משתמש:עורך מתחיל/ריבש 3

זמני 1

Teshuva 44

הוניין דרבי אפרים בן אנקואה י"א

האגרת מהודרת מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל מעולפת ספירים אמרים מיושרים ודברים דבורים על אפניהם בדעת ובהשכל כתפוחי זהב פרוים מזוקק שבעתים במשכיות כסף נבחר כצמר צחר מעשה חרש וחושב במשפט מכלכל על דבר אמת וענוה צדק מקשיב חכמים אחור משיב ודעת יסכל הובאת אלי ותגע על פי ויאירו כוכבי נשפי ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה למשאת וארוחה ממנהיג ודבר גזבר ואמרכל פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל בצדק כל אמרי פי כי לא לפניו חנף יבא וישכון ולא יכון נגד עיני דובר שקרים וארור נוכל וכאשר צוותי אכלתי יערה עם דבשה שתיתי יינה עם חלבה ואם ארוכה מארץ מדה ורחבה למעשה ידיה אכסוף קראתיה מראש ועד סוף עד נשלמה ותכל ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי בה טעם כעקר פריה למאכל ועליה לתרופה ולא ימצא בה עקר ומשכל ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין לא אוכל ונלאיתי כלכל אכן במה שבא בה לשאול כענין פן אהיה מונע בר אשר הוא עון פלילי אש הוא עד אבדון תאכל להשיב כהלכה עלי להשכים אכן בקצרה כי אין הפנאי מסכים:

תחלה בא בתוך האגרת כי יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה ויתיצבו בעדת אל לאסור את המותר ויאמרו כן פשט המנהג ולהתיר את האסור ביד רמה כי כן כתוב בתורה על פי התורה וכו' ואפילו מזידים עד כאן:

ובזה אומר לך כי יש דברים מותרין מן הדין וישראל נהגו בהן אסור מעצמן שלא בתקנת חכמים לגדר ולהתקדש במותר להם ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי תורה כשמנו של גיד הנשה שאמרו חכמים ז"ל (חולין צא.) שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו אסור וכן בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים (ברכות לא) ויש מנהג שנהגו בו במקצת מקומות ולא נהגו כן במקומות אחרים ובזה כל שבני המקום שנהגו בו איסור ידעו שהדבר מותר מן הדין אלא שרצו להחמיר על עצמן לעשות סייג לתורה בני המקום ההוא שנהגו בו איסור אסורין לנהוג בו היתר משום אל תטוש תורת אמך וכן נמי מחלוקת בין החכמים זה אוסר וזה מתיר והמקום ההוא נהגו כדברי האוסר כההיא דפרקא קמא דחולין (יח:) דמוגרמתא דרב ושמואל ואף אם הלך אחד מהם ממקום שנהגו בו אסור למקו' שנוהגין בו היתר חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם כל שדעתו לחזור למקומו וזו היא ששנינו (פסחים נ.) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת וזהו כשדעתו לחזור למקומו אבל אם קבע דירתו למקום ההיתר נוהג כמקום שקבע שם דירתו דהך מתני' כשדעתו לחזור מוקמינן לה בפ"ק דחולין (י"ח:) כדאמרינן התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל ומקשינן רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואסיק רב אשי הנ"מ בשדעתו לחזור רבי זירא אין דעתו לחזור הוה וההולך ממקום היתר למקום האסור אע"פ שדעתו לחזור ומן הדין היה ראוי להיות מותר אפ"ה אל ישנה מפני המחלוקת ובזה נראה שאינו אסור אלא בפניהם אבל בצנעה שרי כיון שדעתו לחזור למקומו שנוהגין בו היתר ואינו אסור מן הדין אלא מפני המחלוקת וכן נמי אמרו ז"ל מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מש"נ שלא לעשות אין עושין וכן מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מדליקין מש"נ שלא להדליק אין מדליקין לפי שכל אלו הם לגדר ולעשות סייג לתורה או לדברי חכמים אבל אם אין עקרו אסור גמור לא מן התורה ולא מדברי חכמינו ז"ל אלא שחכמים אמרו שהעושה כן אינו רואה סימן ברכה דומיא דהעושה מלאכה בערבי שבתות מן המנחה ולמעלה אם יש מקום שנהגו להוסיף שלא לעשות מלאכה קודם שעור זה אינו מנהג ואין חייבין לנהוג במנהג ההוא אפילו בני המקום ההוא וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא כלומר כל הלילה אינו מנהג עד דתתפני סדרא מנהג בשני וחמישי אינו מנהג עד דתתפני סדרא דתעניתא מנהג וכן מקום שנהגו איסור לגדר בדבר שהוא מותר ובאו בניהם לעקור המנהג ולבטלו לגמרי אינן רשאין והיינו דבני בישן דנהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא ואע"פ שהוא מותר להם מן הדין כדאיתא (בפ"ק דשבת יט.) אתו בניהו לקמיה דר"י אמרי ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהון אבהתכון וכתי' ואל תטוש תורת אמך (פסחי' נ:) אמנם הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל ולהג בו אסור לא לגדר אלא מפלי שטועה וסבור שהוא אסור מן הדין בזה אם בא לישאל כמו שנשאלין על הנדר נשאל ומתירין לו כמו שמוזכר בירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בהלכות (בפ' ערבי פסחים) והמקום הנוהגין היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל אין מניחין אותן על מנהגם בשום פנים כדאמרינן (בפ"ק דר"ה טו:) כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו ואם הם בלתי מקבלים תוכחת ואינם שומעים לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם מניחין אותן ומוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כמו שאמרו כן (ביצה ל.) גבי תוס' יוה"כ אע"פ שהוא מן התורה זהו מה שראוי להורות בעניני המנהגו' ואותן התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים עליהם הכתוב אומר כי רבים חללים הפילה ר"ל שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו וחלילה שנתנה תורה ע"פ דעתם התועה מדרך השכל לא אמרו חז"ל אתם אפי' מוטעים אתם אפי' מזידים אלא על קדוש החדש ע"פ ב"ד הגדול כמו שדרשו על החדש הזה לכם עדות זו מסור' לכם וגם הם כשטעו בהוראה ועשו צבור מעשה על פיהם חייבין קרבן וגם אותן המורים הוראות על פי ספרי הר"ם ז"ל ולא קדמה להם ידיעה בתלמוד הרי הם בכלל והגם לבו בהוראה לפי שלא יבין עקרי הדברים על אמתתן כיון שלא ידע מהיכן הוציא הר"ם ז"ל הדין ההוא והנה אעתיק לך תשובת הרא"ש ז"ל לחכם ה"ר מצליח וז"ל על המורי' הוראה מתוך דברי הר"ם ז"ל ואינן בקיאין בתלמוד לדעת מהיכן הוציא דבריו טועה להתיר את האסור ולאסור את המותר כי לא עשה כשאר המחברים שכתבו ראיות לדבריהם והראו על המקום שנמצאים דבריהם בתלמוד ומתוך זה יכול לעמוד על העקר ועל האמת אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בהם סבור שמבין דבריו ואילו כן שאם אינו בקי בתלמוד אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ונכשל בדין ובהוראה לכן לא יסמוך אדם על קריאתו בספריו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בתלמוד וכן שמעתי אדם גדול בברצלונה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר תמהני על בני אדם שלא למדו תלמוד וקורין בספרי הר"ם ז"ל ומורין ודנין מתוך דבריו וסוברין שיבינו בהם כי אני מכיר בעצמי כי בתלתא סדרי שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו אבל כשאני קורא בספריו בהלכות קדשים וזרעים איני מבין בהם כלום וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו עכ"ל הרא"ש ז"ל בתשובה ההיא שפתים ישק משיב דברים נכוחים:

Teshuva 45

ומה ששאלת מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי ומה שאחר הטבע:

תשובה ממה שמוזכר שם בפרק אחרון מסוטה (מט:) ובב"ק ס"פ מרובה (בבא קמא פב:) ובמנחות בפ' ר"י (סד:) שאסרו ע"ד שכשהיתה ירושלים במצור היו משלשלין בכל יום מן החומה קופה של דינרי זהב והיו מעלין להם כבשים לתמידין והיה שם זקן אחד שמכיר חכמת יונית ולעז להם בחכמת יונית שכל זמן שעוסקין בעבודה אינן נמסרין בידן והעלו להם חזיר ובאותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזרים ושילמד את בנו חכמת יונית והקשו שם איני והאמר מר בארץ ישראל לשון סורסי למה אלא או לשון הקדש או לשון יוני ותרצו לשון יוני לחוד וחכמת יונית לחוד ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר וכלם היו בקיאין בו ואדרבה אמר (במגילה יח.) לעז יוני לכל כשר ואם מצד החכמה בעצמה מהו זה שלעז להם הזקן ההוא ולכן נ"ל שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום שלא יבינו אותו ההמון רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות דמיון מ"ש (בפרק כיצד מעברין נג:) אמהתא דבי רבי כי הוו משתעון בלשון חכמה אמרין הכי עלת נקפ' בכד ידאון נשריא לקיניהון ור"ל שהכלי הקטן ששואבין בו היין מן החבית מנקפת בשולי החבית לפי שכבר כלה היין ולכן שיעופו וילכו התלמידים למקומן ויפסיקו הסעודה וכן שם רבי יוסי בן אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר הכי עשו לי שור משפט בטור מסכן ור"ל תרדין בחרדל כי תרגום שור משפט תור דין וטור מסכן הוא תרגום של חרדל ולשונות אחרים כאלו מוזכרין שם וקראו להם חכמים לשון חכמה כמאמר הכתוב דברי חכמים וחידותם וכיוצא בזה הוא הנזכר בפ"ק דסנהדרין (יב.) שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו וכו' וחידות כאלו כשנאמר בלשון יוני נקראים חכמה יונית וזו היא שאסרו משום מעשה שהיה והתירו לשל בית ר"ג מפני שהיו קרובים למלכות והיו צריכין לה כי היה דרכם לדבר כן בחצר המלכות למען לא יבינו הכל דברי סתריהם וסודותם אמלם רש"י זכרונו לברכה פירש (בפרק ר"י) חכמה יונית רמיזות ונראה שכוונתו לפרש שלא היו מוצאים דבור בלשון רק שהיו רומזים בידיהם או באצבעותיהם או בשאר אברים והוא כמ"ש חז"ל חרש רומז ונרמז וכן כמו שכונס ברמיז' כך מוציא ברמיז' ובזה היו עושין לפני המלכים כמו שמוזכר בחגיגה (ה:) רבי יהושע ב"ח הוה קאי קמי קיסר אחוי לי' ההוא מינאה עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיני' אחוי לי' איהו ידו נטויה עלינו ולא הבין ההוא מינאה מה השיב לו ר"י ואמרו לו גברא דלא ידע מאי מחוו לי' במחוג מחוי קמי מלכא אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו וגם שם פירש רש"י ז"ל במחוג ברמיז' וצ"ל שנקראת חכמה יונית מפני שהיונים היו רגילין בה או שהי' להם ספר מחובר מזה והי' מחברו יוני אבל קשה לי על זה שלא הי' להם לומר על אותו זקן ולעז להם בחכמה יונית אלא ורמז להם כיון שלא הי' שם דבור כלל אלא רמיזה ולזה נראה לומר בפירוש חכמה יונית מה שפירשתי למעלה ואפשר שרש"י ז"ל כך דעתו כי הדבור שאינו מבואר נקרא רמז כמ"ש ז"ל (בפרק אין מעמידין לו:) רמז ליחוד מן התור' שנאמר כי יסיתך אחיך וכו' וכן בפ"ק דסנהדרין (יו"ד.) ובפ"ק דמכות (ב:) רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה שנאמר והצדיקו את הצדיק וכו' ובין שיהי' פירוש חכמה יונית רמיזה לבד או שיהיה דבור סתום וחידה בלשון יון כפירושי לא הי' אסור כלל רק מפני מעשה שהיה:

אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה ובפרט שני עמודי התוך אשר היא נכונה עליהם שזהו חדוש העולם והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם ושהוא מחוייב מן השם יתברך כמו שהאור מחוייב מן השמש והצל מן האילן ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו ולא להאריך כנף הזבוב ולא לקצר רגל הנמלה כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו ולא האילן הצל וכן שהשגחת השם יתברך לא תהיה במה שהוא למטה מגלגל הירח וכתבו בספריהם שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקיר' לא מצד הקבלה ואנחנו מקבלי האמת דעתנו שהתורה שלנו שלמה שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה היא למעלה מהכל וכל חקירתם אפס ותהו לערכה ובפרק חלק (סנהדרין צ.) שנינו ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין התורה מן השמים ואפיקורום רע"א אף הקורא בספרים החצונים ואמרו בגמרא תניא ספרי מינין היש ספרי מינין יותר מאלו שמביאין מופתים וראיות להכחיש עקרי התורה ולא אמר ר' עקיבא המאמינים בספרים החיצונים אלא אפילו הקורא אותם פן יטו את לבבו להאמין בדבריהם כמו שקרה לאלישע אחר דאמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה טו:) אמרו עליו על אלישע אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל מרבינו האי גאון ז"ל אם מותר להתעסק באותן החכמות והשיב לו וז"ל תקון הגוף ומשור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד^*( רמ"א יו"ד סי' רמ"ו ס"ב:) ואשר טוב לישראל כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדברים ההם יסיר מעליו תורה ויראת שמים ויפסיד באותן הענינים כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה אבל אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים יצא להם מזה כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק ולא ישימו שום ספק בהקב"ה ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות יאמרו לך כי הוא דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד עכ"ל התשובה ההיא. גם הרשב"א ז"ל כתב בכתב אחד שלח למנוע אותם המרגילים בניהם בלמוד אותן חכמות וז"ל והנער היולד על ברכי חכמת הטבע וירא' ראיות ארסטו' עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעקר ואם נשיב אליו כל שכן שפקר ע"כ ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספת' ספרא וספרי וכולי' תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המור' לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא ויש לומר כמש"א ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר היכי גמיר תורה מפומי' דאחר וכו' והית' התשוב' רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא לאמר אלא לדעתי כלומר שרשעים הם ועכ"ז אמר הט אזנך ובארו שם הא בגדול הא בקטן כלומר כשהתלמיד אדם גדול מותר שיבור הסולת וישליך הפסולות כמו שאמרו שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של הט אזנך וכו' ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם גם במלאכים שנראו לאברהם אבינו ע"ה אמר שהיה במראה הנבוא' וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו (בפרשת וירא) והחכם רבי לוי ז"ל גם הוא הי' חכם גדול בתלמוד ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל אמנם גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת ענינים כגון בענין ידיעת השם בעתיד האפשרי וכן בעמידת השמש ליהושע והשיב צל המעלות אחורנית כתב דברים שאסור לשומעם וכן בהשארות הנפש ובהשגחה בענין עונשי הרשעים בעה"ז כמ"ש כל זה בספרו קראו מלחמות השם ומעתה ישא כל אדם קו"ח בעצמו אם שני המלכים האלה לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים כבודם במקומם מונח ואם היו גדולי העולם איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות לערכם וכמה וכמה ראינו פרקו עול התפלה נתקו מוסרות התורה והמצוה מעליהם בסבת למוד אותן חכמות וכמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשוב' שכתבתי למעל':

Teshuva 46

הוניין אר החכם רבי משה גבאי נר"ו

שאלת מעשה הי' בראובן שהניח בידו נפתלי פקדון מקצתו נתן לו הוא בידו וקצתו נתנה לו אשתו בעדו מת נפתלי ובנים לא היו לו ולא נודע לו קרוב למשפחת האב אך במקומו ובעירו היתה משפחה אחת אשר כנויה ככנויו ועתה בא שמעון אחד מבני המשפחה בהרשאת הנמצאים מבני משפחתו ושואל לראוכן תן לי הפקדון אשר בידך כי האיש נפתלי הי' קרוב לנו הלא שם משפחתו כשם משפחתנו ואין קרוב לו ממנו. ענה לו ראובן אין לי לתת לך דבר אם לא תבאר לי איזו קורבה יש לך עמו הלך שמעון והביא עדים שהיו שומעים שהיו קרובים ולפעמים היו קוראים זה לזה קרוב אך לא ידעו איזה גבול מקורבה יש ביניהם או רחוקה או קרובה ועד אחד העיד שפעם אחת שאל את פי נפתלי הנזכר איזו קורבה יש לך עם בני המשפחה הפלונית ואמר לו בנים לבני אחים אנחנו וזה העיד העד האחד לבדו. ונראה לך ממה שראית לר"ם ז"ל בהלכות נחלות פרק רביעי וזה לשונו כל היורשים יורשים כחזקה כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו אף על פי שאינן עידי יחוס ולא ידעו אמתת יחוסן הרי אלו יורשין בעדות זו. נראה שצריכין לברר מה היא הקורבה אלא שאין צריכין לידע אלא בחזקה:

תשובה מש"כ הר"ם ז"ל שיכולין להעיד מצד החזקה ודאי כך הוא שהרי מלקין וסוקלין על החזקות כדאיתא בפ' י' יוחסין (קידושין פ.) וגם בתוספתא מפורש שנים שהיו באין ממה"י אע"פ שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מת האחד מהן אין חבירו יורשו ואם הי' נוהג עמו משום אחוה יורשו ע"כ. אמנם אין ספק שצריך שיהי' מוחזק בעירו שזה הקרוב הקודם בירושתו שהרי אפשר שיהי' לו קרוב אחר לירש קודם זה אע"פ שאילו ממשפחתו כגון שאמו היתה ממשפחתו והיתה בת יורשת נחלה ואביו היה ממשפחה אחרת ואיך יורידו ב"ד אלא מי שידעו בברור שהוא קודם לירושה אם בעדות ברורה או בעדות מצד החזקה ומה שהעיד העד האחד אין בו די לפי שאינו כי אם אחד ^*( רמ"א ח"מ סי' רפ"ד ס"א:) ואין אחר מעיד כמותו שיצטרף עמו וגם הוא אף אם מעיד על הקורבה אינו מעיד שהוחזק שלא היו לנפתלי קרובים ראויין לירש יותר מבני המשפחה ההיא ומה שמעידים שהיו קוראים זה לזה קרוב אין זה ראיה שיהי' מצד האב ואפשר שיהיה מצד האם. ואין שם המשפחה ראיה כי כבר ידעת יש משפחה בסרקס"טה נקראת בני אלעזר וכן בבלינסי"אה וכן במיורקה ושלשתן חלוקות זו מזו אא"כ הוחזקו בעיר שהיא משפחה אחת. ומה שהפקידה האשה קצת הפקדון מידה לראובן אין לדונה בקבל מן האשה יחזיר לאשה שהרי נזכר בתחלת השאלה שהיא הפקידתם בעד בעלה וא"כ הכל הוא מוחזק לבעלה. אמנם איני מבין למה הזכרת בזה הענין תפיסה דמחיים כי מה שנזכר זה בפ' הכותב (כתובות פד.) הוא לפי דין התלמוד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לכתובה ונחלקו במשנה ר"ט ור"ע אם אינם ביד היורשים אלא הם מלוה או פקדון ביד אחרים אם גובין מהם אם לאו דלר"ט גובין מהם כיון שלא זכו בהם היורשים ולר"ע אין גובין שלעולם הן ברשות היורשים וכן נחלקו אם הם בר"ה או בסימטא ותפסו אותן לאחר מיתה בעל חוב בחובו או האשה בכתובתה דלר"ט מהניא בהו תפיסה וגובין מהם ולר"ע הרי הם ברשות היורשים ואין גובין מהם אא"כ תפסו מחיים דאז זכו בהן לגבות מהם ולא הוי כמטלטלי דיתמי וקיי"ל כר"ע. ומש"כ הריא"ף ז"ל בההיא אתתא דתפסה מלוגא דשטרי הוא דכל דאית ליה מיגו נאמן לומר מחיים תפסנא ליה ודעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דלמזונות מהניא תפיסה אפי' לאחר מיתה ולכתובה דוקא מחיים כמ"ש זה בהלכות (בריש אלמנה ניזונת) וכל זה לפי דין התלמוד אבל אחר תקנת הגאונים ז"ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי בין לב"ח בין לכתובה בין למזונות אין אנו צריכין תפיסה לא מחיים ולא לאחר מיתה שאפילו הם ברשות היתומים גובה בין כתובה בין מזונות וכ"כ שם הרי"ף ז"ל וכן הר"ם ז"ל וכל המפרשים ז"ל וכ"ש עתה שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי שדין המטלטלין כדין הקרקעות אף מדין התלמוד בין ממנו בין מן היתומים ולכן בנדון זה מוציאין מראובן ומגבין לאשה בין לכתובה בין למזונות זהו מה שנראה לי בזה בנחץ מופלג וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 47

עוד על הענין הנזכר

הן נביר י"א אמת ויציב כי כתבתי לך תשובתי על שאלת מחלוקת הירושה כפי מה ששאלת בראשונה ולמען תדע כי כן הוא אני שולח לך תופסה אות באות וכן עניתיך לשאר דברים שבאו בכתבך ולאשר בקשה היקרה דולסה ת"מנות רבי שלמה שלאל י"א כי דברתי עם הנכבד רבי מחבוב וכפר בכל ובכתבך השני כתבת כי שלחתו אלי על יד כר אני לא ראיתי כר כי שם טוב הדה"בי נתן לי הקו' אשר בו הטענות שנתוספו עתה והעדיות והראיות:

תחלה כי הבא לירש מחמת קורבה הביא עדים אחרים ששמעו מנפתלי המת קורא לאביו של ראובן קרוב ושאלו לו איזו קורבה ביניכ' וענח נפתלי בני' לבני אחים אנחנו ונסתפ' לכם אם יספיק עדות כזו להחזיק ראובן קרוב לנפתלי אחר שלא נתפרסמה קורבתו ברבים אשר היתה ראויה שתתפרסם ויהיה צריך לראיה יותר חזקה כההיא דאיסי בן יהודה הא יש רואה יביא ראי' וכו' גם בכאן יש לספק ולומר כי באולי לא אמר אלא לחבב איש את רעהו ופטומי מילי או דילמא אין לנו אלא מה שהעיד הוא על עצמו כאותה ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכו' נחלות) האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אע"פ שהודה באנשים שאינן מוחזקין שהן קרוביו יירשנו בין שאמר כשהוא בריא כין שאמר כשהוא שכיב מרע וכו' עוד (בפ' הנזכר) כל היורשין יורשין בחזקה ביצר וכולי נרא' מדבריו שאם שמענו מפיו אעפ"י שלא הוחזק או שהוחזק אעפ"י שלא שמענו מפיו זהו תורף דבריך:

תשובה עדיין יש לספק בנדון זה כי אפשר לומר שהמשנה וגם הר"ם ז"ל לא דברו אלא במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שהוא אחי אביו ובעת דברו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאלו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בנפתלי זה שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהיו לו בנים ראוים לירש או קרובים אחרי' קודמין לו בירושה אפשר שלא היתה כוונתו על דעת שיירשנו ומילי דכדי נינהו דלא סליק אדעתיה שימותו בניו בחייו או שאר קרובים הקודמין לו ויבא זה ליירש ומילתא דלא רמיא עלי' דאינש אמר לה ולאו אדעתי' דומיא דמאי דאמרינן ביבמות (פ' ב"ש קיב.) גבי נטולה אני מן היהודים לגבי יבם דלא מסקא אדעתה דמת בעל ונפלה קמי יבם וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שאמר או שאר היורשין אותו נראה שאם עתה ראויים לירש אותו לא במי שבשעת דבורו אינו ראוי ליורשו וכ"ש זה שהקורבה היא רחוקה עד שאפילו בעירו לא הוחזקה בה. ואף אם נאמר שגם כענין זה יהיה ראוי ליירש שכוונת נפתלי היתה שיירשנו כל שלא יהיו לו יורשים אחרים קודמין לו מ"מ כיון שלא נודע בפרסום ובא להוציא מידי אחר צריך להביא עדים שהוא הקודם בירוש' ואין אחר קודם לו ולא דמי לההיא דמרי בר איסק (ב"מ לט:) שלא הצריכוהו להביא עדים שאין לו אח אחר דהתם מארי הוא ודאי יורש אביו ואם אין לו אח הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בנדון זה שהקורבה היא רחוקה אין זה ודאי יורש עד שיביא ראיה שהוא הקרוב מכל אדם ועוד שאולי מארי כבר היה מוחזק בנכסי אביו מעת שהלך אביו עם הבן הקטן לבי חוזאי שהוא הניחו בנכסיו ולא היה צריך שיורידוהו בהם ב"ד אבל אחיו הקטן בא להוציא ממנו חלקו משא"כ בנדון זה שזה בא להוציא מיד אחר ע"י ב"ד ויש לב"ד לחוש לכל מה שאפשר שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן כדאמרי' בפ' המפקיד (שם) בעובדא דסבתא היכי נעביד נוקמינהו לנכסי בידה דאחתא דילמ' שכיבה סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אע"פ שלא היה לנו לחוש לזה שהרי אמרו הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים שלעולם מעמידין האדם בחזקת שהוא חי אלא שכיון שהדבר בא לידי ב"ד והם הנזקקין לדבר יש לחוש לכל מה שאפשר:

Teshuva 48

הספק שיש לכם בהרשאה לפי שאין בלשונה שנתנו לו כח לקבל זולתי להוציא ולהפקיע ואע"פ שנתנו לו כח למחול כ"ש לקבל לא כן כי זה לא נאמר אלא בשופרא דשטרא ואע"פ שכתב הרמב"ן ז"ל (בפ' חזקת) שלזה כותבין בשטרות דלא כאסמכתא וכו' כדי שאם יש בשטר לשון מסופק לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה זהו במה שנכתב אבל לא שמה שלא נכתב יהיה כמו שנכתב והא דאמרי' אחריות ט"ס הוא היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל הכא הוא בהפך שאולי המרשים לא רצו לתת לו כח זולתי להוציא משפטם לאור והם בעצמם יבאו ויקחו את שלהם עד כאן דבריך:

אני איני מספק בזה כלל שכיון שכתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי הוא בעל הממון ויש לו כח לקבל והוצרכו לבאר בגמרא (ב"ק ע.) שעכ"ז אינו יכול לעכבו לעצמו מפני לשון זה דשליח שוייה ומה שכותבין בהרשא' וקבלתו כקבלתי שופר' דשטר' הוא אע"ג דלא צריך אבל המורשה א"י לעשות פשרה ולא למחול אלא א"כ כ' לו בפי' לפי שזה יאמר לו אין לך לתת את שלי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם כתב בפירוש בין לתקן בין לעוות כתוב בס' ח"מ (בסי' קכ"ב) שיכול אז למחול או לעשות פשרה וכ"ש אם כתב לו בפירוש ומחילתו כמחילתי:

Teshuva 49

הספק האחר שמצאתם בהרשאה מפני שהעדים חתמו רחוקים זה מזה בצד שיוכל אדם לכתוב מה שירצה בין עד לעד שהרי דקדק הרשב"א ז"ל מסוגיא שבריש פר' גט פשוט (בבא בתרא קסד.) גבי הוא על הנייר ועידיו על המחק וכו' שאם חתם העד האחד ושכחו מלקיי' תלויו' ומחקו' יכתבו אותם אחר חתימת העד הראשון ויחתום העד השני אחריהן ומזה יצא לך שאין ראוי לעדים להרחיק חתימותיהן זו מזו כי יוכל לכתוב למעלה מה שירצה ולזייפו ואח"כ יכתוב קיומו בין עד לעד וכל שטר שיכול להזדייף פסול. ואני אומר אם היה ששטר שיש חלק בין עד לעד פסול היה נזכר זה בגמרא כמו שהזכירו שהרחיק העדים מן הכתב שני שטין פסול ושטה אחת כשר אלא שאין למדין משטה אחרונה ואדרבה בהרבה מקומות אמרו רווחא שבק למאן דקשיש מיניה וא"כ אפשר שהעד השני חתם ראשון ורווחא שבק בלא צמצום כדי שיוכל האחר לחתום בהרווחה ואם ירצה לכתוב ג' או ד' דורו' וכן מכתיבה גסה כדרך שחותמין קצת העדי' כמ"ש ז"ל שני שטין שאמרו בכתב ידי העדים ולא בכתב ידי סופר וכשחתם האחר לא מילא חתימתו כל החלק ומלשון הרמ"ה ז"ל בההיא סוגיא נראה שאין חלק פוסל בין עד לעד שהוא ז"ל כתב ששטר הבא הוא ועידיו על המחק שהוא כשר שצריך לדקדק בו שחלק שיש בין עד לעד לא יהיה נמחק שני פעמי' כיון שהשטר ועדיו על מחק פעם אחד שאל"כ יש לחוש שמא שטר זה היה הוא על הנייר ועדיו על המחק והיה כתוב בין עד לעד אנחנא סהדי חתימנא אמחקא וכו' וזה מחק השטר וכתב כרצונו על המחק ומחק הכתב שבין עד לעד והרי הוא נמחק שני פעמים אבל כשהחלק שבין עד לעד הוא דומה לכתב ולחתימות אין לחוש ולזה נראה שדעתו שאין חלק פוסל בין עד לעד ^*( רמ"א ח"מ סי' מה ס"כ:) ומש"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שכותבין קיום המחקים בין עד לעד והביא ראיה מאותה סוגיא הרא"ה ז"ל חלוק עליו לפי שהעד הראשון אינו מעיד על הקיום ההוא אלא העד השני לבדו וא"כ אין כאן עדות שלם ומ"ש בגמרא (שם) דכתבי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא אמחקא וכולי שא"ה שכיון שהשטר נכתב על הנייר מסתמא לא חתם העד הראשון על המחק שהרי אפשר למחוק השטר ולזייף אלא שהסכים עם העד השני למה שנכתב בין סהדא לסהדא ומה שהקשו בגמ' עלה מסיפא דקתני הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול ואמאי נכתוב הכי אנחנא סהדי וכו' והוצרכו לתרץ ועוד חזרו והקשו ותרצו ולמה לא תרצו דשאני התם דסהדא חתים אניירא ולאחר שחתם נמחק השטר וכתב וזייף ומה שכתוב בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי וכו' חד הוא דמסהיד דחה הרא"ה ז"ל דאין ה"נ אלא דעדיפא מינה מתרץ דאי עביד הכי לא מהני דמוחק וחוזר ומוחק. ועוד אני אומר הרשב"א ז"ל לא הכשיר הקיומין בין עד לעד אלא בשכתוב מיד אחד מן העדים וכן מ"ש בגמ' דכתב בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא וכו' ר"ל שיכתוב מיד אחד מן העדים שאם כתוב זה מיד העד הראשון הנה שניהם מעידים בזה ואם מיד העד השני ג"כ אין לחוש שהוא עושה זה מעצמו מבני הסכמת הראשון שאין להחזיק העד במזוייף כפי דעת הרשב"א ז"ל אבל אם כתוב מיד אחר אינו כלום שהרי אנו תולין שהניחו העדים חלק בין עד לעד ובא זה וזייף וכיון שאין הקיום מועיל בין עד לעד זולתי בכתב ידי אחד מן העדים אין לפסול שטר שיש חלק בין סהדא לסהדא שהרי מעתה אין לחוש לזיוף וכי תימא עדיין יש לחוש דילמא גייז כל השטר וחתימ' העד הראשון ויכתוב על החלק שהעד חייב לו מנה אין לפסול השטר בשביל זה כיון שאינו יכול להזדייף לחובת אחרים רק לחובת העד והוא יחוש לעצמו וכ"כ זה להרמב"ן ז"ל. עוד אני רואה בטופס ההרשא' ששלחתם אלי שאין בו חלק בין עד לעד רק שהעד הראשון נשאר אחר חתימתו חלק בסוף השטה ואין בו שעור כדי לכתוב בו דעל הגרד והכל שריר וקיים ואם בהרשאה אין בו רק כזה אין בזה בית מיחוש אפי' לדבריך ואע"פ שהעד השפיל חתימתו מעט אין בזה חשש זיוף שלא הרחיק בין שטה לשטה כמלא שטה שזהו שעור כתב ושני אוירין בכתב ידי עדים:

Teshuva 50

ועל מה שהפקידה אשת נפתלי לאשר ושנינו (בפ' חזקת נא:) קבל מן האשה יחזיר לאשה וכו' והטעם שאין לחוש שהוא משל בעל אבל אפשר שהיא נאמנת לומר שנתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן או אפילו תהיה מתנה סתם תחזור להיות כנכסי מלוג וא"כ יחזיר לאשה ונסתפק לך אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהכל משל בעל או נדון אותה כאריס כעובדא דאריסיה דבר זיזא שהביא הרי"ף ז"ל (פ' הכונס):

נראה שאפילו תהא היא נושאת ונותנת בתוך הבית מ"מ יחזיר לאשה דלמקום שנטל יחזיר שהרי הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ב מה' מלוה ולוה) אין האשה נאמנת לומר על מעות שבידה שהם שלה אלא א"כ הביאה ראיה שהם שלה ואעפ"כ כתב (בפ"ז מה' שאלה ופקדון) קבל מן האשה יחזיר לאשה אלא שאם מתה יחזיר לבעלה וגם הרמב"ן ז"ל כן דעתו שאין האשה נאמנת על מעות שבידה לומר שנתנו לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן ואעפ"כ למקום שנטל יחזיר אלא שאח"כ יכול הבעל לטעון שיש לו בהן אכילת פירות ודינו עם האשה ואע"פ שאינה דומה לאריסיה דבר זיזא דהתם האריס נאמן מן הטעם הנזכר בירושלמי דאית ב"נ דלא מפרסמא נפשיה וכאן אין האשה נאמנת לפי סברתם ז"ל עכ"ז יחזיר לאשה כל שהיא בחיים דלמקום שנטל יחזיר:

Teshuva 51

ומה שכתבת שיש לפסול שטר צואה זו לפי שנעשה בערכאות עובדי כבבים שאין להכשירם אלא במכר לפי שקנה בנתינת הטעות אבל בלי ספק אין מקום להכשירו בשטרי צואה:

אני אומר לפי הנראה שאתה תופס בעקר הלשון האחרון המוזכר בגמ' (בפ"ק דגיטין יו"ד:) ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים ושלשון זה חולק עם הלשון הא' שהכשירו אפי' שטרי מתנה מטעם דינא דמלכות' דינא וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל סוברין שאפי' שטרי מתנה כשרים משום דינא דמלכותא כל שיש לערכאות הורמנא דמלכא והלשון האחרון לא בא לחלוק אלא לאוקומי מתניתין אפי' בדליכא הורמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים ומ"מ אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל הדבר ברור דשערי צואה כשרים ^*( שם סי' ס"ח ס"א:) כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה הקנין שאם כן מגרע גרע דהא אין שטר לאחר מיתה אלא דבור המצוה עושה הקנין דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואין השטר אלא לראיה בעלמא והערכי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרע נפשי' והוה ליה כשטרי מכר וכ"כ זה בספר ח"מ בסי' ס"ח בפשיטות ומבואר הוא:

ומה שרצית לפסלו מפני שאף לפי חקותיהם אין מעידים עדים עד שישמע דבר מפי המצוה זולתי שיעידו לבד שהי' המצוי מיושב בדעתו ואח"כ יכתוב הערכי כל אשר יחפוץ הלא גם בשטרי מכר אי העדים חותמין אלא הערכי כותב פלוני ופלוני עדים והערכי כותב כרצונו והוא נאמן וא"כ גם בשטרי צואה כל שנעשה כתקנו לפי מנהגם כשר שהערכי נאמן לומר כך צוה המצוה ואין אנו צריכין בזה לעדים אחרים אלא כדי שיהיה עשוי כתקנו כפי חקותיהם שאם השטר פסול לפי חקותיהם לא נכשירהו אנחנו יותר מהם ^*( רמ"א שם:):

Teshuva 52

מה שכתבת שאחריך לאשה אחר מיתת הבנות אינו כלום כיון שהראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק זה הי' אמת אם הי' נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עובד ככבים וכן האשה הבאה לירש מכח הצואה גם היא שם בחזקת נכרית וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נכרים וגם ביהדותם הי' להם לדון בדיני עובדי ככבים כי כן נהג מעולם קהל מיורקה מרצונם וא"כ איך ילך ויסע ממקומו אחד משתי הכתות וילך ארץ מרחקים שידינו לו בדיני ישראל יבאו במיורקה לפני הדיין שלהם שהוא הגזבר ומי שיזכה ויחזיקהו הגזבר בנכסי המוריש הוא היורש ועוד שאם יתן הנפקד הפקדון אל הבא לירש מחמת קורבה אף אם יהיו לו עדים שהוא הקודם הנה האשה תוציא ממנו בדיני עובדי כוכבים ואינו מן הדין שיהי' הנפקד לוקה בעד הפקדון כמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ז מה' שאלה ופקדון) שהמפקיד אצל חבירו ורצה הנפקד לפרש לים או לצאת בשיירא ואין המפקיד בעיר שאם הביא הפקדון לבית דין נפטר מאחריות שמירתו שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פקדונו של זה ואין מחייבין אותו להוליכו עמו שמא יארעו אונס ויהי' חייב באחריות וא"כ כש"כ שאין מחייבין אותו לתתו בענין שיהי' נפסד לפרוע הפקדון שתי פעמים. אבל מה שראוי לו לעשות שישלחו הפקדון למיורקה וכמו שאם הי' המפקיד בחיים היה מחזירו אליו ונפטר עתה שמת ואלו באים לירש יניח הפקדון בב"ד שלהם שהוא הגזבר לתתו לראוי לו ויסתלק ותו לא מידי ומעתה איני צריך לישא וליתן במה שכתבת מחלק הקטן גם כי אין הפנאי מסכי' ומה שהארכתי למעלה בספקות שלך ואם לא היה צריך לנדון זה לפמש"כ היה להגדיל תורה ויאדיר:

והנה אודיעך כי הוצג אלי כתב מגזבר מיורקה וחתום בחותם החצר וכתוב בארוכה בלע"ז ותורף שלו הוא זה אל הנכבדי' לכלם או לאחד מהם קונש"ולוש קאדי"ש הישמעאלים רבני היהודים אשר באר' צובה או בארץ ישמעאל או נממונ' במקומם אני ברטיומו שאגר"ה גזבר מיורקה בעד מלך ארגון של"ו וכבוד עם זה הכתב אני מודיע לכם כי גוא"ן פרו"ם מומר אשר מקדם בהיותו יהודי היה במיורקה שמו אברהם יחיון לפי מה שראינו עשה צואה ביד אנטוני אשלו"ן ערכי מיורקה שנת כך וכך ועשה גזברין בנכסיו ניקלו"ב פרו"ם ערכי ואשתו בוני"יטה אשר ביהדותה הי' שמה אסתר ועשה יורשים שתי בנותיו קלאר"ה וניקולב"ה וכו' ואם ימותו שתיהן בלא בנים שתירש אחריהן אשתו בוני"יטה הנזכרת ויורשיה וכן ראינו מן החקיר' שעשה בעדנו סופר החצר שללו כי גוא"ן הנזכר מת אחר זמן מועט וכן שתי בנותיו מתו אחר שתי שנים בקירוב בלי צואה ובעודן קטנות במיורק' מבלי שנשאר בן אחר לגוא"ן הנזכר ולזה ירושתו ראוי' לבני"יטה הנזכרת לכל חפטה ולכן לצדק בוני"יטה הנזכר' היורשת נכנע אל משפט מצד אדוני המלך הנזכר אני מבקש מכם ומצדי בכל לב פניכם מחלה אשר מכל נכסים וחפצים וסחורות ושאר זכיות לירושה הנזכרת ראויים עתה או מכאן ואילך שתעשו שיענו ויפרעו וישלמו כל המחזיקים בהם אל האשה בוני"יטה היורשת הנזכרת או למורשה שלה. עוד הודיע הגזבר שעשת' הנזכרת הרשאה למשה סקל"י לתבוע ולטעון אבל לא לקבל וזה בארוכה וכולי מוחזקים אנו בכם באלו הדברים שתעשו בדרך שלפני האלהים ומשפט אמת תהיו ראויים היות מהוללים ואנחנו מוכנים בדברים האלה וגדולים מהם לעשות בעדכם נתנה במיורק' ל' ימים דאימברי שנ' א' ת"א בירארדוש אשישור. גם הוצג לפני שטר הצואה כלשונם בסימן הערכי ומזכה בנכסיו לאשתו ק' ליטרים נכללים בהם כתובת' ושאר זכיותיה מלבד הירוש' אם ימותו בנותיו ומכל זה תראו שכבר החזיק הגזבר האשה בנכסי בעלה זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 53

עוד לו לרבי משה גבאי י"א

שאלת מעשה בא לידכם בראובן שהביא גט ממדינת הים ובידו שטר מנוי שליחות ששמעון שליח הבעל מנה אותו שליח ומודיע בשטר השליחות ששמעון הנזכר הי' בכחו לעשות שליח אחר אך אותו שטר השליחו' שהביא ראובן הנזכר לא נתקיים אצליכם ואין עדים מצויין לקיימו אבל ראובן השליח הנזכר אמר בפנינו שהוא שליח ב"ד. נסתפק לכם אם שליח השליח נאמן לומר שליח ב"ד אני או אם צריך עדים דאפשר דאע"ג דשליח ראשון נאמן היינו משום עקר מה שהאמינוהו הוא על הקיום לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דקיום שטרות דרבנן ואחר שנמצא הגט מקוים בידו ממילא נאמן על השליחות דהא הימניה בעל דשליש נאמן בשהגט מקוים לומר לגירושין אבל שליח דשליח שהוא אינו אומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני למה יהא נאמן בדבורו לומר שליח ב"ד אני. ואמרת שמצאת בחדושי הרמב"ן ז"ל (בפרק התקבל) שמן הדין השליח נאמן שכתב דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין דוקא כששניהם בעיר הוא דאמר ר"ה בעל מהימן דאם איתא דלגרושין יהבי ניהליה לדידה הוה יהיב לה ואין טענה לומר משום כסופא לא יהביה ניהלה אלא כשיש רגלים לדבר כגון ההיא דראו גט זה וכו' אבל כשאין שניהם בעיר אחת אפי' ר"ה מודה דשליש נאמן וראי' מאותן נשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה מחו"ל ולומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והאי ודאי בדליכא עדים על השליחות דאי בדאיכא עדים אפי' בארץ נמי דהא ליכא למיחש למידי אלמא איהי מהימנא כדאמרה שליח הבעל אני לגרושין ולא חיישינן לפקדון אלא דבארץ כיון דכי אתי בעל משגחינן ביה איכא למימר דמכונה לקלקולה דהא בארץ בלא בפ"נ ובפ"נ מנסבינן לה וה"ה דבארץ אי אמרה בפ"נ ובפ"נ נאמנת דהא לא משגחינן לערעורא דבעל. ועוד הביא ראי' משליח דעלמא דכל מביא גט ממדינת הים שתקנו לומר בפ"נ ובפ"נ מפני שאין עדים מצויין לקיימו לא בשעשאו שליח בעדים והביא עדיו עמו דאם כן למה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ הרי עדים מצויין לקיימו ודמי לאייתוהו בתרי אלא בבא יחידי וחששו לטענות זיוף אבל במקויים או במקום שמצויין לקיימו לא חששו לטענה זו לפי שהשליח נאמן ולא מפני התקנה אלא מן הדין לפיכך לא חששו בערעור הבעל אלא לטענת מזויף ומשום דהוא מדבריהם אקילו בה להימוני עד א' משום עגונא כדאיתא (גיטין ג.) אלמא אי מערער לומר לא שלחתיו לא מהימן כלל מן הדין זהו תורף דברי הרמב"ן ז"ל ויצא לך מדבריו אחר שמן הדין נאמן השליח לומר שליח אני ולא מן התקנה אם כן מה חלוק בין שליח השליח לשליח הראשון אחר שמן הדין הוא:

תשובה אני הארכתי בבאור דברי הרמב"ן ז"ל מפני שכת' בגליון שלא הבנת זה מדבריו אבל עדיין הספק שנך במקומו עומד שהרמב"ן ז"ל הביא ראיות לומר שבשליח המביא גט ממקום אחר הכל מודים שהשליח נאמן לומר לגרושין מן הדין ולא הבעל לפקדון ועדיין יש נספק שזהו במקויים או בשעדים מצויין לקיימו שנסתלקה טענת מזויף וכן בחו"ל אחר שהאמינוהו מן התקנה לומר בפ"נ ובפ"נ ונתקיים בזה הגט מן התקנה מעתה נאמן לומר לגרושין ולא לפקדון מן הדין אבל בשליח השליח שאינו אומר בפ"נ ובפ"נ איך יהי' נאמן בלא שטר שליחות או עדים ^*( רמ"א אה"ע סי' קמ"ב ס"י:) כפי מה שנסתפק לך אלא שנראה לומר שהכל הוא מן התקנה שכמו שהשליח ראשון נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ונתקיים הגט על פיו ונאמן לומר שליח לגרושין אלי בלא עדים ובלא שער כך השליח השני כיון שהגט בידו נאמן לומר נתקיים גט זה בפני ב"ד על ידי השליח הראשון שאמר בפ"נ ובפ"נ ואלי שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד אמנם אין צריך להאריך ולומר רק שליח ב"ד אני וממילא ידעינן שכך הי' וא"צ לשטר שליחות ולא לעדים א"נ לומר בנדון זה שבידו שטר שליחות ולא בעינן קיום אלא מדרבנן:

ומה שכתבת עוד שכך יראה פשטא דמתניתין דתנן ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני זה אמת ברור. ואשר כתבת עוד וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מה' גרושין) שכ' המביא גט ממקום למקום בא"י וחלה או נאנם וכו' וא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם נראה מדבריו שא"צ עדים לשליחותו גם בזה יש לדחות לפי הספק שלך שזהו בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והוי השליח השני כמו הראשון אבל במדינת הים שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ עדיין יש לספק ולומר שיפה כח הראשון מן השני אלא שגם במה"י לא הזכיר הוא ז"ל רק שצריך ב"ד כדי שיאמר בפניהם בפ"ט ובפ"נ אבל אם נתקיים הגט בחותמיו אע"פ שנתנו שליח לשליח בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ואם מלבד הב"ד הי' צריך שיביא עמו השליח השני עדים על השליחות או שטר שליחות היה לו לרב ז"ל לפרש כן ולתת טעם לצריכות העדים כמו שנותן טעם לצריכות ב"ד:

Teshuva 54

עוד נסתפק לך על מה שכדת משה וישראל לא מלא כל השטה האחרונה אלא שסיים בחצי שטח וחתמו העדים בנשאר מן השטה ונמצא כדת משה וישראל והעדים הכל בשטה אחת ונמצאת השטה האחרונה הסמוכה לחתימות העדים כתוב בה ודן די יהוי ליכי מינאי וכו' ובמחלוקת רבי יהודה ורבנן בפרק המגרש (גיטין פה:) אי בעינן ודן או לא ופסק הריא"ף ז"ל כרבי יהודה דבעינן ודן ומגופו של גט הוא וכיון שכבר יש לנו שאין למדין משטה אחרונה אם כן גט זה הרי הוא כאלו לא נכתב בו ודן ופסול הוא:

תשובה גם לספק הזה אין לחוש אפי' אי בעינן ודן כי מ"ש אין למדין משטה אחרונה הוא כשהעדים חותמין בראש השטה אז אין למדין מן השטה שלמעלה מחתימתן לפי שדרך העדים להרחיק חתימתן בשעור שטה מסוף השטר ואף אם יחתוך בעל השטר אותו חלק עם חתימת העדים ויכתוב בו ה"ל שער הבא הוא ועדיו בשטה אחת ועדיו בשיטה אחרת ופסול אבל אין העדים מניחין חלק באמצע השטה שהרי אפשר לזייף ולחתוך אותו שטה ויכתוב בו דן חייב לגד מנה והוה לי' שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת וכשר ולזה כל שחתמו העדים באמצע שטה אין לחוש שהניחו חלק שחזקה אין העדים עושין שלא כהוגן ולמדין גם משטה אחרונה כמו שמתבאר מסוגיא דבבא בתרא (קס"ג) ועוד שכיון שרגילין עתה לכתוב כדת משה וישראל בכל הגיטין הרי הוא כשריר וקיים שבשאר שטרות שכל שכתוב בו שריר וקיים כבר נראה שהוא סוף השטר ולמדין אפילו משטה אחרונה וגם זה מתבאר באותה סוגיא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ומ"ש שבשטה אחרונה כתוב אגרת שבוקין וכדת משה וישראל אם חתמו העדים באותה שטה אין חשש בזה ועוד שכיון שהרגילו עכשיו לכתוב בכל הגיטין כדת משה וישראל באחרונה הרי הוא כמו שריר וקיים שבשאר שטרות שאנו סומכין על זה ללמוד אפי' משטה אחרונה שכן נוהגין עכשיו בכל מקומותנו על סמך דבר זה עד כאן לשון הרשב"א ז"ל בתשובה:

Teshuva 55

עוד שאלת על מה שחלקו הגאונים ז"ל כי יש מהם פוסקים הלכה כרב שאין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ויש פוסקים כר' חנינא שיכולה אם יש לחוש לדברי האוסרים ושתעשו בדרך אחרת שיעשה השליח השני שליח שלישי במקום האשה בפני ב"ד וישלחו לו הגט ע"י עובד ככבים אע"פ שהראשונים מנעו זה הדבר וכתבו שהוא פסול אלא שאם נשאת לא תצא ותסמכו על מה שכתוב בספר אבן העזר בשם אביו הרא"ש ז"ל שהוא מותר ושכן נוהגין באשכנז ובצרפת:

תשובה נראה לי שיותר ראוי לסמוך על הפוסקים כרבי חנינא ושיקבל שליח האשה הגט מיד שליח בעלה או השליח השני כדעת רבינו האי גאון ז"ל והרי"ף ז"ל שהכריע כדבריו וכן הרמב"ם ז"ל בפשיטות וגם ר"ח ז"ל והרשב"א ז"ל ג"כ נראה שכן דעתו לפי מ"ש בספר מגיד משנה ובכל אלו הארצות נהגו בכל דבריהם כדעת הרמב"ם ז"ל וכ"ש אם בשטר השליחות שביד השליח השני מזכיר שיתן הגט לידה או ליד שלוחה כי כן נהגו בכל שטרי שליחות ולמאן דאית ליה טעם האסור משום בזיון דבעל הכא איהו לא קפיד שהרי מזכירין שהיה לו כח מן הבעל במנוי שליחות זה ואע"פ ששטר השליחות אינו מקוים כיון דקיום שטרות דרבנן פסקינן לקולא:

Teshuva 56

גם מה שכתבת שנמצאו בגט אותיות דבוקות אמנם יוכל לקרותן תנוק לא טפש ולא חכים וכן אותיות קצרות היש לחוש לזה:

תשובה הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שבאותיות דבוקות אין קפידא אלא שטוב ליזהר מזה לכתחלה והביא ראיה ממש"א בפרק המביא תניין (גיטין כ:) גבי בין שיטה לשיטה מהו דאקשינן ותפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים ומתרצינן לא צריכא דמעורה ולפי הפשט נראה שר"ל דנדבקו אותיות שלמטה באותיות של מעלה כגון צואר הלמד דבוק למעלה או רגל הקוף דבוק למטה ואפילו הכי כשר והרמב"ם ז"ל כן כתב מזאת הראיה וכתב שאותן שדוחים זאת הראיה ומפרשים כגון שצואר הלמ"ד נכנס בחלל החי"ת בלי דבוק או רגל הקו"ף בחלל העי"ן אינם אומרים נכונה דלשון מעורה בדבוק משמע כמו נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין ועוד דפסול דבוקה בס"ת מפני שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה ואי בעינן בגט הכי היכי בעי בין שטה לשטה הרי כיון שהנייר שבין שטה לשטה הוא לבעל הנה לא נשארו האותיות מוקפי' גויל מארבע רוחותיה ומאי קא מיבעיא ליה אלא ודאי אין בגט פסול דבוקה כל זה כתב הרמ"ה ז"ל גם קצור האותיות כמו הואוי"ן הצריכין להאריך הגאונים ז"ל כתבו שאין פסול זה אלא כשהבעל מערער גם יש מהם שכתבו שאין ערעור הבעל כלום בזה אלא בשכתב הוא בעצמו או שצוה לסופר לכותבו כן ואח"כ בא וערער שלקלקלה נתכוין אבל במצוה לסופר לכתוב גט כשר והסופר טעה ולא דקדק באותן הדקדוקין אין משגיחין בערעורו של בעל והרשב"א ז"ל כתב גם כן בתשובה שלא לאמרו דברים הללו אלא כשבא הבעל וערער אבל בלא ערעור אין חוששין לו וכ"ש כשלא כתב הגט הבעל עצמו אלא הסופר והרא"ש ז"ל סובר שבשעת הדחק ב"ד מתקנין הואוי"ן וזה רחוק בעיני כי אם צריך תקון איך יתקן אחר זולתי הסופר שהוא שליח הבעל לכתוב הגט אבל בזה אני רגיל לסמוך על מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל והא דאמרינן ולורכיה לוא"ו דתרוכין ולוא"ו דשבוקין ולוא"ו דכדו לאו לאורוכינהו משאר ואוי"ן קאמרי' אלא כשאר ווי"ן כדי שלא יראו יודי"ן דהא אין הטעם אלא כדי שלא יבא הבעל ויערער ויאמר כדי פטרית וכ"כ בתוספות והעולם רגילין להאריכם ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קצור עכ"ל הרשב"א ז"ל וגם מלשון הר"ם ז"ל כן נראה שכל שלא תדמה ליו"ד אלא נראית וא"ו לכל מי שיקרא כשר וכדאי הם דברים אלו לסמוך עליהם וזה בשעת הדחק שאי אפשר לתקן ויש לחוש לעגונא. גם מה שלא כתבו העדים בחתימתן עד אלא כתבו שמם ושם אביהם אין לחוש לזה כלל כי אין צריך להזכיר עד רק כשאין מזכיר שם אביו בחתימה אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד הוא פסול לפי שאין נראה שחתם לשם עדות אבל כשמזכיר שמו ושם אביו ואף אם לא כתב עד כשר דלהכי טרח לכתוב שמו ושם אביו לפי שמכוין לעדות ומשנה שלמה שנינו בפ' המגרש (גיטין פז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין ר"ל שהיו מפרשים שמם ושם אביהם אף בלא עד ובוחרים בזה יותר משיכתבו עד עם שמם לבד או עם שם אביהם לבד כדי שהרוצה לקיים חתימתן ידע מי הם וילך אחר קרוביהם ושכניהם לקיים חתימתן ולכן על כל אלה הספקות אפשר להקל בהן:

Teshuva 57

אבל מש"כ בגט אנת פלונית הדרה במקום תלמסא"ן והיא לא היתה דרה שם בשעת כתיבת הגט וגם לא עתה א"כ הרי שינה שם עירה שהוא על מקום דירתה והיה יותר קרוב להקל אם לא כתב שם עירה כלל אע"פ שיש מן הגדולים ז"ל מצריכין להזכיר שם עיר דירתן או שם עיר לידתן אם אינם יודעין שם דירתן בשעת כתיבת הגט כגון גיטין הבאים ממדינת הים וסוברים שאם לא הזכיר שם עירה פסול מ"מ בשעת הדחק כגון זו היינו נוטין להקל כסברת המקילין כשלא נזכר שם עירה אבל כאן שנזכר בשנוי דא ודאי עקא ואין ספק שלא יספיק לזה מש"כ וכל שום אחרן וכו' שזה לא נאמר אלא שאם היה למקום ההוא שני שמות דומיא דהיו לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ואפי' היו קצת אנשים קורין לתנ"ס שהוא מקום דירתה תלמסא"ן עדיין היה צריך להזכיר תנ"ס בפירוש ותלמסא"ן יהי' נכלל בלשון וכל שום ולא שיזכיר תלמסא"ן בפירוש ויכלול שם תנ"ס בלשון וכל שום דומיא דההיא דפ' השולח (גיטין לד:) דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעא מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה כ"ש שאין איש קורא לתנ"ס בשם תלמסא"ן. ומש"כ או אפשר כיון דהיתה דרה שם מתחלה אע"פ שאח"כ בשעת כתיבת הגט אינה דרה שם אין בכך כלום דבגיטין הנשלחין ע"י שליח אין לחוש כמו שלא נחוש לגט המוקדם שהרי נכתב קודם שנתן כיון דאית להו קלא שהקול יוצא בשליחות ה"נ אם בשעת הנתינה אין האשה דרה במקום שהיתה דרה בשעת הנתינה או קודם הכתיבה אין בכך כלום ולא מיקרי שינה שם עירה. אני אומר איברא אם בשעת הכתיבה היתה עומדת במקום הכתוב בגט אע"פ שבשעת הנתינה כבר העתיקה דירתה משם אז לא היה לחוש שהרי בשעת כתיבת הגט לא שינה בזמן הכתוב בו והגט כהלכתו אבל כיון שבשעת כתיבת הגט לא היתה דרה בתלמסא"ן שכבר העתיקה דירתה משם מכמה שנים הרי שינה שם עירה ולא דמו לגט מוקדם דהתם לא הקדים זמנו לכתיבתו בשעת כתיבה אלא שנכתב קודם הנתינה זמן מרובה וכיון שזמן בגיטין לא נתקן אלא משום בת אחותו או משום פירות ואין זה תלוי אלא בשעת נתינת הגט אין לחוש שתאמר שנתן בזמן הכתוב בגט כיון דאית לה קלא שלא ניתן בזמן כתיבתו ואם זינתה יחקרו הדבר מתי ניתן וכן אם באה להוציא פירות מן הבעל אמרי' לה אייתי לך ראיה אימת מטא גיטא לידך ולזה חזרתי על כל צדדי ההיתר בזה ולא מצאתי לבד זה מצאתי שנאמר שמה שכתוב בגט הדרה בתלמסא"ן באורו שהיתה דרה מקדם ומלת הדרה היא מלעיל כלשון השבה עם נעמי שהוא לשון עבר שהרי לא כתב הדרה עכשיו ולא דדיירא שיהא משמעו עכשיו ומפני שיש זמן רב שנפרד ממנה וחשש אולי יצאה מתלמסאן שהניחה שם לזה כתב לשון זה שאפשר לבארו לשעבר וכן לא רצה לכתוב בבאור דהוית דרה שחשש ג"כ אולי עדיין היא דרה שם ואם יכתוב כלשון ההוא יהיה משמעו אז ולא עתה ולזה תפס לשון שיהיה משמעו לשעבר ונקרא אותו מלעיל ולא הוה שנקרא אותו מלרע כלשון והנה רחל בתו באה כיון שא"א לו לידע מקום דירתה של עכשיו וגם לא כתב מקום לידתה שאולי לא ידעו וכתב זה הברור לו וכי תימא א"כ עדיין כיון שלא הזכיר מקום דירתה בשעת כתיבת הגט גם לא מקום לידתה הנה לא הוזכר בגט שם עירה אע"פ שלא שינה מ"מ חסר מקום עירה ופסול לדעת קצת מן האחרונים ז"ל. הא לא קשיא דהיינו אם לא הזכיר שום מקום עירה אבל זה כיון שלא ידע מקום דירתה עתה בברור מפני אריכות זמן רחוקו וגם לא מקום לידתה והזכיר המקום הנודע לו בברור שהיתה דרה מקדם ואפשר לבאר לשון הגט שיסכים לזה הרי הזכיר לה שם עירו ובלי שנוי. וידעתי כי רובא דעלמא יבינו לשון הדרה הכתוב בגט שר"ל עכשיו וזה מפני הרגילות להזכיר בגיטין מקום דירת האשה ויחשבו לכאורה שהוא שינה שם עירה ולזה ראיתי לישא וליתן בזה עם חכמי העיר ורבי דוראן נוטה להקל ור' יצחק בונאשתרוק חוכך להחמיר מפני ההמון שרובם יבארו הלשון מלרע ומפני החומר שיש בשינה שמו ושמה וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה איני רוצה לסמוך על דעתי אמנם אם יראה בעיניך עם משכילי עירך שאפשר לסמוך בזה לחוש לעגון האשה עשה כטוב בעיניכם דאנא הא דלאי לך חספא ואע"פ שכל שיש בגט לשונות מסופקים הגט פסול כבר כתבתי שזהו כשהבעל מערער וגם בכאן אם יבא הבעל ויערער לומר שלשנוי שם עירה נתכוון תצא אבל מ"מ אין מונעין אותה מלהנשא והיא תחוש לעצמה דומיא דהמביא גט בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ואין מונעין אותה מלהנשא אפי' בלא קיום הגט כל שאין בו עוררין אע"פ שאם יש עליו עוררין צריכה לקיימו כמו שהוא מבואר במתניתין בפרקא קמא (ב.):

Teshuva 58

עוד שאלת על מפטיר קטן אם יכול לקרות ענינו של יום שהוא חובה שהרי המפטיר עולה למנין שבעה וכן קטן ואם כן מפטיר קטן עולה או שלא אמרו אלא עולה בשתוף אחרים גדולים אבל שיהיו כל הקוראים קטנים לא ולזה ענינו של יום שהוא חובה לא יקראנו קטן וראיתי המנהג הוא בהפך וכלל גדול שבכל הלכה רופפת פוק חזי מה עמא דבר וראיתי שהביא הר"ן ז"ל בפירוש הלכות מגילה בשם הרשב"א ז"ל שהמפטיר יכול לסיים הפרשה אפי' למאן דאמר אינו עולה ויש לו ראיה מן הגמרא אך הוא לא הביאה וכתב ונפקא מינה לשבת ור"ח שמוציאין שני ספרי תורה שהשבעה קורין בפרשת היום והמפטיר יכול לקרות בפרשת ר"ח ואפילו למאן דאמר אינו עולה וכתבת שנראה לדעת הרשב"א ז"ל יותר קל אצלו קריאתו פרשת ר"ח מקריאתו בצרוף פרשת היום והוא הפך המובן:

תשובה איני רואה מדברי הרשב"א ז"ל רק שכמו שהוא חובה ליום פרשת ר"ח כן הוא חובה ליום השלמת כל פרשת שבת וכיון שהמפטיר גדול קורא פרשת ר"ח כן יכול להשלים פרשת שבת אע"פ שאין קריאתו בתורה אלא משום כבוד התורה אלא שצריך שיקראו שבעה זולתו למאן דאמר אינו עולה דכיון דלכבוד תורה בלחוד הוא דקרי למנינא לא סליק ואינו מצטרף עם האחרונים דלא פליגי בגמ' אלא אם עולה למנין הז' הצריכין לקרות בתורה בשבת והראיה שהביא הרשב"א ז"ל לא ראיתיה כי אין לי רק פירוש הר"ן ז"ל אבל מדעתי הוא ממה שהקשו בגמ' (מגילה כג.) למ"ד אינו עולה מדתניא המפטיר בנביא צריך שיקרא כ"א פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה ואם איתא כנגד תמניא מיבעי ליה והוצרך לתרץ כיון דלכבוד תורה עביד כנגדו לא צריך ואי למאן דאמר אינו עולה השבעה הם שהשלימו הפרשה והמפטיר לא יעלה להשלמתה מאי קשיא ליה הלא א"צ רק כנגד משלימי הפרשה אלא משום דאף המפטיר קורא עמהם והוא משלים הפרשה והם שמונה עמו מש"ה קשיא לי' ואפ"ה מתרץ דכיון שאינו קורא רק משום כבוד התורה אע"פ שהוא עולה להשלמת הפרשה כנגדו לא צריך. ולענין שאלתך אם מפטיר קטן יכול לקרות במה שהוא חובה ליום הללי שולח לך טופס תשובה אחת שהשבתי בזה לר' עמרם מרואס י"א ומענין קדישין בין ספר לספר אני שולח לך ג"כ טופס תשובה שהשבתי בהיותי בבלנסיא"ה לאנפרי' שלדין ששאלני על זה ובה תמצא מנהג ברצלונה בזה:

Teshuva 59

ולענין מה ששאלת היכא דאיקלע ראש חדש ניסן בשבת או ר"ח טבת בשבת שמוציאין ג' ספרי תורה האיך סדר קריאתן כי בספר המנהיג חביא שתי סברות חאחת שלא יקראו בכל השלשה ספרי תורה כי אם ז' גברי ה' א' א' וסברא ב' שיקראו ט' גברי ז' א' א' והוא הסכים לסברא ראשונה ועוד נמצאת סברא אחרת שיקראו ח' גברי ו' א' א' וכתבת שיש לתמוה על שתי הסברות למה יגרע חק היום הזה וכי בשביל שיש בו ענין מחודש יפסיד:

אשיבך אין לתמוה על זה שהרי אמרו שם בפ' בני העיר (מגילה כט:) שאם חל פרשת שקלים בואתה תצוה או בכי תשא שקורין ששה בפרשת השבת וא' בפרשת שקלים ואינו אומר שיקראו ח' דכל שקורין ז' בשבת די לנו וכן בר"ח טבת שקורין ד' בר"ח וחנוכה אומר שם שקורין שלשה בר"ח ואחד בחנוכה וזאת היא סברת אותן שקורין ז' בין שלשתם אמנם צריכין להזהר שלא יפסיקו בקדיש אפי' לבין המפטיר כיון שגם הוא עולה בזה למלין שבעה שקורא שביעי בספר שלישי ואותן שמוסיפין הוא מפני שבשבת אם רצו להוסיף מוסיפין ולכן קוראים תשעה בין כלם כדי שיקראו בפ' השבת ז' כשאר השבתות ואותן שקורין שמונה בין כלם כדי שיקראו ז' בזולת המפטיר כמו שהוא כן בשאר שבתות והכל כפי המנהג דנהרא נהרא ופשטיה:

Teshuva 60

לרבי עמרם בן מרואס י"א

אח נשא ונעלה ישמרך האל הלא כתבתי לך קודם חג הפסח מענה לכתבך ולא היה לי אז פנאי להשיב לשאלותיך וגם אחרי המועד באה הנה ספינה גדולה ממיורקה ובה הגיעוני כתבים רבים מאהובי אשר שם לסחורתם והוצרכתי לענות להן גם כי היו בהם שאלות כענין והייתי צריך להשיב עליהן בספינה ההיא ולזה עד עתה לא היה לי פנאי להשיב לשאלותיך ומעתה אשיב עליהן ואם אין ספרי אתי כי עדיין הם במליאנ"ה רובם הגמרות והפירושין והחדושין והתוספות כי יראתי להשיבם מאימת אל וא"לי הרגיל לשאול מעשר מהם שלא כדין כמו שידעת שעשה בספריך שאף דהי"ר המלך מאן לקבל עד בוא אליו כתב אלפקיה עמראן ואם אתה תדבר מטעמי לנכבדים ר' אברהם ור' ישועה יצ"ו או לא' מהם אם בו די יפיק לי דהיר מן המלך מצוה אליו לבל ישאלני דבר מהם על כרחו ישמע אליו ולא יוכל לסרב כי אין מעלתו עתה כקדם שהיה אלפקיה עמראן מחזיק בידו וגם כי אז היה טוען שהוא קלה מכס השער ואין ביד המלך לפטור אדם משא"כ עתה שהוא בא בשכרו ואם כה יעשו אחשבה להם צדקה וחסד כי בלי ספרי ידי אסורות:

עוד אודיעך מה שקרה פה בהשכבת החכם ר' אשתרוק הכהן נ"ע אני פתחתי בבית הכנסת ביום ההוא אחר תפלת שחרית ישבנו לארץ ואני בראש האבלים ובקול רם ומר פתחתי באל מרתי' מחרוזים שעשה ה"ה אחי ז"ל על פטירת מורינו הרב ר' פרץ הכהן ז"ל ותקנתי בהם מעט גרעתי והוספתי אח"כ התחלתי לדרוש בפסוק בנות ישראל אל שאול בכינה וכו' ואמרתי ממעלת תורתינו לכלול בדבור א' דברים רבים כאמרו אחת דבר אלהים וכו' וזה בין במצות בין בספורים והארכתי בזה. אח"כ אמרתי כי עם היות היה דוד נרדף משאול חנם וגם שהיה מקוה למלוך אחריו עכ"ז קונן עליו לב' סבות האחת למעלת שאול והבאתי ראיות על מעלתו מן הכתוב ומדברי רז"ל והשנית כי היה לישראל תועלת רב במלחמותיו עם פלשתים וזולתם נצח כמה פעמים עם רב כחול במעט גוי ולזה אמר בתחלת הקינה ויאמר ללמד את בני יהודה קשת כלומר אחר שמתו הגבורים הנגשים אל פני המלחמה מעתה אין להלחם כי אם מרחוק בחצים ובקשת כדרך רכי הלבב. ואמר בנות ישראל על העיירות כמו שומרון ובנותיה כי הצילם שלא ישללו חותם החויבים והנה הכפרים ההם בסכנה בעת המלחמה יותר מן המוקפין חומה או שבנות ר"ל כפשוטו שדרך הנשים לקונן כאמרו קראו למקוננות וכו' ובארתי מה הם המקוננות ומה הם חכמות ואמרתי שכך הוא בזה החכם שהכל ראויין להתאונן על פטירתו לב' סבות האחת מפני התועלת שעמד כמה שנים בפרץ להציל הקהילות מגזרות ולהפיק להם חותמות מועילים וגם שהיה מרפא אותם חנם ואפי' לשונאיו אמנם לא היו לו שונאים רק מפני שהיה מוכיח ומיסר הרשעים והמלשינים כי הצדיקים שמחים בזה כמאמר הכתוב שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און ורבותינו ז"ל אמרו האי צורבא מרבנן דסנו ליה בני מאתיה וכו' ואדון הנביאים ע"ה עשה כמה טובות לישראל ועשה משפט בעוברים בעגל ובשטים ובמחלקותו של קרח והשי"ת התאונן על מיתתו על זה ואמר מי יקום לי עם מרעים וכו' ומלאכי השרת היו אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כלומר הוא עשה צדקות ה' עם ישראל וכן משפטיו בעוברים כמו שמוזכר זה בסוטה (יג:) ולכן בנות ישראל הם הקהלות כמו בת ציון הבת ירושלים או שבנות ממש שבטל הגזרה שתלכנה הנשים וברגליהם תעכסנה ואם היתה פושטת זו הגזרה היו הפריצים מכירין אותנה ושוללין תכשיטיהן ומלבושיהן. והסבה השנית למעלתו כי היה מוכתר בשלשה כתרים כתר תורה עם חכמה שהם שני דברים כמ"ש ז"ל על משה רבינו ע"ה אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות וזה היה בקי אף בחכמת הרפואה וידבר על העצים וכו' וכן כתר כהונה ושהיו אבותיו חסידים וחכמים וכן כתר מלכות שהיה קרוב למלכות ועבד מלך מלך גם כי בכלל מלך הוא העשיר והכתוב אומר גם במדעך מלך אל תקלל וכו' והוא היה לו מעלת העושר ר"ל ההסתפקות כי היה יכול בחכמת רפואתו לקבץ הון עתק ולא רצה והי' נותן משלו ליהודים ולישמעאלים וגם כתר שם טוב עולה כי היה משאו ומתנו בנחת וכו' זה היה יסוד הדרוש אחרי סיומי פתח איוב את פיהו ויקלל הוא ר' יצחק בונשתרוק התחיל לדרוש ואמר שנפרעין מן הספדנין שאומרים על המת דברי שבח שאין בהם ומעידין עדות שקר לפני השם והאריך בזה הרבה ואמר שהוא לא יעשה כן ולא ישבחהו רק במה שהי' בו והוא שהיה מליץ גדול והיה דעתנו לצאת מבית הכנסת באמצע דבריו אבל הוחלנו אולי יהיה טוב אחרית דבר מראשיתו והוא לא עשה כן אבל אמר עליו שקרים כי קפח פרנסתו שעשה עם הקהל שלא יתנו לו הספקה מה שלא היה אמנם הוא חושב שבשעת פטירתו התודה מזה כי אם לא עשה כן הנה הוא חוטא ולכן הוא מוחל לו זה היה אחרית דרשתו ראו עתה ההיתה כזאת שאחרי פטירת האדם יהיה מה שיהיה שיאמר עליו בפני קהל ועדה ובפני הקרובים בשעת חמוס דברי גנות ועל המספרים בשבחו באמת לומר שהם מעידים שקר כי כל מה שאמרתי עליו אני מוכן לאמת ולהוכיח לפני אוהבים ושונאים שלא היה דרך גוזמא אבל אמת גמור ושלא להעיר מחלוקת ומריבה לא רציתי להוכיחו ולדבר לו מזה מטוב ועד רע והייתי כחרש לא אשמע אמנם אם קרובי החכם נ"ע יריבוהו וישנאוהו על זה הדין עמהם כי מעולם לא שמעתי נבלה כזו אפי' על קל שבקלים אתא לנחומי צעורי מצער ליה ואחריו דרש אשתרוק דוראן דברים בלתי מסודרים כמנהגו והאריך לספר בשבחי בונדיאה הכהן נ"ע אבל בשבח החכם ז"ל גלה טפח וכסה טפחים ואחריו בנו ר' דוראן ואמר שאחר המת אין להזכיר שנאה כי אהבתו גם שנאתו כבר אבדה ואחריו ר' שם טוב הלוי חברנו ואמר בתוך דבריו כי היה דיין בעיר מכמה שנים חנם בלי פרס וכשראה חכמים סלק ממשלתו והניחה להם ואם עשה שיתנו להם פרס עשה כמו שעשו בני בתירא להלל ואמר זה על ר' יצחק בונשתרוק שבא ראשון ומיד היה שולח לפניו הבעלי דינין ועשה שיתנו לו הקהל פרס שלשים כפולות ועתה הוא כפוי טובה ראיתי לגלות לך אלו הדברים יען החכם נ"ע היתה נפשו קשורה בנפשך ואהבת נפשו אהבך ואם תשמע ממהדורי מילי דבר מזה תדע הדברים כהוייתן ויהיו לך לבדך:

Teshuva 61

שאלת תלמיד שנדה לכבודו שהוא מנודה [*) בזמנם לא נאסרו הנדויים מדינא דמלכותא.] לכל העולם כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן יז.) אם יכולין הקהל להסיר ממנו כחו אשר נתנו אלהים אליו ומדין התור' ותקנת חכמים לומר שיעשו הקהל תקנה שלא יוכל שום חכם לנדות אלא בהסכמת אנשים ידועים ונדויו לא יהא נדוי אלא בדרך זה ואם נדה שלא יהיו חייבים לנהוג עם המנודה כדינו:

תשובה אם התלמיד הוא מפורסם שהוא בגדר שיכול לנדות לכבודו ונדויו נדוי אין ספק שאין יכולת ביד הקהל להסכים שלא יהא נדויו נדוי ושלא יהא המנודה נוהג בדברים שהמנוד' חייב לנהוג בהם וכן שנא ינהגו עמו העם כדין מנוד' וכי יכולין הקהל להתיר האסור ומה בקום ועשה שהרי הוא אסור לכבס ולספר וכן העם חייבין להתרחק ממנו ושלא לישב בתוך ארבע אמותיו וכ"ש אם כונתם בהסכמה ההיא מפני שעינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והתמימים ושונאים עטרת תפארתם ומוכנים להשפיל הדרם כי אלו אין הסכמתם ומנינם כלום כי קשר רשעים הוא זה וקשר רשעים אינו מן המנין אמנם אם כונתם לשם שמים ולגדר כגון שרואים שתלמידים נוחים לכעוס וקופצים לנדות האנשים שלא כדין ומתוך הכעם או שלפעמים הם ראשית המדון ומתחילין לחרף ואין כל אדם מושל ברוחו שישמע חרפתו ולא ישיב אפי' קטן לגדול וגם שיש לפעמים מי שמחזיק עצמו ואינו בגדר שיוכל לנדות לכבודו כמו שהי' בעירנו זאת מקודם בואנו שמלמדי תינוקות היו מנדין לכבודם ולפעמים על ריב ודין ודברים שיהי' להם עם אחר או שאף אם התלמיד הגיע להוראה אם הוא סנו שומעניה ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות הנה הוא גרוע מע"ה כמו"ש בחו"מ (בסימן תכ"ז) בכיוצא בזה יכולין הקהל לתקן למען לא תגדל המריבה ומפני דרכי שלום ולהסכים על כל אדם ואפי' התלמידים שלא ינדו שום אדם אם לא בהסכמת הרב שבעיר או הדיין או אנשים מיוחדים וחשובים אוהבי החכמים וחפצים בכבודם ושונאים משנאיהם לא ע"ה שגדולה שנאה ששונאים הם החכמים ולומדי התורה ומקנאים בכבודם (פסחים מט:) ויכולין הקהל בהסכמתם להסיע על קיצותם ולשום קנס או ממון על העובר (ב"ב ח:) וכבר כתב הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח לנהוג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזנו מדברי ע"ה ולא ישית לבו להם כענין שאמר שלמה בחכמתו גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך וכן הי' דרך החסידים הראשונים שומעין חרפתם ולא משיבין ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו וחכמים גדולים משתבחים במעשיהן הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימוהו לכבודם וזהו דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה עכ"ל. וכיון שאין התלמיד ואפי' החכם מחוייב לנדות לכבודו אבל שבח הוא שלא לנדות אף אם הוא רשאי יכולים הקהל לגזור עליו שלא לנדות כל שתהיה הסכמתם לשם שמים ולגדר כדרך שאמרתי למעלה והרי זה דומה למ"ש ז"ל (בריש סנהדרין ה:) פעם אחת הלך רבי למקום א' וראה שמגבלין עסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עסותיכם בטומאה ואמרו לו תלמיד אחד בא לכאן ודרש מי בצעים אינן מכשירין והוא מי בצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו בהא דתנן מי קרמיון וכו' תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו ואע"פ שכיון שהתלמיד הגיע להוראה היה מותר להורות בחיי רבו מדינא כל שרחוק ממנו ג' פרסאות כדתניא התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות דאלמא כל שרחוק ג' פרסאות מותר ואינו צריך נעילת רשות מן הדין וגם מחוייב בזה שאם מונע עצמו מנהורות עליו הכתוב אומר ועצומים כל הרוגיה עכ"ז משום מעשה שהי' שטעו העם בדברי אותו תלמיד גזרו שלא יורה התלמיד אפי' בסוף העולם אלא א"כ נעל רשות מרבו כי רבו שרוב חכמתו ממנו ורגיל בו ידע ויכיר בו אם הוא שומר פיו ולשונו שלא יכשלו בני אדם בדבריו ואז יתן לו רשות וזהו מש"א שם על רב שכשהיה יורד לבבל נטל רשות מרבי להורות ואקשינן כיון דגמיר רשותא למה ליה למשקל ומתרצינן דאע"ג דמדינא לא צריך אפ"ה משום גזרה שגזרו משום מעשה שהיה היה צריך לנטילת רשות ועתה יש לדון ולומר אם מפני תלמיד אחד שלא הורה בטעות אלא שהעם טעו בדבריו שהוא דרש מי בצים אין מכשירין וכוונתו היתה מפני שהם מי פירות ואינן מן המשקין המכשירים והם הבינו מדבריו שהם מי בצים בדגשות הצד"י מלשון היגאה גומא בלא ביצה (איוב ח׳:י״א) והם מי בצעים וטעו מפני ששנו במשנה שמי בצעים פסולין למי חטאת חשבו שגם כן אין מכשירין ושזאת היתה כוונת התלמיד ומפני מה שטעו הם בדברי אותו תלמיד גזרו שלא יורה שום תלמיד בלי נטילת רשות ואע"פ שמן הדין היה מותר כיון דגמיר וגם מחוייב ממ"ש ועצומים כל הרוגיה כ"ש שיכולים הקהל למנוע התלמידים מלנדות בלי רשות במה שאינם מחוייבים אע"פ שהם רשאין כל שכונת הקהל לשם שמים ובעד הדברים שכתבתי למעלה לפי שהקהל יכולין להסכים על בני קהלם כמו רבי על כל ישראל אמנם אינם יכולין להסכים שאם נדה לא יהא נדויו נדוי שאין הסכמתם כלום להתיר האסור כל שהתלמיד הוא בגדר שיכול לנדות לכבודו ומ"מ אם לא ינדהו התלמיד חייבין הקהל או חכמי העיר לנדותו ולהענישו כפי ערך התלמיד וחכמתו כדאמרינן (בפרק ואלו מגלחין טז.) ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו. ומה שאמרת שיש בידך כתב שרצו הקהל לעשות תקנה בענין זה ושמחיתי בידם אני אגיד לך דברים כהויתן הנה פלוני שם מגמתו תכף בואו להיות ראש וקצין על הקהל וישם על לבו לגרש אותי מן העיר והתחיל לקנטר אותי כי ראה הקהל מחשיבים אותי ומאמינים בי אף בעסקי הקהל ותמיד היה מחרף אותי בגודל לבב כאשר היה משפטו במיורק"ה כל הימים לבזות חכמי העיר ולהלעיג עליהם והרבה פעמים נתקבצו גדולי הקהל וה"ר אשתרוק נ"ע בתוכם לנדותו על בזיונותיו וחרופיו ואני הייתי מונע הדבר ואומר להם שאחרי שעבר עלינו מה שעבר אין לנו להתנהג בשררה זו אבל ראוי לנו לתת גוינו למכים ולחיינו למורטים ואולי נוכל כפרה ויקר מקרה כי יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ"ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונ' והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת כי היה לוקח מהם כפולה לגולגלת אשר פלוני היה סבת זה החק כי מתחלה היו נכנסים חנם והאלקדי בן מחר"ז גער בקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה ואמר להם חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם הלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת למען ישובו מיורק"ה וימנעו הכל מלבא פה ואני בשמעי שקצת היהודים היו מתאוננים ומלינים על ביאת אלו לא יכולתי להתאפק ואמרתי בפני ד' או חמשה הנה השר וגם האלקאדי חפצים להכניסם ויהודים מונעים בשמתא יהיה בעולם הזה ובבא כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה והנה המחשבה הרעה היתה יוצאת לידי מעשה לולי כי רבי אשתרוק נ"ע ואחיו רבי דוד י"א בטלוה ויצאו לשלום אח"כ בקרוב לזה עשה עם המעמד שלא יוכל אדם לנדות אם לא ברצון הנאמנים וכי היו יראים ממנו גדולי הקהל כי היה ידוע מבית השר למען יתגבר עליהם וגם שכבר נתחתן עם בני זוראפה לא יכלו להשיב פניו ואם רבים מן המעמד אשר נגע אלדי' בלבם היו אומרים רע המעשה כשפרסמו ההסכמה בבית הכנסת כי יראו שימחו בה אמרו לשליח צבור שיאמר החכמים במקום הנאמנים אז אמרתי שם לשליח צבור בקהל אחרי שההסכמה היא אם לא ברשות החכמים הנה אין החכמים בכלל ההסכמה ענה פלוני אבל הם הראשונים כי כן הסכימו המעמד ואז נתקוטטתי עמו ויצאתי מבית הכנסת אני והחפצים בכבודי ועל זה קנא ה"ר אשתרוק נ"ע על כבודי וכשהלך תלמסאן הביא לי כתב הדיינות מעצמו והנה ההסכמ' הזאת לא נעשתה לש"ש רק כדי לבזות החכמי' ולהשפיל הדרם ועכ"ז לא נהגתי בה קלות ראש כי היתה ידם תקיפה עד בא כתב המלך ואז תקנו וחדשו תקנות עמי והוציאוני מן התקנה ההיא:

Teshuva 62

אשר שאלת העובר על תקנות הקהל שכתוב בהן וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה [*) מכל זה נראה שבימיהם היו נוהגים עניני קהל ונדויים.] אם יודע לראובן ששמעון פרץ הגדר אם חייב לנהוג בו דין מנודה:

תשובה אין ספק שהעובר הוא מנודה והיה מן הדין שינהגו בו דין מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרי שלא נהגו בכך מעתה יש לומר שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו ^*( יו"ד סי' של"ד סכ"ב:) והרי הוא כאלו כתבו כן בפירוש בתקנה וכבר ידעת מ"ש הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שמן הדיך אין הקהל יכולין להתיר חרמיהם לעצמם אבל צריכים פתח וחרטה ע"י חכם אלא שכיון שכבר נהגו מעתה י"ל שעל דעת המנהג הם מחרימי' כההיא דרבי פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וי"ל כן בנדון זה. אשר שאלת על למוד החכמות חצוניות כבר שאלני על זה אשתקד הנבון הנעים רבי אפרים י"א והנני שולח לך טופס תשובתי שהשבתי לו:

Teshuva 63

אל מריאה לזקן רבי סעדיה בן דרמונא

שאלת ראובן ושמעון היו שותפין באומנתם שיקח ראובן מן הריוח ב' שלישים ושמעון השליש ולאחר שש שנים חלה שמעון חליו אשר ימות בו וצעק ראובן לפניך ולפני הקהל ובקש מכם שתלכו עמו אל החולה לעשות עמו חשבון בפניחס וכן עשיתם ועלה החשבון שנשאר לראובן אצל שמעון נ' דינר כסף וביד ראובן כל ממון השתוף לאחר שמת שמעון הביא ראובן מה שבידו ושקלתם הכסף ועלה השליש שהוא חלק שמעון כ' דינר ועתה תובע ראובן מאלמנת שמעון שתתן לו השלשים דינרים הנשארים על המת ואומר שהם של ישמעאלים בשטרות בגופן שלהם והאלמנה יש לה על בעלה שמעון בכתובתה ר' דינרים ולא לקחה מהם אפי' פרוטה אחת ואומר ראובן שאין לאלמנה ולבנים ליקח דבר מנכסי שמעון עד שיהיו בעלי חובות נפרעים ובקשת להודיעך הדין עם מי:

תשובה לפי הנראה זמן כתובת האלמנה קודם להודאת שמעון לראובן בפניכם אותם חמשים דינרים ולכן א"צ לומר אם הנכסים שהניח שמעון הם קרקעות שהאלמנה קודמת לגבות כתובתה כיון שהיא קודמת בזמן אלא אפי' אם הנכסים שהניח שמעון הם מטלטלין שאין דין קדימה במטלטלין אעפ"כ האלמנה קודמת לפי שכבר נהגו לכתוב בכל הכתובות שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי וכל שכתוב כן דין המטלטלין כדין הקרקעות ויש בהן דין קדימה שהרי אפי' מכרן היתה האשה גובה מהן כל שכתב לה כן כמ"ש לר"ם ז"ל (פי"ח מה' מלוה ולוה) וכ"ש בכאן שאין לראובן רק מלוה על פה על שמעון ממה שהודה בפניכם וגם ההודאה ההיא בלתי מבוארת שהרי לא הוציא ראובן הממון שבידו בפני שמעון ושיודה לו שמעון שאין בידו יותר ולכן נראה ברור שאין לו על האלמנה כלום ואם יש לישמעאלים חובות על שמעון ונשתעבד בהם שמעון בשטר בגופן שלהם אין לנו עסק בזה יתבעו הישמעאלים חובותם לפני השופט שלהם נאם יצחק בר ששת זלה"ה:

Teshuva 64

ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א

יהי שלום בחילך ואוהביך ישליו יטה אליך השם כנהר שלום כנחלים נטיו הידיד הנבון רבי שמואל חלאיו הגיעתני אגרתך היקרה ותהי בפי כדבש למתוק כי מדי עברי ברשך וראיתיך בתורת ה' חפצך והולך את חכמים וקולך ערב ומראך נאוה חשקה נפשי בך ועתה כבא כתבך שמח לבי ויגל בשלומך ואתנה פני להשיב על שאלותיך כאשר תשיג יד שכלי וזה החלי:

שאלת ראובן שנשא אשה והכניסה לו בנדונייתה מאה דינרי זהב או אלף או פחות או יתר הן מעות בעין או בגדים או תכשיטין או קרקעות ומתה בחייו הן בתוך שנתה הן לאחר כמה שנים מהו שיירשנה אם לאו ואם מה שאמרו ז"ל (בפרק י"נ קח:) ואלו נוחלין ולא מנחילין האיש את אשתו והאיש את אמו אם הכונה היא למנה או מאתים בלבד או אפילו לנדונייתה שאפי' הכניסה לו אלף אלפים דינרי זהב הוא יורש אותם וקודם כירושתה לכל אדם:

תשובה דבר פשוט הוא שהבעל יורש כל נכסי אשתו ואפי' הכניסה לו כמה וכמה הוא קודם בירושתה לכל אדם ולא סוף דבר בנדונייתה שהוא מוחזק בה שהרי קבל עליו אחריות והם נקראים נכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אלא אפילו היא עדיין ברשות האב אלא שיחדן לה בנדוניתה מתה בעלה יורשה כדתניא בברייתא פרק נערה (כתובות מח:) או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נשואין אף ע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ופי' כתובתה נדונייתה ואפי' בנכסי מלוג שנפלו לה בירושה מבית אביה שהם בחזקתה אלא שתקנו לו בהן פירות תחת פרקונה גם אותן נכסים אם מתה בחייו הוא קודם לכל אדם בירושתן ואין בזה חלוק בין מתה תוך שנתה או לאחר כמה שנים ועוד יפה כחו של בעל בירושת אשתו משאר יורשין בירושתן כי שאר יורשים אינן יורשים אלא נכסים הנמצאים למורישם בשעת מיתתן אבל אם המורישים מכרו נכסיהם בחייהם אין היורשים יורשים כלום והבעל אם מכרה אשתו נכסיה לא פקע זכותו של בעל בירושתה בעבור מכירת' והבעל מוציא מידי זכותן של לקוחות לפי שהוא לוקח ראשון בנכסיה מתקנת אושא דאמר רבי יוסי בר"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכ"ז מבואר בכתובות (נ.) ובשאר מקומות בתלמוד ומבואר להרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' אישות) וגם הבעל עצמו מאחר שנשאת אינו יכול להתנות שלא יירשנה אלא דוקא בכותב לה ועודה ארוסה שעדין לא זכה בהן כמו שמתבאר (בפ' הכותב פג.) וכפי פסק הריא"ף ז"ל שהוא הנכון ומ"ש בירושלמי אלין דכתבין אין מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכות משכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה או בכותב לה בכתובתה קודם כניסתה לחופה ולדעת ר"ח ז"ל אפי' בכותב לה ארוסה אינו יכול להתנות שלא יירשנה והוא פירש הירושה שאינו תנאי הבעל אלא תנאי האב שמתנה על הנדוניא שנותן לבתו שאם תמות בלא בנים שתחזור לו הנדוניא והרמב"ן ז"ל הוסיף ואמר שאפי' אחר שנשאת יכול להתנות ולא שלא יירשנה שזה אינו מועיל אלא שאחר שיירשנה היא מתנה עמו שיחזיר הממון ליורשיה אמנם בכל קהלה וקהלה יש תקנות או מנהגות בענינים אלו וכל הנושא סתם על דעת תקנת הקהל או המנהג הפשוט ביניהם נושא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות אישות):

Teshuva 65

עוד שאלת אשה שמת בעלה ובאה לגבות כתובתה מן היורשין וכתוב בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרי זהב והוסיף לה מדיליה נ' דינרי זהב סך שומת הכל בין נדוניא ותוספת מאה וחמשים דינרי זהב או שהתוספת יתר הרבה על הנדוניא ושאלת אם ככלל התוספת יהיו מאתים של בתול' ומנה של בעולה ולא תגבה אלא הנדוניא והתוס' הכתובים בפרט בסך שומת הכל:

תשובה דבר ברור הוא שאין עקר כתובה שהוא מנה מאתים בכלל התוספת אא"כ כלל התוס' עם עקר הכתובה כגון שכתב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי אלף שאז כלל עקר הכתובה עם התוספת ^*( רמ"א אה"ע סי' סו ס"ז:) וזהו ששנינו בפרק אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף ושאלו בגמ' פשיטא ותרצו מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל ובארו המפרשים ז"ל דרצה להוסיף בסתם קתני מתניתין כגון שכותב ויהיבנא ליכי מהריכי אלפא זוזי שאם בא לפרוט העקר לבד והתוספת לבד היכי קס"ד קיצותא עבדו רבנן וכי עלה על דעת שלא יהא אדם רשאי לכתוב נדוניא כמה שהביאה שלא לבייש וזו כיוצא בה הוא ולכן הדבר מבואר הוא שכל שיכתוב ויהיבנא ליכי מהריכי כסף זוזי ק' או ר' דחזו ליכי ומצד אחר כתב לה והוסיף לה מדיליה כך וכך אין עקר הכתובה בכלל תוס' זה וגובה עקר כתובה וגוב' תוס' גם יש מקומות שכותבין בבאור והוסיף לה מדיליה תוס' על עקר כתוב' כך וכך אם יש ב"ד שאין מגבין עקר כתוב' בכיוצא בזה טעות בידם אע"פ שלפעמים בהיות הנדוניא גדולה אין האשה חוששת בגבית העקר למעוטו כמו שאבאר בסמוך אמנם אם תקפיד עליו מגבין לה שהוא העקר:

Teshuva 66

עוד שאלת לבאר לך מאתים של בתולה ומנה של בעולה כמה הם שוין ממטבע מיורקה שהרי"אל הוא שוה כ' דינרין של פשטים דקים ואינו עולה ויורד לעולם:

תשובה הסכמת כל הגאונים והאחרונים ז"ל דכתובת האשה בין דבתולה בין דבעולה היא דרבנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' י' מה"א) ולכן מאתים של בתולה הם דינרי מדינה שהם שמינית שבדינרי צורי כפי הכלל שבידנו שכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה דלא קי"ל כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא (כתובות י.) ויליף לה מדכתיב גבי מפתה כסף ישקול כמהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה וכתב הרמב"ן ז"ל שאותן שכותבין בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא טעות הוא בידם ומחמת לשון זה אינה גובה כלום אלא שעדיין גובה בתקנת חכמים כאלו לא כתב לה כלום ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' לרשב"ג הסך הוא כסף מדינה שפירוש כסף ישקול כמהר הבתולות ר"ל שיתן המפתה כמהר הבתולות האמור גבי אונס הבתולה שהם חמשים ואונם ילמד ממפתה שיהיו שקלים מדכתיב במפתה ישקול שהוא לשון שקלים ומדקרי ליה מהר למד רשב"ג שיש מהר לאשה מן התורה אמנם אינו קצוב בתורה כמה הוא המהר אלא שכל מהר שיכתוב האיש לאשתו בין רב למעט יהיה דינו מן התורה וזהו שאמר מכאן סמכו שנראה שאין הסך קצוב מן התורה וחז"ל תקנו שלא לפחות לבתולה ממאתים ולבעולה ממנה ואחר שלדברי הכל אין הכסף קצוב בתורה הנה הוא כסף מדינה ולכן מאתים דינרין של בתולה הם כ"ה דינרין של צורי ומשקל כל דינר צ"ו שעורות ובארו האחרונים ז"ל כי הדינר הוא שלוש ארגינ"ץ והארגינ"ץ הוא חלק אחד מי"ו באוקיא של כסף כי כן חלקו האוקיא של כסף בקטלוניא ובמיורקה לי"ו ארגינ"ץ וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירושי התורה (בפ' כי תשא) כי הסלע שהוא ד' דינרין הוא שלשה רבעי אוקיא למשקל הארץ ההיא והם י"ב ארגינ"ץ לד' דינרין וכ"כ גם בה' בכורות בארוכ' בענין ה' סלעים נמצא כל דינר ג' ארגינ"ץ וכן כ"ה דינרין צורי של כתובת בתולה עולים ע"ה ארגינ"ץ שהם ד' אוקיא וחצי אוקיא וג' ארגינ"ץ של כסף צרוף למשקל ברצלונה ומיורקה ומנה של בעולה ב' אוקיות וה' ארגינ"ץ וחציו ומעתה אין לנו עסק לשער במטבע מיורקה לפי שערך הכסף עולה ויורד אלא שיתן לה כסף צרוף במשקל הנזכר וכן במחצית השקל שחייבה תורה לתת בכל שנה הוא י' מעין כי בימי מרע"ה היה השקל שלם שהוא סלע כ' גרה כמו שמפו' (בכתובו') [בכורות ה.] אלא שבבית שני הוסיפו בו שתות ועשו הסלע מכ"ד מעין והדינר שהוא רביעית הסלע היה בו שש מעין שהם נ' ארגינ"ץ ובימי מרע"ה לא הי' בדינר כי אם ה' מעין שהם ב' ארגינ"ץ וחצי ומחצית השקל שבימיו היה משקלו ה' ארגינ"ץ ובימי בית שני היה משקלו ו' ארנינ"ץ ולעולם היה לו לתת מחצית השקל כפי המטבע היוצא להוסיף על של משה אבל לא לפחות אף אם פחתו המטבע כ"ש זה הר"ם ז"ל (בפ"א מה' שקלים) והראב"ד ז"ל חלק עליו שאין חייב כפי המטבע היוצא ומ"ש במשנה בראשונה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול דינרין וכו' ר"ל שהיו שוקלי' כן בבית שני לפי שהיו מתי מעט והוצרכו תחלה לשקול דרכונות וכן הי' לו לתת מחצית השקל במטבע כסף בעינו ולפי שהכל היו צריכין לחצאי שקלים היו החצאי שקלים יקרים ומי שנותן שקל שלם ושיחזירו לו חצי השקל היה חייב בקלבון וכן שנים ששוקלין שקל שלם חייבין בקלבון ששעורו חצי מעה מפני יקרת השני חצאין על השקל השלם כמו שבאר זה הר"ם ז"ל בפרק ג':

Teshuva 67

עוד שאלת מה שאמרו באכל ל' לגיהוץ ולתספורת ולכבוס בגדים אם בגדי פשתן הם בכלל או לאו שאם אירע אבל לשום אדם יוכל להחליף החלוק אשר עליו הדבוק לבשרו או המכנסים או המגבעות אשר על ראשו עד תם שלשים יום כי כל אלה הם מבגדי פשתן או לאו:

תשובה תוך שבעה שהוא אסור בתכבוסת אסור ללבוש אפי' כלי פשתן מכובס דתניא תכפוהו אביליו זה אחר זה הכביד שערו מקל בתער ומכבס כסותו במים אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כלומר מדלא התירו אלא בתכפוהו אבליו הא אחר אסור לכבס כל ז' במים אע"פ שאינו גיהוץ ואפי' בכלים ישנים מכובסים ואצ"ל חדשים ואפילו בכלי פשתן אסור דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר"י אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה ואין ז' של אבלות פחותין משבת של ט"ב אלא חמורין ממנו בכל מקום ואפילו מטפחות הידים והשלחן הכל אסור תדע דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם אבל בגזרת ל' שהוא אסור בגיהוץ כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והגיהוץ הוא שהבגדים של צמר שפין ומחליקין אותם באבן של שיש או של זכוכית וגם הישנים מכבסים אותם במכבש ומצהבין אותם וחוזרין כחדשים אבל כלי פשתן הישנים אין הגיהוץ מחזיר אותן לחדושן ועדיין נכר בהן שחקותם ולזה אמרו שאין בהם משום גיהוץ ואפי' בכלי צמר תנינא בברייתא (מ"ק כ"ג.) כל ל' יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד אביי נפיק בגרדא דסרבלא ר"ל לפי שלא היה חדש רבא נפיק בחימוצתא רומיתא סומקתי חדתי כר"ש בן אלעזר ר"ל שאפי' הי' חדש הי' יוצא בה לפי שלא הי' לבן אלא אדום דסבר כרשב"א שלא אסר אלא בחדשים ולבנים וקי"ל כרשב"א דהלכה כדברי המקיל באבל וגם דרבא עביד עובדא כותיה וא"כ הדבר ברור דכ"ש בכלי פשתן ישנים שמותר לכבסן וללובשן בתוך ל' ואפי' מגוהצין והרמב"ם ז"ל התיר כלי פשתן אפילו חדשים לבנים ומגוהצין אבל הרמב"ן ז"ל אסר בחדשים אפי' כלי פשתן כי לא הוזכר בהן הגיהוץ להתיר אלא בישנים אבל בתר דקיי"ל כרשב"א שלא אסרו בגזרת ל' אלא לבני' וחדשי' כלי צמר וכלי פשתים שוים הן וכלם ישנים מותרין ואפי' מגוהצין וחדשים ולבנים אסורין אבל העולם נהגו אסור אפי' בכלי פשתן ואפי' בכבוס שלנו אבל היינו נוהגין בברצלונה להלביש יום אחד החלוק והמגבעות לאחר ואח"כ לובש אותן האבל וכן הוא מתיר בעמודי גולה:

Teshuva 68

עוד שאלת מה שאמרו על כל המתי' רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל אם היתה כונתם בזה שעל שאר המתים רשאי להניח שפת הבגד שלם למעלה ומתחת השפה קורעין וישאר מקום הכנסת הראש הנקרא בית הצואר שלם בלא קרע והקרע הוא משפת הבגד ולמטה ועל אביו ועל אמו קורע אפילו השפה עד שיראו כשני קרעים זה לצד ימין וזה לצד שמאל:

תשובה כך הוא הפירוש כמ"ש שכך שנינו בברייתא (מ"ק כב:) על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה מבדיל רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל ר"י אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות ואמרינן בגמ' א"ר אבהו מ"ט דר"י דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנ' ויקרעם איני יודע שלשנים אלא מה ת"ל לשנים מלמד שנראין כשנים לעולם וקי"ל כת"ק דלא בעינן שיהו נראין כשנים אלא על אביו ועל אמו וכן הסכימו כל הפוסקים ז"ל:

Teshuva 69

עוד שאלת כפיית המטה שאמרו כיצד היתה עשויה המטה ההיא שחייבו האבל לכפותה ואפילו אם ישן על הקרקע לא קיים כפיית המטה:

תשובה המטה שלהם היתה עשויה מד' קרשים או מד' בריחים סביב ומסרגין אותה בחבלים ועליהם מציעין הכרים והכסתות ובד' קרנותיה היו ד' רגלים ועולין למעלה מעט משפת המטה והכפייה היא שהופך המטה למטה על פניה והרגלים למעלה ועל הצד האחר מן החבלים מציעין הכרים והכסתות ולפעמים עושין שני נקליטין מצאין אחד בראשה ואחד לצד מרגלותיה כדי לפרוס עליהן סדין או כילה ומטה כזו אי אפשר לכפותה ולזה אמרו מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו כלומר זוקפה על צדה ודיו והמטות שהיו נוהגין בארצנו לא היו עשויות כמטות שלהם ואי אפשר לכפותם וכל שכן באלו שבזאת הארץ שקבועות בכותלים אמנם היינו נוהגין בארצנו לכפות הכרים והכסתות להיות נוייהן למטה והצד התחתון למעלה ובס' המצות כתב ועכשיו באלו המלכיות לא נהגו בזה משום דאמרינן בירושלמי המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש הוא כלומר שלמכשפות הוא עושה דבר זה וכמו כן עבדים כותים ושפחות מצויין בינינו ויש לחוש שמא יאמרו מכשפות הוא זה ע"כ. ומש"כ שאפילו ישן על גבי קרקע לא קיים כפיית המטה הרמב"ם ז"ל כ"כ שצריך לישן על מטה כפויה ולא על גבי קרקע אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא אמרו על גבי קרקע לא קיים כפיית המטה אלא כשלא כפה מטתו אבל אם כפה מטתו וישן על גבי קרקע מילתא יתרה עבד וכ"כ הרב רבי מש' הכהן ז"ל בהגהותיו על הרמב"ם ז"ל זו מה שנ"ל בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 70

לרבי חיים מלילי י"א

שאלת וזה לשונך ילמדנו רבינו שטר שהעידו בו עדים כשרים על שרבי יעקב אל מלילי שנפטר לבית עולמו וחיים לכל ישראל שבק וכעת היותו שוכב על ערש דוי ומסוכן למות אמנם היו דבריו מכוונים בפיו ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו והתחיל לצוות על נכסיו מחמת מיתה אמרתי לו אני דודו חיים ב"ר יוסף אל מלילי רצונך שאהיה שליט בנכסיך ואעשה בהם כרצוני וענה רבי יעקב הנזכר ואמר לי הן ייטב בעיני זהו מה שהעידו העדים בשטר הנזכר ועכשיו אני רוצה לעמוד על דעתך רבינו אם לשון צואה זו מספיק לי אני דודו חיים הנזכר שאהיה אפטרופוס בנכסים שהניח או לא ובאשר תורני כן אעשה ושלום אדונינו יגדל:

תשובה אין ספק כי לשון שליט לכל הפחות מועיל להיות אפטרופא ^*( רמ"א ח"מ סי' ר"צ ס"א:) כמו שמצינו בלשון תורה ויוסף הוא השליט על הארץ והוא היה המוציא והמביא והמנהיג לכל ארץ מצרים כמו שאמר לו פרעה אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וכו' וכן אמר וישמני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים וכש"כ בכאן שבאר עוד ואמר ואעשה בהם כרצוני ורבי יעקב הודה לדבריו ועלה לו הן ייטב בעיני ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שיהיה ר' חיים דודו שליט בנכסיו אלא שענה הן לדברי דודו אין בכאן שום ספק שהרי אפי' בבריא כל העונה הן אחר מה שתובע לו חבירו הרי היא הודאה גמורה כדאמרינן בפ"ק דב"ב (ו'.) מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב וכ"ש בשכיב מרע המסוכן וגם שהוסיף לומר הן ייטב בעיני אע"ג דבבריא שהודה צ"ל אתם עידי דאי לא מצי אמר משטה הייתי בך הא אסיקנא בשלהי ב"ב (קעה.) דש"מ שהודה אצ"ל אתם עידי דאין אדם משטה בשעת מיתה וכך א"צ לומר כתובו דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי זהו מה שלרא' לי ברור וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 71

פלסיט לחתני החכם הר"ר יצחק בונפוש בן שאלתיאל נר"ו

שאלת כי עשית שותפות עם ראובן הרופא לחמשה שנים מכל מה שתרויחו במלאכת הרפואה ושאם ירצה הרופא ההוא להעתיק דירתו ממקומכם שיהיה פטור מזה ועשיתם התנאים חתומים מיד שניכם ונשבעתם עליחם והתחלתם ארבע' חדשים לחלוק בכל מה שהרוחתם ועתה הרופא ההוא חוזר בו ואומר שרצונו להעתיק דירתו אך דבר שפתים ושלפי התנאים אף אם לא יעתיק כיון שהוא אומר שרצונו בזה נפטר:

תשובה מענין המחלוקת שיש לך עם הרופא ההוא אם לא היו התנאים ההם בשבועה לא היו התנאין קיימין לפי הדין כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' שלוחין ושותפין) וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינן שותפין כיצד שני חייטין או אורגין שהתנו ביניהם שכל מה שיקח זה וזה במלאכתו שיהי' ביניהם בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר של"ב לעולם עכ"ל והראב"ד ז"ל כ' בהשגות שבקנין מועיל אבל הרמב"ן ז"ל כ' (בפ"ק דב"ב ט.) בעובדא דהנהו טבחי ב' או תלתא לאו כל כמינייהו להסיע על קיצותן ואפי' היכא דליכא אדם חשוב ומיהו היכא דאתנו שכל מה שישתכרו באומנותם יהא לאמצע אפי' תרי או ג' נמי מהני לפי שנעשו כשכירים זה לזה אבל הוא יכול נחזור בו כל שעה שירצה דהא פועלים הם זה לזה ופועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ' הרשב"א ז"ל דכי אמרינן שיכולין לחזור בהן הנ"מ בשחזרו בהן בפירוש אבל אם לא חזרו בהם בפירוש אינו נאמן לומר מכבר היה דעתי לחזור דאי לא תימא הכי השוכר את הפועל ללקט מציאות יהא נאמן לומר דעתי היה לחזור ולעצמי זכיתי אלא ודאי דוקא כשחזר בו בפירוש הא לאו הכי לא אמנם זהו לפי הדין אם לא היה בכאן שבועה אבל בנדון זה שיש בו שבועה אין ספק שחייב להשלים מכח שבועתו וב"ד כופין אותו בכך וכ"כ הרשב"א ז"ל במי שהתנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דבר של"ב לעולם אם נשבע להשלים חייב וחבירו קנה ואני בארתי בתשובה אל ה"ר משה בנימן נר"ו דשלמנק"ה שאין להבין מדעת הרשב"א ז"ל שהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא שאין זה נכון אלא שהוא חייב לקיים מכח שבועתו וב"ד כופין אותו ולאחר שהשלים קנה חבירו דלא גרע ממוכר פירות דקל דלא קנה ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דבזביני מחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא (בפ' איזהו נשך ס"ו:) וכ"ש במוחל שלא בטעות אלא מדעת כדי לקיים שבועתו דהויא מחילה דאי לא הוי מחילה הרי לא קיים שבועתו וגם לשון הרשב"א ז"ל מורה כן שלא אמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשבועה אלא שאם נשבע חייב וחבירו קנה אח"כ ונפקא מינה בין אם נאמר שהשבועה תקיים הקנין או שאין השבועה מקיימת הקנין אלא שחייב להשלים מכח שבועתו שאם מת אין היורשים משלימין מכח הקנין אלא שבחייו משמתין אותו אם מתרשל לקיים אותה ואע"פ שאין זמן בפרעון וכל שקיים בחייו הוא נפטר בכך משבועתו מ"מ מיד חל עליו חיוב שבועתו ומיד הוא חייב לקיימה שמא ימות כדאמרי' בריש שמעתא דנדרים (ג':) גבי נזיר דאי אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מן ההיא שעתא הוה ליה נזיר ר"ל חייב לקבל עליו נזירות ומדמי לה התם לאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד ומה שטוען הרופא מפני שהתנ' שהרוצה להעתיק דירתו יהיו התנאים בטלין אלו דברי שגעון והתול וכל השומע יצחק לו שאין הכונ' בתנאי ההו' אלא בשיעתיק לא ברצון בלי העתקה שאין זה כלום ומעשיו מכחישין את דבריו והוא על דעתו ולא נשבע:

Teshuva 72

עוד שאלת אם כופלין הודו האחרון שבהלל כי יש נוהגין שלא לכופלו רק ביום שיש לולב מפני הנענועין ואתה דעתך שראוי לכופלו:

תשובה אשר אמרת לכפול הודו האחרון כדין אמרת ואפילו במקום שאין נטילת לולב שאם היה הכפל בשביל הנענוע כשאומרין במשנה היכן מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף היה להם לפרש שיכפלו וינענעו אלא שהכפלה כבר נודע ממה שאמר ר"א בן פרטא שמוסיף לכפול בה דברי' מאודך ולמטה והודו האחרון בכלל זה אלא שביום שיש בו לולב שליח צבור אומרו וכופלו בקול רם ובנגון ומנענע וביום שאין בו לולב הצבור אומר אותו ביחד וכן אנא ה' הושיעה נא וכן אנא ה' הצליחה נא אע"פ שאין בו נענועין כופלין אותו דמה הפרש בינו ובין הושיעה נא שלא לכופלו אלא שהש"צ אחר שאין מנענעין בו אינו כופלו בקול רם ובנגון ובכל המקומות שראיתי כן נהגו לכופלו בין בימים שיש בהם לולב בין בזולתם ובספר אורח חיים כתוב שבאשכנז נהגו לכפול ברוך הבא וכן פסוק אל ה' ויאר לנו ובספרד כופלין אלי אתה ואודך והודו:

Teshuva 73

עוד שאלת כי פרש אחד עשה נשואין לבנו והיה לו עגל ורצה שישחטנו טבח ישראל כדי לשלוח מנות ממנו ליהודים מיודעיו וכן עשה ושלח המנות על יד נערו כותי בלי שומר אם הם מותרות:

תשובה כבר ידעת מ"ש בפ' גיד הנשה (חולין צה.) דמקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד א"י מותר ואפי' לרב דאמר בשר שנתעלם מ"ה אסור משום דרב חייש לעורבים שהחליפוהו והביאו נבלה ממקום רחוק דרובא דעלמא א"י נינהו אבל נמצא ביד א"י אין לחוש לעורבים ובודאי מן המקולין לקח שהם יהודים ואפי' יש בהם טבחים כותים כל שרוב מקולין טבחי ישראל אמרי' כל דפרי' מרובא פריש כל שלא ראינוהו לוקח מן המקולין דאז ספקו אסור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואיברא שיש מחלוקת בין הראשונים ז"ל כי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כרב לאסור בשר שנתעלם מן העין ולחוש לעורבים שהביאוהו ממקומות רחוקים וברוב א"י ויש פוסקים כלוי שהתיר ולא חשש אלא לטבחי העיר אבל כבר אמרו בגמ' ואפי' רב מודה בנמצא ביד א"י כל שרוב מקולין וטבחים ישראלים ולכן בחתיכות אלו אם נודע בבירור שלא עשה עגל אחר בעיר אלא זה חתיכות אלו מותרות אבל אם הפרש ההוא או אפי' אחר עשה כמה עגלים למשתה בנו חתיכות אלו אסורות אלא א"כ יש בהן סימן טביעות עינא:

Teshuva 74

עוד הוספת לשאול בכתב אחד בענין כפילת הודו לפי שה"ר שמואל שלום נר"ו השיב שכיון שתלוי במנהג כמו שמתחיל במשנה (סוכה לח.) מקום שנהגו לכפול וכו' יש מקומות נוהגין לכפול ביום שאין בו לולב ואין מוחים בידם:

תשובה מענין כפילת הודו הר"ן ז"ל כתב בפירוש משנת היכן היו מנענעין וכו' וז"ל אין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו עכ"ל הנה שתלה הנענוע בכפלה ולא הכפלה בנענוע וזה כמ"ש לך והעיד שכן נהגו ותא חזי מאן גברא מסהיד עליה וכן אמרו בברייתא רבי כופל בה דברים ופירש"י מאנא ולמטה ור"א בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף אמר אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה ופירש"י מוסיף על כפילתו של רבי מאודך ולמטה ומנהג אשכנז לכפול גם ברוך הבא ובס' אורח חיים שבח אותו המנהג ונראה שהוא מפני זה דמדפרש"י ז"ל על מנהג ר' שהוא מאנא ולמטה שהם פסוקים מעטים נראה שגם ברוך הבא בכלל ור"א בן פרטא גם הוא נוהג כן דהא מוסיף הוא מאודך ולמטה אמנם מנהגינו שלא לכפול רק אנא והודו ואם לא היינו כופלין הודו אתי דלא כרבי דרבי ודאי היה כופל דאי לאו לא הוה מפרש רש"י ז"ל מאנא ולמטה כיון שאין כופל רק אנא ואנא וכן אתי דלא כרבי אלעזר בן פרטא דמוסיף על כפלתו של רבי ואע"פ שהמשנה תלתה זה במנהג גם כן תלתה הברכה לאחריו במנהג אמנם הכל נהגו לברך וכן נהגו לכפול כר"א בן פרטא וכיון שגם המקומות שאין כופלין הודו נהגו לכפול מאודך ולמטה כרבי אלעזר בן פרטא וכן כופלין הודו ביום שיש בו לולב הנה מה שאין כופלין אותו ביום שאין בו לולב הוא מנהג משובש ודלא כמאן ומי שירצה להתעקש כדי לקיים מנהג מקומו יעשה מה שלבו חפץ:

Teshuva 75

עוד שאלת על מה שמחית במקדימין תפלתן לתפלת הצבור בעת שאומ' הקרובץ ומתפללין ביחיד שהרי אמרו בגמ' בצבור שנו אלא א"כ היתה שעת קריאת שמע עוברת:

תשובה שורת הדין עשית שכך העלו בברכו' (כח:) וכן ראיתי לרב רבי' נסים ז"ל שלא היה אומר קרובץ עם הצבור בברכות של ק"ש שלא להפסיק והיה שותק ועם כ"ז לא היה יוצא להקדים תפלתו לתפלת צבור אמנם עם היות שהי' מחמיר לעצמו לא הי' מוחה ברבי' שעושין כן ואם הוא דבר אסור שדברים אלו וכיוצא בהם הם מצות שאדם דש בעקביו ואין הדור דומה יפה לשמוע לקול מוכיח וג"כ בברכות של ק"ש רבים מפסיקין לדבר בדברי הבאי בב"ה זע"ז ודרשתי להם פעמים והגדתי להם האסור ולא נמנעו ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע כי הורגלו בהם ונעשה להם כהיתר:

Teshuva 76

עוד שאלת אם מותר לשליח צבור לפרוס על שמע אם התפללו כבר רוב הצבור לפי שמצאת כתוב במסכת סופרים שאם אין ששה שלא התפללו אין שליח צבור יכול לפרוס וסמכו זה לפסוק בפרוע פרעות שאחר חמשה תבות כתוב ברכו:

תשובה ר"ת ז"ל אומר כדבריך שמפרש דהני ז' וו' שהזכירו במסכת סופרים לרבותינו שבמערב וליש אומרים ר"ל שלא שמעו קדיש וברכו דאלו ז' או ו' בין כלם יחלוק עם משנתינו שבפ' בתרא דמגלה (כג:) קתני דאין פורסין על שמע בפחות מי' אבל קשה לדבריו מה שסיימו שם במס' סופרים כלשון הזה ובמקום שיש ט' ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עמד האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו ע"כ גם תלמידי רש"י אמרו משמו שאפי' בשביל א' פורסין ע"ש אע"פ שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה ואפי' הוא עצמו קרא את שמע פורס כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה וראיה מלשון מ"ס שהזכרתי ומזה אומרים קצת מרבותינו ז"ל כי מה שהיו נוהגין רבותינו שבמערב הי' אפי' אין בין כלם אלא שבעה או ו' וחולקין על התלמוד בזה וכמו שהתחילו שם א"א קדיש וברכו בפחות מי' רבותינו שבמערב וכו' דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כלם אלא ז' או ו' ולא קי"ל הכי אלא כמשנ' והרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י וכ"נ שנטה לזה הר"נ ז"ל בפי' ההלכות:

Teshuva 77

עוד שאלת אם חיה צריכה בדיק' בריאה מחמת סרכות ואמרת שנשאלת על זה והשבת ששמעת ממורי הר"ף הכהן ז"ל שהיו אומרים במקומו דרך צחות טרפה אינה חיה לומר שאינה צריכה בדיק' ואמרת שלא דבר בזה הרשב"א ז"ל ולא שאר המפרשים ז"ל:

תשובה מה שלא דברו בזה המפרשים ז"ל הוא לפשיטותו דחיה בכלל בהמה לכ"ד בדמה וגידה וטרפותה זולתי בחלבה וכל טרפות שמלו ז"ל בבהמה כנגדן בעוף וכ"ש בחיה ומה נשתלית החיה מבהמה שלא תהא צריכה בדיקה אחר שהיא נטרפת בסירכא כמוה ובפירוש כתב בעל העיטור ז"ל שאין מכסין דם החיה עד שתבדק הריאה שמא תמצא טריפה ואינה צריכה כסוי ותהי' ברכת הכסוי לבטלה וכן כתוב בשמו בספר או"ח וכן שאם נמצא בה ספק בריאה שצריך בדיקה ואין בקיאין בבדיקת' מכסין דמה בלא ברכה ואיני חושב שמורי ז"ל אמר בדרך הוראה מה שספר לך רק כמלעיג על אנשי מקומו שהיו מקילין בזה. ומה שאמרת דמדאורייתא א"צ לבדוק בסירכות הריאה אמת הוא ואפילו בבהמה דאזלינן בתר רובא ורובא דאורייתא הוא כדמוכחינן בפ"ק דחולין (יא.) דהא בפרה אדומה לא מצית למבדק ומעמידין אותה בחזקת כשרה הלכך בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדק' או ששכח הטבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי (בפרק אין צדין) דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה וחש לומר שמא נקבה הריאה חזקת בני מעים כשר וכן בפרק אלו טריפות בגמרא דילן (מט.) אינקבה ריאה היכא דמשמש ידא דטבחא אסיקנא והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ומעשה בא לפני רש"י ז"ל והתיר והשיב לפני רבותינו שהיו מחמירין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה אמנם היכא דאיתא לריא' קמן ואפשר למבדקה אסור לאכול מן הבהמה עד שתבדק אע"פ שא"צ לבדוק בשאר טרפות אפילו מדרבנן אבל לפי שהסירכות מצויות בריאה חוששין למעוטא דשכיח היכא דאפשר מדרבנן לכתחל' וכבר האריכו המפרשים ז"ל בראיות ברורות בכל זה וא"צ לכותבן עתה והמעשה שבא לפני רש"י ז"ל בטלאים הוה שאין הסרכות מצויות בהן כל כך כמו בגדולים ואעפ"כ היו רבותיו מחמירין אפי' בדיעבד ואף רבינו שלמה ז"ל הי' מורה לכתחל' שצריך לבדוק אפי' בגדיים וטלאים וכמו שהוא נהוג בכל גבול ישראל ואין החיה נקיה מן הסרכות יותר מגדיים וטלאים יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 78

תלמסאן לרבי אברהם בר רבי סעדיה בן חקון ולרבי משה הלוי בן זכאר י"ש צ"ו:

שאלתכם ראובן משכן חצרו אצל שמעון בק' מנה ואחר שעבר זמן המשכונ' בכמה שנים מת ראובן ולאחר זמן מת שמעון ואחר מיתת שמעון באו יורשיו והוציאו שטר המשכונ' בב"ד ותבעו ליורשי ראובן שיפרעו להם סכום המשכונ' הנזכרת תאיר עינינו אדוננו אם הדין נותן שעתה שמת לוה בחיי מלוה ומת גם מלוה אם יהיו יורשי לוה חייבים לפרוע ליורשי מלוה הסכום הנזכר או לאו:

תשובה נראה שאין דנין בכיוצא בזה ההוא דינא דרב ושמואל דאמרי בפרק כל הנשבעין (שבועות מח.) דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לפי שכיון שהיתה המשכונא מוחזקת ביד המלוה בחייו כשמת הלוה הוא גובה מיורשיו בלא שבוע' כדאמרינן בכתובות בריש פרק אע"פ (כתובות נה.) יחד לה ארעא בארבע מצרנהא גבי בלא שבועה ומסקנא התם אפי' בחד מצרא וטעמא לפי שאין חוששין לצררי כיון שיחד לה קרקע זה וגבי ליה בלא שבועה ואע"פ שאין משכון ממש מוחזק בידה וכל שכן בכאן שהוא משכון מוחזק ביד המלוה שנוטל אותו בלא שבועה מיורשי לוה וא"כ לא נתחייב המלוה שבועה לבני לוה ואין כאן מקום לומר בשמת מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ^*( ח"מ סי' ק"ח סעי' יב יג:) וכן דעת הרא"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כתב (בפי"ג מהלכות מלוה ולוה) שהמלוה על המשכון אין דנין בו דין זה של מת לוה בחיי מלוה ואע"פ שהוא ז"ל נתן טעם לדבריו מפני שנפרע ממה שתחת ידו והיה יכול לומר לקוח הוא בידי והטעם ההוא אינו אלא במשכון מטלטלין ולא במשכונת קרקע זהו לפי שלא ידענו בכמה הוא משכון בידו ולזה הוצרך לטעם זה אבל בנדון זה שיש שטר משכונא בידו לעולם הוא לאמן לגבות ממנו בלא שבועה ועוד דהא רב ושמואל פליג עלייהו רבי אלעזר התם ואמר יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ואסיק תלמודא התם דדיינא דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד אלא דלכתחלה דיינינן כרב ושמואל ובנדון זה שיורשי מלוה מוחזקין בחצר הממושכנת בידם אפי' לכתחלה מגבינן להו החצר וגם הרמ"ה ז"ל כתב שאם קדמו יורשי מלוה ותפסו מנכסי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאין מידם כל שכן בכאן שהלוה עצמו החזיק המלוה בחצר שהדין נותן שיגבוהו לו לכתחלה ומיהו אם אחר שהגבו ב"ד החצר ליורשי מלוה לא עלתה שומת החצר לסך המשכונ' ובאו לתבוע המותר משאר נכסי לוה נראה שבזה דנין לכתחלה כרב ושמואל ולא יטלו כלום מנכסי לוה שאין מוחזקין בידם אמנם אם יש נאמנות בשטר המשכונא למלוה בין מן הלוה בין מיורשיו כמו שרגילין הסופרים לכתוב בשטרות בזה מגבין ליורשי מלוה מכל נכסי הלוה ואין מקום כלל לההיא דרב ושמואל שהרי כשמת לוה בחיי מלוה לא נתחייב מלוה שבוע' לבני לוה כיון שהלוה האמינהו עליו ועל יורשיו ודעת הרי"ף ז"ל דאע"ג דאפסיקא הלכתא בכתובות (פרק הכותב פז.) כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה היינו בסתם כגון נקי נדר ונקי שבוע' אבל אם אמר בפירוש בין ממני בין מיורשי מועיל דתנאי שבממון הוא וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מלוה ונוה) וכן דעת הרא"ש ז"ל ואפי' לדעת אותן שפוסקין שאין נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים ואפי' התנה כן בפירוש שיהיה נאמן המלוה על הלוה ועל יורשיו אפי' כן צריך לישבע כשבא ליפרע מיורשי לוה מכ"מ זהו כשהמלו' הוא חי ובא ליפרע מהן שצריך לישבע אבל כשמת מלוה אין יורשין מפסידין ולא דיינינן להו בדינא דרב ושמואל לומר כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון דדיינא דעבד כרבי אלעזר עבד הכא שיש בו נאמנות עבדינן לכתחלה כר"א דכיון דמדינא מהני נאמנות אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתן בתנאי הכא לא דיינינן ליה בתרי קולי קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל כדאמרינן עלה התם הבו דלא לוסיף עלה וכ"כ בעל המאור ז"ל בשם חכמי נרבונה וסברא נכונה היא זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 79

