משתמש:רועי פרידמן/שמונה קבצים/קובץ א

שמונה קבצים א · א-נ · >>

פסקאות א-ט אורות התחיה פרק ו

א

חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה.
בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם,
הננו מקושרים בקשר של נשמה של חיים, של כל הוייתנו, אליו.
בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ,
בין שיהיו מעשים שאלו הציורים כמוסים ביסודם,
בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו.

ב

מי שבא לקוץ סעיפים הללו,
מי שממעט את חילם,
את כבודם וחשיבתם אצלנו,
הרי הוא ממעט את לשד חיינו,
ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו.

ג

בכללותה של התורה הכתובה והמסורה, ובהשתרגות כל פרטיה,
ספון הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה,
מצד מגמת חייה היותר עליונים בצורה מאירה

בכלל הבנתה והרחבתה,

בהגיונותיה,

בסגנוני הרצאותיה,

בתוצאות השקפותיה,

על ההויה,

על האלהות,

על העולם,

על האדם,

על היחיד,

על החברה,

על הטוב ועל הרע,

על החיים ועל המות.

כל מה שההבנה וההכרה התוריית יותר מתגלה באומה,
מתבססת יותר ויותר נשמתה בקרבה,
וכח החיים שלה מתעלה ומתאדר.

ד

והמעשים הם הבסיסים החמרים,

הנושא הממשי,

שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם את אוצרותיה,
וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה הַתֵּיאוֹרִית, בגדולת ערכה,
כן יוסף להתנוצץ בקרב האומה כולה האור החבוי אשר במעשים כולם,
ותתגלה מדת התפארת שבהיהדות המעשית בכחה לאלהים.

ה

יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים,
ויעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה.
אז תולד מבוכה והדעות יתפלגו.
אמיצי הרוח, יאמרו:
החיים הם עלולי מחלה,
אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה.
וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון.
על כן לא נעזוב את הדגל,
האידיאלים היקרים,
הגנוזים בחביוני המעשים,
מחוייבים הם לצאת אל האור, דוקא ע"י התגלמותם במעשים,
והם עוד לא נגמרו,
לא באו המעשים עד כה לתעודתם,
עד שנוכל לומר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם.
הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחושך עדנה גדול הוא ורב מאד.
על כן לא נעזוב את הדגל,
נשא ונסבל,
נגלם בפועל המעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית,
כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה.
ואם הסבל כבד עתה יותר משכבר הימים, כדאית היא המגמה לשאת עבורה עול.
יצאנו כבר מהחוג של עמים - ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן,
הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא,
היודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים בשביל מטרה נכבדה,
אע"פ שהיא עדנה כמוסה, סופה להגלות.

ו

ביחד עם שאיפתנו להמגמה העליונה, ולהחזיק לעומתה את היסוד המעשי, אם יכשלו כחנו, והמשא המעשי, המחכה למילוי כח בהגלות בו ועל ידו האור האידיאלי, במשך הזמנים יהיה מפני כשלונה של האומה כבד מדאי, נתור לנו עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה, על פי דרכה של תורה במילואה, להקל על המעמס בסגנון כזה שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת.

ז

כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, ע"י השיקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהם גנוזים בתוכם בגניזה אלהית עצומה, המעשים הולכים ממילא ונפגמים. ערכם משתפל, והדרם הולך ומועם, עד שהן מתגלות בצורה קצופה, המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם, וכשהמעשים נפגמים, הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים, ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.

ח

למצא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצות אשר לחיים, וממילא ניחר תוכו, אנו צריכים להתאמץ כפי היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, כפי אותה המדה שנוכל, אבל לא לעמוד על תחום זה. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. כשישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו, אלא גם ישפילו עוד את הרעיון. וסוף שפלות הרעיון להגמר בביטול המעשים בשאט נפש.

ט

לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, מהאומרים שהננו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ונשמת הפרט, אשר תתעורר יפה ע"י אור גנזי תורה.

י

בעניני הדעות והאמונות, שיסודתם הם בדברים רוחניים ומופשטים, מזדמן הדבר יותר מבכל מחלוקת, ששני בעלי ריב שהם כפי המבט החיצוני רחוקים מאד זה מזה, הם באמת אומרים שניהם דבר אחד. וכל עיקר המחלוקת שלפעמים נראה אותה בוערת עד לב השמים, אינה כי אם ריב שפתים, מפני שלא יבין איש שפת רעהו.

יא

בבסיס האמונות תלוי הכל באיכות השילוב של המחשבה, איך חלקיה תלויים הם זה בזה, שבהם רב מאד השינוי בין אדם לחבירו, ויותר מזה בין דור לדור. לפעמים נמצא, שע"י איזה הגיון ביסוד רעיוני אחד, לאדם אחד נופל אצלו בנין שלם של מוסר ורגשי קודש, ולחבירו אין הדבר נוגע כלל לבנינו הרוחני שנשמתו מתקיימת בו. ולפעמים גם ע"י הרעיון הזה עצמו, שהאחד שוקע ויורד על ידו, חבירו הרי הוא מתעלה ומתרומם.

יב

המשכיל משכלל בקרבו את המושגים שיהיו מסודרים לו בצורה נאותה. והמושגים הרוחניים שהם ממלאים את הנפש, כל מה שהאדם הוא יותר מואר במחשבתו, כך צורתם הכללית היא יותר נכונה, ויותר מתקרבת אל האמת ואל התכונה שהיא מרוממת את הנפש.

יג

שמח היה הרמב"ם, כשצורת ההשגחה קבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית. וראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת את חיי העולם, היא מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל. אבל אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת.

יד

ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו, להעמידו על רגליו. כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו. השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקודש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת הכירה האומה את עצמה, היא מתגברת והולכת. דרך הזרמתה היא פורצת גדרים, היא מוחקת צורות של תמימות וחרדות רגילה, ולכאורה נשאר המצב איום, קרח מכאן ומכאן. אבל אין זה כ"א מעבר, תיכף אנו צריכים לגשת אל ההזרחה העליונה, של אור החיים הנובע ממקורו הנשא מרום מראשון, שיטביע בכחו צורה חדשה ואיתנה, יותר טובה ויותר ממולאה בגבורת קודש מכל מה שהתמימות הבינונית, והחרדות הכושלת יכולה לתן.

טו

האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות, של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו.

טז

המקדש, הנבואה, והמלכות, וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפנו הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו.

יז

הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאים עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת רוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.

יח

באין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט וישח והיא תתנונה ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד, וגבורת החיים המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקיימים, נלחמים ומנצחים.

יט

ההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים, הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב, ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן המספיק למעמד נפש, נשגב הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש, כחקר אלה בצורתו הרוממה. ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית, או הזיה כפרנית, והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.

כ

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם, שיפתח כ"כ את עצמו עד שיכיר את קרבת אלהים אליו בפנימיותו. כל סדרי החיים הם מתישרים, כשנטיה זו הכוללת היא מתעוררת יפה. לשם צורך זה אין הפרש באיזה אופן יבאו לידו ההרגשות עד קרבת אלהים, אם יבאו בדרך שכל והכרה הגיונית או בדרך הרגשה פנימית, ובלבד שיכיר בתוכיותו את עצמה ואמתתה. המצות כולן והתפילות, הנן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת אלהים, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש. על כן גדול ורם הוא מאד ערך כל תפילה בכונה, כל ברכה ותהילה, כל מצוה וכל מנהג טוב, שהם הם הנם האמצעיים ליסד את הרגשת קרבת אלהים בלבו של אדם בדרך יסוד מוסד. אמללים הם האנשים אשר לא ידעו את ד', אשר לא יתפללו ולא יעשו את המצות עם כל קהל עדת ישראל. ההכשר שבנשמה לתביעת קרבת אלהים מבקשת גם מהם את תפקידה, והם באשר אינם ממלאים את חובתם לנפשם, נשארים הם ע"י זה אומללים יבשים מכל טל טוהר, ואף אם ירטיבו מעשים טובים למלאות את צמאון המוסר הטבעי שבתכונתם, לא יוכל צורך זה להספיק את החסד מצד הצורך של תביעת קרבת אלהים, שאינינה מתמלאת כ"א במעשים אלהיים מיוחדים לשם ד', בשיחת קודש ומעשה מצוה ופקודי ד'. מתוך החמלה שעלינו לחמול על כללות האדם, וביחוד על בנינו והקרובים לנו בגזע ורוח, הננו מתעוררים לישר לפניהם את הדרך הישרה של קרבת אלהים, שהיא נקנית ע"י התורה, בתלמודה וקיומה. וכל מה שתעלה בידנו יותר מטרה נעלה זו, כל מה שיתרבו המעשים הטובים והטהורים המביאים בטבעם להשרשת קרבת אלהים בכח החיים, כן יגדל האושר בעולם.

כא

כח האמונה להקשיב יפה ולקבל ממה שנמסר, הוא מצוי באדם לצורך פיתוחו הכללי והפרטי. עומד הוא כח זה למלאות את החסר, כלומר להכניס באוצרו הרוחני של האדם הארות כאלה, שהם מצד עצמן גבוהות ממנו, עד שלא יוכל ליהנות מאורן. חלושי השכל, שהם מכירים בעצמם את קטנות כחם הרוחני, עד שאינם מוכשרים לשפט דברים לאשורם, הנם חנונים בכח אמונה יותר נשגב מגבורי הדעה, שהם מרגישים את חילם בקרבם לדעת ברוח משפט, להבחין דברים רמי ערך. אבל לעומת זה חכמי לב, כשהם באים בדרך שכלם אל המקום ששם באמת שורה כח נשגב שאין בינתם יכולה להולמו, הם מוציאים מחביונו את כח האמונה, ובזה הם עומדים על מעלה לא פחותה מצד התכונה הטבעית של האדם, מכל המוני העם שהטבעיות האמונית נשמרת בהם בטהרתה.

כב

האמונה בחיים, היא מצויה בהמון יותר ממה שהיא מצויה אצל המפותחים, בעלי הבינה. אבל האמונה ההיא, הלא היא אמונה דמיונית, ולעומת זה בעלי השכל, המתרוממים בכחם הרוחני ממעל לשדרה ההמונית, א"א כלל שתהיה קבועה בקרב לבם האמונה בחיים הגופניים, אבל לעומת זה הם מלאים אור ואומץ באמונה עליונה בחיי האמת. אמנם כדי שיהיה מצבם מבוסס יפה, צריכים הם להתגבר על כל מכשולי החיים הגופניים ברוח גבורה המצוי אצל חכמים בני חורין, ואז מזהירים הם כזוהר הרקיע, וממעל לכל ענני הדמיון זורחת להם שמש צדקה של מדע והשכל, הרוצפת בקרבה חן טוב ושלות הנשמה.

כג

ההבנות השונות בדעת אלהים, יש לכל אחת מהנה מקום בסדרי החיים, ותכונת הנפשות חלוקות הנה זה מזה בדבר ההכנה של כל אחת מהן, לאיזה דרך של הבנה תהיה נמשכת. אין אדם יכול לרדת לסוף דעתו של חבירו בדעת אלהים הפנימית שבקרבו, וההשויה החיצונה, ע"י שיווי הדיבורים ואופני ההרצאה ושיווי של דרך החיים, נוגעת רק בשטח החיצון של הדעה, אבל בפנימיותה היא תמיד מחולקת ועומדת בכל אחד שבבנ"א, בצורה בפני עצמה.

כד

לעולם אנחנו צריכים להתהלך בתוך השביל שבין השינוי וההשויה, ולעבד את הדיעות בצורה כזאת, שיהיה אפשר לכל אחד ואחד למצא בהם את רוחו המיוחד, ולהיות עם זה נכלל בתכונת ההשויה, הכוללת את הכל לחטיבה אחת.

כה

לעת הכשלון של האומה, שהיא עם זה ביחד ג"כ עת ההתקוממות והתחיה, אנו חייבים לעבוד עבודה רוחנית גדולה, עבודת הבירור והליבון של הרגשות והדעות, וביחוד עבודת בירור החוש האסתתי, הגבלת כח הדמיון, לחזק אותו על יסודות נאמנים באותו המדה שהוא מועיל ומתוק, ולבער אחריו במקום שהוא פורץ את גבולו והולך בדרך לא סלולה.

כו

מכל הזרמים הרוחניים השונים שבחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא - במובן הרוחני, המיוחד למשאות נפשם המתרוממת למרומי האֹשר הטהור - מרכז האנושיות. ובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם, בבאנו לברר את כח הרוחני של כנסת ישראל, "הכלה", "דכלילא מכל גוונין".

כז

אבל אנו צריכים להגות וללמוד ברחב לב, בדעה צלולה וברוח אמץ, המסוגל להתפתח באיש היודע את מטרתו בהכרה ברורה, יחד עם לימוד הדעות. אנו מוכרחים לסגל לנו את השאיפות המוסריות היותר טובות ועליונות,כדי שיהיה לנו בסיס נפשי הגון על מה לבנות עליו את השאיפות הנעלות, שהדעות הקבועות באומה, הנטועות כארזי אל בשרשי האמונה ובענפי התורה והמצות, מושרשות בו.

כח

מבוא גדול יש להפסיכולוגיה הפרטית, וכן הכללית הלאומית והאנושית, עם דרכי ההסברה של ארחות התורה והעבודה. ביחוד אנו צריכים להכנס במעמקי חכמת הנפש, כדי להסביר את תוכנם של המחשבות הפועלות עלינו, לרגלי המעשים והדיבורים, שעל ידם אנו נכנסים להבנת כונת המצות והתפילה, וגודל ערכם על חינוכנו המוסרי ותיקון העולם בכללו.

כט

כל מה שאנו מדברים בענינים הנשגבים הרוחניים, ביחוד בעניני האלהות, הכל הוא יותר נמשך למעמד הענינים במצב הנפש שלנו, ממה שהוא מתיחש אל העולם החיצוני, אלא שיש ערך ידוע של יחש מה שמעמד נפשנו, הוייתה ומציאותה ואופני פעלה, מתיחסים אל העולם וההויה כולה. וההויה היא בקרבנו פנימה, אולי עוד יותר ממה שהיא חוץ לנו. כשאנו מתעלים מתעלה ההויה כולה, ובעילויה הרי גם אנו מתעלים. חיי החוֹל מסגירים אותנו בחוג צר של החושים המוגבלים, עד אשר לא נוכל בעצמנו לדעת את עצמתנו וגדולתנו, ויש אשר כדי להכיר אי זה צדדים של ההויה, צריך דוקא סמיות עין לגבי הנשגב והגודל שלנו. האור הזרוע, יטשטש לנו קוים פרטיים רבים ונכבדים. אבל עם כל מה שנהנה מאורם של אפלי העינים אשר יכירו יותר ממנו בהקוים הפרטיים, לא נהיה כמותם, ונתאמץ תמיד להיות טשים במלא האורה.

ל

אע"פ שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מ"מ אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה, רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כ"ז שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עקרית.

לא

ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות - מין, ונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת.

לב

באמונות הנוטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית, אין עיקר הארס מונח במושג האלהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות ע"פ יסוד אורה של תורה, כ"א במה שיוצא מזה הריסת המצות המעשיות, וביטול תקות האומה ביחש לתחייתה השלמה.

לג

בתוך עצמיות הנפש טמון וספון כל הנטיות היותר טובות. אמנם צריך להוציאן אל הפועל, והפועל היותר טוב הוא הדיבור, הפועל על הרעיון והציור. ע"כ נכבדה היא מאד התפילה במה שעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים, והתפילה היא עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית. אמנם כשהנפש הפרטית והלאומית בריאה, יודעת היא יפה את חילה ואינה מתפחדת כלל מפני הסתירות ההגיוניות, כי היא יודעת ששונות הן דרכי ההרצאה של ההגיון ושל ההרגשה הנשמתית. וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, עולה היא כשלהבת העולה מאליה, בלא שום מחשבות זרות ובלא שום עצבון רוח. אבל ע"י דלדול האומה נתמעט כח הרגש הלאומי, ותחתיו נשאר רק ההגיון, שעם כל לקותו הוא מסעד את הרגש. אבל בכל זאת, כיון שהרגש הנשמתי במצב החולשה שלו, צריך הוא להיות סמוך על שולחן אחר ואינינו מתפרנס מתוכו, הסתירות מתגלות, והמלחמה מתעוררת בכל עת תפילה, המחשבות הולכות ומתטרפות, והתפילה אובדת את ערכה הגדול, להחיות את הנשמה בעצם, וממילא הכונה מתחלשת ונשארת היא מצות אנשים מלומדה. ומתוך שאינה מפרנסת יפה את הרגש, כשם שאינה מתפרנסת יפה ממנו, הולכת היא לנוע על אהלי השכל והחשבון. וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמימית, הוא מאבד את חילה וממעט ג"כ את אורו הבהיר והקר, ונעשו שניהם יחד לקויים.

לד

אי אפשר להדבק באמת בהיסוד הלאומי של ישראל, כ"א מי שכבר נשמתו הוטהרה, ע"י תשובה מחטאת האדם המגונים ומדותיו הפחותות, או מי שנפשו לכתחילה היא נפש טהורה. כי היסוד האמיתי של תכונת האומה הישראלית הוא שאיפת הצדקה העליונה, צדקת ד' בעולם, וכל מי שנזדהם באיזה חטא, לפי אותה המדה של זוהמתו אין החפץ של הצדקה והטוב מאיר בקרבו כראוי, ע"כ לא יקושר באמת עם התכונה הלאומית עד אשר יטהר.

לה

כשמתעלים מעל לההגבלות ההגיוניות, מתגדל הערך של הטוב, עד כדי לעורר חמדה של שלהבת גדולה בכל קומת הנשמה, האחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות, הנעימות נעימות עולמים מצד עצמם, האמונה מתגדלת בקרב כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה את ההויה כולה, מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים. יודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו ע"י מעשים טובים, ע"י התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק, היופי והמשרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית של ההויה כולה. האנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם ע"י ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח, ומהול בנטפי נחם, ע"י התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת בחזקה, אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נחים, ארסם מתרכך מעט ע"י ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ד'. והטובים שבבנ"א מתגדלים בטובם, ושמחתם בטוב וביושר מתגדלת. והעולמות כולם העליונים, מלאכי מעלה, מתעוררים בזמרת קודש נעימה, ומתעלים ברננת יפעה וחן, ופמליא של מעלה מתאדרת בגבורה. וכל אלה המחשבות, המגדילות את עז הנפש, אין להם מקום כ"א בנשמה, החפשה חופש גמור מזיקי ההגיון, הכובל את הרעיון וממית את השירה.

לו

לכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם, שורר שם החק של נטיית שמירת הקיום. זה החק הולך הוא בטבע בדרך הכרח, והוא הולך ומתחלש במקום שמתפתח השכל השופט, שמבחין את ערך הקיום לא בשפיטה טבעית, כ"א בהכרעה שכלית. אמנם תיכף כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אע"פ שעדיין אינינו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, מיד הנטיה הטבעית מתחלשת. והחק הזה הוא לטובה ושכלול, כדי שיהיה השכל מוכרח להחזיק מעמד, ויהיה גם הוא נעזר ע"י הנטיה הטבעית של חפץ הקיום, שאינינה זרה לו לגמרי. ראה ראינו את הדבר ביחש לקיום האמונה בעולם, וביותר בישראל. הדת היתה נשמרת בכללות האומה, והאמונה היתה יפה מוחזקת באנושיות. הגורם לזה היה הכח של הנטיה הטבעית. לא היה אפשר לחיי החברה ועמדת הלאם להיות קיימים, כ"א ע"י הכח של קיום האמונה. אבל כשנשתכללו החיים, והשכל וההכרה המוסרית נתפתחו, נתחלשה הנטיה הטבעית הזאת, ומעתה אין הדת והאמונה מתקיימים עוד ע"פ הנטיה הטבעית כ"א ע"פ הכרעת הכרה בטובם ואמתתם. ואע"פ שההכרה עוד לא נתבכרה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מ"מ הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית. וכיון שסוף כל סוף מעמד קבוע ומלא, אי אפשר בלא אור האמונה המרומם מכל מחשכי האדם, מוכרחת היא ההכרה להתעלות, עד אשר תבא אל מטרתה. והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת.

לז

רוממות הנשמה צריכה לדחות ממנה את התכונות השפלות. והשעשוע של אור הדעה, מעלה את האדם ממעמקי העבדות הדמיונית שהוא קשור אליה תמיד. הדעה הצלולה אי אפשר שתתכונן, כ"א כשיסורו הסיגים של מורך הלב, של חנופה ושל הונאת עצמו, מהתכונה הפנימית של האדם.

לח

היהדות בגולה, אין לה בסיס מעשי בעצם ואינה כ"א חזון לב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזון לב לשא עליו את המשא של החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם, והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה. ע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקוה כ"א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים, ואפילו ניצוץ אחד של חיים ממשיים יחיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים. החיים הממשיים של היהדות אינם מתגלים כ"א בשיבת האומה לארצה, שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחיה, כל העליוניות שברוחה ובחזון לבה יקומו ויחיו כפי אותה המדה, שהיסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף.

לט

כל מה שהעולם מתבסם יותר, ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע"פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. וזו התביעה יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים הם לזככה ולהעמידה על מכונה. האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו. בנטיותיו הנכונות; ואפילו אותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר.

מ

כשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להמצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בהעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה, ובדעה טהורה מחברים את הרוחות, החדש והישן יחדו.

מא

ההגנה על היהדות ההיסתורית, היהדות המעשית, היא אחת מהחובות היותר גדולים לכל בעל נפש אשר יש לו איזה כח לעשות ברוחו. העזיבה המעשית מרפיון רוח, העדר השיתוף בארחות החיים עם כללות האומה לדורותיה בשמירת שבתות ומועדים וקדושתם, במאכלות אסורות ופרטיהם, בויעוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, פוחת הוא מעט מעט את צורת האומה ומדלדל את כח חבורה. ואם אי אפשר להמעשים להיות נשמרים אלא בהסברה והטעמה של הדעות המגינות עליהם, הרי התעמולה של קנין הדעות ההן, חובה שוה היא להתעמולה של הקנאת המעשים.

מב

התורה אחוזה היא ברוח ישראל. רוח ישראל המופשט הוא מלא כל, אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות. התורה כשמתגברת, כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים בקרב כל נשמה, האורה האלהית מתפשטת יותר בעולם, מתהדרת ומתעלה, וכל העולם כולו הרי זה מתעלה בעילוי היחידים מרוממי הרוח.

מג

החושבים הטהורים באים לגדולתם בהרחבת מחשבתם, אבל גם הם צריכים להגביה את רגשותיהם. וכשהם טובעים במצולות המחשכים, צריכים הם לקרא בחזקה בהתעוררות אל נפשם לצאת מאפילה לאורה, אז יצעק לבם אל ד'.

מד

הכח, אומץ הגוף, מוכרח להיות נמצא בצדיקים ישרי לב, כדי שתהיה מכרעת הופעת חפץ הטוב את השפעתה בעולם. חלישות הכח של צדיקים, שהם צריכים להיות נאזרים בגבורה, מחליש את אור העולם.

מה

לפעמים אין ממלאים חסרון רוחני בשום עבודה ושום תשובה, כ"א בהגברת כח הגוף.

מו

כשהולכים בדרך העיון הטהור באלהיות, מרגיש האדם בעצמו שיש מסך המבדיל בינו ובין ההשגות הבהירות, והנשמה בעצמה מכרת שהמסך הזה הוא המעשים והמדות שאינם טובים, ומיד מתעוררת בקרב הלב התשוקה לתשובה שלמה, שהיא המעולה שבתשובות, ולפעמים רבות לא תצא אל הפועל כראוי עד שתהיה סמוכה לה התפילה הרעננה, ואז ישוב מעיין הגבורה להיות מפכה והולך על הנשמה.

מז

המחשבה בעניני האלהות, היא פועלת לטובה על כל תכונותיו של האדם כשהיא בטהרתה, כלומר, כשהיא בשלה בחשק פנימי של הכרת האמת, וחפץ הצדק והמישרים, בלא שום פניה גסה. ולא על תכונותיו היחידיות של האדם היחיד היא פועלת לטובה, אלא שהיא מעדנת ומזככת את ההויה כולה, ע"י מה שחלק אחד ממנה, שהוא האדם הדורש את אלהים באמת, הולך הוא ומתעלה.

מח

כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבת כל הבריות כולם מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו. אמנם בגלוי אין בכחו של האדם להראות אהבה כ"א למי שמוצאים בו ג"כ דבר טוב, שאז יוכל להדביק את אהבתו בצד הטוב, ולא יזיק אותו כלל הצד הרע והמכוער של אותן האנשים, שהוא אוהב אותם מצד מדתו הטובה של אהבת הבריות, הכוללת בקרבה להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.

מט

בתפילה ובמצות בונים את כח המדמה שיהיה טהור וחזק, וראוי להיות מבוסס עליו השכל הפועל.

נ

הציור של האלהות שהאדם מצייר בדעתו, הוא תמיד מעורב עם סיגי דמיונות כוזבים, ומתוך כך מכשיל הוא את חיי האדם והחברה. וכל העצות הרעות בדרכי החיים, וכל המדות הרעות, נובעות הן מזה. ואין ניצל האדם ממחלה זו אא"כ ירגיל את שכלו להיות עסוק בארחות החיים הטובים ודרכי החכמה והמוסר, והרעיון עד אלהים יהיה לו ליסוד כל שאיפותיו, אבל בלא שום ציור פרטי. אז ימלא תמיד מחשבות בהירות, וכחו הרוחני יתחזק תמיד במעלה אחר מעלה.