משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/8

מסכת טבול יום פרק ד משנה ד (ד) מעשר טבל. הוא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו לפי שהיא טבל ואינו מותר באכילה עד שיוציאו ממנו מעשר מן המעשר ואם לקח לגין טבול יום ומלאהו מאותו חבית שהיה מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואמר זה יהיה תרומת מעשר משתחשך שיטהר הלגין לפי שיעריב שמשו ולא יפסול את התרומה לפי שאם אמר עכשיו זה תרומת מעשר נפסל בכלי ההוא שהוא טבול יום וע"כ אומר כי היא אינה תרומה עד שיעריב השמש וכשיעריב שמשו תהיה תרומה טהורה ומותרת לכהן ואם יזדמן שיהיה המעשה ההוא יום ששי אומר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך הוא עירוב לפי שהיא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן ואין דבריו קיימין שאינו עירוב לפי שמן השרשים שבעירוב הוא שצריך סעודה ראויה מבעוד יום וזה הדבר אשר בתוך הלגין אינו הוא סעודה ראויה לאכילה עד שתחשך כמו שביארנו אמנם מבעוד יום הוא טבל ואינו מותר באכילה. אחר כן השלים ביאור ההלכה ואמר אם נשברה החבית קודם הערב שמש נשאר הלגין טבל וצריך שיוציא ממנה התרומה הראויה על הלגין ההוא לפי שבעת שהיה חוזר כולו תרומה נאבד הדבר אשר זה הלגין סומך עליו וכן אם נשבר הלגין קודם הערב שמש נשארה החבית טבל כמות שהיתה לפי שלא חזר כולה תרומה ולא נשאר החבית מתוקנת עד שיעריב השמש כמו שהתנה בעת שהוציאה מסכת טבול יום פרק ד משנה ה (ה) אחר שזכר קצת מענייני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה היו מתירין חלול מעשר שני על פירות ע"ה בלבד ולא היינו חוששין לומר שמא הפירות מעשר הוא ואין קודש פודה קודש אחר כך הוסיפו בהיתר ואמרו ראוי גם כן שיחלל פירות מעשר על מעות עם הארץ ולא נחוש לומר שמא מעות מעשר הוא:

והיוצא בקולר. אשר יצא מכובל ידיו עליו כשאמר כתבו ואע"פ שלא אמר תנו כותבין ונותנין לפי שפשט הענין מורה שהוא רוצה לגרשה כדי שלא תשאר עגונה:
והמפרש. ההולך בספינה בים המלח:
ויוצא בשיירא. הולך במדבר תרגום (בראשית לז) אורחת ישמעאלים שיירת ערבאי:

ומסוכן. החולה אשר הכביד עליו חוליו. והלכה כרבי שמעון שזורי מסכת טבול יום פרק ד משנה ו (ו) כבק קדם לשון ההלכה הזאת בעניינה וביארנוה בפרק י"ג ממסכת כלים ואמנם החזירה בכאן משום דבר חדש שבה כמו המאמר הקודם חזרו לומר מסכת טבול יום פרק ד משנה ז (ז) עד היכן תשבר ולא תדמע. פירוש עד כמה מניחה רחוק מן בור של יין וישלם התנאי ותהיה תרומה עד שאם היתה קרובה יותר מן המקום ההיא ותשבר אינה מדמעת לפי שלא נשלם עלייתה מן הבור שלימה כמו שהתנה ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלה ולא חזרה תרומה ועל כן אינה מדמעת. ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת טבול יום מסכת ידים פרק א משנה א (א) כבר ידעת כי לוג ד' רביעיות והנטילה הזאת אשר התירו בפחות מרביעית לכל אחד אמנם הוא במים שניים אבל מים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסיבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהידים כבר נטהרו במים ראשונים. והוא אמרם בסיבת זה שאני התם דקא אתו משיורי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד ואמר ר' יוסי כי אע"פ שהם מים שניים אינם צריכין רביעית לכל אחד אלא שיעור מה שיכלול היד בלבד אכן צריך שיהיה במים אשר שפך ממנו השיעור הזה המיעוט רביעית והוא ענין אמרם ובלבד שלא יפחתו לאחרון שבהם מרביעית ר"ל שיהיה בכלי בעת שישפך ממנו האחרון רביעית ואמרו מוסיפים על השניים ביארה זאת התוספתא וזה כי המים הראשונים כשרחץ קצת ידו היד כולה נשארה בטומאה ולא נאמר שירחץ החלק אשר לא תתרחץ ותשלם לה נטילה ראשונה אבל צריך שירחץ ידו כולה ובמים שניים אין הדבר כן אבל כשרחץ קצת ידו ותמו המים או נפסקה השפיכה חוזר ומשלים רחיצת ידו שישפוך מים על החלק אשר לא נתרחץ והוא אמרם כיצד נטל את הראשונים ושפשף וחזר ונטל את השניים ואין בהם במים שיגיע לפרק הרי זה מוסיף עליהן אחד הנוטל לידו אחת ואחד הנוטל לשתי ידיו. ואין הלכה כר' יוסי מסכת ידים פרק א משנה ב (ב) לא יתן לחבירו בחפניו. שלא ימלא ידו וישפוך ע"י חבירו אשר רוצה לטהר ידיו וכבר קדם פירוש ההלכה הזאת ונתבארו עניניה בה' של פרה דרשהו משם מסכת ידים פרק א משנה ג (ג) שרה בהן פתו. ר"ל אם ישרה במים ההוא פת כבר הפסיד ושמו מכלל השופכים ואין נוטלין מהן לידים וא"ר שמעון כי אילו נתכוין לשרות במים ההוא פתו ונפל הפת במים אחרים הרי הוא כשר כיון שלא נתכוין לעשות בו מלאכה אמנם היה זה שלא לרצון. ואמרו אפי' נתכוין ר"ל כמו אם או יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיה ואפילו לא היה בכוונה לא יפסיד אבל הם כשרים ואין הלכה כר"ש התימני מסכת ידים פרק א משנה ה (ה) אלו גלוסקין כמו כעבין וכיוצא בהם שעושין מעיסה טובה עשויה בטוב ובש"ס (פסחים דף ו:) שמא ימצא גלוסקין יפיפיה וכשמכניס העיסה הזאת במים כדי שימשח במים ההם פוסל לפי שהעיסה משנה אותם וגם כן נעשה בה מלאכה אמנם המים אשר רחץ בו ידיו בעת שילוש העיסה ויקח בחפניו מן המים אינו פוסל לפי שידו לא תשנה המים והמלאכה אינה נעשית אלא במים אשר עלו בידו ולא במים אשר נשארו בכלי:

והקוף. בערב (קד"ר) [קו"ד] והוא אשר קורין אותו במצרים (אל נסנ"א) [אל נאנ"ס] בלשון ערב אמר רבי יוסי שהוא פסול כששפך המים על היד וכן אינו ראוי שיטוה הכלי וישפכו המים ממנה על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותו עד שנשפכו המים על ידו אשר נטל ידיו ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת ידים פרק ב משנה א (א) כבר נתבאר בחגיגה (דף כד:) כשנטמאת ידו האחת לא תטמא האחרת וכן כשנטמאו הידים יחדיו מטהרין אחד אחד וזה מותר לתרומה וכאשר נטמאו ידיו שניהם ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר רבי מאיר כי לא יצא ברחיצה הזאת לפי שהמים מטמאים בידו האחת ואז תרחץ האחרת וכאילו רוחץ השניה ברחיצה האחרת וע"כ צריך שירחץ אותה אח"כ ברביעית ואז תטהר והוא מצריך במים שניים רביעית כיון שמים ראשונים היו שטיפה אחת לב' ידים והלכתא כת"ק אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא ורחץ מים ראשונים כמצוותן מסכת ידים פרק ב משנה ב (ב) כבר הודעתיך בהקדמה אשר קדמתי כי מים הראשונים תחלה וכשנגע בהן ככר של תרומה חזר שני כמו שנשתרש אמנם מים שניים הם טהורים וכאשר טהר ידיו במים ראשונים ומצא על ידיו עץ או אבן היא חציצה ואין ידיו טהורים והם נשארים בטומאתן ולא יהיו מים שניים אשר ירחץ בהם טהורים ולא יטהרו הידים לפי שאין כונתו במים שניים שיטהרו הידים ויסירו טומאתם ואמר הכוונה בהם שיסירו מה שנתלה ביד ממים הראשונים אשר הם משקין טמאים כמו שביארנו וזה ענין אמרו שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים שעל גב היד והבן זה ואמרו כל שהוא מבריית המים טהור רצה לומר שהוא אינו חוצץ ואם נפלו על ידיו במים ראשונים דבר מן הרמשים המתילדים במים העומדים ידיו טהורות ואין הלכה כרשב"ג. ובתוספתא (פ"א) כל החוצצין בגוף חוצצין בידים ובקדוש ידים ורגלים בבהמ"ק. וכבר ביארנו חציצת הגוף במקואות מסכת ידים פרק ב משנה ג (ג) כשנטל את הראשונים חוץ לפרק חזר מה שנכנס מן המים חוץ לפרק משקין טמאים כמו שהקדמנו וכן המים אשר על ידיו וכשנטל מים שניים הם מטהרים כל מה שנטל ידיו ממים ראשונים אמנם מה שנכנס מן המים הראשונים חוץ לפרק אין המים השניים מטהרין אותן לפי שאין מטהרין אלא עד הפרק ועל כן כשחזר מן המים אשר חוץ לפרק לידים טמאו אותם לפי שהם משקין טמאים כמו שביארנו וכמו כן כשטהר ידו אחת ואח"כ שפך מים שניים על ב' ידיו הרי נטמאו ידיו שניהם לפי שהמים השניים יטמאו בידו האחרת אשר לא נטהרה במים ראשונים וישובו המשקין טמאין ויטמאו היד האחרת אשר כבר טהרה וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים ונגב ידו הטהורה בידו האחרת או חכך אותה עם ידו האחרת טמאה לפי שהמים אשר עליהן הם משקין טמאין ומטמאים את הידים עד שישפוך עליהם מים שניים ואם חכך אותה בראשו ידו טהורה שכבר ביארנו שמשקין טמאין ואוכלין טמאין אמנם יטמאו הידים לא שאר אברי הגוף והתיר שירחצו אנשים רבים ידיהם קצתם על קצתם ואם היו טמאין ולא נאמר כי המים היורדין מידי העליונים הם משקין טמאים לפי שהם מים ראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהם כולם במדריגת יד אחת אנו חושבים אותם ובתנאי שלא ידחקו ידיהם שלא יכנסו בהם המים כדי שלא תהיה חציצה מסכת ידים פרק ב משנה ד (ד) כבר ביארנו בד' של טהרות כי ספק ידים מכלל ספיקות שטהרו חכמים וכבר קדם לך במסכת הזאת כי מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. וידוע הוא כי אוכלין טמאים מטמאין את הידים וכן ידים טמאין פוסלין את התרומה וזה הענין מבואר וזה כי הוא שם כל ספק שנפל בטומאות הידים או בטמאם לזולתם הכל טהור ונשאר הדבר בחזקתו שהיה והוא אמרם הידים כמות שהיו וכן מבואר כי כשיפול הספק אם טהרו את הידים הטמאים כראוי או לא טהרו הרי הן טהורות. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ידים פרק ג משנה א (א) זה מבואר וזה כי אי אפשר שיהיו תחילה אלא אם נגע באב מאבות הטומאות וכל אב הטומאה מטמא אדם וכשנגע בידו נטמא כולו ועל כן אמר להם אל תבקשו ממני שאמצע לכם ידים תחילה חוץ מזה והוא בית המנוגע שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו ואדם שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו אשר הוא חשוב אב הטומאה בענין שהוא יטמא ראשון ושני והוא עם כל זה לא יטמא אדם כמו שביארנו בסוף זבים וכן גם כן כשנוגע בידים חוזרין תחילה. וידוע כי אוכלין שנטמאו במשקין חוזרין שניות וכן הכלים וא"ר יהושע כי ידים שנגעו באוכלים שניים או בכלי שני מטמאין וחוזרין שני וחכמים אומרים כי אוכל ראשון וכלי (שני) [ראשון] הוא אשר יטמאו את הידים ומחזירן שניות. והלכה כחכמים בב' המאמרים מסכת ידים פרק ג משנה ב (ב) כבר ידעת כי השני הוא אשר הוא פוסל את התרומה וכבר ביארנו כי הידים טמאות הם שניות ולפי שאמר רבי יהושע כי מי שנגע בידו בדבר שהוא פוסל את התרומה אשר הוא שני נטמאו ידיו וחוזרין שניות וכן מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגעה בידו האחרת טמאתה וחזרה שנייה כמותה וחלקו עליו חכמים ואמרו לו אין שני עושה שני והביא להם ראיה מכתבי הקודש אשר הם במדרגת השני שהן פוסלין התרומה כמו שביארנו בסוף זבים ועם זה כשנגע אדם בכתבי קודש חזרו ידיו שניות ופוסלין את התרומה כמו שנבאר אחר ההלכה והרי שני עושה שני והשיבוהו כי היות הספרים וידים הבאין מחמתם מטמאין את הידים הוא הדבר מדברי סופרים לפי שהם מי"ח דבר שגזרו וכן טומאת ידים כולן בשאר טומאות ג"כ מדברי סופרים כמו שכתבנו כי שלמה תיקן עירובין וידים וכיון שהדבר כן אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים עד שנאמר כמו שהספר פוסל את התרומה ומטמא את הידים כך כל פוסל מטמא את הידים אבל נאמר מאי דתקון תקון מאי דלא תקון לא תקון ולא נלמוד דבר מדבר ואין הלכה כר' יהושע מסכת ידים פרק ג משנה ג (ג) כבר ביארנו בסוף זבים הסבה אשר בעבורם גזרו על כתבי הקודש שהן פוסלין את התרומה כשנגעה בהם ולפי שרצו לקיים ולהעמיד הגזירה גזרו ג"כ שידים הבאים מחמת הספר פוסלין את התרומה ושהאדם כשיגע בכתבי הקודש יהיו ידיו שניות ופוסלין את התרומה הגזירה הזאת מדבר בכל הפרק הזה באמרו מטמא את הידים ואינו מטמא את הידים ואחר הגזרה הזאת גזרו זו הגזרה יותר כוללת ממנה ועזבו הענין הזה כולו והוא שכל הידים שניות ופוסלות את התרומה בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בסוף זבים באמרו והידים מכלל הדברים אשר פוסלין את התרומה והיא הנמנית בי"ח דבר כמו שביארנו בסוף זבים וכן ביאר הש"ס (שבת דף יג:) וטעמם בגזירה האחרונה מפני שהידים עסקניות. ואין הלכה כר"ש מסכת ידים פרק ג משנה ד (ד) גליון. הוא אשר ישאר בלא כתיבה על הכתיבה ותחתיה ובין הדפין ובתחילת הספר ובסופו ורבי יהודה אומר כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר ותכלול אותו קדושת הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר בלא כתיבה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת ידים פרק ג משנה ה (ה) בידינו עיקר כי פרשת ויהי בנסוע הארון וגו' ובנחה וגו' (במדבר יא) הפסוקים כולם הם ספר בפני עצמו אמרו (משלי ט) חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה אלו הן ז' ספרי תורה אכן הם ז' באמרם כי מתחילת הספר עד ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו ומן ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו ויהי בנסוע הארון עד סוף הספר ספר בפני עצמו ויהיה מדבר סיני שלשה ספרים וד' חומשים הנשארים הרי ז' ואמרו מגילה שכתוב בה ר"ל כי היריעה של ספר כיון שנכתב בו זה המנין מן האותיות נתקדשה והיתה מכתבי הקודש רבי יהודה אומר כבן עזאי מסכת ידים פרק ד משנה א (א) כבר זכרנו כי בכל מקום שיאמר במשנה בו ביום רומז אל היום הזה אשר הושיבו את ר"א בן עזריה ופירוש נמנו וגמרו. שהם מנו על נפשם כדי שיסכימו על עצת הרוב ונמצא הרוב חולקין על ר"ע ופסקו ההלכה כמו שזכר בכאן לא כמו שאמר רבי עקיבא וכבר נתבאר ההלכה הזאת בפרק (עשירי) [בפרק כ' מ"ב] של כלים תעיינה שם מסכת ידים פרק ד משנה ג (ג) כבר ידעת כי בשנה הראשונה מן השמיטה והב' והד' והה' מוציאין מעשר ראשון ואח"כ מעשר שני וזה סדר השנים. ובשנה הג' והו' חלק הכתוב בהם וצוה שיוציאו מעשר עני במקום מעשר שני אכן השנה הז' הרי היא שמיטה ואין בו חיוב מעשרות וידוע כי השמיטה אינה נוהגת אלא בארץ ובסוריא גם כן כמו שאמרו בתוספתא בראשון של כלים וכמו שנתבאר במסכת שביעית (פ"ו) אבל בחוצה לארץ לא וראוי להוציא התרומות והמעשרות בחוצה לארץ מדרבנן כמו שנתבאר במקומות בתוספתא ובשנים אשר מוציאין בני ארץ ישראל מעשר שני יוציאו גם כן בני חוצה לארץ מעשר שני ופודין אותו ומעלים דמיו לירושלים כמו שנתבאר במקומות ובשנים אשר מוציאין בהם בני ארץ ישראל מעשר עני יוציאו הם גם כן מעשר עני ובשנת השמיטה אשר אין מוציאין בה בני ארץ ישראל מעשר לפי שהיא הפקר שכבר היה שתקנו הנביאים שיוציאו בבבל וסביבותיה מארץ בבל מעשר שני והזקנים והם האחרונים אחר עזרא כבר תקנו במצרים ושאר ארצות מצרים מעשר עני בשביעית ונפל המחלוקת בארץ עמון ומואב והם ערי סיחון ועוג איזה מעשר יוציאו בשנת השמיטה והיות רבי אלעזר מחמיר לפי שמעשר שני קודש ומעשר עני חול והביא ראיה ר' אלעזר מן המעשר והתרומה ר"ל כי המעשר אשר הזהיר עליו וירא מהשבתתו הוא קודש כמו התרומה ואמר השיב רבי טרפון ולא אמר דבר כו' ר"ל שהשיב תשובותיו הקודמות וכבר יצא רבי אלעזר מבית המדרש בעבור המחלוקת שנפל בינו ובין החכמים כמו שזכרנו בה' של כלים מסכת ידים פרק ד משנה ד (ד) לפי שנתבלבלו האומות בזמן סנחריב כמו שנתפרסם בספרי הנבואה לפי שהיה מעביר האומות מקצה זו לקצה זו על כן חזרו משפחות העכו"ם אצלינו נעלמים ואין אנו יכולין ללמוד ראיה ממקומותיהם וידוע כי ע' לשון כולם מותרין לבא בקהל מיד חוץ מעמון ומואב ומצרי ואדומי והעיקר בידינו דכל דפריש מרובא פריש וע"כ התירוהו לבא בקהל מיד והתבונן איך לא הניח ר"ג מלהכנס [בבית] המדרש ביום ההוא והוא המורד מן הישיבה והשיבו את ראב"ע כמו שנתפרסם לפי שהוא לא רצה בבטול התורה מסכת ידים פרק ד משנה ה (ה) עברית. הלשון העברית וכתב העברי כתב עבר והוא כתב אשר כותבין בו התורה העם הנקראים אל סמירה. והכתב הזה אשר נכתב בו אנחנו התורה הוא כתב אשורי והכתב אשר כתב יתברך התורה נקראת אשורי מן הגדולה והתפארת כמו (בראשית ל) באשרי כי אשרוני בנות והוא אמרם אשורי. שהוא מאושר שבכתב לפי שאינו משתנה ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו ואין כזה שאר הכתובות מסכת ידים פרק ד משנה ו (ו) כבר ביארנו בראשון של אבות ענין צדוק ובייתוס וחברתם והם היוצאים מתורתנו המכחישים אותו בקבלתנו:

ופי' קובלין. מתרעמים:
וספרי מירם. הם ספרים שמשיבין על תורתינו וחולקין עליה ונקראו ספרי מירם כלומר ספרים ידחם האלקים ויסירם מן המציאות כענין תכלה כמו שקוראים לבית אשר מתקבצים בו לדברים האלו בית אבידן ואותו בית יכריתהו האלקים ותשובת רבן יוחנן להם תשובתו בענין הבזיון וליצנות בהם:
ותרוודות כפות. וכבר ביארנו כי הסיבה אשר אנו אומרים כי כתבי הקודש מטמאין את הידים כדי שנשמרם ונרחיק מהם סיבות הפסדם כמו שזכרנו בסוף זבים

מסכת ידים פרק ד משנה ז (ז) כבר קדם בה' של מכשירין מאמר המשנה כל הנצוק טהור ואע"פ שהעמוד שותת מחובר קצתו בכלי הטמא כמו שנאמר במים הבאים מבית הקברות שהם טהורים ואע"פ שראשו מחובר במקום טמא וכבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין בדיניהן בתשלומין כלל כמו שנתבאר בב"ק (דף פז.) נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה הן שחבלו באחרים פטורים ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו הוא לשון התורה (שמות כא) כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' (שם כב): שאם אקניטנו. אם אכעיסנו מסכת ידים פרק ד משנה ח (ח) אומר צדוקי שאתם מפחיתין שם משה רבינו בהיותכם כותבין אותו בשטרות עם שם המלך ר"ל שאנו כותבין זמן לפלוני המלך ואנו כותבין בשטר ההוא כדת משה וישראל ואמרו להם חכמים כי אין זה גרעון לשמו אלא בזה גדולה לאותו המלך שאנו כותבין בתורה ה' עם פרעה ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כמו שנאמר (שם ה) ויאמר פרעה מי ה'. ולפי שזכר הפסוק אינו מאושר שיחתום מסכתא מן המסכתות בהכחשת כופר לגבורה אבל באמונה בו על כן אמר וכשלקה מהו אומר ה' הצדיק: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ידים מסכת נגעים פרק א משנה א (א) התחיל בחלוקת מראות נגעי בשר כמו שעשה הכתוב והם שני מראות בהרת ושאת ויוחלקו לארבעה מראות בהרת ושניה לה שאת ושניה לה. והוא אמרו יתברך (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. וספחת אינה ממראות נגעים עומדת בעצמה והוא אמרם מה לשון ספחת טפילה שנאמר (ש"א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות. ענין זה שהוא סמוך וזכרו הפסוק בין שאת ובהרת להודיענו שהוא סמוך לשניהם ותהיה השאת והסמוך לה ובהרת והסמוך לה ואלו שני מראות רוצה לומר שאת ובהרת הם מראה הלובן אמר יתברך (ויקרא יג) שאת לבנה או בהרת לבנה. כן בלא ספק השני מראות הסמוכין להן. ואלו ארבע מינים כולן מיוחסין למראה הלובן יתחלפו בחוזק וחולשה והיותר חזקה מהן לובן הבהרת וענין עזה כשלג שהלובן עז וחזק כשלג והוא אמרו (שם) ואם בהרת לבנה היא. ובא בפירוש היא לבנה ואין למעלה ממנה כלומר (שתבא) [שתהא] לבנה כשלג ולמטה מממנה כלובן סיד ההיכל ואלו השנים מראה הבהרת. ומראה השאת כצמר לבן והוא כצמר נקי בן יומו ר"ל יום הולדת השה כאשר נרחץ זה הצמר ונתלבן ברחיצה וזה המראה חוזק הלובן מסיד ההיכל ולמטה ממנו בלובן כקרום ביצה והם שני מראות השאת. ודעת ר"מ שאמר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה אינו ממראות נגעים והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק א משנה ב (ב) פתוך. הוא המראה המעורב מן הלובן והאדמימות והוא גם כן ממראות נגעים ואם לא יתבאר זה בשאת אבל אמר שאת לבנה לבד אבל התבאר בבהרת אמר אם בהרת לבנה אדמדמת ובסיפרא מנין ליתן את האמור בבהרת בשאת ואת האמור בשאת בבהרת ת"ל צרעת היא. לפי שבא בבהרת צרעת היא וכן בשאת והבן מזה שאלו המראות כולן כאשר נתערב כל אחד מהן לאדמימות מעט עד שיהיה בו לובן מעורב עם אדמימות שהוא ג"כ נגע צרעת ואמר שנחשוב כל מראה מהם כאשר נתערב ביין ויעמוד עליו מראה הצרעת וזכר ממנו השני מראות. ר"ל שלג וסיד והוא ההיקש לשאר מראות וכן שמו דרך משל בהש"ס לזה ד' כוסות מלאים חלב כזה השיעור ובאחד הפילו בו שני טיפי דם ובשני ד' טיפי דם ובשלישי ח' טיפי דם וברביעי ט"ז טיפי דם ועל זה היחס מהעירוב יקישו ד' המראות המורכבים מהלובן והאדמימות לפי שמה שיהיה הלובן חלוש יהיה מעט האדמימות כאשר יערבו בו יותר נראה אודם חזק ולזה יהיה מעט האדמימות עם מראה קרום ביצה כמו ט"ז טיפות מדם בזה השיעור מהחלב יהיה זה האודם מבואר והבן זה: וביאור דיהה עכור מעט הבהירות והלכה כר"ע מסכת נגעים פרק א משנה ג (ג) מצטרפין זה עם זה. לכל הדינים. עוד ביאר איך יתחברו ונחשבם כמראה א' בזה אחד מהג' דינין אם הם אחד וזה מהשלשה דינים אם לפטור אם להחליט אם להסגיר וכאשר חייב חבורם והיותם במראה אחד שיאמר לו טהור אתה וזה לפטור או יעכב ענינו וזהו להסגיר או יאמר לו טמא אתה וזהו להחליט בזה המעשה. והתחיל בביאור דין ודין ואמר להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון וזהו שהנה יתבאר ברביעי מזאת המסכתא שמי שהיה בגופו בהרת כחצי גריס ואין בו מחיה ולא שער לבן עד התחדש לו אחר זה בהרת כחצי גריס דבוקה בראשונה ובו שער אחד לבן שהוא יצטרך הסגר שבעת ימים וכאשר היה איש מוסגר ובגופו בהרת ג"כ כחצי גריס ובסוף השבוע נתחדש לו כחצי גריס ובו שער אחד לבן דבוק בבהרת אשר היה בו שהוא ג"כ יסגיר כמו לו בהרת ובהרת:

עוד אמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני כמו שיהיה רושם צרעת אשר הקיפו שבוע שני אשר קצתה מראה בהרת ובה כגריס ובצידה דבקה בו מראה שאת כגריס עוד הוסרה קצת מראה שאת ונשאר מראה בהרת על שיעורו הנה הוא טהור שכבר הוסרה הצרעת ונחשב יחד כמראה אחד ובהתאמת זה כולו בעתיד. עוד אמר להחליט את שנולד לו מחיה וזה שהנה יתבאר לך בג' מזו המסכתא שרושם הטומאה בצרעת העור שלשה סימנים מחיה או שער לבן או פסיון והמחיה שתהיה שיעור עדשה מרובעת מן בשר חי בתוך מקום הצרעת ושער לבן הוא שיהיה במקום הנגע ב' שערות לבנות ופסיון שירבה הנגע ויוסיף להמשך בגוף ואפילו מעט מזער אולם המחיה או שער לבן הנה הם אותות טומאה לעולם בין שיהיה בתחילת ביאת כהן והוא ענין בתחילה או התחדש אחד מהן בשבוע ראשון או בשבוע שני או אחר שאמר לו הכהן טהור אתה וזהו ענין אמרו לאחר הפטור והוא אמרו יתב' (ויקרא יג) אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן. ר"ל שיתחדש עליו חדוש אחר שדן עליו בטהרה ושב אל הכהן שנית וכאשר היה באיש רושם צרעת בו שני מראות קצתו מראה בהרת וקצתו מראה שאת עוד התחדש בא' מהמראות מחיה או שער לבן הנה הוא מוחלט לטומאה לפי שהן התקבצו בדמיון מראה אחד בין שיהיה זה השער לבן או המחיה בתחילה והוא כאשר בא אל הכהן בתחילה או שהתחדש בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר שטיהר לו הכהן ואמר לו טהור אתה וכן ג"כ ספרו להחליט את שנולד לו פסיון ומבואר הוא שאינו טמא בפסיון אלא אחר שבוע ראשון לפי שהפסיון אמנם יודע בעמידה בין מה שיהיה לנגע בתחילת עמדו לפני הכהן ובין מה שהוא לאחר השבוע וכאשר היה בנגע תוספת בשבוע ראשון או השני או לאחר הפטור הנה הוא טמא ואם היה באיש רושם נגע ובקצתו מראה בהרת ובקצתו מראה שאת ונמשך אחת מהמראות בשטח הגוף או היה הרושם אשר עמד בו מראה בהרת ויהיה התוספת אשר נמשך בסוף שבוע מראה שאת הנה הוא מוחלט לטומאה בכל זה כאשר התחדש התוספת לפי ששני מראים יחד בדמיון מדריגת מראה אחד ואמר וכן גם כן יתחברו מראות נגעים להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. וענין זה המאמר אמנם יתבאר בח' מזאת המסכתא שהאיש אשר יראה בו רושם צרעת יאמר לו פטור אתה כאשר לא יהיה שם מחיה ולא שער לבן עוד אחר זה תכלול הצרעת כל גופו הנה הוא טמא ושמאמר השם יתברך (שם) כלו הפך לבן טהור הוא אמנם הוא במוחלט לטומאה כאשר כלל אותו הנגע אחר שהיה טמא וכאשר היה איש בגופו בהרת ופטרו הכהן עוד כלל גופו מראה שאת הנה הוא יתחבר עם הבהרת הראשון ויהיה מוחלט לפי מה שהשרשנו וזהו ענין אמרו להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור:
וכן כאשר היה מוחלט בבהרת לטומאה. ר"ל שיהיה בו שער לבן או מחיה או פשתה בעור זמן אחר החלט כלל גופו כולו מראה שאת שהוא כמראה אחד אמר כולו הפך לבן טהור הוא וזהו ענין אמרו לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר לפי שהוא כאשר כלל גופו הצרעת והוא מוסגר הנה הוא ג"כ טהור לפי שהמוסגר הוא טמא כמו המוחלט כמו שהתבאר בתחילת כלים. ואלו המשלים כלן אשר המשלנו בביאור זאת ההלכה מראה הבהרת והשאת ההיקש בעצמו אם היה הנגע בג' מראות או בשאר מראות מהמראים המנויים שהן כולם במדריגת מראה אחד לכל הדינים לפטור ולהסגיר ולהחליט:
וכל מה שאמרנו באלה המשלים רושם נגע או מקום נגע אמנם נרצה בו השיעור אשר יטמא בנגעים והוא כגריס ואני עתיד לבאר זה:
וכבר שאל רבי יהושע בנו של ר"ע לר"ע מד' מראות מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכולן במדריגת מראה אחד ומצטרפים לכל הדינים והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו הוא נגע צרעת והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא וזה עם זה מצטרפים. אמר לו מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. רוצה לומר שאילו נמנו להיותו רגיל בהבדל המראים והכרתם עד שיאמר זה המראה בהרת וזה שאת זה שני לבהרת וזה שני לשאת וממה שראוי שתדעהו שדעת ר"ע שתולדת הבהרת תוקף הלובן מן השאת וחכמים אומרים שהשאת יותר לבן מסיד ההיכל אשר הוא תולדת הבהרת כמו שזכרנו ושסיד ההיכל יותר לבן מקרום הביצה ויהיה סדר המראים לפי דעת החכמים כן בהרת אחריו השאת אחריו תולדת הבהרת ואחריו תולדת השאת לפי מה שהתבאר בגמרת שבועות (דף ו:):

ואמרו הרי אלו מראות נגעים ירמוז אל הארבעה הפשוטים ואל הארבעה המורכבים מהן מהאדמימות כמו שהתבאר מסכת נגעים פרק א משנה ד (ד) כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות ולזה אמר ר' דוסא שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן ל"ו וביאור זה. שהנגעים ששה מינים נגעי עור בשר תחלה והשני נגעי שחין ומכוה והשלישי נגעי קרחת וגבחת והרביעי נגעי ראש וזקן והוא אשר יקראו נתקים והחמישי נגעי בגדים והשישי נגעי בתים. ולשון התוספתא (פ"ג) השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה. ושם נאמר ג"כ הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה. ואני אבאר לך כל זה במה שיבא וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר ח' ד' פשוטים וד' אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר והוא אשר יאמר ממנו ד' בחלוק וארבע בפתוך ובתוספתא (פ"א) אמרו מראות שעור הבשר מטמא בהן. השחין והמכוה והקרחת והגבחת טמאים. ושם נאמר גם כן הנתקים מטמאים בכל מראה וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן יהיו ל"ב נגעים ח' בעור הבשר וח' בשחין ומכוה וח' בקרחת וח' בגבחת והן בעצמם בנתקים ובנגעי בגדים שני מראים ירקרק ואדמדם ובנגעי בתים גם כן שני מראים ירקרק ואדמדם הנה אלו ל"ו מראים בחלוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים:

ואמר עקביא בן מהללאל שאם היה הענין כן על אופן ההרגל הנה הן ע"ב לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים יהיו בתחילה ויהיה אחר ראיה קודמת ויצטרך הקישה בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר הנה אלו ע"ב מראין. ל"ו בתחלה כמו שמנינו והן בעצמן בסוף אחר ההסגר אי זה זמן יהיה ההסגר או שבוע א' או ב' שבועות או ג' איך שיתחייב הדין ואל זה הענין רמז בתוספתא כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחת באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן. שנאמר:
(ויקרא יד) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור וגו' רצה לומר שהוא אל יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן ובשמירת הענינים ובידיעת השם המורה על כל ענין מהן ושמור אלו הענינים שהן נפלאים מאד:
וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו והנה עזרני ה' בהבנתו:
ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה אמר ולא בשני שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון עד שיהיה היום הז' משותף לב' השבועות יחד וכן משלשה שבועות של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי ויהיה מספר השני שבועות י"ג יום ומספר הג' שבועות י"ט יום ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום י"ג בשבת ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום י"ט בשבת והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא:
ואמר ר"ע שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן ואשר יבא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר והלכה כחכמים

מסכת נגעים פרק א משנה ה (ה) שמור אלו השרשים. והוא שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו והוא שער לבן או מחיה או פסיון וכבר קדם לנו זכרון זה. ודע שמתנאי שער לבן שיהיה בנגע ולא יהיה בשחין או במכוה או במחית השחין והמכוה או בתוך הבוהק ואם היה זה השחין אשר בו שער לבן בתוך הנגע וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע אינה סימן טומאה. וכן הפסיון לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין או למחית השחין או לתוך המכוה ולמחית המכוה או לבוהק והנה יתבארו כל אלו השרשים וראיותיהם. כאשר יתחדש לנגע מהן ינצל מאחד מאלו הסימנים השלשה עד שלא יהיה סימן טומאה והוא קולא לבעל הנגע ומתנאי נגעי הבשר שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר עד שיהיה אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה ולשון סיפרא בעור הבשר עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכוה ולקרחת אינו טמא וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה או היו שחורות או היו בצד השחין או מחית השחין (בשחין) או מכוה או מחית המכוה הנה אינו טמא וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין או מחית השחין או מכוה או מחית המכוה או בוהק הנה אינו טמא וכבר התבאר שרש כל אלו. והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחלה לפני הכהן יקרא אדם וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון וכאשר לא הוסיף הנגע או שהוסיף הנגע והוסר השרש וישאר התוספת או נשאר קצת השרש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס הנה אינו טמא וכן אם נתחדש בין השרש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה (או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה) או בוהק והבדילה הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החדוש שנתחדש וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חדושיהם ידחו סימני טומאה שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו ויתחדש לו א' מאלו החדושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת ובבקר ימצא על ענין אחר הנה כבר היה לו האיחור קולא: וכבר יהיה יום השבת בלתי מוחלט ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט כמו שיזכור אחר זה:

ומתנאי המחיה כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהיה מרובעת כמו שנבאר וכן מתנאי כל מחיה שתהיה מגעת בעובי הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומאה והוא אמרו מבוצרת. אולם אם היתה בצד הנגע כזה הנה לא תהיה סימן טומאה ומתנאי המחיה ג"כ שתהיה שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם אע"פ שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע הנה אינו סימן טומאה. וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע לא בתוך הבוהק או שחין או מכוה שבתוך הנגע לאמרו הי"ת (ויקרא י"ג) ומחית בשר חי בשאת וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה הסימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו והנה יתבאר זה בזאת המסכתא

מסכת נגעים פרק א משנה ו (ו) זאת ההלכה כולה מבוארת כאשר הבנת מה שקדם מהמאמר לפי שהכוונה שיהיה נראה יום השביעי שהוא שבת ויתחדש לו בבקר א' בשבת מה שיחייב לו הטומאה כמו חדוש מחיה ושער לבן ופסיון או יעדר אחד מאלו הדברים כאשר היו מצילין אותו כמו שיהיה ענין יום השבת כמו שנזכר שיהיה השחין סמוך לבהרת. ושאר הדברים אשר ביארנו שהן יצילו ואחר נעדרו אלו ההצלות והוא ענין אמרו והלכו להן ר"ל שהן הוסרו בנשאר מיום השבת ויהי הסבה להיות בקר אחד בשבת טמא וזה להחמיר. וכבר התבאר לך מזאת ההלכה ומאשר לפניה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה אם לא שיהיה בעצם הנגע אולם כאשר היה שחין או מכוה בתוך הנגע ושער לבן בזה השחין או המכוה הנה אינו סימן טומאה ולזה יאמר נסמך השחין לשתיהן או לאחד מהן וכו':

ומה שראוי שתדעהו שהמחיה לא תהיה סימן טומאה עד שתהיה נראית בתוך הבהרת והנגע יקיף בה מכל צד ושתהיה גם כן מחוברת אולם אם היתה המחיה מן הצד והוא שתהיה כמו רצועה מבשר חי כבר נמשכה ונכנסת בתוך הנגע ולא יקיף הנגע בה מכל צד הנה אינו סימן טומאה והנה יתבאר כל זה. וכן המחיה כאשר היתה מפוזרת בתוך הנגע הנה אינו סימן טומאה ואשר היה זה כן הנה כבר התבאר שאומרו מבוצרת ונעשית מן הצד מכונסת ונתפזרת כולן הן תנאים מן המחיה וכן כל מה שנמשך בזה מן המאמר באמרו הקיפה השחין חלקה או מיעטה וזולת זה הכל תנאי המחיה כמו שהתבאר בהלכה הקודמת לזו וזה כלל כל השרשים אשר יבנה עליה המאמר

מסכת נגעים פרק ב משנה א (א) גרמני. שם חוזק הלובן ומיוחס אל העצם אשר שמו גרמא. והבהרת תראה בגוף חוזק הלובן חלושת הלובן כן הבהרת חלושת הלובן תראה בגוף השחור חזקת הלובן:

וענין אני כפרתן שיושם פדיונן והוא מאמר יאמר אותו האומר לרוב אהבתו כאשר זכר שווי מראיתם הגדיל חסדו להן ואמר אני כפרתן:
כאשכרוע. מין ממיני הארז ממוצע המראה בין הלובן והשחרות ואמר שהוא הנקרא אלבקע תרגום (ישעיה מא) ברוש תדהר ותאשור בירון מורנין ואשכרועין. ובא לשון מראות נגעים בסימכותה לגוף אשר בו הנגע והוא אמרו (ויקרא יג) בעור בשרו. ובא לשון אחר שהוא בבלתי סמיכות והוא אמרו בעור הבשר:
רבי יהודה אומר מראות נגעים בתחלה להקל כמו שיבאר שהוא נסמך אליו ר"ל אל עור בשרו לפי שבזה קולא ולא יסמוך לגופו אם היה בזה חומרא ואמרו מראה הגרמני בבשרו ובזה קולא:

והכושי בבינוני ובזה קולא. וחכמים אומרים של כל אדם בבינוני ואמנם בעור בשרו הוא בבינוני. והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק ב משנה ב (ב) בין הערבים. שם הערב והצהרים כמו חצי היום לפניו ולאחריו מעט ואולם היות מראות נגעים ביום ולא בלילה הנה זה בפסוק לפי שכל מה שבא בנגעים אמנם בא בלשון יום. ובסיפרא יכול כל מראה היום יהא כשר ת"ל (שם) לכל מראה עיני הכהן מה [עיני] כהן פרט לכשחשך מאור עיניו אף היום פרט לשחשך מאור היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים בשחרית וכו' והלכה כר' יהודה מסכת נגעים פרק ב משנה ג (ג) אמר או שכהה מאור עיניו. שחלש ראותו עד שלא יראה ראייה אמתית ואמר השם יתברך (שם) בנגעי בתים כנגע נראה לי בבית. שיהא נראה מעצמו כאשר יביטו בו וכן אמרו לי ולא לאורי מכאן אמרו (חולין דף:) בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו מסכת נגעים פרק ב משנה ד (ד) אמר במראות נגעים לכל מראה עיני הכהן. ולא נתחייב שיתפשט גופו ואיבריו עד שיראה שם הנגע או בשר חי אבל כאשר יהיה ערום ועומד לפני הכהן הנה כל מקום שיראה ממנו והוא על המצב המתואר והוא אשר יטמא בנגעים. והתחיל לבאר המצב ואומר שהאיש יעמוד כמו שיהיה חורש והוא אשר יקרא עודר או כחובט זיתים והוא יקרא מוסק. והנה כל מה שיראה ממנו והוא על אלה שני המצבים יתטמא בנגעים. והאשה תהיה ערומה ותשב על הארץ תתפשט איבריה על דרך לישה או על דרך שתהיה מניקה את בנה ומצב שתהא אורגת תמשוך ידה הימנית עד שיתגלה שחיה כי אי אפשר לאורגת שלא תמשוך ידה הימנית על זה השיעור ורבי יהודה אומר שהיא גם כן תשב על תכונת שתטווה פשתן ומושכת ידה השמאלית עד שיתגלה שחיה כי אי אפשר לטווה שלא תמשוך ידה השמאלית על זה ההשתנות ג"כ וכל מה שיראה מגוף האיש על ב' המצבים או מגוף האשה על אלו המצבים הוא אשר יובט בנגעים והוא אמרו יתברך (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן. וכן בעת התגלחת נאמר בו (שם יד) וגלח את כל שערו. שהוא ג"כ לא יתחייב שיתגלח מה שלא יראה מגופו כאשר הוא על אלו המצבים מסכת נגעים פרק ב משנה ה (ה) כבר התבאר בבכורות (דף לז.) המומין כאשר יתחדשו בבכור יאכל במומו ולא יהיה קרב והתבארו כל התנאים בזה ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר מסכת נגעים פרק ג משנה א (א) הכל. ואפי' עובדים ואפי' קטן בן יומא מיטמא בנגעים ואתה תמצא לשון התורה בכל הנגעים (ויקרא יג) והסגירו הכהן. טמא יטמאנו הכהן (שם). וטהרו הכהן (שם). ושם חתוך הדין בהסגר ובהחלט ובפטור לכהן ודע שהכהן החלל פסול לראות את הנגעים לאמרו (שם) או לאחד מבניו הכהנים וידוע שבני אהרן כהנים אמנם רצה בו שיהיו בכהונתם להוציא חללים ואמרו (שם) וראהו הכהן. רמז שלא יראה בלתי נגע אחד וכאשר ראה אותו ודן בה במה שדן ישוב ויראה נגע אחר וכן אם היו שני נגעים באיש אחד לא יראה אותן יחד לאמרו יתברך וראה הכהן את הנגע:

ואמרו בתחילה ובסוף שבוע ענינו שאלו הדינים כולן לא יהיו נאותים אלא בתחילה מה שיעמיד לפני הכהן שהוא אז יפטור או יסגיר או יחליט או בסוף שבוע או סוף שבוע הראשון או סוף השני אם היה ממי שמחייבהו הסגר שני אולם אם יסגיר או יחליט או יפטור קודם שלמות השבוע או אחריו הנה אין דרך אל זה לפי שהפסוק אמנם שפט שיהיה הראיה בתחילת הענין או בסוף השבועות:

ואמרו אין מסגירין את המוחלט. ירצה בו שהוא כאשר התחדש לו הנגע ימצא בו הסגר בתוך ימי חלוטו לא יסגירו כי איסור זה לאמרו לא יסגירנו כי טמא הוא. וכן אין מחליטין בתוך ימי החלט כאשר התחדש לו נגע אחר יתחייב להחליט ג"כ ולא יחליט מה שראוי להחליט בתוך ימי הסגר ולא יסגיר בתוך ימי הסגר בנגע אחר וכבר התבאר בספרי. יכול שיאמר לו בעת אחת אם בתחלה אם בסוף שבוע הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה או אחר שיתחדש ענין אחד מהדינים וכמו שראוי לנגע האחד לא ישוב וידון עליו במה שראוי לנגע השני והוא בתוך הסגרו של נגע ראשון או בתוך חלוטו:

ואמרו מסגיר ופוטר ענינו שהוא בתחלה או בסוף שבוע יאמר לו הרי אתה מוסגר בנגע זה ופטור מזה וכן ג"כ שיאמר לו הרי אתה מוחלט בנגע זה ופטור מזה וכבר התבאר בתוספתא שהכהן אשר יראה הנגע בתחלת הענין הוא אשר יראה אותו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני והוא בעצמו אשר יסגיר או יחליט או יפטור ואם מת הכהן הראשון רואהו כהן שני וכאשר ראה הכהן את הנגע והסגירו ומת הכהן הנה דין הפסיון כבר הוסר בזה לפי שהפסיון יודע בהקיש למה שקדם. וכבר הקדמנו שלא יראה את הנגעים אלא מי שהרגיל בכל מיניהם כמו שביארו בתוספתא (פ"א) באמרם עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן ובסיפרא להורות ביום הטמא וגו' אמרו מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו

מסכת נגעים פרק ג משנה ב (ב) אמר יתברך וצוה הכהן ופנו את הבית. הנה כבר המתין הפסוק מדה מן הזמן עד שיפנה כל שבבית ואחר כך יראה וידון עליו אמרו בסיפרא אם ממתינים לו לדבר הרשות לא ימתינו לו לדבר מצוה. ולזה חתן שהוא עוסק במצות פריה ורביה או האדם במועד אשר הוא מתעסק במצות הרגל ימתין עד שיעבור הרגל או החופה וכן בביתו ובבגדיו כאשר התחדש בהן צרעת לא יראה עד אחר הרגל או החופה כדי שלא יעצב באופן מאופני העצבון מסכת נגעים פרק ג משנה ג (ג) אמרו בשני שבועות. רצה בו שהוא כאשר יעמידהו שבוע אחר שבוע (נגע) בקצת נגע עור בשר אשר יתחייב בהן זה לשון התורה:

והסגירו הכהן שבעת ימים שנית. אולם אלו סימנים כלן בפסוק אומר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו. אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן. אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא. ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי אבל כל מה שהוא מבואר בבהרת הוא מחויב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחויב בבהרת כמו שביארנו בראש המסכתא וכן בשאר מראות נגעים. ויתבארו זה מזה שכל אחד מהד' מראות הוא לבן או שיתערב בו מעט אדמימות כמו שקדם בראש המסכתא כאשר יהיה באיזה מראה מהן יתחדשו בגוף א' מאלו הג' דברים והוא:
שער לבן או מחיה או פסיון בעור הנה הוא טמא בין שיראה זה הסימן בתחילה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור. וכבר ביארנו שהפסיון לא יצוייר היותו בתחלה וביארנו ג"כ שהשני שבועות י"ג יום וזה שיום ז' של שבוע ראשון ועלה לכאן ולכאן כמו שביארנו בפרק הראשון

מסכת נגעים פרק ג משנה ד (ד) הפסוק לא ידון בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור ולא נזכר בהן מחיה. ואמנם אמר בנגע השחין (ויקרא יג) ושערה הפך לבן. ואמר בו גם כן (שם) ואם פשה תפשה בעור. ואמר במכות אש (שם) והנה נהפך שער לבן בבהרת. ואמר בו ג"כ (שם) ואם פשה תפשה בעור. ולא יצטרך שאשוב בכל מקום לפרש שהפסיון אי אפשר אלא אחר זמן לא פחות משבוע כמו שהשרשנו מסכת נגעים פרק ג משנה ה (ה) נתקים. הם נגעי הראש והוא אשר אמר יתברך בהם (שם) נתק הוא. וזכר בו ג"כ (שם:) והסגירו שבעת ימים שנית וזכר בסי' הטומאה (שם) ובו שער צהוב דק. ואמר בו ג"כ (שם) והנה פשה הנגע בעור מסכת נגעים פרק ג משנה ו (ו) ירצה בזה הנגעים אשר יתחדשו בקרחת ובגבחת. אמר הש"י בהן (שם) כמראה צרעת עור בשר הנה. כמו שצרעת עור בשר תטמא במחיה ובפסיון ובשני שבועות כן גם כן זאת הצרעת אשר יהיה בקרחת ובגבחת ולא יצויר בכאן שער לבן לפי שהקרחת וגבחת הוא מקום שאין בו שער מסכת נגעים פרק ג משנה ח (ח) אמר בנגעי בתים (שם יד) שקערורות ירקרקות או אדמדמות. ואמר בהן ג"כ (שם) והנה פשה הנגע בקירות הבית. אולם השלשה שבועות הנה אין בו פסוק מבואר אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר (שם) והסגיר את הבית שבעת ימים. אחר כך צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלוף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית ויסגיר פעם שניה והוא אמרו (שם) ועפר אחר יקח וטח את הבית. עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטיח לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית והוא אמרו צרעת ממארת. לג"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה אף צרעת ממארת האמורה בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית. בעמד בראשון ופשה משני וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה עוד תעמוד שבעת ימים שנית ונוסף הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם (פשה) [חזר] הנגע אחר זה יהרס. והנה אוסיף לך ביאור במקומו בזו המסכתא. הנה כבר התבאר לך שאין אצלנו הסגר בכל מיני הנגעים פחות משבוע אחד והן שחין והמכוה ולא יותר על ג' שבועות. והן נגעי בתים וכבר התבאר לך שכל מיני הנגעים ו' מינים נגעי עור בשר ונגעי שחין ומכוה ונגעי ראש וזקן ונגעי קרחת וגבחת ונגעי בגדים ונגעי בתים ושכל מין מהם כאשר יראה יטמא. וסימן אחד יכלול כולם והוא הפסיון כאשר יראו יטמא וסימן אחד יכלול כולם והוא הפסיון כאשר יראה יטמא ושהוא לא יהיה כ"א אחר שבוע אחד ומעלה וזה כולו מבואר מסכת נגעים פרק ד משנה א (א) בעבור שזכר במה שקדם הסימנין אשר יהיה בהן הטומאה התחיל בספור הדינים אשר יוסדו בכל אחד ואמר ששער לבן יותר חזק מהפסיון בדברים והפסיון יותר חזק ממנו בדברים אחרים וזה ששער לבן מטמא בתחלה כמה שקדם ולא יהיה פסיון כ"א אחר שבוע כמו שקדם ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון כי כאשר היה נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והיה זה התוספת לבן אבל לובן חלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו (ויקרא יג) בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום בהק אבל יטמא משום פסיון תלמוד לומר פרח בעור טהור הוא. הנה כבר תמצא בפסיון מראה לובן ולא יטמא וכן שער לבן לא יהיה לעולם סימן טהרה והפסיון כבר יהיה סימן טהרה כאשר כולל הגוף כולו ונתרבה בו והוא אמרו (שם) כולו הפך לבן טהור הוא. והפסיון ג"כ חומרא יותר משער לבן וזה ששער לבן יש לו שיעור והוא שני שערות לא פחות מזה והפסיון בכל שהוא ושער לבן לא יטמא עד שיהיה בתוך הנגע כמו שיתבאר והפסיון אמנם הוא חוץ מן הנגע אשר יראה תחלה והפסיון סימן טומאה בכל המינים ושער לבן הוא סימן טומאה לבד בנגעי עור ובנגעי שחין ומכוה מסכת נגעים פרק ד משנה ב (ב) כבר זכרנו שהמחיה לא תטמא מן הצד כ"א בתוך הנגע כמו שהתבאר וששיעורו אינו פחות מארבע שערות. והוא סימן טומאה בנגעים לבד בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת והמחיה באיזה מראה שיהיה זה הבשר החי הוא טמא ואין זה בפסיון וכאשר הבנת מה שקדם ובהלכה אשר לפני זאת יתבאר לך כל מה שאמרנו מסכת נגעים פרק ד משנה ג (ג) כבר קדם לך ששער לבן סימן טומאה בשחין ובמכוה ואין בשחין ומכוה בשר חי לפי שזה העור כבר נשתנה לפי שהוא מכח נגע כמו שיתבאר אחר זה:

במבוצר ושלא במבוצר. ר"ל ששער לבן בין שהיה בהיקף הבהרת בצדדין בין שיהיה נראה בתוך הנגע ואין המחיה כן אבל מתנאיה שיהיה תוך הנגע נראה בה ולא מן הצד ושתהיה מחוברת לא שיהיה חלוק בשר חי חלק במקום אחד וחלק במקום אחר ובין שני החלקים כעדשה ואע"פ שהיו שני החלקים בתוך הנגע. והמחיה ג"כ סימן טומאה בקרחת ובגבחת ואין שם שער כלל. וענין אמרו הפוכה ושלא הפוכה. כמו שאבאר לך וזה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה כאשר קדם לנגע כמו שיתלבן לובן השער והגוף בזולת צרעת ואחר זה התחדש נגע צרעת בזה המקום שהוא אז אינו סימן טומאה אם לא שקדם הצרעת והוא אשר תשנה השער ותחזירהו לבן אמר והיא הפכה שער לבן. והנה יתבאר זה במה שאחר זה תכלית הביאור אולם המחיה אינה כן אבל כאשר תתחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה היא מחיה שאינה הפוכה וכאשר יתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע חלק ושב בשר חי הוא מחיה הפוכה וכולן סימן טומאה וההופך כולו לבן כאשר נשאר בו מחית בשר חי הנה הוא טמא עד שתהיה המחיה נעדרת ושער לבן לא יזיקהו וכבר התבאר שהמחיה מטמאה בכל מראה אולם השער הוא מראה הלובן לבד חזק או חלוש

מסכת נגעים פרק ד משנה ד (ד) אמר יתברך (ויקרא יג) ושער בנגע הפך לבן. שיהיה לבניות השער ממה שימשך לנגע כדי לקרוץ בזוג מהם מה שיוכל ללוקטו ממספרים ובאה הקבלה (נדה דף נב:) מיעוט שער שתים. וכבר הודעתיך שכל נגע שיהיה פחות מכגריס הוא טהור וכאשר היתה הבהרת כגריס מצומצם ובזה שער שחור ושער לבן הנה הוא יטמא לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזער ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור והלכה כר' מאיר באמרו שהלבניות בכל שהוא אמנם שיעור השתי שערות בכללם ר"ל לבנותם ושחרותם או שיהיו השערות כולן לבנים הנה יצטרך שתהיה ארכם כדי שתהא ניטלת בזוג כמו שיתבאר בששי מנדה מסכת נגעים פרק ד משנה ה (ה) זה מבואר ומובן. ואשר ראוי שתשמרהו תמיד ולא אצטרך לכפלו שבכל מקום שאומר בהרת הוא על צד המשל ואין הפרש בכל הדינים בין הבהרת ובין השאר ח' מראים ד' חלוק וד' בפתוך אשר קדם תארם ודע זה מסכת נגעים פרק ד משנה ו (ו) כבר קדם ששער לבן לבדו סימן טומאה וכן המחיה. וכאשר היתה הבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס ושער לבן בתוך המחיה עוד הוסרה המחיה ונשאר שער לבן בתוך הבהרת אומר ר"ש שהוא אז אינו סימן טומאה לפי שזה השער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו והשם אמר (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן. עד שתהיה היא אשר שינתה השער וחכ"א שמאז שהיה שער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שאמר ושער בנגע הפך לבן. ואמר והיא הפכה שער לבן. כדי שיתקדם [נגע לשער לבן] שער לבן לנגע כמו שיתבאר וכן כאשר יהיה קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס ושער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס אמר ר"ש שזה השער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס לפי שאצל מה שיהיה זה השער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת והוא כבר אמר והיא הפכה שער לבן. ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים מסכת נגעים פרק ד משנה ז (ז) הלכה הבהרת בסוף השבוע אשר הוא מוסגר עוד שב כשיעור אשר היה ולא נאמר שזה פסיון הוא וכבר נוסף לפי מה שהוא שהקיש הפסיון אמנם הוא לפי מה שהיה בתחלת השבוע ולזה אמר הרי היא כמות שהיתה ואם חזרה ג"כ אחר שנעדרה הבהרת לגמרי ושפט עליו שהוא טהור. תראה כתחלה. ולא נקיש אל הראשונה ונחשוב זה פסיון כי כבר הוסר האום כולו והדבר המתחדש הוא נגע אחר אולם אם נשאר ממנו מעט ונוסף אחר ששפט עליו שהוא טהור הנה הוא טמא מוחלט ממה שקדם לך בפרק אשר לפני זה שהפסיון סימן טומאה אחר הפטור בכל מיני הששה נגעים. וכן אם תתחזק לובן הנגע או חסר הנה הוא כמו שהיה תחלה ובתנאי שלא יהיה הפחות לובן מקרום ביצה אשר הוא סוף מראות נגעים הד' ואם חסר שיעור הנגע ממה שהיה עוד נוסף כמו ממה שחסר וחזר אל השיעור אשר היה ר"ע חושב שזה כולו פסיון ואז יטמא שהנגע כבר נמשך בגוף. וחכ"א שאין זה פסיון לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהיה תחלה ולא נחוש במה שהתחדש הדבר באמצע בזמן מן התוספת והחסרון והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק ד משנה ח (ח) שרש שני הדעות. שר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה הוא פסיון וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם ואפי' היה אשר נשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור ואין הלכה כר"ע מסכת נגעים פרק ד משנה י (י) רבי עקיבא מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה השער לבן או המחיה ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחיה ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל לפי מה שקדם ביאורו והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק ד משנה יא (יא) כבר הודעתיך שהשתי שערות צריך שיתלבנו בנגעי (בגדים) בהרת ולא יסגיר באלו עד שיראה מה שיתחדש ממה שיחייב פטור או החלט וכבר הגדתי לך השרש הזה כולו. והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא וכבר הודעתיך שראיה זו כולו והיא הפכה שער לבן עד שתהיה הבהרת היא אשר שנתה השתי שערות ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא. ופי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו והוא מאמרו תקהינה שיניו. ונקרא ענין הבוסר בזה השם להיותו מרחיק האדם מלעיסה ואמרו מאי קיהה (נדה דף יט.) קיהה וטהר. ר"ל הרחיק זה הדעת וטיהר את הספק ואין הלכה כר' יהושע מסכת נגעים פרק ה משנה א (א) חוץ מזה. ירמז אל הספק הקודם והוא אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת וזה ספק השני אשר זכר לפי שלא התאמת שזו הבהרת אשר היתה כגריס נוספה עד שהיתה כסלע אבל היה טמא בפסיון ולא אמרנו ג"כ שזאת הבהרת הראשונה כבר הוסרה וזו אשר נראית עתה היא אחרת גדולה ממנה התחדשה במקומה והיה הדין שתראה בתחילה לפי מה שקדם בפ' אשר לפני זה וכאשר נפל הספק הנה אלו שני האישים לבד יטמאו בנגעים [מספק מסכת נגעים פרק ה משנה ב (ב) השרש אשר יתבאר בו. והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן לאומרו (ויקרא יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה מחיה. ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן אחר או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה או הלך שער לבן לגמרי ונולד בו פסיון וזהו ענין אמרו וכן במחיה ובפסיון הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן או יהיה בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה והוא אמרו הרי היא כמות שהיתה. וכן אם החליטו במחיה ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחיה אחרת או נעדרה המחיה לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן הנה הוא טמא כמו שהיה בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכן כאשר החליטו בפסיון אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן הנה הוא טמא ולזה [לא] יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה לפי שלא כאשר הוסר הפסיון וחודשה מחיה בתוך האום יהיה טמא לפי שכבר אפשר להסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה מסכת נגעים פרק ה משנה ג (ג) כבר הודעתיך השרש הזה. והוא אמרו יתברך (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן. שהפכתו הבהרת ואמר עקביא בן מהללאל שהכוונה שישנה זה השער לבן כדין הבהרת וכאשר השתנה הבהרת והוסרה ובאה שנית הנה הוא טמא לפי שזה השער לבן אשר בזאת הבהרת בהרת גם כן היתה ונשתנה. וחכמים אומרים שהכוונה שישנה זה השער לבן אשר בזאת הבהרת ועד שתהא זאת הבהרת בעינה היא אשר נשתנה לא זולתה והוא אמרו בסיפרא והיא הפכה. שהפכתו היא לא שהפכתו חבירתה ורבי עקיבא יקח מן הזמן ביאור כמו שתראה ואמנם יקרא זה שער פקודה על דמיון היות הבהרת הפקידה אותו במקומו והלכה לה עד שתחזור ותמצא אותו והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק ה משנה ד (ד) אם היתה זאת הבהרת אשר נפל בה הספק בעור הבשר ונפל זה הספק בסוף שבוע ראשון הנה השנים מוסגרין בהכרח לפי שכאשר היה בו כסלע ונשאר כסלע יצטרך הסגר שבוע שני לפי שהעומד בראשון יסגיר בשני כמו שביאר הכתוב (שם) והסגירו שבעת ימים שנית. ואם נפל זה הספק בסוף השבוע שני הנה אז יהיו שניהם טהורים כמו שבא הכתוב בעומד בשני (שם) וטהרו הכהן. אבל אמר בכאן שניהם טהורין ואפילו בשבוע ראשון אשר כל אחד מהם טמא ממה נפשך לפי שהוא אם מוסגר או מוחלט כמו שהתבאר וסבת זה היותו לא יתאמת אם זה הנגע אשר בזה להסגיר או להחליט וכן אילו היו השתי בהרות באיש אחד אשר הוא ג"כ טמא ממה נפשך אם לא יתאמת הנגע אשר שפט עליו בטומאה בעבורו הנה הוא טהור לאמרו וטמא אותו. מלת אותו שב על הנגע והוא אמרו את הודאי מטמא אבל אינו מטמא את הספק ור' עקיבא יאמר מכל מקום כבר פשה הנגע ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת נגעים פרק ה משנה ה (ה) ידוע שכאשר סר הפסיון אשר הוחלט בו שהוא טהור וכאשר הוחלטו שניהם בפסיון אשר הנתקין בהם יחד ואחר זה שב בזה כסלע ובזה כסלע לו אמרנו אשר היה תחלת בהרתו כסלע היה טהור לפי שהלך הפסיון וכאשר נפל הספק שניהם טמאין לפי שכבר הוחלטו ומספק לא יצא מחזקתו והוא אמרם וטהרו. את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק וכאשר שב בזה כגריס ובזה כגריס הנה כבר התאמת בודאי שהלך הפסיון משניהם אשר בו הוחלטו ולזה שניהם טהורים מסכת נגעים פרק ו משנה א (א) גריס הוא חצי גרעין פול וקלקי מיוחס אל מקום שהיה פול זה המקום גדול. עוד התנה וביאר עד שיהיה הנגע מרובע שאם היה מצומצם על זה השיעור הנה יטמא על אי זו תמונה שתהיה וכן המחיה אחר שיעור כעדשה ובתנאי שתהיה מרובעת גם כן כמו שזכרנו וכבר באירנו זה בתוספתא במקוואות. אמנם נתנה הרבוע בה כאשר היתה עדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו כמו עגולה ברבוע שלמות צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה ושמור אלו השרשים. ואמר יתברך בשאת (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת. ואמר בספרא יכול לא תהיה טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה ת"ל (שם) צרעת נושנת היא היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר עמה. הנה התבאר שהיא תטמא באחד מהם כמו שהקדמנו פעמים ואמנם אמרו בשר חי ושער לבן ליתן לנו השיעורים שהיא לא תהיה נגע עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה וכבר אמרנו שהפחות שיהיו שנים באמרו שער לבן פחות מה שיהיו שני שערות ומאשר בשר חי ושער לבן ולא אמר בבשר החי שיעור הנה יצטרך שיהיה הבשר החי צמיחת השתי שערות ובעבור זאת אמר שרוחב זה הנגע יהיה צמיחת ד' שערות להיות אפשר בה בשר חי בצמיחת שתי שערות ושער לבן בשתי שערות הנשארות אבל לאמרו בשר חי בשאת התחייב שיהיה הבשר החי ממוצע בנגע לא שיהיה מצדו לפי מה שהתבאר שהמחיה אמנם היא סימן טומאה כאשר היתה מבוצרת בתוך הנגע לא שתהיה מן הצד שיהיה על זה רחב הנגע צמיחת שתי שערות עד שיהיה אפשר להיות באמצעו מחיה צמיחת שתי שערות וישאר צמיחת שתי שערות מימין המחיה ושתי שערות משמאל המחיה וכאשר היה הנגע מרובע יהיה שיעורו צמיחת ל"ו שערות והוא כגריס הקלקי לפי שרחבו ו' בארך ו' ויהיה ג"כ ארך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה אורכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות ר"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה כמו שקדם וכלל אומר לך שהשיעור הלכה למשה מסיני. ורמיזות רמז בו הפסוק וכבר כפלנו אלו השרשים ב' פעמים וכבר הודעתיך שאמרו צרעת צרעת לג"ש לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שיעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס מסכת נגעים פרק ו משנה ב (ב) זה מבואר על השרשים אשר הקדמנו והוא שהבהרת אמנם תטמא כאשר היתה כגריס ולמעלה והמחיה מכעדשה ולמעלה וכאשר נתמעטה המחיה מכעדשה הרי כבר טהור לפי שחסר סימן הטומאה וכן כאשר רבתה המחיה טהור לפי שבהרת נתמעטה מכגריס לפי שכן הונחה הבהרת כגריס מצומצם ולזה לא תטמא אלא בכעדשה מצומצמת מסכת נגעים פרק ו משנה ג (ג) כאשר רבתה הבהרת הנה הוא טמאה מדרך הפסיון וכאשר נתמעטה מהמחיה סבר ר"מ שזה ג"כ פסיון לפי שהבהרת כבר נמשכה בבשר חי אשר היה בתוכה וחכמים אומרים שהפסיון אמנם יהיה חוץ לנגע לפי שאם יפשה לתוך המחיה שבתוכה [טהורה] וראיית זה אמר נגע הנתק. הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו כמו שיתבאר אף הנגע אינו פושה לתוכו:

ואמר רבתה המחיה טמאה הוא שתהיה כעדשה לבד אמנם אם נוספת על זה הנה היא טהורה כמו שקדם בהלכה אשר לפני זה והלכה כחכמים

מסכת נגעים פרק ו משנה ד (ד) שלא יתמעטו מכשיעור. שלא תשוב להיות הבהרת פחות מכגריס ולא תשוב מחיה פחותה מכעדשה ושרש זה הענין כאשר אבארהו לך עתה וזה כי כאשר היתה בהרת גדולה רצה לומר יתירה מכגריס ובתוכה מחיה גדולה אם היתה תוספת הבהרת על המחיה שיעור צמיחת שתי שערות מכל צד ומעלה הנה היא טמאה ואם היתה פחותה מזה הנה היא טהורה לפי שהבהרת נתמעטה במחיה לפי מה שקדם וזה מבואר כאשר הבנת כל מה שביארנו בזה הפרק מסכת נגעים פרק ו משנה ה (ה) זה המין אשר יסכים בו הוא שתהיה בהרת בתוכו בשר חי ובתוך הבשר חי בהרת שנית על זאת הצורה הנה יהיה בשר חי בתוך הבהרת החיצונה היה מוחלט בחיצונה אולם בבהרת הפנימית הנה הוא מוסגר מתחלתו עד שיראה אם יתחדש בו סימן טומאה ויהא טמא או ישאר על ענינו ויהיה פטור מזאת הבהרת ור' יוסי אומר שזאת המחיה אשר על זה התואר אינה מחיה ובתוך זאת המחיה בהרת ולא תהיה המחיה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה דבר. עוד אמר שאם נעדר הבשר החי לא תהיה דבר בין שתי הבהרות ותחזור בהרת אחת ורבן גמליאל אומר נעיין אם היתה הבהרת הפנימית היא אשר נתרבתה בה הנה היא טמאה בפנימית לפי שהיא פשתה בעור והחיצונה טהורה לפי שהלכה המחיה או נתמעטה מכשיעור אם נשאר ממנה פחות מרוחב שתי שערות ואם היתה הבהרת החיצונה היא אשר נתרבתה בבשר החי אשר בתוכה ומיעטה המחיה או נעדרה בכללה הנה החיצונה טהורה שהפסיון לא יהיה למחיה שבתוך הנגע כמו שקדם אמרם שאין הנגע פושה לתוכה ורבי עקיבא אומר כמו שלא נחשוב זה הפסיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פסיון למחיה שבתוך חבירתה ולזה כאשר נמשכה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פסיון. ואין הלכה כר' יוסי והלכה כרבי עקיבא מסכת נגעים פרק ו משנה ו (ו) כעדשה (מבואר) [מובאת] ענינו מכוונת השיעור כמו אמרם בש"ס מצומצם. כאילו הוא לקח (שוה כעדשה) [עדשה בצימצום] ושם אותו שם ואין הלכה כר"ש אלא הפסיון בבשר אשר בין שתי הבהרות לפי הצורה הקודמת בפנים ואף על פי שיהיה זה הבשר בעל רוחב גדול ואם היה זה הדבר המותר בין שתי בהרות בהק פחות מכעדשה הנה הפנימית כאשר נמשכה בה וחזר לזה הבהק מראה מד' מראות הנה הוא פסיון לפי שהבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא (ויקרא יג) פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפסיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. ואשוב על שלימות ביאור ההלכה אולם החיצונה הנה היא לא פשתה לתוכה ותראה בפחות מכעדשה לפי שאם היתה כעדשה הנה היא מחיה לפי שכבר קדם לך שהמחיה מטמאה בכל מראה מסכת נגעים פרק ו משנה ז (ז) אמר ה' בנגעים (ויקרא יג) וראהו הכהן וטמא אותו. ובאה הקבלה שיהא רואהו כאחת שאם היתה בהרת בחוטמו ושופע הילך והילך בראש אצבעו ושופע הילך והילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי איברים אינן מטמאין משום מחיה. וענין זה המאמר שהנגע יצטרך שיהיה בא בשטח אחד עד שיכללהו הכהן כולו בעיון אחד וכאשר היה הנגע באחד מאלו הקצוות ומחיה בקצה האבר הנה יתחלף בשני שטחים להיות אלו הקצוות כדמות עגול ולזה אם היה נגע אחד על אחד מאלו האברים ומחיה בקצתו הנה הוא לא יטמא ואע"פ שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד:

ויבלות ידועות:
ודלדולין. הבשר הנמשך כמו המורסות הרכות:

וראש הגווייה. ראש האמה והוא ימנה ראשי אזנים באחד וכן ראשי הדדין ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר מסכת נגעים פרק ו משנה ח (ח) אמר ה' במראות נגעים (שם) עור בשר. ר"ל הבהרת ומה שלמטה הימנה והיה בעור בשרו. ולזה לא יהיה תוך העין ותוך האזן ותוך הפה ותוך החוטם. ובקמטים והם אלו בשר הצואר. ולא בבית השחי והם השחיים וכן הרגל והוא קערורית הרגל והצפרנים לפי שאלו כולן אינן עור בשר נראה לעין וכן הראש והזקן לא יטמאו בנגעי עור בשר. ולשון ספרא יכול תהיה הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל (שם) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא. אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד והיא גרירת השער הטבעי וצמיחת השער צהוב שם כמו שיתבאר במקומו:

ושחין. הוא הכאה בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל וזולת זה. ומכוה הכאה באש או דבר שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומה:
וקדח. הנגע ההוה מליחה נשרפה בלהבה בגוף כמורסית והיציאות אשר ינקבו העור ויקצרוהו והוא נגזר מאמרו (דברים לב) כי אש קדחה באפי. ר"ל ההתלהבות ויקראו לאבר העלול מורד ואמרו עין שמרדה:

וענין אמרו בכאן המורדין שתהיה הנגע לחה לא יקח הבשר קישוי ולא בישול אבל יהיה בשר לח ויכאיב אותו ולזה הושאל לו שם מורד שיזיק לו המשוש ולא יסתיר אותו לפי שאין לו עור והוא אמרו (ויקרא יג) את כל עור הנגע. עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת ולקדח המורד ואמרו אין מצטרפין בנגעים. ר"ל כי כאשר היה הנגע קצתו בעור הבשר וקצתו באלו מקומות הנזכרים ואין הנגע פושה לתוכן כי כאשר היה הנגע בצד אחד מאלו המקומות הנה הוא טהור כמו שביארנו בראש המסכתא וכן כאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותה מחיה וכאשר נהפך כולו לבן ונשארו ממנו אלו המקומות על ענינו הנה הוא טהור למאמר השם את כל עור הנגע. ואלו המקומות אינן ראויות. אם הוסר נגע הראש והזקן משרשו והיה קרחת בכלל מקום אחד הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה לשון התורה (שם) וכי יהיה בקרחת או בגבחת. וזה אמרו חזר הראש והזקן ונקרחו או כאשר התבשל זה הנגע והתחיל בקושי הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה דין תורה והיה במקום השחין שאת לבנה והיתה מחית המכוה בהרת. והוא אמרם ונעשה צרבת. מאמרו צרבת השחין ר"ל רושם וסימן. ואני אבאר לך במקומות מזאת המס' (ראית) [צרבת] השחין והמכוה הנזכר בתורה שהיא אשר התחילה להתרפא ולא הושלמה רפואתה ונתקשה בתכלית הקושי אבל עם היותה מטמאה בנגעים הנה היא לא תצטרף בנגעים אבל הוא כאשר הנגע משותף בין השחין והמכוה או בין ראש וזקן לא יתחבר וישלים השיעור מהן יחד. אמר (שם) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בו מכות אש. מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה להיות הכתוב מבדילן וכאשר היה כחצי גריס בשחין וכחצי גריס במכוה אין מצטרפים וכן ראש וזקן. ואמר בראש או בזקן. מלמד שאין מצטרפים זה עם זה ואין הנגע פושה לתוכן ואע"פ שנצרב בו כמו שביארנו ואמרו בספרא כשם שאין מצטרפים זה עם זה כן אין פושין מזה לזה:

ואמרו אין מטמאין משום מחיה כמו שביארנו והוא שיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת הנה לא נחשוב אותו מחיה אבל מעכב את ההופך כולו לבן לפי שהוא ראוי לנגעים ר"ל קרחת וגבחת ושחין ומכוה שנצרבו כמו שביארנו וכבר אמרנו שכל מה שהוא ראוי לנגעים מעכב כאשר נהפך כולו לבן וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לנגע והראש והזקן שלא העלו שער קודם שיצמח בהן שער אולם בזקן הנה זה ידוע ובראש לפי שהוא כבר יולד למעלה משער הראש ויצמח אחר זה או לא יצמח:
והדלדולים שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה (רבה) [רכה] ומראה דמות הבשר בלתי שער עליה ובלתי ספק (הנה) שדיניהן כדין עור הבשר שמטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כלו לבן

מסכת נגעים פרק ז משנה א (א) אמר יתברך. אדם כי יהיה בעור בשרו. מן הדבור ואילך לאומרו יהיה בלשון עתיד:

בקמט ונגלה. שהאדם כאשר היה שמן הגוף נכחש בשרו ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים. וכבר ביארנו במה שהקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שער אולם אם לא יצמח שער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת והשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה והיא אשר תקרא מורסא. כמו שביארנו שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם וכאשר (חיו והוא) נתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר והוא ענין אמרו וחיו. ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחדוש השחין או המכוה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה. ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין. לפי שהם אומרים מאשר נדחה ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהר בגוף עד עתה והלכה כחכמים

מסכת נגעים פרק ז משנה ב (ב) זה המאמר דבק באשר לפניו. וזה שזאת הבהרת אשר מנה ואמר שהן טהורין מפני זמן מה או ענין מה כאשר משתנה מראיה והתחזק לבנותה או החסיר אחר זה הזמן או אחר הסרת הענין כמו שישתנה מראה הבהרת אשר היתה בה והוא עובד כוכבים או קודם מתן תורה אשר הכנסו באמונה או אחר נתינת התורה או שנשתנה מראה הבהרת אשר היה בקמט אחר שנגלה ראב"ע אומר שהוא טהור כאשר הגיע לנגע טהור ור"א חסמא אומר שהיא כאשר התחזקה לבנותה אז יהיה טמא ונאמר שהנגע אשר התחיל חדושה ור"ע אומר תראה כתחלה:

ואמרו הנה כסיד ההיכל וכצמר לבן. אין הכוונה בזה שהיא תהיה כסיד ההיכל ותחסר לבנותה ותחזור כצמר לבן או לפי שכבר ביארנו בראש המסכתא שצמר לבן אצל חכמים יותר חזק הלובן מסיד ההיכל וביארנו ענין זה. ואמנם ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג חזרה למראה סיד ההיכל או מראה השאת אשר היא צמר לבן או כקרום ביצה וכאילו הוא יאמר שאין הפרש בין חזרת מראה חבירתה אשר היא שאת או מראה תולדתה או מראה תולדת חבירתה והוא אמרו ונעשית מספחת שאת או מספחת עזה וזה שהמראה אשר חלש לבנותה קרא השם מספחת והוא אמרו (ויקרא יג) והנה כהה הנגע מספחת היא. ובא אלינו הפירוש שאמרו בכאן כהה אינו רוצה בו שחסר לבנותה עד שחזרה יותר חלושה מקרום ביצה שהוא סוף מראות הנגעים לפי שכל מה שהוא פחות לובן מקרום ביצה הנה הוא בוהק כמו שכבר התבאר ואמנם ירצה בזה שהוא חסר ממה שהיה ולא יצא מד' מראות נגעים והוא אמרם בספרא והנה כהה. יכול למטה מד' מראות ת"ל הנגע אי הנגע יכול במראיו ת"ל כהה הא כיצד כהה מן הכהה לא למטה מד' מראות וכאילו הוא בזה הכלל. ואמר בכאן נעשית המספחת שאת. רוצה לומר ירד מלובן השאת והוא מראה אשר בין ראש מראה השלג עד ראש מראה השאת והבן זה והלכה כרבי עקיבא

מסכת נגעים פרק ז משנה ג (ג) כבר התבאר בשלישי מזאת המסכתא [מ"ג] שסימני טומאה בנגעי עור בשר שער לבן או מחיה או פסיון. ובנגעי שחין ומכוה שער לבן או פסיון. ובנגעי קרחת וגבחת אשר בו שני שבועות כמו שקדם והוא ההיקש בשאר נגעים וכוונת זאת ההלכה שהוא יחשוב לטמא או לטהר וקודם שידבר בזה ולא התעכב התחדש בנגע (חלוף) [חדוש] מה שהיה חושב שיאמר שהוא ישפוט כפי הענין האחרון ולא יאמר כמו שהיה חושב לפי שאם דינו שיחליט לא יוכל להסגיר לפי שאין מסגירין את המוחלט כמו שקדם זה בשאר הענינים מסכת נגעים פרק ז משנה ד (ד) התולש סימני טומאה הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה והדומה לזה וכבר השרשנו בשלישי ממכות (דף יג:) שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמר יתברך (דברים כד) השמר בנגע הצרעת. הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה הענין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן. ר"ל עדים והתראה ודיינין כמו שהתבאר במקומו אולם ענין הטומאה והטהרה הוא כמו שנזכר שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר הנה זה שאל ר"ע לר"ג ולר"י הולכים למקום שהוא ולא היה אצלם בזה תשובה וענה עליו בתשובה מורה שהוא טהור וכבר ביארה התוספתא ענין ראיות ר"ע והוא אמרם בכאן ענין מה עד שלא בא אצל כהן טהור לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה אמרו לו יפה אמרת ולא יטעך אמרו אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתיר השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר. [אבל משנה שלמה היא בפ' דלקמן מ"ח ובפ"ק דמגילה (משנה ז)] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר אי לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו ג"כ ראיות סימן עוד חזר והסכים עמו ת"ק כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט ואמר מאימתי הוא טהרתו והלכה כחכמים וכרבי עקיבא מסכת נגעים פרק ז משנה ה (ה) בעבור שדבר בתולש סימני טומאה מהנגע דבר במי שיחתוך הנגע בכללו. וכבר ביארה התוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל ושהוא כאשר חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל. אמנם חלקו במשנה כאשר חתך בצימצום והלכה כחכמים. עוד אמר כי כאשר היה נגע בעור הערלה ימול ואע"פ שהוא יחתוך הנגע. ואין המאמר על יום שמיני לפי שזה מבואר כי כאשר היתה מילה בזמנה שהיא דוחה שבת אשר הוא איסור סקילה ואיך לא תדחה הצרעת שהוא איסור לאו כמו שהזכרנו ואמנם המאמר בכאן במילה שלא בזמנה שהיא תדחה צרעת לפי שהמילה מצות עשה וחתוך הצרעת מצות לא תעשה ומן השרשים אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה מסכת נגעים פרק ח משנה א (א) דע שהמצורע כאשר היה מוחלט באי זה סימן מן הסימנים היה להחליט או כאשר היה מוסגר עד פרחה הצרעת ונהפך לבן בכולו הנה הוא טהור כמו שבא הכתוב. ואמנם כאשר נפטר ויצא טהור כאשר היתה הבהרת אין בה סימן טומאה ואח"ז פרחה בכולו הנה הוא טמא. וכן כאשר בא בתחלה לפני הכהן והוא כולו לבן הנה הוא טמא ג"כ לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון ספרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת"ל (ויקרא יג) הוא טהור. ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא וכבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור להיות המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומאה [וז"ש הפורח מן הטמא טהור]:

ואמרו חזרו בו ראשי אברים טמא ר"ל זה אשר נהפך כולו לבן אחר הטומאה אשר הוא טהור כאשר חזר ואפי' באחד מראשי אברים בשר חי הנה הוא טמא ואע"פ שראשי איברים לא תטמא במחיה כמה שקדם וזה למאמר השם (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא. כאשר לא נראה ובתנאי שיהיה מכעדשה ולמעלה כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר"ל במחיה. מה בשר חי האמור להלן בכעדשה כמו שביארנו בששי [מ"ב] אף כאן בכעדשה ואם פרח כל העור מאיש טהור. ר"ל אחר שנפטר אשר הוא טמא כמו שביארנו. עוד נתגלה ג"כ ממנו ראשי אברים הנה הוא נשאר בטומאתו ואיך מה שיתגלה בשר חי הנה הוא טמא עד שיתגלה כולו וישוב לבהרת אשר נפטר בה כמו שהיה קודם הצמיחה שהוא אז טהור להסרת הפסיון

מסכת נגעים פרק ח משנה ב (ב) נולדה בו מחיה טמא. כמו שבא הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא. ור' יהושע אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמים יביאו ראיה מאמרו (או כי ישוב הבשר החי) [וביום הראות בו בשר החי] אמרו בשר חי מטמא [כשיחזור] ואין שער לבן מטמא ירצו להפך כולו לבן והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק ח משנה ג (ג) אמר. כי כאשר היה שער לבן במקומו הנה הוא טהור ואפי' אצל ר' יהושע וכבר ביארנו שענין שחזרו ראשי אברים שישוב בשר חי ואפי' כעדשה בראש אבר א' מהן ואמר פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהור להודיעך שאין מתנאי אמרו יתברך (ויקרא יג) כולו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור מסכת נגעים פרק ח משנה ד (ד) שבפריחתן טהרו טמא. הוא אשר אמרנו שהוא היה טמא עוד פרחה בכולו והיה טהור ואם פרח לראשי אברים אשר בכלל הצרעת להחזיר טהור כאשר נתגלה ממנו הנגע וחזר בה בשר חי כעדשה הנה יחזור טמא. וכן אמרו כשחזרו טמאים. וכן ג"כ הוא אשר היה טהור כאשר תכלול אותו וחזרה וכסתה שנית הנה הוא יחזור טהור ואם תתגלה אחר זה יחזור טמא וכן תמיד אפילו מאה פעמים כאשר יתגלה ממנו אבר יטמא וכאשר יכללהו בצרעת טהור. וזה לשון התורה אמר (שם) וראה הכהן את הבשר החי וטמאו. ואמר אחר זה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטהר הכהן את הנגע מסכת נגעים פרק ח משנה ה (ה) זאת ההלכה כולה כבר השרשנו אותה בפרק הששי מזאת המסכתא. ואמרו אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת ירצה בו זה החלק אשר היה נשאר מן הגוף והוא כחצי עדשה סמוך לראש או למחיה אשר נשארת מהגוף קודם שישובו אלו המקומות הראויין לבהרת הנה הוא טמא עד שתכלול הצרעת לראש או לזקן או יקרחו וכן השחין והמכוה כאשר נעשו צרבת הנה כבר היו ראויין לנגעי הבהרת ולזה מעכבין מסכת נגעים פרק ח משנה ו (ו) בהרת טמאה היא אשר תהיה לה שער לבן או מחיה או פסיון ואודיעך בכאן כי כאשר היו באדם ב' בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה הצרעת בכולו מן הטהורה הנה הוא טהור ולא נשימהו כמו פרח מן הטהור שהוא טמא כמו שקדם:

אע"פ שמדובקים זה בזה והן נראין כאחת טהור. הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה ב' אברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותן יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה במה שביניהם בשר חי וכאשר חוברות ויראה כאחד יראה הלובן כולל להן הנה הוא טהור וזהו ענין אמרו אע"פ שמדובקים זה לזה ר"ל אע"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חבורם קצת לקצת הנה הוא טהור ואמר יתעלה כאשר יתלבן כולה (ויקרא יג) והנה כסתה הצרעת. ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בהק וכאשר כלל גופו אחת מד' מראות או כולן הנה הוא טהור כמו שהתבאר בראש המסכתא שהן מצרפין לפטור את ההופך כולו לבן אולם אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לא' מד' מראות ואם כללה הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי אברים אם להם לא תשוב בשר חי אבל יתנגד הלובן ממנו עד שישוב בהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה (שם) או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן. עד שיחזור מקום הבוהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי והבוהק לא ישאר הבשר בזה הבשר החי. חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר"ל כי כאשר היה בשר כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק ר"מ אומר שזה הבשר החי אינו כולו בוהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתחבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי רבי יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה ואמר לו ר' מאיר לפי זה הדעת ואפילו היה קצת העדשה ההיא בוהק אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שהתבאר בספרא וחכמים אומרים שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלמות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצתו בוהק ר"ל קצת זאת העדשה הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיתגלה בשר חי מן בהק כעדשה כמו שהשרשנו ואין הלכה כר' מאיר

מסכת נגעים פרק ח משנה ז (ז) כבר ביארנו כי כאשר יבא בתחלה לפני הכהן והוא כולו לבן הנה יקרא הבא בכולו לבן ושהוא טמא וכן אמר בכאן יסגיר. וכבר ידעת שהמוסגר טמא ואם התחדש לו שער לבן יחליט ואם התחדש לזה השער לבן אשר החליטו בו מה שאמרו בו שהוא רושם טומאה ואלו הדברים אשר מנו אפשר איזה מהן שיזדמן עוד חידש לו סימן טומאה אחר אם מחיה או שער לבן הנה הוא טמא ואם לא יתחדש לו שער לבן אחר ולא מחיה אבל הציל מן השער הראשון אשר החליטו בו מאחד מאלו ההצלות ולא יתחדש סימן הטומאה הנה הוא טהור ואמרו וכולן שחזרו בהן ראשי איברים הרי אלו כמו שהיו. הוא לפי מה שאספר לך וזה שאשר ישפוט עליו בטומאה עוד תכללהו הצרעת הנה הוא טהור לפי מה שהתבאר וכן מה שיכללהו הצרעת קודם שיגיע לכהן והסגירו וטהר אחר ההסגר כגון שלא התחדש לו סימן טומאה או שבא כולו לבן אחר החליטו והוסר הדבר אשר החליטו בו וחזר טהור כמו שהתבאר בזאת ההלכה הנה כל אחד מאלו השלשה אישים אשר זכרנו כולן טהורים הראשון. מפני כלל הצרעת אשר התחדש בהן הכללות אחר הטומאה והשני. כלל אותו קודם הגעתו לפני הכהן עוד נסגר ונפטר והשלישי. כללהו קודם בואו לפני כהן עוד הוסגר והוחלט ונפטר אחר החלט בסור סימן הטומאה. הנה כל אחת מהן כאשר נתגלה ממנו ראשי אברים לפי מה שספרנו שנתגלה ממנו בשר חי כעדשה שהוא יחזור כמו שהיה קודם. אם היה לבן ונתגלה בשר חי חזר טמא כמו שהיה קודם שיכללהו הצרעת ואם כללהו הצרעת אחר זה וכסה אלו המקומות אשר נתגלו חזר טהור. וכבר ביארנו בזה הפרק שענין אמרו פרחה מקצתו טמא בכולו טהור שהוא אפילו תוסיף בתחילה עד שיכללהו הנה הוא טהור ולא נאמר עד שכללהו ברגע אחד ואז יהיה טהור אמנם כפל אלו הדינים בכאן. ואע"פ שכבר זכר זה הדין בעצמו בזה הפרק וכן זכר חזרת ראשי אברים ואמר נתכסו טהור נתגלו טמא אפי' מאה פעמים כדי שלא תחשוב שזה אמנם הוא סימן הופך כולו לבן אחר החלט אולם מי שיכללהו קודם שיבא אל הכהן הנה א"צ ללמדך שהן כולן שוין באלו הדינים כמו שאבאר מסכת נגעים פרק ח משנה ח (ח) זה כולו מבואר. וכבר הקדמתי לך שרשו וכבר ביארנו דין המוסגר והמוחלט בתגלחת ובצפרים בפרק ראשון מכלים. ושהענין מטמאין בביאה כאשר נכנס באהל נטמא כל מה שבו על התנאים אשר נתבארו בי"ג מזאת המסכתא מסכת נגעים פרק ח משנה ט (ט) בהרת גדולה היא כללות הצרעת לכל הגוף. וא"ר ישמעאל כאשר נתגלה כעדשה בראשי אברים בהפך כולו לבן והוא בעל בהרת גדולה ור' אלעזר בן עזריה אומר שהוא מעת בואו אל הכהן היה כולו לבן ובו מחיה ודינו כדין בעל בהרת קטנה וכאשר נתגלה ממנו כעדשה בראשי איברים לא תטמא משום מחיה בבהרת קטנה כמו שכבר השרשנו פרק הששי והלכה כר' ישמעאל מסכת נגעים פרק ח משנה י (י) בהלכה ראשונה. אם ראה הכהן כאשר הלכו סימני טומאה היה פוטר אותו וכאשר תפרח הצרעת בכל גופו אחר זה יהיה טמא לפי מה שהשרשתי לך שהופך כולו לבן מתוך הפטור טמא ובהלכה השנית בעת שהיה בו בהרת ואין בה כלום (לא) [אם] ראהו הכהן היה מסגירו לפי מה שקדם בזה. וכאשר תפרח בגופו אחר זה יהיה טהור לפי מה שהתבאר שהופך כולו לבן מתוך הסגר טהור וכאשר עזב עצמו עד שפרחה בכולו יהיה טמא לפי מה שקדם שהבא בכולו לבן יסגיר וידוע שכל מוסגר טמא מסכת נגעים פרק ט משנה א (א) ידוע שבטבריא מים חמים ואמרו שמימיו חמים הוא מאשר עוברים על מקור גפרית ודומיהם ואין דינם דין חמי האור. וכבר קדם בפרק הג' ביאור כל הסימנים מסכת נגעים פרק ט משנה ב (ב) כבר קדם ביאור ההלכה הזאת וזכר שרשה בסוף הפרק הששי ולא נשאר לנו תוספת ביאור בסיפור השחין והמכוה וזה שהגשם כאשר יתנגע ונבקע העור ונתפשט באיזו סיבה שיהיה אם בסיבת האש או בסיבה אחרת הנה זה המקום הנפשט לא יטמא בנגעים כל מה שהוא הבשר מגולה והוא אשר יקרא מורד. וכאשר בושל הנגע ונתכסה הבשר והעור ולא נשאר בו זולת רושם לבד כמו שישאר בשאר הנגעים והמורסות הנראות שהוא אז דינו כדין העור הבריא אשר לא נוגע ויטמא בנגעי עור ובשר וכאשר בושל והתחיל להתקשות ונתלקח בעליונו קרום דק אז יקרא שחין או מכוה או קדח כפי סבתו ואז יטמא בנגעי שחין ומכוה הנזכרים בתורה והרושם אשר ישאר בגוף אחר שלימות רפואתו והתכסותו ותדמה שטוחה בעור יקרא צלקת. ולשון סיפרא (ויקרא יג) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין. יכול למורד ת"ל ונרפא אי נרפא יכול עד שיהיה צלקת ת"ל שחין. הא כיצד נרפא ולא נרפא וכן הוא אומר צרבת השחין. עד שתקרום כקליפת השום ודין הקדח והשחין דבר אחד לפי שהן שני מיני מן השחין אם היתה סיבתו מליחה שורפת יקרא קדח מכוה ואם היתה בסיבת הכאה באבן או בעץ יקרא שחין. ובספרא אין לי אלא שחין שעלה מאליו מניין לקה בעץ ובאבן ת"ל שחין שחין ריבה מסכת נגעים פרק ט משנה ג (ג) כבר קדם שהשחין והמכוה לא תטמא במחיה. ואמנם סימן הטומאה בהן שער לבן או פסיון וכבר קדם ששחין ומכוה אין פושין לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכן ואמנם יהיה הפסיון בשחין עצמו. וידוע שכף האדם לא יצמח בו שער. והניחו לרבי אליעזר זאת ההנחה והוא שיהיה בכף שחין על התאר המותנה בו ובהרת בכלל זה השחין כבר כללוהו ואשר יסגיר והקשו לו מה יהיה זה סוף ההסגר ששער לבן לא יצמח בזאת הבהרת ולא מחיה תטמא בה ואין לה מקום שתפשה לפי שבתוך השחין ועור הבשר יוסיף ואין השחין פושה לעור הבשר. ואמר להם תועלת ההסגר שמא תכנס ביום ז' עד שתשוב כגריס ויפטור אותו הכהן ואחר זה תפשה בשארית השחין אשר כנסה ממנו ויהיה הפסיון ויהיה מוחלט לפי שהפסיון מטמא אחר הפטור כמו שקדם בג'. ואמרו לו אפשר כאשר היתה הבהרת כסלע כמו שהנחנו שהיא אפשר שתכנס ותעמוד על כגריס ואם היה מקומו כגריס מה תועלת ההסגר רוצה לומר אם היה בתוך הכף שחין ובהרת כגריס בתוך השחין:

ואמר לא שמעתי. ר"ל לא (נשמע) [שמעתי] תועלת ההסגר בזאת ההנחה השניה וא"ל רבי יהודה בן בתירה שאנחנו (נאמר) [נחקור] בזאת השאלה מעט ואמר לו רבי אליעזר אם תמצא פנים יחייב בו ההסגר ותראה תועלת ההסגר (הנה הוא טהור) [אמור] ואם תקיים הטענה שלא יהיה צריך הסגר לא אקבל ממך דבר שאני קבלתי שהוא צריך הסגר. ולא אדע איזה דבר אפשר להתחדש בזה ההסגר ממה שיחייב טומאה ממה שהוא תכלית ההסגר ולמדנו מר' יהודה בתועלת ההסגר כמו שתראה. ואמר שמא יולד לו שחין שהשחין פושה לשחין כמו שהשרשנו וזה מאמר אמיתי

מסכת נגעים פרק י משנה א (א) כבר ידעת שהנתקים הם נגעי ראש או זקן וידעת שהראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. וידעת שאלו הנגעים אשר יהיו באלו שני המינים הוא שיעדר השער הטבעי ויצמח בו שער צהוב דק או הפסיון והוא המשך הנתק ונפילת השער וזה אמרו בזה שער צהוב. וצהוב הוא מראה הזהובה והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות אמרו למה הוא דומה לתבנית הזהב וזה ענין לקוי לפי שלקה. אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה זה השער לקוי ונשאר אמרו יתעלה דק. אמר ר"ע עניינו קצר ואמר שאמרו צהוב דק הוא לקוי קצר. ור' יוחנן בן נורי אמר שענין דק רקיק אם קצר אם ארוך והביא ראיה ממאמר שאומר קנה דק ומקל דק ואע"פ שהוא ארוך. וזהו ענין אמרו דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך ר"ל שהוא טמא. ודק יקרא בין שתהיה לקוי ארוך או לקוי קצר כאשר יהיה רקיק ור' עקיבא יקח ראיה מאמרם דק שערו של פלוני ר"ל קצר לא עבה ולזה לא יטמא אצלו לא דק ולא ארוך ואינו סימן טומאה וזה אמרו לא דק לקוי ארוך והלכה כר' עקיבא מסכת נגעים פרק י משנה ב (ב) מבוצר. שהיה זה השער באמצע הנתק והנתק מיותר עליו מכל צד ושלא מבוצר. שיהיה זה השער בצד הנתק:

הפוך ושלא הפוך. בין שיתחדש השער הצהוב בנתק וזהו הפוך או תקדם חדוש השער הצהוב לחדוש הנתק וזהו שלא הפוך לפי מה שהתבאר במחיה בפרק הד'. ור' שמעון אומר שאינו סימן טומאה אלא אם היתה הנתק הוא אשר הפכו וחזרו צהוב דק כמו שער לבן בבהרת לפי מה שקדם ביאורו וזה אשר דן רבי שמעון מבואר כאשר הבנת שני שרשים. אחת מהם שבבהרת כאשר היה בתוכה שער צהוב ושער לבן הנה היא טמאה מאשר בא ב' שערות לבנות בתנאי והשרש השני שהנתק כאשר היה בו שער צהוב דק לבדו הוא טמא אולם אם יצמח שער (צהוב) [שחור] בזה הנתק עם השער צהוב הנה הוא טהור וזה למאמר השם ושער שחור אין בו וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור. ורבי יהודה אומר שכל מי שנתנה בו תורה שיחדש השער אחר הנגע לאומרו יתברך בו (ויקרא יג) הפך כמו שנאמר בצרעת עור בשר והיא הפכה שער לבן. והנתק אשר נאמר בו ולא היה בו שער צהוב ולא אמר ולא הפך שער (לבן) [צהוב] והכונה כי כאשר היה שם שער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שער צהוב לנתק או שקדם נתק לשער צהוב והלכה כר' יהודה

מסכת נגעים פרק י משנה ג (ג) כבר הודעתיך שהנתק הוא הסרת השער מקצת הראש וקצת הזקן ואם היה בזה המקום שתי שערות מן שער צהוב דק הנה הוא טמא וכן אם נמשך הנתק בראש או בזקן הנה אם היה עם זה השער צהוב ב' שערות שחורות הנה הוא (טמא) [טהור] ואם היה זה השער (צהוב) [שחור] צמיחה בנתק הנה יקרא הצומח ואם היה נשאר בנתק עם הב' שערות השחורות ולא עלה עם השער הצהוב הנה יקרא המשואר וכולן מצילים וענין מצילים כי כאשר היה עם השער צהוב הנה זה הנתק טהור וההפרש שביניהן שהצומח כאשר יצמח יציל והמשואר כאשר נשאר תוך הנתק עד שיהיה מבוצר הנה הוא יציל ואם היה מצד הנתק הנה הוא לא יציל לפי שזהו כמו תבנית הנתק שיקרח מקום ישאר השער בו סביב ואם היה זה (הצהוב) [שחור] אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן הנה הוא ג"כ יציל וזה אמרו עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות. עוד ביאר שאמרו בשער שחור צמח בו יצטרך שיהיו משתי שערות ולמעלה ושתיהן שחורות אולם אם האחת לבנה או צהובה ואחרת שחורה אינן מצילין מסכת נגעים פרק י משנה ד (ד) כבר קדם לך דעת רבי מאיר שהוא יסבור בשער צהוב שקדם שהוא אינו סימן טומאה והוא יאמר בכאן שכל מה שאינו סימן טומאה הנה הוא יציל ויהיה דינו דין שער (צהוב) [שחור] וכבר אמרנו שהלכה כרבי יהודה מסכת נגעים פרק י משנה ה (ה) פסוקי התורה בנתק כי כאשר לא יהיה בו לא שער שחור ולא שער צהוב שהוא יעמוד ז' ימים ואם נשאר על ענינו ולא יתחדש לו לא שער שחור ולא צהוב ולא פשה הנה דינו שיגלח סביב ויעמוד ז' ימים שנית והוא אמרו (ויקרא יג) והתגלח ואת הנתק לא יגלח. ולימד אותנו איך יהיה הגילוח סביב הנתק בסוף שבוע ראשון וממה שראוי שאזכור אותו בכאן שהנתק מטמא במראה עמוק ושלא במראה עמוק ואמנם זכר השם בנתקים מראה עמוק למה שהתבאר בקבלה והוא אמרם יכול אם נתקו אדם יהא טמא ת"ל מראה עמוק. מה מראה עמוק בידי שמים אף אני אין לי אלא בידי שמים אולם נגעי עור הבשר לבד הנה לא יקרא נגע ולא יטמא בפסיון אלא אם (לא) היה מראהו עמוק כמו שהיה בא בהפסוק ואמרו מראהו עמוק. ולא ממשו עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל. לפי שזה יראה לראות עין הצל ממעל השטח המאיר. ואשוב אל שלמות ביאור ההלכה אמר וחזר שער צהוב וכן בפסיון ר"ל אם הלך שער צהוב שהוחלט בו ונולד לו פסיון שהוא נשאר בטומאתו בין הסגירו בזה השער הצהוב בתחלה או בסוף שבוע א' או בסוף שבוע שני או אחר הפטור לפי מה שביארנוהו בנגעי עור בשר בפ"ה [מזאת המסכת] וכאשר הבנת מה שאמרנוהו תהיה אצלך זאת ההלכה פשוטה ולא תצטרך ביאור מסכת נגעים פרק י משנה ו (ו) כבר קדם לך ששער שחור הנשאר בתוך הנתק יציל ובתנאי שהוא מבוצר וזה לאמרו ושער שחור אין בו. ובאה הקבלה עד שיהא בתוכו ולזה השרש כאשר יהיו ב' נתקים זה בצד זה ושטה של שער שחור ביניהן וחבר הנתק בנתק משני צדדים וישימם יחד נתק א' ושער שחור בתוכו ולזה אמר משני מקומות טהור וזאת היא הצורה ודע ששיעור הנתק כגריס למאמר השם נגע הנתק הקיש נתק לנגע. מה נגע כגריס אף נתק כגריס ולזה לאשר היתה אחת מאלו הב' הלכות אשר הונחו בין שתי הנתקים כגריס הנה הוא טמא לפי שהבאת שער שחור מצד זה הנתק אשר הוא כגריס ר"ל מקום הפרצה לפי שכבר היה מקום הפרצה נתק לרבויו והיותו שיעור נתק וכן אמרו בסיפרא בסיבת זה אמרו מפני שלא כנס שער שחור לתוכו מסכת נגעים פרק י משנה ז (ז) נתק לפנים מנתק. הוא שיהיה אחד בתוך שני וכאשר יהיה אחד הונח ממקום אחד יהיה נתק הפנימי טמא לפי ששער שחור מצדו. וכאשר נפרצה השטה של שער משני מקומות חזר הכל נתק אחד ושער שחור בתוכו וזה צורת זה. וכן כאשר נפרצה השטה ממקום אחד והיתה זאת הצורה כגריס הנה הפנימי ג"כ ישוב טהור לפי שחרות הפנימי והחיצון נגע א' ושער שחור בתוכו ולא בא שער טהור מן הצד כמו מה שבא בנתק וזה מבואר מהבנת שתי הצורות אשר ציירנו מסכת נגעים פרק י משנה ח (ח) על דעת ת"ק הנתק טהור ואפילו הלך ממנו השער השחור ונשאר השער צהוב והוא טהור אולם אם צמח בו שער צהוב אחר שהלך השער השחור שהיה בו או אם פשה בעור הנה הוא טמא. ור"ש בן יהודה יאמר שזה הנתק אם טהר לא יטמא לעולם ואפי' פשה בעור אחר שהוסר השער השחור ואפילו נולד בו שער צהוב אחר זה ור' שמעון יאמר שאם פשה בעור אחר סור השער השחור הנה הוא טמא אולם אם התחדש בו שער צהוב אחר זה הנה הוא טהור זה השער צהוב הנמצא בו אינו סימן טומאה מפני שער שחור אשר היה בו וכן כל שער צהוב יחודש לא ישאר שיהיה סימן טומאה בזה הנתק. וראיות שלשתם מאמרו (ויקרא יג) נרפא הנתק טהור הוא. והלכה כת"ק מסכת נגעים פרק י משנה ט (ט) כאשר ניתק כל הראש הנה לא יקרא אז נתק ואמנם הוא קרחה. וכן כאשר שער הזקן הוסר בכללו הנה לא יהיה נתק ואמנם ישוב כדין ראש קרח ויטמא אז בנגעי קרחת וגבחת כמו שהתבאר במה שקדמנו ולמדנו זה מאמרו (שם יג) ואיש כי ימרט ראשו. לפי שזה דין שוה לאנשים ולנשים ואמנם אמר איש. לידע אם האיש כאשר הוסר ממנו השער המיוחד בו בכללו והוא שער הזקן או שהוסר שער הראש מכל אדם הנה הכל טהור ואז יקרא קרח וזהו ענין אמרו ואיש. להביא את הזקן עוד אמר הראש והזקן אין מעכבין זה את זה וכאשר ניתק זקנו ונשאר ראשו לפי מה שהם נבדלים לכל הדינים כמו שביארנו פעמים ומאמר רבי שמעון עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחד מפסיק ביניהם ר"ל שער הזקן מעכבות רומז אל הופך כולו לבן. ופרק של לחי הבדל לחי העליון ובתוספתא מותח את החוט מאוזן לאוזן כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש ומן החוט ולמטה זהו זקן: ופיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע ומבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ יקרא פיקה מסכת נגעים פרק י משנה י (י) אמרו תחילה איזה קרחת הוא שאלה באיכות הסרת השער באיזו סיבה שיסור ויקרא קרחת אולם אם היה סיבת זה בסיבת ליחה רעה בגוף או תגבורת יובש הנה זה מבואר והוסיף כאן שני דברים אחד מהן שיהיה סיבה בתחלה כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער והשני שאכל דבר יפול השער משרשו ואף על פי שיהיה אפשר שיצמח אחר זה הנה הוא עתה בעת העדרו נדין בו דין הקרחת והגבחת:

ונשם שם צמח ואולם הוא מין ממיני הידועים אשר זה פעולתו והוא אמרם אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער מניין אכל נשם או סך נשם ת"ל קרחת קרחת ריבה. עוד לקח לגדור המקום אשר סר ממנו השער ויקרא קרחת או גבחת ולשון התורה שהסרת השער ממה שימשך לפנים יקרא גבחת וממה שימשך לעורף יקרא קרחת וקדקד העליון גבנוני הראש ופיקה של צואר החוליא הראשונה מחוליות הראש ואמר יתברך (שם) בקרחתו או בגבחתו. אמרו מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפין כמו שאם היה נגע כגריס משותף ביניהן קצתו בגבחת וקצתו בקרחת וכן אם היה הנגע באחת מהן עד סוף הגדר ופשה עד סופו אינו פסיון כמו שביארנו פעמים ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת נגעים פרק יא משנה א (א) ירצה באמרו כל הבגדים. בגד כל אדם בין גדולים בין קטנים בין עבדים בין נשים ולזה התנה בבגדי עובדי כוכבים אולם אמרם הבגד אשר יטמא בנגעים. ידוע שהוא הצמר והפשתים אמר יתעלה (ויקרא יג) והבגד כי יהיה [בו] נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים. אולם בגד המשי והקיטון וזולתן הנה הן לא יטמאו בנגעים:

וכלי העור. גם כן יטמאו בנגעים אמר יתברך (שם) או בעור או בכל מלאכת עור. ובתנאי שיהיה זה העור מבעל חי ההולך לא בעל חי השוחה וזה לאמרו לפשתים ולצמר או בעור. אמרו מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא אינו מן הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (יתהוו) [הם חיים] מן הצמחים וכבר ביארנו מכלים (מי"ג) שכל שבים טהור. ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימיי ויהיה זה לחבור מחובר ישימם יחד חיבור לטומאה ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה וזה שיהיה חיבורם בשתי תכיפות ולמעלה כמו שבארנו בסוף (כלים) [כלאים] ואם זה העור (שלם) [של ים] אז יטמא בנגעים לאומרו או בעור איזה עור שיהיה וזהו ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה כאשר נגעה טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים ואע"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור. להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ אפילו חוט ואפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבירו בטומאה

מסכת נגעים פרק יא משנה ב (ב) קנבוס. הוא לקנבא בל' ערבי והוא עשב יצא ממנו שער דומה לפשתן מפורסם אצל ההמון והבגדים הנעשים ממנו ידועים וכבר ידעת השרש שלא יטמא בנגעים זולת צמר ופשתים מסכת נגעים פרק יא משנה ג (ג) סברת ר' יהודה שעורות צבועין מטמאין בנגעים כמו הבתים ופסק ההלכה שבגדי צבועים לא יטמאו בנגעים אם לא שיהיה המראה אשר הוא בלתי לבן טבעי או מלאכותי עד שיהיה לבן והוא אמרם מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא את הצבועים בידי שמים תלמוד לומר (שם) לפשתים ולצמר. מה פשתים לבן אף צמר לבן אולם העורות אם מצבע אדם לא יטמאו בנגעים כמו שאמר רבי שמעון מסכת נגעים פרק יא משנה ד (ד) אמר הש"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושרש משרשי הלשון שלא יהיה [נוסיף אות או אותיות אלא לענין מה וכ"ש אותיות נוספות מה שיוסיף לזרז] אותו דרך בלא ענין מן התוספת מה שיוסיף לרבוי ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם. ולא אמר ירוק או אדום. רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם ולבנה אדמדמת. ענינו גם כן החזק באדמימות רוצה לומר שיהיה זה המראה המעורב עם הלבן חזק האדמימות ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך כמו שביארנו בראש המסכת. ודע כי נגעי בגד גם כן כגריס כמו שכבר בארנו בפרק הששי באמרם בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס:

נשתנה ופשה. הוא שיחסר המראה מחזקו אבל התפשט בשטח הבגד. נשתנה ולא פשה. הוא שתתחזק המראה והוסיף כח ולא פשה בגוף דינו כדין מה שלא נשתנה בשום פנים אבל כאילו הוא עומד בעיניו ויסגיר שבעת ימים שנית אחר רחיצתו כמו שהתבאר בפסוקים ורבי יהודה אומר יראה כתחלה. ודינו כדין מה שנסתר בתחילת הפעם קודם ההסגר ואין הלכה כר"י

מסכת נגעים פרק יא משנה ה (ה) עומד. הוא אשר לא יוסיף שיעורו ולא יתחזק מראהו וכהה. הוא אשר יחסר מראהו מחזקו ואלו כולם פסוקים אמר יתברך (ויקרא יג) וקרע אותו מן הבגד. ואמר באש תשרפנו את אשר בו הנגע. וכל מה שבו נגע צוה לשרוף אותו וחלקו ר' נחמיה ותנא קמא בקריעה המקום אשר אמר יחתוך ממנו הנגע. ואין הלכה כר' נחמיה והלכה כחכמים מסכת נגעים פרק יא משנה ו (ו) אמר יתעלה ואם תראה עור בבגד. ובאה הקבלה שעוד לא במקומו או שתראה כאשר נראה בראשונה ולזה אם יראה נגע בקריעה חתוכה אשר נעשה במקום הנגע הראשון אשר נשרף ישרף הבגד כולו כמו שבא הפסוק פורחת היא באש תשרפנו. ואולם אם נראה הנגע במקום אחר מן הבגד ישפוט בו כמו ששפט בבגד אשר לא נראה קודם זה בו נגע ולא שתשרף הבגד ולא נאמר כבר היה נגע בזה המקום וכבר חזר וזה אמרו מציל על המטלית:

הטולה מן המוסגר בטהור. הוא שיקח קרע מבגד מוסגר ויטלו בו בבגד טהור עוד נראה נגע בזה הבגד הראשון הנה ישרוף זאת החתיכה אשר לקח מבגד המוסגר אשר נראה הנגע בו ואם תראה נגע בזאת החתיכה הנה (לא) ישרוף הבגד המוסגר אשר נקרע ממנו עוד תראה בזה הבגד אשר נראה בו כמו שאם תתחדש בבגד משאר הבגדים ואם היה בו סימן טומאה ישרוף הבגד בכללו וזהו ענין אמרו והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים

מסכת נגעים פרק יא משנה ז (ז) מלבוש הבגד ארוך מחתיכות קטנות (מרובעות) חתיכה מכל מראה תקרא בלשון ישמעאל שטרנג"ש. לפי שדומה לשטרנג ילבשו אותו הנערים והנשים והיו לובשין אותו בזמן הקיץ ולזה נקרא קייטא והוא תרגום קיץ. ושם החתיכה אחד מאלו החתיכות נקרא פספס. נגזר מן פס ידא בעבור שהיא קטנה שיעור כף וקבוץ פספסים ואמר כי כאשר היו פספסים לבנים וחידש נגע בפספס אחד לבן הנה יסגיר הבגד כולו ואם התחדש לנגע בפספס לבן אחר הנה הוא מוחלט להיות כבר פשה לפי זה השרש שהפסיון יהיה מפספס לפספס והוא אמרו פשוין מזה לזה. ונחשוב אותו כולן בדמיון בגד אחד ואע"פ שהיו ביניהם פספסים צבועים אשר לא יטמאו בנגעים כמו שהשרשנו ולא נאמר שכל פספס ממנו בגד בפני עצמו ולזה לא נצטרך שיהיה (כל הנגע בתוך) [בכל] פספס לבן ממנו ג' על ג' לפי שהם כולם כמו בגד א' וכבר אמר ר' נחמיה בתוספתא (פ"ה) לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהיה בלבן שלה ג' על ג' ואין הלכה אלא כר' אליעזר. וכאשר היה פספס אחד לבן לבד בזה הבגד והנשארים צבועים וחדש נגע בזה הלבן אמר להן יסגיר אמרו לו ומה תועלת ההסגר בכאן ואין שם דבר אחר לבן יהיה בו פסיון אמר להן איני יודע מה תועלת בזה ההסגר לפי מה שקדם בפרק הט' וביאר רבי יהודה בן בתירא ואמר תועלתו לפי שאם נשאר הנגע על ענינו בזה הפספס יחידי שני שבועות הנה יהיה מוחלט וישרף הבגד בכללו כמו שבא לשון התורה בזה (ויקרא יג) והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו. וזהו מאמר אמיתי. ועוד חזר לדיני הפסיון בבגדים ואמר שהפסיון בכל שהוא. לאומרו כי פשה איזה שיעור שיהיה ואם היה שלא נמשך זה הנגע בבגד לבן אך חדש נגע במקום אחר מזה הבגד הנה הוא יצטרך שיהיה כגריס הוא שיעור הנגע למאמר השם כי פשה הנגע בבגד. עד שיהיה התוספת שיעור נגע והחוזר כגריס כאשר חזר נגע בבגד אחר שיראה וזה לשון התורה (שם) ואם תראה עוד בבגד וגו' את אשר בו הנגע יצטרך שיהיה בו שיעור הנגע בעת השרפה מסכת נגעים פרק יא משנה ח (ח) לשון התורה (ויקרא יג) או בשתי או בערב. וההפרש בין השתי והערב בצמר הוא מבואר לפי שהשתי הוא דק מאד והערב עבה החוט אולם בבגד פשתים השתי והערב הם דבר אחד אין ביניהם הפרש ניכר ור' יהודה יקח ראייה מאמרו בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב מה בגד משתגמר מלאכתו אף אלו משתגמר מלאכתן ולזה לא יטמא אצלו אפי' שתי הצמר עד שנשרה במים חמים שישים אותו רך ונמשך והוא אמרו משישלק. ומטוה הפשתן עד שיבושל ויתלבן. ואונין של פשתן הן מטוה הפשתן. וחכמים אומרים בשתי או בערב הבדילו מן הבגדים ושהן כלן יטמאו מיד. וכבר ביארנו שהשיעור הפחות שיטמא בנגעי בגדים הוא ג' על ג':

ופקעת. הוא אשר יקראו אותו רובא ואם היה בזה המטוה שיעור מה שיעשה ממנו ג' על ג' שתי וערב יטמא בנגעים:
היתה פסיקות. הוא שתהיה זאת הפקעת מקובצת מחוטין נפרדין יחובר חוט על חוט ואמר ר' יהודה אפילו היה החיבור קשור עד שתהיה הפקעת כולה כחוט אחד אינה מטמאה

מסכת נגעים פרק יא משנה ט (ט) כבר זכרנו שפקעת הוא המטוה ויעשה כמו קנה מעץ נקוב ויחבר עליה המטוה והוא אשר נקרא סליל:

וכובד העליון וכובד התחתון. הן שני עצים אשר השתי נמשך ביניהם. וכבר ביארנו זה בראשון מכלים וכאשר נעתיק הטוויה בסיבוב מפקעת לפקעת או ממסרק למסרק והיו ב' הפקעיות או ב' המסרקות מחוברות בחוט ונתחדש נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה וכן כאשר חברנו הטוויה מהעץ העליון אצל התחתון והוא אשר נקרא אלחאיך ונתחדש נגע במטוה המחובר על אחד מאלו הב' עצים הנה המטוה המחובר על העץ המחובר טהור וכן ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק כאשר ישארו שתי חתיכות בחוט מן השתי ומן הערב ונראה נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה:
ואמרו בנפש המסכת ובשתי העומד. ר"ל כי כאשר נראה נגע באלו החוטין הערב אשר הושלך בזה הבגד אשר בשתי ובעומד הנדבק בו אשר לא יטמא וזהו שתי העומד. הנה הכל כבר נטמא לפי שהן יחד כדבר אחד. ר"ל כל מה שמן הכובד העליון לכובד התחתון לא מה שמטמא ממנו ולא מה שנראה עומד ור' שמעון יאמר שהעומד כאשר היה רצוף ומתוקן כמו שיעשה הגרדי בעת האריגה הנה אז יטמא בנגע אשר נראה בנפש המסכת אולם אם לא היה רצוף ולא מתוקן הנה הוא כמובדל מנפש המסכת ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת נגעים פרק יא משנה י (י) סדין. הצעיף הקטן ונימין הן החוטין שבתחלת היריעה ושבסופה ואומריות המצנפות והראיה על זה מאמרו ושרף את הבגד או את השתי או את הערב הצמר או בפשתים. הנה מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהם מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האומריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהן לא יצילו מן השרפה אם לא שיהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר או פשתים מסכת נגעים פרק יא משנה יא (יא) כבר ביארנו במקומות מכלים. שיש דברים רבים יטמאו במת ולא יטמאו במדרס הזב להיותם דברים אינן עשוין למשכב ומכללם קלע הספינה והמסך ומגדל בכ"ד מכלים ושם ביארנו הסבכות אשר לא יטמאו במדרס ויטמאו במת. והתנה רוחב גריס ומבואר מאד לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע כמו (שהשרשנו) [שפרשנו]:

וגלגלון. הוא אבנט אשר יחגור בו האדם ואולם הוא נגזר מן (ישעיה ג) והגליונים:
סגוס והדומה להן. מבגדי הצמר השעירים:
ושרש זה שהשם אמר בנגעי בגדים (ויקרא יג) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו ואמרו בספרא בקרחתו אלו השחקים. ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו בגבחתו. אלו החדשים. ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש (העצים) [העבים] הגסים כמו גמדא דנרש והסיגוסים. כאשר הם חדשים יהיו על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטים נקראים מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן יאמר ר' אליעזר שהנגע כאשר יראה בסמיכה והדומה לה יצטרך שיהיו הנגעים בעצם האריגה ובגרגרים הבולטים על שטחה והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. וכבר ביארנו בכ"ד מכלים שחמת ותורמל הם כלי עור וענין נראין שלא נחייב שיטמאו עד שנראה מה שיתחדש בתוכו ולא נחקור בין הכפלים

מסכת נגעים פרק יא משנה יב (יב) זה מבואר. לפי שבגד המנוגע אסור בהנאה לאומרו יתעלה (שם) באש ישרף מסכת נגעים פרק יב משנה א (א) אמר יתעלה (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובאה הקבלה (גיטין דף פב.) אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין אחוזת עובדי כוכבים מטמאה בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהן מטמאין בנגעים. ונכפל מלת קירות בנגעי בתים שתי פעמים ומיעוט קירות שתים. הנה לא יטמאו בנגעים עד שיהיה בעל ד' כתלים:

ואסקריא מין מן הבנינים בלתי מחובר לארץ אלא חוץ באויר ולזה לא יטמא סביב. וכן בית שבספינה לאמרו בבית ארץ אחוזתכם עד שיהיה מחובר בארץ ואמר אפילו על ד' עמודים. ר"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהן גג הנה יטמא בנגעים אף על פי שהוא פתוח מארבעה צדדין

מסכת נגעים פרק יב משנה ב (ב) שיש. הוא המרמר והכונה בזה שלא יטמא בנגעים עד שיהיו קירותיו מאבנים ועפר ומסיד לא באבן לבד והבית הנבנה מהן יטמא בנגעים. אמר יתברך (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא מסכת נגעים פרק יב משנה ג (ג) ממה שיתחייב שתדעהו ששיעור נגעי בתים שני גריסין. לאמרו (שם) וראה את הנגע והנה הנגע. מלמד שאין הנגע מטמא אלא כשני גריסים ועל דעת רבי ישמעאל אשר אמר כי כאשר נראה כשני גריסין על אבן אחת טמא לפחות מה שיהיה בבית צריך ד' אבנים אבן אחת בכל כותל עד שיהיה כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים ולפי דעת רבי עקיבא אשר אמר שהשני גריסין על שתי אבנים אי אפשר פחות משמנה אבנים ור' אלעזר ברבי שמעון אומר שמאמר השם בקירות הבית כגריס הנה כל כותל מהכתלים אשר יעשה מהן זוית ויהיה זה הנגע אשר רחבו כגריס וארכו כשני גריסין משותפת בין ב' כתלים עד שיהיה בקירות וזה אי אפשר עד שתהיה בזוית כזו והלכה כר"ע מסכת נגעים פרק יב משנה ד (ד) כבר השרשנו שצריך שיהו ב' עצים:

ושקוף. הוא המשקוף העליון מהשער ואמר שאפילו חתיכה מהעץ אשר יתקעו בו הנגרין אצל הרכבת המשקוף זה השיעור הוא אשר יטמא הבית:
וסנדל הוא רפידה. יעשו מאחורי המשקוף עד שישתוה לשטחו ואין אלו השיעורים מההגעה עד שנאמר בו הלכה כפלוני:
פצים. הוא חצי נדבך האבן או נדבך חצי העץ וכאשר הושמו בין שני הצדדים ישאר ביניהם חלל ימלאו בו עפר:
וקירות המחיצה. הוא תקרה לא נעשה לחמם ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ואמנם היות בתי חוץ לארץ לא יטמאו בנגעים הנה זה לשון התורה לפי שהתחלת הפרשה כי תבאו אל ארץ כנען וגו' והיות ירושלים לא תטמא בנגעים אמרו (שם) ארץ אחוזתכם. וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואולם הוא בית תפלה יקרא לכל העמים

מסכת נגעים פרק יב משנה ה (ה) עסק הוא לפנוי. רצה לומר לשמוש ועמל שאין צריך לו כי אם מן הכלים ועסק. הוא נגזר מכי התעשקו עמו (בראשית כו). וכבר ידעת שכלי חרס אין להם טהרה במקוה וזכר מכלי חרס היותו פחות בדמים והוא פך השמן:

וטפיו. הוא כלי קטן מאד לא יצא ממנו דבר כי אם טיף טיף כמו שהתבאר בכלים (פ"ג מ"ב):
ואמר אחר כן אם על של רשע כך על השרש אשר אומר אותו שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו ויתחילו בביתו ואם חזר בו מוטב ואם לאו יבא במצעות והוא אמרו בכל מלאכת עור חזר בו מוטב ואם לאו יבא בבגד ואם לא חזר בו עדיין יבא לגופו ועל עור בשרו וזה על דרך המוסר והתוכחה הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חלאים טבעיים בשום פנים לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת [והם על דרך נס כמו מי סוטה ואינם אלא דברים חוץ מהטבע לפי שהבתים והנגעים אינם נעים ונדים מאליהם וכל מה שאירע בהם מהמקרה אינו צרעת] אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא חולי השועל ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה ואמנם הם עניינים תוריים לפי מה שזכרנו ולזה השרש נקרא רשע

מסכת נגעים פרק יב משנה ו (ו) אמר יתעלה (ויקרא יד) וחלצו את האבנים ולקחו אבנים אחרות. ולזה אין חולצין פחות (משלשה) [משתים] ואינן מביאים פחות משנים:

ואמרו ולא סיד מכל מקום לאמרו ועפר אחר יקח. והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת. וזה הקבוץ אשר בא לאמרו וחלצו ולקחו והביאו בעל הבית המנוגע ואחר כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים. והוא אמרו בכאן אוי לרשע אוי לשכנו

מסכת נגעים פרק יב משנה ז (ז) זה כמו שקדם בנגעי בגדים וזה שבא בנגעי בתים גם כן. והנה פשה הנגע בקירות הבית ושאשר היה הפסיון בקירות הבית לא סמוך לנגע הראשון יצטרך שיהיה נגע והוא כגריס כמו שביארנו. ואמר גם כן בנגע חוזר (ויקרא יד) ואם ישוב הנגע ופרח בבית. שימשך שיעור נגעי בתים אשר הוא ב' גריסים באורך וברוחב גריס אחד לפי מה שהשרשנו בזה הפרק מסכת נגעים פרק יג משנה א (א) יאמר שעשרה ענינים הן לבית ולהן דינין מתחילתן ועד סופן כמו שיתבארו. הראשון שיחלש מראה הנגע בשבוע ראשון והענין השני שיעדר הנגע לגמרי בשבוע ראשון והמשפט באלו שני הענינים שיקלוף מקום הנגע וישאר הבית טהור והענין השלישי שיחלש מראה הנגע בשבוע שני והענין הרביעי שיעדר הנגע לגמרי בשבוע שני. והדין באלו שני הענינים שיקלוף הבית ויצטרך לטהרת צפרים כמו שנבאר ואם יוסיף הנגע בשבוע ראשון הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו וזה ענין החמישי. ואם לא חזר הנגע הנה יצטרך צפרים וזהו ענין הששי. ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע ראשון והוסיף בשבוע שני וזהו ענין השביעי. הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו ואם לא חזר הנגע הנה הוא טעון צפרים וזהו ענין השמיני. ואם בעיניו עמד הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני והוא הענין התשיעי. הנה דינו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע יתוץ ואם לאו טעון צפרים וזהו הענין העשירי. ואלו המשפטים אשר ספרנו באלו הענינים מהם פסוקי התורה מבוארים ומהם קבלה מסמיכות ורמזים מהתורה ואולם פסוקי התורה הם המשפטים אשר זכר הפושה בשבוע ראשון אשר נאמר בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר יתוץ לא חזר טעון צפרים ואמר יתעלה בזאת הפרשה (ויקרא יד) ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ואמר אחר זה ונתץ את הבית. אמרו במה הוא מדבר אם בפרשה הראשון הרי אמור הא אינו מדבר אלא על שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה שידין בו כדין פושה בראשון בעצמו לפי שנא' (שם) בפושה בראשון ושב הכהן ובא. בזה המאמר אשר בא הפירוש שהוא בפושה בשני ובא הכהן ואמרו זו היא שיבה זו היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואמר יתעלה בזאת הפרשה גם כן (שם) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית. אמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הנה אמור אם בפושה בשני הנה אמור הא אינו מדבר אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה ושמו גם כן דין העומד בראשון ובשני כדין פשה בשני לאמרו בכאן בעומד בראשון ובשני ואם בא יבא. ואמר בפושה בשני ובא הכהן וראה כמו שביארנו ואמרו ג"כ נאמר צרעת ממארת בבתים (שם) ונאמר צרעת ממארת בבגדים (שם יג) מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני וכבר קדם שדין פושה בשני כדין פושה בראשון הנה הדין ג"כ בפושה בראשון ובפושה בשני ובעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

חזר יתוץ לא חזר טעון צפרים כמו שביארנו בסוף משנה ואמר בזה (המסכתא) וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע ולקח לחטא את הבית וכו' והיה לו לומר לחטא אותו. וכאשר אמר לחטא את הבית הרי חטא כאן בית אחר מכאן לכוהה בשני וההולך לו שהוא קולפו וטעון צפרים וכאשר הגיע הדין בעומד בראשון וכוהה בשני או הלך הנגע בשני שהוא טעון צפרים שמענו כוהה בראשון וההולך לו בראשון אינו טעון צפרים וזה כלל הסמיכות והרמיזות על אלו הדינין המקובלים

מסכת נגעים פרק יג משנה ב (ב) האבן שבזוית. רצה לומר אם תהיה בזוית המשותפת בינו ובין חבירו: ראש ופתין. מין מלבנים היה מפורסם התמונה בזמן ההוא אצלם כמו הנדבך והקשרים אשר יחברו בם הכתלים ומזאת התמונה יתבאר זה הדין מסכת נגעים פרק יג משנה ג (ג) מלבנין אשר יהיו ממעל על שטח הקורה: וסריגי החלונות הסבכות אשר בחלון יהיו מעץ וממתכות ג"כ ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר מסכת נגעים פרק יג משנה ד (ד) אמר הש"י בבית המוסגר. (ויקרא יד) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא שם עד הערב. הנה לא יטמא זולת מתוכו ואמר במוחלט (ויקרא יד) צרעת ממארת היא בבית טמא הוא אמרו טמא הוא הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו ומי שיגע בו מאחוריו יטמא. וכבר ידעת שענין מטמאין בביאה שיטמא כל מה שיכנס בה לפי מה שיתבאר מסכת נגעים פרק יג משנה ו (ו) אבן אחת מטמא בביאה כאשר היתה תוך האהל יטמא כל מה ששם כמו שיתבאר וכל שכן הבית בכללו כאשר יגיע תחת אהל והלכה כרבי אלעזר מסכת נגעים פרק יג משנה ז (ז) אמר השם במצורע (שם יג) מחוץ למחנה מושבו. ובאה הקבלה שמושבו טמא ולזה כאשר ישב תחת האילן כבר שב זה המקום טמא ואם נכנס אדם תחת זה הצל יטמא אולם אם היה אדם טהור יושב תחת הצל ועבר המצורע תחת זה האהל והוא הולך לא נטמא הטהור אלא אם כן עמד המצורע שם ואז ישוב זה מושבו שם ויהיה טמא. וכן אבן המנוגעת וכלים המנוגעים כאשר ינוחו באהל יטמאו וכל מי שיכנס שם עמהן תחת האהל יטמא. ואני עתיד לבאר ראיה זו מסכת נגעים פרק יג משנה ח (ח) השרש שכל הבא ראשו ורובו כבא כולו וכמו שהבגד לא יטמא בהתחדש הנגע בו אא"כ היה ג' על ג' ומעלה כן לא יטמא ג"כ בבית המנוגע אלא א"כ היה מה שיכנס ממנו בית המנוגע מג' על ג' ומעלה ואז יטמא הבגד כולו אולם אם היה הבגד עצמו מנוגע הנה בעת שיגיע ממנו כזית בבית טהור טמאוה לפי שהבגדים המנוגעים ואבני בית המנוגע ועציו ועפרו מטמאין בכזית בביאה ולשון סיפרא ולצרעת הבגד ולבית (שם יד). מקיש בגד לבית מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה אין לי אלא בגד מניין לרבות את כולן ת"ל (שם יג) זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר מקישן לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולן מטמאים בביאה מסכת נגעים פרק יג משנה ט (ט) אמר השם יתברך (שם) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. הנה כבר למדנו שכל מה שיגיע בבית המנוגע יטמא ואמר השם (שם) והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו. ואין הפרש בין אוכל או שוכב שלא באכילה יטמא ואמנם כוונת הכתוב מה שזכרוהו ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה וכאשר עמד בבית המנוגע שיעור שיהיה אפשר לאדם בו שיסב ויאכל חצי ככר מלחם חטין בלפתן הנה כבר נטמאו בגדיו אשר עליו בין שיאכל או לא יאכל יהיה שוכב או עומד או איך שיהיה הכונה בו שיתאחר זה השיעור ואמרו פת חטים ובלפתן. מפני שהוא זמן מועט לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב ושיעור זה הפרס אשר יאכל ר"ל שישהה שם שיעור אכילתו ויטמאו בגדיו הן ג' ביצים בינונית מבית התרנגולת כמו שביארנו בשמיני מעירובין (פב מסכת נגעים פרק יג משנה י (י) דעת ר' יהודה מה שאומר לך וזה שלדברי הכל שהעובד כוכבים כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא ג"כ אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד מסכת נגעים פרק יג משנה יא (יא) אין הלכה כרבי שמעון ולא כרבי יהודה מסכת נגעים פרק יג משנה יב (יב) על רוחב ד' אמות. רצה לומר שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד' אמות עד שיהיה לו מושב בפני עצמו ויכנס קודם שיכנס אדם אחר בבית הכנסת ויצא אחר יציאת כל אדם עד שלא יטמא שום אדם בעברו ביניהם כי אולי יעמוד בעודנו הולך ויטמא כל מי שהאהילו כמו שקדם ור"מ סבר [מאחר] שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת נעשה דינם שוה ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה לפי שהיא טומאת שבעה וטומאת בית המנוגע טומאת ערב ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה ואולם דיני צמיד פתיל ודיני הכלים אשר יצילו באהל המת הנה כבר הקדמנו אותן בכלים (פי"א) ואהלות (פ"ה) וביארנו כל הכלים אשר יצילו בצמיד פתיל ואיכותם בכ"ד מכלים וביארנו שהאהל יציל כל מה שבו בכסוי לבד ובצמיד פתיל ויתבאר זה בחמישי מאהלות ושם אמרו בסיפרא כלים מצילין באהל המת ואהלים בכסוי וביארנו ענין זה ותבקשנו משם ובתוספתא הבור והדות שבבית המונגע אע"פ שהן מגולין כלים שבתוכן טהורים וכבר ביארנו בחמישי מכלים שהם לא יהיו טהורים באהל המת אם לא שיהיו מכוסים וזה סתם לדעת רבי יוסי והלכה כרבי יוסי מסכת נגעים פרק יד משנה א (א) זה הסדר כולו בפסוק והיותו כלי חרס קבלה ותרגום יונתן (עמוס ו) מזרק פיילי. והיות המים רביעית קבלה אמרו מים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית וכן דם צפור שחוטה וקבלה:

ושיור הלשון רצה לומר קצות לשון זהורית והוא שני תולעת והוא צמר צבוע בכרמיז והוא אמרו שני תולעת. ושעורו משקל שקל לאחר ידו של מצורע על גב ידו וי"א הוא רבי נתן ואין הלכה כר"נ

מסכת נגעים פרק יד משנה ב (ב) זה כולו מבואר והוא לשון התורה למי שהוא טהרת צפרים (ויקרא יד) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. וענין אמרו טהור שהוא טהור מלטמא בביאה כמו שהיה ולא יטמא משכב ומושב כמו שהיה קודם לפי מה שהרחיקוהו זמן אחר זמן וטהור וענין אמרם כשרץ. שהוא יטמא במגע ולא במשא אדם וכלים וכבר ביארנו ראיות זה בכלים (פ"א). ואמרו חוץ לאהלו ראיה שאסור בתשמיש המטה מסכת נגעים פרק יד משנה ג (ג) זה ג"כ מבואר בפסוק אמר השם יתברך (שם) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר:

שלש טהרות במצורע. כבר התבארו:
וג' של יולדת אחד מהן אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה אשר היא בה בנדתה וכאשר תשלים זה הזמן טובלת וטהורה מלטמא משכב ומושב עד ישאר שלשים ושלשה ימים לזכר וס"ו לנקבה בדמי טהרה בכל קדש לא תגע והיא בזה הזמן מגעה טמא לקדשים כמו שהתבאר בסוף נדה (דף עא:) ותהיה ראשון לטומאה בזה הזמן וכאשר נשלמו כבר תטהר טהרה שנייה ותטבול ותהיה טבולת יום עוד תביא קרבן ותשלים טהרתה לאכול בקדשים והיא טהרה שלישית כמו שבא הפסוק (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה. וכבר ביארנו במס' ברכות (פ"א) שטבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ויתבאר שמחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובכריתות (דף ח:) יתבאר שמצורע ויולדת מכלל מחוסרי כפרה וזה כולו מבואר לפי שהן פסוקי התורה

מסכת נגעים פרק יד משנה ד (ד) זה כולו מבואר בפסוק ובלוים אמר בעת שבחר השם יתעלה בהם במדבר לעבודתו (במדבר ח) והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. וזאת התגלחת אמנם היתה במדבר לבד ואינה נוהגת לדורות מסכת נגעים פרק יד משנה ה (ה) אילו אמר השם ולקח צפרים לבד היינו לוקחים שנים לפי שמיעוט צפרים שנים ואמרו שתי צפרים ירצה בו ההשויה ביניהם בכל הענינים עוד אמר (ויקרא יד) את הצפור האחת את הצפור החיה הבדילם במעשה שעשה הנה מצוה מן המובחר שיהיו שוים בכל הענינים ואם אי אפשר זה הנה מותר: וענין תמות המשתלחת שתעזבנה עד שתמות כמו שהתבאר בשני שעירי יום הכפורים (סף סב.) ומאמרו חיה למדנו שלא יהיה טריפה מסכת נגעים פרק יד משנה ו (ו) אחד לשנים ושנים לארבע. ר"ל שאם יחלוק איש כרע המטה לשנים עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד' אמנם יצטרך אל זה ולא יספיקהו אמרו כרביע כרע המטה. שלא תחשוב שאינו בצמצום ואם היה יותר דק או עב אין לחוש ולמדנו שיהיה כרביע כרע המטה לא פחות. ואזוב הוא הארנגיא אשר ירגילו אותו האנשים במאכליהם. וענין שם לווי שם מחובר למקום כמו שנאמר במיני העשבים הנהרי והפרדסי והמדברי או יתייחס אל מדינה או אל הר אבל יאמר לו אזוב בסתם וכבר התבאר בש"ס שבזה האזוב לא יהיה ארכו פחות מטפח מסכת נגעים פרק יד משנה ח (ח) הדם אשר יזה על המצורע יקחהו בידו לא בכלי לאמרו (שם) ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר. ואמרם מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן וראוי שיהיה המצורע כבר טבל בזה היום השמיני ואז יזה עליו הדם. ור' יהודה אומר שאינו טובל בזה יום השמיני כי כבר טבל בערב יום שביעי שקדם לך מאמרו ביום השביעי יגלח וגו' וחכמים אומרים שהמצורע כיון שנכנס בטומאה בימי חלוטו והוא עלול שלא ישמר ואולי יטמא בשביעי אחר טבילתו חייבוהו טבילה מספק ואע"פ שלא הסיח דעתו [ולר' יהודה] לא יצטרך טבילה ולא נאמר אולי להכנסתו לטומאה נטמא והוא לא ידע ואין הלכה כרבי יהודה מסכת נגעים פרק יד משנה ט (ט) מן צורת המקדש אשר ציירנו במדות יתבאר לך ששער ניקנור הוא בין עזרת נשים ועזרת ישראל וכבר התבאר בפ"א מכלים (מ"ח) שעזרת ישראל לא יכנס בה מחוסר כפורים ודם האשם ג"כ אינו מותר להוציאו חוץ לעזרה ולזה יעמוד המצורע חוץ לשער ויכניס ראשו בעזרת ישראל להזות עליו הדם:

אמנם בהן יד ורגל ידוע מה הם הבהונות:
ואולם תנוך אזן הוא אשר נרשום לך עתה וזה שגשם [מוקף בולט] יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאוהו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה והפנימי הוא תוך האוזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האוזן הקערורה וזהו תנוך אוזן אשר על איזה חלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם והוא אמרם תנוך אוזן זה גדר האמצעי ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר"ש ולא כרבי אליעזר

מסכת נגעים פרק יד משנה י (י) זה מבואר כולו ואמרו על כל הזאה טבילה. ר"ל שהוא יטבול אצבעו בשמן אשר בכפו אבל לא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה ממנו שתי הזאות או שלשה ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי ולא כר' שמעון מסכת נגעים פרק יד משנה יא (יא) רבי שמעון יכוון עניינו בעת הקרבת החטאת לפי שבו יובדל העני מן העשיר שאם קרב חטאת עוף והיה עני והעשיר אחר זה ישלים קרבן עני ולא נצריכהו לחייב אותו קרבן עשיר וכן אם מקריב קרבן בהמה לפי שהיה עשיר והעני ישלים קרבן עשיר ורבי יהודה יעשה העיקר אצל הקרבן האשם אשר בו ישתוו העני והעשיר כמו שהוא בפסוק והוא המיוחד בטהרת מצורע והלכה כרבי יהודה מסכת נגעים פרק יד משנה יב (יב) מבואר הוא שהקרבן עני אצל מיעוט היכולת ואמרו מביא אדם ע"י בנו או ע"י בתו קרבן עני רצה לומר שבשביל בנו או בשביל בתו אע"פ שהוא עשיר מביא בעבורם קרבן עני לפי שאין הקרבן מעצמו ואמנם יעשה קרבן מזולתו ובתנאי שבנו ובתו עניים אולם אשתו להיותה כמוהו הנה לא יקריב בעבורה אלא קרבן עשיר לפי שהיא כגופו ואמר רבי יהודה כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כן כל קרבן שתתחייב רצה לומר קרבן זבות ויולדות הנה הוא מחוייב אליו ולא יקריבהו קרבן עני בעבורה אם היה עשיר והלכה כרבי יהודה מסכת נגעים פרק יד משנה יג (יג) כבר ביאר בתוספתא נזרק דם על אחד מהם ומת אחד מהמצורעים רצה לומר דם מאחד משתי חטאות שנתערבו זו שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק ולהביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא וכיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני ונמצא עני ומביא חטאת העוף אמר להן ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה וממה שיתבאר אותו בכאן עד שישלים כוונת המסכתא שטהרת מצורע הראשון ר"ל אשר תעשה בעת הסרת נגע הצרעת בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב שהיא נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית בארץ ובחוצה לארץ לפי שאין לה קשר בדבר א"י מזה ויטהר המצורע בו וישאר מחוסר כפורים כמו הזבים והזבות והיולדות אשר בזמננו ליום אשר טהרו הם מחוסרי כפרה ולשון התוספתא שטהרת מצורע בארץ ובחו"ל ושם גם כן אמרו הכל כשרים לטהר את המצורע אפילו זב אפי' טמא מת כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו. וכהן שטמאו מצוה עליו לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו. ושם נאמר ג"כ שמצורע אין מטהר ושהוא כאשר יעמוד בתגלחת שנייה לפי שהוא דוחה בו מצות לא תעשה אשר הוא גילוח הראש בכללו והזקן ולא הגיע לנו תכלית לפי שא"א בזמננו זה הבאת כפרה עד שיטהר מטומאה צרעת הטהרה השלמה אשר היא מפני תגלחת שניה ותכלית מה שנאמר יבוא עשה וידחה את לא תעשה כאשר (יקדים) [יקיים] העשה על השלימות וזה מקום ספק ועיון ובספרא אמר רבי יהודה שבת היה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל ואמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בו שבעה הלכות שהוא של בירות ובראשה טרוף וארכה אמה ועביה כרביע כרע המטה חלוק אחד לשנים ושנים לד' ומזין ושונין ומשלשין ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולין והנה לך ראיה בזה שרבי טרפון היה אחר החורבן והיה זה המעשה בחוצה לארץ לפי מה שהורה ספור המעשה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נגעים מסכת שקלים פרק א משנה א (א) שקלים הם אותן שאמר הכתוב עליהן זה יתנו כל העובר על הפקודים וכו'. ופירוש משמיעין מכריזין עליהם כדי שיכין כל אחד ואחד שקלו כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה ר"ל בר"ח ניסן כאשר היתה בתחילה ר"ל בימי המדבר שהיתה התרומה הראשונה בר"ח ניסן הוא שאמרו חכמים בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה ואמר הכתוב בהקמת המשכן ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. ומכריזין עוד על הכלאים עניינו שיבקרו כל העם גנותיהם וכרמיהם ועוקרין מה שצמח עם התנאי שביארנו במסכת כלאים. ואמרו בט"ו בו קורין את המגילה עוד יתבאר במסכת מגילה כי יושבי הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו:

ואמרם ומתקנין הדרכים הוא תיקון הדרכים והרחובות להשוות אותם וליישר אותם ולעשות הגשרים על הנהרות כדי שאם ינוס מכה נפש בשגגה שלא ימצא מניעה שתמנע אותו מלנוס להשיגו גואל הדם והכהו נפש וזהו ענין אמרו תכין לך הדרך. ואמרם את מקוואות המים הוא שכל מקוה שימצאו שם פחות מארבעים סאה מביאין שם מים שאובין להשלים הארבעים סאה שהם שיעור מי מקוה ועוד יתבאר זה הענין וזולתו במסכת מקוואות:

ואמרם צרכי הרבים ביארם בירושלמי ואמרו אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופודין ערכין וחרמים והקדשות ומשקין מי סוטה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ועורפין עגלה ערופה ופורקין את המנעול מעל גבי המים ואין מחזירין אותו ר"ל שמפקירים הגבים שהמים מכונסין בהם לבני אדם בכלל שישתו מהם בימות החמה והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים תלוי ומסוגר ולא נתעסקו בו שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיעו לתכליתו מחצי חודש אדר. ואמרם ומציינין על הקברות הוא שמבקרין אותן ואותה שהיו מוצאין שמיחה אותם המים ר"ל שנמחה הציון הבנוי על הקבר היו משימין בו סימן ומחדשין אותו כדי שיהא מקום הטומאה ניכר וידוע ויפרשו ממנו הכהנים וכבר נתבאר לך במסכת מעשר שני שציון קברות הוא בסיד. ואמרו ויוצאין אף על הכלאים שיוצאין הממונין ומבקרין השדות הזרועות והכרמים ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד מסכת שקלים פרק א משנה ב (ב) זה מבואר ואמת וכבר ביארנוהו בפרק שני מכלאים מסכת שקלים פרק א משנה ג (ג) שולחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו מעות וכן קורין החלפני שולחני בכל המשנה:

ומדינה שם לכל ערי ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני:
ופירוש למשכן שממשכנין מי שאינו שוקל כלומר שמוציאים העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול אם משכונא תסב. וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא שמניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן אומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגדיל ולא תפסוק וזהו ענין אמרם כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק

מסכת שקלים פרק א משנה ד (ד) א"ר יוחנן בן זכאי כי הדעת נותן שכל ישראל חייבין לשקול לפי שהוא כופר נפש ועל דרך צחות המליצה אמר כי מה שאמר השם יתברך זה יתנו זה בגימטריא י"ב ר"ל כי השנים עשר שבטים כולם הם חייבין לשקול אבל לפי שתרומת הלשכה יעשו ממנו העומר ושתי הלחם ולחם הפנים והם מנחות ואוכליהן הם הכהנים כמו שפירש הכתוב והש"י אמר כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אילו היו נותנין שקליהם בתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שיורי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וחכמים אומרים כי אמרו וכל מנחת כהן נאמר במנחת היחיד והוא אמרם מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל ולפיכך אם רצו לתת שקליהם מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי מסכת שקלים פרק א משנה ה (ה) אמרו אין מקבלין מידם קני זבים וקני זבות וקני יולדות ר"ל מיד הכותיים אבל הנכרי אינו יודע בזה ואינו טורח בהם לעולם אמרו סיפא בכותי ולפיכך מקבלין מהם חטאות ואשמות לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב אבל הנכרים אין מקבלין מהם חטאות ואשמות לפי שאינו נדר ונדבה וכבר ידעת כי אנו לא נפריש היום בין כותי ונכרי כאשר הודעתיך זה הטעם במסכת ברכות באמרם גזרו עליהם שיהיו כנכרים לכל דבריהם ולפיכך תבחין מה שראוי ליקח מהם בזה הכלל שנתן לך בכאן ופסק ההלכה שאין מקבלין מן הנכרי קרבן אלא עולה הבאה בנדר ובנדבה בלבד:

ואמרם בהש"ס אין מקבלין מהם לא לאמת המים ולא לחומת העיר ולמגדלותיה ר"ל ירושלים לפי שאמרו להם הזקנים לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו וכתיב לכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים

מסכת שקלים פרק א משנה ו (ו) כבר ידעת כי חובת כל אדם הוא מחצית השקל והשקל הנזכר בתורה הוא שקורין אותו במשנה סלע והסלע שני שקלים והיו חצאי השקלים המבוקשים לצורך בני אדם אליהם והיו נותנין בין השקל השלם ובין השני חצאין מעט מכסף והיו קורין אותו קלבון וכשבאו שנים ונתנו שקל אחד בעבורם נאמר להם שיתנו להקדש קלבון אחד שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל ורבי מאיר אומר שהם חייבים בשני קולבנות כי כל אחד מהם אילו היה רוצה לקחת שני מחציות שקל בשקל היה לו להוסיף קלבון ומאחר שלא יגיע למשקל חצי שקל אלא אחר נתינת קלבון יש לו על כל אחד משניהם לתת קלבון על כל פנים ואם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון והכל מודים שאם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קולבנות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו. ואין הלכה כר"מ מסכת שקלים פרק א משנה ז (ז) מעשר בהמה הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא המעשר והשותפין והאחים בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינן חייבין בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבין להוציא מעשר בהמה ממה שיולדות צאנם ובקרם כאשר יתבאר וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהם כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותן הולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר החלוקה אז יתחייבו בקלבון ומעה כסף הוא חצי שתות מחצית השקל והוא חלק מארבעה ועשרים מן הסלע ומשקלו שש עשרה שעורות מכסף וחכמים אומרים חצי ר"ל חצי מעה והוא משקל שמנה שעורות כסף. והלכה כחכמים מסכת שקלים פרק ב משנה א (א) דרכון היה בו שני סלעים ואמר שמצרפין אותן השקלים שהם מכסף בדינרי זהב כדי שיקל משאם - ושופרות תיבות כצורת שופרות היו נותנין בהם הזהב שהיו כונסין ועוד נבאר מפני מה היו כזאת הצורה:

ואמר נשבעין ר"ל השלוחין המוליכין השקלים ופסק התלמוד כי אלו השלוחין שומרי שכר ומעיקרי הדינין כי שומרי שכר חייבין בגניבה ובאבידה כאשר נתבאר במקומו אלא אם היה שם אונס ולפיכך אומר נגנבו בליסטין מזוין עניינו שיצאו עליהם ליסטין מזויינין בברזל שאין אונס גדול מזה ואבדו כשטבעה ספינתו בים שהוא ג"כ אונס ולפיכך אינן חייבין אלא שבועה. וענין נתרמה התרומה כאשר אספר לך והוא כי מעות השקלים כשכונסין אותן נותנין אותן בלשכה ידועה וכשהיה שם הממון לוקחין ממנו בשלש קופות קצת ומוציאין אותן במה שצריכין בצורך הקרבנות עד שיכלה אותו הקצת שהוציאו ומוציאין שנית קצת אחר וכשמוציאין אותו הקצת שמוציאין מן השקלים המכונסים מתכוונים להוציאו בקרבנות על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שלא יהיו הקרבנות מאותן השקלי ממון מי ששקל בלבד וישארו אותן שלא נתנו שקליהם ערומים מאותן הקרבנות וזהו ענין אמרם תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות א"כ כל מקום שתשמע נתרמה תרומה עניינו שלקחו מן השקלים קצת והוציאוהו להסתפק בקרבנות ולא נתרמה תרומה עניינו שהשקלים המכונסין לא הוציאו מהם דבר. ואמר בכאן אם נתרמה תרומה ואח"כ אבד הממון נשבעין השלוחין לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם כי העיקר אצלינו מה שהודעתיך בו תורמין על העתיד לגבות ואם לא הוציאו מן הממון דבר ולא נסתפקו ממנו נשבעין השלוחין לאנשי העיר שנאבד באונס ושוקלין פעם שנית לפי שלא נתרמה תרומה עליהם וכששקלו שקליהם ע"י שומר חנם נתחייבו לשלם על כל פנים לפי שהם פשעו בהם ועל השלוחין להשבע על כל פנים בהכרח ואפילו אמרו אנשי העיר נשלם פעם שנית ולא נשביע אותם אין שומעין להם לפי שתקנת חכמים אין הקדש יוצא בלא שבועה

מסכת שקלים פרק ב משנה ב (ב) אם נתרמה תרומה מעל השוקל לפי העיקרים שהקדמתי לך כי כשהוא תורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות ואותו השקל כשנתנו לחבירו מיד קנאו ההקדש כשתרם וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש ונתחייב קרבן מעילה וההנאה שהוא נהנה הוא שלא ימשכנו אותו וכבר קדם לך כי כל מי שאינו שוקל שממשכנין אותו וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה דלהשלים המצוה העיקר אצלינו מצות לאו ליהנות נתנו וכששקל שקלו ממעות שהיו אצלו הקדש ונתנו אחר שנתרמה תרומה ואחר שנתן קנו מאותו התרומה בהמה והקריבוה אז יתחייב מעילה לפי שזה הקדש הקדש הוא בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשהקריבו הבהמה והוא נתכוון שהוא ממעות כל מי שנתן דבר בתרומת הלשכה כאילו קנה באותן מעות של הקדש בהמה והקריבה ונפטר מחיוב המשכון כאשר זכרנו ונהנה ויתחייב מעילה ואם נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלים כדין מעשר שני כאשר זכרנו ואם היה מדמי שביעית יאכל ג"כ כנגדו בקדושת שביעית כאשר ביארנו במקומו מסכת שקלים פרק ב משנה ג (ג) הכל מודים כי מי שהוציא מעות בידו ואמר הרי אלו לשקלי כי הוא צריך שיפרע מהם שקלו שהוא חייב בו כמו שביארנו במה שקדם:

והמותר נדבה ר"ל שיקריב מהם עולות נדבה כאשר יתבאר. ומה שחלקו בית שמאי ובית הלל במי שכונס מעט מעט ואמר כשמתחיל לכנס הרי אלו לשקלי אומרים ב"ה שמותרן כל מה שהותירו על השקל שהן חולין וב"ש אומרים נדבה וזה הוא מה שאמרו בירושלמי במאי פליגי במכנס פרוטרוט פירושו פרוטה פרוטה

מסכת שקלים פרק ב משנה ד (ד) רבי שמעון נותן טעם לדברי ב"ה שאמרו במכנס פרוטרוט לשקלו מותרן לחולין ואמר במכנס פרוטרוט לחטאת מותרן נדבה:

ואמר כי השקלים יש להם קצבה קצובה וכן אמר יתברך העשיר לא ירבה וגו' ולפיכך המותר חולין והחטאת קונים אותו בדינר או באלף ולפיכך כל מה שהכניס חלה קדושה עליו ויקנה מהן חטאת במה שיוכל והמותר עולת נדבה וחלק רבי יהודה על ר"ש ורצה לבטל טעמו ואמר לו אף לשקלים אין להם קצבה כי כבר שקלו העם שיעור גדול ושיעור קטן כי כשעלו מן הגולה היו שוקלין דרכונות ר"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע. חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעים ר"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל וכן אמרו טבעין פלגות הסלעים והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שינוי המטבעות בקשו לשקול דינרין הוא רביעית הסלע כי הסלע ארבעה דינרין א"כ יהיה מחצית השקל החייב על כל אדם דינר וזה הוא שש מעה כסף כאשר ביארנו ולא הודו העם בזה והוא הבין מאלו השקלים שאין להם משקל ידוע אלא שהם חצי דינר מאיזה מטבע שיהיו והשיבו רבי שמעון אעפ"כ יד כולם שוה כי בזמן שהיו נותנין סלעים סלע סלע היה נותן כל אחד ואחד ולא היה נותן אחד סלע ואחד פחות ואחד יותר וכמו כן בזמן נתינת השקלים שקל שקל היה נותן כל אחד ואחד ולא היה אדם מרבה על חבירו בזמן מן הזמנים והחטאת אינה כן והטעם שנתן רבי שמעון אמת

מסכת שקלים פרק ב משנה ה (ה) מותר שקלים חולין זה דעת ב"ה ועל הפנים שספרנו. ועשירית האיפה הוא החטאת שמקריב העני כשלא תשיג ידו לקרבן העוף וזה בשבועת בטוי וחברותיה והוא אמרו אם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו' וכשהפריש מעות לקנות עשירית האיפה או לשתי תורים ובני יונה שנתחייבו הזבים והזבות והיולדות או לקנות חטאת ואשם ונשאר מהם מותר אותו המותר קונין בו עולות נדבה ועל זה הדרך ילך אמרם מותר עולה עולה מותר פסח לשלמים לפי שכולם קדשים קלים ומותר נזירים לנזירים מותר הקרבנות שמקריבין אותן הנזירים והם שלש בהמות כאשר יתבאר וכשנשתתפו חבורות נזירים בקרבנותיהם כאשר יתבאר במסכת נזירות והותירו יוציאו אותו המותר נזירים בקרבנותיהם:

מותר מתים למתים פירושו כשכונסין מעות להוציאם בקבורת המתים ותכריכיהן:
ואמר מותר המת ליורשיו הוא דבר אמיתי:
ונפש הוא הבנין שעושין על הקבר והוא נקרא ציון בלשון הקודש ובנה אצלו ציון:

וממה שראוי שתדע כי גבאי צדקה כשרואין מדרך התיקון ובתנאי שיהא זה תיקון אנשי העיר שצריכין לשנות אלו המותרות ויעשו מהם רצונם כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים והדומה לזה שהרשות בידם והבחירה וכן נראה מגמרתינו ובירושלמי אמרו גם כן בזה המקום אין ממחין ביד פרנסים בכך וכל הדברים האלו הן הנוהגים כסדר הזה כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה אל היפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתם מסכת שקלים פרק ג משנה א (א) פירשו בגמרא ואמרו כולה כאחד היתה באה ר"ל כי בזמן פסח היו כונסים כולם ומפני זה סדרו להוציא מהם בג' פרקים כדי לפרסם הדבר ר"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת המקום הקרוב ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת ואשר הוא יותר רחוק בחג הסוכות והוא אמרם הלין דקרבין בפרוס פסח והלין דרחיקין בפרוס עצרת והלין דרחיקין מנהון בפרוס החג. ענין פרס חצי מועד וכן אמר כל דתנינא פרס פלגא עניינו חצי חודש ובתוספתא איזה הוא פרס אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל. וענין תורמין כבר ביארנוה ואני אשנה אותו והוא שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותן הממון שבלשכה ג' קופות גדולות שמחזיקים כלל גדול מן הממון המכונס ואין לו שיעור ידוע במשנה ועליו אמרו בירושלמי כמה הוא שיעורן של קופות ובאה התשובה ללמוד סתום מן המפורש עניינו שנלמוד זה השיעור מן ההלכות שלאחר אלו כאשר נבאר לפנים והיו נותנין הג' קופות בלשכה מן הלשכות תחת הפתח ומנעול ואח"כ היו מוציאין מאלו הג' קופות ממון באלו הג' מועדים בכל מועד ומועד שיעור ידוע והיו מסתפקין ממנו לקרבנות כמו שיתבאר בזו המסכת ועל נטילת ממון מן הקופות שנתנו בהם אומר בג' פרקים תורמין את הלשכה: ומחלוקת ר"ע וחביריו הוא בזמני המעשרות ר"ל מעשר בהמה ועוד יתבארו אלו הדינים בפרט בפרק האחרון ממסכת בכורות. והלכה כר"ע מסכת שקלים פרק ג משנה ב (ב) כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות של שלש שלש סאין וכתוב על אלו השלש קופות שמחזקת כל אחד מהם שלש סאין אל"ף בי"ת גימ"ל וזה כדי שיספקו מן הראשונה עד שתכלה ואח"כ מתחילין מן השנית עד שתכלה ואח"כ מן השלישית עד שתכלה ואח"כ ממלאין אותם פעם שנית בפרוס העצרת ואח"כ ממלאים אותם פעם שלישית בפרוס החג וא"כ יהיה שיעור מה שמוציאים באלו הג' זמנים שבעה ועשרים סאה לפי שתשעה סאין מוציאין בכל פעם ונדע מזה כי הג' קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקים שבעה ועשרים סאה כל קופה מהם מחזקת תשעה סאין וזה ענין אמרם שם בידיעת שיעורים ילמוד סתום מן המפורש של ג' ג' סאין וכו' ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקין אותן השלש קופות אותו המותר נקרא שיורי הלשכה וכבר ידעת כי התורם הוא הממלא אלו השלש קופות המחזיקות ג' סאין:

ואמרם שאין נכנסין ללשכה ששם הממון לא בבגד שיכול להחביא ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע כדי שלא יחשדוהו שגנב מן הממון בכניסתו והחביאו שם

מסכת שקלים פרק ג משנה ג (ג) אמרם של בית רבן גמליאל עניינו כי כל אחד מהם היה נותן שקלו בזה הענין והיתה כוונתו כדי שיכנס שקלו בתוך הקופה ויסתפקו בו בקרבנות לפי שהיה מתיירא שמא ישאר בכלל השירים הנשארים מן הממון מסכת שקלים פרק ג משנה ד (ד) השלש קופות הגדולות שבהם כל הממון שביארנו שהן מחזיקות שבעה ועשרים סאה היו מכוסות בג' מטפחות והיה נכנס התורם בשלש קופות הקטנות המחזיקות תשעה סאין כמו שביארנו והיה ממלא הקופה שכתוב עליה אל"ף מאחת מהשלש קופות גדולות ואח"כ מכסה אותה במטפחת שלה ואח"כ היה מגלה הקופה השנייה מן הקופות הגדולות וממלא ממנה הקופה הכתוב עליה בי"ת ומכסה אותם ומניחה ואח"כ מגלה הקופה הג' וממלא ממנה הקופה שכתוב עליה גימ"ל ולא היה מכסה אותה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחילה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה נכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן השלש קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל וזאת התרומה הוא שיתכוין בה התורם כשיתרום על הגבוי ועל העתיד לגבות כאשר אמרנו במה שקדם מסכת שקלים פרק ד משנה א (א) הצמחים של שנה שביעית נקראים ספיח לפי שאין זורעין בו דבר והצומח בה הוא ממה שנזרע בשנה שעברה כלומר השנה הששית וקצרו אותו והוא נקרא ספיח כמו שפירשתי בשביעית וידוע כי כל מה שתוציא אותה שנה הוא הפקר ואוכלין אותו כל העם בשוה ואנו צריכין בכל שנה עומר התנופה ושתי הלחם מן החדש כמו שהוא עיקר אצלינו במנחות והוא אמרם כל קרבנות ציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ולפיכך נצטרך לשכור שומרים לשמור קצת הספיחים כדי שלא ישלחו בני אדם ידם בהם בשנת השמיטה ולא נמצא ממה שנביא עומר ושתי הלחם ואותן המעות שנותנים להם בשכרם הוא כאילו היו קונין בו העומר ושתי הלחם:

ואמר רבי יוסי כי מי שהתנדב לשמור בחנם שהעומר ושתי הלחם שלו בלי ספק לפי שהם הפקר והוא שומרם בלא שכירות והביאן שמותר להקריבן והציבור יוצאין בהם ידי חובתן אם כן הוא סובר שמשתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור וחלקו עליו חכמים בזה ואמרו אי אתה מודה כי העומר ושתי הלחם אינן באין אלא משל ציבור ואיך יתנדב אותן יחיד כיון שאין להם בשנה שביעית דמים אלא לשמירתן וזו הקושיא היא כפי סברתם שהיו אומרים קרבן יחיד אינו משתנה לקרבן צבור. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת שקלים פרק ד משנה ב (ב) תרומת הלשכה הוא הממון המכונס בשלש קופות הגדולות שזכרנו אותם פעמים והמותר הנשאר בלשכה עושים ממנו כבש של עץ בצורת התבנית שקורין אותו בעלי התשבורת בלשון ערבי אלמנש"ר ועולין עליו כמו סולם אלא שאין לו מעלות הוא על זו הצורה ועוד יתבאר במקומו:

ואמרם כבש פרה עניינו הכבש שמוציאין עליו הפרה אדומה מהר הבית להר המשחה כמו שיתבאר במסכת פרה:
וכבש שעיר המשתלח ג"כ כבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח מן העזרה לחוץ המקדש כאשר יתבאר ביומא ושם יתבאר עוד כי לשון של זהורית קושרין בראש שעיר המשתלח. ואין הלכה כאבא שאול

מסכת שקלים פרק ד משנה ג (ג) ר"ל כל מה שמשתכר בהן בין מקחן לממכרן לאותן שמקריבין הקרבנות משאר העם להקדש ור"ע אומר אין משתכרין בממון של הקדש ולא בממון עניים. והלכה כרבי עקיבא מסכת שקלים פרק ד משנה ד (ד) כבר קדם לך כי רבי ישמעאל סבר כי מותר שירי הלשכה שלוקחין בהן יינות שמנים וסלתות ויהיה שכרם להקדש אותו השכר הוא שקוראין אותו מותר פירוש ר"ל כי אותו הדבר שהרויח בהן ניתוסף על דמיו ועוד נבאר לך בפרק שלאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים:

וקיץ שם לימות חמה בקיץ ובחורף ופירוש הקיץ ר"ל התאנים והענבים ששוטחין ומייבשין אותם ואוכלין אותם בני אדם תוספת על סעודתן ומפני זה נקראו הקרבנות הקרבין על המזבח יותר על החיוב קיץ המזבח והם כולם עולות נדבה והן משל ציבור:
ואמרם זה וזה לא היו מודים בפירות ר"ל רבי עקיבא ורבי חנינא לא היו מודים לא בשכר יינות שמנים וסלתות לפי שהם אומרים אין משתכירם בשל הקדש כאשר קדם. ופסק ההלכה בכל זה אומרת תנאי בית דין על המותרות שיקריבו עולות

מסכת שקלים פרק ד משנה ה (ה) אין ספק כי הקטרת שעושין לוקחין אותם מתרומת הלשכה וזה נכלל מדבריהם שאמרו בראש הפרק וכל קרבנות הציבור וכשישאר ממנה מותר יותר על מה שאנו צריכים לשארית שנתנו כי ידוע הוא הסך שמקריבין ממנה בכל יום כמו שנבאר בתחילת כריתות (אי) נקח מתרומת הלשכה כמו שכר האומן העושה הקטורת כמו שאמרו:

ואמרם מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין ומיד יחזור אותו השכר חולין בלא ספק ואחר כך מחללין המותר שנשאר מן הקטרת על שכר האומנין שחזר חולין ויחזור אותו השכר קדש ומחזירין אותן לתרומת הלשכה והמותר שנשאר מן הקטורת חולין ותנתן להם בשכרן וחוזרין ולוקחין אותו מהם בסוף השנה מתרומה חדשה ומסתפקים ממנה בשנה הבאה ובתוספתא דמעילה שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות כיצד הן עושין מפרישין שכר האומנין וכו' ואם כלתה השנה ולא נתקבצה תרומה חדשה ונצטרך לקטורת נקח אותו הקטורת מהם בתרומה ישנה ומקטירין אותו

מסכת שקלים פרק ד משנה ו (ו) בן עזאי אומר אין הקדש מתחלל על המלאכה ולפיכך יאמר שיקחו מאותן הנכסים שכר האומנים שעשו הקטורת וזולתו ויחזרו חולין אותן הנכסים ואחר כך מחללין עליהם דברים הראוים לקרבנות ציבור ואז תנתן אותה (הקטורת) הבהמה לאומנין בשכרן ויקנה אותה מהם מתרומה חדשה כמשפט שעשו בקטורת והוא מאמר בן עזאי. אינה היא המדה עניינו כי אין זה שוה לדין שנדון בקטורת ואינו הולך באותו דרך ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטורת ולפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי מסכת שקלים פרק ד משנה ז (ז) ר"א סובר סתם הקדשות לבדק הבית ור' יהושע אומר שהוא כן אלא מה שאמר כי מה שאיפשר להקדיש בעינו להקריבו במזבח שיקריב והיה כולו כליל והיא העולה וראה ר"ע דברי ר' אליעזר על דברי ר' יהושע כי ר' יהושע חלק דברו ונתן סתם הקדשות קצתו לבדק הבית ומקצתו למזבח ואמר רבי פפייס כי מי שהקדיש לבדק הבית בפירוש שהדין בו כדברי ר' אליעזר ומי שהקדיש סתם כרבי יהושע ולא חלק ר' פפייס על ר' עקיבא. והלכה כרבי עקיבא מסכת שקלים פרק ד משנה ח (ח) מה שחייבנו לומר ביינות שמנים וסלתות ועופות שיביא בדמיהם עולות על כל פנים ואמרנו בבהמות שיפלו דמיהם לבדק הבית לפי שבהמות יש להם פדיון ויינות שמנים וסלתות ועופות אין להם פדיון כמו שהוא עיקר בתורת כהנים ולפיכך מקריבין דמיהם על גבי המזבח בהכרח. והלכה כרבי אליעזר מסכת שקלים פרק ד משנה ט (ט) משערין מלה עברית כמו שער בנפשו ועניינו שנותנים שיעור לאותו דבר וכן בכאן פירושו שפוסקין הדמים לאותן הדברים הנמכרים ופוסקין עם מוכרי הסולת והיין לקרבנות בדמים ידועים וקונין מהן בכל יום ויום מה שהיו צריכים לקרבנות אם נתייקר הדבר הנמכר אין הגזבר מוסיף להם כלום על הסך שהסכים עמהם עליו בתחילת השלשים יום ואם הוזל הדבר הנמכר לוקח מהם בשער הזול מוכרין לו כמו שמוכרין לשאר בני אדם שיד הקדש על העליונה. עניינו שלוקח החלק היפה לעצמו וקנה לתועלתו. וענין לספק שימכור לנו כדי צרכינו וסיפוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להם היספקון להון ועברי ממש אם ישפוק עפר שומרון במלאת ספקו ואם הוא בשי"ן. וענין מארבעה סאין בסלע מסך ארבע סאין בסלע ושעור הסאה והסלע כבר פירשנוה פעמים רבות בסדר זרעים וממה שאני טעון להזכירך בסוף זה הפרק אמרם בהתלמוד בהעלם דבר ושעירי עבודת אלילים בתחילה גובין להם ואינן באין מתרומת הלשכה מסכת שקלים פרק ה משנה א (א) אלו החמשה עשר מעלות מינויין שזכר הם תמיד במקדש וראוי למנות ממונה על כל מדרגה מהם והיה עליהם בלי ספק מוקדמים בכל דור ודור ומונה בכאן האנשים החסידים הידועים וזכר אחד מכל מדרגה וזכר החסיד יותר שהיה באותן הממונים אפילו שלא היו בזמן אחד והוא אמרם כשרי כל דור ודור בא למנות:

ומה שאמר על החותמות עוד יתבאר מה הן החותמות בזה הפרק:
ופייסות גורלות היו שמפייסין הכהנים על העבודות כאשר יתבאר במסכת יומא ובמסכת תמיד:
ופתחיה הוא מרדכי בלשון שעלה מבבל ששמו ידוע. ואמר בן אחיה על חולי מעים כי הכהנים היו מהלכין על הרצפה כל היום והיו משתמשים במים ולא היה עליהם אלא בגד אחד בכל הזמנים כי אסור להם לעבוד אלא בד' בגדים כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט לא פחות ולא יותר ואוכלין הבשר ומפני זאת ההנהגה היה מתרפה טבעם והיו כחות אבריהם הפנימים חלושים ובן אחיה הנזכר היה ממונה על רפואתם ולזה נתכוונו באמרם על חולי מעים:
נחוניא חופר שיחים כוונתו היתה להמציא מים לעם בישוב ובמדבר והיה ממונה על חפירת הבורות והמעיינות והגבים וכנוסי המים:

גביני כרוז תרגום ויעבירו קול ועברו כרוז והיה גביני מכריז בשעת הקרבנות עמדו כהנים לעבודה לוים לדוכן ישראל למעמד:

בן גבר היה מכריז בבא השמש לנעילת שערים והיו נועלין שערי המקדש:
בן בבי על הפקיע כלומר על ההלקאה ברצועה ועוד יתבאר לך במסכת מדות כי הכהנים והלוים היו שומרים סביבות המקדש ומקיפין אותה והיא מצוה ואף על פי שאין שם פחד והיה מחזיר עליהם כל הלילה ומי שנמצא ישן היו מלקין אותו ושורפין את בגדיו והיה בן בבי ממונה על זה המעשה:
על הצלצל שהיה מכה בו כי הצלצל צריך היה במקדש בהכרח והיו מנגנין ומכין אותו בכל יום בשעת הקרבת התמידין כאשר יתבאר במסכת תמיד וכמו כן השיר בכל יום בנגון בשעת הקרבת הקרבן והיה זה האיש ממונה ושר על המשוררים בדור מן הדורות:
על הפרכות היה עושה הפרכות הצריכות במקדש ומתעסק במלאכתן:

ופנחס המלביש היה מלביש הכהנים בגדיהם והיה מתעסק בהצנעתן ובעשייתן מסכת שקלים פרק ה משנה ב (ב) כבר מלאו אזניך כי גזברים הם נקראים אותן האנשים הממונים על המקדש והם מתעסקים בממון הקדש ובכל ההקדשות אמרו בתוספתא דשקלים שלשה גזברים מה הם עושים פודין את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש בהן נעשית:

ואמרכול מעלתו גדולה מן הגזבר תרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי ויש שם מעלה למעלה ממעלת האמרכל ונקרא מי שהוא בזו המעלה קתילק ולא יהיו בזו המעלה פחות משנים נמצא הסגן תחת נשיאות כהן גדול והקתילוקין תחת נשיאות הסגן והאמרכלון תחת נשיאות הקתילוקין והגזברים תחת נשיאות האמרכולין ואמרו שבעה אמרכולין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידם רצה אחד מהם לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ופותחין וגזברין נכנסין והביאו ראיה שלא יהיו פחות מאלו מימים קדמונים בדורות הנביאים ולא היה פחות ממה שהתנה בכאן והביאו אסמכתא שלא יהיו ממונין על ממון הקהל פחות משנים מפסוק והם יקחו את הזהב ומיעוט כל לשון רבים שנים

מסכת שקלים פרק ה משנה ג (ג) הנסכים כולם שלש המינים והוא כי קרבנות הצאן שהם כוללים שני מינים הכבשים והעזים תחייב בכל בהמה מהם כשהיא עולה או שלמים (או) נסכים עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין ובמנין בהמות העולות והשלמים נופלין אלו השיעורין. העזים הכל שוה לגדול ולקטן והכבשים אינם כן כי נסכי כבש בן שנתו או פחות נסכיו כאשר זכרנו כמו נסכי עץ ונסכי איל והוא בן שנתים הם סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין וכן לכל איל ואיל וזה היה המין השני מן הנסכים והמין השלישי הוא נסכי בקר וכל אחד מן הבקר בין גדול בין קטן שוים הם בנסכים המחוייבים בהם סולת שלשה עשרונים בלולה בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וכן לכל עולה או לכל שלמים ושלמים והחטאת והאשם אינן טעונין נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד כמו שנבאר כל זה ועיקריו בתחילת מנחות ואם היה המצורע עשיר יקריב ג' בהמות ב' כבשים וכבשה והם עולה וחטאת ושלמים ונסכיהן ג' עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן זהו מין הרביעי של נסכים ואם הוא עני יביא כבש אחד ועשרון סולת ושתי תורים או שני בני יונה וכל זה לשון התורה דכרין תרגון ואיל אחד ודכרא חד ולפיכך היו כותבין בחותמות האיל זכר:

ונקרא המצורע חוטא לפי שבעונותיו ארעו מה שארעו כמו שהוא העיקר אצלינו:

וחכמים אומרים כי אין אנו צריכין חותם כתוב בו חוטא דל כי חוטא דל אינו צריך מן הנסכים אלא עשרון אחד כמו שאמרנו וכיון שזה כמו זה נתנו לו חותם שיש בו גדי שהוא משמש עשרון אחד כמו שאמרנו:

ואמרו זכרים ונקבות עניינו נסכי עולות שאינן באות אלא מן הזכרים מכל מין או נסכי שלמים הבאין מן הנקבות כי נסכי עולה ונסכי שלמים שוין כמו שהודעתיך ולשון התורה בנסכים עולה או זבח

מסכת שקלים פרק ה משנה ד (ד) כל זה מבואר כי אחיה היה מוציא החותם שהוא בכתב יד יוחנן ושואל מיוחנן המעות שקבל אם הותירו אצלו הותירו להקדש ולזה המותר רמז בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים מסכת שקלים פרק ה משנה ה (ה) אם מצאו לו כדי חותמו פירושו שימצאו במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר שאבד לו בלי תוספת וגירעון: ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו או יקח חותם אחד ויניחנו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו מסכת שקלים פרק ה משנה ו (ו) חשאי הוא הסוד והסתר. וכל הענין מבואר אינו צריך פירוש אחר מסכת שקלים פרק ו משנה א (א) כבר אמרנו כי שופרות הם התיבות שמכניסין בהם המעות כשלוקחין אותם ועוד יתבאר בזה הפרק מה היה בכל תיבה ותיבה מהם וקראו אותם שופרות לפי שהיו בצורת שופר עגולות עקומות רחבות מלמטה צרות מלמעלה כל מה שהיו עולות למעלה היו נקצרות כדי שלא יוכל אדם להוציא משם מעות אלא בקושי אחר שמהפכין אותן על פניהן היו מטילין שם המעות ולא היה אפשר לשלוח יד בהם להוציאם משם וכן אמרו עקומות היו צרין למעלה ורחבין מלמטה מפני הרמאין עניינו כדי שלא יכנוס אדם רמאי ויעשה כמי שמטיל באחד מהן והוא נוטל משם כי כן היה מנהג קצתם שיטיל בהם כל מי שרוצה איזה שיעור שירצה כאשר יתבאר בזה הפרק:

והוא יבאר לאחר זה היכן היו משתחוים אותם השתחויות והיכן היה מקום אותם השולחנות וכשנצייר המקדש בכללית במסכת מדות יתבאר לך מקומות השערים והלשכות כולם ויתבאר לך איזו היתה לשכת העצים

מסכת שקלים פרק ו משנה ב (ב) מתעסק ידוע כמו עושה מלאכתו בכאן לא אמר עובד לפי שזה הכהן שאירע לו זה הדבר היה בעל מום והיה כורת עצים בלשכת העצים למערכה כי אין לבעלי מומין מלאכה במקדש אלא הכנת העצים למערכה כאשר יתבאר במסכת תמיד מסכת שקלים פרק ו משנה ג (ג) פשפשין דלתות קטנות שעושין בבתי הגדולים בעצם דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין לפתוח בכל עת שירצו וזה התנא שאמר כי שלש עשרה שערים היו בעזרה הוא אבא יוסי בן יוחנן כך נתבאר בירושלמי אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו בעזרה כמו שנזכר במדות ואלו השלש עשרה השתחויות היו משתחוים אותן אליבא דחכמים כנגד שלש עשר פרצות שפרצום מלכי יון בעזרה וחזרו בני חשמונאי וגדרום כאשר יתבאר במדות וכשהיה אדם מגיע למקום פרצה מן הפרצות היה משתחוה על דרך הודאה. כל זה מבואר ומצורת המקדש שאצייר במדות תבין אלו המקומות וכל מה שהיה בתוכם מסכת שקלים פרק ו משנה ד (ד) השופר הראשון כתוב עליו תקלין חדתין וכל מה שהיו כונסין משקלי אותה השנה היו מטילין אותם שם. והשופר השני כתוב עליו תקלין עתיקין ומה שהיו כונסין מן השקלים שנשארו לגבות משנה של אשתקד היו מטילין אותם שם. ותרגום ישן נושן עתיקא דעתיקא. והשופר השלישי כתוב עליו קינין והרביעי כתוב עליו גוזלי עולה. ואמר רבי יהודה כי כל מי שיש עליו עולה מן התורים יטיל דמיה בשלישי וכל מי שיש עליו עולה מבני היונה יטיל דמיה ברביעי ולדעתו שמקריבין הכל עולות אבל מה שהוא בשלישי תורים ומה שהוא ברביעי בני יונה. וחכמים אומרים כי כל מי שיש עליו חטאת ועולת העוף יטיל דמיהן בשלישי וכל מי שיש עליו עולה בלבד יטיל דמיה ברביעי ולפיכך כל הנמצא בשלישי יקריב מחצה עולות ומחצה חטאות וכל הנמצא ברביעי הכל עולות ואין הפרש ביניהם בין תורים או בני יונה. והשופר החמישי כתוב עליו עצים וכל מי שיתנדב דבר לקנות בו עצים למערכה יטיל אותו שם. והששי כתוב עליו לבונה וכל המתנדב לקנות לבונה מטיל אותו שם. והשביעי כתוב עליו זהב לכפורת וכל מי שהתנדב זהב לעשות בכפורת וקדשי הקדשים מטילין אותו שם. והששה הנותרות הם נדבה אחד מהם כתוב עליו מותר חטאת וכל מי שהפריש מעות לחטאות ונשארו מהם מותר יטיל אותו שם והשני מטילין שם מותר אשם והשלישי למותר קיני זבים וזבות ויולדות והרביעי למותר קרבנות נזיר והחמישי למותר אשם מצורע וכבר קדם לך מאמר תנאי ב"ד על המותרות שיקרבו עולות ולפיכך מקריבין כולן עולות נדבה כמו שפירש לקמן ולפיכך אמר ששה לנדבה והששי כתוב עליו נדבה סתם וכל מי שהתנדב דבר למזבח יטיל אותו שם. והלכה כחכמים מסכת שקלים פרק ו משנה ו (ו) לפי שקדם המאמר כי היה שם שופר שהרשות ביד כל אדם להטיל בו כמו שהיה רוצה ואפי' הטיל בשופר של זהב בדרך הדמיון משקל שעורה של זהב או שהטיל בשופר של לבונה שוה שעורה אחת של לבונה אמר בכאן כי זה הרשות הוא כשלא פרט דבר מסויים בעין אבל אם אמר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין שיהיה באורך כל אחד אמה ועביו דומה לארכו בדרך ההיקש וכן אם אמר הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ ואם אמר הרי עלי זהב ר"ל מטבע שהוא מסויים כמו לבונה ועצים לא יפחות מדינר זהב וכן ביאר התלמוד ואלו הששה שופרות כבר ביארנו שהן מותר חטאות ואשמות והביא ראיה על כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה שישתתפו בו הכהנים והמזבח כדי שיתקיים הכתוב אשם לה' ואשם לכהן כמו שכתוב כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' וגו מסכת שקלים פרק ז משנה א (א) לפי שזכר הספק הנולד בין השופרות זכר גם כן כשנפל כיוצא בו לאדם בין מעות חולין ובין מעות מעשר שני באיזה מקום שיהיה וכבר נתן לך עיקר בסוף דבריו ומה שאמרנו שנדבה חמורה מן השקלים לפי שהמעות נדבה כולם עולות למזבח כמו שנתבאר ומעות שקלים מסתפקין מהם בקרבנות ציבור מהם עולות ומהם חטאות אוכלין אותם הכהנים ולזה הטעם עוד אמרנו באותן מעות הנמצאות בין קינים לגוזלי עולה מחצה למחצה שהן כולם עולות והקדמנו ג"כ הלבונה על העצים כי הלבונה קרבן והעצים מכשירי קרבן מסכת שקלים פרק ז משנה ב (ב) מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ר"ל בירושלים לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהם הבהמות על הרוב כמו שביארנו במסכת מעשר שני וכל מה שימצא לפני סוחרי הבהמות בקר וצאן נאמר שמא ממעות מעשר שני נפלו מיד הקונה. ואמרו בירושלים ר"ל בכל השוקים בשעת הרגל לפי שכל ישראל עולין לרגל וכל מי שיש אצלו מעות מעשר שני מעלה אותן עמו ומה שחייב שיהיה מה שימצא בהר הבית חולין אמרם חזקה אין הכהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן עד הבהמה וכל מה שיפול ממנו חולין הוא לפי שכבר נתחלל ואח"כ הוציאוה מן הלשכה מסכת שקלים פרק ז משנה ג (ג) העולה הוא כולה כליל לאישים ולפיכך אין חותכין אותה חתיכות ודי לה לעשותה איברים איברים כמו שביארנו במסכת תמיד וכבר ידעת כי שלמים נאכלים בכל ירושלים ולפיכך נחוש בבשר הנמצא שם שמא הוא שלמים ונתן אותו כולו כמו שלמים כמו שנתננו בכל הנמצא בעזרה מחותך חתיכות חטאות. ואמר זה וזה ר"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו עניינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת. ואחר כך חזר לדין אחר דומה לזה ואמר בשר הנמצא בגבולין עניינו בשאר מקומות אם הוא איברים נחוש שמא נבלה הוא וחתכו להאכיל לחיות או למכור ואם הוא חתיכות לא נחוש כי אין חותכין חתיכות אלא מה שאוכלין אותו בני אדם אם כן הבשר שחוטה היא ומותר באכילה וזה בעיר שכולה ישראל אבל כשיש בעיר נכרי אסור לאוכלו כי העיקר אצלינו בשר שנתעלם מן העין אסור. ובשעת הרגל שהבשר מרובה אצל בני אדם אין צריכין לחותכו חתיכות אלא שמבשלין אותו איברים ולפיכך אף איברים מותרים מסכת שקלים פרק ז משנה ד (ד) כבר ידעת כי עולות בהמה אינה באה אלא מן הזכרים ותמצא בזה הענין כמה כתובים בתורה לפיכך אומר רבי יהודה כי אם נמצא קודם הפסח שלשים יום והיה הזכר הנמצא בן שנה מן הכבשים או מן העזים שהוא ראוי לפסח שאין מקריבין אותו עולה אבל מותר להקריבו פסח כי ברור שנאבד לאחד מעולי רגלים שהיה מעלה אותו לפסחו וזה הנקרב שלמים ויאכל אותו המוצאו לפי שהוא ממונו על עיקרי דיניו ואם יביא במקרה שיכיר בעליו אחר כן יתן לו דמיו כמו שהיה שוה בשעה שהקריבו שלמים. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שקלים פרק ז משנה ו (ו) מנחת כהן גדול היא מה שאמר הכתוב בה זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת למנחה מחציתה בבקר ומחציתה בערב. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שקלים פרק ז משנה ז (ז) דין התורה אין מועלין באפר הפרה אמר בספרי חטאת היא מלמד שמועלין בה ואין מועלין באפרה אבל לפי שהיו הכהנים משתמשין באפרה בחבורותיהן גזרו שיהו מועלים באפר וכשנסתלקה הסיבה ופירשו מהם בני אדם החזירו הדבר לעיקרו והתקינו שלא יהו מועלין באפרה:

ואמרו על הקנים הפסולות עניינו אצלי כי מה שנאבד ונמצא מן הקנים פסולות שיביא משל צבור כיון שהבעלים נתנו הדמים ואנחנו לקחנו אותם מהם. וא"ר יוסי כי מוכר הקנים כיון שפסק דמים עם הגזברים שהוא חייב להמיר כל מי שנמצא בהם פסול כמו שאמרנו בפרק רביעי במוכרי נסכים שאינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ואפילו נפסד היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו כמו כן בכאן אפילו נפסל העוף אחר לקיחתו על הגזבר להחזירו למוכר ועל המוכר לקבלו ומאמר רבי יוסי אמת. אמרו תנאי ב"ד הוא המספק את הקנים הוא מספק את הפסולות. בכל מקום שאומר משל ציבור הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה

מסכת שקלים פרק ח משנה א (א) לשון תורה הוא ברוק הזב שהוא טמא אמר השם יתברך וכי ירוק הזב בטהור וגו' ועוד יתבאר לך במסכת טבול יום כי משקים היוצאין מן הטמא שהן כמו המשקים שהוא נוגע בהם ולפיכך היה רוק כל הטמאים טמא והנכרים אצלינו כמו זבים. אמר גזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם והיו בשוק העליון של ירושלים נכרים שוכנים שם ורבי יוסי אומר כי הטמאים בכל השנה היו מהלכים באמצע הדרכים והאדם הטהור היה מרחיק אותם ומפריש עצמו לצדדין והיה מצוה לבני אדם שיפרשו מהם כדי שלא יטמאו ומפני זה הרוק הנמצא בצדדין טהור והנמצא באמצע הדרך טמא ובשעת הרגל הדבר להיפך כי העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל שנאמר ויעל כל ישראל כאיש אחד חברים וכולם טהורים כאשר נצטווינו חייב אדם לטהר עצמו ברגל וכל מי שנשאר טמא ולא יכול ליטהר יפריש עצמן לצדדים ויתרחקו בני אדם ממנו כדי שלא יטמאו כי כל העדה כולם טהורים. והלכה כר' יוסי מסכת שקלים פרק ח משנה ב (ב) שלא כירידתן עלייתן לפי שהם כשמורידין אותן לטבילה הם טמאים:

וכשמעלין אותן הם טהורים ויתבאר לך זה ממקום הכלי ותכונתו אם נפל בשעת הירידה או בעת העלייה. ומגריפה כלי שמקבצים בו עצמות המתים. ומריצה הוא כלי שהיו מכתתין ומרצצים בו העצמות כדי שיכנסו בסל להוליך אותן ממקום למקום וזה השם מגזרת ותרץ את גלגלתו ולחוזק טומאתן היו בחזקת טומאה. והלכה כרבי יוסי כי העיקר אצלינו לא גזרו על הכלים בירושלים אבל חוץ לירושלים כל הכלים הנמצאים בחזקת טומאה שמא הם מדרס הזב או טמאים במת וזו גזירה מדבריהם

מסכת שקלים פרק ח משנה ג (ג) יום ארבעה עשר מניסן הוא יום שחיטת הפסח וחזקת כל הסכינין שטהרו לשחיטה ולפיכך שוחט בה מיד ואם מצאה יום שלשה עשר מזה עליה מי נדה ומטבילה ותשאר עד הערב השמש ושוחט כי אפשר שהוציאוהו לטהר:

ואמרם שונה לפי שאנו נותנים אותה ביום שלשה עשר כאילו הוא יום שביעי לטומאתה שהיא צריכה הזייה שניה כמו שאמר הכתוב בטומאת מת והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו' וכן כשיחול יום ארבעה עשר בשבת שמא יעלה על הדעת שלא נשחוט בשבת מספק לפי שאפשר שהסכין טמאה והשחיטה נפסדת הודיענו בכאן שלא נאמר זה אלא שוחט בה ביד לפי שהוא יום טוב ולפי שהעם יודעים כי אסור בו הזאה וטבילת כלים כמו שנתבאר במסכת ביצה טהרו אותה מלפני יום טוב. ואם נמצאת זו הסכין קשורה עם סכין ידוע אצלו הרי הוא כמו אותה הידועה אם טמאה טמאה אם טהורה טהורה ומה שחייב שנאמר סכין שמצא בארבעה עשר טהורה ונאמר שטהרה יום שלשה עשר והעריב שמשה ולא נאמר זה בקופיץ אבל נאמר ואפי' יום ארבעה עשר שמא הוציאוהו לטהר ולא נטהר יום שלשה עשר והוא מה שביארוהו במסכת פסחים והוא כי הסכין הוא צריך לשחיטת הפסח על כל פנים כי שחיטת הפסח צריכה בהכרח בין בטומאה בין בטהרה והקופיץ אינו צריך אלא לחתוך הבשר והעצמות ואינו ראוי אלא לחגיגת ארבעה עשר שמותר בו שבירת העצם וחגיגת ארבעה עשר אינה קריבה על כל פנים כי אם בא פסח בטומאה או במרובה אינה באה כמו שביארנו בפרק ששי מפסחים ועל אלו העקרים נתקיימה זו המשנה כשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר שהכל מטמאין לו ולפי שהדבר חד ספיקא שהרי אפשר שימות ויבא הפסח בטומאה ולא נצטרך טהרת סכינין ואפשר שלא ימות ויבא הפסח בטומאה ונצטרך לטהרת סכינין ויטהרו העם סכיניהם בשלשה עשר ויהיו מוכנים ולפיכך כשנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד אבל קופיץ לא נתעסקו לטהרו יום שלשה עשר כיון שהיה להם סכין ושמא ימות הנשיא כיון שהוא גוסס ויבא הפסח בטומאה ולא תהיה שם חגיגה ולא נצטרך לקופיץ לפי שהוא אינו צריך אלא לחגיגה או נאמר שלא ימות ויבא הפסח בטהרה שמא יבא במרובה ולא תהיה שם חגיגה ומפני זה חזקתו שלא נטהר בארבעה עשר וכשנמצא ביום י"ד שונה ומטביל וזהו ענין אמרם לשם סכין דחד ספיקא מטביל לה קופיץ דתרי ספיקי לא מטביל ליה והבן זה וכבר קדם לך לא גזרו על הכלים בירושלים והוצרכנו זה הסכין טבילה כשנמצא יום שלשה עשר משום חומרא דקדשים

מסכת שקלים פרק ח משנה ד (ד) בתחילת סדר טהרות נבאר לך האבות והתולדות נקראות ולד הטומאה ובמסכת פרה תמצא זה הלשון אמר כי כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה אם כן אינה נטמאת זאת הפרוכת מצד שהיא כלי בולד הטומאה אלא במשקה. ועוד יתבאר לך בתחילת כלים כי הכלים הנטמאין במשקין אינן צריכים הערב השמש אלא אם נטמאו באב הטומאה מסכת שקלים פרק ח משנה ה (ה) שמונים ושתי רבוא שמונה מאות אלף ועשרים אלף דינר ומלאכת הפרוכת היא מלאכת התשבץ וכ"מ שנזכר בזה הפרוכת הכל לשון הבאי וכן ביארו בש"ס מסכת שקלים פרק ח משנה ו (ו) בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים אלא מה שנטמא טומאה חמורה בחוץ ובית הלל אומרים לא ישרף בפנים אלא מה שנטמא טומאה קלה בפנים מסכת שקלים פרק ח משנה ח (ח) הכרכוב הנזכר בכאן הוא לענין נתינת מוספי ראש חודש אמרו שהוא אמר בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים וכשנצייר המזבח יתבאר לך זה המקום ועשו זה כדי לפרסם ענין ראש חודש וכן אמר כדי לפרסמו שהוא ראש חודש. ואמרו המקדיש שקלים ובכורים הוא שיתן אותם הקדש לבדק הבית. והלכה כרבי שמעון: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שקלים מסכת בכורים פרק א משנה א (א) הדבר שהיו קורין הוא הכתוב בפרשת והיה כי תבוא הוא אמרו וענית ואמרת לפני ה' אלקיך עד סוף הפרשה וכבר ביארנו שהמבריך הוא מי שמותח ענפי האילן בארץ וטומנם שם ועוד יתבאר לקמן מאיזה טעם אינו מביא. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בכורים פרק א משנה ב (ב) אריסין הם השותפין בעבודת הקרקע בלבד והחכורות הם עובדי האדמה למחצה ולשליש ולרביע כפי מה שיסכים עם בעל הקרקע וכבר ביארנו זה פעמים (דמאי פ"ו מ"ב ושביעית פ"ד מ"ג) וסקריקין הם אנשים גוזלי הקרקעות ואוכלי פירותיהן שלא ברצון בעליהן ועוד יתבאר זה במסכת גיטין (דף נה מסכת בכורים פרק א משנה ג (ג) אמר השם יתברך בביכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כו) ואמרו חכמים מראשית ולא כל ראשית אין אתה מביא אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ והם המנוים בפסוק (שם ח) ארץ חטה ושעורה וגו' ורוצה באמרו ודבש דבש של תמרים ואינו מביא מן הזיתים אלא מן הטוב והמשובח לאומרו זית שמן ולא אמר ארץ זית ודבש מסכת בכורים פרק א משנה ד (ד) כל זה מבואר אלא שפסק הלכה מביא הגר עצמו ביכורים וקורא וסמכו זה למה שאמר הש"י לאברהם (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך אמרו לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם ומפני זה יכול כל גר לומר אשר נשבעת לאבותינו לפי שאברהם היה אב לכל העולם לפי שהוא לימדם אמונה מסכת בכורים פרק א משנה ה (ה) האשה בת גרים עניינו שיהיו אביה ואמה גרים או מזרע גרים אפי' היו להם אבות רבות בישראל כיון שלא נתערב בהם זרע ישראל בשום פנים הרי זו לדעת רבי אליעזר בן יעקב פסולה לכהונה וכשנשא הכהן בת גרים או בת עבדים משוחררים לא תתגרש מפני זה ממנו והבנים היוצאים ממנה כהנים בכהונה אבל לכתחילה אין מתירין לישא אותה כרבי אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעלה הרבה ואז תינשא לכהונה כר' אליעזר בן יעקב לכתחילה:

והאפוטרופסין. הממונים שממנים על היתומים בין שמנה אותם אבי היתומים או בית דין:
וטומטום ידוע אינו ניכר אם זכר או נקבה:
ואנדרוגינוס מי שיש לו אברי הזרע הידועים לזכר ולנקבה והערבים קורין אותו בנתי והוא מסופק ואמרו שאינם יכולין לומר אשר נתתה לי לפי שארץ ישראל לא נתחלקה אלא לזכרים המיוחסין הוא אשר אמר הש"י (במדבר כו) לשמות מטות אבותם ינחלו וכתיב (שם) איש לפי פקודיו עד שיהיה ודאי בלי ספק

מסכת בכורים פרק א משנה ו (ו) רבי מאיר אומר כי הקונה שני אילנות קונה קרקע ולפיכך מביא וקורא ודבריו דחוי אבל העיקר אצלינו קנה שלשה אילנות קנה קרקע קנה שני אילנות לא קנה קרקע אבל לענין ביכורים מביא מספק מפני שחכמים מסופקין אם קנה קרקע או לא ולענין מקח וממכר נאמר לא קנה ולענין ביכורים נחייב אותו להביא מספק אבל אינו קורא לפי שאינם ביכורים אמיתיים:

וכשיבש מעיין המים שממנו היה משקה שדהו או נקצצו האילנות שמהם היה מביא הביכורים אינו קורא כלל לפי שאינו יכול לומר אשר נתת לי לפי שכבר נפסד וכאילו אין לו קרקע ור"י אומר קורא כיון שיש לו קרקע ודבריו דחוי ואמר הש"י בפרשת ביכורים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך (שם) ואמרו בספרי אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא לפי ששמחת אותה השנה כבר נגמרה בסוף חג הסוכות שאמר השם יתברך ושמחתם לפני ה' אלהיכם ור"י בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה. ואין הלכה

מסכת בכורים פרק א משנה ז (ז) השני הוא אותו שקנה הקרקע ואינו מביא מאותו המין שהביא הראשון וקורא ואמר השם יתברך בפרשת ביכורים הגדת לה' היום ואמרו פעם אחת אתה מגיד ולא שני פעמים ורבי יהודה אומר הני מילי באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד. ואינה הלכה מסכת בכורים פרק א משנה ח (ח) נמקו כמו נמסו המק בשרו (זכריה יד) אתם ימקו (ויקרא כו) ואחרים רבים:

נבזזו ג"כ ידוע מגזירת לבוז בז (ישעיה י):
ואינו קורא לפי שאי אפשר לומר הבאתי את ראשית פרי האדמה מפני שאינו ראשית ועוד יתבאר לך שהביכורים האמיתיים חייבים עליהם חומש:

ופי' נופץ כמו נוער או מריק מגזירת נעור וריק מסכת בכורים פרק א משנה י (י) פירות שבהרים יותר טובים מפירות העמקים ויותר מוטעמים והתמרים במישור ובעמק יש בהם יותר דבש ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש לפי שהכתוב קראם דבש כמו שזכרנו ועבר לירדן אע"פ שאינה זבת חלב ודבש הש"י נתנה לנו ואפשר לנו לומר אשר נתתה לי. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי מסכת בכורים פרק א משנה יא (יא) כבר ביארנו שר' מאיר סובר שהקונה שני אילנות סתם קנה קרקע ור' יהודה סובר שאריס וחוכר יש לו קנין בארץ כיון שיש לו בה חלק וזכות מן הזכיות. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה וכבר ביארנו זה מסכת בכורים פרק ב משנה א (א) כבר ביארנו שהביכורים נקראים תרומה וכבר ביארנו בפרק ג' (מ"ז) ממסכת תרומה שהראיה מן הכתוב שאמר והבאתם שמה עולותיכם ואמר ותרומת ידך אלו ביכורים על כן נתחייבו הביכורים בכל דיני תרומה כמו שביארנו בערלה (פ"ב מ"א) וענין אמרם הן נכסי כהן שהוא מקדש אשה בהן:

ואמר מה שאין כן במעשר מבואר לפי שטבול יום אוכל במעשר כפי העיקרים שיש בידינו והוא אמרם (נגעים פי"ד מ"ג) טבל אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וכבר זכרנו זה בתחילת ברכות וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתם ופירות תרומה צריך ליטול ידיו קודם שיאכל אותם כמו שיתבאר במסכת חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא העיקר בתורתנו וזה המעשר שנתן חילוק בינו ובין התרומה הוא מעשר שני

מסכת בכורים פרק ב משנה ב (ב) נאמר בתורה במעשר שני וביכורים שהם טעונים הבאת מקום ואמר במעשר שני (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואמר בביכורים (שם כו) ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' ואמרו בשניהם וטעונים וידוי משא"כ בתרומה וכבר קדם לך במסכת מעשר שני שהוא צריך להתודות על התרומה והוא אמרו יתברך וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר ותירצו זו הקושיא בגמרא ואמרו שענין זה הדבר כשלא היה אצלו אלא הביכורים בלבד או מעשר שני בלבד והוא חייב בוידוי וכשלא היה לו אלא התרומה אינו חייב בוידוי וכבר ביארנו לשם איסור מעשר שני על האונן לאמרו (שם) לא אכלתי באוני ממנו ולפי שהביכורים נאמר בהם (שם) ושמחת בכל הטוב נאסרו גם כן לאונן:

רבי שמעון מתיר ביכורים לאונן מפני שלא נאמר בהם זה הדבר:
וחייבין בביעור לפי שדינו ודין המעשר שוה לפי שפרשת ביכורים סמוכה לפרשת וידוי שנאמר בה (שם) בערתי הקדש מן הבית:
ורבי שמעון אומר תנתן לכהן כמו התרומה. כבר ביארנו דעת ר"ש בפרק אחרון ממעשר שני:

ואמרו ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר והוא כי כשנתערב דבר אסור בדבר מותר לא יהיה דרך להתיר אותו הדבר האסור לעולם כמו תערובת הערלה או כלאי הכרם או התרומה בחולין דיניהם כמו שקדם והוא שיעלה בשיעורו או יאסר בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני מערלה וכשיתכן בשום דרך מן הדרכים להתיר אותו דבר האסור בשום זמן מן הזמנים יאסר אותו התערובות כולו ואפי' נתערב חלק אחד באלף חלקים עד שיהיה מותר הכל על דרך התירו לפי שיש לנו דרך להתיר הכל כיצד כגון שנפלה ביצה שנולדה ביום טוב שהיא אסורה ביום טוב ונתערבה בכמה ביצים אותם הביצים כולם הם אסורין לאוכלם ולא תבטל אותה הביצה במיעוטה כיון שלמחרת יהיו הכל מותרין וזהו אמרם דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואומר לך בכאן כשנתערב אפילו שיעור מועט ממעשר שני או מן הביכורים אפי' בכמה משאות מחולין ויהיה אותו העירוב בירושלים בלבד יהיה דין אותו התערובות כדין מעשר שני או הביכורים ולא נאמר בו יעלה באחד ומאה ולא בשיעור אחד מן השיעורים לפי שהוא דבר שיש לו מתירין לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת המעשר והביכורים כמו שיתבאר אכול הכל בתורת מעשר ונאמר לכהן אכול הכל בתורת ביכורים: ואמרם גידוליהם אסורין מלאכול בירושלים. עניינו כי כשזרע אותו דבר שנתערבה בירושלים שהצומח ממנו כמוהו אסור לאכלו בתורת חולין אלא בתורת מעשר אם היה זה שנתערב במעשר או בתורת ביכורים אם היה התערובות ביכורים ואסור לו גם כן הזרע שלו כיון שיש לו מתירין קרובים לפי שהוא בירושלים:

ואמרו אף לזרים אף לבהמה. רוצה בו כי מה שנתערב בו הביכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהיה דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה באחד ומאה כשנתערב בירושלים והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אמר אף לזרים והשיעור אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובות חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא מעשר שני והביכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים אלא אסורים כל שהם וכן גידוליהם וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיש לו מתירין כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותיה ירושלים אוסרת כל שהוא והבן זה העיקר:

ורבי שמעון חולק בגידוליהם לפי שהוא אומר כבר בטלו אבל התערובות עצמו אין חולק בו רבי שמעון שהוא אוסר בכל שהוא וזהו אמנם בנתינת טעם לדעת ר"ש עירובין בעינן הם גדולים כבר בטלו אבל התרומה אין בה דבר מאלו הדינים כמו שנתבאר. ואין הלכה כר"ש בכל אלו המחלוקת מסכת בכורים פרק ב משנה ג (ג) ענין אוסרין את הגורן הוא שאסור לאכול דבר מן הגורן עד שיוציאם רוצה לומר התרומה והמעשר לפי שהוא טבל ואינו כן בביכורים וכבר קדם לנו בתחילת פאה שהביכורים אין להם שיעור ונתבאר בפרק שלפני זה שאין חייבים בביכורים אלא שבעת המינים ואינם חייבים אלא למי שיש לו קרקע שלו מן הדין ומה שאמרו שאינם נוהגים ביכורים אלא בפני הבית בלבד פסוק מלא בתורה (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך עד שיהא שם מזבח ואז יתחייב בהם ואין בתרומה ומעשר שום דבר מזה וכבר קדמו דינם במקומותם מסכת בכורים פרק ב משנה ד (ד) נקנין במחובר לקרקע הוא שהכהן זוכה בהן מן הדין והן מחוברות לקרקע ואפשר לאדם לעשות כל פירותיו ביכורים וראיות אלו השני דינים מה שאמר השם יתברך (במדבר יח) בכורי כל אשר בארצם זה הכתוב מורה שהן נקנין במחובר לקרקע ושהוא עושה כל שדהו ביכורים:

וחייב באחריותם. כמו שנתבאר שם שאם נגנבו או אבדו שחייב להוציא פעם שניה עד שיגיעם למקדש:
וטעונים קרבן. לאמרו הש"י בפרשת ביכורים (דברים כו) ושמחת בכל הטוב ואמר (שם טז) ושמחת בחגך ואמרו חכמים מה שמחה האמורה כאן קרבן שלמים אף שמחה האמורה להלן קרבן שלמים כי ושמחת בחגך אי אפשר בלא קרבן שלמים כאשר נבאר במסכת חגיגה:
ושיר. כמו שיתבאר בפרק שלאחר זה:
תנופה. לאמרו יתברך ולקח הכהן הטנא מידך ואמרו חכמים ז"ל (סוכה דף מ"ז:) לרבות הביכורים שטעונים הנפה:
ולינה. עניינו שחייב ללון בירושלים ואחר כן ישוב לעירו ממחרת יום בואו והוא אומרו בקרבן פסח ופנית בבקר והלכת לאהליך ואמרו חכמים (ספרי פרשת ראה) כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבוקר

מסכת בכורים פרק ב משנה ה (ה) מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הביכורים ממקצת אילנות מספיק לו על שאר האילנות וזהו ענין שלא מן המוקף כמו שביארנו במה שקדם ואפשר בביכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלות טומאה בעודם מחוברים לקרקע ושאר המאמר מבואר מסכת בכורים פרק ב משנה ו (ו) דבר ברור הוא שהוא כאילן לערלה ולרבעי ואמרם לשביעית כמו שאגיד לך והוא שאם נגמרה פרי האתרוג בשנה שביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אע"פ שנלקטה בשנה השמינית:

ואמרם בשעת לקיטתו עישורו עניינו שאם נלקטו בשנה השלישית או הששית שיוציא ממנו מעשר עני אף על פי שאותו אתרוג נגמר בשנה השנית או החמישית וכן אם נלקט בשנה הרביעית יוציא ממנו מעשר שני אע"פ שנגמר בישולו בשנה השלישית ופסק ההלכה כמו שזכרו רז"ל חזרו ונמנו אתרוג כשעת לקיטתו עישורו למעשר ולשביעית

מסכת בכורים פרק ב משנה ז (ז) דם מהלכי שתים. הוא דם האדם וכבר קדם לך פעמים בזה הסדר כי ז' משקין מכשירין ומכללם הדם והשוה בכאן דם האדם לדם בהמה וכבר ידעת כי שם שרץ נופל על ח' שרצים מבעלי חיים והוא אמרו הש"י (ויקרא יא) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר:

ואמרו אין חייבין עליו. רצה בו כי מי שאכל דם אלו השרצים אינו חייב כרת כאשר יתחייב אוכל הדם כי העיקר אצלנו דם השרץ כבשרו והוא אמרם רבותינו ז"ל בספרא וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו ועוד יתבארו התולדות היוצאות מזה הענין ומדיני הטומאה במקום אחר

מסכת בכורים פרק ב משנה ח (ח) הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה החכמים אם מין בהמה או חיה היא ונתנו עליו חומרי בהמה וחומרי חיה כמו שיתבאר לקמן מסכת בכורים פרק ב משנה ט (ט) לפי שאנו חייבים בכיסוי הדם נמנע לשוחטו ביום טוב מפני שהוא ספק. כמו שהודעתיך אם הוא חייב בכיסוי הדם או לא ואסור לאדם לטלטל האפר ביום טוב לדבר ספק:

וחלבו מטמא טומאת נבילה. העיקר אצלנו שחלב בהמה טהורה אינו מטמא ועוד נתבאר זה העיקר והראיה עליו במסכת עוקצין (פ"ג מ"ט) ושם נבאר עוד שחלב חיה ובשרה שוה וכן בהמה טמאה חלבה ובשרה שוין ולפיכך יטמא טומאת נבילות וזה הכוי לפי שהוא ספק ודנוהו לכל הפנים להחמיר אמרו בחלבו שהוא מטמא אם הוא נבילה כמו חלב החיה שהוא מטמא כבשרה אבל טומאתו בספק והמטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק. והשם יתברך אמר (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה וזהו ספק אם הוא ממין שה או ממין צבי לפיכך אין פודין בו

מסכת בכורים פרק ב משנה י (י) לשון התורה שאין אסור לנו אלא חלב ג' מיני בהמה שור או כשב ועז וזה לפי שהוא ספק עז נאסר חלבו ואין אדם חייב עליו כרת לפי שהוא ספק:

וכבר ביארנו בפרק הראשון ממסכת מעשר שני שאסור לקנות בהמה בכסף מעשר שני אלא קרבן שלמים ולפיכך אסור לאדם לקנות הכוי ממעות מעשר שני לפי שהוא ספק בהמה וא"א להקריבו שלמים לפי שהוא ספק חיה. והלכה כר"א לפי שאומרים לכהן הבא ראיה שהוא בהמה וטול מתנות כי הזרוע והלחיים והקיבה אינם נוהגים אלא בבהמה בלבד שנאמר (דברים יח) אם שור אם שה ונתן לכהן

מסכת בכורים פרק ב משנה יא (יא) אמרם חייתו ובהמתו הוי"ו בכאן כאילו אמר או והכוונה שאם כתב אדם חייתו לא כתב את הכוי וכן אם כתב בהמתו לא כתב את הכוי לפי שהעיקר אצלנו יד בעל השטר על התחתונה ועיקר אחר מפורסם המוציא מחבירו עליו הראיה על כן אם כתב לו בהמתו אומרים הבא ראיה שזו בהמה ואם כתב לו חייתו אומרים לו הבא ראיה שהוא חיה:

אבל כשאמר אדם הריני נזיר שזו חיה ובהמה הרי זה נזיר וביאר הגמרא שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חיה ה"ז נזיר וכן אם אמר ע"מ שזו בהמה או אם אמר ע"מ שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר בכולם מספק וכל זה מוסב על עיקר אחר והוא אמרם ספיקא דאיסורא לחומרא וספיקא דממונא לקולא

מסכת בכורים פרק ג משנה א (א) גמי ידוע ובערבי גמאם והכוונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם ומה שייחד גמי כפי הנהוג ואמר הש"י בביכורים (דברים כו) ראשית פרי האדמה ואמרו חכמים בשעת הבאה בלבד יצטרך שיהיה פרי אבל בשעת הפרשה אפי' הן פגין כלומר שאינם מבושלים זה מספיק ולפיכך אומר שאם קרא להם שם והם פגין באילנותיהם אינו צריך לקרות להם שם אחר לקיטתן וגמר בישולם ור"ש אומר כמו שבשעת הבאה נצטרך להיות פרי כמו כן בשעת הפרשה נצטרך שיהיו פרי ולפיכך אומר שקורא אותם ביכורים אחר לקיטתן וגמר בשולם. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת בכורים פרק ג משנה ב (ב) ענין המעמדות עוד יתבאר ביאור גמור במסכת תענית (פ"ד מ"ב) ומה שצריך לדעת בזה המקום כי בכל שבוע היו עושין מעמד אנשים ידועים מישראל ומתקבצים במקומותם להתפלל ולהתענות ולקרות בתורה וכשנשלם מעמד ראשון מתחיל השני ועל זה הסדר עשרים וארבעה מעמדות כחשבון המשמרות וכשמשלימין כולם חוזרין חלילה ועוד יתבאר כל זה שם וטעמו ומה שמתקבצין ולא היה הולך כל אחד בפני עצמו היה להדור כמו שכתוב (משלי יד) ברוב עם הדרת מלך ומה שהיו נמנעין מלהאסף אל הבתים מפני שהיו חוששים מאהל הטומאה מסכת בכורים פרק ג משנה ג (ג) ועטרה בראשו להודיענו שאלו הביכורים משבעת המינים ולפי שאין באילנות נאה כמו הזית היו עושין העטרה מענפי הזית בלבד:

החליל הוא הכלי הידוע מכלי הניגון ואין צריך לפרשו מפני שהוא מפורסם:
עטרו את ביכוריהם כלומר הדרו בפירות כי זה ההדור היה שהיו משימין התאנים והענבים הרטובים על התאנים היבשים והצמוקים אם היה מביא מהם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם ומעטר אותם באשכולות הענבים:
ופחות. הם סגני הכהנים:
וגזברים הם הממונים על עסקי ההקדש ועל נכסיו:
אמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. ביאר הגמרא עניינו שאם היו הנכנסין רבים היו גם כן היוצאין לקראתם רבים ואם היו מעטים היו יוצאים לקראתם מעטים:
והעיקר אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים אבל חייבנו לאלו לעמוד לפי שהנכנסים הם קהל וכבוד ציבור שאני ואמרו בגמרא בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ובירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים

מסכת בכורים פרק ג משנה ד (ד) לשון התורה הוא שיהיה אדם בעצמו נושא הביכורים ונותנן ביד הכהן אמר הש"י (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך: ואגריפס המלך ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה ואמרו בגמרא בהר הבית היו אומרים הללויה עד כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ מסכת בכורים פרק ג משנה ה (ה) היו מעלים עם הביכורים להדור תורים ובני יונה מהם שהיו מביאין אותם תלויים בסלי הביכורים מהם שהיו מביאים אותם בידיהם:

ואמרו שע"ג הסלים ביארו בגמרא שהיו תלוים מן הסלים ולא היו משימים אותן על הסלים כדי שלא יטנפו אותם ואותם שהיו תלויים בו היו מקריבין אותם עולות ואותן שהיו מביאין בידיהם היו נותנים לכהנים

מסכת בכורים פרק ג משנה ז (ז) אמר הש"י בביכורים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך (דברים כו) ועוד אמר הש"י וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם (שם כז) ואמרו בספרי מה ענייה האמורה כאן בלשון הקדש אף ענייה האמורה להלן בלשון הקדש ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקודש כמו שנתבאר בעזרא חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות וסמכו זה למה שנאמר וענית ואמרת אמרו אין ענייה אלא מפי אחרים מסכת בכורים פרק ג משנה ח (ח) קלתות סלים וענין אמרם של כסף מחושקים ומצופים כסף או זהב:

ונצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא) ופירוש קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן (בראשית ל) קליף חיור:

הסלים והביכורים הניתנין לכהנים הם סלי הערבה הקלופה לא של כסף ולא של זהב מסכת בכורים פרק ג משנה ט (ט) והלכה כר"ע מסכת בכורים פרק ג משנה י (י) כבר אמרנו שאין הלכה כר"ש שאמר מעטרים את הביכורים שלא במינן חוץ משבעת המינין אבל אם רצה לעטר התאנים בענבים בדרך הדמיון והתמרים והזיתים וכיוצא בו הכל מודים בזה וענין חייבים בדמאי שהן חייבין בדיני הדמאי ומוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני כמו שנתבאר במה שקדם מסכת בכורים פרק ג משנה יב (יב) לחבר בטובה שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה. והלכה כחכמים: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ביכורים וסליק סדר זרעים מסכת מכשירין פרק א משנה א (א) כבר ביארנו פעמים שהאוכלין כולן לא יטמא מהן דבר אלא אחר בלילתו באחד משבעה משקין ולזה שני תנאים. האחד שיבלול אחר עקירתן מן הקרקע והאחר שיבלול ברצון לא שיבלל בלא כוונה ואם נבלל בלא כוונה ולא נתרצה ולא תהיה מוכנת לטומאה וזה שאמרו (בבא מציעא דף צב:) יותן דומיא דכי יתן. מה יתן לרצונו אף יותן לרצונו וכן בלילתו אחר עקירתו הכרחי משום אמרו (ויקרא יא) וכי יותן מים על וגו' ולמדנו מזה כי שום זרע לא יטמא כשאינו בלול וידוע כי כל צמח אי אפשר לו שלא יבלל בעת צמחו וכשיבללו האוכלין על התנאים שהתנינו נקראים מוכשרים רוצה לומר שהם מוכנים לטומאה והמשקה אשר יבלול אותם יקרא מכשיר ומכנה עוד במשנה על הענין הזה רוצה לומר שהמשקה הזה כבר הכשיר הזרעים או יכשיר אותם כשיפול עליהם שהוא כל זה תחת דיבור השם יתברך וכי יותן מים על זרע באמרו הרי זה בכי יותן רוצה לומר שהוא מכשיר. ומבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון לפי שהטומאה עם ההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכים המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואחר כך יבוא הדבר המטמא והוא אמרו וכי יותן וכו' ואחר כך ונפל מנבלתם עליו וכו מסכת מכשירין פרק א משנה ב (ב) אמרו ב"ש שכיון שכוונתו שיפול מה שיש בה מן המשקין כל מה שיפול ממנה בענין זה הוא מכשיר את האוכלין וכן משקה הנשאר באילן מכשיר ג"כ וב"ה אומרים כי הנשאר באילן אינו מכשיר את הזרעים כשיגע בהן בעת הרעדת האילן לפי שבעת שהרעיד האילן היתה כוונתו שלא ישאר בה דבר מן המשקים הילכך מה שנשאר שם אינו לרצונו וזהו ענין אמרו מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו מסכת מכשירין פרק א משנה ג (ג) אין ספק כי הירקות והזרעים טופחין במים היורד עליהן וגם כן במים אשר ישקום תמיד וכשהם הזרעים והירקות תחת האילן או תחת הסוכה והרעיד האילן ההוא להפיל פירותיו או הסוכה ההיא להפיל הפירות שעל גבה ונפלו (אותן משקין) על אותם זרעים וירקות ונבללו אין מחלוקת בין ב"ש ובין ב"ה שכבר הוכשרו לפי שהוא ידוע כי בללו והורצה לו בלילתם אמנם חלקו במרעיד אילן על אילן שני שתחתיו זרעים וירקות ונפל מן האילן השני אוכלים בזרעים ובירקות ההם ובא רבי יוסי ואמר טעם ב"ה כמו שאתה רואה:

וחלי קופרי. כנוי:

וטבעון. שם מקום מסכת מכשירין פרק א משנה ד (ד) דברי ב"ה חוששין אנו בתמיהה. פי' שהם אמרו לבית שמאי לטעמיכם מי שנער קלח אחד יוכשר הקלח ההוא ונאמר שמא יצא מן העלה לעלה. והשיבום ב"ש שהקלח אחד על כן לא נחוש לו ואגודה. קלחים הרבה ואמרו להם ב"ה והרי המעלה שק מלא פירות שהם חלקים נפרדים ואין אנו אומרים שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויהיה הפירות התחתונים נבללין ברצון עם היות השק הכולל הפירות כמו בהיות האגודה כוללת הקלחים ומאמר ר' יוסי התחתון טהור ר"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים במסכת הזאת טמא בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר:

וטעם ר' יוסי שאומר שלא נתכוין שיבלל השק התחתון אבל נתכוין להגן בו השק העליון שלא יבלל ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. והלכה כרבי יוסי

מסכת מכשירין פרק א משנה ה (ה) הממחק את הכרישה. מי שמקנח הכרתי מבלילה שעליה והוא מחובר לקרקע או נפל עליו שלא לרצון או מי שסוחט שערו בבגדיו לנגבו כל מה שיהיה שותת מן המים בעת הסחיטה או הניגוב מכשיר לפי שהוא נתכוין לירידת המים ההם וכל מה שנשאר שם בשער או בכרתי וכיוצא בו אינו מכשיר לפי שלא היתה כוונתו שתשאר בו בלילה. והלכה כר' יוסי לפי שהוא לטעמייהו דב"ה הקודם מסכת מכשירין פרק א משנה ו (ו) הרבה שעושין אצלינו בבחינת הפולין הטחונין רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחין בו נודע שיתבשל מהר כי היותו מקבל הלחות במהרה אות על פתיחת נקביבותו:

ורבי שמעון אומר כי הלחות ההוא הוא מזיעת האדם. ועוד יבאר כי הזיעה אינה מכשרת. וחכ"א כי הלחות ההוא הוא מהבל הפה וכל מה שיצא מן הפה מכשיר לפי שהוא מתולדות המים כמו שעתיד לבאר. ואין הלכה כרבי שמעון:
סיקרין. מציקין ומתגברין וכבר הקדמנו העיקר כי מתנאי ההכשר שיבלל הדבר בכוונת בעליו לבלול אותו ולא שיבלול אותו באונס והוא אינו רוצה בעצם הבלילה אבל אם איפשר להשלים כוונתו בלא בלילה היה עושה כן:

ושיבולת הנהר. הוא שפיכת המים הידוע אצל העם עד"ף אלוא"ד מלשון (תהלים סט) אל תשטפני שבולת מים וגו'. זה מאמר כולו מבואר מסכת מכשירין פרק ב משנה א (א) הבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע וגם כן המערות ונקרות הצור הם עשויין להזיע ואפי' אין שם מים והודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה ואפילו אם היה משקה הבית טמא הזיעה ההיא טהורה ואינה מכשרת וכן זיעת האדם אינה משקה ועל כן היא טהורה ואפילו שתה משקין לפי שאינם אותם המשקים שיצאו מגופו:

וכבר ביארנו פעמים כי הבא ראשו ורובו במים שאובין טמא ופוסל את התרומה ועוד נבאר טעמו בסוף זבין. ועל כן כשבא במים שאובים ונטמא כמו שזכרנו להתערבות הזיעה עם המים שאובין אשר על שטח גופו על כן כשיתנגב מן המים שאובין ואח"כ יזיע זיעתו טהורה

מסכת מכשירין פרק ב משנה ב (ב) מבואר הוא כי הדלף הדולף מן המרחץ שהוא מימי המרחץ על כן כשיהיו המים טמאין יהיה הדלף טמא וכשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע כי יבלל בהכרח ושאר המאמר פשוט הוא מסכת מכשירין פרק ב משנה ג (ג) כבר ביארנו בי' של כלים שכלי מתכות שנטמאו ואפילו התיכן פעמים רבות כשיחזור ויעשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה עד שיטהרו בהזאות שלישי ושביעי ובטבילה ופירוש בללו. ערבו בהתוך:

גסטריות. הן כמין קדרות ושוליהן שטוחין ויתקבץ בהן שתן העובדי כוכבים ושתן ישראל או המימות ששופכים העובדי כוכבים והישראלים וידוע שהעובדי כוכבים כזבים לכל דבריהם ועל כן המימות אשר הם שופכין הן טמאים. ומי שפיכות הן המים אשר שופכין אחר שנשתמשו בהן והן בחזקת טומאה לפי שהן מים מזוהמין ומים טמאין ואמר כי כשקדמו מי גשמים ונתקבצו במקום ואחר כך נשפך בהן איזה שיעור שיהיה ממי שפיכות הכל טמא לפי כשיפלו ממים טמאים אלו משקל טיפת חרדל בחבית של מים נטמא הכל ואמנם הולכין אחר הרוב כשקדמו מי שפיכות ורבו עליהן מי גשמים

מסכת מכשירין פרק ב משנה ד (ד) הטורף גגו. הרוחץ גגו וידוע שהמים הנוטפין מן הגג אחר רחיצתו או מן הבגד שהן מי שפיכות ורצה להודיענו איך נדע כי רבו מי גשמים על מי שפיכות וכבר ביארה בתוספתא איכות זה ומקום המחלוקת ר' יהודה וזה כי ת"ק אומר כשתהיינה הטיפות הנוטפות קטנות ואחר כך ירדו גשמים וגדל שיעור הנוטפות כבר רבו מי גשמים. ורבי יהודה אומר כי אפילו אינם גדולות אלא שיש בין הנוטפת האחת וירידת הנוטפת השנית זמן ואח"כ ירדו גשמים ונעשו הנוטפות תכופות אז רבו מי גשמים. ואין הלכה כר' יהודה מסכת מכשירין פרק ב משנה ה (ה) אמבטי קטנה. הוא צנור קטן בלשון ערבי אל אבון שיורד בו המים במרחץ וכשהוא קטן ויש שם מלך שבעבור המלך יחמו אותו בכל יום מותר לרחוץ בו מיד ואף על פי שרוב העיר ישראל ואין הלכה כרבי יהודה. וכבר ביארנו באבות (פ"א) ששם המלוכה רשות מסכת מכשירין פרק ב משנה ו (ו) רוצה לומר כשימצא ירק נמכר במוצאי שבת והעיקר אצלינו כי כל מה שיעשה בשביל ישראל ואין בו פרסום גדול כשנעשה בשבת כגון חפרו לו קבר והביאו לו ארון כמו שנתבאר במסכת שבת (דף קנא.) מותר למוצאי שבת אמנם אחר שימתין בכדי שיעשו ועל כן ימתין בכאן לירק הזה כדי שיבואו ממקום קרוב אחר מוצאי שבת ואז תהיה מותר באכילה וטעם הדין הזה הנשרש אצלינו והוא ימתין בכדי שיעשו הוא מה שאספר לך וזה כי כשראינו או ידענו כי הדבר הזה אשר עשה העובד כוכבים בשבת עשה אותו בשביל ישראל אסרנוהו שיהנה בו עד אחר מוצאי שבת ושימתין בכדי שיעשו בו אחר השבת שיעור מה שנעשה בשבת לפי שאנו חוששין שמא הישראל רמז לעובד כוכבים ועוררו לעשות הדבר הזה בשבת כדי שימצא אותו מזומן למוצאי שבת וכאשר נאמר שאי אפשר לו שלא ימתין בכדי שיעשו לא ירמוז אליו שיעשה בשבת בשבילו בלבד לפי שאין לו תועלת בזה כיון שאי אפשר לו שלא ימתין וכיון שכן ימתין הוא עד מוצאי שבת וירחיק המעשה ההוא מתחילתו וזה כולו מנוסה באמירה לעובד כוכבים שהיא אסורה משום שבות והבן התעודה הזאת שהיא טובה מסכת מכשירין פרק ב משנה ז (ז) אמר אם רוב עובדי כוכבים עובדי כוכבים. לענין שמותר לו לאכול נבילות ומותר לנו להאכילו שאר איסורין:

ואם רוב ישראל ישראל. לענין שמחזירין לו אבדה כישראל:
מחצה על מחצה ישראל לענין נזקין כי אם הזיק שורו ישלם חצי נזק כישראל אבל לשאר דברים הוא ספק בשלשה פנים ונדון בו להחמיר מי שהרגו אינו נהרג ואם קידש אשה היא אשת איש וצריכה גט מספק ואם בא עליה פסלה לכהונה ולא יהיה כישראל לכל דבר להקל ולהחמיר עד שיטבול לשם גירות ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מכשירין פרק ב משנה ח (ח) כבר נתבאר לך בב' מבבא מציעא (דף כא.) שהמוצא מציאה חייב להכריז:

פת עיסה. עיסת הבית ר' יהודה סובר עירוב טוב הקמח ורעתו. וקיבר הוא המורסן:
וענין אמרו הולכין אחר רוב אוכלי פת עיסה במה שנודע מעניינם אם הם אלה הרוב חברים יהיה פתם טהור או עם הארץ יהיה פתם טמא. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מכשירין פרק ב משנה ט (ט) ר"ל כשהם רוב הטבחים ישראל הבשר הוא בשר שחוטה. וכשהם עובדי כוכבים הוא בשר נבילה ומטמא. כי הדברים האלה הם לענין טומאה וטהרה לבד אמנם לענין האכילה אסור לאכלו באיזה ענין שיהיה לפי שהעיקר אצלינו בשר הנעלם מן העין אסור אלא אם היה לו בו טביעות עינו ויכירהו ואז יהיה מותר לאכלו אחר ההעלמה מסכת מכשירין פרק ב משנה י (י) כשרוב העם מכניסין לבתיהם הפירות אינם מביאים אותן עד שיוציאו מהן המעשרות משום שכיון שיכנסו לבית נקבעו למעשרות ואין מותר לו שיאכל מהן עד שיעשר כמו שביארנו במסכת מעשרות (פ"א מ"ה) ועל כן יוציא מהן מעשרות ואז יכניסם לביתם ומה שיפול מהם בדרך פטור מן המעשר לפי שהוא בחזקת מעושרות אבל אם הביאם למכור בשוק מביאם טבל לפי שאוכל מהן עראי על כן הן בחזקת טבל וחייבין במעשרות וכבר ביארנו במסכת דמאי (פ"ג) שהדמאי הוא הדבר המסופק חייב בתרומת מעשר ומעשר שני לבד וזכרנו סיבת זה וכבר ביארנו פעמים בסדר זרעים שרבי מאיר לבדו הוא שאמר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות על כל הפירות אשר ביד העובד כוכבים הן טבלין וחייבין במעשר ודאי וחכמים אומרים דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עשר אם לא עשר אבל אילו היה כל האוצר של עובד כוכבים היה פטור מן המעשרות כמו שביארנו במקומו מן הסדר הזה והלכה כחכמים מסכת מכשירין פרק ב משנה יא (יא) כבר ביארנו פעמים בספר זה בסדרים הקודמין כי מה שמוציאין בשנה ראשונה של שמיטה ובשנית וברביעית ובחמישית הוא מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני ובשנה השלישית והששית מוציאין מעשר עני תחת מעשר שני והוא אמרו יתברך (דברים כו) כי תכלה לעשר וגו' ודיני פירות שנת ז' ידועים ורובם לשון משנה וכבר ביארנו במקומן ואמרו מחצה למחצה להחמיר ר"ל שאם היה העירוב בין פירות השנה הג' והב' אשר לפניה או לאחריה או בין הפירות הו' והה' ראוי שיוציא מן הפירות ההם מעשר ראשון התמידי ואחר כך מעשר שני כי מעשר עני אין בו קדושה ומעשר שני קדוש וטעון הבאת מקום כמו שביארנו במקומו ואם היה העירוב מחצה למחצה בין הפירות שביעית והשנה אשר לפניה או לאחריה התערובות ההוא ידונו בו דין פירות שביעית ויאכל בקדושת שביעית מסכת מכשירין פרק ג משנה ב (ב) הג' משקין אלו דקי העצם שוקעין בחרס הכלי. ושאר כל המשקים. ר"ל שאר שבעה משקים עבי העצם ועל כן אין להם הכשר בפליטתם: קטניות כגון פולין ואפונים וכיוצא בהן. ואין הלכה כרבי נחמיה מסכת מכשירין פרק ג משנה ד (ד) טננו. מטפיחין והטמנה יטמין בחול כדי שיטפיח הדבר ההוא הטמון וזה לשון בלי מפורסם אצלינו וענין אמרו מחמת הסלע. מחמת העריבה [הקרקע] שיתלחלחו מן הלחלוחית אשר בעצם הקרקע ובעצם החרס מסכת מכשירין פרק ג משנה ה (ה) כבר ביארנו פעמים שענין משקה טופח באיזה מקום שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו. ומרבץ גרנו. ירבץ הגורן במים וישים בו החטה וטעם היות בעל החטה הזאת שמח בבלילתו לפי שיסורו האבנים ממנו ויהיה קמחו לבן. והלכה כרבי שמעון ואין הלכה כר' יהודה מסכת מכשירין פרק ג משנה ו (ו) פקק את הצנור. סותם הצנור כדי שלא יצאו המים מן הגג אלא שיתקבצו וירחצו הזיתים ופירוש אם חלחל שינענעם בידו ויחבטם במים. וכבר קדם לך דיבורם ארבע ממקוואות. היו צרורות מתחלחלים בתוכו פירוש מתגלגלין בו. והענין אחד ועיקר דעת רבי יהודה כי השמחה בדבר בלי כוונה אינו במקום כוונה עד שיהיה שם מעשה לרצון עוזר השמחה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מכשירין פרק ג משנה ז (ז) אם הפכו שקיהם במים אז יהיו המים אשר בתוך השקים בכי יותן ואם יגיעו בהן פירות הוכשרו לפי שהמים ההם היו ברצון וכן הדין במים שברגליו וברגלי בהמתו כששמח ור' יהודה היא אשר אומר כי המים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם מכשירין וכן מבואר בתוספתא. ואין הלכה כרבי (עקיבא) [יהודה מסכת מכשירין פרק ג משנה ח (ח) גלגלים. הם המסבבים אשר בעגלה אשר דשין בה ונושאין עליה משא וכלי הבקר המחרשות וכיוצא בהם:

בשעת הקדים. בזמן החמה:
בשביל שיחוצו. כדי שיסתמו סדקיה לפי שעץ בימות החמה יסדק וכששורין אותו במים נסתמין אותן בקעים ופי' הרי זה בכי יותן. לפי שהמים ההם הנתלים בהם הם ברצונו וכשנוגעים בהם פירות ברצונו גם כן הוכשרו. ועיקר הענין הזה בכל המסכת הזאת והוא שהכלים כשנבלל שלא ברצון אע"פ שנגעו בפירות ברצון אינן מכשירין כיון שהבלילה הזאת מעיקרא לא היתה ברצון אבל אם נבלל הכלי ברצונו גם הם מוכשרים וכדין בלילת הכלים כך דין בלילת האדם עצמו או הבהמה גם כן כשהיתה ברצון אז היא מכשרת:
ופי' אמרו בשעת היחף. כשיגעה הבהמה מן ההליכה והשיגה עייפות ויגיעה וזה החולי מחולי הבהמות הנקרא בערב אל חס"א [חכ"א]. ופי' יחפות ובשעת הדישה עד שתיגע הבהמה מהדישה והיא ג"כ אז כואבת מרגליה וכשהיא הבהמה בענין זה אינה צריכה מחשבה שיודחו רגליה אלא לעולם מים שברגליה ברצון הוא לפי שהיא בשעה זו יועיל לה תערובת המים כדי שתסור יגיעתה ובעבור היות הדבר על הרוב בכוונה ע"כ נאמר לעולם טמא אפילו לא חשב וכבר ביארנו בתחילת המסכת הזאת שהוא אומר טמא וטהור בעבור מכשיר ואינו מכשיר

מסכת מכשירין פרק ד משנה א (א) מכונן. מלופף ותנא קמא סבר שצריכה לפי שיעור גדלה וקטנה וכששם החבית תחת הצנור אין ספק שהוא נתכוין שיזולו המים בתוכה ואפשר שיזולו בתוכה לבד ולא תבלל מבחוץ ועל כן מים שבאחריה ובחבל אינן בכי יותן מסכת מכשירין פרק ד משנה ב (ב) כבר קדם לך שמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון על כן אמר אפילו היה האדם הזה אב הטומאה כי המים השותתין מגופו אינן מכשירין כיון שירידת הגשמים הם שלא לרצון אמנם אם נער גופו שיסיר מה שעליו מן המים ההם הנתזין ממנו מכשירין כיון שכוונתו שיסירהו כמו שקדם ודוגמת זה בתחילת המסכתא באילן:

ולהקר. לקרר גופו:
ולידוח. לרחוץ אם היה האדם ההוא טמא המים הנשפכים עליו משקין טמאים ואם הוא טהור הן מכשירין כשיגעו בהן פירות ברצון כמו שביארנו

מסכת מכשירין פרק ד משנה ג (ג) זה מבואר ממה שהקדמנו מסכת מכשירין פרק ד משנה ד (ד) החבית הזאת היא מלאה פירות וב"ש אומרים שצריך לשבור החבית ואז יהיו הפירות בלתי מוכשרין בעבור היות המים שנפלו עליהם בלי רצון וכיון שידע סלקם בבת אחת ביותר מהירות שאפשר לו אבל אם הוציא ממנה המים ראשון ראשון כבר עברה בלילה ברצון וב"ה אומרים יוציא ממנה המים בלבד ואמרו והם טהורים. ר"ל בלי מוכשרים מסכת מכשירין פרק ד משנה ה (ה) הניתזין. הניצוצות אשר ניתזין מהן בירידת הנוטפין והצפין המים אשר ירבו וישפכו על פניה אחר שנתמלאת מן הנוטפין אמנם המים נכנסו בתוך הכלי ב"ש אומרים כיון שלא שפכה במקומה כשמצא בה הנוטפים אבל נשאה במימיה כבר נרצה לו היות המים בה אותו הזמן ועל כן הרי הוא בכי יותן וכשישים פירות בעריבה ההיא אחר ששפך המים מתוכה או קודם לכן הוכשרו וב"ה אומרים כיון שנשאה במימיה לשפכן ולא להניחן שם אינו בכי יותן אבל כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפין הרי המים הנאספין בה בכי יותן ואפילו נטלה לשפכה לדברי הכל [לר"ה מסכת מכשירין פרק ד משנה ו (ו) שמור עיקר זה והוא שהפירות שנבללות במבוע מים או במקוה מים לא הוכשרו לטומאה בעוד שהם במים ההם עד שיצאו המים ממקום קבוצם או ממבועם ויפלו בהם הפירות או יפלו עליהם בכוונה ואז הן מוכשרין וזה לשונו בסיפרי:

יכול אפילו הן הפירות בבורות שיחין ומערות יהיו מוכשרין תלמוד לומר בכל כלי יטמא ואמרו עוד מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף אני ארבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שהן תלושין מן הקרקע ומוציא את שבבורות ושבשיחין ושבמערות שאינן תלושין מן הקרקע ומשום זה העיקר אמרו בכאן כי צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור לפי שלא הוכשר כל זמן שהוא בתוך מי המערה עד שיצא ואפילו משהו ממי המערה ואז יהיה הקצה שיצא ממנו מוכשר בבלילה אשר עליו לפי שהמים שעל הצנון נתלש מן הקרקע ואז יטמא הצנון ההוא בנגיעת הנדה וזה הטעם עצמו בתורמוסים שבקופה לפי שהאיש הזה הטמא כשמעלה הקופה הוכשרו התורמוסין ונטמא מהם כל מה שנגע בקופה בעבור היות הקופה טמאה והיא הראשון לטומאה במגע הטמא הזה אשר נשאה מן המקוה ושאר כל התורמוסין טהורים לפי שהן תורמוסין של חולין ולא נמצאו בחולין שלישי כמו שביארנו בשני של טהרות

מסכת מכשירין פרק ד משנה ז (ז) יתחיל מן ההלכה הזאת שטבילת ידים אינה צריכה כוונה וכבר העמיד הש"ס ההלכה הזאת הפירות חולין אמנם אם היו פירות מעשר או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר אינו אפשר לו בלתי שיתכוין לטהר ידיו או ישארו בטומאה ואע"פ שהטבילן במים כיון שלא נתכוין דומיא דטבילת כל גופו שהיא צריכה כוונה כמו שביארנו בחגיגה:

כבר ביארנו בתחילת הסדר שכלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או במשקין טמאין ושמגע טומאה נקרא כלי ראשון לטומאה בעבור היותו נוגע באב מאבות הטומאה וידוע ממה שביארנו שם כי אפילו המשקים אשר מטמאים בשני יטמאו הכלים ואמר בהלכה הזאת כי כשפשט האיש הזה אשר הוא אב הטומאה את ידו ונגע בקדרה הזאת שהיא טמאה ואע"פ שהיא בתוך המקוה לפי שנטמאה במגעו ולא נטהרה בעמדה במקוה מחמת המים אשר בתוכה כי הוא חוצץ כמו שנתבאר בעשירי של מקוואות ואם היה זה שפשט ידיו מגע טומאות רוצה לומר ראשון ונגע בקדרה הזאת בתוכה. אז היא טהורה והסיבה בזה כי הוא אינו מטמא אותו במגעו כמו שהוא עיקרנו אכן יטמא משקין שבתוכה ואותן משקין יטמאו הקדרה כמו שנתבאר בח' של פרה וזהו אילו לא היתה בתוך המקוה אבל בעבור היותה בתוך המקוה לא יטמאו מים שבתוך הקדרה ואפילו נגעה בה הטומאה לפי שהמים הטמאים שנכנסו לתוך המקוה נטהרו ואע"פ שלא נתערבו בו כי המקוה מנען מלהטמא והוא בתוך המקוה והוא אמרו בסיבת היותה טהורה ושאר כל המשקין טמאים [שאין] המים מטהרין את שאר המשקין ר"ל אילו היתה הקדרה הזאת מלאה שאר ז' משקים כגון השמן או הדבש ודכוותיהון ופשט מגע טומאות ידו לתוכה אותן משקין הן טמאין והיו מטמאין הקדרה ואע"פ שהיא בתוך המקוה אמנם בהיותה מלאה מים לא יטמא המים בתוך המקוה לפי שהמקוה מטהר מים טמאים ובמסכת טבול יום [ובתוספתא] (פ"ב) אמרו חומר במשקין משא"כ במים שהמשקין אין להן טהרה מטומאתן ואין טהורין בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה משא"כ במים וכבר ביארנו העיקר הזה בסוף מקוואות

מסכת מכשירין פרק ד משנה ח (ח) מי שדולה. שממלא מים בתעלת עץ או חרס וכיוצא בהם כי המים הנשארים בקילון ההוא אשר מלא בו מכשיר את הפירות לפי שברצון נכנס המים בקילון והוא זה בתוך ג' ימים אחר הדליה אמנם אחר ג' ימים הדבר הנשאר בו אינו מכשיר לפי שאין רצונו שישארו המים באותו כלי יותר מן הזמן הזה ולא היתה כוונתו אלא שהקילון הוא ינגב אחר הזמן הזה ור"ע אומר כיון שלא נגבו כל לחלוחית שימצא בו ואפילו אחר ל' יום הוא ברצון. ואין הלכה כר"ע מסכת מכשירין פרק ד משנה ט (ט) המשקין האלו הן שאר ז' משקין כגון שיפול עליהן שמן או דבש ברצון ואח"כ ירדו עליהן מי גשמים שלא ברצון ורבו מי גשמים על המשקין אותן משקין אינם מכשירין. ואע"פ ששקעו משקים טמאים בגוף העצים אותן עצים טהורין והמשקין טמאים גם כן הנכנסים בתוך העצים טהרו ואפילו ירד עליהם מי גשמים במתכוין אותן מי גשמים טהורין ולא נאמר מי גשמים אלו אשר על גבי העצים נתערב בהן המשקין טמאין שבלעו ויהיה הכלי טמא ולא ישרף אלו העצים הבלולין במי גשמים אלא בידים טהורות כדי שלא יטמא מי גשמים שעל גבן ויטמאו אותן משקים התנור בעת ההיסק כמו שנתבאר במסכת כלים (פ"ט מ"ה) וחלק ר"ש על ת"ק ואמר כשאנו אומרים שמשקין שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור דוקא כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שריפה יותר ממשקין טמאין שבלע אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאים אותן העצים והתנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקין שבלעו מתוכן. ואין הלכה כר"ש מסכת מכשירין פרק ה משנה א (א) מי שטבל בנהר והיה לפניו נהר אחר וכו' בכי יותן. אשר יטבול בו אין ספק כי המים אשר על שטח גופו הוא בכי יותן לפי שהוא ברצונו וכוונתו ומי שעבר בנהר המים אשר נבלל בהם אינן בכי יותן כמו שקדם לנו ע"כ אמר כי כשטבל בנהר ויצאו המים ההם על שטח גופו הן מכשירין ואם עבר אחר כך בנהר אחר המים אשר על שטח גופו אינן בכי יותן וזהו ענין אמרם טיהרו שניים את הראשונים וכן אם דחייהו חבירו אחר הטבילה ונפל במים אותם המים שעל גופו אינן בכי יותן אבל כשחבירו מצחק עמו אז הוא נפילתו למים ובלילתו לרצונו ואינו אנוס בזה וע"כ מים שעל בשרו בכי יותן מסכת מכשירין פרק ה משנה ב (ב) העושה צפור שהוא מנתז מים בזריקתו והם העושים זה הנערים אצלינו מקנים לצחוק ואין הכוונה מהם שיבללו בהם אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק וכן המים אשר ישארו בה עד שנשאר אינו בכי יותן לפי שאין בכוונה השארתו שם מסכת מכשירין פרק ה משנה ג (ג) שיגובו. בעבור שיגבהו בהתפזרות המים בכללן והלכתא כחכמים מסכת מכשירין פרק ה משנה ד (ד) פי' לרחבו. שידע כמה רחבו:

ועמקו. שידע כמה עמקו ואין ספק כי כשישער הרום בידו או במדה שהוא מתכוין בלילת המדה ההיא או ידו וע"כ המים הנתנין בידו או במדה מכשיר כשנגע בהן בפירות בכוונה כמו שקדם ביאורו. והלכה כר"ע

מסכת מכשירין פרק ה משנה ה (ה) אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור דינו כדין מי הבור שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר כמו שביארנו אע"פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והדבר הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושים מסכת מכשירין פרק ה משנה ו (ו) שלח העור בצמרו. כמו שמפשיטים אותו כאשר יחבט אותו במטה והוא חוץ למים כוונתו בלי ספק הוצאת המים והוא כמו מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם אמנם כשנחבט והוא בתוך המים אין כוונתו יציאת המים מן העור כיון שהוא שקוע במים וא"ר יוסי כי אז ג"כ הוא מתכוין שיצא המים הנכנס בגופו עם מה שנתלה בו מן הצואה וע"כ מכשיר הדבר שיצא ממנו ונתז ואפילו בתוך המים. ואין הלכה כר"י מסכת מכשירין פרק ה משנה ז (ז) עקל. הוא מקום בתוך הספינות אשר מתקבץ בו המים שמזדלגין מבקיעות הספינה ויתקבצו בהם מים תמיד:

ומשוטות בערבי מגאד"ף ומצודות. ורשתות ומכמורות כולן מיני השבכות שצדין בהן החיות ואמרו אם נער בכי יותן ר"ל כי נעירת השבכה במים מה שינער ממנה הוא בכי יותן לפי שכוונתו אז הוצאת מים ממנה וענין אמרו בספינה לצרפה כדי שתתחסם ויסגר בקיעתה לפי שהספינה שהיתה ביבשה תבקע:
ואמרו מסמר. לצרפו שיקשהו בעבור כי ברזל כשהלבינוהו באש וכבוהו במים הוא מתחזק ומתחסם והנפחים קורין לזה מקשה וחכמים קורין אותו צריפה וקורין לו ג"כ חסום:

ואוד. ידוע שהוא אוד של אש מסכת מכשירין פרק ה משנה ח (ח) קסיא של שולחנות. הכסוי שכופין על שולחני המזון כדי שלא יפול במזון אשר על השולחן מים או כיוצא בהן: ושיפא של לבנים. כסוי שעושין ללבנין שמכסים אותן שלא יפול עליהן מים קודם בשולם ויפסדו מסכת מכשירין פרק ה משנה ט (ט) ענין ההלכה הזאת כי כשיהיה הכלי טהור ובו משקין טהורים והריק מהם בכלי אחר טמא כל מה שנכנס מהמשקים בכלי התחתון הטמא הוא טמא בלי ספק ואשר ישאר מן המשקים בכלי הטהור אשר יריק ממנו הרי הן טהורין ולא נאמר הרי נתחברו משקים אשר בכלי העליון לדבר השותת אשר הוא עמוד מכלי אל כלי ואותו עמוד הוא נקרא נצוק. וזה הטעם אמרו בכאן כל הנצוק טהור:

וזיפים וצפחת. שני מקומות בא"י שהיה דבשם בתכלית העובי וע"כ יחבר נצוק שלהן בין המשקין אשר בין שני הכלים וישובו מה שבתוכם יחדיו משקים טמאים:
ומקפה של גריסין ושל פול. תבשיל של פולים הטחונין ובלתי טחונין וטעם זה מה שזכר מפני שהיא סולדת לאחריה פירוש כי כשנפסק הקלוח והריק ידו חזר אותו עמוד השותת אשר היה קצתו במשקין טמאים למשקין אשר בכלי העליון הטהור ויטמא המשקין אשר היה הערוי מהן וזה משום עובי עצמה ר"ל עובי עצם המקפה הזאת של פולין

מסכת מכשירין פרק ה משנה י (י) השמר בביאור המשנה הזאת מה שזכרתי לך בהלכה אשר לפניה והוא כי הכלי אשר יריק ממנו טהור ואשר יריק אליו טמא וטעם אמרו מצונן לחם טמא לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק יתחמם בהיות קצהו בכלי החם ויעלה ההבל עם הנצוק מתוך הכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וע"כ שב טמא. לפי שההבל החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא אל הטהור ור"ש אומר כי הענין הזה עצמו חייבנו לומר במי ששפך משקה חם טהור בכלי שיש בה משקה טמא יותר חם ממנו לפי שמן הטמא הזה שהוא יותר חם יעלה הבל רותח עם הנצוק ויוסיף בחמימות המשקה הטהור וזהו פירוש אמרו כחו של תחתון יפה משל עליון טמא. ואין הלכה כר"ש לפי שכיון ששניהן חמין ואע"פ שהתחתון יותר חם מן העליון לא יראה לו פעולה ברורה במשקה אשר שופך ממנו מסכת מכשירין פרק ה משנה יא (יא) לפי שזכר בהלכה אשר לפניה כי ההבל העולה מן הכלי הטמא הוא כמו המשקים טמאים ויטמאנו שנה מה שדומה לזה ואמר כי כשתגיס האשה הטהורה הקדרה טמאה בכף והזיעו ידיה מן ההבל העולה מן הקדרה שידיה טמאות לפי שנגעה במשקין טמאין לפי שההבל אשר בלל ידיה הוא ממשקין טמאין. וחילופו כשהיו ידיה טמאות והקדרה טהורה והזיעו ידיה בהבל אותו זיעה היו משקין טמאים לפי שנטמאו בידיה ויטמא כל מה שבקדרה לפי שההבל מחובר בין המשקה ההוא אשר על ידיה ובין מה שבקדרה ורבי יוסי אומר עד שנטף מזיעת ידיה בקדרה ואז תהיה טמאה. ואמרו בכאן קדרה טמאה ר"ל הדבר אשר בקדרה לפי שכבר ביארנו בתחילת המסכתא שמשקין שנטמאו מחמת ידים לא יטמאו כלים אלא אם כן תחשוב זיעת היד הנה בהבל כאילו הן משקים טמאים היוצאים מן הטמא ויחושו לו. ופירוש אמרו היין שבכף טהור כי אינו מכשיר עד שישימו בכלי ואז יהיה משקה ויכשיר ואין הלכה כר' יוסי מסכת מכשירין פרק ו משנה ב (ב) אגודות כמשמען:

קציעות. דבילה של תאנים:
השום. כמשמעו:
בשביל שימתינו. שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו ואמרו אינן בכי יותן. ר"ל אם ירד עליהן טל אינם בכי יותן ואע"פ שהוא ידע כי אי אפשר שלא ירד עליהם טל כל הלילה. ואגודות של שווקים טמאין לפי שהמוכרין מנתזין עליהם מים תמיד והן מוכשרין והידים ממשמשין בהן טמאין וטהורין וע"כ הן בחזקת טומאה. ורבי יהודה אומר כי כשהן לחים אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהם מים ע"כ הן טהורין כיון שאינן מוכשרים ואמר ר"מ כי אע"פ שהן לחין ואינן צריכין בלילה אעפ"כ מנתזין עליהן במשקה פה כדי שיסור האבק וע"כ הן מוכשרין והמחלוקת שבין ת"ק ור"מ כי ר"מ אשר נותן הטעם מפני המשקה הפה אם היה מנהגם שלא יעשו כן הן טהורים ות"ק אמר כי כולן מוכשרין ועל כן הן בחזקת טומאה באיזה ענין שיהא והלכה כתנא קמא:
והקמחין. הקמח שנבללו חטיו קודם הטחינה:
וסלתות. הוא אשר יוסרו סוביו בהכרח ואז יעשה סולת ובעבור היותו מוכשר והוא בשווקים וכל הידים מחפשין בו וקונים אותו על כן הוא בחזקת טומאה:
וחליקה. חטה טחונה כל גרעין לשנים:
וטרגיס. כל גרעין לשלשה:
וטסני. גרעין חלוק לארבע וזה המין ג"כ בגריס הנטחן אחר השרייה במים ועושין ממנו הריפות וכיוצא בהם ממעשה קדרה ואמרו בכל מקום שוה הוא אם הם בבתים או בשווקים לפי שגם הם ממשמשין בהן הידים בבלילתן ובטחינתן

מסכת מכשירין פרק ו משנה ג (ג) כשהן הביצים אצל מוכרי משקה יגעו בהם וידיהם בלולות במשקה לפי שהן סומכין על קליפתן וכשנגע בהן טמא טימא המשקה אשר עליה והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפרק ראשון של עוקצין ואם הם מוכרין עם המשקה והביצים פירות יבשים אז הן מנגבין ידיהן בעבור הפירות וע"כ ישארו הביצים בחזקת טהרה:

וכל הדגים בחזקת טומאה לפי שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשין בו הטמא והטהור:
ואלתית. הוא מין דגים יחתכו אותו לחתיכות:
ודג המצרי הבא בקופה. דג קטן מאד ומשימין אותו בקופות והוא מפורסם במצרי וקורין לו אל נחצ"א:
וקוליס האספנים. מין דגים ועורו רך מאד ונודע אצלינו במערב וקורין לו אל שבוטא וא"ר יהודה כי אלו הג' מיני דגים הן בחזקת טהרה לפי שאינן מוכשרין כי המים מפסידין אותן והן חיין זמן מרובה אחר צידתן ואז מתים ואינם הווים אוכל עד שהן מנוגבין והן אינן מתיזין עליהם מים:

וכל הציר בחזקת טומאה לפי שהוא מוכשר לפי שעשיית הציר הוא ע"י משקה:

ודגה. שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ואמרו על כולם ר"ל כל מה שנאמר בו שהוא בחזקת טומאה לפי שהוא מוכשר נאמן עם הארץ לומר שהוא טהור וזה לעיקר אשר ביארנו בפרק שני של דמאי שהיה עם הארץ נאמן לומר פירות האלו לא הוכשרו ור"א בן יעקב אומר כי הציר אשר נתאמת לנו שהוא טהור ונפל לתוכו מים כבר הוכשר במים ההם המעטים וחוזר חזקתו טמא כמו כל ציר אמנם יהיה הציר טהור כשמוציאין הציר על ידי מלח או על ידי מי פירות שאינן מוכשרין. ואין הלכה כר' יהודה והלכה כרבי אליעזר בן יעקב

מסכת מכשירין פרק ו משנה ד (ד) אמר הקב"ה בטומאת משקין (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא. ואמרו בסיפרא אין לי אלא מים הטל ויין והשמן והדם והדבש והחלב מנין ת"ל (שם) וכל משקה. אי וכל משקה יכול מי תותים מי רימונים ושאר כל מי פירות ת"ל מים. מה מים מיוחדין שאין להן שם לווי אף אני ארבה הטל והיין והשמן והדם והדבש וחלב שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ואמר אח"כ בהכשר זרעים לטומאה (שם) וכי יותן מים על זרע. ואמרו בסיפרא אין לי אלא לאחר הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים נאמרו מים למעלה ר"ל בטומאת משקין ונאמרו מים למטה מה מים אמורין למעלה עשה בהן שאר המשקין כמים אף מים האמורים למטה נעשה בהם שאר המשקים כמים הרי שנתבאר לך מכאן כי כל משקה שאין לו שם לווי מכשיר ומיטמא. והם אלה הז' משקין לבד אשר מנה ואל תחשוב כי דבש דבורים הוא ג"כ שם לווי לפי שדבש גרידא שמו ואין צריך לווי אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים והוא דבש הצרעות וטעם היותו טהור לפי שאינו מיטמא ואינו מכשיר ואמרו מותר באכילה. כדי שלא תחשוב שהוא כמו חלב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה היא משרץ העוף וההפרש בין זה לזה פשוט לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה אבל הוא טל ירד על הצמח ומתערב בו כח הצמח ההוא ולחלחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכתם ומה שיותר מובחר תקיא אותו לכוורת ותצפינהו כדי שתמצא אותו עת כריתות הצמחים ואפיסתן במדברות ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ובתוספתא דשבת (פ"ט) אמרו מנין לדם שהוא משקה שנאמר (במדבר כג) ודם חללים ישתה. מנין ליין שהוא משקה שנאמר (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר. מנין לדבש שהוא משקה שנאמר (שם) ויניקהו דבש מסלע. מנין לשמן שהוא משקה שנאמר (ישעיה כה) משתה שמנים. מנין לחלב שהוא משקה שנאמר (שופטים ד) ותפתח [את] נאד החלב ותשקהו. מנין לטל שהוא משקה שנאמר (שם) וימץ טל מן הגזה מלוא ספל מים. מנין לדמעות העין שהוא משקה שנאמר (תהלים פ) ותשקמו בדמעות שליש. מנין למי האף שהוא משקה שנאמר (ירמיה ט) ועפעפינו יזלו מים. ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שביארנו פעמים רבות בכוונתי הזאת מסכת מכשירין פרק ו משנה ה (ה) דם הקזה לשתיה. שיתכוין בדם ההקזה להשקותו לחיות או לאדם שנהג לשתות. ומי החלב מי הגבינה הנפרד מן החלב בעת שמשליכין בו הקיבה ושאר הדברים שמעמידין החלב והוא אשר אנו קורין לו בלשון ערבי אלמי"ק. ומוחל. המים השחורים השותתים מן הזיתים וכבר ביארנו בט' של טהרות שר"ש אומר כי מוחל מי פירות הוא ועל כן לא יטמא ולא יכשיר אלא מפני שיורי שמן שבו ואמרנו שאין הלכה כר"ש. אבל המוחל משקה כמו שאמר ר"מ והוא כדעת חכמים לפי שהוא כשמן. ואמר השם יתעלה בח' שרצים (ויקרא יא) וזה לכם הטמא. להביא דמו שיטמא כבשרו ואמרו יכול יכשיר את הזרעים ת"ל לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים מסכת מכשירין פרק ו משנה ו (ו) אמרו מטמאין ומכשירין. ר"ל שהן משקין והן עצמן טמאין וע"כ אין צריכין שיקדם להם הכשר וביאר הקב"ה בזוב הזב שהוא טמא ואמר (ויקרא טו) זובו טמא. ורוקו בפסוק (שם) וכי ירוק הזב וגו' ומימי רגליו קבלה (נדה דף נה:). נסמך לאמרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו וגו' אמרו וזאת לרבות מימי רגליו. וש"ז הוא של בריא וכ"ש של זב. וטומאת דם המת ביארנו בב' מאהלות. ודם הנדה בז' של נדה (דף נד:). ור"א אומר כי ש"ז אינה מכשרת לפי שהפסוק כבר שללה שם המשקה ושמה לוויה וראב"ע אומר שדם הנדה אינו מכשיר כמו שאינו מכשיר דם היוצא מן התחתוניות ור"ש אומר כיון שמת המת יצא דמו מתורת משקה. ואין הלכה כשלשתן מסכת מכשירין פרק ו משנה ז (ז) זיעה. בלשון ערב ער"ק. ליחה סרוחה בלשון ערב אלקי"ח ושוה היא אם שותת משטח הגוף או אם יצא ברקיקה:

והראי. צואה:
והדם היוצא עמהם. ר"ל הדם היוצא עם הליחה הסרוחה או עם הצואה:
ומשקה בן שמונה. ר"ל שנולד מח' חדשים כל משקה שיצא ממנו מהמשקין הן מכשירין בשלם מן האנשים ואינן מכשירין בילוד הזה לפי שהעיקר אצלינו בן שמונה חי הרי הוא כאבן:
ומי טבריא. הן מים שיש בהן איכות שמשתלשלים בהן כששותין אותם יוצאים המים זכים כמו שנשתו אמנם בעבור יציאתן מבית הרעי אינם משקה. וענין אמרו לא מטמאין ואפי' יצאו אלו הלחות מן הזב. ואמרו בזב יכול זיעה וליחה סרוחה והראי יהיו טמאין ת"ל זובו טמא הוא. הוא טמא ואין אלו טמאין ור"א אומר כי דם שחיטה בבהמה וחיה ועופות טמאים:

ודם הקזה לרפואה. מטמא ומכשיר והן משקין. ואין הלכה כר"א ולא כרבי יוסי והלכה כרשב"א שאמר חלב הזכר אינו משקה מסכת מכשירין פרק ו משנה ח (ח) כל מקום שאתה שומע בכאן מטמא ואינו מטמא. ר"ל אם הוא משקה או אינו משקה וכשהוא משקה דינו כדין המשקין מהיותו מכשיר ומטמא עצמו ויטמא כשיצא מגוף טמא וכאשר אינו משקה הוא טהור בכל ענין. וטעם לרצון שחולבין אותו בכוונה ומכוונין עליו שיהיה משקה ושלא לרצון שיצא מעצמו בלא חליבה או שנחלב בלא כוונה אבל על דרך שחוק וכיוצא בו ואמרו בזב. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין רצה לומר שהן בתורת משקין שנטמאו בזב בלבד ואינם אבות הטומאות כמו זובו ורוקו כמו שזכרנו בפ"ק דכלים וכמו שנבאר במסכת זבין (פ"ה מ"ו) וכבר נקדם לך בפרק אשר לפני זה כי הדבר אשר שותת מן הענבים והזיתים בלא כוונת סחיטה אינו משקה עד שיתכוין בעליו לאסיפת השתיתה ההיא וישים אותה בכלי ואז תהיה משקה ולפי שאמר ר"ע בויכוחו זה כי החלבים כולם משקה יצאו בכוונה או בלא כוונה ושם ראייתו בזה כן אין חילוק בין חולב לרפואה או חולב לשתיה ע"כ אמרו לו זיתים וענבים יוכיחו אשר אין לחלוק ג"כ בין מי שיוציא מיציהם לשתיה או לרפואה ואעפ"כ אין מיציהם משקה אלא כשיוצא ברצון. והמאמר כולו מבואר ואין הלכה כר' עקיבא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מכשירין מסכת מעשר שני פרק א משנה א (א) מעשר שני קודש ולפיכך אסור למכרו ולמשכנו ולהחליפו לפי שהחליפין מכירה בלא ספק: ואין שוקלין בו לפי שהוא בזיון בקדשים כשהוא עושה ממנו אבני משקל ומה שפרט ואמר בירושלים לפי ששם נאכל מעשר שני מסכת מעשר שני פרק א משנה ב (ב) מעשר בהמה דינו שאוכלין אותו בעליו בירושלים כמו מעשר שני אחר שמקריבים ממנו חלבו ודמו לפי שהוא קודש ואם נולד בו מום אוכלין אותו בעליו בכל מקום לפי שאינו ראוי לקרבן והבכור הוא לכהן יקריב ממנו חלבו ואוכלו הוא מה שאמר השם (במדבר יח) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' ואם נולד בו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום וימכרנו למי שירצה ואפי' לנכרי ואוכלו לפי שהבכור אם נפל בו מום הוא מתנה לכהן כמו שנבאר בפרק רביעי מבכורות אמר הכתוב (דברים טו) וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' בשעריך תאכלנו ואמר הש"י בבכור בהמה (במדבר יח) לא תפדה ואמר במעשר בהמה לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל (ויקרא כז) ואמרו בספרא בבכור הוא אומר לא יפדה ובמעשר שני [בהמה] אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא בעל מום ולא תמים:

ואסור לו לקדש אשה במעשר לפי שהוא מכר וכבר ביארנו שאסור למוכרו ומותר לקדש בבכור שמותר למכרו ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה התועלת לזה שקנאו הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו:

ואסימון הוא הסלע שאינו מפותח כלומר שאין בו צורה וזה למאמר השם יתברך (דברים יד) וצרת הכסף בידך ואמר וצרת הכסף דבר שיש עליו צורה בידך פרט למעות שאינן ברשותו ומה שאסר חילול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא למה שאמר הש"י ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וצריך שיהיה זה הכסף שיוכל להוציאו כמו שירצה מן המאכלים מסכת מעשר שני פרק א משנה ג (ג) מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני כי זבחי שלמים אוכלין אותם בעליהם כמו שביאר הכתוב ובשר תאוה הם זבחי חולין שאמר הש"י בהם כי תאוה נפשך לאכול בשר:

וקנקן שם הכלי המאכיל את המשקה וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין יתקיים כשאין המוכר יודע בסחורה כי אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מעשר שני אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הבשר והעור לא יצא העור לחולין והוא אמרם הדא דתימא כשיהיה המוכר הדיוט אבל היה אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכבר ביארנו כי התמד הוא פסולת הענבים שנותנין עליהם מים ומניחין אותן זמן ידוע ונעשה חומץ וקודם שיהיה חומץ הוא כמו המים שאסור לקנותו בכסף מעשר וכשנעשה חומץ נקנה בכסף מעשר כמו שניקנין שאר המאכלים

מסכת מעשר שני פרק א משנה ד (ד) מעות מעשר שני מותר לקנות מהם בהמה לבשר תאוה אבל אסרוהו ואמרו אסור לקנות בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים וכן אמרו בברייתא בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח חזרו לומר לא יקחו ומה שאמר בכאן כי מי שקנה חיה לזבחי שלמים וזה אסור כי הקרבן אינו בא מן החיה למאמר הש"י (ויקרא א) מן הבקר ומן הצאן או מי שקנה בהמה לבשר תאוה והוא גם כן אסור ומה שאמר שאין העור יוצא לחולין לפי שאינן ראויים לאכילה על הדרך שחשבו מסכת מעשר שני פרק א משנה ה (ה) אמר השם יתעלה במעות מעשר שני (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואמרו בכל אשר תאוה כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך כלל העיקר אצלינו בזאת המדה כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכמו שיבאר בפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ כי בקר וצאן מצמח הארץ הם גדלים ואינם דבקים בארץ ואפשר להתקיים זמן כמו כן אין לו [זכות] ליקח בכסף מעשר שני אלא דבר שיש בו אלו העניינין שזכרנו ולפיכך אסור ליקח ממעות מעשר שני מים ומלח לפי שאע"פ שהן נאכלין אינם גדלים מן הארץ כי המים יסוד פשוט הם ואינו גדל מן הארץ והמלח אדמה שרופה הוא ולפיכך אסור לקנות פירות מחוברים לקרקע או פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים לפי שאנו צריכין דבר דומה לבקר וצאן ויין ושכר:

ואמר לא קנה מעשר רוצה בו שאותו דבר הנקנה אינו מעשר ויצאו המעות לחולין:
ואמרו יחזרו דמים למקומן עניינו שעל המוכר להחזיר דמים לבעלים ויהיו אותן הדמים מעשר כמו שהיו ויקח פירותיו שמכר לפי שהקונה הוא שוגג והוא מחשב שאינן מעשר שני ולפיכך לא יצאו לחולין ולא קנה מעשר ואם קנה במזיד והוא יודע שאלו המעות מעות מעשר שני דין אותם הפירות שיאכלו בירושלים ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו

מסכת מעשר שני פרק א משנה ו (ו) תקבר על ידי עורה עניינה שתקבר בעורה אם מתה כדי שלא יהנה אדם בעורה מסכת מעשר שני פרק א משנה ז (ז) קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות הם שתי תורים או שני בני יונה שאלו הם חייבים בהם והם אחד לחטאת ואחד לעולה וכל אלו אין אוכלין אותם בעליהן אבל העולה נשרפת והכהנים אוכלין החטאת וכמו כן האשם אוכלין אותו הכהנים וכבר ביארנו שאין קונין במעות מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה ולשתיה ר"ל שיאכלו וישתו אותו הבעלים או שיסוכו בו כמו שנתבאר בפרק שמיני (משנה ב) ממסכת שביעית:

וענין יאכל כנגדו שיוציא ממנו כנגד אותן שנסתפק ממעות מעשר שני שלא לצורך אכילה ושתיה ויאכל מהם פירות בירושלים כדין מעשר שני וזה כשקנה במזיד אבל שוגג יחזרו דמיהם למקומן כמו שיתבאר בכאן

מסכת מעשר שני פרק ב משנה א (א) התורה אמרה שיהיה מעשר שני לאכול שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך (דברים יד) אבל שיהיה מותר לסוך בו והוא דבר נסמך לאמרו יתברך במעשר (שם כו) ולא נתתי ממנו למת ואמרו אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי הוא לחי אסור למת לא כ"ש אלא איזו הוא דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:

לאכול דבר שדרכו לאכול יש בו שני עניינים האחד שאין מטריחין אותו בדבר שלקחו במעות מעשר שני אם נפסד ואינו ראוי לאכול כגון לאכול הפת המעופש או יין שנפסד טעמו והענין האחר שאין לו לאכול דבר ממעשר שני שלא כדרכו כגון האוכל ירקות בלי שלוקות או הפירות מבושלות וכיוצא בזה:
ואסור לפטם ולרקוח השמן בעקרים ומרקחות לפי שמפסידין טעמו וימעט באכילתו ולזה הטעם אסור לקנות במעות מעשר שני שמן מפוטם:
קפלוטות החציר הנעשה בארץ הצבי:
והמשל באמרו השבח לפי חשבון שיהיה פירות מעשר שני שוה סלע והחולין שנתערבו עמהם או נתבשלו עמהם שוות ג' סלעים וכשיתבשל הכל או נתערב ישוה הכל ה' סלעים נמצא שהסלע הנוסף יש בו למעשר שני הרביע ולפיכך חושבין אותן הפירות בסלע ורביע סלע וחושבין ממעות מעשר שני סלע ורביע סלע יעלה ועל הדרך זה תחשוב:
ואמר עיסה של מעשר שני שאפאה ר"ל בעצים של חולין השבח לשני רוצה בו שלא יחשוב השבח:
ואמר כל ששבחו ניכר הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד ולפיכך אילו רקחו תבשיל של מעשר שני בדבר שיש לו דמים יקרים ויוסיף אותו הרקוח בדמיו חושבין אותו התוספת ממעות מעשר שני לפי שלא הוסיף בכמות התבשיל דבר

מסכת מעשר שני פרק ב משנה ב (ב) רבי שמעון אינו חולק על דברי הקודם לפי שמעשר שני ניתן לסיכה כמו שסבר מי שלא הבין דברי ר' שמעון ומחלוקתו כי אין מחלוקת שמעשר שני ניתן לסיכה ולא היה רבי שמעון חולק על זה העיקר לפי שפרט ואמר בירושלים אבל היה אומר רבי שמעון אין סכין מעשר שני או היה אומר מעשר שני לא ניתן לסיכה או מה שיביא לזו הכוונה ואין הדבר כן אלא שדברי ר' שמעון כמו שאגיד לך והוא שהוא אומר אסור לאדם שיאמר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוצאת מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו וזה אינו מותר ר"ל שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה:

ואמרם לרבי שמעון אם הקל בתרומה חמורה עניינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן אינו דין שנתיר זה במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים ועוד שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכן אמרו בגמרא מה הקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילן על גבי מעיו ואינו חושש:

ואמר להם רבי שמעון כי אם הקל בתרומה לפי שהוא מיקל בתלתן ובכרשינין של תרומה ולא נקל במעשר שני לפי שהוא החמיר בו בתלתן וכרשינין והוא יבואר בהלכה שאחרי זאת ענין הכרשינין והתלתן והיאך החמירו בהם במעשר שני. והלכה כחכמים מסכת מעשר שני פרק ב משנה ג (ג) תאכל צמחונים עניינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם נתייבשו לא יהיו ראויות לאכילה ובתרומה אסור לו להניחם עד שיגדילו:

ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה עניינו שכל מה שמסתפקין ממאכל או שתייה וזולתו צריך להיות בטהרה כדי שלא תטמא ולא תהיה ראויה אלא לשריפה וכבר ידעת כי התרומה אסור לגרום לה טומאה כי מותר לרחוץ גופו בה בטומאה לפי שהיא כבר נפסדת ואינה ראויה לאכילה ובית הלל מתירין שיסתפק ממנה בטומאה איזה הסתפקות שירצה אע"פ שיביא אותה לשריפה לפי שאינה מאכל שנקפיד על שריפתה חוץ משרייתה ר"ל להשרותה במשקין שאסור לטמא אותה בידים לזה השיעור לפי שכששורין אותם הוכשרו לטומאה ונמצא שנטמא אותם בידים

מסכת מעשר שני פרק ב משנה ד (ד) הכרשינין הם נקראין בערבי כרסנה ואינם מאכל אדם וגם כן הקפיד עליהם שיאכל צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם ומותר להוציאם מירושלים אחר שיגיעו לשם לפי שאינם פירות כי פירות מעשר שני כיון שהגיעו לירושלים אסור להוציאם כמו שיתבאר לקמן:

ור"ט אומר אין פודין קדשים להאכילן לכלבים והמעשר קודש ולפיכך אומר יתחלק לעיסות עד שיתן ממנה לכל עיסה פחות מכביצה זה השיעור שאינו מטמא טומאת אוכלין כמו שביארנו בפרק חמישי (מ"א) מתרומות:
ואמרם מאכילין בטומאה עניינו שמותר להאכילו בטומאה לבהמה כיון שהוא מאכל בהמה ומותר לו שיטמא אותה בידים ואותן הידים אע"פ שאין יודעים להם טומאה הם פוסלים את התרומה כמו שיתבאר בסוף זבים (פ"ה משנה יב) וכל מה שתשמע בזה הענין יעשו או יאכלו בטומאה רוצה בו הידים שהם פוסלים את התרומה וכל מה שיחייב בכאן שיעשה בטהרה רוצה בו שיטול ידיו ואז יתעסק בהם כמו כל אוכל תרומה:
שמאי אומר יאכלו צריד עניינו שלא ישרו אותם ולא יהיו מוכנים לטומאה ומאכילין אותם לבהמה בטומאה אבל דינם שיאכלו כתושים והדבר הטחון היטב נקרא צריד ואומר שמאי שכותשין אותן ואין שורין אותן ומאכילין אותן לבהמות כשהן כתושין שמא יטמאו. ואין הלכה כשמאי ולא כרבי עקיבא והלכה כחכמים

מסכת מעשר שני פרק ב משנה ה (ה) עד שישלים עניינו עד שישלים מנין הזהב של מעשר שני והשאר חולין ואם נאבד מהם דבר משל חולין האבד:

והנבללין לפי חשבון כיצד כגון שיהיו מעות ממעשר שני מאה סלעים ושל חולין מאתים ובלל וערב הש' סלעים ונתפזרו ונאבד מהם בדרך הדמיון שלשים סלעים נאמר שאותן שלשים סלעים שנאבדו יהיו עשרים של חולין ועשרה מעשר שני לפי חשבון הממון ועל זה הדרך תעשה היקש ופירוש הנבללין המעורבים כי שם בלל ה' (בראשית יא) ובכלל זה צריך תנאי והוא שיאמר אם אלו המעות שנשארו מעות מעשר שני הרי אלו שבידי תמורתם והם מחוללין על אלו

מסכת מעשר שני פרק ב משנה ו (ו) הסלע הוא מכסף והמעות מנחשת מפותח ואומר בכאן שכשנתערבו שני סלעים שיביא חליפי סלע אחת ממעות סלע של מעשר שני ויהיה הכל חולין ואחר כך יקח את היפה שבשני הסלעים ויחלל עליו המעות ויחזיר אותה הסלע מעשר שני ויצאו המעות לחולין:

ואמר מדוחק עניינו ידוע תרגום לחץ דוחקא והכוונה שלא יעשה זה אלא בשעת הדוחק:

לא שיתקיים כן עניינו לא שיניח הנחשת מעשר ויוציא בו הכסף לחולין אלא שחוזר ומחלל על הכסף כמו שעשינו באלו הב' סלעים מסכת מעשר שני פרק ב משנה ז (ז) ב"ש אומרים אסור לאדם להחליף סלעי המעשר ולעשותן דינר זהב וזה גזירה שמא לא ימצא להחליף ויתבטל מעלות ירושלים וב"ה לא גזרי שמא ישהה עליותיו והביא ר"ע מעשה לאמת בו דעת בית הלל והוא נכון מסכת מעשר שני פרק ב משנה ח (ח) בית שמאי מתירין להחליף כל הסלע במעות של נחשת אף על פי שאינו מוציא אותן כולן בבת אחת וזה חוץ לירושלים ושקל הוא חצי הסלע ומה שחלק ר"מ על חכמים הוא כמו שאמשול לך כגון שהיה אצלינו מפירות מעשר שני מה ששוה חצי דינר אסור לו ליקח אותן הפירות עם דינר וחצי דינר ממעות מעשר שני ויאמר אלו הפירות עם זה הדינר וחצי של כסף מחוללין על שקל זה וחכמים מתירין והלכה כחכמים אבל אם יש בפירות שוה דינר או יותר הכל מודים שאינן מחוללין עם הכסף על המעות מסכת מעשר שני פרק ב משנה ט (ט) סלע הוא שני שקלים ודינר הוא רביע הסלע כי הסלע ארבעה דינר ורביעתו הוא רביע השקל והוא חצי דינר:

האספרי קיבוץ אספר והוא המעה בלשון יון ואיני יודע כמה אספרים יש בסלע וכשרוצה אדם בירושלים להחליף הסלע ולהחזיר מעות ליקח בו מה שירצה מתירין ב"ש לעשותו כולו מעות וב"ה אומר חציו מעות וחציו כסף רוצים בזה מן החצי בלבד יחליף אותו במעות של נחושת:
והדנין לפני חכמים הם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון המצרי וחנניה אומר שיחליף אותו רביע סלע ברביע סלע ור"ע אומר שמינית סלע בשמינית סלע בלבד יחליף של נחושת:

ושמאי אומר יניח הסלע בחנות כלומר יתן אותו אל בעל החנות ויוציא אותו על יד על יד שישלים הסלע. והלכה כב"ה בלבד מסכת מעשר שני פרק ב משנה י (י) הטמאים אסורים לאכול מעשר שני לפי שהוא קודש וצריך אתה לדעת איך תהיה טומאתן ואז תדע איך תהיה צורת שתייתם והוא שהם אם היו טמאים בשאר מיני הטומאות מלבד זיבות אפשר שיהיה המשקה אותם טמא ובתנאי שלא יגע ביין ויהיה הכוס מחרס כי העיקר אצלינו כלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שיתבאר במקומות ממה שאנו עתידין לבאר אבל אם היו טמאין בזיבות אין להם רשות להשקות הטהורים כי הזב מטמא כל מה שיטלטל ולפיכך צריך שיהיה המשקה אותם טהור והדבר שישתו הטהורים יהיה מעשר שני וכאילו קנאו בזה הסלע של מעשר שני ויצא הסלע לחולין כדין מעשר שני שהוציאם במאכלות מסכת מעשר שני פרק ג משנה א (א) אמרו בגמרא מהלכות עמאום הוא עניינו שאין שם שינוי בענין אלא נקיות לשון בין שאמרו שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם או בין אמרו לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל בחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה נמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם מסכת מעשר שני פרק ג משנה ב (ב) מפני שהוא ממעט באכילתו עניינו שימעט באכילתו ולפי שהתרומה אסורה לזרים ולטבול יום והמעשר מותר לזרים ולטבול יום וכמו כן ממעט באכילת תרומה כי התרומה מותרת לאונן ותאכל בכל מקום ומעשר שני אסור לאונן למאמר השם לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו) וגם כן אסור לאכלו אלא בירושלים כמו שנתבאר בתורה וכבר קדם לך כי מעות מעשר שני קונין בהם בהמות ומקריבין אותן זבחי שלמים והשלמים בלי ספק קודש ויפסלו כשהן פגול או נותר או טמא ואסור לאכלן והתרומה אין בה לא דין פגול ולא דין נותר ועוד כי לא כל הדברים המטמאין את הקודש הם מטמאין את התרומה כמו שיתבאר בפרק שני ממסכת טהרות (משנה ב) ופגול עניינו שתהיה מחשבתו בשעת הזביחה שיאכל ממנו אחר הזמן הקצוב לאכילתו הוא מה שאמר השם (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פגול הוא לא ירצה ונותר הוא מה שאמר השם והנותר באש תשרופו (שם ח) ואמר בבשר טמא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף (שם ז) ועוד יתבארו דיני הפגול והנותר בפרט במסכת זבחים. ואין הלכה כר' שמעון מסכת מעשר שני פרק ג משנה ג (ג) אלו המעות הם מעות ממעשר שני והפירות שהם אצל חבירו חולין והם גם כן בירושלים וכשחלל מעותיו על פירות חבירו יצאו המעות לחולין ומותר לו למכור ולקנות בהן ואותן פירות חוזרין פירות מעשר שני ואוכלן בטהרה כדין מעשר שני ויהנו הבעלים בדמיהן שהם מעות מעשר שני ואסור לו לעשות זה עם עם הארץ לפי שהוא חשוד על הטומאה ושמא יאכלנו בטומאה ואם היו אותן מעות של מעשר שני של דמאי הרי זה מותר לפי שזה ספק אם הוא מעשר שני ודאי או לאו ואסור לטמאים או לא וכבר ביארנו כי הדמאי חייב במעשר שני בתחילת מסכת דמאי (פ"ב מ"ב מסכת מעשר שני פרק ג משנה ד (ד) מדינה נקרא כל מדינה ומדינה ממדינת ארץ ישראל לבד מירושלים והכונה כי כשיהיו הפירות או המעות חוץ לירושלים אפשר לו לחללם אבל השמיענו שאין מתנאי החילול שיהיו נמצאות הפירות והמעות במקום אחד ועוד השמיענו שחילול מעות מעשר שני מותר בירושלים אבל פדיית פירות מעשר שני בירושלים אל יעלה על דעתך כאשר יתבאר בזה הפרק ועוד נתבאר לך לקמן ההפרש שיש בין הפירות והמעות מסכת מעשר שני פרק ג משנה ה (ה) ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת מעשר שני פרק ג משנה ו (ו) כבר קדם לנו כי פירות מעשר שני כשנכנסו לירושלים אסור להוציאן אלא שנאכלות לשם וכל זמן שלא יגיעו לירושלים יכול לפדותם ויעלו המעות לירושלים ועוד אצלינו עיקר אחר ושמרהו והוא שאין פודין מעשר שני בירושלים וכן שנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהן מעשר שני החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה אלא יאכל בירושלים ולפיכך יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת שעדיין נשאר לגמר מלאכתן הדריכה והסחיטה או סלי תאנים למוקצה שנשאר ג"כ ליבשן ב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום כדין פירות מעשר שני שלא נכנסו לירושלים:

והדמאי נכנס ויוצא ונפדה עניינו כי מעשר שני של דמאי נכנס לירושלים ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו וזה אסור לעשותו במעשר שני של ודאי וכבר נתבאר לך זה בתחלת מסכת דמאי ואין הלכה כר' שמעון בן יהודה במה שפירש מחלוקת ב"ש וב"ה

מסכת מעשר שני פרק ג משנה ז (ז) אמרם לפנים רוצה בו לפנים מחומת ירושלים ובחוץ חוץ לחומת ירושלים ואמר מכנגד החומה ולפנים כלפנים לענין אכילת מעשר שני וזה שאם היה האילן עומד בפנים ונופו נוטה לחוץ שאסור לו לאכול המעשר תחת הנוף אלא לפנים מן החומה ואסור לו לפדותו ר"ל למעשר שני כיון שנכנס תחת הנוף וכאילו נכנס בירושלים לענין שלא יפדה וזהו ענין אמרם בפ"ג מן המסכת הקודמת לזו (משנה י) בירושלים הלך אחר הנוף וכבר ביארנו זה לשם אבל לענין אכילתו אסור לאכלו עד שיכנס לפנים מן החומה בירושלים וזה לחומרא מב' פנים:

בתי הבדים שפתחיהן בפנים וחללן חוץ. חללן ידוע מלשון חלל וזה הוא דמיונם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא וכן נתבאר בתוספתא ר"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים מותר לאכול בהם המעשר והקדשים ולא יפדה בו ממעשר שני ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ שמותר לו לפדות בו מעשר שני ואסור לו לאכלו לשם ואמר בתי הבדים לפי שהבדים הידועים לעולם שהם על זו הצורה רוצה לומר בחומות המדינה הם בתי הבדים

מסכת מעשר שני פרק ג משנה ח (ח) לשכות שם לדיורי העזרה:

ואמר גגותיהם קודש בתנאי שיהיו גגותיהן כגג אחד שוה עם קרקע העזרה וזה אפשר כי העזרה בנויה בהר ועוד יתבאר זה במסכת מדות ותועלת היותה קודש כדי שיהא מותר לאכול בהם קדשי קדשים ולשחוט בהם קדשים קלים ומי שנכנס טמא שם חייב קרבן כמו שיתבאר בשבועות ואילו היה חול היו דינם ודין ירושלים שוה ולא היו הם חייבות בדין מאלו הדינין

מסכת מעשר שני פרק ג משנה ט (ט) אב הטומאה הוא אחד מאבות הטומאות המנויות בתחלת סדר טהרות (פ"א מ"א דכלים) והם כולם פסוקי התורה כמו שרץ ושכבת זרע וטמא מת ונדה וזב ומצורע וזולתם שמנאם לשם וולד הטומאה הוא מי שנטמא באב הטומאה ועוד יתבאר אלו וחילוקיהן ושינוי דיניהם במקומות רבות מלבד זה ובפרט בסדר טהרות וכבר זכרנו שאסור לפדות מעשר שני בירושלים אלא אם נטמא והוא אמרם בגמרא מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים שנאמר (דברים יד) לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר (בראשית מג) וישא משאות מאת פניו אליהם וגו' והראיה מזה מה שאספר לך והוא כי מעשר שני אסור לאכלו אלא בירושלים ואמר השם יתברך כי אם נמנע מלאוכלו ואין שום דבר מונע אכילתו אלא שנטמא יפדה אמרו ב"ש כיון שנכנס בירושלים ואע"פ שהוא נפדה אסור להוציאו אבל יאכל בירושלים מלבד מה שנטמא באב הטומאה חוץ לחומה ואח"כ נכנס לירושלים שמותר להוציאו לפי שבשעת כניסתו לא היה ראוי לאכילה ולא היתה בו קדושה כלל לפי שכבר נטמא בטומאה חמורה דאורייתא וב"ה אומרים יאכל בחוץ כשנפדה מלבד מה שנטמא בוולד הטומאה לפנים מן החומה לפי שעדיין נשאר בו קצת מקדושת מעשר לפי שלא נטמא טומאה חמורה דאורייתא ולפיכך יאכל בפנים אחר פדייתה מסכת מעשר שני פרק ג משנה י (י) הלקוח בכסף מעשר הוא דבר הנקנה במעות מעשר שני ואמר שכן הוא נפדה טהור ברחוק מקום מבואר מאד לפי שמעשר שני מותר לפדותו ולהוציאו לחולין ואפילו היה טהור כשהיה מקומו רחוק מירושלים וזהו מאמר הש"י וכי ירחק ממך המקום אבל הדבר הנקנה בכסף מעשר שני כשהוא טהור שאסור לפדותו אפי' רחוק מירושלים וזה לדברי הכל. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מעשר שני פרק ג משנה יא (יא) תנא קמא אומר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ורבי שמעון אומר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכשנטמא אחר שחיטתו יפדה ור' יהודה לא חלק בהם לפי שכשקנאו חי היה דינו ודין מעשר שני שוה וכמו שיפדה מעשר שני כשנטמא כן יפדה זה כשנטמא שבהיותו חי אין לו רחוק מקום כי יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה ורבי יוסי מחמיר יותר מרבי יהודה ואמר יקבר כיון שהוא לקוח בכסף מעשר:

לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. כל מה שחלקו בו תנא קמא ור' יהודה בהלכה שלפני זו ר' יהודה אומר לא יפדה ותנא קמא אומר יפדה וכבר אמרנו אין הלכה כרבי יהודה וכמו כן בזו ההלכה הלכה כתנא קמא

מסכת מעשר שני פרק ג משנה יב (יב) כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני ופי' שהם מושאלים אפי' שסתם פיות הקנקנים לא קנה מעשר עניינו שאין אותם קנקנים חוזרות ממון מעשר ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פי' שנתן אותם הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקנים אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלים כדין מעשר שני ואח"כ הביא כל הדינים המשתנים בין סתימות פי הקנקנים או היותם פתוחות ואמר עד שלא גפן עולות באחד ומאה עניינו שאם היו מאה קנקנים חולין ונתערב עמהם קנקן של תרומה אם היו הקנקנים כולם פיהם פתוחות נחשב שכולם מעורבות ותעלה באחד ומאה כדין התרומה שנתערבה בחולין כמו שביארנו ואם היו (מעשר) הקנקנים כולם פיהם סתומות נאסר הכל ויהיה דינם כדין התרומה ואפילו יהיה קנקן תרומה באלף קנקנים חולין וזהו ענין אמרם מקדשות כל שהן וממה שביארנו יתבאר היטב אמרם תורם מאחת על הכל ומכל אחת ואחת ואמר בתוספתא (פרק ב) בד"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש בין שגפן בין שלא גפן לא קנה מעשר קנקן מסכת מעשר שני פרק ג משנה יג (יג) עיקר ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלים וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותן מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקנו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב"ה שאם היה דרכו למכור אותם הקנקנים סתומות ומוכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואין צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחם גלה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין אפילו היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין עליו חולק מסכת מעשר שני פרק ד משנה א (א) יוקר וזול הפכים ועניינם ידוע ואמרו המוליך אם עבר והוליך אבל לכתחילה אסור אלא פודהו במקומו או מעלה אותו לירושלים:

השבח לשני. עניינו כי אותו השבח שהשביחו דמיהן הם למעשר שני לפי שהפירות יותר שוות במדינה ממה שהם שוות בשדה בלי ספק שאם היו הפירות שוות בשדה על דרך הדמיון סלע אחד והכניסן למדינה והן שוין שני סלעים צריך לפדותם בשני סלעים לפי שהוא חייב להוליכן עד שיגיעו למדינה אין לו לחשוב השכר על מעשר שני וזהו ענין אמרם והיציאות מביתו ויציאה כמו ההוצאה וקראו אותה כן לפי שהוא ממון יוצא מרשותו של אדם

מסכת מעשר שני פרק ד משנה ב (ב) אמרו בשער הזול הוא מה שפירש ואמר כמו שהחנוני לוקח ושולחני הוא המחליף:

ושולחן שם לתיבת השולחני ויחסוה אליו ופורט הוא מה שלוקח השולחני מבני אדם ומצרף מה שנותן להם אמר בכאן שאם היה השולחני בדרך הדמיון לוקח בסלע עשרים וחמש מעות הוא נותן בו כשמחליף עשרים וארבעה מעות ומי שרצה להחליף מעות והם המעות בדרך הדמיון שהוא רוצה להחליף סלע יש לו להחליף אותו סלע בעשרים וארבעה מעות שהם חלופי סלע כשלקח משולחני:
אסכרה כלומר באומד וכבר ביארנו זה (דמאי פ"ב מ"ה) והטעם בזה כי הפדיון לא יהיה אלא בדמי הדבר הנמכר ואם פדאו בעליו יוסיף חומש למאמר השם יתברך (ויקרא כז) וחמישיתו יוסף עליו וכשיהיה מכר הנמכר שהוא רוצה לפדותו יפה ואין בו הפסד יהיה ערכו ידוע וכשהתחיל להפסיד לא יודע ערכו לפי שכשיעור ההפסד ישתנה הערך ואמרם על פי שלשה צריך שיהיו סוחרים ואפי' יהיה אחד מהם נכרי או בעל הממון הרי זה מותר:
היין שקרם. כלומר שהתחיל להחמיץ:

ופירות שהרקיבו. כמו נתעפשו: ומעות שהחליאו. עניינו שכהו או העלו חלודה ונשתנה מראיהן והוא כמו החלידו מסכת מעשר שני פרק ד משנה ג (ג) כבר ביארנו במה שקדם כי החומש הוא רביע עיקר הממון והוא אומרו עד שיהא הוא וחומשו חמשה שהוא נותן במה שישוה סלע ודינר כי הסלע ארבעה דינרים והדינר ששה מעין והמעה ארבעה איסרים אם כן איסר חלק מששה ותשעים מן הסלע ומה שנתנו מעלה לסלע ואיסר על סלע ודינר אע"פ שהוא יותר לפי שהוא יכול להערים על החומש ולא יתן אותו כמו שיתבאר לקמן על כן נחוש לתוספת שתהיה בעיקר וכן נתנו הטעם בגמרא ודע כי מעשר שני ממון גבוה הוא ולפיכך לא תתקיים בו המתנה אלא בתנאי והוא שיתננו לו והוא טבל ר"ל קודם הוצאתו והפרשתו אבל כשהוציאו אין לו רשות ליתנו במתנה בשום פנים מסכת מעשר שני פרק ד משנה ה (ה) זאת ההלכה יתבאר בה גם כן מדרכי החלול בהערמה ולפי שהקדים בהלכה הקודמת כיצד יערים בנתינת המעות במתנה הודיע ג"כ בכאן איך יוכל להערים כשלא יהיו לו מעות מצויות שאי אפשר לו לתתם מתנה לפי שאינן מצויות אלא על גבי קרקע כמו שיתבאר במקום אחר ולפיכך יתן אלו הפירות של מעשר שני שהם מצויות מתנה לחבירו ויזכה בהם חבירו ויחזור ויפדה אותן ממנו במעות שיש לו בביתו ולא יתחייב בחומש לפי שכבר נתנו מתנה וכבר ביארנו בפרק ג' (משנה ד) שאין מתנאי פדיון מעשר שני שיהיו הפירות והמעות מצויין במקום אחד ומה שאמר בכאן פירות מעשר שני מתנה יתקיים זה על דרך שזכרנו קודם אם היא זו המשנה לדברי הכל [או] שיהיה זה בפירות מעשר שני עצמן אחר הוצאתן ותהיה זו המשנה למי שסובר שמעשר שני ממון בעלים ותתקיים בה המתנה מסכת מעשר שני פרק ד משנה ו (ו) קרא בזו ההלכה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר שני וקרא פדייה נתינת הזהב של מעשר שני לפי שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק וכל זה שלא הקפידה על המלוה שכיון שהענין ידוע וזכור ואמר כי אם קנה פירות מדמי מעשר שני בסלע ומשך הפירות שנתחייב בקנייתן כמו שנתננו העיקר במה שקדם ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בשני סלעים מה שקנה בסלע שיתן למוכר בסלע במה שקנה ממנו וירויח הוא סלע אחד ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו לפי שאלו הפירות הם שני סלעים (הם) שוות ולפיכך חושב אותם במעות מעשר שני בשני סלעים וזהו ענין אמרם ומשתכר בסלע:

ומעשר שני שלו עניינו שחוזר במנינו וחושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה:
ואם היה הדבר להיפך וחזר מה שקנה בשני סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב נותן לו סלע שהוא שוה עכשיו ממעות מעשר שני והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול ר"ל על המוכר שיתן לו שני סלעים מן המעשר שני ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע:
ואם היה המוכר עם הארץ. מותר לו שיתן לו הסלע השני מדמי מעשר שני של דמאי לפי שעם הארץ נופל ברוב בזה המכשול וחזקתו שהוא משמש בדמאי ואינו מוציא ממנו מעשר בשום פנים ולפיכך מותר שיתן לו מעות מעשר שני של דמאי

מסכת מעשר שני פרק ד משנה ז (ז) לא קרא שם. עניינו שלא אמר הרי זה פדיון מעשר שני וכמו כן נתינת הגט או הקידושין אם לא אמר לה הרי זה גיטך או הרי את מקודשת בזה רבי יוסי אומר אין צריך לפרש בשום דבר מאלו העניינים מפני שהענין יורה עליו והלכה כרבי יוסי בשני המאמרים מסכת מעשר שני פרק ד משנה ח (ח) כבר ביארנו כי איסר רובע המעה ופונדיון חצי המעה וכן אמרו פונדיון שני איסרין וכשלקח איסר של חולין והפרישו לאכול כנגדו מפירות מעשר שני וחזר אותו האיסר מעות מעשר שני ואכל מה שהיה שוה חצי איסר ונשאר לו לאכול חציו מן המעשר ויחזור אותו איסר מעות מעשר שני ואח"כ הלך למקום אחר ששוה שם האיסר כמו הפונדיון שהוא שני איסרים והוא אכל כבר מה ששוה איסר הרי יש לו לאכול באיסר שני מפירות מעשר שני ואז יחזיר אותו האיסר שהיה חולין מעות מעשר שני וכמו כן אם הניח פונדיון של חולין לאכול כנגדו מפירות מעשר שני ואכל באיסר שהוא חצי פונדיון ונשאר לו לאכול באיסר שני והלך למקום שאין לוקחין שם פונדיון אלא באיסר נחשוב הפונדיון שאכל כנגד חציו שהוא איסר ואין לו לאכול עליו אלא חצי איסר בלבד וישוב הפונדיון כולו מעות מעשר שני וזהו ענין אמרם פלג רוצין בו חצי איסר וכאשר השלים לדון בדיני מי שהניח מעות של חולין לאכול כנגדן מעשר שני התחיל בדיני מי שהניח מעות מעשר שני לאכול כנגדן כמו שהוא חייב לעשות בירושלים ואמר המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר וענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מעשר שני של דמאי ואכל בעשרה חלקים מאחד עשר חלקי האיסר ונשאר עליו חלק מאחד עשר כבר יצא האיסר לחולין כיצד כגון שהיו הרימונים אחד עשר באיסר כיון שאכל עשרה רימונים יצא האיסר לחולין ואם יהיה האיסר של מעשר שני של ודאי הדין בו אחד ממאה כיצד כגון שיהיו התאנים מאה באיסר ואכל תשעים ותשעה תאנים על האיסר הרי יצא האיסר לחולין אע"פ שנשאר בו חלק ממאה ואמרו בית שמאי דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו באיסר אלא עשיריתו יוצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו כיצד כגון שיהיו האגוזים עשרה באיסר ואכל מהם תשעה יצא האיסר לחולין ואם אכל שמונה לא יצא עד שיאכל שנים ואמרו בית הלל בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו באיסר של ודאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזהו לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין מן העניינים ועוד יתבאר זה במקומות אחרים ופרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמונה עשירית הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב ומה שפודה מעשר שני שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מן האיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל שוה פרוטה ואם הוא פחות מן העשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפי' בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש כמו שנתבאר ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה כמו שביארנו זה ענין המאמר וכוונתו והוא ענין מופלג מאד. והלכה כבית הלל מסכת מעשר שני פרק ד משנה ט (ט) אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. ולא נחוש ונאמר שמא אלו המעות חזר וחללן על הכסף הזה או על הזהב כמו שקדם מאמרם שהוא חוזר ומחללן על הכסף: ואם מצא חרס וכתבו עליו מעשר הכל מעשר ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר מסכת מעשר שני פרק ד משנה י (י) כלי החרס דמי מה שבתוכו יותר מדמי הכלי והוא אצל בני אדם גרוע כל כך שאין מקדיש אותם שום אדם לבדק הבית ומה שחלקו על רבי יהודה הוא בכלים של מתכת. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מעשר שני פרק ד משנה יא (יא) כולן שמות אדם הן רוצה בהן שאפשר שאלו התיבות הם מראשי שמות בעלי אותן הכלים. ופירוש אשתקד השנה שעברה. ואין הלכה כר' יוסי בב' המאמרים מסכת מעשר שני פרק ה משנה א (א) מציינין. מגזרת ציון והוא כמו סימן ואמר כי כרם רבעי עושין לו תלוליות מן האדמה כדי שידעו בני אדם שהוא כרם רבעי ולא יאכלו ממנו כלל לפי שהוא קודש כמו שאמר השם יתברך ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו' (ויקרא יט) ודינו שיאכלוהו בעליו בירושלים כמו מעשר שני כמו שנתבאר:

ושל ערלה בחרסית. הוא הטיט השרוף לפי שאיסור הערלה יותר חמור מאיסור כרם רבעי לפי שכרם רבעי ניתן לאכילה וערלה אסורה בהנאה כמו שיתבאר ולפיכך אין רושמין אותו בקוזזות אדמה שמא יתפרך ויתפזר ויאבד אותו הציון ולא ימצאו אותם בני אדם שום רושם ויאכלו ממנה ויבואו לידי מכשול:
ושל קברות בסיד. עניינו כי ציון הקברות צריך שיהיה בסיד היו ממחין הסיד בחמין כלומר מערבין הכל ושופכין אותו אל מקום הקבר כדי שידעו שאותו המקום טמא ויפרשו ממנו הכהנים וזהו ענין אמרם ממחה ושופך:
ואומר רשב"ג שלא נצריך לבני אדם לציין ולרשום כרם רבעי ושל ערלה שלא יאכלו מהם בני אדם אלא בשנת השמיטה שהוא הפקר ויד כל אדם שוה בגנות ובכרמים אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לרשום לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבאו לידי מכשול לפי שעוון הגזלנות יותר גדול וכל זה דבר אמיתי:
והצנועים מניחין את המעות וכו' עניינו בשנת השמיטה הם עושין זה כשיהיה ברשותם כרם רבעי שדינו שיפדה כאשר ביארנו וכבר פירשנו (כלאים פ"ט מ"ה) כי צנועים נקראים אותם בני אדם שהם מדקדקים על עצמם בדת

מסכת מעשר שני פרק ה משנה ב (ב) מה שנתחייב להעלות מכרם רבעי לירושלים הוא מה שהוא קרוב לירושלים מהלך יום או פחות כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כמו שאמרו חכמים וכאשר רבו הפירות בירושלים התקינו שיוכלו לפדותו אפילו סמוך לחומה והתנו בעיקר זו התקנה שלא תהיה עולמית אלא אימתי שירצו שיחזור הדבר לכמות שהיה מפני שנחוש שמא ימעטו הפירות ונצטרך להעלותן:

ואמר רבי יוסי כי אחר החורבן היה זה התנאי ולאחר חורבן הבית והיותו ביד אויבים לא נחוש ולא נקפיד על הפירות בין רב למעט ומכל מקום לא נצריך היום שיעלה לירושלים בין שהיתה זו התקנה כשיהיו פירות מרובות קודם החורבן או שהיתה אחר החורבן

מסכת מעשר שני פרק ה משנה ג (ג) אמר הש"י בכרם רבעי קודש הלולים לה' (ויקרא יט) ואמר במעשר קודש לה' (שם כז) ב"ה דרשי קודש קודש ואומרים כמו שמי שפדה מעשר שני שלו יוסיף חומש וחייב בביעור כמו שיתבאר בזה הפרק כמו כן הדין בכרם רבעי וב"ש לא דרשי קודש קודש אבל אומרים כיון שלא נתבאר בתורה זה הדין לא נחייב אותו בו. וכמו כן אומרים ב"ה מעשר ממון גבוה הוא כמו שביארנו והם אומרים נלמד כרם רבעי מן המעשר בכל דיניו ולפיכך אינו חייב בפרט ולא בעוללות לפי שהוא ממון גבוה אבל דורכים אותו כולו וזהו מאמרם כולו לגת וב"ש אומרים שהוא ממון בעלים וחייב בפרט ובעוללות וכבר קדמה לשון זו ההלכה במסכת פאה (פ"ז מ"ו מסכת מעשר שני פרק ה משנה ה (ה) בשויו כלומר בערכו ולא אמר להוציא יציאות לפי שאין בשנה שביעית יציאות לפי שהארץ אינה נעבדת ואינה צריכה שימור. ואמר ואם היה הכל מופקר עניינו שאם היה אותו הכרם הפקר שהוא חייב לפדותו בשויו ולא יפחות מן הדמים אלא שכר לקיטה בלבד כיצד כגון שיהיה סל בסלע ושכר לקיטתו איסר וכשלקט סל של ענבים מכרם רבעי הפקר פודה אותו בסלע פחות איסר ולא נעשה כן בשנת השמיטה לפי שכל אחד מלקט לעצמו:

ואמר ומוסיף עליו חומש. הוא דעת ב"ה שמחייבים לכרם רבעי חומש כאשר קדם ולא תתקיים מתנה בכרם רבעי אלא אם נתנו הפירות קודם שיבאו לעונת המעשרות לפי שכבר ביארנו שהוא ממון גבוה ולא תתקיים בו מתנה

מסכת מעשר שני פרק ה משנה ו (ו) כבר ביארנו פעמים (פ"ד מ"ג דדמאי) במה שקדם כי בשנה השלישית והשישית מן השבוע שיוציא מעשר עני במקום מעשר שני ואמר הש"י (דברים יד) מקצה שלש שנים ואמר (שם לא) ומקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואמרו מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל יכול חג הסוכות תלמוד לומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח לפי שלא יחול פסח מן השנה הרביעית אלא אחר שנגמרה כל מה שצמח בשנה השלישית ממה שהוא חייב מעשר עני וכמו כן כל מה שצמח בשנה הששית שהיא גם כן שנת המעשר וענין מתבערים שיתבערו ויאבדו אותן הפירות עד שלא ימצא מהם אצלו וברשותו כלל לפי שנאמר (שם) בערתי הקדש מן הבית ואמר ר"ש כי הבכורים אם נשאר מהם כלל שיתנם לכהן כמו שנותנים לו התרומה ואינו חייב להשליכם או לשורפם וענין הביעור בכאן שיתן מכל הצמחים כל המתנות שנתחייב לתתן ושיתן כל מתנה לבעליו ומה שהוא חייב לאכלו כגון מעשר שני ונטע רבעי ומאבד מה שנשאר ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני אומרים ב"ה הרי הוא כמבוער לפי שאם ישאר וישהה יפסיד. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת מעשר שני פרק ה משנה ז (ז) בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב"ש וצרת הכסף בידך (דברים יד) הכסף בלבד מעלין וב"ה אומרים כי הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות מסכת מעשר שני פרק ה משנה ח (ח) התקינו פירותיכם עניינו כשיהיו עושין בהם כל הראוי כדי להגיען בירושלים בעונת המעשרות הנזכר במסכת מעשרות ושיוציאו מהם המתנות הראויות ויעשו בהם מה שזכר. ודברי רבי עקיבא אמת מסכת מעשר שני פרק ה משנה ט (ט) רבי עקיבא היה פרנס לעניים ורבי יהושע לוי היה ור"א בן עזריה כהן עשירי לעזרא והעיקר המפורסם אצלינו קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכבר זכרנו זה (פ"ג מ"ו דפאה) ועוד יתבאר במקומו בקידושין (פ"א מ"ה) ועוד יש עיקר אצלינו כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ומכלל הכח שנקנין בו המטלטלין הוא שכירות המקום שהם בו אותם המטלטלים לפי שאותו הקרקע תחשב כאילו הוא רשות השוכר והמטלטלים שבו כאילו הוא משכן ונתנן ברשותו ועוד יתבאר זה בבבא בתרא ע"כ כל אחד מאלו השכיר לחבירו מקום המעשר בכסף וחבירו קנה המעשר שהיה באותו המקום וכאילו הגיע ברשותו ורבן גמליאל עשה זה מפני שהגיע שעת הביעור והיה חייב כמו שביארנו להגיע ליד בעליו כל חק וחק מן המעשרות והתרומה מאחר שנגמר פירותיו ואילו לא היה רבן גמליאל עם אלו הנזכרים שהיה אפשר לו להגיע לידם החוקים על הדרך שאמרנו היה מספיק לו לקרוא שם בלבד למעשרות וליחד להם מקום בצפון או בדרום כמו שנתבאר במה שקדם וזהו ענין אמרם בתחילת זו ההלכה צריך לקרוא להם שם ר"ל כי כשהגיעה שעת הביעור והפירות רחוקות ממנו שאינו יכול להוציא מהם החוקים שצריך על כל פנים לקרוא להם שם מסכת מעשר שני פרק ה משנה י (י) כבר ביארנו כי בכל מעשר שני ונטע רבעי קודש ומעשר לוי הוא מעשר ראשון ואמרו וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שניה קדמה לו לפי שמלת וגם אצלם תוספת כמו הנוסף עליו ומעשר עני ולקט ושכחה ופאה הם חקי גר יתום ואלמנה מן הבית זו חלה לפי שאין שם חק יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה מסכת מעשר שני פרק ה משנה יא (יא) כבר נתבאר זה במה שקדם וזכרנו הראיות והאסמכתות על כל מאמר מהם מסכת מעשר שני פרק ה משנה יב (יב) כבר זכרנו במה שקדם (דמאי פ"א מ"ב) כי מזה הכתוב למדנו שמעשר שני אסור לאונן וזכרנו עוד שהאונן נקרא האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם יום הקבורה מדרבנן אבל מדאורייתא יום המיתה בלבד הוא אונן והקרובים שאדם חייב להתאבל עליהם הם אביו ואמו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו ואשתו מסכת מעשר שני פרק ה משנה יג (יג) שתתן טעם בפירות. עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה על ידי הנביא וזה מבואר מאד מסכת מעשר שני פרק ה משנה טו (טו) העביר הודיית המעשר. לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותך אשר צויתני לפי שהש"י אמר לתת מעשר ראשון ללוים והם היו נותנין אותו באותו הזמן לכהנים וזה היה בגזרת בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא הלך עמו לוי כמו שאמר הכתוב ואמר (עזרא ח) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם קנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושינתן לכהנים:

ומעוררים הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן עורה למה תישן ה' (תהלים מד) והוא שתקם מזה וצוה שלא לאמר עוד לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הי"ת והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הי"ת:
ונוקפין הם בני אדם שהיו שורטים שריטות לשוורים שהיו מקריבים על המזבח כדי שיפול הדם בעיניהם ולא יראו ויוכלו לכפתן ולשחטן ונוקף העושה הפצע ובגמרא (חולין ז:) אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה והוא מגזרת כנוקף זית (ישעיה יז) לפי שנוקף זית מכתת אותה כשמנענעה בחוזק וזה הנזכר הסיר זה המעשה לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו היה בעל מום ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן ויהיו יכולין לשחטו כמו שיתבאר במסכת מדות:
ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. רוצה בזה כלומר בחולו של מועד והוא הסיר זה המעשה ומנע אותן שהיו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד:
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. מפני טעם אגידנו לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין בחק השם יתברך ולא היו מוציאין מן הזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים השאר ומי שהיה מדקדק על עצמו היו שואלין וחוקרים אם היה מעשר אם לאו או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כן תרומת מעשר וטבל עון מיתה אבל נתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסבלו ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון מיתה ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר ומעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהן מעשר עני אינו חייב להוציאו מן הדמאי אבל אומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול החק והזכות שלך על העיקר שהוא אצלינו המוציא מחבירו עליו הראיה וכאשר התקינו זה התיקון היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היה טבל אם לאו אבל היה מוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר כיון שפירות עם הארץ דמאי וכבר נתבאר כל זה במסכת דמאי ונשנו כל העיקרים האלו:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מעשר שני מסכת אהלות פרק א משנה א (א) אמר ה' בטומאת מת (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואמרו בספרי או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא חבירו טומאת ז' ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. אולם האדם אשר יגע במת שהוא טמא טומאת ז' הנה זה לשונו (שם) הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים וזה הדין הוא דין תורה ומדברי סופרים שהוא כאשר נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת הנה השני ג"כ טמא ז' ימים מדבריהם ודע זה מסכת אהלות פרק א משנה ב (ב) אמר יתברך בטומאת מת (שם) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו בחלל חרב הכונה בו שהחרב והחלל שוה שאין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ ואמנם ירצה בזה שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים וכן שאר כלי מתכות וכלי שטף בהיקש אל החרב לפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר. והתבאר מזה שהכלים הנזכרים אשר נגעו במת והכלים השניים אשר יגעו באלו הכלים טמאים טומאת ז' וכבר ביארנו בהלכה אשר לפני זאת שכל מה שהוא טמא טומאת ז' הפחות מה שיעשה מן הטומאות שישים כל מה שיגע בו טמא טומאת ערב והוא אמרו (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ולזה אמר השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב מסכת אהלות פרק א משנה ג (ג) כבר ביארנו שהכלים הנוגעים במת וכל מה שנגע באלו הכלים טמאים טומאת ז'. ואם היה אשר נגע בכלים הנוגעים במת אדם הנה זה האדם ג"כ יטמא הכלים טומאת ז' ומופת זה שהכלים הנוגעים במת למדנו מן החרב לפי שהפסוק חייב הנוגע בחלל או בחרב לפי מה שבאה בו הקבלה (במדבר יט) טמא טומאת ז' שיכבס בגדיו ביום הז' וזה ראיה שהוא מטמא בגדים טומאת ז' ונבין מזה שהחרב והאדם אשר נגע בחרב והבגדים אשר נגעו באדם שלשתן טמאים טומאת ז'. וזהו ענין אמרו בספרי הא למדנו לכלים ואדם ר"ל כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאין טומאת ז' מאמרו בחלל חרב כמו שביארנו כלים ואדם וכלים מנין ת"ל (שם לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. אולם אמרו הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וזה הולך על השרש הקדום מאמרו והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ומבואר הוא שאמרו בכאן השלישי והרביעי האיש השלישי והאיש הרביעי מהאישים אשר יביאו להם הטומאה מן המת אם מאיזה איש מהם יתחיל המספר (לפני) [לפי] המדרגה ויקרא ראשון לטומאה ושני ושלישי ורביעי ויחייב כל מדרגה ממנו מהדינים (מה) [מהם] שיבא ביאורו במסכת טהרות וזולתו כמו שביארנו ופירשנו בפתיחת זה הספר ובפ"א מכלים. ויורה הענין שכל מה שיטמא במת טומאת ז' הנה הוא אב הטומאה וכל מה שיטמא מן המת טומאת ערב הוא ולד הטומאה והוא הנקרא ראשון וממנו יתחיל המספר בשני ושלישי ורביעי וכבר ביארנו זה כולו בפתיחה הנזכרת. אולם ר"ע יש לו חמישי השפוד התחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת ז'. והחמישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. אמרו לו הנה אין האהל מתחשב. ביאור המלה תחוב תקוע קיים. ושפוד התקוע באהל הוא המרכז אשר באמצע האהל דומה לעמוד אם היה של מתכת ומנהו ר' עקיבא שני לאהל והיה האהל נטמא במת והיו כלים הנוגעים במת לפי מה שביארנו בפתיחה וזה השפוד כאילו הוא נגע באהל וחכמים אומרים שהוא מכלל האהל וחלק מחלקיו והוא אמרם בברייתא האהל והשפוד שם אחד הוא והוא ענין אמרם בכאן אין אהל מתחשב אבל השפוד עצמו הוא אשר יהיה כלים הנוגעים במת ואין האהל הוא אשר טמאתו אבל הוא והוא דבר אחד מסכת אהלות פרק א משנה ד (ד) כאשר הבנת המאמר בזאת המשנה היא מבוארת לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הנה כבר הכינה הטומאה אלו ג' כפלים בכלים ובאדם שנים לבד כמו שביארנו תחילה. ואם נגעו כלים במת ואדם באותם הכלים וכלים שניים באותו האדם אשר היה האדם אמצעי בין הכלים הנה השלשה כפלים טמאים טומאת ז' והמדריגה הרביעית טמאה טומאת ערב וכבר זכרנו אלו השרשים כולן. ומה שראוי שנעיר עליו בכאן שהאדם אשר יגע במת כאשר נגע בכלים הנה הוא (יטמאהו) [יטמאם] טומאת ז' ולמדנו זה בק"ו לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה ר"ל הכלים השניים וכאשר היה זה כן הנה היותר ראוי והיותר נראה שיהיו הכלים הנוגעים באדם שנגע במת בלא אמצעי טמאים טומאת ז' וכן התבאר בסיפרי. אבל יהיה לך זה השרש והוא שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים טומאת ז' ויטמא חבירו טומאת ערב וכבר הפלגנו בביאור זה השרש וזולתו בפתיחת זה הסדר ושם התבאר שהכלים הרמוז להן באלו הדינים בטומאת מת לבד הוא כלי מתכות ובגדים וכן שאר כלי שטף כמו שיראה למבין מאלו הפסוקים הנזכרים בסיפרי מסכת אהלות פרק א משנה ה (ה) ידוע שהזב אב הטומאה והאדם אשר יגע בו הוא ראשון לטומאה אבל הוא בשעת מגעו מטמא בגדים לפי מה שהתבאר בפרק אחרון מזבין והוא אמרו יתברך (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ירצה בזה שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו כמו שהתבאר בפ"א מכלים. אולם כלים הנוגעים בזב הנה הוא ראשון ולא יטמא בגדים אלא כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים כמו שביארנו בפתיחה. אולם כלים הנושאים את הזב הנה הן אב הטומאה לפי שהן משכב או מושב וכולן מטמאין אדם כמו שביארנו בפתיחה ולשון התורה (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב. אולם אדם הנושא את הזב הנה הוא לא יטמא אדם בשום פנים לפי שהוא ולד הטומאה כמו שהשרשנו בראש זה הסדר ואפילו בשעת נשיאתו קודם שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס ואמנם שאר כלים יטמא והנה נבאר זה בסוף זבים מסכת אהלות פרק א משנה ו (ו) אמר יתברך (במדבר יט) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות ואם [לא] היה בעניינו לא יטמא בו בחיותו וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות כל שכן הנבילה והשרץ:

ומגוייד. חתוך או נדקר. וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות:
זוקק ליבום. אם היה מת האדם ועזב אח בזה הענין הנה אשת המת זקוקה ליבם ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם וכן אם עזב ולד בזה הענין הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה. והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה הענין הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות. וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה הענין הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות:
וביאור הותזו ראשיהן נבדלו ראשיהן:
מפרכסין. מתנועעים והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא פרכוס:

הלטאה. הוא שם השרץ וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתוכו ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף מסכת אהלות פרק א משנה ח (ח) בעבור שקדם לנו הדין שהאבר יטמא ואפילו בפחות מכשיעור הנה ראוי שיודיענו אלו האברים מה הם. פיסת היד ופיסת הרגל מפרק היד ומפרק הרגל וכאשר היה ברגל שלשים פרקים הנה בכל אצבע ו' פרקים וקורסל העקב תרגום כרעים קרסולים:

ושוק וארכובה וירך ידועים:
וקטלית הוא כף הירך ומה שידבקו בו למעלה:
צלעות. הצדדין:
ואמרו שנים בקנה. בקנה הזרוע:
ומרפק הוא הקובדו:
וחוליות השדרה הן חוליות הגב ושם הבנין בכללו השדרה:

ומפתח הלב הוא החזה לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן. ונקבים הן הן כלי ההולדה והאמה. ומה שיתחייב שתבינהו שהמת בעצמו יטמא במגע ובמשא ובאהל אולם טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק כמו שאמר (במדבר יט) הנוגע במת ואמר (שם) כל הבא אל האהל יטמא וטומאת משא הוציא אותם הקבלה מטומאת נבילה אשר היא טומאה קלה והיא מטמאה במשא כמו שבא הכתוב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבילה אשר מגעה בטומאת ערב משאה בטומאת ערב כן המת אשר מגעו טומאת ז' משאו ג"כ טומאת ז' וזה מבואר בספרי. ואמר יתברך (במדבר יט) בחלל חרב או במת ואין ספק שחלל חרב הוא כמת ובא הקבלה (נזיר דף נג:) שענין זה שמה שהבדילתו הסייף הוא כמו המת וזהו אבר מן החי וכן אבר מן המת כמו שהתבאר והוא אמרם לעשות את הפורש ממנו כמוהו. ואם היה אשר הובדל מן המת או מן החי אבר עליו מהבשר והעצמות והגידים מה שאפשר שיחיה כלל הבשר ויבריא אם היה מחובר באדם והוא חי הנה האבר אשר הוא באותו ענין יטמא כמו שיטמא המת בכללו וזה מאמר השם (שם) או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה ואפי' לא יהיה מן הפרקים המנויים הנה הוא יטמא במגע לאמרו יתברך וכל [צ"ל ועל] הנוגע בעצם (או עצם) וכן ג"כ יטמא במשא על הפנים אשר זכרנו מנבילה ולא יטמא באהל לפי שטומאת אהל אמנם באה באדם לבד כמו שאמר (שם) אדם כי ימות באהל או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם אמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות ואמרו (שם) ג"כ שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי וכל [צ"ל ועל] הנוגע בעצם זה עצם כשעורה ושמור אלו השרשים כולם ולא תבקש ממני לכופלם בעתיד מסכת אהלות פרק ב משנה א (א) כבר הודעתיך הרבה פעמים כי שיעורין הלכה למשה מסיני:

ונצל. הוא הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה כאשר התחיל הבשר להתעפש:
ותרווד. הוא הכף וכבר ביארנו בי"ז מכלים שהוא מלא חפניו:
ורקב. הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות והוא דומה לעפר ומתנאיו ואז יטמא בזה השיעור שיהיה המת נקבר ערום בלי בגד בתיבת אבן קשה או שיש והדומה להם והושם עליו כסוי שיש עד שלא יתערב בו דבר מהעפר ולא מן העצים ולא מן הבגדים וכן אמרו נקבר בכסותו או בארון של עץ ע"ג עפר אין לו רקב וכן אם נקבר המת והיה חסר ממנו אבר מאיבריו אמרו מת שחסר אין לו רקב וכבר ביארנו זה בנזירות (פ"ז מ"ב). והשדרה תטמא ואע"פ שאין עליה בשר כלום וכן הגולגולת אע"פ שאין עליה בשר הנה כל אחד מהן יטמא באהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם והוא מושג באמרו עצם אדם:

ורובע. הוא רובע הקב:

ורוב הבנין. גודל הגוף:
ורוב המנין. רוב מנין האיברים והם קכ"ה פרקים ואלו העצמות ג"כ אין עליהן בשר בשום פנים הנה אלו שלשה שיעורים בעצמות הערומין מן הבשר אחד מהן שיהיו אלו העצמות בו עם האדם אשר הוא עצמו ויהיה מרובע ומעלה והשני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ"ה פרקים ויהיה בו מרובע ולמעלה והג' שיהיו הקכ"ה אברים ולמעלה יהיה בהן רוב בנין ויתקבצו בו שני העניינים יחד רוב בנין ורוב מנין הנה אלו העצמות נטמאו באהל ואם לאו לא ואפשר זה בנפל וכבר ביארנו ששרש זה כולו אמרו יתברך (במדבר יט) בעצם אדם ואלו השיעורין הג' יראו בכל אחד מהן שהוא עצם אדם [ואם אין] זה בו טהור

מסכת אהלות פרק ב משנה ב (ב) אמר יתברך (שם) כל הנוגע במת בנפש האדם ונפש האדם הוא הדם כאומרו כי הדם הוא הנפש ועם היות אלו השיעורים ג"כ הם מן השיעורים שהם הלכה למשה מסיני ושמו זה כמו טעם אמרו שהמעט שיהיה באדם מדם בתחילת ברייתו רביעית ובגמרא אמרו (שבת דף ל:) רביעית דם נתתי לכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ור' עקיבא אמר שאע"פ שבא משני מתים והוציא זה מאמרו ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד (סנהדרין דף ד.) שלא אמר נפשות מתים:

ודם תבוסה. הוא דם ההכאה והערבוב אשר יגיר מההרוג בין החיים והמות כמו שיתבאר בפרק אשר אחר זה נגזר מאמרו מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז.) ורבי עקיבא יעמוד דם הקטן לפי עצמו ואמר כי כמו שיטמא רוב בנינו ורוב מניינו ואפילו לא יהיה בו השיעור המוגבל לעצמות ג"כ כלל דמו יטמא ואפילו לא יהיה בו שיעור הדם והוא רביעית:
ורמה. הוא התולעת המתיילד בבשר המת כאשר יתחיל להתעפש וירום תולעים:

ואפר שרופין. האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערב בו מאפר העצים וחכמים שמו זה האפר במדריגת הגוף כי כאשר נשרף יצא מדין המתים:

ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר בו לחות המת ודמו נראית ואינו ידוע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל שהוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זו עפר קברות:
ואמרו אינו חבור לטומאה. ענינו כי כאשר יולש זה הרקב לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד וזהו כמו שאמר בש"ס (שבת דף יח.) אפר לאו בר גיבול הוא ולזה לא יחשב עירובו לישה. ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חיבורם ואמנם יטמאו במשא ובאהל לבד וכן התבאר בש"ס (בנזירות) [חולין] (דף קכו:) ואין הלכה לא כר"ע ולא כר"א ולא כר"ש

מסכת אהלות פרק ב משנה ג (ג) כבר ביארנו שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ונתנו טעם בזה וכן כל עצם שאין עליו דמיון אנושי בזאת הסיבה בעצמה:

וארץ העמים. כל הארצות חוץ מא"י שהם להתרשלותם עם המתים וקוברין אותן בכל מקום שפשטו [צ"ל שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן לפי מה שביארנו בפתיחה לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה:
ובית הפרס הנזכר בכאן הוא המקום היה בו קבר ונחרש ונשברו עצמות ונתפזרו במקום ההוא ונאמר ג"כ שכבר יהיה בכל חלק ממנו עצם כשעורה ויקרא בית הפרס בעבור שנידש ונתפשטו העצמות על כל הארץ ההוא ורוב בלשון חכמים פורשים שעניינו התפשטות:
ומקדח. הוא המקבת:
קטן של רופאין. הוא מקבת קטנה יפתחו בה הנגעים והמורסות:
וגדול. של לשכה כבר התבאר בכלים (פי"ז מי"ב) ששיעור הנקב אשר ינקוב הוא כפונדיון:

וכדי שינטל מן החי וימות. כבר התבאר בש"ס (בכורות דף לז:) שהוא כסלע וכבר ביארנו שיעור הסלע והפונדיון בריש קידושין (דף יב:) ומחלוקת ר"מ וחכמים אמנם הוא לדעת ב"ש הנדחה מסכת אהלות פרק ב משנה ד (ד) גולל. הוא הכיסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה:

ודופק. הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי יהיה גם כן מעץ או מאבן או זולתו:
ודופק דופקים. הוא שיסמכו עליהם אלו הצדדין והם כמו יסודות הקיר הנבנית בארץ והם בהתיחסם אל הכיסוי יקרא ג"כ דופק דופקים ואולם היות הגולל והדופק מטמאים במגע הנה זה לשון התורה (במדבר יט) וכל נוגע [צ"ל ועל הנוגע] בעצם או בחלל או במת או בקבר ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל כן הקבר בכללו עליונו והקיפו מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה]. הנה תכלית כל מה שביארנו הקבר יש בו מהטומאה מה שהוא במת עצמו והועתק אליו זה הדין לסיבת ההיקש ור"א יעתיק אליו כל דיני טומאת מת. ור' יהושע יאמר כי צדדי הקבר בלתי מדובקים בארץ הנראית אבל יהיו תחת הצדדין עפר קברות הנה זה הקבר יטמא במשא. ויקראו צדדי הקבר דופקים להיותן דוחקים המת לשון (בראשית לג) ודפקום יום אחד ויקרא כיסוי הקבר גולל להיותו אצלו מאבן מתגלגלת על פי הקבר מאמרו אבן גלל עניינו מתגלגלת

מסכת אהלות פרק ב משנה ה (ה) זה כולו מבואר והתנו באבר מן החי שיחסר עצמו לא אמר ג"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הוא מטמא לפי מה שקדם בזה הפרק אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן עצם האבר לדמותו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא לפי מה שהשרשנו בששי מעדיות וכבר ביארנוהו שם על התכלית מסכת אהלות פרק ב משנה ו (ו) מבואר הוא שאלו השיעורין משני מתים כמו שיהיו קצת חוליות משדרה אחת וקצת חוליות משדרה אחרת ויושלמו בהן כל חוליות השדרה וכן אבר מן המת ואבר מן החי יהיה קצתו מאבר איש אחד ויושלם זה מאבר איש אחר. וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו שמאמר החכמים באבר מב' מתים טהור בתנאי שלא יהיה בו עצם כשעורה ולא כזית בשר לפי שכבר קדם לך שהאברים אין להן שיעור אולם כאשר היה כזית בשר מן המת או עצם כשעורה ממנו הנה הוא טמא בלא ספק ואע"פ שזה קצת האבר וכבר ביארנו שראיית ר' עקיבא בדם מאמרו נפשות מת (סנהדרין דף ד.) ולמוד ממנו שאר השיעורין שהוא כאשר הושלם ואפילו מב' מתים הנה הוא יטמא טומאתו ואין הלכה כר' עקיבא מסכת אהלות פרק ב משנה ז (ז) ניטל חצאים. הוא שיחתוך מהאדם קצת זה האבר ונבדל ממנו עוד נחתך הנשאר מזה האבר ג"כ יהיה האבר כולו נבדל הנה הוא לא יטמא לדברי הכל ואין הלכה לא כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי מסכת אהלות פרק ג משנה א (א) בעבור שקדם מאמר רבי דוסא שלא יתחברו אצלו החלקים הנבדלים להשלים בהן שיעור לטמא בטומאת אהל התחייב דרך משל שילמדך בו שזהו סברתו גם כן בכל מיני הטומאות ר"ל טומאת מגע וטומאת משא במת ונבילה. ודע שהאדם החי כאשר האהיל על המת כבר נטמא כמו שהתבאר בזאת המסכתא ובזאת המשנה בתחילת הענין וזה שאמר שאם נגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית או נגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או יהיה עמו באהל כמו שיהיה האדם וחצי זית תחת האהל ויוציא אבר מאיבריו חוץ מן האהל ונגע בחצי זית הנה זה הוא טמא אצל חכמים ויורה זה שנוגע ומאהיל הוא דבר אחד אצלם שאלו שני מינים משם אחד הוא. עוד אמר אחר זה אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור וזה יורה שנוגע ומאהיל אינו משם אחד וביארו בש"ס זה והבדילו הדין בו וזה שנוגע ומאהיל שני שמות כמו שאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמנם אמרו תחילה ובמת נוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית שהוא טמא וזה בתנאי זכרנו שם והוא שיהיה טמון על גבו חצי זית מן המת והטמנה שניה למעלה וביניהם פחות מגובה טפח וההטמנה העליונה מאהיל על זאת החצי זית עוד נגע חצי זית אחד מן המת. וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת בזאת ההטמנה העליונה שהוא יטמא לפי שיתחבר חצי זית שנגע בו לחצי זית שהאהיל עליו וכאילו נגע בו כזית מן המת ואמנם היה זה להיותו גובה על זה החצי זית בפחות מטפח אשר הוא פחות משיעור האהל כמו שהתבאר לך וחשבנו ששני חצאי זיתים נגעו בו אולם אם היה בין שני אלו ההטמנות פותח טפח אשר הוא שיעור האהל לא יהיה טמא לפי שנוגע ומאהיל שני שמות וכן אמרו בש"ס (חולין דף קכה:) בטומאה רצוצה בין ב' מגדלין עסקינן ואין בהן פותח טפח וכן אם נגע ג"כ חצי זית בהטמנה השפלה ויהיה חצי זית אחר למעלה ממנו ר"ל תקועה בקרקעית המגדל העליון וביניהן פחות מטפח הנה הוא גם כן תטמא על אלו הפנים אשר זכרנו בהיותינו חושבים הכל נגיעה בקורבתה פחות מטפח לחצי זית אחד מהדבר אשר האהיל או הוא איהל עליו. אולם מאהיל ונוגע הנה לא יצטרף אצל החכמים כמו שעשו דמיון ואמרו אבל הנוגע בכחצי זית וכו' וחלק רבי מאיר על תנא קמא ואמר שחכמים ג"כ יסברו שאהל ונגיעה מצטרפים ואין הלכה כרבי מאיר. והבן מכל זה שנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית טהור ואם היה בין הטומאה והדבר אשר האהיל עליו פחות מטפח הנה הוא כאילו נגעה בו ונחשבה נגיעה להתחברו עם זולתו לפי מה שקדם ביאורו אצל החכמים אולם ר' דוסא שאומר הנה הוא טהור ידמה אותו בדמיון נוגע ומאהיל ואצל החכמים כנוגע בשני חצאי זיתים בבת אחת והלכה כחכמים מסכת אהלות פרק ג משנה ב (ב) כבר קדם בפרק השני שמלא תרווד רקב ורביעית דם מטמאין באהל ואופן בחינת הבגד לידע אם יצא ממנו רביעית דם ויטמא באהל אשר יהיה בו תחילה כמו שביארו בתוספתא וזה שירחצו הכסות בשיעור ידוע מהמים עוד נקח כזה השיעור ממים ויחובר אליו רביעית דם הנה אם היה מראיהן אחד באדמימות או יהיה מה שהורחץ בו הבגד טמא יותר אדום הנה נדע שיצא ממנו רביעית דם ויהיה זה הבגד מטמא באהל ואין הלכה כר' שמעון מסכת אהלות פרק ג משנה ג (ג) אמרו באויר ירצה בו בתוך הבית ואמרו והאהיל רמז אל הבית ר"ל כאשר האהיל הבית למקצתו הבית טהור וידוע כי כאשר אמרנו הבית טהור הכונה בו שלא יטמא מה שבתוכו מאדם וכלים:

וקטפרס. הוא מקום משופע אשר לא ינוח בו הדבר אבל יתגלגל וירד:
ואשבורן המקום אשר יהיה בו קרקע כאשר ירד בו דבר יעמוד וינוח:
ושקרש. נקפה:
ואסקופה. היא כמו מצבה קטנה לפנים הבתים בין המזוזות ואמר שאם היתה האסקופה מיוחסת לפנים מהבית או לחוץ והיו [מזוזות] הבית מסודרת על זאת האסקופה ונשפך עליה רביעית דם הנה זה הבית טהור ואע"פ שהוא מאהיל על המקום אשר נשפך עליו רביעית דם כי גם שם לא ינוח לו והוא כמו שנבלע בתוך הבית אשר הבית טהור ואם היה באסקופה קרקעית ועמד הדם בו ולא היה יורד אבל נקפה הדם עליו אצל שפיכותו כל הבית טמא

מסכת אהלות פרק ג משנה ד (ד) תחובים בידי אדם. שיהא זה הבשר תחבו אדם בעצם כמו שיקח חצי זית מבשר המת ותחב אותו בעצם ג"כ מן המת כמו שיתחב הבשר בשפוד אם לא שיהיה הבשר מתחבר בעצם חיבור טבעי מסכת אהלות פרק ג משנה ה (ה) כבר קדם בפרק השני דם תבוסה מטמא באהל. ושמינית חצי הרביעית וכבר ביארנו שיעור רביעית. ודע שהדם אשר יגיר מהאדם והוא כמו דם ההקזה והנגע והדומה לו הנה הוא טהור לדברי הכל והוא כמים. ואשר יגיר מן המת הוא כמו המת עצמו ובתנאי שיהיה רביעית כמו שהתבאר וכאשר הגיר קצת מרביעית והוא חי וקצתו והוא מת ולא נדע אם רוב הרביעית נגר אחר המות או לפניו או היה חצי בחיים וחצי אחר המות זהו דם תבוסה והוא יותר קל בדיני הטומאה מדם המת לפי מה שהתבאר בז' מנזירות:

וניטל מזה ומזה רביעית. ירצה בו שרביעית מאלו השני רביעיות המעורבות הוא אשר יטמא באהל ור' אלעזר בן יהודה אומר שזה שאמר ר' ישמעאל עם מה שאמר ר' עקיבא לא יטמא אחד מהן ואמנם הוא כמים ואמנם דם תבוסה אצלו מה שיגיע [צ"ל שיגיר] מהתלוי אצל תלייתו:
ושותת. הוא הדבר אשר נגר והוא הדם שהנפש יוצאה בו:
ומנטף. הוא הדם הנוטף טפה טפה כמו שיקרה אחר יציאת רוב הדם מהעורקים הנה הדם יוציא טפה אחר טפה ור' יהודה עיין עיון אחד ואמר שהדם הנגר הוא באדם חי אצל יציאתו ולזה לא יטמא והדם המנטף אמנם יצא כן אצל יציאתו ובעת המות והלכה כר"ע

מסכת אהלות פרק ג משנה ו (ו) השרש אצלינו אם היה המת בבית ולזה הבית שערים רבים מכל הצדדים והיה משקוף הבית יוצא על השערים כמו המשקופות היוצאין חוץ מהבתים הנה כל מי שישב חוץ מהבית תחת זה המשקוף היוצא מן הבית הנה הוא טמא מפני השער ואע"פ שהשער נעול ר"ל כל שערי הבית ואם היו כולם נעולות הנה הבית מטמא כל סביביו ואם פתח פתח אחד מהן שיצא ממנו הנה הפתח לבד טמא וישאר הבית כולו מחוץ טהור ואפי' היושבין תחת המשקופים היוצאים מחוץ מכל הפתחים טהורים כאשר הפתחים נעולים וזהו ענין מציל על הפתחים. ואם היה המת בכללו בבית הנה יצטרך שיהיה בפתח המציל על הפתחים ארבעה טפחים ואם מה שבבית הוא כזית מן המת יצטרך שיהיה בפתח המציל על הפתחים טפח וזה כולו אשר אמר על הפתחים אם היו אלו הפתחים כולן נעולים אולם אם היו פתוחים אע"פ שהוא יחשוב על אחד מהן לבד שיצא ממנו המת הנה כל מי שישב תחת המשקוף המחובר בבית הוא טמא אע"פ שלא יהיה בזה הפתח הפתוח זולת טפח על טפח וזהו ענין אמרו אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח: ואמר גדול מכזית כמת ר"ל שיצטרך פתח מד' ואז יציל על הפתחים וכן סברת רבי יוסי בשדרה וגולגולת ואינו הלכה מסכת אהלות פרק ג משנה ז (ז) ביב. היא החפירה אשר יעשו ביסודות הבתים והדירות להגרת המים וילך תחת הארץ ויצא למקום אחר:

וקמור מכוסה וכבר ביארנו זה בעירובין (בפ"ח):
ואמר יש בו פותח טפח. ירצה בו בזאת החפירה אשר תקרא ביב ויציאתו הוא פתח זה הביב אשר יצאו ממנו המים הניגרים בו ויתבאר מזה כי כאשר היה בפתח הביב פותח טפח וביציאתו פותח טפח והיתה הטומאה בזה הביב הבית טהור לפי שהטומאה תצא דרך יציאת הביב אשר בו טפח ולא תכנס לבית וכן אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא מה שבביב לפי שהטומאה לא תכנס מפתח הביב כאשר בו טפח. וכבר השרשנו לך שטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה ודרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס אולם אם היה בפתח הביב טפח ולא תהיה ביציאה טפח ותהיה טומאה בתוך הביב הנה היא תצא מפתח הביב לבית אם לא אפשר יציאתו מיציאת הביב לפי שאין בו טפח והטומאה לא תצא בפחות מטפח כמו שהשרשנו שם באמרו טפח על טפח מביא את הטומאה ואם היתה טומאה בבית הנה הדבר אשר בביב לא יטמא לפי שהטומאה לא תכנס לביב מקערורית הבית אחר שבמקום הטומאה יש בו טפח על טפח וכבר חצץ בפני הטומאה וחלק לה מקום. אולם אם היה בפתח הביב אשר בקרקע הבית פחות מטפח על טפח הנה הוא כמו מקום קערורית בקרקע הבית אשר דינו ודין הבית שוה לפי שכל מה שבקרקעית הבית טמא אם לא יהיה בזה המקום טפח על טפח הנה הוא יטמא אמרו (במדבר יט) וכל אשר באהל לעשות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום כמו שהתבאר:
ואמרו טפח על טפח מרובע. כדי שלא תטעה ותחשוב שפתח הוא במדידת טפח על טפח איך שתהיה תמונתו כמו אמרם בשיעור מקוה אמה על אמה ומה שדומה לזה ולזה התנה באמרו מרובע. אולם אם היה פתח ברחבו דרך משל חצי טפח ובארכו שלשה טפחים או ארבעה הנה זה הפתח אינו מביא את הטומאה אף על פי שיש בשיעורו יותר מטפח על טפח וזהו ענין אמרו מרובע והבן זה:
ואמרו אחד חור שחררוהו מים. ר"ל כל בקיעה בו טפח על טפח הנה הוא אהל ומביא את הטומאה בין נעשה ע"י אדם או חררוהו אותו מים או אחד מבעלי חיים או שנתבקעה הארץ מעצמה עד שהשאיר שם החפירה וזה מה שיתחדש תמיד:
ומרבך של אבנים. אבנים מסודרין קצתן על קצתן וכן תרגום ג"כ מורבכת תביאנה (ויקרא ו) שהוא מענין הסדור:
וסואר של קורות. כמו חבילות קורות ונקרא סואר של קורות. ואמר שכל טפח על טפח בזאת התכונה והדומה לה אהל הוא ואף על פי שלא יכוין בו לעשות אהל. ור' יהודה אומר שלא נשים טפח על טפח אהל אלא אם כן עשאו אדם בכוונת אהל אולם אם היה נעשה על ידי אחד משאר בעלי חיים או עשאו אדם בבלתי כוונה כמו שיקרה במרבך של אבנים וסואר של קורות הנה הוא אינו אהל אצל ר' יהודה אלא אם כן היה שיעורו מלא אגרוף וכן התבאר בש"ס ולזה הוא מודה בשקיפין ובסלעים אשר הם גדולי הסכוך והסככות היוצאות מן הבנין והדומה להן תרגום (ישעיה ב) וסעיפי הסלעים בשקיפי סלעיא והוא מענין הנקיבה והוציאה מן הנשקפה וכן אמרו סלעים ירצו בו האבנים הבולטין היוצאים מעצם הקורות. ואין הלכה כר"י

מסכת אהלות פרק ד משנה א (א) ענין אמרו עומד באויר שלא יהיה המגדל תחת אהל אבל מגולה לשמים והיו בו חדרים עוברים בעוביו בין שני לוחות האלו וא"ר יוסי מחצה למחצה ענינו אם היתה טומאה בעוביו כלי שבתוך הבית אשר ימשך לחצי אשר בו הטומאה טמאים ואשר ימשך לחצי האחר טהורין וכן אם היתה טומאה בתוכו הנה חצי עוביו טמא ממה שימשך לתוכו:

עוד אמר כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות. ונוסחת התוספתא שאנו רואים את הקורות כאילו הן יורדות וסותמות. דבר אחר אין טומאה נכנסת לאהל ואין יוצאה ממנו אם לא בפותח טפח. ואמרו טומאה שם ר"ל בין הכותל ואחורי המגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל ובין הארץ הנה הבית כולו טמא על אי זה פנים שיהיה לפי שהטומאה ההיא בתוך הבית ולא יציל האהל על הטומאה שתחתיו לפי שהשרש אצלינו אם היה אהל לתוך אהל והיתה הטומאה תחת אהל הפנימי הנה אהל החיצון טמא וכבר קדם לנו זכרון זה השרש בשמיני מכלים. והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל אהלים מצילין על הטהורים מלטמא ואין מצילין על הטמאים מלטמא. ושמור זה השורש שהוא עיקר גדול ובעבור שאומר בכאן אם היתה הטומאה ואפילו תחת המגדל או אחוריו נטמא כל הבית ואין הלכה כר' יוסי

מסכת אהלות פרק ד משנה ב (ב) תיבת המגדל. הוא אדון ישימו אותן במגדל וזה צורתה. א"ר יוסי שאפי' היתה הטומאה בתוך זה הארון הנה הבית טהור ולא נאמר תצא טומאה דרך פתחו אשר בו טפח שכבר אפשר שתצא הטומאה מזאת התיבה מבלתי זה הפתח אשר בו טפח אשר תצא ממנו הטומאה וזה כשיוציאה חלקים חלקים מדרך יציאתה אשר אין בו טפח ולא תצא ממנו טומאה או ישרוף אותו תוך הארון ולעולם לא תצא טומאה מפתח זאת התיבה לבית ואין הלכה כר' יוסי מסכת אהלות פרק ד משנה ג (ג) בעבור שאמר שאם היתה טומאה בתוך המגדל והוא על זה המצב הבית טהור אמר אם היתה הטומאה ג"כ בגלגל אשר בזאת המגדל הוא יקרא מוכני כמו שביארנו בי"ח מכלים והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות אשר תביא הטומאה וזה תחת קורות הבית הנה הבית טהור שזאת הטומאה אמנם תצא בטפח וזה ג' אצבעות לבד והתנה בזה ג' תנאים. אחד מהם שיהיה בגובה חלל המוכני טפח לפי שאנחנו לא נצטרך פותח טפח ליציאת הטומאה אלא אם כן היה בתוך חלל טפח אמנם אם היה בפחות מחלל טפח הנה אינה במקום תצטרך ליציאה ממנו אבל הרי זו יוצאה ומונחת ושמור זה שכבר הרחבנו בביאורו. והתנאי השני שיהיה זה המוכני אי אפשר יציאתו מאחר המגדל בכללו עד שיהיה נטמא מאחוריו אבל יהיה לו בעיקר עשייתו מה שעיקרו מהיציאה אלא פחות מטפח כמו שביארנו. והתנאי השלישי שיהיה המגדל בא במדה ר"ל שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש כמו שביארנו בי"ח מכלים ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה זה המוכני הנדבק בו כמו שנזכר אולם כאשר היה פחות מזה הנה הוא יטמא כשאר הכלים המקבלים טומאה וכאשר היתה טומאה בתוך הבית טמא. וכן כל מה שנזכר מגדל בזה הענין מזו המסכתא אין הדיבור אלא באהל מגדל הבא במדה ואע"פ שכל מה שביארנו הוא מבואר עשינו צורה זו להוסיף ביאורו מסכת אהלות פרק ה משנה א (א) כבר ביארנו שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאין ממנו האפר:

וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תוך הבית והנקב הקמור בולט חוץ לבית עוד האהילו נושאי המת במת על זה הקובב ואמרו ב"ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב וב"ה אומרים שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור' עקיבא אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אבל על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר"ע. ודע כי כאשר תמצא האהילו עליו קוברי המת הנה הכוונה בזה שתהיה הטומאה מאהלת על זה הדבר לפי שטומאת אהל תכלול ג' עניינים כמו שהתבאר בראש פ"ק מכלים והוא שיהיה הדבר אשר האהיל על הטומאה או האהיל הטומאה עליו ושמור זה לא יצטרך לכופלו בזאת המסכת

מסכת אהלות פרק ה משנה ב (ב) כבר ביארנו בי"ח מכלים שכונס משקה הוא שתשים הכלי על המשקה ויכנס המשקה בתוכו מזה הנקב ולא יצטרך בכאן להיות נקב הקדרה טפח על טפח להיות הארובה עצמה בה טפח על טפח והקדרה לא יתחבר לה להיותה בכונס משקה והיתה הארובה פחותה ולזה כאשר היתה טומאה בבית נטמאה עלייה והוא ענין אמרם הכל טמא. ור"ע סבר שהקדרה כבר סתמה הנקב ומנעה הטומאה מעבור שנקב הקדרה קטן ואין בו פותח טפח ופי הקדרה ממה שימשך למשקוף העליה ולזה הקדרה טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שהשרשנו ובית הלל אומרים שזאת הקדרה תטמא מזה הנקב ואין הלכה כר' עקיבא מסכת אהלות פרק ה משנה ג (ג) מצלת על הכל. ר"ל כל מה שבעליה ההיא הוא טהור לפי שהקדרה השלימה חצצה בפני הטומאה וב"ש אומרים שכל מה שבעליה הוא כמו הדבר שיהיה בכלי המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת ותהיה זאת הקדרה וכל מה שבעליה בדמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס ולזה אם יהיה בעליה ההיא אוכלין ומשקין וכלי חרס הנה הם טהורים ומה שהוא זולת זה הוא טמא לפי שזאת סברת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על אוכלים ומשקים ועל כלי חרס ובית הלל אומרים מציל על הכל ולזה יאמר בכאן בקדרה שהיא מצלת על כל מה שבעליה וכבר חזרו בית הלל לדעת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ולזה חזרו בכאן לענין כל מה שבעליה והיות זאת הקדרה תציל כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב לבד ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה להיותה חוצצת בין אהל לאהל וזה השרש הוא מבואר בסיפרי באמרם כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואהלים בכיסוי ושמור זה השרש בכל מה שיבא לך בזה הפרק וזולתו וכבר ביארנו טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזה הכלי חרס בהלכה האחרונה מהפרק הראשון מעדיות ובעשירי מכלים וביארנו כל זה השרש מסכת אהלות פרק ה משנה ד (ד) זאת ההלכה דומה דרך משל לדין הקודם וזה שכבר קדם שכל מה שבעליה הוא כמו הדברים אשר הם בתוך צמיד פתיל באהל המת וכאשר היתה הקדרה אשר היא כלי חרס בזאת הארובה היו בעליה כלי נחשת או כסף או הדומה לו מכלי מתכות ובזה הכלי משקין טהורין הנה המשקים טהורים לפי שהקדרה מצלת עליהם והלגין עצמו טמא לפי שהקדרה אינה מצלת עליו להיותה של חרס לפי מה שהשרשנו זה לפי דעת בית שמאי אולם דעת ב"ה המשקים והלגים טהורים. ואם נריק אלו המשקים מזה הכלי (שאין בו) לכלי אחר מהכלים אשר היו בזאת העליה הנה המשקים יטמאו בהגעתן בכלי טמא לפי שכל הכלים אשר בעליה לבד כלי חרס יטמאו לפי השרש ולא נאמר שהכלי אשר היו בו בעצמו יטמאם לפי שאם היה כן אי אפשר שהצילו המשקים שכבר השרשנו שהוא מציל על האוכלים ועל המשקין. וזה הדין בעצמו באשה שהיתה לשה בעריבה של עץ בתוך העליה שהקדרה בארובה שלה שהאשה והעריבה טמאין טומאת ז' שהקדרה של חרס אינה מצלת עליהן והבצק טהור מפני שהוא אוכל והקדרה מצלת על האוכלים וכבר ביארנו בתוספתא שהבצק טהור כל זמן שהיא עוסקת בבצק ולא נפרדת ממנו ועזבה אותו אולם אם תגביה שתי ידיה יחד מהבצק וחזרה ולשה הנה היא תטמא הבצק בהיותה נוגעת בו והיא טמאה וזה כולו לדעת ב"ש ואולם ב"ה אומרים שהאשה והעריבה והבצק טהורים מסכת אהלות פרק ה משנה ה (ה) אמר שאם היה בזאת הארובה שבין בית לעליה כלי גללים או כלי אבנים וכלי אדמה הנה הם יצילו על כל מה שבעליה בין אדם בין כלים בין אוכלין ומשקין וכלי חרס לפי שאלו אינן מקבלין טומאה כלל כמו שהתבאר בעשירי מכלים ולזה תציל צמיד פתיל על הכלים. ואולם אמרנו בכלי חרס שהוא אינו מציל בצמיד פתיל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כל כלי חרס לבד מהיותו טמא ע"ג עם הארץ כמו שביארנו שם בי' מכלים. ולזה נאמר בכאן כי כאשר היתה בזאת הארובה כלי שהוא טהור לקודש או לחטאת הנה מציל על כל מה שבעליה ואע"פ שהוא כלי חרס לפי שהסיבה אשר בעבורה אמרנו שכלי חרס אינו מציל על הכל כבר הוסרה וביאר הסרת הסיבה ואמר שהכל נאמנים על החטאת ר"ל על טהרת פרה אדומה שייחד זה הכלי לחטאת הנה הוא אמרו בו שהוא טהור ואע"פ שהוא עם הארץ הוא נאמן וסמכו בזה לאמרו יתברך (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא אמרו הכל נאמנים על שמירתה וכן אם היה זה הכלי חרס טהור לקודש הנה מעלת הקודש לא ימנע בזה שלא יהיה נאמן בו אפילו עם הארץ כמו שהתבאר בסוף חגיגה (דף כד:) באמרם הכל נאמנים על טהרת יין ושמן של קודש כל ימות השנה וכאשר אמרנו או כלי קודש או חטאת אפי' היה של חרס הנה הוא טהור אצל עם הארץ אמרנו שהוא הציל בזאת העליה לפי שהוא כלי טהור וזהו מה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ ואמר בכאן מפני שכלי חרס טהורים שיעור זה על צד הביאור כן מפני מה מצילין על הכל מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים וכן כלי חרס טהורים לקודש ולחטאת בחזקת טהרה ואפי' מעם הארץ. עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים ר"ל שכמו שיצילו הכלים בעליוני האהל בכסוי לבד כמו שביאר משנה בארובה שבין בית לעליה כן ג"כ יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסים בדפנות אהלים ולקח המשל בזה ואמר מסכת אהלות פרק ה משנה ו (ו) כבר ביארנו פעמים שבור בחפירה ודות בבנין ואין הבדל בין הדות והכוורת השלימה כי כאשר תניח כוורת שלימה בשטח הבית הנה הוא כמו סהר בנוי. וידוע ומבואר שהמאמר אמנם הוא בכוורת המקבל מ' סאה בלח שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה כמו שהתבאר בט"ו (מ"א) מכלים:

וחלק הוא בסיס שאין לו דפנות:
וסרידה שאין לה גפיים הוא נסר בלתי אוגניים כמו שהתבאר בכלים (פ"ח מ"ג):
וכפישה הוא כלי אשר לו שפה נצבת על השטח שהוא אמר בזאת המשנה שאם היה זה הסהר החפור בבית אשר בו הטומאה לו צדדין גבוהים על שטח הבית כמו שבונים סביב הבארות זר וכפו ע"ז הזר כלי לו צדדין הנה הוא יציל על כל מה שבסהר החפור או הבנוי כאשר לו צדדין גבוהים על הארץ ומבואר הוא שזה הכלי אשר כפו אותו שהוא יציל על מה שתחתיו אמנם יהיה כלי טהור מכלי גללים ואבנים ואדמה לפי מה שהשרשנו בעשירי מכלים וכמו שזכרנו בזה הפרק. ואם לא יהיה לסהר החפור צדדין גבוהים אצל חפירה בארץ לבד וכפו על פי זאת החפירה כלי לו אוגנים הנה כל מה שבזה הסהר טמא ולא יציל זה הכלי באהל המת מה שיהיה תחתיו והוא אמרו אם היתה באר חלקה. וכוורת פתוחה ר"ל שלא תהיה פקוקה וכפישה נתונה עליו טמא ואם כסה זה הסהר אשר אין לו אוגן גבוה על הארץ או הכוורת החלולה בכיסוי פשוט אין לו צד הנה יציל על כל מה שבתוכו כאשר לא יכסהו בכלי ואין כלי מציל והוא אמרו אם היה נסר חלק וכו' לפי שהנסר אינו כלי. והראה סיבת זה ואומר שאין הכלים מצילין וכו' ר"ל שהכלי אשר הוא כלי בהיותו בעל דופן לא יציל אלא אם דבק לדופן אהל כמו אוגן הסהר או הבור או הגב [צ"ל הגת] אולם אם לא יהיה לאהל דופן גבוה לא יציל הכלי בסמיכותו לזה. ואמרו חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן הוא שיהא בגובה אוגן הסהר על הסהר ועל הארץ חצי טפח וגובה שפת הכלי אשר כפו עליו חצי טפח הנה לא יציל. ואמרו שיהיה לה טפח מורה שאם היה בגובה דופן הכלי טפח יציל כאשר אמר כפו אותו על פי הבור ואע"פ שלא יהיה לבור אוגן גבוה ויהיה אמרו שהכפישה לא תציל באשר הושמה ע"פ הבאר חלקה בתנאי שלא יהיה בגובה דופן כפישה טפח. וכן ביארו בתוספתא (פ"ו) אמרו כשם שהכלים מצילין על אהלים שיש להן דפנות כן מצילין על אהלים שאין להן דפנות בד"א בכלי שיש בו טפח אבל בכלי שאין בו טפח אינו מציל. ונדע מזה כי כאשר היה צד הכלי טפח הנה הוא יציל עכ"פ וכאשר היה בגובה צד הבית ג"כ טפח הנה הוא יציל על כל מה שבנסר חוץ מכפיית הכלי ואם לא היה בגבהו טפח ר"ל בגובה צדדיו אם כסהו בנסר ומה שדומה לו הציל ואם כסהו בכלי לא הציל אלא אם היה בו גובה טפח ר"ל בשפת הכלי. ולא יתנגד זה לאמרנו בעשירי מכלים היו כפויים על פיהן מצילין כל שתחתיהם לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שביארנו שם

מסכת אהלות פרק ה משנה ז (ז) מבחוץ. ר"ל חוץ לאהל ודמיון זה כשנעמיד יתדות בארץ בצד האהל וירכיב הכלי אשר לו צד בגובה טפח על אלו היתדות ויתדבק בשווי פיו עם צדדי הבית או האהל הנה היא תציל על כל מה שבתוכו ואפי' היתה טומאה תחתיה על זו הצורה אולם אם התדבק פי זה הכלי עם שטח החצר או הגינה אשר הוא מגולה לשמים ואין הכותל אהל ולא יקיף בבית הנה זה הכלי לא יציל אבל תהיה הכלים אשר בו וכל מה שבתוכו כבר האהילו על הטומאה לפי שזה הכותל לא יעשה לחוץ בפני הטומאה כמו כותל הבית ואמנם נעשה בזאת הקדרה התלויה מהקורה כאשר התבאר בתוספתא שאם היתה קורה דבוקה ע"פ הקדרה הנה אין לחלוק שהיא מצלת על כל מה שבתוכה. ואם היה בין פי הקדרה והקורה פותח טפח הנה אין מחלוקת ג"כ שכל מה שתחת הקדרה טמאה בעבור הטומאה אשר תחתיה והיות הקדרה תחת אהל לפי שהיא תחת הקורה. ואם היה בין הקדרה והקורה פחות מטפח הנה בזה יאמר ר"ע שאין שם פותח טפח מצלת וחכמים אומרים שאם לא יתדבק עם הקורה אינה מצלת והלכה כחכמים מסכת אהלות פרק ו משנה א (א) ידוע שהאהל כמו שיביא הטומאה ויטמא כל מה שבתוכו כן יחוץ בפני הטומאה ולא יטמא כל מה שחוץ ממנו ולא יטמא גם כן מה שיהיה בתוכו מן הטומאה (ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן) אשר הוא חוצה לו. והמשל בזה בית ועליה הנה אם היתה טומאה בבית תחת משקוף הבית הגיע הטומאה ויטמא כל מה שתחתיו כן חוצץ בפני הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן מה שבבית אם היתה טומאה בעליה על משקוף הבית. ואמר בכאן שאדם וכלים מביאין ואין חוצצין ואפילו היו כלי גללים ואבנים ואדמה אשר הם כלים טהורים ואינן מקבלין טומאה כלל הנה האהל אשר יעשה מהם לא נחשבהו להציל מה שהוא חוץ ממנו ולא יציל גם כן כלים שתחתיו:

ונדבך. הוא הלוח והמשל כולו מבואר:
וזה שאמרנו כלים שתחתיו טמאים. מורה זה שהוא חשוב כאהל שאם לא יהיה חשוב כאהל לא יטמא מכלים שתחתיו אלא מה שיגבילהו טומאה שעל גביו לבד ואמר טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים מורה זה שאינו חשוב כאהל לפי שאם היה אהל יהיו כלים שעל גביו טהורין כמו בית ועליה הנה שם אותו אהל לטמא אבל לא לטהר:

ואמרו דבר שיש בו רוח חיים. ר"ל חוץ מהאדם איזה מין שיהיה ממיני הבעלי חיים ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת אהלות פרק ו משנה ב (ב) כבר הקדמנו שאכסדרה הוא כבית שער לבית ואמר כי כאשר נכנסו קוברי המת ר"ל נושאי המת תחת האכסדרה והיה שער הבית קצתו (פתוח) [נעול] והחזיר אחד מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול ואם כאשר יסיר זה ידו יפתח השער הנה הוא טמא לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה ואדם אינו חוצץ יהיה מי שיהיה ואמנם אמר בכאן אחד מהם על הידוע והוא ההיקש אפי' היה אדם מתוך הבית ומחזיק הפתח ודע זה:

וכן אם היה חלון בין שני הבתים יהיה בו טפח על טפח ומעלה והטומאה באחד משני הבתים הנה הבית האחר יהיה טמא בלא ספק לפי השרש הנזכר לפי שטפח על טפח מביא את הטומאה ואם היה זה החלון נעול בכלים הנה לא תחוץ בפני הטומאה ואם היה בזה החלון חבית מלאה מתאנים הנה לא תהיה חוצצת להיותה כלי הנה היא תטמא וכל מה שיטמא אינו חוצץ בפני הטומאה כמו שהתבאר וזה אם היה פי החבית ממה שימשך לבית אשר בו הטומאה לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו פעמים. ולזה אם היה שולי החבית ממה שימשך לבית טמא הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדירה שבארובה וכן ביאר הש"ס בזה בבתרא (דף יט:) ושם התבאר שאמרו בכאן שהתאנים חוצצים בתנאי שיהיו בלתי מוכשרים ואף (על פי) שכבר נפסלו ואינן נאותות לאכילה אשר אין דעתו לפנותן ולזה יחוץ בפני הטומאה וכן התבן גם כן שיהיה מתנאי שתהיה נפסד אינו נאות לאכילת הבהמה עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט. עניינו שאלו שני התנאים מחוייבים בכל מה שיבדיל בין המקום הטהור ובין הטומאה והוא שיהיה זה הדבר אינו מקבל טומאה ואין דעתו לפנותו ואם היה אפשר חזרת החבית והקופה ישארו אלו התאנים או זאת התבן עומדים בעצמם סותמין כל החלון ותשען עליו ויחוץ בפני הטומאה ואם לא אפשר זה הנה זה השרש והנשען על הקופה ועל החבית והם כלים יטמאו ולא תחוץ ויהיה הבית השני טמא. וזה הדין בעצמו בבית נחלק בחלוקה בקנקנים חרס הונחו קצתן על קצתן והוטח עליו הטיח וכבר נתבאר שהקנקנים כלים ואינן חוצצין. ובתוספתא (פ"ז) בית שחצצו בקנקנים טהורות ופיהן כלפי הטהרה מצילות כלפי הטומאה אינן מצילות. טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל ואם לאו אינו מציל

מסכת אהלות פרק ו משנה ג (ג) כותל שהוא לאויר. שיהיה עובי הכותל פתוח לשמים והמשקוף מורכב בקיר [לא עליו] (למעלה כזה) הנה אם היתה הטומאה בבית יטמא הנה כל מה שזולת זה טהור לפי שנחשוב הטומאה שהיה תוך הבית ולזה אשר עמד על ראש הכותל טהור כמו מי שיעמוד על משקוף הבית ואם היתה הטומאה בחצי היוצא הנה לא יראה פועל הטומאה בבית ויהיה הכותל כלו בדמיון קבר. ר' יהודה אומר שהכותל כולו מהבית יחשב ואע"פ שהטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא והעומד על הכותל טהור. ואין הלכה כר' יהודה והלכה כחכמים מסכת אהלות פרק ו משנה ד (ד) זאת ההלכה כולה מבוארת הענין ולא תצטרך לפירוש. ואל תתמה היות הכלים תטמאו בבית טמא ואף על פי שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צמיד פתיל או באהל אחר לפי מה שקדם אולם היותן בלועין בבנין הנה לא יצילם וכבר קדם לך זה השרש בתשיעי מכלים וביארנוהו שם ואין הלכה כר' יהודה מסכת אהלות פרק ו משנה ה (ה) תחת הקורות. הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורה לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום הוא הפלגה והכונה שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו הוא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיראה נגדו בעליונות ושפלות כמו שיתבאר עתה. ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה אשר לפני זאת וכן (לא) היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע"פ שהמשקוף אשר בין הבית והעלייה הוא סלע או הדומה לו מן האבנים. ובתוספתא (פ"ז) אמרו של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום. וענין נראין שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריים כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפי' לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח מסכת אהלות פרק ו משנה ו (ו) יחפרו בארץ מקום גדול לקבור בו מתים רבים ויחפרו בתוך זאת החפירה לקבור לפי שיעור האיש אשר יקברו בו איש בכל קבר והקבר אשר הוא על שיעור האיש יקרא כוך והמקום הגדול המקבץ הכוכין יקרא מערה וכבר ביארנו זה בב"ב (סוף פ"ו). וההפרש אשר בין בית המשמש את הכותל וכותל המשמש את הבית הוא כמו שאספר וזה שהכותלים אם היו עומדים על שטח הארץ הנה יקרא הכותל ממנו כותל המשמש את הבית לפי שזה הכותל שם הבית בית אולם אם חפר בארץ שתי חפירות אחד בצד השני הנה הכותל אשר ישאר ביניהם לא יקראו לו כותל המשמש את הבית לפי שאין זאת החפירה שם אותו בית כאשר נעשה בו דבר אבל החפירה שם אותו כותל ויאמר שזאת החפירה בית המשמש את הכותל:

ואמרו תחת העמוד הוא שתהיה הטומאה תחת המחיצה זו אשר חוצצת בין שני הכוכין או בין שתי מערות ותהיה הטומאה נראית שם ויהיה טמא כל מה שכנגדו עד הרקיע וכל מה שכנגדה עד התהום וזהו ענין אמרו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שתשמעהו. וזה השרש בכל המסכתא כי כאשר תהיה הטומאה אטומה ר"ל שהוא במקום מקיף בו דבק ואין שם חלל טפח הנה כל מה שיהיה נכחיי לטומאה בין למעלה בין למטה טמא ולא יועיל בזה גובה הבנין עליו וכן אפי' הוא עמוד בתוך הבית והטומאה בתוך העמוד יהיה הדין כמו שזכרנו ולשון התוספתא עמוד שהוא עומד בתוך הבית וטומאה תחתיו והיא רוצצת טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר התהום ומטמא כל סביביו ושמור זה השרש ולא אצטרך שאכפלהו

מסכת אהלות פרק ו משנה ז (ז) פרח. הוא הדבר הבולט מהקירות והעמודים בעת העשייה כמו מה שהוא בבנין הגבוה מטיחות הטיח והסיד והכאות והוא מאמרו פרח שושן. ואומר כי כאשר היה עמוד וטומאה בתוכו כמו שהתבאר והיה מזה העמוד פרח יוצא והיו כלים תחת זה הפרח והאהיל הפרח עליהם הנה אלו הכלים טהורים לפי שטומאה בוקעת ועולה כמו שהתבאר לא תטמא אלא מה שיהיה נכחי אליו לבד וכן התבאר בתוספתא שפרח הנאמר בכאן שאם היתה טומאה באחד מאלו הכלים אשר תחת הפרח והיו הכלים אחרים תחת זה הפרח אם היה גבוה הפרח אשר תחתיו הטומאה והכלים טפח או יותר הנה כבר האהיל על הכל ונטמאו הכלים כולם באהל המת ואם היתה פחות מטפח הנה אינו אהל כמו שקדם ואמנם יטמא מה שנגעה בו הטומאה ממנו לבד:

ופרדסקין הוא מחבא החפירה בתוך קיר הבית כמו אוצר קטן ולו מנעול ופותחת ואם היה באחד מקירות הבתים שני חדרים זו ע"ג זו והיתה טומאה באחד מהן ונפתח ונשאר החדר השני נעולה השערים הנה זאת החדר אשר בה הטומאה עם כל הבית טמא והחדר הסגור טהור אם היתה טומאה שומה בחדר. אולם אם היתה טמונה בתוך קמורת החדר או בעליונו או בשפלתו או בצדדיו הנה נחשוב החדר כאילו סתום והוא אמרו כאילו הוא אוטם והיתה הטומאה בתוך הקיר מקשיי אין חלל בו ונעיין אם הטומאה בעובייה אשר ימשך לבית או בחצי האחר ויהיה הבית טהור לפי מה שהשרשנו בזה הפרק והמשל בזה שיהיה בעובי הקיר ארבע זרתות ובעומק החדר ב' זרתות ישאר מעובי הקיר שני זרתות תהיה הטומאה טמונה בו על מרחק וכאשר עיינו מרחק הטומאה מחלל הבית שני זרתות וטפח וזה מחצי הכותל הנה יהיה הבית טהור. זה התועלת כאשר חשבנו החדרים אטומים לענין הבאת הטומאה לבית אמנם לענין הטמאות אחד מהם מהאחר הנה כאשר חשבנום אטומים כולן הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ותטמא כל מה שיהיה נכחו לחדר האחד וזה כולו יתבאר בתוספתא שם אמרו פרדסקין שהוא פתוח לבית הטומאה בקרקעו או בכותל שלפנים ממנו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ורואים את הפרדסקים כאילו הוא אטום מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית ג' פרדסקין זה בצד זה או זה אחר זה או זה ע"ג זה וטומאה תחתיהם או ביניהן או על גביהם טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ורואים את הפרדסקים כאילו הם אטומים ונדונים מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית. וזה כולו מבואר במה שכבר ביארנוהו בכאן מזאת ההלכה ואין הלכה כריב"נ

מסכת אהלות פרק ז משנה א (א) השרש אשר ראוי שיהיה נזכר תמיד שהטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבנין אבל יהיה על גבה חלל טפח הנה זה קבר ויטמא כל מה שיגע וכל מה שעליו תטמא כל מה שיוסיף בגובה בנין זה הקבר ואפי' היה גבוה זה הבנין תכלית מה שאפשר ולזה כל העליות שעל גבה טמאות אם היו זו למעלה מזו ולזה הכותל אשר בו הטומאה משותפת לכל כזאת הצורה. ואם לא יהיה על הטומאה חלל והיה הכותל על גוף הטומאה הנה היא תטמא מה שלמעלה ממנו ומה שלמטה הנכחי אליו לבד ולא תטמא צדדי הקיר ולא מה שאינו נכחי לטומאה למעלה או למטה:

ואמרו היתה עליה על גבי שני בתים הוא שתהיה הטומאה בתוך כותל שבין שני הבתים עד שתהיה העליה מאהלת על הכותל שבו הטומאה ועל זאת העליה עליה אחרת הנה הכותל שבין שני הבתים הוא קבר כמו שהשרשנו והעליה אשר עליה טמאה להיות הקבר בה ואשר למעלה ממנה טהורה או המעזיבה חוצצת כמו שקדם שהאהל מציל גם כן מן הטומאה ואם היה זה כולו מבואר בצורה הקודמת הנה אוסיף צורה אחרת לבאר זה. וכותל שנית יקרא כותל שנתנוהו סמוך לכותל אחר והיו שם כתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ונפש הוא הבנין הבונים על הקבר גבוה על שטח הארץ ושמו מפורסם במצרים שוכ"ה אל קבר וכבר ביארנו שאוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח:
ואמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאות ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח:
ואמרו סמך לה סוכות חוזר על נפש אטומה אמר כי כאשר שם הבנין כותל ושם עליו המשקוף לסוכה הנה זאת הסוכה טמאה ודומה לאהל המת. ורבי יהודה מטהר שהנוגע בצדדים טהור לפי מה שקדם ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת אהלות פרק ז משנה ב (ב) אמרו מתוכו ומאחוריו הוא כינוי השיפוע לא האהל:

וכן אמרו מקצתו מרודד ירצה בו מקצת השיפוע והוא שיהיה קצת הבימה שטוחה על הארץ תרגום וירקעו ורדידו כאשר היתה הטומאה שטוחה על הארץ ממעל מקצה הבימה או נתונה בין הארץ ומקצת הבימה הנה טומאה בוקעת ועולה לפי מה שהשרשנו. ובתוספתא זכרו זו החלוקה אשר יהיה בו הטומאה תחת השיפוע או מאחוריו לאמרו כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' ולימדך בכאן שהדיבור אמנם הוא על השיפוע והוא ענין שופע ויורד שיתחדד מן גג הקובה נופל על זוית לרחבה ולא תסור זאת הרחבה להוסיף עד שיהיה הזוית החדש מקצת הבימה על הארץ בתכלית החידוד והוא כוונתו באמרו וכלה עד כאצבע וזהו צורתו ואע"פ שהוא בעצמו [אהל] שהוא נטוי בעלייה וכו'. רבי יוסי אומר שאחר שזאת המחיצה כבר נסתמה בכסוי האהל השטוח עליו והיה חלל האהל מקיף בארובה העליה טהורה. רבי שמעון אומר שהעליה טמאה בסיבות הארובה ואין הבדל בין האהל שטוח עליו או נסתם בבגד אינו חוצץ כמו שקדם ואמנם תהיה העליה טהורה כאשר היתה תחת גג האהל (כזה

מסכת אהלות פרק ז משנה ג (ג) כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואף על פי שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי יכול להוציא בו את המת לאברים ואף על פי שהוא אסור הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהן פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפרק הג' וסיבת זה היות הבית היוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו והבן זה מאד: וענין פותח בתחילה לפתוח פתח באחד הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציא בו וכבר קדם בפרק הג' שהמת פתחו בארבעה מסכת אהלות פרק ז משנה ד (ד) מקשה לילד קושי ההולדה וזה הדין הוא במי שמת הולד בגופה והתחילה להתקשות מהבית אשר היתה שם והעתיקוה לבית שני וילדה שם הולד המת הנה הבית אשר התחילה לה בו הקושי טמא בספק לפי שנאמר אולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ונטמא הבית:

ואמר ר' יהודה אם היתה בה ההעתקה בעת החולשה עד שלא יכלה לילך עד שסמכו אותה בארובות ידיהם הנה כבר אפשר שנפתח הרחם ויצא הולד:
ואמרו נפתח הקבר כינוי לפתיחת הרחם וכן הכינוי מזה הענין בכל הגמרא ואומר שמאז שנפתח לא יכלה לילך ואם הלכה ברגליה הנה הבית הראשון טהור:
ואמר שאין לנפלים פתיחת הקבר עד שיתעגל ראשם כמו הפלך וכבר התבאר בתוספתא שאמרו בכאן פיקה הוא כוש הטויה אמרו כפיקה של שתי. וכאשר נתקשית בבית אחד ויצאה ונתקשה עוד בבית שני והפילה בו נפל ואין לו ראש כפיקה אלא פחות מזה הנה הבית הראשון טמא בספק ואע"פ שהיא הלכה על רגליה מבית לבית לפי שאנחנו נאמר אולי יצא הולד בבית הראשון ולקטנות ראשו אפשר שהלכה אחר יציאתו וזה ענין אמרו אין לנפלים פתיחת קבר אשר נאמר שיעכב לה ההליכה כאשר נפתח והלכה כרבי יהודה

מסכת אהלות פרק ז משנה ה (ה) אמרו טהור וטמא ירצה בו הנולד חי וההפרש בין יציאת החי תחילה או יציאת המת תחילה הוא מה שאספר לך אחר שתדע תחילה כי כאשר נגע בו בתוך הגוף לא יטמאהו אלא אם כן נגע בו משיצא לאויר העולם וזה שהולד החי ידחה עצמו ויחזור ביציאתו וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו אבל תדחהו כאשר יכבד עליו ויצירהו וכאשר יצא הולד הראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו ולא ידחה החי ליציאה ולא נגע במת בענין יציאתו. ואם קדם החי ביציאה הנה זה המת ימשכהו בלי ספק לפי שהכח לא יחזיקהו אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו ולזה יטמאהו אצל היציאה. והנה אבאר לך בנדה (פ"ה) אמרם תינוק בן יום אחד מטמא במת: ושפיר שם השליא אשר יהיה בה הולד ואין הלכה כר"מ מסכת אהלות פרק ז משנה ו (ו) זה כולו פשוט אין צריך ביאור מסכת אהלות פרק ח משנה א (א) הבאת הטומאה הוא שיאהיל דבר ממה שנזכר על הטומאה ועל אדם וכלים וחציצה בפני הטומאה הוא שתחוץ אחד מן הדברים בין המקום אשר בו הטומאה ובין מקום אחר עד שלא תעבור לה הטומאה וכבר התבאר ג"כ שהאהל מציל מן הטומאה לפי שהוא חוצץ בפני הטומאה להוצאתו ממנו ויציל כל מה שתחתיו מכלים ואדם ואלו הכלים אשר התנו בהם שהם מחזיקים מ' סאה כבר קדם זכרונם אחד אחד והתבאר סיבת היותם שלא יקבלו טומאה בט"ו מכלים:

וכבר התבאר סקורטיא שהיא כיסוי עור אשר ישכבו בה:
וקטבליא. העור אשר יאכלו עליו. וביאור מפץ ומה הוא ומה דינו בעשרים וארבעה מכלים. ואמר שהן עשויין אהלים לפי מה שביארנו פעמים שהאהל מביא את הטומאה למה שתחתיה עם הטומאה וחוצץ בפני הטומאה למה שהוא יוצא ממנה וכן אם היתה טומאה בבית והאהל בתוך הבית הנה כל מה שבתוך האהל טהור שהאהל חוצץ בפני הטומאה ודע זה וזהו ענין אמרו עשויין אהלים לפי שהן אם לא יהיו אהלין הרי הן ככלים ויטמאו ולא יחוצו בפני הטומאה כמו שקדם:
ועדר בהמה. הוא שיהיה ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולם ויהיו עומדות לא הולכות וכן יתבאר בתוספתא:
ומכונות חיה. קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות [המדבריות] מכונות ובתנאי ג"כ שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות:
והעוף ששכן. שיהיה קשור על כותל או על אילן:
והעושה מקום לבנה בשבלים. שיחפה לשבלים מקום דומה לבית:
ואירוס הסנבר. וקיסוס אלבלב:
וירקות חמור. אמרו שהם קתא אלחמאר והוא אלקתם ואמרו שהוא יאכלו אותו החמורים והכוונה בזה שהוא עשב לא יאכל האדם למזון:

ואוכלים טהורים. לפי שהטמאים לא יחוצו בפני הטומאה וידוע שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר כמו שהתבאר פעמים: ועגול של דבילה. תאנים מדובקים כדמיון עוגה ואין הלכה כר"י ב"נ מסכת אהלות פרק ח משנה ב (ב) זיזין וגזיריות. הם הבריחים או אבנים הבולטים היוצאים מן הכותל ותרגום יציע זיזא וגזיריות מאמר הבנין והגזרה והזיז לה תוספת ממה שימשך לארץ כזה והגזרה ממה שימשך לשמים כזה:

ושובכות. קיני היונים היוצאים מן הכותל:
ושקיפים. תוספת ההרים ותרגום (ישעיה ב) סעיפי הסלעים שקיפי (סלעיא) [כפיא]. והסלעים. האבנים הבולטות מכתלים:
והגהרים. הוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה (מ"א י"ח):
והשננים. קבוץ שן הסלע והוא קצה ההר:
וסבכות ופרעות. כבר ביארנוה וסככות לקוח מן סוככים בכנפיהם ופרעות מן גדל פרע שער ראשו:
והתנה בזה כולו שיהיה לו מן הכח והאפשרות שיוכל לסבול גג ומעזיבה כאשר ישימו עליו קצות נסרי הגג ולא תפול ואז תחוץ בפני הטומאה ותביא את הטומאה כמו שקדם. אולם אם היה הדבר הזה הבולט חלוש עד שכאשר ישימו עליו מעזיבה לא יסבלוהו אבל תפול הנה לא יחוץ בפני הטומאה:
והמעזיבה. תתחלף כי יש גג שעושין אותו מנסרים עבים אפילו הכתלים לא תסבול אותם וכבר יעשו גג מדקי הערבה או מקנים וישימו עליו טיט מעט וזה קל המשא ואמר רבי מאיר כי כאשר תסבול זה המשא הקל תביא את הטומאה וחכמים אומרים עד שתסבול מעזיבה ממוצעת בין כבדות לקלות ואין הלכה כרבי מאיר

מסכת אהלות פרק ח משנה ג (ג) אמרו שאין להם שולים ואין מחזיקים. אין ענינן שיהיו שוות הקצוות יחד אבל שתהיה עודפת האחת על האחרת לפי מה שהשרשנו בחמשה עשר מכלים:

ואמר שאין עשויין אהלים. כמו שיהיו שטוחין על חלון שבין בית לעליה או בין גגה (והא דקיימא לן שיריעה וסדין שפרוסה בין שני בתים [אינה] חוצצת בעשויים כאהלים היא שנויה לקמן בהלכה חמישית בפט"ו) שהם אז (לא) יחוצו. וכן אם נתפשטו על הטומאה ועל הכלים שם יטמאו הכלים ולא יחוצו למה שלמעלה מהם אפילו היה אהל בשוה ממנו על הארץ:
ובהמה וחיה שמתו ואוכלים טמאים. כולן טמאים וכבר ביארנו שהשרש אצלינו שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה תטמאו במת וטמא אינו חוצץ כמו שקדם:

ואמרו מוסף עליהן הרחיים של אדם. ר"ל שהן נוספים על היפך הדברים אשר נאמר בהן מביאין וחוצצין לפי שהוא הפסד להן להשתנות הענין בו והוא מביא ולא חוצץ. ונוסף רחיים של אדם ר"ל של יד שהוא ג"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו כמו שביארנו בששי מזאת המסכתא מסכת אהלות פרק ח משנה ד (ד) מסכת פרוסה היא מחצלת הפשוטה:

וחבילי המטה. כמו אריגת חבלים נמשכים מארובה לארובה:
ומשפלת. היא הקופה אשר ישאו בה הבהמות הזבלים והוא כמו סבכה מחבלים אבל אין בכל נקב ונקב כי אם פחות מטפח:

והסריגות שבחלונות. הסבכות אשר בחלונות תרגום שבכה סריגה ובתנאי שלא יהיה בנקבי הסבכות נקב טפח על טפח ואז יחוץ ודע זה מסכת אהלות פרק ח משנה ה (ה) חוץ מן הירקות שמנו. רוצה לומר המנויות למעלה והם אירוס וקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית שאלו המנויות אין להם השארות וקיום בזמן הקיץ וישיגם מה שכבר קדם הדין בהן שהן מביאין וחוצצין ואע"פ שהן מחוברים כמו שאמר (מו"ק דף ה:). הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכיפה של ברד ושלג וכפור וגליד ומלח. אם נעשה אהל מאחד מאלו הדברים הנה אלו אינם אהל לפי שאלו כולן אין קיום להן והן במהירות ההתכה:

וכפור. הוא מה שיקפה מהמים היורדים כטל ולזה יהיה דק:
וגליד. הוא מה שיקפה מהמימות בנהרות ויתקבצו המים מחוזק הקור:
ודולג. הוא שיהיה רגלו אחד קיים בארץ וידלג בשני למקום אחר:
וקופץ. הוא שיסיר ב' רגליו יחד מהארץ ויקפוץ למקום אחר:

וטלית המנפנפת. שתחזיקה הרוח באויר כמו קובה:

כבש את האבן על גבי הטלית. הוא שיהיה האבן על קצת הטלית עוד תנשב הרוח שם ותגביה אמצעיתו ותהיה אהל:
ובית הספינה. הוא אשר יקרא אהל הספינה ואמר רבי יוסי שהיות כלל הספינה בלתי מחובר בארץ אבל עוברת במים יהיה דינה כדין טלית המנפנפת וזאת הספינה אשר על המים אין קיום לה ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת אהלות פרק ח משנה ו (ו) כבר קדם לך שחצי שיעור לא יטמא וכבר קדם לך כי כאשר יהיה בבית כזית מן המת בין שיהיה נחתך לחתיכות או יהיה הגוף אחד הנה הבית טמא ויטמא כל מה שבו אלא אם כן היה מוקף צמיד פתיל לפי תנאו וכבר ביארנו בשמיני מכלים כי כאשר היתה הטומאה תחת צמיד פתיל הנה היא תטמא הבית ואף על פי שהוא צמיד פתיל לטומאה ואם תהיה זוכר אלו השרשים הנה דברו בשתי חביות מבואר. ואולם אומרו בשני חדרים והוא מקום ספק לפי מה שאבאר לך וזה שאמר כמו שבאלו שתי חביות יצטרף חצי זית אשר בזה החבית לחצי זית אשר בחבית האחרת לטמא מה שהוא חוץ מהן לא לטמא הכלי אשר בו חצי זית כן הדין בחדר שבבית אם היה חצי שיעור בחדר וחצי שיעור בבית יתחבר חצי שיעור אשר בחדר לחצי שיעור אשר בבית לטמא הבית אשר הוא חוץ מהחדר לא לטמא החדר כמו שאמרנו כאן הבית טמא והחבית טהורה ולשון התוספתא בזה הענין הוא שאם היו שלשה בתים זה לפנים מזה וזה לפנים מזה כחצי זית בפנימי או באמצעי וכחצי זית בחיצון החיצון טמא והפנימי והאמצעי טהורים כחצי זית בפנימי וכחצי זית באמצעי הפנימי טהור והחיצון והאמצעי טמאים. הנה כבר התבאר כל מה שזכרנו מסכת אהלות פרק ט משנה א (א) תחלת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר בה שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר (תטמא) יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאותה בעצמה אמנם ענין זה הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה ולא נצטרך להשיב זה הענין בכל הלכה והלכה והוא שיאמר שכל מה שיהיה נכחי לטומאה הנה הוא טמא וכן כל [מה] שתחתיה וכל מה שעל גבה הנה הוא טמא לפי שעל גבה הוא ע"ג הטומאה וכל מה שלא יהיה נכחי לטומאה מכלל חללה טהור לפי מה שבתוכה כולה טהור אם לא מה שיהיה נכחי לטומאה וכן הבית כולו טהור לפי שהטומאה מבחוץ. אולם אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא תוך הכוורת לפי שפיה לחוץ. ואם היתה הטומאה תוך הכוורת הנה יטמא הבית וכל מה שבכוורת כי הכוורת חללה בתוך הבית והטומאה מגעת בחלל הבית ולא ימנענה הכוורת שיטמא הבית לפי מה שהשרשנו וכמו שביארנו מרביעי מזאת המסכת מסכת אהלות פרק ט משנה ב (ב) מבואר הוא כי כאשר היתה גבוה מן הארץ טפח תהיה אהל ותאהיל על הטומאה ותביא טומאה לבית וכן אם היתה טומאה על גבה הנה כאילו היא תחת מקצת האהל כי היתה היא והבית דבר אחד אולם תוכה הנה הוא טהור לפי שפיה לחוץ ואמרו הכל טמא ר"ל כל מה שיהיה בבית וכל מה שיהיה בתוכו הנה היא תטמא מסכת אהלות פרק ט משנה ג (ג) כלי מחולחלת. ירצה חלול בכלי שלם הצדדין תרגום נבוב לוחות חליל לוחין (שמות כז) אולם אם היתה פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלמה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח הנה היא אז בדמיון חתיכה מן הארץ והיות הטומאה תחתיה או בתוכו כמו אם היתה קבורה בארץ ולזה לא תביא את הטומאה לבית מסכת אהלות פרק ט משנה ד (ד) זה הדין בכוורת פקוקה או אפוצה אשר אינה כלי ואינה אהל כמו שזכרנו להיותה כאשר האהילה על הטומאה תביא טומאה לבית ואם היתה הטומאה על גבה לא יטמא הבית כי הטומאה מבחוץ ואינה חלולה ונחשוב הטומאה כאילו הגיע תחת קצה האהל כמו שהקדמנו ואמנם היות הטומאה על גבה כמו היותה על שטח הארץ כמו שביארנו ולזה כנגדו עד הרקיע טמא ולא יטמא זולת זה מסכת אהלות פרק ט משנה ה (ה) אם היה פיה לפנים הנה יתחבר חללה בחלל הבית ותכלול הטומאה לכל מה שיהיה להן יחד וזה הדין גם כן בכוורת מחולחלת כמו שהתנה אחר זה מסכת אהלות פרק ט משנה ז (ז) כבר ביארנו שתוכה ותוך הבית דינם אחד מפני היות פיה בתוך הבית וענין אמרו שאין לה טפח ממקום אחד מצד אחד ובתוספתא כלי שאין לה טפח מרוח אחד מסכת אהלות פרק ט משנה ח (ח) כבר ביארנו שהיא כאשר היתה אפוצה הנה היא כמו חתיכה מן הארץ ולזה כנגדו עד לרקיע טמא וכאשר היתה טומאה בתוכה הבית טמא להיות פיה לפנים וגבה טהור לפי שיצא בה הטומאה דרך פיה לבית ולזה יטמא הבית ונשאר גבה טהור לפי מה שהשרשנו בפרק הששי שהטומאה כאשר תראה במקום מה שחוץ מזה טהור מסכת אהלות פרק ט משנה ט (ט) זה אמנם הוא בתוך הבית ופיה לצד הגג ובינה ובין הגג פחות מטפח אשר הוא שיעור הבאת הטומאה כמו שהתבאר לך: בין אחת בין שתים. ירצה בו בין שהיתה כוורת או אחת או שתים זו ע"ג זו והעליונה אין בינה לבין הקורות פותח טפח כן ביאר בתוספתא מסכת אהלות פרק ט משנה י (י) שקוף. הוא המשקוף העליון אשר קראו הכתוב משקוף היתה הטומאה תוך הכוורת תחת המשקוף פותח טפח הנה הטומאה תצא חוץ לבית לפי שאין בינה לבין המשקוף טפח אולם אם היתה טומאה בבית הנה כל מה שתוך הכוורת טמא לפי שהטומאה תצא מן הבית דרך פתחו ותטמא מה שבכוורת וטעמו לפי שדרך הטומאה לצאת מסכת אהלות פרק ט משנה יא (יא) עוד נעתיק מהיות זאת הכוורת בבית על חלוף מצב והוא היותה באויר והוא שתהיה מגולה לשמים. ואמר שהיא אם היתה מוטה על צדה והוא שתהיה דבוקה בארץ והיא מגולה הנה דינה בזה ובזה וזה הדין בעצמו כבר נקדם בהלכה ראשונה מזה הפרק לבד שבראש זה הפרק דן בו סמוך אל הבית ובכאן דן בו והוא באויר מסכת אהלות פרק ט משנה יב (יב) זאת החלוקה היא אשר הקדים בתחילת הפרק זולת שהיא הפרידה מן הבית ולזה כפל זכרה ולא אמר בכאן כלי מחולחלת (ואפוצה) ולזה לא יאמר בכאן ג"כ אם אפוצה והתנה בהיותה מחזקת ארבעים סאה לפי דעת חכמים ואע"פ שהיא פחותה לפי שהדין אחד. ומבואר הוא ההבדל בין אמרו תחתיה ובין אמרו כנגדו עד התהום טמא שאמרו כנגדו עד תהום טמא ירצה בו שהוא יטמא מה שהוא נכחי לבד וטומאה בוקעת ויורדת ואמרו תחתיה טמא ירצה בו שהיא תהיה כאהל ויטמא כל מה שיהיה תחתיה ושמור זה מסכת אהלות פרק ט משנה יג (יג) כל מה שקדם מהמאמר בזאת הכוורת אשר הנחנוה באויר הוא שתהיה מצבה מוטה על צדה שיהיה פיה אל אחד מארבע רוחות העולם והשוליים לצד המת נגד לו בעוד הניחה על מצב אחד והוא שתהיה יושבת על שוליה ופיה ממה שימשך לשמים ואמר שדין הטומאה שכאשר היתה ממנה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ולא תטמא מצדדים שיהיה נכחי אליה בצד העליון והשפל כמו שהשרשתי לך בהנחת הטומאה שזהו ענין בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שתעבור למעלה ולמטה ולא תתפשט בכל הצדדין. אולם אם היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או היתה יושבת על הארץ וטומאה בתוכה אבל היתה מכוסה על פיה אשר היא כקבר סתום אשר יטמא מכל צד או שהיתה הטומאה בארץ והכוורת הפוכה על פיה על הארץ ושוליה לשמים הנה היא גם כן כבר היתה לפי משפט הטומאה כקבר סתום ותטמא מצדדין ממעלה וממטה וזהו אמרו הכל טמא מסכת אהלות פרק ט משנה יד (יד) כבר ביארנו פעמים כי כאשר היתה פחותה ופקוקה בקש שהיא כמו חתיכה מן הארץ והדבור כולו מבואר אחר הבנת כל מה שקדם:

וענין אמרם שאין טומאה עולה לה כי כאשר היתה הטומאה תחתיה לא נטמא לא תוכה ולא למעלה ממנה לפי שהיא בהיותה יושבת על שוליה חצצה בפני הטומאה בתוכה לא יטמא מה שתחתיה וזה כולו אם לא יהיה בינה לבין הארץ טפח אולם אם היה שם חלל טפח הנה כבר יהיה אהל ולזה יטמא כל מה שתחתיו אם יהיה הטומאה תחתיה אולם אם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הנה היא כמו אם היתה קבורה בתוך הארץ או על הארץ אשר תטמא עד לרקיע כל מה שיהיה נכחי אליה לפי מה שקדם להיותה אינה ככלי ואין הלכה כרבי אלעזר ורבי שמעון

מסכת אהלות פרק ט משנה טו (טו) כבר נתבאר בתוספתא שהמאמר בכאן אמנם הוא בארון חקוק בסלע אשר הוא כאילו הוא ארון של אבן שיש חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בו בכל מקום טהור ואינו טמא אלא כנגד כסויו בלבד. הא למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו ולזה השרש אמרנו כי כאשר היתה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כזה הנה אשר יגע במקום המקשי מהאבן אשר תחת המת טהור ואם הפך הענין והיה על זאת הצורה הנה אשר יגע אל החלק המקשי אשר על המת טמא לפי שהחלק הוא כיסוי לקבר והוא כמו אבן שעל פי הבאר. וכבר קדם לך לשון התוספתא שכנגד כסויה טמאה אם היה החלק העליון נכחי לשפל המקשי אמר רבי יהושע שהוא לא יטמא מהמקשי אשר תחת המת זולת טפח ממה שימשך וכל מה שתחת הטפח ממה שימשך לארץ על זאת הצורה:

כמין קמטרא. כבר קדם לנו ביאור קמטרא שהוא המפורסמת אצלנו רוצה לומר במצרים באלקמטרא ותרגום (מ"ב י) המלתחה קמטרא והוא אשר יהדקו בו הבגדים בארון:

ואמר גלוסקוס הוא כמו נגר וצורתו מפורסמת אצלנו אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה ופתח מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה וזה צורתו מסכת אהלות פרק ט משנה טז (טז) אמרו כנגד קורקרותה ירצה בו שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי השפתות אף על פי שזה הענין מבואר אעשה צורתו וכבר ביארנו ענין אמרו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואף על פי שזה לא יהיה אלא אצל צרות הטומאה בפחות מטפח ואמר היתה טומאה כנגד קורקורתה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שיהיה נכחי לטומאה מאויר החבית טמאה להיותה כלי חרס לא לפי שכלי חרס לא יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזו החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מן הטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו והבן זה כי הוא מדקות הענין וחמור לא יפול עליו השכל. אולם אם היתה הטומאה בתוכה הנה זה מבואר שהחבית טמאה ואם היתה הטומאה (בתוכה) תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי הגג ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו בשני מכלים והטומאה בעת שעברה בעליונה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת קורקרותה. לשון התוספתא [פ"י] כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קורקורתה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה (טהור) [טמא] ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שנגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי גגה ממנו כבר התפשטה הטומאה בכולה ר"ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר"ל ממה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראה פעולתה ברוב כמו שהשרשנו בפרק שביעי. עוד שב וביאר שזה כולו אם היתה החבית טהורה ודבוקה בארץ אולם אם היתה כבר נטמאה מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ כמו שהשרשנו בעשירי מכלים או יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על המטה הנה כל מה שיגע באיזה חלק שיגע ממנו באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר"ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו הטומאה הוא טמא לאופן אשר זכרנו והבן זה מסכת אהלות פרק י משנה א (א) אמרו ארובה שהיא בתוך הבית ר"ל בגג הבית ממה שימשך לשמים כמו שתהיה זאת הארובה מגולה לא יהיה עליה צל וכאשר היתה הטומאה תחת גג הבית הנה הבית כולו טמא מפני הגג אשר יכללהו לבד המקום מהבית אשר יהיה נכחו לארובה המגולה לשמים שהוא טהור. וכן אם היתה הטומאה תחת הארובה הנה כל הבית כולו טהור לפי שאין הטומאה תחת אהל. ואם שם אחד ידו או רגלו על זאת הארובה הנה כבר הגיע לגג וכאילו אין שם ארובה שאדם נעשה אהל לטמא לפי מה שהשרשנו בפרק ששי מזאת המסכתא ולזה כאשר היתה הטומאה הבית כולו טמא וזה האיש ג"כ טמא וזהו ענין אמרו עירב את הטומאה. ואמרו מקצתה בבית מקצתה כנגד ארובה שיהיה קצת השיעור אשר יטמא תחת הגג וקצתו תחת הארובה יטמא הבית כולו ר"ל כל מה שתחת הגג ולא נאמר חצי שיעור לבד נכנס לתוך הבית. וכן כל מה שיהיה נכחו לחצי שיעור אשר תחת הארובה מחלל לארובה טמא ולא נחשוב זה ג"כ בדמיון חצי שיעור מונח באויר אשר לא יטמא ואמנם יתחייב זה להתחבר השיעור כולו והיותו גשם אחד על דמיון מה שהתבאר בשלישי [מ"ד] מזאת המסכת מסכת אהלות פרק י משנה ב (ב) אמנם יתחייב זה שיהיה האיש אשר נתן רגלו מלמעלה טהור לפי שהארובה פחות מטפח על טפח ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח כמו שכפלנו פעמים ולשון התוספתא אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפותח טפח:

אחר זה אמר אם טומאה קדמה את רגלו הוא טמא לפי שהטומאה תטמא כל מה שיגבילהו כמו שקדם ובעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה ואם רגלו קדמה את הטומאה יהיה כמו גג ויתחבר הגג ולא יטמא זה האדם לפי שאין שם פותח טפח תצא ממנו הטומאה ולא האהיל על הטומאה בעת שהאהיל:
והפליג ר"ש בזה הדין ואמר שאם באו שני אנשים ושם הראשון מהם רגלו בארובה ושם השני רגלו על רגל הראשון ואח"כ נכנסה טומאה תחת ארובה אחר (סר) [כן הסיר] הראשון רגלו והיה (רגלו) [רגל] השני על הטומאה והיה קודם הטומאה נכחו לזה המקום ואע"פ שהוא אמנם האהיל על הטומאה אחר הגעת הטומאה שם הוא טהור ואין הלכה [לא] כר"מ ולא כר"ש

מסכת אהלות פרק י משנה ג (ג) כדי שתחלק הוא שאם תחלק והוא על מצבו יהיה מגיע ממנו תחת גג הבית כשיעור ומגיע תחת הארובה אשר אין בו פותח טפח כשיעור והלכה כרבי יוסי מסכת אהלות פרק י משנה ד (ד) אלו הארובות הוא כשתהיה בית ועליה ותהיה ארובה בגג הבית וארובה בגג העליה זו כנגד זו עד כי כאשר היתה הטומאה תחת הארובות הבית תהיה מגולה לשמים. וכבר קדם שכלי טמא אינו חוצץ וכאשר היתה הטומאה ובגגה פותח טפח הנה העליה טמאה להוציא הטומאה לה ולזה כאשר נתן דבר שהוא מקבל טומאה על ארובה אשר בגג הבית הנה כבר נטמא זה הכלי ונטמא הבית. וכאשר הבית כולו טמא ובגגה פותח טפח יצאתה הטומאה מן זאת הארובה ונטמאה העליה גם כן לפי שזה הכלי לא יחוץ בין הבית והעליה להיותו כלי טמא אולם אם שם זה הכלי על הארובה העליונה אשר בגג העליה הנה הוא מבואר שהוא יטמא העליה והבית ואם היה כלי שאינו מקבל טומאה הנה הוא חוצץ בפני הטומאה ולזה אם שמהו על הארובה אשר בגג הבית יהיה הבית טמא והעליה טהורה ואם שמהו על הארובה אשר בעליה הנה הבית והעליה טמאים וכל מה שיהיה נכחי לזאת הארובה ממעל עד לשמים טהור מסכת אהלות פרק י משנה ו (ו) שאם תעלה ואין שפתיה נוגעות בארובה ענינו שיהיה הכלי נכחי לארובה ותהיה הארובה גדולה מעצם הקדרה עד חשבנו שהכלי יעלה על עומד נצב יצא מן הארובה ולא יגע בצדדים בשום פנים וכאשר היתה הקדרה על זה המצב והיתה הטומאה באיזה שיהיה מן הקדרה הנה תטמא כל מה שיהיה נכחי אליה לבד ולמעלה או למטה להיות הטומאה רצוצה ואינה תחת אהל אחד או מגולה לשמים (ולא יתפשנה מעשיה ולא יראה) כמו שביארנו בענין בוקעת ועולה. ואם היה גובה הקדירה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה הנה כבר האהיל על הטומאה ויטמא הבית בכללו וכבר קדם לך בזה הפרק בהיות הטומאה תחת הארובה שהוא אם נתן רגלו מלמעלה עירב את הטומאה וכל מה שיהיה בתוכה או על גבה הנה הוא טהור לפי שאינו תחת אהל מגולה מפני שהוא כנגד ארובה. ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה והיתה זאת הקדירה גבוהה טפח כמו שזכרנו הכל טהור ר"ל הבית כולו טהור לפי שהטומאה כנגד הארובה וכן תחת הקדירה טהור לפי שהוא אהל להיותה גבוהה טפח לפי מה שהשרשנו ואמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע מסכת אהלות פרק י משנה ז (ז) הכל מבואר ואין צריך פירוש מסכת אהלות פרק יא משנה א (א) כבר נכפל פעמים שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להיכנס וכאשר נסדק הבית וזה כשנסדק הגג כולו והכתלים הנושאין הגג עד הארץ והיתה הטומאה בחצי הפנימי משני חלקי הבית והוא החלק אשר כנגד לפתח והכלים בחלק האחר אשר ימשך לחוץ בית שמאי אומרים עד שיהיה רחב הסדיקה ארבעה טפחים ואז לא יטמאו אלו הכלים שאנחנו לא נצטרך בפותח טפח לבד בכאן להיות הטומאה בפנים וכלים בחלק החיצוני שדרך טומאה לצאת וב"ה אומרים שלא יצטרך לפותח טפח להיות הגג בכלל הבית. וכבר התבאר בתוספתא באמרם כל שהוא הוא שיהיה הסדק שיעור חוט המשקולת ור' יוסי אומר פותח טפח על השרש והלכה כבית הלל מסכת אהלות פרק יא משנה ב (ב) זה הסדק אמנם הוא בגג האכסדרה והוא אלפרנד"ל וכבר ידעת צורתה ושהיא לשער הבית וכאשר נקרע הגג שלה על הארץ כולו הנה היו שני חצאי ימין ושמאל. וכבר קדם לך בפרק אשר לפני זה עירוב הטומאה מלמעלה אצל הסדיקה או מלמטה שיהיה נכחי כאשר היה בדבר אשר יגבילהו הסדק גבוה טפח מהארץ או יותר כמו שהתבאר בארובה שבתוך הבית מסכת אהלות פרק יא משנה ג (ג) סגוס וכופת הם כלים כמו שביארנו בכ' מכלים (מ"ב):

ועבה הוא שיהיה גבוה מטפח ולמעלה:
וקפולין בגד מקופל קצתו על קצתו ואמר שאם היתה הטומאה באחד מצדדי האכסדרה הנחלקת והיה בגד עבה או בגד כרוך תחת הסדק הנה לא נאמר כי כאשר יהיה גבוה ובגבהותו טפח נחשוב בכל מה שתחת בגד העליון או השטח העליון והדומה לו עד הארץ ונחשוב שיהיה אהל תחת הסדק גבוה טפח אבל נדון אותו כאילו נתן את הקנה בארץ ולא עירב את הטומאה עד שיהיה תחת הסדק אהל בו חלול כמו שהתנה כמו שביארנו שרש זה כולו:
ואמרו עד שתהיה העליונה גבוהה מהארץ טפח ענינו שיהיה תחתיו חלל טפח ואם היה אדם נתון תחת סדק של אכסדרה בית שמאי אומרים שהוא לא עירב את הטומאה ואף על פי שגובה גשמו יותר מטפח כדין סגוס וכופה ובית הלל אומרים הסגוס והכופה מקשיים והאדם חלול והצד העליון ממנו כולו הוא אהל על הארץ ויביא את הטומאה לצד שני של אסקופה

מסכת אהלות פרק יא משנה ד (ד) לא יצטרך לבאר כאשר אמרו קוברי המת ר"ל נושאי המת עד שיהיה המת עצמו הוא אשר האהיל על הדבר אהל וענין מביא את הטומאה בכאן שיביא לבית ויטמא הבית אשר ישקיף ממנו וטעם זה אצל ב"ה היות האדם חלול והצד העליון מביא את הטומאה לפי שהוא כמו אהל קצתו על המת וקצתו תוך הבית וזה האהל בינו ובין גופו גובה טפח ויותר לפי שהאדם חלול מסכת אהלות פרק יא משנה ה (ה) היה מוטל על האסקופה קצתו בבית וקצתו על האסקופה ב"ה סומכין על דעתן באמרם אדם חלול הוא ולזה יביא את הטומאה לבית לפי מה שקדם בקדרה כאשר היתה גבוהה טפח ונוגעת בשקוף הפותח טפח הנה הטומאה כאשר היתה על גבה הבית טמא מסכת אהלות פרק יא משנה ו (ו) אמר כי כאשר היתה הטומאה בבית ואדם מוטל על האסקופה וקצתו בבית והאהילו טהורים על קצת זה האדם אשר באסקופה הנה למי שיאמר אדם חלול יביא את הטומאה כאילו הם האהילו על הטומאה מסכת אהלות פרק יא משנה ז (ז) לשון הברייתא כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור ואמר יטמא כמו כן מה שהגיע בגופו בעבור שמת הכלב והיה זה הדבר במעיו:

ואמרו מוטל על האסקופה הוא גם כן שיהיה קצתו בבית ורבי יוסי מדקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האצטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה. וזה אשר תראה הטומאה כבר הגיע אצלם מאיחור עיכול הטומאה באצטומכת הכלב אולי זה בבשר המת לבד וזה לא יתאמת והלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה בן בתירא באמרו בעופות ובדגים מעת לעת

מסכת אהלות פרק יא משנה ח (ח) כבר קדם לך בפרק החמישי מזאת המסכתא כי כאשר כפה כפישה ע"פ החדות שהיא תציל כל מה שיש שם ואמר כי כאשר היתה מנורה בזה הסהר והפרח אשר עליו תשים הנר על שפתו עם הסהר וזה יקרא פרח כמו שביארנו בכ"א מכלים והיתה הכפישה כפויה על הפרח עד שתשים שפת הפרח בין הכפישה והחדות הנה בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם תציל המנורה בכללה מה שבתוך הסהר אם לא מסכת אהלות פרק יא משנה ט (ט) טומאה שם הבית טמא. ר"ל כאשר היתה הטומאה בין שפת החדות לשפתי הכפישה הבית טמא לפי שכבר ביארנו פעמים במה שקדם שכל מה שיציל באהל המת על דברים הטהורים עד שלא יטמא הנה הם לא יצילו על הטמאים מלטמא. וכבר ידעת שהדות בבנין והוא סהר גבוה על הארץ וכאשר היו כלים בצדדיו והיה מקומו טפח על טפח נפרד מהבית והיה בדין הדות כמו שיציל לכל מה שבתוכה ג"כ יציל מה שבצדדיו. אולם אם היו צדדיו יותר רחבים מכתלי הבית הנה הכלים אשר יהיו בתוך כתלי הדות טהורים ואפילו לא יהיו מקומם טפח על טפח ולא נדון בו מחצה על מחצה לפי מה שהתבאר בששי מזאת המסכת ובתוספתא (פי"ב) אמרו שבכתלי הדות טהורים ושבכתלי הבית נדון מחצה על מחצה זה להיות כתלי הדות יותר רחבים כאילו לא יכנס בדין כתלי הבית כלל אבל הוא כלי בעצמו מסכת אהלות פרק יב משנה א (א) כבר קדם בששי מזאת המסכתא שהכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וביארנו זה היטב:

ותנור ישן הוא כדמיון כלי ולזה כאשר היתה טומאה תחת הנסר וכלים על גביו או טומאה ע"ג וכלים תחתיו הכל טמא כאשר היה התנור ישן כמו שהתבאר בזה הפרק. אולם אם היה תנור חדש הנה הוא ישים הנסר אהל ויבדיל מה שלמעלה ממנו ממה שתחתיו ואין הלכה כריב"נ

מסכת אהלות פרק יב משנה ב (ב) כבר התבאר בתוספתא (פי"ג) שזאת הסרידה עודפת ע"פ התנור כל שהוא ובתנאי שיהיה לה שפה עגולה עד שיהיה לה בית קיבול וכן התנה בתוספתא שיהיה לה בית קבול ואמר שם ואם היתה חלקה הרי היא כנסר וצריכה פותח טפח ואז תבדיל אשר על גבה מאשר תחתיו:

ואמר כנגד אוירו של תנור הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור לא על אויר העגול היוצא מפי התנור ומבואר שזאת הסרידה היא של חרס וכבר ביארנו זה בח' מכלים

מסכת אהלות פרק יב משנה ג (ג) בטח הוא בנין יוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר יעלה העולה מהארובה יסמך ע"ז הבנין ולזה יקרא בטח ואמר כי כאשר היתה טומאה תחתיו לא יטמא הבית לפי שלא יגיע הטומאה תחת אהל מחובר בזה הבית ואם היה שם זיז יוצא מזה הבנין בתוך הבית הנה הבית ג"כ טהור אצל ר"א להיות הטומאה תחת הבטח לא תחת הזיז ורבי יהושע אומר שאנחנו נחשוב הבטח נפרד ויהיה הזיז העליוני המחובר באויר הבית בלא שפה. והנני עתיד לבאר לך דיני הזיזין בהבאת הטומאה איך היא ואיך צורת הזיזין והלכה כר' יהושע מסכת אהלות פרק יב משנה ד (ד) אמר בכאן בתוך הבית בגג הבית כמו שאמר במה שקדם ארובה שהיא בתוך הבית וכן התבאר בתוספתא ושם נאמר סנדל של עריסה שפחת ממעזיבה שיעורו בפותח טפח נפחת הבית מאליו שיעורו מלא אגרוף וערס הוא המטה הנה ערשו ערש ברזל (דברים ג) וסנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל טבעת יכנס בו רגל המטה והוא יקרא סנדל ואמר כי כאשר היה מטה בעליה ונקב בגג הבית עד שיעבור אל אויר הבית נקב ונכנס בו סנדל של עריסה ר"ל כי כאשר הרכיב שם רגל המטה עד שתהיה זאת הסנדל אשר תחת רגל המטה נראה בגג הבית והיה זה הסנדל מאהיל על הטומאה הנה אם היה זה הנקב אשר נעל אותו הסנדל טפח על טפח הכל טמא ר"ל העליה וכל מה ששם מכלים לפי מה שקדם בפ"י ואם לא יהיה בו טפח על טפח העליה טהורה וזה הסנדל לבדו הוא אשר יטמא ככופת המאהיל על הטומאה. וכבר היה חלק מהאהל ויקרא אב הטומאה והמטה הסמוכה עליה ראשון לטומאה והדבר אשר יגע למטה שני לפי מה שהשרשנו וביארנו בפתיחת זה הסדר והוא ענין אומרו מונין בו כדרך שמונין במת וכן כל כלי מתכות כזה הסנדל או בגדים שהם שמים אותו אב על דין טומאת הכלים כמת כמו שהתבאר בראש מסכתא זו מסכת אהלות פרק יב משנה ה (ה) מכוונות. שתהיה אחד נכח השניות והעליונות כבין התחתונות הוא שתהיה כל קורה מהעליונות נגד החלל אשר בין כל שתי קורות התחתונות וכבר קדם לך בשבת (דף קא.) וסוכה (דף ד:) ועירובין (דף פז.) שמן השרשים שנאמר גוד אחית מחיצה וגוד אסיק מחיצה ושזה הלכה למשה מסיני וענין זה שנחשוב המחיצות יורדות מלמעלה למטה ועולות מלמטה למעלה. וכבר התבאר בתוספתא שזה כולו בשני תנאין שיהיה ברחב כל קורה פותח טפח וביניהן אויר גם כן פותח טפח ואז נחשוב הקורה העליונה שהיא כאילו ירדה למה שבין הקורה התחתונה וישים הכל גג אחד וכן נחשוב הקורה התחתונה כאילו עלתה בין הקורה העליונה וישים הכל גג אחד ולזה כאשר היתה טומאה תחת קורות הבית [הבית] והעליה טמאין אולם כאשר היה ברוחב כל קורה פחות מטפח הנה הדין כמו שהתבאר בתוספתא. וזה שבהלכה הראשונה אשר הוא שיהיו הקורות מכוונות אם היתה הטומאה תחתיהן או ביניהן או על גביהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לפי מה שהשרשנו מהשרשין ובהלכה שניה ג"כ אמנם אם היתה הטומאה הנה היא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם לא שתהיה הטומאה תחת אהל טפח שכל שהוא ממעל לאהל טהור כמו שקדם מסכת אהלות פרק יב משנה ו (ו) כבר כפל הרבה זה השרש והוא שהטומאה כאשר לא יתפשט דינה תחת אהל הנה היא תטמא כל הנוכחי אליה למטה ולמעלה וכבר ביארנו ביחס המרובע לעיגול מה שיש בו די בריש עירובין ועיין אותו שם מסכת אהלות פרק יב משנה ז (ז) ידוע שהשטח אשר בו טפח על טפח יקיף בו ארבעה טפחים וכמו שקדם אמרו בזמן שהיא מרובעת ד' וידוע שהתמונה אשר בו טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה ושכל שיש בו רחב טפח יש בו בהיקפו ג' טפחים וכל שיש בו טפח על טפח יש באלכסונו טפח ושני חומשים וכאשר היו אלו השרשים כולן ידועין התחייב מהן כי כאשר היה עמוד עגול על תמונת (האסתומכא) [האסטוונא] ובהיקף כל עגולה משתי עגולות כ"ד טפחים והיה עגול על שטח עד שיהיו שתי עגולות תושבות ושוכבות על הארץ ממשמשות לשטחים על אורכה ומונחת על הארץ הנה זה החלל כולו אשר תחת דופן העמוד אשר בין שטח העמוד ובין שטח הממשמש לא יהיה בו טפח על טפח מרובע על שיעור אורך העמוד וזה לך הצורה מבוארת. ולמדנו בכאן שאם היה טפח על טפח ברום טפח לא ימשך ברביעי על תכלית שטח עמוד הנה הוא יביא את הטומאה תחת כל העמוד וזה התועלת אשר למדנו בזה הדין ושמור אותו שהוא ענין נפלא מאד מסכת אהלות פרק יב משנה ח (ח) כבר קדם במקומות מזו המסכתא שהטומאה כאשר היתה גבוהה מן הארץ הנה היא כקבר סתום ומטמא כל סביביו והבית כולו טמא להיות מאהלת:

ואמרו ידון מחצה למחצה שהוא כאשר נעיין מקום הטומאה אם היה בחצי רחב האסקופה אשר ימשך חוץ לבית הבית טהור כמו אם היתה הטומאה בתוך כתלי הבית לפי מה שהתבאר מזו המסכתא. ומזו ההלכה יתבאר לך שמי שנכנס קצת גופו באהל המת נטמא ולשון ספרי (במדבר יט) כל הבא אל האהל זה שבא מקצתו וכל אשר באהל (שם) זה שבא כולו והלכה כרבי יהושע ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת אהלות פרק יג משנה א (א) כבר התבאר בי"ז מכלים שמלא אגרוף כראש הגדול של אדם ושמלא מקדח גדול שבלשכה כפונדיון ומאור הוא ארובה אשר יכנס ממנה האורה. ואמר שמי שפתח הארובה להכנס ממנה אורה אם היה כפונדיון או יותר תביא את הטומאה אם לא שיהיה בה טפח על טפח לפי מה שקדם בהלכות מזו המסכתא ואם זאת הארובה נפתחה מעצמה ר"ל מבלי פועל אדם אבל בשאר מהסיבות אשר זכר או זולתם הנה זאת הארובה תקרא מאור שלא נעשה בידי אדם הנה הוא לא תצא ממנו הטומאה ויכנס בבית אחר אלא א"כ היה ממלא אגרוף ולמעלה. וזה כאשר לא כוון על זאת הארובה אשר נפתחה בלי כוונה לענין מן הענינים אבל אם יסופק אם כוונו עליו לענין מה הנה הוא ישוער בשיעור הראשון ואע"פ שלא נעשה בידי אדם ולזה אם חשב על זה החלון אשר פתח אותו המים או זולתו להשאר להשתמש בו שיעורו כפותח טפח ואם חשב עליו להשאר בעבור האור שיכנס בו שיעורו מלא מקדח כמו שאם פתחה מתחלה לכך הנה התבאר זאת ההלכה על השלימות והתאמת לך שלארובה ארבע שעורים היותר קטן מלא מקדח והנמשך אליו אצבעיים על רוחב גודל ואשר ימשך אליו טפח על טפח והיותר גדול מלא אגרוף והתבאר הדין את אשר יצטרך בו לכל שיעור מהן:

סריגות. הן השבכות הארוגות מקנים וזולתם ושם הקנה הדק סריג וכן רפפות מין מן השבכות ויעשו חלונות גדולות בהם להכנס בהם האורה:
עוד יעשו על החלונות בכללה שבכה יעשה מעץ ערבה או מחריות של דקל או בנין או זולת זה ואומרים ב"ש כי אם היתה בנקבי זאת השבכה מלא מקדח יביא את הטומאה כי האורה יכנס בו ולזה כוון:
עוד חזר במאמר לפי כוונת ההלכה ואמר שזה אשר שמנו שיעור למאור מלא מקדח הוא להביא את הטומאה לבית שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה או תחת אהל מחובר בזה המאור לפי מה שקדם ביאורו וכן הוציא את הטומאה שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו וחלק רבי שמעון ואמר אפילו מן המאור לא תצא טומאה פחות מטפח ואין הלכה כר' שמעון

מסכת אהלות פרק יג משנה ב (ב) כאשר בנה בית חוצה לה נעשה חלון בין שני בתים ואינו אז לאורה שהרי לא יכנס ממנו אור ואולם נשארה לשמוש לבד ולזה שיעורה בפותח טפח ואם שם קורות זה הבית אשר בצד זה הבית אשר בנה חוץ לחלון בקצת גובה הארובה היה מה שממנו תחת הגג לשמוש ואשר למעלה מהגג לאורה לפי שהיא מגולה לשמים ויכנס ממנו האור מסכת אהלות פרק יג משנה ג (ג) כאשר זה הנקב בפתח הבית ואמר ר' עקיבא שהוא כמו מאור שלא נעשה בידי אדם שאע"פ שלא יכוין להכנס בו האורה הנה יכנס ממנה האורה ולזה ישער אותו כמלא אגרוף ורבי טרפון אומר שהוא ישתמש ממנו להכניס איזה דבר להביא או להוציא ויהיה לתשמיש ולזה שיעורו בפותח טפח עוד אמר שאם היה שער זה יותר קצר מפתח השער עד שישאר חלל ויכנס ממנו אורה בעת שהפתח נעול אם מלמעלה ממה שימשך למשקוף אם מלמטה ממה שימשך לארץ או שסתם אדם הפתח ולא השלים סתימתו ונשאר סדק הבית פתוח בין שני שערים או בין שער אחד או היטיב סתימתו ופתחו הרוח שאלו הפתחים כולם הוא כמו מאור שלא נעשה בידי אדם לדברי הכל שיעורו מלא אגרוף ואז תצא טומאה מהבית או תכנוס לו מזה החלל והלכה כר"ע מסכת אהלות פרק יג משנה ד (ד) יאמר שמי שנקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי לכל השערים או לשום שם כלי ישימו עליו הנר או להשקיף ממנו מי שילך ויצא מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב בפותח טפח מסכת אהלות פרק יג משנה ה (ה) ענין זה המאמר בו כאשר היה חלון בין שני בתים דרך משל בו טפח על טפח מצומצם אשר יביא את הטומאה כמו שקדם והיה באחד משני בתים טומאה מהטומאות אשר תטמא באהל המת וכבר קדם ממנו בזאת המסכת וביארנו שמכללם זית בשר ורובע עצמות והיה בזה החלון מעט דבר טהור אשר הוא כבר חסר שיעור החלון יהיה פחות מטפח ולא יטמא הבית השני והתנה בזה כשלא יהיה הדבר אשר מיעט החלון מין מן הטומאה אשר בבית כמו שיהיה בבית כזית בשר מן המת ובחלון פחות מכזית מבשר המת ואף על פי שפחות מכזית טהור או שיהיה בבית רובע עצמות ובחלון פחות מעצם כשעורה לפי שכאשר היה הדבר אשר בחלון מין מן הטומאה אשר בבית הנה הוא יצטרף עמו וכן כל מה שזכר מאלו התנאים. וחזר למנות הדברים אשר ימעטו את הטפח כאשר יהיו לו התנאים וכבר ביארנו בשלישי מזאת המסכת שמתנאי הדברים שחוצצין בפני הטומאה שלא יהיה דעתו לפנותו וכבר ביארנו פעמים שטומאת אוכלין בכביצה ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין (טמאין) ולזה נחשבו כדבר טהור כמו שהתבאר בראש מסכת טהרות: והתבואה שבחלון כאשר תצמח שם וכל דבר מחובר בארץ הוא טהור וכבר התבאר בהש"ס (ב"ב דף נ.) שיהיה זה הצמח מהשרש רחוק מן הכותל ונכנס וסתם החלון בקצת לפי שאם היה בתוך הכותל יהיה דעתו לפנותו שאם יעזבהו יפסיד הכותל וכבר ביארנו בחמישי מזאת המסכת שמתנאי הדבר החוצץ שלא יהיה דעתו לפנותו ומבואר הוא כי כאשר יהיה בחלון דרך משל כמו ד' טפחים ותהיה זאת התבואה כבר סתמה ממנו יותר על ג' הנה הטפח נתמעט ולא תצא הטומאה מזה החלון:

וכבר התבאר בי"ז מכלים שהככי הוא האריג הדק הלבן אשר ימצא בתוך הקנה הגדול והוא כמו אריגת העכביש והוא יקרא ככי וממנו דבר דק מאד יותר דק מחוט המשי וזהו ככי שאין בו ממש וממנו אריג הוא דומה לבגד חזק הבהירות והלובן וזהו ככי שיש בו ממש. והנה יתבאר בראש מסכת טהרות שנבלת העוף הטהור צריכה מחשבה ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה ולא יצטרך הכשר ושנבלת עוף הטמא צריכה מחשבה והכשר ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה וענין המחשבה שיכוין עליה שתהיה מאכל אדם לפי מה שיתבאר בסוף עוקצין והכשר הוא שינתן עליה ברצון אחד מהז' משקין כמו שיתבאר במכשירין (פ"ז מ"ד) ואלו המנויים כולן טהורים ולזה ימעטו

מסכת אהלות פרק יג משנה ו (ו) לשון התורה בין בשתי בין בערב שיטמא בצרעת אמר יתברך (ויקרא יג) או בשתי או בערב. ולבינה מבית הפרס גוש מגוש עפר הנעשה מבית הפרס [וידוע שבית הפרס] טמא להיותם אומרים בתוספתא לא אמרו אלא גוש כברייתו והנה יתבאר כל דיניו בזאת המסכתא ואמרו הטמא אינו ממעט וכלל הדבר אשר הוא טמא בעצמו כמו כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ או הדבר אשר יטמא בהיותו בחלון כמו כביצת אוכלים כשרים או הדומה להן והלכה כחכמים מסכת אהלות פרק יד משנה א (א) זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך את צורתו ואת תנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ כזה ויהיה בינו ובין הארץ גובה י"ב טפחים והוא יוצא מצד פתח הבית ונחשוב זה הקצה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכל הטומאה אשר תחתיו לצד הבית ואלו השיעורים כולן הלכה למשה מסיני:

ונדבכים. קבוץ מנדבך וכבר ביארנו בברכות (פ"ב) זה השם על מה יורה:
ועטרות. הכתרים ר"ל היוצא מהבנין:

והפתוחין. יהיו ג"כ בולטין ורוב מה שיעשו זה בבנייני עב או גוף מסכת אהלות פרק יד משנה ב (ב) ע"ג הפתח. ר"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית:

עוד אמר שעל גבי החלון שאם הוא ע"ג רום אצבעיים שאז יביא את הטומאה והתבאר בתוספתא שיצטרך שיהיה רחב זה הזיז רחב אגודל וזה אם החלון הוא עשוי לתשמיש אשר שיעורו טפח על טפח כמו שקדם אולם העשוי למאור אשר שיעורו מלא מקדח הנה באיזה שיעור שיהיה הזיז ובאיזה גובה שיהיה יביא את הטומאה וכאילו הוא יאמר שעל גבי החלון העשוי למאור ששיעורו מלא מקדח כל שהוא ור' יוסי אומר שיצטרך שיהיה גבוה זה הזיז גם כן מלא מקדח ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת אהלות פרק יד משנה ג (ג) אומר רבי יהושע להיות הקנה משוך על ארכו ודבוק לכותל אע"פ שהוא למעלה מי"ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר רבי יוחנן בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היה למעלה מי"ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת אהלות פרק יד משנה ד (ד) [זיז]. דמיון תא סובב את כל הבית בד' כתליו ויצא ממנו בחלל הפתח ג' אצבעות:

ואמרו וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה ירצה בו כי כאשר היה הבית מוקף באכסדרה והיתה טומאה בבית הנה כל מה שתחת אלו האכסדראות טמא לפי שהטומאה תצא מהבית ותתפשט תחת המשקוף כולו. אולם אם היתה טומאה בחצר הנה אין ספק שהכלים שבאכסדרה טהורים לפי שהטומאה מגולה לאויר ואם היתה הטומאה באה מאכסדרי הבית לדברי הכל טמא לפי שגג האכסדרה כבר כלל כל פתח הבית. ואמנם חלקו להיות אוכל בשיעור ג' אצבעות לבד ואמר רבי אליעזר שבזיז חומרא בהיותו טמא בכל שהוא כמו שקדם כן יביא טומאה לבית בג' אצבעות אולם אם היה אוכל מפתח הבית טפח יהיה הבית טמא לדברי הכל והלכה כרבי יהושע

מסכת אהלות פרק יד משנה ה (ה) דע שכל מה שיאמר תחתיהן הנה ענין זה תחת התחתון כמו בינו ובין הארץ וכל מה שיאמר על גביהן על גב העליון וכאשר היה העליון עודף טפח אין הבדל בין היותה הטומאה תחת הזיז התחתון או תחת הנוסף אשר יוסיף לעליון או ע"ג זיז התחתון אשר יביא הטומאה ביניהן כל מה שתחת העליון טמא בכל אלו המצבות אשר תביא הטומאה ביניהן ושרש זה כבר הוכפל פעמים ולזה אמר תחתיהן וביניהן טמא והלכה כרבי יהושע מסכת אהלות פרק יד משנה ו (ו) כאשר היתה טומאה ביניהן והיה ביניהן פחות מגובה טפח הנה אין זאת הטומאה באהל ואמנם היא דחוקה והיא אשר תקרא בש"ס טומאה רצוצה ולזה כנגדו עד הרקיע טמא וכאילו היא על גביהן ואשר ראוי שלא תטמא ג"כ תחתיהן להיות בתחתון פותח טפח והוא גבוה מן הארץ גובה רב לפי שהמאמר הוא בזיז והוא כמו שקדם מסכת אהלות פרק יד משנה ז (ז) זה מבואר ממה שקדם ודין השתי יריעות זו על גב זו כדין שני זיזין מסכת אהלות פרק טו משנה א (א) כבר ביארנו בפי"א (מ"ג) ענין אמרו אין מביאין את הטומאה וביארנו שם סגוס ושם כופת. וטבלאות לוחות:

וענין אמר בכאן עד שיהיו גבוהין מן הארץ פותח טפח לפי מה שאספר וזה כאשר היה סגוס או כופת או טבלא או בגד מושם אחד למעלה מהשני עד שיהיה בגבהו טפח עוד היתה הטומאה למעלה מזאת הטבלא דרך משל אשר היתה גבוה מן הארץ והיתה טבלא שניה ממעל לטומאה דבוקה בה הנה זאת הטבלא העליונה מביאה את הטומאה ותטמא כל הטבלאות ומה שביניהם מן הכלים וזה הדין בעצמו בסגוס ובדומה לו ובזה הדבר נחלקו טבלאות של שיש לפי שהן נחשבות כארץ ואם היה שיש על שיש והיה בין השיש העליון אשר תחתיו הטומאה ובין הארץ גבוה אלף אמה לא נחשוב מהשיש כאילו הוא נעדר אבל נאמר שהיא תחתיו טומאה רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ולשון התוספתא בביאור אלו הענינים כן טבלאות של שיש חלקה זו על גבי זו וטומאה תחת אחת מהן אפי' גבוהות מן הארץ אלף אמה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת

מסכת אהלות פרק טו משנה ב (ב) נוגעות בקרנותיהן. על זאת הצורה:

הנוגע בשניה טמא טומאת ז'. לפי שהיה חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורין לפי שלא יגיע בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד כמו שביארנו והבן זה הענין והקיש עליו ואמר עד שיהיה בו רבוע פותח טפח לפי שכבר יהיה מעט הגובה או מעט הרוחב הנה לא יביא טומאה תחתיו עד שיהא בו טפח על טפח על רום טפח

מסכת אהלות פרק טו משנה ג (ג) כבר ידעת איך הוא תמונת החביות וזה שבטניהם בולטים ושוליהן וראשיהן מחודדים וכאשר יתחבר חבית מהחביות הנה כבר ימשש שטח זה לשטח זה טפח על טפח או יותר מטפח וכאשר תמשש אחת חבירתה והתחברו כולן אחת (תחת א') בין שהיו יושבות על שוליהן או על צידיהן והיו כולן גבוהות מן הארץ טפח הנה היו כולן אהל אחד ולזה כאשר טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא. והוסיף בזה החביות דין ואמר כי כאשר התחברו כמו שספרנו בפותח טפח והם כבר נטמאו במין ממיני הטומאות והיתה טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא אף על פי שאין שם חלל טפח ולזה להיותה בעלת בטן ולה חלל הרבה ואנחנו נאמר הצד עליון מביא את הטומאה לפי מה שקדם ממאמר בטומאת אלו החביות כולן טמאות ואוירן טמא אולם אם היו טהורות למה שיתפשט זה המאמר לפי שהצד העליון לא תגיעהו הטומאה לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כאשר השרשנו מסכת אהלות פרק טו משנה ד (ד) כלים שבחצץ. ר"ל שיהיה בתוך המחיצה ואם היה במקומה חלל טפח על טפח הנה היא תטמא בין היתה טומאה בבית בין היתה טומאה אחורי המחיצה ואלו היריעות יחוצו בפני הטומאה לפי שהוא שם אהל לפי מה שהתבאר בשמיני מזאת המסכתא מסכת אהלות פרק טו משנה ה (ה) כלים שבחצץ. אין בהם הבדל בין בהיותן בתוך המחיצה או בתוך החצץ והארץ גובה טפח הנה זאת המחיצה נעדרת ויהיו הכלים טמונים בתוך הארץ אשר תטמא שארצו של בית כמוהו עד התהום. ולשון ספרי כל אשר באהל (במדבר יט) לעשות קרקע הבית כמוהו עד התהום ובזה הענין מן הצדדין או כנגד הקורות לפי שלא יצטרך שם חלל טפח וכבר התבאר לך שאלו המחיצות מצילין על הטהורים מלהטמא ולא מצילין על הטומאה עד שלא תטמא כמו צמיד פתיל לפי מה שביארנו בח' מכלים. ואל הענין הזה רמז בתוספתא באמרם צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהורים מלטמא ואין מצילין על הטמאים מלטמא ושמור זה מסכת אהלות פרק טו משנה ו (ו) טומאה מבפנים. בתוך הבית בין שיהיה בתוך התבן בין שיהיה בין התבן לקורות וכלים שכנגד היציאה ירצה בו הכלים אשר תוכן בפתח הבית בכלל הבית. ולשון התוספתא (פט"ו) כלים שכנגד יציאת הטומאה במלואו של פתח טמא. ואמרו טומאה בחוץ ירצה בו חוץ לתבן במלואו של פתח ואשר יציל על הכלים ואע"פ שמקומן טפח על טפח בתוך התבן כאשר היה בין התבן לקורות פותח טפח לפי שסתם תבן דעתו לפנותו ואינו חוצץ מסכת אהלות פרק טו משנה ז (ז) בטלו. ר"ל ביטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר כלים ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל שדין האהל כבר בטל להיות הבית נהרס וכן כרי של תבואה וגל של אבנים ואע"פ ששם טומאה בצד הכלים ולא תהיה שם נגיעת הכלים לפי שטומאה רצוצה לא תטמא אם לא בנכחיות כמו שהשרשנו. ואם היתה טומאה בזה הכרי כולו הוא כמו קבר סתום ומטמא מכל סביביו. ולשון התוספתא (שם) כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו מסכת אהלות פרק טו משנה ח (ח) כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והוא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות הנה הוא אז מתקרב אל פי המערה ויטמא ולפי דעת בית הלל הוא טהור עד שיהיה בחצר ד' על ד' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באיזה ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא בזמן שהיא פתוחה לאויר אפי' מרוחק מן השקוף כל שהוא הנכנס לתוכה טהור ובלבד שלא יגע בשקוף:

ואמרו אין טמא אלא כנגד הפתח ר"ל פתח הקבר:
עוד אמר שאם העמיד הקורה נצבת על פי הקבר ושמוה כנגדו אם היה גבוה ארבעה טפחים לבד יטמא משום גולל ובלבד שיתכוין לחתוך הנוסף על ד' טפחים ורבי יהודה אומר אפי' כולה היא גולל:

לגוד. לתחוך. מן גודו אילנא (דניאל ד) ואין הלכה כרבי יהודה מסכת אהלות פרק טו משנה ט (ט) כבר ידעת שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בטומאת מת וכן הבהמות והחיות לא יטמאו במין ממיני הטומאות כמו שהשרשנו בפתיחה וכאשר עשה ממנו גולל לקבר הנה היא תטמא משום גולל לא שיהא תטמא בהיותה חלק מהקבר ואשר יגע בה כאילו נגע בקבר אבל היא תטמא במגע כל זמן שהיא על הקבר (וכאשר נשארה טהורה הוסרה מן הקבר בעצמה) ואין הלכה כרבי מאיר מסכת אהלות פרק טו משנה י (י) כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכתא שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת ז' ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו ואחר נגע בכלים הנה אלו הכלים טמאים. אבל אם נגע במת או האהיל עליו עוד האהיל על הכלים הנה לא יטמא אותן לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע אם לא שהאהיל בידו אחת על הטומאה ובידו השנית על הכלי יחד ושיהא בידו פותח טפח אשר היא שיעור הבאת הטומאה ואז יהיו אלו הכלים טמאים להגעתן עם הטומאה תחת אהל אחד. וכבר קדם לך בשישי מזאת המסכתא שהאדם נעשה אהל לטומאה וכן אם היו שני בתים קרובים ובהן כשני חצאי זיתים ופשט (שם) [שתי] ידיו לשני הבתים יחד הנה אם היה פותח טפח בכל יד כבר הגיעה הטומאה ביניהן ונטמא הוא ושני הבתים והיה כבית אחד והיה כזית מן המת תחת אהל מחובר ולא תסתור אומרו פותח טפח לפי שכבר הקדמנו שקטן בן יומו מטמא טמא מת ויהיה נער קטן מסכת אהלות פרק טז משנה א (א) מרדע. הוא המחרישה וכבר קדם לך בט"ז מכלים שמרדע בינוני הוא אשר הקיפו טפח. הנה ברחבו אצבע ושליש וזה שליש הטפח בקירוב וכבר ביארנו בש"ס (שבת דף יז.) שרבי טרפון חשב כאשר שמע זה המאמר שהמרדע או כל מה שהוא כעובי המרדע כאשר האהיל על הטומאה ועל הכלים נטמאו אלו הכלים ותביא להם טומאה ותמה על זה ואמר שיקפח את בניו אם לא תהיה בזה הדין טעות וזאת ההלכה נעדרת האמת והוא ענין אמרו ההלכה מקופחת היא ומזה אמרם (פסחים דף קיח.) אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שלא יעדיר אותו ממנו אבל ימציא תועלתו וכן אמרו (שם דף פז:) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה אין לך כל נביא שלא קיפח ד' מלכים ר"ל שהם נעדרו והוא נשאר אחריהם עוד ביאר מקום הטעות ואמר שנפילת הטעות בעבור ששמע השומע שהחורש כאשר הלך והמרדע על כתיפו והאהיל קצה זה העץ על הקבר הנה כבר נטמא המרדע ונטמא החורש הנושא וחשב השומע שסיבת טומאת החורש הנושא המרדע אמנם הוא היותו אז עם המת או הקבר תחת צל אחד והוא צל המרדע וחתך ואמר שכל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע. ואין הענין כן ואמנם סיבת טומאתו היותו נוגע במרדע והמרדע כבר האהיל על הטומאה והנוגע בכלים המאהילים על המת כבר יטמא כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר. ואולם הבאת הטומאה הנה לא תהיה בפחות מפותח טפח ולפי זה הדעת כאשר האהיל עובי המרדע על האדם ועל הטומאה ולא יגע האדם בזה המאהיל לא יטמא זה האדם. ותיקן ר"ע מאמר ר"ט ומה שחשב ר"ט ממאמר המשנה כמו שתראה. והלכה כר"ע לפי שמאמר המשנה כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע אמנם רצה בזה על האדם הנושאן לבד והוא מכלל י"ח דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחלת שבת (דף טז מסכת אהלות פרק טז משנה ב (ב) אסל של העץ אשר יעתיקו בו הכתפים המשא והדומה לו וכאשר היו הקדרות תלויות מקצה האסל אחורי גב הנושא והקצה האחר מאהיל על הטומאה והיה בעץ פותח טפח יטמאו אלו הקדרות אשר בקצה השני וזהו ענין אמרו ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח:

ותלוליות קבוץ תל ושמו ג"כ בערבי תלי וזאת העיר בתנאי שתהיה עיר קרובה לבית הקברות וזהו הדרך אשר זכר ג"כ דרך בית הקברות. ואמנם נדין על אלו התלוליות מחשבה ביארה הש"ס (כתובות דף כ:) שהנשים יקברו בהן הנפלים ובעלי המומין איבריהם כאשר יפרדו מהם ואמנם דנינו על התלוליות הישנות (הקדימה) [הטומאה] ואפילו היו רחוקים השנים [צ"ל מהשנים] לפי שהם פעמים יהו קרובים מן המדינה והיו אנשי זאת המדינה יקברו שם מה שזכרנו ונחרבה המדינה ההיא והלכה כרבי יהודה

מסכת אהלות פרק טז משנה ג (ג) כבר ביארנו בסוף נזירות (דף סה.) שאמרו מת לא הרוג מושכב לא יושב כדרכו לא ראשו בין יריכותיו לפי שהוא כאשר יהיה על אחד מאלו הענינים אינו עושה שכונת קברות וכן אמרו המוצא שמצאהו אחר חקירה ודרישה ושם התבאר ג"כ המת [שחסר] שאין לו תבוסה ולא שכונת קברות וכאשר תמצא מת באלו התנאים ונרצה שיראה זה המקום ובהסרתו יסיר העפר אשר התערב בו דמו ולחותו וזה העפר יקרא תבוסה להתערב חומרו שם כמו שביארנו בענין תבוסה כמו שקדם וזה כשיסיר כל מה שתחתיו מהעפר התיתוח עד שלא יצטרך חפירה ויחפור בארץ הקשה עומק שלש אצבעות וסמך זה למאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר לו טול עמי מעפר מצרים לפי שבו חומר למת. וכאשר ימצא מתים רבים במקום אחד נפגשים קצתם על קצתם הנה הם דמיון איש אחד ונוטלן ואת תבוסתן ואם ימצא אותם על אלו התנאים ובקצתות הנזכרין הנה אלו המקומות בחזקת בית הקברות וכבר התבאר בפרק הששי מבתרא (דף קא.) שאצל החכמים כל מערה מהמערות אשר יקברו בה המתים אינה בפחות מו' אמות על ד' אמות וכל חצר אשר לפני המערה ו' על ו' ויהיה ארך שתי מערות וחצר שביניהן י"ח אמות. ואמנם הצריך הנה לומר עשרים אמה לפי שאם יחפרו פעמים על הקבר על ארך צלע שתי מערות והחצר ולזה השיב הש"ס כאשר אמר תמני סרי הויין והשיבו אימר באלכסונה בדק והוא טעם ג"כ באמרנו מד' אמות עד ח' לפי שהמערה אמנם היא ארבע על ששה אבל אלכסונה של מערה יותר משבעה אמות ולכן לקח הוא ח' לחומרא וכאשר תמצאם בהם במת הח' אמות אולי זאת המערה וזאת בית הקברות:

שאילו מתחלה ר"ל זה אשר מצא בסוף כ' אמה אם מצאו בתחלת הענין היה הרוג או יושב או מושכב שלא כדרכו אינו בודק עשרים אמה אלא נוטלו ואת תבוסתו בלבד שחזקתן עכו"ם

מסכת אהלות פרק טז משנה ד (ד) בעבור שאמר בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ביאר לנו איך תהיה הבדיקה ופחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת ולזה כאשר ימצא זה המת שלישי קבור כמו שספרנו [צ"ל יעזוב] ועזב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר (כשיעור אורך אמה אלא רוחב אמה) גם כן והוא אמרו אמה על אמה לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז יצטרך שיגלה מגופו וכן עד עשרים אמה יעזוב רחב אמה ויחפור אמה על אמה. עוד ביאר שיעור עומק החפירה כמה יהיה לפי שכבר יהיה הקבר בו בתכלית העומק ואמר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה ובתולה ירצו בה ארץ אשר לא יראה בה אותות היישוב לא תיתוח ולא עפר ולא מה שדומה לזה אבל ארץ קשה נדמה כבתולת אדם:

ואמר המוציא את העפר ירצה בו אשר יעתיק זה עפר ודומה לו מותר לו אכילת תרומה ובתנאי שלא יכנס במקום הטומאה אבל יוציא העפר וישליכהו וידוע ששם התרומה דמע מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב):

ומפקח בגל הוא שיגלה ויחפש הבנין הנופל ויהרוס אותו ולא יודע אם שם מת ואם הוא עומד במקום טומאה או עומד במקום טהרה וזה אינו ידוע עד שיגלה המקום ובעבור זה אינו אוכל בתרומה מסכת אהלות פרק טז משנה ה (ה) כבר ביארנו בשני מפיאה ששלולית היא אמת המים אשר תצא מן הנהר להשקות בו הגנות והפרדסים ודרך הרבים לא יקבר אדם בו ולזה לא יצטרך בדיקה ולכן כאשר הגיע לזה כבר סיים שכונת קברות ולא יצטרך להשלים כ' אמה ואין הלכה כר"ש מסכת אהלות פרק יז משנה א (א) כבר זכרנו בפתיחת דברינו בזה הסדר שבית הפרס טמא והוא מדרבנן ושהוא ב' מינים וזה אחד מהן והוא החורש את הקבר והוא אשר יקרא בית הפרס להתפשטות הקבר על כולו תרגום (שמות מ) ויפרוש את האהל ופרס ית משכנא ואמר שמי שחרש במקום שבו קבר הנה הוא ישים בית הפרס מזה המקום אשר בו הקבר בארך מאה אמה מזה הארץ אשר חרש והפכה וזהו אורך מענה ומענה הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על ארך השדה אמר הנביא (תהלים קכט) על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם וכן ישים בית הפרס מאה אמות ברוחב ומקום בן מאה אמה על מאה אמה הוא בית ארבע סאין לפי שבית סאה נ' על נ' כמו שביארנו פעמים:

ורבי יוסי אמר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בית הפרס בית חמש סאין וזה מאה וי"א אמות וג' רביעי אמה בריבוע בקירוב ותנא קמא אמר בית ארבעה סאין היה מקום שוה או בלתי שוה עוד נתן אלינו תנא קמא אות נדע בו שיעור ארבע סאין כמה הוא כאשר היה המקום בלתי שוה השטחים אמר שישימו רובע קב כרשינין על תוספת המחרישה והוא אשר תקרא בורך המחרישה לפי שהוא דומה לארכובת האיש והיה המקום אשר בו אלו הגרעינים ינקבו שיעור שיצא ממנו גרעין א' מגרעינין אלו הכרשינין עוד ילך החורש עם המחרישה והגרעינין יפלו עד שיעברו אלו כולן ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות מועט מאלו הגרעינים הנה הם לא יפלו בצד אחד אלא אחר נענוע הרבה אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו שלשה גרעינים זה בצד זה שם יכלה בית הפרס והוא שיעור ד' סאין וכבר ביארה התוספתא ענין מאמר ר' יוסי במורד אבל לא במעלה ואמר שר' יוסי יאמר כי כאשר נחרש הקבר עם מקום גבוה אינו עושה בית הפרס כמו שיהיה הקבר למטה ויתחיל בחרישה עם עליונות זה ההר או המדבר ואין הלכה כר' יוסי בשני המאמרים

מסכת אהלות פרק יז משנה ב (ב) הטיח בסלע או בגדר או שניער המחרישה בסלע או בגדר או שנתש אותם מן העפר הנה שם יכלה הבדל בית הפרס. אולם אם משך את המחרישה ולא הבדיל בה הנה תהיה בית הפרס עד מאה אמה והנשאר טהור כמו שהקדמנו לפי שבאותן מאה אמה יכלה כל עצמות המת ובשרו ויאבד שם. רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס ענינו כי כאשר חרש ג"כ בית הפרס הנה הוא ישים מאה אמה מהמקום אשר התחיל בו החרישה בית הפרס כמו אם נחרש הקבר ור' יהושע יאמר שזה אמנם יהיה כאשר נחרש הקבר ולא ישלים מאה אמה עוד נחרש מקצת בית הפרס ונשלמו הק' אמות ויהיה לכולן דין בית הפרס אולם אם שם קו מן ק' אמה הוא מלא מענה המבואר בו שכבר יהיה שם דין בית הפרס ושחרישתו והארכת חרישה חוץ ממנו הנה לא יעשה בית הפרס ואין הלכה כר' אליעזר מסכת אהלות פרק יז משנה ג (ג) טימיא שם עצמות המת ומאמר החכמים [רש"י בברכות נט. הביא זה בשם בראשית רבה וכ"כ רש"י פ' במדבר ד' ב' בשם ב"ר] (גיטין דף נ.) (אנדרינוס שחיק טמיא) ענינו שחיק עצמות. ומלטמיא מורכב מלא טמיא והכוונה חפירה מלאה עצמות. שדה שאבד קבר בתוכה ולא התאמת מקומו או שדה שנמצא בו קבר הנה כבר אפשר שהיה שם קבר אחר ונחרש או לא היה או מי שחרש ארץ שאינה שלו או עובד כוכבים שחרש הנה אלו כלן אין בהן דין משום בית הפרס לפי שבית הפרס הוא דרבנן ולא גזרו על אלו ואמנם היה שרש הגזרה על שדה שנחרש בה קבר ידוע ובתנאים הקודמים:

ואמרו שאין בית הפרס לעובדי כוכבים טעם לאמרו עובד כוכבים שחרש או שעשה בית הפרס לפי שכאשר יהיה הכותי אינו עושה בית הפרס כל שכן עובד כוכבים לפי שלא גזרו עליהן

מסכת אהלות פרק יז משנה ה (ה) כאשר היה פתח העליה על שיעור פתח הבית בשוה ונכחי אליו הנה העליה טהורה בהכרח לפי שאמנם היה הקבר כבר הגיע בדין הבית לפי שאם היה תוך הבית הנה העליה טהורה ואם היה תחת כותל מכתלי הבית הנה העליה ג"כ טהורה לפי שהבית הוא אהל על הקבר והעליה אהל אחר למעלה מזה האהל ואם היה הקבר תחת פתח הבית הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה משקוף העליה אהל על אהל אולם אם לא יהיה הפתח על יושר פתח העליה הנה העליה טמאה לפי שכבר אפשר שיהיה הקבר תחת הכותל אשר עליונו פתח העליה ויהיה משקוף העליה מאהיל על הקבר ותהיה העליה טמאה וזה מבואר. וכבר קדם לך שעפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ מטמאין במגע ובמשא או כאשר יתלה בקצה הירק כאשר ישרשו אותו מעפר בית הפרס והיה כשיעור חותם המרצופין יהיה טמא לדעת ר' אליעזר:

ומרצופים הם כמו נודים מעור ישימו בו הולכי אורח בגדיהם וכליהם וינעלו אותם ויחתמו אותם בחותם מטיט וכבר יעשו חותם לכתבים גם כן מזה הטיט וכבר זכר בתוספתא שרבי אליעזר אמנם חלק עם חכמים בעפר חוץ לארץ לבד והשיב רבי יהודה דבר לחזק בו דעת חכמים ואמר שכבר נתקבץ מעפר חוצה לארץ כסאה וכסאתים ולא חשו להם משום טומאה אם אין בכל חותם מהם כחותם המרצופין והלכה כחכמים

מסכת אהלות פרק יח משנה א (א) כבר ידעת שהאוכלים לא יטמאו אלא אחר שהוכשרו באחד מז' משקין וכבר הודעתיך בשבת (פרק א) שמכלל י"ח דבר שגזרו הבוצר לגת הוכשר לטומאה והתבאר בגמרא שבת (יז.) סיבת זה ובכלל הטעמים לפי שפעמים יבדוק אדם כרמו כאשר ירצה לבצור אותה ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו לראות אם הוא מבושל אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים אולם בוצר לצמק אינו מוכשר וכאשר היה כרם בבית הפרס בזאת הגזרה להיות טומאת בית הפרס דרבנן כמו שהתבאר ואמר שאם נטהרו האנשים והכלים בהזאת שלישי ושביעי ושונין עד שלא יהיה שם טומאת מת אמיתי כדי שלא יהיה חושב שהוא יבצור בזה הפרס עצמו טמא אחר יחתוך ויוציא הענבים חוץ לבית הפרס וישאו אותם אנשים אחרים טהורים לפי שהם יטמאו באהל בהכרח לפי שמעת שיכנסו לבית הפרס יטמאו ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרין כל זמן שיהיו בבית הפרס וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח ונשאר בהכשר כמו שגזרו על בוצר לגת ולזה כאשר יגעו הטהורים אשר ישאו הענבים לגת כאשר יבצרו אשר הם יטמאו טומאת בית הפרס נטמאו ויטמאו הענבים שהן מוכשרין כמו שביארנו ובית שמאי אומרים שאין תקנת בבצירה לגזירת בוצר לגת כלל אלא אם הבוצר לא יגע בכלי שלא יטמאהו ויטמא הכלי לענבים ואמנם יחבר חבור על המגל ואז יבצור בו בכלי טהור שלא יקבל טומאה או יבצור הענבים באבן אשר לא יקבל טומאה וישימהו בכפישה וכבר אמרנו שהוא כלי לו אוגן גבוה והאמת אצלי שהיא לא תקבל טומאה שהיא בלא ספק מכלי אבנים והדומה לזה ולזה תציל באהל המת כמו שהתבאר בחמישי מזאת המסכתא:

ואמר רבי יוסי שזה הדין אשר זכר ב"ה אמנם הוא בכרם נטוע בבית הפרס שאין תקנה בבצירה אבל כאשר יבצור לגת הנה הוא מוכשר להטמא אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר ואין הלכה כר' יוסי:

וכבר הקדמנו בפתיחת זה הספר שהאדם אשר יטמא בבית הפרס הוא אב הטומאה ולזה יטמא אדם וכלים כמו שהשרשנו שם מסכת אהלות פרק יח משנה ב (ב) כאשר נחרשה קבר הנה כבר נתפזר על פני כל הארץ ולזה יטעו בו האילן להמשך שרשו תחת הארץ ולא תזרע בו הזרע לפי שהיא תהיה מחוברת לעפר העליון אשר בו נתפזרו העצמות וכאשר יתלש זה נתלש עמו מן העפר אשר בו העצמות ושארית הבשר ואם היה הדבר אשר זרע מה שאין דרכו שיתלש אשר לא יצא שרשו מן הארץ הנה זה מותר כמו החטה והשעורה ואם זרע מה שדרכו שיקצר ואח"כ תלש אותו הנה העפר אשר נתלש עמו כמו שזכרנו בדין בית הפרס עצמו והוא ענין אמרו ואם עקרו צובר גרנו לתוכו אחר יכברהו בכברה פעם אחר פעם עד שלא ישאר שם עצם כשעורה:

ותבואה היא חמשת המינים וקטניות הן הפולים והאפונים שיתחבר בהם עפר רב:
וקש הוא התבן מחמשת המינים:
ועצה הוא תבן הקטניות. עוד אמר שזה בית הפרס הנזכר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל וזהו בית הפרס הנמנה בשני מזאת המסכתא והלכה כחכמים

מסכת אהלות פרק יח משנה ג (ג) זהו בית הפרס השני בעבור שלא יודע מקום הקבר שלא יטעו בו אילן מאכל לפי שאוכל על זה הקבר הנה זה האילן ימשך תחת הארץ ויתחבר במת אבל מותר לזרעה לפי שלא ימשכו שרשי הזרעים תחת הקבר וזה בית הפרס מטמא באהל לפי שאולי בזה הקבר האהיל כאשר לא נדע מקומו איה אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר כבר היתה בו טומאה קבועה:

ואמרו חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי שהוא ביאור ואמר שהסיבה בהיתר נטיעת אילן סרק לפי שאינו עושה פירות ואין בו דבר שנחוש לו שמא יטמא

מסכת אהלות פרק יח משנה ד (ד) זהו בית הפרס השלישי הוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה יעברו בו המתים ויספדו בו ואינו מוחזק בטומאה והיה עפרו טהור ואמנם מנעו בו הנטיעה והזריעה כדי שלא ישתמשו בו האנשים שם בשביל ששם טומאה והוא אמרם שלא להרגיל רגל אדם להכנס לשם ולא נעשה זה הבית הפרס כראשון לפי שכל מי שיכנס לשם טמא לפי שהוא מטמא במגע ובמשא כמו שקדם מרוב השמוש אשר בו. אולם זה השלישי אשר כל מי שיכנס בו טהור וכבר אפשר שיהיה בו טומאה מנעו להכנס בו ולהשתמש שם:

ומודים שבודקים לעשות פסח. ענין זה שההולך לשחוט את פסחו ויצטרך שיעבור לבית הפרס יקח זה העפר אשר הלך עליו וינפחהו כמו שזכר ואם מצא בו עצם כשעורה הנה הוא טמא ואינו עושה פסח ואם לא ימצא שם טומאה הנה הוא טהור ועושה פסחו וכן אם נכנס לבית הפרס לענין מהענינים ואחר הפגשו פרק הפסח בודק ועושה פסחו ולא יעשה זה לתרומה אבל הנכנס לבית הפרס כבר נטמא לתרומה ואינו בודק כלל. וסיבת זה שטומאת בית הפרס דרבנן ופסח בזמנו בכרת ולא העמידו דבריהן במקום כרת בכל הדברים ואין בגזירה דרבנן ביטול קרבן במועדו אבל יעשה אותו כמו שנזכר בזה המקום אבל אכילת תרומה הנה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא ובמקום עשה העמידו דבריהם והנזיר כאשר נכנס לבית הפרס אם נטמא ולא יצטרך בדיקה או יבדוק בזה מה שיטמאהו אם לא זהו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ועפר שהוא יכול להסיטו כל מה שהוא יכול לדקותו ולהוציאו בכברה יעשה:

וממחה. הוא שיניח ידו בכברה כל מה שיוכל על התכלית מסכת אהלות פרק יח משנה ה (ה) הרוצף. מן רצפה ענינו שירצפו באבנים אבן לצד אבן ויהיו האבנים גדולות שלא יוכל להניען ביד כאשר יתמידו ללכת בו:

ועוזק. בלשון ערב אל תעזיק והוא שמסלק האבנים ומנקה אותו עד שיהיה שוה ובתוספתא פסקו אין לך בדיקה גדולה מזו והוא מאמר הפסוק (ישעיה ה) ויעזקהו ויסקלהו ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים

מסכת אהלות פרק יח משנה ו (ו) כבר התבאר בש"ס (ב"מ דף קה:) שאדם שכחו רע הוא שיהיה רגלו מתנועע ומתרעד בעת העתקו ובהמה שכחה רע שתהיה בהמה חלושה שכאשר ירכב עליה תטיל גללים וכאשר היה הנושא מתנועע הנה כאילו הוא עצמו הולך בבית הפרס וידענו שכח זאת הגזירה שגזרו על הארץ העמים טומאה אינו על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהן עפר ארץ העמים:

וכבר התבאר ששונית הוא המקום אשר יעלה אליו הים אצל מלואה וכאלו גושה טהור לפי שהיא לא תתישב ואיך יקברו בו המתים ולזה לא יטמא ההולך שם בהיותו נוגע בארץ העמים אבל אלו המקומות כמו אויר שאר ארץ העמים. ואחר גזירה זו גזרו על ארץ העמים שיטמא גושה ואמרו ענין זה שהיא תטמא במגע ובמשא כמו שקדם ויטמא מי שיעמוד באוירה ואפי' לא נגע בארץ. ולשון התוספתא הכניס ראשו ורובו לארץ העמים טמא וכן בגמרא גיטין (דף ח.) שהימים אשר בארץ העמים והאויר הוא כמו ארץ העמים וכאשר היה זה כן אמר בכאן שהוא טהור להוליך בים והדומה לו אמנם הוא לפי הגזירה הראשונה אשר גזרו על גושה לבד ולא על אוירה כמו שהתבאר בגמ' שבת (דף טו:) או יהיה ענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר"ל הזאת שלישי וז' ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה רצה לומר שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואינו צריך טבילה ולא הערב שמש וזהו האמת אצלי

מסכת אהלות פרק יח משנה ז (ז) סוריא. היא הארץ שכבש דוד חוץ מארץ ישראל והיא דמשק [ואילת] (וחלופו). וכבר התבאר בפ"ו (מי"א) ממסכת דמאי שהיא אינה כארץ ישראל בכל דיניה ולא כמו חו"ל. וביארנו שם סיבת זה. ובתוספתא דכלים (פ"א) בשלשה שוה סוריא לא"י ובשלשה לחוצה לארץ עפרה טמא כחוצה לארץ המביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ. ושלשה כארץ ישראל הקונה בסוריא כקונה בפרווד שבירושלים וחייבת במעשרות ובשביעית ואם יכול להכנס לה בטהרה טהורה. וכבר נכפל פעמים בזרעים שאשר יהיה לו קרקע לבד בסוריא הוא אשר יחייבהו שיוציא ממנו ר"ל ממה שיצמח בזה הקרקע המעשר והוא ענין אמרם כקונה בפרווד שבירושלים כמו שביארנו בסוף חלה:

וענין להכנס לה בטהרה. שתהיה דבוקה לא"י גבול בגבול לא תבדיל ביניהם ארץ אחרת ולא מקום טמא. ובתוספתא כמה תהא סמוכה ויהא יכול להכנס לה בטהרה רבי שמעון בן גמליאל אומר תלם אחד מפסיק ר"ל אפילו אם היה ביניהם מארץ העמים או מארץ טמאה כמו בית הקברות ודומה לו רוחב תלם אחד וזהו טפח הנה הוא יבדילנה ולא תהיה טהורה כמו ארץ ישראל:
ומדורות העובד כוכבים ר"ל כאשר עמדו במקום מארץ ישראל אע"פ שאין עמו אשה (כשרה גזירה משום שתשב עמו) שאנחנו לא נכוין לפי שטומאת הישובין רק בלבד לטומאת מת וכאשר היתה עמו אשה נאמר אולי הרתה והפילה וקברה הנפל בזה המקום ולא יהיה נפל בפחות מארבעים יום כמו שביארנו בכריתות (פ"א) אולם אם אין עמו אשה הנה בהיקש יתחייב שאינו צריך בדיקה ואמנם יעשה זה כמו שביארנו ואם היה שם מי שישמרהו שלא יקברו שם דבר אינו צריך בדיקה

מסכת אהלות פרק יח משנה ח (ח) כבר ביארנו שביב הוא הצנור שיגירו בו המימות וקבוצו ביבין:

כל מקום שהחזיר וחולדה יכולין להלך בו אינו צריך בדיקה. לפי שאלו הבעלי חיים מחפשים על זה הדבר הנקבר ויאכלו אותו ועפר תיחוח הוא העפר הבלתי קשה שהקשה אי אפשר לבעלי חיים הנזכרים שיחפרו בידיהם ויוציאו מה שקברו בו

מסכת אהלות פרק יח משנה ט (ט) אצטווניות. הוא מקום אבל הוא נוטה מרה"ר ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית אמרו הים והבקעה והאצטווניות אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים וכבר ביארנו זה בשבת (דף ו:):

ואמרו עיר עובדי כוכבים שחרבה רוצה בו שתהיה מדינה מא"י החזיקו בה עובד כוכבים ואחר כן נחרבה אמר רבן שמעון בן גמליאל שהבעלי חיים יחפרו בה תמיד ויוציאו מה שיש שם. ולשון התוספתא אין מדור העובדי כוכבים ובית הפרס בחוצה לארץ לפי שחוצה לארץ נפרדה בטומאתה בגזירה דרבנן כמו שביארנו:
אחר הודיענו מקומות בא"י היו שם קברות ומקומות היו ספק עוד העידו שהוא טהור וטהרוהו חכמים:

וקיני מקום היה ספק והיה נחשב בו טומאה אצל ההמון ובזמן רבינו הקדוש התאמת ענינו וטיהרוהו ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת אהלות פרק יח משנה י (י) צריפין. מין ממיני האהלים מיוחסים אל תמונתו והוא מחודד ואין לו גג ונקרא בלשון הדבר שהוא נעשה ממנו והוא ממין (הטמא) [הגמי] כן תקרא צריפא ובהש"ס (סוכה דף יג:) צריפא דאורבני:

בורגנים. סוכות והוא עשוי להצניע בו פירות והדומה להן:
ואלקטיות. גג בלתי כתלים עומד על עמודים יכנס בו הרוח מכל צד ויעמדו בו בקיץ ושם הקיץ קייטא:
ומקום החצים. המקומות אשר יעשו בו חצים וכלי מלחמה:
ולגיונות. מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהן יישוב תמיד ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהן ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת אהלות מסכת עדיות פרק א משנה א (א) אמר כל זה לחלוק על ר' אליעזר שאמר ארבע נשים דיין שעתן כמו שמבואר בפרק ראשון ממסכת נדה ושמאי סבר אין הארבע נשים בלבד אלא כל הנשים דיין שעתן ר"ל כשהן נוגעות טהרות וראו דם אין אומרים שמא קודם לכן ראו דם ולא הרגישו בעצמן ואותן טהרות שנגעו בהן טמאות וזהו דין תורה אבל הלל עשה סייג לדבריו ואמר מפקידה לפקידה ואפי' לימים הרבה כי כשתבדוק עצמה באחד בשבת על דרך משל ומצאה עצמה טהורה ועמדה עד יום חמישי לא פקדה עצמה ובדקה עצמה ונמצאת טמאה כל מה שנגעה מן הטהרות מיום ראשון אחר הפקידה הראשונה עד הפקידה השניה הם טמאות כולם על דעת הלל וזו היא חומרא שהחמיר ושמאי לא סבר חומרא זו שהיה חושש לבטול פריה ורביה כי אם נשים אותה בחזקת טמאה מפקידה לפקידה תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה ולא ישמש עמה ברוב הימים:

וחכ"א מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ופירוש זה כי כשבדקה עצמה ומצאה טהורה ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה כל הטהרות שנגעה מעת שבדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה טמאות ופירוש ממעטת תחזור לאחור:

וענין מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת כי כשבדקה עצמה ומצאה עצמה טהורה אח"כ בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה כל הטהרות שנגעה מפקידה ראשונה עד פקידה שניה טמאות ובלבד שתהיו השתי בדיקות בתוך הארבעה ועשרים שעות ויהיה משמעות דברי חכמים כך אם היה בין פקידה לפקידה ימים רבים אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת ואם היה מפקידה לפקידה פחות מארבעה ועשרים שעות ממעטת על יד מפקידה לפקידה בלבד:

ופי' ווסת שעות ידועות לטומאה כגון שתהיה מנהגה שתראה דם נדותה משלשים לשלשים יום או משני חדשים לשני חדשים כי כשתראה דם בעת הידוע אינה ממעטת על יד כלל:
והמשמשת בעדים. אינו ר"ל שיכולה אשה לשמש בעדים ובזולת עדים אבל ר"ל כי כששמשה ביתה שאין זה מותר לה אלא בעדים ופי' עדים אותם בגדים שמקנחת עצמה בהם אחר התשמיש היא והוא ואם נמצאו אותן בגדים טהורין והרי זה כפקידה והשמיענו זה לפי שיעלה בדעתנו כי הבגדים שמקנחים עצמם היא ובעלה כשנמצאו טהורים שלא יהיו חשובים כפקידה דשמא מעט דם היה על אותן בגדים ונתערב בזרע ואינו נראה הודיענו שאין לחוש לזה והבגד שמקנחת בו עצמה קודם התשמיש כמו שנתבאר בראש מסכת נדה ואע"פ שאין זה ראוי אינו נחשב כפקידה לפי שנחוש שמא דם שתת ממנה אבל היא לגודל תאותה לתשמיש לא הכניסה אותו הבגד כל צרכו ומעיקרנו כי האשה כשיצא ממנה דם מן המקור ואע"פ שאינו יוצא חוץ לגופה אלא שעומד בתוך גופה היא טמאה לפי שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. ואע"פ שהוא בבשרה ועוד יתבאר זה במקומו במסכת נדה:

ואמרו ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. הוא דעת חכמים וכמו שביארתי. והלכה כחכמים מסכת עדיות פרק א משנה ב (ב) הקב הוא ששית הסאה וכבר ביארנו שיעורו בסוף פאה:

משהגדילו המדות נוסף שיעור הקב רובע הקב ורובע הוא רובע הקב ושמו שיעור חלה חמשה רבעים והוא קב ורובע כאילו זה הקב ורובע מן המדה הגדולה הזאת הוא קב וחצי מן המדה הראשונה וכבר ביארנו בפרק שני ממסכת חלה ששיעור החלה נודע במדה ולא במשקל לשינויי הדברים הנמדדים בכבדותם וקלותם אע"פ שהמדה אחת ולשם ביארנו שמדת החלה היא מדה שיהיה רחבה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק משני אלפים וחמש מאות מאצבע על הדקדוק ואם תרצה לומר בקרוב מעט מאד תאמר מדה שיהיה בה שבעה אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע וכבר ביארנו פעמים רבות כי האצבע שמשערים בו הוא הגודל ואני עשיתי מדה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים דרה"ם בערבי ומן המים קרוב לכ"ז דרה"ם ומן החטה קרוב לאחד ועשרים דרה"ם ומקמח החטה כגון שמונה עשר דרה"ם ומצאתי שיעור חלה באותה המדה חמש מאות ועשרים דרה"ם בקרוב מקמח חטים ואלה הדרה"ם כולם מצריות וכמו כן אלה המינים שמדדתי מצריות גם כן והלכה כחכמים

מסכת עדיות פרק א משנה ג (ג) שמעיה ואבטליון. הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת העובדי כוכבים והיו אומרים אין במקום הין והלל היה אומר כן מלא אין כמו ששמע מהם והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל שלמד מפי רבו ורבו מפי רבו ז"ל וההין הוא שלשת קבין וזהו חצי סאה ולוג רובע הקב לפי שהקב ד' לוגין וכבר ביארנו שם שיעור הלוג במסכת פיאה:

וגרדיים. אורגים ופסק ההלכה כפי מה שהעידו שני גרדיים ועוד יתבארו עיקריה במסכת מקואות. והתחיל במשנה ראשונה ושניה לפני זו אע"פ שאין בהם עדות לפי שהם גם מחלוקת שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו אחר כן חזר לתת טעם לחזוק דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם והביא כל מה שדומה להם אחר כן הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים אחר כן ההלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים אחר כן ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי וסיים הפרק וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת

מסכת עדיות פרק א משנה ד (ד) שלא יהיה אדם עומד על דיבורו. כלומר שלא יפצור לקיים סברתו ויעמוד בה ויודיעהו שישנה סברתו כי אבות העולם והם שמאי והלל נדחו דבריהם ולא עמדו חכמים על דבריהם כמו שקדם מסכת עדיות פרק א משנה ה (ה) כוונת זו המשנה כי כשיהיה ב"ד שעשה מעשה כדעת יחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק בזה ויפסוק הדין על דעת רבים אלא אם היה גדול במנין מן הב"ד שקדם שעשה על דעת היחיד וגדול בחכמה ממנו כלומר שיהיה ראש ישיבת זה הב"ד חכם מאותו שקדם מסכת עדיות פרק א משנה ו (ו) אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דבר היחיד בין המרובין והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד אמר ר' יהודה לאיזה טעם זכרו דברי יחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו ואמר שהטעם להזכיר אותו לפי שאם למד אדם אותו הדבר וחשב שהכל מודים בו וימצא שעושים חילוף הדברים ויבא בלבו ספק אז נודע לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה מסכת עדיות פרק א משנה ז (ז) העיקר אצלנו כי רובע הקב מעצמות המת מטמא באהל ובית שמאי אומרים שאפי' היה זה השיעור ממתים הרבה יטמא באהל ובית הלל מתנים בזה שני תנאים האחד שיהיה הרובע קב מגוף אחד וזהו שאמרו מן הגויה והתנאי השני שיהיה באותו הרובע עצמות מיותר מאחד ולא יהיה רוב במנין או בשיעור ורוב המנין הוא מאה ועשרים וחמשה עצמות לפי שמנין עצמות האדם מאתים ושמונה וארבעים כמו שנתבאר בפרק שני מאהלות ושמאי אומר אפילו יהיה רובע מן עצם אחד הוא מטמא באהל. והלכה כבית הלל מסכת עדיות פרק א משנה ח (ח) הכרשינים. הם הנקראים בערבי חרסנ"ה אינם מיוחדים למאכל אדם:

ואמר מאכילין בטומאה. רוצה לומר מאכילין אותם לבהמה בטומאה הואיל והם מאכל בהמה ומותר לו לטמא אותן בידים וכל זה בעת אכילת הבהמות אבל בעת נפילתם במים ובשעה שממרסין אותן בידים אין עושים זה אלא בטהרה ואסור לטמא אותן באותה שעה:
בית שמאי אומרים יאכלו צריד. פירוש אומרים שאין שורין אותם ולא ישימו אותם מוכשרים לקבל טומאה ויאכילם לבהמה בטומאה אבל הראוי שגורסין אותן ויאכילום לבהמות גריסין שמא יתטמאו והטחינה העבה תקרא צריד. והלכה כבית הלל

מסכת עדיות פרק א משנה ט (ט) בית שמאי מתירין לו לצרף הסלע כולו במעות נחשת ואע"פ שאין מוציא אותם כולן בפעם אחת וזה חוץ לירושלים:

ושקל הוא חצי סלע:
ור' מאיר אומר. כי כשיהיה לאדם פירות מעשר שני ששוים שלשה דינרים על דרך משל שאין מותר לו שיקח אותן פירות עם דינר של מעות מעשר שני ויאמר כל זה כלומר הפירות והדינר מחוללין על דינר זה לפי שהדינר כסף הוא וחכמים מתירין כגון זה. והלכה כחכמים

מסכת עדיות פרק א משנה י (י) סלע. הוא שני שקלים ודינר רביעית הסלע ורביעית הוא רובע השקל והוא חצי דינר:

ואספרי רבוי אספרא והוא דרה"ם בלשון רומי ועד היום לא נתברר לנו כמה אספרים בסלע כשרצה אדם בירושלים לפרוט סלע ויחזור ליקח בו מה שירצה מתירין בית שמאי לשום אותו כולו מעות ובית הלל אומרים חצי הסלע מעות של נחשת [וחצי] (מצופה) כסף:
הדנין לפני חכמים. והם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה אומרים שיפרט אותו דינר דינר בלבד ורבי עקיבא אומר שמינית שמינית יפרוט ושמאי אומר שהדין שיתן סלע לבעל החנות ויוציא מה שצריך ממנו מעט מעט עד שיוציא הסלע והלכה כבית הלל ומשנה זו עם השתים שלפניה כבר פירשנום בפרק ב' ממסכת מעשר שני

מסכת עדיות פרק א משנה יא (יא) מנהג הכסאות שיושבות הכלות עליהם שיהיו עשויות משן ותדהר ותאשור וזולתם ולהיות מפותחין ומצויירין פתוחים והם הנקראים חפוין כלומר אותן החתיכות המפותחות שמדביקות עליו:

ומלבן של כסא. רבוע מצוייר ששמים על הכסא לשבת הכלה עליו ואותו הרבוע בעצמו כשהוא נפרד אינו ראוי לישיבה:
שמאי אומר אף העשוי בה. כלומר ואפילו היה הכסא מגוף העריבה שהוא מתטמא ופירוש אמרו בכאן טמא שהוא מתטמא במשכב הזב. וב"ה מטהרין ממשכב הזב כמו שנבאר בפרק כ"ב ממסכת כלים. והלכה כבית הלל

מסכת עדיות פרק א משנה יב (יב) כל זה מבואר לפי שמשעה שהתירה לה התורה שתנשא תטול כתובתה לפי שבתנאי הכתובה כלומר בתנאי ב"ד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כמו שנתבאר בכתובות וכבר קדמה הלכה זו בפרק חמשה עשר ממסכת יבמות מסכת עדיות פרק א משנה יג (יג) אין הפרש בין שיהיה עבד של שני שותפין וישחרר אחד מהן חלקו או שרבו נוטל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באותן הדמים וכן אילו היו אדונים הרבה ושחרר אחד מהם חלק ממנו מכריחין הנשארים לשחרר כלומר ישלימו שחרורו. וכבר קדם פירוש הלכה זו בפרק רביעי מגיטין מסכת עדיות פרק א משנה יד (יד) אמר רחמנא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. ואם היה עליו צמיד פתיל ינצל כל מה שבתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרס ושאר כלים ובגדים ולא יתטמא כלום ממה שבתוכו לא באהל המת ולא באהל השרץ כמו שנבאר ונפרש אותו בפרק ט' ממסכת כלים. ומפי הקבלה למדנו שהכלי הנזכר בכאן שיציל בצמיד פתיל הוא כלי חרס וכבר ידעת כי מעיקרנו שכל מה שיש אצל עם הארץ טמא על גבי עם הארץ אוכלין ומשקין וכלים ובגדים וכבר קדם מזה עקרים וכללים במסכת חגיגה ועוד יתבארו כל הדינין בזה הענין במקומות ממסכת טהרות ומעקרינו ג"כ כי כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה ואינו מציל מה שבתוכו ואפי' היה מוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויתטמא מה שבתוכו ואפילו לא יתטמא באהל המת הוא טמא אגב עם הארץ ואם אמרנו לעם הארץ האוכלין והמשקין והכלי חרס שהיו תחת צמיד פתיל באהל המת אצלו כבר הציל אותם הצמיד באהל לא יהיה בזה אצלנו ספק שהם טמאים היו וטמאים נשארו ולא נחוש שמא יבקש אותם ממנו תלמיד חכם לפי שתלמידי חכמים יודעים שאוכלי עם הארץ ומשקיו וכלי חרס שלו טמאין ואי אפשר לטהרם לעולם לפי שכלי חרס אין להם טהרה אלא שבירה כמו שיתבאר בפרק ראשון מכלים וכמו כן האוכלין טמאין והמשקין טמאין אינן מתטהרין לעולם כמו שנתבאר במקומו במכשירין אבל שאר כל הכלים כלי עץ וכלי מתכות ובגדים יוכל התלמיד חכם לשאול אותם מעם הארץ לפי שיטהר אותם במקוה מפני טומאת עם הארץ וישתמש בהם בקדשים אחר הערב השמש כמו כן נחוש אם נאמר כלי חרס מציל על הכל על עיקר דין תורה שישאל התלמיד חכם כלי מעם הארץ ויאמר לו עם הארץ זה כלי טהור כמו שחושב עם הארץ שניצל בצמיד פתיל והוא אינו יודע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויטול אותו התלמיד חכם ויחשוב שאותו הכלי אין עליו טומאה זולתי טומאת מגע עם הארץ ויטביל אותו ויעריב שמשו וישתמש בו בקדשים ואותו כלי טמא מת בלי ספק וצריך הזאת שלישי ושביעי לפי שכלי עם הארץ מה שהיה באהל המת אינו חוצץ ולפיכך אמרנו שאינו מציל זולתי אוכלין ומשקין וכלי חרס בלבד שאין שואלין אותן מעם הארץ לפי שהם טמאות אגבן ואין להן טהרה במקוה אבל שאר כלים שאפשר לשאול מהם אינו ידוע שנטמא באהל המת ואינם נצולים בזה הצמיד פתיל וזו היא הכוונה שכוונו בית שמאי ואמרו כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו לעצמו טהרנו וכשטהרת את הכלי טהרת לך ולו ר"ל שנשאל ממנו כלי טהור מטומאת מת ויתן לנו אותו שהוא חושב שניצל בכלי חרס שלו המוקף צמיד פתיל ולפי שאין אנו יכולין לחלק הדינין ולומר שכלי תלמיד חכם מציל את הכלים וכלי עם הארץ אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס בלבד גזרנו על הכל דרך כלל דין אחד ואמרנו שכלי חרס בין שהוא של עם הארץ או כלי תלמיד חכם דינו שוה לפי שיסתלק ההיזק מצד עם הארץ וכשיהיו אצלו כלי מתכת או כלי עץ או בגדים שהיו באהל המת בצמיד פתיל ידע שלא ניצלו ושהם טמאים במת וכשנבקש אותם ממנו יודיענו בזה ולא יחשוב שהם טהורים ונחשוב אנו שהן מטמאין על גב עם הארץ בלבד והוא טמא במת כמו שביארנו ועוד אביא פירוש דברים אלו וענין זה בעצמו בפרק עשירי ממסכת כלים ואשלים דיני זה הענין מסכת עדיות פרק ב משנה א (א) עוד נתבאר בראש סדר טהרות מה הם אבות הטומאה ומה הם התולדות ולשם יתבאר שכל הנוגע באב מאבות הטומאה נקרא ראשון והנוגע בראשון נקרא שני והנוגע בשני נקרא שלישי והנוגע בשלישי נקרא רביעי וגם כן הראשון ולד הטומאה כמו שנקרא אותו שטמאו אב ונקרא השני ולד ולד הטומאה וכן תכפול מלת ולד כפי מה שיהיה הסדר וכן אמרו על הראשון והשני ומה שאחריהם ולד הטומאה לפי שהם כולם תולדות אב הטומאה ומה שאמר בכאן ולד הטומאה הוא שני וממה שזכרנו עתה תדע שהבשר שנגע בולד הטומאה ישוב שלישי לטומאה ובשר שנטמא באב הטומאה ראשון ואם נגע השלישי בראשון חזר שני כמו שזכרנו שהנוגע בראשון יהיה שני. והנה הודיענו עדות זו שהשלישי מותר לעשותה שני אמנם התוספת הוא מדרבנן אבל מדאורייתא העיקר בידינו שאין אוכל מטמא אוכל לפי שנאמר בטומאת אוכלין טמא הוא. ולמדנו מפי הקבלה הוא טמא ואינו עושה טמא כיוצא בו רצונו לומר אינו מטמא זולתו מן האוכלין אבל מדרבנן הוא שמטמא אוכל ולפיכך חוזר השלישי שני כמו שנתבאר במקומות מסדר טהרות והוסיף ר' עקיבא על זה והעיד ששלישי מותר לעשותו ראשון כמו שאבאר. ודע כי טמא מת מכלל אבות הטומאה ואדם שנגע במת הוא אב והנוגע באב ישוב ראשון וכן שני ושלישי כמו שקדם ביאורו ואם היו הנוגעים במת כלי מתכות הם אינם נעשין אב הטומאה כדי שנמנה אחריהם ראשון ושני אבל נעשים הם והמת דבר אחד והנוגע באותם הכלים יתטמא טומאת שבעה והוא שישוב אב הטומאה ומונין ממנו ראשון ושני וזה לפי שנאמר בחלל חרב או במת. ולמדנו מפי הקבלה חרב הרי הוא כחלל וכן שאר כלי מתכות ובגדים דינם ודין החרב שוה ואמנם התנו בכלי מתכות לאפוקי כלי חרס שאינם שוים אב הטומאה כמו שנתבאר בזבים וכן כלי עץ וכלי עצם דינם כדין החרב. הנה אותם שהם כחרב למעלה מן האדם לעולם בטומאת מת במדרגה ואם נגע אדם במת חזר אותו האדם אב הטומאה בלי ספק ואם נגע אדם בראשון חזר השני ראשון כמו שביארנו ואם נגעו כלים באיש ההוא שהוא טמא מת והוא אב הטומאה אינם נעשים הכלים ראשון אבל נעשים אב הטומאה וממנו יתחיל המנין ר"ל כי הנוגע בהם נעשה ראשון והנוגע בראשון נעשה שני ומן העיקרים הגדולים המועילים שצריך לידע בענין זה אמרו כי היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני ואהל הכלים הם טומאת אדם כמו שיתבאר זה ויתפרסם בראיותיהם בראש אהלות. ואמרו בכאן נר. ר"ל נר של מתכת שהוא בכלל דיני הכלים כמו שזכרנו אבל נר של חרס אינו כן מן הטעם שזכרנו. וזה הנר של מתכות שנטמא בטמא מת והיא נעשית אב הטומאה כמו שביארנו והדבר הנוגע באותו הנר נעשה ראשון ושמן הנפסל בטבול יום אמנם הוא שלישי כמו שנבאר עוד במסכת טבול יום וכשהושם בנר הנזכר חזר ראשון כמו שפירשנו ומה שהצריך לרבי עקיבא להיות הנר אב הטומאה כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא אחרים מדאורייתא אבל אילו סבר שהוא מדרבנן כמו שהוא פסק ההלכה והוא מספיק בטומאה דרבנן היה מתיר נר של חרס לפי שהמשקים בלבד בין שנטמאו באב הטומאה או בראשון או בשני חוזרין ראשון אבל כל זה הוא מדרבנן כמו שנבאר במסכת טהרות ורבי עקיבא אמנם בקש שיהיה השמן ראשון מדאורייתא והתיר להשיב השלישי ראשון להוסיף לו טומאה מדאורייתא כפי סברתו ואלה השתי עדיות הלכה כמותם. וכבר קדם פירוש הלכה זו בפרק ראשון מפסחים מסכת עדיות פרק ב משנה ב (ב) דברי רבי עקיבא הם בבכור בעל מום שנשחט על פי חכם בשאר ארצות כמו שמבואר במסכת בכורות וכשנמצא טריפה מותר ליהנות בעורו אם היה אותו הבכור ביד כהן יהנה ממנו הכהן ואם הוא ביד ישראל יהנה ממנו ישראל כמו שנבאר במקומו בבכורות והלכה כר' עקיבא בזה ודברי חכמים בבכור תמים כשנשחט להקריבו במקדש ונמצא טריפה דינו לדעת חכמים שיקבר וישרף העור. והלכה כחכמים מסכת עדיות פרק ב משנה ג (ג) שאין קיום הגט אלא בחותמיו. לפי שקיום השטר אמנם הוא בעדות העדים לא בגוף הכתיבה ולפיכך תכתוב האשה גיטה והאיש מחילת אשתו שמחלה לו מן הכתובה לפי שהעיקר על העדים ועדות זו מעדות ר' חנינא סגן הכהנים והרביעית על המחט שנמצאת בבשר וזה כי כששחט קדשים בעזרה וחתך הבשר וכשהיה חותך מצא בבשר מחט טמאה טומאת מת והוא כשיכיר אותה שהיא המחט שנטמאה במת ואבדה לו ונסתפק לו אם נגע אותו הסכין במחט או לא נגע והעיקר אצלנו שספק טומאה ברשות הרבים טהור וכבר זכרנו זה פעמים מה שקדם לנו מן הפירוש ועוד יבא ביאור זה במסכת טהרות. והעזרה הוא אצלנו בחזקת רשות הרבים לרוב השתמשות בני אדם בה ולפיכך סכין והאיש שחתך הבשר טהורין אבל הבשר הוא טמא בלי ספק לפי שהמחט הטמאה נמצאת בו וכבר ידעת כי מן העקרים המפורסמים שהאוכלים אינם מתטמאין אלא אחר הכשר ולפיכך העמיד הלכה זה בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקין טופח עליה כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא ואמנם הוצרכנו לזה ולא אמרנו שהבשר הזה נשרה במים מן המימות שמשתמשין בהן בבית המטבחים לפי שאותן המים אינן מכשירין כמו שנבאר במסכת זו וזהו מה שאמר משקה בית מטבחיא דכן ר"ל טהור. ומן העיקרים שהאוכלים הטמאים מטמאין את הידים כמו שנבאר במסכת טהרות ובמסכת ידים וזה מדרבנן וכפי עיקר זה כיון שהבשר טמא יהיו גם כן הידים טמאות לולי עיקר אחר אצלינו אין טומאת ידים במקדש והוא דאמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש רוצה לומר כי רבנן שגזרו טומאת ידים לא גזרו על הידים טומאה במקדש ואם נמצאת זו המחט הטמאה בתוך הכרס הכל הוא טהור לפי שלא נגע בבשר שיטמא אותו ולא נטמא ג"כ הכרס עצמו לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן הכלל משקה והואיל ואין שם הכשר אין שם טומאה כמו שזכרנו ואלו העדיות ברורות מסכת עדיות פרק ב משנה ד (ד) כרם. שם לקבוץ החכמים שנתקבצו ביבנה וזה לפי שהם דומים בישיבתם שורות שורות כשורות הכרם והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם שנאמר כרם היה לידידי:

שהיא חבור. כי כשנגע טמא באותה ביצה כאילו נגע בירק ולא נאמר שהירק נטמא מן הביצה:
כמין כובע. כמו כובע הברזל שלובשין בשעת המלחמה כלומר שתהיה בדמות אהל ועדות זו בפרק ג' מן טבול יום:
ופעמים שתמלט שבולת אחת מן המגל בשעת הקציר ויקצר כל מה שסביבו ואמר כי אם יהיה ראשו משיג לקמה שלא נקצרה והיא מתחברת בה דינה כדין שאר הקמה והיא של בעה"ב ואם היא נראית כולה מיוחדת נפרדת מן הקמה היא של עניים שדינה כדין הלקט וכבר הביאו אלו העדיות במסכת פיאה בפרק חמישי:
ומוקפת עריס. הוא שהיה סביב לה עריס ה' גפנים ואם נשאר חוץ אותו העריס שיעור שיעמוד הבוצר הענבים וסלו שאוסף בו הענבים מכל הצדדים הוא מותר להרחיק מן השורה הסובבת הגפנים שיעור עבודתה והוא ששה טפחים מכל צד שהיא עבודת הכרם מניח שורה אחת מן הגפנים ויחרוש הנשאר ויזרע בו חטים ומה שירצה ויהיה הזרע באמצע והעריס המסבב ואם היתה גנה זו קטנה בענין שלא יהיה בה מלא בוצר וסלו מכל עבר לא יזרע בתוכו שום דבר ואפי' הרחיק שיעור עבודת הכרם מכל צדדיו לפי שלקטנותה נראה הזרע עם הכרם כאילו הם מחוברים ויהיו כלאים וכבר נתבאר בפרק חמישי מכלאים כגון זה הענין הרבה ועדיות אלו כולם נכונים

מסכת עדיות פרק ב משנה ה (ה) מפיס מורסא. סוחט המכה בידו:

ולפסין אירוניות. מחבתות של עיירות ועירוניות ואירוניות שוה מיוחסות אל עיירות ודברים אלו עיירות נאמרו לפני רבי ישמעאל ומפיס מרסא וצד נחש לא אמר בהם לא אסור ולא מותר וכמו כן בלפסין אירוניות ולא אמר גם כן לא טמאות ולא טהורות ובא רבי יהושע וביארם כמו שאתה רואה ואמר כיצד יהיה חייב וכיצד יהיה פטור וכן אותן המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות ואמר שהמפיס מורסא. אם כוונתו להרחיב פי המכה לעשות לה פה שזה כוונת הרופאים רוצה לומר להרחיב פי המכה הוא חייב. ואם הוא מכוון להוציא הלחה הוא מותר לכתחילה והוא ענין אמרו פטור וכן הצד נחש אם כוונתו להתעסק בו כדי שלא ישכנו הוא מותר לכתחילה ואם הוא צד אותו להתרפאות בבשרו או בעצמו הוא חייב סקילה ולפסין אירוניות מחבתות עושין אותן מזדווגות וכשנשלם בשולם חולקין אותם באמצע ונעשין שתי מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית וקודם חלוקן סבר ר' יהושע בן מתיא שהן מתטמאות במשא הזב רוצה לומר כשנשא אותן הזב ונדנד אותן ואינן מתטמאות באהל המת. והטעם בזה שכל חרס לא יטמא במת ולא בשרץ ולא בזולתם אלא מאוירו לפי שנאמר וכל כלי פתוח וגו' ולמדו מפי הקבלה בכלי חרס הכתוב מדבר ואמרו ז"ל דרך פתחו מטמא ואינו מטמא דרך גבו וזה הוא מפורסם וכבר זכרנו עיקר זה פעמים ועוד יבוא ביאורו בפרק שני מכלים זולתי בטומאת הזב בלבד רוצה לומר כשנטמא במשא הזב לפי שאין בו צד שנאסר מאוירו לפי שאינו מטמא בענין שתבא בו טומאה שנוכל לומר [שבאה] דרך פתחו על כל פנים אבל נאמר שהזב מטמא לו ולשון התוספתא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ובשביל אלה העיקרים אמרנו באלו הלפסין קודם חלוקן כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב שאינן מתטמאות באהל המת ומתטמאות במשא הזב אמר רבי אליעזר ברבי צדוק שהם גם כן אינן מתטמאות במשא מצד אחר וזה כי אף על פי שלא נחוש לאויר בהיסט הזב מכל מקום נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבשול והוא לחלק אותו. ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק לפי שעיקר בידינו שכלי חרס כיון שנתבשל מתטמא ובשולו הוא גמר מלאכתו וביאור רבי יהושע כלו נכון

מסכת עדיות פרק ב משנה ו (ו) השום והבוסר והמלילות. אומר כי כשרצץ אותם מיום ששי בערב להוציא מהם לחותם ונכנס שבת והם מרוצצים רבי ישמעאל אומר שישלים מדוכתם בידיו ויוציא לחותם ואף על פי שרבי ישמעאל תלמיד ר' עקיבא הלכה כרבי ישמעאל מסכת עדיות פרק ב משנה ז (ז) יוצאת אשה בעיר של זהב. ר"ל בשבת ועיר של זהב עטרה של זהב כדמות ירושלים. ופסק ההלכה שמותר לאשה לצאת בו בשבת ושני המאמרים נשארים ברורים ונעשה כהם מסכת עדיות פרק ב משנה ח (ח) סנדל של סיידין. מנעל מעץ שקוראים בערבי קנקנא"ב היו לובשין אותם המשתמשין בסיד כדי שלא ישרפו רגליהם בסיד ואמר שכשילבש אותם הזב מתטמא ונעשה משכב הזב ויתחייב בדיני משכב הזב. ושירי תנור ארבעה ר"ל כשנהרס ונשאר ממנו רום ארבעה טפחים ולמעלה מתטמא ומקבל טומאה כמו שהוא מקבל כשהוא שלם כמו שיתבאר פרק ח' מכלים וכן הכסא כשיסורו מציוריהם שני לוחות ונתגלה העץ חכמים אומרים שכבר נפסק תארו וחזר בכלל שברי כלים ואינו מקבל טומאה ורבי עקיבא אומר שהוא מקבל טומאה כמות שהיה קודם לכן כמו שנתבאר בפרק כ"ב מכלים והלכה כחכמים מסכת עדיות פרק ב משנה ט (ט) הנוי היופי ושנים החיים. כלומר שיהיו ימי חייו רוב מחיי אביו לפי שכשהוא קרוב לו במזגו יהיה קרוב לו בימי חייו בלא ספק ואלה הדברים נוהגים על הרוב וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכן על הרוב שהאדם כשהוא בעל כיס הוא מורישו לבנו וישאר הבן מיושב בעושר אביו וכן כשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב. ובתוספתא חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונות חיוב מצוות אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו ואם לאו אין אביו זוכה לו:

ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ. כלומר כי ישוב זמן הקץ שהוא מספר אנשים חוזר למספר השנים עד שיהיה גזרת הש"י שאחר כך וכל דורות אנשים אחד מוליד שני יהיה הדבר שיעיד בו ועל זה הדרך מה שהביא ראיה מן הקץ שאמר הש"י לאברהם עם היותו שנים מנוים ארבע מאות שנה השיבו במספר אנשים ואמר ודור רביעי ישובו הנה וכן היה לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ ר"ל ירידתם למצרים כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ארבע דורות ישובו אליה

מסכת עדיות פרק ב משנה י (י) ר"ל השבתות הרצופות אותם שהיו שבתות ביחוסם קצתם לקצתם והוא אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת. וקרא יום ראשון של פסח שבת כמו שאתה רואה וצוה שיספרו אחריו שבע שבתות המיוחסות אליו והם תשע וארבעים יום כמו שיש מפסח ועד עצרת ואשר הצריך לזכור אלה המאמרות בכאן ואע"פ שאינם מכוונת המסכתא ואין בם עדות וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכתא זו ואין בהם עדות מוסף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה הוא מה שאומר לך והוא כי כל דבר שבא במסכתא זו כולם הלכות דברו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו והוא יום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה והוא אמרם (ברכות כח.) עדיות בו ביום תקנם וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום בשביל אותו היום הוא אומר ולזה הטעם תמצא בו המסכת הלכות מענינים משונים ודע זה ושמרהו מסכת עדיות פרק ג משנה א (א) לפי שלמדנו שרבי דוסא אין מצטרף לפי דעתו חצי שיעור להשלים בו שיעור טומאה בטומאת מגע ובטומאת משא בין במת בין בנבילה ועוד יתבאר לך בהרבה מקומות ממסכת אהלות כי כשיאהיל האדם הוא עצמו על המת או על מה שיטמא מן המת באהל שהוא טמא וכשיהיה האדם בבית שיש בו חצי זית מן המת ויוציא אבר מאבריו חוץ לבית ויגע בחצי זית אחד או יגע בחצי זית בקצת גופו שהוא טמא לדעת חכמים יראה מזה בנוגע ומאהיל כפי סברתם וכי אלה השני מינין משם אחד הם אחר כן אמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור וזה יורה כי נוגע ומאהיל אינם משם אחד וכבר ביאר בגמ' (ברכות נח.) פירוש זה המחלוקת כפי פשוטו ואמר שנוגע ומאהיל שני שמות כמו שנתבאר בכאן באמרו אבל הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואולם אמר בתחילה ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית הוא כמו שאבאר והוא שתהיה תיבה על דרך משל על גבה חצי זית מן המת ותיבה שניה על גבי ראשונה ובין זו לזו פחות מטפח והוא מאהיל על אותו חצי זית אחר וכי יגע חצי זית אחר מן המת באותה תיבה העליונה הנה היא נטמאת לפי שיצטרף החצי זית שנגע בה לחצי זית שהאהילה עליו וכאילו נגע בה זית מן המת ואמנם נתחייב דין זה לפי שהוא גבוה מאותו חצי זית פחות מטפח שהוא פחות משיעור אהל כמו שיתבאר במקומות ממסכת אהלות אבל אילו היה בין השתי תיבות טפח או יותר לא היתה נטמאת התיבה ואפי' לדעת חכמים לפי שנוגע ומאהיל שני שמות וזה פירוש אמרם בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן ואין ביניהן פותח טפח שנגע חצי זית בתיבה התחתונה ויהיה חצי זית בקרקע התיבה העליונה בענין שיאהיל החצי על התיבה התחתונה וביניהן פחות מטפח הן גם כן מטמאות על הדרך שזכרנו לפי שנחשוב הכל נגיעה לקרבן החצי זית אחר התחתונה ואין ביניהן טפח הוא מן הדבר אשר הוא האהיל בו הוא האהיל עליו אבל מאהיל באהל שלם ונוגע אינו מצטרף לדעת חכמים כמו שהמשיל באמרו אבל הנוגע בכחצי זית וכו' ורבי מאיר חולק ואומר וחכמים ג"כ סוברין שאהל ונוגע מצטרפין ואין הלכה כרבי מאיר והעולה בידינו מזה שנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית טהור אא"כ אין בינו ובינו טפח שחכמים מטמאים וכן אם היה החצי הוא המאהיל ובינו ובין הדבר שהוא מאהיל עליו פחות מטפח רבי דוסא מטהר לפי שהוא אצלו נוגע ומאהיל וחכמים מטמאין לפי שהוא אצלם כמו שנגע בשני חצאי זיתים כיון שאין בינו ובין חצי זית אחר ריחוק אויר האהל שהוא אינו פחות מטפח ואין הלכה כרבי דוסא בן הרכינס בכל ועוד יתבאר פירוש הלכה זו בפרק שלישי מאהלות מסכת עדיות פרק ג משנה ב (ב) אוכל פרוד. הוא כשאוכלים טמאים נפרדים החלקים הם צבורים במקום אחד כגון אגוזים או פסתקי או אסתרובלי כשנטמאו והיו עשוין ערימה ובאותה ערימה כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלין ר"ל שזה השיעור מן אוכלין טמאין מטמא זולתו ר' דוסא אומר הואיל והם פרודין ואפי' בזמן שהגוף האחד מהם כביצה אינן מצטרפות לכביצה ולא יטמאו אוכלין אחרים כשנגעו בהן:

ואסימון. כסף שאינו מצוייר ואינו עשוי מטבע והעיקר אצלינו שפירות מעשר שני אינן נפדין אלא בכסף מצוייר אמר רחמנא וצרת הכסף בידך. ואמרו ז"ל דבר שעליו צורה. ועוד בידים. כשנטמאו בדברים שמטמאין את הידים בלבד וישאר הגוף טהור כגון שיגע בידו אוכלין טמאין או משקין טמאין הנה הוא יטביל ידים במים ויטהרו ידיו כמו שיתבאר במסכת ידים וכבר זכרנו מזה קצת במסכת חגיגה ומותר לו להשתמש בקדשים כולן זולתי בפרה אדומה והיא הנקראת חטאת בהחלט כדאמר רחמנא חטאת היא. כי כשנטמאו ידיו נטמא כל גופו וחייב לטהר וכבר נתבאר זה בחגיגה ועוד יתבארו היטב בעיקרי בפרק עשירי ממסכת פרה ור' דוסא אומר שהוא ג"כ יטביל ידיו לחטאת ולא יטמא כל גופו ואין הלכה כר' דוסא בכולם ממה שזכר

מסכת עדיות פרק ג משנה ג (ג) מעי האבטיח. הזרע והרוטב שבתוכו וקניבת ירק הקצוות שחותכים ומשליכים מן הירק כשמחתכין אותו לבשל. ואמר מנה מנה ופרס שיגוז מכל אחת ק"נ דינרין שהן שבעה ושלשים סלע וחצי ומה שאמרו חז"ל כל שהן הוא שיגוז מן החמשה רחלות ששים סלעים ובלבד שהיא החומש י"ב סלעים מכל אחד ועוד יתבאר זה בפרק י"ב ממס' חולין ואין הלכה כרבי דוסא בשום דבר מזה מסכת עדיות פרק ג משנה ד (ד) חוצלות. המחצלות הנעשות מן הגמי וכיוצא בו והיו עשויות מלאכה עבה והיתה להם שפה סביב כמו שנתבאר בגמרא סוכה ר' דוסא אומר שהן נטמאות במת בלבד ואינן נטמאות במשכב הזב לפי שאינן ראויות לשבת עליהן וחכ"א שהן ראויות למשכב ולפיכך מתטמאות במדרס הזב ג"כ וחוזרים משכב:

וקליעות. הן חוטין מעשה עבות וכן אמרו בגמרא שכן עני מלקט ג' חוטין לתלות בצואר בתו הקטנה ורבי דוסא אומר שאותה קליעה אינה כאריגה ולא יהיו אותן חוטין כבגדים ולא יטמא מלבד אותה קליעה שמכניסין במכנסיים בלבד כלומר האבנט פתיגיל. מלה מורכבת מן פתיל גיל וחכמים מטמאין אותן כולן מלבד הקליעה שעושין מוכרי הצמר לקשור בה אגודות הצמר לפי שזו אינה מכלל הכלים אבל היא במקום חבל או מיתר ואין הלכה כר' דוסא

מסכת עדיות פרק ג משנה ה (ה) הקלע. הוא כלי שזורקים בו האבנים והוא לשון המקרא יקלענה בתוך כף הקלע. וממנו נגזר קולע באבן וצורתו ידוע ומפורסם ובשתי קצותיו ב' יתרין ארוכין אחד מהן בקצתו לול תכנס בו האצבע והוא הנקרא בית אצבע והקצה האחר הוא שאוחזין ביד כשזורקין האבן וכשמסבבו הקלע באויר ורוצה להשליך האבן יתיר אותו מידו וישמע ממנו צליל כמו שמכים בשוטים ולפיכך נקראת פקיע ההכאה בשוט כמו שנתבאר בשקלים (פ"ה) באמרו בן בבי על הפקיע והמקום מן הקלע שמשימים בו האבן היא בית קבול שלה. ואין הלכה כר' דוסא מסכת עדיות פרק ג משנה ו (ו) כשאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת על העיקר שבידינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומה שחייב שתפסל כשנשבית בשביל העובד כוכבים שבא עליה ועשאה זונה כמו שביארנו בקידושין בפרק אחרון. ואין הלכה כר' דוסא מסכת עדיות פרק ג משנה ז (ז) הספק הראשון שיהיה המצורע ראשון עומד תחת צל ויעבור איש טהור משם ויסתפק אם נכנס תחת אהל המצורע ונתטמא כמו שנתבאר בפרק י"ג מנגעים או לא נכנס עמו באהל הספק השני שיהיה האיש הטהור תחת צל ויעבור המצורע תחת אותו הצל ונסתפק אם עמד המצורע כשנכנס עמו תחת האהל ונטמא או לא עמד ולא טמא אותו כמו שנתבאר באותו פרק מנגעים שכשיהיה הטמא עובר לא יטמא אלא אם עמד ועל ענין זה אמר בסוף המשנה ספק האהיל ספק לא האהיל והספק השלישי שיהיה דבר טמא ברה"י ודבר טהור ברה"ר והספק הרביעי שיהיה הענין בהיפך כלומר הטמא ברה"ר וטהור ברה"י ונגע באחד מן השני דברים או הסיטו ולא ידע אם בדבר טמא נגע או הסיט או בדבר הטהור ר' יהושע אומר הואיל ואירע שתוף עם רה"י טמא ומן העיקרים המוסכמים עליהם שספק טומאה ברה"י טמא והוא טמא וחכ"א כיון שנשתתף בספק ברשות הרבים וספק טומאה ברה"ר טהור הוא טהור והלכה כחכמים בכל ועוד יתבאר הלכה זו ופירושה גם כן בפרק ששי ממסכת טהרות מסכת עדיות פרק ג משנה ח (ח) מסמר שלחני. השלחני יש לו מסמר בתיבתו שתולה בו המאזנים שלו וגריס. הם פולים טחונים:

וגרוסות. הם שמוכרין הפול הטחון והתיבה ששמין בה אותן הפולים אינו מתוקן במלאכה והיה תבניתו אצלם בספק עד שחולקין בו אם הוא בתבנית הכלים או לא:
ואבן השעות. אבן רחבה וחלקה קבוע בקרקע ומעגלין בה עגול ובמוצק אותו עגול מסמר עומד על זוית עומדות והוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך ורושמין באותו עגול קוים ישרים כדרך ממלאכות הכלים וכתוב על כל קו מהם שם השעה שנעשית בשביל אותו הקו וכל שעה שיפול על ראשו צל של אותו המסמר על קו מאותן הקוים נודע כמה שעות עברו מן היום ושם כלי זה מפורסם אצל האצטגנינין בלשון ערבי אל בנאט"ה. ואין הלכה כרבי צדוק ועוד יתבאר זה בפרק י"ב מכלים

מסכת עדיות פרק ג משנה ט (ט) טני. הוא כלי מכיל חצי סאה מברזל או מנחשת ויניחו אותו בעלי בתים לבשל בם הדברים הנגרים והרופאים ישימו בהם הרטיות:

ומגררות. שם לכלים עושין להתגרר בהם מברזל או מנחושת תולין אותן במרחצאות וכל הנכנס לרחוץ נוטל אחד מהן לגרר בה רגליו ויש לה שלשלת קטנה שהיא תלויה בה ובאותו התלוי נפלה המחלוקת אם הוא מכלי מתכות ומקבל טומאה או לא:
וגולמי כלי מתכות כלי המתכות שיש לה תבנית הכלי ואין מלאכה מתוקנת כל צרכה כגון שאירע לה שאינה שוה ומיושרה או שאינה גרורה או שאינה לטושה וכיוצא בזה כמו שנבאר ונפרש בתכלית הביאור בפרק י"א מכלים:

וטבלא. לוח ואין הלכה כר"ג ועוד תבא משנה זו בפירוש בפרק י"ב מכלים מסכת עדיות פרק ג משנה י (י) בית שמאי אומרים אין אופין מיו"ט לשבת אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. וב"ה אינן מחייבין זולתי עירובי תבשילין בלבד וכן הוא מותר לו לאפות ולבשל ולהחם חמין ור"ג אומר כדעת בית שמאי כי אסור להחם חמין ביום טוב ולהטמין אותן כדי שיהנה מהן בשבת אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב כעין עירובי תבשילין:

והמנורה הנזכרת בכאן היא מתפרקת פרקים פרקים בית שמאי אוסרין להרכיב אותן ולחבר אותן חתיכות לפי שנראה כבונה ביו"ט ובית הלל אומרים אין בנין בכלים ופירוש זוקפין שמציבין ומעמידין תבניתה תרגום וגם נצבה אף אזדקפת:
וגריצין. עשויה ככרים עבים:
ורקיק פת עשויה ככרים דקין ואין הכוונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטן אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו שבית שמאי אוסרין שילוש אדם לישה גדולה ביו"ט ובית הלל מתירין זה זולתי בפסח בלבד כי זה לדברי הכל אין לשין אלא שיעור חלה וכבר פירשתי שיעור חלה בראש מסכת זו:

וחרי. מין מן הפת גדול הגוף כמו והנה שלשה סלי חרי על ראשי. ואין הלכה כר"ג מסכת עדיות פרק ג משנה יא (יא) מכבדין בין המטות. ואע"פ שהקרקע עפר:

ומניחין את המוגמר שורפין את הקטורת להריח בה אבל לגמר את הכלים והבגדים לדברי הכל אסור:

וגדי מקולס הוא שיהיה צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו כגון שה הפסח שהיו אוכלים בירושלים והלכה כחכמים מסכת עדיות פרק ג משנה יב (יב) פרתו. רצונו לומר שהתיר לצאת בה לפי שהפרה היתה לאשה שהיתה בשכונתו ולפי שלא מיחה בה יחסו אותו לו ורצועה זו בין שהיא עשויה לנוי או לסימן כדי שלא תתערב עם אחרות הכל אסור לפי שהוא משאוי כמו שנתבאר בפרק חמישי משבת:

וקירוד. הוא הסרת הזבובים הקטנים הנאחזים בירכות הבהמות והם מניחין המקומות פצועין כשעוקרין אותן. וקרצוף. הוא הסרת הזבובים הגדולים שאין פוצעין המקום שהן אוחזין בהם וחכמים אוסרים להסיר הגדולים שאין עושין חבורה גזירה משום אותן שעושין חבורה לפי שסוברין שדבר שאין מתכוין אסור כר"י (בן בתירה). והלכה כר' אלעזר דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם פי' הלכה זו עם השתי הלכות שלפניה בפ"ב מביצה

מסכת עדיות פרק ד משנה א (א) תרנגולת העומדת לגדל ביצים אין מחלוקת שביצתה אסורה לפי שהיא מוקצית אבל מחלוקתם בתרנגולת העומדת לאכילה וטעם איסור ב"ה לפי שביצה שנולדה היום נגמרה ברייתה ביום שלפניו וכשיהיה יום טוב אחר שבת תהיה ביצה זו שנולדה ביו"ט נגמרה הויתה בשבת ובית הלל אומרים חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט ונאסרה ביצה שנולדה בכל יו"ט גזרה יו"ט אחר שבת:

שאור. הוא שלשין בו העיסה ומתחמצת בו ואין מחלוקתם לענין אכילה אבל הכל מודים שלענין אכילה זה וזה בכזית ואמנם מחלוקתם לענין ביעור בית הלל אומרים ילפינן ביעור מאכילה ובית שמאי אומרים אי אפשר שלא יהיה ביניהם הפרש כיון שזכרה התורה שאור וחמץ

מסכת עדיות פרק ד משנה ב (ב) אינו ר"ל בכאן מי שעבר ושחט אבל הוא אומר מי שירצה לשחוט כשישאלנו היאך יהיה שוחט ביו"ט מה יהיה משפטו ואמר שב"ש אומרים [יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרים] לא ישחוט עד שיהיה לו עפר מוכן לומר שהפריש לו מקום מערב יום טוב ואמרו ומודים שאם שחטו שיחפור בדקר זהו בשני תנאים שיהיה הדקר נעוץ בעפר ויעקור אותו ובעקירתו נעקר העפר והתנאי השני שיהיה העפר תיחוח לא יהיה קשה ולא מעובה ומאמר ב"ש יחפור לכתחילה ויכסה על הפנים האלה אמרוהו ואפר כירה אין בו מחלוקת כדי שיודו אבל הוא תחילת דברים הודיענו שהאפר מוכן ומותר לשחוט בו ובתנאי שיהיה האפר מערב יום טוב אבל אם הדליק העצים ביו"ט לבשל בהם ונעשו אפר אין מותר לכסות בו אלא בעוד שהוא חם כדי שתתבשל בו ביצת תרנגולת ולפי שהוא ראוי לבשל מותר לנענעו ולכסות בו אבל כשיתקרר אסור לנענעו לפי שהוא נולד כמו ששמנו זה עיקר בראש מסכת ביצה ולשם קדם פי' משנה זו עם אשר לפניה מסכת עדיות פרק ד משנה ג (ג) כבר ביארנו בפרק ראשון ממסכת פיאה כי ההפקר אינו חייב בפיאה ולא במעשרות ומי שהפקיר לעניים בלבד אומרים בית שמאי שהוא הפקר ואינו חייב בפאה ולא כיוצא בה ומביאים ראיה על זה ממה שאמרה תורה לעני ולגר תעזוב אותם. אמרו יש עזיבה אחרת לעניים ולא לעשירים וב"ה מביאין ראיה ממה שנאמר תשמטנה ונטשתה. אמרו יש לך נטישה אחרת כזו מסכת עדיות פרק ד משנה ד (ד) גפה. מנעול החלקה נגזר מן יגיפו הדלתות (נחמיה ז):

וגדיש ציבור העומרים וכלים כלי המחרישה וכבר ביארו הגמרא שמחלוקתם הוא כשלקח העומר לשאת אותו אחר כן נתנו בצד אחד מאלה הנזכרים ושכחו לשם בית שמאי אומרים הואיל ולקחו זכה בו ומה ששכחו אחר כן אינה שכחה ובית הלל אומרים שכחה אבל אם לא לקחו כל עיקר אין מחלוקת שאינה שכחה וכבר קדם פי' הלכה זו עם אשר לפניה בפ"ו במסכת פיאה

מסכת עדיות פרק ד משנה ה (ה) אמרו כרם רבעי וה"ה בשאר אילנות שחייבין בערלה ואמנם זכר הכרם על דרך משל ואמרה תורה בנטע רבעי קדש הלולים. ואמר במעשר קדש לה'. ב"ה דרשי קדש קדש וידונו בו דין מעשר והוא שמוסיף בו חומש אם פדאו לעצמו כמו שנאמר אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. וחייב בביעור והוא שיסיר אותו מביתו כשישלים עניינו כמו שביארנו בפרק חמישי ממעשר שני וזהו שאמר יתעלה בערתי הקדש מן הבית. ולפיכך ג"כ אינו חייב בפרט ועוללות לפי שהוא כמו מן המעשר אלא דורכין אותו כולו ויאכל בירושלים כמו מעשר שני כמו שביארנו בפרק שביעי בפיאה וב"ש אומרים אין דנין בו בשום דבר מאלה הדינין לפי שלא נתבאר במקרא כלום מזה ומעמידין אותו ממון בעלים אבל יאכל בירושלים ולפיכך יפדו העניים לעצמם הפרט והעוללות כדי שיאכילום בארצותם וישארו דמיהם בידיהם כדי שיאכלום [בירושלים] והלכה זו נשנית בפרק שביעי מפיאה ובפרק חמישי ממעשר שני מסכת עדיות פרק ד משנה ו (ו) כבר ידעת. שמעיקרנו שהאוכלין אינן מטמאין אלא אחר הכשר באחד מן השבעה משקין או תולדותיהן כמו שנבאר בפרק אחרון ממכשירין ולשם נתבאר עוד כי המים השחורים שהם תמצית הזיתים והוא הנקרא מוהל שהוא מכשיר ומעיקרי ההכשר גם כן כי לא יהיה אלא ברצון בעלים כמו שאמר יתברך וכי יותן מים על זרע. והוא כתוב יתן ולמדנו מפי הקבלה יותן דומיא דיתן מה יתן לרצונו אף יותן לרצונו וכשזורקים מלח על הזיתים ונותנין אותם בחבית כדי לכבשם ולרכך אותם אין ספק שיצא עמהם אותו המוהל ונושרים בו הזיתים אומרים בית שמאי שאין צריך לנקוב החבית כדי שיזלו המים הנמצים מן הזיתים לפי שאף על פי שיתקבץ וישרה אותם והוא מן המכשירים הואיל ואין כוונתו שישרו ואין תועלת לו בזה אינן מוכשרין וב"ה אומרים כל זמן שלא יקוב החבית ברצונו נשרו לפי שידוע הוא שהמים יתקבצו וישרו אותם והוא מן המכשירין. ואמרו שהיא טהורה רצונו לומר שהזיתים אינן מוכשרין באותן המים הואיל ועשה נקב בחבית וגלה דעתו שאין כוונתו שתיכנס המוהל ואע"פ שהנקב נסתם בשמרים ונתכנסו המים לא יכשיר הואיל ואין זה לרצונו ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על הדבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין:

אע"פ שהוא מנטף. ר"ל שהשמן נזול ממנו וב"ה אומרים אם היה מן השמן על גופו כדי סיכת אבר קטן בלבד והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד אבל אם הוא יותר הוא טמא בשביל השמן שנטמא בהתטמאו ונשאר על גופו ואין מטהרין המשקין טמאים במי מקוה אלא המים בלבד כמו שיתבאר בפרק ד' דמכשירין וכבר קדם מזה קצת בפרק שני מביצה. ופירוש טופח שילחלח הכף בשמן. טופח ומטפיח שילחלח הכף ליחלוח שכשיגע בה הכף האחרת שתלחלח אותה גם היא ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת עדיות פרק ד משנה ז (ז) כבר ביארנו בפרק ראשון מקידושין שהדינר הוא משקל ששה ותשעים שעורות כסף שנקרא בערבי חכ"ה ואיסר רובע המעה והדינר הוא שש מעה כסף ולפי זה החשבון יהיה משקל האיסר ארבע שעורות והפרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף ומה ששמעתי מאבא מרי זצ"ל ששמע מרבותיו תמיד והוא המפורסם אצלנו שזה הנקראת חכ"ה בערבי אשר בה שוקלין הוא זרע אחד מן השעורים:

וגט ישן הוא שיכתוב גט לאשתו ולאחר כן ישב עמה וישאר הגט אצלו אחר כן יגרש אותה לגמרי ונתן לה הגט ראשון בעצמו בית הלל אוסרין זה שאומרין חיישינן שמא גיטה קודם לבנה לפי שאפשר שיולד לו ממנה בן אחר זמן כתיבת הגט שיתן לה ובית שמאי אינן חוששין לזה ודע כי פסק ההלכה כי מי שגרש את אשתו בגט ישן תינשא בו לכתחילה כמו שביארנו בגיטין. ואמרו ולנה עמו בפונדקי ובלבד שיהיו שם שני עדים שנתיחדה עמו:
ב"ה אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכאילו נבעלה בפניהם ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואמנם בעלה לשם קידושין והרי קדשה בפניהם בביאה:
ב"ש אומרים עד שיעידו ב' עדים בבעילה וכבר קדם זו ההלכה בפרק חמישי מגיטין. ופי' גס בה שהוא מכירה ונהוג עמה וענין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שיבעל אדם בפני עדים בעילה לשם זנות והוא יכול שתהיה שלא לשם זנות והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים

מסכת עדיות פרק ד משנה ח (ח) ב"ש שאומרים שהצרה חייבת בחליצה לפי דעתם ראוי כשחלצה חזרה גרושה ופסלה מן הכהונה ולדעת ב"ה אינה גרושה לפי שיהא כאילו חלץ לאשה שאינה אשת אחיו או שגירש אשה שאינה אשתו וכשנתייבמה הצרה פוסלין לפי שהוא זנות והזונה אסורה לכהן:

ולא נמנעו אלו מאלו לפי שלא היו חושדין אלו ואלו שיטעו אותם בדבר שסוברין שהוא אסור שיאמרו להם שהוא מותר וכבר ביארנו הלכה זו בראש יבמות ג"כ

מסכת עדיות פרק ד משנה ט (ט) מאמר. הוא הקידושין ואין הקידושין לדעת ב"ה קנין גמור ביבמה כדי שתדחה אחותה משום אחות אשה ולפיכך יחלוץ לה שתסתלק זיקתו ותהיה מותרת לכל אדם ונותן גט בשביל המאמר לפי שאין מתיר איסור המאמר אלא גט והראוי שיתן הגט בתחילה כמו שאמרו במשנה מוציא את אשו בגט וחליצה וכבר קדם פי' הלכה זו ועיקרה בפרק שלישי מיבמות מסכת עדיות פרק ד משנה י (י) אם הוסיף על שבת אחת יוציא ויתן כתובתה או יתחרט ויתיר שבועה וכמו שביארנו בפרק חמישי מכתובות. ופירוש אור לשמונים ואחד ליל אחד ושמונים מעת לידתה נקבה ועיקר הלכה זו כי האשה שילדה וולדות הרבה אינה חייבת אלא קרבן אחד ואם הפילה כמו כן היא חייבת קרבן ובלבד שיהא בו מצורת האדם כמו שנתבאר בריש כריתות ולשון התורה ביולדת נקבה כי אחר מלאת שמונים יום תביא קרבן. והוא שנאמר ובמלאת ימי טהרה וגו' וכל נפל שהפילה האשה באלה השמונים יום אינה חייבת עליו קרבן לדברי הכל לפי שהוא מימי הלידה הראשונה ודינה דין האשה שילדה וולדות הרבה וכשהפילה יום אחד ושמונים אין מחלוקת ג"כ שהיא חייבת קרבן לפי שהוא לידה השנית כיון שעברו ימי הלידה הראשונה אבל מחלוקתם במה שתפיל ליל אחד ושמונים ב"ש אומרים כאילו הפילה בתוך ימי טהרה ואינה חייבת זולתי קרבן אחד בשביל שהוא מוטל עליה מן הלידה הראשונה וב"ה מחייבין אותה שני קרבנות אחד על הלידה הראשונה וקרבן שני על הנפל כאילו הפילה אותו יום אחד ושמונים שהוא אחר מלאת ועוד תבא הלכה זו בריש כריתות ולשם נבאר ונפרש לאיזה ענין חולקים בליל אחד ושמונים ליולדת נקבה ולא נחלקו במה שתפיל ליל א' וארבעים אם יולדת זכר:

וסדין. שלמת פשתים יתעטף בו האיש אומרים ב"ש אינו חייב בציצית לפי שהציצית בפשתים שעטנז מפני התכלת שאינו אלא מצמר תכלת לזה מותר ביום לפי שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ולמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה ומדרך בני אדם שלובשים סדיניהם בלילה ואם לבשו בלילה ובו תכלת יתחייב מלקות לפי שלא נאמר אתי עשה ודחי ל"ת אלא ביום שלבישתו מצות עשה וב"ה לא גזרו לכסות לילה:
וכלכלת השבת. אמרו בתאנה המיוחדת לשבת ונשארה מאותה תאנה כלכלה אומרים ב"ה כיון שפירות אותה תאנה מוכנת לשבת תמיד ומעיקרנו שבת קובעת למעשר הנה כבר נקבעו למעשר ואין מותר לו לאכול מכלכלה זו ואפילו עראי עד שיעשר וב"ש אומרים לא הוקבעו למעשר ביחוד זה וכבר קדמה הלכה זו בפרק ד' ממעשרות

מסכת עדיות פרק ד משנה יא (יא) הכל מודים שאין נזירות בחו"ל וזה שנדר בחוצה לארץ קנסו ליה ב"ש שמן הקנס שיקיים סתם נזירות בא"י והוא ל' יום וב"ה יקנסו אותו שיקיים הנזירות שקבל על עצמו בא"י ואפילו היה מאה שנה ושיהא נזיר שתים שיעמוד נזיר ששים יום וכבר קדמה הלכה זו בפירושה בפרק שלישי מנזירות מסכת עדיות פרק ד משנה יב (יב) המאמר. הוא באכסדרה שנסדקה והיתה טומאה בצד זה וכלים בצד זה ואין ספק שהכלים טהורים הואיל והגג נסדק והופרש זה החצי וכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אוהל ברומה טפח או יותר נחשבה כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו ונתחברו הטומאה והכלים וחזר הכל תחת אהל אחד ואם היה אדם תחת הסדק של אכסדרה אומרים ב"ש לא עירב את הטומאה לפי שהוא כדבר הצמות ואין שם חלל גבוה מן הקרקע:

וב"ה אומרים האדם חלול הוא וצד העליון ממנו כאילו הוא אהל על הצד התחתון מדובק בקרקע ובגובה חללו יותר מטפח ולפיכך יביא את הטומאה לצד השני של אכסדרה ששם הכלים וזולתם ועוד תבוא הלכה זו בפרק אחד עשר מאהלות

מסכת עדיות פרק ה משנה א (א) ביצת הנבילה הוא שישחוט עוף ויפסול אותו בשחיטתו וימצא בו ביצה אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים שנמכרים בשוק היא מותרת באכילה ואם יש בקליפתה רכות ואפי' דבר מועט היא אסורה לפי שהוא מכלל בני מעיה אבל ביצת עוף טריפה היא אסורה מטעם שזכר. ועיקר הוא בידינו שהנכרים אין מטמאין לא בנדה ולא בזיבה לפי שנאמר בזב דבר אל בני ישראל בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הנכרים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם והם זבין מדרבנן. ב"ש מטהרים דם הנכרית על עיקר דין תורה ונותנין הגזירה דרבנן ברוקה ומימי רגליה שהוא מצוי תמיד שיהא כרוק הזב ומימי רגליו ובזה ידוע שהוא מרבנן בהיות דמה טהור לפי שאילו היתה זבה מן התורה הכל היה טמא והיה דמה כדם זבה וב"ה אומרים זה שהשוינו דמה עם רוקה ומימי רגליה ואסרנו הכל בטומאה אחת מורה שהוא מדרבנן. וענין כרוקה וכמימי רגליה שהוא יטמא לח ולא יטמא יבש ואין כך דם הנדה אמתית שהוא מן התורה לפי שהוא מטמא לח ויבש כמו שנתבאר בפרק ז' מנדה. ודם טהרה של מצורעת. הוא הדם שתראה האשה המצורעת אחר ז' לזכר וי"ד של נקבה ועוד יבא פירוש זה בפרק שמיני מנדה:

ופירוש בטובה. בטובתיו כאילו עשה לו צרכו או עשה עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו כמו שנתבאר בפרק ד' משביעית:
וחמת. כלי מעור ששמין בו מימיהן הולכי דרכים ואומרים ב"ש שזה החמת שנקב (מצדו) [וצררו] צריך שיקמט העור ויתקשה על המקום הצרור כמו שמנהג כשיעמוד זמן ארוך שיארע לו והוא אמרו צרורה גזור מן הצוררים. ויהיה הקשר בזה כל כך שיחזוק זה החמת הדבר שמשימין בו ותעמוד בו ובכן תהיה החמת מקבלת טומאה כמו שהיתה מתחלה ובה"א כיון שקשרה מקבל טומאה ואף על פי שאינה צרורה ולא נקמט העור ולא נתקשה מקום הקשירה

מסכת עדיות פרק ה משנה ב (ב) בשר עוף בחלב אינו מן התורה ואף על פי כן אומרים ב"ה אינו עולה משום הרגל עבירה:

ואמרו (ספרי פרשת קרח) שומע אני יתרום זיתים על השמן וענבים על היין תלמוד לומר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגורן מן הגמור וכבר קדמה זו ההלכה בפרק ראשון מתרומות וצריך אדם שירחיק ארבע אמות מן הכרם ואז יזרע הירק וזו היא עבודת הכרם ואם לא הרחיק וזרע כלאים בצד הכרם אמר רחמנא פן תקדש המלאה הזרע. ב"ש שאומרים שתבואת שורה אחת נקרא כרם אומרים שתבואת שורה אחת עם אותם הזרעים נשרפים וב"ה שאומרים שאינו נקרא כרם פחות משתי שורות ראוי לפי דעתם שישרפו תבואת שתי שורות והוא שנפל עליהם שם תבואת הכרם וכבר ביארנו זה בפרק ד' מכלאים:
ומעיסה הוא שירתיח המים בקדירה עד שיהיו רותחין בתכלית הרתיחה ויטיל בהם הקמח וינענעו עד שיתעבה ויתבשל וזה אינו חייב בחלה לב"ש וכבר ביארנו זה בראש חלה:

בחרדלית. הוא בחלוף ה"א בחי"ת ועקרו הרדלית ר"ל הר תלש והענין מימי הגשמים שיורדין ממקום גבוה כגון הר קטן או גבעה כשיגר ממנו נהר קטן אומרים ב"ש הרי הן כזוחלין ואע"פ שאין להם עיקר ומטבילין בהם את הכלים וב"ה אוסרין ועוד יתבאר בפ"ה ממקואות:

וכבר פירשנו בשמיני מפסחים שמחלוקתם בגר בלבד שבית שמאי [הלל] אומרים שמא בשנה הבאה יהיה טמא מת ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח בערב כמו כן עתה אטבול ואוכל בערב אבל ערל ישראל אין בו מחלוקת שהוא טובל ואוכל פסחו לערב

מסכת עדיות פרק ה משנה ג (ג) וכבר ידעת שכתבי הקדש הן מטמאין את הידים ונחלקו בקהלת אם הוא מכתבי הקדש לענין זה או לא ועוד יתבאר בשלישי מן ידים. ועוד יתבאר בסוף פרה שמי חטאת כשהוזו על הטמא וטהרו אותו ואח"כ נזלו מגופו על הקרקע או על הבגדים כי הנוגע בהם אחר כן אינן מטמאין אותו לפי שכבר נעשה עליו מצותן:

וקצח. הוא הנקרא בערבי שונין ב"ש אומרים שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל והוא לדעת ב"ה אוכל ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות ועוד יתבאר זה בסוף עוקצים

מסכת עדיות פרק ה משנה ד (ד) דם יולדת שלא טבלה. הוא הדם אשר רואה אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה כשלא טבלה ליל יום שמיני או ליל החמשה עשר לפי שאם טבלה הוא דם טוהר בלי ספק ב"ה אומרים כיון שלא טבלה לא נתפרשה מן הנדות ולפיכך מטמא לח ויבש כדם הנדה וב"ש אומרים אמנם תועלת הטבילה שתהא מותרת לבעלה אבל שיחשוב דם טוהר טמא מפני שלא טבלה לא ודע כשילדה בזוב ומלאו לה שבעה לזכר וי"ד לנקבה וספרה עם זה לתשלום שבעה ימים נקיים כדין כל זבה ולא טבלה וראתה דם אחר כן בית שמאי מטהרין וב"ה מטמאין וזה עיקר מחלוקתם. ואמנם הסכימו על יולדת בזוב שלא ספרה שבעה ימי נקיים ולא טבלה שלא נבדלה מן הזבות בלא ספק מסכת עדיות פרק ה משנה ה (ה) מפני שכל אחד מן השני אחים נפלה זיקתו על שתיהם וכאילו שניהם נעשו צרות זו לזו ולפיכך לא יקחו אחת מהן ופסק ההלכה כי אם קדמו וכנסו יקיימו כמו שביארנו בפרק שלישי מיבמות מסכת עדיות פרק ה משנה ו (ו) עוד תראה לשון מאמרו בחמישי מנגעים איזהו שער הפקודה מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן והפכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו וחזרה כי מן העיקרים המתבארים לשם שבהרת שיהיה שם סימן טומאת שער לבן ותהיה הבהרת קודמת לשער הלבן כמו שנאמר והיא הפכה שער לבן. שהפכה הבהרת ואומר (רבי) עקביא בן מהללאל הכוונה שישנה את זה השער עצם מהבהרת וזה השער הבהרת בעצמו היא ששנתה אותו וחכ"א הכוונה שישנה את זה השער הזאת הבהרת ועד שתהיה זאת הבהרת בעצמו היא ששנתה אותו והוא הענין מאמרם והיא הפכה לא שהפכתו חבירתה. ונקרא זה שער פקודה על דרך משל כאילו הבהרת הפקידה אותו במקומה עד שתחזור אליו ועוד יתבאר בפרק שני מנדה שמראות הדם שמחמתה תטמא האשה ארבעה ומכללם משרת הכרכום. ועקביא בן מהללאל אומר שהירוק דומה בזה המראה כלומר כמשרת הכרכום:

וגיזת הבכור אסור אמרה תורה לא תגוז בכור צאנך. וראוי לאכול הבכור בשנתו לא יאחר אותו אם הוא תמים קרב ויאכלוהו הכהנים ואם הוא בעל מום יאכל בכל מקום והאכילה שנה כלומר בשנתו לפיכך אסור בדרך גזיזה שיגזז בכור בעל מום כדי שלא יעכבהו הכהן ולא ישחטהו בשנתו ולפיכך אסור לו שיהנה בצמר שעליו עד שישחטהו ואם נפל הימנו דבר קודם שחיטה (רבי) עקביא מתיר ליהנות בו אחר השחיטה לפי שכיון ששחטו נסתלק מעליו האיסור וחכמים אוסרין אותו מפני הגיזה שמא ישהה ועוד יתבאר זה בפרק שלישי מבכורות:
ואומר שגיורת ומשוחררת אין משקין אותה מי סוטה וכשהביאו ראיה ממה שעשו שמעיה ואבטליון אמר שהם לא השקוה מי סוטה על אמיתתה אבל עשו תחבולה שחשבה שהן מי סוטה והם כדמות מי סוטה ודוגמא הוא הדמיון ועשו זה לפי שהיתה גיורת והם גרים וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל וקשה זה הדבר על החכמים על שלעגו עליהם ונדוהו:
ופירוש מלת פקפוק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן ונתקיימה בישראל. ונתחזקה ר"ל שהידים מתטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שזכרנו בזו המסכתא וכמו שהתבאר בידים והביא זה באורך

מסכת עדיות פרק ה משנה ז (ז) אמר לו מוטב להניח דברי היחיד ולא אמר לו שזה הראוי לו ואתה יודע עיקר התורה אחרי רבים להטות ואמנם אמר זה שהוא ג"כ קבל מרבים כמו שזכר ואין מתנאי המקבל שיהיו דבריו מרבים אבל כשהיו המקבלים רבים מרבים וקבל יחיד מרבים לעשות כדברי רבים שקבלו מרבים יותר ראוי כמו שביאר לו ומבואר הוא שאין הלכה כרבי עקביא בן מהללאל בכל מסכת עדיות פרק ו משנה א (א) אלו העדיות כולם מבוארים ועושים כהם ואמרו בירושלמי (ברכות פ"ד) בימי מלכות עובדי כוכבים היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני כבשים פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני גדיים באותה שעה האיר להם הקב"ה עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים ועל אותה העיד רבי יהודה בן בבא מסכת עדיות פרק ו משנה ב (ב) כבר ידעת שהמקראות הכתובים בתורה בזב שהוא מטמא משכב ומושב והמשכב הזב ומושבו יטמא אדם ויטמא בגדים והוא שנאמר והאיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וגו' אמנם כל מה שיהיה על הזב מן הבגדים והכלים ואפילו היו בינו וביניהם אלף חוצצין אותן המאכלים והמשקים נטמאים טומאה קלה והיא שנקראה טומאת מדף לפי שהיא מעליו מן העלה נדף ואותם בגדים או כלים אין מטמאין לא אדם ולא בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין בלבד והביאו ראיה על הטומאת מדף ממה שנאמר בזב וכל כלי עץ ישטף במים. אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בכלי שטף מטמא במגע הוא בעצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר וכל כלי עץ אלא אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף כל זה המיוחד בזב מאותן שדיניהם ודינו אחד רצונו לומר זבה ויולדת ונדה ונאמר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב לא המת לפי שלא היה צריך להחזיר לו זכרון זב לפי שמת לא יטמא משכב כגון הזב ואם הצענו על דרך משל מאה בגדים זה למעלה מזה מחבירו וישב זב על בגד העליון כל המאה בגדים טמאים משכב ואין הפרש בין הבגד שהוא דבוק בגופו כשישב עליו או הבגד שסמוך לארץ וזה ענין טומאת משכב אבל אם שמו המת למעלה ממאה בגדים השלשה בגדים מהם בלבד טמאים והם אותו שנגע במת [והשני] לפי שנגע בראשון והשלישי לפי שנגע בשני וכל מה שאחר השלישי טהור כמו שביאר בריש אהלות ואין מטמא אותן מדרך משכב אלא בדרך נגיעה בלבד וכן אילו השלכנו על הזב מאה כסוין זה על זה הכסוי העליון טמא מדף ומטמא האוכלין ומשקין וכן כל מה שלמעלה מן הבגד הדבוק בגופו הוא מטמא אוכלין ומשקין והוא טמא מדף אבל אם השלכנו על המת אין מטמא מהם זולתי הג' הסמוכין בלבד כמו שזכרנו ועוד תראה זה הענין בסדר טהרות במקוואות ועיקרו ברביעי מזבים והביא ראיה ר' אליעזר בזה העיקר וסתר סברתו שאמר אבר מן המת טמא לפי שטומאת החיים גדולה מטומאת המתים וממה שראוי שלא תשכח שמחלוקתם אינו באבר מן המת שיש בו כזית לפי שכזית מן המת אין הפרש בינו ובין המת כולו והכל מודים בזה ואין חולק אבל מחלוקתם באבר קטן לפי שהעיקר אצלנו איברים אין להם שיעור. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת עדיות פרק ו משנה ג (ג) זה הדבר כולו מבואר אבל צריך לידע העיקרים המקובלים אשר כפי אותם העיקרים היה משא ומתן זה והראיה וזה כי העיקרים שהכל מודים בהם שאבר מן החי דינו בטומאה כדין מת כמו שנאמר ובחלל חרב או במת. ולמדנו מפי הקבלה שהכוונה בכאן באמרו חלל חרב שהמקום שהפריד החרב מן האיברים כמו המת עצמו לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנק או הנסקל וזולתם מת נקראים הכל. ועיקר שני שעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל והוא מה שנאמר וכל הנוגע בעצם או בחלל. ובא הקבלה הלכה למשה מסיני שאותו העצם כשעורה. והעיקר השלישי שעצמות הנבילה והשרץ אינם מטמאין אבל מטמאין בשרם שנאמר והנוגע בנבלתם. ולמדנו מפי הקבלה בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים ואל זה רמז בכאן באמרו שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים מה שאין כן בעצמות. והעיקר הרביעי שאבר מן החי או מן המת כשסר ממנו העצם אינו מטמא משום אבר וזה באומרו בעצם ר"ל עצם שהוא כאדם מה אדם בשר וגידים ועצמות אף כאן בשר וגידים ועצמות ואם הוא מבלי עצם כבשר מן המת בין שהוא מן המת או מן החי וזה אמרו בכאן חסר העצם טהור כלומר טהור משום אבר. והעיקר החמישי שפחות מכזית בשר מן המת טהור ואין טומאה בו כלל והעצם אפילו בכשעורה מטמא במגע ובמשא כמו שבארנו. והעיקר הששי שרוב בניינו או רוב מניינו של מת מטמא באהל ואפי' שאין באותן עצמות רובע הרקב וכן רובע עצמות יטמא באהל ואע"פ שאין באותה הרובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו וזהו ענין אמרו רוב ורובע אמנם רקב הוא אפר מן המת הנשאר ממנו אחרי שנאבד לחותו ונדוקו עצמותיו ומתנאיו שיהיה המת כולו לא חסר ממנו אבר ונקבר ערום בארון מאבן גלל או עופרת וכיוצא בהם ממה שאינו כלה שיתערב מה שנדוק ממנו עם המת וכשיקח מאותו האפר המצוי באותו ארון מלא תרווד רקב שיעורו מלא שתי הידים כאחת זה השיעור מטמא באהל וכבר קדם זכר קצת אלה העיקרים בפרק שביעי מנזירות ועוד יתבאר אלה העניינים כולם בתכלית הביאור בפרק שני מאהלות וכשתדע אלה העיקרים כולם יתבארו לך כל המאמרים הקודמים והלכה כרבי יהושע מסכת עדיות פרק ז משנה א (א) אמר רחמנא ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור אדם בבניך תפדה. רבי אליעזר אומר הקיש בכור חמור לבכור אדם וחכמים מביאין ראיה מאמרו פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. שרוצה בו פטר חמור כמו שנתבאר בספרי ואומר לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. והלכה כחכמים וזה העדות בריש בכורות גם כן מסכת עדיות פרק ז משנה ב (ב) חגבים. מיני הארבה וצירן. הוא הרוטב היוצא מהם ואינו אסור ואפילו מחגבים טמאין לפי שאין החגבין מבעלי הדם וכמו כן יכשיר צירן גם כן ואינו כגון משקין טמאים אבל הוא מתטמא וזהו אמרם מהו טהור להכשיר הא לטמא ואפי' כל שהוא מטמא ועדות זו הלכה כמותה וכבר קדמה בעשירי מתרומות מסכת עדיות פרק ז משנה ג (ג) זוחלין. הם המים הנגרים בנחלים ובנהרות ונוטפין. הם המים הנוזלין טפות טפות מן המעינות ומן הנהרות גם כן ויתכנס מאותן טפות מקוה מים והעיקר אצלנו הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה וכשיתקבצו הנוטפין עם הזוחלין והיו הזוחלין הרבה מן הנוטפין דין הכל כדין מעיין והם כשרים לקדש בהם מי חטאת כמו שיתבאר בחמישי ממקואות ועדות רבי צדוק ברורה מסכת עדיות פרק ז משנה ד (ד) כבר קדם שזוחלין (הוא) [הם] המים הנגרים על הארץ נגזר מזוחלי עפר. וקלוח. הוא שפיכות המים והזלתן מן הכתלים והזחלה והוא לשון מורגל הרבה במשנה ובתוספתא והוא אומר כשנתן המים שיזחל על עלה האגוז כלומר על קליפתו החיצונה הירוקה וישפך מאותה הקליפה אל מקום אחר הנה הוא כדין הזוחלין כמו שהיה לפי שאותן קליפות ואע"פ שיש בהם בית קיבול אינם כלום כדי שיהיה דין המים כדין המעיין שהעבירו על גבי כלים שאזכרנו עוד בחמישי ממקוואות אבל הוא כזוחלים שהם כמעיין ומטהר בכל שהוא וכשר לקדש מי חטאת ולטבילת הזב כמו שיתבאר בריש מסכת מקואות. וכל אלו הלכות הן מסכת עדיות פרק ז משנה ה (ה) כדין אלו כלי חרס ויש בהן אפר פרה וכבר ביארנו לך במסכתא זו שכלי חרס לא יטמא מגבו והכלי טהור בלי ספק אבל חכמים אומרים שהאפר נטמא ואינו ראוי לטהר בו לפי שנאמר באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ואין זה מקום טהור ורבי אליעזר אומר הואיל והכלי לא נטמא אותו האפר במקום טהור הוא ועוד תבא הלכה זו בפירושה בעשירי מפרה. וכבר ידעת שסתם נזירות שלשים יום וכשגלח יום שלשים נחשוב אותו היום סוף השלשים ותחלת השלשים השניים ויהיה תשלום השלשים השניים ג"כ יום תשעה וחמשים וכבר קדם פירוש עדיות אלו בשלישי מנזירות וכן ההלכה ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת עדיות פרק ז משנה ו (ו) שר' אליעזר אוסר זה כדי שלא יניח אותה בשביל הלידה ויעבור על מה שנאמר לא תאחר לשלמו והוא ענין אמרו גזירה שמא יגדל מהם עדרים והלכה כמו עדות זה ולא נחוש לחששא זו דכל ולד שתלדנה מותר להקריבו שלמים כמו שיתבאר בשלישי מתמורה מסכת עדיות פרק ז משנה ז (ז) ארובות של נחתומים. לוחות של נחתומים שעורכין עליהם הככרות שהם עיסה ונקראות ארובות כפי תבניתם ועוד נבאר במקומות ממסכת כלים שפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מן התורה ואמנם מתטמאים מדרבנן והיה אומר ר' אליעזר שלא יטמאו אלה הארובות וזה התנור המתפרק הוא שנותנין בין כל חוליא וחוליא חול לפי שהוא כולו מתפרק חלק חלק וכשנטלה רומו טח אותו בטיט מבחוץ ומחבר כולו אמר ר' אליעזר הואיל והחול מבדיל בין חוליא וחוליא הוא נחשב כשבור המתפרק תמיד ולפיכך הוא טהור לעולם ואינו מקבל טומאה וחכ"א כיון שהטיט מדובק בחוליותיו מבחוץ הנה כולן מחוברות והוא שלם ומקבל טומאה ואין הלכה כרבי אליעזר כמו שנבאר בחמישי מכלים:

ומעברין את השנה בכל אדר. הוא שיכולין לעשות השנה מעוברת עד היום האחרון מן אדר ויכולין בית דין לומר ביום אחרון מן אדר שזה החודש שיכנס למחר הוא אדר שני ואמרו על תנאי. כבר ביארנו מה שהיה והכל ברור והלכה כן

מסכת עדיות פרק ז משנה ח (ח) יורה. קדירה בנויה וישים האש תחתיה וסביבה בנין על שפתות הקדירה וממלאין הקדרה באותן הדברים שמבשלין בה וכשהיא רותחת יעלו המים באותו הבנין כמו שעושים הצבעים ואותם שמבשלין הצאבון והסוכרה ושולקין הזיתים וכיוצא בהם והעיקר אצלינו שאלו התוספת העשויה מהם לפי שאנו צריכין להן לבישול הוא טמא והנעשין על דרך הנוי. תוספת על הצריך אינו מתטמא כמו שנאמר תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם וקבלנו בפי' זה לכם שבצרכיכם כמו שנבאר בחמישי מכלים מסכת עדיות פרק ז משנה ט (ט) חרשת שהשיאה אביה. כיון שהנשואין נשואי תורה לפי שאביה השיאה אע"פ שאין לה דעת שלימה לפי שהיא חרשת תצא בגט ויהיו גירושיה גירושין גמורים. ומריש קורה גדולה שמשימין עליה ראשי קורות התקרה כל דבר שגזל הגזלן ועשה בו מעשה שאינו יכול להחזיר הדבר שגזל בעינו אלא בהפסד דבר ישלם לבעליו דמי אותה הדבר שגזל להקל על בעלי התשובה וכבר קדם לנו המאמר באלו העדיות כולן שהם ברורות בחמישי מן גיטין מסכת עדיות פרק ח משנה א (א) זה שאמר בדם נבילות שהוא טהור דברי אמת רוצה לומר אינו מטמא כמו הנבילה לפי שאין לך דבר שיטמא דמו כגופו מלבד השרץ אבל דם נבילות הוא כמו משקין טמאין וכן יתבאר בירושלמי באמרם דם נבילות מטמא ברביעית ובגמרא שקלינן מאי טהור טהור מלהכשיר אבל לטמא מטמא. ואמנם ברביעית כמו שביארנו וכבר נתבאר בסוף חגיגה שהכלי מצרף מה שבתוכה לקדש ונחשוב כל מה שבכלי כגוף אחת ואף על פי שהם גופים נפרדים ואם נגע באחד מהם כאילו נגע בכולן ואין ראוי אותו הדבר לקרבן וזהו לגודל מעלת הקדש וסמכו זו למה שאמר כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת אמרו הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת וזהו כשהוא כלי שיש לו תוך והוסיף ר' עקיבא שאפי' אם [לא] היה לו תוך אלא שהיו אותם הדברים מסולת או קטורת וכיוצא בהן צבורין על לוח או עור הנה הוא מצטרף אותם וזהו ענין דברי ר' עקיבא אמרו הגחלים להפסל לקטורת ואף על פי שאינן מקבלים טומאה אלא על דרך הגדולה והתוספת בקדושה והעמידו זה בגחלים של יוה"כ ונתנו הטעם שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום תנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה כלומר שלא היה חושש להם. ודברי רבי עקיבא הלכה מסכת עדיות פרק ח משנה ב (ב) הורהנה. שמשכנה אצל עובדי כוכבים וכבר נתבאר בשני מכתובות שכשנחבשה ביד עובדי כוכבים ע"י נפשות אסורה לבעלה כשהיה כהן ואלה הממושכנות זולתי הנחבשות והם אסורות לכהן אלא אם העידו לה שהיא טהורה וזה הריחוק שריחקוה בני משפחתה אינה הלכה אבל היא מותרת לכהן כיון שיש לה עידי טהרה מסכת עדיות פרק ח משנה ג (ג) עיסה. היא הקמח הנילושה והמשיל המשפחה והיוחסין כעיסה שנתערבו בה חלקים וזה העדות שהעידו עליו הוא שמשפחה נשא אשה ממנה לספק חלל ולא נודע מי הוא ומת איש מאותה משפחה והניח אשה והיא נקראת אלמנת עיסה ויש בה ספק על ספק הראשון שאפשר שנשאת לאיש ההוא שהוא ספק חלל או נשאת לזולתו והספק השני אם היא אשתו אבל הוא חלל על האמת ותהיה היא ג"כ זונה ותהיה אסורה על הכהן כמו שקבענו עיקר בקידושין אם הוא כשר או זה האיש ספק חלל היה ולפיכך יכשירנה ר' יהושע לכהונה אמנם רבן גמליאל אומר הואיל ויש שם ספק ואילו חקרוה היתה אומרת לכשר נבעלתי (לא) תפסל לכהן. אח"כ העידו עדות אחרת ואמרו שזאת המשפחה שנתערב בה ספק חלל היא בחזקת כשרות כמו שאר המשפחות ויכולין לומר זו היא טמאה וזו היא טהורה כלומר נבעלה לעובד כוכבים או לא נבעלה וירחיקו לאותה טומאה מהם כמו שקדם ממאמרו והרחיקוה בני משפחתה ויקרבו אותה שנתברר אצלם שהיא טהורה ואין ראוי לנו שנאמר להם הואיל ויש בכם ספק אינכם צריכים שנתרחק זו: וכבר גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא ישב בית דין ויתיר אלמנת עיסה לכתחילה וזהו ענין אמרו שלא להושיב ב"ד על כך. ואמרו לרחק אבל לא לקרב כלומר כשהעידו הם שזו אלמנת עיסה רחוקה ולא שמעו מכם באמרכם טהורה כמו שעשו בתינוקות שהורהנה שהאמינו אותם לטמא אבל לא לטהר. ופסק ההלכה באלמנת עיסה שלא תינשא לכתחילה לכהונה ואם נשאת לא תצא מסכת עדיות פרק ח משנה ד (ד) איל קמצא. איל הוא מין הארבה דומה לאיל תרגום חגבים קמצין והעידו שהוא מין החגבים הטהורים ומותר לאכלו ותרגום טהור דכי וטהורין דכיין. ובית מטבחייא הוא בית המטבחיים והוא בית ידוע בעזרה ששוחטין בו הקדשים ועוד נצייר אותם במקומו מן העזרה כשנצייר צורת המקדש כולו במסכת מדות. ורצונו לומר במשקה בית מטבחיים הדם והמים שמשתמשין בו לשם והעיד שאותן המשקין טהורים ואינם מקבלים טומאה מן הטומאות בשום פנים ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים שיש מי שסובר שהיא דאורייתא ויש מי שסובר שהיא מדרבנן ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותו בעיקריו במסכת טהרות אבל אפי' מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקה בי מטבחייא דכן הלכתא גמירי לה וכמו כן אותם המשקין אינן מכשירין לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו המקום והוא אמרם לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ועל דרך הדחייה אמרו בגמ' שהדם בלבד אינו מכשיר ונתבאר אחר כן שהוא כדם כלומר משקה בית מטבחייא כולן אינן מכשירין ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר לפי שעיקר הכשר ודאי הוא למים כמו שנאמר וכי יותן מים על זרע ולמדו שאר הששה משקין לפי שהם דומים למים בייחוד קריאת השם ומהם מה שנקרא בשם המים כמו שנבאר במסכת משקין והואיל והדבר כן מכל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחייא טהור וכן יתבאר כולן בדין ולא כיוסי בן יועזר:

ודיקרב למיתה מסאב. ביארו בגמרא שהוא ספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שענין אמרו דיקרב שנודע בבירור שנגע במת הוא שנטמא אבל כשהוא ספק הוא טהור וזכר המת לפי שהוא החמור בכל הטומאות כל שכן מה שהוא למטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור וכן הענין שאומרים תמיד שספק טומאה ברשות הרבים טהור אבל לכתחילה נאמר לאותו האיש שנסתפק אינך מפסיד שטתבול כיון שהמים מצויים על דרך שמירה ואמר הוא כי אינו צריך טהרה ואפילו לכתחילה ולפיכך נקרא יוסי שריא לפי שהתור שלשה דברים כמו שאתה רואה וכן דרך שכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא בי דינא שריא ופסק ההלכה בספק טומאה ברשות הרבים שנאמר אינך מפסיד לטבול ואם לא טבל ונגע בקדשים הם טהורים בלא ספק לפי שספק טומאה ברשות הרבים מכלל ספיקות שטהרו חכמים ועדותו ברורה והלכה למעשה

מסכת עדיות פרק ח משנה ה (ה) כשיעיד עד אחד שמת בעל האשה תינשא על פיו וזה מפורסם וכבר נתבאר באחרון מיבמות:

ודיר עצים. הוא מקום ששם העצים ששורפים ע"ג המזבח הוא לשכה בעזרת נשים על ימין הנכנס במקדש מאותן הארבעה לשכות שיש באותה העזרה כמו שנצייר כשנעשה תבנית המקדש ואירעו שמצאו באותה לשכה עצמות מת וציוו ללקטן אחד אחד בלבד ונשארה כל העזרה וכל האנשים שהיו משתמשין בהם והכלים הכל טהור ולא אמרו שמא נטמא זה בזה וזה מזה ונגעו בטומאה אבל היא כמו רשות הרבים כמו שביארנו ולא חפרו בארץ גם כן כדי שיראו אם יש שם קבר אלא לקטו מה שנמצאו בלבד ולא גזרו טומאה על ירושלים בשבילם אבל העמידוה בחזקת טהרה כמו שאר ארץ ישראל כמו שנתבאר בגמרא בפרק אחרון בזבחים וכל זה ברור

מסכת עדיות פרק ח משנה ו (ו) זה המאמר ברור וכבר ביארנו בשני משבועות כי מן העיקרים קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ורצוני לומר בקדושתה ראשונה קדשה שלמה ע"ה ובמקדש בלבד הכל מודים בו אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת ואנו סומכין בזה על קדושת עזרא והוא קדושה שניה והיא כל מה שהחזיקו בה עולי בבל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מסכת עדיות פרק ח משנה ז (ז) לא נשמע ממרע"ה זה הלשון אבל שמע ממנו זה הענין לפי שמשה ספר בביאת המשיח ולשון התורה אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלקיך את שבותך וגו' ומל ה' אלקיך וגו' וזולת זה והגיד להם ג"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ והוא אליהו והודע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר מה הם אמר רבן יוחנן בן זכאי שהרעות שיסיר הם להרחיק אדם פסול ביחסו ששב כשר בזרוע ולקרב האדם כשר שהורחק מקהל כהונה או מקהל ישראל בזרוע והמשיל בשתי משפחות שהיו אחת כשרה והשניה פסולה ונתגברו בני ציון עליהם והשיבו הפסולה כשרה והכשרה פסולה והתבונן היאך בורחין חכמים מלשון הרע כי אע"פ שהיו יודעים השתי משפחות זכרו העשוקה בשמה ואותה שהיתה פסולה בבירור והשיבו אותה בני ציון כשרה בזרוע לא פרסמוה אבל אמרו ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע ורבי יהודה אומר אין העושק אלא לרחק הכשר בלבד וחכמים אומרים אין עושק ביוחסין כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת והתורה שהיא אב הכל אבל המתעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו אותו והוא אמרם לעשות שלום בעולם: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת עדיות מסכת טהרות פרק א משנה א (א) דע שנבלת עוף טהור אינה בביאור בלשון התורה וכבר ביארנו זה בפתיחה ואמנם היא נעתקה מסמיכות לאמרו יתברך (ויקרא יז) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ובא הקבלה (חולין דף ק:) שזה הפסוק בא בנבלת עוף טהור ביחוד אשר לא יאסר אלא משום נבלה וטרפה והוא אשר יטמא:

ואמרו צריכה מחשבה שיחשוב עליה לאוכלה ואז יטמא בעצמה טומאת אוכלין וזה שהדברים המותרין לנו אשר מדרך האנשים להזין בהן כמו התאנים והתמרים ובשר שחוטה וזולת זה כי הן לא יצטרכו מחשבה לפי שהן מוכנים לאכילה וכל עוד שנגע בהן טומאה אחר ההכשר נטמא אמנם מה שאינו מותר לאכול כמו נבלת העוף הנה אי אפשר מבלי שיחשוב עליה לאכילה ואז חשוב מכלל האוכלין ותטמא טומאת אוכלין:
ואמר ואינה צריכה הכשר. אבל היא עצמה ראשון לטומאה ותטמא כאוכלין טמאים ואף על פי שלא קדם לה הכשר. וזה שההכשר אמנם בא באוכלין כמו שבא הפסוק (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע וגו'. וטומאת אוכלין היא טומאה קלה לפי שהיא לא תטמא אדם וכלים כמו שביארנו בפתיחה ונבלת עוף טהור תטמא אדם וכלים בבית הבליעה כמו שיתבאר וזו היא טומאה חמורה כמו שביארנו בראשון מכלים ולהיותה מטמאה טומאה חמורה בעצמה נפל ממנה דין ההכשר והיא אמרם בספרי וכי יותן מים על זרע. מה זרעים שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר ושם נאמר מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר מפני שסופה להטמא טומאה חמורה ודע שהיא בעצמה אף על פי שלא נגע בה טומאה כלל הנה היא טמאה ותטמא טומאת אוכלין. ובגמרא דנדה (דף נא.) אמרו מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל הכשר מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל והדבר אשר אמר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דאמרי' כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה בעיא הכשר ולפי זה העיקר יהיה כביצה ממנה תטמא טומאת אוכלין ולא תטמא אדם ואפילו השליכו בפיו ואם בלע ממנו כזית מידי עוברה בבית הבליעה נטמא זה האדם ויטמאו בגדיו וכל בגד או כלי יאחזנו [והיא] בבית הבליעה תטמאנו זולת כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה ואם הגיע בחללו כבר נטמא אך אם נגע אז בכלים הנה לא יטמאם וקבל הוראה על זה מאמר והנפש אשר תאכל. אמרו נפש מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך המעים ואמרו תאכל. אין אכילה פחות מכזית:
וטעון הערב שמש. שנאמר (ויקרא יז) ורחץ במים וטמא עד הערב. ואם בא אל המקדש אחרי אכילה קודם שיטהר הרי הוא חייב קרבן אם היה שוגג או כרת אם היה מזיד כפי מה שביארנו בשבועות או בכריתות:
ובא בפסוק בטומאת מקדש וקדשיו לכל טומאתו אשר יטמא בה. אמרו לרבות בולע נבלת עוף טהור וכן זה אשר בלע כזית אם נגע בתרומה אפי' אחר אכילה תשרף לפי שהוא ישוב שני ושני בתרומה טמא כפי העקרים אשר קדם ביאורם בפתיחה:
והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. לפי שאיסור אבר מן החי מאמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים ואפילו היה זה האבר פחות מכזית לפי מה שקדם בראשון מאהלות באמרם האיברים אין להם שיעור ואם היה זה העוף טרפה וכבר קדם לך מנין טרפות העוף בחולין ואחר שחט והיא טרפה או נמלק בפנים עם היותו אסור לאכילה לא נחשבהו נבלה ולא יטמא בבית הבליעה ויקבל מופת ר"מ על זה שהיה אומר שבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה כ"ש עוף שנבלתו לא מטמא במגע ובמשא שתהא שחיטתו מטהרתו ומליקה בפנים כמו שחיטה בחוץ כי מליקה תתיר לכהנים כמו שתתיר שחיטת חוץ לכל וכמו שתטהרתו שחיטתו תטהרתו מליקתו ורבי יהודה אומר בהיות דיניה רבים ויוצאת מדיני הבהמה שהיא טהורה למי שנוגע בה ולא תטמאנו ולא יטמא אלא בעת האכילה הנה לא נתן אליה משפט הבהמה אבל לא תמלטנה שחיטתה אם תהיה טרפה מלהטמא הטומאות אשר ייחדוה ר' יוסי אומר דייה כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרת ולא מליקתה ואמנם נפל הקיבוץ על טרפה שנשחטה בבהמה טהורה לאמרו וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. ולא אמר וכי תמות אבל הובא בחסרון מהקצאה אמרו יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחטה והלכה כר' יוסי

מסכת טהרות פרק א משנה ב (ב) ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים וישאר אחר (זה) הנוצה הגדולה וכן הנוצה הקטנה אחרי סור הנוצה כולה ואמר שהן יטמאו כמו שיטמאו אוכלין ותטמא ג"כ טומאת אוכלין ולא יצטרף [אל] הבשר להשלים כזית אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא:

והחרטום המנקרים והצפרנים הטלפים. והדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה:
וראשי אגפים וראש הזנב. קצות הכנפים וקצות הזנב אחר מריטת הנוצה לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות אלא אם היו עופות שמנים מופלגים השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה והוא מה שאמר ר' יוסי שכן מניחים בפטומות ותרגום (בראשית מא) בריאות בשר פטימין בשר. ואין הלכה כרבי יוסי ורבי ישמעאל ואלה הן מספר הי"ג דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור. המשפט הראשון שהיא צריכה מחשבה. והמשפט השני שהיא לא תצטרך הכשר. המשפט השלישי שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין וזה שיהא טומאה בעצמה אע"פ שיהיה הפחות שבשיעור ומטמאה לזולתן מאוכלין ומשקים שיהיה בכביצה ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה. והרביעי שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש. והחמישי שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש. והששי ששורפים עליה התרומה אם נגע בה. והשביעי שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות. והשמיני שחיטתה מטהרתה. והתשיעי מליקתה ג"כ מטהרתה. והעשירי שהנוצה הנקראת גירטה שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים. האחד עשר שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית. והשנים עשר שהמנקר והטלפים יטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנוה. והשלשה עשר שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה

מסכת טהרות פרק א משנה ג (ג) מביאורינו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור ואם נגעה בתרומה טמאה והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהור תיכף ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה כמו שהתבאר בי"א מפרה. אמר הש"י בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו'. ואמרו יכול נגע [באוכלין] ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל בהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותר לאכול אחר השחיטה וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגוויה. וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים וזה שאמר יתעלה (שם יא) ולאלה תטמאו. הגיענו הפי' שהוא אמנם ירמוז על אבר מן החי ואמרו אחר זה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה. ואמרו אוציא את העוף אשר אין לו פרסה אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקודם ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור ושיהיה ג"כ כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהיה מעוף טמא ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרי מסכת טהרות פרק א משנה ד (ד) זאת ההלכה כבר קדם ביאורו בפ"ט מחולין (דף קכ.) ואמנם אשיבם פה:

רוטב הוא המרק:
קיפה. התבלין:
והאלל. חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור וגידים. יקראו העורקים והעצבים והקשורים והמיתרים והקרומות וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם וכן הטלפים. מה שהוא מן הטלפים על זה התאר שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבלה הנה לא יטמאו שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שביארנו בפתיחה. ובהמה טמאה כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה ולא תטמא כמשפט הנבלה עד שתמות ויבטל הפרכוס או שיותז ראשה:
ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים. ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה

מסכת טהרות פרק א משנה ה (ה) כבר ביארנו בפתיחה שאשר יטמא באב מאבות הטומאה הוא ראשון ואשר יגע בראשון שני ואשר יגע בשני שלישי ושהראשון והשני והשלישי והרביעי כולן יקראו ולד הטומאה ושם ביארנו ג"כ שהיות אוכל מטמא אוכל אמנם הוא מדרבנן אמנם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל ועוד יתבאר בפ' אשר אחר זה ששלישי של תרומה הוא עצמו פסול אך לא יטמא זולתו ולכך יקרא פסול. ואין שני של תרומה מטמא שלישי וכבר ביארנו זה בפתיחה ולא תסור ממך זאת הכוונה ולא תצטרך לכופלה עתה ואם יהיה השיעור אשר יטמא טומאת אוכלין הוא כביצה מקובץ מאוכל ראשון ושני ושלישי או מאוכל שני ושלישי הנה יטמא כקל שבשניהן כמו שהתבאר אמנם אם היה כביצה מזה וכביצה מזה הנה המקובץ מהן יטמא כחמור שבשניהם וזה מבואר לפי שבזה הקבוץ מזה החמור השיעור אשר יטמא ואם נחלקו אחרי התערבם הנה יטמא כל אחד מהם כקל שבשניהם לפי שכבר שב זה השיעור המצומצם ר"ל אשר הוא כביצה מעורב מקל וחומר ולכן יטמא כקל שבשניהן:

אמרו נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה הנה ישיבוהו שני להיות המקובץ מהן ראשון ואם יהיה ככר של תרומה שני אינו (פוסל) [פסול] אמנם הוא טמא ויטמא ככר של תרומה אחר אם נגע בו וישיבהו שלישי וזה הככר האחרון אשר יהיה פסול כמו שביארנו ואמרו ועשאוהו שלישי. ביאר ששני עושה שלישי בתרומה

מסכת טהרות פרק א משנה ו (ו) אם חלק המעורב לשני חצאים נהיה כל חצי מהן ראשון כמו שביארנו בהלכה הקודמת אמנם אם חלק זה המעורב על ג' חלקים ובכל חלק מהן אין בו כביצה מאוכל ראשון הנה שב זה השיעור המקובץ מאוכל ראשון ושני ואין באחד מהן כביצה הנה יטמא כקל שבשניהם ואמנם תקבל תנאי באמרי במאמר אשר ילוה אליו במדריגה להשמר מאוכל ראשון שנתערב באוכל שלישי אשר אם לוקח מן המקובץ מהם חלק יהיה בו פחות מכביצה אוכל ראשון הנה זה החלק יטמא כמו שיטמא השני לעיקר אשר קדם שהראשון בעת מה שנגע בשלישי ישיבהו שני ואמרו במה שקדם בזה הפרק שאף זה שלישי שנגע בראשון נעשה שני מסכת טהרות פרק א משנה ז (ז) ביאור אמתת מלת מקרצות מחותכות. מאמרו (איוב לג) מחומר קורצתי גם אני. וזה שהנה יעשו עוגות דומות ללוחות גדולות ויחתכו בכלי ברזל ולא יותזו בעת החתיכה לגמרי אבל יעזוב ביניהן דבקות מועט ותאפה הלוח בכללו והוא מחובר וכאשר יושלם אפייתה יתפרק זה החתך בעצמו מקצתו והיא תתפרק בפחותה שבתנועות וזאת היא מלאכת הנקודים אצלנו וכוונת נושכות זו בזו שתהיה האחת מחוברת בשנית הנה היא כולה כדמות לחם אחד. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד כמו שביארנו בפתיחה וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין יהיו לעולם תחלה ואפילו נטמאו בשני לטומאה ובהיות המשקין טמאים לעולם תחלה הנה הן ישימו הדבר אשר יטמאו שני ועוד יתבאר לך במס' ידים (פ"ג מ"א) שהידים הן שניות לעולם ובסוף זבים נבאר שהידים פוסלים את התרומה שהנוגע בידו בתרומה פסלה והשיבה שלישית עד שירחץ ידיו כמו שיתבאר במה שאחר זה ולכן אמר בידים כולן שלישיות לפי שהן כולן גשם אחד מסכת טהרות פרק א משנה ח (ח) הדבור פה באוכלין של תרומה וידוע ששלישי מתרומה לא יטמא לזולתו בשום פנים ושאין רביעי בתרומה וכבר ביארנו זה פעמים רבות והדבור כולו מבואר לא יצטרך ביאור אם הובן כל מה שסדרנו בפתיחת זה הסדר מסכת טהרות פרק א משנה ט (ט) גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתו ולא ירצה פה באמרו מים מקודשין מי חטאת ואמנם ירצה בהן מים יהיו על טהרת הקדש כמו ככרות הקדש עד שיהיו אלה המים משקה הקדש ואלה הככרות אוכלין של קדש ואם נגע השרץ בא' מאלה הככרות ונגעה הראשונה בשני ושני בשלישי ושלישי ברביעי וכן אל לא תכלית הנה כולן טמאות מפני המשקה מועט אשר בכל ככר מהן כי זה המשקה תחלה ואע"פ שהמשקה אינו אשר נגע בככר השני אך מפני חבת הקדש חשבנו היות המשקה שבתוך הגומא הוא אשר נגע בכל ככר מהן וישוב כל ככר מאלו הככרות שני לטומאה מפני המשקה אשר היא תחלה ואשר תהיינה אלו הככרות ככרות תרומה הנה השרץ מטמא שנים ופוסל אחד כפי העיקר אשר ביארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר לפי שהוא אם נגע בככר של תרומה שב ראשון ואם נגע ככר ראשון בככר שני טמאו ואלה השנים טמאים והככר השלישי פסול וכל מה שאחר השלישי טהור זה אם נגע ככר זה בככר לבד ולא נקפיד במשקה אשר בתוך הגומות בככרות תרומה אמנם אם היה בין כל ככר וככר לחות שיעור די שיטפיח היד והיא אשר תקרא משקה טופח כמו שביארנו פעמים רבות הנה כל אלה הככרות טמאות ואפי' היה אלף לפי שהוא תרומה וביאור זה שהשרץ בעת שנגע בזה הככר שמו ראשון וזה המשקה הטופח אשר בככר הוא תחלה ואם נגע הככר השני בזה המשקה הטופח אשר בככר הראשון שב [משקה] הככר השני להיות תחלה ואם נגע הככר השלישי בזה המשקה אשר יתחבר ביניהן ישוב הככר שלישי גם כן שני לטומאה וכן ישובו הככרות כולן שני לטומאה אלא הככר הראשון אשר נגע בו השרץ שהוא ראשון וזה מפני המשקה אשר בין כל ככר וככר אשר הוא תחלה לעולם ואע"פ שהוא נטמא בשני לטומאה וכבר ביארנו אלה השרשים כולן בפתיחת זה הסדר והיה זוכר לכל לשון זאת הפתיחה כמו שהודעתיך שמה מסכת טהרות פרק ב משנה א (א) תחלת מה שראוי שתדעהו שזה הירק הוא חולין ואמרו תחלה האשה שהיתה כובשת ירק היא אשה נדה אשר הוא אב ולא ירצה באמרו כובשת שהיתה מכבשת והיא נדה ואמנם הפי' כן קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה נדה בעלה חוץ לקדרה אם נגעה בזה עלה הירק היוצאת מן הקדרה והיה זה העלה יבש אפילו היה במה שיוצא מן הירק חוץ מן הקדרה כביצה הנה הוא טמא ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה ואע"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה ונגעה בו והיה בו כביצה הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקין כולן אשר בתוך הקדרה ולזה יטמא כל הירק והקדרה כי משקין טמאין יטמאו הכלים והאוכלים כפי מה שהתבאר ואם לא היה בו כביצה הנה לא יטמא המשקה המחובר בה כפי מה שהתבאר ואחר אמר חזר לקדרה הכל טמא ר"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור כל זה עוד (שיאריך להיות) [היותו] חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה נכבש הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה כמו שהתבאר ואחר אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה כפי מה שביארנו בשמיני מכלים נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהיה כל הירק הכבוש חבור ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין:

ואחר אמר היתה טבולת יום מנערת הקדרה בידים מסואבות. לפי שטבול יום לא יטמא חולין ולזה הוצרך לומר ידים מסואבות (ולהבדיל) [ולהודיע] שהיא טבולת יום להודיענו הכוונה אשר התבאר בתוספתא והוא אמרם (אחד) טהור. שידיו טמאות מטמאה משקה חולין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אין ידים לטבול יום ר"ל אין הבדל בין היות ידיו טמאות או טהורות ואינה הלכה ואל זאת הכוונה כיון פה אמנם היות הירק פסול והקדרה טהורה לפי שהמשקין שנטמאו מחמת ידים לא יטמאו הכלי בשום פנים כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר

מסכת טהרות פרק ב משנה ב (ב) רבי אליעזר אומר. שאנחנו מצאנו דין מי שיאכל הדבר הטמא אשר יותר רע מהדבר הנאכל עצמו ההיא אשר טמאו וזה נבלת עוף טהור אשר יתבאר שהיא לא תטמא בעצמה אדם וכלים במגע ומי שאכלה נטמא הנה לא אומר מאין נשים אנחנו אשר יאכל אוכל ראשון ישיבהו ראשון לטומאה ומי שאכל השני שני ומי שיאכל השלישי שלישי. ר' יהושע אומר שאנחנו לא ידענו מנבלת עוף טהור לפי שדינה זר יוצא מן ההיקש וכן אמר חדוש הוא אבל יאמר שהוא ימצא דין האיש האוכל יותר קל מדין הדבר הטמא הנאכל שאוכלין טמאין יטמאו בכביצה ומי שיאכל כביצה מאוכלין טמאין הנה הוא טהור עד שיאכל כחצי פרס כמו שביארנו בזאת המסכתא ור' יהושע אומר שמי שאוכל ראשון ישוב שני ואמנם סיבת זה שמי שאכל אוכל שני ישוב שני ולא הורידו ממדרגתו שאנחנו נמצא משקין טמאין ישימו האוכלין שני לטומאה אם יקרבו בהן ואם יהיו אלו המשקין כבר נטמאו בשני לטומאה כמו שביארנו בפתיחה וזהו ענין אמרם בתת סיבה לזה שהשני עושה שני ע"י משקין ואמנם עשה ר' יהושע זה ושם אוכל אוכל שני והודיענו באמצעות המשקין כמו שזכרנו לסיבה אשר ביארנו בגמרא דשבת (דף יד.) וזה שאילו שמנו אוכל אוכל שני שלישי לכן לא יפסול את התרומה לפי שהשני הוא אשר יפסול כמו שביארנו פעמים רבות ואנחנו כבר שמנו מי"ח דבר שגזרו שיהיה מי שאוכל אוכל שני שיפסול את התרומה ר"ל שאם אכל אוכל שני ואחר שתה עליו משקה תרומה והוא עדיין בפיו הנה יטמא המשקה וישיבהו תחלה ולכן גזרו על אוכל אוכל שני שיפסול את התרומה ולא יפסול אלא אם היה שני כמו שהתבאר פעמים רבות ואחר אמר שמי שיאכל אוכל שלישי ישוב שני לענין הקדש לבד לפי שהוא אם נגע בקודש ישיבהו שלישי ולא נחשבו שני לתרומה עד שנאמר שהוא אם נגע בתרומה פסלה כמו שיעשה השני אבל נגע בתרומה זה אשר אוכל אוכל שלישי לא פסלה כמו אילו נגע בו אוכל שלישי אשר אינו פוסל לזולתו כמו שהתבאר שם ביאורו ואמר שזה האוכל שלישי אשר אמרנו שמי שאכלו ישוב שני לקדש ושלישי לתרומה הוא שלישי לחולין שנעשו על טהרת התרומה לפי שהחולין עצמן לא ימצא בהן ג' בשום פנים כמו שיתבאר בזה הפרק. וכונת אמרם בכ"מ שנעשו על טהרת הקודש ועל טהרת התרומה מה שאני מספר בהיות החברים הנכבדים רוצים להסבב הבטול מהמון עמי הארץ עד שלא יאכילום ולא ישקום למה שיהיה בזה מן הטוב כפי מה שיובן מדברינו באבות היו מחייבין עצמן שיהיו אוכלין חוליהן בטהרה ואם היה אוכל על טהרת התרומה הנה יהיו אלו החולין כאילו הן תרומה לענין הטומאה וההפסד ואם היה אוכל על טהרת הקדש הנה מדרגתה כאילו הוא קדש וכבר ביארנו זה בסוף מסכת חגיגה (דף כ.) וכן התבאר בסוף מסכת פרה שיעשו חולין ג"כ על טהרת החטאת ר"ל פרה אדומה וידוע הוא ששלישי של תרומה פסול ומי שאכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת תרומה ישוב שני לקדש כי בין הקדש והתרומה מדרגה כמו שהתבאר ואם נגע בקדש ישיבהו שלישי ולא ישוב שני לתרומה אמנם זה האדם הוא כמו אוכל שלישי עצמו אשר הוא פסול ולא יפסול זולתו ויהיה לשון זה המשנה וביאורה כן האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשה על טהרת תרומה נעשה שני לקודש ואין שני לתרומה אלא שלישי וכבר נתבאר לך מדברי ר' יהושע שמי שאכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה שב פסול לתרומה ר"ל שאין ראוי לאכילה אמנם אם נגע בתרומה אינו פוסל אותו וזה הענין בעצמו במי שיאכל שלישי של תרומה עצמה שהוא פסול לאכול את התרומה ואינו פוסל את התרומה במגע כמו שפסל אותה האוכל אוכל שני וזה ביאור הש"ס כלל זה המאמר במסכת חולין (דף לד:) ושמור אלו העקרים למה שיבא אחר זה והיה זוכר אותה והלכה כרבי יהושע מסכת טהרות פרק ב משנה ג (ג) כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מאכל טמא ושלא יטמא זולתו יקרא פסול ודע זה ודע גם כן שהטמא זה אשר יקרא פסול יאמר אליו פוסל ולא יסופקו אלו השמות עליך ולא יתחלף לך פסול בפוסל וידענו שהשני שבחולין טמא מאמרו (ויקרא יא) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא. והשרץ אב הטומאה והכלי ראשון והדבר אשר יהיה בתוכו מן האוכלין שני ואמר הש"י יטמא. ולא יהיה בחולין שלישי לעולם ולשון הגמרא שאין שני עושה שלישי בחולין וכבר זכרנו זה בחמישי מסוטה (דף ל.) ובאמרו הנה השלישי אמנם הוא בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכן יתבאר בגמרא חולין (דף לה.). ונזיד הדמע. הוא התבשיל אשר יהיה בו תרומה אשר נקרא דמע. כמו שאמר (שמות כב) מלאתך ודמעתך לא תאחר. וכבר התנה בש"ס (תמורה ד.) בזה התבשיל תנאי והוא שלא יהיה מן התרומה בזה התבשיל השיעור מה שיבא ממנו כזית בכדי אכילת פרס ולזה מותר למיעוט שיעור התרומה אמנם אם היתה התרומה יותר נראה מזה לא יותר לאכול זה המאכל באוכל שלישי לפי שאנחנו כבר ביארנו בהלכה אשר קודם זאת שמי שאכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת התרומה אין ראוי לו לאכול התרומה אע"פ שלא יפסול אותה בנגיעה ובי"ב מזבחים (דף צט:) אמרו שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה ושמור אלו העקרים מסכת טהרות פרק ב משנה ד (ד) הנה שמו השני שיפסול השלישי בתרומה במצאם הפסוק אוסר על טבול יום לאכול התרומה והוא אמרו (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וקראו האל יתברך (שם) טמא. והוא אמרו (ויקרא א) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכבר ידעת ששכבת זרע מאבות הטומאה ובעל קרי ראשון כמו שביארנו בפתיחת הסדר ועוד יתבאר לך לשון זה הענין בסוף זבים בעל קרי כמגע שרץ ואם טבל ירד מדרגה אחת מן הטומאה ושב שני אך שהוא עם זה נקרא טמא ואסור עליו לאכול התרומה ויפסול התרומה וישיבה שלישי בתרומה ולזה שלישי בתרומה פסול אמנם הרביעי הנה הוא טהור ולכן מותר לאכלו בנזיד הקדש לפי שהוא אילו אכל שלישי שבתרומה שב שני לקדש כמו שקדם מסכת טהרות פרק ב משנה ה (ה) מן העקרים אשר קדמו שמחוסר כפורים מותר לו לאכול תרומה ולא יאכל בקדשים עד שיביא כפרתו ולאמרו (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה. אמרו טהרה לאכול בזבחים וכבר ביארנו בתורה בביאור היות שני בחולין טמא והוא אמרו (שם יא) כל אשר בתוכו יטמא. ואמר בבשר קדשים (שם ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ואמרו בכל טמא יכניס תחתיו שני לטומאה אשר לשון הכתוב בו שהוא טמא כמו שביארנו וזה הבשר אם יגע בשני ישוב שלישי וצוה השם בשריפתו בהיותו טמא וכבר מצאנו לשון התורה שיש שלישי בקדש ואמרנו ג"כ שאם היה מחוסר כפורים שהוא מותר בתרומה ואסור בקדש כל שכן השלישי שהוא פסול בתרומה לא ימעט מלפסול רביעי בקדש וזהו אמנם למדנו שלישי בקדש מן התורה ורביעי מק"ו וכמו שהאוכל שלישי של תרומה אסור לאכול תרומה ואע"פ שלא יטמא שלישי בתרומה לזולתו בנגיעה כפי מה שביארנו כן ג"כ אשר יאכל רביעי של קדש פסול ולא יותר לו לאכול הקדש ולכן לא יותר לאכול נזיד הקדש אלא בחמישי ולא ברביעי שהוא בעת אוכלו הרביעי יפסול גופו ולא יותר לו לאכול נזיד הקדש ולא נאמר כמו שאמרנו בתרומה שאם לא יהיה כזית בכדי אכילת פרס מותר לו זה לפי שלקדש מעלה יתרה על התרומה בדברים רבים כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח:) וזהו הקדש הנזכר פה בבשר קדש ולחם קדשים ובתוספתא (פ"א) באיזה קדש אמרו בקדשי מקדש כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינן לא כקדש ולא כחולין אלא הם כתרומה והשרץ מטמא שני ופוסל באחד מהן ושם נאמר גם כן החלה והבכורים ותשלומי תרומה וחומשה הרי הן כתרומה והטבל והמדומע וגדולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין אמנם מעשר ראשון כבר קדם לך מחלוקת בו בי"א מפרה מסכת טהרות פרק ב משנה ו (ו) כבר נתבאר בגמרת תרומה ובמסכת חולין (דף לג:) שהוא רוצה פה באמרו שנעשו על טהרת הקדש ואמר שזה האוכל שלישי נגע ברביעי של קדש פוסלו וישיבהו פסול כמו שקדם לך וכן אם נגע בחולין שנעשו על טהרת הקדש וזו היא משנה ראשונה אשר אמרו חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו בכל הדברים וכבר ביארנו בשני מחגיגה (דף כ.) כל זה בשש מעלות הראשונות לבד ואמנם ה' אחרונות והוא הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש. הרביעי בקדש פסול היד מטמאה חבירתה בקדש. אין אוכלים אוכלים נגובים בידים מסואבות בקדש. אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כי הקדש לבדו נתייחד לא חולין שנעשו על טהרת הקדש וכבר נתבאר לך שהרביעי אינו פסול בהן וכן השלישי אמנם הן בענין מגע טומאות כחולין כמו שהתבאר בסוף נדה (דף עא.) וכל מה שתמצא במשנה מזכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש היא משנה ראשונה ואחר ביאר ואמר שזה אשר אמרנו ששלישי בתרומה עושה רביעי בקדש אמנם זה שלישי של תרומה עצמה אמנם שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה אמנם ימצא בה לעולם שנים טמאים ואחד פסול ואפילו בקדש ולא תעבור ממנה טומאה לאוכל רביעי כלל וזה כוונת אמרם אבל אם נעשו לטהרת תרומה מטמא ב' ופוסל אחד משל בזה שיהיה אוכל ראשון של חולין שנעשו על טהרת תרומה שנגעו בו אוכלין של קדש הנה הוא ישימם שני ויהיו טמאים ואם נגעו אלו האוכלים באוכלי קדש ג"כ הנה זה האוכל ישוב פסול ולא יטמא זולתו ואע"פ שהוא קדש ומאשר הגיע בטומאתו אמנם מחולין שנעשו על טהרת הקדש לא תעבור הטומאה ממנו זולת אל השלישי ואפילו היה השני והשלישי אשר הוכנה להן הטומאה קדש והבן זאת הכוונה שהיא בתכלית העיון ויהיה לשון זה הדבר להוסיף הכוונה והביאור כן השלישי שבתרומה מטמא [משקה] קדש ופוסל אוכלין של קדש ושל חולין שנעשו על טהרת קדש במה דברים אמורים בתרומה עצמה אבל חולין שנעשו על טהרת התרומה שנים טמאים והשלישי פסול ואפילו היה השני והשלישי קדש אינו עושה רביעי בקדש הואיל והראשון של חולין נעשו על טהרת תרומה והבן זה והיה זוכר לדברינו בטומאת משקין בפתיחת זה הסדר מסכת טהרות פרק ב משנה ז (ז) זה הדבור כולו מבואר ואמיתי זולת פרק אחד ממנו והוא אשר חלק בו ר' אליעזר והוא אמרו שטומאת הקדש ואפי' היה התחלתה מן החולין הנה ימצא בה הרביעי כמו שביאר בו באמרו שהראשון שבחולין תעבור ממנו הטומאה אל הרביעי בקדש ושהוא יטמא השני והשלישי ויפסול הרביעי וכן אמר שהשלישי של חולין יפסול גם כן רביעי של קדש ויטמא משקה הקדש וישיבם משקין טמאים וכבר קדם מאמר ת"ק שלא יעשה זה אלא שלישי של תרומה עצמה אמנם חולין שנעשו על טהרת תרומה הנה לא ימצא בהן אלא שנים טמאים ואחד פסול ואפילו בקדש לא תעבור הטומאה אלא השלישי כמו שביארנו וכ"ש אם היה עיקר הטומאה מן החולין עצמן ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת טהרות פרק ב משנה ח (ח) כבר התבאר. שהאוכל אוכל שני ישוב שני לטומאה ושם התבאר גם כן שהשני לטומאה מטמא משקה חולין וכבר ביארנו פעמים רבות שאלה המשקין טמאין ישובו תחלה ולכן לא יעשה בבית הבד לבלתי יטמא השמן ולשון התוספתא האוכל אוכל שני לא יעשה בבית הבד מפני שהוא שני והשני מטמא המשקין לעשותו תחלה ואמרו על משקה הקדש. ירצה לומר על טהרת הקדש ואמר לטמא שני ולפסול אחד כל עוד שתשמעהו בכל המשנה והש"ס כונתו שיהיה הראשון והשני טמאים והשלישי פסול כמו שהתבאר במשפט טומאת תרומה ואשר אמר שהוא [כחולין] יהיה הראשון טמא והשני פסול ואלה השלשה סברות בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכקדש דמו ואין הראשון טמא והשני פסול לבד והשלישי טהור בחולין מסכת טהרות פרק ג משנה א (א) כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקין תחלה לעולם ואפי' נטמאו באוכל שני וכבר ביארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפא ישוב דומה לדבק וגריסין נזיד הפולין ומדרכו ג"כ שאם יקורר יקפא וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפא ואם היה אחד מאלו השרפים אשר מדרכן שיקפאו אם ישארו וכבר התחילו להקפא ונשאר בהם מהלחות שיעור שיטפיח היד הנה היא במדרגת המשקין ואם נטמאו אחרי הטומאה ונשלם הקפאתה שבו שניים לפי שהם אז אוכל והוא כמו אוכל שנגע במשקה טמא אשר הוא שני כמו שהתבאר ואם נהפך הענין שנטמאו והן נקפין והיו שני ואחר לקחו להתיך אחר היותם שני לטמא הנה יש בו זאת החלוקה שאם היה הדבר הנקפה בכללו כביצה מכוונת ואחר הותך הנה זה הניתך טהור לפי שהן משקין ולא יטמאו בדבר כי האוכל אשר כבר נטמא כבר נשתנה צורתו ואם היה זה האוכל שני הנקפה יותר מכביצה הנה כל המשקה הניתך ממנו טמא ואם הותך הכל שבו המשקין טמאין לפי שבעת מה שלקח ההתכה תחילת נקודת ההתכה נטמא באוכל שני אשר הובדל ממנו לפי שנשאר ממנו נפרד כביצה בעת צאת זאת הטפה וכבר ביארנו שכביצה מאוכלין טמאין יטמא משקין אם נגע בהן וכל מה שיותך אחר זה יעורב באלה המשקין טמאים אשר יצאו ראשונה וזה היא כוונת אמרו כיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא בכביצה מסכת טהרות פרק ג משנה ב (ב) כוונת אמרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה ואחר נמחה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחילה לפי שהנקפין לא יקפאו באמת ומשקין יחשבו ואפילו בעת ההקפאה:

ופירוש גוש. הגוף המדובק כמו גוש עפר והכוונה פה שהיו כל הזיתים טמאים מקובצין מחוברין גשם אחד וכבר פירשנו וביארנו בפתיחה שאוכלין טמאין לא יטמאו הכלים ושמשקין טמאים יטמאו הכלים והתבאר גם כן בכלים שמשקין טמאין מטמאים התנור באויר אם היו יותר מכביצה בעת מה שיצא השמן בחום האש יטמא בכביצה הנשארת משאר הזיתים קודם שריפתן וישובו משקים טמאים ויטמאו התנור להגיעם באוירו וזה אם יהיו מקובצים אמנם אם יהיו הזיתים גרגרים מובדלים או חלוקים לא יהיה בכל כביצה ואפילו היה אי זה שיעור שיהיה הנה לא יטמא התנור לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא ואין הלכה כרבי שמעון שזורי

מסכת טהרות פרק ג משנה ג (ג) אם תהיה זוכר לעקרים הקודמים ביאורם והבנת מה שקדם מן הביאור הנה זה המאמר מבואר ואמנם יצטרך לידיעת עיקר אחד לבד והוא שהזב והדומה לו ר"ל זבה ונדה ויולדת יטמא כל מה שישאם ואף על פי שלא יגע בהן אבל יטמאה במשא ושוין בזה האוכלים והמשקים כמו שנבאר בסוף זבים מסכת טהרות פרק ג משנה ד (ד) ידוע שהשמש יכלה לחות הגוף וינגבנו ולכן יכמש והמים ילחלחם וירפם ויגדלם ויוסיף בגדלן ואודיעך הנה עיקר אחד והוא שהשיעורים כולן אמנם נשמור בהם שיעור הגדול ולא נביט לרפיון החלקים וההתעכבות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר וביאור נתפתחו נפחו ר"ל שנוספו וגדלו מסכת טהרות פרק ג משנה ה (ה) ירצה בזה המאמר שמשפטי הטומאות והטהרות ילכו כפי הענין אשר ימצא עליה הדבר שאם יהיה בענין שיקבל טומאה הנה הוא טמא ואם יהיה בענין שלא יקבל טומאה הנה הוא טהור והמשל הנזכר הוא שאם ימצא מחט מליאה חלודה או שבורה אשר לא יטמא היותה על זה הענין שהיא לא (תאמר) [תאות] לתפירה כמו שביארנו בי"ג מכלים ולזה תהיה אצלנו בחזקת טהרה ולא נאמר אולי טמאה היתה בעוד שהיתה שלימה ואחרי הוטמאה נשברה וטהרה שלא נשאר בה טומאה כפי מה שהתבאר בכלי מתכות שהן חוזרים לטומאתן הישנה אבל נשימה כמו טהורה אם נצא בענין הטהור מסכת טהרות פרק ג משנה ו (ו) כבר ביארנו פעמים רבות שספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור. וידענו זה מסוטה שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה לבעלה והענין ספק לפי שהוא לפעמים בעלה או לא והוא אמרו יתברך (במדבר ה) ונסתרה והיא נטמאה. הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברה"י טמא ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת לישאל וישיב במאמר אמנם מי שאין לו דעת לישאל אפילו יהיה ברה"י ספיקו טהור לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה ואז נדין בספיקה שהוא טמא וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשאלו אם נטמא אם לא הוא אשר ספיקו ברה"י טמא ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהן טהורים ואע"פ שהמבוי רה"י ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא לפי שהן אין בהן דעת. אמנם הפקח ספיקו ברה"י טמא. ולשון התוספתא (דטהרות פ"ו) שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י מה כאן דבר שיש בו דעת לישאל אף להלן דבר שיש בו דעת להשאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. ומפני מה ספק רה"ר טהור אמר להן מצינו שהצבור עושה הפסח בטומאה בזמן שרובן של צבור טמאים אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו לספק טומאה רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים מסכת טהרות פרק ג משנה ז (ז) כוונת זה המאמר שעם היות השושנים במקום הטומאה לבד ואי אפשר להגיע אליהם אלא אחר הטומאה לא נאמר כבר נסתלק הספק ובאמת שהוא בעצמו נכנס שם וכבר נטמא טומאת מת אבל הספק נשאר לפי שאפשר שזולתו לקטן אליו ובנפילת הספק הנה הוא טהור כמו שביארנו. וכן חמור בין הקברות הכלים שעל גבו ספק. מפני שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר הנה נטמאו הכלים ואם היה שלא נגע בקבר הנה הן טהורין מפני זה הספק הן טהורין לעיקר אשר הקדמנו שהוא אין בו דעת לישאל מסכת טהרות פרק ג משנה ח (ח) זה התינוק הוא טמא והעיסה טהורה והוא ברה"י ומצאנו חתיכה מזאת העיסה בידו ר' מאיר אומר ספק הוא אם חתכה בידו וטימא את העיסה או חתכה זולתו אליו ולכן ספיקו טהור ויהיה העיסה טהור לפי שאין בו דעת לישאל כמו שביארנו וחכמים אומרים אין שם ספק שחזקה שתינוק מטפח ולכן יהיה העיסה טמא בחזקתה וכפי זה האופן ילך הדין בתרנגולין ומשקין טמאים וכן שאר ב"ח אע"פ שהיו אלה המינים אין בהם דעת לישאל לפי שחזקתם שהם ישתו ואז יאכלו מזאת העיסה ואם היה הקירוב בין העיסה והמשקה הטמא עד שישאר הטפחה בפיהם מאלה המשקים הנה טמאה העיסה בלי ספק ואין הלכה כר"מ והלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת טהרות פרק ד משנה א (א) הזורק טומאה. ר"ל מי שישליך דבר טמא ואמר שבין שישליך ככר טהור בין מפתחות טמאים או השליך מפתח טמא בין ככרות ונמצא הככר בלתי נוגע במפתחות הנה הלחם טהור וזה הספק טהור ולא נאמר לך נגע הככר במפתחות בעת עברו עליהן לא נחה על הדבר אבל עברה עליה העברה ורבי יהודה אומר שאם השליך ככר טהור בין מפתחות ועבר עליהן הנה הככר טמא לפי שהמפתחות הטמאות נחות והרי יש לטומאה מקום ואם השליך מפתח טמא בין ככרות טהורות הנה הוא טהור לפי שהטומאה בלתי נחה ולא תעצור לה מקום והמשל במפתחות והוא ההיקש לשאר טומאות אמנם הכוונה שאם השליך דבר טמא ולא יודע בעת עברו בזה המקום אם נגע או לא נגע והידוע ברוב שיושלך מפתח או ככר ואין הלכה כרבי יהודה מסכת טהרות פרק ד משנה ב (ב) ספקו טהור. ואע"פ שהיא תרומה כאשר לא נחה הטומאה במקום ידוע ספקו טהור מסכת טהרות פרק ד משנה ג (ג) זה כולו מבואר ואמר היו מנקרים בהן על הארץ רצה לומר שהניחו זה השרץ על הארץ וינקרו בו ויאכלו ובתנאי שיהיה זה ברה"י ולזה אם נסתפק אם נגע אם לא נגע ספקו טמא כמו שביארנו מסכת טהרות פרק ד משנה ד (ד) כבר קדם לך באהלות (פ"ב מ"א) שכזית מן המת מטמא באהל וכן התבאר מה שנטמא באהל אם האהיל על האדם ועל הכלים טמאים אמנם שמנו ספק כלים טהור אע"פ שהן ברשות היחיד לעיקר אשר זכרנו והוא שאין בו דעת לישאל ואף על פי שהוא ספק כי לפעמים כל אחד מהכלים נגע בשרץ בעת השאיבה וכן לפעמים יהיה השרץ בכלי העליון אשר ישפך ממנו ובעת מה ששפך הגיע בכלי התחתון ועם כל זה טהרנו זה הספק ואמרנו שהעליון טהור והכלים טהורין זולת אשר נמצא בו השרץ מסכת טהרות פרק ד משנה ה (ה) כבר ביארנו בפתיחה ששתני הטמאין הן משקין טמאין וידוע ששתני הבהמות טהורים וכבר התבאר בתוספתא שם נתערבו מי רגלים טהורים עם מי רגלים טמאין אמרו רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטלו מראיהן טהורים ואם לאו טמאין ואמר שם שאם נתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי רגלי בהמה בשוה חצי בחצי הנה זה המעורב ספק אם בטל מראיו ויהיה טהור או לא בטלו מי רגלי האדם ויהיה הכל טמא וזהו מכלל הספיקות אשר שורפים עליהם התרומה וכבר נתבאר באהלות (פי"ח מ"ו) שארץ העמים ובית הפרס מטמאים במגע ובמשא והיה ספק אם יש בה עצם כשעורה או אין בה וכן הרוק הנמצאות בשווקים הנה לפעמים הוא רוק איש טמא והוא משקין טמאים או הוא רוק איש טהור וכן הכלים הנמצאים אפשר שיהיה כלי טמא או כלי טהור ובגדי עם הארץ גם כן ספק אם הן טמאין או טהורים וכל עוד שנגעה תרומה באחד מאלו הדברים הטמאים אשר נטמאו בספק הנה היא תשרף לפי שנטמאה וזהו ענין אמרו על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. רצה לומר שהתרומה נגעה באחד מאלה באמת וזהו ספק טומאה ולפי שאלה בעצמן טמאין בספק כמו שביארנו ואמר ר' יוסי שספק מגען גם כן ברשות היחיד שורפין את התרומה וחכ"א ברה"י תולין לפי שהוא שתי ספיקות אחת מהן ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק טמא הוא זה הרוק או זה הכלי או טהור והעיקר אצלינו שעל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה כמו שיתבאר בד' מנדה ולכן ברה"י תולין וברשות הרבים טהור כפי העיקר ואין הלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ד משנה ו (ו) כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שרוק הזב מאבות הטומאה ועוד יתבאר בסוף זבים שהוא מטמא במגע ובמשא ובהיסט ויתבאר לך בפ' ז' מנדה (דף מ:) שרוק הזב אמנם יטמא כל עוד שהוא לח אמנם אם יתייבש ונתנגב תכלית היובש הנה לא יטמא כמו שהתבאר שם ואם יהיה ברה"י שני רוקין אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן ולא ידע באיזה מהן נגע ואמרו פה טמא אינו רוצה בו טמא ודאי אמנם ירצה בו אחד מן הרוקים הנמצאים אשר קדם המאמר בהן שהן טמאים ושורפים עליהן התרומה כאילו יאמר רוק אחד טהור ודאי וא' נמצא ונגע ונשא והסיט לאחד מהן ברה"י ולא ידע באיזה מהן נגע הנה זה האיש אם נגע אחר זה בתרומה תולין ואין שורפין לפי שהוא תרי ספיקי וזהו ביאור אמרם בהלכה הקודמת שספק מגען ברשות היחיד תולין כי אין הבדל בין נפילת הספק בככר של תרומה עצמה אם לא נגע או בנפילת הספק באיש אשר נגע בתרומה באמת אם נגע ברוק טהור או ברוק הנמצא וכן בשאר הספקות ששורפים עליהן התרומה ואמר על מגען בר"ה (או ברוק הנמצא) תולין עליו את התרומה וסיבת זה מה שהתבאר מן התוספתא והוא אמרם כיון שנתלש עליו עשה רה"י וכוונת זה שהרוק אם יהיה לח יתלה באבר אשר יגע בו וכבר ביארנו שהוא מטמא בכל שהוא ואם הגיע ממנו על גוף זה האיש אי זה שיעור שיהיה הנה הוא ספק ברה"י לפי שגוף האדם אינו רה"ר אמנם אם היה הרוק הנמצא יבש וכן הרוק הטהור ונגע באחד מהן ברה"ר אשר לא נתלה בגופו דבר הנה הוא טהור לגמרי ולא יפסיד התרומה לעולם כמו שקדם בהלכה אשר קודם זאת שספק מגען ברה"ר טהור. אמנם אם נשאה ר"ל נשא אחד מהן ולא ידע איזה מהן הנה הוא ג"כ תולין עליו את התרומה אע"פ שהם יבשים לפי שכבר נשא ויצא הספק מרה"ר בהיות זה הרוק נשוא על זה האדם ותכלית מה שאמר שספק טומאה ברה"ר טהור ואם ספק נגע או לא נגע אשר עצם הדברים אשר נפל בהן הספק ברשות הרבים אמנם המשא הנה לא לעיקר אשר זכרנו והוא אמרם כיון שנתלש נעשה רה"י. אמר היה רוק יחידי. ר"ל רוק יחידי נמצא ונגע בו או הסיטו ואפילו ברה"ר כי זה האיש שורפין עליו את התרומה כפי מה שהתבאר שעל ודאי מגען שהוא ספק טומאה שורפים ואפילו ברה"ר כפי מה שביארנו בהלכה הקודמת ומבואר הוא שאמרו פה ברוקין היבשים לא ירצה בהן שהן יבשים בתכלית שהן אז לא יטמאו כמו שיתבאר בנדה (שם) ואפי' היה רוק הזב ודאי אמנם ירצה בהן ששבו מן הנגוב בגדר שלא יתלה ביד [אדם] אם לא ימששהו לכוונה אשר ביארנו ולזה אמרה התוספתא נגובי ולא אמר יבשים מסכת טהרות פרק ד משנה ז (ז) ידוע הוא שג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה ואם נפל הספק אם נפלו המים שאובים לזה המקוה או לא נפל או נפל הספק גם כן היש בהן השיעור אשר יפסול אם לא הנה המקוה כשר כמו שיתבאר בשני ממסכתא מקואות והוא מתחיל לבאר כל ספק מאלה הי"א ספיקות הנשארות מסכת טהרות פרק ד משנה ח (ח) מאשר לא תנוח זאת הטומאה על גב הקרקע שמו ספיקו טהור כי ספק הוא אם נגע או לא נגע ורבי שמעון אומר אם היו המים אשר הטומאה צפה על פניהם בכלים ספיקו טמא רבי יהודה אומר שאפילו היו בקרקע וספק הוא אם נגע או לא נגע כי המים אז נחו והטומאה אז נחה לפי שהוא ירצה פה בירידה רדתו לטבול באלה המים או לרחוץ בהן ואם טבל ועלה ונסתפק אם נגע או לא נגע בעת עלותו הנה הוא טהור כי (ברדתו אל) [בעלותו מן] המים תדחה הטומאה לצדדים ותרחק ממנו והוא אמרם בתוספתא (פ"ה) מפני שהמים דוחפים אותה לצדדין ור' יוסי אומר אפילו היה המקום צר בגדר שתבא הטומאה וידביקהו כל עוד שלא יתאמת שהוא נגע ספיקו טהור להיותו צפה על פני המים ומבואר הוא שזה כולו אמנם ברה"י אמנם ברה"ר אפי' לא תהיה צפה ספיקו טהור כמו שיתבאר ועוד התבאר במסכת נזיר (דף סד.) שזה הדין אמנם הוא לענין שרץ בלבד. וזה שת"ק אומר שאמרו בכל שרץ השורץ יורה שהוא מטמא בכל מקום ששורץ ואפי' על פני המים ואמרו על הארץ יורה שהוא לא יטמא אלא על הארץ ואמר אם לא יהיה השרץ על הארץ ונסתפק אם נגע או לא נגע ספקו טהור ור' יהושע יקבל מופת מאומרו (ויקרא יא) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. הנה זה מופת שהשרץ לא יטמא במים ואחר אמר ונוגע בנבלתה יטמא עד הערב. הנה זה יורה שמי שנגע בשרץ וירד במים טמא ויגיע מזה אם נתאמת שנגע שהוא טמא ואם נסתפק אם נגע או לא נגע טהור זה במעין ובור אשר המים בקרקע אמנם אם יהיו המים בכלים ספיקו טמא והלכה כת"ק והתבאר רבי יוסי והגעתו בענין אמיתי מסכת טהרות פרק ד משנה ט (ט) זה כולו מבואר וזה שהוא אומר אם נפל הספק בטומאה בעצמה אם נטמא אם לא נטמא ספיקו טמא וישובו משקים טמאים ואם נפל הספק בטמא זולתו יהיה הזולת טהור כמו שהמשיל והביא המשל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא מסכת טהרות פרק ד משנה י (י) רבי יוסי אומר שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם נילושה בה זאת העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקין ג' סברות שיש אחד שאומר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואילו לטמא עצמם אמנם הוא מדרבנן ושאומרו יתברך (שם) וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא. אמנם ירצה בו שמשקין התלושין מן הקרקע מכשירין אע"פ שהן בכלים וכוונת יטמא יכין לטומאה או יכשיר ויש מי שיחשוב שטומאת משקים בעצמן מן התורה כמו שנראה מלשון הפסוק וטומאת זולתן מדרבנן וזהו סברת ת"ק ולזה אמר שאם נפל הספק בטומאת עצמן ספיקו טמא ואם נפל הספק בטומאת זולתן ספיקו טהור להיות זה מדרבנן ויש מי שיחשוב שאפי' לטמא משקים בזולתו מן התורה ושאמרו יתברך יטמא. ירצה בו זולתן זו היא סברת ר' יוסי ולזה אמר שאם נפל הספק בטמא המשקים לאוכלין הנה האוכלין טמאים אמנם אם נפל הספק בטמאם לכלים הנה אלה הכלים טהורים לפי שהמשקים טמאים שיטמאו הכלים הוא מדרבנן לדברי הכל כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר ואין הלכה כר"י מסכת טהרות פרק ד משנה יא (יא) כבר ביארנו פעמים רבות שמי שנגע באוכלים טמאים או במשקים טמאים או בכלים שיהיה ראשון לטומאה בידיו נטמאו ידיו וכן ביארנו שידים טמאים יטמאו משקים ובחגיגה (דף כ:) אמרו שהיד מטמאה חבירתה בקדש ואם נפל הספק אם נטמאו ידיו אם לא או שהיתה ידו טמאה ונפל אליו הספק אם נטמאה אחרת או לא נטמאה או טהר ידיו אחר אשר הוטמאה ונפל אליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת וידו נשארה בטומאתה הנה נגבר הטהרה בכל הפנים מאלה הג' ויהיה ספיקו טהור כפי מה שנבאר בשני ממסכת ידים ואמרו ספק רה"ר טהורה התחיל לבאר זה לפי שהוא הבדיל בן הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה והתחיל לבאר ספק דברי סופרים וזכר אלה הד' מינים אשר כל אחד מהן טמא מדברי סופרים. ר"ל שהוא פוסל את התרומה וזהו מכלל י"ח דבר שגזרו הנזכרים בראש שבת (דף יג:) וכבר זכרנו סיבתם באוכל אוכלים טמאים ועוד נזכר סיבת הכל בסוף זבים ולאיזה דבר שמוהו פוסל את התרומה ואם נפל עליו הספק אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים או בא ראשו ורובו במים שאובים או נפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובים או שלא יהיה דבר מזה הנה הוא טהור ואינו פוסל את התרומה אמנם אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים כי ספיקו טמא ושורפין עליו את התרומה וכבר ביארנו אבות הטומאה שהן מדברי סופרים בפתיחת זה הסדר ומנינו אותן כולן אלא אם יהיה האב עצמו ספק כמו בית הפרס שהוא ספק נגע או לא נגע אין שורפים עליו את התרומה לפי שהוא ספק ספיקא כפי מה שביארנו מסכת טהרות פרק ד משנה יב (יב) כבר ביארנו בחגיגה (דף יח:) שפרושים הם אוכלים חוליהן בטהרה וזכרנו ג"כ בזאת המס' (פ"ב) שהחולין הנה יהיו על טהרת הקדש ועל טהרת התרומה ושם אמרנו בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ואם נסתפק זה הפרוש אם נגע בבגדי ע"ה אם לא הנה הוא טהור וכן אם נסתפק אוכל תרומה ונתחדש לו ספק בבגדים זה הפרוש הנה הוא טהור ולזה אמרו זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וספק שרצים הוא. כמו שביארו בתוספתא שהוא אמרם אי זהו ספק שרצים שטהרו חכמים זה ספק הנזרק כמו שישליך שרץ בין הככרות ונסתפק אם נגע או לא נגע כי הככרות טהורות כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק מאשר לא ימצא השרץ נוגע בככר והוא אמרו כשעת מציאותן ולא נאמר לך שבשעת עברו על הככר נתחכך עמו אמנם ספק נגעים כבר ביארנוה בה' מנגעים וכן אם נתחדש לו ספק נזירות כמו שביארנו בב' מנזיר (דף יג.) שהוא מותר לשתות יין וליטמא למתים:

וספק בכורות. סבתו מה שזכר שהמוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר לכהן הביא ראיה שהוא בכור וקחנו לך:

ואמרו בין טמאה בין טהורה. ירמוז אל פטר חמור אשר אמר ה' יתברך (במדבר יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וכבר נתבארו דמיון הספיקות הנופלות בבכורות במקומן מסכת טהרות פרק ד משנה יג (יג) זה מבואר וכבר קדם זה הלשון בראש כריתות (דף ח.) ויעוד זה הספק מכלל הטהרות כי מחוסר כפורים אינו בשלמות הטהרה ושהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו כמו שביארנו פעמים רבות מסכת טהרות פרק ה משנה א (א) כבר ביארנו בראש כלים שהשרץ מטמא במגע ולא במשא וידוע הוא שהצפרדע טהור כמו שביארנו בפתיחה וכזית מן המת מטמא והנבלה לא תטמא באהל ועצם מן המת מטמא ועצמות הנבילה לא יטמאו כפי מה שביארנו בפתיחה ויהיה השביל טמא כגון שיהיה בבית הקברות וביארנו בשני מאהלות שבית הפרס עצמו וארץ העמים מטמא במגע ואמרו הסיט את אחד מהן שב אל גוש ארץ טהורה וגוש בית הפרס כי גוש בית הפרס וארץ העמים ג"כ מטמאים במשא אמנם הנבלה והמת כל אחד מהן מטמא בהיסט כמו שביארנו בראש כלים ועוד נוסיף בזה ביאור בזבים והשרץ לא יטמא בהיסט ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת טהרות פרק ה משנה ב (ב) אמרו נגעתי בזה. רוצה לומר באדם זה:

רבי יוסי אומר א"א לאדם מללכת ברשות הרבים ולזה ספק שבילים טהור אמנם המגע אשר אינו הכרחי כל עוד שנסתפק אם נגע או לא נגע ספיקו טמא ואין הלכה כר"ע ולא כרבי יוסי

מסכת טהרות פרק ה משנה ג (ג) כבר ביארנו שהשביל לא יהיה טמא אלא בטומאת מת ולזה אמר הזה ושנה וטבל. והשניות ישרפו. ביאר שאינן ספק אחר שנכנס בשני השבילין יחד ואחד מהן ודאי טמא מסכת טהרות פרק ה משנה ד (ד) זה מבואר וזה הדין הוא כמו הדין הקודם שאמנם כוונת הדין בטומאת השביל והמשפט בטומאת מגע הכל משפט אחד ואפי' לר' יוסי שאומר דרכו של אדם להלך ואין דרכו ליגע מסכת טהרות פרק ה משנה ה (ה) אין מחלוקת אם באו זה אחר זה ששניהן טהורין לפי שכל מי שיבא מהן יאמרו אליו טהור אתה ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים ואמנם מחלוקתם במי ששאל עליו ועל חבירו כמו שביאר הגמרא וכן לשון התוספתא (פ"ז) שנים היינו ובשני שבילים הלכנו ושני טהרות עשינו רבי יהודה ישימם כאילו באו זה אחר זה ורבי יוסי ישימם כאילו באו בבת אחת והלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ה משנה ו (ו) כבר קדם לך בפרק שקודם זה שספק דברי סופרים טהור ושאם נסתפק אם אכל אוכלים טמאים או לא שהוא טהור ומחלוקתן ג"כ פה בבא להשאל עליו ועל חבירו כמו שביארנו במה שקדם ודע שאין הבדל בין טומאה חמורה לטומאה קלה בכמו אלה הספיקות והלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ה משנה ז (ז) כבר הקדמנו בפרק אשר לפני זה שהרוקין הנמצאים שורפים עליהם את התרומה ואע"פ שהן ספק ולכן אם נגע ברוק זה האיש הסכל נהיה טמא בספק ואם נגע בתרומה תשרף אמנם אם נגע בבגדיו. ר"ל בגד זה האיש הסכל היושב ברה"ר ונמשך בזה הרוב ר"ל אם יהיו רוב אנשי העיר טמאים הנה הוא טמא ואם היו רובם טהורים הנה הוא טהור ואחר אמר שאם ישן ברה"ר הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים דרס עליו הזב זו היא סברת ר"מ אמנם חכמים אומרים שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות ובתוספתא מודים חכמים לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שהוא בא בשחרית ומצאו מת הנה הוא טהור מפני שזה ספק רה"ר והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ה משנה ח (ח) כבר ביארנו בפתיחה שהעובדי כוכבים כזבים לכל דבריהם ועוד יתבאר מנדה (דף לא:) שהעובדת כוכבים בחזקת נדה לעולם וידוע היא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה ולא תדע עתות ווסתה ולא תשתדל בזה כפי מה שיגזרהו התורה ואמרו פה כל הרוקין טמאים. לא ירצה בזה [שהן] טמאים בספק ויהיו כמו רוקים הנמצאים כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא אמנם פה אשר נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה טומאה קבועה הנה כל רוק שימצא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמיתי וזהו כוונת אמרו טמאים מסכת טהרות פרק ו משנה א (א) המסוכן. הוא המתעלף והוא ספק אם הוא חי או שהוא מת בעת שנגע בו ואמר רבי שמעון רה"ר מפסקת. כוונתו שזה המתעלף אשר ספקו ברה"י טמא ואחר הוציאוהו לרה"ר אותו אשר נגע בו שם טהור ואחר הכניסוהו לרה"י פעם שנית הנה אשר נגע בזה ברה"י טמא ואשר נגע בו ברה"י הראשונה קודם שיצא לרה"ר ישוב טהור מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהוא שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהיה טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהיה ברה"י היה מת זה יהיה שקר וזהו ענין אמרו רה"ר מפסקת. ר"ל יסור משפט הספק הקודם ברה"י ולשון התוספתא בביאור מאמר רבי שמעון כן הוא ור"ש מטהר שהיה ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה"י וחי ברה"ר ואין הלכה כר"ש מסכת טהרות פרק ו משנה ב (ב) הספק הראשון שיהיה מצורע תחת אהל ועבר איש טהור לשם ונסתפק לו אם הגיע תחת אהל אחד עם המצורע ונטמא כפי מה שהתבאר בי"ג מנגעים או לא היה עמו באהל אחד והספק השני שיהיה איש טהור תחת אהל ועבר איש מצורע תחת זה אהל ונסתפק לו אם עמד המצורע בעת עברו ונטמא האיש הטהור או לא עמד כפי מה שביארנו שם מזה [ובזה] הפרק אמר באחרית ההלכה ספק האהיל ספק לא האהיל והספק הג' שיהיה דבר טמא ברה"י ודבר טהור ברה"ר ונגע באחד מהן או הסיטו או האהיל עליו אם היה אחד מהן ממה שיטמא באהל ולא ידע אם נגע בדבר הטמא או בדבר הטהור והספק הרביעי שהדבר הטמא ברה"ר ודבר הטהור ברה"י ונפל הספק ג"כ באיזה מהן נגע ורבי יהושע ידין בטומאה בכל ספק מהן ואין הלכה כרבי יהושע מסכת טהרות פרק ו משנה ג (ג) עוד יתבאר לך בזה הפרק שרשות היחיד לענין טומאה אין מתנאו שיהיה רשות היחיד גם כן לענין שבת ולכן לא יעלה בלבבך שזה האילן בו תנאי בהעלותו או בעביו וכן החור אבל אין תנאי בזה אלא אע"פ שראש האילן והחור בהיות האדם אינו יכול להשתמש בהן אינו רגיל להלוך בהן הנה הן רה"י לטומאה וספקו טמא וידוע הוא שהחנות רה"י ואם היה החנות טמא ופתחו ברה"ר הנה כלל החנויות כמו דבר טמא ברה"ר כמו שאילו השרץ ברה"ר וספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור גם כן זה החנות הטמא אשר הוא ברה"ר אם נסתפק אם נכנס בו או לא נכנס ספיקו טהור אמנם אם נפל הספק באיזה חנות נכנס וכל אחד מהן רה"י הנה הוא ספק טומאה ברה"י אשר ספיקו טמא מסכת טהרות פרק ו משנה ד (ד) ידוע שהחצר רה"י כמו הבית וכל זה דבור מבואר ואין הלכה כר"א מסכת טהרות פרק ו משנה ה (ה) הבקעה. השדות אשר יחרשו ויזרעו והם בימות הגשמים רה"י לענין טומאה ושבת כמו שהתבאר בזה הפרק וסיבת זה שבזה הזמן לא ילך בהן אדם לבלתי יפסידו ברגליהם ואם היה השדה מכלל השדות טמאה ואמר אני נכנסתי בזאת הבקעה אשר בה שדות הרבה ולא נודע אם הלך בזה השדה אם לא ר"א מטהר לפי שהוא ספק ביאה וחכמים מטמאים כפי העיקר אשר קדם מסברתם שספק טומאה ברה"י טמא בין שיהיה ספק ביאה או ספק נגיעה והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ו משנה ו (ו) שבילי בית גלגול. מקומות [מוכנים] לא ילך בהן המון העם. וענין מפולשים לשיחין שיהיה בראש המבוי חפירה נחפרה בקרקע אם בור או שיח או מערה ויעמוד להן זה במקום כותל וישוב מבוי שאיו מפולש לפי שלא יוכל האדם לבא מצד אחד ולצאת מצד אחר וכבר ביארנו בראש שבת (דף ו.) ובשארית מסכת שבת (דף קיז.) ועירובין (דף כב:) משפטי רשויות שבת מהן ובאלה השרשים אשר ביארנו שם תדע אי זה מקום יהיה רה"י ואיזה רה"ר לענין שבת בתנאים המבוארים בכל רשות מהן כפי מה שביארנו שם מסכת טהרות פרק ו משנה ז (ז) הבקעה. בימות הקיץ ואע"פ שלא ילכו בה ההמון לא ישתמשו בה הקוצרים ועושה הקציר והדישה וחרישת הקרקע להכינה לזריעה במה שיבא ולכן נהיתה רה"ר לטומאה אמנם בימות הגשמים כאשר לא יכנס בה ולא ישתמש אדם אחר לפי שיפסידוה ברגליהן ולא לאחד מהן ג"כ שום עסק בה לפי שכבר נחרשה ונזרעה והגשמים ירדו תמיד ולא נשאר זולת לענין צמיחת התבואה לבד וכבר נתבאר במסכת שבת (דף ו.) שאמרנו שהבקעה היא רה"י לענין שבת לומר שאינה רה"ר ואמנם היא כרמלית כמו שביארנו שם אלא אם יהיה לו מחיצה מוקפת בה גבוה מי"ט כי אז היא רה"י לשבת כמו שביארנו בש"ס ובתוספתא אמרו אלו הן ימות החמה. משתעקר התבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים. משתרד רביעה שניה וכבר ביארנו זמן רביעה שניה פעמים רבות בפיאה ובנדרים ובזולתן מסכת טהרות פרק ו משנה ח (ח) בסילקי. הוא בנין גדול מאד נמשך לרוחב הפתחים כמו המקומות אשר יבנו להקהיל העם והוא מבנין המלכים ולזה יאמרו בסילקי של מלכים ואין הלכה כרבי יהודה מסכת טהרות פרק ו משנה ט (ט) כבר נתבאר בתוספתא שזה הבנין אשר יקראוהו פרן הוא דומה לביסלקי ויהיה לו שני פתחים מכוונים זה כנגד זה כזאת הצורה וחכמים אומרים שכולו רשות הרבים לטומאה כאשר ישתמשו בהן הרבים ורבי מאיר אומר שהצדדין מהן אשר ישתמשו האנשים היא רשות היחיד לטומאה ובאמצע לבד רשות הרבים לטומאה ואין הלכה כרבי מאיר מסכת טהרות פרק ו משנה י (י) כבר נתבאר בגמרת שבת (שם) שהאיצטבא היא כרמלית ואמרנו פה רה"י לשבת. רוצה לומר שהוא אינה רה"ר וכבר ביארנו תנאי כרמלית וגדרה בראש שבת מסכת טהרות פרק ז משנה א (א) ישובו החיצונות טמאות לפי שהאנשים יבאו שם ויגעו בהן ור' יוסי אומר שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא שלפעמים יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפילו הקדרות אשר לא נגע בהם ואין הלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ז משנה ב (ב) כבר התבאר בחגיגה (דף כג.) שמגע עם הארץ טמא ושמא נגע בבגדים או בכלים (טמאים) ואמרו הבית טמא. ר"ל כל הכלים והבגדים אשר בבית וחכמים אומרים שכל מה שאפשר שיגיעהו אם ישלח ידו הוא אשר נטמא שאולי שלח ידו אליו בעת שהקיץ לראותו כאשר לא ראהו קודם זה והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ז משנה ג (ג) אלו האומנים הן עמי הארץ והיה עולה במחשבתנו שבהיותם משתמשים בכל הבית שיהיה כל מה שבבית טמא אצל החכמים והודיעונו שאפילו האומנים לא יטמאו אלא כל מה שאפשר שנגעו בו מבלי רדת אל הדבר ההוא או לעלות על דבר גבוה ואז ישיגהו וכן נתבאר בתוספתא והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ז משנה ד (ד) מעיקרנו הוא שאשת חבר הרי היא כחבר ובניו ובני ביתו הרי הם כחבר ואשת עם הארץ ובניו ובני ביתו הרי הם כמוהו להיות בחזקת הטומאה וכבר ביארנו זה בזרעים והיה עולה בדעתנו שחכמים מודים לר"מ באשה לפי שהיא רבת [ס"א העסקים וממשמשת בדברים שאינם נוגעים לה ושהיא כולי] המותרים והשמירה ממה שלא יוחד ושהיא תמשש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך והשמיענו שהן חולקין אפילו בנשים והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ז משנה ה (ה) כבר ידעת שאוכלין ומשקין טומאתן קלה וכן כלי חרש לא יהיה אב הטומאה ולכן גזרו שיטמא כל מה שבבית מאלה המינים מפני שמירת עם הארץ אמנם המשכבות והמושבות אשר הן אב הטומאה לא נדין עליהן שהם שבו משכב הזב אלא כשלא יהיה בעל הבית רואה מי שיכנס בבית ולא מי שיצא ממנו ונפרד עם הארץ בשמירה וכן כלי חרש המוקפין צמיד פתיל לא יטמאו במגע טומאה אלא במשא הזב כמו שהתבאר מדברינו בפתיחת זה הסדר וכבר ביארנו זה בעדויות ולזה לא נדין עליהם בטומאה עד שיפרד עם הארץ בו מבלי פחד ולא נשאר לו מי שיראו:

והמובל. הוא חתוך הידים והרגלים עד שלא יכול להעתק עד שיקחום בריאים וישאום ולזה נקרא מובל. מאמרו יובל שי (תהלים עו). וכבר נאמר שהמובל הוא המצורע אשר אבריו יפלו עד שלא יוכל לעמוד ולא להמשך ועם כל זה להיות הבית מגיע ברשות עם הארץ שב כמו ביתו של עם הארץ שהכל טמא

מסכת טהרות פרק ז משנה ו (ו) אלה הגבאים גם כן הן עמי הארץ והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה ואפי' בע"ש ואם באו אל הבית לקחת משכון טימאו לכל מה שבבית אלא אם יהיה עמהם עובד כוכבים וסיבת זה מה שזכרו בתוספתא מפני שאימת עובד כוכבים עליהם ולא ישלחו ידיהן וכבר התבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם ולא היה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו] אמנם הגנבים אשר דרכם לבד הוא אשר בחזקת טומאה לפי שהן לא ירצו בלכתן בבית עדים:

אם היה עובד כוכבים עמהם אשר הוא כזב לכל דבריו ומטמא משכב ומושב או אשה הנה כל מה שבבית בחזקת טומאה אפילו המשכבות והמושבות

מסכת טהרות פרק ז משנה ז (ז) אודיארין. הבלנין שבמרחצאות חלונים ישימו כל איש לבושו בחלון מהם ויכנס אל המרחץ ולאלה החלונות פתחים ודלתות ואמר רבי אלעזר בן עזריה שהוא מעת שסגר הפתח על לבושו הנה הן בחזקתם לפי שלא ישלח איש ידו לפתוח חלון סגור וחכמים אומרים שהן טמאים לפי שכבר נגע בהן טמא אלא כשסגר עליו הדלת נשא המפתח לבלני לפי שהוא אע"פ שהיה עם הארץ לא מסר לו אלא שמירת המפתח כמו שהתבאר בפרק ראשון או ישים חותם מטיט וכיוצא בו על הפתחים כמו שהתבאר בתוספתא או ירשום רשום יקבל ממנו מופת שלא נפתח החלון ולא נגע אדם בכלים. ואמרו המניח כליו מגת זו לגת הבאה הוא שיהיה הכהן לוקח תירוש של תרומה מזה עם הארץ ועזב כלי הבציר על טהרתם במקום מהגת הוא יבצור בהן בשנה הבאה אע"פ שלא ידע אם נגע בהן שהנשים גם כן ישמרו מהן ואפי' נעלם מהן לידיעתם שהוא כהן וחזקת הדבר אשר הוא אצלו טהור הנה הוא ישראל כל עוד שנעלם מלשומרן הוא נטמא והוא אמרו עד שיאמר בלבי היה לשומרו ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה מסכת טהרות פרק ז משנה ח (ח) רצה לומר כהן טהור לאכול בתרומה אם פנה ממחשבתו מהכין לאכול בתרומה ולא ישמור נפשו ולא ידע בנפשו ג"כ טומאה רבי יהודה אומר הרי היא בחזקת טהרה לפי שהטמאים לא יגעו בו לדעתם שהוא טהור לאכול בתרומה וחכ"א שהוא נטמא בהיסח הדעת לענין תרומה וסיבת זה מה שזכר שהידים עסקניות. ר"ל רבות ההתעסקות ולפעמים נגע בטומאה והוא לא ידע וזה מכלל י"ח דבר שגזרו שהידים תפסול את התרומה ואף על פי שלא ידע להן טומאה כמו שהתבאר בסוף זבים והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ז משנה ט (ט) גרגרניות. הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע. ותרגום (איכה א) כי הייתי זוללה בתרגום ירושלמי ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ח משנה א (א) כבר ידעת שהחצר יקרא שלפני הבתים וכל השכנים משתמשים בו ואם היה התנור בנוי ולא היה אפשר בו היסט והוא גם כן מוקף צמיד פתיל ואינו מטמא מגבו הנה בהוראתו בבתים הנה יוסר הצמיד פתיל וישיבהו ורבי יהודה אומר שאין בתנור דבר שיקח שיצטרך לכל זה ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ח משנה ב (ב) כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר משפטי הכלים אם היו טמאין טומאת מת ולזה אמר שהן ג"כ במדרגת טמא מת ובהיות זה העם הארץ יודע שזה אשר הפקיד אצלו אוכל תרומה והנה הוא כהן ישמרם מטומאת מת והוא נאמן באמרו לא נטמאו במת ואף על פי שהוא עם הארץ כמו שביארנו בעשירי מכלים אמנם נשארה בהן טומאת מדרס לפי שפעמים תשב עליהן אשתו נדה והוא לא ימחה בידה להיותו עם הארץ וכבר ביארנו שרוצצת. רצה לומר נלחצת וענין זה ר' יהודה אומר אם היו אלה הבגדים מעוכים קצתם בקצתן בארון עד שילחצם כסוי הארון הנה אז אפשר שתשב עליהן אשתו נדה אמנם אם היתה בלתי מלאים בגדים אבל ישאר בין הכסוי ובין הבגדים ריקות לא תשב עליהם אמנם יטמא טומאת מדף לבד ר"ל שהן ישובו כמו כלים שנישאו ע"ג הזב אשר יטמאו טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין כמו שביארנו בראשון מכלים וכמו שיתבאר בזבים (פ"ב) ושם יתבאר לך שהכלים אשר ישא הזב יקרא מדף ואמר אף על פי שהמפתח ביד הבעלים אשר היה אומר אף על פי שיהיה אפשר להן שיהיו טהורים הודיענו שהן טמאים ובתוספתא נאמנים עמי הארץ על טבילת טמא מת ואין נאמנים על טבילת מדף רצה לומר אם אמרו טהרנו זה אשר היה טמא מדף ואין הלכה כר' יוסי מסכת טהרות פרק ח משנה ג (ג) זה אשר נאבד לו דבר ומצאו אמנם הוא ברה"ר ולזה אם עבר עליו הלילה טמא מדרס לפי שידרסוהו אנשים ולא יראוהו וכבר נתבאר בתוספתא שאם אבד לו דבר ומצאו ברשות היחיד אשר ספיקו טמא כמו שקדם ביאורו הנה אלה הכלים טמאים מדרס וטמא מת והיות הכלים הנופלים ברה"ר טהורים מבואר לפי שהוא ספק ולא יסתפק עליך אמרו בזה טמא אע"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוא מעת שהגיע ברשות עם הארץ שב טמא מת כמו שביארנו ויצטרך הזאת שלישי ושביעי ואז יטהר מסכת טהרות פרק ח משנה ד (ד) זה מבואר והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ח משנה ה (ה) אם נכנסה שלא ברשות אלא להוציא הענין הפלוני ותצא הנה לא תשתדל להשתמש ולגעת לאשר אתה בבית כי אימת בעל הבית עליה ולא תשלח ידה לדבר מסכת טהרות פרק ח משנה ו (ו) טומאת אוכלים. רצה לומר למאכל אדם לבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה אי אפשר לו מבלי מחשבה והוא שיביאהו למאכל אדם וזה הדבר ידוע למאכל אדם אם נפסד עד שלא תצלח ואפילו לאכול הכלב אז לא יטמא ואמר יתברך (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל. אמרו פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל ועוד יתבאר לך באחרית עוקצין שנבלת עוף טהור לא תצטרך מחשבה אמנם זה יצטרך מחשבה וזה הגוזל אם נפל ביין ומת לאשר הפסיד וליכלך במותו ביין שב כאילו הוא נמאס אם היה הגת בעיר ולכן צריך מחשבה. ואז יטמא טומאת אוכלים והוא אמרם בגמ' נדה (דף נ:) לעולם בכרך וגתו מיאסתו ועשאתו ככפר ולזה אם בא עליו במחשבה והוא בתוך הבור שיאכלנו העובד כוכבים שמטמא טומאת אוכלין ואם חשב עליו להעלותו לכלב הנה לא יטמא טומאת אוכלין והוא ענין אמרו טהור. הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היותו שנפסד ושב [להיות] נאות למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזהו כוונת אמרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסול מלאכול לכלב ורבי יוחנן בן נורי אומר שהוא יטמא טומאת אוכלין מבלי מחשבה בהיות הגת בעיר כמו שביארנו ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת טהרות פרק ח משנה ז (ז) כבר התבאר במקומות רבים ממה שקדם שהמשקין יטמאו כלים וישובו אלה הכלים שני לטומאה וזה מדרבנן ועוד יתבאר בט"ו מכלים שהמשקין טמאים שנגעו באחורי כלי נטמאו אחוריו ולא נטמאו תוכו לתרומה וביארנו בפתיחה זו שמשקים טמאים תחילה לעולם ואפי' נטמאו בשני לטומאה אם נטמא אחורי הכלי במשקים טמאים שבאחורי הכלי שני ואם נגעו אוכלין טהורים באחורי זה הכלי לא נפסלו והיה ההיקש שתפסל ותשוב שלישי אך רבי אליעזר יקל בזה להיותה טומאה קלה מדרבנן והוא אמרם מ"ש אחורי כלי דנקט משום דקילא טומאתן (ופה) [ומשו"ה] אמר מטמאים את המשקים אפי' דחולין ואין פוסלין את האוכלין אפי' מתרומה ורבי יהושע אומר שאחורי זה הכלי ג"כ פוסלים את האוכלין כמו כל שני ק"ו מטבול יום אשר פוסל את התרומה ואינו מטמא את המשקים כמו שביארנו בשמיני מפרה כ"ש זה אשר יטמא משקים שהוא יפסול [ור"א] לא יקיש ק"ו בין טבול יום דאורייתא ואחורי הכלים דרבנן לפי שהוא אומר אין דנין דברי סופרים מדברי תורה ובא שמעון אחי עזריה ואמר שדברי רבי יהושע אשר אמר שאחורי הכלי פוסלין את התרומה איננו אמת בשום פנים וכן מאמר רבי אליעזר אשר אמר אין פוסלין אינו אמיתי אבל הוא אמיתי באלו הפנים וזה שאחורי הכלים אם נגעו במשקים שבו אלה המשקין תחלה והן מטמאים אוכל אחר וישוב שני וזה השני יפסול אוכל שלישי הנה עברה הטומאה מאחורי הכלי לאוכלין באמצעות המשקים ואם נגעו האוכלים עצמן באחורי הכלי לא יפסלו ולזה מאמר האוכלים לאלו המשקים אם נטמאו מאחורי הכלי וטמאם מטמאיך לא טימאוני ואתה טימאתני ויהיה שמעון אחי עזריה על זה הפי' בלתי חולק על ר"א אלא דומה למפרש למה שיובן מסברתו ובהיות אפשר שיהיה הפירוש הנוטה בזה המאמר שרבי אליעזר סובר שהמשקים שנטמאו מאחורי הכלי לא יטמאו אוכלים ואף ע"פ שהן בעצמן משקין טמאין ויהיה ר' שמעון חולק על זה ויהיה מאמרו לא כך ולא כך לא כרבי אליעזר אשר יאמר לא תפסול משקים שנטמאו מאחורי הכלים לאוכלין לולי שאני מצאתי לשון התוספתא היות משקים שנטמאו מאחורי הכלים יטמאו כלים ויטמאו אלה הכלים אוכלים והש"ס הנה פסק שם הלכה כרבי אליעזר הנה אי אפשר שיפורשו דברי שמעון אחי עזריה אלא כמו שזכרנו מסכת טהרות פרק ח משנה ח (ח) כבר ביארנו באהלות (פ"ג) שקטפרס. הוא השטח השוקע משופע לשטח הארץ אלא שקצהו האחד עולה והאחד יורד דומה לשפוע חלק ואם תהיה עריבה כפי זאת ההנחה ויהיו בה לחות משקים וג' חתיכות בצק טמא בזאת העריבה ובשלשתם כביצה הנה לא יצרפו קצתן בקצתן מצד שיטמאו זה המשקה אשר תחתיהן ותטמא העריבה ואם תהיינה ב' חתיכות מצטרפות וכוונת רוצצות משקה שיהיה משקה הזה בין שתי החתיכות וכאילו יחברם וכוונת משקה עומד שתהיה הלחות שוקעת תחת הבצק ולא יהיה מדרון וא"ר דוסא אין אוכל מתפחת ואפי' היה כולו מקובץ מחובר קצתו לקצתו אינו מצטרף לכביצה ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' דוסא מסכת טהרות פרק ח משנה ט (ט) כבר ידעת שקטפרס הוא השטח השוקע לשטח הארץ אלא שאם שופך עליו דבר ירד ויזול:

ואשבורן. המקום המקוער אשר ינוח בו הדבר הנוזל ויתקבץ ואתן לך בזה בשכלך שרש אחד והוא שהמים לבדן זולת שאר המשקין טמאין טהרו במקוה ויטהרו כמו שזכרנו בביצה (דף יז:) באמרם משיקים את המים בכלי אבן לטהרם ועוד יתבאר זה ג"כ בשביעי ממכשירים אמר בזאת ההלכה שאם הובא מקל במקוה יתחבר מים שבמקוה באלה המשקין הטמאין נטהרו כולן ר"ל המשקין אשר במקל וכוונת השקה מגזירת (בראשית כז) ושקה לי בני. על צד ההדמות בהיות קצה המטה מתדבק במי המקוה לבד ולא נצטרך שיכנס במקוה וחכמים אומרים עד שיגיעו המשקין כולן תוך המקוה ואז יטהרו ואחר מביא בזאת הכוונה בעצמה הניצוק והוא העמוד הנוזל מכלי אשר יורק ממנו הדבר הנוזל אל הארץ שזה העמוד כולו אינו בדמיון גוף אחד מצד שאם נטמא קצתה נטמא כולו המשל בזה אילו שופך אדם מים ממקום גבוה על השרץ והטיף אחד מעט מן המים ממה שבאויר מזה העמוד הנה אלה המים טהורים ר"ל אשר הטיף וכן אינו חבור לטהרה משל בזה אילו שפכו משקין טמאים ממקום גבוה על המקוה הנה לא נאמר שכל העמוד כולו טהור להיות קצתו במקוה כמו שלא נאמר במקל וכן ג"כ המשקין אשר היו בקטפרס יהיו המים כולן כבר נחו כולן במקום השפל ונשאר זה השטח הנשפך בו משקה טופח לבד כמו שקדם קודם זה באמרו משקה טופח מלמטן כי בהיות השיפוע חלקלק לא ינוח בו זולת זה השיעור מן ההטפה ולא נחשוב גם כן כל המשקה טופח שעל גבי הקטפרס מחובר מעת שנטמא קצתו נטמא כל המשקה אשר על זה השטח או אם הגיע קצתו במקוה שטהרו המשקים כולן אמנם אם היה מקוה מקוער ובו משקים אמנם משקים טהורין או יותר מעת תתחבר טומאה בקצתו נטמא כולו וכן אם הגיע קצתו במקוה טהור כולו לפי שלא יטהרו המים כשיתערבו במי מקוה התערובת אלא כשיודבק במי מקוה בשטח משטחי אלו המורן מים הטמאים לבד כמו שהתבאר בביצה (שם) ולזה אם היו אלו המים הטמאים באשבורן ומגיע קצתו בתוך המקוה הנה כל מי מקוה שטח משטחי אלה המים אשר בתוך הכלי כי אשבורן הוא כלי בלי ספק וזה מבואר אצל המאמינים והלכה כחכמים

מסכת טהרות פרק ט משנה א (א) תחפר בארץ חפירה יאצרו בה הזיתים ויתעפשו שם עד עת הסחיטה ובעת הסחיטה יוצאו ויסחטו וזה המקום יקרא מעטן של זיתים ואמר ב"ש שאם הזיעו [זיעה] (זה) ונשרו בהכבדות קצתם אל קצתם הנה נשלם להן ההכשר והוכשרו לטומאה אמנם אם הוכללו בזיעתם לקופה בעת הנשאם אין זה הכשר ואמרו בית הלל שאין בהיותן מזיעות בחפירה הוכשרו אלא אם רוצצו והולשו עד שיתחברו קצתם בקצתם ותעלנה ג' זיתים מדובקים וחכמים אומרים שכל זמן שתהיינה בעני האוצר וההכבדה לא יקבלו טומאה ואפי' תהיינה בזה הענין מן הבלילה אמנם אם נשלם השתדלותו ועזבם מוכנים לסחיטה הנה הוכשרו לטומאה אז בלחותם וידוע הוא ששמן זית מכלל ז' משקין אשר יכשירו או יטמאו ולכן תהיינה הזיתים מוכשרות לטומאה מלחותן והלכה כחכמים מסכת טהרות פרק ט משנה ב (ב) כבר ידעת שהמסיקה תקרא קבוץ הזיתים ולקיטתן מן האילן ואמר שאם נקף כל הזיתים אצלו ולקטן וקבצן במעטן אך שכוונתו שיקנה ויחבר אליהן או השלים ללקט ממה שאצלו ומה שעתיד ליקח ג"כ אך רוצה ללוות זיתים אחרים ויחבר אליהם הנה לא נגמרה מלאכתם ולא הוכשר עד שלא ירצה להוסיף עליהם וכל עוד שקרהו מקרה מלהוסיף כמו אבל או משתה אפילו נתעפשו ונבללו אינן מוכשרין כאשר ברצונו להוסיף עליהן ועדיין לא נגמרה מלאכתם ולכן אם הלכו עליהן זבים וזבות טהורים לפי שאינם מוכשרין. ואם נפלו עליהן בזה העת משקין טמאים אשר יטמאו מבלי הכשר הנה לא תטמא מאלה הזיתים אלא מה שנגעו בו מאלה המשקין לבד ועוד ספר לנו בדין אחר ואמר המוחל היוצא מהן טהור. ומוחל הוא המים השחורין הנוזלים מן הזיתים ואמר שאלו הזיתים אשר לא נגמרה מלאכתן או המים אשר יזלו מהן אינן מז' משקין ולזה יהיה טהור ולא יטמא בעצמו ולא יכשיר כמו שביארנו בפתיחה ובתוספתא. ר"מ אמר מוחל משקה הוא ומפני מה טהרו מוחל היוצא מן הזיתים עד שלא תגמר מלאכתן לפי שאינו רוצה בקיומו מסכת טהרות פרק ט משנה ג (ג) אמר שאלו הזיתים אשר הן מוכשרין אם נפלו עליהן משקין רצה לומר משקין טמאין הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקין טמאין וסיבת זה שהלחות אשר בכולן הוא אשר שמם מוכשרין לטומאה מחוברין באלה המשקין הטמאין שנפלו כי זה המשקה בעצמו אשר הכשיר אותן הוא אשר נטמא גם כן במשקין שנפלו וטימא כל הזיתים כולן ואחר שב למשפט אחר ואמר שהמים השחורים הנוזלים מן הזיתים שנגמרה מלאכתן ר' אליעזר לא יחשבהו משקה ולא יטמא כלל ולא יכשיר וחכמים ישימוהו מתולדות השמן ולכן יטמא עצמו ויכשיר זה דברי ת"ק אמנם ר' שמעון אומר שהמוחל דברי הכל אינו משקה אמנם הוא מי פירות ומדרך שמן זית בעת סחיטתו שיערבהו מעט ממי הזיתים שאם נתקבץ שמן זית בתוך הבור ונצלל ימצא בתחתית הבור תחת שמן זית מים שחורים ואלו המים הם אותן אשר יאמרו חכמים שהן משקה ויטמא מפני השארות שמן זית אשר בו ועוד יבואר מחלוקת ר' שמעון ור' מאיר בזה הענין באחרית מכשירין ובתוספתא. ר' שמעון אומר מוחל מי פירות הוא ומפני מה טמאו מוחל היוצא משוקת בית הבד לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצוחי שמן ואין הלכה כר' שמעון ואמנם הלכה כחכמים כפי מה שזכר ת"ק מסכת טהרות פרק ט משנה ד (ד) זאת ההלכה כבר נתבארה במסכת חגיגה (דף כה.) וזה שהעיקר אצלנו שטהרת יין ושמן של תרומה לא יאמנו עליהן האנשים כולן אלא בשעת הגיתות והבדים ואפי' עם הארץ נאמן אם אמר זה השמן או זה הפרי תרומה טהורה לפי שהאנשים כולן בשעת הגיתות והבדים נזהרים ונשמרים לבצור בצירם בטהרה ואם נשלם שעת הגיתות והבדים ולא נשאר מי שידרוך אלא אחדים ומעטים והדברים גם כן אשר ידרכו מעטי השיעור יזלזלו בהן ויפול ההתערבות וההמזגה בהשתמשות ויזלזלו בטהרה ולכן לא יאמנו אז עמי הארץ על טהרת יין ושמן של תרומה ואם הביאה אל הכהן לא יקבלנה מהן לפי שלפעמים היא תרומה. ולכן אם נשלם שעת הגתות ונשאר לאדם שארית מן הזיתים אין רשאי לסוחטן ולהוציא מהן תרומת שמן לפי שאינו נאמן על טהרתה ולא תלקח ממנו כמו שנתבאר בחגיגה (שם) ואמנם יטול מהן תרומה בעודם זיתים ואחר ישאנה לכהן ואמרו לעני הכהן ולא אמר לכהן לפי שברוב [שהזיתים] ינתנו לעני למיעוטה ושמן הזית ינתן אפי' לעשיר ואמר ר' יהודה שהוא ישא את המפתח לכהן בעת השלמת הגתות והבדים ויתננו לו תכף כדי להשאיר כל מה שבזה הגת או בבית הבד בחזקת טהרה ויבא אל הכהן ויסחטם נגדו ויקח ממנו תרומת שמן בטהרה ור"ש אומר שאם נשארו אחר השלמת הגתות מעת לעת ובעת ההיא נשא אליו המפתח בית הבד או הגת בחזקת טהרה והלכה כרבי יהודה מסכת טהרות פרק ט משנה ה (ה) כותש. הוא המכתש שכותשין בו הזיתים ואם עזב שם שישארו עד שיתרככו ויקל דריסתן הנה נגמרה מלאכתן אמנם אם הביאן שישארו מדת הזמן עד שירככו ואחר יוציאם למלחם הנה לא נגמרה מלאכתן ואינן מוכשרין לסברת בית הלל. ופוצע. הוא אשר ישפשף הזיתים או יבקעם אם היו ידיו טמאות הנה טימאן אם היו תרומה כי הידים טמאות שניות לעולם כמו שיתבאר בשלישי ממסכת ידים מסכת טהרות פרק ט משנה ו (ו) לגרגרם. לעשות מהן גרעינים הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גובהם אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יבללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינן מוכשרין ואם שמם בבית להתעפש והוא כוונת אמרו שילקו ואפילו היה כוונתו שיעלם אחר זה לגג או אם שמם בגג ג"כ להתעפש ולא רצה אחר זה שיפתחם בבית ויתנגבו אחר התעפשם הנה הן מוכשרין לטומאה מאחר שכוון לעפשם כי שרייתם במה שיצא מהן מן הלחות זה ממה שיעזור לעפשם ולזה יוכשרו אמנם אם שמם במקום אחד ונתעפשו ואין כוונתו ההתעפשות הנה הן בלתי מוכשרין וזה כפי העיקר אשר הוא אצלנו בהכשר שיצטרף שיהיה לרצונו כמו שיתבאר לקמן מסכת טהרות פרק ט משנה ז (ז) אם אסף הזיתים קצתן עם קצתן במעטן הנה זה החבור יקרא בתוספתא אום של זיתים. ואמרו בד או שני בדים כוונתו מלא גת או שני גתות כי גת של זיתים תקרא בד וכבר התבאר בתוספתא שאלה המחלוקת אמנם הוא בזיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו ואם רצה לקחת מאלו הזיתים שיעור מועט והוא אמרו בד או ב' בדים ואחר יכסה הנשאר ויעזבהו בעת מה שיחתוך מאום של זיתים בד או שני בדים מותר לו שיחתכנו בטומאה לפי שלא הוכשרו לטומאה ואם רצה לכסות מה שנשאר לא יכסה אלא בטהרה לפי שאז נגמרה מלאכתן והוכשרו לטומאה ולא יגע בהן אלא בטהרה לפי שאז נגמרה מלאכתן והוכשרו לטומאה ולא יגע בהן אלא בטהרה וב"ה אומרים שהן אפילו בעת כסוים לא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו ולכן יחפה ג"כ בטומאה ור' יוסי אומר שהוא אפילו נשא זה האום כולו מעט אחר מעט בטומאה שמותר הוא באשר לא הוכשרו כי לא נגמרה מלאכתן ולא תאמר בד או שני בדים לבד אבל נאמר כל מה שנשאר באשר שכבר נגמרה מלאכתן אתה רואה שלא נשאר לו זולת הנשיאה אל הגת בהיות כוונתו שהוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתן וכן התבאר בתוספתא שכן כוונת דברי רבי יוסי אמנם הכוונה בקרדומות של מתכת ר"ל טמאים לפי שהן יותר חזקים לקבל טומאת מת משאר הכלים כמו שביארנו בפתיחה וזה כמו אמרם קודם זה אפי' זבין וזבות מהלכין עליהם אשר הן בתכלית הטומאה ואין הלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק ט משנה ח (ח) הזיתים יטחנו ברחיים וסביב הרחיים שוקת יזול בהן השמן ומשם ירד אל השרץ ואם היה המשקה כולל הזיתים כולן ועבר בזה השוקת הנה נטמא המשקה בשרץ נטמאו הזיתים כולן ואם נמצא השרץ למעלה מן העליון אשר יכוסו בהן הזיתים ונשאלו הדורכים ואמרו לא נגענו הכל טהור וזה מבואר ואם היה נוגע השרץ אשר למעלה מהעלים בכלל הזיתים המקופלים אשר תקרא אום כמו שזכרנו הנה הזיתים כולן נטמאו לפי שהן מוכשרין כמו שביארנו מסכת טהרות פרק ט משנה ט (ט) פרודין. זיתים מפורדים ואמרו בגג ובמעטן בארתיהו ובתוספתא ביאר לא יצטרך עמו ביאור אחר וזה לשון התוספתא (פי"א) היה קוצה מן המעטן ולמעלה לראש הגג ונמצא שרץ בגג המעטן טהור במעטן הגג טמא ומבואר הוא שכוונת אמרו הגג והמעטן. ר"ל זיתים שבגג וזיתים שבמעטן ודע ששרץ שרוף לא יטמא כמו שהתבאר בז' מנדה וכן הבגד הקרח אשר כבר נתיישן ובלה לא יטמא כמו שמבואר בכ"ז מכלים ואם מצאנו זה השרץ השרוף לא נאמר אולי נגע בזיתים קודם שריפתו ואחר זה שרפוהו ע"ג הזיתים וכן לא נאמר אולי זו המטלית היתה טמאה והיא בריאה ואחרי הטומאה בלתה ויהיה דינן דין כלים הנמצאים לפי שעיקר כל הטומאות כשעת מציאותן כמו שקדם ביאורו מסכת טהרות פרק י משנה א (א) בדדין. הן אותן אשר ישרתו בבית הבד בגתות ואם היו עמי הארץ וטהרם בעל הגתות וסגר הגת עליהן והן מתחילין להתעסק במלאכתן בתוך הבית הנה כל מה שבבית הבד טהור בלא ספק ואם היה שם בבית הבד בגד טמא במדרס הזב ר' מאיר אומר בית הבד טמא לפי שלפעמים נגעו במדרס. ר' יהודה אומר הרי הם בחזקתן ולכן בית הבד טהור לפי שהן יבדלו ממנו ולא יקרבו אליו ואם זה הבגד טהור בית הבד טמא כי כאשר חשבו שהן כלים טהורים נגעו בהן ורבי יוסי חולק לר' שמעון שזה אשר תחשוב שאם יחשבו שאלה הכלים טמאין מדרס בית הבד טהור היא סברא בלתי אמיתית כי הן אע"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאין הנה יטלום ויניעום ויעתיקום לפי שעמי הארץ אינן יודעין טומאת היסט ויחשבו שהיסט לא נטמא כאשר לא נגעו בדבר הטמא והן לא ידעו שהוא אחד ממיני המשא כמו שיתבאר בזבים (פ"ד) ובהיות הענין כך אין הפרש בין שיחשבו שהן כלים טהורים או שידעו שהן טמאין מדרס בית הבד טמא שמא נגעו והלכה כרבי יוסי מסכת טהרות פרק י משנה ב (ב) כבר ידעת שהמשקין טמאין יטמאו כלים ואוכלים ולא יטמאו אדם אם נגע בהן אלא אם נגע בידיו נטמאו ידיו לבד ולכן אם הטביל רגלו במים טמאין והניחו בארץ הנה אלו הזיתים טהורים כאשר לא נשאר ברגלו לחות יטמא בהן והאיש טהור וכן בתינוקות נאמנים לומר אלה הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר אמר שאם יצאו מבית הבד ואפילו באו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה כאשר כבר נטהרו והוא שומר אליהן אא"כ הרחיקו ממנו עד שלא יראם כי אז יצאו מזאת החזקה ושבו בחזקת עם הארץ אשר הם בחזקת טומאה מסכת טהרות פרק י משנה ג (ג) כבר הודעתיך שהאנשים כשרוצין לדרוך בטהרה יטהרו הפועלין ואז יביאם אל הכרם לבצור את בצירו לפי שלא יקטפו את הענבים לגת אלא בטהרה לפי שהן מוכשרים כמו שביארנו באחרית אהלות ואמר ר"מ שהוא מעת שיביאם אל פי המערה אשר יטבלו בתוכה נדע שהן טבלו ולא נתחייבו להתעכב שם עד שיראה בואם אל המים ור' יוסי אומר שיצטרך שיעור בטבילה לפי שהן לפעמים יבאו ויאמרו הנה טבלנו והם הגיעו עד שפת המים ויזו ולא טבלו ור"ש אומר שהם כאשר חשבו בעצמן שהן טהורין ולא יצטרכו טבילה הנה יחוייב אליו שיעמוד עד שיטבלו והלכה כרבי יוסי לפי שהן ג"כ לא ידעו תכונת הטבילה כפי השלמות ויזלזלו בחציצה ומה שדומה לה מסכת טהרות פרק י משנה ד (ד) כבר ביארנו בסוף אהלות שהבוצר לגת הוכשר לטומאה וזה דעת ב"ש וב"ה אומרים לא הוכשר ואחר דבר שם בענבים שלא נבצרו לגת והיו במחצלאות שטוחות על הארץ לייבש ולהיות צמוקים ואחר לקח מהן והשליכם לגת אמרי בית שמאי שצריך שיקחם ויתנם לגת בידים טהורות לפי שהוכשרו לטמאה מעת לוקחו לגת ובית הלל אומרים נותן בידים טמאות לפי שהוא בלתי מוכשר לפי עיקר סברתם אך אף על פי שהוא בלתי מוכשר לעניין הפרשת תרומה לא יפרישנה אלא בידים טהורות:

ועביט. שם לחפירה אשר יקובצו בה הענבים כמו שיקרא חפירות הזיתים מעטן ואם היו ענבים בעביט או שטוחים על גבי העלים הנה כולן מצויין שלא יקח מהן ויתן לגת אלא בידים טהורות לפי שהוא מוכשר במה שיצא מהן מן הלחות וכבר העיד בזה לדעתו בהיותם שטוחים על העלים עד שלא ישפך מה שיטפח מהן והלכה כבית שמאי

מסכת טהרות פרק י משנה ה (ה) אמר מי שיאכל בידים מסואבות מן הסלים ועל אלו הענבים שנתבקעו ונטפו אינו מוכשר ולכן אם נפל לגת הגת טהור שהענבים אשר יחותכו לאכילה לא הוכשרו ואם היה אוכל מתוך העביט ומן המשטח של עלים בידים מסואבות ונפל ממנו גרגר יחידי לגת אם היה זה הגרגר בריא וקצה העץ אשר יתלה בו הגרגר קבוע בגרגר עד שלא תצא ממנה לחות הנה זה הגרגר טהור וזהו כוונת אמרו יש לו חותם ואם היה מוסרך זה הקצה ונשאר הגרגר מגולה הראש הנה יטמא בידו הטמאה מפני המשקה אשר בזה הראש ובתוספתא (פי"א) אמר אין לו חותם טמא בד"א אם נגע במקום חותם אבל לא נגע במקום חותם טהור ואחר שב ודבר בענבים טמאים שנטמאו בידו באמצעות המשקה אם נפלו לגת. ודרכן הוא דבור מבואר ממה שקדם לנו פירושו בשלישי מזאת המסכת מסכת טהרות פרק י משנה ז (ז) זולף. הוא המריק בור של יין או של שמן בכלי ואם נמצא שרץ בכלי אשר נתמלא ראשון הנה הכלים אשר נתמלאו אחריו טמאים לפי שנטמא כל מה שבבור ואם נמצא השרץ בכלי האחרון הוא לבדו נטמא כי אנחנו נאמר אחר שנתמלאו אלה הכלים המוקדמין כולן נפל השרץ לבור בשארית אשר נתמלא ממנה חבית אחרונה וזה אם הורק הבור בכלים עצמן וזה כשיכניס כל הכלים בבור וימלאם אחד אחד אמנם אם היה דולה מן הבור בדלי הנקרא מחץ ויריק בכל כלי עד שימלאנו ואחר נמצא שרץ באחד מן החביות בין שימצא כאשר נתמלאו תחלה או באחרונה לא תטמא זולת הכלי אשר נמצא בו השרץ שאנחנו נאמר שכל מה שהיה בבור טהור הוא ובזאת החבית לבדה נפל השרץ ונהיתה זאת החבית לבדה טמאה וכל מה שנתמלא לפניו או לאחריו טהור זהו אם היה בודק הכלים בעת מה שיריק בהן היין ולא יכסם שאפשר שנאמר בזאת החבית נפל השרץ אחר שנתמלא או אם מכסה כל כלי בעת התמלאו אך שלא יבדקם בעת שיריק היין בהן כי אנחנו נאמר גם כן אולי השרץ היה בחבית ויצק עליו היין אמנם אם בדק כל חבית ואז יצק בה היין במחץ ואחר כסם אחר התמלא ונמצא שרץ באחת מהן הנה כולן טמאין שאנחנו נאמר שבבור היה השרץ בהכרח וכן אם מצאו השרץ בבור הכל טמא לפי שאנחנו נאמר ששם היה מתחילת הענין וכן אם מצאנוהו במחץ שאנחנו נאמר ששם היה בתחילת הענין ומזה השרץ הוצק היין וכל מה שנתמלא ואפי' לפני המצאו הכל טמא מסכת טהרות פרק י משנה ח (ח) עיגולין. הן לוגין הכלים אשר בהן הענבים מוכנים לגת והיו בעיגולי התבנית אצלם ולזה נקראו עיגולין והם אשר קוראים אנחנו אלמנסור. וזגין הפסולת והן הזגין אשר ישארו אחר הדריכה והוא גם כן שלפני בוצרים הוא אשר יעמוד נגד פניהן מן הכרם כשיבצרו ושלאחר הבוצרים מה שכבר נשלם בצירתו וכבר ידעת ענין היות מקום רשות היחיד או רשות הרבים לענין טומאה:

עקל בית הבד. הוא הקף סביב הזיתים בעת הדריכה לחברם ולקבצם ואמר שאלה הכלים אם היו טמאים הנה יכנס בחלקיהן משקין טמאין בלי ספק ואם היו מעץ ינגבם אם היו של גמי וכיוצא בהם אשר לא יתנגבו יעזבם שנה תמימה עד שינגבם האויר או ירחצם במים חמין עד שיצא מה שבלעו ממשקים טמאים ור' יוסי אומר שיתלם בשטף הנהר ויורחצו תכלית הרחיצה ואחר יטבלם בלי ספק ולשון התוספתא. מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן הדפין והלולבין והעדשות מנגבן וכו' ואין הלכה כר' יוסי:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת טהרות מסכת תרומות פרק א משנה א (א) אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרונים מקשין על זה ואומרים כי השרש הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמיתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במלות שאינן כראוי בלשון וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם ותרומה הנזכרת בכאן היא הנזכרת בתורה באמרו יתברך ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' (דברים יח) ולא פירש התורה שיעורה ועוד נבאר אותו וקרא השם זה הראשית תרומה והוא אמר ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וגו' (במדבר יח) וקרא הדבר הלקוח מישראל למשכן תרומה והוא אמרו ויקחו לי תרומה וכמו שזו התרומה אין מביאין אותה אחד מאלו החמשה כמו כן תרומת גורן אין ראוי שיביאו אותו אחד מהם והראיה שהרחיקם השם יתברך מתרומת המשכן הוא אמרו (שמות כה) דבר אל בני ישראל פרט לנכרי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה לפי שאין בהם שכל להתנדב בשום דבר אשר תקחו מאתם פרט לתורם מה שאינו שלו: ואמרו ואפילו ברשותו עניינו שעשאו ישראל שלוחו וזה למאמר ה' יתברך (במדבר יח) כן תרימו גם אתם ואמר גם אתם לרבות שלוחכם ופי' זה כי אמרו אתם יורה עליהם ואמרו גם יורה כשעושין לאחרים שלוחין במקומן שמלת גם ענינה עוד וכשאמר עוד אתם ראיה שיש שם זולתם שהוא תורם וזה שלוחו של אדם ואמרו מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואמרו חמשה למעוטי דר' יהודה שאומר קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה מסכת תרומות פרק א משנה ב (ב) חרש. בלשוננו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים גם כן לאלם חרש לפי שסיבת האלמות היא חרשות יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות וקרא לאלם בסיבת האלמות חרש ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום מסכת תרומות פרק א משנה ד (ד) התרומה. מוציאין אותה מן הפירות. ר"ל פירות האילנות ומן המשקין על כל מי שיש לו יין וענבים ותרם מן הענבים שיעור התרומה הראויה לאותן הענבים ולאותו היין והוא חושב על מה שתרם מן הענבים שהוא תרומה על הכל בש"א כי זה שתרם מן הענבים יספיק לתרומה החייבת לענבים ונשאר עליו לתרום את היין וזהו ענין אמרו תרומת עצמן בהן:

ובה"א אינה תרומה בשום פנים אלא אם יכוין שיהיו אלו הענבים תרומה על הענבים בלבד לא על הענבים ועל היין ולשון ספרי שומע אני יתרום שבלין על חטים וענבים על יין וזיתים על השמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור

מסכת תרומות פרק א משנה ה (ה) ידוע כי הלקט והשכחה והפאה שהוא לעניים ואין לבעל השדה בהם זכות ולפיכך לא יתרום התרומה החייבת לשום דבר מנכסיו משום דבר מאלו הדברים הנזכרים שהם חוקי העניים אבל ההפקר אולי תהיה הסברא שיהיה מותר לו להוציא ממנו התרומה החייבת לממונו כיון שיש לו זכות בהפקר כי ההפקר מופקר לכל בני העולם אבל השי"ת אמר כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) ואמר ממה שיש לך ואין לו יצא הפקר שידך וידו שוין:

ואמרם ממעשר ראשון שנטלה תרומתו כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג"כ יש לו מעשר שלקחו מישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חק וזכות והוא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו:
ומן החיוב על הפטור הוא שיתרום תרומה מפירות גמורים שהן חייבים במעשרות על פירות שלא נגמרה מלאכתן שהן פטורים מן המעשרות כמו שיתבאר:
וישן וחדש הוא זרע זו השנה עם זרע שנה הבאה ואין ראוי להוציא מאחד מן הזרעים תרומה החייבת לשניהם וכל זה למאמר השם והרמותם ממנו תרומת ה' (במדבר יח) ר"ל ממנו בעינו שיוציא החק שחייב לו מאותו המין ולא ממין אחר:

ולא מפירות הארץ על פירות חו"ל הטעם בזה אמרו וכל מעשר הארץ מזרע הארץ (ויקרא כז) ואע"פ שאלו הכתובים שהביאו ראיה מהם יש מהם שבאו במעשר ויש מהם שבאו בתרומת מעשר אין בזה קושיא לפי שאנחנו נביא ראיות מן הפסוקים שבאו בתרומות על המעשרות ומפסוקים שבאו במעשרות על התרומות לפי שענין אחד כולל אותם והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החק מסכת תרומות פרק א משנה ו (ו) אלם. הוא מי ששומע ומבין ואינו יכול לדבר מחמת חולי שאירע לאיברי הקול ולפיכך אין ראוי לו ולא לערום ובעל קרי לתרום מפני שהברכה נמנעת מהם כי האלם אינו יכול לברך ואין ראוי לערום ובעל קרי לברך להפריש תרומה ושכור וסומא אין תורמין לפי שאין יודעין לברור היפה ודין התרומה לברור מן היפה למאמר השי"ת את כל חלבו יתבאר זה ואמר חמשה למעוטי מדר' יהודה שאמר קטן שתרם תרומתו תרומה כאשר קדם לך מדעתו ומה שכפל שלא יתרומו חיזק לדבריו שלא יתרום אחד מהם לכתחילה בשום פנים ולא יחשבו כי כיון שתרומתו תרומה יקל בזה השיעור ויתרום לכתחילה ומפני זה כפל דבריו לחזק הענין שלא יתרום לכתחילה בשום פנים מסכת תרומות פרק א משנה ז (ז) אסור להוציא תרומה גדולה במדה כיון שלא זכר לה הכתוב שום שיעור אבל מודדין אותו הדבר שהוא חייב בתרומה ומוציאין ממנו באומד וסמכו זה למאמר השם ונחשב לכם תרומתכם ואמרו במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר ואע"פ שזה הכתוב מדבר בתרומת מעשר נאמר בו העיקר הידוע אצלנו בסברות הדינין והוא שנאמר אם אינו ענין לתרומת מעשר תנהו ענין לתרומה גדולה ומה שלא נסמך על זה הפסוק תרומת מעשר לפי ששיעורה ידוע והקפידה התורה על שיעורה ואמרה מעשר מן המעשר מסכת תרומות פרק א משנה ח (ח) ויחזור ויתרום. עניינו כי אחר שישלים כתישת אותן הזיתים ודריכת אותם הענבים שיוציא תרומה שניה החייבת לאותו השמן ולאותו היין:

ודין המדומע הוא שנתערב התרומה בחולין ועוד יתבאר זה בזו המסכת:

וחייבין עליה חומש הוא כי מי שאכל בשגגה ישלם מה שאכל ויוסיף חומש כמו שאבאר במקומו בזו המסכתא מסכת תרומות פרק א משנה ט (ט) זיתים הנכבשים הם הזיתים השרויים במים ובמלח המזומנים לאכילה ויש שיוציא מן השמן התרומה החייבת לאותו שמן ושיעור התרומה החייבת לאותן הזיתים כי אילו היו מוציאין ממנו השמן [לא] היתה תועלת וזכות לכהן ולפיכך הוא מותר ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים [אבל לא על הנכתשים] לפי שהוא כיון שהתחיל לסחוט את הזיתים ולהוציא השמן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו והעיקר אצלינו אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולפיכך אין תורמין שמן על זיתים הנכתשים ותורמים שמן על זיתים הנכבשים לפי שכל אחד מהם נגמרה מלאכתו ויש לכהן בזה תועלת וזכות:

וזה שנמלך אחר שהפרישן לאכילה וחזר וסחטן שאותן הזיתים חזרו כאילו לא נגמרה מלאכתם אינו צריך לתרום פעם שניה לפי שכשהוציא התרומה כל אחד מהם נגמרה מלאכתו היה באותה השעה לפי כוונתו וכבר דברנו במה שקדם פירוש נמלך תרגום איעצך אמלכינך

מסכת תרומות פרק ב משנה א (א) אמר השם יתעלה את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו וכל מקום שאמר באמת הוא הלכה למשה מסיני:

עגול של דבילה. הוא ככר גדול כמו רחים שעושין מן התאנים היבשים ונקראת דבילה ולפי שהיא מחוברת מחלקים רבים לא נחשב אותם כגוף אחד שיהיה חבור ומקבל טומאה כולה כמו שיתבאר במקומה מן טבול יום (פ"ג משנה ו) והוא מביא לך שני דמיונים מלבד העגול כי העגול כולו גוף אחד אבל אגודה של ירק גופים מחולקים ואין שם ידוע לכלל האגודה והודיעך כי כמו שהוא מותר בעגול כמו כן מותר באגודה שהיא פחותה מן הדבילה במעלות הדבוק וגם כן בערימה שהיא יותר פחותה מן האגודה בדבוק. ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת תרומות פרק ב משנה ב (ב) בתנאי שיהיה זה הדבר הטמא שהיתה לו שעת הכושר ואח"כ נטמא אבל אם היה נטמא קודם שתגמר מלאכתו ולא בא לעונת המעשרות אפילו בשוגג אין תרומתו תרומה:

ומעשר טבל הוא מעשר ראשון קודם שיוציאו ממנו תרומת מעשר כי כן אמר ה' יתברך (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב זו ראיה שדינה קודם הוצאת התרומה ממנו כדין הגורן והיקב קודם הוצאת המעשרות והחוקים ממנו שהוא טבל. ושוגג העושה בשגגה ומזיד העושה בזדון. ואמר ר"י לא יהיה בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכוונתו שלא היה טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום. ואין הלכה כר"י

מסכת תרומות פרק ב משנה ג (ג) אלו כלים הם כלים טמאים ואסור להטבילן בשבת לפי שהוא מתקן ועוד יתבאר לך שאסור להוציא תרומה ומעשרות בשבת לפי שהוא מתקן:

ואמרו המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל מותר לו לאכול אותו התבשיל למוצאי שבת ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים:
במזיד לא יאכל ר"ל מי שעבר ובישל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אבל אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל למוצאי שבת לפי שהש"י אמר בשבת קדש היא ואמרו רז"ל היא קודש ואין מעשיה קודש ומה שהצריכו להחמיר בשביעית יותר משבת כי העיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על השבת ונחשדו על השביעית

מסכת תרומות פרק ב משנה ה (ה) בצל קטן שלם. לדעת תנא קמא שוה יותר בין במקום שיש כהן לפי שהוא אצלו יפה בין במקום שאין כהן לפי שהוא מתקיים. ובצלים בני המדינה הם בצלים גדולים:

וכופרין מיוחסין לכפר ידוע והם בצלים הבאים מן הכפרים והם הקטנים ורבי יהודה סובר כי הבצל הגדול הוא יותר טוב ואמרו אבל לא מן הכופרים על בני המדינה והביא ראיה רבי יהודה כי הבצל הגדול הוא יותר טוב באמת מפני שהוא מאכל פוליטיקין והם בני אדם המעונגים והמפונקים בעלי העושר המרווחים במזונותם. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת תרומות פרק ב משנה ו (ו) זיתי שמן הם הזיתים המוכנים להוציא שמנן כי שמנן הרבה וטוב משמן הזיתים שאינן ראויין אלא לכבישה למיעוט שמנן וה' יתברך אמר (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו וחלבו הוא הטוב והיפה שבו כמו שאמר (בראשית מה) ואכלו את חלב הארץ וכבר ביארנו בתחלת כלאים כי הזונין מין ממיני החטה גרוע ונפסד ולשם נתבאר דעת ר' יהודה שהוא סובר קישות ומלפפון שהם נקראין בערבי כיארוקתא שהם כלאים זה בזה. ואין הלכה כר"י מסכת תרומות פרק ג משנה א (א) סרוח. הוא דבר נפסד ומעופש והוא שימצא הפנימי שלו שאינו ראוי לאכילה ודין אלו השתי תרומות שיתנם לכהן ויתן לו הכהן דמי הגדולה שבהם כי העיקר אצלינו המוציא מחברו עליו הראיה ואוכלן הכהן שתיהם:

וענין אינה מדמעת בפני עצמה שאם נפלה האחת בחולין לא יהיה הכל מדומע אלא שיוציאנו מאותן חולין שיעור מה שנפל בהן מן התרומה בלבד:

ואין חייבין עליה חומש מי שאכלה בשוגג כמו שיתבאר וכן השניה לפי שכל אחת מהן יש בו ספק אם היא תרומה אם לאו מסכת תרומות פרק ג משנה ב (ב) התרומה כשנפל ממנה חלק במאה חלקים מחולין מוציאים מן הכל חלק אחד ויהיה תרומה ויהיה כל השאר מותר ויהיו חולין כמו שהיו ועוד יתבאר לך זה כל התרומה עולה באחד ומאה אבל אם נפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מחולין יהיה הכל מדומע ועניינו דבר מעורב בדמע שהוא התרומה כמו שביארנו פעמים במה שקדם (בדמאי פ"א מ"ג ופ"ד מ"א ולעיל פ"א מ"ח) ואמר בכאן שאם היתה תרומה ראשונה שנפל בה הספק והשנית שהוציא אח"כ האחת גדולה מן האחרת ויהיה באחת על דרך הדמיון סאה ובשניה סאתים ונפלו השלש סאין בחולין צריכין אנו לדעת שיעור אותן חולין ונחשב כי סאה תרומה נפלה בהם והיא קטנה שבשתיהן ואם היתה באותן חולין מאה סאין תעלה במאה ואחד ואם הוא פחות יהיה הכל מדומע מסכת תרומות פרק ג משנה ג (ג) נסתפקו בגמרא במה שאמר ר' יוסי כשיעור איזה שיעור ר"ל אם שיעור דאורייתא ועוד יתבאר או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באמרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם ר"ל שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים ומסכים לדעתם והלכה כחכמים וכמו שיבאר ר' יוסי אם הוא מפרש מסכת תרומות פרק ג משנה ד (ד) הרשה את בן ביתו. עניינו שנתן רשות לשמשו:

בטל הוא שביטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה אותו השליח עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום בדרך הדמיון למזרחו של כרי והוא תורם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלינו אין אדם מבטל שליחותו בדיבור:
ודרוכות הם דורכי הענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילים לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם

מסכת תרומות פרק ג משנה ה (ה) האומר קרא שם אומר שהוא חייב להוציא מאותו הכרי כל המקום שזכר ואומר לא קרא שם אומר שהוא כמות שהיה קודם שיאמר דבר ועליו להוציא ממקום אחר כל החק שהוא חייב בו ולא יוציא מאותו הכרי דבר. והלכה כחכמים בלבד מסכת תרומות פרק ג משנה ו (ו) מזה הפסוק הביא ראיה על מאמרם עובר בלא תעשה כי הם אומרים כי מה שאמר הכתוב לא תאחר ר"ל לא תאחר ממלאתך ודמעך מי שהוא ראוי להקדימו ואח"כ הביא ראיה שראוי להקדים אלו החקים קצתם על קצתם מסכת תרומות פרק ג משנה ז (ז) קרא השי"ת התרומה ראשית באמרו (דברים יח) ראשית דגנך תירושך ויצהרך וקראה תרומה באמרו (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וקרא הבכורים ראשית באמרו (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה וקראם תרומה באמרו (שם יב) והבאתם שמה וגו' ונאמר ותרומת ידך ואמר בספרי ותרומת ידך אלו הבכורים והראיה שנאמר על הבכורים אמרם כי השם יתברך מנה בזה הפסוק הדברים שהם טעונין הבאת מקום ולא נמצא מהם מן התרומות דבר שיהיה טעון להביאו לירושלים אלא הבכורים שדבר לשון הכתוב בו: ואמרם כי מעשר ראשון יש בו ראשית ר"ל תרומת מעשר שבו אמר השי"ת במעשר ראשית והרמותם ממנו תרומת ה' וכבר ביארנו כי התרומה נקראת ראשית מסכת תרומות פרק ג משנה ח (ח) כל זה מבואר והעיקר אצלינו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו מסכת תרומות פרק ג משנה ט (ט) הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה. והלכה כחכמים מסכת תרומות פרק ד משנה א (א) המפריש מקצת תרומה ומעשרות הוא שיוציא מאותן הפירות קצת התרומה שהן חייבות בהן או קצת מן המעשרות אמרו בכאן כי אותו הקצת אינה תרומה ולא מעשרות אבל הוא טבל כמו שהיה וכאילו לקח קצת אותן הפירות והפרישן אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש מקצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומה ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר לעשותו בטבל כיון שזה שהוציא הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת תרומות פרק ד משנה ב (ב) הכוונה בזו המשנה כי כשנתן סאה לבן לוי שהוא המעשר הראוי לעשר סאין ונתן אחר כן סאה לעני והוא הראוי לעשר סאין שיכול להוציא שמונה סאין ולאכלן לפי שכבר הוציא חקם הראוי שם וכאילו היו עשר סאין והוא הוציא מהם סאה למעשר ראשון וסאה למעשר שני וכל זה שלא ידע אם אותה סאה שנתן ללוי ואותה סאה שנתן לעני הם כולם קיימים עד שיפריש עליהם או נאכל קצתם ונשאר קצת ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן שמונה סאין ועשירית סאה וזה מבואר:

וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון ר"ל כשיעור מה שנשאר מן הסאה שנותן אם נשאר חציה יפריש עליו ד' סאין ואם תשאר רביעיתה יוציא עליה שתי סאין ועל זה הסדר. והלכה כחכמים

מסכת תרומות פרק ד משנה ג (ג) עין יפה פי' נדבת לב ועין רעה היפך כלומר כילות וכמו מה שאמרו ב"ש עין יפה אחד משלשים כמו כן אמרו בינונית מארבעים ורעה מחמשים ואמרו תרומה תרי ממאה:

ואמרו חזר והוסיף חייב במעשרות. עניינו כי התרומה אינה חייבת במעשרות ומה שנשאר אחר הוצאות התרומה הוא חייב במעשרות בלי ספק ולפיכך אם הוסיף על התרומה הראשונה יתחייב להוציא מאותו תוספת מעשרות ואז יאכלנה הכהן:
ואמרם כמות שהוא למוד עניינו שמותר לו להוציא התרומה שניה שהיא תוספת תרומה כמו שמנהגו לשער זרעו במדה או במנין או במשקל וזה אסור לעשות בתחלה כמו שאמרנו אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין:
ורבי יהודה אומר שמותר לו להוציא ממנו תוספת תרומה שלא מן המוקף ר"ל ממקום אחר וזה אסור לעשותו לכתחלה ר"ל שיוציא אדם תרומה ממקום אחד על הפירות שהם במקום אחר אבל יוציא התרומה מן המוקף רצה לומר ממה שהוא תוך הקף מקום אחד ומן הדברים שנשנו אצלנו פעמים לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת תרומות פרק ד משנה ד (ד) פיחת עשרה עניינו שיוציא אחת מששים והוסיף עשרה שיוציא אחת מארבעים:

אם נתכוין להוסיף אפילו אחת עניינו שיתכוין להוציא אחת מארבעים ותשעה שמחייב זה תוספת בתרומה ומתכוין לאחת מחמשים שהיא בינונית אם הוסיף בשיעור התרומה כשיעור הנזכר או פיחת בלא כוונה מה שעשה עשוי ותרומתו תרומה ואם נתכוין להוסיף בשיעור תרומה ואפילו דבר מועט אין תרומתו תרומה ומעשיו אין להם קיום

מסכת תרומות פרק ד משנה ה (ה) כשהוציא התרומה יותר מן השיעור הנזכר אומר ר' אליעזר כי הוא אפי' הוציא מעשר הזרע תרומה שהוא מותר ודינו דין התרומה כי תרומת מעשר הוא העשור ונקראת תרומה כמו שאמר (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואם הוציא יותר מן המעשר יעשה אותו מותר תרומת מעשר על מעשר אחר שיש לו ויתן הכל לכהן ורבי ישמעאל אומר שהיא תרומה אפילו היתה יותר מן המעשר עד שיוציא חצי התבואה תרומה וזה למאמר השם יתברך (דברים יח) ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן ואם הוציא יותר מן המחצה אז יעשה השאר תרומת מעשר על מקום אחר והטעם שהכריחנו לומר בזה התוספת שיעשנה תרומת מעשר על מקום אחר ולא אמרנו יעשנה תרומה על מקום אחר לפי שהעיקר מה שאמרתי לך אין תורמין שלא מן המוקף ורבי עקיבא אומר כי אפי' הוציא יותר מן החצי כיון שנשאר שם חולין למאמר השם יתעלה מראשית ולא כל ראשית. והלכה כרבי עקיבא מסכת תרומות פרק ד משנה ו (ו) כלכלה הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה ופי' משערין ידוע ואמר בכאן שהוא חייב לשער את הכלכלה ולידע מנין מה שהיא מכילה בתחילת הפירות ובסופה ובאמצען ר"ל באמצע הזמן שיש בין תחילתן לסופן לפי שהפירות בתחילת הקיץ הם קשות והם במלואם ובסוף הקיץ הם צנומות יבשות כמו צמוקין ובאמצע בינונית ואם הכלכלה בדרך הדמיון מכילה מן התאנים הבכורים מאה גרגרים בלי ספק שתכיל כשהן מבושלין מאה ועשר וכשהן מתחילין ליבש ולהצטמק מאה וחמשים וכשידע האדם כמה מכילה הכלכלה בכל הזמנים ימוד בה ויוציא מה שראוי בה להוציא מאותו המנין. ואמר המונה משובח עניינו שהוא משובח מהמוציא באומד והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן ודע כי זה הדין בתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה כבר קדם לך הדין שאין מותר להוציאה אלא באומד וכן ביאר הגמרא כי בתרומת מעשר צריך אדם לדקדק כדי שידע השיעור בדיוק וכמו כן המעשרות שנמנעו להוציאם באומד ואמרו אל תרבה לעשר אומדות מסכת תרומות פרק ד משנה ז (ז) במאה ואחת הוא שיפול חלק מתרומה במאה חלקים חולין ויהיה אחד ומאה יוציא חלק אחד שהוא שיעור התרומה שנפלה ויאכל השאר:

ורבי יהושע אומר שאפילו נפל חלק אחד בתשעים ותשע חלקים ומשהו שיהיה הכל מאה ומשהו שיוציא התרומה לבדה ולא יהיה הכל מדומע והכל מודים שאם נפל חלק מתרומה בתשעים ותשע חלקים שהכל היא מאה חלקים שהוא מדומע וסמכו זה לדבר השם יתברך (במדבר יח) את כל חלבו את מקדשו ממנו ואמר דבר שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו ומה שבא בזה הכתוב הוא מעשר מן המעשר והוא חלק ממאה מן הכל וכשנפל אותו חלק בתשעים ותשע שנשארו נתקדש הכל ונעשה מדומע:
ודברי רבי יוסי בן משולם קב למאה סאה עניינו כי כשתהיה תשעים ותשעה סאה וקב אחד מחולין ונפל בהם סאה תרומה שיהיה הכל מאה וקב אחד שהקב הוא ששית הדבר המדומע ר"ל ששית סאה של תרומה שנפלה כי הסאה ששה קבים כמו שביארנו פעמים שיוציא מן הכל סאה של תרומה ויהיה הנשאר מותר חולין כמו שהיו ומה שאמר שתות למדמע כדי לסלק הספק ויבאר לך כי הקב הנוסף צריך שיהיה כולו חולין כדי שיהיה שתות סאה של תרומה כמו שביארנו ואילו אמר קב למאה ולא היה מוסיף זו התוספת היינו אומרים כי הקב יש בו חלק [ממאה] (סאה) של תרומה וכשנפל סאה של תרומה וחלק ממאה מן הקב בתשעים ותשע סאה וקב פחות חלק ממאה מן קב מן החולין שהכל מאה סאה וקב אחד כי התרומה תעלה בזה השיעור כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן ושהוא מדומע כשהוא בזה הענין כי קב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה וחלק ממאה מקב אלא פחות מזה והבין זה והלכה כרבי אליעזר לפי שסתם לן תנא כוותיה פעמים רבות

מסכת תרומות פרק ד משנה ח (ח) עושין בני אדם מדבילת התאנים כמו ככרות עגולין ונקראים עגולין ועושין מהם גם כן כמין ככרות מרובעות נקראין מלבנין לפי שהן דומות לאותן הדפוסים שעושין בהם הלבנים ולפיכך דעתי שהוא עברי ממש החזיק מלבן (נחום ג ד) וענין מעלות שיצטרפו אלו עם אלו להשלים מנין מאה חלקים ותעלה תרומה במאה ואחד ואמרו בגמרא הגדולים מעלים את הקטנים במשקל והקטנים מעלים את הגדולים במנין וביאור זה בדמיון כי אם היה שם מן החולין עשרים עגולין קטנים ועשרים עגולים גדולים סך הכל ארבעים וכל אחד מן הגדולים משקלו ד' ליטרין וכל אחד מן הקטנים משקלו ליטרא אחת ונתערב בכל הארבעים עגולים עגול אחד של דבילה קטן משקלו ליטרא אחת לא נאמר עגול אחד נפל בארבעים עגולים יהיה הכל מדומע אבל נאמר ליטרא אחת נפל במאה ליטרא ויעלה באחד ומאה ואם יהיה שם בדרך הדמיון עגולים קטנים בכל אחד מהם שני שלישי הליטרא ויהיה משקל כולם ששים ליטרא וי' עגולים משקל כל אחד מהן ד' ליטרין שיעלה מנין כל העגולים למאה ומשקל כולם מאה ליטרין ונתערב בכולם עגול של הדבילה תרומה משקלו ארבע ליטרין לא נאמר משקל ד' ליטרא של תרומה נתערבו במאה ליטרא שהוא חלק מכ"ה ויהיה הכל מדומע אבל נאמר עגול אחד נפל במאה ויעלה באחד ומאה וזה הדמיון יבאר לך דברי הגמרא ובו תעשה היקש ותהיה סברתך. והלכה כרבי עקיבא מסכת תרומות פרק ד משנה ט (ט) זה הדמיון הוא מבאר הכרעת רבי עקיבא:

ואמרם ובזו רבי אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל רוצה בו כדין שלפני זה כי רבי אליעזר אוסר אפילו לא ידע מה נפלה אם היתה תאנה לבנה או שחורה ורבי יהושע אומר מעלים זה את זה אפילו ידע מה נפלה

מסכת תרומות פרק ד משנה י (י) ליטרא משקל ידוע וקציעות התאנים היבשות ואומר כי מי שלקח ליטרא תאנים מתרומה וכתשן ונתנן על פי כד התאנים של חולין ויש לשם [הרבה] כדים ואין ידוע איזו היא אומר ר"א כי אם היה בכל הכדים מאה ליטרין נחשב כאילו התאנים כולן מפורדין ושנתערב ליטרא במאה ויעלה באחד ומאה. והלכה כר' יהושע מסכת תרומות פרק ד משנה יא (יא) מגורה הוא המקום שאוצרין בו וקפאה הוא הדבר הנקפא מגזרת קפאו תהומות (שמות טו) ומנהג הדברים שמקפים אותן האויר כי העליון הוא קופא תחילה ולפיכך קראו הדבר העולה והצף קופא ונשתמשו בזו המלה ואמרו במי שרוצה להסיר מה שיעלה למעלה על דבר מעובה או מקובץ יקפיאנה אמר ר"א כי כשנפלה סאה תרומה על פי המגורה ונתקבצה שם ונתעבה כגון שנפלה סאה חטים של תרומה על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש באותו עליון כדי שאם יקבץ בשטח העליון בלבד מאה סאה אז תעלה ואם לאו יהיה הכל מדומע וזה היפך מה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בגמרא מוחלפת שיטתיה דר' אליעזר:

ואמר ר' יהושע לא תעלה ר"ל כי אין הדין בה שתעלה במאה ואחד מן הקופא אבל דין סאה של תרומה שנפלה על פי מגורה שיקפיאנה רוצה באמרו ר' יהושע יקפיאנה שיעלה אותה בעצמו ויגרור מעל פי המגורה מה שתחתיה בלבד ר"ל מה שתחת הסאה של תרומה שנפלה וכן ביארו בתוספתא כי ענין מאמר ר' יהושע יקפיאנה רואים אותה כאילו היה חטים ע"ג שעורים והקשה ואמר אם הדבר כן ונראה אותה כאלו היא חטים ע"ג שעורים ונוציא מה שנפל בלבד באיזה דבר נאמר תעלה באחד ומאה השיב ואמר כי זה הוא כשלא ידע אם נתערבה או לא נתערבה או לא ידע ג"כ באיזה מקום קפאה והלכה כר' יהושע ויהיה שיעור דבריו כן רבי יהושע אומר לא תעלה אלא סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה

מסכת תרומות פרק ד משנה יב (יב) ביארו בגמרא כי שתי קופות מצטרפות ואפי' היתה אחת בבית אחד והשנית בבית אחר אבל שתי מגורות עד שיהיו בבית אחד ונתנו הטעם בזה ואמרו קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ופי' להתפנות לטלטלן ולהעתיקן ממקום למקום וכיון שמיטלטלות ונעתקות יתקבצו בשעת הטלטול הנה נתבאר לך שאין הלכה כרבי שמעון מסכת תרומות פרק ה משנה א (א) כשנפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מזולתה יהיה הכל מדומע וכבר ביארנו זה בפרק שלפני זה ואומר בזו ההלכה שלשת הלכות מהלכות המדומע והודיענו בדיניהם האחת אם נפלה סאה תרומה טמאה בפחות ממאה חולין או מעשר שני או מעשר ראשון או הקדש בין שיהיו אותן חולין או מעשר או הקדש טמאים או טהורים דין כולם שיניחו אותן שירקבו ויפסידו וההלכה השנית אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טהורים או מעשר ראשון או מעשר שני והקדש טהורים ויהיה הכל מדומע והוא טהור ואם נפלה הסאה תרומה בחולין ימכרו כל החולין לכהן חוץ מדמי תרומה ואם נפלה במעשר ראשון יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה וימכר הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלו ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם לפי שתרומת מעשר גם כן לכהן ואם נפלה בהקדש ומעשר שני פודין אותו ויהיה חולין אחר שיחזור חולין מוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה. וההלכה השלישית היא אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאים שיהיה הכל מדומע והעיקר אצלינו כי אוכלין טמאין אין מטמאים זולתם אלא אם הם כביצה ומה שהוא פחות מכביצה ממאכלים טמאים אין מטמאין זולתם והוא ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה ועוד נבאר זה וטעמו באר היטב בסדר טהרות ונתננו העיקר כי האוכלין אינן מטמאין עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין וכבר זכרנו זה פעמים ועוד יתבאר במקומו ואם נפל עליהם מי פירות כגון מן רמונים או תותים או אגסים וזולתם אינם מטמאים לפי שלא הוכשרו לטומאה ובמסכת מכשירין נבאר כל זה ומפני אלו השני עיקרים יהיה דין זה המדומע שימכר לכהן חוץ מדמי תרומה שבו והכהן הלוקח אותו אין לו רשות ללושו במים ולא באחד מן השבעה משקין כדי שלא תכשר התרומה באותן משקין ותטמא עם החולין שהם טמאים ואסור לאכול תרומה טמאה אבל דינה שתשרף אבל נבקש דרך שיוכל לאכלה והוא שיאכלנה נקודים ונקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמרא ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל הכוונה שילוש אותה ככר אחר ככר או שיאכל הכל קלוי כדי שלא יפול עליהם משקה או שילוש אותם במי פירות שאינן מכשירין כמו שאמרנו או יתחלקו אותן חולין שנדמעו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה מאלו החולין הטמאין שנתערבו בם תרומה וכשיהיה זה כמו שאמרנו לא יטמא חלק התרומה המעורב בה לפי שהוא פחות מכביצה כמו שנתננו העיקר הנה פסק את דין באלו הארבעה חלקים שהם צריכות והם אם נפלה תרומה טהורה לחולין טמאים או לחולין טהורין או אם נפלה תרומה טמאה לחולין טהורין או טמאים והודיענו שדיני אלו הארבעה חלקים שלשה דינים כי דין תרומה טמאה כשנפלה בטמא או בטהור הכל שוה כמו שנתבאר מסכת תרומות פרק ה משנה ב (ב) כשנפלה למאה לא יהיה הכל מדומע כמו שקדם ור"א אומר כי כמו שאילו היתה טהורה תעלה ותאכל כמו כן אם היא טמאה תעלה ותשרף והלכה כחכמים וכשתבין למה שאמרנו בהלכה הקודמת התבאר לך זו ההלכה עם מה שאחריה מסכת תרומות פרק ה משנה ד (ד) לאחר שהודו עניינו לאחר שהודו ב"ש לב"ה שתעלה וכן ביאר בגמרא כי לא נמצא בשום מקום לעולם שיחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא בכאן וכאשר הסכימו כי סאה שנפלה תעלה א"ר אליעזר תירום ותשרף כדין תרומה טמאה על עיקר סברתו שאמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ולהחמיר ואמרו חכמים בטלה במיעוטה ומותר לאכול הכל ולא תעלה. והלכה כחכמים מסכת תרומות פרק ה משנה ה (ה) לפי חשבון הוא כי סאה שנפלה לק' והגביהה נחשב אותה שאין בה מתרומה ודאית אלא חלק מק' מסאה לפי שהיא בק' סאה נתערבה ואם נפלה למקום אחר עם סאה אחת בלבד אינה מדמעת שאנחנו אומרים חלק מ' מסאה נפל בסאה ואינו מדמע אבל תעלה באחד ומאה ואם נתערבה בפחות מסאה אז יהיה מדומע. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת תרומות פרק ה משנה ו (ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כיצד סאתים של תרומה שנתערבו בעשרים סאין חולין הרי כל זה המדומע כ"ב סאה אם נתערב ממנו י"א סאה בפחות ממאה חולין אחרים אז יהיה הכל מדומע לפי שי"א סאה של מדומע יש בהן סאה אחת של תרומה בלבד:

ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי החשבון. העיקר אצלינו כי שאור של תרומה אם יש בו כדי לחמץ ולש בו העיסה והחמיצה שאותה עיסה כולה תרומה ולא נשער אותה לא במאה ולא במאתים. ועוד יתבאר זה בפרק שני ממסכת ערלה ואומר שאם יהיה על דרך הדמיון אוקיא של שאור תחמיץ ליטרא אחת מקמח ולשו ב' ליטרות מחולין בב' אוקיות משאור תרומה ונתחמץ הכל והיה תרומה אומר זה התנא שאם לקח מזו העיסה החמוצה שיעור אוקיא ולש בה ליטרא של חולין אינה תרומה עד שיקח מאותה עיסה הראשונה מחציתה בשוה וילוש בה ליטרא מחולין שיש בו משאור של תרומה העיקרי אוקיא והוא השיעור המחמץ לליטרא אחת:
ואין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון העיקר אצלינו שלשה לוגים מים שאובין פוסלין את המקוה ובתנאי שיהיה המקוה פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה שלא יגמור אותו המקוה אלא באותן המים השאובין אבל אם יש בו מ' סאה אפילו מלאוהו כל היום כולו בכדים ושופכין בו מים אינו נפסל ועוד יתבאר זה במקומו וכשנפלו אלו הג' לוגים מד' או ה' כלים אינן מצטרפים ואין פוסלים את המקוה עד שיהיו משלשה כלים או פחות וזה דעת יחיד והוא דחוי וכן אמרו בגמרא תמורה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא אבל דעת החכמים שהם מצטרפין ופוסלין כמו שיתבאר במקואות. והלכה כחכמים בכל

מסכת תרומות פרק ה משנה ח (ח) נתבאר בתוספתא כי אמרם הרי זו אסורה כשלא ידע בנפילת הראשון אלא אחר שנפלה הסאה השנית וכאילו נפלו הסאתים בק' שיהיה הכל מדומע ובזו ההלכה חלק ר"ש אבל כשנפלה סאה למאה וידע בה ואח"כ נפלה שניה הרי זה מותרת שכבר היה לה להעלות ויוציא סאתים שנפלו והשאר יהיה מותר. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת תרומות פרק ה משנה ט (ט) ביארו בגמרא כי אפילו פחתו החולין ולא פחתה התרומה אלא שיהיה הקמח הנקי מן התרומה כשהסירו המורסן חלק ממאה ואחד מכל קמח החולין ומורסנן תעלה באחד ומאה כי העיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ואמרם ואחר כך נפלו חולין רצה בה שנפל מן החולין מה שהשלים למאה סאה של חולין או הוסיף עליהם והעיקר אצלנו אין מבטלין איסור לכתחילה ולפיכך אסרנו כל מי שהרבה החולין על התרומה במזיד וזה האיסור קנס לפי שביטל איסור ובכל מקום שאומר בכאן אסור עניינו מדומע וכבר נתבארו בזה הפרק דיני המדומע ובכל מקום שאמרו מותר עניינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה ומותר כמו שביארנו מסכת תרומות פרק ו משנה א (א) אמר השם יתעלה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא נב) זה החומש הוא רביע מה שאכל שהוא חומש הכל כיצד אם אכל מה ששוה דינר משלם מה ששוה דינר ורביע דינר וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם וזהו ענין אמרם עד שיהא הוא וחומשו חמשה:

וקרן ידוע והוא כמו העיקר שאכל ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל (שם) ואמרו (נדה לב.) להביא הסך והשותה (אע"פ) שהעיקר אצלינו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט):
ואמרו חומשה עניינו שאם אכל אותו החומש בשגגה שמוסיף חומש על אותו חומש לפי שדינו ודין התרומה שוה וזה הוא ענין מה שאמר בו הי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה) ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש:
ואמרו ואינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר וחולין מתוקנים הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר ביארנו זה בסוף דמאי (פ"ד משנה ז):
והם נעשים תרומה. עניינו כי אותם חולין ששלם נחשוב אותם תרומה:

והתשלומין תרומה עניינו כי דין מה שישלם בדיני התורה משלם לענין הדמוע וזולתו מסכת תרומות פרק ו משנה ב (ב) כבר ידעת כי אשת כהן תאכל בתרומה לפי שהיא קנין כספו וה' יתברך אמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו (ויקרא כב) והמאמר כולו מבואר ואינו צריך ביאור מסכת תרומות פרק ו משנה ג (ג) העיקר אצלינו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) אם היה הוא סיבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע (שמות כג) אם סייעו לאותו עובר. ואין הלכה כר"מ מסכת תרומות פרק ו משנה ד (ד) תשלומי כפל הוא תשלום כפל הגניבה כמו שאמר ה' יתברך וחייב לגנב באמרו שנים ישלם:

אכלה משלם שני קרנים וחומש קרן וחומש מן החולין והוא מה שהוא חייב בו אפי' לא היתה גנובה ולפיכך אינו משלם תרומה אלא חולין ומוסיף קרן מדמי תרומה והוא מה שהוא חייב בגניבה וכבר ביאר בתחילת דבריו שהוא משלם בגניבה מדמי תרומה ואם הביא תרומה והיתה אותה תרומה הקדש והוא שיקדיש אותה כהן שהיא ברשותו לבדק הבית אם אכלה אחר כך ישראל יתחייב קרן ושני חומשים חומש אחד שהוא חייב בו באכילת תרומה אפי' שאינה הקדש וחומש שני שהוא חייב בו באכילת הקדש ואפי' אינו תרומה כי העיקר אצלינו הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל ומשלם שיעור מה שהפסיד מן ההקדש בשעת שנהנה ממנו בתוספת חומש על הדרך שזכרנו ואחר כך מביא קרבן והוא מאמר ה' יתברך (ויקרא ה) ומעלה מעל מקדשי ה' וגו' ועוד יתבאר במסכת מעילה מי שגנב מן ההקדש לא יתחייב בתשלומי כפל למאמר ה' יתברך (שמות כב) ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איסור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג"כ אותו האיסור לישראל לפי שהעיקר אצלנו אין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים האחד איסור מוסיף שהוא כמו שזכרנו ועוד יתבארו כולם במקומם במסכת כריתות ובמקומות אחרים מלבד זה המקום ואם אכל בשוגג ד' סלעים תרומה בדרך הדמיון בכל מקום שאמר משלם שני קרנים וחומש עניינו ישלם תשעה סלעים ובכל מקום שאמר משלם קרן ושני חומשים משלם ששה סלעים לפי שהעיקר אצלינו לפי דמים הוא משלם

מסכת תרומות פרק ו משנה ה (ה) וחכמים מתירין באלו ר"ל במעשר שני והקדש שנפדו לפי שאלו כיון שנפדו אע"פ שלא נפדו כהלכתן מותר לו שישלם מהם ור' מאיר אומר כיון שלא נפדו כהלכתן עדיין הם קודש ואינו משלם קדש במקום תרומה שאכל שהוא קודש שאין הקדש פודה את ההקדש ואמר שלא נפדו כהלכתן הוא שיפדה מעשר שני על אסימון וההקדש על הקרקע וכבר ביארנו זה בפרק שביעי מברכות. והלכה כחכמים מסכת תרומות פרק ו משנה ו (ו) ימתין לקשואים של מוצאי שביעית לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית לפי שהם הפקר לכל וכבר קדם לך שאין משלמין מן ההפקר:

ואמרו ממקום שר"א מיקל הפסוק שממנו מביא ראיה ר"א להתיר שישלם ממין אחר שלא יהיה מאותו מין שאכל בעינו מאותו הפסוק מביא ראיה ר"ע לאסור אותו. והלכה כר"ע

מסכת תרומות פרק ז משנה א (א) לא חייב ה' יתברך בחומש אלא למי שאכל בשגגה והוא אמרו (ויקרא כג) ואיש כי יאכל קודש בשגגה אבל במזיד אינו חייב חומש כי עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין ועוד אמר באוכל בשגגה (שם) ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש הרי זה ראיה כי התשלומין קודש ולפי שהם קודש אין הכהן רשאי ליתנם ואסור על ישראל לעכב אצלו קודש ובכאן שתשלומיהן חולין לפי שמזיד הפך השוגג בכל הדינים וזכה בו אחד מהכהנים ונתנם לו כי מותר לו ר"ל לישראל לאכול חולין וזה הדין כשלא התרו בו אבל אם היתה שם התראה לוקה ואינו משלם מסכת תרומות פרק ז משנה ב (ב) כבר ידעת כי כהנת כשנשאת לישראל אסור לה לאכול בתרומה ושאר קדשים והוא לשון התורה (שם) ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר וגו' ואמרם בספרא מנין לבת איש כהן שנשאת לישראל ואחר כן אכלה תרומה וכהן שאכל תרומת חברו יכול יהו חייבין בחומש ת"ל (שם) וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו יצאו אלו שאינם זרים לו:

ואמרם מיתתה בשריפה ר"ל כשזנתה והיא אשת זה שאינו כהן לדברי ה' יתברך (שם כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות כיון שהיא בת כהן הכל שוה בין שתהיה אשת כהן או אשת ישראל ור"מ אומר כי כשנשאת לאחד מן הפסולין כגון ממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה כמו שיתבאר במקומו ואסור לה לאכול תרומה וקדשים לעולם אפילו אחר שנתגרשה מאחד מאלו ואם אכלה מהם משלמת קרן וחומש כיון שהיא עתה כמו זר וחכ"א שאינה כמו הזר כי אע"פ שאינה ראויה לאכילה לעולם כבר אכלה מהם בזמן שעבר קודם שתתחלל וכמו כן אומר ר"מ כי אם זנתה והיתה תחת יד אחד הפסולין מיתתה בחנק כדין כל אשת איש שזנתה לפי שהיא משנתחללה אינה בת כהן בכהונה וחכמים כוונתם על חלולים שבזנות והתורה לא קראה זנות אלא אשת איש כשזנתה או שאר העריות וכן באה בקבלה האמיתית וכן אמר השם יתברך (דברים כב) לזנות בית אביה עד שתהיה אשת איש כשזנתה כמו שיתבאר במקומו. ואין הלכה כר"מ

מסכת תרומות פרק ז משנה ד (ד) כבר ביארנו כי החומש אינו מתחייב אלא באוכל בשגגה וכי הכל תרומה לאמרו ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש ואין לו רשות ליתנו במתנה (אלא) לישראל כי ישראל אסור לאכול בתרומה וכל מקום שלא יתחייב חומש התשלומין חולין ולפיכך מותר לו לאוכלה או ליקח אותם לעצמו אם נתנם לו הכהן מסכת תרומות פרק ז משנה ה (ה) וחייבת בחלה הוא להחמיר לפי שנאמר שמא של חולין היא וסאה של תרומה נפלה לקופה שאכל ויהיו אלו חולין וחייבים בחלה ור' יוסי אומר נדון אותה כדין מדומע שאינו חייב בחלה כמו שיתבאר במסכת חלה (פ"ג מ"ב) והלכה כר' יוסי מסכת תרומות פרק ז משנה ז (ז) דבר שזרעו כלה הוא כמו תבואה וקטנית שהם כשמפזרים וזורעים אותם בארץ יפסדו הזרעים ויחזרו חיטין כמו עורקין בארץ ואותו הצמח הצומח מהם מותר ודבר שאין זרעו כלה כגון השומים והבצלים לפי שכשזורעין גרעינה של שום או של בצל יצמח מה שיצמח ותשאר הגרעינה שלימה בארץ לא תפסד צורתה כמו שהוא נראה לעין תמיד. והלכה כרבי יוסי מסכת תרומות פרק ח משנה א (א) מבואר זה כי זו האשה בת ישראל נשואה לכהן ואמרו בעבד מת רבך הוא שיניח יורשים שאל יאכילוהו תרומה כגון שהניח בת נשואה לישראל או הניח בנים שיהיו חללים ומאמר רבי יהושע שהוא פוטר לא נתקיים אלא בתרומת חמץ ערב פסח שזמנו בהול עניינו שהשעה דחוקה מאד ואמר השם יתברך בכהנים (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ואמרו אפילו חללין שבו פועל ידיו תרצה ולפיכך חלל שעבד עבודתו כשרה אבל בעל מום שעבד עבודתו פסולה ולאמרו יתברך מום בו לא יגש להקריב (ויקרא כא). והלכה כרבי יהושע מסכת תרומות פרק ח משנה ב (ב) מאמר ר' אליעזר יבלעו ויצטרפו לזה מה שבלע למה שאכל אחר המיתה או הגירושין או כל מה שנזכר וישלם הכל בתוספת החומש כמו שסובר ר' אליעזר:

ופירוש יפלוט יוציא מפיו:
ופשפש מין תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים והם מאוסים מאד ובלשון ערבי בקי והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמאוס. והלכה כרבי יהושע

מסכת תרומות פרק ח משנה ג (ג) העיקר אצלינו שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ועיקר שני והוא כי שבת קובעת למעשר ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת לפי שמשעה שנכנסת שבת הוא הכל מתוקן לאכילה ומוכן ויתחייב למעשר למאמר הש"י וקראת לשבת עונג (ישעיה נח) וכל מה שימצא מוכן שיאכל וישתה ממנו בשבת ועוד יתבאר כל זה במסכת מעשרות ומאמר רבי אליעזר יגמור פרט וביאר כי רצונו שיצא מן החצר ויגמור אבל בחצר אסור לו להשלים האכילה וכמו כן מאמר ר' יהושע יגמור ר"ל שיניחנו עד מוצאי שבת וישלים אכילתו אבל בשבת עצמו אסור לו לאכלו ומה שאמרו שניהם לא יגמור עניינו לא יגמור אכילתו עד שיעשר. והלכה כרבי יהושע בשני המאמרים מסכת תרומות פרק ח משנה ד (ד) מה שאסרו שתיית אחד משלשה משקים כשהן מגולים מפני שהוא סכנת נפשות גזירה שמא שתה מהם נחש או אפעה או זולתם מבעלי הארס ויסתכן השותה אותן וימות לפי שאלו החיות מקיאות שם הארס ובתנאי שיהיו המים שוקטים והיין בלי מבושל אבל היין המבושל והמים הנוזלים בהם טיף טיף כנגד טיף טיף ואינם שוקטים לא נחוש לגלוים לפי שאלו החיות רוצה לומר הנחשים. אינם קרבים לאלו הדברים ודומיהם ורחש הרמש תרגום רמש ריחשא:

ואמרו ממקום קרוב ביאורו שרוצה לומר כדי שיצא מאזן הכלי וישתה ויחזור למקומו ונתבאר מן הגמרא כי הדבש והציר והמורייס ודומיהם והשומים הכתושים שהן אסורים כשהם מגולים מפחד החיות בעלי הארס ואלו המשקים כשנאסרו משום גלוי אסרו להשתמש בהם בשום ענין מענייני התשמיש לא להשקותם לבהמות ולא לרחיצת הידים והרגלים ולא לגבל בהם את הטיט ולא לשום דבר אחר

מסכת תרומות פרק ח משנה ה (ה) מרה הוא הארס שמקיאין מפיהם הנחשים בעלי הארס ואומר בכאן כי כשהמים הם רבים כדי שתאבד בהם המרה שלא נחוש לגלויים ואם הם כל כך מועטים שאם נפל בהם הארס שיהיו ממיתין נחוש לגלויים ואומר רבי יוסי כשהן בכלים אפילו יהיו רבים עד מאד שהם אסורים אם נתגלו וכשהם בקרקע עד ארבעים סאה ואם הם יותר מארבעים סאה לא נחוש לגלוין וממה שאתה צריך לדעת שאנו נחוש בגלוי ביום כמו בלילה. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת תרומות פרק ח משנה ו (ו) נקורי פי' תאנים או הפירות שנקרו אותם הנחשים וכבר ביארנו פי' קשואים והם בלשון ערבי קתא ובלע"ז קוקומאר"י. ואבטיחין בערבי בטיך ובלע"ז מילוני"י. ודלועים דלוע. ומלפפונות אלכיא"ר:

אפי' הם ככר עניינו שיהיו גדולות כשיעור ככר אחד שלא יאכל אדם מהם דבר:
ואמר נשיכת הנחש אסורה ענינו כי כל בעלי חיים שינשוך אותו מין ממיני הנחשים שאסור לשחוט אותה הבהמה או העוף ולאכול מבשרם גזירה שמא יבא אותו הסם בכל איברי אותה הבהמה וימות האוכל אותו הבשר שיש בו הארס

מסכת תרומות פרק ח משנה ז (ז) המשמרת ידוע ואומר בכאן כי אם יהיה היין שותת מכלי אל כלי אחר ותהיה המשמרת ע"פ הכלי שהיין שותת בו שהיא אסורה משום גלוי אע"פ שהמשמרת מכסה אותו מפני שנאמר שמא הטיל הנחש הארס ביין שהיה במשמרת וירד עם היין אל הכלי השני ורבי נחמיה אומר כי הארס במשמרת ישאר ולא ירד לכלי לפי שחלקיה מתדבקין ומסתבכין קצתם עם קצתם ולא יצאו אותם חלקים על נקבי המשמרת כי הארס היוצא מן הנחש זה דרכו. ואין הלכה כרבי נחמיה מסכת תרומות פרק ח משנה ח (ח) אילו היה אצלינו ודאי שהיא טמאה חייבין אנו לשפכה כולה ותורפה הוא המקום הפחות שברוב יארעו בו מקרים ומאורעות ומוצנע הוא המקום הצנוע שבו מצניעין הדברים ולא יארעו שם מאורעות אלא ברחוק ואומר ר"א שטעון להשמר בה ולהצניעה כדי שלא ישלח אליה שום אדם ידו ותאבד לספק טומאה שנולד בה וזה אינו ראוי עד שתתאמת אצלינו הטומאה ורבי יהושע סובר להיפך ואומר שראוי להניחה למקרים ולמאורעות כדי שתשפך בסיבה אחרת זולתי ספק טומאה. והלכה כר"ג מסכת תרומות פרק ח משנה ט (ט) זו החבית ר"ל בחבית של תרומה:

ואמרו ואל יטמאנה בידיו. עניינו שלא יסייע בירידת היין לגת התחתונה שהיא טמאה אבל יניחנה ותשפך באיזה מקום שישפך. ואין הלכה כר"א אלא כמו שיתבאר מדעת רבי יהושע

מסכת תרומות פרק ח משנה י (י) אמרם שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה עניינו כי כשיהיה אפשר לו שיציל רביעית בטהרה וזה שהיו ידיו והכלים טהורים ואע"פ שהוא מסייע באבוד השאר או בטומאתו בשעה שהוא מציל אותה הרביעית הרי זה מותר אבל שיסייע לאבד או לטמא מה שנשפך ממנה לכלי לא שיציל ממנה שום דבר או שיציל פחות מרביעית הרי זה אסור לדעת ר"א ופי' תבלע שתתבלע ותשקע בקרקע. ואין הלכה כר"א מסכת תרומות פרק ח משנה יב (יב) הכל מודים בזה רבי יהושע אינו חולק וכמו כן כל הדומה לזה מסכת תרומות פרק ט משנה א (א) מותר לו לאדם להפך הארץ ויפסד הזרע שזרע:

ואם הוא מזיד יקיים עניינו שהוא חייב להניחם כדי שיצמחו ויהיה הדבר הצומח תרומה בלי ספק:
ואם יהיה הזרע הנזרע פשתן של תרומה יהפך בארץ כאשר יוכל ולא יניחנו לצמח גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור והיא החוזרת תרומה אבל העצים כמו התבן יחשבו

מסכת תרומות פרק ט משנה ג (ג) כמו שעניי ישראל מוכרים לכהנים המעשר שלהן כך הלוים מוכרין לכהנים המעשר שלהם בדמי תרומה לפי שאם תהיה החטה מדה בזוז בדרך הדמיון תהיה החטה של תרומה יותר ממדה בזוז לפי שאינה ראויה לאכילת כל אדם:

החובט משובח הוא שיחבוט אותן במטה ואם רצה לדוש אותו זרע בבהמות יקח קופה מחטים של חולין אם הוא דש מחטים חטים או משעורים אם הוא דש שעורים יתלה בפי הבהמה כדי שתאכל מהם בעת הדישה וידוש לפי שאסור לו לקשור פי הבהמה בעת הדישה שהכתוב אומר לא תחסום שור בדישו (דברים כה) ואסור לו גם כן להכניסה בזרע התרומה לפי שהיא אוכלת ממנו אלא אם היתה בהמת כהן וזומם הוא מגזירת זממו אל תפק (תהלים קמ) וזמם שם המתג עניינו שלא ישים המתג בפיה בעת האכילה

מסכת תרומות פרק ט משנה ד (ד) כשיזרע אדם תרומה מה שיצמח הוא גם כן תרומה ואם זרע אותו שצמח פעם שניה אותו הצמח הוא חולין והוא גדולי גדולין וזו הגזירה מכלל י"ח דבר שגזרו בו ביום כמו שאבאר בתחלת שבת:

וספיחי שביעית הוא הדבר הצומח בשנה שביעית ונקרא ספיח לפי שהוא אינו נזרע אבל צומח הוא מן הזרע שנזרע בשנה של אשתקד וכבר פירשנו זו המלה פעמים (כלאים פ"ב מ"ה ובשביעית פ"ז ופ"ט מ"א) ולא אפרשנה יותר

מסכת תרומות פרק ט משנה ה (ה) לגנה שם למקום זרוע מן הארץ והוא אומר בכאן. כי אם היתה כמו ערוגה אחת מן הארץ זרועה חולין ומאה ערוגות זרועות תרומה ולא ידע איזו ערוגה היא זרועה תרומה שכולן מותרות כשהוא דבר שזרעו כלה אבל אם הוא דבר שאין זרעו כלה כולן אסורות ולא נדון אותו בדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין מסכת תרומות פרק ט משנה ו (ו) מזו ההלכה תדע כי מה שאמר במה שקדם כי צמחי הטבל חולין שזהו בדבר שזרעו כלה וכבר ביארתי זה פעמים הרבה כי לוף מין ממיני הבצלים (בפאה פ"ו מ"י): ורבי יהודה סובר שהשומים דבר שזרעו כלה ואמרם כשעורים כי השעורים קלים להפסיד בארץ מן החטים ושאר קטניות. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת תרומות פרק ט משנה ז (ז) חסיות הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל וכן נקרא בערבי כראתי ובעברי חציר את החציר (במדבר יא) והמנכש כמו המנקה וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף השום והבצלים:

ושתילי תרומה שנטמאו עניינו שנטמאו קודם הזריעה:
ואסור לאכלן לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף ואם זרען הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין ולא נאמר גידולי תרומה טמאה טמאים אבל נאמר שאותן הגידולים אסורים לאכילה ואפילו לכהנים וכבר הקשו בגמרא ואמרו וכי מאחר דטהרו אמאי אסורים באכילה ותירצו זו הקושיא בעיקרים שיש אצלינו והם אין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה וענין זה המאמר כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו אם זרעו אדם לא נאמר גידוליו מותרין וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה אלא שהיא אסורה לאכילה לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים וזה שחתך האוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני מותר לאכלו ורבי יהודה אומר שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כלה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת תרומות פרק י משנה א (א) הדין שוה בין שהיו עדשים של תרומה ובצל של חולין או בצל של תרומה ועדשים של חולין ובתנאי שיתן הבצל השלם בעדשים אחר בשולו או שיצאו ממנו מימיו כי אח"כ כובש ולא תניח הבצל להטיל מכחו דבר בעדשים ולא יקבל ג"כ מכח העדשים אבל אם נתבשל הבצל בעדשים אפילו היה שלם בודקין אותו בנותן טעם וזו הבדיקה כאשר נגיד לך כשנותנין בצל של תרומה לתוך עדשים של חולין טועמין העדשים אם יש בהם טעם הבצל אסור לאכלם אלא לכהן וכן אם נתן בצל של חולין לתוך עדשים של תרומה טועמים הבצל אם נמצא שם טעם העדשים אסורין לאכילה אלא לכהן:

וצחנה הוא הסרחות והביאוש אמר הכתוב ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב) ודרך הבצל כשמבשלים אותו עם דבר סרוח שמסיר זוהמתו ומתקן ריחו קצת תקון וא"ר יהודה כי כשנתבשל בצל של תרומה בתבשיל מוסרח שמותר לאכול אותו התבשיל לפי שהוא לא נתן הבצל לתוך התבשיל לתת בו הבצל טעם אלא נתנו שם להסיר זוהמתו ולפיכך לא נבדוק אותו בנותן טעם. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת תרומות פרק י משנה ב (ב) זה התפוח הנזכר הוא של תרומה בלא ספק ופי' שריסקו הוא משכתשו מקצת כתישה וכבר קדם לנו כי כשהחמיצה התרומה לחולין שאותן חולין תרומה ושאר המאמר מבואר מסכת תרומות פרק י משנה ג (ג) הסרת הפת מן התנור נקרא רודה ואומר בכאן כי כשרודה ככר אחת חמה ונתנה ע"פ חבית שהיא מזיעה ושואבת ומתחלחלת מן היין שיש באותה חבית ושואבת כמו מושכת. והלכה כר' יוסי מסכת תרומות פרק י משנה ה (ה) תלתן ידוע ובערבי חלבה וידוע כי תרומה ומעשר שני אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד ודין ההקדש והשביעית והכלאים נוהג בזרעים ובעץ. והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה מסכת תרומות פרק י משנה ו (ו) ידלקו ישרפו. וכבר ביארנו בכלאים כי כלאי הכרם דינם שישרפו כולם ואמרם בכאן חבילי תלתן של טבל זה הטבל טבל של תרומת מעשר והוא שנתן ישראל ללוי עשרה חבילות של תלתן ויתחייב הלוי לכתשן ולתת עשירית הזרע לכהן ואין ללוי רשות לומר לכהן טול חבילה אחת בלי כתישה כי כמו שקבלתים אתן לך חלקך וזה הוא קנס ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה לפי שהוא הפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר כמו שביארנו במסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו וכן אמרו בגמרא (ביצה יג.) ולימא ליה כדיהבו לי יהיבנא לך אמר רבה קנס הוא ואמרם בכאן מחשב שמורה כי תרומת מעשר מוציאין אותו באומד הוא דעת ר"א בן גומל כי הוא אמר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה וזו הסברא דחויה והאמת מה שקדם לך המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וזה הודיענו זה הדין בחבילי תלתן אף על פי שהדין כללי לכל דבר שהוא חייב בתרומה לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים ושמא יעלה על דעתנו שנתחייב להוציא מעשר אפילו מעצו הודיענו בכאן שאין אנו חייבים וכתישה בכאן היא כמו הדישה וההדק מסכת תרומות פרק י משנה ח (ח) גרב שם הכלי שמכבשין בו הדג כדי שיתקיים בין שמכבשים אותן במלח או בחומץ או בזולתם וציר שם לאותו המשקה שכובשין בו הדג עם אותו הלחלוחית המחובר לדג וכן אמרו (חולין צט:) ציר זיעה בעלמא היא ות"ק אומר שאם מחזיק הכלי שכובשין בו סאתים וכל הדג שיש בו טהור ויש בו מדג טמא משקל עשרה זוזי מזוזי ארץ יהודה שהם חמשה סלעים בגליל שהציר אסור ואם הוא פחות הוא מותר וביארו בגמרא שהוא חלק מתשע מאות וס' וזה יתבאר אחר שזכרנו כי הלוג שני ליטרא והליטרא מאה זוז שהם נ' סלעים ורי"א עד שיהיה שיעור רביעית מדג טמא בשיעור סאתים מדג טהור ואז יאסר צירו:

ורבי יוסי אומר כי כשיהיה דג טמא חלק מט"ז מן הדג הטהור והוא שש רביעיות לסאה שצירו אסור וכבר ביארנו בסוף פאה שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע וההלכה חלק באלף אסור ואם הוא חלק מדג טמא ביותר מאלף מדג טהור אז יהיה צירו מותר

מסכת תרומות פרק י משנה י (י) כל הנכבשין זה עם זה מותרים כיצד שכבשו ירק של חולין עם ירק של תרומה אין אוסרין ירק של חולין וחסית היא לשון יחיד מחסיות וכבר ביארנו כי חסיות השומים והבצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדודם ומפני כך שולט טעמם בכל מה שמכבשין עמהם מסכת תרומות פרק י משנה יא (יא) אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבישה בלבד וא"ר יוסי כי אפילו השלקים כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה שאינו נאסר הירק של חולין אלא אם היה הירק של תרומה תרדין ונקרא בערבי אלסלק:

ור"ש נוטה לדעתו ואמר שאם שלק כרובים של שקיא וכרובים של בעל והיו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהם חולין לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהם תרומה:
והוסיף ר"ע ואמר אפי' המבושלים כמו הזרעים וזולתם כשמבשלים תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור הוא. והוסיף רבי יוחנן בן נורי על זה ואמר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם כשעבר אדם בדיעבד אבל לכתחילה אסור כולם ודבריהם דחוין ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנותן טעם אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא באחד משלשה דרכים אחד שיחלוט אותו בחומץ קודם בשולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואחר כך יבשל אותו ונהגו כל העם להבהבו בלבד קודם בשולו

מסכת תרומות פרק יא משנה א (א) מורייס ידוע:

מפטמין את השמן כלומר מרקחים או מבשמים את השמן בדברים שריחם טוב לפי שאלו הדברים משנים טעם השמן ומוציאין אותו מתכונתו ומחזירין אותו במדרגת השמנים שעושין הרופאים שאינן ראוים לאכילה:

ויינומלים הוא דבר מעורב משמן ויין ודבש ופלפלים וידוע כי היין כשנתבשל חסר בבשולו וטעמו וריחו יהיו משובחים יותר ואין הלכה כרבי יהודה מסכת תרומות פרק יא משנה ב (ב) חומץ סתוניות הוא חומץ העשוי מן הענבים שבימי החורף והוא מגזרת כי הנה הסתיו עבר (שיר השירים ב) והוא שם לזמן הגשם:

ור"א מחייב קרן וחומש לאוכלו בשגגה כמו שקדם לפי שהם אצלו כתרומה ממש וכמו כן כל המשקין:
ורבי יהושע פוטר מן החומש. וגם ר"א סובר כי דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ענבי הסתיו מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר השם יתברך וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא) והעיקר אצלינו כי שבע משקין בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהן אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם גם כן שמכשירין את הזרעים לטומאה ואמר לו רבי יהושע לא מנו חכמים שבעה משקין כאדם שמנה עקרין שריחן טוב כדי לפטם בהם מה שרוצה להשביח ולפטם שאין כוונתו באלו שמנה בלבד אבל הכוונה כל דבר שריחו טוב בין שיהיה מאלו המנויים או זולתם אבל מנו חכמים אותם על שאין מטמאין ואין מכשירין לטומאה שום דבר מן המשקין אלא אלו השבעה בלבד והם היין והטל והמים והשמן והחלב והדם והדבש ושם דבש סתם בלי שום יחוס נופל על דבש דבורים בלבד ועוד יתבארו דיני אלו המשקין ותולדותם לגמרי במסכת מכשירין מסדר טהרות. והלכה כרבי יהושע בכל זה

מסכת תרומות פרק יא משנה ג (ג) התמרים אוכל והדבש משקה ואסור לו להחזיר האוכל משקה כשהאוכל אוכל של תרומה או של מעשר שני:

אלא הזיתים והענבים בלבד למאמר השם יתברך כל חלב דגן תירוש ויצהר (במדבר יח) ותירוש הוא היין ויצהר הוא השמן וקראו הכתוב ראשית כמו שקרא הבכורים ראשית וחייב אותם בתרומה ולפיכך מותר להוציא מהם משקה בין שיהיו תרומה או מעשר שני וכמו כן מי שלקח פירות ערלה והוציא מהם משקה וישתה אותו המשקה אינו חייב מלקות מן התורה אלא אם הוא משקה הענבים או הזיתים כי כן מנהגם היה להוציא מהם המשקה ומה שאמרו כי הבכורים מביאין אותו יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא למד הבכורים מן התרומה וכן אמר (חולין קכ:) מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה בבכורים מן התרומה ואין הלכה כרבי יהודה וכבר ביארנו כי מכלל שבעה משקין היין והשמן ואומר כי אין בכל המשקין היוצאים מן הפירות שיקבלו טומאה משום משקה אלא היין והשמן וכן אינו קרב על גבי המזבח אלא היין והשמן והוא לשון התורה במנחות בשמן ובקרבנות ביין לנסך

מסכת תרומות פרק יא משנה ה (ה) גרעינים ידועים והן אותן שבתוך הפרי ואלו הגרעינים שאמרו שהן אסורין עד שישליכם הכהן הוא על שני דרכים האחד שתהיה הגרעינה ראויה לאכילה כמו גרעיני החבושין והפרישים או שתהיה גרעינה שישאר בה לחלוחית שתהיה ראויה למציצה כגון גרעינת התמרה כשהיא לחה אבל הגרעינים האחרים מותרין באכילה לזרים כגון גרעיני החרובין אע"פ שלא השליכם הכהן וכן אלו העצמות הם העצמות הראויות לאכילה ר"ל העצמות שיש בהם לחלוחית:

ומורסן הוא העולה מן הסובין:
וסובין ידוע:
ואמרם ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין עניינו שמותר לו שיכבור את התרומה וישלך מן הסובין מה שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא עושה בחולין:
המסלת נגזר מן סלת ועניינו שאם לקח סאה חטה והוציא ממנה קב או קבים סלת שלא ישליך השאר לפי שהוא ראוי לאכילה ואסור לאבד התרומה אבל מניחין השאר במקום מוצנע

מסכת תרומות פרק יא משנה ז (ז) מטפח נגזר מן טפח עניינו שלא נחייב אותו לדקדק בלקיטת השמן מן הקרקע עד שלא יניח שם שום לחלוחית אלא ילקט כמו שיהיה מלקט אילו נשברה שם חבית של שמן חולין מסכת תרומות פרק יא משנה ח (ח) אומר בכאן כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית ואז יתן שם החולין אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהיה בתוכו ונטפו ממנו שלש טפים טפה אחר טפה כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו מותר לו לשום באותו הכד החולין ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית הרי זו תרומה ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין כל מה שנמצא ממנו אחר כך חולין לפי שהסיח דעתו ממנו ותרגום הטי נא כדך (בראשית כד) ארכיני כען וכבר ביארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר ושמינית הוא שמינית הלוג וכבר ביארנו שיעור הלוג וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן ואם היה פחות מזה אינו חייב להגיעו ליד כהן אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד וזכר בכאן את זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהם מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטו מסכת תרומות פרק יא משנה ט (ט) תרנגולין ידוע שם נופל על הזכרים ועל הנקבות מזה המין וידוע כי כשיקנה הכהן בהמה שהוא מאכילה תרומה למאמר השם יתעלה (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ולפיכך כששכר הבהמה אינו מאכילה תרומה לפי שאינה קנין כספו:

וישראל ששם פרה מכהן ר"ל שיקנה אותה הישראלי מן הכהן בדמים ידועים ויתנה עמו שיטפל במזונותיה הישראלי עד זמן ידוע ואח"כ ימכרו הפרה וכל מה שירויחו על מה שהסכימו ביניהן שיחלק אותו בשוה כמו שהוא מותר לעשותו מן הדין ועוד יתבאר בבבא מציעא כיצד הוא מותר וכיצד הוא אסור מצד הרבית וזהו ענין ששם כי שומא בלשון חכמים כמו שיעור ואלו השנים הישראלי והכהן משערין דמי זאת הבהמה ויודעין כמה היא שוה עכשיו ומפטמין אותה ויודעין כמה מוסיפה דמים ולפי שזה הישראלי קנאה מכהן אע"פ שנשאר לכהן חלקו בריוח לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו ואם הכהן קנאה מישראל על הדרך שזכרנו הרי זו אוכלת בתרומה

מסכת תרומות פרק יא משנה י (י) שמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמא לפי שהוא אסור באכילה כמו שביארנו פעמים ודינו שישרף:

ואמרו ברשות כהן עניינו במאמרו ומצותו שירשה לנו זה:
ורבי יהודה מתיר להדליקו בבית המשתה לפי שכליהם נקיים רוצה לומר הכלים שהם אוכלים בהם ושותים בבית המשתה אין משתמשין בו בכליהם ואין אוכלין אותו ואסור להדליקו בבית האבל לפי שכליהם מלוכלכין ואינם נקיים ושמן ישתמשו בו בדבר אחר מלבד הדליקה:
ורבי יוסי אומר בבית האבל אין משתמשין בו במאכל ודומה לו מפני כי באבלותם אינם מתעסקין במאכל ולא בזולתו ובבית המשתה מפני שמחתם שמא ישתמשו בו בדבר אחר לבד ההדלקה:
ור' מאיר אסר בבית המשתה מפני השמחה כדברי ר' יוסי ואוסר בבית האבל מפני טנוף הכלים כדברי רבי יהודה ור' שמעון מתיר בבית המשתה מפני נקיות הכלים שלהם ובבית האבל מפני אבלותם ודאגת נפשם שאין מתעסקים בשום דבר ואינן קרבים לשום עסק ומה שחולקים כולם בבית האבל ובבית המשתה לרוב משמשי ועסק בני אדם בחבורות הנכנסות לשם ושמא יבואו לידי פשיעה. והלכה כרבי שמעון:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת תרומות מסכת מעשרות פרק א משנה א (א) כל שהוא אוכל יצא הכופר והוא בערבי אלחנה והאסוס והוא בלשון ערבי נילוג והקוצה הוא בלשון ערבי אלעצפור ודומיהן:

ונשמר יצא המופקר וגדוליו מן הארץ יצאו כמהין ופטריות וכל זה נסמך למה שאמר השם יתברך (דברים יא) עשר תעשר ואח"כ אמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך למדנו שאין חייב במעשר אלא היוצא מן השדה וראוי לאכילה ונשמר למאמר יתברך זרעך זרעך המיוחד לך לא של הפקר לפי שאין לו בעלים:
ותחילתו אוכל וסופו אוכל הם מיני ירקות לפי שהם ראויות לאכילה תכף לצמיחתן ואחר גמר גידולן ואין מניחין אותן בארץ אלא כדי שיגדילו וזה דרך רוב הירקות ולפיכך הם חייבות במעשר בשעת קטנן או גדלן לפי שהם ראויות לאכילה בין גדולות ובין קטנות ומה שאינו ראוי לאכילה בתחילת צמיחתו כמו פירות האילן אינן חייבות במעשר עד שיעשו אוכל למה שאמר ה' יתברך מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי ואמר גם כן עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שיעשה תבואה

מסכת מעשרות פרק א משנה ב (ב) כבר ביארנו שפירות האילן אינן חייבות במעשר עד שיעשו פרי ולפיכך אמר התאנים משיבחילו פי' משיתחילו להתבשל וזמן זה הבשול הוא שמלקטים את התאנה מן האילן ומניחין עשרים וארבעה שעות ותהיה ראויה לאכילה:

ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל:
ואבשים כמו באושים וזה מין ממיני הענבים אלא שהוא מין גרוע אמר הכתוב (ישעיה ה) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים כך פירשו גדול מגדולי הגמרא וענין הבאישו שיתרככו ויזדככו כל כך זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב המים שבתוכה וכבר ביארנו במסכת שביעית (פ"ד מ"ח) מפני מה אמרו לשון הבאישו:
והאוג נקרא בערבי סמאק שמו וכבר זכרנוהו (פ"א מ"א דדמאי):
ותותים ידוע וכן קורין אותו בערבי תות ובלע"ז מור"א:
וכל האדומים משיאדימו עניינו כי כל מה שטבעו להיות אדום כשיגמר בשולו שהוא חייב במעשר תכף שיתחיל להאדים:

ופי' משימסו משיציץ משקה מגרעיני הרימון בין האצבעות מגזירת אחינו המסו את לבבנו (דברים א) המסו מלה מושאלת אבל החבר הנכון וחם השמש ונמס (שמות טז):

משיטילו שאור פירוש משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה הוא מנהג התמרים בעת הבשול:
האפרסקין משיטילו גידים עניינו כי האפרסקין כשיתחילו להתבשל נמשכין בהם כמו חוטין או גידין אדומים וכן אמר משיטיל גידים אדומים וכן יארע שם בתחילת הבשול שיתחילו להתאדם קצתם:
משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר ואמר רבי יהודה משיעשו קליפה ר"ל הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא אחר גמר בשולם וכן אמרו בקליפה שעל גבי האוכל ולא יהיה זה אלא אחר בשולן תכלית הבשול כמו שביארנו. ואין הלכה כר' יהודה

מסכת מעשרות פרק א משנה ג (ג) משינקדו פירוש שיעשה בהם נקודות שחורות:

האגסים וקרוסטומלים ופרישים ועוזרדין כולם ידועים וכבר ביארנו את כולם (פ"א מ"ד דכלאים):
משיקרחו רוצה לומר משיהיו בו בהרות לבנות וזה לא יארע עד שיפול מהם אותו השער הדק ומפני זה אמר משיקרחו מגזירת קרחה והוא הסרת השיער מן הראש ואמרו בגמרא משינקדו משיעשו נקודות שחורות משיקרחו משיעשו קרחות לבנות:
תלתן כדי שתצמיח אמרו כדי שתזרע ותצמח עניינו שיהיה זה התלתן כל כך קשה ומבושל שיהיה צומח כשיזרעו אותו והוא ידוע אצלם שהיו שורים הזרע במים אם היו משתקעים הגרגרים או רוב כל אחד מהם במים היו יודעים שהיו צומחים אילו היו זורעים אותם ואז באו לעונת המעשרות וכבר ביארנו במסכת שביעית (פ"ד מ"ט) ענין אמרם משיכניסו שליש כמו שפרט הגמרא אם כן המובן מזה הענין שהמוציא המעשרות צריך שיוציאם כשיגמר בשול הפירות וטעמם

מסכת מעשרות פרק א משנה ד (ד) שיעור זה המשנה כן ובירק הקשואים והאבטיחים והדלועים והמלפפונות וכן התפוחים והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים לפי שתחילתן אוכל וסופן אוכל וראויין הם לאכילה כשהם קטנים ואין מניחים אותן אלא להוסיף אוכל כמו שקדם וכבר ביארנו פעמים מה הם הקשואין והאבטיחים והדלועין והמלפפונות התפוחים והאתרוגים:

והשקדים המרים הם ראויין לאכילה כשהם קטנים קודם בשולם לפי שאז הם ראויין לאכילה וכשנתבשלו נפטרו מן המעשרות לפי שאז אינם ראויים לאכילה והשקדים המתוקים בהיפך זה בתחילתן פטורים מן המעשרות לפי שאינן ראויין לאכילה וחייבין לאחר בשולן ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת מעשרות פרק א משנה ה (ה) גרנן למעשרות כמו מלה מושאלת והכוונה ששאל התנא אימתי יהיו הפירות כמו התבואה כשהיא בגורן שאסור לאכול ממנה אכילת עראי לפי שכבר נקבעה למעשר כי קודם גרנן של מעשרות אף על פי שהגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול מהם אכילת עראי ודרך הקשואים והדלועין שיעלה עליהם כמו שער או כמו קוץ דק מאד והוא נקרא פקס וכן יעלה על האבטיחים כמו שער ויקרא שלק ואמרם משיפקסו ומשישלקו רוצים בו מעת שיפול מהם אותו השער כשיקנחם בידו וכן אמרו בירושלמי מאן דירים שלקוקיא:

עד שיעשה מוקצה עניינו עד שישטח אותם ויסדר אותם והמקום ששוטחין בו הפירות נקרא מוקצה כי האבטיחין אין עושין מהם ערימה לפי שהם מתחברים זה עם זה:
משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסין אותן בעלי האילן ודומיהן:
במה דברים אמורים שכשיגיעו לעת הזאת שקבעו למעשרות אסור לאכול מהם עראי במוליך לשוק למכור אבל במוליך לביתו אוכל עראי עד שהוא מגיע לבית וכבר קדם לך זה העיקר בפרק שמיני (מ"ג) ממסכת תרומות כי הטבל אינו מתחייב במעשרות עד שהוא רואה פני הבית שנאמר (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית

מסכת מעשרות פרק א משנה ו (ו) פרד הוא גרגר הרימון מפרידין אותם ומיבשין אותן ונקראו פרדים:

וצמוקים הענבים היבשים משיפקל עניינו משיכרת עלין שלו ויסיר הנתלה בהם:
משימרח עניינו משיברור אותם מן התבן ברירה גמורה וכבר ביארנו במסכת פאה (פ"א מ"ו) הטעם מפני מה קורין הענין הזה מריחה:
משיכבור עניינו משיכבור בכברה ויוציא כל מה שיש בה מן התבן ומן הצרורות ושם זה הכלי כברה:

קוטעין מה שהוקצה מן הגדיש לאחד מן הצדדים מסכת מעשרות פרק א משנה ז (ז) משיקפה פירוש משיעלה עליו קצף ובלשון חכמים אופיא:

קולט כמו חוטף:
גת העליונה גת שדורכין שם הענבים הגת התחתונה הוא המקום שהיין יורד ומתקבץ לתוכה ובלשון קודש יקב:
וצנור ידוע ממנו יורד היין:
עוקה היא החפירה שמתקבץ לתוכה השמן:
ועקל הוא החבל כי היו לוקחים חבלים ועושים מהם כמו כלי עגול וצוברין לתוכו הזיתים וסוחטין אותם ואותו הכלי העשוי מן החבלים נקרא עקל:
וממל הוא האבן שטוחנין בו הזיתים:
מבין הפסים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבנים והעיקר אצלינו כי הבשול על האש קובע למעשרות שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי ועוד יתבאר זה לפנים:
וחמטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנים בהם המאכל כשהוא חם:
וקדרה ולפס שמות הכלים שמבשלים בהם התבשיל והתיר לתת השמן בכלי שנותנין המאכל לפי שאינו מתבשל לשם ואסור לו לתת אותו בקדרה שבשל בה התבשיל כל זמן שהיא רותחת לפי שהוא מתבשל לשם ורבי יהודה מתיר שיתן לקדרה וללפס כשהן רותחים אלא אם היה באותו התבשיל הרותח שיש באותה הקדרה חומץ או ציר לפי שהוא מתבשל מחמת החדוד. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מעשרות פרק א משנה ח (ח) כבר ביארנו שעגול הוא כמו רחים שעושין מדבילת התאנים ופי' משיחליקנו ששפין ומחליקין אותן העגולים:

ומחליקין בתאנים ובענבים של טבל ולא נאמר שהוא מכחיש אותן. ומכין אותם להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין אותם ימהר בהם העפוש. וכשמושחין ענבים יקבלו לחלוחית ואומר ר' יהודה כי כבר הוכשר לטומאה לפי שהיין מכלל שבעה משקין המכשירין כמו שביארנו בתרומות (פי"א מ"ב) וכאילו בלל אותו ושראו במשקה הענבים:
משידוש פי' משיכתוש אותם קצתם על קצתם בכלים שהוא רוצה להצניעם בהם:
והמגורה משיעגיל עניינו כשרוצה להכניסה באוצר משיתחיל להחליקה ע"פ האוצר ולהשויתה ומעגלה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי בכל זה המאמר

מסכת מעשרות פרק ב משנה א (א) כשזה המוכר המסבב בשוקים מכריז ואומר טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שנאמר לא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריזין עליהם אלא לאוכלין בלבד עראי והוא כנותן מתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המוכר ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהם המעשרות החייבות לטבל ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם נאמר שהם ראו פני הבית ולפיכך לא יאכל מהם עראי ואינו נאמן באומר הכניסו לבתיכם שעניינו שהן מעושרין ולפיכך יוציא מהם חקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיקפצו עליהם לוקחים וכל זה כשהמוכר עם הארץ כמו שביארנו במסכת דמאי מסכת מעשרות פרק ב משנה ג (ג) מקום השביתה הוא מקום שהוא שובת בו ביום השבת:

הרוכלים המחזרים בעיירות הם הבשמים ההולכים מעיר אל עיר ומכפר אל כפר ואמר בכאן שהם רשאים לאכול כל היום מה שנותנים שם מן הפירות אע"פ שהם נכנסין בבתים עד שיגיעו למקום הלינה ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה

מסכת מעשרות פרק ב משנה ד (ד) ר"א אומר תרומה קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו: ואמרם כלכלת תאנים שתרמה ר"ל שתרמה קודם שתגמר מלאכתה ואין הלכה כר"א ולא כרבי שמעון מסכת מעשרות פרק ב משנה ה (ה) והלכה כרבי יהודה מסכת מעשרות פרק ב משנה ו (ו) שאבור שאבחר:

מגרגר עניינו שילקוט הגרגרים אחת אחת מן האילן ולא יכרות האשכול כולו כדי שלא יתחייב במעשרות:
פורט עניינו שיפרד גרגרי הרימון:
סופת ואוכל עניינו שיעשו מן האבטיח כמו לביבות ואוכל וכשקנה במחובר לקרקע וכרתן אחר כך אוכל עראי כמו שעושה בעל הקרקע אבל אם קנה ולא ייחד מה שקנה כאילו קנה דבר הנלקט ונקבע למעשר בקנין כמו שיתבאר לך בזו המסכת כי הקניה והמכירה קובעת למעשר

מסכת מעשרות פרק ב משנה ז (ז) לקצות עמו רצה לומר לשטוח עמו בתאנים והשם יתברך אמר (דברים כג) כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו' ובאה הקבלה (ב"מ דף פז:) כי זה הכתוב אינו מדבר אלא בפועל שיכול לאכול מן התורה מאותו דבר שהוא פועל ואינו מדבר בעוברי דרך ועוד יתבאר זה במקומו בבבא מציעא והם אמרו ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו ולזה העיקר נמצא זה הפועל שאוכל בשעת הקציעה פטור מן המעשרות לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו:

ולאחר הקציעה שהוא אחר גמר גדישתה אינו אוכל מן התורה אלא כפי תנאו שהתנה ולפיכך אינו אוכל עד שיעשר ועוד יתבארו אלו הדינים ועיקריהם לשם בבבא מציעא

מסכת מעשרות פרק ב משנה ח (ח) לבסיס מין תאנים גרועים:

בנות שבע תאנים לבנים טובים:
מונע את עצמו עניינו שהפועל מונע את עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ויאכל מהם ורשאי לעשות כן:
זה לאכול וזה לאכול עניינו שיאמר אדם לחברו אכול משלי ואני אוכל משלך:
זה לקצות וזה לקצות עניינו שיאמר לו אכול מאלו השטוחים שלי ואני אוכל מן השטוחים שלך:
זה לאכול וזה לקצות שיאמר לו אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה ואני אוכל מן השטוחים שלך כל אחד ואחד מהם חייב לעשר לפי שזה מקח וממכר מצד כל אחד ואחד מהם וכבר זכרנו כי המכר קובע למעשר ועוד יתבאר זה ורבי יהודה אומר כל החליפין בשטוחין כיון שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו אינן חייבין במעשר ולא נקבעו למעשר בזה המוכר שאירע ביניהם. והלכה כרבי יהודה

מסכת מעשרות פרק ג משנה א (א) העיקר אצלינו החצר קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו וכשהעביר לקצות לא נגמרה מלאכתן עד שיהיו קציעות: ואם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. לפי שאין ראוי שיפרע חובו מן הטבל מסכת מעשרות פרק ג משנה ג (ג) אמרו לעשות עמו בזיתים אינם ר"ל בלקיטתן או בטלטולם ממקום למקום אלא בעבודת האילנות וכן אמרו לנכש תחת הזיתים כמו לנכש בבצלים וכבר ביארנו (פ"ב מ"ה דכלאים) כי נכוש הוא חפירה סביב עיקר האילן: מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם והכל ענין חיתוך וכבר ביארנו זו המלה (פ"ב מ"ז דפאה מסכת מעשרות פרק ג משנה ד (ד) קציצות גרגרים תלושים מאיזה אילן שיהיו:

בזיתים ובחרובים חייבים בתנאי שימצא הזיתים תחת אילן הזיתים והחרובין תחת אילן החרובין וזה מבואר כי אלו הגרגרים שנפלו מאלו האילנות נפלו ולפיכך יש בהם משום גזל וחייבין במעשרות אבל התאנים שמתלכלכין ומשתנים בצורתם כשמצא אותן תחת התאנה אינו מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד כמו שביארנו במסכת דמאי:
אם דרסו רוב בני אדם חייב עניינו אם רוב בני אדם דרסו תאנים שלהם בשדה כבר באו לגורן המעשרות ונאמר כי אלו הגרגרות הם ממה שדרסו בשדה ובאו לבית ונפלו אחר כך והוא חייב במעשרות ואם רוב בני אדם לא דרסו בשדה פטור לפי שנאמר קודם דריסה נפלו:

ואמרם מפני שהוא מחזיר את המותר עניינו שהוא מחזיר אותו לגג ליבש והוא ראיה שעראי מאכיל מסכת מעשרות פרק ג משנה ה (ה) כמו שהבית קובעת למעשר כך החצר קובעת למעשר ובתנאי שלא תהיה החצר פתוחה כאילו היא הפקר שתהיה נשמרת וחלקו בזה כמו שתראה ואמרם כל שאחד פותח ואחד נועל עניינו שיהיה בחצר שני בתים לשני בני אדם ויניח זה הפתח פתוח ויבוא השני השוכן בבית האחר וינעול אותו או להיפך. והלכה כדברי כולם להחמיר מסכת מעשרות פרק ג משנה ו (ו) הגגות ידוע כשהפירות לשם ולא נכנסו לבית פטורים מן המעשרות:

בית שער הוא מבוא הבית והוא נקרא פרוזדור:
ואכסדרה מקום מוקף משלש רוחותיו ובו קירוי:
ומרפסת מקום גבוה על קרקע החצר שבו הסולם קבוע שעולים בו אל העליות ועוד יתבאר זה בעירובין (פ"ח מ"א) וממה שאתה צריך לידע כי הבית כשיש בו פחות מד' אמות על ד' אמות אינו קובע למעשר וכן הגג אינו פוטר למעשר אלא אם היה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר

מסכת מעשרות פרק ג משנה ז (ז) צריפים הם כמו עמודים ועליהם קירוי כמין צריף והוא ידוע נקרא בערבי מכנס כזו הצורה:

והבורגנין הם כמו מגדלים עשויין לשמור הדרכים:
אלקטיות הם כמו סוכות עושים אותם בני אדם בימות החמה להיות צל על ראשם תרגום קר וחם (בראשית ח) סיתווא וקייטא:
וגנוסר מקום בארץ הצבי יש בו גנות רבות מדובר בו נכבדות ונפלאות ועושין בו אהלים לדירה כל זמן אסיפת הפירות וזה המקום הוא שקראו התורה כנרת (במדבר לד):

ויוצרים אומני כלי חרס וכבר פירשנו זה. ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כחכמים מסכת מעשרות פרק ג משנה ח (ח) ר"ש אומר שאם היתה תאנה אחת בפיו ואחת בימינו ואחת בשמאלו שאינו צירוף ואין הלכה כר"ש וזה כשהוא עומד בארץ אבל אם עלה לראש התאנה מותר לו למלאות חיקו ולאכול מהם מסכת מעשרות פרק ג משנה ט (ט) כסבר ידוע וכן הוא בערבי כסברה:

סיאה בערבי פונדג אזוב בערבי צעתר קורנית בערבי חסא ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ואומר בכאן שאם הם נשמרין כלומר במקום שימור שחייבין במעשרות. והלכה כר"ע

מסכת מעשרות פרק ג משנה י (י) הכל הולך אחר העיקר אם יהיה עיקר האילן בחו"ל הפרי אינו חייב במעשרות אע"פ שיהיה הנוף והפרי נוטה לא"י ואם העיקר בא"י והנוף נוטה חוצה לארץ חייב במעשר:

ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר כבר ידענו דין התורה בבתי ערי חומה שיש להם גאולה עד מלאת לו שנה תמימה ואחר השנה יתקיים ביד הקונה אותו והבתים שהם חוץ לחומה אמר השם יתברך בהם על שדה הארץ יחשב וביובל יצא ועוד יתבאר בסוף ערכין כי כל שהוא לפנים מן החומה ונופו נוטה חוץ לחומה ומכר אותו הפרי שאין דינו ודין שדה הארץ שוה:
ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף ביאר הגמרא זה ואמר אף אחר הנוף כגון שיהיה האילן עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום כיון שהיה הרוצח תחת הנוף קלטו ואסור להרגו וכשיהיה האילן חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום לא נאמר כי הרוצח צריך להכנס בתוך התחום אבל ינצל בהגיעו לעיקר האילן לפי שנופו נוטה לתוך התחום:

ובירושלים הכל הולך אחר הנוף העיקר אצלינו שמעשר שני אסור לפדותו בירושלים בשום פנים אבל חוץ לירושלים מותר ואם יהיה האילן עומד לפנים מחומות ירושלים ונופו נוטה לחוץ כיון שהגיע מעשר שני תחת הנוף אסור לפדותו אע"פ שהוא חוץ לחומה מסכת מעשרות פרק ד משנה א (א) אמרו בגמרא אור ומלח ומקח ותרומה ושבת וחצר ובית שמירה כולם טובלים עניינו שכל אחד מאלו קובעת למעשרות ואסור לאכול קצת מאלו עד שיעשר והכובש זה שישרה אותם במלח ומים:

המכמן בעפר כמו הטומן כי כן המנהג לעשות בפירות שאינן מבושלות להטמין אותם בעפר כדי שיתרטבו ויתבשלו:
והמטבל עניינו שיטבול במלח ויאכל:
ואמרו פטור רוצה לומר כי זאת הטמינה בארץ אינה כמו הכבישה ולא הטבילה במלח כמו המליחה שנאמר נקבע למעשר אלא פטור מלעשר ומותר לו לאכלו עראי:
שיצא השרף רוצה לומר שיצא הליחה הדומה לחלב:
המקפה לתבשיל ר"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר:

ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו: ובור שם לאותה החפירה שהיין או השמן יורדין שם מסכת מעשרות פרק ד משנה ב (ב) כבר אמרנו כי שבת קובעת למעשר ומאחר שערב עליהם שבת אסור לאכול מהם עד שיוציא מהן המעשרות:

כלכלת שבת אמרו בגמרא בתאנה המיוחדת לשבת ועניינו כי כשיש לאדם אילנות מנהגו לעולם לאכול מפירותיו בשבתות ולוקט מאותו אילן כלכלה אמרו בית הלל שכיון שאותן הפירות מוכנות לשבת ושבת קובעת שנקבעו למעשר ואסור לו לאכול מהן עד שיעשר וכמו כן אמר ר' יהודה שאם לקט כלכלה לשלוח לחבירו לאכול בשבת ואע"פ שלא שלחן אסור לו לאכול מהן עד שיעשר כיון שזמנם לשלחן כאילו שלחן הן חייבות במעשר ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מעשרות פרק ד משנה ג (ג) מעטן שם המקום שמקבצים שם הזיתים עד שיתרככו ויהיו ראויות להוציא שמנן וכבר ביארנו שהמלח קובע למעשר ולפיכך אם מלח ונתן לפניו חייב ורבי אליעזר חולק על סתם משנה ואמר מן המעטן הטהור חייב וכבר ביארו בגמרא דברי ר"א ואמרו כי כוונתו באמרו מן המעטן הטהור חייב שיהיה האדם טמא והזיתים טהורים וכיון שלקח מהן נטמא מה שלקח בידו ואינו יכול להחזירו א"כ אין האכילה אכילת עראי והוא חייב במעשרות ומן הטמא פטור שיהיו האדם והזיתים טמאים והוא יכול להחזיר המותר אחר אכילתו הרי היא אכילת עראי ולפיכך הוא פטור. והלכה כסתם משנה מסכת מעשרות פרק ד משנה ד (ד) בין על חמין בין על הצונן. עניינו בין שיהיה אותו היין שבתוך הגת מבושל או בלי מבושל דינם שוה וחכמים הלכו על העיקר כי החמין נקבעו למעשר כמו שביארנו שהאור קובעת. והלכה כחכמים מסכת מעשרות פרק ד משנה ה (ה) מקלף מסיר הקליפה העליונה:

מנפח מנער מיד ליד כמו מחליף מיד ליד אותן החטים כדי שיסור מהם הפסולת ונקראים השבלין המהבהבות באש מלילות כי המלילה בלשונם היא המעיכה והעשוי בין האצבעות וכפות הידים:
מתעשרת זרע וירק עניינו שחייב במעשר הזרע והנכרת מן העלין:
השבת ג"כ נקרא בערבי אל שבת:
זרע וירק וזירין פי' הזרע והעלין והגבעולין וזירין הם הגבעולין הנעשין בראשי קצת הצמחים שבהם הוא הזרע ואלו הגבעולין נראין מאד לעין בשבת והם כמו שקדים ארוכים:
ושחלים נקרא בערבי חבא"לשאר:

וגרגיר ג"כ בערבי גרגיר ובלעז אירוגה ואלו השני מינים מתעשרין זרע וירק ואפילו זרע אותם סתם ולא פירש כי כוונתו על הזרע בלבד. והלכה כחכמים מסכת מעשרות פרק ד משנה ו (ו) תמרות של תלתן ושל חרדל הם פרח התלתן והחרדל:

צלף הוא בערבי אל נכר יש ממנו שהוא הפרח והוא נקרא תמרות ויש ממנו פרי יבש כעץ ויש ממנו עלין והוא הנקרא קפריסין ויש ממנו פרי מבושל כל צרכו ושמו הידוע אצלינו בלשון ערבי פרוס אל נכר והוא הנקרא אביונות. והלכה כר"ע לבדו

מסכת מעשרות פרק ה משנה א (א) זה המאמר שאמר שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אע"פ שיש שם פירות אין זה דעת ר"ע לבדו שנתבאר במסכת פאה שמותר אצלו לזרוע הטבל קודם שתגמר מלאכתו. והוא אמרו לשם נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח דברי ר"ע אבל חכמים גם כן מתירין זה בשתלים וכן אמרו מודין חכמים לר"ע בשתלים והחילוק ביניהם מה שזכרנו חטים נגמר מלאכתן שתלים לא נגמר מלאכתן כי לפי דבורו מן האילן עקרו וכבר ביארנו בפרק שלפני זה כי המקח קובע למעשרות וביאר בכאן כי אין כל מקח קובע אלא כל הלוקח תלוש מן הקרקע לאכלו בלבד קובע אבל הקונה במחובר או מי שקנה תלוש לשלוח לחבירו לא נקבע למעשר ויכול לאכול עראי קודם שיתעשר ור"א בן עזריה אומר אם יש כיוצא בהן נמכרין בשוק כלומר כאותן שקנה לשלוח לחבירו הרי נקבע למעשר. ואין הלכה כר"א בן עזריה מסכת מעשרות פרק ה משנה ב (ב) אם לזרע חייב עניינו שאם היתה כוונתו ליקח ממנו הזרע אסור לנטעה עד שיעשר לפי שעקירתה מן הקרקע הוא גרנה שיקבע אותם למעשר ואם כוונתו בנטיעתה להוסיף אינו חייב לפי שלא נקבעו ולא נגמרו למעשרות:

בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא לפי שאינם אוכל וכבר נפסדו:

נפלה עליהם מפולת והם מגולין הרי אלו כנטועים בשדה עניינו שהם חייבים בדיני שביעית ודיני מעשרות מסכת מעשרות פרק ה משנה ג (ג) עונת המעשרות כבר קדם זכרם וביארנו ג"כ במסכת שביעית באיזה דרך ימכרו פירות שביעית ולאיזה אדם מותר למכרם ואיך וביארנו כי אלו הדמים שהם נמכרים בהם יאכלו בשביעית והדבר הנמכר לא נסתלק ממנו דין השביעית והוא אמרם לשם האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור וכבר ביארנו זה בפרק הרביעי מזו המסכת וכן אמרו (פ"ד מ"ט שם) ושאר כל פירות האילן כעונתם למעשרות כן עונתם לשביעית ואם היו כל הפירות לא באו לעונת המעשרות מלקט הבכורות ומוכר את השאר שלא נתחייבו במעשרות מסכת מעשרות פרק ה משנה ד (ד) גפת הם גרעיני הזיתים:

וזג הוא קליפת הענבים הנשארים אחר דריכתן וסחיטתן והקבוץ זגים והכוונה בכאן שלא ימכור אדם הזגים והגפת למי שאינו נאמן ואמר להוציא מהם משקין מוסב על גפת וזגים והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטין מן התבן:

ואמר שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין עניינו שהמוציא תרומה אינו מוציא אלא על כל הנגלה והנסתר מסכת מעשרות פרק ה משנה ה (ה) כבר קדם לך בסוף פרק ששי מדמאי כי ארץ סוריא היא ארץ שכבש דוד ואינו חייב במעשר אלא למי שיש לו שם קרקע אבל מי שקנה פירות מקרקע שאינו שלו אינו חייב במעשר וביארנו לשם הטעם בזה רוצה לומר הטעם מפני מה אותן ארצות פחותות מארץ ישראל ונאמר בכאן כי מי שקנה לשם פירות במחובר לקרקע עד שלא באו לעונת המעשרות שאותן הפירות כאילו צמחו בקרקע שלו וחייב לעשר ואם קנה אחר שהגיעו לעונת המעשרות הרי הוא כאילו קנה תלוש מן הקרקע בסוריא שאינו חייב במעשר כמו שביארנו ומותר לו ללקט הוא בעצמו כדרכו אבל לא שישכור פועלים וחלק רבי יהודה על זה הסתם ואמר שמותר לו לשכור פועלים וגם כן רשב"ג חלק עליו ואמר כי אפי' קנה במחובר לקרקע עד שלא באו לעונת המעשרות שאינו חייב במעשר בסוריא עד שיקנה הקרקע ואמר רבי שהוא חייב אע"פ שלא קנה קרקע אבל לפי חשבון והוא חולק גם כן על הסתם כיצד כגון שקנה שדה ירק עד שלא באו לעונת המעשרות בחמשים סלעים והקרקע שוה מאה סלעים ובאו לעונת המעשרות ברשות הלוקח הלוקח חייב ליתן מן המעשרות השליש לפי שאילו קנה קרקע עם הירקות במאה וחמשים סלעים הוא חייב בכל המעשרות. והלכה כסתם בלבד מסכת מעשרות פרק ה משנה ו (ו) תמד שם נופל על הזגים והחרצנים הנשארים מן הענבים אחר סחיטתן ועל השמרים היורדין לשולי הכלי:

ומתמד הוא שנותנים מים על התמד ומניחין אותו עד שיצא ממנו כחו במים ויהיה כמו יין גרוע ושותים אותו והוא אומר בכאן כי אם יצא ממנו אחר שהורק כמדת המים שנתן שאינו חייב מעשר לפי שאין שם יין כלל ואם מצא יותר מן המדה שנתן צריך שידע כמה הוא אותו המותר והוא שיעור היין הנשאר בתמד ומוציא עליו ממקום אחר כמה שהוא חייב באותו התוספת מן החלקים וזה הוא ענין אמרם לפי חשבון. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מעשרות פרק ה משנה ח (ח) שום בעל בכי הם השומין חריפין מאד ואינם ראויים לאכילה והאוכלן עיניו יורדם דמעות ולפיכך נקרא בעל בכי:

בצל של רכפא הוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל עין האדם מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא (שמואל ב' כב) אולי הם מיוחסים למקום מן המקומות:
וגריסין הם הפולין הטחונים ומן הפולין מין אחד שהגרגרים שלו גדולים מרובעים מיוחסים למקום והוא הידוע כגריס הקלקי:
ועדשים המצריות הם עדשים שהקצה האחד שלהם חד ואלו המינים הם מדבריות אינם נזרעות בגנות וחזקתן מן ההפקר ולפיכך פטורין מן המעשרות:
וקרקס בערבי קלקאס והוא ממיני הכרוב ויש אומרים ממין הפול:
וקוטנין ממיני העדשים וכבר ביארנו פעמים (פ"ו מ"י דפאה ופ"ט מ"ו דתרומות) כי לוף מין ממיני הבצלים:
ואמרו העליון אמרו בגמרא כי שיטת המאמר כן הזרע העליון של לוף ופירשנו פעמים כרשים שהם חציר:

וצנונות ידוע:

ואמרו שאע"פ שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו רוצה לומר בזה המאמר כי כשיהיה אחד מאלו הזרעים רוצה לומר זרעוני גנה שאינם נאכלים תרומה וזרעם שהצומח ממנו חולין שאין אומרים גידולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע ראוי לאכילה אבל אלו שאינן ראויין לאכילה מותר לאכול גידוליהם אע"פ שעיקר זרעם הוא תרומה. והלכה כסתם:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מעשרות מסכת חלה פרק א משנה א (א) כבר ביארנו בתחילת כלאים כי הכוסמים הם חטים מדברת ושבולת שועל ושיפון מינין מן השעורים והכתוב אמר בענין חלה (במדבר טו) והיה באכלכם מלחם הארץ ואמר במצה (דברים טז) לחם עוני כמו שהלחם הנאמר בפסח אינו בא אלא מחמשת מינין כמו שנבאר כמו כן הלחם הנאמר בחלה לא יהיה אלא מחמשת המינין:

ומצטרפין זה עם זה עניינו שיעור חלה כשיהיו מאלו החמשה מינין נתחייבה אותה עיסה בחלה:
ואסורין בחדש מלפני הפסח הוא מאמר השי"ת ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו (ויקרא כג) וכבר ביארנו שאלו החמשה מינין נקראין לחם:
ומלקצור מלפני העומר למה שאמר השי"ת בעומר התנופה וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (שם) ואמרו בספרא ראשית קצירכם שתהא תחילה לכל הנקצרים כן אסור לקצור דבר מחמשת המינין קודם קצירת עומר התנופה:
ומה שהיה מהן זרוע ונמשכו שרשיו בקרקע קודם קצירת העומר מותר לקצרו אחר קצירת העומר ומה שנזרע מהם ולא השריש אלא אחר קצירת העומר אסור לקצרו עד שיקצור העומר של שנה הבאה אמרו בגמרא רבי שמואל בר נחמן שמע כולהון מן הדין קרא (ישעיה כח) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו החטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון וכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולו של לחם וזו היא אסמכתא כאשר תראה

מסכת חלה פרק א משנה ב (ב) אכילת מצה בליל פסח מצות עשה למה שאמר השי"ת בערב תאכלו מצות (שמות יב) ועוד אמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז) והדבר שהוא אסור משום חמץ אדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה ר"ל אם אכל ממנו כזית מצה בליל הפסח יצא ידי חובתו ושאר שבעת ימים רצה אוכל מצה רצה אוכל קטניות וכיוצא בהן ועוד יתבאר זה במקומו ואלו החמשה מינין הם שמתחמצין ובאין לידי חימוץ אבל השאר אינן מתחמצין אבל מתעפשין ומסריחין והוא אמרם (פסחים דף לה.) יצא אורז ודוחן ופרגין ושומשמין שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון:

ואמרם הרי זה עובר בפסח. עניינו כי המניחן ברשותו בפסח הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא וכשתתערב באחד מהן שום תערובות ויהיה באותו תערובות מים כמו שיתבאר בפסחים ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת ומן התבואה שאסור בחמשת המינים בלבד וחולק רבי מאיר לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' המינין בלבד ור' מאיר אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן כי לדעת רבי מאיר דגן כולל התבואה והקטנית ולדעת החכמים דגן ותבואה שוה ועוד יתבאר זה מדעתם במסכת נדרים:

ואמרם וחייבין בחלה ובמעשרות נאמר למה שעתיד לומר חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות וחייבין במעשר ופטורים מן החלה. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת חלה פרק א משנה ג (ג) כבר ביארנו במה שקדם כי לקט שכחה ופאה וההפקר שהן פטורין מן המעשרות:

ומותר העומר הוא מה שישאר מן הנקצר להקריב ממנו העומר לפי שהיו לוקחים מן היפה שבו עומר ומניחים את המותר כמו שיתבאר במקומו:
ותבואה שלא הביאה שליש עיסתה באה לידי חימוץ וכבר אמר כל מה שהוא בא לידי חימוץ חייב בחלה ורבי אליעזר מביא ראיה מן הכתוב שאומר בחלה (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה וכמו שתרומת גורן לא תבוא אלא מתבואה שהביאה שליש כמו שביארנו כמו כן החלה. ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת חלה פרק א משנה ד (ד) כבר קדם לנו בשביעית פי' אורז ודוחן הם זרעים ידועין ופרגין הוא הנקרא בערבי כשבא"ש שומשמין גם כן ידוע ובערבי נקרא אלסמסם:

ופחות מה' רבעים בתבואה הוא פחות משיעור חלה:
וסופגנים ודובשנין ואיסקריטין וחלת המשרת הם מיני פת אלא שמתחילת לישתן עושין בהם מלאכה אחרת ומערבין בהן שמן או דבש או מתבלין אותן בתבלין ואופין אותן במינים משונים ממיני האפייה וקורין להם שמות כפי הדברים המעורבין בהם וכפי מלאכת אפייתם ג"כ תרגום רקיקי מצות (שמות כט) אספוגנין. פטירין ודובשנין נקראין כן לפי שהן נילושין בדבש ואסקריטין תרגום צפיחית (שם טו) ותרגום מחבת (ויקרא א) מסריתא ומזו הגזירה אמרו חלת המשרת:
והמדומע הם החולין המעורבין בתרומה וכבר נתבאר זה במסכת תרומות בתכלית הביאור:
ואמרם בסוף זו המשנה פטורין מן החלה חוזר על סופגנין ודובשנין ואיסקריטין וחלת המשרת והמדומע ואמרם בתחילתן חייבין במעשרות ופטורין מן החלה נופל על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מה' רבעים קמח בתבואה

מסכת חלה פרק א משנה ו (ו) כשהמים הם רותחין בתכלית הרתיחה נותנין בו קמח ולשין הכל וקורין אותו מעיסה וכשנותנים המים הרותחים על הקמח קורין אותו חליטה ואין הפרש בין מעיסה וחליטה אלא שאחד כתב מחלוקת ב"ש וב"ה במעיסה שבית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין וכן הדין אצלו בחליטה ואחד כתב מחלוקתם בחליטה שבית שמאי מחייבין וב"ה פוטרין וכן הדין אצלו במעיסה וההלכה כי מעיסה וחליטה אם נאפו בתנור שהם חייבות בחלה ואם הם מעשה אילפס הוא שנותנין אותן במרחשת ומבערין תחתיה אש עד שתאפה הם פטורין מן החלה:

וחלת תודה ורקיקי נזיר. הם האמורים בתורה שיעורן ואיכות עשייתן אם עשאן לעצמו נתקדשו ואינן חייבות בחלה ואם עשאן למכור בשוק לא נתקדשו לפי שכוונתו אם לא יכול למכרם שיאכלם וכן יתבאר בגמרא ומה שזכרנו ממחלוקת ב"ש וב"ה מבואר בירושלמי

מסכת חלה פרק א משנה ז (ז) שיעור זו המשנה כן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ויש בשל כל אחת מהם שיעור חלה חייב בחלה ואם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה ומה שאמר כי נחתום כשלש עיסה ועשאה כולה שאור לחלקה על בני אדם בתורת מכר שהוא חייב לפי שהוא מתכוין אם לא ימצא קונה לזה השאור שיעשה ממנה עיסה ויאפה אותה כמו שקדם ממאמרם למכור בשוק חייב מסכת חלה פרק א משנה ח (ח) עיסת הכלבים. הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ושלא יאכל ממנה שום אדם:

ואינה חייבת בחלה. למאמר הש"י באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו):
ואין עושין בה עירובי תחומין ולא שיתופי מבואות. לפי שאלו העירובין אינן נעשין אלא מן הדברים שהכוונה בהם שיאכלום בעליהן כמו שיתבאר בעירובין כי זה הוא כוונת העירוב וכמו כן אין מברכים עליה ואין מזמנין עליה לפי שהן כמו הקטניות:
ואינה נעשית ביום טוב למה שאמר הש"י בי"ט הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב) ואמר לכם ולא לכלבים:
ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה כמו שביארנו במה שקדם ואם חשב בעת הלישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם נתחייבה אותה עיסה במה שהיא חייבת כל עיסה ואין הפרש ביניהם:
בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים לפי שהעיקר אצלינו כי כל מה שהוא מיוחד למאכל אדם יטמא טומאת אוכלין ואין צריך מחשבה ר"ל שאינו צריך שיחשוב עליו למאכל אדם אלא כיון שהיא מיוחד מטמא עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שיתבאר בפרק שמיני מטהרות (מ"ו) ובלי ספק כי זו העיסה היא מחמשת המינים וכל מין ומין מהם מיוחד לאכילת אדם בלא ספק

מסכת חלה פרק א משנה ט (ט) מצינו שקרא הש"י לחלה תרומה שנאמר (במדבר טו) חלה תרימו תרומה ואמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) ומי שאכלה מישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלה שוגג נתחייב בתוספת חומש כמו שנתבאר במסכת תרומות:

והם נכסי כהן לפי שהוא יכול לקדש בהן אשה:
עולין באחד ומאה. כמו שנתבאר בתרומות:
וטעונים רחיצת ידים אפילו שיהיו ידיו טהורות והיא מכלל י"ח דברים שגזרו ועוד יתבאר זה במקומות רבות מסדר טהרות וכשנגעה התרומה או החלה בידו אפי' היא טהורה ולא נטלה ליגע בהן כבר פסל אותן ולפיכך חייב בנטילת ידים לאכול פירות של תרומה ואינו חייב בזה לא בחולין ולא במעשר ועוד יתבאר כל אלו הדברים במקומן:
והערב שמש. לאמרו הש"י ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כב) והעיקר אצלינו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה וכבר ביארנו זה בתחילת ברכות:

אלא מן המוקף עניינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד ולא שיוציא מזו העיסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה עיסה האחרת שהיא במקום אחר ונמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף ושיעור המאמר כן אין נוטלין מן הטהור על הטמא ואין נוטלין אלא מן המוקף וכן תרומת הגורן כמו שזכרנו בתרומות:

ומן הדבר הגמור לפי שנקראת ראשית ואמרו ראשית דגנך אינו מפריש עד שיהא דגן עניינו עד שיגמר:

עד שישייר מקצת עניינו לא נקרא ראשית אלא אם נשאר ממנה שיור והוא אמר מראשית ולא כל ראשית וכן פסקנו ההלכה במסכת תרומות מסכת חלה פרק ב משנה א (א) אמר הש"י אשר אני מביא אתכם שמה (במדבר טו) שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ ור' אליעזר אומר באכלכם מלחם הארץ (שם) בין בארץ בין בחוצה לארץ ולפיכך אומר שאם יצאו מן הארץ לחוצה לארץ חייבין. והלכה כרבי עקיבא מסכת חלה פרק ב משנה ב (ב) פירות חוצה לארץ אינן חייבות מן התורה במעשר ולא בדיני שמיטה וכשבא עפר מחוצה לארץ לארץ ישראל בספינה וזרע באותו עפר שבאותו הספינה אותו הזרע חייב בכל החוקים ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ וזהו ענין גוששת ופי' לומר דבקה בארץ וגוש כמו עפר וכבר ביארנו כי בכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו וכבר זכרנו זה כי מי פירות אינן מכשירים וזכרנו עוד ענין ההכשר ועוד יתבאר זה במקומותיו בסדר טהרות ולפיכך כשלש הקמח במי פירות אותה הפת תאכל בידים מסואבות ואף על פי שהיא תרומה לפי שלא הוכשרה לטומאה ולא תפסל בידים מסואבות מסכת חלה פרק ב משנה ג (ג) מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה פירוש כשתשוה רגליה וישיבתה על הארץ ותאסף רגליה זה לזה לא תראה לה ערוה ומותר לה לברך ולהוציא חלה וכן אמרו בפירוש בגמרא כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע והאיש אע"פ שהוא יושב כיון שאבריו ר"ל אברי הזרע בולטים אסור לו לברך ולפיכך אינו מוציא חלה:

ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה עניינו שיהיה טמא ויהיה בינו ובין המים יותר מארבע מילין לפניו אין מטריחין אותו ללכת עד מקום המים ולטבול וללוש אלא ילוש בטומאה אבל לא ילוש אלא קבים שהוא פחות משיעור חלה כדי שלא יתחייב בחלה וכבר ביארנו שיעור הקב וכן אין מטריחין אותו לשוב לאחריו לבקש מים אפי' היה רחוק מהם שיעור מועטת אבל אם היה בינו ובין המים ושהיו המים לפניו ארבע מילין או פחות אסור לו ללוש בטומאה. ואין הלכה כרבי עקיבא

מסכת חלה פרק ב משנה ד (ד) קבים הנזכרים בכאן זו ההלכה יש בהם שיעור חלה ועוד נדבר על זה בזה הפרק ואמר ונגעו זה בזה ר"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה ור"א אומר שאם לש בדרך הדמיון מאה כעבין אחת אחת ואפה אותם והוציאם כולן מן התנור אחת אחת ונתקצבו כולן בסל אחד אע"פ שאין נוגעות זו בזו חייב להוציא מהן החלה אחר האפייה וכן ביארו בגמרא ואמרו שאפי' כעבין שאין נושכות זו עם זו הסל מצרפן לחלה. והלכה כר"א מסכת חלה פרק ב משנה ה (ה) העיסה עצמה חייבת בחלה עניינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח ונתכוין להיות אותו הקמח חלה שאותה עיסה חייבת בחלה ואותו הקמח אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר ולש אותו שהוא חייב גם כן בחלה ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכוונה ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה ר"ל על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה:

אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. וקפשה כמו וכבשה וכן באה זאת המלה במקומות בענין אחר וענין אכילתו אותה ראיה שאינה בכלל חלה וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו:
אמר להן אף הוא קלקל לעצמו. שאכל אותה חלה לפי שחטא ותיקן לאחרים שהם חשבו שלא חייבו אותו הקמח חלה ובאמת שהוא חייב והוא אמרם בגמרא קלקל לעצמו דאכלה ואיענש ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה. והלכה כרבי יהושע

מסכת חלה פרק ב משנה ו (ו) רובע. הוא רובע הקב אבל אתה חייב לדעת כי הרבעים הנזכרים בכאן במסכת חלה והקבים הנזכרים אינם הקבים שקדם לנו שיעור מדתם ואין הרובע הנזכר בזו ההלכה בשיעור חלה הוא הרובע קב הנזכר בזו המסכת ועוד אין הקבים הנזכרים בזו המסכת כולם שוין וכבר ביארנו במסכת עדיות (פ"א) כל זה ר"ל שיעור המדות בענין שיעור חלה וכמו כן כל זה כי חמשת רבעים הנזכרים בכאן יותר מקבים האמורין למעלה באמרו יעשנה קבים ולא יעשנו בטומאה אבל הם הקבים שאמרו העושה עיסתו קבים ושאלו החמשה רבעים שיעורים מן הקב הנזכר במשנה בזולת זה המקום שקדם לנו שיעורם בסוף פאה קב ושמונה עשיריות הקב וממה שזכרנו לך בסוף פאה מן המדות יתבאר לך שמדת הקב הנזכר ארבע אצבעות על ארבע אצבעות ברום עשר אצבעות ושמונה עשיריות האצבע נמצא לפי זה החשבון שהמדה שהיא חייבת בחלה צריך שתהיה מדתה עשרה אצבעות על עשרה אצבעות ברום שלשה אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים וחמש מאות מן האצבע וכל זה בדיוק וכבר ביארנו בסוף פאה כי האצבע שמשערין בו המדה הוא הגודל אם כן כל מדה שיהיה בחללה זה השיעור הנזכר יתחייב בחלה אבל אם באנו לשער מה שתכיל זאת המדה במשקל ישתנה כפי שינוי דבר המדוד לפי שאין כובד המשקל השעורים והחטים שוה ולא מיני הקמח כולם משקלם שוה אע"פ שהם ממין אחד ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו ואמרם ושאורן ומורסנן רוצה בו כי המורסן והשאור שבקמח מצטרפין לה' רבעים קמח וכשמסירין המורסן מן הה' רבעים קמח ואח"כ מחזירין אותן לתוך הקמח פטורה לפי שהמורסן אינו חייב בחלה למה שאמר הכתוב עריסותיכם דרך עיסה מסכת חלה פרק ב משנה ז (ז) מה שחייב לב"ה אחד מכ"ד לפי שהוא לש עיסה קטנה וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן כמו שאמר הש"י תתנו שיהא בו כדי נתינה וע"כ אין ראוי להיות פחות מחלק מכ"ד מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים אבל הנחתום שהוא לש הרבה אפי' חלק מארבעים ושמונה הוא שיעור שיש בו כדי נתינה ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שיעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמונה והעושה עיסה למשתה בנו אע"פ ששיעורו רב והוא דומה לנחתום חייב להוציא חלק מעשרים וארבע כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהיה חלק מארבעים ושמונה ואפילו תהיה זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו הבעל הבית. ונתן שיעור תרומה טמאה מעט לפי שהיא לשריפה עומדת ולא נשתדל להרבות טומאה בקודש: שלא יהא חוטא נשכר פי' שלא ירויח החוטא שטמאה ויוציא פחות ממה שהיה מוציא אילו לא עשה וטמאה מסכת חלה פרק ב משנה ח (ח) א"ר אליעזר. שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד אחד עיסה טהורה ובצדה מצד ב' עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואחר כך יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהם לא נגעה אלא בפחות מכביצה מאוכל טמא וכבר זכרתי לך כי מה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא שאינו מטמא טומאת אוכלים ועוד יתבאר זה ויתברר במסכת טהרות וחכמים אוסרין אלא שיוציא מן העיסה עצמה. והלכה כחכמים וכבר קדם לך שאסור להוציא מן הטהור על הטמא מסכת חלה פרק ג משנה א (א) עד שתתגלגל פי' עד שתתערב:

ותטמטם פי' שידבקו חלקם קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד:
האוכל ממנו חייב מיתה לפי שהוא טבל והטבל במיתה:
כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה. ואף על פי שנשאר מן הקמח בעריבה קצת שלא נלוש ולא נתערב ובתנאי שלא יהיה באותו הקמח שלא נלוש ולא נתערב שיעור חמשה רבעים שהוא שיעור חלה וכשאמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה לכשתעשה כלה תתקדש זו שבידי לשם חלה הרי זה מותר וכן נתבאר בגמרא

מסכת חלה פרק ג משנה ב (ב) נדמעה פירוש שנתערבה בה התרומה וכבר ביארנו (תרומות פ"ח מ"ה ולעיל פ"א מ"ו) כי המדומע פטור מן החלה: ואמר תעשה בטהרה עניינו שתגמר כמות שהיא ולא יקפיד בספק טומאה שנולד מסכת חלה פרק ג משנה ג (ג) ההקדש אינו חייב בחלה למאמר הש"י תרימו תרומה ואמר בספרי את שמורם ממנו קודש והנשאר חול ולא שזה וזה קודש וזה המאמר כולו מבואר כשתבין כל מה שהקדמנו בזו הסדר מסכת חלה פרק ג משנה ד (ד) זו ההלכה כבר קדמנו לדבר עליה בפרק רביעי מפאה ולשם נשנית אות באות מסכת חלה פרק ג משנה ה (ה) זה המאמר מבואר היטב מסכת חלה פרק ג משנה ו (ו) נעשית עד שלא נתגייר. רוצה בו נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים. ואם נולד ספק אם קודם שנתגייר נעשית או אחר שנתגייר חייבת בחלה והאוכל אותה חלה בשוגג אינו חייב חומש לפי שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה וכבר ביארנו כי החלה האמיתית חייבין בה חומש:

ור' עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת בתנור חייב בחלה לפי שר' עקיבא סובר כי החלה מוציאין משיקרמו פני הפת ולדעתו זה היה שעת הוצאת חלה וכן נראה מדעתו בספרי אמר לשם אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה איזה הוא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא וקרימה הוא שיקפה פני הפת ויהיה לו כמין קליפה. ואין הלכה כר"ע

מסכת חלה פרק ג משנה ח (ח) אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ביאור זה כאשר אגיד לך והוא שמביא אדם קמח שיעורו כשיצרפו לאותו שאור שלקח מעיסה שלא הורמה חלתה שיהיה הכל חמשה רבעים שהוא שיעור חלה ואח"כ יערב הכל ומוציא ממנו החלה החייבת לחמשה רבעים ואם אין לו מה שיצרף תהיה כל העיסה טבל ויוציא ממנה החלה החייבת לה אילו היתה כולה טבולה לחלה וזהו אמרם מוציא חלה אחת על הכל מסכת חלה פרק ג משנה ט (ט) זיתי מסיק. הם הזיתים שמלקטין בעלי בתים שהם בעלי הקרקעות וכבר ביארנו פעמים (פאה פ"ח מ"א) כי לקיטת הזיתים יקרא בלשון חכמים מסיקה וזיתי נקוף הם הזיתים שמלקטים העניים והעד כנוקף זית שנים שלשה גרגרים (ישעיה יז) זיתי נקוף והעוללות אינן חייבין במעשרות כמו שביארנו במסכת פאה (פ"א מ"ו) וכשנתערבו זיתי נקוף שאינן חייבות בתרומה ובמעשרות עם זיתי מסיק שהן חייבות בהם אם יש אצלו זיתים אחרים מלבד אותן המעורבות יוציא מהם המעשרות והתרומה החייבות לאותן זיתי מסיק המעורבות עם זיתי נקוף הפטורות וזהו ענין אמרם לפי חשבון ואם אין אצלו זיתים אחרים יוציא מן הזיתים המעורבים תרומה ותרומת מעשר החייבים לכל ונחשב הכל זיתי מסיק ומה שישאר מן הדבר המעורב יוציא ממנו מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבון כלומר לפי מה שיש באותו הדבר המעורב מזיתי מסיק בלבד ושיעור ההלכה כך ומפריש מן השאר מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבונו ומה שחייבנו שנוציא התרומה ותרומת מעשר על הכל לפי שיש בהם עון מיתה כמו שביארנו בתחילת דמאי ובלי ספק שיוכל לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף או העוללות המעורבות בזיתיו או בענביו על הדרך שנזכר בפאה מסכת חלה פרק ד משנה א (א) זו ההלכה על דעת בית הלל שאומרים מקביים חלה כמו שיתבאר בעדיות וכבר ביארנו אנחנו במה שקדם (לעיל פ"ב מ"ו) שיעור חלה והכוונה בזו ההלכה שיהיו בשתי העיסות שיעור חלה מסכת חלה פרק ד משנה ב (ב) זה הצירוף אין עניינו שתתערב העיסה כולה ויהיה הכל אחד לפי שכבר קדם כי חמשת המינים מצטרפין זה עם זה אבל עניינו שיסדרו עיסה אצל עיסה אחרת ותדבק בה כמו שאמר נגעו זה בזה ורוצה באמרו שאר המינים שאר חמשת מינין והם שבולת שועל וכוסמין ושיפון. והלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת חלה פרק ד משנה ד (ד) וחכמים אוסרים. נאמר על העיקר שקדם במסכת תרומות (פ"א מ"ה) אין מפרישין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש: ואמר מן הקב רוצה בו פחות משיעור חלה לדעת חכמים אבל בית שמאי אומרים מקב חלה כמו שיתבאר בעדיות ונטה ר' עקיבא לדעת בית שמאי מעט. והלכה כחכמים מסכת חלה פרק ד משנה ה (ה) ר' עקיבא פוטר על העיקר שקדם לך מדעתו כי מי שהוציא חלה מקב אחד נקראת חלה וחכמים מחייבין לפי שהם אומרים במי שהוציאה מקב אחד אינה חלה:

נמצא חומרו קולו. חזר על דעת ר"ע לפי שחומרא שהחמיר ואמר בחלה שהוציא מקב אחד קודש ואסורה לזרים הכריחו לומר בשני קבים הנזכרים בכאן פטורה מן החלה וזו היא קולא

מסכת חלה פרק ד משנה ו (ו) אומר בכאן שלוקח אדם שיעור מן העיסה והוא טהור ומצניעו להיות חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי אפי' יהיו אותן העיסות טמאות לפי שהעיקר אצלינו מה שזכר חלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר עד שתסרח חוזר על כדי חלה שהוציאו בטהרה לפי שהוא מפריש עליה עד שתסרח ותפסח ולא תהיה ראויה לאכילת אדם מסכת חלה פרק ד משנה ז (ז) כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מארץ ישראל וכבר ביארנו במסכת דמאי (פ"ו מי"א) שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ואחוזתו וביארנו טעם בזה ואומר בכאן שאם היו ישראל ונכרי שותפין בקרקע מארץ סוריא ר"א מחייב אותה במעשרות כי סוריא לדעתו כמו א"י בזה הענין כיון שיש לו שותפות בקרקע ונתחייב במעשרות רבן גמליאל פוטר לפי שהוא אצלו קרוב מחוצה לארץ ואינו חייב במעשרות עד שיהיה הקרקע כולו שלו ולא יהיה לנכרי חלק בו כמו שביארנו במסכת דמאי:

ומה שאמר ר"ג שתי חלות בסוריא. נמשך אחר עיקרו כי סוריא דיניה קרובים מדיני חוצה לארץ וחייב אדם להוציא בה שתי חלות מן העיסה כמו שהוא חייב בחוצה לארץ האחת תשרף מפני שהיא טמאה לפי שהיא כחוצה לארץ והשני תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל כמו שנתבאר לקמן ועוד יתבאר זה במקומות כי עפר חוצה לארץ שורפין עליו תרומה:
ורבי אליעזר אומר חלה אחת. לפי שסוריא אצלו כמו א"י ברוב הדינים ואינו סובר שעפרה מטמא כמו חוצה לארץ על כן אינה חייבת אלא בחלה אחת והנהיג העם זמן לקולא כשתי הדעות והוא שהיו מחייבים בסוריא חלה אחת ופוטרין פירות האריסים מן המעשרות ואח"כ חזרו לנהוג כדברי ר"ג. והלכה כר"ג בשני המאמרים

מסכת חלה פרק ד משנה ח (ח) שלש ארצות לחלה עניינו כי לשלשה חלקים תחלק הארץ לענין חיוב חלה. א"י כולה וגבולה עד כזיב והוא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כמו שנתבאר בפרק ששי (מ"א) משביעית והוא הארץ שנתקדשה קדושה שניה בעליית עזרא היא חייבת בחלה אחת ותנתן לכהן:

מכזיב עד הנהר עד אמנה. והוא א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה בימי עזרא אבל נשארו שם הנכרים שוכנים היא חייבת שתי חלות אחת לשריפה מפני שהיא תרומה טמאה ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה למאמר הש"י והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו) ונאמר זה כשהיו אוכלין המן וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה ולפיכך צריך להוציא חלה כשיעור שזכרנו והוא חלק מכ"ד או חלק מארבעים ושמונה כמו שנתבאר וחלה שניה לתתה לכהן ואין לה שיעור אלא איזה שיעור שירצה המוציא לפי שהיא מדברי הסופרים והתקינו זה כדי שלא יחשב אדם שתרומה טהורה תשרף כשרואין ששורפין זאת החלה שלא נטמאת טומאה מפורסמת:
מהנהר ועד אמנה ולפנים. ר"ל שאר הארץ כולה שהיא ארץ העמים והיא חוצה לארץ ושוכנים בה ישראל אחר גלותם מארצם ארץ הצבי יתחייב בה גם כן שתי חלות אבל שתיהם מדרבנן ולפיכך נתנו השיעור לחלת הכהן ושל אור אין לה שיעור וכן אמרו הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלות ולא לרבות בנשרפות:

ואמרו וטבול יום אוכלה עניינו חלת חוצה לארץ שאין לה שיעור ורבי יוסי מתיר לבעל קרי לאוכלה:

ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות. לחוזק טומאתן לפי שטומאה יוצאה עליהן מגופן ואמרם בגמרא אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו ר"ל באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתראה דם והוא היקש וסברא אמיתית שדמה אותה בזו:
הראשונה הנשרפת שהיא מותרת לאכילה לכהן קטן אבל לכהן גדול בשנים שהוא טמא טומאת הגוף אסור לאכלה אבל תשרף ולפיכך ראוי לך לדעת כי כשיהיה כהן קטן או גדול שטבל נמצא בחוצה לארץ לא נצטרך להוציא שתי חלות אלא נוציא אחת כשיעור ונותן אותה לכהן הקטן ואוכלה כולה ואם לא יהיה לנו כהן אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא בטומאתו אז נוציא שתי חלות אחת אין לה שיעור ותשרף כמו שביארנו ואחת יש לה שיעור ותנתן לאיזה כהן שיזדמן לו ואוכלה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל ושיעור זו החלה חלק מארבעים ושמונה לפי שהיא טמאה רוצה לומר אותה העיסה שנילושה בארץ טמאה:
ואמרם ונותן לכל כהן עניינו בין שהיה חבר בין שהיה עם הארץ לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תינתן לעם הארץ ונחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים. ואין הלכה כרבי יוסי. וממה שאתה צריך לידע מה שאמרתי בפרק רביעי מבכורות תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש עניינו שהוא מותר לו ושם נאמר תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות

מסכת חלה פרק ד משנה ט (ט) אמרו בגמרא הביכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן רצו באמרם לכל כהן שלא פרט בהם כהן תלמיד חכם מעם הארץ אלא על דרך הטוב והיפה לאומרו הש"י ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר יח) ואמרו בספרי מה אהרן חבר אף כל חברים מכאן אמרו אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר וזה הדין הוא חיוב במקצת המתנות כמו שיתבאר בזה הפרק ובשאר המתנות יהיה הכל חוזר לרצון הנותן אבל שיהיה אסור לתתם לעם הארץ לא:

והחרמים הוא מאמר הש"י לאהרן כל חרם בישראל לך יהיה (שם) ורומז לאומרו יתעלה אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' (ויקרא כז) וכמו כן שדה אחוזה לא ייחד בו כהן ואמר יתעלה ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' וגו' (שם):
הבכורות רוצה בו בכור בהמה טהור:
ופדיון הבן הוא חמשה סלעים שפודין בהם בכור האדם:
ופדיון פטר חמור הוא אמרו יתעלה ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג) והשם יתברך רמז באמרו (במדבר יח) ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וכבר כלל הכתוב אלו השלשה מינין מן הבכורות בפסוק אחד ואמר (שם) כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה וגו':
הזרוע והלחיים והקיבה. הם הנקראות מתנות בכל המשנה והוא אמרו יתעלה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה (דברים יח):
וראשית הגז. הוא אמרו (שם) וראשית גז צאנך תתן לו ועוד יתבאר דיני המתנות וראשית הגז במסכת חולין וכמו כן נבאר דיני שדה חרמים ושדה אחוזה במסכת בכורות. וכבר ביארנו פעמים בזה הסדר ששמן שריפה קורין לשמן תרומה שנטמאת:
והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עם הארץ. ואמר וקדשי המקדש עניינו שהן נותנין לכל כהן מאנשי המשמר לפי שאנחנו לא נקדים אנשי המשמר קצתם על קצתם. וקדשי מקדש הם עשרה חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות ושיירי העומר. ומפני זה נקראין קדשי מקדש לפי שאסור לכהנים לאכול דבר מאלו העשרה אלא בעזרה ודע כי מתנות כהונה הם כולן עשרים וארבע עשרה במקדש והם אותם שאמרתי לך וארבעה שאין הכהנים זוכים בהם אלא בירושלים בלבד והם הבכורות והבכורים ומורם מתודה ואיל נזיר ועורות הקדשים. הבכורות והביכורים כבר ביארנו שהם ביארו בגמרא שהם נותנין לאנשי משמר ומורם מתודה ואיל נזיר וכמו כן עורות קדשים אינן נתנות לכל כהן אבל לוקח אותם הכהן המקריב אותו הזבח וכן בא הכתוב בעורות קדשים (ויקרא ז) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ואמרם במורם מתודה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (שם) ואמר במורם מאיל נזיר והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן (במדבר ו) ולמדנו שכהן המניף הוא האוכל אותה. ויש מהם עשר מתנות זוכים בהם הכהנים בכל ארץ ישראל והם אותם שאמרו בהם עשר בגבולין והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר. נמצינו בזו ההלכה מאלו העשר מתנות שש מתנות ואמרו שהן ניתנין לכל כהן נשארו ארבעה והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר. ותרומה ותרומת מעשר וחלה אינן ניתנין לעם הארץ בשום פנים מפני שהוא חשוד על הטומאה ושמא יטמאם ויאכלם וכן גזל הגר אינו ניתן אלא לכהן המקריב איל האשם והוא אמרו יתברך ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו (שם ה) הורינו בזה הפסוק שלאותו כהן המקריב בעבורו איל האשם נותנין לו הדבר הגזול ופירשו זה הפסוק במי שגזל גר באמרו הש"י ואם אין לאיש גואל וזה אי אפשר אלא בגר כי לישראל לא יחסר לו יורש לעולם לאמרו ונתתם את נחלתו לשארו וגו' (שם כז) ואמרו רז"ל נחלה ממשמשת ועולה עד ראובן כמו שנבאר בבבא בתרא:
ר' יהודה אוסר בביכורים. שינתנו לאיזה כהן שיזדמן וכבר זכרנו שהם ראויין לאנשי משמר ועוד יתבאר דיניהם במסכת ביכורים:
וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להם וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב ונחוש שמא יאכלם בטומאה ולפיכך אינן ניתנין אלא לחבר כדין כל תרומה וזה הוא ענין אמרם אימתי גזרו על הכרשינין במיי רעבון. והלכה כחכמים

מסכת חלה פרק ד משנה י (י) העיקר אצלינו אין מביאין תרומה מחוץ לארץ ואמרו בגמרא באלו התרומות הבאות לארץ ישראל לאכלם אי אפשר שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת לפי שהיא מחוצה לארץ. לשריפה אי אתה יכול שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפה לפי שלא נטמאה בטומאה מפורסמת אלא בעפר חוצה לארץ ואין כל אדם יודע בזאת הטומאה. להחזירה למקומה אי אפשר שלא יהיו אומרים ראינו תרומה יוצאה מהארץ לחוצה לארץ כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה וזהו ענין המעשה שנעשה בתרומת אלכסנדריא ואמר לא קבלו מהם מסכת חלה פרק ד משנה יא (יא) אמרו בספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ ת"ל (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות:

ואמרם הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו. היא הסברא האמיתית ועוד יתבאר לך זה בביכורים שאין מביאין ביכורים משקין והמאמר שכתבנו לך בתרומות (פי"א מ"ג) אין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד הוא דעת ר' יהודה לבדו שהוא למד ביכורים מתרומה כאשר ביארו בגמרא וכבר זכרנו זה בתרומה:
אף הוא העלה את בניו. אלו הבנים קטנים היו בלי ספק ולא היו חייבין לעלות אלא בפסח ראשון שהכל חייבין בראיה לאמרו יתעלה (שמות כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך:
אפמיא. שם מקום בארץ סוריא ופרווד של ירושלים מגרשי ירושלים וכפריה תרגום מגרשה פרוודה וכבר ביארנו בתחילת דמאי כי מה שקנה קרקע בסוריא נתחייב במעשרות באותו הקרקע וזהו עיקר אותו המאמר:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת חלה מסכת מקואות פרק א משנה א (א) אמר קבוץ המימות הם שש מדריגות כל קבוץ מהם יש לו מדריגה מן הטהרה והאחד יותר גדולה מן השנייה אשר למטה הימנה. והתחיל בזכרון הקפת מדריגה והוא שיהיו המים מקובצים נחים שוקטים ולא שיהיו שאובין והם אשר יקראו מי גבאים. ולא יהיו באלה המימות מ' סאה אלא פחות מזה ואפי' סאה אחת הנה אלו המימות אשר בזה הגבא יטמאו כמו שיטמאו שאר המשקין אשר בכלים. ויטמאו אחרי הטמאם כמו שיטמאו משקין הטמאים אלא בדבר אחד וזה שמשקין טמאים אשר בכלים יטמאו ברצון ושלא ברצון כמו שיתבאר. ואלה מי הגבאים לא יטמאו האוכלין אלא לרצון ובזה תתחלף המשקין שבכלים ובעבור זה אמר שאם שתה מזה הגבא איש טמא ואיש טהור הנה הטהור נטמא בשתייתו משקין טמאים לפי שאלה המים נטמאו ביד הטמא בעת שתייתו. וכן אם שאב מזה הגבא בכלי טהור נטמא כמו שידעת שמשקין טמאים יטמאו הכלים ואם נפל באלה המים ככר של תרומה אחרי הטמא המים בשתיית הטמא מהם הנה לא יטמא להיותו נופל בלי כוונה ואם רחצוה באלה המים אשר היה הטבלתו בהם בכוונה הנה נטמא הככר כי הוא נגע במשקין טמאים. ובתוספתא (רפ"א) מפני מה אמרו ואם לא הדיח טהור שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו ומפני מה אמרו אם הדיח טמא הוכשרו המים שבידיו ונטמאו [צ"ל וטמאו הככר] הככר ר"ל המים אשר בידו נתלשו ושבו מוכנים לקבל טומאה והוא יטמא מפני שהמים כבר הגיעו בגדר מה מן הטומאה ולזה נטמא הככר מסכת מקואות פרק א משנה ב (ב) כבר ידעת שכלי טמא יטמא משקין ואלה המשקין יטמאו כלים טהורים וכבר באה זאת ההלכה להודיענו שאלה המים כמו שיטמאו מאדם טמא כן יטמאו מכלים טמאים זאת הטומאה בפני עצמו מסכת מקואות פרק א משנה ג (ג) הודיענו גם כן שיטמאו אלה המים אשר אין בהם ארבעים סאה במשקין טמאין אם נפלו בהם כמו שיטמא באדם טמא ובכלים טמאים ועיקר אחר מקובל עמהם שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון עד אלה המים שבקרקע כמו שביארנו ויאמר ר' שמעון אחר שיטמאו אלה המים אמנם יהיו כמשקין טמאין אשר יטמאו לרצון ושלא לרצון וישובו מי הגבא כולן כן ויטמאו לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח ובין שלא הדיח טמא ובתוספתא נתן סיבה למאמר ר' שמעון כשאמר שאני אומר [עי' תויו"ט] לסוף שטיפת המים טמאים נוגעים בככר וחכמים ימשכו סברתם ויאמרו שאלה המים אשר בקרקע לא יטמאו אלא לרצון ויהיו הטמאים כמו שיהיה במשקין או בזולתם ואין הלכה כר' שמעון מסכת מקואות פרק א משנה ד (ד) הודיענו בזאת ההלכה שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו בכוונה כן לא יטמאו אלא לדעת ולכן אם נפל בהם אפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך לא יטמאו אלה המים ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור הנה הוא טהור כמו שזכר. ואחר אמר שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת כן הדין במי בורות ומי שיחין ומי מערות ומים המטפיחין אשר התקבצו ממה שיתרת וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה והוא אמרו שפסקו וכן מקוואות שאין בהם מ' סאה ובכלל כל מה שזכר [מים שוקעים ונחים בארץ] שלא היה לו זמן [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו מ' סאה ויהיה טהור [נח בארץ] ואפי' היו שאובים והורה על זה אמרו מי בורות כי משפט הכל אחד. ואחר אמר שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים ואם נפסקו הגשמים הנה כל מה שהיה קרוב מן המדינה טמא כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור לרוחק ההמון מהם עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן וישארו ג"כ אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסיר המטר והתחיל לגרור מה שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה ואמר המשנה הבאה מסכת מקואות פרק א משנה ה (ה) כוונת ישטופו שיפוצו המים על פני הגבא ויגבר חוצה לה בית שמאי אומרים צריך שיהיה הגבא עמוק וירד בו ממי המטר יותר מן המים אשר היו בו ויפוצו גם כן חוצה והמשל בזה כמו שהתבאר בתוספתא שיהיה הגבא מכילה כ' סאה היה בו ט' סאין ונטמאו באדם טמא או בכלי טמא כפי מה שקדם ואחר ירד ממי המטר בזה הגבא עשר סאין כפי סברת בית הלל הנה נטהר לפי שרבו מי הגשמים וכפי סברת ב"ש לא נטהר עד שימלא ויגיע לי"א סאה. ואם היו בו תשע עשרה סאה מי גבאין ונטמאו כמו שקדם ואחר הגיע בו סאה מי גשמים כפי סברת רבי שמעון טהור לפי ששטפו מי הגשמים ונתפשטו על הארץ על שפתה וכפי סברת ב"ש לא טהר עדיין בגבא אע"פ ששטפו מי הגשמים לא רבו וכאשר השלים משפטי אלה הגבאים בהטמאם ובטמאם ומתי יהיו בחזקת טהרה ומתי בחזקת טומאה ואיך ישובו טהורין אחר הטמאם התחיל בזכרון מה שיאות לו זה מקוה המים ואמר שאלה מי הגבאים כשרין לחלה ר"ל להשתמש בה בבשול החלה וללוש בצקה ולרחוץ כליה וכיוצא בזה ומותר גם כן מאלה המים נטילת הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שנוטלין לידים לחולין ולתרומה ולמעשר וזו היא המדריגה הראשונה מסכת מקואות פרק א משנה ו (ו) זו היא מדריגה שנייה. וכבר התבאר גדולה על הראשונה שאלה המים לא יטמאו לא באדם טמא ולא בכלי טמא ולא במשקין טמאין אפילו בכוונה שמותר להשתמש מהם בתרומה מה שאין כן במי גבאין ומה שדומה להם ואלה המים ג"כ אין בו ארבעים סאה ואינם שאובים מסכת מקואות פרק א משנה ז (ז) מעלה שלישית. שיהיו המים מכונסין נתקבצו בלי שאיבה ויש בו מ' סאה הנה הוא כשר לטהר בו הטמאים ולטהר בו הכלים הטמאים והוא אמרו טובלין ומטבילין וכן מטבילין בו את הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת [טבילת] ידים. וכבר התבאר בחגיגה (שם) שלקודש מטבילין את הידים ואינן ראויים לנטילה. ולשון התוספתא (פ"א) זה הכלל כ"מ שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין:

ומעלה רביעית שתהיה עין מים מעטת המים ושאבו המים ונשפך בה עד שרבו המים וגברו הנה אלה המים משותפי המשפט בין משפט המקוה והמעין ידמה למעין בדבר ולמקוה בדבר וראוי לנו שנבאר קודם זה משפטי המעין והמקוה ונאמר שהמעין והוא המים הנובעין מטהרין בכל שהוא ואפי' היה הפחות מעט השיעור מה שטהר בו טהור ודין שני שהמים הנוזלים מן המעין היוצאין ממנו יטהרו בו ג"כ וכל מי שטבל בו טהור. הנה שני אלה המשפטים במעין אחד מהם שהוא מטהר בכל שהוא והשני שהוא מטהר בזוחלין:
ובמקוה. והוא קיבוץ המים בלתי נובעים שני משפטים אחד מהם שהוא אינו מטהר הטמאים אלא במ' סאה לגבורות ומה שיהיה פחות מזה אינו מטהר הטמאים והשני המים הנוזלין ממנו חוצה לה. והנה אותה אשר יקרא זוחלין לא יטהרו ואמנם יטהרו במקום מקושר ינוחו המים בו ויעמדו הוא אשר יקרא אשבורן. ואמר שעין המים מעטת המימות אם הוצק בו מים שאובין והיה המקובץ מזה מטהר בכל שהוא כמו המעין אשר אין בו מים שאובין ואינו מטהר אלא באשבורן כמו המקוה אשר אין מעין בו

מסכת מקואות פרק א משנה ח (ח) מעלה חמישית. הוא שיהיו מים נובעים אך שהם מוכים. רצה לומר מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו שיתבאר בשמיני מפרה ואלה המים נוספים על הקודמין שהוא מטהר בזוחלין מצד שהוא מעין ולא יערבם דבר. ומלת זוחלין עבריית (דברים לב) עם חמת זוחלי עפר רצה לומר הנחשים הנגרים בארץ:

ומעלה ששית. הוא שיהיה מים נובעים ערבים והם אותם אשר יקראו מים חיים ולא יאות טבילה לזב לבד אלא בהם רצה לומר איש זב אם השלים ימי טהרתו וכן טהרת מצורע רצה לומר המים אשר ישחטו עליו צפרים וקדוש מי חטאת לא היה דבר מזה אלא מאלה המים כי לאלה השלשה דברים אמר האל בהם מים חיים

מסכת מקואות פרק ב משנה ב (ב) כבר התבאר (טהרות פ"ד) שספק טומאה ברשות הרבים טהור ולזה יצטרך שאבאר בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים לפי שזה ספק טהרה לא ספק טומאה ולזה אמר העמד טמא על חזקתו שאם היה זה הטמא טומאה קלה דרבנן ונפל הספק בטהרה אם טהר טהרה שלימה אם לא הנה הוא טהור כפי מה שקדם בשביעי מטהרות שספק דברי סופרים מכלל הספיקות שטהרו חכמים ור' יוסי אומר שאפילו טומאה דרבנן העמד טמא על חזקתו. ואמנם ספק דברי סופרים שטהרו חכמים הוא שיפול הספק בהטמאו או בטמא זולתו ואז יהיה ספיקו טהור כמו אם יסופק אם אכל אוכלין טמאין אם לא ספיקו טהור או יסופק גם כן אם זה האוכל אוכלין טמאין אם נגע בככר של תרומה אם לא נגע כי הככר טהור והראהו [והוא] ענין אמרו אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור מסכת מקואות פרק ב משנה ג (ג) כבר קדם בד' מטהרות שמכלל הספיקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין. ועוד יתבאר לך בזאת המסכתא שמקוה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובין אם נפלו בו ואפילו נפלו בו אלף סאה מים שאובין. ואמנם יפסלו מים שאובין למקוה שאין בו מ' סאה ואחר השלים המ' סאה במים שאובין ושמור זה העיקר. ואמרו שיש לו במה יתלה כי אנחנו נאמר אולי אלו המים שאובין למקוה שיש לו מ' סאה נפלו אשר לא יפסלוהו כמו שהקדמנו מסכת מקואות פרק ב משנה ד (ד) כוונת אמרו בתחילה שישאב רביעית מים וישימהו במקוה ואחר כך ירד מטר או יגרו מים לזה המקום עד שישוב מקוה וכבר ביארנו שיעור לוג פעמים רבות. וידוע שהלוג ד' רביעיות והלכה כחכמים מסכת מקואות פרק ב משנה ה (ה) כבר ידעת העיקר והוא שמ' סאה מים כשרים לא יפסלם מים שהם שאובין. אמנם אם נתערבו השלשה גומות ובללם מים כשרים פחות מארבעים סאה שב הכל פסול והתערב ג' לוגין שאובין עם פחות ממ' סאה כשרים ר"ש מכשיר לפי שמחשב המים אשר בגומא כאילו נתבטל מן המקוה וכאילו הוא מקוה כשר למקוה פסול ואין הלכה כר"ש מסכת מקואות פרק ב משנה ו (ו) מסנק ומסלק. שוים הם בכוונה ואמר שמי שגרף הטיט מקרקעות המקוה ושמהו לצדדים ואחר נטפח מזה הטיט שלשה לוגין מים ושבו אל המקוה לא פסלוהו לפי שאינם מים שאובים כאשר לא הסיר הטיט ולא הזיזו מן המקוה ואם סילק הטיט והבדילו מן המקוה והוציא על פני המקוה והוא אמרו היה תלוש הנה המים אשר יטפחו ממנו מים שאובין וכל עוד שיגר מהם ג' לוגין לתוך המקוה פסלוהו כי הוא מעת שהגביה הטיט בידו והוציאו מן המקוה שבו המים אשר בו שאובין ואין הלכה כרבי שמעון מסכת מקואות פרק ב משנה ז (ז) אמר השם (ויקרא יא) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. והנה הוא הוציא מזה הפסוק שרש ואף על פי שהיה זה השרש מקובל אך אני אסמכנו אליו ואבארהו וזה שהמעין אינו מפעל האדם. ואמנם הוא מפעל הטבע. ובור הוא הסהר והוא מפעל האדם ר"ל קבוץ המים בו. ואחר אמר מקוה מים יהיה טהור. והוא קבוץ המים ונאמר שאם שאב אדם מים בכלי וכנסם במקום עד ששב מקוה הנה זה המקוה פסול לקריאת הספר מקוה למעיין אשר אינו מפעל אדם. והנה לנו לומר גם כן שאם שיתף אדם בעשיית מקוה באיזה שיתוף שתהיה כמו אלו הקנקנים אשר סיפרנו הנה הוא פסול כאשר לא ידמו למעיין לולי מה שמצאנו הפסוק שקרא מקוה גם כן לבור אשר הוא מפעל אדם ושב המקוה שיהיה מותר בו שיתוף אדם מצד ואסור עליו מצד כמו שיובדל בזאת המסכת. וזה לשון הספרי בעיקר יכול ימלא בכתפו ויעשה מקוה בתחילה ויהיה טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו ת"ל בור ומן העיקר הסמוך לזה הפסוק שאמרו אך מעין התנה שיהיה אך לעולם תנאי והוא אמרם אך חלק ואמרו אך התנה בו משפטים והם מעין מטהר בכל שהוא ומטהר בזוחלין ואין המקוה מטהר בכל שהוא ואין מטהר בזוחלין כמו שביארנו בעיקרים הקודמים ואמר שאם העלה קנקנין לגג לנגבן ואחר ירד המטר עליהן ונתמלאו ושברם ונגרו אלו המים ונתקבצו בבור הנה הוא מקוה כשר ואפילו לא יהיה שם בזה הבור דבר מן המים ואפילו לא יהיה לעת הגשמים כפי סברת רבי יהושע ואמר יכפה שיהפכה על פיהם אבל לא יערה אלא יסלק הכדים וישפכם על הארץ והלכה כר' יהושע מסכת מקואות פרק ב משנה ח (ח) סייד הפועל מן הסיד אומר רבי (שמעון) [אליעזר] שלא ישבר העציץ לפי שהמים אשר הגיעו בתוך העציץ אצלינו שאובין ואם היה בהן ג' לוגין ושברו יפסלו כמו שיפסלו המים שאובין והלכה כרבי (שמעון) [אליעזר מסכת מקואות פרק ב משנה ט (ט) אם היה הבור מלא מים וסידר בו קנקנין לשתות המים ואחר נתמלאו ונתנגב כל מה שבבור ולא ישאר בו מים זולת מה שנשאר בקנקנים ישברו אלו הקנקנים ויזרקו המים ויתקבצו במקומם וישוב מקוה מסכת מקואות פרק ב משנה י (י) שהקנה יורד מאליו. שיהיה דקיק העצם שאם הושם עליו קנה ישקע בו מבלי שישקעהו ביד ורבי יהודה אומר שהוא אפילו יותר עב העצם מזה עד שאם נתקע בו קנה המדה אשר ימודו בו אנשי המדות יטה ולא יוכל לעמוד ואבא אלעזר בן דולעאי היה אומר ואפילו היה יותר עב מזה כל עוד שהיה בגדר שאם הניח עליו בדיל הבנאים ישקע הנה הוא ימדד בהם המקוה ור' אליעזר אומר אפילו היה יותר עב העצם מזה כל עוד שיהיה בגדר שישפך בפי הכלי צר הפה אשר היה אצלם ויקראוהו חבית אשר בו ימודו ור"ש אומר אפילו היה יותר עב העצם מזה כל עוד שישפך בשפופרת אשר בפי הנוד ושיעורה היקף קשרי אצבעות ימדד עם המקוה ור' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוד שימדד בלוג וכבר ביארתי מדתו באחרית פיאה. והלכה כרבי יהושע והלכה כרבי יהודה מסכת מקואות פרק ג משנה א (א) קורטוב. הוא מדה קטנה חלק מד' וס' מלוג מכיל משקל דרהם וחצי מצרי על צד הקירוב ואמרו ונחלק לשנים פסול ואפילו שבכל חלק מקוה שהוסיפו עליהם מים כשרים עד שישוב מ' סאה. ואין הלכה כר' יהושע מסכת מקואות פרק ג משנה ב (ב) מלואו ועוד כגון שהיה בו עשרים סאה וחיבר אליהם שלשה לוגין שאובין הנה הוא פסול ואפי' חסרו ויגר אליהן מים אחרים כשרין עד שיצא ממנו העודף על כ' סאה אשר נתאמת לנו שחסרו השלשה לוגין שאם יצא ממנו זה השיעור אז יהיה כשר או יעשה למעלה ממנו מקוה מ' סאה. וכבר הודעתיך שמים שאובין לא פסלו מקוה שיש בו מ' סאה בין המים אשר במקוה אשר בו מ' סאה ובין המים שבתוך הבור וישוב הכל כשר ורבי אלעזר בן עזריה אומר שזה הבור פסול ואפילו עשה מקוה למעלה ממנו ונקבו אליו לפי שהוא כמו שני מקוואות זה בצד זה אחד כשר ואחד פסול אלא אם כן סגר על המקוה העליון אשר עשה בחצר הבית עד שלא יגע אחד באלה המים אלא מן הבור ואז יהיה הבור טהור. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה מסכת מקואות פרק ג משנה ג (ג) אם רחץ אדם בגדיו במקוה ואחר העלה הבגד בידיו הנה שבו המים אשר בבגד מים שאובין והוא מטיל ממקומות רבים:

וצרצור. הוא כלי יש עליו שבכה עשוי מחרש בעיקר מלאכתו ואם יוצק מהם במקוה ירד המים ממקומות רבים. רבי עקיבא מכשיר לפי שהוא אומר מטיל אמרו עד שיהיה הרקה אחת. ואמרו חכמים שלשון המאמר אמנם הוא שנפלו איך שתהיה נפילתן ואין הלכה כר' עקיבא

מסכת מקואות פרק ג משנה ד (ד) כבר ביארנו בברכות (דף כב:) שבעל קרי אם היה חולה וראה קרי לרצונו או הבריא אם ראה קרי הנה הוא יספיק לו מן הטהרה לענין התפלה שישפוך על עצמו ט' קבין וזה סאה וחצי וכבר קדם לך גם כן שהאיש טהור אם נפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין שב פוסל התרומה ועוד יתבאר סיבת זה באחרית זבין. ואמרו שם שאלה ט' קבין אשר יטהר בהם בעל קרי לתפלה כמו שסיפרנו כפי מה שהיה צריך אז או הג' לוגין אשר יטמאו הטהור לתרומה שיהיה שפיכתן מג' כלים לפחות ויהיה בזה אחר זה ולא יפסק שפיכת אחת מהן עד שיתחיל הבא אחריו ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור ואם היו מארבעה לגבורות אין מצטרפין לא לטהר ולא לפסול ואחר אמר שהמקוה כל עוד שכיון להוסיף במי המקוה ואפילו שפך שיעור קורטוב כל השנה תצטרף לג' לוגין ותפסול המקוה מסכת מקואות פרק ד משנה א (א) צנור. הוא גולה שקורין קנא"ל. ובתחילה אקדים לך שדבר המשנה כולה הוא בגולה שלא יפסול את המקוה וזה כמו שהתבאר בתוספתא (פ"ד) בזאת ההלכה. צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל את המקוה. וכבר התבאר בש"ס (שבת טז. ב"ק סז.) סיבת זה והוא שהעיקר אצלינו שאובה דרבנן רוצה לומר שמקוה עשוי ממים שאובין אמנם הוא פוסל מדרבנן ולזה נסתפקו אם היה עומד העץ בקרקע ובנאה ואח"כ חקק בה גולה ולא יסתפקו בזה אם חקקו ולבסוף קבעו לסיבה אשר הביאו הואיל ותורת כלי עליו בתלוש שכל מה שיזול עליו הנה הוא שאוב. ולכן אמרו תורת כלי ולא שמוהו כלי לפי שאינו כלי קבול אך להיותו של עץ שמוהו פסול לעיקר אשר אצלינו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מאחר שהקדמתי לך זה העיקר אמר שמי שישים כלים תחת הגולה לקבץ בהם המים הנה המגיע בהם הם מים שאובין ופוסל את המקוה ואפילו היו אלה הכלים כלי אבנים אשר לא יקבלו טומאה כמו שהתבאר ואמרו בית שמאי שמעת ששם אלה הכלים תחת הגולה אשר היא ידוע ביציקת המים שבו המים שאובין ואפילו שכח אלה הכלים תחת הגולה אשר יהיה כמניח בלי כוונה גזרינן שוכח אטו מניח ובית הלל לא גזרי זאת הגזירה. וכבר ביארו בש"ס במסכת שבת בפרק קמא (דף טז:) ואמרו הניחן בשעת קישור העבים דברי הכל אלו ואלו טמאין רצה לומר שוכח ומניח הכל פוסל את המקוה בשעת פיזור. דברי הכל אלו ואלו טהורין לפי שירידת המטר אינם מפעלו וכאילו נתמלאת שלא בידי אדם בין שהיה שוכח ומניח לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דמר סבר בטלה לה מחשבתו והוא ר' מאיר ולזה אמר שהכל מודים שהוא טהור ומר סבר לא בטלה מחשבתו והוא ר' יוסי ולכן אמר עדיין המחלוקת במקומה עומדת:

ובית הלל מטהרין בשוכח וב"ש גזרו שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור עבים כמו משפט הצנור כפי התמדתה לפי שכמו שהגולה ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר:
וזה אשר אמרנו שאלה המים פוסלין את המקוה אין כוונתו שהוא יקח אלה הכלים בידו ויציקם במקום שיתפסלו לפי שאין מחלוקת בזה ולא דיבור שהוא מים שאובין. ואמנם הדיבור בו אם נשימהו כמו המניח כלים בראש הגג לנגבם ונתמלאו אם לא ואם שבר אלו הכלים או הפכם על פניהם וקיבץ מימיהם בבור אם יהיה מקוה כשר אם לא וזה הוא העולה בזה המשפט כפי סברת בית שמאי כמו שיראה רבי יוסי וכפי מה שהתבאר בש"ס (שם) שאחד השוכח ואחד המניח. בין בחצר בין תחת צנור שהכל פוסל את המקוה זולת מניח בחצר בשעת פיזור עבים שהוא אינו פוסל והלכתא כב"ש כפי מה שייחדנו לפי שהוא משמונה עשר דברים שגזרו כמו שזכרנו במסכת שבת (שם

מסכת מקואות פרק ד משנה ב (ב) ליזבז. מסגרת גבוהה כמו שביארנו פעמים שהוא אם תהיה בעלת מסגרת שבה כלי כמו שקדם בכלים (פ"ב מ"ג) וענין זקפה לידוח ששמה על צדה להניח מסכת מקואות פרק ד משנה ג (ג) חוטט. הוא אשר יחפור כמו שביארנו בסוכה (דף טו:) ואמר שאם לקח צנור של עץ וחקק בו ואפילו היה קבוע מקום יתחברו בו אבנים קטנות ויגרו המים הזבים הנה כל מה שיגר על זה הצנור הם מים שאובין לפי שזה המקום החקוק כלי הוא ואם היה זה הצנור של חרס. תיכף שיחקוק בו כדי שיעור רביעית אז ישוב כלי:

ואמר ר' יוסי שלא יאמר שכלי חרס יצטרך שיכיל רביעית ואז יחשב כלי אלא אם נשתברו וכי מכיתתו לא תחשב כלי אלא אם יהיה המכתת מקבלת רביעית כפי מה שהתבאר בשני מכלים אמנם זולת זה לא:
ואחר אמר היו צרורות מתחלחלים לתוכו ר"ל שאם היה בצנור בית קבול אשר הוא פסול כמו שסיפרנו ואחר נתמלא זה הבית קבול באבנים יתחלחלו אליהם והסיבה מתחלחלין הנה הוא שפסולו ואם נתמלא בעפר והדק קצתם בקצתם עד שנתקשה ושב כחרסית הנה הוא כשר לפי שכבר סר הבית קבול אשר היה בו אשר שמו כלי וזה הוא כוונת אמרו ונכבש [צ"ל ונגפס] וגבסית שם הגבוה וסלון. הוא הגולה אשר תעשה להלוך בהם המים אם רצונו להביא המים ממקום למקום והנה תעשה מחרש והנה תעשה מעופרת ברוב להלוך המים בתוכם ולא יבלעו בארץ ואמר שזה הסלון צר הפיות ולו חללות. וברוב יעשה כפי זאת הצורה והיו המים הולכין עליו למקוה והנה הוא כשר אף על פי שיתקבצו המים בזה החלל והוא מקבל שיעור רב לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקוה הצר בחוזק. ואמנם אמרנו בצנור הקודם שהוא אם יהיה בו מקום מקוער פוסל את המקוה להיותו עשוי לקבלה ר"ל לקבל צרורות. וכבר קדם בשני מכלים שמכלל הטהורין בכלי חרס הסילונות כפופין אע"פ שמקבלין וסיבת זה מה שזכרנו שהם לא נעשו לקבלה. והנה יצא לך עיקר גדול מאד והוא שאין כל המקבלין פוסלין את המקוה וישובו המים ההולכין בהם מים שאובין אלא כל מה שעשוי לקבלה. והבן זה העיקר ועוד יתבאר לך שסלון של מתכת גם כן [אינו] פוסל את המקוה כפי העיקר אשר זכרנו והוא שיהיה עשוי לקבלה אמנם הבלתי מקבל הנה אין בו דבר שהוא (אינו) פוסל וכבר יתבאר לך ג"כ מזאת ההלכה שצנור של חרס כשר ואינו פוסל את המקוה לפי שהוא מדבר כאשר יחוקו בו האם יפסול ואיך יפסול זה החקק וכאשר אמת זה כמו שהוא אמר הנה לקח בנחושת וכיוצא בהם מהצינורות אשר יושלכו בהם המים וכן טבעי העופרת וכדים אשר ילך עליהם המים למרחצאות וכיוצא בהן כולן כשרין לפי שהם לא נעשו לקבלה אבל ילך המים עליהם כמו שילכו בסילונות. ועמוד על זה ואל יבהילך המחשבה בזה ולא יטעך המפורסם אצל הנתלים בקצוות הש"ס באמרם שהמימות אשר ילכו על הגולות הנעשות בסבוב מחרש הנקראים קרמי"ד ועל הסילונות מזולתם כולם מים שאובים הנה זאת המשנה לא תהיה או נסחא לאין ספק בו או פחות כרצונם. ואמנם טעותם בזה כולו מאמר התוספתא צנור שחקקו ולבסוף קבעו אשר הוא צנור של עץ וסיבת זה כמו שביארנו לפי שתורת כלי עליו בתלוש כמו שבא לשון הש"ס ויצלח קודם שיושם צנור לכל מה שיצלח פשוטי כלי עץ ואין הצנור של חרס כן לעיקרים אשר נתבארו בכלים (פ"ד) שפשוטי כלי חרס טהורין לגמרי ולא יוכלו הכלים לפסול את המקוה בשום פנים ולא ג"כ הסילונות בין שיהיו מחרס או ממתכות לפי שצורתם מוכחת עליהם שהם לא נעשו לקבלה ואפי' היה בהם בית קיבול כמו שזכרנו. ואיך לא יהיה כן אחר שהם כמו קנה חלול מפולש משני צדדיו ומאין ישובו אלו המים שאובין. ועוד נוסיף בזה העיקר ביאור בששי מזאת המסכתא ולא ישולל ממנו זאת הכוונה אלא מי שלא יבין כלל ואפילו הדבר הקל או מי שהוא ריק מאלו העיקרים כולם וזה העיקר תשטחהו בכל המשנה והש"ס כי אתה לא תוסיף בו אלא תועלת לפי שהוא דבר דבור על אופניו

מסכת מקואות פרק ד משנה ד (ד) אמרו על מעלות המערה הבדל שלישי ר"ל שאם נפל המעורב בחצר הבית או בבור שיש שם או על מעלות המערה ואחר נגרו המים המעורבין וירדו אל תוך המערה ונקוה שם מקום מקוה הנה ישאל שיהיה בו רוב כמו שזכר או תהיה המשנה מדברת משני משלים והוא שיתערב בהו בחצר ויתערבו לעוקה וימשכו לעוקה או יתערבו על מעלות המערה. אמנם אם לא תהיה שם המשכה אלא המים הכשרים ומים שאובין יורדין על ישרן בבור אחד והוא אמרו היו מקלחים בתוך המים וקילוח הוא הזלת המים ואנחנו נבחין בעיקר וזה שהוא מקוה מ' סאה מים כשרין בתוך המקוה קודם שיגיע עמהם שלשת לוגין מים שאובין הנה הוא מקוה כשר ולא נקפיד במה שיגיע שם אחר זה ממים שאובין כי מ' סאה לא יפסידם מים שאובין כמו שביארנו. וכבר התבאר לך גם כן שאמרנו ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה. אמנם הוא אם יפלו בעצם המקוה אמנם אם נשפכו המים חוץ למקוה וירדו אל המקוה הנה הוא כשר בתנאי שיהיה רוב המים מן הכשרים מגיעים במקוה והוא אמרם בש"ס (תמורה דף יב:) שאובה שהמשיכוה כשרה אך יצטרך שיהיו השאובין מיעוט המקוה כמו שבא עליה לשון המשנה. ואולי תאמר איזה דבר השמיענו הש"ס באמרם שאובה שהמשיכוה כשרה וזאת המשנה באה בזה הלשון מתני' אתא לאשמועינן להודיע שהוא הוסיף לנו ביאור לפי שאילו נשארו עם זאת המשנה באמרם עד שיפול התערובת המים שאובין ומים כשרין חוץ למקוה ויתערב הכל וימשך למקוה אמנם אם היו המים כשרים בתוך המקוה ומים שאובין נמשכין ויורדין לתוך המקוה פוסלין בג' לוגין. והשמיענו הש"ס שאפילו היה השאוב לבדו נמשך כשר. ובתוספתא (פ"ד) ר' אליעזר בן יעקב אומר גג שיש בראשו כ"א סאה של מימי גשמים ממלא בכתף ונותן לתוכו י"ט סאה ופותקן ויתערבו בחצר ואמרו הוא ונותן לתוכו ר"ל לתוך הגג ואחר יתיר אלה המים ואלה המים ירדו מצנור הגג ויתערבו המים בחצר כבר התבאר לך שזאת השאובה שהמשיכוה יצטרך שיהיה הרוב מן הכשר השאובין משוכין ואל זה הכוונה רמזו בתחילת שקלים באמרם מתקנין את המקוואות כמו שזכרנו שם. וכבר חשב איש גדול מאד רב העיון בארץ המערב ששאובה שהמשיכוה כשרה ואפילו היה המקוה כולו שאוב ונמשך ונהרג על זה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספרו בהיותו בלתי מבין זאת המשנה כלל ואפי' היה זה בזה למה שאמר המשנה אם רוב מן הפסול פסול ואפילו לא היו מי גשמים כלל אלא מים שאובין בלבד ויהיו נמשכין ויורדין על מעלות המערה יהיה הנקוה מהן מקוה כשר ואשר יחייב זה הטעות כולו הוא מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבא. ומה נפלא מאמרם אם ראית תלמיד חכם שלימודו קהה עליו כברזל על משנתו שאינה סדורה בפיו מסכת מקואות פרק ד משנה ה (ה) שוקת שבסלע. גולה שבהר וכבר קדם פי' זאת ההלכה בה' מפרה (מ"ז) וחפשה שם: עד שיפחת רובה. עד שתשבר ויחסר מגדלה ואז יהיו המים הנוזלים אליה כשרים ולא יהיו שאובין לפי שהיא אז לא תשאר כלי מסכת מקואות פרק ה משנה א (א) אם יהיו מי מעין נוזלין אל השוקת ויעבור ממנה ויצאו למקום אחר הנה אלה המים המגיעים בתוך השוקת אינם כמו מי מעין וכל מה שיצא מן השוקת אע"פ שעקרו מן המעין הנה הוא פסול זה אם יהיו מי המעין כולו נשפך בתוך השוקת. אמנם אם יהיה שופע על השוקת וקצתם ילך לתוך השוקת וקצתם על גבי שפת השוקת הנה המים היוצאים מן השוקת כשרין והם מי מעין. ואף על פי שילך מהם על גבי השפה דבר מועט מאד כי המעין מטהר בכל שהוא ואם העביר אלה מי המעין על גבי בריכה והפסיקו וזה כאשר שם המים ירדו לתוך הבריכה ויתקבצו בה ולא יצא ממנה הנה דין זאת הבריכה והמקוה שוה ואם יהיו מי המעין המגיעים לבריכה נכנסין מצד זה ויצאו מצד אחר הנה מקום הבריכה פסול עתה לזבין ולטהרת מצורע ולקדש מי חטאת כאשר אינם מים חיים להתערבם עם המים אשר היו בבריכה ואם נתאמת שהיו בבריכה כבר יצאו וכלו שזה המקובץ הוא ממי המעין הנוזלים אליו הנה הוא כשר ומשפטו משפט המקוה מסכת מקואות פרק ה משנה ב (ב) על גבי הכלים. על חיצוני הכלים כדי שלא ישוב שאוב:

ספסל. כסא קטן:

הרי הוא כמו שהיה רוצה לומר שאלה המים הנוזלים הם כמעין עם היותן עוברי על אלה הכלים. והלכה כר' יוסי מסכת מקואות פרק ה משנה ג (ג) נדל. הוא בעלי חיים רב רגלים דקים אם תהיה מעין מים ויפרדו ממנה גולות דקות ושפך מים שאובין בעיקר המעין עד שנתחזקו אלו הגולות וגדלה הגרתן הנה משפט אלה הגולות כמעין הואיל ומי מעין הולך בהן. אמנם אם היה מי המעין שוקטין נחים ואחר שפך עליהם מים שאובין עד שגברו ויגרו מהם אפיקים הנה אלה אפיקים משותפין בדיניהם כמו המעיין בדבר וכמו המקוה כמו שביארנו בתחילת זאת המסכת וזאת היא מעלה ד' שבמקוה מסכת מקואות פרק ה משנה ד (ד) כבר קדם זאת ההלכה וביאורה בשמיני מפרה ושם פסקנו הלכה כרבי יוסי מסכת מקואות פרק ה משנה ה (ה) אמר שהמימות הנוזלים מן המעין כנהרות הגדולים והנחלים משפטן ומשפט המעיין אחד. אמנם המימות אשר יטפו טפות טפות ממעינות המים בעת נזלם מן המקומות הגבוהים הנה המימות הנקוים מאלה הטפות כמקוה ולא יטהרו אלא במ' סאה והם פסולים לזבים ולטהרת מצורע ולמי חטאת עם היות טפות המים הנוטפות מן המעין פוסלת הנפילה בה והעיד ר' צדוק שאם יתערב הנוזל עם הנוטף והיה הנוזל יותר רב הנה הנקוה מהם כשר לזבין ולטהרת מצורע ולמי חטאת כמו מעין ועדות רבי צדוק נעשה בה כמו שביארנו בעדיות (פ"ז) ואחר אמר שאם יוכל [פי' לשון תחבולה] להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלין הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישים בה במקום אשר יעטפו בה אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין ויהיו המים המקובצים כמו המעין ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [בס"י איתא חיצוני] גבי אלה הקנים או המקל:

ואמרו אפילו זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלימה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה (דף ח.) שהזבה לא תצטרך מים חיים אלא מי מקוה יספיקו אליה ואולם השמיענו ר' יהודה שלא לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים זה ההכשר אלא אפי' לענין איסור לפי שהזבה אשר היא ערוה שתכף שתטהר תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ. וחלק ר' יוסי ואמר לא יסמוך מקל או כל מה שיקרה כמו שאמר ר' יהודה [אלא] כל דבר שאין מקבל טומאה אפי' מדרבנן והוא אשר יגרו עליו אלה הטפות שבו זוחלין. והלכה כר' יוסי

מסכת מקואות פרק ה משנה ו (ו) גל. הוא משאוני הים ויראה לך מזאת ההלכה שהטבילה לא תצטרך כוונה. וזה אמנם הוא לחולין אמנם למעשר ומה שהוא יותר גבוה במדריגה ממנו הנה בלי ספק יחוייב לו שיכוין בטבילה או ישאר טמא ויטהר כמו שביארנו בחגיגה (דף יט.):

חריצין. חפירות ונעיצין. כמו כן אלא שהאדם אם עקר עץ או יתד וכיוצא בהם מן הקרקע ונשאר זה המקום חלול נקרא נעוץ ותרגום (שמואל א כו) וחניתו מעוכה בארץ נעוצה בארעא:
והפרסת חמור המעורבת בבקעה הוא שנחפר בארץ בטלפי החמור חפירות ונתערבו קצתם בקצתם. וכוונתו בזה הדבור כבר נתבאר בתוספתא וזה כאשר תהיה זאת החפירה קטנה מלאה מים ותהיה מחוברת במקוה ויהיו מי המקוה ומי זאת החפירה מעורבים ואפילו היו עליונות המים אשר נשתתף ביניהם כקליפת השום כי הוא מותר לו שיטבול כלים בזאת החפירה לפי שהוא מכלל המקוה ולשון התוספתא (פ"ה) גממיות על פי המקוה וכל [צ"ל וכן] מקום פרסת רגלי הבהמה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהם:

וחרדלית. חומר בו החי"ת במקום ה"א והוא שם מורכב ביאורו חרדלית ר"ל הר תלוש וכוונתו בזה המאמר שמי המטר נוזלים ממקום גבוה כמו ראש ההר או גבעה הנשאה אומרים ב"ש שמטבילין באלה המימות בעת רדתן אם היה שיעורה אם נקוו ונחו מ' סאה אע"פ שהם אינם נגרים ממעין אלא מן המטר וב"ה אומרים עד שיתקבצו וישוב מקוה שהמקוה לא תטהר אלא באשבורן ואז מטבילין בו ובתוספתא (פ"ד). איזה חרדלית מי גשמים הבאים מן המדרון. רואים אם יש מתחילתן ועד סופן מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם דברי ב"ש וב"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו ענן מ' סאה רצה לומר באמרו ענן שתהיה נחה מקובצת ונקוה ואחר אמר שכל המקובצין אם עשה בהם היקף בכלי סביב זאת השוקת החלולה עד שנתקבצו המים תוך אלו הכלים אשר הקיף וקבץ המים ושב המקוה כותליו כלים הנה הוא כשר לטבילה ואלה הכלים אשר העמידו מקום כותל לא יכוין להם טבילה מסכת מקואות פרק ו משנה א (א) ידוע הוא שבעת שיאמר בזאת הכוונה מערה ר"ל מקוה שבמערה וכונת אמר כמה שהוא אע"פ שיהיה החבור בין זה המקום ובין המקוה היותר מעט שבדברים ואפי' היו המים אשר בין זה המקום ובין המקוה ובין המים אשר בסדק כחוט השערה ואפילו היו המים ג"כ אשר בהם כל שהוא לפי שהוא מכלל המקוה יחשב ועוקת (יחשב) המערה היא החפירה תחת שטח המקוה בקבוב ולכן יצטרך שיהיה פי זה המחבר כשפופרת הנוד ואז ימשוכו המים אשר תוכן עם המים אשר למעלה מהם אשר הם מי מערה וכבר ביאר ר' יהודה שזה אמנם הוא אם תהיה מעמדת זאת העוקה מוחזקת מצד שתמנע עצמה מההתחברות במקוה אמנם אם היה ההבדל בין המקוה והעוקה גשם דק מן העפר עד שאילו טבל בו נפל ונתחברו המים במים הנה הוא יחשב מכלל המקוה ולא תצטרך התחברות כשפופרת הנוד ודברי רבי יהודה אמת מסכת מקואות פרק ו משנה ב (ב) אמר שהוא אם הטביל הדלי ובו כלים נטהרו הכלים ואפילו היה פי הדלי בתכלית הצרות זהו אם היה הדלי גם כן טמא לפי שאנחנו נאמר מיגו דסלקא טבילה לדלי סלקא נמי למה שבתוכו אמנם אם היה הדלי טהור הנה לא תועיל טבילה לכלים אשר בתוכו עד שיהיה פי הדלי כרוחב שפופרת הנוד והוא אמרם אם לא טבל ר"ל אם אינו צריך הדלי טבילה אלא שהיה טהור ואין הכנסה באלה המים על צד הטבילה אין המים מעורבין עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד זה כולו לתרומה אבל לקודש הנה העיקר אצלינו שאין מטבילין כלים בתוך כלים לקודש כמו שביארנו בסוף חגיגה (דף כב מסכת מקואות פרק ו משנה ג (ג) כבר הודעתיך שמים שאובין לא יפסלו מקוה שיש בו מ' סאה ולכן אם היה השאוב מן הצד בעת בואם אל ג' המימות וגברו המים ונתערבו הב' מקוואות אשר כל אחד מהם כ' סאה כשרין ושב מקוה ממ' סאה ונתערב עמו הכ' סאה מים שאובין ושב הכל מקוה טהור ולכן הטובלין טהורין והמקוואות טהורין אמנם אם היה השאוב באמצע הנה ישוב תגבורת המים אשר נתערבו במקום אשר בו כ' סאה עם מים שאובין אשר בצדו והפסיד הכל. וכן המקוה אשר בצד האחר ולכן הטובלין כמו שהיו ר"ל טמאין מסכת מקואות פרק ו משנה ד (ד) ספוג. הוא ספוג הים והוא אשר ישאר המים שאובין בתוכו ולא יתערבו במי המקוה וזה אפשר בצרות פי הכלי ולזה אמר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו רצה לומר שיהיו המימות עצמם הנשפכים במקוה מסכת מקואות פרק ו משנה ה (ה) אמרו מטבילין בהם כמה שהם ר"ל שאנחנו לא נצריך שיהיה הקופה נקובה כשפופרת הנוד לפי שהמים אשר בהם מתערב במים אשר במקוה להתרחבות אריגתן ורב הנקבים אשר יכנס מהם המים וגודלן וכן ג"כ אם תהיה תחת הצנור והיו המים נוזלין תוך קופה ויצאו למקוה ולא יפסלו לפי שאינם מים שאובין וכן מי שהטביל שק או קופה יטביל כדרכו ויעלהו אע"פ שתעלם מלאים מים ויורדו מהם במקוה אינם מים שאובין להתרחבות נקביהם ואין הלכה כר' יהודה מסכת מקואות פרק ו משנה ו (ו) ועוד יתבאר לך במסכת (עוקצין) ידים (פ"ב) שמי שהכניס ידיו בחלל תנור טמא שנטמאו ידיו. וכן יתבאר פעמים רבות שכלי חרס הטמא יטמא משקין ויטמאו אלה המשקין כלים וזאת הגסטרא הוא כלי חרס תעשה לזלח המים כמו שביארנו בכלים אם תהיה הגסטרא טמאה בתוך המקוה והיא כבר נתמלאה מים ממושכה מתחת ותהיה חיצונה נותרת על המים חוצה מן המקוה והטביל כלים בתוכה בעת מה שיעלה הכלים והיא מטפחת ותגע בחיצוני זאת הגסטרא היוצאת יהיו אלו הכלים טמאים על גב כלי חרס וכן אם טבל במעיין אשר בקערורית התנור בעת צאתו והגיע ידיו באויר התנור הטמא יטמאו ידיו ואם המים גוברין על התנור עד שיהיו עולות אליו כשיעור העלות הידים מצד שאם הגיע ידו למעלה מהתנור יצאו ממנו והם טבולות במים תהיינה ידיו טהורות מסכת מקואות פרק ו משנה ז (ז) כעביה וכחללה כמו עוב גשמה ונקבה:

ושיעורה. אמר שיעור נקבה קוטב ב' אצבעות ואם תהיה בין שני המקוואות נקב שיעורו זה השיעור נתערבו שני מקוואות ושבו מקוה אחד. ואמר שהיא מן התורה רוצה לומר חיוב הטבילה במקוה מים ולשון התוספתא כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא. וכבר ביארנו שזה לא יחסר מאמרם שיעורין הלכה למשה מסיני לפי שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו מדברי סופרים:
ומבריית המים. כמו עדשי המים והבעלי חיים הם מתילדים במים אמר שהם אם יהיו בזה המקוה אשר הוא כשפופרת הנוד לא יצר אותו. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

מסכת מקואות פרק ו משנה ח (ח) כבר ביארנו שהסילון לא יפסול את המקוה ולא ישוב המים ההולכין עליו מים שאובין לפי שאינו מקבל היטב ואפילו היה מקבל כפי מה שקדם שהוא לא נעשה לקבלה:

ואמר של חרס ושל אבר. והוא העופרת כפי הידוע ובתוספתא אמר בזאת ההלכה מביא סלון של עץ ושל זכוכית ומניח ידיו תחתיו הנה כבר התבאר לך שהכוונה סלון מ"מ ואם הושם קצה הסלון במקוה התחתון כשר וילחוץ המים בידיו עד שימלא הסלון ואחר גביהתם עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה נתחברו המים במים ונשלם השיעור:

ואמר ממלא בכתף ונותן לעליון כפי עיקר הידוע שמקוה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובים מסכת מקואות פרק ו משנה ט (ט) שתי. הוא האורך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב. הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל:

וכוונת מצטרף. שנצטרפו השני מקוואות וישלם השיעור יחד ורבי יהודה מהפך ואומר לערב מצטרף לשתי אינו מצטרף:
ואמר נפרצו זה לתוך זה שנהרסה המבדלת העליונה הנה מעת שיעבור המים למעלה מן המבדלת ואפי' בעובי קליפת השום ברוחב ב' אצבעות ונתערבו המים בזה השיעור שבמקוה אחד. ואין הלכה כר"י

מסכת מקואות פרק ו משנה י (י) אמבטי. הוא רהט המרחץ:

ואביק או אלנביק והמים אשר יגרו לתוך האמבטי ולתוך האביק הם מים כשרין אך כל מה שיגיע מהם בתוך האביק הם פסולין לפי שהם ישובו שאובין לפי שהאביק הוא כלי להיותו נתך לארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. ומצורת בנינם ותבנית זה האביק יהיה מובן זה המחלוקת והעיקר כבר ידעת אשר בהם התיקון והוא שמים שאובין בצד מים כשרים לא יפסלום ואע"פ שימשמשום מים למים ובאמצע פוסל לפי שכבר הגיעו המים שאובין לתוך המקוה. והלכה כחכמים

מסכת מקואות פרק ו משנה יא (יא) ג' לוגין שנפלו מטהרת המטהרת והיה תבנית אצלם שהוא שני רהטים האחד יותר גבוהה מן השנית ובמחיצה ובמסך המבדיל בין שני הרהטים נקב כפי זאת הצורה ואם תהיה התחתונה מים שאובין הנה נחשב כל מה שבחלל זה הנקב מים שאובין שמגיע במקוה כשר אשר למעלה והוא בצדו:

ואחר אמר כמה יהיה שיעור הנקב שיכללוהו ג' לוגין מים שאובין ואמר שאם יהיה כשיעור שיעבור בזה הנקב חלק משלש מאות ועשרים מכל המים שאובין אשר במקוה התחתון אשר הוא כולו מים שאובין וזאת החלוקה אמנם זכרתיה לפי שזה המקוה התחתון אשר בו מים שאובין יש בו שיעור מ' סאה לבד ג' לוגין יהיה חלק מאלו השלש מאות ועשרים וזה שהסאה ו' קבין והקב ד' לוגין ובמ' סאה יש תשע מאות וששים לוגין ושלשה לוגין מט' מאות וס' הרי חלק מג' מאות וכ' ואם היו המים השאובין יותר ממ' סאה או פחות הנה ראוי שישוער הנקב ויחלוק חלקים יהיה בחללות הנקב שלש לוגין משל בזה אומר אילו היו המים אשר בתחתונה עשרים סאה יחוייב שיהיה הנקב שיעור יכלל החלק מו' מאות ומ' וזה כולו מבואר וזאת הסברא לר' יוסי אמנם סברת רבי אלעזר יאמר שאפי' היות העליונה אשר בהם מים שאובין אשר היה אומר שאם יגרו אל התחתון יגרו מלמעלה למטה ואפילו היה בנקב די שיכללהו שלשת לוגין מים שאובין לא שתמששם לאומרם שלשת לוגין מים שנפלו והלכה כרבי יוסי אשר אמר בהיות זאת הנגיעה באמצע המים הנה הם מים שאובין שנפלו לתוך המקוה

מסכת מקואות פרק ז משנה א (א) כפור. הוא מה שיקפא מן המים בעת צאתו וירד דק:

וגליד. מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים:

וטיט הנרוק. טיט הרקיק הרבה כמו הרוק ואשר העידו בו אנשי מידבא אמת ואמנם היה מעיד ר"ע מצד שהם העשוי לפנים לא שהוא יחשוב זה מסכת מקואות פרק ז משנה ב (ב) המים בין טמאים בין טהורים ר"ל מים שאובין:

מי כבשין. המימות אשר יכבשו בהן המכובשין כמו המים אשר יכבוש בהם הזיתים והקפריש:
ומי שלקות. המים אשר ישלקו בהם השלקות:
והתמד. שמרי יין אם יושם עליהם מים ויחומץ ממנו או מהשתנות הענבים קודם שיתחמצו לפי שהם אם יתחמצו אחר זמן ישוב כמו מי פירות. וכבר ביארנו שקרטוב חלק מד' וששים מלוג ושג' לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה אם היה פחות ממ' סאה:

ומורייס. הוא המור ואמרו שהוא כענין מים אין מעלין דומה לאמרו בתחילת הפרק שיש שם דברים שאין מעלין ולא פוסלין מסכת מקואות פרק ז משנה ג (ג) כבר ביארנו פעמים רבות שמוחל הוא המים השחורים אשר יגרו מן הזיתים וכבר קדם שמי פירות לא יפסלו את המקוה בג' לוגין וכן שאר המשקין ולכן לא יפסול היין ומי הזיתים המקוה אלא בשינוי מראה ואפי' היה במקוה מאה סאין עד"מ ונפל בו מעט מיין או מי פירות ושנה מראהו נפסל עד שישוב אל מראהו ואפילו היה המקוה מכ' סאה ונפל בו יין או מי פירות ולא נשתנה מראהו הנה נשאר מראהו בעניינו שלא נפסל ולא יחשוב גם כן באחד ועשרים סאה אבל בכ' סאה כמו שהיה כפי מה שקדם שהם לא מעלין ולא פוסלין ושמור זה מסכת מקואות פרק ז משנה ד (ד) זה מבואר לא יצטרך ביאור מסכת מקואות פרק ז משנה ה (ה) רבי יוחנן אומר כאשר מראה הכל מראה המים והם ג' לוגין הנה יפסלו את המקוה ואע"פ שבקצת ג' לוגין יש חלב אשר לא יפסול בג' לוגין להיותו משאר המשקין כמו שקדם ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת מקואות פרק ז משנה ו (ו) מבואר הוא שאם היה במקוה מ' סאה מכוונות וטבל בו איש הנה מ' סאה יחסרו להתלחלח גופו במים ולכן אותו אשר יטבול אחריו איננו טהור ר' יהודה אומר שאם היו רגליו עומדות במים הנה יהיו המים אשר עליו מחוברות במקוה. וכבר ביארו בגמרא (חגיגה דף יט.). ואמרו מחלוקת במעלות דרבנן אבל לענין טומאה וטהרה דברי הכל טמא ומעלות דרבנן. הם הנזכרות בחגיגה (שם) באמרם שהטהור לחולין יצטרך טבילה למעשר וכן הטהור למעשר יצטרך טבילה לתרומה:

וסגוס אל בריגוס ויתלה בהם מים רבים ואם הטבילו באלו המ' סאה המצומצמות ונשאר קצהו במים הנה נחשוב המים אשר בו כמחוברות לאשר במקוה והאיש אשר יטבול בו אחר זה טהור כל עוד שיעמוד קצת הבורגוס במים וכן אם הטבילו כר וכסת של עור בזה המקוה יצטרך שיעלו בזויותיהם ופיהם למטה עד שלא ישאר בהם מים שאובין ויפסלו את המקוה להיותו ממ' סאה מכוונות שאם הגיע ממנו שלשה לוגין לגבורות בזה הכר או הכסת ואחר העלהו ושפכם במקוה נפסל כפי מה שהתבאר. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מקואות פרק ז משנה ז (ז) המטה. היא רבת הגובה וזה המקוה קטן לפי שהוא ארבעים סאה מכונות בהיות בלתי אפשר שיכלול המים למטה ויפוצו עליה עד שיטבעו רגליה בבוץ הנקפא אשר במקוה הנה הוא טהור לפי שאלה הרגלים אשר יטבעו בבוץ לא יגיעו בבוץ עד שיטהרם המים והוא אמרו מפני שהמים מקדמין. וביאור מרודדין שטוחים על פני ארץ תרגום וירקעו ורדידו (שמות לט):

כדי שיתפחו. שיגבהו ויעלו ר"ל שהוא ילחוץ המים מכל צד בחבילי עצים וקנים אשר יקבצו המים במקום אחד ויתהוו וישובו אליו גובה ויטבול בו ואחר אמר שאם הניע המים בידו עד שישאו גלים ועבר מהם גל על זה המחט ועד"מ אשר על מעלות המקוה הנה נטהרה זאת המחט וכפי זה תקיש

מסכת מקואות פרק ח משנה א (א) כבר ביארנו שדיבורינו פה בבעל קרי אינו לענין טומאה וטהרה אלא לענין טבילה כפי מה שהיה המעשה בזה הזמן שבעל קרי אם היה בריא שיטבול במ' סאה ואז יתפלל ויקרא כמו שהתבאר בברכות (דף כב.) ואפילו היו אלה המ' סאה מים שאובין הנה הם כשרים לבעל קרי ר"ל שהוא אם ירד בהם מותר לו להתפלל ולקרא ואע"פ שלא טהר לענין טומאות וטהרות והבן זה הכוונה ולא יסור ממך. ודע שאין הבדל יעשהו האדם כפי מה שראוי בארץ ישראל ובחוצה לארץ ואמנם דברינו פה במקוואות הנמצאות אשר לא נדע אלה המים הנקוים אם הם שאובין או כשרים ואמר שהנמצא בא"י בחזקת טהרה. ובזה ההבדל נזכירהו עדיין. ואשר בחוצה לארץ אינם בחזקת כשרים. ואמנם הם כשרים לבעלי קריין לבד. להיות מים שאובין כשרים לבעלי קריין כמו שביאר. והוא אמרו ואפילו נתמלאו בקילון אשר הם מים שאובים ודאי ואין בענין ספק שהם כשרים לבעלי קריין. ואחר אמר שהמקוואות הנמצאות בא"י מה שיהיה מהן חוץ משער העיר הנה הוא בחזקת כשר ואפי' הנדה טובלת בהם ותהיה מותרת לבעלה ולא נאמר מאחר שזה איסור כרת לא תטבול אלא במקוה שנתאמת עניינו ונודע שהוא כשר וכל מקוה שיהיה בתוך המדינה ותסגר עליו שער המדינה אינו בחזקת טהרה להשתמש האנשים בו כי לפעמים ירחצו בגדיהם וכליהם וישיבוהו מים שאובים או הם בעיקר הקואתם מים שאובין ואינם ראויים אלא לבעלי קריין כמו שביארנו ורבי אליעזר אומר אפילו אותו שהוא חוץ לעיר אם יהיה קרוב לעיר הנה הוא בחזקת שאוב להשתמש האנשים בו ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת מקואות פרק ח משנה ב (ב) חלוקין. חלקות שלשלת ההזלה או עכורין אם יהיה בתחילת השתן ואמר שמהעצם השתן קרה לו זה ואם היה השתן כולו תאר אחד הנה הוא ג"כ טהור ואפילו היה כולו עכור וכוונת נמשכין שיהיה השתן מתדבק קצתו בקצתו וזה כאשר יהיה בו קצת דבקות הנה הוא טמא ואפי' היה הדבקות נראה באמצע או בסוף או בתחילה רבי יוסי אומר שאם היו לבנים נמשכים בתחילה טהור כמו משפט העכורים ואין הלכה כר"י מסכת מקואות פרק ח משנה ג (ג) טפין עבות. נקודות עבות:

והמהרהר בלילה. מי שחשב בלילה עניינים הכרחיים להגיר הזרע ואחר מצא גופו חם הנה הוא טמא אע"פ שלא מצא זרע. וביאר הש"ס שזה בתנאי שיראה בשנתו שהוא בעל אשה בעילה גמורה ואחר שנעור משנתו ולא מצא חומר זרע אך שימצא גופו חם הנה זה הוא אשר הוא טמא לפי שמעת שבעל בשנתו הנה הזריע אך שנתנגב או היה מעט השיעור ונבלע בבגדים. והעיקר אצלינו אשר יקרא שכבת זרע הוא אחר הגיעו ברחם אם תפלטנו ולא תשתנה הנה הוא כמו רואה שכבת זרע וטמאה ונפל המחלוקת אחר כמה מן הזמן תצא ממנו שכבת זרע ותהיה טהורה ויהיה זה הזרע כבר נפסדה צורתו ויצא מגדר הזרע:
ודע שעונה הוא עת מן הזמן אם יום שלם או לילה שלימה וכן אמרו עונה או יום או לילה ראב"ע יסבור שמי שפלטה שכבת זרע אחר ג' עונות שלמות שהיא טהורה וזה אפשר שיהא ביום ג' משל בזה שאם נבעלה בא' שבת ונשארה ליל שני ויום ב' וליל ג' וזה ג' עונות הנה אם פלטה שכבת זרע יום ג' תהיה טהורה לפי שפלטה אחר ג' עונות ונהיתה פולטת ביום הג' טהורה. וחכמים ג"כ יחשבו כמו שביאר הש"ס במסכת שבת (דף פו.) אבל חכמים אומרים ג' עונות שלמות בעינן ור' ישמעאל מחשב שהיא טהורה אם פלטה אחר ב' ימים שלמים ויהיה התחלת ב' ימים קודם עלות השמש ואחריתם שקיעת השמש וקצת היום הג' והנה אפשר בב' אלו הימים ובקצת מהג' שיהיה ד' עונות או ה' או ו' משל בזה שאם נבעלה בסוף ליל ה' ופלטה ביום שבעה בבוקר הנה היא טהורה לפי שכבר עברו עליה ב' ימים הה' והו' וקצת הג' והוא ליל שבת וכל מה שיש בזה הזמן ד' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' וליל שבת ותהיה אחר ד' עונות טהורה. והנה תהיה אחר ה' עונות אם נבעלה בסוף יום ד' קודם שקיעת השמש ויהיה עמהם ה' עונות ליל ה' ויום ה' וליל ו' ויום ו' וליל שבת וזה בב' יום [צ"ל וקצת] ואחר הג' הה' והששי וליל שבת והנה תהיה אחר ו' עונות כגון שנבעלה ביום הד' אחר עלות השמש ותהיה עמה ו' עונות עם ליל שבת ואם פלטה ביום השבת תהיה טהורה ואלו הו' עונות אמנם תהיינה בב' ימים וקצת הג' והה' והששי וליל שבת ולא נחשוב יום הד' לפי שהיא נבעלה ביום ד' אחר עלות השמש ועיקר סברת ר' ישמעאל שיהיו ב' ימים קודם עלות השמש ור' עקיבא יכריע חמשה עונות לעולם כמו שאמר לעולם חמש ואם נבעלה במקצת היום או במקצת הלילה ישלימו הה' עונות מזה העת משל בזה שאם נבעלה ביום ד' בחצי היום הנה נשאר אצלינו חצי יום ד' וזה חצי עונה וליל ה' ויום חמישי וליל ו' ויום ו' כאשר נהיה ליל שבת בחצי הלילה נשלמו ה' עונות ואם פלטה אחר חצות לילה תהיה טהורה והוראת כולם אמנם הוא מאמרו הי"ת (שמות יט) היו נכונים לשלשת ימים וגו' ונפל המחלוקת מתי היה זה הציווי וקבל הוראת כל אחד מהם למה שדומה בעיון הש"ס ממנו בזה המקום והלכה כראב"ע

מסכת מקואות פרק ח משנה ד (ד) אמרו טמאה וטהורה ר"ל השכבת זרע עצמה כפי מה שביארנו בפתיחה ששכבת זרע של עובד כוכבים טהורה:

ואמר כבדה את הבית כינוי לקנוח אבר מאבריה אחר המשגל עד שלא ישאר לשכבת זרע רושם האחוז בגוף וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהרה הנה בעת שישתין יטמא כי אז תצא השארית הזרע הנשאר בחלל האמה ור' יוסי אומר שתכלית מה שישאר משכבת זרע השארית תוך הגוף לאיש חולה או זקן לפי שהם לא ידחום בחוזק אמנם איש בריא או ילד ואפילו היה חולה הנה הוא טהור לפי שתצא בכח שלא תשאר לו רושם תוך הגוף והלכה כר"י

מסכת מקואות פרק ח משנה ה (ה) טמאה ע"ג רוקה. שהוא כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה אשר ישוב ראשון לטומאה כמו שביארנו בפתיחה ותהיה מותרת לבעלה:

ואמר כאילו לא טבלה הוא שתשאר אב הטומאה ותהיה אסורה לבעלה ולר"ש שירפה את ידיו ויכנסו המים לידיו ולאלה הכלים ות"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה:
ובית הסתרים. פנימי הגוף כמו פנים האף והאוזן ופנים הפה:
ובית הקמטים. היא הערוה. וקבל הוראה על זה מאמרו (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. וידוע שהזב לא יועילהו רחיצת הידים בעודו טמא ואמנם ירצה באמרו וידיו לא שטף במים שהוא לא טהר ואמר ידיו. להודיעך שלא יחוייב טהרה זולת מה שיראה מן הגוף (טהרה) בעת שיטהר הגוף והוא אמרם (שם) ורחץ בשרו. יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר וידיו לא שטף במים מה ידיו בנראה אף כל בשר בנראה פרט לבית הסתרים. ואמרו לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהיה אשה בשעת טבילה מדיחה קמטיה ואע"ג דתנן (נדה סז:) בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין שיבואו בהן המים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא במים בעינן ר"ל שהיא תהיה מכינה אלה הקמטים שיבואו מים בהם וממה שימנעו ממנו בעת הטבילה שלא יקפוץ במקוה. ולשון התוספתא (פ"ה) הקופץ למקוה הרי זה מגונה והטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה וממה שראוי שתדעהו ששיעור מקוה הוא מ' סאה הוא מלא מקום יהיה בארכו וברוחב אמה ברום ג' אמות וכן כל מקום תהיה שבירה גדולה חללו זה השבר על איזה תבנית שיהיה. וכבר ידעת שאמה כ"ד אצבעות והאצבע הוא רוחב גודל מאצבעות היד וכבר הכפלתי ענין אלו המדות פעמים רבות ואין הלכה כר' שמעון

מסכת מקואות פרק ט משנה א (א) כוונת חוצצין שמבדילין בין המים והגוף או השער המחובר בגוף כי שער בגוף יחוייב שיכללוהו המים כמו שיכללו הגוף: והרצועות שבראשי הבנות. יקשרוהו על השער ועל הגבות יחד. והלכה כרבי יהודה בחוטי שער ואפילו קשרן על ראשו תכלית הקשר מסכת מקואות פרק ט משנה ב (ב) כבר ביארנו בכ"ט מכלים קלקין. שהן ארוגי שער כמו שרשרות הנגבלות מן השער לקשור הבהמות וכיוצא בהן ואמר ששער גב החזה ושער גב הערוה אם נתאבך ונתקבץ בכוונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ. ולכן כלי המשגל באשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה הנה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמה תהיה חציצה כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד וכבר הוסיפה התוספתא (פ"ו) בזה ביאור. ואמר שר"ש שזורי אומר בית הסתרים באשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת פירוש זה הלכלוך כפי מה שיתבאר מענין ההקפדה:

ולפלוף שבעין. הליחה אשר תתקבץ בעפעפיה ובקצת העין הנקרא מאק:
והגליד שעל גבי המכה. הקליפה אשר תעלה החבורה:
והרטיה. היא משיחה:

שרף היבש. משרפים היבשים:

וגלדי צואה. קליפות הזוהמה אשר יתהדקו על הגוף:
ומלמולין. הם הגרגרים אשר יתעגלו על הידים כשילוש אדם בצק או חומר ואח"כ יחכך ידיו זה בזה להסיר מעליהם הבצק או החומר:
וטיט של מרקה. הוא טיט יותר עב מטיט של יוצרין יחככו בהם הכלים הנסדקין לסתום סדיקתם ונתבאר בתוספתא (פ"ז) שיתדות הדרכים הוא הטיט אשר יתהוה בדרכים ואפילו בזמן הקיץ ילכלו בהן הבגדים הנה זה הטיט חוצץ ולא יתאמת טהרה למי שיהיה על גופו ואין ראוי ג"כ טבילה בו אם היה בכלל המקוה כפי מה שקדם והוא אמרו שאין טובלין בהן ולא מטבילין וקומקומוס הקומקום אשר יהיה בהן המים ויכבו בהן הגחלים וישארו מכובים אלא אם שפשף שיחכך פנימי בידו ויניח הפחם בידו עד שלא יתעכבו במקום אחד ויחצצו המים ממנו ואין הלכה כר' יוסי

מסכת מקואות פרק ט משנה ג (ג) קלקי הראש ובית השחי. הפנימיות אשר יסתלסל השער וישוב כמו לבד אמנם שער הראש או שער האורבים ובית הסתרים באיש ר"ל קלקי בית הסתרים באיש לפי שהוא לא יקפיד על זה וכוונת מקפיד שישתדל על זה הדבר ויחוש וירצה סורו. ואינו מקפיד שלא יחוש על זה הדבר ולא יקפיד אם ישאר על גופו או לא ישאר. ודע שעיקר זאת השאלה שאם יהיה הדבר החוצץ על גופו כמו טיט ובצק ומה שדומה להם מן העניינים המבדילים וכללו גודל שטח הגוף והוא חושש ומקפיד על השארותו וחפץ בסורו מגופו הנה הוא חוצץ ולא יעלה לו טבילה עד שינוקה גופו ממנו ויטבול אחר זה אמנם אם לא היה מקפיד עליו אין חוצץ אע"פ שיכלול רוב הגוף וכן אם היה הדבר החוצץ על מיעוט גופו אינו חוצץ ואפילו אם היה חפץ בסורו ומקפיד עליו זהו דין תורה. אך מדרבנן כל המקפיד עליו חוצץ ואפי' היה מיעוט גופו גזירה משום רובו. וכן גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. והוא אמרם דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ומיעוטו ואע"פ שמקפיד אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד ולא חייבוהו החציצה ג"כ למיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד באשר מיעוטו המקפיד עצמו גזירה ולא גזרינן גזירה לגזירה הנה התבאר לך מזה כולו שכל מה שיחפוץ על סורו מגופו וירצה זה חוצץ ואפי' היה הפחות שבשיעורים והוא אמרו שם כל המקפיד עליו חוצץ וכל מה שלא יקפיד ממנו אם סר אם נשאר אינו חוצץ ובתנאי שלא יהיה זה על רוב גופו. ושמור זה העיקר תמיד כי הוא ענין החציצה. ואין הלכה כר"א בהשואתו איש ואשה מסכת מקואות פרק ט משנה ד (ד) לפלוף שבעין. הליחה אשר תהיה בתוך העין אם תחלה:

ולכלוכי צואה חלאת הזוהמא והיא לחות:
וצואה שתחת הצפורן. זוהמת הצפרנים:
כשות של קטן. הוא השעיריות אשר יהיה על גופות הנערים הקטנים והוא דומה לשער דק מאד. (ובפ"ב) מעוקצין אמר כשות של קישות ר"ל שעיריות הפיקוס. אמרו שהוא מן האדם לא יטמא אם נגעה טומאה בזה השעיריות. ולא יטמא ג"כ ר"ל שאם היה נער טמא באחד מאבות הטומאה ונגע מי שנגע בשערת גופו הנה זה אשר נגע לא יטמא. והקרום אשר יקשור על החבורה בהיפך זה שהיא תיטמא ותטמא אמנם זכר זה הדיבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה

מסכת מקואות פרק ט משנה ה (ה) בקצת הנוסחאות יש המור. והוא המוסק ובקצתם חומר והוא עפר דבק דומה לזפת:

ודרגש. כסא קטן יעלו בו לכסא יותר גדול הימנו:
הנקיים נקיים:
ובלוסין. מלוכלכין וסיבת זה שאם היו נקיים הנה הוא יחפוץ בסור זה הלכלוך ממנו ואם היו מלוכלכים לא ישאל מזה אם יסור או ישאר וזה לפי העיקר הקודם כל המקפיד עליו חוצץ והוא הסיבה באומרו על מטה של בע"ה חוצץ ועל של עני אינו חוצץ:
ואוכף. הוא האוכף והוא מעור יעשה להשים על החמורים בעת נושאים המשא:
וזקקין. אותם שיעשו הזקק וישאום על אלו האוכפות ולא יקפיד כלל בלכלוכם:
ומרדעת. הברד"ו ואמר רשב"ג שאילו לא יהיה על זה הברד"ו אלא כאיסר האיטלקי אשר משקלו ד' גרגרין [צ"ל שעורה] שיעור חוצץ ואם יהיה פחות אינו חוצץ ות"ק לא יתן בזה גדר אלא איזה שיעור שיהיה חוצץ והלכתא כת"ק

מסכת מקואות פרק ט משנה ו (ו) בנאים. הם ת"ח ונקראו בנאים מפני שהם עוסקים בבנינו של עולם:

ובור. הוא אשר אין לו ידיעה ולא מדה מעולה כמו שביארנו באבות (פ"ב) ומחוייב אצלינו לת"ח שיהיו בתכלית מן הזכות ונקיות הבגדים ישימו ההשתדלות בבגדים הנקיים ובש"ס (שבת דף קיד.) על זה ציווין רבים. ושם נאמר שכל ת"ח שנמצא רבב בבגדו הנה הוא מחוייב מות ומן החיוב הזה נהיה שת"ח יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד והלכתא כר"י

מסכת מקואות פרק ט משנה ז (ז) קייצין. אותם אשר ייבשו הפירות כי אלה כולם ללכלוך מלאכתם וגעלם בה יהיו מטפחותיהם כן ולא יקפידו על לכלוכן אם תסור או תשאר ולכן אין בה משפט החציצה אם יהיה עליהם זפת או מה שדומה לה וזה הכלל אמיתי וכבר קדם ביאורו על השלימות. ואין הלכה כר' יהודה מסכת מקואות פרק י משנה א (א) אמרו פה שלא מרקן הוא לקוח מן ומורק ושוטף במים (ויקרא ו). והכוונה שהוא יניח ידו ביד הכלי עד שיכניס המים בו כי רוב הידות הם חלולות. ואמרו או שמרקן ונשתברו רומז אל כלי המתכות לבד אם תשבר היד ולא יבנה אבל נתמעך קצתו אשר אי אפשר למים להכנס לאלה המקומות המגולים וכן ביאר בתוספתא שהדיבור בידות החלולות וכאשר אפשר בהם שיתגלו. הטבילו דרך פיו שישים פי הכלי למטה על פני המים ומושבו מלמעלה כי המים לא יגיעו אל תוך הכלי כולו כי האויר ישאר בו מוחש וידחה המים:

וזיבורית. הוא הדבר החסר שאין המים נכנסים. ואשר ירצה בו פה הוא אשר הטביל את הכלי ולא ישקיע קצותיו בטבילה אם יהיה לו זויות ותוספות ואולי היה בקצת הכלים תוספות מה היו קורין אותו זיבורית אי אפשר שיכנסו בה המים עד שיטה על צדה. פי' השוקע לתוכה שתהיינה השפתות כפופות לתוך הכלי כזאת וברוב לא יעשה כזה:
וקלמרין הדיוטות. בלעז קלמ"ר וזאת תעשה מעופרת כפופה לתוכה עד שאם תתהפך לא ישפך מה שיש בה מהדיו והוא ברוב נעשה אצלינו והנה בלי ספק תצטרך שינקב בצדה עד שיבאו המים לזאת הכפיפה וזו היא צורתו

מסכת מקואות פרק י משנה ב (ב) כסת עגולה. עשויה מעור בהיקף ורוב מה שיעשו אותה הם הסוחרים ובעלי הרכיבה תחת מרכבם בעת שבתם לקנות ולמכור והיא תפורה מכל צד ואין לה פה יוצא ממנה המלוי ויושם כשאר הלקוחים ואמנם תתפר על מלואה כשאר המשכבות:

וכדור. כדור אשר ישחקו בו אנשי הצחוק:
והאמום והקמיע השמירה. ותפלה. הוא תפילין של ראש או של יד אע"פ שלאלה כולם יש חללות אחר שלא נעשו למלאות ולהריק אבל להשאר בעניינם המלאים עד שיתחתכו הנה משפטן כמשפט הגוף הבלתי חלול כמו שהתבאר בכללים אשר זכרנו

מסכת מקואות פרק י משנה ג (ג) קשרי העני. הקשר אשר יקשרו בגדיו אם יקרעו ואשר אין כוונתו להתירן וכן קשרי הנימין. והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילין היוצאין מן הבגד ואל ביאניס וכיוצא בהן:

וחבט של סנדל לולאות האזנים:
תפילה של ראש בזמן שהיא חוצה אם תהיה רחוקה מן הקציצה רוצה לומר שתהיה הלולאות אשר יבא בה רצועות התפילין כבר נתפר עליה עור עד שתתערב הקציצה עם הרצועה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת רוצה לומר שלא תהיה ממעדת ברצועה אבל נלחצת על המקום שלא ימעד ממנו. וכבר ביארנו פעמים שחמת הוא הנוד. ותרמיל כלי עור ישאוהו הרועים

מסכת מקואות פרק י משנה ד (ד) כבר ביארנו בכ"א מכלים פקרסין שהן חלוקין אשר להם קשרים ולולאות ואמרו שבכתף. רוצה לומר קשרי הלולאות שבכתף בקצת הבגדים. ורצועות של סנדל אשר יכניסום בלולאות האושכפים לקבצם ולקשרם. וכוונת שצריך למתח שימשוך הקמטים במים ויסורו קמטיו כי הוא דבר רחב יקמץ ויכווץ וכ"ש העליון מהם. ומדרך הבגד שאם יושלך במים יתבעבע על פני המים ויעלה מקום ממנו וישפל אחד בסיבת האויר אשר תחתיו וזהו ענין אמרו עד שיתבעבע רוצה לומר שישטחהו במים עד שיבעבע ומזו הכוונה שחין פורח אבעבועות (שמות ט). וכאשר יאריך לעמוד הבגד במים ויטפח יסור זה הבעבוע לפי שהוא אם הפשיטו פעם אחר פעם יצא האויר כולו והוא אמרו וינוחו מבעבוען מסכת מקואות פרק י משנה ה (ה) ידוע הוא ששלשלת מחוברת מטבעות וכאשר יגיע אל י' טפחים או אל ארבעה אל קצת טבעות מטבעותיו אמר תנא קמא שהוא יטביל עד מקום המדה לבד ור' טרפון אומר שהוא יטביל הטבעות כולן אשר תגיע המדה לקצתן. ואין הלכה כר' טרפון ולא כר' יהודה מסכת מקואות פרק י משנה ו (ו) כבר זכרנו שהמים אם יטמאו יטהרו במי המקוה וזה כשיושמו בכלי ותשים זה הכלי במקוה עד שיצופו המים אשר במקוה על פני המים אשר בכלי ואז יטהרו אלה המים כמו שהתבאר במסכת ביצה (דף יח:) וכן יטהר הכלי גם עם המים אשר בו יחד. ואם היה הכלי טמא רוצה לומר שיקבל טומאה וזה במים לבד אמנם. שאר המשקים הנה לא יטהרו לעולם אחרי הטמאו ועוד נבאר זה בד' ממכשירין שאמרו ב"ש שבעת טהרת המים הטמאים לא יטהרו אלא במקוה ממינו שאם היו מים חמים הנה טהרתה במקוה שיהיו מימיו חמים. ואם היו המים מרים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימיו מרים. כי הכוונה בטהרת המים שהוא ישוב עם מי המקוה כדבר אחד ויראה זה במים כמו שביארנו אמנם אם היה זה הכלי טמא מלא משקים זולת המים והטבילו כאילו לא טבל כי אלו המשקים לא יטהרו במי מקוה. ואם יהיה בזה הכלי מי חטאת אשר הוא מים ואפר הנה לא יצטרך שיהיה הכלי מלא אבל קצתו ורובו רק מצד שתכנס מי המקוה לתוך הכלי ויגברו על מי חטאת שבכלי ואז יטהר הכלי וא"ר יוסי שאפילו יהיה זה הכלי מכיל שלשים סאה והיה בו רביעית ממי חטאת והטביל הכלי כולו במקוה הנה הוא ישאר בטומאתו כאילו לא טבל עד שיסור מה שבו ממי החטאת ויטבילו ריקן. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת מקואות פרק י משנה ז (ז) לא אצטרך שאבאר כל פעם שהוא אמנם ר"ל במשקים שבעה משקים. וכבר ביארנו בראש טהרות שחצי פרס כביצה ומחצה. וביארנו מדת הרביעית פעמים רבות והיות האוכלים כולן מצטרפים קצתן לקצתן וכן המשקים להשלים מהם השיעור מאמרו (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל ואמר (שם) וכל משקה אשר ישתה וגו' אמנם המקוה לא ישלם שיעורו בשאר משקים אמנם צריך שיהיו מ' סאה כולם מים לאמרו השם יתעלה (שם) מקוה מים. ולשון ספרי מקוה מים לא מקוה כל המשקין כולם ולזה יפסלו המשקין כולן המקוה אם נשתנה מראהו כמו שקדם ולא יוסיף בשיעורו כמו שביארנו מסכת מקואות פרק י משנה ח (ח) כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר המשקין הם אשר יטהרו אם [צ"ל השקם] נשאם בתוך זה המקוה ולכן אם טבל זה האיש ויש מים טמאים באסטומכא יטהרו להגיעם בתוך המקוה והוא אמרו מפני שהם טהורים בגוף לפי שנטהרו והם בתוך האצטומכא להגיען בתוך המקוה ולכן אם הקיאן שמה יהיו טהורות. וזה אשר בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא תטמא הטבעת לפי שהוא מציל עליה וכן אילו אכל בשר המת ונכנס לאהל לא יטמא האהל כמו שהתבאר באחד עשר מאהלות והוא בתוספתא כלים הבלועין מצילין על הטהורין מליטמא והחץ אשר הוא תחוב בגוף הנה יתראה קצהו בשטח הגוף ואז יהיה חוצץ כמו אילו היה על שטח הגוף והנה ישקע בבשר וישוב תוך הגוף ולא יקפיד בו אז [טובל] ואפילו היה חץ טמא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מקואות מסכת פרה פרק א משנה א (א) כאשר אמר השם יתברך בעגלה ערופה (דברים כא) עגלה אמר רבי אליעזר שהיא בת שנתה. כפי העיקר המחובר עליו בעת שאמר השם יתברך (ויקרא ט) ועגל וכבש בני שנה. וחכמים אומרים אם אמר עגלת בקר יחסה אל הבקר ותהיה בת שנתים:

שלישית לאחרות במנין. שתהיה שלישית במספר. רצה לומר שנולדה בפעם שלישית כמו שיקראו בהש"ס עגלה שלישיה עניינה שנולדה בלידה שלישית וכבר קדמוה שני ולדות ואז תהיה בשרה ערב שוה השומן וכן יהיה המאמר בכרם רבעי שהיא הנטיעה הרביעית מן הנטיעות אשר נטעו בזה הקרקע:
וכבר התבאר בפ' י"ג מנגעים שמי שמתאחר בבית המנוגע בכדי אכילת פרס נטמאו בגדים שעליו והפרס הוא חצי חלה ואמר שזאת החלה תהיה כמוה שלשה חלות בכל קב ויהיה שיעור הפרס ששית קב. ואמרו שהפרס הוא חצי חלה מן החלות אשר מהן י"ח חלות בסאה וכבר ידעת שהסאה ששה קבין ואין ספק ששליש הקב הוא חלק מי"ח מן הסאה ובמקום המחלוקת אמר כך שמעתי ואין לי לפרש ואחר מצא בן עזאי בין שני המאמרים דבר וזה שהסאה תחוייב בחלה ומי שילוש קב אחת לא יחוייב בחלה האחת כמו שנתבאר במסכת חלה (פ"א) ואם תלוש סאה ותוציא ממנו החלה מי"ח מן הנשאר פחות משליש קב כשיעור חלק מי"ח מן החלה וזאת היא כוונת אמרו מיעטתו חלתו וכבר התבאר בעירובין (דף פב:) שהככר אשר חציו יקרא פרס והוא שיעור בית המנוגע יש ממנו ארבע ככרות בקב ושם בארנו ששיעור הקב כ"ד ביצים. ויהיה שיעור הפרס ג' ביצים וזו שמינית הקב לא ששית קב כמו שאמר רבי יהושע והלכה כחכמים

מסכת פרה פרק א משנה ב (ב) והלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו עניינו קרוב ממום. ר"ל הזוקן ותש כח וכבר קדם לך זה בסוף פרק ששי מבכורות (דף מא מסכת פרה פרק א משנה ג (ג) וכולן מיום ליום רצה לומר י"ב חדש והיא הסברא המשתמשת בה. ולשון התוספתא (פ"א) וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד ניסן מט' באב לט' באב נתעברה שנה נתעברה לו וזאת היא הכונה מיום ליום. ואלה השמות אשר יקראו כל אחד מהן כולם ענין אחד והוא שיצא מגדר מה ולא הגיע לגדר שאחריו אבל נשאר בין שני הגדרים. ומאלה השמות יש מהן לשון יוונית ויש מהן ארמי פלגס מלה מורכבת פלג גס רצה לומר העדר הגדר:

ונוקד רועה צאן וגזרתו אשר היה בנוקדים:
פרכדיגמא. מלה יונית כוונתה דומה לשלטון חדש שחידש מטבע ופסל המטבע הראשון כן זה עד שהיה כבש היה כשר מעתה יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא ונסכי איל הן שליש הין כמו שביארנו פעמים רבות

מסכת פרה פרק א משנה ד (ד) אמרו חטאות הצבור ועולותיהם לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור כי יש מהן שהן פרים ואילים כמו שהתבאר בפסוק וכבר זכרנו זה בפתיחת סדר קדשים ואמנם ירמוז אל כבשי עולה ושעירי חטאות של צבור וכאשר תעיין כל הקרבנות אשר הם מסודרים בפתיחת קדשים תמצא כל חטאת יחיד הדיוט מן הבהמה כשבה או שעירה וכן אשם נזיר ואשם מצורע הם כבשים. ואמר אם הקריבם ביום השמיני יצא זה לשון התורה (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה. ואמר בבכור (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי. ואמרו אמו אמו לגזירה שוה מה אמו האמור בבכור כשר לשמיני עצמו אף אמו האמור כאן כשר שמיני עצמו וזה שהתיר הקרבתו בדיעבד אבל לכתחילה לא תקרב אלא מיום שלשים לאמרו והלאה. ירצה אמנם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים כמו שביארנו בחמישי מזבחים מסכת פרה פרק ב משנה א (א) רבי אליעזר אומר שמא רבעה העובד כוכבים ותהיה פסולה וחכמים לא יחושו לרביעה לפי שהוא לא יפסיד בהמתו בזה הענין והמכוון שפרת חטאת שנרבעה פסולה למאמר השם יתברך (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם. כל שמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו כי משחתם כוונתו דבר ערוה כמו שאמרו (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו. כפי מה שביארנו בתמורה (דף ל) ואומר ג"כ רבי אליעזר שפרה אדומה ולא נתאמת לנו שלא נרבעה לא תלקח מן העובד כוכבים למאמר השם יתברך (במדבר יט) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו' בני ישראל יקחו ולא העובדי כוכבים יקחו וחכמים אומרים שאם קנה אותה ישראל שהיא כשירה שהרי ישראל הן אותן שלקחוה וכן שאר קרבנות ור' אליעזר יאמר שלא לוקחין מן העובד כוכבים משום רביעה וחכמים אומרים שהעובד כוכבים לא יעשה זה בבהמתו מפני שיפסידה. וכוונת מן החדש ומן הישן ר"ל המנחות שהן תבאנה מן החדש ומן הישן זולת עומר ושתי הלחם כפי מה שביארנו ואמרנו בפרק ח' ממנחות (דף עז.) ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת פרה פרק ב משנה ב (ב) יגוד. יחתוך מאמרו (דניאל ד) גודו אילנא. ותרגום פרסא טלפא: ננסת הקצרה שמאמר האל תמימה שלימה בכל הדברים והודיענו שענין תמימה שלמת האודם והלכה כר' יהודה מסכת פרה פרק ב משנה ג (ג) וחכמים יסברו שפרה קדשי מזבח היא ולזה יפסול בה כל מום שיפסול בקדשים וכבר ביארנו המומים כולן בששי מבכורות והן כולן יפסלו בפרה אדומה במאמרו (במדבר יט) אשר אין בה מום ונוספת הפרה על הקדשים שהיא תפסל בעבודה כל עוד שישמש בה באופן מאופני השמוש לפי שבא בה (שם) אשר לא עלה עליה עול. ואמר בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול. מה עול האמור כאן עשה שאר עבודה כעול ופסולה אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה כעול ופסולה. עבר בה את הנהר שנעזר בה בעת עברו קיפל עליה את המוסירה שיכרוך החבל אשר יקשור בה וישימה על שדרתה. בשביל שלא תחליק שלא תמעד ואין הלכה כר' אליעזר מסכת פרה פרק ב משנה ד (ד) כבר הודעתיך שאנחנו ידענו משפטי פרה אדומה מעגלה ערופה לענין העבודה ואמר יתברך בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה. והוא כתוב עבד חסר וי"ו וכונת עבד שיעשה בה מלאכה בכוונה אמנם אם נעשית מעצמה לא תיפסל וכוונת עובד שאם נעשית בה מלאכה בלי כוונה שהיא פסולה וכאשר כתב עבד ונקרא עובד נתחבר בין שתי הכונות ואמרו עובד דומיא דעבד. מה עבד לרצונו אף עובד לרצונו ואם נעשתה בה מלאכה או עלה עליה דבר מהדברים ויהי זה מרצונו הנה כבר נפסלה ואם עלה עליה זכר הנה זה מרצונו ולכן פסולה ואין הלכה כרבי יהודה מסכת פרה פרק ב משנה ה (ה) אמר יתברך (במדבר יט) פרה אדומה תמימה. ואמרו אם תמימה ממומין הרי כבר נאמר (שם) אשר אין בה מום. אלא תמימה באדמימות ירצה לומר שלימת האדמימות. בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שיהיה צמיחתו אחת. רבי יהודה אומר אפי' בתוך כוס אחד וכוס הוא עגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד:

והם מוכיחות זו את זו. תורה אחת על חבירתה והוא שיהיה האחת קרובה מן האחרת ונכחית אליה בשטח אחד. והנה יתבאר בפרק ששי מנדה (דף נב:) ששיעור שתי שערות האמורות בכל מקום כדי שיהו נטלות בזוג ואם יהיה בעקרם המאדים יכול להנטל בזוג אם יחתך ראשן המשחיר הנה היא כשירה לדברי חכמים והלכה כחכמים וכתנא קמא אשר יאמר ששתי שערות לבד פוסלים בין שחורות בין לבנות

מסכת פרה פרק ג משנה א (א) מאמרו כהן השורף את הפרה תדע שכל כהן כשר לשריפתה. אמר יתברך (במדבר יט) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. והוא היה סגן הכהנים בעת ההיא ואמרו בסיפרא זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. ולשון התורה בהפרשת אהרן ובניו ז' ימים במקדש והן ז' ימי המלואים אמר (ויקרא ח) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ואמר אחר זה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. ואמרו (יומא דף ב.) צוה ה' לעשות. זה מעשה פרה לכפר עליכם. זה מעשה יום הכפורים ובאה אלינו הקבלה (שם) שכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים יפרשו שבעת ימים קודם זה ויעצרו מאשה שמא תמצא נדה והעיקר אצלנו שמי שבועל נדה יטמא ז' ימים כמו שביארנו בפרק ראשון מכלים ועוד תראה אמרם בסוף זבים בועל נדה כטמא מת. ושם המקדש כולו בירה. אמר הפסוק לבנות הבירה אשר הכינותי. כוונה שתהיה זאת הלשכה צפונה מזרחה להיות פרה אדומה נקראת חטאת וכל חטאת טעונה צפון. ר"ל שחיטתה וקבול דמה בצפון כמו שהתבאר בפרק חמישי מזבחים (נב:) והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ היא מפני אשר תשחט בצפון וקראו זאת הלשכה בית אבן. כי כל הכלים אשר היה משתמש בהן שם כל שבעת הימים היו כלי אבנים וכיוצא בהן כדי שלא יקבלו טומאה כמו שביארנו בכלים וסיבת זה שפרה אדומה מתעסקין בה טבולי יום כמו שיתבאר ואמרו שטבולי יום יקחהו שלא תצטרך לטהרה רבה ולזה נמנע מזה המקום הכלים אשר יקבלו טומאה:

ומזין עליו כל ז' מכל חטאות אשר היו שם. ירצה בו מאפר כל פרות אדומות אשר נעשו מימות משה ועד היום הזה כי השארית אשר תשאר מכל אחד מוצנע ויזה עליו כל יום מאפר פרה זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו והכל מודים שטבילה בזמנה מצוה והמחלוקת בין תנא קמא ובין ר' יוסי ובין ר' חנינא אמנם היא בהזאה וכבר ידעת שטמא מת צריך הזאה ג' וז' תנא קמא יאמר שהזאה בזמנה מצוה כמו טבילה בזמנה ולזה מזה עליו כל יום מאלו ז' ימים כי לא נדע מתי נטמא ואולי היום הזה הוא יום ג' לטומאתו או שביעי וכן נאמר ביום הב' ובג'. אמנם ביום (הרביעי) [החמישי] ומה שאחריו לא יתכן בו שיהיה אלא שביעי לטומאתו ור' יוסי אמר לא נקיש ההזאה לטבילה והזאה בזמנה אינה מצוה ולזה יאמר בג' ובז' לבד מזין עליו וכן יסבור ר' חנינא סגן הכהנים זולת שהוא יאמר שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום לגודל מדריגת הפרה ולהראות לה קדושה נוספת כמו שיש לה מעלה יתירה בקודש כמו שביארנו בחגיגה (דף יח:) והוא אמרם בתת סיבה לזה מעלה יתירה והלכה כר' חנינא סגן הכהנים. ובתוספתא (פ"ב) סגן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו וזה כולו לגודל מעלתה לסיבה אשר ספרנו והוא שלא יזלזלו בה

מסכת פרה פרק ג משנה ב (ב) חלול. בעל חלל ירצה שיהיה בנוי בנקוב וכבר ביארנו קבר התהום ותנאו בסוף נזירות (דף סג.) וידוע ממה שקדם באהלות (פט"ו) שאילו יהיו על המת אלף אמות עפר הנה הוא יטמא אלא אם יהיה עליו אהל יהיה מקיף עליו האהל יהיה טהור כפי מה שביארנו באהלות. ואמנם יבחרו השוורים להיותם עבי הבטן וכאשר יורכב עליהם הנער לא יתלו רגליו על הארץ כדי שלא יאהיל על קבר התהום ברגליו ויטמא כמו שהתבאר באהלות (פי"ח) ועם זה הם ישימו הלוחות על גביהם עד שישוב אהל והנער יושב מלמעלה ולזה ג"כ יבחרו כוסות של אבן לפי שהם לא יקבלו טומאה ואפילו נגע בהן המת כמו שהתבאר בכלים:

ושילוח. שם נהר ניגר ולזה הותר אליהם הירידה שם לפי שאינו מקום שקט שנתלה שיש שם קבר התהום ור' יוסי יחוש ואמר שהוא ממלא והוא על גבי השוורים ואינה הלכה

מסכת פרה פרק ג משנה ג (ג) קלל של חטאת. כד שיש בה אפר פרה ותרגום (בראשית כד) ותער כדה ונפצת קולתה. והכוונה שיקשור בראשו חבל ובקצה זה החבל מטה ויכניס קצה המטה בכלי אשר בו אפר הפרה ואחר יכה זה הכבש בענין ממיני ההכאה יתנער אפר הפרה ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים וזהו כולו לבל יגע באפר הפרה כי שמא הוא טמא ויטמא לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד כמו שהתבאר ולא אפשר ג"כ ללקחו בכלי לבל יהיה מסיטו והוא טמא:

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. נגזר ממאמר (שם א) וירדו בדגת הים והכוונה שלא ימצאו מקום למשול עלינו בו ולהרחיב פה בדבר ובגנאי והלכה כרבי יוסי:
ואשר ראוי שתדעהו שזה הענין אינו הכרחי בכל מקדש מי חטאת שלא יהיה אלא כן ואמנם הכוונה מה שאספר לך וזה שכל טמא מת אין לו טהרה אלא בהזאת שלישי ושביעי כמו שבא בפסוק ואמר יתעלה (במדבר יט) וטבל במים איש טהור. ואם שיעדנו אנחנו שלא נמצא איש טהור אבל כולן טמאין טומאת מת כמו בזמננו זה איך יהיה אפשר שיטהר הכהן השורף את הפרה והאיש אשר יזה יצטרך שיהיה טהור ואין שם מי שיזה עליו הנה הגיע בטול זאת המצוה כי אפר הפרה אמנם יטהר הטמא אם יזה עליו איש טהור וזה האיש לא יהיה טהור אלא באפר הפרה ואומר אני שאפשר לנו התחבולה במציאות אנשים אין טומאת מת עליהן כלל ועם זה נרחיקם בכל יכלתנו מגעם באפר ויהיה הקדוש בכלים שאין מקבלין טומאה ויזה על זה הכהן השורף ויטהר אמנם כל עוד שיהיה אצלנו איש טהור ידוע הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואח"כ טבל והזה עליו ג' וז' אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדריגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור ולכן לא נקפיד לו בקבר התהום עד שנתאמת ולשון התוספתא (פ"ב) מעשים אלו עשו כשעלו בני גולה. ר"ל שלא היה נמצא אצלם איש טהור ור' שמעון אומר עפרם ירד עמהם ועלה. ירצה לומר שהם היו טהורים מטומאת מת ולא נעדר מהם איש טהור לפי שהכל מודים שלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה

מסכת פרה פרק ג משנה ד (ד) הכוונה שהם אם הוכנו בכלי טהרה לחטאת ממין או ממינים נטהרו לקיחתה מעסק זאת החטאת ולא יקחו לחטאת שניה בזאת הטהרה עד שיטהרו את הכלים ואע"פ שיהיו טהורים לזאת החטאת השניה וכן התינוק אשר נטהר למילוי מי חטאת הנה לא ימלא זה הכלי תינוק אחר אע"פ שהיה טהור עד שיטבול כחוק זה המילוי וזה סדר אמרם בי"ט מטבילין מגב לגב כמו שביארנו שם אמנם היות התינוקות צריכין טבילה הנה זה ד"ה וכן נתבאר בתוספתא ואע"פ שהיינו שומרים אותה מטומאת מת הנה יטמאו טומאת ערב באחד מן הטומאות האחרות ואמנם המחלוקת בהזאה הנה ר' יוסי יצריכם עם היותנו שומרים אותם שמירה רבה והם אותן אשר יהיו מזין (קצת) [קצתם] על (קצת) [קצתם] כי אין אצלנו יותר [טהורים] מהן וזהו כולו להגדיל יכולתם ולהוסיף בגדולתם. ור"ע אומר שאין לזאת ההזאה מקום וכל מה שעשינו אמנם עשינו אותו עד שיהא אצלנו איש לא יצטרך להזאה כמו שביארנו והלכה כר"ע מסכת פרה פרק ג משנה ה (ה) זה שב אל הדבור הנאמר בתחלת זה הפרק אשר אמר ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאות אשר היו שם ואמר שאם לא יזדמן שיהיה שם שארית אלא מפרה אחת ממנה יזה עליו כל ז' ואמנם הכוונה שיזה עליו מכל חטאות שיהיה שם ור"מ לא יחשוב הב' אשר שרף שמעון הצדיק אלא כאחת וכן מן הב' אשר שרף יוחנן כהן גדול וחכמים יחשבום לד' וסיבת זה לענין נתחדש בענין שריפתם או לענינים היו באלו הפרות ממה שיחייב זה אצל ר"מ שהן פסולות ולא יחשבם ואצל חכמים כשר בהיות (שמור) [אפר] כל אחד מהן שמור וכל מה שקרה בהן כפי מה שהתבאר בתוספתא מחדוש ישמעאל בן פיאבי שהוא שרף אחד במעורבי שמש וחשב שהוא כבר הפליג בטהרה ואמר גנאי מעשותה בטבולי יום ואין בזה מחלוקת ואם תעשה במעורבי שמש יהיה יותר גדול ויותר נכבד ועיון אנשי הכנסת על זה ארוך ואחרים אמרו ואם מקיימים אנו זאת אנו מוציאים שם רע על הראשונות ויהיו אומרים טמאות היו גזרו עליה ושפכוה וחזרו ועשו אחרת בטבול יום מסכת פרה פרק ג משנה ו (ו) כבר ביארנו במקומות רבים שהכבש הוא ענין הנקרא דאלקה אשר יעלו ממנו למקום גבוה ואמר שזה הכבש היה בנוי בקיבוב על גבי קיבוב ואחר ביאר לאיזה דבר הוצרך זה הכבש כיפין על גבי כיפין ולא היה כיפה אחת ואמר שסיבת זה היות הכיפה נגד האוטם מפני קבר התהום וזה שאילו היה הקיבוב הבנוי תחתיו כפי זאת הצורה הנה אם הגיע מקבר בין שני העמודים תחת הכיפה הנה אותו שיהיה ע"ג הכיפה טהור בלי ספק ואם יזדמן שיהיה המת תחת אחת מן העמודים הנה אשר יהיה על גב הכיפה טמא לפי שהוא עומד על גבי המת כמו שנתבאר בשביעי מאהלות ולזה יצטרך שיהיו אלו העמודים תחת קיבוב אחר גם כן ואלו העמודים אשר יקראו אוטם כמו שביארנו פעמים שהאוטם הוא הדבר המקשי אשר אין לו חללים וזו היא צורתו והיה הבנין תחת מקום ההליכה כולה אשר מהר הבית להר המשחה עד שהיו עמודי הכיפה אשר היה הולך עליה הכהן מורכבות על גבנונית כיפות אחרות אשר תחתיהן כאשר התבאר לך מן הצורה: וביאור כל מסעדיה כל עוזריה. ר"ל כל עוזר בעסקה תרגום (בראשית מח) ויתמוך יד אביו. וסעדה לידא דאבוהי והוא לשון עברי גם כן ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא מסכת פרה פרק ג משנה ז (ז) דע שכל העוסק בפרה בשריפתה וקיבוץ אפרה ומלוי המים והקידוש והוא נתינת האפר במים כולן מחוייבין שיהיו טבולי יום כמו שבא אלינו בפירוש שכל מה שאמר יתעלה בזאת הפרשה (במדבר יט) איש טהור. ר"ל שהוא טהור למעשר והוא טבול יום כמו שביארנו ואותם שלא יאמינו בקבלה יחייבהו שיהיו מעורבי שמש לאמרו איש טהור ובא השמש וטהר. ולא יקרא טהור עד שיעריב שמשו והיו הם ע"ה מטמאין המתעסקין בה באחד מן הטומאות אשר טומאתן טומאת ערב ואחר יטבול וישוב טבול יום ויתחיל להתעסק בזה היום עד שלא יפול מחשבה וספק שיתאמת מה שאמרו קצת הצדוקין שתצטרך מעורבי שמש מסכת פרה פרק ג משנה ח (ח) כבר קדם שהם יטמאוהו כמו לנוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה ואחר יצווהו בטבילה ואמרו אישי כהן גדול הוא ספור מה שיהיה נעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואע"פ שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. וארזים וארנים. כולן מיני ארזים וכן ברוש כמו שאמרו (סוכה דף לז.) ז' מיני ארזים הם ועצי תאנה. חלקה עץ תאנים חלקים ולא יותנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק] כמין מגדל. ר"ל שיהיה תחתיהם רחב וכל אשר יעלה יצר. ומפתחין חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה. וחזיתה מערבה. ר"ל עיונה מצד המערב כלומר פני המערכה והוא המקום אשר יושלך ממנו האש לצד המערב אשר יהיה נכח קדשי הקדשים כי הר המשחה במזרח ירושלים נגד שער המזרחי של מקדש כמו שביארנו בשני ממדות מסכת פרה פרק ג משנה ט (ט) מגג. מין ממיני החילפין. ואומר יתברך (שם) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. ואמר מצותה מצות יד ולא מצות כלי והעיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן ימנית אף כל ימנית והנה כל אצבע שבתורה סתם הוא אצבע היד הימני והוא (הנקראת שבכה) [אצבע השני] מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימושש בה:

ועל כל הזאה טבילה. ר"ל שיטבול אצבעו בדם לכל הזאה ולא יזה הזאות רבות בטבילה אחת בדם לאמרו וטבל והזה. על כל הזאה טבילה:
אליתות. חתיכות עץ קטן יבער בהן אש ויושמו תחת העצים הגדולים להבעירם ובש"ס (ביצה דף לג:) אמרו הוה מפשח [ויהיב] להו אלותא:
וחריות. זמורות של דקל ור' יהודה ידריך הפרה מדריגת הקדשים כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסל כמו שביארנו בב' מזבחים כן הוא דם הפרה ואין הענין כן כי דם הקדשים יזה על גבי המזבח ודם הפרה לא יזרק ואין הלכה כר' יהודה ולא כרבי עקיבא

מסכת פרה פרק ג משנה י (י) אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים עבים. נקרא המקום גת. להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור הגרגרים ויסחטו קצת הגרגרים וישארו קצתם. ובספרי והשליך אל תוך שריפת הפרה (במדבר יט). שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה שומע אני אע"פ שלא נשרפה ת"ל שריפת הא כיצד משיוצת האור ברובה וקבלו מופת ג"פ באמרו אל תוך שיושלך בקרבה בעת הבקעה וכבר התבאר בהש"ס (יומא דף מב.) ששני תולעת אשר יושלך בה משקל עשר זוזים לא פחות מזה וכבר נתבאר בעשירי מתרומות שזה השיעור הוא ה' סלעים וכבר ביארנו משקל הסלע בראש קידושין (דף יא.) ושיעור האזוב אין פחות מגבעול ארכו טפח ואמנם יכול להיות יותר ואמנם עץ ארז לא ימצא לו שיעור שאזכרהו עתה מדבריהם ואמנם כפלם עץ ארז ג' פעמים וכן האזוב ושני התולעת לאמת שהוא הוא אשר אמר האל יתעלה כי מיני הארז הם ז' כמו שזכרנו ואמר השם יתעלה (במדבר יט) ארז. לתת סיבה אלינו שזה המין אשר רצה והוא המין המפורסם בארץ הערב אשר ישתמשו בו בכל מקומותיו ויקראוהו אלשאפי"ן כל האנשים ואני לא אעיד על זה המין אשר ראיתיו שם בארץ כנען ולא בארץ מצרים כלל עד היום הזה והאזוב ג"כ מינים כמו שהתבאר בנגעים (פי"ד מ"ו) ויביאנו זה שהוא הוא הנאמר בתורה והוא אשר ירגילוהו האנשים במאכל ונרקחהו אנחנו במערב בדבש:

ושני תולעת. הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ"ז והודיע שזה המראה הוא צבע הכרמ"ז הנקרא גרנ"ה או צבע לק"א ולא ברז"י או רויי"א או זולת זה מן הענינים המאדמים

מסכת פרה פרק ג משנה יא (יא) ירצה באמרו בשירי הלשון בקצה גיזי הצמר ושירים הם הקצוות ג"כ ואמנם יקשרם לנושאם ולשומם בפרה לבל יאבדם הלהב ואם השליכם אחד אחד יהיה טוב:

וכוברים אותה בכברה ינופה בכברה הנקראת קריב"ל ור' ישמעאל אומר שבכלי אבנים לבד ישתמש בה אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה ואינה הלכה:
שחור שיש בו עפר חתיכה שחורה שנשרפה או מן העצים או מבשרה אם יהיה נשחק וישוב אפר יודק ואם לא יגיע בה השרפה לזה הגדר אלא שנשארה אחוזת החלקים הנה תעזב ומן הראוי שתדע שאפר הפרה עם אפר העצים אשר נשרפה בהם הכל יקובץ והכל יקרא אפר הפרה ולשון סיפרי שרוף ישרף שלא ימעיץ לה עצים מרבה הוא לה חבילי עצים וחבילי אזוב יון כדי להרבות את האפר. וכבר קדם לך בתחילת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישתם ולא יבא דבר מאפר הפרה דבר בעזרה אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ובתוספתא (ספ"ב) אמרו שזה של משמרת ליטול ממנו בני עיירות וזה שבהר המשחה לפרות אחרות וזה שנתון בחיל למשמרת מגזרת הכתוב (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ירצה לומר שיוצנע ממנה מעט בחוק ההשארות

מסכת פרה פרק ד משנה א (א) אמר השם יתברך בפרה (שם) חטאת היא. ומאשר קראה חטאת חייבת משפטי החטאת שאם נשחטה שלא לשמה פסולה כמו שהתבאר בזבחים (דף ו) ושהיא תצטרך רחיצת ידים ורגלים כשאר קדשי מזבח ור' אליעזר אומר אחר שנשחטה בחוץ יצאת ממשפט הקדשים ואמר בפרה אדומה (במדבר יט) ונתתם אותם אל אלעזר הכהן. ר"מ אומר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ"ג וזהו המאמר פה ושלא בכ"ג פסולה וכבר ביארנו במה שקדם שהיא כשרה בכהן הדיוט וכלי לבן הם אותן שהיה לובש כ"ג ביוה"כ לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים [ג"כ] אשר היה לובש בהן [כל] כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצוותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט [כתונת מכנסים אבנט ומגבעת] ואם עשאה בבגדי זהב או בבגדי לבן חול פסולה וידענו זה בגזרה שוה אמר האל יתברך ביוה"כ אשר לשון הפסוק בא באלה ד' בגדים (ויקרא טז) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. ואמר בפרה אדומה (במדבר יט) והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם. ואמרו מה חוקה האמורה כאן בבגדי לבן אף וכו' ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת פרה פרק ד משנה ב (ב) בשתי גיתות שחתכה ועשה גת לקצתה וגת לקצתה ואמרו או ששרף ב' בגת אחד אע"פ שהיתה כל אחת יוצאת לבדה כפי מה שקדם. ואמר האל יתברך (שם) והזה אל נכח פני אהל מועד. ולזה יצטרך שיזה כנגד פתחו של היכל והוא יראהו. ר"ל ההיכל כמו שיתבאר בפ' שני ממדות:

הזה מששית שביעית. ר"ל שהוא טבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית הנה פסלה לפי שמתנאה כפי מה שהודעתיך על כל הזאה טבילה ואע"פ שהוא שב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילת שביעי ב' הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשרה לפי שכבר נשלמו שבעה הזאות כמצוותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה וזה אפי' שב והזה שמינית או תשיעית או עשירית לא פסלה

מסכת פרה פרק ד משנה ג (ג) כבר קדם לך סברת ר' אליעזר בתחלת זה הפרק שהוא לא (יטמא) [ידמה] דין שאר קדשים בפרה ואשר חייב (שנפסול) [שנכשיר] אותה אם חשב לאכול ממנה ואפי' אצל חכמים לפי שלא בא לריח ניחוח מסכת פרה פרק ד משנה ד (ד) בזאת ההלכה יש עקרים רבים והבינם אמר יתברך (במדבר יט) ושחט אותה. אמרו בא הכתוב ולימד על הפרה שתהיה מלאכה פוסלת בשחיטתה וזה מאמרו אותה שלא יתעסק בעסק אחר עם שחיטתה וג"כ אמרו באומרו (שם) ושרף את הפרה. בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר ואמנם כולם מטמאין בגדים הנה הפסוק אמר (דם) כאשר ישחטנה ואשר ישליך בה עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים. ואמר (שם) כאשר ישרפנה והשורף אותה יכבס בגדיו. ואמר כאשר ישחקנה וינפה אותה ויקבוץ אפרה וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב. ואמרו שמה שאמר האל יתברך שהמשליך את האזוב מטמא בגדים ק"ו לאשר ישרפנה ואמר והשורף אותה יכבס בגדיו. ללמד שכל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים וטעונים רחיצת גוף והערב שמש וכבר התבאר בתחלת זה הספר כוונת אמרנו מטמא בגדים זה שכל בגד או כלי יגע בו והוא באותו העת מתעסק בשרפה הנה יטמאנו:

אמר יתעלה (שם) חטאת היא. מלמד שמועלין בה ומי שנהנה ממנו בשוה פרוטה חייב מעילה כאשר יתחייב מי שנהנה בקדשי מזבח כפי מה שהתבאר בתחילת מסכת מעילה ואמר לעולם בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה מועלים בה עד שתעשה אפר ואז לא ישאר בזה האפר מעילה וכן מותר לקבצו בלילה ושלא בכהן ושלא יפסל אם יתעסק במלאכה בעת קבוץ האפר כמו שאמרנו לעולם מועלין בה עד שתעשה אפר:
ומעשיה בכהן. עד שתעשה אפר ומרבין לה עצים עד שתעשה אפר אמר (במדבר יט) ואסף איש טהור. אמר לפי שכל מעשה פרה בכהן שומע אני אף אסיפת האפר תהא בכהן ת"ל איש טהור. מגיד הכתוב שאסיפת האפר בכל אדם:
אמר והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר. אלו העיקרים שימם נכח עיניך כי עליהם סובבת זאת ההלכה ומלותיה וזה שהמים ישאבו ממים חיים כמו שהתבאר ויקחו אלו המים בכלי ויעורב עמהן מעט מאפר הפרה שיעור שיתראה על פני המים וזה המעורב הוא אשר קראו האל מי נדה. והוא אשר קראו המשנה מי חטאת ויקראו ג"כ מים מקודשים וכל מה שתראה ותשמע בזאת המסכת מקודש ומה שישתמש ממנו מקדש ומקדשים וזולת זה ר"ל השלכת האפר במים השאובין וכל מה שתשמע ממלאין ומלא והממלא אמנם היא שאיבת אלו המים אשר יושלכו בהן האפר ולזה המים אשר יובאו לקדוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בו אפר הפרה המלאכה פוסלת בה ואם השליך בה האפר ושב מקודש הנה לא יפסל בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה בעת שיזה ממנו על הטמא לא יפסל בעשיית מלאכה ואמרו בספרי אין לי אלא מלאכה פוסלת בפרה במים מנין תלמוד לומר (שם) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה. רוצה לומר שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה כמו שביארנו כן המים ואמרו שם או יכול אפילו קדשו תלמוד לומר למי נדה כבר הן מי נדה. ר"ל שהן יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה הנה לא יפסלו במלאכה ושמור הכוונות האלו תמיד. ר"ל הקדוש והמלוי ושהמלוי נפסל במלאכה ומעת התקדש המים באפר אין המלאכה פוסלת בהן ולשון התוספתא כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקדוש וכל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקדוש והזאה ולעולם אין מזין ואין מקדשין הימנה אלא בכלי כל מעשיה מלאכה פוסלת בהן חוץ מאסיפת אפרה והזאת מימיה

מסכת פרה פרק ה משנה א (א) כלי חרס לחטאת. אם לקדש בו או למלאות בו. טובל ולן על הכבשן ילין על התנור שמבשלין בו הכלי חרס עד שיפתח אותו לעיניו ויקח ממנו הכלי בטהרה. וכבר קדם לך באהלות (פ"ה) שהכל נאמנים בכלי חטאת שהוא טהור לאומרו (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. כל ישראל ראויין לשומרה ואפי' הביא ע"ה כלי מביתו ואמר שזה טהור לחטאת יהיה נאמן והלכה כרבי יהודה. ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל ר"ל שיפתח הכבשן (ועליו) היוצר ויבא זה שירצה לקחת כלי טהור לתרומה מזה התנור הפתוח ויקח ממנו כלי והוא טהור לפי שכלי חרס אמנם יטמאהו ע"ה אחרי התבשלו והוא עדיין במקומו בכבשן ולא יגע בו ולא יזיזהו ממקומו ואמר ר"ש שהוא יקח מסדר השני לא מן השורה הראשונה אשר נכח פני הכבשן כי לפעמים יגע מאלה הכלי חרס ע"ה בעת שפתח הכבשן ואמר ר' יוסי מן הסדר השלישי לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו ויגע בכלי אשר אחריו אשר יבא בסדר השני ואחר [כך] ישיב הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו ולכן לא יקח אלא מסדר השלישי ואין הלכה לא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי אלא כל מה שילקח מן הכבשן אף על פי שיהיה פתוח הנה הוא בחזקת טהרה מסכת פרה פרק ה משנה ב (ב) הנה התבאר לך שראוי למלאות ולקדש בכל הכלים ואם היו כלי עץ או כלי מתכות טמאין ויוטבלו לקחת מהן מי חטאת וכבר הטבילוה במי מקוה במים שאין לקדש מאלו המים אלא ממי מעיין למאמר האל יתברך (במדבר יט) מים חיים. ינגב אלו הכלים מלחות מי המקוה אשר בהן ואז יקדש באלו הכלים ואם הטביל אלו הכלים במים חיים לא יצטרך לנגבן ואם היה כוונתו שישים באלו הכלים מים מקודשין לא שיקדש בהן עצמן הנה א"א מבלי שינגבם לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשין במקודשים כלל אבל מעת הגיע האפר במי מעיין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות ולא יוסיף בהן מים אחרים אע"פ שהאפר נשארת מסכת פרה פרק ה משנה ג (ג) קרויה. דלעת ששואבין בה מים מן הבורות ורוצים אנו לומר כאשר יוציא כל מה שבתוכה ישאר דומה לכלי עץ אך אם תתמיד לשאוב בה תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויים לקדש הנה ראוי הקדוש בה ולא נקפיד במים הנבלעים בתוכה שיצאו ויתערבו במי חטאת הנכנסים בתוך גרמה ואם נטמאת אע"פ שיטבילוה במים הראויין לקידוש אין מקדשין בה לפי שבעת הטומאה שבו המשקין הנכנסים בתוכה משקין טמאין והן מתערבין עם מי החטאת ואמר ר' יהושע בהיות ראוי הקידוש בה קודם שנטמאת ולא נקפיד במשקין הנכנסין בגרמה הנה לא נקפיד בהן אחרי הטומאה לפי שכבר טהרה ואם היינו מקפידין אחר הטומאה ולא נקדש בה מפני המשקין כך לא נקדש בה קודם שנטמאה לרפיון עצמה לפי שיצאו ממנה משקין ונתערבו במי נדה. ואמר ת"ק בין כך ובין כך ר"ל בין קודם שנטמאת בין אחר שנטמאת והטבילוה אפילו במים חיים אין אוספים לתוכה מים מקודשין לבל יתערבו בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה ואין הלכה כר' יהושע מסכת פרה פרק ה משנה ד (ד) העיקר אצלינו שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקדש ואין ספק שהחטאת קדש וכבר התבאר זה בסוף חגיגה (דף כג.) וא"ר אליעזר שהם עשו מדריגת זה הכלי ואע"פ שנגמר בטהרה מדריגת כלי טמא והוא שצריך טבילה והערב שמש ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר לפי שלא העריב שמש זה הכלי ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדריגת טמא וצריך טבילה ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש כפי מה שביארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום ואמר ר' יהושע לא יספיקנו זה לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזירה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה (שם) אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים שאנחנו נשתמש בכל עניני החטאת כולן טבול יום כמו שביארנו ושפופרת. הוא אבוב קנה כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא פלוס וכבר התבאר בסוף י"ז מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ ואמר יתברך (במדבר יט) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש ואמר באסיפת האפר (שם) ואסף איש טהור. ואמרו טהור להביא את האשה ורבי יהודה אומר שאמר ולקחו ולא אמר ולקח. ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן ויפסל באשה ובאנדרוגינוס לאומרו ונתן עליו ולא ונתנה. וזו מלה מורכבת ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אליעזר מסכת פרה פרק ה משנה ה (ה) אמר יתברך (במדבר יט) ונתן עליו מים חיים אל כלי. ואמר מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס לאמרו אל כלי. ר"ל איזה כלי שיהיה ולא אמר הכלי. וכבר ביארנו בשני מכלים שמחץ ר"ל כלי השוקע ואילו בתוכו קערורית והוא אשר יקרא שולי המחץ וכוונת אמרו אין מזין אלא בכלים לפי שהמים המקודשין יצטרכו שיהיו בכלי גם כן בשעה שיזה מהן. וכבר ביארנו בעשירי מכלים שהכלים לבד הם אשר יצילו בצמיד פתיל באהל המת ובשמיני מכלים ביארנו גם כן שהכלים לא יטמאו מאויר כלי חרס שאם נפל שרץ לאוירו נטמא כל מה שיהיה בו זולת הכלים לבד ואמר שאינה סיבה למה שקדם מן המאמר אבל הוא יחשוב מה שיוחדו בו הכלים מעת שהם כלים מסכת פרה פרק ה משנה ו (ו) מדרך היוצרים שיחתכו מן החמר וינגבוהו ויצניעוהו וכאשר יצטרך לעשיית הכלים יקח א' מאלו הגולמים אשר נקראו ביצים ויבקעה ויעשה ממנה מה שירצה וזה הכלי הוא כמו כלי אדמה כי יש לו קערורית ולזה ממלאין בה ומקדשין בה. ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כחכמים מסכת פרה פרק ה משנה ז (ז) שוקת. מקום מחובר יתקבצו בו המים והקבוץ ממנו שקתות המים ואמר שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו כזה הכלי וזה ימצא ברוב ההרים הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים אבל משפטה משפט חפירה בעצם הארץ ולזה אין ממלאין בה ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה ואם תהיה באהל המת לא תצטרך צמיד פתיל אבל תהיה כמו הבור והדות אשר בבית אשר בכסוי לבד ימלט כל מה שבה בלתי צמיד פתיל כמו שביארנו בחמישי מאהלות:

ואינה פוסלת את המקוה. אם תהיינה המים נוזלים מזאת השוקת ויתקבץ בתוך המקוה כי הם ימלטו מהיות אלה המים מים שאובין כמו שהתבאר במקואות (פ"ד) ואם לקח כלי מאבן או זולתו והדביקה בסיד ובחרסית בעצם הארץ או בהרים הנה משפטן באלה הדברים משפט הכלים שממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה ולא תציל מה שבתוכה אם תהיה באהל המת אלא בצמיד פתיל ואם ניקבו אלו הכלים בתחתיתם וסתם זה הנקב בבלויי הסחבות והוא אשר נקראו סמרטוטים הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לקדש ולהזות מהם לפי שאלה המים אינן נחין על היקף כלי. וזה כוונת אמרו עגולים כלים ואם תהיה הנקב בצד הכלי הנה אלו המים כשרים לקדש ולהזות לפי שהם נחין בהיקף כלי ואם נתעטר זה הכלי המחובר בסלע עטרה מטיט ומלא הכלי במים עד שעבר ע"פ הכלי ושבו בהיקף זה הטיט הנוסף על העליונות הכלי הנה אין ראוי לקדש מאלה המים ולא להזות מהן אם היו מקודשין לפי שאינן בכלי לפי שהן שטוחין על הסלע ואם היה זה הטיט מחובר בפי הכלי חבור אפשר הסתלקותו עם הכלי אם יסתלק הנה שב מכלל הכלי והיא כלי אדמה וראוי לקדש ולהזות ממנו כמו שקדם לך

מסכת פרה פרק ה משנה ח (ח) הבדל יש בין אמרו שוקת שבאבן לבין הסלע לפי שהסלע הוא קראו אבן קיים בארץ והנה דינו דין הרים ואבן. הוא אבן מטלטלת והחפירה אשר יהיה בה הוא כלי בלי ספק וממלאין בה ומקדשין בה וכבר ידעת שהקדוש הוא השלכת האפר במים:

ושפופרת הנוד. הוא האבוב אשר יושם בפי הנוד לצוק ממנו היין או המים וכיוצא בהן ואם נתערבו המים אשר בזאת החפירה עם המים אשר בחפירה אחרת או בהיות הנקב בהבדל העובר בין שתי החפירות כשפופרת הנוד או בהיות המים צפין על זה ההבדל עד שיחברו מים במים והשליך האפר באחד מב' השקתות כבר נתקדשו המים בכללן

מסכת פרה פרק ה משנה ט (ט) סיד. הוא קבא"ץ בלע"ז וגפסיס. הוא חרסית הנקרא גיא"ש בלע"ז אם יתחברו הכלים חיבור שלם הנה שב הריקות אשר ביניהם כמו כלי אחד ומעת שישליך האפר במקום אחד מהן שבו כל המים מקודשים מסכת פרה פרק ו משנה א (א) אמר יתברך (במדבר יט) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. הנה יצטרך שיהיה הוא בעצמו אשר יקבץ בין המים והאפר אמנם אם שם האפר על ידו או על צד הכלי ואז נפל על המים או ששפך [שנשפך] האפר מכליו במים הנה אין זה מים מקודשים והוא קדוש פסול ואם גלה השפופרת אשר בה האפר ולקח ממנו די שישליך על אלה המים ואחר פקק זאת השפופרת אשר בה האפר או סגר פתח הבית או זולת זה קודם שישליך האפר במים הנה זה האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם. אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהן זה האפר כבר נפסלו לסיבת התעסקו לשוב פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהן האפר וכבר קדם לך ברביעי מזאת המסכתא שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג"כ כבר פסל אלו המים לפי ששומת השפופרת של אפר בארץ מלאכה ואם החזיקה בידו וכפפה עליה [וכפה ידו] עד שלא יתפזר מה שבה מן האפר ואחר זה השליך האפר אשר לקח במים הנה הוא כשר לפי שאי אפשר בלתי זה לפי שאנחנו כבר אמרנו בעת מי שגלה השפופרת ולקח האפר שאם השיב פקק השפופרת פסל המים ואם שם השפופרת בארץ פסל המים ולא נשאר לו אלא שיאחזנה בידו עד שיטיל את האפר ואחר זה ישיב פקקה ויניחנה מידו ויעשה מה שירצה וכבר התבאר לך ממה שאמר שם שאפר הפרה עצמו יקרא ג"כ קדוש וזה ממה שראוי שתזכרהו תמיד בשארית זאת המסכתא מסכת פרה פרק ו משנה ב (ב) כבר ביארתי לך שאפר הפרה יקרא ג"כ קדוש ואם היה אפר הפרה עומד על פני המים יאמרו ר"מ ור"ש שהוא יכול לקחת מזה האפר שעל פני המים ויקדש בו מים אחרים וכן אם קדש מים ואחר כלו אלה המים ונמצא אפר הפרה בקערורית הכלי ואמרו ר"מ ור"ש שהוא ינגב זה האפר ויקדש בו פעם שנית וחכמים לא יתירו זה והלכה כחכמים בכל מסכת פרה פרק ו משנה ג (ג) כבר ביארנו בכלים (פ"ג מ"ב) שהטפי. הוא כלי צר הפה מאד יצא ממנו מה שבו טפות טפות ואם בכלי מים רבים ובה זה הכלי צר הפה והוא ג"כ מלא מים והשליך אפר הפרה בכלי אשר המים רבים בו הנה שבו אלה המים מים מקודשים עם המים אשר בפי כלי צר הפה להתחברות מים במים ואע"פ שפיו צר ולא יכנס בו דבר מאפר הפרה לא נחשוב המים אשר בתוך הטפי מובדל מהמים אשר בשוקת. אמנם הספוג והוא צמר הים הנה אינו כלי ולזה מים שבתוכו אינן מקודשים לפי שכבר קדם לך שאין מקדשים אלא בכלי ואופני התחבולה בזה שישפוך כל מה שבאלה המים ולא יגע בספוג כלל לפי שאם יגע בו יעשה זה שיצאו מן המים אשר בו אשר כבר התבאר שאינן מקודשין ויתערבו עם אלה המים המקודשין ויפסידו כל המים וכבר התבאר זה בפרק אשר קודם זה מסכת פרה פרק ו משנה ד (ד) ידוע שעלי ירקות יטמאו טומאת אוכלין לפי שהן מכלל האוכל והוא יאמר שהממלא חבית מים חיים לקדש אותה מתנאי המלוי שיהא בכלי כמו שקדמנו ואם יעזור אל המים ליגר בכלי בידו או ברגלו או בדבר שמקבל טומאה מן האוכלים שהוא פסול לפי שלא נתמלאו בכלי וזה דומה למי שישאב בהן או בעלה מן המעיין וישים בחבית ובתוספתא הזולף בידיו וברגליו ובחרסית של שוקת פסול מפני שלא נתמלאו בכלי ואם עזר אל המים להגיעם לזה הכלי בדבר שאינו מקבל טומאה הנה אלו המים כשרין לפי שאלו הדברים אשר יעזרו אותם יהיו דומים לשוקת יגרו עליה המים המלוי אמנם יהיה בזאת החבית אשר הגיע בהן המים עתה בענין הגרת המים על דבר שאינו מקבל טומאה והם מים חיים כמו שיהיו במעיין ולא יקראו שאובין אז עד שיגעו בחבית כמו שהתבאר במקוואות מסכת פרה פרק ו משנה ה (ה) המשל בזה שיהיה אוגן חפור בצד עין המים או גת וישקיע האדם ידיו בזה המעיין (ויעלו המים ממנה אל זה האוגן) כדי שיגברו מי מעיין ויעלו וימלא זה האוגן הנה אלה המים אשר בזה האוגן אין ראוי בהן טבילה לזב כי אינן מים חיים והזב לא יטהר אלא במים חיים ואין ראוי ג"כ שילקח מאלה המים לטהרת מצורע אשר בא בהן המאמר אל כלי חרש על מים חיים שיצטרך שיהיו אלה המים כבר נלקחו ממקורם בכלי חרש וכן אמר במי חטאת (במדבר יט) ונתן עליו מים חיים אל כלי. ויצטרך שילקחו ממקורם בכלי כמו שקדם וזהו מפני שלא נתמלאו בכלי שב על היותם פסולים למצורעים ולקדש מי חטאת אמנם לזבים הנה הוא רמז להפסד אם נתמלא בכלי לפי ששבו מים שאובים ופסול לכל הטמאים מסכת פרה פרק ז משנה א (א) תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במלוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספתא שהיחיד אם מלא לאחרים ואפילו מלא להן אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מלא לעצמו כלי אחר כלי הנה המלוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המלוי השני כאשר מלא זה בהיות שני קידושין אמנם אם מלא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולן קדוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כגון מי ששאב בפעם אחד:

וה' קדושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבדה וקדוש אחד שיערב המימות כולן וישליך אפר הפרה בכולן בפעם אחת הנה על זה השרש אמר שאם היו רבים ומלא כל אחד מהן כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהן לשום הכל קדוש אחד או בהפך כולן כשרין לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדש ה' קדושין ומילא אחד אחר אחד הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן הב' נפסלה מפני שאיבת הג' וכן כולן כפי מה שביארנו אלא חבית אחרונה אשר לא נעשה אחריה מלאכה היא כשרה לפי שלא נתמלא אחריה דבר וזה המשפט בעצמו (לא נמלך) [לנמלך] לקדשן קדוש אחד כי זה לא יועילנו בעת המלוי אמנם מאשר מלאן לקדשן ה' קדושין ואם נהפך הענין ומלאן זו אחר זו לקדש קדוש אחד הנה הן כשרים אפי' [אם] קדשן קדוש אחד כמו שביארנו אך למה שהביא ושב וקדשן ה' קדושין הנה החבית אשר ישליך בה האפר תחלה כשרה בין שהשליכה בחבית שמלא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולן כשרים לפי שבמלוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש מאלה החביות פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולין לפי שהמלוי על קדוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלה החביות והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקדש בראשונה להיותה כולו מלוי אחד ואם אמר לו קדש לי את אלו כולן כשרין לפי שיקדש אדם לזולתו קדושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מלא

מסכת פרה פרק ז משנה ב (ב) אמר בין לו בין לאחר. ר"ל שזה הוא אם מלא לעצמו או מלא לאחרים אם התחיל להתעסק במלאכה אחרת בעת המלוי פסול והשאיבה עסקה מכלל העסקים ולכן אם מלא לשנים כאחד שאיבה לכל א' מהן עסק השאיבה יפסול לאחר ולכן שניהן פסולין מסכת פרה פרק ז משנה ג (ג) אם לו פסול. ביאור זה שאם קדש לעצמו פסול לפי שבעת לוקחו ההשתדלות בידו אחת נפסלו המים שלו קודם שישליך בהן האפר ולא השליך האפר אלא במים פסולין ואם היה מקדש לאחר ואין לו באלה המים דבר הנה הוא קדוש כשר לפי שאין בלקחו ההשתדלות לעצמו להפסיד מה שלזולתו וא"ת שהוא כבר לקח ההשתדלות בעת הקדוש כבר ידעת שהקדוש לא יפסל בעשיית מלאכה ואמנם נפסל אם קדש לעצמו מדרך שהוא התחיל להתעסק קודם שישליך האפר באלה המים אשר נשאבו והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ומזאת הסיבה בעצמה המקדש לו ולאחר בזמן אחד שלו פסול לפי שהוא כבר התחיל להתעסק קודם שישליך האפר במים שלו ונפסלו בעשיית מלאכה ואם קדש לב' כאחת שניהן כשרין לפי העיקר אשר הודעתיך לפי שאין לו יכולת בלוקחו להתעסק בפסול המים אשר שאב לזולתו ושמור זאת הכוונה והבינה מסכת פרה פרק ז משנה ד (ד) שמור אלו הג' עיקרים שהמקדש או מזה בשכר שזה הקדוש וזאת ההזאה פסולין וכבר קדם לך בד' מבכורות (דף כט.) הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. והעיקר השני שהמלוי בשכר מותר והעיקר הג' וכבר נכפל פעמים רבות שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ואם יהיו אלו העיקרים קיימין ואמר איש לאיש קדש לי ואקדש לך הנה אשר קדש בתחלה הוא קדוש כבר ואשר קדש באחרונה הוא קדוש פסול לפי שהוא מקדש בשכר וכאילו יוליך זה אשר לפניו ויעשה לו תמורה ממה שקדם לו אצלו מן האחת ואם אמר איש לאיש מלא לי ואמלא לך הנה אשר מלא בתחלה פסול בהיות כוונתו בעת המלוי שימלא לו הוא תמורה ממנו והוא כמו מלא לו ולאחר בבת אחת אשר קדם שזה פסול ואשר ימלא באחרונה כשר לפי שהוא ממלא בשכר ואם אמר איש לאיש קדש לי ואמלא לך שניהן כשרין ואמנם אשר קדש בתחלה הנה הוא קדוש כשר ואע"פ שיהיה כעושה מלאכה בשעת קדוש כי זה בלתי מפסיד לקדוש ואשר מלא באחרונה כשר לפי שהוא ממלא בשכר וזה מותר והפך זה מבואר ממה שזכרנו מסכת פרה פרק ז משנה ה (ה) הממלא לו ולחטאת. מי שימלא מה שייחד לעצמו או לשתותו או לרחוץ בו את זולת זה וימלא אחר לקדוש ויצטרך שיקדש אשר ייחדו לעצמו עד שלא יפסל מי חטאת בעשיית מלאכה וכבר ביארנו באהלות (פט"ז מ"ב) שאסל הוא הקנה אשר יושם על הכתף ויתלו בו דבר אשר ינשא במשא ואמר יתברך (במדבר יט) למשמרת למי נדה. בזמן שהן שמורים הן מי נדה ולכן ישימם נכחו עד שיהיו שמורים נכח עיניו ואם מלא שני כדים הנה אי אפשר לו אלא שישים א' נכחו וא' מאחוריו מסכת פרה פרק ז משנה ו (ו) כבר ביארו בתוספתא ענין זאת ההלכה ואמרו המוליך את החבל לבעלים לדרכו כשר וענין זה שהוא אם מלא מים לחטאת והיה החבל מוכן אצלו ולקח החבל בידו בעת נושאו המים להשיבו לבעליו ואם היה הולך לדרכו ופגע באדון החבל מידי עברו יתננו לו וישלים דרכו וזה מותר ושלא לדרכו פסול לפי שהוא יצא מדרכו מפני החבל עד שישיבנו לבעליו אחר ישוב לדרכו ואלה המים פסולין לפי שכבר עשה מלאכה עם המלוי והנה הכשירו ביבנה הוראת שעה לזה שהוא כשר ואע"פ שהוליך שלא לדרכו מסכת פרה פרק ז משנה ז (ז) אם שאב המים וקבץ החבל בידו בעת השאיבה שורות כמו שיעשו האנשים בעת השאיבה הנה זה כשר לפי שזה דרך השואבין לעשות ואם שאב והשליך החבל בארץ עד שהעלה הדלי ואח"ז שב וקיבץ החבל בידו חלק חלק פסול שהוא לקח ההשתדלות שאינו מכוונת השאיבה קודם שישליך האפר במים מסכת פרה פרק ז משנה ח (ח) דע שזאת הכוונה והוא שהשואב מים לקידוש הנה ישאב בכלי כפי מה שראוי ויקבץ המים במקום אחד והוא נקרא שוקת ויהיה כל מה שיש שם מן המים בשוקת כשר והנה יקודשו אלה המים והם בשוקת ויושאב ממנה מעט מעט עד שיכלה והנה לא יסור מקחת מזאת השוקת מעט מעט ויקדש אותו ויזה עד שישלם וישוב וימלא מן השוקת. ולקיחת מים מן השוקת יקרא זולף וכבר ידעת העיקר שכל מי שיעשה מלאכה שאינה ממה שיעזור בשאיבה ולא מכוונתה שהוא יפסול את המים ולכן אם הצניע את החבית אשר ירצה למלאות לבלתי תשבר או שכפאה על פיה לנגבה כשיעור מה שישאב לא יפסל לפי שזה מכוונת השאיבה וכן אם הסיר החרסית מתוך השוקת בעת השאיבה להתקבץ בה מים רבים הנה כל זה מצרכי המלוי ואם תיקן זאת החבית או הגביה לשאת בה אפר פרה או מים מקודשין או ניקב השוקת לבלתי יעכבוהו החרסים בעת שידלה המים מן השוקת כל זה אינו מכוונת המילוי וכבר עשה מלאכה במילוי ולכן פסול מסכת פרה פרק ז משנה ט (ט) הורה הוראה. שהבדיל בין המותר והאסור וכן אם דן דיני ממונות או חלצה ומיאנה בפניו כמו שהתבאר בתוספתא והיות האדם הולך והיה אוכל ממה שלא יפסיד המלוי. ודבור א"ר יהודה מבואר מסכת פרה פרק ז משנה י (י) כבר ידעת שהממלא כל עוד שיעשה מלאכה קודם הגיע האפר באלה המים הנה הוא פסול אך אם מסר המים לשומר שישמרם הנה שבו ברשות השומר וכל עוד שיעשה השומר מלאכה בעת שמרו אלה המים פסלן ואם עשה בעל המים מלאכה לא פסלן להיות המים ברשות שומר זה אם יהיה השומר טהור אמנם אם היה טמא המים פסולין לפי שהוא בחזקת טמא ואמר רבי אליעזר ואע"פ שבא והגיע בהזייתו ברשות הטמא הנה הוא נשאר תחת שמירת הבעלים וכל עוד שעשו מלאכה נפסלו המים לפי שזה השומר לא הקפיד בשמירתו להיותו טמא ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת פרה פרק ז משנה יא (יא) בקדוש אחד. שנתערבו המימות והשליך בהן אפר אחר כמו שביארנו הנה הן יחד כאיש אחד ואע"פ שכל אחד מהן מילא ונשא לעצמו והלך ג"כ מה שיש לו להלוך שזה מותר כמו שקדם ואין הלכה כרבי יוסי מסכת פרה פרק ז משנה יב (יב) אוכל על מנת לקצות. הוא שיחתוך הפירות כשהן פגין לייבשן וישירם ואחר יאכלם הנה הוא לא יפסול המים כמו אשר מענין הליכה מהלוך אם היה רצונו שיגדור הנה הוא לא יפסול בזה הרצון עד שיגדור וכן זה לא יפסול אע"פ שנשרו מאלו הפירות ושכבר נשלמה מחשבתו ועשה מלאכה וזה כולו כפי מה שביארנו שאין בכל ענין המלוי פסול:

ואמרו בשביל שלא יאבד. הוא תנאי בפסלות לפי שהוא אם השליכה שם משום שאין לו צורך בהם ולא יקפיד אם ישארו או יאבדו הנה הוא לא פסל

מסכת פרה פרק ח משנה א (א) זה כולו כבר קדם עיקרו בפרק אשר לפני זה וזה שאני כבר ביארתי ששוקת שם המקום אשר יקובץ בו המים מוכן לקדוש וכל עוד שיעמדו בשמירת טמא הנה הן בחזקת טומאה ושהשומר אשר ישמור המים הוא אשר יפסול אם יעשה מלאכה לא בעל המים לפי שכבר מסרן לשומר והוסיף בזאת ההלכה עיקר אחר והוא שאע"פ שיהיו השומרים רבים למים יעשו כולם מלאכה זולת אחד מהן הנה המים כשרים לפי שזה האחד לבד נשימהו שומר ונחשוב השאר כמי שעזב השמירה והעבירה לזולתו מסכת פרה פרק ח משנה ב (ב) כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין טמאים יטמאו אוכלין ולא יטמאו אדם בהיות אלה המשקין ולד הטומאה כפי מה שביארנו שם ואמנם יטמאו אוכלין ומשקין הידים לבד וכבר התבאר בחגיגה (דף יח.) שהאיש הטהור לחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו ועוד יתבאר בעשירי מזאת המסכתא שהטהור לחטאת אם נגעו משקין טמאים בבשרו הנה הוא טהור כמו שהיה אלא אם נגעו בידיו כאשר ביארנו וכן ג"כ הטהור לחטאת אם נגע בכלים טמאים כבר נטמא ואע"פ שאלה הכלים אינן אבות הטומאה כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא וכפי זה העיקר אם נפלו משקין טמאים על בשר המקדש הנה הוא נשאר בטהרתו ואם נפלו על סנדל או בכסותו נטמאת וטמאהו להיותו נוגע בכלים טמאים והנוגע בכלים טמאים טמא לחטאת ואין לחשוב באמרנו משקין טמאים פה שהם טמאים באמת אבל אפי' היו טהורים לקדש הנה הן כמו משקין טמאים לגבי חטאת כמו שיתבאר (פ"י) ושמור זאת הכוונה וזכרה מסכת פרה פרק ח משנה ג (ג) פרים הנשרפים. הוא פר כהן משיח ופר העלם דבר ופר יוה"כ וכן שעירי עכו"ם וכבר ביארנו בחמישי מזבחים מופת היות אלה כולן מטמאין בגדים והוא אמר בנין אב כל שדמו נכנס לפנים השורפו מטמא בגדים אמנם פרה אדומה הנה זה בפסוק (במדבר יט) והשורף אותה יכבס בגדיו. וכן בא הפסוק בפר יום הכפורים וממנו ידענו זה הבנין אב כמו שביארו בזבחים (פי"ב). וכבר ביארו בתוספתא [פ"ו] שפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלים ומשקין ושעיר המשתלח לא יטמא כלל אמרו מפני שהוא חי ואין חי מטמא כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר:

אמר והמשלח. הוא לשון התורה כמו והמשלח וגו' ולהן יחדה המשנה ואמרה אין מטמאין בגדים לפי שהיא תטמא אוכלים ומשקים כמו שהגדתי

מסכת פרה פרק ח משנה ד (ד) כבר ביארנו בפתיחה שנבלת עוף טהור אמנם תטמא האדם בבית הבליעה ואז יטמא בגדים בנוגעו בהן וזה מדרבנן אמנם אם נגעה נבלת עוף טהור עצמו בבגדים לא תטמאה וכן לא תטמא אדם בנגיעה. ועוד יתבארו הוראה זו בטהרות בתחילת המסכתא מסכת פרה פרק ח משנה ו (ו) כבר ביארנו ג"כ בפתיחת זה הסדר שכלי חרש לא יהיה אב הטומאה לעולם ושלא יטמא כלי חרש אלא באב הטומאה או במשקים טמאים ובהיות זה ג"כ יחוייב שלא יטמא כלי חרש לכלי חרש בשום פנים אם נגע בו ומהעיקר המוקדם שכלי חרש יטמא משקים ואלה המשקים יטמאו כלי חרש להיותן משקים טמאים וכבר ביארנו אלה העקרים כולן תכלית הביאור בפתיחת זה הסדר מסכת פרה פרק ח משנה ז (ז) זה ג"כ עיקר כבר קדם ביאורו בפתיחת זה הסדר והוא שהראשון והשני אם נגעו במשקין יטמאם וישיבם תחלה וכל שני לטומאה פוסל את התרומה כמו שזכרנו שם וכמו שנבאר בטהרות (פ"א) וכן טבול יום הוא מכלל מי שיפסול התרומה כי הוא לא יטמא משקין ואפילו משקה תרומה. כי הוא לא יטמא אך יפסול אותן לבד וישובו משקין פסולין לא טמאין כמו שביארנו בפתיחה מסכת פרה פרק ח משנה ח (ח) כל הימים דינן דין המקוה. ר"ל שאינן מים חיים כמו מי המעיין ואין ראוי בהן טבילה לזבים ולא ילקח מהם מים לטהרת מצורע ולמי חטאת רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי מעיין וראוייה בהם טבילה לזבים ולקדש בהן מי חטאת:

ואמנם קרא האל הים המקיף ימים להיות בו ממיני המימות כולם לא שכל ים יקרא מקוה כמו שיאמר רבי מאיר:
וזוחלין. המימות הניגרים הנוזלים ועוד יתבאר במקואות (פ"ה) שהמעיין מטהר בזוחלין רוצה לומר שאילו היו מיני נוזלין אצל מעיין הנה באלה המים הנוזלין תכון בהן הטבילה ואפי' היה זה שיעור שיהיה כמו המעיין ואין כן במים הנגרין מן המקוה אבל לא יטהר עד שיהיה מקובץ שיעור מ' סאה ועוד יתבאר זה במקואות (שם). ואמר רבי יוסי ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבם כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרין הנוזלים מכלים יטהרו בכל שהוא כמעיין ונחשבם כמקוה לענין שהן פסולין למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי

מסכת פרה פרק ח משנה ט (ט) מוכין. מזיקין וביאר איך יהיו מזיקים אם שיהיו מלוחין או חמים ואע"פ שהן נובעים אינן מים חיים וכן המעיינין אשר יבשו בקצת העתים והן אשר יקראו מכזבים אמר הפסוק (ישעיה נח) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ר"ל שלא יפסקו וייבש ואחר אמר שאם לא יבשו אלא אחר זמן ארוך הנה הם כשרים ובפולמוסיות המושל. וכבר קדם לך בסוטה (דף מט.) בפולמוס של אספסיינוס ירצה שיהיה זה בימי הממשלה הפלונית או בזמן פלוני הרחוק הוא אשר ייבש זה המעיין או בשנים הרעים ואין הלכה כר' יהודה מסכת פרה פרק ח משנה י (י) מי קרמיון ופיגה וירמוך שם נהרות בא"י:

מי ביצים מימות ההטפחה מאמרו ביצותיו וגביו. שניהם כשרים:
ונתערבו כמו שהיה מתערב מזה המעיין עם מי מעיין אחר אשר כל אחד מהן מהמימות כשירין ר' יהודה פוסל המעורב מהן יחד לקדש ממנו מי חטאת ואין הלכה כר' יהודה

מסכת פרה פרק ח משנה יא (יא) רבי יהודה אומר לא יצריך לזאת השוקת שומר בהיותה ידועה שהיא תבא ממי מעיין ומדרך בארות המים אשר יושלך בהן חרסים או זולתה יעכרו המים לפי שהוא יעורר האבק מקערורית הבאר וכן אם השליך טיט במים יעכור לשעתו ואם יעזב זמן ישקע הטיט למטה ויזקקו המים והם יקראו המים הזכים והדקים ומים צלולים ומזה אמרו עד שתצל מלשון צלול. ר"ל עד שיזוקק ויזוכך ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל: מסכת פרה פרק ט משנה א (א) כמו שיקרא הכלי אשר בו המים המוכנים לקדוש שוקת כך יקרא הכלי אשר בה מים מקודשין צלוחית ואם נפל באלה המים מים אחרים בלתי מקודשין אמר רבי אליעזר שהוא יזה שתי הזאות וישליכם חוץ לכלי ותשאר השאר מי חטאת כשרין וכן אם נפל טל במי חטאת יושם הכלי בשמש הנה זה הטל הוא מה שייבש תחלה וישאר שארית המים כשרים ויערה. הוא שיריק הכלי וינגב. הוא שינגב הכלי ואז יכניס בו מי חטאת ואם נפל בו דבר ירשום כמו הדיו והווטריאול"ו והאורפומינט"ו אשר זכר הנה לא יצטרך שינגב הכלי לפי שאם נשאר בו דבר הנה הוא נראה לפי שהוא ירשום ואם רחץ הכלי עד שלא נשאר בו רושם או בעת ששפך מי הנדה לא נשאר בזה הכלי זה המראה הרושם אינו צריך לנגב מסכת פרה פרק ט משנה ב (ב) אמר שאם נפלו שקצים ורמשים באלו המים מקודשין ונתבקעו אלה הבעלי חיים כמו שיקרה לבעלי חיים אם נשארו במים זמן מה אחר המות הנה אלו המים פסולין ואע"פ שלא נשתנו מראיהן וכן אם נשתנו מראיהם אע"פ שלא נתבקעו בתוכן הנה הן פסולין אמנם אם לא נתבקעו השרצים ולא נשתנה מראה המים הנה הן כשרים אלא אם נפלו בתוכה חפושית הן פסולין אע"פ שלא נתבקעה ולא נשתנה מראה המים וסיבת זה שהיא נקובה כמו גבעול הקנה ויכנסו המים מצד זה ויצאו מצד אחר ותתערב עמהם לחוות קרבתם ולכן יפסלו המים:

ודירה וכנה שבתבואה. הם העש והתולעת אשר יולדו בקמח והם בעלי חיים יבשין אין לחות נראה בהם ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' אליעזר בן יעקב

מסכת פרה פרק ט משנה ג (ג) שתה מהן בהמה פסולין:

מפני שיגר ממה שהגיע בפיה ובשפתיה בכלי והוא כבר נתערב ברירה ויפסיד הכל:
שהיא מלקת:

תלוק בלשונה ותתערב הלחות אשר בלשונה באלו המים והלכה כר"ג ואין הלכה כר"א מסכת פרה פרק ט משנה ד (ד) כשיטה:

אם הטה הכלי לשתות ממנו הנה הוציאן מהכנתם לקידוש:
ר' יהושע אומר כשישתה שהוא כמו הנחש והבהמה ובעת שתותו יתערב לחות פיו בשארית מי חטאת ולכן אם שפך המים בפיו מבלי שיקריב פיו עם פי הכלי לא פסל וזה כוונת גרגר. לקוח מן הגרגרת והוא השיפוי כובע ר"ל אם שפך בגרונו ואשר זכר ר' יוסי מחלוקתו אמת לפי שהוא הולך על עקרים הקודמים והלכה כר' יהושע בשני המאמרים

מסכת פרה פרק ט משנה ה (ה) עוד יתבאר לך בזה הפרק שמי חטאת שנפסלו מטמאין. ולזה אמר לא יגבלם בטיט לפי שזה מוכן למי שיגע בזה הטיט והוא לא ידע שיטמא ור' יהודה אומר מעת שנתערבו בו בטיט בטל דינם ולא יטמאו ואמרו בספרי חטאת היא (במדבר יט). מכאן אמרו פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ר"ל שאם נשחטה אחר זה בפחות מכ"ד שעות בשרה טמא ואם נשחטה אחר כ"ד שעות מעת שתותה בשרה טהור וקבל מופת על זה מאמרו כי דינה משפט החטאת ואפי' נשתנה בחלל הפרה או נתערב בעפר ואין הלכה כרבי יהודה בשני המאמרים מסכת פרה פרק ט משנה ו (ו) הנה נזדמן פעם אחד בזמן מה ונשאו כלי במי חטאת בספינה ומצאו כזית מן המת בקערורית הספינה ונטמאו אלו להיותם במקום טמא כפי העיקר אשר יתבאר בפ' אשר אחר זה וגזרו גזירה שלא תנשא בספינה לעולם ולא יעביר ג"כ הכלי אשר בו מי חטאת או אפר חטאת על גבי המים ולא יושלך מעבר לעבר ותעבור על הנהר לפי שזה כולן דומים להעברה בספינה. וזאת היתה כלל הגזרה וראוי לו שיעביר מי חטאת בעצמו וזה שילך בנהר ויפסיקהו והם בידו לא שישוט והם בידו לפי שגזרו שלא ישוט באופן מן האופנים והוא אמרו אבל הוא עובר במים עד צוארו ואחר זה אמר עובר הוא הטהור לחטאת אם שט במים או עבר בספינה הנה הוא טהור וכן אם שט ובידו כלי ריקם טהור לחטאת או מים שאינן מקודשים שהן נשארו טהורין כמו שהיו לפי שלא גזרו אלא על האפר ועל המים המקודשין אמנם האנשים והכלים ומים שאינן מקודשין לא גזרו עליהן מסכת פרה פרק ט משנה ז (ז) אפר מקלה: אפר אלסועא"י ואין הלכה כר' אליעזר מסכת פרה פרק ט משנה ח (ח) כבר ביארנו בראשון מכלים שמי חטאת יטאמו אדם וכלים וביארנו על איזה אופן יטמאו במגע ובמשא ובאיזה אופן לא יטמאו זה אם היו טהורין בעצמן אמנם אם נפסלו מי חטאת כגון שנתערבו עם מים אחרים או שתתה בהמה מהן כפי מה שהתבאר בזה הפרק או אם נטמאו מי חטאת כגון שנגע בהן טמא או שנטמאו באופן מאופני טומאת משקין אשר קדם ביאורם הנה מזה ידבר בזאת ההלכה. וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שאין כל איש טהור לכל הדברים אבל יהיה לדבר טהור וטמא למה שהוא יותר מעולה במדריגה וקדושה מזה הדבר אשר הוא טהור לו ואמר שם שאלה מי החטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה כל עוד שנגע בהן בין שנגע בידו או נפל מהן מעט על גופו שאין ראוי לו לאכול תרומה לפי שהוא טמא אע"פ שהוא טהור לחטאת ר"ל לקחת המילוי ולקדש ולהזות הנה הוא נשאר בטהרתו ולא יטמאנו בין שנגע בידו או בגופו ולפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו אלה מי חטאת ונגע בהן טהור לחטאת בידיו הנה יטמאו וסיבת זה שכל מי שיגע במשקין טמאים נטמאו ידיו כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר ואם נפלו משקין טמאים על שאר הגוף לא יטמא האדם כמו שביארנו שם וכבר נשרש אצלנו שרש. והוא אמרם בחגיגה (שם) ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו כל זה אם נגע בידיו והוא טהור לחטאת נטמא כולו מסכת פרה פרק י משנה א (א) כבר ידעת שאין כל אדם טהור או כל כלי טהור באמת הוא טהור לגבי חטאת אבל עד שיטהר לחטאת כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח:) ושם אמרו יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ר"ל לגבי חטאת כמו מדרס הזב בשוה ואף ע"פ שהיתה בתכלית הטהרה והבן זה העיקר וג"כ שהכלי שהוא טמא באמת או במדרס או במת אם הגיע אליו תנועה מפני האדם ולא תנועת היסט אבל תנועה יותר חלושה ממנו כמו שנבאר בזאת ההלכה הנה זה האדם נטמא וזה היא טומאת מדף והיא טומאה קלה מדרבנן ובראש מסכת נדה (דף ד:) אמרו בטומאת מדף דרבנן דכתיב קול עלה נדף. ר"ל תנועה חלושה הנה זה חלק אחד מחלקי טומאת מדף ונשאר חלק אחר. והוא כל מה שיגיע על הזב מלמעלה מן הכלים ואפילו היה בינו ובינם מכסים רבים מאד הנה זה הכלי העליון יטמא והוא יקרא מדף. לפי שהוא כלי הגיע אליו תנועה חלושה מן הזב אך זה הכלי יטמא טומאה קלה. ר"ל שלא יטמא אדם וכלים כמו המשכב אמנם יטמא אוכלים ומשקין לבד וזה המדף הוא ולד הטומאה לא אב הטומאה כפי העקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר ועוד נבאר דין מדף בעקריו והוראותיו ומופתיו מן הפסוקים בפ' אחרון מזבחים וכבר קדם לך בכלים (פ"א) זכרון הכלים אשר יטמאו במדרס ואחר מניתי לך אלו העקרים שים שכלך להבין זאת ההלכה. אמר שכל כלי אפשר בו שיטמא במדרס וזה כשיהיה ראוי למשכב או למושב כפי מה שהתבאר בכלים ואין הבדל בין היותו טמא או היותו טהור כל עוד שהגיע זה אשר הוא טהור לחטאת בזה הכלי תנועת מדף הנה נטמא לפי שכל מה שיאות למדרס לגבי חטאת מדרס הזב נחשבהו לא לענין נוגע או נושא אלא לענין טומאת מדף לפי שאנחנו נשימהו במדריגת המדרס האמתי:

ואדם כיוצא בו ר"ל כל האדם מן האדם ואף על פי שיהיה טהור הנה הוא כמו זה הכלי הראוי למדרס אשר אמרנו שהוא יטמא טהור לחטאת אפי' במדף ואמנם במגע לא דבר בו ואם היה זה הכלי ראוי לטמא טמא מת ואינו ראוי למדרס א"ר יהושע שהוא כמו הראוי למדרס וכל עוד שהגיע אליו ממנו תנועה נטמא זה המניע ואפי' היה הכלי המונע טהור ר' אליעזר אומר אפי' היה הכלי המונע טמא מת מניעו אינו נטמא לחטאת לפי שלא נעשה זה זולת הדבר אשר הוא ראוי למדרס וחכמים יאמרו אם ידענו שהוא טמא טומאת מת לא זולתו מן הטומאה אז יהיה מדף לחטאת ושמע המשל הנזכר דתוספתא אשר יתבאר לך ממנו טומאת מדף ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע וחכמים והוא שאם סגר פתח מן הפתחים ומפתח תלוי בזה הפתח ויניע המפתח בעת סגירת הדלת א"ר אליעזר שאפי' היה המפתח טמא טומאת מת הנה אשר סגר הבית טהור לחטאת ר"ל למלאות ולקדש ולהזאה כמו שהיה בתחלה ור' יהושע אומר שאפי' היה המפתח טהור הנה זה האיש טמא למלאות ובתוספתא אמרו. מעשה בר' ישמעאל שהיה מהלך אחר ר' יהושע אמר לו טהור לחטאת שהסיט את המפתח הטהור של תרומה מהו טמא או טהור אמר לו טמא. וחכ"א שאם היה המפתח טמא מת אז יהיה סוגר הדלת טמא לחטאת ואם היה טהור סוגר הדלת טהור לחטאת ולמה שבא לשון המשנה ואמר בטמא מדף ובטהור אינו מדף והיה קם בלבול אם יהיה זה הכלי טמא באיזה טומאה היתה שהוא יטמא במדף הוצרכה התוספתא לביאור סברת חכמים ואמרה הטמא שנטמא טמא מת ולא טמא מדף ר"ל שזה הכלי כבר נטמא במת לא שיהיה הכלי עצמו נטמא טומאת מדף כמו שזכרנו ר"ל שהוא יהיה וולד הטומאה והלכה כחכמים

מסכת פרה פרק י משנה ב (ב) כבר ביארתי לך שהמדף שם הכלי שעל גבי הזב והוא ולד הטומאה ולא יטמא זולת אוכלים ומשקין אך לעליונות מדריגות החטאת כמו שיתבאר שמנו מדף שיטמא אדם וכלים הטהורין לחטאת וכאשר תשמע לגין של חטאת דע שהוא הכלי אשר בו מים מקודשים וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאין ומשקין טמאין לא יטמאו האדם במגע אלא אם נגע בידיו ביחוד נטמאו ידיו לבד וכבר ספרנו בעיקר של חטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו ולכך אם נגע הטהור לחטאת באוכלין ומשקין הטמאים לחטאת בידו נטמא כולו ושכל המשקין והאוכלין אף על פי שהיו טהורין לקדש הנה הן טמאין לגבי חטאת ורבי יהושע אומר שאם הסיטן בידו כאילו הוא נגע בידו ואין הלכה כרבי יהושע מסכת פרה פרק י משנה ג (ג) קלל. הוא הכד הנקראת קלה תרגום (בראשית כד) ותער כדה ונפצת קולתה. והוא יקרא הכלי אשר בה אפר הפרה קלל של חטאת ודיבורו פה בכד של חרס שאינו מטמא מגבו או כלי אבן וכיוצא בו מן הכלים אשר לא יקבלו טומאה בשום פנים כפי מה שהתבאר בכלים (פ"ב) וזה אם נגע בשרץ טהור ואמנם אמרו שאם הניח זה הכלי על גבי השרץ מטמא האפר לעיקר אבאר לך וזה שהאל ית' אמר באפר הפרה (במדבר יט) והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ואמרו חכמים שאם הגיע האפר בעצמו על גבי דבר טמא אין זה במקום טהור ורבי אליעזר אומר בהיות הכלי טהור מקום טהור הוא וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאים ומשקין טמאין אמנם יטמאו הכלי מדרבנן ועוד יתבאר בסוף מסכת זבים שכתבי הקודש פוסלים את התרומה כמו שני לטומאה ונתבאר סיבת זה שם לפי שהיא גזירה מדרבנן ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן אם הגיע הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר ור' יוסי לא ישמור זה בטומאה דרבנן והלכה כחכמים בכל מסכת פרה פרק י משנה ד (ד) לא תחשוב שזה התנור נטמא בשרץ וכיוצא בהן מאבות הטומאה ואשר יגע בו נטמאו ידיו כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים אבל הוא תנור טהור לפי שהכלי הטהור לקדש טמא הוא לחטאת כמו שיתבאר וכבר ידעת העיקר בחטאת שמי שנטמאו ידיו נטמא גופו:

וכבר ביארנו שאסל קנה ינשא עליו משא ואם מתחו המקבל על תנור טמא ובקצותיו שני כדים בהן אפר הפרה הנה טמא האפר להיותה בזולת מקום טהור וכן האיש העומד על התנור טמא לחטאת עומד במקום טמא ומי חטאת בידו הנה נטמא האפר להיותה בידו והוא במקום טמא כי הנה הכלי במקום טמא ור"ע אומר בהיות הכלים אינם על עצם התנור אלא יוצאין ממנו אינם במקום טמא ואין הלכה כר"ע ואני מופלא בהיות נוגע לתנור יטמא לחטאת וברגלו טהור וכבר התבאר אצלינו שכל מי שיגע בכלי הטמא לחטאת (ולא נגע) [ונגע] באי זה אבר שהיה מגופו הנה נטמא לחטאת ואפילו נטמא זה הכלי במשקין כמו שביארנו בפרק שמיני והקרוב אצלי בסיבת זה היות זה המין מן הכלים לא יהיה לעולם אב הטומאה עד שיטמא אדם ר"ל כלי חרש אשר דין התנור ודינו דבר אחד כמו שביארנו במקומות ממס' כלים והשאירוהו לגבי חטאת ג"כ על ענינו ר"ל שיטמא את הידים לבד

מסכת פרה פרק י משנה ה (ה) כבר ביארנו בפרק י"א ממסכת שבת (דף צז:) סברת ר"ע שהוא מחשב קלוטה כמי שהונחה וכפל סברתו הנה ואמר שאם העביר זה הלגין על התנור טמא הנה כאילו הונח שם וחכ"א כאשר לא הונח ע"ג מקום טמא הנה הוא טהור ואחר ביאר שאם עמד טהור לחטאת ע"ג תנור טמא ובידו כלי טהור לחטאת ריקם הנה זה הכלי טהור לחטאת נשאר על עניינו וכן אם היה בידו כלי ממים שאינן מקודשים הנה הן ג"כ נשארות בכשרותם שאנחנו לא נצריך מקום טהור אלא לאפר הפרה כמו שביאר הפסוק או למים מקודשים מסיבת האפר אשר בה מסכת פרה פרק י משנה ו (ו) זאת ההלכה גדולה העומק מאד רבות הקושי ולכן אראה שאזכור בה שרשים אשר נבנו עליה אלה הפרצות אע"פ שכבר הקדמתיך אלה ההקדמות מפוזרות במקומות מזאת המסכתא והן ז' שרשים. הראשון שהכלים הטהורין לתרומה או לקודש טמאין הן לגבי חטאת כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח.) והשרש השני שכל אדם טהור לתרומה או לקדש טמא לחטאת והשרש השלישי שכל מה שאמרנוהו והצענוהו בפתיחת זה הסדר ממשפט ראשון וב' וג' וד' אמרנו שאב הטומאה לבד הוא אשר יטמא אדם וכלים ושולד הטומאה לא יטמא אדם וכלים ואין כלי מטמא כלי אמנם זה כלו לגבי טהרת הקדש וטהרת תרומה אמנם לגבי חטאת כל כלי טמא לחטאת מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ועוד יתבאר זה בפ' אחרון מזאת המסכתא. והשרש הד' שהטהור לחטאת אם נגע בכלי טמא לחטאת נטמאו ידיו השרש הה' שהטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו והשרש הו' שהדברים אשר יטמאו הידים הן במשוש ואם יהיה בין היד ובינם מסך כמו עלה נייר וכיוצא בהן הנה הן לא יטמאו הידים ואפילו הניעם ואחזם ושם כאגר הוא נייר והשרש הז' שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כפי מה שהתבאר בראשון מכלים ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכוין לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו או במגע ובמשא כמו שיתבאר מפירושינו בראשון מכלים ואחר מניתי אלה הז' שרשים שים שכלך להבין זאת ההלכה אמר שאם נגע לגין של מי חטאת בלגין של קדש או של תרומה הנה לגין של חטאת כבר נטמא לפי שלגין של קדש ושל תרומה טמא הוא לגבי חטאת אמנם לגין של קדש ושל תרומה הנה הוא נשאר בטהרתו אם החזיק הב' לגינין בשתי ידיו שהן רוצה לומר לגין של חטאת ושל קדש או של תרומה להיותו טמא לגבי חטאת כמו שהתבאר ואם ניטמא ידו ניטמא גופו וששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו ניטמא לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג"כ טמא לחטאת יטמא במי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשרש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה גם כן ולזה יטמא לגין של קדש ושל תרומה אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו האחרת וכמו זה המשפט בעצמו יחויב כאילו היה לגין של חטאת כרוך בנייר אשר בידו ולגין של קדש אשר בידו האחרת בלי מסך לפי שהגלות זה הלגין אשר הוא טמא לגבי חטאת הוא אשר יטמא גופו עד שיהיה מטמא החטאת ונושא החטאת יחייבוהו לטמא התרומה אשר בידו אחרת או הקדש כמו שביארנו ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורין לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהן וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה לגין של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאנו ג"כ נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות ולזה ישאר לגין של תרומה טהור וכן אם היו שניהם בשני ניירות כי העיקר היות של קדש ושל תרומה בנייר כמו שביארנו וחלק ר' יהושע על זה ההבדל ואמר ואפילו היה של תרומה בנייר ושל חטאת בידו טמא בהעלותו שני לגינים בשתי ידיו לפי שזה הלגין שהוא טמא לגבי חטאת כמו שיטמא הטהור לחטאת אם נגע בו כן יטמאנו אם נשאו כפי מה שהתבאר מסברתו במסיט אוכלין ומשקין בידו בזה הפ' אשר אמר שהוא טמא לחטאת ואע"פ שלא נגע ולשון התוספתא:

זה הכלל כל שמטמא מי חטאת במגע מטמא במשא וזה הדבור אמנם אמרו שם בתת סבה למאמר ר' יהושע של חטאת טמא והבן זה ואחר זה אמר אם היו נתונים על הארץ ונגע בהן. רוצה לומר אם היו לגין של קדש או של תרומה מונח על הארץ ולגין של חטאת ונגע טהור לקדש או לתרומה הנה של חטאת טמא לפי שזה הטהור טמא הוא לגבי חטאת ושל תרומה או של קדש טהור לפי שהוא אע"פ שהיה טמא לחטאת וטימא את הלגין לא טימא מי חטאת אשר בתוך הלגין (עד שישוב טמא לתרומה) לפי שהוא לא נשא מי חטאת (ולא נגע בהם אמנם) [אלא] נגע בלגין לבד והבן זה כי זה עיון דק שאם הסיט זה הטהור לקדש לגין של קדש ושל חטאת הנה שניהן טהורים אצל החכמים אחר שלא נגע ור' יהושע יטמא של חטאת כמו אם נגע שהמסיט אצלו בזה האופן כמו נוגע כמו שכבר נתבאר מסברתו בזה הפרק ואין הלכה כר' יהושע בשני המאמרים

מסכת פרה פרק יא משנה א (א) אם מצאה מכוסה בידוע שאדם הוא אשר כיסה אותה והיה ראוי להיות טהור לחטאת והנה לא יהיה לפי שרוב האנשים אינן טהורין לחטאת ולזה תפסל ואם מצאה מגולה הנה לא נאמר שאדם גילה אותה באמת אבל גילה אותה בעל חיים אשר לא יפסול מי חטאת בנגעו בה אלא בשתית קצת מימיו כפי מה שהתבאר בפרק התשיעי ושם התבאר שר"ג אומר שנחש אם שתה מי חטאת פסלן. וכבר ידעת העיקר והוא שמי חטאת ואפר חטאת לא יהיו אלא במקום טהור ומים שאינן מקודשין לא נשמור בהם זה ולשון ספרי קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר (במדבר יט) במקום טהור ואין זה מקום טהור מסכת פרה פרק יא משנה ב (ב) עוד יתבאר לך במסכת אשר אחר זאת (טהרות פ"ד מ"ה) שיש שם ספק טומאה תשרף עליו תרומה ויש שם ספק טומאה לא תשרף ולא תאכל וזהו ענין תולין ויש שם ספק טומאה לא תטמא התרומה בשום פנים אבל תשאר טהורה כמו שהיתה ומותר לאכילה ולכן אמר שכל ספק טומאה שנתחדש בחטאת אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה טהורה והותר לאכילה הנה הוא טהור גם כן לגבי חטאת וכל ספק טומאה שיתחדש בחטאת אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה תלויה הנה זה החטאת תשפך ואם נעשו חולין על טהרת החטאת כמו שיתבאר במסכת טהרות (שם) שיעשו חולין על טהרת הקדש ועל טהרת תרומה ונתחדש להן כמו זה הספק טומאה הנה הן ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת וכמו זה הספק בחטאת תשפך כן ג"כ אלו הטהרות ישרפו ולא ידמה שפיכת החטאת לשרפת הטהרות שלא נעשה לאכילה ואלו נעשו לאכילה:

והרפפות:

הן שבכות מעץ כמו שביארנו בשלשה עשר מאהלות:

ורעדות. עצים מחוברים חבור חלוש ולזה נקרא רעדות להתרעדם אם יינעו ואמר שהן אינן כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה ולא חטאת לפי שהן אינן ראויין לטומאה:
ורבי אליעזר אומר שהרעדות הנה לפעמים ישב אדם עליהן והן ראויות למשכב ולזה יהיו טמאות לחטאת וזה אצלי דומה בלתי אפשר שיאמר ברפפות וברעדות כי לא תמצא בתוספתא ובברייתא מה שיתאמת בו כוונת זה המאמר

מסכת פרה פרק יא משנה ג (ג) כבר ביארנו פעמים רבות שאוכלין טמאים לא יטמאו משקין או אוכלין אחרים אלא אם יהיו כביצה (לגבורות) [תרנגולת] וכבר ביארנו שכל האוכלין טמאין הן לגבי חטאת ואפילו לקדש ולאלה השרשים אם נפל דבלה של תרומה כביצה לתוך מי חטאת נטמאו המים ואפילו היתה תרומה טהורה ומי שיאכלה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נדה כפי מה שהתבאר בראשון מכלים במי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב כמו שביארנו בתשיעי בסנהדרין (דף פג.) ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובין הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובין הן ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובין ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהן וישוב ראשון לטומאה ואין הלכה כר' יוסי מסכת פרה פרק יא משנה ד (ד) כשתעיין העקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר תמצא שכל טעון טבילה מן התורה אמנם הוא אב הטומאה או ראשון לטומאה ושם ביארנו שראשון עושה שני בחולין וכ"ש במעשר ובתרומה ובקדש ועוד יתבאר זה בטהרות (פ"ב):

לאחר ביאתו במים אשר הוא טבול יום יאמר ר' מאיר שהוא יפסול את התרומה ויטמא את הקדש וחכמים אומרים שטבול יום כמו שיפסול את התרומה כן יפסול את הקדש ולא יטמא בשום פנים וכבר זכרנו זה בפתיחה בהתבארנו טומאת משקין וכן אומרים חכמים שטבול יום אם היה טעון ביאת מים מן התורה חייב על ביאת מקדש עד שיערב שמשו אף על פי שטבל וכבר קדם לך בראשון מכלים שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים אך אינו חייב אלא על עזרת ישראל כמו שביארנו שם והלכה כחכמים

מסכת פרה פרק יא משנה ה (ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים:

כמו אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים ועוד יתבאר לך שהוא מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהוא אינו טעון הערב שמש ולזה לאחר ביאתו מותר בכלן ורוצה לומר לאחר ביאתו במים ואינו חייב על ביאת מקדש לפי שהיא טומאה קלה מדרבנן והפסוק לא אסר ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה מדאורייתא כמו שאמר בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא

מסכת פרה פרק יא משנה ו (ו) האזוב:

מכלל האוכלים ולזה לא יטמא אלא אחר הכשר ואם נגע בו אפילו מי שאכל אוכלים טמאים הנה הוא יטמאהו ולא יזה בו מי חטאת וכן יטמא זה הטעון ביאת מים ואפילו מדברי סופרים למים שאינן מקודשין המוכנין לקדש. ולכלי ריקם הטהור לחטאת ר"ל כלי שטהור לגבי חטאת לשום בו אפר פרה או מים מקודשין וכיוצא בזה והלכה כחכמים

מסכת פרה פרק יא משנה ז (ז) שם לווי. שם מחובר:

אזוב זה. ירצה לומר שאם יראהו הרואה יאמר אזוב הוא זה מבלי שיודיעהו בדבר ואמנם יחוייב האזוב בתרומה אם נזרע בגנות כפי העקרים אשר ביארנו בזרעים ואמרו אזוב תרומה טמאה פסול (ותאמר) [וא"ת] איך אפשר בו ההזאה והוא יטמא מי חטאת ואפי' היתה תרומה טהורה כפי מה שקדם לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא מי חטאת אלא אם תהיה כביצה ואפילו אם היתה טמאה:
ותמרה. פה יקראו הכיס אשר בו יהיה הזרע בקצות הענפים:
ויונקות. הוא אשר בארץ:
גבעולין. הוא הפרח קודם שיפתח כל עוד שהוא מקובץ בכיס אחד:
ואחר אמרו ואין חייבין על היונקות על ביאת המקדש כוונת זה שאם היה טמא והוזה עליו ביונקות ובא אל המקדש הנה הוא פטור אף על פי שלא (יעבור) [יצא] בזאת ההזאה כי אחר שהוזה עליו בזאת לא נאמר בו את מקדש ה' טמא ואין הלכה כר"א

מסכת פרה פרק יא משנה ח (ח) אלו המשקין לא תחשבם משקין טמאים אבל אפילו משקין טהורים מעת שהוכשר פסול להזות בו להיותו מוכן לטומאה ואין הלכה כרבי מאיר מסכת פרה פרק יא משנה ט (ט) שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שרש גבעול אחד ויבא בשלשה הענפים שלשה גבעולין ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה בכל קלח שלשה גבעולין:

מפסגו או מפסקו הכל אחד רוצה לומר שאם היה שרש אחד ובו שלשה ענפים יפשחם עד שישובו שלשה קלחים ואחר יקשרם וישיבם אגודה אחת לפי שבא הפסוק (במדבר יט) ולקח אזוב. ואמר בפסח מצרים (שמות יב) ולקחתם אגודת אזוב. הנה הצריך שתהיה אגודה ולא תהיה פחותה משלשה ענפים ובסיפרי נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה לקיחה האמורה להלן שלשה אף לקיחה האמורה כאן שלשה:

גרדומיו. שארית הגבעולין אם נשארו העלין ועבר עליו הזמן ואפילו לא נשאר מהן אלא שיעור מועט מכל גבעול והלכה כר' יוסי מסכת פרה פרק יב משנה ב (ב) מיצה. הזיל ויצק מלשון (ויקרא א) ונמצה דמו:

טובל ומעלה כדרכו. ולא נאמר אך אלה המים אשר עלו באזוב אבל אמנם הוא מן המים אשר בפי הכלי לצרות פיה והתחברות האזוב בה לא תצטרך טבילה ורבי יהודה אומר שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר:
ובלבד שלא יספג:
לא ינגב הכלי בזה האזוב כמו שינגב טיט הנרוק בבגד לאמרו השי"ת וטבל במים. עד שיהיה שם טבילה והוא אמרם עד שיהיה במים כדי טבילה ואין הלכה כרבי יהודה:
הזאתו פסולה:
לפי שההזאה תצטרך כוונת המזה ואמרו אפילו הן מאה ירצה בו שהוא מזה על כל הזאת אחת תכלול הכל ולא נצטרך הזאה נפרדת על כל איש ואיש

מסכת פרה פרק יב משנה ג (ג) אמר ה' ית' (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא. יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשרה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה לפי שהוא הטביל את האזוב להזות על דבר המקבל טומאה ולא יצטרך לטבול פעם שנית אמנם אם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואחר הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שהיא בעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שנית עד שיטבול את האזוב פעם שניה לכוונה שיזה על הטמא והוא אמרו אם יש באזוב ישנה הפירוש הנכון שאע"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול ובתוספתא אמרו בתתם סיבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה כך הזאתו פסולה: ואמרו מים המנטפין הוא. שאם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו המים מן האזוב טפות הנה אלה הטפות כשרות להזאה ר"ל שיטבול בהן האזוב ויזה מהן ולכן יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כמו שהתבאר בראשון מכלים ולא נדריך אלה הטפות במדריגה מה שיוטף מדבר טמא בעת ההזאה עליו אשר לא יטמא כמו שהתבאר לפי שאלו לא עשו מצותן לפי שהטבילה טבילה פסולה לפי שהוא טבל לשם דבר שאינו מקבל טומאה וכן יתבאר מן התוספתא ביאור זאת ההלכה ותבינהו מסכת פרה פרק יב משנה ד (ד) כבר קדם לך שמזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו ואם היה אחד מזה מחלון של רבים לטהר האיש והזה על איש טמא וחשב שהוא כבר נטהר ובא אל המקדש ואחר נמצאו אלה מי חטאת פסולין אשר לא הגיע אליו טהרה שלימה הנה הוא עם זה לא יתחייב קרבן להיותה בחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים אשר ספקו טהור כמו שיתבאר במסכת אשר אחר זאת ולא נאמר אליו לאיזה דבר לא חקרת על אלה המים ואז תבוא אל המקדש כי מן הידוע שלא יקרה לטהר הרבים אלא במים כשרים אמנם אם היה חלון של יחיד הנה יחייבהו שיחקור ואז יבא אל המקדש ולזה חייב קרבן לפי שדומה ג"כ לספק טומאה ברה"י אשר ספיקו טמא. וכהן גדול פטור מקרבן בשני הענינים יחד לפי שהוא לא יחוייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו כפי מה שביארנו בשני מהוריות (דף ט.):

מחליקים. [ממעידים והוא מלשון (ש"ב כד לד) ולא מעדו קרסולי] מעמידים ודורסים ידרסו כי הוא יאמר שחלון של רבים אשר נשרה הקרקע נגדו כאשר יפול עליה מי חטאת תמיד הנה האנשים היו מעמידים באלו המים ויגוללו שמלותם והיו ג"כ דורסין [אותן] ברגליהם ולא היו נמנעים מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים מפני שמי חטאת שכבר הוזה בהן לא יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כפי מה שביארנו בראשון מכלים והוא אמרו מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין

מסכת פרה פרק יב משנה ה (ה) זאת ההלכה יזכור בה ענין אחד מן הכוונה הקודמת והוא שמי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין ולכן אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקו בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אף על פי שעל זה הקורדום ממי חטאת כדי הזייה הנה הנושא הקורדום בידו טהור כמו שהיה ולא נאמר שהוא נשא מי חטאת לפי שכבר עשו מצותן וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מה שיטמא במת טומאת ז' הוא אב הטומאה וידוע הוא שלא יצטרך הזאה אלא מי שנטמא טומאת שבעה וכן ביארנו שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וולד הטומאה לא יטמאנו ולאלה העקרים אמר שהטהור יחזיק הקרדום הטמא בבגדו יהיה בגדו ולד הטומאה ולא יטמאנו ומבואר הוא שיצטרך שיהיה בקרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב בזה הכנף אב כמו שביארנו שם ואחר ישוב לבאר כמה שיעור ההזאה אשר תטמא במשא ואמר כדי שיטביל ראשי גבעולין וכוונת מאמר רבי יהודה על אזוב של נחשת שלא ידובק בו דבר ולא ישאף מאלה המים אשר עליו דבר ואין הלכה כרבי יהודה מסכת פרה פרק יב משנה ו (ו) כבר ידעת שאוכלין טמאים לא יטמאו זולתן אלא כביצה ואחר אמר שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא אזוב שני ושני לשלישי וכן עד עולם לענין מי חטאת ביחוד לפי שלא אמר בהן לא רביעי ולא עשירי אלא הכל טמא:

דע שאמרו פה המזה באזוב טמא אמנם ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדריגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולים. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שביארנו בפרק אשר קודם זה

מסכת פרה פרק יב משנה ז (ז) כבר ביארנו שלענין חטאת אדם מטמא אדם וכלי מטמא כלי אל לא תכלית ולא יאמר לא שני ולא שלישי ולשון התוספתא אין אומרים בחטאת זה ראשון וזה שני אלא אפילו הן מאה כולן תחילה שאין מונין למי חטאת: עיסה שנעשית על גבי חטאת ונגע שרץ באחד מהן אפילו מאה כולן תחלה שאין מונין למי חטאת מסכת פרה פרק יב משנה ח (ח) תבנית הפעמון מפורסם והקיפו יקרא זוג והלשון אשר בפנים אשר ישמיע הקול בעת תנועתו יקרא ענבול והן מחוברים יחד וכאשר יזה מי חטאת על האחד מהן נטהר הכל והכוש אשר יטוו בה הוא מחובר מג' חלקים החלק הראשון עץ אשר עליו הדבר הטווי או המפותל והחלק השני קצה הברזל או הנחשת אשר יהיה בקצה זה העץ והוא אשר יקרא צינורא והחלק השלישי המכביד והוא פיקה והוא אשר יקרא במערב נולה ואמר שהכוש אשר יטוו בה החבלים הנעשים מן הגומא והוא כוש של רובן אם נטמא לא יזה מי חטאת לא על עצם העץ אשר יחובר עליו החבל ולא על המכביד אלא על קצה הברזל לבד לפי שהיא הכלי האמיתי ואם הזה על אחד מהן הנה הוזה וטהר הכוש בכללו אמנם כוש של פשתן הנה חלקיו כולן חבור לפי שהוא מתוקן ההתחברות וכלי עור שהזה על אחד מהן נטהרו כולן:

והמלבן מרובע מעץ יתרכב למעלה מן המטה וכבר ביארנו זה בכלים פעמים רבות אמר אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן אם הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה ולא יטהרה המלבן בהזאה אשר על המטה:
וידות הכלים הקדוחות דפנות הכלים הנקובות והוא שיהיה הנקב בנצב ויורכב קצת זה הכלי בזה הנקב כמו הסכינים ונקרא אל חדיד הנה הכלי אשר הן כן הם ומושבם כגשם אחד לטומאה וכן להזאה הזה על אחד מהן טהור כל הכלי:

וחדוקות. בעלות הלשון והוא שיהיה קצה הנצב נכנס בכלי כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי מסכת פרה פרק יב משנה ט (ט) סלים וקנתל כלים מחובר מקנים יתרכב בה אלה הסלים עד שינטל הכל בפעם אחת:

ומטה של טרבל כלי מעץ דומה לעץ שדשים בה התבואה והוא כלי בעל חליות יתרכב קצת חלקים בקצת:
וכליבה. נעשת מופרקת הרגלים ורגל מרגליה יקרא קרן של כליבה:
וכן קרנים של יוצאי דרכים כלים בעלי חליות יצאו בהן הולכי דרכים ישתו בהן המים:
ושלשלת המפתחות. שלשלת יתחברו בה המפתחות:
ושלל הכובסין. תפירת הכובסים וזה שהכובסין יתפרו הבגדים כי יקל התלבנותם בעלותם יחד ואין התפירה מתוקנת אבל אלו החבורין התלושין כולן הן חבור לטומאה ואם נטמא אחד מן החבורים נטמא הכל ואין חבור להזאה אבל יצטרך שיזה על כל פרק

מסכת פרה פרק יב משנה י (י) אמר הש"י (במדבר יט) וטבל במים טהור. ואמר טהור לרבות את הקטן שיש בו דעת ואחר אמר והאשה מסעדתו ומזה ר"ל שאם היתה אשה שפסולה להזות ראוי היא שתעזור המזה ותחזיק אלה המים אשר יזה ממנו ר"ל מי נדה אך לא תחזיק יד המזה כלל מסכת פרה פרק יב משנה יא (יא) אמר השי"ת (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחויב בלילה ויזה עליו מבקר היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באיזה יום שיהיה ולשון סיפרי אין לי אלא ליום שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת"ל וחטאו מ"מ אמנם אם לא נתאחרה הזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום ההוא ויעריב שמשו וזה לשון התורה: אמר (שם) וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת"ל וחטאו ואח"כ וכבס בגדיו: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פרה מסכת דמאי פרק א משנה א (א) היסוד שנוסדה עליו זאת המסכתא הוא מה שאני אומר כי הדמאי והוא הספק שלא נודע אם הוציאו ממנו מתנות הקב"ה אם לא חובה להוציא ממנו חלק ממאה והוא מעשר מן המעשר וינתן לכהן ויוציאו ממנו מעשר שני ויאכלהו בעליו בירושלים כמשפט מעשר שני או יגאלנו על פי מה שיתבאר במקומו ואינו חייב להוציא ממנו לא מעשר ראשון ולא מעשר עני כי מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים והעיקר אשר בידינו בדינים המוציא מחבירו עליו הראיה וזה הדבר ספק ויש לומר ללוי או לעני הבא ראיה שלא הוציאו ממנו זה שאתה מבקש וטול ולא נעשה כן במעשר מן המעשר מפני שהוא תרומה כמו שביארנו והוא חוק לכהן והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנת כהן הוא חייב מיתה בידי שמים ומדרך האיסור הוציאנו ממנו חוק לכהן לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ולא נתחייב הדמאי בתרומה גדולה שהדמאי הוא הנקנה מעמי הארץ ופירות ע"ה דמאי ואין איש מיקל בתרומה גדולה לא עם הארץ ולא זולתו אלא כולם היו מפרישין אותה וכן אמרו כי יוחנן כהן גדול אשר תיקן בדמאי אלו הדינים כמו שנבאר בסוף מעשר שני שלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ולפיכך שמור זה העיקר. ופירוש הקלים. שאלו הדברים הנזכרים דיניהם קלים ואינם מחוייבים דבר מחיובי הדמאי לא תרומת מעשר ולא מעשר שני והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות ואינם נכנסים ברשות איש אחד ומעט מזער הם שנוטעים אותם ורובם הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו מחוייב במעשרות ונקבצו בהם שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל:

ופירוש אלו המינין שיתין מין ממיני התאנים המדברים ורימון נקרא אלנב"ק ועוזרדין פירוש אלעזדו"ר ובנות שוח מין ממיני התאנים הלבנים נותנים פריים מג' שנים לג' שנים ובנות שקמה נקרא גמי"ז והוא ג"כ תאנים המדברים וכל אלה לא יהיו כי אם בהרים ובמדברות:
נובלות. הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת והוא גם כן רובו הפקר:
וגופנים. מין מהירקות דומה לשבת:
ונצפה. נקרא בלשון ערב קפ"ד:
והאוג. נקרא סמא"ק של ארץ ישראל והם אילנות עושין אשכולות אדומות ויאכלם:

וחומץ ידוע וביארו בגמרא כי זה הדין היו דנין כי בזמן ההוא לפי שהיו עושין החומץ מן התמד והיה זה התמד הפקר אבל היום שחזקתו מן היין הוא חייב בחיובי הדמאי:

והכוסבר. הוא זרע גד:
ודופרא. מלה מורכבת דו פרי ודו בלשונם הוא זוג ר"ל שיתן פריו שתי פעמים בשנה והוא מין ממיני התאנים:
ושקמונה. שם מקום:
מוסטפות. מבוקעות והם ממיני אותם התאנים ואלו האילנות לדעת רבי יהודה שהיו נוטעים אותם בגנים ועל כן חייבים דין דמאי ואין הלכה כר' יהודה והעיקר שתהיה מחזיק בו שכל צמח שחזקתו מן ההפקר ואינו נטוע אלא מעט אינו מחוייב מן הדמאי

מסכת דמאי פרק א משנה ב (ב) ירצה לומר שמעשר שני של דמאי דיניו קלים ולא חייב בו מה שחייב במעשר שני האמיתי והוא כי מעשר שני האמיתי כשיגאלנו בעליו לנפשו יוסיף החומש על דמיו ממה שאמר הכתוב (ויקרא כז) חמישיתו יוסף עליו ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו הוא שאמר הכתוב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית כמו שיתבאר:

ואונן. הוא האיש שמת לו מת ויתחייב עליו אבלות וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא כל זמן שלא נקבר עד סוף יום קבורתו אבל הלילה שלאחר יום הקבורה שהוא ליל יום שני מן האבילות הוא אונן מדרבנן וכל זמן שנקרא אונן אסור לו לאכול מעשר שני והוא מה שאמר הכתוב לא אכלתי באוני ממנו (שם) ופירות מעשר שני אמר הכתוב עליהם אחר שהעלו אותם לירושלים אסור להוציאם משם אלא יאכל אותם שם כמו שיתבאר ואסור לאבדם בדרכים אפילו מעט מהם אבל יוליך הכל או דמיו לירושלים ואסור לתתם לעם הארץ בירושלים כי אנו חוששין שמא יאכלנו בטומאה והכתוב הזהיר על זה באמרו לא בערתי ממנו בטמא (שם) והותר כל זה במעשר שני של דמאי כמו שתראה:
ומה שאמר ואוכל כנגדו. ר"ל שפירות מעשר שני של דמאי אשר התרנו לו לתתם לעם הארץ יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שוים ויאכלם בירושלים כמעות מעשר שני:
ודע כי מעשר שני האמיתי מותר לפדותו בזוזים של כסף ויחזרו הזוזים ההם קודש ויחזרו הפירות חולין וזהו ענין מחללין ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן ויצאו המעות הראשונות לחולין ויחזרו השניים קודש וכן יעשה בזוזים השניים אם ירצה וכן יעשה אפילו אלף פעמים ואסור לפדות פירות מעשר שני האמיתי בנחשת ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחשת מפני שאמר הכתוב וצרת הכסף אבל במ"ש של דמאי יהיה מותר על דרך ההיקל ועוד אבאר לך זה החילול באר היטב במסכת מעשר שני ואין הלכה כר"מ

מסכת דמאי פרק א משנה ג (ג) קמח לעורות. לעבד בהם העורות:

וכזיב. שם מקום והוא המפריש בין א"י שהחזיקו עולי בבל ובין שהחזיקו בה עולי מצרים ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כמו חו"ל והעיקר שיש אצלינו חזקת א"י חייב עד שידוע שהוא פטור ועל כן יתחייב בה הדמאי בדינין אשר זכרנו וחזקת חו"ל פטור עד שידוע לך שהוא חייב לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחו"ל חיובי הדמאי ולא נאמר שמא פירות א"י הם והוציאם חוצה לארץ:
והמדומע. הוא דבר המעורב מחולין ותרומה ועוד אבאר דינו במסכת תרומות ואולם קראוהו מדומע כי התרומה שמה דמע והוא מה שאמר הכתוב (שמות כב) מלאתך ודמעך:
והלקוח בכסף מעשר. הם הפירות שלקחו בירושלים בכסף מעשר שני כמו שיתבאר במקומו:
ושיירי המנחות. הוא הנותר מן המנחה אחר שיקריב ממנה מלא קמצו והנותר ההוא אוכלים אותו הכהנים כמו שחייב עליהם הכתוב ואמרו בגמרא בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו:

ושמן ערב. הוא שמן המור מסכת דמאי פרק א משנה ד (ד) מערבין בו. עירובי חצירות ועירובי תחומין:

ומשתתפין בו. הוא שיתופי מבואות והוא העירוב שיעשוהו אנשי המבוי כדי שיהא מותר להם להשתמש מחצר לחצר בשבת כמו שיתבאר בעירובין:
ומברכין עליו. הוא שיברכו עליו ברכת המזון:
ומזמנין עליו. כשיהיו האוכלים שלשה כאשר ביארנו בברכות:
ומפרישין אותו ערום. ר"ל יוציאו מה שצריך להוציא והיא תרומת מעשר ומעשר שני והוא ערום לא יהיה חייב עליו ברכה ועל כן יפרישוהו ערום ואילו נתחייב עליו ברכה על הפרשת תרומת דמאי ממנו לא הותר לו לברך עד שיכסה עצמו. ומותר לו ג"כ להפריש תרומת דמאי בין השמשות ואינו מותר לעשות כן בודאי מפני שבין השמשות ספק אם הוא מן השבת או מן החול ואינו מותר להפריש תרומות ומעשרות בשבת כמו שיתבאר במקומו:
ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך הוא שיוציאו מעשר שני בלבד ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו למדנו מהענין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום [משא"כ בודאי] ר"ל בטבל האמיתי אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון וזה מותר בלבד שישמור השיעורין והדמיון בזה כגון אם יהיו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחילה ויאמר זה מעשר שני ואח"כ יוציא עשרה סאין ויאמר זה מעשר ראשון ועל כן שים לבך לשמור ענין זה:
וגרדי. הוא אורג:
וסורק. הוא עושה הצמר במסרק והשמן שיסוך בו האורג ידו אינו מאבדנו בגופו ולפיכך הוא חייב בדמאי ואשר ימשח בו סורק הצמר הוא נאבד בצמר ומפני זה פטור מן הדמאי וענין פטור שלא יתחייב להוציא ממנו מעשר דמאי

מסכת דמאי פרק ב משנה א (א) כבר הקדמנו בפרק הקודם לזה שמכזיב ולהלן פטור בדמאי ואמר עתה שאלו הדברים הנזכרים מחוייבים דיני דמאי בכ"מ אחד שיהיו בא"י או בחו"ל ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו אלא לחלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בא"י בלבד ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא:

דבילה. תאנה ידועה בתכלית המתיקות א"א למצוא כמוה בשום פנים אלא בא"י:
ומה שאמר והתמרים. ר"ל מין מהתמרים הגסים לא ימצא כמותן בשום פנים אלא בא"י:
והחרובין. מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד לא ימצא כהם אלא בא"י:
ואורז. מין ממיני האורז לבן מאד לא ימצא כמוהו אלא שם:
וכמון. שגרגריו מיושרים ואותו ר"ל באמרו כמון:

ומה שאמר כל המשתמש ממנו פטור. ר"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח פטור ולא נחוש שמא יתערב באורז של א"י מסכת דמאי פרק ב משנה ב (ב) ר"ל מי שירצה להיות נאמן על המעשרות ושנאמין בו כשיאמר זה מעושר וזה אינו מעושר ולא יהיו פירותיו דמאי ירגיל עצמו במעשים אלו עד שיהיה נודע בהם ויצא לו שם ואז יהיה נאמן:

וענין אינו מתארח. שלא יאכל וישתה אצלו:
ומה שאמר על עצמו אינו נאמן שאחר שאכל אצל עם הארץ ופירות עם הארץ דמאי ואינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו ומאחר שאינו נאמן על מה שיאכל היאך יהיה נאמן על מה שאנו אוכלין ונסמוך על דבריו כשיאמר זה מעושר ואין הלכה כר' יהודה

מסכת דמאי פרק ב משנה ג (ג) חבר נקרא תלמיד חכם וכן יקראו לתלמידי חכמים חברים ואולם נקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנה כי היא חברה לשם שמים:

ומה שאמר בכאן להיות חבר ר"ל שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה ואמרינן בגמרא בכורות (פ"ד דף ל:) הבא לקבל עליו דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים ותלמיד חכם אינו צריך בפני שלשה ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו ויעמוד שלשים יום כדי שנבחנהו תמיד ואז יהיה נאמן על טהרת משקין וכסותו כמו שיהיה נאמן תלמיד חכם:
ואמר כי הוא לא ימכור לעם הארץ לא פירות לחים ולא פירות יבשים שהרי הוא גורם להם טומאה מפני שפירות עם הארץ בחזקת טמאים כמו שיתבאר במקומות מן המשנה וזה סובר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:
ואינו לוקח ממנו דבר לח. מפני שהוא בחזקת טמא ולוקח ממנו כל דבר יבש כי האוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר באחד משבעה המשקים כמו שיתבאר במקום אחר והוא מה שאמר הכתוב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע והעיקר שיש אצלינו שנאמן עם הארץ לומר פירות אלו לא הוכשרו ובשביל זה הותר לקנות מהם הדבר היבש:

ולא מארחו בכסותו. כדי שלא יטמא בה כמו שיתבאר בחגיגה. ואסור לנו לרעות המקנה בא"י מפני שישתלחו על השדות לרעות והוא גזל ועל כן רועי בהמה דקה אצלינו פסולין לעדות כמו שיתבאר במקומו: וענין פרוץ בנדרים מרבה בשבועות ואפי' נשבע באמת כי ברוב השבועות אי אפשר שלא יחלל ואין הלכה כר' יהודה מסכת דמאי פרק ב משנה ד (ד) נחתומין הן האופים לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני כדין הדמאי על פי אשר ביארנו והקלו עליהם בדבר זה מפני שהשוטרים הממונים עליהם נוגשים אותם תמיד שיתקנו משקליהם וגזרו עליהם המדה במכירתם קצב ידוע:

והחנונים. הם בעלי חנויות אסר להם מכירת הדמאי מפני שינקו הנערים הקטנים מהם והם אינם בקיאים להוציא ממנו הדמאי ויאכלו טבל ולא ידעו ופירוש משפיעים המוסיפים על המדה וימכרו במדה גסה והתירו להם למכור הדמאי מפני שהם מוכרין במדה גסה וימלאו המדה ביותר ויוסיפו בו ויקח הקונה יותר מן הראוי לו ועל כן שם הפרשת מתנות הדמאי על הקונה ולא על המוכר:
וסיטונות. הוא קיבוץ:

וסיטון. הוא המוכר מאכלים רבים במדה גסה מסכת דמאי פרק ב משנה ה (ה) אמרו בגמרא מדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש וכבר ביארנו זה בהלכה הקודמת לזאת והמחלוקת בין ר"מ וחכמים כי ר"מ יאמר כל הדברים שדרך בני אדם למכור במדה גסה מותר לו למוכרן דמאי כמו שאמרנו ואם ימוד אותם במדה קטנה אין אנו חוששין אבל מותר למוכרן כמו כן דמאי ואע"פ שהוא מודד במדה קטנה טפלה למדה גסה וזהו ענין שאמר טפלה דקה לגסה ואם הדבר נמכר ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במדה דקה שאינו מותר למוכרו בדמאי כמו שאמרנו לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי ואפי' למדוד אותו מדידה גסה שרבי מאיר הולך אחר הדבר הנמכר וחכמים הולכים אחר המדות ואומרים שאם מכר במדה גסה ואפי' מה שמנהג בני אדם למוכרו במדה קטנה פטור הוא וכבר ביארנו שיעור קב בסוף פאה שהוא ששית סאה:

ומה שאמר ובלח דינר. ר"ל מדה אשר תכיל מה ששוה דינר מהדבר המדוד בה וכבר ביארנו שיעור הדינר שהוא ו' זוזים מכסף ומשקל כל זוז ט"ז שעורים וכן אמרו בגמרתינו נתנו מדה ליבש ולא נתנו מדה ללח נתנו דמים ללח ולא נתנו דמים ליבש:

מוכרן אכסרה. פירוש בלא שיעור ומדה אלא כפי מה שיזדמן לו ר"ל שמוכר אכסרה יהיה כמו המוכר בגסה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' יוסי מסכת דמאי פרק ג משנה א (א) מותר לעניים אכילת דמאי כדי להקל עלינו הצדקה:

ואכסניא. הם האורחין ונעשה זו לחזוק מצות האכסניא בדתינו כדי להקל על בעלי האכסניא:
ומה שאמרו והרוצה לתקן יתקן. ר"ל מי שירצה לתקן הדבר שנתנו לו ולהוציא מתנות הדמאי ממנו יעשה ואולי יקשה עליך ותאמר אחר שהתרנו לעניים אכילת דמאי מפני מה נאמר בלוקחי הצדקה הרוצה לתקן יתקן והוא עני וזה לא יקשה עליך כי מה שהתרנו לעניים דמאי והוא כשינתן להם אכילה אחת בשביל הטעם שזכרנו אבל כשיחלקו עליהם הקופה ונפל לכל אחד מהם חלק טוב ובא ברשותו נתחייב להוציא ממנה חיובי דמאי הלא תראה שאמרו מאכילין את העניים ולא אמר אוכלין העניים והלכה כחכמים ואין הלכה כרבן גמליאל

מסכת דמאי פרק ג משנה ב (ב) לחזום. לכרות או לקצור או לארות עלי הירקות וישליכם כדי להקל משאו לא ישליכם עד שיוציא מהם מעשר כדי שלא יתן מכשול לפני אחרים:

והלוקח ירק מן השוק. הוא כשיקנה הירקות אגודות אגודות בדמים ידועים ונטל האגודות לקנות מהן מה שצריך לו ואח"כ נמלך והחזירם למוכר אין לו להחזיר הירקות שלקח עד שיוציא מהם מעשר ויתן לו דמיו כי אחרי שבאו לידו כבר זכה בהם ואע"פ שלא מנה האגודות לא חסר לו אלה הספירה ודבר זה אינו מפסיד המכירה וזהו מה שאמר שאינו מחוסר אלא מנין:
היה עומד ולוקח. ר"ל שקנה ולא נטל אותם בידו אבל היה המוכר מונה ומייחד אותם לקונה ועוד יתבאר זה במקומו שאין המטלטלין נקנין בנתינת ממון אבל עיקר זכותם במשיכה:
ופירוש נמלך. חזר בעצמו תרגום איעצך אמלכינך (שמות יח):
וטוען. הוא המשוי וזאת המלה בלשון הקודש טענו את בעירכם (בראשית מה) אבל לחזום היא מלה שאינה מצויה מאשר נמצא בידינו מלשון הקודש ולא נמצא לה חבר בתרגום

מסכת דמאי פרק ג משנה ג (ג) להצניע. לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקודש והצנע לכת עם אלקיך (מיכה ו):

ואם נטלן בשביל שלא יאבדו פטור מלעשר לפי שאינו נוטל אותם לעצמו אלא הוא כמו שיציל מיד העכו"ם ומיד הדליקה לזולתו:
ור' יוסי מתיר בודאי. ס"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר' יוסי שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ואין הלכה כר' יוסי

מסכת דמאי פרק ג משנה ד (ד) כבר ביארנו במסכת ברכות כי כל מה שתראה במשנה הפרש בין כותי לנכרי היה כן בזמן שעבר:

ומה שאמר בחזקתן למעשרות ולשביעית. ר"ל שאין לו לחשוד אותן שהחליף אותם אבל הם כאשר היו בתחילה. ואם יוליכן לטוחן נכרי הם דמאי וזה לפי שהטוחן יתקבצו אליו קופות של חטה ואפשר שיחליפן בפירות ישראל אחר שהם מחוייבות במעשרות ועל כן יהיו דמאי. וכשיפקיד פירות אצל הנכרי נאמר שהחליפן משלו ועל כן הם כפירותיו ר"ל כפירות הנכרי ואינם מחוייבין כלום. ור' שמעון אומר אולי ישראל אחר הפקיד אצלו והחליפן בהם ויהיו גם כן דמאי ואין הלכה כר' שמעון

מסכת דמאי פרק ג משנה ה (ה) אין אנו אחראין לרמאים. ר"ל אין עלינו אחריות הרמאין שנאמר שלא יתן לה אלא דבר מעושר כדי שאם תחליפהו לא יהיה לה בו מכשול ותאכלהו מעושר: פונדקית. היא בעלת הפונדק ומנהג הסוחרים לתת לה הקמח והבשר והתבשיל כל אחד מאכלו ולחמו ואין הלכה כר' יוסי מסכת דמאי פרק ג משנה ו (ו) המתקלקל נפסד ונשחת. ר"ל כשישחת לה תבשיל או לחם תקח היא זה הנשחת לעצמה ותחליפנו באחר טוב ממנו ור' יהודה אינו חולק על מה שהוקדם אבל הוא מבאר טעם הדבר וראיה לך על זה מה שאמר אמר ר' יהודה ולא אמר ר' יהודה אומר ויהיה תקון דבר המשנה כך מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל אמר ר' יהודה מה טעם מפני שהאשה רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה ועל כן החליפה לו מה שנשחת כדי לתקן ענייני בתה ור' יהודה חולק במה שאמר בכאן על דברי ר' יוסי שהקדמנו כי ר' יהודה אומר מעשר זה שהוא נותן לה כי הוא שומר שלא יגרום לה מכשול ור' יוסי אומר אין אנו אחראים לרמאים ולפיכך אמר שר' יהודה מודה לר' יוסי בפירות שביעית ר"ל שהותר לו לתתן לחמותו שתבשל לו ולא נחוש שיגרום לה מכשול שמא תקחם ותחליף הנשחת ותאכלם שלא בקדושת שביעית שאינה לדעת ר' יהודה חשודה שתחלוף פירות שביעית מפני שהוא דבר חמור והיו נזהרים בו מאד לפיכך אין לנו לחוש שתאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית אבל נאמר מה שנתן לה מפירות שביעית תחזיר ואפי' יהיה נפסד והלכה כרבי יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו מסכת דמאי פרק ד משנה א (א) אמרו בגמרא שהטעם בענין שהוא נאמן בשבת לפי שאימת שבת עליו ר"ל שעמי הארץ הוא חמור בעיניהם לעשות עבירה ביום שבת מפני כבוד היום לפיכך לא ישקר:

וחשכה מוצאי שבת. ר"ל ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום ומה שאמר בכאן מעשר. ר"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שביארנו והעיקר בידינו שתרומת מעשר של דמאי אע"פ שהוא ספק שתתערב בפירות מתוקנים נדמעו ודין המדומע יתבאר לך אח"ז אמר שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר של דמאי לפנינו ואח"כ חזרה למקומה ונתערב הכל נעשה הכל מדומע וכשנשאלהו אח"כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו והתקנתי זה שהיה מדומע אומר ר' שמעון שזורי שהוא נאמן אפי' בחול כי הוא אומר כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת מדומע עליו ולא יתיר לנפשו אכילתו אחר אשר נתערבה בו תרומה עד שיתקנהו וחכמים אינם מודים לזה ואומרים שאינו נאמן בחול בשום פנים ואפילו במדומע והלכה כרבי שמעון שזורי

מסכת דמאי פרק ד משנה ב (ב) המדיר את חבירו. ר"ל הנשבע על חבירו:

בשבת ראשונה. השבת הראשונה שיקראהו לאכול עמו והתירו זה מפני דרכי שלום:
ומ"ש אע"פ שנדר הימנו הנייה. ר"ל אע"פ שזכר לו בכלל שבועתו שלא יהנה ממנו אם לא יאכל אצלו שצריך לו לעשות כן לחזק החברה ולהרחיק האיבה שתפול ביניהם אם לא יאכל עמו אעפ"כ אינו רשאי לאכול עמו עד שיעשר הוא בעצמו או יעשרו לפניו

מסכת דמאי פרק ד משנה ג (ג) כבר ביארנו שדמאי אינו חייב להוציא ממנו מעשר עני בשנים שמפרישין מעשר עני במקום מעשר שני וזהו בשנה השלישית מן השמיטה והששית כמו שיתבאר ובאלו השנים אינם מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד לפיכך אומר ר' אליעזר אחר שלא יפרישו מעשר עני לא יקרא לו שם:

וחכמים אומרים יקרא לו שם. והוא שיאמר אחר שיפריש תרומת מעשר עשירית מה שנשאר הוא מעשר עני ולא יפרישהו ודעת חכמים בזה כדי שיתקיים מעשר שני מחוייב לדמאי וידע שצריך על כל פנים להוציאהו אחר תרומת מעשר לפי שמעשר עני הוא במקום מעשר שני כמו שיתבאר ואין הלכה כר"א

מסכת דמאי פרק ד משנה ד (ד) ענין קרא שם שיאמר תרומת מעשר המחוייבת לזה הצבור מן התאנים תהיה בזה הצד וסימן עליו אך לא הפרישה מכלל התאנים על כן אמר אע"פ שהם ידועים לא יטלם בשבת וביארו בגמרא שענין מה שאמר לא יטלם הוא לא יתנם וכאילו אמר לא יטלם לנתינה מפני שהוא אסור לתת המתנות בשבת:

ופירוש למודין רגילין:
ומה שאמר ובלבד שיודיעם שיאמר להם זה שאני מאכיל אתכם הוא תרומת מעשר או מעשר עני שאם לא יודיעם יחשבו שמאכילם דרך נדבה ויהיה כמי שמאכיל תרומה ומעשרות לאורחיו או עשה מהן צרכיו

מסכת דמאי פרק ד משנה ה (ה) מה שאמר נאמן אינו ר"ל נאמן על המעשרות לפי שהוא המעשר אבל פי' נאמן הוא איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא והטעם שהוא נאמן באמרו מפלוני קח לי כי בודאי אינו לוקח מאחר לפי שהוא מתיירא שמא ישאל האיש ההוא ויאמר לו אם בא אליך פלוני אם לא מסכת דמאי פרק ד משנה ו (ו) והעיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו ולפיכך לא ישלחנו לאיש שאינו נאמן מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד וכל זה כדי להקל עליו מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה מסכת דמאי פרק ד משנה ז (ז) מתוקן ידוע. ר"ל כבר הוציא ממנו המעשרות:

אינו נאמן. ואע"פ שהוא מהנה לזולתו מפני שאנו חושדין שהם גומלים זה לזה והסכימו ביניהם במה שהביאו למדינה ורבי יהודה אומר שהם נאמנים בזה הענין כדי שיביאו הפירות למדינות ויהיה נמצא בהם הפירות והמשקין ושאר המאכלים לרוב ואין הלכה כר"י

מסכת דמאי פרק ה משנה א (א) דע שהלוקח מן הנחתום הוא דמאי וכבר ביארנו בתחילת המסכת שמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר והיא חלק ממאה ומעשר שני ואם יהיה לחם יתחייב בחלה ולא יפריש ממנו מעשר ראשון וכבר ביארנו הטעם ותרומת מעשר אי אפשר להפרישה קודם המעשר שהיא לו תרומה והוא מעשר ראשון כאשר ביארנו בברכות (פ"ז) אבל הסדר להוציא מעשר ראשון ואח"כ יוציא ממנו עשיריתו והוא תרומת המעשר כמו שאמר הכתוב מעשר מן המעשר ובשביל זה הוצרכו לזה המעשר הנזכר והוא כי מי שיקח ככר לחם מן הנחתום יפריש ממנו שיעור חלתה ותרומת מעשר המחוייבת לאותו הככר ולא יפריש מה שפירש מן הככר אבל יניחהו מחובר ויאמר חלק ממאה מן העוגה הזאת והוא מזה הצד מעשר ר"ל בצד אשר הפריש:

ושאר המעשר סמוך לו. ר"ל התשעה חלקים המחוברים בו ויהיה החלק ההוא מעשר ראשון ואחר כן יאמר זה החלק אשר שמתיהו מעשר עם המחובר לו שמתי אותו תרומת מעשר על התשעה חלקים המחוברים בו והנוסף שיש בו על החלק ממאה הוא חלה ונמצא שהוציא תרומת מעשר אחר שקרא שם למעשר ראשון ונמצא מוציאו על סדר כמו שביארנו ומפריש אח"כ החלה וחוזר אחר כן ואומר מעשר שני מאותו הככר הוא בצד פלוני ממנו ויאמר אחר כן הרי מחולל על המעות ומצניע אותם המעות עד שיעשה בהם מה שיעשה במעות מעשר שני ואחר כן יפריש מה שפירש מן הככר תחילה שהוא כדי תרומת מעשר וחלה ויתנם לכהן ויאכל שאר הככר והקשו בגמרא מפני מה הקדים הפרשת מעשר קודם החלה ואמרו כי הראוי להקדימה תחילה על המעשרות כולם כי נתחייבו בה כשנכנסו בא"י והוא שאמר הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו אבל אחרו אותה מפני שקרא הכתוב שם מעשר ראשון ראשית ולא קרא שם מעשר שני ראשית ולפיכך תיקנו להפרישה אחר מעשר ראשון וקודם מעשר שני ושמור אלו העיקרים וזה הענין בשאר מתנות הנזכרות בזאת המסכתא ואל תשאל ממני לשנותם

מסכת דמאי פרק ה משנה ב (ב) כבר ביארנו שתרומה גדולה חלק מחמשים ותרומת מעשר חלק ממאה ובכללם מה שיתקבץ של תרומה ותרומת מעשר שלשה חלקים ממאה והיא חלק משלשה ושלשים ושליש ולפיכך פורש החלק ההוא והוא שלשה חלקים ממאה כמו שאמרנו ולא יפרישהו ואח"כ יאמר חלק ממאה מכלל זה הרי הוא בצד זה חולין ותהיה כוונתו בדבר זה לג' החלקים שפירש וישארו ב' חלקים והוא שיעור תרומה ויאמר היא תרומה גדולה המחוייבת לכל זה אחר כן יאמר מאה חולין שיש בכאן הרי בצד זה מעשר ותהיה הכוונה לחלק הנשאר מן הג' חלקים שנעשו חולין ושאר הדבר הוא מבואר כפי מה שביארנו בהלכה שהקדמנו מסכת דמאי פרק ה משנה ג (ג) חמה. הוא הלחם החם וצוננת הוא הלחם הקר ור' מאיר אומר שיכלול הכל ויוציא המתנות שחייב בהם לכל מאיזה שירצה מן הצונן או מן החם:

וטפוסין. הוא כמו דפוסין לפי שהיו עושין הלחם בדפוסין:
ור' יהודה אוסר. אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ועוד יתבאר זה במאמר ב' בזה הסדר והלכה כרבי שמעון

מסכת דמאי פרק ה משנה ד (ד) מי שילוש הקמח ועושה אותם ככרים ואופהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר ועיקר מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה שרבי מאיר אומר שהמתקן הלחם יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל זה המוכר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים ועל כן מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם:

ומנפול. פירשו הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומין נותנין להם הלחם ואין ספק שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כרבי יהודה

מסכת דמאי פרק ה משנה ה (ה) בולל ונוטל. הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעכ"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם היתה מתנה מועטת נחשב עליו שהוא עכ"פ כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אחר כן והלכה כרבי יהודה שהוא (מפריש הרבה מהמוקדם מסכת דמאי פרק ה משנה ו (ו) סיטון. הוא המוכר פירות וכל דבר לח כגון דבש ושמן: וסוג. קופה גדולה כמו שיתבאר במשנה כלים ודבר זה מבואר כולו מסכת דמאי פרק ה משנה ז (ז) חזקת בעה"ב הוא שימכור מה שנמצא אתו מגנותיו ושאר הדבר מבואר מסכת דמאי פרק ה משנה ט (ט) כבר ביארנו שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ולמדו מן הענין הזה כי הנכרי כשיקנה קרקע בארץ ישראל היו פירותיו חייבין במעשר כמו פירות ישראל ולפיכך מעשרין מזה על זה וזה דעת ר' מאיר ואינה הלכה אלא יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות:

ור' אליעזר אוסר בכותים. כי יש מהם מי שנזהר מהמעשרות מאד ומהם מי שלא יפרישם כלל שכך הם מינים משתנים אלו מאלו וכשיפריש מזה על זה אפשר שיעשר מן הפטור על החיוב וזה אסור כמו שנבאר וכבר הודעתיך בברכות כי הכותים מוחזקין בתורת נכרים בכל דבריהם

מסכת דמאי פרק ה משנה י (י) עציץ. הוא כלי שזורעין בו וכשיהיה נקוב כפי שיעור שורש קטן והוא פחות מכזית היא נחשבת כארץ מפני שהיא נחברת לארץ ומה שצומח בכלי ההוא כמו הצומח בארץ ומה שצומח בארץ הוא חייב בתרומה ומעשרות מן התורה והצומח בכלים שאינם נקובים אינם חייבים בתרומה ולא במעשרות אלא מדרבנן לפי שהם נבדלין מן הארץ:

ומה שאמר תרומה ויחזור ויתרום עוד יתבאר במסכת תרומות היאך דין הראשונה והשניה:
ומה שאמר מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל לפי שהיא כמו טבל ואסור לכהן לאכול שכל דבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו חייב בתרומה מן התורה לפיכך היא חובה להוציא מזרע אחר התרומה והמעשרות החייבות לתרומה זו ואז יתננה זו לכהן ויהיה מותר לאכילה

מסכת דמאי פרק ה משנה יא (יא) כל זה מבואר כשתבין מה שהקדמנו בהלכה הקודמת לפי שהדמאי כמו הגדל בעציץ שאינו נקוב והודאי כמו הגדל בארץ שהוא חייב בתרומה ומעשרות בלי ספק אבל אם תרם מעציץ שאינו נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה לפי ששניהן בערך אחד וחיוב התרומה לשניהם מדרבנן ואינו כן מן תרומת דמאי על הדמאי שאפשר שאחד מהם טבל בלי ספק והוא חייב במעשרות מן התורה ע"כ אמר תרם מן הדמאי על הדמאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מסכת דמאי פרק ו משנה א (א) מקבל שדה. הוא שיפסוק עם בעל השדה לעבדה ולזרוע אותה ולתת לו חלק ממה שתוציא הארץ כגון חציו או השלישית וזולתו מן החלקים ואמר שהוא חולק מה שהוציאה הארץ לפניהם ויטול חלקו ויתן לבעל השדה חלקו ועל תנאי שיהיה החלוקה לפני בעל השדה שיודע שמה שנתן לו הוא טבל:

וחוכר. הוא שיפסוק עם בעל השדה לתת לו בשכירות שדהו כך וכך מן הזרע שיעור קצוב ואמר שיוציא תרומה מכל מה שהוציאה הארץ ואז יתן לו הפסק שפסק עמו לתת לו ולא יוציא ממנו מעשרות וביאר ר' יהודה כי זה הדין שיתן לו הפסק ההוא ממה שהוציא השדה אשר שכר לו ומהמין שהתנה עמו אם חטה חטה אם שעורים שעורים אבל אם חכר ממנו זה השדה בעשר סאין חטה ואח"כ חרשה לחטה ולשעורים ונתן לו עשר סאין מחטה אחרת מאשר לא הוציאה השדה ההיא או נתן לו כנגדן מן השעורים שהוציא השדה ההוא לא יתן לו עד שיוציא התרומה והמעשרות והלכה כרבי יהודה

מסכת דמאי פרק ו משנה ב (ב) כבר ביארנו כי חוכר הוא שוכר שדה בערך קצוב מן הפירות וכבר הקדמנו לך שהחוכר שדה מישראל אינו חייב אלא בתרומה ובכאן הוא חייב במעשרות קנס הוא כדי שלא ישכור אדם השדה מאותו הנכרי וישאר בורה בידו ויצטרך למכור לישראל וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למוכרה וכל זה בארץ ישראל:

ואמר ר"י שהמקבל שדה אבותיו מן הנכרי קונסין אותו וחייב כמו כן להוציא המעשרות ואז יתן לנכרי חלקו אשר פסק עמו ולא יחשוב עמו במעשר וזה כי האדם מחבב להחזיק בשדה אבותיו וישכרנה לעצמו ואפילו שיוסיף בשכרה ואם אחרים ישכרו זה השדה ברביעית תבואה ישכור אותה הוא בשלישית וכשיהיה חייב הוא להוציא המעשרות המחוייבת לכל התבואה מחלקו לבדו יניחנה ותשאר בורה ביד הנכרי ויצטרך למוכרה לישראל ואיני רואה חולק על ר' יהודה מפני שתנא קמא הוא מדבר בחוכר ורבי יהודה מדבר במקבל שדה אבותיו ואחר שהגמרא מבאר דעת רבי יהודה הלכה כמותו

מסכת דמאי פרק ו משנה ג (ג) כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. ר"ל שזה הלוי או הכהן כשיפסוק עם ישראל בעל השדה לתת לו שלישית התבואה או רביעיתה צריך לתת לו שלישית התרומה והמעשר כפי החלק ההוא ויקחנה ישראל ויתן החלק ההוא אשר נפל לו מן התרומה והמעשר למי שירצה מן הכהנים והלוים:

ואמר רבי אליעזר לא אלא אותו הכהן יקח כל התרומה ואם יהיה המקבל לוי יקח כל המעשר:

שעל מנת כן באו. רוצה לומר שהם לא יקבלו זה השדה מישראל אלא לזה הענין להיות המתנות האלה להם ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת דמאי פרק ו משנה ה (ה) המקבל. ר"ל על דרך כלל אחד מהם שיהיה המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי וחולק רבי יהודה בפרק השני ואמר שישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים:

ופירוש למחצית שכר. חצי הריוח ר"ל שאם פסקו שיעבוד ישראל הזיתים וימכור וכל מה שיעלה ביניהם יהיה בשוה ולפיכך אין לו חלק במעשרות ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת דמאי פרק ו משנה ו (ו) כבר ביארנו שחבר הוא תלמיד חכם והוא הנאמן על הטומאה וטהרה ואומרים בית שמאי שלא ימכרו הזיתים מפני שהם עומדים לדרוך אותם אלא למי שהוא נאמן על הטומאה שמא יתעסק בטומאה בשמן:

ובית הלל אומרים שמותר למכרן למי שהוא נאמן על המעשרות ואף על פי שלא יהיה נאמן על הטומאה לפי שדעת בית הלל שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וזו היא משנה אחרונה שהוא מותר וכן הלכה:

וצנועי ב"ה. הם הם המדקדקים במצות מחבורות האלו מסכת דמאי פרק ו משנה ז (ז) כבר ביארנו בגמרא גמר זה המשנה ואמרו המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וענין הדבר כי כשיבצרו הענבים מוציא מעשר ודאי מחציו וכשידרוך אותם עם חלק חבירו שאינו מעושר ונתערב הכל ולקח חלקו מן התירוש חייב להוציא ממנו מעשר דמאי המחוייב לחצי מה שלקח מן התירוש לפי שהספק אינו אלא בחצי של חבירו שאינו מעושר וזה ענין מה שאמר וחלקו בכל מקום שהוא דמאי ר"ל חלק חבירו שאינו מעושר בכל מקום שהוא מממונו ואע"פ שאינו מיוחד והוא מעורב לפיכך יוציא מעשר דמאי שנתחייב בו אותו החלק מסכת דמאי פרק ו משנה ח (ח) אלו הדינין שהוא זוכר בכאן אין בהם דבר מענין איסור והיתר אבל הם בדיני ממונות וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות כמו שנזכר במסכת פאה שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכל מה שנחבר אליו מן הדינין אבל יתקיים זה הדין שזכר שיהיו שני מינין מן החטה או מן היין שוין ולא יהיה ביניהם שום חילוף ושינוי אלא מקומותיהם ואז יהיה רשות לאחד מן השותפין או מן היורשין לומר לחבירו אחר שיין זה כמו היין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה ואל תצריכני שאקח אני הרחוק ממני ואצטרך לשאתו ולא יוכל חבירו למנוע ממנו שאין היזק עליו בדבר ההוא שהעיקר אצלינו כופין על מדת סדום ר"ל דבר שיועיל לרעך ולא יזיק לך יכריחוך עליו כי מניעת דבר זה הוא ממדת אנשי סדום אך אם יש לחבירו בקחתו היין ההוא מן המקום שאמר לו שום היזק לא יכריחוהו עליו מסכת דמאי פרק ו משנה ט (ט) מבואר הוא שכל אחד מהם יש לו החצי בכל הנמצא מנכסי אביהם וכשיאמר לו החבר טול אתה חטים ואני שעורים נמצא מוכר לו החבר חצי חטים שירש מאביו בחצי השעורים של עם הארץ ומחליף עמו ונמצא מוכר דמאי כי אביהם שמת עם הארץ ופירותיו דמאי וכבר הקדמתי לך שאסור למכור דמאי לעם הארץ מסכת דמאי פרק ו משנה י (י) יין העכו"ם הוא נסך ועוד יתבאר לך במקומות מן המשנה שיין נסך וע"א אסורין בהנאה והתירו לגר לומר לעכו"ם טול אתה ע"א ואני מעות ולא התיר כזה במה שנזכר למעלה בענין חבר ועם הארץ וזה כי חבר ועם הארץ יורשין את אביהם מן התורה וגר אינו יורש את אביו מן התורה לפי שאין ביניהם קורבה שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת החכמים שמא ימיר ויחזור לדתו כדי שיירש את אביו וע"כ התירו לו החליפין כל זמן שלא הגיע חלקו לידו אבל הגיע חלקו לידו אותו הדבר האסור לא התירו לו להחליפו באחר לפי שזכה זכות גמורה לדבר ההוא והוא אסור בהנאה ויתחייב באיבודו מסכת דמאי פרק ו משנה יא (יא) סוריא. היא הארץ אשר נכבשה ונחלקה במלכות דוד ואינה כמו ארץ ישראל ולא כמו חוצה לארץ והיא כא"י במקצת הדינין וכמו חוצה לארץ בענינים אחרים ועוד יתבאר זה במקומות מן המשנה והעיקר אצלינו שכל מה שיכבשוהו הרבים הוא כמו ארץ ישראל בכל הדינין והוא הנקרא כיבוש רבים ומה שלא נמנה ארץ סוריא להיות במעלות ארץ ישראל בכל ענין הוא מה שאמר מפני שאינו מותר להלחם על ארץ מכל הארצות עד שתהיה נכבשת כל הארץ אשר גבל הקב"ה גבולותיה בתורה והיא ארץ כנען לגבולותיה וכאשר כבש דוד הארצות ההם ארם נהרים וזולתה בטרם שישלם כיבוש הארץ המוגבלת כי היבוסי היה בירושלים עדיין לפיכך לא היתה מעלת הארצות ההם אשר כבש כמו מעלת ארץ ישראל וכן אמרו שאם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם יאמרו דוד עשה שלא כהוגן התורה אמרה וכו' בסיפרי (שילהי פרשת עקב) ואלו הארצות ר"ל סוריא אין חייבין בה מעשר אלא למי שקנה שם קרקע ויהיה חייב להוציא מעשר ממה שהוציא השדה אבל מי שקנה פירות מפירות סוריא אינו חייב להוציא דמאי ואין כך בפירות ארץ ישראל אלא כל מי שיקנה מהם דבר באיזה מקום שיהיה יעשר דמאי כאשר התבאר במה שהקדמנו:

וזה העיקר אשר זכר בכאן והוא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא עיקר אמת תמצאהו נוהג בכל המצות כולם החמורים והקלים וכן בממונות וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב והתנה בדבריו תנאי שהוא מבטל החיוב ההוא יהיה נאמן בכל דבריו אחרי שאין עליו עד ועוד אביא לך בענין ההוא דמיונות רבים בדינין משתנים:

ומה שאמר משלי הוא ר"ל מן השדה שלי אשר בכאן בסוריא שיתחייב במעשר כמו שביארנו מסכת דמאי פרק ו משנה יב (יב) ההלכה הזאת מיוחדת על שלשה עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כל שכן טבל לעם הארץ ומותר למוכרם לתלמיד חכם מפני שהוא יפריש מהם תרומות הכתוב ואז יאכלם והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר השלישי שזה המוכר ידע השליחות ששלח עם הארץ לתלמיד חכם לקנות לו ועל כן כשיאמר תלמיד חכם השליח לתלמיד חכם המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לעם הארץ יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע תלמיד חכם המוכר כי זה הקונה בשליחות עם הארץ בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול:

ואם יבא תלמיד חכם השליח אל המוכר ויאמר לו אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר"ל לעם הארץ ששלחהו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ומזה האחר בפני עצמו יש לומר אולי מה שנתן לחבירו הוא טבל מפני שידע כי לא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לעם הארץ חבירו הם פירות מתוקנין כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר ואילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה כשלא ישאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנין הן יהיה נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא תלמיד חכם:

ופירוש גלוסקין לחם בתבלין מתוקן היטב מסכת דמאי פרק ז משנה א (א) אסור לנו להוציא מעשרות בשבת ולא ביום טוב והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו וכשתסתכל מה שאמרנו בפרק ה' מזאת המסכתא בענין הלוקח מן הנחתום יתבאר לך ההלכה ביאור שלם וכל ההלכות הבאות אחריהם כי הענין בכלל שוה מסכת דמאי פרק ז משנה ב (ב) אחר שהקדים התנאי מערב שבת על דרך כלל כמו שנתבאר בהלכה ראשונה ישנהו כשימזגו לו את הכוס כמו שזכר בכאן כי לא אמר זה אלא מערב שבת על דרך כלל שלא יוציא מעשרות לכתחילה בשבת ועל כן יקדים הדיבור מערב שבת כמו שזכר בהלכה ראשונה: וענין בפיו. ר"ל בפי הכוס וזאת ההלכה גם כן מבוארת כשתסתכל בתחילת הפרק החמישי מן המסכתא הזאת מסכת דמאי פרק ז משנה ג (ג) פירוש חושך מחסר ומה שאמר חושך גרוגרת אחת האחת ההיא שאנו חושבין שמא היא תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן:

ואמר רשב"ג לא יחסרנה מממון בעל הבית כי ימעיט ממונו והוא מה שאמר ממעט מלאכתו כי מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג) אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר"ל מן המנין שפסק עם הבעה"ב:
וחולק רבי יוסי על רשב"ג ואמר כי תנאי ב"ד הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל בעה"ב ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על ת"ק אבל הודיענו טעם דבריו במה שאמר שהוא תנאי ב"ד ואין הלכה כרשב"ג

מסכת דמאי פרק ז משנה ד (ד) זה הדבר הוא במי שקנה ערב שבת ולא היה לו פנאי להוציא המתנות ופירות כותים הם טבל ולפיכך הוא חייב במעשרות כולם כמו שאתה רואה:

ומה שאמר שני לוגין. כשיהיה מה שלקח מאה לוגין והביאו זה על דרך משל ועל זה הדרך יעשה אם קנה לוג אחד או אלף יזכיר שם השיעורים המחוייבים וכשישתה ויניח מאותו היין אלו השיעורים כולם ויצניע ויעשה בהם מה שראוי לעשות והוא לתת התרומה לכהן והמעשר ללוי ומעשר שני יאכלהו בירושלים או יחלל על המעות:
ומה שאמר שני לוגין תרומה ועשרה מעשר. זה על דרך ההעברה אבל בענין האמת כשיהיו ב' לוגין תרומה יהיה המעשר עשרה פחות חומש ומעשר שני שמונה ושמונה עשיריות וחומש עשיריות על העיקר אשר ביארנו לך בברכות:
וזה שאמר ומיחל ר"ל שיתחיל לשתות וזאת ההלכה היא לר"מ שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאילו הופרש מתחילה ותדע שחובת התרומה והמעשרות מן התורה והעיקר בידינו בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה ומפני זה אין הלכה כר"מ שהוא לו זה הסתם אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתותו על כל פנים

מסכת דמאי פרק ז משנה ה (ה) הוצרך לזה כשיהיה ערב שבת ויהיה חושש שמא יכנס השבת ולא יהיה לו פנאי להוציא המתנות וכל זה הדבר מבואר כשתבין כל מה שהקדמנו ומאשר קדם לו גם כן תדע כי מה שנאמר בתאנים של טבל אינה הלכה לפי שהטבל חייב במתנות מדאורייתא והעיקר בדאורייתא אין ברירה ואין לו תקנה אלא אם כן הוציא אלו המתנות קודם אכילתו וזה מותר בשבת בשביל התנאי שהקדים מערב שבת מסכת דמאי פרק ז משנה ו (ו) העיקר בזה שאין תורמין ומעשרין מן הפטור על החיוב וכשיאמר מעשרות זו בזו נעשית הראשונה מעושרת ויוציא מן השניה התרומות והמעשרות שנתחייבו בהן שתיהן וכשיאמר מעשרות זו בזו נעשית הראשונה פטורה והשניה חייבת במעשרות שתיהן כמו שביארנו ואחר כן חזר ואמר של זו בזו ר"ל המעשרות שהשניה חייבת בהן יוציאם מן הראשונה ואין זו הלכה לפי שהראשונה נפטרה בדבורו הראשון והשניה חייבת ואין מפרישין מן הפטור על החיוב:

ואם לא הקדים המאמר באחת קודם השנית אבל אם יאמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחבירתה ותיקון זה הדבר ר"ל שהמעשרות שחייבין בהן אלו שני הסלים מעשר כל אחד מהם קבוע באחר וכשיאמר כן יתחייב להוציא המעשרות שהן חייבין בהן משתיהן ואי אפשר להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר וזה ענין שאמר קרא שם רוצה לומר קרא שם מעשרותיהן בהן

מסכת דמאי פרק ז משנה ז (ז) שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר"ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים ויחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה ועוד יתבאר זה באר היטב אחרי זאת והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקים חולין ונעשה הכל מאתים חלקים אמר שיטול מאלו המאתים חלקים מאה ואחד ויהיו המאה ואחד שנטל טבל והתשעים ותשעה שהניח חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מן החולין אחת אבל המאה הם מאה של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותן מאה של טבל ואם יהיה זה החלק נופל במאה חולין יטלהו ממנו כאשר ביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה באחד ומאה לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה נוטל מה שנפל ולא יחסר מן החולין כלום אבל חסרנו בכאן מן החולין אחר שאנו חוששים שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם מאה של חולין והנשארים הם מאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל מאה ואחת וא"ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלים:

והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן מאה ואחד ויהיו מעשר ראשון והתשעה והתשעים חלקים הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מן הטבל אבל המאה חלקים הם מאה של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשב כמו שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו המאה ואחת שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג"כ בכאן להוציא מאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשב החלק ההוא שנתערבו במאה של מעשר יעלה באחת ומאה אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא אשר פירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרים מאה חלקים של טבל הם אשר הוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא מאה ואחד כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף:
והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנין ומאה מעשר הוא אומר שיוציא מאה ועשר ויהיה הכל מעשר ראשון והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים ועשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציא אותן וחסרו מן החולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין ואינם חלק ממאה מהם ומפני כך תעלה כדי שישארו החולין כמו שהיו וכמו כן לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שני הקצוות ר"ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן אי אפשר לסלק אותן וישארו חולין כמו שהיו אחר שהם עשירית חולין אבל תעלה תרומת מעשר באחת ומאה וגזרנו בהם מן הדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מן החולין כמו תרומת מעשר שיש באותו מעשר כמו שתראה ונשאר בכאן ענין אחד לשאול מפני מה נאמר בענין השלישי מאה חולין מתוקנין ולא נאמר כן בענין הראשון אבל אמר מאה טבל ומאה חולין ולא אמר מתוקנין וזאת השאלה צריכה לשאול ויש בה תועלת והוא שהטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר יהיה אז נקרא חולין אע"פ שלא הוציאו ממנו שאר מעשרות מפני שהקדושה ניטלה ממנו וחולין מתוקנין הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות ויש לך לשמור בלבך זה ההפרש בין מה שאמר חולין ובין מה שאמר חולין מתוקנין בכל המשנה ואילו יאמר בזה הענין השלישי מאה מעשר ומאה חולין ונטל מאה ועשר היינו אומרים שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר ובשנתערב עמהם מאה מעשר נטלנו המאה מעשר שנתערב עם המעשר הנשאר באלו המאה של חולין והוא עשר חלקים ועל כן הוציאנו מאה ועשר מפני שנתחבר מעשר במעשר ולא חסר כלום ולפיכך הודיענו שאלו החולין ואפי' היו מתוקנין שלא נשאר בהם שום מתנה ואח"כ נתערב בהם מעשר יחסר מאותם חולין כמו תרומת מעשר המחוייבת למעשר ההוא ויאבדו לגמרי ויצטרף לכלל המעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר ונשארו התשעים חולין מתוקנין כמו שהיו ודינן נשאר כך עד שתהיה תרומת מעשר המחוייבת למעשר ההוא שנתערב עם החולין המתוקנים חלק ממאה עם החולין המתוקנין כגון שיתערב מאה מעשר עם אלף חולין מתוקנים נאמר אז שלא יפסיד כלום אבל יפריש מאה מעשר לבדם ואם החולין יהיו פחות ממה שאמרנו יחסר מהם כמו תרומת מעשר שבמעשר המעורב כמו שביארנו ופירשנו טעמי כל הענין ההוא:
והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתרומת מעשר של טבל ונוציא תשעים ואחד מפני שהחלק האחד מן הטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר תעלה באחד ומאה כמו שביארנו עיקרו לא בתשעים ואחד ומפני זה לא יקרא שם לתרומת מעשר של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר תשעים טבל שמונים מעשר שאילו נחשב בלבנו תרומת מעשר שבטבל ההוא שנתערב עם שמונים של מעשר חוזר אותו המעשר מדומע בתרומת מעשר:
ומה שאמר כל זמן שהטבל מרובה. רוצה לומר על המעשר וכן אמרו כל שהטבל מרובה על המעשר אבל כשיהיה מעשר מרובה על הטבל יפרש בגמרא דהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא (שניהם) ויתן שתי תרומות לכהן רוצה לומר תרומת מעשר ותרומת טבל ונמצא חסר מן הטבל שיעור שתי תרומות ואיני רואה בזו ההלכה דבר שאינו באר היטב על כן יש לך להסתכל בה מפני שנשתבשה על כל הקדמונים לפי דעתנו

מסכת דמאי פרק ז משנה ח (ח) הענין הראשון והוא שאמר שורה החיצונה אחת מעשר ר"ל שהוא נתן חבית אחת מעשר והחבית ההיא בשורה החיצונה והשורות החיצונות הם ד' ויקח שתי חביות מקצה האלכסון בשביל שכל אחת מהן משתתפת עם שתי שורות וימלא משתיהן חבית אחת ותהיה מעשר ואם אמר חבית אחת מחצי שורה החיצונה מעשר יקח ד' חביות מד' זויות מפני שכל אחת מהן משותפת משני מחציות של שתי שורות מן השורות החיצונות וימלא (מכל אחת) מהן חבית אחת ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא יחד איזהו שורה מהן יקח עשר חביות על אלכסון ונמצא לוקח חבית מכל שורה וימלא מכולם חבית אחת ואם אמר חבית אחת מחצי שורה אחת מעשר ולא יחד איזו חצי שורה יקח עשרים חביות י' על אלכסון אחד וי' על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות ואחר כך יוציא מכולם מלא חבית אחת ושמא תחשוב ותאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עשירותם עשר חביות יש לו לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו והנני מצייר לך בהם צורה כדי שיהיה הדבר מבואר לעין הרואה ואשים במקום החביות רבועים ואכתוב אותיות ובענין הראשון מזו ההלכה הוא לוקח שתי חביות שכתוב על אחת א' ועל שניה ב' ובענין השני לוקח ד' חביות שכתוב על אחת א' ועל שניה ב' ועל שלישית ג' ועל רביעית ד' ובענין השלישי לוקח העשר חביות אשר יעבור עליהם הקו העובר מא' עד ב' ובענין הרביעי לוקח העשרים אשר יעברו עליהם שני הקוים העוברים מא' עד ב' ומג' עד ד' והנה צורתה כזה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת דמאי מסכת ערלה פרק א משנה א (א) אמר הש"י ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו (ויקרא יט) ולפיכך כשנתכוין בנטיעתו לאכילה אז יתחייב בערלה אבל אם נתכוין בשעת נטיעת האילן שיהיה סייג או ליקח ממנו קורות או עצים אינה חייבת בערלה ורבי יוסי אומר שאפילו אילן עצמו אם היתה כוונתו שיהיה אותו הצד הנוטה ממנו לרשות הרבים סייג לצד הנוטה ממנה לגנה ויתכוין גם כן שיהיה הצד הנוטה ממנו לפנים רצונו לומר לגנה למאכל שדין זה האילן נחלף והצד הפנימית נתחייב בערלה והצד החיצון פטור מן הערלה. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ערלה פרק א משנה ב (ב) אף על פי שלא כבשו עניינו אף על פי שלא כבשו כל הארץ:

ואמרם הנוטע לרבים. עניינו שיהא אדם נוטע אילנות בתוך שלו ולא לעצמו אלא כוונתו שיאכלוה בני אדם כולם וכאילו הפקיר אותו הפרי הצומח באותו אילן שנטע ורבי יהודה אומר כי מה שאמר השם יתברך ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים שאילו אמר ונטעתם כל עץ מאכל ולא אמר דבר אחר היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב אבל כשאמר יהיה לכם ערלים משמע שאינו חייב אלא הנוטע לעצמו לפי שהוא אמר ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים לכם בין ליחיד בין לרבים והוא רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט א"כ הוא למעט הנוטע לרבים וחכמים אומרים כי אמר לכם הוא אזהרה ואין כוונתינו בזה החיבור לפרש סדרי ההיקש והסברא ודרכיו כדי שתתלה נפשך בהבנת רבוי אחר רבוי ומיעוט אחר מיעוט וזולתם אבל אזכור מה שאזכור מזה המין בזה החיבור זכירה פשוטה בלבד בלי ראיה אחרת:
והעולה מאליו הוא האילן הצומח מאליו שלא נטעו שום אדם ובתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד אבל עולה מאליו לרשות הרבים אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו דרבים פטור מן הערלה:

ואמרו נכרי שנטע עניינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם שרצה לטרוח בשבילו מעצמו אבל אם נוטע הנכרי לעצמו וקנה ממנו הישראל אחר כן אינו חייב בערלה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת ערלה פרק א משנה ג (ג) העפר המתעבה על עיקר האילן קורין אותו סלע והם קראו זה השם לפי שהעפר הקשה היוצא אחר שמעמיק אדם לחפור נקרא סלע אצלם וממנהג האילנות שימשכו שרשיהם בארץ הרבה ויתעבה עליהם העפר עד שיהיה סביב האילן כמו האבן אפילו אחר עקירתו אומר בכאן שאם נעקר האילן באותו עפר הנקרא סלע ועמד במקום אחר אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו שאינו חייב בערלה לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה אבל נחשוב אותו כאילו לא נעקר:

זיעזעתו המחרישה כלומר אם נענעו אותו הברזל שחורשין בו:
זיעזעו ועשאו בעפר פי' שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואחר כן יתן העפר סביביו כדי שירחיב מקום האילן עצמו ויעלה אם הוא בענין שיוכל לחיות ולא יפסיד אפי' לא נתן עליו עפר אינו חייב בערלה

מסכת ערלה פרק א משנה ד (ד) אצל האורגים קנה או עץ בשתי קצותיו שני ברזלים ארוכים ויש לכל אחד מהם כמו שינים דקים כמחט ומותחין בו רוחב הבגד כשאורגין אותו נקרא כל שן מאותם השינים שהם כמו מחטין מחט של מיתון ויש שגורסין מתוח והוא לשון צח יותר ונאות לענין וענין מיתוח הוא מגזירת וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ) ויש לי בפירוש זו המלה פירוש אחר עוד אבארנה בפרק שלשה עשר מכלים ומאמר רשב"ג אין שום חולק עליו מסכת ערלה פרק א משנה ה (ה) כשלוקחין ענפי האילן ומותחין אותם בקרקע וטומנין אותן בעפר אותם הענפים מוציאים פרי בלי ספק ושיש להם שרשים בארץ ועיקרם דבקים באילן הראשון אותם הענפים שהשרישו בארץ נקראין בריכה והאילן הראשון נקרא זקינה ואמרו בכאן שאם נעקר האילן והוא גדל ומושך לחלוחית מאותם הענפים היוצאים ממנה הטמונים בארץ נמצא שחזר האילן עצמו כאילו הוא בריכה וחזרו הענפים שהיו בריכה כאילו הם האילן העיקרי וזהו אמרם חזרה זקנה להיות כבריכה והוא יגיד ויאמר במאמר השני דין הבריכה עם הזקנה איך הוא ואמרו הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה עניינו שאם טמן מענפי האילן בארץ בזו השנה וצמחה ולשנה השניה לקח אלו הענפים שצמחו בשנה ראשונה וטמנם בארץ ועשה כן שנה אחר שנה כל מה שיצמחו באותן הענפים כולם הדבקים קצתם בקצתם אינן חייבין בערלה לפי שעיקרם דבקים באילן הזקן ואם נפסקו הענפים ונכרתו עיקריהם מן האילן הזקן מונה משעה שנפסקו וכל אילו הבריכות חייבות בערלה:

סיפוק גפנים וסיפוק על גבי סיפוק. הוא שיקח אדם ענף מזו הגפן וימתח אותו עד שיגיע בגפן אחרת וירכיב קצתו בה אפילו הטמינו בארץ ר"ל אפי' לקח הענף וטמנו בארץ וסיפוק על גבי סיפוק הוא שירכיב קצת ענף זה האילן בזה האילן האחר וקצת ענף זה האילן בזה האילן וכל זה הענין פטור מן הערלה ואמר בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו מכאן אמרו סיפוק הגפנים וסיפוק על גבי סיפוק אף על פי שהבריכן בארץ מותר וזו ההברכה וההרכבה שזכר בספרא שאין חייבים בערלה הוא אותה שהמשיל בו והוא שיבריך האילן עיקרו קיים עומד בארץ לא נעקר או ימתח ענף מאילן זה ויטע קצתו באילן אחר ועיקרו קיים באילן הראשון אבל אם פסק ענף והרכיבו באילן או הטמינו בארץ הרי זה חייב בערלה וזו ההרכבה וההברכה הם שרמז להם באמרם אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ואתה שמור אלו העיקרים ולא תשתבש בהם ותחשוב שהם זה היפך זה כשתראה לשם שנוטע ומרכיב ומבריך חייבים בערלה ובסיפרא ביארו כי מבריך ומרכיב אינו חייב בערלה והם שני מינין מן ההרכבה ושני מינין מן ההברכות כמו שביארתי לך:
ואמר ר' מאיר. כי זה הענף שהרכיבו קצתו אם יש בו לחלוחית הרבה והרכיבו באילן אחר ולא נתחזקה כחה הרבה לפי שאותו האילן שממנו היה הענף שהרכיבו היה כחו יפה מותר ואם היה כחו חלוש ואותו אילן שהרכיב בו יפה וחזק שהיא חייבת בערלה. ואין הלכה כרבי מאיר:
ואמרו וכן בריכה שנפסקה. חוזר על מאמרם בתחילת ההלכה מונה משעה שנפסקה וכבר ביארנו שהפירות שהם בבריכה אינן חייבות בערלה כל זמן שעקרי הענפים דבקים באילן הראשון ר"ל הזקינה ואם יש בהם פירות ונפסקו עיקרי הענפים מן הזקינה שיהיו חייבים בדיני הערלה בזמן העתיד כמו שאמר מונה משעה שנפסקה ויהיה מותר לאכול אותם פירות לאלתר לפי שהם גדלו בהיתר ואם הניח הפירות כדי שיגדילו אחר שנפסקה כשיעור אחד ממאתים שהוא שיעור איסור הערלה כמו שיתבאר נאסרו כל אותם הפירות ונעשו ערלה וידיעת שיעור תוספת אלו הפירות כמו שביארנו בפרק חמישי מכלאים (מ"ו

מסכת ערלה פרק א משנה ו (ו) עוד יתבאר לך בפרק של אחר זה כי הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים וזה כי כשנפל מאחד מהם חלק במאתים חלקים שמותר לאכול הכל כמו שיתבאר ואם נפל חלק מהם בפחות ממאתים חלקים נאסר הכל על כן כשיתערב זו הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשרות אפילו היו אלף אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקט אם מן האיסורים ואם לקט דבר מאותן הנטיעות דין אותו הפרי הנלקט מהן אם נתערב ממנו חלק באחד ומאתים חלקים מפירות אחרות מותרות הכל מותר לאכילה ואמר בכלאי הכרם נטיעה בגמרא תקנו ערוגה וכאילו אמר נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות לפי שכלאי הכרם הם ירק או מיני תבואה או מיני זרעים שנזרעו בכרם אבל אילן לא. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ערלה פרק א משנה ז (ז) לולבים הם הענפים הרבים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד ומי גפנים המים היוצאים מן הגפנים כשפוצעין וחותכין הגפן או הזמורות בימי ניסן וסמדר הוא הפרח שממנו יהיה הפרי אבל בבוסר אין חולק שהוא אסור והש"י אמר וערלתם ערלתו את פריו (ויקרא יט) ואמר בספרא פריו פרט לעלין ולולבין ולמי גפנים וסמדר:

ואמר וברבעי רוצה בו שמותר לאכול כל אלו הדברים מנטע רבעי בלא פדיון לפי שהשם אמר בו יהיה כל פריו קודש הילולים לה' (שם) ואלו אינם פרי:
ואמרו ובנזיר עניינו שמותר לנזיר לאוכלם מן הגפן לפי שהש"י אמר (במדבר ו) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל ואלו אינם מאכל:
וכולם הם אסורות בהנאה כשהם מאשירה והאשירה הוא אילן נעבד כמו שנבאר בע"ז למאמר ה' (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו':
שרף הערלה הוא השרף היוצא מן האילנות ועודן ערלה וכבר פירשנו פעמים בזה הסדר (שביעית פ"ד מ"ה ופ"ז מ"ז) כי פגים הם הפרי שאינו מבושל והרבה בני אדם מעמידין החלב בדבר לבן כמו חלב שהוא שותת ויוצא מעוקצי הפגים קודם בישולם ועליו אמר שרף הפגים ומעמיד פירושו שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י). והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר' יוסי

מסכת ערלה פרק א משנה ח (ח) ענקוקלות. פירשו זה בגמרא שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן והפסיד אותם הרוח המפסיד האילנות והוא אמרם ענבים דלקו תלתיהון:

וחרצנים הם הגרעינים וזגים הקליפות שהם על גרגירי הענבים:
והתמד שלהם עניינו השריית החרצנים והזגים במים וכבר ביארנו זה (פ"ה מ"ו) בתרומות:
וקליפי רימון קליפתו החיצונה:
והנץ שלו הפרח:
וגרעינין. וגלעינין שוה והם הגרעינין שבתוך הפרי מכל דבר שיש לו גרעינים כגון תמרים והזיתים והאפרסקין ודומיהן וטעם איסור כל אלו הדברים באשירה כבר אמרנו הראיה והוא אמרו יתעלה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואסור ענקוקלות וחרצנים והזגין והתמד בנזיר מן הכתוב שאמר הש"י מחרצנים ועד זג לא יאכל ואמר חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו':

ואסר בערלה קליפי רימון והנץ שלו לא מפני שהם פרי אלא לפי שהם ראויים לצבוע ואסור לצבוע בערלה ואמר בספרי לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל מניין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אבל הוא כמו מעשר שני נאכל לבעליו כמו שביארנו במסכת מעשר שני (פ"ה מ"א) ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה: והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בשולו אסור בכל ר"ל בערלה וברבעי ובאשירה ובנזיר וזה מבואר מסכת ערלה פרק א משנה ט (ט) מותר לחתוך ענף מאילן הערלה ולנוטעו והוא הנקרא יחור לפי שאינו אסור בהנאה אלא הפרי לא העץ:

ואין מרכיבין כפניות של ערלה. עניינו שאין מרכיבין לולבי תמרים לפי שהוא פרי לפיכך אסורה לנוטען ולולבי התמרה בתחילת צמיחתם נקראים בגמרא כפניתא ודברי ר' יוסי אמת ר"ל שמותר ליקח היחור שאינו אוסר בהנאה כמו שנתבאר

מסכת ערלה פרק ב משנה א (א) כבר ביארנו במסכת תרומות (פ"ד מ"ז) כי תרומה עולה באחד ומאה וזכרנו כי זה סמכו חכמים למה שאמר הש"י במעשר מן המעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו (במדבר יח) ואמרו דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם נפל בתוכו ולפיכך כשנפל חלק בתשעים ותשע חלקים יהיה הכל מדומע ואם נפל במאה יעלה כמו שביארנו שם וכן הדין בתרומת מעשר לפי שבה בא הכתוב ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי וכבר נתבאר זה והחלה ג"כ נקראת תרומה כמו שביארנו והביכורים ג"כ נקראים תרומה כמו שאמר ותרומת ידך אלו הביכורים וכבר ביארנו זה בפרק הג' מתרומות (מ"ז) ולפי שכל אלו יאסרו במאה והיא אסורה באכילה ר"ל לזרים ומותרות בהנאה נתנו הערלה והכלאים שהן אסורין באכילה ובהנאה כמו שביארנו יאסרו במאתים ולפיכך אמר בערלה ובכלאי הכרם עולין באחד ובמאתים ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין ורוצים באמרם צריך להרים שיוציא חלק שנפל ויותר השאר כמו שביארנו בתרומות:

ואינו צריך להרים עניינו שמותר לאכול הכל ואינו חייב להוציא את החלק הנופל ומה שחייב באותם להוציא את החלק הנופל לפי שהוא לכהן ויתחייב לתתו לבעליו וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקות תנא קמא אומר מצטרפין בין להיתר בין לאיסור לאיסור הוא שיהיה חלק אחד מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל ולהיתר הוא שיהיה חלק אחד מכולם ג"כ נופל במאתים חלקים ויהיו אותם המאתים חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד ולא ממין כלאי הכרם ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו ואם היה נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתים חלקים יהיה נאסר הכל מפני הטעם ואפי' היה אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר ויתבאר בזה הפרק אבל מפני הערלה שנצטרפת לכלאי הכרם והוא ממין המאתים חלקים נחשוב כאילו הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמו שביארנו ור"א אומר מצטרפין בנותן טעם עניינו שלא יאסר בנותן טעם וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון אבל לא לאסור במאתים אפילו נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות ממאתים ליטרות יין מותר לא יאסר אותו המעורב כלל לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו לפי שלא נאמר שהם מצטרפין לאיסור. והלכה כתנא קמא

מסכת ערלה פרק ב משנה ב (ב) שיעור זו המשנה כך סאה תרומה שנפלה לחולין ונעשה הכל מאה וכן יתבאר מן הירושלמי א"כ זו הסאה שנפלה בצ"ט ואחר כך נפל בהם ג' קבים ערלה או כלאי הכרם שהם חצי סאה כמו שביארנו שהסאה ו' קבים והחצי סאה של ערלה אינה אוסרת הכל לפי שהיא נפלה למאתים כשנחשוב אותה עם התרומה לפי שהם מאה סאה כי לולי סאה של תרומה היה נאסר הכל כדרך הערלה או כלאי הכרם מפני שהוא חלק במאה וצ"ט חלקים ועל זה הדרך עצמו תהיה הערלה מעלה את התרומה כיצד כגון שתהיה הערלה נתערבה עם החולין ואח"כ נפלה תרומה עם אותו דבר המעורב היא תעלה באחד ומאה מן הכל ואע"פ שלא נגמרה המאה אלא בערלה וזה עניינו ששנה בסוף זו ההלכה והערלה את התרומה לפי שהוא רצה לספר בזה המאמר ב' דברים והם התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה והביא דמיון שמא יעלה על הדעת שזה הדמיון מספיק ומפרש שני הענינים הודיענו שאין הדבר כן אלא שהוא הביא דמיון הענין הראשון ועליו יש לקחת הסברא והיקש באחר ואמר בדמיון הקודם לזו היא שהתרומה מעלה את הערלה ואח"כ חזר והודיעך כי על זה הדרך ג"כ תהיה הערלה מעלה את התרומה ואמר והערלה את התרומה השיעור וכן הערלה מעלה את התרומה מסכת ערלה פרק ב משנה ג (ג) כשנפלה סאה ערלה במאתים חולין והיה הכל מאתים ואחד ואח"כ נפל באלו המאתים ואחד סאה ועוד של כלאי הכרם עד שיהיה יחוס הסאה ועוד של כלאי הכרם מן המאתים ואחד חלק ממאתים וזהו כשיהיו כלאי הכרם סאה וחלק ממאתים חלקים מסאה אז יהיו כלאי הכרם עולים באחד ומאתים לפי שאנו נחשב הסאה של ערלה ויהיו כלאי הכרם חלק מן המאתים וסאה חולין וסאה של ערלה ואילו לא היינו חושבים סאה של ערלה היתה סאה ועוד של כלאי הכרם חלק מקצ"ט ממאתים סאה של חולין וזה ענין אמרם בירושלמי אין כאן מאתים אלא קצ"ט עניינו כי לולא הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיא מעלה לכלאי הכרם לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתים של חולין לפי שמה שיחלק ממנו היא חלק מקצ"ט ואנו צריכים חלק ממאתים וכשנחשוב אותה הסאה של ערלה יהיה עולה סאה ועוד של כלאי הכרם כמו שביארנו ועל זה הדרך בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה והערלה את הערלה כמו שביארנו בהלכה שלפני זאת מסכת ערלה פרק ב משנה ד (ד) אומר כי כשילוש אדם בשאור והחמיץ הבצק אפי' יהיה אותו שאור פחות מכשיעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ולא נחוש לא למאה ולא למאתים וכן התבלין לפרסום פעולתם לא נחוש לשיעורם ואם היו התבלין שמתבל בהן התבשיל או השאור שהחמיץ בו העיסה של תרומה יחזור אותו התבשיל או אותו הבצק מדומע וכבר קדמנו לך דיני המדומע במסכת תרומות וזהו ענין אמרם מדומע בתרומה ואם היה השאור או התבלין של כלאי הכרם או ערלה והחמיץ בהם עיסה או תיבל בהם קדרה יחזור אותו התבשיל או אותו בצק אסור בהנאה אפי' יהיו פחות משיעור וזהו ענין אמרם ובערלה ובכלאי הכרם אסור:

ואמרם בית שמאי אומרים אף מטמא. עניינו שכיון שהחמיץ בשאור טמא או שתיבל בתבלין טמאין אפילו יהיה פחות מכביצה שתטמאו הכל לפרסום פעולתם ובית הלל אומרים עד שיהא בשאור או בתבלין כביצה ואז תטמא וכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאין אין מטמאין זולתן אלא אם יש בהם כביצה וזהו ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה בכל מקום ואמרו עד שיהיה בו כביצה

מסכת ערלה פרק ב משנה ה (ה) כבר ידעת העיקר שטומאת אוכלין בכביצה יהיה האומר מי שאמרו מסכת ערלה פרק ב משנה ו (ו) לפי שאמר במה שקדם המחמץ והמתבל והמדמע לא ביאר שזה הוא במינו בלבד שאל ואמר למה אמרו כל המחמץ וכו' והתשובה מובלעת בדמיון ר"ל באמרם כיצד וכאילו אמר אמת שכן הוא לא יהיה מדמע להחמיר אלא במינו ומה שאמרתי אני במה שקדם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה הוא על זה הדמיון שאור של חיטים שנפל לתוך עיסה של חטין וכו' ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות באחד ומאה שמוציא שיעור החלק שנפל כמו שנתבאר מסכת ערלה פרק ב משנה ז (ז) כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונתן טעם וחזר הכל מדומע זהו להחמיר וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר זהו להקל הנה נתבאר לך שאנו אומרים בתרומה וחבריה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל אבל אם היה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהוא כמו שביארנו אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנתינת טעם בלבד וכמו כן בערלה ובכלאי הכרם וכלל הדברים באלו הדינים בזה הענין שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעור אלא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו יין נסך ומה שמנה מן הדברים במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל מה שנתנו בו שיעור כגון אמרם ברוב האיסורים בששים ואמרם בתרומות במאה ואחד ואמרו בערלה ובכלאי הכרם במאתים ואחד מין במינו נקפיד על אותו שיעור אלא אם היה מחמץ או מתבל כמו שביארנו ומין בשאינו מינו בנותן טעם (אם) כן יהיה בעיקר ולא ישתבש עליך בשום פנים בכל איסורים שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם ועוד יתבאר לך זה במסכת עבודה זרה ובחולין וכיון שזכרנו אחד מששים אומר לך האסמכתא שסמכו עליה החכמים והוא מאמר השם יתברך באיל נזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל (במדבר ו) ואמרו (חולין דף צח:) כי שיעור הזרוע בעצמותיו ובבשרו מן הכבש בכללו בעצמותיו ובבשרו חלק אחד מששים והכל נתבשל בכלי אחד ועם כל זה לא אסר זה הזרוע לכל האיל אבל אוכלין אותו בעליו מסכת ערלה פרק ב משנה ח (ח) שמא יעלה על הדעת כי כשנפל שאור של חולין בראשונה שזה השאור האסור שנפל אח"כ שלא נחוש לו הודיענו שאין הדבר כך מסכת ערלה פרק ב משנה י (י) אמר כי כשיש שני שמות מתבלין או שלשה והם כולן מין אחד כגון הסם הנקרא בערבי קאקל"ה שיש ממנה גדולה וקטנה ופלפל שיש ממנו לבן ושחור או שיהיו ג' מינין אלא שיש להם שם אחד כמיני הסיאה והוא עשב הנקרא בערבי סרי"ג ומיני הכרפס שהם מינים הרבה משונים ולהם שם אחד ר"ל שכל מיני הכרפס נקראין כרפס וכל מיני הסיאה נקראין סיאה וזהו ענין אמרם או ג' עניינו אף ג' מינים משם אחד כל מה שיהיה בזה הדרך מכלאי הכרם או ערלה או תרומה ונתבל בכל נאסר אותו דבר שנתבל בהם אע"פ שאין באחד מהם לבדו כדי לתבל וזהו ענין אמרם מצטרפין עניינו שמצטרפין אלו לאלו לאסור מה שנתבל כמו שביארנו ויהיה שיעור זו המשנה כן תבלין שנים ג' שמות ממין אחד או משלשה מינין משם אחד מצטרפין לאסור. ואין הלכה כר"ש. והזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראין תבלין שאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתם קדרתו ותבשילו מסכת ערלה פרק ב משנה יא (יא) אחר האחרון אני בא עניינו כאשר אגיד לך והוא שאם נפל שאור של תרומה בסוף אסור אע"פ שאין בה כדי לחמץ ואם נפל שאור של חולין בסוף מותר ובתנאי שיסיר אותו השאור של תרומה שנפל ראשונה אבל אם לא הסיר אותו הכל אסור לדעת ר' אליעזר לפי שהוא סובר זה וזה גורם אסור וכיון שנתחמץ משני השאורין והאחד אסור הכל אסור והעיקר האמיתי אצלינו בכל זה וזה גורם מותר. ולפיכך אין הלכה כר"א מסכת ערלה פרק ב משנה יב (יב) הביא דברי יועזר איש הבירה חוזק לדברי חכמים. וכבר אמרנו שהלכה כחכמים מסכת ערלה פרק ב משנה יג (יג) אחר האחרון נחשוב אותו השמן שעליהם טמא אם היה האחרון טמא או טהור אם היה האחרון טהור לפי שנאמר הראשון נבלע בעצם הכלים ונשאר האחרון ור"א חושש לראשון ולשני אומר שלפעמים שיקנח השני וישאר הראשון שנבלע בכלים והוא אותו שיצא על גבי הכלים אחר שיבש השני וכל זה כשהכלים אינן מקבלים טומאה כגון כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה או פשוטי כלי עץ ופשוטי כלי חרס כמו שיתבאר במסכת כלים אבל אם היו אלו הכלים מקבלין טומאה כשסכן בשמן טמא נטמאו ובזה יש חילוק והוא שאם סכן מבפנים נטמאו כולם ואם סכן מבחוץ נטמאו אחורי הכלים בלבד וכשנגעו משקין טהורים באלו הכלים שנטמאו בזה השמן הטמא הם גם כן מטמאין ויהיו תחילה כמו שביארנו אלו העיקרים כלם במסכתות רבות מסדר טהרות ומשם תמלא ספקך מאלו העיקרים. והלכה כחכמים מסכת ערלה פרק ב משנה יד (יד) אסור לזרים. לפי שאיסור תרומה עליהם וכמו כן שאור של כלאי הכרם וכבר נגמר החמוץ מדבר האסור עליהם אבל לכהנים הוא להם כמו שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה של ישראל שאמר בהם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ורבי שמעון דן דין שאור של תרומה ושל כלאי הכרם כדין מה שקדם זכרו באמרו התרומה מעלה את הערלה ואף על פי שאין דומין זה לזה דמיון גמור. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת ערלה פרק ב משנה טו (טו) הדבר כולו מבואר אבל השמיענו כי מחלוקתם עם ר' שמעון בשני המאמרים ר"ל בשאור ותבלין שאילו השמיענו כי מחלוקתם בשאור היינו אומרים בשאור בלבד אומרים חכמים אסור לזרים כמו שאמרנו בהלכה הקודמת מפני ששאור של תרומה ושאור של כלאי הכרם שם אחד אבל תבלין של תרומה ותבלין של כלאי הכרם שהם שמות הרבה מודים לרבי שמעון שהוא מותר לזרים השמיענו בזו ההלכה שהם חולקים עליו אפי' בתבלין ותבלין ואילו השמיענו ג"כ בזו ההלכה מחלוקתם היינו אומרים בתבלין ותבלין שהם שמות הרבה מתיר ר' שמעון לזרים אבל בשאור ושאור מודה לחכמים על כן השמיענו מחלוקתם בהלכה הקודמת. ואין הלכה כר' שמעון מסכת ערלה פרק ב משנה טז (טז) קדשי קדשים אין אוכלין אותם אלא זכרי כהונה כמו שביאר הכתוב (ויקרא ז) כל זכר בכהנים יאכל אותה אבל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף אבל איסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה כמו שיתבאר במסכת כריתות אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פיגול או נותר ועוד יתבאר דיני הפיגול והנותר במסכת זבחים ואמר כי כשנתבשלו אלו השלשה חתיכות עם חתיכת חולין והוציאום אחר כן ונשאר שאר הבשר שהוא אסור לזרים מפני בשר הקדשים שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפיגול כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה ור' שמעון אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפיגול והנותר אסור על הכל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ובפיגול כמו שיתבאר במקומו וכל זה כשהם החתיכות אחד מששים והם מין במינו דליכא למיקם עליה או אם לא נתנו החתיכות טעם אם הן מין בשאינו מינו כאשר נתבאר במסכת חולין אבל כשהיו פחות מששים אז נתן הפיגול והנותר טעם בשאר התבשיל אם היה מין בשאינו מינו או נתערבו החתיכות ואינן ניכרות אע"פ שהוציאם אע"פ שהיתה אחד באלף דאיתיה לאיסורא בעיניה אין מחלוקת באחד מאלו השלשה פנים שהכל אסור בין לכהנים בין לזרים לפי שכל אלו עיקרים עליהם הסיבוב ואין בהם מחלוקת ודע זה. ואין הלכה כר' שמעון מסכת ערלה פרק ב משנה יז (יז) אם היה בשר קדשי קדשים הוא זה שנתבשל עם בשר תאוה אוכלין הכל טהורי הכהנים כמו שביארנו ואם יהיה בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה אוכלין הכל טהורי זרים ולא נחוש בזה הענין ודומה לו לאחד מששים כיון שהכל מותר ואין שם דבר יאסר אכילתו מסכת ערלה פרק ג משנה א (א) כבר ביארנו כי הערלה אסורה בהנאה ואסור לצבוע בה ולא לעשות בה דבר אחר: ויעלה באחד ומאתים עניינו שיערבו אותו הבגד במאתים ויהיה הכל מותר כמו שביארנו בפרק שלפני זה. והלכה כחכמים מסכת ערלה פרק ג משנה ב (ב) הסיט זו המלה הוא שתות הזרת וראיתי בזו המלה פירושים הרבה וזכרתי מהם פחות שבשעורים לחומרא ונתחזק אצלי זה הפירוש מפני שהוא פירוש הקדמונים והקדמון הוא יותר חכם בלשון מן האחרון והשמיענו בהלכה הקודמת קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפילו חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו. והלכה כחכמים מסכת ערלה פרק ג משנה ג (ג) צמר הבכור צוה הש"י שלא לגזוז הבכור שנאמר (דברים טו) לא תגוז בכור צאנך ושער הנזיר צוה לשרפו שנאמר (במדבר ו) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש ופטר חמור כשנערף יקבר וכל אלו מכלל איסורי הנאה כמו שנתבארו ראיותיהם בזולת זה המקום ושק נקרא הבגד הארוג מן השער ולא נאמר בזו תעלה לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים:

ואמרם ובמוקדשים כל שהן עניינו כי כשיהיה אותו הצמר צמר מוקדשים אפילו יהיה פחות מרוחב הסיט שחוזר אותו הבגד כולו קודש ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כמו שיתבאר במקומו

מסכת ערלה פרק ג משנה ד (ד) זה מבואר לפי ששבח ערלה בתבשיל מסכת ערלה פרק ג משנה ה (ה) גם זה מבואר מסכת ערלה פרק ג משנה ו (ו) פירוש כל זה מבואר. והלכה כחכמים מסכת ערלה פרק ג משנה ז (ז) את שדרכו למנות מקדש עניינו שלא נאמר יעלה באחד ומאתים אלא כשנתערב מה שאין דרכו להמנות כגון שנתערבו חיטים של כלאי הכרם בחיטים של חולין או יין של ערלה ביין של חולין אבל מה שדרכו להמנות כגון חבילי תלתן אפילו נתערבה חבילה אחת באלף ישרף הכל וזהו ענין תקדש שנאמר (דברים כב) פן תקדש המלאה ועניינו השריפה כמו שביארנו וחכ"א כי ששה דברים הם בלבד שנאמר בהם תקדש ולא תעלה באחד ומאתים והוסיף ר' עקיבא השביעי והוא ימנה אותן לקמן. ואין הלכה כר"מ:

פרך ובדן שמות מקומות ידועים:
וחלפות תרדין ר"ל מה שמחליפות וצומחות:
וקולסי כרוב. עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהם:
ודלעת יונית גם כן ידוע כי כל אלו הם אצלם ידועות ומנויות כל אחד ואחד בפני עצמו והיו מיוחדות בשבח על כל שאר הפירות והירקות מאותו המין ולפיכך לא היו נמכרים אלא בחשבון וכל אדם היה מקפיד עליהם וזולתם ממינם היו נמכרים באומד ולא היו נמכרים אחד אחד אלא הרבה ביחד:
הראוי לערלה ערלה והם אגוזי פרך רימוני בדן וחביות סתומות והראוי לכלאי הכרם הארבע הנשארות וחביות סתומות לפי שהערלה אינו נוהג אלא באילן בלבד. ואין הלכה כרבי עקיבא

מסכת ערלה פרק ג משנה ח (ח) אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו או נתפתחו או נתגלו פי החביות הרי אלו יעלו באחד ומאתים וביאר הגמרא שזה הסתם הוא לר' עקיבא שהוא מונה ככרות של בעל הבית כמו שקדם מסכת ערלה פרק ג משנה ט (ט) ספק הערלה ביארו שהוא כשיהיה כרם הערלה ידוע וענבים נמכרים חוצה לו ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו. ואמרם ובלבד שלא ילקט ביד עניינו שזה האוכל לא ילקט הוא בעצמו ויאכל אבל ילקט לו זולתו:

והחדש אסור מן התורה בכל מקום לאמרו הש"י (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא נתן זה תלוי בארץ אבל ערלה וכלאי הכרם אינן אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל לפי שהן תלויות בארץ אמר הש"י בערלה (ויקרא יט) כי תבאו אל הארץ ונטעתם וערלתם ובכלאי הכרם אמר (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים וזה הכינוי שב על מה שיש לאדם בארץ ישראל ודומה לו אמרו בכתוב אחר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזה נוהג בארץ ישראל אבל איסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והוא ענין אמרם הלכה ואיסור זריעת כלאי הכרם והוא שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בחוצה לארץ מדרבנן ומפני שהן אסורים בהנאה בארץ ישראל גזרו בהו רבנן בחוצה לארץ שלא יהיו זורעין אותם כמו שאמרנו וזהו ענין אמרם והכלאים מדברי סופרים אבל כלאי זרעים וזריעת התבואה וזולתם בכרם בלי הרחקת הריחוק הנזכר במסכת כלאים הוא מותר לכתחילה בחוצה לארץ אבל כלאי בהמה לוקין עליהם בחוצה לארץ מן התורה וכן הרכבת אילן היא מדאורייתא בין בארץ בין בחוצה לארץ ולוקין עליה בכל מקום ולוקין על כלאי זרעים בארץ ישראל מן התורה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ערלה מסכת מדות פרק א משנה א (א) מספר המשמרות ששומרות כל המקדש כ"ד משמרות סמך לזה מה שנאמר בד"ה (א כו) למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאסופים שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר הרי אלו כ"ד משמרות אע"פ שקרא אותם כולם בפסוק זה לוים יש מהם ג' כהנים כמו שהקדמנו הרי קורא הכהנים לוים במקומות רבים אמר והכהנים הלוים בני צדוק וכן ביאר בתלמוד וכן פי' לפרבר כמאן דאמר כלפי בר ר"ל שיהיה המשמר מחוץ לחומת העזרה כמו שנתבאר כאן וטעם זה כמו שביארנו שאין מותר לשבת בתוך העזרה כמו שביארנו ואי אפשר להם לעמוד כל הלילה ולפיכך יהיה המשמר מבחוץ כדי שיוכל לשבת:

ומה שאמר כאן חמשה שערי העזרה הוא לדעת ת"ק לפי שיש מן התנאים מי שאמר חמשה שערים היו לעזרה והוא המדבר כאן ויש מהם שאמר ז' והוא דעת רבים ויש מהם שאמר י"ג כמו שביארנו בשני משקלים וכמו שיתבאר בשני של מסכתא זו ולדעת החכמים היה המשמר על חמשה שערים מן השבעה

מסכת מדות פרק א משנה ב (ב) כשעלו משושן הבירה לבנין בהמ"ק שהיה בימי עזרא צוה אותם המלך שיעשו צורת מדינה כצורת שושן הבירה במקדש כדי שיהיה אימת המלך עליהם ויזכרו מושבה ולא ימרדו במלכות ולפיכך ציירו אותה על שער מזרחית משערי הר הבית:

והר המשחה בו היו שורפין פרה אדומה כמו שיתבאר במסכת פרה והוא הר הזיתים והוא במזרחו של ירושלים ומשער הזה היה יוצא כהן גדול והפרה ומשמשיה להר הזיתים:
ומה שאמר כהן גדול השורף את הפרה הוא דעת רבי מאיר כמו שנתבאר בספרי ואין הלכה אבל היא כשירה בכהן הדיוט כמו שנתבאר במקומות במסכת פרה (פ"ד):

ומן השער הזה היו מוציאין ג"כ כל הצריך בשריפתה והוא מה שאמר וכל מסעדיה מסכת מדות פרק א משנה ו (ו) כבר נתבאר שבית המוקד הוא בית גדול בשיעורו והיו בארבע זויות של ארבע אלו הבתים כדמות בתי השינה שיש בטירות המלכים שהוא בית קטן בתוך בית גדול והוא מה שאמר כקיטונא הפתוחה לטרקלין וכבר ביארנו פעמים טרקלין שהוא בית המלכות וקיטון מקום בית השינה שישנים בו בזמן הקיץ תרגום קיץ קייטא ולפי שהיו אלו הארבע לישכות שתים מהם והם מצד העזרה קודש ושתים חול עשו בקרקעיתם ממעל שבכות להבדיל קרקע השתים של הקדש מקרקע שתים של חול ופשפש הוא דבר קטן מפסיק מנוקב נקבים קטנים לפעמים עושים אותו מקנים ונקרא מבעאב בלשון ערב אצל ההמון ולפעמים עושין מעצים ונקראים אצלינו שבכות ולפעמים עושים בדים על אותו הצורה מאיזה דבר שיהיה והוא נקרא פשפש ולפיכך אין אנו צריכין לבאר שם זה פעם אחרת להבא וכבר הקדמנו אותו בשלישי מתמיד:

ומה שאמר לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית ונתן אותו בכאן מערבית דרומית ותרצו קושיא זו בתלמוד (יומא יז.) ואמרו דקאי בצפון ומחזיא בדרום דקאי בדרום ומחזיא בצפון ומסתברא דמערבית דרומית הוה קיימא וענין זה הוא שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכמו שזכר כאן וכשמשערין מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית כמו שזכר בתמיד (דף ל.) כשנתן אותם בלשכה זו והוא בעזרה והואיל והדבר כן אז תהא לשכת עושים לחם הפנים שהיא רביעית ללשכת הטלאים כמנין תמיד כמו שזכר שם דרומית מזרחית מבית המוקד כמו שזכר כאן ואני ידעתי שאין מבינים זה בגמרא אלא מראיתו בצורה וזו היא צורת מקום בית המוקד בעזרה וצורת הארבע לשכות שבו והסתכל בצורה ומה שכתוב בה ויתבאר לך כל מה שכתוב כאן וזו היא הצורה:
ומבואר הוא שהלשכה הנקראת בתמיד לשכת החותמות היא שגנזו בה בני חשמונאי אבני מזבח והלשכה שיש בה מדורות האש ששם מתחמם מי שטבל כמו שנתבאר בתחילת תמיד היא נקראת בשלישי מתמיד לשכת בית המוקד והוא שאמר כאן עליה שבה יורדין לבית הטבילה ודע זה

מסכת מדות פרק א משנה ז (ז) כבר זכרנו בתחילת תמיד שמבית המוקד היו נכנסים לחפש העזרה כל יום והיו נכנסין על פתח קטן וכבר ציירנו בצורה זו שהקדמנו השני פתחים אחד כל הציורים ממסכת מדות מופיעים בסוף מסכת קנים לפי סימני א-ב: בדרומו לצד צפון העזרה ואחר בצפונו לצד החיל כמו שהוא מבואר בצורה מסכת מדות פרק א משנה ח (ח) לפי הנראה ממשנה זו ושהיו צריכים מפתחות לסגור הדלתות והיו מנעולי דלתותיהם בלי ספק דומים למנעולים הנקראים בלשון ערבי אקפ"ל אלולב ובלע"ז קאדיני"ש דטורנ"ו שעושים אותם אצלינו ואינם נסגרים אלא במפתחותיהם שבהם נפתחים וכבר זכרנו פי' הלכה זו בתחילת תמיד מסכת מדות פרק א משנה ט (ט) רבי אליעזר בן יעקב אומר שאינו חוזר טבול יום זה לבית המוקד אלא יוצא להר הבית לפי שטדי הוא השער הצפוני משערי הר הבית כמו שזכרנו כבר בפרק זה. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת מדות פרק ב משנה א (א) הר הבית וכו' - אמרו שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהן מצד המזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי והנני מצייר עכשיו זה ואצייר החיל והסורג ועזרת הנשים הנזכרת בכאן בפרק הזה כדי שתהא צורה אחת ולא נצטרך להרבות צורות וזו היא צורת זה מסכת מדות פרק ב משנה ב (ב) פירוש זה כגון מי שנכנס על שער שושן הבירה אינו הולך לצד שער חולדה אלא לצד שער טדי וכן תקיש לכל הנכנס על שער מהשערים. וענין כאילו עברו עליו את הדין שעברו חק וענינים אין חוששין לדינים אלא פוסקין עליו שחטא ונתחייב אצלם נידוי ודברי רבי יוסי אמת מסכת מדות פרק ב משנה ג (ג) כשאדם מגיע לפרצה מאותן הפרצות משתחוה לשם ומודה על כריתות מלכות יון כמו שזכרנו בשקלים והיה אדם עולה מקרקע החיל י"ב מעלות ואז הולך בקרקע ישרה והיא עזרת הנשים ואמר שכל מעלה שהיתה במקדש גבוה חצי אמה וגובה חצי אמה גב המעלה היא שלחה וזו היא צורת זה כדי שיתבאר הדבר שנקרא שילחה:

ועוד יתבאר בפרק הג' שמעלות האולם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה וכן פתחו של אולם גבהו ארבעים ורוחבו עשרים. וענין מה שאמר שקופות שהיה להם משקוף והוא המשקוף העליון של הפתח והמשנה משתמשת בזה השם על הזיזים ועוד תראה במסכת אהלות שקורין אותו תמיד שקוף ולא משקוף ושני אבנים מוטות זו על גב זו כגון זה והיה ציר השער מונח במקום אחד (ובמקום אחד) וכבר זכרנו בשלישי מכיפורים (דף לח.) נס שנעשה בדלתי ניקנור:

ופירוש מצהיב ירוק כעין הזהוב וכבר פירשו בסיפרא מה שאמר רחמנא שער הצהוב ואמר כתבנית הזהב כמו שנתבאר בנגעים מסכת מדות פרק ב משנה ד (ד) הלכה זו צריכה ביאור הרבה ותן לבך לצייר מה שאני אומר לך אחר שאקדים שפרה אדומה צריך לזרוק מדמה לנוכח ההיכל והוא רואה אותו שנאמר והזה אל נוכח פני אהל מועד מדמה ומכלל מסכת זו רבי אליעזר בן יעקב שאמר בפ' זה שעזרת כהנים היתה גבוה על עזרת ישראל שתי אמות ומחצה וכשנכנס אדם בשער שושן מהר הבית הולך בקרקע ישרה עד שיגיע אל החיל אח"כ עולה מן החיל בי"ב מעלות עד שמגיע לעזרת נשים ותהיה עזרת נשים גבוה מקרקע הר הבית והחיל כשש אמות לפי שכבר הקדמנו שכל מעלה שהיתה במקדש גבוהה חצי אמה אח"כ הולך עזרת נשים כולה שהיא ישרה ועולה מסופה לעזרת ישראל בט"ו מעלות כמו שזכר בפרק זה ולפיכך היתה עזרת ישראל גבוהה מעזרת נשים ז' אמות ומחצה אח"כ עולה מעזרת ישראל אל עזרת הכהנים בדוכן שגבהו אמה ושלשה מעלות ממעלה לדוכן אח"כ הולך על עזרת כהנים כולה והמזבח ובין האולם והמזבח בקרקע אחד ישרה אח"כ עולה בי"ב מעלות אל האולם וכמו שיזכור בג' ממסכתא זו והאולם וההיכל בקרקע אחת ישרה ולפיכך יהיה ההיכל למעלה מעזרת כהנים בשש אמות ויעלה בידינו מכל הגבוהים שקרקע ההיכל למעלה מקרקע הר הבית שבו שער שושן כ"ב אמה וגבהו של שער שושן כ' אמה על הרוב כמו שהקדמנו שזה גובה של כל פתח לפיכך כשהכהן עומד בהר המשחה ומביט משער שושן יגיע ראות עיניו אל המעלה השמינית ממעלות האולם ואינו רואה את ההיכל מן הפתח בשום פנים לפי שהמשקוף התחתון למעלה ממשקוף שער שושן העליון ב' אמות לנוכח ולפיכך צריך שיהא הכותל של מעלה משער שושן נמוך כדי שיראה ההיכל ממעל לו ואע"פ שכ"מ שאמרנו מבואר למעיין עוד אני מצייר אותו כדי שיובן במהרה ועוד נבאר איך היה מקום הנחת ההיכל והעזרה בשיפוע ההר וזו היא הצורה ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה דרך משל כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר משתי אמות ואם היה גבהו של כותל פחות יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק וזה ענין מבואר:

וכבר ידעת שקיטור שם עשן וענן קטורת שמעלה ממנו העשן לפי שאין לה תקרה:
ומתליעין ר"ל שמסירין העצים שיש בהם תולעת כמו שאמרו מסקלין על הרמת האבנים שהושלכו בדרך וממה שא"ר אליעזר בן יעקב שכחתי מה שהיתה משמשת ראיה שהוא המגיד כל מה שהקדמנו בסדר הבית וכן ביאר הש"ס. וענין חלקה שהיתה פרוצה ואין כותל מקיף לה וכבר נתבאר בסוף סוכה (דף נא:) שבה היתה הכניסה לשמחה בימי החג ומיראה שמא יתערבו הנשים בין האנשים הקיפו אותה בשקופין אטומים ועשו בהם כמין מעלות כדי שיביטו מהן הנשים בשעת כניסת ישראל לשמחת בית השואבה שם כמו שביארנו בסוף סוכה אח"כ אמר שמעלות עזרת נשים לא היו ארוכים כשאר המעלות כמו שהוא מפורסם היום מצורת המדרגות אלא היתה כל מעלה כמו חצי עגולה עד שתהא כל מעלה חצי גורן כזה ולפיכך היתה צורת המעלה כמי שלקח קצת אצטבא ונתן אותה על המעלה עד שתשלים צורת הסולם וזה אי אפשר לציירו בפשוט אבל יובן בקירוב

מסכת מדות פרק ב משנה ו (ו) העזרה מוחלטת והוא שאמר עליה כאן כל העזרה וכו' הוא מתחילת עזרת ישראל ולמעלה עד עשתי עשר אמה אחורי ההיכל כמו שיתבאר בסוף מסכתא זו ומקום זה הוא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא הנקרא מקדש מוחלט וכבר ביארנו פעמים שזה הוא ת"ק שאומר ששערי העזרה הן י"ג אבל חכמים אומרים שבע ונותנין טעם ששלש עשרה השתחויות כנגד י"ג פרצות שהיו בסורג כמו שהקדמנו בפרק זה מסכת מדות פרק ג משנה א (א) לא זכר גובה המזבח כולו לפי שהוא מפורסם שלא נשתנה לא הוסיף ולא גרע אמרו המזבח שעשה משה י' אמות ושעשה שלמה י' אמות ושעשו בני הגולה י' אמות והא כתיב ג' אמות קומתו משפת מערכה ולמעלה וכבר נתבאר שגבהו י' אמות ואמה יסוד [חמשה] סובב וג' מקום מערכה ואמה קרנותיו לפי שכל קרן הוא אמה על אמה על רום אמה ואני אצייר אותו ואכתוב מדותיו באמות כמו שאמרה משנה זו ואח"כ אשוב ואדקדק בשיעוריו ואזכור מה שנתבאר בהש"ס בגמרת מנחות לפי שהקפידה על מדת המזבח בתורה גדולה מאד וכן על מקומו ונאמר בדברי הימים (א כב) כשיחד להם מקום המזבח שנאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל ואמרו רבותינו ז"ל (זבחים סב.) אמר רבי אליעזר ראה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו ואמרו (שם) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אע"פ שאין בית וענין מה שאמרו על המזבח שהוא העיד בדוקא על מדתו כמו שאבאר וראוי שתדע שהמזבח הבנוי לא היה נבוב כמו של מרע"ה אלא כולו מקשה כמו שאמרו מענין בנינו אמרו (זבחים דף נד.) כיצד בונין את המזבח מביא מלבן ל"ב על ל"ב וגבהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות גדולות וקטנות ומביא סיד וזפת וקונייא וממחה ושופך וזהו יסוד ומביא מלבן שלשים על שלשים גבהו חמש אמות ומביא אבנים מפולמות וכו' וזהו סובב ומביא מלבן כ"ח על כ"ח וגובהו ג' אמה ומביא אבנים וכו' וזהו מקום המערכה ומביא מלבן אמה על אמה וגובהו אמה וזהו מקום הקרנות וכן לכל קרן ואע"פ שהדברים האלו מראים צורתו בנפש ואין צורך לציירו בחושים עם כל זה אני מציירו כמו שייעדתי להוסיף ביאור:

וזו היא צורת המזבח:
ועתה אשוב לדקדק במדותיו כבר אמרו שכל האמות הנזכרות במשנה היא אמה בינונית והיא בת ו' טפחים וכבר זכרנו בפ"א ממנחות שאמות מזבח הזהב וקרן המזבח והסובב והיסוד היא באמה בת ה' טפחים ושאר אמות המזבח באמה בת ו' טפחים כך באה בקבלה וראיה לזה מיחזקאל כשאמר ואלה מדות המזבח באמות שיהא למזבח שתי מדות באמות יכול יהא כולם באמה אחת בת ה' טפחים ת"ל באמות אמה אמה וטפח שתהא יתירה על חבירתה טפח כאילו אמר שקצתו מודדין באמה קטנה וקצתו מודדין באמה וטפח. והעולה בידינו מן הש"ס בהאי אחר עיון ארוך שגובה היסוד חמשה טפחים וכן כניסתו וגובה הסובב שלשים טפחים וכניסתו ה' ועל כניסת הסובב בלבד הוא שאמרנו שהסובב באמת בת ה' טפחים וגובה מקום המערכה י"ח טפחים וגובה כל קרן ה' טפחים אבל ריבוע הקרן הרי הוא ששה על ששה לפיכך יהא כל גובהו נ"ח טפחים מחציתו כ"ט ויהא חוט של סיקרא בו' טפחים נשארות מן הסובב וזה לאחר אמה ממנו שכן אמרה המשנה בעולת העוף שדינה שתעשה למעלה כמו שנתבאר בו' מזבחים:
ואמרו עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית ומולק את ראשה כו' ואם עשאן למטה מרגליו אפי' אמה אחת כשרה לפי שכבר נתבאר שהעומד על כניסת הסובב יהיה בין רגליו ובין חוט של סיקרא שמפסיק חצי גובה של מזבח אמה אחת והואיל והענין במדות כמו שאמרנו הרי הוא מבואר כי מה שאמר נמצא שלשים על שלשים הרי שלשים וב' טפחים על שלשים וב' טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ"ח על כ"ח היינו כ"ח וד' טפחים על כ"ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים לפי שהם פחות מאמה וכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים וכבר הפלגנו בביאור מדות המזבח כפי מה שעלה בידינו מדברי המשנה והתלמוד ותוספתא והנה אנו מתחילין לגמור המאמר בו

מסכת מדות פרק ג משנה ב (ב) אחר שביארנו שהיסוד סובב בארבע רוחות כמו שהקדמנו חזרו וחתכו אותו משני צדדין עד שיהא סיבוב היסוד למזבח בצורה זו ומן הצורה הזאת יתבאר לך מה שזכר כאן ויתבאר לך שקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד וכבר נתבאר בה' מזבחים ששיירי דמים כולם יש מהם שנשפכין על יסוד מערבי ויש מהם שנשפכים על יסוד דרומי לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבית דרומית מן היסוד כמו שביארנו בצורה זו ודע שהסובב נקרא סובב לפי שהוא סובב המזבח בד' רוחות גמורות בהיפך היסוד מסכת מדות פרק ג משנה ג (ג) כבר זכרנו פעמים ששיתין נקראים הנקבים שנגרר מהם יינות נסכים והם מתקבצים ג"כ במקום אחד תחת הארץ יקרא שית וכבש הוא המעלה שעולים עליו למזבח לפי שאין בו מעלות שנאמר לא תעלה במעלות על מזבחי אבל יורד ומתמעט ועולין בו כדרך שעולין בהר וצורתו דומה לצורה שקורין בעלי הנדסא ובלשון ערבי אלמנשור בשוה והיה אורך שיפועו ל"ב אמה ואורך משיחת שטחו בארץ ל' אמה ורוחבו ט"ז אמה כמו שזכרנו וזו היא צורתה וכשתרצה לציירו בשכלך לגמרי תחשוב אותו בעזרה לדרום המזבח ויהיה המרחק שמחזיק העזרה מצפון לדרום ל' אמה וממזרח למערב ט"ז אמה ואם תמשוך חוט מקצתו הסמוך לקרקע עד ראשו שאצל קרנות המזבח יהיה ל"ב ואני הרביתי לדבר עליו יותר מן הראוי אמרו בתלמוד ב' כבשים קטנים יוצאין מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב מובדלין מן המזבח כמלא נימא:

ומ"ש ורבובה היתה למערבו. רצה לומר מערב הכבש היתה בכבש עצמו גומא שמשליכין בה פסולי חטאת העוף אמר בתוספתא דזבחים חלון היתה שם במערבה של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת [העוף] עד שתעובר צורתם ויוצא לבית השריפה

מסכת מדות פרק ג משנה ד (ד) לפי שזכר שהיו מנגבים אותו במפה אמר שהטעם שמחמתו אסור להחליקו בכלי החלוקה והיא רדידה של ברזל שמחלקין בה הבנאין הכותלין ונקראת כפיס מיראה שמא יגע הברזל באבני המזבח ואח"כ הגיד הרחקת השם יתברך לו ההרחקה הזאת הגדולה ואמר שהברזל וכו מסכת מדות פרק ג משנה ה (ה) כבר ביארנו במסכת תמיד שאלו הטבעות הן שעשה יוחנן כהן גדול קבועות בקרקע לאסור בהם רגלי הבהמה בשעת שחיטה ואונקליות המזלגות ושלחנות של שיש היו שם והם שמונה וידוע מתוך [מה] שהקדמנו בסדר זה שכל קרבנות הציבור קדשי קדשים שחיטתן בצפון ולפיכך קבועות הטבעות בצפון וכן בית המטבחים מסכת מדות פרק ג משנה ו (ו) אלו הי"ב מעלות כבר ציירנו אותם ודברנו עליהם במקומותם:

אחר כך אמר שכותל האולם היה בנויה כסדר הזה והוא שאמה אחת מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אחר כך בנין בולט מהכותל כגון כצוצרה גבהו שלש אמות אחר כך מרחיק אמה גם כן ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בנינו אמה ורובד שלש וכאילו הוא אומר אמה כותל ורובד שלשה מרחיק אמה בכותל ורובד שלשה עד שהיו אלו בולטין כצוצרות וכצוצרה העליונה היתה בו ארבע אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה לפיכך היתה צורת הכותל כן

מסכת מדות פרק ג משנה ז (ז) מלתרא הקורה המפותחת שבה חופרין צורות ודמיונות והיא שקורין לה הבנאים בלשון ערבי מקרני"ן ואומר במערב מקרבין וכבר זכרנו זה בעירובין וחכמים קורין אותה מלתרא והקבוץ בלשון המשנה מלתראות:

ומילת הוא שם למין הקורות שבהן היה הפיתוח הזה או שם לבנין ההוא הנקרא מקרבין ואמר עוד שהמערכה של אבנים היתה בין כל מלתרא ומלתרא ואף על פי שכל אחת עודפת באורך כמו שאצייר עכשיו היתה גם כן כל אחת יוצאת על האחרת ולא היו כולם בשטח אחד עד שהם מגיעות בפתח כמין דבר בולט כמו שהוא מפורסם בבנינים הגדולים וזו היא הצורה

מסכת מדות פרק ג משנה ח (ח) כדי שלא יבעט כו'. פירוש כדי שלא יטה הכותל באמצע לרוב גובהו. ולפיכך עשו משענות נמשכין מן כותל האולם עד כותל ההיכל שישען כל אחד משתיהן על חבירו:

ועשו צורת גפן של זהב על פתחו של היכל להתברך כגפן לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כמו שהוא מפורסם בכתוב וכל מתנדב זהב להיכל ר"ל להוציא הזהב בעצמו בתפארת ההיכל לפי שהיה כולה מצופה זהב עושה מאותו השיעור שמתנדב דמות עלה או גרגיר או אשכול ותולין אותו שמה ומה שאומר שלש מאות כהנים הוא דרך גוזמא אבל ר"ל בזה היו מתקבצים עליה רבים וכבר עלה בהן מה שהיה צריך לכהנים רבים לטלטלה וזו היא שדברו בה לשון הבאי מכלל השלשה דברים כמו שאמרנו בפרק שני ממדות

מסכת מדות פרק ד משנה א (א) עוד יתבאר בפרק הזה שעוביו של כותל ההיכל היה משש אמות וכבר אמר שרחבו של פתח י' אמות לפיכך כשיהיו לו ב' דלתות בכל דלת ה' אמות כשיפתחו ב' הדלתות לפנים יתכסה עובי הכותל וישאר ממנו אמה וכן השני דלתות הפנימים חוזרות אל פני הבית ונקפלות אל הכותל כלפנים מתכסה מה שאחורי הדלתות ואמר רבי יהודה שכל דלת מהם היה מפורקת והיא נקפלת לשנים כגון דבר פלוני ודימה אותו לצורה מפורסמת אצלם והיו הארבע דלתות נפתחות לפנים מן הפתח כן ולפי שכל דלת מהן נקפלת לשנים כגון המפורסמות אצלינו היום לכל הבתים היו בו אמתים וחצי וכן באחרים שבפנים כמו שיתבאר בצורה זו והאמה הנשארת מעובי הכותל היתה מזוזה של חצי אמה מבפנים ומזוזה של חצי אמה מבחוץ וכל זה בעוביו של כותל הפתח אח"כ הביא ראיה על זה שכל דלת מהד' היתה מתחלקת לשנים ומחוברות לחוליות כדי שתהא נקפלת מפסוק זה ממה שאמר שתים לדלת אחת ושתים דלתות לאחרת ומה שאמר שתים מוסבות דלתות ר"ל שנקפלות כמו שנקפלות הדלתות המחולקות מסכת מדות פרק ד משנה ב (ב) הנני מצייר עכשיו ההיכל כולו עם האולם ואכתוב מדותיו באורך וברוחב כמו שיתבאר בפרק הזה ומן הצורה הזאת יתבאר לך כל מה שנזכר מן הביאה לפשפש ההיכל ועוביו והילוכו בעובי הכותל כמו שאומר רבי יהודה זולת זה מאשר יזכור בפרק זה וזו היא צורתו מסכת מדות פרק ד משנה ג (ג) כבר אמרנו בתמיד שתהא נקראת ההרחקה שיש בין שתי הכתלים וכשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון חמשה הרחקות והם כותל מסיבה ומסיבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו החמשה הרחקות היו חמשה תאים ועל חמשה תאים שניים והוא מה שאמר חמשה על גבי חמשה וחמשה על גבם עד שהיו שלש שורות של תאים וכן צורתם וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקרא אותם כותל מסיבה ומסיבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל ואחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שהרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל כותל המסיבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כותלים וביניהם הרחקה כמו שציירנו ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסיבה ובית הורדת המים וזולתם כמו שכתבנו בצורה וכמו שזוכר בפרק זה וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלשה הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהן שלשה תאים ושנים על גביהם כן:

ומה שאמר כאן לפשפש אחד ר"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסין להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיה לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסיבה

מסכת מדות פרק ד משנה ד (ד) היציע הם הגזוזטראות המקיפות להיכל מבחוץ והיתה גזוזטרא אמצעית יותר רחבה מן התחתונה והעליונה יותר רחבה מאמצעית כדי שלא יהא אפשר להדבק בכותל והוא מה שנאמר כי מגרעות נתן לבית וגו' והן היו מוקף כל ההיכל מבחוץ לכותל המסיבה ג' גזוזטראות כצורה זו מסכת מדות פרק ד משנה ה (ה) הקפה זו שמקיף ההיכל עד שיגיע אל העליה היא בתוך התאים המקיפים להיכל כמו שציירנו ועכשיו אמרו שהיתה עליה על ההיכל וקודש הקדשים ובקרקע עליה היה דבר מבדיל בין קירוי ההיכל ובין קירוי קודש הקדשים:

ולול הוא פתח קטן ולפיכך אמר שלול היה בקרקע העליה פתוח אל קודש הקדשים ליכנס בהם האומנים אל קודש הקדשים אם יצטרך לתקן שום דבר והואיל וזכרנו האומנים נאמר כאן שאם נצטרך בנין בתוך ההיכל משתדלים ומכוונין שיהיה האומן כהן כשר ואם אי אפשר שלא נמצא אלא ישראל יכנס וכתבו התוספתא דכלים (פ"א) הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לוים אין לוים נכנסין ישראלים מצוה בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה שיכנסו בתיבות אין שם תיבות יכנסו דרך פתחים

מסכת מדות פרק ד משנה ו (ו) זכר מדת גבהו ואח"כ יזכור ארכו ורחבו:

ואוטם הוא בנין אטום שבונים בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידין הכתלים:
וכיור הוא פתוח והחפירות שמפתחים הבנאים בסיד ובאבנים ולפעמים אומרים כיורן וציורן רוצה לומר פתוחין וציורין:
ודלף שם טיף המים מן הקירוי והיה נוהג אצלם בבנינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפה על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו מים באותו החלל:
ותקרה קירוי הקורות בלבד:
ומעזיבה היא הסיד והאבנים שנותנין על הקירוי וכבר פירשנו זה בסוכה:
וכלה עורב מאבד העורבין לפי שהיה מקיף ההיכל למעלה מן המעקה מארבע רוחותיו בחשק של ברזל גובה אמה חד כמו הסייף כדי שלא ישב עליו שום עוף על ההיכל מפני שנחתכים רגליו באותו הסייף ולפיכך קורין אותו כלה עורב ואף על פי שאין צריך לציור הרי זו צורה מה שנזכר בהלכה זו מגבהו של היכל והיא מצויירת בשולי הדף

מסכת מדות פרק ד משנה ז (ז) צורת ההיכל באורך ורחב ואלו המדות הנזכרות כבר ישבנו אותם בתחילת פרק זה וכשתסתכל בו תמצא כל הכתוב בזה התבאר מאותה הצורה וכן כתוב בענין בית ראשון שארכו של היכל היה ששים ורחבו עשרים והיה קודש הקדשים שלישיתו כמו במשכן והוא עשרים אמה וההיכל מ':

והכותל המבדיל בין ההיכל וקודש הקדשים והוא הנקרא טרקסין היה בו פתח ועליו פרוכת אחת ונולד להם ספק בבית שני על עובי כותל הטרקסין אם היה נכלל עם הארבעים של היכל ויהיה רוחק הפרוכת מכותל מערבי עשרים ואחד אמה או היה מכלל קדשי הקדשים ותהיה שפת הפרוכת בשליש בצימצום ולפיכך נתנו עובי הכותל מחוץ למדת ההיכל וקודש הקדשים ונותנין עליו פרוכת מבפנים ופרוכת מבחוץ והיה הטרקסין בין שתי פרוכות והיה בין שתיהן אמה כמו שביארנו בחמישי מכיפורים והיה כולו ר"ל כל ההיכל מאה על מאה היו מטין הבנין מעט לצד מערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו כגון זה

מסכת מדות פרק ה משנה א (א) כבר הקדמנו בתחילת מסכתא זו שהשער השלישי משערי העזרה שהיו בדרום נקרא שער המים ונתבאר בגמרא דיומא (דף לא.) שעל השער הזה היה מקוה המים שטובל בו כהן גדול ביום הכיפורים טבילה ראשונה והיו המים באים שמה ממעיין שהיה שם ששמו עין עיטם ועל טבילה זו אמר ביומא שהיתה בחול כמו שפירשנו שם ונתבאר שהיתה לו לכהן גדול לשכה אצל מקוה זו על שער העזרה וכפי הנראה להם בתלמוד שלשכת העץ שבצפון שהיתה לשכת כהן גדול וגם כן לשכת פרהדרין הנזכרת בתחילת כיפורים ושלשכה זו שבדרום על שער המים היא לשכת בית אבטינס שמשביעים אותו שם ערב יום הכיפורים כמו שביארנו שם וכן נתבאר בגמרא יומא שלשכת הגזית חצייה קודש וחצייה חול ויש לה שני פתחים אחד פתוח לקודש ואחד פתוח לחול ושחציה של חול הוא לצד מערב ובאותה המחצה יכולין לשבת לפי שכבר ביארנו שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד מסכת מדות פרק ה משנה ב (ב) פרוה שם איש אמגושי שחתר בקיר העזרה בלשכה זו כדי לראות העבודה ונהרג על כן נקראת הלשכה על שמו:

הואיל וזכרנו כבר ציור המזבח וצימצום מדותיו וכן צימצום מדת ההיכל אני רוצה לצייר עכשיו צורת העזרה כולה ושיעורה ומדותיה לארכה ולרחבה וכל מה שהיה בה מלשכות ואסמיך אליה עזרת נשים ובית המוקד ולא אתעסק במדת ההיכל והמזבח רק אזכיר אותם כפי שמותם שהקדמנו בלי זכירת מדת כל חלק מהם הואיל והקדמנו אותו וזו היא הצורה הכללית שייעדנו אותה והבטחנו עליה במקומות רבים מן המשנה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מדות מסכת קנים פרק א משנה א (א) חטאת העוף נעשית למטה וחטאת בהמה למעלה כו' - כל זה מבואר וכבר הקדמנו סדריו בחמישי וששי ושמיני מזבחים:

סדר קנים כשתסתכל במה שהקדמנו אותו בסדר זה תמצא כל המחוייב מן התורה שתי תורים או שני בני יונה שהאחד משניהם עולה והאחד חטאת וכבר ביארנו בתחילת סדר זה שאין מביאין נדר ונדבה אלא עולה ושלמים ושהעוף אינו מקריב ממנו שלמים ולפיכך נתבאר שכל המביא קרבן בנדר ונדבה שאינו אלא עולה בלבד. ולא השגיח במסכת זו על קרבן הגר שהוא שתי תורים או שני בני יונה ושניהן עולות כמו שביארנו בתחילת סדר זה לפי שלא יזדמן אלא מעט. וזה שאמרנו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת הרי הוא כפי עיקר החיוב הראשון ואם כבר הקריב מקצת קרבנותיו עד שיהיה האיש הזה דרך משל יש עליו עשרים עולות ועשר חטאות כולן חובה או בהיפך ולפיכך אמר במסכת זו מנין חטאות שבחובה ומנין עולות שבחובה ולא אמר חצי חובה ודע זה ואל יטעה אותך מה שאמרנו אנחנו בפירושינו על דרך המשל חצי החובה במנין

מסכת קנים פרק א משנה ב (ב) חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת כו' - כבר זכרנו לך במקומו מסדר זה שמקצת החטאת אם נתערבה עם שאר הקרבנות שמניחין הכל עד שימותו וכבר אמרנו שהחובה חציה חטאות וחציה עולות והנדבה כולה עולות ולפיכך אם נתערבה חטאת העוף בכל עופות שכולם חובה שמחצית האחת חטאות ומחצית האחרת עולות כמו שהקדמנו הרי הכל אם היו מאה דרך משל חמשים מהם כשרים והוא מנין החטאות שבה והאחד וחמשים הנשארים פסולים לפי שאנו אומרים אותו העוף שהוא חטאת נתערבה עם החמשים עולות וכן אם היה המתערב יותר כגון שיתערבו מאה עופות שכולם חטאות עם עשרה עופות חובה הרי הכשר מהמאה ועשרה חמשה עופות בלבד והן מנין החטאות שבחובה והמאה והחמשה הנשארים פסולין לפי שהם עולה שנתערבה בחטאת וההיקש הזה בעצמו הוא בעולת חובה גם כן אם נתערבה בקני חובה או אם נתערבו קני נדבה שהם כולם עולות כמו שהקדמנו ועל הענין הזה אומר וכן עולה שנתערבה בחובה ר"ל קני נדבה שהם כולם עולות ולפיכך הוסיף על הענין הזה בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין שהנדבה מרובה וחובה מועטת כפי המשל שהמשלנו בחטאת שנתערבה בחובה כל זה אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל אם היתה חובה שנים כחטאת הרי זה עושה קצת המנין למעלן וקצתו למטן ויהיה חצי החובה כשר כמו שהקדמנו ונתבאר בסוף מסכת זו מסכת קנים פרק א משנה ג (ג) במה דברים אמורים בחובה ובנדבה כו' - אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קני נדבה שהם עולות כולן בקני חובה שקצתן עולות וקצתן חטאות אבל חובה שנתערבו בחובה הרי דיניהם כמו שהזכרנו והוא שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול והכרח באיזה צד שעשאן והוא שאם עשאן הכל מלמעלן הרי המחצית שהוא עולות כשר והמחצית שהוא חטאות פסול ואם עשאן כולן למטה יהיה כל הענין להפך לפי שהמחצית שהוא חטאת כשר והמחצית שהוא עולה פסול ואם עשה מחציתו למעלה ומחציתו למטה הרי המחצית שנעשה למעלה חציו כשר וחציו פסול וכן המחצית שנעשה למטה משל למה הדבר דומה כגון שנתערבו קני רחל והם שמונה עם קני לאה והם שמונה והכהן לקח הכל ועשאן חציין למעלה וחציין למטה הרי השמונה שנעשו למעלה ארבעה מהם כשרין והם עולות וארבעה פסולין וכן השמונה שנעשו למטה ארבעה מהן כשרין והם חטאות והרי רחל הקריבו עליה שתי חטאות ושתי עולות בלבד וכן לאה ויהיה שוה בדין זה כהן נמלך ר"ל ששואל לאשה איזה יעשה חטאת ואיזה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהם יותר ממנין האחרת הרי יש בזה חילוק והוא שאם עשה הכל למעלה או הכל למטה שהמחצית כשר והמחצית פסול הכרח כאלו היו שני המנינים שוים ותהיה כל אחת משתיהם כבר הקריבה חצי קרבנותיה כפי העיקר מהחובה מחצה [חטאת] חובה ומחצה עולה ומקום החטאת למטה ומקום העולה למעלה ואם שינה פסל ואם עשה חצי כל המתערב למעלה והחצי למטה הרי אנו אומרים המועט אז כשר על מנת שיהא נמלך אבל אם היה כהן שאינו נמלך הרי הדבר בהיפך ויהיה המרובה כשר כמו שנתבאר בפרק אחרון של מסכת זו לפי שאם היה נמלך ואין הדבר מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשית למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שנעשית למטה בו נבלעה חטאת לפי שהוא גם כן המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות:

ודע כי מה שאמר לזו אחת ולזו עשר ולזו מאה אינו ר"ל בו פרידה אחת ועשר פרידות ומאה אבל ר"ל קן אחת ועשר קנים ומאה קנים וקן נקרא הזוג שממנו פרידה אחת עולה ופרידה אחת חטאת לפי שקן לשון נקבה ועליה אומר שלש ועשר קנים אח"כ אמר שהעירוב הזה שוה בין שהיה משם אחד ומאשה אחת או משם אחד ומשתי נשים או משני שמות ומאשה אחת או משני שמות ושתי נשים והתחיל לבאר אלו הארבעה דברים

מסכת קנים פרק א משנה ד (ד) כיצד משם אחד לידה ולידה זיבה וזיבה משם כו' - נתן דוגמאות לכל המסכתא (חוץ) בקרבנות הנשים לפי שהם יותר חייבות בקנים מפני שחייבות מהם כמו שחייבין האנשים ומוסף על האנשים יולדת וגם כן שהזיבות מצוי הרבה מאד בנשים יותר ממה שהוא מצוי באנשים כמו שהוא מפורסם ונגלה לעין. והלכה כרבי יוסי מסכת קנים פרק ב משנה א (א) קן סתומה שפרח ממנו גוזל לאויר או כו' - סתומה הוא שלא יפריש זו חטאת וזו עולה ור"ל כשאמר לבין המתות הקנים המתות והוא שאמרנו עליהם בפרק הראשון בזה כולם ימותו והגוזל הזה שפרח ונכנס בין הקרבנות ר"ל בקנים סתומים שחצים עולות וחצים חטאות אילו היה מפורש היה דינן כמו שהקדמנו והוא שאם היה חטאת הרי הוא מפסיד כל מה שנתערב עמה זולתי מענין החטאת שבחובה וכן אם היה עולה כמו שהקדמנו ולפי שהוא סתם ולא נתפרש אם הוא חטאת או עולה אינו פוסל אלא אחד כנגדו ודוגמא זה ופירושו כגון שהתערב גוזל זה אם מאה גוזלות שכולם חובה אם הקריבו מכולם אחד וחמשים למעלה וחמשים למטה אנו אומרים אם היה הגוזל שנתערב הוא שנעשה למעלה הרי כל המאה כשרים לפי שכבר נעשו חצי למעלה וחצי למטה כפי החיוב ואם נעשה הגוזל למטה הרי מ"ט כשרים לפי שהם מן המאה האלה חמשים עולות כשרים הכרח ומ"ט חטאות כשרים הכרח ועל דרך זה תקיש אם עשה אחד וחמשים למטה וחמשים למעלה יהיו חמשים חטאות כשרים הכרח ומ"ט עולה הרי נתבאר לך שהוא פוסל אחד כנגדו בלבד והוא עצמו פסול שאם עשאו למעלה אמרנו אפשר שהיה ראוי להיות חטאת ואם נעשה למטה אמרנו אפשר שהיה ראוי להיות עולה אח"כ צריך לפרש הענין ושאינו אלא בקן סתומה שפרח ממנה לקן סתומה ואמר מסכת קנים פרק ב משנה ב (ב) כיצד שתי נשים לזו שתי קנים ולזו שתי קנים כו' - דע כי מה שנאמר בכל ההלכות האלו חזר אינו ר"ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כאן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר"ל כשאמר חזר שמאחר שפרח מכת זו לאחרת חזר עוף אחר ופרח לכת ראשונה והרי הוא אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר בחבורתו או הוא עוף אחר לפיכך כשהיו אצל רחל דרך משל שתי קנים כמו שזכר ואצל לאה שתי קנים אחר כך פרח גוזל מאת רחל ללאה הרי אצל לאה חמשה עופות ואצל רחל שלשה לפיכך החמשה שהם אצל לאה שלשה מהם בלבד כשרים ושנים פסולים האחד שפרח מאת רחל ואחד כנגדו כמו שביארנו לפי שהוא מקריב אלו החמשה שלשה לצד זה ושנים לצד זה ר"ל צדדין אלו מעלה ומטה ומקום שיעשה השנים אחד מהם הוא כשר הכרח לפי שיש לה שנים משלה באותו הצד ובמקום שעושה השלשה יהיו שנים מהם כשרים הכרח וכל זה מבואר לכשתבין מה שהקדמנו ואם חזר ופרח אחד מן החמשה ונתערב עם השלשה שנשארו לרחל הרי הפסיד בחזירתו אחת מהשלשה של רחל ויהיה הנשאר לרחל שנים כשרים בלבד מן הארבעה שיחזרו אצלה וכן הפסיד על לאה בחזירתו אחד מהשלשה כשרים והארבעה שנשארו אצלה שנים מהם כשרים בלבד לפי שאנו אומרים אחד מהם של רחל שפרח ראשון ופוסל אחד כנגדו שלא היו ללאה אלא שלשה כשרים כשהיו החמשה עופות אצלה אבל הואיל וחזרו אצלה ארבעה וארבעה של רחל הרי הם שוות שתיהן בדין והרי נתבאר שבחזירתו פוסל אחד ללאה ואחד לרחל. אחר כך אמר שדין זה אינו אלא בחזירה ראשונה בלבד שהוא פוסל אחד לזו ואחד לזו וחזירתו מוסיף על מה שהפסיד בפריחתו וכל הבא אחר חזירה זו ואפילו פרח וחזר אלף פעמים אינו מוסיף שום הפסד על מה שהפסיד בחזירתו ראשונה והוא ענין מה שאמר לא הפסיד כלום לפי שהואיל וחזר הרי הארבעה שביד רחל שנים מהם כשרים ושנים פסולים וכן מה שביד לאה כמו שביארנו וכל מה שיארע בהם אחר כן מן התערובות אינו מוסיף הפסד על זה מן הטעם שזכר והוא מה שאמר אפילו הם מעורבות לפי שאם ערבנו הארבעה של לאה עם של רחל עד שלא נודע בשום פנים איזו של לאה ואיזו של רחל הרי הכל מחצה כשר ומחצה פסול כמו שהקדמנו בפרק ראשון והמחצית הכשר זה ארבעה שנים ללאה ושנים לרחל כמו שביארנו והוא מה שאמר אין פחות משנים וכל זה לפי ההלכה ב' קנים וב' קנים אבל אם ירבה המנין הרי מפסיד בחזירה שנייה ג"כ בשלישית וברביעית כפי רוב המנין כמו שזכר בהלכה שאחר זו וקרוב הוא להבין והראוי לסמוך עליו בענין זה מה שאני אומר לך והוא שכל עוף בין שהוא מין אחד או שני מינין הפורח פסול ופוסל אחד כנגדו עד שתמצא הנשאר הוא חצי המנין המעורב לפי שהפריחה והחזירה אחר כן אינו מוסיף הפסד מפני שתכלית ההפסד שיהיה מחמת התערובת הגמורה היא מחצה כשר ומחצה פסול מסכת קנים פרק ב משנה ג (ג) לזו אחת לזו שתים לזו שלש לזו ארבע לזו חמש כו' - ידוע כי מה שיש ביד הראשונה ב' עופות וביד השנייה ד' עופות וביד השביעי י"ד לפי שאין אנו מונין אלא קנין כמו שזכרנו ולפי שפרח מאת הראשונה גוזל אצל השניה והוא פסול ופוסל אחד כנגדו כמו שביארנו היה הנשאר ביד הראשונה גוזל אחד וביד השניה ב' גוזלות כשרים בלבד מהחמשה כמו שביארנו וכשפרח גוזל מהשניה אל השלישית פסל על השניה גוזל ועל השלישית גוזל הרי שנשארו לשנייה שנים בלבד כשרים והפסידה השלישית גוזל אחד שנכנס אצלה וכיון שפרח מן השלישית לרביעית הפסידה על השלישית גוזל ועל הרביעית גוזל נמצאת השלישית כבר הפסידה קן אחד והרביעית גוזל וכשפרח מן הרביעית לחמישית הפסידה הרביעית גוזל שני וחסרה קן אחת והחמישית גוזל וכשפרח לששית תהיה החמישית ג"כ חסירה קן והששית חסרה גוזל וכשפרח מן הששית לשביעית הפסידה הששית קן ג"כ ומשביעית אל הששית הפסידה על השביעית גוזל שני ותהיה חסרה קן אחת והפסידה על הששית גוזל ג"כ כשנכנס אצלה ובחזירתו לחמישית מפסיד גוזל אחד על הששית וגוזל על החמישית ותהיה הששית כבר הפסידה קן שניה וכן בחזירתו מהחמישית לרביעית הפסידה החמישית קן שניה ובחזירתו מהרביעית לשלישית תפסיד הרביעית קן שניה ובחזירתו השלישית לשניה תפסיד השלישית קן שניה ובחזירתו לראשונה תפסיד השניה קן שניה (היה שנשארה) [צ"ל מה שהיה נשארה כו'] בידה וכן יפסיד על הראשונה הגוזל שנשאר בידה כשנכנס זה עמו הנה התבאר איך תפסיד על הראשונה ושניה כל מה שהיה בידן והפסידה השביעית קן אחת בלבד ואשר בין קן השביעית והשנית הפסידו שני קנים שני קנים והם ארבעה גוזלות לפי שכל זמן שנכנס עוף בכלל עופות הפסיד גוזל מהכלל וכשיצא הפסיד גוזל אחר לפיכך הוא מפסיד לעולם קן בצאתו מן הכלל והכנסתו באותו הכלל והשביעית שלא נכנס אצלה גוזל ויצא מעמה אלא פעם אחת והנשארים שתי פעמים כמו שביארנו ולא יסור מלבבך מה שאמרנו שאין ענין חוזר מעצמו אלא רצה לומר החזרת הפריחה בלבד ואין הלכה כיש אומרים מסכת קנים פרק ב משנה ד (ד) קן סתומה וקן מפורשת פרח מן הסתומה כו' - מפורשת הוא שידע איזו חטאת מהם ואיזו היא העולה:

ומה שאמר יקח זוג לשניה ואותו שנכנס עם החטאת והעולה הוא עצמו פסול ואינו פוסל כנגדו לפי שהעולה והחטאת ידועות לפיכך על איזה מהם שנכנס מקריבין אותו ויהיה פסול כמו שנתבאר:
ומה שאמר וחזר או שפרח מן המפורשת ראשון על מנת שיהיה ספק ולא נדע אם מן החטאת פרח או מן העולה אבל כל זמן שידענו הרי הדין כמו שהקדמנו בפרק ראשון שאם פרח מן החטאת כשר מנין החטאת שבקן הסתומה ואם פרח מן העולה כשר מנין העולות ולפי שלא ידענו כולם ימותו בלי ספק

מסכת קנים פרק ב משנה ה (ה) חטאת מיכן ועולה מיכן וסתומה באמצע פרח מן כו' - אם חזרו לאמצע הוא שמתערבת חטאת בעולה ולפיכך ימותו וכן אם חזרו מן האמצע לצדדים כולם ימותו לפי שאפשר עולה הלכה אצל חטאת וחטאת אצל עולה:

וענין מה שאמר או שפרח מן האמצע לצדדין הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחילת המסכתא ת"ק הולך אחר החטאת לפי שהכתוב הקדים אותה כמו שביארנו בעשירי מזבחים ובן עזאי הולך אחר המין שהפרישה ממנה בתחילה בין שהוא עולה או חטאת. והלכה כתנא קמא

מסכת קנים פרק ג משנה א (א) בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו כו' - זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מן הפרק הראשון שאמר המועט כשר לפיכך אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאיזה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות באשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה המחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר לעופות של אחת כולן היו למעלן או למטן שחציו לעולם כשר וזה (אי) אפשר להיות כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין לחלק בשני חצאין מקריבין החצי למעלה וחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת אלא אפשר שהיו כולן מאשה אחת או המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שאי אפשר לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא כשעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעל הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה ולמטה הכרח ואי אפשר זה אלא כשיהא מנין יותר מהמנין שכנגדו וביאור זה שיהיו לרחל שתי עופות וללאה ארבעה ונתערבו כולן והקריבו מהם שלשה למעלה ושלשה למטה הרי בהכרח שלאה בעלת הארבעה כבר נעשה מהעופות שלה למעלה ולמטה ולפי שנשתתפה בשני הצדדין אמרו שכל עופותיה כשרים ומה שנעשה מהם למעלה הוא עולה ומה שנעשה מהם למטה הוא חטאת הואיל והכהן לא שאל רשות ממנה כפי מה שהעמדנו דברינו כולו בכהן שאינו נמלך אלא עושה חטאת מה שירצה ועולה מה שירצה מסכת קנים פרק ג משנה ב (ב) אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה כו' - כל זה מבואר מסכת קנים פרק ג משנה ג (ג) חטאת לזו ועולה לזו כשר עשה כולן למעלה מחצה כו' - אין כאן עירוב כל עיקר לפי שאילו היה שם עירוב היה הדין שימותו כולם כמו שהקדמנו בתחילה אבל נולד לו ספק באיזו משתיהן עשה למעלה ואיזו למטה והבן זה מסכת קנים פרק ג משנה ד (ד) חטאת ועולה וסתומה ומפורשת עשה כולן כו' - סדר זה כך הוא קן מפורשת חטאת ועולה וקן סתומה זו היא ג"כ קרבן עולה אלא שהיא סתומה ולא פירש ואמר זו עולה או חטאת אחר נולד לו הספק ולא ידע איזה מהן סתומה ולא איזו מפורשת ואין כאן תערובת גם כן ודע זה אלא הרי לפניו שלשה קני עופות אחד עולה והשני חטאת והשלישי חטאת ועולה והיא סתומה ואם עשה הכל לצד אחד הרי המחצית כשר והמחצית פסול הכרח ואם נעשה חצי הכלל למעלה והחצי למטה והוא שיעשה קן אחת למעלה וקן אחת למטה והשלישית חציה למעלה וחציה למטה הרי המפורשת כולה פסולה שאני אומר חטאת קרבה למעלה ועולה למטה והסתומה כשירה לפי שכבר נעשה חציה למעלה וחציה למטה והיא לא נתערבה אבל לפי שלא פירשנו אותה ואין אנו יכולים לומר לאשה זו או לאיש הזה שקן סתומה זו היתה שלך שהיא כשרה לפי שהכהן מעצמו הוא מפריש אחת מהם והניח האחרת סתומה לפי שכל הדברים האלו הן בכהן שאינו נמלך והוא לא ידע לאיזה משניהם פירש הקן אנו מחלקים הענין בין שניהם ומעלין לכל אחת מבעלי שתי הקנים חצי מנין הקן הסתומה ומשלים כל אחת מהן שאר קרבנותיו מסכת קנים פרק ג משנה ה (ה) חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין כו' - אם נתערבו דרך משל חמשה חטאות בעשרה עופות שהם חובה שמחציתם הוא חטאת ומחציתם עולה והרי הכל ט"ו מקריב מהם עשרה לצד אחד וחמשה לצד אחרת ובהכרח שהעשרה שעשה בצד אחד היו חמשה מהם מן החובה הרי כבר עשה חמשה מן החובה בצד אחד והם כשרים אם עשה העשרה למעלה הרי חצי חובה והוא חמש עולות כשרין ואם עשה העשרה למטה הרי חצי חובה ג"כ והוא ה' חטאות כשרין לפיכך נתבאר כי מה שאמר אין כשר אלא למנין חטאות שבחובה הוא כשתהיה החטאת יותר והיקש זה בעצמו בעולה ויהיה לך לזכרון מסכת קנים פרק ג משנה ו (ו) האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר ילדה כו' - כבר הקדמנו לך בתחילת מסכת זו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת ושהנדבה שתים עולות ולפיכך מביא (שלשה) [ארבעה] עופות שנים מהן קרבן יולדת אחד עולה ואחד חטאת והשנים עולות לפי שהוא נדר ולפיכך מקריבין ממנו שלשה למעלה והם עולות ואחד למטה והוא חטאת ואם עשה הכהן שתים למעלה ושתים למטה ולא נמלך יהיה [האחד מן] הארבעה עופות בלבד פסול לפי שהשנים שנעשו למעלה נדרה והשנים שנעשו למטה חובתה ואחד חטאת והוא כשר והעולה פסול לפי שהוא למטה ולפיכך מביאה עוד אחד ומקריבין אותו למעלה והוא העולה הנשארת עליה ותצא ידי נדרה וחובתה כל זה אם הביאה הארבע עופות שנעשו שתים למעלן ושתים למטן ממין אחד ר"ל שיהיו כולם תורים או כולם בני יונה אבל אם היו שני מינים והביאה שתי תורים ושני בני יונה הרי צריכה להביא שתים תור [נ"א ובני] ובן יונה ומקריבין שתיהן למעלה וביאור זה לפי שאין אנו יודעים איזה מין הוא שנקרב למטה אם השתי תורים ונשאר עליה מן החובה תור להקריבה עולה או שתי בני יונה הם שנעשו למטן ונשאר עליה עולה בן יונה ולפיכך תביא תור ובן יונה ונקרבין שניהן למעלן וזה הולך אחר העיקר שזכר בסוף הפרק השני שאמר אין מביאין תורים כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים ולפיכך יהא סדר מה שאמר ממין אחד כן בד"א כשהיו מין אחד אבל משני מינים תביא שנים ר"ל שתי פרידות ולפי סדר זה הוא כל מה שאמר כאן ממין אחד ושני מינים:

אחר כך אמר פירשה נדרה ר"ל שפירשה אותו ואמרה אלו התורים לנדרי וכשהביאה השתי קנים לכהן ואמרה אלו לנדרי ואלו לחובתי ונטל אותם הכהן והקריב שתים למעלה ושתים למטה הרי אין כשר מן הארבעה אלא גוזל אחד בלבד והוא העולה שבחובה וזה הולך אחר העיקר שהקדמנו בפרק הראשון והוא מה שאמר בעולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין עולות שבחובה ולפיכך ישאר עליה מחובתה חטאת אחת והנדר כולו וצריכה להביא שלשה עופות ומקריבין מהן אחד למטן והוא הנשאר מן החובה ושתים למעלה והוא הנדר אם היו הארבעה ממין אחד אבל אם היו תורים ובני יונה והרי היא דרך משל פירשה נדרה בתורים ולא ידע הכהן איזה שניהם עשה למטה ואיזה עשה למעלה הרי היא צריכה להביא ארבעה עופות וביאור זה שמא השתי תורים נעשו למטה ונשאר עליה הנדר כולו ונשאר עליה מחובתה חטאת מן בני יונה או שני בני יונה נעשו למטה ונשאר עליה מחובתה עולה מבני יונה לחובתה ויעשה אחד למטה ואחד למעלה לפי שבספק זה הנולד לא יצאה ידי נדרה ולא ידי חובתה כמו שביארנו:
אחר כך אמר קבעה נדרה וענין קבעה נדרה שפירשה המין שמביאה ממנו נדרה והביאה אותה לכהן עם חובתה ועשה שתים למעלה ושתים למטה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משתי המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני היונה וזהו ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח"כ שכחה מאיזה מין קבעה אותו אבל ודאי אצלה שהוא קבוע הרי דינה שתביא חמשה עופות לפי שאנו אומרים כמו שהקדמנו הנדר נעשה למטה והחובה למעלה ולא יהא מן הארבעה כשר אלא עולה שבחובה לפי עיקר הדבר שאמר שאין כשר אלא העולה של חובה ונשאר עליה מחובתה חטאת ונשאר עליה הנדר כולו והיא לא ידעה באיזה משני המינים קבעה נדרה צריכה להביא שתי תורים ושני בני יונה ומקריבין כל הארבעה למעלה ותצא ידי נדרה אחר כך תביא תור או בן יונה ויעשה חטאת והוא הנשאר מחובתה והתרנו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעין מאיזה משני המינים היו הארבעה שנולד בהם הספק אם בתורים או בבני היונה וזה אם היו הארבעה ממין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מהם ולא ידעה מאיזה מין הוא אבל אם ידעה ששני מינים נתנה לו שתי תורים ושני בני יונה ושנדרה היה קבוע באחד משניהם ולא ידעה באיזה מין היה ועשה שתים למעלה ושתים למטה כפי עיקר הלכה הרי דין זו שתביא שש פרידות ארבעה מהן שתי תורים ושני בני יונה יעשו למעלן ותצא ידי נדרה והשנייה שתי תורים או שני בני יונה ושניהן חובתה אחד עולה ואחד חטאת ואין אנו יכולים לומר כאן שנחשוב לה עולה שבחובה וישאר עליה מחובתה חטאת בלבד ותביא אותה מאיזה מין שתרצה לפי שודאי אצלינו ששני מינים היו הארבעה עופות ולא נדע עולה שבחובה מאיזה מין נעשה לפיכך תביא חטאת כנגדה מאותו המין אח"כ אמר נתנן לכהן ואין ידוע מה נתנה ר"ל שהיא נדרה נדר קבוע ונתנה לו קן של נדר וקן של חובה והיא ג"כ קבעה חובתה אחר כך ולא ידעה איזה מין קבעה בו חובתה ולא איזה מין קבעה בו נדרה ולא אם נתנה לכהן ב' מינים או מין אחד ולא ידע הכהן אם (כל זה) עשה הכל למעלה או הכל למטה או מחצה ומחצה הרי חייבת זו להביא ארבע עופות לנדרה שתי תורים ושני בני יונה ויעשו למעלה ותביא גם כן שתים לחובתה אחד חטאת ואחד עולה מאיזה שני מינים שתרצה אחר כך תביא חטאת מן בני היונה או מן התורים להוסיף על הכבש בן שנתו לעולה שהוא קרבן יולדת עשירה הואיל וחובתה גם כן קבוע והיא לא ידעה מאיזה מין:
ואמר בן עזאי שהיא מביאה שתי חטאות תור ובן יונה לפי שאנו אומרים איפשר שקבעה נדרה וקבעה חובתה עם הכבש בתור או בבן יונה והרי היא מקריבה את שניהם יחד וכבר ידעת דעת בן עזאי הולכין אחר הראשון ולפיכך תביא שתי תורים ושני בני יונה לנדרה ויעשה הארבעה עולות אחר כך תביא לחובתה שתי תורים ושני בני יונה מקריבין האחד חטאת והשני עולה ועוד תור ובן יונה ומקריבין את שניהם חטאת עם כבש עולה. ואין הלכה כבן עזאי:
ומן הראוי לך לדעת שכל אלו החטאות והדומה להם לא תאכל כמו שנתבאר בסוף תמורה שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף ולפיכך נאמרו אלו העניינים ואפילו לא אירע בהם הפסד ולא ספק מן הספיקות והיתה עשירה והביאה קרבן עשיר לא היתה חייבת אלא עוף אחד לחטאת והוא מצוה אחת אבל הואיל ונולד הספק מביאה שבעה כמו שביארנו בהלכה אחרונה:
אמר רבי יהושע מפני שהיה הענין זר שהוא דומה למה שאמר בכבש כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה והרי כשנפסד נתרבו בו המצות:
אמר ר"ש בן עקשיא בדומה לזה גם כן כגון תלמידי חכמים שבשעה שהם מזקינין ונחלשין ויפסיד גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת קנים