גדול פסולה ור׳ יהודא מכשיר, ובמחוסר בגדים (פסולי!) [פסולה], ובבגדי לבן היתה נעשית. ומשמע דהא אתיא ככולי עלמא דבבגדי לבן היו נעשים מהלא פליג עלה ר׳ יהודא אלא סתמא קתני לה,

קצו גבורת פרק רביעי מ״ב ע״ב ארי והרי הא דנעשית בבגדי לבן גמר ליה חוקה חוקה מיום הכפורים כדאיתא בספרי!ריש פרשת חוקת] והביאו המפרשים76, והשתא לר׳ יהודה ממה נפשך אי לא גמר חוקה חוקה מיום הכפורים בגדי לבן מנא ליה, ואי גמר לגמור נמי מיניה לכהן גדול כמו ביום הכפורים, דהא קיימא לן אין גזירה שוה למחצה77 78. ושמא י״ל דסבירא ליה לר׳ יהודה דאין זה סברא להחמיר בפרת דורות מפרת שעה רזו סגי בסגן ולדורות בעי כהן גדול דווקא דמאי גריעותא דידה משל דורות7. אבל זה אפשר [ד]בשל שעה החמיר הכתוב מבשל דורות, וכזה מצינו בכל מקום, משום הכי לא מצי למילף גזירה שוה זו אלא להא דבבגדי לבן היתה נעשית לחוד אבל לא בכהן גדול: שלא יאמרו שתים שחטו. פירש״י וקיימא לן כל מלאכה הנעשית עמה פוסלין אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה, ולקמן נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. וקשה לי הא ודאי תרי טעמי נינהו80, דלהאי טעמא דמלאכה אינו פסול אלא אם כן נשחטה אחרת עמה בכוונה אבל בלא מתכוון אין זה מלאכה, אבל לטעמא דושחט אותה לבדה כל היכא ששחיטת אחרת כשירה אפילו שלא בכוונה פרה פסולה, כדאמרינן בפ״ב דחולין (לא ע״ב) אמר (רב) [רבא] שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה פירוש במתכוין לדברי הכל פרה פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה פירוש שלא במתכוון, לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין שלא בכוונה פרה פסולה משום ושחט אותה ולא ב׳, בהמה כשירה. לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה, דכיון דפוסלין שחיטת חולין שלא בכוונה משום הכי כשירה, דמשום שחיטת ב׳ ליכא דכיון הבהמה פסולה אין כאן משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה כיון דחברתה פסולה לא שמה שחיטה ואין כאן אלא שחיטה א׳ של פרה לחודה, ומשום מלאכה אחרת נמי ליכא כיון שהאחרת נשחטה שלא בכוונה אין זה מלאכה, וקי״ל הלכה כר׳ נתן. אלמא הא (דרשא) [דרשה] דלא אותה וחברתה פוסל אפילו היכא דליכא משום מלאכה כגון שלא בכוונה ואליבא דר׳ נתן דמכשיר בהמת חולין שנשחטה שלא במתכוין. ועוד קשה לי דאפילו לרבנן בעל כרחך הא דולא אותה וחברתה לאו משום מלאכה אחרת פוסל, ואע״ג דלרבנן אין שחיטת אותה וחברתה פוסל אלא אם כן שחט לאחרת בכוונה, דאילו שלא בכוונה אחרת פסולה ולא שמה שחיטה ואינה פוסלת פרה, וכיון דשחיטת אחרת בכוונה הא הוה ליה נעשית עמה מלאכה, מ״מ הא כבר פירשו התוספות התם [לב ע״א ד״ה נשחטה] בשוחט ב׳ פרות אדומות ונתכוין לשחוט, דמשום מלאכה אחרת לא מיפסל כיון דשתיהן לשם פרה אבל משום אותה וחברתה פסולה, דאי לא תימא הכי דבכהאי גוונא נמי פסולה משום מלאכה, אותה למעוטי אותה וחברתה למה לי תיפוק ליה משום מלאכה, כן כתבו שם התוספות. הרי דלרבנן נמי פסול מלאכה ואותה וחברתה תרי מילי נינהו. ונראה לי דמהאי טעמא פירש״י הכי, משום דנקט תרתי, גבי שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ובאדומה שלא יאמרו ב׳ שחטו ואמאי פליג לה בתרתי, הא בשחורה דקאמר שלא יאמרו שחורה שחטו, פירושו שלא יאמרו השחורה נמי שחטו [ו]היינו ב׳ שחטו דנקט גבי אדומה, ואם כן למה ליה למימר כלל שחורה ואדומה, הוה ליה למימר סתמא אין מוציאין אחרת עמה שלא יאמרו ב׳ שחטו. אי נמי

גבורת פרק רביעי מ״ב ע״ב ארי קצז הוה ליה לערבינהו ולמיתני אין מוציאין עמה לא שחורה ולא אדומה שלא יאמרו ב׳ שחטו ואיכא משום מלאכה, אי נמי משום אותה וחברתה. אלא ודאי משום דתרי טעמי נינהו נקט לתרוייהו, דבשחורה ששחטו עמה משום תרתי איכא, משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה. ובאדומה היינו שלא יאמרו אדומה שחטו עמה כדקאמוץת) שלא יאמרו ב׳ שחטו, ומיירי שהשניה נמי כשירה לפרה אדומה כגון שהיא נמי תמימה ואין בה מום ואין בה שום פסול הפוסל בפרה כגון בעלת עול וכיוצא בו משאר פסולי פרה דתנן במסכת פרה, האם שחטו ב׳ פרות אדומות לשם פרה משום מלאכה ליכא ואפילו הכי איכא משום ולא אותה וחברתה81, וקמ״ל דבכהאי גוונא נמי איכא 82משום ולא אותה וחברתה. אע״ג דבכה״ג משום מלאכה ליכא וכדפי׳ בשם התוספות, אפילו הכי משום אותה וחברתה איכא, דסלקא דעתך אמינא דבכהאי גוונא אפילו משום אותה וחברתה נמי ליכא הואיל ושתיהן לשם פרה נשחטו הוה ליה כחדא וכמו שכתבתי, קמשמע לן דלא. ולפי״ז הא דנקט שחורה ואח״ב אדומה הוה ליה לא זו אף זו דבשחורה ודאי איכא משום תרתי משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה, ובאדומה סד״א האפילו משום חדא ליכא, קמ״ל דאפ״ה משום חרא מיהו איכא, והיינו דנקט רש״י תרי טעמי דמלאכה ודשלא ישחוט אחרת עמה, משום הנך תרתי דקתני שחורה ואדומה, דבאדומה ליכא אלא משום שלא ישחוט אחרת עמה וכדפי׳83. ולשיטת הרמב״ם שאכתוב בסמוך [בד״ה ושחט] דליכא משום אותה וחברתה אלא בששחט ב׳ פרות דוקא כ״ש דאתי שפיר, דהשתא חני תרי טעמי דמשום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה בחרא פרה לא משכחת לה כלל, דבשחורה ליכא אלא משום מלאכה לחוד ולא משום אותה וחברתה, ובאדומה ששחט שתיהן לשם פרה משום אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא. מש״ה נקט חני תרתי שחורה ואדומה ובתרי בבי ולא ערבינהו משום דלא ראי זה כראי זה, ואיסורא דאיכא בהא ליתא בהא. אבל לשיטת רש״י ההיא דשחורה בכלל איסורא דאדומה ועדיפא מינה דהכא תרתי והכא חרא, אלא דאיכא למימר לא זו אף זו קתני וכדפירשתי: [מלואים] 84שלא יאמרו שחורה שחטו. פירוש עם האדומה. אבל הא ודאי לא יטעו לומר שחורה לבדה שחטו85. חרא דבהא לא טעו דהא אדומה בהדיא כתיב רחמנא, ועוד א״כ מאי קאמר לקמן דאפיק חמור בהדה, הא נמי ניחוש שמא ישחטו לחמור אלא ודאי במאי דכתב רחמנא בהדיא לא טעו אינשי. ועוד אי טעו לומר שחורה לבדה שחטו למה להוציא עמה אדומה, ואי תלו מפני שאינה רוצה לילך הוציאו עמה את האדומה לצוותא אם כן אמאי תלו דשחורה עיקר ואדומה לצוותא ולא איפכא. מיהו זה יש לדחות קצת. ועוד קשה לי למה ליה למיתלי בתרי טעמא בשחורה לשלא יאמרו שחורה שחטו, ובאדומה שלא יאמרו ב׳ שחטו, הוה ליה לומר האי טעמא לחוד שלא יאמרו ב׳ שחטו וסגי בהכי לשחורה ואדומה,

קצח גבורת פרק רביעי מ״ב ע״ב - מ״ג ע״א ארי דהא אפילו אם שחט בהמה אחרת עמה אפילו של חולין איכא משום אותה לבדה, כדאמרינן בפ״ב דחולין שם. אלא ודאי כדפירשתי דהכי קאמר שלא יאמרו שחורה שחטו עם האדומה ופסולה משום תרי טעמי כמו שכתבתי לעיל [בדיבור הקודם]: רבי אומר לא מן השם הוא זה. בסדר המשנה פ״ג דפרה [מ״ז] גרסינן ר׳ יוסי אומר לא מן השם הוא זה86: דף מ״ג ע״א ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. בפ״ב דחולין [לב ע״א] אהא דאמר רבא התם שחט בהמה אחרת עמה פרה פסולה, אמרינן נשחטה בהמה אחרת עמה אצטריכא ליה, דסד״א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחברתה והיכי דמי כגון ששחט ב׳ פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ״ל. נ״ל87 דיש לפרש בתרי גווני או דבהמה דחולין נמי פוסל משום ולא אותה וחברתה אע״ג ששחטה שלא בכוונה ואין בה משום מלאכה, אפילו הכי הואיל ולר׳ נתן חולין שלא בכוונה כשר הו״ל שחיטה ורחמנא אמר ושחט אותה לבדה. אי נמי יש לפרש הכי דדוקא שחיטת חולין עמה פוסל אבל שחיטת ב׳ פרות אדומות ל״ל בה כיון דשתיהן פרות אדומות נינהו ושוחטן לשם כך הו״ל חדא שחיטה ובכל חדא ושחט אותה קרינן בה משא״ב פרה וחולין דתרי ענינא נינהו הו״ל ב׳ שחיטות. מיהו ה״מ לר׳ נתן דשחיטת חולין אין צריך כוונה, ואיכא למימר דקמ״ל קרא אותה לבדה בנשחטה של חולין עמה בלא מתכוין, דאע״ג דבלא מתכוין אין כאן משום מלאכה אפ״ה איכא משום אותה לבדה הואיל ושחיטה של חולין כשירה ושמה שחיטה, אבל כששחט ב׳ פרות אדומות ביחד לית לן בה לא משום מלאכה ולא משום אותה לבדה, דשתיהן ענין אחד הן וכחדא חשיבא. ומ״מ לרבנן דפסלי שחיטת חברתה שלא בכוונה בע״כ כי כתב רחמנא אותה לבדה למעוטי אותה וחברתה היינו לב׳ פרות אדומות דאל״ב אותה לבדה למה לי, אי למעוטי בשחט של חולין עמה במתכוין תיפוק ליה דפרה פסולה משום מלאכה, ואי שלא בכוונה, כיון דלרבנן בהמה פסולה הא פרה כשירה ואין כאן משום אותה וחברתה דשל חולין לא שמה שחיטה כדאמר רבא התם נשחטה בהמה אחרת עמה לרבנן פרה כשירה88, אלא ודאי האי ושחט אותה לבדה לא צריכא אלא לשוחט ב׳ פרות אדומות ביחד דכל א׳ נפסלה משום שחיטת חברתה עמה וכמש״ל. ומ״מ לרבי נתן איכא למימר דבשחט ב׳ פרות ביחד לית לן בה משום לבדה דכחדא חשיבא, והא דאמר לעיל [מב ע״ס ולא אדומה שלא יאמרו ב׳ שחטו אלמא שחיטת ב׳ פרות פוסלת אחת את חברתה משום אותה לבדה, ההיא כרבנן אבל לר׳ נתן דקיי״ל כוותיה בהא, ל״ל בה וכדפי׳. והשתא לפי שיטה זו [לא קשה] הא דכתב רחמנא אותה שלא ישחוט אחרת עמה, ותיפוק ליה משום מלאכה שפוסל בשחיטתה. די״ל דמיירי בשוחט אחרת עמה שלא במתכוין דאין כאן משום מלאכה, א״נ אפילו במתכוין ובשוחט פרה אדומה אחרת עמה דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא, לפי׳ א׳ לכ״ע, ולפי׳ ב׳ לרבנן. מיהו לישנא שלא ישחוט אחרת עמה דנקט משמע שלא ישחוט במתכוין קאמר, ואפילו הכי איצטריך ליה למעוטי מקרא דושחט אותה ותיפוק ליה משום מלאכה, והשתא לפי׳ א׳ ניחא דמיירי בשוחט ב׳ פרות אדומות דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אותה וחברתה איכא אפילו לר׳ נתן, אבל לפי׳ ב׳ בכה״ג לר׳ נתן אפילו משום אותה וחברתה ליכא, וא״א לאוקמי לסתמא דגמרא כרבנן דלית הילכתא כוותייהו, אלא ודאי פי׳ א׳ עיקר. והרמב״ם לקח לו שיטה אחרת שכתב בפ״ד מהלכות פרה אדומה [הי״ח] שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא (נחתכה) [נתכוון] למלאכה, אע״פ שהבהמה שנשחט עמה כשירה לאכילה שאין שחיטת חברתה צריך כונה, אבל אם נתכוון לחתוך הדלעת ונחתכה בשעת שחיטה פסול שהרי עשה עמה מלאכה.

גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א ארי קצט ומשום שהיה גורס בההיא דפ״ב דחולין [לב ע״א] נשחטה בהמה אחרת עמה לר׳ נתן שתיהן כשירות, לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה, פשיטא סד״א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ״ל8. ולדבריו צ״ל הא דאמר הכא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה, היינו דוקא פרה אדומה אחרת, אבל בהמת חולין ל״ל בה. מיהו הני מילי כששחט אחרת שלא במתכוין, אבל במתכוין אפילו של חולין פוסל משום מלאכה. ומ״מ הא דקאמר ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה מיירי בפרה אדומה אחרת, דאילו בשל חולין בין במתכוין בין שלא במתכוין לית לן בה משום ולא אותה וחברתה, אלא ודאי בפרה אדומה אחרת מיירי ובין במתכוין ובין שלא במתכוין בכה״ג משום ולא אותה וחברתה איכא ומשום מלאכה ליכא, כיון דשתיהן לשם פרה נשחטו וכדפירשתי לעיל!מב ע״ב ד״ה שלא יאמרו שתים שחטו]: [מלואים] לשמואל לאהדורי׳ לאלעזר. נראה לי לפרש דאפרת משה ושל דורות קאי, למ״ד בדורות בכהן גדול לאהדורי׳ מזר ששחט לכה״ג דווקא ולמ״ד בכהן הדיוט לאהדורי מזר לכהן הדיוט, ולרב דדריש במיעוט אחר מיעוט ולרבות דאפילו בכהן הדיוט אשל דורות נמי דריש לה להאי מיעוט אחר מיעוט, ואליבא דמ״ד לדורות בכה״ג ואמאי דאצריך רחמנא בשל שעה אלעזר שהוא סגן לדורות בעי כהן גדול, ורב דאמר לעיל שחיטה בזר פסולה משום דאלעזר וחוקה כתיב ה״ה דפסול בכהן הדיוט מהאי טעמא, אלא של שעה באלעזר דווקא ושל דורות בכה״ג, אתי האי מיעוט אחר מיעוט לשל דורות נמי לרבות כהן הדיוט, אבל למ״ד לדורות בכהן הדיוט ואפילו היכא דבשל שעה הוי באלעזר דוא לדורות בכהן הדיוט סגי בע״כ האי מיעוט אחר מיעוט לא כתב רחמנא אלא אשל שעה לחוד ולרבות כהן הדיוט, אבל אשל דורות לא מהני האי מיעוט כלום דלמאי נפקא מיניה הא הכל סגי בכהן הדיוט, והא ודאי לא מצי למימר דבשל דורות קבלה וזריקה מרבי מהאי מיעוט אחר מיעוט דאפילו בזר כשירה, דהא ליכא למ״ד (שיהו> [שיהיו] כשרים בזר: [מלואים] לשמואל דאפילו בכהן הדיוט. נראה לי דלאו למימרא מדכתב רחמנא כהן הכא ולא כתב ולקח עץ ארז סתמא והוי משמע דאאלעזר דגבי ולקח קאי אלא ודאי להכי כתב רחמנא כהן הכא משום משמע מוציא מיד משמע דאפילו כהן הדיוט וכדמשמע מפירש״י. דא״כ מנא ליה להגמרא הא לשוייא פלוגתא חדשה בין רב ושמואל בדרשה דהאי קרא, דילמא לשמואל נמי משום הכי כתב רחמנא כהן כדאמרינן אליבא דרב סד״א כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא ליבעי כהן קמ״ל. אלא ממשמעותיה דקרא גופיה משמע להגמרא הכי מדכתיב כהן גרידא ולא כתיב אלעזר הכהן הכל בכלל כהן ואפילו הדיוט נמי במשמע: [מלואים] דאפילו בכהן הדיוט. ומשום לדורות נמי איצטריך למ״ד לדורות בכהן גדול. אבל למ״ד לדורות בכהן הדיוט, לא צריך אלא לפרת משה לחוד וכגוונא דפירשתי לעיל [ד״ה לשמואל לאהדורי]: [מלואים] אין מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. קשה לי הא בספרי [חוקת] נפקא ליה הא דבבגדי לבן נעשית כדתנן בפ״ד דפרה [מ״א], מגז״ש דחוקה חוקה מיוה״ב וכדפי׳ לעיל [מב ע״ב ד״ה גמר חוקה]. והא גז״ש כ״ע אית להו אפילו למ״ד לדורות בכהן הדיוט, דאל״ב מנא ליה דנעשית בבגדי לבן היכא שעשאה כה״ג וא״צ ח׳ בגדים של זהב דכהן גדול0. דהא אפילו למ״ד לדורות בכהן הדיוט לאו למימרא דכה״ג פסול לעבודת פרה, דליתא, דהא כל ז׳ פרות שנעשו ע״י כהנים גדולים נעשו כדתנן בפ״ג דפרה [מ״ה] ומי עשאן וכו׳, וכל המנויים שם כהנים גדולים היו, אלא לדורות אף בכהן הדיוט קאמר1, וכ״ש בכהן גדול דעדיף טפי. והשתא מנא ליה היכא דעשאה כהן גדול

ר גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א ארי [ד]א״צ ח׳ בגדים ובד׳ בגדי לבן סגי ליה, דאי מהכהן בכיהונו אין בכיהונו של כהן גדול אלא א״כ לובש ח׳ בגדים זהב שלו כדאמר בפ״ב דזבחים (י״ח ע״א) בני אהרן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה2, אלא ע״כ מהא גז״ש דחוקה חוקה נפקא ליה הא3. א״כ כיון דכ״ע אית להו האי גז״ש לד׳ בגדי לבן, (ליכא למימס [למה לי] הכהן בכיהונו בין לשעה בין לדורות, והא לא מצינו בשום מקום שיאמר הגמרא מילתא דאתיא בגז״ש טרח וכתב לה קרא, דבשלמא ק״ו דאדם דן מעצמו איכא למימר הכי, משא״ב גז״ש דאין אדם דן מעצמו ליכא למימר הכי4: [מלואים] איש להכשיר את הזר טהור (לרבות) [להכשיר] את האשה. קשה לי לכתוב רחמנא טהור לחוד איש למה לי, וכי תימא דמטהור לא הוי מרבינן אלא זר איש אבל אשה לא, ליתא, דמסתמא הטהור הכל במשמע כדאמרינן לעיל נמב ע״בן אשה מ״ט לא, אלעזר ולא אשה, זר נמי אלעזר ולא זר. אלמא אי לאו מיעוטא דאלעזר מסתמא אין לך להוציא את האשה כל היכא תר כשר, [ד]אי ליכא קרא למעט אשה מיניה מסתמא איש ואשה שדן, ולמה לן דכתב רחמנא הכא גבי אסיפה איש לרבות זר דתו איצטריך למכתב טהור לרבות את האשה דלא תימא איש ולא אשה, לא לכתוב רחמנא איש כלל ומטהור לחוד נפקא ליה להכשיר איש ואשה5: לקדש. פירש״י לתת מים על האפר. וכתבו עליו התוספות ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנים האפר על המים, והא דכתיב ונתן עליו מים, י״ל ונתן עליו בשבילו מים אל כלי, ואדרבה משמע שהמים נוגעין בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה. ואני אומר שנעלם מהם סוגיא שלימה דפ״ב דסוטה (טז ע״ב> דאמרינן התם אליבא דרבנן דמים ברישא לעיכובא דאל כלי מים דווקא, ועליו לערבן דבכ״מ מכשיר למעלה והאפר מכשיר את המים להזאה. ור״ש ס״ל התם רצה זה נותן ברישא רצה זה נותן ואיתא נמי לההיא סוגיא בפ״א דתמורה (דף יב ע״ב>. ומהתימה על רש״י שפירש דלא ככ״ע דהא ליכא למ״ד דאפר ברישא דוקא. ואולי אליבא דר״ש מפרש הכי ולתת מים על האפר שפי׳ היינו אם רצה קאמר, ודוחק6. ועוד קשה לי שביק רבנן ופירש כר״ש. וגם סתם מתניתין בפ״ב דערכין [ג׳ ע״א] כרבנן איתא, ובפי״ט דשבת <קא ע״א) מייתי לה להא מתניתין, ונשמר שם רש״י מזה ופירש לקדש לתת עפר על המים, ואולי בכאן טעות סופר הוא בפירש״י7: [מלואים] הכל כשרים לקדש. ברפ״ק דערכין !ג׳ ע״א] דרש כל הכל דכולה גמרא לאתויי מאי קאמר. הכל כשרים לקדש לאתויי מאי, לאתויי לר׳ יהודה קטן ולרבנן לאתויי אשה, דתניא הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, ר״י מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס. ונ״ל דהא דקאמר התם דתניא הכל כשרים לקדש, טעות סופר הוא, ודתנן גרסינן, דסיפא


גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א ארי רא דההיא משנה גופא היא כדמייתי לה הכא, ומשנה שלימה היא בפ״ה דמסכת פרה !מ״ך!. ותימה גדולה בעיני הא דקאמר הכל כשרים לקדש לר׳ יהודה לאתויי קטן ולרבנן אשה, הא בסיפא דההיא משנה גופה בהדיא תני לה ר״י מכשיר בקטן, וגם לאתויי אשה לרבנן לא צריך דמדפוסל ר׳ יהודה לאשה בסיפא מכלל דלרבנן אשה כשירה לקדש. ואע״ג דהתם קאמר הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש ואע״ג דבהדיא תני לה בסיפא פחות מבן חודש נידר תני והדר מפרש, לא דמי לההיא דהכא, דהתם לאו גבי הדדי תני להו אלא בבא בפני עצמה משנה אחרת, אבל הכא האי הכל כשרים לקדש וחוץ מחש״ו כולה חרא מילתא וחדא בבא היא לא שייך לומר תני והדר מפרש דאין זה והדר מפרש אלא היא היא וכולה חרא מילתא היא. ואי משום דרבנן לא קאמרי בהדיא ראשה כשירה, מ״מ הא ממילתא דר׳ יהודה שמעת לה ממילא, מדתני ר׳ יהודה פוסל באשה מכלל דרבנן מכשרי, וכ״ש דליכא למימר דהכל אדר׳ יהודה לאתויי קטן, הא בהדיא קתני ר׳ יהודה מכשיר בקטן ואע״ג דאיכא למימר דהכל כשירים דקאמר אדרבנן ולא אדר׳ יהודה מ״מ הגמרא דקאמר לר׳ יהודה לאתויי קטן, ור״ל דהכל אדר׳ יהודה נמי קאי קשיא הא בהדיא קתני ר׳ יהודה מכשיר בקטן אם לא שתאמר דגמרא לרווחא דמילתא קאמר לה דלר׳ יהודה לאתויי קטן, ובאמת ל״צ לזה דהכל אדרבנן לחודיה קאי ולא אדר׳ יהודה, דאין זה נח דא״א לומר דהגמרא קאמר מילתא דליתא [אלא] לרווחא, ואפילו בדוחקא א״א לומר כן. ונראה לי משום דהכא איכא תרי מילתא, לקיחת העפר ונתינת המים לתוך הכלי, ולרבנן דדרשי בם״ב דסוטה [טז ע״ס ובתמורה ניב ע״ב] עליו לערבן איכא עוד דבר אחר דכשנותן האפר על המים צריך לערב המים עם האפר היטב שיהיו המים צפין על האפר8, ומ״מ ב׳ דברים לכ״ע איכא בהא עבודה של קידוש היינו נתינת האפר ולקיחתו כדכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתינת המים דכתיב בסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי והן בכלל קידוש ושם קידוש כוללן, ומה״ט ילפינן להו מהדדי מה דגלי רחמנא שפסול בזה פסולין נמי בזה, ומה דגלי שכשר בזה כשרין נמי בזה אע״ג דלא גלי גביה רחמנא, שהרי טעמא דר׳ יהודה מכשיר בקטן הוא מדכתיב ולקחו האפילו קטן דפסלי לך התם הכא כשר כדמסיק, והא גבי לקיחת אפר כתיב, והא דפוסל באשה הוא מהכתיב ונתן ולא ונתנה כדמסיק, והא גבי נתינת מים כתיב, והשתא ר׳ יהודה דמכשיר קטן בקידוש ופוסל באשה, ממ״נ בהי חלק של קידוש מיירי, אי בלקיחת עפר אמאי פוסל באשה הא התם לא מיעט רחמנא לאשה דונתן גבי מים כתיב, ואי מיירי מנתינת מים אמאי מכשיר בקטן הא ולקחו דמרבי לקטן גבי אפר כתיב ולא גבי מים. אלא ודאי ע״כ כיון דלקיחת אפר ונתינת מים חרא מילתא היא וחרא עבודה הן וזקוקין זה לזה, ילפינן להו מהדדי ליתן את האמור בזה לזה. וכיון שכן אתי שפיר דהכל כשרים לרבנן לאתויי אשה אפילו לחלק זה של קידוש שהיא נתינת מים הכתיב גביה ונתן, דמיניה נפקא ליה לר׳ יהודה דאשה פסולה דונתן ולא ונתנה, ואי לאו משנה יתירא דהכל ה״א רעד כאן לא פליגי רבנן אר׳ יהודה הפוסל באשה אלא בההוא חלק של קידוש דלקיחת עפר דלא נכתב שם מיעוטא, דר׳ יהודה יליף לקיחה מנתינה ורבנן לא ילפי, אבל בנתינה דכתב רחמנא ונתן גביה אפילו רבנן דרשי ונתן ולא ונתנה, קמ״ל משנה יתירה דהכל לרבות האפילו בנתינה נמי מכשרי רבנן לאשה דלא דרשי כלל ונתן למעוטי אשה. וה״נ לר׳ יהודה הכל לאתויי קטן אפילו בנתינה, אע״ג דולקחו דמרבי ר׳ יהודה מיניה להכשיר קטן בלקיחה כתיב ולא בנתינה, אפ״ה בנתינה נמי מכשיר הנתינה ולקיחה חרא היא. ואע״פ שמה (שהוכרחתי) [שהכרחתי] דמתני׳ מיירי מב׳ צדדי קידוש יש לדחות, דאיכא למימר דלא מיירי אלא מצד נתינה הכתיב גביה ונתן דממעט מיניה

רב גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א ארי ר׳ יהודה לאשה ואפ״ה מכשיר גביה קטן משום דפרשה זו נדרשת כולה במשמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, וההיא הכשר קטן דנתינה משמע ממילא הוי מלקיחה שלפניה ולא משום דיליף מהדדי, אבל ונתן הכתיב בנתינה למעוטי אשה לד׳ יהודה לא יליף לה אלקיחה שלפניה, ואדרבה בלקיחה משמע ממילא (שלה) היא מאסיפה שלפניה, דאמר לעיל טהור להכשיר את האשה, מ״מ הדבר ברור בלא האי הכרח דלקיחה ונתינה חרא הודן לכל דבר, והשתא ההיא דרפ״ק דערכין אתי שפיר וכדפירשתי: [טלואים] הנך דפסלי לך באסיפה. בפרק הערל (יבמות עב ע״ב) פירש״י והתם דרשינן איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה, וליכא למימר איפכא איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן דאמרינן בפרק טרף בקלפי כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע, וע״כ סוגיא דשמעתא הכי איתא התם. ואני תמה הרבה איך הביא רש״י משמעתין דבר שאינו, דהא הכא אמרינן איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה, וקטן ממעט מוהניח שאין בו דעת להניח. שוב ראיתי להתוספות שם [ד״ה חוץ] שהקשו על רש״י הכי. גם מה שמסיים דליכא למימר איפכא משום דכל הפרשה משמע מוציא מיד משמע, אין לו שום משמעות, וכי בעבודה הלפני אסיפה מכשרינן לקטן דנימא רזה מוציא ממשמע דלפניו לפסלו, הא בעבודות הלפני אסיפה לא קטן כשר ולא אשה כשירה בהו: [טלואים] מאי ולקחו דאפילו קטן. פירשו התוספות [ד״ה מאי ולקחו] והא דמכשיר בקטן טפי מבחרש ושוטה. י״ל משום דאתי לכלל דעת. גם בפרק הערל פירשו התוספות [שם ד״ה הנך] ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש. ולדבריהם הא דאמר לקמן גבי וטבל לרבנן טהור להכשיר את הקטן, צ״ל נמי קטן דווקא הוא הכשר להזות משום דאתי לכלל איש ודעת, אבל חרש ושוטה לא, דהא דר׳ יהודא גבי קידוש ודרבנן גבי הזאה חד טעמא הוא משום משמע מוציא מיד משמע האסיפה הוא. וקשה לי הא בתוספתא [פ״ה מ״זק תניא ומביאה הר״ש במס׳ פרה [פ״ה מ״דץ רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא חרש שוטה וקטן שהיזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשירה. אלמא בחרש ושוטה נמי מכשיר בהזאה א״כ הא דלא כר׳ יהודא ודלא כרבנן. וליכא למימר הכר׳ יהודה סבירא ליה דפוסל קטן בהזאה ומכל מקום באחרים רואין אותן מכשיר, כדאמרינן בפ״ג דגיטין (פג ע״א) גבי כתיבת הגט דפסול בחרש שוטה קטן ומ״מ בגדול עומד על גביו כשר, ליתא, דגדול עומד על גביו שאני מאחרים רואין אותן, דעומד על גביו היינו שמלמדו ומזהירו לעשות לשמה, אבל אחרים רואין אותן היינו מרחוק ואינו אלא רואה בעלמא, וכדאיתא בפ״ק דחולין (ים ע״ב> גבי שחיטה דתנן גבי חרש שוטה וקטן שאם שחטו ואחרים רואין אותן כשירה, מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא. ופירשו התוספות התם (ד״ה מאן) דאע״ג רגבי גט דבעי לשמה מהני בגדול עומד על גביו, אחרים רואין אותן אין זה עומד על גביו, וכדפירשתי. והא רבעי ר׳ ישמעאל הכא אחרים רואין אותן היינו שיראו אותו מזה כדינו כמו שצריך אחרים רואין אותן גבי שחיטה שיראו אותו שוחט כהוגן. ואע״ג דאי מזה על האדם הא מי שהתה עליו רואה הזאתו ולמה לי ראיית אחרים. י״ל דמיירי במזה על הכלים, א״נ על חש״ו, א״נ אפילו במזה על גדול ובמזה על מקום שהמוזה עצמו א״א לו לראות וצריך ראיית אחרים. מ״מ ר׳ ישמעאל בשיטת רבנן דמכשירין קטן בהזאה ומכשירין אפילו חרש ושוטה, ומיניה לר״י דמכשיר קטן לקידוש ה״ה לחרש ושוטה100: [מלואים] עד דשקיל חד ויהיב חד. פירשו רש״י ותוספות דה״א ההוא גופיה דשקיל הוא צריך ליתנו במים. וקשה לי א״כ חד חד תרי זימני דקאמר למה לי, הכי הוה ליה למימר עד דשקיל ויהיב חד, דמשמע ההוא דשקיל הוא דיהיב. ואפשר לפרש דהכי קאמר עד

גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א ארי רג דשקיל חד האפר ולאפוקי תרי דלא יקחו, וכן יהיב [חד] לאפוקי תרי דלא יתנו המים, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי האפר ויהיב חד המים שפיר דמי. מכל מקום פירוש רש״י ותום׳ עיקר. דלהך פירושא קשה לי מאי דקאמר אי כתב רחמנא ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד, מהיכי תיתי לומר כן וכי משום דכתב רחמנא לשון יחיד, בב׳ אי אפשר, הא כל מה שאמור בפרשה בלשון יחיד ואסף איש טהור, ולקח אזוב, וטבל במים, וכי נימא דע״י ב׳ אי אפשר. וכי תימא אין הכי נמי, הא לקמן אמרינן וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו, ומסיים עלה שם במסכת פרה [פי״ב מ״י] ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול, וטעמא משום דאשה אחזה בידו דפסולה להזאה אבל איש שפיר דמי, ואמאי הא ולקח וטבל והזה אמר רחמנא בלשון יחיד. אלא על כרחך אע״ג דכתב רחמנא בלשון יחיד, אפילו בב׳ נמי שפיר דמי. אבל לפירוש רש״י ותוס׳ אתי שפיר דהוה אמינא ההוא גופיה דשקיל (וכר): [מלואים] 101(הוה אמינא עד דשקיל חד. דהוה אמינא דההוא גופיה דשקיל) האפר יתן המים, משום דנתינה למים ותערובתן חדא מילתא וחדא עבודה הן, וסלקא דעתך אמינא דעבודה א׳ אי אפשר שתעשה בב׳ אנשים קמ״ל דשפיר דמי. מיהו מהא דאם אחזה בידו בשעת הזיה דפסול אינו ראיה כל כך למאי דאפרש בסמוך102 (הוא), דמיירי בהקטן לבד אינו יכול, דהשתא אפילו אם תמצא לומר דהני דכתב רחמנא בפרשה בלשון יחיד על ידי ב׳ אי אפשר, מ״מ בכהאי גוונא בכשירים להזיה בא׳ יכול וא׳ אינו יכול הוה ליה כאילו עשה אחד את הכל, משום הכי דוקא באשה אחזה בידו פסול אבל באיש שפיר דמי כיון דהגדול יכול והקטן אינו יכול הוה ליה כאילו עשאו והזה הגדול לבדו. וגם הא דפי׳ הואיל ובלשון יחיד נאמרה כולה פרשה, על ידי ב׳ אי אפשר, כהאי גוונא אמרינן ספ״ק דתמורה ף״ג ע״א) שאין הציבור והשותפין עושין תמורה לפי שכל הפרשה בלשון יחיד נאמרה א׳ ממיר ואין ב׳ ממירין. מיהו לא דמי כל כך דשאני התם דכתב רחמנא כמה פעמים בלשון יחיד לא יחליפנו ולא ימיר ואם המר ימירנו וכולן בלשון יחיד נאמרו ולא אישתמיט בשום פעם לכתוב לשון רבים ש״מ א׳ דוקא ולא ב׳. מיהא להאי טעמא הכא נמי אתי שפיר דכיון דנתינת האפר והמים חדא מילתא היא אי כתב רחמנא ולקח ונתן תרוייהו בלשון יחיד הוה אמינא דווקא הוא ע״י א׳ ולא ע״י ב׳(סכיון דכתב רחמנא לשון יחיד ב׳ פעמים בדבר אחד, והכי נמי אי כתב רחמנא ולקחו ונתנו תרוויהו בלשון רבים הוה אמינא בין בלקיחה בין בנתינה על ידי ב׳ דוקא מהאי טעמא, להכי כתב רחמנא ולקחו לשון רבים ונתן לשון יחיד, למימרא דבין בלקיחה בין בנתינה בין על ידי אחד בין על ידי ב׳, דהא שתיהן א׳ הן ואי אפשר שיחלקו בדיניה. ובהכי ניחא נמי ולא תקשה מהא דתניא בתוספתא דמס׳ פרה הביאו הר״ש בפ״ד דפרה [מ״ב] היזו, פירוש הזאת הדם. ז׳ כהנים כאחד הזאתן פסולה, פי׳ דשבע פעמים כתיב. (והיינו) בזה אחר זה הזאתן כשירה, ולא אמרינן מדכתב רחמנא והיזה בלשון יחיד א׳ ולא ב׳, דכיון דלא כתיב והזה ב׳ פעמים בלשון יחיד אין לך להוציא את ב׳ מהכא. והיינו טעמא נמי דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לשון יחיד ואפילו הכי ב׳ גואלים, כדאמר בפ״ק דזבחים (ר ע״א) דאמר התם דאין ב׳ יורשין ממירין בקרבן אביהם משום דאם המר ימיר לרבות היורש א׳ ממיר ואין ב׳ ממירין, ופריך אלא מעתה גבי מעשר דכתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש הכא נמי אחד גואל ולא ב׳, ומשני שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתא בשותפות, והשתא מאי שנא מעשר מתמורה הא מעשר נמי גאל יגאל בלשון יחיד נאמר, אלא ודאי משום דגבי מעשר לשון יחיד לא נאמר אלא פעם אחת דהא גאל יגאל אינו אלא כפל לישנא ולרבות את היורש קאתי, ולפיכך אין לך להוציא ב׳ מן הכלל. ובהכי נמי ניחא לי הא דאמר ריש פ״ק דתמורה [ב׳ ע״ש וערכין [ב׳ ע״ס לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה תלמוד לומר המר ימיר, והקשו התוספות פ״י דמנחות (צג ע״א ד״ה לפי) הא בכל מקום


רד גבורת פרק רביעי מ״ג ע״א - מ״ג ע״ב ארי בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן בגנבתו ולא בגנבתה, אע״ג שכל הענין בלשון זכר נאמר, ולמאי דפירשתי ניחא דשאני הכא דלא כתב בלשון זכר אלא פעם אחת, ואין זה מקומו: וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומזה. במתניתין פרק י״ב דפרה !מ״י] מפרש לה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, אם (אוחזה) [אחזה] בידו אפילו בשעת הזיה פסול. פירוש לפי שאחיזת המים אינו אלא מעשה אצטבא בעלמא, אבל אחיזת היד מסייעת לו להזאה ממש ואשה פסולה להזאה. וקשה לי אם אוחזת בידו ממש מאי הוה, הא אינה אלא מסייע וקי״ל מסייע אין בו ממש, כדאמרינן בפ״ב רביצה (כ״ב ע״א) אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבת, ואע״ג דקא מסייע בהדיה דקעמיץ ופתח, מסייע אין בו ממש, ולא תימא דבדרבנן דוקא כגון מכחל עינא הוא דאמרינן מסייע אין בו ממש, אלא אפילו בשל תורה נמי כדאמרינן בפ״י השבת (צג ע״ב) גבי ב׳ שהוציאו חפץ לרשות הרבים בשבת זה יכול פירוש להוציאו לבדו וזה אינו יכול, זה שיכול חייב ושאינו יכול פטור דמסייע אין בו ממש, ומייתי לה מהא דתניא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש. והכא נמי אם הקטן טובל ומזה כי אשה אוחזה בידו ומסייעתו מאי הוה הא דמי לקיבל בימין שכשר לעבודה ושמאל מסייעתו שפסול, אפילו הכי עבודתו כשירה דמסייע אין בו ממש. מיהו י״ל דהקטן אינו יכול להזות לחוד בלי סיוע אחרים, לפיכך אם האשה מסייע הוה ליה הפסול שהוא האשה יכול והכשרה103 שהוא הקטן אינו יכול ואינו אלא מסייע, ועיקר הזאה מן האשה הוא והקטן המסייע אין בו ממש. אי נמי מיירי בזה אינו יכול הקטן, וזה אינה יכולה האשה, דכהאי גוונא אמרינן התם דהוה ליה כאילו כל אחד עושה בפני עצמו, ואם האחד כשר והא׳ פסול פסול, דאין שום אחד מהם שיהא נקרא מסייע דאין בו ממש. [ועוד י״ל דלעולם ביכול אף הקטן להזות בעצמו, אלא דמ״מ בהזאה זו לא היתה האשה רק מסייעתו, רק שעשתה בגוף המעשה כמו הקטן שהיא נמי יכולה ואחזתו בידו, [ו]מכח שניהם נעשתה ההזאה וזה נמי פסול, אף היכול הקטן בעצמו מ״מ הלא לא נעשתה ההזאה זו מכח הקטן לבד104]. והשתא לפירוש א׳ מתניתין לצדדין קתני ורישא וסיפא בתרי גווני קטן מיירי, רישא דקתני והוא טובל ומזה, היינו בקטן שיכול להזות בפני עצמו בלי אחיזת אחר עמו את האזוב, מדקתני והוא טובל ומזה אלמא ביכול בפני עצמו להזות עסקינן. וסיפא אם אחזה בידו בשעת הזאה פסולה לאו אההוא קטן דאיירי ברישא מיירי, דאי ביכול להזות בפני עצמו אפילו אם (אוחזה) [אוחזת] בידו נמי שפיר דמי דאינו אלא מסייע, אלא בקטן שאינו יכול להזות בפני עצמו מיירי. אבל לפירוש ב׳ כולה אחד קטן מיירי וביכול בפני עצמו אלא שהאשה נמי יכולה בפני עצמה, לפיכך אם מזה לחוד כשר, ואם אשה אחזה עמו פסול כיון רזה יכול וזה יכול וכדפירשתי. ופירוש ב׳ עיקר, דדוחק לאוקמא מתניתין בתרי גוונא קטן (מלצדדין) [ולצדדין] קתני: דף מ״ג ע״ב ולא פליג רבי יהודה. הקשו התוספות ובהר״ש שם במסכת פרה, דבתוספתא דמסכת פרה תנינא, בפרה ר׳ יהודה מכשיר בקטן, ושמא המקשה לא שמיע ליה הא. ונפלאתי הא ודאי תוספתא דא משבשתא היא דכלפי לייא דהא לרבנן קטן כשר, ולר׳ יהודא פסול: והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום. קשה לי נימא הכא נמי להכי כתב רחמנא טהור משום משמע מוציא מיד משמע, ולרבנן דאמרי בטבילת אזוב איש ולא אשה כתב רחמנא גבי הזאה טהור להכשיר את האשה, ולר׳ יהודה דאמר התם איש ולא קטן כתב רחמנא טהור גבי הזאה להכשיר קטן. וי״ל דטבילת אזוב במי חטאת והזאתו במים חרא

גבורת פרק רביעי מ״ג ע״ב ארי רה עבודה וחרא מילתא הודן, משום הכי אי אפשר לחלק עבודה אחת לחצאין ולומר דכשר בזה מה שפסול בזה, ועל דרך שפירשתי לעיל גבי לקיחה ונתינה: לימד על טבול יום שכשר בפרה. והקשו התוספות ואימא לרבות מחוסר כפורים ולא טבול יום. ותירצו דמוקמינן לטומאה שבאותה פרשה שהוא טומאת מת דלא שייך ביה כפרה. ומפ״ב דזבחים (יז ע״ב> למדו כן והכי איתא התם שרפה מחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר פסולה. ורוצה לומר דבהא פליגי מר סבר מחוסר כפורים דזב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי, ודחי דכולי עלמא כזב דמי ובהא קמיפלגי דכתיב והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה, מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה, הלכך טבול יום דטמא שרץ דקיל אתי בק״ו מטבול יום רמת, מחוסר כפורים דזב המיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו, לא. וקשה לי כיון דסבירא ליה ליוסף הבבלי טבול יום דהך פרשה וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק״ו מטבול יום רמת, אבל טבול יום דטומאה היוצא מגופו דחמירי לא, והא מחוסר כפורים ליתא אלא בטומאה היוצא מגופו שהן זב וזבה יולדת ומצורע כדתנן ריש פ״ב דכריתות [ח׳ ע״בן, ואם כן מאי איריא מחוסר כפורים, אפילו טבול יום של אותן טומאות כגון זב וזבה בעלי שתי ראיות דאין צריכין קרבן וכן מצורע מוסגר דאין צריך קרבן כדתנן בפ״ק דמגילה [ח׳ ע״ב], טבול יום דידהו פסולין לפרה הואיל וחמירי דטומאתן יוצאת מגופן: מתניתין. שחטו וקבל במזרק את דמו. נראה לי דהאי ושחטו נמי ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו, כדתנן לעיל פ״ג (דף לא ע״ב) גבי שחיטת התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרינן בגמרא [שם ל״ב ע״בן קרצו ברוב ב׳ מפני שלא היה לו פנאי לגמור השחיטה בב׳ סימנים משום שהיה צריך למהר לקבל את הדם כדפי׳ התם, והכא נמי שחיטת כל הקרבנות שבו ביום שאינן אלא בכהן גדול כל עבודתן, אין שוחטן אלא ברוב ב׳ וממרק אחר על ידו105. ותני בתמיד שהוא הראשון מכל הקרבנות של בו ביום, והוא הדין לכולן: על רובד הד׳ שבהיכל. בגמרא תני של היכל. הא דקרב הדם קרוב להיכל כל כך, וגבי מחתה קאמר בסמוך על רובד הד׳ שבעזרה. היינו טעמא, שןב]דם דאיכא חששא שלא יקרוש, כל כמה דמקרבו לפנים שהוא מקום הזאת דם זה עדיף טפי כדי למעט בהילוך כשיטול הדם ממי שממרס בו וישאנו לפנים עד מקום הזאתו106, ומ״מ לקרבו עד תוך ההיכל אסור משום כל אדם לא יהיה באהל מועד, אבל במחתה אי מרחקה מן ההיכל אע״פ שגם הוא צריך להכניסה לפנים לית לן בה. מ״מ איני יודע מאי טעמא ממרס על רובד ד׳ ולא קרוב להיכל, דהא בשעת הקטרת פנים אינו צריך פרישה אלא מהיכל וכדאיתא בגמרא. וי״ל דההיא דממרס שאני דצריך הרחקה יתירה דאגב דטריד במלאכתו למרס הדם דילמא יקרב את עצמו לתוך ההיכל עם הדם ולאו אדעתיה, מה דליכא למיחש להכי בשאר כל אדם, מ״מ להרחיק יותר מרובד הד׳ חיישינן דילמא משיטול כהן גדול מיד

רו גבורת פרק רביעי מ״ג ע״ב ארי הממרס ועד דממטי לדם לפנים במקום הזאתו יקדש107. אבל מרובד הד׳ עד לפנים קים להו לרבנן דלא חיישינן לשמא יקרוש: וחותה מן המעוכלות הפנימים. רבינו יעקב לא גרס ליה הכא, אלא גבי תרומת הדשן בפ״ק דתמיד [מ״ד] כתב לה, אבל גבי קטורת בעינן לוחשות. ור׳ שמואל אומר דבסדר המשנה לא גרס לה אבל בתמיד (לג ע״א) תנן לה גבי קטורת של כל יום. והיינו טעמא משום דבתורת כהנים [אחרי פ״ג ה״ד] תניא מנין שתהא האש בטלה על גבי גחלים תלמוד לומר גחלי אש, הלכך מן הפנימים שאין בהן להבות אש הוא נוטל והוא הדין ליום הכפורים, תוס׳ ישנים [נדפס לקמן דף מד ע״ב ד״ה גחלים]. ולדידי קשה לי אם איתא דגחלים שיש בהן להבות אש לא בכלל גחלי אש הן, תקשה הא דאמרינן בפ״ז דפסחים (עה ע״ב), דתנן התם גחלי יכול עוממות תלמוד לומר אש אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות ואמרינן הא גופיה קשיא אמרת גחלי יכול עוממות אלמא לוחשות אש נינהו, אימא סיפא אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי אלמא אפילו לוחשות לאו אש נינהו, ואמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש, אי אש יכול רצה שלהבת יביא רצה גחלת יביא, תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות, אמר רבא רצה גחלת יביא רצה שלהבת יביא, שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה כגון דשייפי למנא משחא ואיתלי ביה נורא, ההוא לא צריך קרא למעוטי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה לא כ״ש, אמר רבא תריץ (הכא) [הכי] גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש, אי אש יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת אדעייל לגואי הוי כוליה גחלת, תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה נהוי גחלים. והשתא הוה ליה לתרץ הכי אי אש יכול רצה שלהבת עם גחלתו יביא רצה גחלת לחוד בלא שלהבת יביא, ולא שלהבת בלא גחלת כדאמר אביי, דתקשי לך השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, ודוחק לומר דאפילו בכהאי גוונא אין עושין כן אפילו לפני מלך בשר ודם. ועוד אם כן למה ליה לרבא לדחוקי ולומר יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת ואדעייל לגואי הוי כוליה שלהבת משום דאילו לעיולא הכי אין צריך מיעוט דהא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להביא אוד בשלהבתו דמעלה עשן כדפירש״י, הוה ליה למימר אי אש יכול גחלת בשלהבתו יקח ועד דעייל לגואי הוה ליה כוליה גחלת, תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה בעינן גחלי, אלא ודאי ש״מ דגחלים בשלהבתם בעוד שיש בהם להבות אש אפילו להביא הכי בפנים נמי שפיר דמי, דכל כהאי גוונא גחלי אש מקרי108. על רובד הד׳ שבעזרה. למאי דקאמר בגמרא גבי דם פר שנתנו למי שממרס בו על רובד ד׳ שבהיכל תני של היכל, פירוש מונה מיציאת היכל ולחוץ ד׳ רובדים ומניחו על הד׳. והשתא אי אמרת דהא דאמר בגמרא [מד ע״א] בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי מבין האולם [ולמזבח] לא פרשי, דרישא דווקא (הא) [הוא] דקאמר מהיכל פרשי, אבל אפילו מאולם גופיה אין צריך פרישה וכמו שאפרש בגמרא [שם אבל בשעת הקטרה], היינו דאיכא בין הנחת דם דרישא להא דמחתה10, דאילו דם מניחו באולם גופיה על רובד הד׳ שבו מן ההיכל ולחוץ110, ואילו מחתה מניחה על רובד הד׳ שחוץ לאולם בין האולם ולמזבח. ואי אמרת דהא דקאמר מבין האולם ולמזבח לא פרשי דווקא אבל מאולם גופיה פרשו, צריך לומר דהיינו דאיכא בין הנחת דם למחתה, דהא דקאמר של היכל הרובד הד׳ אולם נמי בכלל היכל, והרובד הד׳ שמניח הדם חוצה להם היינו בין אולם

גבורת פרק רביעי מ״ג ע״ב - מ״ד ע״א ארי רז ולמזבח ברובד הד׳ שמיציאת האולם ולחוץ111, ואילו מחתה מניחה על הרובד הד׳ שמחוץ של מזבח112. והיינו דאיכא בץ דם למחתה דהתם קאמר על רובד הד׳ של היכל והכא קאמר הד׳ שבעזרה. דאי לא תימא הכי כדפירשתי מאי איכא בץ דם למחתה, אלא ודאי כדפירשתי113: רובד ד׳ שבעזרה. איני יודע מאי טעמא רובד ד׳ דווקא. דבשלמא הא דמניח של דם בד׳ של היכל והכא במחתה בד׳ של עזרה, היינו טעמא משום דבדם אי מרחק ליה ממקום הזאתו יותר איכא למיחש שלא יקרוש הדם כשנושאו משם לפנים114, אבל מחתה שנוטל את הגחלים ממזבח החיצון מניחם בעזרה סמוך למזבח, אבל מאי טעמא דרובד ד׳, (אע״ג דסוף סוף הא מ״מ אחר כך צריך לישא למרחק, מרובד הד׳ של עזרה לפנים שהוא מקום הקטרה, ולא עוד שאחר כך נושא הכף עם המחתה ביחד לפנים, ונמצא בהא דמניח המחתה בעזרה אתה מרבה עליו את הדרך במשא יותר כבד של כף ומחתה ביחד. מ״מ הא עדיף למעט בהילוך הא׳ מיד כשנוטל הגחלים מעל המזבח שהן חמין ביותר וקשה עליו משא חם לשאת למרחק יותר, משאינו חם כל כך אע״ג דיקירי טפי. והא עד שיוציא לו כף ומחתה של קטורת מלשכת הכלים ויחפון כדאמר רפ״ה נמ״ז ע״א] אדהכי והכי מצטנן במקצת ואינו חם כל כך) שמניחו דווקא עליו. ושמא י״ל דאגב דהתם גבי דם מניחו על רובד הד׳ מטעמא דפירשתי לעיל115, תיקנו נמי הכא במחתה הכי. ואע״ג דלא דמי דהרובד דהתם של היכל ודהכא של עזרה, מ״מ במנין הרובדים השוו חכמים ולא חלפו בהו116, נראה לי: בכל יום וכו׳. בגמרא אפרש לה פיסקא פיסקא: דף מ״ד ע״א יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באוהל מועד. פירוש בהיכל. קשה לי למה לי קרא להזהיר על פרישה מן ההיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים, תיפוק ליה [ד]בלאו הכי איכא לאו כדמעייל ביאה ריקנית בהיכל שלא לצורך עבודה117, כדאמרינן בם״ג דמנחות (כז ע״ב) דטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתם אל היכל כולו בארבעים, ונפקא ליה מהאי קרא דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש, דהיינו היכל בלא יבא, והא אפילו אם תמצא לומר דסדר עבודות של כל יום מן התורה כשירה בכהן הדיוט118 ולפיכך יש מקום כניסה לכהן הדיוט ולצורך עבודה אפילו ביום הכפורים לצורך הטבת נרות והקטרת קטורת של היכל, הא מ״מ לפי סדר העבודות עבודת היום מאוחר להם, ומעתה אין מקום כניסה

רח גבורת פרק רביעי מ״ד ע״א ארי בהיכל בו ביום אפילו לכהנים לשום צורך עבודה עד בין הערביים להדלקת נרות וקטורת של היכל והן מאוחרין לכל עבודות היום, ולא משכחת לה כניסה להיכל בשעת עבודת היום של יום הכפורים לצורך אפילו לכהנים11. והשתא למה לימז) כל אדם לא יהיה באוהל מועד שהוא היכל לאזהורי בשעת הקטרה והזאה דלפנים, תיפוק ליה דהוה ביאה שלא לצורך דהא לצורך בההיא שעתא לא משכחת לה120. מיהו למאי דפירשו התוספות התם [ד״ה למעוטי] בשם ר״ת דלהשתחות מותר ליכנס להיכל דהשתחואה צורך עבודה חשיבא. לפי זה ניחא הא דכתב רחמנא וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, אפילו אם כהן רוצה ליכנס לשם לצורך השתחואה בהיכל, דמשום ביאה שלא לצורך ליכא, וקמ״ל האפילו הכי בשעת הקטרה והזאה דלפנים לא יהיה באוהל מועד ואפילו להשתחות לא. אבל קשה לי על פירוש ר״ת דהא התם פליגי לרבנן היכל בארבעים, מבית לפרוכת פירוש לפני ולפנים אל פני הכפורת היינו שהלך עד לפני הארון במיתה. ולר׳ יהודא היכל ולפני ולפנים בארבעים אל פני הכפורת לחוד במיתה. ואמרינן מאי טעמא דרבנן לכתוב רחמנא אל הקודש ואל פני הכפורת ולא בעי מבית לפרוכת ואנא אמינא היכל מחייב מבית לפרוכת מבעי, מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי, ש״מ דבמיתה. והשתא היכל אי צורך השתחויה שרי למיעל, הא ודאי מבית לפרוכת שהוא לפני ולפנים אפילו לצורך השתחואה אסור, והא ליכא למ״ד דמבית לפרוכת לצורך השתחואה שרי וכדתנן בפ״ק דכלים ןמ״ט] קדשי קדשים מקודש ממנו פירוש מן ההיכל שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה. ולקמן בפ״ה (נג ע״א) אמר הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, ופריך ותיפוק ליה דקא עייל ביאה ריקנית. ואי לצורך השתחואה מבית לפרוכת נמי שפיר דמי מאי פריך, דילמא נפקא מינה בדעייל לצורך השתחואה דאין בזה משום ביאה ריקנית121. אלא ודאי מבית לפרוכת אפילו לצורך השתחואה אסור122. וכיון שכן אי ס״ד דבהיכל לצורך השתחואה שרי מאי קאמר לכתוב רחמנא אל הקודש ולא בעי מבית לפרוכת דהיכל מחייב מבית לפרוכת מיבעי, דילמא משום הכי כתב רחמנא מבית לפרוכת אע״ג דמק״ו דהיכל אתי שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה היכל לצורך השתחויה מותר אף מבית לפרוכת כן, להכי כתב רחמנא מבית לפרוכת בהדיא דאפילו צורך השתחויה אסור ביה. אלא ודאי בהיכל נמי שלא לצורך עבודה אלא להשתחויה בלבד אסור כמבית לפרוכת123, והשתא שפיר איכא למילף מבית לפרוכת מק״ו מהיכל. מיהו בלאו הכי אי אפשר לפרש כן דהא דקאמרי רבנן היכל מיחייב מבית לפרוכת מיבעי, דבתורת ק״ו מילף ליה הכי מה היכל הקל מיחייב מבית לפרוכת החמור מיבעי, הא ליתא, דקי״ל אין עונשין מן הדין כדאמר בפ״ב דמכות (דף ט׳> [יד ע״א], וריש פי״ג דזבחים (קו ע״ב). גם ליכא למימר כדפירש״י היכל מיחייב מבית לפרוכת מבעי, הא בכלל בית לפרוכת היכל דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם ליה

גבורת פרק רביעי מ״ד ע״א ארי רט במלקות. הא נמי ליתא, דאמר התם מאי טעמא דר׳ יהודא ואמרינן אל פני הכפורת למה לי מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעי, אלא ודאי מבית לפרוכת באזהרה ולא במיתה, ורבנן הכי נמי דלא צריך והא דכתב רחמנא אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש, כדתנא דראב״י אל פני הכפורת קדמה זה בנין אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים, ופירש״י משופש כגון שחתר החומה הלפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב. והשתא מאי האי דקאמרי רבנן הכי נמי דלא צריך אל פני הכפורת ולמעוטי דרך משופש כתביה הפטור, הא אפילו [אי] דרך משופש חייב, כל שכן הצריך למכתב אל פני הכפורת בנכנס דרך משופש בפתח שעשה לצפונו של קדשי קדשים או לדרומו נגד פני הכפורת: ביציאתו מנין תלמוד לומר עד צאתו. נראה לי דאין לו ענין להא דפליגי תנאי בספ״ד דערכין(יח ע״א) גבי מיום הא׳ עד יום הד אי עד ועד בכלל או לא, דאפילו למ״ד עד ולא עד בכלל הכא מודה דביציאתו נמי לא ולא אמרינן ועד צאתו ולא צאתו בכלל, ראם כן עד צאתו דכתב רחמנא למה לי, מכדי כתיב בבואו לכפר דמשמע כל זמן כפרה לא יהיה אדם באוהל מועד עד צאתו למה לי, אלא ודאי עד צאתו וצאתו בכלל. והכי מוכח התם [ד]היכי דמוכח רעד ועד בכלל כולי עלמא מורו: כפרתו קודמת לכפרת ביתו. (תימא) [ותימה] והלא נעשית העבודה הכל בבת אחת ומתי כפרת א׳ ומתי כפרת ב׳. ופי׳ ר״ש דנפקא מינה הא דאמר בפ״ג דהוריות ף״ג ע״א) דקרבן כהן קודם לקרבן ישראל (ולהאי) [ולהכי] צריך האי קרא. אך כפרתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים לא אתי שפיר, וכן לכפרת ביתו. [תום׳ ישנים]. ולדידי בלאו הכי קשה לי ההוא סוגיא דהתם, דהכי תנן פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, מה תלמוד לומר הראשון, שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו, וסמוך לזה אמרינן שם פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר, וכן הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. והשתא למה לי האי טעמא (שיקדם) [שיקדים] מכפר למתכפר כדאשכחן ביום הכפורים וכפר בעדו ובעד ביתו, תיפוק ליה דהא מהאי קרא דהראשון נפקא ליה שיהא ראשון קודם לפר העדה בכהן משיח. ואפילו תימא דאיצטריך להאי טעמא (דיקדם) [דיקדים] מכפר למתכפר לשאר קרבן כהן משיח והעדה, אם כן הראשון דפר כהן משיח למה לי, תיפוק ליה משום האי טעמא (דיקדם) [דיקדים] מכפר למתכפר כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו124. ובחידושי למסכת הוריות יתבאר זה. עוד פירשו בתוס׳ ישנים די״ל לענין וידוי של פר איירי דתניהו ענין לשם שצריך לומר אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, כי אם לא היה פסוק היה לו להזכיר בפעם ב׳ מיהא שבטו תחילה. מיהו גם על תירוץ זה קשה לי דאם כן מאי כפרתו קודמת לכפרת ישראל דקאמר, דהא לאו בחדא וידוי הן, דעל הפר מתודה עליו ועל ביתו ועל אחיו הכהנים, ווידוי של ישראל היה על המשתלח בפני עצמו125. אם לא שתאמר שנרכיב ב׳ הפירושים ביחד דכפרתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים להזכיר את עצמו תחילה בוידוי ב׳ וקודם לישראל, נפקא מינה להקדים קרבנו להם. מ״מ אכתי קשה לי הא דקאמר דכפרתו קודמת לכפרת ביתו למאי נפקא מינה, דלהקדימו בוידוי לא צריך קרא דפשיטא מהיכי תיתי להקדים בוידוי ביתו לו, והכי נמי להקדים קרבנו לשל ביתו לא צריך קרא דפשיטא דקרבנו קדים לשל ביתו, דעל כרחך לא צריך קרא אלא שפר כהן משיח יהיה קודם לפר העדה דסלקא דעתך אמינא דפר העדה קדים שזה

רי גבורת פרק רביעי מ״ד ע״א ארי ציבור וזה יחיד כדאמר התם שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא מאי טעמא האי ציבור והאי יחיד קמ״ל דלא, אבל שיהא קרבנו קודם לקרבן ביתו להא לא צריך קרא דפשיטא הוא126. ולי נראה לפרש הא דקאמר דכפרתו קודמת כר, נפקא מינה להא דאמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים (ב׳ ע״א) דקרבן שנעשו ד׳ עבודות שבדם שלא לשם בעלים לא עלו לבעלים לשם חובה, ופסח וחטאת פסול לגמרי, מיהו הני מילי בשחטו בפירוש שלא לשם בעלים אבל סתמא כשר ועלו, מ״מ מן התורה צריך לשחוט לכתחילה בפירוש לשם בעלים, וכדתנן!שם מו ע״ס לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח, דהיינו לשם בעלים, וכתבו התוספות התם [ב׳ ע״א ד״ה כל הזבחים] דהוא הדין שאר ד׳ עבודות צריך לעשותן לשם בעלים בפירוש, אלא תנאי בית דין הוא דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו127, ואם כן בכל קרבנות ציבור והיחיד צריך מן התורה דלימא לשמו לכתחילה128, ואע״ג דשלא לשם בעלים בקרבן ציבור אינו פוסל, כדאמרינן התם (דף ד׳ ע״א) מה לשלא לשמו שישנו בציבור כביחיד תאמר שלא לשם בעלים [ש]אינו בציבור, התם היינו טעמא דשלא לשם בעלים אינו פוסל בציבור משום שהכל בעליו, אבל מ״מ הא הצריך מן התורה בפירוש לשם בעלים לכתחילה אין לחלק בין של ציבור לשל יחיד, דמאי שנא, ואדרבה י״ל דאפילו מדרבנן צריך לומר בקרבן ציבור לשם בעלים לכתחילה, דבהא לא חייש דילמא אתי למימר שלא (לשם) [לשמו], דהא אי נמי אמר שלא לשם בעלים בקרבן ציבור לית לן בה ולא אתי לידי קלקול, אין לנו לתקן דלא לימא (בהדיה) [בהדיא] לשם בעליו כיון דמן התורה צריך ודאי [לומר] כן לכתחילה שעושה עבודותיו לשם צי