כתב שלחתי לקהל קוסטנטינה י"ש צ"ו

ארץ רעשה ומוסדי הרים ירגזו דא לדא נקשן גם נטפו דם ואש ותמרות עשן השמש בצאתו חשך אורו וידעך נרו וכוכבים אספו נגהם בהלם מלאכי שלום מר יבכיון אבל יהמיון צעקו חוצה הן אראלם גם בני אדם ידם תבהלנה ילבשו שממה יתכסו שקים גם בני איש יחרדו כצפור יחד אבות ובנים כל פנים קבצו פארור בתמרור נאקת חלל נואקים מראש הרים יצוחו ואצל כל פנה פעם בחוץ פעם ברחובות יתלו קולם מפרק הרים ומשבר סלעים קול מכאובות לקול המולה גדולה מלולן של מרגלים הציתו אש הגדילו המדורה בקהלה מהוללה אבן הראשה בכל קהלות הערב ראשונה לכ"ד שבקדושה היא קהלת קוסטנטינה יעזרה אלהים וריבה יריב מהרסיה ומחריביה ממנה יצאו יהרום ויחריב הנה בגוים נשמע וכל עוברי ארח והולכי על דרך עוף השמים ובעל כנפים מגידים דברים מרים כלענה קשין כגידים מפיהם יהלוכו לפידים אשר בקהלה הנזכרת המהודרת בטוב המעשים וישר המפעלים מקוטרת צדק ילין בה ולא ימיש מרחוב' ועתה ההפך עליה בלהות הוות בקרבה ממנה יצא חושב רעה יועץ בליעל שופך בוז על נדיבים ועל גדולי העדה משליך נעל ונקל זאת בעיניו עד שהמרה והפליג בעול על דבר הסכמה אחת עשו גדוני העדה לעמוד כנגד המלשינים ומזיקי העדה ומצערים אותם ולמסור דינם לפני השלטון בעצמו ובכבודו באשר כי הוא במשפט יעמיד ארץ ולא לפניו חנף ומוציא דבה יבא יקוב דינו את ההר ולא ישא פני איש לא כן השרים הממונים מקרבים מלשני בסתר להנאתו ומאמינים בהם יותר ממאה עדים ויען בני הציבור יראו לנפשם פן יחרה אף השר בחשבו כי זה נגד כבודו ואם הם לא היתה כונתם להשפיל הדרו והודו החרימו לבל יגלה דבר אל השר וגם לא לזקן הממונה על הקהל למען יהי' לו התנצלות עם השר אם לא יגיד לו ומזאת ההסכמה עשו שטר וחתמו בו קרוב לל' איש מגדולי העדה והסכמה כזאת לא נפלאת היא ולא רחוקה וזה כמו ג' שנים עשו כמותם כל קהלות זה המלכות הבאים מארץ אדום ונעשו כלם אגודה אחת וכיס אחד יהי' לכלם ולקיים בהם מצות ובערת הרע מקרבך וזה הי' דרך הקהלות הקדושות בספרד בארגון בבלנסיאה וקטלוניא ומצוה גדולה היא זו כמו שמנו חכמים ז"ל המוסרים לשקר עם אותן שלא מעלין וכ' הרמב"ם ז"ל (פ' י"א מה' עדות) וז"ל המוסרים לשוא והאפיקורסין והמינין לא הוצרכו חכמים למנותן מכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדים והכופרים פחותין הן מן העובדי אלילים שהעובד אלילים לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהם חלק לעה"ב ואלו אין להם חלק לעה"ב ע"כ. עוד כתב (פ"ג מה' ממרים) שהמינים והאפיקורסין והאומרים אין תורה מן השמים ומוסרים וכו' אינן בכלל ישראל וכו' עוד כתב (פ"ח מה' חובל ומזיק) מותר וכו' ולמד זה מעובדא דרב כהנא (דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קיז.)) דקטליה לההוא גברא דאחוי אתיבנא וכן בפרק הרואה (ברכות נח.) עובדא דרב שילא ובכמה מקומות בתלמוד מוזכר שהמסורות לשקר אין לה' חלק לעוה"ב וכו' (ובפרק אחרון מיומא) [ובר"ה יז.] מנו אותם ג"כ עם אותן שיורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות ועליהם אמר הכתוב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה עוד כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ח הנזכר) שמי שהוחזק למסור כו'. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה שהרודף למסור ממון חברו ליד אנס השוו אותו חכמים לרודף אחר גופו להרגו הלכך הוה לי' רודף כו' וכ"כ באותה תשובה שכשאינו בשעת מעשה אלא שהוחזק למסור כשמקבלין עדי' להחזיקו במוסר א"צ לקבל העדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוחזק למסור ומלשין לשקר העובדי כוכבי' מקרבין אותו בשביל הנאתן ואלו הי' צריך לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יעשה ממנו דין כי ינצל ע"י עובדי כוכבים כי אפי' כשאינו בסכנה הוא מוסר יחידים ורבים כ"ש כשיראה עצמו בסכנה שימסור הרבים ויסכן כל ישראל וכן נהגו בכל תפוצת הגולה כשיש מסור מוחזק בכך שג' פעמי' מסר ישראל או ממונם לשקר ביד עובדי כוכבים שמבקשים עצה ותחבולה למיגדר מילתא שיוסרו האחרים ולא ירבו מוסרים בישראל וגם להציל ישראל הנרדפים מתחת ידו כל זה כתב הרא"ש ז"ל כמ"ש בחשן משפט (בסי' שפ"ח) ולכן ההסכמה ההיא שעשו הקהל או רובם וחתמו בה רבים מגדולי הקהל תקנת ותיקין ואנשי מעשה היתה וכבר נראה שלא היתה כונתם להרע לאיש בשכבר עברו אחר עשותה יותר משנתים ולא עשו דבר נגד שום אדם ועתה לפי הנשמע צץ המטה פרח הזדון והחמס הקים למטה רשע איש אחד הי' מן החתומים משטר ההסכמה ושמו אהרן כשופר הרים קולו וקרא בגרון בתוך קהל ועדה התקצף וקלל וחרף הדיין ונקל זאת בעיניו להיות מחרחר ריב ומדון בשרירות לבו מתברך וברעה מתהלל ועבר על אזהרת אלקים לא תקלל עד שהעיז פניו להיות רכיל מגלה סוד ובכחש ובמרמה הוציא השטר מיד הישיש הנאמן אשר הפקד אתו והראהו לשר למען עד צואר ערות יסוד ובדא מלבו שקר וכזב באמרו לשר כי ההסכמה ההיא נעשתה כדי לרדוף השר הזקן לפני המלך והשר אף אם הוא פועל צדק ותמים הולך בראותו כי זה מעיד כנגד בני עמו וגם שהיה הוא מן החתומי' האמין בו וצוה לשום כל החתומים בבית הסהר וזה כמשלש חדשים והנה הנם אסורים בזיקים ברזל באה נפשם ושואל מהם ממון רב והון עתק להכחיד מארץ שרשם ראו איך זה המסור הסיע עצמו מן האחוה מהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ואת פושעים תלמידיו של בלעם הרשע נמנה להכות בלשון לא לעזור כי אם להכשיל בכשיל וכלפות יהלום ואם אנחנו לא הכרנוהו ולא ידענו מה טיבו אם כנים אלה המגידים פעליו אלה יעידון עליו כי שבע תועבות בלבו כי אלה מפעלות עול וזה אנוש לא ידע אל וראוי לכם להבדילו לרעה מכל שבטי ישראל אם לא יתקן אשר עותו ויעשה עם השר להשיב אפו וחמתו ותהיו כל העדה כלם קדושים לאגדה אחת למען מהמונכם יענה ומקולכם יחת ולפרס' חטאו ולגלות רעתו לקהלות הקרובות והרחוקות אשר פער פיהו לבלי חק ועשה מדמן של ישראל שחוק והנה עמכם ביניכם אנשים משכילים ונבונים וביחוד התלמיד הותיק רבי יוסף בן החכם רבי יצחק בן מכיר נ"ע למד בישיבתנו יותר מעשר שנים חכם ויבן במקרא ושום שכל ביושר ופלפול במשנה ותלמוד קחו נא מפיהם תורה מהם פנה מהם יתד ועמוד ואתה הזקן רבי מכלוף הראש והאלוף אשר המלך גבורתו וצדקתו בכל הארץ מודעת יאריך ימים על ממלכתו ויגדל כסאו ויעזרהו אלהים הוא חפץ בך ומנה אותך רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך עשה למען אמתך עשה למען שמך התעסק עם הצבור לשם שמי' והרחק ממך לזות שפתים והכריח למוסר לשלם לנמסרים מה שהפסיד' כאשר הוא מן הדין כמ"ש להרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' חובל ומזיק) וכן נאה לך ולכל צדיק מושל יראת אלהים מושל באדם ובזה יודע בגוים לעינינו כי לא היתה ידך בעזר המוסר בדבר ותהיה מה' ומישראל נקי ובר כאשר עשה אדונינו דוד אור ישראל ונר כאשר חשדוהו שהיתה ידו עם יואב להמית את אבנר ותן לה' אלהי ישראל כבוד והשמר לך ושמור נפשך מאד מלהיות מיצר לצבור ומצער אותם כי הוא עון פלילי והמרחם עליהם ומנהלם לאטם זוכה ומנהיגם בעת ילכו גאולים והסתכל בשוטרי ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה היו סובלים הכאות ובזיונות כדי להקל מן העושים במלאכה מכובד עולם וזכו להיות נביאים ומנהיגי ישראל עם אדון הנביאים ע"ה כמש"כ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו והסכן נא עם הקהל ושלם בהם תבואתך טובה וברכה חיים עד העולם ובטח בה' ועשה טוב כי אז תצליח את דרכיך ותפרח כתמר והיית כגן רטוב ואל תשים בשר זרועך ותבטח על פרשים כי עצמו מאד ועל סוס כי רב כי עתידים בעלי זרועות ליפול יגוע אדם ואיו ונהר ייבש ויחרב והבוטח בה' חסד יסובבנו ובתוך נגידים לראש ולקצין יושיבנו ואם יחשדני שומע אוהב הרע מה לך כי נזעקת נדרשת ללא שאלוך נמצאת ללא בקשוך אבן מקיר וכפיס מעץ יעננה הלא הקללה כגנה מים אין וכאלה עליה נובלת והנשארים בהם אימה ותרדמה עליהם נופלת ותבא בי רוח נסע מאת ה' ויעירני כאיש אשר משנתו יעור מה לך נרדם כאיש מגן מאדם חרב לשונך הוציא מתערה וקשתך בידך תחליף עריה תעור כי מי בז ליום קטנות ולא יחוש לבו יצוק כמו אבן ובשרו נחוש ואדע כי דבר ה' הוא ראה כי אזלת יד ואפם עזוב ועצור ונלאתי כלכל ולא אוכל להתאפק כי היה בלבי כאש בוערת בעצמותי עצור עושה במרומיו שלום ישפות לכם שלום ויטע ביניכם אהבה ושלום וישים בלב כל אחד מכם לתת מקום לשלום ואם תקום עליו מלחמה יאמר אני לשלום כי אחרית לאיש שלום כל העם על מקומו יבא בשלום בחפץ ורצון הבא על החתום נותן לכם את בריתו שלום מתפלל לאלהיו יברך את עמו בשלום נאמן אהבתכם יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

שעל הכתב יושבי על מדין הולכי על דרך סלולה להעמיד תרץ במשפט ולבנתה על תלה המה הגבורים אל דבר השם חרדים השרידים יחידי סגולה מנהיגים קהל קסטנטינה זקניה ושופטיה ואחריהם כל הקהלה אלהים יכוננה וישים אותה בארץ תהלה:

Teshuva 80

כתב אחר שם לרבי יוסף בן מניר י"א

אח יקר חברנו הותיק רבי יוסף בן מטר י"א הוגד לי ושמעתי הצער הגדול אשר גדולי קהלכם הם בו והצרה העצומה אשר באה עליהם בסבת מוסר אחד לשקר הלשין אותם לשר ובדא מלבו עליהם דברים אשר לא כן על דבר הסכמה אחת עשו ביניהם זה שנתים ימים ונפליתי עליך איך לא הודעתני דבר מזה וגם הקהל לא כתבו אלי ואפשר שהם יראים מן המוסר ושמרו לפיהם מחסום בעוד רשע לנגדם ועכ"ז נדרשתי ללא שאלו וכתבתי לכל הקהל בכלל לגנות המוסר ההוא אם כה עשה והעירותי אותם לעמוד כנגדו והודעתים מה דינו ושבחתי ההסכמה ההיא אשר עליה החרידו את כל החרדה וכן באותו כתב עצמו בדרך מוסר ואהבה יעצתי הזקן ר' מכלוף כדי להסיר מעליו לזות שפתים שלא יאמרו עליו שידו היתה עם המוסר שיכוף אותו לפרוע לנמסרים מה שהפסידם כי כן הוא מן הדין ושלא יצר לצבור ולא יצער אותם כי הוא עון פלילי כמו שתראה כל זה בארוכה בכתבי ודע לך כי הדיין הנכבד חברך עשה שלא כהוגן באמרו לפקיד שיגבה מן האיש ההוא למלך ליטרא של זהב על החרופין שחרף אותו ואת אביו וזה אינו מן הדין כי אף אם האיש ההוא הוא חייב נדוי או מכת מרדות מפני שבזה הדיין הממונה מן הקהל ויש בקללת הדיין לאו נוסף על קללת שאר האנשים אבל ליטרא של זהב אינו אלא המבייש הזקן שהוא זקן שקנה חכמה ומפני כבוד התורה ידענו שאין הדיין בגדר הזה אף אם הוא יודע ספר וגם אביו אף אם הי' בגדר הזה הנה המחרף הי' חייב נדוי אע"פ שביזהו לאחר מותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל ויצא לו מההיא דעקבי' בן מהללאל (עדיות פ"ה מ"ו) אבל ליטרא של זהב שהוא דמי בשתו אינו חייב לאחר מיתה לפי שאין בשת למת דע"כ לא אבעיא לן בפרק החובל (בבא קמא פו:) אלא בביישו ישן ומת לפי שהמבייש הישן חייב אבל ביישו מת אין זה כלום שאין למת בשת ועוד שאף אם היה לו זכות בליטרא של זהב היה לו לתבוע זכותו לא שימסרנו למלך טרם שיגמר הדין שאין זכות ליטרא של זהב למלך מן הדין אלא זכות החכם הוא דמי בשתו כמוזכר בירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בהלכות (פ' החובל) והדיין שנתן זכיתו למלך טרם שיתברר אם חייב אם לאו זה קרוב למסירה ^*( באה"ג ח"מ סי' שפ"ח ס"ה אות ק':) כדאמרי' בהגוזל בתרא (קיז.) ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו מסרינן לפרהגנא דמלכא ומסקינן התם דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי עליה בדינא וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' חובל ומזיק) וא"כ הדיין מתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ויצא העגל הזה ואני לא ראיתי להזכיר בכתבי דבר מזה כי כוונתי היתה להציל הנרדפים לא להוסיף פשע עליהם ותאמר לדיין בשמי כי אחרי שהמלך יר"ה מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה יש בה לפי הנשמע יותר מנ' אנשים כלם גבורים ובעלי זרוע רוכבים על סוסים היה לו לדיין ולנטפלים עמו לבל יעמדו נגדו כי מי יוכל לדון עם שתקיף והיה להם לפיסו ולרצותו לנהל הקהל לאט ואולי יוכל הועיל לקהל עם השרים מכיריו יותר מאחרי הולך בתומו ואם משפחתו מקדם לא זכו למשיכה ועתה בא יומו של זה עת פקודתו גלגל הוא שחוזר בעול' ומי יחזקהו במסמרים לא ימוט ובל יסע יתדותיו לנצח והיה טוב לדיין יחזיק בדיינתו דרך כבוד להיות הוא יושב על המשפט ויניח הזקן במשיכותו כי אם לא ינהג בה כראוי הקב"ה ישפילהו עד ארץ יגיעהו עד עפר ואם הם ירצו עתה לדחוק את השעה השעה דחקתם ושחתו לכל העם חלילה ולכן עשה בכל מאמצי כחך להיות שלום מתווך ביניהם ואל יחזיקו במחלוקת שאינה לשם שמים וטוב להם ייטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם ויטיבך והרבך מאבותיך כנפשך וכנפש דורש שלומך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 81

ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א

שאלת ראובן נשא אשה בין שהיתה מעירו בין מעיר אחרת בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירה בתוך בני משפחתה ואביה ואמה ואחיה ודחקה לו השעה באותה העיר שנשאה ולא מצא כדי פרנסתו ורצה לצאת משם וללכת אנה ואנה הן למזרח הן למערב ולגור כאשר ימצא כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו היוכל להכריח אשתו ללכת עמו מעיר לעיר עד שימצא מבוקשו אם לאו והבאת ההיא דתנן (בפרק אחרון דכתובות ק"י.) ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל וכו' והתוספתא שהביא הרי"ף ז"ל כהלכות ובקשת לבאר לך ההלכה הזאת באר היטב זהו תורף שאלתך:

תשובה אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר אל עיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנראה שבא השאלה על זה לפי לשונך ובזה לא נסתפק אדם מעולם אבל כשרוצה האיש להעתיק דירתו ממקומו למקים אחר מיוחד לקבוע שם דירתו אם יכול לכוף את אשתו בזה ובאיזה ענין בזה הוא ששנינו המשנה ההיא ולשונה הוא כך ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר ומוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רשב"ג אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה מפני שהנוה יפה בודק עד כן במשנה ופירושה וכונתה הוא כך שהנושא אשה אין יכול להוציאה ממלכות הנשואין למלכות אחרת כמו שתאמר ממלכות תלמס"אן למלכות פא"ס ואפי' למקום השוה למקום הנשואין כלומר מעיר לעיר כמו שתאמר מהוניי"ן לתז"ה ומתז"ה להוניי"ן מכרך לכרך כמו מתלמסאן לפאס או מפא"ס לתלמס"אן מאחר שהם שני מלכיות חלוקות זו מזו ולזה שלו במשנה שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל ר"ל שהם שלש מלכיות חלוקות זו מזו לענין זה שהנושא במלכות אחת אין יכול להוציאה למלכות האחרת אפילו למקום השוה למקום הנשואין וזהו שבארה המשנה אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך כלומר כל שהוא ממלכות האחת למלכות האחרת אבל באותה מלכות עצמה מוציאין כל שהמקומות שוין וזהו פי' אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר והטעם מבואר בגמרא שיש יתרון לכרך מן העיר דבכרך שכיחי כל מילי משא"כ בעיר וכן יש יתרון לעיר מן הכרך משום דישיבת כרכים קשה ופירש רש"י ז"ל שבכרכים הכל מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר יש בה גלות ופרדסים סמוכי' לבתים ואוירם יפה ע"כ ולזה כיון שיש יתרון לעיר מן הכרך בדברי' וכן יש יתרון לכרך מן העיר הנה יש לה קפידא בדבר עוד בארה המשנה ומוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע פי' אפילו באותו מלכות במקומות השוין ר"ל מעיר לעיר ומכרך לכרך אין מוציאין מנוה היפה לנוה הרע כמו שתאמר ממליאנ"ה לתנ"ס לפי שהוא מקו' עלול לחליים למי שלא הורגל בו אבל בהפך מוציאין ורשב"ג חולק ואומר שאפי' מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין מפני שהנוה יפה בודק ופירש רש"י ז"ל בודק את הגוף לפי שבא מנוה הרע ומתוך כך חליים באים עליו ע"כ וכן אמרו בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים וכן הביאו בגמרא כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים ופי' כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים ר"ל לפי שהורגל בימות החול במאכלים רעים כשמשנה מנהגו בשבתות ויו"ט אפי' לטובה רע לו והרמב"ם ז"ל כתב כל אלו הדינין מבוארין (בפרק י"ג מה' אישות) אלא שפירש פי' אחר בנוה היפה בודק שכתב כלשון הזה כשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה עכ"ל ואינו פי' נכון ואינו כפי לשון הגמר' והתוספתא בארה דין אחר שמי שהלך לישא אשה במלכו' אחרת ונשאה שם יכול להוציאה משם ולהביאה למקומו אפילו ממלכות למלכות שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פי' וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ' הנזכר) ומה שפסק הרמב"ם ז"ל כרשב"ג שאין מוציאין אפי' מנוה הרע לנוה היפה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל מן הכלל שבידינו שכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה והם סימני הלכות ערב בפ' אחרון מב"ב (קעג.) צידן בגיטין פ' מי שאחזו (גיטין עד.) ראיה אחרונה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין לא.):

Teshuva 82

עוד שאלת ראובן שעשה שליח לקדש לו בעיר אחרת ואותו שליח קדשה לראובן כדת וכראוי שחזקת שליח עושה שליחותו וברכו ברכת ארוסין ובאה האשה ההיא עם השליח למקום ראובן להנשאלו. האשה ושליח אומרים שנתקדשה לראובן ע"י שליח היצטרך הבעל לקדשה פעם שניה בידו ולברך ברכת ארוסין פעם אחרת קודם שתכנס לחופה אם לאו ואמרת כי בזה הדרך ממש בא מעשה לידך כמיורק"ה ורצית לברך ברכת נשואין ולא הניחך החכם רבי וידאל אפרים זצ"ל עד שיקדשנה הבעל פעם שניה בידו ואתה אמרת לו והלא כבר קדשה השליח בעדו ואם יקדשנה הבעל שנית הרי אתה נותן דופי וספ' בקדושין הראשונים שנעשו ע"י שליח ויאמרו שקדושין ע"י השליח לא שמן קדושין והוא השיב לך כי הראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו כי המקדש אשה ע"י שליח צריך לקדשה פעם שניה בידו ממה שאמרו חז"ל (בפ' האיש מקדש מא.) מצוה בו יותר מבשלוחו אמנם שלא להוציא שם שמים לבטלה שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא צוה שלא להזכיר שם שמים בברכה רק שיאמר ברוך אתה השם ולא ברוך אתה יי' ועוד אמרת שעתה בא מעשה כזה לידך והיית אומר שיקדשנה הבעל בעצמו שנית מאחר שהשליח לא הביא שטר עדות ממקום הקדושין שנתקדשה אע"פ שהשליח והאשה אומרים שנתקדשה שם מן השליח בעד משלחו כראוי ושטר השליחות נעשה בכאן כהוגן:

תשובה אין ספק שכיון שהאש' והשליח שניהם אומרים שנתקדש' כהוגן למשלח על ידי השליח הרי היא מקודשת לו ואינה צריכה קדושין אחרים אע"פ שאין עידי הקדושין בפנינו הגע עצמך איש ואשתו שבאו ממדה"י ואין אנו מכירין בהן הוא אומר זאת אשתי והיא ג"ה אמרה זה בעלי היעלה על לב איש שנפרישם זה מזה עד שיבאו עידי הקדושין לפנינו או עדים אחרים שיעידו שהיא אשתו בנדון זה ג"כ השליח במקום הבעל קאי דשלוחו של אדם כמותו והרי זה כאלו הבעל עצמו אומר שנתקדשה ואין אנו צריכין בזה לחזקת שליח עושה שליחותו כי הטעם ההוא לא נזכר אלא בשאין השליח לפנינו ולא ידענו אם עשה שליחותו אם לאו לענין שמיד שעשה הוא שליח סתם לקדש לו אשה ומת השליח ולא נודע אם קדש לו אשה אם לאו או איזו אשה קדש לו אסור המשלח בכל הנשים שבעול' לפי שחזקת שליח עושה שליחותו ושמא קדש לו השליח אשה שהיא קרובה לזו שיקדש עתה הוא וזאת היא ערוה עליו מחמת הראשונ' שנתקדשה ע"י השליח ואינו מותר אלא באשה שאין לה קרובה שתהא זו אסורה עליו מחמת קדושי השליח וכן אף אם יש לה קרובה כגון שהיתה הקרובה ההיא אשת איש בשעת מנוי השליח שכיון שהמשלח לא היה יכול לקדשה גם השליח לא נעשה שלוחו עליה כמו שמתבאר כל זה במס' נזיר (פ' הריני נזיר יב.)והביא הרי"ף ז"ל אותה השמוע' בהלכו' (בפרק האיש מקדש) ולדעת הרמב"ן ז"ל מותר גם בכל הנשים שיאמרו קרובותיהן לא קדשנו השליח לפי שכיון שהן בחזקת פנויות אין חזקת שליח עושה שליחותו מוציא אותן מידי חזקתן כיון שהן בפנינו ואומרות שלא נתקדשנו שאם לא תאמר שכל הנשים תהיין אסורו' לינשא לאחר שמא קדשן שליח לזה אלא שחזקתן מועילה להן וכיון שהן מותרות לינשא מחמת חזקתן גם קרובות שלהן מותרות למשלח ^*(א רמ"א אה"ע סי' לה סעי' י"א:) כמ"ש זה הרמב"ן ז"ל (בפ' התקבל) וכיון שהעושה שליח סתם ומת אסור בכל הנשים על הדרך שנתבאר מטעם חזקת שליח עושה שליחותו גם העושה שליח לקדש לו אשה ידועה מיד נאסר בקרובותיה מטעם חזקה זו כל שיש לספק שקדשה השליח עד שתאמר היא לא נתקדשתי ואם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי הנה המשלח אסור בקרובותיה מפני דברי השליח שהוא כמותו בזולת טעם חזקת שליח והיא מותרת בקרובי המשלח שהרי היא אומרת שלא נתקדשה ואע"פ שאין השליח כבעל דבר לגמרי דהא אפסיקא הלכתא בקדושין (מג.) שהשליח נעשה עד והאומר לב' צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עידיו היינו משום דאילו נוגע בדבר ואין לו הנאה בעדות זו אבל מ"מ הרי הוא כמותו בכל עניני השליחות ולזה היה דעת מי שסובר שאין השליח נעשה עד לומ' שהוא כבעל דבר לגמרי אע"פ שאינו נוגע בדבר ובזה לא נפסקה הלכה כמותו אמנם כל מה שהשליח אומר בענין השליחות הרי הוא כאלו אמרו המשלח וכיון שאומר שקדשה למשלח נאמן אף אם אין העדים לפנינו דהא בההיא דמת השליח שאסור בכל הנשים אין עדים שקדש לו אשה ואע"פ כן אסור בהן דחזקת שליח עשה שליחותו וקדשה כראוי וכ"ש כשהשליח אומר שקדשה למשלח שהוא נאמן ואין אנו צריכים לעדים שיעידו שנתקדשה בפניהם וראיה לזה מדאמרינן (פרק התקבל סד.) אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין מי נאמן פי' נתן גט ביד שליש והבעל אומר הפקדתיו ולא הי' יכול למסרו לאש' בלא רשות והשליש אומר שליח הולכה עשאני ולגרושין לתלו לי ויש מפרשים שהאשה עשאתו שליח לקבלה וכן פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ר"ה אמר בעל נאמן דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה דמיירי שהבעל והאשה שניהם בעיר אחת ור"ח אמר שליש נאמן דהא הימניה ופסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל (בפ' י"ב מה' גרושין) כר"ח כפשטא דבריית' דמותבי' מינה דקתני השליש נאמן משניה' ולא שני לן בין איסורא לממונא כדקתני בה וכן לגיטין ולא משגחינן למאי דדחי' ומפרשי' לגיטי ממון וכן בסמוך מקשי תלמודא להדי' ולהימניה לשליש משמע דקיי"ל כרב חסדא ואפי' ר"ה לא פליג אלא בשניהם בעיר אחת הבעל והאשה מטעמא דאם איתא דלגרושין לדידה הוה יהיב לה ואם התם שהיא בחזקת אשת איש ואין עדים שנתן הגט בתורת גרושין והבעל טוען לפקדון השליש נאמן ואע"פ שאין האשה יודעת אם לפקדון אם לגרושין דהא אמרינן התם דמוד' ר"ה דאי אמרה קמאי דידי יהבי' ניהלי' ללרושין מהימנא כ"ש וכ"ש בנדון זה שידענו שהשליח נעשה בעדים לקדש ואומר שעשה שליחותו והביא האש' עמו ומודה לדבריו והמשלח אינו מכחישם הדבר ברור שאין צריך קדושין אחרים להחזיקה במקודשת ואף על גב דהתם הגט בידו הכא נמי האשה עמו שאומרת כדבריו ועוד שחזקת שליח עושה שליחותו מסייעם ועוד דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי. איברא ודאי שאם בא אחר וקדש' חוששין לקדושי' ^*( רמ"א שם ס"ג:) ועד שיבואו עדי' ויעידו בקדושי השליח דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספיק לבטל קדושי שני דהא אמרינן התם (בפ' התקבל) דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדש' בשע' נשואין לרוחא דמילת' כיון שאין כאן עדי' בקדושי השליח הרשות בידו ואין מונעים אותו אבל לברך ברכת ארוסין לא אם לא בלא הזכרת שם שמי' ^*( רמ"א אה"ע סי' לד ס"ב:) דהוי ברכה שאינה צריכה והוי אסורא ועד אחד נאמן באסורין ומה שאמר לך ה"ר וידאל אפרים ז"ל שהראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו שהמקדש ע"י שליח צריך לחזור ולקדש הוא בעצמו בשעת נשואין ממ"ש (בפרק האיש מקדש) מצוה בו יותר מבשלוחו תמהני פה קדוש כמו הראב"ד ז"ל איך יאמר דבר זה כי שם לא אמרו אלא כשבא לקדשה בתחלה מצוה בו יותר מבשלוחו אבל אחר שנתקדשה בשלוחו ויש עדי' כאן מה מצו' יש לחזור ולקדש' וכבר היא מקודשת ועומדת. ואין זה כי אם פעל הבטלה ויגיעה לריק דומיא דמאי דמייתי עלה כי הא דרב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא שאם הי' חרוך או מלוח על ידי אחרי' לא הי' מחריך או מולח שנית אמת שראיתי בבלנסיא"ה שהיו נוהגין כן ולא מטעם זה אלא שהיו אומרי' שכיון שנהגו לעול' לקדש בשעת הנשואין אם לא יקדש עתה יחשבו שאינה מקודשת שאין הכל יודעין בקדושי השליח ולא היו מזכירין שם שמים בברכת ארוסין שניים זולתי על היין שטועמים ממנו גם בברצלונה נהגו כן ע"פ הרב רבינו נסים ז"ל אבל מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל היה מלעיג על זה מה תועלת לברך אחר שא"א להזכיר בה שם שמים. ומה שאמרת שמצאת סיוע לדבריך בספר המנהיג שכתב שראה שהיו מקדשין פעם שנית בשעת נשואין אע"פ שהיתה מקודשת מכמה שנים והיו עושין כך כדי לברך ברכת ארוסין שלא ברכו אותה בשעת ארוסין ראשונים אין כאן סיוע לדבריך שהרי כבר הוא אומר הטע' כדי לברך ברכת ארוסין שלא ברכו אותה ואף בנודע שהיא מקודשת ע"י עצמו היו עושין כן מפני חסרון הברכ'. ומה שהוא ז"ל תמה על המנהג ההוא מה יועיל להם זה שהרי מיד הי' נהם לברך בארוסין ראשונים בסמוך להם ואם נאמר שלעולם יוכל לברך מידי דהוה אכסוי הדם שאם לא כסה בשעת שחיטה ורשומו ניכר נעולם חייב לכסו' וראוי לברך על כסוי הדם בלא קדושין שניים יוכל לברך ע"כ ואני אומר שהמנהג ההוא מנהג יפה כיון שלא ברכו ברכת ארוסין בתחל' כי לעולם חייבין באותה ברכה כל זמן שהיא ארוס' ולא מן הראי' שהביא הוא מכסוי הדם דהתם אין הברכ' לבד חסרה אלא אף המצוה ולזה חייב לעשות המצו' ולברך עליה אבל כשהמצו' עשויה כבר וחסרו הברכה לא שמענו משם אבל הראיה מברכת המזון דתנן (בפרק אלו דברים נא:) במי שאכל ושכח ולא ברך שמברך כשנזכר כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו ושעור עכול מפרש ר"י בגמ' שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה בנדון זה ג"כ כל זמן ששם ארוסה עליה מברכין אותה אבל לאחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה שכבר נסתלק מעליה שם ארוסה וחל עליה שם נשואה ומה שנהגו לחזור ולקדש ולברך יפה הם עושין ^*( רמ"א שם:) שאם יברכו בלא קדושין הי' נראה כברכה לבטלה אבל כשמקדש קודם הברכה אין נראה כן ואין כאן ברכה לבטלה אע"פ שכבר היתה מקודשת כיון שהוא מחוייב בברכה מחמת קדושין הראשונים:

Teshuva 83

עוד שאלת מקוה שהוא ריקן אם מותר למלאתו ממים שאובים ע"י המשכה שירדו מן הכלים או מן השוקת דרך סילון כאמה או אמתים ולעשותו מקוה שלם:

תשובה דבר זה מחלוקת תנאים הוא (בפ' שני דמקואות) במתניתין דהמניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים היא אם יש בו כמעט מים ישבר ואם לאו לא ישבר ר"י אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה חבל לא יערה פירוש כשהוא עונת גשמים הרי אלו נדונין משום שאובין כל שהניח בשעת קשור העבים וכ"ש כשהמטר יורד ולזה לר"א אם יש במקוה כמעט מים ר"ל שאינן שאובין ישבר הכלים וירדו המים שאובין למקוה ע"י המשכה ואם אין שם מים לא ישבר דקסבר רבי אליעזר דשאובה שהמשיכו' כלה או רובה פסולה ומעט מים דקאמר לאו דוקא אלא רוב המקוה וקרי ליה מעט לפי שאינו מקוה שלם והיינו דקתני מעט ולא קתני כל שהו כן פירש הרשב"א ז"ל ור"י אומר בין שיש במקוה מים כשרים בין אין בו ישבר או יכפה ובלבד שלא יערה ממש למקוה בלא המשכ' דקסבר ר"י דשאובה שהמשיכ' כלה כשרה וקצת מן הגאונים ז"ל ומהם הריא"ף ז"ל פסקו כר"י דקיי"ל דר"א ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע דר"א שמותי הוא וכדאסיקנא (בפ"ק דנדה ז:) דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרי ובפ"ק דתמורה (יב:) גרסינן כי אתא רב מרי אמר ר"י שאובה שהמשיכוה כולה טהורה וכן דעת רבינו שמשון ז"ל אבל הרבה מן הגאונים ז"ל פסקו כר' אליעזר דר"א ב"י קאי כוותיה כדתניא בפרק קמא דתמורה (שם) ר"א ב"י אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמי' ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה והם טהורין ששאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה וקיימא לן דמשנת ר"א ב"י קב ונקי וכן פסקו הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל גם הרשב"א ז"ל כתב שלהם שומעין שהם רבים ואמרו להחמיר גם הר"ם ז"ל כתב (פ' ד' מה' מקואות) מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים הרי זה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין עד הקרקע או בתוך הסלון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין הרי המקוה כשר ואפי' השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשרה אם הי' שם רוב מ' סאה מן הכשר וכתב עוד שגג שיש בו כ"א סאה של מי גשמים ונפלו שם י"ט סאה בלא המשכה שנפסלו כל המים ונעשו שאובין שאם המשיכם אחר כן כלם למקוה שהמקוה כשר ששאובה שהמשיכוה כלה כשרה כיון שמתחל' הי' שם רוב שעור מקוה ממים כשרים נראה שהוא מפרש שאובה שהמשיכוה כלה כשרה שהזכירו בגמרא שהוא בדרך זה ואין כן דרך הסוגיא שם. ועוד כתב שם שמקצת חכמי המערב הורו שא"צ שיהא שם רוב מים כשרים ואם הי' ממלא בכלי ושופך המים והמים נוזלין למקום אחר הרי זה מקוה כשר וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקואות כשרים שהרי כל המים שבהן שאוב שנמשך הן ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר זה עכ"ל. ודע ששעור ההמשכה הוא מג' טפחים ולמעלה ^*( יו"ד סי' רא סמ"ה:) וכן דנתי בסרקסטה אע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשוב' דאין לה שעור ואפילו כל שהוא לא נראה לי שהרי פחות משלשה כלבוד דמי אחר כן מצאתי בספר עמודי גולה שכך השיב ר"י ז"ל בתשובה דצריך שלשה טפחים:

Teshuva 84

עוד שאלת מה שנהגו בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתור' ומברכין ולפעמים שצריך החזן להחזיר ולקרות הסדר חמשה או ששה פעמי' כדי שיספיק לכל אחד וא' ג' פסוקי' היש אסור בדבר ואם יש בו משום לא תשא כי אולי מ"ש חז"ל (מגילה כא.) בשבת קורא שבעה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן זהו כשהסדר ארוך ולא יצטרך לקרות זה מה שקרא זה כי הסדר מספיק לבל הקורין:

תשובה נראה שהוא מותר כיון שאמרו חז"ל אבל מוסיפין עליהן ואין כאן משום לא תשא שכיון שהן קורין צריכין לברך ואם משום שצרי' לפעמי' לקרות זה מה שקרא זה אין בכך כלום ^*( רמ"א או"ח סי' תרסט:) שהרי בימי חנוכה שקורין בנשיאי' כהן ולוי קורין כל הפרשה בין שניהם וישראל חוזר וקורא אותה כלה לבדו וכן בחוה"מ בחג הסכות כהן קורא פרשה אחת ולוי קורא בפרשה של אחריה והשלישי חוזר וקורא הפרשה שקרא לוי והרביעי חוזר וקורא שתי הפרשיות לבדו משום ספיקא דיומא אמנם יש מפרשין כי מה שאמרו אבל מוסיפין עליהם היינו בשבת לבד אבל בי"ט אין מוסיפין שלא להשוותו לשבת ולפי פירוש זה בשמחת תורה הי' אסור להוסיף אבל רש"י ז"ל פי' דאבל מוסיפין קאי אכולהו וכן עיקר וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ב מהלכות תפלה):

Teshuva 85

עוד שאלת על סירכא שבא לידך שהיתה האומה והאונין דבוקות לצלעות ולשדרה ולטרפש הכבד וללב בלא פלוש כלל והיא הנקראת פולמונד"ה ורצית להתירה מפני שמצאת בהלכות טרפות שחבר הרב רבי מנוח ברבי שמעון בדרשי ז"ל שהעיד שהיו אוכלין אותה בנרבונה ולא הגיחוך טבחי דמתא:

תשובה אנו אין לנו אלא מה שכתב הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית וז"ל הורו משמן של גאונים ז"ל שאם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמטה דבוק בשדרה כשרה שכך מראין הדברים שזו כך היא בריית' בד"א בשכל הגג דבוק בשדר' אבל אם היה שם פצול שאין כל הגג כלו דבוק אל השדר' טרפ' עכ"ל הנה שלא התיר אלא באומ' דבוקה כלה לשדר' שנראין הדברים שכך היא ברייתא אבל כשדבוקה לטרפש וללב מנין לנו וכל הבא להקל קולא גדולה כזו מדעתו בשל תורה עליו להביא ראיה ברורה:

Teshuva 86

עוד שאלת מה שנוהנין שלא לאכול בשר שעמד שלשה ימים שלמים בלא מליחה ואין מתירין אותו אלא לצלי מאין יצא להם זה כי לא נמצא לרמב"ם ז"ל:

תשובה אמת הוא שלא נמצא בחבורי הראשונים ז"ל וגם לרשב"א ז"ל בחבוריו אבל הרמנ"ע ז"ל כתב שכך נמצא בתשובת הגאונים ז"ל שאין דמה יוצא ע"י מליחה וכתב אבל צלי אומר אני שהוא מותר דדם האברים שלא פירש מותר ואם יוצא ע"י האש נורא שאיב ליה ע"כ וכ"כ בספר אורחת חיים גם בספר יו"ד (סי' ס"ט) כתוב וז"ל כתבו הגאוני' בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתיבש דמו בתוכו ולא יצא עוד על ידי מליחה ואין לאוכלו מבושל ע"כ ובברצלונה נהגו לאוסרה אפילו לצלי והיא חומרא יתירה ואפילו לאסרו לקדרה ע"י מליחה דלא גרע מאומצא דאסמיק שהוא אדום ביותר ונכר שהדם נצרר בתוכו דאסיקנא בפ' גיד הנשה (חולין צ"ג:) דחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי ומשמע אפילו בלא חתיכה ומליחה ואותביה אגומרי דפליגי בה ר"א ורבינא אפסיק' הלכתא דמשאב שאיבי ליה ושרי וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאמרו בפ' כל הבשר (חולין קיג.) הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים לפי גרסת הרי"ף ז"ל דגריס מהו למיכל מיניה באומצא וסלקא בתיקו ולחומרא משמע דדוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה אבל בצלי אי נמי לקדרה על ידי מליחה פשיטא דשרי דנורא שאיב ליה ומלחא מפיק לי' שאע"פ שאין כח במלח להוציא הדם הנבלע הבא ממקום אחר מוציא הוא את זה ואע"פ שרש"י ז"ל ל"ג למיכל מיניה באומצא אלא סתמא מהו למיכל מיניה ולפי גרסתו בכל ענין אסו' בין לצלי בין לקדרה על ידי מליחה כבר דחו דבריו המפרשים ז"ל דאם איתא דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות הוה ליה למימר מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי אלא ודאי לצלי ולקדרה שרי ולאומצא בלחוד הוא דאסיר ומשום אומצא בלחוד דלא שכיח לא הוה ליה למימר ומאכיל דם את הבריות וכן אמרו בפרק הזרוע (חולין קלג.) גבי חוטין שבלחי שמותרין בין לצלי בין לקדרה על ידי חתיכה ומליחה ובשר זה שנשתהה ג' ימים לא גרע מכל הני אלא שראוי לחוש לצלי לדברי הגאונים ז"ל ואין לפרוץ בדבר וכ"ש במקום שנהגו:

Teshuva 87

עוד שאלת מ"ש חז"ל על משה ועל אהרן ע"ה כל זמן שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנן משל לשתי נשים שלוקות בכ"ד א' קלקלה ואחת אכלה פני שביעית וכו' והקשית וכי פירות שביעית אסורים חן בהנאה והלא נתנו לאכילה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא אסרה תורה אלא שלא יהיו מחזיקין בו כשאר הקציר בבעל הכית א"כ זו שאכלה פגי שביעית למה היא לוקה:

תשובה לא אמרו שאכלה פירות שביעית אלא פגי שביעית והפגין אסורין עד שיגיעו לעונת המעשרות מדכתיב בקרא תאכלו את תבואתה עד שתהא תבואה כדאיתא בתו"כ וכמ"ש לרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות שמטה ויובל) ומ"מ אין בו מלקות מדאורייתא דהא לית בהו לאו מיוחד ולוקה שאמרו ר"ל מכות מרדות דרבנן ובכמה מקומות הזכירו חז"ל מלקות ור"ל מכות מרדות אבל פירות שביעית מותרין הן עד שעת הבעור כל שיזכה בהן מן ההפקר כשאר אנשים ושיאכלם בקדושת שביעית זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 88

עוד ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א

הגעני כתבך וראיתי כי לא ישרה בעיניך תשובתי יען היא כנגדך ואני בארתי לך המשנה ההיא של ג' ארצות לנשואין וכו' אשר שאלת ממני לפרש אותה לך באר היטב וכן עשיתי והארכתי בה ובכל עניניה כלליה ופרטיה בלשון מבואר וכל דבריה נכוחים למבין ואם הם כנגדך מה אעשה לך הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור תורה ומשפטיה הישרים ממקומם ואם לא ישרו בעיניך מיסדם ראם ויספרם הכינם וגם חקרם ויאמר לאדם ואשר לא ברירו בם טפש כחלב לבם וכבר אמר הנביא כי ישרים דרכי ה' וכו' אמנם לו חכמת והשכלת בדברי תשובתי כראוי לכל משכיל תדע כי איננה כנגדך לפי שאני בארתי שהנושא אשה אינו יכול להוציאה ממלכות הנשואים למלכות אחרת וכו' וכן לשון המשנה שלש ארצות לנשואין וא"כ הכל תלוי במקום הנשואין ולפי מה ששמעתי מאודותיך אחר החקירה אתה לא נשאת אשתך בעיר ברשך אבל הביאוה אצלך למיורקה ושם נשאת אותה לדעתה ולדעת קרוביה ושם קבעת דירתך עמה ימים ושנים עד בא הגזרה אשר הוכרחתם לצאת מן המלכות ההוא אתה והיא ולעבור ארחות ימים כמו שעשו רבים אשר הרחיקו נדוד לקצות הארץ מהם לקצה המזרח ומהם לקצה המערב למלט נפשם מיד שאול ולעבוד את ה' וא"כ כשיצאת עמה מן המלכות ההוא שהוא מקום הנשואין ומקום דירתכם היה בידך וברשותך להוליכה לאיזה מקום שיזדמן לך מבלי השגחה למקום הנשואין אם טוב ואם רע זה ממנו שהרי מחו"ל מעלין לא"י ואפי' מיפה לרע וכן ממקום שרובה כותים למקום שרובה ישראל א"צ לומר מתוך ההפכה מארץ גזרה שמוציאין ואפי' למדבר מלון אורחים ואם היה מקרך שבאת למקום מולדת האשה ומקום בני משפחתה ועמדת וישבת שם כימים אשר ישבת ועתה לא איתדר לך ואין לך בו הצלחה ודי חיתך הרי בידך להוציאה משם ולהוליכה לעיר אחרת^*( רמ"א אה"ע סי' עה ס"א:) כאשר היה בתחלה בצאתכם ממיורקה ואע"פ שזה המקום הוא מקו' מולדתה ובט' משפחתה לפי שאין משגיחין בזה אחר שאינו מקום הנשואין ^*( רמ"א שם ועי' ד"מ אות ה':) וכבר נתרצית בשעת הנשואין לעזוב קרוביה ומשפחתה ולהיות אצלך וכ"ש שהמקום שדעתך לקבוע שם דירתך הוא מקום תורה וחכמה יותר מן המקום שאתם דרים שם עתה וקהלה גדולה ממנה כפלי כפלים וקרוב להיות דומה למה שאמרו בתוספתא הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות מוציאין מעיר שרובה כותים לעיר שרובה ישראל:

Teshuva 89

מה שהוקשה לך בתשובתי האחרת שהשבתי לך ואמרתי שהמקדש אשה ע"י שליח א"צ לקדש פעם אחרת ע"י עצמו ושאם ירצה לקדש לרווחא דמלתא אין לו לברך בהזכרת השם דהוי ברכה לבטלה שהרי גם הקדושין אינם מוכרחין כיון שכבר היא מקודשת גמורה ע"י השליח ואמרת שדברי סותרין זה את זה לפי שכתבתי בסוף השאלה וז"ל ומה שנהגו לחזור ולקדש ולברך יפה הם עושים שאם יברכו בלא קדושין היה נראה כברכה לבטלה אבל כשמקדש קודם הברכה אין נראה כן ואין כאן ברכה לבטלה אע"פ שכבר היתה מקודשת כיון שהוא מחויב בברכה מחמת קדושין הראשונים ע"כ. אומר אני לך חלילה שיהיו דברי סותרין זה את זה אך אמרת זה מבלי לב ובלי הסתכלות כי מה שאמרתי בתחלת התשובה הוא בשכבר ברכו ברכת ארוסין בקדושי השליח שעתה אין הקדושין חסרים דבר אבל מה שאמרתי בסוף השאלה הוא על מה שמצאת בספר המנהיג שראה שהיו מקדשין בשעת נשואין אע"פ שהיתה מקודשת מכמה שנים והיו עושין כן כדי לברך ברכת ארוסין שלא ברכו אותה בשעת ארוסין ראשונים ועל זה אמרתי שאין סיוע מזה לומר שהמקדש ע"י שליח יחזור לקדש שנית ולברך שבעל המנהיג לא אמר זה אלא כשלא ברכו ברכת ארוסין בקדושין הראשונים ומפני חסרון הברכה שעדיין חייבין בה היו חוזרין ומקדשין ומברכין ואפי' היו הקדושין הראשונים ע"י עצמו היו עושין כן כמו שנראה מלשונו והרב בעל המנהיג הביא ראיה מכסוי הדם להיות עדיין עליו חיוב הברכה ולזה בלא שיקדש שנית היה להם לברך ברכת ארוסין בשעת נשואין כיון שלא ברכו אותה בקדושין ראשונים ואני דחיתי ראייתו שהביא מכסוי הדם והבאתי ראיה מברכת המזון להיות עדיין חיוב הברכה עד שעת נשואין ומה שהם מקדשין שנית אע"פ שכבר היא מקודשת הוא כדי שלא יראה שתהא ברכה לבטלה שאין הכל יודעין שכבר היא מקודשת או שלא ברכו בקדושין הראשונים ולכן מקדשין שנית אע"פ שא"צ ומברכין להוציא ידי חובתן מחסרון הברכה שלא ברכו בקדושין הראשונים כה היו דברי והנם נכוחים למבין:

Teshuva 90

עוד שאלת על מה שמצאת בספר הערוך בערך מרד בפי' מכת מרדות מדרבנן ואומר כי מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה וכעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף ואמרו חכמים מנין הסוכם את הארבעים אבל העובד על מצות עשה כגון סכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו בלא אומ' ובלא מכה משולשת וכן העובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר ובלא אומד ולמה קורין אותו מכות מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים ע"כ והוקשה לך איך אפשר שיחמירו וילקו העובר על דברי חכמים עד שתצא נפשו והעובר על ד"ת באסור כרת מכין אותו באומד נמצא שיותר יענש ע"ד קל מדבר חמור ובכ"מ בתלמוד ובספרי הרמב"ם נמצא כתוב חייב מלקו' בדבר חמור ובדבר קל כתוב אינו לוקה אכל מכין אותו מכת מרדות א"כ יהיה עונש העובר על דבר קל חמור מעונש העובר על עבירה חמורה אלה הם דבריך ועוד הארכת:

תשובה דע שמלקות של תורה הוא חמור ממכת מרדות כי מלקות של תורה הוא על בשרו ממש והשליש מן המכות על לבו והרצועה היא מעור של עגל כפולה לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בו ורוחב הרצועה טפח והמכה מכה בכל כחו ולפי שקרוב שימות המוכה מחמת המכות החזקות ההם צריך אומד מתחלה שהב"ד יראו באומד הדעת אם יוכל המוכה לסבול המכות מבלי סכנת מיתה ואם יראו בעיניהם שאין יכול לסובלן לפי כחו יפחתו לו מן המכות אבל לעולם מכין אותו מכות הראויות להשתלש כדי שיהיה השליש מלפניו כמו שמבואר זה בפ' אלו הן הלוקין (מכות כב.) ולהרמב"ם ז"ל (פט"ז מה' סנהדרין) אבל מכת מרדות אינו בדרך זה אלא שמכין אותו לפי ראות ב"ד לתוכחות מוסר ואף אם יכול לסבול יותר אין מכין אותו אלא לפי חומר הדבר שעבר בו והתוס' אמרו שאף במכת מרדות מספר המכות הם כמספר של תורה אלא שאינן חזקות כמותן וזה לפי שאמרו חז"ל (קדושין כח.) הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את המ' וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו בו סופג את הארבעים ואין בשום מקום בעובר על דברי חכמים מכין אותו עד שתצא נפשו ולא נזכר זה אלא במצות עשה של תורה שיש לו זמן לקיימה וב"ד מתרין בו לקיימה והוא מעיז פניו ואינו רוצה כדאמרינן (פרק הכותב פו.) אמר ליה רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וזה משום דבכל שעתא בקו' עשה קאי ואי עבר זמן מצוה לא מלקינן ליה כלל שאין מלקין למי שעבר על מ"ע ובעל הערוך ז"ל בסוכה ולולב הוא שהזכיר מכין אותו עד שתצא נפשו ובעובר על דברי חכמים ז"ל הזכיר בלא אומד ובלא מספר ולא אמר עד שתצא נפשו:

Teshuva 91

עוד שאלת מי שיש לו אשה ובנים והוא רוצה לקחת אשה על אשתו אם תוכל האשה היושבת תחתיו למונעו ולומר לו אם רצונך לישא אשה עלי התפיסני כתובתי או מטלטלין כדי שווי נדונייתי כי יראה אני שמא תפסיד ואם היום או מחר תמות או תגרשני לא אמצא במה ליפרע שבעוד שאני לבדי יושבת תחתך איני חוששת וכן אם תבקש ממנו להתגרש ולפרוע לה כתובתה ונדונייתא ותוספת אחר שרוצה לישא אחרת עליה אם הדין עמה וכופין אותו על זה אם לאו כי יש אנשים בקהל רוצים לישא על נשותיהם למען יולידו לו בנים וישאירו לו שם ונשותיהם צועקות ואומרות תנו לנו כתובתנו ואחר כן עשו מה שתרצו זה תורף שאלתך:

תשובה מי שרוצה לקחת אשה על אשתו ויש ספוק בידו לזון ולפרנס את שתיהן אין האשה יכולה למונעו מזה כל שלא התנתה עמו כן בשעת נשואין אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה או יוציא ויתן כתובתה כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות סה.) אמר רבי אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ורבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ופסק הריא"ף ז"ל כרבא וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' אישות) וכבר נראה דאפי' רבא לא פליג עלי' אלא היכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו הא לאו הכי עבדינן כר"א ויוציא ויתן כתובה והיכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו ורוצא לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגרושין וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אחרת עליה וכ"ש אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שמן הדין כופין אותו לגרשה כדתנן בפרק הנזכר (סד.) או ישא אחרת עליה שתהיה ראויה לילד ואם לא רצה להוציא כתב הרמב"ם ז"ל כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא ואעפ"י שלא נהגו עתה בכפיה זו וב"ד מעלימין עין בזה ^*( רמ"א אה"ע סי' א ס"ג:) מיהו אם הוא רוצה מעצמו לישא אחרת עלי' אין מונעין אותה ממנו אלא דאי לא אפשר לי' למיקם בספוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהיה כתובתה עליו עד שיהי' לו. והנה בא בכאן אדם אחד מעירכם שיש לו שם אשה ואומר שהיא זקנה בלתי ראויה לילד ושהתה עמו יותר מכ"ה שנים ולא ילדה לו מעולם וכן העידו רבים ורצה לישא את בת אחותו ואביה שמו עבאם ובהיותנו נועדים הקהל בשעת קדושין מנעתיו בפני כלם עד שנתחייב בקנין ובכח נדוי ללכת לברשך קודם הפסח הבא ראשון ויגרש את אשתו הראשונה אם תרצה להתגרש ושיתפשר עמה מכתובתה כפי השגת ידו למראות דייני העיר ההיא:

Teshuva 92

עוד שאלת מה שאמרו רז"ל (חולין ז:) למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה אם [הוא] לשון כחש וכזב או הוא לשון כחישה ותשות כח:

תשובה ודאי לשון כחש הוא לפי שמשנין על ידי כשפים טבע הדבר המסודר מן השמים ולעשות מן המטה נחש כמו שעשו חרטומי מצרים בלהטיהם שהם מעשה כשפים ואמרו רז"ל במדרש שהם נעשים ע"י מלאכי חבלה והמלה מגזרת אש לוהט להבה תלהט רשעים והעלין כי הם נעשים ע"י מלאכי אש מלהטת בה וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שאולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר היסודות שקורין אותם שדים והם ממונים על האומות כמ"ש בדניאל שר פרס ושר יון ואמרו ז"ל אין אומה נופלת עד שנופל שר שלה תחלה כענין שכתוב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה אח"כ ואמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם והמלאכים שלהם כי הם צל על האומות אבל בלטיהם אמרו שהם מעשה שדים והמלה נגזרת מלשון דברו אל דוד בלט כי השדים באים בלט כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש ומעשים יש בתלמוד שבמעשה הכשוף משנין הדבר להפך ממה שהוא כדאמרינן בסנהדרין (ס"פ ארבע מיתות סז:) ינאי איקלע לההוא אושפיזא אמר להו אשקין מיא קריבו ליה שתיתא חזייה לההיא אתתא דהות מרחשן שפוותה שדא פורתא מיני' והוו עקרבי אמר אנא שתאי מדידכו אתון נמי שתו מדידי אשקייה הואי חמרא רכבה סליק לשוקא וכו' וכן שם דרבי אליעזר אמר שיש לו שלש מאות הלכות בנטיעת קשואים ולא היה אדם ששאלו אלא ר"ע שאמר לו פעם אחת רבי למדני דבר בנטיעת קשואין אמר דבר אחד ונתמלא כל השדה קשואין אמר לו ר' למדתני נטיעתן למדני עקירתן אמרתי דבר אחד ונאספו כלם אל מקום אחד והקשו שם והיכי עביד הכי והתנן העושה מעשה חייב והיתה התשובה להתלמד עבד כלומר ללמד לר"ע וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ומעשה האוב וידעוני מעשה כשפים הוא כמו שאז"ל שם אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה ובפרק ערבי פסחים אומרים שעושים הכשוף בשערות ובסמים ועשבים ידועים שאמרו שם (קי.) האי מאן דפגע בנשים מכשפניות לימא להו הכי חרי חמימי בדיקולי בזייא לפומייכי נשי דחרשייא קרח קרחייכי פרח פרחייכי איבדור תבלונייכי פרחי' זיקא למוריק' חדתא דנקיטיתו וכו' פי' צואה חמה בסלים נקובי' יזדמנו לפיכן נשים כשפניות יה"ר שימרטו אותן שערות שלכן שאתם מכשפות בהן יבא הרוח וישא אותם פירורי לחם שאתם מכשפות בו יהיו מפוזרים תבלין שלכם ישא הרוח אותו כרכום חדש שאתם אוחזות לכשף בו וכדומה לזה ביחזקאל הוי למתפרו' כסתות וכל הפרשה ואין ספק שאין הסמים ההם פועלים הכשוף בטבעם אלא שעושין מהן הקטרה ואומר בהן השבעות ולחשים כמו שפי' הרמב"ם ז"ל (פ' י' מהלכות ע"ז) במעשה האוב והידעוני והנשאל בגולגולת וכן במעשה דינאי שכתבתי למעלה שמזכיר בו חזיה לההיא אתתא דהות מרחשן שפוותה ומעשה שדים הוא שעל ידי הקטרות או השבעות שעושין לשד הוא מזיק למי שמשביעין אותו עליו וכן מראה לאנשים הדבר בהפך מה שהוא מבלי שישתנה הדבר בעצמותו וכן משביעים השד ליכנס בגוף האיש כעובדא דבן תמליון בברתיה דקיסר המוזכר במס' מעילה (יז:) וכן השד יכול להביא ממרחק איזה בעל חיים ברגע קטן אבל לא יכלו החרטומים להביא הכנים מרחוק במעשה שדים לרוב קטנותם כמו שאמר שם רב פפא (בפ' ד' מיתות סז:) ואמר אביי התם דקפיד אמנא שד דלא קפיד אמנא כשפים ופרש"י ז"ל דקפיד אמנא מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות הדבר בלי כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריך כוס של זכוכית דלא קפיד אמנא אינו חושש באיזה כלי עושה וכתב הרא"ה ז"ל לאו למימרא דמאן דקפיד אמנא שד הוא ואינו בכלל כשפים ומותר אלא אלו כשפים על ידי שד ואלו כשפים שלא על ידי שד והכל אסור. מה שאמרו בברייתא בפ' חלק (סנהדרין קא.) אין שואלים בדבר שדים בשבת ר"י אומר אף בחול אסור אמר ר"ה הלכה כר"י ואף ר"י לא אמר אלא מפני הסכנה ועתה קשה שאם מעשה שדים הוא אסור כמעשה כשפים והלא העושה מעשה במיתה ונשאל בהם באזהרה ותירץ הרמב"ן ז"ל שבכלם יש מיתה בישראל העושה מעשה שהרי מצינו בהם אזהרה דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו וכו' מעונן ומנחש ומכשף ועונש מדכתיב מכשפה לא תחיה אבל הנשאל בהם לא כתיב בהו אזהרה אלא בשואל אוב וידעוני אבל בשאר כשפים השואל בהן כגון שכותי המכשף עושה מעשה ישראל השואל בו אינו אסור אלא משום תמים תהיה עם ה' אלהיך כענין שואל בכלדיים ובתוספתא יש גירסא אחרת אין לוחשין בדבר שדים בשבת ר' יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים ולפי גירסא זו יש לומר שחכמים לא התירו בחול אלא ללחוש ולהשביע השדים לצאת מן האיש כדרך מעשה דבן תלמיון ורבי יוסי אוסר מפני הסכנה שמא יזיק כשמוציאין אותו בעל כרחו ומה שהתירו שם שרי שמן הגרסא הנכונה שם מפני שמכזבין לומר שאין להם השבעה ואינן בכלל כשוף כלל שהם משחקין בבני אדם ומכזבין בהם ללעוג כל זה כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה:

Teshuva 93

עוד כתבת שאמרו לך משמי אותן הנשים שאני התרתי להן לטלטל נר שהדליקו בו באותו שבת לאחר שכבה ונפלאת על זה דהא במוקצה מחמת אסור קיימא לן כר"י דאסר ולא כר"ש דשרי ונר שהדליקו בו באותה שבת מוקצה מחמת אסור הוא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות בעוד שהוא דולק איתקצאי לכולי יומא והארכת להביא ראיה מן ההלכות של הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל ועוד שקצת נשים מטלטלין המנורה לאחר שכבתה על ידי מעט לחם שנותנין בתוך הנר ומן הנראה לך כי מי שהתיר להם נתלה כמה שאמרו (שבת ל:) גבי דוד המלך שמת בשבת והיה מוטל בחמה ושאל שלמה לחכמים ואמרו לו אביך הטל עליו ככר או תינוק וטלטלו:

תשובה מה שאמרו לך הנשים ההם שהתרתי להן לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת במוחלט להד"ם אבל התרתי להם לטלטלו על ידי תנאי שיתנו מע"ש שיוכלו לטלטלו לאחר שכבה וזה מותר ואפי' בנר גדול וכ"כ הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם אם התנה עליו מותר מה אנן קיימינן אי כר"מ אפילו התנה אסור דקסברי התם דלר"מ כלי המיוחד לאסור אסור אי כר"י נר מאוס הוא כלומר ואין אדם יכול להתנות על דבר מאוס שלא יהא מוקצה ואי כר"ש אפילו לא התנה יהא מותר ותרצו דר"ש היא ומיירי בכוס וקערה ועששית דאסר רבי שמעון אפי' לאחר שכבו דאם התלה עליהן מותר הילכך לדידן דקיי"ל דמוקצה מחמת מאוס שרי בין בנר של חרס בין בנר של מתכת מהני תנאה וכ"כ הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות מהירושלמי ואע"פ שיש לי לדון בהיתר זה כי לא התירו אלא לר"ש בכוס דלית ליה מגו דאיתקצאי אבל לדידן דאית לן מיגו דאיתקצאי דקיי"ל כר"י בנר לא מהני תנאי כי היכי דלא מהני בנוי סוכה אלא באומ' איני בודל מהם כל בין השמשו' ובנר על כרחו בעוד שהוא דולק אסור הלכך אפי' לאחר שכבה אסור משום מגו אלא שכבר הורה זקן. ומה שמטלטלים הנר שלא ע"י תנאי ע"י מעט לחם אם נותנין הלחם בנר בשבת טועים הם שכבר העלה רב אשי בפ' נוטל (שבת קמב:) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אבל אם נותנים הלחם מערב שבת אז מותר לטלטלו לאחר שכבה ^*( או"ח סי' רעט ס"ג בשם י"א וסיים ואין לסמוך עליו:) לפי שאין טלטול הנר אסור אפי' בעוד שהוא דולק אלא מפני שנעשה בסיס לדבר האסור דאי משום שמא יכבה מחמת הטלטול דבר שאין מתכוין הוא וקיי"ל כר"ש דאמר דבר שאילו מתכוין מותר לכתחלה אפי' באסור של תורה אלא אסור טלטולו מפלי שנעשה בסיס לדבר האסור כמו שמבואר כל זה בסוף פרק כירה (שבת מז.) ואמרו שם הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ומפני זה אסור לטלטלן לר"ש בעוד שהוא דולק אבל לאחר שכבה מותר דלית לי' מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אבל לדידן דקיי"ל כר"י דאית ליה מוקצה ואמרינן מגו דאיתקצאי כיון שנאסר בטלטול בעוד שהוא דולק מפני שנעשה בסיס לדבר האסור אף לאחר שכבה אסור משום מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וא"כ כל שמערב שבת הניחו בנר דבר המותר הרי נעשה הנר בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר לטלטלו כדאמרינן התם ובפרק נוטל (שבת קמב.) שמותר לטלטל הכלכלה והאבן בתוכה ומקשינן והא נעשית בסיס לדבר האסור ותירץ ר"י בכלכלה מלאה פירות עסקינן שנעשית בסיס לדבר המותר ולדבר האסור וכן מוכיח שם (מו.) בההיא דמוכני דמייתי' התם דבזמן שאין המוכני נשמטת מן העגלה הרי הוא כלי אחד עם העגלה ומותר לגוררה בשבת אע"פ שיש עליה מעות ולא נעשה בסיס לדבר האסור לבד אלא גם לדבר המותר מפני הכלים והאוכלין שיש בעגלה וכן נמי אמרינן התם (מז.) דמטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"פ שיש בו שברי עצים וזהו מפני שהאפר מוכן ונעשה הכנונא בסיס גם לאפר המותר אע"פ ששברי עצים אסורים ועל זה סמכו אותם המניחים מעט לחם בנר מע"ש ולדבריהם גם בעוד שהנר דולק הי' מות' לטלטלו שאל"כ אפי' לאחר שכבה יהיה אסור מגו דאיתקצאי לבין השמשות ומ"מ הי' צריך שיהיה הלחם יותר חשוב מן השמן ולא יספיק מעט לחם כי בכל דבר הנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור אין מותר לטלטלו אא"כ הדבר המותר חשוב יותר מן הדבר האסור כדאמרינן התם גבי מחתה באפרה שאם אין האפר מוכן אסור לטלטלו ואע"פ שיש שם קורטי לבונה המותרין ואף אם הם חשובין לשאר האנשים אסור כל שאינן חשובין לבעל הבית וכן מתבאר כל אותה סוגיא שבסוף פרק כירה ובמקומות אחרים ולזה מעט לחם אינו מספיק לזה ועוד שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב עדיין אין התר זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מן הדבר המותר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה למצותו בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאחר שכבה אסור מגו דאיתקצאי אלא שיש לומר שהרי זה כאלו התנה שיוכל לטלטלו לאחר שכבה ולדעת הרמב"ן ז"ל תנאי מועיל ואע"פ שאין היתרו נראה לי ברור כדאי הוא לסמוך עליו ומה בשעת הדחק אם הוא צורך ברור:

ואותם ההבלים והשגעונות שספר לך אותו הגר שנתגייר במטמטא שבהשבעות היה מוריד הנבנה מן השמים מי שיש לו לב להבין לא יאמין לאותם הכזבים והנמנעות כ"א פתי יאמין לכל דבר והענין האחר שספר שהי' רוכב על עב קל והולך למרחוק גם פעמי' רבו' שמעתי אומרים שיש משביעין השד והיא בא בדמיון ענן כבד ומוליך האיש למרחוק אם הדבר אמת או שקר מי שירצה להאמין יאמין ואין היזק בזה אבל לא יתפאר הוא שידע לעשות דבר זה שא"כ מדוע לא עשה כן כשהי' נרדף והי' נחבא אל הכלים וחדר בחדר ובא לכמה סכנות והנה בהיותו אצלנו לא נתפאר בזה אבל לפי מה שהוכיח סופו הוא רמאי ואיש כזבים כי שמענו חזר לסורו בתונס יען הסיתוהו הסוחרים אשר שם וניסת ונתרפס ברצי כסף ונשתמד שם ואח"כ רצה לשוב ולא קבלוהו הקהל וחזר לדת ישמעאל והנה הוא עתה ישמעאל ישמע אל ויענך בכל קוראיך אליו כנפשך וכנפש נוטה אליך כלהר שלום נאמן אהבתך אני הוא יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 94

והראן לרבי עמרם בן מרואם י"א

שאלת מעשה בא לפניך כי יהודי קלל כהן אחד ואבותיו קללות נמרצות כפני העם ואמרו לך להענישו יען היה כהן וחפשת ולא מצאת עונשו על ישראל חברו ויען בארץ הזאת נוהגין ברוב ענינים בחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאים יענש עונש חזק יאמרו היהודי' כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל הכהן להיותו זרע אהרן ואמרת אולי שאיזה סמך להם מדברי הראשונים שלא השגת אותם באשר מצאת נוהגין מי שמת לו הולד הראשון לבלתי יתאבל אלא יום הקבורה ומצאת כתוב דברי גאון גם למול המת תוך ז' ללידה ואולי בזאת ובזאת ימצא בספרי הקודמים ואמרו לך שבמיורקה היו נוהגין כן עד כאן דבריך:

תשובה בגיטין פ' הניזקין (גיטין נט.) תנן כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום ואמרינן בגמ' מנה"מ ואמוראי מוכחי הא מילתא מקראי טובא והמחוור מכלם דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ואביי שאל הא מפני דרכי שלום דאורייתא הוא ואסקה אביי לכדתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה וכו' ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא מאי טעמא דאתי לאינצויי כלומר מן התורה היה יכול הכהן לתת רשות למי שגדול ממנו אבל חכמים תקנו שלקרוא בבית הכנסת לא יוכל כהן לחלוק כבוד ללוי ולא לוי לישראל דלא ליתו שארא לאינצויי ולומר אנא קרינא ברישא והיינו הא דתנן במתלי' כהן קורא ראשון וכו' שלא יוכל לשנות ולחלוק לו כבוד מפני דרכי שלום ואמרינן נמי התם דזהו בשבתות וימים טובים אבל בחול דליכא אינשי טובא בביהכ"נ יכול לחלוק כבוד למי שגדול ממנו ואם היה חכם גדול מכל הכהנים שבדורו יכול לחלוק לו הכהן כבוד אפי' בשבתות ויו"ט דהא רב הונא קרי בכהני אפי' בשבתות ויו"ט משום דאפי' רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כייפין ליה ובפ' בני העיר (מגילה כז:) גרסינן שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא ברכתי לפני כהן ומקשינן בגמ' למימרא דמעליותא היא והאמר רבה בב"ח אמר ר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כה"ג ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי ומפרק כי אמר איהו בשוין ופי' ר"ת ז"ל דלאו שוין ממש קאמר דא"כ פשיטא דכהן קודם ומאי רבותיה דר' פרידא דאורייתא הוא אלא ששניהם ת"ח אבל ר' פרידא היה גדול ממנו ואם רצה לקרות קודם לכהן רשאי כרב הונא דקרא בכהני והיינו רבותיה דר' פרידא הנה שלדברי הכל היא מצוה בתורה לכבד הכהן יותר משאר ישראל וכבר מנאה הרמב"ם ז"ל בחשבון המצות שכתב בראש ספר המדע במנין המצות ל"ב לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה שנאמר וקדשתו ובספר המצות שלו כתב ז"ל המצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפי' ימאנו לא נשמע מהם זה כלו הגדלה לאל ית' אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו והוא אמרו וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך ובא הפי' לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכו' והאריך בזה שם בספר ההוא גם הר"ם מקוצי ז"ל מנה המצוה הזאת בספר המצות שלו וכן נמנית מצוה זו בס' עמודי גולה גם בס' עבודה (פ"ד מה' כלי מקדש) כתב הר"ם ז"ל שצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וגרסינן תו (פרק קונם יין סב.) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צו"מ אנא שרו לי תגראי ברישא שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש וכהן מנ"ל דכתיב וקדשתו וגו' ותנא דבי ר"י וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון הנה שלמדו החכם מן הכהן לענין זה ואחר שהיא מ"ע מן התורה לכבד הכהן ולהדרו על שאר העם הדבר ברור שהמחרף אותו ראוי ליענש יותר משאם חרף א' משאר העם אע"פ שבשאר העם קיי"ל ביישו בדברים פטור במבייש הכהן בדברים ראוי לגעור בו ברבים ולהכריחו לבקש ממנו מחילה ולרצותו עד שימחול לו ואף בשאר האנשים כ' הרמב"ם ז"ל שיש לב"ד לעשות גדר בדבר כפי מה שיראו אין צ"ל בכהן שראוי לגעור בנזיפה במחרפו ובמגדפו כל שהכהן מתנהג בקדושתו של אהרן ע"ה רוצה לומר שאינו נושא נשים בעברה ואינו מטמא למתים שאם עשה כן אבד כהונתו ופסול לעבודה עד שיחזור בו כדרך המוזכר במס' בכורות פ' מומין אלו (בכורות מה:) או שהרג את הנפש אפי' בשוגג שאסור לישא כפיו כדאי' (בפ' בתרא דמגלה) [ברכות לב:] ואפי' גלה וחזר במיתת כ"ג קיי"ל כר"י דאמר בפ' אלו הן הגולין (מכות יג.) דאינו חוזר לשררה שהי' בה ובחולין פ' הזרוע (חולין קלב:) תניא שכל כהן שאינו מודה בכל העבודות המסורות לבני אהרן בין בפנים בין בחוץ אין לו חלק בכהונה וכן אמרו (בפ' הנזקין) [חולין קל:] אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר"י מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' המחזיקים בתורת ה' יש להם מנת ושאין מחזיקים בתורת ה' אין להם מנת והא דתנן (בפרקא בתרא דחלה) אלו נתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכולי פירשו קצת מן האחרונים ז"ל לכל כהן אע"פ שאין משמר שלו אבל לא לע"ה אבל הרמב"ן ז"ל כתב לכל כהן אפי' לכהן עם הארץ וכ"ה בירושלמי והא דאמרינן בחולין (קל:) דאין נותנין לכהן ע"ה היינו אם יש שם כהן חבר לחבר נותנין אין שם כהן חבר נותן לע"ה ולא צריך למטרח בתר חבר או לעכבם עד שיבא ולהכי תנן נתנין לכל כהן כמש"כ זה הרמב"ן ז"ל בה' בכורות (פרק עד כמה) ומ"מ אף אם נותנין לו מתנות כשאין שם כהן חכם אין מחמירין הרבה על המביישו בדברים כיון שאינו מתחזק בתורת ה' כמו שראוי לזרעו של אהרן ע"ה שנאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב וכו' שהרי אפי' ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ כדאיתא בסוף הוריות וגרסי' במנחות פרק כל המנחות באות מצה (מנחות נג.) אמרו ליה רבנן לרבי פרידא ר' עזריה בר בריה דר' אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר להו מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא ותו גרסינן ביומא פ' בא לו (יומא עא.) מעשה בכ"ג שיצא מבית המקדש הוו קא אזלי כו"ע בתריה כד חזיוה לשמעיה ואבטליון דהוו קא אתו שבקוה לדידיה ואזלו בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו לאפטורי מיניה אמר להו ייתון בני עממיא לשלם אמרו ליה ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי דאהרן הנה שלא היו אלו החכמים נזהרין מלקלל הכהנים אף אם היו נודעים ביחוסם כל שלא היו נוהגין כשורה או שלא היו בני תורה כ"ש כהנים שבדורנו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרוא ראשון בתורת כהן ואפי' הוא ע"ה לפני חכם גדול שבישראל כמש"כ זה לר"ם ז"ל (בפי"ב מה' תפלה) אע"פ שמן הדין היה זה אסור ואותו חכם חייב מיתה שקורא לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ כמו שכתבתי למעלה אלא שנהגו כן מפני המחלוקת:

Teshuva 95

ומה שמצאת נוהגים מי שמת לו הולד הראשון לבלתי יתאבל אלא יום קבורה. אני אומר שזה המנהג אין לו שחר וכי מפני שהוא ראשון אינו בנו ואפי' היה בכור לכהן וצריך לפדותו ממנו מי הוציאו מחזקת בנו שלא יהא לבו דוה עליו וכי אינו קם תחתיו ליעידה ולשדה אחוזה ולירושה ואם אינו בנו א"כ תתיבם אמו וכן לא יתאבל אפי' ביום קבורה אלא אין לדבר זה שרש ועקר אמרו מי שאמרו. ומצאתי בספר אורחות חיים וז"ל והרב ר' אשר מלוניל ז"ל כתב ומנהג הוא שאין מתאבלים על הבכור ונ"ב כי מפני שהבכור לשם נהגו כן ע"כ והאחרונים כתבו והמנהג אשר פשט בהרבה מקומות שלא להתאבל על בן ראשון שמת ואפי' כלו לו חדשיו ואפי' לא יהיה בכור מנהג טעות הוא כי לא נמצא המנהג בתחלה רק בבכורות שהם כמי שאינם מן האבות לפי שהם קדושים לשם ובכל גלילות קטלוני"א מתאבלין עליו אפי' בבכור ^*( רמ"א יו"ד סי' שעד סעי' יא:) כל זמן שעברו עליו ל' יום שיצא מכלל נפל ואומרין עליו צדוק הדין וכן הדין לעשות עכ"ל הס' ההוא. גם מה שמצאת למול המת תוך ז' ללידה הרמב"ן ז"ל כתב זה בשם רב נחשון ז"ל בס' תורת האדם בענין ההספד אבל אני לא ראיתי מעולם מי שנהג כן בברצלונה בפני רבותי ולא בשאר מקומות:

Teshuva 96

עוד נסתפק לך אם בזמן בית המקדש שהיו מקדשין את החדש על פי הראיה היו ממתינין בחודש אייר וסיון לעדים כי יום ר"ח סיון בודאי לא יזוז ממקומו ואם העדים לא ראו הלבנה ביום ההוא בודאי ר"ח הוא והקרבן והשיר היה נעשה וא"כ לא היו צריכין לעדים ולהוסיף לא יוכלו כי הימים ספורים הם א"כ נשאר לדעת אם חיו ממתינין לעדים או לאו כי אין תועלת בהם ע"כ דבריך:

תשובה אף לאחר חורבן הבית היו מקדשין ע"פ הראיה כדתנן בפ' בתרא דר"ה (ל:) משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום וגם בימי התנאים האחרונים כדאמרי' בפ' אם אינן מכירין (ראש השנה כה.) דאמר ליה רבי לר"ח זיל לעין טב וקדשיה וגם בימי האמוראים כ"ז שהיו סמוכין בארץ כדאיתא בשלהי פ"ק (כא.) דר' חייא בר אבא שהיה תלמידו של ר' יוחנן כדאיקלע לההוא אתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ועבדי חד יומא הוא ואייבו בר נגרי וגם אחרי כן כמו שנזכר שם ובמקומות אחרים שכל זמן שהיו סמוכין בארץ ישראל צריכין החדשים להתקדש ע"פ ב"ד מומחין כדתניא בנדרים פ' נערה (נדרים עח:) מועדי ה' צריכין קדוש ב"ד ואין שבת בראשית צריכה קדוש ב"ד מועדי ה' צריכין מומחין ואין פר' נדרים צריכה מומחין אלא אפי' בשלשה הדיוטות אלא בזמן ביהמ"ק העדים שראו את החדש מחללין את השבת בכל החדשים כדי שיבואו למקום הועד להעיד בפני ב"ד מפני קרבן של ר"ח כמו שהוכיחו מדכתיב אשר תקראו אותם במועדם אבל לאחר חורבן שאין שם קרבן אין העדים מחללין את השבת אלא על ניסן ועל תשרי בלבד מפני תקנות המועדות כדתנן בפ"ק (כא:) על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן שלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות ובזמן שביהמ"ק קיים מחללין על כלם מפני תקנת קרבן ר"ל קרבן מוסף ר"ח הדוחה שבת וכן שנינו שם (יח.) על ששה חדשים השלוחים יוצאין על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית ועל אלול מפני ר"ה ועל תשרי מפני תקנת המועדות ועל כסלו מפני חנוכ' ועל אדר מפני פורים וכשביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן אבל בשאר החדשים לא היה להם דבר שהיו צריכין להודיע לגולה וגם בחודש סיון מפני שבועו' לא היו צריכין להודיעם כיון שכבר ידעו הפסח הנה חג השבועות ידוע ליום חמשים לעומר ומ"מ לעול' צריכין לקדש החדשי' על פי הראי' כל שיש סמוכין שמצות עשה היא לקדש חדשים בדרך זו כדכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים ובאה הקבלה שהראהו הקב"ה למשה לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ומצוה זו בין בזמן בהמ"ק בין לאחר החרבן כל שיש סמוכין בארץ ואף על אייר וסיון צריכין לקדש ע"פ הראי' ולא מפני חג שבועות שהרי לא תלאו הכתוב בחדש סיון אלא בנ' יום לעומר וכיון שידעו ניסן חג שבועות כבר קבוע זמנו אלא מקדשין אותם לקיים מצות עשה וקודם חרבן מחללין את השבת כדי להעיד מפני קרבן ר"ח ולאחר חרבן אין מחללין. ומה שהוקשה לך אם כבר עברו ניסן וקדשו אייר ביום ל"א מה צריך להמתין לעדים לקדש חודש סיון שהרי צריך לקדשו ביום שלשי' כדי שישלימו חמשים לעומר בששה בסיון שבו נתנה תורה שאם לא יבואו עדים וימתינו מלקדשו עד יום אחד ושלשים הנה ישלימו חמשי' לעומר בחמשה בסיון ואינו יום שנתנה בו התורה דלרבנן הוא הוא ששה בסיון ולרבי יוסי שבעה י"ל שאין קפידא בזה שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר אלא שבזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון שנתנה בו תורה לדעת רבנן כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (שבת פו:) ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה וט"ו בניסן שבו יצאו ישראל ממצרים היה חמישי בשבת אלא דלרבנן עשו ניסן ואייר שניהם מלאין הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת ולכן יום שבת שאחריו שבו נתנה תורה היה ו' בסיון ולרבי יוסי היה אייר חסר והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת ולכן יום שבת שבו נתנה תורה הי' ז' בסיון וכשתמנה מי"ו בניסן שהוא זמן העומר חמשים יום תמצא שהם כלים בערב שבת שבו נתנה תורה והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר אלא שאז לא קרב העומר כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ וגם עדין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן ומ"מ למדנו שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר שתלה בו הכתוב חג שבועו' שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר אלא שעתה לפי חשבונינו שניסן מלא ואייר חסר יבא כן לעולם שהחמשים כלים ו' בסיון ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי' תני רב שמעיה עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' הא כיצד שניהם מלאים ר"ל ניסן ואייר ה' אחד מלא ואחד חסר ו' שניהם חסרים ז' ע"כ והרי זה מבואר שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו תור' כך נ"ל לומ' בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 97

אל מדיאה לזקן רבי סעדיה בן דרמונא י"א

שאלת מי ששדך אשה ולא נתן לה קדושין אבל כתב לה צדא"ק בערכאי הישמעאלי' ועתה חזר בו המשדך ולא רצה לקדש' ולכנס' והאש' תובעת ממנו הצדא"ק והמשדך טוען שמאחר שלא כנסה לחופה ואף לא קדשה לא נתחייב בצדא"ק הדין עם מי:

תשובה חז"ל לא תקנו כתובה לאש' אלא בשנושא אותה שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה בין כתב לה בין לא כתב לה אבל לארוסה יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל כי יש מהם אומרי' שגם היא יש לה בין כתב לה בין לא כ' ויש מהם אומרי' שאין לה מן הסתם אלא דוקא בשכ' לה וכן נהגו העולם אבל בלא קדושין אין ספק שאין לה כלום ואפי' כתב לה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והכתובה אינה עושה לא קדושין ולא נשואין א"צ לומר הצדא"ק ההוא ומן הנראה שאין הצדא"ק כמו כתובה שהרי נגבה הוא בערכאותיהם אפי' מחיים ואם כן הכותב צדא"ק לאשה ולא כתב לה כתובה עדיין יש לה עליו עיקר כתוב' שתקנו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שאינ' נגבית אלא בגט או במיתת הבעל ולזה נראה שהצדא"ק הוא כעין תוספת על עיקר כתובה וא"כ הא קיי"ל כר"א ב"ע שאפי' הכותב כתובה ותוספ' לאשה אחר קדושין וגרשה קודם כניסתה לחופה אינה גובה אלא העיקר ולא התוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין צ"ל בשדוכין בלא קדושין שאינה גובה כלום שאין כאן אישות כלל וגם השולח סבלונות לאשה אחר קדושין וחזר בו וגרשה יש לה להשיב לו כל הסבלונות חוץ מן המאכל והמשקה ואם חזרה בה היא חוזר' הכל ואפי' המאכל והמשק' נותנת דמיו א"צ לומר בשדוכין בלא קדושין כמו שכתוב להרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות זכיה ומתנה) זהו שנ"ל לומר בזה בדין תורתנו אמנם אם יש בקהל מנהג אחר ופשט המנהג ההוא בכלה אין כח בידי לבטלו יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 98

תנס דרבי שמואל חכים י"א

שאלת יעקב נשא רחל ונולדו לו בנים ממנה לימים חלתה רחל והרשתה ליעקב לישא אשה אחרת עליה לשמשה ולשמשו וכן עשה יעקב נשא רבקה ולא היתה ראויה להריון שהיתה בעלת שנים בת מ' שנה ויותר לימים מתו רחל ובניה וחיים לכל ישראל שבקו יום א' נתקוטט יעקב עם אשתו רבקה אחר מות רחל וגרשה בגט אחר שגרשה יעקב נתנחם ורצה להחזיר גרושתו רבקה והיא לא רצתה לחזור ליעקב כי אם בתנאי בקנין וכח חרם ונדוי שלא יקח אשה בחייה כי אם ברצונה וכך עשה יעקב כשהחזירה קבל עליו בקנין וכח חרם ונדוי בשטר ועתה יעקב ראה עצמו בלא בנים ובלא בני בני' רצה ליקח אשה אחרת עליה ראוי' לבנים כדי לקים מצות פו"ר ואתה מנעת אותו עד בא תשובתי כי נסתפק לך בזה הקנין וכח חרם ונדוי אם יש לו דין נדר וחל על דבר מצוה כדבר הרשות או אם יש לו דין שבועה ואינו חל על דבר מצו' שמושבע ועומד מה"ס הוא לפרו' ולרבו' זהו תורף שאלתך:

תשובה אין ספק שקבלה זו שקבל יעקב שלא יקח אשה בחיי רבקה כי אם ברצונה דין שבועה יש לה ואינה חלה על דבר מצוה לפי שמה שהנדרים חלים ע"ד מצוה ולא השבועות מתבאר בפ"ב דנדרים (עז.) שהטעם הוא מפני שהמצות הם חובת גברא בין שהם מ"ע כגון מצה סוכה ולולב בין שהם מצות ל"ת כגון אסור נבלות וטרפות שאין לשון הכתוב נבלה וטרפה אסורה עליך שתהיה אסור חפצא אלא לא תאכל נבלה וטרפה שהוא אסור גברא על חפצא ולזה הנדר שהוא אסור חפצא חל על המצות אם במ"ע שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אם במצות ל"ת אם אסר נבלה עליו בנדר שעובר עליה אף משום בל יחל אבל השבועות הם מידי דאסר נפשיה אחפצא ולזה אינם חלים לבטל את המצו' כגון נשבע שלא ישב בסוכה שהרי מושבע ועומד מה"ס הוא לישב בה ולזה חייב לישב בסוכה ומלקין אותו משום שבועת שוא כיון שאין חלות לשבועתו וכן אם נשבע שלא לאכול נבלות וטרפות ואכל פטור משום שבועת בטוי לפי שאין שבועה חלה על שבועה וזה אינו לוקה משום שבועת שוא לפי שנשבע לקיים את המצוה ושרי לזרוזי נפשיה כדאי' בפ"ק דנדרים (ח.) א"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהוא בלשון שבועה דקאסר נפשיה אחפצא דין שבועה יש לה ואינה חלה לבעל את המצוה דמושבע ועומד מה"ס הוא. אלא שמצד אחר אני חוכך בזה להחמיר לפי שגם בשבועות אם כולל בשבועתו דבר הרשות עם דבר מצוה חלה שבועתו על הכל דמגו דחיילא אדבר הרשות חיילא נמי אדבר מצוה וזה טעם הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בהלכות (בסוף פסחים) שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה בלילי פסח הרי שכשנשבע סתם שלא יאכל המצה שכלל בשבועתו שאר הימים שהם דבר הרשות חלה שבועתו גם על לילי פסח שהם לבטל את המצוה והא דמשמע בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כה:) דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפי' בכולל בה דבר הרשות דמתני' דתנן התם שבועה שנא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב מוקמינן לה התם בכולל דברי' המותרים עם דברי' האסורי' ומשום היכי חיילא שבועה ופרכינן התם בשלמא לאו משכחת לה כלומר דמגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אטרפות ולא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני הוא דמ"מ אין שבועתו לבטל את המצוה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דאפי' דאמר שבוע' שאוכל נבלות ושחוטות אע"ג דהוה כולל לא חיילא כיון דלבטל את המצוה הוא ההיא כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דהני מילי בקום עשה דאין אומרין לו לאדם עמוד וחטו' בידים כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה כגון ההיא דירושלמי חיילא בכולל אפי' לבטל מצות עשה וכן כתב הר"ן ז"ל בפירוש הלכות פסחים ואם כן בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה אלא מרצון רבקה הרי כלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצוה עליהם משום פריה ורביה כגון זקנה וקטנה אילונית ועקרה ומגו דחיילא קבלתו על אותן נשים חיילא נמי אף על הנשים שהוא מצוה עליהם משום פו"ר ואסור לישא אותן דהוה ליה כנשבע שלא יאכל בלילי הפסח לא מצה ולא פירות דמגו דחיילא אפירות שהם דבר הרשות חיילא נמי אמצה ואם עבר ונשא שלא ברצונה חל עליו הנדוי כפי מה שקבל:

Teshuva 99

ומה שנסתפק לך מאחר שלא נתקיים התנאי דהא פייסה ולא איפייסה ונשא אשה שלא ברצונ' מה דינו אם יש לכוף אותו לגרש את רבקה ולתת לה כתובתה ואם יש לו עונש על עוברו הקנין וכח חרם ונדוי:

בזה יש לעיין כי לפי התנאי שהתנה שלא ישא אשה אחרת אם לא ברצונה כבר נראה שהיתה כונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיתה קלה בעיני' להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחלה בהיותו נשוי אשה אחרת שהיו לו בנים ממנה על דעת לשמשם ולא על דעת לפרות ולרבות עמו כי לא היתה ראויה לכך. וא"כ כל שפייס אותה בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצת בכך כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים ושלא יכניס צרתה לביתה אלא שיהיה לה בית מיוחד ושלא יגרע שארה כסותה ועונתה לפי כבודה ויותר וכיוצא באלו הדברים ועדיין לא נתפייסה ולא נתרצית לו בזה יש לומר שהוא אנוס דומיא דההיא דאמרינן בפ' כל הגט (גיטין ל.) גבי ההוא גברא דאמר להו אי נא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא אזל פייסה ולא אפייסה ואמרינן התם בלישנא קמא דסביר' להו יש אונס בגיטין מאי הוה לי' למעבד אטו תרקבא דדינרי הוה ליה למית' לה הא פייסה ולא איפייסה ופי' רש"י ז"ל הא פייסה במה שבידו לעשות וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מינה דמאן דמקבל עליה לחבריה לפייסי לפלוני אי נמי דעבידנא לפלוני הכי ואי לא מחייבנא לך מהשת' מאה מנה או שדי נתונה לך מעכשיו ואזל פייסיה ולא אפיים פטור דאונסא הוא עד כאן. וראיתי מן האחרונים ז"ל שכתבו דאפילו ללישנא בתרא דאין אונס בגיטין כיון דקאמ' מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא אפייסה משמע דאי יהב ה תרקבא דדינרי וכיוצ' בו שדרך כל אשה שכמותה להתפייס ואי לא מתפיסה בהאי ודאי יש אונס שלא קבל עליו לפייסה אלא בנוהג העולם וכאונס' דלא שכיח כלל דמי שהוא טענה אפי' בגיטין לכ"ע וא"כ כ"ש בשאר תנאים שיש בהם טענת אונס כגון בנדון זה שאם פייסה במה שדרך אשה שכמותה להתפייסה ולא נתפייסה שפטור דאנוס הוא אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב"ד ועבר על קבלתו ונשא אשה שלא ברצון רבקה חל עליו הנדוי כפי קבלתו וחייב לנהוג בו נדוי ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה כיון שהקבל' היתה לתועלתה כדאמר ליה הקב"ה למשה במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך. ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגרשה נראה שמתירין לו אפילו שלא מרצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פו"ר עם אחרת אחרי שהיא [אינה] אשתו גם אפשר שלא היתה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו אבל כל שגרשה כבר נתפרדה חבילה והותר הקשר אלא שלהוציא מידי ספק טוב להתירו אחר גרושין זהו מה שנ"ל ולהיות לבי נשבר בקרבי לפריד' טובה נאבדה לי רחפו כל עצמותי ולא מצאתי ידי להאריך יותר מזה השעור גם להיותי גולה ממקומי ונודד מקני מפחד חיילות אשר היו בארצנו ואימתם תבעתני דמאן דנכתי' חויא חבלא דחיל אף כי אנשי חיל מתולעים מנשרים קלו מאריות גברו השם ינקום נקמתנו מהם ויראנו במפלת' ויאמר לצרותינו די ויגאלנו בקרוב עם כל ישראל חברים נאם נאמן אהבתך העלוב יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 100

שאלת בההיא דפ' אלמנה לכה"ג היא אומרת כלי אני נוטלת וכו' אם הבעל או יורשין יכולין לכוף את האשה לקחת כליה בשומתן אף כי לא יהיה לה חפץ בהם או אם דוקא כשהיא חפצה בהם ושואלת אותם אז יוכלו להכריחה לקחת אותן בשומתן ואם הוא יתר משווין:

תשובה לפי הנראה אתה תופש בעקר הוראת הגאונים ז"ל שהביא הר"ם ז"ל (פכ"ב מהלכות אישות) שהאשה יש לה לקבל כליה בשומתן הראשונה ואף אם נפחתו כל שעושים מעין מלאכתן ולדבריהם פשוט הוא שאף אם אין האשה חפצה בהם יכול הבעל או יורשיו לכוף אותה ליטלן בשומתן הראשונה שהכניסה אותן לו בה שהרי דעתם ז"ל הוא שלא קבל עליו הבעל את השום להתחייב באחריותן ביוקרא וזולא ולא בפחיתתן כל שעושין מעין מלאכתן ולא נתחייב באחריותן אלא היכא דנגנבו או נאבדו או שאינן עושין מעין מלאכתן דהוי דומיא דנגנבו דהא ממתני' ילפינן לה דקתני בעבדי צ"ב אם מתו מתו לו וס"ל דדוקא דמתו או דומי' דמתו כמ"ש זה בהלכות הריא"ף ז"ל לדעתם אמנם כבר נדחו דברי אלו הגאונים ז"ל לפי דין התלמוד מדאמרינן בגמרא גבי ההיא דכהן ששכר פרה מישראל וכו' נהי דחיי' באונסיה בכחשה וביתרות דמיה מי מיחייב מכלל דלגבי צ"ב מיחייב בכחשה וביתרות דמיה ולהכי אכלי בתרומ' כמ"ש זה הריא"ף ז"ל גם הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיפו ראיות לדחו' הסברא ההיא דהא יתירות דמי' לבעל מדקתני מתני' אם הותירו הותירו לו וכן נמי בההיא דהכניסה לו ב' כלים והוקרו וכו' וכיון שכן הדין נותן שיהו באחריותו לפחיתת דמי' ולא שחלקה האשה בחסר וביתר כמ"ש זה לרמב"ם ז"נ לפי המנהג ועוד דלהכי מקרי צ"ב לפי שאחריותן עליו לגמרי כדאיתא בב"מ (ע:) ואיתא נמי בבכורות (טז:) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו ועוד דגרסינן בתוספת' הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים כלומר אם הכניסתן בשומא בדמים נוטלתן בדמים ובין שהשביחו או שהכסיפו הכסיפו והשביחו לבעל ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמו שהם אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה הנה נתבאר שדברי הראשונים ז"ל נדחו לגמרי לפי דין התלמוד ודברי הריא"ף ז"ל קיימין גם הר"ם ז"ל כן דעתו שהרי הביא למעלה בזה הפ' ההיא דהכניסה לו שני כלים והוקרו וכו' שמזכיר בה שהשבח לבעל וא"כ גם בהוזלו ישלם הבעל כמ"ש הוא ז"ל בסוף הפרק לפי המנהג ולא הביא הרמב"ם ז"ל הוראת הגאונים ז"ל אלא לומר שנהגו כן על פי הוראת' והנושא סתם על דעת המנהג הוא נושא כמ"ש זה גם כן הריא"ף ז"ל ולכן אין האשה נוטלת הכלים לעולם אלא בשויין עכשיו אא"כ נהגו כן ע"פ הוראת הגאונים ז"ל ואם לא פשט המנהג ההוא ביניהם אין דנין אלא כדין התלמוד ואף אם דרכם לדון על פי ספרי הר"ם ז"ל שהרי הוא לא אמר זה מפני הדין רק מפני המנהג ואע"פ שכתב שמנהג פשוט הוא אולי היה זה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו זה בעינינו שלא נהגו כן בכל מלכות ארגו"ן וכ"כ בפירוש מגיד משנה וכבר כתב הוא ז"ל בפ' שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חנוקים זה מזה וכן בגבית הכתובה והכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכת' בסוף דבריו ובכל הדברים האלו וכיוצא בהו מנהג המדינ' עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ באר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכין אחריו כנגד דין התלמוד ואצ"ל אם לא נודע שפשט בה המנהג כלל או בעיר חדשה שאין בה מנהג ואין זה כנגד הרמב"ם ז"ל אבל מסכים לדעתו:

ועתה נשאר לבאר אם נפי דין התלמוד שהבעל חייב באחריותן בכל ואין האשה נוטלת כליה אלא בשווין עכשיו אם הבעל או יורשיו יכולין לכופה ליעול כליה בשווין עכשיו אם היא אינה חפצה בהן ושואלת מעות בעין והיכא שאין לבעל מעות בעין ואינו אמוד בכך שיכול לפרוע לה הנדוניא במעות בעין נא תבעי לן שאין ספק שיכול לכופה ליטול כליה בשווין עכשיו שאפי' שאר המטלטלין שלו יכול להגבות לה בשומא כל שלא אמרה כלי אני נוטלת דלא עדיפא היא בנדוניתא מבעל חוב דעלמא שהלוה מעות בעין ונחת אדעתא דזוזי דאי לית ליה זוזי ללוה מגבי ליה מטלטלי בשומא ואפי' סובין דלא אמרינן ליה ללוה זיל את טרח וזבין אלא היכא דאית ליה זוזי ותולה אותן בכותי או שמעלים אותן מבית דין והוא אמוד בכך כדאיתא בפרק הכותב וכן נמי בריש פר' שור שנגח (בבא קמא מו:) אמרינן אי ליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי דאמרי אנשי ממרי רשותך פארי אפרע כמ"ש זה ר"ת ז"ל והסכימו כל האחרונים דשלשה דינין חלוקין הן דבנזקין אע"ג דאית ליה זוזי יכול להגבותו מטלטלין או קרקע בשומא וב"ח אי אית ליה זוזי יהיב זוזי ואי לא יהיב מטלטלי ואי לית ליה מטלטלי מגבי ליה קרקע וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פרק י"א מהלכות מלוה ולוה) ולשכיר אע"ג דלית ליה זוזי יהיב ליה זוזי דאמרינן ליה לשוכר זיל את טרח וזבין ולא אמרינן ביה ממרי רשותך פארי אפרע כדאיתא בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח.) כי תבעי לך היכא דאית ליה זוזי לבעל דאין יכול לסלקה בשאר מטלטלין אם יכול לסלקה בכליה שהכניסה לו. ונראה שהדין עמו דכיון שהכלים ההם הם מיוחדין לה והיא משתמשת בהן ומבלה אותן והבעל אינו רשאי למכרן כדאיתא בברייתא ולדעת כל האחרונים ז"ל אף אם מכרן אינן מכורין ^*( רמ"א אה"ע סי' צ סעי' יד:) אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל מכ"מ אף לדעתו אינו רשאי למכרן וגם נוטנתן בלא שבועה כדאיתא בפר' אע"פ (כתובות נה.) א"כ הרי הוא כאלו הם אפותיקי ומשכון בידה ועדיף מאפותיקי דאלו באפותיקי בעל חוב דעלמא מצי לסלוקי בזוזי והכא לא מצי לסלוקה בזוזי אי אמרה כלי אני נוטלת לרב יהודה דקי"ל כוותיה ובפ' השולח (גיטין מא.) מוכח דאפותיקי סתם אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר וא"כ כ"ש בכאן שיכול לומר טלי כליך בשווין ^*( אה"ע סי' פח ס"ד:) אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות אם יש לו דהויא לה במותר כבעל חוב דעלמא וכן אם אינן עושין מעין מלאכתן הרי הן כאלו נגנבו כדברי הגאונים ז"ל ואינה נוטלת הבלאות שהרי אין בהם משום שבח בית אביה מעתה ^*( אה"ע סי' פח ס"ד:) וכן הוא אינו יכול לכופה ליטלן בשווין כל שיש לו מעות בעין והרי הן כשאר מטלטלין שלו שאין להגבותן לה אלא בשאין לו מעות בעין דאז יכול להגבותן לה ואפי' סובין זהו מה שנ"ל בזה לפי דין התלמוד אמנם אם יש מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו זהו מה שנראה לי וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 101

בוגיאה לרבי שם טוב הלוי י"א

עם היות למה שעשה לי רבי דוראן יותר הייתי חפץ דכאו מאשר חפצתי צדקו עם כל זה לא אעשה תורתי פלסתר להעלים ההיתר ולכפות עליו פסכתר כי מה שהורה כדין הורה וכן השבתי אני זה לי יותר משמנה שנים לאב יהודה כהן ששאלני על זה מתלמסאן אם מותר לצאת בשיירא עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא והכל יודעין שצריכין לחלל שבת בפרהסיא לרכוב וללכת בשיירא כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב שם במדבר לבדם ואני השבתי לו וזה לשון תשובתי דבר זה מתורת הריא"ף והרמב"ם ז"ל לא למדנו אבל מתורת הר"ז הלוי ז"ל למדנו כי ההיא דגרסינן בפ"ק דשבת (יט.) ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מש"י קודם לשבת הריא"ף ז"ל פירשה מפני עונג שבת שהמפרש בים בספינה כל שלשה ימים אין דעתו מיושבת עליו וכדי שלא יצטער בשבת אסרו עליו בפחות משלשה ימים קודם השבת כמ"ש זה בהלכות בארוכה וכן פירשה הרמב"ם ז"ל (בפ' שלשים מה"ש) אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של כותים דכולהו מקום סכנה הוא וכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת עכ"ל ולפי זה כל שיוצא מן הישוב לשיירא במדברות ביום ראשון ויום שני ויום שלישי מותר ^*( או"ח סי' רמח ס"ד:) לפי שאלו השלש' ימים מן השבוע מתיחסין לשבת שעבר ונקראים בתר שבתא ואין לו להמנע מלצאת מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש מותר הוא ואין כאן חלול אבל ביוצא מן הישוב למדבר ביום רביעי ויום חמישי וערב שבת אז אסור נפי שג' ימים האלו מתיחסים לשבת הבא ונקראין קמי שבתא כדאיתא בגיטין ס"פ מי שאחזו (גיטין עג.) וכן בהלכות וא"כ נראה כנכנס בכונ' [למקום הסכנה] כדי שיחלל בו את השבת ואע"פ שהריא"ף והר"ם ז"ל פירשו ברייתא זו בדרך אחרת כמ"ש למעלה מכ"מ הדין דין אמת וכן הסכים מורי הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שלו. גם מה שנהגו עתה להפליג בספינה אפי' בערב שבת הוא על דרך פירוש זה כי אין לאסור מאחר שהספינה היא של כותים ומלחיה וחובליה הם כותים ואין הישראלים המפליגים בה עושים לעולם מלאכה בשבת כי אם המלחים הכותים וגם הם אינם עושים בשביל הישראלים שבה שהם המעוט אלא בשביל הכותים שהם הרוב כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קכ"ב.) במסבה שרובה כותים והדליק כותי את הנר שמותר לישראל שבה להשתמש לאורה ואם כפירוש הריא"ף והר"ם ז"ל שפירשו מפני עונג שבת בכל ענין הוא אסור להפליג בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת ומ"מ בין מפני עונג שבת כפירש הריא"ף ז"ל בין מפני חלול שבת לפקוח נפש כפירוש בעל המאור ז"ל אינו אסור להפליג בספינה פחות משלשה ימים אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר דבההיא ברייתא דאין מפליגין וכו' מסיק בה בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגין וליוצאין בשיירא במדברות ג"כ כפי דעת בעל המאור ז"ל לדבר מצוה יוצאין אפי' בפחות משלשה ימים קודם לשבת אבל לדבר הרשות אסור זהו מה שהשבתי אז לאב יהודה כהן. ומה שאמרת שאע"פ שהתירו בגמרא לדבר מצוה להפליג בספינה אפי' בע"ש אין להתיר ללכת בשיירא בע"ש לפי שהוא עושה מלאכה בעצמו והרי הוא כמתנה לחלל את השבת כיון דהוא תוך שלשה ימים אבל המפליג בספינה אינו עושה שום חלול דגברא מינח ניח וספינה היא דמסגיא ונדה על פני המים והבאת ראיה מהרמב"ם ז"ל דלא קרינן אל יצא איש ממקומו אלא במי שהולך ג' פרסאות ברגליו אבל ההולך בספינה אינוי קרוי הלוך כלל תשובתך דברי הרמב"ן ז"ל ונכונים הם וכ"כ הר"ם ז"ל בתשובה דבימים ובנהרות ובכרמלית אין שום תחומין בהם דאורייתא ואפי' לג' פרסאות אבל ההיא דאין מפליגין לפי פירוש הר"ז הלוי ז"ל אינה מפני אסור תחומין ובספינה גוששת כמו שפירש ר"ח ז"ל דא"כ אפי' קודם לשלשה ימים הי' אסור כמו שהקשה עליו הריא"ף ז"ל בהלכות אלא מיירי בספינה גדולה המהלכת למעלה מי' ואין בה משום אסור תחומין דאין תחומין למעלה מעשרה ואע"ג דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין מא.) הוי בעיא ולא איפשיטא אזלינן ביה לקולא כיון דתחומין דרבנן ואפי' להרמב"ם ז"ל דאית ליה דתחומין בשלש פרסאות דאורייתא כבר באר הוא ז"ל דאינו כן בימים ובנהרות ולזה פירשו הריא"ף והרמב"ם ז"ל טעם האסור בההיא דאין מפליגין מפני ענג שבת אבל הר"ז הלוי ז"ל לא חשש לענג שבת בזה ופירש טעם האסור מפני המלאכה שהן צריכין לעשות תמיד בספינה לקשור הוילון ולהתירו ושאר מלאכות האסורות מן התורה אלא מפני הסכנה מותרין הן ולפירושו אף כשהספינה של ישראל ומלחיה וחובליה כלם ישראלים והם בעצמם העושים המלאכה מותר כל שהוא שלשה ימים קודם לשבת ^*( רמ"א שם ס"א:) וכל שהוא תוך שלשה ימים לשבת אסור אף אם הספינה של ישמעאלים ואין הישראל עצמו עושה מלאכה דמ"מ הישמעאלים עושין המלאכה בשביל ישראל השוכרה והישראל נהנה בה בשב' אלא שמפני הסכנה מותר אלא שצריך שיהיה שלשה ימים קודם לשבת כדי שלא יהא נראה כמתנה לחלל את השבת ולזה ברייתא דאין מפליגין בכל ענין הוא בין שהישראלים עושין מלאכ' בין שהישמעאלים עושין אותה בשביל הישראל והוא נהנה ממנה אלא שבסוף הברייתא שאמר ופוסק עמו על מנת לשבות באר זה היכא שהספינה של ישמעאל דאם היא של ישראל אין מקום לפסק זה ולהיות ענין הברייתא אפי' בשהישראלים עצמם עושין מלאכה לזה אמר הרב בעה"מ ז"ל וה"ה להפריש במדברות ולכל מקו' סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת שאם ענין הברייתא לא היה [אלא] בישמעאל העושה מלאכה בשביל ישראל לא היה לו ללמוד מזה למפרשים במדברות שהם עצמן עושין החלול דאין למדין חמור מקל להקל עליו וכיון שהברייתא בכל ענין אף כשהישראל עצמו עושה מלאכה גם כשהתיר בסופה לדבר מצוה אפילו בע"ש בכל ענין היא ואפילו כשהישראל עצמו עושה החלול וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עממין אבל יש בה התר א' מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת ואחרי שלדבר מצוה מותר אפי' בע"ש אין ספק שהעליה לארץ ישראל מצוה היא ורז"ל אמרו בפ' שני דייני גזירות (כתובות קי:) שהדר בחוצה לארץ כו' וכן אמרו שם כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העה"ב ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות בנו בתים וכו' זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב עד שעלו ברשות כורש וגם עתה אחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל שלא יעלו כחומה וכן אין לומר שאין העליה מצוה כי אם הישיבה שהרי העולה על דעת להתישב נקרא עוסק במצו' כמ"ש רז"ל בפ"ק דחולין (ז.) במעשה דגינאי נהרא הוה ההוא גברא דהוה דרי חעי לפסחא אמר לו חלו' נמי להאי דבמצוה קא עסיק וכן התיר ביוה"כ להולך להקביל פני רבו או לשמוע דרשה לעבור במים עד צוארו וכן להולך לאכול סעודת ארוסין בבית חמיו התירו שלא לחזור לביתו לבער החמץ אלא מבטלו בלבו (פסחים מט.) ואם הולך לדבר הרשות יחזור מיד הנה שבכל אלו אע"פ שאין ההליכה עיקר המצוה מ"מ כיון שהולך לעשו' המצו' נקרא עוסק [במצוה] וכ"ה בהולך לעלות לא"י ובס' או"ח כ' בשם ר"ת ז"ל שאפי' הולך לסחור או לראות פני חברו חשוב בזה דבר מצוה ואין חשוב לדבר הרשות אלא כשהולך לטייל ואע"פ שזו קולא יתרה מ"מ דרכך רחוקה מדרכו ומה שכתב המשיב ההוא ועשה ק"ו מהקונה שדה בא"י שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת והתירו שבות דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא משום ישוב א"י ואמר שהקונה קרקע שהוא שם דבר מצוה קלה לגבי העליה לא דבר נכונה בזה דאדרבה הקונה שדה מן הכותי היא מצוה גדולה מן העליה כי העליה היא מצוה לשעת' ולעצמו לבד ולא נתיר בה שבות בין דמעשה בידי' בין דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא אבל ישוב א"י אינה מצוה לשעת' אלא מצוה המתקיימ' לעול' היא ומצו' ותועל' היא לכ"י שלא תשתקע ארץ קדוש' ביד טמאים ואין למדין ממנה לשאר מצות וכ"כ זה להרמב"ן ז"ל ומה שהתירו כאן להולך לדבר מצוה היינו לפי שאינו עושה אסור בשבת כלל ואין כאן אלא שהפליג בחול שמרא' כמתנ' לחלל את השבת לכתחלה ואין זה אסור שבות אלא גזרת הרואין ולזה התירו לדבר מצוה ומפני קולת האסור שבזה הפליג ר"ת ז"ל להקל ולהתיר אפי' הולך לסחורה ומ"ש ג"כ ופוסק עמו ע"מ לשבות נטה לפס' הרמב"ם ז"ל שפסק כר' ואני לא כתבתי זה לפי שדעתי דהלכ' כרשב"ג שאמר שאינו צריך וכ"פ בס' או"ח וכן דעת הרי"ף ז"ל דהלכ' כרבי מחבירו ולא מאביו וכ"ש באסור קל כזה דאית לן לפסוק כדברי המקל ואין ספק שבשבת עצמו אסור להפליג ואפי' לדבר מצוה שהרי נכנס על דעת לחלל את השבת אם הישראל עושה מלאכ' בעצמו או נהנה במלאכ' שעשה כותי בעבורו ומה שהתיר הרמב"ן ז"ל להפליג בספינה ואפילו בשבת זהו בספינ' של כותי וכותי עושה מלאכה ומותר לישראל ליהנות באותה מלאכה כל שהמעוט הם ישראלים כדאמרי' בפרק כל כתבי במסבה שרובה כותים והדליק כותי הנר שמותר לישראל שבה להשתמש לאורה ומ"מ בהולכים בשיירא אין להתיר שהרי אם ילך ברגליו איכא משום אסור תחומין ואיכא משום אסור' דרבנן ולדעת הרמב"ם ז"ל בג' פרסאות איכ' אסורא דאוריית' וכן אם ילך על גבי בהמה אפי' בתוך התחום איכא אסורא דרבנן גזרה שמא יחתוך זמורה לכולי עלמא ואפי' למאן דאית ליה תחומין דרבנן וליכא למגזר משום תחומין דהויא גזרה לגזרה בין ברגליו בין על גבי בהמה איכא משום תחומין אם ילך חוץ לתחום דהא בפרקא בתרא דביצה (לו:) פירשו טעם מה שאסרו לרכוב על גבי בהמה גזרה שמא ילך חוץ לתחום אלא דלמאן דאמר תחומין דרבנן וקיי"ל הכי פירשו שמא יחתוך זמורה ואפילו לרכוב או לסמוך עליה או על צדה אסור אע"פ שאין בסמיכה משו' שמא יחתוך זמורה חכמים גזרו בכלל שלא להשתמש בב"ח ולא חלקו בין בהמה לבהמה וכן שלא להשתמש באילן כלל ואפי' לעלות עליו מבעוד יום כדי לישב עליו בשבת אסור כמו שמבואר בפרקא בתרא דשבת ובפרק בתרא דערובין (ק.) וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פר' כ"א מה"ש) וכיון שעל גבי בהמה איכא אסור אפי' בתוך התחום וברגליו ליכא אסור בתוך התחום טוב לו שילך ברגליו בעוד שהוא בתוך התחום אא"כ איכא סכנה כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא וישאר שם במקום סכנה וליוצא בשיירא אין לאסור משום ענג שבת שלא אמרו זה אלא במפליג בים משו' דכל שלשה ימים הויא להו שנוי וסת מפני נענוע הספינה כדכתיב יחוגו וינועו כשכור וכן בההיא דאין צרין משום פחדא דלבא כמ"ש זה בהלכות גם כתב הרמב"ם ז"ל בתשו' שאין לאסור מטעם זה אלא בימים המלוחים שמעוררין הגוף ויקר' מהם טרוד הדעת והבלבול והקיא ולא בשאר נהרות וא"כ אין לאסור ליוצא בשיירא משו' עונג שבת כל שאין בו חלול שבת מצד אחר ובירושלמי יש ברייתא שמתירין בה להפליג בד' וכבר כ' הראב"ד ז"ל שאין לסמוך עליה דפליגא אגמרא דילן וכן אין לאסור ליוצא בשיירא ולמפליג בספינה מההיא דאין מפליגין בע"ש יותר משלש פרסאות דהתם הוא טעמא שמא לא ימצא מזונות לשבת אבל אלו מזונותם מוליכין עמהם:

Teshuva 102

והראן לרבי עמרם בן מרואם י"א

שאלת ראובן השיא בתו בעודה קטנה לשמעון ובעת הארוסין התנו ביניהן תנאים ומכללן שאם מתה האשה בלא בנים יחזרו קצת הנכסים לבית אביה והתנאין נתקיימו בעודה ארוסה כדרב כהנא דאמר בפ' הכותב (כתובות פג.) נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו' ופסקו ההלכות דלית הלכתא כרשב"ג דאמר תנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה דבדבר שבממון תנאו קיים ומכח הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בהלכות. וכדי לצאת מידי ספק אם לפסוק כדעת הרי"ף ז"ל שנראה מדבריו שאפי' לאחר הנשואין תנאו קיים כמו שהבין הרמב"ם ז"ל מדבריו או כפסק הרמב"ם ז"ל דלאחר הנשואין תנאו בטל משום דכתיב לחקת משפט כמ"ש (בפ' כ"ג מח"א ופ' י"ב) ולזה הסכימו לקיים תנאם קודם הנשואין וזולת תנאי זה התנה שנתחייב שמעון לעשות הצדא"ק זולתי הכתובה שנעשה כדת וכהלכ' ונתחייב ראובן בשבועת האלה וקנו מידו בכל תוקף שלא יבוקש אותו צדא"ק בחיי שמעון כי אין כונתם בעשייתו אלא לפי ששטרות של ישראל אין עולין בערכאות של ישמעאל שאם תצטרך בתו לגבות כתובה בפני אומות העולם שיהיה זכות בתו קיים בצדא"ק ולא חלילה לשום זכות אחר והנה טופס השטר נשלח בטופסים אחרים. והנה מת ראובן וגדלה הבת ותובעת הצדא"ק לבעלה בפני אומות העולם ואומרת כי היא כבר זכתה בו בהיותה קטנה ושאם אביה נתחייב לבעלה שילך לדון עמו או עם יורשיו ושגם אחר מיתת בעלה תתבע הכתוכה מצד אחר בזולת הצדא"ק ובו תזכה בחייו ובשאר זכיותיה שכל לבוש שיעשה לה הבעל הם שלה אפי' שוים אלף דינר זהב ולא תקבלם בחשבון וגם אחר מותו יש לה חלק בירושה ואומרת שהצדא"ק והכתובה סך שניהם שוים וזמנם ביום אחד. נסתפק לך אם האשה זוכה יותר ממה שזיכה לה בעודה קטנה. ואם לא זכתה יותר באיזה דרך תדונו כנגדה להציל הבעל מהצדא"ק שתובעת בדין האומות וגם אם עשתה מורשה אם תדינו כנגדו ובמה. וכן אם היה צד שאביה חי ויתבענו שמעון להצילו מתביעת בתו כאשר נתחייב והתרה בו על שבועתו והוא טוען שאין לו במה יפרע והוא מפורסם שדבריו נכונים מה יהיה דינו אם יחרימוהו עם היות שאין כח בידו להצילו דנימא קנוניא עשו או יקובל התנצלותו אחרי היותו אמתי:

תשובה פסק הרי"ף ז"ל נכון הוא ואע"פ שר"ח ז"ל פסק כרשב"ג שאם מתה יירשנה והביא ראוה מן הירושלמי שאמרו שם רבי ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מש"כ בתורה וכל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל בתנאי שאינו ממון והכא בתנאי של ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהן ופי' הרב ז"ל לאחר מיתתה הוא יורשה ואינו יכול לסלק נפשו ממאי דלא אתא לידיה והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא והרב ז"ל הביא גם הוא בפירושיו הירושלמי שהביא הריא"ף ז"ל בהלכות אילין דכתיבין אין מיתת בלא בני כל מה דלה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים והוצרך הרב לפרש דלאו בכתיבת הבעל לאשתו אלא בכתיבת האב לבתו במה שנותן לה וכמתנה ע"מ להחזיר דמי ומ"מ כל האחרונים ז"ל הסכימו שאין פסקו של ר"ח ז"ל נכון דכיון דאוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר היא שכיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשיה מינה ולא מיקרי מקנה דבר שלא בא לעולם ור' ירמיה בשם רב דירושלמי מוקי לה למתני' בכותב לה משנשאת ובהא מסתבר טעמי' דלא מצי לסלוקי נפשיה ואפי' בקנין ואע"פ שמסתלק מן הפירות ומגופה של קרקע בקנין משנשאת משום דכבר זכה בהן אבל מירושתה דראוי ליפול הוא ועדיין אין לו אינו יכול להקנות ובסלוק נמי לא אפשר כיון שנשאת ומעתה אין מן הירושלמי ראיה לגמרתנו דהא פליגי באוקימתא דמתני' ועוד האריך בזה הרמב"ן ז"ל לסתור פסקו של ר"ח ז"ל ולקיים פסק הריא"ף ז"ל שהוא עקר ונכון דליתא לדרשב"ג אלא מתנה עלי' שלא יירשנה בכותב לה ועודה ארוסה דאפי' נאמר חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה מתנה על מש"כ בתורה בדבר של ממון תנאו קיים וכאן כיון שהיא ארוסה אינו צריך מתנה גמורה אלא תנאי וסלוק ותנאו קיים. ומ"ש בירושלמי אילין דכתיבי אין מיתת בלא בני וכו' משכחת לה כרבנן בכותב לה ועודה ארוסה או בכותב לה בכתובתה קודם כניסתה לחופה. עוד פי' הרמב"ן ז"ל בשם רבו זה הירושלמי אפי' בכותב לה משנשאת ואינו מתנה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה עם הבעל שאחר שיירשנה יחזיר הממון ליורשיה ויכול הוא להתחייב בכך ^*( רמ"א אה"ע סי' צב ס"ז:) וכבר כתבתי כ"ז ויותר מזה בארוכה בחדושי כתובות שלי ולא הייתי צריך להאריך בזה בנדון זה אלא להודיעך כי פסק הריא"ף ז"ל הוא בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקימו בגמ' למתני' ולא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל מדבריו וכלם מסכימים בענין הדין:

ולענין מה שתובעת אשת שמעון הצדא"ק לבעלה בחייו אחר שגדלה ומת אביה אם יש לשמעון עדים שהתנו ביניהם שהצדא"ק לא יבוקש מחיים אלא אחר מותו כי אין כונתם בצדא"ק רק שתהיה זכותה בדיני האומות כמו שבא זה בשאלה הנה אין בתביעתה ממש שהרי כיון שהיא היתה קטנה והאב זכאי בבתו ובידו למוסרה למי שירצה וגם שהי' הוא פורע הנדוניא הנה היה בידו להתנות עם הבעל כל מה שירצה ולא נתחייב הבעל בצדא"ק אלא על דעת התנאי ההוא ואע"פ שכשקיים הצדא"ק בפני הערכאות קיים סתם אין בזה חשש ולא דמי לההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מט:) דהוו להו דברים שבלב ואינן דברים והמכר קיים אע"ג דלא סליק דהתם לא התנו בזה מתחלה אלא שגלה בדעתו שכדי לעלות הוא מוכרם וכיון שלא אמר כן בשעת המכירה הוו להו דברים שבלב אבל זה שהתנה בפירוש עם האב שהוא בעל דבר בזה שיעשה לה צדא"ק כדרך שהערכאות עושין שאין כותבין שם תנאים אלא כותבין סתם אבל יהי' תנאי שלא יבוקש אלא בעת גביית הכתובה אין ספק שהתנאי קיים ועל דעת התנאי ההוא נתקיים הצדא"ק ולא בזולתו ואף אם אין עדים לשמעון בזה התנאי הנה השטר שעשה לו ראובן מן התנאי הזה שאם תתבע לו הבת שהוא יהיה חייב לשלם לו גם הוא ראיה על התנאי אם נעשה השטר ההוא אז בשעת קיום הצדא"ק או קודם לו שכבר נראה שאין כונתם בצדא"ק אלא לאחר מיתת הבעל אלא שעכ"ז פן תתבע האשה בערכאותיהם שלא כדין והערכאות לא יחושו לעדים יהודים ולא לשטר העשוי בגופן שלנו לזה נתחייב ראובן לשלם לו אבל אם הצדא"ק נתקיים תחלה ואח"כ עשה ראובן השטר לשמעון ואין כאן עדים על התנאי הנה כבר זכתה הבת בצדא"ק כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואין כח בשטר ההוא לבטל זכות הבת בצדא"ק ויכולה לגבותו מחיים. אמנם מה שטוענת האשה שתגבה הצדא"ק וגם תשאר כתובתה קיימת ותגבה אותה לאחר מותו אין בדבריה כלום שהרי משנה שלמה שנינו בפ' הכותב (כתובות פט:) הוציאה גט ושתי כתובות אינה גובה אלא אחת ומתבאר בגמ' שאם הן שוות גובה באחרונה והראשונה בטלה כדאמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון אבל אם יש תוספת איזה דבר באחרון מן הראשון לא בטל שני את הראשון דלתוספת כתביה וגובה באיזה מהן שתרצה ומ"מ אינה גובה אלא אחת מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך כתובה זו על כתובה ראשונה כמו שפי' רש"י ז"ל וכמו שמבואר בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מד.) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' י"ו מהלכות אישות) ובנדון זה ג"כ אף אם שתיהם ביום אחד האחת נכתבה ראשונה ואם היתה כונת הבעל שתגבה שתיהן היה לו לכתוב צביתי ואוסיפית וכו' ומדלא כתב לה הכי אין לה אלא אחת ומ"מ אע"פ שהן שוות כיון שיש לה זכות באחת יותר מבאחרת שהרי בצדא"ק יש לה זכות על הכתובה לגבותה מחיים ובכתובה יש לה זכות על הצדא"ק לכמה דברים שהם מתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי משא"כ בדיניהם בצדא"ק וגם אנחנו לא נזכה לה בצדא"ק יותר מהם ולכן זכות שניהם קיים ר"ל או זה או זה ויש לה בחירה באיזה שהיא רוצה ואם גבתה הצדא"ק הנה כתובתה בטלה כיון שהסך שוה לסך הצדא"ק ובזאת העיר שתושבי הארץ עושים צדא"ק כך הם נוהגים כשגובה הצדא"ק תנכה מסך הכתובה כשעור הצדא"ק:

ומה ששאלת אם אין לה זכית לגבות מחיים באיזה דרך תדינו כנגדה בזה אם ידכם תקפה עליה ואין אימת השופט עליכם תוכלו לנדותה ולהחרימה כפי מה שיראה בעיניכם וכן לנדות ולהחרים כל המחזיק בידה ועוזר אותה ואם אין ידכם תקפה עליה לאימת האומות או שהיא גובה הצדא"ק שלא כדין או כדין כפי מש"כ למעלה תקרעו לה שטר הכתובה או תכתבו בו שכבר נפרעה ממנו ולא נשאר לה זולתי מאתים מעיקר כתובתה ואם רצה הבעל להוציא רשעה מביתו יפרע לה המאתי' ויוציאנה בגט ותלך לה:

Teshuva 103

ומה ששאלת אם היה צד שאביה היה חי והיה נטען מצד שמעון להצילו מתביעת בתו כאשר נתחייב והוא טוען שאין לו והדבר מפורסם שדבריו נבונים והתרה בו שמעון על שבועתו מה יהי' דינו אם יחרימוהו עם היות שאין כח בידו להצילו:

תשובה זה אין צריך לפנים שאם אין לו אנוס הוא ושבועות אונסין מותרות כשם שנדרי אונסין מותרין בין שהוא אנוס בשעת השבועה בין שהוא אנוס בקיומה דכשהוא אנוס בשעת השבועה אינו חייב לקיימה דכתיב האדם בשבועה ודרשו חז"ל האדם בשבועה פרט לאנוס ר"ל שצריך שתהיה השבועה ברצונו וכשהשבועה היא ברצון ונאנס בקיומה הוא פטור דאונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר וכ"כ להרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות שבועות) דבין שהוא אנוס בשעת השבועה בין שהוא אנוס בקיומה פטור ובנדון זה כל שאין לו במה לשלם אין לך אונס גדול מזה ומה יעשה היגזול או יגנוב כדי לקיים שבועתו ובפ"ק דמציעא (ה:) אמרינן שאין הכופר בפקדון פסול לעדות אלא א"כ באו עדים שבשעה שכפר בו היה הפקדון ברשותו לא בזולת זה אע"פ שמשעת כפירה נעשה גזלן עליו וזה מפני שאפשר שנאבד ממנו הפקדון והוא חייב בתשלומין ואין בידו עתה מעות לשלם והוא כופר בו להשמט עד דהוו ליה זוזי וחזר כופר בפקדון להיות כמו כופר במלוה שהוא כשר לעדות מפני טעם זה ובנדון זה גם כן אף על פי שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק שני מהלכות מלוה ולוה) במי שטוען שאין לו במה יפרע חובו:

Teshuva 104

עוד שאלת וז"ל קרה שאהרן ב"ר יעקב גליל נ"ע נשא בת נשתרוק קאף והתנה נשתרוק עם חתנו הנזכר שכל ערך הנדוניא שנדר לתת לבתו שהיה ק' כפולות יתננה במטלטלין ותכשיטין ומלבושים לבתו וזה יען יהיה שלו בעין ברשות בתו כמנהג אנשי הארץ הזאת והוסיף אהרן הנזכר וקנה משלו ענק פנינים ותכשיטין אחרים שוה הכל כ"ה כפולות וכל מטלטלין שהיו לו וספריו וחפציו שירש מאביו הכל הביא לביתו אור"ה כי היתה דירתו במוסתג"אנים ולא סייעוהו מן השמים כי לא עמד עם אשתו כי אם כ' יום ומיד יצא מחוץ לעיר עם סחורתו אל חינ"ה ושמן וכדומה לו שלקח בהלואה מסוחרים לפרוע מיד תוך חדש כנהוג ולהביא שני והלך מהלך ששה ימים רחוק מהעיר לארץ אשר לא עבר בה איש כי אם במלאכי חבלה וחלה שם כמו שני חדשים ומת מבלי שעמד עליו יהודי כי אינו מצוי בכל אותן הסביבות והישמעאלים אשר באותו מקום הביאו עדיהם וכתבו כל מה שמצאו בחנותו והצניעו הכל עד בא יורשיו ואז הלך לשם אחד משני אחיו הדרים במוסתגני"ם עם עבדים לסכנת הדרכים והוליך עמו יהודי להעיד על מה שיקבל מהישמעאלים שם והביאו למוסתגני"ם כי שם קבר אביו ואמו והוא יותר קרוב ממקום זה אור"ה והביא שטר מקויים עולה בערכאותם מהנמסר ברשותו וההוצאה עלתה קרוב למה ששוה מה שנמצא ונמסר לו כי מצאוהו מונח באחת הפחתים עלה באשו ולאה הרבה אחיו בהבאתו. בא נשתרוק קאף לפני ב"ד לתבוע כתובת בתו ולחלוץ או ליבם והיה תוך ג' חדשים ונמנע על זה אח"כ הגיש משפטו השיבוהו היורשים שכל מה שנתן לבתו בנדוניא הרי הוא ברשות וכל מה שהוסיף הוא והביא מבית אביו שיביאו הכל בפני ב"ד ומה שיחסר לה לתוספת שישלימו מהנשאר אם לא יסכימו ליבם ויקחו השאר כי הם יורשים אחיהם ואין מקום לטעון פחת במה שהביאה בתו לבית אחיהם במטלטלין כי לא עמדו יחד חדש ימים ואפי' היה בהן פחת אין לה על היורשים טענה כפי הוראת הגאונים כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בהלכו' אישות (סוף פכ"ב) ואם לפי הדין אינו כן כמו שהביא הוא (פרק י"ח) ונאשתרוק הנזכר טוען שלא מצאו לו בביתו כלום ושאין עליהם להביא ראיה מה עשה בעלה מחפציו הן ממה שהביאה בתו אליו בנדוניא הן מהשאר אלא שהוא תובע כתובתה ובאשר תמצא תגבה וגם במה שהביא אחיו ממקום שמת הנמצא אתו ממנו תפרע ומה שהוציאו אחיו להביאו הוציאו משלהם לכבודם ואם תפשה איזה חפץ הנמצא בביתו הרי הוא למזונותיה והיורשים טוענין כי מפורסם הוא שלא הוליך עמו אחיהם כליו ומטלטליו וחפציו וכל מה שיתברר בעדים שהיה לו בעת הנשואין הן ממה שהביאה היא בנדוניא והוא מבית אביו הכל תוציא לפני ב"ד ואין מקום להעלים מאומה כי ידוע הוא שהיוצא בארץ הזאת לבקש מחיתו אינו מוליך עמו מגדנות וחפצים וזה היה אמוד שהיה שוה שלו ק"ק כפולות קודם שנשא אשה לזה אין מקום לכסותם ועל ההוצאה השיבו שאין ראוי מן הדין שיפרע אחיו צרכי קבורתו והיה לו משלו כי משלו הוציאו ואפי' לא יהיה תשלום מצוי לכתובתה יען כי היא לקחה הכל משלו יפרעו צרכי קבורתו והיא תלך לחפש כל שכן שהוא מפורסם מה שהיה לו ששוה יותר מש' כפולות ואם תפסה למזונות השלשה חדשים ראשונים תזון משל אחיהם והרי עתה האחד מזומן ליבם ואם תמאן אין לה מזונות מה שנסתפק לי אם טענתה מאומה באומרה כי לא ידעה מה עשה בעלה במטלטלין אחרי שהוא מפורסם שכשיצא מן העיר הכל הניח בביתו ואם מה שהיא מודה שתפסה ננכה מסך כתובתה ואם טענתה בתביעת המזונות כלום ואם הוא מן הדין שיפרע צורכי קבורתו משלו אפי' לא ישארו לאיש נכסים לתשלום חיוביו יאיר האדון עינינו בנדון זה כי שניהם אלי טובים ואם הוא מן הדין שיחרימו בבית הכנסת כמה פעמים שירצו היורשים כל מי שיש ברשותו משל אחיו כאשר שאלו ממני עד כאן לשונך:

תשובה רואה אני בטענות הטוען בעד היבמה שהם טענות של רמאות כי איך אפשר שאחרי שהוא לא רצה לתת הנדוניא אלא במטלטלין כלה למען תהיה תחת רשות בתו ומלבד הנדוניא הביא הבעל תכשיטין לה וחפציו וספריו וזה מפורסם בקהל שיטעון שלא נשאר בבית זולתי דבר מועט והלא לא יצא עליו שם גנבה בעיר ואם הוא לקחם עמו בלכתו למה לא צעקה לא היא ולא אביה ולא השמיעו בחוץ קולם והוא לא עמד אצלה רק ימים אחדים כפי מה שבא בשאלה באמת כבר נראה שיש בזה תחבולה וערמה וראוי לדיין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות חזקים בשופרות הן לחפש בביתה חפש מחופש ולענות את דינה בכל מה שיוכל הדיין כדי להוציא הדין לאמתו ולהשליך טרף משניה הלא ידעת מה שאמרו בפ' השולח (גיטין לה.) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דבשבועה כבר נמנעו מלהשביעה משום דמוריא דקא טרחי קמי יתמי עד שתקן ר"ג שתהא נודרת ליתומים ומשום דבשני רב קילי נדרי לא הי' מגבי לה לא בשבועה ולא בנדר כ"ש בזו שהוא מפורסם השקר שיש לדיין לעשות כל טצדקי להוציא הדין לאמתו ויישר חילו. ומצד אחר מה שטענה שתפסה למזונות אין ממש בטענתה שהרי אין שומרת יבם נזונת כי אם שלשה חדשים ראשונים שנזונת משל בעלה לפי שאינה יכולה לינשא מחמתו ואחר הג' חדשים אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם משל בעלה לא לפי שהיא כמו ארוסת היבם דאשה הקנו לו מן השמים והרי היא כאלמנה שנתארסה שאין לה מזונות מנכסי בעלה ומשל יבם לא לפי שהיא כארוסה לו ואין לה מזונות עד שתכנס לחופה אא"כ תבעה מן היבם בב"ד או חלוץ או יבם וברח או חלה דמשעת העמדה בדין נתחייב במזונות אם לא ייבם או חלץ ובנדון זה אין כאן העמדה בדין על זה כי מה שתבע' ליבם או לחלוץ תוך שלשה חדשים אינה כלום גם תביעתה להגבות לה הכתובה אינה כלום שאע"פ שכתובת שומרת יבם נתנה לגבות מחיים דיבם קודם שיחלוץ לה דקרינן בה לכשתנשאי לאחר דיבם כאחר דמי כמו שמתבאר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא.) גבי שומרת יבם שמתה זהו לענין שיש לה זכות בנכסים בעד כתובתה עד שכשמתה נקרא היבם יורש מכחה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ולזה חייב לקברה ובחייה ילקח בהן ואפי' מנכסי צאן ברזל כמו שמבואר בפרק החולץ (יבמות לח:) גבי שומרת יבם שמתה דקאמר התם אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו וגם המ"מ לא מצא לו זכות בפירות נכסי צאן ברזל ובר מן דין היבם אומר שהוא מוכן ליבם ואם הוא תובע אותה בב"ד ליבם והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד דהא קיי"ל מצות יבום קודמת כפסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות אין צורך עתה לכותבם ודין המורדת הוא זה שאם אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' וכן בשומרת יבם שאינה רוצה לא ביבו' ולא בחליצה מכריזין עליה ארבע שבתות כדי לביישה ושתחזור בה ושולחין לה מב"ד פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה הפסדתה ואם חזרה בה לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות תוך הזמן ההוא ואם לא חזרה בה הפסידה מיד כל כתובתה עיקר ותוספות ונדוניא ואפי' בלאותיה הקיימין ואפי' תפסה מוציאין מידה וכן כל מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת נשואין בין לאחר נשואין אבל האומרת מאיס עלי כגון שאומרת אי איפשי בו ולא בכתובתו כמו שפרש"י ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שכבר זה ראיה על מאיסות' כיון שרוצה להפסיד כתובתה שאל"כ יש לחוש שנתנה עיניה באחר זו דינה חלוק מן האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שלזו אין מביישין אותה בהכרזות אבל נותנין לה זמן י"ב חדש אם תחזור בה ואם לא תחזור בה לשבת עם בעלה או להתיבם אם היא יבמה לא תפסיד כלום וכן אם גרשה הבעל או חלץ לה היבם תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות כל זמן שעומדת במרדה ואחר י"ב חדש אם לא חזרה בה הפסידה הכל זולתי בלאותיה הקיימין שהביאה בנדוניא מבית אביה שאם תפסה אותן אין מוציאין מידה אבל אם לא תפסתן אין נותנין לה משא"כ באחרת שאפי' תפסה אותן מוציאין מידה זהו הדין שהסכי' בו הרשב"א ז"ל בתשובה הלכה למעשה והיא השטה הנכונה אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שטה אחרת שהוא סובר דבאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אם תפסה בלאותיה הקיימין לא מפקינן מינה ובאומרת מאיס עלי אף אם לא תפסה אותן יהבינן לה שהוא ז"ל מפרש ההיא דכלתיה דרב זביד אימרדה דאמרינן עלה דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה דבאומרת בעינא לי' ומצערנא ליה הוה עובדא אבל באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימין אף אם לא תפסה אותן רק שאין משלם לה הבעל כלום משלו לא כתובה ולא תוספת ולא מה שאינו קיים מידי מנדוניתה ואין שטה זו נכונה שהרי ת"ק דמתניתין ורבי יוסי כשפוחתין לה מכתובה לא נחלקו אלא בנכסי מלוג שהם שלה לגמרי אבל בנדוניתא שהיא בכלל הכתובה פוחתין אפילו לת"ק וגם הרמב"ן ז"ל סובר דלת"ק אפי' בנכסי מלוג שיש לה פוחתין לה ורבי יוסי הוסיף שלעולם פוחת והולך וכותב חוב עליה שאם תפול לה ירושה אחר כן יטול ממנה הבעל ומבואר בגמרא שדין זה הוא באומרת בעינא ליה ומצערנא לי' ורבותינו אמרו בברייתא שאין עושין כסדר הזה אלא שמכריזין וכו' ומפסידין אותה ביחד כל כתובתה והנדוני' בכלל כמו לתנא דמתניתין שאין ביניהם אלא דלתנא דמתניתין פוחתין לה מעט מעט ולרבותינו מפסידין לה ביחד אחר ההכרזות ואפסיקא הלכתא כרבותינו וההיא דכלתיה דרב זביד במאיס עלי הוא וכן פרש"י ז"ל ובה הוא שאמרו ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא שאין מניחין הבעל לגרש קודם לכן אם לא יתן לה כל כתובתה מבלי שתפסיד כלום אבל לאחר כן הפסידה הכל זולתי מה שתפסה מבלאות הקיימין ומגרש אותה לרצונו אבל אין כופין אותו לגרש ולא ליבם ולא לחלוץ כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לשעתו שאינו כן שאין האיש מוציא שלא לרצונו ואלו הי' האיש מוציא שלא לרצונו הי' מתקנין לו כתובה מן האשה כדי שלא יהא קל בעיניה לצאת מתחתיו כמו שתקנו לה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן אמרו בגיטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט:) כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה והיתה התשובה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא הנה זאת ראיה גמורה שאין האשה יכולה לכוף בעלה להוציא אותה בטענת מאיס עלי וכן לא מנו את זו בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ז.) במשנת ואלו שכופין אותו להוציא וכן תנן בפ' בית שמאי ביבמות (קיא:) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הרי מבואר שאין כופין אע"פ שמאוס לה שהרי נדרה הנאה ממנו ועוד יש ראיות אחרות וכבר ראית מ"ש בזה הרב בעל ספר מ"מ ז"ל והאריך בזה לומר שאם כפו לגרש ונשאת בגט שנתן על ידי כפיה זו תצא ובספר ההוא כתוב כל זה בבאור כמו שהסכים הרשב"א ז"ל ושאר המפרשים ז"ל ולכן אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם:

ולענין טענתם בהוצאות הקבורה אמת הוא שאם קדמה האשה ותפסה מטלטלין כדי כתובתה ואין הנכסים מספיקין לה ולצורכי קבורת הבעל שאין מוציאים מידה כדי לקברו והכי תניא בתוספתא של מס' כתובות (פר' מי שמת והניח אשתו שומרת יבם) מי שמת והניח נכסיו מטלטלין ויצתה עליו כתובה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה אבל כל שהיורשים קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שישלמו הם לאלמנה לתשלום כתובתה זה לא שמענו אצ"ל לומר בנדון זה שאינה רוצה ביבום שאין מוציאים מן היבם אף מה שנשאר בידו מנכסי המת אבל מוציאים ממנה כל נכסי המת שתפסה זולתי מה שהוא נכר שהביאה בנדונייתא מבית אביה אף כי כל ההוצאות שעשה היורש בהליכה ובחזרה היו מוכרחות בהצלת המעות והנכסים שהיו ביד הישמעאלים ואין הוצאה בקבורת המת רק שכר המשא וכנגד ההוצאה ההיא הי' יכול לתבוע שכר טרחו ורואה אני כי טענות האלמנה לא בצדק ולא ביושר כי אם נפתולים ומעקשים ורע בעיני על לא כתבת שאלה זו סתם בשם ראובן ושמעון יען נאשתרוק קאף אהובי אבל האמת אהוב יותר:

זמני 2

Teshuva 105

עוד שאלת הכתובה שנעשית בבלנסיא"ה וחיו נוהגין ע"פ ההלכה שהבעל יורש את אשתו שלא היה ביניהם שום תקנה בענין הנשואין על דבר הכתובות אם יבא הבן ויתבע כתובת אמו אם שומעין לו ואף מן המתנה לחוד אם כבר אין לו מתנה ממנה ואמרת שכבר ראית מה שכתב הרשב"א ז"ל על דבר המתנה לחוד אמנם מנהג מקומכם היה להגבותה:

תשובה מה ששאלת אם שומעין לבן הבא לתבוע כתובת אמו אחרי מיתתה מה שאלה היא זו פשיטא שאין שומעין לו אחרי שאין שם תקלה בענין הכתובות שהרי הבעל יורש הכל מן הדין כתובה ותוספת ונדוניא ואין לבן במקום בעל כלום ואולי מה שהביא אותך לשאול הוא אם האשה מתה במקום שיש איזה זכות לבן בירושת אמו מחמת תקנתם ועדיין אין לספק בזה שאין לדון אלא כפי מקום שנכתבה הכתובה שלא נתחייב בה הבעל אלא כפי המנהג שבמקום ההוא וכ"ש שהמנהג הוא כפי ד"ת גם המתנה לחוד אם היא סתם שאין בה שום תנאי גם היא הבעל יורש אותה דאע"ג דקיי"ל (בפ' חזקת נ"א:) דהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כבר הסכימו הגאונים ור"ת וכל האחרונים ז"ל שאם מתה הבעל יורש אותו מתנה ואף אם מכרה בחייה או נתנה לאחר כשמתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שהוא דין הגמרא מתקנת אושא. אבל אם יש בפירוש במתנה ההיא תנאים אחרים שמזכה לה הבעל לגמרי לעשות כל אות נפשה למכור ולתת ולהוריש ולהנחיל הולכים אחר התנאים ההם. ומה שדקדק הרשב"א ז"ל באותה תשובה שאם המתנה היא מסך מעות צריך שיהיו המעות ההם בעין בשעת המתנה כי אם אינם בעין אינה חלה על דבר והמתנה מעיקרא בטלה ואם היו אז בעין והוציאם הבעל בעניניו הרי חזר אותו ממון עליו בחוב והרי הוא כמלוה ע"פ אם הוציאו ברצון האשה ויכול הבעל לומר פרעתי ואם הוציאו שלא ברצון האשה הרי הוא כגזלן ועדיין אפשר שיוכל לומר החזרתי כפי סברת הרמב"ן שהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים אמנם גם הרשב"א ז"ל כתב באותה תשובה שהולכין אחר המנהג וכן הוא באמת לפי שבעניני הנדוניא והכתובה לעולם הולכין אחר מנהג המדינה כמ"ש (בפ' המקבל ק"ד:) מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה וכמו שבאר זה הר"ם ז"ל (פכ"ג מה' אישות) מנהגות רבות יש בנדוניא וכו' וכתב בסוף דבריו וכל הדברים האלה וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ ולכן אם לשון השטר אינו מספיק מן הדין כל שנהגו לגבות בכיוצא בו הולכין אחר המנהג ואם באנו לדקדק אחר לשונות הסופרים ולא היינו סומכין על המנהג לא היה שום שטר הקנאה באגב מועלת כלום ואפי' הי' על כלים ידועים לפי שמנהג סופרים לכתוב סתם אגב ד' אמות קרקע ואינו מסיים הקרקע ולפי סברת הר"ם לא קנה בקרקע כלום כיון שלא סיימו שכך כתב (פ"ג מה' זכיה ומתנה) והיא סברת רבו הרב בן מאגש ז"ל שמי שמקנה דבר באגב צריך לסיים לו הקרקע שאל"כ לא קנה דלהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה כמש"כ זה הרמב"ן ז"ל בשם הרב מאגש ז"ל (בפ"ק דגיטין) בחדושיו בארוכה אלא שכתב שאין דבריו נכונים אבל לאותם שיש להם לדון ע"פ הרמב"ם ז"ל מפני הסכמת הקהל מה יעשו בזה גם אני כשבאתי בעיר בלנסיא"ה וראיתי שדנין ע"פ הר"ם ז"ל מכח הסכמתם וראיתי מנהג הסופרים לכתוב סתם אגב ד"א קרקע אמרתי אין קנין זה מועיל לפי הסכמתם ועלה בלבי לתקן לסופרים הלשון ולסיים הד' אמות ואח"כ נמלכתי שלא להוציא לעז על השטרות הראשונות וסמכתי להכשירם מכח המנהג דכיון דרגילי למקני בהכי קני דומיא דסיטומתא דבאתרא דרגילי למקני ממש קני כדאיתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד.) ופי' רש"י ז"ל שהוא הרושם שרושמין החנונים החבית כשקונין אותה ור"ח פירש כגון שנוהגים בגמר המקח שתוקע כף לכף חבירו ובזה נגמר המקח וכתב הרא"ש ז"ל דבכל ענין כיוצא בזה שנהגו לקנות כגון מקומות שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח אף אנו נאמר כן באגב ומבואר אמרו בירושלמי גבי מתני' דריש פרק השוכר את הפועלים והביאו הריא"ף ז"ל בהלכות אמר ר' הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל הלכה ובודאי לא במנהג שהתנו עליו בני העיר שא"כ למה היה צריך ר' יוחנן בן מתיא לומר לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת וכו' וכי עלה על דעתו שלא יועיל תנאי שהתנו עליו בני העיר אלא ודאי בסתם מנהג אמר כן ואפ"ה קיי"ל כרשב"ג דאמר הכל במנהג המדינה ואפשר שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה אלא הלכה רופפת אבל הלכה ברורה אין מנהג סתם מבטלה אלא מנהג שהתלו עליו בני העיר כמו שנטה הרמב"ן ז"ל לסברא זו כמ"ש (בפרק מי שמת) שאם נהגו על דרך משל שהמלוה את חבירו בעדים לא יהיה נאמן לומר פרעתי או ששומר חנם יהיה חייב כשואל אין מנהגם כלום לבטל ההלכה אא"כ התנו עליו בני העיר בפירוש אבל בעניני הקניות וכן בשכירות הפועלים ודומה לזה כל שנהגו כן הסוחרים בקנית הסחורה ואין חוזרין בהן וכן הפועלים בשכירותן הולכין אחר מנהגם אפי' בסתם מנהג ומבעל הלכ' המצריכה קנין או משיכה וכן בעניני הנדוניא והתנאין הרגילין לעשות בה הולכין אחר המנהג אפילו לא התנו עליו בני העיר וכבר שאל החכם ר' שלמה ב"ר ראובן נ"ע מקנע"ה איוב בהיותו בבלנסיא"ה על ענין מתנה לחוד ובארתי לו כל הצדדין והלשונות המועילים בה מן הדין וכן המועיל מצד המנהג והתשובה ההיא ארוכה ורחבה מאד הלא היא כתובה בספר התשובות שלי וכתבתי לך בקצרה מה שראוי לסמוך עליו מצד המנהג כי לא ראיתי להאריך:

Teshuva 106

ומה ששאלת על דין תנאי כתובת בנין דכרין אם ישאר לבן שום זכות בכתובתה לנכות אחר מיתת האב לגבות מן הקרקע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ע"ז מהלכות אישות) אחר שלא שמענו מעולם שגבו אותה וגם שלא פורש בכתובה כשאר התנאים והמ"מ כתב שיש מן הגאונים שכתב שאינה נוהנת היום כלל ושאלת להודיעך דעתי והכרעתי:

תשובה אף אם אין התנאי ההוא כתוב בכתובה אין חשש בזה דאעפ"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי כמו בתנאי המזונות לאחר מיתה שאינו נכתב בכתובה אלא מזונות דמחיים וכן שאר תנאים ומשנה שלמה שנינו (בפרק נערה נ"ב:) לא כתב לה בנין דכרין וכו' חייב מפני שהיא תנאי ב"ד לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנה מנכסי וכו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכן שנו שם בתנאי לפדותה אבל מה שאמרו קצת הגאונים שאינה נוהגת היום מטעם אחר אמרו ואני אכתוב לך מה שכתבתי מזה בחדושי כתובות שלי חברתי' בברצלונ"ה מעט זמן קודם העתקתי משם לסרקסט"ה וזה"ל ונענין כתובת בנין דכרין אם נוהנת בזה"ז אם לאו מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו שאינה נוהנת ולא מגבינן לה דטעמא מאי תקינו רבנן כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו הלואי שיתן לבנו כבתו וכ"כ הרא"ה וז"ל מר רב חנינא גאון בר רב יהודה גאון ז"ל אביו של רבינו שרירא גאון ז"ל היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין בישיבתינו ואין אנו דנין בה אבל לרבינו שרירא ורבינו האי בנו גאונים ז"ל נמצא שנוהגת היא שכן כתוב בחבור אדונינו הנשיא הר' אל ברגלונ"י ז"ל ונשאל רבינו שרירא ורבינו האי בנו גאונים ז"ל אי נהגא כתובת בנין דכרין האידנא או לאו משום דאשתכח לרב נטרונאי ז"ל דאורי דלא נהגא האידנא משום דלא בקיאי בשומא טפי ולא מתוקמא שומא דידהו על מותר דינר והשיבו ודאי היכא דלא מוכחא מלתא דנכסי אי אית בהון מותר דינר או לא והדעת טועה בהן לא חזי למיהב כתובת בנין דכרין דצריכה שומא תריצא בב"ד דתנן אלא שמין את הנכסים בב"ד אבל ודאי היכא דמוכחא מילתא ואין הדעת טועה ודבר ברור הוא דאיכא נכסים שעור שתי כתובות ומותר דינר מלבי' כתובת בנין דכרין ולא ממנעינן והכין עביד ע"כ וכן הביא מר רב דוסא גאון ז"ל דברי רב האי גאון ז"ל שכ' מפ"מ לא תנהוג כתובת בנ"ד ואיך יבטלוה רבנן ומימר קאמרי אר"י משום רשב"י מ"מ תקנו כתובת בנין דכרין וכו' וכתב בסוף דבריו אלה וח"ו שתעקר כתובת בנ"ד ויש בה תקלה גדולה זו אלא שאנו לא הגבילו מעולם כתובת בנין דכרין ולא ראינו אחין בני כמה אמהות שתבעו בה ואילו בא אדם לפנינו ותבע בה היינו מגבין אותה ע"כ וכן העלה מר רב דוסא הנזכר ז"ל וכן הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל וגם הרי"ף ז"ל שרגיל בכ"מ להביא תקנת הגאונים ז"ל הביא כאן ובפרק נערה שנתפתתה כל דיני כתובת בנין דכרין האמורין במשניות ובגמרא ולא הזכיר שתקנו הגאונים ז"ל שום דבר כנגד זה וכן הרמב"ם ז"ל וה"ר יצחק בן גיאת ז"ל ג"כ כתבו שנוהגת היא בזה"ז ומ"מ בארצותינו אלה לא ראינו בעינינו ולא אבותינו ספרו לנו מי שתבע בב"ד כתובת בנין דכרין עכ"ל החדושין שלי. ונראה שאחרי שרוב הגאונים ז"ל כתבו והשיבו הלכה למעשה שהיא נגבית והרי"ף ז"ל והר"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל לא הזכירו כלל תקנת שום גאון כנגדה כבר נראה שלא חשו לדברי אותן הגאונים שאמרו שאין לגבותה ולכן אם יבא אדם לתבוע אותה מגבין לו עפ"י דין התלמוד גם כתוב בס' אבה"ע (בסי' קי"א) שריב"א ורבינו שמשון ז"ל כתבו שנוהגת גם במטלטלין אחר שהגאונים תקנו שכתובה תהיה נגבית מן המטלטלין ה"ה נמי כתובת בנין דכרין והרמ"ה ז"ל והרב רבינו יונה ז"ל כתבו דודאי נוהגת בזה"ז שאין לבטל תקנת חכמים אבל במקרקעי דוקא ולא ממטלטלי ומה שתקנו הגאונים ז"ל שתגבה כתובה אפי' מטלטלי לא עשו לענין זה כתובת בנין דכרין ככתובה ולזה הסכים הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל. אבל נראה שעתה שכותבין בכל הכתובות מטלטלי אגב מקרקעי והיא נגבית מן המטלטלין מן הדין בזולת תקנת הגאונים גם כתובת בנין דכרין נגבית מן המטלטלין ^*( אה"ע סי' קיא סעי' יד:) דתנאי כתובה ככתובה אלא שאינו גובה מן המשועבדים משום דירתון תנן:

Teshuva 107

עוד שאלת מי שמת והיו לו שתי נשים והניח בנים מאשת הראשונה שמתה בחייו ובנים מהשניה שנשא אחריה שמת בחייה וצוה והניח חלקים ידועים מסך ידוע מנכסיו לבני הראשונה בתורת מתנה וזכרון ירושה אין בו ולבני השניה שאר נכסיו בתורת ירושה ובאו כלם לגבות בעלי המתנה והירושה והאלמנה טוענת שאינה רוצה להפרע מכתובתה אלא שתזון מהנכסים אשר תפסה והחזיקה בהם ושיפסקו לה מזונותיה והנכסים מרובים מכתובתה ואמרה שלא תתן כלום לא לבעלי המתנה ולא לבעלי הירושה ובעלי המתנה טוענים שמה שהניח להם אביהם במתנה יקחו כי המתנה אינה כדין הירושה ואחר כן יבואו לדין בשאר הנכסים עם אחיהם שיחלקום חלק כחלק ושלא יפסקו לה עתה ממה שתפסה אלא מזון שנים עשר חדשים והשאר תוציא ומה שהיא טוענת המזונות היא עושה כן כדי להפקיעם ממה שהניח להם אביהם וישאר הכל לבניה כי זכותה תעמוד לבניה ואלו הם יתומים מאב ואם וכבר ראית מאמר ר' יצחק (בפרק אלמנה נזונת צו.) שאם תפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה והירושלמי וכל מה שכתוב בספר מגיד משנה. האמנם טענת בני הראשונה שמה שהניח להם אביהם הוא מתנה אם נדון אות' כבעל חוב כמטלטלים אהרי שיש כדי לתת לכתובתה ולמתנה וליורשים ותפיסת האלמנה לא תועיל בה ומוציאין ממנה. גם טענתם על שאר הנכסים שישאלו חלקם בירושה נתברר לך שאין להם זכות להוציא מהאלמנה מוסיף לזה טענת בני הראשונה שלהפקיע זכותם היא טוענת שתפסה למזונות ודין זה חמור מאד בעיני כל השומעים להעביר ירושה מהבנים למזונות האשה שאם תפסה יכולה לעכב הכל תחת ידה ואפילו כמה אלפים כי כמה נשים יש שהן שולטות בשל בעליהן יקחו כל הממון ואם היו לאיש בנים מאשה אחרת ישאלו על הפתחים הזה יחשב למשפט וצדק וכבר ראית מה שהשיב הריא"ף ז"ל על התפיסה ושאר המפרשים גם כן ואין דעתך נוחה בהם כי לבם כפתחו של אולם והאדון כמלאך השם מהם ימנה יבאר על ענין זה ועל פיו יצא כל ריב וכל נגע כי כמחנה אלהים הוא:

תשובה טענת בני הראשונה המקבלי מתנה לתבוע חלק על הנשאר מן הירושה לבנים האחרים אינה טענה כי לפי הנראה מלשון השאלה שהמת נתן כל שאר נכסיו לבני השניה בתורת ירושה וא"כ אפילו הוריש להם יותר מחלקם הראוי להם מדין ירושה דבריו קיימין כיון שהם ראויין ג"כ ליורשו ומתני' היא (בפ' יש נוחלין קל.) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ואפסיקא הלכתא בגמרא כריב"ב ואמרינן דטעמיה משום דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתלה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה זולתי היכא דאיכא בכור שאינו יכול למעט חלקו בלשון ירושה כדמסיק קרא לא יוכל לבכר וכו' כדתנן הרבה לאחד ומעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום וכמ"ש הריא"ף ז"ל בהלכות והרמב"ם ז"ל (בריש פי"ב מה' זכיה ומתנה ופ"י מה' נחלות). ולענין מזונות האלמנה אם תגבה מן המקבלי מתנה אם לא בזה נראה שכיון שבני הראשונה זוכים בנכסים בדבר קצוב ובסך ידוע ובני השניה יורשים בכלל שאר נכסיו כל זכות האלמנה מכתובה ומזונות מוטל עליהם וכ"א בתוספתא האומר תנו מאתים זוז לפלוני ות"ק לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהם כתובת אשה וב"א גובה ממי שיורש שאר נכסיו ע"כ. וכ"כ הרשב"א ז"ל דלגבי היורשים הוו מקבלי מתנות כנכסים משועבדים ונכסי היורש בני חורין ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כמ"ש זה בשם הרשב"א ז"ל בספר מגיד משנה (פ"י מה' זכיה ומתנה) וכ"כ זה לאחרונים ז"ל ובשם ר"י ז"ל. אמנם אם אין נכסי היורשין מספיקין למזונות האלמנה בזה מגבין ממקבלי מתנות שכ"מ ^*( רמ"א אה"ע סי' צ"ג ס"כ:) דאע"ג דקיי"ל (גיטין מח:) דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא מנכסים בנ"ח אין מתנת שכיב מרע כנכסים משועבדים לפי שאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמה זכות האלמנה במזונות וזה מתבאר בפ' יש נוחלין (קנג.) דאמרינן התם ההוא שכיב מרע דאמרו ליה נכסיה למאן דלמא לפלוני אמר להו אלא למאן פירוש ולא ביאר לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אמר ר"ה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה סבר ר"א בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונת מנכסיו א"ל רבא מיגרע גרע השתא ומה בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש פירש במתנת שכ"מ דמדרבנן בעלמא היא שקונה כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא (בפ' מי שמת קמז:) וכ' הרי"ף ז"ל אלמא במתנת שכ"מ נמי אלמנה נזונת מנכסיו ואי קשיא לך הא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תה"ע והכא אמרינן אלמנתו נזונת מנכסיו ההיא במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אלמנה זה כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל ועוד האריך וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' זכיה ומתנה ופי"ט מהלכות אישות) וכ"כ רבינו שמואל ז"ל בפירושיו וכן בספר ח"מ (בסי' רנ"ב) ואע"ג דאמרינן בכתובות (בפ' מציאת האשה סט.) גבי אחין שמכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אע"פ שכבר קדמו מזון האשה והבנות שאני התם שהוא קנין בריא דהוי מדאורייתא אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא מדרבנן כירושה שויוה רבנן ולא הייא כמשעבדי וכן דעת הרב ן' מיגש ז"ל וגם אומר הרב ז"ל דאפי' מלוה על פה גובה ממתנת ש"מ והרמב"ן ז"ל הקשה מההיא דאמרינן ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מן האחרון ומפרשים טעמא בגמרא בפרק הניזקין (גיטין נ:) משום שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אלמא שמתנת שכ"מ כמשועבדין ודחק לתרוצה במתנת שכ"מ במקצת וה"ה לבריא אלא דנקט שכ"מ אורחא דמולתא והרשב"א ז"ל תירץ דשאני התם דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד ב"ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ וכן במזון האשה והבנות ומלוה על פה דכירושה שויוה רבנן למתנת שכ"מ וכ"כ כל זה בספר מגיד משנה (פ"ח מה' זכיה ומתנה) ויש מביאין ראיה עוד לדברי הרי"ף ז"ל מדאמרינן בכתובות (פ' נערה נד:) קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני אמר להו ר"י זינו אמרו לאבוכון דנייחד לה מזוני ופליג עליה ר"ל דכ"ש שריבה לה מזונות ואם איתא ניסבינהו עצה דליתיב להו נכסיה במתנת שכ"מ ושוב אין לה מזונות דבשלמא מתנת בריא מחיים לא הוה בעי למתן להו. ועוד דא"כ בטלת מזון האשה והבנות כי רוב בני אדם מחלקין נכסיהם בשעת מיתתן ומה הועילו אנשי גליל שאמרו (כתובות נב:) אלמנה נזונת מנכסי יתומים על כרחם כל זמן שתרצה והרי ביד הבעל להפקיע בדבור הקל אלא ודאי מתנת שכ"מ כירושה וגובה מהם מלוה ע"פ ומזון האשה והבנות. ואף כי אין ראיות אלו מוכרחות ויש לי לדחותן כי חלילה לר"י שיתן עצה להפסידה זכות מזונותיה אבל מפני שהיתה מפסדת מזונות ר"ל שהיתה אוכלת יותר מדאי נתן עצה שייחד לה הראוי לה וכן מ"ש מאנשי הגליל הרי הועילו שרוב בני אדם רוצים וחפצים שתזון אלמנתו לכבודה בביתו כל ימי מיגר אלמנותה ושתהיה עולה עמו אפילו לאחר מיתה ובלבד שלא תנשא מ"מ רוב הראשונים והאחרונים ז"ל הסכימו בזה כדבר פשוט. אמנם מצאתי בחדושי ה"ר י"ט אשבילי ז"ל מבתרא שכתב שם בשם ר"י ז"ל דמטלטלי דמתנת שכ"מ לא משתעבדי לב"ח דלא תקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשין לבד ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו זה החלוק ואפי' לדבריו אפשר לומר דכיון שתפסה אין מוציאין מידה שהרי ההיא דרבי יצחק דאלמנה שתפסה וכו' לדין הגמרא נאמר דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אם תפסה אין מוציאין מידה ה"נ במטלטלין דמתנת שכ"מ אפילו נאמר שהניחום הגאונים לדין התלמוד אם תפסה אין מוציאין מידה והם גובין מתנתם משאר נכסים שלא תפסה. ועוד שאם היתה המתנה מטלטלין ידועים ותפסה אותם היה אפשר לומר שכיון שהיורשים שאר הנכסים חייבים לזונה אין לה לתפוס אלו המטלטלין של מקבלי מתנה שאין שעבודה עליהם אבל בנדון זה שנראה שלא נתן להם מטלטלין ידועים אלא סך ידוע בנכסיו והם מחוסרים גוביינא הנה האלמנה כשתפסה מטלטלי היורשים תפסה ואין כח באלו המקבלי מתנה להוציאם מידה:

ומה שאמרת שהדין הזה שתוכל האלמנה לתפוס כמה אלפים למזונות ולהפקיע ירושת היורשים שהוא רחוק וזר בעיני השומעים וגם בעיניך יפלא אני אגלה לך טעם הדבר. כבר ידעת שמדין התלמוד אין מזונות האלמנה נגבין ממטלטלי דיתמי ואף לאחר תקנת הגאונים ז"ל שגובה מזונות מן המטלטלין עכ"ז אין מונעין אותם מן היתומים מה שלא תפסה מהן ויש להם רשות למכרם לכתחלה כמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות אישות) וגם הקרקעות ג"כ אע"פ שבידה לעכב אותן מלמוכרן מ"מ אם קדמו ומכרו או משכנו אין מוציאין למזונות כמו שמבואר (בפ' מציאת האשה סט.) וא"כ הרי זכותה במזונות מופקע לגמרי ומה הועילו בתנאי ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכו' ולזה ראו חכמים ליפות כחה במטלטלין שאפשר לתפסן שתועיל לה תפיסתה. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שלא נאמר בגמרא אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא משום דמטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לה בדינא דגמרא ולזה חשו להפסידה שהרי אם אין שם קרקע אבדה מזונותיה אבל בתר דתקינו הגאונים ז"ל שתזון מן המטלטלין אע"ג דלא תפסה מה לה לתפוס ולמנוע היתומים מלפקח ולישא וליתן בשלהם וכמו שאם אשת איש תפסה מטלטלין בחיי בעלה למזונות דמחיים הבעל מוציא אותן מידה שהרי הוא חייב לזונה אפי' ממטלטלי דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כך עתה כשתפסה מן היתומים כיון שגובה מזונותיה ממטלטלין שלהן כפי תקנת הגאונים ז"ל חזרו היתומים להיות כמו הבעל ומוציאין אותן מידה זולתי מה שצריכה למזונות ששה חדשים דקיי"ל שיכולה למכור קרקע לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום זה היה נ"ל מסברא אבל מה אעשה שלא מצאתי כן לאחד מן הראשונים והאחרונים ז"ל שיאמר כן אבל מלשון הרמב"ם ז"ל (פ' י"ח) נראה הפך מזה שכתב שאף לאחר תקנת הגאונים ז"ל אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשין נוטלין אותן וכו' נראה מלשון זה שמה שתפסה אין נוטלין ולזה לא אסמוך על סברתי להוציא מידה ואני מבטל דעתי למעשה ואי פקח המוריש כשיהיה מסוכן ויצוה בנכסיו אם אין רצונו שתתפוס אלמנתו מטלטלין יביא לפניו יורשיו אם הם גדולים ואם הם קטנים יביא הרוצה למנות אפטרופוס עליהם וישימו כל המטלטלין והסחורות בתבות ובאוצרות ויסגירו הכל ויתן בידם המפתחות ולא יניח לאשה בידה רק מלבושיה ותכשיטיה ומה שצריך לה לתשמישה ואם לא עשה כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה או שרצה שתהיה אשתו שולטת בנכסיו וכן אם נותן מתנה לאחרים ואין הקרקעות מספיקין לכתובה ולמקבלי מתנה ישים סך המתנה ביד שליש כדי שלא תשלח בו האשה יד ותתפוס למזונותיה וגם היורשים עצמם יכולין לסגור כל המטלטלין ולקחת המפתחות בין מיתה לקבורה בעוד שאין לה פנאי לתפסם ואם תמחה בידם האלמנה יעשו זה ע"י ב"ד ואם לא עשו כן אינהו דאפסידו אנפשייהו ואם היתומים קטנים יש לב"ד לעשות כן מעצמם לתועלת היתומים. ודע כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת הבעל נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחת מדרכי הקניות אלא שאין צריך לדעת אחרת מקנה כמ"ש (בפ' הכותב פה.) גבי עובדא דיימר בר חשו אזלו תפסוה אינהו רב פפא ממלח מלוחי ורב הונא בדר"י מתח לה באשלא מר אמר אנא קנינא לה לכולה ומר אמר אנא קנינא לה לכולה וא"כ הבית והתבות והמטלטלין הכל ברשות היורשין ואינה נקראת תופסת מפני תפיסת המפתחו' שאין מסירת מפתח קונה וכ"ש תפיסתו ^*( רמ"א אה"ע סי' צג סעי' כג:) ולכן אי פקח הדיין וזריז ראוי לו שילך בפתע פתאום לבית המוריש ויראה הנכסים ואם לא עשתה בהם תפיסה המועלת לקנות יחזיקו היורשין והמקבלי מתנה בעד זכותם בענין שלא תוכל האלמנה להפקיע זכותם עוד ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפילו עשאתו שליח לתפוס בעדה ^*( רמ"א אה"ע סי' צג סעי' כג:) משו' דקיי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והוכיחו המפרשים ז"ל מההוא עובדא דיימר בר חשו דאפי' בשעשאו שליח לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכלם אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרים שקנה דעת הרא"ה ז"ל דדוקא בשעשאו שליח בפירוש לתפוס אבל אם אמר לו גבה חובי אינו רשאי לתפום:

ולענין מזונות האלמנה שתהיה נזונת לעולם ואין יכולת ביד היתומים להפקיע מזונותיה בפרעון כתובתה בלא רצונה כבר ידעת שזה מחלוקת במשנה (כתובות נב:) כי אנשי ירושלים היו כותבין כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכן אנשי הגליל אבל אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לה כתובתה ונחלקו בגמרא רב ושמואל רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל ואמרינן נמי בבל וכל פרוורהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוורהא נהוג כשמואל והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל וכ"ה בתוספתא שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים וכן בירושלמי רבי אבהו אמר קסרין כיהודה ושאר ארצות כירושלים ולכן מן הסת' יש לנהוג כן אבל אם יש מקום שנהגו כיהודה וכרב הולכין אחר מנהגם כדמשמע מההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא (שם נד.) וכן ממ"ש בירושלמי דקסרין כיהודה אע"פ שאינה מבבל ופרוורהא דמארץ ישראל היא אלא שכיון שנהגו כן הולכין אחר המנהג שהכותב על דעת המנהג הוא כותב ואנחנו בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתינו כי אם לפני שופט ישמעאלי' יובא כל ריב וגם קהל מיורקה אשר רוב קהלנו מהם לא היו נוהגין שם כי אם בדין הישמעאלי' ולזה אין להביט במנהגם כי אין להם מנהג לפי דין תורתינו ולזה נהגנו כאנשי גליל כפסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והאחרונים ז"ל וכי ראו הקהל שנכסי היחידים מועטים ואם האלמנה תהיה נזונת לעולם לא ישאר דבר ליתומים עשו תקנות בעניני הנשואין הנעשים מהיום ההוא ואילך כי לא ראו לגרוע זכות הנשים בנשואין שנעשו כבר אבל ישארו על דין התלמוד וזה כמו שמונה שנים שנעשו התקנות ההם ומהם שכל זמן שירצו היורשין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מזכות מזונותיה שיהא רשות בידם זולתי בג' חדשים ראשונים וכן תקנו לתועלת היתומים שהתוספת הנהוג לכתוב לבתולות שלא יגבו ממנו כלום זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום ודי לה שתגבה עקר כתובה והנדוניא שהכניס' בבגדי' יותר משווים והיא עצמה בלתה אותם וגם המעות הנשארים מן הנדוניא הוציא קצתם בצרכי הנשואין ועתה תגבה הכל האלמנה במעות משלם אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים ועוד תקנו אז תקנות אחרות וכל הנושא מן אז והנה על דעת התקנות ההם הוא נושא וכן כותבין בכתובה כהוגן וכתקון חכמים על פי התקנות שתקנו קהל אל גז"איר יצ"ו:

Teshuva 108

עוד שאלת ראובן נשא אשה ולא הכניס' לו מאומה אלא ערומה מבלי לבוש הכניס' לביתו כי הוחזקה שאין לה והי' לה בן מי"א או עשר שנים מאיש אחר וראובן זה השליט אשתו בשלו וכל מפתחות ביתו בידה ומוכרת מסחורותיו בהסתר מבעלה ראובן ותמיד היה מתרעם וזורק מרה בביתו ובשוקים וברחובות שהוא מוצא סחורותיו חסרות כמו ארגמן שני פלפל שמן וכל מיני מסחר ולא היה יכול למצוא חסרונותיו כי אשתו היתה לה אם מכסה ומקבלת פקדונותיה ומוכרת כל מה שהיתה הבת לוקחת מבית בעלה עד שהגדיל הבן ועשה מעשה אמו וזקנתו כי היה דר וסומך על שלחן ראובן בעל אמו הנזכר ועמד ראובן עם האש' הזאת תשע שנים וחלה למות אמרו לו לצוות לביתו וימאן כי אמר שכל מה שהי' לו בעול' הוא ברשות אשתו ובנה חורגו ואם ימות בניו ישאלום אמרו לו שיניח קטטה ומריב' בין אשתו ובניו השיב כי לזה הי' מכוון יען יצא האמת לאור והנה מת והניח שני בנים מאשתו הראשונ' שמתה בחייו ושנים ובת מזאת האחרונה מיד שמת בקשו אהובי השותף שלו העומד במיורק' שיסגרו האוצרות והתבות ויחתמו הכל עד יתראו חשבונותיו וסחורותיו ומיד נעשה כן גם לזכות היתומי' ואחרי עבור ימי אבלו פתחו התבות והאוצרו' ומצאו הכל ריקן אין כסף ואין זהב ולא מגדנות ושום סחורה אלא מעט שעורים באוצר אחד פתוח לרוחה מבלי דלתות וכמו י"ב חביות שמן והי' אמוד ששוה שלו ת"ק כפולות ומעלה כשראו ב"ד ענין זה ונתאמת שמה שהי' צועק במרה העלוב לא הי' בחנם כי אם במרירות נפשו ואמ' שברשו' אשתו וחורגו כל מה שהי' לו בהסכמ' הקהל החרימו חרם חמור שכל מי שידע נכסים של ראובן ברשות אדם בעולם בעדות וברמז או מי שברשותו מאומה מנכסיו שיודה ויעידו תוך שני ימים שהזמינו ב"ד וכל הקהל פה אחד כי קנאו לשם בראות חמשה יתומים ערומים מכל טוב וטוב אביהם בידי זולתם משלמי רעה תחת טובה כי הביאם ראובן לביתו ערומים והאכילם והשקם ועתה הבן שלה סוחר ושלו עניים מרודים אמרו לא יעשה כן בקהל הזה מוסף על דעת האשה שכל העם מרננים עליה קלא דלא פסיק שהשקתו לאהבה והי' לו כוס תרעלה כי בהלותו הי' משליך חתיכות הכבד והטחול לעין כל רחמנא ליצלן מאשה רעה התקום בזאת בישראל וע"פ החרם העידו כ"ד מהקהל והעולה מעדיות שראוי לסמוך עליה' מי שעשה לה שנים מפתחות ברזל לתבות שלו והיה לזה כמו ב' שני' כי יראה שהתחיל להשמר מאשתו מפני החשד אבל האוצרות כהויתן היו ושנתנה לו אחת כפולה מהשתי מפתחות עוד שראו הבן חורגו מוציא שעורים בסתר בלילות כמו ששה פעמים בקופות גדולות ועירב בשעורים שהיו במקום אחד עוד שהיתה האש' מפקדת ברשותם פעמים הרבה ארגמן ופלפל ובגד וחפצי הבית נרות נחושת וצרורות לא ידע מה הן ופעמים הרבה מסרה האש' זהב לשלוח לבנה כי הי' מחוץ לעיר בזמן המגפה לכלם היתה מחלה ומזהרת לבלתי יגלו הענין לבעלה עוד שכאשר היו רוצים לקנות איזח סחורה בזול היו קונים ממנה בפחות שליש ממה שהיו קונים ממנו ומזהרת אותם לבלתי יגלוה לבעלה וכאלה רבות עוד שהיום לו ו' חדשי' הוליכה האש' לבי' א' תוך השכונה סדינין לנגבן וכן העיד בעל הבית ובשעת מיתתו לא מצאו במה יכסוהו והוצרכו להביא אליו מחוץ לבית והביאו חורגו עוד העידו ששמנה ימים קודם שמת ראהו הרופ' מסוכן אמרו לאשה האיש הזה מסוכן אין בו שום תוחלת אז חלתה פני הרופא להביא בנה מן השוק והוא הביאו מיד ומסרה לו צרור לא ידע מה בתוכו אבל הצרור היה קטן והחביאו והלך מהבית וכי ראו שהוא הרגיש הוריקו פניהם והיה אחרי כן שמנה ימים כי חליו היה משונה מאד עד שבני מעיו יצאו בשעה שמת אשר כל שומעו תצלגה שתי אזניו כראות הקהל ענין זה כי העדיות כולם נקראו בבי' הכנס' על ראש הקהל צוו לעכב סחורות חורגו של ראובן לדעת זכות היתומים וכל הנכסים הנראים היום לבן מפורסם לכל שהם לאמו שהפקידה אותם לו וכי ראתה שהיה חולה ראובן בעלה השכיר' לבן עלית קיר קטנה סמוך לדירתה יען תוכל להסתיר בביתו הנעשה ועתה עדיין אוכלים כלם מנכסי המת כי לא חלקו ולא חלקה האלמנ' במאכל ודירה. יורנו האדון אחרי שנתבאר על האלמנה כל ענין זה מה יהיה דינה עם היתומים בכתובת' כי היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ובארץ הזאת מכירה וקניה ראוי שיהיה כמו אונות ושטרות בארץ אחרת ולמעוט דעתי המטלטלין לדין בזה כמו אונות ושטרות ויראה שהרא"ש ז"ל הסכים לזה (בבתרא פרק חזקת) והנכסים שהם ברשות הבן בידוע שהם שלה ולא מהבן מאשר לקחה מבי' בעל' ואם אמרה שנפלו לה בירוש' עליה להביא ראיה בעדים ועוד שלא נחלקה מהיתומים בעיסתה ובזמן כזה אפילו היו חלוקי' לא תוכל לדחוק לקמץ לחלק ממאה מהנמצא וע"פ העדים נתבררו הגנבות ובאת לתבוע כתובתה ולא שמענוה עד יבא דבר האדון אם נשביעה אותה והיא חשודה כי אם בחרם חמור לא הודית כלום שבועתה שהיא קלה להיותה חוץ לב"ד לא כ"ש לזה אנו צריכין שיודיענו האדון מה דין האלמנה שנמצאת חשודה ומה זכותה בכתובתה על נכסי בעלה עוד בא הבן הנזכר לב"ד ושאל ששק גדול מחטה ואחר של פולין יש לו בבית בעל אמו ראובן הנזכר שהניחו שם והוא בעין א"ל להביא ראיה אמר שהבן של ראובן הגדול שהוא מבן י"ח הוא כפעוט ופחות יודע בו ג"כ בן אחר קטן מי"א שנה שהם מאשה אחר' של ראובן כי איננו אחיו נסתפק לי אם יקובל עדותו להזיק אחיו הקטנים בי קרוב הוא או אם יזיק לחלקו לבד כי הוא גדול בשנים והפעוט אחיו בהודאת פיו אם יזיק לעצמו ובקש להחרים סתם בבית הכנס' מי שיודע בחטה ההיא להעיד אם ענין זה ראוי להעשות על פי המשפט הבינני ואדעה עדותיך:

תשובה כבר ידעת שהריא"ף ז"ל סובר דנאמנות מועיל לגבות מן היורשין כל שפירש בין ממני בין מיורשי כתנא קמא דמתניתין דבפרק הכותב (כתובות פו:) ואע"ג דאפסיקא הלכתא התם כאבא שאול דאמר בין נקי נדר בין בלא נדר וכו' אין היורשין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולפום פשטא משמע דס"ל שאין כח בידו להתנות לעקור תקנה זו דעת הרי"ף ז"ל דדוקא בדלא נדר ובנקי נדר הוא דיורשין משביעין אותה אבל אם פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו מהני לה פטורא ואין היורשין משביעין אותה כפשטא דמתני' נראה מדבריו שהוא מפרש מלתיה דאבא שאול הכי מן הדין לא היו יכולין היורשין להשביעה לא על אפטרופיא ועל פגימת שטר אבל כיון דתקינו חכמים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מסתמא זה לא נתכוון לעקור תקנת חכמים אנא אם כן פירש בהדיא וכמו שהאריך הריא"ף ז"ל בהלכות וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ז מה' אישות) וכן בח"מ בסימן ע' וכן דעת הראב"ד ז"ל גם הוסיף שאפילו ללקוחות מועיל נאמנות אם פירש וכן דעת ר"ח ז"ל דאפי' ללקוחות מועיל נאמנות כדפירש וקנו מידו דאית ליה קלא ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו אחרי כן וא"כ בנדון זה אם בכתובה של זו כתוב נאמנות בין ממנו בין מיורשיו כשני עדים כשרים לעולם אין להם להשביעם ואע"פ שנהגו להשביעה האלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היורשין זהו לכתחלה לחוש לדברי המפרשים ז"ל שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי יורשין ואפי' במפרש דכיון דס"ל לאבא שאול דבלא נדר ונקי נדר משמע בין ממנו בין מיורשיו הרי הוא כאלו אמר כן בפי' ואפסיקא הלכתא כותיה וכן משמע ממאי דאמרינן לקמן דר"ש כאבא שאול ורבי שמעון קאי אמתניתין שפטרה בפירוש ולריא"ף ז"ל צריך לומ' דר' שמעון עדיפא מדאבא שאול ומוסיף על דבריו ולא אפסיקא הלכתא כר"ש אלא כאבא שאול וכגון שלא פטרה בפירוש אלא בסתם אבל בדיעבד להפסידה כתובתה כשאינה יכולה לישבע או שמתה ולא נשבעה אין מפסידין אותה כתובתה וכ"כ הרב בעה"מ ז"ל בשם חכמי נרבונא ז"ל דאפי' למאן דס"ל דאין נאמנות מועיל לגבי יורשין מיהו שטר שיש בו נאמנות מיורשין ומת לוה בחיי מלוה לא דיינינן ליה בדינא דרב ושמואל דאמר כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלא דאם הוא קיים ישבע וטעמא דמילתא דהא אמרינן התם בשבועות דדיינא דעבד כר' אלעזר עבד ואע"ג דלכתחלה עבדינן כרב ושמואל היכא שיש בו נאמנות עבדינן לכתחלה כר' אלעזר דכיון דמדינא מהני נאמנות אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתם בתנאי הכי לא דיינינן ליה בתרי קולי קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל כך כתוב בספר המאור וכתב שזו סברא נכונה וכן שבחוה מן האחרונים ז"ל וכן כתבתי אני בתשובה לתלמסאן זה לי יותר משמונה שנים וכן יש לומר בנדון זה שכיון שיש כמה גאוני עולם סוברין שנאמנות בפי' מן היורשין מועיל אין להפסידה כתובתה לזו בשביל החשד שהרי אפילו העידו עליה מאה עדים שנפרע מכתובתה בפניהם היא נאמנת יותר מכלם שהרי האמינה כשני עדים ותרי כמאה ומאה כתרי כדאיתא בפ' שבועת הדיינין (שבועות מב.) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' טו מה' מלוה ולוה) ועוד שדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל שאין נעשה חשוד על השבועה מפני שעברה על שבועת בטוי להבא שהרי בשעת שבועה לא יצאה שבועה מפיה לשקר ולא דמיא לשבועת שוא דתנן במתניתין ולא חשדינן לה בהכי שתעבור על שבועת ב"ד שבשעת שבועה תצא מפיה לשקר כמ"ש זה בספר מגיד משנה (פ"ב מה' טוען ונטען) והחרם שהחרימו הקהל הרי הוא כשבועה להבא וגרע מיניה שהרי לא יצאה שבועה מפיה כלל ועוד שאפי' לא היה לה נאמנות ונאמר שהיא חשודה ולא תוכל לישבע לא תפסיד כתובתה מפני זה בנדון זה שאין היורשין שכנגדה יכולין לטעון אותה טענת ודאי אלא טענת ספק ובידה שטר מקוים ואין שכנגדה יכול לישבע וליפטר שבועה המכחישתו בברי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות טוען ונטען) שאם הי' חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשוד ואין שכנגדו נשבע נפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עד כאן. ונראה שדבריו ז"ל אפי' בנשבעין ונוטלין כמו שבאר בפיסקא הסמוכה לזה שכתב שאם נתחייב החשוד שבועה מדבריהם והוא מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול לישבע וליטול אלא שכנגדו נשבע שבועת היסת ונפטר וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד וכו' וכל זה בשכנגדו טוען ברי ולכן כ' הרב ז"ל שנשבע היסת ויפטר מן השטר וגם בזה שטוען ברי חלק עליו הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שער מקויים מפני שבועה דרבנן וא"ת הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ע"כ וכ"כ ר"מ הלוי ז"ל והרב בעל מ"מ מהפך בזכו' הרמב"ם ז"ל כתב בזה שאין בידו להכריע ולפי זה יפה כח החשוד כשיש בידו שטר ממי שאינו חשוד שהחשוד נוטל בלא שבועה וכ"כ בעל המאור ז"ל בספרו שהפוגם שטרו והוא חשוד וכן עד אחד מעיד שהוא פרוע וכל אותן שדינן ניטול מן התורה בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם והטילו עליהן שבועה כל אלו אם הם חשודין נוטלין בלא שבועה ואין אומרים בהן שכנגדו נשבע ונפטר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בגמ' (בפרק שבועת הדיינין מא.) ובפ"ק דמציעא (ה:) גבי שבועת היסת חוץ מן הבא ליפרע מנכסי יתומים והוא חשוד שזה כיון שאינו יכול לישבע משלם דהוה ליה כההיא דרב ושמואל דמת לוה בחיי מלוה שאין אדם מוריש שבועה לבניו והא נמי דכותה ולא מוסיפין עלה מידי דהיא היא לפי שהרב ז"ל סובר דהך תקנתא דהבא ליפרע מנכסי יתומים היא קבועה מאד ואין כח בידו נעקרה אפי' ע"י נאמנות בפירוש לגבי יורשים אלא דאם יש בו נאמנות לגבי יורשין לא דיינינן ליה בתרי קולי כמ"ש למעלה בשמו ז"ל וא"כ בנדון זה לכל הדעות כיון שיש נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל הכתובות אף אם היא חשודה ובאה ליפרע מן היתומי' נוטלת בלא שבועה כ"ש שכבר כתבתי למעלה שאין האשה הזאת נעשית חשודה על השבועה מפני שעברה על החרם שהחרימו הקהל כדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל בתשובה וגם שלדעת הרי"ף והר"ם ז"ל ואחרים היא נאמנת בכתובתה יותר מק' עדים ואינה נעשית חשודה על פיהם ולזה אין מונעין מלהגבות לה כתובתה בשבועה אם לא תחשבוה בחשודה כדרך שמגבין לכל הנשים או שלא בשבועה אם תחשבוה בחשודה כיון שיש נאמנות בכתובה אפי' מיורשיו:

אמנם רואה אני שהאשה הזאת כיון שהושיבה בעלה חנונית בחייו והית' נושאה ונותנת בתוך הבית הרי היורשין יכולין להשביעה ולא אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כי מ"ש במשנה גבי הלכה מקבר בעלה וכו' (כתובות פו:) ואם עשתה אפטרופיא יורשין משביעין אותה על העתיד ואין משביעין אותה על העבר ופרש"י ז"ל דהך בבא אפטרה הבעל קאי והכי תניא בהדיא בתוספתא וכן הסכימו האחרונים ז"ל דמיירי בשפטרה בין ממנו בין מיורשיו ואז אין היורשין משביעין אותה על העבר ומפרשינן בגמ' דעל העבר היינו על אפטרופיא שנעשית בחיי בעלה ולמסקנא אפי' במה שנשאה ונתנת בין מיתה לקבורה כרב מתנה דסבירא ליה הכי בגמרא (שם פז.) כדי שלא תהא מניחתו ותתעסק בקבורתו וזה דעת ר' יונה בירושלמי דאף כשפטרה בין ממנו בין מיורשיו משביעין אותה על העתיד שאין תנאו מועיל אלא שאין היורשין משביעין אותה על מה שנתעסקה בחיי בעלה אבל לא על העתיד ור' יוסי פליג עליה התם וסבר דאם פטרה אף מיורשיו אין משביעין אותה אפילו על העתיד ומתניתין בשפטרה ממנו דוקא ולא מיורשיו ולכולי עלמא כל שפטרה בין ממנו בין מיורשיו אין משביעין אותה על העבר מ"מ בנדון זה אין כאן פטור לא ממנו ולא מיורשיו דבמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' ולשון זה כולל אפטרופסות ומה שנשאה ונתנת בתוך הבית ופגימת כתובה אבל בלשון שרגילין עתה הסופרים לכתוב בכתובות איני רואה שיהיה נכלל בלשון ההוא מה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה שהם כותבין וכל זמן ששטר כתובה זה יוצא וכו' תהא נאמנת וכו' לומר לא נפרענו בלא שום שבועה קנה וכו' כב' עדי' כשרים לעולם ולשון זה אינו כולל שום נאמנות על מה שנשאה ונתנת בחייו שלא יוכל הוא להשביעה או יורשיו אלא שבפרעון כתובת' היא נאמנת ואין נמנעין מלהגבותה כתובתה מחמת שום טענה אבל עדיין נשאר ליורשין דין עליה להשביע' על מה שנשאה ונתנה בתוך הבית בחיי בעלה ואם יש עדים כנגדה מחייבין אותה אלא שהעדים שהעידו כנגד זה בכח החרם שהחרימו הקהל נראה שנתקבלו שלא בפניה וידעת שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין ואם קבלום אין דנין על פיהם וכ"ה בירושלמי וכ"כ הרשב"א והרמ"ה ז"ל וכ"כ בספר ח"מ (בסי' כ"ח) ולכן צריך שיקובל העדות בפניה שנית וזה יותר טוב ליתומים שיכחישוה העדים בפניה כי מעתה לא יחזרו בהם אחרי שכבר העידו בכח חרם וגם אתם תאיימו עליה להפחידה בכל מיני איומין והפחדות כדי שתודה להתפשר עם היורשי' אחרי שמפורסם ביניכם הערמות והאונאות שהיתה עושה עם בעלה כמ"ש בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כד.) מר זוטרא חסידא אגניב כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר האי הוא דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתי' ואודי ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב:) מסקינן בגמרא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אמנם אני מתפלא בענין זה הפלא ופלא שהרי העלוב אניוסף עבו נ"ע היה בקי הרבה בטיב משא ומתן מהיר וזריז ופקח בעסקיו ובסחורותיו ואיך אפשר שירד מנכסיו כל זה השעור הנזכר ולא היה מגיש עצומותיו לפני ב"ד או שופטי הארץ לחפש בבתי כל אותן שנפל עליהן החשד וכ"ש שהיה רואה חורגו סוחר עתה ובבואו בביתו בא בכנף בגדו ומה שהיה צועק בשוקים וברחובות מה הועיל לו והיה צועק ואינו נענה והיה לו לגרש כלם מביתו עד יתבררו הדברים ויתלבנו וכן יש ליפלא אם בימי חליו הוציאו סחורותיו מן הבית עד שלא מצאו במה לכסותו וכי לא היו בניו הגדולים מבקרים ומשמשים אותו ואיך טח מראות עיניהם והוכו בסנורים שלא יראו בהרק הסחורות מן האוצרות והחפצים מן הבית סוף דבר כל אלה נפלאת ממני ולא אדע ובאמת כי אותו הנפח שעשה לה שני מפתחות בהסתר פנים מן הבעל ולקח בערכם ממנה כפולה אחת ראוי ליענש על בלי הגיד לבעל שכבר היה לו להבין שלא לחנם רבתה במחיר המפתחות אלא שהיתה כונתה לגנוב מנכסי בעלה והנה הוא מסייע ידיה בזה דלא עכברא גנב אלא חורא גנב וכן המעידים שהיו קונים הסחורות ממנה בזול פחות משליש בערכם והיתה אומרת להם להעלים מבעלה גם אלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכך דרך הגונבים וכבר אמרו ז"ל בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קיח:) שאפי' הדברים שמותר ליקח מן הרועים ומשומרי פירות ומן הנשים וכלם שאמרו הטמן אסו'. סוף דבר בענין כתובת האלמנה שורת הדין שהיא נאמנת יותר ממאה עדים כיון שיש לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו ואין כח בעדים לשום אותה חשודה וגם לא מפני שעברה על החרם כיון שלא יצאה שבועה מפיה וא"כ הרי היא ככל הנשים בכתובתה זולתי אם יראה בעיניכם שלא למהר להגבותה כתובתה עד שיצא לאור דין היתומי' בענין מה שנשאה ונתנת בתוך הבי' שאין הנאמנות מספיק לזה ובזה אם העדים מספיקין לחייבה אחר שיעידו שנית בפניה הנה מה טוב וכן לאיים עליה ולהפחידה עד שתודה להתפשר עם היורשין וכל מה שימצא ברשותה או שהפקידה אצל אחרים הכל בחזקת נכסי הבעל ואם היא תאמר שבאו לה ממקום אחר עליה להביא ראיה וכן לחקור על אמה ועל בנה מה בידם וברשותם ומאין בא להם וזה בדרישה עצומה ואם יוציאו מפיהם מילין שהפקידה להם האלמנה ואחר כל זה תשבע האלמנה בנקיטת חפץ שבועת האפטרופין וטוב להם ליתומים שלא לדון אותה בחשודה שאם היינו אומרים שהי' חשודה לא היתה נשבעת ולא היו היורשים שכנגדה נשבעין ונוטלין כיון שטוענין בספק וגם אביהם לא היה טוען טענת ברי אלא שהיה אומר שהוא מוצא חסרון בסחורותיו וחושב שאשתו גונבת משלו וכמו שכתב הר"ם ז"ל (פ"א מה' טוען ונטען) שכגון זה הוא טענת ספק אם אמר לחבירו א"ל אבא שיש לו אצלך מנה או שאמר צוה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה או דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו חשבתי מעותי ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון והנתבע אומר אין לך בידי כלום הרי זה פטור אף משבועת היסת וזה לפי ההקדמה שהקדים שאין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי וכן בחשוד כתב (בפ' ב') שאם הי' חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשוד ואין שכנגדו נשבע לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה ולפי שאין התובע ודאי שישבע על טענתו ע"כ. זהו בריב האלמנה אבל בבנה כבר נראה מן השאלה שהיה סוחר ויושב לו בחנות וא"כ הרי אפשר לומר דמעסקי סחורתו והשתדלותו קמץ דלא גרע מעיסתו ולזה אין צריך להביא ראיה על מה שברשותו שיהיה שלו אבל היתומים צריכים להביא ראיה ולכן באותן קופות גדולות של שעורים שמעידין העדי' יקובל עדותם שנית בפניו וישמעו טענותיו והדיין ידין ביניהם משפט צדק ולענין השק גדול של שעורים ואחר של פולין ששואל בן האלמנה מן היתומים ושנים מהם אותן שאינן קרובים לו האחד בן י"ח והאחר בן י"א מעידים לו שאמת כדבריו בזה במה שהוא כנגד אחיהם אין עדותן עדות מפני שהן פסולין להם מחמת הקורבה בין לזכות בין לחובה אבל במה שמגיע לחלקם באותן השקים הודאתם הודאה ומשנה שלמה שנינו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קלד.) האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונועל עמו בחלקו ובנדון זה ג"כ אע"פ שאין נאמנין בחלק אחיהם נאמנים הם במה שמגיע לחלקם וא"צ לומר בגדול שהוא בן י"ח אלא אפי' בקטן שהוא בן י"א שהרי הוא הגיע לעונת הפעוטות ומקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכן מתנתו בהן מתנה וכתב הרמב"ן ז"ל דמחילתו מחילה ג"כ דאע"ג דעדיין קטן הוא ואמרינן בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו היינו בסתם כגון באונאה פחות משתית דבשאר ב"א הוי מחילה וביתמי לא הוה מחילה אבל במה שמוחלין לדעת כיון שהגיעו לעונת הפעוטות ומתנתם מתנה במטלטלים ה"נ מחילתן מחילה ולזה הודאתם בזה הודאה:

Teshuva 109

עוד שאלת ראובן היה לו חוב על שמעון לזמן ובתוך זמן הפרעון נפלה ירושה לשמעון על ראובן בא שמעון לבקש אותה ירושה מראובן טען ראובן הנה אתה חייב לי בשטר יעשה חשבון ואם נשאר לך נגדי אשלם השיב שמעון זמן חיובך עדיין לא הגיע השיב ראובן אני מפחד שבהגעת הזמן לא אמצא ממה אפרע ממך טען שמעון הירושה נפלה אלי זכיתי בשלי עתה נגד נכסיך ואתה אין לך תביעה וזכות נגדי עד בא הזמן ותן לי שלי ובהגיע זמן חיובך תנכה והאל יפתח לי שערי ריוח והצלחה קודם בא זמנך ועוד שיש לשמעון בתים ורוצה למכרם ולא נשאר לו שום דבר אחר לשמעון ממה שיפרע חובותיו אלא מאותן הבתים ראובן רוצה לעכב המכר או אומר שאע"פ שלא הגיע זמן פרעון חובו שיקח מסך הבתים מה שחייב לו שמעון טענת מי חזקה לדון עליה בכל זה:

תשובה הדין עם שמעון שאין לראובן לעכב הירושה שנפלה לשמעון בעד חובו שלא הגיע זמנו עדיין וזה מתבאר בפרק אחרון מכתובות (קי.) גבי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דפליגי התם בגמרא רב נחמן ורב ששת ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ור"ש אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ומבואר התם דהיכא שלוה זה לעשר וזה לחמש אפילו ר"ש מודה דזה גובה וזה גובה כל אחד בזמנו ואין מי שלא הגיע זמנו יכול לומר למי שהגיע זמנו אעכב חובך אצלי בעד חובי וכן תמצא זה בפשיטות בספר מ"מ (סוף פכ"ד מהלכות' מלוה ולוה) ודעת הרמב"ן ז"ל וכן הרשב"א ז"ל בתשובה שאין המלוה יכול לגבות חובו תוך זמנו אע"פ שהלוה מבזבז נכסיו דדילמ' למחר ירויח וימצא מה שיגבה ממנו ואין צ"ל אם יש לו נכסים שיש להם אחריות והוא מבזבז למכרן אי ליתנם שאין המלוה יכול לעכב תוך זמן ואפי' עשאן אפותיקי כדאיתא בגיטין פרק השולח (גיטין מא.) שהרי כשיגיע זמנו יכול לטרוף מן הלקוחות כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה בפשיטות אבל כתב בתשובה ההיא ואפשר שאם באו מעות הלוה ליד המלוה תוך זמן ויראה לב"ד שהלו' עני ומבזבז נכסיו וכשיבא הזמן לא ימצא זה מקום לגבות אין מוציאין מיד המלוה ליתן ללוה דבמקו' פסידא חוששין ועוד האריך וכן נראה לי סעד לזה ממ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאע"ג דקיי"ל כר"נ דזה גובה וזה גובה אם מת האחד והניח יתומים קטנים שאינם בני גוביינא עד שיגדלו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכיון דתפס תפס דאלמא כל היכא דאיכא פסידא מבוארת אין מוציאין מן התופס:

Teshuva 110

עוד שאלת כתב הרמב"ם ז"ל (בה' ע"ז פ' ג') העובד מאהבה כגון שחשק בצורה זו וכו' עד מאהבה או מיראה פטור וכו' וקשה לך לשונו ופסקו כי הוא כתב באותו פרק שאם זרק אבן למרקוליס לבזותו או פער לפעור לבזותו חייב אע"ג דלא קבלו באלהות א"כ איך פטר עובד מאהבה אפילו שעבדה דרך עבודתה או באחת מארבע הנעשות בפנים ואע"ג דמחלוקת הוא בגמ' בין אביי ורבא (סנהדרין סח:) אביי אמר חייב ר"א פטור וידוע הוא שהלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. אמנם מה שהוסיף הר"ם ז"ל ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות הנעשות בפנים מנין לו לרבינו דבגמ' לא הזכיר אלא אהבה ויראה לכד כדקתני איתמר העובד מאהבה ומיראה וכו' אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור אי קבלה עליה באלוה אין אי לא לא וכו' ואפילו אם נרצה לומר דהיאך תהיה העבודה מאהבה ומיראה אם לא יעבדנה דרך עבודתה הן לפירושו הן לפרש"י שפיר אבל מה שהוסיף ופירש אם עבדה באחת מד' עבודות הנעשות בפנים ואין דרך עבודתה בכך מנין והאיך יקרא זה עובד מאהבה והוא משנה כעבודתו לעלויא שהוא מזכה ומקטר ומנסך או משתחוה אדרבה יראה שקבלו באלהות וראוי שיהיה חייב ופטרו ועוד פירוש אהבה ויראה שפי' מע"ז מנא ליה תינח לרש"י ז"ל אהבה ויראה מאדם כי כן יראה שהיא כונת התלמוד דאמר להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם והא המן מיראה הוה וכו' א"כ מנין לו. ישפיע האדון טובו לבאר ספקות:

תשובה יש מן האחרונים ז"ל שכתב בלשון זה הא דאמרינן (שם ס: הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואע"ג דמכוין לבזויה וכן הזורק אבן למרקוליס לאו למימרא דחייב מיתה וכמו שפרש"י ואם בשוגג חייב חטאת דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהב' ומירא' פטור וכ"ש הא דמכוין לבזויה אלא לומר דאסורא איכא כיון שעבודת' היא ע"כ ולזה הפירוש אין מזה קושיא על דפסקינן כרבא בפלוגתא דהעובד מאהב' ומירא' אבל עדיין יקשה להרמב"ם ז"ל שהוא כתב בסמוך הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו וכן הזורק אבן למרקולים כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו וכבר השיג על הרמב"ם ז"ל הרב רבי משה הכהן ז"ל בהגהותיו ממה שהוא עצמו כ' בסמוך שאם זרק אבן לבזותו וכו' כמו שהקשי' אתה. ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ואם עבדה דרך עבודת' או באחת מארבע עבודות מאהב' ומיראה פטור ואמרת דמש"כ דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבד' באחת מארבע עבודות וכו' אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור וממרקוליס דשאני התם שדרך עבודתה באותו בזוי כמ"ש הוא ז"ל בהם הואיל ועבודת' בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהב' ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ז"ל ואם עבדה דרך עבודת' או בארבע עבודות קשה מפעור וממרקולים מדבריו לדבריו ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליופיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ"ע פטור כיון דלא קבלה עליה באלו' ואפי' לאביי כדאמרי' בסוגיא אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא אי לא קבלה עליה לא כלום הוא אלא מאהב' ומירא' הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ"ע אפי' בד' עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו שעובד ע"ז מאהב' ומיראה וגם העובדים אותה אינם עובדים אותה אלא מאהב' ומירא' דומיא דהמן ובהא ס"ל לרבא דפעור כיון דלא קבלה עליה ואפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג"כ באותה עבוד' מאהבה ומיראה ומעת' אין קושיא מפעור וממרקוליס שהית' עבודתה באותו בזוי והיתה ע"ז גמור' שעובדיה עובדין אותה בקבלת אלהות ואע"פ שזה לא קבל' באלוה כיון שעבד' באות' עבוד' שעובדיה עובדין אותה בקבלת אלהות אפי' היא עבוד' בזויה חייב אפי' לרבא ומ"מ כבר הסכימו האחרונים ז"ל שאין פירוש הרמב"ם ז"ל מאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש ביד' כח להרע או להטיב אע"פ שאין מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב כל עובדי ע"ג שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעל' מהן אלא שחושבין שיש לה כח להטיב או להרע להם או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה ודאי הוא שהזהיר' תורה שלא לעבוד אותה אלא כי פליג הכא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שיהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי דהא דשרי' גבי מולך ההוא ולא אנוס ולא מוטע' וליכא לא מלקות ולא מיתה אלא דמשום קדוש השם יש לו ליהרג ואל יעבור אבל אם עבר ולא נהרג אין בו לא מלקות ולא כרת ולא מיתה כיון שעשה באונס אלא הכא מיראת אדם שיזיקהו קאמר דומיא דהמן שלא הי' בו ס"נ אלא מיראתו שלא יזיק להם שהי' גדול בבית המלך ובכי הא אמר אביי שהוא חייב דהרי הוא כאלו עובדה מרצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור. עוד אפשר לדחוק לדעת הר"ם ז"ל דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי אלא שעובדי' חושבין שהע"ג ההיא חושקת באותו בזוי כדאמרינן בפסחים (קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה וזה טועה בזה ומכוין לבזוייה ולזה כתב הר"ב ז"ל חייב ומביא קרבן על שגגתו ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת כשוגג:

Teshuva 111

עוד כתבת ידוע הוא שכל אחד מישראל חייב במצות נר חנוכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור כסותו יען המצוה חביבה וא"כ כל אחד חיי' להדליק ולברך בביתו ומה שנהגו כל ישראל להדליק ש"צ או השמש בבהכ"נ למה אי לפרסומי ניסא כל אחד חייב להדליק בביתו ואי להוציא עניים ידי חובה כמו קדוש הרי העני המתפרנס מן הצדק' חיי' להדליק בביתו וכמו שבליל הפסח אין מקדשין בבה"כ כן ראוי לעשות בנ"ח א"כ הברכה שמברך המדליק בב"ה יראה שהיא לבטלה. ואם נאמר להוציא עצמו באותה הדלקה בודאי אינו יוצא משום חשד שאם חצר שיש לה שני פתחים לב' רוחות צריכה שתי נרות כרבא משום חשד שמא לא הדליק (שבת כג.) כ"ש החזן או אחר שחייב להדליק בביתו ועוד שלא נהגו כן אלא שחוזר ומדליק בביתו ובקשתי וחפשתי טענה להציל החזן מברכה זו והי' קרובה ממנו:

תשובה המנהג הזה להדליק בבהכ"נ מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ כדתנן (שבת כא:) בההיא דגמל טעון פשתן וכו' וכיון שעת' שיד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא ואע"פ שאין מברכין על המנהג זהו במנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטא בעלמא אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים מברכין עליו כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח ואע"פ שאינו אלא מנהג ואין בזה משו' ברכה לבטלה כלל וכדעת ר"ת ז"ל ומ"מ באותה הדלקה של בהכ"נ אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל א' בביתו ^*( רמ"א או"ח סי' תרע"א ס"ז:) דמצות חנוכה נר איש וביתו:

Teshuva 112

עוד כתבת מנהג ארצות אלו להוסיף ביום שבת לקרות בתורה יותר מז' ונסתפקת אם יוכל אחד להפטיר בגבי' ולא יצטרך לחזור לקרו' ולברך מה שקרא אחרון ואמרת דכיון דאפליגו (במגילה כג.) מפטיר אם עולה למנין ז' או אינו עולה דאי הלכתא כמאן דאמר עולה לא יצטרך לחזור ולברך דכיון דמוסיפין עליהן אחר שיאמר החזן קדיש לא יצטרך לחזור ולברך ולקרות דיראה דתהוי ברכה לבטלה ואי כמ"ד דאינו עולה דקריאת מפטיר בתורה תחלה אינו אלא משום כבוד התור' א"כ יראה שלא יוכל להפטיר בנביא מאותם שקראו בתורה ואפילו הוסיפו על שבעה ואם שמא יוכרח להפטי' אחד מהם שיצטרך בהכרח לקרות מה שקרא אחרון במנהגנו היום ואמרת שרוב המפרשי' ובראשם הרא"ש ז"ל פסקו כמ"ד עולה וקרה מקרה שיום שבת חזון לא היה מי שיודע להפטיר אלא אחד שעלה בקריאת התורה ועלו יותר מז' וזולתו לא היה מצוי אז לדעת לקונן ואמרת שלא יצטרך לחזור לברך ולקרות בתורה אחר שקרא תחלה בכלל העולים ולא תהי' ברכה לבטלה אם נעשה כהוגן ויסכים האדון יודיעני וישמח לבי ויגל כבודי:

תשובה בין למאן דאמר מפטיר עולה בין למ"ד אינו עולה כולהו ס"ל דעולא דאמ' דמפטיר אינו קורא בתור' אלא משום כבוד תור' אלא דמאן דאמר עולה ס"ל דכיון דמ"מ הא קא קרי עולה ומ"ד אינו עולה ס"ל דכיון דלא קרי אלא משום כבוד תורה אינו עולה וכ"נ מלשון הגמ' אע"פ שמלשונך אין נראה כן אלא דהא דעולא בפלוגתא היא. ולענין שאלתך נראה שכיון שהש"צ הפסיק בקדיש אחר הקוראים שהמפטיר אחר כן אף אם הוא מאותן שקראו בתור' צריך לחזור ולקרות ^*( או"ח סי' רפ"ב ס"ה:) משום כבוד התורה דהא איכא למיגזר משום הנכנסין שלא ראוהו קורא בתור' ויאמרו שאין המפטיר צריך לקרות בתורה ומעתה אין בזה משום ברכה לבטלה כמו שאין משום ברכה לבטלה כשמברכין כל אחד מן העולים לפניה ולאחריה אף על פי שמן הדין לא היה לברך אלא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחרי' אלא שכיון דתקנו רבנן שכל אחד מברך לפניה ולאחריה גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין אין כאן ברכה לבטלה הכי נמי דכותה ובשלמא אם המפטיר הוא אותו שקרא אחרון היה אפשר לומר שלא יחזור לקרות ולברך אף על פי שהפסיקו בקדיש בין קריאת התורה לקריאת ההפטרה דבזמן מועט לא חיישינן משום הנכנסין וגם בזה יש לדון כיון שאין דרך להפסיק בין קריאת המפטיר בתורה לקריאת ההפטרה אבל כשאחד מן העולים האחרים הוא מפטיר אין ספק אצלי שצריך לחזור לקרות ולברך:

Teshuva 113

עוד כתבת קרה בינינו שאחד משני בודקי הקהל בדק כבש אחד ואחר שבדקו הוציא הריאה ומכרח אח"כ בא חבירו הבודק הב' וראה הכבש ואמר שנכנס שם לדעת אם יעשו לו חלק בבשר ועיין בכבש בשומנו ובחלב הכליות ואז ראה בין צלעותיו סרכות תלויות כמו שיקרה בצדי הבהמה שנסרכה בצלעותיה ושאל זה הרואה לבעלת הבית שהכבש תלוי שם על הריאה אנה היא השיבתו שנמכר' כששמע ענין זה הבודק שבדקו הלך לבית הקונה הריאה וחתכה חתיבות בא אלי הרואה והגיד הענין שלחתי בעד הריאה והביאוה חתיכות חקרתי על ענין זה והעידו שאחר שיצא קול החקירה הזאת נחתכה הריאה והוסיף על חטאתו פשע שהלך ועקר את הסרכות שהיו נראות בין צלעות הכבש אשר מצאן הרואה ושלחתי והביא הכבש לפני ולא נמצאו כבראשונה והעידו שאחר שיצא הרואה הכבש לבא אלי נכנס לשם הבודק ועיין בככש גם העידו שראו הסירכו' שם בין הצלעות ושאלתי את פי הבודק ואמר שאמת הית' שם סירכא אבל הית' תלויה אמרתי לו מדוע עקרה מן הכבש לא היה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש אסרתי הכבש כי הוא בעצמו שם החשד במה שעשה ומנעתיו לבלתי יבדוק ולא רציתי לנדותו ולא לענוש עד יבא דברך האדון לדעה מה יעשה לו ובעלי הכבש שאלו שיפרע להם הבודק ערבו ואמרתי להם שאין להם טענה כנגדו כי בודאי טרפה הי'. הראוי בזה אם נעשה והנשאר לעשות ואם להם זכות כנגד הבודק יודיעני האדון ולא נזוז מיניה:

תשובה לסלק הטבח כדין עשית כדאמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין כה.) ההוא טבח' דנפיק טרפה מתותי ידיה ופסליה ר"נ ועבריה וכו' וזה הטבח מעשיו מוכיחין שבכונה היה רוצה להכשיל הצבור להאכילם טרפה ^*( יו"ד סי' קי"ט סעי' ט"ו:) ומעתה אין סומכין עליו לאכול משחיטתו עד שיעשה תשוב' שלא יסופק עליו שעושה בהערמה ועל פי הדרך המוזכר שם (בפ' זה בורר) ואפילו כשמנבל הבשר מסלקין אותו כיון שהוא טבח לבני העיר ואין צריך התראה כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קט.) מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו כמותרין ועומדין דמי כלומר ומסלקין אותן בלא התראה לפי שיש להם להשתדל ולהיות זריזין במלאכתן הרבה הואיל והעמידו אותן הצבור עליהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' שכירות) שכל אלו הם בשהם אומנין לבני העיר ואם כשמנבל והפסיד הבש' ואולי לא היה מזיד שהרי הוא חייב לשל' אעפ"כ מסלקין אותו לפי שהוא פסיד' דלא הדר שאולי זה היה צריך לבשר עתה או שהיו לו אורחין ודמי בשתו לא משלם. כ"ש שיש לסלקו אם הוא חשוד להאכיל טרפות במזיד ואף ע"פ שכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דאע"ג דלא בעינן התרא' מיהו חזקה בעינן ר"ל שיהיו מוחזקין בכך שעשו כן שלים או ג' פעמי' זהו באותן המוזכרים שם שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שה' מוטעין או שוגגין אבל בחשוד להאכיל אסו' מיד מסלקין אותו כדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין צג:) בטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו כזית מעבירין אותו ומלקין אותו וכן בפ"ק (יח.) בטבח שלא נמצאת סכינו יפה וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן. ומה שפטרת הטבח הזה מלשל' הבהמ' לבעלי' כדין עשית גם זה אבל הטעם שאמרת מפני שהית' טרפה לא מן השם הוא זה שהרי הטבח עצמו אומר שכשרה היתה ואתם אסרתם אותה מחמת מעשיו אבל טעם הפטור הוא מפני שלא נאסרה בברי אלא מחמ' ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם ^*( יו"ד סי' קיט סעי' טו:) כמ"ש בס' מ"מ (פ"י מהלכות שכירות) דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון שהה במעוט סימנין פטור וכן מוכיח בגמ' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא צט:) בעובדא דמוגרמתא וכ"ש בנדון זה שלא אסרוה אנא מחמת חשד ואמתלאה ומטעם זה גם כן יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו:

Teshuva 114

עוד שאלת חולה שהיה גוסס ערב שבת ואמרו לפתוח לו קבר יען אם ימות קודם השבת יכנס לקברו בו ביום אם הוא ראוי לעשות כן שיראה לי שהיו מונעין זה בקרבנו ואם לא ידעתי טעם • ואם ראיתי בריאים פתחו קבריהם והכינו כל צרכי קבורתם בעודם חיים ומפרטם השר זקני דון משה ן' שושאן נ"ע חצב קברו וקבר זקנתי אשתו ה׳ שנים קודם שנפטר אם לחולה מסוכן ראוי לעשות כן:

תשובה באבל רבתי תניח גבי גוסס בפ' ראשון הין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שימות והרמב"ן ז"ל מסיים בה בס' תורת האדם כללו ש"ד כל שהוא מעסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו ^*( רמ"א יו"ד סי' שלט ס"א:) וכל זה אינו אלא על החול' כדי שלא תטרף דעתם עליהם אבל הבריאי' העושין קבריהם ותכריכיהן לעצמם לכבודם אין חשש בזה כדאמרינן במנחות (מא.) גבי כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשא' לכבודו שהיא פטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי בה עבידא דאלמא שאפשר לזקן לעשות לו טעלית לכבודו ועומד בקופסא עדי שימות ונקבר עמו:

Teshuva 115

עוד כתבת ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי. אותה ההגדה ראיתיה באותה ארץ ואיני זוכרה וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום:

תשובה ההגדה ההיא אינה בגמרא שלנו ואולי בספרי הרבות או בתנחומא אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל וזה לשונו טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו כתב הר"ם נ"ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו אבל אין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד ואעפ"י שעשתה צואה לומר קדיש בשבילה מ"מ כבוד האב קודם לכבוד האם ותקנו ז"ל לומר קדיש ^*( שם סי' שעו ס"ד:) על מה שנמצא בהגדה פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו אמר לו בני למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימי' להביא באש של גיהנם להיות נדון בה אמר לו ואין מי שיוכל להצילך מן הצער אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא ויש מתפללין בכל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאות' שעה חוזרין הפושעים לגיהנם ששבתו בשבת ואפשר שיגן עליהן זכות אותה תפלה וכן יהי רצון עד כאן בספר הנזכר:

Teshuva 116

עוד כתבת אירע מעש׳ שמת יהודי בין הערביי׳ בעשרת ימי תשובה רחוק מישוב שכונת ישראל מהלך ח' ימים ונודע הענין לקרוביו איך הערביי׳ שמוהו במער׳ במלבושיו וסגרו פי המערה ולא נתן לקבור׳ כי אין בכל אותו הגליל שום יהודי והיה זה ערב חג הסוכות והורו לקרוביו ואחיו לצאת בדרך בי״ט שני של סכו׳ ללכת למקו׳ שמת להביאו ונודע אליך ההיתר ההוא וכתבת אליהם שעברו על אסור דרבנן דלא הקלו בי״ט ב׳ במת דשויו׳ רבנן כחול אלא באותו מקו׳ שמת אז יתעסקו בו ישראל כדאי׳ (ביצה ו׳.) אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממים ביו״ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו למיגז ליה גלימ' ולמיגז ליה אסא כרב אשי דפליג עליה דמר זוטרא וכ"ש לחפור את הקבר דגדול כבוד הבריות אבל אם המת אינו במקום שדרים בו ישראל אין ראוי שיחללו בו יו"ט שני כי מה הועילו אלו בקלקולן לחלל יו״ט אחרי שלא יוכלו לקבור את המת בו ביום אבל יצטרכו ליעכב בהליכה בדרך שבעה ימים אחרי שיחללו יו״ט • ועדיין אתה מסופק אם היה תוך התחום שיוכלו להגיע אליו בו ביום ולקברו אחרי שאינו במקום אם יחללו י״ט ללכת בתוך הגבול שהיה בו מהלך יום להתעסק דבצנע׳ התירו ולא לצאת בפרהסיא כחול גמור כי לא ידעו מה הוא ועם היות שאנחנו היום מועטין בעונות והדבר מפורסם כדעת התוספ׳ ראוי לגדור על זה והבאת ראיה מההיא (דמוע"ק ח:) אין חופרין כוכין וקברות במועד ופירש בהלכות ליקבר בהם לאחר המועד ואם בח"ה אסור לחפור ליקבר אחר המועד כל שכן ביו"ט שני שאסור ללכת חוץ לתחום כדי לפגוע במת אחרי ז׳ ימים לקברו גם הבאת ראיה ממה שהביאו התוס׳ ז״ל (שבת קלט: בד"ה יו״ט) במעשה שאירע בצרפת שנעשו כל צרכי המת ורכבו עד שהביאוהו וקברוהו שמה ושכעס ר"ת ונסתפקת באותו מעשה אם בו ביום הביאוהו ונקבר או לאו דכ"ש לדעת ר״ת ואמרת שבארץ הזאת ראוי להחמיר מההי׳ דהביא ר״ת דפ' תולין דשלח להו לוי לבני בשכר מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא ביו"ט ראשון ולא ביו״ט שני לפי שאינן בני תור׳ והדור היום פרוץ מרובה על העומד וטעם גדול כבוד הבריות ליכא שאין המת עומד לפנינו זהו תורף דבריך:

תשובה כל מה שאמרת יפה אמרת שבודאי לא היה להם ללכת חוץ לתחום בעד קבורת המת שאינו לפניהם ולא יוכלו להגיע אליו עד לאחר המועד והלא אפי' בחוה"מ לא התירו לעשות לו ארון אלא עם המת בחצר כדי שלא יאמרו שלא לצורך המת הוא עושה הארון אלא לשום בו מעות או שאר דברים ובירושלמי התירו אפילו בשוק במת מפורסם שכבר יהיה נודע לכל דלצורך המת עושין כמש"א שם כד דמך רבי חנינא חבריהון דרבנן עבדין ליה ארון בשוקא הכל מודים שלא יקוץ ארזים ודכוותה שלא יחצוב אבנים היו חצובין בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ע"כ ואע"ג דקיי"ל כרבנן ולא כר"י דאסר אא"כ היו לו נסרים מנוסרים מערב י"ט דיחידאה הוא ולא קיי"ל כותיה אלא כסתם מתניתין וכרשב"ג דברייתא דמייתי בגמרא (מו"ק ח':) תנינא להא דתנו רבנן עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסים לו כסותו ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב י"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו ע"כ בגמרא ואין להקשות כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד למה אמרו שלא יקוץ ארזים והא תניא קוצצים עצים במועד לצורך המועד יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת וכבר באר זה הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ולכן אם בהיות המת עמהם אסרו לקוץ לו ארזים בחוה"מ מפני שהיא מלאכה רחוקה מן המת ואיכא משום חשד כ"ש בנדון זה שהוא י"ט שני שלפני המועד שהמת רחוק מהם מהלך כמה ימים ולא יגיעו לו עד לאחר המועד דאיכא למיסר משום חשדא שלא יאמרו לעסקיהם ולדבר הרשות הם הולכין והרמב"ן ז"ל הוצרך להשמיענו שמותר ללות את המת בי"ט שני אפילו חוץ לתחום אבל בנדון זה שאין מלוים את המת שהרי אינו עמהם נראה בודאי שאסור לחלל י"ט שני בהליכת חוץ לתחום. אבל הראיה שהבאת מההיא דאין חופרין כוכין וקברות במועד היה אפשר לדחותה דהתם הוא שאין שם מת עדיין אלא שחופרין לצורך מתים שימותו ולזה אסרו במועד החפירה לכתחלה והתירו התקון משום צרכי רבים כמו שמבואר זה להרמ"ן ז"ל. אלא שהדבר ברור שהדבר ההוא שעשו הי' ראוי ליאסר והאלדים יכפר בעד כי שגגה היא וסברי מצוה קא עבדינן. ומה שנסתפקת באותו מעשה שהביאו התוספת ז"ל שאירע בצרפת וכעס עליהם ר"ת כבר נראה מלשון התוס' שאפילו ביום עצמו הי' מחמיר ר"ת ז"ל לפי שאינן בני תורה אבל התוס' כתבו שעכשיו לא נהגו לאסור מטע' זה כמו שלא נהגו לאסור בבשולי עובדי ככבים במה שאינו עולה על שולחן מלכים אע"ג דבע"ג שלהי פ' ר"י (עבודה זרה נט.) אסר רבי חייא בר אבא כד איקלע לגבלא חזא תורמסי דשלקו עובדי ככבים ואכלי ישראל ואסר להו לפי שאינן בני תורה. וכן הטעם האחר שהביא ר"ת ז"ל לאסור על ידי היהודים משום דאיכא יהודים שעושים מלאכת השרים לכתוב להם ולעשות כל צרכיהם ודמי לחברי כטעמא דרבינא הא נמי ליתא דאפי' איתא לדרבינא דחייש משום חברי שאני חברי שהם פרסיים שהיו כופין כל היהודים לעשות מלאכתן ובי"ט נשמטין מהם ואם יראו אותם קוברין מתיהם יכופו אותם ג"כ לעשות מלאכתם ולא יוכלו להשמט מהם אבל מפני יהודים מעטים הנכנסים מרצונם לעבודת השרים לא נחדל מקבור מתינו:

Teshuva 117

עוד כתבת שאירע מעשה שיהודי אחד הסכים ללכת מעבר לים וכתב לאשתו גט זמן ונעשה כדין וכהלכ׳ ואחרי לכתו נמצא טעות בגט שכתוב בו יום ג' י״ז בחדש אב והי׳ י"ט ואמרת שראוי לחוש בגט זה דפסול הוא מההיא דהמביא תנין (יז.) אתמר מפגי מה תקנו זמן בגיטין ר"י אמר משום בת אחותו ר״ל אמר משום פירות ואע״פ שאין כאן חשש של בת אחותו שזאת אינה בת אחותו אבל נימא דמשום ההיא תקנתא דזמן בגיטין איכא למיחש דהוי גט פסול ואע"ג דבגמרא הכשירו כתוב בו שבוע שנה חדש שבת משום דאהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה שאני התם שיש בו איזה זמן אמיתי ואין בו שקר אבל בכאן שהזמן הכתוב בו הוא בטעות שהרי בודאי יום ג' לא הי' י"ז לחדש אב ולזה ראוי לפוסלו ואמרת שמטעם זה פסל הרמב״ם ז״ל גט מאוחר שהרי אין בו משום בת אחותו ולא משום פירות אלא משום השקר שיש בו כי הוא גרשה יום א׳ וכתוב בגט יום י׳ על דרך משל דאל״כ למה פסל מאוחר ועוד מנין לו לפוסלו כי לא נמצא בגמרא ולא בהלכות ואמרת שמנעת האשה מלינשא עד בא דברי ע״כ תורף דבריך:

תשובה כל הפוסקו' ז"ל הסכימו לפסול גט מוקדם כת"ק דמתני' (שם) דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול לפי שחתמו יום אחד אחר הזמן של יום כתיבתו הכתוב בגט שהרי הלילה הולך אחר היום של מחר ואיכא לר"י משום בת אחותו שבעבורה תקנו לכל הנשים ועוד דלאו דוקא בת אחותו אלא אורחא דמילתא נקט דאפשר שהוא חומל עליה שלא תהרג ולפירות לא חייש ר"י דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ור"ל לא חייש לזנות דבת אחותו דלא שכיחא אבל לפירות חייש לפי שמשעת חתימת הגט אין לבעל פירות והיא תטרוף הפירות שמכר הבעל קודם שנחתם מזמן שנכתב הגט וזהו שלא כדין שהרי לא נחתם עד היום האחר ולכן הגט הזה שנכתב ונחתם ונמסר בי"ט ימים לחדש אב וכתוב בגט זמנו בי"ז לחדש אב ודאי מוקדם הוא ופסול ^*( רמ"א אה"ע סי' קכ"ו סעי' כ"א:) דהא איכא טעמא דבת אחותו לרבי יוחנן ומשום פירות לריש לקיש שעקר הזמן שכותבין בגט ושתקנו חכמים הוא ימי החדש שהוא עולה אם לזמן המלך או לבריאת העולם כמנהג שאנו מונין אבל באיזה יום מן השבת זה לא מעלה ולא מוריד ואפילו לא היה כתוב כלל לא היינו חוששין לו ואין זמן כתוב בתורה שיהי' לימי השבת כדאמרינן בריש ר"ה (ג:) חדא דשני בשבת לא אשכחן ואפילו לרבי שמעון דמתניתין שהכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא חייש לזנות דס"ל כר"ל ומשום פירות קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות וכדין טרפא פירות מזמן כתיבה אפילו לא נחתם עד אחר כן הכא בנדון זה יודה שהוא פסול שהרי הקדימו זמנו לכתיבתו שני ימים ואיכא משום פירות דטרפא לקוחות מזמן הכתוב בגט שלא כדין שהרי עדיין לא נתן עיניו לגרשה וכן כתב זה הרמב"ם ז"ל:

ומה שפסל הרמב"ם ז"ל גט מאוחר (בפ"א מה' גרושין) נראה שטעמו הוא לפי שתפסיד האשה פירות משעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בגט ואע"ג דר"י דקיי"ל כותיה לא חייש לפירות היינו משום דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אבל במאוחר או תצטרך להביא עדים על שעת נתינה או תפסיד עד זמן הכתו' בגט. אבל כבר השיג עליו הראב"ד וכן הרב ר"מ הכהן ז"ל בהגהותיו שאין לפסול גט מאוחר בשום פנים דמשום בת אחותו ליכא ומשום פירות ליכא שהיא מוחלת והבעל אוכל פירות עד זמן הכתוב בגט דהוי כמו שהתנה עמה כענין שאמרו שטרי חוב המאוחרין כשרים ואי משום שמא יאמרו בנה קודם לגיטה ומשוו ליה ממזר אפשר לה לקיימו בב"ד קודם שתנשא לאחר וכיון שהוחזקה גרושה בב"ד קורעת את גיטה ובדרך זה עשה מעשה הראב"ד ז"ל והתירה לינשא מיד אבל חכמי הצרפתים ז"ל לא התירוה לינשא עד הגיע הזמן הכתוב בגט דלאו כרות גיטא הוא אלא מן הזמן הכתוב בגט ואילך והביא ראיה הראב"ד ז"ל דגט מאוחר כשר מדאמרינן בפ' גט פשוט שרחב"ג הכשיר גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו מפני שיכול לעשותו פשוט ותניא בבריי' (קסד.) השיב רבי לדברי רחב"ג והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה מקושר מלך שנה מונין לו שתים זמנין דיזיף מיניה זוזי במקושר וכו' ומשני קסבר אין כותבין שובר ואם היה גט מאוחר פסול עד שהשיב לו משטר מאוחר שהיה יכול לתרץ קסבר אין כותבין שובר ישיב לו מגט אשה למה מקושר שעשאו עדיו מתוכו כשר הא אינו יכול לעשותו פשוט דהוה ליה מאוחר ופסול אלא ש"מ כשר. ועוד סמך לדבר מדלא משתמיט תנא ותני בגט בין מוקדם בין מאוחר פסול כדקא פליג במתני' (דסוף מסכת שביעית) דקתני פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול שט"ח המוקדמין פסולים והמאוחרים כשרים ולא קא תני בגט בין מוקדם בין מאוחר פסול ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט והיינו מוקדמין ומאוחרין וסתם גט גט אשה משמע. והרמב"ן ז"ל נדחק לדחו' ראיות אלו ואמר כי מה שהשיב רבי לדברי רחב"ג אפשר שאף ר"ח לא הכשיר מקושר שעשאו עדיו מבפנים אלא בגיטי חוב אבל בגיטי נשים לא ואע"ג דאמרינן התם בפ' גט פשוט דלא פליגינן רבנן היינו בעקר התקנה אבל בהא מילתא פלוג בהו בדיעבד לדברי רבי חנינא. וההיא דתניא בתוספתא דחולין איכא למימר דגט חוב קאמר כמתניתין דשביעית ונדחק הרב ז"ל בזה לפי שהוקשה לו הא דגרסינן ביבמות (קטז.) בענין ההוא גיטא דכתיב ביה ענן בר חייא מסוריא פטר ותריך ית פלונית אנתתיה ובדוק רבנן מסוריא ועד נהרדעא ולא אשכח אלא ענן בר חייא מחגרא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאכתיב גיטא בהדן הוה בנהרדעא ורב אמר חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אי נמי מילי מסר ואי ס"ד גט מאוחר כשר ליחוש דלמא אחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ההוא יומא דאכתוב גיטא בסוריא הוו אלא שאחרו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח"כ שהיה בנהרדעא ובין לרבה דחייש ובין לאביי דלא חייש הוה להו למיחש להא אלא שמע מינה שגט מאוחר פסול כדעת הרמב"ם ז"ל ולזה הניח הדבר הרמב"ן ז"ל בספק. ומה שאמרת שחסר מן המ"מ שלך ג' פרקים ראשונים מהלכות גרושין כך חסרים ג"כ בשלי:

Teshuva 118

עוד כתבת שראית בתשובתי ע"ד למוד החכמות שהשגתי על החכם הכולל רבי לוי ז"ל בענין ידיעת האל ב"ה בעתיד האפשרי וראית מה שכתב הוא ז"ל בהרבה מקומות בפירוש התורה מהם בפרשת וירא אליו על הנסיון בעתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ואלו הן דבריו כי השם יתברך יודע מה שראוי שיעשהו האדם לפי מה שסודר לו מפאת העליונים אבל בחירתו מושלת על זה הסדור ולזה הוא מבואר שאין כל מה שיעשהו האדם בפי מה שסודר לו מפאת העליונים אבל אפשר שיעשה הפעולות ההן ושלא יעשה אותן ובזה תתקיים התורה ויתקיים טבע האפשר הנמצא בדברי' ויתקיים שידע הש"י אלו הדברים השפלים וכו' וכן באר בתועלת החמישי בסוף אותה פרשה ובמקומות אחרים נתבררה כונתו בזה לקיים דברים אלה. ועל השגתי ראיתי להזכיר דברי הראב"ד ז"ל (בה' דעות פ"ה) א"א אע"פ שאינה תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלויים בגזרת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזרתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא ית' הסיר זאת הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזרה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעי' מכח אחר מה יהיו דבריו של זה והדבר ידוע שכל מקר' האדם קטן וגדול מסרו הבורא יתברך בכח המזלו' אלא שנתן בו השכל להיות מחזקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיות טוב או רע והש"י יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו מידו אם לאו וזאת הידיעה אינה גזרה ע"כ דבריו ז"ל ואם חתם וכל זה איננו שוה. ובקשת אבאר לך מה הבדל בין ב' אלו הדעות מאלה השני מלכים כי הראב"ד ז"ל לא הוחזק ונתפאר ונמשך בחכמות החצונות ועם כל זה יראה שדעותיהם קרובות ואם אולי גם הוא לא נטה לדרך הנכון לפי דעת האדון בתחנון ובתפלה באתי לבאר אלי כונתו בידיעת השם על שראוי לסמוך עד כאן דבריך:

תשובה הפרש גדול יש בין דעת החכם רבי לוי ז"ל ובין דעת הראב"ד ז"ל כי דעת רבי לוי הוא שאין ידיעת השם ית' מקפת במה שיעשה האדם בבחירתו קודם צאת המעשה ההוא לפועל רק במה שראוי שיעשה מצד מה שסודר לו מן העליונים שאם היתה ידיעתו מקפת במה שיעשה בבחירתו מבלי שסודר לו מן העליונים היתה ידיעתו גזרה ובטלה הבחירה ובהבטל הבחירה יבטלו מצות התורה ואזהרותיה ותגמוליה ועונשיה והדעת הזה יש בו גנות גדול לתת חסרון בידיעת הש"י ועוד שלפי דבריו לא ימלט אם שידע השם מעשה האדם הנעשה בבחירתו אחר העשותו אם שלא ידענו ואם ידענו הנה יש רבוי ושנוי בידיעתו ית' אחרי שלא ידענו מקודם ועתה ידענו שהרי נתחדשה לו ידיעה וזה גנות גדול ואם לא ידענו אף אחרי צאתו לפועל הנה א"כ אינו משיג מעשה האדם ובטלה גמול ועונש ונתבטלו כל יעודי התורה האמורים בזה ודעת הראב"ד ז"ל שהש"י יודע הכל משני צדדים שהוא יודע מה שסודר לו מן המזלות ויודע כח השכל אם יש בו כח להוציאו מיד המזל ואם שכל זה האיש חזק מכח מזלו או מזלו חזק משכלו ובדרך זה ידע מה שיעשה האדם טרם העשותו ואחרי שיש ממשנה ביד האדם לעשות טוב או רע אין ידיעה זו גזרה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעין מכח אחר מה יהיו דבריו של זה כן הש"י יודע מצד כח המזל ומצד כח השכל מה יעשה זה האיש אם יצא מכח המזל אם לא זה נראה מדעת הראב"ד ז"ל ועדיין לא נתפייס הרב ז"ל בזה וכת' וכל זה איננו שוה:

אבל מה שנ"ל להשיב בשאלה זו הוא שעל כרחנו יש לנו להאמין שהאדם יש לו בחירה על מעשיו כדי לקיים מצות התור' ותגמוליה וכמו שהוא מבואר בתורה ראה נתתי לפניך וכו' ובחרת בחיים וכן יש לנו להאמין שידיעת הש"י מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם יצא הדבר ההוא לפועל כי אין לתת שום חסרון בידיעתו חלילה ואין ידיעה זו מכרחת כלל כי אחרי הונח שהאדם יש לו בחירה והיה אפשר לו לעשות ההפך הנה כשידע השם שהוא יעשה פועל פלוני ידע שיעשה זה בבחירתו ושהיה אפשר לו לעשות הפכו וא"כ אין ידיעה זו מכרחת שהרי הידיעה היא שיעשה הפעל ההוא בבחירה ואם היתה מכרחת הנה יהיה בידיעה ההיא קבוץ האמת והשקר יחד מה שהוא נמנע ולזה נאמר שאין מעשה האד' נמשך לידיעת השם אותו מעשה טרם יצא לפעל אבל ידיעתו נמשכת למעש' ההוא הנעש' בבחירה ובאפשרות לעשות הפכו ואם ידענו השם טרם יצא לפעל ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת הש"י שלמה בלי שום חסרון ובלתי מוציאה האדם מבחירתו:

Teshuva 119

עוד כתבת וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות עבודת כוכבים פ"ט) אסור לשלוח דורון לעובד ככבים ביום אידו אלא א"כ נודע לו שאינו מודה בע"ג ואינו עובדה לא מצאתי הלכה זו מקומה בגמ' ונסתפק לי מה שאמר אלא א"כ נודע לו שאינו מודה אם הידיעה לעובד ככבים שאינו מודה ישראל או לישראל שאינו מודה העובד ככבים והראשון נראה לי כי אם העו"ג אינו מודה בע"ג ואינו עובדה מה דינו הוא גר או אפיקורוס או מה דינו עכ"ל:

תשובה לו חפשת יפה מצאת ההלכ' מאין יצא לו דין זה להרמב"ם ז"ל דגרסי' בפרקא בתרא דעבודה זרה (סה.) רב יהודה שדר קורבנא לאדא דיילא ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח גלולים א"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים א"ל כי. תניא ההיא להחיותו תניא ותו אמרי' התם רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי ביה דלא פלח לגלולים ומשם יתברר לך שכל שאינו עובד גלולים אין חוששין לו מלישא וליתן עמו ביום אידו והרי הוא כגר תושב אלא שכיון שלא קבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודת ככבים אין אנו מצווין להחיותו. והפי' שבחרת בו אין לו שחר לא טעם ולא ריח ולא היה לך להעלותו על לב. והראשונים ז"ל שאלו למה אין אנו נזהרין מלישא וליתן עמהם ביום אידם בדורות אלו דבשלמא שלשה ימים לפני אידיהן לא קשיא לן דהא קיי"ל כשמואל דאמר דבגולה אילו אסור אלא יום אידו בלבד אלא יום אידו מיהא תקשי שנוהגים לישא וליתן עמהן בימי אידיהן ממש ולשלוח להם דורונות וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דהאידנא לא אדיקי בעבודת ככבים כולי האי ולא אזלי ומודו וכדאמרינן (חולין יג:) עובדי ככבי' שבחו"ל לאו עובדי ככבי' הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא תימא כיון דתקנתא דרבנן הוא אעפ"י שבטל דבר לא בטל הגזרה דמעקרא נמי הכי תקינו לפי הדורות ולפי המקומות דאי לא היכי לימא שמואל דבגולה אינו אסור אלא יום אידו בלבד והכי נמי מוכח מדאמרינן בפרקא בתרא רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ג אלמא שחכמים בתקלה זו לא השוו בה מידותיהם אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים כך כתבו המפרשים ז"ל זהו מה שנראה בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 120

קוסטנטינה למשכיל רבי יצחק בר רבי אברהם בן קאגיג י"א

שאלת קו"ף של ס"ת אם רגל שלה תלויה או אם דבוקה ואם תכשר האות בזה ובזה וכן נסתפק לך באות פ"א אם הקו האמצעי צריך שיהיה מחובר למעל' ויוצא ממנה ואם יפסל אם לא הי' מחובר וכן השי"ן אם הקו האמצעי לא היה מחובר למטה באמצע היכן מצינו שיפסל ככך וכן התי"ו אם הרגל השמאלי לא יהיה מחובר למעלה עם הגג היכן מצינו שיפסל וכן מ"ם פתוחה אם הקו השמאלי אינו דבוק למעלה וכן בעי"ן אם אין הקו השמאלי דבוק עמה למטה מנין לנו שיפסל ס"ת בכך ואולי אין זה כי אם למצוה ולא לעכב כי אנשי הארצות ההם לא דקדקו בזה בספרים שלהם כי לא הורגלו בספרי התלמוד כי אם בספרי הרמב"ם ז"ל והוא קצר בלשונו (בפ"י מהלכות ס"ת) שכתב עשרים דברים שס"ת נפסל בהם וכו' וכתב ט"ו שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או שתדמה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש עכ"ל:

תשובה כל האותיות צריך שכל אות ואות יהיו כל קויהן מחוברין כדי שלא יראו כשתי אותיות או כשני חצאי אותיות זולתי באות ה"א וקו"ף שצריך שרגל השמאלי מהם יהי' נפרד מן הגג של מעלה מן הטעם שכתוב בפרק הבונה (שבת קד.) מאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה דאי הדר ביה ליעול וכו' וכן בה"א כתוב בפרק הקומץ רבה (מנחות כט:) מפני שהעוה"ז נברא בה"א דכתיב בהבראם בה"א בראם ודומה לאכסדרה פתוחה מלמטה שכל הרוצה לצאת ממנה למטה בגיהנם יצא ויש לו פתח אחד קטן למעלה שאם רצה להנצל מלירד למטה ידחוק עצמו ליכנס בפתח התשובה הפונה לשמים ואם שינה בהפריד אותם הקוים שצריכין להיות מחוברין או בחבר אותן שצריכין להיות נפרדים פסל והראיה מן הברייתא שהביאו בפ' הבונה (שבת קג:) וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתב אלפין עינין עינין אלפין ביתין כפין כ' ביתין גמלין צדין צדין גמלין דלתין רישין רישין דלתין ההין חיתין חיתין ההין ווין יודין יודין ווין זינין נונין נונין זינין טיתין פפין פפין טיתין פשוטין כפופין כפופין פשוטין ממין סמכין סמכין ממין סתומין פתוחין פתוחין סתומין וכולי ובודאי דבכל אלו לעכובא קאמר ואם שינה פסל דהא מותבינן מינה לרב חסדא דאמר גבי הא דאמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון וכו' ומקשינן בגמרא מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח ואמר ר"ח עלה זאת אומרת סתום שעשאו פתוח כשר ובברייתא קתני שלא יעשה סתומין פתוחין דמשמע מינה שהוא פסול אלמא ברייתא לעיכובא קאמר ואם שינה פסל וכן בכולן דכלהו בחדא מחתא מחתינהו ולמדנו שהמרחיק רגל האל"ף התחתון מן הקו האמצעי פסל שזהו שלא יכתוב אלפין עינין שבהרחיק הרגל ההוא מן הקו האמצעי נראית עין הפוכה כמו שפירשו זה האחרונים ז"ל עם היות שרש"י ז"ל נראה שפירש שכתב עי"ן במקום אל"ף מפני שדומין בקריאתן והר"ם מקוצי ז"ל פירש בענין אחר כמ"ש בספרו וכן צדין גמלין אם הרחיק הראש שאחורי הצדי ממנה ישאר גימל וכן בחתין ההין אם הרחיק הקו השמאלי מן הגג תהיה דומה לה"א וכן יש אחרים שלא הזכיר התנא דלאו כי רוכלא ליחשוב וליזיל שאם הפריד הקו הקטן מן הפ' מלמעלה הנה תדמה הנשאר לצד ימין כמו נון אלא שהתנא הזכיר קצתן וילמוד סתום מן המפורש והכלל שכל הקוין צריכין להיות מחוברין כדי שתהיה האות שלמה ולא תדמה לשתים וכן המ"ם פתוחה אם לא תהיה הקו השמאלי מחובר בה מלמעלה הנה תראה הנשאר לצד ימין כמו נו"ן והקו האחר ז' או ו' כמו שאם חברה למטה בפתיחתה פסל כן אם הפרידה מלמעלה בסתימתה פסל ובודאי במ"ם סתומה שהרחיק הקו השמאלי מן הגג פסל ואפי' לר"ח דהא איהו גופיה אמר דמם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים ואם לא היתה סתומה מכל צדדיה לא היתה עומדת בנס ואיהו לא קאמר אלא שאם כתב מ"ם פתוחה במקום מ"ם סתומה כשר וכן בהפך אבל אם כ' מ"ם סתומה ולא חברה מכל צדדיה ודאי פסל שאין זה דומה לא לפתוחה ולא לסתומה ואין אומרין בכיוצא בזה להראות לתינוק לא חכם ולא טפש שהרי אפילו טפש שבטפשים יקראנה מ"ם שהרי אין פסלותה מפני שדומה לאות אחרת אלא שאינה כתובה כהלכתה ולא אמרו להראותה לתינוק אלא בו' הדומה ליו"ד כההיא דויהרג דבפרק הקומץ רבה (מנחות כט:) וכן הביא זה הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' תפלין) וכן בביתי"ן כפי"ן ובדלתי"ן רישי"ן שאם אין התינוק יכול לקרותה כתקנה פסולה וזהו להחמיר ולא אמרו זה להקל שאם יש לה פסול מפני דבוקה אם לאות אחרת אם לה בעצמה שתכשר מפני קריאת התינוק וכן ודאי אין להכשיר האל"ף שאין הרגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף שהרי מפני הפרוד לא יטעה לומר שהיא עי"ן הפוכה ולא אמרו אלא באות שדומה לאות אחרת בשלמות כגון ו' שאם קצרה הרבה תדמה ליו"ד לגמרי וכן הבי"ת בחסרון יציאת הקו התחתון לאחריה תדמה לכ' גמורה וכן הד' בחסרון יציאת הגג לאחור תדמה לרי"ש גמורה וכן בהפך וגם מדלתי"ן רישי"ן ומרישי"ן דלתי"ן דקתני בברייתא יש להוכיח דלעכובא קאמר שהרי אם שינה הד' שבאחד שבק"ש לרי"ש או רי"ש שבלא תשתחוה לאל אחר לד' מחריב את העולם וא"כ בה' וקו"ף שחבר הרגל השמאלי לגג פסל דהא קתני בברייתא ההי"ן חיתי"ן בהדי הנהו אחריני דהוו לעיכובא וקו"ף וה"א חד טעמא אית להו לתליית רגליהן מפני פתח לתשובה בה"א איתא בפ' הקומץ רבה ובקו"ף בפ' הבונה. ובפ' הקומץ רבה שיילינן על תליית הה"א ולעיילוה בהך כלומר בפתח שלמטה ומהדרינן לא מסתייעא מילתא כדריש לקיש דאמר מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ וכו' וה"נ בפ' הבונה שיילי' גבי פתחא דקו"ף וליעול בהך מסייע ליה לר"ל וכו' וא"כ הקוף יש לה שני פתחים א' למעלה שהקו השמאלי אינו נוגע לגגה והשני שאינו נוגע לקו שבצד ימין וכמו שאם נסתם זה שבצד ימין פסולה כן בפתח שבצד שמאל וכל שכן הוא לפי שהוא קרוב לרי"ש שהוא רמז לרשע ומיוחד לתשובה ושמעתי שיש מי שהורה שאפי' אות הה"א אם נתחבר לגג של מעלה לא פסל בדיעבד והביא ראיה מדאמרינן (בפ' הקומץ רבה) אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דחטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר חי ברומו של עולם ותלו ליה לכרעיה דה"א כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי וכו' ומדקאמר לספרי דוקאני נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר ואין זה נכון בעיני שהרי נזכר זה בברייתא שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן והוכחתי למעלה דלעיכובא קאמר וכן נראה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תפילין) והראיה ההיא יש לדחותה בשני פנים האחד לומר שהיו מדקדקים דחטרי לגגו דחי"ת וזה למצוה ואעפ"כ היו נזהרים לתלות כרעיה דה"א ולא היו מקילין בזה לומר שאפי' תגע בגג לא תדמה לחי"ת שהרי אין חוטרין אותה כמו שחוטרין לחי"ת והביא ראיה שכן ראוי לעשות לפי שהתלייה היא לעיכובא ואינה כדי שלא תדמה לחי"ת לבד אלא שהיא פתח לתשובה כדבעא מיניה ר"י נשיאה וכו' עוד אפשר לדחות הראיה ההיא בדרך אחרת ולומר שגם התליי' שהסופרים הדייקנין ההם היו עושין היתה למצוה כי הם לא היה די להם בהפריד כרעיה דה"א מן הגג כחוט השערה אלא היו תולין אותה הרבה כדרך שעושים הסופרים בכתיבת הגט בה"א דלמהך להרחיק כרעיה מן הגג הרבה כדי שלא תדמה לחי"ת ויהיה נראה למחך כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פה:) ואע"פ שכל שלא תדמה לחי"ת כשר הם מדקדקים להרחיקה הרבה שיהא פתח נראה לעינים וזה הענין הוא למצוה לעשות פתח גדול לתשובה אע"פ שאינו לעיכובא כל שנפרדת כחוט השערה ובספר יו"ד כתוב (בסימן רע"ד) וז"ל וכן כל האותיות צריכות להיות גולם אחד לכן צריכות כולן ליגע כגון הנקודה בשין ועין ומה שאחורי הצד"י ובאחת שאינה נוגעת פוסלת כל הספר זולתי הה"א והקו"ף שאותן לבד אין להם ליגע ואם נוגעות פסל עד כאן לשונו והרי זה מבואר כמו שכתבתי:

Teshuva 121

עוד שאלת להאיר עיני' כמה שנהגו בארצות ההם היתר לחלוב הפרות ביום טוב עם מעט פת וימלאו בזה חביות ויורות חלב וכדי שבזה נמצא לראב"ע שבל עטיניו ימלאו חלב ביום טוב ואם בעד שנאמר משקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכל אשר יחלבו בקדרה עם כזית פת שאותו המין רבה ממנה או שנקח זה לצורך יו"ט דוקא ולא יותר וכן אם יוכל לומר לכל אדם מבני הבית ולשכניו לכו והציל לכם ובזאת ההערמה ירבו לחלוב ואיני חושב דההיא דסוחטין בפגעין או בפרישין (שבת קמד) יהיה בדבר שאין לו שעור וכן איני חושב שאם אמרו (ביצה יא) גבי חלבים או עורות התירו סופן משום תחלת שיהיה דין זה בחלב שאפילו לדבריהם די להם בכוס אחד שיהיה מגת כוסם ולהרבות כל כך יש תמה. זאת ועוד אחרת שאחרי החליבה הם מוציאין החמאה מתוכה בי"ט וכמ"ש כי מיץ חלב יוציא חמאה וזאת הברירה לצורך חול היא נעשית ולאוצר בודאי ולסחור סחורתם ואין לי להאריך בענין מגבן אם יש בזה משום בונה או מחבץ דההיא בקיבה דוקא שאיני נכנס בזה אלא משום בורר ואם לדמות לאסורייתא דאושפיזכני' (ביצה יב:) או לא שגם שם לשעה וזה נוהגין להיתר גמור עד שבאין מזה בשבת לקרות שכנתה הישמעאלית שתחלוב חלבה וזאת נראית פרצה וכ"ש במקום שהתורה חתומה להם. וכן בענין לולב שהעלו בגמ' (סוכה לג.) דלולב אין צריך אגד אלא משום זה אלי ואנוהו אם יאגוד אותו בי"ט בעניבה או בקשירה במשיחה אם תחשב קשר של קיימא או לא דאפילו לפי דעת הנוהגים בזה משום מצות זה אלי ואנוהו איכא חיובא ואם צריך לגעור בנוהג המנהג הזה או לא עד כאן דבריך:

תשובה אין ספק שמה שנהגו לחלוב הפרות בי"ט עם מעט פת ולמלאות בזה חביות שזה איסור גמור והעושה כן חוששני לו ממלקות דאע"ג דנקיטינן כרב חסדא דאמר בפרק חבית (שבת קמד:) מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה כלומר שיש בה אוכל אבל לא לתוך הקערה כלומר שאין בה אוכל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וה"ל כשחולב לתוך הקדרה כמפרק אוכל מתוך אוכל ושרי וכמו שפסק הרי"ף ז"ל ורבינו האיי גאון ז"ל והעמידו דברי ר"ח בי"ט דוקא אבל לא בשבת אע"פ שדברי שמואל בסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אפי' בשבת הם היינו משום שהאשכול מותר בשבת לאכילה אבל הבהמה שאסו' בשבת שמחוסר' שחיטה גם חלבה אסור משום מוקצה כמוה ומה שאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד לא להשוותם לגמרי אלא לומר שכמו שהוא מתיר באשכול לתוך הקדרה בשבת משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי יש ללמוד היתר בי"ט לחלוב לתוך הקדרה ורבינו תם ז"ל מוסיף לומר דבשבת אף החליבה בעצמה אסורה אע"ג דלית בה משום מפרק דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי מ"מ כיון שהבהמה אסורה הוה ליה כפסולת והחולב חייב משום דהוי בורר אוכל מתוך פסולת והפסולת מרובה וכ"כ בתוס'. אבל הרמב"ן ז"ל סובר שאין הבהמה נחשבת פסולת כיון שהיא ראויה לחולה ולכותים וגם אין החלב אסור משום מוקצה אע"פ שהבהמה אסורה שכיון שהמוקצה היה מעצמו ועתה נסתלק מן החלב מבלי שנעבדה בו עברה ואפילו בשוגג ממילא הותר והביא ראיה לזה מדאמרינן בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרי' לה משום מוקצה וגם הרשב"א ז"ל כתב שנראין הדברים דלחלוב לתוך הקדרה אפילו בשבת מותר אלא שכבר הורו הגאונים ז"ל לאסור ולהם שומעין הלכה למעשה ע"כ. אמנם פירש לתוך הקדרה שהוא מות' כשיש בה אוכל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי זהו כשבא לתוך האוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר^*( או"ח סי' תקה ס"א:) מפני פרוסה אחת שנותן בכלי ולשון רש"י ז"ל לתוך הקדרה לתבשיל לתקנו דמוכחא מילת' דנאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל דאין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מתוך אוכל אבל לא לתוך הקערה דזמנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתו אינשי לא מוכחא מילתא והוי אסורא עכ"ל וכן הוא ודאי דהא לא קאמר שמואל אלא סוחט אדם אשכול של ענבים ולא קאמר סוחט ענביו וכן רב חסדא יליף מינה חולב אדם עז ולא קאמר כל עיזיו. וה"נ משמע מההיא דאמר רבי ירמיה (שם) כתנאי המחליק בענבים לא הוכשר ר"י אמר הוכשר פי' נחתום המחליק ככרותיו בענבים שסוחט מעט על הככר להחליק ופליגי אם הוכשר כל אשכול ואשכול במשקה הנסחט ממנו על הככר וקס"ד דרבי ירמיה דפליגי במשקה הבא לאוכל שת"ק סבר אוכל הוא ולא משקה ומשום הכי לא הוכשרו הענבים ור"י סבר משקה הוא והוכשרו ורב פפא דחי ואמר דכולי עלמא משקה הבא לאוכל אוכל הוא והכא במשקה העומד לאבוד קא מפלגי וכולי כ"ה גרסת הגאונים ז"ל ורש"י גריס לאו אוכל הוא ואתיא דרב פפא דלא כהלכתא דהא קיי"ל כרב ושמואל דאוכל הוא ולכן הסכימו האחרונים ז"ל שגרסת הגאונים ז"ל עקר ופירושה דר' ירמיה סלקא דעתי' שסחיטת הענבים נותנת טעם בפת והוי משקה הבא לאוכל ופליגי אי אוכל הוא ואינו מכשיר או משקה הוא ומכשיר ורב פפא ס"ל דאי הוה נותן טעם בפת אוכל הוא ולא היה מכשיר אלא הכא אין משקה זה נותן טעם בפת כלל אלא בעוד שהוא לח האור מהבהבו ושורפו ונמצא שאינו בא לאוכל ואין עושין כן אלא כדי שלא ישרוף האור פני הלחם ומשום הכי מכשיר אע"פ שהולך לאבוד ומ"ד לא הוכשר קסבר דכיון שהוא משקה העומד לאבוד לאו משקה הוא כך פירש הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיף לבאר בטעמ' דמאן דאמר לא הוכשר משו' דאע"ג דהולך לאבוד לבסוף מ"מ השתא מחליק הוא בהן את הפת וליפותו הוא דקא עביד הילכך כמשקה הבא לאוכל דעלמא הוא ואוכל הוא ואינו מכשיר. הנה כבר נראה מבואר שאפילו מעט המשקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא אא"כ מתערב באוכל או נותן בו טעם או שהיה הפת צריך לו ליפותו ולהחליקו וא"כ בזאת החליבה שעושין אילו בנתינת מעט פת בכלי אין הפת צריך לכל זה החלב ואין כל החלב מתערב באותו פת ולא נשאר בו ואפי' טעם אינו נותן בו דהא שבע ליה במעט חלב היוצא ראשון עליו ולכן לא הוה משקה הבא לאוכל ולאו כאוכל הוא והוה לי' מפרק גמור שהוא תולדה דדש ולא הותר אפי' בי"ט אלא בגונח לינק בפיו מן הבהמה דהוי מפרק כלאחר יד והתירו לו משו' צערא כדאפסיק' הלכת' כר' מרינוס דאית ליה הכי כדאיתא בכתובות (ס.) ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"י בפרק כלל גדול (שבת עה.) גבי חלזון ואמרי דאין דישה אלא בגדולי קרקע זהו למעוטי חלזון ודגים שגדלים במים אבל בהמה בכלל גדולי קרקע היא כיון שנזונת ומתגדלת מן הקרקע כדאמרינן (ב"ק נד:) גבי כסף מעשר דכתיב בבקר ובצאן וכו' מה להלן פרי מפרי וגדולי קרקע וכן בפרקא קמא דחגיגה קרי לחגיגה דבר שגדולו מן הארץ והא דאמרינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פט.) מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע וכו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולי קרקע וכן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ:) ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר מברכין עליו שהכל נהיה בדברו כבר כתבו התוספת בפרק הפועלים דהכל לפי הענין דבהמה קרויה גדולי קרקע משום שנזונת מן הקרקע אבל התם דכתיב דיש ובברכות לגבי פירות האילן לא קרי גדולי קרקע אלא דבר הגדל מן הקרקע ולפי זה אע"ג דקיי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע חולב חייב משום מפרק דגדולי קרקע היא וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח) וז"ל הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי זה תולדת הדש החולב את הבהמה חייב מפני שהוא מפרק עכ"ל והא דתנו רבנן בסוף פרק המצניע (שבת צה.) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד בי"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו חייב אלא משום שבות לא פליגי רבנן אלא בהמכבד ואילך אבל רישא דקתני החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת דברי הכל היא. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב דוקא בשבת אבל בי"ט ליכא למימר דהוי אסורא דאורייתא אפילו לר"א דהא מלאכת אוכל נפש עצמה היא ומותרת בי"ט מן התורה והא דאמרינן בפרק ר"א דמילה (שבת קלד.) דמגבן אסור משום דאפשר לעשותו מעי"ט איסורא דרבנן קאמר דאלו מן התורה ודאי שרי ולא מפלגינן בין אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם כדאיתא בביצה (כח:) ובמגילה (ז:) וכ"ש חולב דלא אפשר מעי"ט וכי קתני הזיד בי"ט אמכבד ואמרבץ בלחוד קאי. ומיהו למאן דלית ליה הואיל אליבא דרבי אליעזר בפסחים (מח.) משכחת לה בחולב מי"ט לחול אי נמי לכ"ע בחולב בהמה טמאה לכותי ומחבץ ומגבן כגון שהעמיד בשרף הערלה וביין נסך וברודה חלות דבש נמי כיון דסבר ר' אליעזר יער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור דתלישה בי"ט אסורה מן התורה ואפילו בדברים שאי אפשר לעשותן מבערב כגון תותים ותאנים ובירושלמי מפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטי' כל זה כתב הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספת דהזיד בי"ט לא קאי אחולב ומחבץ ומגבן ושכך כתב ר"ח ז"ל ועוד כתב הרא"ש ז"ל דרודה חלות דבש למאן דאית ליה הואיל מיירי כגון שרודה סמוך לחשכה דלא חזי לאורחים אי נמי בדבש והדביש דלאו בר אכילה הוא או שהוא אסור בהנאה. סוף דבר דלכ"ע חולב בי"ט לתוך הקערה או לינק בפיו דהוי כמו לתוך הקערה איכא אסורא דרבנן ולא התירו אלא לינק בפיו בגונח ומשום צערא כדאמרינן ביבמות בפרק חרש (קיד.) אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין חלב מן הבהמה בי"ט אבל לא בשבת ומפרש התם דכיון דמפרק כלאחר יד הוא כיון דאיכא צערא בי"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן ואע"ג דלא קיי"ל כא"ש אלא כר' מרינוס שהתיר בגונח לינק בפיו אפילו בשבת מ"מ למדנו מדאבא שאול דאפילו בי"ט לא הותר אפילו בפיו אלא היכא דאיכא צערא ואע"פ שהוא צורך היום וכ"ש לתוך הקערה שהוא מפרק גמור שלא יהי' מותר אפילו לצורך היום שאם הותרה מלאכת אוכל נפש לצורך היום לא הותר לסחוט את הפירות להוציא מהן משקין אפילו לצורך היום ואפילו זבו מאיליהן אסרו גזרה שמא יסחוט וכ"כ הריא"ף ז"ל בתשו' הביאה הרמב"ן ז"ל בחידושיו. א"צ לומר באלו שחולבין לתוך הכלים לצורך חול שהוא איסור גמור ומעט פת שנותנין בכלי לא מעלה ולא מוריד כמו שהוכחתי למעלה. ואפילו לפי טענתם שחושבין זה כבא לאוכל כיון שחולבין לצורך חול איכא טירחא יתירה שלא הותרה בי"ט לצורך חול ולא דמי לממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד (ביצה יז.) וכן למולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכ' אחת (שם יא:) דהתם הכל עושה בבת אחת ואין שם אלא חדא טרחא וכן לשון הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' שביתת י"ט) אבל בכאן שאחר שחולב לצורך היום טורח לצורך חול לא הותר שהרי בממלא תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לככר אחת והוצרכו לטעם מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא והערמה שהתירו למליחה אינה בכאן שאין טעם להיות בוחר בחלב זה מבזה וכן מה שמוציאין החמאה מן החלב גם זה אסור ^*( רמ"א או"ת סי' תקי ס"ה:) משום בורר דהרי הוא כמחבץ שהוא המעמיד חלב בקיבה וגם זה מעמיד שומן החלב ונעשה חמאה ע"י טורח גדול וראוי ליאסר ואפילו ע"י כותי דאמירה לכותי שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא אסורא דרבנן דקרו ליה שבות דשבות אסור ולא התירוהו אלא במקום מצוה כמ"ש הריא"ף ז"ל בהלכות (בפ' ר"א דמילה) גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה וגם הרמב"ן ז"ל כתב שלא בכל מצוה התירו אלא דוקא במילה שהיא עצמה דוחה את השבת ודחה סברת בעל התרומה שהתיר לומר לכותי להדליק את הנר לסעודת שבת שהרי אסרו לכותי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום למי שבא בשבילו בשאין במינו במחובר משום גזירה שמא יאמר לו לך והבא אע"פ שאפילו יאמר לו אינו אלא שבות דשבות דהא תחומין דרבנן ואפילו במקום פסידא נמי לא התירו אמירה לכותי דהא תנן (שבת קכא.) כותי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה אע"פ שאין בכבוי אסורא דאורייתא לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקיי"ל כותיה כדאפסיקא הלכה כר"ש בכל מילי דשבת וכמ"ש הריא"ף ז"ל בסוף המסכתא והוכיח הרמב"ן ז"ל דלאו בדין מוקצה בלחוד קאמר אלא בכל איסורי שבת קיי"ל כותיה ובמועד קטן (יב.) תליא לגבי חולו של מועד דכל שאינו עושה אינו אומר לכותי ועושה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אע"פ שדעתו שאין מלאכה אסורה בחול המועד אלא מדברי סופרים:

Teshuva 122

ומה ששאלת עוד בענין לולב שהעלו בגמרא (סוכה לג.) דלולב א"צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו אם אגד אותו ביום טוב בעניבה או בקשירה במשיחה אם יחשב קשר של קיימא או לא ואם צריך לגעור במי שנוהג כן:

תשובה דבר זה כבר מבואר לריא"ף ז"ל בהלכות פרק לולב הגזול שכתב ז"ל והשתא דקיי"ל לולב א"צ אגד אי לא אתנחיה בהושענא מערב י"ט מנח ליה בי"ט וש"ד וכי אגיד ליה בי"ט לא אגיד ליה אלא כאגודה של ירק ששוזר שני קצוות של הוצא ונעיץ ליה מלרע גבי הושענא א"נ עניב ליה מיענב עכ"ל. וכונתו שאם היה צריך אגד הוה מתסר משום מלאכה ואפילו בעניבה ובקשר שאינו של קיימא כיון דבלאו הכי לא מיתכשר וכדתנן גבי הדס שענביו מרובין מעליו ואין ממעטין אותו בי"ט אע"פ שאין במעוט העלבים ההם מלאכה אלא מפני שמכשירו למצוה אבל השתא דקיי"ל אין צריך אגד לאו כלום קא עביד דהא בכל חד וחד לחודיה נפיק ולזה כל שאינו עושה קשר של קיימא אלא כדרך שכתב הריא"ף ז"ל ששוזר שני ראשי ההוצא ונועץ אותו למטה כדרך שעושין באגודה של ירק שרי והר"ן ז"ל גורם בלשון הריא"ף באגודה של ירק בב' ופירש שצריך שיהיה אוגד אותו באגודה של ירק משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הוא והוי דומיא דמאי דאמרי' (שבת קיב.) רבי ירמיה הוה קא אזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית אפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עלויה וכן בעניבה מותר דלא קיי"ל כר"י דאמר בפ' ואלו קשרים עניבה גופה קשירה היח אלא כת"ק דפליג עליה התם וסבר דלאו קשירה היא ומותרת אפילו לכתחלה ולא גזרינן עניבה אטו קשירה דעניבה בקשירה לא מיחלף כדאיתא התם אבל בקשירה גמורה קשר של קיימא היא ואע"פ שאין צריך לו אלא לימי החג מ"מ כיון שאינו צריך לאחר החג להתיר הקשר מבטל ליה התם ואפי' אם היה צריך הלולב וההדס מסלק אותו מבלי שיתיר הקשר וכי האי גונא חשיב קשר של קיימא כדאמרינן התם בגמרא גבי חוטי שבכה מהו דתימא משלף שלפא ליה קמ"ל דאשה חסה על שערה ומישרא שריא ליה וכתב רש"י ז"ל דבשל פסיקיא נמי איכא למימר הכי מהו דתימא מחתא לה דרך רגלה ויוצאה קא משמע לן דלא עבדא הכי משום צניעותא ע"כ והכא ליכא למימר כי הנהו טעמי ואין ספק דמישלף שליף ליה ונשאר הקשר אלא כיון שאינו מעשה אומן אע"פ שהוא קשר של קיימא אינו חייב אבל פטור אבל אסור כדאמרינן בגמרא (שם) גבי סנדל הא דתני חייב בדטייעי דקטרי אושכפי והא דתני פטור אבל אסור בחומרתא דקטרי אינהו כמ"ש בהלכות לרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' שבת). ומה ששאלת אם יש לגעור במנהג זה אם לאו דבר פשוט שכיון שהוא אסור שאין מניחין אותם לנהוג כן כדאמרי' בפ"ק דראש השנה (טו:) גבי מעשר חרובין כי נהגו במקום אסורא מי שבקינן להו אמנם אם לא ישמעו לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין:

Teshuva 123

עוד שאלת זה לשונך בזמן מורי החכם רבי יוסף בן מניר ז"ל נחלק עם אנשי דורו באשה אלמנ' שאמר עליה איש אחד שנתקדש' לו והוציא קול שיש עדים בדבר שקדשה אלא שיצאו מן העיר לא הרחיקו יותר ממהלך שני ימים ועתידין הן לחזור והיא מכחשת אותו שלא נתקדשה והמקדש אומר יבאו עדים ויעידו מי חיישינן דעבידי אינשי דמקדשי בצנעה וכ"ש כשהיא אלמנה שאינה רגילה לעשות הארוסין בפרסום מי אמרי' דההיא דקדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ומסיק התלמוד (קדושין סה.) כגון שטוען ואומר קדשתיך בפני עדים והלכו להם למדינת הים ההיא בטוען הלכו למד"ה שר"ל מקום רחוק ואינו מייחד עדיו שיהיו ניכרים אבל אם ייחד עדיו והם ניכרים להם לא ליחוש עד דיחקרו מלין הב"ד בזה ואין לחוש משום קדושי אחותה או אם בא אחר וקדשה קדושי ודאי דמה לנו להשבית הקול כיון שהב"ד עוסקין באותו ענין ומההיא דאמרינן (שם יב:) עדים בצד אסתן ותאסר אין שום הוכחה כאן דההיא ר"ל שיש כאן אומר שקול יוצא שם שיש עדים בדבר ולהכי משני עדים בצד אסתן ותאסר הא אם יודעין בברור או טוענין בברור שיש עדים סמוכין לכאן שאין לנו לזלזל בדבר עד יבא ויורה צדק לנו עכ"ל:

תשובה נראה שהקול שהוציאו על אותה אלמנה לא הוחזק בבית דין שזהו שיחקרו ב"ד על הקול אם הוא קול הברה בעלמ' או אם הוא קול גמור כפי אותן הדרכים המוזכרין בפ' המגרש (גיטין פח:) גבי הא דתנן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו אקודשת ואמרינן בגמרא אמר רבא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית מתקדשת היום ואקשינן ודלמא לא אתקדשה אימא פלונית נתקדשה היום וכן הזכירו שם דרך אחרת אמר ר"ה אמר רב לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה ושני הדרכים האלו הביאם הרי"ף ז"ל בהלכות ולכן אם חקרו ב"ד הקול איך הוא והוחזק באחד משני דרכים אלו חוששין לו אבל אם לא הוחזק בב"ד אין חוששין לו כדאמרינן התם (פט:) אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ואין בזה חולק וכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהל' אישות) וז"ל האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכל קול שיוצא שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות לה ואומרות פלונית נתקדשה היום. שמעו אותן אומרות פלו' תתקדש היום אין חוששין לה שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה וכן אם באו ואמרו ראינו כמו שמחת ארוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת עכ"ל והרמ"ה ז"ל כתב שלא הוחזק הקול אלא כגון שמגיעין לאחד ששמע מפי השנים שהלכו להם למ"ה והם שנתקדשה בפניהם ואע"ג דליתנהו לדידהו דלסהדו בה בבי דינא כיון דאיכא חד דשמע מפומייהו חיישינן לה ואע"ג דליכא עדי נרות דולקות ומטות מוצעות דכי בעינן הכי היינו היכא דליכא דשמע מפי עדי הקדושין והראיה דהנך פלוני ופלוני שהלכו למ"ה עדי הקדושין גמורין הוו מדאמרי' בלישנא קמא דרבי אבא עד שמגיעין לדבר הברור ומתמיהין עלה דבר הברור עדות מעליא הוא והדר אמרינן בלישנא בתרא דאמרי דשמעו מפלוני ופלוני והלכו להם למ"ה דמשמע דלאו דאיכא עדי קדושין דמסהדי קמן דאיתקדשה באנפייהו אלא דאיכא דשמע מפומייהו ואע"ג דליכא אלא חד דשמע מפומייהו סגיא ובהכי איתחזק קלא א"נ דאיכא תרי חד מינייהו מסהיד ששמע מפי אחד מעידי הקידושין והאחר מסהיד ששמע מפי עד השני מעדי הקדושין ולזה הסכים הרשב"א ז"ל שלא הכשירו בזה אלא עד מפי עד אבל לעולם בעינן שנים אחד ששמע מפי אחד ושני ששמע מפי אחר והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם נבדק השם ונמצא מפי נשים מפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בו אלא עד מפי עד ע"כ. ובקול זה אין נראה שיהיה בו דבר מן הדרכים האלו אלא שאיש ההוא אומר על האשה ההיא שהוא קדשה בצנעה בפני עדים שהלכו להם ואינם כאן והוא המוציא הקול והיא מכחשת אותו ולכן אין בדבריו ממש ואין מעכבין אותה מלינשא והיא תחוש לעצמה שאם לא תאמר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שתוכל לינשא שיבא אחד ויוציא קול עליה שהוא קדשה בפני פלוני ופלוני שהלכו להם לעיר אחרת ותצטרך להמתין עד שיבואו העדים אלא ודאי אין חוששין לדבריו כיון שהיא מכחשת אותו ואע"פ שמיחד עדיו דההיא דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כי האי גונא היא שאומר בפני פלוני ופלוני קדשתיך ומזכיר אותן ואין חלוק בין אם הם במקום קרוב או במקו' רחוק כל שאינן כאן וכן לשון הרמב"ם ז"ל והלכו להם העדים למדינה אחרת וכן לשון הגמ' מוכיח בפ"ק דקדושין (יב.) גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ורב חסדא היה מתירה לאחר מפני שראה שאין בו שוה פרוטה ולא היה חושש שמא בשעת הקדושין היה בו שוה פרוטה ועתה הוזל ואמרי ליה רבנן לרב חסדא והא אמרי דאיכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה בה שוה פרוטה השתא מיהא לא איתנהו הכא לאו היינו דאמר רב חנינא עידיה בצד אסתן ותאסר נראה מלשון זה דכל שאין העדים כאן הרי הוא כאלו הם רחוקים הרבה ומדאמרינן והא אמרי משמע דהאי קלא לא אתחזק בבי דינא דאי אתחזק אפי' ר"ח מודה דחיישינן כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פט:) אלא קלא דלא איתחזק הוה ואע"ג דבעלמא לא חיישינן ליה הכא סברי רבנן דאיכ' למיחש ליה כיון דידעי ליה בודאי שהיא פשטה ידה ונתקדשה וליכא ספיקא אהא אלא אי אית בהו בקדושין שוה פרוטה ובכי הא חיישינן לקלא ואפי' קלא דלא איתחזק אבל לאחזוקי לכולה מלתא משום קלא דלא איתחזק הא ודאי לא וההיא דשבויה נמי דומיא דהא דרב חסדא היא שהרי היא שבויה לפנינו אלא דמספקא לן אי נבעלה או לא וס"ל לאביי ורבא דהתם נמי הוה חיישינן לקלא אע"ג דלא איתחזק אי לאו משום טעמא דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל באשת איש דליתיה לההו' טעמא לא נקל כיון דאיכא קלא כל דהו אבל בלא קלא כלל לכ"ע לא חיישינן שמא שוה פרוטה היה ואח"כ הוזל והיינו דאצטריכו למימר והא אמרי וכו':

Teshuva 124

עוד שאלת בענין שכונת בית הקברות שיש מקומות שנהגו לקבור הכהני' על הגבול כדי שאם הותר לו בכניסה תהא מותר לו ביציאה כי אולי יש לחוש אולי יצא בארוכה ואע"פ שיש בדבר זה סברות אי שרי ליה כולי יומא לטמויי מ"מ זה מנהג בעבור קרובי הכהנים אבל שלא לקבור כהן שמת בתוך מתי ישראל אינו לא מטעם מנהג ולא מטעם שום אסור ורבך נר"ו אמר לך שהרב רבי פרץ הכהן ז"ל קברו אותו בתוך בית הקברות ולא שלחו אותו אל הגבול:

תשובה דבר פשוט הוא זה ואין צריך לפנים ולמה לא יקברו הכהן בתוך מתי ישראל אם מפני הטומאה הא קי"ל כרבי יוחנן דאמר במסכת נדה (ס"א:) מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת [אדם] נעשה חפשי מן המצות ואין אנו מוזהרין עליו מלקוברו בתכריכי כלאים ודלא כרב אמי דאסר לקברו בכלאי' כמו שאנו מוזהרין על הקטנים מדכתיב לא תאכלו' קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כדאיתא התם ועוד שהוא עצמו טמא טומאה חמורה שאין למעלה הימנה שהנוגע בו אב הטומאה ואי אפשר בו להוסיף טומאה על טומאתו ובכיוצא בזה אף החיים הקרובים מותרין להטמא לאחר עמו כל שאינו מוסיף טומאה על טומאתו שזהו כשפי' דאז מוסיף טומאה כשנוגע במת אחר משום טומאה בחבורין. ואם מפני מעלת הכהונה שיהיו להם קברות מיוחדים זה לא שמענו אלא שאין קוברין רשע אצל צדיק כמ"ש בפרק נגמר הדין (סנהדרין מז.) בהרוגי ב"ד שאין קוברין אותן בקברות אבותיהם אלא שתי קברות מתקינין להם אחת לנסקלין ולנשרפין ואחת לנהרגין ולנחנקין ואמרינן בגמרא וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ואמר רבי חמא ב"ח מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש וכו' וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל וכתב הרמב"ן ז"ל שכמו כן צדיק וכשר בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד מופלג דאמרי' (מו"ק כהי) כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוה לארץ ישראל אמרי היכא נינחיה נינחי' גבי רבי חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה בישראל ובההוא צורבא מרבנן (שם יז.) אמרי עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו דעבד כרבי אלעאי וכו' ולכן איני רואה שיהיה שום טעם להצריך לקבור כהן על הגבול אם לא מחמת הכהנים הקוברים שלא יטמאו אחר שפי' מלקברו ומה שהעיד רבך נר"ו תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עלה וכן אני מעיד שכך היה מעשה:

Teshuva 125

עוד שאלת אם מן המקוה חסר מים מועטין בעת הקיץ אם מותר להמשיך לשם לתשלום מ' סאה כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות לטבול בנהר האם יש לחוש בזה שלא יבאו להתיר שאובה כלה או דילמא אין לחוש לזה דהא איכא מאן דשרי בשאובה כלה דהא כי אתא רבין א"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כלה טהורה בפ"ק דתמורה (ב:) שאע"פ שבפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סו.) גבי צנור יש מי שסובר בתוספת שאובה דאורייתא הרי לא עמדה סברתם דכולהו סברי שאובה דרבנן וכ"ה בהרבה מקומות וכיון דאית תנא דסבר במקואות דכולהו שאוב טהור א"כ מה שפשט ההיתר להוסיף שאובה על מי גשמים וכדמשמע בפרק הערל (יבמות פב:) מה לנו לחוש להך גזרה הלא טוב הצנע לכת:

תשובה אין ספק דלכולי עלמא שאובה כשרה ברביה והמשכה רצה לומר שאם יש במקוה כ"א סאה מי גשמים שהם רוב כמקוה ממשיך י"ט סאה מים שאובין לתשלום מ' סאה וכשר ורבי אליעזר ור' יהושע נחלקו בהמשיכוה כלה דר"א סבר דוקא ברביה והמשכה ורבי יהושע סבר אפילו כלה כשרה בהמשכה ומחלוקת זה הוא בשני של מקואות (מ"ז) דתנן התם המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים אם יש בו כמעט מים ישבר ואם לאו לא ישבר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה ופירש הרשב"א ז"ל אם עונת גשמים הרי הם נדונין משום שאובין כל שהניח בשעת קשור העבים וכ"ש כשהמטר יורד וכדאיתא בפ"ק דשבת (טז:) ולפיכך לר"א אם יש בו כמעט מים כלומר שיש במקוה קצת [מים] כשרים ישבר וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה אם אין שם מים לא ישבר דקסבר ר"א דשאובה שהמשיכוה כלה או רובה פסולה וכמעט דקאמר לאו דוקא מעט אלא רוב המקוה דהיינו כ"א סאין וכדר"א בן יעקב דאמר בפ"ק דתמורה (יב.) מקוה שיש בו כ"א סאין מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקן למקוה והן טהורין ששאובה מטהרת ברביה והמשכה וכל שאין בו מ' סאה קרי לה מעט לפי שאין בהן שלמות הכשר מקוה והיינו דקתני מועט ולא קתני כל שהו ורבי יהושע אומר בין שהניחן בשעת גשמים בין שלא בשעת גשמים בין יש במקוה מים בין אין בו ישבר או יכפה ובלבד שלא יערה ממש למקוה בלא המשכה דקסבר ר"י שאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקי"ל כר"י דר"א שמותי הוא וכדאסיקנא בפ"ק דנדה (ז:) דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרי ובפ"ק דתמורה גרסינן כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ומוכח התם דאפי' כולה קאמר ואית ספרים דגרסי' התם בהדיא שהמשיכוה כלה וממש"כ הרי"ף ז"ל בפ' ידיעות הטומאה בהלכות נדה נראה שדעתו לפסוק כן דאפילו כולה כשרה וכן דעת רבינו שמשון אבל רב אחא משבחא ז"ל פסק כראב"י דבעי רביה והמשכה דמשנתו קב ונקי וכן פסק הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל גם הרשב"א ז"ל כתב שלהם שומעין שהם רבים ואמרו להחמיר וממש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות מקואות) נראה שהוא רוצה לקיים את שתיהן שכתב שאובה שהמשיכוה כלה כשרה כגון שהיה שם רוב מי גשמים ועירה עליהם בלא המשכה לתשלום השעור ונפסלו כלם ואח"כ המשיכן כלם נמקוה הרי זה כשר כיון שמתחלה היו שם רוב ממי גשמים וז"ל הר"ם ז"ל וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים ומלא בכתפו ונתן לתוכו פחות מעשרים שנמצא הכל פסול ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחר ה"ז מקוה כשר שהשאובה שהמשיכוה כלה כשר הואיל והיה שם רוב כשר וכן כל כיוצא בזה. הורו מקצת חכמי המערב ואמרו הואיל ואמרו חכמים שאובה שהמשיכוה כלה טהורה אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרים וזה שהצריך רוב והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחו שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כלה טהורה ולפי דברי זה אם היה ממלא בכלי ושופך המים והמים נזחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקואות כשרים הם שהרי כל מים שבהן שאוב שנמשך הן ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר זה עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ומ"מ למדנו דברביה והמשכה לדברי הכל כשר ועושין מעשה ונקרא המשכה כל שנמשכין למקוה ברחוק ג' טפחים ^*( יו"ד סי' רא סמ"ה:) דפחות מכאן כלבוד דמי וכ"כ בספר עמודי גולה וכן עשיתי אני בסרקסטה מסברא אע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין לה שעור ואין נראה כן וטוב לעשות בדרך זה כיון שהוא כשר לדברי הכל מלטבול בנהר במקום רואים שמתביישת מבני אדם ולא תטבול כהוגן דמהאי טעמא אמרינן בפ' תנוקת (נדה סו:) אשה לא תטבול בנמל ומפני חשש זה אמרי' בפ' במה אשה (שבת סה.) דאבוה דשמואל עביד להו מפצי ביומי תשרי ופירשו המפרשים ז"ל דלצניעותא עביד הכי וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מקואות) ז"ל אשה לא תטבול בנמל מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו להצניעה טובלת בנמל עכ"ל. ועוד שבטבילת הנהר יש לחוש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין כההיא דאבוה דשמואל דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן קסבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלים ולא היה מניחן לטבול בנהר לפי שביומי ניסן מתרבה מהפשרת שלגים ואין מי גשמים מטהרין בזוחלין אלא באשבורן וס"ל כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת וכההיא דשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד ור"ח והרי"ף ז"ל פסקו כן אלא שר"ת ז"ל פסק כאידך דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיתברך והביא ראיה לדבריו מבכורות פרק מעשר בהמה (בכורות נה:) ולדבריו לעולם טובלין בנהרות אפי' כשמתרבים הרבה מחמת גשמים לפי שאין טפה יורדת מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ומ"מ כתב הר"ן ז"ל שאף הוא לא אמרה אלא בנהרות שאין מכזבין אבל במכזבין ליכא למימר בהו דמתברכי מכיפיהו והדברים עתיקין וראוי להחמיר כדברי הגאונים ז"ל ולכן טוב להמשיך מים למקוה כל שיש בו רוב מים כשרים שזהו יותר משהו מכ' סאה ואין לגזור שמא יעשו שלא בהמשכה או שלא ברביה שאין לנו לגזור מעצמנו יותר ממה שגזרו חכמים ואפי' כשאינן בני תורה לפי שהכשר המקוה לא לכל מסור כי אם לזריזין ולחכמים:

Teshuva 126

עוד שאלת קדרה חולבת שאינה בת יומא שבשלו בה בשר בשוגג ואחר הדחה גמורה אם יש לאסור אפי' בדיעבד לפי שאינן בני תורה והארכת בזה:

תשובה אם אתה שואל על הבשר והתבשיל שבשלו בקדרה דבר ברור שהוא מותר שכיון שלא היתה הקדרה בת יומא והודחה שלא היה דבר בעין נטל"פ הוא וקי"ל דמותר בדיעבד ואם אתה שואל על הקדרה מה דינה הנה כיון שהיא בלועה מחלב אסור לבשל בה בשר לכתחלה אע"פ שאינה בת יומא שאין נטל"פ מותר לכתחלה אלא בדיעבד וכן אסור לבשל בה חלב כיון שבשלו בה עתה בשר לפי שבלע בשר יתן טעם בחלב ואפי' אם לא תהיה ב"י ולא תאסור אותו בדיעבד מכ"מ לכתחלה אסור לבשל בה גזירה שמא יבשל בבת יומא אבל ירקות או מיני קטניות מותר לבשל בה ^*( רמ"א יו"ד סי' צג:) אפי' לכתחלה ואין לאסור זה מפני שהקדרה בלועה מחלב ובשר והוי הבלע אסור וראוי לאסור לכתחלה גזרה שמא יבשל בבת יומא לפי שכיון שהקדרה שבשלו בה הבשר היה החלב הבלוע בקדרה פגום שלא היתה בת יומא לא נעשת הקדרה בלוע מאסור בשר בחלב אלא שהיא בלוע מחלב לבד ולזה אסור לבשל בה בשר לכתחלה וכן מבשר לבד ולזה אסור לבשל בה חלב לכתחלה אבל דברים שאינן לא בשר ולא חלב מותר לבשל בה אפי' לכתחלה וזה מבואר בספר עמודי גולה ואם באנו לאסור את התבשיל אפילו בדיעבד או הקדרה מפני שאינן בני תורה אף לאסור להם ביעתא בכותחא ולא ישמעו לנו והלואי ישמעו במה שהוא אסור מן הדין ואין לי פנאי עתה להאריך יותר בזה זהו מה שנ"ל בשאלותיך ולא נמנעתי מלהאריך בהם ואם זקנתי ושבתי וכהו עיני ורפו ידי כי ידעתי את כל החסדים שעשית עם הותיק ר' יוסף בן מניר נ"ע רבך יגמלך האל טוב נאם החותם כ"א אדר דורש שלומך אני יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 127

פאטו בארץ לומברדיאה לרבי משלם די בלאניש י"א

שאלה מעשה היה בחורה אחת נשאת לבחור א' ועמד עמה כמו שמונה חדשים וישען על ביתו ולא יעמוד ונמצאת הבחורה בתולה כבראשונה ובעד זה היתה קטטה ביניהם ונכנסו מפשרים ביניהם שיעמדו יחד עוד בבית א' ארבעה חדשים כי אולי המקום גורם ועשו כן ועמדו יחד כמו ב' חדשים וירא כי לא יכול לה וברח לו למקום אחר ורבו הטענות ביניהם אח"כ נכנסו מפשרים ביניהם שיעמדו עוד י"ב חדש ואם בתוך הזמן ההוא יעשה מעשה אז טוב ואם אין שאחר הזמן ההוא שיגרש ושקרובי הנערה יעשו לו כל הוצאותיו בעת ההיא ולא אבה לעשות וזה הדבר עשו כ"פ והלכו שם נכבדים בעדו ע"ז וגם אביו שלח בעדו ולא רצה לבוא וגם שלחו לו בטחון משר העיר וגם שמו ת"ק פרחים ערבות שאם יבא שלא יעשו לו שום עכבה ולא רצה לבא כי היה רוצה לעגן הבחורה ואחר זמן היה שולח הוא כמה מפשרים שהיה רוצה לתת גט אם יתנו לו סך גדול כי אח הבחורה היה עשיר וזה שלח לאמר ע"י נכבדי הגליל כמה פעמים ואח הבחורה לא היה רוצה לתת הסך הגדול ההוא מצורף כי היה רצונם לנסות הבחור כ"פ והוא לא אבה ואבי הבחור היה עומד במקום רימנ"ו במקום שהבחורה ואמה ואחיה היו עומדים שם וקרובי הנערה כמו מורשים מהנערה היו תמיד מבקשים בביהכ"נ דייני ישראל על זאת הטענה ואבי הבחור היה בורח מזה והבחור לא היה במקום ההוא כי ברח כמש"א כי היה דעתו להשיג ממנה ממון רב ויום א' רצה אבי הבחור להעתיק דירתו מהעיר ההיא והמנהג לכל מעתיק דירה במקום ההוא ששולח הכרוז בעיר להודיע לכל שהוא יוצא מהעיר ואם יש לשום אדם תביעה עליו שיבא וישאל לו. וקרובי הבחורה כששמעו הכרוז הלכו ועכבו הכרוז כי אמרו שהי' דעתו לצאת משם כדי שיעגנו הבחורה או שישיגו מהן הון רב והמנהג לכל מי שמעכב הכרוז שהולך המעוכב לפני החצר או לפני השר ואם המעכב אינו מעכב בדין יפטרו למעוכב ובימים ההם נמצאו במקום ההוא מגדולי הקהלות ומהברורים וקרובי הבחורה באו לפניהם להתרעם על זאת הטענה והגדולים והברורים הנזכרים הכריחו לאבי הבחור שיקח בנו דיינים על זאת הטענה וכן עשו ואחר שלקחו הדיינים הלך אבי הבחור אל החצר לאמר שאין רצונו לשלוח הכרוזות כי רצונו להתעכב שם. והנה אלה הנכבדים מהקהלות קבעו להם זמן שילכו לפני הדיינים במקום א' שהדיינים יהיו שם ליום נועד ואבי הבחור והבחורה וקרוביה הלכו שם ליום הנועד ועשו בטחון לבחור שיבא שם שלא יכריחוהו לשום דבר והבחור בא שם ג"כ ובאו לפני הדיינין אשר בררו להם והדיינים היו מפשרים ביניהם שיחזרו החבור עוד זמן לראות אם יהיה לו כח והוא לא אבה ושלח מפשרים אחרים שיתנו ארבע מאות דוקאטין ויגרש מיד וקרובי הבחורה עדיין לא היו רוצים בזה עד שראו שהוא לא רצה לנסות החבור כי אמר בפיו שאם לא יעשה מעשה יהיה לו כלימת עולם ורצה לגרש ונתרצו לתת לו הסך ששאל וקודם שהובא במקום הדיינין עשה מודעא הכתובה בקונדרס החתימות וז"ל המודעא מעידים אנו פלוני ופלוני עדי חתומי מטה מה שהיה בפנינו בא' בשבת י"ז יום לחודש אב שנת ה"א קנ"ט לב"ע למנין שאנו מונין פה בעיר אנקונה היושבת על שפת הים ועל נהר פילי מי שינ"א איך בא לפנינו ר' יצחק ב"ר יחיאל ב"ר דניאל ופייסנו ואמר לנו הוו עלי עדים וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות וראיה שאני יצחק הנזכר מוסר מודעא בפניכם על ענין הטענות שטוענין עלי בילה דינה זוגתי בת מר יחיאל ב"ר יקותיאל וקרוביה שטוענין עלי שאתן לה גט מידי ואני מכריחני שאלך עמו בפאט"ו על ענין זאת הטענה כי שם נקראו הדיינים ואני חושש ומפחד פן יעשו לי כח בעל כרחי שאתן גט או שמא אהיה מוכרח נגד רצוני ע"כ אני אומר בפניכם שאם יעשו לי שום כח או אם אהיה מוכרח ליתן לה הגט שאני מבטל מעכשיו כל גט שאכתוב לה וכל דבר שאבטל מודעא יהיה בטל מעתה ג"כ שאם אבטל שום דבר שכל הבטולין יהיו בטלים והמודעא תהא קיימת ולא בטלה אם אהיה מוכרח לתת לה הגט והמודעא הזאת מבארת דעתי שאם אבטל המודעות אני הוא כמו אנוס בעבור שאין רצוני לתת לה גט בשום ענין ואנו העדים כתבנו וחתמנו שמנו בו לר' יצחק לזכות ולראיה שריר וקיים מנחם ב"ר יעקב דניאל ב"ר מנחם ע"כ. ואחר שנתרצו לתת הגט גלו המודעא לה"ר יצחק ב"ר מתתיה שנתמנה על ענין נתינת הגט וגם בקשו הסופר ועדים שיהיו נמצאים לעשות הגט וה"ר יצחק אמר למגרש שאם רצונו לגרש ברצון ולבטל המודעא שעשה והוא השיב שאם לא היה דעתו לבטלה לא היו מודיעין אותה וכמש"כ בקונדרס הראיות והחתימות ואז בטל כל מודעי דצריך וצוה לכתוב ולחתום ובפעם הראשונה ראה אבי המגרש שהיו באים אנשים למצוא עילה על הגט לפסלו וכעס עמהם והוציאם משם ואמר לכתוב גט אחר וכן עשו וצוה המגרש לכתוב גט אחר וכל מה שהיה צריך בבטול המודעות ואחר הלכו חוץ לעיר על שפת הים המגרש עם עדי הגט כי כן צוה ה"ר יצחק וה"ר יצחק הלך עם המתגרשת עד שהיו במקום נתינת הגט ובהיותם שם דודו של המגרש היה בוכה על נתינת הגט והשיב המגרש מה צורך לבכות אני נותנו בכח והשיב ה"ר יצחק מה רצונך לומר כי אין כאן כח שאין מי שיכריח אותך בזה לא שוטר ולא מושל אם תרצה לתת אותו ברצון תתנהו ואם לאו אל תתנהו. גם אם הבחורה הקפידה ע"ז כמ"ש בקונדרס הראיות והוא השיב כי רצונו לומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו הוא אינו רוצה אותה וכך אמר לו ה"ר יצחק שיבטל כל מודעי וכח כמש"כ בקונדרס הראיות והוא השיב הן ואז נתן הגט כמש"כ בקונדרס הראיות ואלו הדברים חתמו אותן זמן רב אחר נתינת הגט שלשה עדים והאחד מהם ה"ר יצחק שנתמנה על הגט ושני העדים החתומים על הגט רק שהאחד מן העדים הזכיר בחתימתו שאינו זוכר אם השיב הן אחר בטול המודעות ואח"כ קמו שני אנשים הא' שמו שבתי והא' שמו אליהו וחקרו עדי הגט איך נתן הגט ואמרו לפי דבריהם שהגידו להם שאמר המגרש שהוא נותנו בכח ושר' יצחק ב"ר מתתיה אמר לו יש לך לבטל כל מודעא ותתנהו ברצון והבעל לא ענה הן אלא שנתנו לה ואמר לה הא לך גיטך ומזה עשו שבתי ואליהו שטר וחתמו בו וגם א' מערי הגט שמו שמואל ב"ר בנימין חתם בו בלשון זה אני שמואל בר"ב מורה ומקיים ומאשר כל הכתוב למעלה ע"כ. ואחר שאמרו לו שהוא חתם כנגד עדותו הראשון חזר לראות אם כן הוא ומחק את חתימתו משם ואחר איימו עליו והפחידוהו שתקצץ ידו על שמחק חתימה ומחמת אונס חזר וחתם ואחר בא בתוך הקהל ונתנצל על זה שמחמת אונס חזר וחתם וקיים דבריו הראשונים ששמע הן וכל אלו הדברים כתובים בקונדרס החתימות והראיות ואחר זה נשאלו על זה המעשה הרבה רבנים והתירוה לינשא ונשאת על פי הוראתם ויש לה בנים מזה הבעל השני כמו שנראה מטענותם ושלחו אלי אחוה רעי גם אני ואם היות לא תהיה תשובתי רק כשרגא בטיהרא כי כבר נתמלא הבית הזה אורה מאותן התשובות מן החכמים והרבנים ההם אשר נשאת על פי הוראתם אבל אמנם לבל אשיב ריקם פני השואלים גם כי קנאתי בהוללים לצים חמדו לצון הם מאין ופעלם מאפע כי לא לרצון חשבו מזמה לתת האשה לשמצה בקמיה לשמה ולשורקה לא באמת ובצדקה ולכן אענה גם אני חלקי ואלהי צדקי ישמרני משגיאות וישלים חקי:

תשובה שנינו בפ' בתרא דנדרים (צ:) בראשונה היו אומרי' שלש נשים יוצאות ונועלות כתובה האומרת טמאה אלי לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר על חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואמרינן בגמ' איבעיא להו אמרה לבעל' גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנ' דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבא פליג עליה התם ואמר אדרבה דאפילו למשנה ראשונה דמהימנא התם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא דזמנין דתקיף לה מגברא מעיזה ומעיזה תו אמרילן התם מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמשלה א' תיובתיה דרבא והא הכא דלית לה כיסופא וקתני דמהימנא ומשלי קסבר רבא התם כיון דלא סגי לה דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה השמים ביני לבינך הא משנה אחרונ' תהוי תיובתי' דרב המנונא דהא הכא דידעה היא דבעל' ידע בה וקתלי דלא מהימל' קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרה זו היא סוגית הגמרא ונראה מסוגיא זו דרבא דפליג עליה דרב המנונא וסבירא ליה דאשה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו במידי דידע בה בעלה ואפי' למשנה ראשונה מפרש השמים ביני לבינך שאומרת שאינו נזקק לה כלל כמו שפירשו כן בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא הך אתתא רחיקא מן גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ולמשנה אחרונה אינה נאמנת כמו שאינה נאמנ' לומר לבעלה גרשתני ולמשנה ראשונ' נאמנת משום מיגו דכיון דהו' סגי לה למי' אין יורה כחץ שלא תעיז בו ואומר' השמים בינו לבינה שמעיזה בו קושטא קאמרה ולרב המנונא פירוש השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ והשמים יודעין מה שבינו לבינה כלומר שהוא דבר שבסתר ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונ' דהא כיון דלא ידע בה בעלה משקרה והנה נראה מסוגיא זו דלרב המנונא אם היתה טוענת בדבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אלשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני וקיי"ל כרב המנונא מדמקשינן בגיטין בפ' התקבל (גיטין סד:) גבי בעל אומר לגרושין ולהימנה מדרב המנונא ומתרצינן הני מילי היכא דליכא דקא מסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכן נמי בכתוב' (כב:) מקשינן מינה גבי ב' אומרי' נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ולהימנה מדרב המנונא וכו' וכן נמי ביבמות (קטז.) גבי היכי דמי קטטה ומדמקשי תלמודא מינה להדיא בכל דוכתא ש"מ דפשיטא להו דהכי הלכתא וכן פסקה הרי"ף ז"ל בכתובות ובגיטין וביבמות וכן הרמב"ן ז"ל בסוף הלכ' נדרים גם בסוף פ' המגרש (גיטין פט:) אמר ר"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא ושמואל פליג עליה ואמר דכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה וקיי"ל כשמואל דדוקא בפניו נאמנת ולא שלא בפניו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה"א ופי"ב מהלכות גרושין) וכ"ה הסכמת כל הפוסקים ז"ל ומה שקשה על סוגיא שהבאתי מפ' בתרא דנדרים מההיא דפ' הבא על יבמתו (יבמות סה.) גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דאמר ר' אמי היא נאמנת משום דהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה דמשמע דטפי אית לן להימנה כשהוא לא ידע ההיא כבר תירצוה הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו והרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים דההיא דרבי אמי הי' אינה טוענת על בעלה שיוציאנה אלא הוא בא להוציאה מפני ששהתה עמו עשר שנים ולזה אין לחוש לעיניה נתנה באחר וטענתם היא על הכתובה לבד שרוצה להוציאה בלא כתובה באמרו שמניעת הלידה היא ממנה והיא אומרת שהיא ממנו שאינו יורה כחץ לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו הוא טוען בברי שאומר שמכיר בה שמתקשה בשעת תשמיש או שמתהפכת כדי שלא תתעבר אפ"ה היא נאמנת כיון שטוענת עליו שאינו יורה כחץ והיא יודעת בזה יותר ממנו ומה איכפת ליה עליה מאחר שאינו מוליד ולזה אינו יכול להפסידה כתובתה וההיא דנדרים היא תובעת אותו תוך י' שנים שיוציאנה לפי שאינו יורה כחץ ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונה דחוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל יעשו דרך בקשה וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ו מה"א) שיעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי לך שתתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר תתבעי ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר הזה עד שיעשו פשרה עכ"ל ואפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו להוציא תוך י' שנים דלא עדיפא טענתה זו לה שאינה חייבת בפו"ר ממנו שחייב בזה שאין כופין אותו להוציא עד לאחר עשר שנים אבל לאחר עשר ובאה מחמת טענה אז כופין אותו להוציא כמו שכופין לבעל מחמת בטול פריה ורביה ויתן לה עיקר כתובה וכן כתב זה הרמב"ם ז"ל (בפרק הנזכר):

ולנדון שלפנינו באשה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ושכבר שהתה עמו בייחוד שמנה חדשים רצופים ואחר זמן זה שני חדשים אחרים ועדיין היא בתולה כיון שלא טענה כן בב"ד ובפני בעלה אינה נאמנת ואין כופין הבעל להוציא לפי שהיא צריכה לבא לפני ב"ד ושתאמר כן בפני בעלה וב"ד יחקרו את שניהם על טענתם ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעליך שמא מתוך איבה אי אתם נכנסין לחדר או שמא שומטת כר מתחתיו ועושין להם סעודה שמא מתוך שמחה ומאכל ומשתה יתנו דעתם זה על זה וכמ"ש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס וכ"ש בתולה שצריך להמתין זמן וזמנים כי יש בחורי' שאינם יכולי' בבתולה אם מחמת חולשת מזגם וצריכין לרופא יעשה להם תרופות שהרי אפי' הזקן שסר כחו יש לו רפואה כדאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי כדאיתא בפ' מי שאחזו (גיטין ע.) ובפרק שמנה שרצים (שבת קיא.) וגס סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו שנינו בפ' הערל (יבמות עט:) שיש לו רפואה אם מפני רכות שנותם וכשיגדלו יוסיפו אומץ אם מפני שיש בתולות שפתחן סגור חותם צר וצריכות לאשה חכמה תפתח אותו באיזמל ואין זה גנאי להם שהרי אמרו חכמינו ז"ל בפ' ד' אחין (יבמות לד:) תמר באצבע מיעכה כדי שתתעבר מיהודה בביאה ראשונה כי היתה עדיין בתול' דער ואונן שלא כדרכן שמשו וכן אמרו שם מעוכות של בית רבי תמר שמן ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה לא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פרוד חבורן ולומר שאינו יכול ושאין לו כח אנשים גם כי אם הבתולה רכת שנים כשתגדל יהיה פתחה פתוח לפי שהבוגרת פתחה פתוח שהרי דמו אותה בפ"ק דכתובות (יא:) למוכת עץ שאמרו בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ בין באדם ובפ' אלו נערות (כתובות לו.) אמרו שהבוגרת אין להטענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח כפי גרסת רש"י והר"ם ז"ל וכיון שהבוגרת פתחה פתוח כל שתגדל בבגרות יהיה יותר פתוח ותדמה לבעולה ואז יוכל לבא עליה כדרך כל הארץ ובכל אלו הדרכי' יוכלו הדיינין לדבר על לבה ולרצותה למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו לפי שקשין גרושין אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה להיות עמו עוד אין חוסמין אותה כל שאמרה כן בב"ד ובפני בעלה ויוציא ויתן כתובה דומיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה דאמרינן עלה בגמ' בפ' אע"פ (כתובות סא:) יוציא ויתן כתובה לא שיהיו כופין אותו על הגט שכבר הסכימו כל האחרונים ז"ל דבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין על הגט אבל כופין על הכתובה ומבקשין על הגט ואומרין לו שהוא חייב להוציא ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה הימנו ושרי למקרייה עבריינא אבל לעולם אין כופין אותו על הגט לא בשוטים ולא בשמתא זולתי באותן ששנינו בפרק המדיר (כתובות עז.) ואלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין וכו' וכן בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה כדמפרש התם וכן בההיא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמע התם דבכפיה קאמר וכן הוא בירושלמי דסבירא להו כרב ואמרו עלה מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן. וגם בזו פסק הרי"ף ז"ל כשמואל דאמר עד שאתה כופה אות להוציא תכפה אותו לזון. ויש שרוצין להוכיח מכאן דכל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה כפיה ממש על הגט קאמר דהא רב לא קאמר אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפיה ממש קאמר ואין זה נכון דלפעמים יש בלשון כזה כפיה על הגט ולפעמי' כפיה על הכתוב' ומבקשין על הגט דהא לישנא משמע הכי ומשמע הכי אלא דשמואל ידע דרב כפיה ממש בעי מימר משום טעמ' דירוש' מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכ"ה בירוש' שהקשו שם על הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן המדיר את אשתו וכו' עד יוציא ויתן כתובה כלומר כולי פרקין דהמדיר קתני יוציא ויתן כתובה וקס"ד שכופין ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיהה כלומ' בהנהו לא תני אלא יוציא ויתן כתוב' ופיר' כופין על הכתוב' ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט וה"נ משמע מדאמרינן ביבמו' (סד.) בההיא דשהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה ואי האי לישנא בכפיה על הגט משמע לעולם היכי פליגי עלה בפ' המדיר (כתובות עז.) שמואל ורב תחליפא אי כופין להוציא או לא הא מתני' היא אלא האי לישנא משמע הכי ומשמע הכי ואינהו פליגי בפירוש' דמתניתין הילכך כל דלא מפרש ביה כופין אין כופין על הגט דמספק לא שרינן אשת איש לעלמא שהרי גט מעושה בישראל נמי פסול אלא שכופין ליתן כתובה כיון דמשעבד לה ומבקשים ליתן גט ואי לא בעי לא משמתינן ליה דאין לך כפיה גדולה מזו וכ"כ ר"ת ז"ל בתשו' דליכא עליה אלא מצוה דרבנן כדי שלא תעגן שאומרים לו לגרש ואי לא עבדי רבנן הרחקה מיניה וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכי תימא מאי שנא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה אין כופין על הגט ובנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ותירץ הרמב"ן ז"ל דשאני ההיא דכיון שנאסרה בחיי בעלה לא נראית לו מעולם ליבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה אלא שכשנתכונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשין אי נמי דבחליצה הקלו יותר מן הגט וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח ז"ל (בפ' הבא על יבמתו) דמשום תשמיש לחודיה או משום מזונות לחודיהו אין כופין אלא מבקשין והא דאמרינן בפ' החולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול למכפיה לכנוס או לפטור היינו משום שמונע ממנה כל עניני אישות וכן הכריע הרא"ש ז"ל שבלא ראיה ברורה אין לעשות כפייה שלא יהא גט מעושה וכ"כ בספר אה"ע גם הרשב"א ז"ל כ' בתשובה שהטוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כלל כדרך כל הארץ שהיא נאמנת ומ"מ ב"ד באין עליה דרך בקשה וכו' ואם היא אינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש על כל פנים מפני טענה זו מבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה לגרש כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכול ב"ד לאיים עליו בדברי' בלבד ובלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו ויש מגדולי רבני צרפת שהורו שאפילו דין זה שאנו דנין שמבקשין מן הבעל ליתן גט ואם לא רצה שכופין אותו ליתן כתובה לא נאמרו הדברים אלא כשהיא אינה תובעת אלא הגרושין ואינה מזכרת פרעון הכתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש ועל כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלל דכיון שהזכירה פרעון הכתוב' אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן מעיזה פני' בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשו'. ומכל מש"כ הוא מבואר שכיון שלא טענה כן בפני בעלה וב"ד אין לה עליו דין כפיה לא בגט ולא בכתובה ואם מפני מה שפרסמה טענתה לרבים והכל יודעים דברי ריבם אין זה כאלו אמרה זה בב"ד בפני בעלה שהרי שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה ואדרבה אפי' תאמר כן אחר זה בב"ד בפני בעלה גריעא טענתה קצת שאולי עתה מעיזה אפילו בפני בעלה להחזיק דבריה שפרסמה לרבים שלא בפני בעלה. אבל מה שהיו הב"ד יכולין לעשות לה לכוף הבעל לשוב ולהיות אצלה ולישן עמה בקרוב בשר ולקיים מצות עונה כפי כחו כמו שהיו יכולין לעכבו שלא יצא מן העיר בזולת רשותה בעד מצות עונה שהוא מחוייב בה מן התור' ואם לא רצה לשוב במצות הב"ד מנדין אותו כמו שמנדין מן הדין לגברא דלא ציית דינא וכ"ש שעובר על ד"ת אע"פ שאין לוקין על לאו של עונתה לא יגרע לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מ"מ מנדין אותו או מכין אותו עד שיקבל עליו לקיימ' ^*( רמ"א אה"ע סי' קנד סכ"א:) ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה מעושה שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל אלא לקיים מצות עונה כפי יכלתו כמו שחובה עליו מן הדין והרי זה כמי שהיו נושין בו ממון והי' תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא ואמרו לו קרובי אשתו אם תגרש אשתך נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך והוא נתרצה בזה וגרש מרצונו היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה מפני שעשה זה כדי לצאת מבית הסהר לא שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש אלא בעד חובו והגט אינו מעושה אלא מרוצה וכתב בס' אה"ע שנשאל הרא"ש ז"ל באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנ' או שישבע לה שלא ילך והשיב אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך ע"כ. הנה שכיון שאומרים לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זה כפיה על הגט במוחלט אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין ואם יגרשנה יפטר עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר שלעולם אין כופין על הגט אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש כמ"ש בסמוך ולזה מה שעכבו קרובי האשה הכרוז שהיה רוצה לעשות אבי הבעל כדי להעתיק דירתו מן העיר אין זה אונס כלל על הבעל כדי לגרש אף אם אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן שאין אדם נתפס על חברו אלא בארנון וגלגלת מ"מ אין זה אונס לבן מכמה טעמים. חדא שאף אם נאמר שהאונס הנעשה לאב הוא כמו אם נעשה לבן דומיא דמאי דאמרינן בפ' ד' נדרים (נדרים כז.) דחשבינן נדרי אונסין חלה הוא או שחלה בנו וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו בחליו זהו באונס גדול כמו חולי אבל לעכבו שלא יצא מן העיר לפי שהיו חושבים שכוונתו להרחיק נדוד עם בנו כדי לעגן האשה או שתתן להם הון רב כפר נפשה אין זה אונס על הגט אלא להציל האשה ממועצותיו ושיבא הבן לעשות לה דין בפני דייני ישראל כמו שהיו מבקשין מהם כמה פעמים בפני רבים כמו שנראה בשאלה. ועוד שגם לבן עצמו אם היה בעיר והיה רוצה לעשות כרוז כזה היו יכולין לעכבו ולא היה זה אונס אלא דין וא"כ אין העכבה ההיא ראויה להקרא אונס כשעושין אותה לאב יותר משאם היו עושין אותה לבן עצמו. ועוד שאין העכבה אונס של כלום שבעבורו יגרש זה את אשתו שהרי אף אם יצוה לו האב לגרש את אשתו איננו חייב לקיים מצותו בזה שהרי אם יאמר לו אביו עבור על דברי תורה או על דברי חכמים אין לו לעשות מצותו ואין זה בכלל כבוד האב ויראתו לגרש את אשתו שקשין גירושין שהרי התירו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש כדאיתא במסכת סנהדרין (כב.) ולזה אין לבעל לתלות אונסו במצות אביו. ועוד שכבר נראה מכונת האב שלא היתה כונתו לצאת מן העיר אלא כדי להרע לאשה לא שהיה לו רצון אחר לצאת מן העיר ההיא שהרי הוכיח סופו שכשבא בנו ודברו בפשרה הלך הוא מעצמו לבטל הכרוז ושאין רצונו להעתיק דירתו מן העיר. ועוד שכיון שהיה יכול ללכת לחצר ולטעון כנגד מעכבי הכרוז כמו שהוא מנהג בארץ לשמוע טענות המעוכב ואם הדין עמו מבטלין העכבה ומקיימין הכרוז וזה לא הלך בכל אותו הזמן כבר נראה שאין לו חשש בדבר כדאמרינן בגיטין (נח:) אין אנפרות בבבל דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומטעם זה היה אומר רבה ורב יוסף (ב"ב מ.) דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא דאם האנס גברא דציית דינא ואמרינן ליה תא קום עליה בדינא דכיון דציית דינא אין זה אונס שהרי בידך להשמט מן האונס ואביי ורבא דאמרי דאפי' עלאי ועלך משום דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מיכנפי ליה בי דינא ואפילו לאביי ורבא בנדון זה ליכא למימר הכי שהרי אין מעכבים את הכרוז אלא על פי החצר ולעולם הם מזומנים לשמוע טענותיו. עוד כתב הרמב"ן ז"ל בשם אחרים טעם אחר לסברת אביי ורבא דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא ציית דינא ואי בעי לא ציית אונס הוא ובנדון זה ליכא למימר הכי דע"כ של מעכב ציית לחצר והוא ז"ל פירשה בגיטא ומתנתא וגם במודעא שמסר הבעל באנקו"נא כשהלך שם אביו להביאו לעיר פאט"ו אשר שם נקראו הדיינין על ענין טענות האשה עם בעלה לא הזכיר הבעל כלל במודעא ההיא ענין עכבת הכרוז שעשו קרובי האשה לאביו ואם ידע כבר בזה אבל נראה מן המודעא ההיא שאינו אנוס כלל ממה שעשו קודם מסירת המודעא ההיא אלא שהוא חושש ומפחד פן יעשו לו בעתיד כח בעל כרחו שיתן הגט ולכן הוא אומר בפניהם שאם יעשה לו שום כח או אם יהיה מוכרח ליתן הגט שהוא מבטל מעכשיו כל גט שיכתוב לה וכו' והנה לפי לשון מודעא זו כיון שלא הכריחוהו לא על כתיבת הגט ולא על נתינתו כי לא באו לפני הדיינים שבררו להם על טענתם אבל הוא ואביו מעצמם רצו בפשרה ובחרו בה שתתן לו האשה ארבע מאות דוקא"טי ויתן הגט ברצון ונתנו לבעל מיד מאתים והמאתים האחרים נתנו ליד השליש אשר בחר בו עם היות שכת האשה היו חפצים שינסו עוד בקיום החבור והבעל לא רצה ובחר בגרושין הנה המודעא אינה כלום אף אם לא בטלה בפירוש שהרי אף אם נודה שהבעל יכול לבטל הגט קודם כתיבתו אף בזולת אונס כדברי הרמב"ם ז"ל ואחרים זה היה אם בטלו במוחלט אבל זה לא בטלו אלא אם יכריחוהו והנה לא הכריחוהו ואין כאן בטול על הגט ועוד כיון שקודם כתיבת הגט בטל כל המודעות בלשון כולל הרי כל המודעות בטלות ואפילו מסר מודעא על הבטול בלשון כולל כל הבטולין הנה כיון שבבטול המודעות אמר לשון כולל כל מודעות וכל דבר הגור' לבטל הגט הנה הולכין אחר דברי האחרון שכמו שבטול פרטי האחרון מועיל לבטל מודע' פרטית שקדמה לו כן בטול כללי מועיל לבטל מודעא כללית שקדמה לו וכמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' גרושין) גם הראשונים ז"ל הקלו יותר והסכימו שבטול המודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין (כא:) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' והרשב"א ז"ל כת' וז"ל ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודע' ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואם תאמר מה יועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אנו אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עד כאן לשונו. וכן נהגו בכל המקומות שהייתי בהם ברצלונ"ה סרקוסטה בלנסיאה וגם פה ולפי הנראה לא נהגו כן בארצות ההם רק לבטל בלשון כולל שיכלול כל מודעא וכל דבור וזה על דרך הרמב"ם ז"ל ואין ספק שבזה די ואין צריך לו' בזה שהביא בידו המודעא והראה אות' לרבי יצחק ב"ר מתתיה הממונה על עניני הגט וגם לעדי הגט ואמר שלכך גלה אותה להם לפי שדעתו לבטלה שאם לא כן היה מעלים אותה:

ועתה יש לעיין במה שאמר אחר כתיבת הגט וחתימתו קודם נתינתו כשהיה בוכה דודו על ענין נתינת הגט ואז אמר המגרש מה צורך לבכות אני נותנו בכח בזה הלשון יש לספק אם הוא בטול הגט או אם הוא מודעא על נתינתו כי אם הוא בטול הגט לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שאחר שנכתב הגט יכול לבטלו ואינו מגרש בו לעולם ואם רצה לגרש צריך לכתוב גט אחר הנה זה רע ומר לאשה כי לא יועיל בזה מה שבטל אחר כן כל מודעא וכל דבור כיון שכבר נתבטל הגט וגרש בו. אמנם בזה אפשר לומר שמפני דבור זה לא נתבטל הגט לפי שלא נתכוון אלא להשקיט דודו שהי' בוכה על הגרושין ודמי קצת למאי דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סו.) ההוא שכיב מרע דהוה יהיב גיטא לדביתהו אתנגיד ואתנח אמרה ליה דביתהו אמאי מתנחת אי קיימת דידך אנא ואמרינן התם דפטומי מילי בעלמא הוא כי אם זה היה אומר כדי לבטל הגט או למסור מודעא על נתינתו היה אומר כן ומוסר דבריו לעדים בפירוש והלשון המוזכר בערכין כך הוא מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא נראה מזה הלשון שצריך שימסור דבריו לעדים וכן ממ"ש (ב"ב מ.) מודעא בפני ב' ואין צריך לומר כתובו הודא' בפני שנים וצריך לומ' כתובו הנה שדמו מודע' להודא' שצריך לומר אתם עדי אלא שבמודע' א"צ לומר כתוב. גם כי לשון בכח אינו לשון ברור שיהיה ר"ל שהוא אנוס על הגט רק לומר שנותנו בכח מה שמחוייב עליו לגרשה מפני שידע בעצמו שאינו יכול ומצוה עליו להוציאה שלא לבטל עונתה וכמו שבאר הוא עצמו את כונתו כשאמר לו מיד רבי יצחק הממונה על הגרושין מה רצונך לומר כי אין כאן כח ואין מי שיכריח אותך בזה לא שוטר ולא מושל אם תרצה לתת אותו ברצון תתנהו ואם לאו אל תתנהו והוא השיב כי רצונו לומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו הוא אינו רוצה אותה כלומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו ומקפדת על בטול עונתה גם הוא אינו רוצה אותה וחפץ בגרושין ומן הדין יכול הוא לבאר דבריו כדאמר' בפ' חזקת (בבא בתרא לא.) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דקיי"ל התם דאי הדר אמר אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיכנא עלה כדאבהתי דטוען וחוזר וטוען אע"פ שאמר זה לאחר שבאו עדים שהיתה של אבותיו של האחר וכ"ש בנדון זה שאפי' אם היתה מודעא ברורה יכול לבטלה אין צריך לומר כשאינה ברורה שיכול לברר כונתו וכן שנינו בפ' שני דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכו' נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא אמרתי אלא באשתי הראשונה שגרשתי וכו' ומפרש בגמ' שאין צריכין שאלה לחכם לפי שהוא יכול לבאר דבריו אע"פ שמבאר אותן בפירוש זר שאינו נראה לשומעים וגם שאומר זה לאחר זמן כ"ש בנדון זה שבאר דבריו מיד ובבאור בלתי זר שהרי אין לשון בכח שהזכיר מוכרח היות כונתו שאונסין אותו בגופו או בממונו אבל אפשר ונכון שיהיה כונתו שהוא מוכרח לתת הגט ברצון מחמת חיוב המצוה שעליו מפני קפידת אשתו או מפני תועלתו בעד המעות שנותנין לו בעבורו אשר הוא צריך להם בהכרח וכבר אמרו ז"ל בפרקא בתרא דע"ז (עב.) גבי ההוא גברא דאמר לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנה במאה ועשרים ואסיקנא התם דלא קנה קמא דהאי זוזי אנסוה כלומר לא היה מוכרח אלא מפני שנתנו לו יותר משוויה וזה קראו אונס על צד ההשאלה אבל מכירה ברצון היתה אל האחרון וכן י"ל בנדון זה. ועוד נראה ברור כי אפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שיכול לבטל הגט אחר כתיבה אע"פ שנכתב כתקנו ובכשרות זהו כשאומר בפי' שהוא מבטל גופו של גט ואומר יהא כחרם או יהיה בטל או לא יועיל או לא יתיר או אחד מן הלשונות הנזכרים בגמ' במבטל הגט אבל זה שלא אמר לשון בבטול הגט עצמו רק שאמר על הנתינה שהוא נותנו בכח אף אם היה אומר בפי' שאונסין אותו על הנתינה אין זה בטול על הגט עצמו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעא היא על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט הוא ביד השליח ואמר יהא כחרם או יהא בטל אנו תולין שלא בטל הגט עצמו אלא שליחות השליח ויכול לחזור ולגרש בו כרב נחמן דקיי"ל כוותיה ה"נ בשאינו ביד שליח אין הגט בטל אלא א"כ בטלו בפירוש בלשון שיהיה מבואר שכוונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא בטל גופו של גט תלינן ויכול לחזור ולגרש בו. אמנם רש"י ז"ל והתוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל כלם סוברין שהגט כיון שנכתב כהלכתו אינו יכול לבטלו ולעולם יכול לגרש בו אלא שאם מסר מודעא על נתינתו מבטל המודעא ומגרש בו לפי שהם גורסין בפ' השולח (גיטין לב:) ובקדושין פרק האומר (נט:) נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל והם מפרשים שר"ל אי אפשר לבטלו ואפי' בטלו בפי' מאחר שנכתב כהלכתו ואע"פ שכתבו שראוי להחמיר זהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפי' בטלו בפירוש ובנדון זה שלא בטלו בפי' כשר אפילו לכתחלה. ועוד י"ל שאף אם היינו אומרים שהלשון שאמר שהוא נותנו בכח יהיה כונתו שהוא אנום ומוסר מודעא על זה עדיין י"ל שאין מודעא זו כלום לפי שאפי' כתבו לו העדים שטר ממודעא זו אינה כלום לפי שהיו צריכין לכתוב בה שהם יודעין באונסו כדאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא מ:) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא ואמרינן התם מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא היא אלא דזביני וכו' ופירש רש"י ז"ל בפירושיו דבגיטא ומתנה כיון שאינו מקבל ממון בגט או מתנה גלויי מילתא בעלמא הוא שהוא אנוס שאם לא היה אנוס מה לו לגרש או לתת ולמסור מודעא עליהם לא יגרש ולא ימסור מודעא דלא דמי לזביני דהתם איכא למימר שהוא צריך למעות ומוכר ברצון ומוסר מודעא כדי שכשיהיו לו מעות יאמר לבטל המכר ולזה אין מאמינים אותו שיהיה אנוס וצריך שידעו העדים באונסו ואי לא כתבי הכי לאו מודעא היא זהו תורף פירושו וכן עיקר. וא"כ בנדון זה שלוקח ממון בגט זה הדר הוה ליה כזביני ואין מודעתו כלום כל שלא כתבו העדים במודעא אנן ידעינן באונסיה ובדבור זה שאמר שהוא נותנו בכח לא ידעו באונסו אותן העדים ששמעו דברים אלו אדרבא ידעו שאינו אנוס ולכן אין דבורו כלום לבטל נתינת הגט ולא שאני אומר שיהיה זה כזביני ממש מפני המעות שמקבל על נתינתו שנאמר אף אם יהיה אנוס דאגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש כמו שאנו אומרים כן בזביני דתלוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה דהכא איכא טעמא אחרינא דליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו וכיון שאינו מן הדין אם עשה כן הרי הוא גט מעושה שלא כדין ועוד דאפי' בזביני הסכימו המפרשים ז"ל דלא אמרינן תלוה וזבין זביניה זביני אלא כשנתנו לו כל שווי הקרקע אבל בפחות משוויו לא שאין לומר בשום פנים שאם אונסין אותו למכור קרקע שוה אלף זוז בדינר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ואע"ג דתלוה ואקדישה קדושיה קדושין אי לאו משום טעמא דהוא עשה שלא כהוגן כדאסיק רב אשי (ב"ב מח:) אע"פ שהיא מתקדשת בפרוטה דשאני אשה שכך דרך כל הנשים להתקדש בפרוטה וגם שהבעל מתחייב לה בשאר כסות ועונה וגם דאתתא בכל דהו ניחא לה אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפי' בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה. אמנם אני אומר דכל שמקבל מעות בגרושין דמי לזביני לענין שאם ימסור מודע' צריך שידעו העדי' באונסו ^*( עי' רמ"א ח"מ סי' רה ס"ד:) ואי לא מודעיה לאו מודעא דכיון שמקבל מעות מעתה לאו גלויי מילתא הוא וא"כ אין כאן מודעא כלל ולא היה צריך בזה לבטל מודעא כיון שמגרש ברצון מפני תועלת המעות כי מי שמגרש ברצון אינו צריך לבטל מודעא כמש"כ בספר אה"ע אלא שנהגו כן לרוחא דמילתא אם שמא מסר מודעא בסתר. אמנם כבר אמר לו ר' יצחק בר"מ הממונ' על נתינת זה הגט קודם נתינתו שיתננו ברצון בבטול כל מודע' וכל דבור שאמר כנגד הגט והוא ענה הן כמו שהעידו בשטר שחתמו ה"ר יצחק ב"ר מתתיה ושני העדים שהוזמנו על כתיבת הגט ומסירתו והם שמואל ב"ר בנימין ומנחם בר ר' אברהם זולתי שזה העד החתום באחרונה אמר בחתימתו שהוא מעיד על הכל זולתי שאינו זוכר בטוב אם השיב המגרש הן על בטולי המודעות שהיה בשעת נתינת הגט והנה נשארו שני עדים בבטול כל מודעי ה"ר יצחק הממונה ושמואל ב"ר בנימין ובזה די לבטול כל מודעי כי כיון שהמגרש השיב הן הרי זה הודאה לבטול המודעות שהרי בכל מקום הן הוא הודאה לדבר ואפי' האומר לחבירו הכיני ופצעני או קרע כסותי ושבר את כדי ואמר לו חבירו על מנת לפטור והוא אמר הן הרי זה פטור וכן אפי' אמר לאו כמתמה הרי הוא כאלו אמר הן ופטור כדאיתא בסוף פ' החובל (בבא קמא צג.) והחתימות שעשו שבתי ב"ר יחיאל ואליהו ב"ר מצליח בכ"ט יום לירח אלול שנת קנ"ט ומעידים שהם שאלו לר' שמואל ב"ר בנימין ולר' מנחם ב"ר אברהם עדי הגט לכל אחד בפני עצמו ושהם ספרו להם הדברים לפי תומם כי המגרש אמר לר' יצחק ב"ר מתתיה כי לעולם לא יתנהו ברצון אדרבה הוא נותנו בכח ובאונס וכמו מוכרח נגד רצונו ואז אמר לו ר' יצחק בר ר' מתתיה ומרת פירנא שלא יתנוהו בדעת זה אלא ברצון טוב והוא לא השיב דבר ולא היה דבור אחר ביניהם אלא שנתן הגט ואמר הא לך גיטיך ולא בטל שום מודעא בשעת נתינת הגט ואני שבתי ואליהו מה ששמענו מפי עדי הגט כתבנו וחתמנו ובו חתמו שבתי ואליהו וחתם אחריהם אחד מעדי הגט בלשון הזה אני שמואל ב"ר בנימין מודה ומקיים ומאשר כל מה שכתוב למעלה ע"כ. אלו החתימות הם חספא בעלמא כי שבתי ואליהו לא היו שלשה והם ב"ד שיהו מקבלי עדות עדי הגט וגם לפי דבריהם העדים ההם לא העידו בתורת עדות רק ספור דברים כמסיחים לפי תומם וא"כ שבתי ואליהו הם כעד מפי עד ואין ממש בחתימתן. גם מה שחתם שמואל ב"ר בנימין אין כאן שום עדות כי הוא לא העיד כלום אלא שהודה מה שהעידו הם שהוא אמר להם הדברים שכתבו כמספר דברים ולא שיאמרו שכך היה המעשה כי אפשר שהוא כחש להם שהרי לא היו הם דיינים שיעיד לפניהם בתורת עדות. ועוד שאפי' היתה חתימת שמואל זה עדות גמורה על מעשה הגט הנה כיון שחתימת שבתי ואליהו אינה כלום נשארה חתימת שמואל זה לבדה והוה ליה עד א' בשטר שאינו כלום ויש לסמוך בזה על הירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' גט פשוט וז"ל הירושלמי בפרק האשה שנתאלמנה ר' חגי אומר ר' זעירא בעי עד א' בפה ועד א' בכתב מהו שיצטרפו ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה ע"כ. הנה שלפי הירושלמי עד א' בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק אא"כ היו שנים חתומים בו שהרי חתם בשטר גמור והרמב"ן ז"ל כתב שיש לסמוך על הירושלמי והרמב"ם ז"ל שכתב סתם עד א' בשטר ועד א' על פה מצטרפין ובפ' י"ד מהלכות מלוה כתב שזוקק לשבועה השיג עליו ה"ר משה הכהן ז"ל בהשגותיו וז"ל תמה למה לא פסק כדברי הירושלמי שהקשה על זה עד א' בכתב כלום הוא ומוקים לה כגון שהיו שנים ויכולים לקיים דברי הא' ואין יכולין לקיים דברי השני ע"כ. ואף אם יש חולקים יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה שכבר נשאת ועוד י"ל בנדון זה דכיון שלא חתם בצואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולכן בנדון זה אין חתימת שמואל ב"ר בנימין כלום וכ"ש שחזר בו ונתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים וההפחדה שהיו עושין לו לחתוך ידו על ידי מסירות ונראה שהמפחידו היה גברא אלמא ואיש זרוע אין פחד אלהים לנגד עיניו ולא יבצר ממנו לעשות מסירות ומעשיו אלה מוכיחין. ועוד אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד דדוקא בשנים אמרו כן ^*( רמ"א ח"מ סי' מו סעי' ל"ח:) וזה שאמרתי הוא אף אם חתימת שמואל ב"ר בנימין זאת קדמה לחתימה שחתם עם ר' יצחק הממונה על הגט שהעידו שהמגרש השיב הן בבטול המודעא אבל אם אותה חתימה קדמה לזאת אין צריך לזה דלית דין ולית דיין שכיון שהגיד בעדות שלמה בשטר גמור שוב אינו חוזר ומגיד אף אם חתם שניה בתורת עדות גמורה ובשטר שלם:

אמנם השטר שעשו וחתמו מעצמם אברהם הסופר ממצראנייה ומאיר ב"ר אברהם וז"ל אנחנו פלוני ופלוני מודיעים שבשלישי בשבת בששה ועשרים לחדש אב שהוא כ"ט יום לחדש לוליו חדשי חמה שנת ה"א קנ"ט לב"ע למנין שאנו מונין פה בעיר פאג"ו דיתבה על כיף ימא ועל נהר וכו' בהיותינו הולכים על שפת הים אנחנו ור' יצחק ב"ר יחיאל שלשתנו יחד כאשר היה הולך ר' יצחק לתת הגט לביל"ה דונ"ה זוגתו בת ר' יחיאל ב"ר יקותיאל אחר כתיבת הגט ולא היה אדם אחר עמנו אמר לנו ר' יצחק הנזכר דעו שהגט שאתן לבילה דונה זוגתי הנזכרת אני אתן אותו בכח ובאונס שלא ברצון כי אדוני אבי ר' יחיאל מכריחני ליתנהו כדי לצאת הוא ובני ביתו מארימנ"ו שהם כלואים ואינם מניחים אותו לצאת משם ולעשות ענינם על כן אני מוכרח לתת גט זה אבל נגד רצוני הוא ואחר הדברים האלה לא זזנו משם כלל ממנו עד שנתן הגט ולא בטל שום מודעא בעת נתינת הגט וזה אנו יודעים באמת וכן אנו מודיעים ומעידים על כן אנו אברהם ומאיר הנזכרים מה ששמענו מפי ר"י הנזכר שלא בטל בעת נתינת הגט שום מודעא כתבנו וחתמנו כדי שימצא תמיד בכיוון הלשון שאמר ממש לא פחות ולא יותר והכל שריר וקים. אברהם תלמיד מתלמידי הסופרים ממרצאניה הדר עתה בפאג"ו מאיר ב"ר אברהם הספרדי ע"כ לשון הכתב שחתמו בו הנזכרים. ובאמת שזו היא הקשה בנדון זה שהעידו שלא בטל המגרש שום מודעא בשעת נתינת הגט. והנה יש כאן הכחשה לעדות ר' יצחק בר מתתיה הממונה על הגט ולעדות שמואל ב"ר בנימין שהוא עד א' מעדי הגט שהעידו שהשיב המגרש הן על בעול המודעות והוה ליה כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה שתצא אא"כ נשאת נאחד מעדיה ושהיא ג"כ אומרת ברי לי (כתובות כב:) אבל עדיין צללו במים אדירים ועלה בידם חרם שאף אם לפי דברי אלו שאומרים שהמגרש אמר להם כשהיה הולך לתת הגט דעו שהגט וכולי ונחשוב לשון זה כאלו מסר מודעא בפניהם עדיין אין מודעא זו כלום שהרי כיון שהבעל קבל ממון על הגרושין הדר הו"ל גט כזביני כמש"כ למעלה ואין המודעא כלום אלא א"כ כתבו בה ואנן ידעינן ביה באונסיה ואלו לא כתבו בה כן וכיון שאין המודעא כלום הנה אף אם לא בטלה בשעת נתינת הגט כמו שהם אומרים אין הגרושין נפסלין שאין צריך בטול מודעי אלא למי שמסר מודעא שאז צריך לבטלה מההיא דערכין. וגם מה שאמר קודם נתינת הגט לדודו שהיה בוכה אני נותנו בכח גם מפני לשון זה לא היה צריך לבטול מודעי שכבר באר דבריו הוא עצמו מה היתה כונתו וכבר כתבתי למעלה שיכול הוא לבאר דבריו שהרי אף אם היתה מודעא גמורה יכול לבטלה כ"ש שיכול לבאר כונתו וא"כ אפי' לדברי אלו העדים שכתבו בכתב ההוא שלא בטל שום מודעא הגרושין קיימין וכשרים ועוד מה שחתמו בכתב ההוא אינו עדות שאינו אלא כמי שכותב לעצמו כדי שיזכור העדות אם יצטרך להעיד עליו בפני ב"ד כההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות (כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים שהרי כתבו הם עצמם בלשון הכתב ההוא כתבנו וחתמנו שמנו פה כדי שימצא תמיד בכיוון הלשון שאמר ממש לא פחות ולא יותר. וגם שלא כתבו בו הזמן שחתמו בו נראה שלא חתמו אלא לזכרון עצמם וגם שלא נעשה בצואת בעל דבר ולכן אין עדות זה כלום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואע"ג דבמודעא אין צריך לומר כתובו אבל מה שכתבו שלא בטל שום מודעא בשעת נתינת הגט עדות אחרת היא זו ואפי' לדעת ר"ת ז"ל שמכשיר לשלוח עדותו לב"ד בכתב ולא פסל אותו אלא באלם שאינו יכול לדבר אלא מפי הכתב זהו במי ששולחין לו ב"ד להעיד לפניהם אבל במי שותכב עדותו לעצמו שיהיה לזה דין שטר זה לא חשב אנוש. ועוד יש טעם אחר לקיים הגרושין לפי שאפשר שאין הכחשה בעדות אלו האחרונים עם עדות הראשונים לפי שאלו לא שמעו שאמר הן על בטול המודעות ולזה חשבו וכתבו בכתב ההוא שלא בטל שום מודעא כמו שהעיד א' מאלו העדים שהוא מאיר ב"ר אברהם ספרדי בפני שלשה והם שלמה ידידיה אביגדור ב"ר יהודה אלחנן משער אריה והעיד שהמגרש לא אמר להם היו עלי עדים ולא אמר להם דעו ולא זכרו ולא בטל גט ולא אמר להם מודעא זו אני מוסר בפניכם ולא היו דבריו כמוסר מודעא אלא כמספר דברים וכמצטער ובשעת נתינת הגט אמר זה הגט אני נותנו בכח ואז ה"ר יצחק בר ר' מתתיה אמר לו בכח אל תתנהו אלא ברצון ותבטל כל המודעות ותתנהו כתורה וכהלכה והוא לא השיב אלא מתוך דבריו נתן הגט וכו' ולכן כיון שה"ר יצחק ב"ר מתתיה הממונה על הגט מדעת ורצון הכתות הוא אמר למגרש שיתנהו ברצון כדת וכהלכה בביטול כל מודעי והוא נתן הגט מתוך דבריו הרי הוא כאלו בטלום בפירוש דקיי"ל כר' יוסי דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו כדאיתא בפ"ק דקדושין (ו.) והכא נמי הכי הוא. והא דאמרינן בערכין (כא:) דמדלא תנינן עד שיתן אלא עד שיאמר רוצה אני דהיינו עד דמבטל למודעיה היינו לומר דאע"פ שמתחלה לא היה רוצה לגרש ועתה נתרצה וגירש אין נתינת הגט לבדה מבטלת המודעא אבל בזה שהממונה על הגט אמר לו שיש לתת אותו ברצון כדת וכהלכה ושיבטל כל מודעא וכו' ושלא יתנהו בזולת זה והוא נתנו מיד ע"פ דבורו הרי זה כאלו פירש ובטל המודעות בפירוש מדקיי"ל כרבי יוסי ואם אלו לא ידעו להא דר"י והיו סבורין שכיון שלא בטל המודעות בפירוש לא מהניא ליה ולזה העידו שלא בטל שום מודעא אין לתמוה על זה דלאו כו"ע דינא גמירי. ועוד י"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שבטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי בעדותן טפי אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד בזה ואף אם הזמינם הבעל על המודעא ואמר להם דעו מכל מקום במה שמעידים שלא זזו ממנו עד שעת נתינת הגט בזה לא הוזמנו אלא שבאו למחזי ולא לאסהודי ולא רמיא מילתא עלייהו ואפשר ששמעו שענה הן ולא נתנו אל לבם וכמ"ש הר"ז ז"ל בספר המאור על הא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא:) ההוא גברא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה וקיי"ל כרבא ועל האי פסקא קשיא הא דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע.) דרב יצחק בר רבי יוסי הוה מסיק ביה ההוא גברא זוזי ואמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואסיקנא התם יבאו פלוני ופנוני ויעידו דצריך לברר ותירץ הרב הנזכר דהא דפרק גט פשוט מיירי שהוא אומר שהוזמנו העדים ההם על הפרעון וכיון שהוזמנו דייקי אבל ההיא דפרק שבוע' הדיינין מיירי שלא הוזמנו להעיד אלא שטוען שראו הפרעון ומשום הכי לא דייקי ואפשר שפרע בפניהם ולא נתנו אל לבם ומשום הכי קיי"ל כרבא והוא ז"ל גורם מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ועל העדים אומר כן ואע"פ שיש תירוצין אחרים בקושיא זו מ"מ למדנו מדבריו שיותר יש לסמוך על דברי העדים שהוזמנו להעיד מאותן שלא הוזמנו להעיד דכיון דלא רמיא עליה לא דייקי ועל מה שראו ושמעו יעידו שלא ראו ולא שמעו ועוד שלעול' הוא עדות יותר ברור המעידים ששמעו מן המעידים שלא שמעו לפי שאפילו היה שם אולי יהיה לבם פונה לדבר אחר כשהמגרש השיב הן על בטול המודעות שהיא מלה קצרה וגם שאולי הבעל אמרה בקול נמוך שלא ישמעו קרוביו שהיו שם אשר צר להם על הגרושין והוה ליה כשנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה דאמרינן התם בפ"ב דכתובות (כג.) דאם נשאת לא תצא דעבדי אינשי דמגרשי בצנעה ואע"ג דהתם אמרינן דלכתחלה לא תנשא היינו התם שכל הגרושין הם בספק דאיכא למימר אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא כיון דדיירי בחצר אחד אבל בנדון זה הא איכא קלא דאיגרשא כדת וכהלכה ובבטול כל מודעי אלא שאחר זמן באו אלו להוציא לעז על הגט לומר שהם היו שם ולא בטל מודעא ואין עדות זו אלא כאומרים שהם לא שמעו ובהא ליכא למימר אם איתא שהשיב הן על בטול המודעות הם היו שומעים ולכן אפילו לכתחלה היתה מותרת לינשא. סוף דבר מכל מש"כ נ"ל כי זאת בילה דונה יושבת עם בעלה הב' בכשרות ובניה ממנו כשרים גמורים והמוציא עליהם ועליה דבה ושמץ איש רע ובליעל מעול וחומץ ולתת בברותם רוש ולענה ולצמאם להשקותם חומץ ירא שמים וטהר ידים יוסיף אומץ. כי כבר נראה שכל אותם שהיתה ידם במעל הזה הם אנשים רעים וחטאים חוקקים חקקי און ומכתבי עמל מתחת שרשיהם יבש וממעל קצירם ימל חשבו רעות בלב על האשה היושבת לבטח זכה בלי פשע ובלי עון חפה לשום אותה לשמצה לשמה ולקצפה וממצבה להדפה ולהחשיך צר ואור בעריפה ואם החרדים אל דבר ה' וחושבי שמו ידם עליהם תקפה ראוי להם לקנא קנאת השם ולהיות מתוחה כנגדם מידת דינם קשה לא רפה כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן טז.) דמחרימין ונצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שערי וכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה ועל מנחם ב"ר שבתי קשת גבורים עריה תעור כי לפי דברי העדים החוקקים חקקי און הוא יעצם להדיח כזב ירצו והוא היה בכל אלה ראש הפעור ואמרו רז"ל בפ"ק דקדושין (ו.) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהם וקשין לעולם יותר מדור המבול וכן אמרו (שם יב:) רב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמבטל גיטא וכו' אף כי המגרש הזה אשר בידו אחת לוקח הון רב כדי לגרש ואחר מכוון לעקור ולשרש ואין לך אונאה גדולה מזו והאיש אשר העליל אותה והלשינה אל ההגמון ומסר אותה בגוף ובממון למען תקראנה לה שתי אלה ביום אחד שכול ואלמון הרבה אשמה הוא אמו"ן וראוי להענישו ולכוף ראשו כאגמון ולהלקותו ברצועה ומקל לח ולוז וערמון גם כי נודע בכל המון כי כל אשר היתה ידם במעל הזה פסולים לעדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף פרק י"א מהלכו' עדות) וז"ל המוסרין והאפקורסין לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי עדות וכו' ועל ה"ר יצחק ב"ר מתתי' הממונה על הגט עם היות בדעת ידבר ודבריו בהשכל קורא אני עליו המקרא הזה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כי השטר קבלת עדות מעדי הגט שנעשה בשני בשבת בשמונה ימים לחדש תשרי שנת חמשת אלפים ק"ס לבריאת עולם וחתמו בו שלשה דיינים אלחנן משער אריה שמואל ב"ר דניאל שלמה ידידיה ב"ר מתתיה כמ"ש בקונטרס החתימות בארוכה ועשוי כהוגן וכשורה לו נעשה מיד אחר נתינת הגט וכן שיקרעו הגט ויתירוה להנשא ויעמידו היתרה על שטר המעשה ההוא הנה כל אלה התרעומות היו בטלים כי לא היה חותם אחר זה שמואל ב"ר בנימן בכתב שבתי ואליהו וכן רבי מנחם ב"ר אברהם לא היה אומר שאינו זכור אם השיב הבעל הן וגם שבתי ואליהו לא היו חותמין הכתב ההוא ולא היו חוקרים העדים וגם הבעל לא היה מוציא לעז על הגט ולא הוה מהדר אזיופא ואחר אותן העדים שנראה מעדותן שהם עדי שקר כי ידע שיגע לריק ואף אם אין מנהג הארץ ההיא לעשות בגרושין כדרך הזה וכמו שאנו נוהגין בכלם הנה באלו הגרושין אשר עברו בהן כמה קטטות ומריבות וכמה קטרוגין שנאות ואיבות ושנעשו על אף קרובי המגרש ראוי היה לפקוח עינים בכל טצדקי ובכולהו גוני לתקן כל מאי דאפשר לתקוני אמנם שגיאות מי יבין והמטים עקלקלותם עתידים ליתן את הדין כי הכל נתון בערבון ויקבלו תשובתן הרובין. יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 128

בגאיה לרבי שם טוב הלוי י"א

שאלת ראובן הלך בסחור' למדינת הים והניח ביתו ובניו בכאן והניח חצרון בן אחיו שישתדל בעבורו בסחור' וראובן הנזכר היה שולח לחצרון הסחורות דרך ים וחצרון מקבלם ומוכרם פעמים במעות פעמים בהמתנה כדרך שעושים הסוחרים האחרים גם היה לוקח הסחורות ששולח לראובן פעמים במעות פעמים בהקפה וכל זה היה יודע ראובן הנזכר גם סוחרים אחרים היו שולחין לחצרון על יד ראובן פקדונות מסחורה לרביע הריוח כנהוג בין הסוחרים וחצרון היה שולח הכל קרן וריוח לראובן ולא היה מעכב כלום יען היו אוהבים גדולים ועמדו בענין זה כמו שמנה שנים ולא באו לחשבון כי היה דעת ראובן לתת לחצרון חלק יפה מנכסיו ירויחו או לא ירויחו באהבתו אותו ובעבור שהיה עושה עמו ותוך הזמן הזה היה ראובן הנזכר קונה חפצים ושולח לביתו על יד חצרון כמו כסף וזהב ומרגליות ומטלטלין וספרים וכלי בית ואח"כ נתעכב ראובן איזה זמן שלא שלח לו וכונתו היתה לטובה למען יראה מה יעשה חצרון עם הנושים בו בעד הסחורו' שהי' שולח לראובן ואחר זה שלח לו ספון א' עם סחורות ואמר לו בכתבו שישתדל עתה לשלוח לו כנגד כל מה ששלח לו בספון ויותר כי דעתו לשוב לביתו ולבא לחשבון עמו וחצרון בשמחתו בזה השתדל ולקח בהקפה ושלח לו הכל ויותר בספון עצמו והכל הגיע ליד ראובן ותיכף מת ראובן ואבדו הסחורות כלם וכל מה שהיה לראובן במד"ה וכל חשבונותיו וספריו הכל נאבד בענין רע ולא נשאר לו בלתי אם המטלטלין והחפצים ששלח לביתו וחצרון אינו יודע מה לעשות מהנושים הרבים אשר עליו ואע"פ שגם הוא נושה באחרים ועתה חצרון תובע וטוען כי יש לו זכות במה ששלח ראובן לביתו ושקודם שתקח האלמנה כתובתה ושירשו בניו החפצים והמטלטלין ההם הוא רוצה למכור מהם לפרוע הנושים בו מצד הסחורה ששלח לראובן כי על אחריותו היה לוקח אותם ונכסי ראובן משועבדים לו לפרוע לו כל החובות וממה שישאר גם כן יקח חלקו מהריוח שרווח כמו שהוא מראה בחשבונותיו כי גם במטלטלין יש בהם מחלקו כי מהריוח הי' קונה החפצים ושולח והיורשים טוענים כי המטלטלין ההם כבר הם שלהם ובחיי ראובן זכו בהם ואין המטלטלין אחראין לו ולנושים וחצרון ינכה החובות שהוא נושה באחרים ויפרע לאשר נושים בו וחצרון טוען כי לו היו החובות ההם במקום עדים היה הדין עמהם אבל הם במקומות שאינו יכול להוציאם עתה ולכן יקחו הם החובות ויתחייבו לפרוע הנושים בו וינכו לנפשם החובות מעט מעט כי לא הוא לבדו המוכר בהמתנ' גם כי יש לו לקבל חלקו ממה שרווח והיורשי' טוענים שאין לו שום ריוח כי כבר נאבד הכל הקרן והריוח וחצרון טוען כי אפילו יאמרו שנאבד הכל ואין לו שום ריוח ממה שעשה עם ראובן יש לו על נכסי ראובן הריוח שרווח עם האחרים על ידו שהכל היה בידו אלו הם טענותיהם ושאלת להודיעך הדין עם מי:

תשובה דע שבענינים כאלו הכל הולך אחר מנהג הסוחרים כדתני' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קטז:) ואין משנין ממנהג החמרין וברייתא אחרת נמי תניא ואין משנין ממנהג הספנין ולכן ראוי לבית דין לברור להם שני סוחרים אנשי אמת שיראו ויעיינו בחשבונותיהם בדקדוק ובכתבי ראובן הנשלחים לחצרון אשר אין ספק שהם בידו ואם יראו ויבינו מהם שידע ראובן שחצרון היה מוכר מן הסחורות בהמתנה ולא היה מקפיד הנה זכה חצרון להיות החובות המחוייבים לחצרון על אחריות הנכסים הנשארים לראובן ואם יפסדו החובות ההם יפסדו ליורשי ראובן ואף אם אין דרך שאר הסוחרים למכור בהמתנה ואם יבינו מתוך כתבו שהיה מקפיד בזה אז הם על אחריות חצרון ואף אם דרך שאר הסוחרים למכור כן לפי שחצרון שליח של ראובן ואין לו לעבור על דעת משלחו דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם מתוך כתבי ראובן לא יובן לא קפידא ולא רצון אז הולכים אחר מנהג שאר הסוחרי' כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עד.) גבי סיטומתא ואי באתרא דנהיגי למיקנא ממש קני והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק הגוזל גבי אין משלחין מעות בדיוקני והיכא דשדר ליה לחברי כתבא ואמר ליה שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך ושדרינהו ניהליה לא מחייב באחריותייהו דהכי נהגו האידנא תגרי וקיי"ל מנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא וכתב הרשב"א ז"ל על זה וז"ל וכן אתה דן בכ"מ במה שנהגו בממונות ואפי' נהגו כן במקום אחד אתה נוהג כן במקומו כאלו הוא תנאי גמור מוסכם ביניהם ואפי' לא הסכימו בפירוש בני המדינה אלא שנהגו כן סתם הרי הוא מנהג חזק כאלו התנו בו ואפי' לא כתבו הרי הוא מן הסתם כאלו כתבו ודנין בו כאלו הוא תנאי ב"ד כיון שנהגו לעשות כן תדיר ואפי' הוא כנגד ההלכה שהמנהג מבטל הלכה עכ"ל. אמנם תחלה יש לחצרון להוכיח מה שיש לראובן להחזיר לו ממה ששלח לו ואם הותירו הסחורות ששלח לראובן על הסחורות ששלח ראובן אליו וזה בכתבי ראובן או בספרי המעשר של בגיאה ושל מיורקה לפי שאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה או כפי הראיות שדרך הסוחרים להיות מספיקות להם ואחרי שיתברר שיש לחצרון לקבל סך מה מנכסי ראובן הנה הוא בסך ההוא כבעל חוב ויש לו לגבות חובו מנכסי ראובן וממה ששלח לביתו ואין לאשתו ולבניו לטעון שכבר זכו בהן אלא בבגדי חול שבאלו זכו כל שלקחן לשמן ואע"פ שלא לבשו אותן עדיין אבל בבגדי שבת והמועד בע"ח גובה אותן שכך כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מלוה ולוה) וז"ל אין בע"ח גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועין שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלין חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהם במד"א בכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בע"ח ואצ"ל אם היה בהן טבעות וכלי זהב או כסף שהכל לבעל חוב עכ"ל ויליף לה הרב ז"ל לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת מן הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בהלכ' (פ"ק דב"ק) גבי האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין שכתב ובירושלמי אפילו בגדים של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין ע"כ בהלכות ודעת הרמב"ם ז"ל שלכך חולקים בגדי רגל ושבת לפי שלא זכו בהן האשה והבנים שאין האב מזכה אותן להם ויש חולקין על הרמב"ם בזה ואומרים שלא אמרו אלא באחין שחלקו לפי שאין האחין גומרין ומזכין לבני אחיהם כלים חשובים כבגדי שבת אלא כל זמן שלא חלקו אבל מה שאיש מזכה לאשתו ובניו מנכסיו אפי' כלי רגל וכלי שבת מזכה להם. אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדיש שהביאו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נד.) על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה אי שמין מה שעליה לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשובה. אין צריך לומר שלא זכו בשאר המטלטלין שהיה שולח לביתו כגון ספרים וכלי בית וחפצים העומדים לימכר שלא זכו בהן לא האשה ולא הבנים ויש לחצרון שעבוד בהן לגבות מהן כל מה שימצא שיהיה חייב לו ראובן ע"פ החשבונות שביניהם. אמנם לא יפה כחו להיות קודם לאשת ראובן במה שכתב לה ראובן בשטר כתובה אם זמנו קודם וגם שחצרון הוא בחובו כמלוה ע"פ והיא כמלוה בשטר וגם במטלטלין יש לה דין קדימה כיון שכ' בשטר כתובתה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כמו שנוהגין לכתוב בכל הכתובות. ועוד שהמטלטלין הם כבר ביד האשה ואפי' היו שוין בזמן ובשעבוד או אף אם היה חצרון קודם בזמן והוא בשטר והאשה מאוחרת ושעבודה על פה וקדמה היא ותפסה אותם לא יוציא זה מתחת ידה שאין דין קדימה במטלטלין אלא במשעבדן אגב קרקע ומש"כ הרמב"ם ז"ל (פ' י"ז מהלכות אישות) שמי שמת והניח מטלטלין ועליו כתובה ובע"ח ואין במטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבע"ח כל חובו תחלה ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה תטול ואם לאו תדחה כבר באר הוא ז"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא"כ זהו בעקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כבע"ח וכן באר בסמוך וגם שאין זה במשעבדן אגב קרקע שהרי יש בהן דין קדימה. ומה שטוען חצרון מן הריוח הלא מה שהרויח עם ראובן הרי נפסד הכל הקרן והריוח קודם שבאו לחשבון ומה שהרויח עם הסוחרים האחרים והיה שולח הכל לראובן הרי בעשות לו חשבון ממה ששלח לראובן וממה ששלח לו ראובן גם הריוח ההוא יהיה נכלל בחשבון:

Teshuva 129

עוד שאלת ראובן היתה לו בת גדולה והיה הולך למדינת הים בסחורותיו והרשתו ועשאתו שליח לקבל קדושיה וראובן הנזכר כאשר היה במד"ה היה שולח לביתו תכשיטין לצורך בתו כנהוג באבי הבנות כדי ליתנם לה לזמן נשואיה בנדוניתא או במתנה ולזמן ראובן שדך בתו ללוי ונדר לתת לו בנדוניא עם בתו סך ידוע בכל דבר שירצה בין בכסף בין בזהב או מטלטלין וקבל קדוש' מלוי הנזכר ומת ראובן הנזכר במד"ה ולא צוה מחמת מיתה גם מחיים לא בירר הדברים שיכניס לה בנדונייתה ונאבד ממונו והניח יורש זכר והבת ואלמנתו ועתה בא לוי חתנו ותובע כל הסך אשר נדר לו ראובן עם בתו וטען ואמר שיש לו זכות בנכסים האלו שנשארו כי הוא כמו בעל חוב מצד שקנה את בתו של ראובן בשעה שקבל אביה את קדושי' קנה אגבה את הנדור לה או לכל הפחות התכשיטין שהיה שולח לה אביה לתתם לה בנדונייתה והיורש טוען שאע"פ שקנה את האשה לא קנה את הנדור לה גם מה שטוען לוי מן התכשיטין ששלח לה אביה שקנאם איננה טענה מאחר שלא ייחדן לו בחובו בחייו והיה בידו להחליף אינן שלה ואין ללוי זכות במה שטוען. ואמרת שנראה לך שהדין עם לוי שכיון שקדש את האשה ואסרה על כל העולם אין לך משיבה גדולה מזו וקנה המטלטלין בכל מקום שהם עוד נרא' לך שהאשה היא כמו קרקע ונקנית המטלטלים ללוי מדין אגב עד כאן תורף שאלתך:

תשובה אם כששדך ראובן את בתו ללוי ונדר לתת לו בנדונייתה כך וכך נשתעבד בזה בקנין הדבר פשוט שגובה לוי מנכסי ראובן כל מה שנדר לתת לו ואפי' מן המשועבדין ^*( רמ"א אה"ע סי' נא:) כיון שהוא רוצה לכנוס כדאיתא בכתובות פרק הנושא (כתובות קב:) דבשטרי פסיקתא אם קנו מידו גבי ממשעבדי אבל אם לא קנו מידו היינו דרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו והן הן הדברים שנקנין באמירה ומתבאר שם בגמ' בפ' הנושא במסקנא דברי' הללו לא נתנו ליכתוב רוצה לומר דלית להו דין שטר לגבות ממשעבדי אבל מבני חרי גבי. וגבי ההיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל (שם קט.) דקי"ל כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ורוצה לומר פשט לו הרגל שהלך לו למדינה אחרת וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל והוא שלא הניח נכסים אבל בשיש לו יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה עכ"ל דאלמא אע"פ שעדיין לא כנס והלך לו למדינה אחרת יורדין לנכסיו כיון שזה מוכן לכנוס והה"ד אם מת האב הפוסק קודם שכנס ^*( רמ"א אה"ע סי' נא:) ומה שאמרו בירושלמי תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס זהו בשמת החתן קודם שכנס דתנן במתניתין שאף אם היא זקוקה לאחיו יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ועל זה הקשו שם בירושלמי ולא אלו הדברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכ"כ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אמנם צריך שיהיו התנאין בשעת הקדושין אבל אם היו התנאין בשעת השדוכין ואחר זמן קדשו ולא הזכירו התנאים אינן נקנין באמירה וזהו לשון רב גידל ועמדו וקדשו וכ"כ רבי' שמואל ז"ל וכ"כ בספר אבן העזר (סימן נ"א) שצריך שלא יפסיק בין התנאין ובין הקדושין בדברים אחרים אבל אם הפסיקו אינן נקנין באמירה וכן כתוב בעטור שאם לא התנו כן אלא שעשה כן מעצמו הוי כשאר חיוב בעלמא ולא מקני באמירה והיינו משום דדייקינן לשנא דרב גידל דהא מלתא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וכן צריך שיהיה זה בנשואין הראשונים כמ"ש הרי"ף ז"ל מן הירושלמי וכל שלא היו בו כל הדרכים האלו לא קנה. והטעמים שאמרת שכיון שקדש הוה ליה כמשיכה וכן דאשה היא כקרקע וקנה החפצים אגבה הבל המה שאם היה כן לא היו צריכין לכל אלו הדקדוקין ולטעמא של רב גידל דדברים הנקנין באמירה משום דבההיא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרו ומקנו ואפי' עבד ושפחה לא הוו כקרקע לקנות מטלטלין אגבן אלא בעודן עליהם ומדין חצרו ובעינן שיהיה העבד כפות כי היכי דלא תהוי חצר מהלכת כמו שמבואר זה בפ"ק דב"ק (י"ב.) וכתוב להרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' מכירה) ובנדון זה כל שלא קנה הבעל באמירה גם הבת לא קנתה החפצים ההם אע"פ שיהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדיין לא נתנם לה ועובדא דפרק מי שמת (בבא בתרא קמג:) ההוא גברא דשדר פיסקי שיראי לביתיה ואמר רב אמי הראויין לבנים לבני' הראויין לבנות לבנות ר"ל והבנות הן נשואות כבר ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתא שדר ואי בנתיה לא אינסיבא לא שביק איניש בנתיה ויהיב לכלתיה ההיא כבר פירשה רבינו שמואל ז"ל כששלחום שיתנום לאנשי ביתו ולא היה לו אשה וכ"כ ברמ"ה ז"ל דאי אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא ובספר ח"מ (סי' רמ"ז) הביא דעת הרמ"ה ז"ל בלי חולק וכן כתוב שם השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פי' היאך יחלקום אם יש לו בנים וכו' נראה שאין זה אלא בשפירש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו. כללא דמילתא בנדון זה אם קנו מיד אבי הבת בתנאים ההם חייבין להשלים מנכסיו ואפי' ממשעבדי אמנם האשה תגבה כתובתה ראשונה ואם לא קנו מידו אם קדשו מיד בשעת שדוכין או שהזכירו התנאים ההם בשעת הקדושין כבר נתחייבו שניהם באותן תנאין באמירה בעלמא לגבות מבני חרי ואם אין התנאין קיימין או שאין שם נכסים יכולה היא שתאמר אל הארוס אני לא פסקתי על עצמי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס כלומר בלא נדוניא או פטור דקיי"ל כאדמון וכרשב"ג דאמר רואה אני את דברי אדמון:

Teshuva 130

עוד שאלת ראובן ושמעון שכנים זה בגנתו וזה בביתו וראובן בא ותבע לשמעון שיעקור האילנו' מגנתו הסמוכים לכותל ביתו בתוך ד' זרתות כמנהג המדינה בערכאותיהם לפי שהשרשים מזיקין לכותלי ביתו ושמעון טוען שאינו נשמע אליו בערכאותיהם כי אם בדיני ישראל ובדיני ישראל איננו חייב לפי שביתו של ראובן וגנתו של שמעון מאיש אחד היו ומכרן את הבית לראובן ואת הגנה לשמעון וכשקנו זה וזה בחזקה זו קנו ואין לו לעקור ואמרת שנראה לך לפום ריהטא דאפי' נטעם עתה שמעון אין לו לעקור לפי שהלכה כר' יוסי זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו אע"פ שנר' שאם הוא נוטע עתה שצריך להרחיק שלשה טפחים:

תשובה דבר פשוט הוא זה ומתני' היא בפ' לא יחפור (בבא בתרא כה:) מרחיקים את האילן מן הבור כ"ה אמה וכו' רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ואפסיקא הלכתא בגמ' כרבי יוסי ואיברא שאם בעת הנטיעה הוא מזיק לכותל בנטיעתו שאז היה צריך להרחיק ג' טפחים כדי שלא יזיק לכותל בחפירתו דמודה רבי יוסי בגירי דיליה אבל במה שהשרשים הולכים וגדלים לאחר מכן ומזיקין לכותל א"צ להרחיק ואפי' הכותל קדם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים ולא הוי גירי אין צ"ל בנדון זה שהוא לוקח וכשנטע המוכר נטע ברשות שבכיוצא בזה אפי' בדברים שצריך להרחיק כל שהוא לוקח וסמך ברשות אין צריך להרחיק כדמוכחא סוגיא דבריש פרק לא יחפור ואפי' מכר הבית בראשונה ושייר הגנה לפניו לא נאמר בזה מוכר בעין יפה מוכר ושיהיה המוכר צריך לעקור אילנותיו מגנתו שאין זה בכלל מוכר בעין יפה מוכר כפי הפירוש הנכון שפירשו המפרשים ז"ל בשם ה"ר יצחק ב"ר מרדכי ז"ל במאי דאמרינן התם כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח:

Teshuva 131

עוד שאלת לתקן לך מטבע ברכה לבכור הפודה את עצמו גם לאב הפודה את בנו הבכור כי מצאת להרמב"ם ז"ל (בהלכות מתנות כהונה פי"א) הפודה את בנו מברך על פדיון הבן והפודה את עצמו מברך לפדות את הבכור גם בסדורים מצאת בפודה את עצמו לפדו' בכורי ישראל ותמהת על הרמב"ם ז"ל למה מברך בעל כיון דמצות פדיון הבן עקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא דתפדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן ^*( רמ"א יו"ד סי' שה ס"י:) ועוד שלפי שטת הרמב"ם ז"ל בלמול את בנו איפכא הו"ל לתקן האב בלמד כמו בברית מילה והפודה עצמו בעל שהוא כמו שליח. ועוד תמהת למה תקנוה בעל פדיון הבן ולא על פדיון הבכור דהא נפיק מינה חורבא דנראה דכל הבנים חייבין פדיון. ועוד שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן. עוד אמרת שלפי דעתך יש שבושים בנוסחא שמצאת בברכת הכהן כי שם אומר אביו אומר זה בני בכורי דנראה דלא סגיא אא"כ היה בכור לנחלה ועוד שם אמו אומרת זה בכורי פרי בטני ונתחייבנו לפדותו דנראה שהיא מחוייב' לפדותו ואינו אמת ובקשת לברור לך הסלת ולתקן לך ברכה זו:

תשובה גרסינן בשילהי ערבי פסחים רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה ודאי על פדיון הבן אביו מברך שהחיינו וקיימנו מאן מברך כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים מכאן למדו נסח הברכה שהיא בעל ונראה הטעם לפי שאינה דומה לאותן המצות שהם בלמ"ד כגון ציצית ותפלין וסוכה לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולפי זה אף פודה עצמו מברך בעל ^*( רמ"א שם:) וכן היא בעל אף בפודה עצמו בס' המצות מקוצ"י וכן בספר יו"ד (בסי' ש"ה) אלא שבפודה עצמו אמרו על פדיון הבכור שאין לומר הבן שאינו פודה בנו ולדעת הר"ם ז"ל בנסח הברכה שבאב הפודה אומר בעל ובפודה עצמו אומר בלמ"ד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קיי"ל (קדושין כט.) דהוא קודם לבנו דאלמא עקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר ומה שלא תקני בפודה בנו לברך על פדיון הבכור זהו להפריש בין פודה בנו לפודה עצמו ואין בזה שום חורבא דזיל קרי בי רב הוא. ונסח הברכה שמברך הכהן אחר שקבל החמשת סלעים הוא זה בתחלה מברך על היין בורא פרי הגפן ועל ההדם בורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו לרמ"ח אברים ונפח בו נשמה כדכתיב (בראשי' ב') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו [כדכתיב (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני] וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב (שם) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ה' סלעים נתחייבו לתת לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל. וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה פלוני בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיון ויש נסחאות מן הגאונים הראשונים שכתוב בהן אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ראוי ליטול פי שנים שכך כתוב בתורת משה לתת לו פי שנים וגו' וכתב הרמב"ן ז"ל (בהלכות בכורות) דלא דיקא הדין נוסחא דכיון דאיכא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה לאו שפיר דמי למימר אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ואפי' הוי נמי בכור לנחלה משום דמשמע דקדושת פדיון נמי בהא תליא הילכך לא לימא איניש הכי ור"ח ז"ל כתב בפירושי התורה שלו אביו אומר זה בני בכורי ואני מוזהר לפדותו שנאמר וכל בכור אדם בבניך תפדה עכ"ל ומה שאמר חמש סלעים נתחייבו בלשון רבים עולה על החמש סלעים או על פודים דעלמא. ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו וגם שברכה זו ברכת השבח שרומזת ליציאת מצרים ולמכת בכורות של מצרים והצלת בכורי ישראל. ויש נוסחאות שמזכיר כן בברכה בפירוש אמנם בספר יו"ד כתוב וז"ל וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ולא נהגו באשכנז וצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי חבור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת ברכה קשיא לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא עכ"ל:

Teshuva 132

עוד כתבת כי הקהל עשו הסכמה ^*()בימיהם היו נוהגים עניני החרמות ונדויין ולא נאסרו מדינא דמלכותא.) בכח חרם ונדוי וקיימוה כלם שכל מי שיבא לדור בכאן עם הקהל שיתחייב לפרוע עמהם בכל הוצאותיהם וצדקותיהם במסים ובכל צרכיהם ויש בקהל זה סוחרים נותנין חק למלך ועם כל זה הם פורעים עם הקהל מכח ההסכמה ההיא ועתה כמו ארבעה שנים בא לכאן סוחר יהודי ממד"ה איש פנוי אין לו שם אשה ולא דירה אלא ששדך שם אשה ויושב בכאן ועושה סחורתו ואנשי זרוע מהקהל חבריו סומכים אותו ועוזרים שלא יפרע מס עם הקהל לפי שהוא נותן חק למלך וזו היא עקר טענתו ואמרת ששאלו יחידים מהקהל את פיך ואמרת להם שהוא מחוייב לפרוע כמו שאר הסוחרים שפורעים חק למלך ופורעים עם הקהל ^*( רמ"א ח"מ סי' קסג ס"ו:) וזה מאחר שישב בעיר יותר מי"ב חדש חייב הוא לפרוע עם הקהל בכל דבר שיפסקו עליו והבאת ראיה שלא פטרו חז"ל כרגא אלא לתלמידי חכמים וכן מן התוספתא דקתני בה מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות וכו' ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל עוד נראה לך מסברא דכל ששכר שם דירה לי"ב חדש הרי הוא כאלו קנה שם בית דירה ומיד הוא כאנשי העיר:

תשובה מבואר הוא במשנה בפ"ק דבבא בתרא (ז:) כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד ונראה מן הגמרא דאפילו לא בא להשתקע אלא לגור שם הרי הוא כאנשי העיר כל שדר שם י"ב חדש דהא בגמרא רמינן על מתניתין מההיא דהחמרת והגמלת העוברת ממקום למקום וכו' דמשמע מינה דבשלשים יום הוי כאנשי העיר ושניא הא ליתובי מתא הא לבני מתא דבשלשים יום הוי בכלל יושבי העיר דכתיב בעיר הנדחת אבל להיות כבני העיר להתחייב בכל עניני העיר בעינן י"ב חדש דאלמא אע"פ שעובר ממקום למקום כל ששהה שם י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר וכן נראה מההיא דתניא (ב"ב ח.) המודר הנאה מבני העיר ובא אדם ונשתהה שם וכו' אבל כשלא שהה שם י"ב חדש אפי' בא שם להשתקע אינו כאנשי העיר דדילמא לא מיתדר ליה אלא א"כ קנה בה בית דירה דאז גלה דעתו שרצונו להשתקע שם על כל פנים כיון שדר שם ואם לא דר שם אינו כאנשי העיר מיד לכל דבר אלא שמחייבין אותו לאותן דברים המוזכרים בתוספתא גם בגמרא מזכיר דברים דלא בעינן בהו י"ב חדש דכי תנן מתני' לפסי העיר תנן ופירשו המפרשים ז"ל שהמסין והתשחורות הרי הן כפסי העיר לפי שהן לשמירתם גם כתבו קצת מפרשים ז"ל דכל ששכר בית דירה לי"ב חדש הרי הוא כאלו קנה שם כמו שכתבת אתה ^*( רמ"א שם סעי' ב':) ולכן זה היהודי אם הקהל פורעים למלך דבר ידוע בכל שנה ושנה בדרך כלל חייב הוא לפרוע עמהם אף בכסף גולגולתם אחר שדר שם י"ב חדש אלא אם כן מסלק המלך חלק זה ממה שהטיל על הקהל ומקבלו להם בחשבון וכן אם הקהל פורעין בדרך פרטי שגבאי המלך שואל לכל יחיד ומניח לזה מפני החק אין לקהל שום דין עליו בעד כסף גולגולתא דהא לא אצלוה בני מתא אלא סייעתא דשמיא הוא כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא נה.) וכן בהלכות. אבל עדיין יש לקהל דין עליו בעד שאר הוצאותיהם שאין פטור המלך מועיל לו כלום בהן מן הדין וכל שכן בזה שעושה סחורותיו וקונה ומוכר בעיר שבני העיר יכולין לעכב עליו דקא פסיק לחיותייהו אלא אם כן פורע מס עמהם כמו שמבואר בפ' לא יחפור (בבא בתרא כא:) וכתוב לר"ם ז"ל (פ"ו מהל' שכנים) והרשב"א ז"ל בתשובה. ומה שכתבתי הוא מן הדין אף לא היה בקהל הסכמה בזה אין צריך לומר כשיש הסכמה בקהל שהבא לדור בקהל על דעת הסכמותיהם הוא בא ומתחייב בהם וכל שכן שהיא הסכמה ראויה מן הדין כדי שלא ילך כל אחד אצל מלכות לפטרו מן המס ויעמיס חיובו על האחרים ושנינו בתוספתא דבבא מציעא (פרק אחרון) רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך ולכן יכולין הקהל לכופו לפרוע חלקו המגיעו כפי הנזכר למעלה ואם בכח יגבר ושם בשר זרועו אם כח ביד הקהל לנדותו ולהתרחק ממנו כמאן דלא ציית דינא והמלך לא יחוש בזה הרשות בידם מן הדין זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי יום ו' מ"ד לספירה דורש שלומך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 133

פלסיט לחתנו החכם רבי יצחק בונפוש בן שאלתיאל נר"ו:

מה שמצאו כתוב בהל' הרב בן גיאת ז"ל בענין כפילת הודו שר' היה כופל מאודך עד אנא ור"א בן פרטא מוסיף עד סוף פירקא אין לשון הגמ' (סוכה לט.) מסכים לפירוש ההוא שא"כ לא היה לגמ' לפרש דברי ר"א ולומר מאי מוסיף מוסיף מאודך ולמטה [אלא מוסיף מאנא ולמטה] שהרי ר' כבר היה כופל מאודך עד אנא לפי פירושו ור"א מוסיף עוד לכפול מאנא ולמטה אבל לפרש"י ז"ל הוא נכון כי רבי היה כופל מאנא ולמטה ורבי אלעזר מוסיף מאודך ולמטה. גם מה שאמר לפי פירושו דהלכה כרבי מחבירו גם זה אינו מכוון שאין לומר בזה הלכה שהרי הדבר תלוי במנהג וכי אסר רבי שלא להוסיף על כפילו אלא רבי היה נוהג כך ור"א נוהג להוסיף ואין לומר בזה הלכה דר"א מוסיף הוא ולא חולק גם אני רואה מנהג הארצות האלה שלא הודו בלבד שבסוף ההלל כופלין אלא גם הודו שבסוף מזמור הודו לה' קראו בשמו כופלין וכן הודו לאל השמים וכן כל הנשמה תהלל יה וכן ה' ימלוך לעולם ועד שבסוף השירה:

Teshuva 134

עוד שאלת במה שאמר בתוספתא הביאה הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין ואפילו נשבע לו בחיי הקרן מה טיבו של קרן זה:

תשובה נ"ל בחיי הקרן בחיי בעל הקרן כלומר בחיי השור או הכבש והוא כמו הנני אליך זדון כלומר איש זדון וכן ואני תפלה ר"ל איש תפלה והרמב"ן הביא זה לראיה כנגד ה"ר אפרים ז"ל שאמר שמי שקבל חד פסול כבתרי גוזמא בעלמא היא ומצי הדר ביה והתוספתא הזו הויא תיובתיה שאמרה שאפי' קבל שישבע לו בחיי השור ונשבע אינו יכול לחזור בו אע"ג דגרע מהדרת הראש ואין לך גוזמא גדולה מזו. עוד אפשר לפרש בחיי הקרן ממש והוא השופר שתוקעין בו ושייך בכלים לשון מות וחיים ור"ל שבירתן וקיומן כדאמרינן בפ' שור שנגח (נד.) דמקשי התם בין לרבנן דאיצטריך להו קרא למעוטי כלים בבור ובין לר' יהודה דמחייב על נזק כלים בבור והא כתיב והמת יהיה לו ומשני שבירתן זו היא מיתתן ולזה פי' קצת המפרשים מה שאמרו ז"ל (ברכות נא.) בכוס של ברכה שצריך חי שלא על היין אמרו שהרי צריך ליתן לתוכו מים אלא על הכלי עצמו אמרו שיהיה חי רוצה לומר שלם:

Teshuva 135

עוד שאלת ירושל' הובא בחדושי הרשב"א ז"ל בכתובו' הדה אמרה הלין דכנסין ארמלן צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת מה הפרש בין בתולה לאלמנה לענין קניית קנין בשבת:

תשובה איברא שאין הפרש בין בתולה לאלמנה לענין קנין אבל הבתולה לא היתה נשאת בזמנם בע"ש כי מה שאמרו בריש כתובות (ג'.) דבדוכתא דבתי דינין קביעי בכל יום אשה נשאת בכל יום בארו המפרשים ז"ל חוץ מערב שבת לפי שאין ב"ד יושבין בשבת ואיכא משום איקרורי דעתא ושאלו על מנהגנו למה הבתולה נשאת בערב שבת ותירצו לפי שאין אנו מייחדין עד עבור שבעה ימי המשתה ועוד שרובן מקדשין וכונסין יחד וליכא למיחש שזינתה תחתיו אבל הם היו מארסין ונותנין זמן לבתולה י"ב חדש לפרנס עצמה ואיכא למיחש שמא זינתה תחתיו: [הגה"ה. אמר שמואל עוד יש לומר דלמיכנס היינו ליחד ואלמנה דוקא אבל בתולה חבת חופתה קונה בלא יחוד ע"כ]:

Teshuva 136

עוד שאלת ירושלמי בפרק שני דכתובות ר' הונא אמר למדין מספר מוגה בנון דאמרינן אלין ספרי דאסי ובאלין אגרתא צריכא מהו ובאלין אגרתא צריכא שבכל מקום שיש בירושלמי צריכא ר"ל צריכא רבא ואינו מתיישב לך בכאן:

אני אפרש ר' הונא אמר שלמדין ומקיימין שטר מספר ידוע לאיזה סופר מומחה מקיימין חתימתו מן הספר ההוא ^*( רמ"א חו"מ סי' מו ס"ז בשם י"א:) לפי שהוא נזהר בכתיבתו שתהיה מתוקנת ומאושרת אבל באגרת יש לספק אם סומכין עליה לקיים חתימתו לפי שאין אדם נזהר בתיקון כתיבתה והיא משתנית לפי הקולמוס ולפי הנחץ כמו שכתב הרמב"ם ז"ל טעם היתר לכתוב אגרות שלום בחול המועד לפי שאין אדם נזהר בתקונן:

Teshuva 137

עוד אמרת כי בימי החורף יען אתה מעותד לנזילות אינך מניח כי אם תפלה של יד כי לפי ההלכה תפלה ש"י אינה מעכבת ש"ר וש"ר אינה מעכבת ש"י ושאלת אם יש סברות מקבילות לזה כי אין לך גמ' ממנחות ולא שום פירוש ושיטה מן המסכת ההיא:

תשובה משנה שלמה שנינו בפרק התכלת התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ואין בזה שום מחלוקת בענין התפלין אבל בענין התכלת פליג רבי בברייתא וס"ל התכלת ולבן מעכבין זה את זה מדכתיב וראיתם אותו לומר שמעכבין זה את זה ולא קיי"ל כוותיה אבל בתפלין ליכא פלוגתא כלל וגם אין גמרא למשנה זו של תפלין לרוב פשיטותה וכן הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות תפילין וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' תפלין) ומטעם זה שאינן מעכבין מנה אותן לשתי מצות בחשבון תרי"ג כמ"ש זה בספר המצות בעיקר הי"א ואע"פ שמנה התכלת והלבן למצוה אחת אע"פ שאין מעכבין זה את זה זהו מפני שמצא כן במכילתא מבואר בתכלת ולבן שהם מצוה אחת והטעם מפני שהם מעשה אחד לבישת התכלת והלבן יחד וראוי שימנו אחת אע"פ שאין מעכבין זה את זה אבל תפלין של יד ושל ראש הם שני מעשים וראוי שימנו שתי מצות כיון שאין מעכבין זה את זה ובספר או"ח כתב וז"ל ואפי' אם יש לו שתיהן אם יש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהן כגון שרוצה לצאת לדרך שאינו יכול להתעכב יכול להניח אחת מהן שאינן מעכבות זו את זו עכ"ל אמנם למה שאתה חושש מהנזילות הא אפשר לך למעבד כרשב"א ז"ל שכ' דתפלין של ראש מותר להניחן על כובעו ^*( או"ח סי' כו ס"ה:) או על כסוי הראש ודיוק לה מדאסרו תפלה של יד במגילה (כד:) לתתה על בית אונקלי משום דכתיב בהו לך לאות ודרשינן ולא לאחרים לאות הא בשל ראש דלא כתיב בהו הכי אדרבה כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפלין של ראש שרי והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפלין אפשר דהיינו מפני שאסור להניח כלי אחר של מצוה על המצנפת אלא שעדיין קשה לי דבפ' כל הצלמים (עבודה זרה מד.) גבי עטרת מלכם שהיה מניחה במקום תפלין מקשי נמי והא בעי לאנוחי תפלין ואצטריך לשנויי מקום יש בראש להניח שתי תפלין אבל רבים ראיתי נוהגים להניחם על הכובע על פי סברת הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל כתב סברתו זאת במגילה בפירוש ההלכות בלי חולק נאם יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 138

עוד לו. על פי' נשבע בחיי הקרן:

תשובה פירוש נשבע בחיי הקרן לא קבלתי אותו כי היה פשוט אצלנו פירושו שר"ל בחיי בעל הקרן ולזה לא שאלנו עליו לא אני ולא אחר מבני החבורה אמנם הפירוש האחר שכתבתי לך חדשתיו אני עתה אם נראה לך דחוק הניחהו ונקוט האחר בידך שהוא פשוט יותר:

Teshuva 139

מה שאמרת שאין מברכין על הלולב כשהאתרוגין פסולין כן כ' הר"ן ז"ל אף בשעת הדחק שבשביל שעת הדחק אין מברכין ברכ' לבטל' שהרי כיון שהאחד מן המינין פסול הרי הוא כמי שאין לו שהרי מעכבים זה את זה ולא שמעתי מעולם שחזר בו שאם כן היה מגיה זה בספרו. גם הראב"ד ז"ל כן דעתו אמנם בספר או"ח כתוב דכל הפסולים מחמת מום מברכין עליו בשעת הדחק וז"ל הספר הנזכר וכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר כשרים ויכול לברך עליהם והראב"ד ז"ל כתב שלא יברך עליהם אלא יאחזם בידו שלא תשתכח תורת לולב ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל עכ"ל. ודע כי בעלתה חזזית באתרוג בשנים ושלשה מקומות שהוא הפסול הנמצא תמיד באתרוגי' דמשום דמחזי כמנומר אנחנו סומכים על סברת הראב"ד ז"ל דדוקא שנתפזר הנמור ברובו אע"פ שבשטח החברבורות הוא מעוט אבל במעוטו כגון שכלם מצד אחד של אתרוג כשר ולזה הסכים הרא"ש ז"ל:

Teshuva 140

שאלת קרה שהיו הצבור טרודים בדבר מצוה לקבורת המת ולא התפללו תפלת המנח' עד הלילה שהשלימו אותה אחר תפלת ערבית כמו שוגגים וצוית לומר אשרי קודם תפלת המנחה וקצת היו מוחין מלומר אשרי:

תשובה נראה לי שעשית כהוגן לפי שיש בזה היכר שהתפלה היא תשלום המנחה וגם שאמרו חז"ל (ברכות ד:) שהאומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ולזה נהגו לאומרו קודם תפלת שחרית וקידם סדר קדושה וקודם תפלת המנחה והם שלשה ואם עתה כבר עבר היום ולא אמרוהו כי אם פעמים מה הפסד יש אם ישלימוהו בלילה ואין בזה משום עבר יומו כמו שאין כן בתפלה עצמה ואותן שהיו מוחין מלאמרו לא אדע ולא אבין מה ענין למחאה זו ולא יהיה אלא כקורא בתורה מה הפסד יש בזה ^*( רמ"א או"ח סי' קח כ"ב:) וכ' בספר או"ח ז"ל המתפלל ב' תפלות זו אחר זו או ששכח ולא התפלל וצריך להשלימה בזמן תפלה שאחריה ומתפלל זו אחר זו צריך להמתין בין אחת לחברתה כדי הלוך ד' אמות עכ"ל ואם בתוך שעור זה אומר המזמור ההוא ויעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מה ענין למחות בזה אם לא חפץ לחלוק:

Teshuva 141

שאלת האם שמכרה בנכסי בנה והוא לא צוה עליה שום צווי האם מכרה קיים אם לאו:

תשובה לא בארת הבן אם הוא גדול או קטן ובן כמה שנים הוא וכן אם מכרה בקרקעות או במטלטלין וכן אם היה הבן סמוך על אמו ודר עמה והיא מפקחת בנכסי בנה ולזה אני צריך לבאר לך כל הדברים האלה אבל בקצרה כי השליח נחוץ ואין פנאי. דע שאם הבן היה גדול בשנים ר"ל בן י"ג שנה ויום אחד והביא ב' שערות אין מעשה אמו בנכסיו כלום שהרי הוא שליט בנכסיו וא"צ לאפטרופא דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן אבל אם הבן לא היה גדול בשעת מכירת האם חס הוא סמוך על אמו והיא מפקחת בנכסיו ברצונו הרי היא כמו אפטרופא על נכסיו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית מאליו נעשה אפטרופא על נכסיהם כדתנן במסכת גיטין פרק הנזקין (גיטין נב.) יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אפטרופא וכו' ואפי' סמכו אצל אשה הרי היא להם כאפטרופיא אף ע"פ שאין ב"ד ממנין נשים כדאמרינן התם הנהו יתמי דהוו סמכי גבה דההיא סבתא הויא להו תורתא שקלתה וזבנתה ניהלייהו אתו קרובים לקמי' דרב נחמן אמרו ליה מאי עיבידתה דמזבנה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעה"ב תנן הנה מבואר כאן דאפי' אשה שסמכו יתומים אצלה נעשית כאפטרופיא על נכסיהם כמו אם מינה אותה אבי יתומים דאמרינן התם גבי נשים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו ומ"מ רואה אני דברי הרב ר' מאיר הלוי ז"ל שכ' שאין דין יתומים שסמכו אצל בעה"ב אלא ביתומים שהגיעו לעונת הפעוטות ובמטלטלין לבד הוא שנעשה אפטרופא מפני סמיכתן אצלו לפי שגם הם כיון שהגיעו לפרק זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אבל בקרקעות שהיתומים עצמן און מקחן וממכרן בהם כלום אין אדם נעשה אפוטרופוס עליהם מפני סמיכתן אצלו וזמן פעוטות מבואר בגמרא בפרק הנזקין (גיטין נט.) דאמרינן התם ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע ר"כ אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה כלומר שיש קטן שהוא חריף בטיב מו"מ מבן ו' ומעלה ויש אחר שאינו חריף עד שיהיה יותר גדול מזמן זה ולזה צריך שיעברו עליו שש שנים ועדיין בודקין אותו בחריפותו עד שיהיה בן י' שנים ומבן עשר שנים ומעלה אין צריך בדיקה דמסתמא חריף הוא ולכן בנדון זה אם הבן היה גדול בשעת מכירת האם אין מעשיה כלום לא במטלטלין ולא בקרקעות וכן אם היה קטן מבן שש אבל אם הוא גדול מבן שש והוא חריף בטיב מו"מ וסמוך אצלה מכירתה מכירה במטלטלין אבל לא בקרקעות:

Teshuva 142

עוד שאלת שטר העשוי בערכאות של עובדי ככבים דרך תחבולה כהברחה ודומה לה אם יש בו ממשות אם לאו כי שטרי מחילה ודומיהן פסולין:

תשובה מה שאמרו ז"ל בפרק האשה שנפלו (כתובות עט.) דשטר מברח' לא קנה זהו באשה שרוצה לינשא ונותנת כל נכסיה כדי שלא יזכה בהן הבעל ומיד נשאת והוי' אומדנא דמוכח שלא נתנה כל נכסיה על דעת שיזכה בהן המקבל מתנה והיא תמות ברעב ולזה לא זכה בהן המקבל מתנה: אעפ"י שבשעת המתנה לא פירשה כלום ונתנה סתם וגם הבעל לא זכה בהן אע"פ שהמקבל לא קנה לפי שעשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל אבל במקצתן שלא נתנה כל נכסיה קנה המקבל אא"כ גלתה דעתה בשעת מתנ' שלא נתכונה אלא להבריח אבל במי שנותן נכסיו כלם לפי שרוצה ללוות מאנשים או שלא ישתעבדו נכסיו קנה המקבל מתנה שאם לא קנה הנכסים משועבדין לבעלי חובותיו שהרי אין כאן הטעם שנאמר עשאום כנכסים שאינן ידועים ולכן למתנה גמורה נתכוון אא"כ באר בפירוש בשעת המתנה וכן אמרו בתוספת שבא מעשה לפני רבינו תם ז"ל ודן כן:

ומה שכתבת דשטרי מחילות בערכאות של עובדי ככבים פסולים כ"כ הרמב"ם ז"ל (פכ"ז מה' לוה ומלוה) אבל דבריו הן מן המתמיהין דאפי' לפי שטתו שפוסק דדוקא בשטרי מכר משום דחזו דיהב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו ושטר ראיה בעלמא אבל מתנה במאי קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא כפי הלשון האחרון המוזכר בפרקא קמא דגטין (יוד:) תני חוץ מכגיטי נשים מ"מ אפי' לפי שטתו בשלמא בשטרי מתנות וכן בשטרי פשרות שצריכין קנין והשטר עושה הקנין ניחא אבל בשטרי מחילות הרי מחילה אינה צריכה קנין ולא שטר כדאמרינן בפ"ק דקדושין (טז.) גבי עבד עברי דאי אין גופו קנוי לא צריך שטר שחרור אלא לימא ליה באפי תרי זיל ואע"פ שיש לו עליו שעבוד דמים למעשה ידיו וכ"כ הרמב"ם ז"ל עצמו (פ"ה מה' מכירה) שאין המחילה צריכה קנין וכתבו המפרשים ז"ל דאפילו תרי נמי לא צריך אלא אפי' בינו לבין עצמו דלא איברו סהדי אלא לשקרי אלא דנקט תרי כדי שלא יכפור אח"כ במחילה וכיון שאין מחילה צריכה קנין אלא השעבוד נמחל בדבור לבד ושטרא ראיה בעלמא הוא א"כ שטרי מחילות הרי הן כשטרי מכר ^*( רמ"א ח"מ סי' סח ס"א:) דלכ"ע מהני דאי לאו דחזו דיהב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו ושטרא ראיה בעלמא ואולי הרב ז"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות:

Teshuva 143

עוד שאלת שטר העשוי בערכאות של עובדי ככבים ויש בו תנאי מן התנאין שהתנאי עצמו בטל בדיניהם ואין לו שום ממשות האם אפשר שנדון בו אנחנו ונעשנו עיקר או הוא פסול מק"ו:

תשובה דבר ברור הוא שלא נכשיר אנחנו שטרות שלהם יותר מהם עצמם ואם בדיניהם אין השטר מועיל הן כלו או מקצתו לא נכשירנו אנחנו יותר מהם ^*( רמ"א שם:) ואין זה צריך לפנים:

גם מה שאמרת שנתברר בעדות ברורה ובעדים כשרים מישראל שהעדים ההם לוקחים שוחד קודם השטר ואחר השטר ומזייפין לכל שואל מהם האם תתקיים עדותם בדיננו אם לאו:

תשובה אם יש עדי' כשרי' המעידים עליהם שהם מקבלים שוחד לזייף שטרות דבר ברור הוא שאין השטר כלום שהרי אין מכשירים אלא משום דלא מרעי נפשייהו וכיון דאיכא סהדי דמסהדי עלייהו דמרעי נפשייהו לא סמכינן עלייהו כדגרסי' בפ"ק דגיטין (יא.) רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי ר"ל שאינם ערכאות אמר ליה רפרם ערכאות תנן ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך שיעידו עדי ישראל על אלו העובדי ככבים שהם עדי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינן יודעין בקבלנות שוחד וא"כ כ"ש בשיש עדים מישראל שמעידים עליהם שהם חשודים לקבל שוחד ולזייף שאין שטריהם כלום:

Teshuva 144

עוד שאלת ראובן מכר קרקע לשמעון בערכאות של עובדי ככבים והתנה עליו שלא ימכרנו לזולתו והיה אחר בן ראובן קרוב לחמש שנים ולא מכרו ובהגיע עת פטירתו בא לפניו שמעון ואמר לו הנה פלוני יורש אותך התנאי שהתנינו ביננו כשטר מכירת הקרקע כערכאות של עובדי כבבים האם אתה קיים בו אם לאו וטען שמעון שיש לו עדים עליו שהשיבו הן בעת פטירתו ובאותו העת בקש אח' מאהובי היורש ליכנס שם כדי לשמור זכות היור' ולא הניחוהו ליכנס וסגרו הפתח עליהם והעדי' שהוא משתבח בהם שמעון הם בעלי מחלוקת היורש בפרהסיא והיורש טוען שלא היתה דעת ראובן מיושבת עליו בעת ההיא וראי' לדבריו שמיד נפטר לבית עולמו והעדים הם בעלי מחלוקתו. ילמדנו רבינו האם נעשה זה התנאי על אופנו ושאינו חל עד עת המכירה והמכירה לא נעשית כלל בחיי ראובן יתכן שיהיה לזה התנאי ממשות עתה אחר פטירת ראובן כי כבר חל זכות היורש בעת הפטירה אם בן היורש ראוי ליקח הקרקע מן הטענה הזאת ואין לשמעון פתחון פה לפניו ועוד השטר שנעשה בתחבולה כנזכר הניחוהו ראובן ושמעון ביד איש נאמן והוא עדין בנאמנות עד יצא לאור משפט מזה יתברר לך שלא נעשה בשטר הנזכר דבר על אמתתו בערכאות של עובדי ככבים זה לשון שאלתך:

תשובה לשון השאלה סתום שאומר ראובן מכר קרקע לשמעון והתנה שלא ימכרנו לזולת ואם כבר מכר לשמעון מה צריך תנאי ואיך יחזור וימכרנו לאחר ולזה נראה שראובן נדר לשמעון שלא ימכור הקרקע כי אם לשמעון ולחזק הנדר עשה לו מכירה מהיום ושיעמוד השטר ביד שליש נאמן בעד שניה' שכ"ז שירצה ראובן למכרו יזכה בו שמעון למפרע בשטר המכירה שביד השליש וא"כ יעשה השליש מה שהושלש בידו כי הוא נאמן משניהם כיון שהשלישות בידו והלשון הבא בשאלה שאמר שמעון לראובן בשעת פטירתו אם הוא קיים בתנאי שהתנו בשער מכירת הקרקע בערכאות של עובדי ככבים ושהודה כן בפני עדים איני מבין מה זאת התנאי ומה מועילה הודאה זו שהרי אין זה הודאה במכירה אלא שאם ימכרנו לאחר שיזכה בו שמעון ולזה טרם אשיב בזה בבירור צריך שאדע דברי השליש איך הושלש השטר בידו ולאיזה ענין וכן עדות העדים כי מה שאמרת שהעדים בעלי מחלוקת היורש בפרהסיא אם אין העדים קרובים למוכר ולא לקונה וכן אינם נוגעים בדבר אין לפוסלם מפני שנאה לעדות שלא נחשדו ישראל על כך כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כז:) ומה שאמר היורש שלא היתה דעת ראובן מיושבת עליו העדים יודעים זה אבל מה שאמרת שהשטר נעשה בתחבולה ושלא נעשה בשטר הנזכר דבר על אמתתו בערכאות של עובדי ככבים בזה שואלים שופטי עובדי ככבים שאם לא נעשה השטר כתקנו לפי דיניהם שלא נכשירנו אנחנו יותר מהם כמש"כ למעלה זהו מה שנ"ל בשאלותיך בנחץ מופלג כי המוביל כתבך נתנו לי יום צום גדלי' בבקר אחר תפלת שחרית ובחצי היו' סיימתי התשובה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 145

עוד לו

הגיעני כתבך אשר בארת בו בארוכה ענין המחלוקת והמריבה ההיא ואיך בא הענין מראש ועד סוף כי בכתבך הראשון הפרדת התביעה וענין השאלה לפרקים כאלו הם תביעות חלוקות מאנשים חלוקים ובפרק הראשון כתבת ושאלת בזה הלשון האם שמכר' בנכסי בנה והוא לא צוה עליה שום צווי האם מכרה קיים אם לאו ע"כ. ולא עלה בדעתי בזה הלשון שמת הבן בלא צואה ושתהיו מסופקים אם האם יורשת בנכסיו שזה אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותו שאין הירושה אלא לקרוב מצד האב ומשנה שלמ' שנינו (ב"ב קח.) האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין וכיון שאינה נוחלת איך תמכור מה שאינו שלה והרי היא כנכרית לגמרי וכל מה שעשתה בין במכר בין בהקדש אינו כלום דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא ולא בית שאינו שלו ואפי' בגזל מטלטלין ולא נתיאשו הבעלים קיי"ל (ב"ק ע.) כרבי יוחנן דאמר שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולזה אף הנגזל שהם שלו אינו יכול להקדישן לפי שאינן ברשותו א"צ לומר הגזלן שאינן שלו אע"פ שהם ברשותו א"צ לומר בקרקע שאינה שלו ולא ברשותו דקרקע אינה נגזלת ולעולם בחזקת בעליה עומדת ולכן חשבתי שהבן הוא בחיים שהרי לא נזכר בשאלה שמת ולא היו לו נשים כמו שבארת עתה אלא שהבן קטן והאם מפקחת בנכסיו ומכרה בהן בלתי מאמרו וזהו מ"ש בלשונך והוא לא צוה עליה שום צווי שאם היתה כונתך לצואת ש"מ היה לך לומר הנחה או צואה כדאמרי אינשי והשאלה היא אם היא יכולה למכור ותהיה כמו אפטרופא בנכסיו ולזה חשבתי לך בדרך זה ובארתי לך כל הצדדין ועתה אשר בארת שיעקב בנה מת ולא הניח בנים כי אם רבקה אמו והניח שתי נשים והניח נכסים וב' קרקעות והנה רבקה אמו פרעה לרחל כתובתה מהנכסים ופרעה ג"כ ללאה כתובתה מהקרקעות ונתנה לה בית דירה הידוע לבעלה והדירה השנית הקדישה אותה ונעשה כל זה בפני טובי הקהל ונתרצו שתי הנשים הנזכרות וסלקו עצמן משארית ההנחה ואח"כ מיראת שר העיר המערער על ההנחה ההיא באמרו כי המלך ראוי לירש אותה כדי להציל להקדש וללאה השתי קרקעות קמה רבקה ומכרה לסוחר אחד השתי קרקעות בערכאות של עו"ג לפי שבדיניהם האם יורשת את בנה ועשו השטר כראוי ושקבלה המעות בפני העדים והיה כל זה שטר אמנה כדי להתלונן בצלו כי לא קבלה מעות מעולם כי לא היתה מכירה רק על דעת שיעמדו הקרקעות ברשותו בעד הזוכים בהן למען לא ישלח בהם יד שר העיר וכשמצאו רוחה מן השר החזיר הסוחר הדירה האחת להקדש כשהיתה ותבעה ג"כ לאה מן הסוחר להחזיר לה דירתה ולא נתרצה לה אלא בע"כ החזיר לה חצי הדירה בדרך מכירה בערכאות של עובדי ככבים והעידו עליו שלקח המעות לעיניהם ולא היו דברים מעולם וחייב אותה בשטר המכירה שלא תמכרנו לזולתו וכל זה עשתה בעל כרחה מפני היראה הנזכרת והחצי האחר הנשאר בידו כתב להכתב בכתיבת ידו וחייב לה עצמו שיתן לה דמיו בכדי שמן אחר שנתחייב לה בו מעות בעין. אחר כן מתה לאה וכו' ואיני מאריך בעניני צואתה לפי שכשבא היורש שלה וערער על מה שעשו כנגדו בענין צואת לאה וצעק מר עד שנקרע טופס הצואה בלתי חתום נראה מלשונך שהצואה האחרונה נקרעה לצעקת היורש ועתה אין מחלוקת בין היורש והסוחר המחזיק בדירה רק שהיורש תובע ממנו הדירה מכח ירושת לאה שזכתה בו כבר בעבור זכות כתובתה והסוחר אומר שיתן לו דמי החצי שמכר הוא ללאה בשטר בערכאות של עובדי ככבים והתנה עמה שלא תמכרנה לזולתו וגם יש לו עדים שבשעת פטירת לאה הודית לו שהיא עומדת באותו תנאי והחצי האחר מן הדירה הנשאר בידו ממכירת רבקה יפרע לו דמיו בכדי שמן כמו שנתחייב ללאה בחתימת ירו והיורש משיב לו לא כי הדירה כלה לי היא שהמכירה שעשתה לך רבקה בתחבולה נעשית מפני יראת שר העיר ועוד שרבקה מכרה דבר שאינו שלה שכבר זכתה בו לאה בכתובתה ועוד כי האם איננה יורשת כלל בדיננו ועוד כי העדים העידו שקר באמרם שראו בעיניהם שקבלה רבקה דמי המכירה מידך וגם אתה קבלת דמי החצי מלאה וכל זה שקר ואתה בעצמך מודה בזה בשבועה והנה השטרות עצמן בטלים מעקרם והתנאי בטל מעקרו ועוד שאפי' חכמי העובדי ככבי' נשאלו בדיניהם ואמרו שאין התנאי ההוא מועיל בדיניהם ואפי' היה הכל אמת וברור אלו הם עקר ותורף טענותם ודברי ריבותם לפי מה שבא בדבריך:

תשובה נראה שהדין עם היורש של לאה שהרי המכירה שעשתה רבקה לסוחר בטלה בדין תורתינו שהרי אין האם יורשת את בנה אלא אם כן היתה קרובת אביו וראויה לירש מחמת שאין קרוב יותר ממנה ראוי ליורשו ואז היא יורשת הבן לא מצד שהיא אמו אלא מצד שהיא קרובת אביו אבל בזולת זה הרי היא כנכרית ומכירתה בטלה ועוד שאפילו היתה רבקה יורשת את בנה כבר זכתה בו לאה בפרעון כתובתה ברצון רבקה ומדעתה בפני טובי הקהל ומתחלה עשה הסוחר כהוגן לקבל מכירת רבקה בנאמנות להציל הדירות ההם לבעליהם כאשר היא יורשת בדיניהם ואם בדין תורתנו אין בה ממש ובעת עבור הפחד ויראת השר כבר שקטה כשהחזיר הדירה האחת להקדש או לקהל בעד ההקדש או בעד הראוי לזכות בו עשה ג"כ כהוגן וכראוי לעשות לסוחר טוב נאמן רוח אבל עם לאה לא עשה כהוגן שהיה לו להחזיר לה הדירה ולא שירצה שתקנה אותה ממנו אא"כ עשה זה למען לא יוכל שום שר לשים לו עלילות דברים שהוא גרם בנזק המלך ושלא יגלה שהיה הכל בתחבולה. אמנם במה שחייב אותה בתנאי ההוא שלא תמכרנו לזולתו אם היתה לאה עושה זה ברצונה ושלא באונס לגמול עמו חסד על שהציל לה הדירה מן השר זה היה דבר ראוי והגון לשניהם אבל במה שהיה מעכב אצלו הדירה בזולת זה בכח מכירת רבקה בשטר בערכאות שלהם שלא כדין תורתנו ולאה לא היתה יכולה לדון עמו מיראת השר בזה עשה שלא כדין ואם יש עדים ליורש לאה שכך היה מעשה שהסוחר היה מעכב מלהחזיר ללאה הדירה באונס שלא כדין ומחמת האונס ההוא נתרצית בתנאי ההוא הדבר ברור שאין התנאי כלום כיון שהאונס היה בכבישת הקרקע עצמו כמבואר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ:) דאפילו מאן דסבר דמוכר קרקע מחמת שאנסוהו בגופו או בממונו שאעפ"כ המכר קיים כיון שקבל דמי המכירה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ונתרצה לבסוף כל שלא מסר מודעא אפילו הכי מודה הוא כשהאונס הוא בקרקע עצמו ר"ל שיש לאל ידו לכבוש הקרקע בידו כגון שהוא מחזיק בו ומאיים על בעל הקרקע שאם לא ימכרנו לו הוא יעכבנו אצלו ואין יכולת ביד בעל הקרקע להוציאו מידו בדין כדאמרינן התם מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא והמעשה היה שאיש אחד משכן לחברו פרדס ולאחר שהחזיק בו שלש שנים ויותר אמר בעל המשכונא לבעל הפרדס שאם לא ימכרהו לו הוא יעלים שטר המשכונא ויאמר שבמכר ירד בה ונאבד שטרו ושכבר החזיק בה שני חזקה ובעל הפרדס לא היו לו עדים שבתורת משכונא ירד בה ומחמת אונס זה מכרה לו ואמרו חכמים דלכ"ע באונס כזה שאף אם לא מכרה לו הוא היה מעכבו בידו אונם גמור הוא ואין מכירתו מכירה כמו שהביא זה המעשה הריא"ף ז"ל בהלכות פרק חזקת. ודעת הגאונים והריא"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל שאף בלא מסירת מודעא מתבטל המכר באונס כזה וכן נראה לי שהרי כיון שהפרדס היה ביד האחר יש לזה טענה בשלא מסר מודעח שאם מסר מודעא אולי תתגלה אליו המודעא דחברך חברא אית ליה ויעכב אצלו הפרדס חנם כדאמרינן בפרקא בתרא דכתובות (קי.) גבי מי שהוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא עליו שטר שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו עליו ואמרינן בגמרא דבאתרי דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי טעמא דאדמון משום דאיבעי ליה לממסר מודעא בכתיבת השטר שלא יגרע זכות חובו מפני מכירה זו ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה כלומר אולי יתגלה לקונה וימנע מלקנות וזה צריך למעות ואם מפני מניעת הקונה מלקנות השדה יש לו טענה על שלא מסר מודעא לדעת חכמים דקיי"ל כוותייהו כ"ש בזה שיאבד הפרדס ויעכבנו חנם המחזיק בו והכי נמי אמרינן התם (קט.) גבי העורר על השדה ועשאה סימן לאחר איבד את זכותו דלעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לה ניהלי או לא הוה מזבן לה כפי חלוף הגרסאות ובנדון זה כך הוא שהסוחר היה רוצה להחזיק בדירה בכח מכירת רבקה בערכאות של עובדי ככבים ולא היה כח ללאה לעמוד כנגדו מפני אימת השר ולזה אף אם היתה מכירה גמורה מעכשיו ולקחה דמי המכירה אין המכר קיים כיון שהסוחר היה מחזיק בידה והיה מאיים עליה לעכבה אצלו והיה תקיף ממנה וכ"ש עתה שלא מכרה ולא קבלה דמים שאין התנאי ההוא כלום אין צ"ל שאם התנאי הנעשה בערכאות של עובדי ככבים בטל בדיניהם שהדבר ברור שאין בו ממשות שלא נכשיר אנחנו שטרותיהם יותר מהם ^*( רמ"א ח"מ סי' ס"ח ס"א:) וכמ"ש בתשובה האחרת. אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכשימכרנה ימכרנה לסוחר כפי התנאי הכתוב בשטר וזה כשהיה בתנאי סך קצוב בכמה ימכרנה אליו שאל"כ אינו כלום שאפילו מי שנתרצה לחברו שלא באונס כלל אלא בנפש חפצה אמר לו כשאמכור קרקע זה לא אמכרנו אלא לך ועשה לו שטר מזה בקנין גמור מעכשיו אינו כלום כיון שלא פסק דמים שאין שום מכירה מתקיימת בלא פסיקת דמים כדמסיק בפ' בתרא דע"ג (עא:) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מכירה) ואף אם פסק ואמר סך קצוב יכול למכרו לאחר ביותר מן הסך ההוא וקנה האחרון אלא שאם מכרו בסך שקצב לראשון קנה הראשון דאמרינן התם דכל שמכר ביותר ממה שקצב לראשון זוזי אנסוה אלא שאם כתב לראשון שימכרנו לו בסך כך וכך ושלא ימכרנו לאחר אף אם יתנו לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ודעת הרא"ש ז"ל שאם קצץ דמים לראשון ומכרה לאחר ביותר שקנה האחרון אף אם יאמר הראשון אני אתן בה כסך שנתן האחרון שכבר נתקיים המכר לאחרון בשעת המכירה ולא עוד אלא אפילו אם אמר הראשון קודם שמכר לאחרון אני אתן בה כמו שיתן אחר לא הועיל שאין משמע התנאי אלא כשימכרנה בסך שקצב עמו או בפחות. והראב"ד ז"ל חולק בזה כמ"ש זה בספר ח"מ (בסימן ר"ו) ואם יטעון הסוחר ויאמר הלא לאה בקנייתה ממני חצי הדירה הרי הודית שהיא שלי ולא שלה וא"כ אני הייתי יכול לשייר במכירתי ולהתנות כל מה שארצה שהרי אף דברים שאין אדם יכול להקנות אדם יכול לשייר עצמו במכירתו כמו שמתבאר בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג.) בההיא דבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר ראשון שלי מע"ר שלו ואמרינן התם דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלב"ל הכא שיורי שייר משום דלעצמו משייר בעין יפה ושייר מקום מעשר. יש להשיב שאין קניית לאה חצי הדירה הודאה לסוחר שהיא שלו כיון שהוא היה מחזיק בה בכח ולא היתה לאה יכולה להוציא מידו ואדרבה היא היתה פקחת בקנייה ההיא שהוציאה מידו חצי הדירה שהיא שלה ואח"כ תוכל לתבוע ממנו הדמים שלקח ממנה שמכר לה מה שאינו שלו וכל שיש ללאה טענה בקנייה אין כאן הודאה כמ"ש למעלה. וכן הוכחתי שאין צריך למסירת מודעא וכיון שאין כאן הודאה הרי מכר מה שאינו שלו ואין לומר דלעצמו שייר. ועוד שאין לומר כאן שיורי שייר שהרי לא שייר בדירה שום דבר מסוים שנאמר בעין יפה משייר אלא תנאי הוא שהתנה עמה שכשימכרנה ימכרנה לו ואין כאן שיור ואם התנה בלשון על מנת הרי עתה יכול יורש לאה להוציא ממנו חצי הדירה ואח"כ אין מכריחין אותו לקיים התנאי אלא שאם לא יקיים התנאי תהיה מכירת הסוחר ללאה בטלה וכל שתהיה מכירתו בטלה אין כאן הודאה מלאה לסוחר וחייב הסוחר להחזיר דמי חצי הדירה שקבל ממנה כיון שהמכירה בטלה לולי שהם מודי' שלא היה במכירה ההיא קבל' מעות אלא הכל נעשה בתחבולה ולא באמת. ואם אין התנאי בלשון על מנת אין המכר מתבטל במניעת קיום התנאי אלא שיש לו לקיימו כפי מה שהתנה וכפי הצדדין שהזכרתי למעלה. ומענין החצי האחר מן הדירה שאומר הסוחר שיפרע ליורש דמיו בשמן כפי מה שנתחייב ללאה בכתיבת ידו לפי הנראה מלשונך אין לסוחר שטר ממכירת לאה אלא שנשאר ביד הסוחר מכח מכירת רבקה הנעשית בנאמנות אלא שלאה אם באונס אם ברצון אמרה לו למכרו בכדי שמן שיתן לה בדמיו ומזה נתחייב הסוחר לתת לה דמיו בכדי שמן וא"כ אפי' לפי דברי הסוחר שיקבל היורש דמי חצי הדירה בכדי שמן עדין חייב לתת לו שכירות חצי הדירה מתחלה ועד סוף שהרי לפי לשונך לא היתה לאה לוקחת מן הסוחר שכירות זולתי מחצי הדירה שהחזיר לה הסוחר בשטר הקנייה וגם שאם אין כאן פסיקת דמים אין כאן מכירה כמש"כ למעלה. אמנם אני חושש הרבה בזה הנדון יען רואה אני אתה מהפך מאוד בזכות היורש ומרבה בטענותיו והי' לך לומר ג"כ מה עונה הסוחר על טענות היורש ומה התנצלותו בכל אלה אבל אני השבתי מה שנ"ל לפי מה שבא בשאלתך אם הדבר כן נאום דורש שלומך החותם יום ר"ח סיון יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 146

קוסטנטינה לרבי מיימון נגאר י"א

שלום לך הצח והאדמון הותיק ר' מיימון הנאה לדרוש בהמון בתורת השם אצלך אמון הגיעני כתבך המלאה דברי חמודות כרמון אמנם עדיין אני במקומי ולא אכוף ראשי כאגמון:

ומה שאמרת שהבריית' לא פסלה משום חסרון כתיבה תמה אלא אותם שתתחלף צורתן בצורת אות אחרת בנון ההי"ן חית"ן אבל מחבור רגל הקו"ף בגג של מעלה כיון שלא תתחלף בזה לאות אחרת לא תפסל אלא שלכתחלה צריך להפרידו שאם חבור רגל הקוף היה בו משום כתיבה תמה לא הוה שתיק מיניה למימר שלא יחבר רגל הקו"ף:

אשיב לך לו עיינת בתשובתי מראש ועד סוף בדקדוק היית רואה בה סתירת דבריך שהרי מ"ם וסמ"ך לדברי הכל צריך שיהיה הקו השמאלי מחובר עם הגג שאל"כ לא היו עומדין בנס בלוחות ואם לא עשה כן פסל אע"פ שלא הזכירה זה הברייתא כי סתומים פתוחים שהזכירה דבר אחר הוא שהוא ר"ל שכותב מ"ם פתוחה במקום מ"ם סתומה או בהפך ורב חסדא מכשיר בזה אבל לכתוב מ"ם סתומה ולא יחברנה לגג אפילו רב חסדא מודה דפסול לפי שאינה עשויה כתקנה אף אם לא תתחלף באחרת ואיהו גופיה אמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין ואם הברייתא לא הזכירה זה לאו כי רוכלא לחשיב וליזיל שהרי לא הזכירה חבור הצדי פשוטה עם הראש. של אחריה שאם הפרידה פסול אפי' לפי דבריך שהרי תתחלף ביו"ד ונו"ן פשוטה ולא הזכיר זה תנא דברייתא וכן כמה פסולים אחרים כגון אות שאינה מוקפת גויל וקוצו של יו"ד ורבים ועוד שפסול חבור הקוף לא היה צריך להזכיר כלל כיון שכבר הזכיר פסול חבור הה"א וצורת שתיהן מטעם אחד ובגיטין פרק המביא תנין (כ:) תניא הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ובעי רב פפא בין שיטה לשיטה מאי ופרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ומתרצינן לא צריכא דמערי ויש סבורין שדבוקה פוסלת בגט כמו בס"ת ולזה פירשו דמערי ר"ל בלא דבוק אלא כגון שנכנס ראש הלמ"ד של שיטה שלמטה בתוך אוירה של ה"א או חי"ת של שיטה של מעלה. והרמב"ן ז"ל השיב עליהם שאם דבוקה היתה פוסלת בגט כמו בס"ת זה היה קרוב ליפסל אלא ודאי אין דבוק' פוסלת בגט דלא בעינן מוקף גויל אלא בס"ת ופירוש דמערי ר"ל כפשוטו אפי' בנגיעה ומכלל דבריו אתה רואה דבס"ת שדבוקה פוסלת בו גם אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה פסול ^*( או"ח סי' ל"ב סעי' כ"ח:) אע"פ שלא תתחלף בזה אות אחרת אלא שמפסיד צור' האות ומצאתי בח"א מספר ארחוא חיים (בהלכות תפלין) וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בתשובה המ"ם והסמ"ך שבס"ת תפלין ומזוזוא צריכות להיות מדובקות וסמוכות לגמרי מפני שאמרו ז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחו' בנס היו עומדין ואלו לא היו סמוכו' לגמרי לא עמדו בנס אלא עמד' אמורשא דקרנתא שאינו חקוק וכן האלף והשי"ן שאם אינו כן אינם אות אחת אלא אות אחת עם היו"ד וכן הקו"ף צריך שלא יהיה דבוק מפני שאמרו בפ' הבונה (שבת קד.) מ"ט כרעיה דקו"ף תליא דאי הדר ביה ליעול ורוב צורת האותיו' בפ' הבונה עכ"ל. הנה השוה פרוד הקו"ף לדבוק האלף והשי"ן ולדבוק המם והסמך וכשם שבאלו אם שנה פסל כך בפרוד הקו"ף אם שנה פסל עוד כאוב שם וז"ל ובשם הרב ר' יונה מצאתי שאם השמיט הסופר אות א' [או] אם לא עשה צורת האות כתקנה שלא יוכל לגרוד אותה ולתקנה אם לא יגרוד כל מה שכתוב מן הטעות ולמטה אבל אם גרד כל מה שכתב מן הטעו' ולמטה שפיר דמי ובלבד שלא יהא כמנשה שיגרוד אחד מן השמות שאינן נמחקים עכ"ל הנה שהשוה כשלא עשה צורת האות כתקנה להשמיט הסופ' אות אחת וצריך לגרוד ולתקן. ומ"ש שצריך לתקן מן הטעות ולמטה זהו בתפלין דבעי שלא יהו נכתבי' למפרע לא בס"ת. וכבר הבאתי ראיה לדברי בתשובתי מספר יורה דעה מלבד הראיות שהבאתי מן הסוגיא ומן הסברא. והנה זכיתי להסכים לדעת הרשב"א ז"ל בתשובתו הכתוב' למעל' ומי לנו גדול ממנו בכל האחרוני' ומוסכם כמוהו אשחר פניך תקרא תשובתי מלה מלה באזון וחקור וכן שאר התשוב' הלא המה אצל הבחור רבי יצחק בן קאגי"ג י"א ותמצא כי כלם נכוחי' למבין וישרי' אין בהם נפתל ועקש כי אין מדרכי לעקש הישרה ולטהר השרץ מן התור'. ואשר אמרת שזה זר בעיני הקהל מפני שנהגו בזה מכמה שנים דרוב הספרי' כתובין כן אני מה אעשה להם אם סופריה' לא היו מומחין הלמענם תעזב ההלכה וישתנה הדין הלא שנינו בפרק הישן (סוכה כח.) שכשהלכו זקני בית שמאי ובית הלל לבקר את ר"י בן החורוני' ומצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכ' ושלחנו בתוך הבית ואמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. ואם היה שמצאתם מחלוק' לראשוני' ז"ל בדבר זה הללו פוסלין והללו מכשירין אף אם היו דברי הפוסלין יותר נכוני' היה אפשר לומר כדאי הם המכשירין לסמוך עליהם בשעת הדחק אבל מאחר שלא נמצא אחד מן הראשונים ז"ל שיכתוב בזה להכשיר ובחבורי גדולי האחרוני' ז"ל ותשובותיהם נמצא בבאור לפסול וגם הענין בעצמו מוכיח כן. הלא אין לנו על מי נסמוך להכשיר ומה בדבר שאפשר לתקן גם להחליף הפרשיות שבתפלין ומזוזות פסולות בכשרות למה יכבד העבודה הזאת להם וכל אחד ואחד בזוז אחד או בשנים יהיה לו די לכל ימי חייו ולהוריש לזרעו אחריו ואולי בשכר זאת ינצלו מאותן עונשי אלפי זהב המטילי' עליה' השרים תמיד בלחישת הולכי רכיל לפי הנשמע וימס לבבנו כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת מט.) על פסוק כנפי יונה נחפה בכסף מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. ובנתים טוב שלא להניחם מלהניחם בפסול ולברך עליהם ואם לא תרצו לקבל דעתי אתם רשאין ולא אני. הטיבו הקהל ישמרם צורם אשר עשו לרצות ברצי כסף ולפייס בדברים את החכם ה"ר בונשתרוק נר"ו יען הוא בחדרי התורה בקי ומנכסיו נקי והוא קפדן כשמאי ואם כה לא עשו בכל מקום יתרעם וירעם בקולו נפלאות ימצא עליהם תנואות ולזה מה טוב בלי ספק ובריא אולם הסכן נא עמו ושלם יפרוס עליך סוכת שלומו וינחך במעגלי צדק למען שמו ותזכה לבקר בהיכלו ולחזות בנועמו כנפשך ונפש בכתבך הנמלץ לבבו עלץ נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שע"ל הכת"ב שער בינה לפניו לא נסגר מעבור נחל נובע מקור חכמה לא פגר חומת אש דת סביב לו ולא שור איגר הנעלה הותיק רבי מיימון נג"ר י"א:

Teshuva 147

פלסיט לחתני החכם רבי יצחק בונפוש בן שאלתיאל נר"ו

שאלת ראובן לוה משמעון ג' מאות פרחים וכתב לו בספר החצר שהוא חייב לו שכ"ד פרחים לפרוע לשש חדשים והכ"ד פרחים הקנס לו על שנש"אל יש לו בקמריש"ה בקנין שיפרע מאותו שנשא"ל והלוה והמלוה מודים שהכ"ד פרחים היו מרבית וסבור המלוה שאחר שהקנה הכ"ד פרחים על אותו שנשא"ל הקנאה גמורה בקנין גמור שהרי זה כמוכר חובו בפחות ובקשת שאחוה לך דעתי בהרוחה אם זה רבית או לא:

תשובה מה זו שאלה דבר פשוט הוא שזה רבית קצוצה היא שהש' פרחים מן ההלואה לא היו במכירת חוב אלא הלואה גמורה ממלוה ללוה ואחריות המלוה בהם על הלוה לבדו ולא על זולתו רק שנותן לו בשכר ההלואה ההוא כ"ד פרחים על השנשא"ל ההוא ואין לך רבית מבוארת מזו כי מה שאמרו שמוכר אדם חובו בפחות כמו שכת' בהלכות הרי"ף ז"ל מן התוספתא והירושלמי וכ"כ להרמב"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות לוה ומלוה) כבר בארו האחרוני' ז"ל שזהו דוקא שלא באחריות המוכר ואם נאנס החוב שלא מחמת המוכר נאנס ללוקח אבל אם קבל עליו המוכר אחריות בין מכל החוב בין ממה שמכרו הרי זה אסור לפי שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתשוב' וכ"כ בספר מ"מ ובספ' י"ד (בסי' קע"ג) וכ"ש בנדון זה שאין בהלואה זו שום מכירת חוב אלא חוב גמור מן הלוה למלוה רק שנותן לו הרבית על השנשא"ל והרי זה רבית קצוצ' והלא שנינו (ב"מ סה.) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חדש בחדש מסלע בחדש מותר ואמרי' טעמא בגמ' משום דשכירו' אינה משתלמ' אלא בסוף וא"כ כשפורע בסוף אף אם נותן לו יותר אין כאן אגר נטר ליה שהרי כך דינו לפרוע בסוף ואם פורע השכירות עתה בפחות כיון שלא היה חייב מן הדין לפרוע השכירו' אלא בסוף הרי הוא כמוכר לו חובו בפחות שאפילו ללוה עצמו מותר כמו שמבואר בתוספתא ועם כל זה שמותר להקדים השכר בפחות שנינו (שם סד:) שהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' ואמרו בגמ' דאע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר והסכימו הרי"ף ז"ל והרמב"ן והר"ם והרשב"א ז"ל דבהלויני ודור בחצרי בחצר דקיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין והנה זה כמ"ש בתוס' וכן מן האחרוני' ז"ל וכן בספ' י"ד (בסי' ק"ע) שאין רבית בקרקעו' כגון הלוהו חמש גפנים טעונות בשש והא דאמרי' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סא.) מנין לרבות כל דבר ת"ל כל דבר אשר ישך ר"ל כל דבר המטלטל אבל קרקעות אין בהם משום רבית ומוכחי לה מדאמרי' בכתובות (מו.) גבי מוציא שם רע דאינו חייב עד שישכור עדים דגמרי' שימה שימה מרבית כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון ובעי התם שכרן בקרקע מהו כלומ' כיון דגמרי' מרבית מי אמרי' מה התם אין רבית בקרקע הכא נמי שימה בקרקע לאו מידי היא וכן פרש"י ז"ל וז"ל שכרן בקרקע לר"י מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוו מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דלמא לממון הוא דגמרי ג"ש ואפי' מקרקעי נמי עכ"ל וכ"ת ומנא לן הא והא כל דבר אשר ישך כתיב י"ל דדרשי' לקרא בכלל ופרט וכלל לא תשיך לאחיך כלל נשך כסף נשך אכל פרט נשך כל דבר אשר ישך חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל לאפוקי קרקע דלא כדאמרינן גבי אונאה כל זה דקדקו בתוספות ומ"מ דוקא בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור כדאמרי' בהדיא (ב"מ סה:) גבי מתני' דמכר לו שדה שאם המכר נגמר והמעות הם הלואה אסור ללוקח לאכול הפירו' אע"פ שנתנן לו בעודן מחוברי' וכן במשכן לו בי' משכן לו שד' ואמ' לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור אע"פ שהרבית הוא קרק' וכ"כ זה בפי' ובנדון זה נמי אע"פ שמוכר אדם חובו בפחות כשאין שם הלואה אלא מכירת חוב לבד אבל כשיש שם הלואה גמורה והרבית הוא במכירת חוב זה ודאי רבית גמורה היא ואיך לא והלא אפילו להקדים לו שלום אם אינו רגיל אסור מדכתיב נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור (שם עה:) וכ"ש זה שמתחלה נתחייב לו בחצר בקרן וברבית ואח"כ פרע לו הרבית בהרשאה על השנשא"ל ולולי בקשתך להאריך בזה הי' הדבור אסור בו לרוב פשיטותו והנשאל הרי זה מגונה והשואל שופך דבריו לריק:

עוד נראה שכיון שראובן נתחייב לשמעון בספר החצר בשכ"ד פרחים לו' חדשים אח"כ הקנה לו בקנין הכ"ד פרחים על השנשא"ל הנה קניית השנשא"ל קיימת לשמעון בעד הכ"ד פרחים ואחריות השנשא"ל עליו שהרי כל מקח שנעשה באסור רבית קיים כיון שקנ' קנין גמור אלא שמה שיש בו מן האסור יחזיר כמ"ש רב האי גאון ז"ל בספר המקח והסכימו כן הרמב"ן והרשב"א וכל האחרונים ז"ל ולכן יש לשמעון לנכות לראובן הכ"ד פרחים הן הש' פרחים אם עדיין לא פרעם ואם כבר פרעם לו כלם יש לו להחזיר לו הכ"ד פרחי' במעו' ושמעון יטפל בשנשא"ל ואף אם לא היה שוה כמה שלקחו או שנפסד שהרי כבר קבלו עליו וזה דומה למה שאמרו בגמרא (סה.) אמר רבא האי דמסיק תריסר זוזי דרבית' בחבריה ואוגר ליה חצר דמיתגרא בעשרה בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקי' מיני' א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרנא דהוה משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא א"ל לא משום דא"ל סברת וקבילת וקיי"ל הכי וכ"כ בהלכו' הרי"ף ז"ל וכ"כ הר"ם ז"ל בסוף פ"ח ונדון זה כך הוא ודומ' לו לגמרי אא"כ התנו מתחלה בשעת ההלואה שלא יקח שמעון מרבית הש' פרחים זולתי מה שישיג מן השנשא"ל עד כ"ד פרחים שאז אין מוציאין ממנו אלא שיחזיר הקנאת השנשא"ל לראובן זהו מה שנראה לי וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 148

ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א

שאלת איש אחד מן הקהל זה עשרים שנה נשא אשה ומתה בחייו והיו לו בנים ממנה ונשא אשה אחרת אלמנה והיה לה בן מבעלה הראשון וזה כתב לה כתובה מחזקת ארבעים כפולות לבד מעשרה כפולות שכתב לה בשטר מתנה לחוד כנהוג וכל הסך הנזכר היה כתוב בשטר כתובתה בגופן שלנו ומצד אחר כתב לה צדא"ק בגופן שלהם מחזיק ארבעי' כפולו' וכשגדל בנה ובקש לישא אשה ולא השיגה ידו בקש מאמו עזר וסיוע והיא לחמלה עליו הוציאה הצדא"ק ותבעה אותו מבעלה בדיני ישמעאל והאלקא"די הכריחו לפרוע לה כל הארבעים כפולות וכתב לו האלקא"די על גב הצדא"ק שהוא פרוע שמחלה לו כל שעבודין שבאותו שטר והוא האמת שפרע לה כל הסך הנזכר במעמד רוב הקהל וכן העידו בפניכם אח"כ האיש ההוא נפטר וקודם פטירתו נכנסתם לבקרו והוא חולה מושכב על מטתו בקשה אשתו ממנו שיצוה ליורשיו לפרוע לה כתובתה וענה בעלה כבר פרעתיך ואין לך עלי שום תביעה בעולם והא לך שטר מחילה שעשית לי על גב שטר הצדא"ק בגופן שלהם ענתה האשה אינני תובעת אותך בדיני האומות אלא בדיני ישראל וזה שטר כתובתי ולכן צוה ליורשיך לפרוע לי חמשים כפולות הכתובים בשטר כתובתי בין הנדוניא והמתנ' לחוד ואתם נכנסתם ביניהם ועשיתם פשרה במעמד בני האיש ובמעמד האשה ובנה עד שצוה האיש מחמת מיתה שיתנו לה יורשיו אחר פטירתו כל מטלטלי הבית ושבעה כפולות וחצי ונתרצתה האשה ובנה בדבר ובניו ג"כ נתפייסו כמו שכתוב בשטר הצואה. אח"כ אחר פטירת האיש חזרו בדבורם ומבטלים תפלה בכל יום וצועקים האשה טוענת נחת רוח עשיתי לבעלי כשמחלתי לו אותו שטר הנקרא צדא"ק למען עשות בית חתנות לבני בעת שנשא אשה ויורשי האיש אומרים כבר נתקבלה כתובת' משלם ולא נשאר שטר הכתוב' אצלה קיים עד עכשיו אלא לפי שאסור לשהות שעה אחת עם אשתו בלא כתובה ועוד שלא חשש לאותו שטר כתובה שכבר נמחל שעבודו וגדולה מכלם הפשרה שנתפשרו עם אבינו ועמנו בעודנו חי והאשה ובנה חוזרים וטועני' שאונאה גדולה הגיעם בפשרה ההיא ואינם רוצים בה אלא שיפרעו להם כל שטר הכתובה כי מחילת הצדא"ק היתה כדי לעשות נחת רוח לבעלה משום שלום בית ולמען תשיג מבוקשה לעשות בית חתנות לבנה ועוד שלא היה שוה כל מה שנתן לה באותה שעה בעת נשואי בנה עשרים כפולות ולמען השיג מבוקשה הוצרכה למחול כל הארבעים כפולות אלו הם הטענות של שתי הכתות ועוד כתבת נוסח שטר הפשרה שנעשית בקנין גמור מעכשיו:

תשובה איני רואה בטענות האלמנה ממש שכיון שנפרעה מן הצדא"ק לפני הקאד"י לבקשתה שתבעתו היא לפניו איך תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והלא אין כאן נחת רוח אלא עצבת רוח שהכריחתו לפרוע לה מחיים מה שבדיני ישראל אינו נגבה מחיים והוא לא היה מבקש ממנה מחילה זו כדי שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ועוד שאם אמרו שהאשה המוכרת או המוחלת לבעלה בנכסי צאן ברזל יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי כפי סברת הרמב"ם זכרונו לברכה לא אמרו שאם נפרעה מנדונייתה ונתקבלה מהכל ומחלה השעבוד שלא תועיל וכ"ש כשנעשה לבקשתה על כרחו של בעלה וכי במוכרת לבעלה באותן שלש שדות שאמרו בפ' חזקת (בבא בתרא מט:) שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל היעלה על דעת שיהיו דמי מכירה שלה ובשביל טענה זו תזכה בהם ולא תצטרך להחזיר הדמים וגם בנדון זה אם תאמר שאין המחילה מועלת א"כ תחזיר הארבעים כפולות שקבלה בפני האלקאד"י אלא ודאי אין זו מחילה לבד אלא קבלת פרעון מעורבת בה וכיון שהקאד"י מעיד שנפרעה בפניו הרי הצדא"ק נפרע וכ"ש שנעשה הפרעון בפני רוב הקהל וכיון שהצדא"ק נפרע גם כתובתה הנעשית בגופן שלנו נפרע בכדי שעור הצדא"ק שכך המנהג באלו הארצות שנוהגין בצדא"ק שהכתובה והצדא"ק הכל אחד ואין עושין הצדא"ק אלא ליפוי כח שתוכל לגבותו בדיני ישמעאל ומחיים אבל כל שנפרעה מן הצדא"ק גם שעבוד הכתובה נמחל כנגדו וכן כשגובה כתובתה בב"ד מחייבין אותה להחזיר גם הצדא"ק וכן אנו דנין בכל יום ולכן לא נשאר לאשה בשטר הכתובה זולתי עשרה כפולות מהמתנה לחוד ומה שטוענת שכל מה שנתן לה בעלה בעת נשואי בנה לא היה שוה עשרים כפולות ולמען תשיג מבוקשה הוצרכה למחול הכל מה טענה היא זו כך דרכן של בני אדם כשצריכים למעות מוכרין שוה מאתים במאה וכשצריכין לאיזה חפץ מתיקרין בו ולוקחין שוה מאה במאתים וכ"ש כשבאין לקחת חפצים בעד חובם מאשר נשו בו ואם כשקבלה אותם היתה טוענת זה מדין אונאה תוך שעור כדי שיראה לתגר או לקרובו היו שומעין לה אבל עתה אין לה לטעון כלום וכבר נתן לה הבעל באותה פשרה יותר מן המחויב לה שהרי נתן לה שבעה כפולות וחצי וכל מטלטלי הבית ומה לה לצעוק עוד גם כי הפשרה קיימת ונעשית בקנין גמור ואין אחר קנין כלום:

זמני 3

Teshuva 149

ומה שהוקשה לך משתי לשונות מצאת להרמב"ם ז"ל בהלכות אישות הלשון האחד בפרק י"ז והוא המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא מכרת שאר תנאי כתובתה ואם היה לה בן זכר יורש כנגד הכתובה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יותר על חלקו בדין תנאי זה אבל המוחלת כתובתה לבעלה אבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו עכ"ל. והלשון השני הוא בפרק כ"ב והוא זה האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום וכו' וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה בנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה אע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה לו ולא מכרה לו אלא מפני שלום ביתה ולפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנכסי מלוג כמו שבארנו. נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותן לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה וכו' אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיבולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל והוקש' לך שנראה שתי הלשונות סותרין זה את זה שבלשון פי"ז נראה שמכר' קיים ומחילתה מחילה ובלשון פרק כ"ב מכרה בטל ומתנתה בטלה:

תשובה דע שמוסכם הוא מן הכל שבעקר כתובה אין לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לה איבה שיאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר לו עיניך נתת בגרושין כשמבקש ליתן או למכור לו כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימין והוא הדין לתוספת שהרי אמר בריש פרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ועל תוספת אמרו כן וזה דעת הרמב"ם ז"ל וכן פרש"י ז"ל אבל הנדוניא לדעת הרמב"ם ז"ל אינה ככתובה לכל אותן דברים שהוזכרו שם אלא הרי היא כחוב דעלמא והדברים שאמרו ז"ל מקולי כתובה אינן בנדוניא כמ"ש (ריש פרק י"ו) ודברי הר"ם ז"ל בלשון הראשון שבפרק י"ז הם בעקר כתובה ותוספת שמכירתה ומחילתה בהן קיימין ובאלו הוא שאמר בפרק נערה (כתובות נג.) אמר רבא מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין נראה מכאן שמכירתה ומחילתה קיימין אלא שבמחילתה כיון שזלזלה בכתובתה למוחלה בחנם אין לה כתובת בנין דכרין וגם לא מזונות כדעת ר' אלעזר שם אבל מוכרת שקבלה דמים ולא זלזלה בכתובתה כל כך לא מכרה אלא שלא תגבה היא אותה בגרושין ובמיתת הבעל אבל כשמתה היא שלא יירשו בניה כנגד כתובתה זה לא נכלל במכירה ודברי הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ב) הם בנכסי צאן ברזל הן קרקע הן מטלטלין קיימין שהן בעין שבאלו אין מכירתה ומתנתה לבעלה קיימין לפי שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן בכל הנכסים של בעלה אם מכר מהן הבעל ואח"כ קיימה היא במכירה אין קיומה כלום ויכולה לגבות מהם כשתבא לגבות כתובתה אלא א"כ לקח מן האשה תחלה ואח"כ לקח מן האיש או שכת' היא במכירתה אחריות שאז אינה יכולה לטעון נח"ר עשיתי לבעלי שבשביל שלא תחייב עצמה באחריות מכירת נכסיו לא יהיה לה איבה לומר עיניך נתת בגירושין ובמיתה כמו שאינה יכולה לטעון כן בנכסי מלוג אם מכרה או נתנה בין לאחרים בין לבעלה כמו שמבואר זה בגיטין בפרק הנזקין ובבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא נ.) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ' הנזכר) בענין נכסי מלוג והטעם לפי שהם שלה לגמרי ואין לה איבה אם לא תתן מה שהוא שלה לגמרי אבל בנכסי צאן ברזל הקיימין בין קרקע בין מטלטלין שאינן שלה אלא שיש לה עליהן שעבוד באלו יכולה לטעון טענת נחת רוח שלא יאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה כמו שיכולה לטעון כן בנכסים שלו המשועבדין לה אבל אם אינן קיימין אלא שקבל הנדוניא במעות וכתבן לה בכתובה בשעבוד כל נכסיו דעת הרמב"ן ז"ל שגם היא בכתובה כמו התוספת ומכירתה ומחילתה קיימין בה שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשיו ובאי כחו שכך כ' בחדושיו (בריש פרק אעפ"י) וז"ל הילכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו זכתה לגבות מנכסיו בשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותי' הקיימין דנכסי צ"ב עכ"ל ועקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים נדוניא בלשון כתובה בכמה מקומות כמ"ש אע"פ שכתובתה בבית אביה (כתובות מח:) ואמרו וקבורתה תחת כתובתה (שם מז.) ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי (בבא מציעא קד:) וכן כתובת בנין דכרין כל עיקרה משום נדוניא תקנו כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכן בהרבה מקומות וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל שכתב שהמוכרת או המוחלת הכל בכלל שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותן ואפשר לי לומר שגם הרמב"ם ז"ל כן דעתו שהרי לא כתב בפרק כ"ב בנכסי צאן ברזל מוחלת אלא מוכרת ונותנת לפי שדבריו הם בנכסי צ"ב שהם בעין ואין לשון מחילה נופל בהם אלא מתנה או מכירה אבל מעות הנדוניא הכתובין לה בכתובה שלשון מחילה נופל בהם הרי הם ככתובה ומחילתה בהן קיימת כמו בכתובה ומה שכתב אח"כ שאם נגנבו או אבדו יכולה היא למחול רבותא קמ"ל אע"פ שהיו בעין ולא היתה אז מכירתה ומתנתה בהם כלום ועתה נגנבו או אבדו על אחריות הבעל וא"א לומר בהן שיהו ככתובה ואעפ"כ יכולה למחול החיוב שיש לה על הבעל מחמת שעבוד האחריות ואינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי זה נראה לי בדעתו ז"ל אע"פ שאחרים אין אומרים כן מפני הלשון הכללי שכתב (בריש פ' ט"ז) ואין נקראין כתובה אלא עקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוס' בלבד ע"כ:

Teshuva 150

מה שהוקשה לך מפני מה אין הבעל יכול למכור ולמשכן נכסי צ"ב מאחר שכבר קבל עליו אחריותן ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ומה תועלת יש לו באחריות זה ומה יתרון יש לו בנכסי צאן ברזל על נכסי מלוג אחר שאין לו כהן אלא אכילת פירות וירושה שהרי כך הוא כנכסי מלוג:

תשובה כשהכניסה לו כספים הרי יכול להתעסק בהן ולעשות בהן כל חפצו כיון שהם נכסי צאן ברזל כמו שמבואר בפ' מציאת האשה (כתובות סו:) ולר"ם ז"ל בפכ"ב ולזה אמרו שם במשנה שהחתן מוסיף לה בכתובה השליש ואם הכניסה לו מטלטלין פוחת לה בכתובתה בקבלת אחריותן החומש מכדי שווין ואמרו בירושלמי הטעם שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ושמו דעתה של אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ר"ל שהאשה כשמכנסת כספים דעתה שישא ויתן וירויח בהן והלכך ניחא ליה לבעל להוסיף שליש אבל כשמכנסת לו כלים בשומא דעתה להשתמש בהם לעולם ולא ימכרם הבעל והלכך ניחא לה לפחות חומש משום שהן פוחתין בתשמישה ואמרו שם אר"י הדא אמרה אין אדם רשאי למכו' כלי אשתו והרי"ף ז"ל הביא זה הירוש' בהלכות פ' מציאת האשה ודעת הרמב"ם ז"ל שאין אדם רשאי ר"ל לכתחלה אבל אם מכרן מכורין אבל בקרקעות המכר בטל מיד ומבואר בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות ס"ו:) ודעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דאפי' במטלטלין אם מכרן אינן מכורין משום שבח בית אביה שיכולה לומר בעת גביית הכתובה כלי אני נוטלת כמו בקרקעות דקיי"ל כרב יהודה דס"ל הכי ודעת הראב"ד ז"ל דאפי' בקרקעות אם מכרן הבעל מכורין עד שתבא לגבות כתובתה והעיקר הוא כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהמכר בטל מיד כדי שלא תהא צריכה לחזור אחר בתי דינין בשעת גביית כתובה ^*( רמ"א אה"ע סי' צ' סעי' י"ד:) כרשב"ג דס"ל הכי בירושלמי פ' אלמנה לכהן גדול ואמרו בפרק מציאת האשה (כתובות סז.) בשמים של ערביא הרי הן ככספים ופירש רש"י ז"ל היא סחורתן ואשה שהכניסה לבעלה שום מהן הרי הוא ככספים להוסיף שליש עכ"ל. וה"ה לכל מיני סחורה שמוסיף שליש ונושא ונותן בהם וכל זה איננו בנכסי מלוג אלא נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והר"ם ז"ל לא הביא דינין אלו של תוספת שליש ופחת חומש אלא הניח הכל למנהג המדינה שכך כתב (בפ' כ"ג) מנהגות רבות יש בנדוניא יש מקומות שנהגו וכו' לפי שפסק כרשב"ג דאמר במתניתן הכל כמנהג המדינה משום דכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו וכן שאפשר שתנא קמא מודה לו ומ"מ בעיר חדשה שאין בה מנהג הולכין אחר דין השנוי במשנה וא"כ בהכניסה כספים ומיני סחורה הרי יכול הבעל לישא וליתן בהם כרצונו משא"כ בנכסי מלוג וכן בהכניסה כלים אף אם אינו יכול למכרן אם מכרן מכורין לדעת הר"ם ז"ל ולדעת הראב"ד ז"ל גם בקרקעות מכורין עד שעת גוביינא משא"כ בנכסי מלוג. גם בפירות הקרקעות יש חלוק דבנכסי מלוג אמרי' התם (כתובו' עט:) דפירא תקינו ליה רבנן ולא פירא דפירא ובנכסי צ"ב הכל שלו וכ"א בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות סו:) דלכולי עלמא בנכסי צאן ברזל כשבאה לגבותן צריכה גוביינא בב"ד משא"כ בנכסי מלוג וכן אמרו שם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה אם בעל כהן ועבדי נכסי מלוג לא ויפה כחו של בעל שאם לא ירצה לקבל אחריות ולהניח אותן נכסים ברשותה בדין נכסי מלוג אין מי שיכוף אותו לקבל אחריותן עליו ואם יראה שיש לו תועלת שהנכסים עתידין להשביח כגון גדיים שיעשו תיישים וכן דקלא ואלים ארעא ומסקא שירטון אז יקבלם כמו ששוין עכשיו ושבח שלו:

Teshuva 151

עוד שאלת בענין שני אנשים נשתתפו ושכרו חנות אחת ושמו בה ריחים לטחון חטים ונשתתפו עם כותי א' והכותי אין לו באותה שותפות שום קרן בעולם אלא בריוח לבדו אחר הוציאם מן האמצע שכר החנות והוצאת מזון הבהמות חולקין הנשאר מן הריוח בשוה כל א' לוקח שליש הבא לחלקו ואותן הבהמות הם של שני השותפין הישראלים מהו שיוכלו לעשות מלאכה בשבת ולטחון החטים כדרך שעושין כחול ולומר הישראלים לכותי ולהתנות עמו שיהיה שכר של שבת לכותי לבדו ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראלים לבדם או לאו וכן אם נשתתף הכותי בדמי הבהמה שאם תמות הבהמה שיפסיד בדרך שהם מפסידין ויהיה לכותי חלק בשותפות בהפסד כמו שיש לו בריוח מהו שיוכל הכותי לעשות בה מלאכה בשבת ויתן לישראלים חלקם המגיע להם באותו ריוח שהרויח במלאכ' השבת כדרך שהוא נותן להם חלקם בבל מה שמרויחים במלאכת החול מאחר שיש לו שותפות בבהמה:

תשובה הדרך הראשון ששאלת שלא היה לכותי חלק בשותפות ובבהמה רק בריוח לבד הדבר ברור שהוא אסור גמור ואפי' לא יקחו הישראלים חלק כלל בריוח מלאכת השבת ולא כנגדו בחול לפי שאפי' נאמר שאין הכותי שכיר הישראלי' במה שנותנין בשכרו ריוח יום השבת ושליש ריוח ימי החול אלא הוא כמו אריס שהתירו הגאונים ז"ל להשכיר פורני ורחים לכותי אע"פ שנקראת על שמו משום דתלו באריסות דומיא דשדה שמותר להשכירו לכותי אע"פ שנקרא' על שמו משום דתלו באריסות אמנם זהו בריחים של מים שאין בהם משום אסור שביתה אבל בריחים של בהמות אסור שהרי כשעשה המלאכה בשבת בבהמות הישראלים הרי הישראלים עוברים על שביתת בהמתן שהרי הבהמות אינן קנויות לכותי ואפי' היו משכירין לו הבהמות בפירוש היה בזה אסור שיניחו לכותי שיעשה בהן מלאכה בשבת דשכירות לא קניא ומטעם זה אסור להשכיר ולהשאיל בהמתו לכותי אפי' בחול מפני שהכותי עושה בה מלאכה בשבת כדאי' בפ"ק דע"ג (טו.) ואפי' למכור אסור אעפ"י שהכותי בבהמתו הוא עושה מלאכה כיון שהי' קנויה לו לפי שגזרו על המכירה אטו שאלה ושכירות כדאית' התם אלא שנהגו עתה התר במכיר' אפי' עומדין למלאכה כחמורים ושורים והמפרשים ז"ל נדחקו לתת טעם להתיר המכירה בזמן הזה כי בימי התלמוד היו הרבה יחד במקום אחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו כ"א מעט במקום אחד אם לא היינו מוכרין לכותי איכא הפסד בדבר והביאו ראיה דמשום הפסד איכא למשרי המכירה כיון שאינה אסורה אלא משום גזרה אבל בשאלה ושכירות הדבר פשוט לאסור. ויש מי שהתיר שאלה ושכירות בימות החול בשיתנה עם הכותי שיחזירנה קודם השבת והביאו ראיה לזה ובנדון זה אם לוקחין הישראלי' יום א' מן החול כנגד יום השבת כ"ש שהוא אסור שמלבד שעוברין על שביתת בהמתן איכא אסור מוסיף שלוקח שכר שבת שלא בהבלעה שהרי לוקחין היום ההוא כנגד יום השבת ואפי' בריחים עצמם אמר רבה בפרקא קמא דשבת (יח.) דאיכא אסורא אפי' לב"ה דלית להו שביתת כלים מפני שמשמעת את הקול ורבינו חננאל ז"ל פסק כרבה אע"ג דרב יוסף פליג עלה אלא שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ור"ת ז"ל לא פסקו כן והרי"ף ז"ל כתב שתי הסברות בהלכות. והצד השני שאמרת שהיה לעובד כוכבים חלק בבהמות ופרע שליש דמיהן בזה נראה שאם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו לומר לעובד כוכבים טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו שהוא מותר ^*( או"ח סי' רמ"ו ס"ה:) דומיא דההיא דתניא בסוף פ' קמא דע"ז (כב.) ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו בתחלה מותר ואע"ג דלא דמי לגמרי דהתם אין הישראל מצווה על שביתת שדהו וגם דהתם השדה לקחו באריסו' וכיון שהתנו מתחלה הרי הכותי נתחייב בעבודת השדה בשבתות והישראל נסתלק ממנה ואין הכותי שלוחו ואין הישראל נותן בדרך זה שכר שבת אבל בנדון זה הרי בחלק ישראלים בבהמות איכא אכתי משום שביתת בהמתו אלא שיש לומר שכיון שהתנו בזה מתחלה בשעת לקיחת הבהמות הרי הוא כאלו הבהמות קנויות לכותי ביום השבת ואין לישראלים חלק בהן וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין לכותי חלק בהם וגם יש טעם להתיר לפי שהכותי לא ימנע מעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם אין לישראל ליטול שכר שבת כיון שכבר התנו מתחלה אבל אם לא התנו מתחלה אלא שאחר שנשתתפו אומרים טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמות מאחר שיש לכותי חלק בבהמות ואינו נמנע מעשות בהן מלאכה על כרחו של ישראל עדיין יש אסור כשלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת ושהרי לוקח שכר של שבת שלא בהבלעה ובכגון זה שלא התנו מתחלה יותר היה אפשר להתיר בשלא יאמר לו כלל טול אתה חלקך אלא שיתן הכותי לישראלי' חלקם בריוח כל השבוע ביחד לפי שאז יקבלו שכר שבת בהבלעה ומשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהכותי עושה בה מלאכה מחמת חלקו על כרחו של ישראל ושלא ברצונו אלא שעשו הישראלי' אסור מתחלה להשתתף עם הכותי בלא תנאי והכותי יעשה מלאכה בבהמות על כרחם:

Teshuva 152

מה ששאלת מאותן היהודים סוחרי צמוקים ומפרשים בים ולפעמים צריכין ליכנס ביום שבת בדוניא כי המלחים לא ירצו להמתין אותם והיהודים חסים על סחורותם להניחה אצלם:

תשובה שנינו בפ"ק דשבת (יט.) אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת והרבה פירושים נאמרו בטעם אסור זה והנכון מ"ש הר"ז הלוי ז"ל שהטעם בזו ובההיא דאין צרין על עיירות של כותים הוא משום שהם מקו סכנה וצריכין לחלל בו את השבת וכל שלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד מפני פקוח נפש וע"ד זה התיר הרמב"ן ז"ל למפרשי ימים ליכנס בהן בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים לא אסרו אלא כשישראל שוכר כל הספינה שכל מלאכה הנעשית בה אינה נעשית אלא בשבילו אבל בספינה שרובה כותים וישראלים מועטים נכנסין בה כיון שרובה כותים על שם הכותים נעשית וכדאמרי' בפ' כל כתבי (שבת קכ"ב.) במסבה שרובה כותים והדליק כותי את הנר שמותר לישראל שבה להשתמש לאורה ונוהגין שנכנסין לתוך הספינה מערב שבת ומסדרין שם שלחן ומדליקין את הנר לקנות שם שביתה ויורדין ואח"כ חוזרין ונכנסין לה בשבת ^*(רמ"א או"ח סי' רמ"ח ס"ג) וזה מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור לזוז בתוכה חוץ לד' אמותיו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעו"י ולא דמי לנתנוהו כותים בדיר וסהר דקיי"ל כרשב"ג (עירובין מא:) דשרי אפי' לא שבת באויר מחיצות דהתם משום דאנוס הא לדעת לא עשאום כד' אמות אבל כשנכנס לה מערב שבת נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהיה שביתתי וכיון דקונה שם שביתה שובת מבעוד יום באויר מחיצות הוא ומהלך את כלה דכארבע אמות היא אצלו ואשר אמרו לך אנשים כי אני התרתי להם בזולת זה כחשו לך כי לא התרתי מעולם אלא בדרך זה:

ומה שאמרת שעש' לכם שם יצחק שמואל דריגינ"ה הנה בשובו אצלנו גער גערתי בו וצויתי עליו לנהוג נדוי בביתו וכן עשה ג' ימים ותלו פני רבים להתירו ולא רציתי עד שיקבל עליו בכח חרם חמור ובקנס לבל ישנה באולתו ולא ישוב לכסלה ומזה עשה שטר וחתום בעדים והנני שולח לך השער לתתו ביד האשה גרושתו או שיעמוד בידך ואתה שלום כנפשך וכנפש דורש שלומך החותם כ"ח לספירה יצחק בר ששת זלה"ה:

Teshuva 153

עוד לרבי שמואל חלאיו י"א

עם היות כבר השבתי על שאלותיך בארוכה ושלחתי לך הכתב על יד ה"ר שמואל חכים יצ"ו והודעתני כי לא בא לידך ואומר כי שכחו בלכתו והוספתי לכתוב אליו ולבקש ממנו יעשה בענין יגיע הכתב ההוא לידך ונראה שלא חשש לדברי וישם לאל מלתי ואף כי עמל הוא בעיני לכתוב שנית לסבת טרדת המחשבה ובהלת הצרות והעיר במצור זה חדש ימים כאשר יגיד לך זה שמואל וידאל עם כל זה להפיק רצונך אוסיף שנית ידי להשיב על שאלותיך בקצרה כי אין הפנאי מסכים ולו עכבתי בידי טופס הכתב הראשון כאשר הוא מדרכי בכל תשובותי לא היה טורח לצוות להעתיקו לך אבל להיות אז הדבר נחוץ לא עכבתי הטופס בידי ושלחתי התרף כאשר כתבתיו ראשונה ועם כל זה אכתוב לך שנית לבאר לך כן בקצרה וזה החלי:

תשובה כבר כתבתי לך בארוכה בתשובות הראשונות איך הסכימו כל האחרונים ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל דכתובת אשה דרבנן בין דבתולה בין דבעולה ושהסכמת כלם שהמאתים של בתולה והמנה של בעולה הם כסף מדינה שהוא שמינית שבכסף צורי ולזה מאתים של בתולה אינם רק כ"ה דינר צורי ושל בעולה י"ב וחצי ושערו האחרונים ז"ל שהדינר ג' ארגינ"ץ והארגינ"ץ הוא חלק אחד מששה עשר באוקיא של כסף וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירושי התורה (בפרשת כי תשא) וכן בהלכות בכורות בארוכה בענין ה' סלעים של פדיון הבן והוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והלא אפי' עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך אתה שערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב אוצרות כסף וסחורה ומעמוני מסתרים מרגליות ורוב פנינים ומערות מלאות דינרי זהב ואשר אין לו כל אלה אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר נקרא עני אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה ועל הארץ ישנים או על שטיח עור ובכסות יום מתכסים בלילה ומלבושיהם טלאי על גב טלאי ורובם הולכים יחפים ובימי חז"ל כך היו כמו ששערו במזונות האשה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות ס"ד:) וגם מגדולי חכמים היו בעלי אומנות כמו שאמרו על רבי יהושע שהיה פחמי והלל שהיה מזרע דוד היה משתכר בזוז אחד להביא מן היער חבילת עצים ורב כהנא היה מוכר סלים לנשי' מחמת עניו כדאיתא בפ"ק דקדושין (מ.) ובדורו של רבי יהודה בר אלעאי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה ואנשי כנסת הגדולה המתקנים התקנות בישראל כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאד כמו שמוזכר בספר עזרא שבימי נחמיה היו נושים איש באיש וכובשים בניהם ובנותיהם לעבדים מהם לוו כסף למדת המלך ומהם לקחת דגן ברעב וגם מנורת בית המקדש אשר עשה משה רבינו ע"ה ככר זהב טהור יש מן החכמים ז"ל אומרים שמלכי בית חשמונאי עשאוה מעץ ויש מן החכמים אומרי' ששפודין של ברזל היו וחפום בבעץ העשירו עשאו' של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב כמוזכר במסכת ר"ה ובמנחות (כח:) וגם ההבדלה במוצאי שבת קבעוה בתפלה עד שהעשירו קבעוה על הכוס כדאיתא בפ' אין עומדין (ברכות לג.) ושנינו במסכת פאה (פ"ח) מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהן הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני לפי שאינו בגדר עני וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה ותמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה שיש בדינר קצ"ב פרוטות והוא דבר מועט עד מאד וגם ב"ד נזקקין לתביעת פרוטה לפי שלא נתנה לימחל מן הסתם וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכלן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן. ועוד שהרי אמרו חז"ל גם כן שהגרושה אין שמין מה שעליה אלא נוטלתן מלבד כתובתה וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דבין בגדי חול ובין של שבת שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דוקא בגדי חול:

ועל מה שכתבתי שיפה כח הבעל בירושת אשתו משאר יורשין בירושתן כי שאר יורשין אינן יורשין אלא נכסים הנמצאים למורישיהן בשעת מיתתן והבעל אם מכרה אשתו נכסיה כשמתה הבעל מוציא מידי זכותן של לקוחות מתקנת אושא וכו' והוקשה לך איך האשה יכולה למכור בחיי בעלה בנכסי מלוג והלא הבעל אוכל פירות בחייה והבאת משנת האשה שנפלו לה (עח.) ומה שאמרו עליה בגמרא לימא תנינא לתקנת אושא וכו' ואם הבעל מוציא מיד הלקוחות מה הועילה במכירתה והלקוחות כל מה שנתנו באותו מקח הפסידו. זה אינו קשה כלל כי הלקוחות אינן אוכלין הפירות אלא הבעל אוכל אותן בחייה בזולת תקנת אושא וזהו מש"א בגמ' מתניתין בחייה ולפירות כלומר שאינה יכולה למכור להפקיע זכותו של בעל בפירות בחייה אבל לאחר מיתתה שכבר נפקע זכות הבעל בפירות היה מן הדין שיוכלו הלקוחות לזכות במקחם כדרך שאר מורישין שמכרו נכסיה' מהיום ולאחר מיתה אבל מתקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות ר"ל מידי זכותן שאותו זכות שהיה מן הדין ללקוחות להחזיק בנכסי' שלה אחר מיתתה הבעל מוציא אותו מהן לא שיצטרך להוציא הנכסים מידם שכבר הוא מוחזק בהם בחייה מפני הפירות אלא מוציא מידי זכותן וכן כתבתי בלשוני. ומה שאמרת שהלקוחות יפסידו אמת הוא שהם יפסידו כשמתה האשה בחיי בעלה שכבר נכנסו בספק זה וקנו בזול ובסך מועט שאם תתגרש האשה או ימות הבעל בחייה יזכו בכל וכן המוכרת כתובתה כך הוא שמוכרת בטובת הנאה ר"ל בדבר מועט שאם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובתה ואם תמות היא בחיי בעלה יפסיד הלוקח מה שנתן בדמיה:

Teshuva 154

מה ששאלת מהיכן מתחילין צומת הגידין בעוף.

דע שמתחילין מתחלת עצם השוק המחובר עם הרגל שיש בו קשקשים וזהו מן הארכובה ולמעלה כנגד צומת הגידין של בהמה. ומש"כ הרמב"ם ז"ל שהוא בעצם התחתון שיש בו קשקשים כדגים כבר תמהו עליו כל האחרוני' ז"ל ובין חזר בו או לא אין דבריו נכונים בכאן וזה לשון הראב"ד ז"ל בהשגות א"א זהו חדוש גדול שלא שמעתי כמותו ומעולם לא בדקתי בצומת הגידין אלא מן הארכובה ולמעלה כנגד צומת הגידין של בהמה ואמת הוא שהם יורדין עד למטה אלא שהם מתקשרים ומתחזקים בארכובה ומשם הם חיין ומפרנסין את הגוף ע"כ. מה שאמרו לך משמי כי אני מתיר סירכא הנמצא' באומה וסרוכה לטרפש הכבד במקום האודם אבל לא במקום הלובן כחשו לך כי לא היו דברים מעולם ומש"כ הרמב"ם ז"ל הקיבה שניקבה וחלב טהור סותם וכו' והביא בלשון טרפשא דכבדא מקום הלובן שבה הוא מפני שהלובן הוא חלב טהור והוצרך לומר שאינו סותם מן הטעם שהזכיר שאברים אלו הן קשים ונקב שנסתם באחד מהן אינו כסתום. השטר אשר שאלת אין רצוני לצוות ולגזור חוץ למקומי ומה בזמה"ז שהוא שעת חרום נאם החותם יום ג' פרשת ונברכו בך כל גויי הארץ דורש שלומך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 155

בגאיה לנבון רבי שם טוב הלוי י"א

ידיד ואח הגיעתני אגרתך המעולפת ספירי' ודברים על אפניהם דבורים ועל מי שהורה שכונת הרמב"ם ז"ל במש"כ (פ' ז' מהלכו' נחלות) אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו כותים מסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם ע"כ. והורה שאין כונת הרמב"ם ז"ל אלא בעד מפי עד או מפי שפחה או בכותי מסיח לפי תומו שהוא עדות מדרבנן מחמת קולא לעגונות אבל בעד אחד כשר יורדין לנחלה על פיו מפני שהוא דבר העשוי להגלות ואינו מחמת קולא מדבריהם אלא מדין תורה והביא ראיה לזה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים בעדות אשה אפי' שפחה ועד מפי עד ומפי הכתב בלא דרישה וכו' עד כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ע"כ. נראה שלא הוקשה לו כלום בעדות עד אחד ולזה לא הזכירו בכאן שהרי כתב למעלה (פי"ב מהלכות אלו) וז"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות עכ"ל. ושעל מה שכתב בהלכות גרושין סמך במש"כ בהלכות נחלות ועדות ברורה שכתב שם כולל אף עדות עד אחד כיון שהוא נאמן מן התורה במילתא דעבידא לאגלויי שהרי אמרו ז"ל שעד אחד נאמן לומר קדשו ב"ד את החודש ואע"פ שאין בו טעם עגונות אלא מפני שהוא עשוי להגלות ואע"פ שבתיקון המועדות יש בו כרת כחמץ בפסח וענוי יום הכפורים ואם כן אין להחמיר בממון יותר משאר דיני תורה שהתורה לא חלקה בהם. והביא ראיה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יבום) ואפילו עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וזו יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר עשוי להגלות הוא וכו' ולכן יש לומר שלא מעט הרב בהלכות נחלות אלא שמיעה שמת כגון שיאמר עד א' שמעתי שמת פלוני דנאמן להתירה להנשא מפני עגונא ואינו נאמן לנחלה וכן מסיח לפי תומו ע"כ דברי המורה ההוא כפי מה שהבין מדברי הרמב"ם ז"ל במקומות הנזכרים:

ואתה אמרת שלפי דעתך אין עד אחד נאמן מן התורה בין בדבר העשוי להגלות בין בדבר שאין עשוי להגלות כדכתיב לא יקום עד אחד באיש וכו' זולתי בשני מקומות בסוטה אחר קנוי וסתירה בעדים אם בא עד אחד והעיד שנבעלה אינה שותה ואסורה על בעלה לעולם ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד זה אחד מעדי סתירה שנאמר ועד אין בה והרי עד כמש"כ זה הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' סוטה) ואפי' אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעברה מדברי סופרים וקרוב נאמנים בעדות זה הואיל וקדם הקנוי והסתירה בעדים כשרים והתורה האמינה עד א' בטומאה הרי כלן כשרים לעדות טומאה כמו שבאר זה הר"ם ז"ל (בפרק הנזכר) וכן בעגלה ערופה עד אחד נאמן מן התורה שלא תטרף דכתיב לא נודע מי הכהו דדייקינן הא נודע לא היו עורפין ואפי' בעד א' או אשה או עבד או שפחה או פסול נודע מ"מ וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהל' רוצח ושמירת נפש) אבל בעדות אשה שמת בעלה אע"פ שהוא דבר העשוי להגלות אין עד אחד נאמן מן התורה אלא מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש (פ"ה מהלכות עדות) וז"ל בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי המרי' ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שבארנו במקומם וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה וכו' הרי שבאר הרב ז"ל שאפילו בעדות מיתה שהוא דבר העשוי להגלות אינו נאמן מן התורה אלא מדבריהם ולא כמו שהבין המורה או המשיב ההוא:

עוד דקדקת על דבריו תחלה מ"ש שלא פירש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכו' נחלות) איזו היא ראיה ברורה וכו' הנה כבר פירשה הרמב"ם ז"ל כמו שפירשוה חז"ל בכמה מקומות בתלמוד כי הראי' הברורה בין בדיני ממונות בין בד"נ בשני עדים כשרים בדרישה וחקירה או בעד אחד כשר לשבועה ואע"פ שהקלו חכמים בדרישה וחקירה בדיני ממונות משום נעילת דלת בפני לווין מ"מ שני עדים כשרים בעינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' עדות) וז"ל אין חותכין דין מן הדינין ע"פ עד אחד לא דיני נפשות ולא ד"מ שנאמר לא יקום עד אחד וכו' הרי הרמב"ם ז"ל סתם ואמר שעד אחד אינו קם אלא לשבועה מפי השמועה אבל להוציא ממון או להוריד נחלה על פיו אינו נאמן מן התורה ואע"פ שהאמינוהו רבנן לענין עגונא ובנדון שלפנינו כבר באר הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נחלות) בפירוש שצריך שני עדים כשרים להוריד לנחלה ולא סגי בעד אחד וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו ואע"פ שאין משיאין את אשתו על פיהם לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכו' וכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת אבל לענין אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו אח"כ ונשמע שמת הרי אילו נוחלין על פיהם וכו' הרי פירש כאן הרמב"ם ז"ל שעל פי שני עדים כשרים יורדין לנחלה ויורשין ולא סגי בעד אחד ואם כדברי זה המשיב למה לא סגי בעד אחד שהוא נאמן מן התורה לדבריו דהא עשוי להגלות הוא. גם מה שהביא ראיה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) אל יקשה בעיניך וכו' וכן בפרק י"ב בא עד אחד והעיד וכו' ודקדק מלשונות הרב ז"ל שטעם נאמנותו מדברי תורה אמרת שטעה בזה שכבר הוכחת למעלה מהגמרא ומדברי הרמב"ם ז"ל וכבר נשאו ונתנו בגמרא (בריש פרק האש' רבה) להעמיד שעד אחד יהיה נאמן מן התורה בעדות אשה ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ואפילו מסברא ומסקנא דשקלא וטריא דרבנן הקלו בתחלתה מתוך שהחמירו עליה בסופה דאיהי דייק' ומינסב' והקשו ולא להחמיר ולא להקל ותירצו משום עיגונא אקילו בה רבנן ולולי זה הטעם לא היו מקילין בעד אחד וזיל קרי בי רב הוא.

עוד אמרת כי מה שדקדק המשיב הזה מלשון הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) אל יקשה בעיניך וכו' ולא הזכיר עד אחד אלא אותן האחרים שהאמינו חז"ל בעדות אשה ואמר שלא הקפידה תורה וכו' א"כ נראה שעד אחד מן התורה הוא נאמן אמרת שזה אינו דקדוק כי מה שלא הזכיר עד אחד לאו דוקא והזכיר האחרים והוא הדין לעד אחד דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ומש"כ שלא הקפידה תורה הוא נתינת טעם למה שתקנו חכמים נראה לכאורה שבאו כנגד התורה בתקנתן כי התורה הצריכה שני עדים כשרים בכל דבר שבערוה והם האמינו מה שפסלה התורה ולזה אמר כי אחר שהוא דבר עשוי להגלות וגם דהיא דיוקא אין קפידה לתורה בתקנה זו ויוכלו חז"ל לתקנה כי הוא רחוק שיאמ' שקר וכבר נשמר הרמב"ם ז"ל שלא יטעו בדבריו ואמר בסוף המאמר ההוא זה לשונו כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפיד' תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד שקר ולפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד א' וכו' כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות.

עוד במה שהביא ראיה מקדוש החדש הקשית עליו איך עלה בדעתו לומר שהשלוחים היוצאים להודיע מתי קדשו ב"ד את החדש שהוא תקנת חכמים משעת קלקול הכותים שהוא נאמן מפני שעד א' נאמן מן התורה ולדבריו למה אין ב"ד מקדשין את החדש ע"פ עד אחד אחר שהוא דבר עשוי להגלות כההיא דר' יהושע אבל הטעם אינו אלא שהוא נאמן מדרבנן דלא עביד איניש דמשקר במידי דלית ליה הנאה מיניה דלא מרעי נפשיה להחזיק עצמו בכותי או במין.

עוד במה שהביא ראיה מלשון הר"ם ז"ל (פ"ד מהל' יבום) וז"ל אפילו עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וכו' וכן בשאר עדיות של תורה בין בעדות ממון בין לאסור שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהם כענין שבארנו בהלכו' גרושין ע"כ ותמהת עליו שהרי הר"ם ז"ל לא הזכיר עד אחד אלא עבד וקטן ואמר שהן נאמנין וכל שכן מעד אחד וכל זה מדרבנן ולא מן התורה כי אם באסורין ובמקום שכתב בפירוש. עוד תמהת על מקבלי עדות זה היאך קבלוהו כי אחר שלא ראהו ביבשה מת מושלך אלא שראהו מרחוק שצף על פני המים היאך ידע בודאי שהי' מת ואפילו קראו בקול גדול ולא ענהו איננה ראיה כי היה נבעת מן הים ולכן נראה לך מדרך האמת לפי דברי הר"ם ז"ל שאין יורדין היורשין לנחלה בעדות זה כלל עד שיהיו שם שני עדים כשרים שיעידו שטבע בפניהם ואבד זכרו ובקשת ממני להיישירך ולהורותך הדרך הישרה:

תשובה נראה לי ברור שהדין הוא כמו שאמרת שאין עד אחד נאמן בעדות אשה מן התורה אע"פ שהוא דבר העשוי להגלות אלא מדרבנן ומשום דאיהי דייקא ומתוך חומר שהחמירו עלי' בסופה כמו שמבואר בגמרא (בריש פ' האשה רבה) בבאור וכמ"ש אתה וכל היכא דליתיה לההוא טעמא כגון להוריד היורשין לנחלה לא מהימן לפי שאין נאמנותו מן התורה אלא מדרבנן עם טעם עגונא וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ' י' מהלכות נחלות) אין היורשין וכו' ובאר דבריו הרב בעל מגיד משנה וז"ל משנה בפ' האשה שלום שהאשה אע"פ שאומרת מת בעלי ומתירין אותה לינשא אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בהמפקיד כמו שהזכיר בפרק זה עכ"ל ונראה לי ראיה מבוארת לזה שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א' ^*( רמ"א ח"מ סי' רפ"ד ס"א:) מדאמרי' בכתובו' בפ' שני דייני גזרות (קז.) דאפליגו התם רב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש אי לא ואמרי' ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' ואסקה רב פפא בששמעו בו שמת בעד אחד איהי דאי בעיא לאינסובי בעד אחד מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו דאי בעו למיחת לנחלה בעד א' לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו הנה בכאן מבואר שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א' ועדיין החולק מתעקש לומר שר"ל בעד אחד שאומר ששמע ואינו מעיד שראה ולא אמר כלום שאם כן מה לי עד אחד אפילו שנים שמעידין ע"פ השמיעה אינו כלום לענין נחלה. עוד יש לי ראיה שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן ומטעמא דאיהי גופה דייקא מדתנן בהאשה רבה ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו. וקתני בסופה אליבא דר' שמעון ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמרא מאי שלא ברשות שלא ברשות ב"ד אלא בעדים כלומר דאז אינה צריכה רשות ב"ד כיון שיש לה שני עדים ומשום הכי מותרת לחזור לבעלה משום דאניסה ורישא ברשות בית דין ובעד אחד ומשום הכי תצא מזה ומזה וכו' דחשבינן לה כמזידה דהוה לה למידק ובגמ' פסק רב הלכה כר' שמעון שנשאת בעדים מותרת לחזור לו ורב ששת אמר דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בסופה דכולי עלמא היא ולא היה צריך רב למפסקה וגם רב פפא סבר למעבד בה עובדא מטעמא דמאי הוה לה למעבד ובין דקיי"ל הכי או לא מ"מ לדברי רב ורב ששת ורב פפא דס"ל דנשאת בעדים מותרת לחזור לו דחשבי' לה כאנוסה דלא הוה לה למידק אם איתא דעד אחד נמי נאמן מן התורה משום דהויא מילתא דעבידא לאיגלויי אמאי לא אמרינן נמי ברישא שנשאת ברשות ב"ד ובעד אחד שתהיה מותרת לחזור דהא אנוסה היא ולא הוה לה למידק דומיא דנשאת ע"פ עדים וכן למה היא צריכה לרשות ב"ד כיון שיש לה עד אחד שנאמן מן התורה אלא ודאי הדבר ברור שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן דאקילו בה משום דאיהו גופה דייקא מתוך חומר שבסופה ומשום עגונא והא דאיבעיא לן בפ' האשה רבה (יבמות צג:) בעד אחד ביבמה וכן בפרק האשה שלום (יבמות קטו.) בעד אחד במלחמה ובעד א' בקטטה ובכולהו אמרינן דאי טעמא דעד א' דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר ומהימן ואי טעמא משום דאיהי גופה דייקא ומנסבה הכא לא דייקא משום דזמני' דסניא ליה ולא מהימן דמשמע לכאורה דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי אע"ג דלא דייקא מהימן והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו לקולא בעד אחד ביבמה אבל בעד א' במלחמה אמרו דצריך שיאמר קברתיו ואי לא ספיקא הוי ולכתחלה לא תנשא כבר בארו בתוס' המגלים לנו כל סתום דלעולם צריכין לטעמא דדייקא וכולהו נשי דייקי אלא דהני נשי דאיבעיא לן בהו לא דייקי טובא כמו שאר הנשים ובנאמנות עד א' סמכי רבנן אתרי טעמי אמילתא דעבידא לאיגלויי ולטעמא דדייקא ומיבעיא לן אי מלתא דעבידא לאיגלויי הוי עיקר טעמא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ואי עיקר טעמא הוי משום דדייקא בעינן דיוקא רבה ולא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ולכולי עלמא בכל ענין אצטריכינן לטעמא דדייקא כדאיתא בכולא תלמודא. ועתה יש לנו לבאר לשונות הרמב"ם ז"ל כי היכי דלא נתלי ברב ז"ל בוקי סריקי ולא יהיו דבריו סותרין זה את זה ונאמר כי מ"ש בפ' י"ב וכן אם בא אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות כו' סמך על הבבא שלמעלה בסמוך שכתב שהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסר על זה ועל זה וכו' בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולטעון טענה וכו' ולזה כתב אח"כ מיד וכן אם בא וכו' כלומר מן הטעם הנזכר שהיא לא תקלקל עצמה והזכיר ג"כ טעמא דעשוי להגלות מפני שהוא סובר דעד א' נאמן ביבמה מטעם זה העקרי עם מעט דיוק האשה וכן במלחמה ובמים כל שאומר קברתיו שאין לחוש דאמר בדדמי הא לאו הכי חוששין גם לעד דאמר בדדמי אע"פ שעשוי להגלות אינו נאמן כי אם מדרבנן. ומ"ש בסוף הל' גרושין אל יקשה בעיניך כשהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה אפי' שפחה וכו' ולא הזכיר בזה עד אחד לא מפני שיהיה סובר הרב ז"ל שע"א יהי' נאמן בעדות אשה מן התורה שהרי הוא עצמו ז"ל כתב (בפ"ה מה' עדות) בפירוש שהוא מדבריהם אלא שבכאן דבר הרב כנגד המקשה שיקשה בעיניו מעדות אשה ושפחה והאחרים אבל מעד אחד כשר לא יקשה לו אם הוא נאמן בזה כמו שהוא נאמן בחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"פ שהוא דבר שיש בו כרת כמו שרצו לומר בגמרא מסברא שנאמנות עד א' הוא מן התורה מטעם זה כמו בשאר אסורין אלא שדחו טעם זה משום דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון וכולי עלמא לא ידעי הך ג"ש שיקשה להם זה אבל משפחה ועבד והאחרים יקשה להם י' ומה שאמר בלשונו שלא הקפידה תורה וכו' על תקנת חכמים קורא תורה כמ"ש בגמ' (שם קיז:) על מתניתין דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שהקשו שם פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים ואוקמוה בפסולי עדות וכרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות וכו' והכא פסולי עדות אינן נאמנין מן התורה לכ"ע וקאמר כל מקום שהאמינה תורה כי תקנת חכמים תורה היא ואף מנהגן של ישראל תורה היא והרב עצמו ז"ל כתב (פ' א' מהלכות ממרים) וז"ל הרי הוא אומר ע"פ התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שהורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל ובסוף דבריו באר ז"ל לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי השפחה ומפי הכתב ובלא דרישה ובלא חקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ועד אחד מאן דכר שמיה אם לא שהכל הוא קולא מפני עגונות. והרא"ש ז"ל כתב בפירוש בתוס' יבמות פ' האשה שלום דעד אחד בסוטה ובעגלה ערופה נאמן מן התורה ובעדות אשה נאמן מדרבנן ומשום דהתם נאמן מן התורה ס"ל לעולא דעד א' אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אפילו באו בבת אחת אינה שותה כדאיתא בסוטה פ' מי שקינא לה (לא:) וכן נמי בעגלה ערופה דכיון שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים אבל בעדות אשה דהוי דרבנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אם באו בבת אחת מצי מכחיש לה אלא שאם בא ראשון האומר מת והתירוה על פיו לא תצא מהיתרה הראשון. ומה שהביא החולק ראיה שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות ממה שעד אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש לפי שהוא עשוי להגלות אפילו בתקון המועדות שיש בו כרת כחמץ בפסח וענוי יום הכפורים ואי אפשר להחמיר יותר בממון. זו אינה ראיה של כלום דהתם הוי כשאר אסורין שעד אחד נאמן מן התורה אפי' בדבר שיש בו כרת כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל בממון בעינן שני עדים ואע"ג דבקדוש החדש בעינן שנים כמו בממון משום דמשפט כתיב ביה כי חק לישראל הוא וגו' כדאיתא בר"ה פרק אם אינן מכירין (ראש השנה כב:) היינו בעדות ראית הלבנה אבל מאחר שאמרו בית דין מקודש כבר נגמר הדין דקבלת עדות העדים הוי תחילת דין ואמירת בית דין מקודש הוי גמר דין כדאיתא בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כה:) והודעה לגולה שקדשו בית דין את החדש הוי ליה כשאר אסורים שעד אחד נאמן ולא היינו צריכין לטעם עשוי להגלות אלא מפני שחכמים תקנו שלוחים מפני קלקול הכותים וגם שבזה תקון המועדות היה אפשר לומר שנאמין שליח ב"ד ולא נאמין עד אחר ולזה אמרו שא"צ לזה אלא כל א' נאמן כיון שהוא דבר העשוי להגלות. ולדברי החולק הזה שמביא ראיה מכאן לדבר שבממון שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות א"כ מה נסתפק לבעל הגמ' באותן הג' בעיות בעד אחד ביבמה ובקטטה ובמלחמה והלא לא שאלנו טעם בריש פרק האשה רבה לנאמנות עד אחד בעדות אשה אלא משום שאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון דאי לא הוה ליה כשאר אסורין וא"כ אם בממון הוא נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות כ"ש בעדות אשה דילפינן מממון ועוד דאית ביה חומרא בסופה ואיכא משום עגונא אף אם נאמר דהיא לא דייקא. אלא שהדבר ברור שאין זה מן התורה אלא שחכמים האמינוהו בעדות אשה מתרי טעמי מפני שעשוי להגלות ומפני דיוק האשה משום חומר שבסופה ולזה שאלו בגמרא באותן השלש בעיות איזה טעם הוא עקרי כמו שפירשתי למעלה בשם התוספת:

עוד הביא ראיה החולק ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום) וז"ל אפילו עבד או שפחה או אשה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדיות של תורה בין בעדות ממון בין לאסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהם כענין שבארנו בהלכות גרושין ע"כ. הרי שהרב ז"ל לא חלק בין ממון. לשאר אסורין בנאמנות עד אחד העשוי להגלות כגון זה אחיו של פלוני או פלוני מת שאם הוא חי יבא היום או למחר עכ"ל. ואני אומר נראה שהחולק הזה לוקח בגדר א' כל מקום שנאמר בו מילתא דעבידא לאיגלויי וממון ואסור שוין בו ולדבריו אפילו אשה ושפחה וקטן נאמנין אפילו לענין ממון לומר מת פלוני כמו שנאמנין לומר זה אחיו של זה וזה טעות מפורסם שהרי שנינו בפרק האשה שלום (יבמות קיז.) שאין האחין נכנסים לנחלה על פיה ועוד שאם הי' זה אמת למה הוצרכו חכמים להחמיר עליה בסופה כדי שיקלו בתחלתה ולא תהיה עגונה והלא בלא חומרא מן הדין הכל נאמנין להעידה כמו שנאמנין בממון מפני שעשוי להגלות דהא דבר שבערוה מממון ילפינן בג"ש. אלא כי מעיינת בהך מילתא שפיר תמצא שאין כל מילתא דעבידא לאיגלויי בגדר אחד יש דבר שאמרו בו מילתא דעביד' לאיגלויי שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד ליגלות בודאי בקרוב כההיא דקדשו בית דין את החדש (ר"ה כב:) וכן שטרא פרסאה דמקרינן ליה לשני עובדי כוכבים זה שלא בפני זה ומגבינן ביה מבני חרי (גיטין יט: ע"ש) לפי שזה דבר שלא ישקרו בו מפני שרבים יודעים הלשון ההוא ובידינו לחקור עליו וכן בבדיקת סימני נערה שנבדקת ע"פ נשים לפי שאפשר לבדוק על ידי נשים אחרות וגם דלא אפשר על ידי אנשים שיסתכלו בערוה וכן זה אחיו של פלוני וזה יבמתו שדבר זה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא כבר הוא מוחזק כן בעיר. ויש דבר שאמרו בו ג"כ מלתא דעבידא לאיגלויי ואינו בגדר זה שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יודע אם הוא חי אם לא אלא שאם הוא חי ויבא לא יהיה טענה למי שהעיד עליו שמת וכמו זה אינו נאמן מן הדין אלא מדרבנן בצרוף טעם דיוק האשה ולא אמר בזה הרמב"ם ז"ל שיהיה נאמן בעדות ממון אלא בזה אחיו של פלוני ודומה לו שהוא דבר מפורסם ובידנו לגלותו מיד. ומה שאמר כמו שבארנו בהלכות גרושין ר"ל שבאר שם שעד אחד נאמן ביבמה מטעם עשוי להגלות כי שם לא הזכיר ממון. ועוד יש מקום שהזכירו מילתא דעביד' לאיגלויי שאינו בגדר אלו שאינו דבר מפורסם אלא שידענו שהיו עדים בדבר ואם נחקור אותם אפשר שיזכרו ויעידו ובזה אין עד א' נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי אלא שאין ב"ד נזקקין להוציא ממון מן המוחזק בו והיינו ההיא דפרק המקבל (בבא מציעא ק"י.) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא לוה אמר שתים ומלוה אומר שלש קדים מלוה ואכל פרי דשתא תליתא ופסקינן התם הלכתא כרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ומקשינן והאמר מר הלכתא קרקע בחזקת בעליה עומדת ומתרצינן כיון דמילתא דעבידא לאיגלויי היא רוצה לומר בעדי השטר אטרוחי בי דינא לא מטרחינן לא שאם יבאעד אחד שלא מעידי השטר ויעיד שהוא שתים או שלש שיהיה נאמן מפני שהוא עשוי להגלות בעדי השטר שהרי קראו זה מילתא דעבידא לאיגלויי אלא לומר שאע"פ שמן הדין הקרקע בחזקת בעליה והיה ראוי להוציא מן המלוה הפירות של שנה שלישית שאכל בספק אפי' הכי כיון שהספק הזה אפשר להתברר עם עדי השטר לא מטרחינן בי דינא להוציא הפירות מחזקת אוכליהם. הרי שאין כל המקומות שקראו חכמים מילתא דעבידא לאיגלויי שוין ובגדר אחד. ואשר תמהת על מקבלי עדות עד זה איך קבלוהו כי אחר שלא ראהו ביבשה מת מושלך אלא שראוהו מרחוק שצף על פני המים היאך ידע בודאי שהיה מת אמת אתה אומר כי לא חקרוהו כראוי אלא שהם קבלו עדותו בפני אנברם גבאי בעל אם היתום הבא לירש ובושו ממנו וכי ראו ששניהם היו בספון ושהעד בא והאחר לא בא הקילו בקבלת העדות דאמרי בדדמי וכבר דברתי אליהם ועמהם אתוכח על זה גם העד חקרתי ביני לבינו אחר שראיתי טופס העדות ושאלתי לו איך היה זה המעשה ואמר שהישמעאלים שהיו בספון הפילו עצמם בים מאימת הכותים הרודפים וגם אותו העני עשה כהם והוא העד נשאר בספון ובא רוח והשליך הספון קרוב להר ויצא ממנו ועלה בהר ומשם השקיף לראות בים וראה זה יורד תחת המים ועולה וכן פעמים ואחר זה ראהו מושכב על פניו בים בלי פרכוס ולזה נראה לו שמת בודאי אמרתי לו אם היה מת היה לו לשקוע בים ואתה לא ראית אותו בפניו וגם שהיית מרחוק ולא עמדת להמתין לדעה מה יעשה לו אלא שברחת לנפשך ואם נדמה לך שמת היה לך לומר בעדותך שאתה חושב שהיה מת ולא להעיד בברי שמת כל אלה הדברים היו לי עמו ולא היה לו פה להשיב:

Teshuva 156

עוד שאלת מהו לפדות את הבן בשבת אי מדמינן לה להא דתנן בפרק בתרא די"ט (לו:) אין מחרימין וכו' ביום טוב וכ"ש בשבת דאיכא משום מקח וממכר והכא נמי דמי לה שהרי צריך לתת הפדיון או נאמר דלא דמי לה דאלו בפדיון הבן קצבו ידוע ולית ביה משום מקח וממכר ואלו בההיא דאין מחרימין אין שם דבר קצוב ושמא יבאו להעריך בי"ט או בשבת ואיכא משום מקח וממכר או נאמר דמדמינן לה לההי' דאין מפרישין תרומות וכו' מפני שפדיון הבן ממתנות כהונה כותיה או נאמר דהתם הטעם הוא מפני שנראה כמתקן ופדיון הבן כבר הוא מתוקן ואין צריך לתקון:

תשובה נראה שהוא אסור ואע"פ שבהפרשת תרומות לא אסרו אלא משום דדמי למתקן התם הוא מפני שאין צריך אלא להפריש ואינו צריך להקנות ולתת לכהן מיד אבל בפדיון הבן שמקנה לו הסלעים בפדיון בנו זה ודאי דמי למקח וממכר ואע"פ שתרומות שהופרשו כבר מותר לשלחם לכהן בי"ט התם הוא שאין בעל הבית מקנה לו דבר שכבר הוא של כהן ואין לבעל הבית בהם אלא טובת הנאה אבל בפדיון הבן אין ההפרשה כלום אבל צריך שיקנה הוא הסלעים לכהן בפדיון בנו ואין קונין בשבת. ועוד אפילו לא יהיה אלא שפורע חובו גם זה אסור ביו"ט אין צריך לומר בשבת כדאמרינן בפרק שואל אדם (קמט.) אמר ר"י אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעים חובם בי"ט וכו' דאלמא כי היכי דגזרו בהלואה שמא יכתוב הכי נמי גזרו בפריעת החוב. ועוד שאם הפדיון הוא בסלעים טבועים העומדות לקנות בהם אסור לטלטלם בשבת ואם נותן לכהן בעד החמש סלעים דבר הראוי לטלטלו בשבת הרי זה מקח וממכר גמור מלבד פדיון עצמו שהרי הוא חייב לתת לכהן חמש סלעים וזה נותן לו אותו דבר בחמש סלעים. וגם שצריך שיאמר לו בפירוש בפדיון בני גם לפעמים צריך שיאמר בחמש סלעים בפדיון בני ואם לא אמר אלא הילך זה בפדיון בני אין בנו פדוי כגון דלא שוה חמש סלעים דצריך שיזכיר בפירוש בחמש סלעים ושהכהן יקבלנו בכך אע"ג דלא שוי כגון שהוא אדם חשוב שרגיל להתיקר בדבר כזה כגון רב כהנא בטלית אבל גברא אחרינא לא וכמו שמבואר זה בפ"ק דקדושין (ח.) ולכן נראה לי שהוא אסור זהו מה שנ"ל בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 157

והראן לרבי עמרם בן מרואם י"א

אח מאד נעלה ישמרך השומר רגלי חסידיו הגיעוני כתביך האחד על יד היהודי משביליא עוד הגיעני כתב שני על ידי בן ביטש ולשניהם עשו הקהל כראוי ולבן ביטש חתמתי בשטרו לכבודך כי הולך הוא לבגאי"ה ולקוסטנטי"נה עוד הגיעני כתב שלישי בחול הסוכות על ידי היקר גיסי ולכל אלה הכתבים לא הי' לי פלאי ויכולת לענות אליך זולתי בכתב הראשון אשר בו החלוף עניתיך על יד היהודי ההוא והודעתיך איך כתבתי לך דרך הוניי"ן ע"י סוחר נכבד מתלמסאן מכירו של הנעלה רבי אברהם ששפ"ו י"א ועם כתביו שלחתי לך טופס תשובתי למלק"א וכן מה שנ"ל מתשובתך לשם ואין ספק אצלי שהגיע אליך או יגיעך ואם לא הגיעך הודיעני ואוסיף שנית לכתבה אליך וגם הודעתיך כי מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל לא היה כלל מדבר ולא מחשיב באותן הספירות גם שמעתי מפיו שהרב רבי שמשון מקינון ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני והוא היה אומר אני מתפלל לדעת זה התינוק כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחת כפי ענין התפלה והם אומרים כי זה פי' מה שאז"ל הרוצה להתחכם ידרים להתעשר יצפין ר"ל יכוין למדת ימין או למדת שמאל גם בתפלת שמנה עשרה יש להם בכל אחת ואחת כונה לספירה ידועה וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני מי שאינו מקובל כמו הם וחושבים שזה אמונת שניות וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר הע"ג מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני העשיריות וכבר קרה לי בהיותי בסרקסע"ה שבא לשם החכם הישיש דון יוסף ן' שושאן ז"ל אשר כבר ראיתי אותו בבלנסיא"ה והוא היה חכם בתלמוד וראה בפילוסופיא והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות וביני ובינו היתה אהבה וחשק גדול ופעם אחת שאלתי לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה ידועה ובברכה אחרת לספירה אחרת ועוד הכי יש אלהות לספירות שיתפלל אדם להן וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפט שידין לו לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות וכן אם ישאל מן המלך שיתן לו מתן לא יאמר לו שיצוה אל השופט אבל שיצוה אל הסוכן וכן אם ישאל ממנו יין יבקש שיצוה זה לשר המשקים ואם ישאל לחם יאמר לשר האופים לא בהפך זה כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת חסד שהיא מדת רחמים ובברכת המינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין והקש על זה. זה באר לי החסיד הנז' מכונת המקובלים והנה טוב מאד אמנם מי מכניס אותנו בכל זה הלא טוב להתפלל סתם לשם יתברך בכונה והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש כמאמר הכתוב גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה וזה מה שאמר הרב הגדול רבי שמשון דקינון ז"ל שהזכרתי למעלה וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל וגם הם אינם מגלי' שרשי החכמה ההיא ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים וקרוב לטעות בדבר מהם ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות. ומה ששאלת אם הספירות למטה ממעלת המלאכים או למעלה מהם אין ספק כי הספירות הם למעלה והם נאצלו ראשונה מן העשירות נאצלו המלאכים לדעת המקובלים וכ"כ בפירוש רבי שם טוב בן גאון ז"ל בתחלת באורו לסודות הרמב"ן ז"ל ורבי יהודה הלוי ז"ל כתב בסלוק אחד שעשה ליום הכפורים היו אומרים אותו בברצלונה בהיותה בשלותה כי דוד ע"ה באמרו ברכו ה' מלאכיו רמז לעולם המלאכים ובאמרו ברכו ה' כל צבאיו רמז לעולם האמצעי ובאמרו ברכו ה' כל מעשיו רמז לעולם התחתון ובעולם המלאכים אמר כלשון הזה וכמה פנים נפני' הנוראים וכמה אחורים לאחורים הנוראים והספר ההוא אשר אמרת שהוא לחכם רבי יצחק בן לטף קראו צורת עולם הנה הוא אצלי ובו כ"ז פרקים וכן ספר אחר לו קראו צרור המור ובו י"א פרקים וענין הספר הזה מענין הספר הקודם עוד ספר אחר קטן מחזיק ק' עלין קראו רב פעלים לפי שהוא מדבר במינין רבים וזה לא חלקו לפרקים כי אם למאמרים והם פ"ח מאמרים עוד לו פירוש קהלת והוא פירוש נאה על דרך הפשט נוטה אל המושכל והחכמה הטבעית עוד הספר הגדול והנאה שבספריו קראו שער השמים והוא כעין מורה הנבוכים חלקו לארבעה שערי' השער האחד יש בו כ"ח פרקי' השער הב' יש בו כ"ה פרקי' השער הג' יש בו י"ב פרקים השער הרביעי יש בו י"ו פרקים והספר הזה הוא נכבד מאד ומדבר בו כפי המושכל והחקירה הפילוסופי' אבל מבטל דעותיהם במה שהם כנגד תורתנו כי החכם הזה נראה שראה הרבה בפילוסופי' והיה עם זה תוריי וחסיד וכן כתב בו טעמי מצות ולא ראיתי בספר ההוא שיזכיר עשר ספירות רק עשר מעלות המלאכים כפי שהזכירם הרמב"ם ז"ל בספר המדע ובספר הזה מרחיב בו הבאור בכל דרכיו זולתי בקצת דברים שמעלים ואומר והבן זה אבל בספר שרמזת אליו כל דבריו סתומי' אין אדם מבין בהם ומי שיקדים לזה הספר קריא' ספר שער השמי' יהי' לו תוספת הבנה בזה ובספ' הזה הסתום הזכיר עשר ספירות אבל לא כדרך קבלת הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחר קבלתו כי בספר הזה נראה כי דעתו שמעלות המלאכים הם מכלל העשר ועשה שלש מעלות ראשונות מן המלאכים המתוארו' באש ובמים ורוח וכבר הזכירו כי הנברא הראשון נקרא אש לוהט והצורה הרביעית היא אור השמש והחמישית היא גלגל השכל והוא כלל הגלגלי' והארבע צורות הנשארות הם ד' צורות היסודיות כמש"כ זה בפ"כ מן הספר ואין זה כלל דעת חכמי הקבלה ונראה שהם דברים בדא אותם מלבו ומשכלו בלי קבלה וכן הזכיר זה הוא עצמו בפ"ה מן הספר ומי יטריח מחשבתו להבין הדברים החדשים העולים בלבו והוא מסתיר ומכסה אותם ולכן אמרתי בלבי יהיו לו לבדו ואין לאחרים אתו הן אמת פירש ל"ב נתיבות כדרך המקובלים שהם עשר ספירות וכ"ב אותיות שבהם יסוד הדבו' ושהם נרמזות במלות שעולה כ"ב וי' וזה נאה אך בעצם הספירות בירר דרך לעצמו מלבו ולזה אני אומר שאין לסמוך בדברים כאלו אלא מפי חכם מקובל ועדיין אולי:

Teshuva 158

עוד שאלת להודיעך על מנהג רע שעושין בארץ ההיא לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות כל מחוייב אבלות כזולתו ולקחו זה המנהתג מהישמעאלים ואמרת להם שהוא אסור:

תשובה אף אם אמרו ז"ל שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין וכן הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל) נראה דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת ראשונה מדקאמר דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו דאי בשוק מאי יושב במקומו איכא דאלמא בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא וכן דקדק הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה כי בכל קטלוני"א אין נשמרין מזה זולתי בחול שמתפללין בבית האבל אבל ביום השבת שחרית הולך לבית הכנסת כיון שאין אבלות בשבת ואינו יושב במקומו כ"כ רבינו האיי גאון ורש"י ושבת ראשונ' פירוש שבוע וכן נהגו בזאת העיר ויש נוהגין שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה אפילו ביום השבת כמו שידעת מנהג בלנסי"אה והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו האיי ז"ל מהגדה שבפרקי רבי אליעזר כמו שכתב בארוכה בספרו וכתב בסוף דבריו הרי הרוחנו בזה הענין אע"פ שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך ובסרקסט' נוהגים האבלים כל שבעה אפי' בשבת ראשונה ובימות החול ללכת לבית הכנסת שחרית וערבית ואחר התפלה כשחוזרין לבתיהם עם רוב הקהל המלוים אותם בכניסת החצר המקוננת מעוררת לויתה ומתופפת בתוף שבידה והנשים סופדות ומכות כף אל כף וכיון שעושין זה לכבוד המת אין לבטל מנהגם וכן יש לומר במנהג עירכם כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם אלא שהולכין לבית החיים אם לספוד על המת או לאמר עליו ניחות נפשא אין לבטל מנהגם כיון שהוא לכבוד המת שהרי אפי' להלין את מתו שהוא אסור בלא תעשה מן התורה אם הלינו לכבודו מותר ואם מפני שעושין כן הישמעאלים אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם לא תלכו כדאמרינן בפ"ק דע"ז (יא.) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן ואע"פ שגם העובדי כוכבים עושין כן לא נאסר משום דרכי האמורי שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין ואע"פ ששנו בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות כבר פירש הרמב"ן ז"ל הטעם בספרו משום דאיכא יוהרא והשחתה וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום ועוד שלא יקבלו זה משום אדם ואפי' בדבר שהוא אסור גמור כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמח:) מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין:

Teshuva 159

עוד נסתפקת ביבמה שנפלה לפני שלשה אחין והגדול שבהם אסורה לו שהיה נשוי אחותה נתקוטטו השני אחים הנשארים והגדול קפץ ונשבע שבועה חמורה שלא ייבם ולא יחלוץ והשני אומר עליך המצוה כי אתה הגדול ואיני צריך לישבע ולהחרים וכלם מצויים בעיר אם כופין לגדול לייבם או לחלוץ עם היות שנשבע ואם יש דרך יוכל להנצל זה הגדול שנשבע לבלתי יחלוץ וייבם עד שנוכל לכוף לקטן לחלוץ או ליבם:

תשובה נראה שאין שבועה זו שנשבע הגדול שלא לייבם ושלא לחלוץ חלה עליו ואין כאן שבועת בטוי לפי שכיון שמצוה מן התורה לייבם או לחלוץ מדכתיב והיה הבכור אשר תלד א"כ הרי זה נשבע לבטל את המצוה והרי זה כנשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח שלוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שאין שבועת בטוי חלה לבטל את המצוה כמו שמוזכר זה בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כז.) ובירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בהלכות שם וכ"ת כיון שאם רצה שלא לייבם אין כופין אותו דהא בדידיה תלה רחמנא כדכתיב ואם לא יחפוץ האיש וכו' וא"כ הייבום רשות הוא עליו שהרי יכול לקיים המצוה בחליצה וא"כ כשנשבע שלא לייבם חלה שבועה זו עליו ואסור לייבם וכיון ששבועת היבום חלה עליו גם שבועת החליצה חלה כיון שכלל אותה עם שבועת היבום שהיא רשות וכן נמי בהפך אם נשבע לבד שלא יחלוץ חלה עליו שהרי החליצה רשות היא שהרי אפשר לו לקיים המצוה ביבום וא"כ כשנשבע בשתיהן יש לומר ששתיהן חלו עליו שהרי כלל שבועת בטול המצוה עם שבועת הרשות והוה ליה כנשבע שלא לאכול מצה שאסור לאכול מצה בלילי הפסח מפני שכלל בשבועתו שאר הימים וחלה עליו השבועה אף בלילי הפסח וכיון שהשבועה חלה עליו מוטב שלא יאכל מצה בלילי הפסח ולא שיעבור על שבועת בטוי בקום עשה כמו שמוזכר זה בירושלמי הנזכר למעלה וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שבועות) וא"כ בנדון זה נאמר שחלה עליו השבוע' בין ביבום בין בחליצה ולא ייבם ולא יחלוץ וכופין את הקטן כאלו היה גדול במדינת הים יש לומר דנדון זה לא דמי כלל לההיא דירושלמי דהתם כלל בשבועתו מה שהוא רשות גמור ואין בו מצוה כלל דהיינו אכילת מצה בשאר הימים אבל בנדון זה בין היבום בין החליצה שתיהן מצוה עליו שהתורה חייבה עליו לסלק זיקת אחיו באחד משתיהן ועיקר המצוה היא היבום כמו שהעלו האחרוני' ז"ל דמצות יבום קוד' למצות חליצה ^*( אה"ע סי' קס"ה ס"א:) אלא שאין כופין על היבום שהכתוב תלה בחפצו שאם לא יחפוץ ביבום שיחלוץ וכופין אותו לקיים מצות חליצה אם לא ירצה ביבום ולכן זה הגדול שהמצוה מוטלת עליו לפטור זיקת אחיו ביבום או בחליצה ונשבע שלא יפטור הזיקה לא ביבום ולא בחליצה הרי זה נשבע לבטל את המצוה ממש והרי זה כנשבע שלא יקדש קדוש היום לא ביין ולא בפת דודאי הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה עליו השבוע' אע"פ שאם נשבע שלא יקדש ביין שבועה חלה עליו דלאו מושבע מהר סיני הוא לקדש ביין דהא אפשר בפת כמו שפי' ר"ת ז"ל בההיא דמסכת נזיר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות וכו' ואם מפני שיש שם קטן ממנו שחוזרים עליו כשלא רצה הגדול זהו כדי שאם ירצה ליבם הקטן יקיים מצות יבום דביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא לכ"ע אבל אם לא רצה הקטן וצריך לעשות כפיה כופין את הגדול דכיון דמצוה עליה רמיא לדידיה כייפינן ^*(רמ"א שם סי' קס"א ס"ד:) כמו שמבואר בפ' החולץ (יבמות לט.) עוד יש לומר דאפי' אם תמצא לומר דיבום וחליצה לא דמו ליין ופת של קדוש היום משום דהתם אין היין ופת שתי מצות אלא חלקי המצוה הם אבל כאן יבום וחליצה שתי מצות חלוקות הן האחת לקרב והאחרת לרחק וא"כ כשחלה השבועה על אחת שהזכיר ראשונה שהיא לו רשות חלה גם על האחרת בכולל ואין לו לקיים לא זו ולא זו יש לומר דאדרבה היא הנותנת שאין לומר כאן כולל לפי שלא מצינו כולל אלא כשהפעולה אחת כגון ההיא דירושלמי דשלא יאכל מצה וכן שלא לישב בצל סוכה וכן בגמרא דילן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין שכולל בענין אכילה שחוטות וטרפות וכן הריני נזיר היום הריני נזיר למחר שהנזירות השניה חלה גם על הל' יום של נזירות ראשונה לחייבו שתים מגו דחיילא על יום ל"א. אמנם הכל ענין א' דהיינו נזירות אבל כשהפעולות חלוקות פגון אם אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מגו דחיילא על עליית הגג חיילא נמי על אכילת מצה אלא שכיון שהפעולות חלוקות אע"פ שכללן בשבועה אחת הרי הן מחלקות והרי הוא כאלו הן שתי שבועות כאילו הזכיר שבועה לכל פעולה ופעולה והראיה מדאמרינן בשבועות (כב:) דאי אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים ואע"ג דשתיה בכלל אכילה היא ואין שבועה חלה ע"ש אפ"ה כיון דהדר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דכי אמר ברישא שלא אוכל לאכילה בלחוד נתכויין וכי הדר אמר שלא אשתה לאו שבועה על שבועה היא ומכ"מ אע"פ שכללן בשבועה אחת חשבינן להו כשתי שבועות לחייב עליהן שתים בהעלם א' ואע"פ שאם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכלן אינו חייב אלא אחת אא"כ במסרב בו חברו וכן נמי בשבועה שלא אשתה יין וחלב ודבש כדאיתא התם אלמא אע"פ שאין המינין מחלקין בפעולה אחת מ"מ חלק הפעולות מחלקות ואע"פ שהן דומות קצת כגון אכילה ושתיה דהא שתיה בכלל אכילה אפ"ה כיון שאין שוות לגמרי דאכילה [לאו] בכלל שתיה מחלקות וכ"ש כשהן מוחלקות לגמרי כגון בנדון זה שהיבום לכנוס ולאוסרה על הכל בכרת והחליצה לאוסרה עליו ולהתירה לעלמא וא"כ הרי הוא כשתי שבועות והראשונה חלה עליו שהיא רשות ונשארה החליצה מצוה עליו ואין שבועה חלה עליו לבטלה ואין לומר בה כולל כיון שהן כשתי שבועות מפני חלוק הפעולות ולכן כופין אותו לחלוץ ולפי מה שתירצו התוספות גבי ההיא דרבי יוחנן דמוקים מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכולי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ומקשינן עליה התם (כד.) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכא משכחת לה וכו' והקשו בתוספת והא משכחת לה בהן נמי בכולל כההיא דירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה וכו' ותירצו בתרוץ אחד דכיון דלרבי יוחנן מתני' במפרש שחוטות ונבלות לא משכחת בה בהן בכה"ג דלא מהני כולל בבטול מצוה כשמזכיר האסור בפירוש אלא דומיא דההוא כולל דירושלמי שאומר שלא אוכל מצה סתם ולא הזכיר ליל הפסח אלא כוללו בסתם עם שאר הימים. ועוד תירצו בענין אחר לחלק בין שב וא"ת לקום עשה כמו שחלק הרמב"ן ז"ל. אמנם לפי התירוץ הראשון בנדון זה אין כאן כולל סתם שבפירוש מזכיר היבום והחליצה וא"כ אי אפשר לו לבטל המצוה בשום פנים ועוד יש טעם אח' לפי שהמצוה המוטלת עליו ליבם או לחלוץ הוא חיוב שיש ליבמה עליה וא"כ שבועה זו שנשבע היבם היא היזק לה לעגנה ואין שבועת בטוי חלה להרע לאחרים ולהפסיד זכותם כמו שמוזכר בפ' הנזכר. ואע"פ שאמרו שם איזו היא הרעת אחרים כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו לאו דוקא דה"ה אם אמר אגזול או אעשוק אותו ועגון היבמה אין לך צער גדול מזה ולא גרע ממכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה שלוקה ובירושלמי בכתובות גבי מתניתין דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכו' דמקשו התם וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומוקמינן לה כמאן דאמר אין מזונות לאשה מן התורה ולכן בנדון זה מנדין אותו עד שיפטור אותה לכל הפחות בחליצה אם לא ירצה ביבום ואם ירצה ביבום יהיה נשאל על שבועתו וייבם או יחלוץ וטוב לו זה להסיר כל ספק ולא יחשדוהו כעובר על שבועתו ^*( רמ"א שם סי' קס"א ס"ד:) דלא כולי עלמא דינא גמירי ואין כופין כלל את הקטן כיון שהגדול הוא בעיר אע"פ שאם הגדול היה במדינת הים והיא תבעה את הקטן ליבם או לחלוץ כופין אותו ואין ממתינין עד שיבא דשהויי מצוה לא משהינן כמו שמבואר זה במשנה בפ' החולץ:

Teshuva 160

ובענין צואת מאלק"ה אמרת עתה בכתבך אלי ע"י גיסי י"א שנסתפקת במש"כ בתשובתי גם בשאר הנכסים לפי שלשון מתנה ליורש הרי היא כירושה לדעת קצת ראשונים ז"ל ואמרת כי זה אפשר כשלא הורישו כלום בלשון ירושה אלא הכל בלשון מתנה נוכל להכריע דעת הגאונים ז"ל שכונתו ללשון ירושה אבל המצוה הזה מתחלה נתן לו הספרים בלשון ירושה ואחרי כן הסכים לתת בלשון מתנה ולא בלשון ירושה באיזו טענה נוכל להחזיר המתנה ירושה וכו':

תשובתך לפי סברת הגמרא הוא בהפך שהרי במי שאין ראוי ליורשו שמועיל לשון מתנה ולא לשון ירושה נשאו ונתנו בגמרא אם לשון מתנה בשדה אחת מועיל אפילו לשדה אחר הניתן בלשון ירושה ולא אמרו כיון שאם היה הא' לבדו בלשון ירושה ואין כאן אחר לא היה מועיל כ"ש כשיש שם אחר בלשון מתנה שאינו מועיל שהרי גלה דעתו שבאחר לא למתנה נתכוון וא"כ בראוי ליורשו שאם לא היה כאן אלא לשון מתנה אנו אומרים שהוא ירושה איך נאמר שאם יש אחר בלשון ירושה יחזיר האחר למתנה ואדרבה י"ל כ"ש כיון שהוא ראוי ליורשו והזכיר לשון ירושה בקצת שגם הקצת שהוא בלשון מתנה הוא ירושה וכבר כתבתי שאין הולכין אחר כונתו ואף הרמב"ם ז"ל כל שלא באר בלשון ההוא ממש שהזכיר הרמב"ם ז"ל. ומה שאמרת שהוא הפסיק הבן מירושתו באותן הספרים שנתן לו בירושה זה היה כדי שלא יוכל הבן לתבוע בחלק הבנו' אבל בחלק שלו שלא יהיה דינו כדין ירושה לזה לא נתכוון אף כי אין הולכין אחר כונתו ואף כי הלשון ההוא לא ראיתי בצואה וכבר כתבתי לך טענות בטעם תשובתי:

ועל מה שאמרתי שהנכסים בחזקת היורש ועל ההקדש להביא ראיה והבאתי ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו או חלק לעניים ועמד שעלתה בגמרא בתיקו אם יכול לחזור בו וכתב הרמב"ם ז"ל שהנכסים בחזקתן ודחית דהתם הוא שלא יצאו מרשות בעליהן אבל כאן קודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם:

תשובה אני הבאתי ראיה מהר"ם ז"ל דאפי' בהקדש דאיכא אסור' וגם דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכ"ש בהקדש עניים וכן י"ל [חזקה] ליורש כמו לבעלי' דהא במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לא זכה המקבל אפי' לאחר מית' דקיימא לן כשמואל ואע"ג דשמואל לא אמר אלא חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומשום הך חששא המתנה בטלה והנכסים ליורש אמנם בכאן מבואר הוא שכיון שהיורש ודאי שהרי יש לו חלק בנכסים אלו אף מכח הצואה שהרי כתוב בה מחצית להקדש ומחצית ליורש הבא לירש מלבד החזקה שיש לו בירושה שהוא היורש הקרוב א"כ הוה ליה היורש ודאי וההקדש ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' החולץ (יבמות לח.) גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכתב הרי"ף ז"ל שם בהלכות וז"ל נקוט האי כללא בידך כל היכא דחד ודאי בירושה וחד ספק מוקמינן נכסי בחזקת ודאי ואמרינן להאיך זיל אייתי ראיה דאית לך ושקול והיכא דתרוייהו ספיקא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין עכ"ל. ומה שאמרת שקודם בוא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זו חזקה ^*( רמ"א ח"מ סי' רנ ס"ג) אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה וההקדש בא לזכות מכח הצואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצואה ויש בה ספק אז היה אפשר שתועיל להקדש התפיסה במטלטלין לא בקרקעות שאין תפיסה מועלת בהן וגם במטלטלים יש מן האחרונים סוברים שאין תפיסה מועלת בהם אלא בלא עדים אבל תפיסה בעדים לא כלום היא והרמב"ן ז"ל סובר דאפי' בלא עדים אין תפיסה מועלת אלא כשהספק הוא מחמת הכחשה אבל כשהספק הוא מחמת הדין עצמו כגון כל תיקו שבתלמוד כיון שדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין מידו וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שדעת הרמב"ם ז"ל בקצת תיקו שבתלמוד דאי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש זה במ"מ (פ"א מה' נזקי ממון) ואילו הדינין מתבארים בסוגיא דתקפו כהן בפ"ק דמציעא. גם מש"כ בענין קטן הכתוב בצואה כבר כתבתי בזה בטענות שכתבתי לך כל הצורך אחשוב כבר הגיעך מהוניי"ן ואם אין הודיעני ואוסיף שנית ידי לכתוב לך הכל:

מה שכת' מתכונו' האיש מגרנט"ה המלמד טענות אל היורש בשכר שנדר לו לחלוק עמו מה שישיג לחלק המגיע להקדש אנו מפני זה לא נאבד אמונתנו שלא להשיב כהלכה כפי מה שיורונו מן השמים והמטי' עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון ושלום על ישראל אמן זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי פה יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 161

בגאיה אל הותיק רבי שם טוב הלוי י"א

שאלת יעקב מת והניח שלשה בנים ראובן שמעון ולוי וקודם מותו השיא אשה לראובן בנו הבכור ונדר ופסק לתת לו סך ידוע ונתן לו מה שנתן ונשאר עליו עדיין ומת ולא הספיק לתת לו מה שנדר ופסק משלם ועתה באו לחלוק בנכסים האחים הנזכרים וראובן טוען שהוא רוצה לקחת קודם שיחלוקו מה שנשאר על אביו ממה שפסק לתת לו ואלו האחין משיבין כבר נתן לך כל מה שנדר ופסק לך משלם ואם לאו הבא ראיה בין זה ובין זה כשחולקין מצאו שטרות מדירה אחת שקנה אביהם ובין השטרות מצאו שטר אחד שעשה יעקב אביהם קודם מותו מודה הודאה גמורה שהדירה שקנה לא קנאה כי אם ממעות ראובן בנו הבכור ונפלה מחלוקת ביניהם שראובן טוען שזאת הדירה שלו היא שאביו קנאה ממה שנשאר עליו לתת ממה שפסק לתת לו בשעת נשואין ואם לא ידענו זה כבר היה אומר אבי שהוא רוצה לקנות לי דירה שאדור בה ואם לא כן למה עשה זה השטר ואחיו משיבין לו ואומרים אמת יתכן שהיה כן בלבו ועשה השטר הזה אמנם לא רצה לתתו לך עד יראה מה יהיה או איך תתנהג בכבודו וכיון שמת אבינו ולא נתן לך השטר בחייו להיות לך לראיה ולזכות נראה שנחם מלתתו לך והראיה ששטר הקניה הראשונה אינו בשמך ואינו מזכיר שיהיה שלך וממעותיך לכן אדוני נ"ר יאיר עיני בתורתו בדין זה כי אני מסתפק מאד במה שכתב בשטר שהוא מודה שקנאו ממעות בנו ראובן דאינו דומה לשטר מתנה שכל זמן שלא תגיע ליד הזוכה מחיים אינו שוה כלום ואינו אלא דברים בעלמא עד שיבא השטר בחיי הנותן ליד הזוכה וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' זכיה ומתנה) אבל בכאן שהוא מודה שקנאו ממעותיו הרי הוא שלו ואין זה מתנה ואע"פ שלא נתנו לו מחיים אין בכאן חשש שבכל מקום שיהי' השטר שלו הוא וממעותיו ואע"פ שלא היו יודעים בזה מ"מ אין זו כמתנה שיצטרך למשיכה או לדברים אחרים המקנים במתנה שכבר הודה הוא שממעותיו קנאו ואינו אלא כשלוחו יברר לי אדוני דבר זה באר היטב למען יהיה לי לקנין כי דברים רבים מסתפקים לי בדין זה וגמגומים ולא יכולתי להאריך כי ידעתי אדוני יעשה בפאה אחת מה שעושי' אחרים בשתי פאות ודבר אדוני כאשר ישאל איש בדבר האלהים:

תשובה אף אם נשוה שטר הודאה זה לשטר מתנה אם יש בו קנין שקנו עדי השטר מיעקב לבנו ראובן הדין עם ראובן דמשעת קנין קנה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה כדאמרינן בפ"ק דמציעא (יב:) דקאמרינן התם אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו לכתחלה היכי כתבינן ליה ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואוקמה רב אסי בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה ופרש"י ז"ל דהא שעבד נפשיה בין ילוה בין שלא ילוה ובארו המפרשים ז"ל שאין הכונה שיכתוב לו בשטר שהוא משעבד לו עצמו בין ילוה בין לא ילוה שא"כ אין אלו שטרי הלואה אלא שטרי חיוב ואין כאן מלוה ולוה אלא ודאי שטרי הלואה הם אלא שיש בהם קנין ואפילו בהני אמרינן דמשעת קנין שעבד נפשיה אע"פ שדעתו על המעות כיון שקנו מידו גמר ומשעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה והמעות הם אצל המלוה כמלוה על פה ואע"פ שר"ח ז"ל כתב דכי אמרי' בשטרי הקנאה דמשעת קנין שעבד נפשיה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה אבל אי לא מטא שטרא לידיה לא וגם הרי"ף ז"ל כתב כן בתשובה כבר דחו האחרונים ז"ל דבריהם והוכיחו כדברי רש"י ז"ל מההיא דאמר שמואל (ב"מ טז:) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואמרינן דאי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי משעת קנין שעבד נפשיה וסתמא קאמר בין בשחייב מודה בין בשאין חייב מודה ואי איתא דבעינן מטא שטרא לידיה הוה למיחש דילמא לא מטא שטרא לידיה ולא קני לה אלא ודאי בשטרי הקנאה לאלתר קני ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה והראיה שהביא הרי"ף ז"ל מדתנן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה:) מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום כבר דחו אותה דהתם בשאין בה קנין. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות זכיה ומתנה) וז"ל מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם הרי זו אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך באר בעל מ"מ וז"ל שזהו במתנת כל הנכסים הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהן קנין ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה וכ"כ הרב אבן מאגש ז"ל וז"ל ודייתיקי זו אינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבודי שעבד נפשיה משעת קנין עכ"ל. וכ"כ בספר הנזכר (פרק י"ח מהל' גזלה) וז"ל ודע שדעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הוא שאם יש בו קנין יחזיר למקבל שכיון שקנו מידו משעת קנין זכה ואפי' לא מטא שטרא לידי' ושלא כדברי הרי"ף ז"ל ור"ח ז"ל דאפי' בשטרי אקניתא אמרו דבעינן מטא לידיה ודעת רש"י ואבן מאגש ז"ל כדברי האחרונים וכן הדין בשטרי מקח וממכר עכ"ל וכ"כ הרי"ט אשבילי ז"ל בחדושי בתרא שלו. גם מדברי הר"ם ז"ל נראה שכן דעתו שכתב (בפ"ח מה' זכיה ומתנה) וז"ל אל תטעה בש"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זה מתנת ש"מ אלא כשאר מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מידו קנה הכל ואין יכול לחזור בו עכ"ל. נראה מזה הלשון שאם קנו מידו אין צריך שיגיע השטר ליד המקבל והא דאמרינן בסוף פ"ק דמציעא (כ:) סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמצחק ופסול ולא מיבעיא לא כתב בכתב ידו דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב אלא אפי' כתב בכתב ידו סבר דילמא איתרמי בין השמשות ואי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי וכו' התם ליכא קנין דבסמפון לא שייך ביה קנין וכל שיש בו קנין אפי' ביוצא מתחת ידי מלוה כשר דהא אמרי' התם דאי אית ביה קיום כשר דאי לאו דפרע ליה לא הוה מקיים ליה ה"נ איכא למימר אם קנו מידו ועוד דבסמפון כיון דשטר הלואה לפרעון קאי איכא למימר דהאי דקדם וכתב היינו אי משום דספרא איתרמי ליה או דילמא אתי בין השמשות כדאמרינן בגמרא אבל בהודאת קרקע אי לאו דקושטא הכי הוא לא הוה מקדים פורענותא לנפשיה. ועוד י"ל דשטר הודאת קרקע כגון זה אפי' לא היה בו קנין כיון שהודה כבר בפני עדים שהקרקע הוא של ראובן הרי העדים כותבין שטר לראובן מהודאת יעקב אע"ג דלא אמר להו כתובו וחתומו והבו ליה אע"ג דלא אמרי' הכי בהודאת הלואה דהכי אמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין כט:) דבהודאת מקרקעי אין צריך לומר כתובו וכותבין בלא רשותו וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו כותבין דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסר גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה נתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא עכ"ל. וא"כ העדים שהעידו על שטר הודאת קרקע זה יכולין לחזור ולכתוב לראובן שטר אחר מהודאת יעקב. ואין לומר שכיון שכתבו שטר אחר כבר עשו עדים שליחותם שהרי כיון שכותבין בלא רשותו אין כאן שליחות ועוד דאפי' בשטרי מקח וממכר אמרי' בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסח:) דאם אבד שטרו כותבין לו העדים שטר אחר חוץ מן האחריות שבו אלא לאוקומי ארעא בידיה והכא נמי כותבין אחר לאוקומי ארעא בידיה שהרי אין כאן אחריות שבעבורו קנה וממעותיו ואע"פ שבשעה שהודה יעקב שהקרקע הוא של ראובן לא היה שם ראובן אין לומר דשלא להשביע את עצמו עשה כן שכיון שאמר לעדים אתם עדי אין לו שום טענה לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע את עצמו וכ"ש אם קנו מידו וכן אין ליתומים האחרים שיטענו לראובן כמו שהשיא אותך אבינו כן נשא אנו מתפיסת הבית ואח"כ נחלוק שמשנה שלמה שנינו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט.) נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן ואמרינן בגמרא מאי קאמר אמר רב יהודה ה"ק נשאו גדולים אחר מיתת אביהם ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' נחלות) ואע"פ שלא בא זה בשאלה ראיתי להעירך עליו לפי שאמרת שיש בדין זה גמגומין זהו מה שנראה לי בנדון זה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 162

לתנס לרבי יצחק

שאלת יבם שעשה מאמר ביבמתו ובלשון הקדושין אמר לה הרי את מקודשת לי בקדושי אחי ובטבעת זו כדת משה וישראל ונסתפקת אם מועיל זה הל' כיון שהזכיר בקדושי אחיו:

תשובה אע"פ שמדין תורה אין היבם צריך לקדש יבמתו בכסף ולא בשטר כי היא נקנית בביאה קנין גמור כמו ששנינו (בפ"ק דקדושין) והיבמה נקנית בביאה אמנם חז"ל תקנו שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה כמ"ש בפרק ר"ג (יבמות נב.) אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל וקדושין אלו נקראין מאמר ומתבאר שם שאין המאמר קונה קנין גמור וכמו שמבואר כל זה להרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות יבום וחליצה) ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור וא"צ לקדש אחר הבעילה אלא שמכין אותו מכת מרדות משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובפ' האיש מקדש (קידושין מד.) איפליגו בברייתא בעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה דר' סבר קנה דגמר מביאה דיבמה וכמו שהביאה קונה בה בעל כרחה מדאורייתא כך המאמר קונה בה מדרבנן בעל כרחה דמילי דיבמה ממילי דיבמה אית לן למילף ורבנן סברי דלא קנה דגמרינן מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף הכא נמי מדעתה דקדושין מקדושין אית לן למילף וקיי"ל כרבנן ולכן יש לנו לדמות מאמר שהיבם עושה ביבמתו לקדושין דעלמא וכמו שבקדושין דעלמא אע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת המקדש במלוה ופרוטה קיי"ל דמקודשת דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא בפ' האיש מקדש (קידושין מו.) ה"נ נהי שאם לא נתן לה טבעת אלא שקדשה בקדושי אחיו לבד לא עשה כלום ואפילו היה עדיין בעין הדבר שקדשה בו שהרי אין ליבם בו כלומר שהרי קנאם האשה דקדושין לטבעין נתנו אבל כיון שקדשה גם בטבעת הרי אלו קדושין דדעתה אטבעת דומיא דמלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה ^*( רמ"א אה"ע סי' קס"ו ס"ב) וכ"ש בזו שזקוקה ועומדת ואין כאן בית מיחוש נאם יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 163

ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א

שאלת בהמת קדשים בין אותן שאינן נאכלין והם כליל לאישים בין אותן שיש בהן חלק לכהנים ולבעלים בין אותן שאין לכהנים חלק בהן אלא כלן לבעלים זולתי האמורין שקרבין למזבח אם היו טעונין בדיקה בריאה אם יש בה סירכות אם לאו בזמן שביהמ"ק קיים כדרך שאנו בודקים היום בבהמת חולין שאנו שוחטין ובודקים הריאה ואם נסרכה אפילו בסירכא שהיא כחוט השערה אנו טורפין אותה כל שאינה במקום רביתה וכן בהמת חולין בזמן שביהמ"ק קיים אם היו בודקים בריאה בכל אותן הדרכים שאנו בודקין היום אם לאו כי בעל אור"ח כתב בספרו וז"ל מנין לנו בדיקת הריאה מן התורה דכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון כ"ף כסדרן רי"ש ריאה א' אומה ש' שלש בימין ושתים בשמאל וא"ו ורדא נו"ן נפיחה. ומה שהביא אותך לחקור ולשאול דבר זה הוא לפי שקצת מהמון העם בקצת העתים ביום שימצאו כל הבהמות שישחטו באותו יום סרוכות בסירכא דקה שבדקות וטורפין אותה הם בועטין ומרחיבים פיהם ואומרים דברים שלא כהוגן נגד דברי רבותי' ז"ל ואומרים ראו כמה לחצונו בגלותנו זה עד שלא יכולנו להרים ראש מרוב הגדרים אשר גדרונו וצררו אותנו על האדמה ואומרים שהדקדו' ההם בסרכות הדקות בכל הדרכים ההם אין אבוד ממונם של ישראל גדול מזה ואין זה לפי דעתם אלא תקנה וגזרה שתקנו וגזרו האחרונים ז"ל להרחקה יתירה כמו"ש בענין מראות הדמים למעוט בחינתנו בהם אמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם בחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ואתה רגיל להשיב להם שזו בדיקה שאנו בודקין עתה בריאה אינה תקנה ולא גזרה שתקנו או גזרו האחרונים אלא שזו הבדיקה שאנו בודקין עתה בריאה אם יש בה סירכות אם לאו קבלה היא בידינו מאבותינו איש מפי איש מפי מרע"ה והלכה למשה מסיני ככל התורה שבעל פה והבאת הראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (בריש פ"ה מהלכות שחיטה) שיש חלאים שהבהמה נטרפת בהן והן הלכה למשה מסיני ואלו הן דרוסה נקובה חסרה וכו' ופסול הסירכות אנו למדין מנקובה שאין סירכא בלא נקב או משום דכל העומד לינקב כנקוב דמי כדעת הרשב"א ז"ל וכן הבאת ראיה מדברי הר"ם ז"ל בספר קרבנות (פ"א מהלכות קרבן פסח) שהשוחט את הפסח ונמצא בעל מום או טרפה הרי זה שוחט אחר בין בחול בין בשבת וכו' וכן בספר זה (פ"ב מה' שגגות) שהשוחט את הפסח בשבת ונמצא טרפה כנון נקוב בני מעים או ריאה הרי זה פטור מפני ששחט ברשות אבל אם נמצא בעל מום או שהיתח טרפה גלויה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואח"כ שוחטו וכן כל כיוצא בזה. ועוד הבאת משנה שבפ"ו מפסחים ומה שפירש אותה הר"ם ז"ל בפירוש המשנה שמזכיר בו ענין זה וכן אמרת שמחסרה אנו למדין דברי רבא דאמר (חולין מ"ז.) ה' אוני אית לה לריאה אי חסיר אי יתיר אי חליף טרפה א"כ בעל כרחנו צריכין אנו לבדוק בריאה יותר משאר טרפיות וכן נראה לך שכן הוא בכל ע' טרפיות כשהיו נמצאים בבהמת קדשים או חולין בזמן שבית המקדש היה קיים ואין זה תקנה חדשה או גזרה לאחרונים כמו שחושבין אותן האנשים הבועטים שלא היו נוהנים כן בזמן הבית לא בחולין ולא במוקדשין ובקשת ממני להודיעך אם תשובה זו שאתה משיב להם היא תשובה נצחת ואם אמת הדבר אם לאו:

תשובה דע כי מ"ש בריש פ' אלו טרפות (חולין מג.) אמר עולא שמנה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני ואלו הן נקובה פסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה הכונה לומר שהם בכלל מה שאמר הכתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כי אע"פ שפשט הכתוב כשנטרפה ע"י חיה הדורסת באה הקבלה שכל אלו מיני טרפות בכלל שהרי הטרפה שדבר בה הכתוב לא נדרסה ומתה דא"כ נבלה היא אלא שנדרסה ועדיין היא חיה אלא שמחמת המכה ההיא סופה למות וא"כ ענין הכתוב שכל שיש בה מכה או חולי שמחמת המכה ההיא סופה למות אלא שדבר הכתוב בהווה כמ"ש במכילתא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אין לי אלא בשדה בבית מנין תלמוד לומר טרפה ונבלה הקיש הכתוב טרפה לנבלה מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה אף טרפה לא תחלוק בה בין בבית ובין בשדה ומה תלמוד לומר ובשר בשדה דבר הכתוב בהווה ולכן כמו שהנבלה לא חלקת בה בין מתה מעצמה בין מתה בידי אדם או ע"י חיה כן בטרפה בכל ענין שיש בה מכה או חולי שמחמתו תמות על כל פנים אע"פ שעדיין חיה היא הרי זו אסורה אף אם שחטה כראוי קודם שמתה אלא שלא נתבארו בתורה הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו נמצא שעקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הלכה למשה מסיני וכבר באר זה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מאכלות אסורות) אבל בפ"ה מהלכות שחיטה חלק בין דרוסה לז' מיני טרפיות האחרים ואמר שאע"פ שכלן נאמרו למשה בסיני הדרוסה הכתובה בתורה בפירוש החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני שבעה טרפות יש שיש בהן ספק ומותרין נראה מדבריו שהלכה למשה מסיני הולכין בספקו כספקא דרבנן כיון שאינו כתוב בתורה בפירוש ובזה השיג עליו הרמב"ן ז"ל בספר המצות והוכיח בראיות שבדברים שהם הלכה למשה מסיני הלכו בהן חכמים בספקן להחמיר כשל תורה כמ"ש בפ"א של קדושין (לט.) ערלה בחו"ל הלמ"מ והקשו והתניא ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר לומר שאם היה הלמ"מ היה ספקה אסור וכן במסכת נזיר (כח:) אמרו במדיר את בנו בנזיר אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר ורבי יוסי בר ר"ח אמר כדי לחנכו במצות ואיתמר עלה בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לרבי יוסי בר"ח דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה ותרצו קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חנוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן הנה בכאן שהלכה היא מדאורייתא ודחי לא תעשה המפורש בתורה שזהו הקפת הראש שעושה הנזיר בגלוח הראש אי הקפת כל הראש שמה הקפה. ועוד איך אפשר שהלמ"מ יהיה כדבר של דבריהם והלא רוב התורה תלויה בבאורה בהלמ"מ כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא פ.) שעורין של עונשין הלמ"מ והנה האוכל חצי שעור חלב ודם ושאר האסורין וכן פחות מככותבת ביום הכפורים וקוצר וטוחן פחות מכגרוגרת בשבת מפני קבלתנו מהלכה למשה מסיני פטרנו אותו ומפני קבלתנו חייבנו בזה השעור וענשנו לזה מלקות בכזית ולזה מלקות בככותבת ולזה בגרוגרת ואין אצלנו שום הפרש בין הלכה למקראות שבתורה וכן במסכת סוכה (מד.) כשאמרו שם לולב דאורייתא עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש מקשה התם למאן אי לאבא שאול הא אמר ערבי נחל שתים אחת לערבה ואחת ללולב אי לרבנן הלכתא גמירי לה. הנה בכאן מפורש שמה שהוא הלמ"מ אינו דרבנן אלא דאורייתא הוא אצלם וזה הוא ערבה לדעת רבנן וכן הנדרש מן הרבוי כגון ערבה לדעת אבא שאול נקרא דאורייתא לא כמו שחשב הר"ם ז"ל שכיון שאינו מפורש בכתוב הרי הוא מדבריהם ולזה כתב בספר המצות (במצוה קפ"ב) בענין הטרפה שבהמה שיתחדש בה אחת מהטרפיות המקובלות שאסור לאוכלן ואפילו נשחטה כראוי ומי שאכל מבשרה לוקה מדרבנן ירצה לומר מכות מרדות וכבר נראה מדברי עולא שמנה בכלל ח' מיני טרפה שנאמרו למשה בסיני גם הדרוסה נראה שכלן שוין והולכין בספקן להחמיר זולתי היכא דאיכא למיתלי וגם בדרוסה היכא דאיכא למתלי תלי' כדאמרינן (חולין נג.) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא וטעמא משום דאזלי' בתר חזקה או בתר רובא ולא מחזיקין אסורא אלא היכא דאתיליד ריעותא ומה שבודקים בריאה ואין אוכלין מן הבהמה עד שתבדק זהו בסירכות לבד מפני שהן מצויין בה ומדרבנן חששו לכתחלה למעוטא דשכיח אבל בשאר מיני טרפיות אין אנו צריכין לבדוק בהן ואפילו בטרפיות שבריאה כגון המראות הפוסלות בה ובחסרון האולות וכן אם ניקבה א"צ לבדוק אפילו לכתחלה דדוקא באוטם בריאה או דאושא הוא דבעיא בדיקה משום דאתיליד בה רעותא שא"כ לא היינו אוכלים בשר אלא בנפיחת הריאה ובדיקת עין וטעמא משום דסמכינן ארובא ורובא דאורייתא הוא כדמוכחינן בפ"ק דחולין (יא.) דהא בפרה אדומה לא מצינן למיבדק שהרי היתה נשרפת שלמה והטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא וכמו שפוסל בקרבנות כמו שהוכיחו ממש"כ אם עולה קרבנו מן הבקר להוציא את הטרפה כדאיתא בברייתא בת"כ והובאה פ"ק דמנחות (ה:) וכן רש"י ז"ל בפירושי התורה ועוד שם במנחות מפסוק הנאמר ביחזקאל ממשקה ישראל דרשו מן המותר לישראל כן בפרה אדומה וכן בעגלה ערופה הטרפות פוסל בה דכפרה כתיב בה כקדשים ואי אפשר לבדוק בה בטרפות שבפנים לפי שצריך לטרוף אותה כשהיא שלמה אלא שמעמידין אותה בחזקת כשרה משום דסמכינן ארובא הילכך בא זאב ונטל את הריאה ולא נבדקה או ששכח הטבח והוציאה כשרה והכי מוכח בירושלמי (פ' אין צדין) דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר וכן בפ' אלו טרפות בגמרא דילן (מט.) אינקבה ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא אסיקנא והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ומעשה בא לפני רש"י ז"ל והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטרפה. אמנם היכא דאיתא לריאה קמן ואפשר למבדקה אסור לאכול מן הבהמה עד שתבדק אע"פ שא"צ לבדוק בשאר טרפיות אפילו מדרבנן אבל לפי שהסירכות מצויות בריאה חוששין למעוטא דשכיח היכא דאפשר מדרבנן לכתחלה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כה:) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שנטיעה זו הכל ממתינין אותה שלש שנים וקצביא אין ממתינין לאכול מן הבהמה עד שתבדק הריאה אלמא צריכין הם להמתין ואמר בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל אחר זאת הפרשה כתיב לא תאכלו על הדם מה ענין זה לזה אמר הקב"ה לערלה אתה ממתין ג' שנים ולבהמה אי אתה ממתין עד הפשט ונתוח לערלה אתה ממתין ג' שנים לנדה אי אתה ממתין עד שתטהר. ועוד ראיה מדאמרינן בירושלמי (במסכת ביצה) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טרפה מדבריהם כמה דתימר רואין את הטרפה בי"ט דכותה מפרישין את הדמאי בי"ט הא ודאי בספק טרפות הריאה היא דאי בשנולד ריעותא בבהמה הא אין ראיתה מדבריהם אלא מדאורייתא. ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה ממ"ש בילמדנו אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהם וכו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש או שור ועז ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה ומונע ואינו אוכל הוי אמרת יי' צרופה ובדיקה זו מדבריהם היא לא מדאורייתא דהא אמרינן בפ' אין צדין (ביצה כה.) דהתירו לו לשחוט בהמה מסוכנת בי"ט אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה אלמא מדאורייתא יכול לאכול בלא הפשט ונתוח וכיון דמדאורייתא אינה צריכה בדיקה כיון דמסוכנת אי אפשר לו לשחוט אא"כ יאכל בלא בדיקה שרי ליה למיכל כדשרינן חלב בלא בדיקה משום דלא אפשר אבל כשאינה מסוכנת צריכה בדיקה והמעשה שבא לפני רש"י ז"ל בטלאים הוה שאין הסרכות מצויות בהם כל כך כמו בגדולים ואעפ"כ היו רבותיו מחמירין אפי' בדיעבד ואף רש"י ז"ל מודה היה שלכתחלה צריך לבדוק אפילו בגדיים וטלאים כמו שהוא נהוג בכל ישראל וגם כתב בפירושיו בפ"ק דחולין (יב.) וזה לשונו בשמעתא דרובא דאורייתא והיכא דמתפקא ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל. והראיות שהבאת מלשונות הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול אבל שהיו בודקין בריאה מפני חשש הסירכות טרם שיקרבו הקרבן כמו שאנו בודקין בחולין לכתחלה אין מאותם הלשונות ראיה אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בקרבנות מפני חשש הסירכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מחולין ואע"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן ואמרו ז"ל (עירובין ק"ג.) שאין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזרה כגון שבות משום דכהנים זריזין הן וכההיא דתנן בפ"ק דשבת (יט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומפרשים טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הן וכהנים זריזין הם אבל במה שאין אסורו משום גזרה אלא משום חשש אסור אם לחולין צריך להחמיר כ"ש במוקדשין. ומ"ש בספר ארחות חיים וישחטהו ויחטאהו כראשון אינו נזכר בתלמוד רק שעשו להם דורשי רשומות סימן והארכתי לך בזה כנגד המשחיתים והמתאוננים רע בעיניהם כשהן פורצין גדרן של חכמים וגבול ראשונים ומנהגן של כל ישראל:

Teshuva 164

עוד שאלת הריאה כשרוצין לבשלה בקדירה או במחבת עם שמן אם צריך להבהבה באור תחלה כדרך שמהבהבין הכבד כשרוצין לבשלו בקדרה שהרי המחברים ז"ל לא הזכירו ריאה כלל אלא הכבד ונסתפק לך אם הריאה בכלל הכבד ודינה כמוהו. עוד נסתפק לך אם הוא מותר מה שראית שם שנוהנים לחתוך הבשר חתיכות חתיכות אחר הדחה ומליחה ונותנין אותו בקדרה או באלפס מבלי מים ומבשלין אותו בתנור וקורין לאותו תבשיל בערב"י שוו"א קד"ר:

תשובה לפי דין התלמוד אפי' הכבד שהוא מרובה בדמים לאחר חתיכה שתי וערב ומליחה וחתוכה לתחת מותר לבשלו בקדרה ואפי' עם הבשר או אפי' בלא חתיכה ומליחה אם חלטו בחומץ או ברותחין קודם בשול אבל הגאונים ז"ל חששו שמא לא יחתכנו שתי וערב ולא יהיה חתוכה לתחת כל שעור מליחה וכן שאין אנו בקיאין בחליטה ולכן אמרו שאין לבשלו בקדרה אלא לאחר צלייה ולצלי נראה שאינו צריך כלום ואפי' חתוך דהא באומצא דאסמיק וביעי ומזרקי אמרינן חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שפיר דמי טויי' בשפודא מידב דייב וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל כ"כ בפירוש אבל קצת מן הגאונים ז"ל סוברין דאפי' לצלי בעי חתיכה כדי שיצא הדם שבקנוקנות וכן דעת רש"י ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שראוי לחוש לדבריהם אמנם אחר צליה יכול לבשלו בקדרה ואפי' עם הבשר והסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שאין מחמירין בתקנת הגאונים ז"ל אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל שחתכו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת בשעת מליחה ובשלו עם הבשר מותר בדיעבד שחששת אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל שהתורה חסה על ממונם של ישראל זהו דין הכבד מפני שהוא מרובה בדמים ונסתפקו בגמרא (חולין קיא.) אם יוצא כל דמו על ידי מליחה שהקנוקנות מלאים דם אבל בריאה לא נסתפקו כלל אלא הרי היא כבשר ובמליחה והדחה סגי כשאר הבשר ומותר לבשלו בקדרה ואפי' עם בשר ונראה דמדינא אפי' חתיכה לא בעי דדוקא בלב הוא שאמרו קורעו ומוציא את דמו לפי שבתוך חלליו מתכנס דם הרבה בשעת שחיטה ולא כן בריאה והריאה אינה נכללת לא עם הכבד ולא עם הלב כי שם יש לה בפני עצמה אבל ראיתי שנהגו לקורעה ולפתוח הקנוקנו' הגדולי' שבה ומנהג יפה הוא ^*( יו"ד סי' עב ס"ד):

Teshuva 165

עוד שאלת מה שנהגו למלאת בצים ותבלין בין עור ובשר לעופות הנקראים דיגאנ"ה מוחשיי"ה בערבי או בלעז פרשיד"ה ומבשלין אותה בקדרה היאך עושין זה והלא אסורין הם לפמש"כ הר"ם ז"ל (פ"י מה' מאכלות אסורות) וז"ל עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים ובשלן אסורות שהרי דם יוצא לתוכן ואע"פ שמלחן יפה ואפי' היה הבשר שבתוכן מבושל או שלוק או צלי ואם צלאן הרי אלו מותרין אע"פ שהבשר שבתוכן חי או מבושל ואפי' פיהן למעלה ע"כ. ואין הפרש בין מה שעושין ובין מה שכתב ז"ל לפי דעתך אם לא שהוא כתב מלא חללן והם אינן ממלאין אלא בין עור של עוף לבשרו ואמרת כי הרשב"א ז"ל התיר דבר זה שכך כתב ז"ל אווזין ותרננולין שממלאין אותן בשר שנמלח כדי מליחה המכשרת לקדרה מותר בין בצלי בין בקדרה לא אסרו (אלא) לאחר מליחה אפילו לקדרה אלא הכבד בלבד וכמו שבארנו. מלא אותן בשר עד שלא נמלח אם לצלי מותר כמו שהם בולעין דם בשר המלואים כך יפלטו אותו ואין הפרש בדבר הזה בין שפי המולייתא למטה בין שהוא למעלה ואם לקדרה הרי זה אסור שהרי הדם זב ויורד [ומתערב] בתוך הקדרה וכן הדין באלו שממלאין הכרכשא בשר עד כאן:

וכן שאלת מה שנהנו שטופלין בבצק שקורין פנאד"ה בשר חי אחר הדחה ומליחה בלתי שליקה בעולם למה התירוה ולא חששו לדם היוצא ע"י בשול הבשר בלי מים בתוך חתיכות הבצק הנתונות עליו מלמעלה ולמטה אלו הן ספקותיך ובקשת לבאר לך כל זה באר היטב:

תשובה מה שאמרת בענין מה שממלאין העופות בשר ובצים ותבלין שהר"ם ז"ל אוסר לקדרה אף אם הבשר ההוא מבושל או מלוח ומוכשר לקדרה ושהרשב"א ז"ל מתיר אפילו לקדרה אמת הוא ומחלקותם תלוי בהא דגרסינן בפרק כיצד צולין (פסחים עד.) אמר רבא האי מולייתא שריא אמר ליה אביי והא קא בלעה אמר ליה כבולעו כך פולטו נימא מסייע ליה לרבא נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום כבולעו כך פולטו לא שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל ר"ל כשהפסח נתלה בתנור ופי בית השחיטה למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר ושותת דרך בית השחיטה ועוד האריכו שם לישא וליתן בזה ומסקנא והלכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל והרי"ף ז"ל הביא זה בהלכות (פרק גיד הנשה) וכתבו דוקא לצלי כעין הפסח שהוא צלי אבל בקדרה לא ע"כ ודעת הרמב"ם ז"ל שמה שכ' בהלכות אבל בקדרה לא הוא אע"פ שהוא מלוח ומוכשר לקדרה דאי לא פשיטא דכל בשר שלא הוכשר כדינו אסור בקדרה ואוסר תערובתו כי הוא סובר שאין הבשר יוצא כל דמו ע"י מליחה [לצלי] ולזה הצריך אחר מליחה כשמשים אותה בקדרה שתהיה הקדרה רותחת כדי שיתלבן הבשר מיד ולא יצא דם כי כן כתב בפרק זה בפסקא המתחיל בה אין הבשר יוצא וכו' ולזה כשחללן מלא אין המים רותחין נכנס לתוכן יפה ולזה אפי' בשר המוליאתא מבושל אסור לפי שהמוליאתא בולעת מן הדם שפולטין העופות ונאסר הכל דבקדרה אין לומר כבולעו כך פולטו אבל כל האחרונים ז"ל חולקים בזה ומפרשים כל אותה סוגיא בבשר שלא נמלח כדינו לקדרה שלא היה דרכן למלוח כן לא בצלי ולא לטפול בבצק אבל במלוח ומוכשר לקדרה בכל ענין מותר שאינו פולט דם אחר כן וכן דעת רש"י והראב"ד ז"ל בהשגות והרב רבי משה הכהן בהגהותיו והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ומורי הר"ן ז"ל. וכן נהגו התר בכל המקומות. גם מה שהצריך להשליך הבשר אחר מליחה מיד במים רותחין כתב הראב"ד ז"ל בהשגות א"א זה לא שמענו ולא ראינו מימינו וכל האדמימות שיצא ממנו אחר המליחה אינו אלא חמר בשר והמחמיר עליו יותר מכן עליו להביא ראיה ע"כ. וזה דעת כל האחרונים ז"ל וכן החמיר הרמב"ם ז"ל להצריך מליחה כמו לקדרה אלא שלקדרה צריך שיעמוד במלחו כדי הלוך מיל ולצלי אינו צריך אלא מולחו וצולהו מיד ויצא לו זה ממ"ש במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כא.) גבי קדשים שאין צריך שיתן בו המלח טעם הרבה כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו אמר אביי וכן לצלי פירוש שצריך למלוח אבל צולהו מיד אבל האחרוני' ז"ל כתבו דלצלי לא בעינן מליחה כלל מדגרסינן בפרק הזרוע (חולין קלג.) חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דייב אי לקדרה אדמחתך להו ומלח להו שפיר דמי ומדלא הזכירו בטויא מליחה כלל ש"מ דלצלי לא בעינן מליחה וההיא דפ' הקומץ גורסין בה וכן לקדרה ר"ל שאינו צריך מלח הרבה ואף לאות' גירסא דוכן לצלי יש מפרשים דה"ק אם רצה למלחו ולצלותו עם מלחו רשאי משא"כ לקדרה שצריך שהייה והדחה מפני המלח שבלע הדם והרא"ה ז"ל פי' התם דה"ק וכן למתנות כהנים שזיכתה להם תורה מן הקרבן צריכות מלח שאף הן בכלל על כל קרבנך תקריב מלח ולא משום דם קאמר ומשום הכי אמר אביי וכן לצלי דאלו לקדרה בלאו הכי בעי מליחה משום דם אבל בחולין לצלי לא בעי מליחה. ואפי' לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה התירו האחרונים ז"ל מדאמרינן בפ"ק דחולין (טו:) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא דהיינו בשר חי ואי הוה בעי מליחה היכי שרי בשבת הרי אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה:) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דאמרינן התם וה"מ דקא בעי ליה לאורחא שהיא מליחה גדולה היינו לענין חיוב חטאת אבל בלא מליחה איכא אסורא שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן בפרק שמונה שרצים (קח:) גבי פוגלא וכ"ש שמתקן בשר חי אין צ"ל אם היה אסור בלא מליחה דאיכא תקון טפי דמשוי ליה אוכלא אלא ודאי בלא מליחה קאמרינן דדם האברים כל שלא פירש שרי וכ"כ רב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דויקרא וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגות וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל זולתי בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה משום דנבלע דם באברים והוי כמאן דאיתיה לאסורא בעיניה וכן בחוטים שבלחי כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיג.) הא בעלמא שרי שלא כדברי הרמב"ן ז"ל שצריך לאכול בשר חי מליחה והדחה כמו לקדרה:

Teshuva 166

ומה ששאלת למה טופלין הבשר בבצק אחר הדחה ומליחה ולא חששו לדם היוצא ע"י בשול הבשר בלא מים:

תשובה בפרק כיצד צולין (פסחים עד.) הביאו סייעתא לרבא דשרי מולייתא מדקאמר רבין סבא טפלינן גוזלא לרב ואמר לן אי מעלי טפלי הב לי דאיכול דאלמא אמרי' כבולעו כך פולטו ודחו ההיא בסמידא פירוש בעיסה של סלת שהוא גם ואינה נדבקת כל כך וכחלול הוא ואיכא למימר ביה כבולעו כך פולטו טפי מבמולייתא והקשו והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אוזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא לא אכלי פירוש שהיה לבן הבצק אלמא לא אמרינן כבולעו כך פולטו ותירצו התם בחיורתא דשריר פירוש קמח מנופה ולבן והוא רך ומתדבק יפה ואינו פולט מה שבולע ומסקנא בגמרא הילכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דחיורתא אי זיג כזוזא חיורא שרי ואי לא אסור דשאר קמחי אסמיק אסור לא אסמיק שרי כל זה כתוב שם באותה סוגי' וכל אלו החלוקין כתב הרשב"א ז"ל בספרו. אמנם באר שכל זה בבשר שלא נמלח כמו שפירשו האחרונים ז"ל בדרך זה כל ההיא סוגיא דמולייתא אבל בשר שנמלח והוכשר לקדרה בכל ענין מותר שכל דמו יצא ע"י מליחה ומה שיוצא ממנו אחר כן אינו דם אלא מראה דם וקרו ליה חמר בשר ועל דעת זו נהגו לסמוך שטופלין הבשר אחר שהוכשר לקדרה ואין מדקדקין בקמח הבצק אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שאף לאחר מליחה והדחה והוכשר לקדרה עדיין לא יצא כל דמו ופירש כל אותה סוגיא שבפ' כיצד צולין בבשר שנמלח כראוי גם בהא דהטופל צריך לדקדק בקמח הבצק אפי' בבשר שלמלח כדי הכשר לקדרה מ"מ נראה מלשונו שאין זה אלא להתיר הבצק אבל הבשר בכל ענין מותר מאחר שכבר נמלח והוכשר זהו מה שנ"ל בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 167

מאלקה לרבי יצחק הסופר הלוי אבן חכם

שאלה שכיב מרע שצוה מחמת מיתה והיה לו בן ושתי בנות ונתן לבן בתורת ירושה ספרים ידועים מספרי הקדש שהיו לו ושאר כל מטלטליו ונכסיו הניח בתורת המתנה בין הבן ושתי הבנות שיחלקום בשוה חלק כחלק ושאם ימות א' מהם שירשו הנשארים מהם בחיים בשוה ואם ימותו שנים מהם ירש הנשאר בחיים הכל ואם ח"ו ימותו שלשתן יהיו הנכסים מחציתן להקדש בית הכנסת הידועה לבן חכם ומחציתן ליורש הבא מחמת ירושה והקרוב קרוב קודם כל שיהיה יהודי ולא מומר וקבלו העדים קנין על כל הנזכר בצואתו במנא דכשר למקניא ביה והעידו דמגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה ותוך חדש למיתתו מתו הבן ושתי בנות ובא מאשביליי"א יורש קרוב ושואל כל הנכסים מחמת ירושה ואומר שאין ההקדש קיים ושהוא יקח הכל ושאלת להודיעך הראוי לעשות מן הדין:

תשובה עם היות שלא בארת זה הקרוב הבא לירש מה טוען אני אבאר לך אין ספק שהספרים המיוחדים שנתן המוריש לבנו בתורת ירושה בכלם זוכה זה היורש הקרוב ואין להקדש חלק בהם דכיון שהבן היה ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק דגרסי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלג.) שלח רב אחא בר עויא לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והא דרב אחא הלכה פסוקה היא ומוסכמת מן הכל והרי"ף ז"ל כתבה בהלכות והרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות זכיה ומתנה) גם בשאר הנכסים שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן כי יש מן הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל מכללם אומרים שאפילו נתן בלשון מתנה כיון שהוא ראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ע"כ. אבל רש"י והר"ז הלוי ז"ל ואחרים סוברים דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק ולא אמרו שהוא כירושה אלא באומר נכסי לך שזה הלשון בראוי ליורשו הוי לשון ירושה ולא לשון מתנה ואע"פ שלא אמרו שאין זה לשון מתנה דהוי משמע דקאי אלישנא דנכסי לך לשון קצר הוא ומצינו כיוצא בו שאין טעם כמון אלא ריח כמון ור"ל שאין זה טעם כמון אבל אם אמר בפירוש לשון מתנה יש לה הפסק אפילו בראוי ליורשו וכיון שיש בזה מחלוקת בין הראשונים ז"ל חלק הבן בנכסים בחזקת היורש הבא לירש הוא ואין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומיא דמאי דאיבעיא לן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמח:) ש"מ שהקדיש כל נכסיו או חלק כל נכסיו לעניים אם עמד חוזר וסלקא בתיקו ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט שאם עמד חוזר לפי שהנכסים בחזקתן וכן נמי יש לומר בכאן וגם בחלק הבנות אם מתו קודם לבן הנה זכה בהן הבן מכח צואת אביו והרי הוא ראוי ליורשו וחזר הדין לומר גם בזה ירושה אין לה הפסק כמו בחלקו וכ"ש שאמר בלשון הצואה שהנשאר בחיים יירש חלק המתים ואמר זה בלשון ירושה שכך כתב בצואה בלשון ערבי אלד"י יעי"ש מנהו"ם הו"א יר"ת כ"ל ש"י ולשון ירת לשון ירושה הוא אע"פ שמתחלה זכו הבנות בלשון מתנה ולא היו ראויות ליורשו והראיה מההיא בריתא דקתני נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחריו ירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי וכי בעינן לאוקמה בשני ראוי ליורשו וריב"ב היא ומשום הכי קנה שני בלשון ירושה מקשינן דאם כן מת שני אמאי קנה שלישי דכיון דשני ראוי ליורשו לא קנה שלישי אלא ינתנו ליורשי ב' מדרב אחא דירושה אין לה הפסק אע"פ שזכה שני אחר הראשון שזכה מכח מתנה ולא היה ראוי ליורשו והכא נמי הכי הוא ואף אם מת הבן ראשון וזכו הבנות בחלקו הלא זכו בה מכח הלשון של ירושה והנה הן ראויות לירש אותו ולכן יש לומר בחלק הבן שזכו בו הבנות ירושה אין לה הפסק וכן אם מתה הבת האחת קודם האחרת יש לומר כן באותו חלק שירשה מאחותה שאין לה הפסק אמנם אם אחת מן הבנות מתה באחרונה בזה יש לומר שבחלקה שזכתה מכח מתנת האב בצואתו ולא היתה ראויה ליורשו שזהו שליש הנכסים מסולקים הספרים המיוחדים לבן בזה אין ספק שבאותו שליש זוכה ההקדש במחציתו שהרי אין מקום לומר בזה ירושה אין לה הפסק. ומ"ש הרמב"ם ז"ל (פ' י"ב) ז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון ע"כ. איני רואה בצואה זו זה הלשון גם שאין טעמו ברור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בתשובה שלא מצא דרך לשכיב מרע להפסיק הירושה מן הראוי ליורשו מאחר שזכה בה. גם בגמרא נראה הפך סברת הרמב"ם ז"ל בזה דאמרינן התם אמר ליה רבא לר"נ והא אפסקיה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ועדיין צריך עיון בצואה זו מפני שכתוב בה קנין וקיי"ל כשמואל דאמר (ב"ב קנב.) שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל דקיי"ל כותיה בדיני וא"כ כל צואה זו בטלה ונשארו כל הנכסים בחזקת היורש כיון שלא כתבו וקנינא מיני' מוסף על מתנה זו דהוי הקנין ליפות כח המקבלים וכמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ח מהלכות זכיה ומתנה) ואפשר לומר בזה שמה שכתוב בצואה שאחר הקנין שאלוהו אם הוא קיים במה שצוה שיעשה בנכסיו ואמר שהוא קיים בכל מה שאמר וצוה שיעשה כן שזהו כדי שיהיה הקטן ליפות כח המקבלים ולזה כיונו וראוי שיהיה עדי הצואה נשאלים על זה ונאמנין הם לבאר דבריהם בכונת המוריש זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 168

והראן לחכם רב עמרם בן מרואס י"א על ענין הנזכר

עיינתי בקונדרס תשובתך וראיתי שהארכת הרבה בענינים שאינם נוגעים לנדון. תחלה הבאת משנת סדר נחלות והארכת בזה ואינה ענין לזה דהתם לא מיירי אלא בירושה הבאה מאיליה וכן מה שהבאת לשון הר"ם ז"ל שכתב בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה גם זה בירושה הבאה מאיליה ומה ענין לנדון זה שהוא תלוי בשני דברים בירושה אין לה הפסק וכן אם תבטל הצואה מפני הקנין כל שאין מיפה כח המקבלים וכמו"ש אני בתשובתי. וכן הבאת בתחלת תשובת רבינו האיי גאון ז"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים לא שלא יניח כלום דא"כ מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' לפי שנאמר פרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט חק הוא מלפני שלא תשתנה ואיני מבין כוונתו שאם בלשון ירושה אפילו שייר לבניו לא עשה כלום ואם בלשון מתנה אפי' כל נכסיו דבריו קיימין אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ואם כוונתו לומר בלשון מתנה שדבריו קיימין אלא שאם שייר לבניו אין בו משום אין רוח חכמים לא היה לו לתלות הטעם משום מתנה על מה שכתוב בתורה לחקת משפט שנראה מלשונו שאין בדבריו כלם עוד הארכת שאין לבטל הצואה מחמת הנחות הבנות כיון שהיו בלשון מתנה וכן אין לבעלה מחמת מה שהניח להקדש אחר מיתתן לפי שלא עקר ירשה של תורה ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואין זו טענה אלא שגם ההקדש לשון מתנה הוא וכתבת בזה שני דפין ללא צורך שאין זה עיקר הדין ובשלמא אם השואל הודיע אותך שהיורש מתחזק באלו הטענות אז היה לך להשיב עליהן אבל שתוציא מלבך בעד היורש טענות של תהו כדי לבטלם אין זה כי אם יגיעה לריק ואבדן הנייר. אח"כ באת לעקר הדין והבאת מש"כ הרמב"ם ז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה הב' קנה מה ששייר הראשון וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין ההפסק אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא יירש לשון גרוע הוא שהאומר פלוני בני לא יירשני לא אמר כלום וההיא דתנו שקל לבני בשבת שאם מת יירשו אחרים תחתיהם תירץ בה הר"ם ז"ל ב' תירוצין האחד שנתן הנכסים ביד שליש וזהו הנכון שהסכים בו הרמב"ן ז"ל משום דיעשה שליש מה שהושלש בידו. והכי משמע לישנא דקאמר אנו לבני שקל בשבת והתירוץ השני הוא לפי שלא נתן להם כלל שאר נכסים אלא אותן שקלים לבד ושארי הנכסים לא הורישן להם כי אם לאחרים אחר מות בניו ובאותן שקלים שנתן לבניו כל ימי חייהם הרי אין להם הפסק ושאר נכסים הרי לא זכו בהן בניו כלל מכח צואתו כי אם האחרים אחר מות הבנים וזהו דרך רבינו הרב בן מאגש ז"ל וגם הרב בן מאגש ז"ל לא הצריך שיאמר בשקלים לא משום ירושה דכיון שאמר תנו כבר אנו רואין שלא משום ירושה אלא הטעם לפי שלא הוריש לבנים בשאר נכסים אלא הורישן לאחרים אחרי מות בניו. וגם בזה נסתפק קצת הרמב"ן ז"ל שאף אם לא זכו הבנים בשאר הנכסים מכח צואתו מ"מ כבר זכו בהם על כרחו בירושה דממילא וכיון שזכו בה מדין תורה י"ל בהם ירושה אין לה הפסק והרמב"ם ז"ל השוה לדין זה של האומר תנו שקל וכו' גם הנותן כל נכסיו לראוי ליורשו ואחריו לפלוני שאם אמר בפי' לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתי' השני קנה מה ששייר ראשון ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב בעל מגיד משנה לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בלשון רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא ותירוצין אחרים נאמרו בזה ואף לפי דעת הרמב"ם ז"ל בנותן נכסיו לראוי ליורשו צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפי' שעל ההפסק הוא מכוון שאם על כוונתו לבד היינו סומכין הרי כל האומר ואחריך כבר אנו רואים שכוונתו להפסיקה אלא שאין סומכין על הכוונה לבד אלא א"כ יפרש. ומ"ש בצואה זו אין נראה כלל שעל ההפסק הוא מכוין אלא שלא יוכל הבן לתבוע מחמת ירושה בשאר המתנות אבל אם לאחר מיתת כולם יבא הקרוב לירש מדין ירושה אין לה הפסק בזה לא צוה המצוה כיון שלא פירש שיהיה לה הפסק כלשון הרמב"ם ז"ל. וגם דינו של הרמב"ם ז"ל אינו נכון וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב בן מאגש ז"ל וגם בו נסתפק ותירוץ ליד שליש ובו בחר. גם מלשון הגמ' נראה שאפילו כשדעת הנותן להפסיקה לא יועיל דרחמנא אמר אין לה הפסק גם הרשב"א ז"ל בתשובה לא מצא דרך להפסיק הירושה אלא בנותן במתנת בריא בקנין ואומר ואחריך מעכשיו לפלוני אבל במתנת שכיב מרע אפי' באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין לה הפסק והביא ראיה מדאמר רב הונא (ב"ב קלג.) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופרש"י התם דלענין הא דרב אחא בר עוא אמר הכי דאמר ואחריך לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואין לה הפסק אע"ג דרב הונא גופא סבירא ליה בעובדא דסבתא (שם קכ"ה:) דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. מכל אלו הטענות לא ראיתי להפסיק הירושה מן הקרוב הבא לירש ולתתה להקדש וגם שבכל ספק אין להוציא היורש מחזקתו זולת בחלק הבת המתה באחרונה שזיכתה בו מכח מתנת האב ולא היתה ראויה לירש והיה אפשר לו להפסיק מתנתה ולזה זכה ההקדש בחצי החלק ההוא כמו"ש בתשובה. עוד הארכת והרבית לישא וליתן במ"ש בלשון הצואה שהנשאר אחרון בחיים יירש הכל ואמרת שאע"פ שהוא לשון ירושה כיון שמתחלה הזכיר לשון מתנה הרי זה מועיל להפסיק הירושה והבאת ראיה מכתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין שאינה ענק להפסקה כלל אלא שהנותן לזר בל' ירושה אם מזכיר גם לשון מתנה דבריו קיימין ונחלקו בגמ' (ב"ב קכט.) אם לשון מתנה לאחד מועיל גם לאחר שאמר בלשון ירושה אבל לענין הפסקת הירושה אין ספק שאין לשון מתנה הנזכר למי שאין ראוי ליורשו יועיל להפסיק הירושה מיורש הראוי ליורשו ואפי תוך כדי דבור ואיך אנו אומרין שאף אם הזכיר לשון מתנה במי שראוי ליורשו בעצמו אינו אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכבר הוכחתי מההיא ברייתא דמייתי בגמרא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי דבעינן לאוקומה בשני ראוי ליורשו ומקשינן מת שני אמאי אינה שלישי דהוה לן למימר ינתנו ליורשי שני מדרב אחא בר עוא אע"פ שזכה שני מכח ראשון שזכה מכח מתנה ולא היה ראוי ליורשו. גם אומר מרמב"ן ז"ל דאפי' אם שלישי ראוי ליורשו לא קנה דהא כי אצטריכינן לאוקומי בשני ראוי ליורשו כי היכי דליקני בלשון ירושה ה"נ אצטריכינן לאוקומי בשלישי ראוי ליורשו ואפי' הכי אמרינן דלא קנה שלישי אלא ינתנו ליורשי שני דירושה אין לה הפסק. גם מה שאמרת שהשלשה עדים חתמו בשטר הצואה הם יכולין להיות דיינין כל שנעשית הצואה ביום יש בזה סברות שהר"ש ז"ל כתב דדוקא נכנסו לבקר אבל נזדמנו להעיד אין נעשין דייניס דאין עד נעשה דיין ואמר שכן דעת רש"י ז"ל זקנו וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ומיהו בשזמנו כשרים לעדות נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל ור"ש תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולים לעולם לדין ואפי' היו שם עדים אחרים עכ"ל. ואע"פ שעד היודע נעשה דיין בדיני ממונות בשאחרים מעידים לפניו זהו בשלא נזדמן להעיד אבל נזדמן להעיד מעתה אין נעשה דיין ובכאן אף אם נכנסו מעצמם הרי בקש מהם המצוה שיעשו לו צואתו. עוד שכבר כתבו אותה עם כל לישנא דסהדי וחתמו בה ומעתה אין נעשין דיינין שהרי רצו כותבין רצו עושין דין אמרו כותבין ועושין דין לא אמרו ועוד מה ירויח ההקדש בין שיהיו אלו דיינין או אחרים אם יש ספק בצואה והדין נותן שעל הספק אין מוציאין היורש מחזקתו היוכלו אלו לדין שלא כדין רצו עושין דין אמרו עושין שלא כדין לא אמרו. גם בענין הקנין הכתוב בצואה מבלי לשון יפוי כח הארכת לומר שהסופרים בזמן הזה אינן בקיאין בדינין ומה בין שכיב מרע ובין מצוה מחמת מיתה או חולה תוך שלשה ימים או קפץ עליו החולי ובין שהצואה בלשון עברי או בלשון ערבי ומה לנו בכל אלה והלא בכל לשון דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמי מתקנת חכמים וכן כל שמוסיף להקנות כדרך מתנת בריא אנו חוששין שמא לא רצה להקנות בדבור לבד אלא בקנין כדרך הבריאים ואע"פ שאפשר שאין זו כונתו כיון שיש לחוש לזה אין מוציאין מחזקת היורש אלא בראיה ברורה שיבאר המצוה שאינו מכוין אלא ליפוי כח המקבל וכבר פירשו לנו בגמרא היכא דמי מיפה את כחו כגון דכתבי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא וכבר נראה מלשון זה שהמתנה כתובה ראשונה וקנינא מיניה לבסוף ואפילו הכי צריך שיבארו מוסיף על מתנתא דא ואם היה חלוק בין כשהקנין נזכר בתחלת הצואה או בסופה כאשר אמרת א"כ כשהקשו בגמרא דשמואל אדשמואל ולא אשכחו פיתרי אלא במיפה את כחו וגם פירשו היכי דמי למה לא תרצו כאן כשהקנין בתחלה כאן בסוף אלא ודאי שאין בזה חלוק. ומש"כ בחושן משפט (סי' רנ) ששכ"מ שמסדר צואתו בדבור ואחר מיכן מצוה לכותבה לא נתכוון אלא לזכרון בעלמא לא אמר זה בקנין אלא באומר כתבו שלפי הגמרא גם בזה צריך יפוי כח כגון שיאמר ואף כתבו ובזה אפשר שאם לאחר שסדר כל עניניו בצואתו וגמר אותה צוה לכתבה לא נתכוון אלא לזכרון אבל בצואה שיש בה קנין אין ענין הקנין לזכרון וגם בעל ספר המצות כתב יותר מבואר שכתב שא"צ יפוי כח לומר ואף כתבו אלא דוקא כשנתכוון להקנות בשטר אבל אם לא נתכוון להקנות אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמא להיות לראיה כמה מניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה מתנה דין שטר כלל נראה מלשונו שהמצוה מבאר שלזכרון דברים הוא מכוין גם תשובת רבינו האיי גאון ז"ל שהשיב והאי דנהגו בני מקומכם לכתוב בצואת ש"מ וקנו ממני וחששת שמא שטר זה לאחר מיתה לא תחוש שאין בזה הזמן מי שמתכוון להקנות בשטר אלא בצואה בעלמא הן מקנין וראיה בעלמא הוא לאו רבינו האיי חתים עלה ואם היא אמתית לא הוה משתמיט הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לכתוב זה בחבוריהם וגם לא אחד מן האחרונים ז"ל וכלם כתבו בהדיא דמתנת שכיב מרע שיש בה קנין בטלה כדין הגמר'. ואפשר כי רבינו האיי ז"ל לבני המקום ההוא שכלם נהגו כן היתה כונתו ^*( רמ"א ח"מ סי' ר"נ סעי' כ"א:) לא לשאר המקומות וזה אמת ויציב. וגם מש"כ כיוצא בזה בשם גאון אחר שלא ידענו מי הוא אין לנו להניח תלמוד ערוך שבידינו והרי"ף והרמב"ם ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכל המחברים ז"ל ונלך אחר דברי נביאות ועוד שכל שיש מחלוקת בדבר הנכסים בחזקת היורש וכבר כתבתי מהו הלשון שאפשר לומר שיש בו יפוי כח בצואה זו אך אם יבארו כן העדים:

ומה שאמרת כנגד הטענה שטען היורש לבטל הצואה מפני שאחד מן העדים חזן וסופר הקהל והוי נוגע בעדות בענין ההקדש יפה אמרת מכח תשובת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שבכל עניני הקהל אין צריכין להביא עדים מחוץ לעיר ועוד יש לומר שאפי' היה נוגע בדבר כדבריהם והיה פסול להיות עד או דיין עד שיסתלק מן הזכות ההוא כדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מ"ג.) ולסלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה מ"מ אין הצואה בטלה בשביל זה שהרי שלשה עדים היו בה ודי עדות בשנים הנשארים ואין לומר בזה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דכיון שאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות והוי כבעל דבר לא נצטרף עם האחרים כלל כדי שיבטל עדותן בצרופו מפני פסלותו דבשלמא אם היה קרוב או פסול מחמת פסול אחר היה אפשר לומר שיבטל עדותן בצרופו וגם בזה י"ל שכיון שהוא עדות בשטר הפסול חתם מעצמו לאחר שנכשר השטר כמו"ש זה למפרשים ז"ל אמנם בבעל דבר עצמו לא שייך למימר ביה לא עד ולא דיין כיון שהוא בעל דין ולכן לא נצטרף עם האחרים דהכי נמי אמרינן בפ"ק דמכות (וא"ו.) גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דמקשינן התם בגמרא נרבע יציל הרוג יציל רובע יציל הורג יציל ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הם פסולים פוסלין האחרים בצרופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שם עדות כלל כדי שיצטרף עם האחרים ולפוסלן בצרופו ^*( רמ"א שם סי' ל"ו ס"א:) ומטעם זה אמרו הראשונים ז"ל דמשום הכי אמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מג.) גבי תנו מנה לבני עירי דמהני סלוק שיסתלקו שנים מחלקם ויעידו ולא פסלינן להו משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דקודם סלוקם כיון דהוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל ולא מיקרי עדים פסולי' וכי נסתלקו השתא הוא דהוו עדים ותחלתן וסופן בכשרות הוא:

Teshuva 169

עוד שאלת בדין שבא לפניך יעקב נשא לאה מת יעקב ולא עשתה לאה גוביינא מכתובתה ונשארו הנכסים שהיתה האלמנה נזונת והיורשים מטפלין בנכסים שהיו בת אחת ובן גדולים באה הגזרה ונתפרדה חבילה והלכה האלמנה לעבר הים ומתה וצותה והניחה בתורת ירושה לבנה חצי כפולה והורישה בתורת מתנה אם היו לה נכסים לבן בתה. בא בנה וטען לפניך שאמו לא היתה יכולה לצוות ולהניח מאומה לשום אדם כי היא לא נשבעה שבועת אלמנה ואחר שלא נשבעה אין יורשיה יורשין כתובה והוא יורש הכל ובן הבת בעל המתנה טוען שזקנתו נשבעה שבועת אלמנה באותה הארץ ובשעת הגזרה נאבד ממנו שטר השבועה שנשבעה לפני ב"ד כי הם בארץ מרחקים כי אינם יכולין להביא ראיה ושהוא מחזיק במתנתו ועוד שאפי' אם תמצא לומר שלא נשבעת שעדיין לא גבתה כתובתה ומה שמורישתו נותנת לו הם נכסים שהיו לה מטורח מעשה ידיה מאז עד עתה שיש לה כמו ט"ו שנה שהיא אלמנה ושהצואה שעשתה זקנתו יחזיק במתנתו עם היות שאין שם אלא מטלטלי. ונסתפקת אם טענת האונס מהגזרה שנאבדו שטרותיה יועיל לבעל המתנה וידחה הבן אם לאו גם אם טענתו שהנכסים הם שלה ואינם שלו מירושתו תועיל לדחות הבן ואמרת שבטענה זו האחרונה ברור לך דהמוציא מחבירו עליו הראיה איך נכסים אלו הם מאביו ושתפסה אותם בפרעון כתובתה קודם שנשבעה ומתה:

תשובה לפי מה שבא בשאלה שלאה לא עשתה גוביינא מכתובתה אלא שהיתה נזונת מן הנכסים והבן והבת היו מטפלין בנכסים אק טענת בן הבת הבא להחזיק בנכסים מכח מתנת לאה זקנתו כלום במה שטען שהנכסים הם שלה שהיו לה מטורח מעשה ידיה שהרי כיון שהיא היתה נזונת מן הנכסים מעשה ידיה ליתומים כמו שהוא מבואר במשנה וגם מותר מזונותיה ליתומים אבל היה יכול לטעון שמציאה מצאה שהרי מציאתה לעצמה כמו שמבואר (בריש פרק אלמנה נזונת). אמנם זהו במה שבידה כגון הא דאמרינן בפ' חזקת (נ"ב) באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דפליגי רב ושמואל דרב סבר עליה להביא ראיה שהם שלה ומממונ' שירשה מאחרים ושמואל סבר דעל היתומים להביא ראיה וקיי"ל כרב ואמרינן התם דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מתה על האחין להביא ראיה וקיי"ל הכי דטענינן להו ליתמי ואע"ג דאיתקיף רב פפא מי טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלקא בקושיא אפילו הכי קיי"ל הכי וכן פסק הרי"ף ז"ל ור"ח והרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות נחלות) וכן בספר ח"מ (בסימן ס"ב) וכן הסכים הרשב"א ז"ל וטעמא משום דאע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון הכא כיון דאפשר דאלו אבוהון הוה קיים הוה מייתי ראיה אלא דהני לא ידעי מאן ידע במילתא דאבוהון וגם השטר יוצא בשמו משום הכי על האחין להביא ראיה ודין האלמנה הנושאת ונותנת ודין אחד מן האחין הכל אחד. אמנם זהו באונות ושטרות היוצאות על שמה אבל בכאן שנכסי יעקב המת נשארו ברשות הבן והבת שהיו גדולים הנה כל הנכסים בחזקת יורשיו ואין לאלמנה זכות בהן אלא במה שקנתה והשטרות היוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה אותם מממון שירשה או ממציאתה ואם מתה אין יורשיה צריכין להביא ראיה ^*( רמ"א ח"מ סי' ס"ב. ובא"ע סי' צח ס"ו:) אע"פ שנושאת ונותנת בנכסים כמש"כ למעלה. אמנם עדיין נשאר לבן הבת זכות בנכסים מכח כתובת זקנתו ואע"פ שמתה ולא נשבעה עדיין יש לומר שזכותה קיים ע"פ הדרך שאבאר ולא מפני הטענה שטען בן הבת שכבר נשבעה בפני ב"ד ואבדה שטר השבועה באונס הגזרה ולרחוק המקום אי אפשר לו להביא עדים שזו אינה טענה לפי שעליו להביא ראיה ^*( רמ"א אה"ע סי' צו ס"א:) ואם לא הביא הפסיד ונסתחפה שדהו אבל מצד אחר יש לזכותו שאם יש בנכסים ההם מטלטלין שהיו מנדונייתה והם בעין לא היתה היא צריכה שבועה בחייה ונוטלתן בלא שבועה דהכי אמרינן (בר"פ אע"פ) מטלטלי ואיתנייהו בעינייהו בלא שבועה וליתנייהו בעינייהו איכא פלוגתא התם ומסקנא והלכתא בלא שבועה והרי"ף ז"ל באר דהיינו דוקא בשנודע שאלו המטלטלין הם מדמי המטלטלין הראשונים שייחד לה הבעל וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ז מהלכות אישות) וכ"כ (בפ' י"ח) וז"ל והנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשים בהן דין בעולם אלא א"כ הותירו בחיי הבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדונייתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל עכ"ל. ובאר בעל מ"מ ז"ל שאם נאבדה הנדוניא או נפחתה ובאת לגבות מן היורשין צריכה לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שכל שמת לוה בחיי מלוה ואחר מת מלוה אין יורשים נוטלין כלום שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ. ולכן בנדון זה אם יש באותן הנכסים מן המטלטלין שהביאה בנדונייתה או אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה אין לומר כשמתה כבר נתחייבה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה ואע"ג דההיא דריש פרק אע"פ מיירי בשייחדן לה הבעל לאחריות כתובתה הרי כל שהן מנדונייתה הרי הן מיוחדין לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כרב יהודה דסבירא ליה הכי בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות סו:) וקיי"ל כותיה אבל בשאר נכסים כיון שלא נשבעה ומתה אמרינן בהו דינא דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. אמנם זהו בשאין נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו אבל אם יש נאמנות בפירוש בין ממנו בין מיורשיו כמו שרגילין לכתוב עתה בכל הכתובות אין מקום כלל לההיא דרב ושמואל אפי' בשאר נכסים שהרי לא נתחיובה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו ודעת הרי"ף ז"ל דאע"ג דאפסיקא הלכתא בכתובות פרק הכותב (כתובות פז.) כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה היינו בסתם כגון נקי נדר ונקי שבועה אבל אם אמר בפירוש בין ממני בין מיורשי מועיל דתנאי שבממון הוא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל ואפילו לדעת אותם שפוסקים שאין נאמנות מועיל. לעקור תקנת חכמים ואפי' התנה כן בפירוש. מכל מקום זהו כשהמלוה הוא חי ובא ליפרע מן היתומים שצריך לישבע אבל כשמת מלוה אין יורשיו מפסידין ולא דיינינן להו בדינא דרב ושמואל דכיון דדיינא דעבד כר"א עבד הכא שיש בו נאמנות עבדינן לכתחלה כר"א דכיון דמדינא מהני נאמנות אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתם בתנאי הכא לא דיינינן ליה בתרי קולי קולא דא"ש וקולא דרב ושמואל כדאמרינן עלה התם (שבועות מח:) הבו דלא לוסיף עלה. וכ"כ הרב בעל המאור ז"ל בשם חכמי נרבונא וסברא נכונה היא ולכן בנדון זה אם יש נאמנות בפירוש בכתובת הזקנה בין ממנו בין מיורשיו מגבינן אותה לבן הבת מכח מתנת הזקנה מכל הנכסים אף לדעת החולקים על הרי"ף ז"ל דכיון שמתה ולא נשבעה דייני' לכתחלה כר"א דאמר התם יורשין נשבעין שבועת היורשים ונוטלין זהו מה שנ"ל וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 170

לנכבדים גדולי קהל ברשך י"ש צ"ו

כתבכם האצילים יצ"ו הגיעני על דבר הנבלה שעשה אהרן סופר שחשב להערים ולקדש בכחש ובמרמה בת ישראל ויצא קול זה לו כשלש שנים על נערה אחת מבני קהלכם שנתקדשה לאהרן סופר ע"י אביה והייתם בזים לדבר ומהבילים הענין כי כשהיו מספרים לכם איך היה הענין הייתם סבורים שלא היו אומרין זה אלא דרך שחוק והתול להתלוצץ ולהלעיג על אבי הנערה והקול היה הולך וחזק עד שזה לו כמשלש חדשים שלח אהרן הסופר הנזכר כתב לאחד מבני קהלכם מחלה פניו שיודיע לרבי שמואל חלאיו ענין הקדושין הנזכרים ואמר עם הספר כי בהיותו באלגזיי"ר קצת אנשים היודעים ספר ומבינים בכל מדע שאלוהו על ענין בת סוסן אורות הקדושין ושספר להם הענין ולא שינה בדבר ושהם אמרו לו שהיא צריכה גט ממנו והיה דעתו אז לשאול את פי ונחפז ללכת ולא שאל ולכן שידבר עם רבי שמואל הנזכר שיודיע אלי הדבר ואל יהי בז לדבר כי אין זה דבר קל אבל הוא חמור ודבר זה תלוי בצוארכם ואם ירצו שיתן גט קבל עליו לתתו והנה הוא פטור מעונה. עוד הודיע בזה הכתב שהטבעת ההוא שנתן לו בתורת קדושין מאותה שעה שהסיר אותו מידו ונתנו לו בראש השנה שוב לא ראהו ולא לקחו ועון זה הסיר אותו מצוארו ותלה אותו בצואריכם ואלו הקדושין זה לחס כשש שנים והיו שם יהודים הרבה לפניהם באותה שעה שלקח סוסן הנזכר הטבעת ואמר לו הרי בטבעת זו תתקדש לי בולארה בתך ונטלה וקבלה ע"כ תורף הכתב. ורבי שמואל חלאיו כראותו הכתב נתייעץ עם ראשי הקהל וצוו לו לכתוב בשם הקהל יצ"ו לאהרן הסופר הנזכר מי הם העדים שהיו באותו מעמד ומי הם האנשים שאמרו לו באלגזיי"ר כי צריכה ממנו גט והשיב לו כפי הכתב הראשון ולא רצה להגיד לו מי הם האנשים שאמרו לו באלגזיי"ר והוסיף בזה הכתב לאמר כי לאחר שהיה המעשה שלקח הטבעת האיש ההוא והוא אמר אליו בעת אשר לקחה הנה היא בתורת קדושין לבולארה בתו וביום המחרת שהגיע הדבר לאנשי ביתו ולאשתו היתה קטטה ומחלוקת גדולה ביניהם על אשר עשה זה והסופר ההוא לא היתה לו ידיעה בזה. ועוד אמר בזה הכתב שהוא מוכן לעשות מה שיהיה בדין ישראל ואינו מקפיד בזה ואין לו רצון לא בנשואין ולא בגרושין כי טרוד הוא ביגיעו ובעמלו כדי שילמדו בניו בבית הספר ועון הנערה הוא מסיר מצוארו כי הוא מוכן לקבל עליו דין ישראל כראוי לכל בר ישראל. ועל ענין העדים אשר שאלוהו מי הם לא רצה להגידם ואמר שיטילו חרם חמור על כל מי שיודע עדות בזה או רמז עדות ואז ידע האמת שאין שם אדם מישראל שיעבור על החרם אבל הוא לא יודיעהו לעולם מי הם זה תורף הכתב השני. ונראה לכם ממנו כי עודנו מחזיק ברשעו ואתם עשיתם כדבריו והטלתם חרם בספר תורה על כל מי שידע בקדושין אלו איך היו שיבא ויעיד כמש"כ בשטר המעשה ב"ר מקבלת העדות כי מתחלה חקרתם וידעתם שהיו באותו מעמד שני ערים והם רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך רבי אברהם ב"ר יצחק נמאלה בקשו הב"ד לקבל עדותם בשבועה בס"ת ולא רצו העדים ההם לישבע מיראת עונש השבועה בשום פנים וכדי שלא יהיה מחלוקת בין הקהל על זה עשיתם חרם חמור בס"ת ביום שבת בדרך כלל על כל מי שידע בקדושין אילו איך נתנו ואיך היה הדבר ובפרט מה שהיה באותו מעמד אם לא יגיד ונשא עונו ויחול עליו החרם ושלא יערים באותה ערות וכו' וזה היה במעמד כל הקהל או רובם וביום המחרת קבלו הב"ד שני הערים הנזכרים זה שלא בפני זה ושניהם הסכימו לעדות אחת אמרו כי היו בשוק אנשים הרבה מבני קהלנו מערכה מול מערכה אלו מצר זה ואלו מצר זה והיה רבי אברהם נמאלה הנזכר יושב ובצרו היה אהרן הסופר הנזכר יושב וביד ר' אברהם הנז' היתה טבעת אחת של נחשת ובאמצעותה כגרגיר של כסף והיה משתדל אהרן הסופר להוציא הטבעת ולהסירה מעל רבי אברהם הנזכר כל כך הכביד עצמו אהרן הסופר על רבי אברהם הנזכר עד שלקחה מידו והיה רבי סוסן הנזכר אבי הבחורה בולארה הנזכרת במערכה השנית נכחו וענה אהרן הסופר ואמר לרבי סוסן הנזכר פשוט ידך וקבל מידי זה שאני נותן לך ולא רצה לפשוט ידו עד שחלה פניו פעמים רבות ולא ידעו אם פשט ידו אם לאו לקבל הטבעת אח"כ ראו שפשט ידו אהרן הסופדר הנזכר וזרק לו בחיקו הטבעת הנזכר למעלה מבגדיו ותכף זרוק הטבעת לחיקו אמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת וכשמוע רבי סוסן אבי הנערה בולארה הנזכרת הפשיל את בגדיו ושלשלן ונער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו ומעל בגדיו לארץ וראוהו ששחק רבי סוסן הנזכר כמהתל ולא אמר לא הן ולא לאו אבל שחק ולא ענה אותו דבר ואותה טבעת לא ראוה עוד ולא ידעו מה היה ממנה אם נשארה שם מושלכת בארץ או אם לקחה שום אדם והעדים הנזכרים העידו כי אהרן הסופר ורבי סוסן היו באותה שעה שתויי יין קרובים לשכרות וגם העדים עצמם העידו על עצמם שהיו באותה שעה שתויי יין קרובים לשכרות עד שלא ידעו מה נהיה באותה טבעת. ועוד העיד כי תכף שזרק אהרן הסופר הטבעת הנזכרת לחיק רבי סוסן אבי הנערה הנזכרת ואמר לו הרי בתך בולארה מקודשת בטבעת זו וראוהו שנער את בגדיו ושנפלה הטבעת בשוק ושמלא שחוק פיהו וששתק ולא אמר לו כלום כל אותם אנשים אשר היו יושבים באותו מושב עמדו כלם בבת אחת על רגליהם ויקומו לשחק. ויאמרו לו דרך שחוק והתול הרי בתך מקודשת לאהרן הסופר ולא ענה אותם דבר והלכו להם. זו היא העדות אשר העידו שני העדים הנזכרים זה שלא בפני זה ושניהם הסכימו לדבר אחד. אמנם אחד מן העדים הנזכרים והוא רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך הנזכר הוסיף בעדותו ואמר כי אח"כ כשחשכה בא לביתו אהרן הסופר והזהירו והתרה בו ואמר לו השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך שכשאצטרך לאותה עדות תעיד האמת כמו שראית שאני קדשתי הנערה בולארה הנזכרת ע"י אביה והשביעו באלהים פן יכחש בה ונשבע על שקר זו היא העדות הנוספת אשר הוסיף והעיד רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך תוך כדי דבור לעדותו אבל במה שהיה בעת נתינת הקדושין הנזכרים שניהם הסכימו לדבר אחד ולא הכחיש אחד מהם את חבירו והעדיות הנזכרים קבלו שלשה הדיינין לבקשת זקני הקהל יצ"ו וחתמו שמותם ביום ראשון בכ"ח יום לירח איר שנת ה' אלפים קס"ה לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא ברשך דעל כיף ימא מותבא והרי הוא מאושר ומקויים שלמה ב"ר יהודה בן פרוח תמ"ך יהודה ב"ר שמואל יצ"ו בוסתה דוד בבהר"ר מבורך נ"ע בכה"ר נתן נ"ע נרבוני. ואתם הנכבדים שאלתם ממני להודיעכם אם עשיתם שלא כדין לקבל העדות מבלי שבועה ובנקיטת חפץ ואם הנערה מקודשת מספק וצריכה גט כדין כל קדושי ספק או אם אין לחוש לאותן קדושין ושאפסוק הדין בזה כי עיניכם תלויות לתשובתי להסיר המכשול מביניכם ופוקה מנתיב קהלכם וכו':

תשובה מה שקבלו הב"ד עדות העדים בלא שבועה לא עשו בזה שלא כדין שלא מצינו שבקבלת עדות יהיו צריכין העדים לישבע להעיד באמת דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ושבועת העדות המוזכרת במסכת שבועות היינו בעד הכובש עדותו ובעל דבר תובעו שיבא ויעיד והוא נשבע שאינו יודע לו עדות או שבעל דבר משביעו והוא עונה אמן ולחייבו קרבן עולה ויורד כשהודה אחר כן אבל בעד שמעיד לא מצינו שבועה כלל. אלא שיש מקומות שנהגו להשביעם כדי לאיים עליהם אבל לא מן הדין ואנו בכאן נוהגין להשביע העדים בקבלת עדות כנגד מי שנחשד על עברה לבד פן יכבשו עדותם להחניף הנחשד ועל מה שראו יאמרו לא ראו וגם העדים עצמם חפצים בזה להיות להם פתחון פה עם הנחשד שמעידים כנגדו לומר השבועה הכריחתנו להעיד האמת וזה דומה לעובדא דמרי בר איסק דבפ' המפקיד (בבא מציעא לט:) ובכתובות (פרק נערה) [כז:] דאתא ליה אחא מבי חוזאה ואמר ליה פלוג לי בנכסי דאחיך אנא אמר ליה לא ידענא לך אתו לדינא לקמיה דרב חסדא אמר ליה דינא קאמר לך וכו' אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוך הוא אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא אמר ליה לדידיה זיל את אייתינהו אמר ליה דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה אמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי חברך ומקשינן השתא נמי אתו ומשקרי ומתרצינן תרתי לא עבדי כלומר אף אם מפני אלמותו יראים ממנו ולא יבאו להעיד אמנם לא יעידו שקר מפני פחדו שלא נחשדו על כך ומטעם זה אמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט.) שהאוהב והשונא אע"פ שפסולין לדון כשרים להעיד אף כי בנדון זה שהיה בכאן חרם להעיד אמת כל מי שיודע בעדות זה והוא החרם הוא השבועה ואף אם היה בכלל כבר יש בזה די לאיים על העדים אף למקומות שנהגו להשביעם וזה לרוחא דמילתא שמן הדין אין צריך כלל:

ולענין הקדושין עצמם נראה ברור שאין לחוש להם כלל תחלה שהטבעת שנתן לאב בעד קדושי בתו לא היתה מאהרן הסופר המקדש אבל היתה גזל בידו מר' אברהם נמאלה העד כמו שהסכימו שני העדים בעדותן שאהרן הסופר היה משתדל להוציא הטבעת ההיא ולהסירה מעל יד רבי אברהם הנזכר וכל כך הכביד עצמו אהרן הסופר על רבי אברהם הנזכר עד שלקחה מידו הרי שלא העידו שנתנה לו ר' אברהם אלא שהוא לקחה מידו בהכבידו עצמו עליו וא"כ גזל גמור הוא זה כעין ויגזול את החנית מיד המצרי ומבואר הוא שהמקדש בגזל אינה מקודשת כל שלא שמענו מהנגזל שנתיאש ממנו אבל בסתמא אינה מקודשת כדאמרינן בפרק האיש מקדש (לב:) ההיא אתתא דהות קא משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה שדיה ניהלה אמר מיקדשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש לה להא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא כלומר דאם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים אז מקודשת דאע"ג דיאוש כדי לא קני אלא יאוש ושנוי רשות הרי יש יאוש ביד הגזלן ושנוי רשות ביד האשה וא"כ קנאתו האשה וכיון שקנאתו היא קנתה ומתקדשת בו אע"פ שלא קנאו המקדש אבל בסתם אין כאן יאוש ולא קנאתו האשה ולכן אינה מקודשת ומתוך סוגיא דהתם משמע דבגזל דאחרים אפילו בדשדיך אינה מתקדשת בו אבל בגזל דידה כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו בדשדיך מקודשת ובלא שדיך אינה מקודשת והרי"ף ז"ל באר זה בהלכות וכן הר"ם ז"ל (פ"ה מהל' אישות) ואפילו לא היתה הטבעת גזל ביד אהרן הסופר אלא שהיא שאולה בידו שהשאילה אליו בעל הטבעת עדיין לא היתה האשה מתקדשת בה כל שלא השאילה לו בפירוש לקדש בה את האשה שהרי אין השואל רשאי להשאיל אין צ"ל שאיננו יכול לתת. וכן נראה מלשון הר"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל הנכנס לבית חברו ולקח כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו אשה אינה מקודשת ואע"פ שבא בעל הבית ואמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אעפ"כ אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא שלא להתבייש עמו והואיל וקדש בממון חברו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת עכ"ל. והנה נראה שכלל בלשון הזה שכל שאין הממון שלו אינה מקודשת ועוד שאפילו שהיתה סחורה בינו ובין חברו וחלקו שלא מדעת חברו וקדש בחלקו הואיל וצריכה שומת ב"ד אינה מקודשת דאמרינן ליה מאן פליג לך וכל זה מתבאר שם בפרק האיש מקדש (קידושין נב:) אין צ"ל אם קדש בחלק חברו והרב בעל השלמן ז"ל כתב בשם הגאונים ז"ל דהמקדש בטבעת שאולה שאם השאילה ע"ד לקדש בה אשה מקודשת ואין צריך לקצוב לו דמים השאילה סתם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריו מענין המשאיל חלוק לחבירו לילך לבקר אביו שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה לא יגע בו (מוע"ק כו:) ולזה הסכים הרא"ש ז"ל שהמקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת אם לא הודיעו שהוא רוצה אותה לקדש בה אשה כמש"כ זה בספר אבן העזר (בסימן כ"ח):

עוד יש טעם אחר שאין לחוש לקדושין אלו כלל לפי שאהרן הסופר כשזרק הטבעת לחיקו של רבי סוסן אבי הנערה לא אמר לו כלום עד לאחר הזריקה שאמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת ורבי סוסן לא אמר הן אלא שתק וא"כ הו"ל שתיקה דלאחר מתן מעות וקיי"ל שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא דבשלמא בלשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה שקבלתה הטבעת או כסף הקדושין הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון קדושין אלא אחר קבלתה הכסף אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה והא דלא מחאי בפירוש משום דלא איכפת לה וכן פרש"י ז"ל ואמרינן בפ"ק (דקדושין יב:) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדוש בארבעה זוזי דאית בה שקלתיה ואשתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא ראיה לדבריו מברייתא אחת שהיא באומר לאשה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' ומחלק בה בין אמר לה בשעת מתן מעות דאז מקודשת בשתיקה ואמר לה לאחר מתן מעות אינה מקודשת אא"כ אמרה אין ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא ליה איחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אי לא ניחא לה לשדינהו ורב אחא הקשה על ר"ה ואמרו בגמר' שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דר"ה בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה והסכימו כל האחרונים ז"ל דקיי"ל כרבא דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפלגי' בין פקדון לזולתו דהא דרב אחאי פריך על רב הונא ורבינא נמי לא חשש לה ואע"ג דשלח אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ויש אומרים דשתיקה דלאחר מתן המעות לאו כלום היא אפילו בדשדיך דהא בעובדא דבציפתא דאסא כבר נתרצית להתקדש לו בההיא ציפתא וזהו כמו שדיך אלא דמשום דאמרי ליה דלית בה שוה פרוטה חזר ואמר תתקדש בד' זוזי דאית בה וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכבר העידו שני העדים שבתחלה זרק לו הטבעת בחיקו ואח"כ אמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת גם מלשון הקדושין עצמן שאמר באותה טבעת כן נראה שלא היתה הטבעת בידו שאם כן לא היה לו לומר באותה טבעת אלא בטבעת זו שאף על פי שאחר כן בדבריהם האחרונים אמרו שאמר בטבעת זו י"ל שאין כאן הכחשה לדבריהם הראשונים כי לשון בטבעת זו סובל בין שהוא בידו בין שיצאת מידו כיון שהיא בפניו אבל לשון באותה טבעת שהזכירו תחלה אינו סובל כלל כשהיא בידו ואפולו לדעת הרי"ף ז"ל שכתב דוקא כשבא לידה מתחלה בתורת פקדון הוא דאמרינן דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל כשבא לידה שלא בתורת פקדון צריכה גט מספק כמש"כ זה בהלכות כרב הונא בריה דרב יהושע. בנדון זה אין לחוש כלל דהא טעמא דרב הונא הוא משום דאי לא ניחא לה תשדינהו ובנדון זה כבר העידו העדים שכשמוע רבו סוסן דברו הסופר הפשיל את בגדיו ושלשלן ונער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו ומעל בגדיו לארץ ובספר אבה"ע כתוב (בסימן כ"ח) על הא דאמרינן דבשעת מתן מעות בשתיקה מקודשת וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ודוקא דשקלתינהו ואשתיקה אבל זרק לה קדושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיק' ואזלא לעלמא שתיקה כי האי גוונא לאו כלום הוא דהא דתנן זרק לה קרוב לה מקודשת הני מילי דאיתרצאי מעיקרא לאיקדושי ליה אבל סתמא אפילו ספק קדושין לא הוי עכ"ל. ולדבריו אין צריך לומר בנדון זה שהי' בזריקה ולא היה שם שום דבור קדושין אפילו לפשוט ידו לא רצה האב וזרק בחיקו סתם ולא דבר לשון קדושין עד לאחר זריקה ומיד ששמע האב דבורו נער בגדיו עד שזרק הטבעת מעל בגדיו לארץ שלדברי הכל אין לחוש כלל לקדושין אלו. ועוד שאפי' אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והיא לקחה אותו בידה והשניכתו לפניו לארץ אין כאן קדושין כלל דגרסינן בפ"ק (ח:) ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת והקשו בגמרא הא שדתינהו קמיה מקודשת והא קאמרה שקול לא בעינא ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל שדתינהו לאור או לים אימא מדאיחייבא בהו גמר' וקדש' נפשה והא דעבדה הכי סברה איבדקיה לההוא גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל וכן הביא הרי"ף ז"ל ברייתא זו בהלכות וסיים עלה והוא הדין אם השליכתו לפניו אינה מקודשת וכן בספר אבן העזר (בסימן למ"ד) ולכן מה שנער האב את בגדיו עד שנפלה הטבעת לארץ בשמעו דברי הקדושין מפי אהרן הסופר בין שנחשוב זה לזרק אותה לדבר האבד או להשליך אותה לפניו אינה מקודשת ולכן מכל אלו הטעמים אין כאן קדושין כלל ובולארה הנזכרת מותרת לינשא לכל מי שתרצה ואינה צריכה גט מאהרן הסופר:

ואם יאמר אומר לא יהא אלא קול בעלמא הלא יצא קלא דלא פסיק שאהרן הסופר קדש בולארה הנזכרת ע"י אביה ושנינו בפ' המגרש (גיטין פח:) יצא שמה בעיר מקודשת מקודשת ואע"פ שנמצא אח"כ שאין הקול אמת הא איכא פלוגתא בגמר' אי מבטלינן קלא אי לא מבטלינן ולפום הנהו עובדא דמייתי התם בגמ' משמע דסוגין כמ"ד לא מבטלינן אלא היכא דאיכא אמתלא בשעת הקול וא"כ צריכה גט מאהרן סופר הא ליתא דהא טכסיסיה דקלא דחיישינן ליה מפרשינן ליה בגמ' בתרי גוני דאמרי' התם אמר רבא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית מתקדשת היום ודילמ' לא איתקדשה אלא אמרו פלוני' נתקדשה היום ותו אמרינן התם אמר רב הונא אמר רב לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים וכתב הרשב"א ז"ל שר"ל דאיכא קמן ראובן שאמר אני שמעתי מלוי ושמעון שאומ' אני שמעתי מיהודה והם היו עדי הקדושין והלכו להם למדינת הים ואשמעינן רבותא דאע"ג דכל חד מפום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפום תרי ביחד בדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי דליכ' קמן אלא חד דשמע מפום חד ואומר שאותו חד שמע מפום חד דלעולם אין מגיעין לדבר ברור כיון דליכא אלא חד ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד ולא עד אחד והביא ראיה מן הירושלמי וכן דעת הרא"ש ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דכל שבאו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת ארוסין ושמענו מפלוני ששמע מפנוני שנתקדשה פלונית מפלוני בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת. אלו הם השני דרכים שהזכירו בגמרא בקול שחוששין לו ובכאן לא היה דבר מהם שהדרך הראשון מנרות דולקות ומטות לא היו כאן והדרך השני לא היה שיאמרו שנים ששמעו מפלוני ופלוני מפלוני עד שמגיעין ששמעו מן השנים שנתקדשה בפניהם ואפי' אם היה זה לא הוחזק הקול ההוא בב"ד ואין חוששין לו דאמרינן התם אמר רב אשי כל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו קלא הוא ואין חולק על זה. ועוד שאפי' בקול גמור שהוחזק בב"ד פסק ר"מ מרוטנבורק ז"ל דמבטלינן קלא דהא בסור' אתריה דרב מבטלי קלא ונהרדעא אתריה דשמואל לא מבטלי קלא וא"כ קיי"ל כרב באסורי ועוד דאסורא דרבנן הוא וחומרא בעלמא אפי' כשלא העמידו דבר על בוריו לחוש לקול ושלא נעמיד אותה בחזקתה שהיתה בחזקת פנויה וא"כ כשהעמידו דבר על בוריו אי מבטלינן ליה או לא אזלינן לקולא למפסק כמאן דאמר מבטלינן קלא והנהו עובדי בגמרא איתמר אפי' לאתרי דלא מבטלי קלא והרמ"ה ז"ל כ' דאפי' למאן דאמר לא מבטלין קלא ה"מ היכא דלא אישתכח ריעותא דמבטלא ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלא וכיוצא בה דצד ספק הוא ומספקא לא מבטלינן קלא דחיישי' ללעז אבל היכא דאתברר דשקרא הוא מפומא דהנך דאזלי למדינת הים דתלי בהו עקר קלא דאתו ואמרו להד"מ אי נמי בפחות משוה פרוט' קדיש אי נמי על תנאי קדיש ואנן ידעינן דלא איקיים תנאיה דכ"ע מבטלינן דלא תהא אלא עדות גמורה כי איתברר דשקרא הוא מי לא מבטלינן לה לגמרי דיקא נמי דנקט והלכו להם למדינת הים טעמא דהלכו הא לא הלכו סמכינן עלייהו ודוקא דאמרי דבר ברור דמבטל לי' קלא לגמרי ע"כ ובנדון זה הרי העידו העדים בדבר ברור שקדש בגזל ושהאב לא נתרצה בקדושין אבל נער בגדיו עד שנפלה הטבעת מחקו לארץ והנה דבר זה ברור שאין הקדושין כלום ועוד שלפי דברי כתבכם כשיצא הקול הייתם בזים לדבר ומהבילים הענין כי כשהיה מספרים לכם איך הי' הענין הייתם סבורי' שלא היו אומרי' זה אלא דרך שחוק והתול להתלוצץ ולהלעיג על אבי הנערה וא"כ אין זה קול גמור שנתקדשה בברור אלא אמתלא היתה עם הקול ותנן במתניתן ובלבד שלא תהא שם אמתלא ר"ל דכי חיישינן לקלא היינו היכא דנפיק עלה קלה דאתקדשה קדושי ודאי אבל נפק קלא דקדושי ספק כגון זרק לה קדושי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא חיישינן להאי קלא כלל אע"ג דכי איכא סהדי בהכי אסרינן לה לעלמא בלא גיטא השתא דלא איתחזק' מילתא אלא בקלא לא אסרינן לה ולכן מכל אלו הטעמים אין לחוש לקול ההוא כלל והנערה בולארה הנז' בחזקת פנויה גמורה כמו שהיתה קודם לאותן הקדושין של אהרן הסופר. ועל מה שכתבתם על פעולות אהרן הנזכ' הנשחתות ומעשיו המקולקלין תראו בכתב אחר מה עשינו בזה אני והחכם רבי דוראן יחד שנינו וחתמתי שמי יצחק בר ששת זלה"ה:

Teshuva 171

קאליר לחכם מאישטרי בונגידיש בונדוי נר"ו

חרש מצל יפה ענף אשר הורם ואשר הונף ומצנפת הענוה צנף נאה דורש ונאה מקיים מתחיל בשבח ומסיים מאיר לארץ משכן לו נותן נשמה לעם עליה מחכמה ומחיים באהל משפתי התעודה ישב וכארי רבץ הרבה בישיבה ועל יד קבץ לבש בגדי ישע עטה מעיל צדקה בנפך ספיר ויהלום משובץ בצוארו ילין עוז וכבוד לוית חן ענק ורביד ולצור ישועתו נפשו ומאדו וכל חילו העביד הוא הנכבד החכם ה"ר יהודה ב"ר דוד יהי אלהיו עמו ויענה את שלומו וינחהו במעגלי צדק למען שמו. אגרתך היקרה והחמודה מכל כבוד ענודה כלשם שבו אודם פטדה הגיעתני אלופי ומיודעי אנוש כערכי מה נמלצו מליצותיה לחכי ומה עצמו ראשי אמריך המה השיבו את רוחי אמצו את ברכי ראיתיה כראות הדר פניך וזוהר תמונתך אשבעה שובע שמחות נעימות כי ידעתי בשלם סכך ומעונתך שלום אתה ושלמה משנתך ואם לנת בעמק רפאים ובחיי דבריתא אתה עוסק והזמן שמך נוטר את כרמו עודר ובוצר את זיתיו מוסק עודך מחזיק ברית ותורה ופומך מגרסא איננו פוסק יש לאל ידך שמאל דוחה ציר המחלו' ואת חילן וימין מקרבת אוהבת את הרבנות ובעומקה של הלכה לן ולשתי שולחנות אתה זוכה הא להו והא לן מוצאך מצא חיים והחייהו זה פעמים את גופו תפדה מעבור בשלח וחייתו באור תראה מעל שמים כאור החמה שבעתים כי תלמוד ערוך מאתמול בפיך ועל ראשך עטרת זהב התבונה גדולה ותכריך ולשאול ממני ומזולתי לא היית צריך ובדבר המפורסם אין להאריך אבל אחרי שכן גזרה נפשך ורצונך תקרא ואנכי אענך אעשה נא למענך:

וזה תורף השאלה זה כמו ד' שנים נאספו כל קהל קאליר בבית הכנסת הגדולה והסכימו והחרימו בחרם חמור שלא יצחוק שום איש ואשה לשום צחוק של דאוו"ש לא בעדו ולא בעד אחר ולא אחר בעדו והעובר עונו ישא וכל ישראל יהיו נקיים ויקר מקרה כאשר עבר מלך שיציליא"ה שם קאלי"ר היו צוחקין בימי שלשה חגות קלנד"א ורבים מהיהודים נמצאו שם בחצר המלך לראות הצחוק ושם הוגד למלך כי אחד מהם רגיל לצחוק בטוב ויאמר לו המלך מדוע אינך מצחק ויען היהודי לא אוכל עד יתיר לי החרם מרנא רבי יהודה ב"ר דוד השיב לו המלך מה לך ולו הנה כחי עולה על כלם אני אשים עליך קנס שתצחוק ותהיה פטור מן החרם ותכף האיש כמו ירא אלהים הגיד הדבר אל הרב הנזכר ואל הנאמנים ומיד נאספו עם אנשי המעמד בבית הכנסת ונועצו שיעלו הנאמנים אל הפרנס ייטב בעיניו להשתחוות למלך לבל יבטל הסכמתם וכן עשו ויען להם הפרנס הניחו זה עלי ואל תחושו כי אין רצון אדונינו המלך להכריח שום יהודי שיצחוק אני מיעץ לכם שהיהודים המפורסמים שמצחקים בטוב לא יכנסו בחצר המלך לראות הצחוק דהזמנה מילתא היא ותכף הסכימו הקהל לבל ילך שם יהודי בעצת הפרנס וקרה שיהודי אחד שידו תקפה לא נמנע מלכת שם לראות הצחוק וביום ערב שבת עם חשכה אמר לו המלך יהודי אתה תצחוק ויען והנה בא השבת ויאמר לו המלך ויום ראשון תצחוק ויען מה שיצוה אדוני המלך אל עבדו יעשה והרב הנזכר שהיה עומד לפני המלך תמיד בשמעו את דבריו הביט בו בעין רעה ובפנים זעומות והלך לו ויהי בנסוע המלך מקאליר ירד לישן בעיר הלאפול"ה אשר היא תחת המגדל מחוברת עמו אשר על שפת הים והאיש ההוא ירד שם לפי דבריו לגבות דמי ד' חביות יין ונכנס לראות המלך ופרשיו כשהם המצחקים ואמר שהמלך צוהו שיצחוק ואם לא יהרגנו וממצות המלך יש לו שטר וצחק והרויח ק"ס פרחים ואחרי הלך המלך לדרכו לשלום ראשי הקהל שאלו לרב הנזכר מה טיבו של עובר זה ואמר להם שיבא בבית הכנסת ביום השבת ויפרסם חטאתו ויאמר אונסו וטענותיו ויבא במסורת הברית ואחר השתדלות הרב בא ובגאונו לא קם אלא יושב במקומו אמר שצחק באונס במצות המלך ויש לו שטר מזה ואם עבר הנה מוכן לעשות מה שיגזרו עליו הרבנים ואחד מראשי הקהל איש צדיק תמים שמו רבי שבתי ב"ר יום טוב קם ואמר אליו זו דחיה היא שהראית שאין רצונך לבא' במסורת הברית כי אתה יודע שאין בזאת האי אלא רב א' מרנא ורבנא מאישטרי בונגו"אה שהוא נסמך זה כמה וקבלנוהו והמלך נתנו לדיין בכל זאת האי לעשות דין תורה הן לשרושי הן לענוש נכסים והחכמים האחרים הנמצאים הנה בני תורה נקראים ואני בשם כל הקהל מבקש מורנו הרב הנזכר שיחתוך עתה הדין על זה ואז אמר הרב הנזכר אל האיש ההוא רע שהשטר שעשה לך המלך להעיד שצחקת באונס שוה מה שהוא שוה לא יותר ואם נאנסת אם לאו האלהים יודע ואתה ואם ידעתי שאוכל לדון סוף המעשה מתחלתו מאשר שמעתי באזני עכ"ז אומר אני עליך לכך נאמר ויראת מאלהיך ואם צחקת ברצון תן תורה לשם ותפטר ואם לא תרצה להתודות על חטאתיך לכבוד אדונינו המלך י"א אני אומר הואיל ואנס אותך להנאת עצמו לצחק עמו ופרשיו אינך מוחרם ומובדל מן הקהל אם תוציא מרשותך כל המעות שרווחת ואוי אם הדין נותן שיהיו נזרקים לים המלח לכבוד אדונינו המלך י"א ושלא יאמר מטבע המלך ומעותיו הושלכו לים דרך בזיון תתנם להקדש או לתקן בית הכנסת שנפחתה או לצדקה ואם לא תרצה לעשות זאת ותרצה לעכבם ולהנות מהם הנני דן אותך וקורא אותך מוחרם. ויען האיש ההוא זה הדין לא אקבל עלי אבל אעשה מן הק"ס פרחים מה שיראה לי ואחי האיש ההוא בקש והתחנן לאיש צרפתי יורע ספר היושב אצלו שישיב על דברי הרב הנזכר ואמר בזה הלשון עם רשותך מרנא ורבנא אומר שזה האיש אין גופו מוחרם שנאנס מן הנמשך כל מה שרווח רווח בהכשר והמעות ההם מותרין לו בהנאה והרב הנזכר בהיותו מקנא על הצרפתי אשר רצה לביישו ולחלוק עליו בפני קהל ועדה אמר לו בכעס יש לך ראיה מתלמוד בבלי או ירושלמי תוספתא ספרא או ספרי או גאון. או פוסק ויען לא אלא סברא היא ואז ענה אליו הרב הנזכר תוך כדי דבור דטבא ליה עבדי ליה דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי ופסק הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה ובבלי פרקא בתרא דקדושין עובדא דרב ספרא ומעשה דר' חנינא. אבל נשענתי על מה שאמרו ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ובחרתי מן הרע מעוטו שלא יהנה מכל אשר רוח אפי' בשוה פרוטה שכיון שנהנה בטלה תורת אונס ממנו שאין ראוי שימשך מאונס רצון והנאה. פקח עיניך וראה שאין לנו אונס גדול מחולה שיש בו סכנה ואין מתרפאין בגלוי עריות ושפיכות דמים וע"ג ובמסכת תרומות [ירושלמי] פרק האשה יש כמה מעשים ובתוכם הך דרב מונא ור' יונה וחרם הוא בכלל ע"ג כמו שכתבו הגאונים והרשב"א ז"ל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל גם בפסחים (כז.) וע"ג (מט:) לא צריכא למימר לרבנן דאמרי כלן אסורות אלא אפי' ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח והנה זה מבואר בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה דהוא אסור קל בערך החרם להיות נהנה מאסור חרם לא כ"ש ואפי' בסתם יינם של עובדי ככבים אמרינן (ע"ג ס"ב:) ההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמי' דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו וגרסינן בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו עד כדי שכרו ואז האיש ההוא וכל סיעתו שתקו ולא ענו עוד. ועוד אמרת שדוגמא לזה חכמי לונ"יל ופרובינס"ה ומונפישל"ר על היהודים נושאי סבל ממרשילה שהעובדי כוכבים האלמים היו מכריחין אותן לשאת יין נסך מחנות לחנות ולערב היו נותנין להם שכר והחכמים הנזכרים הכריחו לזרות שכרם לים המלח שלא יהא חוטא נשכר ע"ב תרף שאלתך בענין האיש ההוא ובקשת להודיעך דעתי:

תשובה אם האיש ההוא לא ידע בהסכמה שהסכימו הקהל בעצת הפרנם שלא יכנס שום אדם מאותן הנודעים להיותם מצחקים לראות הצחוק ולא היה גרמא וסבה למצות המלך עליו אלא שהמלך מעצמו ולהנאתו צוה עליו כשראהו שיצחק עמהם ואם לא שיהרגהו כמו שנרא' מן השטר שבידו ממצות המלך נראה ברור שאין נקרא לא עבריין ולא מוחרם שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. ואפילו באותן שלש עברות שדינן שיהרג ואל יעבור אם עבר אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות סנהדרין) וז"ל כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שנא יענשו האנוס עכ"ל. ובנותן מזרעו למולך דרשו בספרא ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ולשון ספרי ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המלקות ת"ל חטא מות מלמד שכל אנוסין שבתורה פטורין ומצילין אותן בנפשן וכבר כתבתי בתשובה זה לי י"ב שנה שהעובד ע"ג באונס אעפ"י שמן הדין היה לו ליהרג ואל יעבור ועבר מתוך האונס כיון שאין ב"ד עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות לא נפסל לעדות ^*( רמ"א אה"ע סי' מ"ב ס"ה:) ואע"פ שלא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ואם עשה כן בפרהסיא בפני עשרה מישראל ולא קיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד מלקין אותו וז"ל הגמ' (סנהדרין כו:) עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר בתמיהה וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהל' עדות) איזהו רשע כל מי שעבר עברה שחייבין עליה מלקות וכו' גם בפרק ההוא כתב בבאור וכבר מנינו כל עברה שחייבין עליה מלקות רמז למה שמנה אותן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא ואעפ"י שהיה לו ליהרג ולא יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שמחמת יראה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו חטא כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען עכ"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא. ואחרי שנתברר זה אף בג' עברות החמורות שנא' בהן יהרג ואל יעבור כ"ש בשאר עברות שהדין בהן יעבור ואל יהרג שהוא מותר גמור ואדרבה אם לא עבר ונהרג מתחייב בנפשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' יסודי התורה) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרוג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו כי מה שנאמר במכילתא רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתור' מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי מצה מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב ואומר אשר הוכתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים ע"כ. זהו בשעת השמד שאז אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור בין בצנעא בין בפרהסיא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה וכן אפי' שלא בשעת השמד כל שהוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל והעובד כוכבים מתכוין להעביר ולא להנאת עצמו שבזה נצטוינו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ולא תחללו את שם קדשי וכו' כמו שמבואר כל זה בסוף פרק בן סורר ומורה ולהרמב"ם ז"ל בפרק ה' הנזכר. ומה שאמר כבודך דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי לא מצאתי זה בירושלמי דתרומות פרק האשה אבל מצאתי שם עובדא עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינת' אמרין לון אי לית אתון יהבין ליה אנן מחריבין מדינת' אזל גבי ריב"ל ופיסיה ויהבי' לון וכו' ואין זה המעשה ענין לנדון זה כלל כי לא נזכר שם שם דתבעתיה לעבור על שום מצוה מן המצות ואדרבה בבריחתו הוא הביא העיר בסכנה ולא הועיל לו. גם מש"כ הר"ם ז"ל בפ"ה אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח ואינו עושה הנה הוא שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ג במזיד והוא נטרד מן הע"הב ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם ע"כ. דברי הר"ם ז"ל נכונים והם בשעת השמד שהשליט ההוא גוזר גזרות על ישראל לעבור על המצות ולעבוד אלילים וכל אחד יכול לברוח ולילך במקום אחר או להסתר ממנו וכל שאפשר לו לעשות ולא עשה חייב בדיני שמים ולזה אמרו בפ"ק דמגילה (יב:) שמפני שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר נתחייבו ישראל באותו הדור כלייה ואעפ"י שעשו מתוך האונס דהא גזר דמאן דלא יפול ויסגוד ביה שעתא יתרמא לגוא אתון נורא יקידתא וכתוב במולך ההוא ולא אנוס מ"מ נתחייבו כליי' מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהיו יכולין לברוח או להסתר מן המלך כמו שמוזכר במדרש חזית שחנניה מישאל ועזריה שאלו מיחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חכי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרי ליה מה בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון ומה אתון בעיין אמרו ליה דיהון אמרין כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל ע"כ בהגדה. ולזה אמרו בגמ' (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזרי' שהפילו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים ומה זו שאלה והלא בע"ג יהרג ואל יעבור אלא מפני שהיו יכולין להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש השם היו מתכוונין אבל מי שהוא בפני המלך ומצוה עליו שיצחוק שם עמו ואם לאו שיהרגהו אנה מפניו יברח ואם יעבור על מצותו יחייב את ראשו למלך כמורד במלכות ואפי' בעוב' כוכבים דעלמא אמרו (סנהדרין ע"ד:) האי עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותאי בשבתא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא לקטליה וכו' ובסוף פ"ק דגיטין (יד:) עובדא דרב אחי בר יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי וכו' ואחר שקבלו הפקדון שאלו מהם להחזירו להם רבי דוסתאי נתרצה ור"י לא רצה כפתוהו וקא מצערי ליה ורבי דוסתאי אמר להו טב רמו ליה וכשבאו אצל רבי אחאי התנצל רבי דוסתאי ואמר אותן בני אדם הן אמה וכו' אומרין הרוגו הורגין אומרין כפותו כופתין אלו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי אמר להם בני אדם הללו קרובין למלכות הן אמר ליה הן יש להם סוסים ופרדים שרצין אחריהם א"ל אין א"ל אי הכי שפיר עבדת ואם זה באותן בני אדם הקרובי' למלכות כ"ש במלך עצמו. ומעשה דרב ספרא שאמרת מפרק בתרא דקדושין לא נמצא שם לא הוא ולא שכמותו אבל בפ"ק דקדושין (ל"ט:) איכא עובדא דר' חנינא בר פפי דתבעתיה מטרוניתא והיה מסכן עצמו כדי שלא יעבור וכן שם עובדא דרב כהנא בכיוצא בו וכבר בארו האחרונים ז"ל שהיו עושין כן אף על גב דלאו דינא הוא שאין זה גלוי עריות דישראל הבא על הכותית בצנעא בית דינו של חשמונאי גזרו אבל מפני שהיו גדולי ישראל וזילא בהו מילתא הוי כחלול השם וגם דמטרונית' היא אשה מסויימת ומשום הכי היו מוסרין עצמן למיתה והיו רשאין בכך ודוקא אנשים גדולים כאלו אבל אדם אחר שמוסר עצמו למיתה במה שדינו לעבור ואל יהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ואם כן בנדון שלפנינו האיש ההוא שצחק במצות המלך כל שלא היה הוא הגורם והמסבב שיצונו המלך על זה הנה בהתר צחק ומחוייב היה בכך מפני פקוח נפשו ואין ראוי לאסור עליו המעות דהרי הוא כשוחט לחולה בשבת שמותר לבריא באומצא ואפי' לבו ביום כדאיתא בפ"ק דחולין (ע"ו:) ואפילו במבשל בשבת באסור שאין שם חולה ומתחייב בלפשו סבירא ליה לרבי מאיר דבשוגג יאכל בין הוא בין אחרים ואפילו בו ביום ובמזיד יאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אלא שבשבת עצמו אסור בין לו בין לאחרים ור"י סבירא ליה בשוגג כדס"ל לר"מ במזיד אבל במזיד ס"ל לרבי יהודה כדסבירא ליה לר' יוחנן הסנדלר בשוגג דאחרים אוכלין למוצאי שבת והוא לא יאכל עולמית ואיכא מאן דפסק כר"מ מדאמרינן התם דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כר"מ וקיי"ל כרב באסורי אבל רב אחא משבחא והרי"ף ז"ל פסקו כר' יהודה דנקיטינא כרבי יוחנן דאמר דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה לגמרי לא מטין בלחוד איתמ' ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי עמי הארץ גבן וכן פסק הר"ם ז"ל. ואם כן אין להחמיר יותר באנוס שעושה בהיתר שפטור אף מקרבן משוגג שעושה באסור וחייב בקרבן שאפילו לרבי יהודה המחמיר יותר מותר למוצאי שבת בין לו בין לאחרים אין צריך לומר לר' מאיר המתיר אפי' בו ביום בין לו בין לאחרים. ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו (שבועות לט.) שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן אמרו בפ' יש בערכין (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו' וכן במס' נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר. גם מה שהבאת ראיה לאסור המעות בהנאה מפת שנאפה בעצי אשרה או בקליפי ערלה דאפי' נתערבה באחרות כלן אסורות לרבנן ואפי' לרבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים כז.) ובפרק כל הצורות (מט.) מה ראיה היא זו התם לכ"ע עצי אשרה וקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין בהנאה אבל בכאן המעות האלו מי אוסרן הקהל לא החרימו המעות שיהיו חרם אם לבדק הבית אם לכהנים כפי הסברות כי אם עשו כן לא היה חל החרם ההוא עליהם שאין אדם מקדיש מה שאינו שלו או אפי' שלו כל שאינו ברשותו כדאמר רבי יוחנן פ"ק דמציעא (ז.) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכו'. וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבושה לפניהם ואמר אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וכו' וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש לה' אוצר ה' יבא. ועוד דבזמן הזה דליכא בית אסור להחרים לבדק הבית דילמא אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל כדתניא בפ"ק דע"ג (יג.) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה דקסבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח וכו' והרי"ף ז"ל כתב עלה ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויליף לה מדאמרינן בערכין סוף פ' המקדיש שדהו (ערכין כט.) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית כלומר דאי לכהנים אין להם פדיון אלא נתנין לכהנים כשאר מתנות כהונה והם חולין ביד כהן ובעודם ביד הבעלים אסורין בהנאה ומקשינן התם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחללו לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבה"מ קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא ע"כ היא הסוגיא שם. ומכאן למד הריא"ף ז"ל דאפשר בפדיון בשוה פרוטה ולפרסומי מילתא בעלמא בארבעה זוזי אבל בלא פדיון דינא הוא שיוליך לים המלח כדתניא הכא בברייתא והכא קתני דינא והתם אשמעינן תקנתא. וכן דעת הר"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין וחרמין אלא שבאר שזהו במפרש חרם לבדק הבית אבל בשהחרים סתם קיי"ל סתם חרמים לכהנים ואין להם פדיון כדאיתא התם בברייתא ופסק כעולא דאמר התם בההוא עובדא אי הואי התם הוה יהיבנא כולה לכהנים דקסבר סתם חרמים לכהנים וכרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא. ור"ת ז"ל מחלק בין קרקע למטלטלין וההוא עובדא דהתם בקרקע הוה ומשום דלא אפשר בהולכה לים המלח יהבי לי' תקנה בפדיון וכיון דמוקמת אפדיון עביד ליה כשמואל אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להשליכה לים המלח קנסינן לי' להוליכם בעצמם. והסוגיא שם מוכחת דההוא עובדא לאו בקרקע בלחוד הוה אלא מקרקעי ומטלטלי ולא חלקו שם בין קרקע למטלטלי אלא שבקרקע של ארץ ישראל לא חל עליו הקדש בזמן הזה שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן לא הזכירו שאין להם פדיון אלא בחרמי כהנים וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל. ומה שהבאת עוד ראיה מפרקא בתרא דע"ג (סב:) בההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם של עובדי ככבים ויהבו ליה חיטי באגריה ואמר ליה רב חסדא זיל קלינהו וקברינהו בקברי גם זו אינה ראיה לנדון זה דהתם יין נסך אסור בהנאה ואסור ליהנות בשכרו ואסיק התם דסתם יינן נמי כיון דאסרוהו בהנאה כודאי יינן שכרו נמי אסור בהנאה ואמרינן התם דקנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך ר"ל בחמרין המביאין פירות שביעית וכתב הרב ר"נ ז"ל בפירוש ההלכות דכיון דאסרו השכר בהנאה לכל ולא לדידיה בלחוד דעבד איסורא היינו משום דסמכינן אטעמא דתופס דמיו ומשום דשייך למגזר שכירות אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעביד אסורא אבל בשאר אסורי הנאה שאין תופסין דמיהן פועלין שעשו בהן מלאכת אסור כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שכרן מותר אפי' להם ובפ"ק (טז.) תנן הגיע לכיפה מקום שמעמידים בה ע"ג אסור לבנות ואמרינן בגמרא דאם בנה שכרו מותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' ט' מהלכות ע"ג) ובפ' ז' כתב העושה ע"ג לאחרים אע"פ שהוא לוקה שכרו מותר ואפי' עשה אותה לעובד ככבים שהיא אסורה מיד מפני שאינה נאסרת עד שתגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה עכ"ל. וכן מתבאר בגמ' פ"ק (יט:) הנה שלא אסרו השכר אע"פ שעשה במזיד ויש בו מלקות ולא חשו אם יהנה מן האסור. ובנדון שלפנינו אף אם החרימו הקהל שלא יעבור אדם על תקנתם אין על העובר אף אם עבר במזיד אלא שהוא מוחרם ^*()בימי הריב"ש היו החרמים מותרים מדינא דמלכותא. ובזמנינו מצות המלך היא שלא לנדות ולא להחרים.) וחייבין הקהל לנהוג עמו כדין מוחרם וגם הוא חייב לנהוג בעצמו אסור בדברים שהמוחרם חייב בהם אבל לקנסו בממון במה שלא פירשו הם בתקנתם אין לנו. וכבר באר הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת האסור והן שבועה וחרם ונדר ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם וכל אלו איסר הם אלא שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחברו והחרם הנזכר בדברי האגדה ובמקומות בתלמוד הוא שבו מחרימין על דבר ואומרין כלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכ' אך כל חרם אשר יחרם וגו' וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לא' נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי הוא מודר הנאה מהם וזהו דין קונמות ואלו החרמות שהם חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה הרי הן כשאר נדרים וכדין ההקדשות לגמרי אבל כשאומרים הב"ד זה הלשון על אדם עצמו והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל שעושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה רבינו ע"ה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה מענין הנדוי והשמתא המפורשין במסכת מוע"ק ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאין להחרים שנאמר ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהן רשאין להסיע על קיצותן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כולם ומחוייבים לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותן מכל אנשי העיר עובר על חרם זה והוא כעובר על שבועה והחרם נכנם לו ברמ"ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לאנשי עירו וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא מו"ק (טו.) וחייבין הכל לנהוג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנו אותו מנכסיהם יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא כמועל בחרמים וכן הוא חייב המוחרם עצמו לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברים האסורין לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מי' לפי שאינן צבור ולא ב"ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין היו בזמן הבית המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן את עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא יעלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת. ותניא בילמדנו בשם רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה כל זה לשון הרמב"ן ז"ל. הנה באר שיש הפרש בין החרם הנאמר על נכסים כגון מי שאומר סתם נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והם אם לכהנים אם לבדק הבית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן יש לומר לאסור נכסיו על חברו בלשון חרם כגון שיאמר לו נכסי עליך חרם או שיאסור נכסי חברו עליו כגון שיאמר נכסיך עלי חרם ואלו החרמות הם חרמי ממון וזהו דין קונמות אבל מה שגוזרין ב"ד או צבור על אדם עצמו כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם הם חרמי בטוי הגוף והעובר על גזרתם החרם חל עליו וחייבין הכל לנהוג עמו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו ושלא יהנו אותו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים וגם הוא המוחרם חייב לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם ושלא יהנה מנכסי המחרימים ואם הוא מיקל בדברים האסורים גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה וכן באר שם שיש בחרם צד קל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הן עצמן להתיר לו בלא פתח ובלא חרטה דמעקרא ושמתירין אפי' במקום הרב אבל צריך שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובין כמותם כמו שאמרו (מו"ק עז.) חלקו אינו מופר ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ובזה שוה לנדרים. ועוד באר שאפילו חרם שהחרים מלך ישראל או הסנהדרין אע"פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כלם למחול לו מוחלין לו ומתירין אף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מיתתו וזהו שאמר הכ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת או אפשר שיהונתן היה שוגג ואעפ"כ הי' עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד שהי' קרוב לפושע שהיה רואה שאין משיב ידו לפיו ולא שאל ואביו לא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו לו העם שכיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע כי בשוגג אירע לו שאין הקב"ה עושה נס ע"י רשעים המועלין בחרמין וכן תרגם יהונתן בן עוזיאל ארי גלי קדם ה' דבשלו עבד. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר ואחרי שנתברר כל זה הנה בנדון שלפנינו אם האיש ההוא עבר על החרם מתוך האונס הגמור אין החרם חל עליו כלל וגם המעות שהרויח לא נאסר בהם ואין מקום לקנסו בהם ושאין ב"ד רשאין לקנוס האנוס כמ"ש הרמב"ם ז"ל שפסוק ולנערה לא תעשה דבר הוא אזהרה לב"ד. ועם היות שהרמב"ן ז"ל השיג עליו בעקר הח' מספר המצות ואמר שאין זה הפסוק אזהרה אלא שלילה שפטרה הכתוב מן העונש וזהו אמרם תמיד אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה זהו לומר שאין למנות זה לאו מכלל שס"ה מצות ל"ת. וכן באר הוא ז"ל ואמר כי למה הזהיר הכתוב בפטורים מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכות דמים וכן יש לומר לדעתו בעונש ממון שאם פטרם הכתוב כבר הב"ד מוזהרין שלא יטו משפט ואם עבר במזיד גמור הנה החרם חל עליו והרי הוא מוחרם כדינו ונוהגין הקהל עמו כדין מוחרם וגם הוא יש לו לנהוג אסור בדברים שהמוחרם אסור בהם ומכל מקום אין אוסרין עליו המעות שהרויח כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קננהו שהיה קרוב להפסד כמו לשכר ואין קונסין אותו מפני שעבר על החרם דחרמיה מסתייה ולשבקוה לההוא גברא וליקום בארור כדאמר רביה דיואב לדוד כדאיתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא:):

אבל מה שיש לעיין בזה שאם זה היה יודע בהסכמת הקהל שלא יראה אדם במקו' הצחוק למען לא יצוהו המלך לצחוק וזה לא חשש להסכמת' והלך שם כי נתאוה לצחוק בחשבו שכאשר יראנו המלך יצוה עליו לצחוק אם נאמר שמעתה הנה הוא כמזיד גמור שהרי הוא עצמו הערים לגרום הצווי ובמקומות אמרו דהערמה החמירו בה רבנן טפי ממזיד כדאיתא בפ' שני דביצה (יז:) ואף אם אמר לו המלך בערב שבת אם יצחוק ביום ראשון והוא ענהו שיעשה כפי אשר יצונו היה לו להמתין שישלח המלך בעדו לא שיתראה הוא בעצמו לפניו והרי זה כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג:) לענין אונסין ששומר שכר פטור עליהן הליסטים הרי הוא אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאיליהן אבל אם הוליכן במקום גדודי חיות ולסטים אין אלו אונסין. ואפשר לחלק ולומר דהתם הוא לענין חיוב הנזק שנתחייב בו מן הדין והוא רוצה לפטור את עצמו מחמת האונס וכיון שהוא גורם האונס הרי הוא פושע וגורם האונס ואין ראוי שיהי' פוטר אותו האונס ההוא אבל בנדון זה אף אם מתחלה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק ולא חל עליו החרם שאין כונת הקהל שיהרג ולא יעבור שהרי אם בא לפנינו לישאל היינו מורים לו שיצחוק ולא יעבור על מצות המלך וגם המעות אינם אסורים לו כמו שבארתי למעלה. אמנם במה שעבר על הסכמת הקהל במזיד להראות במקום הצחוק כדי שהמלך כשיראנו יצוה עליו והוא יהיה אז מותר לצחוק מפני מצות המלך בזה ראוי להענישו בממון כאשר יראה בעיני הדיינין שהרי זה דומה למכוין מלאכתו במועד שאינה עתה דבר האבד והוא מתחיל בה קודם המועד ואינו גומרה כדי שתהיה במועד מלאכת האבד ויהיה מותר בה ובזה שנינו בפרק מי שהפך (מועד קטן יב:) ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ופירש הר"ם ז"ל שאם כיון מלאכתו לעשותה במועד ועשאה ב"ד מאבדין ומפקירין אותה לכל וכ"כ בהלכות הר"י אבן גיאת ז"ל אבל הרב ר' משה הכהן ז"ל כתב בהגהותיו על הר"ם ז"ל וז"ל והגאונים ז"ל מפרשין מניחין אותה ליאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקיר הכל ולאבד בידים לא קנסו אותו עכ"ל וכן בס' או"ח (סי' תקל"ח) המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אע"פ שהוא דבר האבד ע"כ. נראה שדמו אותה לצרם אזן בכור שהביאו עליה בגמרא דהתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחט על אותו מום ואע"ג דעבר אדאורייתא. ואע"ג דהלי קנסי נינהו כדאיתא בגמרא ושמואל סבירא ליה בגיטין פרק הנזקין (גיטין נג.) גבי מנסך ומדמע דקנסא מקנסא לא ילפינן הכא לא מדין קנס קאמרינן שאם כן לא היינו דנין אותה בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות וכמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות (גיטין פ' השולח) גבי מוכר עבדו לעובד כוכבים ומוכר בהמה גסה לעובד ככבים אלא הכא דינא אחרינא הוא ממ"ש הרמב"ם ז"ל(פ' כ"ד מה' סנהדרין) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל. ועוד האריך שם. אמנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובמתון בעצת גדולי הקהל ושלא יהיה כבוד הבריות קל בעיניו ושלא יבא לכלל כעס ומה במקום שאפשר שיצא מחלוקת מתוך דינו בתוך הקהל אם רבים מחזיקין ידי הנדון כי לעולם ראוי שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת לא לדחות בשתי ידים האבן אחר הנופל ואחרי שלפי דעתי לא נאסרו עליו בהנאה המעות שהרויח בצחוק כמו שנתבאר למעלה די היה להענישו מפני שנתראה במקום הצחוק כנגד הסכמת הקהל בעשרים או שלשי' פרחים לא בסך הגדול והנורא ההוא אשר כל שומעו תצילנה אזניו כי התורה חסה על ממונם של ישראל זהו מה שנ"ל בזה ואתה תבחר ולא אני שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

Teshuva 172

עוד בא בכתבך שהעבריין אף אם אינו מוחרם אינו מצטרף לעשרה דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.) החשוד על השבועה אין נמנין עמו על סוד העבור ע"כ. ונראה טעות הסופר המעתיק כתבך כי היה ראוי לומר החשוד על השביעית כי זה נזכר שם בעובדא דריש לקיש דבעא מיניה דרבי יוחנן בני אדם התשודין על השביעית כשרין לעבר שנה והיה אומר זה לחרף רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק דאזלי לעבר שנה בעסיא מפני מה שקרה לו עמהם כמו שמוזכר שם בארוכה ומ"מ אף אם היו פסולין לעבר שנה שצריך מומחין מן הסנהדרין שהם מנוקים בצדק או לדין ולעדות לא אמרו שלא יצטרף לעשרה והלא אפי' הנשים היו מצטרפין ומזמנין עליהם אי לאו משום פריצותא אע"פ שפסולות לדין ולעדות ומזמנות לעצמן ואפי' הכותי מצטרף לזמון כיון שלא אכל דבר שאינו מעושר בסעודה ההיא ומי שאכל בסעודה ההיא דבר אסור שאין מזמנין עליו זהו מפני שאין לו קבע לזמון הואיל ואכל דבר האסור אע"פ שהוא חייב לברך הואיל ונהנה והוא כעין אכילת פירות שאין לה קבע לזמון וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"א מהלכות ברכות) ולזה הסכים הרא"ש ז"ל שלא יצטרף לעשרה בתפלה ובזימון בשאר סעודות ולא פסלו להצטרף לזמון אלא הנכרי דהיינו גר שמל ולא טבל משום דאינו גר עד שימול ויטבול ודוקא במנודה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל שאין מזמנין עליו ואין כוללים אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה אע"פ שלא נזכר זה בפ' ואלו מגלחין לפי שזה הוא לשון נדוי כלומר ריחוק כדמתרגמינן נדת דותה רחוק סאובתה וכיון שמבדילין ומרחיקין אותו אין מצרפין אותו ואין כוללין אותו עמהם אבל מי שעבר עברה ולא נתנדה לא מצינו שלא יצטרף לעשר' דאם תאמר כן תפיק מינן צודני צודני שהרי אפי' מאן דעבר אדרבנן נקרא עבריין כדאיתא בפרק כירה (שבת מ.) וכ"כ בפי' לר' מאיר מרוטנבורג ז"ל שהעבריין שעבר על גזרת הצבור אם לא נדוהו נמנה למנין עשרה ^*( רמ"א יו"ד סי' של"ד ס"ב:):

Teshuva 173

עוד שאלת אם מותר לדבר עם המוחרם שהרי אמרו בפ' ואלו מגלחין מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכו' ומדיוקא דלא שונין לו נראה דמותר דאם איתא דדבור בעלמא אסור פשיטא דבור בעלמא אסור דבור ושנון מבעיא או דילמא דבור אסור ושנון אצטריכא ליה מהו דתימא משום דמצוה היא לשתרי קמ"ל:

תשובה אף אם אין להוכיח מההיא דלא שונה ולא שונין לו לא התר דבור בעלמא ולא אסור כמו שדחית אתה מכל מקום יש להוכיח התר ממ"ש לא נשכר ולא נשכרין עמו ואיך אפשר להשכיר בשתיקה בלא דבור אלא משמע דדוקא שכירות הוא שאסור שהוא עסק משא ומתן אבל דבור בעלמא מותר ובמנודה פשיטא שמותר לדבר עמו שהרי נשכר ונשכרין עמו ואפי' בשאלת שלום הוא בעיא בגמרא ולא איפשטא והריא"ף ז"ל פסק בהנהו בעיי לקולא וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ואם שאלת שלום מותר כ"ש דבור בעלמא ואף אם נאמר שזהו דוקא במנודה אבל מוחרם אסור בשאלת שלום דומיא דשנון ושכירות שמותר במנודה ואסור במוחרם עדיין יש לומר דדוקא בשאלת שלום אבל בדבור בעלמא מותר. וכן יש להביא ראיה ממ"ש בפרקי רבי אליעזר ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים וא' לאבלים ולמנודים היו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרין לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרין לו השוכן בבית הזה ינחמך והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין בו שהוא מנודה והיו אומרין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע אל דברי חבירך ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ע"כ. והרמב"ן ז"ל הביא הגדה זו בספרו בשער אחוי הקרע הנה מכאן שמותר לדבר עם המנודה שהרי היו גומלין עמו חסד בדברים טובים דברים ניחומים ונראה שגם המוחרמי' בכלל המנודין שהזכירו כדי שיגמלו חסד עם כלם ועוד נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר במה שיתר המוחרם על המנודה רק שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו אבל הוא שונה לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו ואיך נשכר ואין נשכרין לו ואין נושאין ונותנים עמו ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו ע"כ. ואי אפשר להתעסק עמו שום עסק אלא בדבור. וכן נראה שכל אותן הבעיות ששאלו בגמרא אם המנודה אסור בהם וסלקו בתיקו ופסק בהן הרי"ף ז"ל לקולא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל נראה שגם במוחרם הדין כן שהרי לא הזכירו בו אסור רק שנון ושכירות ועסק זולתי בכדי חייו וכן נראה מדר' אליעזר הגדול שהיה מניח תפלין כדאי' בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין סח.) שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו ערב שבת סמוך לחשכה ופרש"י ז"ל תפלין של אביו ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו.) היא בעיא אם מנודה אסור בתפלין וסלקא בתיקו. ומיהו קשה לי אמאי לא פשיטו בפרק ואלו מגלחין דמותר בתפלין מההיא דרבי אליעזר ואפשר לומר לפי שהיה יכול לדחות דתפליו של הורקנוס עצמו קאמר והרמב"ן ז"ל פירש דרבי אליעזר חרם היה דלשון ברכוהו הוא כנוי הקללה שהוא החרם והביא ראיה ממה שחלץ מנעליו ובמסכת משקין (טו:) איבעיא לן במנודה אם אסור בנעילת הסנדל או לא ולא אפשיטא ומדלא פשטוה מהכא ש"מ דלאו מנודה היה. ויש ספרים שכתוב בהן וקרע בגדיו וכן בפי' רש"י ז"ל ואלו מנודה אינו חייב לקרוע. ועוד ראיה מדאמרי' בפ' ד' מיתות שלא נכנסו תלמידיו אצלו ללמוד תורה עד שעת פטירתו שבאו להתיר לו הנדר ואלו מנודה בלבד היה בודאי לא היו תלמידיו נמנעים מלבא אצלו דהא מנודה שונה ושונין לו. וא"ת למה החמירו עליו כל כך והא מנדין על כבוד הרב אמרו אבל מחרימין לא אמרו ^*( רמ"א שם סעי' י"ח:) כת' הוא ז"ל דיש לומר דכיון דלא רצה לחזור בו ואמר להם חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקרותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי ^*( רמ"א שם:) לפיכך ברכוהו ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא היה אומר כך היא בעיני לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו כל זה כתב הרמב"ן ז"ל. נראה שדעתו שהמוחרם אסור בכל אותן דברים שלא נפשטו בגמרא במנודה כגון בנעילת הסנדל וחייב בקריעה אע"פ שלא אמרו כן במנודה וכ"כ בפירוש במשפט החרם ושנוהג בדברים של אבל כנ"ל ומ"מ אפשר שלא בכל הדברים שהאבל נוהג שהרי אבל אסור בדברי תורה והמוחרם מותר וכן שלא ראינו לרבי אליעזר שנהג בעטיפת הראש ובכפיית המטה וכן לא נאסר בתפלין כמו שנראה מההיא דפ' ארבע מיתות (סנהדרין סח.) אבל באותם דברים שראינו שנהג בהן רבי אליעזר הוא סובר שאסורים במוחרם אע"פ שמותרין במנודה. ומיהו אחרים אומרים דההיא דרבי אליעזר נדוי היה ומה שחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע משום צער בעלמא עשה זה ואין ללמוד ממנו חיוב במנודה דעלמא וכן קריעת בגדיו מפני צער עשה שנצטער על הדבר הרבה שנמנו עליו חבריו לנדותו והוא גדול בסנהדרין ומי כמוהו בישראל ומה שלא באו תלמידיו אצלו לפי שהיה גנאי לו שיבאו תלמידיו לפניו וינהגו בו מנהג נדוי וזהו שאמר להם כשאמרו לו ללמוד תורה באנו ועד עכשיו למה לא באתם כלומר שהרי מותרין אתם כך פירשו האחרונים ז"ל. ונראה לי להכריע כדבריהם שנדוי היה מדאמרי' בפרק מי שמתו(ברכות יט.) בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וכלן שנינו במשנתינו ור' אלעזר דק ואשכח תלת וכו' ומקשינן ותו ליכא והתניא תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים וכו' ומתרצינן במשנתינו קאמרינן והא ברייתא היא והקשו עוד ובמתני' לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וכו' ותנא אותו היום הביאו כל טהרות שטהר רבי אליעזר ושרפום ונמנו וברכוהו ותירצו אפי' הכי נדוי במתניתין לא תנן כלומר אע"פ שמחלקותם שנוי במשנה מ"מ הנדוי אינו שנוי במשנה אלא בברייתא ששנו בה ונמנו וברכוהו אם כן מבואר בכאן שנדוי היה כדברי האחרונים ז"ל. ואנא חזיתיה לדעתיה דמר שמותר לאשתעויי בהדיה ושאם בא לבית הכנסת שאין מכריחין אותו לצאת משם ומותר להתפלל בצבור כל שיש שם עשרה זולתו ^*( רמ"א יו"ד סי' של"ד ס"ב:). ונ"ל שכיוונת להלכה שלא אסרו אלא לכוללו לכל דבר שצריך עשרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ומה שאמרת שהשיב הרב רבינו אשר מלוניל בשם רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל הכי חזינא דמוחרם סתם אסור לדבר עמו ולישב לפניו בתוך ד' אמות ולהתפלל בבית הכנסת אשר הוא שם כדכתיב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכ"ש שאין שותין ואוכלין עמו ואין משמשו אלא אשתו ובניו כהורקנוס בנו של ר' אליעזר ואין מוכרין לו מזון אלא כדי פרנסתו והמתפלל עמו בבית הכנסת או נתחבר עמו בדברים אשר אמרנו הרי הוא מוחרם כמותו דכתיב כל יושביה וכן נהגנו ונהגו הקדמונים דאי לאו הכי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל. ואמר מר שפירוש השמועה הוא דאית רשותא לב"ד לאחרומי מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי גו ארבע אמות אבל מסתמא נהי דאסור לא הוי מוחרם וכן נוכל לומר דשרי לאשתעויי בהדיה ממה שהתירו לו חנות קטנה כדי פרנסתו וכל מאי דאמר מר אמת וברור מדינא דגמרא. אבל הגאונים נהגו להחמיר הרבה בגזרתם והעובר על דינם שהרי כתבו אדם שנתחייב לחברו בב"ד וסרב ועבר על גזרות ב"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרנו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בשלשה ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את הדין ע"כ. ובס' אורחות חיים תשובה לרב פלטוי ז"ל שהוסיף עוד בכתב שכותבין לקהלות בלשון הזה ואף אתם נדו אותו והחרימוהו בכל יום תמיד והכריזו עליו שפתו פת כותי ויינו יין נסך ופירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמים וחתכו ציצית שלו ועקרו מזוזותיו ולא תתפללו עמו ולא תמולו לו בן ולא ילמדו בניו בב"ה ולא תקברו לו מת ולא תכניסו אותו לא לחבורת מצוה ולא לחבורת רשות ושטפו כוס אחריו ונהגו בו מנהג עובד כוכבים ע"כ. וכבר אתה רואה שכל אלו חומרות יתרות שהיו נוהגים הגאונים ז"ל למי שעבר על גזרתם ומסרב בדינם כי היו גאוני עולם והיו על בני הגולה כסנהדרין על כל ישראל אבל לאחר דורם לא נהגו כן רק כפי דין הגמ' וכבר ידעת שאמרו ז"ל נדוי שלנו כנזיפה שלהם. והרשב"א ז"ל כתב בתשוב' שהדבור מותר בין במנודה בין במוחרם ומ"מ אף אם מן הדין מותר לדבר עם המנודה או המוחרם אומר אני שאין ראוי להרבות שיחה עמו ^*( רמ"א שם:) כיון שהוא מרוחק ומובדל משאר העם ובמקומות נהגו להכריחם לצאת מבית הכנסת ואפשר שהם מכוונים שלא לדחוק היחידים שצריכים להתרחק מתוך ארבע אמות שלו ^*( רמ"א שם:) ואנו נוהגים להכריז על המנודה או המוחרם בשווקים וברחובות ומצוים עליו שישב בביתו ולא יצא לחוץ ידבר כדי שלא יכשלו בו רבים ושינהוג אסור בדברים האסורים לו וכן שינהוג אסור בנעילת הסנדל כדי שיכנע לבבו ואע"פ שמן הדין אינו אסור בו שהרי פסק הרי"ף ז"ל לקולא בהנהו בעיי דלא אפשיטו בגמרא וכן הסכים הרשב"א ז"ל. והירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בהלכות (פ"ק דתענית) תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ומשבאו לעיר חולצין וכן בת"כ וכן בתענית צבור כתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שלא הביאו אלא ללמוד ממנו לאבל ולת"ב לא לאסור מנודה בנעילת הסנדל בעיר שהרי הוא עצמו פסק להקל ואנחנו מחמירין עליו כדי שיכנע לבבו ולא מן הדין וכשמבקשין אוהביו בעדו להתיר לו אנו חוקרים עליו אם נהג אסור במה שגזרנו עליו ואז אנו מתירין לו. זהו שהעלתה מצודתי בכל אלה ואתה תבחר ושבת וראית בין טעם בריא ובין טעם רזה כי איש חכם אתה עדיף מנביא וחוזה עוקר הרים וטוחנן זה בזה על יושר לבך אמריך ודבריך במשפט תכלכל ואם יש שמה שכתבתי סבר' אולי נטתה מדרך השכל בחרוצות שכל תדוקנה ותדושנ' אדוש ואת אשר תבחר בו הוא הקדוש נאום דורש שלומך וטובתך לעולם אם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין דבר נעלם החותם בפרשה אל מול פני המנורה יאירו נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 174

מוסתגאנים לרבי יעקב סוסן י"א:

שאלת ראובן נשא אשה ובזמן הנשואין כתב לה כתובה כדת משה וישראל מסך מאה כפולות ומצד אחר כתב לה צדא"ק בערכאות ישמעאלים מסך ק"נ כפולות מת ראובן ובאה האלמנה לתבוע הצדא"ק מן היתומים ושמעון שהוא אפטרופוס היתומים מנהו ראובן טוען שאינו מדין תורתנו שתתבע רק בכתובתה העשויה כדת משח וישראל ושלא יפרע אותה בצדא"ק שהוא עודף על סך הכתובה והאלמנה טוענת שהיא רוצה להיות נפרעת בצדא"ק כמו שכתב ראובן על עצמו וכמו שהוא מנהג בקהל ההוא שכל אשה גובה בצדא"ק ושאלת הדין עם מי:

תשובה גרסינן בכתובות פרק נערה (כתובות מ"ג:) הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון באת לגבות שלש מאות גובה מזמן שני דמיירי שכתובת השלש מאות היא אחרונה ומתבאר שם שאם היו שתי הכתובות שוות לא היתה גובה אלא מזמן שני והראשונה בטלה לגמרי כאלו אינה כדאמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון מהנהו טעמי דאתמר בגמרא אי משום דאודיי אודי ליה שהראשון היה פסול אי משום דאחולי אחיל ליה על הקדמת הזמן שבשטר הראשון אבל כיון שיש תוספת בשניה שהראשונה ממאתים והשניה משלש מאות משום תוספת כתביה ולא בטל שני את הראשון אלא שאם באה לגבות מזמן ראשון השניה בטלה ולא תגבה אלא מאתים ואם באה לגבות שלש מאות אינה גובה אלא מזמן שני והראשונה בטלה דהכי נמי אמר רב פפא בההיא דשני שטרות שהם על שדה אחת ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא בשני לתוספת כתביה ולא בטל שני את הראשון אלא שאם בא לגבות מזמן ראשון לא יטול הדקל לפירש"י ז"ל ואם רצה לגבות הדקל לא יגבה כי אם מזמן שני דרצה בזה גובה רצה בזה גובה וכן אמרו שם בההיא דרב נחמן דאפי' בשאין תוספת בשני אלא שהראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא וכן אם ראשון במתנה ושני במכר ליפות כחו משום אחריות ונא איתמר דרב נחמן אלא בששניהם במתנה או שניהם במכר וא"כ לענין שתי כתובות אם היו שוות בסך שסך הא' כסך האחרת ושוות בשעבוד בטל שני את הראשון אבל כשאין שוות בסך או שאינן שוות בשעבוד גובה באיזו שתרצה וכל שכן בנדון זה שאינן שוות בסך שהרי הצדא"ק יתר על הכתובה עברית וכן אינן שוות בשעבוד שהרי בצדא"ק יש לה זכות על הכתובה לגבותו מחיים וגם כנגד בעלי חובות ישמעאנים ובכתובה יש לה זכות על הצדא"ק לכמה דברים שהם מתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי מה שאין כן בדיניהם בצדא"ק וגם אנחנו לא נזכה לה בצדא"ק יותר מהם. ולכן זכות שניהם קיים ר"ל או זה או זה ויש לה בחירה לגבות באיזו שתרצה אבל לא נאמר שתגבה שתיהן כיון שלא הזכיר בשניה אוסיפת לך סך זה על סך הכתובה הראשונה וכל זה מתבאר שם בפרק נערה ובהלכות הרי"ף ז"ל בפרק הנזכר ובפרק הכותב וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פרק י"ו מהלכו' אישות) ואין צריך לומר אם מנהג המדינה לגבות בצדא"ק כמו שנראה מן השאלה שבענייני הנדוניות וגביית הכתובות מנהג המדינה הוא עיקר גדול ועל פיו דנין כל שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה כמו"ש הרמב"ם ז"ל (פ' כ"ג מהלכות אישות) זהו מה שנ"ל בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 175

ברשך לרבי שמואל חלאיו י"א.

היקר הנכבד רבי שמואל חלאיו י"א הנני נוטה אליך כנהר שלום וכנחלים נטיו דע כי כתבך הגיע אלי על יד ר' משה בן צדק ולא חשבתי יהיה הוא מאנשי ריבך ומצותיך מאחר ששלחת הכתב על ידו וקראתי הכתב לפניו ואמר שלא כך היה מעשה וכי הוא מבעלי הריב אז אמרתי אחר שיש מחלוקת בענין אין ראוי להשיב לאחד מן הכתות בזולת שמוע טענות הכת שכנגדה אלא א"כ תבא השאלה מן היושב על המשפט אשר שמע טענות שתי הכתות ומסדר בשאלה טענות שתיהן וכן נוהגים כל החכמים הנשאלים לבלתי ישיבו לשואל בדברי ריבו כי אם לשואל להתלמד להבין ולהורות ולא יספיק להם להשיב בתנאי אם כן הדבר כמו שסדר השואל שמא מתוך תשובת החכם ילמד השואל לטעון מאחר שהוא בעל הריב ולזה לא עניתי לכתבך ושאלתך עד יחתמו שנים או שלשה מגדולי הקהל איך היה הענין וחזרתי לך הכתב על ידו ורציתי לסוגרו ואמר כי אין צריך ולא חששתי בזה אחרי שכבר ידע הוא מה שבו אמנם אשר אמרת שחרף אותך הוא ואחיו בכל מיני חרפות וגדופין בפני כל הקהל בבית הכנסת קשה בעיני מאד שאינם מכירין ערך זולתם. ואשר אמר כי אינך בעיני ובעיני כל יודעי ספר בחזקת מבין ויודע ושאינך חשוב בעיני לכלום ואני מלעיג על כתבך ושאלותיך אשר הם כלם של דופי פליאה דעת ממני איך בדא מלבו אלה הכזבים אשר לא היו ולא נבראו אלא תמיד אני מספר בשבחך מתחיל ומסיים וכתבתי תשובותי לשאלותיך פעמים רבות מבלי הסתרתי פנים מאחת מהנה יענו בפניו ויכחישוהו וחלילה לי להלעיג על אנשים תמימים וישרים ומשכילים כמוך. ואשר אמר כי לשונך עלגת אינו כן אבל היא בעיני צחה ומופלגת תמהר לדבר צחות כאיל על אפיקי מים עורגת ואגרותיך ושאלותיך מעידות על טוב שכלך ושפתיך אשר ברור מללו יענו בך כי תורת אל בלבך ובה נפשך הוגה ומתענגת ואם לשונם לחרף אותך כנהמת ים נוהמת וכלביא שואגת גלוי וידוע כי מחמת שנאה או קנאה יעשו כן ולכבוד אביהם שהיה איש חיל ועומד בפרץ בקהל ההוא כל הדברים אשר ידברו אל תשית לב ואם אתה נעלב ולא עולב שכר הוא לך ועל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ולמלאת שאלתך ובקשתך לחקור ולדרוש על אביך נ"ע ועל שני זקניך אבי אביך ואבי אמך י"ש יע"מ חקרתי ודרשתי אנשי אמונה ישישים וזקנים משארי' קהל מיורקה אשר פה ועל שני זקניך אמרו כי אינם זוכרים מהם אמנם הכירו אביך נ"ע והיה חכם ירא אלהים וסר מרע ואת חסידים נמנה הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וזה שומה בפי כל אדם חזו בו וגם עליך ספרו בשבח מעצמם אשר מנעוריך הלכת בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור וכל ימיך היית רודף אחר עקבות החכמים ולומדי התורה ולא הייתי צריך לחקור עליך כי כבר ראיתיך שם בעברי ברשך משאלותיך אבין כי אתה ירא את ה' ובמצותיו לדקדק חפץ מאד אכן יען בקשת זה ממני נדרשתי לאשר שאלת נמצאתי לאשר בקשת ומעתה אשים פני להשיב על שאלותיך כאשר יורוני מן השמים:

שאלת בענין מה שקרה בינך ובין קצת יחידים מן הקהל שהיו חייבין לך מן השנה שעברה כח' כפולות זהב הן משכירות למוד בניהם הן משכר המצות אשר הורגלו לקנות וקודם חג הסכות התרית בהם בבית הכנסת שלא תאריך להם רק עד חג הסכות ושאם לא יפרעו לך לחג הסכות משלם לא תחדש עמהם שום תנאי ולא שום שכירות ותלך לבקש לך מנוח אשר ייטב לך עבר חג הסכות ולא פרעוך ומחרת יום שמחת תורה אמרת להם בבית הכנסת שיפרעו לך השמנה כפולות שחייבים לך וענו ואמרו שתאריך להם זמן עד חדש ימים וענית להם שעל תנאי זה תאריך להם זמן הפרעון שיפרעו לך כל מה שחייבים לך משכירות אשתקד עד פרוטה אחרונה וגם מה שיעלה לך בשכירות מהיום ועד שבת תולדות יצחק הבא ראשון ואם ישלימו לך מה שאתה מתנה עמהם עכשיו ילמדו בניהם לפניך בבית הספר ואם לא יתנו לך כל מה שהם חייבים לך עד פרוטה אחרונה תוציא את בניהם ותגרשם מבית הספר ויתנו לך השכר אשר יעלה לך בכל שבת ושבת אע"פ שגרשת את בניהם מבית הספר והם בטלים וענו ואמרו הכל מקובל עלינו ובלב שלם ובגפש חפצה קבלנו עלינו תנאי זה ועבר הזמן שקבעת להם ולא נתנו לך כלום ואתה גרשת מבית הספר אותם התלמידי' שלא פרעו לך אביהם כל מה שחייבים לך מאשתקד הן משנה זו עד שבת תולדות יצחק כי כן קבלת על עצמך בשבועה חמורה ובכח נדוי ועוד בשעת השבירות החמרת עליהם בתנאים שאף אם יחלו התלמידים או אתה חדש או שנים או כל השנה שלא יפחתו לך משבירותך אפילו פרוטה ואותם התלמידים שגרשת היה בהם מי ששהה ב' חדשים ולא החזרת אותם לבית הספר עד שפרעוך משלם וכל מה שבטלו לקחת מהם שכר כל אותן השבתות שהיו בטלים כמו שהתנית עמהם. אחר שפרעוך הרחיבו עליך פיהם ואמרו כי שלא כדין לקחת מהם שכר כל אותן שבתות שהיו בטלים. וענית ואמרת להם כי הדין עמך ואינהו דאפסידו אנפשייהו דכל תנאי שבממון תנאו קיים והבאת להם ראיה ממה שאמרו חז"ל (קדושין סא.) כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי בין בגיטין בין בקדושין בין במקח בין בממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ד' דברים ואלו הן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי שאפשר לקיימו ותנאי קודם למעשה כמו שכתב הר"ם ז"ל (פרק ו' מהלכו' אישות) והארכת לבאר שבתנאי זה שהתנית עמהם נמצאו כל ד' דברים הנזכרים ולכן כל מה שלקחת מהן כדין לקחת ואין בו גזל ולא חמס לפי דעתך ובקשת ממני להודיעך בבאור רחב אם הדין עמך או עמהם ואין רצונך שאודיעך לעשות פשרה בעולם אלא יקוב הדין את ההר כי אם הדין נותן לקחת מהם מה שקבלו על עצמם כבר הוא בידך הכל שפרעו לך עד פרוטה אחרונה ואף ממה שעמדו בטלים ואם הדין נותן להשיב להם שכר כל אותו זמן שבטלו בניהם תשיב להם כי אין רצונך בגזל וחמס זהו תורף שאלתך:

תשובה עם היות שאין דין זה תלוי באותן ארבעה דברים מדקדוק התנאי שכתב הרמב"ם ז"ל (בפר' ו' מהלכות גרושין) וכמו שאבאר. אמנם כדי ללמדך במקום אחר אני מודיע שמה שכתב הר"ם ז"ל שהדקדוקים ההם צריכין אפילו בממון אין הכל מודים לו כמו שכתב הוא ז"ל בפ' ההוא שמקצת גאונים אחרונים אמרו שאין צריך לכפול אלא בגיטין וקדושין בלבד אבל בדיני ממון א"צ לכפול וכו' גם הרי"ף ז"ל כ"כ בתשובה וכ"כ רבינו שמואל ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין ומה שהקשה הר"ם ז"ל דהא תנאי בני גד ובני ראובן בממון היה כבר תירץ הרמב"ן ז"ל דאין הכי נמי דרבי מאיר מתמן יליף וגם בממון אית ליה הכי אבל אנן לא קיי"ל כרבי מאיר דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה בכמה דוכתי ולא אשכחן דאיפסקא הלכתא כותיה בהדיא דהא אשכחן בדיני ממונות דאפילו גלוי דעתא נמי מהני ביה כדאמרי' בקדושין (מט:) בההוא גברא דבעי למיסק לארץ ישראל וזבין נכסיה ואסתפק לן בגמ' דברים שבלב אי הוו דברים דאלמא גלויי דעתא מילתא היא כ"ש מי שמתנה אע"פ שאינו כופל תנאו שהוא קיים אלא ודאי לא קיי"ל כר"מ. ושמואל דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו' לרוחא דמילתא אתקין לחומרא שחשש דילמא איכא דסבר לה כר"מ ואתי לאכשורי לגיטא ושרי אשת איש לשוק והראיה שהרי אף הרמב"ם ז"ל מודה דבעל מנת או במעכשיו אינו צריך לתנאי כפול ולא לתנאי קודם למעשה שכן כתב בפרק זה וגיטא דש"מ במעכשיו הוא דאי בלא מעכשיו אין גט לאחר מיתה ואפילו הכי אתקין ביה שמואל אלא ודאי לרוחא דמילתא אתקין ולא מדינא ומכל מקום אע"ג דלא קיי"ל כר"מ באותן דקדוקין מכל מקום בתנאי שאפשר לקיימו קיי"ל דבעינן ואפי' בעל מנת אם אי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו תנאו בטל בין בגיטין בין בממון כדאיפסיקא הלכתא בבבא מציעא בסוף פרק הפועלים (בבא מציעא צד.) כרבי יהודה בן תימא דסבירא ליה הכי וכן נמי תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח כלומר שהמעשה אפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דונתתם להם את ארץ הגלעד שהיה אפשר לזכותה להם ע"י שליח אבל אם אין המעשה אפשר לקיימו ע"י שליח כגון חליצה אין שום תנאי מבטלו ואפילו בעל מנת ומההוא טעמא קיי"ל דאין תנאי בחליצה כר' יוחנן דאמר הכי בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו.) ובכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ד.) ואמרי' התם דקדושי ביאה אע"ג דלא אפשר ע"י שליח מהני בהו תנאה לבטולינהו משום דאיתקש הויות להדדי וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר שאפשר ע"י שליח הכי נמי בקדושי ביאה דחדא ילפינן מתרי ולא תרי מחדא והרמב"ם ז"ל לא כתב דקדוק זה בכאן כשאר דקדוקי התנאי אבל בפ"ד מהלכות יבום וחליצה כתב שהחולץ על תנאי אע"פ שלא נתקיים התנאי חליצתה כשרה ולא באר הטעם כמו שבארו בפרק המדיר. ועוד הזכירו בגמרא דקדוק אחר בתנאי בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה.) שצריך שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר דומיא דבני גד ובני ראובן אבל תנאי ומעשה בדבר א' אינו תנאי כגון הרי זה גיטיך על מנת שתחזירי לי את הנייר דתניא התם דמגורשת ומפרש רב אדא בר אהבה התם דאפי' התנה בכל דקדוקי התנאי אפ"ה מגורשת ואין התנאי מועיל לבטל המעשה כיון שהוא והמעשה בדבר אחד דהא לא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן ואע"ג דאתני בעל מנת השתא לא קס"ד דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דרב אשי הוא דחדית לההוא טעמא ואמר הא מני ר' היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והרמב"ם ז"ל שפסק כר' מאיר והצריך בתנאי אותן הארבעה דקדוקין היה לו להביא גם את זה ואולי הוא סובר דליתא לדרב אדא בר אהבה דהא אוקי רב אשי טעמא דברייתא משום דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומעכשיו חל המעשה והתנאי קיים ומקיימת אותו ומתגרשת למפרע והרי"ף ז"ל וכן ר"א ז"ל סוברין דאפי' בממון בעינן תנאי קודם למעשה דסתם מתניתין היא בפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד.) דתנן התם תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל ואע"ג דבגמ' אוקימו לה כר"מ בהא קיי"ל כוותי' אבל בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ליתנהו בממון. והרמ"ה ז"ל וקצת מן האחרונים סוברין דאף תנאי קודם למעשה ליתיה בממון דההיא מתני' הא אוקימו לה כר"מ ולא קיי"ל כוותיה. ולכולי עלמא בשני דקדוקין גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן שיהיה התנאי אפשר לקיימו וכן שהמעשה יהיה אפשר ע"י שליח ואפילו התנה בעל מנת אין התנאי כלום אלא בהמצא שני אלו הדקדוקין שאם התנאי אי אפשר לקיימו אינו מועיל לחולשתו לבטל המעשה וכשהמעשה אי אפשר ע"י שליח הנה המעשה חזק ואין כח בתנאי לבטלו ואפילו התנה בעל מנת דהא ההיא דאין תנאי בחליצה בעל מנת היא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז וחליצה כשירה היא אף אם לא תתן. גם מה שפירש הרמב"ם ז"ל במעשה קודם לתנאי שהתנאי בטל שהוא כגון שהקדים ועשה המעשה בפועל ואח"כ התנה התנאי אבל אם לא עשה המעשה אף על פי שהקדימו באמירה הרי התנאי קיים נחלקו עליו בפירו' זה אלא כל שהקדים בדבור המעשה לתנאי כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לאו לא תהיה לי מקודשת ואח"כ נתן לה הדינר הרי התנאי בטל דלא דמי לתנאי בני גד שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל. וכן פירשו בתוס' והרמב"ן ז"ל דרך פשיטות. הנה כתבתי לך סברות המפרשים ז"ל ומחלוקתם בדקדוק התנאי כדי להתלמד במקום אחר כי הנדון שלך אינו תלוי בזה אלא בדבר אחר הוא תלוי:

ואני אבאר לך השכירות שעשית עם האנשים ההם מחרת יום שמחת תורה אם אותן תנאים שאף אם יחלו הנערים או אתה בכל השנה והנערים יהיו בטלים שעם כל זה יהיו חייבים לפרוע לך השכירות עם היות שאלו התנאים בלתי הגונים ובמלאכת השם אין ראוי למי שהוא ירא שמים להתנות כאלה כי יניא לבב מגדלי בניהם לתלמוד תורה בהכביד עניהם תנאים שלא כמשפט מ"מ תנאי שבממון הוא קיים שהרי נתחייבו באותן תנאים בין יפרעו לך מה שהם חייבין לך בין לא יפרעו אבל מה שנתחייבו לך שאם לא יפרעו לך הח' כפולות ושכירות חמשה שבועות לשבת תולדות יצחק עד פרוטה אחרונה שיהיו חייבים לפרוע לך שכירות אף אם תגרש הנערים מבית הספר ויהיו בטלים ושלא תחזירם עד שיפרעו לך כל מה שהם חייבים וגם מה שיעלה שכר כל שבת ושבת מזמן הבטלה זה התנאי אף אם קבלו אותו ברצון אינו כלום לפי שזו אסמכתא היא דכל שאמר מילתא יתירתא כי הכא אסמכתא היא ולא מהני כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קד.) דהחוכר שדה מחברו והובירה שמשלם לבעל השדה חלקו ממה שראויה לעשות ואין זה אסמכתא דהא לא גזים אלא נתחייב במה שראוי שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואמרו המפרשים ז"ל דתנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא נכתב כמי שכתב דמי אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אסמכתא היא ולא קנה כיון דגזים ואמר מילתא יתירתא כדאיתא התם בגמרא וכמש"כ זה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' שכירות) ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה:) תנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו וכך היה ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים ומפרש בגמ' דלמאן דאמר אסמכתא לא קניא מתניתין בדאמר מעכשיו וכל דאמר מעכשיו וקנו מיניה מהני דבהכי מסתלקת האסמכתא אבל בקנין לבד לא מהני ואע"ג דכל קנין קני מעכשיו דאי לא הא הדר סודרא למריה זהו בקנין סתם שחל מעתה אבל במי שמתנה במה שיעשה לאחר זמן אין הקנין חל עתה אא"כ פירש מעכשיו. ור"ת ז"ל הוסיף עוד לומר שאין מעכשיו מסלק אסמכתא אלא בההיא דמשכן לו בית משכן לו שדה שמסר לו שדהו אבל היכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו ככלהו אסמכתות דעלמא אין מעכשיו מועיל בהן אלא קנין בב"ד חשוב. אבל הגאונים לא הצריכו ב"ד חשוב אלא בההיא דפירשו בגמרא בפרק ד' נדרים (נדרים כז.) בההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא לפי שהב"ד הכריחוהו להתפיסם בידם ושאם לא יבא לזמן שקבעו לו ליבטלן ומש"ה צריך ב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא ומהני התם אפי' בלא מעכשיו אבל בתנאי שבין אדם לחבירו אפי' קנין בב"ד חשוב לא מהני אלא במעכשיו ובמעכשיו מהני בקנין אפילו בלא ב"ד חשוב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שחבר וכן הר"ם ז"ל (פי"א מהלכות מכירה) וזה דעת רוב האחרונים ז"ל ולכן מה שנתחייבו לפרוע לך שכר בכל שבת ושבת אפילו תגרש הנערים מבית הספר ויעמדו בטלים אם לא יפרעו לך לשבת פרשת תולדות יצחק השמנה כפולות שהיו חייבים ושכר ה' שבועות עד פרוטה אחרונה אין זה השעבוד כלום אלא א"כ נתחייבו בו בקנין ובמעכשיו ואע"פ שכבר פרעו לך הכל ואף שכירות החדשים שנתבטלו ונראה לך שמחלו לך אפילו הכי אין זה כלום וחייב אתה להחזירם דהויא לה מחילה בטעות שהרי היו סבורים שמה שנתחייבו לך יהיה מועיל מן הדין ואינו כן ומחילה בטעות בכיוצא בזה לא הוי מחילה דהכי אמרינן התם (ב"מ סו:) בהלוהו על שדהו דהדרא ארעא והדרי פירי ולא דמי לההיא דמוכר פירות דקל לחבירו קודם שבאו לעולם דאמר רב נחמן דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחילה בטעות הויא מחילה הא מפלגינן בגמרא בינייהו דהתם זביני והכא הלואה ופרש"י ז"ל דהא הלוהו על שדהו איכא משום רבית ומש"ה מחילה בטעות לא הויא ביה מחילה משא"כ בההיא דפירות דקל. ור"ת ז"ל פירש בע"א ונדון זה לההיא דהלוהו על שדהו דמי שהרי מפני המעות שהיו חייבים לך והארכת אותם נתחייבו לך בזה ועוד שכבר נראה שלא מחלו לך ברצון אלא מפני האונס שהנערים היו בטלים והוכיח סופם שאחר שפרעו לך הכל הרחיבו עליך פיהם ואמרו כי שלא כדין לקחת מהם שכר זמן הבטלה:

עוד בנדון זה יש טעם אחר שאפילו נתחייבו בקנין ובמעכשיו ונסתלקה האסמכתא עדיין הוא אסור משום רבית שהרי הם מתחייבים שאם לא יפרעו לך לזמן ההוא כל מה שחייבים לך שיתנו לך שכר כל שבת ושבת אף אם תגרש הנערים וזה כל זמן שמעותיך בטלים אצלם וזו רבית גמורה היא ולא דמי לההיא דהלוהו על שדהו דכל שמסתלקת האסמכתא הוא מותר ואין שם משום רבית כמו ששנינו וכן היה ביתום בן זונין עושה ע"פ חכמים דהתם אין שם אגר נטר ליה שהרי אם היה פורע אותו בסוף הג' שנים לא היה נוטל אלא מה שהלוהו וכשעברו השלש שנים ולא פרעו מיד הוא קונה השדה ברגע כמימריה ואין כאן אריכות זמן אלא קנם הוא ולא רבית אבל בנדון זה שהם מחייבים עצמם שאם לא יפרעוך לזמן ההוא שיתנו לך אחר עבור הזמן זוז בכל שבוע ושבוע עד שתהיה נפרע מכל מה שחייבין לך והזוזים ההם של כל שבוע ושבוע זו רבית גמורה היא דכללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור וכבר בארו זה כל המפרשים ז"ל בההיא דהלוהו על שדהו ולכן אחרי שבעל נפש אתה פרוש מאסור והחזיר להם כל מה שקבלת מהם מזמן שכר הבטלה:

Teshuva 176

עוד שאלת על מה שקרה ביניכם בי מוסי בן יקשאן מתושבי תנס נתגורר עמכם כחדש ימים ובאו שני פרשים מתנס ותפשוהו ואסרוהו בנחשתים כי אמרו בן מות הוא שאמר דברים כנגד אמונתם ויהודי אחד הביא בידו מחפצה אחת מבית מוסי בן יקשאן והיו בה תכשיטין של כסף ממלאכת הצורפים ודברים אחרים בין הכל שוה כששה דינרי זהב והיתה המחפצה קשורה קשר של קיימא והפקידה ביד איש שמו סעיד בן קרקיש ואמר לו שיטמנם אצלו עד יראה איך יפול דבר והוליכו הסרדיוטות למוסי בן יקשאן לתנס במצות המלך ירום הודו והאלקא"יד מסעוד והלקוהו בשש מאות שוטים עד שהיה קרוב למות ובנתים נשמע לשר עירכם כי יש פקדון ביד סעיד בן קראקיש שהוא ממוסי בן יקשאן וצוה שר העיר ותפשוהו והכוהו בשוטים ואמר לו למה לא הודעתני כשהפקידו לך הפקדון והלא ידעת כי בן מות הוא וכל ממונו למלכות ולא פטרוהו עד שקבל ממנו כששה דינרי זהב וכאשר יצא מוסי בן יקשאן מבית הסוהר בא שם לברשך והביא אגרת מאלקא"יד מסעוד מחלה פני שר העיר להחזיר המחפצה הנזכרת למוסי בן יקשאן ושר העיר שמע לקולו והחזירה לו כאשר היא ואחר שיצא סעיד בן קראקיש מבית הסוהר עכב ספר תורה ותפלה בבית הכנסת ותבע לאיש ההוא ואמר לו בפני כל הקהל שהוא סבב לו ההפסד ושהוא חייב לפרעו וענה האיש ההוא ואמר לו וכי בעל כרחך לקחת אותו פקדון מידי והלא ברצונך לקחתו מידי כשהפקדתיו אצלך. ^*(א ח"מ סי' כ"ח סט"ו:) ועוד כי מוסי כן יקשאן הנזכר בעת שתפשוהו צוני וחרשני לקחת המחפצה ההיא ולהפקידה אצלך וכבא מוסי בן יקשאן חקרתם אותו אם צוה לאיש ההוא לקחת המחפצה ההיא מביתו כעת שתפשוהו ולהפקידה ביד סעיד הנזכר כי הפקדון ההוא היה לו גרמא בנזקין ונשבע שבועה בתורה חפץ ביד בי הוא לא צוה האיש ההוא ולא לזולתו לקחת החפיסה ההיא ולהפקידה לשום אדם כי טרוד היה בנפשו וגם לאשת מוסי הנזכר חקרתם על זה טרם נסעה משם והיא גם היא אמרה כי האיש ההוא נכנס לביתה שלא ברשות ולקח החפיסה ההיא והפקידה ביד סעיד בן קראקיש מבלי קחת רשות מהם לא מן האיש ולא מן האשה ושאלת הדין עם מי:

תשובה איני רואה בתביעת סעיד בן קראקיש על האיש ההוא שהפקיד לו החפיסה ממש כי שניהם לדבר מצוה נתכוונו כדי להציל החפיסה ההיא למוסי בן יקשאן כי כבר נראה שכשהפקידה אצלו כבר ידע סעיד הנזכר שהיא ממוסי בן יקשאן הנטען למלכות שהרי אמר לו האיש ההוא המפקיד בעת שהפקידה אצלו שיטמינה אצלו עד יראה איך יפול דבר ואם אחר כן נודע לשר העיר מהפקדון ההוא והעליל לסעיד הנפקד על בלי הגיד לו הפקדון ההוא שכבר ידע שהוא ממוסי בן יקשאן והענישו אם כדין או שלא כדין אין עליו תביעה ולא תרעומת כי אם על המגיד לשר אם הוא יהודי לא על האיש ההוא המפקיד שהוא לא הכריחו לקבלה אלא הוא נתרצה מעצמו לקבלה ממדת חסידות ולזה אין לו עליו אפי' תרעומת דומה זה למה שאמרו בפרק הזהב (בבא מציעא נא:) גבי כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה וכו' ושנינו שם ועד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשלחני ובכפרים עד ערבי שבתות ואם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש מקבלה ממלו ואין לו עליו אלא תרעומת ובארו בגמרא דהך סיפא דאם היה מכירה ממדת חסידות הוא דמן הדין אילו חייב לקבלה כיון שעבר זמן החזרה ושאלו האי אין לו עליו אלא תרעומת למאן אי לחסיד ר"ל שיהיה תרעומת על המחזירה לו לאחר זמן לא קבולי לקבלה ולא תרעומת תהוי עלויה כלומר כיון שהוא מקבלה ממנו ממדת חסידות ולא מן הדין למה יהיה לו עליו אפילו תרעומת לא יקבלנה ולא יהיה לו עליו תרעומת ובפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא עז:) נמי גרסינן אמר רבה האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא [זוזא] פרעון הוא תרעומת אית ליה עליה דא"ל אפסדתינהו מנאי ולמד מכאן בעל העטור וכן האחרונים ז"ל דעל כרחיה אית ליה לקבולי זוזא זוזא דאי לא [לא] קבולי נקבליה ולא תרעומת ליהוי ליה כדאמרינן לעיל בפרק הזהב וכן י"ל בנדון זה:

ומה ששאלת מקבלתך עדות עדים בשבועה כבר הארכתי בזה בתשובתי אל הקהל יצ"ו בענין קדושי הסופר אמנם מה שאתה נוהג לקבלת עדות שלא בפני בעל דין מיראתך פן יחניפו לאחד מבעלי דינין אם יעידו בפניהם זה שלא כדין לפי שאין מקבלים עדות עדים אלא בפני בעל דין אלא כגון שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא כדאיתא בריש פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיב:) וכ"כ להרמב"ם (בהלכות עדות פ"ג) וכתב הרשב"א ז"ל שאם קבלוהו שלא בפני בעל דין לא עשה ולא כלום לפי שהוא כטועה בדבר משנה וחוזר אבל מה שתוכל לעשות להשקיט לך מיראתך תחקור אותם שלא בפני הכתות ואח"כ יעידו בפניהם ואז יבושו מהחניף לאיש וכן אני עושה לפעמים כשיש לחוש למה שאתה חושש זהו מה שנ"ל בשאלותיך ואתה שלום כנפשך ונפש חותם יום ו' פרשת זאת חקת התורה דורש שלומך ונאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 177

לקהל ברשך יצ"ו

שאלתם כי אחד מבני קהלכם היו לו אשה ובנים ומתו בניו לא נשאר לו לבד בת אחת ולמען יקיים מצות פריה ורביה הלך לתנס לבקש שם אשה ושם קדש בחורה אחת ונתעכב שם כשני חדשים וחזר לברשך ושכר בהמות ושלחם עם שומר יהודי לתנס להביא את הבחורה ההיא אליו ולכנסה בברשך כאשר היה מותנה ביניהם לפי דברו ולא רצתה לבא אז כתב האיש ההוא כתב לנכבדי קהל תנס להתרות באם הבחורה ההיא שאם לא תבא לברשך כאשר קבלה על עצמה להביא את בתה אליו לכנסה ולעשות לה כמנהג הבתולות שהוא פטור מכל שעבוד שיש לאשה על בעלה ושלא יהיה עליו דין ולא תרעומת בעולם ואפילו מזונות וגם לא יגרשנה מעולם והאלמנה ההיא אם הבחורה היתומה לא רצתה להכנע ולהביא את בתה לברשך אל האיש אשר קדשה לו לאשה ונכבדי קהל תנס כתבו אל קהלכם כי כבר התרו באלמנה ההיא אם הנערה היתומה ההיא ולא רצתה להתפייס כי אמרה לא תצא בתי מאצלי מתנס ולא אוליכנה לברשך עד היותה נשואה לבעלה ככל אשה בעולם אבל הוא האיש המקדש יבא עדינו ויכנוס את בתי בכאן בתנס כאשר היה התנאי בינינו וכאשר יעברו שבעת ימי המשתה יהיה הרשות בידו להוליכה עמו לברשך ואם אין רצון הבעל לבא בכאן לתנס לעשות הנשואים יפטור את בתי בגט כשר ואלו הם תורף טענותיהם בקצרה ואם באו בשאלה באריכות ואין לשום אחד מן הכתות עדים על טענתם אמנם הבעל אומר שנאמן עליו חתנה בעל בתה ובלבד שישבע בנקיטת חפץ וגם היא ר"ל אם הבחורה תשבע בנקיטת חפץ שלא היו דברים כמו שהוא אומר ואז ילך לתנס ויעשה שם הנשואין כאשר היא תובעת ואחר עבור שבעת ימי המשתה יביאנה עמו לברשך כי שם ביתו ובקשתם ממני להודיעכם הדין עם מי ומה יהיה משפט האיש עם ארוסתו:

תשובה בפרק אחרון דכתובות (ק"י.) שנינו במשנה שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וכו' וכונת המשנה היא שהנושא אשה במקומו אם רצה אחר כן להעתיק דירתו למלכות אחרת אין יכול לכוף אשתו ללכת שם ואפילו אם המקום ההוא שוה למקום הנשואין ששניהם כרכין שניהם עיירות אבל באותה מלכות עצמה מוציאין וכופה אותה ללכת עמו כל שהמקום ההוא שוה למקום הנשואין אבל אם אינו שוה לו כנון שזה כרך וזה עיר או זה עיר וזה כרך אין מוציאין והטעם מבואר בגמרא שיש יתרון לכרך מן העיר דבכרך שכיחי כל מילי משא"כ בעיר ויש יתרון לעיר מן הכרך משום דישיבת כרכים קשה ופירש רש"י ז"ל שבכרכים הכל מתישבים שם ודוחקין ומקריבין הבתים ואין שם אויר אבל בעיירות יש גנות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירם יפה ע"כ. ולזה כיון שיש יתרון לעיר מן הכרך בדברים ויש יתרון לכרך מן העיר הנה יש לה קפידא בדבר. עוד בארה המשנה שאפילו באותה מלכות ובמקומות השוין ר"ל מעיר לעיר ומכרך לכרך אין מוציאין מנוה היפה לנוה הרע כמו שתאמר ממליא"נה לתנס לפי שהוא מקום עלול לחלאים למי שלא הורגל בו אבל בהפך מוציאין ורשב"ג חולק ואומר שאפילו מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין מפני שהנוה היפה בודק ופירש רש"י ז"ל בודק את הגוף לפי שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באין עליו ע"כ. וכן הביאו בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי בני מעים וכל אלו הדינין כתב הרמב"ם ז"ל מבוארין (פי"ג מה' אישות) אמנם המשנה לא דברה אלא במי שנושא אשה בעירו אבל במי שהוא מעיר אחת ונושא אשה בעיר אחרת סתם אם יכול להוציאה מעירה שהוא מקום הנשואין ולהביא' לעירו זה לא נתבאר במשנה אבל נתבאר בתוספת' הביאה הריא"ף ז"ל בהלכות וז"ל התוספתא שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. הנה בארה התוספתא שהנושא אשה סתם במקום אחר יכול להביאה למקומו ואפילו ממלכות למלכות אחרת כגון מגליל ליהודה אין צ"ל באותה מלכות. אמנם נראה דדוקא לאחר נשואין אבל קודם נשואין [לא] אע"פ שכבר אירס אותה והיינו דמסיים בתוס' שעל מנת כן נשאה והא דפתח בארוסין ומסיים בנשואין לאשמעינן דאע"פ שאירס אותה אין יכול להוציאה למקומו ^*( ב"י אה"ע סי' ע"ה:) עד אחר נשואין. ועוד דאי נקט נשא בגליל הוה אפשר לומר שאינו מקומה אלא עבר הירדן אבל באירס בגליל מסתמא מקום הארוסין מקומה הוא ואפ"ה כופין אותה לצאת ממקומה אל מקומו אמנם אחר נשואין. גם הרמב"ם ז"ל כשהביא דין זה שהביאה התוספתא לא תלאו בארוסין אלא בנשואין שכך כתב וז"ל איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש עכ"ל גם ממ"ש הרמב"ם ז"ל או תצא בלא כתובה מוכיח שלא כיון אלא לאחר נשואין שהרי קודם נשואין אין לה כתובה כמ"ש הוא ז"ל (פ"י מה' אישות) שהארוסה לא תקנו לה חכמים כתובה. גם לשון המשנה שלש ארצות לנשואין ולא אמרו לארוסין לפי שאין אדם יכול לכוף ארוסתו לצאת ממקומה וללכת אחריו בדרכים קודם נשואין ועוד שאם כן איך תאמר המשנה שבן יהודה שאירס אשה מיהודה שיוציאנה באות' מלכות בעודה ארוסה מעיר לעיר ומכרך לכרך והלא אין כאן טעם לומר שעל מנת כן קדשה שהרי מקום הארוסין מקום שניהם הוא אלא ודאי לעולם אין מוציאין הארוסה עד לאחר הנשואין וסבר' הוא שהרי עדין לא נתחייב לה בכתובה ולא בתנאי כתובה ואם חלתה בדרך אינו חייב לרפאותה ולא לפדותה אם נשבית ולא לקברה אם מתה ולמה תלך אחריו וכל הדרכים בחזקת סכנה וכ"ש בארצות האלה. ולכן בנדון זה כיון שאין לבעל עדים שכך היו תנאין בפי' קודם הקדושין אינו יכול לכופה ללכת לברשך לנשואין אלא ישאנה בתנס ויכתוב לה כתובה ואחר תלך ואם לא ירצה יגרש אותה בגט. ומה שטוען שתשבע אמה אם לא היו כן התנאים עדיין אף אם אמה תודה לבעל כדבריו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור דומיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל (כתובות קט.) דקיי"ל כאדמון שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה אז הדין עמו ^*( ב"י אה"ע סי' ע"ה:) זהו שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 178

הוניין לרבי ישועה בר רבי משה י"א

שאלת מעשה אירע כי בני קהלינו ישצ"ו הסכימו והחרימו באלה ובשבועה שלא יטעון אחד מהם חטה לארץ אדום בנמל הוניי"ן עד עבור שנה תמימה ואח"כ נתחרטנו כי ראינו שיש לנו להתחזק במסחר יען נביא לאדונינו המלך יר"ה אשר צריך ממגדנות ובגדים למצוא חן בעיניו ואין דרך לעשות זאת רק בשלחנו החטה כי מכסה רב ומהמכס אנחנו מנכים את אשר לנו ברשותו ולזה אדונינו נר"ו יהי נא חסדך להאיר עינינו אם אפשר להתיר האלה וההסכמה הזאת ברצון רובי קהלינו יצ"ו או ברצון כלם או לא אפשר להתירה כלל עד עבור זמנה תבואנו תשובתך מבוארת עם מקדים כי מפיך אנו חיין:

תשובה הרבה נבוכו הראשונים ז"ל בחרמי ציבור איך הן נתרין בלא פתח ובלא חרטה כל אחד ואחד על פי חכם וכן אין אדם מתיר נדרי עצמו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אלא שאמרו שכיון שכך נהגו להתירם הם עצמם י"ל שכשהם מחרימין ע"ד מנהגם הם מחרימין שיוכלו להתירם כשירצו בלי שום דבר מהדברים הצריכים להתר נדרים והרי זה כאלו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פנחס דאמר (שבת מו:) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ולזה מאחר שמן הדין אינם נתרים אלא מחמת מנהגם שנהגו כן רואים אם מנהג הקהל להתיר חרמיהם על פי הרוב אף אם המעוט מוחים יעשו כמנהגם אף בחרם זה אעפ"י שנעשה בהסכמת כלם שהרי י"ל שעל דעת מנהגם בהתר החרמות החרימו אבל אם לא נהגו בזה אין הקהל מתירין אותו בכלל בלי הסכמת כלם שהרי מן הדין אין התרת הקהל מספקת ואם מן המנהג הנה לא נהגו בזה אבל בהסכמת כלם יכולין להתיר החרם אבל השבועה שקבלו עליהם כמו שכתוב בשאלה שהסכימו והחרימו באלה ובשבועה צריכין הם לשאלת חכם ונשאלין אפי' לחצאין שהרי הם כיחידים וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובה שציבור שעשו תקנה וקבלו אותה בחרם ובשבועה שהחרם יכולין הקהל להתירו מאיליהן בלא פתח ובלא שאלת חכם אבל השבועה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפי' לחצאין שהרי הם כיחידים וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו. אמנם הוא ז"ל כתב שם שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך כלל להיתר שלא מצינו מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן שיהי' חייב אלא בשבועת העדות מגזרת הכתוב והראב"ד ז"ל מחמיר בשבועה שמשביע ש"צ אפילו לא ענה אמן להצריך שאלת חכם או שלשה הדיוטות לפי שהוא משביעם לדעתם וברצונם ובאר הוא ז"ל בתשובה ההיא שאפשר להם שיתקבצו כלם ויבחרו שלשה מן המומחין שבהם ויפרטו לפניהם נדרם ושבועתם והם יתירום ע"פ חרטתם ואח"כ אלו המתירין יבחרו שלשה אחרים מן הנתרים והם יתירום גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו לשלוחם להתיר החרם. ואני אומר שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה לחכם או לשלש הדיוטות והקהל מתירין לעצמם דהואיל וכך נהגו על דעת מנהגם הם מחרימים וכטעמיה דרב פנחס בהפרת הבעל דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אותו הטעם בעצמו מספיק לשבועת הקהל שאף אם יאמרו בגזרתם בכח האלה והשבועה או אפילו בפירוש מחרימין אנו ומשמתין ומשביעין וכו' יכולין הם עצמם להתיר הכל ומטעמיה דרב פנחס שהרי גם בשבועת אשתו יכול להפר מן הטעם ההוא. ומה שחלק הרמב"ן ז"ל בין חרם לשבועה להצריך בשבועה שאלת חכם כשבועת היחיד זהו מפני שלא נהגו הראשונים להזכיר בחרמיהן לשון שבועה כמ"ש בסוף משפט החרם ^*( נדפס בסוף ספר כל בו ע"ש היטב:) וז"ל ומתוך (כך) לשון (השבועה) [התשובה] נראה שאין מנהג ראשונ' להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת ולהחרים ע"כ. ולזה בני עירו שהיו נוהגי' להסיע על קיצותם ולהשביע ולהחרי' וכשנמלכין להתיר הש"צ אומר הותר החרם צווח עליהם לפי שהראשונים לא נהגו כן וכמו שהביא תשובת הרי"ף ז"ל שהחמיר אפילו בחרם הקהל להצריך שאלה לחכם ולזה כתב הרמב"ן ז"ל תחלת דבריו במשפט החרם וז"ל בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגין תדיר להסיע על קיצותן ולהשביע ולהחרים וכשנמלכין להתיר שליח צבור עומד ואומר הותר החרם ע"כ. ועוד כתב שעכשיו יש להם פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדריהם בענין זה אומרים שאין עקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא על דעתם ולזה הם מתכוונין כשהם אומרים על דעת הקהל וכאלו התנו בפירוש הוא אצלם ומתשובת הרשב"א ז"ל נראה שאפילו אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות וכן י"ל בעל דעת המקום שבדבר הרשות אין לו הפרה מ"מ בחרמי הקהל יש לו הפרה כיון שנהגו כן דעל דעת המנהג החרימו ונדרו וכן אפילו אם יש מוחין בדבר כל שהרוב מסכים בהתר אם היה שנהגו כן ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה ^*( יו"ד סי' רכ"ח סכ"ח:) אין רשאי להתיר ואפי' יסכימו כלם דאמרינן בירוש' (נדרים פ"ה ה"ד) חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לקמי' דרבי יודן בר שלום א"ל מאי אישתבעת א"ל דלא מרוחנא אמר ליה וכן בר נש עביד אמר ליה לקוביסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ואין לומר בזה שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם אפילו לדבר אסור שאין דעת הקהל שיתקבצו הקהל למישרא אסורא ותהי' ממש בהסכמתם ואין צ"ל אם נדרו על דעת המקום שהוא נסכם עמהם בנדר שהוא לדבר מצוה ואינו נסכם בהתר להתיר האסור:

ולכן ההסכמה הזו שבאה עליה השאלה נראה שהסכימו עליה מפני שהיו הצבור שסכנה מחמת טעינת החטה בנמל ההוא לפי שהמון הישמעאלי' היו מרננין עליהם על זה מאד והיו מעלילים שהיו עושים זה לעזר העובדי כוכבים הצריכים לחטה ההי' לדוגיאות והיו חושבים שעושים אותם כדי לבא עליהם וכבר היה הנכבד רבי אברהם ברבי יוסף י"א על זה בסכנה עם אנשי תלמ"סאן עד שהוצרך לבא חדר בחדר להחבא ימים לפי הנשמע ועתה שעברה הסכנה ההיא שכבר נתגלה ונודע לכל כי הדוגיאות ההם שעשו אז העובדי כוכבים לא היו כנגד הישמעאלים הנה סרה הסכנה ההיא אשר בעבורה נעשית ההסכמה ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף שהתירו הם עצמם כשמצאוהו חי ושרתה על יעקב אבינו עליו השלום רוח הקדש שנסתלקה ממנו כמו שמוזכר בהגדה. אמנם עדיין נשאר בהתר זה סכנה אחרת אם מפני טעינת החטה יתיקר השער וזה יהיה סבה להעיר המון הישמעאלים על בני עמינו שבעבורם יתיקר השער עליהם במה שהוא חיי נפש ואין לך עון גדול מזה להביא בני עמנו בסכנה מלבד הנזק המגיע גם להם בממון מחמת היוקר אם הסוחרים יעשו זה בעת שתהיה החטה כ"כ בזול שלא יתיקר השער בעבורם אז אפשר להתיר הכל מאחר שאין נזק בדבר והוא תועלת לסוחרים וכבר שמענו כי בתנס היו מרננין הישמעאלים עליהם בעד טעינת החטה ובאו לסכנה על זה עד שמגדולי הסוחרים אשר שם הסכימה דעתם להעתיק דירתם מן המקום ההוא כי יראו לנפשם ונמנעו מלטעון ועתה כי ראו החטה שם בזול גדול שבו לטעון ועוד עשו אגודה ביניהם כל הסוחרים שלא לקנות חטה חוץ לעיר למען יביאו כלם בעיר וגם בעיר אינם קונים עד שיביאו ברחוב למכור לישמעאלים די ספקם והנשאר ממנה קונים הסוחרים ואם יחסר ממנה לבני העיר הסוחרים מביאים לרחוב למכור כפי השער מאותה שלהם ותכל תלונת המון העיר בזה ואם ככה תעשו אתם תוכלו הועיל ולא תיראו תלונת אנוש ומגדופתם אל תחתו זהו מה שנ"ל בזה וחתמתי שמי אני דורש שלומך ובאהבתך נאמן יצחק בר רבי ששת זלה"ה. שעל הכתב סוחר טוב יבקש רצון ארח לחברה עם מבחר הצאן לא עם פועלי און ואנשי לצון הנעלה רבי ישועה בר רבי משה י"א:

Teshuva 179

מוסתגאנים לרבי שמואל בר רבי סעדיה מדיני י"א

שאלת ראובן מת בלא בנים ולו ב' נשים ואמו זקנה ולא הניח יורש זולתי אמו הנזכרת והניח בעזבונו מקרקעי ומטלטלי והזמינו נשי ראובן אמו לפני השופט ותבעו ממנה לפרוע כתובת כל א' מהן מעזבון בנה הנזכר וכאשר שמע השופט טענותם צוה והרשה אם ראובן הנזכר למכור כל נכסי ראובן הנזכר כדי לפרוע נשיו הנזכרים מכתובתן וכן עשתה נתנה בתים שהניח בנה ראובן ביד הסרסור למכרם וקנה אותם שמעון על פי השופט בסך ידוע והחזיק בהם ואחר אשר קנה הבתים הנזכרים באתה אצלו אחת מנשי ראובן הנזכר ובקשה ממנו יתחסד עמה שימכור לה החצי בבתים אשר קנה מאת חמותה בסך אשר קנה אותם ואמרה לו אני יראה אם יהיו המעות בידי יארע איזה דבר יהיה סבה שאפסידם ובהיותם לי בבתים יהיו שמורים אחר ההפצר נתרצה אליה שמעון הנז' ומכר לה חצי הבתים בסך אשר קנה בלי שום תוספ' והתנה עליה שלא תדור היא ולא זולתה בעדה בכל הבתים הנזכרים ולא תחזיק בהן כל ימי חיותה ולא יהיה לה כח ורשות למכרם לשום אחר כל ימי חיותה אלא לשמעון הנזכר בסך אשר קנתה אותם ממנו בלא שום תוספת ובעת פטירתה לא יהיה לה כח ורשות להנחיל ליורשיה החלק שיש לה בבתים אלא הדמים הנזכרים ולא יהיה כח ורשות ליורשיה לתבוע משמעון הנזכר אלא מה שנתנה האשה בדמי חצי הבתים הנזכרים ולא יותר ושמעון הנזכר יתן לה בשכירות חלקה בבתים דבר קצוב מדי שנה בשנה וקבלה על עצמה אשת ראובן הנזכר כל התנאים הנזכרים ועל פי התנאים הנזכרים מכר לה שמעון הנזכר החצי בבתים הנזכר' וזכתה בחצי הבתים הנזכרי' והחזיק שמעון בבתים ונתן השכירות הקצוב עליו אל האשה מרי שנה בשנה עד יום מותה. ולפי שבדיני הישמעאלים יתבטל המכר אשר מכר שמעון אל האשה אם יתקיימו התנאים הנזכרים לא רצו העדים לפרט כל התנאים בשטר המכר אלא ברמז ונשאר זה בנאמנות ובשעת פטירת האשה כי מתה צותה בפני עדים ואמרה אין ליורשי בבתים אשר הוא דר בהן שמעון ר"ל החצי אשר קניתי מאת שמעון הנזכר אלא הסך אשר נתתי אל שמעון בדמי חצי הבתים בעת אשר קניתים ממנו לפי שכך קבלתי עלי שבשעת פטירתי יחזרו חצי הבתים הנזכרים אל שמעון ויחזיר גם הוא ליורש המעות אשר נתתי לו בדמי חצי הבתים ואחר פטירתה בקש שמעון הנזכר לתת ליורשי האשה הנזכרת דמי חצי הבתים ולא רצו לקבל המעות וכפרו בכל התנאים ושמעון הנזכר בא לפני ב"ד שבעירו והביא לפניהם העדים אשר שמעו צואת האשה הנזכרת בשעת פטירתה וקבלו עדותן והנה זה תופס קבלת העדות. יודעים אנו ב"ד חתומי מטה איך היה שבא לפנינו רבי שמואל ב"ר סעדיה מדיני ואמר לנו דעו רבותי כי יש לי דין ודברים עם רבי סעדיה ב"ר שאול בן חנין מחמת הבתים אשר קניתי ממרים אם ר' שמואל בן חיים לפי שהיא מכרה אלי כל הבתים הנזכרים אחר פטירת בנה רבי שמואל בן חיים הנזכר לפרוע נשיו מכתובתן במצות השופט ואחר אשר קניתי הבתים ממרים הנזכרת בסך ס"ה זהובים בקשה ממני זהרון אלמנת רבי שמואל בן חיים הנזכר שאתן לה החצי בבתים הנזכרים בסך אשר קניתי ואחר ההפצר נתרציתי לה בזה והתניתי עליה שלא תדור עמי בבתים לא היא ולא זולתה ואני אתן לה שכירות בחלקה בבתים הנזכרים ונם שלא יהיה לה כח ורשות למכור המחצית הנזכר אשר לה בבתים הנזכרים לשום אדם אלא לי וגם אחרי פטירתה לא תוכל להניחם ליורשיה אלא אחר פטירתה יזכו יורשיה בדמי החצי אשר לה בבית אשר הוא ל"ב זהובים וחצי לא זולת וכאשר אתן הסך הנזכר אזכה בכל הבתים בלי שום ערעור והחזקתי בבתים על פי התנאים האלה כל ימי חיותה וגם אחרי מותה ונם היא צותה לפני מותה בפני עדים שכאשר אתן ליורשיה סך מחצית הבתים הנזכרים כנזכר אזכה דאחזיק בכל הבתים ושאין ליורשיה דין ודברים ולא שום תביעה בבתים הנזכרים אלא הדמים הנז' ליורשיה ולא רצו לקחתם והם טוענין כי לא ירצו אלא הבתים והנה אני צריך לחזק את בדק הבית והיורשים הנזכרים אינם בעיר ולא אוכל להמתין עד בואם פן יגיעני מזה נזק לכן בבקשה מכם תקבלו עדות מרבי יעקב בן הרון ומרבי אברהם ב"ר שלמה בן מנדיל יעידו בפניכם אשר ידעו בדבר זה כי הם יודעים תוכן הענין ואנחנו נזקקנו לשאלתו ושלחנו בעדם וחקרנו עדותם כראוי ונשבע בפנינו ר' יעקב בן חרון והעיד שרבי שמואל מדיני הנזכר קנה כל הבתים ממרים הנזכרת ואחר נתרצה אל זהרון הנזכרת שיהיה לה החצי בבתים הנזכרים כל ימי חיותה בתנאי שאחר פטירת זהרון הנזכרת יחזרו הבתים אל רבי שמואל הנזכר ויזכה ויחזיק בכל הבתים ויתן הדמים הנזכרים ולא יותר ולא יהיה לה כח ורשות למכרו לזולתו בשום צד בעולם ועל פי התנאים האלו קנתה חצי הבתים וזכתה בהן וכן נשבע בפנינו רבי אברהם מנדיל הנזכר שזהרון הנזכרת צותה לפני מותה בפני עדים והם רבי יוסף מקאתל נ"ע ורבי אשתרוג פרגה ובפניו ובפני זולתם ואינו זוכר מי הם ואמרה בפניהם שאין לה רשות וכח בבתים אשר חם תחת רשות רבי שמואל מדיני אשר היו של בעלה רבי שמואל בן חיים הנזכר זולתי דמי החצי כפי הסך אשר קנה הבתים כמו שיתבאר בשטר המכירה וכאשר יתן ליורשיה הדמים הנזכרים יזכה בכל הבתים ולא יהיה כח ורשות להם לערער על זה כלל וגם צותה שיחלקו וירשו הדמים הנזכרים בשוה ר' סעדיה בן חנין ורבי מסעוד בן סידון. ואחר אשר חקרנו עדותן כראוי כתבנו וחתמנו ונתננו ביד רבי שמואל בר רבי סעדיה מדיני הנזכר להיות בידו לראיה ולזכות ומה שהיה בפנינו בשנים עשר לירח שבט שנת חמשת אלפים ומאה וחמשה וששים לבריאת עולם למנין שאנו מונין במוסתגאנים מתא הנה זו תופס קבלת העדות. ועתה אדונינו טוענים היורשים שלא ירצו לקיים דברי האשה ושמעון טוען הנני מזומן לתת המעות כאשר הוא מותנה ביני ובין האשה בשעת המכר אבל הבאים אין לכם זכות בהם כלל כי כן התנתי עם האשה הנזכרת בשעת המכירה ועל פי התנאים האלו מכרתי לה הבתים והיא קבלה על עצמה כל התנאים ההם וגם היא צותה לפני מותה לקיים התנאים הנזכרים והחכם רבי יוסף מקאתל זלה"ה כתב בפניה צואתה והעידו בה העדים וחתמו כאשר צותה וכאשר מתה וראה רבי סעדיה בן חנין שטר הצואה לא ישרה בעיניו וחרף וגדף החכם הנזכר והעדים וקרע הצואה בפניהם ואמר שהוא לא יעשה מכל אשר צותה אלא מה שייטיב בעיניו ולהיות ידו תקפה עם הערביים לא יכלו לעשות בזה הראוי ולזה לא רצה החכם ר' אברהם בן נתן נ"ר לקבל עדות מיראתו שלא יעשה לו כאשר עשה אל ה"ר יוסף מקאתל ז"ל כאשר תראה אדונינו מטופס פתקא אחת אשר כתב רבי אברהם הנזכר מכתיבת ידו מתנצל על מניעתו לקבל עדות אשר בקש ממנו רבי שמואל מדיני לקבל עדותם כדי שלא תחשוב אדונינו שקבלת העדות ההיא נעשית בסתר לפי שהחכם שיש לו הספקה מהקהל לא קבל העדות הנזכר והנה זה טופס הפתקא הנזכרת בחתימת עשר הטפיסוהו בהיות החכמים הנזכרים ה"ר עמרם יצ"ו והר"ר דוד הכהן יצ"ו בכאן במוסתנאנים ואני אברהם בן נתן הבא על החתום יושב עמהם בא לפנינו ר' שמואל אבוצעד ושאל ממני לקבל עדיות מקצת יושבי מסתגאנים על דבר התביע' אשר לרבי סעדיה בן חנין על הבית אשר רבי שמואל הנזכר דר בו ואני השבתי אותו כי בתוך קהל ועדה נאמר לי פעם ופעמים אל תדון עלינו כיון שהן מצערים אותך ומביאים אותך בסכנה באומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה וזו היא תשובתי אני אברהם בן נתן הנזכר כי ער בא ר' סעריה הנזכר ויקבלו עליהם הוא ובעל דינו שאדון עליהם כנראה לי אז אני מוכרח לדון ולקבל העדיות ביניכם וכאשר היתה זאת תשובתי חתמתי שמי פה והיה זה בעשור ראשון לחדש שבט שנת הקטו"ן יהיה לאלף אברהם ן' נתן אנו העדים חתומי מטה הטפסנו הפתקא הנזכרת אות באות תבה בתבה ונתאמת אצלינו שהכתב כתב יד החכם ר' אברהם בן נתן וחתמנו שמנו פה בו' ימים לירח טבת שנת חמשת אלפים קס"ו דוד בונדיאה כהן יצחק ב"ר סעדיה נגא"ר אנא ארונינו יבא דברך היקר יגיד לנו את דבר המשפט ושלום תורתך ומעלתך יגדל לעולם אמן עד כאן דברי שאלתך:

תשובה בריב זה כבר שאלני עליו ר' מכלוף בן חנין ולו ידעתי שהוא בעל דבר לא הייתי משיב לו כי העונה על ריב ומשיב על דבר בטרם ישמע כל טענות שתי הכתות יחד אולת היא לו וכלימה יען צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו ויהיה המשיב צריך לסתור תשובתו הראשונה ולעזה עליו מדינה. ועוד כי מתוך תשובת המשיב ילמוד הבעל דבר לטעון טענות שיהיו בעזרו ונמצא המשיב נעשה כעורכי הדיינין אבל רבי מכלוף הנזכר עשה בערמה וסדר השאלה כאלו הריב הוא בין שני אנשים אחרים ובהיות הוא ממונה לזקן על הקהל ההוא חשבתי שהדין הזה בא לפניו ושמע כל טענות שתי הכתות ושישאלני כדי לדון הוא ביניהם ע"פ התורה. אמנם ראיתי והבנתי בשאלתו כי הוא היה מהפך בזכות היורש ומרבה בטענותיו ומעלים טענות הסוחר וכן אמרתי לו בסוף תשובתי (לעיל סי' קמ"ה) וחשבתי שהוא אוהב היורש ושונא הסוחר לא שיהי' הוא היורש ובעל דבר והשבתי לו כפי שאלתו אם הדבר כן ועתה כבא אלי שאלתך ראיתי שיש התחלפות רב בין שאלתך לשאלתו כי הוא אמר שקודם מכירת אם הנעדר הבתים ההם אליך כבר זכתה האשה בבתים ההם בפרעון כתובתה בפני טובי העיר ומכירת האם אליך הבתים בערכאותיהם היתה בנאמנות בעד האשה למען לא ישלח בהם יד שר העיר היו יראים ממנו בעבור שאין לאיש יורש ואחר שעברה יראת השר היה לך להשיב חצי הבתים ההוא לאשה בלי שום תנאי כמו שהחזרת הבי' האחר להקדש ושאתה עכבת אותו בחזק' שלא ברצון האשה עד שתעשה לך התנאי ההוא וכן עשתה שלא ברצונה כי מאימת השר לא היתה יכולה לתבוע זכותה ממך גם הצואה שעשתה האשה בעת פטירתה אומר שלא נעשתה כהוגן ולזה קודם שנחתמה נקרעה לצעקת היורש לא אמר שהוא קרע אותה בחזקה ובתוקף יד אחר פטירת האשה ואחר שנחתמה בעדים כשרים כמו שבאו בשאלתך ולזה ראיתי לשלוח לך טופס התשובה שהשבתי לו למען תראה בעיניך ההתחלפות שבין טענותיו לטענותיך וכמו שהשבתי אליו כפי טענותיו כן אשיב לך כפי טענותיך:

ואומר לפי מה שבא בשאלתך שנשי ראובן הנעדר הזמינו את אמו לפני השופט ותבעו ממנה לפרוע כתובת כל אחת מהן מנכסי בנה והשופט צוה והרשה אם הנעדר למכור כל נכסיו כדי לפרוע נשיו מכתובתן וכן עשתה נתנה הבתים לסרסור למכרם וקנה אותם שמעון על פי השופט הנה מכירה זו קיימת לשמעון אף אם אין אמו של ראובן ראויה לירש נכסיו בדין תורתינו שהרי כיון שהשופט צוה עליה והרשה אותה למכור הרי היא כמו שליח השופט וכל שמכרה שוה בשוה מכרה קיים וכ"ש כשנעשה ברצון האלמנה ולבקשתה לפרעון כתובתה שהרי אפילו היא עצמה היתה יכולה למכור לפרעון כתובתה כל שתמכור לאחרים ולא תעכב לעצמה דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ושליח השופט הרי הוא כשופט אפילו לענין טעות ואע"ג דבפרק אלמנה נזונת (כתובות ק.) איכא פלוגתא אי שליח כדיינין או כאלמנה לענין טעות ואיפסיקא הלכתא התם דשליח כאלמנה היינו מטעמא דאיתמר התם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו והכא ליתא לההוא טעמא דהא השופט יחיד הוא ויש לו יכולת בהורמנא דמלכא וגם מה שהוא ממנה ומרשה הרי הוא כמוהו דהא לא דמי לאלמנה שמוכרת לצורך עצמה ודמי לשופט שמוכר לצורך אחר ואפי' לענין טעות אם טעה במכר ומכר בזול הרי הוא כמוהו כל שכן כשלא טעה לענין שהמכר קיים וגם שנעשה בפני השופט כפי דיניהם ומה שטוען היורש שהקניה שקנה שמעון היתה בעד האלמנה בנאמנות עליו להביא ראיה:

ומה שבקשה האלמנ' האחת משמעון לאחר שקנה הבתים והחזיק בהם שיתחסד עמה שימכור לה החצי מהם כפי הסך אשר קנה אותם מאת חמותה למען יהיו מעותיה שמורים לה בבתים ולא יארע בהם שום הפסד ונתרצה לה שמעון אחר ההפצר אך בתנאי שלא תוכל למוכרו לאחר אלא לשמעון בסך ההוא אשר קנתה אותם ממנו וגם שבשעת פטירתה לא תוכל להנחיל ליורשיה החצי ההוא אלא בדמים הנזכרים לבד וכן שלא יוכלו יורשיה לתבוע משמעון אלא מה שנתנה האשה בדמי חצי הבתים ולא יותר וגם שבחייה לא תדור היא בבתים ולא אחר בעדה ולא תחזיק בהן ושמעון יתן לה בשכירות חלקה בבתים דבר קצוב מדי שנה בשנה ולפי שבדיני הישמעאלים יתבטל המכר בתנאין אלו נא נכתבו בשטר המכירה אלא ברמז ונשאר זה בנאמנות וגם האשה בשעת פטירתה הודת ואמרה בפני עדי צואתה שאין ליורשיה בחצי הבתים שקנתה משמעון אלא הסך שנתן בדמיו לפי שכך קבלה עליה שבעת פטירתה יחזרו חצי הבתים אל שמעון והוא יחזיר הדמים ליורשיה וכו' ועתה שמעון רוצה להחזיר המעות ורבי מכלוף בן חנין שהוא יורש האשה אינו רוצה לקבלם וטוען שלא יקח כי אם חצי גוף הבתים:

ואני אומר שהתנאין שהתנה שמעון עם האשה קיימין ואין ליורש שלה זכות בגוף הבתים כל שיתן לו שמעון דמי מחצית הבתים כפי הסך שקבל מן האשה שהרי יש כאן עדות שלם שעל פי תנאי זה מכר שמעון החצי ההוא לאשה כפי מה שנראה מן הקבלת העדות שקבלו הב"ד שהרי ר' יעקב בן הרון העיד על המכירה עצמה שנעשית עפ"י התנאי ההוא ור' אברהם ב"ר שלמה בן מנדיל העיד שזהרון הנזכרת הודת כן בעת פטירת' בפני ר' יוסף מקאתל ונשתרוג פרגא ובפניו ובפני אחרים והנה זה כהודא' אחר הלואה שמצטרפין לדברי הכל כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין ל:) וכן כתוב להר"ם ז"ל (פ"ד מהל' עדות) וכ"ש בעדות קרקע כדאיתא התם ואין קריעת הצואה מעלה ומוריד בזה ואף אם היתה נקרעת בחיי האשה וברצונה שהרי מכיון שהודת אינה יכולה לחזור אע"פ שיכולה לחזור במתנתה כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קנא.) וכמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ט מהל' זכיה ומתנה) וז"ל שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך חוב תנוהו לו או שאמר כלי פלוני הוא פקדון בידי לפלו' תנוהו לו חצר פלוני' של פלו' היא חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה אפי' הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפי' הודה שכיב מרע לכותי נותנין לו עכ"ל. ומבואר שם בפ' מי שמת ופירש הרב אבן מאגש ז"ל וכן הרמ"ה ז"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואינו צריך לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה שהוא מבואר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קעה.) כדאמרי' התם בעי רבא שכ"מ שהוד' צריך לומר אתם עדי או לא צריך לומר כתובו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכ"כ הרשב"א ז"ל דשכיב מרע שהודה הרי הוא כהודא' בריא שאין יכול לחזור בו מכיון שהודה וכ"כ הרי"ט אלשבילי ז"ל בחדושיו בפ' מי שמת בעובדא דאיסור גיורא וכן ר"י בעל התוס' ז"ל וכן הסכמת כל האחרוני' ז"ל בלי חולק. ואין צריך לומ' בנדון זה שהאשה עמדה בהודאתה וקריעת הצואה אחר מותה אינה כלום אפי' במתנתה בין שקרעה היורש או מי שירצה ולכן כל שיתן שמעון ליורש דמי חצי הבתי' כפי הסך שקנה אותם אין ליורש זכות ודין ודברים בגוף חצי הבתים. ומה שטען היורש בסדור שאלתו שהאלמנה זכתה קודם לכן בבתים בפני טובי הקהל בפרעון כתובתה וברצון אם הנעדר אותה זכיה אינה כלום כל שלא הגבו לה בית דין הבתים כהלכה שהרי אם הנעדר אינה יורשת בנה ואין רצונה בזה מעלה ומוריד כיון שלא היתה שליח בית דין ולא שליח השופט אז והאלמנה עצמה אף אם היא יכולה למכור לאחרים לפרעון כתובתה אינה יכולה למכור לעצמה ואפילו הכריזה כמו"ש הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ז מהלכות אישות) שהרי בכל מכר צריך מוכר וקונה והיא אי אפשר לה להיות מוכרת וקונה יחד וכן כתב הרשב"א ז"ל וברור הוא ואין היורש הזה יורש הנעדר שיטעון מחמת ירושתו גוף הבתים לא כלן ולא קצתן ואינו אלא יורש האשה והיא לא היתה לה בבתים זולתי שעבוד כתובתה וכבר נתקבלה כתובתה בפני השופע ולא נשאר לה אלא חצי הבתים בעד קנייתה משמעון כפי התנאין שמכרו לה כמו שהעידו העדים כמו שכתוב בשטר קבלת העדיות כנזכר למעלה זהו מה שנראה לי בשאלתך וחתמתי שמי יצחק ב"ר רבי ששת זלה"ה:

Teshuva 180

מוסתגאנים לרבי דוד כבהן י"א

גביר ואח מאד נעלה הגיעני כתבך נכתב ו' בטבת והכתב אשר אמרת לא בא לידי ולא ראיתיו:

אשר אמרת על החכם רבי אברהם אבן נתן נר"ו שהתיר ליהודים אשר במטמאט"ה מגע עובד כוכבים ביינם כל שיש ביין מעט דבש ואפילו בשתיה לא הורה כהוגן ואף אם מצא להרמב"ם ז"ל שכתב כן (בפ' י"א מהל' מאכלות אסורות) בשם גאוני המערב שאם נתערב ביינו של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ומותר לשתותו עם העובד כוכבים כבר דחו הוראה זו כל האחרונים ז"ל בשתי ידים דאע"ג דלדידן פסול דילמא אינהו מנסכי ליה מידי דהוה איין מזוג דמפסיל לדידן כדאיתא בספרי החי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג וכן מוכח בפרק המוכר פירות (צ"ז) ואפ"ה אסיקנא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל.) דיש בו משום יין נסך שאין כל הפסול לגבי מזבח נפסל לתקרובת שלהם דהא אינהו מקרבי פירות דקל טב שהוא דבש שאסרה תורה ודוקין שבעין הם מומין לגבי מזבח ולהם אינו מום אלא מחוסר אבר ובספר אורחות חיים כתוב שכל חכמי צרפת ואלימנ"א ופרובינסי"א וקטלוני"א הורו לאסור ולא פקפק אחד מהם בדבר מעולם ובירושלמי אמרו שהקונדיטון אין בו משום יין נסך והקונדיטון הוא יין דבש ופלפלין כמוזכר בהגדה והוא ינומלין הנזכר בגמרא שלנו (שבת ק"מ.) ויש אומרים שצריך שיהיה בו שליש דבש שליש פלפלין כי כן אמרו בירושלמי [תרומות פ"ח ה"ג] לענין גלוי כאהין דשחיק חד לתלתא והרמב"ן ז"ל (בחי' לע"ג דף ל'. בד"ה יין) התיר בשליש פלפלין לבד אף אם אין בו דבש וכל שיש בו שליש פלפלין נשתנה טעמו וריחו והרשב"א ז"ל התיר בדבש לבד בלא פלפלין וכל שיש בו דבש הרבה עד שנשתנה טעמו לא בזולת זה ושליש לאו דוקא כמ"ש זה בספר הקצר ^*( עי' בטור יו"ד סי' קטז וב"י ד"ה וכתב עוד:) נאום יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 181

הוניין אל החכם ה"ר משה גבאי נר"ו

גביר חכם בעז הגיעני קונדריסך במה שכתבת ראשונה אל הר' דוראן נר"ו לסתור סברתו שסבר שעד אחד במילתא דעבידא לאגלויי נאמן מן התורה ואפי' בממון ומה שהוא כתב לך והאריך להעמיד הסברא ההיא ומה שהוספת לכתוב לו שנית וכבר הגיעך טופס תשובתי לרבי שם טוב הלוי י"א על זה והוכחתי שאין עד אחד נאמן אלא מדרבנן בעדות אשה משום עגונא ולא בממון אפילו במילתא דעבידא לאגלויי ^*( רמ"א ח"מ סי' ל' ס"י. ועי' בקצוה"ח סי' ל"ט סק"א:) וכבר כתבתי לעיל סי' קנ"ה] מש"כ התוספות(יבמות צ"ג: בד"ה ע"א) בבעיא דעד אחד (במלחמה) [ביבמה] וכן בעד אחד בקטט' דאפילו הני נשי דייקי דיוקא זוטא אלא דאיבעיא להו אי טעמא דעד אחד מהימן הוי עיקר טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ואפילו דיוקא זוטא דהני נשי סגי או דילמא עיקר טעמא משום דאיהי דייקא ובעינן דיוקא רבה. ועתה אני מוסיף שאפילו נודה דהני נשי לא דייקי כלל ובעיין אפשיטו לקולא אכתי איתיה לטעמא דעגונא בהדי טעמא דמילתא דעבידא לאגלויי ואקילו רבנן משום עגונא אע"ג דלא דייקא. ויש ראיה ברורה שאין עד אחד נאמן במילתא דעבידא לאגלויי אלא משום עגונא מדאמרינן בפרק האשה רבא (צג:) באותה סוגיא דבעו מרב ששת עד אחד ביבמה ואמרי' שם בהדיא בדרך פשיטות דאין עד אחד נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו שישא אחותה דבשלמא גבי אשה משום עגונא אקילו בה רבנן אבל גבי האיש מאי איכא למימר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' ג' מהלכות יבום וחליצה) וז"ל אין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואח"כ תכנס לביתה שלא האמינו עד א' אלא משום התרת עגונא כמו שבארנו עכ"ל. והנה רמז הרב ז"ל כי מש"כ בסוף הלכות גרושין כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות הוא טעם גם לעד אחד ובמתה אשתו אע"ג דעביד לאגלויי כיון דליכא משום עגונא אין עד אחד נאמן וגם הראיה שהבאתי בתשובתי ממה שבנשאת ע"פ ב"ד בע"א אינה יכולה לחזור לו גם היא ראיה ברורה כמש"כ אתה בשם הרשב"א ז"ל והנה זכיתי והבנתיה מדעתי כי אין לי שום שיטה מיבמות זולתי תוספת הרא"ש ז"ל:

Teshuva 182

ועתה אומר אליך אף אם לא קריתי בקונדרסיך כ"א קריאה חלושה כי לא רציתי להטריח עצמי לדקדק במה שהיסוד רעוע ואין בו ממש עכ"ז בקצת דברים שכתב שאינם מן הנדון ונראה שלא דקדק בהן כל הצורך אגלה אותם לך הוא הביא ההיא דפ' החולץ (יבמות לט:) ואשתמודענוהי דהדין פלוני אחוהי דמיתגא דמן אבוהי הוה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וכו' והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהמני וכתב עלה הריא"ף ז"ל דלאו אמילתא דאסורא ולאו אמילתא דממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין גברא פלן וכו' ^*( עי' מהרי"ט קדושין (סג:) בסד"ה בני וכו':) ועוד הביא מה שכתב הרמב"ן ז"ל שמטעם זה סומכין בסימני הבת בעדות נשים כדאמרינן בפרק בא סימן (נדה מח:) דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים דכיון דלאו אאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי כי היכי דבהאומר זה אחיו של פלוני מאביו מהימן הוא הדין לסימנין ועדיפא מיני' דהכא אפשר למיקם השתא עלה דמלתא אי הביאה סימנין אי לא משא"כ באחיו הוא ע"כ. ואני אומר שלפי לשון הריא"ף ז"ל נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פלוני כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלמה שנינו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על אסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינין המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודענוהי וכו' כיון שכבר הוחזק ע"פ אילו קודם מעשה וגם בדרך הזה כתב דדוקא היכא דליכא חשדא אבל איכא חשדא לא דסהדא לא מיבעי ליה למסהד בין במילתא דאסורא בין במילתא דממונא אלא עד דבדיק בהדי אחריני דאמרינן בגט פשוט (קסז:) ההוא תברא וכו' כמ"ש בהלכות אבל עדות נשים בסימני הבת הוא עדות גמור שסומכין עליו אפי' בשעת מעשה בין בממון בין באסורא ואפי' למכות ולעונשין. ולזה כתב הריא"ף ז"ל בהלכות יבמות שטעם נאמנות נשים בעדות סימני הבת הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ורבי דוראן תמה על הריא"ף ז"ל למה ליה למיתלי טעמא בההיא דרבא שלא נאמרה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן והיה לו לסמוך על טעמו ז"ל בפי' גלויי מילתא כמו שסמך עליו הרמב"ן ז"ל ואמר שזה צריך עיון בדעתו ז"ל ולפי מ"ש אין כאן תמה שהרי נשים נאמנות בסימני הבת ואפי' בשעת מעשה כעדות שני אנשים בשנים ולא דמי לההיא דגלויי מילתא ולזה הוצרך לטעם חזקה דרבא ואע"פ שלא נאמרה להקל אלא להחמיר זהו לסמוך על אותה חזקה לבדה אבל אפשר לעשותה סניף להאמנת הנשים בעדות הסימנים שהרי החזקה ההיא אמיתית היא כיון שמוציאין בעבורה הקטנה מחזקת קטנותה שלא תמאן:

Teshuva 183

עוד הביא שנזכר גלויי מילתא בפ' שני דכתובות (כ"ח.) גבי מתני' דתנן זכור הייתי באשה פלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא. ונראה לי דהיינו טעמא דמצריכינן הכא גלויי מילתא ולא סגי לן ברובא דהא רובא דאורייתא הוא דמשום דקיי"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ב:) דאין הולכין בממון אחר הרוב משום הכי איצטריכינן לגלויי מילתא ע"כ לשונו. נראה מדבריו דלרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אין צריך שום עדות אלא מוציאין ממון מן הבעל או מן היורשין ע"פ רוב זה. ובגמרא מבואר הפך זה שבראש הפרק (עז.) הקשו גבי מתניתין דתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ופרכינן וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי והך פירכא אתיא כמאן דאמר הולכין בממון אחר הרוב ואף על גב דלא קיימא לן הכי אפילו הכי מקשי תלמודא סתמא לתרוצה למתניתין אליביה דלא תהוי תיובתיה וכן בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ב:) מותבינן מהך מתניתין לרב ותירצה רבינא הכא והתם דרוב הנשואות בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ומיהו אע"ג דאיתרע ליה מהימנינן ביה להעיד בגדלו מה שראה בקטנו. עוד כתב וז"ל וראיתי מש"כ דבעינן אחר עמו כי היכי דאמרינן לעיל מינה (כתובות כ"ח.) גבי זה כתב ידו של אבא משום דאפוקי ממונא בתרי ולא מקילינן משום גלויי מילתא אלא להימוני זה שהיה קטן. אבל הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל (בפ' י"ו מה' אישות) סתימו לה סתומי ונראין שהן סוברין דלא צריך אחר בהדיה דכיון דאיכא רובא בגלוי מועט מפי זה שהיה קטן סגי. ונראה דאזלי לטעמייהו במה שכתבו [גבי] ואשתמודענוהי וכו' דבין לענין אסורא בין לענין ממונא מהמני קרוב ואשה ודבריהם נראין עכ"ל. ואני אומר שכל זה מבואר הביטול דאף אם יהיבנא ליה לכולי טענתיה ולומר שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לא הצריכו בזו של עדות הינומא שיהא אחד גדול עמו מכ"מ צריך אחר עמו שיעיד ג"כ בגדלו על מה שראה בקטנו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים וכו' דאלמא שני עדים בעינן והר"ם ז"ל כ"כ (בפ' י"ו מהלכות אישות) אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע וכו' ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה ' וכתב אח"כ ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ומלשונו זה אין להכריע אם ר"ל על עד אחד מן העדים אבל העד השני צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו אבל מכל מקום שני עדים בעינן א"כ אין זו דומה לההיא דואשתמודענוהי דהתם א"צ שנים. ועוד דהתם אפילו קטן שהוא מכיר ונבון נאמן לדעת הרמב"ם ז"ל ובכאן אינו נחמן אלא להעיד בגדלו על מה שראה בקטנו אבל בעודו קטן אין דבריו כלום. וכן הוא בירושלמי (שם פ"ב ה"י) וכלן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא והרמב"ם ז"ל כתב כן (פרק י"ד מהלכות עדות) כל אלו שמעיד בהן גדול במה שידע כשהיה קטן וכן בההיא דתניא בברייתא (שם כ"ח:) נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו טהורה וכו' פירש רש"י ז"ל לכשיגדיל. ועוד דהתם בזה אחיו של פלוני כתב הרמב"ם ז"ל שעבד נאמן ובכאן אפי' לאחר שנשתחרר אינו נאמן להעיד על מה שראה בהיותו עבד כמ"ש בברייתא (שם) וכלן אם הי' עובד ככבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ומ"מ נראה שמה שאמר ר' דוראן שהרי"ף והרמב"ם ז"ל אזלי לטעמייהו במה שכתבו גבי ואשתמודענוהי וכו' הוא מבואר הבטול גם כי יותר נראה בדעתם ז"ל שהם מצריכין באותה דהינומא שיהא אחר גדול עמו שיעיד על מה שראה בגדלו דאע"ג דבגמרא סדרוה ארישא דמתניתין הוא הדין בכולה מתניתין ר"ל בכל מאי דבעינן שנים אבל במאי דסגי עד אחד לא אפשר דא"כ תיפוק ליה משום הגדול. וכתב הרי"ט אלאישבילי ז"ל בחדושיו על מאי דאמרי' בגמ' (שם) והוא שיש גדול עמו וז"ל י"מ דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא וכן נמי לעדות הינומא אבל לא קאי להיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו דאם איתא תיפוק ליה משום עדותו של גדול לבדו דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. אבל הראב"ד ז"ל פירש דאכולה מתניתין קאי דמתניתין דהכא ר' יהודה היא דאמר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד וכדאוקימנא לה לקמן תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו דהיינו ר' יהודה עכ"ל. והריא"ף ז"ל הביא לשון הגמרא על רישא דמתניתין כדרך שהביאוה בגמרא וקצר כמנהגו. והרמב"ם ז"ל כתב (בפ' ז' מה' עדות) מעיד קרוב על כתיבת קרובו כיצד וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר כשהוא גדול זהו כתב ידו של אבי וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי שהייתי מכיר כתב ידן כשהייתי קטן והוא שיצטרף עמו אחר שהוא מכיר בכתב ידן כשהוא גדול ובפרק ארבעה עשר כתב וז"ל תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול לפיכך מי שהוא יודע עדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום ויש דברים שסומכין בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והן דברים של דבריהם ואלו הן הדברים שאדם נחמן להעיד בגדלו על מה שראה בקטנו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם זכור אני בפלונית כשנשאת ונעשה לה מנהג בתולות הואיל ורוב הנשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם ע"כ. הנה השוה הרב ז"ל שני אלו וכמו שבזה כתב ידו של אבי צריך שיהא גדול עמו כמו שמבואר בפ"ז כן נראה שדעתו בזו של הינומא שבשניהם צריך שני עדים ומאמינין אחד מהם להעיד בגדלו על מה שראה בקטנו אבל באותן האחרות שכתב אחר כן כעדות בית הפרס ועדות תחום שבת והאחרות דבר ברור שא"צ אחר דהא לא בעינן בהו אלא עד אחד ^*( עי' טוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעי' ד' ה' ו' ז' ובסמ"ע ס"ק ט' י"א י"ג:):

Teshuva 184

עוד כתבת שנשאלת מהו לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות הנקרא בערבי אסכרפא"ג ונסתפקת בדבר לפי מה שראית בפרק כלל גדול (שבת ע"ד.) בענין בורר דמפליג בין ביד לקנון ותמחוי אשר לפי הסוגיא פסקן של דברים הן דבורר לאלתר ביד מותר בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור בנפה וכברה חייב חטאת ודוקא לאלתר אבל לבו ביום אפי' ביד אסור. ואם בבורר אפילו בשני אוכלין או אוכל מתוך פסולת אסרינן אפי' בשנויא דקנון ותמחוי כ"ש בגרידה זו דהיא דומיא דטחינה ממש בזה הכלי וראוי לאוסרו ויהיה זה כמו ההיא דאמר רב פפא (שם:) האי מאן דפרים סלקא חייב ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דוקא לבו ביום אבל לאלתר שרי י אפשר דדוקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא. וגם מה שלמדו משם דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין אפשר דדוקא ביד אבל לא בכלי ואף כי נתיר לשם בפריטת סלקא ובפירור לחם לתרנגולין אפי' בכלי התם שאני דאינו כל כך דומה לטחינה כמו גרידת הגבינה בכלי המורג חרוץ דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין במדוכה דהוא אסור ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה. וכל שכן לפי ספר המצות דמתיר פרירת פתותי לחם משום דאין טחינה אחר טחינה דבגבינה ליתא לההוא טעמא וראוי לאסור הגרידה בכלי הנזכר ולזה ראוי שיהיה בו חיוב חטאת כמו ברירת אוכלין בנפה וכברה או פטור אבל אסור במו בקנון ותמחוי. ומצאת לו התר ממקום אחר אם הוא מגרד לתוך הקדרה דהוי מפרק אוכל מתוך אוכל ומותר כמו שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה וכבר פירשוה אפילו בשבת ואף כי הכלי יהיה מלאכתו לאסור אין לחוש כלל דמשנה שלמה שנינו (שבת קכ"ב.) כל הכלים נטלים וכו' מגרה לגרוד בה את הגבינה וכו' ואע"פ שהיא מלאכתה לאסור איסור בה את הקורות ולפי זה אף כי יהיה בזה אסור דוקא לתוך הקערה אבל לתוך הקדרה יהיה מותר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך עכ"ל:

תשובה כבר עמדת על כל הצדדין שאפשר לישא וליתן על ענין זו והבאת כל הראיות הדומות לנדון אם לאסור אם להתר. אמנם דעתי נוטה לאסור דהוה ליה כההיא דרב פפא דהאי מאן דפרים סלקא חייב משום טוחן ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר או לבו ביום אבל לאלתר שרי כדעת הרשב"א ז"ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי היא כנפה וכברה לבוררו מכתשת לשחיקת תבלין ^*( ש"ע או"ח סי' שכ"א ס"י:) וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא דאיכא שנוי כדאיתא בפרק תולין (קמ"א) וכמ"ש הר"ם ז"ל (פרק כ"א) וז"ל הצריך לדוק כגון פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין בקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכו' ע"כ. ועוד שהיה אפשר להחמיר ולאסור לגרוד הגבינה בכלי זה אפילו ביום טוב לפי שהוא מיוחד לטחינה זו והוי כפלפלין בריחים שלהם שאסרו חכמים כדאיתא (פ"ב דביצה כ"ג.) אע"נג דקיי"ל דכל התבלין נדוכין כדרכן במדוכה וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין לחרדל שאין שוחקין אותו בריחים שלו וטעמא בתרוייהו משום דהוי כעובדין דחול כי השחיקה עצמה מותרת היא אלא שבזה אפשר לחלק דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד ומשום הכי דמי לעובדין דחול אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו. ומ"מ נראה שאפילו בי"ט צריך לעשות איזה שנוי דומיא דמלח שהרי אם היה עושה מערב י"ט לא היה מפיג טעמו ואם הוא מפיג טעמו אינו צריך שנוי דומיא דתבלין שנדוכין כדרכן ביו"ט אבל בשבת נראה שאסור בלי ספק. ומה שעלה בדעתך להתיר בגורד לתוך הקדרה דומיא דמה שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה אינה ענין לזו כלל דהתם אסור הסחיטה הוא כשמפרק משקה מתוך אוכל והוי תולדה דדש ולזה כשסוחט לתוך הקערה שיש בה אוכל אין זה מפרק משקה לתוך אוכל שמשקה שבא לאוכל כאוכל דמי אבל בכאן שהאסור הוא משום טוחן בין שיגרוד לתוך הקדרה או לתוך הקערה מכ"מ טוחן הוא ואין זה צריך לפנים:

Teshuva 185

עוד אמרת כי לפסח שעבר לסבת הרנון שהיה בעיר על דבר הסוחרים שהיו מוציאין החטה לארצות הכותים ומיקרים השער וכמעט היו הקהל בסכנה נתקבצו כל הקהל כאחד וקבלו עליהם באלה ובשבועה על דעת המקום יתברך ועל דעת אנשי הקהל לבל יוציאו שום חטה מהיום ההוא עד תשלום שנה תמימה כדי לשלחם לארצות הכותים זולתי גנביל אחד לסוחר כנהוג להם ועתה אחד מבני הקהל הוצרך לקחת חטה מבעל חובו שהיה מפסיד נכסיו ולא מצא זולת זה לגבות ממנו ואין בידו למכרה שם ובקש מן הקהל להתיר לו השבועה דרך פתח או חרטה לבל תשאר אצלו מונחת בקרן זוית גם כי בהוצאת החטה יסתייע בחק המלך מהמחוייב לו אמרתם לו הרי נשבעת על דעת רבים וקיי"ל דעל דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בי ההוא מקרי דרדקי (גיטין נ"ו:) עם מה שהוסיף רבינו תם ז"ל דדוקא כי ההוא שהיה כעין טעות דסברי דמשכחי אחר דעדיף מיניה ולאו אדעתא דהכי אדרוה אבל במצוה אחרת לא כיון שעל דעת אחרים נשבע דמנא לן שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו ואפילו נתחרטו עתה אין חרטתם כלום שהם לא נשבעו ועוד דלמיסר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה ואם נמצא בתשובה להראב"ד ז"ל דאותן רבים יכולין להתיר אפילו לדבר הרשות הרמב"ן ז"ל חלק עליו כמ"ש במשפט החרם ^*( נדפס בסוף ספר הכל בו:) וגם הראב"ד ז"ל מודה בעל דעת המקום שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ושאלת להודיעך דעתי:

תשובה כבר שאלני על זה היקר ר' ישועה ב"ר משה י"א והשבתי לו בארוכה דרך תנ"ס באיזה ענין יוכלו להתיר ובאיזה ענין לא שמה שהקהל מסכימים ומסיעין על קיצותן בחרם ובשבועה אינו דומה לקבלת היחיד על עצמו שהרי הם עצמם מתירין לעצמם בלא פתח ובלא חרטה דמעיקרא מה שאין כן בקבלת היחיד. והטעם מפני שכיון שכך נהגו להתירה בדרך זה כשהם מחרימין או משביעין על מנהגם הן עושין והרי הוא כאלו התנו בפירוש בשעת קבלתם שיוכלו הם עצמם להתירם כשירצו דומיא דההיא דרבי פנחס (שבת מו:) דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואפילו לדבר הרשות יכולין להתיר אף אם נדרו על דעת רבים ועל דעת המקום יתברך כיון שעל דעת כן החרימו והשביעו והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהצבור יכולין הם עצמם להתיר החרם אבל לא השבועה רק ע"י חכם או ג' הדיוטות בפתח וחרטה כל א' בפני עצמו וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו. אמנם הוא ז"ל כתב שם שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך התר שלא מצינו מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן שיהיה חייב אלא בשבועת העדות מגזרת הכתוב והראב"ד ז"ל מחמיר בשבועה שמשביע שליח צבור אפי' לא ענה אמן להצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות לפי שהוא משביעם לדעתם וברצונם. ואני אמרתי שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה לחכם או לשלשה הדיוטות והקהל מתירין לעצמם דהואיל וכן נהגו על דעת מנהגם הם מחרימים וכטעמיה דרב פנחס בהפרת הבעל אותו הטעם בעצמו מספיק לשבועות הקהל שאף אם יאמרו בגזרתם בכח האלה והשבועה או אפי' אמרו בפירוש מחרימין אנו ומשמתין ומשביעין וכו' יכולין הם להתיר הכל וכטעמי' דרב פנחס שהרי גם בשבועת אשתו יכול הבעל להפר כמו בנדר מן הטעם ההוא ומה שחלק הרמב"ן ז"ל בין חרם לשבועה להצריך בשבועת הצבור שאלת חכם כשבועת היחיד זהו מפני שלא נהגו הראשונים להזכיר בגזרתם לשון שבועה כמו"ש בסוף משפט החרם ולזה צוה על בני עירו שהיו נוהגים להשביע ולהחרים וכשנמלכין להתיר השליח צבור אומר הותר החרם צוח עליהם לפי שהראשונים לא נהגו כן וכמו שהביא תשובת הרי"ף ז"ל שהחמיר אפי' בחרם הקהל להצריך שאלה לחכם. ועוד כתב שעכשיו יש להם פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות וכו' ומתשובת הרשב"א ז"ל נראה שאפי' אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות וכן י"ל בעל דעת המקום יתברך שבדבר הרשות אין לו הפרה בנדר היחיד מ"מ בחרמי הקהל יש לו הפרה כיון שנהגו כן דעל דעת המנהג החרימו ונדרו וכ"כ בספר יורה דעה (בסימן רכ"ח) וכן אפילו אם יש מוחים בדבר כל שהרוב מסכים בהתר אם היה שנהגו כן להתיר חרמיהם על פי הרוב ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר ^*( יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח:) ואפילו הסכימו כלם מההיא דאמרינן בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) חד בר נש נדר דלא מרוחא וכו' ואין לומר שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו לעצמם אפילו לדבר אסור שאין לומר שהיתה דעת הקהל שיתקבצו למישרי אסורא ואין צריך לומר אם נדרו על דעת המקום שהוא נסכם עמהם בנדר שהיה לדבר מצוה ואינו נסכם בהתר להתיר האסור כל זה בארתי בארוכה בתשובתי לרבי ישועה י"א (לעיל סי' קע"ח) ואם תשאל ממנו יראנה לך ובה תראה באיזה דרך הרשיתי ההתר בענין שלא יהיה בו סכנה לקהל ודע שהקהל יכולין להתיר קודם שיחול מה שאין החכם יכול להתיר כמו שהבעל מפר נדר אשתו קודם שיחול כמו שמפורש בשלהי נדרים (צ.) וכן יכולין להתיר מקצתן והשאר נשאר באיסורו ואין אומרים בו נדר שהותר מקצתו הותר כולו שאין אומרים כן אלא בחכם שעוקר הנדר מעקרו על ידי פתח אבל צבור הוו כבעל בנדרי אשתו שמפר לחצאין דמיגז גייזי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ושלפי הטעם שנתנו בהתר חרמי הקהל שהוא כאלו התנו בשעת הנדר או החרם שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והוה ליה כהפרת הבעל זולתי אם פירשו בשעת החרם מפורש שלא יהא לו התר. ומש"כ שהוסיף רבינו תם ז"ל בעל דעת רבים שאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כגון ההוא מקרי דרדקי שהיה כמו נדר טעות שהיה סבורין שימצאו אחר דדייק כותיה ולא מצאו וגם מוסיף טעמים אחרים והרמב"ן ז"ל הביא סברתו זאת בחדושיו פרק השולח וקלסה אבל כשהגיע לפרק אלו הן הלוקין דחה סברתו בשתי ידים ממה שאמרו שם (ט"ז:) גבי אונס שגירש דאפי' הדירה על דעת רבים לא בטל העשה משום דאית ליה הפרה כיון דהוי לדבר מצוה כי ההוא מקרי דרדקי וכו' ואע"פ שאינה דומה לה ממש אלא דהוי לדבר מצוה וכן דחו שם סברת רבינו תם ז"ל כל האחרונים ז"ל מההיא דאונס שגירש וכן' דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות שבועות) והתימה על הרמב"ן ז"ל אחרי שדחה סברת רבינו תם ז"ל מההיא דאונס שגירש איך קלסה בפרק השולח שהרי כבר היתה אותה הסוגיא בין עיניו שכתב שם בפרק השולח שהראב"ד ז"ל כתב שלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אין דעת הרבים חלה עליו וחזר בו מההיא דגרסינן במסכת מכות פרק הלוקין גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים והתם לאו לדבר מצוה אבל עברה נמי היא שלוקין עליה כל זה כתב שם הרמב"ן ז"ל בפרק השולח. ובפי' על דעת רבים כבר ראית מה שכתוב במשפט החרם כי יש מפרשים כגון שאמר סתם על דעת רבים ואינו מפרט אותם ואז אין לו הפרה לדבר הרשות כיון שלא ידענו מי הם ואולי אינם נסכמים בהתר אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דמסתמא מסכימים הם בהתר יהיו מי שיהיו אבל כשמפרש אותם ואומר על דעת פלוני ופלוני יש לו הפרה אפילו לדבר הרשות ברצונם וגם הם עצמם יכולין להתירו בלא שום פתח כיון שנדר לדעתם ולרצונם. ונראה לדעת אלו שאם לא ידענו רצונם חכם מתיר לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ובשם רבינו תם ז"ל כתבו (התוס' בגיטין ל"ו. בד"ה אבל) דמי שאומר סתם על דעת רבים ולא פרט אותם אינו כלום אינו מוסיף חומר בנדר ופירש על דעת רבים ר"ל שמפרש אותם וגם רש"י ז"ל כן פירש שהוא בפני רבים ונדר לדעתם שהוא פירש כך יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולדבר הרשות אין חכם מתיר אפילו ברצונם שכיון שנדר לדעתם כבר סלק עצמו מן ההתר שלא סמכה דעתו שיסכימו בהתירו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה אף אם לא ידענו רצונם וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ואפשר שדעתו דבין שאמר סתם בין שפרט אותם לדבר הרשות אין לו הפרה לדבר מצוה יש לו הפרה וכן נהגו הצבור להזכיר בחרמיהם על דעת רבים סתם ורש"י ז"ל לא בא אלא לומר דאף כשמזכירן וידענו מי הם והם נסכמים בהתר אין מתירין וכל שכן סתם. או כדי שלא נבין מלשון הגמרא שאף כשב"ד הם המשביעין אותה צריך שיזכירו ע"ד רבים כלומר זולתם לזה באר רש"י ז"ל דכיון שבית דין הם המשביעין כל שישביעוה על דעתם הרי זה על דעת רבים. ומ"מ הדבר ברור שהאומר על דעת פלוני או על דעת רבים ומפרט אותם אין אותם שנדר על דעתם יכולין להתיר נדרו שלא על ידי חכם שאין כונת האומר על דעת פלוני שהוא יתיר לו וכמו"ש הרמב"ן ז"ל במשפט החרם אלא כונתו הוא על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששתק בשעת שמיעה ולא מיחה הוקם הנדר ואם מיחה בטל הנדר והרי זה כמו הבעל בנדרי אשתו אלא שבבעל נתנה לו תורה זמן להמלך יום אחד מפני שלום הבית בגזרת הכתוב ואין דין זה נוהג באחר וכל זה כתוב שם בארוכה. ואני זה לי יותר משלשים שנה בשכני בסרקסטה נשאלתי על ראובן שנשבע על דעת המקום יתברך ועל דעת שמעון רבו שלא לצחוק לשום צחוק לשנתים ימים ולא התנה עם רבו שיוכל להרשותו לצחוק אלא נשבע סתם אח"כ הלך אצל רבו ובקש ממנו שירשהו לצחוק בחול המועד אחרי שנשבע לדעתו ואני השבתי שהנשבע על דעת חברו יכול חברו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם יצא לי ממה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו מטעמיה דרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ולא גרע מפרש בחברו מסתם בבעל וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן ז"ל במשפט החרם אבל אינה נכונה דא"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא ביום שמעו אבל אם שמע ושתק הרי קיים הנדר דמהתם ליכא למילף אלא שהנודר על דעת חברו הרי הוא כתולה נדרו על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששמע ומיחה הנדר בטל אבל אם שמע ושתק הנדר קיים ואע"פ שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום גזרת הכתוב הוא משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר תדע שהרי שנינו (נדרים פ"ט.) נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד ואע"פ ששבועתה על דעת בעלה היתה וזו סברת הרמב"ן ז"ל. ומיהו אף בזה יש לדון ולומר דהאומר על דעת פלוני אין במשמע שיכול הוא לבטל נדרו אפילו בשעת שמיעה דאע"ג דאמרינן בהפרת הבעל על דעת בעלה היא נודרת אין רצונו לומר שהוא כמי שפרשה לשון זה אלא הכי קאמרינן דאין בלבה שיתקיים הנדר אי קפיד ביה בעלה אלא אנן לא קפדינן אלישנא אבל האומר על דעת פלוני אפשר שאין דעתו שיוכל הוא לבטלו אלא שדעתו באמרו כן להוציא מידי הערמה כההיא דתניא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד ושקלינן וטרינן אי הוי לאפוקי אי אמר איסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי ומסקינן דאמרינן ליה הכי לאפוקי מקניא דרבא ואיתא נמי בפ' ד' נדרים (נדרים כה.) ועוד דאין ללמוד מהפרת הבעל כלל לומר שהוא כנודר על תנאי זה דא"כ היה לנו לומר בהפרת הבעל שתהא נאמרת בכל לשון ושיהו כל הלשונות שוין בו כל שיגלה דעתו דלא ניחא ליה בההוא נדרא והתם קפדינן טובא בלישנא דהפרה אלא ודאי הפרת הבעל גזירת הכתוב היא ואין ללמוד ממנה לאחר שהרי אפילו עומדת וצוחת שנודרת על מנת שלא יוכל בעלה להפר אין בדבריה כלום ובטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו"ש זה התוספות. וכן הבעל יכול להפר אפילו בנדרה על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות מה שאין חכם יכול להתיר והיינו טעמא דאמרינן התם (גיטין ל"ה:) דאלמנה שנשאת אין מגבין לה כתובתה מבעלה הראשון בנדר משום דמיפר לה בעל ולא מגבינן לה בנדר על דעת רבים דאלמא גם בנדרה על דעת רבים יכול הבעל להפר אע"פ שאין חכם מיפר ואע"ג דמאן דסבר דבפני רבים אין לו הפרה גם בבעל אין לו הפרה כדאיתא התם ^*( עי' תוס' שם ד"ה אבל ורשב"א ור"ן ורא"ש שם וטיו"ד רל"ד וד' רבינו צע"ג הלא ר"ה ור"נ פליגי ולר"נ ע"ד רבים כ"ש דא"י להפר:) ואיך יהיה ברבים חמור מעל דעת רבים היינו טעמא משום דעל דעת בעלה היא נודרת וירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שאמרה על דעת רבים לומר שאם ירצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים אבל ברבים למאן דאמר אין לו הפרה טעמא אחרינא הוא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למישלפה והוא הדין לבעל. ומ"מ נראה לי ברור שהנשבע על דעת חברו סתם ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל אותו פלוני להתירו שלא ע"פ חכם שומעין לו כדתנן בפרק ואלו מותרין (נדרים י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"ג דתנן בסיפא (כ'.) ועל כלם אין נשאלין להם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם ומפרשינן בגמרא דה"ק אין נשאלין להם אין צריכין שאלה בד"א בת"ח אבל בעם הארץ הבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר ואמרי פותחין לו פתח ממקום אחר מ"מ שאלה בעם הארץ כבר פירשו ז"ל דהאי על כלם אנדרים דסיפא קאי כגון נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואותן אחרים השנויין שם שמשמעותן להחמיר טפי מלהקל אבל בהלך דרישא דנדר בבשר מליח אי פריש ואמר דבשל ע"ג נדר וכן נדר בחרם ופירש שכונתו היתה בשל כהנים אפילו בעם הארץ אינו צריך שאלה. ונדון זה להנהו דרישא דמי שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל ובכגון זה גם כן שיכול זה להתירו שלא על פי חכם אע"ג דאמר נמי על דעת המקום שאין לו הפרה כדאיתא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט:) דעל דעת המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו שאין הקב"ה נסכם להתיר השבועות אם לא לדבר מצוה וכ"ש שאינו נסכם להתיר עברה כגון שבועת הצחוק שאין ראוי לחכם להתירה כדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) עכ"ז כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא על פי חכם שומעין לו ומתירו שהרי כך התנה ונאמר כי מה שאמר על דעת המקום היה כדי שלא יוכל חכם להתירו אבל אם אינו אומר כן הולכין להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא ע"פ חכם אפילו בשבועת הרשות ובשבועה כגון זה שאמר על דעת המקום יתברך והיא להפריש מאסור ואפילו חכם אין יכול להתיר זה כתבתי בתשובה ההיא וראיתי לכתבו לך בעד מה שחדשתי בה שלא נזכר למפרשים ז"ל:

Teshuva 186

ואשר שאלת אם יש שום דרך למי שנשבע לחברו לתת לו איזה דבר או לפרוע לו המחויב לו לזמן ידוע אם יוכלו להתיר אותו כי הוא אצלך זר ואם יוכל היות בין בפניו בין שלא בפניו אם לא ברצונו:

תשובה הא דתניא בנדרים פרק ר' אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה מדכתיב ויאמר ה' אל משה במדין וכו' אמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתיב ויואל משה. ואין אלה אלא לשון שבועה וכו' איכא פלוגתא בירושלמי (שם פ"ה ה"ד) דאיכא מאן דפריש התם טעמא מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש התרה ואיכא מאן דמפרש טעמא מפני החשד כלומר שאם יתירו לו שלא בפניו לא ידע חברו בהתרתו וכשיראה אותו נהנה ממנו יחשדנו בעובר על נדרו ומשמע דאיכא בין הני תרי לישני ^*( עי' ב"י יו"ד רכ"ח ד"ה וכתוב:) דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חברו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו דהא לא שייך למימר הכא שיתבייש ממנו כיון שאין הנדר לתועלתו ולאידך לישנא דמפני החשד אפילו נדר שהוא שלא להנאת חברו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא. וכן נמי משמע דלטעמא דמפני הבושה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין מתירין לו ואף אם יודיע ההתר לחברו דהא אכתי איתיה לטעמא דמפני הבושה אבל לטעמא דמפני החשד כל שיודיעוהו די בכך ומתירין לו ולכולי עלמא כל שאין הנדר להנאת חברו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעו לו ההתר דאי מפני הבושה הא ליכא דאין נדר זה להנאתו ואי משום חשדא ליכא שהרי הודיעוהו וכן נמי בפניו מתירין לו אפילו בעל כרחו שכיון שאין הנדר להנאתו אין אנו צריכין לדעתו ואין כאן לא משום בושה ולא משום חשד שהרי בפניו הוא ואין אנו צריכין להסכמתו אבל כל שנדר להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו ואפילו ידענו שהוא מתרצה צריך שיהיה ההתר בפניו מפני הבושה וכל שאינו מתרצה אין מתירין לו אפילו למאן דאמר מפני החשד ואין די בשיודיעו לו ההתר. וכן נראה ממאי דא"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ולא הספיק לו בשיתיר במקומו ויודיע ליתרו ההתר אלא הלך שם ושאל רשות מיתרו ונתן לו כדכתיב אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום וכן הסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל אלא שדעת ר"ת ז"ל שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר אלא לכתחלה אין מתירין לו מהנהו טעמי דפרישו בירושלמי וראיה לדבריו מדאמרינן בפרק השולח (גיטין לה:) וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלה לגבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא אלא ש"מ דאפי' להנאת חברו כל שהתירוהו מותר אבל דעת הראב"ד ז"ל דכל נשבע לתועלת אין מתירין לו אלא מדעתו ואפי' התירוהו בדיעב' אינו מותר וראיתו מדכתי' גבי צדקיהו (יחזקאל י"ז.) אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר אע"פ שהתירו לו סנהדרין שבועתו לפי שהיתה שבועתו לתועלת נבוכדנצר ואם איתא דאם התירוהו מותר הרי לא בזה ולא הפר אלא סנהדרין פשעו בדבר כשהתירוהו וההיא דפ' השולח אפשר לדחותה דהכי פרכינן כיון דאין צריך לפרוט את הנדר ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ותעלים לו שנדרה ליתומים ויתיר לה והיא תטעה ותהיה סבורה שהיא מותרת. ומורי החכם הגדול הרב רבי חסדאי קרשקש ז"ל בפסקיו בגיטין הכריע כדברי רבינו תם ז"ל דאם התירוהו מותר שהרי צדקיהו צדיק גמור היה כדאמרי' בפרק חלק (סנהדרין ק"ג.) בקש הקב"ה להחזיר את העולם לתהו ובהו מפני דורו של צדקיהו נסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו ומאי דכתיב ויעש הרע בעיני ה' היינו שהיה לו למחות ולא מיחה וא"כ איך יעבור על השבועה במזיד ולמה רצה שיתירוהו הואיל והוא ידע שאם התירוהו אינו מותר ומאי דקאמר עליה קרא אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר משום דלגבי א"י חלול השם יש בדבר וגם מפני אימתו עשו סנהדרין שלא כדין שהתירוהו שלא מדעתו של נבוכדנצר ואף בתוס' כתבו דמפני שראו שצדקיהו מצטער בכך ומתבטל ממלאכת שמים עשו עול ומצאו להתירו מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה כשאמר להם נבוכדנצר אתון אמאי עבדיתון הכי מיד ישבו לארץ ידמו. וא"כ עלה בידנו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעתו של חבירו וכל ב"ד שנזקק לכך ראו להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום אבל אם התירוהו מותר כדברי ר"ת ז"ל והוא שפרט את הנדר וידע החכם שלתועלת חברו נעשה ואם העלים מן החכם אין התירו התר דהא קיי"ל צריך לפרוט את הנדר דהא רב הונא ורב פפא סבירא להו הכי (בגיטין ל"ה:) והוה ליה רב נחמן יחיד ובהא אפי' בדיעבד לא מהני כל זה כתב מורי הרב הנזכר ז"ל. והתוס' ז"ל שכתבו דאפילו נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחלה לדבר מצוה היא קולא יתירה ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ונראה לי סתירה לדברי התוס' שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש"י להוציא ישראל מתחת סבלות מצרים ואע"פ כן הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו וכן הרשב"א ז"ל כת' בגיטין בשם ר"ת ז"ל דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו כמשה רבינו ע"ה עם יתרו שמחמת השבועה נתן לו בתו וצדקיה עם נבוכדנצר שהיה מסור בידו להריגה ומחמת השבועה הצילו אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין (סוטה ל"ו:) דאמר לו פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא שמע מינה כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו. ולי נראה שאינו ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע"ג דלא ניחא לך כלומ' כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. עוד הביאו ראיה לסברת ר"ת ז"ל מדמוכח רבי יהודה (גיטין מ"ו.) דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וגו' ואי אמרת דבכל ענין אמרו אין מתירין אלא בפניו מאי מוכח מהתם דלמא התם טעמא דלא ניחא להו לגבעונים. וגם זה יש לדחות דגבעונים כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ורמו את ישראל היו מתירין שלא ברצונם מפני שהם עשו שלא כהוגן ומהא מוכח שפיר דמשום הכי לא הרגום משום דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ורבנן סבירא להו דכיון דאמרי מארץ רחוקה באנו לא חיילא עלייהו שבועה כלל אלא שמפני חלול השם לא הרגום. ובזה נדחית הראיה שהבואו התוס' מדר' יהודה דלדבר מצוה מתירין לכתחלה אע"פ שהיא לתועלת חברו ומשום הכי מוכח רבי יהודה דאי לאו מפני שידעו בו רבים היו מתירין השבועה והורגים אותם שהריגת הגבעונים מצוה לפי דעתם משא"כ דעת הרמב"ן ז"ל שכיון שעשו תשובה מקבלין אותם כדאיתא בספרי זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי אני יצחק בר ששת זלה"ה ^*( עי' ב"י שם ד"ה כתוב מ"ש בזה:):

Teshuva 187

אל החכם דון שלמה הלוי דבורגוש נר"ו

מה נכבד היום מה טוב ומה נעים בא זכרוני לפניך ואהיה שעשועים ולחדש ידידות ואהבת כלולות חרושה על לוח לב כמסמרות נטועים והנה באת במגלת ספר היום החלות לשאול לי אחוה דעי ודברי יהיו נשמעים ומי לא ידע בכל אלה כי לא מחכמתי שאלת על זה כי שערי בינה ננעלו לפני ומבוא בית נתיבות חכמה רגלי מנועים ואפי' כלנו חכמים כלנו יודעים מה ידענו ולא תדע ולך נתכנו מחשבות השכל ולך מה יקרו רעים לבאר תעלומות ולגלות בתורה כל סתום בפנים שבעים אך כי מצאת מקום ותבא בחידות להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ להגות בה באשמורות ולזכרה על יצועים גם אני באשר חפצת בתרתי ולמגמר ממר מהדרנא תיובתא ואם לבי בל עמי כי חדלו קרובי ולא זכרו ברית אחים ורעים אפתח שפתי להשיב על שאלותיך ורעיוני אשר שחו באחו הם רועים אוחילה לאלהי ישעי אשר הקריב לבא עת דודים מפי ספרים ואותיות פורחות נושאות משאות שלום נותן כח ועצמה לאין אונים יחפים ויגעים יתן אומר ויקם לו כי עוד חזון למועד פנים בפנים בצדק נחזה עין בעין נראה תמונה לנגד עינינו בהקיץ נהיה שבעים:

בדיק לן מר במאי דאבעיא לן בפ' השוחט (חולין ל.) החליד במעוט הסימנין מהו וסלקא בתיקו ונראה שהר"ם ז"ל פי' דר"ל שחט מעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפי' פסק בזה (בפ"ג מהלכות שחיטה) הרי זו ספק נבילה והקשית במאי עסקינן אי בושט מאי שנא מנקב דהוי ודאי פסולה ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממש"כ הר"ם ז"ל עצמו (בפרק הנזכר) ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה ושליש הראשון היינו מעוט וקאמר הרי זו פסולה דמשמע נבלה ודאית. ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דמאחר שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה קאי דאי בושט אין חלוק וא"כ מאי שנא מחצי קנה פגום עכ"ד. ובאמת שקושיותיך על הר"ם ז"ל עצומות הן וצריכו' נגר והולם להולמן ומה שנרא' לומר בזה דאם נאמ' דמאי דכתב ז"ל שחט מעוט הסימנין בחלדה ר"ל במעוט ראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר דבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכולי עלמא כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשיא ליה למר ואי בושט מאי שנא מנקב דהוי ודאי פסולה איכא למימר דשנא ושנא משום דכיון דבדרך שחיטה ובשעת שחיטה הוא לאו כנקב הוא דהכי אגמרי' רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מעוטא שפיר דמי כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי נמי אמרינן (שם י"ט.) בהגרמה דהגרים שליש ושחט שליש [והגרים שליש] כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע"פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולא שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי ואע"ג דאיכא לאפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בו טרפה היינו בעיין דהחליד במעוט סימנין. ומאי דקשיא ליה למר נמי דמאי דכתב הוא עצמו ז"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה דמשמע נבלה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר באר זה למעלה ועוד שכבר כלל בפסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי פסולה ודאית ומאי דקשיא ליה נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדפליג בין דרס והחליד והגרים איכא למימר מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דהגרמה על כרחין בקנה היא כמו שכתב הוא ז"ל בראש דבריו הגרמה כיצד זה השוחט בקנה וכו' ודרם והחליד בשליש הראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה:

עוד אפשר לפרש דברי הר"ם ז"ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במעוט סימנין מפרש אותה הרב ז"ל כגון שהחליד בבהמה במעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במעוט סימנין לפי פי' המפרשי' ז"ל והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט היתה נטרפת בכך אין לו להפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואע"פ שאם היה רוצה להניח זה המעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או דילמא כיון שאם היה רוצה להניח המעוט ההוא מלשחוט כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב"ם ז"ל החליד במעוט סימנין ר"ל שכבר שחט רוב הסימן האחד והחליד במעוט בין בושט בין בקנה ואח"כ גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב ז"ל שחט רוב האחד או רוב השנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השעור כראוי היינו רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז"ל גבי שהיי' שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ ששהה חצי היום וכולי. ומאי דכתב ז"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן ראשון לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסימן שני פסולה ודאית כיון שבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע"כ לא מספקא לן לאכשורי במעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעקר שחיטה פסולה ודאית. וכי תימא החליד בשליש ראשון של קנה מאי שנא בין סימן ראשון לסימן שני והלא מצא חצי קנה פגום אפי' שחט הושט ראשון והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרו כשרה ואם כן בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו ה"ל לאכשורי כדמכשרינן מהאי טעמא בשחט קנה ראשון והחליד בשלישו הראשון. לא דמי דבמצא חצי קנה פגום הוא עושה כל שחיטתו בהכשר אבל כשמחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה ובמה שהוא מעיקר שחיטה בשחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשלישו הראשון כיון שאם היה מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הראשון אין לפסול שחיטתו בכך. וא"ת אם הרב ז"ל מפרש החליד במעוט סימנין במעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שעור שהייה אם הוא כדי שחיטה גמורה או כדי שעור שחיטת מעוט סימנין זה אינו קשה כי הרב ז"ל נראה לו דלשון שהה היינו שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין (ל"ב.) ולא בשוחט המעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטתו שעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ז"ל ולזה הוצרך הרב ז"ל לידחק בפירוש הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא זהו שנ"ל בדברי הר"ם ז"ל ומכל מקום אין דבריו נראים נכונים והפירוש הנכון בהחליד במעוט סימנין מה שפירשו בו המפרשים ז"ל שאחר ששחט רוב הסימן הראשון החליד הסכין תחת המעוט הנשאר ושחט הסימן השני כמו שהביא זה הרב רבינו נסים זכרונו לברכה בפירושיו להלכות ^*( עי' ב"ח יו"ד סי' כ"ד ד"ה ומ"ש וכן. מ"ש בזה וע"ש בש"ך ס"ק י"ג:):

Teshuva 188

עוד בההיא דריאה הסמוכה לדופן תמיהא ליה למר למה לא הביא הרב רבינו נסים ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל שהם מכוונין כדברי ר"ת ז"ל לפסוק כרב נחמיה בריה דרב יוסף (חולין מח.) ולקולא רוצה לומר להתיר בבדיקה היכא דליכא מכה בדופן ובלא בדיקה היכא דאיכא מכה בדופן ולמה הביאן בשם רבינו תם ז"ל לבדו ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב אחר כן שהמנהג הוא להחמיר. חלוק יש בין דבר האסור מן הדין למה שאסור מן המנהג ולכל הפחות נפקא מינה למקום שלא נהגו ע"כ. ואני אומר רבותא למחשב גברי אחר שהביא דברי ר"ת ז"ל וראיותיו ושהשיב כן בתשובה מה לו להביא עוד דברי הרמב"ם ז"ל האמורין בלא ראיה כהלכתא בלא טעמא. ועוד שכבר הביא אח"כ דברי הרב אלפס ז"ל המחמיר מן הדין ולא מן המנהג לבד והראה פנים לדבריו ואחרי שנפלאת בענין כזה היה לך להפליא פלא ופלא איך לא הביא דברי הרמב"ם ז"ל בהלכה זו שהוא דבר חדש מאד לא נשמע לשום אחד מן המפרשים ז"ל שהוא כתב בפ' י"א ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו בה סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן וכו' נראה שהוא ז"ל מפרש העלתה צמחים חוששין לה האמור בהלכה זו (שם) דלא קאי אריאה הסמוכה לדופן לבד אלא הוא דבר בפני עצמו לומר שריאה שיש בה צמחים חוששין לה לנקב אף אם אינה סמוכה לדופן וצריכה בדיקה. וכן נראה עוד ממה שכתב בפ' זה בפסקא המתחיל בה בא א"י או ישראל והוציא את הריאה וכו' ואין הפירוש הזה מתיישב כלל בסוגית הגמרא אלא העלתה צמחים קאי אריאה הסמוכה לדופן לומר דאע"ג דריאה הסמוכה אין חוששין לה דתלינן בדופן אם יש צמחים בריאה אין תולין הסמיכות מחמת הדופן אלא תולין הסמיכות מחמת הריאה כיון שיש בה צמחים ואתיליד בה ריעותא אבל בצמחין לבד בלא סמיכות לדופן אין לחוש לה כלל. ובסוף ההלכה אמרו בפירוש העלתה צמחים כשרה ולגמרי משמע אפילו בלא בדיקה כמו שפירשו זה כל המפרשים שראיתי דבריהם והרב רבינו נסים ז"ל גם כן ולא חשש להביא דברי הרמב"ם ז"ל אם שלא הרגיש בהן או שבחר בקצור לפי דרכו ^*( עי' ב"י יו"ד סי' ל"ט ד"ה וי"ל ובב"ח ד"ה ריאה מ"ש בזה):

Teshuva 189

עוד בפרק זה (מח:) וסמפונא דאינקיב לחבריה טרפה ופירש רש"י ז"ל דכיון דדופן של חבירו קשה הוא עומד לעצמו ואינו סותם הנקב אבל ניקב אחר פצולו ברחוק הבשר נכנס ומגין וכ' הרמב"ם ז"ל (פ' עשירי מהל' שחיטה) אחד מסמפוני הריאה שנקב ואפי' לחבירו טרפה נראה מדבריו דבכל ענין טרפה. וקשי' ליה למר א"כ מחט שנמצאת בריאה דכשרה בבדיקה ומחטא דאשתכח בכבדא דאמרינן (שם) אי קופא לגאו כשרה משום דסמפונא נקט ואתאי למה לא יטרפו והא אפי' דרך סמפונות נכנסה אי אפשר לה בלא נקיבת הסמפון ובכל ענין טרפה עכ"ד. ובאמת שזו קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל אם היתה כוונתו לאסור בכל מקום שניקב הסמפון ובגמרא מבואר הפך זה גבי ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה דאמרי' התם אלא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבה כשרה והאמר רב נחמן סמפונא דאינקיב לחבריה טרפה ומתרצינן ההוא ניקב לחבריה איתמר. הנה מבואר שאינה טרפה אלא בניקב לחבירו וכבר השיג הרב רבי משה הכהן ז"ל על הר"ם ז"ל בזה בהשגותיו וז"ל לא הבנתי מאי אפילו ובגמרא מפרש נקב לחבירו טרפה אבל אם נקב לבשר הריאה כשרה ואם מדבר הוא מסמפון הריאה קודם שיכנס בבשר ובזה שייך למימר אפילו היה לו לפרש עכ"ל. והדבר ברור שאם היה מדבר הר"ם ז"ל בסמפון הריאה קודם שיכנס לבשר לא היה לו לומר בלשון ההוא אלא נראה שהוא מדבר בסמפונות שהם תוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סמפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז"ל (בפ' ז' ובפ' י"א) חוששין שמא ניקב הסמפון שתחתיו וצריך בדיקה וזהו לפי שאין שם בשר מגין או אינו ראוי להגין ולזה כתב ז"ל אפי' לחבירו כלומר אין צריך לומר כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו נקב לחברו אין חברו מגין. זה אפשר לדחוק לדברי הר"ם ז"ל. ומיהו מאי דאייתי מר במילתיה מחטא דאשתכח בכבדא לאקשויי על הר"ם ז"ל הוא כפי סברתו שכתב בפ' עשירי קני הכבד והם המזרקים שבהן הדם מתבשל אם ניקב אחד מהן במשהו טרפה וכו' אבל אין דינו אמת שלא אמרו סמפונא דאינקיב לחבריה טרפה אלא בריאה ולא בכבד והלא אפי' נטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה (נד.) אין צריך לומר אם ניקבו או אם נחתכו הסמפונות. ומה שאמרו בגמרא (מה:) תלתא קני הוו חד פריש לריאה וחד פריש לליבא וחד פריש לכבדא ואיכא מאן דאמר התם דכבדא בריאה כלומר שאוסר בנקב במשהו היינו קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל נקב הקנה למטה מן החזה אבל משנכנס לכבד לכולי עלמא הרי הוא ככבד וכבר השיג הראב"ד ז"ל על הר"ם ז"ל בזה. וגם הרשב"א ז"ל כתב כן. ומה שאסרו במחט הנמצאת בכבד דאי קופא לבר נקובי נקב ואתאי רוצה לומר שנכנס דרך הושט ונקב הדקין ויצא ונכנס בכבד ואי קופא לגאו דרך סמפונא נקט ואתא רוצה לומר כיון דקופא לגאו אם היה בא דרך הושט לא היה נוקב אלא ודאי דרך הקנה בא אע"פ שהוא דבר רחוק ואף אם ניקב הכבד כשרה וכמו שפירש כן הרב רבינו נסים ז"ל ^*( עי' ב"י יו"ד סי' ל"ו ד"ה ומ"ש. וב"ח ד"ה ניקב מ"ש ב"ה:):

Teshuva 190

עוד בפרק הנזכר (נא.) אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום רסוק אברים פירש רש"י ז"ל עגל שנולד היום אין חוששין שמא נדחק ונתרסקו אבריו וא"צ לשהותו ומדברי הרמב"ם ז"ל נרא' שפירש בענין אחר דכשבודקין האברי' הפנימיים אם נשתנה מראיהן משום רסוק אין בודקין בית הרחם דאין בו משום רסוק אברים. וקשיא ליה למר על זה הפי' שאינו מתיישב כלל בסוגית הגמ' שהרי סייעו לו מתינוק בן יום א' וכולי ומעגל שנולד ביום טוב וכולי. וכן מ"ש שאף האברים הפנימיים שאין נקב פוסל בהם רסוק פוסל בהם. נראה שדקדק זה מדאצטריך למעוטי בית הרחם דאם לא כן מנא לן זה. וא"כ גם דין זה מיוסד על פי מוקשה ומסופק מאד עכ"ל. ואיברא ודאי שאף לפי שטתו שחושש לרסוק בכל האברים הפנימיים דינו בבית הרחם מוכרח שאם היינו חוששין לבית הרחם משום רסוק בנפילה א"כ כל הבהמות היולדות היו צריכות שהייה מעת לעת ובדיקה בבית הרחם שהרי הלידה כמו דרסה בכותל או שרצצתה בהמה דאמרי' בה (נ"ו.) אם שהתה מעת לעת כשרה וצריכה בדיקה. ואולי מה שחשש הרב ז"ל לרסוק בכל האברים הפנימיים יצא לו ממ"ש בגמרא (שם נא:) צריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו וגם הראב"ד ז"ל נסתפק בזה ולזה פירש הר"ם ז"ל שבית הרחם אין חוששין לו משום רסוק בנפילה. והטעם לדבריו הוא שמפני רכותו וספוגיותו אינו מתרסק לא בנפילה ולא בלידה ובודאי מפני טעם זה כמו שאינו מתרסק כך אינו מרסק כמו שאמרו (שם) גבי גלימא עף מיעף אין בו משום רסוק אברים ובהנהו אחריני דאתמר בגמרא. כי מפני רכותן אינן מרסקין. ולזה הביא לו רבא סיוע מההיא דתנוק בן יומו ומההיא דעגל שנולד ביום טוב כן נ"ל לדחוק לפי שיטת הר"ם ז"ל. והרב רבינו משה הכהן דלוניל ז"ל תירץ דבריו בדרך אחרת קרוב לזה וז"ל יש שסוברין לומר שמה שאמר בכאן הוא פירוש מה שנאמר בהלכה בית הרחם אין בו משום רסוק אברים וטעות הוא בידם שהוא פירש כמו שאנו רגילין לפרש ולא היה צריך להביא בכאן שהרי הביא (במסכת) [בהלכות] יו"ט עגל שנולד ביום עוב שוחטין אותו ביו"ט והביא נמי במקומו דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. ומה שהביא בכאן הלך לשטתו שפירש שאם נתרסק אבר מן האיברים טרפה ועל זה אמרו בהלכה צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמ' והוסיף הוא לפי סברתו שאם נתרסק בית הרחם לא יהיה טרפה שהרי כשבהמה יולדת מתרסק בית הרחם ולא מיטרפא בהכי הוא הדין בנפילה וצריך עיון עכ"ל ^*( עי' ב"ח יו"ד סי' נ"ח ד"ה לשון ב"י. ועי' בכ"מ (פ"ט מה' שחיטה הי"ז):):

Teshuva 191

עוד בההיא דאמר ר"נ (שם סב.) היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור וכו' אמר אמימר הלכתא עוף הבא סימן אחד טהור והוא דלא דריס וכו' והר"ן ז"ל הביא בהלכה זו פירוש רש"י ז"ל והקושיות שמקשים עליו מן הסוגיא ומהנמצא שאינו מסכים עם פירושו ז"ל בזה וכתב שעקרן של דברים כמו שפירש הר"ם בר רבי יוסף ז"ל כמו שמבואר בפירושיו. וקשיא ליה למר על הפירוש הזה שלשון אמימר אינו מתיישב כלל דמשמע בהדיא שרוצה לומר שהעוף הבא בסימן א' בגופו וגם שאינו דורס הוא טהור ולא כמו שאמר שהסימן הוא שאינו דורס ואינו צריך סימן אחר דא"כ היה לו לומר הלכתא עיף שאינו דורס טהור ע"כ. ואני אומר לשון אמימר הוא מדוקדק כי הוא עונה על דברי רב נחמן כי ר"נ אסר עוף הבא בסימן אחד למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן בין שיהיה הסימן בגופו בין שיהיה הסימן שאינו דורס דכשהסימן הוא בגופו איכא לספוקיה בשאר עופות טמאין וכשהסימן הוא שאינו דורס [איכא] לספוקי' או בפרס או בעזני' דחייש להו רב נחמן אע"ג דלא שכיחי ביישוב כמו שיתבאר בסוגיא ועוף הבא בסימן אחד דקאמר רב נחמן דומיא דעוף הבא בסי' אחד דתני רבי חיי א (סא.) דמדתני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר בין כשהסימן הוא בגופו בין שאינו דורס קאמר דטהור דהא לא דמי לנשר ורב נחמן לפרושי מילתיה דר' חייא קאתי לומר דרוצה לומר חוץ מהעופות הכתובים בפרשה ולכן צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן ואז יהיה טהור עוף הבא לפניו בסימן אחד אבל אם אינו בקי בהן ובשמותיהן טמא ובא אמימר ופסק הלכה כרב נחמן במקצת וחלק עליו במקצת כלומר דכשהסימן הוא בגופו אז צריך שיהיה בקי בהן כרב נחמן דהא איכא לספוקי בשאר עופות טמאין אבל כשהסימן הוא שאינו דורס טהור אע"פ שאינו בקי בהן דהא ליכא לספוקי אלא בפרס ועזניה והנהו לא שכיחי בישוב ולא חיישינן להו ובלשון זה שתפס לו אמימר מתבארים בפירוש שני הדברי' רוצה לומר מה שחולק בו על רב נחמן ומה שמודה לו בו ואם אמר הלכתא עוף שאינו דורס טהור עדיין לא היינו יודעין מה דעתו בעוף שיש לו סימן אחד בגופו ולא ידענו אם הוא דורס אם לא אף כי הלשון ההוא היה בלתי מדוקדק בעצמו דאיך יאמר עוף שאינו דורס טהור דמשמע שאינו נמצא שום עוף בעולם טמא ואינו דורס והא איכא פרם או עזניה אלא שהלשון המדוקדק עוף הבא דמשמע נמצא בישוב ובא לפנינו:

ומה מאד נפלאתי על קושיתך זו פליאה נשגבה לא אוכל לה וליקשי מר לנפשיה דלמאי דפריש מר לתרץ דברי הר"ם ז"ל כי הוא סובר בשאר עופות כפירוש הר"ם בר רבי יוסף ז"ל שיש להם סימן אחד בגופן והם דורסים אבל בפרס ועזניה דעת הר"ם ז"ל שאחד מהם יש לו שלשה סימני טומאה בגופו אבל סימן טהרתו שאינו דורס והאחר יש לו סימן טהרה אחד בגופו ולא נודע אם דורס אם לא ופירשת דברי אמימר עוף הבא בסי' אחד בגופו וגם סימן אחר שידענו שאינו דורס טהור דהא ליכא לספוקיה אלא בפרס או בעזניה כלומר באותו מהם שיש לו סימן בגופו ומסופק לנו אם הוא דורס ובישוב לא שכיחי והשתא ליקשי מר כיון שידענו בעוף זה הבא לפנינו שאינו דורס מה אנו צריכין לסימן טהרה שבגופו אפילו אין לו שום סימן בגופו אלא שיש לו סימן זה שאינו דורס טהור דהא ליכא לספוקי אלא בפרס או בעזניה באותו שאין לו סימן בגופו אנא שאינו דורס והוה ליה למימר כל עוף שאינו דורס טהור והוה משמע אפילו יהיו לו בגופו כל סימני טומאה ואף אם תתרץ בזה דאמימר קאי אמילתיה דר"נ כמו שתרצתי אני למעלה מה תתרץ בדברי הר"ם ז"ל שהביא בלשונו ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו הרי זה עוף טהור וכו' דמשמע דאם אין בו אחד משלשה סימנים אע"פ שידוע לנו שאינו דורס ואוכל טמא והלא לפי פירושך על דבריו כל שאינו דורס ואוכל טהור אף אם אין לו סימן טהרה בגופו דהא ליכא לספוקי אלא בפרס או בעזניה ובישוב לא שכיחי. ועוד קשה לפירושך על דברי אמימר דלא הוה ליה למימר עוף הבא בסימן אחד שהרי כיון שאתה מפרש והוא דלא דריס שידוע לנו שאינו דורס אלו שני הסימנין הם מאותן הארבע שיש לתורים שהרי על כרחנו לפי פירושך רב נחמן הזכיר בדבריו סימן שחוץ לגופו ואמימר עונה עליו והיה לו לומר עוף הבא בשני סימנין טהור וחד מינייהו דלא דריס דבשלמא לפירוש רש"י ז"ל אין כאן כי אם סימן אחד בגופו והאחר אינו סימן שלא ידענו אם דורס אם לאו אבל לפירושך קשה עם שהוא הפך לשון הגמרא דבגמרא (סא:) אמרינן גמירי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי ודאיתיה בהאי ליתיה בהאי שנראה מבואר שאם אחד מהם אין בו סימן אחר רק שאינו דורס האחר אין בו סימן זה אבל בודאי הוא דורס דלשון ליתיה בהאי משמע שברור לנו שאינו בו ולא לומר שאינו נודע לנו הסימן ההוא אם הוא בו אם לאו ועוד דחד ליתיה בהאי דומיא דאידך ליתיה בהאי. ועוד נדחקת הרבה לפי פירושך לפרש מה שמקשה בגמרא (שם) טעמא דכתב רחמנא נשר וכו' שהמקשה סמך על הודאים והם אחד אחד שיש להם ולהכי מקשה דהוו ליה שני כתובים הבאים כאחד דאם תאמר אינם שני כתובים הבאים כאחד לפי שלאחד מהם יש שני סימנין אם כן תפשוט מדאיצטריך קרא למכתב נשר מה שמסופק אצלנו והוא שאותו שיש לו סימן אחד בגופו אינו דורס והמתרץ תירץ לו ג"כ על הודאים גמירי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי ע"כ. והנה לפי דבריך יסוד קושיית הגמרא היא על מה שמספק שלא נזכר עדיין זה הספק בשום מקום ואם הזכירו שום תנא או שום אמורא היה מקום למקשה לומר הוו להו שני כתובין דאי לא תקשי למאן דאמר שיש ספק בפרס או בעזניה אם יש באחד מהם שני סימנין אבל עתה מי הזכיר זה בגמרא עד שהמקשה יבנה על זה היסוד קושיתו מן הסתם מבלי שיפרש ולפי דרכך היה לך להכריח קושיית הגמרא בדרך אחרת ולומר הוו להו שני כתובים הבאים כאחד אם פרס ועזניה הוו בני חד חד. ואם תאמר חד מינייהו בר תרי סימנין לישתוק קרא מאידך ההוא דגלי קמי שמיא דלית ביה אלא חד דהא אמרן דלא איצטריך אלא כי היכי דלא נילף מעורב והשתא הא לא הוה ילפינן מעורב דהוה ליה עורב וחד מפרס או עזניה אותו שיש לו שני סימנין שני כתובים הבאים כאחד ואע"פ שאין השני סימנין ההם אותן של עורב אכתי לא ידעינן לההוא טעמא כי היכי דלא ידעינן ליה לגבי פרס ועזניה דבתר הכי מחדשינן ליה:

גם מש"כ ואין להקשות דא"כ אפילו אם פרס ועזניה שכיחי בישוב הוה לן להתיר בסימן אחד ואינו דורס שהרי יש בזה תרתי ספיקי שמא אין לפרס ועזניה אלא אחד לכל אחד בלבד ואם תמצא לומר יש לאחד מהם שנים שמא זה הבא לפנינו אינו מינו. איני מבין זה כלל שהרי מכיון שהתורה אמרה לבדוק בסימנין שלא יהיה מכ"ד עופות טמאין ויש אחד מהם שאנו מסופקין בסימניו כל עוף הבא לפנינו נחוש לו מספק שמא הוא מאותו המין שאין אנו בקיאין בו ואין נקרא זה אלא ספק אחד ואם הקושיא היתה קושיא לא היתה מתרצת במאי דכתיב מר דאם פרס ועזניה מצויין חיישינן דכל מעוט מצוי אפילו בתרי ספיקי חיישינן לפי שכשאנו אומרים פרס ועזניה בישוב לא שכיחי רצו לומר שאינן נמצאין ואם היו נמצאין עדיין לא היה נקרא זה מעוט מצוי שמעוט מצוי ר"ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות דומיא דמעוט מצוי המוזכר למפרשי' ז"ל בסירכות הריאה דאע"ג דאזלי' בתר רובא ואחזוקי אסור' לא מחזקינן אפ"ה צריך לבדוק בסירכות הריאה מפני שהוא מעוט מצוי וגם בזה דוקא היכא דאפשר לעמוד על ספיקו בבדיקה אבל בא זאב ונטל בני מעיה כשרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שהזכירו הגאונים ז"ל דאם שחט אחד והוא לפנינו בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה ולא נסמוך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כיון דאפשר לבדקו ועוד קשה למה שפירשת על הר"ם ז"ל שאם כדעת הר"ם בר רבי יוסף ז"ל למה לא כתב עוף הבא בשלשה סימנין בגופו דודאי אינו דורס וכדתנן במתני' (נט.) ואלו הסימנין אפשר לעמוד עליהם יותר מסימן שאינו דורס והיה לו להביאם יותר מסימן שלילת הדריסה:

ולזה נראה שדעת הר"ם ז"ל שרוב שאר עופות טמאין יש להם שלשה סימני טהרה בגופן אבל דורסים ומעוטן אין להם כי אם סימן אחד של טהרה יש מהם שהסימן ההוא בגופן ודורסים ויש מהם שהסימן ההוא הוא שאין דורסים ויצא לו זה לרב ז"ל מן הגרסא הכתובה בקצת ספרים בתחלת הסוגיא א"כ שאר עופות טמאים דכתב רחמנא למה לי ונילף משאר עופות טמאים וכו' דאלמא שאר עופות טמאים יש להם שלשה סימני עהרה ומשמע ליה לרב ז"ל שעל הרוב אמרו כן כי יש מהם שאין להם כי אם סימן אחד של טהרה וזה יצא לו ממה שהקשו בגמ' סוף סוף דאיתיה בפרם וליתי' בעזניה איתיה בחד מהנך והוו להו שני כתובים הבאים כאחד דאלמא בשאר עופות יש מהן בסימן אחד בלבד ובהכי הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי פרם ועזניה ועורב יש לו שני סימני טהרה בגוכו והשלישי שבגופו לטומאה וכן שהוא דורם ופרם ועזניה יש להם סימן אחד של טהרה בגופן וגם אינן דורסין אלא שהסימן שבגופן אינו שוה בשניהם וגם אחד מהם או פרס או עזניה אין הסימן ההוא שבגופו שוה לסימן אחד של טהרה שיש לשום אחד משאר עופות טמאין בגופן כאלו תאמר שבכלם אין קורקבן נקלף והא דתני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר מיירי בעוף שאינו דורס ובסימן אחד בגופו קאמר משום דרבי חייא קאי אמתניתין דקתני כל שיש לו אצבע יתרה וכו' ולפי שטתו של הר"ס ז"ל צריך לפרש דארישא סמיך והכי קאמר ואם אינו דורס ויש לו שלשה סימנין אלו בגופו טהור דהרי יש לו ארבעה סימנין וכדרך פירוש רש"י ז"ל והשתא אתא רבי חייא לאשמועינן דכל שאינו דורס בסימן אחד בגופו סגי אף אם הוא אותו סימן המיוחד בפרס או עזניה כל שמכיר פרס ועזניה או דלא חיישינן להו כיון דלא שכיחי ולא נימא אף אם אינו פרס ועזניה כיון שדומה לו טמא דנילף מיניה דלהכי כתב רחמנא נשר דכל שאינו דומה לנשר טהור זולתי הכתובים בפרשה והסוגיא באה לפרש דברי רבי חייא וכל הסימנין האמורין בסוגיא כלם סימנין שבגופן הן שהם ודאין ומבוררין כי סימן טהרה שאינו דורס אינו דבר ברור כ"כ כמו שאמרו (ס"ב:) בתרנגולתא דאגמא דחזיוה רבנן דדרסה אע"פ שנסתפקו עליה כמה שנים ובודאי היו סבורין שהיא בלתי דורסת שאל"כ לא היו מסתפקין בה שהרי שנינו כל עוף הדורס טמא ורב נחמן באר דעוף הבא בסימן אחד בגופו ואינו בקי בהן ובשמותיהן טמא דמה נפשך אם דורס הוא כל עוף הדורס טמא ומשאר עופות טמאין הוא שיש מהן בסימן אחד של טהרה ודורס ואם אינו דורס איכא לספוקיה בפרס ועזניה אלא א"כ יכיר פרס ועזניה אבל בשאר עופות טמאין ליכא לספוקי אם אינו דורס שאין בהם כיוצא בזה שאותן שאין דורסין אין להם שום סימן טהרה בגופן ואמימר סבר ליה כותיה בדורס או בדלא קים לן ביה אם דורס אם לאו דהא איכא לספוקי בשאר עופות דשמא דורס הוא ופליג עליה בדקים לן ביה דלא דריס דהא ליכא לספוקי אלא בפרס ועזניה והנהו לא שכיחי בישוב ולא חיישינן להו ולפי זאת ההצעה יבאו דברי הר"ם ז"ל כהוגן שלא הזכיר התר בעוף הבא בשלשה סימנין בגופו דהא איכא לספוקיה ברוב העופות הטמאין דשמא דורס הוא וכן לא הזכיר התר בעוף שאינו דורס לבד ואין לו סימן טהרה בגופו דהא איכא לספוקי בקצת עופות טמאין שיש להן כן. זהו מה שנראה שצריך לומר בפירוש הלכה זו שהיתה כונת הר"ם ז"ל. ומ"מ שיטתו דחוקה לומר דפרס ועזניה דאמרינן בגמרא סתמא דלית להו אלא חד בגופו לחוד קאמר ומלבד זה יש להם סימן מחוץ שאינן דורסין וגם בסוגיא הנאמרת על ההיא דרבי חייא צריך לדחוק במקומות ופי' הר"ם ב"ר יוסף ז"ל מרווח ואין בו שום דוחק גם המשנה מתפרשת כפשטה ^*(א עי' בב"ח יו"ד סי' פ"ב ד"ה ומ"ש ואם הוא:). זהו מה שהעלתה מצודתי בכל אלה ואתה תבחר ותקרב נאם דורש שלומך וטובתך לעולם נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שעל הכתב באר מים חיים עמוקים וצונן זכים ונקיים סגן הלויים החכם המעולה דון שלמה נר"ו בר כבוד ה"ה דין צאק הלוי נטריה רחמנא:

Teshuva 192

עוד לו על ענין הנזכר (בסי' קפ"ז קפ"ח קפ"ט קצ"א):

עם היות לבי בל עמי ואזני הכבד ועיני השע כי פתחו עלי פי מרמה ופי רשע ממוצא דברי אל עם הקדש להתם חטאת ולכלה הפשע באגרותיך אשיחה ובמדברי חין ערכך אשתעשע ובקצרה אשיבך כי אין הפנאי מסכים ביותר מזה:

מה שפירשתי (בסי' קפ"ז) בדרך אחת שאפשר לומר שמה שפי' הר"ם ז"ל בעיא דהחליד במעו' סימנים כגון ששחט מעוט הסימן בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה דהיינו בושט ואע"ג דנקיבת ושט במשהו איכא למימר להתירא כיון דבדרך שחיטה ובשעת שחיטה הוי דדילמא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה כי היכא דבהגרמה אמרינן לרב הונא דשליש הראשון המוגרם מצטרף לשחיטה אע"פ שאינו מקום שחיטה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. והקשית על דברי חדא דהיכי תיסק אדעתין להתירא והא אפילו נודה לשואל דמעוטא בחלדה שפיר דמי כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה אין די בסברא זו להכשיר חלדה במעוט ושט שאין לך מעוט בושט דלא נפיק ביה חיותא דאל"כ לא תטרף במשהו ע"כ. ואני תמה דבר כזה אשר לקבל סתירה עלול. איך יצא משכלך הזך והצלול. ואם במעוט ושט נפקא חיותא לא לבעי בושט שחיטת רובו דהא נפקא לה חיות' בשחיטת מעוטו וכי לאחר שמתה עומד ושוחט ואע"פ שהיא טרפה בנקיבת הושט במה שהו לא נקרא זה נפקא חיותא שהרי נחלקו חכמי ישראל (חולין מ"ב.) אי טרפה חיה או אינה חיה ואפי' למאן דאמר אינה חיה היינו י"ב חדש ואיכא מ"ד ג' שנים אבל אין זה נפקא חיותא אלא בשחיטת רוב הסימן שנכשרה בשחיטתו אבל מ"מ צד אסור הבעיא לחלק בין זה להגרמה כיון שנעשה בה מעשה טרפה משא"כ בהגרמה:

עוד הקשית שהרמב"ם ז"ל פסק בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה כרב יהודה וא"כ אין לפרש בעיא דסתמא דתלמודא כרב הונא דלא כהלכתא ואת"ל הכי אנן דקיי"ל כרב יהודה כפי דרך הרב ז"ל תפשוט לן לאסורא דלרב יהודה לאו במקום חיותא תליא מילתא ע"כ. ואני אומר כי אני לא פירשתי הבעיא כרב הונא דוקא אלא אפילו כרב יהודה כי מה שהבאתי בדברי סברת רב הונא היינו לדוגמא בעלמא ורב יהודה לא פליג עלי' למימר דלא קפדינן אכי נפקא חיותא אלא בהגרמה שאינו במקום שחיטה משום דסבר שאין מה שהוא חוץ למקום שחיטה מצטרף למה שהוא במקום שחיטה לא להכשיר כשאין רובא במקום שחיטה ולא לטרוף כשיש רוב נשחט במקום שחיטה אבל בחלדה שהכל הוא במקום שחיטה אף מעוט הנחלד רב יהודה מודה דאי כי נפקא חיותא נפקא בשחיטה די בכך ולא בעינן רובא בשחיטה דכיון דליכא רובא בחלדה מעוט הנחלד מצטרף אל הנשחט להכשיר כיון דהכל הוא במקום שחיטה אבל אי נפקא חיותא בחלדה אפילו רב הונא יודה דפסולה ומלשון הר"ם ז"ל שכתב שחט מעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה נראה שלא הצריך רובא בשחיטה שא"כ היה לו לומר ושחט הרוב שלא בחלדה ומדקאמר גמר השחיטה נראה שר"ל שהשלים לרוב בשחיטה עם המעוט הנחלד. ובזה סרו כל הקושיות שהקשית בזה הדבור אשר הנה סובבות על זה הציר והקושיות האחרות חלושות הנה עד מאד ידחה אותן אדם בנקלה. כי אשר הקשית על מה שאמרתי דלא קשיא דידיה אדידיה דמאי דקאמר הרי זו פסולה מספק אוקמא אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר באר זה למעלה והקשית דאכתי קשיא דידיה אדידיה מן הכלל שעשה כ"מ שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ודאית וכו' וא"כ כלל זה הרוס באותו פרק ואין זה קשה שלא נכנס בכלל ההוא מה שיבאר הוא בעצמו באותו פרק עצמו שהיא פסולה מספק והזכיר זה הדין בכאן לאשמועינן דדוקא בהגרמה הוא שאם הגרים בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי כשרה כיון דאיכא רוב נשחט ואין בהגרמה שעור לפסול לפי שאין מצטרף מה שהוא במקום שחיטה למה שהוא חוץ למקום שחיטה לפסול בכי נפקא חיותא אבל כשהפסול הוא במקום שחיטה בושט בשליש ראשון פסולה מספק ובאמצעי פסולה ודאית דהא נפקא חיותא בפסול ואף בקנה נמי פסולה ודאית כיון דהכל הוא מקום שחיטה מצטרף השליש הראשון הנשחט עם האמצעי הנחלד לפסול בכי נפקא חיותא בחלדה או בדרסה. ואין להקשות איך כלל במלת פסולה שני דינים שבאחד פסולה ודאית ובאחד מספק דכיון שהן משתתפין באסור אין לחוש וסמך על המבין וכמה דברים בספרו ז"ל סתומים יותר מזה השעור. ומה שהקשית על הדרך השני שפרשתי דעת הר"ם ז"ל בין בושט בין בקנה וכגון שהחליד במעוט בתרא דסימן קמא ואמרת שאין לשון הר"ם ז"ל סובל זה הפירוש כלל שהיה לו להזכיר ששחט רוב הראשון כיון שהוא מתנאי דין זה. ואני אומר מדלא נקיט החליד שליש או שחט שליש בחלדה ושחט שני שלישי' כדרך המוזכר בגמרא ואמר שחט מעוט בחלדה נראה שכבר שחט הרוב בהכשר שבהזכיר מעוט כבר נזכר הרוב בכח וכל מעוט סימן המוזכר בגמר' הוא בדרך זה שהרוב נשחט ונשאר מעוטו וזהו שהה במעוט סימנין לפירוש רש"י ז"ל ולפירוש המפרשים. וכן נמי אמרינן בפ"ק (כ':) והא מעוט סימנין דלא מעכבין בשחיטה לרבנן ומעכבין בהבדלה ור"ל שכשנשחט הרוב אין המעוט הנשאר מעכב בשחיטה. ומה שהקשית שא"א ליישב בעיא זו אליבא דרב יהודה שהרי מכשיר במפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה ובמאי דנפקא ביה חיותא שכל אלו התנאין נמצאין בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש וכו' ואני אומר אגב שיטפ' לא עיין מר בה ואיך הוא שחיטה מה שהוא חוץ למקום שחיטה וכבר בארתי למעלה דלרב יהודה מה שהוא חוץ למקום שחיטה אינו מתחשב כלל אלא שאם יש בו שעור לבדו לפסול יפסול. ומש"כ שמלשון הר"ם ז"ל שכתב שהרי נשחט השעור כראוי שמן הטעם הזה נלמוד דאפי' במעוט בתרא דסי' קמא לא היא שאני מפרש שהרי נשחט שעור כל השחיטה כראוי ועדיין צד הבעיא במקומ' עומד שהפסיק באמצע שחיטה בשחיט' פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחל'. ומה שהקשית על מה שאמרתי דמאי דכתב הר"ם ז"ל ואם דרס או החליד וכו' מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן ראשון בין בסימן שני חוץ מקנה ששליש ראשון ובסימן ראשון דהוה ליה כחצי קנה פגום ואמרת שדוחק גדול נראה שירד הרב ז"ל לכל החלוקות ולא רמזה. ואני אומר אין כאן שום חלוקה אלא כלל גדול אני אומר שכלל הרב ז"ל לפי דרך זה אלא שיצא מכלל זה הקנה כששחטו ראשון ובשליש ראשון ולא היה צריך לפרש ולהוציאו מן הכלל שהוא מוכרח בעצמו דלא גרע מחצי קנה פגום:

הפירוש שפירשת הבעיא אליבא דרב יהודה לבדו קשה איך שאל השואל סתם ולא באר החליד במעוט הסימנין לרב יהודה מהו וכל שכן שדברי רב יהודה בפ"ק ובעיא זו בפ"ב ועוד שלשון הר"ם ז"ל לא יסבול זה שהיה לו לומר שחט מעוט הסימן בחלדה ורובו שלא בחלדה כדאמרי' הגרים שליש ושחט שני שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש לרב יהודה כיון שהבעיא היא על דברי רב יהודה ואליביה. מה שהקשית לפירוש ר"ת ז"ל דאין צורך לבעיא זו מאחר דתחת העור אסורה מספק כבר נשמרו מזה דלמאן דאמר תחת העור כשרה בעי אי כאן פסולה ולמ"ד תחת העור איני יודע בעי אי כאן פסולה ודאית:

מה שכתבת עוד בההיא דריאה הסמוכה לדופן (לעיל סי' קפ"ח) דהר"ם ז"ל יש לו דעת שלישית שמתיר מן הדין ואוסר מן המנהג אין כאן דעת שלישי שאף ר"ת המתיר יודה שאסור במקום שנהגו משום אל תטוש תורת אמך ובמקום שלא נהגו אף הר"ם ז"ל יתיר כמו שכתבת גם אתה בכתבך הראשון דנפקא מינה להיכא דלא נהוג:

ומה שכתבת עוד בדעת הרמב"ם ז"ל בהעלתה צמחין התלוין אמת הוא וכך נראה ממה שאמר בההיא פסקא המתחיל בה בא א"י וכו' שכיון שהריאה שלמה לפנינו הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו ואיך אמר שלא ידענו אם היה בה צמחים אם לא אלא שכונתו על צמחין סמוכין. אמנם תמה עליו איך תפס לשון מתעה האמור בגמ' בדרך אחרת:

מה שדחיתי ראיותיך (לעיל בסי' קפ"ט) בההיא דסמפונא דאנקיב לחבריה לא דחיתי ראייתך ממחטא דאישתכח בריאה אדרבה שבחתיה ואמרתי שמכח קושיא זו אמרו בגמרא שאינה טרפה אלא בנקב לחברו אבל מההיא מחטא דאשתכח בכבדא כתבתי שאין קושיא זו על הר"ם ז"ל אלא לפי סברתו שכתב (בפ"ו) קני הכבד וכו' אבל לפי הדין האמתי אין להביא ראיה מכבדא כי מה שהתירו בחיתוכא דכבדא הוא לפי שבאה דרך הקנה אל קנה הכבד דרך ישר ולא נכנסה כלל בריאה שהרי הקנה מתפצל לג' קנים חד פריש לריאה וחד פריש לכבדא וחד פריש ללבא והיינו דאמרינן בגמ' דאי קופא לגו דרך סמפונא נקט ואתאי ר"ל שנכנסה מן הקנה אל הכבד דרך סמפון הכבד בדרך ישר ואף בההוא קשיתא דאשתכח במררתא אמרו כן (מ"ט.) שכשרה משום דסמפונא נקט ואתאי.

ומה שכתבת וגם מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא קופא לגאו אפי' דרך קנה נכנסה היאך אפשר לה ליכנס בכבד מבלי נקיבת סמפוני ריאה איני יודע אנה פנה לבך כשכתבת זה:

מה שישבתי דברי אמימר שאמר עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס ואמרתי (לעיל סי' קצ"א) שהוא עונה על דברי רב נחמן שאסר עוף הבא בסימן אחד איזה סימן שיהיה אלא א"כ בקי בהן ובשמותיהן ואמימר סבר לה כוותיה כשהסימן ההוא בגופו דאיכא למיחש לשאר עופות טמאין ופליג עליה כשהסימן הוא דלא דריס דהא ליכא לספוקיה אלא בפרס ועזניה והנהו לא שכיחי. ומתוך דברי אמימר מתבאר מה שמודה בו לרב נחמן ומה שחולק בו עליו ואמרת שדברים אלו מוסיפים דוחק שהרי לא זכר אמימר בלשונו דצריך בקיאות כלל ואם תאמר דסמך בתנאי זה לדרב נחמן א"כ גם אינו דורס צריך להיות בקי דאין לך דוחק גדול מזה שיהא חצי המימרא נאמר בתנאי אחד ולא החצי האחר עכ"ד. ובאמת שאיני מבין דבריך אלה כלל אי אתה חוץ מכבודך לא הבנת דברי ואני לא דברתי בלעגי שפה ובלשון אחרת אבל הארכתי ובארתי יותר מן הצריך ואמרתי כי רב נחמן הצריך תנאי בקי בהן בכל שבא בסימן אחד בין שיהיה הסימן ההוא בגופו בין שיהיה הסימן ההוא שאינו דורס וכשענה אמימר על דבריו ואמר בעוף הבא בסימן א' טהור במוחלט בלא תנאי הבקיאות הרי חלק על רב נחמן שהצריך תנאי הבקיאות וכשהוסיף עוד אמימר לומר והוא דלא דריס כלומר איני מטהר בזולת תנאי הבקיאות אלא כשהסימן ההוא הוא אינו דורס כבר הודה לדרב נחמן דכשהסימן הוא בגופו טמא בזולת תנאי הבקיאות כדברי רב נחמן וא"כ מה שהודה אמימר לרב נחמן ומה שחלק עליו הוא מבואר במאמרו באור שלם וכשאמרו לו הא דרב נחמן מאי הוא לומר והלא רב נחמן הצריך תנאי הבקיאות בכל שבא בסימן אחד אפי' כשהסי' ההוא הוא חוץ מגופו והשיב לא שמיעא לי להצריך זה בדלא דריס דהא ליכא למיחש אלא לפרס ועזניה והנהו לא שכיחי בישוב והנה זה מבואר:

ומה שכתבתי דעוף הבא משמע הנמצא בישוב ואמרת שאינך מבין משמעות זה הנה הדבר מובן מעצמו שאם יאמר אמימר עוף שאינו דורס טהור היה נראה שאין בעולם עוף שאינו דורס וטמא ויהיה זה הפך האמת דהא איכא פרס ועזניה אבל באמרו עוף הבא בסי' בלתי דורס טהור לא כלל בזה פרס ועזניה אבל רצה לומר עוף הבא לפנינו בישוב בסימן זה טהור דלא חיישינן לפרס ועזניה כיון דלא שכיחי בישוב:

עוד חזרת מתוך ההכרח אל פירושי בקצת ואמרת כי צריך לומר לדעת הר"ם ז"ל דכ"ב עופות טמאים יש שאין דורסין ואין להן בגופן סי' א' של טהרה ולפי פירושך בפרס ועזניה שהאחד אינו דורס ומשום ההוא איצטריך נשר א"כ כשתרץ בגמ' קושיות שני כתובים הבאין כאחד משום דגמירי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי והקשו סוף סוף איתיה בחד מהנך א"כ קושיא זו עדיין במקומה עומדת שהרי פרס ועזניה אותו שהוא ודאי אינו דורס הוא שני כתובים הבאין כאחד עם שאר עופות אותו שבהן שאינו דורס ואני יישבתי כל זה בפירושי עיין בו:

ועל מה שאמרתי שהיה לך להכריח הקושיא בדרך אחרת ואמרת שלא יתכן דרכי בזה הנה סכת דרכי בסירין ודרכי בעיני סלולה מסוקלת מאבן ומורמת ממכשול. ומה שאמרתי שאינו תרתי ספיקי אפי' לפי הנחתך הוא כפי הכלל שמסרו לנו התוספות בהרבה מקומות בתלמוד שאין נקרא ספק ספיקא אלא כשהם שתי ספקות בכל צד בין שנקח הספק האחד ראשון או האחר כגון ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע ספק לא נגע ואם נקח ראשונה ספק נגע ספק לא נגע עדיין נשאר הספק הב' דאף את"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע אבל בכאן אם נקח הספק לומר ספק עוף זה הוא ממין פרס ועזניה ספק אינו אינך יכול להוסיף עוד ספק אחר. ועוד כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנין שלא יהיה מכ"ד עופות הטמאין וכמו שכתב הר"ם ז"ל (בפ' ראשון מהל' מאכלות אסורות) על כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהן ואפי' הוא מעוטא זולתי לפרס ועזניה בישוב שאינן נמצאים שם כלל כמו שכתב הר"ם ז"ל שאינן נמצאין אלא במדברות ואיי הים הרחוקים עד מאד שהן סוף הישוב אבל כשאפשר להמצא חוששין למעוט כדאמרינן גבי בהמה (נ"ט.) בהיה הולך במדבר ובלבד שיכיר ערוד ואע"פ שהערוד מעוטא דמעוטא לגבי שאר בהמות טהורות ובעלמא אין חוששין למעוט כדאמרינן (ס"ג:) גבי בצים לוקחין בצים בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות. וההיא דלא לישפי שכרא כיון שהוא רגיל להיות תמיד כן עשו אותו כודאי לחוש אפילו כשיש שם ספק אחר. ומה שאמרת שלכך לא הביא הרמב"ם ז"ל עוף הבא בשלשה סימנים בגופו טהור וכדתנן במתניתין וכו' הוא שאולי נסתפק בחלוף נסחאות הגמרא ומפני הספק ההוא לא כתב כן טוב לומר שברור לו כמו שאמרתי' מלומר שנסתפק לו שא"כ היה לו להזכיר ספקו שחלוק יש בין האסור ודאי לאסור מספק והדחקים שרמזתי אליהם בפירושי על דברי הר"ם ז"ל ואמרת שהם נעדרים לפי הפירוש שזכרת אפשר הוא אבל קם ליה בדרבה מינייהו בסתירות עצומות:

עוד אני חוזר לבאר מה שאמרתי בקונדרס הראשון שהיה לך להכריח הקושיא בדרך אחרת דהוו להו שני כתובים אם הם בני חד חד ואם חד מינייהו בר תרי לשתוק מאידך ומעורב ובר תרי סימנים לא נגמר דהוה להו שני כתובים לפום מאי דקא סלקא דעתין. ואתה אמרת בכתבך שלא יתכן דרכי בזה שהרי המקשה רוצה להוכיח דבלא נשר ליכא למילף מינייהו ואם כן היאך נאמר לישתוק קרא מאידך דאדרבה רוצה להוכיח שאפי' נכתבו אין ללמוד מהם ע"כ. ועתה ראה איך לפי דרך זו הקושיא פשוטה ומקשה לומר דממה נפשך נשר מיותר דאי תרווייהו בני חד חד הא לא אצטריך נשר ואי חד מינייהו בר תרי הא לא ילפינן מעורב למיסר בשני סימנין ומדאיצטריך פרס דהוא בר תרי על דרך משל כי היכי דלא ניליף מעורב למיסר בשני סימנין ולאשמעינן דכל עופות הבאים בשני סימנין בר מינייהו טהורין ממילא שמעינן דבסימן א' טמא וכיון דממילא הוה אמינא דבסימן אחד טמא כי כתב רחמנא עזניה דהוה בר חד ודאי' לאו למילף מיניה דכל עוף הבא בסימן אחד טמא דא"כ לישתוק קרא מיניה וממילא הוה אמינא הכי מדאיצטריך פרס דהוא בר תרי אלא ודאי להכי כתב עזניה דהוא בר חד לאשמעינן דכל עוף הבא בסימן א' טהור בר מיניה ואם כן אייתר ליה נשר והנה הקושיא מבוארת דבין שיהיה פרס ועזניה שני כתובים או חד מינייהו שני כתובים בהדי עורב אייתר ליה נשר: הן אמת כי קיימתי עם קהל קלע"ת איוב וכבר שלחו לי ת"ק דינרין להוצאת הדרך כי כן היו התנאין וגם אני שלחתי שם כל ספרי ויש לי להיות שם ראש חדש ניסן אמנם עתה נתחדש כי הקהל הזה יצ"ו נפקחו עיניהם ולבשו קנאה ושנים ושלשה שהיו מקטרגים התנחמו וכלם עתה לב אחד ושפה אחת לעכבני על כרחי בכח המלכות ודעתם לשלוח שנים מנכבדי הקהל לקלע"ת איו"ב לבקש מהם לפייסם ולרצותם שיתירוני לא אדע איך יפול דבר אכן דעתי לקיים את מאמרי להם ומוצא שפתי לא אשנה מרצוני אם לא מדעתם ורצונם יתנך ה' לראש ויכין לבך בתורתו לדרוש לישא וליתן ולפלפל וללמוד וללמד להשמיע ולהקשיב ונצורי התורה להשיב משפט לאור גוים תרגיע ונפשך בצחצחות ישביע כנפשך החשובה ונפש נאמן בריתך מתעלם באהבתך יצחק בר רבי ששת זלה"ה: שעל הכתב חכם עדיף מנביא במלחמתה של תורה כארי יתנשא וכלביא המעולה דון שלמה הלוי נר"ו:

Teshuva 193

אשכנז אל החכם הר"ר ישעיה נר"ו בר אבא מרי זצ"ל:

ראיתי קונטרס הכתבים והתשובות שהשיבו שני החכמים הרבנים ישמרם צורם ומתוכם נראה שהמעשה היה כך שכשגירש רבי מנחם את אשתו התנו ביניהם שיטפל הוא בשני בנים והיא תטפל בשתי הבנות הקטנות במאכל ובמשתה ובחתונין והיא נתחייבה לבנות ההן לגדלן ולזונן ולפרנסן ולהלבישן ולהנעילן ולעשות להן כל צרכיהן עד שיגדלו ולהשיאן כשיגדלו כמו שכתוב בשטר ההוא. ואח"כ הלכה הגרושה למקום רחוק עם שתי בנותיה הקטנות ושם קדשה והשיאה הגדולה מהן בקטנותה שלא מדעת רבי מנחם המגרש אבי הבנות וכשהגיע זה לאזני רבי מנחם הנזכר לא פצה פה ולא ערער ולא מיחה בדבר ואחר זמן מרובה שדכה הגרושה הנזכרת הבת האחרת בקטנותה עם בן ר' אברהם שלא בידיעת אבי הבת ורבי אברהם הנזכר שלח השדכן לרבי מנחם לקרוא לו לבא לנשואין ולפי דברי השדכן הודה רבי מנחם ללכת לנשואין אע"פ שהוא זקן וחלוש אם ישלח לו רבי אברהם קרון שילך בו וכן שיתן לו סך ידוע אחר כן איך שהיה לא שלח הקרון רבי אברהם הנזכר ונעשו קדושין ונשואין מן הקטנה לבן רבי אברהם הנזכר ולא היה שם רבי מנחם אבי הבת ולא ידע לא בקדושין ולא בנשואין אחר כן כאשר שמע הדבר היטב חרה לו לפי שהתלו בו שלא שלחו בעדו כאשר אמר לו השדכן וגם שלא התירו לו פסת יד ברצי כסף או זהב ואחר כן קצת חכמי גלילו שאלוהו באגרותיהם אם נעשה החתון ברצונו והוא השיב להם שלא היה ברצונו מתרצה בו ואז שלחו בעדו שילך הוא אליהם ובעצתם שלח כתב לחבורת בני המקום שרבי אברהם היה דר בתוכם להזהיר אותו ולהתרות בו להוציא הבת מביתו שאם לא יעשה בן הוא יקבל קדושין מאחר בעד בתו ויראה דבר מי יקום וסוף דבר כי ארכו להם הימים בזה המחלוקת נתפייס רבי מנחם אבי הבת מרבי אברהם ונתרצה בקדושין ובנשואין שעשו מתחלה ואומר כי לעולם לא ערער בקדושין ובנשואין כדי לבטלם רק שהיה אומר כן כדי להוציא ממון מרבי אברהם ע"י כך ושגם זה עשה כעצת החכמים ההם שפתוהו בזה לשנאתם את רבי אברהם ולפי מה שנראה מדברי ריבותם עתה הבת כבר גדלה ועומדת תחת בעלה ומשמשתו ויש מחלוקת בין החכמים יש מהם אומרים שהקדושין ונשואין אינם כלום מחמת ערעור האב וביאתה עד עתה היתה ביאת זנות. ולכן עתה צריכה קדושין אחרים ויש מהם אומרים שהקדושין הראשונים קיימים אם מפני רצוי האב שמתרצה עתה בהם ואומר שלעולם לא בטלם אם מפני מה שנתן האב מתחלה רשות לגרושתו להטפל בבנותיה כמו שנראה מדברי העדים שהעידו כל א' מהם בחתימת ידו והויא הירושה כשליח בעלה ושליחות זה לעולם לא נתבטל ולזה לא היתה ביאתה ביאת זנות ועתה אינה צריכה קדושין אחרים ובקשת ממני להודיעך דעתי:

תשובה אם באנו נדון בקדושין אלו לקיימם או לבטלם מחמת רצונו או מחאתו של אב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מבלי שנשגיח אם נתן רשות לאם בשעת הגרושין לקדש בנותיה ודאי נראה שנתבטלו הקדושין ולא מבעיא לעולא דס"ל (קדושין מ"ד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' גט אינה צריכה דלא חיישינן שמא נתרצה האב וקיי"ל כוותיה דרבינא דהוא בתרא קאי כוותיה (שם מ"ה:) וכמו שהסכימו כל הפוסקים ז"ל. וגם הרב אלפסי והר"ם ז"ל סוברים דאפי' נתרצה אחר הקדושין אינה צריכה גט אלא אפי' לרב ושמואל דסבירא להו (שם) דחוששין שמא נתרצה האב וצריכה גט בנדון זה אינה צריכה גט ואין כאן קדושין שהרי האב אומר שכששאלו אותו חכמי גבולו אם נעשה ברצונו השיב להם שאין רצונו בהם וגם שלח להתרות במחותנו שיוציא הבת מביתו ושאם לא יעשה כן שהוא יקבל קדושין מאחר בעדי בתו ואין לך מחאה גדולה מזו ואע"פ שלא פירש בהתראתו שאינו חפץ בקדושין הרי גלה רצונו דאיך יקבל קדושין מאחר אם נתרצה באלו ואפי' לאביי דסבר (גיטין ל"ד.) דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא מודה היכא דמוכחא מילתא כההיא דרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא כדאיתא בפ' השולח (שם) וא"כ בנדון זה מחאה היא וכל שמיחה האב לכולי עלמא אין קדושין כדאמרינן (בקדושין מ"ה:) בנתקדשה לדעת [אביה] והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע. משמע דלכולי עלמא ואפי' רב דאמר חיישינן שמא נתרצה האב כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל כדמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד מדחיישונן בדרבנן דהא מדאוריי' בקדושין אכלה ואם בההיא שנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין כ"ש כשלא נעשה שום דבר לדעתו וכן בירושלמי (שם פ"ב ה"א) קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה משמע דלגמרי עקרם ואף אם נאמר דלרב ושמואל צריך שימחה מיד בשעת שמיעה אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה וצריכה גט אף אם מיחה אחר כן דאמרי' נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ בנדון זה ששתק מיד כששמע ולא שלח ההתראה עד לאחר זמן נימא נמלך הוא. ליתא דהיינו היכא שהוא כאן ושותק לפי שהיה לו למחות מיד אבל מי שהוא במדינת הים או במקום רחוק בזה אין שתיקתו כלום ^*( רמ"א אה"ע סי' ל"ח ס"י:) דהאי דשתיק משום דכיון שאינו במקום החתן סבר מאי אהני לי דאצוח והמנו דאמרי' עד שיבא אביה וימחה ולא אמרי' עד שישמע אביה וימחה משמע שא"צ למחות עד שיבא ואע"ג דבנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אמר רב הונא (שם) אוכלת ופסק רבינו חננאל כוותיה משום דרבא מפרש טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ומשמע דלדידיה קדושי ודאי הוו כיון דאוכלת בתרומה דהוי אסורא דאורייתא מאחר דאף הקדושין היו שלא לדעת. וכן משמע שאין האב יכול למחות עוד שא"כ היה לנו לאסרה בתרומה שמא ימחה כדאמר רב אסי לעיל ורב גופיה חש לעיל דהוי אסורא דרבנן כ"ש באסורא דאורייתא ובנדון זה נמי נימא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. לא היא דהתם הוא דוקא באביה כאן כמו שנזכר בה בפירוש וכמו שכתב רש"י ז"ל והוא ראה ושתק דודאי כולי האי לא שתיק ולזה פירש נשאת שלא לדעת שהיא לא הודיעתו ובההיא דרב ושמואל פירש לא ידע משום דההיא מספקינן אם נתרצה כששמע לאחר מפן אבל בהא דע"כ צ"ל שהן קידושין מן התורה צ"ל שבשעת הקדושין ידע ושתק ומאי שלא לדעת שלא הודיעתו אבל במי שהוא במקום אחר ליתיה להאי טעמא כלל ואין שתיקתו כלום אלא א"כ נתרצה בפי'. וכן אין לומר כי מה שהודה לאותו שדכן קודם הקדושין שילך לנשואין אם יעשו לו ויתנו לו כך וכך הוי כמו שנתרצה דהא אפי' בשדכו קיי"ל כעולא וההיא הודאה לא עדיפא משדכו שהרי לא הודה בקדושין ובנשואין שיעשו בלתו אלא דניחא ליה בחתון ולעולם שיהיה הוא שם ויקדש את בתו ואדרבה מתוך דבריהם נראה יותר דלא ניחא ליה אלא א"כ יתנו לו המעות ההם וילך שם. ועוד דאפי' נימא דמלתיה דעולא בלא שדכו אבל בשדכו חיישינן שמא נתרצה כמש"כ בתוס' זהו כל שהוא כאן ושתק ולא מיחה אבל כל שהוא במקום רחוק ומיחה אחר כן אין חוששין כלל אפי' בשדכו דהא אפי' בנתקדשה לדעת אביה והלך למדינת הים ונשאת שלא לדעתו כשיבא וימחה עוקר הקדושין לגמרי וכמש"כ למעלה. ומה שאמר עתה האב שהוא נתרצה בקדושין לעולם אלא שעשה המחאה וההתראה כדי להוציא מעות ממחותנו ולעולם דעתו היה שיהיו הקדושין גמורין נראה שאינו נאמן בזה שכיון שמיחה בפנינו כבר נתבטלו הקדושין ומעתה אין נאמן לאחר מכן שיחולו הקדושין למפרע. ועוד שאין לנו ללכת אלא אחר דבורו לא על מה שהוא אומר עתה שהיה בלבו דדברים שבלב אינם דברים ואפי' נאמר דכיון דרחמנא הימניה לאב נאמין אותו שהוא אומר אמת במה שאומר שבלבו היה מתרצה בקדושין מ"מ הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברי' וכדתנן (שם מ"ט:) בכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ואע"פ שהאשה נאמנת לאסור עצמה ומשוי' נפשה חתיכה דאסורא אפ"ה כיון שלפי התנאי האמור בפה אינה מקודשת אין כח בדברים שבלב לבטל הדבור ואפי' נאמינה שהיה בן בלבה. וא"ת מ"מ נאמינהו שנתרצה מיד ששמע הנשואין ומיד הויא כמקודשת דהוה ליה כאב שאמר קדשתי את בתי ואין מחאתו שאח"כ כלום. לא היא דכיון שלא אמר כן קודם המחאה הנה כשמחה ושלח המחאה לחבורת המקום שדר שם חתנו שהוא כמו ב"ד הנה הודה שמעולם לא נתרצה בקדושין וא"כ אינו נאמן לומר אח"כ הפך דבריו כדאמרינן בפ' הנזקין (גיטין נ"ה:) גבי הא דתניא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וכולי ואמרינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואסיק רבא דסיפא משו"ה אינו נאמן דמיירי כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחיה ואמר ליה דאם איתא דקושטא הוא מעיקרא כי אשכחיה הוה אמר ליה כל שכן דמעיקרא אמר הפך זה ואע"ג דרחמנא הימניה מ"מ איכא למימר אי איתא דקושטא קאמר לא הוה לי' למימר מעיקרא הפך האמת ואע"פ שבידו לקדשה אין להאמינו להבא במגו לחוש למהוי ספק כדאסיקנא (ב"ב קל"ד:) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דכיון שהוא אומר כנגד דבריו הראשונים אינו נאמן במגו דאנן סהדי דמשקר כדאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז:) גבי אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן כל שאין לפרש דבריו הראשונים וסותר אותם כגון דאמר עבדא מצר ק' ואע"פ שהיה לנו להאמין כשאומר בני הוא במגו שהיה יכול לתת נו נכסיו במתנה אין מאמינין אותו שאין מגו מועיל לסתור דבריו הראשונים ומה שנותן אמתלא לדבריו ואומר כי לא אמר כן אלא כדי להוציא מעות ממחותנו איברא שאפשר שיש כאן אמתלא שעשה המחאה ולא נתרצה בקדושין כדי שיתנו לו מעות ויקדשנה אליו שנית או שיקח מעות מאחר לקדשה לו אבל אין כחן אמתלא שאף אם נתרצה יעשה המחאה ההיא כדי להוציא מעות ויחריד כל החרדה ההיא בפני חכמים ובפני ב"ד לומר על בתו מקודשת שהיא פנויה להכשיל בני אדם ולא דמי לההיא (כתובות כ"ב.) דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתל' ראויה שדרך אשה צנוע' לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההיא שיש ממש בדבריה דומיא דההיא עובדא דמייתי התם בברייתא שקפצו עליה בני אדם דלשון אמתלא משמע טענה הנכרת שהיא כדי לסמוך עליה וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ט מהלכות אישות) שאם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש מקודשת לשני ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש אסורה ואם כן בנדון זה נראה שאין כאן אמתלא מספקת להאמינו כנגד מה שאמר כ"ש שהדבר נכר שהוא אומר כן עתה מפני הבושה שלא יחשב לו לקלון אם תתקדש בתו פעם שנית ולזה אינו נאמן ונתבטלו הקדושין. אין צריך לומר לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שסוברין דאפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין אינם כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקדושין ^*( עי' בב"י אה"ע סי' ל"ז בד"ה קטנה:) ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשלהי סוגיין (קדושין מ"ו.) ואם פיתה לשום אישות קדושין למה לי אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה משמע דלא סגי כשיתרצה האב בקדושין הראשונים אלא צריכה קדושין אחרים לדעת אביה ולא מפלגי בין ביאה דהוי כנתאכלו המעות להיכא דלא נתאכלו וכן משמע להו דכי אמרינן (שם מ"ה:) בפירוש אמר מר לא סבירא ליה דרב ושמואל לומר דכיון דשדיך הוה ליה כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה ואפ"ה לית ליה דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעי' שיתרצה בשעת הקדושין וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח ולפי סברתם הדבר פשוט שאפילו יהיה כדברי האב שנתרצה כששמע כיון שלא נתרצה בשעת הקדושין הראשונים אינן כלום ולא היתה צריכה גט:

אבל מה שצריך לעיין הוא אם נתן האב רשות לגרושה לקדש ולהשיא את בנותיה דאם נתן לה רשות הרי עשאה שליח והאב יכול לעשות שליח לקבל קדושי בתו כשהיא קטנה כדתנן בפרק האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו והוא הדין לקטנה אלא דנקט נערה משום דרב יהודה דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כדאיתא בגמרא התם (מא.) וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל. ולפי מ"ש הרמב"ם ז"ל ששליח קבלה של קדושין צריך לעשותו בעדים ולא סגי בהודאת המשלח והשליח כמו ששליח קבלה דגט צריך לעשות בעדים כדתנן בפ' המקבל (סג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים אחת שיאמרו בפנינו אמר' ואחת שיאמרו בפנינו קבל וקרע וכן הוא מוסכם מן האחרונים ז"ל א"כ צריך לעיין אם יש כאן עדות שלמה מזה ונלך אחר העדיות והראיות אחד לאחד ונראה אם יש בהם די עדות:

תחלה בשטר החיוב שעשתה הגרושה לבנותיה לזונן ולפרנסן ולעשות צרכיהן עד שיגדלו ולהשיאן לכשיגדלו וכו' איני רואה בזה שום עדות שנעשית היא שלוחה של אב לקדש ולהשיא שהרי אין כאן דבור של אב כלל אלא שהיא נתחייבה לבנותיה להתטפל בצרכיהן וגם בצרכי נשואין ועוד שאפילו שנתן לה האב רשות בלשון הזה לא היתה יכולה להשיאן בקטנותן דהא קאמר להשיאן לכשיגדלו וקפידא הוי דומיא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר שאינה מקודשת כדתנן בפ' האיש מקדש (קידושין נ.) וכ"ש בזה דדרך בני אדם להקפיד שלא להשיא בנותיהן בקטנותן וגם שיש לו אסור בדבר מדברי רב יהודה עד שתגדיל ואם כן זה הקפיד ולא נתן רשות עד שתהיה נערה דאז הוי גדולה דאע"ג שעתה נהגו התר בדבר שמא יקדמנו אחר או מטעם אחר זה רצה לדקדק על עצמו יותר לקיים דברי חכמים וגם שאע"פ שנהגו התר אין עושין כן כי אם על צד הזרות ובודאי דלשון עד שיגדילו אין לדונו זולתי בלשון גדלות ממש ולישנא דרבנן נקט דאמרי אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל דהוי זמן ידוע ולא מלשון גדול דלא הוי זמן ידוע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדקיי"ל כרבי יוסי (שם סד:) בקדשתי את בתי גדולה שכלן מותרות זולתי גדולה שבגדולות משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והכא נמי כיון דלכשיגדלו הוי קפידא לא מחית נפשיה להתנות במה שאינו ידוע דהיינו זמן הגדול ושביק זמן גדלות שהוא זמן ידוע ועוד האי לכשיגדלו הוי דומיא דעד שיגדלו המוזכר בשטר סמוך לזה שר"ל שנתחייבה לכל צרכיהן עד שתהיינה גדולות בשנים:

עוד ראיתי במה שהעיד רבי אברהם בר רבי בנימין בפני שלשה והם ב"ד ששמע מן האב שאמר יש יכולת בידי להשיא בני בלא רשות גרושתי וגם יש רשות ביד גרושתי להשיא בנותיה ע"פ מזלה למי שחפצה ולא יהא לי עסק בדבר זה וגם אין לי לשאול אחר כך. גם בזה העדות אין בו תועלת שהרי אינו מעיד שאמר בפניו שהוא נותן יכולת לגרושתו להשיא בנותיה רק ששמע ממנו כמסיח לפי תומו ומספר דברים שיש כבר יכולת בידו מזה וביד גרושתו וגם לא אמר נתתי רשות שיהיה כמו אני נותן היכא שכתב זה בשטר כדאמרינן בפרק השולח (גיטין מ:) גבי נתתי שדה פלוני לפלוני אמר רבי יוחנן וכלן בשטר ואין זה כי אם כמו הודאת האב שעשאה שליח וכבר כתבתי דלא סגי בהודאת המשלח אלא בעינן עדים על השליחות כל שבזה העדות אפילו הודאה מן המשלח ליכא שאין כאן הודאה אלא כמספר דברים כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה בפני עדים בעינן אתם עדי וכ"ש דבפני עד אחד ואפילו אמר אתם עדי אין כאן הודאה לפי דעת הראב"ד ז"ל שכתב דהודאה בפני אחד לא מהניא אפילו לחייבו שבועה ואפילו אמר אתם עדי דלא קפיד איניש להודות בפני העד אחד כיון שאינו קם אלא לשבועה ולזה אף אם יודה לדבריו ויאמר שאמת הוא שהודה בפניו אין הודאתו כלום:

גם עדות רבי יהודה ב"ר שמואל איני רואה בו עדות רק ספור דברים שהיו בינו ובין אבי הבת ומה שמעיד שאמר ברבים לפני בית הכנסת כבר השיאה זוגתי את בתה אחת בלא ידיעתי גם עתה הפעם עשתה כך ואין לי נפקותא בכך אין כאן שום שליחות אררבה נראה כקובל עליה על שבזתה אותו והרי כל הזן אינו מפסיד דמשמע דניחא ליה ואפי' הכי לא הוי שליחות כדאיתא בפ' המדיר (כתובות ע:) כ"ש באומר אין לו נפקותא בכך ומכל מקום לשון זה לכל היותר לא עדיף משאם שדכה הוא בעצמו שהרי בלשון זה לא נתרצה על העתיד אלא על העבר ואז עדיין לא היו שם כי אם שדוכין ומה שהעיד רבי יהודה הנזכר ששמע מפי רבי פלוני קודם הנשואין הוה ליה עד מפי עד ולא סגי בהא דעדות ברורה בעי' דילפי' דבר דבר מממון כדאיתא בסוף המגרש ובשאר דוכתי טובא:

גם עדות רבי אלעזר ב"ר נתן אינו מספיק לפי שהוא מעיד ששמע מפי אחרים ולא מפי האב וכן עדות רבי פנחס ב"ר יהודה אינו מועיל כלום שהוא אינו מעיד אלא שחלקו הילדים ושכל אחד קבל עליו (רק) שיטפל בבניו לא שיעיד שהאב נתן רשות לאם להשיאן אלא שהיא קבלה עליה להשיאן ואף גם זה כשיוכלו להנשא דמשמע כשתהיינה גדולות ותצאנה מרשות האב:

אבל עדות ר' זרח בן אלחנן נראה שיש בו עדות לפי שהעיד שנתפשרו שיקח הוא ב' מבניו ללמדם ולגדלם ולהשיאן בלי הזיקה ולעשות בהם כל רצונו וגם היא תקח לה שתי בנות פלולית ופלונית ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות ולעשות בהן כל רצונה שלא מרצון בעלה רבי מנחם ושלא מדעתו וכו' ונראה שנתן רשות לאשתו להשיאן ולעשות בהן כל רצונה שלא מדעתו ואע"פ שהזכיר לגדלן ולהשיאן אין הכונה להשיאן אחר שיגדילו דוקא אלא שני דברים הם לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד והא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כ"ט:) דהיכא דאמר ליה בעל לשליח שקול מינה חפץ הדר הב לה גיטא אזל איהו יהב נה גיטא והדר שקל מינה חפץ דפסול כר' יוחנן דקיי"ל כותיה הוה מצינא למימר דשאני התם דאמר בפירוש הדר הב לה גיטא דאפילו לא אמר אלא שקול מינה חפץ והב לה גיטא פסול דקפידא הוי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל הוסיף דאפילו אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דפסול כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות פה.) אמר הב זוזי ושקול שטרא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם כן הכא הוה לן למימר דאין כונתו אלא אחר שיגדלו. לא היא דהתם הוא שיש לשליח לתת דבר לאשה ולקבל דבר אחר ממנה ובזה איכא למימר דכיון שהזכיר לו המשלח השני דברים שיש לו לעשות כן הוא מקפיד שיעשה השליח בענין שיהיה יד המשלח על העליונה אבל בכאן האשה היא שיש לה לעשות שני דברים ומתחייב' בהן וזהו לשון ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות שהי' מתחייבת לגדלם להוצאתה אף אם לא תשיאם וכן שמתחייבת להשיאן בלי הוצאת הבעל והכונה היא כשתמצא הגון לה אבל במה שהותנה שתעשה היא בהן כל רצונה שלא מרצון האב ושלא מדעתו ומשמע שבכל דבר שצריך רצון האב ודעתו יהיה לה רשות לעשות וכל שכן שיהיה מדבר בתנאים ההם מענייני הנשואין גם שכתב אחר כן דרך כלל שכל אחד ישתדל בבניו לכל רצונו שלא מדעתו של שני דמשמע שלכל דבר תהיה יד האשה בשתי הבנות כיד האיש בשנים האחרים ואע"פ שאינו אומר בפירוש שתהיה שליח שלו מהני דלא מפקינן בריש פ' המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד אבל אי אמר כל השומע קולי יזון שליחותיה קא עביד וכן כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ואם כן בנדון זה עדותו של רבי זרח עדות הוי והרי הוא עד אחד בשליחות הגרושה לקדש ולהשיא בנותיה וכן עדות רבי יוסף ב"ר ישראל גם כן מספיק לעדות זה שהרי העיד שהתנאים היו שיש לה כח בכל זמן שהיא חפצה להשיאן למי שתרצה בלי רצון ורשות אביהן ושאינה צריכה לשאול את פיו בשום דבר מענין בנותיה הן בחתונין הן בכל שאר דברים שבעולם וא"כ עדות זה מר' יוסף ב"ר ישראל ועדות רבי זרח ב"ר אלחנן מצטרפין ואע"פ שעדות רבי יוסף ב"ר ישראל הוא בכתב ועדות רבי זרח הוא בעל פה הא אסיקנא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) דעד א' בכתב ועד אחד על פה מצערפין ואע"פ שנראה מן הירושלמי בפרק האשה שנתארמלה (הל' ד') דעד אחד בכתב לאו כלום הוא והך דמצטרפין דמשמע דעד אחד בכתב מהני משום עד אחד מוקמי לה בירוש' כגון שהיו שנים חתומין בשטר ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא של שני. כבר כ' הרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל דהירושלמי פליג אגמרא דילן דכיון דבגמרא דינן לא פרישו הכי משמע דבכל ענין עד אחד בכתב מהני כעד א' ומצטרף עם עד אחד שבעל פה. וכ"ת הא מיפסיל עד שבכתב משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכמו שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה דלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין וליכא למימר דבנדון זה כיון שהעד עצמו העיד לפני ב"ד מפיו על חתימת ידו הרי הוא כאלו מעיד על מה שכתוב בשטר כדקיי"ל דעל מנה שבשטר הן מעידין דהתם הוא כשהוא חתום בשטר שמצד עצמו הוא כשר ואם באו שנים מן השוק והעידו על כתב ידו היה כשר השתא נמי כשהוא מעיד שכתב ידו הוא זה ואנו רואין אותו חתום בשטר הרי הוא כאלו מעיד על מנה שבשטר אבל בכאן אם מה שחתם בו פסול ואין בו עדות גם כשהוא מעיד על חתם ידו דהיא היא גופה אין כאן עדות של כלום ואינו מעיד על מנה שבשטר דהא התם נמי לא חשבינן להאי סהדותא כמעיד על פה על מנה שבשטר דא"כ לא היה גובה בעדות זה ממשעבדי ואם כן בנדון זה שכתב ידו עצמו פסול ואין בו עדות של כלום דמפי כתבם הוא אם כן מה שמעיד בפני ב"ד שהוא כתב ידו אינו מועיל להכשירו אלא יש לומר דלא מפסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם אלא דוקא באלם שאינו יכול להניד מפיו דעלה הוא דאיתמר הכי בפרק מי שאחזו (גיטין עא.) וטעמא כדרבי זירא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן תרגמה רבינו תם ז"ל (בתוס' ב"ב מ' ע"א בד"ה מחאה) אי נמי בההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות לא:) גבי זמן דקדושין דאי לא דכירי לסהדותייהו ומסהדי מפי מה שרואין בשטר שבידם לא מהני דמפי כתבם הוא כיון שאין השטר ההוא ראוי למסרו ליד הבעל דבר דילמא גייז ליה כדאיתא התם ואם כן אין תורת שטר עליו דנימא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל בנדון זה אם היה שכתב העד וחתם ושלח לב"ד הא מהני כיון שיכול להגיד מפיו ואם כתב וחתם לבקשת הבעלי דבר ונתן בידם כל שכן דמהני דהוה ליה כמי שנחקרה עדותו בבית דין כדאמרינן בשנים ומצטרף עם אחר שבעל פה בגמרא דילן. גם הרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שגם הירושלמי מסכים עם הגמרא דילן ופירש דהכי קאמר דמעקרא בעו התם עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו ומקשו בתר הכי עד אחד כלום הוא ופירש הוא ז"ל דהכי מקשה כלום הוא לגבי שעבוד נכסים אלא לגבי בני חורין וא"כ הוה ליה כעד על פה ופשיטא דמצטרפין ומתרצי לא צריכא כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כלומר לא נצרכה הבעיא אלא בכגון זה שכיון שכשחתם העד חתם על שעבוד נכסים א"כ לא דמי לעד על פה שאינו בא כי אם לבני חורין ומשום הכי אפשר לספוקי אי מצטרפי אי לא ומסקנא דאף בזה מצטרפי ואתיא כגמרא דילן ^*(א עי' בב"י ח"מ סי' ל ס"י בד"ה ומ"ש:) גם הרבה מן הגאונים הראשונים ז"ל כתבו בפירוש דעד אחד בכתב מהני כעד א' על פה וזוקק לשבועה. אבל מה שצריך לעיין בצרוף שתי עדיות אלו הוא שבעדות רבי זרח כתוב בסופו זה היה אחר הגרושין ואיני יודע אם לשון זה מדברי הדיינין ורצו לומר שקבלו עדות זו או אם הוא מדברי העד שמעיד שהתנאין האלו היו אחר הגרושין ואם הוא כן שהיו מדברי העד הנה יש הכחשה בין עדות זו לעדות ר' יוסף בר"י שמעיד שנעשו תנאין ביניהם קודם שגרשה והוה ליה כזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה ^*(ב ד"מ שם אות ב':) כדאיתא בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"ב.) ואפי' בדיני ממונות פסולה כל שמכחישין זה את זה דהויא לה עדות מוכחשת בחקירות. אלא שי"ל דלא דמי גרושין להנץ החמה דהנץ החמה הוי סימן מובהק ולא טעו אינשי בהכי וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגרושין לא הוו סימן מובהק כולי האי ואפשר דטעו בהכי והוי כזה אומר בדיוטא העליונה וזה אומר בדיוטא התחתונה דאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין לא.) דעדותן מצטרפת ואע"ג דאי זה מקום חקירות היא אפי' הכי לא חשבינן ליה עדות מוכחשת בחקירות דכיון דכלהו שוו דבדיוטא היה בין תחתונה לעליונה טעו אינשי ^*( עי' ב"י שם סעי' ד' בסוף ד"ה אבל:) הכא נמי כלם מעידים שבמעשה הגרושין וכשנפלה מריבה ביניהם נעשו התנאים ובין קודם לאחר טעו אינשי בענין כזה וגם שאפשר שעשו התנאים בשעת הגרושין באותו מעמד ממש והסכימו בהן קודם הגרושין והיו עסוקין באותו ענין אף לאחר נתינת הגט והעד האחד תפס לו התחלת הענין והאחר סוף הענין כדאמרינן בפ"ק דפסחים (י"א:) לאביי דס"ל דלרבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום ומעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת הוה והאי דקאמר שתים בסוף שתים והאי דקאמר שלש בתחלת שלש ואפי' רבא לא פליג בהאי טעמא אלא משום דבדיני נפשות לית לן לכווני סהדותייהו בהכי למקטל גברא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אבל בדיני ממונות אפילו תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוה עובדא והאי קאמר בסוף והאי קאמר בתחלה כדי לכוין עדותן ובקדושין מממון ילפינן כמו שפסקו הגאונים ז"ל בשלהי יבמות דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונות מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגרושין דהאי טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין איתיה נמי בגיטין וקדושין כדאמרי' לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחין משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג'.) ואמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ח:) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטא אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ^*( ב"י שם מחו' א' בבד"ה:) ועוד אפשר לצרף עדות רבי יוסף ב"ר ישראל עם עדות רבי אשר ב"ר קלונימוס המעיד ג"כ בחתם ידו שהיו התנאין קודם הגרושין כמו שמעיד רבי יוסף ב"ר ישראל ואע"פ שאין עדותו של רבי אשר מבואר כמו עדות השנים האחרים לפי שהשנים האחרים מעידים בפירוש שתוכל להשיאן שלא מדעת ורצון בעלה ובזה העדות של רבי אשר אינו מזכיר כן מכל מקום כיון שמזכיר שהיא תקח שתי בנותיה הן בחתונין הן בשאר דברי' ושכל א' ישתדל בילדיו ככל רצונו ושלא יהי' לאחר שום עסק יחד מחמת הילדים נראה שדי בזה הלשון לכלול שליחות לקדושין ולנשואין:

ומעתה אחרי שיש עדות מספיק בנתינת האב רשות לגרושתו בכל עניני בנותיה והוה לה כשלוחו לקדשן ולהשיאן הנה הקטנה כשקדשת' והשיאתה אמה הנה היא מקודשת ונשואה גמורה ואין חזרת האב לאחר קדושין ונשואין כלום דאפילו קודם קדושין הוי פלוגתא דר"י ור"ל בפרק האומר בקדושין (נט.) אי חוזרת אי אינה חוזרת וקיי"ל כר' יוחנן דחוזרת דאיתותב ר"ל ממתניתין דהשולח דיכול לבטלו קודם שיגיע הגט ליד האשה אבל לאחר שעשה שליח שליחותו ליכא מאן דפליג דפשיטא דאינה חוזרת וכדתנן התם (גיטין לב.) אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו ובנדון זה איני רואה בטול השליחות או הנתינת רשות קודם הקדושין כי ההתראות שעשה הכל הי' לאחר הנשואין וגם מה שמעיד ר' פנחס ב"ר יהודה שאמר שאחר שחמיו מבזה אותו שהוא בוטח שיצטרך לתת לו מאה זהובים וזה היה קודם הקדושין אין בכאן שום בטול שליחות ולא עדיף מההיא דפרק השולח (גיטין לד.) דכי אתא שליח ואמר לבעל שלא קבלתו האשה פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב דמגלי דעתיה דניחא ליה שלא יתנהו לה עוד וקיי"ל כאביי דאמר לא בטיל גיטא דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כל שכן בכאן דאפילו גלויי דעתא ליכא אדרבה קראו חמיו משמע דאכתי קריבותיה גביה. גם מדברי העד הזה שאומר ששמע מפי האב שאחר הנשואין היה הרב מסית אותו נראה שהוא לא בטל השליחות עד עתה והקדושין והנשואין היו גמורים ולזה היה צריך הסתה על הערעור:

ובר מן דין אפי' לא נתן האב רשות לאם לקדשה ולהשיאה כיון שהקטנה היתה עומדת עם אמה במדינה ואביה היה במקום רחוק יכולה היתה האם לקדשה ולהשיאה מבלי דעת האב דהוי לה כיתומה כמ"ש בעל הלכות גדולות ז"ל וקטנה דאיתיה לאבוהא במדינת הים ואנסיבתה אמה אתשאילת הדא מילתא קמי רבנן כמה זימני ואמרי דשפיר עבדת דנשואין תקנו לה רבנן כי היכי דתקנו לקטנה שאין לה אב ע"כ. ואם כן הרי היתה עמו נשואה בתקנת חכמים ואף התוספות ז"ל (קדושין מ"ה: בד"ה בפירוש) שהחמירו בדבר וחוששין שמא קדשה אביה שם לאחר ואסרה היינו היכא דלא ידע אב דאמה קדשה או דדעתה לקדשה אבל בנדון זה שידע האב שהאם רגילה לקדש בנותיה ולהשיאן שלא מדעתו וגם שגלה לו השדכן כי כבר שדכו והזמינו אותו לנשואין אין לחוש לזה כלל שבודאי לא יקבל קדושין בעדה כדי שלא יכשילנה דמטעם זה קטנה בת כהן שהלך אביה למדה"י אוכלת בתרומה ואין חוששין שמא קבל בה אביה קדושין מישראל ועוד שגם התוספות ז"ל מודים שכיון שהיא אצלו דרך קדושין ונשואין לא חשיבא אצלו כזונה ומותר לקיימה מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דאע"ג דלא הוו קדושין ונשואין אפי' מדרבנן דכיון דאתי לכלל נשואין לא תקינו ליה רבנן נשואין כדאיתא בפרק חרש ביבמות (קי"ב:) אפי' הכי מותר לקיימה ואדרבה חשיבותא הוא כדאמרינן בפ' אלו הן הנשרפין (עו:) משיאן סמוך לפרקן ופירש רש"י ז"ל שם סמוך לפרקן עדיין קטנים הן אלא שסמוכין לגדלות שנה או חצי שנה ומה שאסרו שם המשיא אשה לבנו קטן היינו כשהוא קטן יותר מזה השעור והיא גדולה ואיכא למיחש שמא תזנה עליו ועליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה כמ"ש רש"י ז"ל הנה שחששו לביאת זנות הגדולה שלא תזנה תחת הקטן ואע"פ שאינו זנות עם זיקת הבעל שהרי אין מעשה קטן כלום ולא חששו לביאת זנות מחמת הקטן עצמו שעומדת תחתיו ומשמשתו וה"ה נמי קטנה לגדול דחד טעמא הוא ואף אחר שערער האב שאם תמצא לומר שלא היתה הגרושה שלוחתו נתבטלו מחמת ערעורו קדושיה ונשואיה אף לדברי בעל הלכות ז"ל מ"מ אינה אצלו בזנות ומותר לקיימה אם ירצה עד שתגדל ואז יבא עליה לשם קדושין וקודם לכן אינה צריכה קדושין אחרים כדי לקיימה אצלו אלא שצריכה קדושין כדי שלא יתפשו בה קדושי אחר ומה שאמרו בגמרא (קדושין מו.) ואם פתה לשם אישות צריכה קדושין לדעת אביה התם שלא כנסה עדיין אלא שבא עליה לשם קדושין שלא לדעת אביה ולא כנסה בזה אמרו שאם בא לכנום צריכה קדושין לדעת אביה אבל מי שקדש וכנס שלא לדעת אביה אינה צריכה קדושין אלא כדי להחזיקה באשת איש גמורה ולא יתפשו בה קדושי שני אבל להתירה לעמוד אצלו ולא תחשב אצלו כזונה להא מילתא אינה צריכה קדושין אחרים ואין צריך לומר שכיון שגדלה הקטנה אצל בעלה ועומדת תחתיו ומשמשתו שעתה היא מקודשת גמורה מדאורייתא דהא קיי"ל כרב דקטנה שלא מאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאינה צריכה גט משני דאלמא לראשון מקודשת דאורייתא דאדם יודע דאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין ולא תימא דוקא בקטנה שהיתה צריכה למאן כגון ביתומה הוא דאמרינן הכי דהא בקטן שקדש ובמקדש בפחות משוה פרוטה נמי אמרינן הכי כרבנן דפליגי עליה דרבי (יוסי) [שמעון] ב"ר יהודה ואמרי בעלו קנו כדאיפסיקא הלכתא בפרק המדיר (כתובות עג:) ומה שאמרו שם בפרק המדיר הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא שעד עכשיו היתה בעילתו בעילת זנות אלא שמכאן ואילך כיון ששניהם גדולים ואפשר בקדושין גמורים אם לא היה דעתו לקדושין גמורין היתה בעילתו בעילת זנות אבל עד עתה כבר נעשה בנשואין אלו כל מה שהיה אפשר לעשות בהם בעודה קטנה ולזה אינה בעילת זנות. א"נ דביאת זנות לאו דוקא אלא דקריא לה הכי כיון שאינה מקודשת מדאורייתא דתופסין בה קדושי שני והרב ר' אהרן הלוי ז"ל כתב דקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת עמו כולי עלמא ידעי שנתיחד עמה ובא עליה:

ומעתה קטנה זו הרי היא מקודשת גמורה מן התורה כיון שגדלה תחת בעלה אף אם הקדושין הראשונים שקבלה האם לא היו כלום ולא הוה לה רשות מן האב לקדשה וגם קודם לכן לא היתה בואתה ביאת זנות. אמנם כבר כתבתי למעלה שהקדושין והנשואין הראשונים היו קדושין גמורין ונשואין גמורין מטעם נתינת רשות האב לגרושתו ואין ערעורו אחר מעשה כלום. נאם משיב מפני הכבוד נדרש לחפצי יראי ה' ולחושבי שמו ובהשלים מצותם אלהים חושב עבוד החותם יצחק ב"ר ששת זלה"ה ^*( עי' בד"מ אה"ע סי' ל"ז אות ז' ובשו"ע ורמ"א סעי' י"ד ובב"ש שם ס"ק ט"ו וכ"א ועי' באבני מלואים שם סימן ע"ה סק"ח:):

Teshuva 194

גבור ואדון מר ורב כמה שנאמר הגיע לידי כתבך ערב שבועות פה סרקסטה כי אחרו מלשלחו מברצלונ' עד נסע משם שלוחך לשיב לארצו וחרה לי על אחורו כי הייתי חפץ שיגיע אלי קודם למען אוכל להשיבך על יד שלוחך ולא ידעתי סבת העכבה מה היתה וגם לא שלחו אלי קונדרסך בעצמו כי אם העתקתו מלא טעיות בכל דף ודף ותכף הגיע אלי שמתי פני להשיב כאשר הורוני מן השמים והנה הסכימה דעתי לדעתכם בעקר הדין אם היות בקצת ענפים יש התחלפות בינינו כאשר תראינה עיניך והמורה אשר הורה להצריכה קדושין אחרים אם אמר מה שנראה לו ולבו לשמים אין מזיחין אותו ואמרי לה וכו' אך אם מחמת שנאה ואיבה הוציא מפיו מה שלא היה בלבו עתיד הוא ניתן את הדין וכי לא ידענו אותו ולא שמענו את שמעו וגם לא ראינו דבריו אשר מתוכם היו מכירים כמה רב גובריה וכמה כחו לזה נשים מחסום לפינו מלומר דבר כנגדו בשמא ואולי האמנם כי מש"כ רבי אברהם אבי החתן שכתבו שזה המורה כתב שהיא פסולה לכהונה משום זונה אם כך הורה טעה בפשיטות דהא אפילו חשבת לה כפנויה מ"מ הא אפסיקא הלכתא בפירוש בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא:) דלא כר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה ואפי' ר' אליעזר גופיה לא קאמר אלא שלא לשם אישות אבל לשם אישות אע"פ שאין האישות מתקיים כיון שלכוונת אישות בא עליה ולא לכוונת זנות לא עשאה זונה והראיה מממאנת שעוקרת הנשואין לגמרי עד שהוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואפי' מדרבנן כדאיתא בפרק ב"ש (יבמות קז:) וכן בפ"ק (יב.) מיאנה בבעל מותרת לאביו ואע"פ כן מודה ר' אלועזר שהיא מותרת לכהונה אלא לכהן גדול משום בעולה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (יבמות נט.) נאום דורש שלום תורתך עלז בידידותך שמח באהבתך החותם בפרשת מה טובו אהליך יעקב מזומן למצותך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 195

לברורי קהל אושקה יצ"ו

ראשי עם קדש ישמרכם לעולם האל הנאדר בקדש ראיתי קונדרוס ההסכמות הנעשות בנתינת הקהל הספרות לב' הסופרים ובהעברתם וטענות הטוענים בעד הקהל וטענות הסופר רבי חיים בן מטר ומדעתי הדין עם הסופר וזה כי אע"פ שמתנת הקהל הספרות לשני הסופרי' היתה לבקשת ולדרישת רבי אברהם בן בקא ומלשון בקשתו נראה שהוא לא פייס הקהל להיות עמו ר' חיים הנזכר בספרות רק לתועלת עצמו מפני שהוא זקן ולא היה לו כח להשתדל בספרות הוא לבדו ולזה בקש שיהיה סופר עמו רבו חיים והיה אפשר להבין מדבריו שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו כמו שבא בטענות הקהל ושבהסתלק ר' אברהם מן הספרות יסתלק גם ר' חיים ממנו. מ"מ הקהל לא נתנוהו להם בלשון זה ר"ל שיתנו הספרות לרבי אברהם ולרבי חיים עמו אבל אמרו בלשונם שנתנוהו לרבי אברהם ולרבי חיים הנזכר ולא לאחר עמם כמו שבא זה בלשון ההסכמה כמה פעמים וא"כ נראה שזכה ר' חיים בחלקו בספרות אף בזונת ר' אברהם כמו הנותן מתנה לשני בני אדם שכל אחד זכה בחלקו ואף אם האחד לא זכה כגון שלא בא לעולם האחד זוכה בחלקו כדקיי"ל את וחמור קנה מחצה כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג.) כל שכן בנדון זה ששניהם זכו בחלקם אלא שהאחד נענש בתטאו אחר זמן לאבד חלקו. גם כי רואה אני כי הקהל כשסדרו בהסכמה ההיא הטעמים אשר בעבורם עשו המתנה ההיא כשבאו לדבר בענין רבי חיים ולהזכירו אמרו בשלונם כלשון הזה וגם שברור לשנים עשר אנשים ולכל הקהל שרבי אברהם ור' חיים הנזכרים יש זמן רב שהם סופרים בספריות הנזכרות ובכל אחד מהם ושהם ראויים והגונים ונאמנים במלאכתם ומעולם לא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ולא גמצא עולה בשפתם לכן הסכימו האנשים וכו' וכיון שתלו הקהל נתינת הספרות במה שהיו סופרים עד עתה ובאמונה הם עושים נראה שכונתם היתה שיהיה רבי חיים עקר בחלקו ולא נגרר אחר ר' אברהם כמו שלא היה בזמן שעבר וכן חזרו וכתבו בלשון ההסכמה שיהיו ויכתבו בספריות הנזכרות ר' אברהם ורבי חיים הנזכרים ושיקבלו בשכר טרחם הסך שהיו רגילין לקבל ולקחת משכר טרחם כפי השנים שעברו. ומלשון זה גם כן נראה שהיתה כוונתם שיהיו שנים בספרות כאשר היו מקדם כמו שמצינו בנדרים שדנין לשון הנודר כפי מה שהיה דרכו לעשות בענין ההוא שנדר כדתנן בנדרים פ' אין בין המודר (נדרים מג.) אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין הגה בכאן שאנו דנין לשונו כפי מה שהיה דרכו שאם היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אף אם היה דרכו לחרוש ג"כ ע"י אחרים נאמר שכונתו לא היתה אלא על חרישת עצמו כפי הלשון שאמר שאני חורש בה ומותר לחרוש בה שדותיו ע"י אחרים אבל אם לא היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אלא ע"י אחרים נאמר שכונת אמרו שאני חורש בה היתה שלא יהגה בחרישתה ולכן אסור בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אע"פ שהוא לא הזכיר בלשונו אלא שאני חורש בה. בנדון זה ג"כ שהוה מדרכו של זה המקבל המתנה להיות סופר בזולת שיהיה נגרר אחר סופר אחרי והקהל נתנו עתה הספרות לו ולאחר סתם יש לדון שכונתם היתה כדרך שהוה מקדם. אין צ"ל עתה שתלו מתנתם בפי' במה שהיה מדרך הסופר וממנהגו וכן כתבו עוד בסוף ההסכמה שאם יפיק שום אדם שום דבר כנגד ההסכמה הנזכרת שוהיה מחוייב לבטל אותו מיד שידרשו לו רבי אברהם ורבי חיים הנזכרים או איזה מהם ואם רבי אברהם הוה עקר ורבי חיים נגרר אחריו למה יתחייב לבטל האיש ההוא לדרישת רבי חיים אם רבי אברהם שותק ואינו מקפיד אלא שנראה בודאי שכונת הקהל היתה בהסכמת' שיזכה רבי חיים בספרות בחלקו כמו רבי אברהם בחלקו. גם ממה שעשו שטר העדים מן ההסכמה לרבי חיים ביום העשותה נראה קצת כן שאם לא היה רבי חיים רק מסייע לרבי אברהם ואין בו ממש בלעדיו למה עשו לו מיד שטר לעצמו מן ההסכמה ההיא:

ועוד שאף אם מן הלשונות הכתובים בהסכמה לא היה הוכחה לזה רק שנתנו סתם לשניהם לא היה לנו להוכוח כלל מלשון דרישת רבי אברהם במה שנוגע אצל רבו חיים שהרי אף אם נאמר שרבי אברהם היתה כונתו כדי שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו הנה הקהל לא הודו לו בזה אלא נתנו לשניהם בשוה וכמו שהקהל לא הודו לרבי אברהם במה שהיה שואל הספרות סתם והיתה כונתו מן הסתם כל ימי חייו אבל נתנוהו לו לזמן קצוב כן אפשר שאף אם היתה כונתו שרבי חיים והיה נגרר אחריו שלא הודו לו הקהל בזה אלא נתנוהו לשניהם יחד בשוה וכן היה ראוי ויפה להם אחרי שר' אברהם הפיק כתב מכריח מן הספרות על אף הקהל שכיון שהוא הוה צריך על כרחו לאחר שיסייעהו שלא יתנו לו הקהל ממשלה ויתרון על האחר שהיה ברצון פשוט מן הקהל והוא תחלתו באונס הקהל וגם סופו בלבם היה ראוי להיות באונס ואע"פ שבלשונם ברצון ולזה הוה ראוי לתת לר"ח בעין יפה יותר מלר' אברהם וכיון שהקהל נתנו סתם ולא פירשו שיהיה ר"ח נגרר אחר רבי אברהם אע"פ שר' אברהם בסדור דבריו לפניהם אמר כן אם היה דעת הקהל כדעתו היה להם לפרש בשעת הנתינה וכיון שלא פירשו הוו להו דברים שבלב ואינן דברים כדאמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מט:) ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעדנא דזבין לא אמר אמר רבא הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אע"פ שמתחלה גלה דעתו ואמר שעל דעת כן הוא מוכרם אלא שלא אמר כן בשעת המכר ^*( ב"י ח"מ ר"ז ס"ד:) דאי היכא שלא גלה דעתו פשיטא דאינו כנוס ואפילו דברים שבלב נמי לא הוו דא"כ כל המוכרין יאמרו כן כשירצו לחזור בהן אלא ודאי אע"פ שאמר כן מתחלה כל שלא אמר כן בשעת המכר הוו דברים שבלב ואינן דברים וכ"כ הר"ם ז"ל. וז"ל אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. כ"ש בנדון זה שהקהל לא אמרו כן מעולם אלא שרבי אברהם היה שואל כן לקהל יאע"פ שהקהל בשעת הנתינה סדרו בקשתו ושאלתו זה ספור דברים בעלמא הוא שמסדרין דבריו כפי שאמרן. וכ"ת הא תנן בנדרים פרק שני (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים דהוא מותר משום דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דאלמא בנדרים דברים שבלב ישנן דברים וא"כ הכא נמי אם הקהל אומרים עתה שכונתם היתה לכך שבהסתלק ר' אברהם יסתלק גם ר"ח יהיו מותרין ההיא כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דקרבן גבוה וקרבן מלכים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר באחד מהם סתם ופירש לא נדרתי בזה אלא בזה אינו אלא פירוש דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר בפיו סתם ואמר אח"כ דעתי היה על תנאי כך בהא הוו דברים שבלב ואינן דברים כי ההיא דמייתי התם בפרק האיש מקדש (קידושין נ'.) האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל דכיון שהוא אומר מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר ומחלון זה הביא לו. בנדון זה ג"כ הקהל בשעת המתנה נתנו לר"ת במוחלט לאותו זמן כמו לרבי אברהם ובלי שום תנאי ושיור ואם יאמרו עתה דעתנו היה שאם יסתלק ר' אברהם תוך הזמן שיסתלק גם רבי חיים שר"א היה נגרר אחר רבי אברהם זה תוספות תנאו הוא שלא נאמר בשעת המתנ' והוו להו דברים שבלב ואינן דברים. ואף בההיא דנדר בקרבן אמרינן התם דדוקא בת"ח הוא דאין צריך שאלה אבל בעם הארץ הבא לישאל מחמירין עליהם ועונשין אותם וכולי כדאיתא התם ועוד שאפי' במי שאמר כן בפירוש בשעת המכר כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל דאין דין זה אלא במי שמוכר קרקעותיו לפי שאין דרך למכרן אלא מפני שדעתו לעקור דירתו מכאן אבל במוכר מטלטליו לא שאינו מקפיד כל כך במכירתן ולפעמים אדם מוכרן אע"פ שדעתו לישאר בכאן ולזה המכר קיים אע"פ שאמר בשעת המכר שהוא מוכר כדי לדור במקום אחר אלא אם כן התנה תנאי גמור ^*( טוח"מ ורמ"א שם ס"ג:) וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' מכירה ה"ח) שכתב כלשון הזה מי שמכר חצרו או שדהו וכו' ולא דמי לההיא דתנן בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ה:) טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחריו ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון דהתם הלבישה והטעינה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוון הולכין אחריו אלא שמפני שנדר בצערו לא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומכל מקום בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לבישה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בהיה טעון פשתן והזיע אסור בכל טעינה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו וכן ההיא דפ' קונם יין (נדרים ס"ג:) היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחברו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולטעום לו טפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה התם נמי כיון שהיו מסרבין בו ולא הודה לדבריהם וקפץ ונדר לעבור על דעתם כבר יש הוכחה שאין כונתו לידור אלא במה שהיו מסרבים בו אלא שלא חשש לדקדק בדבורו בחמתו אבל במי ששואל מחברו איזה דבר והודה לו בנדר ביותר משאלתו לא נאמר כן דאפשר שזה שואל ממנו מעט משום דתפשת מועט תפשת והנותן נתן לו הרבה דנותן בעין יפה נותן. ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעי' שיהו פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכר כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפרק מי שמת (בבא בתרא קמו:) וכההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ופי' כן בשעת המכירה ובקרקעות דוקא כפי הדעת שכתבתי למעלה וכגון זה כתב הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח ושאר דקדוקי התנאי אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן ובהא נמי א"ל הכי ולכן בנדון זה הולכין אחר לשון המתנה שהיא סתם ולא אחר לשון שאלת ר' אברהם אף אם היה נראה מלשונו שיהיה רבי חיים נגרר אחריו והנדר שנדרו הקהל א"כ כיון שהוא על קיום המתנה משמעותו בהכרח כמשמעות המתנה ^*( ב"י יו"ד רי"ח ד"ה כתב הריב"ש. רמ"א שם ס"א. ט"ז סק"ב:):

ועוד נראה שאף רבי אברהם עצמו לא היתה כונתו שר"ח יהיה נגרר אחריו במתנת הקהל ושיתנו לו הקהל הספרות ע"ד שאם ימות ר' אברהם או יארע לו איזו סבה אם רצונית אם הכרחית שבעבורה יסתלק הוא מן הספרות שיסתלק ר"ח ממנו דמאי איכפת ליה מה יהיה אחריו ולמה יקפיד שלא יהיה ר"ח אלא אחר תחתיו ואדרבה נראה שהיתה דעתו קרובה אצל ר"ח הנזכר שבחר בו להיותו סופר עמו מזולתו אמת הוא שר' אברהם נתעורר לשאול הספרות בעד עצמו וזאת היתה עקר שאלתו ולפי שלא מצא עצמו מספיק בזה לבדו לא רצה לשאול כל הספרות לו לבדו ושאל שיהיה ג"כ ר"ח סופר עמו ובזה לבד היה ר' אברהם עקר בשאלתו כי לו היה הוא לבדו מספיק בספרות לא היה שואל אחר עמו וזהו הלשון הכתוב בהסכמה שמפני שהוא זקן ואין לו כח להשתדל בספרות לבדו מפני שיבתו פייס לקהל וכו' נראה מלשון זה שמפני זקנתו נתעורר לשאול על ר"ח אבל לא שישאל הוא שיתנו הקהל לר"ח שיהיה סופר עם רבי אברהם כי לא יכול לבדו מפני זקנותו כדי שתהיה הכונה שהוא שואל מהקהל שיתנו הספרות לר"ח עמו ושיהיה ר"ח נגרר אחריו בלשון מתנתם ואם מפני מה שאמר שיהיה סופר רבי חיים עמו אין הכונה בלשון עמו שיהיה ר"ח נגרר אחריו אלא כיון שהוא שאל על עצמו ראשונה על כרחו כששאל אח"כ על ר"ח היה צריך שיאמר עמו ואין זה דומה למה שדרשו רז"ל בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב.) על מה שכתוב עזוב תעזוב עמו דתנן התם הלך וישב ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא' עמו דאלמא מלשון עמו משמע שבהסתלק האחד יסתלק האחר משום דהכא בנדון זה ע"כ היה צריך לומר לשון זה אחרי שכבר שאל הספרות לעצמו אבל התם מדלא כתיב עזוב תעזוב לו וכתב עמו קא דריש הכי ועוד דהתם ה"ק דמלשון עמו משמע ששניהם יעשוה לא שהא' לבדו יעשה כל הפועל ובנדון זה נמי אנו אומרים שלשניהם נתן הספרות ולא לאחד הכל אבל אין האחד נגרר אחר האחר ואף התם נמי אמרינן היה זקן או חולה חייב. וגם ממ"ש בהסכמה שעשו כשסלקו ר' אברהם מן הספרות שאם יש לו שום שתוף עם שום אדם בספרות שיבטלנו וישיב ראיית השתוף ההוא לבעליו ומפני דרישה זו החזיר שטר השתוף ההוא לרבי חיים ונשאר סופר ר"ח לבדו יותר מג' חדשים כפי מה שבא זה בטענותיו ולא ראיתי בטענות הטוענים בעד הקהל שיכחישוהו מזה ואם הדבר כן והקהל בעשותם הסכמה זו ידעו שר' חיים היה השותף ההוא ולא אחר והנה נראה שכונתם היתה שר"ח לא נסתלק בהסתלק רבי אברהם אלא שאחר כן רוח אחרת היתה עמם ומכל אלו הטעמים שהזכרתי נראה שהדין עם הסופר לפי לשון וכוונת ההסכמות ההם ואף אם בלשון היה ספק היה ראוי להחמיר מפני חמר הנדוי והחרם שקבלו על ההסכמה ההיא שהולכין בו להחמיר כמו בשאר נדרים דתנן סתם נדרים להחמיר וכן נמי בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נ"ג.) תניא הנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקים מזה ומזה אסור בזה ובזה ואמרינן התם פשיטא לא צריכא דרובא מחד מסתפקי מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק אסורא לחומרא:

אבל מה שנראה ברור הוא שנתלית מתנתם בהיות הסופרים ראויים והגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הספרות לחשודים על העברות וזו היא אומדנא דמוכח אף אם לא נכתב אין צריך לומר שכתבו כן בלשון ההסכמה שהן ראוים והגונים ונאמנים וכו' ולזה לא עברו הקהל על הסכמתם כשסלקו את רבי אברהם אבל לסלק את ר"ח בהסתלק ר' אברהם זה לא נכון וכ"ת והלא כיון שנדרו לשלי הסופרים ביחד והותרו לרבי אברהם הותרו גם לר"ח ואף אם ההסכמה קיימת מ"מ הנדר הותר דנדר שהותר מקצתו הותר כלו כדתנן בפרק רבי אליעזר (נדרים ס"ו.) קונם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלן וקיי"ל כרבי עקיבא דאית לי' הכי. הא ליתא דהתם הוא בנדר שהותר ע"י חכם בפתח שהוא כנדרי טעות או בחרטה לפי סברת התוס' ז"ל משום דחכם עוקר הנדר מעקרו אבל בנדון זה לא הותר נדר זה כלל אפילו לרבי אברהם ובמקומו עומד אלא שעבר הזמן לפי שהקהל לא נתנו לו הספרות ולא נדרו עליו אלא כל זמן שיהיה ראוי והגון לכך וכיון שלא עמד בראיותו הרי הוא כמי שנתנו לו לזמן ועבר הזמן והרי הוא כההיא (דאמרינן) [דתנן] בפ' ר' אליעזר (נדרים ס"ה.) קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר כלומר ומותר אפילו בלא התרת חכם והכי הוא בירושלמי (ה"ג) דאמרינן התם מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לובש שחורים לבש לבנים מותר רבי זעירא בשם ר' יוחנן אף הוא אינו צריך שאלה לחכם ע"כ. וכיון שלא נעקר נדר אפי' לר' אברהם אלא שעבר זמנו לא שייך הכא למימר כלל נדר שהותר מקצתו הותר כלו ואפי' בהפרת הבעל כתבו המפרשים ז"ל דלא אמרינן ביה נדר שהופר מקצתו הופר כלו משום דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעקרו וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהתרת חרמי הקהל שנהגו להתירם הם בעצמם דהרי הם כהפרת הבעל ואינו מועיל אלא מכאן ולהבא דמיגז גייזי ולא עקרי הנדר מעקרו שהרי טעם היתרם אינו אלא משום דכיון שכך נהגו על דעת כן נודרים כטעמיה דרב פנחס דאמר (שבת מ"ו:) כל הנודרת על דעת בעלה הוא נודרת כ"ש בנדון זה דלא הותר כלל נדר זה אפי' לרבי אברהם ואפילו מכאן ולהבא שהרי לא היה צריך התרה אלא שעבר זמן הנדר:

ומה שטענו עוד הטוענים בעד הקהל שההסכמה מצד עצמה היא בטלה כי הוא עצמו ר"ח הנזכר היה מהי"ב אנשים והוא עצמו נתן לעצמו הספרות הנזכר ואדם קרוב אצל עצמו וההסכמה היא מזוייפת מתוכה ומבוטלת בטול גמור לגמרי עכ"ל. בנדון זה אין לומר כן מכמה טעמים חדא שבהסכמת הקהל כבר נהגו כל הקהלות שאין פוסלין לעדות ולא לדין אף הנוגעין בדבר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה שאם לא כן אין תקנה לענייני הקהל ולהסכמותיהם שהיו צריכין להביא עדים ממקום אחר ושלא יהיה להם קרוב בעיר. ועוד שלפעמים תהיה ההסכמה בענין שיהיה בה תועלת אף ליהודים הדרים חוץ לעיר וכלם יהיו פסולין להעיד ואע"פ שמדין הגמ' צריך סלוק ר"ל שיסתלקו מחלקם ומזכותם הדיינין או העדים קודם שיוכלו לדון ולהעיד בדבר כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג.) כבר נהגו שלא לדקדק בזה מן הטעם שכתבתי ומנהגם בזה תורה היא ^*( ח"מ ל"ז כ"א:) אא"כ עשו הקהל בפי' הסכמה שלא ינהגו כן כמו שעשו קהל ברצלונה י"ץ שעשו תקלה שלא יוכלו לדבר בשום מעמד מענייני שום אדם מיוחד בהיותו במעמד הוא או שום אחד מקרוביו הפסולין לו להעיד. ואף אם נאמר שהמנהג הוא בהסכמה כוללת שאף אם יש בה תועלת לא' או לשנים אינן פוסלין אותן בעבור זה. אבל לתת במתנה ליחיד או ליחידים בפרט הנה הבעל דבר בעצמו אין ראוי שיהיה מכלל מעמד המסכימים והנותנין ^*(ג עי' שו"ת שב יעקב חמ"מ ס"ח ד"ה ואף. וי"ל:) גם בזה יש לומר שאף אם יהיה כן אין לומר כן בנדון זה לפי שהספרות אינו מתנת ממון שהרי לא נהגו הקהל למכור הספרות במחיר ושיתנוהו עתה לאלו בחנם אלא שהקהל ראו לברור שני אנשים הגונים שישתדלו בספרות כנהוג ושיקבלו השכר הנהוג ואין זו מתנה אלא ברירה אף אם כתוב לשון מתנה בלשון ההסכמה ובכיוצא בזה אין ספק שנהגו הא למה זה דומה לברירת שליח או שלוחים ללכת בית המלכות לפקח בעסקי הקהל אם בשכר טרחם הנהוג או אף בקציצת להם שכר עתה שלא נמנעו לעולם אנשי המעמד מלברור בזה מן המעמד בעצמו וכן בברירת המוקדמים יש הנאה להם דנפיק עלייהו קלא דגברי מהמני נינהו וברוב הן מן המעמד עצמו ועוד דבנדון זה כבר קבלו עליהם כל הקהל אחר כן כל מה שעשו המעמד ההוא בנתינת הספרות וא"כ אף אם היה נפסל המעמד הרי קבלו עליהם כל מה שעשו ויכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול לעדות או לדון וכדתנן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד.) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו' ואפי' הבעל דבר בעצמו וכדגרסינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח.) רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו ובתוספתא (סנהדרין פ"ה סוף ה"א) אמרו אפילו נשבע לו בחיי הקרן ^*( עי' לעיל סי' קל"ד. קל"ח בתוס' שלפנינו הגי' בחיי הקייץ (ופי' בגד עי' ערוך ערך קוטא):) אינו יכול לחזור בו ^*(ה עי' בש"ך ח"מ סי' כב סקט"ז:) ואין צריך לומר בנדון זה שכבר נעשית הסכמת השנים עשר וידעו אותה הקהל וקבלוה עליהם דסברו וקבילו. ועוד נראה לומר דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מנין מספיק בלעדיו לפי שהסופר כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם האחרים כלל כדי שיבטל מנינם בצרופו מפני פסלותו דבשלמא אם היה קרוב או פסול מחמת פסול אחר היה אפשר לומר שיבטל מנינם בצרופו אבל בעל דבר עצמו לא שייך למימר ביה לא תורת עד ולא תורת דיין כיון שהוא בעל דין ולכן לא יצטרף כלל עם האחרים דהכי נמי אמרינן בפרק קמא דמכות (ו.) גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דמקשינן התם בגמרא נרבע יציל הרוג יציל רובע יציל הורג יציל ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הן פסולין פוסלין האחרים בצרופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שום עדות כלל כדי שיצטרף עם האחרים ולפוסלן בצרופו וכל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם ^*( עי׳ ב״י ח"מ סי' לג סמ"א בד"ה כתב הריטב״א:) ומטעם זה אמרו הראשונים ז"ל דמשום הכי אמרינן בב"ב בפרק חזקת (שם) גבי תנו מנה לבני עירי דמהני סלוק שיסתלקו שנים מחלקם ויעידו ולא פסלינן להו משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דקודם סלוקם כיון דהוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל ולא מיקרי עדים פסולין כי נסתלקו השתא הוא דהוו עדים ותחלתם וסופם בכשרות הוא ^*( עי׳ ש״ך ח״מ סי׳ לז סקל״ב ובחת״ס חח"מ סי׳ לו:). וכן י"ל בנדון זה דכל שיש במעמד מנין שלם ומספיק לעשות ההסכמה ההיא בלעדי רבי חיים הסופר לא נצטרף ר"ח כלל עמהם במה שההסכמה נוגעת אצלו כיון שהוא בה בעל דבר ונעשית ההסכמה בכשרות מן הנשארים במעמד נאום יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 196

למוקדמי אונקשטיל י"א

ראיתי טענות ראובן וטענות שמעון והוא מבואר שהדין עם ראובן בכל טענותיו כי הטענה הראשונה שטען שמחמת ההכאות שמכים באריגתם מתנדנד הכותל טענה היא וראוי לשמעון להרחיק היזקו כדאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ה:) בעובדא דפפי יוכנאה עני והעשיר הוא וכו' ואמרינן התם דכי נייד נכתימא אפומא דחצבא הוי היזק וצריך להרחיק ולכן ראוי לעיין אם הוא כשעור הזה או על פי אומנין אם הוא היזק לכותל לפי מה שהוא הכותל החזק הוא הרפה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפי"א מה' שכנים ה"ו) שהיזק זה הוא מן הנזקים הגדולים שאין חזקה מועלת בו וכן הסכימו האחרונים ז"ל כל שכן ששמעון זה לא החזיק שתמיד היה ראובן מוחה בו ומבקש ממנו להסיר הנזק ההוא ^*(עי' ב״י ח"מ סי׳ קנ"ה ס"י ובד"מ אות ג׳) והטענה שאומר שמעון שיבנו שניהם הכותל או שיקנה לו ראובן הבתים אינה טענה של כלום שכיון שהכותל אינו עומד ליפול אין לראובן לבנות הכותל ולהוציא הוצאות ולא לקנות ביתו של שמעון ואיך יזיקנו שמעון היזק כזה עד שיבנה הכותל או יקנה ביתו האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא ואם יזיק לשמעון שנוי אריגתו במקום אחר אין לו להציל היזק עצמו בהיזק חברו. וכן הטענה השנית שטען ראובן מפני שמזיק ליין שבאוצרו אם אמת הדבר כמו שהוא אומר שהקול והנדנוד מזיק ליין ההוא חייב שמעון לסלק היזקו ואע"פ שלא נזכר במשנה בפרק לא יחפור בהרחקת היזק היין כי אם רפת בקר כדתנן (כ':) באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר לפי שהסרחון מזיק ליין מ"מ נראה בגמרא שהכל לפי המקומות דאמר רב יוסף והאי דידן ואפילו שרגא קשי ליה וא"כ אם יין הארץ ההיא מזיק לו הקול והנדנוד ואוצר ראובן קדם להיות מיוחד ליין קודם שיקבע שם שמעון כלי אריגתו חייב לסלק היזקו ולהרחיק ע"פ בקיאין עד כדי שלא יזיק לו ^*(פי' ב"י שם ס״ד רמ״א ס"ב) וכן הטענה השלישית שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה ואע"פ ששנינו במשנה (שם) אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים ואפילו בחנות שבחצר כ"ש בזה שהוא בחצר אחרת זהו בשאר בני אדם הבריאים אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה והוה ליה כקוטרא ובית הכסא וכדאמר רב יוסף (כ"ג.) הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוו לדידי' כקוטרא ובית הכסא כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג ^*(רמ"א שם ס״ט) וכתב הרשב"א ז"ל בההיא דרב יוסף וז"ל מיהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקין שהנפש קצה בהן אין לו חזקה כי הא דרב יוסף שאע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל עכ"ל ^*(טור וב״י שם סנ״ט ורמ"א סל"ט) ואחרי שמחמת כל אחת מן השלשה טענות שטען ראובן יש לשמעון להרחיק ההיזק א"צ לומר בהתקבץ שלשתם יחד נאם יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 197

אשבילי לרון אפרים אל ברגלוגי י"א

שאלת ראובן היה חייב ללוי שבעה אלפים במשכונא על קרקעות ידועים בשני שטרות מן המטבע הישן ואח"כ המלך דון אנרי"ק עשה מטבע חדשה שלא היה שוה רביע המטבע הראשון וזה עשה באשר לא היה יכול לתת שבר לחיילותיו בזולת זה וצוה בכל מלכותו שיקובל המטבע ההוא בכל מלכותו כמו המטבע הראשון ואחר שנים כשנתישב במלכותו וראה כי היה נזק והפסד גדול ככל מלכותו מן המטבע ההוא ושהפירות נתיקרו הרבה לרוע המטבע ההוא פסל אותו וראובן הלוה שהיה הולך בחצר המלך כשהבין רצון המלך ודעתו לפסול המטבע ההוא שם בשולחן פלוני ששת אלפים מן המטבע הגרוע לפרעון לוי המלוה הנזכר בזמן דפ"ע אדה"ב שהוא זמן ידוע ונהוג בקהל לפרעון המשכונות והפרעון הנזכר לא עשאו ראובן הלוה בעצמו אבל זבולן שהיה אומר שהיה מורשה ראובן שם המעות ההם ביד השולחני הנזכר בעד ראובן בפני עדים על מנת שינתנו ללוי כשיתן שטרי החובות קרועים ובא לפני הדיין וצוה הדיין לעדים לעשות לו שטר לראיה ושהוא יעשה כענין מה שראוי לעשות מן הדין ואח"כ דנו הדיינים כהסכמת החכמים דרך כלל שכל מי שפרע או שם מעות ביד נאמן ב"ד לפרעון חובותיו בזמן דפ"ע אדה"ב מן המטבע הגרוע קודם שפסלו המלך שיהיה פרעון גמור מטעם דינא דמלכותא דינא ועתה נפל מחלוקת בין ראובן ולוי כי ראה שאין הפרעון ההוא כלום וטענות שניהם כתובות בשאלה:

תשובה אין אחר מעשה ב"ד יפה של קהל אשביליה הקדוש י"ץ כלום וחלילה לי מלפקפק ומלהרהר אחר מדותיהם במה שדנו ע"פ החכמים הגדולים בדרך כלל שכל מי שפרע או שם ביד נאמן ב"ד קודם זמן דפ"ע אדה"ב לפרעון חובותיו מן המטבע העובר במצות המלך שיהיה פטור לפי שדינא דמלכותא דינא וכיון שהמלך צוה בפי' שכל אדם יקח בכל מלכותו המטבע החדש הגרוע בערך היפה ושיוכלו לפרוע בו חובותיהם לפי הערך היוצא ודאי דינא דמלכותא דינא ואין זה חמסנותא דמלכותא לפי שענין המטבע הוא מחקי המלוכה שהמלך יש לו חק בנימוסי המלכות לעשות המטבע כרצונו ולשים לו ערך קצוב וגורע ומוסיף כרצונו ואם לפעמים לפי צורך השעה כמו שהיה בידו לשאול מסין כדי ליתן אפסניא ושכר לחילו ועושה בדרך זה שגורע המטבע יתר מאד מי יאמר לו מה תעשה אחר שהרשות בידו ודרך המלך בזה אין לו שעור ועם היות שאם לא צוה המלך בפירוש על פרעון החובות היה מן הדין לפרוע מן המטבע הישן היפה שהלוהו דכיון שפיחתו יותר מחומש אף אם לא הוקרו הפירות בשביל כך מ"מ מפסיד בשעור הכסף בעצמו כמו שמתבאר זה בפ' הגוזל עצים (בבא קמא צ"ח.) לענין המלוה על המטבע והוסיפו עליו שאם הוזלו הפירות אין מנכה לו אא"כ הוסיפו עליו יותר מחומש אבל אם הוסיפו עליו יותר מחומש אף אם לא הוזלו הפירות בשביל התוספת מנכה לו כשעור התוספת וה"ה שנאמר כן לענין הפחת שאם פחתו המטבע או הוקרו פירות בעד הפחת ההוא נותן לו מן המטבע שעבר או מנכה לו המלוה הפחת אף אם יהיה מועט אבל אם לא הוקרו פירות בעד הפחת אז רואין אם הפחת אינו יותר מחומש כגון שבישן היו בו ה' גרעיני כסף ובחדש יש בו ד' גרעינין או יותר נותן לו מן החדש בלי שום נכוי אבל אם אין בו ד' אע"פ שלא הוקרו הפירות לא יקבל המטבע החדש אם לא כפי שויו וצריך לנכות לו הפחת וכ"כ זה הרב אלפסי והר"ם והרא"ש ז"ל ^*( טוש"ע יו״ד קס״ה:) א"צ לומר בזה המטבע הגרוע כל זה השעור שאינו רק כרביע הראשון וגם שהוקרו הפירות וכ"ש כשלא נפסל המטבע הראשון שאין לו למלוה לקבל המטבע ההוא בערך הקצוב רק בערך שויו כי אע"פ שהמלך קצב דמיו היינו לענין מקח וממכר הנעשה עתה חבל במי שחייב מזמן העבר נשאר זה על דינו כ"ש לדעת רש"י (שם צ"ז ריש ע"ב) שסובר דכל שהלוה לו מעות סתם נותן ממעות שהלוהו אבל מאחר שהמלך צוה בפירוש בענין פרעון החובות שיקובל המטבע החדש בערך הראשון ולא אמר זה באיש פרטי לבד אבל שיהיה נוהג כן בכל מלכותו דינא דמלכותא הוא זה ^*( עי׳ ב״י שם בד"ה ולענין וברמ"א וש"ך שם סק״ח ועי׳ בד"מ ח״מ (סי' ע״ד אות ו׳) ובש"ך שם סקכ"ח:) וכן עם היות שהמלך לא הזכיר במצותו שיוכל אדם לפרוע ביד נאמן ב"ד מ"מ כיון שהיה מנהג מקדם בתקנת הב"ד שפורעין מעות בזמן דפ"ע אדה"ב ביד נאמן ב"ד כדי שלא יהיה המלוה נטמן ונשמט מלקבל הפרעון כההיא דתנן במסכת ערכין (ל"א:) לענין בית בבתי ערי חומה בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש שתהא חלוטה לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהיה שובר הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלה יבא ויטול את מעותיו גם עתה יכול הלוה לפרוע מן המטבע ההוא ביד נאמן ב"ד כדרך שהיו עושין מקדם בזמן המטבע הראשון כמו שדנו הב"ד היפה בעצת החכמים ישמרם צורם. ומה שבא בטענות לוי שזבולן לא עשה הפרעון בזמן שצוה המלך אם היה כן הדבר ברור שלא עשה כלום שהרי נתבטל טעם דינא דמלכותא דינא שכל הדין נסמך עליו אבל אני תמה איך היה זה והלא אחר זמן עשיית הפרעון ההוא דנו הדיינין בעצת החכמים שכל מי שפרע בזמן ההוא ביד נאמן שיהא פרעון גמור מטעם דינא דמלכותא נראה שלא עבר אז הזמן שנתן המלך ולכן לטענה זו אתבונן ולא אבין לה:

אבל הטענות המזכות ללוי המלוה הם באשר הלוה עצמו לא עשה הפרעון ההוא ביד נאמן ב"ד כי זבולן ששם המעות ההם ביד דון משה בן זכאר לא נודע ולא נתברר שהיה מורשה ראובן הלוה ולא שלוחו ולזה אף אם היה נותן ופורע המעות ליד לוי עצמו אם לא רצה לוי לקבלם ואמר לו לאו בעל דברים דידי את הרשות בידו וכל שכן בשטר משכונא שהפרעון הוא לחובתו של מלוה שמוציאין הקרקע מידו ולא יאכל פירותיו וכ"ש בנדון זה שהוא יותר לחובתו מפני חשש המטבע אשר לרוב גריעותו היה עומד ליפסל בכל יום ואע"פ שהלוה עצמו היה יכול לפורעו כיון שעדיין לא נפסל מכל מקום אחר בעדו לא יפרענו לחובת המלוה כל שאינו שלוחו ובאותו כתב עדות שהראה ראובן לא העידו העדים שהיה זבולן מורשה ראובן אלא שהזכירו בלשונם שזבולן היה אומר שהיה מורשה ראובן וכל שהעדים כותבין כלשון הזה כבר נראה שלא הראה זבולן שטר הרשאה אלא שאמר כן. גם הדיין לא דן ולא צוה לעדים דבר רק שצוה לעדים שיכתבו דברי זבולן. ומה שאמר לפניהם דון משה בן זכאר שזבולן שם בידו כך וכך רייאליש בעד ראובן לפרעון החובות ההם כדי שיעשה בענין מה שראוי לעשות מן הדין ואדרבה נראה שלא הסכימו הדיינין להיות זה פרעון למלוים ההם שהרי התנו שיהיו (אחריות) המעות באחריות זבולן אם יארע בהם קלקול מחמת דון משה בן זכאר. ועוד נראה מצד אחר שלא היה הפרעון ההוא פרעון לפי שזבולן התנה שלא יפרעו למלוים אלא עד שיחזירו השטרות לקרעם וא"כ אין זה פרעון שהרי לוי אינו מחוייב להחזיר שטרותיו המחזיקות שבעת אלפים בעד סך ששת אלפים וכיון שתלה זבולן הפרעון בדבר שאינו מן הדין ואם היה בא לוי לקבל מעותיו מיד הנאמן בית דין לא היה יכול אם לא היה מחזיר שטרותיו המחזיקות שבעה אלפים לקורעם ונמצא מפסיד אלף א"כ אין הפרעון פרעון. גם דון משה בן זכאר לא נזכר בכתב העדות שהיה הוא נאמן ב"ד או שקבלם בהסכמת הב"ד אלא שאחר שנתנם לו זבולן העיד הוא על קבלתו אותם והדיינין לא דנו בזה דבר רק שצוו לכתוב עדות לזבולן ממה שאמר הוא ודון משה בן זכאר לפניהם. גם הדיינים האחרים שעשו הפסק דין דרך כלל לא פסקו על זה דבר בפרט אלא דרך כלל במי שפרע ביד הנאמן ב"ד או ביד איש אחר הנברר מן הב"ד וראובן לא פרע דבר מאחר שאין פרעון זבולן כלום. ומאלה הטענות נראה לי שזכה לוי בשטרותיו ופסול המטבע החדש ילקה בו ראובן הלוה ולא לוי המלוה ^*( עי' ב"י ח"מ סי' ע"ד ס"י:):

Teshuva 198

לרב רבי בנימין לפפא נר"ו.

נראה שזה שנשבע להזמין בתו לנשואין סתם ולא קבע זמן כמו שהעידו העדים כן שמיד חל עליו חיוב שבועתו ואע"פ שכיון שלא קבע זמן לשבועתו לא עבר על שבועתו עד שיגיע זמן שלא יהא יכולת בידו לקיימה מכל מקום מעתה הוא חייב להשתדל לקיים שבועתו ולא יתרשל בה כדי שלא יבא זמן שלא יוכל לקיימה ואז יעבור או שימות הוא ולא יוכל לקיימה דומיא דמאי דאמרינן במסכת נדרים (ג':) במי שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דאע"פ שכל ימי חייו יש לו זמן לקיים נזירותו ואינו עובר בבל יאכל מיד יש לו למנות נזירות שמא ימות ואם אינו מונה עובר בבל תאחר ואע"ג דבכתובות פרק אע"פ (כתובות נ"ז:) אמרינן דקטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב מלהנשא עד שתגדיל ותהיה נערה מכל מקום זה שנשבע אינו יכול לעכב וגם לא תלה בסרוב הבת אלא שאמר שלעולם לא יקיים שבועתו וגם מתחלה כפר בה ואמר שמעולם לא נשבע ואם כן הב"ד שנתנו לו הזמן שנראה להם ואיימו עליו בכח חרם ונדוי להשיאה לזמן ההוא עשו כדין ואף אם לא היה דין גמור היו יכולין לעשות כן משום מיגדר מלתא אם השעה צריכה לכך כגון זה שאומר שלא יקיים שבועתו שהרבה עברו על שבועתם ולא נענשו ואין נראה שהסכמת הקהל שכל מי שינדה בלא רשות הנאמנים שיהא הוא בנדוי כלל למה שעשו הב"ד שאין נראה שתהיה הסכמת הקהל אלא ביחיד המנד' כגון אמתיה דרבי דשמתיה לההוא גברא דמחי לבנו גדול (מ"ק י"ז.) או אף תלמיד חכם המנדה לכבודו כדי שלא יטול כל אחד ואחד שררה לעצמו אבל במה שבית דין מנדין למאן דלא ציית דינא חלילה להם ועוד שאלו הבית דין כבר היה להם רשות מן הנאמנים שבררו אותם לעשות דין ביניהם וא"כ כבר היו יכולין לעשות בדין זה כל מה שיראה בעיניהם שראוי לעשות מן הדין וכשעבר הנשבע על שבועתו חל עליו חרם הבית דין ולא היו יכולין הג' האחרים להתירו כיון שעדיין עומד במרדו ולא פייס את בעל דינו ולזה אין התירם התר וכ"ש אם השלישי הנסכם בהתר עם השנים אינו גדול כמו השלישי מן הבית דין הראשון שלא הסכים בהתר דלעולם צריך שיהו המתירין גדולים וחשובין כמו המנדין כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (שם) גברא רבא כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך זיל לגבי נשיאה דלישרי לך וכ"כ הראב"ד ז"ל ולכן לעולם אינו יוצא מנדויו אא"כ ישיאנה לו או יפייסנו בדרך אחרת ואף אם עתה היא גדולה ואינה רוצה להנשא לו אין בידה כיון שקבל אביה קדושין בה בעודה קטנה ועושין לה כדין המורדת כי מה שאמרו שם דקטנה יכולה לעכב היינו להנשא בעודה קטנה אבל כשתגדיל אם כשהיא נערה האב מוסרה על כרחה למנוול ומוכה שחין וכשהיא בוגרת שיצתה מרשותו ואינו יכול לכופה אבל דנין בה דין מורדת ולעולם האב יש לו לעשות כל טצדקי דאית ליה למעבד ולפייס את בתו להנשא לזה כדי שתתקיים שבועתו ואע"פ שכבר עבר עליה כשהניח לעבור זמן נערות שלא יהיה בידו להשיאה ויהיה תלוי בדעת אחרים מכל מקום עדיין החיוב עליו מצד הדין ומכח חרם הב"ד שאמרו וגזרו שלא יפטר מן החרם והנדר והשבועה מעת שיחולו עד שתנשא הארוסה וכו' עם היות שמצד השבועה כבר עבר עליה לא היה לי פנאי להאריך וכתבתי בקצרה מה שנראה לי וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Teshuva 199

לקהל קמראשה.

שאלה ראובן היה לו שתי נשים ומת בלא בנים ויש לו שני אחים ואחד מן האחים הקטן שבהם עשה מאמר באחת מן היבמות כדי לפסלן על אחיו השני הגדול ממנו והיבמה השנית הוציאה גט ואומרת שגרשה בו ראובן בעלה אך נכרין הדברים שלא נתגרשה בו אלא שמצאה הגט כתיבת בעלה שצוה לכותבו במקום אחר והביאו במקומו לתתו אליה אם יתקפו חליו ואח"כ נטרפה לו שעה ולא נתנו לה שהרי אין לה עדי מסירה אבל היא מצאה הגט בתיבת בעלה ואומרת שנתגרשה כדי שלא יתבענה אחד מן היבמין להתיבם אבל רוצה היא בחליצה ולא תסמוך על הגט ההוא והיבמות האלו אין אחת מהן רוצות ביבום אלא בחליצה גם היבמין רוצים לפטרן בחליצה והשאלה היא אם שתיהן צריכות חליצה מכל האחין או אם נפטרו שתיהן בחליצת אחת מהן משני האחין או אם די אפי' בחליצת אחת מהן מאחד מן האחין:

תשובה כיון שעשה אחד מן האחין מאמר באחת מן היבמות הנה חליצתה של זו נקראת חליצה פסולה כלומר גרועה כיון שצריכה הימנו גט ואיכא פלוגתא בגמרא בפרק ארבעה אחין (יבמות כ"ו:) אי חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אם לאו. והפוסקים ז"ל נחלקו ג"כ בפסק ההלכה מהם פסקו שצריכה לחזור על כל האחין כרב דסבירא ליה הכי דקיי"ל כוותיה באסורי לגבי שמואל ומהם פסקו כשמואל דאינה צריכה לחזור משום דרבי יוחנן משמע התם דקאי כוותיה וקיי"ל כוותיה בכל דוכתא לגבי רב. ועוד נותנין טעם ומראים פנים לדבריהם ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ורוב האחרונים ז"ל ובזה ראוי להורות וא"כ בעלת המאמר נפטרה בחליצת אחד מן האחין ובגט מן העושה בה מאמר אבל השנית נראה שלא נפטרה בחליצתה של זו דאפי' למאן דאית ליה דחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין וגם פוטרת צרתה זהו כששתיהן גרועות אבל חליצה גרועה וחליצה מעולה ממנה חליצה מעולה בעינן והמעולה פוטרת הגרועה ואין הגרועה פוטרת המעולה כדאמרי' התם (כ"ז.) חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה חלץ לצרתה נפטרה בעלת מאמר. ובנדון זה אע"פ שאין השנית עולה ליבום מפני ספק הגט הראשון מן הבעל מ"מ כיון שהספק הוא מחמת אישות הבעל ואם לא נתגרשה מן הבעל הרי חליצתה חליצה מעולה הנה אין חליצת בעלת המאמר פוטרת את זו שאפשר שהיא חליצה מעולה שלא נתגרשה מעולם. וגם אין חליצת בעלת הגט פוטרת בעלת מאמר שכיון שהוא ספק אם נתגרשה מן הבעל ולא היתה זקוקה מעולם הדבר ברור שאין חליצתה כלום לפטור האחרת ולא דמי לבעלת גט ובעלת מאמר דאמרינן בגמרא (כ"ז:) דחליצתן שוה ופירש רש"י ז"ל דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה כיון שהן שוות בגריעות דהתם הוא בבעלת גט מן היבם וא"כ בנדון זה בעלת הגט היתה צריכה חליצה לעצמה ואינה נפטרת בחליצת בעלת המאמר שהיא חליצה גרועה כשחולץ לה היבם בעל המאמר ואע"פ שבעלת המאמר נפטרת בחליצת עצמה אף כשחולץ לה היבם בעל המאמר דלמפטר נפשה פטרה ואע"פ שהיא חליצה גרועה ויש מעולה ממנה כדאיתא התם בגמרא. אבל מ"מ נראה שאפשר לתקן בענין שתהיה בעלת הגט נפטרת בחליצת בעלת המאמר וזהו בשיתן היבם בעל המאמר גט למאמרו בפירוש ר"ל שלא יתן לה הגט לזיקתו ולא על הסתם אלא שיאמר בפירוש שנותן גט למאמרו וכל שעשה כן הותרה אפילו (היא) לאחיו השני כדאמרינן בפרק ד' אחין (יבמות ל"ב.) בלישנא בתרא דמאי דעבד שקליה וא"כ הרי זיקתה זיקה שלמה אע"פ שאסורה למגרש משום דמחלפא בבעלת גט דעלמא כמו שהסכימו המפרשים ז"ל ועולה היא ליבום לאח השני וא"כ כל שנחלצה מן האח השני אחר שיתן בעל המאמר גט למאמרו חליצה מעולה היא ופוטרת צרתה ואע"פ שאפשר שחליצת הצרה מעולה מזו שאם לא נתגרשה מן הבעל הרי היא מעולה לגמרי וזיקתה שלמה לשני האחין וזו אין זיקתה שלמה אלא לאח השני ולא אל הנותן גט למאמרו שהרי אינה עולה לו ליבום מ"מ כיון שלזה החולץ היא מעולה לגמרי ועולה לו ליבום דמאי דעבד אידך שקליה וגם שאין אסורה למגרש אלא משום דמחלפא בבעלת הגט דעלמא נראה בודאי שחליצתה מן האח הב' חליצה מעולה מיקריא ופוטרת צרתה דהא האי דינא דחליצה גרועה חומרא בעלמא היא מדרבנן וליכא למידק ולאחמורי ביה כולי האי ^*( ב"י אה"ע סס"י ק"ע:) יצחק ב"ר ששת זלה"ה: