משתמש:עורך מתחיל/חזון איש טהרות/חלק 6

חזון איש טבול יום - הוספה אות א אחרי מש"כ סק"י י"א, זכינו בס"ד עוד דברים בזה. חולין ק"ך ב' מסקינן דמשקה היוצא מתרומה ובכורים זולת זו"ע פליגי ר"א ור"י, ולכו"ע אין תרומה ובכורים חייל על משקה היוצא מכל הפירות ובכורים לא חייל אף על יין ושמן, וכי פליגי בהפריש תרומה דגן וסחטן, והביא בכורים וסחטן, דלר"א משקה היוצא מהן כמותן בין בזו"ע בין בשאר פירות, דיליף תרומה מבכורים דכי היכי דבכורים משקה היוצא מהן כמותן, בין בזו"ע בין בש"פ, דהא לא מצינו בבכורים שחלקה תורה בין זו"ע לש"פ דהא אין מביאין בכורים משקה אף יין, ואפ"ה הקדיש בכורים ענבים ודרכן משקה היוצא מהן כמותן, וה"ה לש"פ, ור"י גמר סוף תרומה מתחלת תרומה כשם שמשקה היוצא מן הדגן לא חייל עלי' שם תרומה [וצ"ע מהיכן קים לן זה, י"ל דבזה לא שייך למילף תרומה מבכורים דמשקה היוצא מהן כמותן דהא בכורים לא חייל על משקין] אף סוף תרומה אין משקין היוצא מן התרומה כמותן, זולת זו"ע דאף תחלת תרומה נהגא בהו, והדר יליף בכורים מתרומה שאין משקה היוצא מהן כמותן אלא זו"ע, ויליף גם ערלה מבכורים ונראה דלר"י גם בטבל אין משקה היוצא מהן כמותן בין שנגמרה מלאכתן בין שלא נגמרה מלאכתן דכיון דאין תרומה נהגא בהן אין כאן טבל ועוד דילפינן חילול חילול מתרומה כמש"כ תוד"ה היכא, וגם בהקדש וכלאים אין משקה היוצא מהן כמותן זולת זו"ע דהא מסקינן דליכא למילף מכלהו משום דלאו איסור הבא מאליו הוא, ואיצטריך למילף מתרומה או בכורים וחד מהנך וכיון דלר"י גם בתרומה ובכורים אין משקה ש"פ כמותן ליכא למילף הקדש וכלאים, וברייתא דלעיל הטבל כו' דלא כר"י א"נ מדרבנן ומודה ר"י דמדרבנן אסירי, מיהו יש לעי' בהא דאמר ברכות ל"ח א' דדבש תמרים מברכין עליו שהכל ואמר דאתי כר"י דאמר זיע בעלמא הוא ומשמע דלר"א חשיב פירי ומנ"ל הא לר"א טעמא מקרא וכבר הק' כן ר"ש פי"א דתרומות. ויש לעי' בהא דאמר ר"א תרומות פי"א דמ"פ מטמאין משום משקין ומנ"ל נהי דיליף תרומה מבכורים מ"מ מנ"ל לענין טומאת משקין, הרי ביין ושמן ילפינן מקרא כמש"כ ר"ש מכשירין פ"ו מ"ד, ונראה דקרא אסמכתא ור"א אית לי' מסברא דכיון דרבינהו רחמנא כיין ושמן יש להם גם דין משקה, ובזה אפשר דיש לפרש הא דאמר ברכות ל"ח א' דלר"א חשיב משקה היוצא כפירי לענין ברכה. אות ב בתו' לעיל קי"ב ב' ד"ה ורוטבן, כתבו דרוטב היוצא ע"י בישול עדיף מציר היוצא ע"י מליחה וכבישה והלכך היוצא בבישול אסור הרוטב אם נקרש או שנבלע באוכל אחר, והיינו טכ"ע דאוריתא [ומיהו זה ניחא אי יליף מגיעולי מדין אבל אי יליף ממשרת והיינו שרה ענבים במים כדאמר פסחים מ"ד ב' והיינו ציר ומיהו י"ל דהיוצא מן ענבים שאני אלא לבתר דילפינן משרצים וחד מאינך דמשקה היוצא מהן כמותן מרבינן גם טכ"ע בכל מילי] ומיהו רוטב שלא נקרש צריך קרא לרבויי שאין זה עיקר אכילה, וכן ציר היוצא צריך קרא לרבויי שאין זה ממשו של פירי, ותרוייהו שקולין הן ומרבינן להו מחד קרא, ולפ"ז אף לר"י דלית לי' משקה היוצא מהן כמותן בש"פ בתרומה ובכורים וטבל והקדש וכלאים מ"מ מודה בטכ"ע דידהו דהוי דאוריתא וצ"ע, [ודעת רשב"א ברכות ל"ח א' דמידי דדרכו לבשלו יש בו דין טכ"ע וכן אם דרכו לסחטו חייב על היוצא ממנו, ואם אין דרכן בבישול ובסחיטה אין בו טכ"ע והנסחט ממנו חשיב זיע אלא בהני דרבי בהו קרא, ולפ"ז הא דאמר חולין צ"ט ב' בדגים טמאים זיע בעלמא באין משמשין בו על הרוב לציר]. אות ג בתו' לעיל צ"ט ב' ד"ה שאני, הקשו מנ"ל לרבא דציר טריפה אסור מדאוריתא מקרא דהטמאים, כיון דצריך קרא לשרצים ובהמה טמאה ודגים טמאים דליכא קרא באמת צירן מותר ומנ"ל לרבויי טריפה, ולכאורה מרבינן בסוגין כל הצירין מהמאכלין האסורים באיסור הבא מאליו, ואדרבא קשה למה צריך קרא לבהמה טמאה ואפשר שאין כל הצירין שוין וציר שרצים חשיב טפי ואצטריך לרבויי בהמה טמאה ולפיכך הקשו מנ"ל לרבא דציר טריפה חשיב אוכלא, וציר דגים טמאים לא חשיב אוכלא. אות ד בתוד"ה היכא מבואר דרוטבו וצירו של שרץ מטמא כבשרו וילפינן מהטמאים בין לטומאה בין לאיסור אכילה אע"ג דבטומאת נבילות תנן במתנ' דאין הרוטב מצטרף לטומאת נבילה, וצ"ל דלא ילפינן מציר שרצים דציר שרצים חשיבי טפי א"נ משום שטומאתן במשהו ולא ילפינן נבילה מני', והא דרוטב דנבילה טהור היינו אפי' ע"י בישול ונקרש דהא מתנ' בנקרש איירי כדאמר ק"ך א' ואפ"ה טומאת נבילות לא, והיינו טעמא דלענין טומאת נבילות גם טכ"ע לא מהני, כמש"כ ר"ש טבו"י פ"ב מ"ג, והלכך גם רוטב שנקרש לא הוי בכלל נבילה ועי' ק"ך א' תוד"ה הוא נסתפקו בשומנא דבשרא אי מטמא טומאת נבילות, ומיהו המחה גוף הנבילה מטמאה כבשר כדנלמד נזיר נ' א' דבעי אי יש נצל לבהמה, למ"ד עד לכלב והנצל עדיין לא נפסל מכלב, ופשיט מהא דהמחהו בחמה בנבילת עוף טהור דאינו מטמא [ופי' תו' שם דהמחהו באור לאו נצל הוא, אבל בחמה כיון דמסרח נצל הוא] אלמא דהמחהו באור ודאי טמא אלא בנרקב מבעיא לי', והיינו טעמא דמיחוי גופו הוא וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה היכא, בשם הר"ש, והא דצריך קרא בנבילת עוף משום דאכילה כתיב בה, ומיהו קשה מאי פשיט התם מנבילת עוף דאין נצל, שאני נבילת עוף דאכילה כתיב בה ואף המחה וגמעה צריך קרא, ונהי דאתרבי המחה וגמעה אבל בחמה דנפסלה מאכילת אדם לאו אכילה היא, ולמה לי' לשנוי' דעפרא הוא היינו שנפסל מכלב כמש"כ תו' שם, וצע"ג, ומיהו הר"מ פ"ג מאה"ט הי"א פסק בנבילת העוף עד לכלב אלא שלא נתפרש טעמו ומקורו היה אפשר לומר בסוגין אלא למש"כ המל"מ שם הר"מ מפרש הסוגיא באופן אחר ומיהו גם לפי' המל"מ שם מוכח דנבילת עוף עד לכלב. והנה בע"ז ס"ז ילפינן מלגר דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה וקשה ת"ל דאכילה כתיב, ולאו אכילה היא כדאמר שבועות כ"ב ב' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור ואפשר דאם נבילה קרוי' גם סרוחה א"כ רחמנא אחשבי' אכילה כדכתיב לא יאכלו בגיד אע"ג דקיי"ל עץ הוא, וכן עכבר דמתא וחרצנים וזג בנזיר, וא"כ ה"ה נבילת עוף לענין טומאה. אות ה הר"מ והר"א נחלקו בפ"א מה' טו"א אי משקין היוצאין מכל הפירות זולת זו"ע כמותן לענין טו"א ואפשר דפליגי אי ילפינן טו"א מכל הני, ומיהו ברוטב אמרינן אצטרופי מצטרף בעינא לא, ולא ילפינן, ואפשר משום דלאו אוכל הוא בעינא ולענין טו"א בעינן שיהא מיוחד לאדם לאכילה, ומיהו לפ"ז תועיל מחשבה לטמא בעינא ואפשר דבטלה דעתו, ומ"מ לענין איסורא אוכלא הוא, ומיהו נראה דלענין טו"א כיון דלא כתיב פרי ולא אכילה אע"ג דכתיב אשר יאכל דרשינן לי' לענין שיעורא אוכל הנאכל בב"א, א"צ ילפותא אלא כל שהוא אוכל טמא. אות ו בפסחים כ"ד ב' מייתא ראי' דשלא כדרך אכילתן פטור מהא דפטרינן היוצא מכל הפירות משום ערלה ודחי דזיע בעלמא הוא, ולכאורה הוא נגד סוגין דאמר דאתאן כר"י ומשום דיליף מבכורים, ולר"א באמת חייב משום ערלה בכל מי פירות, וי"ל דהא דאצטריך לר"י למילף מבכורים היינו דלא לילף ערלה משרצים ואינך דמשקין היוצא מהן כמותן, אבל בלא קרא לחיובא פטרינן להו מסברא, וסבר ר"ז הטעם משום שהוא שלא כדרך הנאתן, וא"כ בחלב חי דליכא קרא לרבויי ממילא פטור, ודחי אביי דזיע בעלמא הוא, ר"ל דלכך אצטריך קרא דלאו עיקר פירי הוא, ואינו בכלל האיסור בלא ריבוי, ונראה דזה כונת תו' בפסחים שם ובסוגין וכן נראה דזיע בעלמא אינו ר"ל דלאו אוכל הוא כלל שהרי אמרו ברכות ל"ח א' דמשום דזיע הוא מברכין עליו שהכל, אלמא דראוי לברכה. אות ז בתוד"ה אלא, הקשו ל"ל קרא בחמץ שהמחהו ת"ל משום הנאה, ותי' משום שאין כרת בהנאה, וקשה דהא בהקדש וכלאים מצרכינן ילפותא והתם אכילה והנאה שניהם בלאו וי"ל דדוקא בהמחה קשיא להו וכמש"כ תו' קי"ב ב' ד"ה ורוטבן, דהמיחוי אם נקרש ואכלו ודאי חייב אלא בשתאו בעי קרא, ובזה הקשו ת"ל משום הנאה אבל משקין היוצאין אי לא רבינהו קרא שרי ואין כאן איסור הנאה שאינו מין האיסור. אות ח בתוד"ה מה, הקשו לפרש"י דהא הזיד במעילה במיתה לרבי, ונראה כונתם דאי אפשר לומר דפריך לרבנן, דת"ל משום הנאה ולענין מעילה כל שבהדיוט גזל מועלין בו ומשקה היוצא ודאי יש בו משום גזל, אבל לרבי ניחא דאמר הזיד במעילה במיתה ודוקא באכילה כדמוכח פסחים ל"ג א', ובזה יש לדון במשקה היוצא אי חייבין עליו מיתה, אבל לא יתכן הא דאמר מה לתרומה כו' וכן קשה מחומש, ואפשר לישב פרש"י דהקדש דקאמר היינו קדשים לפני זריקת דמן או הנאכלין לכהנים שאכלן זר, שאין כאן רק איסור אכילה ואיסור לאו. אות ט זבחים ל"ה א' ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא בגמ' בעי למימר דהא דקתני בברייתא דאין מתפגלין היינו מחמת הזבח ומוכח דרוטב אין מתפגל מחמת הזבח ולא הדר בו בגמ' אלא משום שליל ושליא, וכן מוכח במתנ' דקתני אין חייבין עליהן משום פיגול כמו בחלב מוקדשין וביצי תורין, ומתנ' דוקא קתני כמו שדייק רבא בגמ', ונראה דמתנ' כר' יהושע חולין ק"ך ב' דבהקדש לא ילפינן משקין היוצא מהן כמותן וכמש"כ לעיל סק"א, ואע"ג דטכ"ע ילפינן פסחים מ"ה א' מיקדש היינו בנבלע באוכל וכמש"כ תו' חולין קי"ב ב' ד"ה ורוטבן, והכא בשותה מרק אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והא דאמר ע"ז ע"ו א' כי מבשל בה האידנא חטאת הוי נותר היינו משום דהטעם בא אח"כ באוכל חשיב נותר, ומיהו קשה למה לא פי' בגמ' דמתנ' כר' יהושע. אות י בפר"ח יו"ד סי' פ"א האריך להכריע דשליא מקרי אוכל לענין איסור נבילה ולענין איסור טומאה, וכדתנן חולין ע"ז א' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, וכן מוכח מהא דפיגול בזבח נתפגלה השליא כדמסיק זבחים ל"ה ב', ומיהו לא נתפרש הטעם דאינה מטמאה טומאת נבילות כדתנן חולין שם, וכן הא דאמר חולין קי"ג ב' לענין בב"ח דא"צ קרא דפרשא בעלמא הוא, ובפר"ח כ' דלא בשר הוא אלא אוכלא בעלמא, ואינו מובן חדא דלא כתיב בשר לא בב"ח ולא בנבילה ועוד דכל הנאכל מן החי בכלל בשרו, וע"כ הא דאינו מטמא טומאת נבילות ואין חייבין עליו משום בב"ח וכן הא דאינו מפגל את הזבח, משום שאינו אוכל גמור, וצריך טעם למה חייבין עליו משום פיגול, ולמה אסור משום נבילה וטמאה, ובתו' חולין קכ"א א' ד"ה והוא, מבואר דבשר שפלטתו סכין פחות מכזית אף שבטל מטו"א [בלא מחשבה] ומטומאת נבילות אף שכנסו, מ"מ חייבין עליו משום איסור נבילה, ונראה הטעם דלענין איסור אכילה לא שייך שביטול מאכילה יגרום היתר אכילה שזהו עיקר כונת התורה להתרחק מאכילתו ולהתנהג בו כבעצים ואבנים, ובכל שעה הוא מוזהר שלא להחשיבו לאוכל, ואפשר שזה כונת תו' מנחות ס"ט א' לחלק בין טומאה לאיסור, ולפ"ז י"ל דשליא נמי כיון שאינו עיקר אוכל בלא מחשבה כבר יצאת מתורת נבילה לענין טומאה, וכן לענין בב"ח אינו בכלל סתם גדי, אבל לענין איסור נבילה וטמאה הויא בכלל איסור, ומיהו לענין פיגול נותר וטמא, לדעת תו' זבחים ל"ה ב' דחייבין עליה משום פיגול אבל לא משום נותר וטמא, צריך טעם, ואפשר דנותר אינו אם +א"ה, כמדומה דצ"ל אינו אלא אם+ הוא עיקר הזבח לענין מצות אכילתו, וכן אם אכלו בטומאת הגוף אינו חשוב כל כך להתחייב עליו, אבל פיגול הוא פסול בפועל וחייל על הכל, ומיהו אין הטעם משום דלאו אוכל גמור הוא, דהא שליל ושליא חד דינא אית להו כמבואר בסוגיא, וגם בשליל אין חייבין עליו משום נותר וטמא, ושליל אוכל גמור הוא כדאמר חולין קט"ז א' שליל גדי מעליא, ואפ"ה לאו גופא דזבחא הוא לענין נותר וטמא ושליא לא עדיפא משליל, ודעת הרמב"ם בפי"ח מה' פסה"מ הכ"ג דשליל ושליא חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, אלא שאין מפגלין דלענין לפגל בעינן עיקר הזבח וניחא טפי, אלא שקשה לפרש הסוגיא, ולמש"כ הגרע"א בגליון בשם מה"מ דזהו מחלוקת מתנ' וברייתא, אכתי לתנא דברייתא יש חילוק בין פיגול לנותר וטמא, וצריך טעם, ועיקר דברי המה"מ קשה שאין ממתנ' הכרח דפליגי אברייתא דשפיר י"ל דמשום פיגול שיירי' וכמש"כ תו' ולמעוטי בפלוגתא עדיף, ועוד בגמ' הוי מפרש לה דפליגי ובמאי פליגי, ולדעת הר"מ לכאורה שליא חייבין עליה משום נבילה וטמאה, אבל הר"מ פ"ד מה' מ"א הי"ח, כ' שאין חייבין עליה וצריך טעם, והר"מ כ' שם משום שאינו בשר, ואפשר דאין איסור שליא לדעת הר"מ אלא מדרבנן, אבל צריך טעם למה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, אע"ג דכתיב בשר [ויקרא ז' י"ז י"ח י"ט כ'] וצ"ע. [הרש"ש בהגהותיו חולין קכ"א א' הק' לדברי התו' דלא שייך ביטול לענין איסור מהא דתרומות פי"א מ"ה, וי"ל דהתם אין גרעינין ועצמות אוכל מן הדין, ובכנסן אסורין מדרבנן]. [אח"כ ראיתי מש"כ הר"מ פ"ג מה' מ"א ה"ו, ומבואר דכל שאינו בשר גמור הוא אסור אבל מקלש קליש איסורו וכי היכי דפחות מכזית אין בו שיעור ה"נ בלית לי' איכות הראוי לית בי' שיעורא, והלכך לענין לפגל דבעינן שיעורא דפחות מכזית אינו מפגל, גם אלו הקלושות אינן מפגלות, וכן לטמא טומאת נבילות וכן לחיוב מלקות לדעת הר"מ, אבל להתפגל דלא בעינן שיעורא גם אלו מתפגלין, וכן לענין איסור אכילה, ולענין בב"ח לא בעינן קרא למעט, משום דבעינן שיעורא כדאמר חולין ק"ח ב' חצי זית בשר כו', ואפי' ללוי שם דאפשר דסבר דלא בעינן שיעורא מ"מ בשר גמור בעינן כדאיתא בשו"ע סי' פ"ז ס"ז, מיהו לפ"ז אין חייב עליהן מלקות משום פיגול וצ"ע, ויש לעי' לפ"ז היכי פשיט בכורות ז' ב' בעור הבא כנגד פניו של חמור מטומאת מת הלא במת בעינן כזית וי"ל דעור הבא כנגד פניו הוי כשליא, שאינה מטמאה טומאת נבילות אבל אסורה משום נבילה ומשמע מכאן דלענין טומאת מת כל שאינו נפרש מטמא משום מת אפי' עצמות הרכין, והא דשליא אינה מטמאה כדאיתא נדה כ"ז צ"ל שאינה ולד המת א"נ משום שאמו חיה וכדאמר בכורות שם]. אות יא ר"מ פ"י ממ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהם אסורים כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם כו' נראה דכל משקין אסורין מדרבנן קאמר, תדע שהרי כללינהו בספיחי שביעית שאיסורן דרבנן [והא דפי' בספיחין ולא בפירות לענין קדושת שביעית צריך טעם] והנה רבנו פסק כר' יהושע כמש"כ הלח"מ, והלכך ליכא למילף מתרומה ובכורים וחד מהנך, וכ"ת תינח איסור שאינו בא מאליו איסור הבא מאליו נילף מהנך י"ל דלמאי דמסיק פלוגתא דר"א ור"י, לר"י משקה היוצא מש"פ גריעי טפי מציר שרצים ואינך, דזיע בעלמא הוא וליכא למילפינהו מכלהו [וגם בחמץ דוקא המחהו לגופו מרבינן אבל לא צירו] וברייתא אי דאורייתא קאמר אתיא כר"א, ואי דרבנן כר' יהושע, וא"כ נקטינן לדידן דקיי"ל כר' יהושע, דטבל חדש וס"ש משקה היוצא מש"פ מדרבנן, ומשקה היוצא מזיתים וענבים בטבל הן עצמן טבל, ובחדש וספיחין, לא מש"ל זיתים וענבים, והקדש אי קדשי בה"ב הן לכאורה ודאי מועלין בהן כדין גזל בהדיוט כמש"כ לעיל, ואפשר דבאיסור קדשים של כהנים לזר או לפני זריקה איירי, ובזה ליכא למילף משרצים ואינך משום דלא הוי איסור הבא מאליו, וזיתים וענבים לא מש"ל, ובערלה ש"פ דרבנן, וזיתים וענבים דאוריתא ולוקין כדאמר בגמ' דיליף פרי פרי, וכלאי הכרם ביוצא מש"פ אין לוקין ואין איסורו אלא מדרבנן, דהא ליכא למילפו, אבל ביוצא מזיתים וענבים לוקין דילפינן מבכורים וחד מהנך, ובזה עולין דברי רבנו כהוגן, שכלל דבמשקה היוצא מש"פ או ציר בשר קדשים בכלהו אין לוקין ואסורין מדרבנן, ובזיתים וענבים היוצא מהן לוקין עליהן, אלא שלא מצאו אלא בערלה וכלאי הכרם, והא דאמר בגמ' ק"ך ב' והא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה כו' מני ר"י היא כו' והדר מייתי לה לערלה כו' ה"ה בלא גז"ש הוי ילפינן זיתים וענבים מבכורים וחד מהנך או משרצים ואינך לחוד, כמו כלאים, ושאר פירות ליכא למילף, אלא משום דקושטא דמלתא היא דאיכא גז"ש ולר"א איכא למילף לכל פירות מבכורים קאמר דלר"י גמר בגז"ש דדוקא זיתים וענבים ועיקר ילפותא לחייב על הזיתים וענבים, וכמש"כ תו', ואף דאיכא למילף משרצים ואינך במה מצינו גז"ש עדיפא, [ועי' מש"כ בחזו"א שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב, מעשרות סי' ז']. אות יב ויש לעי' בהא דנחלקו תנאי בגה"נ אי יש בגידין בנו"ט, אי ר"ל דגיד עדיף מעצמות וקרנים וטלפים דכל הני אע"ג דאינן כעץ ויש בהן טעם ולפיכך מצטרפין לטו"א, אין זה עיקר הבשר ולפיכך אין חייבין עליהן משום טמאה ולא משום נבלה, אבל גה"נ למ"ד יש בגידין בנו"ט יש בו טעם גמור וחייבין עליו משום טמאה ונבלה כדאמר בגמ', ולמ"ד אין בגידין בנו"ט הרי הוא כעצמות הרכין, והא דאינו אוסר בנו"ט, היינו נמי משום שאין זה עיקר הבשר ולא אמרה תורה בזה דין נו"ט, או דלמא לכו"ע אין גיד כבשר אלא דמ"ד יש בגידין בנו"ט חשיב לי' טעם כל דהו לאסור בנו"ט, ומ"ד אין בגידין בנו"ט חשיב לי' כעץ אף לענין טו"א וגרע מעצמות הרכין, אמנם יש לעי' לפ"ז למה חייבין עלי' משום טמאה ונבלה למ"ד יש בגידין בנו"ט כדאמר פסחים כ"ב א' חולין ק' ב' מ"ש מעצמות הרכין וכיו"ב דאין חייבין עליהן משום נבלה וטמאה וכמש"כ הר"מ, ועי' שעה"מ פ"ח מה' מ"א. חזון איש טבול יום - סימן ה אות א טבו"י פ"ב מ"ה שמן שצף ע"ג יין ונגע טבו"י בשמן לא פסל אלא השמן ריב"נ כו' מבואר שבת ה' ב' דפלוגתתן דלת"ק שמן ויין הוי כב' דברים הנוגעים זב"ז ולריב"נ הוי לענין חיבור כחד משקה, ויש לעי' מ"ט דת"ק נהי דהוי בב' דברים מ"מ הא קיי"ל דמשקין מחברין את האוכלין וכן משקין ואוכלין נראה דחשיב חיבור דאל"כ אינו בדין שיהיו מחברין את האוכלין [עי' לעיל סי' ד' ס"ק כ"א ועי' טהרות סי' א' ס"ק ט"ז נתבאר דאין אכל ומשקה חשיב חיבור] ואף לדעת הר"מ והר"א [לעיל סי' ד' ס"ק י"ז] דאין מונין בו ראשון ושני היינו דוקא באוכל פרוד אבל במחוברין האוכלין ע"י משקין ודאי נעשה כלו ראשון כדין עיסה שנלושה בז' משקין פ"ג מ"ד וכדין גוש בקערה פ"ב מ"ג, אמנם אין חיבור אוכלין ע"י משקין אלא בניחא לי' בחיבורן [וכמש"כ סי' ד' ס"ק כ"ב] והכא עומד להפרישן זה מזה, והלכך אי חד מלתא היא ממש אף בעומד להפרישן חיבור [ועדיף ממכניס חלות ע"מ להפרישן ריש מכלתין דהתם תרי מילי נינהו] ורבנן סברי דתרי מילי נינהו והלכך אינו חיבור. ובתו' עירובין ע"א ב' ד"ה שמן, כתבו דשמן חשיב משקה מדקאמר ריב"נ שניהם חיבור דאי חשיב אוכל כו' לא הדר שמן ומטמא ליין כו' ולשונם קשה לכוין דודאי הכא משום חיבור אתינן עלה ולא משום שמטמאין זא"ז אלא נראה כונתם דאוכל ומשקה ודאי אינו חיבור בעומד להפרישן. ובשבת ה' ב' כתבו דאי שמן לאו משקה הוא א"כ ליפלגו בשני דעלמא, וכונתם דכיון דבגמ' תלי לי' במחלוקת דריב"נ ורבנן לענין הנחה ע"כ בדאוריתא פליגי, וא"כ פלוגתתן בכל הטומאות ולא משום דבטבו"י הקילו, דבכ"מ שהקילו בטבו"י גם בשאר טומאות אינו אלא מדרבנן [וכמש"כ לעיל סי' א' ס"ק א'] ואם פלוגתתן מדרבנן א"כ מן הדין גם לריב"נ אינו חיבור, ולא מסתבר לומר דבשאר טומאות לרבנן חיבור מדרבנן ולריב"נ הוי חיבור מה"ת ולכך מחמיר אף בטבו"י דמנ"ל הא דלמא ריב"נ נמי מדרבנן קאמר. אות ב שם מ"ו חבית ששקעה לתוך בור ש"י כו' מן השפה ולפנים חיבור, עי' ר"מ שפי' בתרומה, והר"ש פי' בחולין ונראה דלדינא לא פליגי דאין נפקותא לעולם בין תרומה לחולין דבמקום דהוי חיבור אף חולין ותרומה חשיב חיבור ובמקום דלא הוי חיבור אף תרומה ותרומה לא הוי חיבור, והלכך אם כל הבור תרומה וגם בחבית תרומה, לת"ק אין החבית ובור חיבור וכל היין שבבור נפסל, ומה שבחבית כשר, ואם אפשר למשוך היין מן הבור בשופי שלא יתערב תוך החבית מה שבחבית מותר לכהן, ואם היין שבבור חולין והחבית ששקעה תרומה, לכאורה ע"כ נתערב מן הבור לחבית ומן החבית לבור [ומיהו בתו' ע"ז נ"ט ב' ד"ה אמר, משמע דא"א לשפות לח מלח שלא יתערב, והגר"א ז"ל יו"ד סי' קכ"ד ס"ק נ"ו הביא ראי' מתוס' דמאי, דתניא דקרא שם בשוליה לא ישתה מפיה ועי' בר"מ פי"ב מה' מ"א ובהשגות שם ובמ"ע ובכ"מ שם] ומיהו אפשר דאיירי דאין בחבית תרומה כדי לדמע את יין שבבור, ואף אם יש בכל החבית כדי לדמע מ"מ אין מתערב אלא מיעוט של החבית, והלכך אי חשיב חיבור נפסל היין שבחבית ואם ימשוך היין שבבור ישאר יין שבחבית באיסורו, ואף אם יש לחוש למדומע יהי' כל היין שבבור מותר לכהן וכדתנן לקמן פ"ג מ"ד שאין דמוע נפסל בטבו"י, ועוד מש"ל בקרא שם תרומה על החבית שבבור ואין כאן מדומע, וטעמא דאין הבור וחבית חיבור אינו משום דעתיד להפריש חבית מן הבור, דהא שמן שצף ע"ג יין לריב"נ חיבור וה"ה יין ויין לרבנן אע"ג דעתיד להפרישן חיבור, אלא יין שבכלי חולק רשות לעצמו ומהני מה שדעתו להפרישן למחשבינהו לפרודים זה מזה, והלכך כלי בתוך כלי לא אלים כלי הפנימי לחלוק רשות וכדתניא בתוס' ואם היה פיטוס אפי' כלי שיש בו מאה כור כולהו חיבור, ופי' הראב"ד בפ"ח מטו"א ה"ח, דר"ל חבית ששקעה לתוך הפיטס כלו חיבור שאין כלי בתוך כלי, ואע"ג שבחבית תרומה ובפיטס חולין ויש לו צורך לחבית מ"מ אין החבית חולק רשות. ונראה דכי היכי דאין יין שבחבית נפסל בנגיעת טבו"י ביין שבבור, ה"נ אין יין שבבור נפסל בנגיעת טבו"י ביין שבחבית. שם ריב"נ אומר כו' ונגע כנגד פיה חיבור, אע"ג דמה שכנגד פיה חיבור לכל הבור, וגם חיבור לחבית, מ"מ לא מחשב הכל חיבור ואם נגע טבו"י שלא כנגד פיה אף אם כלה תרומה ונפסל כל היין שבבור מ"מ מה שבחבית טהור, ועי' לעיל סי' ד' סק"ב בהא דפליג ריב"נ לעיל מ"ה בבשר הקדש שקרם עליו הקיפה, ועי' מנחות כ"ד א' חיבור מים וצירוף כלי מהו. אות ג ולכאורה נראה דכי היכי דחבית ובור לא חשיב חיבור ה"נ ב' חביות זה בצד זה ומשקה טופח והטפיח על דופנותיהן ומחברן מ"מ כלי חולק רשות, ובמנחות כ"ד א' אמר חיבור מים וצירוף כלי מהו, אלמא דבצק שבתוך הכלי ובצק שחוץ לכלי מתחברין ע"י משקין ואפשר דבצק שאני שא"צ כל כך לכלי כיון שהוא גוש, א"נ מים שעל גב שפת הכלי נטפל לכלי. אות ד שם מ"ז עי' בתו' ע"ז נ"ט ב' ומשמע מדבריהם דלל"ק דר"פ לא אסר להדי ברזא אלא בשתי', אע"ג דהאי לא חשיב כמדדו ביד לעיל נ"ז א' דאין לדמות טרדא דמדידה כטרדא דהצלה וכמש"כ הרא"ש [וכ"ד תו' דהא ללישנא בתרא דאסר עד הברזא פי' דאסור בהנאה] מ"מ אם אין אסור אלא להדי ברזא לא חשיב שכשוך וכמש"כ רש"י, וכונת רש"י ז"ל מהא דאמר נ"ט ב' נקטוהו לידי' כו', ובזה ל"ק להו איך יהי' השאר מותר בשתי' [וכמש"כ הב"ח ומהר"מ, ובסוף דבריהם כתבו שיקח היין מצד אחר לל"ק דר"פ ומבואר דמותר בשתי' דהא ר"פ סבר כרשב"ג ולענין הנאה לא אכפת לן אם יקח דרך הברזא] ומיהו לל"ב דר"פ אסר עד הברזא לא ניחא להו דלא אסר אלא בשתי' דא"כ השאר מותר בשתי' וזה לא יתכן דאי אפשר להפרידן, ולכך פירשו דבזה אסור בהנאה דחשיב כשכשוך כיון דהוא מעכב כל היין בנגיעתו, ומש"כ תו' דחשיב כנוגע בכלו אין כונתם מדין מגע דהא אין מגע בלא שכשוך אוסר בהנאה אלא כיון שבמגע במקום הברזא חשיב כנוגע בכלו משום שפעולתו בכולו חשיב כשכשוך, וכן בהא דלקמן ע"ב ב' באנח ידו אגשתא דאסר רבא כולי' חמרא, לפרש"י היינו בשתי' דהא דכולי חמרא אבת גשתא גריר לא מהני רק דמקרי כלו חיבור וכאילו נגע בכלו אבל עדיין אין כאן שכשוך, אבל לפי' תו' חשיב שכשוך ואסור בהנאה ור"פ דבעי לאשרויא בבת גשתא לל"ק ניחא ולל"ב י"ל דבתר דשמעה מרבא קבלה, ועוד כתבו תו' דהתם כשמניח ידו פוסק הבת גשתא מלגרור, ועוד י"ל דהכא שהיין נופל למטה כל היין נישא על ידו אבל באנח ידו אב"ג אין היין שבחבית נישא על ידו אלא שמנע את כח המושך ואפשר שזה בכלל דברי התו'. אות ה ור"ת פי' דהא דאסר בב"ג היינו אף אם אין הגישתא מגעת עד השולים אסר רבא את כל היין בהנאה דחשיב כלו חיבור וחשיב שכשוכו בכל, וה"נ בנגע בו טבו"י אף למטה מן הנקב חשיב חיבור כרבנן. ומשמע דבין לדעת ר"ת ובין לדעת הר"מ מקוצי היין שלמטה מן הברזא וכן היין שלמטה מן הגשתא במחלוקת דר' יהודה ורבנן שנוי' דלרבנן הכל אסור ולר"י שרי אלא שנחלקו אי קיי"ל כר"י או כרבנן, ודעת ר"ת דרבא לקמן אסר כלו וסבר דהלכה כחכמים, והכי קיי"ל דרבא רבו דר"פ ולקמן ע"ב ב' דן ר"פ לפניו כתלמיד הדן לפני רבותיו ובזה הלכה כהרב ולא כבתראי, והאי עובדא דפסק ר"פ דעד הברזא חמרא אסור ואידך שרי, אפשר מקמי' דשמעה מרבא, א"נ ר"פ לא מדמה יי"נ לטומאה, ורב יימר מדמה להו והלכה כרב יימר דרבא כותי' ס"ל, וגם בגמ' מסקינן בדברי רב יימר, והר"מ מקוצי סבר דהא דרבא לקמן סתמא בגישתא מגעת עד שולים והלכך אין ראי' משם, ומיהו קושטא דמלתא דהלכה כרבנן וכדמסיק רב יימר והלכך אף למטה מן הברזא חמרא אסור, ולכאורה אין נ"מ בין ר"ת והר"מ מקוצי לדינא, אלא שחלוקין בטעמא, ול' התו' לא משמע כן, ואפשר דלדעת הר"מ בגשתא לא חשיב חיבור למטה מן הגשתא, אע"ג דלמטה מן הברזא חשיב חיבור התם היין שלמטה מן הברזא בסיס ליין העליון אבל בגשתא אין היין שבשולי החבית בסיס ליין שבבת גישתא [ומש"כ הר"מ ברייתא לא שמיעא לי' כבר תמהו שזה משנה בטבו"י פ"ב ולא ברייתא]. והר"מ פי"ב מה' מ"א פסק כר"פ כל"ב ובפ"ח מה' טו"א פסק כרבנן, ועי' בכ"מ ה' מ"א [א"ה. אולי צ"ל טו"א] שם, ולמשכ"ל דר"פ פליג ארב יימר י"ל דהר"מ פסק כר"פ ולא כרב יימר. אות ו טבו"י פ"ב מ"ז בין מפיה בין משוליה כו' בתו' ע"ז נ"ט ב' מבואר דע"כ לא פליג ר"י אלא בלא הכניס ידו לחלל החבית אבל הכניס ידו לחלל החבית מודה ר"י דפסל את כלה, אלא הכא בסתם בידו את הנקב דלרבנן כיון דהשתא הוי כלו אשבורן כלו חיבור ואין חלל הכלי חולק רשות לעצמו דכלו נטפל לכלי ולא דמי לחבית ששקעה בבור ולר"י חלל החבית חולק רשות לעצמו, ומיהו משוליה מודה כיון דהיין נישא על גב ידו ממש כלו חיבור, ונראה דדוקא בסתם בידו כל הנקב אבל נגע ביין שבתוך הנקב ולא סתם היינו נגע בקילוח דסיפא דאין נצוק חיבור, וכ"ה בל' הר"מ פ"ח מטו"א שסתם הנקב בידו, ומיהו אם הכניס אצבעו לחלל החבית אפשר דאפי' לא סתם כלו טמא, אם נגע במקום אשבורן לדעת הרא"ש ה' מקואות שאין נקב קטן עושה כלו זוחלין, ומיהו הא דתנן מפיה לא איירי בסתם כיון דהחבית עומדת על שוליה בפיה חשיב נגיעה גמורה, ומתנ' נקטה פיה אגב שוליה, והר"מ שם השמיט מפיה. שם מכאן ומכאן טהורה, משמע דכל היין שכנגד הנקב נפסל, אבל בתו' ע"ז נ"ט ב' מבואר דדוקא הקלוח שבתוך הנקב נפסל ול' מכאן ומכאן קשה לפרשו. ונראה דנוגע בבת גשתא נמי במחלוקת ר"י ורבנן היא כמבואר בתו' ע"ז שם, ואפשר דחבית ששקעה בבור דלעיל מ"ו נמי הדין כן לענין יי"נ שאין יין שבחבית חיבור ליין שבבור, ואפשר דכיון דשכשך בבור חשיב שכשוך בכלו, ובנגיעה בלא שכשוך לענין שתי' אין נפקותא דא"א להפרידן ומיהו לדעת הר"מ פי"ב מה' מ"א אפשר להפרידן, ועוד נ"מ אי איכא ס' ביין שבכלי נגד יין שבבור. אות ז שם ר"ש מפיה מפני שהמשקה מתווך אינו מובן דאם החבית עומדת על שוליה ונגע בפיה מה טעם צריך וכי עד השתא לא ידעינן שהנוגע ביין בכלי נפסל כל היין והלא השמיענו תנא שמן שצף ע"ג יין אינו חיבור ורתיחת יין בפ"ק, וגם טעם שהמשקה מתווך אינו מובן, ואי איירי בחבית שוכבת על צדה היה ניחא, וא"כ אין תלוי במצב היין המקלח אם הוא מקלח מן הצד או שמקלח מלמטה, אלא במקום הנקב שאם הנקב מן הצד אע"ג דהחבית נטוי' על צדה אינו פוסל אלא מקומו שנגע, ואם הנקב מפיה ומשוליה אף ששוכבת על צדה הכל חיבור, אבל מהא דקתני משוליה מפני שהמשקה גרור ע"ג ידו משמע דוקא בנקב למטה וצ"ע. שם יעלה באחד ומאה היינו האי דלהדי ברזא או דעד ברזא כו' מבואר מדבריו ז"ל דלל"ב דר"פ מתפרשין גם דברי ר"י דעד הברזא טמאה, וצ"ע איך יתפרשו דברי ר"י. שם אם יש בו יעלה בק"א, צ"ע כיצד משערינן הלא הנצוק כמו שאינו חיבור לכלי ה"נ אינו חיבור קצתו אל קצתו, כמבואר טהרות פ"ח מ"ח וכמש"כ בא"ר שם ושם מ"ט, וא"כ לא נטמא כל הקלוח אלא מקום מגעו וגם מקום מגעו לכאורה לא נפסל כל עובי הקלוח אלא טפה שנגע וא"כ אין לדבר שיעור ולעולם איכא ק"א דכל טפה וטפה מתחלקת לכמה טפות עד אין סוף ואם כל עובי הקלוח שכנגד ידו חשיב חיבור ניחא וצ"ע. אות ח שם מ"ח בעבוע שבחבית שניקב בין מבפנים בין מבחוץ [בין שבעבוע היא בפנים ובין שהבעבוע מבחוץ] בין מלמעלן בין מלמטן [שניקב בין מלמעלן בין מלמטן ואין שלם אף אחד מהן, ומלמעלן קרי לעיקר דופן החבית ולמטן קרי דופן הבעבוע] זה כנגד זה טמא באב הטומאה וטמא באהל המת, [פר"ש דאם כעדשה שרץ בנקב החיצון נטמא הכלי] הפנימי מלמטן והחיצון מלמעלן [נראה דר"ל דהטומאה בפנימי מלמטן ובחיצון מלמעלן אבל נקבו ב' הדפנות אלא שהנקבים זה שלא כנגד זה] טמא באה"ט וטמא באהל המת [באה"מ טמא כיון דשניהם נקובים ובאה"ט טמא כיון דהטומאה כנגד אויר החבית] הפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן טהור באה"ט [ר"ל דהטומאה בפנימי בנקב שמלמעלן ובחיצון בנקב שמלמטן ואיכא דופן מפסיק כנגד הטומאה כיון שאין הנקבים זה כנ"ז, ולכך טהור, אבל באה"מ טמא אף שאין הנקבים זכנ"ז] זהו פר"ש במשנתנו, והנה לא שמענו שאם הטומאה בעובי הדופן ולא נכנסה לאויר הכלי שיהא טמא, ובפ"ח דכלים מ"ז תנן בעין של תנור מן השפה הפנימית ולחוץ טהור ושם רפ"ט מחט כו' שנמצאו בנחושתו ש"ת נראים אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן טמא, ואפשר דה"נ בנראה ויוצא, מיהו צ"ע אי הבעבוע וחבית חשיב כחד כלי למה לי שתהא הטומאה נראית תוך החבית הא תנן התם פ"ב מ"ז אם יש להם לבזבז עודף נטמאת אחת מהן נטמאו כלם ומי לא עסקינן דמת השרץ בתוך הקערה ולא היה באויר הלבזבז, ואי באמת חשיבי כב' כלים כי הוו הנקבים זה כנגד זה מאי הוי סוף סוף אין הטומאה באויר החבית. אות ט והר"מ והרא"ש [וזהו נ"א שנדפם בר"ש] פירשו דבין מבפנים בין מבחוץ היינו דופן החבית ודופן הבעבוע ובין מלמעלן בין מלמטן לא אשמועינן מידי אלא משום סיפא נקטי' ועיקר דינא דאם הנקב הפנימי מלמטה מנקב החיצון או זה כנ"ז הכל כלי אחד ואי שרץ בבעבוע נטמאה החבית ואי שרץ בחבית נטמא הבעבוע, אבל אי נקב החיצון למטה מנקב הפנימי הוו ב' כלים ואין מיטמא אחד בטומאת אידך, ואע"ג דאיירי בנקב פחות מכדי טהרתו וכמש"כ הרא"ש ולפיכך החבית טמאה מ"מ כל שהנקב החיצון מלמטה אין על הבעבוע תורת כלי מן הנקב ולמעלה שהרי אי אפשר להשתמש בבעבוע רק ע"י נקב החבית שאין לבעבוע פה מבחוץ, וכל הנכנס לבעבוע מנקב העליון יצא בנקב התחתון. ונראה דאף למטה מן הנקב בטל מתורת כלי, שא"א להשתמש בו, אבל אם הנקבים שוין שפיר משתמשין בבעבוע ע"י מלאוי החבית וחשיב כלי עד הנקב [וחשיב כלי אחד אע"ג דבטבלא שהיא מלאה קערות וחברותיה תנן פ"ב דכלים מ"ז שאם נטמאת אחת לא נטמאה חברתה הכא שאין לבעבוע פה לחוץ לתשמיש ותשמישה דרך החבית חד כלי הוא] ומיהו אם הנקב החיצון מלמטה אין ממלאין החבית עד הנקב לעולם פן ישפכו מן הבעבוע לחוץ והלכך אף מן הנקב ולמטה אין הבעבוע כלי, ואף אם היה על הבעבוע שמן הנקב ולמטה תורת כלי אין החבית נטמאת מטומאת הבעבוע כיון שיש דופן מפסיק בין הבעבוע לחבית למעלה מפי הכלי כיון הנקב החיצון מלמטה והפנימי מלמעלה, ונראה דשיעור הנקב בכונס משקה, ואיירי דחבית עשוי' גם לאוכלין ולכך היא טמאה כדתנן רפ"ג דכלים, והא דטמא באה"מ בנקב כונס משקה היינו מדין עשוי לכך ולכך כדתנן פ"ט דכלים מ"ח, ולפר"י בתו' שבת צ"ו א' ד"ה ולענין, איירי בלא נשאר למטה שיעור כלי. אות י והנה עיקר דין המשנה במשקין בחבית ולא בבעבוע אלא כעדשה של שרץ בבעבוע ולכך נקט אה"ט, ואין מקומה של משנה זו במכלתין אלא במסכת כלים אלא נקט לה הכא לענין טומאת משקין שאם הנקבים שוין זה כנ"ז ונגע טבו"י במשקין הטופחין בנקב [אפשר דבעינן נגיעה במשקה שבתוך הבעבוע אבל הטופחין בתוך הנקב חשיב קטפרס וכמש"כ במס' מקואות דחשיב זוחלין כל שאין דפנות מגדירין להו וצ"ע, ולפ"ז אף בנגע במשקין שבתוך הבעבוע אין טמא אלא באה"ט דנטמא הכלי מדין אויר אבל בראשון אין היין חיבור זל"ז אלא א"כ נקב הפנימי נמוך מהחיצון כל שהו, וניחא דנקט אה"ט] או שהכניס אצבעו ונגע במשקה שבעבוע [דשיעור הנקב הוא בכונס משקה עד כזית וכמש"כ לעיל ויכול להכניס אצבעו בנקב] נטמא היין שבחבית, אבל אם הפנימי מלמעלה והחיצון מלמטה הו"ל נצוק ולא חשיב חיבור וכמש"כ הראשונים ז"ל [אע"ג דנקב קטן במקוה אינו עושה זוחלין לדעת הרא"ש ה' מקואות הכא בעבוע קטנה ונקב ככונס משקה עושה הכל נצוק] ומיהו נראה דוקא בלא סתם הנקב באצבעו אבל סתם הנקב באצבעו היינו דין חבית שנקבה דתנן מ"ז דחשיב הכל חיבור והיינו דתניא בתוס' ר"י אומר יעלה בק"א והיינו בלא נגע בתוך הבעבוע אלא בסתם הנקב באצבעו ואינו ענין לדין משנתנו, א"נ ר"י פליג וסבר שאין היין שבבעבוע חשיב חיבור עם היין שבחבית ובנגע ביין שבבעבוע איירי וכ"מ ל' ר"ש, ובל' הר"ש נראה דיש ט"ס ותיבות ומגיעין בשוליה, מיותר. ולמש"נ י"ל דהא דאין נצוק חיבור היינו דוקא בטבו"י אבל לא בשאר טומאה וכדעת הגר"א פ"ח דטהרות, ול"ק ממשנתנו דהא דתנן במשנתנו אה"ט אינו לענין משקין וכמש"נ לעיל ול"ק קו' התויו"ט [והר"מ ספ"ט העתיק דין המשנה לענין המשקין ובאה"ט] ועי' מש"כ במס' מכשירין סי' ה' סק"ט. והראב"ד ספ"ט מטו"א כ' בהדיא כמש"כ דמשנתנו לענין אי חשיב אויר האבעבוע כאויר החבית, דאי לענין משקין אף בטבול יום סגי, והנה לא קשיא ליה להראב"ד דאי במשקין אף בחיצון מלמטה ופנימי מלמעלה נמי יהא טמא משום שכל טפה נעשית ראשונה ומטמאה לשני' מבואר דעתו כדעת הר"מ דאין ניצוק חיבור אף באה"ט, ומיהו אי מים שאין להם דפנות חשיב זוחלין דין המשנה דוקא לעינן אה"ט וכמש"כ לעיל, ואפשר דאף דלענין מקוה חשיב זוחלין לענין טומאה חשיב אשבורן כה"ג, ובל' הר"א שם יש ט"ס וצ"ל ופוסל לכל מה שבחבית. כ' עוד הר"א שם וז"ל וי"ל שעל אבעבוע כו' אבל כשהנקב החיצון למטה שהמשקים שנכנסין שם נשארים בו שאין נכנסין לחבית עד שעולין למעלה כו' כנדצ"ל, ונראה כונתו ז"ל כמש"כ לעיל דאף מן הנקב ולמטה לא חשיב כלי כיון שאין משתמשין בו, אלא של' הר"א משמע דמטמא במגע שהוא נטפל לכלי אלא שאינו מטמא מאוירו דלא חשיב אויר כיון שאין משתמשין באוירו, והנה ל' הר"א שאם נקב החיצון מלמעלה ממלאין דרך אותו נקב את החבית ואם נקב החיצון מלמטן אין ממלאין את הבעבוע דרך נקב זה לעולם, ולא באר דגם דרך נקב הפנימי אין משתמשין בהאבעבוע וסמך על המובן, אבל אם היו ממלאין דרך הפנימי ודאי היה לו דין אויר, ול' הר"א אין זה הנקב חשוב להיותו פתח כו' ואינו מיטמא מאוירו דרך אותו נקב כו' ר"ל דכל פתח מחשיב את האויר ופתח זה אין מחשיב את האויר, אבל אין כונת ר"א שהשרץ בפתח זה ולא חשיב פתח, דאין דין למקום השרץ ולא לכניסתו, אלא הדין תלוי בכלי אם יש לו דין אויר או לא. אות יא טבו"י פ"ג מ"א אוכל שנפרס כו' בחולין קכ"ח א' רמי דר"מ אדר"מ ואר"י מוחלפת השיטה וכ' רש"י כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא כו' ונראה דאין כונת רש"י בניחותא דיש מקום לחלק בין מתנ' דחולין לדעלמא דהא פריך דר"מ אדר"מ אלמא דאין חילוק ואם בא ר"י לחדש ולחלק היה מפרש לה, ועוד דהא אמר מאי קושיא כו' אלמא ר"י אסקי' בקשיא, אלא ר"ל דודאי מוחלף השיטה וצריך להפכה וכן מתפרש מוחלפת השיטה ביצה ט' ב' עיי"ש בפרש"י, ולפ"ז צריך להפוך דר"מ אדר"י ודר"י אדר"מ, וכ' התויו"ט דמשנתנו נשנית ע"פ דאפיך ר"י [ומש"כ שהוא דלא כפרש"י אינו מובן וכמש"כ לעיל] ומיהו בכל דוכתא דמהפכינן מסרו לן חז"ל המשנה בגירסא ראשונה ועוד דבגמ' שם לא החליטו הדבר להפכה, דמסיק לדברי רבי מוחלפת השיטה, ור"ל דר' יוחנן מספקא לי' אי ר"מ פליג וס"ל דבשאר טומאות אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו זולת טבו"י, או דמוחלפת השיטה וגם בטבו"י ס"ל לר"מ דאוחז בקטן ואגע"ע הרי הוא כמוהו. והנה רש"י פירש בדברי רבי דבכל הנגיעות קאמר שאין חילוק בין טבו"י לשאר טומאות, ותימא וכי פליג רבי אב"ה פ"ק דטבו"י מ"א, ואפשר דרש"י אאוכל שנפרס קאי דאם נפרס באופן דהוי חיבור בשא"ט הוי חיבור בטבו"י, [וכ"ה בהדיא בתוס' למש"נ לק' ס"ק י"ג]. שם רש"י ד"ה ומהדר הש"ס כו' אע"ג דמיקל ר"מ בטבו"י שהוא טומאה דרבנן כו' אפשר דכונת רש"י דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אין טומאת חברו אלא מדרבנן ולכך מקילינן בטבו"י דאילו הוי חיבור מן הדין בשא"ט א"א להקל בטבו"י דהא טבו"י דאורייתא [וכמש"כ לעיל סי' א' סק"א] וכ"מ שסיים רש"י מחמיר בטומאה חמורה ולא סיים טמא בטומאה דאוריתא. אות יב והנה קיי"ל כרבנן דאם נגע טבו"י בגדול נפסל גם הקטן ואם נגע בקטן הגדול טהור, אלא שיש להסתפק אם הוא דוקא בטבו"י או אף בשא"ט אי פליגי רבנן עלי' דרבי אם לא, ואם נגע בו ראשון או אה"ט יש נפקותא אי מונין בו ראשון ושני [ולא חשיב מגע ביה"ס דאוכל כמאן דמפרת דמי כדאמר חולין ע"ג א' ומיהו דוקא בעומד לחתוך וכמש"כ תו' שם] ואם נגע בו שני חברו המעורה בו טהור, והר"מ פ"ו מה' טו"א ה"ט פסק כרבי דגם בשאר טומאות אינו חיבור, וצריך טעם מה שלא חשש למה שנסתפקו בגמ' דר"מ פליג, ואפשר דר"מ לחוד פליג, והלא ר"ש סבר לא הוכשר ועוד איכא אוקימתות אחריתי בפלוגתת ר"מ ור"ש, ולפי אוקימתות ההן אין לנו לספק דרבנן פליגי אדרבי ועי' ס"ק י"ג בארך. ומיהו מש"כ הר"מ דהשני הוי כנוגע בראשון צ"ע הא הוי מגע ביה"ס כדפסק הר"מ פכ"ג מה' כלים ה"ט ועי' פ"א מה' פסה"מ הט"ו שכתבו דלא פסק כרבינא, אמנם יש לדון שיטמא בשעת פרישתו וצ"ע. כביצה אוכלין שנפרס ומעורה במקצת לדעת הר"מ והראב"ד פ"ו מטו"א הי"ז אין נפקותא דמ"מ מטמא אחרים, אבל לדעת ר"ש והרא"ש פ"ח דטהרות דצריך חיבור צ"ע לדינא לרבנן דאמרי בטמא, הכא מאי אי סגי דנגע בגדול, ועי' לעיל סי' ד' ס"ק ג' ד' י"ד. דין אוכל שנפרס הוא דוקא בנפרס אבל אם לא נפרס אף שנגע במקצת ואילו אוחז בהאי מקצת אין כלו עולה עמו מ"מ חשיב חיבור, והרי לעולם איכא בכל אוכל משהו שאין בכחו להחזיק כלו ואפ"ה חשיב חיבור, וטעמא דמלתא כדקתני סיפא בעלה וקלח דתלי באת שדרכו לאחוז בעלה או בקלח, ואפי' רבנן דאמרי ברישא בטמא, מודים בסיפא דאם דרכו לאחוז בעלה ונפרס ואין הקלח עולה עמו אף שנגע בקלח אין העלה טמא, ואם דרכו לאחוז בקלח אף אם נגע בעלה הקלח טמא דכל שמתטלטל בחיבורו בדרך טלטולו חשיב חיבור וה"נ באוכל שלא נפרס הרי הוא מתטלטל דרך טלטולו, אבל נפרס אין לו דרך מיוחד בטלטולו, ונחלקו תנאי בדין חיבורו. יש לעי' לרבנן ולר"נ כזית נבילה שנפרס ומעורה במקצת מהו מי אמרינן לר"נ כי היכי דקטן שליח של גדול להכניס טומאה ה"נ הקטן שליח של גדול להוציא, וכעין דאמר בידות חולין קי"ח א' השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא, או שאני קבלה מצירוף להוציא, וכן יש להסתפק לרבנן אי נגע בגדול אי טמא, ואם נימא דבזה לא שייך טמא וטהור, נראה דקיי"ל כר"י דאוחז בקטן וגדול עולה עמו כמוהו, דרבנן דאמרי בטמא ע"כ ס"ל דאוחז בגדול וקטן עולה עמו אינו כמוהו דאם היה כמוהו למה נגע בקטן אין הגדול טמא, וכש"כ אי מוחלפת השיטה, ועי' חולין קכ"ד ב' דמשני במרודד ופי' תו' באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו ומבואר דר"י ור"ע תרויהו ס"ל דאינו כמוהו, ואף דמסיק לדעולא בתנאי, מ"מ לעולא נלמד ממתנ' דאוחז בקטן וא"ג ע"ע אינו כמוהו, ועוד דהר"מ פסק כעולא וכמש"כ עוקצין סי' א'. אות יג פ"ג מ"א ר"ש תניא בתוס' כו' בד"א בטבו"י אבל בשאר כל הטומאות ה"ז חיבור רמ"א אחד טבו"י ואחד כל הטומאות כו' לכאורה לאו משנה היא דהא בגמ' חולין קכ"ח א' בעי למימר דר"מ שני לי' בין טבו"י לשא"ט, אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל רבי אומר אחד כו' והיינו ברייתא דהביאו חולין שם [אח"כ ראיתי בתוס' הגי' רבי והגר"א ז"ל הגיה שם ר"מ וכונתו ז"ל עלומה] מיהו קשה דמאי מייתא התם מרבי כיון דרבנן פליגי עלי', ונראה דהיינו דפריך ודלמא לרבי לא שני לר"מ שני ומשני לדברי רבי מוחלפת השיטה ולכאורה קשה וכי רבי מוכרח לפרש דברי ר"מ כותי' הלא מעיקרא קאמר דרבי פליגי אדר"מ, אבל נראה דרבי ורבנן אליבא דתנאי דדרא קמאי פליגי אי פלוגתתן דוקא בטבו"י או בכל הטומאות, ופריך בגמ' ודלמא שני לי' לר"מ בין טבו"י לשא"ט ומייתא הא דרבי דאין חילוק ופריך ודלמא לרבי לא שני לי' לר"מ שני לי' היינו תנא דמשנת חולין ששונה דברי ר"מ קאמר אליבא דר"מ דשני לי' ומשני דר"י ה"ק לדברי רבי אליבא דר"מ מוחלפת השטה, ולפ"ז נראה דהלכה כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו פסחים כ"ז א' וצריך טעם לפסק הר"מ ולא יתכן מש"כ לעיל ס"ק י"ב, ואפשר משום דבמשנתנו שנה דברי חכמים בל' יחיד אין חוששין לברייתא. שם בתוס' יש לו זה וזה אוחזין אותו באיזה מהן שירצה נראה דר"ל דאם עולה באחד מהן חשיב חיבור כלו, ול' באיזה מהן שירצה ר"ל שירצה כדי להעלות כלו, ואולי צ"ל באיזה מהן שיעלה, וצ"ע, שו"ר בכ"מ פ"ו מטו"א ה"י שכבר פירש הדבר, ומש"כ הכ"מ שם דפסק כרבי משום דר"י סבר כותי' דאמר סתם מוחלפת השטה וכונתו אליבא דרבי ש"מ דסבר כותי', אינו אהא דאוחז בעלה או בקלח שכ' הר"מ דאם עולה עמו חיבור בטבו"י ואצ"ל בשא"ט דבזה כו"ע מודים, אלא פלוגתתן באין לו לא זה ולא זה, אלא כונת הכ"מ אהא דכתב בה"ט וגם כאן משמע מסתימת דברי רבנו דכל הטומאות וטבו"י שוין בכל הדינים, ולמדנו מדברי מרן ז"ל ישוב למה שגמגמנו לעיל למה פסק כרבי, ומש"כ הר"מ אם נתלה עמו ה"ז חיבור ר"ל כל הנתלה חיבור זה עם זה אף אם נפרס ומעורה במקצת וכמו שסיים רבנו לא היתה לא יד ולא עלה בזה אמרו כו' מכלל דרישא אין חילוק, והנה הר"מ פי' דקלח אינו ר"ל עיקר האוכל אלא שרשו שהוא לו ליד, וצ"ע מי יכריח לן לפרש כן ולא בקלח שהוא האוכל כמו לקמן במ"ב. אות יד פ"ג מ"ב ירק ש"ת וביצה טרופה נתונה ע"ג ונגע טבו"י בביצה ל"פ אלא הקלח שכנגדו רי"א כה"ס העליון לעיל פ"ב מ"ג מבואר שאין אוכלין מפורדין שנתחברו ע"י אדם חיבור אלא א"כ נתחברו בז' משקין, וא"כ משנתנו נמי איירי במים טופחים בין ביצה לירק ואפ"ה לת"ק לא פסל אלא ירק שכנגדו דאין דרך לאכול ביצה שעל קלח זה עם קלח אידך ועומדין להפרישן ולר"י חשיב הביצה כמחוברת לכל הקלחין דלא מקרי כל כך דרך להפרישן שכל הקלחין כחד שאין מקפיד להפרישן זה מזה, א"נ סבר ר"י כיון דכל הביצה כחד וכל שכנגד הקלח ודאי חשיב חיבור חשיב כלו חיבור לכל קלח, ואפשר דאף ת"ק לא קאמר אלא לענין טבו"י דביצה חולין ואינה נפסלת בטבו"י אבל אם נגע ראשון בביצה כיון דנטמאת כל הביצה נטמא כל הסדר ואפשר שאין חילוק דה"ה בראשון [ואפשר דלענין שא"ט הוי חיבור בלא"ה דמקולי טבו"י שנו כאן] ומיהו לכו"ע אין הקלחים התחתונים חיבור לביצה אף שהן חיבור זל"ז ע"י משקה טופח כיון שאין הביצה נאכלת עמהן, ועוד י"ל דאיירי דליכא משקה טופח בין הביצה והקלחים ואפ"ה חשיב חיבור דהטפל חשיב חיבור להעיקר אף בלא משקין כמש"כ לעיל סי' ד' סק"ב [א"נ שהוא חיבור גמור ופעמים דחשיב חיבור בלא משקין וכמש"כ לעיל שם ס"ק י"ג] והלכך לת"ק אינו חיבור אלא לאותו קלח כההיא דתנן לעיל פ"ב מ"ה בשר הקדש שקרם כו' וה"נ האי ביצה שעולה עם הקלח חשיב חיבור, ולא השאר, ולר"י כל הסדר כעין דס"ל לריב"נ שם [עי' מש"כ סי' ד' סק"ב] ויש לעי' ביצה שלא הוכשרה אי חשיבא חיבור כיון דבלא"ה הביצה לא נפסלה בטבו"י שהיא חולין וכמש"כ ר"ש [ואף דנעשית עט"ת אינה נפסלת בטבו"י וכמש"כ לעיל סי' ג' ס"ק י"ג], ואפ"ה חשיבא חיבור למפסל תרומה אפשר דאפי' לא הוכשרה. אות טו שם אם היה כמין כובע אינו חיבור, בתוס' מבואר דגם ר"י מודה בזה, ויש לעי' בשלמא לרבנן דאין חיבור אלא הקלח שכנגד ידו כי עשוי כמין כובע אינו חיבור אלא לר"י דאמר כל הביצה חיבור לכל הקלחים כיון דכל הביצה חיבור זל"ז, וה"נ העשוי כמין כובע חיבור לביצה כלה וחלק הביצה שאינו ככובע שפיר חיבור לקלח, וא"כ אף אם נגע בכובע יפסלו הקלחים שהביצה נתונה על גביהם, ואפשר דלר"י ה"נ ורק הקלח שכנגד הכובע לא מפסל, א"נ דוקא בכל הביצה נאכלת עם הקלחים ס"ל לר"י דהכל חיבור אבל העשוי ככובע אינו עולה עם הקלחים ואינו נאכל עם הקלחים ולא חשיב חיבור, ואפשר דהכובע אינו חיבור לשאר ביצה כיון דכל הביצה נטפלת אל הקלחים, והכובע נאכלת בפ"ע. ויש לעי' מ"ש עשוי' כמין כובע מקרמה על דופן הקדירה דתנן בסמוך מן השפה ולפנים חיבור, ולמאי דפירשנו דביצה טרופה ונתונה על הירק היינו בלא משקין, י"ל דהכא בלא משקין והתם במשקין, והכא בירק כי קרמה על דופן הקדירה אף מן השפה ולפנים אינו חיבור דלא עדיף מעשוי ככובע, ואף אם נפרש דהכא נמי במשקין י"ל דהתם בלפס איירי, בענין שדרך לאכול הביצה עם התבשיל, ועשוי ככובע נמי התם חיבור, אלא בנקרם על הדופן פליגי. שם מ"ג מן השפה ולחוץ אינו חיבור אפשר הטעם כמו חבית ששקעה בבור לעיל פ"ב מ"ו, א"נ אין דרך לקלוף מחוץ לשעה ולערבו עם התבשיל. שם רי"א חוט וכל שנקלף עמו, י"ל דר"י סבר דהביצה לא חשיב כל החוט חיבור אלא העולה זה עם זה שאינו תבשיל גמור למחשב כלו חיבור כמו במונחת בקערה, ולפ"ז י"ל דאם נגע במקום שנקלף הביצה הנוגעת בתבשיל גם התבשיל נפסל, ועוד י"ל דהביצה חיבור זל"ז אלא שאינה חיבור לתבשיל אלא מעט התבשיל העולה עם הביצה נפסל וכן נראה דהא בטבו"י קיימינן ואין הביצה נפסלת כלל שהיא חולין, וכ"מ ל' הר"ש, והגר"א ז"ל בפי' התוס' פי' כפי' קמא, ותימא הא בטבו"י קיימינן וביצה חולין היא. אות טז שם ר"ש תניא בתוס' ביצים שנקפן לתוך הקערה ה"ז אינו חיבור [הכא לא איירי לענין טבו"י דהא ביצים חולין נינהו, ולא חשיבי ב' ביצים חיבור זל"ז דלא חשיב נושכות זו מזו אלא א"כ טרפן] התחיל לטרפן ה"ז חיבור [דחשיב נושכות] טרפן במשקין ה"ז אינו חיבור [אינו מובן מאי גרע טרפן במשקין ואפשר דביצים ומשקין אינם מתערבים והוו המשקין חציצה בין הביצים] וי"ג ה"ז חיבור [ואע"ג דבלא משקין נמי חיבור אשמועין שאין המשקין מפסיקין בין הביצים] ביצים שנקפן בטופח ה"ז אינו חיבור [אשמועינן שאינן נטפלין לטופח עד שטרפן] טרפן חיבור, טרפן במימי עצמן הוכשרו הרי הן כעיגולי דבילה, [פר"ש שטרפן במי הטופח הוכשרו אבל לא כל הביצה אלא מקום מגעו, ואע"ג דכל הברייתא לא הזכיר הכשר דאיירי שכבר הוכשרו, וטרפן במשקין ודאי הוכשרו באותו משקה ולא איצטריך לאשמועינן, אבל הכא במימי עצמן איצטריך לאשמועינן דחשיב משקה וכדתנן רפ"ג דטהרות מיהו הא דאמר הרי הן כעיגולי דבילה אינו אלא אי גרסינן טרפן במשקין אינו חיבור אבל אי גרסינן טרפן במשקין חיבור א"כ הוכשר הכל]. שם והכי תניא ביצה שנקפה בתוך הקערה חיבור [ר"ל ביצה אחת הויא כגוף אחד] התחיל לטרף אינו חיבור [דכיון דנטרף אין כאן חיבורן הטבעי שכבר נהרס קצתו מקצתו ואין נגיעתן זה בזה חיבור] טרפן במשקין חיבור [שהמשקין מחברין את האוכלין כדתנן פ"ח דטהרות וכדאמר זבחים ק"ה ב', ואפי' ביצים הרבה חיבור זל"ז] ביצים שנקפן בתוך הטופח הרי אלו חיבור [אינו מובן למה חיבור ב' ביצים זל"ז ואם הן מתחברים ע"י הטופח א"כ כש"כ כשטרפן, ואולי צ"ל ביצה שנקפה כמו ברישא, וכפל התנא דבריו בתוך הטופח לאשמועינן דבטרפה אינו חיבור אם אין משקה בטופח] טרפן במשקין חיבור [היינו ביש משקה בתוך הטופח וכדי נקטי' דהא כבר תנא לי' רישא אלא אגב רישא נקטי'] והא דקתני טרפן במימי עצמן הוכשרו הרי הן כעיגולי דבילה אינו מובן דהא טרפן במשקה חיבור. והא דתנן לעיל מ"ב דביצה טרופה ע"ג ירק חשיב חיבור אי טרופה אינו חיבור איירי התם בטרפה במשקה, אבל אי גר' טרפה במשקה אינו חיבור, צ"ל דהתם ע"ג ירק עדיף שנטפל לאוכל וא"כ ע"ג טופח נמי וצ"ע. והגר"א ז"ל גרס ביצים שנקפן לתוך הקערה אינן חיבור [היינו זל"ז] התחיל לטרפן אינו חיבור [אע"ג דטרפן אינו חיבור ואפשר דאף ביצה אחת אינה חיבור קצתה אל קצתה, כ"כ הגר"א בביאורו לתוס' ולפ"ז אפשר לגרוס ביצה ולגרוס חיבור] טרפן במשקה חיבור [וה"ה נקפן לתוך המשקה] ביצים שנקפן לתוך הטפיח אינו חיבור טרפן אינו חיבור [היינו שאינן מחברין את הטפיח ואינן חיבור לטפיח] טרפן במשקה חיבור [היינו שמחברין את הטפיח והן חיבור לטפיח] טרפן במימי עצמן לא הוכשרו הרי הן כעיגולי דבילה [ר"ל לא הוכשר כלו אלא מקים מגעו, אבל פי' מימי עצמן אינו מובן ובביאור הגר"א פי' מימי עצמן של ביצה היינו חלבון, והוכשר החלבון מקום מגעו, ואינו מובן מה לי חלבון מ"ל חלמון תרויהו אוכלא הוא, ומי הוא המכשירן, וגם כפר"ש א"א לפרש דכיון דיש משקה בטפיח בדין הוא שכל הביצים חיבור כדין טרפן במשקין וכלן הוכשרו]. אות יז מ"ד עיסה שהוכשרה במשקה ונלושה במ"פ ונגע בה טבו"י כו' לא פסל אלא מקום מגעו, בתו' זבחים ק"ה ב' מנחות כ"ד א' צדדו לומר דר"ל דנלוש במ"פ ויש כאן ב' חתיכות של עיסה ומשקה טופח של מ"פ מחברן ובזה נחלקו אבל עיסה שהיא גוש אחד אע"ג דנלשה במ"פ חשיב חיבור, אבל דעת ש"פ אינו כן [ובירו' שהביא ר"ש דמדמה דין חיוב חלה לפלוגתתם מבואר כדעת ש"פ וצ"ע לפי' תו'] והר"ש פ"ח דטהרות מ"ח כ' בהיפוך דב' חתיכות שמשקה ביניהן גם ר"א איש ברתותא מודה דאין מ"פ מחברין. ב' חתיכות המתחברין ע"י משקין בין שהאוכלין נוגעין זה בזה ובין שאין נוגעין זב"ז לא חשיב חיבור עד שיהא משקה טופח להטפיח, אבל כשנלושה העיסה במשקין חשיב חיבור אף שכלה כל המשקה ואין כאן רק אכל, ומ"מ מ"פ אין מחברין את העיסה, ועי' לעיל סי' ד' סק"ב ועי' לעיל ס"ק י"ד. מ"ד עיסה שנדמעה כו' עי' מש"כ לעיל סי' ג' ס"ק י"ט כ', ושם כתוב בהא דמ"ה ירק של חולין כו' ובדברי הר"ש. שם מ"ו טהור שנגס מן האוכל כו' עי' מכשירין סי' א' סק"ב ג' ד', ומש"כ הר"ש דמשקין היוצאין מטבו"י פוסלים קדש, עי' לעיל סי' ב' סק"ו כתבנו דאינו פוסל אפי' קדש, [ומש"כ בתו"ח דהר"מ פסק דמשקין היוצאים מכל הטמאין א"מ שלא לרצון תמוה כמבואר בר"מ פ"י מאה"ט ה"ד ופ"י מטו"א ה"ה]. מ"ד ר"ש תנן במס' חלה כו' ר"ל אמר מה פליגין כו' שמ"פ מחברין להוכשר [כ"נ דצ"ל] אבל כו' פי' כיון דהוכשר חשיב אוכל טפי ומתחבר אח"כ אף ע"י מ"פ, אבל לענין הכשר אין מ"פ מחברין, והביאו בגמ' דברי ר"ל לסתור דברי ריב"ח דמוקי לה כר"א איש ברתותא דהא במתנ' קתני נאכלת בידים מסואבות וא"כ איירי בלא הוכשר ובזה מודה ר"א, ומסיימו בגמ' בדברי ר"ח בשם ר"י דשאני חלה דאף מ"פ מחברין. חזון איש טבול יום - סימן ו אות א ר"מ ה' בכורים פ"ז הי"ב נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה של"ה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל, א"א לישב ל' רבנו בלי הגה' דלמה נותן החלה באמצע, ועוד שסיים סמוך לעיסת הטהורה ומשמע דאינו סמוך לטמאה וא"כ למה נותנו באמצע, ועוד שכ' שמושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה א"כ למה מושך כביצה יניחם זה אצל זה, ועוד איך יתכן שיטמא את כל העיסה ויפריש הכל מן הטהור על הטמא והלא על הראשונים אנו מצטערין שנטמאו ואיך נוסיף לטמא, ועוד דבסוטה ל' ב' מבואר דכדי ביצה הוא מן הטהורה שהעיסה ראשונה והביצה שני' ואין שני עושה שלישי, ומש"כ רבנו ספ"ב דחלה דנוטל מן הטמאה היינו לתנא דמשנתנו דנוטל פחות מכביצה בזה אין קפידא שיטול מן הטמאה אבל לתנא דברייתא ודאי נוטל מן הטהורה ותנא דמתנ' בין מן הטמאה בין מן הטהורה מצריך פחות מכביצה וכדמפרש טעמא בסוטה שם, ועוד קשה ל' רבנו דבמתנ' קתני דכביצה נותן באמצע ולא את החלה, ונראה להגיה נוטל כדי כו' ונותנו סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטהורה כדי ביצה ונותנו באמצע כדי לתרום מן המוקף, ודברי רבנו מבוארין דהחלה הוא על ב' העיסות וצריך להפריש החלה מקדם והחלה לא תגע בכביצה דא"כ כיון שקראה לה שם נטמאת כמש"כ תו' נדה ז' א' ד"ה ומקפת, ודלא כפרש"י סוטה שם דמסלקתה עם קריאת השם, דצריך מוקף בשעת חלות השם וכמש"כ תו' שם, והלכך החלה מוקף לעיסה הטהורה והביצה מחברת שתי העיסות והעיסה הטמאה ראשון והביצה נעשה שני והעיסה טהורה שאין שני עושה שלישי, ומ"מ התרנו לטמא את הביצה משום תקנת השאר, דבלא"ה אסור לטמא אע"ג דרבנו פסק דחולין הטבולין לחלה כחולין מ"מ אסור לטמא בחנם וכמש"כ רבנו לקמן פ"ח ה"י בנולד לה ס"ט, א"נ התם בבא להפריש חלה מעיסה עצמה אסור אבל הכא הרי מפריש מן הטהורה. אות ב ומה שפסק רבנו כר"א עי' בראב"ד ובכ"מ, והנה לפרש"י סוטה שם דטעמא דחכמים האוסרין הוא משום ששני עושה שלישי בחולין או משום חולין הטבולין לחלה כחלה דמו או משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אנן לא קיי"ל כן בכלהו דקיי"ל כסתם מתנ' בטהרות פ"ב מ"ג, דאין שני עושה שלישי בחולין וקיי"ל כסתם מתנ' פ"ד דטבו"י דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, וגם קיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כמש"כ הכ"מ, אלא שהתו' נדה ז' א' פי' דהא דפי' בגמ' סוטה שם פלוגתתן היינו פלוגתא דמתנ' וברייתא אליבא דר"א אבל טעמא דת"ק לא נתפרש, ובזה הוצרכו להכריע מהא דירושלמי. מיהו יש לעי' הא מבואר נדה ז' א' דקיי"ל חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומתנ' דרפ"ד דטבו"י שאני משום דודאי אין מטמא חולין, וחולין הטבולין לחלה עדיפו מחולין שנעשו עט"ת וכיון דבחולין שנעשו עט"ת שני עושה שלישי וכמו שהוכיחו תו' נדה ז' א' ד"ה והאי, וכ"ה בר"מ פי"א מאה"ט ה"ט, כש"כ בחולין הטבולין לחלה, לדידן דקיי"ל כחלה דמו בספק נשען, והא דטבו"י אינו פוסל פי' תו' שם דדוקא טבו"י דקלישא טומאתו, ואע"ג דבמתנ' רפ"ד דטבו"י מבואר דגם ידים מסואבות אינן פוסלין את חולין הטבולין לתרומה, טומאת ידים נמי קיל טפי וכמש"כ הרא"ש שם, ונראה דעת הר"מ דהא דאמר נדה ז' א' דחולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו עט"ת היינו דוקא לענין מעל"ע שבנדה דודאי מטמא חולין וכן ספק נשען דודאו מטמא חולין וכיון דלתרומה עשו מעלה לחוש לספק מעל"ע ולספק נשען, צריך לנהוג מעלה זו אף בחולין הטבולין לחלה ולתרומה שהרי סופו לתרומה אזיל והוי כטובל כלים לתרומה שצריך לנהוג מעלות תרומה בטבילתן אף שהכלים חולין [עי' חגיגה כ"ב א' כ"ג א'] כיון שדעתו לטהרן לתרומה, אבל לענין נגיעת שני שודאו אין מטמא חולין וחולין הטבולין לחלה כחולין דמו, לא אכפת לן שהרי כשיעשם תרומה התרומה טהורה, ולא דמי לחולין שנעשו עט"ת דהתם קיבל עלי' שמירת תרומה כדי שאם יתחלף לו תרומה בחולין לא יכשל וכמש"כ רש"י חולין ל"ד א' ד"ה דקתני בשר, והלכך ודאי צריך לנהוג בהן טומאת שלישי, והא דאמר סוטה ל' ב' דאי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו יש בהן שלישי היינו דוקא אליבא דתנא דהתם, ובזה קיי"ל דחולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו, וכסתם מתנ' רפ"ד דטבו"י, אבל לענין ספק נשען קיי"ל כיון דודאו מטמא חולין גזרו על חולין הטבולין וכסוגיא דנדה ז' א' וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ח מה' בכורים ה"י וכמש"כ הכ"מ שם בשם מהרי"ק ולפ"ז י"ל דחולין שנעשו עט"ת גם טבו"י פוסל בהן [עי' לעיל סי' ג' ס"ק י"ד] ובאמת יש לתמוה בדעת התו' דחולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו עט"ת למ"ד כחלה דמו, ואנן קיי"ל חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כמתנ' דנולד בה ס"ט כדאמר נדה ז' א' ומתנ' דרפ"ד דטבו"י משנינן משום שודאה אין מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והיינו דוקא בטבו"י וטומאת ידים דקילי טומאתן א"כ הדין נותן שאין ידים פוסלין חולין שנעשו עט"ת ובחולין ל"ד א' פריך ונוקמא בחולין שנעשו עט"ת אלמא חולין שנעשו עט"ת ידים פוסלין בהן וצע"ג. אות ג והא דאמרינן דנותן החלה סמוך לעיסה הטהורה וכן ביצה שנותן באמצע כדי שיהא מן המוקף היינו בזמן שאינן נושכין זה מזה אבל בזמן שנושכין זה מזה הוי חיבור אף שנתנן ע"מ להפרישן וכדתנן טבו"י פ"ק מ"א ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות ופי' הר"מ פ"ח מטו"א ה"א דקאי גם אמכניס חלות ע"מ להפרישן. והא דכ' תו' נדה ז' א' ד"ה ומקפת, דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה, דבריהם כשיטת הר"ש פ"ק דטבו"י דחלות ע"מ להפריש אינו חיבור לב"ה בכל טומאות, וה"נ נותנן ע"מ להפריש. וגם החלה דמקיף לעיסה הטהורה צריך שלא תהא נושכת לדעת הר"מ דאע"ג דכשנעשית חלה עדיין עיסה הטהורה שהיא חולין מפסקת בין הטמאה לבין החלה מ"מ כיון שנושכות הוו כחד ואע"ג דנוגע השני בקצה החולין מפסלה החלה כדתנן פ"ג דטבו"י מ"ב בירק ש"ת וביצה טרופה ע"ג וכמש"כ הר"ש שם. יש לתמוה לדעת הראב"ד פ"ו מטו"א הי"ז דלטמא אחרים א"צ כביצה מחובר אלא כל שמכונס כביצה סגי א"כ מאי הועיל ר"א דמתנ' ספ"ב דחלה במה שנותן פחות מכביצה באמצע סוף סוף נוגעים זה בזה ויש כאן כביצה, וע"כ צ"ל דמפרש כפרש"י סוטה ל' ב' דסבר כל דאפשר למעוטי בטומאה עדיף, ובאמת סבר דאפי' ביצה שרי דאין שני עושה שלישי בחולין, וחולין הטבולין לחלה כחולין דמו. למש"כ תו' דאיירי בנושכות שמעינן דכי היכי דבעינן דין חיבור לענין קבלת הטומאה ה"נ בעינן דין חיבור לענין כל המחובר לטמא טמא וכדתנן פ"ק דטהרות מ"ה כביצה אוכל ראשון כו' ושם מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה כו' דדוקא בהשיך שלא ע"מ להפריש. ועיקר דברי הר"מ פ"ז הי"ב שפסק כר"א אינו מובן דלעיל פ"ה הי"ג כ' דחלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה, וכ' הכ"מ שפסק כחכמים ספ"ב דחלה, ואיך מתקיימים שני הפסקים הללו. אות ד טבו"י פ"ד מ"א ר"ש קסבר חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו כו' אע"ג דבגמ' נדה ז' א' מפרש למתנ' דנולד לה ס"ט דסברא חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ולכך מיטמאה בספק נשען, וגם צריך לעשותה בטהרה, אף שכבר נולד לה ס"ט, ומשנתנו משום דודאו אין מטמא חולין ולא גזרו בחולין הטבולין לחלה, וכדמסיק הר"ש, מ"מ מסתפק רבנו דאפשר דסוגיא דנדה תרוצי קמתרץ דאפשר דהני מתנייתי לא פליגי, ומ"מ אפשר דפליגי כיון דאשכחן תנאי דפליגי ואיכא מ"ד דאף בדבר שאין ודאו מטמא חולין גזרו בחולין הטבולין לחלה ואיכא מ"ד לא גזרו י"ל דלכלהו תנאי אין חילוק בין ספק נשען לטבו"י ומתנייתא פליגי, ומיהו איכא אוקימתות אחריתי בסוטה שם ול"פ תנאי כלל בחולין הטבולין לחלה. וכבר נתבאר לעיל דעת תו' דמשנתנו דוקא נקט טבו"י וידים, ודעת הר"מ דאף שני גמור אינו עושה שלישי ותימא למה נקט התנא טבו"י וידים ולא נקט שני. אות ה שם וי"ל דלעולם בעינן מוקף בשעת קריאת שם והתם כגון דאמר בשעת חיבורו לאחר שיהא מובדל ומופרש יהא חלה, דכה"ג מוקף הוא כו' נראה דאין כונת רבנו שיהא חלה תכף כשהובדל חשיב מוקף אבל אמר שיהא חלה אחר שעה לא חשיב מוקף דהא כבר הוכיח הר"ש חלה פ"ג מ"א מהא דמתנה שיהא חלה אף על קמח שיתערב בשעת עריכה דחשיב מוקף כיון שהוא מוקף בשעת קריאת שם אע"ג דאינו מוקף בשעת חלות [וביאור דברי הר"ש שם שכ' הטעם מאחר דעיקר היתה מן המוקף וסיים וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף היינו שעושה החלה על כל העיסה לאחר שכבר תגמר העריכה ולפיכך חשיב עיקרו מוקף שהיה מוקף בשעת קריאת שם ובשעת חלות הויא הכל עיסה אחת, אבל אי אמר דקצתו של החלה תחול מיד על העיסה וקצתו תחול על הקמח שיתערב לאחר שיתערב אין כאן עיקרו מוקף שהרי עכשו מפריש חלה אחרת] אלמא דאף כשהחלות לאחר זמן חשיב מוקף, אלא שהר"ש מסתפק דכל שמפריש ע"מ לקרות לה שם לזו שהפריש חשיב מוקף אף שיקרא לה שם שלא במוקף, והכא בטבו"י חיישינן שתקרא שם קדם שתניח בכפישה, א"נ משום שמפסיק מנא, ואי קריאת שם צריך דוקא בשעת נגיעה ל"ק הכא באשה טבו"י שתתנה שתהא חלה לאחר שתניח בכפישה דאין אנו מרויחין בזה כלום דגם השתא כבר הפרישה חלתה וצריכה להקיף חלתה שהפרישה וטוב יותר שתתן בכפישה ואח"כ תקיף ותקרא שם, אלא שאם א"צ מוקף כלל בשעת קריאת שם כיון שהפרישה ע"מ לקרות שם קשה למה תנן מקפת. ובר"ש פ"ג דמע"ש מי"ג הביא ירו' דא"צ נגיעה במוקף ופי' הא דאמר סוטה ל' ב' דבעי נגיעה היינו משום דטמא וטהור מקפיד על נגיעתן ולכך לא חשיב מוקף בלא נגיעה, ותימא איך תתפרש משנתנו דתנן מקפת, וכן תנן נדה ע"א ב' ואמרינן שם בגמ' דאמר מר מצוה לתרום מן המוקף והלא הכא החלה טהורה והעיסה טהורה, ואפשר משום שהן בב' כלים גרע, אע"ג דא"צ צירוף כלי כמש"כ הר"ש שם היינו כשהן באויר הבית אבל בב' כלים גרע ובעי נגיעה ובגליון בתו' נדה ז' א' פי' הא דירו' דצירוף כלי בעי. ודברי הר"ש רפ"ג דחלה דאף בטהורה בעינן נגיעה, וצריך טעם שדחה הא דירו' שהביא בפ"ג דמע"ש. אות ו כ' הר"ש בחלה שם וז"ל וה"ה דהוי מתישב בירו' אי הוי גרסינן שיהא התנאי [נראה דצ"ל שהתנאי] מועיל בכל ענין עכ"ל נראה כונת רבנו דלאחר התנאי שהחלה תיקדוש לאחר עריכה לא אכפת לן אף אם אין ה' רבעים מעורב במים, והנה בירו' מבואר דהא דמחוסר גלגול לא חשיב דשלב"ל וכדעת ר"ת בתו' נזיר י"ב א' ובתו' שם כתבו דמחוסר גלגול חשיב כמחוסר כניסה ביבמתו, [ואין נראה כונת תו' לחלק בין עושה בעצמו למשוה שליח אלא כונת תו' לסתור סברת ר"ת] וא"כ אינה יכולה להתנות על מה שלא גלגלה עדיין, אלא ודאי מחוסר גלגול כמחוסר תלישה, ולפיכך כ' הר"ש דאף אם לא גלגלה עדיין ה' רבעים יכולה להתנות, ולכאורה הא לא הוי מוקף בשעת קריאת שם כיון דליכא עדיין ה' רבעים עיסה, ובשלמא בתרומה קדושין ס"ב א' בפירות ערוגה זו מחוברת תהא תרומה לכשיתלשו חשיב מוקף דבפירות לא בעינן נגיעה כמש"כ ר"ש מע"ש שם, אבל בעיסה הא בעי נגיעה, ואפשר דגם נגיעת קמח מהני כיון דלא חשיב דשלב"ל. אות ז טבו"י פ"ד מ"ז התורם את הבור ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום כו' להפוסקים כר"מ דבעינן ת"כ וכל משפטי התנאים אף באומר ע"מ [עי' אה"ע סי' ל"ח ס"ג] צ"ל דהכא הוי אומדנא דמוכח וסגי בגילוי דעתא, ומיהו למה שצדד הרשב"א גיטין ע"ה, קדושין נ', דאם התנה גרע טפי ע"כ ה"נ בהתנה כדין. שם ר"י אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי ב"ד, לא שייך תנאי ב"ד לבטל תרומה כדאמר יבמות צ' א' אלא צ"ל שהכל תורמין ע"ד ב"ד ולא הוי דברים שבלב, [ומיהו בעושה שלא כהוגן אינו עושה ע"ד ב"ד והלכך בהא דיבמות לא שייך שתורם ע"ד ב"ד]. והא דאמר ר"י אף מי שהיה בו כו' משמע קצת בר"ש דדוקא קאמר אבל הדיוט לא ולכאורה אין זה סברא דע"כ הכא יש כח ביד ב"ד משום שתורם על דעתם, ומי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה אינו תלוי כל כך ע"ד ב"ד כמו ההדיוט, ועוד דבהדיא תניא בתוס' אם היה הדיוט ולא התנה תנאי ב"ד הוא, ודוחק דתרי תנאי אליבא דר"י, ואפשר דר"י במתנ' רבותא קאמר אף מי שהיה בו דעת כו' וכש"כ הדיוט, ותנא דברייתא קבל מר"י עיקר תקנת ב"ד, ותלמיד שני קבל מר"י דין מי שהיה בו דעת להתנות שאף הוא בכלל תנאי ב"ד ולא פליגי, ואי הוי גרסינן אף מי שלא היה בו כו' ניחא טפי, אלא שאין רשות להגיה. בתויו"ט כ' דאם היה בלבו בשעת הפרשה מודה ת"ק ומסיק דאף אם חשב להתנות ושכח מודה ת"ק ומשום דבעינן פיו ולבו שוין, ודבריו ז"ל תמוהין דלא נאמר דין פיו ולבו שוין אלא באיתקל במילולי' כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר אבל בשאינו טועה בדיבורו אלא שמטיל בהם תנאי בלבו הוי דברים שבלב וכמש"כ תו' פסחים ס"ג א' ד"ה המתכוין, והר"ן נדרים כ"ח א' ד"ה היכי. אות ח שם ר"ש אבל בתרומת מעשר ובשאר כל פירות ה"ז שלם, לא נתפרש טעמא דבתרומת מעשר ה"ז שלם כיון שהתנה ולא נתקיים תנאו ולפיכך פר"ש דבסתמא איירי וצ"ל דכלה ר"י היא אע"ג דסיים התנא בדברי ר"י צ"ל דאשמועינן דכלה ר"י, עוד פר"ש דגזרו חכמים שלא יועיל תנאו, ולפ"ז אסור לכהן וצריך לתרום דמה"ת אין תרומתו תרומה, ולישנא דברייתא ה"ז שלם לא משמע הכי, ועוד לחוש דלמא לא יתרום כיון דאמרת מדמע כדאמר קדושין מ"ו ב', ואפשר כיון שהתנה צאית כמו בתרי מנא, והרמב"ם מפרש לה בתנאי, וע"כ צ"ל כפי' השני של ר"ש. והראב"ד פ"ד מה"ת הי"ט כ' פירוש ואינו חושש שמא (יאבדו) [נראה להגיה אבדו] אלא א"כ מצאן אובדים (ה"פ) [נראה להגיה ה"נ] אין חוששין שמא תשבר וכיון שעלתה בשלו' הותר הבור עכ"ל ופירוש דבריו ז"ל דפי' ברייתא דבתרומת ראשית דבעינן מוקף דין הוא שאין מפרישין מעיר זו לעיר אחרת דחוששין שמא אבדו, והלכך ה"נ אסור לשתות מבור עד שתעלה שלם דחיישינן שמא תשבר אבל בתרומת מעשר דתורמין אפי' אחד ביהודה ואחד בגליל [כמש"כ הר"ש במשנתנו] ואין חוששין שמא אבדו ה"נ אין חוששין שמא תשבר ומותר לשתות מן הבור, שאין שבירה ושפיכה שכיחא, אבל אם נשברה ונשפכה דין תרומת מעשר כדין תרומה [והכ"מ לא פירשו כן, אבל זו כונת הראב"ד ז"ל] ומיהו הא דקתני בתוס' ושאר כל פירות אי אפשר לפרש כן, ואפשר דלא הוי גריס לי' וכן בר"מ שם לא הביאו [ואפשר דבשאר פירות לא יגיעו לבור ע"י שפיכה ושבירה וכיון שהעלה מן הבור ה"ז שלם, אבל א"כ לא הוי דומיא דתרומת מעשר]. שם במתנ' עד היכן תשבר ולא תדמע כדי שתתגלגל ותגיע לבור, נראה דר"ל ותגיע ביינה לבור כשתשבר או שתיפול ותשפך יינה, ולשון תתגלגל קשה קצת, ואפשר דאף אם היא רחוקה ולא יגיעו היין לבור אם תפול במקומה ותנוח, אלא שאם תתגלגל בנפילתה תגיע לבור טרם שנשפך כל יינה ותספיק לדמע את הבור אין זה שלם. בריך רחמנא דסייען חזון איש ידים - סימן א אות א הרמב"ם ז"ל בהקדמתו כתב דאע"ג דסתם ידים טעון נט"י לאכילת נהמא או לדבר שטיבולו במשקה מ"מ אין מטמא משקה חולין מדין כל הפוסל את התרומה מטמא משקה, והא דמצינו דסתם ידים מטמאין משקה היינו משקה תרומה, א"נ בידים שנטמאו בדבר המטמא את הידים, ומקור ד"ז חגיגה י"ח ב' דאמרינן כאן לאכילה כאן לנגיעה ומפרש הר"מ דלנגיעת חולין לא גזרו אפי' בנגיעת משקין, ואין כן דעת רש"י פסחים קט"ו א' דפירש טעם דבר שטיבולו במשקה משום דמשקה נעשה תחלה ומטמא את האוכל ואף התו' שם דפליגי אפרש"י ל"פ אלא דלא גזרו כמו בנהמא, אבל מודים דהטעם משום דמטמא המשקה, ולפי' הר"מ צריך טעם בהא דטיבולו במשקה, והא דתנן מכשירין פ"ד מ"י ולא יסיקם אלא בידים טהורות, צ"ל טהורות מטומאה ידועה אבל סתם ידים לא אכפת לן, וכן שם פ"ה מי"א היו ידיה טמאות כו' היינו טומאה ידועה, וכן הא דתנן טבו"י פ"ב מ"ב ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא מסואבות בטומאה ידועה, ובס' היד בפ"ח מה' אה"ט ה"ח וה"י שכתב הואיל והידים שניות כו' מבואר דהדר בי' רבנו בזה וס"ל דאף סתם ידים מטמאין משקין וכדעת רש"י ותו' והא דאמר חגיגה שם דלא גזרו בנגיעה היינו נגיעת אוכלין אבל משקין מטמא מדין כל הפוסל את התרומה מטמא משקה [אם לא שנטל ידיו לחולין דאע"ג דפוסל את התרומה מ"מ אינו מטמא משקה וכמש"כ תו' חגיגה שם] ובברכות נ"ב א' דאמרינן לב"ש נוטלין לידים ואח"כ מוזגין משום משקין שאחורי הכוס מבואר דסתם ידים מטמא משקין, ולפי' הר"מ בהקדמתו צ"ל דגזרינן סתם ידים משום טומאה ידועה ולעולם הצריכו נטילה קדם מזיגה. אות ב ומשקין חולין שנטמאו מחמת ידים בין בסתם ידים לדעת הר"מ בחיבורו, ובין בידים טמאות ידועות לדעת הר"מ במכלתין או משקין תרומה שנטמאו בסתם ידים, כל משקין טמאין הללו מטמאין אוכלין חולין, וכדתנן פ"ח דפרה מ"ז ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, וע"כ האוכל חולין דאם האוכל תרומה הרי האוכל שני פוסלו ודוחק לומר לא טמאוני אלא פסלני, וכן תנן פ"ה דמכשירין מי"א הקדירה טמאה, ובפ"י דטהרות מ"ו כ' הר"מ דהענבים נטמאו מידיו באמצעות המשקה, וגדולה מזו אמרו ברכות נ"ב א' דהכלים מיטמאין במשקין הבאין מחמת ידים, ואע"ג דהר"מ לא פסק כן וכמש"כ הכ"מ בטעמו בפ"ז מאה"ט ה"ב מ"מ באוכל חולין ליכא שום טעם לטהר, וכן פסיקא להו לרש"י ותו' פסחים קט"ו א', ומש"כ הראב"ד פ"ח מאה"ט ה"י דאין מטמא אוכלין חולין לא קאי אמשקין שנגעו בזה שטעון ביאת מים מד"ס, אלא על אכל אוכלין טמאין שכ' שם הר"מ ואם נגע באוכלין עשאן שלישי ולא פירש דוקא אוכלין תרומה, וע"ז כתב הכ"מ דהוא פשוט ואע"ג דל' הראב"ד אינו מדויק וגם כלו מיותר מ"מ ע"כ כונתו על האוכל ולא על המשקין שנגעו בו דהא הראב"ד ס"ל דמטמא גם כלים, וכן פירשו הכ"מ וכמש"כ שם שהוא מבואר בדברי רבנו בסמוך, ובס' מ"א במכילתין פי' דברי הר"א על המשקין וז"א, ומש"כ דגם הר"מ כתב כן בהקדמתו למכלתין ז"א דהר"מ כ' דבסתם ידים אין משקין חולין מיטמאין ואף לטמא תרומה, ומשקין תרומה מיטמאין אף לטמא חולין, ומש"כ הרא"ש בפ"ח דפרה מ"ז תרומה הוא משום דבמתני' קתני ופוסל אחד וזה אינו אלא בתרומה ולכך נקט תרומה, אבל באוכל הנוגע במשקין אין נ"מ בין חולין לתרומה, ובל' הר"ש פ"ב דטבו"י מ"ב נראה דיש ט"ס וה' תיבות אם הני משקין דתרומה נינהו מיותרות דהא ע"כ ואם היה ידיו מסואבות הכל טמא היינו אפי' חולין דאי אתרומה למה הפסיק בבבא דחולין, ועוד דלא נחלק בזה אדם דמשקה מטמא אפי' חולין וכמש"נ לעיל וכ"ה בל' הרא"ש כאן במשנתנו ואפשר להגי' בר"ש אפי' הני משקין [לאו] דתרומה נינהו, ומ"ם סתומה קל להתחלף מפ"א ונחסר הקו בסופו. אות ג ר"מ פ"ח מאה"ט ה"י אבל אין משקין אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאין כלים, בהקדמת רבנו לס' טהרות כ' דכלים שנטמאו מחמת משקין מטמאין משקין ומשקין אלו מטמאין כלים, אף על גב דכלים שנטמאו מחמת משקין אינו אלא מד"ס מ"מ טומאתן מתיחסת לאב הטומאה שהרי המשקין הראשונים שטמאו את הכלי נטמאו מאב או מראשון או משני וכלן תולדות אב הטומאה הן, משא"כ בידים שאין טומאתן תולדת אב, ויש לעי' לפ"ז בידים שנטמאו מחמת אב או ראשון וכהא דתנן רפ"ג דידים, משקין שנגעו בהן אי מטמאין כלים, ומהא דכ' הר"מ פ"ב דטבו"י מ"ב דהכל טמא היינו מה שבקדירה בין חולין בין תרומה ולא קאי על הקדירה, וכ"כ פ"ה דמכשירין מי"א בהא דתנן הקדרה טמאה, ולא מוקי לה בידים טמאות שנטמאו [וע"כ בהכי איירי למש"כ רבנו בהקדמתו למכלתין שאין סתם ידים מטמאות משקה חולין] משמע דמשקין הבאין מחמת ידים טמאות נמי אינן מטמאין כלים, והטעם דלא מקרי כטומאה באה מתולדת אב, כיון שאין ענין טומאת ידים בלא גופו בתורה כלל, והיינו נמי טעמא דאכל אוכלין טמאין ונגע במשקין אין משקין אלו מטמאים כלים, ואע"ג דהאוכלין טומאתן תולדת אב, כיון שאין ענין טומאת הגוף ע"י אוכלין טמאין בתורה. אות ד ר"מ פי"א מה' מקואות ה"ג שדין מים שניים דוקא לתרומה והראב"ד כתב דאף לחולין כן, ובתוי"ט לק' פ"ב מ"ב מבואר דאף אם נטל ידיו לתרומה ונפל ככר של חולין במים ראשונים טהור, ולא נראה כן אלא המים שנעשו תחלה הן תחלה בין לחולין בין לתרומה, ולא כתב הר"מ בהקדמתו רק דלחולין לא גזרו בסתם ידים לטמא משקה להיות תחלה, ואם נגעו ידיו במשקה חולין הן טהורין לגמרי אף לתרומה ואם נגעו ידיו במשקה תרומה הן תחלה אף לחולין וכמש"כ לעיל סק"ב, ונראה דהא דלא מצריך הר"מ נטילה שני' לחולין היינו לאכילת חולין אבל לענין לטמא משקה מודה דצריך שניים והא דלא מצריך שניים לאכילה משום דקיי"ל דטמא ג"כ צריך נט"י לסעודה ונוטל אף במים טמאים וכלנו טמאי מתים והמים שלנו טמאים ונהיגין בנט"י וכיון דכשר מים טמאים לחולין לא שייך להצריך שניים לטהר את המים שהרי בלא"ה הן טמאים, ודעת הר"א דנהי דכשר מים טמאים לחולין, מ"מ אופן הנטילה דגזרו משום סרך תרומה צריך שיטול כדין התרומה, ומיהו בזמן שהיו ישראל טהורין נראה דהיה צריך מים טהורין לחולין בזמן שהיה גופו טהור, שהרי אם היה נוטל ידיו ואח"כ נגע במים טמאים בדין הוא שיהא צריך נטילה אחרת, ואיך יטול במים טמאים, וא"כ הדין נותן דבזמן שגופו טהור יהא צריך מים שניים, ומדסתם הר"מ משמע דאף בזמן שנוהג תרומה א"צ שניים לחולין, וע"כ דעת הר"מ דלעולם לא הצריכו שניים לחולין, ומיהו לענין אכילת חולין א"צ להזכיר שניים דדעת הר"מ דנטל ראשונים ונגבן ידיו טהורות וא"צ שניים, ואין השניים רק לטהר המים, ולכן לא הזכיר הר"מ דין שניים בה' ברכות שאין הדבר נוגע לנט"י לחולין רק לדין טהרות, אמנם בה' מקואות נמי נקט תרומה ומשמע דלחולין גם המים טהורים בלא שניים ומ"מ אין הדבר מוכרע בדעת הר"מ, ואין להקשות אי נטל לחולין גם המים טהורים כי נטל לתרומה נמי למה נטמאו המים הלא המים חולין נינהו י"ל דכיון דנוטל לתרומה והמים הן נשמרין עכשו לתרומה יש להן דין תרומה [שו"ר דבר"מ פ"ו מה' ברכות הט"ז דכתב דין הנוטל צריך להגביה בחולין מבואר בהדיא דגם בחולין מים ראשונים טמאים ואם בא לטהרן צריך שניים, וע"כ הא דלא הביא דין שניים משום שאין זה נוגע לאכילת חולין אלא לדין טהרות וכמש"נ לעיל] ולכן אף בסתם ידים שאין מטמאין משקין אם נטל לתרומה המים טמאין ומטמאין אף חולין, והא דתנן במשנתנו נפל ככר של תרומה מלתא פסיקא נקט דבחולין אין נפקותא בטומאתו, ועוד דנטילת ידים לחולין אינו אלא משום סרך תרומה ולכך איירי בתרומה, והנה מהירושלמי שהביא הר"א בהש' והר"ש פ"א מ"א מבואר דגם לאכילת חולין בעינן שניים דאמר ר"ש ב"י בעי נוטל ושונה ואת מר רשות ולתרומה לא אמר רשות אלא לחולין אלמא דגם לחולין נוטל ושונה ולזה נתכוין הר"א בהש' ודעת הר"מ לא אתפרש. אות ה ענין ראשונים ושניים עי' תויו"ט פ"ב מ"ב כתב שאלת הראשונים כיון דמים ראשונים נטמאו ואילו נגעו מים אלו בזה שכבר נטל ידיו ב' פעמים כדין צריך לחזור וליטול, אם כן יטמאו גם ידיו ממי היד ומה יועילו שניים, וכתב שאין ידים טומאה ממש אלא טומאת לכלוך, ולכאורה אינו מובן דהא מכל מקום המים שנגעו ביד טמאים טומאה דרבנן ומטמאין הידים ותניא בתוספתא בר"ש פ"ב מ"ב שאם שפשף בכותל וחזר ונגע בהן נטמאו ידיו, ונראה דה"ק כיון דלא גזרו אלא משום דעסקניות הן, ראוי לומר דהמים מטהרין את היד ואין בכח היד לטמאותן וכמו דהוא באמת בנטל מרביעית לר' מאיר לפר"ש פ"ב מ"א, אלא דמ"מ כיון שאין הראשונים גומרין לטהר הן מיטמאין עד שיבואו שניים הבאים לטהר את היד וימצאו את הראשונים ע"ג היד וישתתפו עמהם לטהר ואז יתטהרו גם הראשונים, והוי היד כעין ב' דברים המטהרים אותה ומהמטהר הראשון איקלש טומאתה וגם המים שעל היד מעורב בהן כח טהרה עד שיבואו המים השניים ויוגמר טהרתן, והידים קדם שבאו השניים פוסלין את התרומה ומטמאין משקין, וכן המים שע"ג היד פוסלין תרומה ומטמאין משקין אבל אין המים שעל היד מוסיפין טומאה על היד דשניהם קלישי טומאתן ושניהם מעורב בהן טהרה ואין מוסיפין טומאה זה לזה כיון שהמים באין לטהרן והקלישו את טומאתן לא גזרו שיטמאו את היד אע"ג דאם נגעה בהן יד אחרת נטמאת. אות ו פ"א מ"א מוסיפין על השניים וא"מ על הראשונים, ובתוספ' פליג ר"מ ואמר דמוסיפים על הראשונים וא"מ על השניים, ופר"ש דפלוגתתן בליכא טופח להטפיח, את"ל דטלה"ט חיבור, וסוגיא דגיטין ט"ו ב' במים ראשונים והא דמייתא מר' ינאי היינו דר' ינאי פסק הלכתא כמשנתנו דאין מוסיפין על הראשונים, והא דמוסיפים על השניים מש"ל לר' יוסי לק' פ"ב מ"א בתרי עניני, בנטל בפחות מרביעית ב' ידיו משירי טהרה, ואז צריך שניים לטהר את ידיו ואת מים הראשונים, ובנטל מרביעית וידיו טהורות מראשונים וצריך שניים לטהר המים, ולר"מ שם מש"ל רק בחד גונא בנטל ראשונים בפחות מרביעית, והכא שרינן להוסיף בשניים בכל גווני בין לטהר את הידים ובין לטהר את המים, לכל חד כדאית לי', ומיהו ר"מ פליג בתוס' ואמר מוסיפין על הראשונים וא"מ על השניים, ולר"מ לא מש"ל שניים אלא בבאו משירי טהרה שלא נטהרו עדיין גם הידים. והא דאין מוסיפין נסתפקו הר"ש והרא"ש אי דוקא להשלים חצי היד קאמר דאין מוסיפין אבל אי יתן על כל היד מהני או דלמא בעינן ניגוב תחלה, ומקום הספק הוא דאע"ג דאם היו מים על היד שלא מנטילה ודאי צריך לנגב דאל"כ נטמאו המים מחמת מים שעל היד ואי אפשר להם לטהר את היד שהיד מתטמאת בכל שעה מהמים, ואף אם לא היו מתטמאים המים אכתי נטמאת היד ממים הטמאים הראשונים שלא נטהרו, מ"מ הכא שהמים באו דרך נטילה ואף שאין נטילה לחצאין מ"מ אפשר דלא גזרו כולי האי לטמא את הראשונים טומאה גמורה שתטמא את היד, ומ"מ מסתבר כיון שאין זה דרך נטילה המים טמאין ומטמאין את היד, והא דמוסיפין על השניים נראה דסגי בחצי היד שלא נטל לכל הפירושים, ונראה דלר"מ דאין מוסיפין על השניים את"ל דבעי ניגוב גם ניגוב לא מהני דהפסיד גם הראשונים כיון שנטמאו ידיו אחרי שנטל ראשונים דהמים הבאים שנטמאו מחמת ידיו חוזרין ומטמאין את היד כיון שאין המים הבאין באו כדין נטילה והוי כשפשף בכותל וחזר ונגע בהן, וכן הא דתנן פ"ב מ"ב נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם כו' שאין המים אחרונים מטהרין כו' לא מהני ניגוב והפסיד גם הראשונים כדין נגע במים טמאים בעלמא אחר נטילה ראשונה, ואף אם נגב תחלה ונטל השניים על חצי ידו מנגב וחוזר ונוטל ראשונים, וכפר"ש פירש גם הר"מ ופסק בפי"א מה' מקואות דמוסיפין על השניים אף כשנגבה מחצית היד ואין מוסיפין על הראשונים אם אין עליה טלה"ט אבל אם יש עליה טלה"ט מוסיפין וכסוגיא דגיטין ט"ז א'. אות ז אבל דעת הראב"ד דלעולם בעינן שיבואו מים על ידיו רביעית חצי רביעית לראשונים וחצי' לשניים, והא דנוטלין רביעית לשנים היינו ראשונים לזה ולזה ואח"כ יטלו שניים, והא דתנן מלוג ולמעלה אף למאה היינו שנוטלין מעט משירי טהרה ואח"כ יוסיפו אף מכלי פחות מרביעית עד שיבואו מים על ידיהם רביעית, [כ"ז מבואר בב"י סי' ק"ס, בשם הראב"ד] ולפ"ז פי' הא דתנן אין מוסיפין על הראשונים בנתן על מקצת היד, היינו אפי' איכא עדיין טלה"ט, ואפי' לא נגבו עדיין כלום, ומשום דכל שלא נתן על כל היד אין מים הקודמים מצטרפין עם אלו שבאו אחריהן להשלים רביעית, אבל אם נתן רביעית שלימה על מקצת היד יכול להשלים בזמן דאיכא טלה"ט, וזהו דמבעיא לן בגיטין ידים אי טהורות לחצאין בשפך רביעית על מקצת היד ונגבה וחזר ונתן ואמר ר' ינאי דאין ידים טהורות לחצאין ובתר הכי מבעיא לי' בטלה"ט אבל בלא נגב עדיין כלל ודאי טהורין לחצאין ודוקא בנתן רביעית שלמה אבל אם צריך לצרף הראשונים והאחרונים לרביעית באנו למחלוקת ר"מ ור"י וקיי"ל דאין מוסיפים על הראשונים וכל שהראשונים לא היו על כל היד שוב אין מים הקודמים מצטרפין לרביעית. ונמצא לפ"ז לדינא דאם נתן מקצת רביעית ונגבו המים וחזר והוסיף עד רביעית טמאה בין שנתן מקצת הראשון על כל היד ובין שנתנו על מקצת היד, דכל שנגבו ואין בהם טלה"ט אינן מצטרפין, ואם יש בראשונים טלה"ט בשעה שמוסיף אם נתן המקצת על כל היד מצטרף עם המים הבאים אחריו לרביעית, ואם נתן מקצת הראשון על מקצת היד אין מצטרף ואם נתן רביעית שלמה על מקצת היד וחזר ונטל את הנשאר ברביעית שלמה מצטרפין הנטילות וידיו טהורות מסוגיא דגיטין, ובמים שניים אף אם נתן על מקצת היד מצטרפת עם הראשונים ועם המים הבאים אחריה לרביעית, ובזה נתפרשו דברי הר"א בהש' שמתחלה השיג על הר"מ שכ' דאי איכא טלה"ט מהני בנתן על מקצת היד אף בראשונים, וכתב דז"א דמתנ' דאין מוסיפין על הראשונים היינו באיכא טלה"ט וקיי"ל כר"י דאין מצטרפין לרביעית ולא מהני טלה"ט דאין כאן שיעור נטילה וסוגיא דגיטין באיכא שיעור נטילה על כל מקצת, וכתב דאפשר דפסק כר"מ דמוסיפין על הראשונים ומתנ' דאין מוסיפין ר' יוסי קתני לה והוא סיום דברי ר' יוסי, וכשם שאין הלכה כר' יוסי בשירי טהרה ה"נ אין הלכה כמותו באין מוסיפין על הראשונים [ומיהו אין הדברים בטוחים בכונת הר"א שאין הלשון מורה על זה וגם אין הדברים מכוונין דמה ענין שירי טהרה למוסיפים, ועוד אם הלכה כר"מ בדין הוא שאין מוסיפים על שניים וצ"ע] וחזר והשיג אהא דכ' הר"מ דמוסיפים על שניים אף אחר שנגבו ואמר דז"א דאחר שנגבו ודאי אין מצטרפין ואף ר"מ דאמר מוסיפין על הראשונים היינו דוקא קדם שנגבו. ומש"כ הר"א בהש' ג' דברביעית ובחצי לוג נוטלין בלא תוספת ומלוג ולמעלה בתוספת היינו דבלוג לעשרה לא הגיע חצי רביעית לכל אחד למים ראשונים וצריך להוסיף עוד להשלים לראשונים ומשמע דראשונים לא פחות מחצי רביעית. והא דאין מוסיפין על השניים לר"מ בתוס' היינו בנטל שניים מכלי אחר לא משירי ראשונים, דאי משירי ראשונים א"צ צירוף לרביעית דב' ידים וב' נטילות ראשונים ושניים חדא מלתא וא"צ שיעור רביעית רק בתחלתו. ונראה דבתוס' יש ט"ס וה"ג מי רביעית נותנים לידים לאחד אבל לא כו' מוסיפין על השניים וא"מ על הראשונים דברי ר"י רמ"א מי רביעית כו' ומוסיפין על הראשונים וא"מ על השניים, ובזה מיושבין יותר דברי הר"א וגם לא תקשה דר"י אדר"י דמשנתנו דדוחק לומר דביד אחת איירי וכמש"כ סק"י אלא מחוורתא להגיה, ולפ"ז יש לתמוה על הרא"ש שפי' דר"י דאמר ובלבד שישאר לאחרון רביעית לא קאי רק אלוג, דהא בתוספ' מבואר דפליג גם ארביעית. אות ח פ"א מ"א ואין מוסיפין על הראשונים, אם נתן רביעית שלמה דא"צ שניים כמש"כ הר"ש פ"ב מ"א, יש להם דין ראשונים לענין שאין מוסיפין, ומיהו אם עדיין טלה"ט על היד, לדעת הרמב"ם הר"ש והרא"ש מוסיפין, ולדעת הראב"ד אין מוסיפין, ואף דלא קיי"ל כהראב"ד דמצריך רביעית דוקא לנטילה, מ"מ אפשר לפרש דאין מוסיפים אע"ג דאיכא טלה"ט ואף בלא נתנגב עדיין כלום, ובעיא דגיטין במקום דמוסיפין ומבעיא לי' דמוסיפין דקאמר אף אם נתנגב ואמר דאין טהורות לחצאין ומבעיא לי' אי סגי בטלה"ט או דבעינן כקלה"ש או שלא יהא מנכר נגיבתן, ופר"ש דר"י דאמר ידים אין טהורות לחצאין היינו דבא לפסוק הלכה כר' יוסי דחוק מאד כיון דלא הוזכר פלוגתא בגמ', ועוד דאין דרך הגמ' להשמיט מלהביא משנתנו, ועוד דר"י לא הזכיר ראשונים בדבריו ולמה שינה מל' רבותיו ולימא הלכתא אין מוסיפין בראשונים, ולכן יש להחמיר אף בטלה"ט בראשונים וכ"כ המ"א סי' קס"ב סק"ה, אלא שהמ"א פי' דמשנתנו לכתחלה וגמ' דגיטין דיעבד, וזה דוחק דכל המשנה קתני ל' לכתחלה נוטלין לידים לאחד כו' ומעכב דיעבד, ועוד דלכתחלה מסתבר היינו שלא יפסיק אבל אם כבר נתן ולא הגיעו המים עד הפרק כבר הוא דיעבד ובתוספתא תניא בהדיא ונטל השניים ואין כדי שיגיעו לפרק כו' ומש"כ המ"א שם דאין ליטול מכלי שפיו צר, עי' ט"ז סק"ה שלא כתב כן, ואולי כונת המ"א דלמא יפסיק הקילוח. אות ט ר"ש פ"א מ"א ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות, אם נטל על ידו אחת אף בנטל משירי רביעית, ומיהו כתבו תו' חולין ק"ז א' דדוקא בשטיפה מרובה כשתים [וצ"ע מהו מרובה כשתים דגם במעט מים אפשר שיתפשט עד הפרק, ואפשר למים רבים שלא יתפשטו ותלוי באופן הנטילה] ואם נטל על שתיהן בב"א צריך רביעית, ומבואר בתו' שם דצריך שישפוך רביעית מים על ידיו ולא מהני מה שנטל מרביעית, ומה שדקדק הר"ש לק' פ"ב מ"א, בהא דתנן עד שיטול מרביעית דמש"ל בפחות מרביעית באתו משירי טהרה, לאו דוקא ה"ה מרביעית אלא שלא נטל כל הרביעית על ידיו, וכן רישא נטל לידו אחת משטיפה אחת מש"ל בנטל מרביעית אלא שלא נטל כל הרביעית, וגם ל' המשנה עד שיטול מרביעית לאו דוקא אלא שיטול רביעית, ובזה ניחא דמש"ל שניים אף לר"י דלית לי' שירי טהרה, כגון שלא נתן כל הרביעית על היד, ומיהו בלא"ה בעינן לר"י שניים לטהר את המים דהא ר"י אית לי' פ"ב מ"א דנפל ככר של תרומה טמא אע"ג דידיו טהורות, ומ"מ שניים מהני לטהר את המים אע"ג דאין שם נטילה על השניים וכמבואר בר"ש לקמן בנ"א, שכ' אע"פ שידיו טהורות כו' ולכך עביד שטיפה אחרת כו' ועוד דבידו אחת מודה ר' יוסי דמהני שירי טהרה כמש"כ הגר"א בא"ר בשם התוספ'. שם ואם אחר שנגב נמלך כו', צ"ע מה דין נטילה יש על השניים כיון שאין צריך להם, ולו"ד הר"ש היינו מגיהין בתו' ושפשף ונטל כו' ובלא נטל רביעית איירי, מיהו צ"ע למה נקט ושפשף, ולהמפרשים שפשוף היינו שפשוף ידים זב"ז ניחא, ומזה ראי' להמ"א סי' קס"ב סק"ח דצריך שפשוף אחר ראשונים. שם אבל על הראשונים כו' דכיון דלא טיהרו כו' לפי טעם זה גם על השניים אין מוסיפין כשלא נטל רביעית, ואף בנטל רביעית אם לא נגב ידיו אין מוסיפין, אבל ז"א כמו שמסיק הר"ש דאף בלא נגב פליג ר' יוסי, וכ"ה בלא נטל רביעית, אלא הקילו חכמים בשניים. שם שנים שנטלו שתי ידיהן כו' אלא פוסלין ידיהן, אפשר לפרש דר"ל דאם הן מים שניים פוסלין ידיהן ומפסידין אף את הראשונים דאין השניים מטהרין אלא מים שעל היד כדתנן פ"ב מ"ב ולא אלו שבאו מן הקיסם, וה"נ לא אלו שבאו מן החוץ ונטמאו וטמאו את הידים. אות י ידים פ"א מ"א מי רביעית נותנין לידים לא' אף לשנים, ר"ל אחד נותן ד' נטילות ראשונים ושניים לכל יד, וכן יכול ליתן על ב' ידיו בב"א ראשונים ושניים וכן השני, אבל אם נוטל מים דלא אתו משיורי טהרה צריך רביעית אף אם בא ליטול ידו השני' ואף אם בא ליטול מים שניים, ואף אם המים משיירי טהרה אם כבר נטלו שנים מרביעית אין השלישי נוטל ממנו אף לשניים ואף ליד א', ואף אם ראשונים נמי לא נטלו ממנו אלא יד א' ונטילה אחת, ולא עוד אלא אם נטל אחד יד אחת והשני יד אחת אין השני חוזר ליטול ממנו ידו השני' כדתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ב. שם מחצי לוג לשלשה ולארבעה, ר"ל דבשלשה צריך חצי לוג דוקא ואם הי' פחות משהו ונטל הראשון רביעית רשאי השני ליטול ממנו אבל השלישי אינו רשאי דלא מהני שיירי טהרה אלא לחד אבל לא לשנים אבל בחצי לוג אף דהראשון נטל הרבה ושייר פחות מרביעית נוטלים שנים משיריו ואף שלשה אבל לא ארבעה ומלוג אם הראשון שייר פחות מרביעית נוטלים מהאי שיריים אפילו מאה וכן בחצי לוג נוטלים מרביעית ראשון אפילו מאה כיון דכל הנוטלים נוטלים מרביעית. שם רי"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית, לית לי' שיירי טהרה וממילא אין חילוק בין חצי לוג ללוג אלא כ"ז שלפניו רביעית נוטל אפי' במשהו ואם אין לפניו רביעית אינו נוטל ממנו ומשמע אף אם נטל הראשון רק ראשונים יד אחת, אין נוטל השני אף שניים ממנו אע"ג דלהראשון שיריו כשר לשניים, וכתב הגר"א דמודה ר"י ביד אחת והכי תניא בתוספתא בר"ש פ"ב מ"ב לב' ידיו צריך שיטול מי רביעית לידו אחת אפי' נטל משיירי רביעית כשר ור"ש פירש שם דלפרושי ר"מ קאתי ולענין שא"צ שניים קאמר ותימה דהא ר"י ל"ל שיורי טהרה כלל ואף לראשונים לא עלו לי' בנטל ב' ידיו משיירי טהרה, וע"כ ר"י מלתא באנפי נפשי' היא ולא קאי אר"מ ומ"מ למדנו דמודה ר"י ביד אחת ומשמע דאף אם הראשון נטל ב' ידיו נוטל השני יד אחת משיריו, וצ"ע אם נוטל אחת אחת או יד אחת לבד, ובמשנתנו הביא הר"ש תוספתא דשעורא דחצי לוג ולוג השנוי במשנתנו ר"י היא וע"כ לענין יד אחת קאמר ר' יוסי, דמודה ר"י בה דסגי בשיירי רביעית. שם בר"ש ואי הוה מפרשינן כולה מתנ' בנוטלין בב"א ניחא טפי, נראה דהדין אמת אף בנוטלין בב"א, דכל דכשר בזא"ז כשר בב"א וכל דפסול בזא"ז אף בב"א כולן פסולין דיש לחוש כאלו כ"א נטל משיירי השניים ואף אם היינו מפרשים בב"א גם דין בזא"ז נלמד ממנו, אלא דאם נפרש בב"א נרויח דסתמה המשנה אבל בזא"ז גם בפחות מחצי לוג משכ"ל דנוטלין הרבה וכמש"כ לעיל, ויש לעי' איך יתכן לפרש בב"א מאי האי דאמר ר"י ובלבד שלא יפחות לאחרון כו', אלמא דת"ק דאיכא אחרון איירי, ויש לעי' אי פליג ר"י בב"א, ואי מודה ר"י בב"א יש לפרש כן דברי ר"י בתוס' בהא דאמר מי רביעית נותנין לידים לאחד כו'. בדין שיירי טהרה נראה דאם א' נטל שניים מרביעית נקרא שיירי טהרה אף ליטול ממנו ראשונים ומיהו יש לעיין בנטל ראשונים מרביעית דידיו טהורות לפירוש ר"ש פ"ב מ"א ואח"כ נטל ידיו מרביעית אחרת לטהר המים שעל היד לר"י שם, אי מקרי שיירי טהרה ליטול מהם ראשונים ומשמע דאין חילוק בשיירי טהרה, מיהו יש לעי' בנטל שניים על מקצת יד דקיי"ל דמוסיפין על השניים אי מקרי שיירי טהרה עי"ז וכן בנתן ראשונים על מקצת היד, לדעת הפוסקים דכל זמן דאיכא טלה"ט מוסיפים אי מקרי עי"ז שיירי טהרה. אות יא פ"ב מ"ג בראש או בכותל טהורה, הר"ש פי' בנטל כל רביעית לב' ידיו או שטיפה אחת לידו אחת וטהורה שא"צ שניים, ומיהו היה אפשר לומר בלא נטל כל רביעית וטהורה מדין ראשונים אלא טהורה לגמרי משמע, ודעת הרמב"ם דראשונים צריכים רביעית שלמה לעולם ושיבוא כל מי הרביעית על היד, וכמש"כ בפ"ק מ"א ובה' ברכות פ"ו ה"י, ואפ"ה בעינן שניים, ומ"מ העתיק בפי"א מה' מקואות משנתנו דנגב ידיו בכותל ידיו טהורות, דס"ל דא"צ שניים לטהר היד אלא לטהר המים שעל היד וכמש"כ בפ"ב מ"ב. ר"ש פ"ב מ"ב ובשלא נטל כי אם הראשונים כו', ר"ל ברביעית דידיו טהורות ובעי ניגוב משום דהמים טמאים כר' יוסי במ"א, ומסיק הר"ש דאפשר דלעולם בעי ניגוב אף אם נטל שניים דאין טהרה של כבוד בלא ניגוב. והנה מבואר מדברי הר"ש דקיי"ל כר' יוסי דאף אם נטל רביעית שלמה המים טמאין אע"ג דבמתנ' תנן סתמא נפל ככר של תרומה טהור הוא סיומא אליבי' דר"מ, וכ"ה בהדיא בל' הר"ש והרא"ש במ"א, וכ"ה בר"ש פ"ק מ"א, ולפ"ז הלכה כר' יוסי דהמים טמאין. אות יב פ"א מ"א מי רביעית נותנין כו', דעת הר"מ דראשונים בעינן רביעית על ב' ידיו ושיבואו כל מי רביעית על הידים ואין השניים משלימין, ומשנתנו בשניים, ופי' כן הא דאמרו חולין ק"ז א' שא"ה דאתו משיירי טהרה היינו שאנו עסוקין בשירי טהרה דהיינו שניים אבל ראשונים בעינן שיעור שלם, ולשון דאתו אינו מיושב, וצ"ל אשיעורא לא קפדינן היינו שנטלו שנים מרביעית ומסיק דז"א אלא בשניים, והא דאמר שם כלי שאין בו רביעית הוי מצי לאוקמא בראשונים אלא דשפיר מוקי לה בשניים ובתחלה. ויש לעי' בהא דאמרו נזיר ל"ח א' דלא חשיב מי רביעית דבפלוגתא לא קמיירי, ומאי פלוגתא איכא דהא בראשונים כו"ע מודים וגם בשניים בתחלה לכו"ע בעינן רביעית, ואולי ר"ל משום דפעמים בעינן חצי לוג ולוג ואיכא כמה שיעורים לפלגינהו ובזה לא מיירי. פ"ב מ"א נטל לידו אחת משטיפה אחת, הר"ש והרא"ש פי' שלא נטל פעמים, אבל להר"מ עיקר משנתנו דר"מ ס"ל שאין נוטלין ב' ידים כאחד ולשון שטיפה אחת בידו אחת דקתני לא נתפרש, ובר"מ פ"ו מה' ברכות כ' דצריך ליתן המים מעט מעט ואם נתן בשטיפה אחת כשר ומשמע דמפרש כן משנתנו והא דמעט מעט עדיף נראה דמעט מעט רחיצתו יפה, והא דקתני בסיפא שטיפה אחת הוא רבותא דר"מ דאפי' בשטיפה אחת ואין המים מקדימים את יד אחת לחברתה כל כך אפ"ה לר"מ ידיו טמאות. שם ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית, פי' הר"מ דלא עלו לו ראשונים ולפיכך צריך שיטול עכשו מרביעית ולא משירי רביעית דהא שניים כשרין בשירי רביעית וראשונים בעי רביעית, והא דקתני נפל ככר של תרומה טהור היינו דברי ת"ק דאמר דב' ידיו כאחת טהורים וכשנוטל שניים ונפל עליהם ככר של תרומה טהור, ור' יוסי מטמא ס"ל כר"מ דראשונים לא עלו לו, והוי שניים ראשונים ולכך הככר טמא, כן מבואר בתויו"ט, וכל המשנה קשה למה קתני ברישא ברמז יטול מרביעית ליתני ידיו טמאות, ונפל שם ככר הוא מיותר ולמה שנה רישא בשם ר"מ וסיפא בשם ר' יוסי, ואולי יש לפרש דר"מ סבר דלשם ראשונים לא עלו לו אבל לשם שניים עלו לו ולכך קאמר עד שיטול מרביעית ומהני נטילה זו אף לטהר המים ונפל ככר של תרומה טהור, ור"י מטמא. ויש לעי' לדעת הראב"ד דגם כשנתן רביעית צריך שניים כמש"כ ב"י סי' קס"ב איך יפרש משנתנו דא"א לפרש כפר"ש, וכפירוש הר"מ ג"כ א"א לפרש דלא יתכן לשון עד שיטול מרביעית דהא ס"ל דגם ראשונים ניטלין משירי טהרה כמבואר בפי"א מה' מקואות בהשגה, וי"ל דיפרש כפי' הר"מ ועד שיטול מרביעית היינו דלא עלתה לו נטילה ראשונה, וצריך שיטול מרביעית היינו שיתן מי רביעית על ידיו, שאין הראשונים מצטרפין, דהא דעת הראב"ד דבעינן רביעית דוקא אלא שהראשונים ושניים מצטרפין לרביעית, עוד יש לפרש עד שיטול מרביעית דרביעית שנתן ממנו שטיפה אחת על ב' ידיו אינו עושה את שיריו שירי טהרה כיון שלא טיהר כלום, ואם בא לחזור וליטול אינו נוטל ממים הנשארין מרביעית ראשונה אלא יחזור וימלא את הרביעית ויטול, עוד י"ל דר"מ ס"ל דשטיפה אחת על ב' ידיו אין זו רחיצה יפה עד שיטול מעט מעט. אות יג פ"ב מ"ב נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם כו' שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שע"ג היד, הר"ש פירש דמים שעל הקיסם הוי כמים חוץ לפרק מ"ג דאם חזרו מטמאין את היד וה"נ ע"כ חזרו מים מקיסם ליד, דהא אמרינן בסוטה ד' ב' דצריך להגביה ידיו שלא יחזרו המים מחוץ לפרק לתוך הפרק, וה"נ בקיסם המים חוזרים מקיסם ליד ומטמאים היד דלא שייך בו הגבהת ידים להציל שלא יחזרו מימיו ליד, ואף על גב דכל המים שעל היד טמאין ואינן מטמאין היד, המים כל זמן שהן על היד לא גזרו עליהן דאם לא כן אין טהרה לידים לעולם, אבל הפורשין מהיד וחוזרין הוי כשפשף בכותל וחזר ונגע בהן, וגם השניים לא מהנו כלום כיון שיש כאן מים טמאים שאין מתטהרין מהשניים, ונראה דאף אם נטל מרביעית הדין כן, אע"ג דידיו טהורין מרביעית בלא שניים מ"מ כיון דהמים טמאים לר"י ואם נגבן בכותל וחזר ונגע בהן ידיו טמאות ה"נ הוי כנגב בקיסם וחזר ונגע בהן, ואף לר"מ דהמים טהורין מ"מ דין רביעית כדין ראשונים ושניים בב"א והראשונים נטמאין, אבל אין זה מוכרח די"ל דלר"מ אין כאן טומאה למים כלל כיון שנוטל רביעית בב"א ולפ"ז לא איכפת לן בקיסם ולא איכפת לן ביצאו חוץ לפרק וחזרו, וכ"פ בשו"ע סי' קס"ב ס"א וס"ט, אמנם לדעת הרמב"ם והראב"ד דגם ברביעית צריך שניים לא מהני רביעית מידי, וכן לדעת הר"ש והרא"ש דהא דתנן נפל ככר של תרומה טהור ר"מ קאמר לה הדין נותן דהלכה כר"י דהמים טמאים אפי' ברביעית, ומיהו הרא"ש פ' כ"ה נקט בפשיטות דבנטל רביעית גם המים טהורין וכ"כ הטוש"ע סי' קס"ב ובב"י כ' בשם סמ"ק דבנטל רביעית א"צ לדקדק בהגבהת יד משמע דס"ל דהלכה כת"ק דנפל ככר ש"ת טהור ור"י ארבים פליג, ונקטינן להקל בדרבנן, והא דנמצא על היד קיסם היינו אפי' אם הסיר הקיסם קדם השניים ונטל השניים אין בידו אף נטילה אחת דטיפת מים טמאים שחזרה מהקיסם על היד מטמאה את היד ואת המים בכל שעה עד שינגב ויחזור ויטול. אות יד והרמב"ם ז"ל פי' משנתנו בנמצא על ידיו קיסם החוצץ והסירו ונטל השניים ידיו טמאות ואפי' נטל רביעית ולא אמרינן דסלקו לי' שניים במקום ראשונים ותהיינה ידיו טהורות [דדעת הר"מ דשניים הם רק לטהר המים וכמש"כ לעיל] ויכול לנגבן והן טהורות או ליטול שניים ויטהרו גם המים והטעם משום דלא נתכוין בשניים אלא לטהר המים ולא לטהר היד משום שסבר שכבר נטהרו ידיו ותרומה בעי כונה לטהר כדאמר חולין ל"א א', ומיהו הכא אין כאן היסח הדעת משמירתן לתרומה אלא דסבר שכבר נטהרו וזה לא מצינו בהדיא דפסול לתרומה. והנה משנתנו בין כשנגב את הידים ואח"כ נטל השניים ובין כשלא נגב, וכ"ת בשלא נגב למה לי טעם שאין המים אחרונים מטהרים אלא המים תיפוק לי' דמים הראשונים הוי על חצי ידו ונקטינן דצריך ניגוב דהמים הטמאים מטמאין את המים הבאים, י"ל באיכא טלה"ט עדיין והיה ראוי שתושלם נטילה ראשונה בצירוף ב' הנטילות, ומפני חסרון הכונה בשניים לא עלתה בידו אף נטילה ראשונה. ויש לעי' מאי איריא משום חציצה תיפוק לי' דמים הנוטפים מהקיסם מטמאין את הידים וכמו שפר"ש דהא ע"כ מודה בזה הר"מ דהוא מבואר במ"ג בחזרו מחוץ לפרק ומ"ל חזרו מחוץ לפרק ומ"ל חזרו מקיסם, ואפשר דאיירי במקום דליכא חשש חזרה כגון שהחציצה בראש הפרק והגביה ידו וצ"ע. אות טו ב"י סי' קס"ב ד"ה ומ"ש, כ' דחוץ לפרק היינו שהיו תוך הפרק ויצאו, ואם באו מתחלה חוץ לפרק נמי אפשר דמיטמאין בנגיעתן במים שבתוך הפרק, ומ"מ אין המים שחוץ לפרק מטמאין המים שבתוך הפרק דבלא"ה המים שבתוך הפרק טמאים ומ"מ אין מטמאין היד, והלכך לא גזרו משום נגיעת המים שחוץ לפרק וכן בנותן מים שניים השניים טהורים אע"ג דנגעי במים שחוץ לפרק כיון דבלא"ה נוגעים בראשונים ולא גזרו רק בשחזרו על הידים כדתנן פ"ב מ"ג וחזרו ליד, ומיהו דוקא במים שנטמאו מיד זו אמרינן דאין מטמאין את המים שעל היד, כמו הכא בנטל ויצאו המים חוץ לפרק אבל אם נפלו מים טמאין חוץ לפרק כיון שהגיעו למים שעל היד טמאום וצריך לנגבם ולחזור וליטול, וכן אם נגב מעט מים על הכותל וחזר ונגע בהן חוץ לפרק והגיעו במים שבתוך הפרק טמאו את המים ואת היד אלא כל זמן שלא פירשו אין מטמאין את המים שעל היד בנגיעה. שם והערוך כתב כו', הב"י פי' דהערוך סבר דהמים מיטמאין מן הזרוע והוא תמוה ודברי הערוך מתפרשין כדעת כל הראשונים ומש"כ שלא נטל אותו כו' ר"ל שהמים יצאו חוץ לגבול הנטילה והוי מים אלו כפירשו לכותל וכשחוזרין על היד מטמאין. שם דקדק הב"י למה צריך להגביהם ישפילם והוא תמוה כמש"כ בהגהות מהרל"ח דלעולם יש לחוש דיש מעט חוץ לפרק ונגע מקדם תוך הפרק או שנוגעין עכשו במים שבתוך הפרק ונטמאו, והלכך צריך להזהר שלא יחזרו תוך הפרק, וצריך להגביהם מנטילה ראשונה עד שינגבם כלם. הב"י טרח לפרש ל' תר"י ובגליון האלפס הגיהו שיגביהם כו' שאם לא יגביהם כו', אבל אכתי לא מתישב דבל' זה מבואר דהמים השניים מתטמאים והם מטמאים היד, ואם כונתו ז"ל שיחזרו המים מחוץ לפרק תוך הפרק הלא המים עצמן יטמאו, וא"צ לטומאת המים השניים. מש"כ הב"י בדעת הרמב"ם שאם בא לחלק הרביעית לראשונים ושניים צריך להזהר להגביה ידיו תמוה מאד דלדעת הרמב"ם צריך רביעית דוקא בלא הפסק כלל ואם הפסיק ברביעית אם נגבו ראשונים לא עלתה לו נטילה, ואם יש עדיין טלה"ט מצטרפין וחשיבא הכל נטילה ראשונה, וידיו טהורות אם נגבן אבל המים טמאין, ואין חילוק בין חולין לתרומה, אלא דבתרומה הוא נזהר בשניים כדי לטהר המים, אבל ידיו טהורות אף לתרומה, ולדעת הר"מ אף אם נטל רביעית בב"א המים טמאין, והלכך שפיר כתב דצריך שיגביה ידיו אף בחולין, ועי' לעיל סק"ד. אות טז יש לעי' למ"ד חולין ק"ו ב' דלחולין עד הפרק ולתרומה עד הפרק וכן הוא מעיקר הדין ואמוראי בתראי החמירו וכמש"כ תו' שם, כשנטל ידיו לחולין עד הפרק אי מטמא משקה להיות תחלה, ואפשר כיון דהוא טהור לחולין א"מ משקה חולין וכמש"כ תו' חגיגה י"ח ב' בנטל לחולין ולא הוחזק לתרומה, ומיהו אפשר דהכא גרע טפי שלא נטל כלל שיעור הצריך ומקרי פוסל את התרומה, ואת"ל דמטמא משקה חולין א"כ שניים טמאים מן הדין ומ"מ תיקנו ראשונים ושניים גם בחולין משום סרך תרומה, וכן יש בחולין דין נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה, ודין נגב ידיו בכותל וחזר ונגע במים, וכן נטל ידו אחת אחת וחזר ונטל שניים בב"א, וכן נטל מקצת ידו ולא נגב והוסיף על כל היד דכל הני פסולין הוא משום שמים טמאין חוזרין ומטמאין היד ולא שייך אלא בתרומה אבל בחולין דלאחר שניים לא נטהרו המים לא הראשונים ולא השניים ומאי אכפת לן בשאר מים טמאים מ"מ משום סרך תרומה נתנו דין נט"י לתרומה, ומ"מ לאחר ניגוב אם נגע במים טמאין א"צ נטילה עכשו שכלנו טמאי מתים, ומיהו הטומאות המאורעות בשעת נטילה נוהגין כדין נטילת תרומה, ואם נגב ידיו ונגע במים שנגבן נמי גזרו, ומיהו מים טמאין מחמת ידים כשרין לנטילה לדידן דכל המימות טמאין וכמש"כ התה"ד סי' רנ"ט, ונראה דה"ה נמצא על ידיו קיסם או יצאו המים חוץ לפרק וחזרו נוהג האידנא וכמבואר בשו"ע וכלהו משום סרך תרומה, ואם כשטיהר ידיו לחולין אינו מטמא משקה חולין ניחא טפי. והב"י כ' בשם הרשב"א ובשם האגור בשם הר"א דאין דין יצאו הראשונים חוץ לפרק אלא לחולין בנטל אצבעותיו לבד וכשיוצאין חוץ לפרק מיטמאין אבל לא בנטל כל היד, הנה ס"ל דנטל ידיו לחולין מטמא משקה חולין, ותימא דאדרבה א"כ מאי אכפת לן ביצאו חוץ לפרק הלא גם תוך הפרק מטמאין מים דידים אין טהורות לחצאין, וע"כ דנתנו בנט"י לחולין דין נט"י לתרומה ואי בתרומה לא אכפת לן ביצאו חוץ לפרק א"כ גם בחולין לא אכפת לן, ועוד דהא תנן פ"ב מ"ב בנמצא על היד קיסם ידיו טמאות משום דחוזרין המים מן הקיסם על היד, והדין נותן דהוא הדין מחוץ לפרק תוך הפרק, ועוד איך יתכן דמשנתנו ביצאו ראשונים חוץ לפרק בחולין דוקא ולא בתרומה, הלא תנן מטמאות ומטהרות עד הפרק והיינו לתרומה דלחולין מטמאות ומטהרות אינן בפרק אחד. ואפשר דדעתם ז"ל כיון דמעיקר תקנת חכמים לחולין עד כף היד ואמוראי בתראי החמירו כל היד, אם באו המים מכף היד לאצבעות לא אכפת לן דהא כף היד ג"כ בכלל נטילה שהרי מטהר בזה לתרומה ומטהר שלא תהיינה ידיו מטמאות משקה והלכך גם המים שעל הכף באין לטהר ואין בכחן לטמא היד וכשבאין מכף לאצבעות הוי כמאצבע לאצבע, וכן המים שבאין מזרוע לכף היד אין מטמאין היד דלחולין אין כף היד מעיקר הנטילה ולא גזרו על זה, אבל בתרומה אם באו המים מזרוע לכף טמאוה ומשנתנו בין לחולין בין לתרומה, והא ליכא למיחוש שיבואו המים מזרוע לאצבעות דודאי אין בטלה"ט כח לעבור כל כך, אבל ל' הרשב"א ל"מ כן, ועוד לפ"ז נמצא קיסם על כף היד בחולין לא אכפת לן וצ"ע. אות יז ונראה לדעת רשב"א אין נפקותא בין באו המים מן הכלי חוץ לפרק בין עברו דרך כף היד חוץ לפרק ואע"ג דכבר נטמאו המים בעברם דרך היד מ"מ לא גזרו עליהן לכשיחזרו והשניים מטהרין אותן, דהא אף אם לא עברו דרך היד בדין הוא שנטמאין במקומן בנגיעתן למים שבתוך הפרק וכש"כ כשהן חוזרין תוך הפרק שהן מיטמאין, ואפ"ה לא חש להו הרשב"א. ובמ"א בפתיחתו לסי' קס"ב, כתב עפ"י דברי ב"י דלדעת הר"ש וש"פ החשש דוקא שמא באו מתוך הפרק חוץ לפרק ולדעת הרשב"א החשש בבאין מן הכלי חוץ לפרק ולמש"כ לעיל לדעת ש"פ אף אם באו מן הכלי חוץ לפרק הן מיטמאין בנגיעתן במים שבתוך הפרק או בבואן תוך הפרק, ולדעת הרשב"א אף אם באו מתוך הפרק על הזרוע אין חוששין להן. כתב עוד המ"א שם דהא דאין השניים מטהרין את הראשונים לדעת הרשב"א הוא משום שמא לא הגיעו השניים עד סוף הראשונים או שמא עברו השניים יותר מן הראשונים, וכל הדברים תמוהים מאד דהא תנן נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמא ותנא רישא הטעם שאין מיטהרות אלא עד הפרק, ולדעת רשב"א היינו פרק של קשרי אצבעות אלמא דאין השניים מטהרין הראשונים אף אם השניים בצמצום עם הראשונים והטעם דלא נטל כל כף היד אלא מקצת הכף ואין ידים מיטהרין לחצאין, והלכך אע"ג דהכף הוא בכלל תוך הפרק לתרומה ואילו נטלו כלו היה מיטהר אע"ג דהוא נוטל לחולין, השתא מיהא דנטל פלגא דכף מיטמא מטמא את המים וטהרה לית להו, ומש"כ המ"א דאם השניים יוצאין חוץ לפרק נמי מיטמאין לדעת הרשב"א ג"כ תמוה דהא תנן בהדיא נטל את הראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה ולדעת רשב"א היינו חזרו מכף לאצבעות, וע"כ כיון שכבר נטהרו ידיו לחולין אין המים הבאין לכף מקבלות טומאה לענין לטמא ידים לאכילת חולין תדע דאל"כ יהא צריך להזהר בשעת סעודה שלא יעברו משקין על הכף ויגע בהן ויצטרך ליטול ידיו [ובאמת כ"כ הרא"ה בבה"ב אבל הרשב"א במה"ב חולק בזה] אלא ודאי דלענין אכילת חולין חשיבא הכף כטהורה, ומה"ט יש לתמוה על מש"כ המ"א דלדעת רשב"א לא מהני טבילה לידים או נתינת רביעית ולמש"כ ז"א דכיון דהמים באין לכף בשעה שידיו טהורות גם הכף טהור, וכן בנטל רביעית שבאה הטהרה בב"א אפשר דלא גזרו במים שעל הכף, וכדתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ד דהמטביל א"צ להגביה, [אח"כ ראיתי כן דברי מרן המ"א בדעת רשב"א מכוונים, עי' לק' ס"ק כ"א]. אות יח ולענין הלכה קשה להקל כדעת רשב"א שאין כן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וש"פ ואין שיטת הרשב"א מבוארת ולכאורה הוא נגד משנה שלמה פ"ב מ"ג הידים מטמאות ומיטהרות עד הפרק והיינו ע"כ פרק הכף והזרוע, וקתני סיפא כיצד כו' וכמש"כ לעיל ועוד מ"ש חוץ לפרק על הזרוע מעל הקיסם וכמש"כ לעיל, והלכך אף אם נוטל עד הזרוע צריך שיגביה ידיו. ומש"כ הרמ"א ע"פ דברי הב"י דישפיל ג"כ תמוה דע"כ א"א לצמצם ויצאו מעט חוץ לפרק ומה שאמרו בגמ' סוטה ד' ב' שמא יצאו המים חוץ לפרק היינו נמי בשעת נטילה יעברו המים דא"א לצמצם והלכך צריך להגביה דוקא. ואם נטל ג"פ אם נימא דכבר כלו הראשונים י"ל דמצי להשפיל ואע"ג דחוזרין השניים והשלישים שנטמאו מהראשונים מ"מ כיון דאם לא חזרו ליד הידים טהורות ואע"ג דלעולם נוגעין המים שחוץ לפרק למים שבתוך הפרק מ"מ לא חיישינן כיון דבלא"ה המים שבתוך הפרק טמאים ומ"מ השניים לא נטמאו, גם נגיעת השניים בחוץ לפרק אינו מפסיד והידים מיטהרין כיון דמים שחוץ לפרק נמי קבלו טומאתן מחמת אותה היד, ולא גזרו במים חוזרין ליד ומטמאין היד, ולפ"ז י"ל דשניים החוזרין לא אכפת לן כיון שאין טומאתן אלא מחמת נגיעה במים חוץ לפרק וכבר הוכרחנו לטהר נגיעתן קדם שחזרו, וזה נראה כונת המ"א סק"ב שכ' דהמים עצמן אין מטמאין זא"ז, ולדידן דכל המימות טמאין, ומ"מ אם נוגע במים אחר שניים אין מפסיד נטילתו אף קדם הניגוב, אמנם אם נגע במים שנגב מראשונים קדם שנגב ידיו טמאים, ולפ"ז י"ל אם נגעו מים אחרים במי הנגיבה ונגע בהן אחרי שנטלן שניים י"ל דהוי כנגע בשאר מים טמאים, ולפ"ז י"ל דחוץ לפרק הוי ג"כ כשאר מים טמאים. ומש"כ המ"א שם ע"פ דעת הרשב"א אין לו מקום למש"כ לעיל שאין כונת הרשב"א משום שנותן השניים רק עד הפיצול אלא דלא שייך שניים רק עד הפיצול ולמעלה מהן לא נתן רק מקצת הכף ואין טהרה במקצת, [עי' ס"ק כ"א]. כ' המ"ב סק"ג דהגבהה הוא אחר נתינת מים שניים, ותמוה מאד דאם יחזרו מים ראשונים מחוץ לפרק לתוך הפרק כבר טמאו את היד ובטלה נטילה ראשונה דדוקא מים שבאו על היד מדין נטילה אין מטמאין את היד אבל מים שבאו שלא מדרך נטילה אפי' מים טהורין שנטפו על היד מיטמאין ומטמאין את היד וצריך ניגוב ונטילת ראשונים מחדש וכן הוא בנטל שניים על מקצת היד למ"ד אין מוסיפין על השניים, וכמש"כ לעיל סק"ו, והיינו משנתנו דנמצא קיסם פ"ב מ"ב דתנן נטל הראשונים ונמצא על ידו קיסם כו' ידיו טמאות שאין המים האחרונים מטהרין אלא מים שע"ג היד, ואם איתא דאם הסיר הקיסם ונטל ידיו טהורות הו"ל למתני נטל ראשונים ושניים ונמצא על ידיו קיסם אלא ע"כ ה"ק כיון שנמצא קיסם אחר הראשונים ידיו טמאות שאין כאן גם נטילה ראשונה מפני שאי אפשר ליטול שניים שאין השניים מטהרים אלא מים שעל היד ר"ל שבאו על היד בדין נטילה ולא מים שבאו מהקיסם על היד והוא מסתבר דלא שייך טהרת שניים במים טמאים שנפלו על היד, וכדתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ד ואם עשה כן צריך לנגב, ובמ"ב ס"ק ס"ב כתב דאחרונים ז"ל נסתפקו בזה, וצ"ע ספיקם, ובמ"ב שם כתב דאם נמצא אחר שניים לא מהני הסרת הקיסם וליתן שלישיים אלא צריך ניגוב, ולכאורה הדברים סותרים זא"ז, ואחרי שהמ"ב לא הקיל בנמצא קיסם כמו כן לא מצינו להקל בהשפיל ידיו אחר מים ראשונים, ודין הגבהה הוא מתחלת נטילת ראשונים עד אחר ניגוב, ואם השפילן נראה דידיו טמאות דסתמא ירדו המים וכמו בנמצא קיסם דאמרינן מסתמא ירדו מים מעל הקיסם ובמ"ב כ' דאם השפיל הו"ל ספיקא וטהור וצ"ע, [עי' ס"ק כ"א דלגרש"י דברי המ"ב מכוונין דא"צ להגביה רק בשניים וזו דעת ראב"ד שהביא הכלבו אבל אין זה דעת ש"פ]. אות יט ואין לנו להקל בדין הגבהת היד רק משום שאנו נוטלין רביעית על כל יד, ואף דלדעת הרמב"ם והראב"ד והר"ש רק היד טהורה אבל המים טמאין וצריך להגביה מ"מ יש לסמוך אסמ"ק והרא"ש והטור להקל, ומיהו יש מקום להחמיר דלא סגי ברביעית דלדעת רש"י ותו' חולין ק"ו דגם לתרומה סגי עד קשרי אצבעות א"כ נאמר שיעור רביעית על ניטלין עד קשרי אצבעות, אבל אם נוטל עד פרק היד והזרוע הוא מוסיף חנם, וא"כ לא שפך כל הרביעית על ידיו, ולא הועיל כלום בדין טהרת המים, וגם לא טיהר כלל ידיו בלי שניים, אם לא שנסמוך ע"ד ש"פ דלתרומה עד פרק היד והזרוע, ואם באנו לצאת דעת רש"י ותו' והרא"ש והובא בשו"ע ס"ס קס"א, צריך לשפוך ב' רביעיות על כל יד ואפשר דמעט יותר דאולי כף היד גדולה מכל האצבעות, באופן שיטול רביעית על האצבעות אמנם כ"ז אם היינו נוטלין רביעית על ב' ידים בב"א אבל כשאנו נוטלין ידים אחת אחת, הלא סגי בשטיפה אחת מרובה כשתים כמש"כ תו' חולין ק"ז א', והא דתנן פ"ב מ"א נפל ככר של תרומה טהור קאי בין בנטל ב' ידיו מרביעית ובין בנטל ידו אחת בשטיפה מרובה וכן מבואר בר"ש ורא"ש שם שפי' טעמא דר"מ דכיון דידים טהורות וא"צ שניים ה"ה המים טהורים וא"כ בנותן רביעית על כל יד ודאי סגי, ויש לתמוה על הב"י שכ' בשם סמ"ק דאם נותן רביעית על כל יד א"צ להגביה ידיו וכ' ב"י ע"ז דכל ששפך פחות מרביעית אף אם שפך על כל יד ויד נטמאו המים וכששופך רביעית בב"א אף אם נותנן על ב' ידיו בב"א לא נטמאו המים, והלא בהדיא שנינו דביד אחת סגי בשטיפה מרובה ואפי' בפחות מרביעית, וכן הרא"ש והטוש"ע סתמו דרביעית על כל יד בעינן לטהר המים, ואפשר דאין אנו בקיאין בשיעור שטיפה אחת כשתים ולכך סתמו רביעית על כל יד, ובמ"א סי' קס"ב סק"ג הביא ד"ז דביד אחת סגי בשטיפה מרובה שלא להצריך שניים בשם ת"ה וש"פ, וכן הביאם ב"י סי' ק"ס ותמה למה השמיטם הרא"ש והטור [אלא של' הב"י משמע דבשטיפה אחת צריך רביעית דוקא ולא סגי בשירי טהרה וז"א דודאי כשר משירי טהרה אלא דלא עלו לשם שניים וא"צ הטור להביאם בסי' ק"ס ובסי' קס"ב הביאו ולא השמיט הטור רק דין ידו אחת בשטיפה אחת, ואדרבה כתב בסי' קס"ב שיתן רביעית על כל אחת]. אות כ שו"ע סי' קס"ב ס"ב כתב דצריך ליתן ג"פ אחת להעביר לכלוך וכל דבר החוצץ, ונראה דהמים בעצמן מעבירין את הלכלוך בלא שפשוף וכל כה"ג לא מקרי חציצה שהרי כיון שהמים העבירום ובאים על עצם היד הוי נטילה מעליתא ומ"מ משמע להו להראשונים ז"ל דשטיפה לטהרת הידים בעינן על יד נקי' וא"כ הדין נותן שיוסיף עוד מים שיעברו על יד נקי', ונראה דגם תחלת הנטילה הוא בכלל נטילה והלכך כתב בשו"ע דיתן מקצת הרביעית ולא אמרינן דחסר לי' רביעית, ומיהו הדין נותן דלא יפסיק, דכיון דהפסיק הו"ל כמוסיף על הראשונים ותנן אין מוסיפין על הראשונים, ומיהו מצינו לדעת הראב"ד דמצריך רביעית דוקא ומ"מ מוסיפין והא דאין מוסיפין היינו בנטל מקצת היד דוקא וכמש"כ לעיל ס"ק ז', ומ"מ לא מצינו להקל בזה, ואם נתן פעם אחת והפסיק הדין נותן דצריך ניגוב, ואז אין נטילה ראשונה מכלל נטילה וצריך רביעית שלמה לנטילתו אח"כ, אף שלשון הטוש"ע ל"מ כן מ"מ קשה להקל בזה, ובמ"ב כ' דלא מצינו בראשונים דנטילה להעביר חציצה תהי' בכלל נטילה ולכן כתב דראוי להחמיר שישתייר רביעית, אבל ניגוב כתב דא"צ דהוי כנגע במים דלא נפסלו לנטילה, ולא נראה כן אלא האי דומה לנטל מקצת יד דקיי"ל דאין מוסיפין על הראשונים וצריך ניגוב ואף שהר"ש נסתפק אי צריך ניגוב הוא משום דבאו דרך נטילה אבל אם באו שלא בדרך נטילה לעולם צריך ניגוב דכל המים שבאו על היד שלא בדרך נטילה אין מים שניים מטהרין אותן כמו בבאו מחוץ לפרק ומקיסם ומ"ל באו אחר נטילה ומ"ל באו קדם נטילה, הלא אין ביאתן פוסלת אלא מציאותן וכל שנמצאין מים שלא בדרך נטילה בשעה שבאים מי הנטילה נטמאת היד מהמים הטמאין שלא באו דרך נטילה ואין השניים מועילין לזה כלום, והלא הצריכו חכמים שניים לטהר ראשונים, ובדין הוא שהראשונים יטמאו השניים אלא כיון שבאו לטהר הם נלחמים עם הטומאה ואתערב בהו טהרה וכמש"כ לעיל סק"ה משא"כ במים הבאים שלא בדרך נטילה, והא דנגע במים טמאים כשרים לנטילה הוא משום דלדידן כל המימות טמאות ואפ"ה אנו צריכים נט"י לחולין ולפיכך לא שייך למפסל משום טומאה אלא בשעת נטילה ובמעשה הנטילה וכדין סרך תרומה אבל לא בטומאה קדומה, ולפיכך נגע במים כשרים לנטילה, אבל נגע במי נטילה אחר נטילה צריך ניגוב ונטילה ולפיכך גם דברי המ"א סי' קס"ב סק"י צ"ע בהא דכתב דאם נגע בזה שנטל שניים א"צ לנגב רק נוטל שניים וכן מש"כ דאם הברזא לחה לא אכפת לן, גם דברי הב"י שכ' דהר"מ לא מצריך ניגוב בנטל מקצת יד צ"ע דאין כל הכרח בדעת הר"מ דהר"מ עיקר דינא קתני דלא מהני נטילה למקצת הנשאר וכיון דצריך נטילה מחדש נמצאת דהראשונים לא באו לטהר כלום ושפיר י"ל דמטמאין את היד ואת המים הבאים ולא יועיל נטילה עד שינגבם, וכן נראה עיקר לדינא דלעולם צריך ניגוב, ולכן בנוטל להסיר לכלוך אם הפסיק צריך ניגוב ואם לא הפסיק נראה דיש להקל כדעת השו"ע דעולין בשיעור רביעית ומ"מ לכתחלה ראוי להחמיר להפסיק ולנגב ואז ודאי צריך רביעית בתחלה. אות כא כל מש"כ ס"ק י"ח הוא ע"פ גי' הר"ש וש"פ במשנה פ"ב מ"ג, אבל לגרש"י סוטה ד' ב' אין חוששין למים שחוץ לפרק ולא החמירו בהן יותר מתוך הפרק בין שבאו מתוך הפרק חוץ לפרק ובין שבאו מכלי חוץ לפרק ומה שהן מיטמאות מהיד או ממים שעל היד אין בכחן לחזור ולטמא היד או המים שעל היד, והלכך אם נטל שניים עד מקום שנטל ראשונים לא אכפת לן כלל במה שיחזרו המים שכלן נטהרות, אלא הא דצריך להגביה דחיישינן שמא לא הגיעו השניים לסוף ראשונים, ומדברי הראב"ד בכל בו שהביא ב"י מבואר דה"ה אם השניים יעברו יותר מהראשונים הם מתלכלכין שם ואם יחזרו יטמאו, ולפ"ז א"צ הגבהה רק אחר שניים וכמו שפי' המ"ב ואפשר שזו גי' הרשב"א ג"כ והוסיף דלא שייך לכלוך אלא בכף היד ולא בזרוע, וצ"ל דהרשב"א אינו חושש שיעברו מתוך הפרק חוץ לפרק דיכול להשפיל בראשונים, ועפ"ז מבוארין דברי המ"א בדעת רשב"א, וב"י כתב דגם בסה"ת גורס כגרש"י. אות כב מ"א סי' קס"ב סק"ג הביא דעת הראב"ד דגם בנטל רביעית צריך שניים, וד"ז מוכרח בירו' לדעת הראב"ד דלעולם צריך רביעית ולא מהני שירי טהרה ואפ"ה קאמר בירו' בראשונים נוטל ומפסיק ומבואר דחובה להפסיק, ודעת הרמב"ם ותר"י ג"כ דלעולם בעינן רביעית וממילא דצריך שניים אף בנטל רביעית, ומיהו לדעתם אין השניים רק לטהר המים אבל אם נגב ידיו הן טהורות אף בלא שניים כדתנן פ"ב מ"ג בראשו או בכותל טהורה וקתני בתו' אם חזר ונגע במים שבכותל ידיו טמאות, אלמא דידיו טהורות והמים טמאים וע"כ בלא נטל שניים איירי וכן הוא בלשון הר"מ בהלכות מקואות, וכן הוא בלשון הראב"ד שהביא הכלבו, ואם כן אין נפקותא לדידן לדינא דלכולי עלמא נוטל רביעית ומנגב ידיו והן טהורין, אלא דנפקותא דלדעת הראב"ד צריך הגבהת ידים וזהירות מקיסם אף בנטל רביעית בב"א, וכן בנטל כל יד בפ"ע אסור לשפשף זו בזו לדעת הראב"ד אף בנטל רביעית, ואם נוטל כל אחת בפ"ע צריך לעולם שניים לדעת הרמב"ם והראב"ד משום מצות שפשוף, דהיינו מצוה לשפשפן זו בזו. שו"ע שם ס"ג נטל מקצת ידו וחזר והוסיף כו', כ' הר"ש פ"א מ"א דהא דאמרו בירו' דצריך להפסיק היינו דצריך לנגב אם נטל מקצת ידו, וצ"ע היכי נרמז זה בירו' והלא בירו' משמע דלעולם צריך להפסיק והיינו דבעינן ראשונים ושניים, ובת"ה כ' דנוטל ומפסיק היינו אם נטל מקצת יד צריך לנגבה וליטול אח"כ על מקצת שלא נטל, דאי לא ינגב יטמאו מים הבאים את מים הראשונים ואינו מובן דאדרבה אם מצטרפין א"צ ניגוב כדאמר בגיטין בדאיכא משקה טופח עדיף, והרשב"א עצמו סיים דהוא דלא כהלכתא דקיי"ל ידים אין טהורות לחצאין, וצ"ע דהא במתנ' תנן אין מוסיפין על הראשונים, ואולי כונת רשב"א דירו' כר"מ דברייתא אבל בר"ש מבואר דמנגב ונוטל כלה. ולדינא נראה דצריך ניגוב וליטול אח"כ כל היד וכמש"כ לעיל סק"ך ומש"כ בשו"ע דאם עדיין טלה"ט יכול להוסיף נראה דדוקא בלא נגבה כלום אבל אם נגבה מקצת אינו יכול להוסיף דאשתכח דהמים שבמקום שנתנגב לא טיהרו כלום, ומים שאינם מטהרין מטמאין היד והמים וצריך ניגוב ונטילת כל היד, ובזה ניחא דהצריכו הר"ש והרא"ש ניגוב ולכאורה קשה ממ"נ אי איכא טלה"ט נקטינן לקולא דמוסיפין ואי ליכא טלה"ט הלא אין המים מטמאין כמש"כ ר"ש רפ"ג דטהרות [ומיהו בפ"ק מ"ט שם נסתפק בזה] אלא בנגבו מעט צריך לנגב הכל, ומיהו אפשר דבמוסיף מים מתכנסין מים הראשונים ואפשר דיש בהן טיפה שמגעת לטלה"ט, וכמו במים בלועין בחרסין דבמקפיד עליהן מטמאין אף שאין טופחין וכדאמר נדה ס"ב ב' וזה יש להסתפק לדינא לדעת ר"ש דמצריך ניגוב אי סגי באין בהן טלה"ט או דלא יהי' בהן טופח כלל, ובעיקר דין טלה"ט יש חולקין דלא מהני וכמש"כ לעיל ס"ק ז'. אות כג שו"ע שם ס"ד צריך שישפוך לו אחר, כ' המ"א בשם רש"ל משום שיוכרח להשפיל ידיו, ועוד כשיטול הכלי לשניים יהי' האוזן טופח מהמים הראשונים והוי כנגב בכותל וחזר ונגע במים, כן נראה לפרש, ובמ"א כתב דהאוזן יטמא ויחזור ויטמא את המים שבידו וזה תימא דאין אנו נזהרין מטומאת הכלים דבלא"ה כל הכלים טמאים ודוקא טומאת מי ידים פוסלין דזה בכלל דיני נטילה אבל מי נטילה שנגעו בכלי ונגע בידיו בכלי שלא במקום המים לא שמענו שפוסל בנט"י, וסיים המ"א ומ"מ אפשר לשפוך על כל יד בפ"ע ראשונים ושניים כו' צ"ע דאכתי אי אפשר להשפיל אחר שניים עד אחר ניגוב, ואין קו' המ"א רק על טעם השני. מ"א סק"ט כתב דאם נטל ידו אחת ברביעית ואחת בפחות מרביעית ושפשפן טימאן, והקשה למה נטמאת היד שנטל עליה רביעית הלא אמרינן דאין צריך הגבהת ידים בנטל רביעית אף אם לא נטל רק עד קשרי אצבעותיו אע"ג דהמים נוטפין מכף ידו לאצבעותיו, וי"ל דקדם שטיהר ידיו אף כף היד בכלל ענין הנטילה ואם מים טמאים חוזרין מכף היד לאצבעותיו מפסידין הנטילה, אבל לאחר שטיהר כבר ידיו כבר נגמרה הנטילה, ולא חשבינן תו המים שבכף היד לטמאין לענין נטילת חולין, וכן נגע בכף היד במים שבידו של חברו אחר נטילה שניה אינו מטמא שהכף טהור לחולין לענין דין נטילת ידים, ומיהו בזה החמיר בשו"ע סעיף ז', אבל מים שבא מהכף אינן בכלל נטילה, אבל נטל ידיו ונגע באצבעותיו של חברו קדם שנגבו אף אם נטל שניים או נטל רביעית הפסיד נטילתו שהרי האצבעות טמאות אף לחולין, לטמא משקה חולין ולאסור אכילת חולין, ועי' לעיל ס"ק י"ז. שם סק"י כ' בשם יש"ש דאם נטל שניים ונגע בחברתה לא הפסיד ראשונים, וביש"ש שם כ' הטעם דהא גם הראשונים טמאים ואפ"ה שניים מטהרים אותם ה"נ יטהרו שניים את הטמאים והדברים תמוהים מאד, דהדבר פשוט שאם נטל ראשונים ושניים ונגב והרי ידיו טהורות, אם חזר ונגע במים ראשונים של חברו נטמאו ידיו וצריך ראשונים ושניים וה"נ בנגע בחברתה אחר שנטל שניים הרי המים נעשו ראשונים ומטמאים ידיו עכשו ונטילתו ראשונה ושני' קדם הטומאה בטלות ועכשו על ידיו מים טמאים שלא באו דרך נטילה ואם שופך שלישים עליהם הרי הוא כטובל ושרץ בידו שהמים הטמאים מטמאים גם המים הבאים, אלא ודאי דצריך ניגוב וכבר פירשו כן אחרונים ז"ל דברי הרמ"א בס"ו. וביש"ש שם כתב דאם נטל כל אחת בפ"ע ושפשפן ידיו טהורות וזה נגד משנה שלמה פ"ב מ"ג נטל את הראשונים לידו אחת כו' והיינו אחת אחת כדתניא בתוס' כמש"כ הר"ש. כ' המ"א שם אם דוחק הברזא הלחה בידיו כדי ליטול ידיו לית לן בה דהוי כמים שנגע בהן ידים מסואבות דכשרים לדידן לנט"י, ואם נטל ראשונים ושניים ליד אחת לא יטול יד שני' מפני שנשארו מים טמאים על הברזא, ונראה דאם הברזא לחה בתחלה כיון שנגע טימאן והמים הן כבר מלוכלכות בידו וכל שמים טמאין על ידו לא מהני להו נטילה, ולא דמי לנגע מקדם במים דהתם המים באין על ידיו דרך נטילה ואין הידים מטמאות המים עכשו, וטומאה קדומה לא אכפת לן, דבלא"ה כל המימות טמאים, משא"כ במגיע טומאה למים בשעת נטילה, וכן אם נטל ראשונים בברזא נגובה צריך לנגבה גם לשניים, וכן אם נטל ראשונים ונטף עליהם מים מכל מקום שהוא מנגב וחוזר ונוטל, ואף אם נטל ראשונים בברזא נגובה רביעית שלמה צריך נגיבה ליד שני'. אות כד שו"ע ס"ז שלא יגע בשעת שפשוף חוץ למקום שהגיעו המים, ד"ז כ' הכלבו בשם הראב"ד, והראב"ד לשיטתו דס"ל דיצאו השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה, אבל לא מצינו לי' חבר בכל הפוסקים ובגי' במשנה פ"ב מ"ג איתא בהדיא דיצאו שניים חוץ לפרק וחזרו ליד ידו טהורה, וגם לגרש"י ליתא דין יצאו שניים חוץ לראשונים ודעת הראב"ד מבואר בכלבו שהביא ב"י דאינו משום לתא דטומאה אלא משום לתא דלכלוך ואף בנוטל כל הכף, ודעת רשב"א דפי' חוץ לפרק היינו על הכף היינו דוקא ביצאו ראשונים אבל יצאו שניים כיון שכבר נטהרה היד לא שמענו, ומה שהכף טמאה לתרומה לית לן בה לחולין מיהא טהורה לכן לית לן שום מקור לאסור נגיעה בכף לדעת הפוסקים דסגי לחולין עד קשרי אצבעות, ועוד דדעת הפוסקים דנט"י עד קשרי אצבעות ס"ל דגם לתרומה כן, והרשב"א לא פירש רק אליבא דרב דמקיל בחולין אבל אנן מחמרינן בחולין כתרומה כדאמר חולין ק"ו ב' אלא דלפרש"י שם גם בתרומה עד קשרי אצבעות, וא"כ לא שייך להחמיר כלל, כיון דמקילינן בלא נגע יש להקל גם בנגע. ודברי השו"ע צע"ג. שו"ע ס"ו בהגה' כ' דאין ליגע ביד שנטל עליה שניים ליד שנטל עליה ראשונים בלבד, וכתבו אחרונים דאם נגע צריך ניגוב, ונראה דאף אם נטל ב' ידיו בב"א דרשאי לשפשף אם אח"כ נטל שניים על אחת מהן ושפשפה בחברתה שתיהן טמאות וצריך ניגוב דלענין יד שנטולה רק ראשונים אין השניים כלום ומיטמאות בנגיעתן לראשונים וחוזרין ומטמאין את השני' ואת הראשונה. שם ס"ח העתיק המחבר דין התוס' דאם נגב בראשונים ידיו טהורות ואם נגע במי הנגיבה ידיו טמאות, ואם יש במי הנטילה רביעית אף אם נגע במי הנגיבה ידיו טהורות, ודברים אלו תמוהים מאד, דכיון דסבר דברביעית א"צ שניים והמים טהורים ע"כ לפרש מתנ' פ"ב מ"א כפר"ש והרא"ש ותו' חולין ק"ז א' גיטין ט"ו ב' בשם ר"ת דעד שיטול מרביעית דאמר ר"מ היינו לטהר הידים אבל לטהר המים נחלקו אח"כ בסיפא בנפל ככר ש"ת, ומבואר מזה דפחות מרביעית אף הידים טמאות ולא מהני להו ניגוב, וכ"ה בהדיא בר"ש [פ"א מ"א] בנ"א, וכ"ה בר"ש ורא"ש בפ"ב מ"א, ולפי' זה יכול ליתן שניים אף אחר ניגוב, וברייתא דקתני דשפשפה בראש או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה בנטל רביעית איירי וכר"י דאמר נפל ככר של תרומה טמא דהיד טהורה והמים טמאין ולא קיי"ל כן אלא כת"ק דגם המים טהורין, ויש כאן שיטת הרמב"ם והראב"ד ותר"י דלעולם צריך רביעית ומ"מ צריך שניים ולדעתם מהני ניגוב בראשונים לטהר הידים, אבל דוקא בנטל רביעית, ולפ"ז ליכא למ"ד דפחות מרביעית מהני בניגוב אחר ראשונים, ולא היה לי' להמחבר להעתיק כלל דין חזר ונגע דלא נאמר אלא ברביעית לר"י ולא קיי"ל כן, ואפשר דמפרשינן התוס' בראש או בכותל טהורה לא טהרה גמורה אלא טהרת ראשונים ויכול ליתן עליהן שניים, אבל אם חזר ונגע במי הנגיבה ידיו טמאות ולא מהני להו תו שניים עד שינגב ואפשר לפרש כן דברי השו"ע אלא שהב"י כ' בסי' קס"ה בשם מהרי"א דידיו טהורות לגמרי ודברי מהרי"א אינו אלא לשיטת הרמב"ם וש"פ, ולכו"ע אם נטל רביעית ונגבן א"צ שניים דלכו"ע ידיו טהורות, ואם לא נגבן לדעת ר"ש וש"פ דבמחלוקת שנוי' אי המים טהורין אם הלכה דהמים טהורין לא שייך שניים, ולדעת הרמב"ם שייך שניים לטהר המים, אבל אין חובה לטהר המים ורשאי לנגבן, ובפחות מרביעית לדעת הר"מ וש"פ לא מהני, ולדעת ר"ש וש"פ צריך שניים ויכול ליתנן קדם ניגוב, ויכול ליתנן לאחר ניגוב, ודברי המ"ב בבה"ל תמוהים טובא. אות כה מ"א ס"ק י"ז כ' דקיי"ל דאם ריסק בריתו מן המים מטבילין בו ונוטלין ממנו לידים, אבל בעיני' לא, וגם ממעט בשפה"נ וחוצץ, ונראה דרשב"ג מודה דאין מטבילין בו בלא רסקו, אלא לענין למעט בשפה"נ אינו ממעט כיון דראוי לרסקו ולהיות בתורת מים, וכן אינו חוצץ לפי' הר"מ פ"ב דידים מ"ב, ואין המים שעליו כמים שעל הקיסם לפר"ש שם, ונמצא לפ"ז דהא דאמר רשב"ג זבחים כ"ב מטבילין בו היינו ברסקו, ובהא ל"פ רבנן עלי', או דפליגי והלכה כמותו כדמוכח סוגיא דזבחים, אבל בהא דאית לי' דאינו ממעט בשפה"נ ואינו חוצץ אין הלכה כמותו, וע"כ דלרשב"ג אינו מים ממש דהא מודה רשב"ג דדגים בעי הכשר מים, ונמצא לפ"ז דיבחושין אינן משלימין לרביעית, אבל בהג"א פ"ב דברכות כתב דאפי' בעיניהו נוטלין מהן וכתב דשמא צריך שיהיו לחות קצת, ור"ל דאינן מים לטבול בהן ולא ליטול מהן אלא כשהן נמצאין במים הן כמים ומשלימים לשיעור ואפי' רובא מהן דהמים נחשבין על ידיהן, ואם רסקן ריסוקן הוא מים ממש, ולפ"ז ג"כ האי דזבחים והאי דמכשירין +א"ה, כמדומה דצ"ל והאי דמקואות+ ודידים י"ל דתרי מילי נינהו והלכה כרשב"ג דאם רסקן מטבילין במי ריסוקן והן משלימין לשיעורא אפילו רוב השיעור מהן ובלבד שהנוזל יקיף את כל הנטבל דדבר יבש הנוגע בגוף הנטבל לאו שם טבילה עלה, אבל בשפה"נ קיי"ל דממעטין דעירוב המקוה בעינן בנוזלין הראוין לטבילה, וכן חוצצין בטבילה כיון שגופין יבשין דבוקין זה בזה, וכן המים שעליהן לא הוו כנוגעין בגוף. שו"ע ס"י כ' דמי שיש לו רטי' על ידו יטול השאר דהוי כנקטעה אצבעו, והקשו הא תנן פ"ט דמקואות מ"ב רטי' שעל המכה חוצצת ותניא חולין ק"ו ב' וכ"ד שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנ"י לחולין, ותירץ הל"ח דאיירי באינו מקפיד, ואינו מובן הלא המשנה אמרה דחוצצת ומה שאינו מקפיד לשעה מפני ההכרח לא מקרי אינו מקפיד, ומיהו בטור סי' קס"א משמע דפעמים אינו מקפיד גם על הרטי' אבל לדעת הפוסקים ביו"ד סי' קצ"ח דאם רוב בנ"א מקפידין אף שהוא אינו מקפיד דינו כמקפיד לעולם חשיבא רטי' מקפיד, וכ"ה במ"א שם סק"ה, ועוד דאם מדין אינו מקפיד אתינן עלה לא הוי חשיב לי' הרא"ש משי פלגא דידא, ועוד דא"כ צריך שיהיו המים על הרטי' ג"כ וגם לא אכפת לן במה שהמים באין מרטי' על היד, ועוד אף אם הסיר הרטי' אח"כ ג"כ ידו טהורה כדין מיעוט שאינו מקפיד, והמ"א כתב דאיירי בכואב לי' להסירה, ואינו מובן כי כאיב לי' מאי הוי אכתי הוי חציצה ועי' ביו"ד סי' קצ"ח ט"ז ס"ק י"ד, וממקומו הוא מוכרע שהרי מבואר ברא"ש דלא סלקא נטילה תחת הרטי' והוי פלגא דידא, ואסור להסיר הרטי', אלא דהוי כנקטעה אצבעו, וטעם זה אינו מובן דכיון דתחת הרטי' אצבעו קיימת ובכל שעה בידו להסיר הרטי' ואיך הוא כנקטעה אצבעו ועוד א"כ רטי' שעל המכה לא תחוץ גם בנדה היכי דכואב לה להסירה דהוי כחסר אצבעה, ומעולם לא שמענוה [ומיהו הכא י"ל דאינו יד אלא מקום הרטי' הוא שאר הגוף, דלא תיקנו אלא ביד הראוי לנטילה, אבל אינו ראוי אינו יד, משא"כ בשאר טבילות שכל הגוף הוא בדין טבילה] ואפשר דאיידי דכאיב לה או דמיא מרזו מכא כדאמר יבמות מ"ז ב', פטור מנט"י, ומן הדין אוכל בלא נטילה אלא במפה, ולזה החמיר הרא"ש דמ"מ יטול מאי דאפשר וינקה והשאר היינו המכה תשאר ברטי' שהוא כמפה, ואע"ג דאין תועלת בנטילה מ"מ בלא"ה הוא מותר במפה, אבל עדיין לא מתישב דמ"מ בדין הוא דצריך מפה לכל היד שאין נטילתו כלום, וברא"ש מבואר דהוי נטילתו נטילה מעליתא מן הדין והרי הקפיד שלא יגעו המים ברטי' ודימה אותו לנקטעה אצבעו, והדברים קשים להבינם, ויש לעי' אי חשיב לי' הרא"ש ז"ל נטילה גם שלא לפסול תרומה, או דוקא לענין נטילת חולין, ונראה דאי נפלה באמצע סעודה בטלה נטילתו ולא מהני מה שיחזירנה למקומה, אלא מחזירה למקומה וחוזר ונוטל וצ"ע. אות כו שמעתי אומרים דנוטלים ידים בביה"כ ויוצא ואע"ג דידיו חוזרות ומיטמאות הלא קיי"ל דאין מוסיפין על הראשונים ומ"מ אם עדיין טלה"ט מוסיפין אלמא דכל זמן דמים שעל היד קיימין מטהרין בכל שעה כי יצא מבה"כ והמים על ידיו קיימין נטהרו ידיו, ואין הדין כן דמעשה הנטילה דצריך כלי ונטילה מכלי צריך שיעשה אחר הטומאה ואז נמשכה טהרתו עד שיגמור נטילתו על כל היד, ולא אמרינן כשהגיעו המים על מקצת ידו ועדיין לא נטהר מקצת זה דאין ידים טהורין לחצאין, כבר בטלה מעשה הנטילה והוי כמים מונחין על ידו שלא מכלי ושלא מכח אדם, דכיון דהמעשה נעשתה כדין לא אכפת לן בחלות הטהרה לאחר זמן, וה"נ במשי פלגא דידא ועדיין מימיה קיימין מוסיף עליהן כיון דהנטילה נעשית כהלכתה ואמרינן מ"ל בב"א מ"ל בזא"ז דהרי בב"א ג"כ קדם פלגא דידא לאידך פלגא, אבל אם נטל מקצת היד או כל היד, והכניס ידיו לבה"כ הרי טימאה אותה עכשו ובאת הזוהמא אחר הנטילה נטילה זו שקדמה לטומאה אין שם נטילה עליה כלל לענין טומאה החדשה, והוי כמים שוכנים על היד שלא מכלי ושלא מנטילה ואינם מטהרין כלום, ולכן אם איתא דמכניס ידיו בבה"כ באמצע סעודה צריך נט"י ה"ה אם הכניסן ועדיין טלה"ט עליהן ג"כ הפסיד נטילתו, וכמו כן אין נוטלין בבה"כ, מיהו לא מצינו בהדיא ד"ז דהא דצריך נטילה ביוצא מבה"כ בלא עשה צרכיו הוא משום רו"ר למש"כ המ"ב סי' ד' ס"ק מ', ומ"מ אפשר דמשום זוהמא ג"כ איתא, וקשה להקל. אות כז ר"ש פ"ב מ"ג ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית כו' נמצא כשהשמש הולך ושופך כו', צ"ע דהא הכא בב"א קיימינן ותנן פ"א מ"א מחצי לוג לג' ולד', אבל לא לחמשה, ומסתברא דמתנ' גם בב"א איירי וכבר רצה הר"ש לפרש מתנ' שם בב"א, ומשמע דסבירא לי' שם דלחמשה בב"א לא סגי בחצי לוג, ואין כאן ספק אלא שיעורא הוא דבב"א לה' לא סגי בפחות מלוג, ולא יתכנו דברי הר"ש אלא בשפך השמש לכל אחד בפ"ע ולא ראה אם נשתייר רביעית לרביעי, אבל רישא דברייתא דקתני אין חוששין משום שמא נעשה בהן מלאכה ושמא לא באו מן הכלי לא יתכן אלא בב"א, ולדעת הרמב"ם דבעינן שיגיע שיעור רביעית לכל אחד ניחא בפשיטות דלא חיישינן שמא לא באו מים רביעית על ידיו ובמים ראשונים איירי, וכן לדעת הפוסקים דשירי טהרה היינו דוקא בלא הפסיק הקילוח [עי' ב"י סי' ק"ס] ניחא דבלא הפסיק אין חוששין שמא לא הגיעו המים על ידיו בשכבר נתמעטו המים מרביעית, אבל לדעת ר"ש וש"פ דאף אם הפסיק ונוטל השני בשירים כשר, קשה לפרש הא דאמר דאין חוששין משום שמא לא נטל מן הרביעית, ואפשר דה"ק דכשנוטל לשנים בב"א אין אומרים דליבעי רביעית לכל אחד דעדיין לא חייל על המים שם שירי טהרה דליתכשר בפחות מרביעית, וכן בשלשה וארבעה, אלא דינו כשירי טהרה לכל אחד וסגי בשנים ברביעית ולארבעה בחצי לוג, ולחמשה בלוג, ולא חשיב לכל אחד כלא נטל מן הרביעית. ושמעינן מהאי ברייתא דמי נטילה אין נוטלין מהם לידים משום שנטמאו ומשום שנעשה בהן מלאכה, והלכך אפי' נטל רביעית בב"א דדעת הפוסקים דלא נטמאו המים, ואפ"ה פסולין לנטילה משום מלאכה, וכ"ה בשו"ע סי' ק"ס סי"א בהגה', ובמ"ב שם בשעה"צ כ' בשם הפמ"ג דפסולין גם משום מיאוס וכמש"כ המ"א שם סק"ז, ולא נראה דא"כ הוי תנא הכא דאין חוששין משום שמא נעשו שופכין. יש לעיין לדעת הסוברים דגם בנוטל רביעית המים טמאים, אם המים הנשארים בכלי ג"כ טמאין, וכן לדעת המטהרים מים ראשונים בנטל רביעית יש להסתפק כן, בנטל השני בפחות מרביעית, ולמש"כ במס' טבו"י סי' ה' סק"י דאין ניצוק חיבור המים טהורים משום דאין ניצוק חיבור, אבל לדעת הגר"א ז"ל דלא נאמר אין ניצוק חיבור אלא בטבו"י יש לעי' אם המים הנשארין בכלי פוסלין את התרומה. אות כח שם בר"ש אם נתכוין ידיו טהורות ואם לאו טמאות, פר"ש שנטל שניים להקר ידיו וכיו"ב ולא נתכוין לטהר, המים שעל ידיו טמאות ולא מהני להו ניגוב, ומיירי בנטל מרביעית דידיו טהורות ומהני להו ניגוב כדתנן לעיל מ"א, השתא דנטל שניים נטמאו וטמאו את הידים ואתיא כר' יוסי לעיל מ"א דנפל ככר של תרומה טמא, ומכאן דאם נפלה טפה של מים על היד אחר הראשונים הפסיד הראשונים וצריך ניגוב, ושמעינן מכאן דגם לטהרת המים צריך כונה אע"ג דידיו כבר נטהרו, והגר"א ז"ל פי' דאם נתכוין בראשונים לתת על שתי ידיו בב"א אז חשיבא כיד אחת אבל אם לא נתכוין לא, וקשה דל"ל למתני שניים כלל לפלוג בראשונים אם נתכוין או לא נתכוין, ודוחק לומר דאיירי בסתמא וסתמא כנתכוין אלא משום דנטל שניים זו לעצמה וזו לעצמה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ועוד דקתני דנמלך, ולפר"ש אין להקשות למה קתני זו לעצמה וזו לעצמה אפי' בב"א נמי, י"ל דרבותא קתני דאפי' יד עצמה מטמאין ראשונים לשניים וכש"כ דראשונים שביד זו מטמאין מים שבחברתה היכי דבאו שלא בכונה. שם נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק כו' ר"ש פי' דבנטל עד הפרק ויצאו חוץ לפרק ונפלו משם לארץ הן טהורין, ואין מובן מי טיהרן והלא שנינו דיצאו חוץ לפרק וחזרו טמאו את היד, ומיהו י"ל דהתם בנפלו המים מן הכלי לחוץ לפרק ויצאו היינו מקום הנטילה נתרחב ויצא חוץ לפרק, ועוד כשחזרו הן מיטמאין ומטמאין, אבל הדבר קשה מסברא דאם נטל מתחלה חוץ לפרק הן טמאין ואם יצאו מתוך הפרק הן טהורין, ומ"ל חוץ לפרק מ"ל על הארץ, והגר"א ז"ל הגיה שתי נוסחאות, אחת, נטל את הראשונים חוץ לפרק כו' מן הפרק ולפנים טמא מן הפרק ולחוץ טהור, והיינו בנפלו לארץ ולא נגעו זה בזה, זה שנטף מן הפרק ולפנים טמא דלא טיהרו שניים הראשונים שעל הארץ, מן הפרק ולחוץ טהור זה שנטף מן הפרק ולחוץ לא נטמא מעולם, וצ"ל דלא נגעו מים שמחוץ לפרק למים שבתוך הפרק דאם נגעו למה לא נטמאו, ובסיפא גרסינן נטל את הראשונים ואת השניים ויצאו חוץ לפרק ונפל ככר של תרומה טמא דנטמאו גם מים שחוץ לפרק ואין להם טהרה בשניים, ונ"א גרסינן בסיפא ונפל ככר ש"ת מן הפרק ולפנים טהור מן הפרק ולחוץ טמא והיינו בנגע ככר ש"ת במים שעל היד, ובסיפא גרסינן ומה מי גשמים שאין מטהרין מים שע"ג היד מטהרין את המים שע"ג הארן כו' ור"ל דמים טמאים בטלין ברוב מי גשמים כדתנן פ"ד דמכשירין מ"י. ואפשר להגיה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק ונפל ככר של תרומה טהור [היינו דנטל חוץ לפרק ולא נטל תוך הפרק כלל ואין כאן טומאה כלל והא דנקט שניים כדי נקט דה"ה ראשונים אלא אגב סיפא נקטה] נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק [היינו בין שהנטילה נתרחבה מתחלה ובין שהמים שבתוך הפרק יצאו מעצמן חוץ לפרק] ונטל השניים על גבם ונפל ככר ש"ת מן הפרק ולפנים טהור [ר"ל נפל על היד ונגע במים שביד וטהור משום דטהרו שניים את הראשונים] מן הפרק ולחוץ טמא [דאין השניים מטהרין מים שחוץ לפרק] והדין נותן שיהא טהור [הככר שנגע במים שחוץ לפרק] ומה אם הראשונים שאין מטהרים מים שע"ג היד [היינו תוך הפרק שהראשונים שבאו לטהר את היד לא טיהרו את המים שעל היד] מטהרים את המים שע"ג הארץ [היינו חוץ לפרק וקרי להו שע"ג הארץ משום דרישא הזכיר התנא נטל את הראשונים כו' איירי במים שע"ג הארץ דאפי' על הארץ הן טהורין] שניים שמטהרין את המים שע"ג היד אינו דין שיטהרו את המים שע"ג הארץ [היינו המים שחוץ לפרק אפי' הן על הארץ ומיהו על הארץ א"א לדון בק"ו אלא על היד, אלא מלתא בעלמא קאמר דראשונים שחוץ לפרק אפי' הן על הארץ הן טהורין, וראשונים אפי' הן על היד טמאין, וא"כ אחר שנתן שניים שהמים שעל היד טהורין כש"כ המים שבאו מחוץ לפרק שהן טהורין אפי' הן על הארץ]. אות כט פ"ב מ"ג נטל את הראשונים לידו אחת כו' פר"ש ע"פ התו' אחת אחת, ולר"י לעיל מ"א איירי אפי' בנטלן שטיפה מרובה כשתים, דמ"מ המים טמאין, אבל לר"מ איירי בשטיפה בלתי מרובה ואז המים טמאין, ואם נטל רק אחת אפי' בשטיפה מרובה ואפי' אליבי' דר"מ ידיו טמאות, וסיפא דקתני נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דאיירי בשטיפה מרובה כדקתני סיפא דשפשפה בראש או בכותל טהורה, וע"כ בשטיפה מרובה, אי כר"י אתיא אפי' בנטל שתיהן נמי, ואי ר"מ דוקא בנטל אחת, וע"כ רישא וסיפא לאו בחד גונא דא"כ תרתי למה לי, וי"ל דאתיא כר"מ ורישא בנטל שטיפה בלתי מרובה ואפי' נטל שתיהן וסיפא בשטיפה מרובה ודוקא בנטל אחת, אבל אי רישא ר"י ואפי' נטל שטיפה מרובה ואפי' שתי ידיו סיפא ל"ל, ומיהו י"ל אפי' תימא ר"י ולא זו אף זו קתני ורישא בשטיפה מועטת וסיפא בשטיפה מרובה. אות ל שו"ע סי' ק"ס סי"ג, כל אחד על ידיו ג"פ, כבר כתבנו לעיל דפעם הג' אינו בכלל הנטילה, והלכך ברביעית שנטל ראשון ג"פ הוי פעם השלישי כשנשפך מעט +א"ה, כמדומה דצ"ל כנשפך מעט+ על הארץ, וכיון דברביעית נוטלין שנים ולא ג' נראה דאם נשפך מעט על הארץ הוי כנטל כבר שני והשני הבא ליטול חשיב כשלישי, וכן בחצי לוג אם נטלו ג"פ אין כאן שיעור לג' וד', ומיהו בלוג יש לעי' בנשפך כיון דבלוג נוטלין אפי' מאה, כי נשפך נמי, או דלמא נשפך שאני והוי כפחות מלוג, ואם נטל הראשון ג"פ אי נטילה הראשונה המעברת הלכלוך אינה בכלל נטילה ודאי הוי חסר הלוג. ואם נוטל כל היד עד הזרוע יש להחמיר לחשוב את המים הנשפכין על כף היד כנשפכין על הארץ ובצר לי' רביעית וחצי הלוג, וכמש"כ לעיל. ומש"כ בשו"ע דעת רמב"ן ורשב"א דאין דין שירי טהרה רק בלא נפסק הקילוח הדברים סתומים ונראה קצת דבשעה שכבר הראשון באמצע הנטילה מהני פשיטת יד השני, אבל זה דבר שאי אפשר דהא דידים של ב' בני אדם נחשבין כיד אחת ואין חוששין משום ד' דברים כדתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ג היינו בתחלת הנטילה אבל כל שהתחיל כבר הראשון ואין ידי השני תחת הנצוק כיון שיצאו מעט מים מן הכלי נפסלו מים אלו לגבי שני דלגבי שני חשיבי כלא באו מן הכלי, וכשכבר הגיעו מעט מים על ידו של ראשון כבר הן מים טמאין לגבי שני, וכבר נעשה בהן מלאכה, וע"כ כונת רשב"א דכשהיוצק מכין עצמו ליצוק להראשון פשט גם השני ידיו וכשמתחיל ליצוק גם ידי השני מעותדים תחת הנצוק, והלכך חשיבי כיד אחת, ואע"ג דמים נשארין מתחלה על ידי הראשון וכשהקילוח מתחיל לידי השני כבר חסר לי' הרביעית אמרינן דהמים שעל ידי הראשון חשיבי חיבור למים כמו ברגליו נוגעות במים, וע"כ כונת הרשב"א כן דהא מתחלה רצה לפרש זה בצד זה אלא דהוי קשיא לי' איזהו ראשון ואיזהו שני, והוי לי' לשנוי' דהידים הן זה תחת זה ולמה לי' לחדש דאחד הכניס ידיו באמצע הנטילה מ"ל באמצע מ"ל בתחלה, אלא ודאי כונת רשב"א שהן זו תחת זו, והאחרונים נראה דלא פי' כן כמש"כ במ"ב ס"ק ס"ח והוא תמוה, ומש"כ האחרונים טעם דלא חשיבי מי רחיצת חברו משום דחברו כיון מתחלה להכניס ידיו באמצע הקילוח, אין זה מספיק דדבר זה אין לנו לומר מעצמנו ולא מצאנוהו במשנה וברייתא ומנ"ל לרשב"א לומר כן, ואם באנו אחר רהיטת ל' הרשב"א משמע דלא כיונו יחד, ואם באנו לתקן לשונו ז"ל דמיירי בכיונו ליטול יחד אף אנו נאמר דאיירי דפשט גם השני ידיו קדם שהתחיל ליצוק, ואף לדעת האחרונים בדעת רשב"א אין להקל דהא אנן מקילין כדעת שאר פוסקים דאפי' בזא"ז מהני שירי טהרה ולשיטתם ודאי אין להקל בפשט שני ידיו באמצע הנטילה. ויש לעי' לשיטת רשב"א ל"ל למימר חולין ק"ז א' דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו אפי' לשני כיון דבחד קילוח הוא ע"כ הכלי מחזיק רביעית וצ"ל בדוחק דבא למעט נשבר שפת הכלי כשהמים מגיעים לשני. ומש"כ ב"י דאין הידים נחשבין כיד אחת אלא בנוגעות זו בזו, לכאורה אין לנו לחדש כיון שלא התנו זה במשנה ושפיר י"ל כיון דהקילוח מעותד לב' ידים בב"א חשיב כיד אחת, ואם באנו להחמיר כדעת ב"י בב' בנ"א ה"ה באדם אחד בנוטל ב' ידיו כאחת דדין אחד להם בפ"ב מ"ג ולק' סי' קס"ב ס"ה בנוטל ב' ידיו סתמו הדברים ולא פירשו דצריך ליגע דוקא, ולדעת ב"י דצריך ליגע כש"כ דיש לפסול בהכניס השני ידיו באמצע הנטילה בתוך מי רחיצת חברו. שם סט"ו ואח"כ חזר השני ונטל ידו השני' כו' לדעת רשב"א אפי' בצרפו ג' הידות בתחלת הנטילה, כיון דיד חברו בין ב' ידיו, אבל לדעת ש"פ י"ל דדין זה דוקא בזא"ז אבל בב"א לית לן בה. מל' הטור משמע דאין דין שירי טהרה רק בכיונו ליטול זא"ז, ויש לעי' בזמן שנהג טהרות ונטל ראשון מלוג והניח רביעית שלא בכונה אי נטמאו הנשארין ונפסלו לנטילה, ועיקר הדין דבעי כונה אין לו מקור נאמן, ומהא דכ' תו' זבחים כ"ב א' דאין קידוש חמור מנט"י אין סתירה לזה דבקידוש ידים לעולם כשמקדשין לד' כהנים הוי כונה לקידוש לכלם. אם נטל רביעית [מעיקר הדין בשטיפה אחת מרובה כשתים סגי אלא דאין אנו בקיאין בשיעורה] על כל יד בפ"ע א"צ להזהר בהגבהת ידים אבל בפחות מרביעית צריך הגבהת ידים מתחלת נטילת ראשונים עד אחר הניגוב [וי"א דא"צ הגבהה רק בשניים] ולא מהני השפלת ידים מתחלה ועד סוף, ולא נטילת כל היד, ואם הדיח פעם שלישי חשיב כניגוב ורשאי להגביה אח"כ, ואין ד"ז מוכרע כ"כ, ואם השפיל שעה אחת בין אחר נטילה ראשונה בין אחר שניים וחזרו המים מחוץ לפרק לתוך הפרק צריך ניגוב ולחזור וליטול ראשונים ושניים, ואם ספק אם חזרו סתמא חזרו, וי"א דהוי ספק נט"י להקל. אם נטל להעביר הלכלוך [שהיה דבוק ונמס ועבר ע"י השפיכה] והפסיק צריך ניגוב ואם לא נגב ונטל ראשונים ושניים לא עלו לו וצריך ניגוב ולחזור וליטול, ואם לא הפסיק עד ששפך על ידיו הנקיות שטיפה משטחת על כל היד, עלו לו ראשונים וחוזר ונוטל שניים, ואף אם לא נשתייר רביעית אחר העברת הלכלוך, אבל אם הפסיק ונגב וחזר ונטל צריך רביעית בשעת ראשונים על ידיו הנקיות, ואם נטל מרביעית מצומצם בשטיפה אחת שהעבירו הלכלוך ורחצו ראשונים ושניים הכל בשטיפה אחת לא סגי דבעינן רביעית על ידיו נקיות וצריך עדיין לשניים, ולכתחלה ראוי להחמיר להעביר הלכלוך ולנגב ולחזור וליטול כדין נטילה. רשאי לכתחלה ליטול מרביעית ולשפוך ממנו מעט וליטול ראשונים ושניים ולהזהר בדיניהם, או ליטול כל הרביעית על ידיו ולהסתפק בראשונים בלא שניים, וא"צ לדקדק לשפוך בנחת אלא רשאי לערות כל מי הרביעית בב"א, ולדעת הרמב"ם והראב"ד לעולם צריך שיטול רביעית לדעת הרמב"ם בב"א ולדעת הראב"ד בצירוף ראשונים ושניים, ולדעתם א"צ שניים אלא לטהר המים אבל אם מנגב ידיו ידיו טהורין אלא שצריך להזהר בהגבהת ידים אף בנטל רביעית, ולדעת הרמב"ם צריך שישפוך הרביעית בנחת, ואם שפך בב"א כשר. מצוה לשפשף ידים זו בזו אחר נטילה. נטל מקצת היד והפסיק ואיכא טלה"ט יכול להוסיף על מקצת היד שלא נטל, ויש מחמירים בזה, ואף לדעת השו"ע דהקיל דוקא בלא נגב כלל אבל אם נגב מקצת אף שהשאר טלה"ט אין להוסיף אלא מנגבה וחוזר ונוטל, ואם לא נגבה ונטל לא עלתה לו נטילה שני' ג"כ, ולכו"ע אם נפלו מעט מים על ידו שלא כדרך נטילה צריך לנגבן ואם נטל ולא נגב נטילתו פסולה וכן עמא דבר. שפך ראובן מים ונפלו על ידיו של שמעון והחזיק שמעון ידיו לאכילה מעיקר הדין ידיו טהורות, וכל זמן שהן לחות יכול להחזיקן, אבל ראוי להחמיר כדעת רשב"א דצריך כונת נותן או כונת נוטל, קדם שיצאו המים מן הכלי. מעיקר הדין הנוטל ידיו שלא לאכילה אלא לחביבת הטהרה או לתורה ותפלה ויודע שנטל כדין ידיו טהורות לאכילה, ודוקא לזמן מועט אבל לזמן מרובה צריך שיכוין שאם יבוא לאכול יאכל על סמך נטילה זו, אבל ראוי להחמיר אף לאלתר כדעת רשב"א דצריך כונה, אבל אם התנה שיאכל על סמך נטילה זו מודה רשב"א. נוטל אדם שחרית או בכל עת שירצה כדי לטהר ידיו כל היום לאכילה, ויזהר שלא יסיח ידיו משמירתן, ואינו מברך על נטילה זו, ואוכל בכל זמן על סמך נטילה זו, וי"א שאין סומכין ע"ז רק בשה"ד, וי"א דכל שהוא לו בטורח רשאי, אבל בלא טורח מרובה צריך לחזור וליטול בלא ברכה, ונכון ליגע בדבר הפוסל כדי שיוכל לברך, ואם יוצא לדרך לכו"ע נכון שיטול ידיו ויתנה וא"צ להתחיל בסעודה ולהפסיק ולצאת לדרך. נטל ידיו והתנה ועשה צרכיו [ואולי אפי' נכנס לב"ה ולא עשה צרכיו] [א"ה, עי' לעיל סוס"ק כ"ו] או שפשף מ"ר, או נגע בבשרו או חיכך ראשו, ואצ"ל נגע בצואה בטלה נטילתו ונוטל ידיו ומברך, וכן באמצע הסעודה, ורש"ל מפקפק על הראשונים ז"ל שאמרו לברך גם באמצע הסעודה ונהנו כן, והמברך לא הפסיד. כשצריך לברך ברכת א"י י"א דלא יטול ידיו לסעודה אלא יטהר ידיו במעט מים ויברך א"י, ואח"כ יטול כדין, ויש מקילין ליטול לסעודה ויברך על נט"י ואא"כ א"י וכן נוהגין, וכן באמצע סעודה מי שנוהג לברך. כשנוטל לאכילה ומברך ענט"י אין להפסיק בין נטילה לסעודה יותר משיעור כ"ב אמה וכתבו אחרונים דהיינו מאחר הניגוב, ואם שהה א"צ לחזור וליטול, ואם הפסיק במעשה או בדיבור אפשר דצריך לחזור וליטול, וקשה לעמוד על דיני הפסקה ושיעורו ולכן יש להקל שאין נטילה שני' מעיקר הדין רק מקנסא, או מחמת הידור, ואם שוהה לצורך הסעודה נראה דלא חשיב הפסק, ואם נוטל ידיו בבית זה והולך לבית אחר אין קפידא כיון שהוא קדם ניגוב, ואפי' נטל רביעית על כל יד, ואפי' טבל ידיו בנהר ובא לבית כ"ז שלא שהה אחר ניגוב אין כאן הפסק, ואע"ג דא"צ ניגוב בטבילה, מ"מ אפשר דסתם נפשו קצה בידים לחות, ובלא"ה יש מקילין בשהי' וכש"כ כשהולך לסעודתו דאין הליכה זו הפסק, ויש להקל בשה"ד אף אם נגבו ידיו ושהה כ"ב אמה עד סעודתו. נגיבת ידים במקום שנטל רביעית על כל יד הוי ספיקא, וראוי להחמיר מפני שהחמירו חז"ל בדין ניגוב, ובטבל לכו"ע א"צ ניגוב, אלא אם נפשו קצה. [א"ה, עי' לק' סי' ב' סק"י].

חזון איש ידים  - סימן ב 

אות א חגיגה י"ח ב' מתקיף לה רשב"א עד כאן ל"פ כו' אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין ל"פ, עיקר אתקפתי' אהא דאמר הא ר"מ הא רבנן דלמה מוקי מתנ' דבכורים כר"מ ולא כרבנן הלא התם ע"כ בנגיעה דבאכילה גם חולין טעונין נטילה, ובנגיעה ל"פ, ואתיא מתנ' דבכורים ככו"ע, וכן משנתנו אתיא ככו"ע דאיירי באכילה [והא דמוקי באמת מתנ' כרבנן ולא כר"מ משום דבלא"ה מתנ' כרבנן כדקתני סיפא טבל לחולין כו' אסור למעשר וכדאמר לק' י"ט ב' והלכך למאי דס"ד דרבנן פליגי גם בנגיעה מפרשינן מתנ' בנגיעה ודלא כר"מ, אבל לרשב"א דבנגיעה ל"פ וע"כ מתנ' לאכילה ואתיא ככו"ע, וא"כ בין משנתנו בין משנת בכורים אתיא ככו"ע] ומסיק אידי ואידי באכילה כאן באכילת נהמא היינו משנתנו בין חולין בין מעשר באכילת נהמא ואתיא ככו"ע, ומשנת בכורים באכילת פירי דאינו אלא משום לתא דנגיעה ולכך א"צ נטילה ואתיא ככו"ע, וה"ה דהו"מ למימר בנגיעה ממש אלא דרבותא קאמר דאפי' אכילה דפירי א"צ נטילה במעשר זהו שיטת תו', ולכאורה תמוה דבהדיא אמרינן חולין ל"ג ב' דבשר הלקוח בכסף מעשר אינו נאכל בידים מסואבות לרבנן דאע"ג דבנגיעה ל"פ מ"מ באכילת פירי פליגי, וצ"ל דהתם לרווחא דמלתא קאמר אף אם תדחוק לומר דרבנן פליגי גם באכילת פירי מ"מ לא תתישב מתנ' דמדקתני נאכלין משמע אפי' ספי לי' חברי' אבל לקושטא דמלתא לא פליגי רבנן באכילה דפירי כדמסיק רשב"א כאן. אות ב אבל קשה לדחות סוגיא שלמה ועוד קשה למה לי' לרשב"א להזכיר אכילת פירי, ואפשר לפרש דרשב"א פריך ל"ל למימר הא ר"מ הא רבנן הלא בנגיעה ל"פ, ומסיק דמתנ' דבכורים איירי באכילת פירי, וכן משנתנו במעשר היינו אפי' אכילת פירי, ומשנתנו כרבנן, ומשנת בכורים כר"מ, ומיהו קשה מאן לימא לן דמתנ' דבכורים באכילת פירי וכר"מ דלמא בנגיעה וככו"ע, ולכן נראה דהא דקאמר כאן באכילה דפירי היינו הא דאמרת דחולין אין טעון נטילה, אבל לשון אידי ואידי ל"מ כן, וכן קשה דלמא מעשר נמי איירי באכילה דנהמא, ולכן אין לנטות מדברי התו', ובטו"א פי' כפי' בתרא, וכתב דלכך מוקי משנתנו באכילה דפירי דאי בנהמא היינו חולין, ואין זה דקדוק דנקט מעשר משום דבעינן כונה למעשר ונטל לחולין אסור במעשר וכדקתני סיפא בטבל. אות ג כ' הרשב"א בת"ה דנט"י לאכילת חולין בעי כונה וכדתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ה הנוטל מתכוין כו' ובפ"ב מ"ג אם נתכוין כו' [ולפי' הגר"א שם אין ראי' מכאן וכמש"כ סי' א' ס"ק כ"ח] והא דאמר חולין ל"א ב' דחולין לא בעי כונה ומייתא מהא דאם הדיח ידיו ידיו טהורות היינו לנגיעת חולין ובחולין שנעשו עט"ת דיש בהן שלישי, אבל כונה א"צ, והרא"ה בבד"ה שם ס"ל דחולין א"צ כונה ותוס' לענין תרומה, ויש לתמוה לדעת הרשב"א מהא דאמר חגיגה י"ח ב' הנוטל ידיו נתכוין ידיו טהורות כו' והתניא בין נתכוין כו' ידיו טהורות, ל"ק כאן בחולין כאן במעשר, והאי מעשר ע"כ אכילת נהמא דלנגיעה ולאכילת פירי א"צ נטילה לדעת תו' וכמש"נ סק"א, וא"כ אפי' חולין נמי, ואפי' אם נימא דאכילת פירי נמי צריך נטילה במעשר, אכתי הוא מדין אכילה, ודין נהמא בחולין ופירי במעשר חד הוא, ול"ל למימר במעשר נימא כאן לאכילה כאן לנגיעה, ובדוחק י"ל דאיירי במעשר עט"ת וצריך כונה גם לנגיעה, ואע"ג דחולין עט"ת א"צ כונה מעשר עט"ת צריך כונה, ודוחק, ועוד למה לא משני כאן לאכילה כאן לנגיעה [ואפשר דאיירי בידים תחלות וכדאמר חולין ל"ג ב' וכמש"כ רשב"א בת"ה]. אות ד חגיגה י"ט א' טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה, פי' תו' כל זמן שהוא לח ומסקינן דאי הוחזק לדבר קל שוב אינו מחזיק אלא א"כ עודהו רגלו במים, אבל לא הוחזק כלל מחזיק עצמו לכל מה שירצה כל זמן שהוא לח, ויש לתמוה דבחולין ל"א א' אמרינן דנדה שנאנסה וטבלה אסורה לתרומה ומסקינן שם דבין דנפלה מן הגשר ובין שירדה להקר אין זו טבילה לתרומה ומשמע דאפי' החזיקה עצמה בזמן שהיא לחה לא מהני דמעשה הטבילה אינה מעשה לטהר בלא כונה, דומיא דר"י דאמר אף לבעלה אסורה דיליף מוכובס דבעינן לדעת, דודאי לא מהני החזקה, וכן מוכח מהא דפשיט לעיל דחולין א"צ כונה מהא דפירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ודלמא בהחזיק עצמו אח"כ, וע"כ בהכי איירי דאי לא החזיק עצמו הלא הסיח דעתו משמירתן וידים מיטמאות בהיסח הדעת, אלמא דלתרומה בעינן כונת טבילה לטהר וכל שלא טבל בכונה אין כאן שם טבילה כלל, וי"ל דהא דאמרינן דטבל ועלה מחזיק עצמו כ"ז שהוא לח היינו בטבל כדי להטהר מטומאתו מפני שערבה עליו הטהרה ולא נתכוין לצורך תשמישו לא לחולין ולא לתרומה ובעודו לח החזיק עצמו לתרומה הקילו בו אע"ג דלא נתכוין בפירוש לתרומה והוי כאיגלי מלתא למפרע דלתרומה טבל, אבל אם לא נתכוין לטהר עצמו הטבילה פסולה ולא מהני החזקה והיינו דין נדה שירדה להקר או פשט ידו ליטול פירות מאמת המים, והיכי דטבל לטהר עצמו והחזיק עצמו בעודו לח לא חשבינן לי' כהיסח הדעת משמירת גופו כיון דהוא משמר עצמו לחביבת הטהרה אע"ג דלא נתכוין בפירוש לתרומה לא חשיב היסח הדעת היכי דמיהר להחזיק עצמו לתרומה בעודו לח והקילו בזה חכמים, ומיהו אם כבר נתנגב אינו יכול להחזיק עצמו, ולא בלבד דחשיב היסח הדעת מתרומה אלא דלא עלתה לו טבילה הראשונה דהטבילה פסולה, ואם טבל מטומאת מת הרי הוא אב הטומאה אע"ג דלא הסיח דעתו מטו"מ וכמש"כ בס"ד במס' טהרות סי' י' ס"ק ב'. אות ה ויש לעי' לפ"ז במאי פליגי הרשב"א והרא"ה אי בעינן כונה לנט"י לחולין הלא ע"כ צריך כונה דאל"כ הו"ל היסח הדעת משמירת ידיו והיסח הדעת פוסלת וזהו עיקר סתם ידים שלא שם לבו לשמרן, וי"ל דמש"ל בחשב עליהן בעודן לחות, אלא שנטלן להקר או לנקותן ולא לטהרן, ואת"ל דלא מהני החזקה בעודן לחות לכו"ע כיון דלא כיון לשמרן בשעת נטילה, י"ל דכיון עליהן כשיצאו המים מהכלי שלא ע"מ לטהר וקדם שהגיעו המים על ידיו חישב לטהרן דלדעת הרשב"א אין כאן נטילה מן הכלי לשם טהרה ולדעת הרא"ה כשר, א"נ בנטל לטהרן כדין טהרה לחביבת הטהרה או לתפלה, אבל לא נתכוין לטהרן לאכילה, דלדעת הרשב"א פסול, ולדעת הרא"ה כשר, ונראה דמודה הרשב"א אם נטל לטהרן שלא יטמאו משקה חולין בזמן שנהג טהרות דחשיב כונה לאכילת חולין. ונראה דלדעת הרא"ה כשר אפי' שפך מים שלא לשם נטילה כלל ונפלו על ידיו או על ידי חבריו, וכדין שחיטה בהפיל סכין לנועצה בכותל ושחט כשר, ונראה דמהני החזקה כל זמן שהן לחות כדאמר בפשט ידיו ליטול פירות ידיו טהורות וע"כ בנתכוין לשמרן בעודן לחות וכמש"כ לעיל, אבל אם לא נתכוין לשמרן נפסלו בהיסח הדעת ומודה הרא"ה דאין כאן נטילה. ולדעת רשב"א אם נתכוין לשפוך המים ונפלו על היד ולא נתכוין הנוטל פסול, ולא עוד אלא אף אם נתכוין ליטול ידיו לשם נקיות בעלמא או להקר פסול, ולא עוד אלא אף אם נתכוין לטהרה לתורה ולתפלה פסול, עד שיתכוין לשם טהרת אכילה ומסתבר דאם לא נתכוין הן בטומאתן גם לענין לטמא משקה חולין כדין כל הפוסל אה"ת מטמא משקה, ואם כיון לטהרן לחולין אין מטמאין משקה כמש"כ תו' חגיגה י"ח ב'. ואם נתכוין הנותן לחוד או הנוטל לחוד סגי כדתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ה, ואם נתכוין הנותן לחוד צריך שיחזיק עצמו הנוטל בשמירה בעוד ידיו לחות, אבל אם לא נתכוונו שניהם לא מהני החזקה אף בעודן לחות, ואפשר דכיון שיצאו המים מן הכלי בלא כונה פסול. ולדעת הרא"ה ברייתא בתרומה, אבל לחולין ידיו טהורות, ואם טיהר ידיו לחולין ובא אח"כ ליטול לתרומה יש להסתפק אם צריך שניים לטהר המים דהא מי שידיו טהורות לחולין אינו מטמא משקה חולין והמים חולין הן, אבל אפשר כיון שבא ליטול לתרומה חשיב כתרומה וכמש"כ לעיל סי' א' ס"ק ד'. אות ו וכתב המ"ב סי' קנ"ט ס"ק ע"ה דדעת רה"פ כהרא"ה, והלכך כל שנטל כדין לשם טהרה כל דהו ומשמר ידיו מפני חביבת הטהרה או משמרן לתורה ולתפלה, ואח"כ בא לאכול אוכל על סמך שמירתן, וי"א דלזמן מרובה צריך תנאי מפורש שיאכל על סמך נטילה זו, ואם לא נתכוין הנוטל והנותן כלל ובעוד ידיו לחות נתכוין הנוטל לשמור ידיו נמי כשר, ומיהו לכתחלה מחמרינן כדעת רשב"א, וצריך כונה לאכילה, ומ"מ מעיקר הדין יכול ליטול אימתי שירצה ולכוין לאכול על סמך נטילה זו בכל היום וגם בזה נוהגין להחמיר לכתחלה ליטול סמוך לאכילה, די"א דרב לא אמר חולין ק"ו ב' דנוטל אדם שחרית ומתנה אלא בדלא שכיחא מיא. אות ז כתב הרא"ה דהא דאמר חולין ק"ו ב' נוטל אדם שחרית ומתנה עליהן היינו תנאי לאכילה ממש ואם משמר ידיו שלא לשם אכילה לא מהני לזמן מרובה דלמא מסח דעתו אלא שאם כיון בהדיא לאכול על סמך נטילה זו מהני אף לזמן מרובה, וה"נ משמע פסחים קט"ו ב' נט"י תרי זימני ל"ל כו' כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דלמא אסוחי אסחי' דעתו ונגע, אלמא כל שאינו תנאי מפורש חוששין דלמא נגע. נראה לפ"ז דאם נטל בכונת אכילה ואח"כ אסח דעתי' משמירה ידיו לאכילה אלא משמרן לשם תורה ותפלה, צריך אח"כ נט"י לסעודה אף לדעת הרא"ה, וכש"כ לדעת רשב"א, ושמירה מקרי כל שאם יצטרך ליגע בדבר הפוסל יזכר להזהר. אות ח אם נוטל ידיו שחרית או בכל זמן שנזדמן לו מים ואינו בא עכשו לאכול, אין לו קיום מצוה דרבנן לא בשעת נטילה ולא בשעת אכילה, אלא שרשאי לאכול כיון שידיו טהורות ולפיכך אינו מברך על נט"י, וגם אם יטול עוד הפעם לא תיקן כלום ואין לו לברך על נטילה שני' כמבואר בשו"ע סי' קס"ד ס"א, אם לא שיסיח דעתו משמירתם או שיטמאם ואח"כ יטול ויוכל לברך, אבל כשבא לאכול ונוטל ידיו מקיים מצוה דרבנן ומברך, ובזה צריך נטילה סמוך לסעודה כדאמר ברכות נ"ב ב', ואם הפסיק הפסיד המצוה [ומיהו הברכה לא הוי לבטלה כמש"כ בשע"ת ר"ס קנ"ח בשם ריטב"א חולין ק"ו] והיה בדין שא"צ נטילה שנית דמ"מ ידיו טהורות אבל בתר"י פ' א"ד פירשו הא דאמר פסחים ק"ו ב' נטל ידיו לא יקדש היינו שאם קידש צריך נטילה שנית, והוקשה להם למה נהי דבטל מצוה מ"מ ידיו טהורות, ותירצו משום קנס, [ומיהו צ"ע מנ"ל לתר"י דגם דיעבד קאמר דצריך נטילה שנית הא לא אמרו אלא לא יקדש לכתחלה ואולי לא פירשו כפרשב"ם דאם יקדש אחר אין כאן הה"ד דלענין הה"ד אין חילוק בין מקדש הוא או מכוין לשמוע מפי אחרים, וא"כ אין לו תקנה ואי אפשר לבטל הקידוש, וע"כ הא דאמר לא יקדש היינו לא יקדש ויאכל על סמך נטילה ראשונה אלא יטול עוד הפעם וכ"מ מפרש"י שם] ומיהו לתירוץ התו' פסחים שם דלא נאמר דין נוטל אדם שחרית כו' אלא בדלא שכיחי מיא, אין ראי' כלל דהפסקה מפסדת המצוה, ובחולין ק"ו ב' כתבו תו' בשם ר"ת דלא נאמר אלא בשחרית וע"כ כונת ר"ת כתר"י דבסמוך לסעודה אין להפסיק דמפסיד מצותו, ועוד תירצו דבשכיחי מיא לא מקילינן ומצרכינן נטילה שני'. שו"ע סי' קס"ו י"א שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, לא נתפרש דעת זו דהא בהדיא אמרינן ברכות נ"ב ב' דאין מוזגין הכוס אחר נטילה, ועיין פרישה, ונפל בבירא היתר הפסקה דלא ידעינן מה נקרא הפסק ומה אינו נקרא הפסק, וראוי לעשות כדעת המחמירין. וכתב במ"ב סק"ה דדיעבד ששהה הרבה או הפסיק א"צ נטילה שני', וצ"ע למה הלא הר"י פי' סוגיא דפסחים ק"ו ב' דצריך לחזור וליטול משום קנס, וכ"מ בפרש"י שם, וכן לדעת תו' דאין דינא דרב חולין ק"ו ב' אלא בלא שכיחי מיא, והלכך אמרינן נטל ידיו לא יקדש נמי הדין נותן דיחזור ויטול, ומיהו שהי' ושימור ידיו לא מצינו בהדיא דחשיב הפסק, והרי דעת ראשונה בשו"ע דלא חשיב הפסק, אבל הפסק גמור ראוי לחזור וליטול, וכל ששוהה לצורך הסעודה וכגון שיטלו כל המסובין לא חשיב הפסק דיעבד. אות ט שו"ע סי' קס"ד ס"א בהגה' אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי, ר"ל שאם יפסיק יפסיד מצות נטילה ואי אפשר לו לברך, וכמש"כ לעיל סק"ח, ומש"כ במ"ב בבה"ל לחלוק על הרמ"א דמהני תנאי תמוה, וקו' תר"י הוא לענין דיעבד וכמש"כ לעיל ותירצו משום קנס, ולפי' המ"ב לא תירץ הר"י כלום דלמה קנסו אותו כיון דרשאי להתנות וקידוש הוי כהתנה. נטל והתנה לכל היום ואח"כ עשה צרכיו, או הטיל מים ושפשף, או נגע במקום המכוסה בגוף או חיכך ראשו, צריך נט"י לסעודה ומברך ובזה מודה רש"ל דמברך דהא נטילה זו מבוארת בגמ' פסחים קט"ו ב' משום שמא נגע ופי' ר"ח ורש"י ורשב"ם דנגע בטינוף או בבשרו, וכן מבואר ביש"ש סי' מ"א, אלא שדעתו דוקא קדם הסעודה דקדם הסעודה כל שידיו עסקניות בטלה שמירתן והוי בכלל חיוב נטילה, ואין נגיעה בזיעה מטמאה הידים להצריכן נטילה, אלא מבטלת שמירתן, אבל כל שטיהר ידיו לסעודה סעודה זו כבר פטורה מנט"י וא"א למחשב הידים עסקניות לחייבן עוד בנטילה אם לא שהפליג אבל אם יודע מאורעותיהן לא נתבטלה נטילה ראשונה, אלא שצריך לנקות ידיו כעושה צרכיו בעלמא לכן אינו מברך, ולדעת מהרש"ל א"צ גם נטילה כדין אלא רחיצה בעלמא וכ"ה בהדיא ביש"ש שם, ולדבריו ז"ל הא דאמר יומא ל' א' נוטל ידו אחת היינו לנקיות בעלמא ולא מדין נטילה לסעודה, ולא משמע כן, אבל דעת הרמב"ן והרשב"א דאפי' באמצע סעודה מברך, ובמ"ב כתב להכריע דבעשה צרכיו יברך וכן בנגע בצואה, אבל לא בש"ד, והדבר קשה לחלק במה שלא חלקו ראשונים ז"ל, והמברך לא הפסיד, והמקיל משום ספק ברכה כדעת רש"ל אין מוחין בידו. אות י ר"ש פ"ב מ"ב צריך לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים, נראה דה"ה דיכול להמתין עד שינגבו, דהא עיקר הטעם משום מים שנטמאו או משום מיאוס וכל שנתנגבו לית לן בה. שם ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם, הנה נסתפק רבנו אי טעמא משום מים טמאים ודוקא בשלא נטל שניים, או משום מיאוס ואפי' בנטל שניים, ונראה דלהפוסקים כת"ק לעיל מ"א דנפל ככר ש"ת טהור וזה דעת תו' חולין ק"ז א' והרא"ש וטוש"ע, ע"כ הניגוב הוא משום מיאוס ולא משום טומאה, דהא אי נטל רביעית שלמה אין המים טמאים, ובפחות מרביעית גם הידים טמאות אף אחר ניגוב וכמש"נ לעיל סי' א' ולא מש"ל דין אוכל בלא ניגוב, אלא ע"כ הטעם משום מיאוס, וכן פרש"י סוטה ד' ב'. ונראה דגם מטביל ידיו צריך ניגוב, והא דתניא בתו' בר"ש פ"ב מ"ד אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב, פר"ש לק' דבנטל ידיו ממים טמאים איירי ואח"כ הטבילן, ואילו לא הטבילן ונטל שניים צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלן כדקתני ברישא שם אבל המטביל א"צ לנגב קדם טבילה, אבל לא הוזכר שם דין אוכל בלא ניגוב, ובב"י ס"ס קנ"ח כתב בשם מרדכי וסמ"ג דלמדו מתוס' זו דהטובל ידיו א"צ לנגב, וע"כ גי' אחרת היתה להם בתוס', ואולי דעתם דהידים לעולם טהורות במים ראשונים ושניים הם רק לטהר המים וכדעת הרמב"ם והראב"ד, ואם דעתם כדעת הר"ש ע"כ צריך טעם למה א"צ ניגוב בטבילה, והב"י סתם כדברי המרדכי בשו"ע סי' קנ"ח סי"ג והוסיף דאפי' בנטל רביעית א"צ ניגוב וזה תמוה מאד דאם איתא דברביעית אין המים טמאין ע"כ מתפרשת המשנה פ"ב מ"א כפר"ש ומוכח דאין הידים טהורות בלא שניים בפחות מרביעית, וא"כ לא מש"ל דין ניגוב ידים משום מים טמאים דקדם שניים גם הידים טמאות ולאחר שניים גם המים טהורים, וע"כ הניגוב משום מיאום, ונראה דכיון דאנו נוהגין כדעת ר"ש ותו' לקולא בנטל רביעית וכמבואר בשו"ע סי' קס"ב ראוי לנו להחמיר בניגוב אפי' בטבל ידיו. [א"ה, עי' לעיל סו"ס א']. אות יא ר"ש פ"ב מ"ד הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל את הטמאים ואם עשה כן צריך לנגב, הר"ש פי' בנטל את הראשונים ממים טמאים איירי לא יאמר שיטול גם השניים טמאים ואם עשה כן אין לו תקנה עד שינגב ויחזור ויטול, וה"ה בנטל שניים טהורים אין לו תקנה, אלא נקט נטל שניים טמאים משום דבעי לסיומא דבטובל ידיו א"צ לנגב מקדם, ואינו מובן דמ"מ למה לי' למתני שניים טמאים ליתני דאפי' נטל שניים טהורים אין לו תקנה, ואפשר לפרש דה"ק הואיל והראשונים לעולם טמאים אפי' כשנוטל טהורים א"כ הריני נוטל טמאים, ואם עשה כן צריך לנגב ואח"כ ליטול ראשונים ושניים אבל המטביל אחר שנטל מים טמאים א"צ לנגב, ובמרדכי פרק א"ד כתב בשם תוס' הנוטל ידיו צריך לנגב והמטביל א"צ לנגב, ונראה דגרסו ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגב אבל המטביל כו' א"נ ה"ג ואם עשה כן צריך לנגב, הנוטל ידיו צריך לנגב כו' [אח"כ ראיתי שכבר הגיהו הגר"א] ודין מים טמאים שהוזכר בתוס' הוא בזמן דאיכא טהרות אבל לדידן כל מימינו טמאים ונוטלין בהן, ואפי' נטמאו מחמת ידים נוטלין בהן וכדאיתא בשו"ע סי' ק"ס סי"א. אות יב כ' במ"ב סי' קס"ד ס"ב בבה"ל בשם אחרונים ז"ל דאם נגע בנבלה ובשרץ באמצע סעודה א"צ לחזור וליטול כיון דכלנו טמאים, ואל"כ לא מש"ל נט"י דהא הכלים שמשתמש בהן הן טמאין, וה"ה בנוגע במים טמאים ואפי' המים טמאים מחמת ידים, וכמבואר בשו"ע סי' ק"ס סי"א, אבל אם נגע במי רחיצת חברו ידיו טמאות כמבואר בשו"ע סי' קס"ב ס"ח, ומשמע דאין חילוק בין נגע במי נגיבתו או במי נגיבת חברו, מיהו יש לעי' אם נטל חברו שלא כדין כגון שהיה בהן חציצה או שנטל על מקצת ידו, ונגבן, ובא זה באמצע הסעודה ונגע במי נגיבתו, מהו, מי אמרינן כיון שלא נטל כדין הוי כנגיעה בעלמא במים ומים טמאים מחמת נגיעה אינם מטמאים את ידים הטהורות או דלמא כיון דבא ליטול ידיו גזרו בהן רבנן ונראה להקל, ואע"ג דהנוטל שלא כדין צריך ניגוב כשבא ליטול שא"ה דהמים שהוא נוטל מיטמאין עכשו והוי פסול בנטילה. ובמה"ש סי' קס"ב ס"ק ט"ז כ' דיש ליזהר שלא לקנח במפה שקנח חברו דלמא לא נטל חברו כדין [אם אינו חבר לכך] ולמש"כ לית לן בה דהוו כמים טמאים בעלמא ולא מצינו שאם נגע במים טמאים אף קדם ניגוב שהפסיד נטילתו, אע"ג שאם נגע קדם ניגוב ביד טמאה הפסיד נטילתו, התם הוי יותר דין טומאת ידים, אבל במים לא מינכר שהן טמאין מחמת ידים ולא גזרו בהן רבנן. [ועי' סי' א' ס"ק כ"ג]. וסתם מפה שנחלקו הט"ז והמ"א אי חוששין לטלה"ט לכאורה מבואר בהדיא בגמ' ברכות נ"ב ב' דחוששין שיהא במפה טלה"ט ועיי"ש רש"י ד"ה משקין, ומשמע דאי ליכא משקין על פניה אע"ג דבליעי בה משקין אינן מטמאין, ואע"ג דהן יוצאין שלא ע"י הדחק ולא חשיבי בלוע כמש"כ תו' נדה ס"ב ב', מ"מ לא חשיב נגיעה במשקין כיון שנוגב בחוץ, ועי' ר"ש פ"ד דטהרות מ"ד, ועי' מכשירין פ"ד מ"י, וכלים פ"ט מ"ד, ועי' מש"כ טבו"י סי' ג' סק"ך. אות יג במ"א סי' קס"ה סק"א מבואר דתכף לנט"י סעודה היינו משום המוציא אבל אם טמא ידיו באמצע הסעודה לכו"ע א"צ אכילה תכף לנטילה, ואין מקור לדברים אלו, והעיקר דצריך תכף לנטילה סעודה דאז חייל מצות נטילה על הסעודה וכמש"כ לעיל סק"ח, וא"כ לדעת רמב"ן וש"פ דטימא ידיו בתוך הסעודה נוטל ומברך צריך להתכיף סעודה לנטילה, אם לא שנימא דסעודתו מוכחת עליו כיון שחוזר לסעודתו בלא ברכת המוציא, וניכר דנטל לאכילה אף אם הפסיק ומ"מ אין להקל בלי ראי' מהגמ' והראשונים. נראה דאם נגע מי שלא נטל ידיו במשקין שבידיו באמצע הסעודה א"צ נטילה אחרת, והוי כדין נגע במשקין טמאים, אע"ג דנגע אחד שלא נטל ידיו במים שבידו קדם שנגב בנטילת ידיו הפסיד נטילתו התם קדם שנגב עדיין שם נטילה עליו, ואפי' טבל ידיו שא"צ ניגוב מ"מ עדיין שם נטילה עליו משא"כ לאחר שנגב. אות יד פסחים קט"ו א' תוד"ה כל, דעת רש"י דדין טיבולו במשקה כדין פת וגזרו בהן משום סרך תרומה ואע"ג דלא גזרו בפירות משום שאין תרומתן דאורייתא או משום דפעמים לא הוכשרו, וכן לא גזרו במשקין דשותין ע"י כלי ואין דרך ליגע בהן ולכן אף בשותה בידיו לא גזרו, אבל אוכל הטבול במשקה חיישינן שמא יגע במשקה והצריכוהו נטילה אף בחולין משום סרך תרומה דהא איכא משקה תרומה וגם כיון דמשקין עלולין לקבל טומאה ונעשו ראשונים גזרו בהו טפי איכא סרך תרומה טפי, והלכך לא מהני מפה ולא מהני נטילת יד אחת דהא אפי' אוכל מחמת מאכיל צריך נטילה ואם יטהר ידו אחת אכתי אסור באכילה משום ידו השני' הטמאה אף שיאכל ביד הטהורה, ואם אוכל בלא נטילה אכילתו עברה, וכ"ד כמה ראשונים כמש"כ ב"י סי' קנ"ח, ודעת תו' שלא התקינו נטילה לטיבולו במשקה אלא הוא מדיני סעודה ודרך ארץ וזהירות כעין שנחלקו ב"ש וב"ה ברכות נ"ב ב' אי מניח מפה על השלחן או על הכסת, וה"נ באוכלי חולין בטהרה קיימינן, והצריכום נטילה דלמא יגעו במשקין ויטמאו את האוכלין, ואוכל מחמת מאכיל א"צ נטילה, וכן מפה על ידיו אפשר דמהני, ואם עבר אין אכילתו עבירה אלא לא נהג כחבר. ולדעת רש"י אף בזמן שהוא טמא צריך נטילה ואף בזה"ז כדין נט"י לפת, אבל לדעת תו' אין זה אלא בזמן טהרה ואינו נוהג בזמה"ז, ולדינא הוי ספיקא ודעת אחרונים להחמיר, וכ' הט"ז כי היכי דמשקה א"צ משום שאין דרך לשתות בידים ה"נ כל תבשיל שאין דרך ליטלו בידים לא תיקנו בו נטילה, ומיהו אין מקור נאמן לזה ויש מקום לומר שלא חילקו בטיבולו במשקה, אלא שכבר המנהג כן. אות טו כ' במ"ב סק"כ דבפחות מכזית א"צ נטילה בדבר שטיבולו במשקה כמו באכילת פת, ואין ללמוד מהתם משום דפחות מכביצה אינו מק"ט מדאורייתא אבל משקין מיטמאין בכל שהוא וכמש"כ תו' חולין פ"ז ב' ד"ה כל, והלכך שפיר י"ל דאף בכל שהוא צריך נטילה. [א"ה, אף המ"ב בעצמו חזר בו, בהוצאה שניה של המ"ב, ועי' סי' תע"ג ס"ו בבה"ל ד"ה פחות]. שו"ע ס"ז נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה כו' שאין אותה נטילה עולה כו', הוא דעת תו' פסחים קט"ו ב' והוכיחו כן מהא דאמר ברכות מ"ג א' דאע"ג דנטל ידו אחת למשקה שלא יטמאו המשקין מחמת היד, מ"מ כשבא לאכול צריך ליטול ב' ידיו אלמא דכל שלא כיון בנטילה לאכילה לא מהני לאכילה, והא דאמר שם הא משא לי' ידא חדא זימנא כו' ומשני שם דלמא אסוחי אסח דעתי' ונגע ולא משני משום דלפת לא מהני נטילה ראשונה, נדחקו בתו' שם דהוי מצי לשנויי הכי, אלא קאמר אף את"ל דא"צ נטילה שני' שאני הכא דאיכא היסח הדעת, וזה תימא דע"כ המקשה סבר דלא הוי היסח הדעת וגם סבר דנטילה לטיבול מהני לפת, והוי לי' לר"פ לאהדורי להו דאין נטילה לטיבול מועיל לפת ולהוכיח כן מברייתא דברכות ולא למהדר דהוא היסח הדעת בדבר שאין לו ראי' ועוד איך נדחה סוגיא מפורשת דלולא היסח הדעת היתה מועילה נטילה ראשונה, וגם עיקר הדין קשה כיון דעיקר חובת הנטילה לטהר ידיו שלא יפסלו את התרומה וכל שנטלן שלא יטמאו משקה היינו כונה לטהר ידיו, ולמה לא יועיל כמו בנוטל שחרית ומתנה עליהן ואף לדעת רשב"א דצריך כונה לנט"י דחולין נראה דכונה לטהרן שלא יטמאו משקה היינו כונת טהרה. והנה לדעת רש"י דדבר שטיבולו במשקה דינו כפת ודאי א"צ נטילה שני' לפת כמבואר בדבריהם וניחא סוגיא דפסחים דדוקא משום היסח הדעת, ואף לשיטת תו', אם נימא דנוטל לטהרן למשקין מהני נמי לפת נמי ניחא, אלא דקשה סוגיא דברכוח, אמנם למש"כ תו' שם דאין הנטילה שלא יפסול המשקין שאין נוגע במשקין אלא משום כבוד הברכה וכ"כ חגיגה י"ח ב' דאינו אלא משום נקיות ניחא, דאינו נוטל כדין, אלא כל רחיצה כשר וא"צ מרביעית ולא כלי, ואין כאן שמירה לטהרת ידים, ואיירי התם אף באינם נשמרים בטהרה ואפי' בטמאין, מיהו לדעת רשב"א בת"ה דתיקנו נט"י ביד אחת למשקה צריך טעם למה חוזר ונוטל. ובהא דמשני בפסחים שם דלמא אסוחי אסח דעתו ונגע יש לעי' הא ע"כ הוא משמר עצמו מליגע בטינוף או בבשרו דהא נאסר עי"ז לאגדחא והלילא, ולדעת רשב"א דשמירה לתורה לא מהני לאכילה ניחא, ולדעת הרא"ה נמי י"ל דחשיב כזמן מרובה ומודה הרא"ה דלזמן מרובה בעינן תנאי בשעת נטילה ואז זכרונו להשמר יותר חזק אבל אם לא התנה אינו מועיל מה שמשמר לתורה ודלמא נגע ונקה ידיו ושכח. כתב במ"ב סי' קנ"ח ס"ק כ"ו דיי"ש לא הוי משקה, אבל דעת הגר"א דיי"ש הוי משקה וכמש"כ מכשירין סי' ב' ס"ק ד', ובמ"ב הביא דעת הגר"א לעיל ס"ק כ"ד, ואם מזגו במים כ' במ"ב דהולכין אחר הרוב ואין כן דעת הרמב"ם אלא מ"פ שנפל לתוכן מים כ"ש דינו כמים וכמש"כ מכשירין סי' ד' סק"ד. מש"כ במ"ב ס"ק כ"ד בשם הגר"א דאם הדיח הבשר קדם צלי מוהל היוצא דינו כמשקה, אם כבר נתיבשו המים ודאי אינו כן, ואפי' לא נתיבשו עדיין אינו מוכרח דכונת הגר"א כיון שא"צ הדחה נמצא דאין המים מוציאין המוהל אלא האש, והלכך אף אם הדיח לא דמי לבישול דהתם המים מוציאין המוהל, ומ"מ לדעת הרמב"ם בלא"ה דינם כמים משום תערובות מים כ"ש. חזון איש ידים - סימן ג אות א פ"א מ"ה ר"י פוסל בשני אלו, דעת רשב"א בת"ה דלת"ק לא בעינן נתינה כלל, ואילו ירדו גשמים לכלי שנקב הברזא פתוח והמים יוצאין דרך הנקב נוטלין ממנו לידים, וכן הפיל הרוח את החבית והטה על צדה והמים יוצאין נוטלין ממנה לידים, וא"צ רק שהמים יצאו מן הכלי על היד, והרשב"א פי' כן גם דעת הראב"ד בהש', אבל הרא"ה שם כ' דאי אפשר לומר כן דמדקתני הכל כשרים ליתן אלמא נתינה בעינן, אלא דוקא בנתנו קוף או הטה האדם את החבית על צדו הכשיר ת"ק דחשיב לי' נתינה, אבל בלא נותן לכו"ע לאו נטילה היא, וזה דעת הרמב"ם ולפי' זה נראה דדוקא בקוף הכשיר דהוא בר תשמיש אבל לא בשאר בע"ח דהוי כהפילו הרוח. ודעת הרמב"ם דהלכה כת"ק ואע"ג דאמר חולין ק"ז א' דבעינן כח גברא כבר כתבו תו' שם דיש לפרש כח כלי דכבר פסק כח הדוולא כשבאין המים על ידיו, ולכו"ע בעינן שיבואו המים מן הכלי על ידיו, וכ"ד הרשב"א, אבל דעת ש"פ דהלכה כר"י כפשטא דסוגיא דחולין דבעינן כח גברא. אות ב חולין ק"ז א' תוד"ה דלא, ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי כו' א"נ משום דתנן כו' ודאי קושטא דמלתא דהכא בנותן ידיו באריתא דדלאי אין כאן נטילה מן הכלי ומודה בה ת"ק דר"י דפסול, ולא נסתפקו אלא בלישנא דרבא דהזכיר כח גברא, דהוא דוקא וממילא שמעינן דס"ל כר"י, או לאו דוקא אלא פסק כח גברא קאמר וממילא פסק כח כלי, ומיהו מה דפשיטא להו לרבותנו דאי הלכה כר"י ליתא לדינא דבה"ג צ"ע טעמם דנהי דהיכי דהמים באין על ידיו בשפיכה בעינן שיהא השופך אדם, משום דהשופך הוא העושה שהוא המערה המים מן הכלי וכשנופלין על היד כבר הן חוץ לכלי, אבל כשמשכשך בכלי שפיר איכא כח גברא בכלי, וכ"כ המרדכי פ' א"ד, וכ"כ הריטב"א בסוגין דדברי בה"ג יתכנו אפי' לר"י, ומיהו יש מקום לומר דשכשוך בכלי לא מהני אפי' לת"ק דבעינן נטילה דוקא, וכ"ד הרא"ה והריטב"א. ולענין הלכה כ' בשו"ע סי' קנ"ט ס"ח דבשעת הדחק אנו סומכין על בה"ג, ונראה דאם שכשך ידו אחת כבר נפסלו המים לידו השני' כדין מי רחיצה, אלא משכשך ב' ידיו בב"א. ובנטל קוף המחבר הכריע להקל כדעת הרמב"ם והרשב"א, והרמ"א מחמיר כדעת ש"פ, ולדעת המחבר שכשך ידו בכלי חמיר טפי מנתן קוף, ולא סמך על בה"ג אלא בשעה"ד ובנתן קוף הכריע להקל, והטעם דאפי' לדעת הרמב"ם דהלכה כת"ק מ"מ י"ל דנטילה מן הכלי בעינן ולא בתוך הכלי, והרמ"א הקיל טפי בדין בה"ג מנטל קוף, וטעמו דנראה דעת רה"פ דהלכה כר' יוסי, ומ"מ אפשר דשרי לשכשך ידו אפי' לר"י וכמש"כ המרדכי והריטב"א. אות ג ובהטה החבית על צדה והמים מקלחים כל היום סתם המחבר להקל דפי' מתנ' דתנן מטה חבית על צדה ונוטל היינו חבית מוטה על צדה מעצמה אבל מכח אדם שפיר דמי אפי' לר"י דמקרי מכח אדם כמו בסרנא דפחרא חולין ט"ז א' דאפי' כח שני מקרי כחו, והגר"א ז"ל חולק דדומיא דמניח חבית בין ברכיו קתני דאיכא מניח ואפ"ה דוקא בין ברכיו אבל לא על הארץ, והלכך לדעת הרמ"א דקיי"ל כר"י מטה חבית על צדה נמי פסול, ויש לעי' אם הכניס ידיו בכח ראשון אי כשר לר"י דאפשר דלר' יוסי בעינן שתהיינה ידיו תחת הכלי קדם שמערה אבל אם כבר יצאו המים מן הכלי ואח"כ הושיט ידיו וקבלם לא מקרי מכח גברא, ואע"ג דבאחרונים ז"ל בשו"ע סי' ק"ס סי"ג משמע דפשיטא להו דזה שרי, מ"מ למש"כ לעיל סי' א' [סק"ל] אין זה מוכרע. ובחבית המוטה ע"י רוח שלא מכח נותן סתם המחבר דפסול משום דאפי' לדעת הרמב"ם דהלכה כת"ק מ"מ מודה דנותן כל דהו בעינן, והרשב"א דסבר דא"צ נותן כלל יחידאה הוא, ומיהו בהסיר הברזא והמים יוצאים שהחמיר המחבר בכח שני כ' הגר"א דלדעת הרמב"ם זה כשר דלת"ק דר"י גם בזה כשר, כדתניא בתוס' דהפקיע המוליאר כשר, והיינו ע"כ בכח שני דבכח ראשון ל"פ ר' יוסי, וכ"כ הרא"ה בהדיא דפקיעת המוליאר מקרי נתינה לדעת הר"מ, ולדידן אין נפקותא בזה כיון דהרמ"א החמיר כר' יוסי. אות ד ויש לעי' בהפקיע המוליאר נהי דחשיב כח גברא מ"מ כיון שנקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דמן הנקב ולמעלה אין עליו תורת כלי לענין נטילה כיון דאין מחזיק המים, וכמש"כ ב"י בשם כמה פוסקים ואף אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה, מ"מ השתא הוא נוטל ממים עליונים וכמש"כ ב"י ד"ה והא דמכשרינן, והיה מקום לומר כיון דהיו המים בכלי והשתא שברו כדי ליטול הימנו כיון ששברו חשיבי המים כיצאו כלן וכאילו יצאו מן הכלי, אבל מל' הב"י שם והרמ"א ס"ה, מבואר דדוקא בברזא אין הסרת[ו] [מ]הנקב מבטל כח כלי, אבל אם עשה נקב והמים יוצאין מקרי מים שלא מן הכלי, [וכן לענין לפסול המקוה אם שבר הקנקנים מקרי המשכה ולא מן הכלי עי' מקואות פ"ב מ"ח מ"ט] וצ"ל דהפקיע את המוליאר היינו כעין הוצאת הברזא העשוי לכך. ולענין ברזא דאמרינן דלא בטל מתורת כלי כיון שדרך תשמישו כך נראה דמ"מ בעינן שיהא סתום קדם נטילה כדי שיחזיק המים, ואז חשיבי המים באין מן הכלי, אבל אם שפך מים לחבית בזמן שהברזא מוסרה, והמים יוצאין מיד דרך הנקב לא מקרי נתקבלו המים בכלי, ומ"מ כשנתקבלו המים בחבית סתומה ואח"כ הסיר הברזא כשר, דחשבינן לי' כיציאת המים ולא כשבירת הכלי כיון שדרך תשמישו בכך, ומהני כח כלי שהיה למפרע, משא"כ בשבר הכלי שאין זה דרך תשמיש בשעה שנשבר בטל לי' מכלי ולא חשבינן כיצאו מים מן הכלי אלא כנשבר הכלי והוסר הכלי מן המים ולא שהוסרו המים מן הכלי, ואפשר דבהסיר הברזא עדיף כיון דלא בטל מדין כלי לענין טומאה אלא שאינו יכול לקבל עכשו המים משא"כ בנשבר, ואע"ג דנשבר נקב שאין מטהרו ונטל ממנו בשעת שבירה נמי פסול התם הא דמק"ט משום דעדיין הוא כלי לאוכלין, אבל בברזא הוא כלי משום שכן דרך תשמישו, וזהו עיקר כליו להסיר הברזא, ובלא הסרה אינו ראוי למלאכתו. אות ה והרא"ה בבה"ב כ' דהא דהפקיע את המוליאר איירי בנשאר רביעית מן הנקב ולמטה, מבואר דמפרש דהפקיע בפשוטו ששברו, ולא בהסרת ברזא, ומ"מ אם נשתייר רביעית מן הנקב ולמטה שפיר דמי, נראה דעתו דכל שנשתייר רביעית נוטלין אף במים שלמעלה מן הנקב, וכן דעת הרשב"א שם בשער ג' דאין מחלקין את הכלי לשנים וכל שלא ניקב בכדי טהרתו נוטלין אף מן המים שלמעלה כל שמחזיק רביעית, אבל לדעת ש"פ בב"י סי' קנ"ט דמן הנקב ולמעלה אין נוטלין ע"כ לפרש הפקיע היינו הסרת ברזא, ומדברי הרא"ה נלמד דמים היוצאין מכח שבירה לא הוו כיוצאין מן הכלי אלא כיוצאין משבר כלי, דאי הוי חשיב כיוצא מן הכלי אף בלא נשתייר רביעית נמי, וזה דלא כח"ס סי' קצ"ח. וביאור דברי הרא"ה שם, דמתחלה פי' משנתנו דתנן מטה חבית על צדה ונוטל, היינו בנוטל מכח ראשון ואפשר דידיו הן תחת הנצוק מתחלה, ומניח חבית בין ברכיו ומטה חבית חדא מלתא היא שא"צ שיהא שופך אוחז הכלי ושופך אלא אף אם כבר גמר השופך הטיתו והמים מוגרים מאליהן כשר בכח ראשון, [ומיהו ל' הרא"ה שם שכ' דבין ברכיו כשר וכל דכן מטה חבית צ"ע מאי כש"כ, ואין נראה לומר דמתנ' אשמועינן דא"צ שיהא הכלי ביד אחרים וכשר אפי' הכלי בברכי הנוטל עצמו וכש"כ בכלי על הארץ, דמהיכי תיתי שיהא הכלי ביד אחרים, ואולי מפרש דמניח בין ברכיו היינו אפי' אינו מנענע המים ודלא כרשב"א, ואפי' בכח שני אבל מטה חבית דוקא בכח ראשון והיינו כש"כ] ור"י פוסל בשני אלו היינו חש"ו וקוף, אבל במניח חבית ומטה חבית מודה ר"י דכשר, וקיי"ל כת"ק דכשר בחש"ו וקוף, ומיהו כח נותן בעינן דבעינן כח כלי [נראה דהרא"ה מכשיר אפי' נפלה הכלי ממילא ונשפכו מימיה דכח ראשון מקרי כח כלי, ולא פסל אלא המים היוצאין בכח שני או שהמטר יורד לתוך הכלי והמים יוצאין מאליהן שאין כאן הטיית כלי כלל] והא דפליגי בתו' בהפקיע את המוליאר היינו בכח ראשון ולר"י פסול, דאין זה כח גברא, ובסילון פליגי במלתא אחריתא, ולבסוף כ' הרא"ה לפרש דמטה חבית כשר אף כח שני לת"ק כיון דאתא מכח מטה ואהא פליג ר"י אבל על חש"ו לא פליג, ובהפקיע את המוליאר נמי פליגי בכח שני אבל בכח ראשון מודה ר"י. אות ו מ"א סי' קנ"ט ס"ק ט"ז כ' דדין מניח חבית בין ברכיו דמודה בה ר"י היינו במנענע בכל שפיכה והן דברי הרשב"א בת"ה, ויש לעי' ה"ד אי מגביה החבית וחוזר ומטה אותה כדי שתשפוך היינו נתינה ממש ומ"ל נותן ביד או בברכים, ואי כשלא הגביה והמים מקלחים מעצמן כי מנענע מאי הוי ואף את"ל דנענוע ממהר את קילוח המים, מה נפשך אי האי נענוע חשיב כח גברא א"כ אף במטה חבית על צדה כי מנענע מודה ר"י, ולמה חלקינהו ליתני בין מנענע בין אינו מנענע ור"י פוסל באינו מנענע, ואי במטה חבית והיא מונחת על הארץ לא מהני נענוע כי מניחה בין ברכיו מאי הוי, וע"כ כיון דאדם אוחז בכלי והמים מקלחין ממנו הוי כח גברא כי לא מנענע מאי הוי, ומדברי שאר מפרשים דלא הזכירו תנאי זה משמע דס"ל אע"ג דאינו מנענע כשר, וצ"ע. אות ז בה"ב ה' נט"י שער ד', ד"ה תנן, ואפשר דבהכי סגי לר"י ולא בעי כונה, בהדיא אית לי' לר"י בתו' דבעינן כונת נותן וכונת נוטל וכמש"כ בת"ה בסמוך, אלא שהרא"ה מוקי לה בתרומה, והכא לחולין קאמר דאפשר דמודה ר"י דלא בעינן כונת נותן, ור"ל אפי' שפך מים ולא נתכוין כלל שיפלו על ידיו של חברו, מ"מ כשר, ומיהו בתרומה ס"ל לר"י דבעינן כונת שניהם לטהר כמו בטובל לתרומה דבעינן כונה לטהר ואם לא כיון לטהר אינו מחזיק עצמו אפי' בעודנו לח וכמש"כ לעיל סי' ב', ומיהו קשה דלמה מצריך ר"י כונת שניהם הא אמרינן חולין ל"א ב' דאנסה חברתה וטבלה מהני כונה דחברתה, וצ"ל דשאני טבילה דלא בעינן מכח אדם ולא מכח שופך, אבל בנט"י דבעינן כח אדם ס"ל לר"י דלא חשיבא מחשבת נותן על הנוטל בתרומה וצריך גם מחשבת נוטל, וכן מחשבת נוטל לא סגי כיון דהנותן הוא משתתף במעשה הנטילה ור"י לשיטתו דפוסל בקוף, אבל אילו היה מכשיר ר"י קוף בחולין היה מכשיר גם בתרומה כיון דא"צ נותן כלל הוי הנוטל העושה כל המעשה, ולרבנן סגי במחשבת נוטל לטהר אפי' הנותן היה מתעסק בעלמא, וכן בכונת נותן סגי אפי' לא נתכוין הנוטל לנטילה כלל ובלבד שיחזיק עצמו בעוד ידיו לחות וכמש"כ לעיל סי' ב', ולדעת רשב"א פלוגתת ר"י ורבנן בחולין, ולרבנן בעינן כונת אחד מהן לטהר, ולר"י בעינן כונת שניהם, והא דלא סגי בכונת נוטל הוא לטעמי' דבעינן נותן. שם בבה"ב ואפשר דהתם נמי דוקא במטביל ידיו כו' צ"ע למה נוטל לא מקרי טובל, וי"ל דטובל בעינן שתתכסה כל היד בב"א במים, אבל נוטל א"צ רק שיעבור הקילוח על כל היד ואפי' במקצת זה אחר מקצת זה, והנה מתחלה פי' רבנו דפליגי בטבל ידיו במעין שבסילון שאין בו מ"ס לרבנן סגי ברביעית ולר"י בעינן מ"ס, [ול' שיש בו קבלת רביעית קשה לפרשו וגם עיקר סילון מיותר לימא טבל במעין שאין בו רק רביעית] והיינו כדעת ר"ת דמעין נמי בעינן מ"ס לאדם, ואח"כ פי' דגם לרבנן בעינן מ"ס בטובל ידיו, אלא הכא בקילוח יוצא מן הסילון והסילון מחזיק רביעית וכשר מדין נטילה, ואע"ג דאין כאן נותן כלל מ"מ כשר מדין מעין והוי לרבנן דין מחודש במעין ששטיפת המעין חשיב כאיכא נותן [ומיהו דחוק מאד לחדש כזה] ור"י סבר דמ"מ בעינן מ"ס אבל באיכא מ"ס מודה ר"י דכשר מדין נטילה וא"צ לכסות כל היד במי המעין בב"א, א"נ ר"י לית לי' כלל דין נטילה ממעין, והנה נדחק רבנו בכל זה לשיטתו ז"ל דלכו"ע בעינן נותן, אבל לדעת רשב"א מתפרש הפקיע את המוליאר ונטל מן הסילון בחד גוונא, דהפקיע את המוליאר היינו בנטל מכח שני, ונטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית היינו דהסילון הוא כלי שיש בו לבזבז המחזיק רביעית והניח ידו סמוך ליציאת המים ואע"ג דהמים יוצאין מעצמן לרבנן כשר ומיהו יש לעי' דהא רביעית מים שהסילון מחזיק אינן יוצאין אלא המורמין למעלה יוצאין, ולדעת רשב"א לעיל סק"ה דגם למעלה מן הנקב חשיב כלי ניחא י"ל דאיירי דהמים יוצאין דרך נקב, אבל לדעת ש"פ קשה וי"ל דלעולם המים הבאין דוחפין את המים הראשונים לצאת הואיל שבאים בכח ושוטפים וכמש"כ הנו"ב יו"ד סימן קל"ט. אות ח ר"ש פ"א מ"ה הכל כשרין ליתן לידים אפי' ט"מ כו', דין נט"י לחולין תיקנו אפי' בנדה וכיו"ב ואע"ג דאין ידיהן מיטהרות בנטילה כלום מ"מ לא חלקו חכמים בנט"י לאכילה, ומה"ט גם אנו חייבין בנט"י בזה"ז, מיהו בזמן דאיכא טהרה יש לומר דמי שגופו טהור צריך לטהר ידיו בשעת אכילה טהרה גמורה המועילה גם לתרומה [זולת כונה לתרומה א"צ כיון דהוא רק משום מעלה] ולא תהיינה ידיו מטמאין משקה חולין, ולפ"ז אינו נוטל ידיו ממים טמאים, כיון דמים טמאים אינן מטהרין לתרומה, וה"ה שאין נוטלין מן הנדה אפי' בכלי גללים, ולא מטמא מת בכלים המקבלים טומאה, ומיהו מי שגופו טמא לא אכפת לן בנוטל במים טמאים שהרי אם יטול בטהורים ג"כ מיטמאין בשעת נטילה מגופו, וגם א"א לטהר הידים לתרומה, אמנם יש מקום לומר דמ"מ גזרו משום שאר נטילה שיטול במים טהורים ולפ"ז אין נדה נוטלת לעצמה, והנה קים להו לראשונים ז"ל דנדה נוטלת לעצמה, ואכתי לא איפשט אי טהור נוטל במים טמאים, ואי נוטל מן הטמא המטמא את המים, והנה תו' נדה ע"א ב' ד"ה מערה, דעתם דאפי' בזמן טהרה וגופו טהור נוטל במים טמאים ונוטל מן הנדה, ואע"ג דידיו טמאות לתרומה ומטמא משקה חולין מ"מ אינו אסור באכילת פת, אבל דעת ר"ש נראה לחלק נהי דבזמן שגופו טמא צריך נט"י לחומרא, מ"מ אין להוכיח מכאן קולא שיטול במים טמאים אף מי שגופו טהור ויכול לטהר ידיו לתרומה, ולכאו' דברי הר"ש מוכרחים מהא דאמר ברכות נ"ב ב' דלב"ש אין נותנין המפה על הכסת דלמא יטמאו המשקין מחמת כסת שאינה נשמרת מלהיות שני ויחזרו המשקין ויטמאו הידים, ומאי אכפת לן שיטמאו הידים הרי נוטלין לכתחלה במים טמאין וכש"כ שאין נגיעת מים טמאין מצריכין נטילה שני', ועוד אם ידיו טמאות לתרומה ומטמא משקה חולין א"כ לעולם מים שבמפה טמאין מחמת הידים ושם מבואר דהמים טהורין, ואין לומר דהתם באוכל חוליו עט"ת, דא"כ א"א לי' להשתמש בשלחן שני, ולפי' תו' צ"ל דהתם באוכל חוליו בטהרה, אבל מדין נט"י לפת לא אכפת לן במים טמאים, ולדידן אין נפקותא בכל זה כיון דכלנו טמאים והמים טמאים הכל מודים דנוטלין מן הנדה ומן העכו"מ ומהרש"ל ביש"ש כ' דצריך ליזהר במים ששאב עכו"ם או נדה, ואין זה מובן כלל, דכיון דהמים טמאים בלא"ה מ"ל חד טומאה מ"ל ב' טומאות, ובמ"א ס"ק כ"ב כ' להיזהר מיציקת עכו"ם ונדה ולא מצאנו מי שהחמיר בזה, דא"כ נדה ג"כ צריכה ליזהר שלא תטול מנדה חברתה וא"כ מעצמה נמי וצריכה לבקש טהור שיתן על ידה והלא כתבו כל הראשונים דנוטלת לעצמה, ועוד שאנו אם לא נטול מנדה אכתי ניטול מט"מ ומה נרויח, ולא נאמר לחלק בין אפשר ללא אפשר אלא באפשר למעט את החסרון, אבל אנו אין אנו מרויחים כלום דהמים טמאים בלא"ה, ולכן דברי המ"א ורש"ל צ"ע. אות ט שם בר"ש א"נ האי תנא כו' וסוגיא דהתם כר"י כו' צ"ע הלא מש"כ למעלה מוכרח דאף אם א"צ כח גברא מ"מ בעינן שיצאו המים מן הכלי, וכיון דכבר נחו המים בצנור כבר אינן בכלי, ומה זה ענין לפלוגתא דר"י ורבנן, ואי סוגיא דהתם כר"י אינו אלא מלשון רבא דאמר כח גברא, ואולי כונת רבנו דכי היכי דחשיב כח גברא כל היום ה"נ לרבנן מקרי כח כלי כל שהמים גרורים בצנור מכח השופך וצ"ע. שם שברכיו מסייעין לשפוך, אין כונת רבנו שמנענע דא"כ הו"ל לפרש דאיירי בהכי, אלא מסייעין שאם יניחו תפול החבית ולא תשפוך על ידיו והרשב"א ז"ל כתב דבעינן נענוע דוקא וכמש"כ לעיל. שם הנהו בני כונה נינהו, הכא בעינן כונה לטהר, וחש"ו לאו בני כונה נינהו, כדאמר חולין י"ב ב', אלא כונת רבנו דבנט"י סגי בכונה כל דהו, והראב"ד פ"ו מה"ב כתב משום דיש להן מעשה ונראה דאין כונתו ז"ל דזה מקרי מעשה דאין כאן מעשה גמורה דדלמא לנקיות בעלמא קעבדו, אלא אלו שיש להן מעשה הכא סגי במחשבתן, ולכאורה נראה דמדר"י נשמע לחכמים דכי היכי דר"י מצריך כונת נותן ונוטל ומ"מ סגי בחש"ו ה"נ לרבנן בנתכוין נותן לחוד סגי בחש"ו, וכבר נסתפק בזה במ"ב. אות י שו"ע סי' קנ"ט סי"ד הטביל ידיו במי מעין כו' כל שמתכסין ידיו בהן בב"א כו' אין כונת השו"ע ב' ידיו בב"א אלא ה"ה אחת אחת דאין שיעור למעין אלא צריך שיתכסה כל היד שאין ידים טהורין לחצאין ואין טבילה לחצאין וכן לדעת הרמב"ם דמעין כל שהו כשר אף לאדם, אין שיעור למעין אלא צריך שיתכסה כל גופו שאין טבילה לחצאין, ובמ"ב כתב דבעינן שיתכסה ב' ידיו בב"א משום שזה שיעור במעין שיתכסה כל גוף הנטבל, והדברים מתמיהים, ובעיקר דברי השו"ע דצריך שיתכסה כל היד בב"א יש לעי' כיון דטבל פלגא ידא והדר אידך ועדיין משקה טופח על פלגא ראשונה נימא דמים שעל פלגא דידא שחוץ למים הם חיבור למעין דמשקה טלה"ט חיבור, וכדאמר חגיגה י"ט א' ברגליו של ראשון נוגעות במים, ואע"ג דלא קיי"ל התם כר"י שאין קטפרס חיבור הכא בנט"י נצוק וקטפרס חיבור כמבואר בשו"ע לעיל ס"ז, ומיהו יש חולקים גם שם, וגם מעין כל שהוא לא נתבאר בהדיא, וי"ל דלדעת ר"ת דלאדם בעינן מ"ס ה"נ בנט"י, וכמש"כ ב"י, ולפיכך אין מקילין בתרתי בנצוק ובפחות ממ"ס, ומיהו אכתי קשה כיון דמעין מטהר בכל שהו למה לי כלל חיבור הלא כל טפה וטפה שעל היד הוי מעין, וגל שנתלש נמי הוי מעין לטהר בכל שהוא, והא דתנן מקואות (פ"ו) [פ"ה] מ"ו ובו מ' סאה כ' רשב"א בת"ה בשם ר"ת דמיירי לאדם [והא דחשיב ארבעים סאה אע"ג דאין נצוק חיבור י"ל דלא חשיב נצוק אלא קילוח הפורש אבל כל הגל יחד לא חשיב נצוק] וי"ל דמים שעל היד אי לאו שהן מחוברין למעין חשיבי כמונחין בכלי ובטלו מתורת מעין, ועוד דהן כיפין ואין מטבילין בכיפין, ואע"ג דלכיפין לא מהני חיבור כמבואר בר"ש מקואות פ"ד מ"ד, דאע"ג דב' ראשין מגיעין לארץ מטבילין בהן ואין מטבילין בכיפה ומדאמר חגיגה י"ט א' דאם עודהו רגלו אחת במים מחזיק עצמו, מוכרח ע"כ דמים השוכנים על ידיו לא מקרי כיפה, היינו דוקא במחוברים למעין ולמקוה, אבל באינם מחוברים למעין חשיבי כתלושים באויר, ועדיין לא נתישב דהא נצוק המעין לכו"ע חשיב חיבור, ואף בטבילת הגוף, מעין העובר על הכלי, טובלין בתוך הכלי, וכמבואר בר"ש מקואות רפ"ה, והא דאין טובלין בצנור כשהדלי נקוב והנצוק מחברן, היינו משום שאין הנצוק של מעין אלא של כלי וכבר פסק כח המעין וכמש"כ מקואות תנינא סי' ג', וא"כ הדין נותן דאף אם שכשך ידיו במעט מים וחיבר אצבע אחת למעין וידיו לחות טלה"ט, כיון שנגע במעין נעשה כלו מעין והוטבלו ידיו, ואפשר דהכא גרע דמים שעל ידיו זוחלין, ואין חיבור למעין מועיל לטהר בזוחלין כדתנן מקואות פ"ה מ"ג, והלכך אף בטבל פלגא פלגא דידא חיישינן דפלגא דידא שטבל ראשון כבר נעקרו המים שעליה מזחילת המעין ונעשו קטפרס מעצמן ואינן יכולין לשוב לדין מעין לטהר בזוחלין. אות יא כתב במ"ב ס"ק מ"ז בשם אחרונים ז"ל דצנור המקלח מים מן הנהר לתיבה, מטבילין ידים בתיבה בשעה שמקלח אבל אין נוטלין מן הקלוח, דלאו כלי הוא, וגם אין כאן כח נותן, וזה דוקא באין הקלוח מקיף כל היד אבל אם מקיף כל היד מטבילין בקילוח, אם לא שלא הגיע הקילוח למים שבתיבה משום דאין מטבילין בכיפין, וכן בפליאמ"פ אם הקלוח עב כדי שיתכסה ידו בב"א והקלוח כבר הגיע לארץ טובלין אף בראשו, ואם אין ידיו מתכסין בב"א אף אם יניחם סמוך לארץ לא מהני, ומש"כ במ"ב שם דיניחם סמוך לארץ אינו מבואר, מיהו עיקר הדין דפלומ"פ אינו אלא להמכשירים בדלי נקוב המחבר, אבל לדעת החולקין ה"נ לא חשיב חיבור בפלומ"פ דכיון דהמים נעקרין מן המעין בכח מכריח נגד טבעת שטיפתן בטלו מדין מעין לענין נצוק וזחילה ואין נצוק כזה מחבר למעין, ונראה עוד דאפי' לדעת המכשירים התם הכא פסול משום דהמים זוחלין ואין מועיל חיבור למעין לטהר בזוחלין וכמש"כ סק"י והא דמכשירים באריתא דדלאי י"ל דאיירי באשבורן, וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ב בהמשכה ואין לנו מקור להכשיר בזוחלין. חזון איש ידים - סימן ד אות א חולין ק"ז א' כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים, בב"י סי' קנ"ט הביא דעת הסמ"ק והסמ"ג דלמטה מרביעית אפי' במוציא משקה פסול והכא בלמעלה מרביעית בעינן ככונס משקה, ואין נוטלין אפי' דרך הנקב, ובמוציא משקה נוטלין דרך הנקב דוקא, ואם יחדו לזיתים ואיכא רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין דרך הנקב, ולכאורה תימא מנ"ל לפסול במוציא משקה כיון דמוציא משקה כשר למי חטאת כדאמר נדה מ"ט א' ואינו בטל מדין כלי לענין טומאה כדאמר שם, ועוד קשה הא דפסלו בכונס משקה למעלה מרביעית ולא חילקו דמלוג ועד סאה דנשתייר רביעית טמא משום גסטרא כדתנן פ"ב דכלים מ"ב כשר לנטילה, וכי תימא דאע"ג דחשיב כלי לענין טומאה אינו כלי לנטילה, הרי תניא בתוס' בר"ש כלים פ"י מ"ד שברי כ"ח שמקבלין אפי' כל שהו ממלאין בהן ומקדשין בהן כו' ובר"ש פ"א מ"ב החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהן לידים, ותניא תו בתוס' פ"א דידים שבר כ"ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין מהן לידים, ונראה דעתם ז"ל דהא דאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו ממעט אף מוציא משקה כיון שאין מחזיק את המים בצר לי' שיעורא, ודין זה דוקא בנטילה אבל לא במלאוי וקידוש, והא דאמר רבא כלי שניקב ככונס משקה א"נ ממנו, היינו אפי' איכא רביעית מן הנקב ולמטה, דבטל מתורת כלי, והלכך אפי' דרך הנקב אין נוטלין, והא דאין נוטלין מן הנקב מדין גסטרא, י"ל דאיירי ביתר מסאה דלא סגי ברביעית, או בשאר כלים זולת כ"ח דלא נתבאר שיעורן וכמש"כ כלים סי' כ"ב, אבל כ"ז דחוק והוי להו לפרש, ואפשר דבמיוחד למשקין אין משתמשין בגסטראות אלא בשבורין לגמרי ונוח תשמישן, אבל נקובין תשמישן קשה שא"א לדלות בהן שיזובו המים דרך הנקב, וגם למלאותן צריך להזהר שלא יוסיף עד שיצאו, ואף אם כבר מלאן עד הנקב צריך להזהר בשעה שמערה שלא יערה בצד הנקב הלכך אין זו גסטרא, מיהו עדיין לא נתישב דמבואר בסמ"ק דאם מיוחד לזיתים וניקב כזית אין נוטלין דרך הנקב אע"ג דנשתייר רביעית, ולמה אין נוטלין מדין גסטרא, ועי' מש"כ כלים סי' כ"ב. והרמב"ם ז"ל נמי מפרש מימרא דרבא כלי שניקב ככונס משקה כו' מדין ביטול כלי ומיירי במיוחד למשקין בכ"ח ומיוחד לאוכלין ושאר כלים כל חד כדיני' לענין טומאה דינו לענין נט"י, וכמש"כ בפ"ו מה"ב הי"א, ובדבריו ז"ל י"ל דכל שטמא מדין גסטרא חשיב כלי שכשר לנט"י, ורבא נמי איירי באין טמא משום גסטרא, כגון דלית בו שיעורא, א"נ שמוציא משקה משוליו, ואם גסטרא בעי יחוד איירי בלא יחוד. אות ב ודעת הרא"ש והטור וכ"כ הרשב"א בשם סה"ת, דאפי' ניקב ככונס משקה נוטלין דרך הנקב, ומסתימת דבריהם היה נראה דאפי' כשאין טמא מדין גסטרא כגון שהכלי יותר מסאה, או שאר כלים זולת כ"ח שלא נתבאר שיעור גסטראותיהן, מ"מ כל שמחזיק רביעית נוטלין, ונט"י קיל מק"ט בזה, ולפ"ז אף אם יש ב' נקבים אחד למעלה מרביעית בכונס משקה, ואחד למטה מרביעית במוציא משקין נוטלין מן הנקב העליון ומיהו אין לעשות פלוגתא כיון דבר"מ וסמ"ג וסמ"ק מבואר דכל שאינו כלי לענין קב"ט אין נוטלין ממנו, ודבריהם יש לפרש היכי דאיכא שיעור גסטרא לענין קב"ט. ודברי הר"מ והרשב"א הסמ"ג והסמ"ק נמי יש לפרש היכי דאין טמאין משום גסטרא, וא"כ אין פלוגתא בין הפוסקים רק בדין מוציא משקה, ובזה נקטינן לקולא כמש"כ ב"י ומה שפי' ב"י דעת תה"ד להחמיר ותמה עליו, י"ל דאדרבה כונת תה"ד להקל, ומש"כ דהיכי דמפורש בדברי גאון לאיסור ואין מפורש בדברי גאון אחר להיתר אלא מהוכחות אין להקל לאו אנידון דקאי בי' קאמר אלא בעלמא קאמר וכן מוכח בלשונו ז"ל שם, וכן מוכח דעת תו' נדה מ"ט א' ד"ה אם, שכתבו דאע"ג דשיעור כונס משקה לא נאמר אלא בכ"ח מ"מ מימרא דרבא חולין ק"ז א' בכל הכלים דהא סתמא קאמר, ואם דברי רבא בכל הכלים ע"כ טעמי' משום שאינו כלי לנט"י כיון שאינו מקבל מים, אבל אם הנקב למעלה מרביעית נוטלין מן הנקב דהא בשאר כלים לא בטל הכלי מק"ט בנקב כונס משקה אפי' באין שיעור גסטרא, דמשמשין בו לאוכלין ובזה הכל מודים, וא"כ כיון דרבא איירי בנקב למטה מרביעית או למעלה ונוטל דרך פיו, מאי איריא כונס משקה אפי' מוציא משקה נמי, אלא ודאי אין מוציא משקה מפסיד לנטילה, ולדעת הסמ"ג וסמ"ק רבא בכ"ח דוקא ולמעלה מרביעית. אות ג ונקטינן להלכה דאם ניקב כמוציא משקה אפי' למטה מרביעית נוטלין ממנו וכדעת השו"ע, [ובמ"ב כתב להחמיר בזה ולהקל בנקב למעלה אפי' ליטול דרך פיו, והסמ"ג והסמ"ק עצמן לא ס"ל לחלק בכך] ואם ניקב ככונס משקה ויותר מזה ונשאר שיעור גסטרא היינו מלוג עד סאה רביעית בכ"ח, וליש פוסקים בעינן יחוד לגסטרא, [ובשאר כלים לא נתפרש שיעור גסטרא] נוטלין מן הנקב אם מחזיק רביעית עד הנקב, [והגר"א בביאורו לתוס' ידים כ' דלענין נט"י כל שהשבר מחזיק רביעית נוטלין ממנו אף שבא מיותר מסאה וצ"ע] ובשאר כלים כגון של עץ כל שלא ניקב כשיעור רמון וכן בכ"ח העשוי לאוכלין א"צ שיעור גסטרא דהא עדיין הוא כלי לק"ט, וכיון שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין ממנו, ויש מקום לומר דמה שמק"ט מדין אוכלין לא מהני לנט"י דבעינן שיהא ראוי למשקין ובעינן שיהי' דין גסטרא מן הנקב ולמטה, ויש לפרש בזה ל' הטור שכתב דלא מהני יחוד לזיתים לענין נט"י, אבל ל"מ כן בל' הר"מ והרשב"א, ולכן יש להקל, ולפ"ז כל שמיוחד לזיתים ונשתייר רביעית מן הנקב ולמטה, אף אם יש בשוליו נקב מוציא משקה כשר אף שגסטרא בטלה מתורת כלי בנקב מוציא משקה הכא לאו מדין גסטרא אתינן עלה אלא מדין כלי לאוכלין. וכן גסטראות ממש בין דפנות בין שולים כל שיש בהן שיעור גסטרא לענין טומאה נוטלין מהן, ודוקא ביושבין שלא מסומכין, ואין להם חידודין המסרטין, ואפשר דבעינן דוקא יחדן לתשמיש כמש"כ תו' חולין נ"ה א', והא דתנן פ"א דידים מ"ב אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ היינו באין להם תורת גסטרא, כגון דאין בהן כשיעור השנוי פ"ב דכלים וכמו שפי' תו' הא דתניא בתוס' כה"ג [עי' תו' חולין נ"ה א' נדה מ"ט א'] א"נ באינן יושבין שלא מסומכין וכמש"כ תו' חולין ק"ז א' ואי בעי יחוד י"ל דאיירי בלא יחדן, א"נ בשפתו חד ומסרט וכן פי' הגר"א בביאורו לתוס' ידים, ועי' מש"כ כלים סי' כ"ב. אות ד מ"ב סי' קנ"ט סק"ח כ' דיש להחמיר במוציא משקין בלא נשתייר מן הנקב ולמטה רביעית, ובשה"צ סק"ו כ' טעם חומרא זו משום דממ"א משמע דהרשב"א ס"ל כסמ"ק וסמ"ג בזה, והדברים תמוהים דברשב"א כפי פי' המ"א מבואר בהדיא דדין כלי שניקב בכ"מ א"נ ממנו היינו בלא נתבטל בנקב זה מדין כלי כגון בכלי עץ או בכ"ח ומיוחד לאוכלין דשיעורו בזיתים, ולפיכך אין הנקב פוסל אלא למטה מרביעית, וא"כ מבואר בהדיא דאפי' למטה מרביעית בעינן ככונס משקה ולא סגי במוציא משקה, וכ"ה בהדיא בל' הרשב"א בתה"ק דנקב למטה מרביעית בעינן ככונס משקה, וא"כ מבואר דעת רשב"א כדעת הרא"ש והטור, וזה גם דעת סה"ת שלא הזכיר רק שבר ולא הזכיר לפסול במוציא משקה, ולמש"כ לעיל זה גם הכרעת התה"ד. שם סק"י כ' להחמיר בכ"ח המיוחד למשקין בניקב ככ"מ אע"ג דנשתייר רביעית מן הנקב ולמטה ולמש"כ המ"ב לק' ס"ק י"ב להקל בשולי הכלים אין מקור נאמן להחמיר בזה, והעיקר לדינא דיש להקל בזה בין בניקב ובין בשולי הכלים ובין בדפנות הכלים אמנם דוקא באלו הגסטראות שמק"ט וכמש"כ כלים סי' כ"ב, וכבר הביא הט"ז בשם האגודה ראי' ברורה דבנקב למעלה ונשתייר שיעור גסטרא למטה מן הנקב חשיב כלי מהא דתנן פרה פ"ה מ"ז דנקבה מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים וע"כ לא משום סתימת הסמרטוט דא"כ למטה נמי אלא מדין גסטרא [ולמאי דמבואר בתו' חולין נ"ה א', נדה מ"ט א', דאין ממלאין בגסטרא אלא ביש בה כשיעור השנוי פ"ב דכלים צ"ל דה"נ בנקב מן הצד ונשתייר שיעור גסטרא, ואפשר דכיון דמחובר, משמשין בו אף בפחות משיעור דיש טורח לעוקרו] וע"כ בנקב ככ"מ דאי כמוציא משקה למעלה נמי כדאמר נדה מ"ט א', ומש"כ הט"ז דמשמע דהמים למעלה מן הנקב נמי כשרין, כבר כתב הרא"ש שם במשנה דאיירי דוקא במים שעד הנקב, ואין לומר דהתם במיוחד לאוכלין והוי כלי, ולא מדין גסטרא אתינן עלה, דהא ארישא קאי בשוקת דעשוי למשקין, [אח"כ ראיתי להגר"א בא"ר שכ' דנקב מן הצד כשר גם למעלה מדלא תנן היו המים למעלה מן הנקב כמו בסיפא, וי"ל דהתם עיקר הדין אשמועינן בעטרה דאם בריא הוי חד כלי ואם אינו בריא לא, אבל הכא עיקר הדין אשמועינן בלמטה מן הנקב דכשר ולמעלה לא אצטריך לאשמועינן דהיינו נקב למטה]. ובנו"ב יו"ד סי' קמ"ב כ' לפרש דעת הר"מ פ"ו מה"פ ה"ז דמשנתנו בנקב מוציא משקה איירי ואילו לא סתם היה כשר, אלא הסמרטוט שתחב הפסיד את המלאוי והקידוש דהמים שוכנים על הסמרטוט ולא על הכלי [ואף דתנן פ"ו מ"ג אם היה ספוג בכלי המים שבספוג פסולין אבל כל המים לא נפסלו בשביל כך, הכא גרע טפי שהכלי נקוב והסמרטוט מחזיקו, ואע"ג דבלא סמרטוט המים מתקיימים מ"מ גם בלא חרס כל שהו המים מתקיימים וכל משהו מסייע להחזקתן, ולולא הסמרטוט אילו היה גומם החרס שאצל הנקב היו המים יוצאים, ועכשו דסתם בסמרטוט את הנקב יכול לגומם מעט מן החרס נמצא דהסמרטוט מחזיק את המים, ומיהו הסמרטוט אינו אלא מסייע כיון דהכלי יכול להחזיק בלא סמרטוט, וקיי"ל מסייע אין בו ממש וי"ל כיון דהנקב מוציא משקה הו"ל הסמרטוט מסייע שיש בו ממש]. [א"ה, עי' חזו"א פרה סי' י"ב סק"א]. אות ה ולענין סתימת הנקב כ' הט"ז דדוקא זפת לכ"ח מהני אבל לא לשאר כלים, והוא מדברי הראב"ד פי"ד מה' כלים ה"י, אבל אי אפשר לפרש כונת הראב"ד שאין זפת סותם בשאר כלים, שהרי קיי"ל דמשפך של עץ שסתמו בזפת טמא, כדתנן פ"ג מ"ח דכלים, ופסקו הר"מ פי"ט הט"ז, ואע"ג דבשל חרס לא מהני זפת כדתנן התם מפני שהנקב עשוי מתחלה והוא חלק כמש"כ הר"ש שם, או משום שבא להוציאו ממלאכתו ראשונה כמש"כ הגר"א בביאורו לתוס', ואפ"ה בעץ מהני מפני שהוא מינו אלמא זפת מהני בעץ יותר מחרס, וכן בכלי מתכות תנן התם מ"ז דבצונן חיבור והכי תניא התם בתוס' בר"ש שם הזפת חיבור בכ"מ בדבר ראוי לה ופר"ש היינו כשתשמישו בצונן ובביאורי הגר"א לתוס' משמע דוקא בדרכו לזפתו, וע"כ צ"ל הא דתניא בתוס' בר"ש פ"ח מ"ג ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן אין הכונה זולת כלי חרס אלא זולת חבית קאמר שתשמישה בצונן לפר"ש ולפי' הגר"א שתשמישה ליין, תדע שהרי לא הוזכר כלל חרס ברישא אלא סתם חבית, וזו כונת הראב"ד פי"ד שם. והרמב"ם שם נראה דלא גרס כגר"ש ולפי גרסתו היה כתוב בברייתא חילוק בין כ"ח לשאר כל הכלים לענין להציל על אוכלין שבתוכן דכ"ח מציל על אוכלין שבתוכה מיד כ"ח אבל שאר כל הכלים אין מצילין מיד כ"ח בצ"פ. ואין נפקותא בין זפת לטיט לשאר הממרחין, והא דזפת לא חשיב חיבור לגמרי למחשב ככלי שלם להציל גם על הטומאה למחשב תוך תוכו, אי בטלו לזפת ה"נ דחשיב כלי שלם, והר"מ איירי בסתמו כדי שלא יטמאו האוכלין ולא תיקן הזפת כתיקונו לתקן הכלי לעולם. ולדינא אין כאן פלוגתא דמודה הר"מ דהזפת חשיב חיבור לטמא את הכלי כמבואר בר"מ פי"ט הי"ד, ובפ"ך ה"ה, ואפי' בשל עץ כמש"כ הט"ז במשפך, ובשל נחושת כמש"כ בפ"ך ה"ח ומשמע דוקא בעשוי ליין. אות ו וסותמין בזפת בבעץ וגפרית בסיד ובגפסיס, כמש"כ הר"ש פ"ג מ"ז, וכן גי' הראב"ד פ"ך מה' כלים ה"ג ובר"מ שם ע"כ ט"ס דהא כתב בפי"ט הי"ד דזפת בחבית חיבור, ובפ"ט מה"פ ה"ז כתב דסיד וגפסיס חיבור, וכן מבואר בפ"ו מה' מקואות ה"ד. ומיהו בשאר הממרחים השנוים בפ"י מ"ב ודאי אין סותמין למהוי כלי לק"ט ולשאר מילי, דלא נאמר הנו ממרחין אלא לענין צ"פ, וכן הוא בהדיא בתוס' בר"ש פ"ח מ"ג דזפת מהני אף להציל שלא תצא הטומאה וטיט לא מהני, ומאד תמוהים דברי הנ"א בזה שכתב ללמוד סתימת כלי מדין מירוח בצ"פ, וגם במ"ב בבה"ל רמז עליו, וז"א דלענין לעשות כלי בעינן דבר נאמן ומתקיים ולא בצק ודבילה, וכיו"ב, ואף זפת ואינך דסותמין בהן נראה דדוקא בעשאן אומן והסתימה מתקשה ומתקיימת אבל אם סתם הדיוט בזפת ואינו מתקיים לא מקרי סתימה, ולענין צ"פ א"צ שיתקיים. כ' במ"ב דאם סתם במינו ודאי מהני, ואין כונתו סתימה שתקע מתכת בנקב כלי מתכת דזה לא מקרי סתימה עד שיתיך את המתכת ויחבר את הטלאי כדרך האומנים דזה הוי ככלי חדש וכן בשל עץ אם תיקן את הנקב כדרך האומנים הוי ככלי חדש דהרבה כלים מתכוננים מלוחות קטנים, אבל תקיעה בנקב של הדיוט ואינו מתקיים לא חשיבא סתימה, ובשל חרס לא מהני סתימה בחרס שאינו מתקיים כלל. אות ז סי' קנ"ט ס"ה כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו כו' למש"כ כלים סי' ד' אין דין טיטרוס אלא בכ"ח דלא בעינן רק תוך ואפי' בדפנות לחוד מקרי תוך, אבל בכלי עץ לא סגי בקבלה זו דלא הוי דומיא דשק מ"מ הכא לענין נט"י אי חשיב קבלה גם בכלי עץ כשר, ודעת רש"ל דאע"ג דחשיב תוך מ"מ לא מקרי קבלה, ואינו מוכרח. במ"ב כתב דאין דין טיטרוס אלא ביוצאין המים מעט מעט, ולפיכך בליווער שלנו אין נוטלין, ומיהו למש"כ שם דמשפך עדיף משום שמקבלין בו לצורך תשמיש קבלה ככל הכלים משא"כ בטיטרוס שאין משמשין בו להביא מים על ידו אלא להזות, והלכך מטהר ראב"צ ור"י בעי שלא יצאו המים במהרה, י"ל דליווער שלנו הוי כמשפך ומיהו לא נתפרש דמשפך של רוכלין נוטלין ממנו דאפשר דטיטרוס עדיף שמחזיק המים למטה וא"צ הגנת אצבע למטה, ומיהו בליווער יש מקום להקל. במ"ב ס"ק כ"ד כ' בדד היוצא מן הכלי פלוגתת אחרונים ז"ל ואין מובן טעם פלוגתתן, דודאי אם הדד גבוה מפי הכלי אין נוטלין מן הדד, דדין חלק הדד שמוגבה מפי הכלי כדין חלק הכלי שמן הנקב ולמעלה וכבר הוכרע הדין דבנקב כונס משקה אין נוטלין רק דרך הנקב, ואין מקום לחלק בין אם הדד כשפופרת או כחצי שפופרת, ואם הדד נמוך אין נוטלין רק דרך הדד, ואם שוין נוטל מאיזה שירצה, וכן בנקב בדופן לנוי ודאי הלכה כהט"ז שאין נוטלין רק דרך הנקב, כדין עשוי לאוכלין שאין נקב ככ"מ מפסיד הכלי מ"מ אין נוטלין רק דרך הנקב, ודעת החולקין שהביא המ"ב אינו מובן, וגם דברי המ"א אינו מובן דדדי הכיור היו מן הצד או למטה וסתומות בברזות ופותחין אותן בשעת נטילה, וכמש"כ רשב"א במה"ב. אות ח חולין ק"ז א' ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים, בפרש"י מבואר דאפי' אין המים נופלין מן הדלי על ידיו אלא המים נופלין בסילון ומקלחין על ידיו כשר דכל זמן שלא פסק כח השפיכה והמים ממהרין קילוחן מכח השפיכה מקרי כח גברא, ולפיכך יש לעי' על מש"כ הפוסקים דאם יש נקב בכלי אין נוטלין מפי הכלי אלא מן הנקב, ולמה לא יטול מפי הכלי כיון דהמים מקלחין מן הכלי לא יהא הדופן שלמעלה מן הנקב אלא סילון מ"מ המים מקלחין מכח השפיכה של הכלי, ואפשר כיון דבהטיה מעט של הכלי יצאו המים מן הכלי ועברו מן הנקב ולמעלה ועדיין אינם מקלחין לחוץ וצריך להוסיף ולהטות הכלי וההוספה אינו בהטית הכלי אלא בהטיה החלק שלמעלה מן הנקב כיון שמעט המים שיצאו הן כבר מונחין למעלה מן הנקב, ומיהו י"ל כיון שגם המים היוצאין מן הכלי באחרונה דוחפין את המים הראשונים בקילוחן חשיב כח גברא ולא חשיבי כמו שהונחו כבר חוץ לכלי, ואפשר דהא דכתבו הפוסקים שאין נוטלין דרך פה היינו למלא מים בכלי למעלה מן הנקב אבל כשהמים עד הנקב ומערה דרך הפה לית לן בה, אף שמל' האחרונים ז"ל לא משמע כן, ואם נימא דאף במים שעד הנקב אין נוטלין דרך פה, א"כ אין נוטלין אף מן הנקב אם הנקב עגול, שאין נוטלין רק מן הנקודה הנמוכה וכל שהצדדין של הנקב מיגבהין המים היוצאין משם משבר כלי הן באין, וכן אם יש פגם בשפת הכלי אין נוטלין אף מן הפגם כל שהמים מתפשטין בקילוחן על שפת הכלי הבלתי פגום, וכל הראשונים והאחרונים סתמו בזה להכשיר, ומכאן סמך שכל שהקילוח מקלח מן הכלי אף שהקילוח עובר בחלק השבור לית לן בה וצ"ע. [א"ה, עי' כלים סי' כ"ב ס"ק ה']. ונראה דאם הכניס ידיו תוך הכלי עד הנקב וכשמערה הכלי המים נופלין על ידיו לכו"ע כשר. כתב בת"ה ש"ג וז"ל כ' בסה"ת שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה מן השבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומ"מ אם דרך השבר ניגרין המים על ידו מסתברא שהוא מותר דהו"ל כברזא, עכ"ל, ואינו מובן אם המים רק עד הנקב למה לן טעם דהו"ל כברזא, אלא לשונו ז"ל משמע שהמים למעלה מן הנקב ומקלחין מעצמן, וקשה למה הוא כשר מה ענין ברזא לכאן, התם נעשה מתחלה לכך, וגם התם בשעה שמסיר הברזא אין לו דין כלי קיבול, אלא כשהיו המים בשעה שהברזא סותמת, ואח"כ נוטלה ומים מקלחים חשיב כמקלחין מן הכלי וצ"ע. אות ט שו"ע קנ"ט ס"ה כלי שהוא מלא נקבים כו', נראה דאין נוטלין ממנו דרך פה דלענין נטילה מפיו הנקבים מפסידים ולא חשיב כלי קיבול, וכן בחבית שיש לו ברזא אין נוטלין מפיו בשעה שהברזא מוסרה והנקב פתוח כמש"כ הח"ס יו"ד סי' קצ"ח בשם הב"א, ואף אם הברזא תקועה אפשר דאין נוטלין דרך פה אלא א"כ הברזא מתוקנה בסגירה יפה, אבל אם כשהופך החבית הברזא נופלת אין נוטלין דרך פיו. אות י ב"ב ס"ו ב' תוד"ה בעי, דעת תו' דר"א ורבנן דפליגי בדף דלר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו טהור, ולרבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו טמא, הוא דוקא בדף דעשוי לפעמים ליטלו, ור"א חשיב לי' כקרקע וכיון שקבעו טהור וא"צ שינוי מעשה דכיון דחשיב כקרקע הוי כשינוי מעשה, ורבנן מטמאין אפי' בקבעו ולבסוף חקקו דכיון דנוטלו לפעמים לא חשיב כקרקע וגם לא חשיב משמש עם הקרקע דהוא ראוי למלאכתו בפ"ע ואין הקרקע צריך למלאכתו וגם עשוי לפעמים ליטלו מן הכותל הוי ככלי, וכן בצנור שקבעו בקרקע נמי לפעמים נמלך ונוטלו לשמש בתלוש, והלכך לר"א כמחובר הוא אפי' חקקו ולבסוף קבעו, ולרבנן כתלוש אפי' קבעו ולבסוף חקקו, אלא לענין לפסול המקוה הקילו בקבעו ולבסוף חקקו, ולענין הכשר זרעים נמי בפלוגתא דר"א ורבנן. ומיהו דוקא בדף וצנור פליגי אבל בכותל שאין ראוי ליטלו ממקומו ולשמש בו במקום אחר לכו"ע הוי כמחובר ומודים בו חכמים, ולפיכך אם בנה סילון בקרקע ודאי היא כקרקע והמים שבה כמחוברין ולא כתלושין וכן כותל לענין הכשר זרעים כמחובר [למ"ד דהכשר זרעים תלוש ולבסוף חיברו כמחובר] ובאצטרובלין מבעיא לי' אי מודים בו חכמים לר"א שדינו ככותל או כדף שקביעותו ממוצע בין כותל ודף, והא דמסקינן דגובין פרנסה מאצטרובלין פרשב"ם דהוא כר"א, ולפ"ז הלכה כר"א בדף, וליכא למימר דרב נחמי' ס"ל דמודים חכמים לר"א באצטרובלין דהא מסקינן לה בתיקו, הלכך מסתבר דכר"א ס"ל, ומיהו י"ל דלענין גבית חוב מודים חכמים דדינו ככותל כיון דאין דרך ליטלו ובע"ח סמיך עלי'. אות יא ודברי הטור סי' צ"ה שתלה דין תלוש ולבסוף חברו לענין שבועה בפלוגתא דר"א ורבנן לא יתכן לפי שיטת תו' דאין פלוגתת ר"א ורבנן אלא במידי דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר אי בעינן חיבור לעולם שאין דרכו לימלך עליהן, או אפי' בדף וצנור, אבל בכותל לא נחלקו ולכו"ע הוי מחובר ובטור בשם בה"ע הזכיר גם כותל, ועוד דלא נחלקו אלא בדבר שדינו ידוע דתלוש ולבסוף חברו כמחובר אבל בשבועה י"ל דאפי' כותל הוי כתלוש כמו שהוא כתלוש לענין ע"ז ולהכשר זרעים למאן דאית לי' הכי חולין ט"ז א', ומה שהביא הטור שם דברי ר"א בענבים העומדים לבצור ודאי קשה שאינו ענין לפלוגתת ר"א ורבנן. אות יב ובעיקר הסוגיא קשה דהכא מסקינן דלרבנן צנור שקבעו ולבסוף חקקו מן הדין כתלוש אלא בשאובין דרבנן מקילינן ולר"א אף בחקקו ולבסוף קבעו דינו כמחובר, ובפרה פ"ה מ"ז מבואר דמחלקינן גם בדאוריתא בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו דבלא היתה כלי בתלוש א"צ צ"פ, ובהיתה כלי ממלאין בה ומקדשין בה, וזה דלא כר"א ודלא כרבנן, ובתוס' הביאה הר"ש שם הדבר מבואר יותר בהדיא דבעינן מחשבת כלי בתלוש, ולכן נראה דהא דאמר בגמ' שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש הוי כמו אלא והשתא מסקינן דלא אמרי רבנן דדף טמא אע"פ שקבעו ולא עלה מטומאתו ע"י שקבעו אלא משום דהיה עליו תורת כלי בתלוש, אבל בקבעו בכותל ואח"כ חקקו מודים חכמים דדינו כקרקע וכן בצנור, והשתא מתנ' דפרה כרבנן ולפ"ז מבואר דהלכה כרבנן משום דסתם לן תנא כותי' בפרה ובמקואות, ולפ"ז צ"ל הא דמבעיא לן באיצטרובלין אליבא דרבנן היינו נמי משום דהוי כחקקו ולבסוף קבעו וכמש"כ רשב"ם ס"ז א' ד"ה כי תבעי, ואפשר לפרש כפי' תוספות דאצטרובלין יותר קבוע ומבעיא לי' דמודים חכמים, אבל לכאורה שוקת שבסלע דבמשנת פרה נמי קבוע ואפ"ה בחקקה ולבסוף קבעה דינה כתלוש ולכן יש לפרש דלענין הכשר זרעים מבעיא לי' דאע"ג דמועיל תורת כלי לענין דין התלוי בכלי כמו ק"ט ולעשות שאובין אבל לענין הכשר זרעים אפשר דחשיב כמחובר. ולפ"ז לענין נט"י נמי קבעו ולבסוף חקקו אין נוטלין ממנו, וחקקו ולבסוף קבעו נוטלין ממנו, אבל לפי פשטא דסוגיא אין מקום לחלק לענין נט"י ויש להכשיר אפי' בקבעו ולבסוף חקקו וכמש"כ ט"ז סי' קנ"ט סק"ח, וכבר כתב הטור יו"ד סי' ר"א להכשיר לעשות מקוה בכלי שקבעו ולבסוף חקקו וכ"מ בש"פ ובנו"ב סי' קמ"ב תמה בזה וכן שאר אחרונים ז"ל ולהאמור ניחא, וכן מוכח מדברי האגודה שהביא הד"מ סי' קנ"ט ופסקו בשו"ע שם ס"ז, ומדברי הט"ז נראה דאין הדבר מבואר בהדיא באגודה אבל מל' הד"מ משמע דכתב כן האגודה בהדיא בשם ר"י ונראה דבאגודה שלפני הט"ז היה חסר. ובח"ס סי' קצ"ח העתיק ל' האגודה, וזו גם גי' הט"ז, וז"ל הח"ס, ומייתא איבעיא דחישב להדיח אצטרובלין ודחה פרשב"ם ומקיים פי' תו' דאיבעיא למ"ד כותל בנין כמחובר וקאי בתיקו ושוב כ' לפ"ז נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להן בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להן ברזות כו' עי' מס' פרה כו' דמותר, ונראה כונתו ז"ל דלפי' תו' דבכותל כו"ע מודים דלא מהני חקקו ולבסוף קבעו, א"כ אם עושין בית קיבול באבן הקבוע בכותל אפי' חקקו ולבסוף קבעו אין נוטלין ממנו לידים דדין כלי לנט"י כדין כלי לפסול המקוה וכלי לק"ט, [ואין נ"מ אם לענין הכשר זרעים גם כותל כתלוש מ"מ לענין נט"י כל שאינו כלי לק"ט ולפסול המקוה אינו כלי לנט"י ומיושב קו' הח"ס וגם קו' הט"ז כיון דהוי ספיקא בנט"י לקולא, ומש"כ ח"ס שם דאם בשחיטה הוי כתלוש כש"כ לענין הכשר אינו מובן דרבא שם מילי מילי קאמר ואפשר דבזה הוי כתלוש ובזה הוי כמחובר ושפיר י"ל דלענין שחיטה כתלוש ולענין הכשר זרעים כמחובר] וסיים אגודה דבפ"ה דפרה מוכח דמותר וכונתו ז"ל כמש"כ לעיל דשוקת שבסלע מבטל לי' ככותל ואפ"ה חקקו ולבסוף קבעו כתלוש דמי כדתנן בהדיא היתה כלי וחברה ממלאין בה כו' [ודברי הח"ס ז"ל שכ' דתלי תניא בדלא תניא תמוה מאד] ומה שפי' בו הח"ס שם תמוה שאין שום פוסק מדבר ברזין ורמזים ועיקר חסר, וגם אין הדברים מכוונים ואין הדין כן דאפי' הברזא למטה שרי וכמש"כ הרמ"א סתם ולא התנה שישתייר רביעית מן הברזא ולמטה, ועי' מש"כ מקואות תנינא סי' ב' ס"ק י"ג, וסי' ו' ס"ק י"ג. אות יג חולין ק"ז א' האי אריתא דדלאי כו', ברי"ף פ' א"ד הגי' אין מטבילין בה הידים דשאובין נינהו, ופי' תר"י שם דהיינו ששואב בדלי, וס"ל דהצנור אינו כלי דאי הוי כלי הו"ל למימר שאין מטבילין בכלים ומדאמר שאובין משמע דהשתא לאו בכלי נינהו, וכ"ה בריטב"א דהוא שופך בחריץ בקרקע [והמים אינם זוחלין דזוחלין פסול לטבילת ידים] ובת"ה כ' בשם רמב"ן שהצנור מחובר לקרקע, וצ"ל דהוא קבעו ולבסוף חקקו דאי חקקו ולבסוף קבעו כשר לנט"י [וברמב"ן כ' לתרץ דברי בה"ג דלמה לא נטהרו ידיו מדין שכשך בכלי] ועוד דמאי איריא אריתא דדלאי שנתמלא ע"י הדולה אפי' נתמלא מן הנהר ומן הגשמים נמי שאין מטבילין בכלים, וכ"כ במ"ב בבה"ל בס"ז בשם הגר"א, ונראה דעיקרו חריץ אלא שעושין לו שולים וכתלים של נסרים ולכך הוא תמיד קבעו ולבסוף חקקו. ולדעת הראב"ד דמכשיר מ"ס שאובין לטבילת ידים ע"כ צ"ל דמה שאמרו אין מטבילין בהן דשאובין נינהו היינו דהצנור הוא כלי, וכמש"כ בבה"ל סי' קנ"ט סט"ז בשם הגר"א, ואי סבר הראב"ד כהר"י דלא בטלו רביעית לטבילת ידים, י"ל דהכא באריתא דדלאי אין בה מ"ס ולכך אינו כשר בשאובין וכ"כ רשב"א וריטב"א דאיירי באין בה מ"ס, ומש"כ בבה"ל שם דקבעו ולבסוף חקקו אינו כשר בשאובין לב"ק, אינו מובן דודאי כל דכשר במ"ג לכל הטמאין כשר לב"ק בשאובין, ולהראב"ד לטבילת ידים. ומהא דתניא בתוס' בר"ש פ"ק דמקואות מ"ו, זה הכלל כל מקום שאדם טובל בו ידים כו' ל"ק לא להראב"ד ולא להר"י דהתם לקדש דבעי טבילה, תדע דהרי אנו מקילין לעיל בס"ז בלייף הדולא לנהר אע"ג שאין זה חיבור בטבילה. חזון איש ידים - סימן ה אות א ידים פ"א מ"ב אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים כו' מפני שאין ממלאין כו', האי דפנות הכלים ושולי המחצין איירי באין להם דין גסטראות כגון שהן באין מכלים גדולים דלא סגי בגסטרא ברביעית כדתנן פ"ב דכלים מ"ב, אבל אם יש להן דין גסטראות הן כלים לכל דבר וכמש"כ הר"ש במשנתנו דתניא בתוס' החמת והכפישה אע"ג שפחותין נוטלין מהן לידים, ותניא תו בפ"א דידים שבר כ"ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין מהן לידים, ובר"ש פ"ט מ"ח החמת והכפישה שנפחתו כמוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלי הרי אלו מצילין מיד כ"ח, ובר"ש פ"י מ"ד שברי כ"ח שמקבלין אפי' כל שהו ממלאין בהן כו' וכ"כ תו' חולין נ"ה א' ד"ה שיעורן דהא דתניא בתוס' שולי המחצין כו' אין ממלאין כו' שפן כו' איירי בשברים הפחותין משיעור המפורש פ"ב דכלים, וכ"כ תו' נדה מ"ט א', ואפי' ביש בהן כשיעור מש"ל שאין להן דין גסטראות באין יושבין שלא מסומכין וכן פי' תו' חולין ק"ז א' ד"ה מגופת, משנתנו, וכן אם שפת הכלי מסרט אע"ג שיש בו שיעור ויושב שלא מסומך אינו כלי וכן פי' הגר"א הא דתניא בתוס' בר"ש במשנתנו שולי כלי עץ כלי עצם וכלי זכוכית א"נ מהן לידים כו', ואי כל הגסטראות בעינן יחוד וכמש"כ תו' חולין נ"ה שם י"ל דמשנתנו קדם יחוד, מיהו הא דתניא שפן כו' מבואר דאיירי במחוסר תיקון ולא במחוסר יחוד. אות ב שם במתנ' ולא במגופת החבית, נראה דאפילו מחזקת רביעית ויושבת שלא במסומך אין נוטלין ממנה כדתנן פ"ב דכלים מ"ה כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי חביות הניירות טהורין ואם התקינן לתשמיש טמאין, כסוי הלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חידוד כו' מפני שהיא מסננת כו' ומדמפליג בסיפא ולא מפליג ברישא משמע דברישא אע"ג דמקבל ויושב שלא במסומך טהור שאין משתמשין בו ואין עשוי לתוכו וכמו שפר"ש והרא"ש שם, ותנן בפ"י מ"ג דאין מגופה מצלת מיד כ"ח, ובחולין ק"ז א' אמר מגופה שתיקנה נוטלין ממנה לידים, ואם תיקנה היינו שיחדה לתשמיש תוכה, ויש לתמוה מאי קמ"ל תנינא ואם התקינן לתשמיש טמאין ודוחק לומר דנט"י איצטריך לי' דאם הוא טמא בכ"ח משום קבלה ודאי כשר לנטילה, והנה רש"י פירש שם שתיקנה שעשאה לה בית קיבול רביעית, ובתו' פי' שתיקן לה מושב, ותימא כיון דאפי' בראוי' לישב ומקבלת רביעית אין נוטלין ומתנ' במגופת חבית מתוקנת תנן אין נוטלין ממנה, ע"כ רבא אמתנ' קאי ותיקנה היינו יחדה, ולמה להו לרש"י ותו' לדחוקי, ואפשר דע"כ רבא לא איירי ביחדה להשתמש בתוכה דא"כ היינו מתנ' דכלים, והו"ל למימר כל' המשנה שהתקינה לתשמיש, אבל תיקנה משמע שעשה בה מעשה, ולכך פירשו שלא היתה מחזקת רביעית או שעשה לה מושב, וקדם שתיקנה אף יחוד לא מהני דבטלה דעתו, ואם תיקנה ויחדה נמי פשיטא דהשתא מתוקנת מתחלה מהני לה יחוד עשה בה מעשה ויחדה לא כש"כ, אלא נראה דאם רוצה ליטול בה מתקנה ונוטל בה אע"ג דאין דעתו לשמש בה תמיד, כיון שעשה בה מעשה שתהא ראוי' לתוכה חשיב השתא כלי, ומשנת כלים ביחדה לתשמיש ובלא מעשה, והשתא מפרשינן משנת ידים נמי במגופה שאמצעה חד ואפי' ביחדה לתשמיש בטלה דעתו ולא חשיב כלי, ואולי זה כונת תו' בחולין שם דמדקתני מגופת חבית עם שולי המחץ ואינך, והתם לא משום חסרון יחוד אלא דלא מהני להו יחוד, וה"נ איירי במגופת חבית שאינה ראוי', דאי פירשו בדעת רש"י דמתנ' איירי באינה מחזקת רביעית, תימא דא"כ למה לתנא לאשמעינן מגופת החבית אפי' כל הכלים נמי, אלא ודאי מודה רש"י דמתנ' אפי' במחזקת פסולה, שאין עשוי לתוכה אלא שאם חקק בה השתא לקבלה נוטלין ממנה, אע"ג דלא ישתמש בו תדיר, ולזה כתבו דמתנ' לא משמע בחסרון חקיקה שאין קבלה ראשונה נעשית לתוכה, אלא החסרון שאינה יושבת שלא מסומך, ונראה דאף בהיה בית קיבול רביעית והוסיף לחקוק להוסיף הקיבול ג"כ נוטלין ממנה. ותר"י פ' א"ד הקשו לפרש"י דתיקנה היינו שעשה לה בית קיבול פשיטא, ולכאורה אף אם עשה לה מושב נמי פשיטא דהא ע"כ בעשה לה מושב כדי שתקבל עסקינן, דאי עשה לה מושב שלא לצורך קבלה לאו כלום הוא, דהא כיסוים טהורים אע"פ שמקבלים ויושבין כמש"כ לעיל, אמנם למש"כ לעיל דבעשה לה תיקון קבלה הוי כלי אף שאין חושב לשמש בו תדיר, חקיקה פשיטא, אבל תיקון מושב י"ל דלא חשיב כולי האי, אבל ל' תר"י שם ל"מ כן. והנה נראה לדינא דכל שיש למגופה בית מושב ומחזיקה רביעית, מהני לה יחוד לתשמיש תוכה, אבל כל זמן שלא יחדה אין נוטלין ממנה, ואם אין לה בית מושב לא מהני לה יחוד, ואם עשה לה בית מושב כדי שתקבל המים לעת הצורך אע"ג דאין דעתו לשמש בה הוי כלי ונוטלין ממנה, וכש"כ אם חקק בה להיות מוכן לעת הצורך, דנוטלין ממנה, ופלוגתת הראשונים ז"ל אינו אלא בפי' המשנה אי איירי בכסוי מקבל ויושב, ומשום דלאו לאשתמושי בגווה עבידי או דמיירי באינו יושב שלא מסומך ואף אם יחדו לא מהני, אבל לדינא אין כאן פלוגתא. אות ג ובמ"ב ס"ק ט"ו כתב דכיסוי כלים שיש להן מושב ומקבלין רביעית נוטלין מהן, וכ"מ לכאורה ל' המרדכי פ' א"ד, אבל הדבר תימא דבמשנה פ"ב דכלים מ"ה תנן בהדיא דאינן מק"ט, ורק כיסוי הלפס טמא ויהבו תנאי שם טעם, ואיך ניקום אנן ונימא כללא דכל כיסוי הכלים נוטלין מהן, ול' המרדכי ע"כ לפרש בכיסוי כוסות שמשמשין בתוכן, אבל לא כל סתם כיסוים בדין זה, ואם יחדן לשמש בתוכן הכל מודים דמהני כדתנן במתנ' שם וכמש"כ לעיל, וגם בזה אין פלוגתא, ומש"כ ר"ש שתקנה שחקק בה רביעית הוא כפרש"י וקאי באינו מיחדה לשמש בה אלא מכינה לפעם אחת או להזדמנות רחוקה, ובזה בעינן חקיקה. ול' הראשונים ז"ל אמנם ל"מ כמו שפירשנו, אבל קשה לישב משנת כלים אם לא שנימא דאע"ג דאינו כלי לק"ט הוי כלי לנט"י, ואף אם אין עשוי לקבל נוטלין ממנו אבל קשה לחדש זה, ובמתנ' קתני דין נט"י ודין מציל באהל השרץ כהדדי ומגופת חבית תנן פ"י מ"ג דאינה מצלת וכמו שפי' הגר"א בא"ר שם ונקט סתם וסמך אמגופה דתנן פ"ב מ"ה ואפי' יושבת איירי, ועוד דבאין עשוי לקבלה ודאי הכל מודים שאינו כלי וכמבואר בשו"ע ס"ד בכובעים וק"ו מלפסול המקוה דהתם אפי' נקוב מן הצד הרבה ונשתייר כ"ש פוסל מ"מ אין עשוי לקבלה אינו פוסל כדתנן פ"ד מ"ג דמקואות ובשו"ע יו"ד סי' ר"א סל"ז, כש"כ בנט"י. שם ס"ק ט"ז כ' דחלל המגופה הוא על גבה, ול"מ כן בל' הר"ש פ"ב דכלים מ"ה, ובל' הר"י פ' א"ד אלא כופין את חללה למטה, ועי' תויו"ט שם כל המשמש כפוי, אבל אם חללה למעלה י"ל דראוי לתשמיש, ומ"מ אם אין עשוי לקבלה ודאי לא חשיב תוך. שם ס"ק י"ד כתב אם עשוי מתחלה חד שאין ראוי להושיב חשיב כלי, נראה דוקא כלי שהשתמשות שלו הוא ביד כמו טיטרוס וכיו"ב והכל עושין כן, אבל כלי מקולקל בתחלה שאינו יושב, ועשהו לאונסו, או שעשהו שוטה אינו כלי אף שתחלת יצירתו כך. אות ד שו"ע קנ"ט ס"ד שק וקופה כו' אין נוטלין מהן לפי שאינם עשוים לקבל משקים, נראה דכלי שעשוי לקבלה כל דהו אף שאינו עשוי לקבל משקים נוטלין ממנו וכדתניא בר"ש פ"א דידים מ"ב השדה והתבה והמגדל בזמן שאינן עשוין אהלין נוטלין מהן לידים, אלא שק משום שאינו ראוי לקבל משקין ואין דרך לזפתו למשקין ועתיד לפנותו הלכך אין הזפת חיבור לו וחשיב כנקוב, ואע"ג דיחדו למשקין בטלה דעתו שאין עושין כיוצא בו, ואף אם תפר השק מתחלה לכך, דהזפיתה לקבל הוי כחקיקה בשאר כלים, ולעולם הזפיתה הוי כעשי' מתחלה ואפ"ה לא מהני, ולהאמור אין מקום לדברי המ"ב ס"ק י"ז בהחילוק בין שק למגופה, ואולי כונתו למש"כ. שם וה"ה לכובעים של לבדים כו' ומ"מ ע"י הדחק מותרים שעו"ד רגילים לשתות בהם, מכאן משמע דמגופה אע"ג שאינה יכולה לישב על שוליה אם יחדה לקבלה נוטלין ממנה, וכדתנן פ"ב דכלים מ"ה סתמא אם התקינן לתשמיש טמאים, ואפי' אין לה מושב, דכיון דעיקרה לכיסוי משמשין בה תשמיש עראי אף שאין לה מושב, דהא כובעים סתמא אין להם מושב ומ"מ אם משמשין בה קבלה הויא כלי. ונראה דנידון הכובע הוא בשני דברים אחד שאין עשוי לקבלה ועוד שאינו ראוי לקבלה כמו שק זפות ורוב בני אדם לא יעשו כלי למשקין מלבד קשה, ואם עשאו יחיד בטלה דעתו, והמקילין בשעה"ד, סברי דרוב בני אדם משמשין בכובע למים בדרך בשעת דוחק הצמא כי אין להם מים ועי"ז ע"כ חשיב כלי קיבול, ומ"מ י"ל כיון שהוא ע"י הדחק ולמקרה רחוק לא מקרי תשמיש וזה דעת המחמירין. והא דאמר חולין ק"ז א' חמת וכפישה שתיקנן נוטלין מהן לידים שק וקופה אע"פ שמקבלין [ברי"ף פ' א"ד הגי' אע"פ שתיקנן] א"נ מהן, נראה דתיקון דחמת וכפישה אינו עשית מושב דהלא מתחלה למים עשוים והם עשוים לצרור פיהם ולהוליכם בדרך, והלכך אין צריכים כלל מושב, וגם הם רכים ולא שייך להם תיקון מושב, ולו"ד הרשב"א בתה"ק והר"י פ' א"ד, היה נראה לפרש דה"ק חמת וכפישה נקובין שתיקנן בזפת נוטלין מהן אבל שק וקופה שזפתן אין נוטלין מהן, והנה בר"ש פ"א דידים הביא הגי' חמת וכפישה אע"פ שפחותין נוטלין ופר"ש דבלבד שיחזיקו רביעית ובגמ' הגי' אע"פ שתיקנן, ואפשר דתרויהו גרסינן אע"פ שפחותין ותיקנן נוטלין מהן, וקמ"ל דאע"ג דמהני זפת בחמת וכפישה לא מהני בשק וקופה. אות ה ר"ש פ"א מ"ב השדה והתבה והמגדל בזמן שאינן עשוין לאהלים נוטלין מהן כו' אין תלוי במחזיק מ"ס אלא בעשוין אהלים, ועי' אהלות פ"ח מ"א ובתוי"ט שם, ואולי הכונה הכא אם הן משמשין בתורת מחיצה בין חדר לחדר ואין מטלטלין אותן כלל כיון שמשמשין מחיצה, אין עליהם תורת כלים, ועיין עירובין ל"ה א' דכו"ע כלים הן לענין אין בנין וסתירה בכלים, ואפשר עשוין אהלים דהכא היינו שעשוי לבני אדם לישב בהם כההיא דאמרו הנכנס לארץ העמים בשדה תבה ומגדל. שם החוקק באמת המים כו' ענינו שעשה שוקת באבן המחוברת וכיון שהיתה קבועה אין כאן כלי ואע"פ שתלשוה מים וחזרו וחברוה כיון דלא היה עליה מחשבת אדם לכלי לא מקרי שם כלי בתלוש וכיון דחזרה ונתחברה דינה כקרקע ולא ככלי אבל אם תלשה אדם וחברה וחשב עליה אחר תלישתה הוי כחקקו ולבסוף קבעו והוי כלי, ופי' הגר"א בביאורו לתוס' דהאי וחשב עליה היינו או חשב עליה דודאי מחשבה בשעה שהיא תלושה מהני אף בתלשוה מים, ואם תלשה אדם הוי כחשב עליה, והאי חשב עליה נראה דאפי' חשב לקבעה ולשמש בה אחר קביעותה, דמ"מ כיון דעכשו היא תלושה ומחשיבה חשיב שם כלי בתלוש, ואין לומר דבעינן מחשבה לשמש בתלוש דהא אמרו קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משמע דחקקו ע"מ לקבעו וקבעו פוסל את המקוה, אע"ג שלא היה דעתו לשמש בו בתלוש, דאל"כ ליתני חקקו ע"מ לקבעו וכש"כ קבעו ולבסוף חקקו וכ"ת קבעו ולבסוך חקקו אשמועינן אע"ג דדעתו לעוקרו לשמש בו בתלוש, דלא משמע כלל דאיירי בהכי, ועוד דכיון דאין דעתו לבטלו לא חשיב מחובר לקרקע, ועי' ר"ש פ"ה דפרה מ"ז, ומשמע דבשעה שהיא תלושה נוטלין ממנה אף שלא חשב עליה, ואע"ג דבעי מחשבה דכלי הנעשה מאליה לאו כלי הוא כל שלא חשב אדם עליה וכדתנן כלים פי"ז מט"ז האלון והאגוז שחקקום תינוקת כו' אלמא דנעשה מאליו לאו כלי הוא, מ"מ אם נוטלה ליטול בה לידים סגי בהכי למחשב כלי כ"כ הגר"א, ועיקר הדין דבעי מחשבת אדם, אפשר דהטעם שאין הנעשין מאליהן מיוחדין כל כך לתשמיש שאין עשיתן שלמה, אבל אם היה עשיתו שלמה אפשר דסתמו הוי מחשב כלי, וכן אלון וחגוז איצטריך לאשמועינן, אבל עשו כלי אומן א"צ מעשיהן אלא מעצמו הוא כלי, והא דקתני תלשה וחיברה, לכאורה נמי או או קתני, אבל הגר"א כתב דתלשוה מים וחברה לא מהני וצ"ע טעמא. אות ו תנן פ"ה דפרה מ"ה דמקדשין בספינה, ולכאורה ספינה הוי כשדה העשוי לאהלים, ועי' תו' מנחות ל"א א' ד"ה השדה, ואין נוטלין מספינה וצ"ל דקידוש חלוק בזה מנט"י, וא"כ מקדשין בשדה העשוי לאהלים, ובזה ניחא דלא קתני התם נט"י משום ספינה, ואפשר דהא דפליגי שם במ"ו בביצת היוצרין וביצת התרנגולת לא פליגי בנט"י וביצת התרנגולת אין מחזיק רביעית ובלא"ה אין ראוי לנט"י. אות ז רמב"ם פ"ו מה' ברכות ה"ז מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות, הנה רבנו דקדק ל' המשנה דבנפסלו משתית הבהמה תני בכלים פסולים ובקרקעות כשרים, ובנשתנו מראיהם לא חילק, וכן בעשה בהם מלאכה, ש"מ דשינוי מראה ועשית מלאכה פוסל אף בקרקע וכ"כ הכ"מ בסמוך בה"ח, והא דתנן בקרקעות כשרים היינו לטבול בהן כמש"כ רבנו בה"ט, ואין נ"מ במקום שנפסדו שם משתית בהמה, שאף אם נפסדו בהיותן בכלים ושפכן בקרקע וחיברן למקוה טובלין בהן הידים, ואם נפסדו בהיותן מחוברין בקרקע ונטל מהן בכלים פסולין, וא"כ שינוי מראה ועשית מלאכה שפסולין אף בקרקע היינו אף אם הן בקרקע ויש בהן מ"ס, וזהו שכתב רבנו בין בקרקעות היינו שהן מקוה כשר מ"מ אין טובלין בהן לידים, ואע"ג דלענין לטבול גופו אין שינוי מראה מחמת צבע פוסל כמש"כ רבנו פ"ז מה' מקואות ה"ח, הכא לנט"י פוסל גם צבע, והא דכ' רבנו בה"ח כיצד מים שאובין שהדיח כו' היינו שאין עשית מלאכה פוסל אלא במים תלושין אבל מים מחוברים אינם נעשין שופכים לעולם, ודבר זה מוכרח דאל"כ יפסלו כל הנהרות כשמדיח בהן, ועוד לדעת רבנו דגם בקרקע פסולים א"כ מקוה שטבל בו פעם אחת יפסל לנטילה אלא ודאי שאין דין מלאכה אלא בהיותן תלושין והלכך מים שנעשה בהן מלאכה בתלוש אפי' נתנן בקרקע וחברן למקוה כשר והכשירן אין טובלין בהן הידים, עשה מלאכה במקוה כשר נוטלין מהן בכלי וכשרין לנטילה, כן נראה לפרש דעת רבנו, אבל הדברים תמוהים דבגמ' חולין ק"ו א' פריך בפשיטות השתא גופו טובל בהן ידיו מבעיא משמע דליכא למ"ד להחמיר בנט"י יותר מטבילת כל הגוף, ומן המשנה אין ראי' די"ל דתני ברישא וה"ה לאינך, א"נ רישא נמי לאשמועינן להכשיר בבת בירתא כדאמר חולין ק"ו א', וא"צ לאשמועינן בכלהו, וש"פ סתמו הדברים משמע דבמקוה אין חילוק בין טבילת הגוף לנט"י, וכן סתמו אחרונים לדינא. שם בין מחמת מקומן, אם באנו לדמות דין מים לנטילה למי חטאת אין לנו מקור לפסול נשתנו מחמת מקומן דבתוס' בר"ש פ"ט דפרה מ"ה תניא נשתנו מחמת עשן או שנפל לתוכן סטיס כו', ושינוי עשן נמי מקרי מחמת דבר אחר שהעשן נכנס לתוכן ומתערב עמהן, אבל שינוי מחמת מקום שהיה חם ביותר או שאר אויר היינו שינוי מחמת עצמו דכל שינוי המים הוא מחמת איזה פעולה שהרי בנהר אין משתנין מאליהן לעולם, וגם אין דרך הרמב"ם להוסיף על לשון המשנה, אלא המוכרח לפרש, ולא נתפרש מה הוא מחמת מקומן, ואם כונת רבנו מחמת עצמן ומפני שאין דרך השינוי מחמת עצמן אלא מחמת המקום ולפיכך כתב מחמת מקומן, והוא כדעת הטור, הוי ניחא הלשון טפי, אלא שהדין תמוה כמש"כ המ"א דכיון דבמשנה תנן נפל לתוכן דיו ובתוס' דפרה מחלקינן בין נפל לתוכן לנשתנו מעצמן מנ"ל לפסול נשתנו מעצמן, ומיהו י"ל דפירש כן הא דאמר חולין ק"ז א' קפדיתו אחזותא דפירושו שיהי' חזותן עליהם ואפי' נשתנו מעצמן וניחא קושית התו' שם דהא מתנ' היא, ועי' לק' ס"ק י"ג. אות ח שם אם נתגלו גלוי האוסר אותן משתי' נפסלו בנט"י, מש"כ הכ"מ אינו מספיק דמנ"ל לפסול לנט"י, וגם מי הכריח לרבנו לשנות ממה שנאמר בגמ' לאסור רחיצה, וכן היה לי' לרבנו להסתפק במה שהביאו בפי"א מה' רוצח הט"ו. שם ה"ט או עכורין, דברי רבנו תמוהים דבפ"ח מה' מקואות ה"ט כ' דטיט עבה שאין פרה שותה אינו משלים, וכש"כ שאין טובלין בו, וכבר תמה כן הרא"ש על הרי"ף, ומש"כ הל"מ דבנט"י הקילו תמוה דמנ"ל דהקילו דלמא מתנ' בנפסלו מחמת מרירות ומליחה דכשר אף לטבילת כל הגוף ועוד דהא רשב"א פליג ואמר טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו כדאמר חולין ק"ו א' אלמא דבכשר לטבילת הגוף קיימינן, אמנם נראה דאין כונת הרי"ף והרמב"ם שאין פרה שותה משום שהן עב ביותר אלא שהן עכורין ומ"מ אינה שותה, ואין כל המימות שוין ואין כל הטיט שוה, ולפעמים העכור מפסידן, ופעמים הטיט רב במים אבל אינו ממוזג עם המים ואינו מפסיד טעם המים ופעמים שהעפר מעט ומעוכר במים ביותר ומפסיד טעם המים, והנה רבנו דקדק ובה' מקואות קרי לי' טיט והכא קרי לי' עכורין, ומים עכורין שאין הפרה שותה הן מים גמורין וכשרין למקוה, אלא פסולין לנט"י, כמים המרים והמלוחין. שם חמי טברי' כו' דברי רבנו קשים דלמה לא כתב דין בת בירתא בכל המימות שנפסלו משתית בהמה דהא בכלהו פליגי רשב"א ורבנן וכיון דפסק כחזקי' היינו כרשב"א וא"כ בכל המימות הדין כן ומש"כ הכ"מ בזה קשה דאין לנו אלא מה שאמור בגמ' ואי כדברי הכ"מ הו"ל למימר לר' יוחנן ודאי תנאי היא וחזקי' אמר לך כו' כדרך הגמ', אמנם מדברי רבנו נראה דאפי' יש בו מ"ס בבת בירתא אין מטבילין בה דבעינן דוקא במקומן, וזה מבואר כדברי הכ"מ דהא דגזרינן אטו מנא הוא משום דאין פסולן ניכר בהו, ולפ"ז י"ל דכונת הגמ' דרשב"א נמי אחמי טברי' קאי שהן מים שאינן ראוין לשתית בהמה במקומן ואין פסולן ניכר ופליגי אי גזרינן, ובת"ה נמי פירש מתחלה בת בירתא דאית בי' מ"ס. אות ט מ"ב סי' ק"ס סק"ד כ' דאם נמוח גוף הצבע במקוה פסול לטבילה, ולא נזכר זה בראשונים ז"ל אלא אף אם נמוח כשר דהמראה לא מקרי ממש וגוף הנמוח נמי בטל שגם הוא נהפך למראה ואם יש בו מן הגוש הוא כעפר המעורב, ולא נפסל מקוה אלא ביין ומי פירות דכיון דנהפך למראה של היין חמרא מזיגא מקרי, וכן במי פירות, אבל הכא מי צבע מקרי, וכדאמר מכות ג' ב'. שם סק"ג כ' הא דעכור לא מקרי שינוי מראה דדרך גידולו הוא, ונראה דאף אם נתעכרו המים שנפלו לתוכן שומשמין וכיו"ב דבר דק ונשתנו מראיהם לא מקרי שינוי מראה דהמים לא נשתנו מראיהם אלא הרואה רואה את המים ואת המעורב בהן ולא מקרי שינוי מראה אלא בדבר המזדווג עם המים יפה, וזהו בכלל דברי הפמ"ג שאפשר לצול את המים. נראה דעשית מלאכה במים פוסלת אפי' אינו בעלים, דהא אפי' שתה מהן בהמה אי חשיבא מלאכה פסול כמש"כ התה"ד סי' ר"ס, והביאו ב"י סי' ק"ס, ונראה דאם הטמין בהם צונן שלא יתחממו נמי מקרי מלאכה, וכן במלא כלי מים שיבליע, וכן במנסה אם אין הכלי מנוקב, אבל נתן לתוכה דגים חיים שיחיו אין זה בכלל מלאכה, ומה שחלקו אחרונים ז"ל מתקן ממשמר אין לו מקור. אות י פ"א מ"ג עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פתו, כל הני השנוין לקמן נמי משום מלאכה הן וכן שרה פתו משום מלאכה, וקשה ללישנא דאו ששרה בהן, ולפיכך פי' הרא"ש דה"ק עשה בהם מלאכה כגון שצינן בהן (יין) אולי צ"ל [חמין] ור"ל שכל המים עשו את מלאכה זו, או שלא עשה המלאכה בהן ממש אלא ששרה בהן פתו הקשה לרככו, דדי במעט המים הנבלעין בפת, מ"מ מקרי מלאכה בכלו, שלא חלקו חכמים בדבר, ואפשר דאם שרה פתו הרך כדי שיכנסו בו המים וימוץ את המים הוי נמי בכלל שרה פתו. שם שמעון התימני אומר אפי' נתכוין כו' כ' בתויו"ט בשם מהר"מ דאם נפל ממילא ולא נתכוין כלל מודה ת"ק דכשר וכ"כ המ"א סי' ק"ס סק"ד, וצ"ע אי דוקא בלא ניחא לי' או אפי' בניחא לי'. מ"ה וכשהוא מדיח את ידו בהן, הר"ש והרא"ש פי' שאינו מדיח לנקות את ידו מן העיסה אלא מדיח ידו שתהא מתלחלחת במים ויטוח את הגלוסקא במים שעל ידו, וכן תניא בתוס' וכשהוא נוטל ידיו ונותן ע"ג ככרות, ולפ"ז י"ל דבנוטל ידיו לנקותן אפי' אם לא כיון להדיחן בכלי אלא שנוטל מים בחפניו ומשפשף בהן את ידיו מ"מ ניחא לי' בנקיותן וכשהוא נותן ידיו במים כבר הן מתחילין להנקות וחשיב נעשה בהן מלאכה, אבל מל' הר"מ במשנתנו שכתב שרחץ בהן ידיו ולא הזכיר כלל שנותן על הגלוסקא משמע דמפרש דחופן לרחיצת ידיו מ"מ מה שנשאר כשר, ותוס' דברה בהוה וה"ה אם חופן לרחיצה, כיון שאין מתכוין להדיחן בכלי אלא במים שבחפניו, ובב"י כ' בשם רי"ו דיש מכשירים אפי' נטל הנחתום ידיו בהן. שם ר"ש מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהם כו' ושלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים כו' לכאורה אין ראוי להזכיר כאן נשתנו מראיהם דזה פסול אחר, ועיקר אתא לאשמועינן דמים שלפני הנפח לא דיינינן לי' כספק נעשה בהן מלאכה אלא הן בחזקת שנעשה בהן מלאכה, אבל שלפני הספר הוי ספק, ומה לי' להזכיר נשתנו מראיהם, ועוד קשה מ"ש לפני הספר מלפני הנפח כיון שהן לפני הספר להדיח כליו הוא בחזקת שנעשה בהן מלאכה כמו מים שלפני הנפח, ואפשר לפרש דלפני הנפח שמכבה בהן את הברזל פעמים שמשתנה מראיהם ופעמים שאין משתנה ולפיכך אם לא נשתנה מראיהם נמי פסולין דהן בחזקת שנעשה בהן מלאכה, אבל שלפני הספר דרכו בבורית וכשהוא מדיח משתנה מראיהם והלכך כשלא נשתנו מראיהם ניכר שלא נעשה בהם מלאכה, א"נ הספר פעמים ששופך מן המים על ידיו ועל כליו ופעמים שטובל ולפיכך הוי ספק, ואם נשתנו מראיהם דקתני נראה דאפי' לא נשתנו שינוי גמור או שנשתנו מקצת המים כלו פסול, דשינוי המראה תלינן דנשתמש בתוכן. שם נטל מן הסילון היינו כעין אחיתא דדלאי כו' וסוגיא דהתם כר"י, דברי רבנו סתומים דהתם לכו"ע פסול אי לא מקרב ידא לדוולא שאין כאן נוטל מן הכלי כלל, והכא דקדק ת"ק ואמר שיש בו כדי קבלת רביעית והוי הסילון עצמו כלי ונתן ידיו תחת הקילוח היורד מן הסילון וחשיב לי' ת"ק נטילה ומיירי בסילון שחקקו ולבסוף קבעו, ועי' לק' סי' ג' סק"ז. אות יא זבחים כ"ב א' לרביעית אינו משלים, פרש"י לנט"י, ומסקינן למעועי נתן סאה ונטל סאה, ומשמע דמי פירות אין נוטלין מהן לידים, ותימא דהא דעת רש"י ברכות נ' ב' דמי פירות כשרים לנט"י, ואי בנשתנו מראיהם כי נתוסף בהם מים וחזרו למראיהם כשרים כמש"כ המ"א סי' ק"ס סק"א, ולא שייך לדון עליהם להשלים, וכן אם נפסלו משתית הבהמה ונתוסף עליהן מים ושבו לבריאותן נראה דהן כלן כשרים וכן בנעשה בהם מלאכה שהטעם שהן כשופכין ואבדו חשיבותן נמי נראה דבטלין ברוב ושבין לבריאותן, אמנם ממש"כ הר"מ פי"א מה' מקואות דמים פסולים שנפלו למים כשרים אינם משלימין והוא דין המבואר בסוגין משמע דבכל מים פסולין הדין כן, ושפיר יש לפרש בסוגין בנשתנו מראיהן או נפסלו משתית בהמה או נעשה בהן מלאכה. ומש"כ המ"א סי' ק"ס דדעת הר"מ שאין דין זה אלא בתרומה אבל לנט"י לחולין מים הפסולין בטלין ברוב ומשלימין, לא נראה כלל דלא מצינו שום חילוק בדין נט"י בין חולין לתרומה [ושניים דא"צ בחולין הוא משום דגם לתרומה א"צ אלא לטהר המים וזה צריך גם בחולין וכמש"כ סי' א'] וכש"כ בדין מים פסולין דהושוו ודאי חולין ותרומה מנ"ל לחלק לענין ביטול ברוב, והא דלא הביא הר"מ דין זה בה' ברכות אין זה דיוק, דהרבה סמך מזה על זה כמש"כ ב"י סי' קס"ב, וגם הא דלא הביאו ש"פ דין זה ג"כ אין מכרעת כלל, דאף אם נימא דדעתם דבטל ברוב נמי היה להם לפרש כיון דבגמ' אמרו דאינו משלים היה להם להביא דלחולין משלים אלא מהא ליכא למשמע מינה, ואין לדחות הסוגיא, ונשאר לנו הדין דאין מים פסולין משלימין, ואף אם נפלו לרביעית או ליתר מרביעית כל שבכלי שהוא נוטל ליכא רביעית מן הכשרין פסול, ומש"כ מ"א שם דאין ד"ז אלא ברביעית מצומצם אין מובן כונתו ז"ל דאי בשעת נטילה קאמר הדבר תלוי בכמות מים הפסולין ולעולם בעינן מי רביעית כשרין, וע"כ כונתו דאם נפלו הפסולים ליתר מרביעית בטלים ומשלימין, וזה תימא דהא אמרו בגמ' דאם קדח רביעית כשר דמהכשירא דמקוה קאתא, אלמא דאי לאו האו סברא דמהכשירא דמקוה פסול אע"ג דנפל לל"ט סאין, ולפיכך לענין נט"י אין חילוק ולעולם אין מים פסולין משלימין והא דאיתא ברש"י ובר"מ רביעית הוא לרבותא דאע"ג שהיה שיעור שלם ונתבטלו הפסולין מ"מ אם חזר ונטל מהן אין הפסולין משלימן, ומש"כ רש"י דרביעית הוא שיעור זוטר אין חשוב לבטל היינו כיון דשיעור הצריך הוא רביעית אם הוא חסר משיעורו אלא שפסולין משלימין אותו אין ראוי להתכשר כיון דבלא"ה הוא שיעור זוטר והשתא חסר לי' גם שיעור הזוטר, ומתה"ד אין ראי' דאין דרך לצמצם הרביעית ולעולם ישתייר רביעית מים כשרים. נקטינן לדינא דמים פסולין אין פוסלין הכשרים אם הן מיעוט, אבל אין משלימין הרביעית, וכדעת ב"י בבה"ב שהביא המ"א, ולעולם בעינן רביעית מן הכשרים. אות יב ולפ"ז מבואר דמים שנפסלו וחזרו לבריאותן פסולין דאם איתא דחזרו לכשרותן א"כ לא יתכן לומר דאין משלימין דאם מראיהן נשתנה כלן פסולין ואם מראיהם השתא מראה מים הרי חזרו הפסולין להכשירן, וכן בפסולין שנפסלו משתית הבהמה ונתערבו והשתא חזין לבהמה הרי חזרו ומיהו אפשר דסרוחין לא הוחזרו אלא שנתבטלו. והמ"א הביא ראי' דחזרו לברייתן כשרים מהא דמבעיא לן סוטה ט"ו ב' בכ"ח שנתאכם והחזירו לכבשונות אי יש דיחוי או לאו ופסק הר"מ פ"ג מה' סוטה דכשר, והלא עיקר פסול נתאכם בכלי ילפינן ממים אלמא דמי כיור שנשתנו וחזרו כשרים, וכל עיקר נט"י סמכו למי כיור כמש"כ ב"י סי' ק"ס בשם הרא"ה, ומיהו יש לעי' למה מבעיא לי' לרבא בכלי תבעי לי' במים ומשמע דמים אין להן תקנה לחזור, ואע"ג דיש להן תקנה ע"י תערובות בעינן תקנה בעיניהו ותערובות מלתא אחריתא היא שתערובתן גרמה להן וצ"ע. אות יג והא דפסק הר"מ לקולא כ' המל"מ שם דסבר כדעת תו' דאינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא וצ"ל דגם מי כיור נפסלין מדרבנן בשינוי, מיהו לא שייך להסמיך כלי על המים כיון דשניהם מדרבנן, וב"י כתב בסי' ק"ס בשם הרא"ה דמי כיור שנשתנו פסולין מה"ת, ואפשר דלדעת הר"מ דנתאכמו היינו מחמת עצמן מחמת יושנן, יש לומר דמה מים שלא נשתנו היינו שאינן משתנין מחמת יושנן ואין זקנה שולטת בהן אף כלי שלא בלתה מחמת זקנה, וע"כ צריך לפרש כן לדעת המ"א דמים שנשתנו מחמת עצמן כשרין לנט"י וה"ה למי כיור, א"כ מאי האי דאמר מה מים שלא נשתנו הלא בכלי שנשתנה מחמת עצמו קיימינן, ובכה"ג גם במים כשר, ומיהו אפשר דדעת הר"מ דגם נשתנו מחמת עצמן פסולין והיינו מחמת מקומן דכתב הר"מ וכמש"כ לעיל סק"ז. והא דפסק הר"מ כר"י כתבו משום דרבא אליבי' קאמר, וקשה מנ"ל דרבא אליבי' דר"י קאמר והלא לא מצינו דפליגי רבנן עלי' אלא בכלי אי דרשינן בכ"ח כלי שאמרתי לך כבר, אבל להקיש כלי למים לא מצינו פלוגתא, ואי לרבנן ודאי לא מקשינן דהא מכשרי כלי ישן מנ"ל דר"י מקיש, ועוד דלמא רבנן נמי לא מכשרי אלא ישן שלא נשתנה, ואין לומר דמלאכה פוסלת במי כיור וא"כ ע"כ רבנן לא מקשי כלי למים, א"כ ל"ל למימר לר"י דיליף מקרא בכלי חרס, תיפוק לי' מהיקשא למים, ואפשר דהרמב"ם מפרש דרבנן לא פליגי כלל אר"י ואע"ג דלמאי דס"ד טעמא דר"י דיליף ממצורע ובעינן נמי מים חיים פליגי רבנן עלי' מ"מ למאי דמסיק דר"י מקרא דריש ל"פ רבנן עלי' כלל, ואע"ג דבמתני' לא תנן חדשה מה דלא מפרש במתני' מפרש בברייתא. אות יד מיהו יש לדקדק לדעת הר"מ דהא דרבא הוא בנתאכמו מחמת עצמן ולכו"ע בעינן חדשה שלא נעשה בו מלאכה ואתא רבא לאשמעינן דבלא נעשה בו מלאכה לחוד לא סגי אלא בעינן שלא יתאכם, א"כ לא יתכן לישנא לא שנו כו' דלא נשנה בשום דוכתא לא נעשה מלאכה אלא חדשה והו"ל לרבא למימר חדשה שאמרו שלא נתאכם, ונראה דרבא במצורע קאי דהא בסוטה ילפינן ממצורע כלי שאמרתי לך כבר, ובמצורע מקשינן כלי למים ואמר רבא דדרשינן נמי מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה, וכיון דידעינן מצורע ה"ה בסוטה דהא אמר כלי שאמרתי לך כבר וקאי רבא אהא דאמר מה מים חיים שלא נעשה בהן מלאכה [וצ"ל דהיא ברייתא] ואע"ג דנשתנה מחמת עצמן מקרי מים חיים כדתנן פרה פ"ח מי"א, נראה דמחמת עצמן לא מקרי שינוי דזהו שם מים, אבל כלי שנתאכם הוי כנשתנה המעין מחמת סיבה דלא מקרי מים חיים. ולהאמור דברי המל"מ תמוהים שכ' דלפיכך פסק הר"מ בעיא דרבא לקולא דס"ל כמש"כ תו' דאינו אלא מדרבנן, והרי לא כתבו כן תו' אלא לרבנן אבל לר"י דיליף כלי סוטה מכלי מצורע והתם ילפינן כלי ממים, והתם במים שנשתנה מראה פסול מה"ת כדתנן פ"ח דפרה מי"א, ובר"ש פ"ט מ"ה או שנפל לתוכן סטיס כו' זה הכלל כו'. והא דמבעיא לי' בהחזירן לכבשן ולא פשיט לי' ממים, אפשר דבמים פשיטא דפסול דלא מקרי תו מים חיים כיון דלאחר נביעתן נפסלו, כי חזרו עכשו הו"ל כמים מכונסין דבטלה כבר נביעתן כשנפסלו ומ"מ לענין כלי שפיר י"ל דבתר השתא אזלינן, ואפשר לאידך גיסא דגם מים שחזרו כשרים דכל שהן מחוברין לא שייך בהן דיחוי, אבל כלי אפשר דבעינן שיהא כלי מתחלתו ועד עכשו. ולהאמור אין ללמוד מכאן דין מים שנפסלו וחזרו לענין נט"י דאפשר דמים שנפסלו בתלוש גרע אלא די"ל דתלוי בבעיא דרבא בכלי, וטעם הר"מ דפסק בעיא דרבא לקולא לא נתפרש. אות טו סוטה ט"ו ב' והחזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו, נראה דאינו ענין לדיחוי במצות דהתם בעלתה בו תמרה בעיו"ט או ליקט הענבים מעיו"ט לא חשיב דיחוי לכו"ע ואפי' אגדו אמרינן סוכה ל"ג ב' הזמנה לאו כלום הוא, ואילו הכא אף אם אין סוטה ומצורע בעולם בשעה שנתאכמו מבעיא לי' ואפילו האוכמין בשעת מ"ת מבעיא לי' כשהחזירן לכבשן אחר מתן תורה, ומבעיא לי' אי נשתנו מקרי כל שנשתנו פעם אחת ואף שתיקנן דהמתוקנין נמי לא מקרי חדשים ובעינן שיהיו חדשים מחמת שלא נתישנו מעולם או אפי' נתישנו ונתחדשו מקרי חדשים, [וע"כ צ"ל לדעת תו' יבמות ק"ד א' דרבא ס"ל אין דיחוי אצל מצות אפי' לקולא, ומאי קמבעיא לי' הכא אלא ודאי הכא שאני] אבל בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ודאי הוא הדר שבתורה אלא שהתורה פסלה זה שהיו בכלל מצוה ונדחו, והלכך זה שעלתה בו תמרה מעיו"ט ודאי כשר כיון שלא בא עדיין לכלל מצוה, ואיכא מאן דמכשיר גם בעלתה בו תמרה ביו"ט דקרינן בו לא בא לכלל מצוה אלא א"כ נקטם ראשו ביו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט אבל הכא מספקינן לפסול אפי' נתאכמו קדם מ"ת והחזירן לכבשן אחר מ"ת, ומספקינן להכשיר אפי' החזירן לכבשן האש בשעה שהמצורע לפנינו ואפי' נתאכמו אחר שהיה המצורע לפנינו, דכיון דאין הכלי מעיקר המצוה אלא מתנאי המצוה לא הוי בכלל דיחוי של מצות, [וע"כ צ"ל כן למש"כ תו' סוכה ל"ב א' דהא דאמר רבא יבמות ק"ג ב' דבסנדל של עכו"ם חליצתה כשרה היינו אחר ביטול ולמה לא חשיב דיחוי בשלמא לולב איירי שבטלו מעיו"ט כמש"כ תו' שם אבל חליצה לעולם זמנה הוא אלא ודאי משום הכשר מצוה שאני] ובזה נתישבה קו' התו' בסוגין, וכן בבגדי כהונה שאינן אלא תנאי המצוה אע"פ שנראין ונדחין חוזרין ונראין וגם לא שייך למפסלינהו משום מטושטשין דלא בעינן רק לכבוד ולתפארת וכל שתיקנן שפיר דמי, ואפשר דין דיחוין במצות אינו אלא במידי דממילא כמו דם והדס, אבל היכי דהמצוה הוא בכלי שנעשה בידי אדם כל שתיקנו הוי עשי' ולא מקרי דיחוין. אות טז סימן ק"ס ס"ב בהגה' כתב דעת רי"ו בשם התו' דמה שהנחתום מדיח ידיו מהבצק לא מקרי מלאכה והן דברי התו' סוטה ט"ו ב' ד"ה מה שפירשו מתנ' דתנן וכשהוא מדיח את ידיו בהן כפשוטו שהוא מדיח לנקותן והטעם דאין המים נפגמין אלא במלאכה שהן משתמשין למשמשי אדם כמו כלים ואוכלין אבל כשהן משמשין לאדם עצמו אשר עליו נאמר והארץ נתן לבני אדם לא נפגמו בכך שדרך האדם לשמש בכל, ומיהו אם נטל ידיו המים הנשפכין נפגמין מחמת מלאכה כדתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ג ואינו חושש משום ד' דברים כו' אבל כשאינו שופכן אלא מכניס בהן ידיו אינן נפגמין, ומיהו יש לעי' דהא בתוס' תניא וכשהוא נוטל ידיו ונותן ע"ג ככרות משמע דבנותן ע"ג ככרות איירי כפר"ש, ונראה שהתו' מפרשים דבתוס' מלתא אחריתא קתני אבל משנתנו במדיח ידיו, ולמש"כ גם התו' מודים דבצינן בהן את החמין או שכיבה בהן הגחלת פסולין. וכתב ב"י דגם דעת סה"ת כהתו' והא"ח כ' שכן דעת הרי"ף, ומ"מ אחרונים ז"ל מחמירין דדעת הרמב"ם הר"ש והרא"ש והרשב"א והטור אינו כן. שם ס"ז ולהר"י מטבילין בו דהר"י מפרש דפסקינהו בבת בירתא היינו דאין בו מ"ס ואינו מחובר, ויש לעי' לפ"ז ל"ל לר"פ זבחים כ"ב א' למימר דמטבילין בו מחטין וצנוריות דהיינו קדם שבטלו רביעית לכלים לימא מטבילין בו את הידים כמו שאמר ר"ל לרביעית דהיינו לנט"י כמו שפי' רש"י ותו' והרמב"ם, ואפשר דלרבותא קאמר דכשר אפי' לדאוריתא, ועי' מה שפירש בו הראב"ד בס' בעה"נ בשער המים. אות יז שם מ"א סק"ב הקשה מאי קשיא להו להפוסקים דמ"פ יפסלו משום שינוי מראה הלא נשתנו מחמת עצמן כשרין ותירץ דכיון דאם נפלו במים נפסלין המים כש"כ הן עצמן וצ"ע אי מים שנשתנו מחמת עצמן כשרין, וגם אם נפלו אח"כ למים אחרים ושינו את האחרים לא פסלום, מנ"ל דמ"פ לדעת המכשירים שנפלו למים פוסלים בשינוי מראה דשפיר י"ל כיון דהכל דין מים להם אינן פוסלין, ולא דמי למקוה דנפסל בשינוי מראה ע"י מ"פ, דמ"פ פסולין למקוה, ואפי' אם נשתנו מחמת עצמן פסולין, י"ל דמ"פ הכשרין לנטילה אין פוסלין את המים בשינוי מראה, ונראה ראי' לזה מהא דכתב בהג"א בשם א"ז דנוטלין משכר ומי דבש ולמה לא נפסלו המים משום נשתנו מראיהם אלא הא"ז סבר דמי פירות כשר וכיון דשינוי המראה הוא מחמת מי פירות המתערב בהם לא מפסל, [ומיושב קו' המ"א והגר"א] ומיהו מ"מ י"ל דמחמת עצמן כשרין וזהו בכלל מש"כ הרא"ש דשאני מ"פ דזהו מראיתן וה"ה מים שנשתנו מחמת עצמן. אבל מש"כ המרדכי דדוקא יין לבן כשר צ"ע כיון דמ"פ מקרי מים לנטילה מה לי לבן מ"ל אדום ומשמע דס"ל דהקפידו חכמים על המראה ואף נשתנו מחמת עצמן פסול, א"נ ס"ל דמ"פ שנפלו למים הדין נותן דפוסלין, וא"כ ראוי לפסול מ"פ לנטילה, אם לא בלבן שאין הוא ראוי לפסול המים, אבל קשה הא דאמר זבחים כ"ב א' ביבחושין אדומין אפי' בעיניהו נמי ומשמע אפי' לנט"י אבל אין זה הכרח די"ל לנט"י פסול משום מראה, ומיהו דעת רש"י והרשב"א והראב"ד משמע דאפי' יין אדום כשר, אלא דלדעת רש"י יין בלא"ה פסול, אבל שאר מ"פ אפי' אדומין כשרין. אות יח כתב בתה"ד סי' ר"ס בשם א"ז בשם ר"ח דמים שלקק מהן כלב פסולין ובמרדכי פ' א"ד כתב כן בשם תוס' ובב"י סי' ק"ס נתקשה מ"ש כלב מכל בהמה וחיה, ופי' דסברי דהוי מלאכה וכדעת רש"י חולין ט' ב', אמנם רש"י כתב שם טעם אחר וכ"כ תו' שם דמשום מלאכה ליכא, אמנם האחרונים חלקו על הב"י אחרי שהמרדכי כ' דכן תניא בתו', ופי' הב"ח דהוא משום מיאוס ונעשו שופכין, וזה תימא דהא תנן מים שנפסלו משתית הבהמה אבל כל שלא נפסלו משתית הבהמה אף שנפסלו משתית האדם כשרין ונפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום נמי נמאסין לאדם ומ"מ אם לא נשתנה מראיהם כשרים, ועוד דעשה בהן מלאכה הוא דוקא לפי גזירת חכמים שהרי נשרה פתו שלא במתכוין כשר, וכן נפלה הגלוסקא, וכן הדיח הנחתום ידיו, ואילו צנן בהן חמין או שמדד בהן פסולין אף שלא נמאסו כלל, והלכך אם אין השתי' בכלל מלאכה אינו בכלל גזירת חכמים, ועוד שאין כלב ממאס יותר משאר בהמה וחיה, ואפשר לומר דהמים שבפי בהמה וחיה הוי בכלל מלאכה ואפי' אי לא חשיבא מלאכה במי חטאת י"ל דהכא הוי בכלל מלאכה כיון שכבר באו בפה נתבטלו ונתיחדו לתשמיש ונפרשו מכל העולם ולא גרע מנתיחדו למלאכת הדחה, ומיהו בשאר בהמה וחיה מים החוזרין הן מעט ובטלין כמש"כ התה"ד אבל כלב שהוא לוקק מים החוזרין הן הרבה, והנה מים פסולין אע"ג דהן מיעוט אין משלימין הרביעית וכמש"כ לעיל ס"ק י"א, והלכך נקט לי' בכלב דאף אם נוטל יותר מרביעית חוששין דלמא ליכא רביעית מים כשרים אבל בשאר בהמה כי נוטל יותר מרביעית שהרי אין דרך לצמצם, על הרוב איכא רביעית מים כשרים. ולפ"ז כל שלא נפסלו המים משתית בהמה ליכא לעולם משום מיאוס, והאחרונים ז"ל לא כתבו כן. ומש"כ בתה"ד שם דבמי חטאת לא מהני ביטול משום חומרא דמי חטאת צ"ע דהא בגמרא זבחים פ' א' אמר טעמא משום דהזאה צריכה שיעור ובצר לי' שיעורא, וה"נ בנט"י אי בצר רביעית פסול כדמוכח סוגיא דזבחים כ"ב א', והכי הו"ל למימר דהתם בצר שיעורא ובנט"י איכא שיעורא, ועי' ל' תו' זבחים ע"ט סע"ב. [עי' מש"כ בס"ד פרה סי' ט' ס"ק ט"ז ויתישבו דברי התה"ד]. חזון איש ידים - סימן ו אות א ידים פ"ב מ"ד רי"א ליטהר טמא, הר"ש פ"ב דמקואות מ"ג פי' דר"י לא קאמר אלא לענין שאסור לו ליגע בידיו המסופקות בטהרות אבל לענין דיעבד לא קאמר ואם נגע בטהרות הטהרות טהורות, דזה הוי ספק לטמא וספיקו טהור, וכ"כ תו' עירובין ל"ו א', וזה מוכרח בתוספתא שהביא ר"ש שם, דתניא התם ב' מקואות שאין בהן מ"ס ונפלו ג"ל שאובין לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל ועשה טהרות טהורות שזה ספק מ"ש, ונשנה שם דין זה בשם ר"י, אלמא דמודה ר"י דהטהרות טהורות, אע"ג דהטובל היה לו חזקת טומאה מ"מ לא מהני חזקתו לענין הטהרות, ואע"ג דר' יוסי מודה בספק מים שאובים דלא מצינו דפליג בהו, וטעמא דכיון דנפל הספק על המקוה והוא ספק דרבנן לא גזרו חכמים על הספיקות והרי הוא כודאי כשר ולא משגחינן תו בחזקת הטומאה של הטובל, מ"מ הכא בב' מקואות אחד כשר ואחד פסול, כיון דאי אפשר להכשיר שניהן ע"כ פוסלין שניהן כדתנן פ"ב דמקואות מ"ג, וכיון דהמקואות פסולין השתא כשטבל באחד מהן תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן +א"ה, כמדומה דצ"ל דר"מ ור"י+ דלר"מ הוא טהור דדיינינן לי' בדין ספיקא דרבנן לקולא ואע"ג דהוא בחזקת טמא, ולר"י הוי לי' בדין ספק ליטהר דנשאר בטומאתו הקודמת ומ"מ אם עשה טהרות מודה ר"י דהטהרות טהורות, ובנו"ב סי' ס"ה כתב לפרש דלאו דוקא עשה טהרות ה"ה אפי' לא עשה טהרות הכא טהור ואף ר"י מודה בזה משום דדיינינן לי' בספק מ"ש, אבל ל"מ כן בתוספתא וכמש"כ במקואות סי' י' סק"ד. אות ב ומיהו בתוס' ידים בר"ש פ"ב דידים מ"ד כפי גי' הגר"א משמע דר"י מטמא גם הטהרות שנגעו בידים שאירע בהן ספק ליטהר, דכיון דמוקמינן להו בחזקת טומאה כי נגעו אח"כ בטהרות גם הטהרות טמאות, ולפ"ז ע"כ הכא הטהרות טהורות דדיינינן להו בדין ספק מ"ש, ואפ"ה אומרים לו לטבול שנית, ודבר זה אינו ענין לפלוגתא דר"י ורבנן, אלא כו"ע מודים דחייב להוציא את עצמו מן הספק היכי דאין לו דוחק ולפיכך לא תני בברייתא שאם טבל עלתה לו טבילה דלכתחלה אומרים לו לטבול שנית, ואפשר דדין זה אינו אלא באחד כשר ואחד פסול, דכיון דהוזהר שלא יטבול באחד מהם כי טבל נמי מצרכינן לי' טבילה שנית ונמצא דלא עבר על דברי חכמים בטבילה ראשונה, אבל במקוה אחד ספק שאוב טובל לכתחלה אבל מדברי הגר"א או"ח סי' ק"ס סי"א שנתן מקור לדברי הראב"ד דאם יש לו מים אחרים יטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק, תוספתא זו שלא טהרנו רק הטהרות שעשה, מבואר דמפרש לה אף בכל ספק מ"ש שהכשרנו לכתחלה ראוי שיוציא עצמו מדין הספק כדין ס"ט ברה"ר ע"ז ל"ז א', ואע"ג דכבר טבל אם אין לו דוחק יחזור ויטבול, וזה נראה כונת הר"מ פי"ד מאה"ט ה"ב שכתב דדוקא אם עשה טהרות הכשרנו את הספיקות. וביו"ד סי' ר"א לא הביא המחבר ד"ז משום דלפר"ש אין מקור לזה, ובאו"ח סי' ק"ס סי"א הזכיר המחבר ב' הדעות. אות ג ובס' מלבושי יו"ט כ' דהראשונים דפי' דמקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות היינו אפי' תרומה שנגעה באדם או כלים שנטבלו במקוה זה המסופק, היא בטומאה ודאית ושורפין אותה, פליגי על פר"ש ותו' שפירשו בר' יוסי דלא קאמר אלא ספק ליטהר דהטובל אין רשאי ליגע אבל הטהרות טהורות אף לר"י, דלדעת הראשונים דין הטהרות לעולם כדין הנוגע בהן, ולא נראה כן דודאי לא נחלקו הר"ש והתו' דבמקוה שנמדד שורפין את התרומה כפשטא דסוגיא נדה ב' ב' דאילו מעל"ע שבנדה חולין כו' וכן ר"ש פליג בסיפא ואמר ברה"י תולין ולא שייך תולין אלא בתרומה שנגעה בזה שטבל, ומיהו הכא כיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו על הטהרות כיון דאית להו חזקת טהרה, והרי לר"מ גם הטובל טהור, ושפיר י"ל דאף לר"י לא מחמרינן אלא בטובל ולא בטהרות. אות ד כ' עוד בס' מ"י שם דהא דטהרו חכמים ספק מ"ש היינו במקוה אחד שיש בו ספק, או בב' מקואות ואין ידוע איזה השאוב, אבל אם ידועין וטבל באחד מהן ושכח באיזה מהן טבל, מודה ר"מ דמוקמינן לי' בחזקת טומאה, וכתב כן כדי לישב קו' ר"ש פ"ב דמקואות מ"ג, ולמש"כ מקואות סי' י' סק"ו אין הכרע לזה ובפשוטו מקיל ר"מ אף בספק טבל במקוה שיש בו ג"ל שאובין ספק טבל בכשר, ולמש"כ שם אפשר דגם ר"י מודה בזה, וכמש"כ לעיל סק"ב. אות ה כ' עוד המ"י שם בהא דתניא בתוס' בר"ש מקואות פ"ב מ"ב ב' מקואות אחד יש בו מ"ס ואחד אין בו מ"ס טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות, והק' המל"מ פ"י מה' מקואות למה לא מוקמינן הטובל על חזקתו ואפי' ברה"ר יהי' ודאי טמא ושורפין עליו אה"ת כדין מקוה שנמדד ונמצא חסר, וכ' שם הגאון ז"ל דכל דלקח מן התערובות, אחד מכשיר, ואחד אינו מכשיר, ליכא דין חזקה והוי ספק השקול, ועדיין לא נתישב אם הוא ספק ברה"י מיהא הוי ודאי, וכ' דמיירי ברה"ר ולא ילפינן סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה ברה"י, ולפ"ז הו"ל למתני רה"ר, ועיקר הדין לא שמענוהו, ובתוס' פסחים ט' ב' ד"ה היינו כתבו דבלקח העכבר מן הקבוע מוקמינן הבית על חזקת בדוק אפי' בלא ביטל, וביבמות פ"ב א' ד"ה שתי כתבו דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקיהו כו' ומשמע דמ"מ הוי חזקה מן הדין, ואף זה שכתבו תו' דלא הוי חזקה כולי האי היינו משום דסאה המסופק מונח בקופה, אבל מה שבא מן התערובות אינו מפסיד את החזקה, ובקדושין פ' א' גבי נמצאו חתיכות בעיסה אמרינן דברוב שרצים שורפין התרומה ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, והאריכו הראשונים ז"ל בזה לחלק בין חתיכות לתינוק, רש"י ז"ל כתב משום רובא דאיתא קמן והרמב"ן והריטב"א כתבו משום דחתיכה ודאי נגעה, ואם נימא דבלוקח מן התערובות ליכא חזקה הרי ניחא בפשיטות דהכא אפי' במחצה שרצים ומחצה צפרדעים ליכא חזקה כלל, והלכך אם רוב שרצים הוי רובא דליכא חזקה כנגדה, והרשב"א במ"ה הקשה מזה על הרא"ה, ואם בא מן התערובות לא הוי חזקה לא הקשה כלום, ובתו' שבועות י"ט א' ד"ה הלך כתבו דהלך הראשון טהור משום דמוקמינן לי' אחזקה, ובהלכו שנים א"א לומר משום ס"ט ברה"ר וכמש"כ תו' חולין ט' ב', וע"כ משום חזקה ואפי' באו לשאול בב"א טהורים מעיקר הדין כמש"כ תו' פסחים י' א', והוא מוכרח נזיר נ"ז א' כמש"כ תו' חולין ט' ב' ד"ה התם, משום דמוקמינן אחזקה, אע"ג דקמן ב' שבילין בתערובות, ובכתובות י"ג ב' אמרינן דאיהי אית לה חזקה דכשרות, ומיהו י"ל דשא"ה דאיהי דייקא ולא מפקרה נפשה לפסול. והא דתניא בתוס' הטהרות תלויות אפשר דתלויות עד שיברר קאמר דהא הדבר מצוי להתברר איזה הכשר ואיזה הפסול, ואף אי איירי בידוע איזה כשר ואיזה פסול, אלא ששכח באיזה טבל ג"כ אין ממהרין לשרוף אולי יזכור, ולפיכך נקט התנא עיקר הדבר שהטהרות מסופקות אם הן טמאות או טהורות, ואפשר דלעולם אין שורפין את התרומה כאן, כיון דאם באנו לשרוף ישרפו בין כשטבל בזה ובין כשטבל בזה, ואחד מהן ודאי טהור ולפיכך אמרו חכמים דלא ישרפו עליהן תרומה. אות ו ונראה דהא דכתב הרמב"ן בהא דאמרו נדה י"ח א' דבמקור שליא וחתיכה עדיף מתינוק שנמצא בצד העיסה, משום דהתם אתרע חזקה שהרי שליא ודאי באה לבית והשליא רובה בולד וכן מקור וחתיכה ודאי נעשה בה מעשה, ורוב המעשים הם דם מהמקור וחתיכה של ריקום ולד, ומקרה דם מעלי' הוא מקרה יוצא מהרוב וכן ריקום גוף אטום, אבל בתינוק ספק נגע אין ריעותא כלל בעיסה, והלכך אין שורפין עליו את התרומה מן הדין שלא טמאו אלא מדרבנן, א"נ דלא שרפינן אלא מדרבנן ועשאוהו כמו שיבד"ל אינו מדרבנן אלא קבעו דינו שהוא טמא מפני דרובא עדיף מ"מ לא שרפינן, ועי' רשב"א יבמות קי"ט ב', לא כתבו כל זה אלא ברובא נגד חזקה, אבל פלגא ופלגא אף דאתרע חזקה אזלינן בתרה כגון חש"ו ששחטו אם רוב מעשיהן מתוקנים הוי כמקור שליא וחתיכה שהרי אתרע החזקה, ומותר לאכול לרבנן, אבל אי פלגא ופלגא מוקמינן אחזקה ושוחטין אחריהן, וכדמוכח בגמ' חולין פ"ו א' דפריך מאי איריא רוב אפי' מיעוט כו' ומאי פריך מתינוק שא"ה דספק נגע ולא אתרע חזקה אבל הכא כיון דודאי שחט אתרע חזקה ואין שוחטין אחריהן דהוי לי' ספק אלא ודאי לר"מ דלא אזיל בתר רובא לא מקרי אתרע חזקה, וה"ה לרבנן בפלגא ופלגא וכ"מ יבמות ל' ב' דאמר שם דבספק קרוב לו ספק קרוב לה מוקמינן אחזקה, ואילו הוי רובא קרוב לה הוי מחשב כמקור וחתיכה, וכן בחולין נ"ג א' ספק כלבא ספק שונרא מותר אע"ג דאי הוי רובא שונרות הוי כחתיכה שנמצאת בעיסה ורוב שרצים וחשיב ודאי דאתרע חזקה מ"מ בספק השקול מוקמינן אחזקה, וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר וסכין שנמצא פגום ומפריש החבית ונמצא חומץ, אמרינן העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד טבל על חזקתו משום דחשיב ספק חסר ספק פגום ספק חומץ, אע"ג דאתרע חזקה, והרי ע"כ שחטה ספק פגום ספק אינו פגום, ואילו היו רוב סכינים אינם פגומים ומיעוט (אינם) פגומים ופירש סכין אחד ושחט בו היה כשר ולא הוי חשיב כרובא וחזקה למחשב פלגא ופלגא אלא הוי כחתיכות שנמצאו בעיסה, והא דכתבו ראשונים ז"ל דבמקוה שנמדד לא מוקמינן טהרות אחזקתן משום דודאי נגע היינו נמי משום דהטובל היה לו חזקת טמא והוחלט דינו לודאי טמא, ולפיכך לא שייך תו חזקת טהרות. אות ז ולפיכך יש לתמוה על מש"כ רשב"א נדה כ"א א' דלרבנן דלא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים, היא תלוי' דאי אפשר לאוקמה אחזקה שהרי ודאי חתיכה הפילה והוי כשליא בבית דלא שייך לאוקמא הבית על חזקתו, ומה ענין זל"ז התם איכא רובא אבל הכא בספק השקול לא אתרע חזקתה, אמנם יש ט"ס ברשב"א שם, וכצ"ל ואפ"ה מטהרי רבנן דקסברי דלא עביד דם כו' חתיכה וא"ת ליהוי כו' וכונתו דאפ"ה מטהרי רבנן אע"ג דמודים חכמים דרוב חתיכות של ד' מ"ד, אפ"ה מטהרי דלא שכיח דדם יעשה חתיכה, ואע"ג דריקום של חתיכה נמי לא שכיח מ"מ כיון דתרויהו לא שכיחא ספיקא הוא, וע"ז הק' וא"ת ליהוי כו' י"ל כו' וע"ז כתב ולא מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וודאי נעשה זה דלא שכיח, וכיון דרוב חתיכות מד' מ"ד הלא החלטנו דרוב המאורעות של חתיכה הוא קרישת דם ע"כ נפקא אתתא מחזקתה, ואף לגי' הכתובה בספרים מתפרש בלי הגה', והריטב"א בנדה שם כ' דלרבנן דאפשר לפה"ק בלא דם מ"מ לא מוקמינן אחזקה דהא נעשה בה מעשה של פתה"ק ואתרע חזקתה כמו שליא בבית, ואע"ג דלרבנן לא הוי רוב הפתיחות בדם כמבואר בריטב"א שם, וזה תימא, ובס' מ"י שם הביא בשם רמב"ן ור"ן דלרבנן מוקמינן אתתא אחזקה ומבואר כמש"כ דבספק לא שייך אתרע חזקה, ונראה דיש ט"ס בריטב"א שם וצ"ל ורוב פעמים דאיכא דם וכן מוכרח לשונו ז"ל שם שכ' וז"ל ותדע דע"כ לא אמר [אלא] דרבנן סברי אפשר כו' וע"כ כונתו דלא אמרו אלא דר"י סבר אי אפשר ורבנן סברי אפשר ומ"מ רוב איכא, וכונתו ז"ל דאי נפרש כפרש"י דגם ר"י משום רוב קאמר וסוגיא לעיל י"ח ב' גם ללישנא דאין פתה"ק בלא דם א"כ מבואר דלרבנן אין שורפין וכמש"כ לעיל ואם נפרש דלר"י הוי ודאי א"כ לרבנן אמרינן רק דאפשר ומ"מ רוב איכא וא"כ ודאי תולין אלא שאין שורפין, ויותר נראה דאף כי ר"י קאמר א"א לפתה"ק בלא דם היינו רוב מ"מ הא דאמר ורבנן סברי אפשר אינו ר"ל דליכא רובא דודאי רוב המפילות חתיכות איכא דם אלא ה"ק ר"י סבר א"א ודיינינן לי' בא"א ורבנן סברי דדיינינן לה במה דאפשר, ולא אזלינן כאן בתר רובא למחשב כודאי לשרוף את התרומה, ורמב"ן ור"ן שכתבו דמעמידין לה אחזקתה אע"ג דודאי לידה יבשתא לא שכיחא, מ"מ רוב הלידות חזינן דם והיכי דלא חזינן נפקא מרובא ופלגא מאלו דלא חזינן בהו דם יבשות נינהו, ולפי' ריטב"א גם באלו דלא חזינן בהוא דם רובן בדם, והא דאין שורפין לרבנן אפשר דאינו אלא מדרבנן כיון דריטב"א מדמה לי' לשליא, וכן ללישנא דפליגי אי רוב חתיכות מד' מיני דמים ופי' רשב"א וריטב"א דרבנן מודו דרוב חתיכות מד' מיני דמים ומ"מ לא שרפינן צ"ל היינו דהחמירו משום דמצוי גם הטהרה. אות ח והא דביצא בעלה וצרתה חשבינן פלגא ופלגא אע"ג דמה שיש לו אשה הוא עושה מעשה לסלק החזקה ועל הרוב מעשה זו מסלקת החזקה, מ"מ לא מקרי אתרע חזקתה כיון דהמיעוט הוא בשב ואל תעשה ועוד דהמעשה אינו בגוף הנידון אלא בעלמא הוא, משא"כ בשליא מקור וחתיכה דהמיעוט צריך למעשה בלתי מצוי' שיצא דם מעלי' ושימוק הולד ושיתרקם גוף אטום, והדם והחתיכה בגוף המסופק והוא הגורם טומאה על הרוב, ואפשר דמיעוט שאינן מתעברין הוא בטבע ואינו מקרים וכן מיעוט חולים שאין בטבעם להוליד אלא להפיל, וכן מיעוט ולדות שאינם ראוים להשתלם ולהולד, ומיעוט שע"י טבע חמיר ומצטרף עם החזקה, ובזה ניחא סוגיא דבכורות י"ט ב' דחשיב רוב מתעברות ויולדות תוך שנתן רוב גמור ואע"ג דהיא בחזקת שלא ילדה דהתם נפל נמי פוטר וגם חזינן השתא דילדה וצ"ע ומיהו אפשר דהתם איכא חזקת חולין וכמש"כ תו' שם, ורוב מצוין אצל שחיטה אי אמרינן דאיכא בעולם מיעוט מצוין בלתי מומחין ואנו דנין על זה ששחט מדין כל דפריש מרובא פריש, אפשר דלא מהני שהרי בלתי מומחין הן הרוב אלא שעל הרוב הן פורשין מן השחיטה ומניחין למומחין א"כ אין כאן רוב אנשים המצוין מומחין אלא רוב השחיטות הן ע"י מומחין והוי כדבר מן החוץ, והלכך פי' הרא"ה דחזקה גמורה היא שלא ישחוט מי שאינו מומחה, והרשב"א מדמה לה לחתיכות ושליא, ואפשר דפירש דבלתי מומחים השוחטים הן מיעוט נגד המומחים. אות ט ולדינא לפי המבואר, בב' סכינים אחד פגום ואחד שלם ושחט באחד מהן פטור מלכסות ושוחטין הבן אחריהן, כדעת הפמ"ג, והמ"י שם הכריע דהוי ספק. ב' מקואות אחד מ"ס ואחד חסר, טבל באחד מהן ואין עתיד להתברר ספקו, ועשה טהרות מעיקר הדין שורפין ואפשר דהחמירו חכמים שלא לשרוף. מש"כ בס' מ"י בפירוש דברי הרמב"ן לחלק בין החזקה והרוב בגוף אחד לבין הרוב בגוף אחד והחזקה בגוף אחר, נסתר מדברי הריטב"א כ"א א' שכתב דרוב של פתה"ק מסלק החזקה, [ומיהו נראה דגם זה אמת דבמקום שכבר הוחלט ע"פ רוב או חזקה לטמא ואח"כ נגע באחר לא דיינינן לשני בחזקת טהור וכדמוכח מהא דכתבו ראשונים לחלוק על פירש"י שפי' דהתינוק ודאי נגע אלא שהוא ספק טמא, ומיהו י"ל דשא"ה כיון שהתינוק בר קבלת טומאה, והחלטנוהו לטמא, דין הוא שכל תולדותיו כמותו, וכמ"ש טהרות סי' ה' דבס"ט ברה"י אם נוגע אח"כ באחרים אפי' ברה"ר טמא, ומיהו י"ל דהנחלט מחמת ס"ט ברה"י שאני דעשאו הכתוב כודאי אבל הנחלט מחמת חזקה י"ל דעדיין אינו מוחלט גמור, אלא הטעם משום דהטהרות אין להם חזקה כיון שנגע בהם התינוק] ולפיכך ל"ק מה שהק' שם ממקור, וכן מה שדמה רוב ומחצה תמוה, ולפיכך ל"ק מה שהק' מסוגיא דחולין פ"ו א', וכמש"כ לעיל. אות י ידים פ"ב מ"ד ר"ש תניא בתוס' היו לפניו ב' כוסות כו' לגי' ר"ש חלוק דין ב' כוסות בתערובות מב' מקואות אחד פסול, ע"י ג"ל שאובין, ואחד כשר, דהתם אם טבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות כמש"כ ר"ש פ"ב דמקואות מ"ג וכמש"כ לעיל סק"א, ואילו הכא בנטל באחד מב' כוסות טהרותיו תלויות, ואם חזר וטבל שני במקוה הב' ועשה טהרות, או שהטובל הראשון חזר ונטמא וטבל בשני ועשה טהרות, אלו ואלו מונחות שתיהן תלויות, ואילו נטל מכוס אחד ועשה טהרות ונטמאו ידיו ונטל משני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות שתיהן טהורות, ואפשר דה"ט דבספק מלאכה הקילו והכשירו לגמרי ולא אמרו שיפסלו המים מספק והלכך בנטלו שנים אלו ואלו מונחות שתיהן טהורות, ולפיכך החמירו לכתחלה בנטל אחד ועשה טהרות שטהרותיו תלויות עד שישפכו השניים או עד שיטול שני מהשניים וכל זמן שהמים שבכוס שני קימות טהרותיו של ראשון תלויות, כדי להזכיר שלא יטול מכוס השני, דאם לא יגזרו על הטהרות לא יתקיים דין לכתחלה דהא לכתחלה אסרו חכמים ליטול מב' הכוסות שנתערבו, ובאחד טמא ואחד טהור נטלו שנים ועשו טהרות אלו ואלו קימות שתיהן תלויות דהא מים טמאים מטמאין היד ולא שייך למימר דשניהם כשרים מספק, ולפ"ז היה אפשר להקל בנטל אחד מהן ועשה טהרות, וא"צ לעשות דין תלויות כדי להזכיר שלא יטול משני שהרי אם יטול משני יהיו שתיהן תלויות, ומיהו כיון דאם יאכל הראשונות, ויטול משני יהיו הטהרות השניות טהורות, החמירו שתהינה תלויות, ולא דמי למקוה שהמקוה אפשר לטבול בה כמה פעמים וכשפוסלין אותה חכמים מדכר דכיר אבל מים כבר אזלו וגם כוס השני עומד לפעם אחת ואין פסולו נזכר כל כך, ובל' ר"ש נראה דיש ט"ס וכצ"ל נטל מאחד מהן לב' ידיו ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות [והיינו כי נטמאו ידיו באמצע] מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות [היינו נמי בנטמא באמצע ואם יעשה אח"כ הראשון טהרות תהיינה ג"כ טהורות] מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות, נטל מאחד מהן לידו אחת כו' מן השני ועשה טהורות מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות, מן הראשון ועשה כו' היו לפניו כו' ונטל מאחד מהן לב' ידיו ועשה טהרות כו' מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה כו' נטל מאחד מהן לידו אחת כו' את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ועשה אלו ואלו כו' היו ידיו אחת טמאה כו' ונטל מאחד מהן לב' ידיו ועשה טהרות תלויות רי"א הטמאה בטומאתה, ויש לעי' הא בעשה טהרות מודה ר"י דהטהרות טהורות דחשיב לטמא לדעת ר"ש וכמש"כ לעיל סק"א, והכא משמע דר"י פליג שאין הטהרות תלויות אלא ודאי טמאות, עוד יש לעי' בדברי ת"ק דמשמע דאפי' עשה טהרות ביד הטהורה תלויות, וצריך טעם דאילו נתן על הטהורה לבד היא בטהרתה כדין ב' שבילין והלך באחת מהן דהוא טהור ולמה השתא היא תלוי', וצ"ל דמשום דתולין את הטמאה תולין גם השני', ולר"י הטמאה בטומאתה והטהורה בטהרתה, ואפשר דמודה דהטהורה תולין וצ"ע, ולפר"ש מבואר מכאן דלר"י אם נטל מן התערובות מוקמינן אחזקה ושורפין, וא"כ ה"ה בטבל באחד המקואות של התערובות כשר ופסיל, ולעיל סק"ה כתבנו דלא תקשה מהא דתניא בתוס' בר"ש פ"ב דמקואות מ"ב תלויות דהיינו תלויות עד שיברר. שם ונגעו ב' ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזא"ז כו' ר"ל שהידים ידועות איזו הטמאה ואיזו הטהורה, והככרות ידועים, אלא שאינו יודע באיזה מהן נגע, וכשאנו דנין על הידים יש לטהר את הטהורה ולתלות שנגע בככר הטהור, וכשאנו דנין על הככרות יש לטהר את הטהור ולתלות שנגע בטמא, ונעשו היד הטהורה והככר הטהור מוכיחות זו לזו שאם נטהר היד והככר ודאי נכשלנו באחד מהן, ולפיכך היד והככר תלוין, וכן אם נגע ביד אחת בזא"ז וא"י באיזה יד נגע ובאיזה ככר נגע תחלה, ג"כ יש לטהר היד הטהורה ולתלות שנגע בטמאה, ויש לטהר הככר הטהור ולתלות שנגע ביד הטהורה בככר הטהור תחלה, ונעשו מוכיחות זל"ז, אבל אם נגע בב"א דהככר ודאי טמא, תלינן שנגע ביד הטמאה. אות יא ולדעת הגר"א דין הכוסות כדין ב' מקואות אחד פסול ואחד כשר, וה"ג היו לפניו ב' כוסות כו' נטל מאחד מהן לב' ידיו ידיו טהורות [כן הגי' בביאוריו ובהגהותיו הגי' ועשה טהרות טהורות] רי"א תלויות [הוסיף הגאון ז"ל דברי ר"י כדי לקיים תיבת תלויות, אבל באור הגנוז הביא דליתא תיבת תלויות, וא"כ מתפרש בלי שום הגה' רק להסיר תיבת תלויות] וה"ג נטל מאחד מהן כו' ועשה טהרות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ולא עשה כו' [ר"ל או מן הראשון כו'] מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות [ורישא לא פירש אלו ואלו מונחות ויש לפרש שכבר נאכלו ראשונות ולפיכך מוסיף לפרש דאפי' מונחות אלו ואלו טהורות] ואיירי בלא נטמאו ידיו באמצע וכשנטל מן השני ידיו ידיו כבר טהורות ודאים, ובאמת כל הדינים השנוים כאן פשוטים ולא אצטריך לאשמועינן רק רישא דבנטל ידיו מן התערובות ידיו טהורות אלא אגב סיפא נקט כל החלוקות, והדר נקט כל הני בבי בידו אחת וכל הגי' בידו אחת כהגי' בב' ידיו, וגרסינן אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות וכ"ה בביאורי הגאון ז"ל, ובהגהותיו הגי' תלויות וצריך לפרש שנטמאו ידיו באמצע ולפיכך אלו ואלו מונחות תלויות, ורישא באין הטהרות ראשונות מונחות, וידיו כבר נטמאו ולפיכך כשנטל מן השני ידיו טהורות, היו לפניו ב' כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לב' ידיו ועשה טהרות טהורות רי"א תלויות [אפשר דלא גרסינן לי' כמש"כ לעיל] מן הראשון ולא עשה טהרות מן השני ועשה טהרות טהורות [דתלינן דהמים השניים היו הטהורות] מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כו' נטל ידו אחת ועשה טהרות שני' ועשה טהרות אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות, היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ונטל מאחד מהן לב' ידיו או לידו אחת ועשה טהרות טהורות רי"א הטמאה בטומאתה, [נראה דלת"ק עושה טהרות לכתחלה ומשום אינך בבי נקט עשה טהרות והיינו דאמר ר"י הטמאה בטומאתה מכלל דלת"ק טהורה]. ולגי' הגר"א דר"י אומר תלויות צ"ל תלויות עד שיברר דאם לא יתברר מוקמינן אחזקה וכמש"כ סק"ה, א"נ הכא לר"י נהי דלא מטהרינן הטהרות מ"מ לא שרפינן. אות יב מש"כ הר"מ פ"י מה' מקואות ה"ב היו שניהם פחותים ממ"ס ונפלו לאחד מהן וא"י לאיזה מהן כל אחד משניהן פסול, היינו שאין לטבול בהן לכתחלה אפי' בשעת הדחק, אבל אם טבל בהן דיעבד עלתה לו טבילה כדין ספק מים שאובים, ואפשר דאם טבל במזיד קנסינן לי' דיעבד דלא סלקא לי' טבילה, אבל מש"כ הר"מ פי"ד מה' אה"ט ה"ב שאין מורין לו לטבול במקוה של ספק מ"ש ולא לעשות טהרות [נראה דר"ל דאם טבל מורין לו לכתחלה לטבול פעם שנית] היינו דוקא במצוים לו מים אבל שעת הדחק כדיעבד דמי, וגם לא מקרי עבריין אם נוהג טהרות, ובמל"מ נתקשה בזה. אות יג שו"ע סי' ק"ס סי"א מים שיש לו ספק כו' ויש מי שאומר כו', אם כפי' הגר"א בתוס' בר"ש פ"ב דמקואות מ"ג דאע"ג דספק מ"ש כשר מ"מ מורין לו לטבול שניח אם אפשר לו בלא דוחק, ואם דין מים לנט"י כדין מ"ש, אין נוטלין לכתחלה מן הספיקות, ואם נטל מצרכינן לי' ליטול שנית, ואם אין מים מצוים נוטל לכתחלה מן הספקות, ואם כפר"ש בתוס' ואין לנו מקור להחמיר לכתחלה רשאי ליטול לכתחלה מן הספיקות וכמו שנתבאר לעיל, ואם ספק יש בהם כשיעור כתב המג"א ס"ק י"ג דאין נוטלין לכתחלה ופי' אחרונים משום דאפשר לברר, ומיהו פעמים שאין לו מדה לברר או שאין לו כלים, או שנטל משירי טהרה, ומיהו אף באפשר לברר אין הדבר מוכרח שצריך לברר שהרי אין הנטילה איסור בפחות משיעור ואי אפשר לאסרו ליטול, ואפי' את"ל דצריך לברר היכי דאין לו מים נראה דא"צ לברר, דמה בצע שידע שהם פסולים, טוב שיטול מספק. ונראה דהנוטל ממים מסופקים אינו טהור ודאי אלא טהור מספק שלא הכשירו מים פסולים מספק אלא טיהרו את הידים מספק, ואילו הכשירו מים מסופקים בהכשר ודאי, למה הצריכו הראב"ד ליטול שנית להוציא את עצמו מן הספק הלא כבר הוא טהור ודאי, וכן אם נטל מאחד מב' כוסות לפר"ש תולין אע"ג דאם נטל גם מהשני שניהם טהורין, וכן בספק טהורים ספק טמאים אי אפשר לומר דטהור ודאי דהא מים טמאין מטמאין את הידים, ובמתנ' תנן כל הספיקות בחד דינא, וכן מהא דפוסל ר"י ספק ליטהר משמע דלא הכשירו מים מסופקים בהכשר ודאי, ודין טהרת ידים לאכילה ולתרומה חד דינא הוא, ולפיכך ראוי שלא לברך מספק אע"ג דהנטילה מועלת להתירו דמעיקרא היה ודאי אסור באכילת פת ובנטילה זו הותר, ובבה"ל כ' בשם הפמ"ג דיברך וכ"מ קצת ל' השו"ע וצ"ע, ועי' ר"ש פ"ב מ"ג משום שמא לא נטלו מן הרביעית ופר"ש משום ספיקא לקולא ומבואר דנוטלין לכתחלה ומשמע דמברכין, דאל"כ מפסיד הברכה ומ"מ אינו מוכרע. ובספק מ"ש למקוה למש"כ לעיל דמודה בהו ר"י משמע דיש הכשר במקוה, ומ"מ נראה דלא הכשירו רק מספק. אות יד ידים פ"ב מ"ד ספק טמאין ספק טהורין, אין פירושו דנפל בהם ספק שמא נגע בהן טמא דא"כ ברה"י ודאי טמאים כדתנן פ"ד דטהרות מ"ט, וברה"ר ודאי טהורים, וכן בספק שאבד"ל ודאי טהורים, אלא איירי בב' כוסות אחד טמא ואחד טהור וכדתניא בתוס' ולגר"ש דכה"ג תולין י"ל דאיירי דנאבד אחד, ואיירי שנגע טמא באחד מהן ואינו ידוע באיזה מהן נגע, וכשהיו ברה"י, אבל אם היו ברה"ר שניהם טהורים דמעמידין להן אחזקה, וכמש"כ תו' חולין ט' ב' ד"ה התם, וזה כונת תו' פסחים ט"ו ב' ד"ה חבית, ואע"ג דגם ברה"ר מדרבנן שניהם תלוים כדין באו לשאול בב"א, מ"מ אפשר דמודה ר"י בזה דאם נטל מאחד מהן ידיו טהורות כיון שמעיקר הדין הן בחזקת טהורים, עוד יש לפרש ספק טמאים ספק טהורים בהיה ידוע מי הטמא ומי הטהור ואח"כ נתערבו וכה"ג לא שייך חזקה, ואע"ג דכשאנו דנין על אחד מהן י"ל דאוקמי' אחזקה שלא נטמא, וממילא נחליט כי הוא היה טהור הידוע מ"מ ז"א כיון שכבר היה טמא ידוע ושורש הספק הוא מחמת התערובות לא שייך חזקה וכ"מ בתו' עירובין ל"ו א' ד"ה אבל, ואפשר דאף בכוס אחד שידע אם הוא טמא או טהור ושכח לא שייך חזקה, וכן ספק נעשה בהם מלאכה נמי איירי בהיו שנים אחד נעשה בהם מלאכה ואחד לא נעשה ב"מ, ונשפך אחד מהם ונשתייר אחד מהם, דבאחד שיש בו ספק מוקמינן לי' אחזקה, ומודה בזה ר"י, ועוד דהוי טהרה ודאית דכיון דהמים כשרים ע"י חזקת כשרות אתרע חזקת הידים וכמש"כ רמב"ן ושאר ראשונים במקוה שנמדד דלא מוקמינן טהרות אחזקתן ולפ"ז בספק נעשה בהן מלאכה נוטלין מהן לכתחלה ואפי' יש לו מים אחרים ומברכין על נטילה זו. כתב במ"ב דאם נטל במים מסופקים צריך לחזור וליטול מדין דשיל"מ דספקו להחמיר אפי' בדרבנן, ולא נראה דהתם באכל ביצה ספק שנולדה ביו"ט עביד איסורא ונקרא עברין אבל הכא משנה שלמה שנינו ספק ידים טהור, ואף לדעת הראב"ד אינו אלא מדה טובה, אבל אם אכל לא עביד איסורא, ואין לדמות ספק דרבנן זל"ז, ועוד דהכא טהור לנגיעת תרומה דלא שייך התם יל"מ וכל שטהור לתרומה לא גזרו לאכילת חולין. כתב המ"א סי' ק"ס ס"ק י"ג בשם יש"ש דאם אחר נטילה נולד לו ספק אם נטמאו א"צ לחזור וליטול אף שיש לו מים, והקשה המ"א הא הוי הה"ד, וצ"ע כונתו דהא במתנ' נמי תנן ספק הידים ליטמא, ספק נגע בככר טמא טהור, וכל שספקו ידוע ולא הסיח דעתו לא מקרי הה"ד כמש"כ תו' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן. כתב במ"ב סי' קנ"ח סק"ד דאם נטל ידו אחת ואוכל בה אסור שמא יגע בשני', ואין זה הטעם אלא דאסור לו לאכול כיון שהשני' אינה נטולה מדין אוכל מחמת מאכיל דקיי"ל דצריך נטילה כדאיתא לק' סי' קס"ג ס"ב, ומבואר בגמ' חולין ק"ז ב' דאפי' במקום דליכא למיחוש לנגיעה אלא דכן הוא עיקר תקנת נט"י, על האוכל אע"פ שאינו נוגע, וצריך ליטול ב' ידיו ואם נטל אחת אסור לו לאכול מחמת השני'. שו"ע סי' קנ"ט ס"כ המטביל ידיו מברך על נטילת ידים, הטעם כ' תר"י והרשב"א שלא הוזהרנו רק על נטילה והזמן הזה ראוי לברכה שהרי טובל בשביל אזהרת נטילה, ואין מובן כלל מש"כ המ"א דאם מי המקוה אינם ראוים לנטילה צריך לברך על טבילה מה מפסיד לברכה מה שאינם ראוים לנטילה. מ"ר שלא נשתנו מראיהן ממים, וגם הן ראוין לשתי' בהמה מ"מ פסולין לנטילה, אע"ג דדינן כמים לענין הכשר כדתנן מכשירין פ"ו מ"ה, מ"מ כיון דפסולין למקוה כמש"כ ר"ש מקואות פ"י מ"ו, פסולין לנטילה, ועוד שהרי הן מטמאין את הידים כדאמר יומא ל' א', ואם נפלו במים אם לא שינו המראה ולא נפסלו משתית בהמה בטלין במיעוטן ואם יש רביעית מים זולתן והמים רובא נוטלין מהן, ואינן מטמאין את הידים כדין ביטולן לענין מחניך קדוש כדאמר ברכות כ"ה ב' וכמש"כ בח"צ סי' ק"ב, ואם נגע אחר נטילה בעביט אפשר דהוי כהכניסן לביה"כ וצריך לחזור וליטול. חזון איש ידים - סימן ז אות א ידים פ"ג מ"א המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר"ע כו' בחולין ל"ג ב' אמר דבגזירה ידיו אטו גופו קמפלגי ופרש"י דטעמא דתרויהו משום דגזרו ידיו אטו ביאת כל גופו אלא דפליגי איזה טומאה גזרו על ידיו, ולכאורה תמוה דהא פליגי במשנתנו ג"כ בכל המטמא בגדים בשעת מגעו דלר"ע מטמא את הידים להיות תחלה ולרבנן הן שניות, והתם לא שייך למגזר אטו גופו, ואפ"ה מודים חכמים דידיו שניות, ומיהו זה ל"ק דהתם הרי הוא ראשון אף לאחר פרישה ומטמא את הידים להיות שניות, כדתנן בסיפא את שנטמא באה"ט מטמא את הידים, אבל עדיין הא גופה קשיא כיון דאדם אין מק"ט מראשון למה הידים מיטמאין וע"כ דהידים נידונין בפ"ע ומיטמאין כאוכלין הנוגעין בראשון, וא"כ למה לן טעמא בהכניסן לבית המנוגע משום גזירת גופו תיפוק לי' דהוו כאוכלין שהכניסן בבית המנוגע דטמאין משום כל אשר בבית כדאמר שבועות י"ז ב', ואפשר דדעת רש"י דכיון דבעינן שיהי' רוב החפץ בבית כמש"כ תו' שבועות שם, לא שייך לטמא ביד לבד אע"ג שהיא נדונית בפ"ע לענין קבלת טומאה, מיהו קשה לר"ע דאמר תחלה משום גזירת כל גופו תינח בהכניס ידיו לבית המנוגע אבל נגע במטמא בגדים בשעת מגעו דלא שייך למגזר משום גופו למה הוי תחלה, וי"ל דלאו דוקא משום גופו גזר אלא גזר ידיו אטו כלים ג"כ ועיקר טעמו דכיון דמק"ט מאה"ט ראוי לגזור עליהן דין ראשון כשאר המיטמאין מאה"ט, ומשום דבבית המנוגע גם גופו נעשה ראשון קאמר אטו גופו. אות ב שם ואוכלין והכלים שנטמאו במשקין מטמאין את הידים להיות שניות הר"ש פי' דכ"ז דוקא לקדש אבל לא לתרומה ותימא דא"כ מאי האי דאמרו חכמים מבואר הדבר את שנטמא באה"ע מטמא את הידים כו' דלמא לענין תרומה שאלה, ועוד דאם יד מטמאה חברתה היינו פלוגתא בכל הפוסלין את התרומה, א"כ נקטינן להלכה כרבנן וכמעשה דרשב"ג, ובחגיגה כ' ב' תני לה גבי הלכתא פסיקתא שהיד מטמאה חברתה לקדש, ועוד היכי סתם לי' תנא ולא הזכיר דדוקא לקדש וכל ההלכות שנשנו עד כאן הן לתרומה, ועוד למה תני יד מטמאה חברתה באפי נפשה, ועוד מאי דעתי' דרב שיזבא חגיגה כ"ד א' דאמר דוקא בחיבורים, ור"ל שם דאמר יד חבירו לא, הא ע"כ מתנ' דחגיגה כר' יהושע ומ"ש יד מכל פוסלי תרומה, ולכן פי' הרא"ש דכל פוסלי תרומה שמטמאין את הידים לר' יהושע היינו אפי' לתרומה, אבל יד מטמאה חברתה היינו לקדש כדתנן בחגיגה ולא הוצרך התנא לפרשו משום דכבר תני לי' בחומר בקדש, ויד קילא מכל הפוסלין אה"ת משום שאין טומאה לידים בלא גוף מה"ת כלל, ולפיכך אמר ר"ש שאין זה אלא בחיבורים, ור"ל אמר דיד חברו לא, ואינו אלא לפסול, וקיי"ל כר"י דיד מטמאה חברתה כסתמא דמתנ' דחגיגה ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקת הוא, מ"מ התם בחגיגה דעיקר דינא דקדש הוא עיקר הוא, והכא תנן דפלוגתא היא, וגם רבי וריבר"י הכי ס"ל בחגיגה שם ולא נחלקו אלא אי מטמאה או פוסלת, ועוד י"ל דלמאי דמסיק חגיגה שם דתנאי היא, מפרשינן גם משנתנו שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי כדבעי למימר מעיקרא, והויא מתנ' דחגיגה גם כרבנן דר"י, וכ"כ הגר"א בא"ר. וכפי' הרא"ש פי' גם הרמב"ם דבפ"ח מה' אה"ט ה"א העתיק דברי חכמים דמשנתנו דדוקא אוכלים וכלים שנטמא באה"ט מטמאים את הידים, ושם ה"ז העתיק משנה דחגיגה יד מטמאה חברתה וכן בפי"ב הי"ב כפל ד"ז, ואם פלוגתתן לקדש והלכה כר"י, היה מעתיק דברי ר"י, דלעולם הר"מ שונה בספרו את ההלכה השנוי' במשנה וגמ', ולא היה קובע דבריו בתרומה דלא נאמר במשנה, ועזב דין קדש המבואר במשנה, ומשמע דדוקא יד מטמאה חברתה אבל כל הפוסלים אה"ת לא, אע"ג דלר"י כל הפוסלין חמירי טפי מיד מ"מ לענין קדש יד חמיר, ואין למידין ד"ס מד"ס, א"נ ה"ה שאר פוסלין ולא אצטריך לאשמועינן דכמו דראשון עושה את הידים שניות ה"נ שני עושה את הידים שלישי לפסול את הקדש וצ"ע, ודעת רש"י ברכות נ"ב א' ד"ה אין, ג"כ כפי' הרא"ש דגם לתרומה פליגי. אות ג חגיגה כ"ד א' בחיבורין שנו השתא סבר דדוקא חברתה אבל יד חברו לא, ואפי' חברתה נמי דוקא בנגעו זב"ז בשעה שנגעה אחת בספר או בראשון, ומחמרינן דלמא יגע גם בשני', אבל יד חברו אפי' אם נגעו הידים זב"ז לא גזרו שאינן נמשכין זו אחר זו וגם מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן והשתא צריך לפרש משנתנו בתרומה נטמאת אחת מידיו שני' טהורה אפי' נגעו זב"ז בשעה שנטמאו, ולקדש מטביל את שתיהן אם נטמאו בחיבורין שהיד מטמאה חברתה בחיבורים לקדש אבל לא לתרומה, וכן ר"ל דאמר דוקא ידו אבל יד חברו לא היינו ידו בחיבורים כרב שיזבי והיינו דאמר אתמר נמי כו' ר"ל דר"ל הוי בעי למימר הכי והדר בי' א"נ ר"ל דסבר דידו אפי' בלא נגיעת יד ביד כלל קאמר לא בשעת טומאת חברתה ולא אח"כ, דלעולם גזרינן שמא יגע גם בשני' בטומאה או משום איחלופי כמו שפי' תו', והא דאמר אתמר נמי כו' היינו דבין ר"י ובין ר"ל לא ס"ל הא דרב שיזבי. והא דפליגי ביד מטמאה חברתה בפ"ג דידים לר"ש היינו נמי בחיבורים, אבל לא יתכן הא דאמרו לי' חכמים אין שני עושה שני הלא גם ר"י דוקא בחיבורים קאמר ומאי מייתא מכתבי הקדש, ואפשר דרב שיזבי מפרש לה למתנ' דפליגי לענין תרומה ומשנתנו כרבנן ומודים חכמים לקדש בחיבורים. ויש לעי' לר"ש איך יתפרש הא דתניא בתוס' והביאה תוד"ה בחיבורין, המטביל את ידו אחת מהן כל טהרות שעשה בטהורה עד שלא הטביל את הטמאה טמאות, ומבואר דאפי' בלא נגיעה, וצ"ל דבנטמאו שתיהן אין להן טהרה עד שיטבול שתיהן כאחת, אבל כל שלא נטמאת רק אחת שני' טהורה, וכן פי' הראב"ד בהשגותיו על הרז"ה. אות ד ולר"ל דאמר ל"ש אלא ידו אבל יד חברו לא, ופי' בתו' משום איחלופי יד ביד ולפיכך מטמאה כמו שידו הטמאה מטמאה ומשנתנו מתפרשת בפשיטות דנטמאת אחת מטביל שתיהן והיינו דתניא בתוס' דמטביל שתיהן כאחת דוקא דכיון דנשארה אחת טמאה לא סלקא טבילה לאידך, אבל משנת ידים פלוגתת ר"י וחכמים ביד מטמאה חברתה א"א לפרש כן מדקמהדרו לי' אין שני עושה שני וא"ל כתבי הקדש יוכיח, וע"כ לפרש דהתם בנגיעה ולתרומה והכא לקדש דוקא ומשנתנו כרבנן דר' יהושע וכמש"כ סק"ג לר"ש, ואכתי פלוגתא דרבי וריבר"י לא יתכן דכיון דמשום איחלופי מ"ט דריבר"י, ואפשר דבהכי פליגי ור"ל כרבי, מיהו קשה מאי רבותא דנגובה כדפריך לרב שיזבי. והא דאמר בגמ' ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא, אינו ר"ל דמאן דאמר לטמא ס"ל כר"ל קדם דהדר בו דדוקא ידו, דא"כ מאי רבותא דנגובה, ועוד למאי דבעי למימר דר"י ורבנן פליגי בהכי ע"כ ר"י מטמא אפי' יד חברו וכמש"כ לעיל, אלא דכו"ע אפי' יד חברו אלא דפליגי אי גזרו גם לטמא או דוקא לפסול. ויש לעי' איך יתפרש משנתנו לר"י דאחד ידו ואחד יד חברו ודוקא בנגיעה, מאי האי דתנן ובתרומה נטמאת אחת מידיו שני' טהורה ולקדש מטביל שתיהן, וע"כ צ"ל דנטמאת אחת ונגעה בחברתה קאמר, ודוחק, ואפשר דמודה ר"י דחברתה טמאה משום איחלופי, ופלוגתא דרבי וריבר"י ביד חברו, אבל ל' חברתה משמע ידו השני' ולדעת הרמב"ם פי"ב מאה"ט הי"ב ניחא דמשנתנו בבלולה במשקין, ואז נטמאת אחת חברתה טמאה שמא נגע במשקין שבחברתה ולאו אדעתי' [ומצינו שגזרו בזה בקדש וכמש"כ כלים סי' כ"ט סק"ח] ולפיכך תניא בתוס' דמטביל שתיהן כאחת דוקא, ובנגובה עד שיגע בחברתה, ועוד יש חילוק ביניהן דבבלולה במשקין נטמאת גם השני' לטמא קדש, אבל בנגובה ונגע קיי"ל כר"י דדוקא לפסול אבל לא לטמא. ונראה דהרמב"ם מפרש הא דאמר ר"ש ל"ש אלא בחיבורים היינו ממש הא דאמר ר"ל ל"ש אלא ידו ובחיבורים היינו של אדם אחד ונטמאת חברתה אע"פ שלא נגעה הטהורה בטמאה אבל שלא בחיבורים לא היינו יד חבירו, ופריך מברייתא דפליגי בנגובה ומאי רבותא דנגובה דקאמר ה"ק אם איתא דפליגי בעיקר דינא דמתנ' אם השני' גזרו עליה לטמא קדש או לפסול ודאי אין חילוק בין נגיבה לאינה נגובה ואם גזרו טומאה על השני' אף בנגובה, ודאי דינה כאינה נגובה, ואם ריבר"י לא אמר אלא בנגובה הו"ל לתנא למימר אחד נגובה ואחד לחה מטמאה חברתה כו' דברי רבי ריבר"י אומר נגובה לפסול, אלא ודאי נגובה דקתני הוא משום דבאינה נגובה לא שייך פלוגתתן, ומזה מוכיח דפלוגתתן בטומאת נגיעה, ובאינה נגובה חברתה טמאה בלא נגיעה ולכו"ע היא טמאה לטמא קדש, והכא בענין שהנגובה נמי מטמאה חברתה פליגי, ואא"ב דיד מטמאה חברתה בנגיעה ואפי' יד חברו, היינו הענין דיש בו רבותא דנגובה דבנגע מטמאה נגובה, אלא אי אמרת דאין יד מטמאה חברתה בנגיעה לעולם מאי רבותא דנגובה היאך הוא הענין דקתני דנגובה נמי מטמא בו אע"פ דבעלמא אין נגובה מטמאה חברתה, ולפי' זה מתישבת המשנה והתוס' דקתני מטביל שתיהן כאחת דוקא וקתני לה טעם על מתנ' דנטמאת אחת מטביל שתיהן. אות ה והרז"ה פי' דהא דאמר בחיבורים היינו בנגיעה, ונגובה היינו טבל אחת ולא חברתה, ואשמועינן דלא מבעי בתחלת טומאה דאיכא למיחוש דלמא נטמאת חברתה אלא אפי' בטבל אחת דהיא ודאי טהורה מ"מ היא טמאה מחמת חברתה, ומסקינן דאף שלא בנגיעה שתיהן טמאות, ולפי' רז"ה אין חילוק בין נגובה ממשקין לאינה נגובה, ופלוגתת רבי וריבר"י בין בידו שטמאה שלא בנגיעה, ובין ביד חברו דטמאה בנגיעה, וקיי"ל כריבר"י דלפסול אבל לא לטמא ובנגע ביד חבירו אין השני' טמאה כלל כיון דאינה רק שלישית לא גזרו על השני' והיינו באותה היד דקאמר. ושיטת הראב"ד בהשגתו על הרז"ה [לשונו ז"ל נשתבש מאד בדפוס וקשה לעמוד עליו] כפי' תו' אלא שמפרש הא דאר"י לפסול אבל לא לטמא אליבי' דרבי והא דאמר רבי לטמא לקדש היינו לפסול קדש, והא דאמר ריבר"י לפסול היינו לפסול את היד שלא תגע בקדש לכתחלה אבל לא לטמא הקדש והרויח בזה שלא תקשה הא דפריך מאי רבותא דנגיבה לישני דקתני לה משום תרומה דבאינה נגובה אף לתרומה טמא, וכמו שהקשו תו', ולפירושו ניחא דכל דינא דתרומה לא אצטריך כיון דאין היד רק שלישי וממילא לא שייך בתרומה, וצ"ע איך יתפרש לפי זה הא דאמר בגמ' ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא ומייתא מהא דר"י ורבנן דידים, ובמסקנא קאמר כהני תנאי ומשמע דר"י כריבר"י. ועיקר קו' תו' דלמא נקט נגובה משום תרומה, מפרש"י משמע דאינה נגובה היינו שיש בה משקין במקום אחד אף שהוא לא נגע במשקין הוי רבותא, ובזה י"ל דלא מסתבר לטמא בתרומה, וכמו במשקין אחורי הכוס ונגע בידים טהורות בבית צביטתו דידיו טהורות לתרומה וכן במשקה טופח על ידיו ונגע בבית צביטתו כמבואר כ"ז בתוס' בר"ש פכ"ה דכלים מ"ז, ומפני דלקדש גזרינן שמא יגע במשקין כדתנן אבל לא לקדש תני הכא רבותא נגובה, ומיהו בנגע באחורי הכוס במקום הנגוב גזרינן אף לתרומה כמש"כ כלים סי' כ"ט סק"ח ודברי התו' ד"ה בחיבורים, קשה לכוין דבריהם. אות ו חגיגה כ"ד ב' ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא דתנן כל הפוסל כו' ע"כ למאי דס"ד השתא ר"י דוקא בקדש איירי דאי ר"י אף לתרומה קאמר אינו ענין לדברי ר"י דמפרש משנתנו ומיהו למסקנא אפשר דמוקמינן ר"י לתרומה ומשנתנו כרבנן וכמש"כ לעיל לר"ש, וכ"כ התויו"ט בדעת הרמב"ם והרע"ב [ועי' בפי' הר"מ פכ"ה דכלים מ"ז מבואר דר"י פליג אף בתרומה, דמתנ' דהתם ע"כ בתרומה, דבקדש ליכא אחורים ותוך, וגם אין לומר דהכלי היה טהור לתרומה ועכשו נגע בו טהור לקדש, דא"כ ודאי נטמאו ידיו מדין בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש, ואף זה שאינו ראוי למדרס הוי ראשון אלא ודאי לתרומה איירי וק"ק היכי הוי ס"ד בסוגין דלקדש פליגי]. כ' הר"ש בפ"ג מ"ב דהא דתניא בתוס' שהביא בפ"ב מ"ד דנגע ידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו היינו לקדש, ומאד קשה להבין למה לא מוקי לה רבנו בככר שנטמא באה"ט, וע"כ לא איירי לקדש לר"ל דאית לי' חגיגה כ"ד א' ל"ש אלא ידו ופי' בתו' משום איחלופי ואפי' לא נגעה הטהורה בטמאה שתיהן טמאות, ובתוס' שם מבואר דאחת טמאה ואחת טהורה, וכן לדעת רז"ה קיי"ל הכי לדינא דנטמאת אחת חברתה טמאה אע"ג דלא נגעה הטהורה בטמאה, עוד קשה להבין למה נקט רבנו דבריו על התוס' ולא על המשנה פ"ב מ"ד, וע"כ דמוקים רבנו מתנ' בככר שנטמא באה"ט, ומאי עדיפא תוס' ממתנ', עוד יש לתמוה על מש"כ הר"ש פ"ב מ"ד בהא דתנן התם שאם נגעו ידיו בככר טמא נטמאו ידיו, דהוא מדין כל הפוסל אה"ת מטמא את הידים, שאין דין זה אלא בקדש, ומדבריו הכא שלא נקט רק התוס' משמע דמתנ' שפיר מתפרש בככר שנטמא באה"ט, גם הרא"ש פי' בפ"ב מ"ד משום דכל הפוסל כו' והרא"ש ס"ל דכל הפוסל הוא אף לתרומה, וא"כ מתנ' אף לתרומה אלא שצ"ע למה פירשה למתנ' בככר שני לבר מהלכתא, ולא מוקי לה בנטמא באה"ט ולכו"ע. אות ז הא דיד מטמאה חברתה היינו לקדש אבל לא לחולין שנעשו עטה"ק כדאמר חגיגה כ"א ב' ד"ה אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עטה"ק, ונראה דהמיוחד לעשותו קדש כמו מים לבשל בשר שלמים אינו בכלל חולין שנעטה"ק אלא בכלל קדש, דכיון דצריך להחזיק ידיו לקדש והחזיקן לתרומה אינו מוחזק לקדש, כל שבא לעשות לקדש צריך החזקה, וכל שהוצרך להחזקת קדש יד מטמאה חברתה, ומיהו אף אם משמר ידיו לקדש וטמאנוהו בדין יד מטמאה חברתה, מ"מ היד הטהורה טהורה לתרומה, ולמ"ד לפסול אבל לא לטמא, אינו פוסל אלא קדש שיש בו רביעי, ועי' מש"כ בס"ד טהרות סי' ב'. אות ח שבת י"ד א' תנא אף ידים הבאות מחמת ספר כו' בתו' הקשו דהוי טפי מי"ח דבר, ועוד קשה דהכא אמר משום דר' פרנך ובידים פ"ג מ"ג תנן רצועות תפלין עם התפלין מטמאין הידים אע"ג דלא שייך בהו דר' פרנך כמש"כ הר"ש שם מ"ב ובתו' חגיגה כ"ד ב', ובר"ש כתב דר"פ אף לתרומה ותפלין רק לקדש, אבל הרמב"ם פ"ט מאה"ט כתב דמטמאין הידים אף לתרומה, ונראה דהא דר"פ היתה גזירה קדומה וכדמסיק בגמ' כיון דהך גזור ברישא הא תו ל"ל אלא הך גזור ברישא אבל אחר שגזרו על הספר ועל הידים גזרו גם על הידים הבאין מחמת ספר וכמש"כ הרמב"ם שם ובפירושו ידים פ"ג מ"ב דגזירה ידים מחמת ספר כדי לחזק גזירת ספר ואינה נמנית בפ"ע דהוא בכלל ידים דבטלה טהרת היד בנגיעתה בספר ושבה כסתם ידים, דגם ראשון הפוסל ידים אינו אלא בגזירת חכמים שאין ראוי ליד ליטמא, ואינו נחשב בפ"ע, וה"נ באין מחמת ספר אינו אלא פרטי דין סתם ידים, ובזה ניחא דלא אמר דגזרו על אוחז ס"ת שנטמאו ידיו אף שהן טהורות וכמו שהקשו תו', אלא דלאחר י"ח דבר כל ידים הבאין מחמת ספר אף מחמת תפלין טמאות וא"צ לגזירה דס"ת משום דר"פ, אלא בס"ת גזרו ברישא, קדם סתם ידים, ובזה נתישבה קו' תו' דהוי טפי מי"ח דבר, דגזירת ס"ת לא בו ביום גזרו וגם גזירה זו נתבטלה שגזירת כתבי הקדש כבר כללה, ומה שהקשו תו' מל' אף, י"ל דהתנא ששנה הברייתא שהוא בתרא קאמר לשון אף שאף זו היתה לפנים גזירת חכמים, ומש"כ דלא גזרו על הספר וגזרו על ידים הבאות מחמת ספר וזה לא מסתבר, צ"ע מה ענין זה לזה הלא ידים הבאות מחמת ספר הוא משום דר"פ ומה ענין זה לפסול את התרומה, וכ"כ ר"ש פ"ג מ"ב דאף אם לא היו גוזרין על ספר לתרומה ראוי לגזר לידים, והגרע"א בתשובה סי' נ"ח הקשה למה לא כתב הר"מ טעם דר"פ ותמוה דהרי דעת הר"מ דאף תפלין מטמאין הידים אף לתרומה, וטעמא כדי לחזק גזירת ספר וכמש"כ רבנו בפירושו, א"כ לא שייך תו להזכיר הא דר"פ [ומיהו ל' הר"מ בפ"ג מ"ג משמע דהא דידים הבאין מחמת ספר דאמר בשבת היינו כתבי הקדש דמטמאין ידים וצ"ע]. אות ט ובתו' י"ד א' ד"ה האוחז, כתבו דדינא דר"פ הוא בכל כתבי הקדש דהא כל כתבי הקדש מטמאין הידים ותימא דהא תפלין נמי בכלל כתבי הקדש, וע"כ התם טעמא אחרינא, ובתו' חגיגה כ"ד ב' כתבו דתפילין אינו אלא לקדש, וכ"כ הר"ש פ"ג דידים להסתפק בזה, ולפ"ז י"ל דדין דר"פ אינו אלא בס"ת דאין לנו אלא מה שמבואר בגמ', וכן לדעת הרמב"ם אין לנו מקור לאסור שאר כתבי הקדש, ובתפלין מבואר בל' הר"ש ותו' חגיגה דמותר לאוחזן ערומים, והגרע"א שם כתב משום דלא אפשר, ולמה לא אפשר הלא יכול לאוחזן בבתי ידים ואי משום טריחא מלתא גם נביאים וכתובים בלא עמודים אי אפשר, אלא ודאי אין דין דר"פ אלא בס"ת. אות י ר"ש פ"ג מ"ב וקצת תימא אי גזירה [אחת] היא מ"ש דבהא מודו רבנן כו' כבר פירשה הר"מ דהוא כדי לחזק גזירת ספר ואפי' לתרומה. שם ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם כו' ר"ל דבאמת כל כתבי הקדש מטמאין הידים אף לתרומה ואף תפילין ואף דלא שייך בהו דר"פ מ"מ לא פלוג רבנן בכתבי הקדש, ואף לפי' זה אפשר דר"פ אינו אלא בס"ת, ומיהו דעת הרמב"ן ורשב"א שבת י"ד א' דהא דר"פ היינו נמי משום ידים עסקניות ואם נטל ידיו מותר לאחוז ס"ת ערום, אלא משום שעל הרוב הידים עסקניות גזרו על הידים הבאות מחמת ספר ואף אם לא עבר אהא דר"פ כגון שאחזו בידים משומרות, ולפ"ז הא דר"פ בכל כתבי הקדש ואפי' בתפלין שהרי אפשר ליטול ידיו קדם, וכל כתבי קדש דמטמאין הידים היינו משום דר"פ וגזרו אף לתרומה, וגזירה זו קדם י"ח דבר נשנית ולא זזה ממקומה אף אחר י"ח דבר והנוגע בידים נטולות הרי הן מיטמאות, וכ"ד המרדכי שלהי מגילה בשם ראבי"ה, וכ"ד הר"ן בחי' שבת שם וכ"ד ריטב"א שם, אלא דמשמע מדבריו דאף אחר רחיצה יש איסור קצת לאחוז ערום, וע"פ שיטה זו כתב הגרע"א סי' נ"ח להזהר ליגע במזוזה בידים שאינן משומרות, ואפי' בתפילין יש ליזהר [והגרע"א שם הוכיח דמזוזה מטמאה הידים מתוס', וא"צ, דבהדיא אמרו כן מגילה ח' ב'] ולפ"ז נראה לדינא דבסתם ידים יש ליזהר בכל כתבי הקדש, ומשומרות בס"ת יש ליזהר משום דעת תו' דאפי' במשומרות אסור, אבל שאר כתבי הקדש בידים משומרות יש להתיר דלדעת תו' י"ל דס"ת דוקא, דהא טומאת כתבי הקדש ע"כ מלתא אחריתא היא דהא גם תפלין מטמאין הידים, [ומיהו אכתי י"ל דבכלל ס"ת גם נביאים וכתובים, ומיהו א"כ יש חילוק בין תנ"ך לתפלין ומזוזות לענין לאוחזן ערום ובמגילה ח' ב' אמר אין בין כו' ודייקינן שם הא לשאר מילי זו"ז שוין] וכבר הכריע כן הרמ"א [או"ח] סי' קמ"ז ס"א בהגה' [ומש"כ במ"ב בשם ריטב"א מגילה ז' א' שם לא כ' רק לענין טומאת ידים אבל לענין איסור אחיזה דעת ריטב"א שבת י"ד ב' כרמב"ן ורשב"א אלא דמשמע שם דעברה קצת איכא גם אחר שנטל ואולי תיבות "כל כך" שם ט"ס אבל א"א להגיה במקום שאין הלשון עצמו מוכיח על ט"ס]. אות יא ולענין נט"י לחולין אם נגע בכתבי הקדש, אחר שנטלן, נראה דבזמן דאיכא טהרות דחייב לטהר ידיו שתהיינה טהורות לתרומה, דכל זמן שלא נטהרו לתרומה הן מטמאות משקה חולין, ואסור לי' לאכול פת חולין מדין נט"י לסעודה, אבל בזה"ז דליכא טהרות וכל גופו טמא, ואף נוגע בכלים שנגעו באה"ט אין צריך נטילה אחרת שהרי כל אוכלין שלנו הם ראשונים ואנו נוגעים בהם בתוך הסעודה, ה"ה נוגע בכתבי הקדש א"צ נטילה אחרת, ומיהו לדעת המפרשים דכל כתבי הקדש הוא משום דר"פ יש מקום לומר דגזרו גם לחולין, ומ"מ כיון דעיקר הגזירה הוא לטמא תרומה לא חמיר מראשון הנוגע בידים וכ"כ המ"ב ס"ס קס"ה להקל, ומש"כ במ"ב שם דדעת המרדכי דגזירת ר"פ בטלה, וכונתו להמרדכי בשם ראבי"ה, ואין זו ראי' דגם רמב"ן מודה דהא דר"פ ליתא בנטל ידיו, ומ"מ גזרו לענין לטמא ידים אף בידים משומרות [ומיהו בריטב"א שבת י"ד ב' משמע דעיקר הא דר"פ בלא נטל ידיו ומ"מ לא פלוג ואסרו לאחוז ערום גם בנטל ידיו, וצ"ע דא"כ ע"כ בס"ת דוקא, וריטב"א שם כתב כדעת תו' דלאו דוקא ס"ת אלא כל כתבי הקדש, מדמטמו ידים, וקשה והלא תפלין מטמו ידים]. והנה ברש"י ברכות נ"ב א' ד"ה אין, מבואר דהא דאמר ר"י שני פוסל הידים היינו אפי' לנט"י לחולין ומשמע דה"ה כתבי הקדש וכ"מ ברש"י שם, [דפלוגתת ב"ש וב"ה היינו לחולין כדאמר שם נ"ב ב' ולטמא שולחן כו' ואין שני עושה שלישי בחולין] אבל אין ראי' מהתם דבזמן שנהג טהרות היה דין חולין כתרומה כמש"כ לעיל, וכן ל' הרשב"א שבת י"ד ב' שכתב שנטל לאכילה י"ל נמי בזמן טהרות, ובלא"ה אין הכרח מדברי רשב"א דנטילה שני' שצריך הוא לאכילה ואפשר לתרומה. אות יב פסחים י"ט ב' תוד"ה שאין, ותירץ ר"י כו' גזרו כמו כן מסתמא על ידים הנוגעות בראשון כו' אין הדבר מבואר בגמ' דידים ודאי נגעו במחט והלא לרב דמוקי לה במחט ט"מ אמר בגמ' דטהור משום ס"ט ברה"ר, ומיירי בספק נגע בידיו במחט, ואע"ג דלרב מיירי דגם הסכין הוא רק ספק נגע, והכא רבא סבר לה כריב"א דאיירי בפרה חסומה והמחט אינו אלא ראשון, ומיירי דהסכין ודאי נגע במחט כדאמר אין כלי מטמא כלי, מ"מ י"ל דגם לרבא איירי דאינו ודאי דנגע בידיו במחט, והכא משום נגיעת ידים בבשר קיימינן, ומשום דכל הפוסל אה"ת מטמא את הידים לקדש, וכמו שהזכירו בקושיתם, אלא דלא ניחא להו לפרש כן דגזירה זו של יד מטמאה חברתה דתנן חגיגה כ' ב' לא ברירא לן דבו ביום גזרו ולפיכך ניחא להו בתירוצם לומר דלרבא איירי דודאי נגעו ידיו במחט, וידים הנוגעות בראשון טמאין אף לתרומה, וזה מסתבר דכשגזרו על סתם ידים פירשו כל הלכותיהן, ולמש"כ לעיל סק"ב שיטת הראשונים דכל הפוסל אה"ת מטמא את הידים היינו אפי' לתרומה ואין הלכה כר"י, י"ל דלדידן אף לקדש אינו מטמא את הידים וכמש"כ לעיל, והכא בנגע במחט וכמש"כ תו' ולרב דאיירי במחט ט"מ הבשר ראשון, וראוי לטמא הידים. שם תוד"ה תרויהו, תימא דידים לקדש שלמה גזר, לכאורה י"ל דשלמה גזר דוקא בהסיח דעתו מידיו אבל בנגעו בראשון כיון שאין שייך טומאה בידים בלא גוף עדיין לא גזר שלמה על זה, ואינו אלא מי"ח דבר בין לתרומה בין לקדש, וכמו יד מטמאה חברתה לקדש דנראה דאינה גזירת שלמה. אות יג הא דאמר שהידים טהורות יש לעי' וכי עד שנמצאת מחט בבשר לא הגיע לידם טומאת ידים במקדש הלא היסח הדעת מידיו מצוי' בכל שעה, ואפשר דהנידון היה בידים שנטמאו בראשון דוקא, אבל בהה"ד ודאי אין טומאת ידים במקדש, והיינו דאמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ר"ל שאין טומאת ידים כלל אף בנטמאת טומאה ידועה, וזה לא שכיח שיטמאו ידיו במקדש, ולפ"ז היה נראה דהא דאין טומאת ידים במקדש היינו בנטמאו במקדש [ואז הן טהורין אף לכשיצאו לחוץ וכדאמר הסכין והידים טהורין ומשמע טהורין לגמרי] אבל נטמאו חוץ למקדש אע"פ שנכנס למקדש הן טמאין, דאי גם בנטמאו בחוץ ונכנס למקדש הן טהורין, לא יתכן עדותו במחט שאמרו הידים טהורין, והלא גם ידים טמאין לא גזרו עליהן לקדש כשנכנס למקדש, וכי עד השתא לא הגיע לידם שאלת ידים, הלא טומאת ידים בחוץ שכיחא. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מאה"ט כ' בהדיא דבין שנטמאו ידיו במקדש ובין שנטמאו בחוץ הן טהורין במקדש, ובחוץ הן טמאין אף שנטמאו במקדש, וצ"ע מנ"ל לרבנו הא, והרי במשקי בי מדבחיא דכן אמרינן פסחים י"ז א' דאם נטמאו בפנים אף שהוציאן לחוץ טהורין, ואם נטמאו בחוץ אף שהכניסן לפנים טמאין וכ"מ לשון הידים טהורין וכמש"כ לעיל וצ"ע. אות יד ר"מ פ"ח מאה"ט ה"ג כ' דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני לפיכך מטמאין הידים, והראב"ד כתב שהוא ספק ולקולא, וכונת הר"א לקולא לענין ידים אבל לענין למנות ראשון ושני הו"ל ספיקא דאוריתא וכמש"כ הר"א בפ"י מטו"א הי"ז, ובאמת יש לתמוה על הר"א דהא בהדיא מבואר במנחות ק"ב ב' דמדרבנן מונין בו ראשון ושני וכמש"כ הכ"מ וכ"מ בחולין ל"ו ב', איברא דסוגיא דפסחים כ' א' לא משמע כן וכמו שהקשו תו', ומש"כ דלרב יוסף פריך הלא לר"י דברי ר"ל קשים שהרי מבואר דעשאום כהכשר מים, וכבר הוכרע דר"ל מיבעי' לי' בדאוריתא, ועוד שמואל דמוקי לה בפרה של זבחי שלמים ודאי לא בא לתרץ דברי ר"י שהוא תלמיד רב יהודה תלמידו של שמואל ומשמע דשמואל ס"ל דלא מהני חיבת הקדש אפי' מדרבנן לממני בי' ראשון ושני, אבל קשה נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א וכדפריך במנחות שם, ואם קו' הגמ' פסחים שם לרב דמוקי לה במחט ט"מ ואיירי בספק נגע במחט, והא דאמר הידים טהורים היינו משום שנגעו בבשר וראוי לטמא הידים, י"ל דסבר דאי אין מונין ראשון ושני מה"ת אלא מדרבנן אין ראי' דאין טומאת ידים במקדש כל עיקר אלא דלא גזרו לטמא ידים משום חיבת הקדש, ותתישב סוגיא דפסחים ואוקימתא דשמואל אף למאי דמסיק במנחות ק"ב ב' דמדרבנן מונין בו ראשון ושני ואפשר דזה דעת הראב"ד, א"נ כונת הר"א לדעת הר"מ דפסק בפ"י מטו"א הי"ז דחיבת הקדש דרבנן, ולק' פי"ב מה' אלו הי"ד כ' דלמנות בו ראשון ושני הוי ספק למה פסק כאן לחומרא אף לידים, וכמו שהק' הכ"מ. כ' עוד הר"מ שם דפיגול ונותר הן ראשון ועושין שני ולפיכך מטמאין הידים, ודין זה דפיגול ונותר מטמאין אחרים כמו שמטמאין הידים מבואר בגמ' פסחים פ"ה א' כי חתך לי' מאי הוי הא קמטמא לי' כו' אלא שי"ל שאינו אלא שני ורבנו הכריע שהוא ראשון לכל דבר וגזרו עליו טומאת ראשון וממילא מטמא את הידים, שאם הוא שני אינו מטמא הידים דלא אמרו אלא יד מטמאה חברתה וקיי"ל דאין היד הנוגעת רק שלישית, והכא תנן מטמאין הידים היינו שהידים שניות ואף לתרומה [ולמש"כ לעיל סק"ב אפשר דדוקא יד מטמאה חברתה אבל כל פוסלי תרומה אין מטמאין הידים אף לקדש]. והר"א צדד שאין נותר ופיגול ראשון אלא שני דבמקום טומאה דליכא כותי' בטומאת אדם אין גוזרין למנות ראשון ושני, ולפ"ז יש כאן ב' גזירות אחת לפסול הידים אע"ג דשאר שני אינו פוסל, וגזרו בזה דין מיוחד בנגיעת פיגול ונותר ואחת לטמא קדש ולפסול תרומה, ומיהו מסיק הר"א דכיון דמטמא ידים י"ל דעשאוהו כראשון ועי' מש"כ טבו"י סי' ד' ס"ק י"ז. ולכו"ע פיגול ונותר מטמאין ידים אף לתרומה ופוסלין את התרומה, ויש לעי' הא דאמר ר"ש מנחות ק"א ב' יש נותר שמטמא כו' ל"ל טו"א וכי לית לי' לר"ש נותר מטמא את הידים, ואי לענין טומאה דאוריתא הא מסקינן שם ק"ב ב', דלענין דרבנן קאמר ומשום חיבת הקודש. פסחים פ"ה א' משום חשדי כהונה פרש"י שלא יפגלו שיהא צריך להטביל ידיו קדם שיגע בקדש ויש לעי' הא אין טומאת ידים במקדש ומשמע אפי' בפיגול ונותר, ומיהו למש"כ הר"מ דאם נטמאו ידיו במקדש ונגע בקדש חוץ למקדש טמא, י"ל דה"נ מטמא את הידים לענין חוץ למקדש, ומזה ראי' לדעת הר"מ, ומיהו הערוך לא פי' כן, אלא חשדי כהונה היינו שלא יחשדוהו שבא לאכלו, וי"ל דאיירי חוץ למקדש. ולפרש"י נראה דאפי' פיגול דלא זרקו דמו ואע"ג דלא נקבע בפיגול לענין כרת עד שיקרב כל מתיריו כדאמר זבחים כ"ח ב', מ"מ לענין טומאת ידים מטמא מיד, וכן נראה דהא מבעיא לי' ביוצא אע"ג דלית בו רק פסול, ולפ"ז נראה דגם חוץ למקומו מטמא את הידים, ומיהו בשלא לשמו בחטאת ופסח לא שמענו. נראה דאע"ג דאין טומאת ידים במקדש אף בפיגול ונותר, מ"מ פיגול ונותר מטמאין קדשים אף במקדש, ואע"ג דעיקר טומאת פיגול ונותר לענין טומאת ידים גזרו וידים גופיהו ליכא במקדש מ"מ לענין שאר טומאות לא חלקו בדבר. אות טו כלים פט"ו כל הספרים מטמאים את הידים חוץ מספר עזרה פי' הרא"ש ובמקדש לא גזרו והיינו משום דאין טומאת ידים במקדש כדאמר פסחים י"ט א', ולפ"ז י"ל דדוקא אינו מטמא את הידים אבל תרומה וקדשים פוסל גם ס' העזרה, ולמדנו מדברי הרא"ש דהא דאמר אין טומאת ידים במקדש היינו אם נגעו הידים במקדש במידי דמטמאן לא נטמאו אפי' לכשיצא בחוץ, דהא מתנ' א"א לפרש דס' העזרה אינו מטמא את הידים כל זמן שהן במקדש, וכדעת הרמב"ם ז"ל שבס"ק י"ג, דא"כ אין חילוק בין שאר ספרים לס' העזרה, אלא הכל בנגיעת ידיו בטהרות הדבר תלוי שאם נגע בקדשים בעזרה לא טמאן אף אם נטמאו ידיו בשאר ספרים, ואם נגע בחוץ טמאן אף שנטמאו ידיו בס' עזרה, אלא ודאי הרא"ש לא ס"ל כדעת הר"מ בפירוש אין טומאת ידים במקדש, עוד יש ללמוד מדברי הרא"ש דהא דאין טומאת ידים במקדש אינו בעזרת ישראל דוקא אלא גם במחנה לוי' דהא ס' עזרה היה בבהכ"נ סמוך לעזרה כמו שפרש"י יומא ס"ח ב' ד"ה בהכ"נ, וביוה"כ היו קוראין בו בעזרת נשים כדאמר שם ס"ט ב', ומיהו מדסתם הרא"ש ולא הביא הא דאמרו בעלמא אין טומאת ידים במקדש, אפשר דכונתו דלא גזרו בס' עזרה, אבל אינו ענין להא דאין ט"י במקדש דהתם בעזרה דוקא, ודוקא בנגע בטהרות במקדש וכדעת הר"מ, אבל הכא הוא טהור אף לכשיצא ואפי' נגע בו בהר הבית, ואפי' אם הוציאוהו חוץ להר הבית אינו מטמא, וכן פי' הר"מ במשנתנו דהטעם הוא מפני שלא יניחו תרומה אצל ס' העזרה, והר"מ לשיטתו דהא דכתבי הקדש מטמאין את הידים הוא משום חיזוק גזירת ספר לטמא תרומה וכמש"נ לעיל סק"ח, והכא בס' עזרה ס"ל דלא גזרו עליו אף לפסול את התרומה, וממילא אין בו משום טומאת ידים, וצ"ל דגם כשגזרו ברישא משום דר' פרנך לא גזרו בס' עזרה דאל"כ היה ס' עזרה פוסל את התרומה משום דר"פ. ובמל"מ פ"ט מאה"ט ה"ה תמה למה השמיט הר"מ דין ס' עזרה, ואם נימא דהר"מ בחיבורו חזר מפירושו ופי' דמשום אין ט"י במקדש אתינן עלה שפיר ניחא דלא הביאו בפ"ע דכבר כתב ד"ז בפ"ח ה"ו, אלא שא"א לפרש כן בדעת הר"מ מפני שהר"מ סבר דדין אין ט"י במקדש תלוי בנגיעת ידיו בטהרות אם הן במקדש או בחוץ. חזון איש ידים - סימן ח אות א ידים פ"ג מ"ג רש"א רצועות תפלין אינן מטמאות את הידים, לפי' הר"מ לעיל סי' ז' דט"י ע"י כתבי קדש הוא משום חיזוק פסול תרומה, הכא ס"ל דרצועות תפלין אינן פוסלין את התרומה דלא גזרו כל כך ודי שהקציצה תטמא ויזכרו שלא להניח תרומה אצל תפלין, ולמ"ד בתוס' עד שיגע במזוזה סבר גם לענין תרומה כן, ואע"ג דאכתי יכול להניח תרומה אצל תפלין שהרי המזוזה אינה מגולה מ"מ לא גזרו חכמים אלא בעיקר כתבי הקדש וגזירת הטומאה כבר היא מרחקת מלב האדם הנחת תרומה אצל כתבי הקדש. ולדעת רמב"ן דטומאת ידים הוא משום דר"פ שאסור ליגע בלא רחיצת ידים בכל כתבי קדש, ופסול תרומה הוא משום שלא יניחו תרומה אצל כתבי הקדש, נראה ג"כ דדין כתבי הקדש שוה בט"י ופסול תרומה, וכי היכי דפליג ר"ש שאין רצועות תפלין מטמאות הידים ה"ה שאין פוסלות אה"ת, וצריך טעם למה אין מטמאות הידים משום דר"פ דמסתבר דמודה ר"ש דאסור ליגע גם ברצועות בלא רחיצה, וצ"ל דמ"מ לא גזרו כיון שאינן עיקר התפלין. ולפר"ש דר"פ ליכא בתפלין אלא שלא חלקו בכתבי הקדש, טעמי' דר"ש נמי משום דלא גזרו במידי דאינו עיקר הקדושה בין בידים בין בתרומה. ומיהו יש לעי' למה ר"ש מטהר את הנוגע ברצועות נהי דלא גזרו על הרצועות עצמן משום כתבי הקדש אכתי ליטמא היד הנוגעת ברצועה בזמן שהיא עם התפלין מדין ידות הכלים והלא הרצועה חיבור לתפלין ואם נגעה טומאה ברצועה נטמאו, התפלין דלא גרע מחבל היוצא מן המטה פי"ט דכלים מ"ב, וא"כ הנוגע ברצועה כנוגע בתפלין, ואי ר"ש דוקא לידים קאמר אבל לתרומה מודה י"ל דאה"נ דחשיבא יד ולתרומה הרצועה נמי פוסלת מדין יד לתפלין, אלא דלענין טומאת ידים אין שינוי פוסל את הידים דקיי"ל כרבנן דר' יהושע, אלא כתבי הקדש מטמאין את הידים משום דר"פ או משום חיזוק גזירת תרומה וכמש"כ לעיל, ובזה אין טומאה עוברת מכתבי הקדש לידים, אלא גזרו טומאה על הנגיעה עצמה ולא נאמר בזה דין יד אלא דוקא בנוגע בקדושה עצמה, אבל אם ר"ש מטהר גם תרומה הנוגעת ברצועות קשה לטמא משום יד וי"ל כיון דאין כתבי הקדש טומאה ממש אלא גזרו טומאה על המגיען כדי שלא יגעו בהן למעלתן לא נתנו בזה דין ידות הכלים של טומאה ממש, ומיהו אם נגעו התפלין במשקה טמאו את המשקין וחזרו המשקין וטמאו התפלין מדין משקין המטמאין כלים ואז בדין הוא שהרצועות פוסלות את התרומה מדין ידות הכלים. אות ב ב"ב י"ד א' כי תניא ההיא בס"ת כו' כל הספרים נגללין לתחלתן היינו שמצוה לגוללו כלו לתחלתו כשגמר למודו וזהו כבודו ובתחלתו היה לו גליון כדי היקף, ובס"ת מפני שקורין בו בצבור על הסדר לא הטריחו את הציבור לגלול בפניהן לתחלתו, ומפני שמצוה להדקו בפני הציבור א"א למוסרו ליחיד להוציאו למקום אחר לגוללו וגם אין זה כבודו להוציאו מבהכ"נ ולגוללו בביהכ"נ והציבור ילכו להם או יתפללו ג"כ אין זה כבודו, ולכן הקילו לגוללו לאמצעיתו, ומפני שעומד תמיד באמצעיתו יותר טוב שיהיו לו ב' עמודים. ומסקינן לק' דס' עזרה לתחלתו הוא נגלל, ולפרש"י היינו הס"ת שבארון ובה היו קוראין ביוה"כ והיו רשאין להכנס לק"ק להוציאו ולהכניסו כיון שהוא צורך הס"ת, ובש"מ כ' בשם הראב"ד דעמודי כסף היו נותנין בו בשעת הקריאה, וברשב"א שם משמע שהיו לו עמודין, והא דנגלל לתחלתו י"ל דלא לפני הציבור היו גוללין אותו לתחלתו, אלא קדם שהחזירוהו לארון היו גוללין אותו לתחלתו, א"נ מחלו כבוד הציבור בזה, והטעם שלא השאירוהו באמצעיתו, כיון שאין קורין בו תמיד ואין כאן טורח תמידי עדיף טפי לגוללו לתחלתו, והנה בזמן שמקדש ראשון קיים היו קורין בס"ת שכתב משה, אבל בבית שני נראה דלא היה להם ס"ת של משה כמו שלא היה להם ארון הקדש כדאמר יומא נ"ג ב', וגם בב"ש היה ס"ת מיוחד שהיו קורין בו ביוה"כ והמלך בהקהל, ואע"ג דהס"ת היה בבהכ"נ כדתנן שם ס"ח ב' ומשמע שהיו ציבור מתפללין שם בבהכ"נ מ"מ לא היו קורין בס"ת המיוחד לכה"ג ולמלך, וס"ת זה היה נגלל לתחלתו כיון שאין קורין בו תמיד, וכן צ"ל לדעת תו' שכתבו לעיל דלא היו קורין בס"ת של משה אף בבית ראשון דא"כ היה לו להזכירו בסדר יומא שהרי שנוי שם גם סדר הראשון כדתנן שם נ"ב ב' הגיע לארון כו' ושם נ"ג ב' משנטל הארון כו' וע"כ הא דאמר הכא ס"ת של עזרה לתחלתו היינו ס"ת שקורין בעזרה ביוה"כ, והכי פירושו אפי' של עזרה היה נגלל לתחלתו כיון שאין קורין בו תמיד וכש"כ ס"ת המונח בארון. והא דתנן פט"ו דכלים ס' עזרה אין מטמא את הידים היינו ס"ת זה שהיה מיוחד לקרות בו ביוה"כ וכן הא דתנן מו"ק י"ח ב' ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר עזרה היינו ס"ת זה, והר"ש כתב דיש גורסין ס' עזרא וכן הגי' במו"ק שם, ורש"י שם כ' דיש גורסין עזרה, ונראה דבבית שני היה הס"ת המיוחד לכה"ג של עזרא, והכל אחד, ומש"כ רש"י במו"ק שם שממנו מגיהין שאר הספרים נמי אמת, וכ"כ הרמב"ם ה' ס"ת פ"ז ה"ב דס"ת של מלך מגיהין אותו מס' העזרה. ולפי האמור אין נפקותא לדינא בין הגירסות ואפי' אי גרסינן עזרא לאו דוקא, ואין כתיבת עזרא גורמת אלא יחודה לכה"ג ולמלך גורמת שלא גזרו עליה טומאת ידים, וזה דלא כהמל"מ פ"ט מאה"ט ועי' מש"כ לעיל סי' ז' ס"ק ט"ו. והא דמדביק תורה נו"כ כאחד נגלל לסופו ולא לאמצעיתו נראה משום שאין דרך לקרות בה בציבור, שא"א לקרות בו נו"כ בציבור שיהא צריך לגוללו בפני הציבור, ולכך של ציבור לעולם תורה לעצמו ונביאים בפ"ע, [והגרע"א בגליון יו"ד סי' רפ"ג כ' דבמדביק תנ"ך נגלל לתחלתו, ונראה דכיון דהתו' לא הכריעו בדבר ובש"מ בשם הר"י אבן מיגש והרמב"ן והרשב"א הכריעו דלסופו הוא נגלל הכי נקטינן]. אות ג פ"ג מ"ד גליון שבספר כו', הגליון לא חלקו חכמים בינו לבין מקום הכתב ואפי' ר"ש דפליג ברצועות מודה בגליון, ור"י דפליג בגליון שבסופו כל זמן שלא עשה לו עמוד, היינו משום דאכתי אין לס"ת צורך בו ולא גזרו עליו, ואפשר דלר"י אין הגליון פוסל את התרומה, ואין איסור לאחזו ערום, ומדקתני גליונות משמע דעמודיו אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא את הידים, דאם איתא דגם עמודים בכלל ספר הו"ל לתנא להשמיענו, וכן לענין להציל מפני הדליקה דמבעיא לי' שבת קט"ז א' בגליונות היינו דוקא בגליונות אבל בעמודים לא קמבעיא לי', ומיהו קשה דתניא בתוס' המשיחות והרצועות שתפרן בספר מטמאות את הידים והביאה הר"ש בסמוך ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט ה"ט, וא"כ גם עמודים התפורות בו, ונראה דר"ש דפליג ברצועות של תפילין פליג אהא דמשיחות דאם איתא דגם משיחות המחוברות לספר מטמאות הידים ואע"ג שאינן בכלל כתבי הקדש מ"מ הן מטמאות משום יד, א"כ גם רצועות נמי, וכן ר"י דפליג בגליון שבסופו קדם שעשה לו עמוד ולא מטמא משום יד, ואף ת"ק דמטמא ברצועות ובגליון שבסוף היינו משום דס"ל דהוי בכלל עיקר כתבי הקדש וכדאמר שבת קט"ז א' דלמא אגב ס"ת שאני, ואם איתא דגם משיחות מטמאות הידים ומשום יד אין שייך כלל למפשט מטומאת ידים להציל מפני הדליקה דודאי משיחות לאחר שנגזזו מן הספר אין מצילין אותן מפני הדליקה, ולכן נראה דתנא דמשנתנו לית לי' דין יד בכתבי הקדש וכמש"כ סק"א ואין משיחות התפורות בספר מטמאות את הידים, אמנם אחרי שפסקה הר"מ להא דתוס' מבואר שפירש שאין משנתנו פליגא בזה וצ"ע, ומיהו נראה דדין התוס' הוא משום דין ידות הכלים והנוגע במשיחה כנוגע בספר, אבל אין איסור ליגע במשיחה ערום ודלא כהמ"א סי' קמ"ז, וכן בעמודים מותר לאחוז ערום, וכבר חלקו אחרונים על המ"א. ואפשר דהגליונות שמלמעלן ושמלמטן אין להם שימוש לס"ת ולולא שנתחייבנו בגליונות אלו לא היו נדונין בדין יד כלל, שהיו עומדין ליחתך, ולפיכך תנא להו תנא שהן בכלל הספר עצמו, ודין ידות הכלים שייר במתנ' ותני להו בברייתא, ולפיכך משיחות ורצועות התפורות מטמאות הידים לכו"ע, וכן רצועות של תפילין אינן בדין ידות ולכך פליג ר"ש, ומיהו אכתי יש לעי' אם אין הרצועות יד אכתי הן חיבור ולא גרע חיבורן משלל של כובסין ועי' שבת מ"ח ב'. אות ד ר"מ פ"ט מאה"ט ה"י תיק הספר ["ותיבת הספר" כ"ה בתוס' וכן העתיקו המ"א סי' קמ"ז] ומטפחת הספר בזמן שהן תפורות מטמאות הידים, בתוס' איתא שהן טהורות וכ"ה בר"ש פ"ג דידים והגר"א הגיה תפורות כל' רבנו, אבל אין דרך לתפור תיק לספר וכש"כ תיבה, ואפשר להגיה בזמן שהן טופחות ור"ל שהן לחות שכבסן וכיו"ב ומשקה טופח נטמא מכתבי הקדש ונעשה ראשון וכשנוגע בתיק הטפוחה נטמאו ידיו ולעיל בתוס' תניא אלו מטמאות הידים וחשיב משקה. כתב המ"א סי' קמ"ז וממ"ש הר"מ [והוא מהתוס'] שאינו רשאי לקיימן [ר"ל המשיחות והרצועות התפורות בספר] למדנו דאסור לתפור בגוף הספר אם לא הצריך לשמירתו כגון התיק וכיו"ב לכאורה משמע דר"ל דתיק מותר לתופרו בגוף הספר, אבל א"א לומר כן דודאי המשיחות והרצועות נמי לצורך קשירת הספר הוא, ומ"מ אסור לתפור בגוף הספר וכן אסור לתפור תיק ומטפחת בגוף הספר אע"ג דלא תני הכא בתוס' אע"פ שאינו רשאי לקיימו כבר תני לי' רישא. גליונות הספר שנחתכו מן הספר או שנמחקה הס"ת מבעיא לן שבת קט"ז א' לענין להציל מפני הדליקה ומשמע שם דה"ה לטמא את הידים מבעיא לי' ולא אפשטא, ופסקו הפוסקים שאין מצילין, וכן פסק כאן הר"מ בה"ו שאין מטמאין הידים וכמש"כ הכ"מ. אות ה שבת קט"ז א' תוד"ה ספרי, אור"י דמיירי בנמצאו ביד צדוקים כו', ומשמע דלת"ק טעונין גניזה ובחול מצילין אותן אלא בשבת לא התירו מספיקא, ולהכי נאדו תו' בסמוך ד"ה כך, מפרש"י שפי' כך אין מצילין אותן כו' אפי' בחול, דכיון דבנמצאו קיימינן ופן מיד ישראל באו לו, אסור להניחן ללכת לאיבוד, ולכך פירשו דאיירי נמי בשבת, ומיהו קשה אי בנמצאו איירי מ"ט דר"י למה מותר לקדור אזכרותיהן מספיקא ולמה שורף השאר מספיקא, וגם טעמא דר"ט ור"י לא יתכן כלל דהא טעמא דת"ק ור"י משום ספיקא, ונראה דכונתם דת"ק דוקא איירי בספיקא אבל הא דקתני רי"א בחול כו' ר"ל ובחול כשאנו באנו לבער ספרי צדוקים קודר האזכרות כו' וכן ר"ט ור"י בכתבן מין איירי. והאי צדוקי נראה דלא בעובד עכו"מ איירי דא"כ לא הוי פליג ר"י דהא אמרינן בגיטין דכתבו נכרי לר"א דאמר סתם מחשבת עכו"מ לעכו"מ ישרף וא"כ ה"ה כתבו מין לכו"ע ישרף דמודים חכמים לר"א במין כדאמר חולין י"ג א', וכיון דמחשבתו לעכו"מ הו"ל כעין משמשי עכו"מ ואין כאן דין אזכרות כלל, וגם לא יתכן הא דאמר ר"ט הללו מכירין כו' וכן הא דאמר מטילין קנאה כו' בין ישראל כו' אלא נראה דאיירי בישראל כופר, ואינו עובד עכו"מ, וכן פירשו הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' יסודי התורה ה"ח, וכיון שאינו מאמין בקדושת השם לא נתקדש השם על ידו, ומ"מ כיון שנתכוין לכתוב השם הידוע לו שישראל מאמינים בקדושתו, יש כאן כבוד השם שלא לאבדו אלא שיותר כבוד ד' לבער מעשה הרשעים מן העולם ובזה נחלקו ר"י ורבי טרפון ור"י, ויש מקום לומר דת"ק סבר שטעונין גניזה, אלא שדעת תו' דגם בגיטין בצדוקי קיימינן, ואי ת"ק פליג הלכה כת"ק ואין סברא דר"נ בגיטין סבר כיחידאי, ולפיכך פי' דת"ק דהכא איירי בנמצא, אמנם י"ל דבגיטין איירי במין עובד עכו"ם דסתם מחשבתו לעכו"ם, ואפשר שזה דעת רש"י שהרי לא פירש דאיירי בנמצא דא"כ בחול מצילין, אמנם דעת הרמב"ם נראה כפי' תו' דמין דגיטין ודהכא חד הוא דאל"כ הו"ל למפסק כת"ק דדוקא אין מצילין אבל אין שורפין אותן, ומיהו יש לתמוה למה השמיט בפכ"ג מה' שבת דין נמצא ביד מין שאין מצילין אותן לכן נראה דפי' ברייתא בכתבן מין ופסק כר"ט ור"י משום דר"נ בגיטין שם פסק כותיהו, וכמו שפי' תו' בסוף דבריהם אלא שנאדו מזה שהיה נראה להם זה דוחק. ובפ"ט מה' אה"ט הי"א כתב רבנו דספרי אפיקורסים אינם מטמאים הידים, דאע"ג דטעונים שריפה מ"מ עדיין צריך לפרש דאינן מטמאין הידים, אבל אין מצילין מפני הדליקה לא שייך למיתני בדבר הצריך שריפה. אות ו מגילה ט' א' תוד"ה כאן, כונתם דיש מקום לומר דלרבנן דכל כתובים נכתבים בכל לשון ה"ה מגילה ולא דרשינן ככתבם וכלשונם, וכמו לרשב"ג דאמר כל כתובים אינן נכתבין בכל לשון אלא יונית ה"ה מגילה נכתבת יונית כדאמר לקמן י"ח א' ולא ממעטינן לי' מככתבם וכלשונם, ויש מקום לומר דלרבנן מגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם וכלשונם, ולרשב"ג כשר ביונית משום יפיפותו של יפת יהי' באהלי שם, וכ"ז לרבנן אליבי' דרשב"ג אבל לר"י דלא התירו אלא תורה, לכל הפירושים אין מגילה נכתבת אלא אשורית דלא גריעא מכל הכתובים, ויש עוד מקום לומר דלרבנן מגילה נכתבת בכל לשון ככל כתובים, ולרשב"ג אינה נכתבת אלא אשורית ואף לא יונית אע"ג דשאר כתובים נכתבים יונית מגילה ממעטינן מקרא דככתבם. והנה הכריחו תו' דע"כ הא דאמר בגמ' דמגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם אינו אלא אליבא דרשב"ג ולמעט יונית קאתא, דאי אליבא דרבנן א"כ דין מגילה תפילין ומזוזות שוין והן שוין גם לענין גידין כדאמר י"ט א' וגם לענין טומאת ידים כדאמר ז' א' [ומיהו פלוגתא דתנאי היא התם] ומ"ט לא כללינהו התנא מגילה תפילין ומזוזות, אלא ודאי לרבנן דין מגילה ככל כתובין וכשרה בכל לשון, ומתנ' דידים אתיא כרשב"ג, וכן מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית כרשב"ג וכן ברייתא שם י"ח א' דדוקא יונית ליונים יצא כרבן שמעון בן גמליאל, ובמגלה לא מכשיר רשב"ג ביונית טפי משאר לשון, אבל לרבנן כשרה מגלה בכל לשון ככל כתובים, והיינו דלא תני במשנתנו מגילה בהדי תו"מ, ושמואל דאית לי' לקמן י"ח א' דלרשב"ג יונית כשר לכל ולא ממעטינן יונית מככתבם, ע"כ לא מוקי מתנ' דידים במגילה דהא כתבה יונית לכו"ע מטמאה את הידים אלא מוקי לה כר"א דמוקי מתנ' דידים כר"י דלא התירו יונית אלא בתורה ולא בנו"ך וה"ה במגילה, ויש לעי' מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית וכן ברייתא שם י"ח א' דתניא יונית ליונים דוקא וכן גפטית ושאר לשונות כמאן אתיא אי כרבנן כשרה בכל לשון לכל, ואי כרשב"ג כשר ביונית לכל, וצ"ל דאתיא נמי כר"י אליבא דרשב"ג, ומיהו דוחק הוא דסתמא דמתנ' דפרק שני סתמא דלא כרבנן ודלא כרשב"ג דמשנתנו והו"ל לגמ' לפרש, ועוד מ"ש דלרשב"ג ממעטינן יונית מכתבם ולשונם ולרבנן לא ממעטינן כל לשון מככתבם וכלשונם. אות ז ולענין קושיתם י"ל דאע"ג דמגלה נמי פסולה בכל לשון מ"מ לא תני לה בהדי תפילין ומזוזות משום דכשרה ללועזים בלעז משא"כ בתפילין ומזוזות, ועוד דתפילין ומזוזות אתיא אף כרשב"ג ואי הוי עריב מגלה בהדיהו לא הוי אתיא כרשב"ג דלדידי' כשרה מגלה יונית, והלכך שפיר י"ל דאין כאן מחלוקת דלכו"ע לרבנן מגלה דוקא אשורית, ולרשב"ג לכו"ע כשרה יונית, וכי מוקי מתנ' דידים במגלה אתיא כרבנן ולא כרשב"ג, ונראה דזה דעת תו' שבת קט"ו ב' ד"ה מגלה, שדנו אי ברייתא דהתם דקתני אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון כו' היינו לענין הצלה מפני הדליקה או לענין הכשירא, ולדבריהם במגלה אין תנא דיסבור הכי דספרים כשר בכל לשון ומגלה דוקא אשורית ומאן דמכשיר בכל לשון היינו רבנן דרשב"ג מכשרי נמי מגלה מדלא עריב מגלה בהדי תו"מ, אלא דעתם שאין הכרח ממשנתנו דלא עריב מגלה בהדי תו"מ, ומיהו מש"כ שם ועוד קשה דשביק ר"א התם שינויא קמא דמוקי לה במגלה ומסייע לי' ברייתא כו' משמע דדעתם דלמאי דמסקו דברייתא דשבת לענין הצלה מפני הדליקה שפיר מתפרש דהא דר"א נאיד משינויא קמא היינו משום דס"ל דלרבנן דרשב"ג גם מגלה כשרה בכל לשון ולרשב"ג כשרה ביונית והיינו כדבריהם במגלה, וצ"ל דמתחלה לא רצו להקשות מאן הוא האי תנא דספרים כשרים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית דשפיר יש לדחוק דאה"נ דרבנן דרשי ככתבם וכלשונם, אבל לקושטא דמלתא נראה להם הדבר דוחק ומפרשים דמוקי לה כרשב"ג דוקא ור"א פליג וס"ל דגם רשב"ג מכשיר יונית ולפיכך מוקי מתנ' דידים כר"י. אות ח והנה קיי"ל לדינא כרשב"ג כמו שפסק ר"י ט' ב', והלכך בין ס"ת בין שאר ספרים אינן נכתבין אלא אשורית או יונית, ואז מטמאין את הידים, אבל לא בשאר כתב או לשון, וכן במגלה כרו"ש י"ח א', ואי כתבה בשאר כתב או לשון, אע"ג דכתבה לועז בלעז אינה מטמאה את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב' ד"ה עד, והנה הרמב"ם בפ"ט מאה"ט העתיק משנה ידים כצורתה, ואע"ג דלמאי דמוקי לה בגמ' מגילה ט' א' אינה כהלכתא, מ"מ כיון דכל מאי דקשיא לי' הוא דאיכא יונית וכיון דיונית כבר בטלה כמש"כ הר"מ בפ"א מה' תפילין הי"ט, לא חש הר"מ להעתיק המשנה כצורתה. ונראה דקיי"ל דמגלת אסתר מטמאה את הידים, ואע"ג דשמואל ס"ל מגילה ז' א' דאינה מטמאה את הידים הא מוקמי התם שמואל כתנאי, וזוגא דסדר מועד פליגי עלי' וסברי כר"א המודעי דנתנה לכתוב ולמאי דמוקי מתנ' דידים במגלה מבואר סתם משנה דמגלה מטמאה הידים, והר"מ בפ"ט מאה"ט סתם וממילא הרי היא בכלל כתבי הקדש. אות ט שבת קט"ו ב' אין בין ספרים למגלה כו', פי' תו' לענין להציל מפני הדליקה דכתבי הקדש מצילין אף על פי שאין קורין בו אבל לא מגלה, וכן דעת הר"מ שכ' בפ"א מה' תפילין ה"ה דבכל הספרים אפי' כתב אות אחת בשאר צבעונין פסול, וכ"כ בפ"ט מאה"ט ה"ז שאין מטמא הידים אלא א"כ כתובין בדיו, ואפ"ה פסק בפכ"ג מה' שבת הכ"ז דכתובין בסם וסיקרא מצילין אותן מפני הדליקה, מיהו יש לעי' כיון דהא ברייתא סברא דבכל לשון לא נתנו לקרות והיינו רבותא דבכל לשון וכמש"כ תו' א"כ לדידן דקיי"ל דבכל לשון אין מצילין, שפיר י"ל דגם בסם וסיקרא אין מצילין והא דאמר אי תניא תניא היינו דע"כ מוכרח דלמ"ד מצילין בכל לשון ה"ה בסם וסיקרא, אבל אכתי לא אפשטא למ"ד אין מצילין, ומ"מ כיון דאיתא כן בברייתא ולא קים לן דאיכא דפליג עלי' נקטינן הכי, ומיהו יש לתמוה דסתם הר"מ דכל כתבי הקדש הכתובין בסם וסיקרא מצילין הלא בכלל כתבי הקדש גם מגלה והתם אין הדין כן ולמה לא התנה הר"מ חוץ ממגלה כדתניא בהדיא. אות י קט"ו א' תוד"ה לא, ופי' הרב פור"ת כו' וקשה כו', נראה דאפי' למ"ד ספרים נכתבין בכל לשון מ"מ מותר לקרות תרגום ע"פ, ולא נאסר אלא דוקא בלה"ק, דכו"ע מודים דלה"ק קדוש טפי ואין מניחין ספר תורה הכתובה בכל לשון על הכתובה בלה"ק וכן ספר תורה שנצטוה משה לשום בק"ק צריכה להכתב בלה"ק, וכל תרגום התורה מותר לאומרה ע"פ ולמ"ד דספרים נכתבין בכל לשון יש לו כח תורה שבע"פ ויש לו כח תורה שבכתב, יש לו כח תורה שבע"פ כיון שהוא מתרגם את התורה של לה"ק, שלשון זה נבחר מכל הלשונות, ויש לו כח תורה שבכתב שמותר לכתוב התורה בכל לשון ולקרות בו, ויש לו קדושת התורה, ולמ"ד לא נתנו לקרות בהן אין לכל לשון רק דין תורה שבע"פ אבל אין לו כח תורה שבכתב, ונראה דדין דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב דאמר גיטין ס' ב' הוא בכל כתב ובכל לשון ואין חילוק בין דיו לסם וסיקרא, ומ"מ אי מתרגם התורה וכותב את התרגום אין בזה משום תורה שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב כיון שאינו רק מתרגם ונהי דמ"ד לא נתנו לקרות בהן לא ס"ל שיהא בכל לשון כח להכשיר את התורה כדין תורה כתובה בלה"ק מ"מ מודה דאין בזה איסור של דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב, אלא שאין קורין בהן שאין זה כבוד התורה להכתב בכל לשון. ומשמע מהא דאמר מגלה ט' א' לר"י דהתירו יונית משום מעשה דתלמי המלך, דרשות ביד חכמים לקבוע כבוד התורה כפי אשר יורו עליהם מן השמים בקביעות כבודה, ובלבד שיהא הדבר קבוע לכל ישראל ע"פ בית דין של כל ישראל, ומה שיקבעו לכבודה הוא קבוע לעולם, ומי שיכתוב במה שאינה כבודה לא הוקדש. ואם קורא בלה"ק מתוך ספר שאין כתוב כהלכתו כגון שאינו כתוב על העור, או כתוב בסקרא, או שאינו ספר שלם, משמע מדברי התו' קט"ו א' ד"ה לא, דמודים להרב פורת דאיכא איסור בע"פ ומיהו אפשר דלמאי דסתרו דברי הר"פ ס"ל דבכתב אין איסור ע"פ, ואיסור הקריאה הוא משום שאינו כבוד התורה בכתיבה זו והקורא בו מחלל כבוד התורה, שמחזיק כתיבה בזוי'. אות יא תורה שבעל פה שהותר לכתוב משום עת לעשות ודאי מותר בכל לשון ובכל כתב ובסם וסיקרא בין ספר שלם בין חסר, אבל ס' אפטרתא דאמר גיטין ס' א' דהותר משום עת לעשות, יש לעי' אי צריך קלף ודיו דכל מה דאפשר עבדינן או דלמא כיון דאין כאן ספר שלם אין נפקותא בכתיבתו ומותר בכל אופן, ואפשר דעדיף טפי לשנותו דכל מה שמשנהו טפי לא מחזי כס"ת ונ"ך, וכן י"ל דכל שאינו ספר שלם מותר בכל לשון, וכן יש להסתפק במגילה לתינוק למאן דשרי משום דלא אפשר, אי צריך לדקדק בקלף ודיו ולשה"ק, והיכי דאי אפשר לדקדק לא מבעי לן דמותר הכל משום עת לעשות כי תבעי לן באפשר לדקדק בחדא ואי אפשר לדקדק באידך מאי, ומסתבר דא"צ לדקדק כלל כיון שאינו ספר אלא מגילה, ומ"מ אינו חיוב להוסיף לשנות דאל"כ לעולם אסור לכתוב אפטרתא על הקלף בדיו וזה לא שמענו. ויש לעי' לפ"ז דר"י אית לי' גיטין ס' א' כותבין מגילה לתינוק להתלמד, וא"כ מותר לכתוב בכל לשון ובמגילה ט' א' מוקמינן הא דתנן מקרא שכתוב תרגום אינו מטמא את הידים בשאר ספרים וכר"י, ואמאי אין מטמא את הידים הלא תניא בתוס' דידים הכותב מגילה לתינוק להתלמד מטמאה את הידים, וא"כ אפי' כתב בכל לשון נמי בדין הוא שתטמא [ומיהו מהתוס' אין ראי' דבתוס' מסיים אע"פ שאינו רשאי וס"ל דאין כותבין מגילה לתינוק ומ"מ מטמאה את הידים וי"ל דדוקא בכתבה בלשון הקדש, ומ"מ למ"ד כותבין שפיר יש ללמוד דאפי' בשאר לשון מטמאה] וא"כ למה גרע ס' שלם ממגילה, ולפיכך נראה דאי כותבין מגילה להתלמד נהי דא"צ לדקדק בקלף ודיו, מ"מ לה"ק בעי, דלשון מלתא אחריתא, וכל שאפשר בלה"ק לא הותר בכל לשון, ומה שאנו נוהגין היתר בכתיבת תרגום אונקלוס ושאר תרגומים היינו משום דאנו צריכין לתורתן ומשום עת לעשות מותר, ולפ"ז אסור לכתוב תרגומים על התורה בשאר לשון, אם לא לאנשים לועזים ומשום עת לעשות, ועוד י"ל דס' שלם בכל לשון גרע טפי וטוב לקרות במגילה בכל לשון מלקרות בס' שלם בכל לשון, ולפ"ז י"ל דכל שאינו ספר שלם א"צ לדקדק בלשון הקדש. אות יב גיטין ס' א' כיון דמגילה מגילה נתנה כותבין כו' כיון דלא אפשר כתבינן, נראה דלטעם דמגלה מגלה נתנה הוי מגילה כחומש, ולפ"ז אין כותבין אלא על הספר בדיו, אבל לטעם דלא אפשר אין בה קדושת חומש אלא מותר משום עת לעשות, לפ"ז מותר שלא על הספר ושלא בדיו, והא דבעי למפשט מפרשת סוטה ע"כ לא דבעי למפשט דמגילה מגילה נתנה ולא אמרינן כיון דאידבק, דאכתי בעי ספר ולא טבלא של זהב, אלא בעי למפשט דשרי לצורך גדול, ומיהו קשה דהא לא מבעיא לן אי שרי משום עת לעשות דודאי שרי כדתנן ברכות נ"ד א' אלא דמבעיא לי' לאביי אי חשבינן לי' לעת לעשות, ומאי מייתא ראי' מפרשת סוטה ועוד מה עת לעשות הוא בפרשת סוטה, ולכ"נ דאף אי כותבין מגילה אין בה קדושת חומש אלא דשרי ללמוד ממגילה ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ומ"מ כיון דאין בה עיקר קדושה נכתבת אף על הטבלא. והא דנחלקו ר"י וחכמים אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד, יש לעי' אי טעמא דר"י משום דלא אפשר, או דסבר דתורה מגילה נתנה, ומדלא אמר תנאי היא בהא דתורה מגילה מגילה נתנה נראה דטעמא דר"י משום דלא אפשר ולכו"ע אמרינן כיון דאידבק, והא דאמר ר"י בבראשית עד דור המבול היינו דענין שלם הוי כבוד טפי ולא מקילינן בפחות מזה. ופסק הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת דאין כותבין מגילה, אבל הרי"ף פסק דכותבין, והנה דין זה משתנה לפי המקום והזמן שהרי לא מבעיא לן אלא עד כמה מקרי עת לעשות, ואם נחלקו חכמים ראשונים במקומם ובזמנם אין ראי' לדורות, והא דאמר בגמ' כתנאי, אי מפרשינן טעמא דר"י משום דלא אפשר, צ"ל דקים להו דלא נשתנה הדבר להם מדורו של ר"י, ומדברי הרא"ש בדעת הרי"ף בתירוץ הראשון למדנו דהא דפליגי תנאי אינו בסברת לא אפשר [וכמש"כ דא"כ אין ראי' מדורו של ר"י לדורות אחרונים, וס"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ורבנן במדת עת לעשות] אלא טעמא דר"י משום מגילה מגילה נתנה, ולית לי' כיון דאידבק, ות"ק סבר חתומה נתנה, וקיי"ל כר' יוחנן דמגילה נתנה, וא"כ הלכה כר"י, ומיהו קשה דלמא טעמא דת"ק משום דאידבק, ומיהו לר"ל ע"כ לית לי' טעמא דאידבק דר"ל ע"כ מוקי נפשי' כתנאי וסבר כת"ק דחתומה נתנה, וא"כ י"ל דר"י נמי מוקי נפשי' כתנאי. עוד כתב הרא"ש בדעת רי"ף משום עת לעשות ור"ל דשיער הרי"ף בדורו דמותר משום עת לעשות וכ"כ המרדכי וכן פסקו אחרונים ז"ל יו"ד סי' רפ"ג, ונראה דאם לא אפשר למכתב בכתב סופר אלא בדפוס שוב אין חילוק בין ספר שלם למגילה דכיון דדפוס לא הוי כח אדם אלא הוי ככתבו קוף לא הוי ספר ולא ניתן לקרות בו, וכן אם לא אפשר על הקלף או אי אפשר בדיו, והלכך לדידן דהכל נעשה ע"י דפוס והוא שלא מכח אדם ושלא בדיו ולא על הקלף, והסופרים נתמעטו, ודאי הוי לא אפשר, ונראה דאין נפקותא לדידן בין ספר שלם למגילה כיון שאינו על הקלף ולא בדיו ולא ע"י סופר, ועוד דלא מקרי שלם אלא בנקראים בגלילה ראשה של יריעה אחרונה בצד סופה של ראשונה, אבל מדביק ראשי היריעות אף אם כתב על הקלף בדיו ותפר בגידין כל ראשי היריעות כקונטרס פסול ואין זה ספר, ולפיכך כשאין נביא כתוב כדינו ומפטירין בציבור בקונטרס אין נפקותא בין קונטרס של תנ"ך שלם או אפטרתא שבחומש. והנה הותרה לדידן כתיבת התורה משני טעמים נפרדים כתיבת תורה שבע"פ משום דבצר לבא, וכתיבת תורה שבכתב שלא בספר על הדיו, משום עניות, שא"א לנו להשיג כתובות כהלכתן ללמוד בתוכן. אות יג וכתבו הפוסקים דכל כתבי הקדש דניתן לקרות בהן משום עת לעשות מצילין אותן מפני הדליקה, ונראה דלענין לטמא את הידים אין מטמא עד שיכתבנו בספר בדיו, והרי מוקמינן משנת ידים דכתבו תרגום א"מ את הידים במגילה אע"ג דכשרה ללועזים מ"מ כיון דאינה כשרה לכל א"מ את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב'. ויש לתמוה דתניא בתוס' דידים והביאה הר"ש פ"ג דהכותב מגילה לתינוק להתלמד אע"פ שאינו רשאי מטמאה את הידים ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט, והלא כיון דלא ניתן לקרות בה אין מצילין אותה מפני הדליקה וכש"כ שאין מטמאה הידים, שהרי כתבה בסם ובסקרא קיי"ל דמצילין ומ"מ א"מ את הידים כדתנן במשנת ידים עד שיכתבנו על הספר בדיו ומוקמינן לה מגילה ט' א' בשאר ספרים וכן פסק הר"מ בפ"ט מאה"ט, וכש"כ במגילה שאין מצילין אותה שא"מ את הידים, ואפי' את"ל דמגילה מצילין כיון דכתובה בלה"ק וכמו בכתבה בסם ובסקרא, וכדמסיק שבת קט"ו ב', והא דתניא התם הברכות והקמיעות א"מ אותן אע"ג דכתובות בלה"ק ע"כ התם שאני דהוי כתורה שבע"פ שלא ניתן לכתוב ובזה לכו"ע א"מ אף שכתוב בלה"ק, וכן נראה דברכות אין להן דין מגלה דבתו' דידים דתניא דמגלה של תינוק מטמאה אה"י תני דברכות אינן מטמאות הידים, ועוד אי ברכות תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח שבת קט"ו א' במקום דלא ניתנו לקרות בהן אי מצילין אותן, א"כ ליסייעי' לר"ה מהא דתניא הברכות אין מצילין אותן, אלא ע"כ ברכות וקמיעות גריעי טפי, ומ"מ י"ל דמגלה של תינוק מצילין אף לר"ה משום דכתובה בלה"ק, אכתי אין ראוי' לטמא את הידים כיון דלא נתנה לקרות בה, ועוד דהא תנן תרגום שכתבו מקרא א"מ את הידים ואמר שם בגמ' בשלמא תורה איכא יגר שהדותא, ואמאי א"מ את הידים נהי דאפסל מ"מ הנשאר לא גרע ממגלה, ומיהו תו' שם הקשו באמת למה א"מ אה"י הלא לא אפסל כלל כל זמן שלא חסר יריעה, ותירצו דלא בא אלא לומר דצריך להגיהו ודבריהם סתומים דהא תנן דא"מ את הידים, ומוקים לה כרשב"ג ולא קשיא לי' אלא יונית, ועיקר קושיתם ל"ק למש"כ רשב"א גיטין ס' א' דלאו דוקא יריעה אלא אפי' כתב אחד, והא דאמר יריעה משום דלא בא לאשמועינן דיריעה מעכבת אלא בא לאשמועינן דאין קורין בחומשין השלמים כיון דאין כאן ס"ת שלמה, ולענין זה אין רבותא באות אחת יותר מיריעה, אמנם לענין הפסד הפרשה עצמה כל אות החסר פוסל פרשה זו וענין זה החסר בו, וכל שחסר פרשה זו נפסל כל החומש, וא"כ שפיר יש ללמוד מהא דתרגום שכתבו מקרא דמגלה א"מ אה"י, ומיהו י"ל דהכא גרע טפי כיון דמדובק כל הס"ת ועשוי' להכשיל דמחזי שכך כתוב בתורה והיינו דאמרינן גיטין ס' א' ולא היא התם מחסר במלתי', וע"כ צ"ל כן דהא חומש הוי בכלל כתבי הקדש ומטמא את הידים דהא ניתן לכתוב ודוקא בצבור אין קורין בו, וכדתניא מגלה כ"ז א' דמניחין חומשין ע"ג נביאים וכתובים וכ"כ הר"מ פ"ז מה' ס"ת הי"ד [ובכ"מ שם כ' מקור לדברי הר"מ מהא דגיטין ויותר ראוי להביא הא דמגלה שאין מניחין חומש ע"ג תורה ומניחין תורה ע"ג חומש] והכא תנן סתמא דבתורה תרגום שכתבו מקרא א"מ אה"י ומשמע דכל התורה א"מ, אלמא דאין קורין אפי' בחומש השלם, ויש לתמוה על הרשב"א גיטין שם שכ' דקורין בחומש השלם ולא מקרי מחסר במלתי' כיון דהחומש שלם והביאו הרמ"א או"ח סי' קמ"ג שהרי בכאן מבואר שא"מ אה"י, ועיקר דברי הרשב"א לא נתפרשו מ"ט לא מקרי מחסר במלתי' הלא זהו דינא דרשב"נ שאין קורין בו כלל, ומפרשינן טעמא משום דמחסר במלתי', ואולי פירש רשב"א דמחסר במלתי' היינו שאין קורין בחומש החסר, אבל ל' הגמ' א"א לפרש כן דהו"ל למימר דלמא בהאי חומש קאמר דודאי לא פשטוה בבית המדרש מהא דאין קורין באותו חומש החסר אלא שפירשו מלתא דרשב"נ בתורה כלה אין קורין וכ"כ רשב"א שם בהדיא דרשב"נ בא למעט שאין קורין בחומש השלם מפני חסרון יריעה בחומש אחר, וצ"ע. ואי הוי גרסינן בתוס' הכותב הלל ושמע לתינוק אע"פ שרשאי א"מ את הידים הוי ניחא, ואתיא כמ"ד כותבין מגלה לתינוק א"נ במקום דלא אפשר, אבל אחרי שבר"מ ובר"ש הגי' כמו שלפנינו וגם הגר"א לא הגיה משמע דכך עיקר הגירסא, ועוד דבמתנ' פ"ג מ"ה תנן מגלה שכתוב בו פ"ה כו' ומיהו י"ל דאיירי בדעתו להשלים כדאמר גיטין ס' א', ונתנה לקרות בה. אות יד כ' הר"ן פ' כ"כ בשם הראב"ד דכשם שהתירו גפטית לגפטים ה"ה בכל כתבי הקדש ומסתבר דדוקא בכשאין מכירין לה"ק, ונראה דצריכים לדקדק בקלף ודיו, וסופר ישראל כשר, וכדין כל לשון לרבנן ואין ביניהם רק טומאת ידים, וכשקורין בהן לא מקרי כקורא ע"פ, אבל כשאין כתוב כהלכתו והותר משום עת לעשות הוי כקורא ע"פ וכמש"כ ריטב"א גיטין ס' א', אלא שהותר משום עת לעשות, ולפ"ז י"ל דאין קורא הגפטי בגפטית אלא כשנכתבה לצורכו בהכשר, אבל אם נכתבה במקום האסור הוי ככתבה קוף ואין קורין בה, ומיהו אם אין לו אחרת יש להתיר משום עת לעשות, ומיהו בקריאת המגלה אפשר דאין מברכין עליה אף שמותר משום עת לעשות, ואם נכתבה לגפטי ועכשו היא במקום שאין מכירים גפטית, או במקום שהכל מכירים לה"ק, צ"ע אי דינה כס"ת שבלתה ולא נשתייר בה פ"ה אותיות, או דלמא כיון דנתקדשה ועכשו נמי ראוי' לגפטים מצילין אותה מפני הדליקה, וכ"ז אי נימא כדעת הר"ן והראב"ד דלמידין כל כתבי הקדש ממגלה, אבל יש מקום לומר דאין למידין ד"ס מד"ס ובמגלה דתניא תניא, אבל שאר כתבי קדש אין נכתבין בכל לשון כלל, ואם הותר משום עת לעשות מ"מ אין להם דין כתיבה, ונכתבין שלא על הספר ושלא בדיו דבלא"ה אין להם דין ספר, ולפ"ז אין מצילין אותן אלא במקומן שיש בהם משום עת לעשות, ומיהו הר"ן בשם הראב"ד כתב ג"כ דדוקא במקומן מצילין, ומשמע דאע"ג דנכתבו בקדושה אין מצילין אותן במקום אחר, ומיהו י"ל דאורחא דמלתא נקט. כ' הר"ן שם בשם רמב"ן דדוקא תרגום אונקלוס וכיו"ב הותר לנו משום עת לעשות אבל לא שאר תרגומים דהפרו תורות איכא עת לעשות ליכא, והר"ן תמה דכל חכם שתרגם יש בו משום עת לעשות, ונראה דאין בזה מחלוקת, דודאי הא דהותר תרגום אונקלוס לא משום לועז ללועזים הותר אלא תרגום אונקלוס הוא בכלל תורה שבע"פ ואנו צריכים לתורתו והותר לכתוב, ואף אם היה אפשר לכתוב על הקלף ובדיו א"צ להדר ע"ז כיון שאנו מבינים בלה"ק יותר מל' ארמית, ודאי עיקר תורה שבכתב שלנו הוא לה"ק ולא ניתן לקרות בציבור תרגום אונקלוס, רק תורה שבע"פ האצורה בת"א התירו לנו לכותבו משום עת לעשות, ומותר בכל כתב ובסם וסיקרא וכיו"ב, והלכך אם עשה גאון תרגום כיו"ב ואנו צריכים לתורתו ודאי מותר, והרמב"ן בהעתקות הדיוטות איירי שבקיאים רק בלשונות, ול"ק קו' הר"ן. אות טו נמצא לדינא אם יש הכרח לכתוב ס"ת נו"ך בשאר לשון לאינם מכירים בלה"ק ואפשר להם לכתוב בסופר כשר על הספר בדיו, צריך לכתבו כדת של תורה, וצריך לכתוב ספר שלם, ואם משום עת לעשות צריך לכתוב מגלה אין לדקדק בקלף ודיו ואף לא בסופר ומותר בדפוס, אבל אפשר דצריך לדקדק בלה"ק ואם משום עת לעשות אי אפשר לדקדק בקלף או בסופר א"צ לדקדק בס' שלם. ול' השו"ע סי' של"ד סי"ב סתום, ואין כתוב בכל לשון חלוק לדידן מזמן הגמ', אלא אם כתוב גפטית לגפטים גם בזמן הגמ' מצילין, אי משום עת לעשות, או שניתן לכתוב כמש"כ הר"ן בשם הר"א, ואי כתוב גפטית במקום שאין בזה משום עת לעשות ותרגמה חכם בלשן ולא מופלג בתורה, גם לדידן אין מצילין כמש"כ רמב"ן במלחמות, וכן מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא גם לדידן אין מצילין דאין בזה משום עת לעשות, ואם אינם מכירים בלה"ק וכתבו להם תרגום ודאי יש בזה משום עת לעשות אבל יגר שהדותא שכתבו מקרא נראה דאין בזה משום עת לעשות אף אם אינם מכירים ארמית, ומיהו לדידן שהותר מגלה להתלמד ואף בדפוס בלא קלף ודיו אפשר דא"צ לדקדק גם בלה"ק וכמו שנסתפקנו לעיל. אחרי שהותר לכתוב תנ"ך שלא כהלכתו ולקרות בו אין אנו רגילים לשער בכל שעה ושעה אם אפשר לקרות בתנ"ך כשר דלא הטריחו בדבר שזה גם כן עשי' לתורה שלא להטריח בדבר, ומ"מ אין ללמוד תורה שבכתב ע"פ אף שקורא בחומש שלנו ג"כ דינו כע"פ. והיה נראה דא"צ להדר לכתוב ס"ת נ"ך בהכשר, אף במקום שאפשר לו להטריח, כגון שכותב ס"ת על הקלף כדינו וכותבו בסם שאין כאן איסור כיון שרשאי לכתוב מגלה, ולכתוב על הנייר ובמקום שיש ס"ת קמן אנו קורין בחומשין, א"כ לא אכפת לן אם יכתוב בסם וסיקרא, אבל במ"ב בשעה"צ סי' של"ד אות ל"ז כ' בשם מ"א דאם כתובה כדין ופוסלה בדבר שבשביל זה לא היו מקילין האידנא דאין אנו דחוקין בדבר ההוא כמו כותב בסיקרא במקום דיו, פסול גם לדידן ואין קורין בה, אמנם כ' דהא"ר חולק על המ"א דכיון דשרי בכל פסול שרי גם בכתובה בסיקרא. ומש"כ במ"ב שם בבה"ל דלדעת הראב"ד אם מכיר בלה"ק אסור לקרותה בכתב לעז, דברי הר"א הן בעיקר הדין ולא נסתפק בזה אדם דהלא קיי"ל כרשב"ג אבל לדידן דקורין בספרים נדפסים וחשיב כקורא ע"פ, שפיר י"ל דמותר לקרות בכל לשון לכתחלה, ונ"מ נמי לענין הצלה אם כלם מכירים בלה"ק אי מותר להציל לדידן. אות טז שבת קט"ו א' אלא מניחה במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן, נראה דהאי תורפה דאמר רבי לא תורפה ממש קאמר דהיינו ערבה של טיט דאמר דאסור והאי טיט לריבר"י לא נתנו על הכתב אלא היתה מגוללת אלא כיון שהטיט ממהר לאבדה אסור, אלא נותנה במקום יבש וקרי לה תורפה היינו שכל גניזה הוא תורפה כיון דלא שליט אוירא והרי אמרו ב"מ כ"ט ב' דקורא בו אחד לל' יום, כש"כ במניחה בקרקע במקום שאין שולט אויר, ומיהו נראה דא"צ כ"ח כדאמר מגלה כ"ו ב' בס"ת שבלה, דא"כ לא הוי אמר ריבר"י כופין עלי' ערבה של טיט ולא הוי אמר רבי מניחה במקום התורפה ואף תחת הנדבך לא הוי ככ"ח אלא ודאי כיון שלא נכתבה כדין א"צ כ"ח, ואף שיש בה אזכרות, וכ"מ מדפריך השתא אצולי מצלינן טעונות גניזה מבעיא, ואי כ"ח בעי, לא שמעינן מהצלה. שם בגמ' ודלמא בהא קמפלגי מר סבר ניתנו לקרות, לכאורה הדבר מוכרח דאי ת"ק נמי סבר דלא נתנו לקרות, מאי מייתא ר"י מעשה באבא חלפתא ואפשר דר"י מספקא לי' בטעמא דת"ק א"נ ר"י לא לסיועא מלתי' נגד ת"ק קאמר אלא עיקר דינא אשמועינן. קט"ו ב' תרגום שכתבו מקרא, יש לעי' מאי רבותא, לא יהא אלא חסר מ"מ מצילין וכמו שהק' תו' מגלה ט' א', י"ל דאיירי בס"ת שבלתה ונשתייר וכדאמר בסמוך, ולמש"כ לעיל דבס"ת חסר אין קורין שפיר אשמועינן דמצילין, ולמאי דמסיק דאיירי להשלים סברא האי ברייתא דנתנו לקרות א"נ אע"ג דלא נתנו לקרות מצילין, דפלוגתא דתנאי היא כדאמר בגמ', והא דתנן ידים פ"ד מ"ה תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים היינו נמי אע"ג דלא נשתייר אלא תרגום, ואי נמי בכותב מגלה לתינוק וכדתניא בתוס', א"נ בדעתו להשלים וכדתניא גיטין ס' א' וכדתנן פ"ג מ"ה, מיהו אפשר דדעתו להשלים לא נאמר אלא על תחלתו, ולא בכותב סוף קדם התחלה. אות יז איסור מחיקת השם הוא אפילו במקום שלא ניתן ליכתב כמו כותב שם על בשרו דאמר שבת ק"ך ב' דאית בי' משום ל"ת כן, וכדאמר שבת ס"א ב' דאזכרות שבקמיעות אע"ג דלא ניתנו ליכתב וא"מ אותן מפני הדליקה, מ"מ יש בהן משום קדושת השם ופשטינן לה מהיה שם כתוב על ידות הכלים דקדוש וטעון גניזה, וכן אמר ערכין ו' א' דקדוש שלא במקומו מיהא דטעון גניזה אלא שאין קדוש לקדש את כל הקורה כמו שמקדש במקומו גם את גליון הקלף [כ"ה לפירוש השני שברש"י שם] וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' יסה"ת ה"ו דאפילו כתוב על כ"מ וכ"ז והתיך את הכלי ה"ז לוקה. והא דאמר שבת ק"ך ב' דגרמא שרי היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה אלא מביא עליו דבר שגורמו להאבד לבסוף, כמו נותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף הכתוב בו שם שסופו לירקב ולא מקרי רק גרמא, ובזה לא יצא גם חובת ביעור עכו"מ, אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע זה לא מקרי גרמא אלא עשי' כגון ס"ת שמונח אצל האש ומכוסה בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו וקרע את העור שתשרף לוקה וכש"כ כשקרבו אצל האש, והא קרא כתיב ואשריהם תשרופון, ל"ת כן, והכי אמרינן סנהדרין קי"ג א' דבשריפת מזוזות בעיה"נ איכא משום ל"ת, ואע"ג דאשו משום ממונו, ובטובל והשם על בשרו איירי שאין השם נמחק בלא שפשוף אלא מתרפה ומסייע במחיקתו שהרי סופו להמחק מבשרו ובלחלוחו במים גורם למהר מחיקתו וכמש"כ הרשב"א שבת שם. והא דאמרינן דסופו לירקב לא הוי רק גרמא ושרי בטובל טבילה של מצוה דוקא משום מצוה שרי אבל בלא"ה אסור כדקתני שבת שם לא ירחץ ודוקא נזדמנה לו טבילה של מצוה שרי, וה"נ אמר שבת קט"ו ב' גדול עונש האחרון מן הראשון, אע"ג דאפשר להוציאו מן המים ולא נמחק לפי שעה, מ"מ נתנו למקום התורף, וכן אמרו קט"ו א' וכי מותר לאבדן ביד אע"ג דאין הטיט מכלה לרגע אלא גורם רקבון, והאיסור הוא מן התורה שחייבין בכבוד של כל דבר שנקרא עליו שם השם, וגורם כליון פוגם בכבודן, ומ"מ לטבילת מצוה שרי דזהו כבוד המקום ב"ה לעשות מצותיו, וכיון שהוא לכבודו ית' אין כאן פגם בכבוד כתב קדש, ומיהו בל"ת גמורה לא שרי, וזה מסור לחכמים לפלס הענינים ולקבוע מי נדחה מפני מי, ובתו' סוטה כ' א' כתבו בשם ירו' דמגלתה נגנזת דתנן התם היינו תחת צירו של היכל בשביל לשחקה, וצ"ל שאין ציר הדלת מוחק לשעה, שמקפלין אותה והכתב בפנים אלא שנשחק הקלף וימהר לירקב וגרמא זו שרי כיון דלא ניתן ליכתב ומגלת סוטה אע"ג דנתנה ליכתב בתחלה מ"מ כיון דנתבטלה ההשקאה הו"ל כלא ניתן ליכתב, ואפשר דההיא דירו' אתיא כריבר"י דשרי לכפות עלי' ערבה של טיט. והא דכתבו ת"י יומא ח' א' לפלוגי על רש"י שפי' משום מחיקת השם וכתבו דמסקינן פ' כ"כ דליכא איסור בגרמא אלא טעמא משום דאסור לעמוד לפני השם ערום, אין כונתם בהא דפרש"י דלא ירחץ ולא יסוך דודאי התם איסורו משום מחיקת השם ומיירי ברחיצה במקום שהשם כתוב, אבל כל הגוף מותר שאין הכרח לעמוד ערום בשעת רחיצה דאפשר לרחוץ גופו אבר אבר, אלא כונת תו' אמה שפרש"י בכורך עליו גמי שהוא להגן על שטף המים ובזה מסקינן התם דאין נפקותא בגמי אלא האי גמי משום דאסור לעמוד בפני השם ערום. ואיסור גרמא הוא בין בשם ובין בכתבי הקדש אף שאין בהם אזכרות ואף שלא נתנו לכתוב, שהרי אמרו קט"ו ב' אין בין ספרים למגלה כו' ופירשו תו' דבמגלה כיון שאין בהן אזכרה אין מצילין אותן אלא א"כ נכתבו כדין, ומשמע דוקא בשבת אין מצילין אבל בחול מצילין, אע"פ שאין בה אזכרות ולא נכתבה כדין, וכ"כ הר"מ בפ"ו מה' יסה"ת ה"ח כתבי הקדש כלן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפן או לאבדן ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, וע"כ באין בהן אזכרות איירי דאי יש בהן אזכרות לוקה מה"ת דלא גרע מכתובין על ידות הכלים או על בשרו, ואיסור זה הוא משום כבודו ית' ויראתו ית', ואע"ג דהר"מ כ' המאבדן ביד ה"ה גרמא האסורה, ולאפוקי נותנן תחת הנדבך, והא דכתב הר"מ כתבי הקדש כולן היינו אף אם נכתבו שלא כהלכתן. אות יח איסור מחיקת השם הוא בכל שם שנכתב לשם אזכרת שם, וא"צ כונה לקדשו, כדאמר שבת ס"א ב' בקמיעות ופשט לי' מכתוב על ידות הכלים, ואפשר דלא שייך כלל כונה לקדש אלא בתנ"ך דנתנו לכתוב ומקדשן לשם אזכרות שבס"ת, ומיהו דוקא בכתבן לשם השם, אבל נתכוין לכתוב יהודה וכתב ד' כיון דלא נתכוין כלל לכתוב מה שכתב הוי ככתבו קוף דמתעסק בעלמא הוא, וכי היכי דאיכא בשמות קדש וחול כמו שם אדנות ושם אלקים דמשתמש גם לחול ותלוי רק בכונה, ה"נ בכל השמות אם כותב רק לצירוף אותיות ולא לכונת שם אין כאן דין שם, וה"נ בנכתב שלא בכונה כגון נתכוין לכתוב יהודה, וכ"ה במ"ס פ"ה דמותר למוחקו, וזה כונת הגה"מ רפ"ו מה' יסה"ת, וכן בכתבו אפיקורוס שכ' הר"מ ה"ח דאינו קדוש היינו נמי כיון דאינו מאמין בקדושת השם לא שייך בזה כונה לשם והלכך לא קדוש, אבל בכותב שם ומכוין לכותבו לשם שם, היינו קדושתו, ובמרדכי בה"ק הביא פלוגתא אי סתמא לשמה, ואפשר דאיירי בידע שהוא שם אלא שלא שם אל לבו שיש בו קדושה ואנו חייבין בכבודו, כמו איסור מחיקה ואיסור לעמוד לפניו ערום וכיו"ב מעניני הכבוד, שאם ידע זה בשעת כתיבתו והרגיש בענינו היינו כונה לקדש, אבל אי היה מעתיק מן הספר וכותב ולא הרגיש כלל בלבו שהוא שם, לכו"ע לא מקרי לשמה, ואפשר דמאן דמכשיר סתמא אפי' כה"ג מכשיר, ומאן דאמר דאין סתמו לשמו אפי' ידע שהוא שם פוסל עד שירגיש בלבו בשעת כתיבה שהוא מקודש, א"נ בעינן שיאמר בפיו דוקא, ומ"מ לענין איסור מחיקה נראה דכל שמכוין לכתוב שם השם ית' אף שלא שם לבו לקדושתו הוא בכלל איסור מחיקה אף למ"ד דאין סתמא לשמה לענין הכשר ס"ת, ובש"ך יו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב סתם דנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו לצורך תיקון, וצ"ע. כ' רמ"א בהגה' סי' רע"ו ס"ב כ' אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול כו' ונראה דהיינו בנתכוין לשם אחרים אבל חשב שיתפש בו קדושה כיון שהוא אותיות של שם קדש, לא פסל במחשבה זו, אבל אם חשב שיהי' אלקים שהוא כותב לשם ד' ית' ודאי הוא קדש אף שמעל בכתיבתו שאין כאן מקום שם, מ"מ נתקדש כמו כותב שם באמצע הספר במקום שא"צ, דלא גרע מכותב על ידות הכלים והשם נתקדש והספר נפסל. ואם נכתב שם ע"י גרמת האדם כמו ע"י מוכני המתגלגלת ע"י מים בכח שני, וכדאמר חולין ט"ז א' צ"ע אי יש בו משום איסור מחיקה וכי קמבעיא לן במקום דלא ניתן לכתוב, אבל במקום דניתן לכתוב כגון כתבי הקדש לדידן משום עת לעשות ודאי אסור לאבדן כדין כתבי הקדש, ודין קרקטין שדנו בזה דור שלפנינו ז"ל לפי האמור כיון שלא נכתבו ללמוד בהן ולא נתנו לכתוב אם הן תורה שבע"פ לא נתנו לכתוב, ואם הן תורה שבכתב אין כאן קלף ודיו ונכתבו קונטרסים שלא ע"מ להשלים, וכ"ש כשהדפוס לא מכח ראשון של האדם, ומשום עת לעשות לית בהו כיון שאינן עומדים ללמוד בהן, אין בהן חיוב הצלה, אבל אסור לאבדן ביד, וה"ה לגרום להם שריפה, ואפי' ליתנן במקום לח הממהר לכלותן אסור, אבל מותר לגונזן בלא כ"ח, ואין נפקותא אם יש בהן אזכרות או לא, ומיהו אם הן נדפסין ע"י כח אחר המסבב את אופני הדפוס ולא ע"י אדם, אם נימא דהוי כמעשה קוף, אפשר דכל שאין דעת אדם עליהן ללמוד בהן אין בהן קדושה כלל, ומותר לאבדן ביד, ועוד י"ל דהא דכ' הר"מ פ"ו ה"ח דפירושיהן וביאוריהן אסור לאבד והיינו אפי' בלא אזכרות וכמש"כ לעיל והוא מהא דאמר ר"י שבת קט"ו ב' גדול עונש האחרון כו' היינו דוקא בנכתבו לקרות בהן אבל לא בנכתבו לאבדן ולא נכתבו אלא לשם דוגמא דומיא דקרקטין, ומ"מ אם כתובות אזכרות באותיותן ודאי קשה להקל איבוד ביד או גרם שריפה דיש בזה לאו גמור, אבל אם האזכרות נכתבו רק ברמז ולא במלואן, יש מקום לצדד להקל, ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא דמשום כבוד אתינן עלה והמוסרן ביד נכרי לאבדן מזלזל בכבודן טפי, ואם אנו רואין שהן מתבזין ביותר אם אין אנו מתירים לשורפן אפשר דזהו בכלל גדול השלו' ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת רגלים ותשמישי בזיון, ויש ללמד להתנות עליהם בשעת הדפסתן שאינם לשם כתבי קדש אלא לשם קיבוץ אותיות בעלמא. אות יט הא דנכתבין בכל לשון, נראה דצריך שיהי' בל' ההוא ז' תיבות מתרגמות כל ז' שמות הקדושות, או שיכתוב שמות כאותיותיהם בלה"ק, דהמשנה שם בשם פוסל את הספר, ובת"א תרגם ד' תחת אלקים, וא"כ אין ת"א כס"ת בל' ארמית, אלא כשאר מפרש התורה והוא בכלל תורה שבע"פ. ונראה דלשון המתרגם כל ז' שמות הקדש וכמו אלקא בארמית תחת אלקים ואם תהיינה בלשון ההיא הסכמות על תיבות מורות על ז' שמות תהיינה התיבות ההן קדש כדין כל כתבי הקדש נאמרות בכל לשון וה"ה אזכרות נאמרין בכל לשון, אבל אם אין בלשון ההיא רק שם אחד המורה על מציאותו ית' לחוד ולא על פרטי שמותיו יש להסתפק אי דינו ככינוי או כשם שהוא חד תרגום על כל ז' השמות, ובש"ך סי' קע"ט ס"ק י"א כ' דמותר למוחקו ובפ"ת סי' רע"ו ס"ק י"א כ' להחמיר. חזון איש ידים - סימן ט אות א ידים פ"ג מ"ה ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כו' מגלה שכתוב בו פ"ה כו' הא דתני רישא ספר וסיפא מגלה ללמדנו דבנמתק ונשתייר פ"ה אותיות כל הספר מטמא את הידים ואפי' היריעות החלקות שבו, אבל בכתב פ"ה אותיות אין טמא אלא אותה היריעה בלבד ואפי' תפר כל יריעות הספר קדם שהתחיל לכתוב לא מטמא את הידים אלא אותה היריעה והכי תניא בהדיא בתוס' חיבר בה יריעות אחרות היא מטמאה את הידים כו' וכמש"כ ר"ש, והא דלא חשיב חיבור מדין כל המחובר לטמא טמא כדתנן בפי"ח דכלים וכדאמר שבת מ"ח ב' צ"ל דהכא אין צורך כלל לחיבורן קדם שנכתבו כלן ואינן יד זל"ז. א"נ שא"ה דאין כאן טומאה בפועל אלא גזירה בעלמא, אע"ג דמשיחות ורצועות חשיב חיבור התם הן יד טפי. והא דמגלה שכתוב בו פ"ה אותיות היינו בדעתו להשלים, ואע"ג דמגלה להתלמד מטמא את הידים כדתניא בתוס' הכותב הלל ושמע לתינוק כו' מ"מ בפ"ה אותיות לא סגי אלא בהלל שלם ושמע פרשה שלמה, אלא הכא בדעתו להשלים סגי בהתחיל לכתוב פ"ה אותיות. אות ב מדברי ר"ש מבואר דכי היכי דמבעיא לן שבת קט"ז א' בגליונין אי מצילין אותן מפני הדליקה ה"נ מבעיא לן לענין לטמא אה"י, ויש להסתפק בנמחק ולא נשתייר פ"ה אותיות והגליונות קימות אי כל הספר מטמא את הידים מפני שהוא מחובר לגליונות, ומיהו לדינא קיי"ל דאין מצילין את הגליונות מפני הדליקה וה"ה שאין מטמאין את הידים. הא דבעינן פ"ה אותיות מבואר שבת קט"ו ב' דדוקא בדלית בהו אזכרות אבל אי אית בו אזכרה מצילין, ויש לעי' אי בשביל חשיבות השם עדיין כל הס"ת בקדושתה כמו פ"ה אותיות בלא אזכרה וא"כ גם לענין לטמא את הידים נמי, א"ד לענין הצלה מצילין בשביל השם, אבל לענין טומאת ידים בעינן פ"ה אותיות דוקא, ובהתחיל לכתוב ודאי בעינן פ"ה אותיות דבמתחיל לכתוב תורה הרי פוגע בהזכרה תחלה ואפ"ה סתם דבעינן פ"ה אותיות ומשמע אפי' בתורה והלכך גם רישא פ"ה אותיות דוקא. ויש לעי' בחיבר ב' יריעות ומלא אחת והתחיל השני' ולא כתב בשני' פ"ה אותיות אי השני' מטמא את הידים. אות ג ר"ש פ"ג מ"ד שיעור כדי היקף כלו, משמע דיותר מזה א"מ אה"י, ויש לעי' דתניא במ"ס פ"ה הי"ד המחתך בספרים חדשים מותר בישנים אסור ומשמע דחדשים היינו קודם שהחליט בדעתו להשאיר כל הגליון וישנים היינו בנמלך אח"כ לחתכן, וע"כ בגליון יותר מכדי צורך איירי, דכדי צורכו ודאי אף בחדשים אסור, ומשמע דבישנים אסור אף יתר מכדי צורכו וכיון דאסור לחתכו משמע דנתפש בו קדושת הספר, ואולי יש לחלק בין גליון שלמעלה ושלמטה לגליון שבסופו ובתחילתו, א"נ הא דתניא כדי היקף כלו היינו בחדש שדעתו לחתוך ואז כדי היקף סתמו מטמא אה"י, והמותר סתמו טהור, אבל אם הניח גליון יותר מכדי הצורך ודעתו להניחו לעולם מטמא כלו, ואולי לענין לטמא אה"י לא גזרו אלא בגליון הצריך ועי' סי' ח' סק"ג, ואפשר דהא דמס' סופרים בספרים שהותרו לכתוב משום עת לעשות כמו גמרות שלנו, ובמ"ס איכא דברים מרבנן סבוראי, אבל בגליון של כתבי הקדש אף המותר אסור אף בחדשים וכ"מ בבהגר"א יו"ד סי' ר"צ סק"ב ועי' מ"א סי' של"ד ס"ק כ"ד ובאחרונים שם. אות ד פ"ג מ"ה שה"ש וקהלת מטמאין אה"י, היינו כבן עזאי ור"ע ור"י בן ישוע דלכלם גמרו את מחלקותן שמטמא אה"י ולב"ע וריב"י דנחלקו בשניהם גמרו בשניהם, ולר"ע לא נחלקו רק בקהלת ומ"מ אין נפקותא לדינא כיון דגמרו שמטמא, ור"י דאמר שה"ש מטמא וקהלת מחלוקת נראה דסובר כר"ע, ושפיר י"ל דמודה לת"ק דלדינא קיי"ל במחלוקתן דמטמא, אלא דלת"ק לא איירי אלא בעיקר הדין, ור"י איירי במסורת של דין זה ומאורעות שאירע בו, ולכאורה הו"ל למנקט דברי ר"י אדב"ע ור"ע דר"י אומר כדברי ר"ע, אבל אפשר דר"י לא שמע דברי ר"ע אלא קבל מאחרים, ור' יוסי ורשב"מ בתוס' ובמגלה ז' א', דאמרי קהלת א"מ אה"י ושה"ש מחלוקת ס"ל דלא כב"ע ודלא כר"ע אלא ס"ל דלא נגמר הדבר, ומיהו קשה הלא א"א להכחיש עדותו של ב"ע, אם כי ר"ע מכחישו בשה"ש, אינו מכחישו אלא דלא נחלקו אבל קבלתו אמת, וגם לא מסתבר דר"י יחלוק על ע"ב זקנים, ומיהו מצינו זבחים י"א ב' דאמר מפי ע"ב זקנים ולא הודו לו חכמים, וע"כ שיש מקום לחלוק א"נ גם החולקים קבלו מחכמים ראשונים, ור"ש דאמר קהלת מחומרי ב"ה היינו נמי דנחלקו ונגמרה מחלקותן דכבר גמרו דהלכה כב"ה, והנה דברי ר"י הפוכות במגלה כמש"כ ר"ש וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י, א"נ צריך להגיה בברייתא ר' יהודה תחת ר' יוסי, ור"מ דהתם כר' יוסי דמתנ' דידים ס"ל, ובתויו"ט בשם מהר"מ כתב דברייתא דמגלה לקדש ור"מ ס"ל דקהלת א"מ אפי' לקדש ובשה"ש נחלקו ור"י סבר דלקדש לא נחלקו בשה"ש אלא בקהלת לקדש נחלקו, וכן נחלקו בשה"ש לתרומה, והדבר קשה דלא מצינו בגמ' חילוק בין קדש לתרומה בכתבי הקדש, וטעם פלוגתתן הוא אי נתנו לכתוב, ואי נתנו לכתוב למה יגרעו שה"ש וקהלת מכל כתבי הקדש, ואם לא נתנו לכתוב למה יטמאו הידים לקדש. ולכאורה נראה דמ"ד אינו מטמא את הידים ה"ה דאינו פוסל את התרומה ומותר לאוחזו ערום, ואינו בכלל כתבי הקדש ונאמרין בכל לשון ובכל כתב שלא בספר על הדיו, ומיהו יש לעי' דנראה דלכו"ע קהלת ושה"ש הוא תורה ומה שאמר רשב"מ מגלה ז' א' שחכמתו של שלמה הוא היינו חכמתו בתורה והרבה תורה למדנו ממקראי קהלת, אלא ר"ל שלא נמסר להכתב ולצרפו לתורה שבכתב, וא"כ איך הותר לכתוב הו"ל תורה שבע"פ שא"א רשאי לאומרן בכתב כדאמר גיטין ס' ב', וכן יש להקשות למ"ד מגלה שם אסתר ברוה"ק נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב ופי' תו' שם דמדרבנן נתנה לכתוב וחקקו בה דין תורה שבכתב לכותבה בספר ובדיו ובאשורית, ואיך הותר לכתוב כיון דלא נתנה לכתוב, וע"כ דכיון דרשות ביד חכמים לתקן לפרסומא ניסא מצוה קבועה בקריאת המגלה מקרי עת לעשות והותר לכתוב, וה"נ צ"ל בשה"ש וקהלת דראו חכמים את רוב התורה הרמוז בה וחרדו עליהם שלא ישתכחו והחשיבו לעת לעשות להתיר כתיבתם, ולכו"ע נתנו לקרות בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת, וצריכין ספר ודיו מדרבנן כמו מגלת אסתר למ"ד א"מ את הידים, ולפ"ז יש מקום לומר דשייך בהו דר' פרנך דגזרו לכבדן ככתבי הקדש, ומ"מ לא גזרו שיטמאו את הידים, א"נ דלית בהו דר' פרנך, ומ"מ לענין לפסול את התרומה דהוא משום שלא יבואו לאיבוד ע"י שמניחין אצלן אוכלי תרומה, שפיר י"ל דלכו"ע גזרו עליהן, ולפ"ז י"ל דפוסלין את הידים לקדש כדין יד מטמאה חברתה, ונמצאו דברי מהר"מ מבוארין דשפיר י"ל דכל תנאי דמתנ' מודים לענין לטמא ידים לקדש, אלא דר"מ פליג בקהלת אף לקדש, וס"ל דל"ג עליו אף לפסול את התרומה. אות ה פ"ד מ"א ר"ש כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפ"כ דכלים פירשתי כו' לכאורה שיעור דברי רבנו דמתחלה פירש דערבת רגלים שנסדקה אין משמשין בה כלום זולת ישיבה ולא יתכן לפ"ז ל' הת"כ שמשמשת ישיבה עם מלאכתה, ולכן נדחק לפרש שמשמשת ישיבה עם מלאכתה היינו קדם שנסדקה, ואח"כ מסיים רבנו דבפ"ך דכלים פירש דלשון בה וא"כ י"ל דהא דאמר בת"כ שמשמשת ישיבה עם מלאכתה היינו אחר שנסדקה, שלשין בה ויושבין עליה, אבל דברי רבנו צ"ע דבתוס' מבואר דעד שניקבה כזית היא טמאה גם משום כלי קיבול וע"כ מוכרח דמשמשין בה עדיין זולת ישיבה, ואם נקבה כזית טהורה גם ממדרס, וכבר כתוב בזה בכלים סי' כ"ה ס"ק י"ד, והא דכתב הר"ש דלשין בה נראה דהיינו לאחר שנסדקה שאינה ראוי' לרחיצה משתמשין בה לישה אבל קדם לכן ודאי אין לשין בה דהיא מזוהמת מזיעת רגלים ואיכא משום בל תשקצו, אבל אחר שבטלה מרחיצה אפשר למרקה ולנגבה מזוהמתה, ומיהו אין הענין מכריח לומר דלשין בה ושפיר יש לפרש דמשמשין בה לקבלה בשאר דברים, ומש"כ רבנו פ"ך דכלים מ"ב חוזרני לומר דאינה עשוי' דפ"ב דידים קרי לה ערבת הרגלים אינו מובן דהא גם הכא תניא להדיח אחת מרגליה, ועוד דודאי קדם שנסדקה היא לרחיצה אבל אחר שנסדקה שפיר י"ל דלשין בה, והא דקתני ערבת הרגלים ולא קתני ערבה של לישה י"ל דהתם אפי' נסדקה אינה מטמאה מדרס כיון דמיוחדת למלאכתה אין לוקחין אותה לישיבה, אבל כשלא היתה מיוחדת ללישה אלא לרחיצה ועכשו נסדקה אע"ג דלשין בה לפעמים מ"מ משמשת ג"כ ישיבה עם מלאכתה, א"נ אשמועינן דכל זמן שלא נסדקה סדק גמור שאינה ראוי' אף לרגל אחת, אינה טמאה מדרס, ועוד דשיעורא מב' לוגין כו' בעריבת הרגלים נאמרה. אות ו מ"ג עמון ומואב מה הן בשביעית גזר ר"ט מעשר עני כו' האי גזר אינו ר"ל שגזר עכשו אלא החליט את הדין קאמר, אבל הגזירה על עמון ומואב היתה כבר שהרי ביבמות ט"ז א' העיד ר"ד בן הרכינס מחגי הנביא שאמר עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, והא דתנן הכא דהוא מעשה זקנים ולא מעשה נביאים ובסוטה מ"ח ב' אמר חגי זו"מ נביאים אחרונים ואמרו שם משמתו פסקה רוה"ק מישראל, אפשר דחגי הנביא האריך ימים משפסקה הנבואה, והנה למדנו במשנתנו דנביאים גזרו על ארץ בבל תרומות ומעשרות אבל לא שביעית, וגזרו מע"ש בשביעית, וכן גזרו זקנים היינו משפסקה נבואה ואפשר דהן אנשי כנה"ג [וכמש"כ רש"י חגיגה ג' ב'] כולן או שיריהן על מצרים שיעשרו אבל לא גזרו עליהן שביעית והתקינו מעשר עני בשביעית וכשגזרו על מצרים גזרו על עוד ארצות ומכללן עמון ומואב, אלא שנשתכח הדבר אם גזרו בארץ עמון ומואב מע"ש כמו שגזרו הנביאים בבבל או שגזרו מ"ע כמו בארץ מצרים, והנה הנידון היה אחר חורבן אלא שהדין לא נשתנה גם אחר חורבן, ונשתכחה הקבלה מפני המלחמות והצרות שעברו ואפשר שלא היו ישראל בארצות ההם זמן מה עד שנשתכח הדבר, ומש"כ הר"מ בפי' זקנים הם האחרונים אחר עזרא ר"ל דכשעלה עזרא עדיין לא פסקה נבואה כדאמר זבחים ס"ב א' ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה, וזקנים היינו משפסקה נבואה. והנה אמרו יבמות שם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחו כדי שיסמכו עליהם בשביעית, ומבואר דלא גזרו עליהם שביעית וגזרו עליהם לקט ושאר מתנות עניים וה"ה מעשרות, ופר"ש דעמון ומואב אינן בכלל אלו, וכמו שהאריך בראיות וכ"כ תו' יבמות שם ולכאורה הוא מוכרח ממתנ' דאם הניחום עולי בבל א"כ בשעה שהחליטו להניחם גזרו דינם לענין מעשר ועדיין חגי זכרי' ומלאכי קימים וא"כ הוא מעשה נביאים, ומיהו אפשר דכיבוש הארץ נשתהא עד זמן אחרון. אות ז ומבואר חולין ז' א' דהניחו גם מא"י כרכים, דלא נסתפקו במתנ' אלא בעמון ומואב משמע דכרכים של א"י שלא כבשום פסיקא להו, ולא הביאו ראי' מהם דאם הם מעשרים מ"ע אין ראי' משום דהם עיקר א"י והרבה ישראל דרים שם ועיקר שלא קדשום הוא כדי שיסמכו עליהם עניים לכך תקנו להם מ"ע משא"כ בעמון ומואב, ואם הן מעשרין מע"ש י"ל דשאני כרכי א"י שהיו חייבין לפנים מה"ת ראו לתקן להם לפי סדר השנים, ורש"י יבמות ט"ז א' כ' דמעשרין מ"ע בשביעית. הר"מ בפירושו כ' דעמון ומואב הן ארץ סיחון ועוג אבל התו' ביבמות ט"ז א' חגיגה ג' ב' ב"ב נ"ו א' והר"ש במשנתנו האריכו בראיות שא"א לומר כן. [ועי' מש"כ שביעית סי' ג']. גי' הר"מ היתה במשנתנו המעשר והתרומה השיב ר"א אר"י וכבר הביאו גי' זו בחילופי הגרסאות. הא דתנן במשנתנו שכל המחמיר עליו ראי' ללמד צ"ע לכאורה דאדרבה מספק יש להחמיר וכ"ת משום דספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דיש ספק אי מ"ע אי מ"ש וא"א להקל שלא להפריש שתיהן ע"כ צריך להחמיר להפריש שתיהן וכמש"כ תו' ביצה י"ד א' ד"ה איכא, וכמו שאמרו שבת כ' א' הלכך בעינן רוב עוביו כו' והטעם דחשיב כספק לאדם אחד שהלך בב' שבילין ועשה טהרות אלו ואלו קימות שתיהן תלויות וכמש"כ ר"ש פ"ב דמקואות מ"ב, וא"כ אי לא היה להם לחכמים הכרעה בדבר צריך לנהוג בו ב' עישורין, וא"כ ר"ט וראב"ע שבאו להכריע שניהן באו להקל, וי"ל דמן הדין אפשר לעשר ולהתנות עליו אם צריך מ"ע יהי' מ"ע ואם צריך מ"ש יהי' מ"ש כמש"כ תו' עירובין ז' א' ד"ה ונהג, ולענין לאכול את המעשר חוץ לירושלים יש להקל מחמת ספיקא דרבנן, וראב"ע מחמיר, אבל בפשוטו הקיל ר"ט שא"צ להתנות עליו כלל וכן ראב"ע א"כ על שניהם ראי' ללמד וצ"ע. אות ח מ"ג ר"ש ושאר כל הארצות כשאר שני שבוע אם מ"ע מ"ע אם מ"ש מ"ש, לפר"ש קשה לישב ואי הוי גרסינן ושאר כל השנים כשאר כו' הוי ניחא, אח"כ ראיתי דכבר הגיה הגר"א בביאורי תוס', ובז"ז איכא גי' אחרת אלא שיש שם ט"ס וכצ"ל וכל ארצות בבל מ"ש וכל הארצות בשאר שני שבוע אם מ"ע מ"ע אם מע"ש מע"ש וגי' זו מכוונת. שם בר"ש פ"ק דחגיגה משמע שלא אמר לו כן וכעס עליו כו' רש"י פי' בחגיגה דהוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש כו' ולפ"ז שפיר י"ל דא"ל תלמידיך כו' והא דאמר בגמ' שם ולימרו לי' בהדיא כו' י"ל דה"ק למה סרבו להגיד ומשני משום מעשה ורצו להשתמט עד שהכריחם לומר, ול' רש"י שם ד"ה ולימרו, משמע קצת כפר"ש, ולפר"ש ק"ק דאם ראוי לומר כן לרבו משום כבוד מאי פריך ולימרו לי' בהדיא, ואף אם לא היה מעשה דר"א דכעס על ר"י ב"ד ראוי לומר כן. שם ונביאים ממשה משמע הללמ"מ ממש, אע"ג דהללמ"מ מתפרש דבר ברור כהללמ"מ מ"מ לא משמע לי' לר"ש לפרש כאילו קבלנו מן הנביאים ונביאים ממשה, ואי הוא הללמ"מ צ"ל ע"ד שכ' מהרש"ל עירובין ה' ב' שקבלנו שאם יבוא לתקן יתקנו מ"ע, אבל אין לומר דהלכה ממש דודאי חו"ל אינו חייב במעשר כלל מה"ת, ולא יצאו עמון ומואב מן הכלל, והרי אמרו שהוא מעשה חדש מעשה זקנים, ומש"כ תויו"ט שר"י חשב כן שהוא מעשה חדש מעשה זקנים אבל הוא טעות שלא היתה בזה שום תיקון רק הוא מה"ת חלילה לומר כן דאיך יבדה ר"י מלבו שהוא מעשה חדש מעשה זקנים, אלא ודאי אין בזה ספק כלל שהוא מדרבנן, וה"נ אמרו ב"ב נ"ו דעמון ומואב פטורין מן המעשר מה"ת, והר"מ פ"ו מה' מ"ע ה"ה, דכתב הללמ"מ העתיק ל' המשנה וכ"כ רש"י חגיגה ג' ב' בדברי ר"א שהוא תקנת אנשי כנה"ג, וכן מבואר בגמ' שם וביבמות ט"ז א' דמייתא עלה דר"א הרבה כרכים כו' ופי' תו' דמייתא ראי' דיש לעשות תקנה לעניים אלמא דבדעת חכמים הדבר תלוי. אות ט ב"ב נ"ו א' תוד"ה הר, תימא דמשמע כו' כונתם דפסיקא להו דהא דתנן ג' ארצות לביעור היינו בבית שני ובזה"ז דאין דרך המשנה לשנות דבר העבר סתם ולא להזכיר דין זמן הזה, וא"כ עבר הירדן נוהג שביעית, ובכלל זה משמע דגם עמון ומואב שטיהרו בסיחון שביעית נוהג בהן, וביבמות משמע דעמון ומואב קדשום עולי מצרים אבל לא עולי בבל, ואי אפשר לומר דהתם בעמון ומואב שלא טיהרו בסיחון, דודאי לא כבשום עולי מצרים שהרי נאסרו לתגר בם מלחמה [ומה שסמכו התו' על סוגין דמשמע שלא כבשו עמון ומואב מלתא יתירתא נקטו אף שהדבר מבואר בקראי א"נ הוצרכו לראי', דלאחר שנלחמו עם ישראל בימי יפתח ובימי דוד הותר לכבשם, והיה אפשר לומר דקדשום, ולזה הביאו מסוגין דמשמע דלא קדשו עמון ומואב] ולזה תירצו דלא קדשו עולי גולה אלא ארץ סיחון אבל לא ארץ עמון ומואב שטיהרו בסיחון, א"נ הא דאמר ביבמות הרבה כרכים כו' אין הכונה על עמון ומואב ובאמת בעמון ומואב שלא קדשום גם עולי מצרים קיימינן, וסיימו דתירוץ זה מוכרח דהא מספקא לן בר"א ור"י דס"ל קדושה ראשונה קדשה לע"ל. ובחגיגה ג' ב' נראה דעתם די"ל דלא קדשו עולי מצרים עמון ומואב וכבשום ולא קדשום, והא דתנן ג' ארצות לביעור כו' היינו ארץ סיחון, גם משמע מדבריהם דיש מקום לומר דהא דתנן ג' ארצות כו' היינו בבית ראשון, ואולי דבריהם בחגיגה חסרים ונשמט מהם דברים וצ"ל כמו ביבמות. אות י והא דאמר שמואל ב"ב שם כל מה שהראה כו' חייב במעשר היינו לאשמועינן דא"י היינו מה שהראה למשה ולא מה שנאמר לאברהם, ואע"ג דגם חו"ל אפשר לקדש כמש"כ תו' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש, וגם א"י בעי קידוש כדאמר הרבה כרכים כבשו עולי מצרים כו', מ"מ נ"מ למ"ד כיבוש יחיד ל"ש כיבוש, דמה שכובשין מחו"ל קדם שכבשו א"י אינו קדוש, ואפי' למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש נ"מ שאין ראוי לקדש חו"ל קדם שקדשו כל א"י, ושמואל דנקט שאינו חייב במעשר כמ"ד כ"י ל"ש כיבוש נקט מלתי' ועמון ומואב שטהרו בסיחון אי היו ארצות ההן בכלל אותן שנתנו לאברהם ודאי הן בכלל א"י, אע"ג דקיני ואינך אימעטו מכלל א"י מ"מ אותן שכבש משה לא אימעט, ואי עמון ומואב אינן בכלל קיני וקניזי [דמשמע דדוקא ר"י קאמר לה וכמש"כ רשב"ם ד"ה תניא] א"כ נתקדש חו"ל ע"י משה והוראת שעה היתה, ומ"מ כיון שנתקדשה יש להן דין א"י ל"מ למ"ד קדשה לע"ל דקדשי, אלא אפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ אם קדשום עולי גולה אין להם דין כ"י אלא דינם כא"י גמורה, כיון שנתקדשו כבר ע"פ הדיבור בימי משה. ודברי תו' ד"ה חייב, וד"ה לאפוקי, צ"ע דבפשוטו מאי דאמר שמואל כל שהראהו לא בא לאתויי רק למעוטי דדוקא כל שהראהו, ולומר דא"י היינו מה שהראה למשה ולא מה שנאמרה לאברהם, ולא שייך כאן למעט חו"ל, שאין בא לומר דין בחיוב מעשרות אלא בא להגביל מה נקרא א"י, ושפיר י"ל דסבר דק"ר לא קדשה לע"ל וחייב במעשר דאמר אם קדשום, תדע דהלא עולי מצרים לא כבשו כל מה שהראה למשה. אות יא פ"ד מ"ד בו ביום בא יהודה גר עמוני כו' כתוב בזה בח"א חאה"ע נשים סי' ה' בס"ד. מ"ז שאם אקניטנו כו' נראה דאינו תקנת חכמים, ולא טעם על התורה, אלא עיקרו, דדבר המזיק בהשכל ודעת אינו ענין לנזקי ממון שחייבה תורה, דשור ובור מסורים להמחונן בדעת לשמרם כדכתיב כל שתה תחת רגליו, אבל אין על הבן דעת לשמור את חברו, ואין חברו מסור בידו, וכן הא דאמר ב"ק ד' א' צריך לפרש כן. שם שאתם מטהרים אמת המים הבאים מבית הקברות, הר"ש כ' דטהור מקרא מקוה מים, והרא"ש כ' דהוא מעין, ונראה לכאורה דאפי' מי גשמים שאין בהן מ"ס הן טהורין, דלא הוחשבו מעולם, ועי' מש"כ בס"ד מקואות סי' א' סק"ח, מכשירין סי' א' ס"ק י"ח. בריך רחמנא דסייען חזון איש עוקצין - סימן א אות א חולין קי"ז ב' תוד"ה ולא, וי"ל דס"ד לרבויי מרבויי דיטמא, כונתם למה דמסיק לק' קי"ח ב' דשומר דנבילה מיותר ואמרינן מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ולר"ח אמרינן אם אינו ענין לשומר תנהו ענין ליד דעלמא, וכ"ז משום דאמעיט מנבלתה שאין מצטרף אבל אי לא הוי מיעוטא בנבלתה ולא בעור הוי מוקמינן שומר דנבילה לגופה דמצטרף. קי"ח א' תוד"ה שומר, דאימא קרא אתא להוציא, לכאורה י"ל דדוקא לענין יד להוציא קל להוציא מלהכניס דכיון דיש שיעור לטמא מוציא טומאתו אף דרך יד, אבל לענין חצי ביצה אכל טמא ושומר חצי ביצה, לא שייך לחלק בין להוציא בין להכניס דכיון דאין כאן שיעור לטמא אין כאן מה שיטמא וכיון דשומר מצטרף להוציא ע"כ דחשיב שומר כאוכל ה"ה להכניס. קי"ח ב' כיון דמעשה יד קעביד איד שדינן לי', יש לעי' אימא שומר דנבילה איד דעלמא להכניס, ושומר דזרעים אשומר להכניס, וליכא למימר דשומר להכניס מק"ו דיד אתיא, דאי לא כתב רחמנא שומר בזרעים להכניס הוי מוקמינן שומר דנבילה לשומר דעלמא להכניס [וכיון דאין שומר מצטרף עדיף לאוקמי' בשומר מביד] אבל יד להכניס לא הוי ידעינן, והשתא דשומר דזרעים כתיב מוקמינן שומר דנבילה ליד להכניס ואכתי שומר לצרף מנ"ל. אות ב שם אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, האי שומר הוא בין בטומאה קלה בין בטומאה חמורה ואע"ג דשומר בטומאה חמורה מעשה יד קעביד מ"מ דינו כשומר לענין שיעורא כדמוכח בסמוך בהא דב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים, ויש לעי' כיון דשומר לפחות מכזית לרב ופחות מכפול לר"י, א"כ איך מייתר שומר דזרעים ושומר דנבילה הא אי לא כתיב שומר והוי יליף לי' בק"ו מיד הוי אמינא דיו, וכי היכי דיד בשיעורא רבא ה"ה בשומר, וי"ל דשומר בכפול חשיב כיד בכזית ולא שייך דיו, ומיהו למש"כ רשב"א בשם רמב"ן דרב יליף מטומאה ביד, ושומר יליף מזרע הגדול דהיינו פול קשה, ואפשר דמודה רמב"ן דעיקרו סברא משום דשומר חשיב טפי. קי"ט א' תוד"ה שייר, וכל הגרגרין שבשאר שומרין מצטרפין, מדבריהם משמע דכיון דכל השומרין מחוברין זל"ז חשיב חיבור ומצטרף לכביצה, ולכאורה נראה דצריך שיהא אכל כביצה במק"א או שומרין נוגעין זב"ז דכיון דשומר מצטרף הוי כאכל אבל כל שמפסיק קלח בין שומר לשומר אף שהן כלן מחוברין מ"מ אין כאן כביצה במק"א, וכדאמר מנחות ע' ב', מה התם אוכלא בעינא כו' וכ"מ פסחים מ"ד א' לגי' ר"ת שם, מקום מגעו אמאי טמא והא לא הוי כביצה, אע"ג דהמקפה מחבר כל השום ובכל השום איכא כביצה אלא שאין כביצה שום של תרומה במק"א הנפסל בטבו"י, ויש לפרש בחיבר השומרים ע"י משקה וכדאמר זבחים ק"ה ב' דמשקה מחבר את האוכלין [ולמש"כ במס' טבו"י סי' ג' ס"ק כ"א בעינן שיהא ניחא לי' חיבורן] ולמאי דמשני בקולחא צ"ל דאיירי לענין קבלת טומאה דמיטמא בכל שהו וא"צ כאן צירוף אלא דקולחא חשיב יד לכל גרגיר כיון דבצירוף הגרגרין יש כזית. אות ג קי"ט ב' כיון דהאי לא מגין אהאי כו' לא מצטרפת, נראה דדוקא באין בכל האוכלין כביצה אבל אם יש באוכלין לחוד כביצה אף שאין האוכלין נוגעין זה בזה, אלא השומרין נוגעין זב"ז, שפיר חשיב צירוף, אף שאין בכל אכל ושומר דידיה כביצה וכמבואר בתוד"ה שומר, וכ"מ מנחות ע' ב', דפריך למה שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת הא תדר"י דהוי שומר, אלמא כיון דהוי שומר מצטרפת עם חברותיה אע"ג דהאי לא מגין אהאי, אלא התם ביש באוכלין לחוד כביצה, [וכן משמע פ"ב דעוקצין מ"ה האגוזים שאמנן כו' הרי אלו חיבור] ונראה דאם יש באוכל אחד ושומר דידי' כביצה כל האוכלין המחוברין בו ע"י שומריהן חשיב חיבור, אף שאין נגיעתן רק ע"י השומרים, והכא באין בשומר אחד להשלים אכל דידי' לכביצה אלא צריך לצרף ב' האוכלין וב' השומרים, וה"ה באכל הנוגע בשומר של חברו ואין בשניהם כביצה אלא בצירוף השומר כיון דאין השומר מגין על שניהם אין כאן צירוף, ומש"כ בהגה' הרש"ש אינו מובן. שם בקולחא ומשום יד כו' יש לעי' לר"י דאמר יש יד לפחות מכזית א"כ תשאר קו' תו' לעיל ד"ה הכא, מ"ל ריקנו ומ"ל לא ריקנו, וי"ל דאיירי בשומר ובדאיכא בגרגרים לחוד כביצה ואשמועינן דיש שומר לפחות מכפול ומצטרפים כל הגרגרים לכביצה וכמש"כ תוד"ה שומר דהו"מ לשנויי הכי, ועוד י"ל דמתנ' כמ"ד דיד צריך כזית וכר' יהודה דאמר אף שומר צריך כזית, ומיהו ר"י אית לי' הלכה כסתם משנה והא דראב"ע מתנ' במס' עוקצין, ועוד י"ל דאשמועינן דאע"ג דאין כפול בב"א ואין יד לפחות מכפול אפ"ה הוי קולחא יד דמצטרפין כל הגרגרין [ומיהו זה לא יתכן לדעת רמב"ן שהביא הרשב"א דלר"י יש יד לפחות מכפול] ואי נימא דברי' שאני הוי נמי לענין יד ויש יד לגרגיר אחד, י"ל דתני ריקנו לאשמועינן דיש יד לגרגיר אחד, והא דקתני שייר גרגיר אחד בכל שומר, נקט גרגרין הרבה שיהא כביצה, ויהא שיעור לטמא אחרים, ומיהו אכתי לא שמעינן ממתנ' אי טעמא משום ברי' או טעמא משום דנצטרפו כל הגרגרין, וא"כ לא אשמועינן לן תנא מלתא ברירא וצ"ע. אות ד והנה למאי דמסקינן בחיטי דשמעון ב"ש אין ראי' דברי' שאני, ובפרש"י שלפנינו איתא דתירוצא דחיקא היא דהא ה"נ הו"מ לשנויי הכא ברי' שאני, אבל דברים אלו תמוהים דלענין לצרף ב' שומרים לא שייך לשנויי ברי' שאני דהטעם דאין מצטרפין משום דהאי לא מגין אהאי ואפי' יש באכל כזית, ובשטמ"ק כ' דבכת"י ליתא זה בפירש"י, ומיהו אכתי י"ל דלמאי דמסיק בחטי דשב"ש לית לן לחלק דברי' שאני, ומיהו במנחות ע' ב' פריך למה שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת הא תדר"י דהוי שומר ומסיק ביבשתא דלא הויא שומר, ואם איתא דלא אמרינן ברי' שאני א"כ בסתם שעורים באמת אין הקליפה שומר אף בלחה, אלא ודאי ברי' שאני, ומיהו יש לדחות דסוגיא דהתם כר' יוחנן דיש שומר לפחות מכפול. קי"ט ב' תוד"ה שומר, אבל ב' אגוזים כו' לקמן מבואר דאף חטים ושעורים מצטרפין, וע"כ בחיברן במשקין, וכן אמר מנחות ע' ב' דחטה שאינה קלופה ושעורה קלופה מצטרפת, ולמש"כ לעיל סק"ב גם בשומרין דשרביט מיירי במחוברין ע"י משקין ודבריהם ז"ל צ"ע. אות ה ר"מ פ"ה מטו"א ה"ג ויש שומר לפחות מכפול כ' הכ"מ משום דרב ור"י הלכה כר"י, ויש לעי' דהכא ר"ח נמי קאי כרב חולין קי"ט א' דאמר זהו שיעור. שם ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל, סתם רבנו מאד שהרי שומר ואוכל דידי' מצטרף אלא ב' אוכלין אינן מצטרפין משום דהאי לא מגין אהאי כדאמר בגמ', והנה בגמ' לא אפשט אי שומר שחלקו מצטרף וצריך טעם למה פסק הר"מ לקולא. שם ה"ד חטים בקליפיהן [כצ"ל] כו' צ"ע למה השמיט הר"מ דדוקא בחיטי דשב"ש מצטרפין השומרין כיון דפסק דשומר שחלקו אינו מצטרף. אות ו עוקצין פ"א מ"ב שרשי השום כו', תלת מיני שרשים הן, יש שהן שומרים רק כשהן לחין ולא כשהן יבשין, ויש שאין יבשות מפסידן והן שומרים אף כשהן יבשים, והני שרשים חשיבי שומרים בין שעומדין לאכילה בין שעומדין לשתלן, ויש מין שלישי שאינן שומרין אם עומדין לאכילה, רק אם עומדין לשתלן, והנה תני תנא שום בצלים וקפלוטות שהן מהמינים ששרשיהן הלחין, משמרן, [להעמיד לחותן כן פי' הרא"ש] אבל שרשין היבשין אין להאוכל צורך בהן [אם לא משום יד] ונראה דתני הני וכל כיו"ב, ותני הני משום דאית להו פיטמא, ועמוד כנגד האוכל וכדי לאשמועינן דין הפטמא והעמוד, והדר תני שרשי החזרין והצנון והנפוס ששרשיהן מצטרפין בין לחין בין יבשין, ואפשר דשרשיהן חשיבי גוף האוכל ותני הני וכל כיו"ב, והדר תני דכל ירקות שדה וירקות גינה שאין שרשיהן שומר אף בזמן שהן לחין, מ"מ אם עומדין לשתלן ששרשיהן נחוץ להן שהן משתרשין בארץ חשיבי שומר, ואע"ג שאין טו"א אלא בעומדין לאכילה מ"מ לא יצאו מתורת אוכלין במה שחשבן לשתלן, ואע"ג דצורך השרש אינו בשביל אכילה אלא בשביל השתילה מ"מ חשיב שומר, והנה לא חילק התנא בעומדין לשתילה בין לחין בין יבשין ומשמע דאף יבשין ראוי לשתילה ונראה דאף שום בצל וקפלוט אם עומדין לשתילה אף יבשין מצטרפין, ונראה דאף סיב של צנון לר"י אם יש בשתילה צורך לסיב ועומד לשתילה מצטרף, והמינתא ופיגם דתנינא, אם הא דמסיק תנא שעקרן לשתלן קאי גם עלייהו ניחא, ואי לצדדין קתני והמינתא ופיגם אף בעומדין לאכילה, קשה למה תני להו כלל ועוד ליערבינהו בהדי שרשי חזרין ואינך. והא דתנן והעמוד המכוון כנגד האוכל, ובסיפא תנן דאם אינו מכוון כנגד האוכל הוי יד, ואם הוא הירק הגדל בראש הבצל אנו אוכלים אותו בין העמוד המכוון ובין השאר, ותנן ס"פ כ"ג דשיעורן לחים כגרוגרות, ובעירובין כ"ט א' ב' אמר דאי איבצל זירתא מערבין בו, [ועיי"ש בתו' דהעמוד גרע] ועי' לק' פ"ב מ"ז מ"ח, ואפשר דהכא ביבש, והעמוד המכוון אפי' יבש מצטרף, ומיהו יש לעי' כיון דיבש חזי לגדי הלא כלל אמרו באוכלין עד שיפסל מאכילת כלב, ולדעת הר"מ דדוקא בשכבר נטמא ניחא, אבל לדעת הראב"ד צ"ע, ועי' בתוס' תניא עלי שום כו' מבואר דלחין מצטרף ויבשין הוי יד, וזה איירי חוץ העמוד המכוון, ונראה עיקר הגי' כמו שהיא לפנינו ובדברי אחרונים ז"ל משמע דגי' הגר"א דגם לחין הוי יד [ובהגהות הגר"א בדפוס ליתא וכן בביאורו ליתא] ולא יתכן כלל דהוי אכל גמור ועי' לק' פ"ב מ"ח עלי בצל כו' מבואר דמטמא טו"א, [אח"כ ראיתי בס' מ"א במשנה שם פ"ב מ"ז הקשה כן, ומש"כ דלא יתכן מצטרף לדעת הר"מ אלא לטמא אחרים, וא"כ כבר נטמא ל"ק דאיירי דנגע בו שרץ בירק לאחר שנתלבנו עליו, ואינו מצטרף, ומיהו לדעת הראב"ד לא הועיל כלום, ואפשר דמתנ' בעלין שאינן נאכלין בפ"ע אלא שמצטרפין עם האכל, או בעלים שהן שומרין ובזה כו"ע מודים דכי יבשו בטלין ואינן מצטרפין], [והגר"א פי' דשרש שבאמצע כ"ז שהוא מכוון כנגד האוכל שלא נתעקם אפי' יבש מצטרף וסיפא נמי ביבש, ויש ט"ס בל' הא"ר שם, והיינו כ"ז שהוא עב קצת אינו מתעקם וחשיב אוכל, ואע"ג דהכא תנן מצטרף ומשמע באפי נפשי' לא וכדדייקינן חולין ק"כ א' במתנ' שם הכא ליכא למידק דתנא אשמועינן מה חשיב אוכל או שומר או יד, ושפיר י"ל דאשמועינן דשרש פלוני מצטרף משום דחשיב אוכל וממילא שמעינן דטמא אפי' באפי נפשי' אבל מתנ' דחולין עיקרו לאשמועינן דברים שאינם אוכלין בפ"ע מ"מ מצטרפין]. שם והשדרה של שבולת והלבוש שלה, בחולין קי"ט ב' אמרינן דאי אין ב' שומרין מצטרפין איירי בחטים גדולים דחד דרא יש בו כביצה, ונראה דאם כל האוכלין ושומר של דרא תתייתא יש בו כביצה מצטרפין דהא עלייתא צריכים לתתיתא והוי תתייתא שומר לכלהו ומצטרף עם כלם, ולענין חיבור כיון דכל השומרין מחוברים יחד חשיב צירוף כמש"כ לעיל סק"ג. שם אף הסיג של רצפות, הרע"ב פי' מל' רצוף וחיבור והוא מפי' הר"מ והיינו אבק שרצוף ע"פ הירק והפירות שמשמר אותן מרקבון וכליון, ובתוס' איתא הסיג של אשכול ושל רצפות, וא"א לפרש לפי' זה, ונראה דצ"ל של בלא וי"ו, והוא כל' המשנה ור"ל הסיג [מל' פסולת וסיגים] העפר של אשכול של רצפות שהוא כבר רצוף בו ולאפוקי האבק המתנער ממנו בניעור. והר"ש פי' של רצפות מל' קרקע ורצפה, ור"ל הפסולת הבא מן הרצפה והיינו עפר הקרקע, ופי' דהיינו עפר שעל השרשים, ולא יתכן לפ"ז הא דקתני בתוס' של אשכול, והא דקתני של רצפות היינו עפר שעל השרשים, ומלת של רצפות מורה גם על השרשים אף שלא הוזכר שרשים, ושל אשכול ע"כ צ"ל דהיינו אבק שעליו כפי' הר"מ ותרתי מילי קתני, עוד פי' הר"ש של רצפות עלה כרוך על הרצפה ונראה דר"ל שהוא מין עלה של ירק שמשתרע על רצפת הקרקע בשעת גידולו ועי"ז נדבק בו עפר הרצפה, ולפ"ז אשכול ורצפות בחד גווני, מיהו לכל הפירושים אין מובן למה הזכיר התנא אשכול יותר מכל פירות והלא דרך התנא למנקט בהוה, ואפשר דדרך האשכול להחזיק את האבק על גביו. אות ז מ"ב שרשי החזירין כו' רי"א שרש צנון כו' אפשר דשרשי דאמר ר"מ אינו שרשין דעלמא אלא שרשי של כל אחד ואחד, ואמר ר"י דבכלהו מודה אלא בצנון דוקא שרש הגדול, ולפ"ז חזרין ונפוס נמי יש להן סיב אלא שהסיב שלהן מצטרף משום שהוא נאכל או משום שהוא שומר. מ"ג אלו מיטמאין כו' למש"כ סק"ו יש שרשין שאינן מצטרפין לא לחין ולא יבשין כשאינן לא אוכל ולא שומר ואינן עומדין לשתלן, ולכאורה הו"ל לתנא למנקט מהן שהן מיהת יד, ואפשר כיון שאינן לא אוכל ולא שומר ואין צורך להן אין דרכן לעוקרן אלא לגוזזן ואינן יד כדתנן בסיפא, מיהו הוי מצי למתני סיב של צנון לר' יהודה, ואפשר שאינו יד א"נ בפלוגתא לא קמיירי. שם זנב האשכול שריקנה, הר"ש פי' דארישא קאי דכל שהו, והא דקתני שריקנה דאם לא ריקנה ודאי הוי יד אלא אפי' ריקנה הוי השבט הריקן יד להנשאר ונראה דאפי' נשאר ענב אחד כדתניא בתוס' בנשאר תמרה אחת, וכל הני כ"ש דתנן פי' הרע"ב דאלמעלה קאי שאם הן ארוכין הרבה לא אמרינן שאין צורך בכלו אלא כלו יד, וכן כל הני שיעורין דתנן טפח בפרכיל וד"ט ביד המכבד, וג"ט בנקצרין למעוטי משיעור זה ולמעלה שאין המותר יד אבל פחות משיעור זה הוי יד, וכן הוא בהדיא בתוס' בר"ש מ"ד, ותימא על הרא"ש וכ"מ בפי' הר"מ [וכמש"כ הגרי"ב דלא כהתויו"ט] שפי' דאלמטה קאי שאם אין ביד המכבד ד"ט אינו יד ופי' דגם זנב האשכול שריקנה שיעורו ד"ט וד"ט דסיפא שב גם אזנב האשכול, ועוד קשה דקתני סיפא דיד הנקצרין ג"ט ושאין דרכן לקצור ידיהן ושרשיהם כ"ש, ומשמע ודאי דלמעוטי בנקצר יתר מג"ט אתא דאי פחות מג"ט ודאי הוי יד כי היכי דבנעקר הוי יד פחות מג"ט, אלא בנקצר אין דרך להאריך יתר מג"ט, ולא חשיב המותר יד, אבל שדרכן לעקור סתמא ניחא לי' בכל השרש ליד כיון שדרכן לעקרן, ועוד קשה שפי' הרא"ש הטעם שהזנב דק ולכך צריך ד"ט, ואינו מובן אם לדקותו אינו יכול להחזיק את כבד האשכול הגדול כי ארוך מאי הוי, ואף אם כן הוא בצפוני הטבע שהארוך יחזיק יותר מהקצר אכתי אין ההבדל רק מעט, ולא שכיח שיהא האשכול בשיעור מצומצם זה. אות ח את שדרכן ליגזז ונעקרו, נראה דאינו טעם אכל הני משום שדרכן ליגזז אלא מלתא באפי נפשי' הוא, דכל שדרכו ליגזז ונעקרו אין השרשין לא יד ושומר ולא אוכל, ובזה ניחא הא דקתני ר"י מטמא בכלן, ואי ליתא במתנ' אלא הני ג' ור"י מודה בקולסי כרוב והלפת, א"כ לא פליג אלא בחלפות תרדין מאי בכלן דקאמר אלא את שדרכן ליגזז ונעקרו כללא הוא, ור"י פליג אהאי כללא, וטעמא דר"י קתני בתוס' מפני שאכל עמהן, וקשה תינח חלפות תרדין שאר נעקרין מאי איכא למימר וכי כל הנעקרין נאכלין השרשים עמהם, וליכא למימר דכל הנעקרין משום יד וחלפות תרדין משום דנאכלין עמהן דמתנ' כלהו בחדא מחתא תנינהו ולגי' שהביא התויו"ט מפני שנמכרין עמהן ניחא והיינו דמשמש ליד, ונראה דכל הני משמשין תשמיש גרוע ליד, ולת"ק לא חשיב לי' יד, ור"י חשיב לי' יד, ולכו"ע אינו לא אוכל ולא שומר, ויש לעי' במאי דאמר ר"י מטמא בכלן, וכי ידע ר"י כל מיני הצמחין שבעולם וכלן חשיבי יד [ומיהו אין זה תימא דסוד ד' אל יראיו כדאמר בעלמא] ונראה דהא דמטהר בקולסי כרוב והלפת היינו וכל כיוצא בהן אלא רובן ככלן חשיב להו ר"י יד, ויש לעי' בהא דתנן את שדרכן ליגזז ונעקרו אי דוקא נעקרו ממילא או אפי' עקרן לשם יד בטלה דעתו, [עי' סק"ט]. אות ט שם בר"ש, שרשי כל הנעקרין לא מיטמאין כו' היינו בכשדרכן ליגזז וליקצר, אבל דרכן ליעקר הא תנן במ"ג ידיהם ושרשיהם כל שהן, וגי' הגר"א שרשי כל הנקצרין. שם מלעין כו' מפני שהן נכססין, פר"ש שאוכלין אותן, ומלתא דתמי' הוא שיהא המלעי שהוא קש מטמא טו"א, ועוד ליתני שמטמא טו"א, וכ"ת באפי נפשי' לא מטמא אלא מצטרף וכההיא דתנן ר"פ העור והרוטב, זה לא יתכן שהרי אין המלאי דבוק לאוכל שיהא נאכל עמו שאין כוססין את השיבולת. שם אגד את הכריכה כו' אינו טמא אלא כשיעור בלבד, ר"ל דכל הנקצרין שיעורן ג"ט ואם הן יתר מכאן אין טמא אלא ג"ט, ואשמועינן דאפי' אגדן כשעשאן כריכות חוץ לג"ט לא אמרינן דאחשבי' ליד, ולא חשיב יד אלא ג"ט. שם מכבדות של תמרה כו' טמאה [לא אתפרש משום יד או משום שומר] וכן היד חיבור לה, [היינו יד המכבד של תמרה ד"ט דתנן במ"ג] והשרביטין אינם חיבור זל"ז, מכאן ראי' למש"כ לעיל סק"ב דאין השרביטים מצטרפים זע"ז, ומיהו אם שרביטים דתמרה אינו שומר רק יד, אין ראי' מכאן [ומיהו אכתי ראי' היא דמי לא עסקינן דיש בשרביטין תמרים ואפ"ה נטמא שרביט זה תמרים שבחברו טהורים] ועיקרו מתניא דאע"ג דכל יד המכבד חשיב יד לתמרה אחת שבשרביט אחד, מ"מ שרביט לחברו אינו יד, ונראה ללמוד מכאן גם לשרביטין של פולין וקטניות דאע"ג דהקלח הוי יד כדאמר חולין קי"ט בקולחא ומשום יד, מ"מ השרביטין זל"ז אינו יד. שם יד הפרכיל שהיא יתירה טפח [מטפח כנצ"ל] כו' ושאר כל הנעקרין [ר"ל בדרכן ליגזז וליקצר וגי' הגר"א הנקצרין], לא מיטמאין ולא מטמאין ול"מ, ר"ל המותר מג"ט, ונראה דה"ה באין בכל הקנה ג"ט, הקנה טמא, והשרשין טהורין. שם רי"א אם ליקטן לתלותן בחופתו כו' תימא מאי איריא לתלותן בחופתו הא ר"י אמר במתנ' דכלן טמאין חוץ משרשי קולסי כרוב והלפת, וכ"ת הכא בנקצרין ומודה ר"י בנקצרין שנעקרו כיון שיש להן יד מלבד השרש, ז"א דהא סתמא קאמר ת"ק ושאר כל הנעקרין, ועוד דקתני סיפא וכן היה רי"א שרשי העובשין כו' ומשמע שהוא ממינים ששרשיהן בארץ ואינן נקצרין אלא נגזזין, וי"ל דע"כ לא קאמר ר"י דהנעקרין טמאין אלא בעקרן בכונה דניחא לי' בשרשן כגון לתלותן בחופתו על פתח חנותו, ומכאן שמעינן דרבנן פליגי אפי' בעקרן לתלותן בפתח חנותו לא חשיב השרש יד, והותר הספק שנסתפקנו סק"ח. שם על פתח חנותו הרי אלו מצטרפין [נראה דצ"ל מטמאין דהכא משום יד אתינן עלה וכן הגי' בתוס', וכן הגיה הגר"א וגירסתו עוקצי דבפרי עץ קיימינן], וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין [כצ"ל] טמאים מפני שנאכל עמהם עי' תויו"ט הגי' שנמכרין עמהם, ועי' לעיל סק"ח, ואפשר לפרש שנאכל עמהם היינו התרדין נאכל עם השרשים ר"ל על ידיהם שהן משמשין שימוש יד בשעת אכילה. אות י ר"מ פ"ה מטו"א הי"ט שעקרן לשתלם ושדרה כצ"ל. שם ה"כ והמכבד הוא העץ האדום כו' לפי' הר"מ מכבד ויד המכבד כלו בעץ השריג ומקום שהשרביטין יוצאין נקרא מכבד והשאר נקרא יד, וצ"ע לפרש ל' הגמ' פסחים נ"ו ב', ומכבדות של תמרה דתניא בתוס' נמי קשה שאין כאן רק מכבדת אחת, ונראה דשניהן נקראין מכבד, ולפעמים נקראין הענפים הנפצלים שרביטין. שם הכ"א והן העיקרין שנשארו בקרקע כשלקטו הכרוב והלפת וחזרו והחליפו, אינו מובן שהרי בידות קיימינן ואם נשארו בקרקע אין כאן ידות, ואם חזרו והחליפו וגדלו, ועקרן א"כ היינו שרשי כרוב, ונראה דיש כאן ט"ס וצ"ל שנשארין בקרקע כשלקטו הכרוב והלפת וחוזרין ומחליפין, ור"ל והשתא עקרן וכ"מ בפי' רבנו במשנה. אות יא מ"ג ושאין דרכו ליקצר ידיהם ושרשיהם כל שהו, נראה דדוקא בדרכן ליעקר לצורך יד אבל אם דרכן ליעקר לצורך השרשין לשום תשמיש אין חשיב יד אלא ג"ט, והרי גם בתבואה תנן ב"מ ק"ג א' מקום שנהגו לעקור ואפ"ה תנן סתמא קנה השיבולת ג"ט אלא שאין העקירה לצורך יד, וכן לא מפליג תנא אם נהגו לקצר יותר מג"ט אלא שלעולם לא חשיב יד יותר מג"ט שדי בזה לטלטול האוכל, והשאר אין צורך בו לאוכל. אות יב סוכה י"ג ב' הקוצר לסכך אין לו ידות, נראה דמיירי דאינו חושב עליהן לאכלן לעולם דאי דעתו עליהן לאכלן אחר החג ודאי יש להן ידות, וכן פרכילי ענבים וסוכי תאנים ומכבדות של תמרים כלהו באין דעתן לאכלן, וכן מבואר בגמ' לק' י"ד א' חזיא לכי סתר למנקט להו בגיליהו ור"ל ונוח לי' לסתור בכך כמשפרש"י ואם בדעתו לאכלן קיימינן הרי הן כשאר ידות לכשיסתור, ול"ל טעמא למנקט להו בגיליהו, וכ"מ בתו' ד"ה אם, דאל"כ ל"ק קושיתם, ומש"כ דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה, היינו שאין חיבורן חיבור, והוי כמחשבה גרידא שלא לאכלן שאין אוכל יוצא מתורת אוכל במחשבה [אע"ג דחישב בשעת קצירה שעדיין לא ירד לידי טומאה ואף דאמר נדה נ' ב' דמחשבת חיבור לא חשיבא מחשבה היינו בדבר דצריך מחשבה אבל דבר דסתמו אוכל אף במחובר חשיב אכל לענין שאין מחשבה בשעת קצירה מוציאתו מידי אכל, כדאמר חולין קכ"ז ב' בקצצן ע"מ ליבשן] ועיקר ספיקם אי סיכוך חשיב מעשה, ואף שהוא אוכל מ"מ יד לא הוי כיון שאין דעתו ליד. שם דניחא לי' דליסכך בהו כי היכי דלא ליבדרן, נראה דרב מנשיא לא חשיב לי' בשביל זה יד, שאין זה צורך גמור אבל אין לומר משום דבעינן יד לצורך המביא לידי אכילה שהרי תנן ירקות שדה כו' שעקרן לשתלן חשיב שומר וכמש"כ לעיל סק"ו. י"ד א' הואיל וראוי להפכו בעתר, ואע"ג דיד גרוע הוא ואילו לא ירד עליו תורת יד מעיקרא לא היה מחשב יד בשביל כך מ"מ כיון דהיה יד מעיקרא לא פקע מני' שם יד אף בשביל תשמיש גרוע, ואין לפרש דלר"י חשיב יד גמור בשביל הפיכת עתר, שהרי מוקמינן אחרים כר"י ומשום דלמנקט בגיליהו חשיב כהפיכת עתר, ולמינקט בגיליהו ודאי אין מועיל למחשב יד בתחלה שהרי רב מנשיא מוקי כלהו תנאי דקוצר לסכך אין לו ידות, ואם איתא דהפיכת עתר חשיב טפי מלמנקט בגיליהו, אין למילף מנקט בגיליהו מהפיכת עתר אלא ודאי גם הפיכת עתר לא חשיב לעשות יד בתחלה, וכ"ה בריטב"א. שם אלא הכא למאי חזיא כו' יש לעי' נימא טעמא משום דניחא לי' דלא ליבדרן דאע"ג דלרב מנשיא לא מהני טעם זה לעשות יד בתחלה מ"מ שלא יופקע מני' שם יד מהני, וטעם זה נראה דאלים מטעם דלכי סתר לי' מנקיט לי' בגילי' שהרי טעמא דר' אבא דאמר קוצר לסכך יש לו ידות מפרש משום דניחא לי' דלא ליבדרן ולא משום טעמא לכי סתר לי' מנקיט בגילי', וצ"ל דקים לי' לגמ' דר"מ לית לי' טעמא דלא ליבדרן כלל דאם איתא דאית לי' הוי חשיב לי' יד בתחלה ג"כ דטעם גמור הוא. אות יג ולדינא קיי"ל כר' יוחנן דהתיר אגדן לא סגי לטהר הידות אלא א"כ בססן ממש, ובבססן קיי"ל דטהורין כרבנן דר' יוסי, ובקוצר לסכך קיי"ל דאין להם ידות דהא מוקמינן ר"א כתנאי והוא דאמר כאחרים וקיי"ל כרבים ואע"ג דלפעמים אמוראי מכריעין כיחיד, הכא משמע דאמוראי לא שמיעא להו ברייתא, ובזה הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכמש"כ תו' ע"ז ס' א' ד"ה אר"פ, ועוד כיון דאמוראי פליגי ושקולים הן הדרינן לכללא דהלכה כרבים ועוד דבגמ' דחקינן לאוקמי' דרב מנשיא ככו"ע ומשמע דכך הלכתא, ועוד דכיון דחד תנא ודאי אית לי' דקוצר לסכך יש לו ידות +א"ה, כמדומה דצ"ל אין לו+ ואין הכרח דחברו פליג עליו בהא, אין לעשות פלוגתא בזה ומוטב לאוקמא פלוגתיהו במידי דאשכחן דפליגי בזה תנאי וכדאוקמי' בגמ', וכן פסק הר"מ פ"ה מטו"א ה"ז, ועיי"ש בכ"מ שלא מצא לו טעם ולהאמור טעמו מבואר. ובקצרן לאוכלין ונמלך עליהן לסיכוך יש להן ידות אלא א"כ בססן, ושיעור הידות כדתנן פרכילי ענבים טפח מכאן וטפח מכאן, וקנה השיבולת ג"ט, אבל במכבדות ובהן תמרים, אם הוא השריג שהשרביטין דבוקין בה שיעורו ד"ט אבל השרביט עצמו לא תנן בו שיעור ומשמע דכלו יד וכדתנן מ"ה שייר בו תמרה אחת טמא, וסוכי תאנים לא ידעינן שיעורו, ומש"כ הרא"ש בתשובה הובא בב"י סי' תרכ"ט ובשו"ע סעי' י"א דמסככין בפינוג"ו וכ' הרא"ש משום דידו ארוכה ולא חשיב יד אלא ג"ט, היינו משום שהוא מן הנקצרין דתנן ידיהן ג"ט, ובמ"א כ' אחר דברי הרא"ש דמס' עוקצין יש דברים שידיהן כל שהן ולכן יש להחמיר, ודבריו ז"ל סתומין, אבל ודאי אין מקום להחמיר נגד משנה שלמה ומפורשת ופסקה הרא"ש הלכה למעשה לכל ישראל, ואדרבה חובה עלינו לקיים את הדין והתורה, על מותר מותר ועל אסור אסור ובודאי אין כונת מרן הגאון ז"ל להחמיר בלי שום טעם, אלא נראה כונתו ז"ל דבדברים שלא נשנה יש לחוש אפי' ביותר מג"ט דלא ידעינן שיעוריהו ופעמים שכלו יד, ולפיכך אין להחמיר בקש של שיבולת יותר מג"ט ובמ"ב שם ס"ק ל"א תפש בפשיטות דקנה השיבולת יש ג"כ להחמיר בכלו ואין מקום לחומרא זו. כ' עוד המ"ב שם דאם נשאר גרגירין אחר דישה חשיב יד, והנה ודאי אין דעתו ללקט את הגרגרים לעולם ומ"מ לא נפיק מתורת יד שאין עולה מתורת יד במחשבה, ומ"מ אפשר דדישה שהוא מעשה להפריש מהן האוכל הוא ממילא מעשה לבטלן מתורת יד, והלכך אע"פ שנשאר גרגיר כיון שאין דעתו תו דליהוי יד לאותו גרגיר בטל לי' מתורת יד, ונראה דלסכך בקשין עם השיבולין לאחר דישה אין להחזיק שרוב השבלים נשארו בהן גרגרין, וכש"כ כשהן יותר מג"ט דאע"ג שאין ארוכין יותר מו' טפחים מ"מ ודאי איכא מיעוט שאין בהן גרגרים ובצירוף מה שמעדיף על שיעור יד איכא רוב פסולת, ואחרי שד"ז דחשיב יד לגרגיר הנשאר אחר דישה, אינו מוכרע, יש להקל בזה ומשום אין יד לפחות מכפול אין להקל דברי' שאני, וכמש"כ לעיל סק"ג. [אח"כ ראיתי בס' מ"א פי' דפלוגתא דר"י ורבנן אחר דישה משום דנשארין גרגרים, ותמוה מאד דפלוגתתן שבססן לדוש ולא דש עדיין, ואפ"ה מטהרי רבנן, ובזה פליג ר"י, אבל אחר דישה לא שייך הפיכה בעתר, וכ"ז נלמד בסוגיא שם]. אות יד מ"ה ר"ש מתחלה לסיכוך דיש להן יד כו' ע"כ דיש כאן ט"ס ונראה דחסר כאן וצ"ל מתחלה לאוכלין ונמלך עליהן לסיכוך דיש להן יד [ר"ל מתחלה] קסברי רבנן כו'. שם פסיגא של אשכול כו' ר"ל דבשביל גרגיר אחד הוי גם האשכול הגדול שהפסיגים תלוים בו יד, ולכך נקט פסיגא ולא נקט אשכול, וכן בשרביט של תמרה הוי גם יד המכבד יד בשביל גרגיר אחר בשרביט אחד, כדתניא בתוס' שהביא ר"ש מ"ד. מ"ו עוקצי תאנה וגרוגרות כו' בפי"א דתרומות מ"ד תנן דהני ארבעה עוקציהן אסורים לזרים, וכ' ר"ש שם מהירו' דדוקא במובלעין באכל, וכ' הרד"ל ז"ל בביאוריו לתוס' דהכא נמי בהכי איירי, ומסתימת הראשונים ז"ל לא משמע הכי וכן עוקץ דלעת דר"י משמע בעוקץ היוצא וכ"ה בהדיא בל' הגר"א בא"ר דאפי' יותר מטפח, ואין ללמוד טו"א מדין איסור דאע"ג דמצטרף כל העוקץ שנאכל עם הפירי מ"מ לא חשיב אכל לענין איסור, דהא הגידין והקרנים והטלפים דתנן חולין קי"ז ב' דמצטרפין לענין טו"א מ"מ אין חייבין עליהן משום נבילה כמש"כ הר"מ פ"ד מהמ"א הי"א, ואע"ג דאסורין מדרבנן, אין לדמות הדברים זל"ז ושפיר י"ל דעוקץ שחוץ לפירי לא חייל עלי' שם תרומה כלל ולא אסרוהו חכמים, אע"ג דבגרעינין שם מ"ה גזרו בכנסן, תדע דהכא שאני דהכא נראה דמצטרפין דוקא, בפני עצמן לא, ואילו התם אסרום לזרים אפי' בפ"ע אלא התם במובלעין באכל והכא בחוץ לאכל, וכ"מ מדקתני עוקצי האגסין כו' הרי אלו מיטמאין ומטמאין ול"מ, ומשמע דעוקצי תאנה כה"ג מצטרפין, דאל"כ ליפלוג בעוקצי תאנה בין מובלעין לאינן מובלעין, וכ"ת דחוץ לאכל בהני דרישא לאו ידות הן כלל, מ"מ ליתנינהו, ועי' סוכה י"ג ב' סוכי תאנים כו' מבואר דיש להן ידות, ומיהו למש"כ די"ל דעוקצין גריעי אין ראי' משם. והק' הרד"ל דבתוס' תניא עוקץ הענב טמא ומטמא ומצטרף, ותירץ דהתם משום שומר ומתנ' משום אוכל, ונ"מ כשבססן ותימא דלא נאמר בססן טהור אלא ביד אבל שומר כי בססו אכתי משמר, ועיקר דבריו ז"ל אינם מספיקים דקשיא סיפא דקתני ושאר כל העוקצין לא מיטמאין ולא מטמאין, ואפשר דברייתא פליגא, ואי עוקצי תאנים ואינך משום שומר כמו שפי' הרא"ש י"ל דתנא הני וכל כיוצא בהן [מיהו קשה דבתוס' איכא תנאי דתני עוד עוקצין דתניא שם רש"א עוקץ מרחפות טמא, ראברי"א עוקץ כו' ומשמע דרבנן פליגי, ואפשר דמרחפות וקתרס, גריעי מהני דמתנ', ואי הוי מפרשינן עוקץ ענב דתוס' היינו חותם וכמו דקרי לי' הר"מ [פ"ט מטו"א ה"ד] לחותם עוקץ וכמש"כ הראב"ד שם, ניחא, והא דאיתא בתוס' עוקץ רמון מצטרף היינו פטמא ומסרק, ולפ"ז יהי' כל שאר עוקצין טהורין דוקא, והר"מ פ"ה מטו"א הכ"א סתם כל' המשנה דשאר כל העוקצין לא מיטמאין ולא מטמאין, משמע דמפרש דתוס' פליגא בעוקץ ענב ומיהו י"ל דהוי בכלל יד האשכול וכמו שפי' רד"ל וכן בעוקץ רמון אי מפרשינן בעוקץ ממש וכמו שפי' רד"ל ודע דבאור הגנוז הביא הגי' עוקץ הקינרס ראבר"צ אומר ג' טפחים, והיינו ראבר"צ דפליג פ"א מ"ו בקינרוס ואמר טפחיים ואפשר דתרי תנאי אליבא דראבר"צ ותנא דברייתא ס"ל ג' טפחים ואפשר דט"ס בתוס' וצ"ל ב' טפחים], ומש"כ הרד"ל דתמרים וענבים דתנן לעיל מ"ג דיש להן ידות כש"כ דעוקץ חשיב יד ושאר כל העוקצין היינו מלבד שהזכירן התנא בפרקין, אלא דקשיא דהו"ל למתני עוקץ הענב מצטרף, אינו מוכח דאין ללמוד ידות זה מזה די"ל דדרך לטלטל בפרכיל ובאשכול אבל אין דרך לטלטל בעוקץ. ר"מ פ"א מאה"ט הי"ב שכל שאינו מטמא כו' צ"ע כיון שהעור מבטלו מ"ש מגע ומ"ש משא. שם אבל ב' חצאי זיתים כו' הר"מ פסק כעולא חולין קכ"ד ב' ועי' מש"כ זבים סי' ד' סק"ד, ועי' כ"מ שפי' דמרודד היינו חיברו בידים ועי' בה' י"א שכ' ג"כ מרודד והיינו מרוקע כפרש"י, אבל בפ"ד מה' טו"מ ה"ה מבואר כפי' הכ"מ ומיהו נראה דמודה הר"מ דיש נוגע וחוזר ונוגע דהא בגמ' חולין שם מבואר דלכו"ע אליבי' דר"ע יש נוגע וחוזר ונוגע וכמו במאהיל, ומש"כ הר"מ הנוגע טהור היינו בנוגע במקצתו וכמש"כ בהדיא בה' טו"מ שם, ומיהו קשה למה השמיט רבנו דין נוגע בשניהם בב"א, ויש לעי' באינן מרודדין ודבוקין דאינן מטמאין במשא, אם מטמאין במגע בנגע בשניהם בב"א, אם דוקא במשא ממעט לי' עולא או מקשינן מגע למשא, [ונראה דמודה במגע דהא תנן מעילה ט"ו ב' כל הנבילות מצטרפות ולכו"ע טהורות וטהורות מצטרפות לענין טומאה כדאמר בגמ' שם, והר"מ פ"א מאה"ט ה"ג פסק דאפי' טמאה וטהורה מצטרפין, וע"כ בנגע בשניהם איירי דהא אין חיבורי אדם חיבור ומיהו לדעת רש"י ותו' דאין הלכה כעולא, אין הכרע דאפשר דעולא מפרש למתנ' לענין אכילה וכמ"ד אחע"א, א"נ טהורים עם טהורים קאמר, אבל להר"מ דהלכה כעולא ע"כ מודה עולא לענין מגע, וכן מבואר כריתות כ"א א' כיון דאילו מצטרף לי' כזית כו' אלמא מהני צירוף וכ"פ הר"מ פ"ג מטו"א וקשה דהא אין חיבורי אדם חיבור, וע"כ כשיגע בשניהם בב"א ואע"ג דאינו נישא בב"א, ולפי' הר"מ מרודדין היינו חיבור בידי אדם אין ראי' מכל הלין]. חולין קי"ז ב' ולא בעור שאין עליו כזית בשר לכאורה דלא כר"ע דאית לי' לקמן קכ"ד א' דאף פלטתו חיה עור מבטלו ולא שייך כאן שומר, ואפשר דדוקא פלטתו סכין ממילא בטל, אבל אם השאיר ע"מ להסירו לא בטל, א"נ בנשאר כזית והתחיל להסירו ועדיין יש בו פחות מכזית, והאי ברייתא כמ"ד יש שומר לפחות מכזית. קי"ט א' תוד"ה שייר כו' ולפי מה שפי' מייתא מינה שפיר ראי' כו' אבל לפי' הקונ' דגריס כו' לפנינו הגי' במשנה פ"ק דעוקצין מ"ה שייר בו כפי' רש"י וכ"ה בר"מ פ"ה מה' טו"א ה"ט, ויש לפרש לפרש"י דכיון דס"ד במשמישן היינו שומר וכמש"כ תו' לק' ד"ה שומר, ומשמע דגם לצירוף קאמר כמו שהקדים התנא שם דכל שהוא שומר מצטרף, ועוד למה לי' למימר משום שומר תיפוק לי' משום יד דיש יד לפחות מכפול לברי' [וכמו שנסתפקנו לעיל] וע"כ משום צירוף קאמר, וסתם גרגיר קטניות עם השרביט אין בו כביצה וע"כ דמצטרפין שנים. ר"מ פ"ה מטו"א הט"ז קולית שהיה עליה בשר אפי' כפול, למה שפסק רבנו לעיל ה"ג דיש שומר לפחות מכפול, הו"ל למימר אפי' כל שהו, וכדאמר חולין קי"ט א', וצ"ל דאמר בל' רבו ואחרים אמרו שיעורא משום דקאמר ת"ק שיעורא כדאמר בגמ' שם. קכ"ד ב' רש"י ד"ה ותחבן, רחוקין זמ"ז כו' צ"ע כונת רבנו מ"ל רחוקים מ"ל קרובים לעולם לא חשיב קיסם חיבור ואפי' באוכלין, וכמש"כ הר"מ פ"ו מטו"א הי"ב והוא מתוס', וכ"כ הר"מ פ"א מטו"א הי"ב עי"ש, וכ"ה במשנה פ"ג דאהלות מ"ד. שם תוד"ה אמר, וא"ת ואי חשיב מרודד כו' ביאור דבריהם דמרודד שאין עולה זע"ז ודאי לא חשיב נשא בב"א, ואי דמעורה שעולה זע"ז א"כ היינו כזית שלם ומ"ט דר"י דא"מ במגע, ולזה כתבו די"ל כב"פ דר"י איירי מאחוריו ואין למרודד שומר וסתרו זה דהא מוקמינן רישא במרודד ואית לי' שומר, ולפיכך פי' באוחז בקטן וא"ג ע"ע דחשיב נישא בב"א ולא חשיב כזית לענין מגע בנגע אחד מהן, ולא לענין ביטול דודאי עור מבטלו ומרודד דרישא באוחז בקטן וגדול ע"ע ואין זה דוחק שאין עולה ואינו עולה בל' מרודד, ושפיר יש לפרש מרודד בב' אופנים, ומש"כ לעיל דדוחק לומר דהאי מרודד גרע היינו כיון דשניהם איירי בעולים זע"ז אין מקום להגדיר ב' עניני רידוד. שם בגמ' מגע בכל צד כו' תימא מה סברא היא זו וכי בשביל שאין שומר לפחות מכזית לא יטמא במשא ועוד אם לא יטמא במשא לא יטמא גם במגע אף מלפניו כדין קולית סתומה לק' במתנ' אין הנוגע בעצם טמא שלא בא לכלל מגע הבשר וה"נ כי היכי דאמרינן לא בא לכלל מגע בכל צד לא בא לכלל משא ה"נ לא בא לכלל מגע בכל צד ואף מלפניו לא יטמא, ומ"ש חצאי זיתים על העור מחצאי זיתים על הקיסם ומקולית שנקבה כ"ש אף שאין ראוי למגע בכל צד, ולו"ד רש"י י"ל דבעלמא סבר ר"י דיש שומר לפחות מכזית והכא העור לא חשיב שומר לפחות מכזית דמודה ר"י דבשר בטל לגבי עור לענין שאינו חשוב שיהא העור שומר לו וזה דאמר לו ר"ע כי היכי דבטל לגבי עור שאין לו שומר ה"נ בטל לגמרי דקרא דכתיב בו מגע כתיב בו שומר וכדפרש"י. קכ"ב א' ר"ה דאמר כמאן כו' ביאור הסוגיא דפלוגתא דר"י ור"ע לק' קכ"ד א' בב' חצאי זיתים אי עור מבטלן הוא לכו"ע בפלטתו חי' אבל פלטתו סכין מודה ר"י דעור מבטלן אלא דנחלקו אמוראי לק' שם אי גם בכזית שפלטתו סכין בטל ומסקינן דבמרודד בטל, ופלטתו חי' אף מרודד לא בטל, ופלוגתא דר' יהודה ורבנן יש לפרש בב' לשונות, אחד דנחלקו בפלטתו סכין בכזית שלם דלת"ק בטל ולר"י לא בטל וזה לא יתכן אלא אליבא דעולא דאמר אליבא דר"י ור"ע דפלטתו סכין אפי' כזית בטל ומוקים ר"י ור"ע כת"ק דר' יהודה, אבל לאינך אמוראי דכזית לא בטל לכו"ע ע"כ ר"י וחכמים בפחות מכזית פליגי, ועוד יש לפרש דפלוגתא דר"י ורבנן אי מועיל כינוס דלר"י מועיל כינוס ולרבנן אין כינוס מועיל ופלוגתתן בפלטתו סכין פחות מכזית ואח"כ כנסו דלר"י מועיל כנוס ולרבנן אין כינוס מועיל אבל בלא כינוס לכו"ע בטל ולא נחלק ר"י ור"ע בב' חצאי זיתים אי עור מבטלן אלא בפלטתו חיה, אבל פלטתו סכין בטל, כ"ז לכלהו אמוראי אבל הכא ר"ה דנפק ואמר דב' חצאי זיתים עור מבטלן, לא מתפרש לא בפלטתו סכין ולא בפלטתו חי' דאי פלטתו חי' פלוגתא דר"י ור"ע ואי פלטתו סכין פשיטא דהא נחלקו ר"י ורבנן בכזית או בכנסו אבל פחות מכזית ולא כנסו לכו"ע בטל, וע"כ ר"ה אף בכנסו קאמר ואשמועינן דאין כינוס מועיל אבל קשה לפ"ז הא זהו פלוגתא דר"י ורבנן ואי ר"ה בא לקבוע הלכה כרבנן לא היה אומר מימרא באפי נפשה, ולפיכך רצו לפרש בגמ' דברי ר"ה דלפרושי מלתא דר"י קאמר דמודה ר"י בפלטתו סכין דבטל, ואף שזה פשיטא אשמועינן דאפי' כינוס אינו מועיל אלא שפריך בגמ' כיון דנחלקו ר"י ורבנן בכינוס, מאי דוחקי' לר"ה למימר דר' ישמעאל כרבנן ס"ל בכינוס ומנ"ל הא, הלא ר"י ור"ע איירי בפלטתו חיה ובלא כנוס ומנ"ל דלר' ישמעאל אין מועיל כינוס בפלטתו סכין, ואי פלוגתא דר"י ורבנן הי' בכזית שלם ולא בכינוס הוי ניחא דר"ה בא לאשמועינן דאין כינוס מועיל אבל הלא ר"ה קאמר בהדיא דפלוגתא דר"י ורבנן בכינוס כדאמר והוא שכנסו, ומסקינן דר"ה סבר דר"י כר"י ס"ל דפלטתו סכין מועיל כינוס כר' יהודה, ור"ה לפרושי מלתא דר"ע דלא תימא דוקא בפלטתו סכין פליג דאין מועיל כינוס אלא אף בפלטתו חיה פליג דעור מבטלן. קי"ט ב' תוד"ה שומר, אבל שני אגוזים פשיטא דלא מצטרפים כו' צ"ע דהא פריך מתדר"י כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה חטה כו' וע"כ בחיבור משקין איירי או בנגעו כלם בב"א באכל טהור אי נימא דאכל פרוד כה"ג מצטרף [עי' טבו"י סי' ד']. קי"ח ב' תוד"ה אין, אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה כו' צ"ע ואף אם עולה מ"מ הלא נעשה יד בידי אדם ולא חשיב חיבור כדתנן פ"ג דאהלות מ"ד שאין חיבורי אדם חיבור ואפשר דהכא עדיף כיון שהיד מחובר לחצי זית חיבור ביד"ש, והאוכל המחובר בו הוא מחובר ע"י ז' משקין דחשיב חיבור, חשיב היד חיבור לכל. מעילה י"ז א' רביעית דם שהגיס בה טהורה כו' עי' ר"ש פ"ג מ"ג, ונראה דמפרש שהגיס בה טהורה היינו דבטל חיבור הדם זה לזה דכל זמן שלא הגיס חשיב כחתיכה אחת של בשר אבל הגיס חשיב כב' חצאי זיתים הנוגעין זה בזה דלא חשיב חיבור לענין שאם נגע בחצי זית לא חשיב כנוגע בכלו, ואפי' באשבורן אע"ג דכל משקין אשבורן הוי חיבור אף שהגיס בהן הכא לענין טומאה חמורה של דם דוקא אשבורן ודוקא לא הגיס בהן חשיב חיבור, אבל הגיס הוי כב' חצאי זיתים הנוגעין זב"ז, ומ"מ אם נגע בכלן טמא דקיי"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, וכן בדם השרץ כל זמן שלא פירש מן הבשר חשיב חיבור, אבל אם פירש וחזר ונגע לא חשיב חיבור וצריך שיגע בכלו ואז מצטרפין, ואצטריך להביא ראי' מדם שהגיס בו אע"ג דבכל ב' חצאי זיתים בעינן שיגע בכלן דמשקין עדיפי דלעולם חשיבי חיבור, ואפ"ה לענין טומאה חמורה כיון שפירש הדם וחזר ונגע לא חשיב חיבור, והא דאמר דבכלו טמא לכאורה כמ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע, אבל הר"ש כ' דהכא בשרצים מרבינן מהטמאים וכו"ע מודים דיש נוגע וחוזר ונוגע, וכן נראה דלמה לי קרא תיפוק לי' דכיון דשוין בשיעורן וטומאתן מצטרפין אלא קרא לנוגע וחוזר ונוגע, ולמ"ד גם בנבילה יש נוגע וחוזר ונוגע ע"כ לא דריש קרא להכי, ואנן תנן לעיל ט"ו ב' דגם כל הנבלות מצטרפות והיינו כמ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע, והנה מבואר מדברי ר"ש דאפי' נוגעין ב' חצאי זיתים זה בזה ונגע בכלן למ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע טהור, וזה דלא כפרש"י חולין קכ"ד ב' וכמש"כ לעיל וראיתי בס' מ"א פ"ק דטהרות מ"ה כתב בפשיטות דכי נגע ב' חצאי זיתים זב"ז מודה ר"ד וכדברי רש"י חולין, ותמך זה בסוגיא דנדה כ"ז ב' דאמר בתרווד רקב דוקא שנתפזר אבל במכונס לא חשיב מאהיל וחוזר ומאהיל, ואין זה ענין כלל דרקב לעולם אינו מחובר זל"ז אלא נוגע זב"ז וכל שיש שיעור תרווד נוגעין זב"ז היינו עיקר שיעורו, משא"כ בכזית נבילה, דצריך חיבור דוקא, ומה שהאריך בדברי הר"מ והר"א בדין אוכל פרוד נתבאר במס' טבו"י סי' ד'. חולין קכ"א א' רש"י ד"ה פלטתו, ואח"כ שחטה כו' לכאורה לפ"ז הוי בשר מן החי דמיתה עושה ניפול, וצ"ל באופן דיכול להעלות ארוכה וצ"ע. שם בגמ' מקצתו חישב עליו כו' לפרש"י קשה למה מצטרף אותו שלא חשב עליו ועו"ק מ"ש פלטתו סכין דאמר דבטלי' וא"מ טו"א, ומ"ש פלטתו חי' לר"ע דמטמא טו"א, ולולא פרש"י י"ל דבאמת פלטתו חיה לר"ע נמי בטל מטו"א אלא הכא ע"כ איירי בפחות מכזית דבכזית אף פלטתו סכין לא בטל כדאמר לק' קכ"ד א', וא"כ איכא באותו שפלטתו חיה יתר מכזית דהא איכא כביצה ביחד, והלכך אותו שפלטתו חיה מטמא טו"א שהרי יש בו כזית ולא בטל, וכן מקצתו חשב עליו איירי ביתר מכזית ופחות מכזית שלא חשב עליו היינו שהיה דעתו להשאירו על העור ואפ"ה כיון דהוא מחובר לכביצה לא בטל מטו"א אבל מטומאת נבילות בטל כיון דהוא פחות מכזית ודעתו להשאירו על העור ואע"ג דהוא ביחד כביצה כיון דמקצתו חשב עליו בהדיא להסירו או שפלטתו חיה דמסתמא עומד לכינוס בכזית, ומקצתו שחושב להשאיר על העור עומד להתבטל, מהני שאין בו טומאת נבילות, ואילו לא חשב עליו כלל עדיף טפי, ועוד יש לפרש דמעיקרא השאיר פחות מכזית ואח"כ הוסיף להשאיר עד כביצה וחשב להסיר את זה שהוסיף אבל לא הראשון ומ"מ כיון שיש כזית במק"א מטמא טו"א דמסתמא עומד להנטל כולו ומ"מ לענין טו"נ כבר נתבטל, וכן יש לפרש פלטתו חיה אח"כ, וכ"ת א"כ אף אם לא חשב על האחרון נמי, י"ל דאם לא חשב על האחרון לא נתבטל הראשון דכל שלא נפרש מן הבשר מתלי תלי וקאי מה יהי' בסופו אבל כשחשב על האחרון ולא על הראשון איגלאי דהראשון בטל וצ"ע. והנה איך שנפרש מוכח דמקצתו פלטתו סכין ומקצתו חיה או מקצתו חשב ומל"ח גרע מכולו פלטתו סכין דהא קיי"ל לק' קכ"ד א' דכזית פלטתו סכין לא בטל [אם לא במרודד] ולמה אין מצטרף לטומאת נבילות כיון דאיכא כזית במק"א אלא ע"כ דשא"ה כיון דמקצתו חשב עליו ומל"ח או שמקצתו פלטתו חיה, ואע"ג דפחות מכזית גם פלטתו חיה בטל לר"ע מ"מ אינו מצטרף עם זה שפלטתו סכין וצ"ע, וכ"ז לפי' הגליון שהביא מהרש"ל אבל לפרש"י לפנינו אין הכרח די"ל דאיירי בפחות מכזית אלא שמצטרף עם שאר אוכלין או עם שאר נבילה וקיי"ל נוגע וחוזר ונוגע. קכ"ב א' תוד"ה אי, נמי בכנסו איירי כו' עי' מהרש"א שהק' דא"כ יטמא במגע, ואמנם דעת תו' כהר"מ פ"א מאה"ט הי"ב שאין חיבורי אדם חיבור, ועי' מש"כ לעיל קכ"ד ב' בגליון רש"י. חולין קכ"ז ב' בבהמה נעשית יד לאבר קמפלגי, לפ"ז לכו"ע אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו מיהו זה דוקא כשאין אחד יד לחברו, אבל כשאחד יד לחברו אזלינן בתר יד וכדתניא בתוס' בר"ש פ"ג דטבו"י מ"א אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד, וה"נ דרך לטלטל הבהמה והאבר מתטלטל עמה וחשיב יד, אבל אוכל שנפרס אין דרך לאחוז אחד יותר מחברו, ויש להסתפק בהא דיש לו יד אוחזין אותו ביד אי הוא מדין חיבור דבכה"ג כו"ע מודים דאם היד בגדול חשיב חיבור ולא אכפת לן במה שאין הגדול עולה עם הקטן, כיון דכל הטלטול ע"י הגדול, ולפ"ז א"צ כאן לדין ידות דילפינן מקרא דאף אי לא אתרבו ידות היה הדין כן, ולפ"ז חשיב חיבור אף לענין צירוף כביצה, או דלמא משום יד אתינן עלה דנהי דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו לא חשיב חיבור מ"מ אם הגדול יד לקטן יש כאן דין יד דאתרבי מקרא, ובאמת לא חשיב חיבור לענין צירוף כביצה, ונראה דע"כ מדין יד הוא מדאמר רבא דביש יד להכשר קמפלגי ודכו"ע בהמה נעשית יד לאבר, ואם איתא דמדין חיבור אתינן עלה כי אין יד להכשר מאי הוי אכתי מדין חיבור יתכשר אלא ודאי מדין יד אתינן עלה, ולפ"ז אין מצטרף לכזית, ולפ"ז אכתי איכא נפקותא בפלוגתא דר"מ ור"י אף באית לי' יד והיד בגדול דלר"מ דאמר בגדול מצטרף לכזית, ולר"י דאמר בקטן לא חשיב חיבור לצירוף, מיהו תנא לענין חיבור להביא טומאה קאי ומבואר בתוס' דאי היד בקטן מודים ר' נחמי' ורבנן דבין שנגעה טומאה בגדול ובין שנגעה טומאה בקטן השני טהור ואע"ג דבליכא יד כלל ס"ל לר"נ דאם נגע בקטן נטמא הגדול דבזה חשיב חיבור, וכן בנגע בגדול לרבנן נטמא הקטן, הכא היד מגרע את חיבורו כיון שהיד בקטן, וא"א לטלטלן יחד, מיהו קשה דמשמע בתוס' דאם היד בגדול אף אם נגעה טומאה בקטן נטמא הגדול אף לרבנן דאמרי בטמא, ואף לר"י דאמר בקטן, וע"כ דחשיב חיבור ע"י היד שהיא בגדול, וצ"ע. חולין קכ"ח א' בעי רבה בהמה בחייה כו' אי יד בעיא שתהא משתמשת לטלטל על ידה את האכל וכדמשמע לעיל קכ"ג א' ובתו' שם ד"ה טהור, צ"ל דכל הני האבעיות במשתמש יד, ואע"ג דיחור של תאנה היד הוא במחובר וכן אבן המנוגעת צ"ל דאוחזו ומחזיקו שלא יפול, מיהו אפשר דכל שהוא מחובר חיבור גמור חשיב יד אף שאין מחזיק כלום וכדתנן טהרות פ"א מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כלן תחלה, וכן תנן כלים פי"ח מ"ז מ"ח, ואפשר דכל הני מדין ידות אתרבו, והכא מבעיא לי' משום דהבהמה חי' והקישות והיחור ואבן מנוגעת מחוברין והדלעת איסורי הנאה, וכמש"כ תו', ואי חיבור לטמא טמא לא מדין ידות ילפינן לי', צריך טעם בקישות ודלעת ואבן מנוגעת למה אין טמא מדין חיבור לטמא, ואפשר דתלוש ומחובר לא חשיב חד, וניחא קישות, ודלעת לפי' ראשון של רש"י נמי לענין קבלת טומאה איירי, ולא שייך מחובר לטמא, ועוד דלהפריש קאי, ולפי' ב' צ"ל נמי משום דלהפריש קאי. ואכתי אבן מנוגעת צריך טעם, ואפשר דלא אמרינן מחובר לטמא אלא בחד מלתא וניחא לי' בחיבורן אבל לא בשני דברים נפרדים ועומדין להפרישן, וכדתנן עוקצין פ"ב מ"ה, ומיהו גם תורת יד בטל בלא ניחא לי' בהן, וצ"ל דעדיין ניחא לי' לשימושן בתורת יד וצ"ע. שם תוד"ה הרי, דבכלה שמעתין מוכח דאכל נעשה יד לאכל כו' יש לעי' הלא אכל שנפרס אמרינן דאינו חיבור ולא אמרינן דהגדול יד לקטן, וצ"ל דקישות שלם עדיף, ויש לעי' הא תנן ריש עוקצין שומר ולא יד אלמא שומר לאו יד הוא, ומ"ש קישות ודלעת דחציו האחד מקרי יד לחברו, וי"ל דהתם אי לאו שמירתו היה זורקו אבל הכא כלו חד וצ"ע. שם אבל הכא אכל גמור הוא אבל דבר אחר גורם לו כו' לכאורה מה שאינו יכול להאכילו לאחרים הוא חסרון אכל והוי כעץ אבל לא גרע מעץ, ועי' לעיל פ"א א' תוד"ה עולה. בכורות כ"ג א' תוד"ה נבילה, דאל"ה במשא לא מטמאה כדמוכח בהעור והרוטב דשני חצאי זיתים כו' צ"ע דהא מסיק התם כתנאי וקיי"ל כרבנן דלא בעינן נישא, ומיהו דעת הר"מ דהלכה כעולא וכמש"כ לעיל. שם והוי כמו מרודד, מלשונם מבואר דלא איירי במעורה כזית זה בזה שהוא מתלקט מקרטין הרבה המעורין זה בזה וכן השחוטה נדוקה ומעורבים הקרטים זה בזה, דאין דרך להיות נמוח כן ומי יודע אם הן מעורין ועוד א"כ לא שייך ביטול דאפשר להכירן ולהפרישן זה מזה ולשונם דהוי כמו מרודד מבואר דבאמת אינם מעורין כלל אלא דבוקין זה בזה, וזה מבואר כדברי הכ"מ פ"א מאה"ט הי"ב שפי' כן מרודד לדעת הר"מ. שם וקצת תימא דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד כו' מההוא טעמא גופה תטמא במגע, לכאורה דבריהם תמוהים דבהדיא מבואר חולין שם דמרודד לא חשיב חיבור לענין מגע שאם נגע בקצתו טהור עד שיגע בכלו ולמ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע אף אם נגע בכלו טהור, וע"כ כונתם בנגע בכלו ולשונם דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד לא משמע הכי [ועוד דלא מש"ל נגיעה בכלו] ועוד שכבר הקשו כן לעיל דבנגע בכלו מ"ש מגע ממשא [שו"ר דלעיל לא הקשו ממשא אלא דלא מסתבר להו דביבש ביבש בטל בנגע בב"א, והכא לא קשיא להו אלא מ"ש מגע ממשא ושיהא טמא מדרבנן] ומש"כ דיש לחלק דהיינו דמגע נידון כל מגע ומגע בפ"ע אבל משא אינה מתחלקת וענין אחד הוא ובכ"מ דנבילה איתא היא נשאת, ועי' מש"כ מרן ז"ל פ"א מאה"ט הי"ז בשם הרי"ק, ויש לעי' בהא דשפעה חררת דם דאמר דאינו מטמא משום ביטול ברוב ופריך ליטמא במשא, וקשה הא אינו נישא כזית בב"א כיון דנמוח ונתערב ואפשר דאיירי בקרוש אלא שאינו ניכר אם הוא ולד או קרישת דם. ויש לעי' בכזית נצל דמבעיא לן נזיר נ' א' אי טמא, אי מטמא גם במשא, אי חשיב כמרודד אע"ג דאינו נישא בב"א מ"מ היינו חיבורו, ואם נצל מטמא גם במשא י"ל דאף שפעה חררת דם טמא מדין נצל מיהו נצל הוי בעיא דלא אפשטא, והנה בגמ' אסקו בקושיא אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי למה חררת דם אינה מטמאה במשא, ומדאסקו בקושיא ולא בתיובתא ע"כ דיש מקום לחלק דאע"ג דטומאה כמאן דאיתא מ"מ חררת דם גריעא טפי ובטלה לגמרי וזה דעת הר"מ, ולמש"כ תו' דטומאת משא אינו אלא מדרבנן קל לחלק. והנה התו' לא הכריעו אי דין נבילה בטלה בשחוטה הוא ביבש ביבש ובנגע בכלן בב"א כתבו בפשיטות דלא שייך ביטול ביבש ביבש דבשלמא לח בלח נפסד חשיבותו וכשם שפחות מכזית טהור ה"נ כזית המעורב ומבוטל ברוב הפסיד שיעורו, אבל יבש ביבש לא מסתבר שנפסד חשיבותו מפני שאין אנו מכירין אותו אלא בנגע בזא"ז נסתפקו דאפשר דאף דנגע בכלן טהור דבכל פעם לא חשיב נגיעה, אבל למאי דמסקו דאיירי בנמוח ס"ל דביבש לא שייך ביטול ואם נגע בכלן טמא, והנה במנחות כ"ג א' אמר דאין שחוטה בטלה בנבלה ופרש"י ותו' שם ביבש ביבש דלא אזלינן בתר רוב נבלה אלא הוי ספק השקול, והנה א"א לפרש בנמוח שחוטה בנבלה דאינה בטלה להשלים שיעור כזית דלעולם אין דין ביטול אלא לבטל חשיבותו אבל לא יהפך המיעוט למעלת המבטל לעולם, וכמש"כ טהרות סי' א' סק"י, ואף לרבנן דמין במינו בטל אין פחות מכזית שחוטה משלים לנבלה, אלא ודאי ביבש ביבש איירי, ולפ"ז יש לפרש נבלה בטלה בשחוטה נמי לענין יבש ביבש, דהו"ל שחוטה רוב ואם נגע באחת מהן טהור אף ברה"י, אלא דלפ"ז שפיר טהור בין במגע בין במשא, ובסוגין מבואר דבטל אף בנגע בכלן ובזה מסתפקים התו' אי אפי' ביבש ביבש, וביו"ד סי' ק"ט כ' דאסור לאכלם שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאדם אחד אפי' בזא"ז ונראה דס"ל דביבש ביבש מטמא גם במגע לדעת רשב"א אם נגע בהם בב"א, ולדעת תו' אפי' בנגע בזא"ז, וכמו שנסתפקו כאן, והרא"ש פ' ג"ה סי' ל"ז כ' דאפי' לאדם אחד שלשתן בב"א מותר, והק' לנפשו מ"ש מטומאת משא [ומבואר דס"ל דאפי' יבש ביבש אינו מטמא במגע ואפי' נגע בב"א ודלא כתו' בסוגין] ותירץ דלענין איסור אכילה כל שאפשר לי' לאוכלה להאי חתיכה בהיתר בכל אופן שהוא כבר פקע איסורה ולא אמרה תורה שתותר לאכילה באופן אחד ותיאסר באופן אחד, אבל בטומאה שפיר מחלקין בין מגע למשא ונראה דר"ל כיון דאין איסור להתטמא אלא אם נטמא הוא אסור לתרו"ק וכשאנו דנין אם נטמא שפיר מטמאינן לי' במשא דהוי טומאה ודאית, ונראה דל"ק לי' להרא"ש אלא יבש ביבש למה יהא מותר בב"א, אבל לח בלח ניחא לי' אע"ג דגם לח בלח מטמא במשא וכמו שהקשו תו' ואפשר דס"ל דלח בלח שנתבטל לא מקרי אכילה כלל, ודעת תו' בסוגין דאכילה דמי למגע ולא למשא, שיש כאן בליעות הרבה של כל משהו ועל כל משהו י"ל שזה היתר. חזון איש עוקצין - סימן ב אות א עוקצין פ"ב מ"ב כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות כו' עי' ברא"ש שהביא גירסאות חלוקות, והנה לדינא הכל מודים דאין גלעין מצטרף אלא בלח וכדקתני סיפא, אלא ברישא פליגי אי רישא קתני בלתה וגרסינן ומצטרף, או רישא קתני ביבשה וגרסינן ולא מצטרפות, ומה דקשיא לי' להרא"ש דלא שייך יד בגרעין שבתוך הפרי י"ל ביוצאה והויא יד. שם חותם של יבשה מצטרפת י"ל הטעם דבצמוקין החותם נדבק באוכל ומובלע בכווצי האכל ונאכל עם הפרי ובתויו"ט כ' בשם מהר"מ דיבשה היינו שנתבשלה במחובר כל צרכה ואז גם החותם מתמתק קצת ונאכל עם האוכל [ואע"ג דחותם של ענב מסתבר שהוא שומר כדתנן פ"י דטהרות מ"ה אין לו חותם טמא, ועוד דתניא בתוס' עוקץ של ענב מטמאין ומטמא ומצטרף וכש"כ חותם, הכא בחותם של תמרה דוקא דרישא ג"כ בתמרה דגלעניתה נמצץ] והראב"ד פ"ה מטו"א הי"ד פי' שהוא עלה או קרום על התמרה ונאכלת עם התמרה כשהיא יבשה, אבל כשהיא רטובה הקרום מר, ומה שפי' הכ"מ דהר"א היה לו גי' תמרה במתנ' אין הכרע דאף לגי' דידן רוטב ויבשה קאי על הפירי ולא על הגרעין כדקתני רישא של רוטב כו' וזה נראה לו להר"א דוחק דחותל היינו לבוש של גרעין והוי לי' למתני חותל של גרעין של יבשה כו' והר"מ פי' דהוא על הגרעין וכשמתיבש נדבק הקרום לאכל, ותיבת לפיכך מתפרש בקושי והגר"א לא גרס לי'. שם גלעינה שמקצתה יוצא שכנגד האוכל מצטרפת פי' הר"מ דזה שב לפרש רישא דדוקא כנגד האוכל, וכן פי' רא"ש ולישנא לא משמע הכי, דהו"ל למתני ברישא שכנגד האוכל, או לא הו"ל למתני אע"פ שיוצא ברישא כלל כיון דקתני לה בבא בפ"ע, ועוד הו"ל למתני בסיפא שלא כנגד האוכל אינה מצטרפת דכנגד האוכל מצטרפת כבר תני לה רישא, ובר"ש משמע דרישא אף שלא כנגד האוכל מצטרף שפי' הטעם דמצטרף לפי שנאכלת ומוצץ אותה, ולפ"ז אף ביצאה כלה ונפרשה מן האוכל [וכ"מ בירו' פי"א דתרומות דאמר בגלעיני רוטב ופסקה הר"מ פי"א מה"ת הי"א ואפשר דלענין צירוף לטו"א לא מהני לחות שלהן דחשיב מי פירות ואף אי חשיב אוכל מ"מ כל הגרעין אינו אוכל ובצר לי' שיעורא וצ"ע] וכ"כ מהר"מ בהדיא כמש"כ תויו"ט אלא שהתנה דוקא בארמייתא שנשאר מעט מן האכל עליה, אבל בפ"ע אינה מקבלת טומאה, ובסיפא גלעינה שמקצתה יוצא שכנגד האוכל מצטרף פר"ש משום שומר, אלא שלא נתפרש הטעם מ"ש מרישא, וכן הראב"ד שם פי' כדעת הר"ש, ופירש דרישא בכל התמרה קיים ויצא מקצת הגרעין וסיפא בנאכל חציו כדקתני בתוס' אבל לא פירש טעמא, ואפשר דכשנאכל חציו או נמוק חציו אין דרך למוץ גרעינתו כלל שהיוצא כבר נמאס אלא מה שבתוך האוכל מצטרף משום שומר, א"נ מה שבתוך האוכל ימוצו עם האוכל, אבל כשכל התמרה קיימת אף שנשמט הגרעינה ויצאה מוצצין אותה יחד עם התמרה. והנה הראב"ד הגיה על דברי הר"מ בהי"ג שהשמיט אע"פ שיוצא, משום דלפי' הר"מ הוא מיותר שכבר עתיד הר"מ לפרש זה בהט"ו גרעינה כו' אבל לדעת הר"א אע"פ שיוצא דרישא הוא דין אחר ואינו השנוי בסיפא דמתנ' ורישא אף היוצא מצטרף, וחזר והגיה בהט"ו דאין היוצא טהור אלא בנאכל חציו דוקא אבל כשהתמרה קיימת אף היוצא מצטרף [ומש"כ כמו שכתבתי למעלה היינו בהי"ג ודברי הכ"מ בזה בלתי מבוארין אבל זו כונת מהרי"ק שהובא שם] ובתוס' דקתני נאכל חציו ונמוח חציו משמע דוקא הוא דאי אורחא דמלתא הוא כמש"כ הכ"מ לדעת הר"מ תרתי למה לי. אות ב ר"מ פ"ה מה' טו"א הט"ו, ט"ז, דעת הר"מ דאע"ג דת"ק בתוס' לא מפליג בין בשר שעל העצם ובין מוח שבעצם ובתרויהו לא חשיב העצם שומר אלא כנגד הבשר, וכדקתני עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל כו', מ"מ ר"י וחכמים דפליגי בסיפא [ר"י ורבנן לא נחלקו אלא בשיעור בשר אבל תרויהו ס"ל דאפי' שלא כנגד הבשר חשיב שומר] בקולית שיש עליו בשר דוקא במוח שבקולית פליגי דכיון דכל העצם מגין על המוח חשיב כלו שומר וכמש"כ רש"י חולין קי"ט א' ד"ה ואי, אבל בבשר שעל העצם מודים לת"ק שאין טמא אלא כנגד הבשר, ואע"ג דקתני שיש עליו בשר גם בתוכו מקרי עליו, וכדאמר חולין קי"ט א' דיקא נמי דבשומר דקתני קולית, ולפי' הר"מ נראה דהא דמייתא בגמ' חולין שם היינו ברייתא דתוס' אלא דבגמ' הגי' בסיפא אחרים אומרים ובתוס' גרסינן וחכ"א, ואין ספק דר"י ורבנן לאו מלתא באפי נפשה היא אלא פליגי אהני דרישא דאפי' במוח שבראש ושבקולית ס"ל דאין חשיב שומר אלא מה שכנגד האוכל, ואינהו ס"ל דגורר כלה לטומאה, והר"מ פסק כרבנן בתראי, והלכך השמיט בהט"ו מוח שבראש ושבקולית השנוי בתוס' והביא דברי רבנן בתראי בהט"ז, ומיהו למאי דבעי למימר חולין שם דביד פליגי ע"כ ר"י ורבנן מלתא באפי נפשה היא לענין יד כמה שיעורו, והא דאמר שם דיקא נמי דבשומר דקתני קולית, אע"ג דכל עצמות חשיבי שומר פ"ב מ"ב דעוקצין וכדתניא ברישא דתוס', היינו דמדקתני כלה ע"כ לאו בעצם שכנגד הבשר איירו אלא דחשיב כלה שומר ולכן נקט קולית שאין ד"ז אלא בקולית, אבל אי ביד איירי למה לי' למתני קולית, וברייתא דב' עצמות כו' דמייתא שם קי"ח ב' למאי דמוקי לי' בשומר נמי מוכח דאפי' שלא כנגד הבשר חשיב שומר דע"כ לא איירי בהכניס הבשר בבית, והיינו כר"י וחכמים בתוס', והנה יש לעי' למאי דמוקי פלוגתא דר"י וחכמים ביד, למה הצריך ר"י כזית בשר כיון דבשר שכנגד העצם חשיב שומר ומצטרף דהא יש שומר לפחות מכזית א"כ ביש כזית בהדי בשר ועצמות סגי, וי"ל דלא חשיב יד אלא ביש אוכל כזית ולא סגי לענין יד בצירוף אוכל ושומרו לכזית. אות ג ודעת הראב"ד קשה להבין דאם ברייתא דבגמ' ובתוס' אחת היא ודאי מוכח כהר"מ דדוקא בקולית כלה שומר, כדאמר בגמ' שם דיקא נמי דבשומר דקתני קולית, אע"ג דכל עצמות שומרין, ע"כ דבכלה שומר לא מש"ל אלא במוח, ומיהו נראה דמודה הר"א דבעצם שיש עליו בשר אין מצטרף אלא מה שכנגד האוכל דהא ודאי לא דחינן משנתנו דקתני סתמא שכנגד האוכל מצטרף וכן מבואר בגמ' שם דאי לאו קולית המותר יד, אלא נראה דעת הראב"ד דכי היכי דפליגי ר"י ורבנן בתראי בקולית דגורר כלה לטומאה ה"נ מה שכנגד העצם כלו מצטרף אף אם הבשר מצד אחד, ושכנגד האוכל דמשנתנו היינו כל העצם וכגון הסיאה דתנן הוא מלתא באפי נפשי' ודלא כפי' הר"מ, אלא שקשה מאין הכריח הר"א כן הלא שפיר י"ל דדוקא בקולית כלה מצטרפת, ועוד י"ל דהר"א מפרש דברייתא בגמ' אינה ההיא דתוס' וברייתא ביש עליו מבחוץ וגורר כלה היינו כנגד הבשר, אבל קשה מנ"ל לפרש כן דלמא אמוח קאי דיקא נמי דקתני קולית, ודברי הר"א צ"ת. אות ד פ"ב מ"ב היה עליו מצד אחד רי"א רואין כו' וחכ"א שכנגד האוכל מצטרף, בפי' הרא"ש משמע דחכמים להקל דאף אם יש בבשר כדי להקיף אין מצטרף אלא העצם הדק הסמוך לבשר, ולר"י כשיש בבשר להקיף כטבעת כל העצם מצטרף ומיהו נראה דגם לחומרא פליגי רבנן דאף אם אין בבשר כדי להקיף עצם הסמוך לבשר מצטרף, ואפשר דמודה רי"ש בהא, ולא הצריך בשר כדי להקיף אלא לענין לצרף כל העצם, וצ"ע, ולדעת הר"א ע"כ שכנגד האכל מצטרף דאמרי חכמים היינו כל העצם, ולחומרא פליגי דלא בעינן בבשר כדי להקיף. שם בר"ש ביבשה כנגד האוכל טמא שלא כנגד האוכל טהור דברי ר"מ, נראה דטמא וטהור היינו מצטרף ואינו מצטרף, דאי משום יד אפכא הוא דשלא כנגד האוכל הוי יד טפי, ולגי' הר"ש שלא כנגד האוכל הוי יד אף ברוטב, ור"מ ס"ל דאף ביבשה הוי הגרעין שומר. שם הרוטב שנתנו ע"ג חתיכות להקפותן וכן גריסין כו' כולו חיבור, בפ"ב דטבו"י מ"ה פליגו ריב"נ ורבנן בזה והכא כיב"נ, א"נ הכא בלא נקרם ואין כאן אלא רוטב מעט שנאכל עם החתיכות וחשיב חיבור וכן בגריסין איירי במעט, והתם במרובה וכמש"כ הרא"ש שם, אבל אין נראה דהתם לענין טבו"י דוקא, דמשמע דגם בשא"ט הדין כן. אות ה פ"ב מ"ב של רוטב מצטרפת בסק"א נתבאר דעת הר"ש משום אוכל, ודעת הר"מ משום שומר, ולכאורה קשה לדעת הר"מ למה אינו אוכל הא תנן פי"א דתרומות מ"ה דגרעינין שכנסן אסורין לזרים ופי' הר"מ שם בראוין למוץ וכ"ה בירו' כמש"כ הר"ש שם, ונהי דהתם בעי כינוס היינו כשהן בפ"ע אבל יחד עם התמרה דרכן למוץ גרעיניהן למה אין מצטרפין לטו"א ואף למש"כ טבו"י סי' ד' בהוספה, דאין גרעינין שכנסן אסורין אלא מדרבנן היינו משום שאינן עיקר הפרי מן הדין [וכמו גידין ועצמות הרכין אין חייבין עליהן משום נבילה וטמאה וכמש"כ לעיל סי' א' ס"ק י"ד] ולא חייל עלי' שם תרומה מה"ת, אבל לענין טו"א הדין נותן דלא גרעי מקרנים וטלפים דתנן חולין קי"ז ב' דמצטרפין לטמא טו"א, אמנם בהדיא תניא בתוס' דאין גרעיני זיתים ותמרים וחרובים מטמאין טו"א אע"פ שכנסן לאכילה אלא בשלקן יש חילוק דגרעיני זיתים ותמרים אין מטמאין וגרעיני חרובים מטמאין כ"ה הגי' בתוס' כמש"כ הגר"א וכ"ה בר"מ פ"ה מטו"א הי"ז י"ח, וע"כ צ"ל דחשיבי כמי פירות השרף שבגרעינין, ואין בהן טו"א, ולדעת ר"ש י"ל דמ"מ נאכלין יחד עם התמרה ומצטרפין כמו רוטב וקיפה, ועוד י"ל דתוס' ביבשים, ולא מהני בהו כינוס לאכלן, ובשליקה חלוק דין גרעיני חרובין מזיתים ותמרים, ולענין תרומה כ' הר"מ פי"א מה"ת הי"א דגרעיני זיתים ותמרים וחרובים אע"פ שלא כנסן הכהן אסורים לזרים, ומבואר דסתמן למוצצן עומדין וע"כ הכא לענין טו"א לא חשיבי אכל אלא מ"פ, ולענין תרומה יש להסתפק באותן גרעינין שאסורין בלא כינוס אי אסירי מה"ת או מדרבנן. אות ו תניא בתוס' דקליפי מלפפון אע"פ שאין בהן אכל סתמן מטמאין טו"א, וקליפי פולין ותורמסין, סתמן אין מטמאין טו"א ואם כנסן לאכילה מטמאין טו"א, ופסקה הר"מ בפ"ה הי"ב, והוסיף שאם נשאר בהן אכל אפי' זרקן מטמאין טו"א, וד"ז פשוט בסברא דלא גרע קליפי פולין שנשאר בהן אכל מקליפי מלפפון שלא נשאר בהן אכל, ולענין תרומה נמי תניא בתוס' פי"א דתרומות דקליפי פולין אם יש בהן אכל אסורין, ופסקה הר"מ שם, מיהו יש להסתפק בקליפי פולין שאין בהן אכל וכנסן הכהן אי אסורין לזרים דאע"ג דמטמא טו"א מ"מ י"ל דאין זה עיקר פירי ואינו תרומה מן הדין, ואע"ג דבגרעינין שכנסן אסרו חכמים לזרים, אין ללמוד זה מזה בגזירת חכמים, ואפשר דלמידין כינוס קליפין בתרומה מטו"א, ובתוס' תרומות תניא דגם קליפי אתרוג ואבטיח אע"פ שאין בהן אכל אסורין, ופסקה הר"מ שם, ונראה דה"ה דמטמאין טו"א אף שזרקן, ונראה דאותן קליפות דאסורין בלא כינוס, הן אסורין מה"ת [ועי' מש"כ מעשרות סי' א']. אות ז ר"מ פ"ה מטו"א הכ"ב הרמון והאבטיח שנמוק מקצתו אין הנשאר חיבור לאותו שנמוק, ל' רבנו קשה דלא שייך חיבור ואינו חיבור אלא בשניהן אכל אבל הכא הנמוק אינו אוכל וכמש"כ הר"מ בפירושו פ"ב מ"ג, ול' המשנה אינו מצטרף, ואשמועינן דאין הנמוק נאכל ביחד עם השלם כמו גרעין לפר"ש ורוטב וקיפה, אלא הנמוק אינו אוכל כלל ואף אצטרופי אינו מצטרף עם השלם, ואף אם נפרש ל' רבנו חיבור היינו להצטרף הו"ל למימר אין הנימוק חיבור לאותו שנשאר, ואפשר דכן הוא עיקר הגי' ול' הנדפס ט"ס, ול' חיבור דכ' רבנו הוא ל' התוס' הובא בראב"ד לק' פ"ח ה"ג. שם ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף שהרי אין שמירתו מועלת כלום, אינו מבואר אם הקליפה שכנגד הנמוק אינו מצטרף או אף כנגד השלם אבד שמירתו ולשונו משמע דכנגד הנמוק קאמר, וגם לא מצינו ד"ז במשנה ובתוס' ודברי סברא הן ומסתבר דכנגד השלם עדיין חשיב שומר, וכדאמר חולין קי"ט ב' שומר אוכל שחלקו כו' ומיהו אין כל השומרין שוין שהרי שנינו במ"ד בבצל קדורה אינה מצטרפת, ובמ"ו בביצה שלוקה עד שירסס, ופי' הר"מ דבדבר קשה הקליפה שומר לכל חלק ממנו עיי"ש. שם וכן אם היה שלם מכאן ומכאן ונמוק באמצע אין הצדדין חיבור זל"ז ואין קליפתו מצטרפת, למש"כ לעיל יש לפרש דקליפת הנמוק קאמר, ואילו היה הקליפה שומר להשלם היתה הקליפה מחברת את הצדדין דכיון דשומר מצטרף חשיב כביצה במקום אחד, והנה דין המשנה שלם מכאן ומכאן ונמוק באמצע אינו מצטרף אי אפשר לפרש אלא כפי' רבנו דאין הצדדים מצטרפים זה עם זה, דאי הנמוק היינו רישא שאין הנמוק מצטרף ואשמועינן תנא דגם הקליפה שכנגד הנמוק אינה מצטרפת, מיהו יש לתמוה דקליפת אבטיח אף שאין בה אכל חשיבא אכל כמש"כ סק"ו וא"כ נהי דלא חשיבא שומר מ"מ לא גרעא מקליפה בפ"ע ולמה אינה מצטרפת וגם למה אינה מחברת ב' הצדדין, ורבנו בפי' המשנה פי' דבאמצע היינו בתוך הרמון והאבטיח ואשמועינן דאע"ג דמקיפו שלם מ"מ אין אוכלין אותו, ומיהו בתוס' שהביא הר"א לק' פ"ח ה"ג איתא בהדיא כדברי רבנו אבל שם איתא רמון, ואפשר דבתוס' אינו דין המשנה ומתנ' בצירוף הנמוק וזה בין ברמון בין באבטיח וברייתא לענין צירוף הצדדין ודוקא ברמון. ולדעת הר"א פ"ב מטו"א הי"ד דכל שהיה ראוי לאדם ונפסל עד שיפסל מכלב צ"ל דהנמוק אינו ראוי לכלב א"נ נמוק לא חשיב חיבור עם השלם אף שראוי לאכילה, א"נ נמוק חשיב כמי פירות, ומודה הראב"ד במי פירות שיצאו מעצמן ואינן עומדין לאכילה שהן טהורין כמש"כ הר"א שם פ"א. אות ח עוקצין פ"ב מ"ב ושל יבשה אינה מצטרפת, יש לעי' הא אמרינן סוכה י"ד א' דגם ידות אינן עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וא"כ כל יבשה היתה מקדם לחה וכבר ירדה לתורת טומאה ולמה עולה מטומאתה בלא שינוי מעשה, וי"ל דלא דמי ליד דאע"ג דהתיר אגדו אכתי הוא יד וראוי למלאכתו אלא שאין דעתו להשתמש בו, אבל יבשה אין הגרעינה שומרה, והוי כריקן את השרביט דאינו יד ולא שומר, מיהו לדעת הר"ש דרוטב מצטרפת משום דנאכלת א"כ לדעת הראב"ד פ"ב מטו"א דבעינן שתפסול מאכילת כלב, א"כ יבשה תצטרף שראוי' לבהמה כדאמר ביצה כ"א ב', וי"ל כיון שאינה טמאה בפ"ע כמש"כ סק"ה כיון שנפרשה מן התמרה טהורה וה"ה יבשה, ונראה דאפי' נגעה בשרץ ואח"כ נפרשה או יבשה טהורה, ואפי' גרעין גדול כביצה. אות ט שו"ע או"ח סי' ר"ב ס"ג גרעיני הפירות אם הם מתוקים מברך עליהן בפה"ע, כ"כ תו' והרא"ש ברכות ל"ו ב' מדחייבין בערלה, ופירשו דמקרא לא ילפינן אלא לקליפין אבל גרעינין מסברא דפירי הוא, ולדבריהם אין ערלה נוהג אלא בגרעינין המתוקין, והגר"א בביאורו ובשנו"א ערלה פ"ג מ"א, חלק עליהם דבירו' מבואר דגם גרעינין מרבינן מקרא. ומיהו אכתי אין זה מכריע דין גרעינין המתוקין, די"ל דמרבינן בערלה אף גרעיני אתרוג ושאר גרעינין המרים והיבשים וכמו דמרבינן קליפי אף אותן שהן עץ בעלמא, אבל גרעינין המתוקין י"ל דפירי הן, והוסיף הגר"א להוכיח דאף המתוקין לאו פירי הן, מדתנן תרומות פי"א מ"ה דגרעינין שכנסן הכהן אסורים לזר ומוקמינן בירו' בגרעיני אגסין וקרוסטמלין אבל שאר גרעינין לא, וכן תנן עוקצין פ"ב מ"ב דאין מצטרפות ואם היו פירי למה אין מצטרפות, עכ"ל, ודבריו ז"ל תמוהים לן מאד, דאדרבה לענין תרומה גרעיני זיתים תמרים וחרובים אסורים לזרים אף שלא כנסן וכדתניא בתוס' דתרומות ופסקה הר"מ פי"א דתרומות הי"א, ובשאר גרעינין מהני כינוס, אם לא ביבשים שאין להם מיץ, וכן לענין טו"א רוטב מצטרף, ואם נדמה ברכה לתרומה במקום דמהני כינוס א"כ כל גרעינין המתוקים בפה"ע, והאסורין בלא כינוס מיהא חשיב פירי, ואדרבה קשה על הרשב"א שכ' דכל הגרעינין מברך בפה"א, וע"כ צ"ל דלא חשיב פירי לענין תרומה אלא מדרבנן אבל אכתי אין הכרע בדבר [ועי' מעשרות סי' א' ערלה סי' ג']. אות י פ"ב מ"ד רי"א ג' קליפות בבצל כו' כ' הר"מ דאין הלכה כר"י ור"ל דגם קליפה החיצונה מצטרפת ובחיבורו פ"ה הי"א פסק רבנו כר"י דסתמא דגמ' חולין קי"ט ב' כר"י, ונראה מסוגית הגמ' שם דלא פליגי רבנן עלי' דר"י כלל, דאי פליגי לא הוי פריך התם בפשיטות מהא דר"י. שם קדורה אינה מצטרפת, נראה דטבע קליפת הבצל דכשנחתכה מתמעכת ונופלת, דבעלמא אף שחלקו הוי הקליפה שומר לכל חלק, כדתנן מ"ו בביצה שלוקה ובעצם שיש בו מוח וכמו שבאר הר"מ שם בפירושו, וכן רמון שפרדו לפר"ש שם. אות יא מ"ה המחתך לבשל כו' הר"מ פי' דלבשל סופו להיות נמוח בקדירה ואינו חפץ בחיבורן, ולפ"ז צריך לפרש דשליקה היינו פחות מבישול [עי' בהגר"א יו"ד סי' ע"ג ס"ק י"ב בארך] אבל הר"ש פי' דשליקה הוא טפי מבישול וכפרש"י חולין קי"א א' וצריך טעם לחלק בין לבשל בין לשלוק, ואפשר דניחא לו בחיבורו שלא יתמקמק כלו מרוב הבישול, ועדיין צריך טעם למה לבשל אינו חיבור הלא סופו להניח על השלחן, ואפשר דאין מבושל מיטלטל בידים אלא אוכלין אותן בכפות ומזלגות ואין צורך בחיבורן, ולהניח על השלחן איירי בחי או במבושל שלם שאוכלין אותו ביד. ויש לעי' לדעת הר"מ דמכניס חלות ע"מ להפריש רפ"ק דטבו"י חיבור בשאר טומאות מ"ש הכא דבשביל דלא ניחא לי' אינו חיבור בכל טומאות, וי"ל דהתם במעשיו נתחברו אבל הכא אדרבה עשה מעשה להפרידן, ונראה דהאי מחתך היינו רוב דוקא, והאי אינו חיבור היינו בין לענין צירוף ביצה לטמא אחרים ובין למנות בהן ראשון ושני, וכן אינו חיבור לענין הא דתנן פ"ק דטהרות מ"ח דכל המחובר לטמא בשעת חיבורו הוא כמוהו הכא אפי' בשעת חיבורו אינו כמוהו דלא חשיב חיבור. אות יב שם ר"ש מלפפון שחתכו כו' התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור, נראה דלאו שעלה עמה קאמר דלא שייך חיבור דהא אין כאן אלא חתיכה, אלא כשמתחיל לפרק דבטל לי' חיבורו קאמר דלא בטל לי' חיבורו אלא ממה שעומד להפרש ממנו אבל העתיד לבוא עמו הוא גם עכשו חיבור, ומיהו צריך לדעת גדרו שהרי פעמים שפולט החתך יותר ופעמים פחות, ואם נגע בו שרץ בשעה שהתחיל לפרק וגמר לפרק אמרינן דהנשאר הוא שני, ודלמא נשאר בו ממה שהיה עתיד להפרד ותליא אי אמרינן ברירה, ואפשר דכל העולה עמה דקאמר היינו שהחתיכה יש בה חתכים הרבה אלא שאין דעתו לפרקן כלו חיבור, ולמאי דנסתפק הר"ש דאף חתיכה אחת שיש בה חתוכין הרבה והתחיל לפרק אחת מהן השאר חיבור, י"ל דהיינו וכל העולה עמה דקאמר. שם פיקה התחתונה חיבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות, האי פיקה התחתונה ע"כ היא מלפפון עצמה דאי יש הפסק בינה למלפפון, א"כ מאי איריא שאינה חיבור לחתיכות אף במלפפון שלם אינו חיבור ועוד מאי חיבור היא לעצמה, ואפשר דהכי קאמר הא דאמרינן דהתחיל לפרק אינו חיבור היינו חתיכה לחברתה אבל אם נגע שרץ בחלק השלם שלא נחתך נטמא כלו והיינו פיקה התחתונה סוף המלפפון העגול ונקרא פיקה, חיבור היא לעצמה, ונטמאת ג"כ החתיכה שכנגד מקום שנגע השרץ, ואינה חיבור לחתיכות דקתני היינו שהחתיכה שאינה כנגד מקום הנגיעה טהורה, ונמצאת חציה טמאה וחציה טהורה, [אם נגע בו ראשון ואם נגע בו שרץ הוי חציה ראשון וחצי' שני, ומיהו כל זמן שהן מחוברין אין נפקותא כדתנן פ"ק דטהרות מ"ח אלא נ"מ כשיפרידם, א"נ בליכא כביצה בחלק הטמא, כדתנן שם מ"ה] ועי' טבו"י סי' ד' סק"ב. שם היו שנים או שלשה כו' זה שהתחיל בו אינו חיבור, היינו מלפפון אחד וכדין חתיכות דמתנ' דדוקא אכל שהתחיל בו אינו חיבור, ואע"ג דבהתחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אפי' יש שם מאה כור התחיל באחת אינו חיבור כמש"כ הר"ש בסמוך, הכא נידון כל מלפפון בפ"ע וכן חתיכות שבקדירה, אבל התם כשבא לפרק באגוזים כלם עומדים לפריקה ודרך לפרקן יחד, והיינו דמסקא לי' לר"ש בחתיכה אחת שיש בה חתוכין הרבה והתחיל באחת מהן אי השאר חיבור דאפשר דדין חתיכה אחת כצבור אגוזים. שם אפי' אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל בין הערבים, נראה דר"ל דנוטל מכל מלפפון חצי לשחרית וחצי משאיר לבין הערבים, ואיכא מחשבה בהדיא לחלק עכשו כלן מ"מ זה שלא התחיל בו חיבור. אות יג ר"מ פ"ו מטו"א ה"ו זה שהתחיל בו חיבור כ"ה הגי' בתוס' ופי' הכ"מ דהיינו חתיכה שפורקה חיבור לעצמה והשאר אינו חיבור לה, אבל ל' זה שהתחיל בו ע"כ אמלפפון קאי, ולא יתכן לסיים חיבור על החתיכה, ומחוורתא להגיה בל' הר"מ כגי' ר"ש. שם זה החצי שהתחיל בו חיבור ר"ל שדעתו להחצות כלם ואפ"ה כלם עדיין חיבור אלא זה שהתחיל בו החצי חיבור לעצמה והשאר אינו חיבור לזה החצי, ואי גרסינן אינו חיבור לא יתכן ל' החצי, וצ"ל דזה החצי של שחרית שכבר התחיל בו לפרקו אינו חיבור ואין לפרש דחציו אני אוכל שחרית היינו חציו של צבור קאמר, דא"כ למה זה החצי שהתחיל בו אינו חיבור הלא אמרינן רישא דדוקא זה המלפפון שהתחיל בו אינו חיבור ועוד מאי רבותא היא מה דאמר חציו אני אוכל שחרית, וכמש"כ ס"ק י"ב. שם ה"ז ואפי' התחיל לפרק מה שחתך כל אכל שעדיין לא פרקו חיבור, ל' רבנו קשה דבמתנ' אשמועינן תרתי דזה שהתחיל בו אינו חיבור, ומדיוקא שמעינן דהשאר חיבור, ורבנו שינה לאשמועינן רק דין השאר, ומש"כ הכ"מ דהוא שינוי לטובה, דזה שהתחיל בו אינו חיבור הוא פשוט, אינו מובן מאי פשיטותי' ואדרבה לנו לבחור ל' המשנה דבודאי להם לשון ערומים טפי מדורות אחרונים, והר"מ גופי' בה"ו במלפפון שונה כל' המשנה, אבל יותר קשה ל' רבנו שסיים כל אכל שעדיין לא פרקו חיבור ולשון זה מורה דכל שמעורה קצת חיבור שהרי המעורה אינו בשם פרקו והו"ל למימר שעדיין לא התחיל לפרקו חיבור, וזה כונת הר"א, ובציון סימני הלכות יש במקום הזה טעות ואין כאן מקום ציון לה"ח שהוא המשך הדיבור עד ה"ט. אות יד ר"מ פ"ו מטו"א הי"א האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנן כו' הר"א כתב דהאי לאו חיבור הוא שאין חיבורי אדם חיבור, והכ"מ השיב שאין חיבורי אדם חיבור להכשר אבל חיבור לטומאה והדברים תמוהים דאין מקום כלל לחלק בין הכשר לטומאה, ול' הר"מ שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר היינו לכל דבר אינו חיבור וכדאיתא פ"ג דאהלות מ"ד היו תחובים בידי אדם טהור שאין חיבורי אדם חיבור ופסקה הר"מ פ"ד מה' טו"מ, וכ"כ הר"מ פ"א מאה"ט הי"ב, וגם משקין דתניא בקליעה של שום היינו משקין טמאין ואפי' הוכשרו כבר, וגם הר"ש פ"ב מ"ה פי' שאמנן ושחמרן היינו שנדבקו במחובר ולא הפרידן בשעת לקיטה, והוא כדעת הראב"ד אלא שהראב"ד פי' שדבקן ביד במחובר והתאימן, ואפשר לדעת הר"מ דכיון דדבקן כשהן רכין מתערב השרף מזה לזה ונדבקין זה בזה חיבור טבעי ואין למידין מכאן למקום אחר וקים להו לחז"ל דאגוזים ובצלים מתאחדים טפי ולא חשיב חיבור בידי אדם אלא חיבור טבעי, תדע שהר"מ כתב כשהן רכין וכן בבצלים כתב שחיברן כדרך הזאת וכן במתנ' תנן שאמנן וחמרן, ולא קתני שקשרן אלא לא בקליעה וקישור איירי, אלא שהשרפים מדבקים זה בזה בלא שום קשר וקליעה, ואע"ג דבממעך באוכלין בהי"ד לא הוי חיבור הכא עדיף שמתאחדין בתלוש כמו במחובר, והנה טעם החיבור נראה משום שהוא אכל אחד וכמש"כ הכ"מ, אבל הראב"ד כ' שכלן נעשין יד זה לזה לקיימן, וכ"כ הרא"ש, [מיהו ל' הרא"ש משמע שאגדן וקלען וזה תימא היכי מצינו יד באוכלין בידי אדם וצ"ע] ויש לעי' לפ"ז מאי מהני התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אע"פ שיש לפניו מאה כור אינו חיבור הלא קיי"ל סוכה י"ד א' שאין יד עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה, ולכאורה מה שמפרק אגוז אחד לא חשיב מעשה בכל הצבור, ומיהו אם כל מאה כור מחוברין יחד אפשר דחשיב מעשה בכלן, ואם נפרש משום חיבור ולא משום יד ניחא, דכל דבטל חיבורן הוי כנפרדו זה מזה ולא בעי מעשה כמו בנפרד האוכל מהיד דלא חשיב יד, ודוקא התיר אגדן לא מהני דעדיין משמש מעשה יד אלא שאין דעתו לטלטלן בעי שינוי מעשה. אות טו כ' עוד הראב"ד שם לפרש שאמנן היינו שבקש להסיר אומנן היינו קליפתן, ושחמרן היינו שיבשן באור להסיר קליפתן, חיבור ר"ל עדיין הקליפה חיבור, התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אינו חיבור ולפ"ז שמעינן דהתחיל לפרק אין הקליפה חיבור בכלן כדתניא בתוס' אפי' לפניו מאה כור אינו חיבור וכן מוכח במתנ' דברישא קתני אכל שהתחיל בו אינו חיבור, ובסיפא קתני התחיל לפרק כו' אינו חיבור, וצריך טעם מ"ש מהתיר אגדן דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, וה"נ מה שפרקו לאגוז זה לא חשיב שינוי מעשה לאידך ואותן השלימין עדיין הקליפה שומרתן, אלא שא"צ במחשבתו לשמירתן, וצ"ל דשומר מתבטל טפי מיד דכל יד חשיב יד אף שאין דעתו עלי' דטלטול מצוי, אבל שומר כיון דא"צ לשמירתו הוי כנפרד כבר וצ"ע. והא דקתני התחיל לפרק ולא קתני התחיל לרסס, משום דעיקר דינא קתני דהתחיל לפרק כלן אינו חיבור, ובסיפא קתני דריסס הוי כפרק. אות טז פ"ב מ"ה האגוזים והשקדים חיבור עד שירסס, פי' הר"מ והר"ש דפצען אין מטהרן עד שירסס, ובמ"ו פי' הר"מ דגם ביצה שלוקה ועצם שיש בו מוח אף שקלף מקצתו השאר חיבור עד שירסס כלו, ויש לפרש דהא דפצען באגוזים אין מטהרן היינו שאין דעתו לרססן ולקלפן כלו, ולכך כל חלק מקרי שומר, אבל אם דעתו לרססו ולקלפו כלו טהור שכבר אין רצונו בשמירתן, ועשה מעשה שפצען והו"ל כהתיר אגדן דלא חשיב יד למ"ד דביד סגי במחשבה, והכא דעשה מעשה בגופן שפצען לכו"ע מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, אבל ל' הראשונים ז"ל משמע דעד שירסס כלו חשיב חיבור, וצ"ל דעד שירסס כלו דעתו שיהא הנשאר שומר עד שירסס, אבל משרסס אין דעתו כבר שיהא שומר אף שמרוסס ג"כ שומרו מעט מ"מ טו"א בדעת האדם תליא וכבר אין נחשב שמירתו אצל בני אדם, וכן נראה דהא בתוס' פליגא דעד שיתחיל לפרק ולקלף וכל מרסס דעתו לקלפו ולפרקו ואפ"ה ס"ל לתנא דברייתא דעד שיתחיל לקלף דעתו על שמירתו אף במרוסס, וה"נ לתנא דמתנ' עד שירסס דעתו על שמירתו. ולפ"ז נראה דבצבור אגוזים לא מהני התחיל לפרק שלא תהא הקליפה מצטרפת אלא כל אגוז ואגוז נידון בפ"ע, וכן בשקדים וביצים, אבל למש"כ הראב"ד לפרש האגוזים שאמנן מבקש להסיר קליפתן מבואר דהתחיל לפרק מהני לכל הצבור וכמש"כ לעיל ס"ק ט"ו, ונראה לפ"ז כש"כ דמהני התחיל לרסס לזה האגוז שהתחיל בו כיון שדעתו לרססו כלו ולפרקו, ולפ"ז אי אפשר לפרש משנתנו עד שירסס לאפוקי פצעו, דפצעו היינו התחיל לרססו, וברייתא דקתני אע"פ שרסס חיבור עד שיתחיל לפרק, ומבואר דדעתו שיהא שומר אף במרוסס עד שיפרק כמש"כ לעיל, א"כ כש"כ דלא מהני התחיל באחד לגבי השאר שהן עדיין שלימין, ולפ"ז ברייתא פליגי גם ארישא באגוזים שאמנן שאם התחיל לפרק אינו חיבור, ואע"ג דברישא דתוס' תניא דהתחיל לפרק אפי' לפניו מאה כור אינו חיבור צ"ל דתרי תנאי נינהו, ודוחק, ואפשר דעד שמתחיל לפרק ס"ל לתנא דברייתא דדעתו על שמירתן, אבל כשבא לפרק כבר לא ניתא לי' בשמירתן בכל הצבור אף אותן שעדיין הן שלימין, אבל ריסוס לא מהני להוציאן מדין שומר דעדיין דעתו עליהו לשמירתן. ונראה דזה כונת הראב"ד פ"ו מטו"א ה"א, לחלוק על הר"מ, שכ' דפצען לא מהני עד שירסס, דלתנא דמשנתנו די בהתחלת ריסוס דהיינו פצען דכיון דמרוסס אינו שומר כיון שהתחיל לרסס כבר אין רצונו בשמירתו, ומיהו אין דברי הר"מ גם כתנא דברייתא דאף ריסוס כלו לא מהני לתנא דברייתא, ואפשר דריסוס כלו ממילא נופל והיינו מתחיל לפרק דברייתא לדעת הראב"ד. והא דתניא בתוס' בר"ש מ"ו, צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים אע"פ שפספסן באור חיבור עד שיתחיל לתלוש כנפי חגבים וקשקשי דגים כו' עד שיתחיל לקלף יש לעי' אי תנא דמשנתנו פליג גם בזה כמו אגוזים שרססן, והר"מ פ"ו פסקה מבואר דעתו ז"ל דזה לכו"ע. חזון איש עוקצין - סימן ג אות א חולין קכ"ז ב' ה"ד אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא פרש"י דגם לענין שבת חשיב כתלוש, ושמעינן דהא דאמר שצמקו באיביהן התולש מהן בשבת חייב היינו כשהעוקצין לחין, ונראה דאף בלא קצר העוקץ חייב, דאם איתא דבמסיר הפירי מעל העוקץ אינו חייב, א"כ פשיטא דמטמא טו"א דהא האוכל חשיב כתלוש אף לענין שבת, אלא ודאי כל שהעוקץ לח חשיבא התאנה הצמוקה כמחוברת לענין שבת, אבל העוקץ שיבש הוי הפירי כתלוש, לענין שבת, והנה בעירובין ק' ב' אמרינן דבעשבים יבשים ליכא משום קוצר דשרינן לילך ע"ג עשבים יבשים בשבת אף לר"י דאמר שא"מ אסור, וטעמא דבעשבים שיבשו הוי יבשו עוקציהן, והא דאמר שם דבאילן יבש נתרי פירי נתרי קינסי פרש"י שם דגזרינן תלישת יבש אטו תלישת לח, וקשה הלא איירינן בעולה באילן ולא בתולש אלא שגזרו חכמים שמא יתלוש, ואפשר דביבש ודאי נתרי, ובתו' ד"ה והאידנא, משמע דגזרינן משום לח כמו דגזרינן בימה"ג משום מראית העין. אות ב וכתב הראב"ד פ"ב מטו"א דדוקא ביבשו או צמקו הפירות אבל יבש האילן ולא הפירות, פירותיו כמחוברין, ונראה הטעם דפירות שיבשו לעולם אין חוזרין לצמוח, וכן יבשו העוקצין אינן חוזרין, אבל יבש האילן אפשר לחזור כדכתיב [איוב י"ד] ימות בארץ גזעו מריח מים יפריח וגו' אע"ג דאמר עירובין ק' ב' דיבש היינו אין גזעו מחליף, היינו שאין לאפוקי בידוע טבעו ליבש ולחזור, אבל גם כל יבש אפשר לחזור, א"נ הפירות שיבשו עומדות לינטל וחשיב כתלוש אבל אין האילן עומד ליעקר וחשיב עדיין מחובר, ולדעת הראב"ד הא דאמר עירובין שם נתרי פירי נתרי קינסי היינו משום דאיירי באילן יבש ולא בפירות יבשין, מיהו מדברי הראב"ד שם נראה דלא מצא סתירה בגמ' לדעת הר"מ, לכן נראה דבגמ' פריך אף בפירות יבשין וכמש"כ רש"י ותו', מיהו התו' שבת ק"נ ב' ד"ה במחובר, כתבו דהא דאמר נתרי פירי באילן יבש היינו ביבשו הן בלא עוקציהן, ואין כונתם ביבשו הפירות בלא עוקציהן דהא באילן יבש איירי בעירובין, ומבואר מדבריהם כדעת הראב"ד דיבש האילן אכתי הפירות כמחוברין. והא דתניא חולין קכ"ז ב' אילן שנפשח כו' יבשו הרי הן כמחוברין היינו יבשו הפירות ולכך פריך התם מה תלושין כו' אף מחוברים לכל דבריהם, אבל אי מפרשינן לה אאילן לא פריך מידי דהא אה"נ דהוא מחובר אף לענין טו"א, והא דלא מוקי לה ביבש האילן דקתני יבשו בל' רבים, והא דלא קתני באמת בברייתא יבש האילן דזה פשיטא, ואשמועינן דאף ביבשו פירי הוי כמחובר לענין שבת. אות ג ודעת הר"מ קשה שכ' שם בה"ד אילן שיבש ובו פירות הוו כתלושין ובה"ה כ' תאנה שצמקה באביה מטמאה טו"א והנה אם דעת הר"מ דיבש האילן עדיף דהוי יבשו עוקציהן, א"כ לא הוי לי' להזכירו כמו שלא נזכר ד"ז בגמ', ואם יבש האילן רבותא טפי כיון שהעוקצין והפירות לא יבשו, א"כ אין לד"ז באמת מקור בגמ', ונראה דהר"מ גרס בברייתא חולין שם יבש הרי הן כמחוברים והיינו יבש האילן, ומבואר לפ"ז דחד דינא הוא אי יבשו הפירות או האילן ולעולם הפירות כתלושין לענין טו"א, ומחוברין לענין שבת, וה"ה ביבשו שניהם, והא דפריך בגמ' שם אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא היינו לענין טו"א פשיטא ודלא כפרש"י דאף לענין שבת הן כתלושין, ויותר נראה לחלק דעוקצי ירקות שמתיבשין הן נפרכין בקל ולא חשיב חיבור כלל ובזה ניחא הא דעשבים יבשים שם דחשיבי כתלושין. ולפ"ז נראה דיש ט"ס בל' הר"מ פ"ח מה' שבת ה"ד שכ' תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין [טומאה], עכ"ל, והנה קשה מאי וכן אילן דקאמר וכי תאנה אינה באילן, ואין כאן ב' דברים כלל, ועוד למה לא הזכיר דין יבש האילן שהזכיר בפ"ב מטו"א ואי סבר דבזה אף לענין שבת פטור דהוי יבשו עוקציהן הו"ל לפרש כמו שפירשה לענין טו"א, ואם הוא חייב לענין שבת וכמו שפירשנו לעיל דגרסינן יבש והיינו האילן ואפ"ה מסקינן דלענין טו"א הרי הן כתלושין, א"כ נתפרש בגמ' דחייב לענין שבת, והו"ל לרבנו להזכירו, אבל ט"ס יש כאן וצ"ל וכן אילן שיבש ופירותיו בו [וניתק הוי"ו ממקומו ונתקרב לתיבת שיבש, וכן בל' הראב"ד בה' טו"א אירע זה המאורע וצ"ל שיבש ובו פירות וכמש"כ מל"מ שם] התולש מהן כו' וכ"נ מל' המ"מ שכ' שדין אילן מוזכר ג"כ בחולין שם, ולהאמור דברי המ"א סי' של"ו סעי' י"ב, מכוונים, והאחרונים ז"ל כתבו בשם הא"ר דביבש האילן מודה הר"מ דהוא תלוש לענין שבת וזה לא יתכן וכמש"נ ועוד אדמפליג בברייתא חולין קכ"ז ב' בין נפשח ליבשו ליפלוג בדידי' יבש האילן הרי הן כתלושין יבשו הפירות הרי הן כמחוברין. אח"כ ראיתי במ"ב כ' בשם הנ"א כמש"כ, ובבה"ל שם כ' דעת רש"י ותו' והרשב"א דבין יבשו עוקציהן ובין יבש האילן הוי תלוש לענין שבת, ולמש"כ המ"א לחלק בין ירק לאילן אין ראי' מדברי רשב"א שבת ק"נ ב' דהתם בקש, וכן מש"כ לדעת תו' ביבש האילן הוי כתלוש, למש"כ לעיל אדרבה דעת תו' כהראב"ד דיבש האילן ולא הפירות ועוקציהן הוי כמחובר, ומה שנסתפק בנטל מעט מן התאנה ולא קצץ העוקץ להאמור לעיל הדבר מוכח בסוגיא דחייב, [נראה דאף לדעת הר"מ דיבש האילן הפירות כתלושין, מ"מ לענין שחיטה והכשר זרעים חשיב מחובר אף את"ל דתלוש ולבסוף חברו כתלוש כדאמר חולין ט"ז, ודוקא האוכלין חשיבי כתלוש, או לענין קוצר בשבת לא חשיב קוצר אבל מחובר לקרקע מקרי]. [א"ה, עי' חזו"א יו"ד סי' ס' ס"ק כ"ד]. אות ד מנחות נ"ד א' ת"ש בשר זקינה שהיה בו כשיעור וצמק כו' וטהור מכאן ולהבא כו' תימא אדמותיב מברייתא ליתיב ממתנ' דטהרות דמייתא לקמן כביצה אוכלין כו' טהורין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וחלב, וי"ל משום דמההיא מתנ' פריך במסקנא שבקי' למסקנא וכן דרך הגמ' א"נ האי ברייתא עדיפא דתני בשר זקינה וקאי לפרש מתנ' דתנן משתערין לכמות שהן. שם אלא אמר רבה כו' וכל היכא דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן, נראה דהוכרח רבה לומר כן ולא ניחא לי' דפליגי בזה ולרב כמו שהן מדאוריתא כמו שהיה סובר מעיקרא, דמשנתנו לא מתפרשת לפ"ז לשמואל דאמר לכמות שהן דבשלמא בשר עגל שנתפח שפיר י"ל לכמות שהן אלא בשר זקינה שנתמעך איך אפשר למתני לכמות שהן, הלא זה לכו"ע טהור, ולפיכך פי' רבה דמשנתנו בצמק וחזר ותפח וסבר רב כמות שהן ושמואל סבר לכמות שהן, ומדאפלגו בנדחה וחזר, מוכח דלא הוי בו כשיעור מעיקרא ותפח כו"ע מודים דאינו אלא מדרבנן. שם תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורין תיובתא, תימא וכי לא ידע שמואל מתנ' ואפשר דר"ש ב"ר תנא הוא ופליג ושמואל ור"ל כותי' ס"ל, ומדמסיק בתיובתא משמע דלא פליגי רב ושמואל בקבלה מרבותיהם בגירסת המשנה דעוקצין דא"כ לא שייך תיובתא אלא מתנייתי פליגי, אלא רב ושמואל בסברא פליגי, והנה למאי דמסיק בתיובתא אפשר דמהדרינן מהא דרבה, ושפיר י"ל דשמואל ס"ל לכמות שהן מה"ת בהיה בו כשיעור מעיקרא כיון דבלא"ה קשיא מתנ'. [ומיהו א"א לומר כן דא"כ סבר רב כמו שהן מה"ת בתפח אף בלא היה בו כשיעור מעיקרא, ובמתנ' דטהרות משמע דוקא בנדחה וחזר לכשיעור אבל דחוי מעיקרא לא מהני לי' תפח]. והנה קיי"ל במסקנא להלכה דאי הוי בו כשיעור וצמק כמות שהן משערינן והלכך כזית של כל איסורים שבתורה שצמק אין חייבין עליו, ואם הוא טבל מעשרין עליו לפי מדה, וכן כביצה אוכלין שצמק אינו מטמא, ואם לא היה בו כשיעור מעיקרא ותפח נמי אין חייבין עליו, וכן לענין מעשר משתער לכמות שהן, ולענין טו"א טמא מכאן ולהבא מדרבנן, ותאנים ונעשו צמוקים משתערין לכמות שהן לענין מעשר ונראה דה"ה לענין איסורים כגון ערלה כזית שנצטמק משתער לכמות שהן, ומשום דיכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהן, וצריך פירוש הלא כל המצטמקין חוזרין ונתפחין במים, וצ"ל דכלן אינן חוזרין לכמות שהן אלא פנים חדשות באין. אות ה ואם היה בו כשיעור מעיקרא וצמק וחזר ונתפח, חוזר לכמות שהיה בראשונה מה"ת בין לענין איסורין בין לענין מעשר בין לענין טו"א, וכ"ז מבואר בר"מ פ"ד מה' אה"ט הי"ג, ובפ"ד מה' טו"א הלכה ה' ו', חתיכת נבילה שבה ב' זיתים ותפחה ויש בה ג' זיתים, וחתך שליש ממנה טהור, כיון דכזית זה לא היה בו כזית מעיקרא בלא תפיחה, חצי זית נבילה שנצטמק וחזר ותפח חוזר לכמות שהיה ואם יצטרף עמו עוד חצי זית יטמא [לענין שאם נגע בשניהן בב"א כדקיי"ל חולין קכ"ד ב' יש נונע וחוזר ונוגע] כביצה אוכלין שצמקה וחזר ותפחה חוזרת לקבל טומאה כשיעור שלם לטמא אחרים, ואין חילוק בין נטמא האכל כשהיה בו כביצה ללא נטמא עד אחר שנצטמק וחזר, וכן פחות מכביצה שנתפח טהור מה"ת אף שנגע בו השרץ עכשו, ומדרבנן מטמא אחרים אף שנגע בו השרץ בעודו פחות מכביצה וכמש"כ המל"מ פ"ד מטו"א ה"א מהתוס' דתורמסין ומה שדחה דאיירי בנצטמק וחזר לא נראה אלא כיון דפחות מכביצה טמא, כשנתפח ויש בו כביצה מטמא אחרים. ונראה דפת משתער מה"ת כמדת החטים ומה שנתרבה בטחינה ואפי' דינו כנתפח, ואין טמא אלא מדרבנן והא דתנן פ"ב דעוקצין מ"ח פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא היינו מדרבנן, וק"ק דלא פריך במנחות נ"ד א' מפת ספוגנית, ולאוכוחי דטמא מדרבנן. הר"מ בפ"ד מטו"א ה"ט העתיק המשנה בשר העגל שנתפח כו' משתערין כמות שהן, וקשה דלמאי דמסיק דבשר העגל שנתפח אינו אלא מדרבנן ע"כ מתנ' בנצטמק וחזר ונתפח וכדפרש"י מנחות נ"ד ב' ד"ה כי פליגי, ואע"ג דהר"מ מעתיק לפעמים משנה ופירושה סמך על מפרשי המשנה, מ"מ הכל לפי מדת החכמה שלא להכביד על התלמידים אבל הכא אדרבה הו"ל לפרש כמו שפירשו בגמ' ולא להעתיק דין שאינו אמת שאין בשר העגל שנתפח משתער כמות שהיא מן הדין, ואי מדרבנן קאמר לא שנה דין המשנה דדין המשנה מה"ת ואפשר דהר"מ מפרש דלמסקנא לרב מתפרש כמות שהן מדרבנן, והוי דומיא דפת ספוגנית דרישא, ואפשר עוד דלמאי דמסיק רבה רב ושמואל בעלמא פליגי ולא בפירוש משנתנו. אות ו מנחות נ"ד א' תוד"ה ת"ש, תימא מאי קושיא הא פלוגתא היא במתנ' כו' וי"ל דלא דמי דהתם טעמא דר"מ משום דעשרון סלת אמר רחמנא כו' ור"י סבר דעשרון סלת קרינן בי', ר"ל דבמדת המנחה ודאי השיעור עשרון נאמר בסלת, ואע"ג שבלילתו עבה ונתמעט או בלילתו רכה ונתרבה לא אכפת לן דלא בעינן רק שיהי' כאן סלת עשרון, ואין נ"מ בין הקדיש הסלת להקדיש עיסה או הקדיש חלות [וכההיא דתנן פסחים ל"ה א', דאופין חלות תודה בחולין ומוכרין אותן למקריב תודה] לעולם בעינן שיהיה בהן שיעור הסלת שאמרה תורה ולא שייך כאן בתר מעיקרא אזלינן או בתר השתא, וניחא טעמא דר"מ, ור"י נמי מודה שאם הביא עיסה שיש בה יותר או פחות מדת הסלת פסול, אלא הכא בשאור כיון שהוא צורך המנחה לא חשיב כעיסה אלא כסולת לחה והוא בכלל סלת שאמרה תורה, זה נראה כונת דבריהם, ואפשר דר"י סבר דמדקדקין שיהא השאור כמדת הסלת וכעין דאמרינן נ"ג ב' ולשקול פורתא מני' כו'. שם דכו"ע כמות שהן משערינן ובהא קמפלגי דמר סבר מאי חריבה כו' רש"י פי' דאי לכמות שהן פסול משום קומץ דהוי חסר או יתר אבל אי כמות שהן משערינן הו"ל קומץ מעליא, ואע"ג דכל המנחות נלושות בפושרין ובוללן בשמן ואח"כ קומצן התם עיקר מצותן כך, אבל במנחת חוטא כיון דקומצו נאמר בחריבה והוא קמץ עיסה הו"ל קמץ חסר ויתר, מיהו קשה הלא לא נאמר דין קומץ לשם מדה שרצון התורה בכך וכך סלת והוא נמדד בקמץ, אלא רצון התורה שיקמוץ ואין נפקותא כמה יכנס בקומצו ואם יארע נס שיכנס יותר בקומצו אכתי הוא קומץ, ואמאי מפסל משום לכמות שהן משערינן, ואי הוי חסרון בקומץ דהוי שינוי בעבודה בשביל שיש שינוי במדת הקמץ א"כ לא יועיל כמות שהן משערינן לאכשורי דאכתי נשתנה ע"כ מדת הקמץ, ולכאורה יש לפרש דאי כמות שהן משערינן פסול דבשעת קמיצה לא הוי עשרון דהוי חסר או יתר, אבל אי לכמות שהן משערינן כשר, והא דמסיק דמר סבר חריבה משמן ומ"ס חריבה מכל דבר היינו דכיון דחריבה רק משמן ניתן רשות לגבלה במים והוי כשאר מנחות שנלושות בפושרין, והלכך אע"ג דכמות שהן משערינן כשר, ומ"ס חריבה מכל דבר ואע"ג דמשום זה לא מפסל אלא שבטל מצוה, דהא לקמן נ"ט ב' מצריך קרא למפסל בנתן עליה שמן ולא פסלינן מחריבה, הכא מפסל משום שהיא חסירה או יתירה, [ולפ"ז צ"ל דבשמן ליכא עירוב בנתן עליה ולא עירב ומיהו קשה הא אי אפשר דלא מיערב פורתא וכדאמר התם פוסל אני בשמן שא"א ללוקטו וצ"ע] ולפרש"י צ"ל דפסלינן משום חריבה, ומיהו הכא אין הנידון למפסל דיעבד, דהא דאמר מגבלה במים והיא כשרה היינו לכתחלה דאי אסור לכתחלה אכתי היא הקשה לקמיצה כשנעשית כמצותה, והנה לפרש"י לא מצי למימר דכו"ע לכמות שהן דא"כ מ"ט דמאן דמכשיר, אבל למאי דכתבנו לפרש הוי מצי למימר דכו"ע לכמות שהן ומאן דפסל משום חריבה, ולכתחלה מיהא אסור. והנה לפרש"י אף אי חריבה משמן מ"מ אי לכמות שהן פסול, וא"כ למאי דקיי"ל דבנתמעט משערין כמות שהן ובנתפח משערין לכמות שהן מה"ת, א"כ במנחת חוטא כשמגבלה במים צריך ליזהר שתהא בלילתה עבה דבבלילתה רכה פסול, ולמש"כ לפרש אין נפקותא דבכל ענין כשר, וצ"ע. אות ז עירובין פ"ג א' ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם כו' הנה יש לפת ד' זמנים, חטים מדתן מצומקת, נטחנו נתרבו, נלושו פעמים נתרבו פעמים נתמעטו, נאפו פעמים נתרבו פעמים נתמעטו, והנה הכריע הרשב"א [הובא בב"י או"ח סי' תנ"ו] דשיעור חלה נאמר בקמח ואין נפקותא בשינוי המדה בשאר הזמנים [ואם כי לא נתפרש מנ"ל לחז"ל הכי מ"מ הדין דין אמת ועי' בתשובת הרא"ש כלל ב' דין י"ד ט"ו, ובתשובת הרשב"א תס"א תס"ה] ואינו ענין לכמות שהן או כמות שהן כיון דדינן בשיעור הקמח וכמו במנחות דשיעורן בסלת. ושיעור חלה הוא במדת עומר עשירית איפה, ונמסר לנו מדתה מפי הקבלה ע"פ מדידת האצבעות כדאמר פסחים ק"ט א', וע"פ מדידת ביצים כדאמר עירובין פ"ג א', ומדדו אחרונים ז"ל ומצאו כי מדידת האצבעות ומדידת הביצים לא השתוו אצלנו, ושיעור הביצים פלגא משיעור האצבעות, וע"כ אין ביצה בינונית שלנו ביצה הבינונית שבימי חז"ל, [משום שנתקטנו הביצים או משום שבאופקים החמים הביצים גדולים, או שאין שלנו בינונים מפני שיש הרבה גלילות שביציהם גדולים ומשערין בבינונית לפי ערך הגדולים והקטנים שבכל הארץ עי' באחרונים ז"ל] והלכך השיעור באצבעות עיקר, וביצה שלנו הוא חצי ביצה בינונית, אמנם מש"כ הח"ס או"ח סי' קכ"ז דהביצים לא נתקטנו אלא שהיו קטנים גם בימי חז"ל ומה שאמרו לענין שיעור חלה מ"ג ביצים היינו אם היה הקמח מתעבה על עובי ביצה היה שיעורו מ"ג ביצים אבל כשהקמח על מהותו שיעורו כמדת פ"ו ביצים, והולך ומתמי' על כל הראשונים והאחרונים ז"ל שכתבו מ"ג ביצים בפשוטו ודוחה אותם ומגיה אותם, אין כל הדברים האלו ראוין להכתב כלל וכלל, הלא בהדיא מבואר עירובין פ"ג א' דחצי פרס ב' ביצים ופרס ד' ביצים והככר משלש לקב ח' ביצים והקב כ"ד ביצים והיינו ביצים שלהם אלמא שהקב המשוער ע"פ האצבעות היה מחזיק כ"ד ביצים, וכן מודיא דקונדיס היה סאה צפורית ממש ומצא בו רבי רי"ז ביצים ולדברי הח"ס היה לה להחזיק תל"ד ביצים, ומה שתמה על מדידת המ"ג ביצים ע"י המים שכתבו ראשונים והחליט הדבר לטעות, ישתקע הדבר, שלא נאמר מעולם שיהי' קמח אצור בתוכו אכל כשיעור אכל האצור במ"ג ביצים [דאז היה צריך לשער בקמח מעובה כעובי הגשם של הביצה] וכן לא נאמר שיעור קמח האוצר בתוכו אכל כשיעור אוכל האוצרים מים הנופלים ממ"ג ביצים [דאז היה סגי בקמח פחות ממדת המים] אלא אמרה תורה זה העומר הוא מדה לקמח שיעור חלה, ואילו היה העומר בידינו היינו מודדים בו, וע"י הפלת המים במ"ג הביצים אנו מוצאים את העומר האבוד ממנו, ואחרי שמצאנוה אנו מודדים בו, וכל הנאמר בפוסקים בזה הוא בפשוטו, ואין כאן לא טעות ח"ו, ולא תמי', אלא פשוט ואמת, וברוקח שהביא שם יש ט"ס קל שכתוב ברישא מ"ח וצ"ל מ"ד ונתחלף הד' בח', ובסיפא נתחלף המ' בכ' וצ"ל מ"ד, ולפיכך אין שום סניף להקל בדברי הח"ס בשיעור כזית דמצוה, ולא בשיעור אתרוג. ולענין שיעור עירוב דתנן עירובין פ"ב ב' נראה דבפת משערינן ואם נתוסף מדתו אחר אפיתו משערינן בו והוא בכלל הא דתנן פ"ב דעוקצין מ"ח פת ספוגנית משתערת כמו שהיא והיינו לכל דיני תורה, וכן לענין בהמ"ז בכזית או בד' ביצים לענין דאוריתא [אם נימא דבשל עולם משערינן ולא בדידי' עי' מ"ב ס"ס קפ"ד וסי' קס"ח ס"ו בבה"ל שם] משערינן בפת, וכן אם בלילתו עבה ונתמעט משתער כמו שהוא, [ומיהו לענין שביעה ודאי בלילתו עבה סגי בפחות, וכן לענין עירוב אפשר דסגי בשיעור של אפי' בינונית] ואם נימא דלענין עירוב בקמח משערינן, צ"ל דהא דמסקינן דחצי חצי חצי' לטו"א עיקר שיעורי' נקט אבל יש נפקותא בבלילתו עבה ונתמעט דאינו מטמא טו"א, ובכתובות ס"ד ב' תנן דנותן לה חטין, ואפשר דחטין ופת קריבין להיות שוין. אות ח עוקצין פ"ב מ"ח בשר העגל שנתפח כו' משתערין כמות שהן, כתבו הר"ש והרא"ש דפלוגתא היא במנחות אי כמות שהן אי לכמות שהן, ותימא דלא הביאו מסקנא דבנתמעט לכו"ע כמות שהן וכדתנן בהדיא פ"ג דטהרות מ"ד, ובנתפח לכו"ע מדרבנן ולא נחלקו אלא ביש דיחוי וגם זה הוכרע ממתנ' דטהרות דאין דיחוי, ועי' לעיל סק"ד. שבת צ"א א' בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה כו' אם דין שבת כשאר מילי קיי"ל מנחות נ"ד א' דתפח משתערין לכמות שהן מה"ת, וכבר הקשו כן תו' שם, וי"ל דאיירי בצמק מעיקרא ואח"כ תפח, ומיהו אי אפשר לומר דאיירי בגרוגרת ממש וכשתפח למאי דהוי מעיקרא הוכפל החצי גרוגרת לשיעור גרוגרת, דהא אמר מנחות נ"ה א' דגרוגרות משתערין לכמות שהן הואיל ויכול לשלקן, וע"כ באכל דעלמא קאי, ועוד י"ל דלענין שבת לעולם בתר השתא אזלינן בין בנתפח ובין בנתמעט [אף ביכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהן] דחשיבות השיעור בעיני האדם לפי גדלו עכשו. שם בגמ' יש דיחוי לענין שבת כו' דוקא בצמק בין עקירה להנחה אבל אי הוציאו לבתר דתפח ודאי אין דיחוי, ול' הגמ' דמשמע דמבעיא לי' אי דין שבת כשאר איסורין דמסקינן מנחות נ"ד ב' דאין דיחוי, או שבת שאני, לאו דוקא, אלא בדין הוצאה שנדחה באמצע מלאכתו קרי' לי' לענין שבת. חזון איש עוקצין - סימן ד אות א עי' מל"מ פ"ב מה' בכורים שבאר דין עציץ, דעת תו' דחרס בעינן נקוב כדמוכח שבת צ"ה ב' ה' מדות בכ"ח כו' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים, ובגיטין כ"א ב' כתבו על חרס של עציץ נקוב כו', ועץ א"צ נקיבה, א"נ עץ לא מהני נקיבה וכמש"כ תו' מנחות פ"ד ב' ד"ה כאן [ולפ"ז צ"ל דהנקב כשורש קטן לא סגי להניק את הזרעים אלא שמעט יניקה עוברת מבעד החרס אבל דרך עץ אינו עובר] ודעת רש"י דחרס לא בעי נקוב ועץ בעי נקוב ודעת הראב"ד דשניהם שוין, והא דמחלקינן מנחות שם בין חרס לעץ דסתם עץ נקובה וסתם חרס אינה נקובה, והנה בירו' אמר דאילן א"צ נקוב ופי' הרא"ש פ"ק דערלה מ"ב דהיינו דוקא בחרס וכדאמר בירו' שם ולפ"ז נראה דהא דאמר במנחות כאן בש"ע כאן בשל חרס היינו דאיירי בפירות אילן ולפ"ז נתישבו כל הסוגיות ברווחא דהא דאמר בשבת ובגיטין דחרס בעי נקיבה היינו בזרעים, אבל באילן א"צ ועץ לעולם בעי נקוב, וזה כונת הרא"ש בה' ערלה, וזה כונת הר"ש פ"ב דחלה מ"ב שסיים ובירו' פ"ק דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן כו' ור"ל ויש לישב פרש"י לענין אילן [ומיהו רש"י ז"ל בגיטין פי' דגם לענין זרעים חרס לא בעי נקיבה וזה א"א לישב] ובזה ניחא גם קו' המל"מ מפ"ב דעוקצין מ"י דתנן כלי גללים כו' ומשמע דכ"ח בעי נקיבה, דאיירי בזרעים, ועי' מש"כ ערלה סי' א' ס"ק י"ז. כ' הר"ש פ"ק דערלה מ"ב דמסיק בירו' דה"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים והגמ' שלנו אינו סובר כן, ונראה דפירש הא דאמר בירו' ר"י בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל אילן כנקוב אצל זרעים היינו לכל זרעים ודלא כמו שפירש בפ"ב דחלה מ"ב דדוקא בדלעת מבעיא לי' או בעציץ הזה שנטע בו אילן מבעיא לי' אי נטע בו זרעים, וגם פי' הא דאמר מאחר שהוא נקוב כו' אינו בלשון בעיא אלא בלשון פשיטות, ומה שפי' הר"ש פ"ב דחלה הוסיף הדברים אח"כ, ובאמת קשה לפרש דחרס א"צ נקיבה לזרעים דתקשה מתנ' פ"ב דעוקצין מ"י כמו שהק' המל"מ. אות ב ובדין ניקב מן הצד הביא המל"מ פלוגתת הראשונים ז"ל והנה בניקב בכדי טהרתו למטה מרביעית אמר בהדיא שבת צ"ה ב' דסגי אפי' לר"ש אלא בנקב שורש קטן יש לדון אבל בגמ' שם משמע דלא אצטריך לאשמועינן דין ניקב בכדי טהרתו אלא לר"ש ואם איתא דנקב מן הצד לא מהני בשורש קטן אצטריך לאשמועינן דין ניקב בכדי טהרתו אף לרבנן ולפיכך נראה דגם נקב מן הצד סגי בשרש קטן לרבנן, ונראה דדוקא לדידן דסבירא לן דמנחא אסיכי נמי דינו כמחובר אף דמפסיק אויר וכמש"כ תו' גיטין ז' ב' שבת פ"א ב', אבל למאן דאית לי' דעציץ המונח ע"ג יתדות כתלוש דמי ה"ה בנקב מן הצד כיון דמפסיק אויר מהארץ עד הנקב, ולפ"ז אף במונח על הארץ צריך שיהא עפר בעובי העציץ המחובר לארץ, ונראה דלמ"ד היכי דמפסיק אוירא לא חשיב מחובר אפי' בניקב בכדי טהרתו לא חשיב מחובר ואפי' רגב עפר המונח באויר לא חשיב חיבור וצ"ע. והא דמהני נקב מן הצד היינו דאדי הקרקע עולים למעלה וטבע הזרעים לשאוף לקרבם ואין נפקותא בין הנקב למטה או מן הצד דהיניקה מזנקת אף באלכסון, אבל לא מלמעלה למטה, ומיהו דוקא בנקב כנגד שרשי הזרעים אבל לא בנקב כנגד הנוף כמש"כ המל"מ שם בשם רשב"א, אע"ג דנוף היוצא חוץ לעציץ כנגד הקרקע חשיב עי"ז כמחובר כדתנן פ"ב דעוקצין מ"ט, מ"מ ע"י נקב מן הצד לא אלים יניקת הנוף למחשב מחובר. אות ג עוקצין פ"ב מ"י מלאוהו עפר עד שפתו הרי היא כטבלא שאין לה לזבז פר"ש דאם נתן אח"כ עפר על גבה הרי הוא כאילו נתן עפר ע"ג טבלא שאין לה לזבז דהזרעים הנטועים בהן חשיבי כמחובר אף שאין בטבלא נקב למטה הואיל ורואה אויר מד' רוחותיה, ולכאורה א"צ אויר מד' רוחות דבנקב בכדי טהרתו למטה מרביעית ודאי סגי כדאמר שבת צ"ה ב' ומפרש"י שם משמע הטעם דכיון דלא חשיב כלי חשיב העפר כסעיף אדמה, ובריטב"א שם כ' משום דבנקב גדול למטה רביעית יניקתו גדולה [אבל קשה לפי' זה דהא למטה מרביעית אין שיעורו שוה דפעמים שהוא סמוך לארץ אם נחושתו דק ופעמים שהוא רחוק מן הארץ אם נחושתו עב] וגם ל' המשנה קשה לפרש כפר"ש כיון דסגי בנקב מן הצד לא שייך למתלי בטבלא שאין לה לזבז ובלא"ה קשה ל' המשנה שלא הוזכר כלל עוד עפר על גבה ולא על גבי טבלא. שם בר"ש כדאשכחן בשלהי המוציא בשבת דצרור שעלו בו עשבים התולש ממנו בשבת חייב חטאת, לכאורה צרור היינו צרור עץ ואין כאן עפר כלל ומשום עוקר דבר מגידולו הוא אבל לעולם חשיב עציץ שאינו נקוב וכדאמר שבת ק"ח א', וי"ל דע"כ חשיב מחובר משום יניקת הארץ דהא אמר שם ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי' ואם איתא דצרור משום עוקר דבר מגידולו הוא אין ראי' לפרפיסא וע"כ פר"ש דאיירי בעפר ע"ג צרור ומיהו אי עץ לא בעי נקיבה אין ראי' משם אלא אי עץ ג"כ בעי נקיבה וכמש"נ לעיל סק"א ע"כ צ"ל משום דרואה את האויר מד' רוחות חשיב כמחובר, מיהו קשה לפר"ש דתקשה משנתנו לרבא דאמר גיטין ז' ב' דהיכי דמפסיק אוירא חשיב כתלוש ואי אויר מד' רוחות עדיף א"כ אין ראי' מדר"ל לעציץ דהכא בצרור ודאי שרי לטלטולי דבהגבהתו אינו עוקר כלום שאין יניקתו מארעא אלא מאוירא אבל בעציץ נקוב י"ל דהגבהתו מהארץ חשיב עקירה דמעיקרא לא הפסיק אויר וכשמגביהו מפסיק אוירא, ולו"ד ר"ש י"ל דצרור איירי בלא עפר ומיהו כיון דקדחו בו חלפי חשיב כנקוב וכשמונח על הארץ השרשים יונקים מהארץ ולא דמי לעציץ שעצו בריא ומלאוהו עפר דהתם בעי נקיבה. אות ד מנחות פ"ה א' אלא לר"י קשיא פרש"י דחורבה עבודה וגג מערה ועציץ נקוב לא עדיף מתמרים שבהרים וכן נראה דמעציץ שאינו נקוב ודאי ליכא למפרך דע"כ הא דמביא אינו אלא מדרבנן דלא עדיפי בכורים מתרומה ומעשר דאין גדילים בעציץ שאינו נקוב חייבים מה"ת, ואין לומר דפריך דלא מסתבר שיחייבום חכמים כמו שלא חייבו בתמרים שבהרים דע"כ הכא עדיף שהרי בתמרים לכו"ע לכתחלה לא יביא והכא מביא, ועוד דלעיל מרבינן מקרא גג וחורבה וספינה ופריך לר"י והתם ע"כ בספינה ועציץ נקובים ואפ"ה לר"י לא קדשי, ועיקר הקושיא מהא דמביא וקורא ומיהו אפשר דאף מביא קשיא לי' כיון דלא קדשי מה"ת לא הוי להו לחכמים לחייב בגג וחורבה יותר מתמרים שבהרים והא דמשני תנאי היא מהא דתניא בספינה ועציץ אינו מביא כל עיקר היינו דמשמע לו דאיירי בנקובין מדקאמר א"מ כל עיקר ומשמע דהוי ס"ד שיקרא וקאמר דלא מבעיא שאינו קורא אלא דאינו מביא כל עיקר ובאינן נקובין ודאי אינו קורא שאין חיובו אלא מדרבנן, והקשו בתו' מאי משני תנאי היא אכתי גג וחורבה קשיא לר"י דלכו"ע גג מערה וחורבה עבודה מביא וקורא, ובתשובת הרא"ש כלל ב' סי' ד' כתב דעיקר קושית הגמ' מספינה ועציץ אבל גג וחורבה שפיר י"ל דעדיף מתמרים שבהרים ומודה בהו ר"י דמביא וקורא. ומבואר עוד מדברי הרא"ש שם דאפי' גג בית וחורבה שאינה עבודה מה"ת חייבין והא דאינו קורא משום שאין זה עיקר ארצך ולא חשיב גג בית כעציץ שאינו נקוב דלא נאמר אלא בעציץ המטלטל אבל עפר ע"ג בנין קבוע ומחובר הוא כעיקר שדה והוסיף עוד הרא"ש דלר"י הני תנאי פליגי בגג בית אי מביא וקורא ומ"ד מביא וקורא ס"ל דחשיב ארצך ומ"ד אינו קורא לא חשיב לי' ארצך לענין קריאה ומיהו חייב בבכורים מה"ת דעדיף מתמרים שבהרים, וצ"ע מי הכריח לרבנו לפרש דפליגי תנאי, ולמה לא נימא דלכו"ע גג שבבית אינו קורא והא דתניא קורא בגג מערה, וגם עיקר ראית הרא"ש דגג שהוא קבוע ומחובר חשיב שדה לענין ערלה ותרומה ומעשר, מסוגין דלא משני לר"י גג וחורבה אלא ש"מ דגג וחורבה עדיף מתמרים שבהרים צ"ע דהא ל"ק לר"י אלא גג מערה אבל גג בית לא קשיא די"ל דבאמת אינו קורא לכו"ע והא דמביא אינו אלא מדרבנן גזירה אטו גג מערה תדע דהא גם עציץ שאינו נקוב מביא וע"כ גזירה משום נקוב. ועיקר דינא דגג שדן עליו הרא"ש לכאורה איירי באיכא מעקה ואין עפר הגינה רואה את האויר מד' רוחות דאי רואה אויר מד' רוחות הוי כעציץ נקוב ואפי' בנקב מן הצד סגי וכמש"נ סק"ג, וכן גג בית שאמרו בגמ' בהכי איירי, ולמש"כ הריטב"א גיטין ז' ב' להסתפק במונח ע"ג יתדות למעלה מי', ה"נ בגג למעלה מי' לא חשיב נקוב. אות ה עוקצין פ"ב מ"י ר"ש וטעמא דטבלא שאין לה ליזבז בשיש עפר על גבה ואף דזרעים לא ינקי בארעא הואיל ורואה כו' כן נראה להגיה. שם שאם נפלו פירות בתוכו כנפלו במים שבארץ כו' צ"ע דדוקא רביעית דהוי מקוה מה"ת חשיב מחובר אבל פחות מרביעית לא, ועוד דהכא הוי זוחלין ולא מהני רביעית, ועי' מש"כ מכשירין סי' א' סק"ח, וסי' ה' סק"ה. שם עציץ נקוב שנתנו ע"ג ב' יתדות כו' אינו מכשיר את הזרעים תימא דתקשה לרבא גיטין ז' ב' דאמר דהיכי דמפסיק אוירא לכו"ע כתלוש וי"ל דשאני הכשר דהתורה רבתה בהן טהרה כדאמר שבת צ"ה ב' ואינו מכשיר את הזרעים היינו זרעים שבתוכה אינן מוכשרין. שם אבל מן הצד ה"ז מכשיר את הזרעים, מכאן הקשה המל"מ על פרש"י שבת צ"ה א' אבל נראה דגמ' לא ס"ל כן כמש"כ סק"ב, וצ"ל דלא מתניא בי ר"ח ור"א, ובניקב בכדי טהרתו מבואר בהדיא בגמ' שם דסגי בנקב מן הצד. שם אם יש ע"ג הנקב עפר כ"ש אינו מכשיר, כ' הר"ש עפר כ"ש לא חשיב בכך כאילו אינו נקוב ולכאורה מפרש לה בנקב מלמטה שאין העפר שבנקב מבטל את הנקב אבל קשה למה נקט כל שהו, ועוד וכי לנקב אנו צריכין הלא אנו צריכים רק שיהי' עפר העציץ מגולה לארץ ואיך ס"ד שעפר שבנקב יפסיד, ועוד מה לי עפר בתוך הנקב ומ"ל עפר בכלי הלא לעולם נסתם הנקב ע"י העפר, ונראה לפרש דבנקב מן הצד קאי שאם נכנס עפר כ"ש בתוך הנקב והעפר שבנקב רואה את הארץ חשיב עי"ז כל עפר העציץ כמחובר, ואפשר דיש ט"ס בל' הר"ש וצ"ל חשיב בכך כאילו נקוב. אות ו שם בר"ש הלכך חשיב כעציץ נקוב והו"ל כמחובר כו' בין לענין מים שבו, אע"ג דעציץ נקוב אין החרס חשיב מחובר כדאמר גיטין כ"ב א' מ"מ העפר שבעציץ חשיב מחובר, וכן נלמד מדברי ר"ש פ"ב דחלה מ"ב שפי' נטע בו דלעת דבירו' היינו באותו שנטוע בו אילן אי חשיב כל העפר כמחובר ע"י האילן וע"כ לא מבעיא לי' אלא באינו נקוב אבל נקוב חשיב העפר כמחובר ומיהו נראה דדוקא בשזרועין בו זרעים אבל עציץ נקוב שלא נזרע לא חשיב העפר כמחובר, וצ"ע. אות ז פ"ב מ"י מלאוהו עפר עד שפתו הרי היא כו' עי' ר"ש, אבל הר"מ פירש כפי' ראשון שבר"ש וכן טבלא שאין לה ליזבז בלא עפר איירי וכן הטה על צדה בתוס' בלא עפר, ויש לעי' אי שירדו גשמים על הטבלא שלא לדעת אפי' יש לה ליזבז נמי אין המים מכשירין כדתנן מכשירין פ"ד מ"ה, ואי שירדו לדעת טבלא שאין לה לזבז נמי וכמו שהביא ר"ש מכמה משניות, ואפשר דדוקא באחשיב את המים לדבר תלוש מהני כמו מוציא מסמר לגשמים לצרפו בפ"ה דמכשירין מ"ז וכיו"ב אבל אם גשמים יורדין על הטבלא ואין לו צורך להדחתה אלא דעתו לאסוף המים ולהשתמש בהן אח"כ לא חשיבי לרצון עד שיאספם אבל כשיורדין בכלי כינוסן בכלי לדעתו ולרצונו מחשיבן, ובהכי איירי משנתנו מלאוה עפר וטבלא שאין לה לזבז, וטבלא שהטה על צדה, עי' מש"כ מכשירין סי' ז' סק"ט. אות ח גיטין כ"ב א' תוד"ה בתר, כיניקת שרש כו' כונתם דלכאורה אביי ורבא פליגי איזה עיקר אי יניקת השרש או יניקת הנוף, אבל לכו"ע כלו נגרר אחר העיקר, שהרי אביי מחייב את כלו במעשר, ורבא משמע דפוטר כלו, ולזה כתבו היכי דשרש עיקר ודאי הנוף נגרר אחר השרש אבל היכי שהנוף עיקר איכא פלוגתא דר"ש ורבנן אי הנוף גורר אחריו את העיקר, ואביי אפי' כר"ש דאע"ג דלר"ש אין הנוף גורר אחריו את העיקר מ"מ מודה ר"ש דעיקר גורר אחריו את הנוף והא דפליגי הכא אביי ורבא והתם במתנ' לכו"ע הנוף מיהא טהור, התם איירי בעציץ שאינו נקוב והלכך יניקת הנוף אלים טפי מיניקת השרש, והכא בעציץ נקוב ס"ל לאביי דדינו כאשרוש בארץ דשרש עיקר, ורבא ס"ל דעציץ נקוב לא חשיב כאשרוש בארץ, ולא בטלה יניקת הנוף ליניקת השרש. ומש"כ אם עציץ בחו"ל ונופו בארץ כונתם לרבא בעציץ נקוב וה"ה לאביי בעציץ שאינו נקוב ואפי' כלו בארץ, ומיהו לר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי לי' לענין מעשר כדאמר שבת צ"ה ב', אלא דמש"ל בניקב בכדי טהרתו דמודה ר"ש, ולפיכך נקטו מלתא דפסיקא עציץ בחו"ל, ולמש"כ עולין דברי תו' ככל מש"כ המל"מ פ"ב מבכורים ולא נתפרש מאי קא קשיא לי' להמל"מ. אות ט והנה למדנו דנוף הרואה את הקרקע עדיף מנקב של עציץ הרואה את הקרקע שהרי עציץ המונח ע"ג יתידות מספקא לי' לרבא לעיל ז' ב' כיון דמפסיק אוירא, והכא קים לי' לרבא דבתר נופו אזלינן אף לענין מעשר אף דמפסיק אוירא בין נוף לארץ, וה"נ תנן ספ"ב דעוקצין דקישות שיצאה חוץ לעציץ טהורה אלא דממתנ' אפשר לומר משום שהתורה רבתה טהרה אצל זרעים כדאמר שבת צ"ה ב' אבל משמעתין למדנו אף לענין מעשר, ונראה דאפי' שרש כנגד נקב מ"מ לרבא אזלינן בתר נוף דהא אמר בדאשרוש כו"ע לא פליגי ופרש"י שיצא השרש דרך הנקב ולא סגי בשרש כנגד נקב, ואין להקשות מאי עדיף נוף רואה את הקרקע משרש רואה את הקרקע, י"ל דנוף רואה את כל שטח הארץ והשרש אינו יונק אלא דרך נקב, א"נ משום שהעפר מפסיק ואין השרש רואה את הקרקע ולפ"ז אפי' נפחת רוב הכלי אזלינן בתר נוף, ומיהו אי יצא השרש דרך הנקב סגי, אלא דאיירי בעציץ המונח על הארץ וכל שיצא השרש מן הנקב הוא משתרש בארץ, ועוד נראה דאם מונח ע"ג יתדות ויצא השרש חוץ לנקב אפשר דאזלינן בתר נוף שהרי אין נוף יונק אלא כשהוא מושרש בארץ וגדל, אבל נוף תלוש אין יונק כלל, והלכך שרש היוצא אינו יונק אדרבה מתיבש ומתקלקל ואף שהקישות חי ע"י השרשים הנשארים בעפר מ"מ זנב השרש היוצא מתיבש. אות י שבת פ"א ב' ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי, פי' תו' דשמעינן מכאן דאע"ג דמפסיק אוירא חשיב מחובר והקשו דכשמעביר הפרפיסא הו"ל כספינה העשוי' לברוח וקיי"ל כר"י גיטין ז' ב' ואפשר דבעשוי' לברוח יניקת הארץ מועטה והוי לי' יניקת העפר עיקר אבל מ"מ חשיב יונק מן הארץ ולא חשיב תולש לענין שבת כיון שלא הפסיקו לגמרי וצ"ע ואפשר דוקא ספינה שבריחתה מהירה. גיטין כ"ב א' בתר נקבו אזלינן, יש לעי' אי נקבו דוקא ואפי' הזרעים בחלק העציץ שבחו"ל או בעינן שיהיו הזרעים באויר א"י דוקא. ר"מ פ"ב מטו"א ה"ט אע"פ שיצאת חוץ לעציץ כו' עי' כ"מ, ואין מובן מה הפסד יש לה לקישות בחיבורה, במה שיצאת חוץ לכלי, ואדרבה חוץ לכלי חיבורה עדיף שיונקת גם מהארץ, אבל גרעון אין כאן כלל. ר"מ פ"א מה"ת הכ"ה עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו כו' נראה דר"ל שלא השריש בארץ כדפרש"י גיטין כ"ב א' אבל ל' רבנו ז"ל קצר יותר מדאי וצ"ע. ר"מ פ"ב מה' בכורים ה"ט אבל מביא מן הגדל בגג כו' דברי רבנו כדברי הרא"ש בסק"ד, אלא שקשה שראוי לחלק בין גג לגג ובין חורבה לחורבה וכמש"כ לעיל אלא שהרא"ש ג"כ פי' כדעת ר"מ דאפי' גג בית וחורבה שאינה עבודה מביא וקורא לברייתא בתרייתא, ולא הזכיר רבנו שקורא דסתמא מביא היינו גם בקריאה ודברי הראב"ד צ"ע שכ' דלר"י אין חילוק והלא ע"כ מחלק בברייתא. פ"ב מ"י מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזבז, בל' הר"מ משמע קצת שאין העציץ מק"ט שבטל קיבולו, ולכאורה אין הדין כן דהא תניא בתוס' בר"ש כלים פ"ה מ"ז דכ"ח שמלא סיד כו' טמא לת"ק דרשב"ג, ומיהו לא דמי דהתם אין הכלי משמש לסיד, ואדרבה הסיד מתקשה והכלי בטל מתשמישו, ומאן דמטמא משום דסתמא ממליך עלי' ומפנה את הסיד וכמש"כ הר"ש שם, אבל הכא העציץ זהו תשמישו למלאתו עפר ואין עתיד לפנותו, אלא דיש לדון דכיון דזהו תשמישו אכתי חשיב קיבול, וזהו פלוגתא דבית קיבול העשוי למלאת סוכה י"ב ב'. חזון איש עוקצין - סימן ה אות א עוקצין פ"ג מ"ב מנבילת העוף הטמא והחלב בכפרים צריכים מחשבה וצריכים הכשר פר"ש והרא"ש דנבילת עוף טמא נמי דוקא דכפרים אבל בכרכים א"צ מחשבה, ואע"ג דנבילת בהמה טמאה תנן במ"ג, דבכ"מ צריכה מחשבה, צ"ל דעוף עדיף אע"ג דנבילת עוף טהור גריעא מנבילת בהמה טהורה דנבילת בהמה טהורה א"צ מחשבה אף בכפרים ונבילת עוף טהור צריכה מחשבה בכפרים, מ"מ בכרכים י"ל דנבילת עוף טמא עדיפא מנבילת בהמה טמאה אבל תימא דבגמ' בכורות י' ב' משמע דעוף טמא ובהמה טמאה שוין ותרויהו צריכים מחשבה אפי' בכרכים דמסיק שם דפליגי בעורב בין ששחטו להתלמד ובין בשנחרו דנימוס סבר דצריך מחשבה ור"א סבר דא"צ מחשבה דסבר כר"ש דכל שיש לו סימן טהרה דינו כטהור, וע"כ בכרכים איירי דבכפרים אפי' עוף טהור צריכה מחשבה, אלמא דעוף טמא בכרכים צריכה מחשבה, וכן נלמד בתו' שם י' א' ד"ה נבילת, דכל שיש לו ב' דחיות נבילה וטמאה צריכה מחשבה, וצע"ג. אות ב נדה נ' ב' תוד"ה מחשבת, פי' דאי מחשבת חיבור שמי' מחשבה וכן מחשבת חיים א"כ לעולם אין נבילת עוף טהור צריכה מחשבה דמהניא לה מחשבת חיים ועד שתפסל מאכילת כלב טמאה, ויש לעי' הא לא מבעיא לן במחשבת חיבור אלא בעולשין שזרען לבהמה ונמלך לאדם אבל זרען סתם אע"ג דלקטן לבהמה טמאין וכמבואר בתו' לעיל ד"ה שזרען וכדאמר חולין קכ"ז ב' בירקות שקצצן ע"מ ליבשן, וא"כ ה"נ עוף טהור כיון דסתמו לאכילה הדין נותן שיטמא עד שיפסל מאכילת כלב, וי"ל דבאמת כיון דמחשבת חיבור לא הויא מחשבה אפי' בדבר שסתמו לאדם לא חשיב מחשבה, והלכך כשאינו ראוי לאדם בשעה שנתלש היה טהור, אבל כשראוי לאדם אלא שחושב לבהמה לא חשיבא מחשבה גמורה כיון דסתמו לאדם, והלכך קצצן ע"מ ליבשן טמאין אבל נבילת עוף טהור צריכה מחשבה. שם אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה נראה דבנבילת עוף גופי' קאמר דמטמאה טו"ח שלא במחשבה וכמו שפרש"י שלא ידע שזה הוא וכיון שאכלה בטעות לא חשיבא מחשבה, אבל מנבילת בהמה לא פריך דא"כ ליפלוג ריב"נ בירקות שדה וכיו"ב דתנן פ"ג דעוקצין דבעי מחשבה. ועוד נראה דלא אמר ריב"נ אלא בזה שמטמא טומאה קלה משום שסופו לטמא טו"ח ובזה קאמר דכיון דמטמא טו"ח שלא במחשבה כש"כ טומאה קלה אבל אם צריך הכשר שרץ לא שייך למידן מטו"ח ובעינן אכל אשר יאכל, והיינו דפריך לעיל תרנגול ברא עוף טמא הוא ואינו מטמא ומאי פריך נימא דתרנגול דיבנה טמאוה שלא במחשבה בנגיעת שרץ אלא ודאי דלא פליג ריב"נ בעוף טמא דצריכה מחשבה, וכן מבואר בתו' לקמן נ"א א' ד"ה שום. נ"א א' תוד"ה שום, ומיהו נבילה נמי בעינן שתהא ראוי' לגר לב"פ, לכאורה כונתם דנבילת בהמה טמאה צריכה מחשבה לב"פ, אבל אי אפשר לומר כן דאי טהורה בלא מחשבה במחשבה לא נחתא לה טומאת נבילות כדאמר חולין ע"ז א' חישב עליה כו' אבל לא טומאת נבילות ובגמ' שם עור חמור כו' וכדאמר ריב"נ אם מטמא טו"ח שלא במחשבה, ובכריתות כ"א א' מחשבה ל"ל כו' וב"פ לא אמר אלא בסרוחה אבל הכא חזיא למי שלא ידע בה וכדאמר חולין ע"א א' נהי דלא חזיא בפניו כו' ועוד הלא אוכלים עכו"מ נבילה טמאה וחביבה עליהם כמש"כ תו' בכורות י' א' וצ"ע, ואפשר דכונתם דאע"ג דבעינן שתהא ראוי' מ"מ לא בעינן מחשבה דאי לא היה בעי שתהא ראוי' לא שייך לומר דלא בעי מחשבה ומיהו מש"כ לב"פ צ"ע דהא בסרוחה מעיקרא כו"ע מודו דבעינן ראוי' לגר כדאמר בכורות כ"ג ב', והכא לענין מחשבה הוי הנידון מעיקרא, ועי' באו"ג בגליון במס' עוקצין פ"ג. טהרות פ"ח מ"ו גוזל שנפל לגת כו' ריב"נ מטמא, בר"מ ור"ש ורא"ש מבואר דל"פ ריב"נ בכפר, ותימא דהא ריב"נ ק"ו קאמר וא"כ אפי' בכפר נמי, וכן נקטו התו' בפשיטות נדה נ' ב' ד"ה אלא. אות ג עוקצין פ"ג מ"ג נבילת בהמה טמאה בכ"מ צריכה מחשבה וא"צ הכשר, מכאן הוכיחו תו' ב"ק ע"ז א' דאין דין סופו לטמא טו"ח אלא באכל דחשיב כאכל שהוכשר ונטמא, אבל דבר דלא מהני לי' הכשר לא מהני לי' סופו לטמא טו"ח, אלא שנסתפקו אי מתנ' דלא, כר"מ דאית לי' זבחים ק"ה א' דשעיר המשתלח מטמא אוכלין מחיים משום סופו לטמא טו"ח אלמא לר"מ א"צ דין אכל וכתבו להוכיח מסוגיא דחולין קכ"ט א' דאפי' ר"מ מודה דבעי מחשבה, ושעיר המשתלח עדיף דאפשר לי' לבוא לידי אכל כשישחט [ואף לאחר דחיתו לצוק נראה דחשיב אכל] ומיהו קשה דהא מ"מ השתא לאו אכל הוא, ולו"ד י"ל דלא אמר ר"מ אלא בשעיר המשתלח דעומד לשילוח ולטמא שולחו, אבל נבילה אינה עומדת לטמא אחרים דדלמא לא יגעו בה לעולם, וכדאמר זבחים שם דלר"מ דלא בעי אכל א"צ בנבילת עוף טהור כביצה אלא סגי בכזית וה"מ דנקיט לי' בידו לאכלו אבל מחית אארעא לא ואילו כביצה לרבנן אפי' מחתא אארעא וכמש"כ תו' שם ד"ה מטמאה, אלמא דלר"מ בעינן שיהא עומד לטמא, והלכך בנבילת בהמה ליכא משום סופו לטמא, ומיהו במחשבה מודה ר"מ דיש בו דין טומאת אוכלין וכמו כביצת נבילת עוף טהור דמחתא אארעא דמודה בה ר"מ [ומיהו לא נתפרש מנ"ל לר"מ למילף שני ענינים בסופו לטמא טו"ח] והנה בגמ' כריתות כ"א א' מוקי משנתנו בחצי זית המצטרף עם בצק ובודאי לא עדיף חצי זית ממחתא אארעא דאינו עומד כלל להצטרף. ונראה דמשנתנו דלא כריב"נ דאית לי' נדה נ' ב' דא"צ מחשבה לטומאה קלה מק"ו מטו"ח וכי היכי דפליג בנבילת עוף פליג בנבילת בהמה. אות ד חולין קכ"ט א' ל"ל הכשר הרי מטמא ט"ח אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, דעת תו' לעיל ע"ג ב' דסופו לטמא ט"ח לא מחשיב את האכל כהוכשר במים באמת אלא כ"ז שסופו לטמא ט"ח דין הוא שמטמא טו"א, [ומ"מ מצטרף זה שסופו לטמא ט"ח עם אכל גמור כדאמר כריתות כ"א א' משום שטומאתן ושיעורן שוה ומצטרפים זע"ז כדתנן מעילה י"ז א'] ולפיכך בשר הפורש מן החי אע"ג דחשב עליו ואח"כ חתכו טהור אם לא הוכשר דלאו אכל הוא אלא דזה דוקא באמ"ה שאין ט"ח שלו משום שם אכל, אבל אם ט"ח שלו היתה משום שם אכל מטמא גם אף בשעה שכבר פקעה ט"ח מני' [אפשר לפרש דאז חשיב כאילו הוכשר ממש והו"ל אכל שנטמא, א"נ שמפני שהיה בו ט"ח מעולם מטמא טו"א אף אח"כ] אבל אמ"ה שחשב עליו בשרו מצטרף עם שאר אכל להשלים לכביצה שיהא האכל מטמא אחרים. ודעת תו' בסוגין נראה דכל שירד עליו דין טו"א מדין סופו לטמא ט"ח הוי כהוכשר ממש והוי כאכל שנטמא והכא אמ"ה לא מהני שיהא בשרו טמא טו"א שדין אמ"ה בבשר גידין ועצמות ואין על הבשר לבד שם אמ"ה ולא חשיב סופו לטמא ט"ח אבל פרה ופרים ונבילת בהמה ועוף כל כזית שמו עליו. ולעולם אין דין סופו לטמא ט"ח אלא בחשב עליו דבעינן שיהא עליו שם אכל וכמש"כ תו' ב"ק ע"ז א' והלכך אף למאי דס"ד דאמ"ה חשיב סופו לטמא ט"ח ל"ק לי' אפי' חתכו ואח"כ חשב עליו נמי. אות ה כריתות כ"א א' א"ה ליבעי נמי הכשר כו' יש לעי' הא האי חצי זית פירש מכזית וכבר טמא ט"ח ולשני הפירושים שנתפרשו בסק"ד כל שהיה בו טו"א כבר לא פקע והוי לי' כחצי ביצה אכל טמא שמצטרף עם חצי ביצה אוחרא [עי' לעיל סי' ג' סק"ה] וי"ל דבעי לאוקמי' כשלא חשב עליו עד שפירש החצי זית מן הנבילה וכל שלא חשב עליו אין בו מדין סופו לטמא ט"ח וכמש"כ לעיל. שם כגון שחיפהו בבצק כו' עי' שטמ"ק דרב חנניא ס"ל דבשר המת נמי מהני לי' מחשבה אלא דלא מש"ל בלא טומאה חמורה דבצק שחיפהו הו"ל ככסותו ומת בכסותו בטל כסותו לגבי' ואפי' נגע מן הצד ולא האהיל, וכ' עוד דכזית מצטרף עם הבצק אע"ג דכזית נבילה כבר שבע לי' טומאה ואין מתחדש בו טומאה בנגיעת השרץ בבצק, מ"מ כיון שהשרץ נוגע בבצק ויש כאן כביצה אוכלין טמאין וה"ה בלא נגיעת שרץ כזית הנבילה מטמא את הבצק ומצטרף עמו כמש"כ תו' ב"ק ע"ז א' והא דנבילה מיטמאה טו"א בשעת מחשבה ולא אמרינן כבר שבע לה טומאה שדין סופו לטמא טו"ח הוא דין טומאה בלא נגיעה ולא שייך בו שבע לי' טומאה, וכל דברי הראשונים ז"ל אלו כדעת האומר שאין פחות מכביצה מק"ט מה"ת. שם א"ה הכשר נמי ניבעי כו' כתבו תו' דמה שאפשר להסיר הבצק לא חשיב בכך סופו לטמא ט"ח וצריך טעם למה ואיירי בבטל הבצק. וא"ת חיפהו בבצק למה אינו מטמא במגע מדין שומר, וי"ל דאין שומר אלא הנעשה ביד"ש ולא ביד"א כמש"כ הראב"ד בהש' פ"ה מטו"א הי"ד ובר"מ שם פ"ו הי"ב, אבל קשה הא כל המחובר לטמא טמא כמותו כדתנן טהרות פ"א מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כלן תחלה, ונראה דלא נאמר אלא בב' אוכלין אבל לא אכל המחובר לנבילה שא"א לשחוטה למחשב כנבילה. אות ו עוקצין פ"ג מ"ב והחלב בכפרים איירי בשחוטה וה"ה בנבילת בהמה טהורה שחלבה צריכה מחשבה והכשר, וכתבו תו' בכורות י' א' דחלב החלוק בין כפרים לכרכים אינו דוקא חלב האסור אלא ה"ה שומן, ונראה דה"ה חלב חיה וחלב טמאה שחוטה אף שאין בשרה צריכה מחשבה חלבה בכפרים צריכה מחשבה, והרש"ש ז"ל בהגהותיו חולין ק"ך א' פי' דבריהם דחלב נבילה שאמרה תורה יעשה לכל מלאכה ה"ה שומן ואינו כן דהתם חלב דוקא [עי' תו' חולין צ"ג א'] ואין דבריהם אלא לענין חלב בכפרים. והא דתנן דנבילת בהמה טמאה בכ"מ צריכה מחשבה היינו מתה או נחורה אבל שחוטה א"צ מחשבה כדאמר בכורות י' ב' דבשחטה להתלמד פליגי ואף למאי דמסיק דלכו"ע להתלמד לאו כלום הוא מ"מ בשחטה סתם א"צ מחשבה, ומיהו שחטה להתלמד נמי שחיטה כשרה היא, וע"כ טעם דשחיטה סתם מהני דהוי כחשב עלי' והא דאמר חולין קכ"א א' ישראל בטמאה צריכה מחשבה היינו לטמא בעודה מפרכסת תדע דהא אמר שם עכו"מ בטהורה נמי צריכה מחשבה אע"ג דנבילת בהמה טהורה בכ"מ א"צ מחשבה אלא התם במפרכסת. אות ז ר"מ פ"ג מטו"א כ' דחלב בהמה טהורה שמתה א"צ מחשבה בכ"מ וצריכה הכשר, ולא נתפרש טעמא דחלב שחוטה בכפרים צריכה מחשבה וחלב מתה א"צ מחשבה, ומקורו בתוס' אבל באור הגנוז הביא גי' אחרת צריך מחשבה וא"צ הכשר ויש לפרשו בחלב נבלת בהמה טמאה, ולגי' רבנו צ"ל דדוקא בשחוטה שהבשר נאכל לישראל ומפרישין החלב ושוב אין אוכלין אותו בכפרים אלא משתמשין בו לנרות ולסיכה אבל בנבילה שאוכלין אותה עכו"מ אין מפרישין החלב ואוכלין הכל. שם ה"ד ישראל ששחט כו' וא"צ מחשבה כו' דברי רבנו סתומים שלא פירש דמפרכסת צריכה מחשבה אף בישראל בטהורה כדאמר חולין קכ"א א', וגם לא פירש דבשחט טמאה סתם א"צ מחשבה, ובעודה מפרכסת צריך מחשבה, ולמש"כ לעיל דשחטה סתם היינו מחשבה, והא דנחלקו בכורות י' ב' בשחטה להתלמד ר"א סבר דשחוטה משוי אוכל אף בטמאה אף שהוא מכוין להתלמד או להאכילה לכלבים, אבל נימוס סבר דשחיטה בטמאה לא משוי אכל בלא מחשבה ולמאי דמסיק גם ר"א מודה דאין שחיטה מועילה כלום אלא בשחטה להאכיל והיינו שחיטה סתם מטמאה טו"א שהרי יש כאן מחשבה, ולפ"ז הא דאמר חולין קכ"א א' ישראל בטמאה ועכו"מ בטהורה צריכה מחשבה היינו לאפוקי שחטה לכלבים או להתלמד. ולפ"ז בישראל בטמאה לא חידש ר"א דצריך מחשבה דהיינו דין בהמה טמאה בכ"מ דצריך מחשבה אלא דחדש דנכרי בטהורה אע"ג דטהורה בכ"מ א"צ מחשבה מ"מ בעודה מפרכסת צריכה מחשבה. ולפ"ז נתישב ל' רבנו דבישראל בטמאה כ' דא"צ מחשבה שהרי שחטה להאכיל ר"ל אע"ג דנבלת טמאה בכ"מ בשחטה הרי יש כאן מחשבה, ובעכו"מ בטהורה לא פירש כלום שהרי בשחטה להאכיל קיימינן, ומיהו הר"מ נקט עכו"מ בטהורה לישראל והוא ל' הגמ' חולין קכ"א ב' ועיי"ש בתו', ולא נתפרש בל' זה דישראל דעתו להאכילה וגם ראוי להזכיר צריכה מחשבה כיון דהוא דין שזכרוהו בגמ' וצ"ע. שם שחט בה א' או שנחרה אינה מטמאה טו"א היינו בעודה מפרכסת, וכשמתה א"צ מחשבה שהרי נחרה להאכיל, וכן הא דסיים הר"מ בנחר עכו"מ טהורה אינה מטמאה טו"א והרי היא כשאר נבילה היינו דמפרכסת אינה מטמאה. אות ח ר"מ פ"ג מטו"א ה"ד עי' ראב"ד דעתו בפי' א' דמפרכסת מטמאה טו"א אף בנחורה ואפי' במתנונה מאליה והא דאמר בישראל בטמאה נחרה אין בה טומאה של כלום היינו משום חסרון מחשבה [וצ"ל דסתם שחטה היינו לאדם אבל סתם נחרה לכלבים וצ"ע] ואפי' מתה אין בה טו"א, והא דאמר עכו"מ בטהורה נחרה אין בה טומאה של כלום היינו נמי משום חסרון מחשבה אע"ג דנבלת ב"ט בכ"מ א"צ מחשבה היינו בסתם אבל הכא נחרה לצורך ישראל והויא מחשבה לאבד [אינו מובן א"כ כי שחטה נמי דשחיטת עכו"מ נחירא היא אלא ע"כ שישראל ימסרנו לעכו"מ לאכול וצ"ע] ובפי' ב' ס"ל דאין מפרכסת מטמאה טו"א אלא דוקא בשחוטה אבל לא בנחורה, מיהו בשחוטה אפי' עכו"ם בטמאה, והא דאמר בגמ' ישראל בטמאה ועכו"מ בטהורה לאפוקי ישראל בטהורה וה"ה עכו"מ בטמאה, ולפי' קמא קשה לפרש הא דאמר עכו"מ בטהורה צריך מחשבה ולדעת הראב"ד אף שחט להתלמד א"צ מחשבה וצ"ע ודעת רש"י דדוקא ישראל בטמאה ועכו"מ בטהורה אבל עכו"מ בטמאה מפרכסת אינה מטמאה טו"א דמה שישראל אוכלין מקרב דעת העכו"מ עליהן והלכך שחוטה חשיבא אכל טפי וטהורה חשיבא אכל טפי. אות ט שם בר"מ פסק דא"צ הכשר משום שסופה לטמא ט"ח וכ' הכ"מ טעמו דהא דאמר בגמ' משום שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית היינו כמ"ד כריתות כ"א ב' בכזית שחיפהו בצק ופי' בתו' שם אבל פחות מכזית לא חשיב סופו לטמא ט"ח, אבל אנן קיי"ל דאף פחות מכזית חשיב סופו לטמא ט"ח. ובתו' חולין קכ"א ב' כתבו לישב דהכא שעדיין לא ירדה טומאה כלל ואין סופו לטמא גרע טפי וכו"ע מודים בו, אבל שפיר י"ל כפי' הכ"מ, ורש"י פי' קכ"א א' שונין יש תנאין שונין ומשמע דיש מקום לפלוגי עליהו, ועוד י"ל דתנאין השונין ס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע כדאמר חולין קכ"ד ב', וא"כ א"א לצרף חצי זית עם עוד חצי זית שאין חיבורי אדם חיבור, ואף אם יגע בשניהן בב"א הנוגע בהן טהור, ואף במשא לא יטמאו משום שאין נישא בב"א כדאמר עולא שם, ואנן קיי"ל נוגע וחוזר ונוגע, מיהו יש לעי' דהא דאמר בגמ' להעמידה על פחות מכזית לאו דוקא אלא יכול ליקח כל בשרה אלא משום דסגי בפחות מכזית קאמר לה, ואע"ג דא"א לגרור שלא תמות מ"מ בכל כזית וכזית אמרינן שאין סופו לטמא ט"ח שאפשר ליטלו בעודה מפרכסת ובשר מן החי טהור ואין כאן סופו לטמא ט"ח, וצ"ע. אות י שם ה"ה כ' הר"מ דחשב עליו ואח"כ חתכו טמא וא"צ הכשר משום שסופו לטמא ט"ח, והראב"ד השיג שזה נגד הגמ' חולין קכ"ט א' וכל מש"כ הכ"מ אינו מספיק לדחות סוגיא שלמה דר"ז ור"א וראב"מ ורבא כלהו ס"ל דבעי הכשר ורבר"ח שאיל מרבא טעמא והשיב משום דמעשה עץ שימש ובכ"מ שהוזכר בגמ' כעין זה הוא מוסכם והשואל קבל תשובת המשיב וכן כל הסוגיא דמעשה עץ שימש ומנ"ל לחדש ולחלק בין מעשה עץ למעשה עץ ושאין הלכה כרבא שהוא מרא דכולי תלמודא, ומש"כ הכ"מ דלא חשיב ביה"ס אינו ענין לדברי הר"מ שהרי הר"מ כתב שא"צ הכשר וממילא שטמא מחמת סופו לטמא ט"ח ולא משום שנגע באביו ולא שייך כאן מגע ביה"ס, ודעת הר"ש פ"ג דעוקצין מ"ב כהראב"ד וישב גם התוס' כסוגית הגמ'. שם ה"ו פחות מכזית כו' אין הכל צריך הכשר כו' ואין הבצק הזה צריך הכשר כו' מדברי רבנו מבואר שהבצק המצטרף עם החצי זית או עם זית השלם א"צ הכשר, וצ"ע מה סברא היא זו הלא לא אמרו אלא בדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אבל זה הבצק אין בו ט"ח לעולם, ובגמ' לא אמרו אלא דנבילה א"צ הכשר ואמרינן דנ"מ להצטרף עם פחות מכביצה אבל האי פחות מכביצה איירי בשהוכשר, והנה למש"כ הר"מ דפחות מכזית שצירף עמו בצק והשלימו לכביצה א"צ הכשר כלו, א"כ מטמא בלא הכשר מים ובלא הכשר שרץ, מיהו עיקר דינא דא"צ גם הכשר שרץ לא נתפרש בדברי רבנו. אות יא שם ה"ז פחות מכזית כו' הכל צריך מחשבה כו' צ"ע מנ"ל האי מלתא דהבצק צריך מחשבה ואם הן דברי סברא כיון שצרפן מסתמא בטלן אין דרך רבנו לכתוב מה שלא נתבאר בגמ' ועוד שהבצק כבר נתיחד לאדם קדם שצרפו ואף לדעת רבנו דקדם שנטמא אם נפסל מאכילת אדם אף שלא נפסל מכלב טהור, דוקא נפסל אבל מה שבטלו במחשבתו אינו מטהרו כמש"נ טבו"י סי' ד' ס"ק י"א. שם ואין הכל צריך הכשר כו' דעת רבנו דר"ח ס"ל דאף בשר המת מהניא לי' מחשבה וכמש"כ בשטמ"ק בשם ראשונים ז"ל ופסק כן וגם פסק דפחות מכזית ג"כ מקרי סופו לטמא ט"ח, והלכך אף בפחות מכזית ממת מקרי סופו לטמא ט"ח אם חשב עליו, ועי' לעיל סק"ה. שם ה"ט עי' בראב"ד וכל מש"כ מרן ז"ל בזה אין לנו לב להבין מ"ש לכלב ומ"ש שלא לכלב למה לא יהא צריך הכשר הלא אין סופו לטמא ט"ח, וקרוב הדבר שיש ט"ס בל' רבנו וצ"ל אם חשב עליו לאדם ה"ז צריך הכשר. שם בראב"ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו, כונת הראב"ד לפרש דוקא חתכו לכלב אבל חתכו לאדם זו היא מחשבתו וכדאמר בגמ', ואין כונת הראב"ד להשיג בכל הגהותיו אלא לברר ולפרש חקי התורה שיהיו שמורות וסדורות בספר הי"ד ביחד עם הוספותיו וזה מצוי הרבה בדברי הראב"ד שהולך ומפרש את ההלכה ואת טעמיה ופעמים מראה מקור דברי רבנו ופעמים טורח לפרשם. ונראה דאם חתך לאדם א"צ גם הכשר דהוכשר בדם היוצא שדם מגפתו של אדם מכשיר לרבנן דר"ש חולין ל"ה ב' וכדאמר שבת קמ"ד א'. אות יב ר"מ פ"ג מאה"ט ה"ג בהש' הר"א א"א כו' כאילו קבלוה ממק"א ומ"מ בעו הכשר מיהא שיהיו ראוים כו' ולפנינו הגי' ונ"מ דבעו, אבל בח"צ סי' ק"ז העתיק ומ"מ בעו, ולפנינו הגי' הכשר מים ותמוה מי הזקיקו להר"א לפרש דבעינן הכשר מים והכשר טומאה דאמר בגמ' היינו לאפוקי שעיר חי, ועוד עיקר קרא דזרעים בהכשר כתיב וכן תמה הגרע"א בתשובה תנינא סי' צ"ט, אבל נראה דהוא ט"ס וצ"ל הכשר מיהא והוא ל' הגמ' הכשר טומאה והיינו שיהי' אוכל ולא חי. והנה הכ"מ והח"צ פירשו לדעת הר"מ הא דאמר בגמ' שם צריכין הכשר טומאה ממק"א היינו דגם פרה ופרים צריכין הכשר טומאה היינו נגיעת שרץ, ופי' דלעולם רבנן נמי אית להו תדר"י אלא הכא בפרה ופרים ושעיר לא דמי לנבילת עוף טהור שאין ט"ח שלהן בעצמן שאין פרה ופרים טומאה אלא דין הוא במתעסקין בהן שיטמאו, וכבר כתב הר"מ בפ"ו הט"ו מהלכות אלו שאין אוכלין הנוגעין במתעסק אלא שני, ואע"ג דכל המטמאין בגדים בשעת חיבורן הן אה"ט לאוכלין התם עוברת טומאת המטמא לכלים ואוכלין ע"י חיבורין אבל עוסקין בפרה אין כאן מטמא אלא דין הוא שטמא הוא ובגדיו ע"י עסקו בפרה, ואין דין זה אלא בבגדים ולא באוכלין וכמו שפירשו רבנו במשנה שלהי זבים, וזה נראה כונת הכ"מ, והח"צ פי' כיון דצריך מחשבה כמש"כ רבנו אם חשב עליהן כו' לא שייך מחשבה בפרה ופרים שאם יאכלם לא יהי' בהן ט"ח מיהו עיקר דין מחשבה שכ' רבנו צ"ע מקורו דכיון דנשחט והוא אוכל גמור אף שהוא אסור מ"מ אכל הוא, וכן מוכח בכורות ט' ב' דקתני הערלה כו' כלן מטמאין טו"א ובעי לאוקמי' בגמ' בשלא חשב עליהן אלא בשחטי' להתלמד, וקשה תינח פטר חמור עגלה ערופה וצפורי מצורע ואינך למה טמאין אלא ודאי א"צ מחשבה כיון שהוא אכל גמור, ובפ"א מה' טו"א הכ"ה סתם רבנו דמטמאין טו"א ולא הזכיר מחשבה וצ"ע. חזון איש עוקצין - סימן ו אות א עוקצין פ"ג מ"ד השבת כו' כ' הר"מ פ"א מטו"א ה"ז השבת סתמו לאכילת גופו ואם חשב עליו לקדירה אינו מתטמא טו"א והר"א השיגו דאין מחשבה מועלת להוציאו מידי טומאה, והכ"מ כתב דסוגיא דנדה כהר"ש ואין דבריו ז"ל מובנים דודאי בזרען מתחלה לקדירה הן טהורין אבל זרען סתם אפי' לקטן לקדירה לא יצאו מידי טומאה כדאמר חולין קכ"ז בלקטן ליבשן וכמש"כ לעיל סי' ה' סק"ב וצריך לפרש ל' רבנו ואם חשב עליו לקדירה היינו בשעת זריעה וזה אינו מבואר בלשונו ז"ל וזה טענת הר"א ז"ל. יש לעי' לדעת הר"א פ"ב מטו"א דאוכל שהיה ראוי לאדם אינו יוצא מידי קבלת טומאה עד שיפסל מכלב א"כ האי שבת נמי נהי דמשנתן טעם בקדירה נפסל מאכילת אדם מ"מ הא חזי לבהמה ואפשר כיון שמתחלה אין טעמו אלא במיץ שלו אע"ג דבכמכא אוכלין כלו אגב מיץ שלו מ"מ כיון שהעץ שלו אין ראוי בפ"ע כל שנפרש המיץ ונשאר העץ טהור וכדין רוטב וקיפה חולין קי"ז ב' דבהדי אוכלין טמאין וכשפירשו טהורין וכמש"כ לעיל סי' א' סק"ד טבו"י סי' ד' סק"ב ומיהו קשה מהא דתניא בתוס' בר"ש לק' מ"ז התמרים, והגרוגרות שנתנן בקדירה לתבלין מטמאין טו"א עד שיפסלו מלאכול לאדם ופסקה הר"מ בפ"א ה"ח וצ"ל דכל שנפסל בבישולו אין ראוי גם לכלב וצ"ע. אות ב שם לולבי זרדים כו' אין מיטמאין טו"א עד שימתוקו פירשו הר"מ והר"ש ע"י תיקון, ואע"ג דדברים שאינם ראוין לכוס נמי מטמאין טו"א כיון דעומדין לבישול ולתיקון לולבי זרדים אינם מיוחדים כל כך לתקנם ולאכלם, א"נ יש טורח טפי בתיקונם, והרי עור ששלקו מטמא טו"א כדאמר עירובין כ"ח ב' ומ"מ חשב עלה לשלקה לא מהני דעדיין לאו אכל הוא, והיינו נמי טעמא דקור דאינו מטמא טו"א אע"ג דכשטגנו מטמא טו"א כדמסיק בגמ' שם, מ"מ לא מהני מחשבה לטגנו דבעי תיקון מרובה וכמש"כ תו' שם ד"ה הואיל, והנה נחלקו ר"ש ורבנן בשל פקועות דלת"ק של פקועות חשיב אכל משום שראוי למתקו ולר"ש לא חשיב עדיין אכל, [לא נתפרש בראשונים ז"ל במאי פליגי אבל מסתבר דפליגי קדם מיתוק דלאחר מיתוק מסתבר דלכו"ע אכל הוא]. אות ג מ"ה הקושט כו' בנדה נ"א ב' מבואר דהא דאינן מטמאין טו"א משום שאינן ראוין בפ"ע אלא לטעמא עבידי ולא מקרי אכל לענין טו"א, ולענין ליקח בכסף מעשר נחלקו דר"ע סבר דמקרי פירי וריב"נ סבר דטו"א וקיחת מעשר דין אחד להם ואמרו שם דנמנו וגמרו דאינו ניקח וא"מ טו"א. מ"ו הפגין והבוסר כו' לא נתפרש פלוגתתן אי בעו תיקון ונחלקו אי חשיב אכל קדם תיקון או דנחלקו אי חשיב אכל מפני דאיכא אינשי דאכלי אלא שאין זה אכל משובח, וכן נראה, וכן פלוגתת ב"ש וב"ה בפריצי זיתים וענבים ובקצח פליגי אי חשיב אכל. אות ד מ"ז הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שנקח בכ"מ בעירובין כ"ח ב' נחלקו ר"י ורבנן, ובמה נחלקו איכא פלוגתא דאמוראי, אביי מפרש דבטגנו פליגי דלת"ק טגנו מטמא טו"א ולר"י אפי' טגנו טהור, ולרבא בטגנו לכו"ע טמא וא"ב ברכה דלת"ק מברכין עלי' בפה"א ולר"י שהכל, והנה לכו"ע קור קדם טיגון נקח בכ"מ וא"מ טו"א, והקשו תו' דהכא לכו"ע קיחה בכ"מ קיל מטו"א ואילו בקושט וחימוס אמר ריב"נ אם אינם מטמאין טו"א לא ילקחו בכ"מ וקיי"ל כריב"נ, ותירצו בנדה נ"א ב' ד"ה אם, דטעם דקור נקח בכ"מ משום שראוי לטגנו ולפיכך גם עכשו נקח כמו שנקחין בעלי חיים, אבל לענין טו"א כיון דמחוסר תיקון מרובה לא חשיב אכל, אבל בקושט דחזי בתיקון מועט אלא שאין ראוי בפ"ע אלא לטעמא עביד אין מקום לחלק בין קיחה בכ"מ לטו"א, ודבריהם יתכנו אף לאביי דאמר דת"ק מטהר אף בטגנו, דת"ק ס"ל דאף עור ששלקו א"מ טו"א כדאמר התם וס"ל דכל שאינו אכל עכשו משום דמחוסר תיקון מרובה אף תקנו לא מהני דאין זה אכל האמור בתורה, אבל לענין ליקח בכ"מ שאין חסרון משום מחוסר תיקון שפיר חשיב פירי ונקח בכ"מ, ויש לעי' למה אין עור ניקח בכ"מ כדאמר עירובין כ"ז ב' בקר ע"ג עורו אבל בפ"ע לא כיון דעור ששלקו מטמא טו"א א"כ יהא ניקח בכ"מ, וצ"ל דקור אין כאן פנים חדשות כל כך ומקרי פרי אבל עור ששלקו גם לאחר שליקה לא מקרי פרי אף שהוא אכל לענין טו"א דהתם כל אכל טמא, אבל הכא בעינן פרי מפרי ואין זה עיקר פרי, א"נ קור עומד לטיגון, ואין עור עומד לשליקה. ובעירובין כ"ח ב' ד"ה קור כתבו דקור לא מקרי אכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי דיקלא אדעתא דקורא ומ"מ נקח בכ"מ דהשתא הוא רך והוי פרי, ואין מובן דודאי קור אכל הוא דאי לאו אכל הוא לאו פרי הוא, ואי משום דסופו להקשות ולא נטעי אינשי אדעתא דקורא מ"מ לא גרע מעור ששלקו דהוי אכל, ואפשר דהאי קור אין טעמו משובח ואין כל אדם אוכלין אותו ונהי דחשיב פרי מ"מ סתם אכל שבתורה לא הוי. שם תוד"ה הואיל, כתבו אע"ג דכפניות מטמאין טו"א משום שראוי למתקן מ"מ קור לא חשיב אכל משום שראוי לטגנו דכפניות תיקונן קל אבל קור צריך תיקון מרובה והוי כעור שא"מ טו"א משום שראוי לשלקו, ואע"ג דלענין ליקח בכ"מ אין קור כעור היינו משום דגם קדם שליקה חזי קצת וסגי בהכי לענין ליקח בכ"מ אבל עור אין ראוי כלל קדם ששלקו, א"נ כמש"כ בנדה דקור ניקח בכ"מ משום שראוי לטנגו, אבל בעור לא מהני שליקה לענין שיהא ניקח בכ"מ, וכמש"כ לעיל. [עי' מעשרות סי' א']. אות ה מ"ו ר"ש תניא בתוס' גרעיני זיתים וגרעיגי תמרים אע"פ ששלקן א"מ טו"א, גרעיני חרובין כינסן לאוכלין א"מ טו"א שלקן מיטמאין טו"א, כן נראה להגיה, וכ"ה בר"מ פ"ה מטו"א הי"ז י"ח. שם אלו הן פריצי זיתים וענבים היוצאין מתחת הגפת ומתחת הזגין, רש"י ב"מ ק"ה א' פירש הא דאמר שם וכמה כו' ד' קבין לקורה היינו שאין מוציאין שמן רק ד' קבין לכור זיתים, ולפ"ז אין נ"מ אם הן מעורבין בין הטובים ונשארין תחת הקורה בלתי דרוכין אלא הן נטבעין בהגפת והזגין, או שהן בפ"ע אבל בתוס' משמע שמיירי במעורבין ונשארין תחת הקורה, ואפשר דאורחא דמלתא הכי הוא שאם לא היו מעורבין לא היה מלקטן, ואם ליקטן אפשר דהוי ככינסן ובר"מ פ"א מטו"א הי"ב כתב דכינסן לאוכלין מטמאין טו"א. אבל מדברי הר"מ פ"א מטו"א הי"ב מבואר דפריצי זיתים היינו הזיתים הקשים שאינם נפרכים תחת הקורה ונטבעין תוך הגפת ואם יש מהן יותר מד' קבין לכור מלקטן ואוכלן אבל אם הן ד' קבין לכור אינו טורח ללקטן וישאירם עם הפסולת, ואחרי שאינן אוכלין גמורין בטלין כיון שאינן מיוחדין לאכילת אדם אלא להשאר עם הפסולת. שם כינסן לאוכלין בטלה דעתו, הר"מ שם גרס מטמאין טו"א, ואפשר דגרסינן חישב עליהן לאכלן בטלה דעתו כינסן לאוכלין מטמאין טו"א, ובהגה' בפי' הרא"ש כ' בשם הר"מ אם חשב עליהן לאכילה טמאין וזה נגד התוס' וגם בר"מ ליתא. שם פגי סופות מיטמאין טו"א נראה דהיינו סופי תאנים וענבים המוזכר פסחים ו' ב' והן מין שאינן מתבשלין לעולם וחשיבי פרי טפי מפגין העתידין להתבשל וכדאמר עירובין כ"ח ב' פגי ביתיוני כו'. שם פגי העולשין כו' בעונתן למעשר א"מ טו"א כו' עי' ר"ש שכתב מן הסברא הוי אפכא, ומשמע דלא קים לי' לרבנו דמשבשתא היא, דאין כל הטבעיות שוין ואפשר דבעונת המעשרות אינן ראוין לאכילה עד שיתבשלו וקדם לכן ראוין למתקן, ואם באנו להגיה יש לגרוס בעונתן למעשר מיטמאין טו"א פחות מכאן א"מ טו"א שלקן מטמאין טו"א, ואתיא כריב"נ וזה נראה גי' ר"מ שהשמיט זה מפני שפסק כר"ע דפגין ובוסר מטמאין טו"א. שם כרשינין מיטמאין טו"א כו' ר"י סבר דחייב במעשר, ונראה דפליגי בסתם כרשינין דאי סתמן לבהמה ופליגי בשיחדן נהי דמועיל לענין טו"א אבל אין מועיל למעשר אם לא שזרען לכך וכדאמר נדה נ' א' עולשין שזרען לבהמה כו' והר"מ פסק בפ"א ה"ט דאם יחדן לאדם מטמאין טו"א, והיינו כר"ש, אבל קשה דשבק מה דתניא בהדיא, וכתב יחדן דלא תניא, ואם נפרש דפליגי ביחדן צ"ל דפליגי לענין מעשר בזרען לאדם. שם חגבים שנתנן בקדירה בתבלין כו' כן נראה דצ"ל. כ' הר"מ פ"א מטו"א הכ"ד ענבים שדרכן כו' נשתייר בהן גרגרין שלימין אותן גרגרין מטמאין טו"א וכן הזיתים כו' וכ' הר"א בשאינם פריצים [כצ"ל] אלא שלא דחקה עליהם הקורה כו' ור"ל הא דנשתיירו הגרגרין שלימין אינן מפני שהיו קשין בטבען שא"כ היינו פריצי זיתים וענבים דתנן פ"ג דעוקצין מ"ו שהן טהורין ונתבאר דינן לעיל הי"ב, ויש שם ט"ס בל' הר"א וצ"ל או שנטענו באבנים וכדאמר מנחות פ"ו א' דאבנים אינם מכבידים כמו טעינת קורה, ועי' מש"כ טהרות סי' י"ג סק"ח. אות ו מ"ח דגים מאימתי מקבלין טומאה כו' רע"א כל שאינם יכולין לחיות עי' ר"ש שהביא סוגיא דחולין דג מקרטע איכא בינייהו, ורש"י פירש דג מקרטע היינו שכבר יבש בו כסלע ולר"ע טמא ולב"ה טהור, והתוס' שם פי' דמקרטע היינו שלא יבש בו כסלע ולר"ע טהור ולב"ש טמא, ולדינא אין נפקותא בזה והנה קיי"ל כב"ה דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, והוא יחיד בין תלמידי ב"ה וגם הוא תלמיד, ואי סבר דלא נחלקו ב"ה א"כ ת"ק דסבר נחלקו ושנאו רבי סתם והו"ל כרבים במקום יחיד. ובגמ' חולין שם מבע"ל נולדו בהן סימני טריפות ולכאורה לא מבעיא לן אלא לר"ע דסגי ביבש בו כסלע אבל לב"ה ודאי טריפה לא עדיף מיבש בו כסלע אבל הר"מ פ"ב מה' טו"א ה"ו פסק דנולדו בהן טריפות הדבר ספק אע"ג דפסק כב"ה משימותו וס"ל דטריפות אפשר דעדיף מיבש בו כסלע, ובגמ' לא משמע כן וצ"ע, [עי' מכשירין סי' ו' סק"י]. אות ז מ"ח יחור של תאנה שנפשח כו' לעיל סי' ג' נתבאר פלוגתת הראשונים ז"ל ביבש האילן והפירות לא יבשו אי חשיב תלוש ושם כתבנו משום דאילן שיבש אפשר שיחזור ויצמח, ואפשר לפרש הטעם דאילן שיבש עדיין בחזקו אבל פירות ועוקצין שמתיבשין הן מתרפין וחשיב תלוש, והנה לדעת הראב"ד דיבש האילן חשיב מחובר יש לומר דמודה ר"י בצמקו באביהן שהן מטמאין טו"א אלא דהכא כיבש האילן דמי אלא מפני שנפשח גרע טפי וס"ל לר"י דנפשח נמי הואיל ומעורה מעורה, אבל לדעת הר"מ שאין חילוק בין יבשו הפירות ליבש האילן ע"כ ר"י פליג גם ביבשו פירות, ואף לדעת הר"א י"ל דנפשח לא עדיף מיבשו פירות ור"י פליג גם ביבשו פירות, וכבר כתבו התו' כן חולין קכ"ח ב' ד"ה ר"י, איברא בגמ' חולין קכ"ט ב' אמר בהדיא דלר"י גם אבר המדולדל א"מ טו"א, ושם קכ"ז ב' מבואר דתאנים שיבשו באביהן גרע מאבר המדולדל דאע"ג דאבר המדולדל כתלוש אפשר דתאנים שיבשו באביהן חשיב כמחובר וכמש"כ תו' שם ד"ה לימא, וא"כ ר"י דפליג באבר המדולדל ונלמד מיחור שנפשח כש"כ דאפשר למילף מני' תאנים שיבשו דאמרינן הואיל ומעורה מעורה, ודברי התו' שכתבו דצמקו לא הוי כמעורה צ"ע. בס' מ"א כתב דטעמא דר"י משום שהאילן רואה את האויר וכההיא דתנן ספ"ב ביצא חוץ לעציץ ורבנן ס"ל דאין יניקת אויר אלא בזרעים ולא באילן, ונראה דגם באילן מהני יניקת אויר כדמשמע גיטין כ"ב א' דפריך באשתרש לא פליגי כו' ומייתא מאילן שמקצתו בארץ אלמא שאין חילוק בין זרעים לאילן, מיהו הכא ליכא יניקת אויר כלל שאין יניקת אויר אלא באילן ששרשו חי וע"י זה יונק גם מאויר אבל אילן תלוש אין יונק מאויר וה"ה מעורה במקצת כיון שאין יכול לחיות אין יונק וטעמא דר"י דסגי בחיבור וכדאמר חולין קכ"ט ב' דגם באבר המדולדל ס"ל דהוי כמחובר. אות ח ר"מ פ"ג מטו"א ה"ג חגבים טמאים ודגים טמאים בכפרים הרי הן מיוחדים לאדם כו' וכן חגבים ודגים קטנים צריכין מחשבה בכפרים עי' כ"מ שכ' גי' הר"מ במשנה קטנים במקום טמאים, ולפ"ז חגבים ודגים טמאים בכרכים צריך מחשבה וקשה שיהא כפרים עדיפי מכרכים לענין דגים טמאים דודאי דגים טמאים בכרכים הן מיוחדין לאדם, ועוד דיותר ראוי להגיה התוס' מלהגיה המשנה ונראה להגיה בתוס' בכרכים וכן להגיה בל' רבנו ובסמוך יש להגיה בל' רבנו טמאים תחת קטנים ועולה הכל כהוגן דהוי דבר והיפוכו דבכפרים צריך מחשבה ובכרכים א"צ, ואילו לגירסא שלפנינו כרכים שיירי'. שם ושאר כל ירקות שדה כגון כו' הכ"מ כ' דהר"מ מפרש כן למתני' ואינו מובן אם לא להגיה במשנה כגון במקום חוץ אבל לשון שאר לא יתפרש דלא הוזכרו כאן ירקות שדה כלל, ויותר נראה להגיה ל' רבנו מקמי מתני' וצ"ל חוץ מן הבצלים כו'. אות ט מ"ט חלב בהמה כו' מש"כ תויו"ט לדעת הר"מ חלב נבלה צריך הכשר מים ולא הכשר שרץ וכל נבלת עוף טמא תמוה מאד וע"כ יש ט"ס בל' הר"מ וכמש"כ הכ"מ פ"ג מאה"ט הי"ד וגם בהגה' שבפי' הרא"ש כ' בשם ר"מ דצריך מגע שרץ. מ"י כוורת דבורים כו' ובר"ש אר"י לא נחלקו ר"א וחכמים על חלות דבש שאינן מקבלות טומאה באביהן כו' נראה דטעמא דר"י דסבר דדבש בכוורתו צריך מחשבה ואולי ס"ל דאפי' מחשבה לא מהני דאכתי לאו אוכל הוא ואנן קיי"ל ב"ב פ' א' דא"צ מחשבה, והא דלא מייתא ראי' ממשנתנו דמקבלת טומאה במקומה דאפשר דבחשב עלי' איירי ומיהו לפ"ז ר"י פליג גם בחשב עלי'. שם ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהוא כקרקע לכל דבר כו' אינו מובן כי מחובר לקרקע מאי הוי ואפי' אי סבר דתלוש ולבסוף חברו כמחובר מ"מ לענין תולש ממנו בשבת אין נפקותא בחיבור הכוורת כמש"כ תו' ב"ב ס"ה ב' ד"ה הרי, וכן במנח ע"ג ב' יתדות למה היא ככלי לכל דבר לר"א, ואפשר דכו"ע ילפי מיערת הדבש אלא דר"א מוקי לה במונחת על הארץ ורבנן מוקי לי' במחוברת בטיט, ולפ"ז אין סתירה מגמ' להא דתוס' והרע"ב העתיקה בפירוש המשנה, ואע"ג דלמאי דס"ד ב"ב ס"ה ב' ע"כ בחברה בטיט פליגי בלא"ה הו"מ למימר ולטעמיך כמש"כ תו' שם, אלא דקשה להא דתוס' קו' הגמ' גיטין ל"ז א' וכמש"כ תו' ב"ב שם וצ"ע. מי"א חלות דבש כו' משיחרחר בפי' הר"מ חולק על הערוך שפי' כשהתחיל לגרש הדבורים כדי לרדות דהא דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה, והנה קיי"ל ב"ב פ' א' דהוא אוכל, אבל אין נפקותא בזה דאכתי שמעינן דלאו משקה הוא ומיהו אין מובן קושית רבנו דהא הדבש א"צ תיקון וראוי למאכל אלא שאכתי מחוסר הכנה עד שיהי' משקה ולכך לא חייל עלי' שם משקה עדיין ושפיר י"ל בבא לרדות סגי. עוקצין פ"ב מ"ט, [א"ה, עי' חזו"א זרעים, ערלה סי' ב' סק"ג]. בריך רחמנא דסייען בנל"כ ולאע"י חזון איש הוספות לעניני טהרות - כלים כלים פי"ב מ"ו טבלא שנחלקה לשנים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין ומודים חכמים לר"ג באחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור, בתוי"ט הקשה מ"ש מתנור דטמא שא"א לצמצם, ובתורע"א כתב דשאני תנור דאית בה גומות, ובסוף דבריו ז"ל תמה על הרמב"ם שפסק דא"א לצמצם בידי אדם ופסק לההיא דטבלא שחלקו לשנים דטהור כרבנן, והנה לא נתבאר בדבריהם ז"ל טעמא דר"ג, ולפי הנראה שהם מפרשים טעמא דר"ג משום שא"א לצמצם וא"כ הו"ל לחז"ל בסוגיא דבכורות להביא פלוגתת ר"ג וחכמים, ועוד קשה לפי' הא דקתני מודים חכמים לר"ג באחד גדול כו' שהגדול טמא, ומשמע דהכא מטהרי רבנן דומיא דגדול, והלא מבואר בסוגיא דחולין כ"ח ב' דבכלי שחלקו לכו"ע מחצה אינו כרוב, ואי משום דלר"ג הוי רוב א"כ הוי מצי למתני איפכא מודה ר"ג לחכמים דהקטן טהור, ובאמת הו"ל למתני מודים חכמים ור"ג כו' דהגדול טמא והקטן טהור, אבל השתא דנקט מודים חכמים לר"ג משמע דרבנן מטהרי בכעין גדול, ועוד דהו"ל לאתויי בסוגיא דחולין משנה זו דמטהרי רבנן. ובאמת בסוגיא דבכורות איתא שאני כלי חרס, ולפי' הר"מ והר"ב דהכא בטבלא של חרס הוי דומיא דתנור, וכמו שפרש"י שם דחרס אינו נשבר בקו ישר אלא נעשו גומות ובליטות, ולפי המבואר חזו"א יו"ד סי' קי"ב סק"ז נראה לפרש דר"ג וחכמים פליגי בטבלא שנחלקה בכעין פלוגתא דכל הני השנוין עמה כסוי טני וכו', דר"ג סבר דאף במיעוטה עדיין משתמשין וכמו בתנור שנשאר ד' או פחות מד' ומ"מ טהור דכיון דהוי רק מיעוטא הו"ל כפנים חדשות וצריכה יחוד לתשמיש והלכך הו"ל דין טבלא כתנור דאם חלקו לשנים טמא דא"א לצמצם, וחכמים סברי דאם נשאר רובו עדיין משתמשין בה אבל לא במחיצתה, ובזה אין שייך לדון בדין א"א לצמצם, דמ"מ הנדמה לעין האדם למחצה אין משתמשין בה, וכמו שנאמר שיעורין בכל הכלים בנקיבתם כמו כן שיעור טבלא ברובו הניכר, והלכך נחלקה טהור, ולזה קאמר מודים חכמים לר"ג דאע"ג דהכא מטהרי ברוב שאינו ניכר מ"מ ברוב הניכר מודים דטמא והקטן טהור, הזכיר דין הקטן משום דעיקר פלוגתתן תלוי בחשיבות הקטן, דלר"ג עדיין חשיבא לתשמיש כל דהו רק מחמת חסרון רובא נטהרה ולרבנן טהורה בעצמותה. והנה הגרע"א ז"ל כתב דלפי' הר"ש צ"ל הא דלא מטהרין בתנור מצד ס"ס שמא הוי מחצה ושמא הוי מיעוט, משום דהוי ס"ט ברה"י, וצ"ע דהא אין בד"ל ואין זה באה בידי אדם דאין השבירה גורם טהרה אלא מה שהוא שבור, ויש לדחות [ועי' יו"ד סי' צ"ח] וכמדומה דא"א לטהר שניהם מצד ס"ס כעין שכתבו נדה כ"ז, וגם צ"ע אם הוי ס"ס כה"ג. ובעיקר קטנה וגדולה יש לעיין דרש"י ז"ל פי' קטנה היינו שעושין תנוקת לשחוק, והא דקאמר שכן עושין תנורי בנות טפח, היינו שתנורי בנות שאנו דנין עליהן אין עושין אותן פחות מטפח, וכן נראה מהא דקאמר והא איכא תנורי בנות כו' ומשני בפלוגתא לא קמיירי משמע דפלוגתייהו בתנורי בנות, אבל בתוס' פירשו דקטן וגדול היינו בגובה לפי ערך רחבו, וצ"ע דא"כ היה צריך למתני שיעור רחבו, וגם עיקר הדין צ"ע דמ"ש ד' וטפח, הלא בדין שיהיה כל שיעורא דגובה לפי ערך הרחב כדי שיהי' ראוי להחזיק חומו, ועוד מאי האי דקאמר שכן עושין תנורי בנות כו', וכי מה ענין תנורי בנות העשוין לשחוק להועיל בדין טומאת התנורין, וצ"ל לפרושם דתנורי בנות נמי עושין אותן לאפות בהן התנוקת וצ"ע, ולפרש"י ז"ל יש לעיין בטעמא דר"מ דמטהר, וצ"ע בכל זה. (יו"ד סי' קי"ב סק"ח - י"א). כלים פי"ז מ"ו אר"י וכי מי מודיעני איזוהי גדולה כו', משמע דאילו היה אפשר לעמוד על הגדולה ועל הקטנה היה ר"י מודה לעשות כר"י, ויש לעי' לפ"ז א"כ הרי אפשר שבשעה שאומד את הבינונית הוא טועה ומטהר שלא כדין או מטמא שלא כדין, ונראה דבין לר"י ובין לר"י השיעור מתחלה ניתן לפי האומד וכמו שאמרו תרומ"ע ניטלת באומד, וכשנאמרו שיעורין בסיני נאמרו על האומד ומה שנראה לו לאדם זהו שיעורו, ואמנם הדבר מסור לחכמים לקבוע גדרי השיעור לכל ישראל וכמו שאמרו חכמים כזית שאמרו זה אגורי כשעורה זו מדברית כעדשה זו מצרית לא שנאמרה למשה כך אלא נאמרה סתם והיא הבינונית אלא חכמים עיינו בדבר וקבעו לכל ישראל שכזית אגורי ושעורה מדברית ועדשה מצרית הם הבינונים, וכשם שמסור לדעתו של רואה להכריע על הבינוני של הפרי בין חביריו הגדולים והקטנים כן מסור לחכמים לקבוע את המדינה שיש להגיד עליה שפירותיה הם הבינונים בהגלילים והארצות השונות. והנה ר"י וב"ד חייבו את היחיד ליטול הגדולה והקטנה ולחלקם אף שהקטנה והגדולה הוא מסור לדעתו של רואה מ"מ זה עדיף מלמסור לו באומד את הבינוני שבזה מוסיפין לשלול הדקדוק ביותר, ור"י סבר כיון דסוף סוף אין בשיעורין דקדוק מאמת אלא קירוב אין להכביד על האדם ליקח גדולה וקטנה אלא אומד לפי דעתו. והנה כשקבעו חכמים את האגורי ואת המדברית ואת המצרית, היינו כל זמן שמצוי בידן, אבל אם אין מצוי בידן רשות ביד חכמים שבדורות הבאים לקבוע לכל ישראל מה שנראה להם מן הבינונית בזמניהם, או למסור לכל אחד שיקבע הבינוני לפי דעתו במקומו, ואם לא קבעו חכמים בדבר שב ממילא הדבר לכל יחיד לפי דעתו של רואה. ונראה דגם פרוטה שנמסרה בשיעורין נמסרה על משקל דבר טבעי שקיים לדורות ואע"ג דהראה הקב"ה למשה מטבע ונתאמת לו אורך ורוחב של הפרוטה בכסף צרוף והיה השיעור שיעור אמתי מ"מ לדורות אי אפשר שיעור להשתמר וע"כ דניתן לחכמים לקבוע משקל הפרוטה ע"פ גרעין טבעי הקיים לדור דור, ואפי' את"ל דכל שהיה המטבע קיים והיה ידוע משקל אמת היה שיעור פרוטה אמתי ולא מאומד, מ"מ אם יראו חכמים שהשיעור יאבד מדורות הבאים על החכמים לשקול הפרוטה ולקבוע שיעורה, והלכך כשקבעו הגאונים שיעור פרוטה משקל חצי שעורה בינונית הוא שיעור אמתי וקבוע לדורות כמו כל השיעורין, ואולי הדבר בקבלה בידי הגאונים מרבנן סבוראי ומב"ד של רבינא ור"א שהיו סוף הוראה. והלכך אף אם השעורה משתנית לחליפת הזמנים, או לשנוי הארצות מ"מ שיעורן של הגאונים קיים ושעורה קובעת את הפרוטה, [ואם אין השעורה קובעת באמת, היו רבותנו מזהירים עלינו שלא לסמוך על שיעורם שהרי אין אנו יודעים עד כמה אפשר להסתפק בשינוי משקל השעורה, ולפי שיעור שמסרו לנו הגאונים יוצא שאם קידש אשה בכסף צרוף פחות ממשקל חצי שעורה אינה מקודשת, וכן לענין פה"ב, ולשאר הלכות, ואם הוא שיעורא ניחא, אבל אם אינו אלא סימנא נפל בבירא כל השיעור, ומה שהביאו מס' נ"ש ששיערו בשעורה שאינה משתנה כונתו ז"ל שאם יאמרו משקל שבדורם המשקל משתנה ואין דורות הבאים יכולים לעמוד עליו אבל צמח מן הצמחים קיים לעולם, ואפשר לו לשמש שיעור של שיעורי תורה והן הנה דברי הגאון לק' ד"ה אח"כ]. ואמנם השיעורים שנאמרו במדה לא נתנו לחכמים לקבוע מדתן אלא במדה ולא ניתן ליחיד לשער אלא במדה, והשיעורים שנאמרו במשקל לא נתנו לחכמים לקבוע אלא במשקל ולא ניתן ליחיד לשער אלא במשקל, וחוסר האמת המדויק אינו מפסיד את המדה בזמן שעיין ושפט על מדתו, כיון דכן הוא טבע שיעורו להיות בגורל של שינוים בחילוף צבא הטבעיים, אבל אם ישקלו חכמים מדת הקמח של שיעור חלה או ישקלו רביעית יין לנזיר וימסרו משקלן לדורות, לא יהי' זה בכלל השיעור של תורה, ששינוי שנעשה בין דורות הראשונים לאחרונים במשקל הקמח מצד שינוי הקמח, או מצד האגוז או השעורה שנקבעו למשקולת, הוא עיוות באמתת השיעור ואין זכות הטבע שבשינוי מזכה את השיעור להיות שיעור אמת, כיון שהשיעור לא נאמר על המשקל אלא על המדה, וכבר רמז על זה הר"מ בפירוש המשנה חלה פ"ב מ"ו וז"ל ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד, אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו, ור"ל שאפשר למסור משקל שיעור חלה של קמח חטה בעיר הזאת שנה זו שנתאמת שהקמח בעיר הזאת כולה על משקל אחד ואז אין המשקל משמש לשיעור התורה אלא מברר את המדה, שהמדה היא השיעור. והנה חז"ל בעלי הגמ' שהן סנהדרין לכל ישראל מסרו לנו שני מודדים לדעת את המדה בשיעורי תורה, האחד הוא הביצה כדאמר עירובין פ"ג א' דשיעור חלה יוצא מ"ג ביצים וחומש ביצה, ועפ"ז יש למדוד הרביעית, שהרי הלוג ו' ביצים נמצאת רביעית ביצה ומחצה, ויש עוד מודד בגמ' פסחים ק"ט א' האצבע שמודד את הטפחים והאמות ומסרו לנו שיעור רביעית ושיעור הלוג והסאה ועפ"ז יש למדוד את שיעור חלה ז' לוגין וחומש, ונראה דיש רשות למדוד בכל אחד מהן כפי שנמסר לנו דהכל לפי דעתו של הרואה ואם עמד על אחד מהן אינו חייב לחפש אחר מדידה השני' ואף אם נשתנו הביצים שנתקטנו או הגדילו אין בכך כלום אחר שהוקבעה המדידה ע"פ ב"ד, ואמנם אם נתברר לו מדה מן המדות ע"פ שני החשבונות ואינם שוין, יש לתפוש את מדת האגודל לעיקר שהרי מדת אמה וטפח הוזכרו בקרא, וכש"כ כשנראה שמדת האצבע משתוית עם מדת חז"ל והבצים שלנו קטנות, [וכן מבואר בגמ' עירובין פ"ג א' דע"פ סאה המדוקדק שהביאו לרבי הוסיף על הביצים אחד מכ', אע"ג דהביצים נתקטנו והביצה המדברית היתה גסה וכמש"כ תו' שם, מ"מ השיעור הנמסר הוא במדה וכדאמרו פסחים ק"ט א', ובשביל לשמש בבצים טרח רבי לקבוע מדת הביצה הקטנה וקבע להוסיף עליה אחד מכ', ויש לעי' למה לא קבע רבי הדבר ע"פ מדת האגודל, ואפשר דקשה לקבוע מדת אגודל הבינוני בצמצום גמור, א"נ כל שקיים בידינו מדת הראשונים הולכין אחר מדתן אף שנתקטנו מעט האגודלין, ורק כשאין בידינו מדה מקובלת על ב"ד שבדור לקבוע המדה לפי הבינוני שבדור, והרי כל זמן שהיו בישראל מטבעות של משה רבנו היו קובעין על פיהן שקל ודינר ופרוטה, ואחר שאבדנו אנו קובעין ע"פ קבלת הגאונים בשעורות, וכן כל זמן שהיה בידם אמה של משה לא היו מתחשבין אם נתקטנו האגודלין, והא דתנן פי"ז דכלים מ"ט ב' אמות היו בשושן הבירה כו' אין הכרע שהיה ממש כשל משה, אלא ר"ל אמה של ששה טפחים לפי האגודל שקבעו כנסת הגדולה] ומאורע זה אירע בזמן הגאונים בעל נו"ב והגר"א שמצאו דמדת האצבעות ומדת הביצים אינן משתוות אצלנו ומדת הביצים קובעת שיעור חלה מחצה ממדת האצבעות, ובאשר לא מסתבר שהאצבעות שלנו נתרחבו מדורות הראשונים החליטו דנתקטנו הביצים, וקבעו לכל ישראל לקבוע המדה ע"פ האגודל, ועל פיהם נהגו כל בני הגולה ונתפרסם בכל הספרים הבאים אחריהם דביצים שלנו קטנים הם, וכן חשבו בעלי הוראה את מדת האמה ע"פ האגודל וחשבוהו לי"ג ורשקא ברוסיא שהוא 58 ס"מ במדת מטר, [וכתב לי נאמן שמסר לו הרב"צ ידלר שליט"א ממונה על תיקון עירובין בירושלים שגם הגרש"ס זצ"ל זקן ההוראה של ירושלים היה מיקיל פרצה עד עשר אמות לחשוב הטפח 10 ס"מ כשלא היה אפשר לתקן, ואמנם היה מחמיר במקום דאפשר, למחשב הטפח 8 ס"מ, ואמנם זה שהיה מחמיר אין זו הוראה אלא מדה טובה ועין יפה, אבל זה שלא היה אוסר בשעה שלא היה אפשר לגדור [והיו אלפי רבבות ישראל מיקירי ירושלים נושאים משא בחוצות ירושלים ע"פ הוראת רבם באין מוחה ומערער] זו היא עיקר הוראה כדעת הנו"ב והח"ס והרי מנהג ירושלים כמנהג חו"ל]. ומיהו לא היה כאן מכשול לדורות הראשונים דשפיר חשבו את מדת החלה והרביעית ע"פ הביצים דזה בכלל דעתו של רואה כל זמן שלא נתברר להם חשבון האחר, ואפשר דיש רשות לקבוע מדת החלה ע"פ הביצים אף שידוע שנתקטנו, ועוד דלעולם לא הכריעו ע"פ הביצים דקשה לעמוד על הבינונית, [וכמש"כ המאירי פסחים ק"ט ולא ראיתיו בפנים אלא העתקת דבריו] וכל שנתגדלה אחד מששה היא קרובה לכפולה שכל שנתוסף על האורך ועל הרוחב מעט מתוסף המעוקב הרבה, והיו משערים בגדולה מעט. מיהו אחרי שנקבעה הלכה ע"פ הנו"ב והגר"א מהרא"ז מרגליות והח"ס ונתפשטה ההוראה כך הוי כאילו קבעו ב"ד לכל ישראל את המדה לפי ראות הב"ד ונקבע שיעור חלה ע"פ מדידת האגודל והיה נראה להם כפי מה שקבלנו מהם 13 וו. האמה שהוא 58 ס"מ, ול"ש כאן אמת וטעות כיון דמסור לדעתו של רואה ודעתו של רואה הן ב"ד של גדולי הדור שקבעו כן, ומה שנראה להם זהו האמת וזהו עיקר השיעור, ושיעור האגודל הוא ג"כ הבינוני במקום הזה ובזמן הזה ואף שהוא מתחלף לפי המקום והזמן כן נמסר שיעורו. אח"כ ראיתי תשובת גאון [הנדפס באוצר הגאונים עירובין פ"ג, ואף שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור אבל כאן נראין הדברים שהן דברי גאון] וז"ל ששאלתם על שיעור חלה איזהו שיעור מדוקדק, ודאי שיעור חלה מ"ג ביצים כו', ולכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות שדברי סופרים על הר סיני נתנו כדכתיב ועליהם ככל הדברים [נראה דר"ל אע"ג דביצים לא מצינו בתורה אלא בדברי סופרים גם ד"ס בסיני נתנו ור"ל ויש דברים שמסרה התורה לחכמים, וגם זה ניתנה לחכמים לקבוע השיעור בביצים ובפירות] לפי שהביצים והפירות נמצאין בכל מקום כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והה"ע שישראל עתידין להתפזר בין האומות ומשקלן ומדתן שהיו בימי משה ושהוסיפו עליהן בימי חכמי א"י אין נשמרין להן והמדות משונות בדורות ובמדינות שבכל דור ודור היו חכמים מחדשים מדותיהן כו', ונשתנו כל אלו המדות שהן מזמן קרוב וכש"כ מדורות הראשונים שאין ידועים מדותיהם כלל ולכן תלו חכמים השיעור בפירות ובביצים שהן קיימין בכל עת ואין משתנים [ר"ל מציאותם קיימת ואין הטבע מחליף את הביצים על מין אחר כמו חילוף המדות שהן רק בהסכמת בני אדם, אבל שינוי הביצים בקטנותן וגדלותן אינו מפסיד שזהו עיקר השיעור] מיהו שיעור הביצים והפירות תלו אותן בדעתו של רואה [ר"ל שיבקש הבינוני כפי ידיעתו בדורו ובמקומו], ויש מי ששיער במשקל ידוע כו' כך עלה בדעתו וכך ראה שיעור הביצים כו'. הנה מבואר בדברי הגאון ז"ל דאפשר לשער בביצים וזה בדעתו של רואה וזהו שיעור אמת, והנה הגאון ז"ל הזכיר דגם משקלן של ישראל עתידה להשתכח ואינה נשמרת להן, ומזה למדנו דגם בזה ניתנה רשות לחכמים לקבוע במשקל הצמחים המצוים בכל מקום ובכל זמן וזו משקל חצי שעורה שקבעו הגאונים וכמש"כ לעיל. [ונמצאת שיעור השעורה כשאר שיעורים והשעורה הבינונית היא כפי דעתו של רואה וזהו עיקר כונת התורה בשיעורים]. וממה שכתב דביצים ופירות לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום וקיימין בכל עת למדנו דכל מקום משער בפירות מקומו וכל דור בזמנו דאם צריך ביצה שבימי משה ופירות של מתן תורה אכתי נפל שיעורא בבירא. כן למדנו מדבריו ז"ל דשם של מדה או של משקל אינו קובע כלום כי כולן בני חליפות לבקרים. (או"ח מועד סי' ל"ט סק"א - ו'). כלים פי"ח מ"ט. [א"ה, עי' חאו"ח מועד סי' ל"א מסק"ו]. חזון איש הוספות לעניני טהרות - אהלות לפ"ו מ"ד ר"מ פכ"ד מה' טו"מ ה"ד בהש' הר"א שהרי א"א לצמצם, א"א מחלוקת ר"מ ור"ש כו' הלכך הבית טהור כר"ש כו', נראה דצ"ל הלכך הכא טהור, ונתחלף הכ' בב' והא' בת', והדבר מוכח בל' הר"א דלמה ינקוט בית וישאיר עומד מלמעלה, ועוד מה טעם לטהר שניהם הבית והעומד מלמעלה דהרי בקרוב לחוץ מטמאינן העומד מלמעלה וא"כ במע"מ נמי, אלא ודאי לכו"ע הבית טמא ודברי הר"א לטהר העומד מלמעלה דשדי' לבית עדיף וממילא העומד מלמעלה טהור ולא דמי לבית ועלי'. (שבת סי' ס"א סקי"ב). לפ"ט מי"א א) נזיר נ"ד ב' משום אוירא גזרו עלי' כו', בתו' לעיל כ' א' מבואר דאי גזרו על אוירא לא גזרו הזאה אף על גושא דלא אתא לאיחלופי בטומאה דאורייתא, והלכך אין בטומאת ארץ העמים אלא טומאת ערב, וכן לענין נזיר עולין לו אלא אם ישב בחו"ל כל ימי נזירותו קנסינן לו שאין עולין לו שהרי שהה באיסור, דאע"ג דעולין לו, מ"מ הוא מוזהר מדרבנן שלא להטמא בטומאת אה"ע. והנה לגי' דידן בגמ' נ"ה א' קשה דמסיק דגם ריבר"י סבר דאהל זרוק ל"ש אהל, וע"כ פליגי רבי וריבר"י במונחת, [והיינו בשדה המונחת על הגבול ונכנס מארץ לשדה ולשון הנכנס לאה"ע כו' דחוק קצת] ובעירובין ל' ב' אמרו דפליגי באהל זרוק וכן בחגיגה כ"ה א', והלכך הסכימו תו' שם ושם, לגי' ר"ח שהביאו תו' בסוגין, והנזרק באויר לכו"ע ל"ש אהל, ופלוגתתן במהלך ע"ג קרקע, וריבר"י סבר דשמי' אהל, והנה דין אויר לא נפשטה בסוגין, ואע"ג דבעירובין ובחגיגה אמרו דפליגי באהל זרוק, וא"כ ע"כ לא גזרו על האויר, מ"מ מדאשכחן בברייתא דמטהרת בשדה תומ"ג ומטמאה בקרון ובספינה, וע"כ לחלק משום דתיבה לא שכיחא וקרון שכיח או דבקרון גזרינן דלמא יוציא ראשו, וא"כ אין הדבר מוכרע, וי"ל דבאמת גזרו על אוירא, אלא דבשדה טהור משום לא שכיח, ורבי סבר אהל זרוק ל"ש אהל, והלכך טמא אף דלא שכיח, ובסוגין דאמר דרבי סבר אע"ג דלא שכיח גזרו חד מתרי טעמי נקט, ומסוגיא כ' א' דמסיק דסברי ב"ה משום גושא נמי אין ראי' די"ל דקמדחי לי' דאין ראי' ממתני', וכן מסוגיא דחגיגה אין ראי' דלא אמר משום דגזרו על אוירא, דהא בשדה דלא שכיח לא גזרו, ומיהו נראה דדוקא אדם הנכנס בשדה לא שכיח אבל הולכת יין בשדה שכיח, ובחגיגה שם רצו לפרש דאפי' את"ל דמשום גושא גזרו אין תקנה לרבי דאהל זרוק ל"ש אהל, ואי משום אוירא מעיקרא ל"ק דאפי' לריבר"י הולכת יין אסור, ונראה לדינא צריך להחמיר להצריך הזאה במאהיל על הגוש, ולטמא טומאת ערב באויר על הגשר וכיו"ב ואהל זרוק ל"ש אהל כסוגיא דחגיגה ועירובין שזה טעמו של רבי, ואין לומר כאן ספיקא דרבנן לקולא, כיון דיש צד קולא בתרויהו וע"כ להחמיר בתרויהו וכמש"כ תו' ביצה י"ד א' ד"ה איכא. והא דאמר ומזה ג' וז' אשארא, היינו דבארץ העמים אין מזין לעולם אפי' אגושא וכ"מ לשון אשארא. ב) הר"מ פי"א מה' טו"מ ה"ב, כתב דעל מגע ומשא טמא ז' וצריך הזאה ג' וז', ועל מאהיל על הגוש אין צריך הזאה אלא טמא טומאת ערב, וזה תימא דהא במאהיל על הגוש לא מבעי לן כמש"כ תו' מסוגיא דשבת, וא"כ כשאמרו כאן דא"צ הזאה על האויר היינו אויר שאין בו האהלה, אבל מאהיל על גוש לא הוזכר כאן, וכן בפ"ו מה' נזירות ה"ו בטומאת ארץ העמים שאין הנזיר מגלח עלי' אבל אינו עולה וטעון הזאה ג' וז', כתב שנטמא בגוש ארץ העמים כו' שהן מטמאין במגע ומשא, והשמיט מאהיל, ובחזו"א אהלות סי' כ"ה כתוב לפרש דעת הר"מ, אבל עדיין צריך תיקון, והנה מדברי הר"מ מבואר דאוירא שהוזכר בגמ' דנזיר ושהוזכר בשבת חדא היא, שהרי כתב דאין טמא ז' [והוא מה שאמרו בנזיר] ואין שורפין עלי' את התרומה [וזו שאמרו בשבת] ולפיכך כתבנו שם דהר"מ מפרש ההיא דנזיר לענין נזירות ובכלל זה אי טעון הזאה, ופסק הר"מ דבנזיר לא גזרו אלא בגושא ולא באוירא וטעמו משום דהכא מסתיימה סוגיא כ' א', דכו"ע משום גושא, כגירסת ספרים דידן, והנה לפ"ז צריך להגיה בגמ' נ"ד ב' ולגרוס ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי אשארי, ולמחוק ואי אמרת משום אוירא כו' או להחליף אוירא בגושא וגושא באוירא. ובגמ' דאמר כתנאי הנכנס לאה"ע בשדה כו' רבי מטמא כו', האי ריבר"י מטהר היינו מטומאת מת, אבל אכתי טמא טומאת ערב, והוי סבר דאיירי בפורח ומודה בו ריבר"י, [ויותר נראה דנקיט הדבר לולא דאשכחן דסבר ריבר"י דנגרר הוי אהל והוי סבר דמודה ריבר"י דא"ז ל"ש אהל] ואין כאן אהל החוצץ, ונחלקו אי גזרו טומאת מת ממש במאהיל על הגוש, ומשני דנחלקו באהל זרוק ואיירי בנגרר ולא בפורח באויר, ונחלקו אי טהור לגמרי, והשתא י"ל דלכו"ע גזרו על אוירא טומאת ז', אבל אין זה הכרח די"ל דנחלקו בטומאת ערב, ובגמ' אמרו דכו"ע משום גושא, משום שכן הוא האמת, ועוד דבעי למיסק ואבע"א דכו"ע משום אוירא. והא דאמר ואבע"א דכו"ע משום אוירא ומ"ס כיון דלא שכיחא כו' השתא מוקי לה בפורח באויר ולכו"ע ל"ש אהל, [ויותר נראה דהשתא מוקמינן לי' אפי' בפתוח למטה פ"ט], ומ"מ ריבר"י מטהר כיון דלא שכיחא, או משום שמא יוציא ראשו פליגי ואיירי במתגלגל ושמי' אהל, ובקרון וספינה לכו"ע גזרינן ורבי גזר גם בשדה. והא דאמרו כ' א' דאי משום גושא הדין נותן דישיבת חו"ל עולה לה ואי משום אוירא אין ישיבת חו"ל עולה לה, צ"ל לפ"ז דמנגיעת גוש וממשאה אפשר ליזהר אבל מאהלה קשה ליזהר שמצוי לראות דרך החלון ודרך הפתח ולנסוע בקרון. ולענין אוירא בלא מאהיל על הגוש, נראה דעת הר"מ שאינו בכלל הבעיא ואין בו שום טומאה, שהרי כתב שם בה"ה שהנכנס בשדה תו"מ הפורח באויר טמא דאהל זרוק ל"ש אהל ומשמע דבמונח טהור, ואין לומר משום דל"ש, דא"כ הו"ל לפרש דבקרון אף במונח טמא אלא ודאי דלעולם במונח טהור. ג) והנה רבנו בפי' המשנה אהלות פי"ח מ"ו בהא דתנן המהלך בים ובשונית טהור פי' דטהור מטומאת מת אבל טמא מחמת אויר ארץ העמים, ולכאורה מוכח מכאן דגזרו גם על האויר בלא מאהיל על הגוש, אבל י"ל דאע"ג דגוש עצמו לא מטמאינן משום גוש מ"מ מאהיל שיש בו רק טומאה קלה בהא לא מחלקינן בין מקום למקום וכן מבואר בלשון הר"מ שם שלא הביא סוגיא דנזיר אלא סוגיא דשבת ופי' בפשוטו שהוא מאהיל על הגוש, [ועיקר הדין הביא מגמ' גיטין דהים ואוירו כארץ העמים, ואמנם לא מצאנו בגיטין דשם לא הוזכר שהים טמא משום ארץ העמים, והא דאמר שם הנסין שבים רואין אותן כו' י"ל לענין מעשר ועוד דננסין יבשה הן ואפשר שיש בהן ישוב, ולכאורה מוכח כן מהא דאמרו בספינה טמא, ולפי' הר"מ נראה דכל הנהרות שוות [ואמנם לפ"ז ע"כ לומר דמהלך בים טמא טומאת ערב אף אי גזרו משום גושא [לפי' תו' בעית הגמ'] דאל"כ תפשוט מספינה דמשום אוירא] ואפשר דים דוקא דנהר אפשר דנתהוה עכשו ומקדם היתה בקעה] וע"כ א"א לומר דטעמו של הר"מ דמפרש הבעיא כפי' תו' ופסק דמשום אוירא שהרי הר"מ בפי' המשנה לא הביא סוגיא דנזיר אלא כתב דזה למדנו בגיטין וא"כ תפשוט דמשום אוירא, אלא ודאי דים בכלל ארץ העמים אף אי משום גושא, ומיהו כיון דלא הוזכר בגיטין רק לענין אמירת בפ"נ ע"כ אין כונת הר"מ רק דים הוא ג"כ כחו"ל, ואין בדבר הכרע, ומ"מ הו"ל להזכיר גמ' דנזיר משמע כמש"כ לעיל דאין בעיא דנזיר נוגעת לדין זה. נ"ה א' עד שיוציא לשם ראשו או רובו, צ"ל ראשו ורובו, וכדאמר שמא יוציא ראשו ורובו, וכ"ה בפי' המפרש, וכ"ה בתו' לעיל נ"ד ב' ד"ה ארץ, וכ"ה בתוספ' אהלות פי"ח, וכ"ה בר"מ פי"א מה' טו"מ ה"א ובפי' המשנה אהלות פי"ח מ"ו. בפי' המפרש ד"ה מאי לאו, כיון דנכנס באויר מלמעלה כו', הלשון קשה לעמוד עליו, ואפשר דכונתו ז"ל דאפי' גזרו על אוירא לא גזרו על צ"פ והכא בשדה הבאה במדה קיימינן שמצלת בצ"פ, וע"כ הכא באיכא פתח בלא צ"פ, אלא דלת לחוד, וכן משמע בתוס' אהלות פי"ח דקתני המכניס אויר כ"ח לארץ העמים טמא ומשמע דצ"פ טהור, וכ"מ חגיגה כ"ה א' דאמר וליתי בכ"ח מוקף צ"פ ולא פירשו דלא פריך אלא את"ל משום גושא, ומיהו הא פריך וניתיב בשדה כו' נמי לא פריך אלא את"ל משום גושא, אבל התם אמר הא מני רבי, והכל בכלל, יהי' טעמו משום אוירא או משום דא"ז ל"ש אהל. אבל לענין אהל, ודאי אין נ"מ בין פתוח לסתום, דהנמצא בשדה כנמצא בארץ העמים דאין תוך השדה ארץ בפני עצמה אלא ארץ העמים ואם היתה השדה קובעת שם בפ"ע כי יש לה פתח נמי, וכי רוח הנכנס דרך הפתח מטמא, הלא מציאותו בארץ העמים מטמאתו. ד) ומסוגין מוכח דהא דתנן אהלות פ"ט מי"א היתה מוטה על צדה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה כו' תוכה טהור, אין זה מדין צ"פ אלא מדין אהלים שלא נאמר שאין כלים נעשים אהלים לטהר לענין להציל על מה שבתוכן, דאם היה בזה דין צ"פ היה מציל אף דרך הילוכה וכדפריך חגיגה כ"ה א' וניתיב בכ"ח המוקף צ"פ אע"ג דמוקי לה כרבי דאהל זרוק ל"ש אהל, והא דלא חשיב לה צ"פ, שאין דין צ"פ אלא בסתום מכל צד אבל כל שפתחו פתוח היה ראוי להיות בדין אין כלים נעשים אהלים לטהר, אלא שנתחדשה הלכה דכלי נעשה אהל לטהר מה שבתוכו, וכן יש להוכיח מהא דמוקי לה כרבי ואי מוטה על צדה הוא מדין צ"פ הלא אין צ"פ לקדש וא"כ אף לריבר"י ניחא. ונראה דהאי שדה פתחה מן הצד, דאי פתחה מלמעלה א"כ כיון שפתח את הדלת בטלה האהלה שלה, שהרי שב דינה להא דתנן שם מי"ג ביושבת על שוליה וטומאה תחתיה דתוכה טמא, שאין כלי נעשה אהל לטהר תוכו אלא ביש להתוך ב' דפנות אבל יושב על שוליו הו"ל כדין נדבך ע"ג כלים שאין נעשה אהל לטהר, וא"כ תקשה הא דאמר ריבר"י עד שיוציא ראשו ורובו כיון שפתח את הדלת כבר נטמא, וכן בעירובין ל"א א' אמר דנוטל עירובו בפשוטי כלי עץ, ואם פתחו מלמעלה לא יתכן זה, אלא ע"כ בפתחו מן הצד קיימינן, וצ"ע לשון המפרש דהזכיר כאן פתחה מלמעלה, מיהו למש"כ חזו"א אהלות סי' ב' סק"ז לצדד דכל שהאויר למעלה מן הכלי אויר אהל המת, חוזר האויר ומטמא את כל מה שבאוירו, י"ל דטעם יושבת על שוליה משום שהאויר שלמעלה מן הכלי חוזר ומטמא את הכלי דרך פיו, ואמנם נראה דזה אמת שאין יושבת על שוליה נידונה כצ"פ כיון דפתחה פתוח. [עי' חזו"א שם סי' ג' באורך]. והא דתיבה מלאה כלים שזרקה לתוך הבית הכלים טמאים, היינו בדלתותיה נעולות ואיירי בבאה במדה, ול' טמאה ר"ל כלים שבתוכה ולשון המפרש משמע דהיא עצמה טמאה צ"ע, ויש לעי' למה נקט ע"פ מת באהל בלא אהל נמי, ואולי צ"ל ובאהל ור"ל או באהל, ובל' התו' ליתא תיבת באהל. ה) נראה דמש"כ הר"מ בפי"א מטו"מ ה"ה דהנכנס לאה"ע בשדה תיבה ומגדל הפורחים באויר, אין כונתו באין נגררין כמו זורק תיבה דריבר"י, דהא בגמ' מבואר דבזורק ליכא פלוגתא [לגי' ר"ח] ופלוגתת רבי וריבר"י בנגרר על הארץ וא"כ הו"ל להר"מ להעתיק דין נגרר, אלא נראה דבאמת כונת הר"מ בנגרר ע"י אדם ובהמה או נישא ע"ג אדם [אע"ג דאין אדם נעשה אהל לטהר אפשר דלהציל תוכו לא אכפת לן מה שביד אדם שהרי מציל אף בטומאה רצוצה תחתיה וכ"ה בהדיא בלשון התו' בסוגין], ובהמה ולא אצטריך הר"מ לפרשו שהרי לא יתכן שיהא מגדל פורח באויר אלא ע"י שם או ע"י זריקה, והלכך סתמא מתפרש שנישא, ואפשר שהר"מ מפרש ההיא דסנהדרין ק"ו ב' מגדל הפורח באויר דהיינו לענין טומאה וכמו שפרש"י בחד לישנא [ומה שפרש"י לענין טומאת ארץ העמים לאו דוקא שהרי עדיין לא גזרו כדאמרו שבת ט"ו ב' אלא לענין ביה"ק] ונקט הר"מ ל' הגמ', וכ"ה בהדיא בר"מ בפי' המשנה פ"ח מ"א, בעדר דבעינן עומדות ולא הולכות, ואף דבפי"ג ה"ג סתם כלשון המשנה סמך על מש"כ פי"א דאהל זרוק לש"א, והא דהזכיר הר"מ מגדל הפורח באויר בנכנס למקדש בפ"ג מה' ב"מ והזכיר בו גם כניסה דרך גגות י"ל נמי בנשתלשל בשלשלאה דלא מצינו שהשתמשו במגדלים פורחים באויר ובגמ' מכות ה' א' אמרו בגמלא פרחא אבל מגדל פורח לא אמרו], ולפ"ז צ"ל דהא דהיו נותנין דלתות ע"ג בהמה סוכה כ"א ופסקה הר"מ פ"ב מה' פרה, וכבר נתקשה בזה המל"מ ותירץ דכיון דהוא משום מעלה הקילו, ובחזו"א אהלות סי' כ"ה נטינו מזה דהלא לא הרוחנו כלום בהני דלתות, וכתבנו דאפשר דדברי הר"מ דוקא בפורח באויר אבל להאמור אי אפשר לומר כן, ונראה עיקר כהמל"מ, והלא אשכחן באוירא דאה"ע להר"מ דא"צ הזאה אע"ג דאין טו"מ בלא הזאה, וה"נ שפיר י"ל דהקילו בדלתות שאי אפשר בענין אחר, וגם יש כאן לסמוך על ריבר"י דאמר א"ז שמו אהל, ואפשר דנחלקו בזה גם קמאי. ובזה ניחא ההיא דחגיגה שאי אפשר לעבור את הרצועה בדלתות ע"ג שורים, וכן בעירובין לא אמרו דישאו בני אדם את השדה, [אע"ג דנדבך הנישא ע"י אדם אינו נעשה אהל לטהר מ"מ להציל תוך השדה כיון דבלא"ה כלי הוא ומ"מ מצלת כשהיא ביד אדם נמי וכמש"כ לעיל] ואפי' ע"י בהמה נמי אע"ג דיש בו משום שבות מ"מ קני עירוב דלא גזרו שבות ביה"ש כדאמרו שם ל"ג ב'. ו) ואפשר דאהל זרוק ל"ש אהל אינו אלא לענין לחצוץ אבל להביא חשיב אהל, ובזה ניחא הא דאמר לעיל מ"ג א' דנכנס בשדה והק' המל"מ למאי דקיי"ל אהל זרוק ל"ש אהל אכתי טומאה קדמה לביאה, ולהאמור למ"ד א"ז ל"ש אהל כיון שנכנס משהו חשיב טומאה וביאה כהדדי, דכיון דאינו אהל לחצוץ וחשיב אהל להביא, כיון שנכנס משהו נכנסה הטומאה תוך השדה, ובגמ' דאמרו ופרע עליו מעזיבה, היינו דניחא אף למ"ד א"ז ש"א, [ובזה ניחא דלא שנה רבי במתנ' פ"ח דאהלות קרון המהלך בהדי ספינה השטה דהויא רבותא טפי אבל י"ל דבפלוגתא לא קמיירי] וכן משמע בפט"ז דאהלות מ"א שהאכר עובר כו' ושם מ"ב הקדר כו' אבל י"ל והאהיל ר"ל עמד והאהיל, אבל אם באמת מביא גם דרך הילוך א"צ לזה. והא דתיבה שזרקה אינה נעשית אהל לכו"ע היינו דוקא לענין לחצוץ או להביא על אחרים, אבל על עצמן אף בזריקה מקרי מאהיל דאל"כ למה הכלים שבתיבה טמאין, ואמנם הר"ש פ"ד דטהרות מ"ג, פי' דנזרקין אין מביאין טומאה גם על עצמן, וצ"ל לפ"ז דגרסינן בגמ' תיבה מלאה כלים שזרקה באהל, וכיון שיש כאן אהל קבוע נטמאו הכלים אפי' דרך זריקה, ולמש"כ לק' סק"ז דספינה השטה היינו לענין כלים שבתוכה, מוכח דמביאין על עצמן בפורח, [ועי' חזו"א טהרות סי' ד' ס"ק י"ג]. ז) נ"ה א' תוד"ה והתניא, פירוש אחר כו', לכאורה יש מקום לומר דהצלת של באין במדה שמצילין רק על תוכן במוטין על צידן או ביושבין על שוליהן ופיהן מכוסה בנסרים, לא שייך כל כך ביטול אהלן משום שהן פורחין כיון שהגנתן על כלים שבתוכן קבועה, ולא דמי לטלית המנפנפת ועוף הפורח, אמנם דבריהם מוכרעין מהא דספינה השטה ע"פ המים דתנן התם, ושנוי' בין הני דלא מביאין ולא חוצצין, והנה ע"כ לענין לחוץ על כלים שבתוכה קיימינן דעל מה שחוצה לה אף קשורה אינה חוצצת כדין כוורת מוטה על צדה פ"ט, וע"כ לענין להציל על כלים שבתוכה מתניא, ואין לדחות דספינה מתניא לענין להביא טומאה והא דתנן לא מביאין ולא חוצצין קאי אשארי, דכיון דספינה מצלת על מה שבתוכה בקשורה, ובשטה לא נתפרש, אם איתא דגם בשטה מצלת על מה שבתוכה הי' ראוי לפרש ואין ראוי למתני סתמא שטה לא מביאה ולא חוצצת, ועוד דתנן ברישא השדה כו' מביאין וחוצצין והיינו על תוכן ומיהו הרא"ש פי' שם דר"ל עם דפנות אהלים, והא דאמרו טעמא דבקרון ובספינה טמא שמא יוציא ראשו, צ"ל בספינה קשורה דאי שטה לכו"ע ל"ש אהל. והנה אמרו שבת ק"א ב' דקשורה דספינה היינו בשלשלת ברזל ור"ל בדבר המעמידה, ושמעינן דכל שאינה מעוכבת מהולכת המים אע"ג דנחו המים כרגע ונחתה הספינה ג"כ מ"מ לא נעשה אהל כיון שאינה עומדת ברוח מצוי', וכדין ירקות וגליד וכיו"ב השנויות דלא חשיבי אהל ה"נ ספינה השטה, אף בנחתה כרגע ואף בקשרה בחבל היכול לעכב נגד כח רפה, מ"מ כיון שאינו יכול לעמוד בפני כח המצוי בים לא חשיבא הספינה אהל, וכן בטלית המנפנפת דוקא אבן מונח עליה וקביע אהלה, אבל שדה המובלת ע"י שורים או ע"י אדם בשעה שנח חשיב אהל גמור, כיון שתנועתה איננה טבע קיימת, אלא נעשה ע"י חפץ בן אדם או בעל חי. ח) מן האמור נלמד דהמרכבות של אוטו ורכבת העוברות על בית הקברות אינם חוצצות על תוכן מדין אהל זרוק לש"א אע"ג דאופניהם גוררות על הארץ, וכהן מוזהר עליהן, וכש"כ כלים שעל הגג שהן טמאין. ואמנם הן עצמן יש לדון עליהם אם מקבלים טומאה, והנם כלי עץ הבאים במדה, ויש לדון עליהם משום שהן מיוחדין למדרס, ומשום שהן עשוין לטלטל, ובזמן שהן עשוין לטלטל אף באין במדה טמאין כדתנן כלים פט"ו מ"א וכמש"כ תו' שבת פ"ד א' ד"ה ולחנני'. ואמנם נראה דדינם כספינה דאע"ג דהיא הולכת כיון דעיקר הילוכה אינה בתפישת יד אדם לא חשיב דומיא דשק וכמש"כ תו' שבת פ"ג ב' ד"ה לאפוקי, אע"ג דהאדם מוליכה במשוטות, ואפשר דהכא דהאדם מניע את המכונה להולדת האדים שמניעים את האופן חשיב טפי כח אדם, [וזה באוטו, אבל מכונת הרכבת הנערכת ע"י הסקה אין כאן כח אדם], ואמנם מדאמרו טלטול ע"י שורים שמי' טלטול משמע דשאר גרמא שהאדם עושה לא חשיב טלטול, ובתו' הקשו למה אמר ולחנניא הלא גם רבנן מודים דטלטול ע"י שורים שמי' טלטול, ואפשר דנקט חנניא משום דלחנניא ע"כ צ"ל דטלטול המים ל"ש טלטול אע"ג דהאדם מוליכה לחפצו ולדעתו, [דלרבנן י"ל דלעולם חשיבא מטלטלת רק היא טהורה מקרא דדרך אני' בלב ים] ויש מקום לומר דגם טלטול ע"י שורים ל"ש טלטול ולזה אמר שאינו כן, אבל באמת גם רבנן מודו דטלטול המים ל"ש טלטול, וטלטול שורים שמי' טלטול אלא הזכיר חנניא דהזכיר הדבר בהדיא, ומ"מ נראה דדוקא שורים שזה עיקר תשמיש האדם וידע שור קונהו ונבראו למשמשי אדם וחשיב דומיא דשק, אבל שאר גורמים הטלטול הוי כספינה. ולענין טומאת מדרס, למש"כ תו' שבת מ"ד ב' ד"ה מוכני, כל שמיוחד לבני אדם טמא מדרס, וכתבו תו' פ"ג ב' דהא דאמרו דספינה טהורה משום דאינה מטלטלת ע"כ במיוחדת לסחורה, ואמנם בתו' מנחות ל"א א' כתבו דישיבה לצורך העברה אין זה תשמיש מדרס כמו עלי' בסולם, ומשמע אף שנעשה ספסל בשדה לצורך ישיבה כיון דלא היה נכנס כאן בשביל ישיבה אלא בשביל העברה לא חשיב ספסל זה כמיוחד למדרס, ונראה דתו' חדשו זה אחר כן והסכימו על זה ולכן יש לנקוט כן להלכה, ואמנם אם יש שם ספסלים תלושים נראה דטמאים מדרס, ועגלה שנעשה לטיול, ישיבה בכלל טיול, והיינו דאמרו פ"ד א' עשוי' כקתדרא טמאה מדרס, אבל קרון דנעשה לנסיעה ממקום למקום הוי כספינה וכדמוכח נזיר נ"ה א' דעומד בקרון בארץ העמים טמא משום גזירה שמא יוציא ראשו, אלמא שאין הקרון טמא משום מדרס, שאם טמא משום מדרס טמא משום מת, ומיהו במשנת כלים פכ"ד לא תנן קרון הבא במדה, ואפשר משום דאשכח ג' קרונות מלבד בא במדה לא תני לי', וכמש"כ הר"ש שם לענין עגלה של קטן, מיהו יש לעי' אם הקרון מיטלטל ע"י שורים טמא אף בא במדה, וכדאמר שבת שם, ואפשר לפרש בקרון של אבנים דטהור מכלום ואף שיש שם נקבים כרמון כדאמר שבת שם מ"מ כיון דליכא טפח על טפח מהני רגלו קדמה את הטומאה כדתנן פ"י דאהלות וכשנכנס בקרון מארץ לחו"ל הרי גופו קדם לטומאה. ט) ואם הם מצופים מתכת יש לחוש שהציפוי עיקר ויש להן דין כלי מתכות דאף הבאין במדה טמאין, וכמש"כ חזו"א כלים סי' י"ד, דקשה להכריע אימתי הציפוי עיקר, וא"כ אינם מצילים דהן עצמן טמאין, ואף את"ל דזורק כלים ע"פ המת באויר אין מביאין גם על עצמן וכמש"כ לעיל סק"ו מ"מ נגררין והולכין ודאי מביאין על עצמן דרך הילוכן וכדאמרו ברכות י"ט ב' במדלגין היינו ע"ג ארונות, דדוקא משום שיש בארון פ"ט טהור, וכן בחגיגה כ"ה א' לא משכח תקנה להביא היין בטהרה דרך הרצועה, וכן בנכנס בשתו"מ לארץ העמים אמרו דכו"ע משום גושא ורבי מטמא משום א"ז ל"ש אהל, ואם דרך הילוך לא מקרי מאהיל כי אהל זרוק ל"ש אהל מאי הוי אדרבא כשם שא"ז לש"א ה"נ הרי אין האדם מאהיל. וכן אם אינו מצופה מתכת אלא מסמרים של ברזל מעמידים אותם יש להסתפק שדינם ככלי מתכת וכמש"כ חזו"א שם סי' י"ז ס"ק ט"ו. ובאוירון יש בו משום א"ז ל"ש אהל, וזימנין דמקבל טומאה וכמו שנסתפקנו לעיל, וכש"כ אם הוא כולו מתכת, ואסור לכהן ליסע בו בשעה שעובר על ביה"ק, אלא דלדעת ר"ש פ"ד דטהרות שהבאנו לעיל, בפורח אין בו משום מאהיל אבל הדבר צ"ע וכמש"כ טהרות סי' ד'. י) וכל מש"כ הוא לדעת הר"ש והרא"ש ומהר"מ דכל הפרק הלכתא הוא, והוא דלא כחכמים דאומרים דבאה במדה נעשה אהל לטהר חוצה לו, אבל לדעת הר"מ באמת כלי עץ הבאה במדה מצלת חוצה לה כדין אהלים, וא"כ שדה הבאה במדה חוצצת על גושא אף באין לה תקרה, ויש מקום לומר דביש לה תקרה ופתחה מן הצד תציל אף באהל זרוק וכהצלת צ"פ אבל אי אפשר לומר כן דהא אמרו עירובין ל"א דאי אהל זרוק לש"א אי אפשר לי' להכנס בביה"ק ליטול עירובו ואי בפתחו מן הצד טהור לא הרוחנו כלום בהא דא"ז לש"א, אלא ודאי גם הצלת תוכה הוא מדיני אהל וכמש"כ לעיל, וכ"מ חגיגה כ"ה א' דאכתי לא ידע דאין מוקף צ"פ לקדש וניחא לי' בהא דא"ז לש"א, וממקומו הוא מוכרע דאם איתא דכל פלוגתתן הוא בפתחן מלמעלה, דרך התנא למתני ופתחן מלמעלה שזה עיקר ההלכה, וכן בגיטין ח' והרוצה לכנס בטהרה כו' משמע דבחו"ל א"א ליכנס בטהרה לרבי, וכן הר"מ סתם בפי"א והלא סתם מגדל פתחו מן הצד והיה אפשר לפרש בלשון קצרה ופתחן מלמעלה, אלא סתמו כפירושו דבכל אופן הוי אהל זרוק. ואמנם הא דספינה שטה יש לפרש בלא תקרה ומ"מ קשורה מצלת כיון דבאה במדה מצלת על מה שחוצה לה. ולמדנו דגם לדעת הר"מ דין אוטו ורכבת כדין אהל זרוק וכמש"כ לעיל. יא) ר"מ פ"ב מה' נזירות הכ"א ומי שנזר בחו"ל קונסין אותו כו', נראה דר"ל אפי' אם הוא בעלי' [כיפה ע"ג כיפה תחתיו שלא יהי' קבר תחת הכותל דבזה כל עליות טמאות וכדתנן רפ"ז דאהלות] ואין כאן טומאה דלא גזרו על אוירא, מ"מ קנסו אותו לעלות לא"י מפני שקשה ליזהר מאהלה על הגוש, וקנסו אותו שאין ימי חו"ל עולין לו, ואם נטמא קדם שנזר בגוש ארץ העמים, א"צ כאן לקנס, שהרי כתב רבנו לק' פ"ז ה"ז שאין הימים עולין לו, ואף אם נטמא בשוגג ובאונס הדין כן, אלא בנכנס בגשר וע"ג כיפין לארץ העמים ונכנס בטהרה, או אפי' נכנס בקרון כיון דלא גזרו על האהלה רק טומאת ערב ומש"ל דטבל במקוה שעל הגג ובזה מן הדין עולין לו, ומ"מ משום קנס לא עלו לו וגם זה דצריך לעלות קנסא הוא, והיינו כדמסקינן נזיר כ' א' דכו"ע משום גושא ומשום קנסא, ומיהו הא דצריך לעלות אינו קנסא אלא גזירת חכמים שמא יכשל, וצ"ע לשון קנסא שכתב הר"מ. והנה הילני המלכה ודאי נזהרה מגושא אם לא במקום הכרח שהרי כל מעשיה ע"פ חכמים כדאמרו סוכה ב' ב', ומן הדין עלו לה אלא משום קנסא, ואף שהיתה אנוסה בישיבתה בחו"ל לא פלוג חכמים בהאי קנסא, ועוד דלא היה לה לקבל נזירות. שם בהש' למה כופין אותו לעלות כו', לכאורה תימא הלא הוא מוזהר על טומאת ארץ העמים, וכמש"כ הכ"מ, אבל הראב"ד לשיטתו לק' פ"ה הט"ו דבזמן הזה גם כהנים אינם מוזהרים על הטומאה. (אה"ע נשים סי' קמ"ד). חזון איש הוספות לעניני טהרות - נגעים לפ"ד מי"א כתובות ט"ז א' ע"כ ל"ק ר"ג התם אלא בברי ושמא, הכא באומרת בתולה נשאתני לא אתרע חזקתה כלל, והוי כאומרת מו"ע אני, ובזה אפי' בשמא ושמא וכמו בחרשת דטענינן לה מו"ע וכמש"נ בחאה"ע סי' פ"ב ס"ק כ"א, ועיקר טעמא הכא משום דאיהו טוען ברי ובזה לא אמר ר"ג, והא דאמר כי קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא קושטא הכי הוא בפקחת דלא טענינן לה לא תחתיו נאנסה ולא מו"ע דכיון דבסתמא ידעה ריעא טענתא דידה אי אומרת שמא או כשלא טענה כלל, וזה בין לשיטת תו' ובין לפי' הר"ן בסוגיא דמומין, דהא גם לשיטת הר"ן אמרינן כ"נ כ"ה ומהני חזקה אפי' בטוענת שמא, אלא הר"ן פי' לשיטתו הא דאמר ר"ג דוקא בברי ושמא היינו בנאנסה ודאי בבית אביה ספק קדם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה, דבזה בעינן טענת ברי דוקא ובזה לא טענינן לחרשת, מיהו לפי ענין סוגין דבעי למימר דמודה ר"ג באומרת בתולה נשאתני דלא מהימנא, לא שייך להזכיר אלא דברי ר"ג בלא אתרע רשות האב דומיא דהכא באומרת בתולה נשאתני, ובשטמ"ק בשם הרא"ה בסוגיא דמומין פי' כמו שפירשנו לעיל, והנה מבואר בסוגין דחשיב חזקת בתולה לאפוקי ממונא וכבר נתבאר בחאה"ע נשים סי' פ"ב סק"ז דדוקא בתובע בעד החפץ דמיו או חליפיו מהני מה שהוחזק בשעת החיוב וחשיב כחיוב ודאי, ולכאורה י"ל דשאני הכא דאומר אלמנה נשאתיך ובחזקת אלמנה נשאתיך, ולא היה מוחזק בחיוב כלל, ושמעינן מכאן דאפ"ה כיון שהיתה ידועה לבתולה ואין לנו שום מקום ספק לנשואין אחרים קדם זה הבעל חשיב כהוחזק שנתחייב לבתולה, ועליו הראי'. [ועי' רמב"ן במלחמות דהחזקת בתולה אינה מכח חזקה, אלא מכח רובא רוב נשים בתולות נשאות ולפ"ז לא שייך כל כך הוחזק המקח, ואפשר דרוב פנויות בתולות והוי הוחזק מכח רוב זה]. ובר"ש נגעים פ"ד מי"א כ' דאע"ג דבספק בהרת קדמה ס"ל לרבנן דלא אלים חה"ג לטהר [ומסתמא ר"ג כרבנן ס"ל והוא מכללן דאי הוי סבר כר"י היה התנא מזכירו עם ר"י] מ"מ ס"ל במומין ובמשארסתני נאנסתי דמהני חה"ג אף נגד חזקה דממונא, משום דאלים לי' ברי, ויש לעי' דהא לרבא ור"א בלא אתרע חזקה ס"ל לר"ג דמהני חזקה אף בטוענת שמא, ועוד דהא ספק בהרת קדמה דמי לספק מו"ע ספק דרוסת איש ובזה הא מבואר דר"ג אף בשמא קאמר כגון חרשת, ומיהו י"ל דטעם ר"ג משום שהחיוב מוחזק והרי לא אזיל בתר חזקה בתר ספק שנולד לטיבותא וכמש"כ תו' כתובות ע"ו ב', וכמש"נ חאה"ע נשים סי' פ"ב סק"ז, והלכך אין לדמות איסורין, ובראוה מדברת בעינן דוקא דטענה משום דאלים לי' ברי וכמש"כ ר"ש. ובהא דכתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דלא מהימן להכחישה ולומר פ"פ מצאתי משום דאיכא רובא וחזקה, נמי י"ל דדוקא בזה שהוחזקה לבתולה ובחזקה זו מתחייב בכתובתה, אבל בעלמא אפשר דלא מהני רובא וחזקה להוציא ממון. (אה"ע נשים סי' פ"ב ס"ק כ"ג). חזון איש הוספות לעניני טהרות - טהרות לפ"ג וכלים פ"ח מ"ג גיטין ט"ז א' הא נמי תנינא טלה"ט חיבור, לפי' תו' קיימא במסקנא דאין משקה טופח חיבור רק טלה"ט, ונראה דזה אפי' לרבנן עדיות פ"ד מ"ו, דשמן טמא שעל גופו של אדם טמא אפי' אין בו רק כדי להטפיח היד ואין בו טלה"ט דבנטמא כבר חמיר טפי ולא שב לטהרתו כל זמן שהוא טופח אבל לענין חיבור לטומאה וטהרה בעי טלה"ט, ולענין לקבל טומאה נסתפק הר"ש פ"ג דטהרות אי סגי בטופח או בעינן טלה"ט, ואע"ג דתנן שם משקה טופח מ"מ יש לפרש טלה"ט כיון דהתנא לא עסיק כאן בשיעורא רק בדין אחר, וכן הא דתנן כלים פ"ח מ"ג מ"ד היה בה משקה טופח נטמא וטמאה, יש לפרש טלה"ט, ומיהו לר"י דאית לי' עדיות שם דגם שמן טמא שעל גופו בטל כשאין בו טלה"ט כש"כ שאינו מקבל טומאה אבל י"ל דשמן שעל גופו בטיל טפי. והר"מ פ"ז מה' טו"א ה"ה ובפי' המשנה טהרות פ"ח מ"ט, מפרש דהא דמפרש בגמ' משקה טופח אינו חיבור וטלה"ט חיבור הוא דלפום ריהטא משמע כן אבל למאי דמסיק דההיא ברייתא דטלה"ט חיבור לא קאי אמתנ' לא צריכין אנו לומר דהא דתנן משקה טופח אינו חיבור היינו משום דפחות מטלה"ט בטל, אלא כל שהוא טופח לא בטל ומשקה טופח דקתני היינו משקה טופח הנשאר על המדרון לאחר שירדו כבר המשקה למטה אינו חיבור אע"ג דמשקה טופח נח על מקומו מ"מ לא חשיב אשבורן, ולפ"ז לרבנן דעדיות שיעור משקה לעולם בטופח אע"ג שאין בו טלה"ט והא דתנן משקה טופח בכל המשניות היינו טופח ואינו טלה"ט. [עי' לק']. גיטין ט"ז א' הא נמי תנינא טלה"ט חיבור כו', בפ"ד דעדיות מ"ו נחלקו ר"י וחכמים בסך שמן טמא חכמים סברי שאם יש בו כדי לטפח את היד לא נטהר, ור"י סבר דאע"ג דיש בו לטפח את היד אם אין בו כל כך שיטפח את היד שהיד תטפח אחרים נטהר, ומבואר שם במתנ' דעל בשר אדם נוח הוא להתבטל והלכך בסך שמן טהור ונטמא וטבל מטהרינן אף ביש בו כדי טופח ומטפח אע"ג דע"ג כלים כה"ג היה טמא וכמש"כ הראב"ד בפירושו שם מהירושלמי, ורבנן דמטמאין ביש בו כדי לטפח משמע דס"ל דכן הוא שיעורו לעולם, ור"י סבר דשיעורו בטלה"ט לעולם ולפי סוגין מתני' דתנן משקה טופח אינו חיבור אתיא כר"י, והכי קיי"ל, וזו דעת הר"ש טהרות פ"א מ"ט פ"ג מ"א פ"ח מ"ט, וכ"כ הש"ך יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"ח בשם אחרונים ובשם הרשב"א, אבל הר"מ פסק במשנת עדיות שם דאין הלכה כר"י אלא אם נשאר כדי להטפיח היד טמא וכ"ה בר"מ פ"ב מטו"א הכ"ח, וכ"ה בפי' הר"מ כלים פ"ח מ"ג טהרות פ"א מ"ט, והא דתנן פ"ח דטהרות מ"ט משקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה מפרש הר"מ שם במשנה דקאי אקטפרס דאע"ג דמשקה טופח נח גם במקום קטפרס מ"מ אינו חיבור אע"ג דבסוגין פירשו מתנ' משום דבעינן טלה"ט, מ"מ למאי דמסיק דהא דתניא טלה"ט חיבור ר"י היא הדרינן לפרש מתני' דמשקה טופח באמת מלי לי' שיעורא וכרבנן דמס' עדיות ומ"מ אינו חיבור משום דאיירי בקטפרס, וכמבואר בדבריו ז"ל בפי' המשנה שם, וכ"ה בר"מ פ"ז מטו"א הל"ה, והנה לא הוצרך הר"מ להזכיר דאם אין המשקה טופח אינו חיבור אף באשבורן דממילא משתמע שהרי הזכיר משקה טופח בקטפרס בשביל שיעורא דבפחות מזה לאו משקה הוא דבטל במיעוטו שאף אם הוא טמא נעשה טהור, וכשסיים אבל המשקין שבאשבורן חיבור היינו משקה טופח שהזכיר, וכן מש"כ הר"מ פ"ז מטו"א ה"ו ואם היה המשקה עומד אפי' כעין החרדל ה"ז מצרף את כולן, אם נפרש דכעין החרדל קאי על המשקין כפי' הכ"מ ע"כ צ"ל דהוא חד שיעורא עם משקה טופח, דאם אין בו שיעור טופח ודאי לאו שם משקה עלי' ובטל במקום שהוא מונח, ובראב"ד עדיות שם הביא הירו' דפריך מהא דמטמאין משקין שבמפה ומחלקין שם דעל גוף האדם נוח להתבטל ומ"מ למדנו דפחות מטופח בטל לעולם בכל מקום שהוא, ואמנם פי' הכ"מ תמוה דאי כעין החרדל קאי אמשקה א"כ לא נתפרש דין ג' וד' חתיכות אי מצטרפין במשקה עומד שזה עיקר דין המשנה, וכן לשון מצרף את כולן לא יתכן הלא לא הזכיר בסיפא רק ב', גם אין דרך להזכיר חרדל, אלא בפרורי אוכלין, ואי חרדל דוקא מנ"ל שיעור חדש ואי אפי' פחות לימא כל שהוא, אלא ודאי כעין החרדל על אוכלין קאי ובמשקה טופח איירי. ויש להסתפק לדעת הר"מ במסקנא בהא דאיבעי בידים אי כשרין לחצאין בדאיכא טלה"ט, אי דוקא בטלה"ט מבעי לי' או ביש בו כדי להטפיח היד נמי מבעי לי', דאע"ג דמתחלה סבר דמשקה טופח לאו כלום הוא מ"מ במסקנא שפיר י"ל דבטופח מבעי לי', והא דכתב הר"מ פי"א מה' מקואות ה"ז דאם יש על היד טופח ע"מ להטפיח היינו להטפיח היד הנוגעת ואינו טלה"ט הנזכר בגמ', ואפשר לפרש בגמ' משקה טופח היינו שאין בה לחלוחית לטפח היד וטלה"ט היינו ללחלח היד, אבל א"כ לא הו"ל להר"מ בפי' המשנה לנטות לפרש מתני' בקטפרס, ועוד דלמאי דמוקי לה לענין מקואות ור"י היא ע"כ טלה"ט היינו טופח היד ומטפחה את האחר דהא ר"י ס"ל בעדיות טופח ומטפח. (יו"ד סי' צ"ד סק"י י"א). טהרות פ"ד מ"א. [א"ה, עי' חיו"ד סי' צ"ח סק"ז (קמא סי' מ"ה סק"ז)]. טהרות פ"ו מ"א ומ"ד. [א"ה, עי' חיו"ד סי' צ"ח סק"ו (קמא סי' מ"ה סק"ו)]. חזון איש הוספות לעניני טהרות - מכשירין מכשירין פ"ב מ"י אפי' כו' וישראל א' כו' דמאי, ע"כ בעכו"מ נמי חייב להפריש דאל"כ הוי פטור לגמרי, ואי איירי בגדל ביד עכו"מ ומירחן עכו"מ, ע"כ צ"ל כדעת האומרין דבגדל ביד עכו"ם ומירחו עכו"ם נמי גזרו משום בעלי כיסין, והנה חייב להפריש אף תרומה גדולה אבל קרו לה דמאי שאין חייב ליתן לכהן, ור"מ סבר דחייב ליתן לכהן וכתב הרא"ש דרבנן פטרי מלמיתיב לכהן משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולפ"ז לא פליגי במירוח עכו"ם דלר"מ צריך למיתיב לכהן אע"ג דפטור מה"ת משום דיש קנין למאי דאמר בגמ' דידן מנחות ס"ו ב' דבמירוח נכרי פליגי אבל ר"מ סבר יש קנין כמש"כ תוס' שם, מ"מ כיון דמדרבנן צריך למיתיב לכהן כי איכא רובא צריך למיתיב ורבנן סברי דלא מהני רובא, ואע"ג דבעלמא ר"מ חייש למיעוטא הכא הוי רובא דאיתא קמן ומודה בה ר"מ, מיהו אי פליגי בפלוגתא דרב ושמואל ב"ב צ"ב הוי מייתא לי' התם אלא נראה דטעמי' דר"מ כדין ספק לקט דאית לי' לר"מ חולין קל"ד א' לחומרא, מיהו קשה למה מחצה ע"מ דמאי נימא לחומרא, ואפשר דהכא דביד זה ליכא חזקת חיוב מיקילינן בספיקא ומחמרינן ברובא, א"נ משום דהחיוב הכא מדרבנן מיקילינן בספיקא ולרבנן אף ברובא מיקילינן, וזה הוי טעם אף לרב דאזיל בממונא בתר רובא. [עי' תוס' בכורות כ' א' ד"ה ור"י, כתבו דאף רב לא אזיל בתר רובא כה"ג וגם מבואר שם דאף במתנות כהונה לא מהני רובא]. ולדעת הר"מ דגדל ביד נכרי ומירח נכרי אין חיוב דרבנן, ע"כ משנתנו קודם מירוח ומירחו ישראל ור"מ סבר אין קנין והלכך במקום רוב חייב ליתן דהו"ל דאורייתא, ורבנן סברי יש קנין וחייב מדרבנן והלכך מיקילינן בנתינה בספיקא אף דאיכא רובא לחיוב, א"נ איירי בגדל ביד ישראל ומירחו נכרי ופליגי במירוח נכרי. ואיירי שמביאין כולן לאוצר של סרסור והוא מוכר הכל ונותן לכל אחד מעותיו וזה שלקח מן הסרסור נסתפק אם הוא של ישראל או של נכרי, ולא איירי בעירוב תבואה שנפלו זה לתוך זה אלא בעירוב קופות אבל כל התבואה שבקופה זו הוא של אחד. ואי איירי בגדל ביד נכרי במעשר לכו"ע פטור מלמיתיב ללוי וכמש"כ הר"מ פ"א מה"ת, אלא בתרומה גדולה פליגי, אבל אי איירי בגדל ביד ישראל אלא שמירח נכרי לר"מ ברוב עכו"ם צריך למיתיב ללוי את המעשר. ובהא דמחצה ע"מ בפנינו הגי' ודאי, ור"ל שחייב להפריש תרומה גדולה, דברוב ישראל דמאי ופטור מתרומה גדולה, אבל לא יתכן לפ"ז הא דאמרו חכמים אפי' כולן עכו"ם כו' דמאי, דהא מודים חכמים דמפריש תרומה גדולה, וע"כ צ"ל דלר"מ במחצה ע"מ חייב למיתיב לכהן ולוי, וצ"ל משום דסבר מירוח נכרי אינו פוטר או שאין קנין והוי ספק בדאורייתא וחייב ליתן, אבל בר"ש ורא"ש הגי' דמאי שא"צ ליתן מספק אבל חייב להפריש תרומה גדולה. מכשירין פ"ב מ"י המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב, בירו' פ"ג דמעשרות ה"א מבואר דדבר שיש לו גורן אף שחסר הבאת הבית דרך החברים להפריש ממנו תרומה גדולה תיכף קודם הכנסת בית, והכל חברים לזה אפי' ע"ה כיון שלא נחשדו על התרומה הרי הן כחברין, והלכך אם מצא פירות ממורחין מכונסין שחייב להחזירן והניח דמיהן ואוכלן מפריש דמאי ר"ל שא"צ להפריש תרומה גדולה אלא מעשר ואם הוא ניכר שלא ראה פני הבית מעשר ודאי, ואם יש ספק שכבר ראה פני הבית הוי ספק דדלמא של חבר הן וכבר הן מעושרין, ואם הן מפוזרין שהן הפקר, נמי חייבין במעשרות שאין הפקר פוטר אחר שנגמרה מלאכתו אף שלא ראה פני הבית. היה דבר שאין לו גורן אינו מפריש תרומה עד שיתחייב, והלכך אם מצא כלכלה של פירות שאין בה סימן, אם רוב מוליכין לשוק פטור מתרומה גדולה דאפי' אם היא של ע"ה כבר הפריש ת"ג שכבר נגמרה מלאכתו במלאו הכלי או בגמר מלאכה וכמש"כ שביעית סי' א' ס"ק י"ט, ואסור לאכול עראי, ומעשר דמאי דלמא הוא של ע"ה שאינו מעשר אבל רוב ע"ה שמעשרין הרי הן כחברין, והא דאמר פסחים ט' א' חבר שמת כו' הרי הן בחזקת מתוקנים האי חבר היינו מעשר, כן נלמד מסוגין, מיהו יש לעי' הא אמר בירו' בחבר שמת דדוקא במת מתוך ישוב וכמש"כ תוס' ע"ז מ"א ומשמע שאין ודאי שהפריש כבר, אלא אם איתא דלא הפריש היה מפקד וי"ל דהכא במוליכן ודאי מעשר קדם, מיהו הר"מ פ"י מה' מעשר ה"ב לא הזכיר הא דמת מתוך ישוב, אפשר דסבר דגמ' דידן דאמר משום דהוי ודאי אפי' במת פתאום הדין כן, והר"מ שם כ' ת"ח ומשמע קצת דמפרש דוקא חבר, ומיהו י"ל דבמת בעינן דוקא ת"ח דזריז טפי אבל במוליך לשוק גם מעשר הוי כחבר וקדים ומעשר, [אח"כ ראיתי בירו' פ"ג דמעשרות ה"א משמע דחיישינן שמא בשעה שנכנסו לבית נטרפה דעתו ובזה בעינן דמת מתוך ישוב, וכ"מ בתוס' בר"ש טהרות פ"ח מ"א דבכלים אמרינן שמא לא הזו ולא סמכינן דהיה מפקד וצ"ע, ובתוס' ב"מ י"א כתבו בפשיטות שלא נאמר אלא במת או במפליג בדרך רחוקה, אבל לא סמכינן אזריזות לחוד] ואם רוב מכניסין לבית מותר לאכול עראי קודם שהכניס לבית, הכניס לבית מפריש ת"ג ומעשר [ומבואר כדעת הר"מ שכתבנו שביעית סי' ב' סוף סק"ה דהפקר אינו פוטר כה"ג] כדין ודאי, מחצה ע"מ אוכל בשדה עראי בהפרשת מעשר לחוד דממ"נ אם הוא מהמוליך לשוק כבר הופרש ממנו ואם הוא מהמכניס לבית עדיין מותר לאכול עראי אלא שמתנה בשעה שהוא מעשר שאם הוא מהמכניס לבית אין מעשרותיו חלין וכשיכניס את המעשר לבית יחזור ויפריש מני' ובי' מספק, שאם לא יתנה אסור לאכול עראי שכבר הוקבעו לתרומה ע"י הפרשת מעשר ועוד שנמצא מקדים מעשר לתרומה [ומבואר דאף קודם שראה פני הבית יש איסור להקדים] ואם מצא דבר שיש בו סימן אפי' רוב מכניסין לבית אסור לאכול עראי כשמניח דמיהן דחשיב מקח וקבע למיסר אכילת עראי, ושמעינן דזכי' מהפקר לא חשיב כמקח, כ"ז נלמד מהירו' ע"פ בהגר"א ז"ל. ועפ"ז פי' הגר"א משנת מכשירין אם רוב מכניסין לבתיהן פטור היינו באכילת עראי, למכור בשוק חייב אף באכילת עראי, ומיהו אינו מעשר רק דמאי שמא של ע"ה, ופטור מת"ג, מחצה ע"מ דמאי ר"ל ספק ולחומרא, והר"ש לא ניחא לי' בזה שפי' בפ"ק דמעשרות דוקא מידי דגורן מתחייב במוליך לשוק אבל פירות דלית להו גורן בעינן ראיית פני הבית דוקא, והכא סתמא קתני ולפיכך פירש דהולכה לשוק הוא על הרוב מן הבית, והרא"ש פי' פ"ק דמעשרות דראית פני הבית בעינן לעולם אלא סגי בבית שבשדה ופי' הכא ג"כ דמוליך לשוק כבר הכניס לבית בעיר או בשדה. והר"מ פי' דכשמכניס לבית בחזקת שעישר קודם שהכניס, וכשמוליך לשוק בחזקת שלא עישר וא"א לכוונו עם הירו' וכבר הק' כן הרא"ש וצ"ע [ע"ע שביעית סי' כ"א בדין קנין נכרי], (שביעית סי' א' ס"ק כ"ט ל'). ר"מ פ"א מה' מ"ש הי"א פירות שנה שני' שנתערבו בפירות שלישית כו' הולכין אחר הרוב, אין כונת רבנו שנתערב סאה בב' סאין, דא"כ ודאי אם הוא דבר שיש בילה כמו יין ושמן מפריש לפי חשבון ויאמר דחלק המעשר שהוא מפירות שני' יהי' מעשר על השני' והשלישית על השלישית וכמש"כ תוס' ר"ה י"ג ב' ד"ה ויצבור ואם הוא יבש לרש"ש דאית לי' בילה שם מעשר לפי חשבון ולרבנן אין לו תקנה אלא א"כ מפריש עליו ממקום אחר, דהא טבל אינו בטל כדאמר מנחות ל"א א', ועוד שמעשר שהוא מפריש אינו יודע שיש בו שיעור מעשר של הרוב, ומיעוט שהוא בטל, אינו נהפך להיות נידון כהרוב, שאין ביטול אלא לפטור ולא לחייב, כדאמר נדרים נ"ט א' היתר שבהן להיכן הלך, ואפי' מאן דפליג התם אינו אלא משום דגידול אפי' בדבר שאין זרעו כלה מבלבל זרעי' והוי ראשון נמי כפנים חדשות, ואי היה הדין בכל תערובות דההיתר מתחייב לא הוי מקשי מידי, וכן מוכח ר"ה שם דמשני דרבנן לית להו ביצה והלא אין מצוי שיהא מחצה על מחצה ואיכא רובא של אחד וברובו של אחד לא פליגי רש"ש ורבנן דהרי הכל נידון אחר הרוב אלא ע"כ דברוב של אחד נמי פליגי, ובחלה פ"ג מ"ט תנן זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף כו' אם יש לו פרנסה ממק"א מוציא לפי חשבון ופר"ש דזיתי מסיק רובא. אלא מתני' דמכשירין בשימש באוצר מזה ומזה ועכשיו אינו יודע קופה זו אם היא שני' או שלישית וכל המשניות דלעיל שם, בהכי איירי, [אמנם בפי' הרא"ש במשנה שם ל"מ הכי וצ"ע], ובזה אזלינן בתר רוב, ובמחצה על מחצה נראה דצריך להפריש על תנאי שאם צריך מ"ש יהי' מ"ש ואם צריך מ"ע יהי' מ"ע, או יאמר יהי' מעשר כפי הצורך של תבואה זו, אבל אם יאמר בהדיא מ"ש לא תיקן כלום דדלמא צריך מ"ע, וע"כ כונת הר"מ נמי הכי הוא, אלא שהמעשר ינהוג בו דין מ"ש, אבל קשה למה לא יתן לעניים מספק כמש"כ רבנו לעיל ה"ז, וצ"ל דבספיקא דדינא דיינינן לחומרא כדאמר חולין קל"ד א' צדק משלך אבל ספק תערובות דיינינן הממע"ה כיון דלא נתחייב בודאי במ"ע, אבל דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש והרע"ב דגם בספק תערובות צריך ליתן מספק, וכ"ד הגר"א [יו"ד סי' של"א] ס"ק קצ"ד. ודברי הרי"ק ז"ל שהביא בכ"מ סתומין וע"כ כונתו כמש"כ דמודה הר"מ שמתנה שיהי' זה המעשר שצריך, אלא דאינו חייב ליתן לעני. והא דס"ל לחכמים מכשירין פ"ב מ"י באוצר שישראל ונכרים מטילין לתוכו אפי' כולן עכו"ם וישראל אחד דמאי וא"צ ליתן מספק י"ל דשא"ה שהוא מדרבנן וכמש"כ שביעית סי' א' ס"ק כ"ט, וכן במפקיד אצל נכרי בכורות י"א ב' דס"ל לר"ש דא"צ ליתן נמי משום שהוא מדרבנן, מיהו להר"מ שמפרש לה קודם מירוח וכמש"כ שביעית סי' א', הו"ל דאורייתא, י"ל שאין אנו חייבין להחזיק שהחליף, מיהו קשה דרבנן שם מחייבין ליתן וכבר הקשו כן בירו' פ"ג דדמאי, ועי' מש"כ דמאי סי' ח' סק"ו. (שביעית סי' ז' ס"ק ט"ו). מכשירין פ"ב מ"י המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור, פי' הרא"ש דבאכילת עראי קאמר, ומיירי בדבר שאין בו סימן דבדבר שיש בו סימן אינו אוכל אלא א"כ עושה להן דמים ומסקינן בירו' מעשרות פ"ג ה"א דדמים כמקח ואסור באכילת עראי, ויש לעי' כיון דאין בו סימן הרי הוא הפקר קודם שראה פה"ב ואפי' מאכילת קבע ליפטור ויש להוכיח מכאן דעת הרא"ש דאין הפקר פוטר אחר שנגמרה מלאכתו אע"ג דלא ראה פה"ב, ויש לדחות דהרא"ש פי' משנתנו אפי' מידי דבר גורן ומחזקינן דכבר הפריש ת"ג ות"ג קובעת ולא מהני שוב הפקר, אבל לא יתכן כלל דע"כ משנתנו במידי דלאו בר גורן דאי כבר הופרש ת"ג איך אוכל ארעי [וע"כ צ"ל דאיירי במידי דלאו ב"ג ללישנא דאמר ב"מ פ"ח ב' דמידי דבר גורן א"צ ראיית בית]. והר"מ בפי' המשנה כותב דכשמכניס לבית הן בחזקת מעושרין קודם שהכניס ותמה עליו הרא"ש מהירו', אבל בחיבורו פי"א מה' מעשר ה"ט פי' כהר"ש והרא"ש דבמוליכין לבית עדיין לא הוקבע ומשמע דאוכל עראי קאמר. (דמאי סי' ז' סק"ט). חזון איש הוספות לעניני טהרות - זבים פ"ד מ"ו. [א"ה, עי' אהלות סי' י"ב סק"ב]. כתב הרא"ש זבים פ"ה מ"א דאותן שמטמאים בגדים בשעת מגען מטמאין בגדים שהוא לבוש אע"פ שאינו נוגע בהן מפני שבטלים לגבי', וצ"ע מנ"ל לרבנו ז"ל הא, והגר"א פ"ק דכלים כתב דבגדים שהוא לבוש ואינן נוגעין בו טהורין, וזה נראה דעת הר"מ שלא הזכיר בגדיו בפ"ו מה' מו"מ ה"ב ובפ"א מה' אה"ט ה"א אלא כתב שמטמא בגדים וכלים, וכן מבואר בדבריו ז"ל בפי' המשנה פ"ק דכלים והעתיקו הכ"מ שם. והנה הבא אל בית המנוגע כלים שהוא לבוש צריך שהי' כדתנן פי"ג דנגעים ואיתא בת"כ דאפי' עשרה לבושים זעג"ז כולם אינם טמאים עד שישהה, והנה כששהה הבגדים טמאים מכח האדם וכמש"כ תוס' חולין ע"א ב' וא"כ הדין נותן דבגדים שהוא לבוש ואינם נוגעים בגופו טהורים אף אחר ששהה, ואמנם יש לטמאם מדין הכניס ידיו לפנים וטבעותיו בידו דתנן שם מ"י רי"א טמאים מיד וחכ"א עד שישהה אבל כששהה לכו"ע טמאים, ואמנם למש"כ תוס' חולין שם אין טומאה זו אלא מדרבנן. (שבת סי' ס"א סקי"א). חזון איש הוספות בסוף כרך טהרות לכלים פ"ז מ"ב סוכה ט"ז א' מחצלת של שיפא ושל גמי כו', יש לעי' למה לא קתני של קנים בהדיהו ולמש"כ הר"ש כלים פ"ב מ"ב דהמיוחד למדרס עולה מטומאתו במחשבה י"ל דבסיפא דקתני אין מסככין נמי אשמעינן דאין מסככין בבלאי כלים, דהא דאין מסככין במחצלת הקנים בלית לה גדנפא הוא משום דסתמא לשכיבה עשוי' כדאמר לקמן כ' ב' וא"כ כשמסכך בה עלתה מטומאתה כיון שיחדה לסיכוך, ומ"מ פסולה לסיכוך כדין מטלניות, אבל של שיפא ראוי' לנזייתא וטמא משום כלי קבול ואינה עולה מטומאתה בסכך בה בלא שינוי מעשה לכך נקט שנפחתו מכשיעורה, מיהו דברי הר"ש צ"ע כמש"כ חזו"א כלים סי' י"ט סק"ו, ועוד דא"כ הו"ל לאתויי מתנ' י"ט ב' עשאה לשכיבה אין מסככין בה אע"ג דכשסכך בה טהורה מלטמא מדרס, וע"כ דאינה עולה מטומאת מדרס במחשבה או דאיירי דאחר החג תשמש לשכיבה כמקדם, וא"כ בברייתא נמי לא שמעינן דין בלאי כלים מסיפא, וא"כ צריך טעם למה לא תני של קנים ברישא, ונראה דנקט שיפא וגמי משום דזה לכו"ע אין מסככין בה אף לריבר"י לקמן כ' א' וכמש"כ תו' שם ד"ה של שיפא. סוכה כ' ב' בשלמא למאן דאמר מרזובלי כו', משמע דבעי למימר דמחצלת למ"ד מרזובלי אינה טמאה משום כלי קבול, ויש לעי' א"כ למה מודה ר"ד בשל גמי דאין מסככין בה כמש"כ תו' לעיל ד"ה של, ונראה דכיון דאינה ראוי' לשימוש, סתמא לשכיבה עומדת וטמאה מדרס ולכך מודה ר"ד דאין מסככין בה. (סנהדרין סי' מ' סק"ה ז'). לנגעים פ"א מנחות ל"ז ב' א"ת הנח תפילין ביד כו' אף כאן במקום הראוי לטמא בנגע אחד לאפוקי כו' דאיכא שיער לבן ואיכא נמי שיער צהוב, לכאורה משמע דר"ל דגבות עיניו מטמאין בנתק כראש וזקן וכן פי' הרש"ש בהגהותיו, ופי' בזה הא דאיתא בת"כ לא בראש ולא בזקן מניין, ור"ל אלא בשאר כינוס שיער, ואי אפשר לומר כן דלא משתמיט תנא במשנה ובתוספ' ובגמרא דלימא הכי, ולשון לא בראש ולא בזקן אינו משמש לעולם על כונה לרבות כינוס שיער, וגם בסוגין לא משמע הכי, דמה לי' להזכיר שיער לבן ושיער צהוב, הלא יש עוד סימני טומאה, והו"ל למימר דאיכא טומאת נתק ואיכא טומאת בהרת, ועוד אי כל כינוס שיער מטמא בנתקים למה לי ריבוי לזקן אשה בגמ' קדושין ל"ה ב' ויש לדחות דבעינן כינוס שיער כרגיל ובזקן אשה דאינו רגיל בעי ריבויי, אלא נראה דר"ל דתפלין צריך במקום אחד ולא בב' מקומות, ושיער ובשר ב' מינים הן, דתכונת הבשר להביא שיער לבן ע"י נגע, ותכונת השיער להביא שיער צהוב ע"י נגע, אבל שיער הצהוב שבגבות עיניו אינן סימן טומאה דלא אמרה תורה טומאת נתקים בגבות עיניו רק טומאת בהרת ואין ש"צ סימן טומאה בבהרת. שם רש"י ד"ה לאפוקי, ובעי תרתי ש"ל בבשר וש"צ בשיער, אינו מובן, ואולי צ"ל וראוי תרתי כו', ואפי' לפי' הרש"ש אין ללשון רש"י פירוש, דלא יתכן דליבעי תרתי לטמא, דאי בבשר סגי בש"ל ואי בשיער סגי בש"צ. (שבת סי' ס"א סק"ו). למקואות פ"ט מכתב זבחים כ"ב א' אפילו בעינייהו נמי כו', לכאורה משמע דרשב"ג דהכא היינו רשב"ג דמתני' דמקואות פ"ו מ"ז ודידים פ"ב מ"ב, והדבר תימא דהתם פליגי רבנן עלי', ואין הלכה כרשב"ג, והכא פריך בפשיטות אפילו בעינייהו נמי, ואע"ג דע"כ ר"ל דלא כרבנן, דלרבנן אינו משלים ג"כ, דאם מודים חכמים דמשלים לא היה ממעט בשפופרת הנוד, מ"מ הו"ל למיפרך דלמקוה ג"כ אינו משלים וכרבנן דרשב"ג, ומשמע דהלכה כרשב"ג, וכן פסק הר"מ פ"ח מהל' מקואות הי"א, ואמנם בדין מיעוט בשפופרת הנוד פסק הר"מ בפ"ח מהל' מקואות ה"ו כרבנן דרשב"ג, דאפילו דבר שברייתו מן המים ממעט, ונראה דדין דדבר שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו דמייתי בסוגיין, אינו ענין להא דמשנת מקואות, דהכא איירי בריסקן, ונעשו כעין מים, אבל כ"ז שהן שלמים דתורת אוכל עליהן כדתנן פ"ו דמכשירין, דצריכין הכשר מים, ודאי אין תורת מים עליהם, והכא פליגי רבנן ורשב"ג, דרבנן חשיבי לי' כמי פירות ורשב"ג חשיב לי' מים, ויותר נראה דבזה לא פליגי כלל רבנן עלי' דרשב"ג, ולהכי פריך בסוגיין בפשיטות, אפילו בעינייהו נמי, אבל במשנת מקואות ומשנת ידים טעמא דרשב"ג דאמר אין ממעטין, דכיון דזהו דרך גידולן במים לא חשיב מיעוט, וכן לענין ידים, חשיב כאילו המים ע"ג היד ואינן חוצצין, ובסברא זו פליגי רבנן עלי' דרשב"ג, וקיי"ל כרבנן בזה, והדבר מבואר בהדיא ברמ"א או"ח סי' ק"ס ס"י, דדוקא בריסקן דינן כמים, ומדכתב הרמ"א שם דלא עדיף משלג משמע דיש סברא דיהא גריעי משלג דאפילו למ"ד דשלג לא בעי ריסוק הכא בעי ריסוק, וכמש"כ המג"א סי' קס"ב סקי"ז, וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל"ג, דדבר שברייתו מן המים מטבילין בו, ושם בסעי' נ"ב פסק דכל דבר ממעט בשפופרת הנוד, ואף שברייתו מן המים, והדבר מבואר ג"כ בגמ' בסוגיין, דלא לחנם נקט ר' יצחק בר אבדימי דמטבילין בעינו של דג, ופרש"י שינמוק שומן עינו. והדבר מוכרח שהתורה קראה לטבילה רחיצה, וכן דנו בגמ' לענין לטבול ביוה"כ משום איסור רחיצה, וכן בהיה כתוב שם על בשרו דנו בגמ' אי מותר לו לטבול, ומבואר מכ"ז דטבילה בדבר יבש ליתא, ומיהו יש להסתפק עד כמה צריך שיהא הלחות לאחר שריסקן, דאפשר דבעינן טופח להטפיח שיהא שם רחיצה עלה, וכבר נסתפק בזה באו"ז הגדול סי' נ"ה, ואין ספיקו שיהא כשר בזמן שהוא יבש לגמרי דודאי לאו שם רחיצה עלה, אלא שמסתפק שצריך שיהא לחלוחית יתירה מטבע הבשר של דג, ולפיכך נראה דכשמעבדין עור הדג ועושין ממנו כעין בגד אינו בכלל דין ברייתו מן המים, אף אם ירסקנו, ולא עוד אלא שלאחר העיבוד מקרי פנים חדשות וכשם שנפסל מתורת אוכל כך נפסל מדין מקוה. ולפיכך אין תקנה לזו שאין יכולה לטבול [מפני שציוו עליה הרופאים שלא להביא מים על גולגלתה] לכסות ראשה בעור הדג המעובד שאינו בכלל מים מכל הלין טעמי. ועוד כיון דע"כ ישאר בבשרה ובשערה מקומות יבשים, שאין עור הדג נוגע בהן, נמצא שלא באה כולה במים, הגע עצמך אילו נשאר צד אחד מן שער אחת חוץ למים, הרי אין כאן טבילה, והכא אפילו כי חשבת לעור הדג כמים, מ"מ לא הקיף המים כל שער ושער מכל צדדיו, וגם לא את הבשר שמתחת לשער, ובשלמא כשיש על ראשה דבר שאינה מקפדת, אז נחשב פני החציצה כבשרה ממש, וכשהמים עוברין על החציצה חשיב כמים עוברין על בשרה, אבל הכא שהכיסוי בעצם מקפדת עליו וחוצץ, ואתה בא להכשירו מפני שחשבת לי' לעור הדג עצמו כמים, א"כ צריך שיהא עור הדג מקיף את כל שער ושער מכל צדדיו, ואת כל בשרה שמתחת לשער, וכיון שזה לא נעשה הרי אין כאן טבילה כלל. וחציצת הראש הכריע בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח ס"ה כדעת הגאונים דראש נחשב כגוף בפני עצמו, ורוב הראש חוצץ מה"ת כשמקפיד, ומדרבנן אף אם אינו מקפיד, וכמש"כ הגר"א שם סק"י וי"א. (סנהדרין סי' נ"א סק"ג). למכשירין פ"א חולין קי"ח ב' רש"י ד"ה וכשם, אם אתה אומר מחוברין כו', בנדרים ע"ו א' אמר ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים זרועים ובאין כו' ולימודים חלוקין הן מר יליף מק"ו ומר יליף מהא דא"כ טמאת הכל, והא דהביא רש"י כאן הא דת"כ משום דע"כ האי תנא יליף כמו דילפינן מת"כ דאי בק"ו יליף א"כ ניליף ג"כ הכשר מהאי ק"ו דאשר יזרע טהור כולל גם הכשר וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה וכשם, וע"כ יליף מהא דאמר בת"כ א"כ טמאת הכל, והכשרת הכל לא קשיא כל כך וכמש"כ תו'. (שבת סי' ס"א סק"ט). לעוקצין פ"א מ"ג סוכה י"ג כ' אבל קוצר יש לו ידות, לכאורה אין רבותא בקוצר לסיכוך לענין שאין לו יד מכח שהוא משמש לאכילה, דכי היכי דבוצר לגת אינו יד ולא חיישינן דלמא מימלך ואכיל לי' ה"נ בקוצר לסיכוך לא חיישינן דלמא מימליך ואכיל לי', ואפשר דר"א אשמעינן דלא אמרינן דחייל עלי' שם יד במחובר ואינו עולה משם יד בלא מעשה, ואע"ג דבמחובר אינו מקבל טומאה מ"מ י"ל דשם יד עלי' דסתמא עומד לאכילה [במקום דרובו לאכילה, ואפי' ברובו לגת מ"מ כל אשכול אפשר דאכיל לו והיד ניחא לי', ולטעם זה ג"כ אין חילוק בין בוצר לגת לקוצר לסיכוך, ויש לעי' לפ"ז מנ"ל לר"א להכחיש את ר"מ דשמע מר"ה קוצר לסכך, מהא דנקט ר"ה בוצר לגת מדלא נקט לסכך, הלא ר"ה נקט בוצר לגת לאשמעינן דאין לו יד מכח זה שהוא שמוש לאכילה ובזה נקט לגת שהוא בהוה ולמה לי' למינקט לסכך ואי לאשמעינן שאינו יד מכח זה דניחא לי' דלא ליבדרן זימנין טובא אשכחן דאשמעינן מילי מילי, ולא להרכיב שני ענינים נפרדים בחד מלתא והי' אפשר לומר דלר"א אר"ה לא הי' לענין טומאה דכבר פסקה בימי ר"ה אלא אמרה לענין סוכה, והשתא דייק שפיר למה נקט לגת ואח"כ סכך לימא שבצר לסכך וש"מ דבוצר לסכך יש לו ידות אבל א"א לומר כן דא"כ בוצר לגת ונמלך לסכוך נמי יש לו ידות וע"כ ר"ה לענין טומאה קאמר, וא"כ קשה מנ"ל דקוצר לסכוך לר"א יש לו ידות ונראה דלענין זה דאין לו יד מכח אכילה נמי רבותא היא טפי בסכוך מלגת, דלגת דהיד מפסיד ודאי בטל לי' מיד אבל לסכוך י"ל דניחא לי' שמא ימלך ואכיל לי', וא"כ הו"ל לר"ה למנקט לסיכוך, אלא ודאי ס"ל דלסכוך יש לו ידות משום דניחא לי' דלא ליבדרן ולא קאמר משום דלא שייך בו דלא ליבדרן דהכא לענין שאין לו יד מחמת שימוש אכילה קיימינן ובזה הוא עיקר הדיוק דר"א לית לי' דרב מנשיא וכמש"כ לעיל, ומיהו לענין דבטל לי' יד משימוש אכילה מסתבר לי' לגמ' דבאמת אין חילוק בין גת לסכוך, אלא לר"א לסיכוך יש לו יד מחמת דניחא לי' דלא ליבדרן ולפיכך לא מצי ר"ה למנקט לסכך. וקוצר לסכך דקאמר ר"מ ב"ג קאי בין בתבואה בין בענבים, דכשנוטלן לצורך ענבים מקרי בוצר אבל כשנוטלן לסכך הרי צריך להענפים ומקרי קוצר, וכדאמרו שבת ע"ג ב' הבוצר כו' כולן משום קוצר, ולר"א קוצר לסכך יש להם ידות הוא ג"כ בין בתבואה ובין באחריני ואחרים בברייתא נמי בכולהו פליגי, והזכירו קשין לדוגמא. (סנהדרין סי' מ' סק"ג). מכתב מה ששמעתי מהדר"ג נ"י דבכל הכלים המאהילים על המת אינו טמא מצד מאהיל אלא צד המאהיל אבל צד החיצון אינו אלא ככלים הנוגעים בכלי המאהיל, עיינתי ואין להדברים אלו קיום כלל שהרי אמרו בב"ק ק"ה חגיגה פ"ב וש"מ דהסותם את הארובה בדבר המקבל טומאה אינו חוצץ וכל הכלים שבעלי' טמאים ואי צד החיצון אינו טמא אלא משום נוגע בצד הפנימי א"כ הכלים של עלי' שלא נגעו כלל אלא הן באויר העלי' הרי אין להם טומאה כל עיקר, ואי משום שהכלי מטמא באהל מדין חרב הרי הוא כחלל, הלא צד החיצון שהוא בעלי' אינו אלא כלים בכלים ואינו אלא אב הטומאה ואינו מטמא באהל ועוד הרי בסוגיא שם ושם בכלי חרס קיימינן, סוף דבר אין ספק שכל הכלים הנמצאין באהל כל שלא היתה מחיצה כדין לחצוץ כולם שוין הן לטומאה ונעשין אבי אבות הטומאה אף לטמא באהל, וכן הוא בהדיא בתוס' ב"ב כ' בחבית של מתכת שבחלון שבין בית לבית דחלק הפנימי שבבית המת מקבל טומאת אבי אבות וחלק החיצון שבבית הטהור מטמא שם הבית מדין חרב הרהכ"ח יעו"ש, וכש"כ שאין כאן מקום לחילוק הצדדין, ומתני' דאהלות פ"ז מ"ב הוא ענין אחר דשם מיירי רק בדין אהל גמור שאינו בר קבולי טומאה מעיקרו אלא שחדשה תורה בטומאת האהל שיטמא אם הוא של צמר ופשתים ושאר דברים זולת היוצא מן העץ ובזה אמרינן דדוקא תוכו טמא מדין זה. והנה דעת הר"ש אהל חוצץ אע"ג דהוא טמא ולא אמרו בזה כל המקבל אינו חוצץ כיון דמעיקר דיני המקבלים הנהו דבר שאינו מקבל רק שחדשה בו תורה ולא שלא יחוץ אלא שיטמא בלבד, וכ"ז מבואר בר"ש שם וברפ"ח, ועפ"ז מבואר דין המשנה שאין לטמא צד החיצון מדין מאהיל כיון דצד הפנימי חוצץ ולא גרע צד החיצון משאר כלים שאם תסלק את צד החיצון ויהי' הכלים על הצד הפנימי יחוץ עליהן ויהיו טהורין. איברא צריך להבין א"כ למה החיצון טמא מדין כלים בכלים הלא החיצון אינו כלי בעצמותו ואינו בר קבולי טומאה וכיון שאינו בטומאת אהלים שלא האהיל א"כ הוא טהור לגמרי, ואין לומר שטומאתו מצד שהוא מאהיל על צד הפנימי וצד הפנימי הוא כמת ומטמא טומאת אהלים חדא דלא אשכחן רק אהל למת ולא אהל לכלים ולא אתבאר בזה דין טומאת אהלים ועוד אכתי יכול צד החיצון להתחלק לשני צדדים ולד' עד שלעולם יהי' צד החיצון טהור. ונראה דבדין טומאת אהלים יש ב' ענינים דבתחילה לא החשיבה התורה את אהל של פשתן כדבר המקבל טומאה בטומאת המת אלא קבלת טומאתו הוא בגדר גולל ודופק ואמרה תורה שאהלו של מת טמא וזה לא שייך אלא בחלק החיצון שכל שאתה יכול לחלק את עובי דופן האהל וישאר אהל הרי הוא דבר חוצץ על כל העובי שעל גביו, אמנם לאחר שכבר נטמא נתנה עליו תורה דין דבר המקבל טומאה וכלו טמא או שכלו טמא מפני שהוא נטפל לצד הפנימי והוי כטלאי ע"ג דבר טמא שכלו טמא, והלבך כיון שטומאתו של חיצון הוא בעיקרו מצד הפנימי הרי הוא ככלים בכלים שלא אמרה תורה דין חרב כחלל אלא המתטמא מן המת בלי אמצעות סיוע אחר אבל כל שנסתייע טומאתו ע"י אחר הרי הוא כשלישי, וכ"ז לדעת הר"ש אבל לדעת התוס' דאהל הטמא אינו חוצץ בפני הטומאה לא שייך כ"ז שלעולם צד החיצון עצמו מאהיל על הטומאה שהרי הפנימי אינו חוצץ בעדו, ואם נפרש מתני' כפי' הר"ש צ"ל לפי פי' תוס' דלא אמרה תורה שהאהל יטמא כל שיש אהל תחתיו אע"ג שאותו האהל טמא ואינו חוצץ בפני שאר הטהרות שע"ג מ"מ בפני האהל שע"ג חוצץ שלא חדשה תורה בטומאת אהלים באהל ע"ג אהל, ומ"מ לאחר שנטמא חלק החיצון כלו טמא כדין כלי שכלה טמאה ואינה מתחלקת וכש"נ לפי' הר"ש ולכן יש לחלק החיצון דין כלים בכלים, וסוף סוף למדנו ממשנתינו דכל האהל טמא אף חלק החיצון והרי הוא אב הטומאה וא"כ כלים שע"ג האהל טמאין לדעת התוס' שאהל הטמא אינו חוצץ. ועיקר דבריהם דבגד לא איתקש לשק תמוה דבהדיא כתיב בגד ועור ושק בקרא וכ"כ תוס' שבת ס"ג ב' ד"ה מנין דבבגד בעינן מטלטל מלא וריקם. ודין סדין שעשאה מחיצה נראה דאינו מדין מחובר אלא שבטל מתורת כלי וראי' מהא דאמרו ביצה י"ד ב' מפני מה אמרו וילון טמא ופרש"י מפני מה לא הוי כמחיצות הבית וע"כ לא חשוב מחובר דא"כ לא מועיל שהשמש מתחמם כנגדו וע"כ מצד ביטול כלי נגעו בה וצ"ע בזה. ומדי עיוני בזה ראיתי בר"ש שכתב שדין הנוגע בחוץ טמא טומאת ערב היינו לאחר שיצא המת דבעודו באהל אף הנוגע בחוץ טמא ז' כו' דאהל נחשב כמת עצמו א"כ הנוגע הו"ל כלים ואדם עכ"ל, וצ"ע דא"כ מאי מהני יציאת המת סוף סוף כבר נגע החיצון בצד הפנימי בעוד שהי' המת והו"ל כנוגע במת וכדאמר ר"ע לעיל בשפוד שנגע באהל ועוד התם בשפוד שנגע בחוץ הו"ל כלים בכלים ולא יהא האדם טמא אלא טומאת ערב. ולפי המבואר לעיל י"ל דבאמת אפילו כשהמת שם לא שייך לטמא את החיצון כדין כלים במת שטומאתו אינו מצד נגיעה בעצם אלא שהוא אחד עם הפנימי אלא שיש לו דין כלים בכלים שטומאתו ע"י אמצעי, אלא כל שהמת שם טמא האהל כדין קבר והלכך כלו טמא אף החיצון כמת עצמו והלכך שפוד הנוגע בחוץ הו"ל כלים במת אבל לאחר שיצא בטלה טומאה הזאת ונחית לי' טומאת אהלים ובזה חלוק החיצון מהפנימי, אבל קשה לשון הר"ש שכתב דבעוד שהמת שם הו"ל כלים ואדם ולפי האמור הו"ל אדם במת וצע"ג. /למסכת אהלות/ +א"ה, מצאנו לנכון להעתיק כמה גליונות שכ' מרן זללה"ה על ספר הדן בענין פנוי עצמות מתים, והם נוגעים למס' אהלות, כי מתוכם יתבררו כמה סוגיות ותוספתות וירושלמי הנוגעים למס' הנ"ל, שלא באו כולם ביחוד כאן בספר וד"ת עשירים במקום אחר, ובכדי שיובנו הדברים כראוי, רשמנו על מה הדברים אמורים+. כתוב שם בספר שדן התפוסה אינו מטעם טומאה דהו"ל בלוע שא"י לצאת ודמי לדם שנבלע בבגד דאם א"י לצאת בכיבוס טהור. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: אין דין בלוע אלא ביבש אבל דם ונצל המעורב בעפר והוא מטפיח חשיב בעין ואין בלול בלוע והדברים ק"ו מיכול לצאת ע"י כיבוס, והלא כשיכבס נמי יתערב במי הכביסה, וא"צ ראי' לגודל הפשיטות, וכ"ה בהדיא בכ"מ בפ"ג ה"ח שאין כאן כזית נצל אבל אם יש כאן כזית נצל טמא משום נצל. עוד כתב שם, שהרמב"ם בפירושו לאהלות פ"ב מ"ב כתב, שעפר קברות הנזכר שם הוא דין התפוסה המוזכר בפט"ז דאהלות. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: ליתא כלל שם, אלא ז"ל וזה אמרם בתוספ' מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת כו' וכל שתחת המת יקרא תבוסה, אבל לא רמז הר"מ לדין תבוסה המוזכר בפט"ז, ולא כיון לזה. בנדה כ"ז ב' תניא מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא ואמרינן שם טעמיהו לפי שאי אפשר למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב. ומפרש בספר לדעת הרמב"ם דמיירי מתערובת רקב ועפר וגזרו חכמים טומאה ואפי' בנקבר בכסותו, ומה דאמרו בגמ' א"א למלא תרווד ועוד כו', קאי לפ"ז על מקום הקבר, ולכך גזרו טומאה על כל העפר של מקום זה, ולשון הר"מ שהרי יש במלא כו', כוונתו על ישות של גזרת חכמים, ולא על ישות של מציאות רקב, וכן פי' שם בס' דברי הגמ' לדעת הרשב"א. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: א"א להלום כלל בל' הגמ' דאמר שא"א למ"ח ועוד כו' שאין בו כו', ועוד כיון דאיירי במת שאין לו רקב, ואנו באין לחדש טומאה דרבנן שלא הוזכרה בגמ' טעמה, הוי לי' לפרש דגזרינן משום מת שיש לו רקב וזהו עיקר הטעם אבל מה שאמר שא"א כו' שאין בו, אין זה טעם כלל, שהרי אין כאן טומאת רקב כלל, ובל' הר"מ מבואר יותר שכתב בלשונו אם הוא רקב שמטמא באהל, ומבואר בהדיא דאם הוא רקב מטמא באהל, ואין דבריו במלות שמטמא באהל להגדיר גדרו אלא להורות מה שאנו מסופקין בו, ועוד איך כ' הר"מ דהרוג אין לו רקב וקברו ב' מתים אין להן רקב, והלא מטמאין במלא תרווד רקב מדברי סופרים, והלא הר"מ בכל שטמאין מדרבנן כותב טומאתן ומבאר שזו מד"ס וכמו שכתב בעפר קברות, אלא ודאי פי' הכ"מ עיקר, והר"מ מפרש הסוגיא ככל הראשונים ז"ל וקושית הכ"מ כבר נתיישבה בדברי הראשונים ז"ל והר"מ העתיק לשון הגמ' ולשון התוספתא, ונראה דגיר' הר"מ בתוספתא שהביא הגר"א, רקב - נמצא כו' ושבינתים נמחק, שלא הביא דין זה, או שגרס לה ומפרש לה בנקבר בארון של שיש ונפחת אח"כ ונתערב בו עפר, וכן משמע דכתב הר"מ שם ב' דברים עפר הנמצא תחת המת, ועפר הנמצא ברקב, אלא שלא נתפרש לן פירושן, ומיהו בירו' פ"ז דנזיר נמי קאמר דנקבר בכסותו טמא במ"ת ועוד וצ"ל דלא גרס לי', או מפרש כפי' הפ"מ שם דר"י פליג על זה, וכ"כ תו' נזיר ס"ה א' דראב"צ איירי בנקבר בארון של שיש, ודין התפושה לדעת ר"ש פט"ז הוא פלוגתא דתנאי וקיי"ל דטהור, וצ"ל דת"ק דר"י בפ"ב מ"ד פליג אר' יהושע שם, ויש מקום לפרש הא דראב"צ בתוספתא בתפושה במת שאין לו רקב, וטמא במ"ת ועוד, משום תפושה, ואנן לא קיי"ל כן. ולדעת הגר"א נראה דברייתא דנדה ומשנתנו תרי מילי נינהו, וברייתא פליגי בטומאה דאוריתא בנקבר בארון של שיש ואח"כ נתערב בו עפר, וכמו שפי' כל הראשונים, וכדמוכח בהדיא בסוגיא, ומשנתנו בתפושה פליגי, ובטומאה דרבנן, וקיי"ל דטמא במלא תרווד ועוד, וזהו שעורו, ולא משום טומאת רקב, אלא אפי' קרקע בתולה ג"א טמא, אף שודאי אין זה רקב, ולעולם בעינן מ"ת ועוד, אפי' יש כאן ודאי רקב של מת כגון הרוג שנקבר בארון של שיש. ות"ק לא פליג אדר"י בפ"ב מ"ד, ור"י וחכמים לא פליגי בזה ודלא כפר"ש בפט"ז, ולפי' הגר"א ניחא דלא הביא בנדה משנתנו, עיין בפירוש הר"מ מרוטנבורק שהאריך בזה, ויתכן דלדעת הגר"א האי ועוד, אית ליה שיעורא אלא שלא נתפרש לן שיעורי', ואפשר דטומאת תפושה מה"ת. אבל הרמב"ם ודאי לא ס"ל כהגר"א שלא הביא שיעור טומאת תפושה ולא כתב טומאת עפר קברות בנקבר בכסותו, וכן בפירושו כתב אם הוא הרקב הנזכר בו שהוא יטמא באהל, מבואר בהדיא שכונתו בנקבר בארון של שיש, דאם באנו כאן לחדש טומאה במת שאין לו רקב לא הי' הר"מ מונע ממנו להורות לנו זאת, ולא הי' מתחיל ברבותא שהעפר ספק, אלא בעיקר החידוש דנקבר בכסותו טמא, ואפי' אם אינה ידועה טיבה, אבל עכשו שכתב דענין עפר קברות הוא מה שמסתפקים בו אם הוא הרקב הנזכר בו שהוא יטמא באהל, הורה לנו שזהו ספיקו, ועוד אם הי' דעת הר"מ כדעת הגר"א למה שנה הר"מ משנת ראב"צ דעפר קברות הוא ספק רקב, והשמיט משנת בן עזאי נזיר ס"ה א' דאפי' ודאי אינו של מת הוי תפושה, ומטמאה במ"ת ועוד. ובעיקר דין עפר קברות י"ל דאף לדעת ר"ש קיי"ל דעפר קברות טמא, וכההיא דתנן פ"ב מ"ד, והא דכ' ר"ש פט"ז בפשיטות דטהור הוא אליבא דר"ש שם, ור"ש לית ליה עפר קברות, מדמטהר בפ"ב מ"ב ומשמע דאפי' טומאה דרבנן ליכא דכל שטמא מדרבנן לא תני לי' טהור סתמא. ולדעת שאר הראשונים שפי' סוגיא דנדה, שפיר י"ל דמפרשי ההיא דפ"ב מ"ב כהגר"א, ואפי' אי מפרשי דמתני' שם וברייתא חדא מלתא היא מ"מ י"ל דעפר קברות טמא, וכההיא דתוספ' שהביא הגר"א, והא שכ' הר"מ שטומאתו מד"ס, היינו ע"פ היסוד שכ' הר"מ ספ"ט דכל ספיקות מדרבנן, ואינו ענין לס"ט ברה"י, דהכא על הטומאה עצמה מספקינן ואינו בגדר דין טומאה, ואי הוי בגדרי דיני טומאה הי' טהור מדין אין בו דעת לישאל, אלא שאין הטומאות עצמן בדיני רה"י ורה"ר ואבד"ל שזה נאמר בנטמאין ולא במטמאין ועי' חזו"א [יו"ד סי' צ"ח] באורך, ומיהו יש לעיין בכל ספיקות שכ' הר"מ שטהור מה"ת, אם נגע בהן אח"כ ברה"י מה דינו. ואי דברי הר"מ בנקבר בכסותו, לא הי' אומר "יראה לי" שהרי כתב בהדיא נקבר בכסותו אין לו רקב וכמבואר בגמ', וחוזר וכותב נקבר בכסותו רקבו טמא, והוי ליה למימר בתחילה אבל מד"ס שיהא כל רקב טמא, כראוי להאמר בכגון זה, וגם דעת רש"י אינו לפרש דר"ש ורבנן בדרבנן פליגי שזה אי אפשר בסוגיא דנדה אלא כונת רש"י דרבנן ס"ל דגם בתחלה אין ד"א נעשה לו גלגילון וסוגיא דנזיר כר"ש, וכ"ה בהדיא ברשב"א אליבא דרש"י. עוד מובא שם דברי הרמב"ם פ"ב מ"ב שמביא דברי התוספתא "מלא תרווד ועוד". וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: רקב כ"ה בספרים דידן [א"ה, כלומר צ"ל מלא תרווד רקב] וכ"ה בכ"מ שם [פ"ג טו"מ ה"ח] ואין שום שיבוש בל' הכ"מ שם. הביא מהשאילתות דטומאת בית הפרס משום דילמא פתיך ביה עפר ביה"ק, ואי נימא שעפר ביה"ק טמא רק במת שנקבר ערום לא שייך לגזור טומאה בבית הפרס מטעם זה, וכי דרכם של ב"א לקבור מתיהם באופן זה. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: אין זה הכרח כ"כ דעיקר הטעם משום עצם כשעורה וכמש"כ בשאלתות שם, וגם יש לחוש לעעמים לע"ק בנקבר ערום והרבה מאורעות שהתרגשו ובאו לעולם יוכלו לגרום לקבור ערומים במקומות שונים ובזמנים שונים, וכיון שעצם כשעורה עיקר וע"ק טפל לי' כי נבדק טהור, ולפיכך נמי לא גזרו לטמא באהל, תדע שהרי לר"ש ודאי ע"ק טהור כדתנן פ"ב מ"ב, ואית לי' דין בית הפרס בפי"ח מ"ה. עוד כתב שם דההלכה היתה בתחלה לא על סתם רקב אלא על רקבו של כל המת ושיעור התרווד הוא משום שכך שיערו חכמים שרקב המת כולו עומד על מלא תרווד וראיתו מירו' נזיר פ"ז ה"ב עוג מלך הבשן כו' מלא תרווד רקב ותינוק בן יומו מלא תרווד רקב. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: תמוה מאד דאמר נזיר נ"א א' כגון דאירקיב חד אבר כו' ושם ב' אמר היכי דמי דאירקיב חד אבר כו' הרקיב כשהוא חי כו', וכן מבואר בל' התו' נדה כ"ז ב' ד"ה מלא, דכל שיש תרווד רקב אף שלא גמר המת רקיבתו טמא, ומה שאמרו בירושלמי הוא לאחר ק"ך שנה, שגם הרקב הולך ומתאפס עד ק"ך שנה ועומד על תרווד. עוד הביא שם קו' העמק שאלה על השאילתות, דמפרש דטומאת בית הפרס הוא מחמת תערובת עפר קברות, מהא דמהני בביה"פ נפוח ובדיקה כדתנן פי"ח דאהלות מ"ד, ולטעמא דעפ"ק היאך מהני, והס' הק' אשאילתות שהרי עפ"ק מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע וביה"פ מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: י"ל דלא החמירו לטמא באהל כמו בארץ העמים, יעוין מל"מ פי"א מטו"מ ה"א, והא דמטמא במגע ודאי משום עצם כשעורה, ור"א בשאלתות כל מה שיש לחוש קחשיב. הביא שם דברי נו"ב קמא סי' פ"ח דלא שייך קבורה ברקב ממה שאמרו בתו"כ (פ' שמיני) קרבו שאו את אחיכם מכאן אמרו שאין מטמאים למתים, והיינו משום שנשרפו לעפר. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: תמוה מאד דמה ענין טומאת כהנים למצות קבורה, ולענין טומאת כהנים לא הוי לי' להביא מהתו"כ דסוגיא שלמה היא נזיר מ"ג ב', ואפילו למ"ד שם דמטמא לחסר מ"מ אינו מטמא לתרווד רקב כדאמר שם, אבל לענין מצות קבורה לכו"ע אפי' חסר כדאמר שם א"ל מת מצוה קאמרת כו' ושפיר י"ל דאיכא מצות קבורה אפילו ברקב וכן משמע מדאשמועינן דאין כהן מטמא להן מכלל דמצוה איכא, ואע"ג דלענין דין מת מצוה בעינן ראשו ורובו היינו נמי לענין היתר כהנים או לענין קנה מקומו, אבל מצוה מיהא איכא גם בכזית נצל ותרווד רקב כי כל זה בכלל יקרא דשיכבא, והא דלא טמאו אלעזר ואיתמר עי' רמב"ן דהי' דינן כמשוחים, אלא שהיו נדב ואביהוא כמתי מצוה שאין ישראל נכנס לפנים להוציא טומאה במקום שיש כהן, והכא לא חשבו משום זה למ"מ, כיון דאם אין כהנים נכנסין לוים, כל זה מבואר ברמב"ן שם, ומשמע מל' רמב"ן דכה"ד הי' רשאי ליטמא, או שהי' גופן קיים או שלדן קיימת סגי לענין טומאת קרובים. בשו"ע או"ח סי' ת"ט ס"א פסק הנותן עירובו בביה"ק אינו עירוב, והוא מגמ' עירובין ל"א א', וכתב המג"א דמיירי בקבר של בנין, דבקבר קרקע שרי, דקרקע עולם אינו נאסר, ותמה שבגמ' לא חילקו בין קבר קרקע לקבר בנין ורוצה לחלק ע"פ דברי ש"ג בפ' נגמר הדין שדעת הרמב"ם דבתי קברות של רבים אסורים בהנאה אף בקרקע עולם ובקבר יחיד אינו אסור אם אינו קבר של בנין. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: כל דברי תורה עניים במק"ז ועשירים במק"א וכשדנו בקבר האסור בהנאה הוא ע"פ ההלכה שנתפרשה בה' קבר וזה מהדברים היותר מצוים בכל הפוסקים, ומה יושיענו אי של רבים אסור אכתי לא נתפרש לא בגמ' ולא בשו"ע דאיירי בשל רבים ובעירובין ל"א א' מבואר דבקבר יחידי איירי כמש"כ רש"י ותוס' שם. עוד כתב שם, שיש במשמשי המת שני דינים, דין איסור הנאה מצד גזה"כ והוא חל לעולם גם לאחר שפסקו להיות משמשים למת, והוא גם על בניו של מת, ואינו אלא בתלוש, ודין קנין המת החל על כל דבר הקנוי או המוזמן למת לשם תשמישו, בין בתלוש בין במחובר, וחל איסורו רק על אחרים ולא על בניו. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: דין צדקה הוא נלמד מקרא דבפיך, וכולל בין צדקה בין גמ"ח בין כל המצות וכמש"כ הר"ן נדרים ח' א' ד"ה עליו, ובכלל זה אי התפיש ממון לדבר מצוה קנוי הממון למצותו, אכל בקבורת המת, לא יתכן דין התפשה אלא בכבוד מיותר שאינו חייב בו, כמו זילוף ודימוס, אבל עיקר קבורה שהוא מצוה חיובית אי נוטל עפר קברו ומגלהו, עובר משום כבוד המת שנתחייבנו בקבורתו, וגם גוזל הדבר שהותפש למצוה זו, ומיהו לא יפול על איסור זה, שם איסור הנאה, שאין הנאתו אסורה, דאחת היא אם השחית דרך השחתה, או שנהנה, ואם לא פגם בכבודו של מת אף שנהנה אין איסור כמו ישב על קברו או הניח שם עירובו, וזה אין אסור אלא מגזה"כ, ודוקא בקבר של בנין בין שהמת בקבר ובין שכבר נפנה, בין דיחיד בין דרבים, ואין חילוק לעולם בין בנו לאחר בכל הני איסורים, אלא במותר המת שלא נתכוונו מתחלה לזילוף ודימוס, ולכך נקרא מותר, בזה לת"ק נבחר לו למת בתקנת בניו מיתור כבודו, ותקנת בניו העניים קדם, וזהו המובחר במצותן, והנהנה במותר לא עבר משום נהנה באיסורי הנאה אלא שגוזל ממון של הדיוט, ואם נהנה ולא פגם מותר, ואם פגם חייב לשלם ליורשין, שאין כאן מעות של צדקה שנתנו ליהנות לבנו ולא לאחר, שהאסור אסור לכל, והמותר מותר לכל, אלא שיש כאן ממון הדיוט, של בעלים מיוחדים. עוד שם מביא מסנהדרין מ"ח א' דברי רשב"ג דאמר אין לנפלים תפיסת הקבר ודן בהסברת הדברים. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: בתוספ' מבואר דדברי רשב"ג לענין שמותר לפנותו ואין לו תבוסה והובא בר"ש פט"ז מ"ה, ומבואר דאין לו גם קנין צדקה לרשב"ג. עוד מביא קושית הערל"נ אהא דלרבא מותר המת ליורשים משום דאחולי אחיל לזילותא גבי יורשין (סנהדרין מ"ח א'), מהא דבעי (שם מ"ו ב') אי הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי ונ"מ לאפוקי מיורשין, הרי דלא אמרינן דמחיל לזילותא ליורשין, והוסיף והקשה מהא דהחוצב קבר לאביו לא יקבר בו עולמית ומסקינן משום כבוד אביו, הרי דלא מחיל לגבי יורשין. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: הטעם הוא שאין רצונו להתבזות בגיבוי צדקה בשבילו, למען כבוד הזילוף וגם הם לא גבו לזילוף אלא שנתותר, ובדיעבד נבחר לו הנאת יורשיו, משא"כ בכבוד המוכרח לו שהעדרו בזיון. עוד כתב דהמזמין קבר לנפל לא קני אליבא דרבא דס"ל דהזמנה לאו מילתא ול"ד לגבו מעות למת דהתם הגבי' היא הקנין. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: מי שהזמין קבר למת שאין לו קוברים, ודאי הוי בכלל צדקה גם לרבא, וא"צ קנין וגבי' אלא הוי בכלל בפיך, רק אם נקבר במק"א מותר לרבא. עוד כ' דקנין המת בעפר תליא בדין קרקע עולם אי נאסרת, אא"כ בעפר שהמת צריך לו או משתמש בו, ולכך לא נאסר עפר שע"ג, שאין המת מצטרך לו, וצ"ע בג"ט עפר שצריך להם להבדיל בין מת למת דאפשר דקנויים לו. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: נראה דכל העפר שעל הקבר הוי צורך לו ומגין על קברו, וכל שפוחת הגנתו, הר"ז גוזלו, וכבר זכה בו מדין צדקה, וההיא עובדא דרב החזירו אח"כ עפרו, או נתנו עפר אחר במקומו, ואין כאן משום גוזלו, אלא משום איסור הנאה, ואי מיירי בגוזלו שפוחת כסויו, כי הוי קרקע עולם נמי אסור, ואין מקום לתלות איסור גזל באיסור הנאה, ואי נוטל כיסוי המת הצריך לו, עובר משום בזיון המת שנתחייב על כבודו לקוברו, וגם גוזל ממון עניים. עוד כותב שנטילת התפושה הוא רק במי שמפנה מת מקבר והוא צריך לאותו מקום אז צריך ליטול התפושה כדי לטהר המקום, לשיטת הרמב"ם, או להתיר המקום בהנאה, לשיטת הר"ש, אבל המפנה קבר מבית הקברות אינו צריך ליטול התפוסה, שהרי המקום טמא ואסור בהנאה כדין בית הקברות, ומעתה מובן למה השמיטו הפוסקים דין נטילת התפושה, שאין לה מציאות בזמננו שהכל מקברים בבית הקברות, והמוצא קבר בשדה בארצות העמים ג"כ לא שייך שאזלינן בתר רובא ואנו אומרים שהנמצא הוא עכו"ם. וע"ז נרשם בגליון שם וז"ל: אחרי שהעפר אסור משום שהן צורך המת, ע"כ דחשיב העפר כקבר למוהל, והמוהל הוא חלק של גופו, ודאי צריך להביא המוהל למקום שגופו קבור, שאין כבוד הקבורה בב' מקומות, כדאמר בירושל' רפ"ז דנזיר תקברנו כלו ולא מקצתו עי"ש בקה"ע, וזהו עיקר דין תפושה, דעיקר מצות קבורה הוא בתחלה בכל הגוף ואח"כ בליקוט עצמות, אבל רקבו הוא כבוד מהודר, וראו חכמים להגדיר פעמים שחייבוהו ופעמים שפטרוהו, כפי שקול דעת תורה ברוח קדשם, וכל שחייבוהו חייב לקבץ את העצמות והתפושה למקום אחד, ומה בצע למת במה שיאסר התפושה בהנאה, ומה יחסר לו אם יניחו עליו את העירוב, אלא חפצו במנוחתו בקברו, ולא שיפזרו את עפרו בחרישה וחפירת בורות וכיו"ב, ואף אם ינוח בשלום רצונו בקיבוץ עפרו על עצמותיו, ולכן אין חילוק בדין תפושה בין זמנם לזמננו, ואין ללמוד דין מהשמטת טוש"ע, שלא סמכו הטוש"ע מעולם להורות לנו מתוך השמטתם, אדרבה אם הי' דעתם להורות לן שנשתנה הדין לא היו משמיטים אלא היו מפרשים, והרבה דינים שאינם כ"כ מצוים השמיט בשו"ע אף שהטור הביאן, והרבה שהשמיטם גם הטור, ודי לנו במה שפירשו, ואין בכח אנושי בזמננו לדעת ד' חלקי שו"ע על בורין. [א"ה, ועי' בספר אהלות סי' כ"ב סקל"ג בענין חיוב קבורת התפושה]. הלכות טומאת מת פ"ז ה"ד ולא הי' שם חלל טפח כו', בק"ס נראה דכל שיש בתובו טע"ט אף שהטומאה ממעטת החלל חשיב ק"ס ומודה רבנו להר"א בד"ז, דלשון המשנה אם הי' מקום הטומאה טע"ט משמע דמקום הטומאה טע"ט והטומאה מונחת בו ול' רבנו ולא הי' שם חלל טפח משמע חלל טפח ולא חלל פנוי. פי"א ה"א ראשו ורובו כו', נראה דכן צ"ל בגמ' נזיר נ"ה א' עד שיוציא לשם ראשו ורובו, וכאשר הוא בדברי רבנו, וכ"ה בתו' נזיר נ"ד ב' ד"ה ארץ, וכ"ה בתוספתא פי"ח, וכ"ה בפי' המפרש, וכ"ה בסוגיא שם שמא יוציא ראשו ורובו. פי"ב ה"א בהשגות מה שהזכיר הראב"ד שאל"כ הויא טומאה רצוצה לא בא לומר שדין ט"ר מפקעת דין אהל אלא שאין כאן אהל קאמר וממילא דין ט"ר הוא ולא דין אהל ומעולם לא הוזכר דין ט"ר לגורם לבטל אהל אלא אם האהל בטל שלא הושלמו תנאיו שם לדין טומאה בלא אהל וכל טומאה בלא אהל הוא בדין ט"ר, וכמש"כ רבנו פט"ז ה"ו, והר"א שם דקדק עליו על לשון רצוצה דבגמרא הזכירו לשון רצוצה היינו טמונה דבזה פליג ר"י והוי חידוש, אבל אהל שאינו רחב טפח גם ר"י מודה דאינו חוצץ, ואף דבחולין שם אית לי' לר"י דהנוגע שלא כנגד הנקב טהור ומשמע אפי' אין ברחבו טפח אפשר דהתם עומד מרובה, א"נ כיון דגבוה טפח אין כאן טומאה טמונה ומודה ר"י בגבוה טפח ואינו רחב טפח, והלכך לא היה לרבנו להזכיר כאן ט"ר, ובכל אופן ס"ל להר"א דלא שייך למתלי דין אין רחב טפח בדין אין גבהו טפח שהרי אין גבהו טפח סיבתו שאין כאן אהל ואין רחבו טפח ג"כ אין לו אהל, ורבנו נקט ל' זה משום שט"ר דינו מפורסם. פי"ז ה"ו היתה מוקפת כו' האוכלין והמשקין שבתוכה טהורין כו', יש כאן ב' דינים כל שיש צ"פ על הכלי ואין לו פה מגולה כלל זה דין צ"פ גמור ומציל אף כנגד הטומאה, אבל יש דין שני בפתחו מגולה אלא שהוא בחוץ, ויש לו כח אהל וכח צ"פ מציל על תוכו ולא חשיב כטומאה בתוכו להתפשט בכולו ומ"מ כנגד הטומאה טמא. [א"ה, ועי' אהלות סי' ב' סקכ"ב]. פי"ח ה"ד שהרי הוא פתוח בתוך הפתח כו', דברי רבנו מתפרשין שהרי הוא פתוח תוך הפתח היינו מקום היציאה ואילו יש לבית פתח אחר פתוח באמת המגדל טהור שאין כאן סט"ל, והר"ש שגורס טהור משום דמפרש דאיירי שיש לבית פתח אחר או שהמגדל אינו ממלא את כל הפתח אבל באין לבית פתח אחר והמגדל ממלא את כל הפתח מודה הר"ש שתוכו טמא שהרי לא הוזכר במתני' שהמגדל סתום וכ"ה בהגה"ה שבפירוש הרא"ש, ואף בסתום אין הדין מוכרע. שם ה"ז רבנו בפירושו למשנה האריך להוכיח דמתני בשיפוע איירי אבל האהל עצמו אין בו חילוק בין תוכו לאחוריו והוכיח כן מהא דתניא בתוספתא והאהל עצמו טמא טומאת ז' ואפשר דהי' גורס מטמא או שהי' גורס ובאהל עצמו, ומתני' יש לפרש מילי מילי קתני וסיפא איירי באהל עצמו ומתני' שונה כל פרטי אהל דשיפועי אהל כאהל אבל אחורי האהל חלוק מתוכו, ורבנו כאן נמי דוקא נקט שיפועו, ונראה דצ"ל ובאהל עצמו והיינו הנוגע באהל עצמו וכן פי' הכ"מ והביא דברי רבנו בפירושו. שם בהשגות וא"כ באהל עצמו אמר כן, אבל לא בשיפוע ולא באהל אין נחת כו', והנה אין השגת הר"א נוגעת במש"כ שיפוע, אלא היא השגה שני' ולכן הדגיש דלא בשיפוע ולא באהל כו'. פי"ט ה"ב בהשגות הר"א, לא קשיא לי' רק הבאת הטומאה לצדדין אבל כלים שכנגד הטומאה לא קשיא לי' כיון דכלי אינו חוצץ והוי כל הכוורת ככלי עב, אבל מן הצד קשיא לי' שאם ינטל מדופן הכורת מקומה של הטומאה ג"כ לא יטמא רק כנגדו והלא על הטומאה אין כאן אהל להמשיך, וזהו שהונח לו דאויר מת כמת עצמו וכיון שצד העליון מאהיל על אוירו של מת הוי כמאהיל על המת עצמו וממשיך הטומאה על הכלים. פכ"ב ה"א בהשגות עד חציה כו', נראה דנקט בהווה שאם ימלאנה טיט כשישקת החבית יצא הטיט לחוץ ולפיכך אין ממלאין אותה, וכן יש לפרש לדעת הרמב"ם משום דמשקע כלים בטיט אין ממלאין את הכלי כדי שיהי' מקום לשקע כלים, וכן נראה דאי בממלא אינו מציל הוי תני לה בהדיא ולחלק בין ממלא למניח חלל מעט, ועוד דגם בממלא הרי איכא מקום הכלים דהכלים ודאי לא מבטלי את הכלי, וטעמא דר"י אפשר שאין זה דרך צ"פ. הלכות פרה אדומה מכתב פ"א ה"ב. ואמנם אף דאיתא כן בתוספ' והעתיקה הגר"א בא"ר כאילו גי' זו מתוקנה, לא יכולנו לקבלה ומנקודת העיון נשארה התוספ' בין הגירסאות הבלתי מתוקנות בהחלט, וזה מתברר בארבע מכריעות. א) המושכל הודאי דב' שערות סמוכות כל אחת בגומא שלה מפסידות יותר את תמימות האדמומית משתיים בנומא אחת שהן בחד צד כאחת, ומה נשתנה דין ב"ש הפוסלות בפרה משאר הלכות התלויות בב' שערות, דלא בלבד שא"צ לעולם בגומא אחת, אלא אדרבא טרחו לאשמעינן דאף בגומא אחת נחשבות כשתים, כדאמר נדה נ"ב א' ואיך יתכן שיפרשו בפשיטות דתמימה באדמימות היינו ב"ש בגומא אחת מפסידות, אבל לא בב' גומות, ולא יצטרכו כלל למיהב בזה טעמא וכאילו הוא מובן, המושכלות הראשונות הלא הן הנה היסודות המכריעות שאין לזוז מהן ושעל ידן ידענו שהתוספ' בידינו בלתי מתוקנות וגירסאותיהן בידינו משובשות. ב) אם ב"ש סמוכות אינן פוסלות ודין ב' גומות כדין מפוזרות א"כ לת"ק דס"ל דכל מפוזרות אינן פוסלות, אם כן גם בגומות נפרדות אינן פוסלות לעולם, ונפלה בבירא דין אדומה, דכמו ב"ש בב' גומות אינן פוסלין, גם ג' בג' גומות וד' בד' וכן לעולם, ואם יש בזה שיעור הו"ל לתנא לאשמועינן. ג) וכל הני תנאי דפליגי במפוזרות ליפלגו בסמוכות שהרי מפוזרות ע"כ הן בגומות נפרדות ובגומות נפרדות הלא אין חילוק בין סמוכות למפוזרות, ואין סברא כלל דכל הני תנאי כר"י דסבר דמוכיחות פוסלות ודלא כת"ק. ד) בגמ' ע"ז כ"ד א' תמהו למה דמיה יקרין, כוון דמעבירים כוס אדום ויולדת אדומות, ומתרץ כיון דב"ש פוסלות לא שכיחא [ולא הזכירו בגמ' ב"ש בגומא אחת] למדנו דכולן נולדו אדומות רק לא נמלטו מב"ש שחורות או לבנות, ועד כמה הדבר זר דדוקא בפרות אלו בא המקרה של ב' שערות בגומא אחת, ודוקא אלו השערות הן הבודדות המלבינות והמשחירות וכל הפרות נולדות כן, עד שבמקרה רחוק מאד תמצא אחת הנצלת מזה, אלא ודאי הדבר כפשוטו דב"ש סמוכות פוסלות ולא נחלק בזה אדם, ואין על האמת המוכרע הזה האחריות של ההגהה בתוספ', וכגון זה אמרינן אנא שנאי מתניתין את שני הברייתא, והרבה דרכים יש להגיה, אפשר שכל הבבא מיותרת, ואפשר שצ"ל פסולה, והיותר נכון שצ"ל ב"ש בב' כוסות כשרה, והנה לא הזכיר התנא ב"ש בב' גומות שזו עיקר ב' שערות הנאמר בהלכה, ודן על ב' שערות שאינן על סדר השלימות, והזכיר ב"ש בגומא אחת וב"ש בב' כוסות [היינו שהשיעור יש לו חללים חללים עגולות כמו שפי' הרמב"ם והגר"א] ואמר דחסרון גומות אינו חסרון אבל פיזור בב' כוסות הוי חסרון, ובא ר"י לומר דמוכיחות אינן מפסידות ומשנתנו ג"כ כר"י. ע"פ האמור כתוב שם מה ש"נראה" לנטות מרבותינו ז"ל אף שהביאו ל' התוספתא. הלכות מטמאי משכב דמושב פ"ו ה"ו. דעת רבנו פ"א מטו"מ ה"ו דכל המטמאין במשא מטמאין באבן מסמא, ולכן לא הזכיר כאן בהיה הזב למעלה והאדם למטה אבן מסמא, רק כתב שהוא טמא ככל נושא דבר המטמא במשא, מבואר שאין חילוק בזה בין נבילה לזב, דגם נבילה מטמאה באבן מסמא, וכמ"ש הכ"מ בה' טו"מ שם, אלא שנפלה ט"ס בלשון הכ"מ אבל כונתו דדוקא בהיסט חלוק זב משאר טמאים אבל במשא כולן שוין, ובאמת א"צ שישא כולו אפי' בנבילה כדתניא בתוס' פ"ה דזבים הנוגע בצמר נבילה מטמא שנים ופוסל אחד, והובא בר"ש פ"ה דזבים מ"ח ובאר"ר פ"ק דכלים מ"ב. הלכות שאר אבות הטומאות פ"א ה"ו הכוי כו', מבואר בדברי רבנו דהוא ספק ולפיכך אין שורפין עליו את התרומה על טומאת חלבו, וכ"ה בהדיא בפי' רבנו למשנת בכורים, ומשנת בכורים איירי בכוי הבא מבהמה וחי' דהא פליגי שם ר"א ורבנן במתנות, וכ"ה בפי' רבנו שם, ודעת רבנו דהא דאמרו ברי' בפ"ע היא, קאי על כוי הבא מבהמה וחי' כמבואר בדבריו ז"ל במשנת בכורים. פ"ז ה"א וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין כו', כאן השמיט רבנו תיבת גזרו וכמו שכתב ברישא וסיפא, אלא כאן הוא מה"ת ולכן לא כתב שאם נגע כו' שיטמאו, אלא אוכלין מטמאין משקין מה"ת, תדע שאם דין אוכלין ומשקין שוה שאינן מטמאין אחרים מה"ת למה חלקן רבנו ובאוכלין כתב שאינן מטמאין אוכלין ובמשקין כתב שאינן מטמאין ד"א, הלא דין אחד הוא שאינן מטמאין אחרים. וכבר הק' בס' מק"ד למה אמרו ספק משקין לטמא טהור הלא גם באוכלין כן, אבל באמת תנן ספק אוכלין לטמא משקין טמא ופסקה רבנו לק' פי"ד ה"ז, ובפ"י ה"ט כ' רבנו דאוכלין יהיו ראשון ושני מה"ת, ואם אינם מטמאין מה"ת למה הן ראשון מה"ת, ושם ה"י במשקין כ' שהן ראשון לטמא מדבריהם, ומש"כ רבנו בספ"י מה' מו"מ שאין אוכלין הטמאים מטמאין אחרים מה"ת היינו אוכלין אחרים וכ"מ לשונו. הלכות טומאת אוכלין פ"ז ה"ו. במשנת עדיות פ"ד מ"ו נחלקו ר"י וחכמים, דרבנן סברי דכל שנשאר משקה טופח טמא ור"י סבר טופח ומטפח, ופי' שם רבנו דטופח היינו שהיד מתלחלחת, וטופח ומטפח היינו שאותה היד המתלחלחת יכולה ללחלח חברתה, ופסק דאין הלכה כר"י, ורבנו פי' כלים פ"ח מ"ג משקה טופח היינו אשר בו כדי לטפוח בו היד, ובפ"ק דטהרות מ"ט כתב רבנו משקה טופח היינו כדי לטפח היד כמו שבארנו פעמים רבות, הנה מבואר דמשקה טופח הנזכר בכל המשניות היינו להטפיח היד, ובזה קיי"ל לדינא דיש בזה שיעור משקה ליטמא ולטמא ולהכשיר ולחבר וא"צ טלה"ט, ומשקה טופח דתנן פ"ח דטהרות דאינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, מפרש רבנו דקאי אקטפרס, דאע"ג דמשקה טופח נח ומתקיים גם בקטפרס, מ"מ אינו חיבור, אע"ג דבגיטין פי' דמתנ' גם באשבורן קאמר ומשום דבעינן טלה"ט, מ"מ למאי דמסיק דהא דתניא טלה"ט חיבור ר"י היא, הדרינן לפרש משנתנו דמשקה טופח מלי לי' שיעורא ומ"מ אינו חיבור משום דאיירי בקטפרס, וזה מבואר בדברי רבנו בפיה"מ שם, ומבואר כן בדברי רבנו כאן בה"ה, והנה לא הוצרך רבנו להזכיר דאם אין המשקה טופח אינו מחבר אף באשבורן, דממילא משתמע, דהרי הזכיר משקה טופח בקטפרס בשביל שיעורא, דפחות מזה לאו משקה הוא, דבטלה במיעוטה, שאף אם הוא טמא נעשה טהור, וכשסיים אבל המשקין שבאשבורן חיבור, היינו משקה טופח שהזכיר, וכן מש"כ רבנו בה"ו ואם היה המשקה עומד אפי' כעין החרדל כו', לפי' הכ"מ צ"ל דכעין החרדל חד שיעורא הוא עם טופח, דודאי אם אין המשקה טופח לאו משקה הוא דמתבטל במקום שהוא מונח, ואין שיעור טופח מה' שיעורים, אלא מסוד החכמים שזה מתבטל, וכמבואר בירו' ברכות, הובא בראב"ד עדיות שם, דמחלקין בסברא בין גוף האדם למפה לב"ש וב"ה, ואמנם פי' הכ"מ תמוה, דאי כעין החרדל קאי אמשקה, א"כ לא נתפרש דין ג' וד' חתיכות אי מצטרפין במשקה ועומד שזה עיקר דין המשנה, וכן לשון מצרף את כולן לא יתכן, מי המה כולן, הלא לא הזכיר בסיפא רק ב', גם אין דרך להזכיר חרדל אלא בשיעור אוכלין, ועוד אי חרדל דוקא מנ"ל שיעור חדש, ואי אפי' פחות לימא כל שהו, אלא ודאי כעין החרדל על אוכלין קאי, ובמשקה טופח איירי. פי"ב ה"ב ג'. הנה גם לדעת רבנו ע"כ קרא דיותן מים על זרע יש בו גם רצון תלישה דהא במים על זרע איירי ולא בזרע על מים כדאיתא בת"כ וגם איירי בתלושין כדאיתא שם, וא"כ ע"כ יש כאן רצון תלישה ג"כ, מיהו לדעת רבנו בעינן ג"כ נגיעת הזרעים לרצון, וזה שחידש כאן. פי"ד ה"ב. הא דאמר ב"מ כ"ב עודהו הטל עליהם ושמח ה"ז בכ"י, רבנו לא הביאו בהדיא, ונראה שסמך על מש"כ בזה כאן בהפך, ובה"ד היו זיתיו נתונים בגג וירדו עליהם גשמים כו'. הלכות כלים פי"ד ה"ט. עי' בת"כ פ' שמיני יכול אע"פ שניקבה כו' וכמה הוא שיעורו של נקב בכ"ח בכונס משקה בכ"ש במוציא זיתים, והלשון הזה תמוה דהו"ל לחלק בין עשוי לאוכלין לעשוי למשקין, וע"כ יש כאן חסרון, ולפיכך הגיה הגר"א כאן כלשון המשנה העשוי לאוכלין כמוציא זית למשקין ככונס משקה, ואפשר דזו גי' הראב"ד, ואפשר להקל בהגה' וצ"ל בכ"מ בכונס משקה בכ"א במוציא זיתים, ותיבת בכ"מ הוא ר"ת בכלי משקה בכ"א ר"ת בכלי אוכל. שם ה"י בהש' הראב"ד. י"ל דגם הראב"ד מפרש סל וקופה וחמת בשל חרס או בכלים טהורים, ולא פליג אלא בזפת, דזפת בחבית מחזירה לכלי שלם להציל גם על הטומאה, אבל לא בשאר כלים, ונראה דשאר כלים היינו שמשמשין בהן בחמין וכדתניא בתוספ' ב"ק פ"ג הזפת חיבור בכ"מ בדבר הראוי כו' קיתון שניקב ועשאו בזפת כו' אבל חבית שניקבה ועשאה כו' ובזפת חיבור כו', אע"ג דהראב"ד לא ניחא לי' לפרש קופה וחמת דתנן פ"ח בשל חרס דוקא היינו משום דהו"ל לפרש, אבל הכא בתוס' הרי מפורש שם בסיפא שאין כלי שטף מצילין בצ"פ מיד כ"ח וממילא משתמע דרישא בכלים המצילין בצ"פ איירי. הלכות מקואות פ"ט ה"ט. מעין שמימיו יוצאין ונמשכין כו' ואח"כ יוצאין מן השוקת ונזחלין כו', האי ונזחלין היינו כמו ושוטפין ויש על מה לדון, ושם נזחלין כאן הוראה על מציאות ואינו מרמז על דין זחילה. [א"ה, עי' מקואות תנינא סי' ב' סקי"ד ט"ו].