משתמש:Roxette5/באר הגולה חו"מ השלמה

Siman 386

(א) ל' הטור מהא דאמר ר"ל לר"א ר"א וסבירא להו כוותיה בפ"ט דב"ק דף ק' ע"ב

(ב) שם בשם הרמב"ם בפ"י מה' חובל ומזיק די"א כ' ה"ה מימרא דרבה פוטר (שם דף צח ע"א) משום דלית ליה דינא דגרמי אבל המפרשים כתבו דלדידן חייב בכולהו וכן דעת ר"ח ובהלכות ויתר הפוסקים ז"ל פירוש אפילו למים צלולים וקא חזי ליה באופן שאינה אבודה ממנו אלא גורם להפסידו אותו שכר ליודע לשוט תוך המים ולמשקליה דאילו יכול להוציא ע"י שכר הנז' גם רבה מחייבו:

(ג) ל' הרמב"ם שם ד"ט כדרפר' דכפייה לרב אשי וכו' שם ע"ב

(ד) ל' הטור וכדעת הרי"ף שכתב דלית הלכתא בהא כרבה דפוטר בזה שם סוף דף כו ע"ב דס"ל שלא דיינינן דינא דגרמי ואנן קיימא לן דלית הלכתא הכי אלא כרפרם דכפייה לרב אשי וכו' וכן דעת הרמב"ם שם ד"ח אך לא כתב מפורש כי היה לו קצת גי' אחרת ופי' אחר בדברי רבא כמ"ש ה"ה שם ואכמ"ל

(ה) וביאר הרא"ש שם בפסקיו בשם ר"י כיון שלא עשה מעשה בגוף הדבר הניזוק ושהכי מסתבר וכן כתבו התו' בשם ר"י בפ"ב דב"ב סוף דף כ"ב ועוד כתב משמו חילוק אחר דדינא דגרמי דחייב היינו דמשעת מעשה בא ההיזק

(ו) חפשתי ולא מצאתי מפורש שפסקו התו' או הרא"ש בדוחף מטבע של חבירו לים או בפוחת צורתו כרבה דפטור לפי השני חילוקים שכתבו התוס' והרא"ש בפרק לא יחפור כנזכר לעיל נראה שחייב לדעתם בשני אלו בדוחף וכו' או פוחת וכו' כיון שעושה מעשה לגוף הדבר הניזוק ומשעת מעשה בא ההיזק

(ז) ע"ש סוף ד' כ"ו שהקשה על כל מה שכת' ר"י מהא דטיהר את הטמא וב"ה עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ולכן כתב דדינא דגרמי הוא משום קנס ובהזיקן מצוי ורגיל כדמוכח בירושלמי בהא סלקי התוספות משם אך הרא"ש כ' שם בפסקיו דמה שעושה ב"ה על ידו הוי כעושה מעשה עכו"ם שעשה מקח עם ישראל א' כך וכך מדות יין שרוף בכך וכך ונגמר המקח כדרך התגרים שמכים כף אל כף והלך עכו"ם אל בית ישראל שני ורוצה גם כן לעשות עמו מקח על יין שרוף והיתה כוונתו שאם יוזיל ישראל השני שיקח ממנו המקח וכשהרגיש ישראל ראשון שלכך הלך לבית ישראל שני שלח אל ישראל הב' זה וביקש ממנו שלא ימכור לו יין שרף כי כבר עשה עמו מקח ולא השגיח הישראל השני ועשה מקח עם עכו"ם ולקח היין שרוף ממנו ולא מן הראשון ☜פסק הסמ"ע דאין לענוש ישראל השני אם אין ערמה בדבר לפי ראו' הדיינין כיון שלא היה מהדר הישראל הב' אחריו והעכו"ם בא אצלו מעצמו אף ששלח אליו ישראל הראשון שלא יעשה מקח עמו לאו כל כמינים לעשות לנפשו היזק עבורו כו' ויש עוד טענה לישראל השני מי יאמר שלא יקחו גם כן ממך השיעור שעשה המקח עמך והאריך עוד בזה

(ח) ל' הטור ה"ה וכן כתב הרמב"ם שם די"ב מימרא דרבה ספ"ב דב"ק דף כ"ו ע"ב וכתיו הב"ח בשם הנ"י בשם הרא"ש ☜מיהו אם זרק אבן או חץ על הכלי כיון שלא עשה הזורק אבן או חץ מעשה בגוף הכלי אם קדם אחד ושברו חייב המשבר והוא מדברי התוספת שם דף יז בד"ה זרק כלי והכי נקמינן:

Siman 387

(א) ל' הרמב"ם בפ"ז מה' חובל ומזיק ד"ט

(ב) כתב ה"ה זהו לשואל האמור בפרק קמא דב"ק (דף י"א ע"א מימרא דשמואל כדמפרש לה התם) ובפ' השואל במציעא (ריש ד' נ"ו) ואיתא בהלכות:

Siman 388

(א) ל' רמב"ם בפ"ז מה' חובל די"ז וכ' ה"ה מפורש בסוף הכונס (מימרא דשמואל דף ס"ב ע"א)

(ב) שם די"ח זה מעשה שם ההיא גברא דבטש בכספתא וכו' (שם)

(ג) שם משתבע ושקיל

(ד) פשוט שם בגמרא ממתני' ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה כתב ה"ה נ' שרבינו ז"ל סובר דבעי' בגמ' בעובדא דלעיל דסלקא בתיקו הוא בדבר הידוע שאין דרכו להניחו שם וזה טוען שהניחו שם והלה הזיקו ומשום דסלקא בתיקו פסק הרב שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל תיקו

(ה) וכתב שלשון דגמרא נראה כדברי האחרים דקאמרינן מי מנח אינשי וכו' (וכמ"ש התו' שם) ומ"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אע"פ שאין דרך להניח שם גובין מן המזיק וכו' נותנים לניזק בלא שבועה אך העלה הרשב"א ז"ל בזה שלא כדברי התוספות ע"כ

(ו) שם די"ט וכתב ה"ה דין זה יתבאר בפ"ה מה' שאלה ופקדון בארוכה טעם המחבר והר"ב המשיג ע"כ ע"ש כי קצר הגליון מהכיל

(ז) ל' הרמב"ם רפ"ח מהלכות חובל ומזיק מבואר בפ"ק דב"ק דף ה' ע"א ובפ"י דף קיז ע"א

(ח) כ"כ ה"ה פירוש בקרקע אבל במטלטלי כל מידי מקרי מיטב כמ"ש וכו' (וכמ"ש לעיל בסימן שמ"ח ולקמן סימן תיט) דאי מוסר לא הוה משלם ממיטב לא הוה מקשינן (שם בפ"ק לתנינהו בהדי הני דמשלמי ממיטב דכ"ש היא ממטמא דמדמע דהיזק שאינו ניכר נינהו ומשלמי' ממיטב) כמ"ש שם

(ט) מבואר בגמרא שם בפ"י מימרא דרבה פי' שדבר לאנס והראה לו ממון חבירו דבמקום פלוני הם

(י) כתב הרב המגיד פי' שאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו חכמים את היורש וכמו שכתבתי וכו' (ולעיל סי' שפ"ה סעיף א') ובגמרא פ' הגוזל בתרא (שם) משמע דדינא הוא במוכס דלא קנסא וכ"כ רבינו האי והרמב"ן והרשב"א ז"ל

(כ) שם דין ב' מעובדא דרב הונא בר יהודה וכו' וכדא"ל רבא וברייתא שם בפרק י' דף קיז ע"א

(ל) אוקימתא דגמרא בלישנא אחרינא אמתני' שם דף קיז ע"ב

(מ) שם דף ג' וג' ה"ה כל אלו הבבו' עד בעלי דינין וכו' הם בביאור בהלכות הרב שם בפ' הגוזל בתרא ונחלקו בקצתן המפרשים ז"ל וראיות ההלכות נכונות ביותר וכן העלה הרשב"א ז"ל וע"ל סימן ק"ח ס"ב

(נ) כן משמע התם בעובדא דההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה וכו' שם דף קי"ז ע"ב

(ס) שם ברמב"ם דין ג' מעובדא דרב הונא בר יהודה כדאמר ליה רבא וברייתא שם ע"א

(ע) שם ד"ד ושם בברייתא וכתב ה"ה בשם הרשב"א שאם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפילו אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצוא פטור וכו' ועיקר

(פ) מעובדא דההוא דאנסו ואחוי אחמרא דרב מרי וכו' וא"ל דרי ואמטי בהדן כו' לקמיה דרב אשי וכו' שם ע"ש שכתב דין זה אאנסוהו להביא והביא כמ"ש לעיל ולא זכיתי פה לספרו ד"מ

(צ) שם בפ"ח מה' חובל ומזיק ד"ה עובדא דההוא שותא וכו' וכדא"ל רבא לאביי וכו' שם

(ק) כ' הריב"ש בסימן פ' בא' שביזה החכם ונתן החכם העונש לשר העיר דהוי קרוב למסירה הביאו הסמ"ע בשם ד"מ וביאר שם כיון שעדיין לא נתברר זכותו מדיני ישראל אם הוא חייב או לא

(ר) ע"ש ששם היה מעשה שתקף בידי עכו"ם לעצמו מדמהו לנסכא דרבי אבא אין חטפי ודידי חטפי (מבואר בסי' שס"ד ס"ד) וביאר שם שאם יש עדים שתקפו ע"י עכו"ם לאו כל כמיניה ☜אבל אם אין עדים נאמן במיגו בס' אבי העזרי וכתב עוד שם בפ' המניח ☜אדם שכפר בו חבירו בפקדונו והלך המפקיד ולקח את שלו ע"י עכו"ם ומתוך כך העלילו את הנפקד והפסיד הרבה אם אפשר למפקיד להציל את שלו בע"א חייב כמו היה לו לשמטו ולא שמטו מבואר בסימן שפ"ג ס"ב

(ש) וכ"כ מהרי"ו סי' קי"א וכ' בשם המרדכי שלהי ב"ק וכן בתשובת מיימוני ☜על אחד שרצה להכריח חבירו בדין עכו"ם שיעשה לו דין ישראל וכאשר רצה לתפשו ולא הניח עצמו הכהו עד שהרגו ודן מהר"מ על התובע כל דין רוצח אע"פ שלא רצה להכריחו אלא לדין ישראל והביאו הסמ"ע בשם ד"מ

(ת) שם ד"ו וכתב ה"ה פסק כרבי יהושע ב"ל בירושלמי פ' הגוזל בתרא ופ' בתרא דכתובות דאמר אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון ובגלגולת ופירו' ארנון ארנונא האמור בגמ' בבבלי ופירשו סעוד' וארוחא ומשאת וכו' ואפשר לומר שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם לו אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואצ"ל אם לקחם המלך מזה כדין מחמת חבירו שחבירו חייב לשלם לו כאותן שבפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג ע"ב) גלגולת אחת מהן כמו שפי' שם רש"י והראב"ד ז"ל דהיינו כרג' דשתא

(א) כתב הכ"מ שנ"ל שנראה שרמז למ"ש בהגוזל (שם) וה"מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף

(ב) שם ד"ז בעיא דאמימר שם פ"ו דף ס"ב ע"א ולא אפשיטא וכתב ה"ה ופירשה הרי"ף בשיש עדים שמסר והפסידו אלא שלא ידוע כמה ופסק רבי' ז"ל כדרכו בכל תיקו האמורים בגמ' פי' דהמוסר אומר שלא בשביל המסירה לבדה פשרת את השר ולא דמי לדלעיל דהכא יש לו עדים שהוצרך לפשר בהך וכך אע"פ שאינם יודעים אם כולו היה בשביל המסירה

(ג) וכ"כ ה"ה שם דעת הרמב"ם ושכן דעת ר"ת יש חולקין ע"כ ופ"כ הטור בשם הסכים הרא"ש וביאר שם שאם האחד עני מ"מ לא יפרע העשיר כי אם החצי

(ד) וביאר שם פטור מממון אבל יענש בתעניות ומלקות פי' שלא מסרו קוסד לזה שום יהודי אחר אלא הוא לבדו אם ראה השר מעצמו המעשה שעשה הנמסר או עכו"ם אחרים דודאי עכו"ם אחרים יגידו לשר או להשופט כי שמחים לאיד ישראל פטור המוסר

(ה) שם ד"ח וכ' ה"ה דבר פשוט כתבו הרב

(ו) כן הוא בהרמב"ם וכן העתיק הטור

(ז) שם ד"ט

(ח) וכן כתב הרי"ף בסוף ב"ח מהא דשבח מר עוקבא לר"א בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן וכו' שלח ליה דום לה' והתחולל השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם פ"ק דגיטין ד"ז ע"א

(ט) שם ד"י וכתב ה"ה למד הרב ז"ל מההוא מעשה דהגוזל בתרא (דף קי"ו ע"א) דבעי אחווי אתיבנא דחבריה וא"ל רב לא תחוי וכו' קם רב כהנא שמטיה לקיעא וכו'

(י) שם מאותו מעשה דרבי שילא בסוף ברכות דף נח ע"א וכתב ה"ה ההיא נמי בעי שיתרוהו כדאיתא פ"א מה' רוצח והוא שיש פנאי ורבי שילא אפשר שהזהירו או שלא היה פנאי:

(כ) שם די"א שכן נ"ל וכתב כ"ה ונכון הוא שהרי לא מצינו היתר בגמ' אחר מעשה ועוד נ"ל כעין ראיה מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן הרודף אחר הזכר ואחר נערה המאורס' כולן קודם מעשה נהרגים ואחר מעשה אין נהרגים (ומבואר לקמן סימן תכ"ה)

(ל) מברייתא האפיקורסים והמוסרים מורידין ולא מעלי' פ"ב דע"א דף כו ע"ג

(מ) שם נלע"ד שגם זה למד מברייתא הנזכר

(נ) כן הוא שם בנמוקים

(ס) לפענ"ד דבריו תמוהין בזה שהרי הוא בעצמו כתב שם אם הפקיד העכו"ם או הלוה לישראל ומת העכו"ם והוא מעכב הפקדון או הפרעון ואינו מחזיר ליורשיו כשתובעים ממנו הוא קאי בעון וכמ"ש בריש סי' שכ"ט וכמ"ש שם וא"כ אינו ענין לאבידת העכו"ם שהתירה התורה ואפי' באבידה במקום שיש קידוש השם כמחזירה הרי זה משובח כמבואר בסי' רסו וכבר פשט התיקון והמנהג שמנהיגי הקהלה יצ"ו עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועולה לאומות ומכריזים ונותנים רשות לפרסם ולגלות להם על האנשים אשר לוקחים בהקפה או לוים בהלואה ואין דעתם לשלם והכל מדעת המנהיגים וע' במ"ש ביור' דעה בסוף סימן של"ד

(ע) מבואר שם אם הוכרח ליתן יותר ממה שהיה חייב לו:

(פ) פלוגתא דרב הונא ורב יהודה שם בהגוזל בתרא דף קי"ט ע"א ופסק הרי"ף וש"פ כמאן דאסר

(צ) תשו' הריב"ש בסימן רל"ה בשם ת' הרא"ש והביא ראיה מעובדא דשמעון בן שטח דתלה פ' נשים באשקלון משנה בפ"ו דסנהדרין דף מ"ה מחס"ד

(ק) טור סי"ב בשם תשובת אביו הרא"ש כלל יז סי"א

(ר) הריב"ש בת' בסימן רל"ט מחס"ב

(ש) כן הוא שם בת' הרא"ש ושכן כתוב ר"ח הביאו הטו' והב"י שם וז"ל שם סי' ג' כך שמעתי מר"מ ז"ל אחר שעשה המוסר מסירה אין להורגו בידים אלא ע"י מושל כיון שהוא מוחזק במסורות וכ"כ בסי' א' בשם ר"ח שאין הורגים אותן בידים אלא מורידים אותן לבור שלא יוכל לעלות משם וימותו מעצמן ומה שאומרי' למושל להרגו היינו כמו הורדה לבור ואינו עושה מעשה ושכן באה בתשובה וכו' ☜ואפי' מסרו בין שאר השטרות ואמר דלא ידע מזה חייב לפי שהטוען לא הייתי יודע פושע והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב והביאו גם כן הסמ"ע

(ת) הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' כ"א מחודשים סימן ו' דיני מסירות בת' להרמב"ן סי' ר"מ ותשובת הריב"ס סי' רל"ה ומבואר עוד שם שאין רשות לבית דין להוציא המוסר מבית הארותין בערבות בטוחים בסך נורא ובקנסות אם ראו הב"ד שיש ממש בדברי התובע ושאם יתברר הדבר יהיה העובר חייב מיתה או עונש אחר בגופו וע' עוד בת' הנ"ל סי' תע"ג ובתשו' הרא"ש כלל י"ז שאם רצו לתפסו שלא בדין והציל עצמו בנפשו של רודף שיפה עשה עוד הביא הב"י בארוכה כתב הרשב"א ששלח לחכמי צרפת על מוסר א' שהורו ה"ר יונה בן אחי אביו של ה"ר יונה החסיד ז"ל והרשב"א למלך שהוא חייב מיתה וצוה המלך להרגו והאריך שם עיין עליו עוד שם תשובה שהשיב לו ר"מ מרוטנברג שמסרו ממון של ישראל ואחד מהן עני אם חייב העשיר לשלם כל הנזק ע' בהגהות מיימוני פי"ב מהלכות נזקי ממון ועוד במרדכי פ' הפרה ופ' החובל כמה דיני מוסר ודין אשת איש שמסרה:

Siman 389

(א) ל' הרמב"ם ריש פ"א מה' נזקי ממון וכתב ה"ה זה מבואר במשנה פ"ק דב"ק (דף ט"ו ע"ב) שמונה זאב וארי ובפ"ב דף כ"א ע"ב) משנה גמרא

(ב) שם דין ב' משנה שם בפ"ק (דף טז ע"ב) מה בין תם למועד

(ג) ומבואר בגמ' (רפ"ב דף י"ט ע"א) באורחי' ולאו אורחיה

(ד) שם ב"ק דף ג' ע"א ומשנה שם דפ"ב דף יז ע"א

(ה) שם דף ה ע"א מימרא דרב אבהו וכולן כאבו' לשלם ממיטב וכ' ה"ה פי' בעידית כמ"ש הנזקין מן העידית ור"ל מן הקרקע כמ"ש בפ"ח ולקמן סימן תי"ט

(ו) שם דף ב' ע"ב ומשנה שם דף ט"ו ע"ב

(ז) שם דף ג' ממשנה וגמ' שם בפ"ג דף ל"ד ע"ב

(ח) שם ושם בגמרא ע"ב

(ט) שם ד"ד משנה שם דף ט"ו ע"ב

(י) שם דף ה' ושם במשנה ונתבאר בגמ' שם דף ט' ע"ב ר"ל אבל לא לאחר שאם הועד' ליגח לא הועדה לישך וכן הוא בגמ' אם הועדו חמשתן (שם דף טז ע"ב)

(כ) שם במשנה

(ל) שם בפ"א מנזקי ממון ד"ה חילוק דין כלים גדולים מבואר במ"ש בסעיף ז' ע"ש

(מ) משנה שם דף יט ע"ב

(נ) משנה שם דף י"ז ע"א

(ס) רמב"ם שם וכתב ה"ה מימרא דר"א בפ"ק דף ט"ז ע"א ויש שם לשונות חלוקים פסק הר"ב ז"ל כלשון אחרון ועיקר ותמה שאינה בהלכות וכתב הכ"מ רבינו וה"ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן ללשון אחרון ומ"ש ה"ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיו גורסים בספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים ע"כ בספרים שלפנינו הוא לישנא דסתמא דגמרא כלישנא בתרא שם:

(ע) טור ס"ז בשם הרי"ף ואביו הרא"ש ומבואר במ"ש

(פ) ל הרמב"ם ד"ו וכתב ה"ה משנה שם (דף טו ע"ב) כת"ק והנחש גם כן מפורש במשנה וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל דינן כדין שן ורגל ואם עשו מעשה קרן והן ה' מעשים הנזכרים למעלה דינן כדין קרן לענין חילוק הרשיות כמבואר בסמוך (ולקמן סימן ש"ץ ושצ"א) אלא שהן מועדין מתחלתן פי' אילטיס בל"א

(צ) שם ד"ז ומבואר במ"ש לעיל ס"ב

(ק) שם משנה וגמרא דף י"ג ע"ב פי' כגון בחצר של שניהם או בר"ה וה"ה בחצר שאינה של שניהם כמ"ש בסעיף הסמוך ולפענ"ד לא עלה על דעת הרמב"ם להביא ראיה לפטור כשנכנס לרשות המזיק אלא הוא ענין בפ"ע והקדמה לדין הסמוך לו היזיקא בר"ה וכו' שהוא פטור משום שמפורש בתורה וביער בשדה אחר וגומר

(ר) מסוגיא דגמ' שם פ"ג דף ל"ג ע"א כיון דבזמן זה פשוט שנכנסין הפועלים לבית בע"ה וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו בשוק ועל כן השמיט הרי"ף הברייתא:

(ש) שם ד"ח משנה שם בפ"ב דף י"ט ע"ב

(ת) כתב ה"ה מבואר כדאמרינן בסוגיא (שם) דף י"ד ע"א מאי לא לזה ולא לזה אלא לאחד הא בעי' ובער בשדה אחר וליכא וזה פשוט:

(א) מחלוקת אמוראים שם (דף יג ע"ב) ופסק כפסק ההלכות

(ב) טור ס"ח וכ' הב"י פשוט שאם אחד מהן הכניס בה פירות ה"נ חצר המזיק ופטור

(ג) לשון הרמב"ם שם

(ד) כ' ה"ה נתכוון הרב שאם באה בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאלו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ר"פ הפרה (סוף דף מו ע"א) וכתבו רמ"א בסעיף ט"ז

(ה) כברייתא דר"ש בן אלעזר שם דף יד ע"א

(ו) שם דף ט' היינו כאוקימתא דרב יוסף דאמר בחצר השותפין חייב שם

(ז) שם היינו מאי דאמר רבינא משמיה דרבא שם

(ח) טור ס"ו

(ט) נלמד מההיא דרבינא שכתב עליה הרא"ש אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות

(י) פשוט הוא כיון דמיוחדת לשוורים לו ולא לחבירו

(כ) מבואר במ"ש

(ל) שם משנה שם בפ' ב' דף י"ט ע"ב:

(מ) שהרי קרן שחייב ברה"ר פטור ברשות המזיק (ומבואר בסעיף א') שן ורגל שפטורין ברשות הרבים כל שכן שפטורין ברשות המזיק

(נ) מסקנת הגמרא שם בפרק ב' דף י"ט ע"ב

(ס) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו בשם התוספת:

(ע) טור שם בסעיף הנזכר היינו דתני ר' יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא וכו' כדמפ' שם טעמא ריש דף מ"ח דה"ל שן בר"ה

(פ) שם בהא דתני רב יהודה וכו' משום דהוי כחצר הניזק:

(צ) מבואר במ"ש לעיל סי"א בשם הרב המגיד

(ק) גם זה טור שם כפירוש הרא"ש שם בפסקיו אברייתא פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה וכו' שם דף יד ע"ב

(ר) ל' הרמב"ם שם דין י' ברייתא שם דף ב' ע"ב:

(ש) לשון הטור סעיף ז' ושם בברייתא

(ת) מבואר שם בד' ג' ע"א וע"ב:

(א) בסימן ש"ץ

(ב) שם ומבואר שם דף ב' ע"ב

(ג) ומבואר שם במשנה דף טו ע"ב וגמרא דף טז ע"א וכדעת אביו הרא"ש שאינו מחלק בין כלים קטנים לגדולים דמשמע ליה משנה וברייתא כצורתן וכפשטן וכלישנא בתרא דר"א ושלכן השמיטו הרי"ף ועיין בסעיף ז' ובמה שכתבתי שם

(ד) שם משנה שם בפ' ב' דף יט ע"ב

(ה) שם ס"ח מסקנת הגמרא בפרק ג' דף ל"ד ע"א.

Siman 390

(א) לשון הטור וכ"כ הרמב"ם שם בפרק א' ד"י ברייתא בריש ב"ק סוף ד' ב'

(ב) שם דף ג' ע"א

(ג) לשון הרמב"ם ספ"ק מה' נזקי ממון בעיא ולא אפשיטא שם (דף יט ע"א) וכ' ה"ה ויש מי שסובר שנפשטא וכו' דהא כי הדר וכי יאחזנה בזנבו וילך אפילו אכשכוש יתר קאי (וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש והביאו הרמ"ה בהג"ה) ואין כן דעת הר"ב ז"ל אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו הוא שואל

(ד) בעיא דרב עינא שם ולא איפשיטא

(ה) כתב ה"ה פסק כדרכו ז"ל בכל תיקו דממונא מלבד קצת מקומות שיש טעם למה לא כתב כן

(ו) כ"כ ה"ה שם בשם הרמב"ן שכל תיקו שנסתפק לנו בגמרא מחמת הדין בעצמו לא מחמת הכחשה כיון בדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין מידו זהו דעתו

(ז) דס"ל דאיפשט' אבעיא ומבואר במ"ש לעיל

(ח) שם פ"ב דין ב' ושם בגמרא דף ג' ע"ב וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל וכו' לרב פפא פשיטא ליה וכו'

(ט) מבואר שם משנה דף י"ז ע"א ושם בגמ' דף י"ט ע"א

(י) שם ד"ד וכתב ה"ה מבואר שם בפ"ב (שם) בבעיא דרבי ירמיה ומהכרח ברייתות

(כ) ל' הטור ס"ב

(ל) ברייתא שם דף י"ז ע"ב וכתנא קמא:

(מ) ברייתא שם וכת"ק פי' מעלה עפר וצרורות בחוטמו יכרסמנה חזיר מיער תרגומו ינוברינה

(נ) ל' הרמב"ם שם משנה שם ע"א

(ס) למעט רה"ר וכן הוא בברייתא שם דף י"ט ע"א

(ע) דהשני מקרי ח"נ צרורות

(פ) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו מבעיא דרב אשי כח כחו

(צ) בעיא שם ונפשטא בדף י"ח ע"א לסומכוס וכו'

(ק) שם ד"ד ושם ד' י"ט ע"א רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי וכו' ועלתה בתיקו ופסק בה כדרכו בכל תיקו דממונא כמ"ש בס"ב

(ר) שם ד"ו כתב ה"ה שלמדן מבעיא דלעיל וסובר הרב ז"ל דאי אמר יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפי' ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפי' בר"ה משלם רביע הנזק דהויא לה כתולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורין בר"ה דוקא כדרכן אבל ע"י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפי' בר"ה חייב ואינו משלם אלא רביע הנזק וכו' ואי אמרי' אין שינוי בר"ה פטורין לגמרי ואפילו כשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק ס"ב ועלתה שאלה זו בתיקו

(ש) לעיל ס"ב

(ת) טור ס"ב פלוגתא דר"י ור"א דף י"ח ע"ב ומוקי בגמ' דר"א דאמר חצי נזק כרבנן:

(א) אוקימתא דגמרא שם

(ב) שם מימרא דרב יוסף אמרי בי רב כו' וכדמוקילה ריש דף י"ט דסברי כרבנן

(ג) אוקימתא דגמרא שם פירוש דהושיט ראשו כדי לאכלו

(ד) ל' הרמב"ם ד"י משנה שם דף י"ז ע"א

(ה) המחבר ב"י השמיט לחילוקי דינים כאלו שכתב הרמב"ם בדין לעיל כי הושג באלו הדינין מהראב"ד ז"ל וגם ה"ה לא מצא לו עזר בזה וכתב זה כתב על הסוגיא האמורה על משנה זה (שם דף י"ט ע"ב) ואינו יודע למה לפי גירסת ספרינו וכבר הושג מזה ע"כ אבל בבבא דלעיל שהעתיק המחבר לא הושג שם ונלע"ד שזו היא מ"ש שם אלא מתני' בדאדיה אדויי ופירש בה הרמב"ם שנסתבך בחוט ונתגלגל ונשבר במקום אחר ושזהו צרורות וחייב בחצי נזק ולא הושג אלא במ"ש בד"א שקשרו אדם וכו' מה שלא ביאר המחבר לנו פרטי הדינים לפי שיטת הגמרא שלפנינו וכשיטת התוס' והרא"ש וכמו שכתבם הטור הביאם הרב רמ"א נלע"ד שסמך בדעתו שדינים אלו אינם שכיחים וכמ"ש בב"י שהרי"ף השמיט מימרא דרב הונא נפי שאינו מצוי כל כך ע"כ ואפשר שכן היה בספריו אבל בספרי הרי"ף שלפנינו איתא להא דרב הונא

(ו) ממשנה שם וכמ"ש שם בגמ' אלא מתני' דאדיי אדיי

(ז) וכן הוא שם בפסקיו וטור וביאר שם דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור

(ח) כ"כ שם בפסקיו וכן פי' התוס' שם

(ט) כן כתוב ברא"ש שם:

(י) כצ"ל וכן הוא בפסקיו ממון הבעלים וכ"צ להגיה בכל הטורים

(כ) כ"כ התוס' והרא"ש שם

(ל) וכתב הטור בשם הרמ"ה ונפקא מיניה לפטור בו את הכלים

(מ) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו

(נ) מימרא דרב הונא שם

(ס) וכתבו התוספת ואפי' לא נתכוין לזכות בו וכ"כ הרא"ש שם מידי דהוי אהיפך את הגלל (שם דף ל' ע"א) דאפי' לא נתכוין לזכות בו ואפשר שזה הוא כוונת הרב רמ"א שכתב בכל ענין

(ע) ל' הטור ס"ד מברייתא שם ריש דף יח

(פ) אוקימתא דגמ' שם

(צ) כן פי' התוס' והרא"ש שם וכ"כ ה"ה שם בשם חידושי הרשב"א

(ק) מסוגיא דגמרא ופי' התוספת והרא"ש שם:

(ר) אוקימתא דרב ביבי בר אביי שם והרמב"ם שם דין י"ד כ' לדין זה המחטט וכו' בל' אחר וכתב ה"ה שכך היא שיטת הרשב"א ז"ל

(ש) ל' הרמב"ם שם דף ט"ו משנה שם דף כ"א ע"ב:

(ת) מבואר בגמ' שם:

(א) כ"כ התוס' שם והרא"ש מברייתא ואוקימת' דגמ' שם עוד כתבו התוס' שם שאם היה לא מקורבות ולא מרוחקות מחברי בין בנפילה בין בקפיצה ולענ"ד י"ל דבהכי מיירי הרמב"ם והרי"ף שלא חילקו בזה בין שהיו סמוכין לכותל או רחוקים או שהיה להם גירסא אחרת כמ"ש ה"ה:

(ב) אוקימתא דגמ' שם

(ג) מבואר במ"ש בסמוך

(ד) שם דף ט"ז וכתב ה"ה הוא כפי גי' ההלכות מברייתא שם וכדמתרגמא ר"פ שם ריש דף כ"ב פירוש שנועץ צפרניו בכותל ואין דרכן בכך ומשונ' הם

(ה) שם בבריי' סוף דף כ"א

(ו) טור ס"ו כ"כ התוספת שם בד"ה אדם ותרנגול וכן כתב הרא"ש שם וש"פ

Siman 391

(א) ל' הטור משנה בפר' ב דב"ק דף י"ט ע"ב ויליף לה מקרא שם בפ"ק סוף דף כ' כן הגיה הסמ"ע וכתב דמושלח ילפינן היזק הרגל ומובער ילפינן היזק דשן ולענ"ד שזה הי' כוונת המחבר שהוסיף תיבת נמי שאינו בטורי' שלפנינו

(ב) מסקנת הגמרא שם דף ג' ע"א אף שן לא שנא מכליא קרנא וכו'

(ג) כ"כ התוס' שם בריש הדף

(ד) שם ס"ב משנה שם בפ"ב דף י"ט ע"ב.

(ה) כשמואל וכר' יוחנן שם דף כ' ע"א דאמרי' דהא דתנן שם במשנה אבל ברה"ר פטור קאי אאכלה פירות וירקות אבל אכלה כסות וכלים חייבת והטעם משום דמשונה ה"ל תולדה דקרן

(ו) שם בטור וברייתא שם

(ז) מימרא דר"פ שם

(ח) ברייתא שם

(ט) מעובדא דההוא חמרא שם

(י) ברייתא ואוקימתא דגמרא שם ומבואר שם בגמרא דחיה בבשר צלי אש לאו אורחיה והצבי אין דרכו בפת ובשר והבהמה אין דרכה לאכול הפת על השולחן

(כ) מבואר שם על עובדא דההוא חמרא וכו' לקמיה דרב יהודה

(ל) היינו עובדא הנזכר שם:

(מ) דשינוי הוא

(נ) שם ושם ריש דף כ' עובדא דההוא ברחא וכו' לקמיה דרבא

(ס) שם וברייתא שם בספ"ק דף י"ו ע"ב

(ע) פשוט בגמ' בפ"ב סוף דף יט

(פ) מבואר במסק' דגמ' בספ"ק דף טו ע"ב

(צ) שם בשם אביו הרא"ש כן דקדק בפ"ב אמתני' דאכל' כסוס שם דף כ' ע"ב

(ק) דשינוי הוא שאין דרכו להמית טו'

(ר) שם ס"ג ממשמעות הגמרא דף כג ע"א אלימא בגדיש דעלמא וכולי לא צריכ' דאכלה וכו' וכ"כ הרא"ש ונ"י שם

(ש) כן ביאר הרמב"ם בפ"ג מה' נזקי ממון דין ה'

(ת) שם בשם הרמב"ם וכתב הב"י שזה לא נזכר בדברי הרמב"ם ובספ' מדויק מצא הרמ"ה במקום הרמב"ם והוא הנכון ע"כ ואני בענ"ד אומ' שהרמב"ם חולק בזה וסובר שהוא בעיא ולא נפשטא ומבוא' בסעיף י"ב וכמ"ש שם:

(א) הר"ב סמ"ע נדחק לפרש מאי נתינת טעם הוא ליש מחייבין וגם בזה שדא ביה נרגא ולענ"ד ברור שהוא טעות ולמחוק תיבת משום וד' דפי וצריך להיות פי פרה והוא עניין דין בפני עצמו וכן היא בטור וכן הגיה הב"י שם ומוצא דין זה שם בגמרא דף כג ע"א ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי ומשמע מדברי התוס' דקושטא דמלתא הכי הוא כ"כ הרשב"א והרא"ש שם.

(ב) כן כתבו התוספות והרא"ש שם:

(ג) משנה שם די"ט ע"ב

(ד) פלוגתא דרבה ורבא שם ד"כ ע"א כ' בב"י כיון שהרי"ף והרמב"ם מסופקים הלכה נמי ראוי לומר דנקטינן לקולא כרבה וכדפרש"י דעמיר היינו תבן

(ה) פסקו כרבא שם

(ו) ברייתא שם

(ז) משנה שם דף י"ט ע"ב וכדמפ' לה שמואל שם דף כ"א ע"א

(ח) שם במשנה

(ט) טור שם בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו פסק כלישנא קמא דשמואל דפטור במחזרת וכ"ש במקצה מקום מדקאמר סתמא תלמודא בתר הכי שם ע"ב לא דכ"ע מחזרת אי כרב אי כשמואל וכ"נ מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דין זה דמקצה מקום

(י) ל' הרמב"ם שם בפ"ג ד"י וכתב הכ"מ מימרא דאילפא ורבי אושעיא שם דף כ' ע"א וכדמפרש רבא בקופצת וכמ"ש הנ"י וז"ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה משום דבהמתו לאו כרשות הניזק גמור הוא פי' וחשיב כר"ה טור

(כ) טור וכן כתב הרשב"א וקופצ' דקאמר (רבא שם אמימר' דרבי אושעיא) שקפצה על האדם שהקופה מופשלת לאחוריו וכן ע"ג אנטבא שבר"ה כיון דאורחה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם וטעם חיובן של אלו מפני שהם כחצר הניזק ואע"פ שהם עומדים בר"ה מפני שיש להם רשות לעבור שם עם משאן

(ל) ל' הרמב"ם שם דין ד' וכתב ה"ה כ"ז שרשות האכילה הוא להחמיר על המזיק סובר רבינו שהיא בעיא דלא איפשטא (שם) וגורס כך בעי רבי זירא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברה"י וקא מגלגל ואתי מרשות הרבים לרה"י ובהשגות והיא מיושרת מן הגרסחות שלנו

(מ) גם את זה לא ידעתי מה שהכניס הרב גירס' שלפנינו ומה שפרש"י בתוך דברי הרמב"ם דלהרמב"ם פטור בזה כמ"ש שם דין ה' כלב שנכנס לחצר וכמ"ש ה"ה שם דהיכא דלקחת הדבר ברשות אחר ואכילתו ברשות אחרת הולכין אחר הרשות שהאכילה שם כ"ז שהוא להקל על המזיק ויצא לו מסוגיא שעל משנת כלב שנטל את החררה (שם דף כ"ג ע"א) וכן הקשו התוס' שם על פירש"י מסוגיא ההוא ופירשו בע"א והביאו הטור ומה שלא כתבו הרמ"ה אפשר דס"ל דלא שכיחא שיהא האוכל מתגלגל מעצמו מרשות הניזק לר"ה וראיתי שגם הרב סמ"ע העיר בזה

(נ) תני רבי חייא איקימתא בתרייתא שם

Siman 392

(א) לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון די"ז משנה שם דף כ"א ע"א והחררה הזו יש בה גחלים שכן דרך לאפותה עליהם

(ב) אוקימתא דגמרא שם דף נ"ג ע"א

(ג) אוקימתא אליבא דר' יוחנן דאמר אשו משום חציו שם דף כ"ב ע"א

(ד) פי' רש"י דחציו דכלב הוא והיינו צרורות

(ה) הראב"ד השיב בזה דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר וכ' ה"ה ואיני יודע לתרץ וכו' ואולי שהוא סובר כיון שהניח כלי חציו ושוב אינו מחויב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע והכ"מ תירץ דהאי מגרר שכ' רבי' הוא אדיי אדויי וכמ"ש התו' שם לכן פטור ולענ"ד אין ל' רבינו סובל פירושו ועוד שהרי כ' בב"י בשם הרשב"א דכל שכן בדאדיי אדויי חייב לר' יוחנן ח"נ וכן כ' הטור והביא הרמ"ה בהג"ה

(ו) שם דין י"ח וכתב ה"ה בסוגיא (דף כ"ג ע"א וכגרסא שהיה לפני התוספת) ויש בה פי' אחר וגורסים ולחייב נמי בעל הגחלת (כגירס' שלפנינו וכן גורס רש"י)

(ז) וכ"כ התוס' שם והטעם כיון דכי לית שותפא לא משלם אלא פלגא דהיינו רביע ובעל הגחלת משלם ג' חלקים משום דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כדרב נתן שם דף ל"ג ע"א

Siman 393

(א) ל' הרמב"ם בפ"ג מה' נזקי ממון די"ד משנה פ"ה דב"ק דף מז ע"א

(ב) מבריי' האשה שנכנסה לטחון וכו' שם ע"ב וכן כ' הרשב"א אם הוחלקה והוזקה בהמתו של בעל הבית וה"ה אם אכלתן בהמתו של ב"ה נמי פטור ונלפע"ד שהגה זו קאי אחלוקה שניה מ"ש ואם קיבל עליו וכו' ומקומה בסוף הסעיף ומחלוקתה מבואר בס"ס שנ"ח

(ג) כרבי שם במשנה וכשמואל דפכק כוותיה בגמ' שם דף מ"מ ע"ב וכתב ה"ה ואף רבי לא אמרה דבעי קבלה בפי' אלא להתחייב בעל הבית בנזקי בעל הפירות אבל להפטר בעל הפירות מנזקי בעל החצר כיון שהרשהו להכנס פטור ונכון הוא וכן דעת התו' וגם הרא"ה הודה לו בהשגות

(ד) אוקימתא דרב אמתניתין שם

(ה) שם מעובדא דההיא איתתא וכו' וחייבה רבא דף מ"ח ע"א

(ו) היינו עובדא דההיא איתתא וכו'

(ז) שם ד"ט משנה שם פ"י דף נ"ט ע"ב

(ח) אוקימתא דרב פפא שם הכא בנטר בי דרי עסקינן וכ"כ הראב"ד שם דוקא בשומר בית הגרנות ולפענ"ד צ"ע שלא העתיק הרב רמ"א לדעת הרא"ש שס"ל כדעת ר"י ופסק כחכמים ולא צריך לאוקמי בנטר בי דרי שכתב הרא"ש דנ"מ בהך דרב פפא שבשומר הגרנות אפילו לא א"ל כלום חייב וכמו שתמה הב"י על הטור ☜דין ראובן שהעמיד בהמתו בבית שמעון במאמרו ולא קשרה ולעסה כר ומפה של שמעון בכלל ק"א סי"ד

Siman 394

(א) ל' הרמב"ם בפ"ג מהנ"מ די"א משנה רפ"ו דב"ק דף נ"ה ע"א

(ב) כדמפרש רב כהנא שם דף נ"ח ע"א

(ג) כדמפ' שם דרב לא מבעיא קאמר וכו'

(ד) כדאמר רבי יוחנן שם

(ה) שם במשנה

(ו) בעיא דרכ ירמיה שם דף נ"ח ע"א למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב פשיט דחייב ואנן קיימא לן כוותיה פרש"י דהיה לו לשמרה שלא תרד

(ז) פסק כרב כהנא וכתב ה"ה שפסק בפסק ההלכות וכתב הב"י דפשטא דגמ' כוותיהו

(ח) פסקו כרבא דמפרש מתניתין נפלה לגינה וכו' בשדחפוה חברותיה ופי' ☜פטור לשלם מה שהזוקה אבל חייב לשלם מה שנהנית פשוט ומבואר שם בגמ' וכ"כ הרא"ש בשם התוספת ולא דמי לעובדא דאדא סבולאה בפ"ז דב"מ דף צ"ג ע"ג ואיתא לעיל סימן ש"ג סי"א דחייבוה לשלם לאו משום פשיעה חייביה אלא משום שהיה ש"ש וזה חשוב כגניבה ואבידה כדמשמע התם וכשם שהבעלים פטורים אם דחפה חבירתה כך שומר שכר שלו פטור דהא תנן מסר לש"ח וכו' כלן נכנסו תחת הבעלים בפ"ד דב"ק סוף דף מ"ד ע"ב

(ט) שם די"ב ממימרא דרבי יוחנן כדמפרש לה רב פפא שם דף נ"ח ע"א

(י) וכ"כ ה"ה שם וז"ל וסובר רבינו ז"ל שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ומן הדעת מוכרעים כן ושכ"כ הראב"ד בפירושיו וכן כתב הרשב"א בשמו ונרא' שחזר בו מן ההשגה ובודאי אם החזיר דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ"כ הרב ז"ל

(כ) כן פרש"י שם וכן כתב הרא"ש שם

(ל) לשון הרמב"ם שם בפ"ד ד"ג מימרא דרב מתנה אמר רב שם דף נ"ו ע"ב ומכ"ש בהמתו

(מ) שם אמר רבה לרב יוסף הכישה אמרת לן

(נ) וכתב הב"י אע"פ שהתוס' כתבו דפטור כיון דלא משתמט בשום דוכתא דלחייב שן בר"ה כדברי ה"ה והרשב"א נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה הוא

(ס) שם דין י"ג ממשנה שם רפ"ו וכדמפ' ר' חנינא שם דף נ"ח ע"ב

(ע) דאינו מפסיד המזיק כל כך דמי שלוקח ס' סאין כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד בית סאה אחת כי אם דבר מועט

(פ) כחזקי' שם

(צ) שם די"ד והם דברי ר"ש במשנה ומסיק בגמ' שם דף נ"ט ע"ב משמיה דרב דפסק הלכתא כוותיה

(ק) שם וכתב ה"ה הכל מבואר שם בגמרא (בעובדא דההוא גברא דקץ קשבא וכו' לקמיה דריש גלותא דף נ"ח ע"ב) בסוגיא לפי המסקנא

(ר) בעובדא דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע ואיפסקא הלכתא כוותייהו שם דף נט ע"א

(ש) דהכי איפסקא הלכתא שם בעובדא דר"ג

(ת) הוא כפי' הרא"ש שם בפסקיו שפי' דקלא ארמאה שלא נגמר גידולו וכו' ודקלא פרסאה שנגמר גידולו וראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר וכן כתב ר"י נל"א ח"א

Siman 395

(א) ל' הרמב"ם בפ"ב מהל' נזקי ממון דין י"ט

(ב) פשוט בפ"ב דב"ק דף כ"ד ע"ב ופרש"י דגרמא בנזקין הוא וכ' הב"י ומשמע לרבינו דמ"מ חייב בדיני שמים (ומבואר לעיל סי' שע"ח וסי' שפ"ו)

(ג) נלע"ד שלמדו מהא דאמר רבא שם את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב וכו' משמע ליה דנפשטא הבעיא אי מחייב בעל הכלב או לא וכמו שדרכו ודרך הגאונים לפסוק ככל את"ל

(ד) כתב ה"ה שנ"ל ☜ואפילו הוא מועד כיון שלא עשה מעצמו אלא ע"י שיסוי כדאמרי' גם גבי שור האצטיידין כי יגח ולא שיגיחוהו ופטור ממיתה אף כאן דינו כתם

(ה) שם במימרא דרבא פי' שנשך הכלב את המשסה

Siman 396

(א) ל' הטור פלוגתא דתלאי בספ"ד דב"ק דף מ"ה ע"ב ופסקו הפוסקים כרבי יהודה ובגמ' שם מפ' טעמיה מקרא

(ב) מבואר בבריי' שם בפ"ז דף צ"ה ע"ב ובגמ' שם

(ג) כן משמע בגמ' שם דף צ"ו ע"א גבי הא דאמר רבא והוא שחתרה וכו'

(ד) מבואר במ"ש בסימן רצ"א ס"ו

(ה) כן כתב הטור כיון שאין האונס בא מחמת הפשיעה וכן משמע שם בגמ' גבי הא דאמר רבא וכו' אבל הרמב"ם רפ"ד מנזקי ממון כתב סתם אפילו חתרה ויצאה

(ו) שם ס"ב שם במשנה

(ז) שם בגמ'

(ח) כן כתבי התוספת שם במשנה

(ט) באפילה תוספת שם

(י) שם בתוס' מדיוקא דמתני'

(כ) שם ס"ג שם במשנה פי' כשהזיקה דברשותייהו קיימא

(ל) שם בגמ' דף כ"ו ע"ב

(מ) כ"כ התוספת שם בשם הירושלמי וכ"כ הרא"ש שם

(נ) אם הזיקה דלא נכנסו תחת הבעלים להתחייב בשמירתן כיון שלא נתכוונו לזכות בהן אבל אם נאבדה הבהמה חייבים

(ס) ל' הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ד"ב ברייתא וסוגיא דגמ' שם סוף דף כ"ה

(ע) כתב ה"ה פי' רבינו ז"ל פטור וחייב בנזק שהזיקה הבהמה שהקשה עליו מהמשנה דלמעלה דקתני הוציאוה לסטים דוקא הוציאוה וכו' והשיב ז"ל שחלוק בין לסטי' המתכונין לגניבה ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוון לפרוץ גדר ולא לגנוב והראה פנים לדבריו

(פ) בשם פי' אחרים ושכן דעת האחרונים וחייב על הבהמה שנאבדה ושכן דעת הראב"ד ע"כ וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וכתב הב"י לפי שהוא סובר דהא דפריך נתחייב אבהמה נמי קאי דכיון דפרצו הגדר בפנים הוי כאילו אבדוה בידים

(צ) כפי' רש"י ותוס' שם

(ק) ד"ה שם במשנה רפ"ו כדאמר רבה שם דף נ"ו ע"ב

(ר) שם ד"ו ברייתא שם בפ"ק ד"ט ע"ב וסוגיא דגמ' אליבא דחזקיה שם

(ש) כתב ה"ה ופי' רבינו בשור קשור כראוי ואעפ"כ (חייב) שדרכן של אלו לשחוק בהן ולהתירן וה"ל תחלה בפשיעה ואפילו סופו באונס כגון שחתרה חייב כו' וכפי' זה הכריע הרשב"א ע"כ וכ"פ התוס' שם אהא דאמרי' שם שור דרכו לנתוקי וכו'

(ת) שם ד"ז מבואר שם דף י' ע"א

(א) כ' ה"ה כן פירשו כל המפרשים

(ב) טור ס"ו וכ"פ הרא"ש שם

(ג) וביאר שם שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשמרו ונתרצה לשמרו אפילו בלא חבירו

(ד) שם ס"ז וכ"כ ה"ה שם ד"י שכ"נ מלשון הרמב"ם וכן דעת הרשב"א ז"ל

(ה) ממימרא דר' אלעזר וכדמפ' לה רבא שם ספ"י דף מה ע"ב

(ו) למה שהוא מוחזק

(ז) משנה שם

(ח) וכ"כ הרמב"ם שם די"ב וכתב ה"ה מהא דאמרי' שם ד' מ' ע"א סוף סוף לאו תורא בעית שלומי לדידיה

(ט) כ"כ הרמב"ם שם ד"ד

(י) כ"כ ה"ה שם לפי שבהן הבעלים חייבים אף בשמירה מעולה ובזה נתיישב מה שתמה הטור בס"ז ע"ז והכ"מ כ' שחכמי לוניל שאלו לרבי' על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה והשיב להם שטעות סופ' וכך היא נוסחא האמיתית ויצתה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש"ש או שוכר או שואל חייבים

(כ) שם ברמב"ם

(ל) מבואר לעיל ס"א

(מ) שם די"א מבואר במ"ש בסי' רצא ס' כו ושם במשנה רפו שם בגמ' דף נז ע"ב

(נ) מבואר שם בגמ' ובסי' רצא שם

(ס) כתב ה"ה פירושו ☜שאפילו אין להם לשלם לאלו הוא פטור ואין כאן מקום להשגה כלל וכו' שהרי הדברים מבוארים שם בגמ'

Siman 397

(א) ל' הטור בשם ר"י מעובדא דהנהו עיזי דבי תרבא וכדאמר ר' יוסף לאביי. ז"ל כו' בפ"ב דב"מ דף נג ע"ב ☜ולענ"ד צריך עיון דלדעת הרא"ש יכול לומר לו גדור שדך כדעת ר"ח כמ"ש הטור בסמוך לדעת התוס' שהביאו ראיה מאכלה תוך חניות וכו' נראה דחייב לשלם ואפילו לא התרה בו וכ"כ הראב"ד וכ"כ ה"ה בפ"ה מהנ"מ בשם רוב המפרשים לענ"ד נ' שתשלומין הוא אפי' בלא התראה אבל התראה היא שיסלק הזיקו דאע"פ שמשלם הזיקו לא בעי למוקם עלייהו בדינא ולפעמים אין האדם כמ"ש התו' גבי הנהו עיזי דשוקא וכו' וכדעת הריטב"א והרמ"ה שהביא הנ"י דמשמתי' למרייהו עד דמסלקי היזקא

(ב) דליתיה לאביי דאמר הכי לרב יוסף כמ"ש הרי"ף דדיחוי בעלמא הוא וכ"כ התוס' שם היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם

(ג) שם ס"ב ושם בגמ' מכריז רב יוסי ואתימא רבה וכו'

(ד) כן כתב רש"י והרא"ש שם

(ה) ל' הרמב"ם ריש פ"ה וכ"כ הרי"ף וכן הוא בגמ' שם אכן במ"ש הרמב"ם שם שהדין כן בכל הבהמות לא קי"ל כוותיה פי' אפילו ביומא דלאו שוקא רש"י

Siman 398

(א) ל' הטור משנה פ"ה דב"ק דף מז ע"א וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' נזקי ממון מימרא דרבא שם דף מח ע"א

(ב) מימרא דרב פפא שם

(ג) שם סב דלגבי קרן לא שאני לן בין ר"ה לרשות הניזק ומבואר בסי' שפט

(ד) שם סג ממימרא דרבא שם וברמב"ם שם ד"ו

(ה) וכתב ה"ה כשהפקיר (בורו) לאחר מכאן כדין בור האמור בכל מקום וזה פשוט ולזה סתם רבינו (מבואר בסי' תי ס"ו)

(ו) שם בגמ' ולקמן סי' תי ס"ד

(ז) שם פ"ד שם במשנ' כדמפ' לה רבא שם דף מח ע"ב

(ח) שם ס"ה וכ"כ הרמב"ם שם ד"ה

(ט) שם ברמב"ם וכ"כ בשמו ובשם הרי"ף וכתב ס"ה שם נראין דברי התוס' והם כדברי רבי' שכתבו (שם דף מז ריש ע"ב) שכך סובר רבי' שכשמכניס שורו ברשות הרי היא כאלו הם מתנה בפי' שיפטר כ"א בנגיחת שורו ובשאר נזקין וכן עיקר

(י) פסק כדברי רבינו שם במשנה וכשמואל שפסק כן (שם דף מח ע"ב)

(כ) שפסקו כחכמים שם במשנה וכרב שפסק כן שם בגמ' וכמ"ש בסוף שצג

Siman 399

(א) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם רפ"ח מה' נזקי ממון מימרא דרבא בפ"ה דב"ק דף מז ע"א

(ב) שם בגמ' אבל אי פשיטא לן וכו'

(ג) שם במימרא דרבא

(ד) ל' הרמב"ם שם

(ה) בשם קצת מפרשים ואולי זה שכתב רבינו מובדלת ומפורשת (וכ"כ התו' שם בד"ה מ"ט פירשא בעלמא וכו')

(ו) שם סג ושם דף מו ע"א אמתני' ממימרא דרב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס וכו' אבל חכמים אומרים וכו' ופסקו הפוסקים כחכמים

(ז) שם סד שם במשנה וכמימרא דר"י וכו' דחכמים פליגי וכחכמים ודלא כמתני' דסומכוס היא

(ח) מבואר בפ"ח דב"מ דף ק ע"א

(ט) ל' הרמב"ם שם דף ד מימרא דרבא שם בב"ק דף מז ע"א

(י) כתב ה"ה לימד שמה שפחתה היא אף בשומנה ופחתה בנפח מלבד נזק הולד כדין האמור בסמוך

(כ) שם ד"ה

(ל) פשוט שם בגמ'

(מ) כרב אחא בריה דרב איקא דאיפסקא הלכתא כותיה שם

Siman 400

(א) משנה ספ"ג דב"ק דף ל"ה ע"א

(ב) כן משמע שם בגמ' ע"ב ובהדיא אמרינן הכי ברפ"ה דף מ"ו ע"א לרבנן דקי"ל כוותייהו

(ג) רמב"ם פ"ט מה' נזקי ממון ד"ז והביאו הטור וכתב הב"י ודברים פשוטים הם על פי מה שנתבאר שאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי ועל דבר שאם היה מודה היה מתחייב ממון

(ד) שם ד"ז ושם במשנה

(ה) הוא מוכרח דאל"כ לא הוי מצי למתני אם היו של איש אחד חייב

(ו) כ' ה"ה מפני שהוא ספק דהמע"ה

(ז) ד"ח כ' ה"ה הוא מפורש בגמ' שם (דף ל"ו ע"א) ע"ד פירושו ז"ל והוא הנכון שאם אבד האחד אבד לגמרי ודברי רבינו עיקר ע"כ וכ"כ הטור בשם הרא"ש

(ח) שם דין ט' ושם במשנה

(ט) וכ' ה"ה וביאור דבריו שאם לא הביאו (הניזק) ראיה כלל הרי המזיק פטור לגמרי כמ"ש לפנינו בדין היו הניזוקים ב' (בסעיף הסמוך) שהרי הוא דומה לחטין ושעורין ולא עוד אלא כיון שאינו מודה אלא בתם אם אין שם עדים הרי הוא מודה בקנס ופטור וכו' ואנן קי"ל פלגא ניזקא קנסא

(י) שם ד"י וכתב ה"ה הוא דין נכון שאינו דומה לדין חיטין ושעורים שלפנינו שהרי יש כאן עדים

(כ) כתב ה"ה הר"א הודה לו בהשגות בא' תם וא' מועט מטעמו שהרי התם בכלל תביעה המוע' שכל הנכסים משועבדים לו אבל כששניהם תמים הרי הם כחטים ושעורים ואע"פ שיש שם עדים שאחד מהם הזיק פטור ומן השבועה ויש לחלק שאפילו בב' תמין כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע

(ל) בריש ס"ג אמה שכ' הרמב"ם משלם המזיק כמו שאומר כתב שנראה כדבריו אם הניזק טוען שמא אפילו אין לו עדים

(מ) שם די"א משנה שם ע"ב

(נ) שם בגמ'

(ס) כ' ה"ה א"א לבאר מאמר רבינו ז"ל לומר שאין שם ראיה ברורה איזה מהם הזיק אבל יש שם עדים שהזיקו שא"כ (היאך) יאמר פטור שהרי למעלה אמר בכיוצא בזה משלם המזיק כמו שאמר דכל שיש שם עדים אינו דומה לחטים ושעורים כמ"ש למעלה אלא ודאי כוונת רבינו ז"ל שאין שם עדים כלל והמזיק פטור בתמין מדינים דמודה בקנם פטור ובאחד תם ובא' מועד כדין טענו חטים והודה לו בשעורים ע"כ

(ע) לא הבנתי כוונת הרב רמ"א הלא המה דברי הרמב"ם מועתקי' אות באו' ומ"ש אבל יש מחלקים וכו' הוא מה שכתב ה' המגיד בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש וכבר העיר ג"כ הרב סמ"ע בזה ואכמ"ל

(פ) שם בגמ' וכתב ה"ה היא ודאי בששניהם תמין כך היא בגמ' מפורש ואע"פ שהמודה בקנס פטור כבר תירץ הר"א ז"ל בפירושיו דפלג' נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו ז"ל ודע שדיני בבא זו ושל מעלה ממנה שוין וכו' ורבי' ז"ל כ' למעלה דין עדים שמעידים שהוא חייב אע"פ שאין התביעה אלא על אחד מהם וכ"ש כאן שהתביעה על שניהם וכאן כתב כשאין שם עדים כלל שהוא פטור מדין חטין ושעורים אף על פי שהתביעה על שניהם וכ"ש למעלה שאין התביעה אלא לאחד ולזה יש דעה אחרת למפרשים

(צ) טור ס"ה בשם אביו הרא"ש ומבואר שם בפסקיו:

Siman 401

(א) ל' הרמב"ם פ"ט מהלכות נזקי ממון די"א משנה ריש פ"ד דב"ק דף ל"ו ע"א וכתב ה"ה פסק רבינו כר"ש דמתניתין דאתיא כר"ע בגמרא (שם ע"ב):

(ב) שם דף י"ב וכ' ה"ה זה נלמד מהסוגיא אשר שם (ריש ע"ב וכמו שפי' רש"י שם) וברור הוא וכן כתב בהלכות

(ג) שם בתוספת.

Siman 402

(א) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם בספ"ט מהלכות נזקי ממון משנה פ"ג דב"ק דף ל"ג ע"א

(ב) שם במשנה

(ג) טור בשם ר"י וכתב הב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם שם בפ"ט והכי נקטינן

(ד) ולענ"ד יש לחלק בזה דהכא חייבו הרא"ש מטעם כל המשנה ובא וכו' ובזה לא סבירא ליה כוותיה אבל התם בסימן תכ"א גבי ב' אנשים ביאר הרא"ש הטעם משום שיש לשני רשות לחבול בו כדי להציל עצמו ואפי' בזה צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבל' מועטת משלם המותר וענין הצלה זו אינו שייך בשוורים והסמ"ע כ' בענין אחר והמעיין יבחר ואכמ"ל:

Siman 403

(א) לשון הטור וכן כ' הרמב"ם בפ"ז מה' נזקי ממון ד"ח מימרא דשמואל פ"ק דב"ק דף י"א ע"א

(ב) ל' הרמב"ם שם דין ח' וט' שם סוף דף י' דריש לה מקרא והסכמות הגמרא ריש דף י"א לא דכ"ע וכו'

(ג) פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה שם בפ"ג דל"ד ע"א וכאוקימתא דר' יוחנן שם ע"ב ופסקו הפוסקים הלכה כרבי יהודה

(ד) אף ע"פ שעל המזיק מוטל טורח הנבילה להעלותה וליתנה לניזק כדלקמן מ"מ משנודע לו לניזק היה לו להשתדל בו ולהעלותו ולא להשהות' שהרי ידע שכלה ונפסדת אלא היה לו למכור לאלתר ועל המזיק ליתן לו ההוצא'

(ה) שם דין י' מבואר במ"ש

(ו) שם כאוקימת' דר"י

(ז) שהדין י"ג ושם בגמרא ריש דף י"א פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כאבא שאול דטורח נבילה על המזיק

(ח) שם ברייתא משמיה דאחרים:

Siman 404

(א) בברייתא בפ"ג דב"ק דף ל"ד ע"א:

(ב) שם בבריית' וכדמפרש לה רב אשי:

(ג) שם בברייתא וכדמפ' לה ר"פ פי' שור המזיק

(ד) כן כתבו התוספת שם.

Siman 405

(א) ל' הטור סעיף ב' וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהנ"מ ד"ו וכתב ה"ה נזקי שלא בכוונה מחלוקת ר' יהודה ור"ש פרק ד' דב"ק דף מד ע"א פסק כרבי יהודה בידוע דר"ש ור' יהודה הלכה כרבי יהודה

(ב) משנה וברייתא שם בפרק ג' דף לג ע"א וכחכמים

(ג) משנה שם פ"ו דף פ"ו ע"א

(ד) שם ס"ד משנה שש בפ"ג דף לד ע"ב

(ה) שם ס"ה משנה שם בפ"ד דף מ"ח ע"ב

(ו) מימרא דר"פ שם ד' מ"ט ע"א ויליף לה מקרא.

Siman 406

(א) משנה פ"ד דב"ק דף נ"ו ע"ב.

(ב) כ' הרמב"ם בפ"ח ד"ה הטעם לפי שאין העכו"ם מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם בדיניהם וכתב ה"ה שהוא נתינת טעם מדעתו ועל מה שהשיגו הראב"ד כתב ואפשר שבזמן הגמרא לא היו העכו"ם נפרעים כלל

(ג) כ' הרמב"ם קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאין זהירים במצות ואינם דסלקין הנזק ואם לא תחייבם על נזקי בהמתן אין משמרין אותן ומפסידין ממון הבריות

(ד) ברייתא שם בפ"ק דף י"ג ע"ב וכדמפרש לה התם

(ה) טור ס"ב אוקימתא דרבינא וברייתא משמיה דר' יהודה שם ולע"ד צ"ע דהתם לענין מועד אתמר כמו שפירש"י והתוספת שם אבל תם כשם שהניזק גובה מן הלוקח כמ"ש לקמן בריש הסימן הסמוך וע"ש וכן גובה מן הזוכה בו כשהפקירו

(ו) ס"ג ומבואר בריש הסימן הסמוך:

(ז) שם ע"ד משנה שם פרק ד' דף ל"ט ע"א

(ח) ברייתא שם ע"ב כחכמים:

Siman 407

(א) ל' הרמב"ם בפ"ח מהנ"מ דין וברייתא בפ"ג דב"ק דף לג ע"ב:

(ב) שם בגמ' מכור לרדיא ופ' ה' המגיד הכונה לומרי שהלוקח חורש בו לכתחלה וכן שהמכר קיים ואין א' יכול לחזור בו נראה שהוא סובר שהברייתא אתיא מפי' לר"ע דאמר התם שותפי נינהו ויליף לה מדאמר הקדישו מוקדש מדרב אבהו וכו' דאי לרבי ישמעאל דאמר ב"ח לא צריכין לרבי אבהו

(ג) שם בגמ' פי' לדידן דלא מגבינן ליה אי תפס לא מפקינן מיני'

(ד) מבואר בסוגי' שם אליבא דר"ע דהלכה כוותיה מחבירו

(ה) שם ד"ו ברייתא שם חי אין לי וכו' וכתב הרמב"ם שם ☜הקדישו המזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכתב ה"ה זו היא דר' אבהו דלעיל (שם) והכוונ' שפודה אותו בדבר מועט הנזוק וכו' וגובה ממנו וכן פי' המפרשי' ולא ידעתי למה השמיטו המחבר:

(ו) מהא דכ' הרא"ש שם אבא דא"ר הונא וכו' שם זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור כתב הרא"ש ולקמן פסקינן הלכה כמאן דדאין דינא דגרמי הלכך המזיק שעבודו של חבירו חייב וכדברי הטור כתבו גם הגהת אשר"י ונלענ"ד לא מחייבינן ליה לשלם לניזק אלא כשתפס כמ"ש לעיל

(ז) דס"ל דאוקימתא דמכור לרדיא הוא אבריית' דאתיא כר' ישמעאל ואם כן לר"ע דקי"ל כוותיה מכרו אינו מכור אפי' לרדיא ודלא כמ"ש בסימן דלעיל בשם ה"ה לדעת הרמב"ם במ"ש אע"פ שהוא מכור ולענ"ד היה לו לרב רמ"א לכתוב הגה זו לעיל וגם בזה צ"ל לפי עניות דעתי דאיירי בשתפס הניזק אבל הרשב"א כ' כשמכרו מזיק גזלן הוא לר"ע וגזלן אינו מעלה שכר לבעלים (כמ"ש בסימן שס"ג ס"ג)

(ח) שם ברמב"ם ברייתא שם וכפי' רש"י מה שעשה עשוי לרדיא וכמ"ש בסי' דלעיל בשם ה"ה ואין דעת הטור כן וגם בזה לפענ"ד היה לו לרב רמ"א להגיה עליו דעת הטור

(ט) שם ד"ח בברייתא שם ומבואר במ"ש בשם ה"ה אבל לדעת הטור אין חילוק בזה כמ"ש

(י) שם ובברייתא פירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזה

(כ) שם ס"ג ממ"ש התוספת שם ריש דף ל"ד ומטעם שהב"ח לא פשע בשמירתו וכ' הסמ"ע ומיהו ☜אם קדם הניזק ותפס אין מוציאין מידו כדין אפותיקי מפו' במטלטל שקדם ב"ח מחוסר וגבה מה שגבה גבה כמ"ש לעיל בסימן קי"ז ס"ד:

Siman 408

(א) ל' הרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון משנה בפ"ח דב"ח וכדמפרש לה בגמ' שם ריש דף י"ג:

(ב) שם די"ד ברייתא ספ"ו דב"ב דף צ"ג ע"א וכת"ק

(ג) כ' ה"ה פי' שמשמש אחור כנגד אחור ודרכו להרוג כל מסתכל בו בשעת תשמישו ל"א אוחר נוחר ופי' מ"ש רבינו ואפי' גמל האוחר פירוש ואפי' הוא מועד ועוד שאוחר:

Siman 409

(א) לשון הטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' נזקי ממון ד"ב משנה וברייתא פ"ז דב"ק דף ע"ט ע"א

(ב) ם ברמב"ם ושם במשנה

(ג) וכיוצא בזה כ' הטור לענין ח"ל:

(ד) שם במשנה והטעם מפורש בברייתא שם סוף דף פ"ב

(ה) כ"כ התוספת שם בשם ר"ת בד"ה לא יגדל אדם חזירים כו' ליישב מה שהקשו תיפוק לי' דאסור לעשות סחורות בכל דברי' טמאים כמ"ש וכו' (ונתבאר בי"ד סימן קי"ז) וכן כ' הרא"ש שם

(ו) שם ס"ו ושם ברמב"ם ושם במשנה

(ז) ברייתא שם דף פ"ג ע"א

(ח) ברייתא שם דף פ' ע"א:

Siman 410

(א) ל' הטור וכ' בין הפקירו או לא הפקירו חייב ובר"ה איירי כיון שעשאו שלא ברשות ומבואר בסעיף ו' וז':

(ב) שם בפ"ק ד' וג' ע"ב ובפ"ג דף כח ע"ב

(ג) משנה שם בפ"ג דף ל' ע"א:

(ד) שם ס"ב ושם בגמ' פ"ה דף מט ע"ב ויליף לה מדכתיב וכי יפתח וכי יכר' וכו'

(ה) ל' הרמב"ם שם דף ו' מבואר בסוגיא דפ"ג דף כט ע"ב וכדא"ל מר זוטרא בריה דרבא לרבינא

(ו) שם דף ד':

(ז) מימרא דרבא הכניס שורו לחצר בעל הבית וכו' שם בפ"ה דף מ"ח ע"א

(ח) היינו מימרא דרבא הנזכר לעיל וכדלעיל סימן שצח ס"ג

(ט) שם בגמ'

(י) ל' הרמב"ם שם דין ב' וכת' ה' המגיד מחלוקת שם (דף מט ע"ב) ופסק כר"ע ואליבא דרבה או כר' ישמעאל ואליבא דרב יוסף שם (דף נ' ע"א)

(כ) כ' ה' המגיד דבר פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז"ל שהרי על הכרייה אינו חייב שברשות כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל:

(ל) טור ס"ג מברייתא החופר בר"ה לצורך רבים כו' שם דף כ' ע"א

(מ) כ"כ הרא"ש שם וטעמו מדאמרינן גבי של ב' שותפים ראשון מאימת מיפטר משימסו' לו דליו שם ד' ב"א ע"ב

(נ) שם בשם הרמ"ה

(ס) שם ס"ד מסוגיא דגמ' שם אי דשוי שליח כו' אין שלד"ע שם דף נ"א ע"א

(ע) שם דף סה בריית' שם ד' נ' ע"א כגון אלו החופרי' לאושין וכפרש"י שם אצל ר"ה אבל אם חפר בר"ה לצורך היסוד אם הוזקו בו חייב מברייתא פרק י' דב"מ דף קיח ע"ב כל אותם המקלקלי' בר"ה וכו' כ"כ בשם מהרש"ל בפ' הפרה סי' כ"א

(פ) ל' הרמב"ם שם דף י' משנה שם ע"ב

(צ) כ' ה"ה פי' בחפירה כל שהוא שאין שיעור נזקין ובתוספתא מחלוקת ופסק כת"ק דאמר כל שהוא וכסתם משנה שם שלא נתנה בו שיעור

(ק) ל' הרמב"ם שם בפ' י"ב די"א מימרא דרבה ב"ב חנה וכו' שם פ"ה דף נ"א ע"ב וכת' ה' המגיד שם נראה שהי' גירסתו בור ט ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כטפחים ביבשה דמי אבעי' להו בור ח' ומהם ב' טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דלא עמוק לית להו הבלא או דלמא כיון דנפישא מיא אית ביה הבלא ואם תמצא לומר דנפישא מיא אית ביה הבלא בור ז' ומהם ג"ט מים מהו וכו' תיקו והב"י והב"ח כתבו שהטור נמשך אחר דברי הרמב"ם ואינו כן בדין זה בנוסח הטור שלפנינו ואכמ"ל

(ר) שם ושם ומבואר במ"ש ולדידי צ"ע שלא פסק הבעיא הראשונה לחיוב כדרכו לפסוק בכל את"ל שנפשטא הבעיא

(ש) ל' הטור שם וכ"כ הרא"ש שם וכ"ה התו' שם ע"א וכ"כ ה"ה שם דין י"ב לדעת הרמב"ם שהרי הי' במעשה הראשון שיעור (לנזקין) ושכ"כ המפרשים ז"ל

(ת) שם ושם ברמב"ם ברייתא שם וכ' ה"ה וכאוקימת' קמיית' דרב זביד דטפי עדיף לאוקמי' כהלכתא

(א) שם דין י"ג ברייתא שם וכרבנן

(ב) וכן כ' ה"ה שם בפי' דברי הרמב"ם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל

(ג) בעיא דרבה שם ע"ב ולא איפשט'

(ד) שם די"ג וכתב ה"ה בעיא שם והרכיב רבי' ב' הלשונות (דרב אשי) האמורין שם (דף נא ע"א) וביאר דבריו בשחפר הוא בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרחיבו ברחבו מצד אחר אם נפל השור מאותו צד שהרחיב האחרון חייב ואפי' מת מחמת הבלא שאם לא הרחיב לא היה נופל נפל השור מצד אחר שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת החבטה מת האחרון חיי' והוא תימה איך ערב הלשונו' וכו' ואולי דעת הרבינו ז"ל שאינן חולקין לענין הדין וצ"ע ע"כ והכ"מ כ' על מה שתמה ה"ה על דברי רבינו שכדי לתרץ קושית התוספת שהקשו שם אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מצד שהרחיב הא אם לא הי' מרחיבו לא היה נופל וכן קשה לל"ב כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר לכן מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמוך אחבריה ול"פ ודבריו נכוני' עכ"ל ולפענ"ד היא רחוק לחייב השני כשנפל השור בצד אחד שלא הרחיב הוא שהרי לא בגרמא הרחיבו הבור נפל ולא נפל לתוך בורו שחפר כלל ואין כאן שום קושיא אלישנא בתרא אף מה שהקשו התוספת אלישנא קמא נלע"ד שהרמב"ם מפרש דל"ק דאיירי בשאינם יודעים מאיזה צד נפל לכן אם מת מחמת הבלא אין השני שהרחיב חייב מספקא שמא מצד שהרחיב נפלה כיון שהספק הוא בגרמי דנזקין שהרי מיתתה מחמת ההבל לא היה בגרמתו פטור אבל אם מת בחבטה כיון שהוא ספק מאיזה צד נפל ומת גם הוא חייב בתשלומין ושניהם משלמין הנזק ומ"ש הרמב"ם ברישא האחרון חייב היינו אף האחרון וכיוצא בזה מבואר לקמן סעיף כ"ה ע"ש ומ"ש בסיפא ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו ואצ"ל אם מת מחמת חבטו שהשני פטור הרי לא נפל ולא נחבט במקום שחפר האחרון

(ה) פסק כלישנא בתרא

(ו) שם די"ד פסק כשמואל שם ד' נ' ע"ב דקי"ל דהלכתא כוותיה בדינא

(ז) מימרא דרבה ורב יוסף שם דף נא ע"ב וכחד אמר וכו' בלישנא בתרא

(ח) שם דט"ו ג"ז כשמואל שם ד"נ ע"ב וכ' ה"ה דשיעור העשרה טפחים דומיא דבור

(ט) שם דף כ"ב ע"א וכדמפרש לה רבה שם דף נד ע"ב ותניא כוותיה

(י) שם ושם במשנה ויליף לה מקרא שם דף נד ע"ב

(כ) מפורש שם בפ' ג' דף כח ע"ב הני מילי לענין קטלא וכו'

(ל) כ' ה"ה חיוב נזקי הבהמה הפקחית לא נתבאר בגמ' והראב"ד השיג בזה שם ולי נ' שיצא דין זה לרבינו ממ"ש שם בפ"ג (דף כז ע"ב) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וסובר רבי' דכ"ש בהמה שאין בה דעת וכשמיעטו בהמה פקחת ביום לא מעטוה אלא מן המיתה דדוקא שהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנות נפשות אבל אינם שומרות עצמן כ"כ מן הנזיקין ולפיכך חייב בעל הבור וכו' ואפשר שהר"א סובר שאדם שהוא בעל מחשבה הוא שאינו מתבונן בדרכי' אבל בהמה דרכה להתבונן הלכך ה"ל כאונס ופטור וכן פי' הרשב"א

(מ) בשם הראב"ד והרשב"א ומבואר במ"ש וכן דקדק הב"ח מדברי הרמ"ה סכ"ג ושהכי נקטינין:

(נ) רמב"ם רפ"ג וטור ס"כ משנה שם בפ"ה דף נב ע"א

(ס) שם בגמרא דף נג ע"ב ודלא כר' יהודה שם בגמרא

(ע) שם בפ"ג דף כח ע"ב

(פ) לשון רמב"ם שם בפי"ב ד"ד ושם בפ"ה במשנה

(צ) שם כ' ה"ה מבואר שם בסוגי' בלישנא בתר' וכו' (שם ע"ב)

(ק) שם בתוספת וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו וז"ל ואע"ג דלא שכיחי גמלים דאבעי ליה למיחש דלמא אתו גמלי' ולענ"ד דבמקום שאינם מצויי' כלל פטור

(ר) שם בעיא שם בלישנא בתרא ואיפשיט' שם פירוש דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ"ש לעיל בבהמה דעכו"ם

(ש) כ"כ הרא"ש שם בפסקיו מדברי התוס' שם בשם ר"י

(ת) שם דין ז' וכ' ה"ה משנה מפורשת פרק הפרה (שם דף נא ע"א) ומסירת הדלי מבואר בגמ' (שם ע"ב) ופסק כר"א בן יעקב דאיפסק הלכתא כוותיה בנדרים פ"ה (דף מו ע"ב) ע"כ וכ' הרא"ש שם בפרק הפרה הביאו הב"י וז"ל גי' רש"י השני חייב והרי"ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין ב' גרסאות כלל דלפי' רש"י השני חייב בשהניחו משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ולגירסת הרי"ף ז"ל ה"פ אף הראשון חייב דלא תימא השני שעבר עליו באחרונה חייב וכו' ע"כ ולענ"ד אין ספק שגי' הרי"ף היה גירסת רבינו הרמב"ם וה"ה ושגם דעת הרמב"ם הי' כך שגם הראשון חייב כי כן מבורר שם בגמ' למאי דמוקמי לה אליבא דרב"י וכמ"ש הרא"ש לדברי הרי"ף וכבר תמה הב"י על רבינו הטור שכ' על דברי הרמב"ם ולא נהירא וכו' ולא פי' דבריו כמו שפי' הרא"ש דברי הרי"ף

(א) שם ושם במשנה דף נב פסק כר' יוחנן ועל מה שהשיגו הראב"ד אין בגמרא עד שידע הראשון וכו' כ' ה"ה ומדברי שאר המפרשי' נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר ע"כ וכן הוא בגירסת הגמרא שלפנינו וכן כ' התוס' שם

(ב) שם בתוספות

(ג) שם סי"ב בשם הרמ"ה ודייק לי' מדקאמר לכרות ארזי'

(ד) גם זה סי"ג בשמו ודייק לה מדקאמר לשכור פועלים

(ה) מימרא דרבינא שם פ"ג דף ל' ע"א וכ' הטור סי"ד ואין בעל הכיסוי צריך להודיע

(ו) ל' הרמב"ם שם פי"ב מהר"מ ד"ח פי' השומר חייב וכ"כ הטור סט"ז

(ז) בריית' בפ"ק (דף י ע"א)

(ח) והראב"ד השיגו שם וכ' ה"ה וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדברי רבינו ז"ל שאפי' מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכתא כוותיה וכמוכרח בסוגיא שם דף ט' ע"ב

(ט) ל' הטור סכ"ה משנה שם דף נב ע"א

(י) פסקי כשמואל שם ריש דף נג וכ"פ הרמב"ם שם כשמואל ועל מ"ש הרמב"ם בדין זה שם דין י"ח וכתב ה"ה דלשון הנמצא בדברי רבינו משובש משובש המעתיקין

(כ) כן פרש"י מפני שקול הכרייה בעתתו וכ' ה"ה שם שכן עיקר אע"פ שהבעלי תוס' חולקים בדבר

(ל) פשוט בגמרא שם דף נב ע"א

(מ) כדאמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן הוא וכו'

(נ) שם במשנה וכשמואל

(ס) שם ברמב"ם די"ט ברייתא שם משמיה דר' נתן וכדמפרש רבא שם ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכו' ותו דקיימא מתניתין כוותיה

(ע) שם דין כ' מימרא דרבא שם אליב' דר' נתן

(פ) טור סכ"ח מימרא דרבא שם ע"ב

(צ) כן כתבו התוספות שם

(ק) כ' הב"י ופשוט הוא שזהו ח"נ הנוגע לחלקו:

(ר) שם ושם במימרא דרבא

(ש) פי' רש"י אנשים כתיב גבי ולדות ולא שוורים

(ת) מבואר בס"ס ת"ה:

(א) שם ושם במימרא דרבא

(ב) דהא דקי"ל שור ולא אדם בקטל' קי"ל כגון שנפל לתוכו עבד ומת ומבואר לעיל סעיף כ'

(ג) מבואר במ"ש לעיל סעי' כ"א

(ד) שם סכ"ט בשם הרמ"ה כר' נתן ומבואר לעיל סימן לב וכמ"ש שם

(ה) טור לדעתו ושכ"כ ה"ר חזקי'

(ו) שם סעיף ל

(ז) ל' הרמב"ם שם ספי"ב וכתב ה"ה ברייתא הובאה בפ' קמא דערכין (דף ז' ע"א) ופסק כפשט הברייתא ואיתא ס"פ גט פשוט והאוקימתו' שנא' עליה (שם דף קעה ע"ב) הם אליבא דמ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ואין הלכה כן כמו שיתבאר וכו' (ומבואר לעיל סימן ק"ז וק"ח]:

Siman 411

(א) לשון הטור והרמב"ם בפי"ג ד"ג מבואר בפ' קמא דב"ק דף ג' ע"א ודף י' ובפ"ג דכ"ח ע"ב

(ב) פסק כשמואל שם דבלא אפקרינהו נמי הוי בור כידוע דהלכה כשמואל בדיני

(ג) מבואר בפ"ק שם דף ג' ע"ב דמסיק אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש מבואר בס"ס תי"ח ואי בתר דנייחי היינו בור וכו'

(ד) כדעת הרא"ש שם בר"פ קמא

(ה) מבואר במ"ש בסי' דלעיל סעיף י:

(ו) כלישנא בתרא דר' אלעזר שם בפ"ג:

(ז) כן כתבו התוספ' שם דקרקע עולם מזיקתו:

(ח) כמו בבור עצמו ומבואר במ"ש לעיל סי' ת"י סעיף כ' וכ"א

(ט) גם זה מבואר במה שכתבתי בסימן דלעיל סעיף ו:

(י) שם הכי משמע בפ"ג דב"ק דף כט ע"א וטעמא משום דאנוס הוא:

(כ) משום דהשתא אינו אנוס וכן כתבו התוספת שם:

(ל) מבואר שם בגמרא ע"א במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור לרבנן דקיימא לן כותיהו

(מ) שם כן כ' הרא"ש בריש ב"ק

(נ) וביאר הרא"ש שם אף ע"ג דאמרינן שם בר"פ המניח אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו לענין כלי שהיה מונח לפניו ושברו דרך הליכתו בלא התבונות אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ופושע הוא בהיזק זה:

(ס) שם דשם בפסקי הרא"ש ברי' ב"ק

(ע) שם ושם וכר' נתן מבואר בסי' ת"י סל"ב:

(פ) שם ושם מבואר במ"ש בסעיף א' סעי' קטן ג'

(צ) שם ס"ב וברמב"ם שם דין ד' מימרא דרבא שם בפ' ה' ד' מ"ח ע"א ופירשה רב פפא שם

Siman 412

(א) משנה רפ"ג דבב"ק דף כ"ז ע"א

(ב) שם ע"ב במסקנא הכי אמרי במערבא אין וכו':

(ג) כן כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' נזקי ממון דין פלוגתא דאמוראי שם דף כט ע"ב ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן דמחייב

(ד) לשון הטור מעובדא שם דף כ"ז ע"ב בפומבדית' חייביה רבא וכדמפרש ר"פ שם:

(ה) לשון הרמב"ם שם דין ו' אע"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות כדים יש להם

(ו) כתב ה"ה שם פי"ג ד"ו והדין עמו שהרי כך נראה מהסוגיא שם (מהא דאמר שמואל באפילה שנו):

(ז) גם זה מהסוגיא שם אמרי דבי רב וכו':

(ח) טור ס"ג מימרא דרב זביד משמיה דרבא שם:

(ט) שם ס"ד ושם במימרא הנזכר מדיוק' דמתני'

(י) שם ה"ד כ"כ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ התו' שם ממשנ' שור פקח ביום פטור

(כ) מבואר בסימן ש"ץ וכמ"ש שם

(ל) מבואר בסי' שפ"ט ס"ו

(מ) שם ס"ו ושם ברמב"ם ד"ז משנה שם דף כ"ח ע"א ופסקו הפוסקים כרבי יהודה דהיינו חכמים דברייתא וריש דף כ"ט וכדאמר אביי שם דפליגי בתרתי וכולי

(נ) שם בברייתא

(ס) היינו דקאמר ר"י במתני' אם במתכוין חייב וכו'

(ע) נתבאר בסי' ת"י סעיף כ"א

(פ) זה פשוט דהיכא דפושע ליכא מאן דפטר ביה

(צ) ג"ז נתבאר בתי' ת"י ס"ד

(ק) שם ס"ח וברמב"ם שם די"ב וכתב ה"ה הוא כשמואל דבגמרא ולא כרב והטעם מפני שכל אלו הנזקין תולדות בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים

(ר) כשמואל שם דף כ"ח ע"ב דקי"ל כוותיה

(ש) גם זה כשמואל דאמר בור שחייב' עליו התורה להבלו וכל שכן לחבטי שם דף נ ע"ב ודלא כאוקימתא דרב שם דף צ ע"א

(ת) דבכה"ג לרב נמי חייב מבואר שם בסוגיא:

(א) ברייתא שם פי' רש"י צינור המקלח מי שופכין של תשמיש הבית לר"ה:

Siman 413

(א) לשון הרמב"ם בפ' י"ג מנזקי ממון ד"ח משנה בפ"ג דב"ק דף ל"א ע"א

(ב) פסק כר' יוחנן שם וכן פסק הרי"ף וכן ראיתי בהג"ה שם בשם א"ז ושכן פסק מהרי"ח:

(ג) כר"נ ב"י שם וכתב הב"י תמיהותיו של הרא"ש על הרי"ף שפסק כר' יוחנן אינם מכריעות דבקל יש לישבם ע"כ ולענ"ד לא החליט הרא"ש לפסוק כר"נ בר יצחק וז"ל שם דלכאורה משמע והלכה כרב נחמן ואף על פי שאין אני כדאי להכריע מכל מקום אומר אני כיון שגם הא"ז ומהרי"ח מסכימים לדעת הרי"ף והרמב"ם וגם הרא"ש לא החליט לפסוק כרב נחמן בן יצחק כדבריהם נקטינן וכן ראיתי אחר כך בב"ח שכ"כ

(ד) שם ד"ו ומבואר במ"ש בסימן דלעיל ס"ה

(ה) שם ד"י ברייתא שם וכתב ה"ה גירסת רבינו ז"ל כגיר' ההלכות ורש"י ז"ל והיא הנכונה:

(ו) אוקימתא דגמרא שם אליבא דרבי יוחנן

(ז) מימרא דרבא שם כגי' ההלכות ור"י ז"ל

(ח) כתב ה"ה ודברים פשוטים שכשחייב רבינו במשא הראשון לא חייב אלא בשלא הפקירו שאם כשהפקיר משאו וכבר נתבאר כו' ומבואר בסי' דלעיל ס"ד במ"ש שם וכ"כ הראב"ד שם בהשגות ראיתי להרב הרי"ף שכ"כ אמרתי אי אפשר שהוא טועה אלא הענין כולו כשלא הפקירו וכו' ע"כ מעתה אין מקום למ"ש הטור שאביו הרא"ש חולק על דברי הרי"ף והרמב"ם ולא למ"ש הרב רמ"א שכתב ויש חולקין וכו'

(ט) פירש הראב"ד שם אף ע"ג דלא הפקיר משאו ההוא שעתא מיה' בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסין פטור

(י) שם בברייתא

(כ) שם דין י"א ברייתא שם ואם מחמת הראשון נפלו וכו' וכדמפרש לה רב פפא שם ע"ב וכן פסק הרי"ף

(ל) כמו שהגיה הב"י שם וכדמפרש רב זביד כחוטר' דסמיותא וכפי' התוספת שם דפליגי ומסתפק הרא"ש הלכתא כמאן ונקטינן לקולא ואין מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון:

Siman 414

(א) ל' הרמב"ם בפי"ג מהנ"מ די"ד משנה פ"ג דב"ק דף ל' ע"א ואוקימתא דרב אשי שם פי' כדי לזבל שדות וכרמים

(ב) שם במשנה וכרב דאמר בין בגופן בין בשבחן שם ע"ב

(ג) פשוט שם בגמרא ע"ב אליבא תירוצא דרב נחמן

(ד) כן כתב הרא"ש בפסקיו מאוקימתא דגמרא שם וכ' הב"י וכן בכ"מ דהרמב"ם ס"ל דהאי אוקימתא דיחויא בעלמא הוא ונלע"ד הא דאיתא מימרא מפורשת דרב הונא משמיה דרב שם ס"ל לרבינו הרמב"ם דהדר ביה שם בסוגיא ריש ד' נ"א

(ה) אוקימתא דגמרא שם

(ו) בעיא שם ולא נפשטא ולטעמיה אזיל דבכל ספיקא דדינא ס"ל אם תפס אין מוציאין מידו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה

(ז) שם במשנה

(ח) שם דט"ו וכתב ה"ה פסק כר' יהודה (ברייתא שם דף ל' ע"א) במה שאמר שבשעת הוצאות הזבלים מותר להוציא לר"ה ופסק דלא כותיה בניזקין ואנו קי"ל דחייב וכן כתב בהלכות

(ט) הביאו הב"י ס"ס תי"ד

(י) מבואר שם בגמרא ע"ב:

Siman 415

(א) לשון הרמב"ם בפר' י"ג מה' נזקי ממון דין כ' משנה בפ"ג דב"ק דף ל' ע"א במימרא דרבי יוחנן שם

(ב) פי' הפריח שהוציא חוץ מרשותו ה"ה:

(ג) מימרא דרב אחא בר איקא שם:

(ד) שם דף כ"א ברייתא שם

(ה) מימרא דר' יוחנן שם

(ו) פירש"י דה"ל לאצנועינהו

(ז) בב"י לא ביאר מוצא דין זה והרב ב"ח כ' שלמדו מדברי הרא"ש שם ולפי עניות דעתי המעיין בדברי הרא"ש יראה בבירו' שהוא בהיפך שהוא מחייב המצניע בכותל רעוע ולא בעל הכותל שסתרו אבל ראיתי בנ"י שכ' ג"כ דבכותל רעוע חייב בעל הכותל שסתרו והביא ראיה דלא גרע מהיתה אבן בחיקו אף ע"ג דלא הכיר בה מעולם ומבואר בסימן תכ"א ס"י ומה שהשמיטו המחבר נלענ"ד משום דלא דמיא להדדי דהתם ליכא למשתלם מאינש אחרינא אבל הכא דאיכא המצניע משתלם מהמצניע ור' נתן מבואר בסי' ת"י סי' נ"ב וכפשטא דגמרא שם

(ח) ל' הטור ס"ג וכ"כ הרמב"ם שם דף כ"ב ברייתא שם

(ט) כדעבד רבא שם

(י) כדעבד רב ששת שם:

Siman 416

(א) לשון הרמב"ם בפר' י"ג מהכ"מ דף י"ט משנה פ"ו דב"מ דף קיז ע"ב והובא' בפ"ק דב"ק דף ו' ע"ב וכתב ה"ה ודברי רבינו הם כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע"פ שהפקירן וכו' וכן מוכח שם (בפ"ק דב"ק) מפני הטענה שכתב רבינו ז"ל ול' אף ע"פ שהפקירם הוא קשה להולמו (פי' ליישבו) שהרי יותר יש לחייבו כשלא הפקירם ע"כ ומ"ש הסמ"ע שהיה נראה להגיה ואף על פי שלא הפקירם לא יתכן ג"כ שהרי פי' ה"ה דהרמב"ם איירי כשהזיק בשעת נפילה ואז לא שייך לומר הפקירם או לא הפקירם גם הפי' שכתב לפי הנוסח שלפנינו ואע"פ שהפקירם הוא דוחק ואומר אני לענ"ד שטעות נפל בהעתק' ואלו ב' תיבות מתחנה הושמטו ואח"כ הועמדו מן הצד והמעתיק העמידם שלא במקומם וצריך להסירם מפה ולהעמידם בסוף הסעיף וצ"ל מפני שהשהה אותם אע"פ שהפקירם ע"כ ואת' לאשמועינן אע"ג דקיימא לן המפקיר נזקיו לאחר נטילת אונס פטור הכא חייב כיון שעבר על זמן ב"ד וזה נלע"ד הוא ברור ואמת לאמתו מ"מ לא שלחתי ידי להגיה כן כיון שהוא כן בכל הספרים אבל בטוח אני בכל מעיין שיאמר שהג"ה זו היא כפתור ופרח

(ב) וכ"כ ה"ה שם לדעת הרמב"ם ומבואר במ"ש לעיל תי"ב

(ג) מימרא דר' יוחנן שם דף קי"ח ע"א וכתבו התוס' שם ☜ולשאר נזיקים שבשעה קלה יכול להסיר משם אין נותנים לו זמן ב"ד כדאמרינן גבי נשברה כדו (ומבואר לעיל סי' תי"ב)

(ד) שם במשנה

(ה) בשם הרשב"א ושהכי איתא בתוספתא מבואר שם ☜שנפלה מחמת רוחות וזיעות וגשמים וכן הוא בתו' הנזכר לעיל:

Siman 417

(א) לשון הרמב"ם בפי"ג מהל' נזקי ממון דכ"ג וכתב ה"ה ברייתא פ"ה דב"ק (דף נ' ע"ב) ☜ פירוש לא יזרוק אבנים

(ב) משנה פ"ג דב"ב דף כ' ע"א ופסק כחכמים שם

(ג) וכתב ה"ה ודע שאע"פ שאינו רשאי לעשות כן לכתחלה אם עשה וכסה כראוי פטור דהיינו במקום שהשוורים מצויים לעמוד בפני השוורים ובמקום שהגמלים מצוים כראוי לגמלים ובירוש' איתא במקום שהעגלות מצוים כראוי לעגלה מהלכת טעינה אבנים והכל כלל רבי' בפי"ב במלת כראוי:

(ד) שם בגמרא

(ה) שם דף כ"ד שם במשכ'

(ו) כתב ה"ה היא סברא כתובה בהלכות (וכ"כ הרא"ש ולמדוהו מדין אילן שהוא נוטה כמו שנתבאר (בסמוך ס"ד):

(ז) שם ברמב"ם וכ"כ הרשב"א בתשוב' ועיין בהג"ה דסעיף דלעיל

(ח) שם במשנ'

(ט) שם בגמרא ע"ב אליבא דר' יעקב כ"ע לא פליגי דמוציא

(י) פסק כר' יוחנן שם

(כ) שם דכ"ה ושם במשנה

(ל) מימרא דרב הונא שם ע"ב

(מ) שם דכ"ו משנה פ"ג דבבא בתרא דף כ"ז ע"ב

(נ) מהא דמכריז רבי אמי מלא כתפי נגדא וכו' בפרק ט' דבבא מציעא דף ק"ז ע"ב:

(ס) מעובדא דרבה בר רב נחמן וכו' א"ל קוצו קוצו שם ריש דף ק"ח

(ע) ל' הטור סי"א וכ"כ הרמב"ם שם דין י"ו משנה שם פ"י דף קי"ח ע"ב

(פ) שם ושם במשנה

(צ) שם ושם במשנה:

Siman 418

(א) ל' הטור משנה ב' בריש ב"ק

(ב) שם בגמ' ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש וכו' שם דף ג' ע"ב

(ג) יתבאר בסי' י"ג

(ד) משנה שם בפ"ו דף ס"א ע"ב פירוש האש מעצמו

(ה) משנה שם דף ס' ע"א ושם בגמרא יליף לה מקרא

(ו) שם במשנה דף ס"א ע"ב

(ז) ל' הרמב"ם בפי"ד מהל' נזקי ממון דין ב' ושם במשנה פלוגתא דתנאי ואיפסקא הלכתא בגמ' כר"ש דאמר הכי

(ח) כדמפרש רב נחמן וכו' שם

(ט) שם ושם במשנה

(י) משנה שם ע"א וכתב הכ"מ מדלא הזכיר אריתא דדלאי כדאמר שמואל שם משמע דס"ל דרב ושמואל בנהר הרחב פליגי דלרב אפי' לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה חריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא

(כ) כ' ה' המגיד ברייתא שם ופירש רבי יוחנן שלולית אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה ע"כ והכ"מ כ' שהוא פוסק כשמואל שם ומקום שמי גשמים שוללים ופירש רש"י והערוך שמתקבצים שם

(ל) כן הוא ברמב"ם שלפנינו

(מ) כ' הכ"מ נראה שדעת רבינו שכל כיוצא בזה אפי' בדליקה גדולה פטור

(נ) מפורש שם בגמ' וכפי' רש"י והתוס' שם

(ס) שם דין ג' וה"ה והכ"מ לא כתבו מאין יצא לו לחלק בגדר חילוק זה ולפענ"ד למדו מברייתא שם עברה גדר גבוה ד"א חייב ואע"ג דשנינהו בגמ' תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה וכו' הוא אליבא דת"ק אבל אנן דקי"ל כר"ש דאמר הכל לפי גובה הדליקה הברייתא כפשטה כשהדליקה גבוה

(ע) שם ושם בגמרא וכתב ה"ה ופירש קודחת שאין שלהבת גדולה ופסק כרב דאמר הכין ודלא כשמואל דתניא כוותיה דרב שם

(פ) מבואר בפ' ט' דף כ"ג ע"א פי' שהיה בינו לבין חבירו ולא היה ראויה להגיע שם מחמת הגדר

(צ) שם דין ה' משנה שם בפרק ו' דף נט ע"א

(ק) פסק כריש לקיש משמיה דחזקיה שם משום דהוא רביה דרבי יוחנן וכן פסק הרי"ף

(ר) שם דין ו' ושם במשנה

(ש) כתב ה"ה יצא לו ז"ל מדין שאר המזיקין דהשומרים נכנסים תחת הבעלים (ומבואר בסימן שצ"ו וסי' ת"י):

(ת) שם דין ז' שם במשנ' וכתב הרב המגיד וכגון שהובערה ברוח מצויה תמיד והראשון פטור לפי שלא עשה כלום:

(א) שכיון שלא היתה מתלבה מאלי' הראשוני' פטורים

(ב) שם במשנה ליבתו רוח וכו' ופירש בירושלמי ברוח שאינה מצויה פירוש אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואין צריך לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן הוא בירושלמי וכן עיקר וה"ה

(ג) ברייתא שם דף ס' ע"ב והראב"ד השיגו שלא הפליג במ"ש בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור וכתב ה"ה הייתי סבו' לתרץ דרבינו פסק כאחת מן האוקימתות דלכולהו דברי רבינו ז"ל קיימין וכו' (ע"ש בגמרא) ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר גרמא בנזקין פטור אלא שק' לי שרבינו ז"ל עצמו פסק בפי"א מה' שכנים (ומבואר בסי' קנ"ה סעי ל"ד) כאוקימת' דרב אשי וכו' וצל"ע ע"כ והכ"מ כתב ליישב שטעם הפטור שם שאין הנזק בא מכח המזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת עצמו שהוא מלבב נקטינן כאינך אמוראי כלהו דאמרי חייב ע"כ ולפענ"ד מ"מ הוא דוחק לאוקמי דלא כרב אשי דהוא בתראה והרי"ף הביאו לבדו נלע"ד שהרמב"ם מפ' מ"ש בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבותו היינו ברוח מצוייה ואם לאו פי' שאין בליבויו ללבותו אלא ברוח שאינו מצויה פטור וכמ"ש התוס' בד"ה רבא אמר וכו' ומקש' ואמאי הוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב פי' אפי' ברוח שאינה מצויה כיון שכוונתו ללבות ומתרץ רבא כיון דסגי לה בזורה ורוח מסייעתו אפי' ברוח מצוי' כמו שפירש רש"י לכן חייב שם אפי' ברוח שאינה מצויה משא"כ בנזקין בשלא נתכוין אלא לרוח מצויה וכו' עוד יש אוקימתות אחריני דאמוראי שם ע"ש ורב אשי תירץ דשאני לענין שבת דחייב אפי' ברוח שאינה מצויה ואפי' אם לא היתה מלאכתו נעשית ברוח מצויה מטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לגבי ניזקין שאינו חייב אלא בשליב' ברוח מצויה ומעתה לא היה צריך לרבינו הרמב"ם לפרש שפטור ברוח שאינה מצויה כי כבר כתב זה לעיל ס"ק ב' מבואר במ"ש שם ובפי' זה מצאתי בפי' נ"י ברי"ף שם במשנה שפי' כן בהג"א שם בפ"ב דב"ב שפירשו בשם ר"ת וריב"ם דהא דחייב בשבת אפילו ברוח שאינה מצויה אלא שמחייבו שם דעושה גורן ברוח מצויה ורבינו פוטר שם מטעם שכתב הכ"מ זה נלע"ד לדעת הרמב"ם ברור ואמת

(ד) טור ס"ה מבואר בפ"ק דב"ק דף י' ע"א והאיכא מרבה בחבילות וכפרש"י ויש לרמב"ם פי' אחר בזה מבואר לעיל סי' שפ"ג ס"ד

(ה) שם סעיף ו' וברמב"ם שם דין י"ד ברייתא וגמרא שם בפ"י ריש דף נ"ו:

(ו) לשון הרמב"ם שם דין י"ג משנה שם דף ס"ב ע"ב

(ז) כתב ה"ה מתבאר שם בפ"ב (דף ב"ב פ"א)

(ח) שם במשנה דף ס"ב וכת"ק אע"פ שהוא מצו' להניחם בחוץ

(ט) וכ"כ ה"ה שם בפרק י"ד מה' נזקי ממון בשם המפרשים ונתלו בסוגיא שם דף ב"ב ע"א והרמב"ם כתב המשנה כפשטה

(י) ל' הטור ס"ח משנה שם בפ' ו' דף ס"א ע"ב וכחכמים באוקימת' דרבא שם

(כ) החילוק בין כלו חציו ללא כלו חציו מבואר בפ"ב דף נ"ג ע"א והרמב"ם שם דט"ו ולא חילק בזה וה"ה שם תמה בזה וכתב אולי שרבינו מפרשה בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט השניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא:

(ל) מבואר במ"ש לעיל ס"ז

(מ) ל' הרמב"ם שם דין י"ב

(נ) ומפורש בגמרא דף ס"ב ע"א

(ס) כדא"ל רב אשי לרב יימר שם

(ע) שם די"א ברייתא שם ומודה ר' יהודה לחכמים

(פ) שם ושם בברייתא

(צ) טור ס"ו וברמב"ם שם די"ד מברייתא ומימרא דרב אשי טמון איתמר שם דף נ"ו ע"א פי' וגרם לו שנפטר המבעיר טור

(ק) לשון הרמב"ם שם דט"ו וכתב ה"ה מפורש בפ"ב (דף כג ע"א) בפלוגתא דרבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן

(ר) כן הוא ברמב"ם שם

(ש) טור סי"א ומונא הדין זה ומ"ש ה"ה על הרמב"ם שלא חילק בזה כתבתי לעיל ס"ג

(ת) שם סי"ב מימר' דרבה בפ"ב דף כז ע"א:

(א) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו

(ב) שם במימרא הנזכר וכתב הסמ"ע שנ"ל שה"ה אם אמר לחש"ו קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון והוא שותק דחייב משלח מה"ט

(ג) בעי' דאיפשטא וכפרש"י שם שהי' לי לעבד לסלק והשור אין בו דעת לסלקו ועיין מ"ש לעיל בזה סימן שפג

Siman 419

(א) לשון הרמב"ם פ"ח מה' נזקי ממון וכתב ה"ה מבואר בפ"ק ובסוגיא דעל פיסקא דשוה כסף (דף יד ע"ב) וכן למעלה מחלוקת אמוראים ופסק רבינו כרב פפא ורב הונא ברי' דרבי יהושע שם דף יז ע"ב וכן דעת ההלכות ע"כ וכ"כ הטור והרא"ש שם בפסקיו

(ב) לשון הטור ס"א מימרא דר"פ ורב הונא הנזכר לעיל

(ג) שם כ"כ הרא"ש שם בפסקיו לענין ב"ח דלא תנעל דלת בפני לוין ואע"ג דליכא האי טעמא בניזקין סבירא ליה לרבינו דלא פליג רבנן בינייהו לענין זה

(ד) ברייתא שם ד"ו ע"ב וכאוקימתא דרב אחא בר יעקב ופסקו הפוסק כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו

(ה) שם ס"ג כ"כ הרא"ש שם בפסקיו

(ו) שם ושם בפסקיו מהא דפריך ליה רב אחא בר יעקב אם כן הורע כחן של נזקין שם דף ז' ע"ב

(ז) שם ס"ג בשם הרי"ף מתקנת הגאונים ואילך וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ח דין י"ב

(ח) כתב ה"ה מחלוקת האמוראי' פ"ה דגיטין דף נ' ע"א ופסק כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני וכאביי דאמר הכי דלא כרבא וכ"פ ז"ל דיתומים אלו בין קטנים בין גדולי' אבל הרשב"א ז"ל כ' בשם ה"ר יונה דוקא קטנים אבל גדולים מן העידית:

Siman 420

(א) לשון הטור וכן כתב הרמב"ם רפ"ה מהלכות חובל

(ב) כתב ה"ה איתא בכמה מקומות ואיתא בפ"ג דכתובות דף ל"ב ע"ב

(ג) מימרא דריש לקיש בפרק ד' מיתות סנהדרי' דף נ"ח ע"ב

(ד) וכתב הסע"ע דה"ה היכא שנזכ' בדברי האחרונים שהקהילות החרימו על זה ☜אין צריך לנדותו עתה מחדש חלא שהוא מוחרם ועומד העובר על דבר תקנתם וכתב עוד שנ"ל מדסתם מהרמ"א וכתב סתם וצריכים להתיר וכו' משמע דרצונו לומר כסתם התרת נדרים שהוא בג' שלא החמירו להתיר בק' אנשים מג' קהילות מג' מדינות כי אם ברוצה לישא אשה על אשתו וכו':

(ה) נלע"ד שצ"ל לעשות לו דין וז"ל שם ע"מ שיקבל עליו כל מה שירצו בב"ד

(ו) כצ"ל וכן הוא שם בנימוקים

(ז) שם ס"ד וברמב"ם שם ד"ב מימרא דרבי יוחנן שם בכתובות דף ל"ה ע"ה כלומר אבל' אם יש בה שוה פרוטה כיון שהוא חיוב ממון אין אדם לוקה ומשלם

(ח) שם ושם ברמב"ם כ' ה"ה הכי אסקינן פ"ח דב"ק דף פ"ח (ע"א) דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה והדין מבואר בפרק ג' דמכות (ריש דף ט') ובטור וברמב"ם שם איתא עבד כנעני של חבירו ותמה בב"י בזה למה הצריך שיהי' עבד של אחרים שאף עבדו אין ניתן לו רשות להכותו מטעם ששייך במצות ושכ"כ הרמב"ם בספט"ו מה' סנהדרין (וע' בכ"מ שם שכתב שם טעם אחר) ולכן השמיט המחבר של חבירו

(ט) משנה רפ"ק דב"ק דף פ"ג פ"ב שם בגמרא דף פ"ה ע"א וע"ב ויותר מבואר הוא בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל:

(י) לשון הטור ס"ו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל ומזיק דין ב' שם במשנה

(כ) שם ושם וכ' ה"ה פסק כרבא שם (דף פ"ז ע"א) ובהל'

(ל) בטור וברמב"ם שם איתא לחיות

(מ) שם ושם וכ' ה"ה פשוטו כשאין כאן שבת דאינו בטל ממלאכתו ונזק לא חשבינן ליה לא בהא ולא בההיא כיון דסופו לחזור אין לו נזק אע"ג דאי מיזדבן השתא היה נגרע מערכך

(נ) שם ושם

(ס) כן כתב הראב"ד שם בהשגה וכתב ה"ה שנ"ל שגם זה דעת הרב ז"ל וסתם הרב דפשיטא הוא והדין הוא בירו' הביאו בהל' וכ"כ הטור ע"ש

(ע) שם ושם

(פ) שם ברמב"ם וכ' ה"ה כתב זה במקום טימוס האמו' בירושלמי שהיא מכה קלה מאוד

(צ) שם וכתב ה"ה שם וגם זה נכון

(ק) שם דין ג' וטור סעיף י' שם במשנה ובגמרא דף פ"ד ע"ב

(ר) שם ושם סוגיא בגמרא שם דף פ"ה ע"ב וביארו שם עד שיחזיר מראהו כשהיה

(ש) לשון הטור סי"ב אוקימתא בגמרא שם

(ת) כ"כ הרא"ש שם מסברא והביא ראיה מהתוספת פ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ח) בד"ה סוף חמה לבא וכו':

(א) שם ושם מבואר בסוגיא בב"ק פ"ו דפ"ו ע"א אליבא דרבא דלעיל

(ב) גם זה מפורש באותה סוגיא שם אך בטור הוסיף ☜שאינו משלם השבת אלא אם הוא יורד לרקד בראשו וכן משמע לשון הגמ' מפירש"י שם

(ג) כן הוא בטור וברמב"ם שם פ"ב מה' חובל:

(ד) שם ושם

(ה) שם ד"ו כתב ב"ה שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמו שהיה וההיא סוגיא דהחובל בבתו צ"ע דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנר' כמו פנים

(ו) ל' הטור סי"ז:

(ז) משנה שם דף פ"ג ע"ב סימא עינו קטע את ידו

(ח) שם במשנה שבר רגלו

(ט) ואפי' הוא אדם חשוב ואשר נגע בכבוד חשיבותו זה משלם לו בכלל בושה שהיא משתלמת לפי המתבייש:

(י) ועומד לשימוש ולעשות כל מה שירצה לפי שהעבד הנוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו הראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו וישומו כאלו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנות הרא"ש שם

(כ) לשון הרמב"ם שם דף י"א מבואר שם בגמרא דף פ"ה ע"א

(ל) טור וכן פסק רש"י שם

(מ) לשון הרמב"ם שם דין י"ב שם במשנה ומימרא דרבא שם דף פ"ה ע"ב

(נ) שם דין י"ד אברייתא שם דף צ"ח ע"א ואיתא בהלכות שם

(ס) באותה ברייתא שם

(ע) שם די"ו וכתב ה"ה נראה שזה פשוט אצל הרב דע"כ לא לא אמרינן דנותן לו מיד אלא כדי שלא יתחייב יותר מן האמוד אבל אם רצה המזיק ליתן דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהר' ירויח ואם יאמר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב בו אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא

(פ) שם דין י"ט וכתב ה"ה יצא לרבינו ממ"ש לבעלה שאם רצה המזיק אין שם אומד שאם בהכרח שיש שם אומד תכף יתן לו אומדו ויפטר וכן כתבו המפרשים

(צ) משנה שם רפ"ח דף פ"ג ר"ב

(ק) ברייתא שם דף פ"ה ע"א וכת"ק

(ר) כן הגי' ה"ה שם בספרי הרמב"ם והוא עיקר הנוסחא

(ש) ברייתא שם

(ת) שם די"ח שם בגמ'

(א) שם בגמרא אסיא דמגן במגן ופירושו כשאין הרופא מצפה לקבל שכר אינו מעיין כל כך בענין החולי

(ב) טור סי"ז ושם בגמרא אסיא רחיקא

(ג) שם ושם בגמרא

(ד) ל' הרמב"ם שם רפ"ג משנה שם רפ"ח.

(ה) שם דין ז' ברייתא שם דף צא ע"א

(ו) וכתב המרדכי וה"ה ☜אם אחזו והכה בכותל כנגד אזנו ונתחרש סמ"ע בשם ד"מ

(ז) שם ס"ג:

(ח) מימרא דרבא שם דף פ"ה ע"ב:

(ט) טור סי"ו בשם הרא"ש:

(י) שם דין י"ג כ' ה"ה בעיא דרבא שם ואמר את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו וכו' ופסק כאת"ל וכן דרך רבינו בגמרא:

(כ) כן היא שם בגמ' ברמב"ם ובטור פירו' כאלו עשה הכל בפע' אחת שאינו עולה כ"כ כמו שאומדין כל אחת בפני עצמו תוס'

(ל) וכן כ' ה"ה שם בשם התו' ושלזה הסכים הרשב"א ואפשר שזה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל

(מ) שם ושם בגמרא בעיא דלא איפשטא

(נ) כ' ה"ה פי' אחר שנגרעו דמיו מחסרון ידו ורגלו דודאי אם תפס דמי כולו כמו שהיה בריא מפקינן מיניה וא"ת הכל עולה לחשבון א' לא היה דחילוק יש בין שומ' אחת לשומות הרבה כדאמרינן לעיל

(ס) ל' הטור סי"ח וכ"כ הרמב"ם שם ס"פ הנזכר מימרא דרבי חנינא שם דף צ"א ע"א

(ע) אמתניתין שם אמר ליה רבי תן לי זמן וכו' בגמ' שם:

(פ) ל' הרמב"ם שם בפ"א דין יח בעיא דאיפשטא שם:

(צ) כ' ה"ה פשוט הוא:

(ק) מפורש במשנה שם דף צ ע"א ובגמרא שם דף צ"א ע"א מימרא דר"פ אבל בבגדו לא

(ר) כ' ה"ה אינו מבואר בגמרא אבל נכון הוא מן הטענה שכ' הראב"ד ז"ל א"א יפה אמר ומה במקום שאין העדים יודעים שחבל בו ב"ה או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכין אחר החזקות כיון שראו עדים שחבל בו ואין דרך אבן קטנה לחבל' הזאת כ"ש עכ"ל

(ש) שם ד' י"ט וכ' ה"ה מפורש באלו הן הנשרפין (דף ע"ו ע"ב) לענין מיתה וכל שכן לענין נזיקין (

(ת) ☜דבברזל לא כתיב אשר ימות בו)

(א) כ"כ ה"ה שם כמ"ש שם בגמרא

(ב) שם ברמב"ם מחלוקת שונות בפ"ג דב"ק (דף ל"ג ע"א) ופסק בפסק ההל' ה"ה

(ג) משנה בפ"ח דב"ק דף צ ע"א

(ד) כן הוא בגמ' ובהלכות הרי"ף ופסקי הרא"ש

(ה) לשון הרמב"ם שם בפ"ב דין ז' מפורש בברייתא וגמרא שם דף צ"א ע"א

(ו) מבואר במ"ש שם סי' כ"ה

(ז) שם ד"ח כתב יראה לי וכו' וכתב ה"ה טענה נכונה היא זו

(ח) ל' הטור סעיף כ"ד וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ג ד"ב פשוט בגמ' ערום בר בושת הוא וכו' בי' המרחץ בר בושת הוא דף פ"ו ע"ב וכ' ה"ה דעת רבינו ז"ל כפי' רש"י שכיון שאינו מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת אפי' רוקקין אותו או מכין אותו לא יהיה מתבייש ובית המרחץ בנ"א עומדי' ערומים שם ואין בושת אבל בתו כתבו דפשיטא שרק בפני ערום או סטרו חייב ובהכי איירי מתני' שם המבייש את הערום חייב וסוגיא דגמרא בשביישו דרך הפשטה והיינו דאקשי' ערום בר בשת הוא וכו' כיון דאינו לבוש מי יפשיטנו והלא ערום הוא ועד"ז פי' בית המרחץ הרשב"א בנימוקיו וכתב הב"י וכיון דאפוקי ממונא היא נקטינן לקולא

(ט) שם ד"ג בעיא ולא איפשיטא שם בגמ' דפ"ו ע"א ופסק כדרכו לפסוק בכל ספיק' דדינא

(י) כן הוא ברמב"ם וכן העתיק הטור

(כ) שהוא מפרש סוגיא דהתם דבעיא איפשטא לפטורא וכ"נ מדברי התו' שם

(ל) שם בפ"ג דין ד' ושם במשנה דף פ"ו ע"ב:

(מ) ברייתא שם

(נ) שם בברייתא

(ס) כ' ה"ה מפורש בסוגיא לדברי הכל שם דף פח ע"א וכ"כ התו' שם בריש העמוד דף פ"ו ע"ב וכדמפרש ר"פ שם

(ע) ברייתא שם

(פ) משנה שם וכדמפרש לה ר"פ שם דצ"א ע"א

(צ) שם ע"א אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין

(ק) רמב"ם שם ד"ה

(ר) טור סל"ג בשם רב שרירא גאון ושכ"כ אביו הרא"ש שם בפ' החובל וז"ל שם ומסתברא דיותר בושת בדברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו ועוד כ' בתשו' בכלל ק"א ס"א נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לבעלי הלשון ולקנוס המבייש לפי המבייש והמתבייש וכן יעשו ב"ד בכל ענין ע"כ

(ש) כ' בהגה' מרדכי אם קראו מותר אחר שעשה תשו' ☜הרי עובר חרם ר"ג ואם לא ידע מן החרם אינו מקרי' עבריין הביאו הסמ"ע ומבואר במ"ש בסי' של"ד בסופו ובהג"מר דקידושין כ' בדין ☜איש שחרף אשה דיתענה בה"ב וישב יחף פני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל הביאו הסמ"ע וע' בסי' תכ"א סי"ג:

(ת) בשם גדולי אשכנז וראי' ספ"ב דמציעא דף ל"ג ע"א בעי רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו א"ל ר' חסדא ל"צ לך וכו'

(א) וכתב שם שאינו צריך לפייס אלא לאותו איש שחירף ולא אמו

(ב) בשם תשובת רבינו אביגדור כהן וכתב עוד בשמו וכן אם קראו בן הזונה יכול לתרץ דיבוריה ר"ל בן הפונדקי'

(ג) כ"כ על א' שקראו כנען דליכא למימר כמו כנען בידו מאזני מרמה דאם כן עבד נמי ר"ל עבד עברי או עבד לוה לאיש מלוה אבל כ' על אשה אחת שיצא עליה קול שזינתה בטברי' וצווח א' לא' מבני' בעת הקטטה טבריה טברי' לא מקרי ביוש בפרהסיא אך יקח י' אנשים ויבקש מטו ממנו בחצר ב"ה דרך כבוד וכו' הביאו גם כן הסמ"ע בקיצור

(ד) ומסיק שם ☜שלוחו יקח ב' מהעיר שנקבר שם וילך על קברו לבקש מחילה בשם המחרף

(ה) שם ס"ג דין ז' ומפרש בכמה מקומות

(ו) דרש רבא וכו' פ"ד דב"מ דף נ"ט ע"א

(ז) שם דין ח' מהא דשלח ליה רב חסדא לר"נ וכו' הרי אמרו לרכיבה שלש כו' שם בפ"ג דף כ"ז ע"ב

(ח) ע' במ"ש בסוף הסי'

(ט) כ' ה"ה לשון הגמ' לסינוקרת י"ג ופירוש הרב קבץ אצבעותיו ורש"י ז"ל פי' פי' אחר וזה הנכון והנ"י כ' בשם הרא"ה והערוך הבועט ברגלו ה' לפי שהכהו בחמשה אצבעות שברגלו לארכובה ג' לפי שיש בה שלשה פרקים לסינוקרת י"ג שהוא הכהו מאחרי ידו לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק אגודל שלא הכה בו וזה עם פרק העליון

(י) זה ב' בפי' מה ששנינו התוקע לקבירו נותן לו סלע וכו' שם פ"ח (דף צ ע"א) אבל יתר המפרשים פירשו שתקע באזנו בקול גדול ופ"א המכה כנגד אזנו (וכן פרש"י שם) והדין כת"ק דמתני' שם ה"ה

(כ) כל זאת הבבא הוא במשנה

(ל) קידושין פ"א דף כ"ח ע"א

(מ) וכתב שם שיש רשות לקנוס אותו כפי התיקון שרשות לעשות גדר ותקנה לעבירה לפי ראות עיניהם וכו':

(נ) ובנימוקי מהר"מ כ' שם על איזה דברים חייב עליהם מלקות ועל פי מ"ש הרמ"א לא העתקתי אותם:

(ס) איבעי' בגמרא שם ד' צ' ע"ב ונפשטא מימרא דרב יהודה א"ר כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה בפ"ד דף ל"ו ע"ב וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ג ד"י כל אנו הסלעים הם מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת וכו'

(ע) שם די"א כ' ה"ה חלוק זה מכל האמורין מתקע חבירו עד כאן מפיר' במשנה שם כתנא קמא דר"ע (מפרש בגמ' דף צ"א ע"א) אבל אג' הראשונים אינם מפורשי' אם הם במכובד דוקא ודעת רבינו להשוותן ונכון הוא (וכ"כ התוספת בשם ר"י שם סוף דף כ"ז)

(פ) וכ"כ ה"ה שם ד"ח בשם קצת המפרשים וכן פירש"י ז"ל שם

(צ) כ' הב"י אבל בנוסחת הרי"ף שבידינו איתא שהסכים לדעת רבנן אחריני דהאי דמי הכל הוא הרי בהדיא שהסכים לדעת הרמב"ם והכי נקטינן כ"ש דאוקמי ממונא הוא ע"כ (וה"כ איתא בספרים שלפנינו) וכ' עוד הב"י דאם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול ביותר משמע לי דמוד' הרמב"ם דמשלם ריפוי ושבת:

Siman 421

(א) משנה בפ"ח דב"ק דף פ"ו ע"א

(ב) משנה שם ע"ב

(ג) וכ' שם ומ"מ יקבל דכונתו לא היתה לביישו

(ד) ל' הרמב"ם בפ"א מה' חובל ומזיק וכת' ה"ה ברייתא בפ"ח דב"ק (דף פ"ו ע"א)

(ה) שם באותה ברייתא

(ו) טור ס"ד וכן כ' הרא"ש בספ"ב דב"ק על משנה אדם מועד לעולם וכו' שם דף כ"ו ע"ח וכ"כ התוספת בספ"ו דב"מ דף פ"ב ע"א

(ז) שם בסימן ו' וכ"כ הרמב"ם שם דף יא וכ' ה"ה מהירושלמי שם וגם הרא"ש הביאו שם

(ח) שם ושם

(ט) שם סעיף ז' בשם תשובת הרא"ש כלל ק"א סי' ו' מטעם דהוי אנוס כי עיקר כוונתם הי' להפיל א' לחביריו וא"א לצמצם ולכוין שיפלו בנחת ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי אבקו יחד

(י) שם סח מימרא דר"פ בפ"ה דב"ק דף מח ע"א

(כ) טור שם מברייתא שם פ"ג דף כח ע"ב מניין לנרצע כו' ואע"ג דמוקי לה התם בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד דלא עביד אינש לנפשיה דינא במקום דליכא פסידא ואנן קיימ' לן כמ"ד דעביד וכו' לעיל סי' ד'

(ל) מברייתא הנזכרת וכ' עוד וכ"ש ☜אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב:

(מ) שם סט מימרא דרבא שם בפ"ה דף מא ע"א

(נ) שם בשם הרמ"ה

(ס) מבואר במ"ש לעיל סי' רפ"ח סעיף ז'

(ע) ל' הרמב"ם בפ"ח מה' חובל ומזיק דין י"ז משנה שם בפ"ג דף לב ע"ב

(פ) ברייתא שם

(צ) כ' ה"ה פסק כלישנא בתרא דר' יוסי בר חנינא גבי הך ברייתא שם וי"מ שלא ברשות אבל יודע בו הוא כההיא דלעיל וכן כ' הטור בשם רש"י) ויש מי שפי' אע"ג דלא ידע ליה שאני נגר שהכל רגילין ליכנס אצל האומנים וה"ל שלא ברשות כברשות (וכ"כ הטור בשם ריב"א) ☜ מבואר בסעיף א'

(ק) שם דף טו מימרא דרבה שם בפ"ב דף כו ע"ב

(ר) שם באותה מימרא

(ש) משנה שם ע"א סוגיא דגמרא שם

(ת) שם דף יב מימרא דרבא שם דף כז ע"א:

(א) פירש"י לאחר שהתחיל ליפול שנתכוין ליפול על האדם להזיקו להנאתו חייב על הבוש' ואע"פ שלא נתכוין משום בשתו וכ' ה"ה דע שג' חלוקים הם כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה אבל היא שלא בכוונה חייב בד' דברי' ופטור מן הבושת לא היתה שם פשיעה גמורה וגם כן לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויי' ובאונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור ע"כ וכתב רבינו ירוחם כל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכ"כ התוספות

(ב) שם בפ"ד דף יז בעיא דאפשיטא שם בפ"ג דף לב ע"א והטור סי"ו כ' שחייב בד' דברים וכ' הב"י שם משמע שם דעל הבושת פטור דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין

(ג) שם בפ"ח די"א משנה שם בפ"ח דף צב ע"א וכ' ה"ה ודע דרבינו מפרש דר' יוחנן שם דף צג ע"א דאמר יש הן וכו' לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שאמר לי' הן כמתמיה וכדפי' רש"י ז"ל אלא דר"י דינא באנפי נפשה הוא ובהכני ופצעני בדוקא אבל בראשי איברי' אפי' אמר הן בניחותא חייב וז"ש רבינו בראשי איברי' בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי לו הן בנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא הרב ז"ל דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט

(ד) מימרא דר' יוחנן שם וכפרש"י

(ה) טור סי"ט משנה בפ"ג דל"ג ע"א

(ו) שם בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו פי' לאחר שנפרדו זה מזה וע"ל בסי' ת"כ

(ז) וכ' מהר"ם מרוזבורג ☜ראובן טען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחל' לחש לו באזנו שהוא ממזר לכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הוי כיון שקראו פתאום ממזר ודאי האמת אתו עכ"ל וא"צ לישבע ע"ז כמ"ש לעיל סימן ת"כ סל"ח סמ"ע בשם ד"מ

(ח) וכ' בנימוקי מהר"ם דדין אשה לענין בזיון כדין איש ואם אין האיש רוצ' שתתבזה אשתו צריך לפדותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וע' לעיל סי' תכד ס"ח מזה סמ"ע בשם ד"מ

(ט) שם ושם:

(י) שם ושם:

(כ) כ' המרדכי פרק המניח אין לדחוף אדם את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשומטו בנחת ואם דחף חייב לעשות לו דין ונלע"ד שלמדו מדין שור שעלה ע"ג שור מבואר בסי' שפ"ג ס"ב

(ל) רמב"ם בס"א מה' חובל ומזיק די"ב

Siman 422

(א) משנה בפ"ח דב"ק ד' צב ע"א:

(ב) לשון הרמב"ם בפ"ה מה' חובל ושם במשנה:

(ג) שם דף צג ע"א:

Siman 423

(א) לשון הרמב"ם רפ"ד מהלכות חובל משנה בפ"ד דב"ק סוף דף מח

(ב) כתב ה"ה מפורש שם (דף מט ע"א) ברייתא הכה את האשה וכו' ופי' נזק מה שנפחת גופה מחמת מכה ורש"י ז"ל פי' ונזקא דהכא כחבלה בעלמ' והדין קצוב בכתובו' וכו' (מבואר בא"ה סימן פג) ורבינו ז"ל פסק כפשט הברייתא

(ג) כת"ק דרשב"ג שם במשנה פי' בלא מכה שילד' מאליה שאלו פחת המכה זהו הנזק שהוא לאשה ה"ה

(ד) שם במשנה ושם בברייתן

(ה) וביאר שם דשאני שם לרבא גבי אשת הגר הוא מפני שאין לו יורשין דקיימא וקדמ' איהו וזכיא בגווייהו וכו' וכתב ה"ה לא מצאתי לו טענה ברורה לסמוך עליו וכו' ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עלי' בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא לאשת גר וצ"ע

(ו) שם ד"ד מפורש שם בברייתא וגמרא פירוש לפי שאין לו יורשים

(ז) פסק כרבה שם

(ח) פסק כרב חסדא שם

(ט) שם ד"ד וכתב ה"ה דעת הרב בזה דשפחה ועכו"ם לא קרינן בה בעל האשה שאין קידושין תופסים בהן וכו' והביא ראי' מהירושלמי ושזה עיקר

(י) שם דין ה'

(כ) כ' ה"ה כדאסיקנא בהדי' בפ"ג דכתובות דף לה ע"א וכדתנא דבי חזקיה בזה לחלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפ"ק דב"ק (דף מב ע"א) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכין בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עט ע"א) ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין הא' תלוי בחבירו וכו' ורבינו ז"ל כבר פסק וכו' כר' שמעון נתכוין להרוג זה והרג זה דפטור (שם) ונ"ל שיצא לו מדמקשי שם בב"ק רב אדא בפשיטותא על אביי ורבא וכו' ותו דמסקנא הכי' הוא סתם כרב אדא (דאמר כי אתי רב חגי מדרומא אייתי מתניתא וכו' שם בב"ק ומ"מ שטות אחרות יש ע"כ)

Siman 424

(א) לשון הטור וכן כ' הרמב"ם כ"ד מה"ח ד"ו משנה פ"ח דב"ק דף פ"ז ע"א

(ב) מבואר במ"ש בסי' דלעיל ס"ד

(ג) ציינתיו בי"ד סי' רמ"א

(ד) שם ס"ג ושם במשנה

(ה) כן הוא בטור

(ו) אפילו אתרו ביה לא אמרינן דמלקי לקי ולא משלם שהרי בפירוש רבתה תורה לתשלומין מבואר בפ"ג דכתובות דף לז ע"א

(ז) שם ס"ד בפ' משנה ח' דבבא קמא דף פז ע"א

(ח) מבואר בספ"ק דגיטין דף י"ב ע"ב

(ט) רמב"ם שם די"א וכתב ה"ה בעיא דלא איפשטא וכו' בגיטין פ' השולח (גיטין דף מב) ע"ב ובפי' משמע בסוגיא התם דאי אין לו קנס ה"ה דאין לו דמי נזקו דמייתי התם הא דמפיל שן עבד וכו' והר"א ז"ל כ' שיש מי שסובר דבהרשאה גובין ע"כ והביאו הטור

(י) שם דין י"ד פסק כרב יוחנן דאמר הכין בפ"ח דב"ק סוף דף פ"ז:

(כ) וכתב הב"י ומשמע לרבינו מדסיים בה שהרי מעשה ידיה של אביה היינו בוודאי בסמוכה על שלחנו דאל"כ אין מעשה ידי' שלו ע"כ ולא ידעתי למה כ' הרמ"א וי"א אלא זה הוא פי' הטור לדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר

(ל) שם בפסקיו כאוקימתא דגמ' שם

(מ) וכ"כ ה"ה שם פי' דין זה מכח דין הסמוך וביאר שם והא דלא נקט רבינו שמשלם לה שבת כיון שאינה סמוכה על שולחנו איכא למימר שהוא זנה כל ימי חליה ומה שיהיה יתר השבת על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריק לה בגמרא:

(נ) שם דין י"ט כ' ה"ה ברייתות שם העלו אותה בסוגיא ומזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שלחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו דבניו ובנותיו פטור ואוקימנא לה בסמוכין

(ס) פסק כרב' בר הונא שם

(ע) פסק כרב חסדא שם

(פ) וכן פי' רשב"ם בפרק ג' דב"ב דף נ"ב ע"א:

(צ) וכן כ' הטור בקיצור פסקי הרא"ש אבל בנוסחי פסקי הרא"ש שלפנינו מצאתי כן אך ראיתי בתוס' שם בד"ה וקתני ולא עוד כו' שכתבו לזה בלשון ועוד נוכל לפרש וכו' ומ"מ בפסקי תוספות ראיתי שכתבו שבסמוכין על שלחנו האב פטור ומשמע דפטור מכולם כדעת הרמב"ם

(ק) שם בפ"ג מהלכות חובל ד"כ משנה שם דף פז ע"א

(ר) שם ושם במשנה

(ש) וכ' ה"ה ומפרש בגמרא והא דלא מזבני' כתובתה בטובת הנאה [מפורש בא"ה סי' קה] לשלם לנזק. מפני שתחזור ותמחול אצל הבעל ואטרוח ביה דינא בכדי לא מטריחינן

(ת) נכסי מלוג מפורש בגמ' שם דף פט ע"א ומשמע דה"ה לנכסי צאן וברזל וכן כתב הרא"ש שם:

(א) שם דין י"ח וכ' ה"ה זאת הבבא מפורשת בפרק הנזכר (דף סט ע"ב)

(ב) הן דברי המחבר ולמדו מדין האשה שחבלה באחרים ויש לה נכסי מלוג וכולי בהג"ה דלעיל ומבואר במ"ש שם

(ג) שם ברמב"ם

(ד) שלא תהא קלה בעיניו להוציא' כי יגרשנו מיד וירויח הכל ואלמל' המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה כן כתבו התו' שם והטור

Siman 425

(א) מהא דא"ר אלעזר בן יעקב שמעתי מכין ועונשין וכו' פרק נגמר הדין דמ"ז ע"א

(ב) רמב"ם פ"א מהלכות רוצח דין ו' וטור ס"ג משנה וגמרא בסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה דף פ"ב וע"ג:

(ג) מימרא דרב הונא שם

(ד) ברייתא משמיה דר' יונתן בן שאול שם ריש דף עד ובכמה דוכתי:

(ה) כ' ה"ה צ"ל דהכי קאמר כיון שלא הרג לא היה ראוי להרגו ואעפ"כ הורגין אותו כדי להציל את הנרדף דאלו כבר הרגו אינם רשאין להרגו

(ו) משנה וגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"א) וע"ב:

(ז) שם ד"ט משנה ספ"ז דאהלות:

(ח) כ' ה"ה שזהו מ"ש שם בסנה' דף עב ע"ב הא דמקשי אמימרא דרב הונא קטן וכו' ממשנה דאהלות הנזכר ומשני שאני התם דמשמיא קא רדפי לה

(ט) שם משנה שם סוף דף ע"ב

(י) שם די"ב בברייתא שם דף ע"ג ע"א וכ' ה"ה זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתים אותן עד שיגמור דינם בב"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה

(כ) שם דף י"ג שם בברייתא פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן:

(ל) טור ס"ט ורמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"א ע"ב)

(מ) ע"א דף ל"ו ע"ב:

(נ) מימרא דר' יוחנן סנהדרין דף פ"ב ע"א

(ס) הראב"ד בהשגות

(ע) שם במימרא דר"י

(פ) ל' הרמב"ם שם פרק ד' דין י' מברייתא פ"ב דע"א דף כ"ו ע"ב וסוגיא דגמרא שם ויש נוסחא אחרת בב"י והעתיק' בי"ד סי' קנ"ח סי"א וע"ש

(צ) הן הוא ברמב"ם שם וכ' הכ"מ בפלוגתא דרב אחא ורבינא וכו' שם פסק כמ"ד מותר להכעיס אפיקורס הוא ועוד דר' אבהו ור' יוחנן סברי הכי שם:

(ק) שם בברייתא וכדמפרשי לה האמוראי שם:

(ר) כלומר דהא דתני' בסוף קידושין ובמ"ש טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ"ש התוספת בשם הירושלמי:

(ש) לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלים חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים והביאו רמ"א בא"ח סי' קכ"ו בהגה לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שדוד המע"ה התפלל לשפוך על העכו"ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי"ת לנו במצרים ובמתן תורה אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסי' תחת כנפיהם הם מאמיני' בכל אלה כמ"ש ועל משמרתינו אנחנו עומדי' להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים להצלחתם ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם וכ' הרמב"ם דהלכה כר' יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ה ע"א) דאפילו חסידי עכו"ם יש להם חלק לעוה"ב

(ת) כ' הכ"מ פי' ואינו עומד ברשעו תמיד לאפוקי רועה בהמה דקה אף על פי שעושים להנאת עצמן בשביל חמדת ממון מ"מ הוא עומד ברשעו תמיד לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעו הרי הוא בכלל האפיקורסי' כמה שקדם בתחלת הסעיף

Siman 426

(א) ל' הרמב"ם בפ' א' מהלכות רוצח דין י"ד בברייתא בפרק בן סורר ומורה ד"ט דף ע"ג

(ב) אוקימתא דברייתא שם וכ' הרא"ש ☜והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכ"כ הטור והסמ"ע תמה בזה שהשמיטו המחבר והרמ"א וכתבו הגמ"יי ירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב וכ' בב"י וכ"מ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק וכתב הסמ"ע שהשמיטו המחבר דין זה מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וגם הטור לא כתבוהו ע"כ וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא

Siman 427

(א) ל' הרמב"ם ריש פי"א מהלכות רוצח ושמירת נפש

(ב) כ' הכ"מ והא דמחייב בספרי שם בית התבן ובית הבקר וכ"כ הסמ"ג אפשר שטעמו של רבינו משום דפ' קמא דיומא דף י"א ע"א לענין מזוזה אמרינן דתנאי היא ותנא דספרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהלכות מזוזה פוסק כמאן דפטור ע"כ ונלע"ד שטעמו משום דמאן דפוטר שם ביומא הוא מלתא דתנא קמא בסתמא ואמאן דמחייב איתא שם בברייתא ויש מחייבין משמע דמיעוטא נינהו:

(ג) ברייתא בפ"ק דסוכה דף ג' ע"א:

(ד) שם דין ב' מימרא דרבא ומודה ר' אלעאי וכו' בפי"א דחולין דף קל"ו ע"א ואע"ג דאמר ר' חנינא מסורא (שם) דליתנהו להני כללי ופירש"י להני כללי דאמר רבא וכו' אפשר שרבינו מפורש דלא קאי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעק' בכללן ובסמ"ג כ' טעם אחר ואכמ"ל

(ה) שם בברייתא בפ"ה דב"ק דף נ"א ע"א פירוש ולא לתוכו:

(ו) שם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש ד"ג בספרי כמה מקום גבוה וכו' וכפי' הסמ"ג ויש להראב"ד שם בהשגות פי' אחר בזה

(ז) כ' הכ"מ ופשוט הוא

(ח) שם ושם בספרי ופשוט הוא

(ט) שם ד"ד ושם בספרי אין לי אלא גג מנין לרבות וכו'

(י) כן הוא ברמב"ם

(כ) שם מעשה דחסיד בפ"ה דברכות דף ל"ג ע"ב ומברייתא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו' בפ"ק דב"ק דף ק"ו ע"ב

(ל) כ' הרמב"ם בפי"ד מה' אבל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים (מבואר בי"ד סימן של"ה) ולנחם אבלים (מבואר שם בסימן שע"ו) ולהוציא המת (מבואר שם בסי' שס"א) ולהכניס הכל' (מבואר בא"ה סי' ס"ה) וללות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו' ואילו הן ג"ח שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות ☜ושכר הלוויה מרובה מן הכל והוא החק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים משקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשי' וגו' (שבת פי"ח דף קל"ו ע"א) ולוויים יותר מהכנסתן חכמים אמרו כל שאינו מלוה כאלו שופך דמים (ברפ"ט דסוטה דף מ"ו ע"ב) כופין ללויי' כדרך שכופין לצדקה ובית דין היו מתקנים שלוחים ללות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם באלו שפכו דמים אפילו המלוה את חבירו ד' אמות יש לו שכר הרבה כמה שיעור לויה שחייב האדם בה הרב לתלמיד וכו' (מבואר שם בגמרא) ובילקוט מהר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד השער או לכל הפחות ד' אמות עכ"ל סמ"ע בשם ד"מ

(מ) שם ד"ה

(נ) שם דין ו' ברייתא בפ"ק דע"א דף י"ב ע"א כתבו התוס' בערוך גורס ערק' ופי' תולעת קטנה המצוייה במים ושהיא נופלת על הבשר ניתלת בו ומוצצה את הדם וכל זמן שהיא מוצצת היא נתמלאת מן הליחה שהיא מוצצת ומתנפח' עד שתהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים מוצצת הליחה שבמיעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה

(ס) שם דין ה'

(ע) ס"ל דהם מדרבנן ואסמכינהו אקרא כדלעיל ס"ט ומ"מ מכין עליהם כמו שאר מצות דרבנן א"נ קים להו שהם מדאורייתא ואין לוקין עליהם בדאשכחן חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו ב"י ביו"ד סימן קט"ז

(פ) ל' המחבר כדי לסיים בדבר טוב

(צ) נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכולי וליתן להם שכר טוב בעמלם והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו בילא"ו: