משתמש:מושך בשבט/עץ יוסף על ברשאית רבה

הזנה אוטומטית א/א

ואהיה אצלו אמון בתורה כתיב:

יום יום היינו ב' ימים של הקב"ה שאלפים שנה קדמה לבריאת עולם:

אמון פדגוג שגדל ע"י פדגוג (הוא המגדל תינוקות) כסדר בני מלכים (שאומן הוא הפועל. ואמון הוא הפעול). כלומר שהתורה היתה אומנת ומגודלת בחיקו יתב' מאז עוד קודם הבריאה (נזה"ק). והוא נגד הפשט שהוא מגולה כאשר ישא האומן את היונק בגלוי:

אמון מכוסה הוא נגד רמז ודרוש שהם מכוסי' אלא שבקל נוכל להסיר הכיסוי:

המד"א האמונים פי' המכוסים תמיד עם תולע דהינו בגדי צבעונים של משי עתה חבקו אשפתות בלא כיסוי. אלמא אמון הוא לשון מכוסה (נזה"ק):

אמון מוצנע היינו החלק הנסתר שמוצנע הוא דבר טמון ונעלם ביותר:

המד"א ויהי אומן פי' שהיה מרדכי מצניעה ומטמינה מפני שלוחי אחשורוש. והיינו אמון מוצנע שהוא נעלם ביותר ולא נמצא אלא אחר החיפוש היטב. כמו שהיה באסתר. וכדאיתא בילקוט ובתרגום שני שבאמת לא נמצאה כלל אלא שהוכרח מרדכי שוב לגלותה ע"ש (נזה"ק):

אמון רבתא הוא מעשה מרכבה ע"ד שאמרו ז"ל על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה כו'. דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה כו':

כמד"א התיטבי מנוא אמון גדולה וחשובה דמרבי בה מלכי כמו שפירש"י:

ד"א אמון אומן כו' כי הקשה להם שמהראוי יאמר אמונה בחט"ף האל"ף שהיתה מגודלת אצלו יתב'. על כן אמר כי אמון הוא כאומרו אומן. ומפני שהרגיש שהו"ל למימר אומן בפירוש. לזה אמר התורה אומרת כו'. כלומר גם כי יש בחינה שהתורה תקרא אומן. עם כל זה למה שהתורה עצמה היא המדברת. אינה אומרת על עצמה הבחינה הגדולה ההיא כי אם הקטנה הימנה (ללמד דעת ענותנותה על לומדיה). היינו היותה רק כלי אומנות. אבל באמת שניהם היו בה:

דיפתראות פי' יריעה של קלף דלא קמיח. ומציירין עליו צורות שונות של בנינים (מת"כ). אבל בשבת פרק המוציא יין דע"ט אמרו דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ:

פשפשין חדרים קטנים:

והתורה אמרה בראשית ברא אלהים דלפי משמעו קשה דהו"ל למימר בראשונ' מפני שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו. כמו ראשית דגנך וכפרש"י בחומש. ולכך דרש בראשית עם התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים את השמים ואת הארץ (נזה"ק). ובילקוט גרס והתורה אמרה בראשית בי ראשית ברא אלהים. שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו:

הזנה אוטומטית א/ב

מונין מחרפין:

אומה של בוזזי' אתם. שכבשתם ארצות של שבעה עממין:

ואתם הלא בזוזה פי' תרתי קאמר חדא שהרי גם הם בוזזים. ולא נטלו משלהם. ומשום שאפשר לומר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. לכן אמר שנית שהעולם ומלואו של הקב"ה וכו' (יפ"ת):

הכפתורים כו' י"ל דנקטיה לדוגמא בעלמא שמזה נלמד שכן היה דרכם לגזול ארצות:

הה"ד לתת להם הוא סוף פסוק של כח מעשיו וה"ק קרא כח מעשיו הגיד לעמו היינו סיפור הבריאה בפרטות של כל יום ויום וסיפורי שאר הדורות שנתפרסם בהם כח תוקף השגחתו בעולם. כדי לתת להם נחלת גוים ולא יאמרו עליהם לסטים אתם. ועיין בענף באורך. וברמב"ן ובמזרחי הובא הגירסא הה"ד לתת להם נחלת גוים וגו' הגיד להם מעשה בראשית:

הזנה אוטומטית א/ג

כי גדול אתה כו' אתה אלהים לבדך אר"ת שהוקשה לו יתור מלת אתה פעם ב'. ומדייק שאין הכוונה לומר בתיבת אתה שאתה עושה נפלאות. רק הכוונה שתעשה נפלאות שאתה לבד תוכל לעשותם. ומקושר למלת לבד (אור עולם):

מחילים מחילים פי' חלולים חלולים:

מי עשה כן אתה אלהים אבל בהשגחת השרים והמזלות אי אפשר להיות זה. כי כלל זה מסור בידינו שכל פעולת השרים והמזלות לא יתיסד אלא בהנהגת הטבע טבע המציאות ולא במה שהוא חוץ לטבע. ואין בידם לשנות סדר הטבע אלא שהקב"ה לבדו אשר ברא הנהגת הטבע. וממילא עיקר הוייתם בתיקון הגוף מעשה הגוף שהוא כנוד המלא נקבים אינו אלא ע"י השגחתו יתברך המפליא לעשות דרך נס חוץ לטבע (נזה"ק):

אימתי נבראו המלאכים גירסא שלפנינו קשה להולמה והעיקר כנוסחת השוח"ט והילקוט שגירסתם הפוכה. וה"ג הכא ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאות בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה וכו' עד אתה לבדך בראת העולם. ועל זה אמר אימתי נבראו המלאכים וכו' עד והכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום (נזה"ק):

המקרה במים וזו היתה מלאכתו ביום ב'. וסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:

וכתיב ובשתים יעופף במלאכים כתיב:

שלא נברא ביום א' פי' מן המלאכים:

מותח פי' מושך והולך בדרומה:

ממדד פירוש מישר ומותח באמצע עד כדי שיעור שמותחים מיכאל וגבריאל מצפון ודרום. והוא לשון מדידה (מת"כ):

מאתי מי אתי כתיב דהא דקרינן רוקע הארץ מאתי. ר"ל מכחי בלי עזר וסיוע משום נברא. וכדי להכריח זה כתיב מי אתי כלומר וכי מה היה אתי באותו הפרק לסייע לי. שאף המלאכים עדיין לא נבראו ביום א' (נזה"ק):

ד"א כי גדול כו' כבר כתבתי לעיל כי אין כאן מקומו והוא שייך לעיל בתר פירושא קמא דהאי קרא:

מלך ב"ו מתקלס מתקלס בבנין המדינה שבנה על מתכונתה. וגדולי המדינה מתקלסים ג"כ עמו שנושאים במשאו בהנהגת המדינה. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם. ולכן הוא לבדו מתקלס בעולמו מצד הבריאה. וכן הוא לבדו מתהדר בעולמו מצד הנהגתו והשגחתו בעולם. ולא כאותן שאומרים כי עזב ה' השגחתו מעולם השפל. וזשה"כ כל גוים אשר עשית דייקא כלומר מצד מציאת מעשה גופם הנמשך מבריאת עולם יבואו וישתחוו לפניך. ולא עוד אלא גם ויכבדו לשמך. ר"ל אף גם מצד הנהגת העולם. ועל זה אמר לראיה על השגחתו בעולם כי גדול אתה ועושה נפלאות חוץ לטבע משום שאתה אלהים לבדך. אתה לבדך אתה לבדך בראת את העולם כלומר אתה לבדך שבראת טבע העולם ג"כ יכולת בידך לשנות הטבע. אבל האמצעים אין בידם לשנות הטבע. וממילא מן הנפלאות הנעשים חוץ לטבע ניכר השגחתו בעולם. (נזה"ק):

הזנה אוטומטית א/ד

ששה דברים קדמו כו' דרש מלת בראשית בב' מלות. וכאילו אמר ברא שית. ברא ו' דברים אלה מהם בריאה ממש ומהם בריאה מחשבת (יפ"ת):

ה' קנני ראשית וע"כ בפועל מיירי. שהרי היתה כלי אומנתו של הקב"ה כדאיתא לעיל סימן ב':

נכון כסאך מאז וע"כ בפועל משמע. דנכון הוא לשון תיקון ושכלול כתרגומו. ולא שייך תיקון ושכלול אלא בהיותו כבר נגמר בפועל (נזה"ק):

כענבים במדבר וסיפא דקרא כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. וראיתי הוא כמו רואה אני את דברי פלוני. כלומר עלו במחשבתי להבראות (רש"י):

קנית קדם קדם עד שלא נברא העולם:

כסא כבוד כו'. פי' כסא כבוד. מרום מראשון ומקדם לעולם. והיינו מקום מקדשנו. שבית המקדש נמי כסא כבוד איקרי כדכתיב יקראו לירושלים כסא ה' (יפ"ת):

יהי שמו לעולם וגו' לפני שמש ינון שמו. והאי מזמור במשיח מדבר שעליו יצדק יפה וירד מים עד ים וגו' לפניו יכרעו וגו' מלכי תרשיש וגו'. ושמש שם מושאל על כל סדרי בראשית. וקאמר קרא מלפני היות שמש היינו כל סדרי בראשית. ינון שמו ר"ל נקרא שמו ינון. ונקרא ינון על שם שעתיד ליינן פי' להקיץ ישני עפר כדאיתא בשוח"ט ובפדר"א. וזכר שם זה בכאן לומר שטעם קדימתו לעולם מפני חשיבותו שיקיץ ישני עפר (יפ"ת):

בטרם הרים וגו' היינו קודם שנברא העולם. תשב אנוש עד דכא היינו אותן תתקע"ד דורות שהיו ראוים להבראות ראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להם התשובה וקומטו בלא עת כדאמרינן בחגיגה והיינו תשב אנוש עד שנדכאו מן הבריאה. ומבריאת אדם ואילך ותאמר שובו בני אדם (רש"א):

ה' קנני וגו' קדם מפעליו מאז:

אמר טלו מילנין כו' הערוך גרס אמר טלו מילנין קלמין וקונדילין. וכתב פי' מילנין דיו. קלמין קסת. קונדילין בלשון רומי טבעת לחתום:

אסטרולגוס חוזה כוכבים. והיא מלה מורכבת מן אסטר שהוא בלשון יוני כוכבים. ומן ליגוס שפירושו דבור (מעריך):

א"ר בניה העולם ומלואו כו' בא ג"כ לפרש מלת בראשית ואמר העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנקראת ראשית דרכו. וב' בראשית הוא ב' הסיבה כלומר בשביל התורה שנקראת ראשית. ויליף לה מדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. ופרשינן בשביל התורה והיא החכמה. יסד ארץ:

וירא ראשית לו וכתיב בראשית בשביל ראשית:

הזנה אוטומטית א/ה

תאלמנה שפתי שקר וגו' יתחרשון יתפרכון ישתתקון. יתחרשון היך מד"א (שמות הזנה אוטומטית ד/יא ) ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר יתפרכון כמד"א (בראשית הזנה אוטומטית לז/ז ) והנה אנחנו מאלמין אלומים. ישתתקון כמשמעו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי ובשוח"ט (אות אמת יפ"ת נזה"ק) ופירושו כמד"א ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש דמדלא קאמר נמי או מי ישום אזן או חרש להיות ג"כ דבר והפוכו כלפי החרש שימת האוזן אלא ודאי חרש הוא ג"כ הפוכו של מי שם פה לאדם וה"ק מי שם פה לאדם או מי ישום נעדר כח הפה וזה משני פנים או אלם בטבעו שאין לו כח הדבור. או חרש. כלומר שהוא אלם מחמת חרשות כי אם אינו שומע לא למד לדבר. יתפרכון כמד"א והנה אנחנו מאלמים אלומים. פי' הערוך לשון קשירה. ורש"י פי' לשון כריתה ופריכה. שהאוגד עומרים נפרכים. וכן אלומים בלשון ארמי פרכין ודרש כל זה מתיבת תאלמנה מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ידמו כדלעיל:

ישתתקון כמשמעו שאינו מדבר:

עתק שהעתיק מבריותיו כצ"ל. עתק לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:

בגאוה אתמהא פי' הקרא אתמוהי קא מתמה איך יבוזו על כבודו של הקב"ה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית ובי"ת בגאוה כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל שפירושו בשביל רחל (יפ"ת):

ובוז אתמהא הקרא אתמוהי הנכון שיהיה מבזה על כבודו יתברך:

דאמר ר' יוסי המת"כ כתב דצ"ל אמר רבי יוסי ולא דאמר עכ"ל. וכן הוא בירושלמי:

בכבודו של מקום אמר כבודו דרך כבוד של מעלה (יפ"ת ונזה"ק):

ומה כתיב אחריו מה רב טובך משום דאייתי לדרבי יוסי דקאמר דאין לו חלק לעוה"ב ולא אשכחן דענשיה קרא אלא בהאי עלמא דתאלמנה שפתי שקר. לז"א דמדיוקא דבתריה נפקא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הפך הראשונים הבוזים את מוראו. שלהם לא יהיה חלק במה רב טובך הצפון ליראים:

בנוהג שבעולם כו' זה ביאור הדבור המגונה שעליו נאמר בגאוה ובוז. ועיין בענף:

הביבים. צינורות שעושין לקלח שם שופכים:

הסריות הסרחון:

אינו פוגם בתמיה. דאין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה שהיה שם. כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תהו ובהו אינו פוגם בתמיה (יפ"ת):

א"א לאומרו אפי' היה יכול להבינו מדעתו לא היה רשאי לגלותו (רש"י):

הזנה אוטומטית א/ו

הוא גלי עמיקתא כו' פי' הוא גלי הגיהנם והג"ע בתחלת ברייתו של עולם. וחושך זה גיהנם כדלקמן פ"ב ופי"ד ופל"ג. יהי אור ויהי אור היינו ג"ע הוא אור הגנוז לצדיקים כדאי' בפ"ב דחגיגה (נזה"ק):

כי רפאים שם סד"ק בעמקי שאול קרואיה:

העמיק הרחיב קאי אגיהנם כדכתיב ברישא כי ערוך מאתמול תפתה. וכדלקמן פ"ד:

למכסה ולמסתור לעיל מהאי קרא כתיב וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו' כי על כל כבוד חופה ודרשינן ליה פ' הספינה לז' חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בג"ע. וע"ז אמר שהג"ע יהיה להם למחסה ולמסתור משלוחי דינין שאין להם רשות לגשת אל הקודש פנימה. וכה"א תסתירם בסתר פניך. מריב לשונות של המקטריגים:

ד"א הוא גלי עמיקתא כו' גלי מעשיהם של רשעים ומעשיהם של צדיקים בתחלת ברייתו של עולם. ואתיא כמ"ד לקמן פ"ב וחשך אלו דורות הרשעים כדור אנוש כו'. יהי אור אלו צדיקים כאברהם וזרעו:

המעמיקים מה' לסתיר עצה בדבר מרמה בלב. כאילו אין ה' חוקר לב ח"ו. והיה במחשך מעשיהם כלפי העושים דבר עבירה בהסתר כאילו אין ה' רואה:

ונהורא עמא שרא כו' כי הם משורש האור שהבדיל לעצמו וכדלקמן פ"ב סי' י':

סרונגיא שם מקום. (ועיין בענף):

זה מלך המשיח שנא' קומי אורי וגו' תהו ובהו וחשך קאי ארמז הגליות והאור רמז לבית דוד וכדאי' לקמן פ"ב סימן ה' יהי אור ויהי אור הוא אורו של בית דוד באור הגאולה. וא"כ הא דדרשינן גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא כלפי מעשיהם ש"ר היינו לרמוז הגליות. ונקט ג' לישני כלפי ג' גליות הבאות אחר נבוכדנצר שנתגלו לו. וע"ז אמר ונהורא עמיה שרא זה בית דוד שבימיו יהיה לה' המלוכה. ועל זה הדרש מסיים המדרש בפסיקתא. ור"ל שכן נדרש בפסיקתא רבתי ריש פרשה ל"ו על פסוק קומי אורי וגו'. איזה אור שכנסת ישראל מצפה. זה אורו של משיח שנאמר וירא את האור כי טוב. הרי שדורש שם פסוק קומי אורי ופסוק וירא אלהים את האור וגו' על משיח בית דוד:

עמיה שרא זה מלך המשיח שביום שנחרב בהמ"ק נולד. ויושב אצל הקב"ה שמור ומזומן כדאי' בירושלמי דברכות פרק היה קורא ובאיכה רבתי:

קומי אורי וגו' בפסיקתא תיבת בפסיקתא קאי למעלה כמו שכתבתי לעיל. אבל דרש דר' יודא בר סימון ליתא שם. אבל במדרש שעם היפ"ת נרשם סי' ט' בפסיקתא אמר ר' יהודה כו' לכן העתקתי כאן ג"כ:

מתחילת ברייתו של עולם כו' ר"ל שעמיקתא ומסתרתא היו בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו וגלה אותם אח"כ לעבדיו הנביאים איך היתה ברייתם. וכדמסיק בראשית ברא כו' ולא פי' והיכן פי' כו'. (רש"י ונזה"ק):

הנוטה כדוק שמים וס"ד וימתחם כאוהל לשבת. שדמיון שמים על הארץ כדמיון האוהל על הקרקע:

והיכן פירש להלן כי לשלג יאמר הוא ארץ בקצת עפר למוצק וגו' כצ"ל. ור"ל ותליא בפלוגתתם ביומא דף נ"ד אם מאמצע אם מן הצדדים נברא העולם. ע"ש:

עוטה אור כו' עי' ריש פ"ג:

הזנה אוטומטית א/ז

ר"י פתח ראש דברך אמת בראש דברך דהיינו בראשית ברא אלהים הודעתנו האמת היות ה' הוא אלהים ואין זולתו. והכוונה שאע"פ שלכאורה נראה היות פתחון פה למינים מהאי קרא דאמר אלהים לשון רבים ולא קאמר שם אל או אלוה. מ"מ דברו יתב' בהאי קרא דהוי תחלת ברייתו של עולם הנה הוא אמת ויציב בתשובתו בצדו וכדאמרו בראשית בראו אין כתיב כאן כו'. ולכן נחתם אותיות אמת בג' תיבות הראשונות בראשית ברא אלהים ס"ת אמת לרמוז שהוא יחיד ואין שני. שאילו יצוייר ח"ו שיש שתי רשויות אין אחד מהם אמת (מת"כ ויפ"ת):

ולעולם כל משפט צדקך שכל גזירה כו' סיומא דקרא קדריש:

ומקבלין אותו עליהם באמונה:

וידברו אלהים אכ"כ דרך המדרש לתפוס לשון זה אע"ג דלאו בקרא דענינא איירי. והכי פי' אין כתיב בפסוק זה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית א/ח

זה שהוא בונה סתם בנין של אבנים (יפ"ת). ובא לדרוש ג"כ למה פתח בבראשית ולא בראשונה. ע"כ דורש נוטריקון ברא שית לרמוז על ששה דברים שקדמו לבריאת העולם כו':

ועצים לקרוי ולדלתות וחלונות:

ואינו צריך לקנים שהעניים הם בונין בקנים לא העשירים (יפ"ת):

הרי הוא צריך לקנה המדה שעל שבית עני הוא קטן אינו צריך לקנה המדה. ובתי עשירים שבבתיהם גדולים צריכין לקנה המדה. והאבנים והעפר צריכים ליסודות. והמים לגבי הטיט. והברזל לחזק:

כך התור' קדמה כלומר שהתורה סיבת כל חלקי העולם שעל ידה נעשה הכל כדאמר לעיל בסי' ב' שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם. וכנגדן כתב שלמה שש קדימות. ואסמכתא בעלמא הוא. כלומר ששה חלקים קודמין לבנין. כך נרמז בתורה שש קדימות. ובזה מתיישב מלת בראשית כאלו אמר ברא שית (יפ"ת):

קדם ומאז כו' אבל ראשית דרכו לא חשיב דלגופיה איצטריך לאשמעי' שהתורה קדמה לעולם (יפ"ת):

מקדמי תרין דמדלא כתיב מקדם ש"מ רבים ומיעוט רבים שנים:

בפרשת ה' קנני כלומר כל הני שש קדימות הנזכרות כתובות בפרשת ה' קנני הנאמרת על התורה:

הזנה אוטומטית א/ט

צייר גדול כו' כלומר האמת שהוא צייר גדול שהוא בורא בריאות רבות וצורות מתחלפות. אבל אין יכול להוציא החמרים מן האין. אלא שמצא סממנים וצייר מהם. כדרך האומן המצייר ציורים נאים כרצונו בסממנים הנמצאים. אבל אין בו יכולת להמציא הסממנים. והסממנים הם. תהו. ובהו. וחושך. ורוח. ומים ותהומות. דמדלא כתיב בהו בריאה בריש התורה (וכוונת הפילוסוף על מה שכתב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואח"כ כתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים הרי זכר כאן ששה דברים שלא נזכר בהם בריאה) משמע ליה דה"ק והארץ כבר היתה תהו ובהו שכל אלו קדמו ומהם ברא ה' בריותיו (יפ"ת):

בכולם כתיב בהו בריאה שהן עצמן נבראו. ומה שלא הזכיר בהן בריאה במעשה בראשית. היינו לפי שהם בכלל בריאת הארץ הנזכרת תחילה שהם מחלקי הארץ ודבוקים בה ונבראו עמה (נזה"ק):

שנא' עושה שלום ובורא רע. ואין רע אלא תהו ובהו שהם רע המוחלט העדר הישות (יפ"ת):

יוצר אור וס"ד ובורא חושך עושה שלום ובורא רע:

שמי השמים והמים וס"ד כי הוא צוה ונבראו. הרי שגם המים נבראו ואע"ג דהתם במים שעל השמים מיירי. כיון דבתחלה קודם שהבדיל הרקיע ביניהם מים העליוני' ומים התחתונים היו לאחדים. וכיון דאשכחן בריאה בעליונים ע"כ גם התחתונים נבראו (יפ"ת):

באין תהומות חוללתי פי' שהתורה אומרת עד שלא היו ולא נבראו עדיין התהומות אני נבראתי. אלמא דתהום נברא שהרי התורה נמצאת קודם להם. וא"כ הו"ל כאילו כתיב בהו בריאה:

הזנה אוטומטית א/י

למה העולם בבי"ת פי' למה מתחיל סיפור בריאת העולם בבי"ת. וכן הוא בתנחומא למה פתח בברייתו של עולם בבי"ת. ור"ל שהיה לו להתחיל בא' שהוא ראשון של האותיות לאמר אלהים ברא בראשית. ועיין בתד"א פרק ל"א:

מה בית זה סתום כו' דכתב זה שבידנו הוא הכתב שנכתבה בו התורה בתחלה והוא הכתב המקודש. ולכן נתן טעם להתחלתה בבי"ת מטעם צורתה (יפ"ת):

ופתוח מלפניו ובירושלמי ובפסיקתא הגירסא פתוח מצד אחד:

אין לך רשות כו' שאין לך לחקור אלא מה שלפניך וכמ"ש בין תבין את אשר לפניך. אבל תסתום פיך מלשאול מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה מהן הרי אמר ומתחת זרועות עולם ואם שאל מי סובלן לא חס על כבוד קונו (רש"י בגמרא):

מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע למזרח. ומה לאחור למערב (רש"י שם). פי' אחר מה לפנים קודם הבריאה. מה לאחור לאחר שיחזור העולם לתהו ובהו היכן שכנו של מקום (רש"י כאן):

כי שאל כו' למן היום שנבראו אתה דורש ואי אתה דורש לפנים מכאן. ר"ל קודם שנבראו מעשה בראשית. בנזה"ק כתב שה"ג למן היום שנברא אדם אתה דורש וכו' וכדכתיב למן היום אשר ברא אלהים אדם. והמדקדק בירושל' יראה להדיא דבר קפרא ס"ל התם דמיום שנברא העולם עד בריאת אדם לא שרי אלא בצנעא ביחידי. ומבריאת האדם ואילך שרי בפרהסיא. ופליג את"ק דהתם דשרי בפרהסיא מיד מבריאת העולם ואילך ע"ש:

ואי אתה דורש לפנים. לפי גירסת נזר הקודש הנ"ל פי' ואי אתה דורש לפנים מכאן היינו קודם שנברא אדם. ומכ"ש מה שיהיה אחר העולם:

ואי אתה חוקר לפנים. פי' חוץ למחיצת הרקיע למזרח. וה"ה לשאר הרוחות. וה"ה למעלה ולמטה מהשמים דכולהו חוץ ממקצה השמים ועד קצה השמים הוו (יפ"ת):

בהדיה דבר קפרא כלומר עם בר קפרא היה דורש במעשה בראשית זה בענינו וזה בענינו (רש"י) דאילו שניהם יחד ודאי אסור לבר קפרא. ואפשר שצ"ל כמ"ש בירושלמי ובפסיקתא דרש ר"י בן פזי (בדורו מפסוק למן היום) כהדא דב"ק (פירוש באופן שדרש בר קפרא שסובר כמוהו (ועיין בענף):

למה נברא העולם בבי"ת. כמו ד"א למה נברא בב':

להודיעך שהם ב' עולמים. להוציא מדעת הכוזבים שאומרים שאין עולם אלא אחד. וכדאי' בפ' הרואה (נזה"ק):

שהוא לשון ברכה ויש להתחיל בשבח משום פתח דבריך יאיר כדאמרינן בריש פסחים. ועוד שיהיה סי' טוב לעולם. ואע"ג דמצינו ב' בלשון קללה. בוקק הארץ. ואשיתהו בתה. וכהנה רבות. י"ל דלא קפדינן אלא על מה שנמצא בתורה לא בנביאים וכתובים:

ולמה לא באל"ף שגם האל"ף יש לה מעלה שהיא ראשונה לאותיות. ונרמז בה שם המיוחד כדקאמר בסמוך שהבי"ת מראה בעוקצו שלאחריו על האל"ף לומר ה' שמו. אבל השתא דאיכא תרתי דהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה וודאי בבי"ת עדיפא (נזה"ק):

ד"א למה לא באל"ף. דמשום סימנא בעלמא לא תדחה. וקאמר כדי שלא יהיה פתחון פה להאומרים אין להשי"ת חפץ בעוה"ז וליתא השארה לנפש שהרי בראו בלשון ארירה. דהשתא הוה נפיק מינה חורבא. נברא בב' להורות שאמר הקב"ה הריני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. כלומר מי יתן שיעמוד. כי כן רצוני שיזכו בני העולם לקיימו ולהעמידו בברכה (יפ"ת):

שני עוקצין כזה >ציור<ב:

ה' שמו פי' שרומזת אל האל"ף שבאחורי הבי"ת. ופי' המת"כ וז"ל האל"ף תחלת אותיות של אדני ושל אהיה ושם של הוי"ה קריאתו אדני. וכן אל אלהים. או יש לומר ה' שמו האל"ף כותבין שני יודי"ן וי"ו באמצע כזה >ציור<א גימטריא שלו כ"ו שם של הוי"ה. ואם נפשך לעיין בזה עיין בפ"ג מחלק היחוד בספר עבודת הקודש. ובספר יצירה בפי' הרמ"ב:

היה האל"ף קורא תגר כי האותיות למעלה רוחניות כדמפורש בזוהר:

למחר אני בא כו' כלומר לעתיד. ובאשר לא היה זמן קצוב לדבר לא נתפייסה האל"ף עד שהגיעה עת פקודתה במתן תורה בימי משה רבינו (נזה"ק):

בחכמה יסד ארץ כלומר בשביל חכמת התורה וזכותה יסד ארץ:

שהוא מסכים מאלף. פי' אלף דור עלו במחשבה להבראות ונמחו מהם תתקע"ד דורות. וכ"ו דורות עד מרע"ה הרי אלף. ובמ"ת התחיל באל"ף אנכי. וע"כ נקרא אל"ף:

הזנה אוטומטית א/יא

מנצפ"ך בפרק הבונה משמע דמנצפ"ך היינו הפתוחות. ובפ"ק דמגילה משמע איפכא. וכבר נתעוררו בזה רש"י ותוס' ז"ל:

צופים אמרום הנביאים שנקראו צופים. דמתחלה לא היו אלא מ"ם אחד ונו"ן אחד. ובגמרא פריך והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומשני שכחום וחזרו צופים ויסדום ונראה דר"ס נמי ס"ל כן. והא גופא קמ"ל רבי סימון דלא חדשום מעצמם משום דאין נביא רשאי לחדש דבר:

מה שהתקינו הצופים למה נקרא מנצפ"ך ולא כמנפ"ץ כסדרן. ע"ש שהתקינום הצופים. וזהו מן צפך פי' מאן התקינם צופיך. וכן בירושלמי פ"ק דמגילה מהו מנצפ"ך כו' מה שהתקינו לך הצופים. מאן אינון אילין צופים:

ביום סגריר יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם כמ"ש (משלי כ"ז) דלף טורד ביום סגריר:

לבית הועד לבית המדרש:

מ"מ מ"ם נו"ן נו"ן כו' ממאמר של הקב"ה כו'. שעל שמצאו כל חמש מעלות אלו במשה בלבד ולא באחר. בהכרח שבאו להורות על שלימות התורה שניתנה על ידו:

למאמר של משה תורה שבע"פ שנתנה הל"מ והוא יגידנה לישראל. ולא נתמצע מלאך ושרף בין מאמר הקב"ה לשל משה:

למשה שנקרא נאמן שהיה נאמן בית שנתעלה משאר נביאי' בידיעת סודות החכמה שחמשי' שערי בינה כולם נמסרו למשה חוץ מאחד. וכן אמר בספרי בכל ביתי נאמן הוא שהראה לו מה למעלה מה למטה כו' (יפ"ת):

לפיו של משה רמז למ"ש לקמן בש"ר פ' מ"א משל למי שבא בנו מבית הספר ונתן לו חתיכה שבתוך פיו כו'. והכוונה על גילוי סודותיו הכמוסים לו:

לכף ידו של משה תורה שבכתב. שהלוחות מעשה אלהים המה ומסרם מידו ליד משה ולא נתמצע מלאך ביניהם:

וסיימו אותן החכמים שהיו באותו הדור היו מסמנים ומציינים אותם מי ומי הם:

ר"א ור"י ור"ע תיבת ר"ע ליתא בירושלמי דמגילה פ"ק. וכן הנכון כי ע"ה היה בילדותו כדאי' באדר"נ פ"ו. ולקמן פ"ק סי' י"א:

גם במעלליו יתנכר נער וס"ד אם זך ואם ישר פעלו. וכמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואם רואים תינוק בנערותו שזך וישר פעלו. אז ניכר שיהיה בגדלותו אדם גדול בתורה ובמע"ט:

באנכי דרבי מאיר כו' נראה שהוא מיותר (מת"כ): או אפשר מדרש אחד היה ידוע להם שהיה נקרא בשם אנכי דר' מאיר ששם איתא הך דרשא. וכמו שהביאו לעיל ס' ט' בשם הפסיקתא:

הזנה אוטומטית א/יב

לזה נאה לקראו אלוה. דק"ל דה"ל למימר אלהים ברא בראשית. לכן אמר רבי יודן שבזה בא להורות שלזה נאה לקראו אלוה כו'. ברם יחידו של עולם בתחלה פעל בתיקון העולם ואח"כ נתקלס מן הדין בקבלת אלהותו. לכן אמר בראשית ברא ואח"כ אמר אלהים להורות שקבלת אלהותו ועול מלכותו על כל באי עולם הוא מן הראוי מצד פעולת הבריא' שקדם לפני קילוסו. לא כב"ו שמתקלס קודם הפעולה (נזה"ק):

דימוסיאות מרחצאות של מים חמים היוצאין מן הקרקע:

פריבטאות בתי כסאות (מעריך). והמת"כ פי' מרחצאות ותענוגות ב"א:

בתחילה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמא שלו. הני שש תיבות מיותרים ולא גרסינן ליה דהיינו דברי בן עזאי ממש. דקטיזמא פירושו שבחו. ואי רבי יודן נמי קאמר מה הוסיף לה בן עזאי. ועוד דאין ענין זה אצל דברי רבי יודן שתחלת דבריו וסופם אינם אלא בקילוס ופעולה לא בענין הזכרת השם קודם הקילוס או אחר הקילוס (יפ"ת):

בן עזאי אומר כו' בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. שהוא מדרכי הענוה שדרך ב"ו להזכיר שמו ואח"כ שבחו פירוש שבח שררתו וכדמסיק פלן אגוסטלן פלן פראטאטא שהם מיני שררות ידועים. והוא מקדים שמו בעשותו שמו עיקר כאילו שמו מפורסם מצד עצמותו ויחוסו. ושבח השררה טפל אליו. אבל הקב"ה אינו כן משהזכיר שברא צרכי עולמו שממנו נמשך שבח שררתו על בריותיו אח"כ מזכיר שמו שם אלהים. בראשית ברא ואח"כ אלהים כאילו שמו טפל לשבח שררתו. אף כי גדול ה' ומהולל גם מצד עצמו. ולפ"ז סברת בן עזאי הפוכה מדרבי יודן דלרבי יודן תואר אלהים הוא שם שררה. ולבן עזאי הוא שם עצמותו ובהא מילתא גופא פליגי (נזה"ק):

אגוסטלא הרומיים קראו לשלטון שלהם קיסר על שם המושל הראשון כי כן שמו. ולמושל שני קראו אגוסטוס. וטעם המלה מוסיף ומגדל. ועל שמו קראו כן לבאים אחריו. ולאשת הקיסר קראו אוגווסטא (מוסף הערוך):

פראטאטא פי' שלטון (ערוך):

הזנה אוטומטית א/יג

תנא רבי שמעון בן יוחאי כו'. גם רשב"י בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. לפי שאין ראוי להזכיר השם בתחלת הדבור כדאזהר לן גבי קרבנות שלא יאמר לה' עולה אלא עולה לה'. ויליף לה בת"כ מדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. והענין מבואר ע"פ מ"ש בזוהר יתרו שהמוציא שם שמים לבטלה על דברי חול פוגם בקדושת השם ובכלל זה הוא אף המזכיר ש"ש על דבר מצוה שפוגם בהזכרת שם שמים תחילה. אלא אחר איזה דבור תחלה. ויליף לה מדכתיב בראשית ברא אלהים. ולא כתיב אלהים ברא בראשית. ומפרש שם הטעם לפי שאין ראוי להזכיר ש"ש על דבר ריקן. ולכן אפילו בהזכרת ש"ש על דבר מצוה אין ראוי להיות מתחלה קודם שום דבור כיון שעכ"פ באותו רגע תכ"ד מתעורר קדושת שם שמים על דבר ריקן אע"פ שמסיים דבורו לשם מצוה. וזהו שאמר והרי דברים ק"ו מה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב. ר"ל שלא יתחלל שם שמים להזכירו לבטלה בתחלת הדבור אע"פ שכופו לדבר מצוה. ק"ו למחרפים ולמגדפים בשם עאכ"ו שפוגמים בקדושת השם. ולכך ראוי שימחו מן העולם לגמרי (נזה"ק):

ב"ו בונה בנין כו' דק"ל דאת שמים וארץ מיבעי ליה. דהא אכתי לא היו מקדמת דנא לרמוז עליהן בה' הידיעה. לכן אמרו את השמים שעלו במחשבה כבר. נבראו בלא שנוי (נזה"ק):

בשעה שהבנין אם נזדמנו לו חלקי הבנין והמקום בטוב. אז יוכל להגביה הבנין כרצונו. ואם לאו יקצר מלמעלה. אבל הקב"ה ביכולתו המוחלט כאשר שיער במחשבתו הקדומה כביכול כן החל וכן גמרו:

כבר הם ברואים והיינו בכח מחשבה. ולא בפועל. וגמר בריאתו יהיה לעתיד (נזה"ק):

הה"ד כי כאשר השמים חדשים אכ"כ אלא החדשים. הארץ חדשה אכ"כ אלא החדשה כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא בילקוט כאן. ועיין בילקוט ישעיה פסוק זה:

הזנה אוטומטית א/יד

נחום איש גם זו שכל הבא עליו היה מקבל בשמחה ואומר גם זו לטובה:

אכין ורקין מיעוטין שנחום איש גם זו היה דורש כל אכין ורקין למעוטין. וכל אתין וגמין לרבויים:

שמים וארץ אלהות. הן ומפרש ואזיל כי האלהים הוא שמים וארץ. שהיו טועים לומר שהם שמותיו. וזה הוא כדעת הטועים שאומרים שאין הסבה הראשונה משגיח בהנהגת עולם השפל לשפלותו אלא השמים והארץ הן הם עצם אלהות ועל ידם נגמר כל פרטי תולדותיהם. אבל השתא דכתיב את השמים נעשה הפסק בין אלהים לשמים וארץ להורות שאלהים הוא הפועל והמה פעולים (נזה"ק):

ואם רק הוא מכם וכאילו קאמר לא דבר רק הוא מצד עצמו ואם רק הוא היינו מכם. כלומר מסיבתכם שאינכם יגעים בו. וכן כאן אין אתה יודע לדרוש דמ"מ קשה ואת הארץ למה לי. אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כו' ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וג"ע. וג"ע ר"ל ג"ע שבארץ. שכל צבא השמים נבראו בכח עם השמים שמהם נבראו. וכן הארץ. וכל אחד יצא לפועל דבר יום ביומו. וזהו כוונת הכתוב בראשית ברא אלהים. לא בלבד שמים וארץ. רק את השמים שמרבה האת כל תולדות השמים היינו חמה כו'. ואת הארץ כל תולדות הארץ היינו אילנות כו'. שהכל נתהוה בראשון שבהברא השמים והארץ היו כל תולדותיהם נכללו בהם בכח מציאות הויה דקה. וכל מה שנברא בימים שאחר יום א' לא היו רק כיוצאים ומתפרדים מן הכח אל הפועל. אלו מן השמים ואלו מן הארץ (יפ"ת ונזה"ק):

רבי תנחום בשם כו' איידי דמייתי כי לא דבר רק בתורה בשעה שיגעים בה. מייתי כל הני לסייע שע"י טוב העיון והיגיעה מסכימים לדעתו יתברך אע"פ שלא נתפרש להם (יפ"ת):

תורת אמת היתה כו' אצל אהרן כתיב כמ"ש שם בס"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת כו'. כמ"ש בשם אדר"נ:

תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מפי רבו. ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מפי רבו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי. ודרש עולה לא נמצא בשפתיו שאפילו אמר דבר שלא שמע מפי רבו אלא מעצמו. ג"כ לא נמצא בו עולה ושלא טעה. כי יגע והשיג האמת בעזר אלהי:

אפילו דברים שאתה כסיל בהם. שהם למעלה מן השכל. שתיבת בכסלך. מלשון כסיל וסכלות. והכוונה שה' יתמוך יד היגע לעיין שיגלה מה שהיה ראשונה מוסכל ממנו (יפ"ת):

מן ההוריה לבל יהיה נלכד בשגגת הוראה:

מן העבירה כמד"א עונותיו ילכדנו את הרשע. וקאמר כאן שה' ישמרנו מלכד זו. ע"ד רגלי חסידיו ישמור:

מן המזיקין שזה צריך נטירותא טפי שלא יזיקוהו. שאין ביד האדם להשמר מהם כלל:

אם נתת מכיסך. דריש בכסלך ב' מלות בכיס לך פי' בכיס אשר לך. וכן פתרון הכתוב כי ה' יהיה נזכר ומצותו תהיה נעשית בכיסך שתתן צדקה לשמו מממונך אז ושמר רגלך מלכד שתנצל וכו'. שנתינת הצדקה מצלת מהם. דמראש השנה נגזר על האדם כל מה שיחסר מממונו. ואם יוציאנו בצדקה ינצל מזה כדאיתא בויק"ר פ' ל"ד בעובדא דרשב"י (יפ"ת):

הזנה אוטומטית א/טו

ב"ש וב"ה כו' שאנו מוצאים בתורה פסוקים שמקדימים בריאת שמים לארץ ופסוקים אחרים מקדימים ארץ לשמים. ופליגי בהכרעה:

שמים נבראו תחלה היינו ביום ראשון. ואח"כ הארץ ביום שלישי. כמ"ש ותראה היבשה. וב"ה סבר ארץ בראשון ושמים בשני יהי רקיע. וכן הוא בירושלמי:

דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. משל כצ"ל (מת"כ):

איפיפורין פי' שרפרף הוא הכסא שמשימין תחת רגלי הגדולים בשעה שיושבין על הכסא. ור"ל שלהיו' השרפרף לצורך הכסא וטפל לו אין ראוי להקדימו לכסא. דדמי למאן דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד (יפ"ת). ורש"י פי' כסא עשוי תחלה ולפי גובה הכסא מתקן השרפרף:

כך אמר הקב"ה השמים כסאי וגו'. וכיון דקרא קרי להו כסא והדום משמע שנהג בהם כדרך אומנותם:

אח"כ בנה את העליונים וכיון דמצינו דקרא קרי לארץ יסוד כדכתיב לפנים הארץ יסדת. וקרי לשמים עלייה כדכתיב הבונה בשמים מעליותיו. משמע שנהג בהם כמעשה אומנותם תחלה היסוד אח"כ העלייה:

מסלקין אותו דוחין דברי ב"ש:

והארץ היתה. כבר היתה דמדהוה סגי ליה כשיאמר והארץ תהו ובהו. וקאמר היתה משמע דה"ק והארץ הלזו כבר היתה נבראת קודם לשמים הנזכר (יפ"ת):

ולשכלול (ויכולו תרגם אונקלוס ואשתכללו) היינו הוצאת תולדותיהם שזהו גמר מלאכתן. הארץ קדמה דביום ג' כתיב תדשא הארץ. ואילו מאורות שהן תולדות שמים לא היו עד יום ד':

אנא אמרי טעמא לדברי רבי יוחנן:

ביום עשות עשות הוא לשון תיקון ועשיה ושכלול:

אבות העולם. ב"ש וב"ה קראן אבות העולם משום שבתחלת הבריאה אמר הקב"ה נעשה אדם בצלמנו. תיבת נעשה נוטריקון נמלך עם שמאי הלל שהם כלל כל נשמות הצדיקים והן הן ממש אבות העולם. שמאי בשמאל המרכבה. הלל בימין המרכבה (מגלה עמוקות אופן ע"ד):

אלא כאלפס וכסויה ששניהם נבראו בזמן אחד. ולא קדם זה לזה. אלא כאלפס וכסויה היצוקים בדפוס כאחד בעת עשייתן. ואחר עשייתן נחתכין במגרה (הראב"ד פ"ב דעדיות משנה ה'):

אם כדעת אבא ניחא מה שפעמים מקדים זה לזה. להגיד ששניהם שקולין כאחד ושניהם כאחד נבראו (מת"כ). משמע דר"א בא לפרש ולסייע למ"ש אביו ר"ש. ועיין מ"ש בענף שבא לחלוק:

שמים לארץ אלא מלמד כו' ששניהם עיקרים והכרחיים בקיום הדבר. וכל אחד שלם בענינו ולא יתכן בלעדו. וא"כ איננו טפל:

וזכרתי את בריתי וגו' ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור:

מלמד ששלשתם כו' שבמהותם לפני השי"ת שקולים. והיינו בצדקות וחסידות. אבל בידיעה ונבואה פשוט שכל אחד גדול מאביו:

הוא אהרן ומשה כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל משה גדול יותר מאד בנבואה:

ויהושע ב"נ מגיד כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל יהושע מלך ונביא מה שאין כן כלב:

תיראו מגיד ששניהם שמצות כבוד שניהם שוין על הבן. ואם נזדמנה לו מצות שניהם כאחד מקדים איזה שירצה. אבל אמרו חכמים שמצוה להקדים לאב שהוא ואמו חייבים בכבודו. אבל אם נתגרשה פשיטא שחזר הדין לאמתו ויקדים למי שירצה:

הזנה אוטומטית ב/א

ר' ברכיה פתח גם כו' משום דק"ל מדוע היה מתחלה הארץ תהו ובהו. היד ה' תקצר מלבראה מיד מתוקנת כראוי. לזה אמר שהיה הכל לסימן על העתיד (נזה"ק ע"ש):

עד דהיא פגה בעוד שהנטיעה רכה הוציאה קוצים. ואף שאז אינה מוציאה פירות ואין הקוצים מזיקים כלל אך מוכיח על סופו שכשיבא לכלל הוצאת הפירות שלא יהיו הפירות מצליחים. וכן הנמשל שכשיבאו ישראל לארץ ישראל מקום ההצלחה אז יענשו בחטאם שיחזור העולם לתהו ובהו:

הזנה אוטומטית ב/ב

ר' אבהו אמר משל כו' מפרש תהו ובהו לשון תמהון והשתוממות שהיתה הארץ תמהה על רוע חלקה דאשתנה לגריעותא מעליונים לכל חד כדאית ליה (יפ"ת):

באוני שטר מכירה וכן הוא בילקוט ירמיה (מת"כ):

בטימא פי' בדמים. (ערוך) תרגום אין שוה להניחם לית טימי מנהון בלשון יוני מחיר ושווי:

מטמיון בערוך ערך טמיון שלח המלך גבאי טמיון לגבותה. פי' גבאי ממונה על אוצר המלך ע"כ. ובמוסף פי' בל"י אוצר הן של מלכים הן של מזון עכ"ל:

וישב לו אותו שנגזר עליו שיגע ויתפרנס מעמלו:

תוהא ובוהא הוא ענין תמהון והשתוממות. ותהו מלשון אדין נבוכדנצר תוה. והכי איתא בפרקין שהיה רשב"ז יושב ותוהא:

כך ישבה הארץ תהו ובהו הכוונה שר הארץ. או ע"ד ההפלגה כלומר ראוי לה שתאמר כן (יפ"ת):

בבת אחת כרשב"י לעיל פרשה א':

אם אינם יגיעים שאף העופות והחיות צריכין לשוט ולחפש מזונותיהם. ולדידיה עיקר השממון על המזונות:

ור"י בר"ס אמר משל כו' לדידיה עיקר השממון על המות. דמה שאוכלין ע"י יגיעה הוא מעלה שאינן אוכלים נהמא דכסיפא:

והתחתונים מתים אף שהצדיקים בג"ע. על כל זה חי חי הוא יודך ולא המתים יהללו יה:

שהיה ישן אף שעתה ישן הוא. מצטערת ודואגת איך תוכל לצאת ידי חובתה. וכן בנמשל אף שעדיין לא נברא האדם. מאחר שעיקר בריאת הארץ בשביל האדם. והנהגת האדם סיבה קרובה לקלקול הארץ ע"כ שממה הארץ על קלקול האדם. ומליצת ליטול את שלה בלשון המדרש הונח על עונש:

ע"ג עריסה מטה קצרה שמנענעים בהם הילדים:

הזנה אוטומטית ב/ג

ר"י בר סימון פתר כו' שהיה בארץ בתחלת הבריאה תהו ובהו וחשך ע"פ תהום לסימן ופועל דמיון על הדורות החוטאים מימות אדה"ר ואילך שנתקללה האדמה בעבורם. כי אין דבר מתהוה בעולם אלא מה שהיה לו שורש ויסוד במעשה בראשית כדלעיל סי' א' ומשום דכתיב הכא ד' לשונות דריש להו כלפי ד' חטאים שגרמו ד' אלו בעולם (נזה"ק):

שהיה ללמה תרגום תהו למה. ויהבלו תרגום והוו ללמה. וכלומר שנאבד אדה"ר באפס זמן שלא לן כבודו עמו שביום שנברא חטא וגורש מג"ע כדאית לקמן פי"ח:

ובהו זה קין שבקש כו' שעל ידו היה חוזר העולם לבהו שהרג את אחיו וחוייב כליה הוא וזרעו. ולולי שנולד שת שממנו הושתת העולם. היה המין האנושי בטל (יפ"ת):

והיה במחשך מעשיהם פסוק זה מדבר בעובדי אלילים. וכן דור אנוש עבדו אלילים:

ויעבר אלהים רוח כו' אך אע"פ שהעביר ה' רוח רחמים להשקיט מי המבול. מ"מ עדיין לא נתקן העולם כראוי. כי בזמן מעט כבר שבו לאולתם בדור הפלגה. והיה ממשמש באפילה עד כי הזריח ה' את אברהם שפרסם אמונת ה' בעולם. ונמשך ממנו שלשלת יוחסין הוא יעקב ובניו שהיתה מיטתן שלימה. והיינו דמסיק אמר הקב"ה עד מתי יהיה העולם מתנהג באפילה תבא האורה כו' זה אברהם (נזה"ק):

א"ת העיר אלא האיר שאותיות אחע"ה מתחלפות. והאור בא מן המזרח. וזהו מי האיר ממזרח:

לאור יום זה יעקב שיעקב נקרא שמש. והיום ע"י השמש. שאברהם לא היה רק תחילת התיקון. באשר עדיין יצא ממנו פסולת. וכן יצחק. ולא נשלם התיקון כי אם ביעקב. והוא היה אור האמת ונקרא שמש:

לאור יום זה יעקב כו' פי' שגזר על יעקב שימשול ביום היינו בעוה"ב שכולו יום. ועל עשו שימשול בלילה בעוה"ז שדומה ללילה. וסוף מעשה במחשבה תחילה. וע"כ בגזירה הקדים יום ללילה. אך במעשה היה בהיפך שהלילה והערב קדמו לפני האור. ועל כן אמר ויהי ערב ויהי בקר:

ויהי ערב ערבו ש"ע השתא דרש בענין אחר ויהי ערב ערבו ממש. ר"ל כשיהיה סוף מלכותו. אז יהיה בוקרו של יעקב. כי כשזה נופל זה קם:

בוקרו של יעקב יום אחד כו' פי' הוית בוקר זה כלומר התחלתו יהיה ביום אחד העתיד הידוע להשי"ת:

ד"א יום אחד שנתן לו כו' וה"ק עיקר אור הבקר דהיינו יעקב הוא ביום הכפורים שהוא קדוש ושלם כמלאכי השרת ואין לו מקטריגים למעלה וחידש הד"א לומר שאף בעוה"ז ניתן ליעקב יום אחד של אורה:

הזנה אוטומטית ב/ד

רשב"ל פתר קריא בגליות כו' שתהו ובהו וחשך על פני תהום שהיה בתחלת הבריאה לא היו אלא לסימן על העתיד. ולכן אמר שד' דברים הללו יצאו לפועל אח"כ (נזה"ק): וז"ל רבינו בחיי ביאור המדרש הוא כי השי"ת בפרש' זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כללן לרמוז סוף הזמן בתחילת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח. וזהו תכלית המחשב' סוף המעשה עכ"ל:

ויבהילו דבהו הוא לשון בהלה:

על קרן השור כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם. עוד יתכן שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו (יפ"ת):

שאין לה חקר לזמנה ולהצלחתה יותר מכולם:

אף הרשעים כן אין לחקרם ולעמוד על דעתם שפיהם דבר שוא כדאמר לקמן יודע ציד צד את הבריות בפיו לא נגבת מאן גנב עמך:

זה רוחו של מלך המשיח שבימיו יקויים ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכך אף שצפה רשעת הדורות לא נמנע מבריאת עולם:

ממשמשת ובאה פי' מתקרבת ובאה קודם זמנה. בזכות התשובה. שאם אין תשובה לא תבא אלא בעונתה הקבועה. וז"ש מרחפת ר"ל מעופפת מגזרת על גוזליו ירחף:

שנמשלה כמים שצריך לשפוך שיחה ותחנונים בלב נשבר בתשובתו כמים הנשפכים (יפ"ת):

ברית כרותה כלומר חק ולא יעבור שהטביע הקב"ה במים. ודורש כפי הפשט שאמר והארץ היתה תהו ובהו בלשון עבר. ואח"כ אמר ורוח אלהים מרחפת בלשון הוה. משום שתמיד מרחף הרוח מאלהים על המים. שברית כרותה כו'. שכרת אלהים למים שהרוח ירחף תמיד עליהן כדי שלא יתקלקלו הנהרות והימים ע"י השרב. וע"י הרוח יתקררו ולא יתקלקלו:

רוח שייפה מלשון נשפת ברוחך:

יושב ותוהה פי' מעמיק בחקירתו והשגתו ומשתומם ואינו מרגיש בדברי העולם:

מאין הרגלים פעמי מחשבותיך מאין באים. ולשון רגלים שייכים במחשבות. כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כלומר במה אתה מעיין והיכן לבך טרוד:

א"ל מעיין הייתי טרוד הייתי בעיון עד ששכחתי עניני עולם. ולא הרגשתי בשאלתך שלומי. ולא רצה לגלות לו במה היה העיון:

מנשבת אין כתיב כאן ר"ל שאם אתא לדרשה דרבי חגי. מנשבת מיבעי ליה כלשון הכתוב ישב רוחו יזלו מים. לכן פי' על המים העליונים התלוים באויר במאמר ה' כדאי' לקמן בפ"ד. ולכן אמר מרחפת לשון שכתוב אצל עופות על גוזליו ירחף שנוגעות ואין נוגעות (יפ"ת). וכדאי' בירושלמי. ור"ל שמלת מרחפת תורה על תנועה קלה. אבל מנשבת תורה על שמנשב בכח:

כעוף הזה כו' שס"ל שגם ביום ראשון היה הבדל קטן ביניהם. וביום שני אמר יהי רקיע בתוך המים. ונעשה הרחק מן מים העליונים לרקיע כמו ההרחק שבין מים התחתונים לרקיע. ועיין לקמן פ"ד:

הלך לו בן זומא שמאחר שטעה בחקירתו זה ראיה שאין עזר ה' אתו. וסופו שימות. וענין הטעות אפשר כדאמרו לקמן שגלדה טיפה האמצעית כו'. וא"כ ע"כ לא היה הבדל כלל ביניהם מקודם:

לא שהו ימים מועטים שלא שהה ועבר זמן מועט ובן זומא לא היה בעולם. אלא שכנה המדרש (רש"י). וכשיטת הירושלמי חגיגה פ"ב בן זומא הציץ ומת:

הזנה אוטומטית ב/ה

הה"ד כי יודע ה' כו' כדמפרש לקמן פ"ח גבי בריאת אדם הראשון. שראה הקב"ה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו ושתף בו מדת הרחמים ובראו הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד אבדה מכנגד פניו:

תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים שמגבירים שורש הרע בעולם הגורם חרבה ושממון הנקרא תהו ובהו:

יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים שמגבירין בעולם שורש הטוב זה האור. ובזה יזכו לרב טוב הצפון לעוה"ב הוא אור הגנוז:

באיזה מהם חפץ משום שכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. שנראה שגם ברשע חפץ והוא להוכיח אנשים. לזה אמר שאינו חפץ מצד עצמם אלא בצדיקים. שהרשעים נמאסים מצד עצמם. אלא שה' עושה לפעמים מעשה על ידם כמו שעושה ע"י צפרדעים ועקרבים:

בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי בית ראשון וחרבנו ובית שלישי שיבנה במהרה בימינו. ולא נזכר בית שני. לפי שלא היה בנינו שלם שחסרו חמשה דברים כו' כדאי' ביומא פ"ק (יפ"ת):

לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. שזה עיקר נטיעת שמים וארץ שיאמר לציון עמי אתה. פי' שיבנה ציון ויכוננה. ויכניס את עמו לשם. ובנין ציון הוא בנין בית המקדש (נזה"ק):

וכתיב כי הנה החשך פי' שיהיה חושך על מכחישי השם ואור לישראל כדכתיב שם ועליך יזרח ה'. הילכך ע"כ דאיירי האי קרא בבנין העתיד. דאילו בבית שני היו יותר מוצלחים מישראל (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ג/א

ר' יצחק פתח פתח דברך כו' ר' יצחק ס"ל כר"י האורה נבראת תחלה. ולהכי פתח בהאי פסוקא דמשמע שתחלת פתיחת פי ה' היה מאמר האורה. והיינו דקאמר בסמוך ע"כ דרש רבי יודן (ואפשר דצ"ל דרש ר' יצחק) אתא רבי פנחס וכו' דהנך אתו לסייע לרבי יהודה במה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק מפתח פומך וכו' כלומר בפתיחת הפה שהיא תחלת המאמרות הוה לן נהורא (יפ"ת):

רבי יהודה אומר האורה נבראת תחלה לכל מעשה בראשית. ופירוש הפסוק בראשית בריאת שמים וארץ וגו' ויאמר אלהים יהי אור. כלו' קודם בריאת שמים וארץ וקודם שהיתה הארץ תהו ובהו אמר ה' יהי אור (יפ"ת):

האיך הוא קובע תימליוסים פי' יסודות דכיון דאיכא צורך אל בריאת האור אח"כ לצורך העולם. טוב לפני האלהים לבראותו מקודם עשות מעשהו. כמנהג העולם. ורבי נחמיה סובר דכיון דאין האורה לצורך בנין העולם אין ראוי להקדימו שנראה פועל בטל באותה שעה (יפ"ת). ור' נחמיה ע"כ לא ס"ל דבראשית נמי מאמר הוא אלא המאמרים מתחילים מן ויאמר אלהים יהי אור. ומפרש ליה לקרא פתח דבריך יאיר במאמר של ויהי אור הוא מאמר הראשון יאיר:

ופנסין לאנטרנ"א:

הזנה אוטומטית ג/ב

לא בעמל כו' שבדברו תכף נעשו שמים וארץ וכל המציאות כולם בכל יום ויום. ועיין באלשיך:

והיה אור שפירושו בעתיד. שאחר שאמר יהיה אור. הותחל האור להבראות. ובהמשך הזמן נברא אלא אמר ויהי אור בעבר שלא היה המשך הזמן בין הדבור והמעשה. וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. משמע כבר נעשו מאליהן בלא עמל ובלא יגיעה:

הזנה אוטומטית ג/ג

רשב"י פתח שמחה כו' שבא לתת סיבה לקדימת האור. ופתח בהאי קרא ודרש שמחה לאיש זה הקב"ה. במענה פיו של מאמר הראשון ויאמר אלהים יהי אור. וכמ"ש אור צדיקים ישמח:

ודבר בעתו מה טוב בעת הראוי לו שיהיה ראשון לבריאה. היה שמחה לאיש במענה פיו של יהי אור. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב. שהיה דבר בעתו והיה טוב:

לאיש זה הקב"ה מדכתיב לאיש הלמ"ד קמוצה שמורה על הידוע דקדק דבהקב"ה מדבר (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ג/ד

מהיכן נבראת האורה האור הזה אינו אור המאורות הנזכר ברביעי. אלא אור הנברא תחלה לכל הדברים כדלעיל סי' א'. והוא אור הגנוז לצדיקים כדאי' לקמן פי"א. על כן שאל מהיכן נבראת האורה. דליכא למימר דהיא מאור העליון. איך יאמר יהי אור. שיורה על הויה חדשה:

א"ל מלמד פי' מאמרו יהי אור מלמד שנתעטף כו'. וכן צריך להיות מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. וכן גרס העקידה. והכי גרסינן בשוח"ט כיצד ברא הקב"ה את האורה. א"ל נתעטף בטלית לבנה והבהיק את העולם באורו. ור"ל שהשיבו שאורה זו אינה נתפסת בחומר. אלא מושפעת מאתו יתב'. ועל ידי שלא היה אותה האורה בעצמיות אור העליון. כי אם כדבר מתהוה מחדש כתיב יהי אור. שזה יתייחס בצד מה להויה:

בלחישה שאין לדבר במעשה בראשית בפרסום. ועוד לפי שזה המאמר יראה כגשמיות ח"ו. לכן אמרה בלחישה כדי שלא ישמעו ההמונים ויבינו הדברים כפשוטן:

מקרא מלא הוא ולא חשש הכתוב שלא יטעה שום אדם לחשוב דברים כפשוטן. כמו שהוא דרך הכתובים בתוארים ושאר הענינים:

מקרא מלא הוא ומתחלה לא ס"ד דהאי קרא אתא לאשמועינן הך מילתא. אבל כשידע הענין הבין שזה ענין הכתוב בבאור:

אילולא שדרשה רבי יצחק ברבים האי דרשא דרבי שמואל בר נחמן. לא היה אפשר לאומרה. אלא בלחישה. אלא שכבר הורה רבי יצחק. והשתא בעי מקודם שבאו ר"י ורשב"נ שחדשו ענין זה מה היו אומרים בדרוש הלז. ואמר ר"ב בשם ר"י שהיו אומרים שממקום כו'. והוו סברי שהעולם נברא תחלה כדעת רבי נחמיה לעיל. ולא ס"ד דעוטה אור כשלמה בבריאת האור קמיירי. אלא שפירושו שהשי"ת מעוטף באור כמו שמעוטף בשלמה ע"ד ונהורא עמיה שרא (יפ"ת ועיין באלשיך):

מדרך הקדים וסיפא דקרא והארץ האירה מכבודו. וע"ז קאמר ואין כבודו אלא בית המקדש. אבל כבוד אלהי ישראל בא ע"כ בשכינה מיירי (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ג/ה

ה' פעמים כתיב כו' דלא ה"ל למימר אלא ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן וירא אלהים כי טוב ויבדל בינו ובין החשך ויקראהו יום. אלא שרמז לתורה שנקראת אור כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ואע"ג דאור קמא לגופא איצטריך. כיון דקצתן אור תורה נינהו ה"נ כולהו (יפ"ת):

שבו נתעסק הקב"ה שבו נזכר שנתעסק הקב"ה וברא את עולמו. ופי' יהי אור שיצא מהעדר להאור המציאות:

שבו יצאו ישראל פי' שבו סיפר יציאת מצרים מאפלה לאורה. והיינו ויהי אור שהיה אור לישראל (יפ"ת):

שהוא מלא הלכות רבות שכל הספר מתחילה ועד סוף הלכות ודינים. שהן מאירות עיניו של אדם. ולפיכך נכפלו בו ב' תוארים. אור. וכי טוב. לומר שאור זה טוב מאד מהראשונים. שבהראשונים יש בהם ספורים רבים שלא מענין המצות. וכן בספר במדבר יש ספורים רבים שלא מענין המצות (יפ"ת):

שהוא מבדיל פי' שבו נזכר ענין המרגלים וגזירת ה' עליהם שלא יכנסו לארץ. והיינו להבדיל בין האור ובין החשך. שהבדיל בין באי הארץ לאור באור החיים. ובין יוצאי מצרים להושיבם במחשכים (יפ"ת):

מלא הלכות רבות שהוא כולו אזהרות ומצות וביאור הראשונות:

והלא ספר ויקרא כו' ולפיכך נכפלו בו תוארים. אור וכי טוב. ובספר דברים יש בו ג"כ הלכות רבות למה לא נכפלו בו ב' תוארים. ומשני אף הוא. אותו פסוק הנאמר נגד ספר דברים נכפלו אור ויום. וכי לא היא היא. אלא כפלו להורות היתרון שיש בו הלכות רבות. וכלומר שאור זה בהיר מאד כאור יום (מת"כ):

הזנה אוטומטית ג/ו

והלא ברביעי נבראו המאורות ואז נגנז האור הראשון:

אלא כאינש דאמר כו' כלומר כאדם האומר זה אני מכין לשבעת ימי המשתה אע"פ שאינו מספיק לכל ז' ימי המשתה כי אם ליום או יומים בהיותם מכלל השבעה ימים. וכן מה שכתוב כאור שבעת הימים היינו מקצת משבעה. ומ"ד זה פליג על המ"ד לקמן פרשה י"א ששמשה האורה כל ז' ימי בראשית. ולא יחוש לכיהוי גלגל חמה:

ימי אבלו של מתושלח ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומפרש בסדר עולם שבעת ימים אלו מה טיבן. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעכבו את הפורעניות. ושבשכר שנתאבלו עליו כראוי השפיע עליהן הקב"ה אורה ע"כ. וזהו שאמר הכתוב כאור שבעת הימים אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק (רש"י):

מנין שאין מברכין כו' דק"ל לשון ויבדל דלא שייך הבדלה אלא בדברי התערובות אבל האור פשיטא שיקיף החשך ובמקום החשך לא יהיה אור. לכן אמר רב זעירא שרמז להבדלה של מוצאי שבת שמבדילין בין אור לחשך. ולה"ק כי טוב שאין מברכין להבדיל בין אור לחשך אלא עד שיהנו לאורו וטובו. ומקודם זה אין לו שייכות ברכה (יפ"ת):

שיאותו פי' שיהנו:

מן הכא וירא ויבדל כשראה את האור כי טוב שנהנה ממנו. אז ויבדל. ומזה אנו למדים על הבדלה. (ועיין ירושלמי סוף פרק ח' דברכות):

ר"י בר"ס אמר הבדילו לו שההבדלה אינה כפשוטה שהוא הבדל המעורב אלא התיחדות לו יתברך. ונרמז באומרו ויבדל אלהים. ולה"ק וירא אלהים כי טוב שאינה ראויה שישתמש בה אלא הוא כמשה"כ ונהורא עמיה שרא והניח החשך לעולם (יפ"ת):

ורבנן אמרי הבדילו כו' שמה צורך לו יתברך לאור הנברא. לכן אמרו שהבדילה לצדיקים. ולה"ק וירא אלהים את האור כי טוב שאינה ראויה לעולם. ולכן הבדילו לצדיקים. וענין צדיקים נרמז ג"כ בכי טוב. כי אין טוב אלא צדיק כדאי' בפרק הממונה:

הבדלה ממש שהבדילה זה מזה כפשטות לשון של הבדלה. והוא שהבדילם ממה שהיו אדוקים במחלוקת. ולפ"ז הכי פירושו וירא אלהים את האור כי טוב הוא וראוי שהוא ישמש ביום ולא יכנס החשך בתחומו. ולכן הבדיל ביניהם וקבע תחומיהם זה ביום וזה בלילה (יפ"ת):

אסטרטוגין נציבי פלשתים תרגם יונתן אסטרטיגי פלישתאי:

מדיינין מריבין:

כך ויקרא אלהים כו' כי הו"ל למימר ויקרא אלהים את האור יום ואת החשך קרא לילה. ע"כ דורש מ"ש ויקרא היינו שקרא אותו ואמר לו אתה אור יום. ביום אתה שולט ויום יהיה תחומך. ולחשך קרא ואמר לו לילה פי' בלילה תהא שולט ולילה יהא תחומך. ומדהוצרך לומר להם כן. ראיה שהיו מדיינין זה עם זה:

המימיך צוית בקר פי' המימיך צוית לבוקר איזה מקומו. המימיך צוית לשחר הוא הלילה איזה מקומו כמו שצויתי אני:

אנא אמרי טעמא פי' אני מביא ראיה על דברי ר"י ור"ל מדכתיב עושה שלום בתר יוצר אור ובורא חושך דמשמע דבהם קא מיירי שכשבראם עשה שלום ביניהם שלא יתקוטטו. ואפשר דרבי תנחום פליג אר"י וקאמר אנא מהך קרא ילפינא (יפ"ת):

אין הקב"ה מייחד כו' הענין מבואר בעצמו שלמה שהוא יתברך הטוב והמטיב אינו שמח ברעת שום נברא ואפילו רשע. שאינו חפץ אלא לזכות את הבריות. ואם תהיה רעה לאיש אינו אלא מצד המקבלים ולהכרח הדין. ולכן לא ייחד שמו על חשך שהוא סימן רע והפסד:

הזנה אוטומטית ג/ז

יהי ערב אין כתיב פי' דה"ל למימר יהי ערב והיינו גזירת ה' יהיה מדת יום ומדת לילה בעולם. ואח"כ יאמר שכן היה. כמו שנא' בכל הדברים אלא דהינו טעמא לפי שכבר היה סדר זמנים קודם לכן ואינו דבר מחודש מעכשיו:

סדר זמנים היינו האלפים שנה שנבראת התורה קודם העולם ובאלפים שנה אלו היה בונה עולמות ומחריבן. (ועיין בענף):

דין הניין לי כו' אלו נאותין לי וטובים הם בעיני. ויתהון ואותן הראשונות לא היו נאותין לי:

טעמא דר' אבהו שאמר. שאמר הקב"ה דין הניין לי כו' היכן מרומז זה הלשון. מהכא וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד. שפירושו מה שהוא הנה עכשיו הוא הטוב מאד ולא החילופים:

הזנה אוטומטית ג/ח

אלו מעשיהם של רשעים. רמז למעשיהם של רשעים שהמה תהו:

אלו מעשיהם של צדיקים. ומ"ש וירא אלהים את האור כי טוב. להכריע שחפץ במעשה הצדיקים כדלעיל סוף פ"ב:

בין האור ובין החשך בין מעשיהן כו'. שהחשך הוא אחד מתארי מעשה הרשעים:

בין מעשיהן של צדיקים כו'. שהבדיל מעשיהן של צדיקים ויחדם לעצמו. והרחיק ממנו מעשי הרשעים שאין חפצו בהם ע"ד לא יגורך רע או פי' שהבדיל בין מעשיהן של צדיקים כו' היינו מה שהודיע לנו גמול הצדיקים ועונש הרשעים. או פי' שהבדיל ביניהם צדיקים לג"ע והרשעים לגיהנם. אלה לחיי עולם. ואלה לחרפות עולם:

לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים שיתאחד במציאות האור וזמניו העונש של רשעים. שמשם שוקע וחשכה להם. וחשך של צדיקים שנהפך לבקר:

יום אחד שהיה לו לומר יום ראשון כדלקמן על כן דרש על יום הכפורים שבו נעשים ישראל גוי אחד כמלאכי השרת אגודה אחת ושלום ביניהם. והרשעים ע"י תשובה נעשים צדיקים. יום רצון יום חסד יום סליחה וכפרה. וכן אז מתאחד הרע בטוב להיות הכל כלו טוב כמו שאחז"ל דהשטן גימטריא שס"ד למימר דבכולא שתא אית ליה רשות לאסטוני וביום כפור לית ליה רשות לאסטוני. דהשנה הוא שס"ה ימים (נזה"ק):

שבו נבראו ד' דברים מה שלא היה כן בשאר הימים שלא נברא בהם אלא ג' כדלקמן. וירמז לזה אות ד' דאחד (יפ"ת):

הרים סובר המדרש דהרים בריה בפני עצמה ואינו בכלל ארץ. וכמ"ש (תהילים הזנה אוטומטית צ/ב ) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. וכן במשלי ח' בטרם הרים הטבעו ולפני גבעות חוללתי עד לא עשה ארץ וחוצות. ועיין לקמן סוף פ' י"א שחשב רק ג' דברים שנבראו ביום א' שמים וארץ ואורה. וא"כ יש לפרש שמים וארץ החדשה כמפו' בקרא כי כאשר השמים החדשים וארץ החדשה. והאור היינו אור הגנוזה לעתיד. וע"כ נקרא יום אחד שהוא מיוחד בדברים אלו שנבראו על העתיד:

היה הקב"ה אחד בעולמו שלא נברא עדיין אפילו המלאכים:

אתיא כר' יוחנן דאמר מיד בשני נבראו המלאכים. ובראשון נשגב שמו לבדו. אבל לרבי חנינא שלא נבראו המלאכים עד יום חמישי היה לו לכתוב יום אחד בשני ובשלישי וברביעי (מת"כ):

הה"ד המקרה במים. וזה היתה מלאכתו ביום ב'. וכתיב בסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:

ועוף יעופף וזו היתה מלאכתו ביום ה':

שלא נברא ביום א' כלום. פי' מן המלאכים:

מותח פושט:

ממדד פי' מישר ומותח עד כדי שיעור שמותחים מיכאל וגבריאל בצפון ובדרום (מת"כ) ועיין מ"ש ע"ז בפרשה א':

הזנה אוטומטית ג/ט

מתחלת ברייתו שיום ראשון של בריאה עדיין לא היה ראשון לתכלית כוונתו ולזה לא נתקיימה עד שבנה המשכן ואז היה כיום ראשון לתכלית כוונת בריאת העולם ופרע אצל המשכן שנאמר ביום הראשון בה' הידיעה לרמוז על יום ראשון של בריאת עולם:

לעשות שותפות בתחתונים להצטרף ולהתחבר ולשכון ביניהם ולא עשה כן מפני הרשעים שגרמו לו לסלק שכינתו מרקיע לרקיע עד שבאו הצדיקים והורידוה זה אחר זה עד שהביאוה למשכן כדלקמן פ' י"ט. (יפ"ת):

מה נפשך אם לחשוב ימים של ז' ימי הבריאה. היה לו להשוות שמות החשבון שהתחיל באחד שהוא מספר יסודי אך מספר ראשון שני שלישי כולם נערכים וצרופים זה לזה ונקרא מספר סדורי:

אימתי פרע להם לאותן הימים של בריאה שכתב בהן שני שלישי כו' ולא אמר בראשון יום ראשון אלא אמר יום אחד (מת"כ):

עשר עטרות כו' שבשביל חשיבותו כיום הבריאה נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם (יפ"ת):

ראשון למעשה בראשית שיום אחד בשבת היה:

ראשון למלכים כדאיתא בריש מסכת ר"ה. או פירושו ר"ח ניסן נקרא מלך. והיה אז ר"ח ניסן (אסיפת אמרים):

ראשון לנשיאים לקרבן נשיאים בחנוכת המזבח:

ראשון לכהונה שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בבכורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים:

ראשון לשכינה שאז שרתה שכינה ביניהם בקביעות:

ראשון לברכה ברכת כהנים כדכתיב התם וישא אהרן את ידיו על העם ויברכם:

ראשון לעבודה עבודת צבור כגון תמידין ושאר קרבנות הבאים מתרומת הלשכה (רש"י):

לשחיטה בצפון רש"י לא גריס ליה דמ"ש לשנות עבודה זו משאר העבודות. ועוד שהרי לדברי הכל עולות הקריבו בני נח כמ"ש לקמן פ' כ"ב. וצריך להיות במקומו ראשון לאכילת קדשים. ועיין בפרק ר"ע ובסדר עולם:

לירידת האש על המזבח כדכתיב התם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח:

הזנה אוטומטית ד/א

מקרה באבנים אם בית חומה ועושה תקרה של כיפת אבנים. ולפעמים מקרה בקורות. ועושה מעזיבה על גביו. וכאן לא פי' היאך היה התקרה היינו הרקיע ממה היה. ופירש שם בתהלים שעשה ממים כמ"ש לקמן גלדה טיפה האמצעית. ובתהלים בא לפרש מה שסתום בתורה:

שנא' המקרה במים הם השמים שנקראו עליות כדכתיב הבונה בשמים מעליותיו:

הזנה אוטומטית ד/ב

בשעה שאמר יהי רקיע כדעת בית הילל לקמן פ' י"ב שהשמים נבראו בשני:

גלדה טיפה האמצעית פי' הקפיאה. כמו הוגלדה פי המכה:

הטיפה האמצעית כדי שישארו המים של צד מעלה והמים שלצד מטה בשוה ודכתיב בתוך המים כאלו כתוב בתווך:

רב אמר לחים כו' סובר כב"ש שהשמים נבראו בראשון. א"כ מ"ש בשני יהי רקיע שנתן חיזוק לרקיע שיתקיים. כי לחים היו בראשון:

מטלית לרקיע עשה מתיחה לרקיע. ולפי שהמטלית מתוח יקרא המתיחה מטלית ובירושלמי הלשון יותר מתוקן דגריס יעשה ככין מטלית הרקיע והכוונה לומר שהשמים הנזכר בראשון הוא הרקיע הזה. בראשון נברא כמין פקעיות כדאמר בפרק אין דורשין. ובשני גזר שיהיה נמתח כאהל. מלשון וירקעו את פחי הזהב (יפ"ת):

יצאה האש מלמעלה בא לפרש דברי רב שאמר לחים היו בראשון ובשני נתחזקו אמר שזה היה ע"י שיצא האש מלמעלה כו':

יפה לימדני ר' חנינא דלעיל מהאי קרא כתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו וזה יורה שהשמים היו מרופפים בראשון ובשני קרשו ונתחזקו ובתריה כתיב ברוחו שמים שפרה. ורוחו הוא האש כדכתיב (ישעיהו הזנה אוטומטית ל/לג ) נשמת ה' כנחל גפרית. ואע"פ שמגערתו עמדו. מ"מ הוצרך ג"כ לאש להשלמת חזקם:

וליהטה פני הרקיע מלשון להט החרב לומר שצחצחה ומירקה פני הרקיע שלא היו מצוחצחות עד שבא האש מלמעלה וליהטה פני רקיע והיינו ברוחו שמים שפרה דמשמע לשון יפוי והדר (יפ"ת):

כקדוח אש המסים כו' דודאי עיקר קרא התם מיירי במ"ת כמבואר שם. אלא מדכתיב כקדוח אש המסים בכ"ף הדמיון. וכן המסים בה' הידוע. משמע דמדמה ליה למקום אחר. והיינו מעשה בראשית. ולכן אמר המסים שהוא לשון החצה כתרגומו. והיינו שחצה האש בין העליונים לתחתונים במעשה בראשית. ולפי שלא נתפרש כן במקום אחר במעשה בראשית לכן אמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ומה שדימה מתן תורה למעשה בראשית בזה. היינו לפי שבשעת מתן תורה נתבסם כל העולם על מכונו ונגמר חזוק מעשה בראשית כראוי כמבואר בכמה דוכתי (נזה"ק):

חצה פרש"י המסים פי' חצויים כד"א הרימונים משימסו פי' משיתחלקו. ולכן קורין הסם שנותנים בחלב להעמיד ולהפריש מי החלב ממנו מסו (מת"כ):

הזנה אוטומטית ד/ג

כחלל שבין הארץ לרקיע כו'. כלומר כחלל שבין מים התחתונים לרקיע:

כחלל שבין כו' ובשוח"ט י"ט ז"ל שם וכי רבי הושעי' עלה לרקיע. אלא לפי שיגע בחכמה של תורה למד ממנה מה שיש ברקיע:

אנא אמרי טעמא אני אומר ראיה וסייעתא לדברי רבי פנחס:

הוי המים העליוני' תלוים במאמר. וכיון דידעינן שתלויות במאמר פשיטא שיהי' הבדלם מהרקיע כהבדל מים התחתונים מהרקיע (יפ"ת):

כהדין קנדילא כמ"ש במ"ר פרשה י"ב כהדין אשתא דקנדילא דמיא ומשחא מעורבים כחדא. ופירושו לענין הצריך כאן שהדמיון הוא שהקנדילא השמן והפתילה אינם מונחים על תחתיתו של קנדילא אלא תחלה נותן מים והשמן והפתילה על המים. ונראה השמן והאור כאילו תלוים באויר. וכן כאן שהמים אינם מונחים על תחתיתו של רקיע אלא באויר ובמאמר:

אלו מי גשמים ולשון השוח"ט י"ט ומזיעת המים העליונים הגשמים יורדים. ור"ל שהמים העליונים אינם חסרים כלום רק זיעה בעלמא יוצא מהם לכך נקראו הגשמים פירות מן המים העליונים. שהקרן היינו המים העליונים קיימים לעולם ואינם חסרים:

הזנה אוטומטית ד/ד

אפרכס פרש"י כלי שנקוב מתחתיו נקבים קטנים רבים ומלמעלה יש לו נקב אחד יותר גדול מתחתונים שממלאים אותו מים משם. וכשהוא פתוח המים מקלחים למטה דרך הנקבים הקטנים. וכשנסתם הנקב העליון יפה המים עומדים ואינם מקלחים מלמטה כלל:

טס של זהב אינו מהדק יפה בנקב שהוא קשה. אך האצבע שהוא רך סותם פי הנקב יפה:

אצבעו של הקב"ה כמ"ש מי מדד בשעלו מים. וכתב היפ"ת והאלשיך אצבעו של הקב"ה פי' מאמרו. ומפני שהוא פועל במאמרו כמו ב"ו באצבעו. לכך קורין מאמרו אצבעו:

מראות גדולות יש מראות בולטות מגדלים הראות. מראות קטנות מראות שקועות מקטינים הראות. הרי שע"י המראות אדם משנה תבניתו. אך הוא עצמו אינו משתנה. ק"ו השי"ת שאין בו שינוי חלילה אלא לפי כח המראות שרואים בו הנביאים:

פלג אלהים מלא מים כו' הכוונה למה שאמרו בפ"ק דתענית מאי פלג אלהים מלא מים כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יורדים. וזהו שאמר אפשר שהגשמים יבואו משם. ויהיה מלא (יפ"ת):

הלך ושקל את עצמו ונכנס למרחץ:

לא חסר מעיינך ומיד שיצאת הזיעה ממך חזרת למשקל הראשון:

מעיינו של הקב"ה שמיוחד אליו יתברך שהוא בשמים ועומד בנס הנה הגשמים היוצאים מהם ע"י זיעה הן כדאיתא בפדר"א שהמים העליונים מזיעים מחמת הרקיע שהוא של אש והטפות יורדות עאכ"ו שלא יחסרו (יפ"ת):

הה"ד פלג אלהים מלא מים פלגא דפלג אלהים היינו מים העליונים כמ"ש בסימן הקודם ומהאי טעמא דרש פלג פלגא דמדקרייה פלג ולא בשם אחר היינו לפי שהוא מחצית (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ד/ה

הרקיע דומה לבריכה שכשם שהבריכה נושאת המים. כן הרקיע שהמים עליו דומה לבריכה שאע"פ שהם תלוים באויר ואינן על הרקיע. אחר שהם סובבים עליו קרי הרקיע בריכה (יפ"ת):

ולמעלה מן הברכה כיפה כדאמרינן פ"ק דתענית כמין קובה יש לרקיע שממנה גשמים יורדין. פי' שהמים עומדים כאהל שיש בו חלל (יפ"ת):

ומחמת הבריכה (הכיפה) מזעת שע"י אשו של רקיע מתחממים המים. והם יורדים לתוך מים המלוחים. פי' שהטיפות האלו נופלות מאחורי כיפת הרקיע בתוך ים אוקיינוס לצורך הגשמים והעבים שואבים מהים בעת המטר מאותן טיפות המתוקות. לא ממי הים שהם מלוחות. שאותן הטיפות אינן מתערבות עם מי הים. שמעשה נסים יש בדבר:

ירדנא עבר ביומא דטבריא ולא כו' שמי הירדן מתוקים ומי ים טבריא מלוחים ועובר בתוכן ואינו מתערב וניכר בתוכן ששואבים ממנו המתוקים (יפ"ת):

מעשה נסים יש בדבר איידי דקאמר שאינן מתערבים עם המלוחים ויראה קשה הציור. לזה אמר דלא יפלא שהרי מעשה נסים יש בדבר המטר שלא יתערבו הטיפות זו עם זו. וא"כ ה"נ במלוחים (יפ"ת). ועוד מעשה נסים יש בדבר אדם כובר חטים כו':

אדם כובר חטים בשוח"ט מזמור י"ח הלשון נוטל כברה וחושר שתים ושלש אצבעות כו' וכלשון חשרת מים וכדלקמן פי"ג. וכן הגשמים יורדים כמו מן הכברה וחושרין אותה כמין כברה:

מהלך כמה שנים שמן הארץ עד לרקיע ת"ק שנה:

ואין מתערבין שנא' (איוב הזנה אוטומטית לו/כז ) כי יגרע נטפי מים. מהו יגרע שהוא ממניען אלו מאלו כמה שנא' (ויקרא כ"ו) ונגרע מערכך. רבי יודן בר' שמעון אומר שהוא מורידן במדה שנאמר (איוב הזנה אוטומטית כח/כה ) ומים תכן במדה. כעוביה של ארץ כצ"ל. (א"א) וכן הוא בירושלמי פרק הרואה. ופי' שהוא ממניען אלו מאלו שמפריד הטיפות אלו מאלו שלא יתערבו. ורבי יודן אמר שהוא מורידן במדה הא נמי מכי יגרע דריש לה. אלא שמביא ראיה מפורשת שהן יורדין במדה ממים תקן במדה. דמהשתא אמרינן דכי יגרע נטפי מים רמיז נמי אהא (יפ"ת):

כעוביה של ארץ כו' שהקב"ה השוה העליונים לתחתונים להיות שניהם במדה ושיעור אחד מבלי תהיה שאת לא' מהן בשיעורן אבל רב אחא שאמר כטס ורבי יהושע שאמר כשתים ושלש אצבעות ס"ל שאין שיעורן שוה:

כטס הזה שעוביה של רקיע כטס הזה. וכמ"ש לעיל מפסוק וירקעו את פחי הזהב (רש"י):

כשתים ושלש אצבעות צ"ע מנין לו. וז"ל הירושלמי ריש ברכות תני בשם ר' יהושע עוביה של רקיע כשתי אצבעיים. מילתא דרבי חנינא פליגא דאמר ר' אחא בשם רבי חנינא תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק מלמד שהם עשויים כמין תרקיע. פי' כמין דבר של רקיע. וכמ"ש כאן כטס הזה והטס חזק ודק:

ר' שמעון בן פזי כו' גם הוא סובר דשמים וארץ אינן שוין בשיעורן. וממילא אפשר לומר דגם המימות אין שיעורן שוה. ולכך דריש דהמים העליונים יתירים על התחתונים שלשים כסוסטאות (נזה"ק):

כסוסטאות בלשון יון מדה מחזקת הין (מוסף הערוך) ועיין בערוך ערך קס"ט. ופסחים דף ק"ט (ורש"י פי' שהוא מדת קלאפט"ר בלעז):

בין מים למים כו' דה"ל למימר ביניהם. וקאמר בין מים למים למ"ד בין מים למים. שלשים מידות. וממילא הוא שהעליונים יתירים (יפ"ת):

מחצה על מחצה דס"ל דהקב"ה משוה שיעור העליון לתחתון. והיינו כמ"ד דכעוביה של ארץ כך עוביה של רקיע (נזה"ק):

מחצה על מחצה וזהו בין מים למים שהם שוים כעליונים כך תחתונים. ואינם יתירים כלל. ודעת רבנן כדעת רבנן דלעיל:

הזנה אוטומטית ד/ו

ויעש אתמהא דלשון מעשה מורה על פעולה ממש ביגיעה כפועל בידים. מה שאין כן לשון בריאה שמורה על הוויית הדברים במאמר לבד. וה"ה דקשה למה במאורות וכו' דכתיב בהו עשיה. אלא דנקט ויעש דכתיב ברישא:

שהרעיש בהן בן זומא. פי' ששאל לגדולי עולם ואין משיב. והיה שואל תמיד וחוקר ודורש לעמוד על בוריו של דבר. והמדרש מתרץ קושייתו ואמר הוי בדבר ה' שמים נעשו. כי מלת נעשו הוא הדיבור פי' שהדבור הוא העשיה (ידי משה):

שבו נברא גיהנם ואין לומר טוב ביום שנברא בו דבר רע:

שנא' כי ערוך מאתמול דמדכתבי' בסיפא דקרא העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה. יראה מזה שבגיהנם מדבר. ועליו יצדק יפה לשון כי ערוך מאתמול שהוא מזומן מיום ב' כדמפרש ואזיל. וטעם קריאתו תפתה לפי שכל המתפתה ביצרו נופל שם כדאיתא בפ"ב דעירובין (יפ"ת):

יום שיש בו אתמול דאל"כ מאי אתמול. אע"כ להורות שנברא ביום שהעומד בו יכול לומר אתמול ולא יכול לומר תמול שלשום. והיינו יום ב'. דיום א' לא יכול לומר אתמול וכ"ש שלשום. דמקמי ראשון לא הוה עולם. וביום ג' היה יכול לומר שלשום (יפ"ת):

מחלוקת פי' חלוקה ופרישה בין מים העליונים למים התחתונים:

לתקנתו של עולם שיהיה מים למעלה ולמטה. מלמעלה ירד הגשם כמ"ש לקמן פ' י"ג ע"ש הטובה בזה. ומלמטה יהיה התהום ללחלח הארץ. לא כתוב בה טוב. שאר מחלוקות שהוא רק לאבד העולם על אחת כמה וכמה:

שלא נגמרה מלאכת המים. שאע"פ שמלאכת הרקיע והבדלת המים נגמרו בשני. כיון שהקוייה לא נעשה עד יום שלישי לא נגמרה מלאכת המים. ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. וכלהו חד מלאכה חשיבא. לכך לא נאמר בו כי טוב:

לא נמצא ביד כ"א וכן בנמשל אצל מעשה כל יום כתיב טוב בפני עצמו. וגם כלול במה שאמר בסוף והנה טוב מאד. אבל במעשה יום ב' אין בו אלא מה שנכלל בסוף:

ואחת למלאכת היום דשאים ואילנות:

מגיד מראשית אחרית בזה שלא כתב בשני כי טוב רמז בו דבר עתיד:

משה קרוי טוב כדכתיב ותרא אותו כי טוב הוא ותני ר"מ אומר טוב שמו כדלקמן ספר שמות פ"א:

את שלו פי' עונש שלו:

מתחת ידיהם שע"י מי מריבה נגזר עליו שלא יכנס לא"י:

לפיכך לא כתיב בהם כי טוב ומה שאמר בשלישי כי טוב על הקויית המים יש לומר דהיינו בשביל הראות היבשה שנמשכה מהם לא על מלאכת המים עצמה (יפ"ת):

לקו בהם דור המבול כו' בילקוט הגירס' ילקו בהן דור כו' כי בשעת הבריאה עדיין לא לקו. וגירסת לקו צריך לומר שבשעת כתיבת התורה כבר לקו דור אנוש ומבול והפלגה:

דור המבול לפי שזה מפורש בתורה הקדימו לדור אנוש:

ודור אנוש ופליגי אדר"א דלקמן בפרש' ה' סי' ה' ע"ש:

ודור הפלגה לקמן בסדר נח פ' ל"ח דרש ויפץ אל תיקרי ויפץ אלא ויצף שהציף עליהם הים למ"ד משפחות:

לפיכך אל יכתוב בהן כי טוב. לפי שטוב הוא כינוי על שמו יתברך כדכתיב טוב ה' לכל אינו ראוי שיקרא כינוי שלו על הרעה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ד/ז

ויקרא אלהים כו' שמשום שמשמע שעל כן קרא לרקיע שמים שנדע מה שלא היינו יודעים משם רקיע. על כן דרש שהשם שמים בא לפרש ממה נעשה הרקיע. והיינו נוטריקון של אש ומים. וכן שאר הדרשות:

אש ומים כי השי"ן הקמוצה של מלת שמים מושכת אחריה אל"ף נחה. ובהיפוך האותיות יהיה אש מים (בעל הפליאה):

ופתכן כו' ערבן זה בזה ועשה שלום ביניהם ע"י כח המחזיק שלא יתפרדו:

שמים כתיב בחיר"ק המ"ם. דיש אם למסורת:

שהן שמים מלשון שומא:

שמים מעשיהם שעל ידם נתן גמול לצדיקים ולרשעים כמעשיהם כדלקמן בשמות רבה פ' כ"ה:

משתוממים דרש שמים מלשון שממה כמ"ש שומו שמים. כשאדם מתמיה על דבר הוא משתומם. וכן כאן אי אפשר לבריות לעמוד על חקירה זו. אם הם של אש או של מים. שהרי אנו רואים שכל אש נמשך למעלה. וכן המים אנו רואים שיורד למטה:

הוא אתא וקם עליו הכתוב בא והעיד שהם של מים (נזה"ק) או פי' הוא אתא דוד בא ועמד על חקירה זו:

המקרה במים עליותיו משמע שע"י מים קרה עולמו. ועשה השמים:

סמים שהשי"ן והסמ"ך מתחלפין:

סמים מה סמים כו' כמו דבר אחר סמים מה סמים כו' ופי' סמים של צבע:

שמים שא מים שהאל"ף שבמלת שא הוא הנח שאחרי הקמ"ץ של שי"ן שמים:

שא מים נושא מים. וזהו שאמר המדרש טעון מים. ור"ל המים העליונים:

מסו דבר שמעמידים בו החלב להקפיא אותה נקרא מסו (מת"כ):

מרפף רופף ומנענע תמיד:

קופה עומד קפוי כד"א וכגבינה תקפיאני:

עמודי שמים כו' דרש עמודי שמים מענין העמדה והקפאה ומפרש המדרש דה"ק קרא עמודי שמים כשנותן בהם את המסו. שהיו מרופפים ביום ראשון. ואז כשנותן בהם את המסו היה יום ב' כי בשני נתחזק הרקיע. וזה שסיים המדרש ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ואע"פ שאין כאן ענין מסו כמו בחלב. אלא גזירת ה' שגזר עליהם שיתחזקו. קרי ליה ע"ד משל עמידה כמו מסו. וז"ש ויתמהו מגערתו שמגערת ה' קרשו. כאדם המשתומם ועומד מגרעת המאיים עליו:

אתיא כדאמר בר כו' פי' הא דאמר משל לחלב אתיא כדאמר רב כו'. דאילו לרשב"נ דפליג לה בריש פירקין מעולם לא היו מרופפים. כי ברגע הראשון נעשו השמים מהמים בצביונם וחזקם (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ה/א

כתיב מן גערתך כו'. וכתיב בתריה גבול שמת בל יעבורון וגו' כלו' שיהיה להם גבול ומדה קצובה. ואהא דריש הכא יקוו המים יעשה מדה למים מדלא כתיב לשון אסיפה בהדיא (נזה"ק):

יעשה מדה למים שבמאמר זה נתן להם מדה. שמתחלה היו ממלאים כל העולם בלי מדה (יפ"ת):

והיך מד"א וקו ינטה. שהוא מלשון מדה:

יקוו לי המים דורש לשון תקוה. כמו לי איים יקוו. ור"ל שבשרם שישובו לכסות הארץ כשיחטאו דור המבול:

במנולין פי' בסודרין שעל ראשם שמסירין אותם מראשם מפני כבוד. כמו שנוהגין בני אדם ששואלים שלום ע"י רמיזה. יש מקומות שמניחין האצבע אצל הכובע לסימן נתינת כבוד או שמסירים הכובע (רש"י):

אלא מן המים שלא היה אז בעולם רק מים:

היו אומרים אדיר במרום ה' משברי ים שהם אדירים נותנין הודיה שאדיר במקום ה' וכאין נחשבו לנגדו (יפ"ת):

שאין להם אמירה ודבור בפירוש אלא ברמיזה ועניניהם נגלים לפניו יתברך כדכתיב יום ליום יביע אומר וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. כלומר שדבורם אינו אלא ברמיזה (נזה"ק):

עמד דור המבול לפי שענשן מפורש בתורה הקדימו לדור אנוש שהיה קודם המבול (יפ"ת):

עמד דור אנוש ומרד בו כדכתיב אז הוחל לקרא בשם ה' והוא ל' מרד כדלקמן בפרשה כ"ג סי' ב':

יפנו אלו דס"ל שבדור אנוש ובדור הפלגה ג"כ לקה העולם במים כדלקמן פ' פ"ב סי' י"ג. ודלא כר"א דבפרקין (יפ"ת):

הה"ד ויהי הגשם מייתי ראיה שמים אלו היו מתוקנים מתחילה לזה כמ"ש יקוו לי המים מדקאמר הגשם בה"א הידיעה משמע המוכנות וכן כתב רש"י ז"ל הה"ד ויהי הגשם הוא הגשם שהיה מששת ימי בראשית:

הזנה אוטומטית ה/ב

מים במים שמלא כל העולם היה מים ולא היה בו מקום פנוי:

כך דרך הקב"ה ובשוח"ט מזמור צ"ג מפורש שכבש עליהן ויצא הרוח מהן. ור"ל שהמים היו ספוגיים ולכך היו ממלאים העולם ע"י הרוח שהיה מעורב בהן. ועתה עצרן ה' והוציא הרוח לחוץ ונמצאו המים כבושים ונתמעט שיעורן ונכנסו באוקיינוס (יפ"ת):

הן יעצור במים כלומר שעוצרן וכובשן. ויבשו. ר"ל שמצטמקות:

על במתי ים שדרך גבהות הים עד שנתמעט שיעורו:

הזנה אוטומטית ה/ג

קילוסין להקב"ה נעשה לו קילוס ושבח בקיום גזירתו ללכת דרך הים. וגירסת הערוך נלך ונעשה קילווסין של הקב"ה. בערך קלוון. וקלוון בלשון ין פירושו מצוה אני:

נשאו נהרות ה' דקרא קאי אאף תכון תבל בל תמוט דלעיל מיניה. וה"ק כשבא להכין תבל ולגלות היבשה נשאו נהרות וגו' (יפ"ת):

דרך הים דרך הים. סיפא דקרא דריש דהיינו ישאו נהרות דכים ודריש ליה רבי לוי נוטריקון דרך הים כטבע הנהרות שכולם הולכים אל הים:

לדוכתא פלונית כלו' הוקבע לכל נהר מקום מסויים ללכת דרכו אל הים. ומפרש דכים דוך הים מקום הים:

ולזוית פלוניתא גלגלא פלניתא. ולזוית פלונית תרד גלגל זו של מים:

רב הונא אמר להדך ימא דרש דכים כמו להדך ים. ר"ל לזה הים אנו הולכים והיינו אוקיינוס (יפ"ת):

לדוכסאים ר"ל לדוכסא ים לשביל הים. ועיין בערוך. ובמעריך ערך דכסין:

קלטן הים הים קלטן ומשכן אליהן. כמו נבכי ים שפי' עד קליטן דימא ובמוסף דערוך ערך קלוטין פי' בלשון יווני מים רבים נגרים למקום מדרון:

דוכים קבלונו שהיו אומרים למי הים אתם השרים קבלונו וג"כ מדוכנים אנו וקבלונו. ולפי שנאמר דכים לשון רבים דרש לדוכים ודוכנים (יפ"ת):

מדוכנים אנו פי' נכנעים אנו שדרך ה' עלינו וכבשנו:

המים היו עולים כו'. פי' שבדרך הכרח באו לאוקיינוס שעלו הרים וירדו תהומות ולא מצאו מנוחה עד שהגיעו באוקיינוס:

יעלו הרים כו' דקראי בהקוות המים שבבראשית מיירי:

זה אוקיינוס הוא הים הגדול שבכל הימים ושם הוא שנקוו מימי בראשית:

גבוה מכל העולם דכתיב הקורא למי הים וישפכם:

מימיו הם שותים שכל מעיינות ונהרות הנובעים מן הארץ באים מסילונות הים. וא"כ ממילא הכל שותים ממימיו: (נזה"ק):

בן עזאי וב"ז כו' פי' קול מנהיג ומדריך על המים כדי שיכירו המקום אשר בו יקוו. וכן במשה לפי שהקב"ה העלהו שם לראות כל הארץ היה קולו יתב' מנהיגו ומדריכו להכיר כל המקומות. עד הים תחומו של זה. ועד הים תחומו של זה וכדאי' בספרי (יפ"ת) כלומר שהקול נתפשט כלפי אותו התחום:

מיטטרון בלשון יון שליח (תשב"י) ועיין ברבינו בחיי סדר משפטים. העושה גבול למקום נקרא בל' יון מיטטר:

הזנה אוטומטית ה/ד

אלא בבכיה שלא זכו להיות כעליונים קרובים אל הקב"ה:

מבכי נהרות חבש כו' ענין זה בהרחבת לשון באגדה שהביא אב"ן ש"ט בדרשותיו בפרשה ויקרא וז"ל מים התחתונים נקראו מים הבוכים. לפי שבשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה. התחילו מים התחתונים בוכים כו'. אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו. מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהם השי"ת שנא' גוער בים ויבשהו. אמר הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתם כל כך אין להם רשות למים עליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמ' מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה הם אומרים אדיר במרום ה'. ולא עוד אלא שעתידים אתם ליקרב ע"ג המזבח. בנסוך המים ע"כ:

קול ברמה נשמע וגו' נהי בכי תמרורים:

הזנה אוטומטית ה/ה

תנאים התנה הקב"ה כו' שאף אחר שיקוו המים למקום אחד לפעמים תראה בו היבשה שיהיה נבקע לפני בנ"י. ולכך כתיב ויעברו בנ"י בתוך הים ביבשה בפת"ח תחת הבי"ת. ביבשה הידוע זו שאמר הקב"ה ותראה היבשה (במ"ח):

מידי נטו שמים הכוונה שכשנגמרו כל מעשה בראשית ביום הששי. מכאן ואילך אין כל חדש תחת השמש. אלא הדברים שנעשו ע"י מופת ואעפ"כ בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם אז וזה שאמר מידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. כלומר מעת שידי נטו שמים צויתי כל צבאם לעשות נסים העתידים. כדמפרש ואזיל:

צויתי את הים אע"ג דצויתי דקרא לא קאי אלא אצבא השמים. צבא הארץ אתו מבכ"ש שצוה לכל אחד ביום בריאתו (יפ"ת):

והעורבים מביאים היה צריך להביא קרא ואת העורבים צויתי לכלכלך. אלא דניחא ליה לאתויי קרא דקיום התנאי:

שיפתחו לפני יחזקאל. וכן הוא גירסת הילקוט. וס"ל דפתיחה זו לאו במראה נבואה היא. דא"כ אמאי האי לישנא ביחזקאל טפי מבשאר נביאים. אלא ודאי פתיחת השמים ממש הוי. והטעם מבואר בזוהר שמות ע"ש (נזה"ק):

שיקה את יונה אבל בליעתו אע"ג שבצווי היה כדכתיב וימן ה' דג גדול לבלוע וגו' לא חשביה שכן מנהג הדגים תמיד (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ה/ו

א"ר אליעזר מתחלת ברייתן של עולם כאן חסר ותשלומו בד"ר פרשה יו"ד ובקהלת רבה פסוק וידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם כו' להוסיף ולגרוע. והוא מתקיים כך תמיד. ושמא תאמר א"כ הרי מתחלת ברייתו של עולם גזר ואמר יקוו המים אל מקום אחד ולמה הציף הים את העולם ב"פ אחד בדור אנוש ואחד בדור המבול. וע"ז אמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. והיינו דמסיק משל למדינה שמורדת במלך שלח המלך לגיון קשה והקיפה כו' (נזה"ק):

אחד בדור המבול שגם מי הים הציפו העולם כדכתיב נבקעו כל מעיינות תהום (יפ"ת). ובירושלמי שקלים פ"ג הלכה ב' גרס אחת בדור אנוש ואחת בדור הפלגה:

בשביל והאלהים עשה כמ"ש כונס כנד מי הים וגו' ויראו מה' כל הארץ. ולכך עשה מי אוקינוס גבוה מכל העולם כמ"ש לעיל:

הזנה אוטומטית ה/ז

בנוהג שבעולם כו' נסמך מימרא זו לכאן לומר שגם בזה היה נס שהחזיק כלי מלא בתוך כלי מלא. ופליג אמ"ד לעיל שהוציא רוחן (נזה"ק):

כמלא פי כברה קטנה היה. פני הסלע. כמ"ש שבת דף ל"ה שהבאר של מרים היה דומה לכברה. וכתיב ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע:

וכל ישראל עומדין כו' דייק מדכתיב ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע משמע שכולם עמדו אל פני הסלע. וצורך הנס הזה שלא יחשבו שמחק הסלע להוציא מים וכדלקמן ס"ד פי"ט (נזה"ק):

לא דמי ההוא דחפן לההוא. דהחופן פי שנים בקומץ דהחופן הוא ממלא ידו. והקומץ אינו אלא חופה ג' אצבעות עד שמגיע לכף ידו כדאיתא מנחות פ"ק. נמצאת חפנו של משה מחזקת ח' קומצים. דמלא חפנים אמר רחמנא למשה ואהרן הרי ד' חפנים שהם שמנה קומצין. ונכנס כל השמנה קומצים בחפנו של משה כדכתיב וזרקו משה השמימה. וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחד כמו שכתב רש"י בחומש (יפ"ת):

אורך החצר כו' וכל ישראל סמך אהא דכתיב (ויקרא הזנה אוטומטית ח/ג פסוק ג' ד) ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד כו' ותקהל העדה אל פתח אהל מועד:

ויאמר כו' גשו הנה ואמר להם יהושע שיבואו כולם אל ארון הברית. ומן הסתם שמעו לו. ויבואו כולם לפני הארון. וזהו גשו הנה משמע אל מקום מיוחד שיפול עליו הוראת הנה:

זקפן כו' צמדן כו' פירש"י זקפן שהעמידן צמדן הושיבן כל אחד אצל בן גילו זקן אצל זקן ובחור אצל בחור. ולפ"ז בא ר' אחא להגדיל הנס שנמצא מקום מוכן לכל אחד במדרגתו ולא היו בערבוביא. ולפי הנוסחא סמכן פי' שהעמידן מסומכים. וזה יכיל מקום יותר מעמידה בזקיפה. כי הנסמך עומד קצת באלכסון. ורבנן אמרי צמצמם פי' שהיה המקום מחזיקן בצמצום לא פחות ולא יותר וזה כדי שלא יהו דחוקים וגם לא מרווחים כדי שיכירו ויתנו לב בנס שהיה המקום כמדתן ממש (יפ"ת):

הה"ד ויאמר יהושע כו' דבזאת משמע בנס העומד לפניהם. דכל זה מורה באצבע (יפ"ת):

ואף בירושלים כן כלומר בבהמ"ק שבירושלים היה כן תמיד דהתם הוי קדושה טפי דקדושתו קדושת עולם (נזה"ק):

עומדים צפופים רש"י פי' מלשון ויצף הברזל. שמרוב הקהל היו נדחקים איש באיש עד שהיו רגליהם נטולות מהארץ ועומדים באויר. והערוך פירש צפופים דחוקים:

ד"א לכל אחד משום דהשתחויה בפשוט ידים ורגלים היה צריך ד' אמות לקומת האדם:

ואמה מכל צד כו'. ובויק"ר פ"י הגי' ד"א לכל אחד אמה מכל צד:

בעת ההיא יקראו אסיפא דקרא ונקוו אליה כל הגוים (יפ"ת):

א"ל רבי וכי מחזקת היא אותם. א"ל כו' כצ"ל:

האריכי הרחיבי משום דאריכות טפי מהרחבה אקדמיה ברישא:

הזנה אוטומטית ה/ח

שרצתה לעשות רצון קונה מלשון ריצה שהיתה רצה ומתרחבת לעשת רצון קונה או מלשון רצון שהיתה רוצה לעשות רצון קונה. שחשבה שרצונו שתרחיב ותלך:

והלא ים אחד הוא. שכל הימים מחוברים או למעלה או בתחתיות מתחת לארץ. א"כ למה אמר ימים לשון רבים. ע"כ פי' שהוא מתחלק בטבע. לפי אוירי המדינות כאלו מתחלק לכמה ימים:

העולה מעכו אף אותן הדגים שהם בעכו אם יורדין בשבולת הנהר מעכו לאספמיא משתנה טעמם:

הזנה אוטומטית ה/ט

דברים ארורים שמצערים הנולדים מאליהם מעיפוש האויר והם לא נתחדשו אלא מחטא האדם ואילך בקללות ארורה האדמה בעבורך (נזה"ק): ומיקרי קללה נמי לארץ שתתעפש להוליד דברים אלו (יפ"ת):

יתושים בהרד"ק גרס יחבושים:

אף הן יש בהן הנאה כדאמרינן לקמן פ"י אפי' זבובים פרעושים ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם הן. והיינו לרפואה וכדמפרש בשבת בפ' המוציא. דאף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה. וקודם החטא היה האדם בריא אולם ולא הוצרך לרפואה. ובקללת האדמה שנתחדש החולי ע"י עיפוש אויר הארץ נעשה לו ג"כ תיקון ע"י דברים הארורים הנולדים מעיפוש אויר הארץ (נזה"ק):

שעברה על הצווי ובתחלה כדי שלא יהיה נזק לאדם לא פקד עונה עליה. ועכשיו שגם הוא חטא נפקדה (יפ"ת):

תדשא הארץ דשא עץ פרי עושה פרי. מה פרי נאכל כו'. דאל"כ נימא עץ עושה פרי לחוד:

אלא ותוצא הארץ דשא. עץ עושה פרי. הפרי נאכל ולא העץ:

אף הוסיפה שלא עברה אלא אף הוסיפה. שסמכה דעתה לומר שזה רצונו יתברך טפי. ואע"פ שלא צוה באילני סרק (יפ"ת) וכ"ש שלא חסרה מן הצווי. שהוציאה עץ פרי. כמו אתרוג ופלפלים שהכל עץ פרי:

לייטין ביזיא המעריך והערוך פי' דדים שדים. ודרך העולם לומר על הרשע ארורים השדים שהניקו את זה. ולכן נתקלקלה הארץ בשביל האדם שלוקח ממנה:

הזנה אוטומטית ה/י

יום שלישי יום שנבראו בו גבורים בא לפרש טעמא מדוע נקראו הגבורים בשם שלישים. לפי שנברא שורש הגבורים ביום ג' שבו נבראת היבשה וברזל מעפר יוקח וצמחו האילנות ומשניהם כלי זיין נעשו. וכלי זיין הוא שורש הגבורה. ועוד לפי שכוכב מאדים שולט ביום ג' והוא שורש הגבורה (נזה"ק):

כיון שנברא הברזל שלא נברא הברזל אלא במשך זמן מחום הארץ:

עץ מכם אל יכנס בי. שאין הגרזן חוצב אלא על ידי שיש בו בית יד של עץ:

הזנה אוטומטית ו/א

רבי יוחנן פתח כו' אלא ג"ח בלבד. לפי ששמושו ביום. אבל הלבנה ששמושה בלילה לא נבראת אלא למועדים וכדכתיב עשה ירח למועדים וסמיך ליה תשת חשך ויהי לילה. ובפסיקתא דייק לה מדכתיב יהי מארת חסר וי"ו. ומ"מ גם הלבנה נבראת באותו מאמר דסתם מארת לשון רבים משמע (נזה"ק). גם י"ל דדייק מדכתיב יהי ולא כתיב יהיו:

אין מונין ללבנה. אלא לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים. ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה:

יוסטא חברא כו'. ואם ללבנה אתה מונה עד כדון לית בה אלא י"ד מטמועין (פי' י"ד שקיעות ימים) השמש באה מתרגמינן בת"י שמשא מיטעמא ומשום דקים לן ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה. והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בס"ע מפורש שאותן ט"ו יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה. ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו. ואמרינן בתנחומא אותו חודש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה. ולא היה כח העין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו. אמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיא נראית היום סמוך לשקיעת החמה. ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי. לפני שביום אינה נראית בעליל עד הליל'. לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה שנראית ביום ו' לא תמצא מר"ח ניסן עד יום ה' שבו יצאו ישראל ממצרים אלא י"ד שקיעות. וכתיב בט"ו יום. ואם למולד אתה מונה א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום ראשון של פסח שנסעו מרעמסס. וכיון דכתיב בט"ו יום למדנו כאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום ד' מן החשבון עד שקיעתו בליל ה'. ומליל ה' ואילך אתה מונה ותמצא ט"ו יום (רש"י):

יוכטא חברא שם חכם:

מכחישין זא"ז כעולת חמה ולבנה מכחישין זה את זה. ואפשר צ"ל מחשיכין זא"ז. והכוונה על ליקוי חמה ולבנה שבא מסבת זה. וע' פ' אמור ס"פ ל"א:

והיו למאורות. והיו לשון רבים. ועוד דכתיב למאורות מלא וחסרון וי"ו דיהי מארת דריש ליה על האסכרה. ומביא עוד ראיה מדכתיב ויתן אותם אלהים כו' להאיר על הארץ. שניהם להאיר:

והיו לאותות אלו שבתות כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם:

ולמועדים אלו שלש רגלים כמ"ש אלה מועדי ה':

ולימים אלו ראשי חדשים. כמ"ש עד חודש ימים:

ולשנים זה קידוש שנים. הכוונה עיבור שנים. שלא היה קידוש מיוחד לשנים ובפסיקתא ולשנים אלו ראשי שנים:

הזנה אוטומטית ו/ב

אף לך לילה וס"ד אתה הכינות מאור ושמש וכמ"ש בסוף הסימן. ואגב בא לפרש רישא דקרא מאי אף לך לילה דקאמר לכן אמר מה היום ברשותך. והענין ע"פ הנודע שהקב"ה ברא טוב ורע בעולם עבור בחירת האדם. ממשלת הטוב הוא ביום שבו האור. וממשלת הרע בלילה שבו החשך. והקב"ה שנקרא טוב אינו מייחד שמו על הרעה כי אם על הטובה. ואמנם אף גם חלק הרע נכנע לעבודתו יתברך. שהכל ברא לכבודו להפרע מעוברי רצונו יתברך. כי הוא יתברך ברא שניהם טוב ורע. וכן מדת יום ומדת לילה. ולא כאותם שאומרים מי שברא טוב לא ברא רע. ומי שברא יום לא ברא לילה. שהוא ממשלת הטוב המיוחד להקב"ה הנקרא טוב אף הלילה שהוא בממשלת הרע גם הוא ברשותך כי הוא יתברך ברא שניהם. ולפ"ז לך היום היינו כמו שלך היום וכן אף שלך הלילה. ומשום דכתיב לעיל מיניה ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ מפרש נמי לענין הנסים שהקב"ה עושה. בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום כי מאז נתברר שהיום ברשותך לפעול בו ברצונך. ולא תחת השרים והמזלות מנהיגי החמה. ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה מתברר שאף לך לילה לפעול בו כרצונך ולא תחת שרים מנהיגי לבנה. ולפי שאין זה כ"כ חדוש. לכן פי' לענין השירה בעת הנס. שמיד אנו מודים לו. ומשום שאינו מקושר אל דבתריה אתה הכינות מאור ושמש. מפרש לך נאה לומר שירה ביום כו' פירוש לך נאה לומר שירה בכל יום ולילה למה שהטיבות לעולם בהכינך בהם מאור ושמש דהיינו שמש וירח. כי ענין האורה כולל לדברים רבים אם להאיר ואם לבשל הפירות כדכתיב וממגד גרש ירחים. והוא חוזר בכל כ"ד שעות. ונמצא מתחדש בכל יום מעשה בראשית על ידם (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):

השיר יהיה לכם במפלת סנחריב מיירי. בליל פסח היתה מפלתו. ומינה ילפינן שבליל פסח אמרו שירה וכדאיתא בשוח"ט:

הזנה אוטומטית ו/ג

מאחר שהוא קורא אותם גדולים הוא חוזר ופוגם את האחד. כצ"ל דמרישא משמע ששניהם גדולים. והדר קאמר שהאחד קטן (יפ"ת):

לתחומו של חבירו שהלבנה נראית לפעמים גם ביום:

ובר"ח כתיב חטאת לה' שלא נמצא כן בכל התורה שיאמר חטאת לה'. רק אצל ר"ח:

הביאו עלי כפרה ע' בהאלפסי פרק אלו טרפות ובספר תורת העולה כוונת אומרו הביאו עלי כפרה כאומרו סלחו לי בני וכפרו. לא אוכל לגלות לכם טעמו של דבר. מדוע היתה כזאת מאתי למנוע אורה מהלבנה. לא תשאלו כי גבול שמתי לרוח בינתכם. לומר עד פה תבוא. לא תעפילו לעלות במזימות מחקרותיהם על ההרי הבריאה. ולגשת אל מקדש הטבע פנימה. במופלא מכם לא תדרשו. לא תתחכמו יותר לבלתי תשתוממו. כך עלה במחשבה לפני. שתוקו. החשו. אמרו בלבבכם ודומו סלה עכ"ל. ועיין בספר באר הגולה דף י"ט ע"א שהאריך בזה. ועיין בנזה"ק:

שנכנס ברשות. דכתיב ולמשול ביום ובלילה וקאי על הירח וכוכבים (ועי' יפ"ת):

דרך ארץ כו' כן הוא דרך העולם שהאב שנותן ב' חלקים אחד גדול ואחד קטן. לשני בניו אחד גדול ואחד קטן. מן הסתם הוא נותן חלק הגדול לבן הגדול וחלק הקטן לבן הקטן. וזה פיוס ללבנה על מיעוטה במה שישראל מונין לה (נזה"ק):

רב נחמן אמר חורי כל זמן שאורה. כצ"ל וכן הוא בפסיקתא:

הה"ד קומי אורי וגו' דכי הנה החשך יכסה ארץ סבה אל קומי אורי שעל ידי החשך יתפרסם אורך (יפ"ת):

יכסה ארץ וס"ד ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:

הזנה אוטומטית ו/ד

ואחד שולט במדינה שהיא ממשלת גדולה:

תהא אוכלסי יוצא עמו יהי מכובד לפי שנתמעט. כי בצאתו ובבואו יהיו כל חיל המלך יוצאים ומלוים אותו. הערוך פי' בולי ודימוס חיילות הם. והמוסף כתב בולי בלשון יוני אנשי העצה וקריאי העדה. ודימוס פי' המון העם:

הואיל והלבנה הזו כו' דמתחילה גם הלבנה היתה שולטת ביום. והיה אז אורה שוה לאור החמה. ואח"כ מיעטה עצמה לקבוע משמרתה בלילה ומתוך כך נתמעט אורה בהיות אז תחום החשך. ומ"ש ומיעטה עצמה להיות שולטת בלילה כולל ב' דברים שהקטינה עצמה וגם שולטת בלילה:

מיעטה עצמה ואע"ג דגזרת עלאה הוא. מ"מ הדין יחייב כיון שהשפיל זה מזה בהיות שניהם ראויים לכבוד שוה. שיתן בעד זה כבוד לשפל בדבר אחר (יפ"ת):

גוזר אני עליה לצורכה ולטובת' (יפ"ת):

יוצאים עמה כלומר נראים עמה:

ודכוותה שם אחיו יקטן כו'. דריש שם זה טפי מאחריני מדכתיב בסוף כל אלה בני יקטן דיתורא הוא:

מקטין את עסקיו שהיה שפל בעיניו:

זכה להעמיד כו' תחת הקטינו א"ע הגדיל ה' זרעו וגם שמו מתגדל על ידם:

וכי מן התולדות כו' פי' ממה שכתב תולדותיו דבהדי' כתיב התם ויקרא את שם הבכור מנשה:

מצעיר עסקיו בפסיקתא סוף פ"ג ולמה זכה אפרים לפי שמיעט עצמו. שהקב"ה אוהב למי שמשפיל עצמו. אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקים. וכמ"ש לקמן בפ' צ"ג מגבורת מנשה ע"ש:

הזנה אוטומטית ו/ה

נתנו מתנה לעולם שהעולם בלתי כדאי לענינים אלו לולי שחנן ה' לעולם כנותן מתנה (יפ"ת):

ויתן אל משה דה"ל למימר ויקח משה את הלוחות או וישם לפני משה:

ויתן אותם דה"ל למימר וישם אותם:

ויתן להם ארצות גוים ואע"ג דכתיב בעבור ישמרו חקיו. מ"מ מתנה מיקרי שאין מעשיהם מספיקים לשכר זה (יפ"ת):

ויתן אותם לרחמים אע"ג דויתן אאותם קאי. ה"ל כאילו קאמר ויתן עליהם רחמים שהכל עולה לענין אחד (יפ"ת):

הפרשת הים הגדול שאלמלא הקב"ה היה הרוח בא וטובע לכל הפורש בים (רש"י):

הנותן בים דרך משמע הים הידוע דהיינו הים הגדול:

מעצרת ועד החג של סוכות. שהזמן הגון. ואין רוח מצוי כל כך. וכתיב בים דרך לפי שבים כל פינות שאתה פונה לתוכו. שם אתה מוצא דרך (רש"י):

ובמים עזים נתיבה אלו הנהרות. בהם יכול ספינה לילך אפילו מן החג עד חנוכה שאינו כל כך מסוכן כמו בים. אבל מחנוכה ואילך אפי' בנהרות סכנה. לפי שהרוחות נתקפות והא דכתיב בנהרות נתיבה. משום דבנהרות צריך לבקש שם נתיבה כדי להנהיג (רש"י) וי"ל דבמים עזים נתיבה ג"כ על הים קאי. ודרך הוא רחב ונתיב הוא קצר. ע"כ דורש הנותן בים דרך מעצרת עד החג. שאז הוא עיקר ימות החמה ואין הרוח שולט אז כל כך וטוב לילך בים. אך מן החג ועד חנוכה מתחילין ימות הגשמים. והרוחות מתגברים. וקשה לילך על הים רק בדוחק. ואז המים נקראו עזים. ע"כ אין לקרותו עוד בשם דרך רק נתיבה קצרה ומסוכן. אך מחנוכה והלאה אי אפשר לילך כלל:

לאחוי לאחיו רב חייא:

צלי עלי התפלל עלי שאצליח ולא אסתכן. שרצה לפרוש בים אחר החג:

מה נצלי עלך מה בצע בתפלתי כי מהראוי לך שמחג הסוכות שאתה קושר לולבך תקשור רגלך מלפרוש בים בזמן הסכנה ולא תסמוך על תפלתי שאם תכנס לבית הכנסת ותשמע הצבור מתפללים על המטר לא תסמוך על תפלתי. דודאי תפלת הצבור נשמעת יותר. וכיון שמאז הצבור מזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם לכן אל תלך על הים מאז:

רבי יהושע כו' בעא דיפרוש כו'. כאן משמע שרבי יהושע בעצמו עשה כן. וקשה הרי אסור לעמוד עצמו במקום סכנה אך בירושלמי שבת פרק ב' הלכה ג' אי' שהמעשה היה באדם בעלמא:

בעא דיפרוש רצה לפרוש בים בין החג לחנוכה (מת"כ):

גם קבורה לא היתה לו רישא דקרא אם יוליד איש מאה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה וגו' שפירושו על מי שאינו שמח בחלקו ומסכן עצמו על הממון כי לפעמים נהרג או נטבע בים ואינו זוכה אפילו לקבורה הפך מחשבתו שיגיע לעושר. וכן זה היה מסכן עצמו ללכת בסחורה לכן קרא עליו מקרא זה (יפ"ת):

ולא שמע כו' דהוה ס"ל דדברי חלומות לא מורידין ולא מעלין כד"א לקמן פ' פ"ט. אי נמי לפי שהוזהר מהמטרונא בהקיץ חשב שהחלום היה משום הרהור (יפ"ת):

וכן הות ליה שטבע בים:

הזנה אוטומטית ו/ו

ויתן אותם אלהים דלשון רקיע השמים משמע ב' רקיעים:

מקרא מלא הוא אנשי כנסת הגדולה פירשו יותר בהדיא השמים ושמי השמים וכל צבאם. שצבא השמים נתונים בשמי השמים:

ועוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה פליג על מ"ש לעיל פ"ד סוף סימן ה':

ומרקיע עד הרקיע השני שבו המאורות תלוים:

אין צל לכל בריה פי' אין צל מגיע כי אף הצל חם. וכוונתו ליתן טעם למה נתן אותן ברקיע השני ולא בראשון. לזה אמר שלא היה העולם מתקיים (יפ"ת):

ואין נסתר מחמתו דבתקופת תמוז אין הנאה בצל:

גלגל חמה יש לו נרתק כו' כל זה לרבותא דעם כל זה אין נסתר מחמתו:

יש לו נרתק ומתוך התיק האור יוצא שהוא אויר ספירי ועוד צריך להתיש חומו בבריכת מים שלולי זה עדיין שורף. ולפי מ"ש כאן משמע שהבריכה הוא ים אוקיינוס שהשמש פוגע בו בצאתו מן הרקיע. אך בשוח"ט י"ט פסוק מקצה השמים מוצאו. את מוצא שהוא נתון בנרתק. והוא נתון בגלגל. ובריכה של מים שעל גבי הרקיע עוברת תחתיו כו'. ואעפ"כ אין נסתר מחמתו:

לע"ל הקב"ה מערטלו תרגום ערומים ערטילאין לע"ל ביום הדין הקב"ה מפשיטו מן אותו נרתק כדי ללהט הרשעים. ולא יצטרך להורידן לגיהנם כדאמר בסמוך (יפ"ת):

ומלהט בו את הרשעים והצדיקים יהנו בו כדאי' בנדרים שיכין ה' טבע לצדיקים ליהנות בחום ההוא (יפ"ת):

ולהט אותם היום הבא רישא דקרא הנה היום בא בוער כתנור והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא. ויום הוא השמש:

אין גיהנם לעתיד לבא קאמר:

בוער כתנור ותנור הוא גיהנם. כמ"ש ותנור לו בירושלים:

אשר אור לו בציון ולעתיד מיירי. דלעיל מיניה כתיב ירד ה' צבאות לצבא על הר ציון וגו' כצפרים עפות וגו'. דלעתיד יגן על הצדיקים ואז יהיה אור לו בציון ותנור לו בירושלים. ועיין עירובין דף י"ט:

אש שהוא יוצא שהרוח אשר בו יהפך לאש וכדמייתי מרוחכם (פי"ת):

תהרו חשש וגו' רוחכם אש תאכלכם. משמע שרוחכם תהפך לאש שתאכל אתכם והכתובים דשם מורים דבעתיד מדברים (יפ"ת):

ויגידו שמים צדקו. של הקב"ה. ולעתיד מיירי כדכתיב התם יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. ויש גורסין כאן פסוק הגידו שמים צדקו דתהלים צ"ז דקאי על הקב"ה:

ברקיע ראשון מלמטה למעלה:

מתנים מספרים ע"ש שם יתנו צדקת ה' (יפ"ת):

שמים מתנים על שלעתיד מערטלו. אז יתנו צדקות ה' שנצלו משרפתו עד עתה. ויגידו משמע לעתיד:

מאשו של יום מפורש בשוח"ט מאשו של יום שנא' ואין נסתר מחמתו. אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שהוא עוסק בתורה. שכתיב אחריו תורת ה' תמימה משיבת נפש. ומאמר זה שייך לדברי רבי ינאי ור"ל:

הזנה אוטומטית ו/ז

א"ר לוי ג' דברים כו'. עד סוף סימן זה ראוי להיות לקמן סוף סימן י"ג שמסיים שם ואם שפין ברקיע ואם מהלכין הם כדרכן ואי אפשר לבריות לעמוד עליו. ומביא דברי רבי לוי הלז דאין בו את סבור שף ברקיע ואינו אלא כמסר כו' (פירוש הרב מוה' יעקב נכד הגר"א):

ואינם מרגישין אינן שומעים. ופרש"י שהוא הולך דרך שביל ואין נשמע לבריות כאדם שמדבר עם חבירו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין. כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל שלא ישמע לבריות:

היום הוא גלגל החמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום (יפ"ת):

את סבור שהוא שף כו'. ר"ל את סבור שהוא מתגלגל על שטח הרקיע. ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר פי' כמגירה שמנסרין בו העץ:

תהום אל תהום והוא כדאי' בש"ר פ"ה שתהום העליון קורא לתחתון להשקות האילנות ששרשיהם עמוקים מאד והבריות בנתיים ואינן מרגישים:

דמיך מת:

אתת מילתא כו' פרש"י בא להם שחוק והתחילו משחקים:

אמר להון ר' פנחס אמר לחבריה כמה נשמת אחיו של אותו איש. כלומר נשמת אחי מקצץ ארזים כלומר מצטערת הרבה וצועקת ושוברת האילנות לקולה המר. ואתם יושבין ומשחקין ואין אתם מבינים כלום. ודרך נהי אמר כן כמצטער על צער המת. והם אינם יודעים בצערו. ורבי פנחס הרגיש דרבי שמואל אחיו מת ואעפ"י שאחרי' אינם מרגישים. אחים שאני מפני הקירוב שביניהם. ואף בשרו עליו יכאב. הרי למדנו מדברי רבי פנחס שקולו הולך ואין אדם מרגיש:

מקצצא ארזים והא דאמר בפ"ק דיומא ובעו רבנן רחמי אנשמה ובטלוה. בתר הך עובדא הוה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ו/ח

מאחורי הכיפה דעת רבים מהקדמונים היתה שביום החמה מהלכת בתוך הכיפה לצד הארץ. וכן הלבנה בעת שמושה בעולם. אבל בשקיעה נכנסים בתוך עובי הרקיע. ויוצאים לאחורי הכיפה. וכן בעת הזריחה נכנסים מאחורי הכיפה בעובי הרקיע עד בואם לשטח הרקיע אשר לצד הארץ. וכדאיתא בפ' מי שהיה טמא. ומיהו בהא קמיפלגי רבי יהודה בר אלעי ורבנן. דרבנן ס"ל כי בצאתם לאחורי הכיפה במערב הולכים ומסבבים מתחת לארץ עד בואם למזרח ושם חוזרים ונכנסים בתוך הכיפה בעת הזריחה וסובבים על שטח הארץ. וריב"א סבר דבשקיעה חוזרין ומסבבין ממערב למזרח מאחורי הכיפה ולמעלה בגבנונית הרקיע. ומה שאינו נראה בעולם. הוא להפסק טיבי הרקיע. משא"כ בלכתן ממזרח למערב שהולכים בפנים לכיפה בשטח הפונה לארץ (יפ"ת):

מאחורי כיפה ולמעל'. פי' מאחורי כיפת הרקיע השני ולמעלה. שחמה ולבנה ברקיע שני נתונים כדלעיל. וס"ל לריב"א דבזריחה מהלכים על פני שטח הרקיע השני הפונה למטה והולכים באויר כחגב ההולך בשטח הגג מלמטה הפונה לבית. ובשקיעה חוזרים ומהלכים על שטח גבנונית הרקיע השני. אי נמי שבזריחה מהלכים בתוך עובי הרקיע כמסר הנוסר בעץ כדלעיל בסימן הקודם. ולזה נראים בעולם. אבל בשקיעה הולכים על גבנוניתו ממש (יפ"ת):

שכל העולם כולו רותח בלילה העולם רותח ומעיינות צוננות. נראה מזה שהשמש מלמעלה. ולכן העולם שהוא קרוב לשמש רותח. והמעיינות הנובעות מהתהום שמתחת לארץ צוננות שאין חום השמש מגיע שם. ואלו היה השמש שוקע מלמטה כיון שהעולם רותח מכ"ש שהיה ראוי שמעיינות יהיו חמות. ובחורף שכל העולם צונן בלילה והמעיינות פושרות יראה מזה שהשמש שוקע מלמטה ולכן המים שבתהום הקרובות לשמש מתחממות. והעולם שרחוק ממנו צונן. ואילו היה השמש מלמעלה היה ראוי להיות בהיפך (יפ"ת) עי' שם:

אם פורחים הם באויר. אבל אי מנסרין ברקיע לא מספקא ליה דלא ס"ל כלל (יפ"ת):

וא"א לבריות לעמוד עליו בשכל אנושי. ואין לנו אלא מה שקבלו החכמים מהנביאים בדברים אלו:

הזנה אוטומטית ו/ט

אם לענין המאורות כו' דדריש ולמשול שהוא כמו תנאי בסידור חמה ולבנה. שניתן ממשלה לצדיקים שנא' בהם צדיק מושל יראת אלהים. לשנות מהנהגת חמה ולבנה ביום ובלילה. ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. מ"מ רמוז גם זה. ונרמז זה כאן ע"ד מ"ש לעיל פ"ה תנאין התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית כו' (יפ"ת):

וידום השמש ע"פ דברי יהושע שמש בגבעון דום:

ספר אברהם יצחק ויעקב. ספר בראשית שכתוב שם תולדותיהם ומעשיהם של האבות שנקראו ישרים והיכן רמיזא דממת השמש בספר בראשית מהכא דכתיב ולמשול ביום ובלילה:

מסיפא דספרא מסוף ספר בראשית:

יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים:

ואפשר כן והלא לא העמיד בנים כל כך (רש"י):

זה יהושע דאתי מאפרים שאמרו בפרק שני דע"א וזרעו יהיה מלא הגוים בשעה שעמדה חמה ליהושע. ופרש"י כל הגוים נתמלאו מיראת אימת זרעו של אפרים. הרי אם אתה נוצח כאן במלחמה אין בני אספמיא יודעין בה. אבל בשעה שעמדה השמש ליהושע. נראה לכל העולם ויראו מלפניו:

בכור שורו וגו' בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ. וזהו דקא קשיא לו אפשר כן לנגח ביחד כל העולם. אלא ע"כ במאורות מיירי דיחד ברגע אחד השתיקם שניהם. וזהו שאמר אלא זה יהושע דאתי מאפרים. שעל אפרים נאמר בכור שורו כי לו נתנה הבכורה. ונקרא ספר דברים ספר הישר שכתוב בו ועשית הטוב והישר:

ספר משנה תורה היה סיגנון. כי דין מלך ישראל שיכתוב לו משנה התורה כמ"ש (דברים הזנה אוטומטית יז/יח ) ויהושע היה מלך והיה אתו ספר משנה תורה. והיא היתה סיגנון שלו:

סיגנון פי' שהיה שגור בפיו ועוסק בו תמיד משום דכייל לכל דיני התורה בקצרה ובו כתובים משפטי המלך והמלחמות. ורש"י ז"ל פי' סגנון חותם. ובילקוט פי' דגל. והכל עולין לענין אחד (יפ"ת):

נטלו יהושע לספר משנה תורה והראה אותו לגלגל חמה כתוב בתוכו רמז שיעמיד חמה ולבנה כמ"ש רבי חנן:

דוממתי מזה כלומר בשכר שאני לא דוממתי מזה ראוי שתדום מלפני. ועיין בתנחומא סדר אחרי סי' ט"ו:

עבדא בישא דייק מדכתיב אז ידבר יהושע. דלשון דבור קשות הוא. ועל כי היה השמש מסרב הוצרך יהושע לגעור בה:

לא זבינא דאבא את דמהשתחויתו ראיה שהוא משועבד אליו לשרתו. וכאילו היה קנין כספו:

לא כך ראה אותך. משום דהוה חלום נבואיי שהוא אמיתי ע"כ גם הנמשל אמת. ועוד דהא השתחויית אביו ואמו לא נתקיימה בפועל. ע"כ היה זה הוראה על השמש והירח עצמם שהשתחוו לו להיות נכנעים לעבודתו בהיותו צדיק יסוד עולם. ונתקיים זה בזרעו יהושע הממלא מקום אבותיו דכתיב ביה וידום השמש וירח עמד וגו' (נזה"ק):

הזנה אוטומטית ז/א

אין כמוך באלהים וגו' בנוהג כו'. סיפא דקרא ואין כמעשיך. שאפי' ע"פ הדמיון אי אפשר לעשות כמוהו. ועל זה אמר בנוהג שבעולם כו' (נזה"ק) ר"ל כי ב"ו אין יכולתו לעשות אלא יש מיש. ובמקום שרואה ובמקום אויר. אבל הקב"ה כו':

הזנה אוטומטית ז/ב

מה עוף טעון שחיטה כדכתיב ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכדתניא בתורת כהנים מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. והכא איתקיש דגים לעוף (נזה"ק):

תא לקי בא וקבל מלקות על שהורית שלא כהלכה:

א"ל אינש כו' בן אדם שאומר דבר תורה יהא לוקה בתמיה:

מנין הוא דאורייתא היכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונים שחיטה:

לא הורית טב לא פסקת יפה:

רביע הרבץ לקבל המלקות:

א"ל חבוט כו' פי' האיש אמר כן לר' חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם:

רצוף רצפך מלשון ובידו רצפה שפירושו לשון הכאה. לפי דרש חז"ל שדרשו רצפה רצוף פה (מת"כ). ובערוך פי' רצפה היא קרקע הבית ועל שם שהניח אותו על הארץ להלקותו אמר בדרך צחות הניחני על הקרקע כי טוב להדבק בקרקעיתך למען אוסיף לקח ממנה:

דהיא טבא לאולפנא דזה טוב ללמוד:

בנה של כתית מישראל הבא עליה והולידה לו בן:

לבית אבותם וזה אביו ישראל לכן ישראל מקרי. ובקהלת רבה איתא הגירסא ויתילדן על משפחותם לבית אבותם וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ויליף יליד מויתילדו. דגם במילה הולכים אחר האב:

לא הורית טב דקרא דויתילדו באביו ואמו ישראל שהולד נחשב ממשפחות האב ליוחסין ולחלוקת הארץ:

אם אתי בר כותית. פי' אם בנה קטן עמה לגיירו. דאילו גדול אפילו ישראל גמור אין מילה שלא בזמנה דוחה שבת:

למגזריה למולו:

מן הקבלה נביאים וכתובים:

וכתורה יעשה דמשמע שזה כדין תורה:

מאיזה תורה היכא רמיזא בתורה:

בנך הבא מישראלית כו'. פרש"י בקדושין סוף פרק האומר וז"ל כי יסיר את בנך לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי יסיר את בתך. משמע דבן הנולד לכותי מבתך קאמר שיסירנו הכותי מאחרי. ושמעינן דבן בתך אפילו מן כותי קרוי בנך. ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך. מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא בבתו. מבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמלא בן כותית אינו קרוי בנך אלא בנה ועיין שם בתוספות. וביפ"ת וקהלת רבה בעץ:

חבוט חבטך פי' האיש אמר כן לרבי חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם. וקלטא מלשון קליטה וקבלה:

הזנה אוטומטית ז/ג

בנוהג שבעולם כו' על דרך מ"ש לעיל אאין כמעשיך. שכן בהשראת דיורין שהאדם לא תשיג ידו להשרות בחלל:

בחלל באויר הפלטין:

אבל הקב"ה שברא בריות שיוכלו לדור משך זמן באויר ע"י עפיפת הכנפים המחזיקות האויר. וכל זה הוא ציור התפעלות מלב הדורש על רוממות ה' ומעשיו הנפלאים:

ועוף יעופף וגו' על פני רקיע השמים. היינו בחלל העולם:

הזנה אוטומטית ז/ד

זה בהמות ולויתן לא שבהמות נרמז כאן במלת תנינם. אלא שמחבר הדרשות שדרש גם (איוב מ' ט"ו) הנה נא בהמת אשר עשיתי. חסר. לרמוז שאין להם בן זוגות. ור"ש בן לקיש סבר שבהמות מלא:

זה בהמת לשון יחיד הוא וכך שמו בהמות בהררי אלף:

שאין להם בן זוגות כמאמרם ז"ל שהרג לבן זוגו ומלחה לצדיקים לע"ל. ע"כ נקרא בלשון יחידי. ודעת השני שאין לו תאוה ולכן אינו מתואר בלשון הרבוי אחר כי אין קיום המין יוצא מהם:

גידי פחדו ישורגו. אצל בהמות כתב. ופחדיו הם ביצים תרגום מרוח אשך מריס פחדין ודרש גידי פחדיו ישורגו כאילו נשתרגו יחד. וכתוב שם הנה כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו שאין לו תאוה ונשאר זרעו במתניו ובשרירי בטנו:

הצבוע הזה פירש"י כאן ב' פירושים אחד שהוא מין חיה. ודורש מ"ש כל חיה הרומשת זה הצבוע מין נחש רע ידוע בדברי חז"ל. וע' ב"ק ד' ט"ז. והב' שהוא מין עוף כמ"ש ירמיה העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה. ושייך למ"ש כל עוף כנף. ופרש"י בירמיה עוף צבוע בגוונים הרבה. ובתנחומא סדר תזריע אי' הטווס הזה שס"ה צבעונים יש בו. ומהיכן הוא נוצר מתוך טיפה של לבנות. וכתב היפ"ת דהכתוב בטווס איירי וכדאמר בסמוך ואת כל עוף כנף זה הטווס. ולהכי קרי ליה צבוע:

מטפה של לובן היא הטפה הזרעית:

כמנין ימות השנה סימנא בעלמא הוא (יפ"ת):

ר' ירמיה כהנא כו'. ובירושלמי כלאים הגירסא ר"י אמר כהנא שאל:

המרביע מחית הים דכל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

מחית הים אבל בחית היבשה פשיטא ליה שאסור:

כתיב בהן למיניהם כי היכי דכתיב בחית היבשה למיניהם ואסורין בהרבעה:

בהדא פרס בן לקיש כו'. פרס לו מצודה ותפסו במה שהשיבו שאסור להרביע. ובירושלמי ליתא. כי איך שייך שפרס לו מצודה במה שהשיב לו על שאלתו:

והלא אף הדגים כו'. פי' והא למיניהם אף על הדגים קאי דכתיב אשר שרצו המים למיניהם. דכייל דגים וכל בריות המים והא ודאי לא לאסור הרבעה אתמר בהו דאיך מצי דגים לארבעינהו. וא"כ כי היכי דלמיניהם דהתם לאו לאסור כלאים דהרבעה אתא ה"נ באינך (יפ"ת):

והיאך עבידא כלומר ואיך תתיישב קושיא זו לרשב"ל דהיכי שייך כלאים בדגים. ומתרץ ר' יונה דלמינהו בדגים איכא לאוקמיה לאסור כלאים בהנהגה דמצי מייתי ב' מיני דגים וקושרן ומנהיגן ביחד. ולהכי אצטריך למיניהם לאסור (יפ"ת):

חד מיירן וחד אספרון. בילקוט הגירסא חד אוכם וחד חיוור. ובערוך כ' אספרון בל' יוני לבן אמורן בל' יוני שחור. ובמ"ע כ' שהם שני מיני דגים חד רע ושפל נקרא אספרון. וחד טוב נקרא בלשון יוני ורומיי מורין:

הנוהג בהם באיזה מין שאמרו שכלאים נוהג בהן אסור לחרוש כו' (מת"כ) והוא משנה בכלאים פ"ח מ"ב. אך אינו בזה הלשון:

ואת כל עוף כנף זה הטווס. דכנף למה לי. דכיון דעוף הוא ודאי דבכנפים מעופף ולזה אמר שרמז אל הטווס שמיוחד בכנפיו כדכתיב כנף רננים נעלסה ששמח בהדרת כנפיו. ולחשיבותו רמז אליו ביחוד (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ז/ה

זה רוחו של אדם הראשון. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמז וחיתו ארץ למינה. לכן מפרש נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ולכך כתיב נפש חיה למינה כי הוא מין מיוחד בפני עצמו. וזהו מ"ש אח"כ נעשה אדם. וא"כ מתחיל בד' וחשב ד' (נזה"ק):

זה רוחו של אדה"ר. פי' הרמב"ן ז"ל דרוח זה הוא נפש החיונית. כי כל נפשות התנועה נבראו יחד. ואח"כ בא להון גופות. וברא תחלה גופות הבעלי חי. ואח"כ גוף האדם. ונתן בו הנפש הזו. ואח"כ נפח בו נשמה העליונה:

זה הנחש. והקדימו לחשיבותו בהיותו ערום מכל. ומשום דלבסוף אחר החטא נעשה ארור מכל. לפיכך במאמר ה' נזכר באחרונה כי ה' צופה ומביט מראשית אחרית (נזה"ק):

בנפשות אומר כו'. דרש שמ"ש תוצא הארץ הוא על הנפשות. ומ"ש נפש חיה נמשך על כולם. כאילו אמר נפש חיה. נפש בהמה. נפש רמש. נפש חיתו ארץ. וז"ש בנפשות. שפסוק הא' כולו על הנפשות. ואח"כ ויעש הוא על הגופות שבהם שייך לשון עשיה. וא"כ קשה שהתחיל בד' נפשות ואח"כ אמר ג' גופות. ומי הוא הד' נפש בלא גוף. ע"כ דריש אשדים שנבראו נפשם. וגופן לא נשלם (נזה"ק):

אלו השדים והא דמסיק הכא שלא ברא גופן. היינו גופן בשלימות (נזה"ק). אבל גוף ודאי יש להם:

וקידש השבת אין הכוונה שלא היה ביכולת ה' לבראן ח"ו ברגע. רק שהיה בכוונה לדעת גודל כח השבת במעלות עד שנבדל בריאה שלימה למענו:

הזנה אוטומטית ח/א

פתח אחור כו'. מפרש סבת אחור מעשהו. וכונתו לדרשב"ל דבסמוך. ואגב דרשו ג"כ לדרשא אחריתי (יפ"ת):

א"ר יוחנן אם זכה כו'. דאחור וקדם צרתני משמע ברווחה. אחור וקדם. ותשת עלי כפך משמע לרעה כמ"ש כפך מעלי הרחק. והכריע. כאן כשזוכה. כאן כשלא זכה:

שני עולמות אחור זה העוה"ב שבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו (מת"כ):

בא ליתן דין וחשבון. שנענש על חטאיו. והנאתו בעה"ז נהפך לו לרועץ שנענש עליו (יפ"ת):

דין וחשבון נתינת דין הוא העמדה בדין לתת חשבון:

ותשת עלי כפך לשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:

אנדרוגינוס פי' במ"ע בלשון יוני ורומיי מי שיש לו זכרות ונקבות. ובערוך ערך אנתרופי. אנדרי בל"י זכר גינוס נקבה. והכא פירושו דו פרצופין. ורשב"נ בא לפרש דבריו (יפ"ת):

זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הרי כשקרא שמו אדם היו זכר ונקבה יחד. והיינו בתחלת בריאתו כמ"ש נעשה אדם (רש"י):

דו פרצופין דו בלשון יוני שנים:

גב לכאן וגב לכאן. שהיו מחוברים במקום הגבים. ולא היו הגבים נכרים. וכשנסרן ניכרו הגבים:

והא כתיב כו' מצלעותיו דמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם. ולא פרצוף:

מן תרין סטרוהי אחד משני צדדיו כלומר חלקיו:

ולסטר משכנא דופן המשכן צד אחד. וכן כאן אחת משני צדדים. וע' לקמן פ' י"ג:

גולם בראו כל דבר שלא נגמר מלאכתו מיקרי גולם:

גלמי ראו עיניך כלומר גלמי היה מוטל בכל מראה עיני דהיינו כל העולם:

מלא כל העולם כולו בראו. שגופו מלא העולם מכל צדדיו ממזרח למערב ומצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ עד לרקיע (יפ"ת):

אחור וקדם צרתני דקדים רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:

ולמקצה שמים דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים (מת"כ):

ותשת עלי כפיך מלשון כיפה. היינו כיפת השמים. וכמ"ש לעיל פ"ד הרקיע דומה לבריכה ולמעלה מן הבריכה כיפה:

כמד"א כפך מעלי הרחק לא גרסינן ליה הכא ושייך לעיל ריש הפרשה כמ"ש שם (יפ"ת):

אחור למעשה יום ראשון צריך להיות למעשה יום אחרון. והיינו הגוף שנברא אחר מעשה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר תזריע. וכן גרס רש"י:

הוא דעתיה דרבי אלעזר הכא דפירש הכי אזדא לטעמיה דתוצא הארץ נפש חיה ס"ל שזה רוחו של אדם הראשון. ולהכי מפרש שהנשמה נבראת קודם מעשה יום אחרון:

אחור למעשה יום אחרון שגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל. דאזדא לטעמיה דרוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח:

זה רוחו של מלך המשיח זהו הנוסחא האמתי מדמייתי עלה קרא ונחה עליו רוח ה' דאיירי במשיח. וכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואדם נוטריקון אדם דוד משיח. הרי דרוחו של אדה"ר היינו רוחו של משיח (יפ"ת נזה"ק מת"כ):

אתה קדמת למה"ש שעיקר שלימותו בנפש:

למה"ש שנבראו בשני או בחמישי כדלעיל פ' א' סימן ד':

ואם לאו שלא זכה שהפסיד נפשו ולא נשאר לו כי אם שלמות הגוף שבו דומה לב"ח א"כ הוא פחות מהם שהרי הם קדמו בבריאה:

זבוב קדמך יתוש קדמך עיין מ"ש פ"ה ריש סי' ט':

אחור לכל המעשים דס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא (יפ"ת):

וקדם לעונשין כדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה. ברישא אדם והדר בהמה:

מאי טעמיה שברייתו היתה באחרונה. ואתא לאפוקי מדר' אלעזר דאמר דותוצא הארץ היתה בריאת נשמתו:

הזנה אוטומטית ח/ב

ר"ח בר חנינא פתח כו'. משום דבנעשה אדם קיימינן פתח בהאי קרא דמסיק ביה שאין לדרוש מני שיש אדם על הארץ (יפ"ת):

משל למדינה כו' עיר גדולה שבני הפרזות מספקים להם מים ומזון. ור"ל כי להתבונן על סדר הבריאה למה זה נברא קודם. ולמה זה נתאחר. ומאיזה סבה נתאחר. נוכל להבין מעט סדר התקשרותם ע"ד השתלשלות ואיך שייכים סדורי הבריאה זה אחר זה דוקא כאילו ע"ד משל שהיום האחור שואל לשלפניו מה שנברא בו. ואם אחר סידור שלפניו סדר הדבר האחרון ביום שלאחריו. אכן היום ראשון זהו התחלת הבריאה מאין גמור. וזה אין לו התלות מאומה ליום שלפניו אחר שנברא מן האין. רק באמת תחלת הבריאה וכללותיה נמשכת מהתורה העליונה שקדמה להם. והיא העיקר בבריאה כדלעיל פ"א סימן ב'. והיא אשר הודעתנו מה שהיה קודם שנברא העולם:

מן החמרין מוליכי תבואה על החמורים:

והיו שואלין כו' החמרין הנכנסין למדינה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה. ע"ד לשבור אוכל. שבו שברו לנו:

של ששי שואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:

בדמוסה פרש"י בסדר המדינה לקבוע שער התבואה על נכון:

ואהיה אצלו אמון וגו' יום יום. הרי כאן ב' ימים שקדמה:

ידעת מני עד וגו' התורה יודעת כו' התורה נקראת עד כמו העדות והחוקים. ומתקיים לעולמי עד. והכי דריש אם תוכל לידע מן התורה מה שהיה קודם. בתמיה. אף אם התורה יודעת. אין לך רשות לדרוש כי אם מני שים אדם על הארץ:

בגדול ממך כו' ד' מדות יש כאן גדול וחזק שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור. במופלא ובמכוסה שלא תדרוש מה למעלה ומה למטה (רש"י ויפ"ת):

במה שהורשית התבונן לרבי חמא בר חנינא פי' במה שהורשית היינו מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. ולת"ק דבר קפרא בירושלמי דשרי מיד מבריאת העולם אפילו בפרהסיא (עיין לעיל פ' א' סימן י"ג) פי' במה שהורשית מיום ראשון לבריאה:

ואין לך עסק בנסתרות לרבי חמא בר חנינא פי' בנסתרות היינו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. ולת"ק דבר קפרא הנ"ל דס"ל דביחיד מיהת יש לעסוק בכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה צריך לומר דנסתרות היינו מה למעלה וכו':

הזנה אוטומטית ח/ג

במי נמלך דנעשה אדם משמע לשון המלכה (נזה"ק):

סנקליטין (פי' שרי המדינה. והערוך פי' ב"ד. והמוסף כתב פי' בל"י סנקליטים ב"ד) ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. כי אע"פ שאינו צריך ליקח מהם רשות מ"מ הוא נמלך בהם מדרך מוסר וענוה וכן הוא המדה בהקב"ה:

במלאכת שמים וארץ נמלך כי להם יאות ההמלכה שהם ראשי הגייסות שהנבראים רובם מהם:

במעשה כל יום ויום ס"ל שההמלכה תאות למעשה הימים. ר"ל המעשים הפרטיים של כל אחד ואחד ולא למלאכת השמים וארץ בכלל לבד (יפ"ת):

סנקתדרון הערוך פי' שרים שיושבים עמו תדיר בקתדריות ומייעצין אותו. והמוסיף כתב בל"י יועץ למלך יושב למשפט:

בלבו נמלך שכמו שהלב הוא מקור החיות אשר ממנו יתפשט החיות לכל האברים. כן כביכול נקרא ה' לב העולם. ויש בדברים ההם סודות חתומים:

ארדכל ז"ל המעריך. נ"ל שהוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים והחצרות והאכסדרות והעליות ונותן שיעור לגובהן ולרחבן לרומן ולעומקן ואין הבנאין עושין דבר אלא על פיו:

ע"י סרסור חילוף המשלים שבין רב אמי ובין רבי אסי אכתוב לקמן בפרשה כ"ז סימן ו':

הזנה אוטומטית ח/ד

מכנגד פניו שהסתיר פניו מהם כאילו אינן כלום למנוע הבריאה בעבורן:

ושתף בו מדת רחמים מתחלה כתוב שם אלהים לבד. ובבריאת אדם כתוב וייצר ה' אלהים ששיתף בו מדת רחמי' ובראו (מת"כ):

כי יודע ה' דרך צדיקים. שהם הנחשבים וקיימים וראוי שיברא האדם אבל דרך רשעים תאבד שהעבירם כו' שלא למנוע בעבורם בריאת האדם (יפ"ת):

לא אמר כן אלא דרש יודע הודיע. שדרך צדיקי' הודיע למלאכים ודרך רשעים איבד מהם:

נמלך ובהם יצדק יפה בצלמנו כדמותנו שהם שכלים נבדלי' שזהו ענין הצלם (יפ"ת):

הודיע ה' דרך צדיקי' למה"ש. פרש"י פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. וזהו כי יודע ה' כלומר שמחבב דרך הצדיקים. להודיעה למלאכי השרת להכריע דעתם להסכים לבריאה ובהיפך דרך רשעים תאבד שאיבדה מהם ולא גילה להם מעשיהם (נזה"ק):

לא היתה מדת הדין. שהיו מקטרגין:

הזנה אוטומטית ח/ה

חסד אמר יברא כו' משום שע"י מעשה האדם בא תיקון ופגם בעולמות העליוני' לכן חסד אמר יברא לפי שהוא גומל חסדים ומחזיק מדתו. ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים ופוגם במדתו. וכן הוא בצדק ושלום (נזה"ק):

שכלו שקרים קרוב לכולו:

שהוא עושה צדקות צדקה לאו היינו ג"ח. דצדקה הוא נתינת ממון לעניים וג"ח הוא ההטבה עם חבירו בגוף ובממון ולא במתנ':

דכוליה קטטה פי' קרוב לכולהו. כי א' מאלף לא ימצא בלתי מקפיד כהלל (יפ"ת):

נטל אמת כלו' לא שמע לעצתו אלא הכריחו לצד המליצים. והא דלא השליך לשלום. רש"י ז"ל תי' דשלום לא היה כל כך חשוב כאמת לעכב:

תכסים אלטיכסייה פרש"י חותם דחותמו של הקב"ה אמת. דאיכא בזיון לחותמו של הקב"ה. והערוך גרס אלטכסייא שלך כו' ולא גרס מלת תכסיס. וכתב המוסיף אליטיטכסיא בל"י אמת נדגלת עכ"ל:

תעלה אמת גם זה מדברי המלאכים שביקשו מה' שתעלה אמת מן הארץ. ולא נזכרה תשובת הקב"ה דפשוט ששמע להם שלא נשאר אמת בארץ. אבל בילקוט גרס אמר להם תעלה אמת פי' שהיא תשובת השי"ת. כלו' שה' יתברך שמע בטענתם שאין ראוי לבזות לאמת (יפ"ת):

אמת מארץ תצמח הוא ס"פ של חסד ואמת נפגשו:

מאד הוא אדם כי האדם הוא תכלית הכל ודיוקנו של מקום וציור פעולותיו ואותיות מאד הן אותיו' אדם (נ"ח):

הה"ד וירא אלהים כו' ראה דעת כל מה"ש והכריח שטוב האדם:

רבה של צפורין האדון של עיר ציפורי:

כבר נעשה קרי ביה נעשה השי"ן קמוצה והכתוב לא זכר אלא המאמר שאמר להם אחר שבראו שהודיעם בו סיבת בריאתו שהוא לפי שעשוי בצלם ורודה בשפלים כדכתיב בצלמנו וגו' (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ח/ו

בדעת בראו באופן שתהיה לו תשובה נגד המלאכים המקטריגים:

הדא עקתא להן מבריא בתנחומא סדר תרומה מסיים כיון ששמעו המלאכים כן התחילו אומרים רבש"ע כו' כן הוא שבחך שתהא בשמים ע"ש. דבתחילת הבריאה חקרו המלאכים שבריאת האדם הוא רק לתכלית התורה. לכן צווחו הדא עקתא כו' פי' הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נבראת. ובילקוט גרס למה מברי:

צונה ואלפים כלם כו' ודייק לה מדכתיב וירדו בדגת הים וגו':

למה נבראו שכל הנמצאות השפלות לתכלית האדם נבראו:

מלא כל טוב זה העולם בראתיו על מלואתו. אם לא אברא אדם לריק פעלתי באלו הששת ימים:

מה אדיר שמך ראוי שתראה גבורתך בארץ בבריאת האדם. ועביד מה דהני לך פי' עשה מה שטוב ונאה בעיניך:

הזנה אוטומטית ח/ז

בנפשותן של צדיקים אדלעיל קאי דקאמר במי נמלך ודריש עם נפשותיהם של צדיקים דחשיבי טפי מהמלאכים מצד נפשם שהיא למעלה מהמלאכים (יפ"ת). וכדי שלא יהיה להם תרעומות על מלחמת היצה"ר נמלך בהם:

המה היוצרים ע"ש ויצר כו'. קרי להו יוצרים כיון דבעצתם היתה היצירה של האדם:

יושבי נטעים שבעצתם נברא הג"ע דכתיב ביה ויטע גן בעדן מקדם:

גדרה שבעצתם נעשה גדרת הים דכתיב אשר שמתי חול גבול לים וגו':

שבהן נמלך הקב"ה דייק לה מדכתיב במלאכתו ישבו שמה דמלאכתו סתם כל העולם הוא. ומ"מ פרט ראשונה רמיזת יצירת האדם וג"ע וגבול הים. לחשיבותן. ומ"מ לא כתב נעשה אלא במלאכת האדם דחשיב טפי ושייכא טפי לענין הנפשות (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ח/ח

היה כותב מעשה כו'. ר"ל לפי שראה משה שבמעשה כל יום ויום לא כתיב בהו נעשה. אמר שזה יהיה פ"פ לאפיקורסים לומר שביצירת האדם הוצרך ח"ו סיוע ממה"ש. אבל אילו היה כתיב נעשה ג"כ בכל הנבראים לא היה קשה כלל. משום די"ל דברה תורה כלשון בנ"א. והוא דרך מעלה וכבוד כמו לבן היה יחיד ואמר ונתנה לך גם את זאת (יפ"ת):

מה אתה נותן פ"פ באמת דנעשה אדם פירושו אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודותיה כאשר עשתה בבהמה וחיה. ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה. וכמו שכתב הרמב"ן ע"ש. אלא דקשה ליה מה בצע בכתיבתו בהיות מזה פתחון פה לטועים:

א"ל כתוב שהרי תשובתו מפורש בצדו ויברא אלהים את האדם. ולא נאמר ויבראו. ואם עדיין ירצה להתעקש להחזיק בטעותו יטעה ומה דקשה לך מ"מ מה בצע בכתיבתו. אני אמר לך דנ"מ טובא. דאדם הזה שבראתי לכך נכתב ביצירתו נעשה אדם שהוא לשון המלכה ועצה עבור ענוה כדי שהאדם יתפוש ג"כ דרכי ענוה (נזה"ק):

לית הכא מלכו אין נעשה אדם המלכה ועצה שנועץ עם אחרים. אלא כמדבר עם עבדיו לראות מה בדעתם ועד איזה מלאכה יוכלו להעלותה. אבל הוא יעשה הנראה בעינו. להראות להם יכלתו שיכול להעלות ענינה יותר ממה שעלה בדעתם:

בבלורין אבן גזית והעבדים חשבו שמדבר פחות כזה לא יעשה המלך כי אם דבר פחות כדימוסאות פי' מרחצאות בתי זיעה (מעריך). אבל המלך אמר אני עושה ממנו אנדרטין צורת המלך וכן אמר למלאכים נעשה אדם לראות מה בדעתם לעשות ממנו. וכל אחד השיב לפי דעתו שלא חשבו שיתעלה יותר משאר ב"ח. והקב"ה השיב אעשנו בצלמנו כדמותנו. והכא לא חש להזכיר תשובת המלאכים (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ח/ט

נשאל לימים ראשונים ששת ימי בראשית. כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם. ובירושלמי גרס נשאל לאדם הראשון שנא' כי שאל נא וגו'. אשר ברא אלהים אדם על הארץ:

בראו האל"ף במלאפום:

אלא אשר ברא ומ"ש אלהים. הוא דרך כבוד כמ"ש אדוני הארץ:

מהו דין דכתיב בראשית ברא אלהים ולא אל או אלוה. הו"ל פתחון פה לומר דהוא לשון רבים:

בצלמו ס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא על האדם (מת"כ):

דחית בקנה ה"ל למימר ויאמר אעשה בצלמי ודמותי (מת"כ):

חוה נבראת מאדם כדכתיב ויקח אחת מצלעותיו. וכמ"ד עלעא. ודלא כמ"ד דו פרצופים:

אין איש בלא אשה שלא יצא תולדתו מהאיש בלא אשה ולא מאשה בלא איש. ולא משניהם בלא שתוף שכינה. אלא הולד נעשה ע"י שלשתן:

מהו דין דכתיב אל אלהים ה'. מדכפל אל אלהים ה' הוי ליה פ"פ שהם ח"ו ב' רשויות כל אחד בשמו:

לאלו דחית כו' שמ"מ יאמר רק אחד מהם ולא יתן מכשול לפני העור בדבר (מת"כ):

א"ל שלשתן כו' שהוא על הוראת גדולה כאומר. השר. האדון. הדוכוס. שכל תארי גדולה באחד (יפ"ת) ור"ל שכל תואר גדולה מורה על מדרגת ממשלה מיוחדת במדינה זו כך. ובמדינה זו כך. וכן הוא בשמותיו יתברך וכדמפורש בזוהר דשם אל חסד. ואלהים גבורה. וי"י רחמים. ובהם מנהיג הקב"ה עולמו כל אחד כפי שעתו וזמנו (נזה"ק):

בסילוגוס כו' שם המושל הראשון אשר כבש הרומים תחת ידו. ואחריו נקראו כן מושלי הרומים. ואווגוסטניס בן אחותו היה ומשל תחתיו. ועל שמו נקראים המושלים אחריו. וזה ענין קיסר אווגוסטוס (מוסף הערוך):

אלהים קדושים הוא מה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית כו'. לפי שיש לומר דה"פ אלהים של קדושים דהיינו מה"ש והצדיקים הנקראים קדושים (נזה"ק). אבל בירושלמי אי' שאמרו התלמידים כך גם כאן:

הזנה אוטומטית ח/י

בקשו לומר לפניו כי האדם קודם החטא היה זיהרא עילאה שהוא שורש הנשמה העליונה חלק אלוה ממעל. וכן גופו היה כתנות אור וסברו שיהיה חי לעולם. לכך רצו לומר לפניו קדוש. לכך הפיל עליו תרדמה וישן וידעו שימות שהשינה אחד מששים ממיתה (ד"מ):

איפרכוס שר חשוב. בלשון ישמעאל באש"ה והוא מושל על עיירות רבות. וכלן נקראות אפרכיא שלו (מעריך):

בקרונין עגלה חשובה:

דומינו שבח וברכה כגון יחי המלך. ורש"י פי' שירה:

ולא היו יודעים ענין המשל שטעו וחשבו היותו נצחי. ולכן בקשו לקלסו בקלוסו של הקב"ה ולומר לפניו קדוש. שהקדושה והנצחיות אחים הם (ועיין ביפ"ת):

הה"ד חדלו כו' מן האדם בה' הידיעה. דרש על אדם הראשון. ועל שטעו בו הוצרך לומר להם חדלו לכם מן האדם. אשר צריך לישן ואין ניכר בו שחי הוא כי אם על ידי הנשימה. וזהו אשר נשמה באפו. ועל כן אמר בלשון ויפל. שהפילו שלא יטעו בו:

הזנה אוטומטית ח/יא

זכר ונקבה בראם זה הפ' כתיב בפרשה ה'. אבל כאן כתיב ברא אותם. ואין חילוק. אלא השינוי היה מנקבה לנקוביו משום דלא יקשה ליה לתלמי המלך דכאן כתיב זכר ונקבה בראם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו. לכן כתבו לו זכר ונקוביו בראם. ע"ש שעשה נקוביו בחכמה שלא יתבזה. עשה השדים במקום בינה כדאי' בפ"ק דברכות (יפ"ת). וה"ה דשינו לו קרא דבראשית א' זכר ונקוביו ברא אותם:

ד' בריות כו' יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל:

ד' מלמעלן לזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה. זכר ונקבה בראם אלו ד' דלמטן (רש"י):

אוכל ושותה כבהמה שהעליונים אין ביניהם אכילה:

עומד כמה"ש שהאדם נצב בקומה. וכן מלאכי השרת זקופים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו:

מדבר כמה"ש בלשון הקודש (גמרא פרק אין דורשין):

דעה כמה"ש שהיא שכלית אמתית בהכרת קונו מעניני העולם. אבל בהמה לית לה דעת אלא ערמה דמיונית לצרכיהם:

אלא זה מצדד שאפי' כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדיו. אבל הבהמה אינה רואה לצדדיה אם אינה הופכת פניה (רש"י):

ואינו מת ואין הרשעים נענשים. ואם מת ואינו חי מה יעשו הצדיקים. על כן ברא אותם באופן שאם יחטא ויהיה רשע גמור ימות מיתת עולם. ואם יזכה בהחלט ויהיה צדיק גמור יחיה בעוה"ב חיי עולם. והבינונים רב חסד מטה כלפי חסד:

הזנה אוטומטית ח/יב

וירדו בדגת הים א"ר חנינא אם זכה ירדו ואם לאו ירדו כו'. את שהוא בצלמנו כדמותנו ירד כו' כצ"ל וקאי אוירדו דפסוק ראשון (יפ"ת). שלכך אמר וירדו ולא אמר וימשלו לרמוז בו זה הדרש (רד"ק). והיינו כפרש"י בחומש וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה. זכה רודה בבהמות וחיות. לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וחיה מושלת בו. ופירש הרא"מ דיש אם למקרא היו"ד בחיר"ק ויש אם למסורת היו"ד בצר"י:

את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו. כלומר אם זכה שהוא בצלם ודמות והיא נשמה העליונה ירדו בב"ח. ואם אינו בצלם ודמות שבחטאו מסתלק ממנו צלם אלהים כנודע. אז אדרבא ירדו לפני הב"ח. וביאר הטעם כי מה שהאדם רודה בב"ח הוא לפי שהוא בצלם ודמות. כי יבא צלמנו ודמותנו הוא האדם וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו אם הב"ח ולפיכך דוקא הם זכה שהוא בצלם ודמות ירדו בב"ח. ואם לא זכה שמסתלק ממנו הצלם ודמות ונמשל כבהמות נדמה אדרבא החיה שולטת בו. כחיה המושלת בבהמה להזיקה (נזה"ק):

תמן תנינן בריש כתובות:

אלא בחמישי וששי בחמישי בעופות ודגים. ובששי באדם. אבל בד' ליכא ברכה ומ"ט בתולה בד'. ומשני בר קפרא ד' אור לה' דאיכא ברכה אזמן בעילה. וכן בחמישי תהא הביאה אור לששי:

וכבשה כתי' בסוף פרק הבא על יבמתו ע"ש:

וכבשה כתיב פי' מדכתיב וכבשה חסר ו' לא מיירי אלא בחד. והיינו אדם שדרכו לכבוש ארצות במלחמה לא האשה. ועליו דוקא צוה על פ"ו דכנוי וכבשה אארץ קאי כפשטיה דקרא:

הלכה כר"י ובירושלמי יבמות כל הסוגיא ופוסק כריב"ב. וידוע דהב"ר הוא אגדת ירושלמי. ואנן נקטינן כש"ס דידן. שהלכה כת"ק ולא כריב"ב. ודע דבמקום שנאמרו הדברים במדרש ובירושלמי דרך הלכה כדהכא. ודאי במקום שאין הבבלי חולק למדין ג"כ מן הב"ר ושארי אגדות:

הזנה אוטומטית ח/יג

נטל הקב"ה כוס מכאן מוכח שברכת חתנים טעונה כוס. ודלא כחלקת מחוקק בר"ס ס"ב ע"ש:

וברכן ברכת חתנים. והיינו דכתיב ויברך אותם אלהים. דאין ברכה זו מ"ש אח"כ פרו ורבו בענין עופות ודגים דפרו ורבו מילתא באנפי נפשה ולחיוב מצוה אתא:

וברכן הכוונה שבירכהו ה' בענינים שאנו משבחים ומתפללים עליהם בברכת חתנים. שיצירתם ותיקון בנינן יתקיים ושיהיו שמחים אדם וחוה ושיבורכו בפרי הגפן ובמזונם וכל צרכיהם (יפ"ת):

מיכאל וגבריאל כו' עיי' פדר"א סוף פ' י"ב ביתר ביאור. ובש"ר פ' י"ח:

מצינו שהקב"ה סוטה י"ד. ועיין כל זה בפדר"א פרק ט"ז וי"ז באריכות. עיין קהלת רבה פסוק טוב ללכת:

ומקשט כלות ודרשו חז"ל בפרק המצניע מלמד שקשטה ככלה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא:

וירא אליו ה' כו' דיום ג' למילתו היה ולא בא הקב"ה אלא לבקר אותו כדאי' בפרק הפועלים:

מראה פנים לאבל לנוד לו ולנחמו כדכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' שאף שאין השכינה שורה מתוך עצבות. לנחם שאני:

הה"ד וירא אלהים אל יעקב עוד כן כתיב שם (בראשית הזנה אוטומטית לה/ח -ט׳) ותמת דבורה וגו' ויקרא שמו אלון בכות וירא אלהים וגו' ויברך אותו. ובמדרש פרשה פ"א רשב"נ אומר אלון תרי עד שהוא משמר אבלו של דבורה באה לו בשורה שמתה אמו הה"ד וירא וגו' ויברך וגו'. ובגמרא ספ"ק דסוטה מביא מן המוקדם ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית הזנה אוטומטית כה/יא ) אולם המדרש לשיטתו לקמן פ' ס"א דמפרש ברכת יצחק לענינא אחרינא. ורש"י בפי' החומש הביא שם שתיהם:

הזנה אוטומטית ט/א

ר' חמא כו' מתחלת הספר כו'. אזיל לשיטתו דלעיל פ"ח דדריש הזאת ידעת מני עד התורה יודעת מה קודמת לברייתו ש"ע אבל אתה אין לך עסק לדרוש אלא מני שים אדם על הארץ (יפ"ת) ועיין בירושלמי חגיגה פ"ב הגירסא עד שלא נברא העולם הסתר דבר. משנברא העולם חקור דבר:

כבוד דברי תורה פי' שהחקירה תהיה ע"פ התורה:

בי מלכים ימלוכו וממילא יצדק תואר המלכות בד"ת שהם הסיבה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ט/ב

בעונתו נברא העולם והיינו את הכל עשה יפה בעתו. כלומר שנעשה יפה לפי שנעשה בעונתו ההיא דאילו עשה קודם או אחר כך לא היה יפה (יפ"ת):

אמר ר' אבהו מכאן כו' אלא רבי אבהו מילתא הוא דקאמר. ולא ידעינן אהי קאי. ומפרש רבי פנחס דאקרא דוירא אלהים קאי. ומשום דקאמרינן שהוא יפה לפי שבעונתו נברא. להכי מייתי הא דאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן שלא היו יפים (יפ"ת):

בורא עולמות ומחריבן עיין מ"ש לעיל פ"ד:

דין הניין לי אלו נאותין לי וטובים הם בעיני. ויתהון ואותן הראשונות לא היו נאותין לי:

אשר עשה והנה טוב מאד מה שעשה עכשיו הוא טוב מאד לא המחולפים:

הזנה אוטומטית ט/ג

ר"י אמר מלך ב"ו כו' ר"י דרש שראה בראיה אחת עליונים ותחתונים. וזהו וירא בראי' אחת. את כל. היינו העליונים ותחתונים. ור"ל בא להוסיף ודרש וי"ו דוהנה לרבות אף עולם הבא (משדר"א):

ראיה אחת בהבטה אחת:

העוה"ז והעוה"ב הביט בהן הקב"ה דלאו דוקא עליונים ותחתונים ששניהם מכונים העוה"ז. אלא אפילו העוה"ב שאינו ממדרגת עולם הזה כלל רואה עם העוה"ז בבת אחת:

לא יפלא כו' שמעת שבראת אותם לא נחדלת מהם ולא שכחת דבר מבריותיך אלא הכל גלוי לפניך תמיד. וברש"י אי' באותה שעה לא יפלא ממך כל דבר שהכל הבטת בראיה אחת ע"כ:

כבר היא גלויה לפניו כצ"ל וכן הוא בילקוט ירמיה. ודייק זה מדכתיב וכל יצר מחשבות היינו עד שלא נוצרה מחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניו:

עד שלא נוצר יצור דרש יצר מלשון יצור. קודם היותו נוצר מחשבתו גלויה לפניו. והוא חדוש טפי. וכן כאן צ"ל גלויה לפניו:

א"ר יודא לגרמי' רבי יודא הוא רבי יודן. ומשום דמלתא קמייתא אמרה בשם רבי יצחק. אמר דהך מילתא מדידיה:

יארש לשון דבור כד"א וארשת שפתיו:

הזנה אוטומטית ט/ד

רחב"ח ור' יונתן תרווייהו דייקו מלת מאד ופי' שהפסוק ידבר להווה ולעתיד. כלומר שראה אותו כי טוב הוא ונאות עכשיו. ורצה שיהיה כן טוב בעיניו תמיד. ומלת מאד נאמר על רבוי המשך הזמן העתיד. אלא דמה מדמה לה לפלטין העשוי למשכן המלך. שכן בנין העולם תכליתו שתשרה בו שכינתו ית'. ורבי יונתן דמהו למעשה החופה לפי שאין ביד הפלטין בחירה להרע או להטיב. ע"כ דמהו לחופה. וחן החופה תלוי במעשה הבת:

סיידה מלבנה בסיד:

וכיירה פי' הערוך מעשה ציור בשמי קורה או בכותל:

הזנה אוטומטית ט/ה

בתורתו של ר"מ כלומר בספר דרשותיו על התורה (יפ"ת):

והנה טוב מות משמע דנפקי ליה מיתורא דוי"ו דוהנה. והכוונה שהמות הוא חיים לנפש הצדיק:

רכוב הייתי כו' אפשר דמילתא אגב אורחיה קמ"ל כי יש לגדולים לישא על שכמם לקטנים להביאם לשמוע דברי תורה. שלפעמים ילמד הקטן שום דבר שידרשו וכמו שכן היה לזה (יפ"ת):

רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן שקלי וטרי בהך מילתא (יפ"ת):

ראוי היה אדם הראשון כו' מפני שהיה יציר כפיו יתברך. ואע"ג דבחטאו מת. אך כיון דאדה"ר שב בתשובה א"כ למה נקנסה בו מיתה שלא לקבל תשובתו:

שנ"נ וחירם נבוכדנצר כתיב בו אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ובחירם כתיב בו ביחזקאל ריש כ"ח ותאמר אל אנכי מושב אלהים ישבתי. והא דאיתא באדר"נ דחירם מלך צור נכנס חי לג"ע הוא ט"ס וצ"ל חירם מצור שבנה המקדש לשלמה:

לאותו שבעדן שימות והנה הוא היה שם שבשבילו נקנס עליו מיתה (מת"כ):

את כרוב ממשח את גרמת לכרוב ר"ל לאדם הראשון שהיה בגן במקום מלאכים וכרובים. ממשח מגזירת כי שחה לעפר נפשינו. ר"ל שימות:

ולא יגזור מיתה על הצדיקים שאין יתכן שבעבור שני רשעים ויחידים הדומים להם ימותו כל בני אדם:

אלא שלא יהא כו' תירוצא דרבי חמא למילתיה הוא. שמה הוצרך לגזור מיתה לצדיקים בשביל הרשעים. מפני שאי אפשר שתהיה המיתה לרשעים לבד. שלא יהיו הרשעים כו'. ושיחיו כולם אין נכון. מפני נבוכדנאצר וחירם:

תשובה של רמיות שאינם שבים בלב. ואם חוקר כליות ימיתם. נפקא מינה חורבה שהאנשים יטעו בהם ויהרהרו אחרי ה'. ותו שאפי' עושי' תשובה גמור'. או שלא יחטאו. מ"מ במעשה המצות רבים מעמי הארץ תהיה עשייתם שלא לשמה (יפ"ת):

רבי יוחנן ורשב"ל באו לפרש טעמים למה המות טוב. לזה הביא דברי ר' חמא לעיל. ודברי ר' יוחנן ור"ש ב"ל דהכא דמינייהו תסתיים סבת טובת המות:

מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים כו'. רבי יוחנן ורשב"ל חולקים על ר"ח ור"י וס"ל שהמיתה נגזרה בשביל טובת כל אחד ואחד. רשעים שלא יוסיפו לחטוא. וצדיקים שינוחו מיגיעת יצרם הרע הנלחם עמהם תמיד:

מכעיסים להקב"ה ר"ל לפי שהרשעים מכעיסים תמיד להקב"ה שבועטים מתוך היסורים ואין להם תקנה אלא בקבורה:

שם רשעים חדלו רגז שם חדלו מלהכעיס כו'. שאם כפשוטו יקשה הלא במותם יחדלו מהכל. ע"כ דרש שפירושו שיחדלו מלהרגיז להקב"ה ולהכעיסו וליגעו:

דיינו מה שיגענו הצדיקים אומרים כן. ודורש ינוחו. שישיגו נחת רוח בג"ע. ואע"ג דבעוה"ז מסרבים למות. בחשבם שעדיין לא קנו שלימות כראוי. מ"מ אחר מיתתם בראותם שכרם אתם ופעולתם לפניהם מתנחמים בזה:

שכר לצדיקים בכפלים הוא מה דאי' בפ"ב דחגיגה שהצדיקים נוטלים חלקם וחלק חבריהם בג"ע. ובהיפך הרשעים נוטלים חלקם וחלק חבריהם בגיהנם. והיינו לפי שקיבלו מיתה עבור רשעים (נזה"ק):

בארצם משנה יירשו היינו בארץ החיים משנה יירשו. וכמ"ש לעולם ירשו ארץ:

ולהפרע מהרשעים כו' ואע"פ שטובתם הוא שזכו לשכר כפלים. מ"מ ראוים לעונש שהם לא עשו אלא רע. וה' הטוב הוא שהפך את הדבר לטוב (יפ"ת):

לפיכך משנה שברון יירשו ט"ס הוא וצריך להיות לפיכך משנה שברון שברם. והוא פסוק בירמיה י"ז י"ח ועיין חגיגה דף ט"ו:

הזנה אוטומטית ט/ו

וכי שינה טובה מאד כי השינה בעצמה רעה כי הנפש אינה פועלת בעת הזאת בהשכלתה מאומה ואין רע למעלה מזו:

אלא מתוך כו' בהצטרפו לשביתת הנפש ומנוחתה במה שהחליף כח לעבודת ה' הוא טוב מאד שמתוך שאדם ישן קימעא מחליף כח להתיגע בתורה. אבל אם לא ברא ה' הטבע הזאת היה יגע לעולם (יפ"ת):

הזנה אוטומטית ט/ז

זה יצר טוב כשמתנהגים ע"י יצר הטוב העולם מתכונן וזה טוב מאד. והוי"ו מרבה אפילו יצר הרע שגורם הריסות העולם יש בו ג"כ טובה:

וכי יצ"ה טוב מאד הא היצה"ר בעצם הוא רע:

אלא כו' ר"ל בצירוף לדבר קיום העולם הוא טוב. שמבלעדיו לא בנה אדם בית וכו' והיה א"כ העולם חרב:

וכן שלמה אמר וראיתי את כל עמל ואת כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו. כלומר כל עמל וכשרון מעשה בעוה"ז אינו אלא מצד קנאת איש מרעהו לעשות כמותו. והקנאה והתאוה בא מפאת היצה"ר:

הזנה אוטומטית ט/ח

זו מדת הטוב כשאדם זוכה שימודו לו מן השמים במדה טובה והוי"ו מורה שמרבה גם מדת יסורים שגם היא בכלל טוב העולם:

באים לחיי עוה"ב שיסורין ממרקין עונותיו של אדם וע"י זה מקבל שכרו לעוה"ב. וכמ"ש בברכות דף ה' מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקים עונותיו של אדם:

הזנה אוטומטית ט/ט

זו גן עדן שזהו רצון הצדיק וטוב מאד. והוי"ו מרבה גיהנם שגם הוא טוב. וקאמר וכי גיהנם טוב מאד הא הוא רע בעצם אלא משל למלך כו' וה"ג בספרים המדויקים ובנה על פתחו אוצר ובית האסורים. אמר כל מי שהוא מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר. וכל מי שאינו מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לבית האסורים. כך כל מי שהוא מסגל כו'. וכה"ג נמי אי' לקמן ש"ר פ"ב (יפ"ת ונזה"ק):

מתכשר עושה מלאכתו באמונה וטוב וכשר:

הרי גיהנם ומפני מוראה בני אדם הולכים בדרך טובה:

הזנה אוטומטית ט/י

זה מלאך חיים ששומר את האדם בחייו כפי רצון מנהיג העולם וטבע בני אדם. והוי"ו מרבה גם מלאך המות. וכתב הגר"א כונתם לא שהמות הוא טוב מהחיים. אפס כוונתם בעבור שכתוב מאד משמע שהמות הוא ג"כ טוב. שאין דבר מהנמצאים שיהיה בלא טוב ויוצא מן הגדר:

הזנה אוטומטית ט/יא

זו מדת הטוב כפי רצון מנהיג העולם. והוי"ו מרבה מדת פורעניות. ולא היינו מדת יסורים דלעיל סי' י' דמדת יסורים היינו לצדיקים למרק מיעוט עונם בעה"ז לזכותם בעה"ב. וזה ודאי טוב מצד עצמו. אבל ר' שמואל בר אבא נקט מדת פורעניות הנוהג ברשעים אם לא ישובו. ולכן קאמר דמ"מ הוא טוב מצד שניכר מזה השגחתו. ובכן הנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (נזה"ק):

שוקד על הפורעניות פי' ששוקד ומעיין על הפורעניות היאך יביאנה להיות העונש כנגד העבירה שיבין האדם איך נענש על חטאו מדה כנגד מדה. ויבין שהוא בהשגחה וישוב בתשובה. וכלשון הכתוב וישקוד ה' על הרעה מלשון דקדוק ותקנה. וכלשון חז"ל שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל. ור"ס לפרש אתא ואמר כל המדות בטלו כלומר מדת העונש של ד' מיתות ב"ד בטלו. ומדה כנגד מדה להיות מין העונש כמין החטא לא בטלה. ומסיק מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה היינו מ"ש וירא אלהים כו' מאד. ומאד הוא מדה כמ"ש בברכות נ"ד במשנה ובכל מאדך בכל מדה שמודד לך. כי זה היה תכלית הבריאה להכיר השגחתו יתברך בארץ. והשגחתו מתפרסם ע"י בחינת דין מדה כנגד מדה (נזה"ק):

לפיכך אמרו חכמים הנה טוב זה מדת הטוב. והנה טוב זה מדת פורענות. כצ"ל:

הזנה אוטומטית ט/יב

רבנן אמרי לה כו' הך מימרא צ"ל אחר מימרא דאמר רשב"ל כו' דבסימן ט"ו. רבנן אמרי לה בשם כו' דטוב מאד זה אדם. ור"ל דרבנן דרשי לה מתיבת מאד דמיותר כדאכתוב לקמן:

מאוד הוא אדם לפי שהאדם הוא היה תכלית כל הברואים והוא היה גמר חלתו של עולם כדלקמן פ' י"ד. ומתחלה נברא העולם בדין. ובבריאת אדם שיתף מדה"ר. ונתקן העולם בטוב. לכן אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה אדם שעל ידי האדם נתקן הכל בטוב ונעשה טוב מאד (נזה"ק):

והנה טוב מאד זה אדם שנאמר (ישעיהו הזנה אוטומטית מה/יב ) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי כצ"ל. ולקמן בסימן ט"ו הוא מיותר ור"ל שמביא ראיה מזה הפסוק דמשמע מיניה שהאדם הוא גמר מלאכת ארץ כדלקמן פ' י"ב בהיותו תכלית הכל. ולכן אמר והנה טוב מאד זה אדם בהיותו תכלית הכל (נזה"ק):

הזנה אוטומטית ט/יג

זו מלכות הארץ מיתורא דוי"ו קא דריש:

וכי כו' טובה מאד ממלכות שמים ומשני דבישוב עולם הזה קמיירי. דבהא מלכות הארץ טובה טפי ממלכות שמים שנוקמת עלבון הנעלבים ומפחדה לא יוסיפו בני עולה. ויתקיים הישוב. אבל ממלכות שמים לא יתיראו הרשעים אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה. והכי תנן הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (יפ"ת):

אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. נ"ל דשייך לסוף מימרא דסימן י"ד וכמ"ש שם (נזה"ק). אבל היפ"ת מקיים הגירסא. וה"פ אנכי עשיתי ארץ ובראתי עליה אדם שינהיגה במשפט והוא המלך. והמעיין יבחר:

דקיון פי' עלבון ודין מי שעובר על דתו:

הזנה אוטומטית ט/יד

זו שעה יתירה פרש"י ה"א לרבות שעה אחרונה לששי היא ראשונה לשבת:

שעה יתירה לאו דוקא שעה ממש אלא זמן מה (יפ"ת):

מלאכת העולם כדקאמר בפרשה הסמוכה ב"ו כו' הוא מוסיף מחול על הקודש. אבל הקב"ה נכנס בו כחוט השערה (יפ"ת):

ע"כ כתיב הששי ה' יתירה:

למנינו של עולם יום א' יום ב' לבריאה אבל מששי ואילך מונין למנין אחר דהינו ליום השבת. יום אחד יום שני בשבת וכן כולם. הששי בה' יום המיוחד שבו התחיל מנין אחר ליום השבת קודש (יפ"ת ונזה"ק):

הזנה אוטומטית י/א

ויכלו השמים כו' דהו"ל למימר וישלמו. או ויגמרו. ע"כ דרש שבא ללמדנו שיש להם תכלה שעתידין לכלות. כמ"ש כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה על כן יש להם קץ. אך התורה אין לה קץ כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ובתורה משתעי קרא:

סקוסים פי' גבול וקץ:

ד"א לכל תכלה כו' מפרש ויכלו לשון תכלית והשלמ'. ואיירי בענין המלאכה. דתכלה הוא לשון השלמה. וה"פ לכל תכלה דהיינו השלמת מלאכה בששת ימי בראשית ראיתי קץ שלעולם אין בו תוספת עוד. ואין כל חדש תחת השמש. אבל התורה שהיא החכמה העליונה מתרחבת ומתגלית בכל יום מה שלא נודע עד עתה וזה רחבה מצותך מאד (יפ"ת):

הזנה אוטומטית י/ב

לאמבטי בל"י כלי גדול מיוחד לרחיצה:

דיוסקסים צורות (מעריך) והמוסף הערוך כתוב כלי עגול וקערה. וכן שמים וארץ עגולים הם. והמת"כ פירש שולחנות מצויירים:

שפסקה קילוח המים שמקלחת לתוך האמבטי. ובילקוט משלי הגי' שפתקה. מלשון פותקין ביבותיהם. וכן הנכון:

כיון שנעקר תהו ובהו כשנגמר צבא השמים וארץ נעקר תהו ובהו ומדמה תהו ובהו לסיגים בכסף. ודורש ויכלו לשון כלי:

הזנה אוטומטית י/ג

כיצד ברא כמו ד"א על מה כתיב ויכולו:

כיצד ברא הקב"ה את עולמו. היינו השמים והארץ. כלומר אם נברא הכל ברגע אחד בשלימות. או מתחלה לא נברא בשלימות אלא אח"כ היה מותח והולך (נזה"ק):

א"ר יוחנן נטל כו' ס"ל דמאמצע נברא העולם ומשם מותח והולך לצדדין:

פקעות חוטין של שתי וערב (מת"כ):

אחת של אש כו' להיות מתפשט למעלה בכח האש העולה למעלה. ולמטה בכח המים הנגרים למטה (נזה"ק):

ופתכן זה בזה שטרפן ועירבן ונעשו אחד שמתחלה נתן בהם שיהיו מותחין והולכין. וכשיגיעו לגבול ששיער. יעמדו ולא ימתחו עוד:

רבי חנינא אמר ד' כלומר דודאי לא נברא הכל ברגע אחת. אלא דמ"מ לא נברא מאמצע אלא מצדדין. שהניחם לד' רוחות העולם ומשם היו נמתחים לצד פנים עד שנתדבקו זה בזה (יפ"ת):

רבי חב"ח אמר שש דאל"כ אפשר שימתחו לצד מעלה ומטה (יפ"ת) אבל לר' חנינא לא איצטריך לנקודות למעלה ולמטה דמסתמא נמשך למעלה ולמטה ג"כ כפי שיעור המרחק הקבוע לו מן הצדדים ולא יותר (נזה"ק):

אפשר כן ואיך יהיו מותחין והולכין. ואמר לו המשל של בית קטן שיכול האדם לעשות בידיו בכל קצות הבית. שהרי ידיו מגיעים לכותלים. וכן הקב"ה פועל מקצה השמים ועד קצה השמים כביכול בידיו. כמ"ש ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. וכמ"ש ומעשה ידיך שמים:

הזנה אוטומטית י/ד

אין לשון ויכלו כו' מפרש דרמיז בויכלו לשון מכה וכליון במהלך הכוכבים בחטא אדם הראשון. ועל זה אמר משל כו' הרבה להם בדיצה פי' בחדוה. והרבה להם בהדיוכין למהר תיקון בנייני המדינה. ומשהכעיסוהו כו'. כך עד שלא חטא אדה"ר הלכו המזלות דרך קצרה ובמהירות למהר תמיד האביב. ומשחטא אדה"ר סבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי לאחר האביב כבנות שוח שעושות לשלש שנים. ובאותו יום עשו פירות בני יומן. ולכך נאמר ויכלו שנעשה מכה וכליה בשמים וארץ ובכל צבאם לאחר החטא (נזה"ק):

בהדיוכין המוסיף הערוך פי' בל"י הצלחה ורצון להטיב:

כגון כוכב חמה ששנת החמה שס"ה יום שהוא מסבב הארץ בשס"ה יום:

והיא לבנה שהלבנה תנועתה מהירה שבכל חדש סובבת הארץ:

חוץ מן כוכב נוגה ומאדים. שהם הם מאוחרים מאד:

ובעי שאלה כו' היא הגהת איזה חכם אחרון על הגליון ונכתב בפנים:

ומאדים חודש וחצי כל מזל הוא מהלך. נמצא מהלך י"ב מזלות בשנה ומחצה:

בנות שוח שביעית ריש פ"ה במשנה. ופי' במוסיף הערוך בנות שוח מין תאנים לבנים מדבריים ומתבשלים באילן אחר ג' שנים. וכתבו התוס' (פרק אין מעמידין) שבנות שוח ובנות שבע מין אחד והראיה דאמרינן בב"ר תאנים שאכל אדה"ר איכא דקריא להו בנות שוח ואיכא דקריא להו בנות שבע ע"כ:

עשו פירות בן יומן ביום שנבראו. שכל הדברים בצביונם ובקומתם נבראו כדאיתא במס' ר"ה:

לע"ל לימות המשיח:

ומחץ מכתו ירפא לשון הכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה כו'. כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ועל ישראל כבר נאמר ביום חבש ה' את שבר עמו. אלא ודאי מחץ מכה של עולם מחטא אדה"ר ירפא לעתיד למהר שוב ברכת הפירות. וכדכתיב לעיל מיניה ונתן מטר זרעך וגו' והיה דשן ושמן וגו' (נזה"ק). ודעת חז"ל שחטא אדם וקללתו ועונשו היה הכל בששי. ואז כבר נתקללו גם המאורות ופרשת ויכלו נאמר אחר כן:

הזנה אוטומטית י/ה

נשתכללו שמים בחמה כו' מפרש ויכלו לשון יופי ושכלול (כדמתרגמי' כלילת יופי מששתכללא בשופרא) שעל ידי תולדותיהם נשתכללו השמים והארץ ונתייפו יותר (יפ"ת):

רבי סימון כו' ר"ל בשעת בריאתם נבראו דרך כלל מקושר ומעובה בלי חיתוך ופירוד. והיו מותחין והולכין כל ששה ימים על שיעורם עד סמוך לחשיכה. ואז אמר להם די. ומיד ויכלו השמים והארץ:

שלשה צבאים הם כו' ולכולם רמז וכל צבאם מלת צבא מורה על רבוי פרטים מיוחסים לאב המצביא. וכן התלמידים מיוחסים לרבם. והיסורין משתלשלים מהאדם כי הוא יולדם בחטאו והוא סבתם. והחלוקה היא אם תולדה טבעית. וזה אם לתועלת אם לנזק. או תולדה רצונית. או נפרש באופן אחר כי מיום שנברא העולם נרשמו בשמים הסבות העוזרות לאדם על השלימות ושיצא לזמן פלוני אדם רשום כאמרם הראה לו דור ודורשיו וכן ג"כ הסבות המנגדות ומונעות לו משלמותו שהם היסורים שיש כמה צבאות וחיילים של מקרים שנאמר הלא צבא וחיל ויסורין לאנוש ולסוף כימי שכיר ימיו. או הוא לשון זמן וגבול. העולם יש לו גבול ו' אלפי שני והיסורין יש להם קץ קצוב חליים רעים נאמנים בשליחותם. גם תלמידים בהגיע נקודת שררתם לא יתעכב רגע. ד"א מלשון צביון ורצון הלא רצונו של אדם וחפצו להיות עלי ארץ:

אם זכה צבא לו. ולעזרו לא זכה צבא עליו וכנגדו ורמז שמדבר א' בעינו יצא או תועלת או נזק:

הזנה אוטומטית י/ו

אין לך כל עשב כו'. כלו' שמגדל מכח השפעתו למעלה. והוא כמושל ושוטר עליו (נזה"ק):

כימה כוכב ברקיע:

מעדנת נותנת בהם טעם לעדן אותן:

מזל הוא היינו כימה:

שממזר את הפירות שעושה אותם רך. מלשון ביצה מוזרת:

הזנה אוטומטית י/ז

אפילו דברים דריש וכל צבאם לשון רצון:

בכלל ברייתו של עולם לרפואה כדאיתא בשבת פרק המוציא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה כו'. ואמר עוד ובכל הקב"ה עושה שליחותו כו' שיש בהן עוד תועלת לעשות בהן שליחותו ברשעים (יפ"ת ונזה"ק):

אפי' ע"י יתוש שנשיכתו קלה ואפי' ע"י צפרדע שלפעמים מסייע בשליחות:

משתעי מספר:

קאים כו' עומד:

חמא כו' ראה צפרדע אחת שהיה טוען ונושא עליו עקרב אחד ומעבירו על הנהר:

וכיון דעביד שליחותיה כיון שעשה העקרב שליחותו שהמית אדם בעבר הנהר כדאיתא בויק"ר פ' כ"ב. הצפרדע החזירתו למקומו:

דהוה קאים למחצד כו' שהיה עומד לקצור:

בהדא בקעתא בבקעה של בי טרפא:

חמא כו' ראה עשב אחד ולקט אותו ועשה ממנו עטרה לראשו. וההוא עשב היה מסוגל לדחות ארס הנחש כסגולת התריאק"ה:

אזלא כו' הלך שם נחש והכה את הנחש והמית אותו:

אתא כו' בא שם איש אחד ועמד להסתכל ומתמה באותו נחש. מפני שהיה חובר חבר ומכיר כחו של אותו נחש. ואמר תמה אני על מי שהמית הנחש. היה אומר אותו האיש הקוצר. אני הרגתיו:

תלה כו' שהרים פניו למעלה וראה לאותו עשב. אמר לאותו קוצר באמת אתה הרגת אותו. א"ל הן:

יכול את כו' יכול אתה להסיר העשב מעל ראשך:

א"ל הן. וכן עשה וכיון שהרימו והסירו אמר ליה יכול אתה להרים ולנגוע זה הנחש:

נשרו נפלו ממנו אבריו מפני חוזק ארס הנחש:

מרתיע לשון נענוע ונדנוד. ובסדר קרח גרס מרתיח לשון רתחא וכעס:

והוה מרדף ליה מן כו' ר"י היה רודף הנחש מצד זה. והיה חוזר ובא מצד אחר:

הברה קול:

ומטייל בבית הכסא פירש"י לעשות צרכיו ולשון נקיה דבר. ובירושלמי פ' במה אשה המעשה בלשון אחרת (מת"כ):

ותרכיה וגרשו:

וקדם והקדימו וישב לו:

לית דין על מגן אין זה בחנם שיצערני כ"כ. מיד יצא נחש א' והכה אותו והמיתו:

ואתן אדם תחתיך דלאו כל יומא מתרחש ניסא היכי דשכיח הזיקא (נזה"ק):

משוניתא חוף הים:

קולית עצם ירך של מת. והיה מצניעה שלא יכשל בה אדם:

והות מגלגלה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:

בלדר רץ:

פשפשוניה כו' חפשוהו בבגדיו ומצאו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קסרין:

שתי פרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים שכן הוצרכו לעשות במקדש שני כדאיתא בפרק הוציאו לו:

על גבי מזבח ובילקוט קהלת גרס על ס"ת (יפ"ת):

מדם הקדשים פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם שפעמים היו נוגעים בפרוכת:

ואית דאמרי מדם פר ושעיר של יום הכפורים. כצ"ל הנעשות בהיכל נגד הפרוכת שלפעמים נגעו בפרוכת:

גרגותני אפרוכת קאי שעשאן כמין סל ושם בתוכן כל כלי בהמ"ק:

כלפי מעלה שאמר שהרג את עצמו (מת"כ):

לא דמי כו' אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו כו':

מחיאה כו' הכה נחשול בים:

דומה זה כלפי מעלה אמר כן. נדמה בעיני שאין כו':

מבריה שהוא פחותה שלפי שרשע זה תלה הגדולה בעצמו לומר שכח ידו עשתה כל אלה. ולזה הראה לו דינו בבריה פחותה:

פיילי פוטירון פי' כוס של משקין ששותין אחר המרחץ:

מיד קראו לרופאים בגיטין אמרו שלא הוציאוהו אלא כשמת:

אנא חמיתיה כו' אני ראיתי לאותו גוזל ברומי והיו מניחין שני לטרות בכף מאזנים מזה והגוזל בכף מאזנים מזה והיו שוקלין בשוה:

כל מה דהוה שני ענין כמישות. וכמו זרעים שצמחו ושנו דסדר תעניות ופירושו מיד כשהוציאוהו היה כגוזל. ואח"כ היה הולך ומקטין עד שעמד כיתוש דעלמא ואז פרח כדרכו. ואז גם טיטוס מת:

הזנה אוטומטית י/ח

א"ר חנינא כו' דהיינו בזמן תוספת חול על הקודש דחשיב כשבת. וממילא ה"נ דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי קאי אזמן תוספת שבת דמיקרי ביום השביעי. ובאותה שעה נגמרה מלאכת העולם כדלעיל ספ"ט (נזה"ק):

ר' יוחנן מקשה כאן התפלל כו' דהא עכ"פ מצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללים (וכמו שס"ל לרבי יוחנן כן בפ"ק דברכות) ותירצו דרבי חנינא בן דוסא נהג כן תמיד בעירו. וא"כ סמך רבי יוסי אציבורו של רבי חנינא בן דוסא (נזה"ק):

ולא צריך מקשי פי' לא היה צריך להקשת כי אינו קושיא:

חמריא כו' מוליכי חמורים היו עולים מעיר ערב לעיר צפורי. או ר"ל מן ערב כלומר בע"ש קודם הכנסת שבת:

כבר שבת כבר קיבל שבת והתפלל. ובוודאי רחב"ד הוא ובני עירו עשו כך לקבל עליהם שבת מבעוד יום גדול בעוד שהיה שהות לילך לצפורי. הילכך רבי יוסי סמך על ציבורו של רחב"ד כנ"ל:

ואי בעית כו' ואם תרצה להקשות על דבר זה יש להקשות שאיך התפלל של אחר שבת היינו תפלת מוצאי שבת בשבת ולא התפלל בשעה שהצבור מתפללים:

אמורא שהיה עומד עליו להכריז הדרשא לרבים:

אכרוז כו' הכרז לפני הצבור שיתפללו בעוד שהיום עומד טרם בא השמש ושבת היה שבשבת היו דורשים בבה"מ לרבים. וממילא סמך רבי יוסי אצבורא דרבי (נזה"ק):

הזנה אוטומטית י/ט

מהו ויכל אלהים ביום השביעי דהו"ל למימר ויכל אלהים ביום הששי דיום השביעי משמע שביעי ממש. לא זמן תוספת שבת (יפ"ת):

אלא כזה שהוא מכה כו' דלא עביד ביה מלאכה ממש אלא כזה שהוא מכה על הסדן והגביהה מבעוד יום. וגמר הורדתה משתחשך בתחלת רגע שבת דלא חשיבא מלאכה בהנחה בלא עקירה ועכ"ז נגמר בשבת. אף כאן השמים והארץ היו מותחין והולכים עד יום השבת. וברגע נקודת שבת א"ל די. דצריך להוסיף מחול על הקודש. וע"ז אמר רשב"י ב"ו שאינו יודע עתיו ורגעיו כו':

גניבא אמר כו' דרש ויכל לשון כלה עשה את יום השביעי כלה:

ורבנן אמרי כו' העולם נמשל לטבעת והשבת לחותם שבו נשלם יופי תקונו כראוי והכל הולך אחר החיתום. ולכן כתיב ויכל אלהים ביום השביעי שעם מציאות יום השביעי כילה מלאכתו (יפ"ת נזה"ק):

ששינו לתלמי המלך שהוא לא יקבל פי' חז"ל. ועיין לעיל פ"א סי' י':

לכמה ימים ברא כו' ומאותו שעה הגיהנם ניסוקת כלו' מששת ימי בראשית גיהנם ניסוק ועומד זמן רב כל כך לפיכך אוי לעולם מדיניו (יפ"ת):

מלאכתו לא כן כו' דמשמע שהכל נעשה במלאכה ויגיעה:

להפרע מן הרשעים כו' שהכתיב על עצמו לשון מלאכה להפרע מן הרשעים כאילו אבדו עולם שנברא ביגיעה. ע"ד דאי' באבות פ"ה:

ומה נברא בו לאחר ששבת שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שמשמע שלאחר ששבת ברא לעשות ואמר שנברא דברים של מנוחה השייכים לשבת. והיא קורת רוח ומנוחה יתירה שנמצאת בשבת (יפ"ת):

רבי לוי כו' דורש שמעשה כל יום היה נמתח והולך עד השבת. ובשבת נח מכולם יחד:

ידי קוניהם כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

וינח לעולמו כוונתו על מ"ש (שמות הזנה אוטומטית כ/יא ) וינח ביום השביעי משמע שהניח אחרים. זהו שאמר וינח לעולמו:

אסטאטיבה מוסיף הערוך פי' בל"י בנינים מוכנים לאנשי המלחמה בזמן שהם שוקטים ודונטיבא מתנות שמחלק שר הצבא לחילות בעת צאתם נגד אויביהם:

הזנה אוטומטית יא/א

ויברך אלהים ומה היה הברכה מפרש והולך:

זו השבת שיום זה מבואר בכמה דברים. וברכת יום הקדוש תעשיר למכבדיה כדאי' לקמן סי' ד'. וכן לא יוסיף עצב עמה דאין אבילות של פרסום נוהג בשבת:

הזנה אוטומטית יא/ב

ברכו במן שבשביל עצב השבת היתה ברכת המן. והקרא כתוב על העתיד (יפ"ת):

וע"ש שני עומרים ודעת היפ"ת דשתי עומרים דקאמר היינו ב' לצורך שבת מבלעדי האחד שהיה ליום הששי. וכדאי' במכילתא:

שלא ירד בו כל עיקר דקדושת שבת ניכר במופת מן המן שבשבת לא ירד:

שלא ירד כו' בפסיקתא פ' כ"ג אי' קדשו במן. לא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה היינו בקידוש על הכוס:

וקדשו במקושש שכשנסקל נתפרסם קדושת שבת מיד בו ביום:

וברכו בעטיפה סתמא דמדרש קאמר לה ולא ר"י:

בעטיפה בהיות יום זה מכובד מכל ימים בעטיפות בגדים. והוא כיוצא לקראת מלך ולקראת חתן וכלה בבגדים נאים (יפ"ת):

להחליף מבגדי חול לבגדי שבת:

לערב אם אין לו להחליף כולם אז די לו כשמערב אחד:

לשלשל שאם אין לו להחליף ולא לערב. די לו שיתיר חגורו שמשלשלן דרך מטה שלא כדרך חול שחוגר אותם למעלה כדי להקל פעמיו [כל בו] ושלשול הוא מלשון המשלשל דפנות:

מהלכין כחדא הולכין ביחד:

גולתא טליתו:

ואסתלקת היתה מקושר ומסולק למעלה בחגורתו. והתיר רבי זעירא כדי שיפלו וישלשלו למטה. ובע"ש סמוך לחשיכה היה:

ברכו בנר שמצינו לפעמים אצל גדולי בני אדם שנעשה נס בנר של שבת:

ברכו באור פניו רמז נפלא לזה. יפה תואר גימטריא שבת. וקדשו באור פניו. שבאור הפנים אשר באדם קדוש יאמר לו (יפ"ת):

ברכו במאורות שלא נגנזו עד מוצאי שבת אע"פ שנתקלקלו בערב שבת וכדמסיק:

ואדם ביקר בל ילין כו' אדם הידוע הוא אדה"ר ביקר בל ילין שלא לן כבודו עמו. ומכ"ש לשאר אנשים שלא יתמיד בידם טובם. ולפי זה תיבת ילין כמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלקל ולקח כבודו ממנו ולא לן:

ורבנן אמרי לן כבודו עמו שמ"ש בל ילין פי' שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד. אלא שהשבת הגין עליו:

ובמ"ש ניטל ממנו זיוו כו' כי בתחילה היה גופו ספירי והיה מקומו בג"ע התחתון ששם היה יכול לשכון עם גופו הספירי. ואחר שנתגשם אז טרדו מג"ע. וזה משנה פניו ותשלחהו כי לא היה יכול עוד להיות שם אחרי שנתגשם כך:

הה"ד משנה פניו דרש נוטריקין מוצאי שבת ניטל הוד פניו. ותשלחהו (יפ"ת):

כיון ששקעה חמה בלילי שבת כו'. הוא ט"ס ושייך לקמן במילתא דרבי לוי דאמר ל"ו שעות שמשה וכו' וכדלקמן פ' י"ב (נזה"ק):

כיון ששקעה חמה כו' אע"פ שאדם בעשירי סרח ובי"א נידון. אפשר דשעה י"א קרי שקיעת החמה. כיון דהוא קרוב לשקיעת החמה (יפ"ת):

לגנוז את האורה שכבר נגנז האור בגן עדן ביום ד' כדלעיל פ"ג ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא רצה לגנזו ממנו גם בג"ע:

התחילה האורה בפסיקתא הגי' המתינה אותה האורה:

והיתה משמשת בכל העולם כמו ביום א'. התחילו הכל מקלסין להקב"ה על הטוב הזה שהאורה שמשה בלילה (יפ"ת):

ישרהו שירה:

מסוף העולם כו' כתב בס' נפש החיים שפי' מסוף העולם ועד סופו הוא כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה:

אדם צופה לקמן פ' י"ב הגירסא אדם הראשון:

כיון שהסתכל כו' דאילולא עון דור המבול והפלגה אע"פ שחטא אדם לא ימנע ה' טוב זה מן הבריות. ולולי חטא אדם לא היה גונזה עד דור המבול. אלא כיון שהיה צריך לגונזה אח"כ. גנזה מעכשיו (יפ"ת):

כיון שהסתכל כו' דור הפלגה לא האריך להזכיר אלא דור המבול והפלגה דכתתבי בהדיא. אבל בפרשה י"ב מייתי נמי דור אנוש:

ומנין שגנזה ולא איבדה ובטלה לגמרי. שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה ולא מן העולם (יפ"ת):

וימנע מרשעים אורם אור הראשון שנמנע מרשעים ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים (יפ"ת):

ואורח צדיקים שכרם הצפון הוא מעותד ואינו נמצא עכשיו. כאור נוגה. שגם הוא צפון לעתיד:

ל"ו שעות רצופים. שמשה האורה וכדאמר בשוח"ט מזמור צ"ב דלהכי לא כתיב בשבת ויהי ערב ויהי בקר. וכל הני דס"ל דעד השבת מיהת לא נגנזה פליגי אההיא דלעיל דאמר שנגנז האור בד' (יפ"ת). ולפי מ"ש לעיל אינו מוכרח:

ואומר אך חשך והמזמור זה אדה"ר אמרו:

אותו שכתוב בו כו' כלומר שע"י החשך יבא הנחש וישפנו במסתרים (יפ"ת). או כך פירושו אך חשך זה הנחש יצה"ר סמאל שמחשיך להבריות עיניהם (מת"כ) והכי איתא בשוח"ט בהדיא:

רעפים לבנים:

ולילה אור בעדני שעם היות לילה ממש. היה אור בעדני ובפדר"א פ"ך אי' נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו:

שהיא תחלת ברייתה שהאש שהיתה בכח בלבנים שהם מורכבים מד' יסודות. ויכול האדם להוציאו. לאו חדש מקרי אלא תולדה (יפ"ת):

אף במוצאי יוה"כ מברכין ודוקא באור ששבת פי' שדלק בהיתר כגון שהודלק לחיה ולחולה. או שדולק מערב יוה"כ. אבל באור היוצא מאבנים ומעצים במוצאי יוה"כ לא. משום דעכשיו נברא:

הזנה אוטומטית יא/ג

ברכו ביציאה הוא דבר אחר על מ"ש ויברך:

ואינו חסר כלום מאותו מין בעבור חסרון הפרטי. ובעבור הברכה המין פרה ורבה ומשלים הברכה את החסרון התמידי:

ב"א שוחטין כו' וכתיב בו ברכה כיון דנאמר ברכה בששי. מתברכים בו גם שאר הנבראים שנבראו באותו היום (יפ"ת):

ובני אדם מתים הב"ח שפרים ורבים הרבה מאד לא הוה לגבייהו חסרון מיתת עצמן אלא מה שהאנשים אוכלים מהם הרבה (יפ"ת):

מה אית לך למימר הלא ביום ז' לא נבראו מינים שמחסרים אותם. אלא מפני היציאה. שאין ההוצאה שעל השבת מחסר ממון האדם שהברכה משלמת כדאמרינן ברפ"ב דביצה לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו. וע"ש בתוס':

הזנה אוטומטית יא/ד

מפני איסטניסים שאינם יכולים לאכול אלא מעט. וגם מפונקים הם ואינם יכולים לאכול מאכל של אתמול ונפשו קצה בזה ובירך השבת שיוכל לאכול שלש סעודות ויוכל לאכול מאכלים של אתמול ואין נפשו קצה. וזהו ענין הנשמה יתירה כמ"ש (בביצה דף ט"ז) ופרש"י שם נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה ולהיות פתוח לרוחה. ואוכל ושותה ואין נפשו קצה:

במטעמים שטעם המטעמים הנעשים לשבת ערב משל חול:

צוננים לפי שעשוים אתמול:

תבל תבלינה:

קלרין פי' אוצר:

אית לך שבת בתמיה. ששפט קדושת שבת מקנה טעם טוב במאכלים. ובפסיקתא הגירסא אית לך ויברך ויקדש:

בזכות מה הם חיים בילקוט גרס בזכות מה הם מתעשרים. וגירסא זו עיקר דהכי אי' בפרק כל כתבי. ואפילו לגירסתינו נמי ה"פ בזכות מה הם חיים חיי העושר דחיי צער לא מיקרי חיים (מת"כ):

בזכות התורה שנאמר כי הוא חייך וכתיב בשמאלה עושר וכבוד:

בזכות המעשר דכתיב עשר תעשר ודרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר:

שהן מכבדין כו' וכמו שדרש למעלה ברכת ה' היא תעשיר:

בלודקיא עיר הוא בח"ל. ומייתי הך עובדא לראי' שבח"ל זוכים העשירים לעושר מפני כבוד השבת. וכן עובדא דחייט דבסמוך:

דיוסקוס פי' הערוך שולחן והמוסיף כתב מין כלי וקערה עגולה. וכן הגירסא בפסיקתא הביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף:

מכל מה שנברא כו' הכוונה מכל מה שהוא דרך לאכול:

שלא תזוח שלא יתגאה הבע"ה כי הכל שלו יתברך. ולא כחו של הבעל הבית עשה את החיל:

לא על מגן לא על חנם באת לך שיש לך זכות גדול לתלות בו:

עובדא הוה כו' מעשה היה בעיר רומי בערב יום הכפורים:

והוה תמן כו' והיה שם חייט אחד אומן תופר בגדים במחט. והלך לקנות דג ונמצא שלא נשאר אצל הדג מי שחפץ לקנותו אלא הוא ונער אחד עבד לאיפרכוס הוא שר העיר. והיה זה מעלה אותו בדמים והעבד העלה יותר עד שהגיעו דמיו לשנים עשר דינרים. ולקח אותו החייט:

בענתא דאריסטון בעת של סעודת הצהרים אמר השר לנערו למה לא הבאתי לי דג כאשר צויתיך. אמר לו אדוני מה אכפור ממך הלכתי לקנות דג ולא היה שם אלא דג אחד ונמצאתי אני ויהודי אחד העומדים עליו לקנותו:

והוה הוא מסיק פי' והיה היהודי מעלה אותו בדמים. וכן אנכי העליתיו בדמים עד שהגיע לי"ב דינרין. מה הייתי רוצה שאביא לך דג בעד י"ב דינרין בתמיה:

מן הוא מי הוא אותו היהודי:

בר נש פלן בן אדם פלוני:

שלח אחריו ובא אצלו:

מאי חמית כו' מה ראית אתה יהודי חייט שאכלת דג בשנים עשר דינרין. שאינו מדרך ההסתפקות שבעל מלאכה יבזבז מנכסיו כן (יפ"ת):

א"ל מרי כו' אדוני יש לנו יום אחד שכל עונות שאנו עושין כל ימות השנה הוא מכפר עלינו. וכשבא אותו יום אין אנו צרכין לכבדו בתמיה. אבל לא במרד עשיתי:

הזנה אוטומטית יא/ה

מה יום מיומים מה מעלת יום השבת משאר הימים. למה שבת דוקא ביום השביעי:

מה גבר בגוברין מה גבר טורנוסרופוס מכל גוברין לעלות לגדולה:

מה אמרית לך כו' מה הבנת בדברי שעל זה השיבות כן (יפ"ת):

שרצה המלך לכבדני באמת לא נודע לי הטעם אלא שכך רצה המלך. ומגירסא זו נראה שלא היה טורנוסרופוס קיסר אלא שר ממונה מהקיסר. ועיין מ"ש בתנחומא סדר כי תשא:

שרצה הקב"ה לכבדה אף כי לא נודע לנו הטעם. ואע"ג דבאמת טעמו נודע ליודעי חן. לא רצה לגלות לו סודו:

מנאן את מודע לי מהיכן אתה מודיעני במופת שרצה הקב"ה לכבד את יום השבת (מת"כ) או מהיכן אתה מודיעני דהאידנא שבתא שיום זה שאתם שובתים הוא יום השביעי האמור בתורה. שמא יום אחר הוא ונשכח זכרו ברבות הימים. ובירר לו הדבר במופת:

נהר סמבטיון הוא נהר שמושך אבנים בימי בחול ובשבת נח. וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת (רמב"ן) ויש גורסין שבתיון:

לנגדא את נגיד לי למשוך את משכני. כלומר ממשיך ודוחה אותי בדחייה בעלמא מי יאמר שהוא כן והרוצה לשקר יתקן עדותו (רש"י):

בזכורו בבעל אוב שמעלין המת לשאול לו מה שרוצים. כענין שהעלתה האשה לשאול המלך ועיין בפרק ד"מ ברש"י ובתוספת:

וההוא גברא על טורנוסרופוס אמר כן אם תרצה לבחון הדבר בדוק באביך:

חד זמן לזמן אחד היה צריך לשאול באוב:

ובדק הדבר באביו להעלותו מקברו. ועלה לו כל ימות השבת. בשבת רצה להעלותו ג"כ ולא עלה לו:

בתר שבתא העלוהו ואמר לו אבי אחר מיתתך נעשית יהודי:

אצלכם בעולם שאתם החיים שרויים בו:

משמרה בע"כ הלשון בעל כרחו קשה להבין דמי עדיפא להו להיות נידונין בו. אבל בזוהר חדש אי' שדנין אותו בכפל ביום הששי. לכן עדיפא ליה לקבל העונש בפרוטרוט מלהכביד עליו בששי:

שאין רשות אחרת שכולם עבדיו ובני ביתו שאינן אוסרים:

מותר בכל העולם ואף ששאל אותו על המלאכה. מאחר שהכל נעשין בדברו אין מלאכה לפניו. רק הכל בדמיון טלטול:

אוכלי המן שהמן לא ירד בשבת כדי שלא יחללו אוכלי המן שבת בלקיטתן (משדר"א):

הזנה אוטומטית יא/ו

פילוסופים כו' צ"ע מה שייך זה כאן. ורש"י פירש ממ"ש אשר ברא אלהים לעשות. היינו שכל מה שנברא צריך תיקון:

מפני מה לא נתנה כו' מאחר שהברית משלימות היצירה א"כ אחר שאדם יציר כפיו יתברך היה ראוי שתהיה יצירתו שלימה. כמו שכל הדברים נבראו בצביונם וקומתן (יפ"ת) ובתנחומא סדר נח סי' ה'. ובאדר"נ פרק ב'. ובילקוט ראובני אי' שאדה"ר נולד מהול. וה"נ משמע בסנהדרין פאד"מ (אבל מ"מ למה לא נצטווה למול בניו):

מגלח פאת ראשו הנברא עמו ומנח פאת זקנו שנתגדל לו אח"כ. אלא ודאי לפעמים הנוסף אחר היצירה חביב יותר. ועל זה ענה כי אין ראיה דהתם טעמא מפני ששער הראש נתרבה ונתגדל הרבה בשטות דהיינו בימי הנערות. אבל שער הזקן לא נתגדל אלא בגדלותו זמן החכמה והבינה לפיכך הוא חביב יותר (נזה"ק):

א"כ יסמא עינו לפי שנתגדל בשטות ויקטע רגליו וידיו:

ולאילין מיליא אתינן שאין זו אלא דברי שחוק כי העין והיד והרגל הם בעצמות הגוף ואין גזעם מחליף. אבל השערות הם מותריים מבחוץ וגזעם מחליף:

להוציאך חלק א"א ואשיבך קצת תשובה מספקת כי פקח עיניך וראה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית כולם צריכין תיקון ועשיה כגון החרדל צריך למתוק כו'. אף אתה אל תתמה באדם שלא נברא בשלימות והוא צריך תיקון מילה. כי עמקו דרכי ה' ומחשבותיו (נזה"ק):

צריכין עשיה תיקון. והיינו דכתיב אשר ברא אלהים לעשות לומר שהכל צריך תיקון:

החרדל צריך למתוק בשביל שאינו נאכל מצד חריפותו:

התורמוסים צריך למתוק מפני שאינם נאכלין מפני מרירותם:

הזנה אוטומטית יא/ז

אברהם שאין כתוב בו ר"ל שבודאי קיים אברהם אבינו כל המצות ושבת כהלכתו אלא שלא נזדרז לקבוע תחומים מבע"י. ולהכי לא אחשבה קרא למכתבה בהדיא. אבל יעקב שנזדרז לקבוע תחומים מבע"י ולכן פירש הכתוב. לפיכך לא זכה אברהם לירש כיעקב שאין שכר זה אלא למחמיר בו (יפ"ת) ועיין מ"ש בתנחומא סדר לך לך סי' א' בענף וצ"ע:

ירש את העולם במדה כלומר בזכות אברהם ירשו ישראל הארץ במדה. אבל בזכות יעקב ירשו ישראל בלא מדה. וזה יהיה לעתיד (יפ"ת ונזה"ק) וזהו דכתיב באברהם הארץ אשר אתה רואה. וזהו א"י לבד. אבל ליעקב הבטיח כל הארץ בכלל שכן כתיב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה:

ויחן משמע לשון שבת ומנוחה. ומדכתיב את פני העיר משמע שהוצרך לחנות ולשבות לפני העיר שלא היה לו פנאי לכנוס לתוכה. אלא נכנס לשדי העיר עם דמדומי חמה היינו סמוך לשקיעת החמה שאז השמש אדומה וקבע תחומין (מת"כ):

ירש שלא במדה כלומר שלא נתן לו במדה אלא שירש כל העולם:

כעפר הארץ וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו'. ודרשינן לה מלשון פריצת גדר שירש נחלה בלי מצרים:

הזנה אוטומטית יא/ח

ד"א למה ברכו למה הוצרך לברכה מיוחדת:

שאין לו בן זוג כי ימות החול הם ג' זוגות. א"ב. ג"ד. ה"ו. אבל לא כן השבת שאין לו התחברות עם ימות החול כי קודש הוא. ובהיות הזיוג גורם ברכה כהא דאמרינן כל שאין לו בן זוג שרוי בלא טובה וברכה. ולכך השבת שאין לו בן זוג. הוצרך הקב"ה לברכו (עיין נזה"ק שהאריך בזה):

יו"ט נדחה לפעמים ליום א'. שלא יבא יום א' של ר"ה באד"ו או פסח בבד"ו ועצרת בגה"ז לפי חשבון נדחים ליום שלאחריהם. ואפילו יוה"כ שהוא דומה לשבת בכל האיסורים אילו בא באג"ו נדחה. אבל שבת קודש תמיד ביומוו אינו נדחה ליום אחרון בשום צד. וזהו שברכו להתקיים תמיד לבל יהיה נדחה:

כ"י יהי' בן זוגך שהם שומרים אותו ונחים בו:

היינו דבור זכור את יום השבת. דאל"כ זכירה למה. קדש יום השבת מיבעי ליה אי נמי שמור את יום כדאמר בדברות אחרונות (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יא/ט

שלשה בריות כו' עיין לעיל פ"ג סי' י"א:

רקיע וגיהנם ומלאכים רקיע מפורש בתורה. וגיהנם כדיליף ר' יוחנן לעיל פ"ד סי' ח'. ומלאכים כרבי יוחנן לעיל פ"א סי' ד':

וגן עדן ולא ס"ל כמ"ד שהג"ע נברא קודם בריאת עולם. וכן לעיל פ"א סי' ה' לא חשיב לה בהדברים שקדמו לעולם:

אדם וחוה ורמשים ובהמה וחיה לא חשיב להו בריות בפני עצמם דכלהו בכלל רמשים הוו. כדמשמע מדכתיב ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת. ומריאים [פי' בערוך שדים] דבריאתם בששי היתה כדלעיל ס"פ ז' לא חשיב שלא נשלמה בריאתן שלא נברא להם גוף (יפ"ת) אבל קרוב לומר שהגירסא אדם וחיה ורמשים. וחשיב אדם וחוה לחדא כיון דהם מין אחד. וחשיב בהמה וחיה לחדא דבהמה בכלל חיה בכל מקום (יפ"ת):

אשר ברא אלהים ועשה אכ"כ דהוה מפרשינן הכפל ברא ועשה חד לבריאה וחד לתיקון. כמו ויעש אלהים את הרקיע (יפ"ת):

הקדים וברא כו' וה"ק בשבת שבת מכל מלאכתו שברא בששה. מה שהיתה ראויה לעשות בו:

הזנה אוטומטית יא/י

אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו. מ"מ רק ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת השגחת ה' בהנהגת העולם שהיא מלאכת הרשעים והצדיקים. שעבור הרשעים והצדיקים ה' בעצמו פועל בהשגחה בהנהגת העולם לבל יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע כפי סדר המערכה אלא לפעמים משדד כח המערכה לתת לכל אחד כפרי מעלליו ולגמול לאיש חסיד כמפעלו ולרשע כרשעתו. ועל זה אמר מראה לאלו מעין דוגמגטרין שלהם וכו' כלומר שמראה לשניהם גמול כפי ענין מעשיהם מדה כנגד מדה שממנו ניכר השגחת ה' בעולם. וכדעיל פ"ט סימן י"ג (נזה"ק):

גטורין פי' תבנית סימן ודמיון (מוסף הערוך):

פעלת לשון פעולה ומעשה:

הזנה אוטומטית יב/א

כתיב הן אלה קצות דרכיו וס"ד ומה שמץ דבר נשמע בו ורעם גבורותיו מי יתבונן. וקמפרש הכי שמים וארץ דכתיב בהן אלה תולדות השמים וגו' הם רק קצות דרכיו. בהיות עוד עולם העליון המכוון נגד עולם התחתון. ולפיכך מי יוכל להטיל בו שמץ דופי בהיות שורשו הרוחני נעלם ממנו. כי אפי' על סידורו של רעם שפעמים בא בחוזק ופעמים בנחת א"א לעמוד. כי הוא עמוק מי ימצאנו ואין בכח שכל האנושי להשיגו על בוריו כראוי. ואמר נתבונן אין כתיב כאן. כרישא דכתיב ומה שמץ דבר נמצא בו לשון רבים. וכתיב מי יתבונן לשון יחיד משמע דאף יחידי הדור היודעים רמוזו והגיונו על דרך כלל. מ"מ איך יכולים לעמוד על סדורו דרך פרט. והיינו דקאמר הפקחים יודעים רמוזו והגיונו כלו' רק דרך כלל ולא דרך פרט. ועז"א אם על סדורו של רעם אין אתה יכול לעמוד. על סדורו של עולם שהוא יותר נפלא עאכ"ו (נזה"ק) ובילקוט איוב הגירסא יתבונן אין כתיב כאן אלא מי יתבונן. וכן גרס רש"י:

כתיקונו פי' בחוזק כחו בבריאותו:

ואם יאמר לך כו' אמור לו טענה אחרת. כי אחרי מלך ב"ו אי אתה יכול לעמוד כדכתיב לב מלכים אין חקר. אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה אתה יכול לעמוד בתמיה שהוא אדוני האדונים. ולשון האגדה פה חסרה וראוי לגרוס הה"ד כי מה האדם שיבא אחר המלך אשר כבר עשהו. וכמבואר במדרש קהלת (נזה"ק):

משל לחרישת קנים כו' משל לפלטין גדולה כו' פתחים הרבה. משל הראשון ענינו שהפקח צריך להסיר דרכי הטעיות שהם כמו קוצים ומכשולות לרבים בעניני החכמה. ומשל השני שאף כשהסירו הקוצים והגיעו לפלטין יש בו פתחים הרבה. וצריך הפקח לסדר הדברים כראוי פתח אחר פתח שלא יתבלבלו הנכנסים לתוכו:

לחרישת קנים פי' חורשה יער של קנים. ועיין בשה"ש רבה הביא משלים אלו ג"כ לענין דשם:

כסח כורת הקנים במגל ומגירה:

חורי משל אחר:

פקעת כרך ואגודה מן גמי:

קשרה וקצה האחרון אחוז בידו (מת"כ):

משל כו' שבנה פלטין דמה שנאמר אלה תולדות השמים לומר שהם נאים ומשובחים בתכלית הנוי שאינו כפלטין של ב"ו שעם היותו נאה יש מקום לאדם לאמר אילו היו עמודים גבוהים היה יותר נאה כו'. אלא בתכלית הנוי שאין למצוא להם צד יותר נאות ממה שהם (יפ"ת):

עשוהו כינוי לפועלים רבים. רבים עשו אותו:

כביכול כו' לפי שהאדם עולם קטן וכולל מכל העולמות. הוצרך להמלך עמהם (נזה"ק):

נמנין על כל אבר כו' פי' שמעשה האברים עצמם בתיקון נאה. וגם העמדתם במכונם בתכונתם. נפלאה היא. ולפי שהאדם עולם קטן שהוא דפוס כל הנמצאים. מביא שבח האדם הנראה לעינינו. שממנו נקח ראיה לכל העולם בכלל (יפ"ת):

על כל אבר ואבר משלך מהאי בריה אשר לך:

רבי לוי כו' בא להוסיף בשבח מלאכת האדם שאין צריך לומר שהוא מתוקן בתכלית. אלא שמתקונו שאפילו הדברים המגונים במלאכת ב"ו עשאן השי"ת באדם באופן שהם שבחו (יפ"ת):

ואם נתן ביבה צנור המקלח שופכים לחוץ. אם נתן על מבוא הפתח הוא מגונה שהוא נראה ומסריח לנכנסים בפתח וליוצאים. ולכן נתן במקום טמון. אבל הקב"ה נתן ביב שהוא החוטם שיצאו בו מים סרוחים בפניו ועל הפה. והוא נראה תמיד. ועל כל זה עשה בחכמה שהוא הדרתו של אדם. שעיקר הצורה הפרצוף פנים עם החוטם. ואין גנותו נראה (יפ"ת):

ויצר ה' אלהים ובפסוק הסמוך כתיב וישם שם את האדם אשר יצר. והוא מיותר שכבר אמר וייצר. ואין לטעות באדם אחר (יפ"ת) ורבי יצחק בא להוסיף בזה שמלאכתו משובחת עד שהי"ת מתגאה בו. אע"פ שאין הדבר קשה בחקו:

משבחן משום דאלה תולדות השמים יתירה היא. ולא אתא אלא לשבחן ראו אלה התולדות כמה חשובים הם (יפ"ת):

מקלסן קלוס עדיף משבח. ודופי בציר מגנות. ור"ל שמצד שה' משבחן אי אפשר לומר שהם מגונים. ומצד שהוא מקלסן ביותר אי אפשר לתת בהן שום דופי אפילו על קצת דברים שמחשב לכאורה בענין היצירה בלתי מתוקנים (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/ב

בהבראם בה' בראם כדילפינן בפירקין מדכתיב כי ביה ה' צור עולמים. דעוה"ב נברא ביו"ד. ועוה"ז נברא בה"א:

ואת כל אלה ידי כו' משום דרבי פנחס אמר בה"א בראם. והיינו לרמוז שנברא בלא יגיעה כדאמר בפרקין להכי מייתי גביה האי קרא. דיליף מיניה לא בעמל כו'. והדר מייתי דרבי יודן ור' יהושע לענין פירוש דאלה דעליה קיימינן (יפ"ת):

ואת כל אלה ידי עשתה מסיפא יליף דכתיב ויהיו כל אלה נאם ה'. שבנאום ה' ר"ל בדבורו נעשו. ולא בידים. ומ"ש ידי עשתה הוא בלשון ב"א (יפ"ת):

אלה החקים וכתיב הכא אלה תולדות השמים:

ויהיו כל אלה נאם ה' דאלה מופנה מדה"ל למימר ויהיו כולם נאם ה'. אבל אלה תולדות השמים יש בו דרשות אחרות (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/ג

אלה פסל את הראשונים דמשמע אלה הם החשובים לא הראשונים:

ואלה מוסיף כו' להשוות אלה לאלה:

מה פסל תהו ובהו וחשך עולמות הראשונים שנחרבו מצד התהו ובהו וחשך כדלעיל פ"ד סי' ט' (נזה"ק) ועיין בו שהאריך בזה והגר"א כתב פסל תהו ובהו ביאורו שפסל את תהו ובהו מהיותם תולדות הארץ אפס הם עיקרי וחומרי הארץ כאשר ביארנו במקומו עכ"ל:

הזנה אוטומטית יב/ד

ויכלו השמים והארץ בזמנן כו' המיוחד. כל אחד ואחד ביום וכל יום קרוי זמן:

בו ביום הוציאו תולדות מהאי לישנא משמע שבו ביום הוציאו תולדות בפועל ולא בכח לבד ומקשה ליה רבי יודא מדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א' יום ב' וכו' דמפורש בכל אחד הוצאת תולדות בפועל ביומו. ומשני רבי נחמיה כמלקטי תאנים הם כל אחד ואחד הופיע בזמנו. כמו התאנים שתחלת צימוחם באילן הוא כאחד אלא שגמר בישולם הוא זה אחר זה. אף כך השמים והארץ הוציאו עיקר תולדותם ביום א' אלא שלא נתגלו ונקבעו במקומן אלא כל אחד ביומו. והיינו דמסייע ליה רבי ברכיה מדכתיב ותוצא הארץ דבר שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת ונזה"ק) ועיין בענף:

דבר שהיה פקוד בידה מדה"ל למימר ותצמח. וקאמר ותוצא משמע שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/ה

ג' דברים הללו מדלא כתיב בהדיא אלא ג' אלו ושארא כיילינהו באת כל אשר בם (יפ"ת):

הארץ בראשון כב"ה לעיל פ"א סי' כ"א:

ב' דברים הם עיקר מדלא נקט הכא גבי תולדות אלא ארץ ושמים. משמע דלא הוי עיקר ברייתו של עולם אלא ב' אלו. ורבי נחמיה ס"ל דכיון דהתם מדכר ג'. ג' הן עקר ברייתו. וביום עשות ארץ ושמים מקרא קצר הוא (יפ"ת):

ומהו גמר מלאכתן מאורות כי זולתם אינה ניכרת פעולת השמים:

ותוצא הארץ עקר ברייתה כי הארץ בעצמה גוף דומם ועיקר חיותה וצורתה הוא כח הצמיחה שלה. ואח"כ החי כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה ואח"כ המדבר:

ומהו גמר מלאכתה אדם שהוא חלתו של עולם והוא גמר תיקונה ואין הארץ מתקיימת אלא בזכות האדם הצדיק (נזה"ק):

שנא' אנכי עשיתי כו' דמדלא נקט אלא אדם כדנקט בשמים כל צבאם. משמע שהאדם לבדו הוא העיקר (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/ו

כנגד ו' דברים ולכן תולדות השמים מלא שקודם החטא היו על מליאותן. וכן תולדות פרץ מלא לפי שכולן חוזרים לתיקונן בביאת בן פרץ משיח צדקנו. והטעם ע"פ מ"ש דורשי רשימות דאדם נוטריקון אדם דוד משיח. ובהיות משיח תיקונו של אדם לפיכך בימיו ישוב הכל לאיתנו כמו קודם החטא ויהיה נשלם בששה דברים הללו (נזה"ק):

וקומתו של אדה"ר מן הארץ עד לרקיע היה כדלעיל בריש פ"א:

ופרי הארץ שנתמעטו הפירות. שאפילו אילני סרק עשו פירות כשנבראו. כדלעיל פ"ה. ופשיטא שכל זה מקללת ארורה האדמה:

משנה פניו ותשלחהו באדם הראשון קמיירי. ופירושו כששלחו אז שינה פניו. ושינוי הפנים הוא בזיוו והדרו (יפ"ת):

שנאמר ויתחבא האדם ולולא שגרעה קומתו לא היה יכול להתחבאות:

ארורה האדמה בעבורך ותבואה נקרא עבור כמ"ש ויאכלו מעבור הארץ. ועבור כולל פירות הארץ. הדגן. ותבואת הכרם:

מאורות דאר"ש כו' שנתקללו המאורות מע"ש וזה בחטא אדה"ר. ועיין לעיל פ"ו סי' ב':

ולמה גנזו ה"ל לאבדו לגמרי:

וירא אלהים את האור לפרושי טעמא דגניזה. דמה שלא גנזו אלא לצדיקים היינו משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ולפיכך הוא ראוי לגנזו לצדיקים שהם משורש האור כי טוב. ושוב אמר ומנין שגנזו לצדיקים. שנאמר ואורח צדיקים כאור נוגה דהיינו לעתיד לבא:

וכיון שראה אור כו' ר"ל בהיותו רואה בעתיד שיהיו צדיקים בעולם להיות מוכנים לאותו אור הגנוז שמח במעשה בראשית:

כיון שחטא אדה"ר כו' כל זה הוא דברי רבי לוי. מן הראוי היה שמיד כשחטא אדם היה ראוי לגונזו אך מפני כבוד שבת שמשה ל"ו שעות (י"מ):

ישרהו לשון שירה:

האירה אותה האורה כל היום של ערב שבת. וכל הלילה של שבת:

שיבא בן פרץ משיח שהוא מבית דוד:

כצאת השמש בגבורתו כמו שאמרו תפוח עקיבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכן יהיה לע"ל לצדיקים אוהבי ה':

ואין עץ אלא תורה. ולכן נכתב העץ בה' הידיעה. היינו התורה דאיקרי עץ חיים והכוונה שכמו שהתורה נצחית כן יהיו הם. ורמז בכלל דבריו שעיקר נצחיותם על ידה שממנה יקחו הנצחיות להמשכם אל צד השכלי שהוא נצחי:

ואולך אתכם קוממיות דהאי קרא משתעי בשכר העתיד וכמבואר בספרי ע"ש:

בקומה זקופה שלא ילכו שחוח לפני אויביהם. כי הירא קומתו כפופה ואינו יכול להרים ראשו:

מאה אמה כו' מה שהכריחם לדרוש ל' קומה הוא ממה שלא נאמר חירות או חפשים ע"כ פי' לשון קומה או של מאה או של מאות (אלשיך):

לאדה"ר לאחר החטא. אבל לקומתו קודם החטא לא היהי ראוי אלא אדה"ר מחמת שהוא יציר כפיו של הקב"ה (נזה"ק):

מאתים אמה דרש קוממיות קומה מאות. ומיעוט מאות מאתים. אי נמי ב' ממין דרש למאתים כדפירש רשב"ם בפרק הספינה:

שלש מאות דורש קוממיות קומה מיות. קומה כאדה"ר והיינו מאה אמה. מיות ב' מאות. הרי ג' מאות:

כי כימי העץ ימי עמי כו' מדלא פירש איזה עץ. ולא בא לסתום אלא לפרש דוודאי הכוונה על עץ שמאריך יותר מכל עץ. והיינו סדן השקמה. וכדאי' בשוח"ט גמירא דהאי סדנא עביד בארעא ת"ר שנין:

באמה גרומה פי' בערוך באמה ותוספת. וכמ"ש (ב"ב פ"ט) היה שוקל עין בעין נותן לו את גרומיו. הכרעותיו. היינו מעט יותר. וכתבו המפרשים דאמה הגרומה יתירה כשמינית אמה על שאר האמות. וכיון שבתשעה חדשים שישב במעי אמו גדל אמה גרומה שהיא תשעה שמינית. נמצא מגיע הגידול לכל חודש שמינית אמה. ולשנה שהוא שנים עשר חדש. שנים עשר שמיניות אמה. שהם אמה ומחצה. ופירש רש"י באמה דידיה. נמצא מגיע לשש מאות שנה ט' מאות אמה. ופסוק כי כימי העץ וגו' לא נאמר על אורך ימים שהרי כתיב בלע המות לנצח. אלא על הגובה קאמר:

הגפן תתן פריה מכנוי פריה קיליף. מדלא קאמר תתן פרי ויבול. משמע הפרי והיבול המיוחדים להם דהיינו מה שהיה דרכם בבריאה (יפ"ת) וכמ"ש בתורת כהנים על פסוק ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם כו':

והיה וגו' שבעתים כאור שבעת הימים. פי' כאור שבעת ימי בראשית:

כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. וע"כ כתיב תולדות מלא שעתיד לחזור כל הששה דברים שחסרו:

הזנה אוטומטית יב/ז

לכל יש תולדות הכוונה שהכתוב אלה תולדות השמים וגו' בא לבטל דעת האומרים שהעולם קדמון ח"ו שהרי לכל יש תולדות. וכל מי שיש לו תולדות נברא ואינו בורא. וממילא ע"כ הכל מחודש בבריאה (נזה"ק):

שנא' בראשית ברא אלהים כו' כוונתו שלא ידומה ח"ו כי הבריאה נמשך מעצמות הבורא יתב' כמו התולדה מאביה. כמו שהיה דעת הקדמונים הטועים. ולכן כתב בשמים ובארץ בריאה להורות שנבראו שמים וארץ מאין ממש:

בטרם הרים יולדו ילדו כתיב ויש אם למסורת:

היש למטר אב כו' או מי הוליד אגלי טל הכוונה שהתולדות הטל ומטר היינו הטל ומטר עצמם שמתרבה מעצמו בשרשו דרך התולדה:

אלו מרגליות של טל כלומר טיפי הטל היורדים כעין מרגליות והם נמשכים ובאים משרש טל העליון כאמור (נזה"ק):

מת ובלה הם ב' דברים. האחד ההפסד. והשני הבליה בעודן קיימין ור"ל שכל הנמצאים תמיד חסרים והולכין בטבען. אלא שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית להוסיף להם שפע חדש לקיימם (נזה"ק):

וכל מי שאין לו תולדות אע"ג דליכא אלא הקב"ה קאמר כל איידי דתני רישא כל (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/ח

וכל מה שאתה רואה מתולדות השמים והארץ והיינו כדדרשינן לעיל פ"א את לרבות תולדותיהן:

בשני ברא מן העליונים צ"ל בראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים שנא' בראשית ברא וגו' בשני ברא מן העליונים כו' ומביא זה לראיה שהכל תולדות שמים וארץ הוא:

יהי רקיע אבל השמים לכ"ע נברא ביום א'. ואפילו למ"ד לעיל פ"ג גלדה טיפה האמצעי ונעשו ממנה השמים כו'. מ"מ כח ההיולי שמים כבר נכלל ביום א' במים. והטיפה האמצעית שנעשה ממנה השמים הוא ממוצע בין מים העליונים הרוחנים לתחתונים הגשמיים (נזה"ק):

תדשא הארץ ויקוו המים בכלל תדשא הארץ. שהראות היבשה להוציא דשאים היא. דאל"כ נמצאו התחתונים יתירים (יפ"ת):

עכשיו העליונים כו' ואין שלום. הענין בקצרה כי העולם השפל הוא מכוון ממש למול עולם העליון. שכל מה שיש בעולם העליון יש כדוגמתו בעולם השפל. רק ששם בעליונים הם ברוחניות ופה הוא בגשמיות. מכוון אלה כנגד אלה. וזה עיקר קשר המציאות המחבר עולם העליון שהוא המשפיע לעולם התחתון שהוא מקבל השפע. ולכן לא יתכן שימצא דבר אחד בעולם השפל שלא יהיה כדוגמתו בעולם העליון אחר שהתחתון מושפע מהעליון ואין דבר נשפע בלא משפיע. וכן לא יתכן להיות משפיע בלי מקבל השפע. ולכן עשה ה' בריאה חדשה שיהיה קצת מהעליונים שזהו הנפש. וקצת מן תחתונים שזהו הגוף. והוא הקשר העיקרי המקשר העליון עם התחתון. כי ע"י מעשיו שהוא מכוון לכולם ימצא השפע מהעליון לתחתון:

מן האדמה כלומר מן התחתונים:

אמר רשב"ל המשל כו' מביא ראיה שאפי' העליונים צריכין שלום:

המשל זה גבריאל כו' המתרגם כתב מיכאל מן ימינא והוא דאשא. וגבריאל משמאליה והוא דמיא. ואפשר דריב"ל ס"ל הכי ולכן אמר המשל זה גבריאל שנוטריקין משל שלג. ולשון פחד יפול יפה על אש אוכלה. אבל בבמדבר רבה ובחזית פסוק צאינה וראינה גרס המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל וגירסא זו עיקר כי כן מבואר גם בזוהר בכמה דוכתי דמיכאל מצד החסד וגבריאל מצד הגבורה והפחד (נזה"ק) ובאדר"נ פ' י"ב איתא כקול מים רבים זה גבריאל המלאך. ובתנחומא סדר ויגש איתא המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל. ועכ"פ זה היפך זה ומתנגדים זה לזה והקב"ה עושה שלום ביניהם. וזהו נקרא מיתוק הדינין ושיתוף רחמים עם הדין:

הזנה אוטומטית יב/ט

בהבראם באברהם בהבראם משמע כאילו חלילה מעצמם נבראו. גם הוא מיותר. ע"כ דרש אל תיקרי בהבראם אלא באברהם. שאותיותיהם שוין. ולשון השוח"ט מזמור ק"ד הן הן אותיות של אברהם:

באברהם שנתיחד לה' וזרעו אחריו. והעולם נברא בזכותו שהיה ראשון להקריא שמו יתב' בעולם כדלקמן בס"פ ל"ט (יפ"ת):

על הדא דריב"ק כלומר על הנחה זו דריב"ק מפרש איהו קרא דאתה הוא ה'. ואי נמי דמייתי סייעתא לריב"ק מהתם (יפ"ת):

כל האונקים כו' כל המון הנבראים הנזכר שם השמים ושמי השמים כו' כולם בזכות אברהם שבחר בו והוציאו מאור כשדים. והמוסיף הערוך כתב אונקים פי' בל"י כובד גדול ועצום:

אר"י בהרים הגבוהים כו' פי' אל תתמה שבעבור אברהם נברא כל העולם ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים כו'. וכן הוא בשוח"ט:

בהרים הגבוהים היעלים א"כ שהיה משמע היעלים נמצאים בהרים (מת"כ):

אלא הרים הגבוהים ליעלים. משמע שהרים הגבוהים נבראו לצורך יעלים:

מה יעלה זו תישה לפי שהזכיר מה שברא ה' חלק מהעולם לצורך היעלים. הזכיר ג"כ ענין חדוש ה' בטבעה לצרכה. והוא שלהיותה חלושה היא יראה לצאת ממקומה ללכת לשתות מפני החיה. והקב"ה נתן בה טבע שתקשקש בקרניה ותברח החיה לקולה (יפ"ת):

רוח של חזזית רוח רעה של שטות ושגעון:

והיא שומעת קולה בערוך הגירסא והחיה שומעת קולה:

הדין טפזא תרגום הארמי את השפן טפזא:

מיגין תחות שקפא ישן תחת הסלע (שקפא הוא תרגום מלת צור) שמתיירא מן העופות שלא ישלטו עליו ויאכלנו. ועושה הסלע למגן לו ומה בשביל דבר טמא כו' השפן דבר טמא כמ"ש את השפן ואת הארנבת. וכלום אל תתמה איך הספיק זכות אברהם לבריאת כל העולם. כי אם נברא קצת מהעולם עבור דבר טמא. כ"ש שראוי לברוא כולו עבור אברהם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יב/י

כל האותיות תופסין את הלשון. הבא לבטא ה"א אין צריך לנענע הלשון שתבטא אותה בדרך התנשמות לבד (יפ"ת):

לרוכב בערבות ביה שמו יה שמו מיבעי ליה. א"ל אין לך כל מקום שאין לו איש ממונה על בייה שלו. כן הוא גירסת הרמב"ן ז"ל בפרשה מקץ. וכן הוא גירסת הירושלמי. וכן עיקר ופי' בייא לשון צעקה ותרעומות על דבר עוות. שבכל מקום יש איש ממונה על צעקת העשוקים הצועקים בייא והיה השי"ת ממונה על בייא של עולמו. והוא ע"ד מ"ש אבי יתומים ודיין אלמנות וגו'. ועיין ברבה סדר מקץ בי אדוני בייה את מעביר עלינו:

אדיקוס בערוך גרס אגריקוס. פי' פרזי ואיש שדה בלשון יוני (מוסיף הערוך) והוא לפי הגירסא על בית שלו. אבל לפי הגירסא על בייה. פירושו מין שולטנות:

אגוסטוס בערוך גרס אגבאסטס. והוא ג"כ מין שררה:

כך מי ממונה על בייה של עולם הקב"ה ביה שמו ממונה על בייה של עולם. כצ"ל:

אוי דמובדין אוי ואבוי יש לזעוק על שנאבדו ממנו חכמים הראשונים. כגון ר"א כי שאלתיו ולא אמר כן:

אלא כי ביה ה' כו' וזהו סולו לרוכב בערבת ביה שמו והיינו שישבחוהו בשם יה דוקא על שם בריאת העולם שנברא בשם יה. עולם הבא ביו"ד. והעוה"ז בה' כדמסיק (נזה"ק) וכך צ"ל בשתי אותיות ברא הקב"ה את שני עולמים:

ומה ה"א זה שהוא רמז לעוה"ז:

סתום מכל צדדיו ומה שבין רגל הה"א וגגו לא מקרי פתיחה דמעט הוא (יפ"ת):

יורדים לשאול פי' לקבר שהוא למטה (יפ"ת ונזה"ק):

שעתידין לעלות פי' לתחיית המתים:

לבעלי תשובה שצריכין לדחוק עצמן ולכנוס בפתח הקטן מתוך צער ויסורין כמ"ש בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלהיך:

מה יו"ד זה קטן בקומתו וכפופה כן הוא בשוח"ט:

מקדירות משחירות כי כן היו"ד כולו גולם אחד שחור (מת"כ):

בלא עמל כו' דורש בהברא' כאילו נבראו מעצמם בלא עמל ובלא יגיעה דתחילת בריאת שמי' היה במחשבה רק גמר השמים בגערה בעלמא שנתחזק בגערתו כדדרש לעיל פ"ג סימן ב'. עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו שנתחזקו ביום ב' בגערה בעלמא (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יב/יא

הללו את ה' מן השמים כו'. ולא קאמר בשמים ובארץ. שברייתם משם ממש. שחמה ולבנה ומזלות בריאתן מן השמים. וכל בריות שבארץ בריאתן מן הארץ (נזה"ק):

אלא מן הארץ הכוונה על הדברי' היורדין משמים למטה. אחר שאנו רואין שחנותן למטה לארץ אות הוא שטבען ארציות:

כי לשלג יאמר הוא ארץ. שאומר לשלג שיהיה בארץ. מה שלג אע"פ שצווה שיהיה בארץ אין ברייתו אלא מן השמים כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כן הוא בקהלת רבה. וכאן חסר זה:

מה הגשם כו' אין ברייתו אלא מן הארץ. כאן חסר וצריך להיות מה טעם. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. והיינו הגשם שבאד. שהרי הגשם מן האד שבארץ:

הכל היה מן העפר אפי' דברים שבשמים:

האומר לחרס חרס בריאתו מן האדמה. והוא קרא לשמש חרס שברייתו מן הארץ (מת"כ). הכוונה שיש בו ג"כ יסוד דומה ליסוד עפר אבל הוא יותר דק וספירי מחומר העפר שלמטה:

הזנה אוטומטית יב/יב

מלך ב"ו כו' אבהבראם דקרא קיימא ואמר דאתא למימר שנבראו בריה אחת (יפ"ת):

בריה אחת בבריאה אחת:

הוגגים הם הברזלים הגדולים שממשיכי' בים בחבלים וכן פרש"י. והם נקראים בלע"ז אנקערס שמעמידים את הספינה:

נווטים פי' המוסיף הערוך בלשון רומי מלח וספן:

ונווטיהם כתיב פי' שכתוב ונוטיהם מלא בוי"ו. ואנו דורשים בלשון יוני ורומי ונוטיהם שאפי' הנווטים שדרכן באחרונה נבראו עם השמים כאחת ור"ל שנבראו מלאכים מנהיגי השמים:

הזנה אוטומטית יב/יג

בונה אהל כו' שיש של יריעות פרושים. כמו האוהל מועד והמשכן. והב' כמו שאנו עושים. דרך האהל שמותחין אותו בדוחק שיהיה מתוח היטיב שלא יהיה בו קמטים. וזהו אננק ופירושו בדוחק. ואעפ"כ ע"י שהיית זמן הוא רפה מעצמו. ברם הכא כתיב תרקיע עמו לשחקים. בתימה. כי הוא רקעם יפה יפה (יפ"ת) ובירושלמי הגירסא ברם הכא וימתחם כאהל לשבת. וכתיב חזקים כראי מוצקים:

אהל אננקי בתרגום ירושלמי היא מוצאת. אתה הוא ה' אלהים דעניקייא לעיקייא בשעת עקתהון עני יתי בהדא שעתא דהיא שעה אננקי:

חזקים כראי מוצק פי' כמראה של ברזל שהוא חזק:

מוצק כלים אננקי פי' כשמוצק כלים הוא דוחק אותם ושופם היטב שיהיו יפים ובהירים ומאירים. מ"מ כששוהא מעט הוא מעלה חלודה וההבדל שבין ב' הלשונות. כי הרפיון בא מסבת עצמן. והחלודה בא מסיבת האויר החיצוני. נכלל שניהם בכתוב. חזקים שאינם מתרפים מהרכבתן. והמה כראי מוצק שהוא נחושת קלל שאינו מעלה חלודה:

כמין תרקיא כמראה של זכוכית (ערוך):

על הדא דרשב"ל כי בו שבת כו'. והארץ וכל צבאם מדוע שוב חזר לומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אף לאחר שכלה מלאכת השמים והארץ וכל צבאם בז' ימי בראשית מ"מ תמיד אלה תולדות השמים והארץ יעמדו בקיומן כולם כיום הבראם ולא ישנו תפקידם:

יום יוצא כו' שנה יוצאת. בירושלמי מסיים כתיב אלה תולדות השמים. כלומר אע"פ שיום יוצא ויום נכנס אפ"ה תולדות שמים וארץ במקומם עומדים ולא ישנו תפקידם (י"מ):

הזנה אוטומטית יב/יד

מחשבה בלילה כו' בששת ימי בראשית היה המחשבה בלילה והמעשה ביום. ודייק מדכתיב ביום עשות וגו' דהמעשה היה ביום. אבל המחשבה בלילה (נזה"ק):

וב"ה אומרים מחשבה ומעשה ביום. דכיון דמעשה ביום הוה הכי נמי המחשבה. או אפשר שדורש עשות מלשון יתעשת האלהים שמרומז בו המחשבה ג"כ:

אמר רשב"י כו' שאין ראוי לייחד יום או לילה למעשה. כי לא היו פעולותיו צריכין להמשיך בזמן אך בדבר ה' וכבר נעשו. והמחשבה היתה בין ביום ובין בלילה. אבל המעשה נעשה כרגע בסוף היום (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/טו

ה' אלהים למלך כו' שם ה' מדת רחמים ואלהים מדה"ד כדלקמן בפרשה ע"ג:

כוסות רקים צ"ל כלים דקים בדל"ת. וכן הוא בילקוט:

מתבקעים נשברים לשברי':

מקריסין מתבקעין בלי חסרון (מת"כ) או מקריסין הוא כמו מקרישין בשי"ן שהוא קרישת הקרח. ועיין בפרש"י חולין (מ"ז ע"ב) בקרירי לא דמטרשי כו':

ערב חמין בצונן והכונה כי לולא העונש הנוקמת מהחוטא יהיו מתרבים חטאים בארץ מאד. ולולא הרחמים הוה ח"ו כליה בעולם תיכף בעת החטא ולכן נברא בשניה'. כלו' שהעולם מתנהג ממוזג משניה'. שמאחר להעניש ואינו מוותר לגמרי:

אם בורא אני את העולם במדה"ר. שבעה"ז ינהיגם ברחמים והחוטאי' יענשו בעוה"ב לא הי' אפשר כי הרוב לא יחושו לעוה"ב ואם יתמידו תמיד בטובה ולא יענשו על חטא יפליגו בחטא:

חטייה סגיאין פי' ויהיו עונות מרובים (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יב/טז

עשתה צביוני תחלה (פי' רצוני להתפשט ולהשתכלל בעולם לפני השמים ועל ידה נקרא הקב"ה מלך. ובשכר זה נתן לה הקב"ה פרוקופי. מוסף הערוך כתב בל"י כבוד וגדולה:

הזנה אוטומטית יג/א

הכא את אמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. דמשמע שעדיין לא צמח שום דבר קודם בריאת האדם. היינו שעמדו על פתח הקרקע. ולא יצאו עד יום הששי וכדפרש"י בחומש:

ולהלן את אמרת ויצמח ה' אלהים מן האדמה. דמשמע אף קודם בריאת האדם. וכדאיתא לעיל פי"א סי' י' שבשלישי נבראו אילנות ודשאים וג"ע:

אר"ח להלן לג"ע צמח מקדם לברייתו של עולם בלא גשמים:

לישובו של עולם לא צמח עד אחר ברייתו של אדם כשהתפלל על הגשמים:

אלו ואלו לא צמחו כו'. והא דכתיב ויצמח אין מקומו שם אלא כאן:

הזנה אוטומטית יג/ב

כל האילנות כו' מדכתיב וכל עשב השדה ע"כ שמ"ש וכל שיח השדה אינו עשב אלא אילנות. משום שכל האילנות כאילו משיחים לכן איקרי שיח. ועיין לקמן בסמוך:

להנאתן של בריות נבראו שלכך האילנות מלאים עלים ופירות להגין על הבריות מפני הרוח שלא יזיקו ב"א. וכמעשה שהביא:

כל שיחתן של כו' ומפרש קרא וכל שיח הבריות על השדה. כי חייהם תלוי בזה:

וכל תפלתן כו' שיח מלשון תפלה:

מרי תעביד ארעא כו' רבון העולם תעשה הארץ ותצליח הארץ:

אינו אלא על ביהמ"ק דרמיז נמי לתפלת ישראל על ביהמ"ק הנקרא שדה כד"א ציון שדה תחרש. ופי' הקרא וכל שיח ישראל על בית המקדש שנקרא שדה:

מתי יתבני אדון מתי יבנה בית המקדש:

הזנה אוטומטית יג/ג

מזכיר שם מלא כו' ה' אלהים. שעד שלא נשלם העולם לא יאות להזכיר עליו שם מלא כיון דהוה חסר. שם הויה ושם אלהים המה שני שמות כוללים. שם ההויה שם הכולל על עצמותו יתברך. ושם אלהים הוא שם הכולל על פעולותיו כולם (יפ"ת ונזה"ק):

שם מלא בירידת גשמים כי גם הגשמים ענין כולל מעמיד את כל העולם ושקולה ככל מעשה בראשית כדלקמן:

ג' דברים שקולים דמה"ט הזכיר שלשתן יחד מטר ארץ ואדם. ללמדך ששקולים הם זה כזה (נזה"ק) והכוונה ששקולים בענין הכללי שלא יתכן להיות האחד מבלי רעהו כי לולא הארץ והמטר לא היה האדם יכול להתקיים. וכן אם אין אדם אין שניהם כדלקמן סי' ה':

אמר רבי לוי כו' ר"ל שרבי לוי הוסיף עוד סמך וראיה לדבר ממה ששלשתן מג' אותיות להורות כי כל אחד מהם משותף משלש. ששלשתם צריכין זה לזה. ולכך הם שקולים:

הזנה אוטומטית יג/ד

קשה היא גבורות גשמים כו' ר"ל מעשה נסים שיראה כדבר קשה (יפ"ת):

גבורות גשמים בגמ' א"ר יוחנן מפני שיורדין בגבורה:

עושה גדולות ואין חקר וכתיב בס"ד הנותן מטר דדבר זה של גבורות הגשמים שקול כנגד כל הגדולות של מעשה בראשית שאין חקר:

עושה ארץ בכחו כו' בתתו המון מים הוה ליה כעושה ארץ ושמים (יפ"ת):

ואין קול אלא גשמים אבל מהמון מים לא יליף דאפשר דבמים העליונים מיירי ע"כ יליף מקול צנוריך שמקלחים משמים לארץ והיינו גשמים:

הזנה אוטומטית יג/ה

מרצה כקרבנות כי בירידת גשמים מתחברים העליונים לתחתונים ויוצא מקור שפע הברכה ממקור רצון העליון ממילא הם מרצים כקרבנות (נזה"ק):

רצית ה' ארצך וריצוי הארץ ע"י גשמים. וע"ז מורה שם הרחמים שצירף לגשמים כמ"ש רצית ה' ארצך:

מכנסת את הגליות דומה בטובתה לקבוץ גליות. ויתכן עוד מפני שע"י הרעב בני אדם מוכרחים לכתת רגלם בארצות אחרים רחוקות לשבור רעבונם. ולכן פקידת הארץ בגשמים נחשבת כמעט לקיבוץ גליות:

שהיא אוספת את העברה כי בהתעורר מקור רצון העליון נמתקו כל הדינים ונאסף כל העברה מעולם. ועברה הוא הכעס הגדול ורבי תנחום הוסיף שאף מכפרת על החטאים. היינו ע"י שפע רחמים הבא ממקור רצון העליון (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יג/ו

ושקולה כנגד תחה"מ בירושלמי פ' א"ע כשם שת"ה חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם:

בזו יד ובזו יד כו' יד מורה על פעולה כללית. ואצבע של פעולה פרטית. ופעולת הפתיחה מורה שפע בריבוי באין כילות מאומה:

בזו פתיחה יפתח ה' לך. לתת מטר ארצך בעתו:

ירונו יושבי סלע בתחמ"ה מיירי (יפ"ת):

יתרועעו כו' יתרועעו מורה על הזרעים עצמם כאילו הם יתרועעו יחדיו באהבה. ואף ישירו מורה על בני אדם שהם ישירו טובו ית':

רחב"א אמר גדולה מת"ה גירסא זו לא יתכן שהרי סובר לעיל ששקולה כת"ה. ע"כ בהכרח במ"א צריך לשנות שם האמורא. ופירושו גדולה תועלתה. או גדול החסד שהקב"ה עושה בירידת גשמים יותר מת"ה:

שאל את ריב"ק בד"ר פ"ז איתא את רבי יוחנן בן זכאי:

ואימתי כו' בירידת גשמים שזה ענין טובה כללית מקפת כל הנמצאים:

מ"ט לבשו כרים דהיינו בירידת גשמים כדכתיב לעיל מיניה פקדת הארץ ותשוקקיה. ופירושו שאז מתלבשות הנקבות מן הזכרים (יפ"ת):

הריעו לאלהים כל הארץ. דרש סמוכים:

בהמה מבקשת תפקידה להזדווג זכר ונקבה שאז כחן מתגבר (יפ"ת):

מ"ט לבשו כרים הצאן ובשוח"ט קי"ו יליף מפסוק הקודם פקדת הארץ ותשוקקה. תן לה תשוקתה. כמ"ש ואל אישך תשוקתך:

לבשו דכרייא כו' בנדה ס"פ המפלת בא זכר בא שלום שנאמר שלחו כר כו' זה כר. וקאמר הן אילי הצאן לובשים צאן נקבות. ולשון נקי דבר:

הזנה אוטומטית יג/ז

ואדם אין להעביד את הבריות כו' להעביד את יושבי האדמה להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל שהתפללו על הגשמים ונענו ונתקדש שם שמים על ידם. ודריש תו ע"ז הפסוק דרש אחר (יפ"ת ונזה"ק):

לא נברא אדם כו' ולפ"ז ה"פ ואדם אין בריאתו בעולם כי אם לעבוד את עבודת ה' בתורה. ומסיק תו ואדם אין וגו' אלמלא אדם אין ברית כרותה לארץ להמטיר עליה. אלא בזכות האדם המטר יורד ע"י תפלתו. בהיותו עמל בתורה תמיד כענין שנאמר אם בחקתי תלכו. ומפרש בתורת כהנים שתהיו עמלים בתורה. וכתיב בתריה ונתתי גשמיכם בעתם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יג/ח

להמטיר על ארץ לא איש מי הוא שנתן דרך לגשמים להמטיר על ארץ לא איש. כלומר שמעולם לא היה כן. כי עיקר הגשמים במקום אדם:

הזנה אוטומטית יג/ט

כל הנחלים הולכים העתיקו לכאן כל המאמר ממדרש קהלת בשביל שדרש שם רבי אלעזר האי קרא דואד יעלה מן הארץ. ובכאן נהפכו סדר המאמרים. וראוי לסדר כאן כפי מה שכתוב שם. וכן שם בקהלת חסרו כמה תיבות וראוי למלאותן כמו דאי' כאן (מהרי"ם):

למקום שאין המים מהלכים ששם היו המים הבולעים מים ואותן המים משונים שאין הספינה מהלכת בהן:

אלא לנסיון מחסידותם שלא ליחס מאורעותיהם אל הקרי והזדמן אלא בהשגחה. לנסיון ולברר דבר מה. ואז בדקו במים וראו כי מים בולעים מים הן. ומלאו מהן חבית אחת להוליך ולהראות. וכשעלו לרומי אירע שנשאלו על מי אוקינוס. והשיבו וביררו דבריהם בנסיון (יפ"ת):

מי אוקינוס מה אינון מה הם ומה טבעם. שלמה כל הנחלים הולכים אל הים ואינו מלא וכדאי' במדרש קהלת בהדיא כן:

א"ל מים בולעים מים כלומר שמסגולתם להפסיד המים ולבטלן. ולהפסיד יסוד המיימי אל יסוד האויר. כענין האש שיתיך המים שבקדרה ויכלו לאין. וזה שע"י האש כלו בעשן וישובו לאויר (יפ"ת):

הבו לי מנהון תנו לי מהם. שלא האמין להם כי זה רחוק מההקש:

יהבון ליה נתנו לו מאותן מים:

לקינייאתה פי' הערוך ספל:

והוו יהבין כו' היו נותנין בתוכו מים והיו מי אוקינוס בולעין אותן המים:

על דעתיה דר"א כו' בא לפרש סוף הפסוק אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. דבהא פליגי רבי אלעזר ור' יהושע דלר"א דס"ל דכל העולם מימי אוקינוס הוא שותה כדלקמן סי' ט' ע"כ מה שנאמר שם הם שבים ר"ל משם הם שאובים שהנחלים שאובים מהים שמהגשמים מתברכים הנחלים. אבל על דעתיה דרבי יהושע לית ליה שמאוקינוס שותה אלא ממים העליונים. לא מצי מפרש משם שאובים. ולכן אמר לשם הם שבים. ויהיה פירוש הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים פעם אחד דהיינו לים שם הם שבים ללכת תמיד ושלא ישנו את תפקידם (יפ"ת):

כיצד היתה הארץ שותה משום דכתי' כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו' ופרש"י ואד יעלה לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא אדם כו' וע"ז אמר כיצד היתה הארץ שותה מלמטה תחלה קודם בריאת אדם. כלומר באיזה אופן היתה אז השקאת הארץ מלמטה (נזה"ק):

כהדין נילוס הוא נהר מצרים דמשקה ארץ מצרים. וכן הדר משקה. כלומר שכן דרכו להשקות פעם אחר פעם בכל שנה. כן אז היה האד עולה מהים או מאיזה נהר ומשקה הארץ (יפ"ת):

כמין תוכייה כו' פי' כמו המצולה והתוך והחלל של נהר קבריא. שהמצולה שהמים בתוכה נקרא תוכיה והוא נהר שעולה ומרבה מים ונקבר ונבלע באדמה (מת"כ) רצה לומר בימי האביב. וזורעין על קרקעיתו ואחר עבור ימי הקציר יתבקע קרקעיתו והי' לנחל שוטף וכן כל שנה ושנה. כך היתה הארץ שותה שהיו המים עולים מתוכו ומשקין וחוזרין ושבין למקומם בתוכה:

ורבנן אמרי כמין תויי נהר שבבבל שבזמן שהוא עולה אין המים נבלעים. ונקראו תווי מלשון תמהון בהיותו עולה רק פעם אחת לארבעים שנה והוא מספיק:

וכך היתה הארץ שותה מתחיל' היינו קוד' בריאת אדם:

וחזר בו הקב"ה אחר בריאת אדם שינה הקב"ה מעשהו שלא ישקה אותה עוד מלמטה אלא מלמעלה. מהני טעמי דמפרש בסמוך (נזה"ק):

מפני ד' דברים כו' ומה שנהר נילוס וקברייא ותווי נשארו כמשפט הראשון. אפשר שטבע אויר המקומות ההן לבל יעלו בו אדים להמטיר כארץ מצרים אשר לא תמטיר (יפ"ת):

בעלי זרוע מפני התקיפים שהיו מושכים רוב הנהרות לשדותיהם. או למכרן בכסף ומחיר והחלשים העניים יצמאו:

להדיח טללים רעים מלשון הדחה. שיש טללים רעים המזיקים לזרעים ולפירות. והמטר מדיח אותם. ומטהר האויר ג"כ:

הגבוה שותה כנמוך שאילו בא המטר מלמטה לא יוכל להשקות למעלה כמו למטה:

ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כו' שלא יבטחו במי הנהר והיאור כענין פרעה שאמר לי יאורי. אלא יהיו עיניהם תלוים לה' לשאול ממנו גשמים ויכשירו מעשיהם (יפ"ת):

לשום שפלים למרום בקרא עושה גדולות עד אין חקר וגו'. הנותן מטר על פני ארץ וגו'. לשום שפלים למרום וגו'. ומפרש הכי עושה גדולות עד אין חקר וגו' במה הנותן מטר מלמעלה. ומדוע אינו משקה את הארץ מלמטה. לשום שפלים למרום שמשים את הבריות שפלים לשוכן מרום. בהיות הכל תולים עיניהם כלפי מעלה. וקודרים הם העניים שגבו ישע שאין ביד בעלי הזרוע לדחותן מהשקאת שדותיהם. וגם כן פירושו לשום שפלים למרום שתהיה שתיית שניהם בשוה לא יעדיף הנמוך ולא יחסר הגבוה משתיה. וקודרים שגבו ישע דהיינו דחיית הטללים הרעים ויושעו הנזוקים בהם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יג/י

ממימי אוקינוס שהענן העולה מן הים שואב ממי הים ועולה וזורק על הארץ (יפ"ת):

ואד יעלה מן הארץ ואע"ג דהאי קרא משתעי קודם יצירת אדה"ר שהיתה הארץ שותה מלמטה. מ"מ מדלא כתיב ואד הארץ עלה רמז נמי אלעתיד (נזה"ק):

לאומים מלוחים הן והחוש מעיד שהגשמים מתוקים לחיך:

מתמתקין הם בעבים דאילו נשארו כך במליחותם לא היה תבואה גדילה מהם. אלא שע"י תנועות העבים יזדככו ויפרד מהם חלק המליחה שבתוכן. וירדו גשמים מחלק הזך והמיתוק (יפ"ת):

אשר יזלו שחקים פי' היכן הם נוזלים בעבים שנקראו שחקים לפי ששוחקים את המים כדלקמן. ששם בעבים הם נעשים נוזלים פירוש מתוקים כדאי' במכילתא אין נוזלים אלא מתוקים (יפ"ת):

מן העליונים פי' ממים העליונים. וההיא דלעיל בפ"ד סימן ב' דאמר ופירותיהם אלו מי גשמים אתיא כרבי יהושע (יפ"ת):

והעננים מתגברין כלומר והא דכתיב ואד יעלה מן הארץ. היינו שהעננים מתגברין לעלות לשאוב מלמעלה:

ומקבלין אותן כמפי הנוד בגמרא אמר ופותחין פיהם כנאד. וזו היא גירסא הנכונה שענן המקבל ראוי לדמותו לנאד שמתקשר בו הגשם ואינו נתך. ואפשר דגם כאן צ"ל כמו פי הנאד. וכן הוא במדרש קהלת (יפ"ת):

יזוקו מטר לאדו מלשון זיקים היינו נאדות. שהנוד יקרא כן בלשון הגמרא:

וחושרין אותן כו' פי' העבים משירין המים לארץ כל טפה וטפה בפנ עצמה ככברה שכוברין בה החטים שכל אחד יוצא מנקב מיוחד:

כמין כברה דמיונו לכברה לפי שירידת הגשמים על ידי תנועות העבים ככברה ועם כל זה אין הטפות מתערבות (יפ"ת):

ואין טפה נוגעת בחברתה דאל"כ לא יצליח שתשחת הארץ בגשמים כדאמר בפ"ק דב"ב על פסוק מי פלג לשטף תעלה ע"ש:

למה הוא קורא פי' למה קורא להעבים שחקים:

שוחקין את המים לטיפות דקות:

כהדין מסוסא כלומר שהוא כמו ההמסס ששוחק וטוחן את המאכל:

כדקין הללו פרש"י הדקין ששוחקין המאכל היטיב מפני שמקומן צר ואם אין המאכל הדק היטב אין יכול ליכנס דרך שם. ועיין בשוח"ט מזמור י"ח:

הזנה אוטומטית יג/יא

רבי יוחנן ורשב"ל רי"א אין עננים אלא מלמעלה. לא מלמעלה ממש אלא באויר השמים. דכל למעלה מעשרה. מן השמים מיקרי. וכיון דמ"מ העבים סמוכים לארץ שפיר קאמר על שעת הגשם ואד יעלה מן הארץ (נזה"ק):

לאחד שכבד את חבירו כו' דמדמה לה ליין עם הקנקן שדרך ליתנה לו עם הקנקן שלו שהיין מפיג טעמו כשמורק מכלי אל כלי:

הלוני סאה כו' רשב"ל מדמה ליה להלוואת חטין במדה. שאין דרך לקחת עם הכלי מדה. רק להריקו לתוך קופה:

הזנה אוטומטית יג/יב

שהוא מעכב פי' שהוא מחשיך את פני הרקיע:

אך שהוא שובר לבעלי שערים כצ"ל וכן הוא בשוח"ט. אד הוא לשון שבר. שהוא שובר לבעלי שערים שיש להם תבואה ומייקרים השער. וע"ז נאמר שבור זרוע רשע. ואית ספרים דגרסי שהוא אידן של בעלי שערים. והיא היא (נזה"ק):

ענוים אלו לאלו שבימי השובע הבריות עיניהם יפים זה לזה ושלום בעולם:

נשיאים אלו לאלו מפני ששדה אחת מתברכת ושל חבירו אינה מתברכת. אי נמי בימי השובע שהעשירים מפרנסים העניים הם נעשים כנשיאים על העניים שהם סרים למשמעתם עבור ריוח הפרנסה. ובירושלמי פ"ק דתענית גרס שעושה בעלי בתים כנשיאים:

חזיז שהוא עושה חזיונות ברקיע מראות ירוקים ואדומים:

משרה רוח הקודש מלשון חזיון נבואה. והטעם אי' בזוהר שעם המטר יורד שפע העליון למטה. ובאור שפע עליון גם רוח הקודש מתרבה למטה (נזה"ק):

ד' שמות נקראו לארץ משום דדריש שמות הענן דריש נמי שמות הארץ:

ארץ תבל. כמ"ש לה' הארץ ומלואה. תבל ויושבי בה:

אדמה והשקה את כל פני האדמה:

ארקא בירמיה י' אלהא דשמיא וארקא לא עבדו:

מריצה את פירותיה דארץ הוא לשון ריצה. וכמ"ש בר"ה דף י"א איזה חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן. היינו בארץ ישראל ובמדינות הסמוכים לה:

תקופת תמוז שהיא חמה מאד. והחמה מתבל וממתקת את פירותיה. וגם בארץ ישראל יש כמה מיני פירות שנמצאים בשדה עדיין בתקופת תמוז. אבל במדינתינו עיקר הגידול בתקופת תמוז:

בולין בולין פי' חתיכות חתיכות אדמה. כי אז עת האסיף ומטר יורד על תלמי שדה ומחברים אותם חמרים חמרים. ואדמה יתכן אף בחלק הנפרד ממנה כמו מזבח אדמה (יפ"ת ונזה"ק):

שהיא מורקת את פירותיה כלומר שפניהם מוריקות וכמושים מפני תוקף הקור (מת"כ). אבל הרד"ל כתב פירוש שעדיין אין הפירות ניכרים רק מתחלת להוציא עלים ולהציץ ציץ שהם ירוקים (גרי"ן). ודלא כמת"כ דהכא ודאי בא"י איירי שטבת זמן צמיחת אילנות. ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות עכ"ל:

הזנה אוטומטית יג/יג

כמה גשמים יורדין איידי דמיירי בירידת גשמים מייתי נמי הא. והך מימרא איתמר לענין הפסקת תעניות על הגשמים כמבואר בפ"ג דתענית (יפ"ת):

כדי רביעה שיהיה כדי ספוק לארץ להצמיחה שיפסיקו התעניות:

כלי מחרישה של ג"ט שכלי המחרישה יורד בעומק הארץ ג' טפחים. וכשנכנסה גשמים בארץ כשיעור זה אז מועיל לתבואה הנזרעת:

בקשה בקרקע קשה. שיעור שנכנס המטר טפח בעומק:

ובינונית בקרקע בינונית שני טפחים:

ובשבעה היא הארץ שיש בה לחות מעצמה שאינה צריכה כל כך גשמים אם לא ירדו ג' טפחים לא כלום הוא:

אין לך טפח אין לך מים יורד מלמעלה שיעור שירדו טפח בקרקע שאין הארץ שואבת מלחלוחית התהום טפחיים ופולטות אצל הטפח הכל (יפ"ת). ובירושלמי סוף ברכות הגירסא אין לך כל טיפה יורדת שאין הארץ עולה כנגדה שני טפחים. אבל בירושלמי תענית הגירסא כמו כאן:

תהום אל תהום קורא כלו' תהום עליון קורא לתהום תחתון. לקול צינוריך צינורי שפע הגשמים (נזה"ק) וכתיב צינוריך לשון רבים משמע שנים (מת"כ):

המים העליונים זכרים כו' לפי שהעליונים משפיעים והתחתונים מקבלים שפע כנקבה המקבלת שפע מזכר. המשילם לזכר ולנקבה:

אלו לאלו העליונים לתחתונים:

אתם בריותיו העומדות בארץ. ואנו שלוחיו כדכתיב ושולח מים על פני חוצות שי"י שלחנו להוליד את הארץ. ולכן ראוי לכם שתקבלו פני שלוחי בוראכם:

תפתח ארץ ר"ד הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ וגו'. הרעיפו השמים מימיהם ויפתחו המים התחתונים לקבלן. והארץ שם כולל למים ג"כ:

שהן פרין מדכתיב ויפרו משמע כדרך פו"ר ע"י זכר ונקבה:

זו ירידת גשמים שהיא באה בצדק על הבריות. וקאמר יחד היינו הגשמים והמים התחתונים:

לתיקונו של עולם לתיקון יושבי העולם וצורך חייהם. ותיקונו וישובו לשונות נרדפים הם (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יג/יד

א"ר ברכיה עלה שבר כו' אד לשון שבר. כשהבריות נכענים מלמטה בתפלה ותענית ששברו יצרו ולבם. אז גשמים יורדים (יפ"ת):

דעתיה דרבי ברכיה דאזיל לטעמיה דדרש נמי כה"ג בעלמא שאין הגשמים יורדים אלא בהכנעה ותפלה:

דאר"ב יערוף כו' דרש ליה מלשון וערפו שם את העגלה. שפירושו ישברו ויחתכו העורף. לרמז לשבירת קשה עורף בתשובה ומע"ט ולפי שגם התורה אינה באה כי אם לאחר שבירת עורף בתשובה ומע"ט. לכן אמר יערוף כמטר לקחי זו התורה ששניהם באים מהתעוררת התחתונים בתשובה ומע"ט:

הזנה אוטומטית יג/טו

ויהא אדם צריך לברך דתנן על הגשמים אומר הטוב והמטיב:

בתחילה כדי רביעה פי' אם עדיין לא ירדו גשמים בזמן זה. צריך שירדו כדי רביעה כדי שיהיה בו ספוק לארץ להצמיחה. ואז כשירדו כל כך מברך עליהן:

רביעה בפ"ק דתענית איתא מאי לשון רביעה א"ר אבהו דבר שרובע כו'. שנא' כאשר ירד הגשם וגו'. ופרש"י כאדם שמוליד:

בסוף אפי' כל שהן אם כבר ירדו גשמים בזמן זה. ועכשיו יורדים שנית בגשמים מועטים מספיק. שהארץ כבר היא שבעה מהפעם הראשון:

שידחו פני הקרמיד. פי' במוסף הערוך הם רעפים שמכסים בהם הגגות:

שתשרה פני המגופה פי' כדי שתהיה המגופה נשרית שהיא יותר גדולה וצריך מים טפי מהקרמיד (יפ"ת):

ואין פי המגופה נשרית דכדי שתהא נשרית משמע שהיא נמחית ופריך שבכמה גשמים אינה נמחית שהיא חזקה. ומשני דלאו נמחית ממש אלא שירדו עליה כל כך גשמים שנראית כנמחית (יפ"ת):

כיצד הוא צריך לברך כשגשמים יורדים:

מייתי לה מהכא מביא ראיה מכאן שמברכין הטוב והמטיב. וע' בירושל' סוף ברכות:

אף מים קרים דהיינו ירידת גשמים הטוב והמטיב:

כדין מברך יחזקאל אבא. דהטוב והמטיב מברכין בדאית ליה ארעא וברכה שבירך יחזקאל הוא בדלית ליה ארעא:

על כל טפה וטפה שאתה ממניען אלו מאלו שנאמר (איוב הזנה אוטומטית לו/כז ) כי יגרע נטפי מים. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופירוש ממניען שמפריד הטפות אלו מאלו שלא יתערבו ומביא ראיה שנאמר כי יגרע נטפי מים שמשעותה גרעון ומניעות נטפי מים זה מזה. והיך מה דאת אמר (ויקרא כ) ונגרע מערכך שפירושו מניעת חשבון זה מחשבון זה:

ר"י בר' שמעון אמר שהוא מורידן במדה שנ' ומים תיכן במדה. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופי' שמודד במדה כמה צריך לכל קרקע וקרקע ומוריד לה כפי צרכה (רש"י):

סליק למבקרי עלה לבקר ולדרוש בשלומו:

גמולים טובים לחייבים לפי שהגשמים טובה לצדיקים ולרשעים כדלעיל בסימן ד':

לחייבים. א"ל הדא מנא לך. א"ל כך הוה. כצ"ל (מת"כ ויפ"ת) וכן הוא בירושלמי:

תמן אמרין שם בארץ ישראל אומרים על כל אלה ברכה אחת בשנה:

שמספח למדינה מלשון נסתפחה שדהו פי' נשטף שדך. וכן כאן פירושו נהר ששוטף ומשקה מדינה כולה במקומות שצריכין לזה שאין הגשמים יורדים כמו נילוס למצרים. ונהר תוויה שבבבל כמ"ש לעיל. ובירושלמי גרסינן שמספיק למדינה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יג/טז

והשקה את כל פני האדמה. תיבת כל מרבה כל מה שיש באדמה משא ומתן הכל מרויחים בעת הגשם. ופני האדמה פירושו העשירים הסוחרים. משום שעם הגשמים היורדים מלמעלה גם השפע העליון יורד עמו למטה וע"י זה הכל מתברך (נזה"ק):

משא ומתן פרש"י כשנושא ונותן איש עם חבירו ובשעת הסחורות יורדת גשמים מסורת הוא ביד התגרים שיש בו סימן ברכה:

והפרגמטוטין פי' הסוחרים:

ואבריהן פרש"י אפי' אותן שאין להם חולי אלא באבר אחד:

רפין פי' נוחין והבשר נתרכך לקבל תרופה:

חבריא שם מקום (תוס' פ"ק דחולין):

מבקר בישיא מבקר חולים:

כד הוית כו' כשהיה יורד הרביעה:

מה אינון עבידין מה עושין אלו חולין:

נינוחו מצאו להם מנוח מחליין:

אף אבן טובה דורש תיבת פני. פנינים רמז שמשקה אפילו פנינים. פי' שמקבלת כח ומעלה בירידת גשמים:

אף הדגים עם היותם תמיד במים מרגישים בטובת הגשמים. שאז מתעדנים במים יותר:

עובדא הוה כו' מעשה היה בעיר עכו שצדו דג אחד והיו שמין אותו באומד הדעת שישקול לפי גדלו ש' ליטרין. ושקלו אותו ולא מצאו בו רק מאתים ליטרין. והיה שם זקן אחד שהיה צד דגים ואמר להם זה שלא שקל ג' מאות מפני שלא ירדה עדיין הרביעה:

וכיון דנחת כו' וכיון שירדה הרביעה צדו עוד דג אחד והיו שמין אותו על מאתים ליטרין והיו שוקלין אותו ומצאו בו ג' מאות:

הזנה אוטומטית יג/יז

חסומה פי' קשיותה. שבמקום קשה אינה שותה כל כך בעומק כמו במקום הרך (מת"כ). שאינה משקה אלא פניה לצד חוץ לא בתוך תוכה (יפ"ת):

א"כ מה יעשו כו' דברי המדרש הן. ופליגי אדרבי אלעזר. ורבי אלעזר אמר לך כדרבי לוי בסמוך (יפ"ת):

ששרשיהם עד התהום לאו דוקא. אלא ר"ל שיורדין בעומק יותר משאר אילנות:

אלא כל אחד ופני האדמה דריש ליה לדרשב"ל דבסמוך (יפ"ת):

שרשי חטין בוקעין כו' וז"ל הירושלמי (פ"ט דברכות) רבי חנינא ברוקי בשם ר"י שרשי חטה בוקעין בארץ נ' אמה. שרשי תאנה רכים בוקעים בצור. תני ר' ישמעאל בן אלעזר אומר אין הארץ שותה אלא לפי חסומה. א"כ מה יעשו שרשי שקמה שרשי חרוב א"ר חנינא א' לשלשים יום תהום עולה ומשק' אותו. ומ"ט אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה עכ"ל:

תהום עולה ומשקה שהמים עולים ממש בעובי הארץ עד שרשיהם:

אני ה' נוצרה כו' לעיל מיניה כתיב ביום ההוא כרם חמר ענו לה שמעת מיניה שיש השקאה לכרם לזמנים ידועים כפי צרכו. וזה על ידי התהום. כי הגשמים אין להם עת קבוע. וממילא ה"ה בכל הצמחים כחרוב ושקמה (נזה"ק):

עושה פנים לאדמה שמיפה אותה ומלחלחה ומשוה פניה. אבל בזמן היובש היא בקועה וכאילו אין לה פנים. ואפשר פנים קרי למוצא דשא כי עמקים יעטפו בר על ידי הגשמים (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יד/א

מלך זה ממה"מ כו' דהו"ל למימר דבר והפכו מלך במשפט ואיש עול (יפ"ת):

שברא את העולם בדין כמ"ש בראשית ברא אלהים ה' לא נאמר אלא אלהים:

זה אדה"ר לפי שברא העולם בדין היה אדה"ר סיבת חורבנו שנענש בדין (נזה"ק):

שהיה גמר חלתו של עולם. מחלק היותר משובח מהארץ כדמפרש ואזיל. וז"ל גמר חלתו ר"ל תשלומה בשלימות. והחלה משובח בשם שנקרא ראשית ונבדל לה' (יפ"ת):

שנ' ראשית עריסותיכם וגו' חלה תרימו תרומה:

כאשה הזו כו' המשקשקת (פי' מטרפת ומערבת) כמ"ש ואד יעלה וכו' ואח"כ וייצר וכו':

הזנה אוטומטית יד/ב

וייצר ב' יצירות בשני יודי"ן לרמוז על ב' יצירות:

יצירה לאדם ויצירה לחוה שנבראו שניהם כאחד כדלעיל פ"א:

יצירה לז' ויצירה לט' היפ"ת פי' שהולד נוצר לפעמים לז' ימים. ופעמים לט'. ואע"ג דנקלט לג' ימים לפקידה מ"מ אין הצורה מצטייר עד יום ז' או ט' לקליטה ע"כ. ובעל קה"ע בפירושו על הירושלמי פרק החולץ כתב יצירה לז' חדשים ויצירה לט' חדשים:

נוצר לשבעה פי' אם היתה תחילת יצירתו של הולד בענין שיולד לשבעה. ופעמים משתהא לבא בשמונה חי:

נוצר לתשעה פי' בענין שיולד בחודש הט' אם נולד בשמיני וכ"ש בשביעי אינו יכול לחיות שעדיין לא נגמרה יצירתו עכ"ל:

בעון קומי אחד מאנשי יון שאל ליה:

מדידכון מכתב ולשון שלכם אני מביא לכם תשובה וראיה:

זיטא יחיה:

אפטא לשבעה:

איטא ימות:

אוכטא תשעה. פי' כשנוצר שיולד לז' אין בו שום לידה שימות. וכשנולד לט' אפשר שימות אם לא כשנולד ג"כ לתשעה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יד/ג

יצירה מן התחתונים גופו מן התחתונים ונשמתו מן העליונים. וקרא מפרש ואזיל ב' היצירות עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים (יפ"ת):

ארבע בריות מלמעלה וד' מלמטה. כל של מטה כחד חשיב. וכן כל הד' של מעלה (יפ"ת). ופי' כל המאמר לעיל פ"א סי' י"א ע"ש:

מן העליונים הוא חי נפש לבדה לא תחטא והוא חי לעולם. ואם אברא רק גוף ובנפש החיוני לא במשכלת. אז ימות כחק הבעלי חיים. ואחר שחפץ ה' שיהיה האדם בעל בחירה בראו משניהם. וכאשר יחיה את תאוותיו הגשמיות ויחטא ימית שכלו ונפשו. ואם ימית תאוותיו הוא את נפשו יחיה:

הזנה אוטומטית יד/ד

וייצר שני יצרים דכתיב באדם משום דאית ביה ב' יצרים ובבהמה ויצר בחד יו"ד. שאין בה ב' יצרים. ואע"ג דכשנברא לא היה יודע בין טוב ורע. מ"מ היה בו ב' יצרים אלא שקודם החטא לא היה נוטה רק אל הטוב והמושכלות (יפ"ת):

הרי אדם יש לו ב' יצרים. ואפ"ה אינו מת מפני הפחד. ומשני דשאני אדם דכתיב ביה ויוצר רוח אדם בקרבו. שנפשו של אדם צרורה וקשורה בקרבו בקשר אמיץ וחזק בגוף שאלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו היה שומטה ומשליכה. כי הנפש בטבעה איננה יכולה לסבול מכאובי הגוף ומקריו:

הזנה אוטומטית יד/ה

ויצירה לעוה"ב לתה"מ כלומר בתחילת מעשה בראשית שם בו כח ב' יצירות לעוה"ז ולעוה"ב. וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ט ומייתי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי מהאי עניינא:

מתחיל בעור ובשר כמו שנא' באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

כמתי יחזקאל שהוא אות ומופת על תחיית המתים:

אין למדין ממתי יחזקאל על התחיה לעתיד:

ולמה היו מתי יחזקאל כו' לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחילה. ואחר כך המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ כו'. אבל בתחיה לעתיד שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר. הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור:

התכתני הוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. תתיכני הוא לשון עתיד כמשפט אית"ן (מת"כ):

לקערה שהיא מלאה כו' שפלוספי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא ע"י זרע האיש כמסו בחלב. וזהו דעת מאמר זה (יפ"ת):

מסו סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן האם של אשה היא מלאה דם וטיפה של לבנות יורד לתוכה ומיד נקפה (מת"כ):

רופף מנענע ונע ונד:

הזנה אוטומטית יד/ו

את האדם בזכותו של אברהם. כדר' לוי. ודייק זה מדכתיב האדם בה"א הידיעה דרמז לאברהם שבזכותו היתה היצירה (יפ"ת):

בזכותו של אברהם שבזכותו נברא העולם. ואדם הראשון ביחוד שאע"פ שיקלקל הוא יתקן. ואי לאו אברהם לא היה נברא אדם כיון שעתיד לקלקל ואין מתקן (יפ"ת):

ולמה הוא קורא אותו שהיה ראוי להבראות קודם לאדה"ר. והו"ל כאילו נברא ראשון וקרי ליה גדול יפ"ת):

קודם אדה"ר לפי שהיה גדול ממנו במעלה בכח שרשו. לפיכך אליו היה ראוי להיות יציר כפיו ית' (נזה"ק):

שמא יקלקל נקט בלשון מסופק. משום דצדיק ורשע לא קאמר בפירוש. ואין זה מדברי רבי לוי. אלא בעל המדרש מסיים זה. ובק"ר א"ר בון האדם הגדול זה אברהם כו':

קורה שופעת מלשון שפע פי' קורה ארוכה ועבה:

קורות שלפניה כו' שהקורות מסודרין מן כותל של הפתח עד כותל שכנגדה. ונותן הקורה הגדולה באמצע התקרה שתסבול עליה משאוי המעזיבה יותר מכל הקורות. ואברהם היה בדור עשרים של עולם ערך ב' אלפים שנה:

את המתוקנת כשיש לאיש אשה רעה. נושא עליה אחרת טובה ונעשית גם היא טובה. אך כשלוקח רעה על הטובה מתהפך הכל לרעה:

הזנה אוטומטית יד/ז

עופר עולם דריש עפר לשון עופר עולם הוא נער בחור (כמו עופר האילים שהוא איל בחור העומד על מליאות כחו ותטפו ויופיו) כבן עשרים שנה נשלם בדעתו ובחכמתו. והלכך נענש בן יומו (יפ"ת):

אף חוה על מליאתה נבראת. דרש את לרבות חוה. ולכך גם היא נענשה בת יומה בהיותה שלימה בדעת כבת עשרים (נזה"ק):

כבני עשרים שנה נבראו שגידול האדם אינו כי אם עד עשרים שנה. ואז הוא תכלית גידולו:

רב הונא אמר עפר זכר כו' עפר זכר שהוא קשה. ואדמה נקבה שהיא רכה כדמיון היוצר שעושה כלי חרס מעפר זכר ואדמה נקבה שע"י כח צירופם יחד הכלים נעשים בריאים (יפ"ת):

מעשה באחד כו' מייתי הך עובדא דמיירי מענין תקון האדם ככלי יוצר (יפ"ת):

באחד בציפורי בשוח"ט ב' הגירסא בא' מגדולי ציפורי. ועל שהיה מגדולי ציפורי הוכרח ר"י לילך אצלו לנחמו. וניחום אבלים נקרא מראה פנים לאבל:

א"ד אפיקורס היה וא"ד אפיקורס הוה יתיב גביה. כצ"ל. וכן הוא בשוח"ט (מת"כ):

חמתיה כו' האבל או האפיקורס אשר ישב שם ראה את ר' יוסי שיושב בפנים שוחקות:

רחיצין מובטחים אנו בה' ית' שאתה תשוב ותראה פניו לעוה"ב:

לא מסתייה כו' האפיקורוס או אבי הבן אמר זה. אינו די לאותו האבל בצרתו אלא שבאת לצער אותו בדברי הבאי לא כך כתיב ככלי יוצר תנצפצם ומדמדמי להו לכלי יוצר המנופצים ש"מ שאין עוד להם חבור:

א"ל כלי חרס ברייתו מן המים כו'. מדוע כלי חרס שתחלת ברייתו מן המים ודרכו להתפשט כראוי. עכ"ז כיון דהכשירו באור אין לו תקנה לפי שע"י האור נתקשה חומרו. וכלי זכוכית שאף תחילת ברייתו מאור וכן הכשירו באור עכ"ז יש לו תקנה להתפשט שוב כבראשונה. ואין זה אלא תמיה (יפ"ת):

א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיח' שנעשה בנפיחה ברוח האדם שהוא רוחני יש לו תקנה. משא"כ כלי חרס שנעשה בכח הידים שהיא פעולה גשמית:

ישמעו אזנך כו' כלומר אם בנפיחת אדם שאחר השתלם הכלי כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי. מספיק לתת בו קיום. נפיחתו של הקב"ה המחיה את הכלי. ואינו נפסק ונעתק עאכ"ו (אלשיך). והאדם בתקונו אינו דומה לכלי יוצר אלא לכלי זכוכית:

א"ר יצחק כו' דשפיר נמשל לכלי יוצר. שלא נמשל לכלי חרס אחר תיקונו בכבשן אלא לכלי יוצר בתחילתו לפני צירוף בכבשן. וכלי יוצר שלא הוסקו יכולין הם לחזור (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יד/ח

ממקום כפרתו נברא הוא המזבח כד"א מזבח אדמה תעשה לי. ויליף מן אדמה דהכא בג"ש. וכדאיתא להדיא בירושלמי נזיר פ"ז הלכה ב' ע"ש. ועיין בפדר"א פרק י"א. ועי' בסנהדרין ל"ח ראשו מא"י גופו מבבל וכו':

שהעמידו גולם שתחילה עשאו גולם עד הרקיע כמ"ש לעיל פ"ח. ואח"כ זרק בו נשמה. וזהו ויפח באפיו שכבר קודם שנפח בו. היה לו אפים. וכן הוא בפדר"א פרק י"א:

בעוה"ז בנפיחה מצאתי הגי' במאמר התחיה להרמב"ם ז"ל פ"ט ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל האלהים אבל לעתיד לבוא במתנה שנא' וכו' מי שנותן אין דעתו לחזור (מת"כ):

הזנה אוטומטית יד/ט

חמשה שמות נקראו לה. וכ' היפ"ת דודאי נפש האדם אחת רבת הכחות. אלא שכל כח וכח יש לו ניצוץ מיוחד בפני עצמו. ונכללו כולם כאחד. והא רוח החיים שבאדם הכולל הכל. ועז"א חמשה שמות נקראו לה. וכן אחד מן השמות הוא יחידה. באשר כולם נובעים ממקור אחד. ורוח חיים הכולל הכל נקרא יחידה. ומ"מ לפי שמתחלקת לכמה ניצוצות יש לכל אחד שם מיוחד בפני עצמו. זה נפש וזה רוח וזה נשמה כל אחד כפי בחינתו. ומ"מ מקור אחד לכולם עכ"ל:

נפש זה הדם הוא חום הטבעי המתפשט בעורקי הדם אשר בו תלוי כח הצומח והגידול. ולכן נקרא נפש מלשון גידול והרחבה:

רוח שהיא עולה ויורדת היא נפש המשכלת שהיא עולה ויורדת בעת השינה לתת דין וחשבון כמבואר בסמוך. וכענין שנאמר מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. ועל שם העליה והירידה נקרא רוח שהיא כרוח ההולך ושב (נזה"ק):

נשמה זו האופיא כלומר הוא רוח החיוני הכולל שורש מדת המזג והטבע של האדם. ולכך נקרא אופיא שהוא לשון מנהג ומדה בלשון ארמי. והיינו דברייתא אמרין האופיתא טבא. שאומרים על איש שמזגו טוב אופיתא דיליה טבא. ונקרא נשמה לפי שבה תלוי כח הנשימה:

חיה שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. כלומר היא משפעת כח החיים לכל אברי הגוף שהיא ממלאת כל הגוף כמ"ש בסמוך (נזה"ק). ומהרי"מ פירש אפי' לאחר שכל האברים מתים עוד נשאר איזה נצוץ חיות בגוף:

יחידה שכל האברים משנים שנים. שכל אבר נמצא לו חבר בדוגמת פעולתו כמ"ש הטבעיים. אבל הנשמה היא יחידה בגוף שאין דומה לה ומשום דאמר דהרוח עולה ויורדת דהיינו בעת השינה. מסיק הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו וכו' דדריש נמי אשעת השינה שהרוח עולה למעלה והנשמה מחממת הגוף כדבסמוך (נזה"ק):

ר' יהושע בר נחמיה אמר אם ישים כו'. הכוונה דבשעת היקיצה הרוח המשכלת ממלא כל הגוף ומחיה אותו וכן הנשמה הוא רוח החיוני במקום אחד בלב האדם כנודע אבל בשעת השינה הרוח מתפשט מאברי הגוף אל מקום הלב. ומשם מתפשט אל העולם העליון לתת דין וחשבון כדמיון החבל שקצהו האחד קשור למעלה וקצהו השני למטה. כן הרוח העולה למעלה עוד קצתו תקוע למטה בלב מקום הנשמה רוח החיוני. ובאשר אז נתפשט הרוח מאיברי הגוף לעלות למעלה שוב כח הנשמה שבלב יוצאת להתפשט לכל איברי הגוף לחמם את איברי הגוף לבל יצטנן וימות וזהו בחסד עליון לקיים בריותיו ועל זה אמר ריב"נ אם ישים ה' לבו על האדם הזה להפרע ממנו. בנקל היה נפסד. אם רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויהיו שניהם אסופים במקום אחד בתוך הגוף הוא הלב אשר שם קצת הרוח תקוע בעת השינה. וכן הנשמה אם לא תשנה מדתה בעת השינה להתפשט אז בכל הגוף לחמם את כל הגוף. אז כבר יגוע האדם שהיו האברים מצטננים ומתים. ולפ"ז מלת אליו קאי על גוף האדם כמו אליו קמא (נזה"ק):

שנאמר ונשמתו תיבת שנא' מיותר (מת"כ ויפ"ת):

רבנן אומרים אם ישים כו' מפרשי דאליו מוסב על ה' שיאספם אליו למעלה. דס"ל דבעת השינה הרוח מסתלק למעלה לגמרי. והנשמה שהיא רוח החיוני הוא רק בלב. ומשם מחמם ג"כ את כל הגוף. ולכן אומרים אם ישים אלהים לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו בעת השינה. וגם נשמתו אליו יאסוף למעלה. בהיותם שניהם ממקור אחד. ובטבע היתה נמשכת הנשמה למעלה אחר הרוח. ואז כבר יגוע כל האדם יחד. רק בחסד אל נעשה פירוד בין הדבקים שלא תהא נמשכת הנשמה למעלה. אלא היא למטה מחממת הגוף לבל יצטנן וימות. ועל זה אמר הה"ד נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. כלומר שמחמם כח כל איברי הגוף (נזה"ק):

רבי ביסני כו' בשם רבי מאיר כו' ס"ל שגם הנשמה ממלאה תמיד כל הגוף. וכן היא עולה למעלה בעת השינה לשאוב לו חיים. וס"ל דבעת השינה מספיק הנפש שבדם לבד לחמם הגוף. וממילא אתי קרא כפשטא דקאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף ששניהם עולים למעלה בעת השינה. ואם ירצה לא יחזירם אליו (נזה"ק):

שואבת לו חיים מלמעלה כמ"ש בפדר"א פרק י"ב ברא שינה ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו כו':

ועל כל נשימה ונשימה כו' דהו"ל למימר כל הנשמות תהללנה יה. לכך דריש כל הנשמה תהלל יה שעל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו כי הנשימה הוא קיום כח האדם והוא מחסד עליון דרך נס. כי האדם נקבים נקבים והרוח בתוכו דרך נס כדלעיל פ"א סי' ד'. וכן בכל נשימה תכסוף הנפש לצאת. וה' מעמידה בגוף. וכדאיתא בילקוט סוף תהלים:

הזנה אוטומטית יד/י

מלמד שעשה לו כו' כחיה. כי אע"פ שנברא בצלם ובדמות והלך בקומה זקופה יותר מכל הב"ח מצד נפש המשכלת. מ"מ היה לו תחלה ג"כ עוקץ זנב לכסות בו ערותו. ואח"כ נטל ממנו מפני כבודו:

עשאו עבד מכודן בפני עצמו. עבד משועבד לעצמו בעמל הפרנסה:

דאי לא לעי אם לא יעמול ויעשה מלאכה לא יהיה לו מה לאכול:

נגיס פי' אוכל והנה הוא כבהמה המשועבדת לאדוניה לכל מלאכה וזהו לנפש חיה. ובהמה בכלל חיה (מת"כ):

נתנני ה' בידי כו' ר"ל דריש לקרא נתנני ה' בידי כלו' בידי עצמי. וקרינן בידי היו"ד קמוצ"ה והדל"ת בחירי"ק. שהוא משועבד לעצמו בעל המזונות. ועבור זה אם לא לעי ביממא למטי ולהשיג מזונותיו. ואין לו מה לאכול בסעודת הערב לא יכול לקום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה מחמת עייפות הערב (יפ"ת) והנזה"ק כתב דה"ג לעי ביממא ובלילה לא אוכל קום באורייתא. כלומר ביום הוא יגע הרבה בטורח מזונותיו. ועבור גודל היגיעה הוא עיף ע"כ בלילה הוא נרדם וישן כל הלילה עד כי לא יוכל קום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה. והוא כמתאונן ומקונן על ביטול התורה:

כאן הוא עושה נשמה נפש. כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה:

ולהלן הוא עושה לנשמה רוח. כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

מנין ליתן כו' מנין שנקראת בשני השמות:

ת"ל חיים לג"ש. לומר דאיקרי נפש ואיקרי רוח וכולם בנשמה כדלעיל סימן י"א. והכוונה כמו שהאריך הרמב"ם בח' פרקיו. שהנפש אף שיש לה כחות הרבה עכ"ז בעצמותה איננה רק אחת וממנה יוצאים פעולות נבדלות ולכן הכתוב מחליף לפעמים השמות להראות שמכח אחד הם כולם:

הזנה אוטומטית טו/א

למה הוא מזכיר שם מלא כו' ה' אלהים:

בנטיעת הגן דהנטיעה הוא דבר שאינו נגמר. ולא ה"ל להזכיר עליו שם מלא (נזה"ק). ומתרץ שמתחלת ברייתה שקודם שנטעה צריכה כוונה גמורה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותה הנטיעה ולכן הזכיר שם מלא. כביכול כאילו היתה כוונה גדולה לפניו בנטיעתה:

קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה כו' דרך הנטיעות הוא שנוטעים מתחלה הגרעין עד שצומחת ואח"כ עוקרין את הזמורה ושותלין אותה במקום אחר (וכן הוא אומר כעץ שתול. ודרשו רז"ל ולא כעץ נטוע) ולכן אמר עד שלא תצא הזמורה ממעי אמה שהוא הגרעין כי הוא אמה. צריך האדם לכוון רוחותיה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותו הנטיעה שתוכל לשרש שרשיה ותתפשט וכן כתיב כאן ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו'. וייצר ויברא לא כתיב אלא ויטע. משמע משגדלה כבר אח"כ נטעה. וז"ש הה"ד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. שמשמע כשנטע כבר היו ארזים. שלקח ארזים מארזי העולם ונטעם בג"ע (מת"כ בשם רקנטי ורש"י) ולאו דוקא ארזים אלא ה"ה כל האילנות שבג"ע:

ישבעו חייהם כו' דמאי שביעה שייך בעצי האילן. וכי אכילה צריכין. לכן אמר דשייך בהו תלת מיני שביעה. דכיון דסתם קרא כולהו במשמע (נזה"ק):

ישבעו חייהם שיתקיימו חיים וקיימים נצחיים בלי רקבון כשאר אילנות. ובחיים שייך לשון שביעה שכה"א אורך ימים אשביעהו:

ישבעו מימיהם שיהיו שביעים מים המשקים אותם. ואשכחן ביה נמי לשון שביעה ארץ לא שבעה מים:

ישבעו מטעתן פי' ישבעו בנטיעתן שיצמחו ויגדלו הרבה מאד וישבעו הרבה בתולדות פירות נאים. והוא שביעה כמשמעו וכבר כתבו התוס' ב"ב דף פ' דיש מין ארז העושה פירות (נזה"ק):

לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים מצד חשיבותו. ולא נבראו אלא לצורך ביהמ"ק ומשכן. ואחר שכבר נבראו בעולם מצוי לכל:

הה"ד ישבעו עצי ה' של משכן ושל מקדש ששם שוכן השי"ת:

ואין לבנון אלא ביהמ"ק ומפרש בגמרא ע"ש שמלבין עונותיהם של ישראל. ולקמן בס' ויקרא פ"א אמר ר"ט ע"ש שכל הלבבות שמחים בו ע"ש:

כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובחים מכולם אלא שבעה כיון דלא כתב קרא אלא שבעה משמע דהנך דוקא משובחים:

ארז שטה והדס ועץ שמו ברוש תדהר ותאשור יחדיו הרי שבעה:

רבי אחא אומר ג' שכל השבעה אינם משובחים בשוה אלא השלשה יותר משובחים. מדלא ערבינהו קרא לכל השבעה. אלא כתב ראשונה הד' במדבר והדר ג' בערבה. ובקרא אחרינא כתיב כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו. ולא זכר הנשאר. ש"מ שאלו השלשה יותר משובחים. ותאשור עדיף מכלהו כדדריש מלשון תאשור. ומה שלא עשו המשכן אלא מעצי שיטים. פי' בתנחומא לכפר על מעשה שיטים (יפ"ת):

אלום בלשון יוני מין עץ שיש לו ריח טוב לחזק הראיה והלב והאסטומכא (מוסף הערוך):

הזנה אוטומטית טו/ב

גן גדול מעדן שהגן הוא מקום גדול. ומקום אחד ממנו נקרא עדן שנאמר ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים דמשמע שהעדן הוא בתוך הגן. ואומר בעדן גן אלהים היית משמע שאדם היה בעדן של גן. והא דכתיב ויטע אלהים גן בעדן היינו שנטע גן במקום עדן שמתחלה היה הכל עדן אף מקום הגן. ואח"כ נטע על מקום העדן גן שהוא חשוב יותר. ונשאר גם מקום עדן בלא גן. וממנו יוצא נהר להשקות את הגן. ועדן זה נשאר בתוך הגן והגן מקיפו (יפ"ת ונזה"ק):

ורבי יוסי אומר עדן גדולה מגן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מפרש קרא כמשמעו שנטע גן בתוך העדן. והעדן מקיפו. והא דכתיב ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים. לאו למימרא דהעדן הוא בתוך הגן אלא ה"ק עצי העדן של הגן. כי עצי הגן נקראו גם עצי עדן לפי שהגן נטוע בעדן והא דכתיב בעדן גן אלהים היית פירושו בעדן של הגן כי הוא נטוע בעדן (נזה"ק):

וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק) כלומר דהני תנאי דלעיל פליגי נמי בהאי קרא וכדמסיק ואמר על דעתיה כו':

מתמצית בית כור תרקב שותה תרקב הוא שלשה. תרי וקב. והכור שלשים סאה והסאה ששה קב. נמצא תרקב אחד מששים בכור. ועז"א מתמצית בית כור כלומר מים הבוצצים מגשמים של בית כור יש בהם כדי שתיה לתרקב שהוא אחד מששים ממנו. והיינו דאשמועינן קרא למימר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שנהר היוצא מתמצית העדן יש בו כדי השקאה לגן שהוא אחד מששים מעדן (יפ"ת):

על דעתיה דר' יהודה דגן גדול. ודרך השקאה הוא שמעין שבאמצע הגינה משקה הגינה. ועדן עומד באמצע הגן כפיגי (פירש במוסף הערוך בלשון יון מעין. עינות מים תרגם יונתן פיגין דמיין) ומשקה את כל הגינה מכל עבריו (נזה"ק):

והא ר' יהודה יש לו שני מקראות. ויקנאוהו כל עצי עדן. ובעדן גן אלהים היית. ואע"ג דר' יוסי מצי דחי ליה כדלעיל. מ"מ פשטא דקראי משמע טפי כר' יהודה:

ור' יוסי אין לו אלא מקרא אחד. אע"ג דר' יהודה מצי דחי לה. מ"מ פשטא דהאי קרא משמע טפי כר' יוסי. עכ"פ הא דר' יהודה עדיפא שיש לו שני מקראות:

מכריע על גביו שהוא נוטה יותר לסברתו:

וישם מדברה כעדן מדבר שהוא גדול ישם כעדן. וערבתה שהוא קטן כגן ה'. אלמא עדן גדול מגן. ומכל מקום ר' יהודה מצי דחי כשיטת המפרשים שם דמדבר וערבה הכל אחד (נזה"ק):

הזנה אוטומטית טו/ג

את סבור קודם לברייתו של עולם. כמ"ש לעיל פ"א קדם קודם לברייתו של עולם. וכן הוא דעת הפדר"א פ"ג שנברא קודם העולם. ומדרשנו חולק על זה. וקאמר ואינו אלא קודם אדם הראשון כדמסיק הה"ד ואלהים מלכי מקדם:

גן עדן בשלישי לעיל פ' י"א:

הה"ד ואלהים מלכי מקדם כו'. פי' דמייתי סייעתא דמקדם אינו קודם בריאת העולם אלא קודם בריאת אדם מדכתיב פועל ישועות בקרב הארץ דייקא. דאילו קודם הבריאה הוא קודם לארץ (נזה"ק):

ראו פעלא טבא אדם הראשון אמר כי בואו וראו פועל הטוב הוא הקב"ה שהתקין לו הקב"ה שכרו כו':

הזנה אוטומטית טו/ד

וישם שם ר"י ור"נ שאין לשון שימה מקומית נופל באדם. אלא במשים דבר קבוע במקום שאינו זז משם מעצמו. לכן אמר רבי יהודה שעילה אותו. שכן אמר לשון שימה במלך. וענינו לשון מנוי. ור"נ אמר ששם לו דברים עד שפיתהו (יפ"ת):

עילה אותו שעשאו מלך על כל הנבראים. כי כל הבעלי חי נמצאו גם שמה וכמבואר בספור הנחש. וכן משמע לקמן פ' י"ט:

פתה אותו כמזמין אורח לסעודה דרך פיוס והפצר כדי לקבלו בסבר פנים יפות לכבודו (נזה"ק):

כך הזמין הקב"ה את האדם בזכותו של אברהם כצ"ל (נזה"ק):

בזכותו של אברהם דרש את האדם דרמיז לזכותו של אברה' שנקרא האדם הגדול בענקים וכדלעיל כי כאשר צפה ה' בעתיד שעתיד לקלקל בגן היה ראוי שלא יביאו שמה. אלא שעמד לו זכותו של אברהם שעתיד לתקן קלקולו וכדלעיל:

אתה ידעת כו' המזמור נאמר על אדה"ר כדמוכחי קראי כדלעיל ריש פ"ח:

שבתי בתוך ג"ע כו' ידעת מתחלה שלא הייתי ראוי לשבת שם רק מעט. וידעת קומי שבוודאי אחטא ואהיה מוכרח לצאת ממנה. ורק עשית חסד עמדי להושיבני שמה מתחלה. כי בנת לרעי מרחוק לדעת אשר יבא אדם גדול בעולם ויתקין פגמי:

באיזה זכות יעצת לבראני שבריאת אדם היה בעצה והמלכה וכדלעיל פ"ח. והכרעת עצת הבריאה היתה בזכות אברהם שעמד בנסיון לבא מארץ רחוקה מאור כשדים. ועזב ארצו ומולדתו והלך במצות ה' אל ארץ לא ידע הוא ארץ כנען:

קורא ממזרח עיט כו' ה' קרא לאברהם שבא ממזרח שיעוף כעיט מארץ מרחק והוא איש עצתו שעל ידו נועץ ה' לברא את העולם. וזה שאמר בנת לרעי מרחוק פי' הסתכלת בעצה (לרעי מגזירת רעיון ועצה) היעוצה עלי בבריאתי לאותו שבא מרחוק ובזכותו יעצת לברא אותי:

הזנה אוטומטית טו/ה

המד"א ויהי שם עד היום הזה דריש ג"ש שם שם מארון דכתיב ביה (בד"ה ב' ה') ויהי שם עד היום הזה (ובמלכים א' ח' כתיב ויהיו שם וגו') דמשמע לעולם כמ"ד ארון במקומו נגנז. ובא לרמוז שאלמלא חטא אדם היה נשאר בג"ע לעולם (יפ"ת):

ובלבד היצירה זו אשר יצר דקרא יתירא הוא. ולזה אמר דאתי למימר ובלבד ביצירה זו שיתקיים ביצירה זו הראשונה בהיות לו צלם אלהים על שלמותו. וגם חומר זך ובהיר. אבל משחטא נשתנה צלמו כדכתיב משנה פניו ותשלחהו (מת"כ ונזה"ק):

א"ר יצחק בר מריון כו'. ס"ל דאשר יצר אתי למימר שהקב"ה משבחו כמתפאר ביצירתו ראו בריה נאה שיצרתי כדלעיל פרשה י"ב (יפ"ת):

הזנה אוטומטית טו/ו

ויצמח ה' אלהים וגו' ועץ החיים בתוך הגן שפוסה על כל החיים. כלומר עץ שהוא הולך ומתגדל ומתפשט על כל החיים (כמד"א כי פשה יפשה) והכוונה שהוא מתפשט על כל יושבי תבל להשפיע להם שפע חיים באשר כל הנבראים נאצלו משרשו וכולם יונקים ממנו כח החיוני:

מהלך ת"ק שנה שהעולם מתחשב ת"ק שנה ועץ החיים מתפשט בכל העולם כדי להשפיע ממנו כח החיוני על כל יושבי תבל ששיעורו מהלך ת"ק שנה:

מתפלגים מתחתיו ומתפרדים כל אחד למקומו כדכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים:

לא סוף דבר נופו שהנוף דרכו להתפשט. אלא אפי' קורתו ר"ל הגזע שהוא קורתו הוא מהלך ת"ק שנה. וכן פי' הרמב"ם במורה ח"ב פ"ל. וכן פירש הקלרי בסלוק יום א' של סוכות ד"ה כי אקח מועד. והרד"ק על ספר בראשית גרס לא סוף דבר גופו:

הזנה אוטומטית טו/ז

מה היה אותו אילן כו' לא שאלו מה היה עץ הדעת. ע"כ אפשר לפרש שדעת חז"ל שעץ הדעת הוא שם כולל ע"ד שכתוב ועץ פרי שהכוונה כל מיני עצים. וכן עץ הדעת כולל הרבה מיני עצים. רק ששואל על אותו עץ שאכלו אדם מה היה. והביא ראיה ממנהג העולם שמאכל חטים נותן דעת באדם:

כד לא הוה כו' כשאין דעה בבן אדם הבריות אומרים לא אכל איש הזה פת חטים מימיו. לכך נקרא עץ הדעת לפי שמקנה דעת לאדם:

א"ל אפשר חטים היו דהא כתיב עץ כדמפ' אח"כ:

מתמרות עלה למעלה כתמר זו. ולכך אז נקראו פרי עץ. ולאחר החטא נתמעט קומתו עד שנעשה כפרי האדמה:

רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנא' יהי פסת בר בארץ. ורבנן אמרי מוציא לחם מן הארץ שכבר הוציא לחם מן הארץ. כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק). ופירושו דרבי נחמיה ס"ל דהברכה על להבא היא לכן צריך לומר המוציא דמשמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ובאותה שעה עדיין לא הוציאם. וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהו פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקקאות. ורבנן ס"ל דהברכה על שעבר היא. לכן ס"ל דאומרים בהברכה מוציא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים. וכבר הוציאם:

לא פת היתה כל מיני ירקות נקראים לפת. ודריש דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמו שהוא. כדרך הירק הזה שיוצא מן הארץ כמו שהוא. וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:

וחרנא אמר והאחר אמר:

לא פת היא עתידה להיות בתמיה. ותצא כמו הירק הזה. וכמ"ד שהברכה היא על העתיד. וכמו שנאמר יהי פסת בר בארץ:

וקלסיה ושבח אותו על שאמר המוציא. ומתמה המדרש כרבי נחמיה עשה ושבק רבנן בתמיה:

אלא שלא לערב כו' שפוסק כרבי נחמיה אלא שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דהמוציא עם המ"ם דהעולם. אע"ג דבלחם מן הארץ נמי מערב מ"ם דמן. שאני התם דלא אפשר (אבודרה"ם):

אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם. כלומר המות נקרא מר כדכתיב מר ממות. ולכן אמר ענבימו ענבי ראש זה אדה"ר שהיה ראש לכל הדורות (נזה"ק):

איזה אילן שעצו נאכל כפריו כו'. דכתיב כי טוב העץ ולא כי טוב הפרי משמע שהעץ בעצמו נאכל ג"כ. ואיזה אילן שעצו נאכל כפריו כו' אלא אתרוג:

תאנים היה וקרי לה עץ הדעת. משום דכל מיני מתיקה מרגלת לשון לתורה כדאי' בר"ר. ובק"ר פ' ברבות הטובה אמר בהדיא שהתאנים מוסיפין חכמה (יפ"ת):

מעניינו כדמפרש ואזיל:

טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לג"ע והיה מחזר כו'. הכוונה שמיד אחר אכילתו מעץ הדעת וידע טוב ורע והרגיש שהוא ערום. הבין שהוא נטרד מהקב"ה ומג"ע. והיה מחזר על כל אילנות ליטול מהם עלים לכסות ערותן:

על כל האילנות ולא היו מקבלות אותו. הכוונה שאדם הבין בחטאו והבין ברוע מעשהו שהיה ראוי שכל האילנות יתרחקו ממנו כי אינו ראוי ליהנות מהם כמו שהורשה מקודם. אבל התאינה אחר שמקרב דעתו אליה ונהנה ממנה לא היה זר אצלו לחזור ולהשתמש ממנה (יפ"ת):

הא גנבא כו' זהו הגנב שגנב דעת בוראו שסבר שהי"ת לא ידע ממנו שחטא. ולקמן בפרשה י"ט מבואר שם הלימוד:

לא תיסב מני עלה לא תקח ממני עלה:

הה"ד ויתפרו עלה תאינה ומינה שמעינן דשאר האילנות לא קבלוהו (יפ"ת):

מה היתה שהרבה מיני תאינים הם:

ברת שבע הם בנות שבע. ונקרא מין זה של תאנים כך על שהביאה לעולם שבעה ימי אבילות. שאלולי החטא היה כל העולם חיים וקיימים:

ברת אילתא גם היא מין תאנה שנקראת כן על שהביאה יללה ובכיה לעולם. מלשון אלי כבתולה:

לא גילה כו' שאין זה כבודו של אדה"ר יציר כפיו ואם על כבוד תולדותיו של אדה"ר חס המקום על כבודו עאכ"ו כו':

הזנה אוטומטית טז/א

ונהר יוצא מעדן כו' פי' מאחר שכתב להשקות את הגן. שהיא אחת מעבודות הגן. וכתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. הרי שעל האדם היה מוטל להשקות הגן. וכן האדם קודם החטא היה סותם מוצא הנהרות ופותחן להשקות הגן והיה בו גבורה גדולה כזו כמ"ש בסמוך. ולכן פתח בהאי קרא דאיירי בתקפו וגבורתו. ואותו תוקף ראוי היה להיות כן לעולם באדה"ר:

ויהלך שהלך בעצת הנחש משנה פניו. שניטל זיוו ממנו. ותשלחהו שנטרד מג"ע וכדלעיל פ' י"א:

רבי סימון אמר עמו חכמה כו'. דהכא כתיב גבורה בהדיא:

עמו חכמה וגבורה בשעה כו'. אדם הראשון כשהיה עמו ית'. שהי' מושלם לבוראו היה לו חכמה וגבורה. דהיינו קודם חטא. ומפרש הן יעצור במים שתחילה היה פותק במגרופית אחת הוא כמו עץ מתוקן לסתום אמת המים שבגינה שיתקבצו המים וימלאו את הגינה ובזה משקה כל הגינה ואח"כ פותח:

ופותק הוא מלשון פותקין מים לגינה שבת י"ח:

ואלו הן ד' ראשי נהרות כו'. כמפורש פישון וגחון וחידקל ופרת:

הזנה אוטומטית טז/ב

פישון שהוא מגדל פשתן שמשקה השדות שנזרע בהם פשתן. וכ' רש"י שהוא מצרים כמו שכתוב ובשו עובדי פשתן. לפי שהשתנות הזרעים בא מהשתנות המים:

בשופי בלט ובנחת מלשון וילך שפי. או פירושו בשופי בריבוי מלא וגדיש לפי שלפשתן צריך ריבוי מים ולכן נקרא שמו פשתן ע"ש פשוי שהוא הרבוי:

מגיד מראשית אחרית הפסוק מדבר על העתיד. כי הוא אחד מבני עבר בן יקטן ונקרא שם מקומו על שמו. וכן כוש ואשור. ואין פסק שבימי משה היו מדינות מפורסמות נקראות כן על שמות האנשים אשר בנאום אך לפי שהתורה היתה כתובה כבר כמ"ש בש"ר סוף פ"ה שאמר משה נטלתי ספר בראשית. ולפי שהיה עוד אחד שנקרא שמו חוילה והוא בן כוש בן חם וגם הוא בנה עיר וקרא על שמו החוילה נתן סימן על שם הזהב לבאר שהוא מבני עבר בן יקטן ששם היה הזהב:

הזנה אוטומטית טז/ג

זהב ודאי וזהב הארץ ההיא טוב. שמה שנתן הקב"ה זהב לארץ. הוא טובה גדולה הן בבית שאין צריך מקום גדול ויוכל לשמרו. וגם בלוויתא בדרך הוא טוב שיכול לישא אותו עמו וכשפורט א' מסתפק ממנו הרבה:

אמר ר"ל לא היה כו' לא היה כדאי שיברא דבר זך ויקר כמוהו. אם לא שמשתמש לעניינים אלהיים לבהמ"ק. והיינו טוב דקאמר:

אמר ר' איבו את סבור כו'. לכאורה נראה דצ"ל ועינו כעין הבדולח (במדבר הזנה אוטומטית יא/ז ) א"ר איבו את סבור כו' יגיד עליו רעו שם הבדולח ואבן השוהם מה זה אבן טובה אף זו אבן טובה. ופירושו שאצל המן היינו יכולים לטעות שפירושו כבדולח הזה של פטמין (פי' בדליו מין שרף הנוטף מעץ וידוע בארץ מזרח. והשרף הזה כמראה צפורן איש ותועלתו ספרו הרופאים). ומתרגמי המקרא בלשון יוני ורומיי תרגמו בדליון (מוסף הערוך) ואמר רבי איבו שהוא טעות. והביא ראיה מכאן שם הבדולח ואבן השוהם מה שוהם אבן טובה אף בדולח אבן טובה. ומה בדולח זה אבן טובה. אף בדולח דשם אבן טובה. אבל המת"כ והנזה"ק הסכימו לגירסת הילקוט יגיד עליו רעו ואבן השוהם מה זה אבן טוב כו' ולפי דבריהם ה"ק המד' שם הבדולח ואבן השוהם א"ר איבו את סבור כבדולח הזה של פעמים. ע"ז השיב יגיד עליו רעו מ"ש ואבן השוהם. מה שוהם כו':

שהוא חד בקולו שקולו נשמע למרחוק כדאמר בסמוך:

פרת אוותנטין בלשון יוני מלכות ושררה מוסף הערוך ור"ל עיקר ומבחר שבכל נהרות. ודייק מדכתיב הוא פרת. הוא הגדול הידוע כדכתיב עד הנהר הגדול נהר פרת:

אובל אוותנטין דמה שכתוב דניאל ח' ג' ואני הייתי על אובל אולי. אובל שם הנהר. ואולי שם המקום. ודייק דאובל גדול שבנהרות מדלא קאמר נהר אובל. ומדכתיב אובל בלי זכירת נהר משמע שהוא נודע וחשוב (יפ"ת):

והכתיב ואני הייתי על יד הנהר כו'. וקשה בין לרב ובין לרבי חנינא. ומשני אלא לפי שדניאל ראה ב' חלומות אחד בחדקל ואחד באובל (כדכתיב (דניאל הזנה אוטומטית ח/ב ) ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי):

וחדקל (נראה) גדול מאובל. פי' מראה החזון שהיה על חדקל היתה גדולה מהמראה שהיתה על נהר אובל. לפיכך קראוהו גדול נגד המראה של אובל. אבל לעולם יכולין לומר פרת גדול. וגם יכולין לומר אובל גדול:

והלא הוא בברייתו של עולם כו'. לרב פריך דאי פרת גדול היה ראוי שיקראהו גדול כאן כמו שנקרא בפ' דברים וביהושע. דהכא עיקר עניניהם. ומשני דלעולם פרת הוא הגדול ומה שנקרא שם גדול בפירוש. הוא על שם שמקיף את א"י. דשם מיירי בירושת הארץ. ולאורויי לן בזה מעלת א"י. דבס' בראשית לא כתב רק ברמז מעלת פרת מצד עצמו. אבל בפרש' דברים וביהושע ששם אשמעינן מעלת פרת מצד שדבוק לא"י ע"ד עבד מלך מלך. נכתב בפירוש שם נהר הגדול נהר פרת:

הדבק לשחון פי' הערוך לשון חום. כלומר תקרב לחום ויחם לך. ובריש ספרי הגירסא הדבק לשחוור. ופי' הדבק לשר וקצין שקורין שחוור. וישחון לך ישתחוו לפניך הבריות. מלשון שחי ונעבורה. כן נ"ל לפרש המאמר כמו שהוא לפנינו (וע' בנזה"ק ובילקוט):

אעברת נהרא בנה מיד כשעברת הנהר בנה שמה שהוא א"י וכוונת רב על רוחב הנהר וכוונת שמואל על אורך הנהר. וע' בערוך ערך ואני:

תרבקנה. שם מקום:

הוא פרת הוא נהר כבר שהרי פרת נקרא נהרות בבל וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ז דמצד האחד פונה לבבל וכתיב בריש יחזקאל בארץ כשדים על נהר כבר. וכשדים הוא בבל וכבר הוא פרת והכל א':

שפרה ורבה כלומר אע"פ שתחלתו קטן מאד. שוב פרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות:

שמימיו פרים ורבין הזרעים כדלקמן (מת"כ):

פרת שמפרה והולך כו' כך הוא הגירס' בהרבה מדרשים ומפרה פי' שמחסר. כמו ופרא מן מה דאת לביש דלקמן סוף פ' כ'. ור"ל שמצד רחבו למעלה מתמעט והולך עד שכלה במקום צר כמגריפה (נזה"ק) והא"א ומת"כ גרסו פרת שמפריד והולך עד שכלה ופותקין אותו במגריפה. פי' שבראשו הוא קצר עד שסותמין אותו במגריפה אחת על עפר. ויש גורסין פרת שמפרש והולך עד כו'. ופי' שמתפרש לנהרות קטנות לצדדים עד שנשאר הנהר עצמו קצר עד שכלה במגריפה:

כבר שמימיו כלין מצד רחבו למעלה. והאדם אומר כבר היו המים ועכשיו עברו והלכו להם:

שפירותיו גסין גרעיני התבואה הצומחת בו:

ואינן יורדים בכברה ולפי שחשיבותו ניכר ע"י הכברה שאין הפירות יורדין בו נקרא כבר (יפ"ת):

כבר בפני עצמו כו' כבר הוא אחר ופרת הוא אחר:

אין קולך הולך והומה וסוער:

א"ל כו' מעשי מודיעים אותי כו'. ואף שהוא דרך מליצה לבד. עכ"ז גם ענין טבעי יש בה אשר באמת תלוי זה בזה. המים ההולכים לאט לאט המה מתעכבים מתחת הארץ. וע"כ הוא משקה את הארץ בשפע רב. ולכן הנטיעות גדלות מהר. ולא כן המים ההולכים במרוצה רבה. אשר ע"כ הקול נשמע בהם מסבת המרוצה ולכן אינם משקים את הארץ וכן במשל אילנות עושים פירות מצד שיש בהם לחלוחית רב והם רכות ולחות ע"כ אין נשמע קולם:

ע"י שהם כבדים כו' לפיכך אין הרוח המנשב בהם מנענעם הרבה. אבל אילני סרק ע"י שהם קלים. ואפילו אותן אילני סרק שיש להן פירות מה קלים וקטנים הם לכן הרוח מנענעם תמיד וקולן נשמע הה"ד כנוע עצי יער מפני רוח. דמשמע שהתנועעם הוא מפני הרוח. ואמר עצי יער דדווקא אילני סרק:

הזנה אוטומטית טז/ד

עתיד הקב"ה להשקות כו' ודרש מעדן כמו מהדין (דאותיות אחה"ע מתחלפות יפ"ת) ואינו מוציא הענין מפשוטו אלא שדורש ראשים על ראשים שמשלו בעולם דורש כל הענין שהעדן יפרד לארבעה ראשים:

כוס תרעלה כו' שהדין יוצאת שם כוס הונח על ההשפעה בריבוי היוצאת מאתו ית'. השפעה טובה נקראת כוס ישועות ובהפכה נקראת כוס התרעלה:

ע"ש ופשו פרשיו דבבל כתיב הנני מקים את הכשדים וגו' ופשו פרשיו פי' ששרבו פרשיו:

שעלה והקיף שעלה על א"י ובנה עליה מצור סביב כדכתיב בסוף ירמיה ויבנו עליה דיק מסביב (יפ"ת):

דכתיב ביה הוחילי לאלהים ולפי שא"י תוחלת ישראל היא נקראת ארץ החוילה כלומר ארץ התוחלת (יפ"ת):

אלו דברי תורה שהתורה גלה לבבל עם החרש והמסגר עם יכניה המלך:

כתורת א"י דאוירא דא"י מחכים כדאיתא בפרק מי שמת. וכמ"ש מלכה ושריה וגו':

ולא חכמה כו' תורה היינו אוקמי גירסא. וחכמה היינו סברא ופלפול (יפ"ת):

מקרא משנה כו' דבדולח ואבן השוהם מיני מרגליות הם ויש בהם מינים ממינים שונים. וכן יש בתורה מקרא משנה כו' (יפ"ת):

שהיה המן שף עמא מענין תשופנו עקב. שהיה מכה את עם ישראל בלשונו כנחש. ולפי שהיה בימי מדי קרי למדי גיחון על שמו של נחש שנא' בו על גחנך תלך:

ע"ש על גחונך תלך ובילקוט מסיים הוא הסובב את כל ארץ כוש על שמלך מהודו ועד כוש:

קלה וחדה כלומר במהירות בלי שום התבוננות שתיכף הסכימו להפר דת ישראל:

כתבו על קרן השור כו' פירשתי לעיל בפ' ב' סי' ה':

בג' דברים קדמה כו' והיינו דכתיב הוא ההולך קדמת אשור וקראו אשור מפני שהיתה מתעשרת מממונם של ישראל יותר מאחרים כדכתיב אמלאה החרבה. ולכך מייחד לה השם הזה בפרט (יפ"ת):

בנימוסין כו' שלקחו מהם הנימוסים הם החקים והמנהגים אשר בה יתנהגו (נזה"ק):

בפנקסים הוא כתיבת הספרים והאותיות (נזה"ק):

ובלשון כמו שכתב רש"י בע"ז כתב ולשון של רומיים מן אומה אחרת בא להם. אחרים תקנו להם. אבל גירסת הערוך בנווסין ובפניקטין ובלשון. וכתב המוסף הערוך שגירסתו היא עיקר. ובנווסין פי' בלשון יוני חכמת הנהגת הספינות. ובפניקטין פי' חכמת בניני היכלות:

נקראים ע"ש אשור נפקא ליה מדכתיב בישעיה לשבור אשור בארצי וגו' וסמיך ליה זאת העצה היעוצה על כל הארץ וגו':

ע"ש שהיו מתעשרות וא' מתחלף בע' מאותיות אחה"ע. או מפרש אשור מלשון חוזק. שהם מתחזקים מישראל כלו' שמקבלים שפע העושר ע"י ישראל שגלו ביניהם בהיות שכינה עמם בגלות (נזה"ק):

ע"ש נינוה נפקא ליה מדכתיב בנחום משא נינוה וגו' ושם התנבא על הישועה מכל העכו"ם אלא ודאי כי כולם נקראו ע"ש נינוה (יפ"ת):

ע"ש מצרים דכתיב ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. דקשה מ"ש דנקט אשור ומצרים. אלא שהם רמז לכולם (יפ"ת):

שהפירה חקי ה' ותורתו. והצירה לבניו:

שפרה ורבת מברכתו של זקן. שפרת ורבת והתמיד מלכותו. ואגב אורחיה אשמעינן שסבת קיומה כל כך הוא מברכת יצחק (יפ"ת):

הזנה אוטומטית טז/ה

ויקח ה' אלהים מפני שלא יאות לשון לקיחה על האדם. לכן דרשו לשון עילוי או לשון פיתוי (יפ"ת):

עילה אותו כבר פירשתי לעיל פ' ט"ו סי' ה':

ולקחום עמים והביאום שרמו למעלתם שיקחום בגדולה ובכבוד והביאום:

קחו עמכם דברים. ונקט קיחה בדברים על שם שעל ידם לוקחים ומושכים לב האדם:

וינחהו כו' משום דלא יפול הנחה במקום על אדם לכן דרש הניח לו כו' לשון מנוחה ולשון הגנה מהנזקין. וגם הניח לו והרשהו ליהנות מכל עצי הגן באכילה ושאר עידונין. ואפילו בעץ הדעת לא נמנע העידון בצל ומראה וריח (יפ"ת):

ר' ברכיה אמר להניחו כו'. כלומר דויניחהו לאו דרך החלטה שהניחו והגין ממש דהא לפי האמת לא הו"ל מנוחה כי מיד חטא וגורש אלא שהכניסו לג"ע אדעתא שיניחהו ויגין עליו ולעדנו. אבל לא עלתה לו (יפ"ת):

נתן לו מצות שבת דריש ויניחהו שישבות וינוח בלי מלאכת עבודה ומ"ש לעבדה ששת ימים תעבוד. ולא בשבת. ומ"ש לשמרה שהשבת ישמור שלא יעשה בו מלאכה:

אלו הקרבנות קרבנות עולות העשוים לענין התעלות הנפש במעלותיה:

תעבדון את האלהים. דלא אשכחן שעשו מצות מעשיות על הר סיני רק עבודת הקרבנות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (יפ"ת):

הזנה אוטומטית טז/ו

ויצו ה' אלהים כו' והיה די שיאמר ויאמר לו מכל עץ הגן כו'. שהרי כבר כתיב ויקח ה' אלהים את האדם על כן דורש תיבות המיותרות:

צוהו על שש מצות וכן איתא בש"ר פ"ל. ובילקוט סדר יתרו בשם פסיקתא. אבל עוד איתא שם בילקוט אדם נתתי לו ז' מצות. וכן הוא בילקוט שה"ש. ועי' בפ' ד"מ. ובדברים רבה פ"ב. ובתנחומא פ' יתרו:

כי הואיל הלך אחרי צו. אחרי צווי של נביאי הבעל (רש"י):

ונוקב שם ה' במגדף כתיב:

אלו הדיינים פי' שנצטוה על העתיד להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובגמרא גרס אלו הדינים:

צוהו על הגזל מדאצטריך למשרי עצי הגן שהם הפקר. ש"מ דמה שאינו הפקר אסור (רש"י):

פתרי ליה כל ענינא דקרא בענין אחר. ולדידהו לא נרמז פה אלא ברכת ה' וג"ע. ואידך מצות דב"נ ילפינן מקרא אחרינא:

רחמן אני דיין אני להפרע. אע"פ שאני רחמן. בדבר זה אני דיין להיות קנוא ונוקם שהוא זלזול כבודו (יפ"ת):

אלהים על האדם א"ל אלהים אני נהוג. כצ"ל פירוש קבל אלהותי עליך האדם:

אלהים לא תקלל וכדאיתא במ"ס אלהים לא תקלל משמש קדש וחול. ועי' במכילתא דאיתא שם פלוגתא דר"ע ס"ל קדש. ור' ישמעאל ס"ל בדיינים הכתוב מדבר:

מתי יתכשר כו' ולכך כפל לומר אכל תאכל כלומר משהוא עומד לאכילה דהיינו לאחר שחיטה אז תאכלנו. ואע"ג דלאדם לא הותר לשחוט ולאכול. במתה מאליה מותר היה. ולפ"ז אפשר שתכשר בשחיטה אם שחטה בשוגג (יפ"ת) או י"ל דס"ל דהותר בשר לאדה"ר לאכילה (נזה"ק):

מיתה לאדם כו' מרבוי דמות תמות יליף לה:

מיתה לחוה דאף היא היתה בכלל אזהרה. ותולדותיו באו מכחו והוטבעו בחותמו (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יז/א

ואלו הן בראשית כלו' שזה שנזכר בראשית דהיינו שמים וארץ נחשב מאמר אחד כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו:

ורוח אלהים מרחפת וכדמפ' ר' יעקב:

מאמר ניתן לרוח בפ"ע דמה"ט כתיב ורוח אלהים. ור"י ס"ל כת"ק ור' מנחם בר"י ס"ל דהיינו רוחו של אדה"ר ומלך המשיח. וכבר נאמר מאמר מיוחד על בריאת אדם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יז/ב

בלא שמחה דשמחת לבב אשה:

בלא ברכה שבשבילה הבית מתברך כי איש ואשה שכינה ביניהם. וגם זה לפי הטבע שהיא משתדלת בצרכי הבית:

בלא כפרה בפרק הבא על יבמתו אמר ר' חמא ב"ח כיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים:

בלא עזר אעשה לו עזר כנגדו. כדאיתא בגמרא במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חטים חטים כוסס. פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו:

אתה וביתך ומשמע ליה דבית זו אשה שהיא עקרו של בית:

וכפר בעדו ובעד ביתו ולא הוה מצי הכהן גדול להתכפר ביום הכפורים כשאין לו אשה ומדתלה רחמנא כפרתו באשה סמך גדול לכל אדם שהעדר האשה מעכבת הכפרה:

להניח ברכה אל ביתך כשיש לך בית זו אשה יש ברכה:

בלא שלום שנעדר ממנו שלום:

וביתך שלום דהיינו אשתו:

בלא חיים דעל ידה מאריך ימים וחיים יותר:

אינו אדם שלם כדאיתא בזוהר ויקרא דדכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי ואינו נקרא אדם (נזה"ק):

ממעט הדמות כמ"ש בצלמנו כדמותינו וכשהוא בלא אשה ממעט בפריה ורביה ואינו מרבה בנים:

הזנה אוטומטית יז/ג

אעשה לו עזר כנגדו. כנגדו משמע חלוקה עליו וסותרת את דבריו:

אם זכה פי' אם יזכה תהיה לו לעזר. ואם לא יזכה כנגדו. וע' יבמות ד' ס"א:

כאשתו של ר"ח בר חכינאי. שנשאת לו והמתינה לו י"ב שנה כדי שילך ויעסוק בתורה כדאיתא בפ' אע"פ:

אנתתא בישא כו' אשה רעה:

והות ברתא דאחתיה והיתה בת אחותו ועם היותה בת אחותו היתה מבזהו ובלתי אהבתו (יפ"ת):

והוית בזית כו' והיתה מבזה אותו לפני תלמידיו:

אמרו לו תלמידיו. עזוב אותה בגט כריתות לאשה רעה זאת שאינה לפי כבודך:

אמר להו הכתובה רבה. ופורנא היא כתובה. (ותלמידיו אלו לא היו עשירים ולא היו יכולים לעזרו בפרעון כתובתה. עד שבא ראב"ע שהיה עשיר וסיפק בידו. והוא שאמר לו להלן אני יהבינן לה כו'):

פשטין היו חוזרין תלמודן:

מן דחסלין פי' משסיימו:

א"ל משגח רבי כו' א"ל רבי לא אמרת שהיו שניהם גדולי הדור והיו לומדים ביחד. והיה זה קורא לזה רבי וזה קורא לזה רבי:

א"ל משגח כו' א"ל ר"י לר"א השגחנא לדברי ואנחנו נלך לבית לאכול:

כי סליק כו' כשעלה ר"י לביתו היתה משפלת פניה למטה בפנים זועפים ויצאה לה לחוץ:

צפה ר"י והסתכל בקדירה. א"ל דרך שאלה היש בזאת הקדרה כלום לאכול:

פרפריין מיני לפתן:

פרגן תרנגולים קטנים או פי' צפורים קטנים:

ידע ר"א כו' ידע והבין מה ששמע. כלומר הבין שהיו שונאים זה את זה ושתק והיויושבין ואוכלין:

א"ל רבי כו' א"ל ר"א לר"י לא אמרת שיש בקדרה אלא פרפיין והא מצינו שיש בתוכו פרגיון:

מעשה נסים הם בוש לומר שאשתו הטעתו והתלה בו:

מן דחסלין כו' משסיימו לאכול א"ל ר"א לר"י פטור אותה שאינה עושה לפי כבודך. שכבר נודע לו הענין שאשתו רעה ומצוה לגרשה (יפ"ת):

פסק לה פורנא פסק לה הכתובה וגירש אותה. והיו משיאים אותו אשה אחרת טובה ממנה:

גרמין חובין כו' גרמו לה עונותיה והלכה ונשאת לשומר העיר. לאחר ימים באו יסורים עליו ונעשה סומא:

והות ציירת בידיה כו' והיתה אוחזת בידו ומחזרת אותו על כל השווקים והרחובות שבעיר. וכיון שהגיע לרחוב של ר"י היתה עומדת וחזרה לאחוריה:

מן דהוה כו' מפני שהיה אותו האיש מכיר ובקי ברחובות העיר. אמר לה למה אין אתה מוליכני לרחוב של ר"י. ואני שמעתי עליו שהוא עושה צדקה הרבה. מצוה פי' צדקה:

משבקתיה גרושתו אנכי ואין בי כח מפני הבושה לראות הסברת פניו:

חד זמן אתון קרון. זמן אחד באו וקראו על הפתחים ברחוב של ר"י:

ארגיש רגיז ומתקוטט עמה יום ראשון ושני בסוף התחיל להכותה והלך הקול בתוך הרחוב והיו מתרגזים בכל העיר:

אודיק ר"י הביט ר"י בשביל קולם וראה אותם מתבזים בתוך העיר:

הוא מובדא כו' בכל יום ויום היא מאבדת ממני פרנסת רחוב זו שאינה רוצה להוליכני בה:

נסבהון כו' לקח אותם והיה נותן אותם בבית אחד משלו:

ע"ש ומבשרך לא תתעלם שמצוה לזון את גרושתו. וכ"ה בתד"א פ' כ"ז. וכדדרשינן לקמן מבשרך לא תתעלם זו גרושתו דהות בשרו ושארו. פי' שהיה מתחלה עמה כבשר אחד:

הזנה אוטומטית יז/ד

כתיב ויאמר אלהים כו' וס"ד ויעש אלהים את חית הארץ וכאן כתיב עוד הפעם ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה:

וכאן לכיבוש הביאם לאדם מתחלת יצירתם לקבל כיבוש האדם ההכנעה והמורא והפחד הטבעי. ודורש ויצר מלשון מצור וכיבוש. ובשוח"ט הגירסא וכאן לכינוס כד"א כי תצור אל עיר. ופי' שכנסם והביאם אל האדם לקרא להן שמות (והוא לשון מצור שנאספין על העיר מסביב) ובשוח"ט גרסינן לה להא בתר דר' אחא דבסמוך דקריאת שמות:

חכמתו מרובה משלכם בטבעיות לפי שהם ממינו. ואחר שיש לו מעלה יתירה עליהם בדבר אחד. ראוי שיברא כדי שלא יהיה זה השלימות נעדר מהמציאות (יפ"ת):

הביא לפניהם כו' בא להראות להם חכמתו עליהם. בהביאו לפניהם את הבהמה וגו' ולא ידעו. ואז העבירן לפני האדם כו' (יפ"ת):

זה שור כו' שמות אלו ודאי אינן שמות הסכמיים. כי זה אין בו חכמה. אלא מורים על שרשם וטבעם. וע' ביפ"ת ונזה"ק באריכות:

ואתה מה שמך כו' אפשר שזה מרומז במ"ש מה יקרא לו קאי על האדם מה שיקרא לעצמו:

ואני מה שמי הראה להם עוד חכמתו כי לו ית' ג"כ יקרא שם כמותם ונמצא שחכמתו שלימה בקריאת שמות כולם:

אדני שאתה אדון כו' ששם הויה מורה על היותו מהוה וממציא כל המציאות. והיה הוה ויהיה. וכ"ז אנו יודעין מצד אדנותו. ולכן כאשר הכירו היותו אדון על כל העולם קראו בשם הויה:

שקרא לי אדה"ר במדרש קהלת ובתנחומא ובפסיקתא הוסיפו לומר הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי. הוא שמי שהתניתי ביני ובין בריותי ובין מלאכי השרת:

חזר והעבירן לפניו זוגות תחלה העבירן לפניו לענין קריאת שמות. ואח"כ חזר והעבירן לענין העזר כדי שיתבונן שגם הוא צריך עזר ויבקש כדמפרש והולך:

ולי אין בן זוג ואפי' למ"ד דו פרצופין נבראו ביקש שיהי' לו בן זוג עומד לנגדו. כי זה יותר נאות לענינו:

ולמה לא ברא לו תחלה. קודם שתבע' מפיו:

לקרות עליה תגר ששאמר האשה אשר נתת עמדי:

עד שתבעה מפיו שהתבונן על העדרה כי רע הוא. והבין שאף שמסובב מזה לפעמים פרט אחד לרע. אכן בכלל היא טובה ומוכרחת לאדם ועכ"ז התרעם:

הזנה אוטומטית יז/ה

תחלת מפלה כו' מאמר מוסרי להתבונן כי השינה הרבה היא השחתה כללית לכל תהלוכות האדם הן בגופו הן בנפשו. והא דאמרינן לעיל והנה טוב מאד זו שינה. בשינה מועטת (יפ"ת):

שלשה נובלות הן. כשנאצלים דברים קטנים וקלים מדברים גדולים וכבדים נקראים נובלות. וכמ"ש כנבול עלה מגפן. שהשינה חלק קטן מן המיתה וכו':

נובלות מיתה שינה. כמו שאמרו חז"ל שינה אחת מששים ממיתה:

נובלות נבואה חלום חלום האמיתי שהוא ע"י מלאך הוא קצת מעין נבואה דעלה כתיב בחלום אדבר בו (נזה"ק):

נובלות עה"ב שהוא עולם שכולו שבת הוא שבת התחתון שהוא קצת מעין דוגמתו בתענוג הנפש יתירה לצדיקים גמורים (נזה"ק) וכדאיתא באותיות דר"ע שבת הוא אחד מששים של עוה"ב שכולו שבת:

אורה של מעלה אשר סביב כסא הכבוד כדכתיב ונהורא עמיה שרא (יפ"ת):

חכמה של מעלה חכמת העליונים והשכלותיהם:

תורה כי התורה שלמטה נאצלה מחכמה של מעלה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יז/ו

מן סטרוהי כמ"ד דו פרצופין בראו ונסרו לשנים:

עילעא חדא כו' צלע אחת יתירה לקח מבין שתי צלעותיו:

אלא תחתנה לשון רבים דמשמע תחת שני הצלעות מעלה ומטה שלקח מבנתים הצלע האחת. אבל למ"ד ב' פרצופים היו ונסר האחד מחברו הול"ל תחתיה כלו' תחת הצד שלקח (מת"כ):

מתחלת הספר ועד כאן כו' דנקט לשון זה לרמוז לשטן המחודש עכשיו (יפ"ת):

כיון שנבראת (חוה) נברא שטן. שע"י האשה בא שטן להשטין לעולם (יפ"ת):

שטן ואע"ג דשטן בשי"ן נכתב רמז אליו בסמ"ך דא"א לטעות ולקרות באופן אחר. אבל בשי"ן אם יקרא בשי"ן ימינית אין שטן ופגע רע (מת"כ):

ואם יאמר לך אדם הוא הסובב. שיש בו סמ"ך:

בנהרות הכתוב מדבר דהתם ודאי אין שייכות לשטן (יפ"ת):

עשה הקב"ה נוי לתחתיתו. שהוא נעלם בלתי נראה כדבר הסגור:

עשה לו מנעול לשון נקיה כלומר שבית נקובתו סגור בבשר:

ואפיפורין כבוש עליו הוא בשר העגבות שסביב תחתיתו כמין שרפרף (יפ"ת):

ואפיפורין כבוש עליו כדי שלא יתבזה כבהמה. ואחרינא אמר עשה לו כסתות כדי שלא יצטער כשהוא יושב. כצ"ל (יפ"ת) ומ"ד מנעול ואפיפורין היינו כמ"ד נוי לתחתיתו דהיינו לכבודו. אלא דמ"ד נוי לתחתיתו לא אמר אלא שבית נקובתו מלמטה. וזה הוסיף היות לו מנעול ואפיפורין. ומ"ד כסתות בלבד הוא דאמר על צער הישיבה:

עשה לו כסתות פירוש בשר העגבות שהוא מרובה ורך שישב עליהם שלא יצטער בישיבתו:

עשה לו קבורה ויסגור שהסגיר את הגוף בקבר. ומלת תחתנה מרמז על הקבורה מתחת לארץ (יפ"ת):

עשה לו קבורה שנתן בלב אנשים לעשות כן. וצוה בתורה. על הקבורה:

תכריכין לכבוד המת ויסגור שהבשר מוסגר בתכריכין מתחת לארץ (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יז/ז

למה בגנבה נראה לי שלקח ממנו הצלע:

אונקיא משקל קטן:

זו גנבה בתמיה. וכך עשה הקב"ה נטל ממנו צלע אחת והחזיר לו אשה שלימה:

למה בטמוניות הכי קאמינא למה עשה כן במטמוניות דרך גנבה ולא בפרהסיא:

בתחלה בראה וזהו זאת הפעם כו' לזאת יקרא אשה משמע בפעם זה ולא בפעם ראשונה. ולזו יקרא אשה ולא לאחרת והיינו הראשונה:

מוספת אני על דבריך ראיה שיפה אמרת:

אמורה הייתי אמרתי אני בלבי להנשא כו'. או פי' אמורה כמו ה' האמרת. וברש"י איתא אמודה הייתי. פי' מלשון אומדנא:

מעשה בחסיד אחד כו' לפרושי הא דכתיב עזר כנגדו וכדדרשינן זכה עזר לא זכה כנגדו שאם זכה זוכה לאשה כשרה להיות לו לעזר להדריכו למוטב. ואם לא זכה היא כנגדו להכשילו ברע (נזה"ק):

אין אנו מועילים להקב"ה כלום. לקיים מצות הקב"ה ורצונו. כי העמדת בנים הוא קיום העולם וזהו חפצו ית'. כי לא לתהו בראה לשבת יצרה. שהקב"ה חפץ בקיום העולם. וזה מכונה בשם תועלת:

עמדו וגרשו זא"ז לפי שהגירושין היה מרצון שניהם נקט האי לישנא:

שהכל מן האשה פי' ברובא קאמר. אבל מתרחש ג"כ שצדיקים נושאים נשים רעות ועומדים בצדקתם. ורשעים נושאים נשים כשרות ואינן מחזירים אותם למוטב (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יז/ח

מפני מה האיש כשיוצא מרחם אמו פניו למעלה ובדורות הראשונים היה הטבע כן. אבל בדורות אחרונים נשתנה טבע זו. וגם שניהם נולדים פעם למעלה ופעם למטה פניהם ופעם מן הצד:

האיש מביט למקום ברייתו. למטה מן האדמה. והאשה מבטת למקום ברייתה למעלה לגוף שממנו נבראת. ועיין בענף:

להתבסם במיני בשמים וסממנים מפני שהזוהמות מצוי בהן יותר מן האיש:

אם תניח בשר ג' ימים ואע"פ שמעצם ממש נבראת וכמ"ש בסמוך שמקשקש ועצם אינו מסריח לעולם. מ"מ היה בשר ג"כ בצלע ההוא וכדאמרו לעיל שהיתה מליאה רירין ודם (יפ"ת):

האשה קולה הולך שקולה דק ונשמע למרחוק. וקול האיש עבה ואינו נשמע:

כיון שנתן לתוכה לתוך הקדרה:

עצם קולה הולך. שהעצם קשה ומקשקש בקדרה כפעמון ונשמע קולו. וכן קול האשה נשמע לפי שנבראת מעצם. אבל אדם נברא מאדמה ואפי' יקשקשו בה כמה פעמים אין הקול נשמע. ולפי שאין דרך ליתן עפר בקדרה אלא בשר. לא אמר במשל כפי הנמשל (יפ"ת):

להתפתות פרש"י ז"ל לדרך ארץ אחר שכנסה ובס"א הגי' להתפייס מכעסו:

אינו נשרה וכן אין בכל דברי ריצוי כדי להתיש כעסה וחוזק לבה:

תובע באשה. לישא אותה לאשה. ואין האשה תובעת באיש להנשא לו:

והוא מבקש אבדתו. ולכן האיש מבקש האשה שהיא אבדתו ועצם מעצמיו וצריך אליה לשמושו ועניניו כבעלים לאבדה:

מפני מה האיש כו' שהאשה הרא ולא האיש:

יוצא ראשו מגולה. לפעמים ואינו מקפיד בדבר:

לאחד שעבר עברה. וכן האשה שהכשילה לאדם בעץ הדעת והמיתתו. מתביישת:

אצל המת תחלה כשמוליכין את המת הנשים הולכות לפני המטה. ואחריהם האנשים:

שגרמו מיתה לכן קודמות לגמול חסד למתים לתקן קצת המעוות:

ואחריו כל אדם ימשוך אותם ההולכים אחריו כולם ימשכו אחרי המת:

ולפניו נשים הולכות לפניו. אין מספר. והא דאמר בנשים לשון אין מספר אפשר דג"ש יליף מעלמות אין מספר (יפ"ת):

מפני מה ניתן לה מצות נדה. מצות שמירת דם נדה להיותו מטמא. ומפרש שהוא לכפר על חטאה ואילולא כן לא היה מטמא כעין דם טוהר של אשה (נזה"ק):

ומפני מה ניתן לה חלה. פי' למה נתייחדו מצות אלו לאשה יותר מלאיש. שנשים מתות בשעת לידתן עליהן. והאיש אינו מת עליהן אע"פ שגם הוא מצווה על חלה והדלקת הנר (יפ"ת):

גמר חלתו של עולם כדלעיל בריש פ' י"ד ושם פירשתי:

שכבתה נשמתו של אדם ונשמה קרויה נר כדכתיב נר ה' נשמת אדם. לכן נתן מצות נר שבת שתבא מצות נר ותכפר על כבוי נר. ועוד דבשבת איכא נשמה יתירה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יח/א

ניתן בה בינה כו' וכאילו כתיב ויבן היו"ד בקמץ והכונה שבינתה נתגדל קודם בזמן מבאיש. אך כל אחד כפי בינתו:

נדריה נבדקים אם ידעה לשם מי נדרה נדרה נדר:

אית דמחלפי יש שמחליפין את האמור בתינוק יהא נאמר בתינוקת והנאמר בתינוקת בתינוק. והוא ר"ש דסבר הכי בפ' יוצא דופן ודרש ויבן לכדרב ביבי (מת"כ):

קישטה ככלה כו' בפ' המצניע גודלת ופוקסת חייב בשבת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא מ"ד ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקלעה וכו':

אית אתרין כו' יש מקומות שקוראין לקליעת שער האשה בנייתא לשון ויבן וכן בתרגום נקרא שער בניתא. ועיין בערוך ערך בוניתא:

שמתחת חרוב אחד כו' כלומר בלי קישוט ופירכוס. אינו כן אלא ויביאה אל האדם משקשטה כו'. דריש מדכתיב ויבאה חסר יו"ד בין ב' לאל"ף בגי' כ"ד (הכי איתא בס' הזוהר) היינו לומר שקישטה בכ"ד מיני קישוטין שהתכשיטין הם כ"ד במספר כמ"ש בשה"ש רבה ואח"כ הביאה והעמידה לפניו. והכ"ד תכשיטין הם אותם המנויים בישעיה העכסים והשביסים וגו':

הה"ד בעדן גן אלהים היית דמיניה ילפינן שעשה הקב"ה חופות לאדם בגן עדן דכמו שקישט את חוה ככלה כך עשה חופה לאדם כחופת חתנים:

מסוכתך היינו חופה שמסכך על האדם כמו סוכה:

רבנן ור"ש מייתי מילי דרבנן ור"ש דמיירי בפי' החופות (יפ"ת):

רבנן אמרי עשר חופות עשה לו הקב"ה דהיינו אודם פטדה וגו' עד וזהב. אבל כל אבן יקרה לא חשיב דהוא כלל ואח"כ פרט. מאי כל אבן יקרה דהיינו אודם פטדה וגומר. וס"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט:

ור"ש אמר י"א דחשיב כל אבן יקרה חופה באנפה נפשה דס"ל דכלל ופרט בא הכלל להוסיף על הפרט כדמפרש ואזיל:

הדין דהבא דהכא לית הוא חופה. דכל אבן מסוכתך כתיב אבל זהב מלתא אחריתא שנתן לו ג"כ זהב לצורך שמושו לא שעשה לו חופה ממנו (יפ"ת):

ובתי קריות לשון תקרה אכסדרה מלאה חלונות כדי שיהא קר מן הרוח:

קורקוסי' הקרסים:

הזנה אוטומטית יח/ב

ויבן כתיב וקרינן היו"ד בקמץ והוא לשון בינה דיש אם למסורת:

מיקרת ראשה לשון גבהות וגאוה שהוא דרך קומה זקופה בראש (נזה"ק):

סקרנית ענין ראייה. צייתנית מבקשת לשמוע כל דבר. ודרך העומד לשמוע לילך רכיל ולשלח מדנים:

שלא תהא דברנית. הרבה ותבא לדבר לה"ר:

קנתנית פי' קנאנית. שהקנאה בלב:

משמשנית לנגוע ולמשש כל דבר:

פרסנית מלשון מפרסת פרסה כלו' יצאנית (מת"כ):

ממקום שהוא צנוע באדם. היינו מן הירך כדאיתא לקמן סדר כי תצא שהוא מקום צנוע ומכוסה:

שומעת פתח האהל. דמשמע שהטתה אזנה לשמוע דברי המלאכים:

ולא מן הפה והרי היא דברנית שנאמר ותדבר מרים. כצ"ל וכן הוא בפ' כי תצא:

ותקנא רחל אע"ג דדריש לקמן שקנאה במעשיה הטובים מ"מ הא אית בה מדת קנאה איך שתהיה. וכן ותגנוב רחל את התרפים שלשם שמים נתכונה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית יח/ג

בנה בה מגורות שבנאה כבנין אוצרות. מגורות אוצרות. שדרך לבנותן קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי שיהא כובד המשא על הקרקע ולא על הכתלים. וכן עשה באשה שהאם של האשה רחב מלמטה וקצר מלמעלה:

טבוי לקריה כו' אשרי וטוב לבן כפר שהמלך נעשה שושבינו כי הוא לו לכבוד ולתפארת. ולהיות הזווג מבורך:

הזנה אוטומטית יח/ד

בתחלה בראה לו כו' נתבאר לעיל פ' י"ז סי' י"א:

של אותה הפעם של עכשיו ישרה בעיני ונושאת חן בעיני:

שעתידה להקיש עלי כזוג. הוא דרש אחר שדורש הפעם מלשון פעמון. ור"ל זאת היא שתתרעם עלי. וכן היה לבסוף שהיתה מיללת עליו בקולה (מת"כ):

כד"א פעמון כו' כלומר כפעמון המקשקש. זו היא שתהיה מפעמתני כל הלילה כולה. כצ"ל ר"ל שעתידה לפעמתני. שע"י ההרהור ביום יהיה כל הלילה בחלום בענין זה שהרהור זה קשה מכל הרהור:

וזו מיגעת את האדם. שהרואה בחלום שהוא נזקק לאשה הוא מתפעל ומתיגע ורואה קרי בפועל. וע"ז אמר הטעם לפי שתחלת ברייתה של האשה אינה אלא בחלום בשעת השינה. ולכן גם דמיונה פועל בחלום. וה"ג שתחלת ברייתה אינה אלא בחלום שנא' וישן ויקח וגו'. ומה שנאמר עצם מעצמי הוא שייך למימרא הסמוכה (יפ"ת):

עליו הוא אומר כו' כלומר בו נתקיים עצם מעצמי. שקרובתו היא עצמו ובשרו ובהיותה עצם מעצמיו חביבה עליו ודעתו עליה תמיד ומחבבה ביותר:

שנתנה תורה בלה"ק כתב היפ"ת והנזה"ק דיותר שייך לומר מכאן שנברא העולם בלה"ק. ופירושו שכך היה לשון האדם מתחלת הבריאה. ולגירסתנו פירושו שאם נתנה בלשון אחר לא יתכן שיפרש הכתוב על לשון שלא נתנה בו התורה:

כך נברא העולם בלה"ק. ר"ל ע"כ צריך לומר שביום בריאת העולם לא היתה השפה האחת זולתי עברית להיות כי נקראת אשה כי מאיש לוקחה זאת. ר"ל שם אשה נגזר מגזרת איש. אשר בלשונות אחרות לא נמצא כן שנא' על שם האשה בלשון יוני אנתריפי (לפירוש הערוך) מגזירת אנתרו שם האיש (כי בלשון יונית אנתרו שם האיש. וגיני שם האשה ולא נגזרו זה מזה). וכן בלשון ארמי שם האיש גברא ושם האשה איתתא. ולא היה מן הצורך להביא ראיה על שאר הלשונות כי אם מלשונות הללו שהם קודמות ומשובחוא:

הזנה אוטומטית יח/ה

יוציא דברי ר"מ ס"ל לר"מ דמקודם היה אסור באחותו בין מן האב בין מן האם. והילכך השתא נמי אע"פ שהוא כקטן שנולד דמי. מ"מ יוציא. שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

וחכמים אומרים כו' שהם סברי דמקודם אינו אסור אלא באחותו מן האם. הילכך מן האב יקיים דהכא ליכא למיחש שמא יאמרו כו':

והא כתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו' אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. הרי שעיקר האיסור אם היתה בת אמו. אך בת אביו אין איסור:

בשיטתן השיבן פי' שבאמת לא היתה לא בת אביו ולא בת אמו. כי אם בת אחיו בת הרן כמ"ש לקמן סוף פ' ל"ח בהדיא. אך כאן אמר להם לפי מה שאמרו הם ולמה אמרת אחותי וסברו אחותו באמת. וא"כ אמר שקר לגמרי. ע"ז השיבן שלא היה שקר גמור שמצד האב יש לו קרבות עמה שהרן היה אחיו מצד האב ולא מצד האם. שמ"ש אחותי פירושו קרובתי:

אתיב להון ר"מ כו' דמשמע ליה אחותו מאביו ואחותו מאמו. והשיבו לו דאביו ואמו היינו הסמוך לאביו כו' ר"ל אחות אביו ואחות אמו:

אתיב ר' אבהו כו' דאי אחות האב ואחות האם אסר רחמנא היכי נסיב עמרם ליוכבד דודתו שהיתה אחות קהת אביו. ומפרש דבריו בנו ר"ש ואמר וכי אפילו כב"נ לא היו ישראל נוהגים קודם מ"ת. ומשני' ר' לוי אליבא דרבנן דאביו ואמו הסמוך לו מאביו כו' כלומר אחות האב מן האם. וכן אחות האם מן האם דהנך סמוכות לו. ויוכבד אחות קהת מצד אב הואי לא מצד האם (יפ"ת) ור"מ דרש את אביו ואת אמו אחותו ממש אבל אחות אב ואם לא נאסר עליהם (מת"כ):

על הנשואות חייבין. כדכתיב הנך מת וגו' והיא בעולת בעל. על הבעולות חייבין ולא על הארוסות:

משום בעולת בעל שאינו תלוי רק בבעל הראשון:

וכי נתכוון זה כו' הא בעילת זנות הוה:

קונה שלא כדת. דהכא בביאה תליא רחמנא דכתיב והיא בעולת בעל משמע דבעולה אסורה אף בלא כוונת קנין:

שאין לה גירושין פי' כדיננו שמגרשה בגט. אלא שתשב עם בעלה או כשישלחנה מביתו ויפרדו זה מזה הוו להו גירושין. וז"ש או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשים זה את זה דהיינו שכל אחד נפרד מהשני וביד איזה משניהם הדבר מסור להתפרד כיון דלא בעו גט. ומה שאמר אחר כך ר' יוחנן אשתו מגרשתו כו' ה"ה דהוא נמי מגרשה ומוציאה מביתו אם ירצה (יפ"ת):

דופרין פירש"י כתובה כפולה. דושנים פורין כתובה:

תני ר' חייא ב"נ שגירש כו'. שאינן בדין גירושין כישראל אלא כדאמרן. וע"כ לא שייך בהו קרא דלא יוכל בעלה הראשון (יפ"ת):

כביכול לא יחול שמו כו' ובירושלמי גרס ללמדך שלא ייחד הקב"ה שמו בגירושין אלא בישראל בלבד:

נתפחמו נעשו שחורות לשון פחמין:

והיו מקיפות את המזבח. והיו הנשים מקיפות את המזבח:

שניה לשטים כי שם נכשלו בבנות מואב:

את מזבח ה' בכי ואנקה. מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. אמר הקב"ה מאן קביל מהם מבכי ואנקה כצ"ל. ופי' דקמפרש מאי דכתיב בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה. שאמר הקב"ה מי יקבל מהם מנחתם אחר שעשקו את נשותיהם וגרמו להם בכי ואנקה (יפ"ת):

משגזלת וחמסת כו' סיפא דקרא קדריש וכסה חמס על לבושו שגזלו מנשותיהם בגדיהם וכלי חמדתם ונטלו יפים שהוליכום כל הדרך מבבל לא"י בחמה ונתפחמו פניהם:

לא בעשה ולא בל"ת. אין איסוריהן חלוקין בדין עשה ול"ת כמו בישראל אלא כל איסוריהן במיתה:

והיאך עבידא פי' איך אתה דורש כך. ולשון הירושלמי מ"ט. ומשני דכתיב והיו לבשר אחד למקום ששניהם עושים בשר אחד שהם מולידים בפרט לשלא כדרכה:

הזנה אוטומטית יח/ו

שלא המתינו בשלותן כו'. שלא נמשך שלותם ששה שעות ביום:

ואלו הן אדם לפי הפדר"א פ' י"א שבשעה שביעית נזדווגה לו חוה. שמינית נצטווה. תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה. עשירית הכניסו לג"ע ועבר על הצווי. י"א נידון. י"ב נתגרש. הרי שלא היו בשלותן ו' שעות שתחלת שלותן היה כשנזדווגה לו חוה בז'. ובי"א נידון ואבדו שלותן. וע' בויק"ר ריש פ' כ"ט חשבון אחר. ובאדר"נ חשבון אחר. וע' ש"ר ריש פ' ל"ב. וע' ילקוט כאן וילקוט שופטים ה':

וישראל לא עמדו בשלותן ששה שעות ביום הארבעים שקלקלו בו בשעה ששית כדלקמן:

ולא יתבששו דרמיז נמי בו לשון שש. ויהיה לפ"ז פי' הכתוב ויהיו שניהם ערומים. מחמת כי לא היה תאוה עודנה בקרבם מאומה. אך מעלתם לא נתבושש אפי' שש שעות:

כי בשש משה מדלא כתיב בפירוש לשון איחור דרשינן ביה נמי לשון שש:

ולא בא משה היינו שלא בא בזמן הקבוע לו לפי חשבונם כדאיתא בש"ר פ' מ"א ובתנחומא סדר תשא:

היה למוד לבא כו' היה רגיל לבא מניצוח המלחמה בג' וד' שעות. ורמז הכתוב שהגיע מפלתו בשעה ששית. וע' בנזה"ק הנ"מ בענין שש שעות:

לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש כו'. לקמן פ' פ"ה. שלאיזה ענין אמר שהם ערומים. לומר שלכך עשה להם בגדים וכמ"ש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וא"כ היה צריך להסמיך כאן מיד פ' ויעש. שהלביש הערומים. ולמה כתב כאן פ' והנחש היה ערום:

להודיעך כו' שלכך סמך פה הכתוב והנחש היה ערום להודיעך כו'. מתוך שראה אותם מתעסקים בתשמיש כי אז לא התבוששו ונתעסקו בזה לעין כל. כי עדיין לא הכירו דרך הצניעות באשר לא היה בהם יצה"ר. ומאז נתאוה הנחש לחוה ונטל עצה בלבו להכשילם וכדלקמן פ"ך (נזה"ק):

א"ר יעקב כו' שלא להפסיק בפרשתו של נחש שנזכר בו קללת העולם כולו. אלא סיים בתיקון מלבושי כבוד שהוא טוב:

הזנה אוטומטית יט/א

כתיב כי ברב חכמה רב כעס כו'. הורה בזה שכמו שמאמר שברוב חכמה הוא מה שהאדם מרבה עליו חכמה. כן הכעס והמכאוב הם עליו ממש (יפ"ת):

הוא מרבה עליו כעס מלמעלה שנענש כפי שיעור חכמתו כדמסיק רב ת"ח אין צריך התראה. וסביביו נשערה מאד:

וע"י שהוא מוסיף דעת כו' כי כל מי שיש לו יותר דעת לשמור עצמו מכל נזק. מוסיף עליו מכאוב בהעדר השמירה. אם לא במקום זכות או מע"ט. וכן אמרו אין שוטה נפגע שאינו מרגיש בחסרונו ובקורות הזמן:

ע"י שהרבתי עלי חכמה כדכתיב ויחכם מכל האדם:

הרבתי עלי כעס כי הוא נענש לפי רוב חכמתו שנתקיים בו וסביביו נשערה מאד:

וע"י שהוספתי עלי דעת כו' שהרגיש שלמה בנפשו שכפי ערך תו' דעתו הוסיף מכאוב בעניני עולם הזה:

והיכן יסורין מצויין בב"א. כי לפי שהאדם טבעו רך וחלש הוא מעותד לפגעים רק שבידו לשמור א"ע מהם. אבל בהמה אינה בת דעת וטבעה חזק. ועל כיוצא בזה נאמר שומר פתאים ה' שאין בידם להשמר:

חככים מיני שחין שצריך לחכך בשבילם (מת"כ):

אין ת"ח צריך התראה. שהוא נתפס אף בשוגג הקרוב למזיד. דשגגת תלמוד עולה זדון. והטעם האמיתי הוא שכל אדם נענש כפי מעלתו וסביביו נשערה מאד. והת"ח לפי מעלת נשמתו ומדרגתו אף פגם מעט עושה בו רושם. וכדאמר ר' יוחנן משל נמרץ לזה. וכן רבי ישמעאל:

כלי פשתן הדקים כי בגד לבן הכתם ניכר בו ביותר ומתקלקל. שלפי מעלתם פגם מועט עושה בהם רושם. משא"כ בכלי פשתן הגסים. והנמשל מבואר:

הארבליין הבאים ממקום הנקרא ארבל. והערוך גרס ארכל. כי היתה נקראת העיר ארכל ע"ש מלך ארכלאוס:

כמה הם כו' כלומר אין דמי שוויין כלום ואף אם נתפחמו מה בכך:

לפום גמלא שיחנא. לפי גודל וחוזק הגמל כן הוא המשא שמניחין עליו:

לקפילין לחנות שמוכרים בו מיני מאכל. והמוכר נקרא קפילא:

קופר כו' בשר צלוי ופת נקיה ויין טוב:

פתא כו' פת קיבר:

ותרדין מין עשב:

דין אכל פת נקיה כו' כלומר זה אכל פת נקי ויפה וניזק. וזה אכל מאכל קיבר ולא ניזק שזה מזגו חלש וזה מזגו חזק. וע"ז אמר:

על דין הוא רבה כלו' כלפי זה נקרא מאכל קשה שאין יכול לעכלו לפי טבעו. ועל האחר לית הוא רבה וגדול וקשה. וכן הנמשל דע"ה אף זדונות נעשים לו כשגגות ות"ח בהיפוך לפי מעלתו:

לפי גדולתו של נחש כו'. לפי שהיה ערום מכל נעשה אח"כ בחטאו ארור מכל שנענש לפי גדולתו ומדרגתו שהיה קרוב למדרגת האדם:

היה עומד כקנה מפני שהנחש דק וארוך המשילו לקנה. ובילקוט הגי' בקומה:

דקרטים פי' בלשון יוני בעל שתי רגלים. ובל"ר דרקטוס זקוף ישר עומד (מוסף הערוך) שהיה אדון על כל הבריות:

מין היה שהאמין בקדמות העולם וכמו שכתוב והייתם כאלהים שאמר מן האילן הזה אכל וברא את העולם כדלקמן בפירקין. והיה רשע ערום מן המצות כדדרש לקמן גבי וידעו כי ערומים הם ע"ש (נזה"ק):

כגמל היה מתוקן לכל משאות כבידות להיות שמש גדול לאדם כדמסיק. ולכך קרי ליה ערום שהיה חרוץ ומשכיל לשמש האנשים (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יט/ב

שפתחו באף ר"ל שהאף לא פגע בהם מעצמו. אלא הם פתחו באף שהתחילו לעורר כחו בדבורם לפי שהם התחילו בו לעורר כחו לסוף פגע בהם ונאבדו:

באף שהיו יכולין לומר גם ואמרו אף:

ונאבדו באף שברית כרותה לשפתים כדאיתא בפרק חלק:

ושר האופים שדבר עם יוסף בלה"ק או בלשון תרגום שהוא לשון עבר הנהר. ובמלת אף אין חילוק בין לשון הקדש ללשון תרגום כדחזינן גבי אף אני בחלומי דמתרגמינן אף אנא בחלמי. ודרשו גבי נער עבד עברי אפי' לשוננו אינו מכיר. לכך דיבר עמו או בלה"ק או בלשון תרגום (נזה"ק):

והמן שסיפר בלשון ארמי. כי הוא היה בפרס ומדי שדברו שם אז באותו לשון כמבואר בספר עזרא:

הזנה אוטומטית יט/ג

נתעסק בד"א כו' כדאמר לעיל שראה אותן מתעסקין בד"א כו' ותשמיש מביא לידי שינה. ובאשר התאוה נפשה לאכול מפרי עץ הדעת לא רצתה להמתין עד שיעור משינתו. או לרבנן עד כי ישוב לביתו:

והחזירו בכל העולם. ברכות דף ל"ב בארץ לא עבר בה איש כו' כל ארץ שגזר עליה אדה"ר נתיישבה. וכל שלא גזר עליה אדה"ר לא נתיישבה עכ"ל. ודורש שמדבר מאדה"ר. ומ"ש ישב פירושו גזר להיות ישוב. וזהו שאמרו רבנן כאן נטלו הקב"ה כו' הה"ד בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם ללמדך שהקב"ה העביר לאדה"ר בכל מקום נטע ובית זרע שהוא ראוי לישוב. אבל במדבר השמם ארץ אשר לא עבר בה איש לא ישב שם אדם הוא אדה"ר (יפ"ת):

שלא תעשה את הגדר כו'. ר"ל שלא תעשה את הגדר גבוה מאד ומכביד על העיקר. שלא יפול הגדר ויקצץ הנטיעות בהיותו מכביד עליהם כ"כ וכן הוא בנמשל. כי אע"פ שאנו מוזהרים לעשות גדר וסייג לתורה כדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. מ"מ אין לעשות הגדר תוספת על העיקר שלא יכלול אזהרת הגדר עם משמרת התורה כי היה נראה להמון עם שהכל משמרת ד"ת מפי הגבורה. וע"ז אמר אל תוסף על דבריו משלך לכלול אותו בדבורו פן יוכיח בך ונכזבת כלו' פן החולק ימצא בתוספות שלך איזה דבר כזב ושגיאה. ומזה יכזיב ויכחיש גם העיקר לומר כי הכל אין בו ממש. כאשר אירע לחוה:

א"ל הא לא מיתת כו'. שהנחש ידע שלא צוה אלא על האכילה לבד כמפורש בשאלתו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אבל חוה לא ידעה האמת. שאדה"ר עשה סייג וגדר והוסיף לעצמו הנגיעה. וכך אמר לה שהאכילה והנגיעה אסורה. והיא לא ידעה שהנגיעה הוא סייג. וכשראתה שאין מיתה בנגיעה סברה ששקר אמר לה אדם והקב"ה לא צוה לא על הנגיעה ולא על האכילה. ולפיכך אכלה. ומ"מ חטאה שהיה לה לשאול את פיו (נזה"ק):

ודחפה עליו בפדר"א אי' שהנחש עצמו נגע והראה לה שלא מת בנגיעה והרי גם הוא נצטוה:

כמה דלא מיתת כו'. דורש כן ממ"ש לא מות תמותון והיה די שיאמר לה לא כי יודע כו' ע"כ דרשו שעל הנגיעה כבר ניסה הנחש שלא מתה וא"ל לא מות ולא תמותון. לא מות על הנגיעה ולא תמותון על האכילה:

אלא כי יודע אלהים כו'. לכך צוה ה' לכם כי יודע וכו' והוא אינו חפץ בכך:

הזנה אוטומטית יט/ד

השאלה הזו שאלוני באנטוכיא. השאלה מבוארת ולא רצה לפרשה בהיותה שאלה של אפיקורסות מדכתיב יודעי טוב ורע לשון רבים דמשמע ב' רשויות יש ח"ו. והיו רוצים להביא מזה שמי שברא טוב לא ברא רע. ואמר להם ראש המקרא יוכיח דלא כתיב יודעים אלהים אלא יודע לשון יחיד. וכדאמרינן כ"מ שיש פתחון פה למינים תשובתו בצדן. ומ"ש יודעי טוב ורע קאי אאדם וחוה כאילו אמר והייתם יודעי טוב ורע כאלהים:

התחיל אומר דלטוריא כו'. פי' הערוך חנף ורכילות:

כל שנברא אחר חבירו כו' שנראה שהקב"ה מחבב היותר אחרון. והחוש מעיד ע"ז. שזה משמש לזה כדמפרש ואזיל:

ורקיע בשני אינו סובלן בתמיה. וכו' הרקיע אינו סובל השמים ותומך אותם והרי הוא תחת כולן (מת"כ):

אינן מספקין את מימיו הרקיע מספיק מים לדשאים נמצא הדשאים משובחים:

אין מבשלין פירותיו. של יום ג' הרי שהוא שולט על בריאת יום ג' שאם לא יבשלו המאורות שנבראו בד' את הפירות שנבראו בג' לא יצמחו ולא יגדלו:

זיז עוף טהור הוא דכתיב ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. ודעת חז"ל שהוא עוף דגבי כל עוף הרים מייתי ליה. ומ"ש שהוא טהור מדכתיב התם אם ארעב לא אומר לך. ולא שייך לומר אכילה בטמאים (יפ"ת) וע' ויק"ר פ' כ"ב. ובערוך ערך זיז ג' גרס עוף גדול:

מכסה גלגל חמה. הרי ששולט במאורות. הרי מין אחד מהעופות מיהת שליט במאורות (יפ"ת):

לשלוט בכל כדכתיב ורדו בדגת הים וגו':

קדמו ואכלו כו' ואם תאכלו ותהיו שלמים כאלהים יודעי טוב ורע א"א לברא עוד אחרים יותר שלמים מכם וכ"ז דברי נרגן כזב ולה"ר:

ותרא האשה כו' ראתה דבריו של נחש. דרש מה ראתה. ראתה דברי הנחש:

הזנה אוטומטית יט/ה

ג' דברים נאמרו באותו אילן. בק"ר הגי' בגואי תאנה. דסובר עץ הדעת תאנה היתה כמ"ש לעיל פ' ט"ו:

יפה לעינים שמאיר העינים. וגם הוא יפה ונחמד למראות העינים:

וכי תאוה הוא לעינים כו'. שהוא יפה ונחמד למראות העינים. שהאדם נהנה במאכל בהיותו יפה במראה כדאי' בב"ר פ' ס"ה:

משכיל לאיתן לשון השכלת חכמה. או פי' שמוסיף חכמה היינו רה"ק כד"א משכיל לאיתן שהשכיל עליו רוה"ק:

סחטה ענבים דמפריו משמע היוצא מהפרי וס"ל כמ"ד לעיל בסוף פ' ט"ו ענבים היו (יפ"ת):

סחטה ענבים כדי שלא ירגיש. שאם תתן לו פריו ממש לא יאכלנו שהוא לא נפתה מהנחש. ומ"מ נענש דהו"ל לאסיק אדעתיה דאדם מועד לעולם. ונענש לפי ששמע לקולה לאכול מה שנתנה לו בלי שבדק אחריה:

ר' שמלאי כו' בא לדרוש איך נתפתה האדם בנתינה לבד. ובפרט שהאיש קשה להתפתות. לכן אמר שהאשה פיתתה אותו בדברי ישוב הדעת. ומרומז במ"ש לאישה עמה ויאכל. פי' השתדלה שיהיה שוה עמה בדעה אחת ולא יתפרד ממנה (יפ"ת):

שאני מתה כו' בפדר"א איתא שמיד ראתה מלאך המות בא כנגדה. וה"נ משמע מהא דאמרינן בסמוך שהאכילה לכל בע"ח. שנראה שרצתה שימותו כמותה (יפ"ת):

אין כל חדש תחת השמש. לפיכך לא אמות. וא"ת שאתה לבדך תשאר יחידי בלא אשה. לא תהו בראה ולפיכך אם תאכל גם אתה לא תמות משום הני תרי טעמי (מת"כ). וזהו דברי ישוב הדעת כלומר בטענה שכלית באת להאכילו:

הטליס יחידי (ערוך) וכתב המוסף הערוך וכן פי' מלה זו בל"י בדד. וממילת עמה קדריש ליה שטענתה היתה שאישה ראוי שיהיה עמה למות וחיים ואי אפשר לו להיות בלעדה כמ"ש בסמוך (יפ"ת):

לשבת יצרה שיפרו וירבו ויתיישב העולם. ועדיין לא הולידו כדאיתא לקמן פ' כ"א שלא הוליד בנים אלא לאחר החטא וע' מ"ש שם:

התחילה מיללת שצעקה כנגדו עד שע"כ נשמע אליה כי שמעת לקול אשתך דייק לה. נמצא שג' מחלוקות בדבר שר' אבהו אמר שהיה שוגג. ור' שמלאי אמר מזיד. ורבנן אמרי שהיה אנוס (יפ"ת):

גם ריבוי דאתין וגמין לרבויי. והכא לרבויי בהמה חיה ועוף:

וכחול ארבה ימים ורישא דקרא ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. וכי מה ענין החול אצל הקן. ע"כ דרשו שמ"ש וכחול אינו על חול הים אלא על עוף ששמו חול ואמר איוב שחשב שגם הוא יקרנו כעוף חול שירבה ימים יגוע עם האש היוצא מקנו:

אלף שנה הוא חי. דכיון דאדם נענש שלא יגיע עד האלף א"כ זה שלא חטא ראוי שיגיע לאלף. ועי' לקמן:

אש יצאה מקינו והיינו דכתיב עם קני אגוע דמשמע שהקן סיבת הגויעה. ומ"מ אינו גויעה ממש אלא שאפס כחו וקרוב למות. ושוב מגדל אברים וחי ומה שמשייר בו כביצה היינו לפי שתחלת ברייתו מביצה (יפ"ת):

אלף כו' גופו כלה מעצמו בטבע ככלות לחות השרשי. ואח"כ מתחדש כנשר נעוריו. ומה שמתחדש דוקא לאחר אלף שנים היינו לפי שהוא יומו של הקב"ה. ואפשר שגם האדם אילו לא היה מת. גם הוא כמקרה הלז יקרנו לשוב לימי עלומיו בכל אלף שנה (יפ"ת) ובפ' חלק משמע שזה בא לו לעוף החול מברכת נח:

הזנה אוטומטית יט/ו

וכי סומים היו דהכא כתיב סתמא ותפקחנה עיני שניהם ולא כתיב בתריה לדעת טוב ורע אלא וידעו כי ערומים הם. א"כ משמע ותפקחנה כמשמעו. לכן קשה ליה וכי סומים היו. לכן דריש שפקח עיניהם לראות בעתיד כמה דורות איבדו. והיינו נמי ראיה כמשמעו. כי אם ראו לפניהם בג"ע כל הרוחות והנשמות העתידים לצאת מהם אשר כולם נפגמו בחטאן להיות מעותדים למות (נזה"ק):

משל לערוני כו' להראות לו כל מה שהפסיד (אע"פ שהוא דל ויודע כי אין יכולת בידו לפרוע מה שהזיק) כדי להאדיב נפשו ויבקש מחילה. כן עשה ה' לאדם להיות מהרהר בתשובה על גודל פגמו במעוות אשר לא יוכל לתקן במה שאבדו כמה דורות שנגזר עליהם מיתה בחטא עץ הדעת (יפ"ת):

עירוני אדם הדר בעיר ולא בכרך:

זגג אומן העושה כלי זכוכית:

דייטרוטין כלי זכוכית חשובין עשוי באומנות ובפטורי ציצים מוסף הערוך):

א"ל הזגג יודע אני שאין לך לשלם לו בעד הכלים שאין בידך כלום אלא בא כו':

נתערטלו הימנה כי אף הסומא יודע כשהוא ערום. אלא שלא היה להם בושה בעירומם. ואחר האכילה השיגו בושה. וא"כ הו"ל למימר ויתבוששו כי ערומים הם. לכך דרשו שהשיגו וידעו כי נתערטלו מן המצוה שבידם (נזה"ק):

עלה שהביאה תאנה. פי' יללה ובכיה לעולם. דרש תאנה מלשון תאניה ואניה ואבילות. וס"ל כמ"ד דעץ הדעת תאנה היתה. ולכן לעיל גבי הצווי קראו סתם עץ הדעת. אבל לאחר החטא פרט בו שם תאנה על שהביאה תואנה לעולם מחמת החטא (נזה"ק):

קלקלת עובדך כו' קלקלת מעשיך קח חוט ותפור. שקודם זה לא היו צריכים לזה כי ערומים היו בלי בושת (מת"כ). ומרמז בזה שקלקול המעשים דומה לקריעה ופירוד. שמפריד עצמו מהשי"ת כמ"ש ונרגן מפריד אלוף. וע"י תיקון התשובה מחבר מה שמפריד. וכמ"ש לקמן פ' ל"ג סי' ג' אחותינו שאיחה כל באי עולם להקב"ה כו' כזה שהיא מאחה את הקרע:

חגורה אכ"כ כו' וא"ל דנקט חגורות לשון רבים אאדם וחוה. דהו"ל למימר ויעשו להם חגורה דמשמע נמי חגורה לכל אחד. לכך דריש חגורות הרבה לכל אחד ואחד (נזה"ק):

אסטביון גליון סדינים דרש ג' מילי. דחגורות מרבה ג' דאילו כתיב חגור הו"ל חד. חגורה ב'. חגורות ג' כדרכם תמיד לדרוש המלה עם התוספת (יפ"ת):

אסטביון כו' מיני מלבושים הם. וכולם של זכר:

כך עושים לאשה. דחגורות לאשה באנפי נפשה נמי קאי כדפי'. וע' גירסת הערוך:

הזנה אוטומטית יט/ז

שיש הילוך לקול. דהלוך זה מוסב אקול. ואע"ג דלא יתכן בו הליכה ממש. מ"מ נקט ביה לשון הליכה דרך השאלה. וכן כיוצא בזה באש. לפי שהקול אינו נשמע מיד בצאתו אל גבול רחוק אלא הולך ממקורו עד שבא למקום השומע. וכן האש (היינו ראיית האש) שיצא ממקומו והולך מרחוק. אינו בא מיד אלא הולך זמן מה עד שבא אל עין הרואה. והאש ממהר בלכתו מהקול. והדמיון מהרעם והברק ששניהם נולדים ברגע אחד. והברק נראה זמן מה קודם הרעם:

מהלך אכ"כ כו' דריש מדכתיב מתהלך בלשון מתפעל משמע כמו מתרושש ומתעשר שעושה עצמו כרש וכעשיר אע"ג שאינו כן. ה"נ לאו הליכה ממש הוא אלא מקפץ והולך שהיה משתמט ועולה בחטא אדה"ר (מת"כ). ויתכן לפרש דדרש לשון התפעל כמו בלשון נפעל. כמו בצל כנטותו נהלכתי (תהילים הזנה אוטומטית קט/כג ) שחלף והלך ואיננו. וכן מצינו כמה פעמים שבא ההתפעל במקום הנפעל:

מקפץ ועולה שלא עלה בבת אחת אלא היה מתהלך מעט מעט מהארץ עד לרקיע ומרקיע לרקיע:

עיקר שכינה בתחתונים היתה. שמתחלה היה עיקרה בתחתונים ונתפשטו משם ניצוצי אורה למעלה. ואח"כ בחטא אדה"ר נהפך השיטה (נזה"ק):

כיון שחטא אדה"ר כו' ואע"פ ששב בתשובה שלימה כדאיתא בפ"ב דעירובין. דיה לתשובה שתכפר על העון. לא שתספיק להשיב שכינה למקומה. וכ"ש תשובת קין שלא היתה אלא כגונב דעת כדלקמן סוף פ' כ"ב (יפ"ת):

סדומים כו' ומצרים כו' בפסיקתא הגי' באו פלשתים וחטאו וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה ונסתלקה לשביעי. וזהו כסדר שכתוב בתורה. ועיין בסמוך:

ומצרים בימי אברהם דשטופי זמה היו שחמדו את שרה ולקחה פרעה. ולא דמי לאבימלך שלקחה בחשבו שהיא פנויה וכשידע חטאו שב בתשובה אבל פרעה אף שידע שהיא אשת איש לא היה פורש כדלקמן בפ' מ"א (יפ"ת):

בימי אברהם דאברהם לא נשלם להיות כדאי לעכב השכינה נגד החוטאים עד זקנתו שנסה בעשרה נסיונות (יפ"ת):

עמד משה והורידה כדכתיב וירד ה' על הר סיני. ונאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אבל האבות אע"פ שהיה עליהם גילוי שכינה. לא היה שכינת קבע (יפ"ת):

צדיקים ירשו ארץ וגו' וישכנו לעד עליה. ולפי הפשט קשה ודומה כאילו כתיב ורשעים לא ישכנו ארץ. והיכן הם שוכנין לכן דורש א"ת וישכנו אלא וישכינו. ואת מי ישכינו לעד עליה פי' לשכינת ה' הנקרא שוכן עד. והוא כאילו כתיב צדיקים ירשו ארץ וישכינו שוכן עליה (יפ"ת) ושמעתי שכך צ"ל לא השכינו שכינה בארץ. אל תקרי וישכנו אלא וישכינו. ומה דאיתא בסמוך וישמעו א"ת וישמעו אלא וישמיעו הוא מיותר. ועל המעיין לבחור:

הזנה אוטומטית יט/ח

אל תקרי וישמעו כו' דרשו אל תקרי וישמעו אלא וישמיעו דהאילנות השמיעו קול שאמרו ה' אלהים מתהלך בגן והיו אומרים הא גנבא דגניב דעתיה דברייה שחשב לגנוב דעתו של מקום שלא ידע בחטאו כאילו אינו רואה ח"ו. לפיכך ה' אלהים מתהלך בגן להודיע לאדם שהוא רואה במעשיו:

ד"א שמע קולן כו' המלאכים השמיעו קול מבשר שה' אלהים בא ומתהלך לאותו שבגן לדונו על חטאו. ומה שדברו הם בזה. היינו מפני שמלאכי השרת קטרגו על בריאתו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו. לכן עתה אמרו זה לזה בקול מבשר ה' אלהים הולך לאותו שבגן להפרע ממנו (נזה"ק):

מת אותו שבגן כאילו אמר מת הולך בגן. כי המלאכים השמיעו ג"כ קול לפני ה' אלהים דרך שאלה אם כבר מת זה ההולך בגן. לקיים מש"נ כי ביום אכלך ממנו מות תמות. או לא:

מת הלך לו אתמהא כלו' כאשר ראו שאין ה' עושה דין באדם הבינו וידעו כי ה' רוצה להאריך אף. וע"ז אמרו מת הלך לו אתמהא. וכי הלך לו גזרת מות אשר גזרת ואמרת ביום אכלך ממנו מות תמות. וכי דבורך בטל ח"ו. ואמרו כן דרך קטרוג באשר נתקנאו בו כאמור (נזה"ק):

א"ל הקב"ה לרוח היום כו'. תשובה זו הוא בין לר' לוי ובין לר' יצחק. שהשיב להם הקב"ה למלאכים לרוח היום. ודרשינן לריוח היום. שאמר הקב"ה הריני רוצה להרויח לו היום להיות זה מתקיים ביום אחד משלי שהוא אלף שנים. ובכך אין דברי בטל אלא הוא אמת וקיים לעד:

ומניח לבניו שבעים אפשר שהכוונה על דוד המלך כמ"ש במדבר רבה פ' י"ד. ועי' זוהר וישלח דף קס"ח ע"א:

רב אמר כו' זבדי בן לוי כו'. פליגי באיזה צד בא הקב"ה לג"ע לדונו. דרב ס"ל לרוח היום לרוח העולה עם היום דהיינו לרוח מזרחית. וזבדי בן לוי ס"ל דלרוח היום היינו רוח מערבית שהוא שוקע עם היום. ומפרש ע"ז דרב הקשה עליו לדונו במדת הדין כפי טבע רוח מזרחית העולה עם היום והוא חם כי כל שהיום עולה הוא מרתיח. וע"כ דזבדי בן לוי שהקיל בדינו לדונו ברחמים כפי טבע רוח מערבית השוקע עם היום והוא קר כי כל שהיום שוקע הוא צונן (נזה"ק):

גרעה קומתו כו' דאדה"ר היה גבהו עד לשמים כמ"ש לעיל ריש פ' ה'. וא"כ איך יכול להתחבא. אע"כ שנקטן. ומ"ש ונעשה של ק' אמה כבר למדו זה בפ' י"ב סי' ה' ע"ש:

גרעה קומתו הכוונה הן בקומה גופנית והן במעלת מקומו בהשגה:

בארונות של עץ (לא בארונות של אבנים בכדי שיתעכלו) ומאת ה' היתה זאת להיות זה סימן בחטאו שיבוא לידי מיתה וקבורה בארון עץ. ויש לומר מפני שאותו היום נפלו ממדרגתם העליונה ואין לך מיתה גדולה מזו. וע"כ התחבאו זהו רמז על מיתה גופנית ג"כ שצריך להחביא את הגוף בארונות של עץ:

הזנה אוטומטית יט/ט

איך הוית כו' מלת איכה קמפרש שאינה שאלת מקמו. כי לא נעלם מאתו ית' מקום מחבואו אלא פי' תוכחה על עונו איך נהפך מטוב לרע והרי הוא כמלת איכה (בכף רפוי) שהוא שאלת איכות ענינו. וגם לפי המקרא יתפרש באיזו מדרגה את (יפ"ת):

אתמול לדעתי התבונן איך נפלת ממדרגתך. כי בתחלה לא היה בך כח הרע מאומה ונמשכת לדעתי ורצוני. והיום לדעתו וחפצו של נחש לכח הרע ואתמול הכוונה כמו קודם ותחלה:

אתמול מסוף כו' שמתחלה היה שיעורו מלא כל הארץ:

ועכשיו בתוך עץ. כלומר שנגרע קומתך ויכולת להתחבא בין עצי הגן:

והמה כאדם עברו ברית. הוקשה לו מ"ש כאדם. וכי כמלאך או כבהמה אלא פירושו כאדה"ר מה אדה"ר הכנסתיו לג"ע כו'. והענין כי אינו דומה עבד המורד ברבו כאשר לא הקדים לו טובה. לעבד המורד ברבו אחר שהקדים לו טובה. וע"ז אמר אדה"ר הכנסתיו לג"ע כלו' אני הקדמתי לו טובה להכניסו אל הג"ע מקום קדוש. והיה לו שם טובת הגוף וטובת הנפש. והוא שילם רעה תחת טובה למרוד בו ית' שם במקום הטובה ובמקום הקדוש. וגם אינו דומה החוטא לנגד אדונו בלא אזהרה וצווי. למי שחוטא אחר אזהרה וצווי. וכלפי זה אמר וצויתיו כו' והוא עבר על הצווי שנאמר המן העץ אשר צויתיך וגו' דלכך דייק למימר אשר צויתיך להורות כי גדול עונו מנשוא באשר חטא אחר הצווי. ודנתי אותו ע"ז בגירושין ובשלוחים שנאמר וישלחהו ה' מג"ע. כי בזה נידון כראוי מכ"מ. וקוננתי עליו איכה כלו' איכה ירד פלאים. וע"ז אמר אף כך בניו שישראל היו להם ג"כ בדוגמא זו שהקדמתי להם טובה והכנסתים לא"י המעולה מכל הארצות ויש בה שלימות הגוף ושלימות הנפש בתורה שאין תורה כתורת א"י. והם שלמו רעה תחת טובה וחטאו במקום הטובה ופגמו במקום הקדוש וגם אחר הצווי. לכן נידונו בגירושין היינו גירושי הנפש ממקור הקדושה. ובשילוחים היינו שלוחי הגוף אל ארץ נכריה אשר שם נדונו בכמה צרות. ומאז קוננתי עליהם איכה ישבה בדד וגו'. (נזה"ק) ע"ש שהאריך:

וא"ל איכה איכה כתיב. ויש אם למסורת:

ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. ותרגומו לארעא דישראל דהיא מנצבא ככרמלא. כלו' נטועה בכל טוב כי היא מעולה מכל הארצות:

ואתה תצוה את ב"י חדא מנייהו נקט דבכמה דוכתי כתיב לשון צווי בתורה:

ועברו על ציוויי כו' עברו את תורתך וס"ד וסור לבלתי שמוע בקולך שלא שמעו לקול אזהרתו (נזה"ק):

הזנה אוטומטית יט/י

לשואלת חומץ כו' אשה מרשעת החפצה לחרחר ריב בין אשה לבעלה אשר היא כחומץ לשנים. ותכלית המשל הוא כי היא אמרה לאשה שלרעתה מנעה בעלה מחבית זו. והאשה שמעה לקולה ופתחה החבית ונכשלה. ומאז בא בעלה וא"ל שמא באותו חבית נגעת. וא"ל כן כדי להוכיחה על פניה כי חשדתו ברע. שנתכוין לרעתה במניעת החבית. והוא לא נתכוין אלא לטובתה. אף הנחש א"ל כי יודע אלהים וגו' כלו' שלא מנע מכם אלא לרעתכם לבל תהיו כאלהים וכדלעיל סי' ד'. ובאמת נתכוין ה' לטובתם במניעת עץ הדעת באשר בו היה כלול שורש הרע (נזה"ק):

חבר חובר חבר נחשים ועקרבים (רש"י):

קוזמיקון צ"ל קוזמין והוא שם תכשיט בלשון יוני:

אשה אחרת כמ"ש לעיל עד שלא יברא עולמות אחרים:

התחילו מנשכות ענין המשל שמע מצווחת במ"ש ואירא כי עירום אנכי הוא דרך קובלנא וצעקת צרה. והקב"ה השיב לו שגרם לעצמו המן העץ וגו':

הזנה אוטומטית יט/יא

ד' הן שהקיש כו'. במ"ר פ"כ הגירסא ג' הן שהקישו ולא חשב אדם:

שהקיש פי' כזה שמכה על הקנקן לנסות אם יעמוד או ישבר. כך נסה אותם בשאלות אם יכחישו ידיעתו בראותם שהקב"ה שואלם כמי שאינו יודע עניניהם ח"ו. או יענו כהוגן. ומצאן מימי רגלים שחשבו שיש ספק לשאול:

ויאמר האדם האשה שהשי"ת נסהו באומר המן העץ כשואל והוא חשב שהשי"ת היה מסופק. ולזה אמר לו האשה אשר נתת עמדי והו"ל לומר ה' אתה ידעת וחטאתי לפניך:

ויאמר בלעם כו' וכדאיתא בתנחומא שאמר יש עתים שאינו יודע:

מה אמרו האנשים האלה וגו'. ויאמר חזקיהו מארץ רחוקה באו. ולא הו"ל למימר אלא מה דבר ה' בפיך (נזה"ק):

בן אדם התחיינה ששאל את פיו. והוא השיב כי הוא ית' היודע:

לציפור כו' בא במשנ' להסביר דברי הכתוב למה תשאלני הלא אתה ידעת ולא אני כי בידם הם:

אי בעית כו' אם תרצה היא חיה ואם תרצה הרי היא מתה שבידך להמיתה (מת"כ):

הזנה אוטומטית יט/יב

איני כאותו שאמר כו' דריש ליה דרמיז למימר שאינו כאדה"ר שהתנצל לומר האשה אשר נתת עמדי כו'. והדבר מפורש באגדת בראשית פ' י"א וז"ל א"ל חביריו לאיוב כו' אמרת אדברה ולא איראנו. אדה"ר יציר כפיו כיון ששמע קולו לא היה יכול לעמוד בו כו'. א"ל מפני ששמע לאשתו נעשה לו כך התחיל אומר האשה אשר נתת עמדי. אבל אני כשרצתה אשתי לאמר ברך אלהים ומות. אמרתי לה כדבר אחת הנבלות תדברי. לכך אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי איני כאדם כו':

דינה אשתו של איוב. איידי דאיירי באשת איוב מפרש מי היתה. ומפרש לכוליה קרא (יפ"ת):

אשתו של איוב היתה ואע"פ שהיתה בת גדולים לא סמך על דבריה (נזה"ק):

כדבר אחת הנבלות תדברי. כמ"ש אצל דינה כי נבלה עשה בישראל. והוא גז"ש:

אקבל אכ"כ דריש נוטריקון כאילו אמר נאים לקבל בטובה ולא בפורעניות. כלומר וכי ראוי להיות נאים בסבר פנים יפות בקבלת הטובה ולא ברעה בתמיה. הא חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (נזה"ק):

אבל בלבו חטא שבלב הרהר אחר מדותיו ית':

אכלתי אכ"כ אלא ואוכל שהוא משמש להבא. ואף שהוי"ו מהפך העבר לעתיד מ"מ טפי הו"ל למימר בהדיא ואכלתי שהוא לשון עבר ודאי. לכך דרש דה"ק אכלתי כבר ואוכל עוד:

עד שחירף וגידף. כי לא נת אל לבו לעשות תשובה אלא הוסיף להרע ואמר ואוכל עוד (מת"כ):

ויעש באושים פי' שחירף וגידף כמו שפירש"י שם כל הענין על אדה"ר. וע' מ"ש בבמדבר פ' י"ג סי' ה':

גירני כו' ממלת השיאני דריש תלתא לישני דכולהו משתמעי מיניה. ומ"ש גירני ר"ל פיתני וגירני למרוד בך באומרו כי יודע אלהים וגו'. וגם הטעני בזה שדחפני ליגע בעץ לומר כשם שאין מיתה בנגיעה כו'. חייבני שגרם לי חיוב מיתה ושאר עונשים (נזה"ק). או פי' גירני שכמו שמגרים חיה על האדם להזיקו כך גירה את האדם להזיק העולם. וחייב אותו אשר לא יוכל לשלם מה שהפסיד והזיק. והטעה אותו שנפל בטעות ודמיון כוזב לעולם:

הזנה אוטומטית כ/א

איש לשון וגו' איש חמס וגו'. מפרש איש לשון על המלשין. כי האיש חמס רע מן מצירים יצודנו גם לאיש לשון למדחפות של גיהנם (נזה"ק):

זה הנחש שרמז גפם לנחש לפי שהם תופסים אומנתו וכדכתיב התם שננו לשונם כמו נחש:

איש חמס רע כו' איש חמס מרמז על היצה"ר החומס וגוזל נפשו של אדם. הוא היה רוכב על הנחש כדי לגרום על ידו תקלה לאדם וחוה:

יצודנו למדחפות. יצודנו לנחש לגרום ע"י מדחפות וקללות הרבה בעולם לאדם וחוה ונחש (נזה"ק):

הזנה אוטומטית כ/ב

שהיפך דברים על בוראו כי השי"ת הזהירם על עץ הדעת להנאתם ולטובתם מפני שהוא שורש המות. והוא אמר בהיפוך כי הזהירם לרעתם לבל יהיו כאלהים. ובזה שלח מדון בין האדם לבוראו. למרות פיו ית' (נזה"ק):

שריגן לשון תלונה כד"א וירגנו באהלהם. שאמר לא מות תמותון (מת"כ):

שהפריד אלוף כו' הוא השי"ת אדונו של עולם. הפרידו מן העולם. שבחטא זה נסתלקה שכינה מן העולם כדלעיל פ' י"ט סי' י"ג ומיד נתקלל (וכמ"ש בסוף סי' ג' קפץ עליו ופסק את דינו) ומזה יוצא תוכחת מוסר לדורות לכל בעלי לשון הרע כי לא ינקה ה' את עונם ולא יאריך להם אף. אלא מיד מתקללים מפי ה'. כי הם גורמים להפריד אלוף לסלק השכינה מן העולם בעונם שע"ז נאמר רומה על השמים אלהים (נזה"ק):

עם אדם נשא ונתן. היינו מ"ש מי הגיד לך המן העץ וגו':

עם חוה נשא ונתן כי שאל אותה מה זאת עשית:

ועם נחש לא נשא ונתן. לומר מדוע עשית כך:

מפני מה הניחו צוויך כו'. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים:

הזנה אוטומטית כ/ג

מן הגדול אחר שהוא דבר טוב לכן לו ראוי משפט הקדימה. והקללה ראוי להיות מתחלה להפחות:

ויאמר משה אל אהרן כו'. והתם גדולה הוי דכתיב ראשיכם אל תפרעו וזו מדרך גדולה וחשיבות אבל בכל הספרים בגמרא ובמדרש גרסו שנא' וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. ואמירה זו לגדולה היתה לפי שנצטוו שם קחו את המנחה וגו'. ועוד כי שם נאמר שניתן להם מתנות חזה ושוק וזהו גדולה וכהא דאמרינן בפ' הזרוע שהמתנות נאכלין בצלי בחרדל דרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלים (נזה"ק):

ואח"כ אדם זהו ג"כ מטעם הנ"ל כי חוה קטנה מאדם במעלה:

גמל וכלב הגמל לפי שצנוע בתשמישו כדלקמן פ' ע"ו לכן היה בוש מהביט בנקיבתו. והכלב נענש מפני ששימש בתיבה כמו שע"ז נענש להיות נקשר כאיתא בפרק חלק:

מפני שהשכינה כו' לכך ראוי שיהיו נכבדים בשמושם מזולתם (יפ"ת):

ויאמר ה' לדג אע"פ שאין הדבור אליו דבור ממש אלא שלוח הרצון כמ"ש הרב בסוף ח"ב. כיון שנתייחד בענין זה מהשאר כאמירה חשובה גביה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כ/ד

וכל מה שעשית כו' ר"ל שכל הפיתוי לא עשית אבל בשביל חוה שימות אדם ואתה תקחנה כדלקמן בפירקין. ואמר כל הפעולה שלך לא בשביל זאת כלו' העשייה דהכא לאו עשייה ממש אלא פעולה. דמעשה נאמר על מלאכה גופנית ופעולה על הרעיון והעיון השכלי. וכן הפתוי נקרא פעולה (נזה"ק):

בסנהדרין שלימה בסנהדרין גדולה שהם עם המופלא ב"ד ע"א. ששיתף בדינו ב"ד של מעלה:

אררו בצרעת כמד"א צרעת ממארת. אפשר שמלת זאת קדריש שרמז לזאת תורת הצרעת (יפ"ת):

הלין סלעין דביה. אלו הנקודות אשר בו כמין סלעים:

צרען אינון נגע צרעת הן. שהמדבר לשון הרע נענש בצרעת כדלקמן בויק"ר פ' ל"ז ובש"ר פ"ג:

במקל מכה גדולה:

ברצועה מכה קטנה. כך בתחלה אררו מכל הבהמה שצער עיבורה י"ב חודש. ואח"כ מן החיה שיולדת לששה חדשים:

תני בהמה ומשני תני בהמה כו' עד לז' שנים. ומשום שבכתוב קשה דהו"ל למימר מכל החיה והבהמה. אע"כ שה"ק ליה ארור אתה מכל הבהמה והבהמה יהיה ארור מכל החיה. והוקשו הארורים זה לזה. כמו שבהמה ארורה ז' פעמים כך הנחש ז' פעמים. ואי אתה מוצא אלא הכלב ובהמה טמאה. וע' בכורות דף ח':

והאפעה לע' שנים פי' שמתעבר אחר ע' שנה שנולד וימי עבורו ג' שנים כדאיתא בברייתא דבכורות (יפ"ת):

לכמה נחש מוליד. כלומר כמה שוהה בעיבורו:

מתעסקים זה עם זה בד"א:

נטלן ונתנן בחבית אנקבות רבות קאי שראה נחשים רבים מתעסקים בד"א ונטל הנקבות ונתנן בחבית (יפ"ת):

ונתכרכמו פניו נשתנו פניו לירקון מפני הבושה. קבצו פארור תרגומו אתחפיאו לכרום אוכמין כקידרא:

וכשם שהבהמה ארורה כו'. דהיינו בהמה גסה טמאה מהכלב שהכלב יולדת לנ' יום ובהמה גסה טמאה לי"ב חדש. ובי"ב חדש איכא שבעה פעמים חמשים (ולא קפיד לתוספת הימים) כך נתקלל נחש מבהמה ג"כ שבעה שהוא יוליד לשבעה שנים (יפ"ת):

כמפני רמשא לפנות ערב נכנס ר"ג לאותו פילוסיף ואמר לו שימי עבורו ז' שנים:

מטיח הכה ראשו לכותל:

והושיטה לי בקנה השיבה בנקל כמושיט קנה בלא טורח:

הזנה אוטומטית כ/ה

וירדו מה"ש כו' דלא ניחא שיגיע רע במאמר הקב"ה לבד שאין רע יורד מלמעלה (יפ"ת):

קולה כנחש ילך בתנחומא וכי קול יש לנחש. כלו' קול גדול. ולמה המשיל אליו קול חיל מצרים. אלא זו נחש הקדמוני שהלך קולו מסוף העולם ועד סופו בקציצות רגליו הרי שהכתוב הזה בא ללמד על מצרים ונמצא למד הימנה. במצרים כתיב שם וצוחתך מלאה הארץ ש"מ דגם קול הנחש הלך מסוף העולם ועד סופו בקציצות ידיו ורגליו. וממילא ילפינן מדכתיב התם כי בחיל ילכו לה ובקרדומות כחטבי עצים מסתמא גם על הנחש באו חיל בקרדומות לכרות ידיו ורגליו. לקיים מה שנא' על גחונך תלך. וחיל זה המה מלאכי השרת (נזה"ק):

אתה גרמת שדנו שילך על גחונו שהוא המכוון לעונש חטאו. לפי שגרם לבריות שילכו גחונים על מתיהם (יפ"ת):

יש בה ברכה שאף שנשאר בלא רגלים עכ"ז ניתן בטבעו שממהר הוא לילך על גחונו חוץ מטבע כל הבעלי חי. והרי זה פקידת ההשגחה לטובה:

יש בה ברכה אילולא שאמר לו הקב"ה כצ"ל. ותיבת אמר מיותר. וכן בילקוט ליתא:

אילולא שאמר כו' שאם היה הולך על רגליו לא היה יכול לעלות בכותל בחורין ובסדקין:

לא עפר מכל צד. כלומר עפר ממש רק הגידים מתמצית האדמה שיש בה טעם. ופרש"י שיש בקרקע מיני אדמה כעין גידין שקורין מו"ש בלע"ז. והוא קים ליה מסברא מדחזינן שהוא בוקע ויורד תמיד בעומק לתוך הקרקע וכ"כ למה אלא כדי לשמוט גידי אדמה השקועים בפנים ולאכול. וכתב הרד"ק ולפי דבריהם גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה:

הכל מתרפאין כל העולם כולו יחזור כמקדם. ומחץ מכתו של עולם ירפא:

חוץ מנחש והיינו דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך. ומ"מ הוצרך להביא ראיה מנחש עפר לחמו דבריר טפי (יפ"ת):

חוץ מנחש כמו שדרשו בברכות פ"א כל ימי חייך להביא לימות המשיח. שהכל יתרפאו חוץ מן הנחש והגבעונים. ולפי שחטאם חמור. שהנחש הסית והחטיא וגרם מיתה לכמה דורות. וגבעונים שלא חמלו ולא מחלו ע"ד שאול ותלו את בניו (יפ"ת):

ונחש עפר לחמו שהנחש ישאר בקללתו:

והעובד העיר ביחזקאל כתיב גבי ישיבת ירושלים לעתיד. ומשמע ליה דבגבעונים מיירי שהם העובדים. וכוונת הכתוב שהגבעוני יהיה עובד שם לפקח על צרכי העיר ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל. ר"ל שיפרנסוהו. ומינה ילפינן שעבודתם תדירא עליהם ולא ימלטו ממנה (יפ"ת). וע' במ"ר פ' ח'. ב"ב דף קכ"ב וילקוט כאן וישעיה ס"ה ויחזקאל מ"ח:

אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה וגו' אני עשיתיך שתהא מהלך כצ"ל. (מת"כ בשם הילקוט). וכן הוא בסוטה דף ט' ע"ב ובאדר"נ פ"א ע"ש. וכל אלו אנו למדים מתוך קללתו. ארור אתה מכל הבהמה משמע שהיה מושל על כולם. על גחונך תלך משמע שהלך קוממיות כאדם. ועפר תאכל משמע שהיה אוכל מאכלים כאדם. ואיבה אשית נראה שהיה אוהב אותה. ולפי שהיה מבקש להרגו נאמר לו הוא ישופך ראש וגו':

אני עשיתיך מלך כו' לפי שהיה ערום מכל. ואתה לא נסתפקת בזה ובקשת גדולות ממך. כן תפסיד גם את זה שתהיה ארור מכל הבהמה (יפ"ת):

קוממיות כאדם כמ"ש ר' הושעיא לעיל פי"ט סי' א':

ועפר תאכל בפרק בתרא דיומא ונחש עפר לחמו ר' אבין ור' אסי ח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מתקררת עד שיאכל עפר. וח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר:

אתה בקשת להרוג כו' להמיתו בחטאו כדי לישא את חוה כדלעיל סוף פי"ח (נזה"ק):

הוי מה שבקש כו' מכ"מ. שכיון שבקש מה שאינו שלו ניטל אשר לו. וכן כל אלה:

וכן בקין בסוטה פרש"י קין נתן עיניו בתאומ' יתירה שנולדה עם הבל. ששני תאומות נולדו עמו:

ובקרח שנתן עיניו בכהונת אהרן ונבלע:

ובלעם שנתן עיניו לקלל את ישראל להתכבד מבלק וליטול ממון. ונהרג במדין כשהלך ליטול שכר כ"ד אלף שנפלו מישראל בעצתו כדאיתא בסנהדרין:

ובדואג אביר הרועים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון לחש ומראה פנים בהלכה. ומת בהכרת ונשתכח תלמודו ממנו קודם מותו:

ואחיתופל שנתן עיניו במלוכה כדאמרו בפ' חלק. ומת בהכרת:

וגחזי שנתן עיניו בממונו של נעמן ונצטרע ומצורע חשוב כמת. ומה בצע לו בכל הממון:

ואבשלום נתן עיניו במלכות אביו בחייו ונהרג:

ואדוניה פרש"י באבישג השונמית ונהרג:

ובעוזיהו שבקש לשמש בכהונה. ונצטרע שלא יכול אף לנהוג המלוכה ומלך יותם בנו תחתיו בחייו:

ובהמן שבקש שגם מרדכי ישתחוה לו מה שלא היה ראוי לו. ונתלה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כ/ו

מעולם לא נזקק כו' ה"ג בירושלמי סוטה ריש פ"ז ר"י בשם ר"א לא מצינו שדיבר הקב"ה עם האשה אלא עם שרה לבד. והא כתיב ואל האשה אמר ר' יעקב דכפר חנן ע"י תורגמן וכו' וע"ש. והיינו ע"י אדם. שלא היה תורגמן אחר בעולם:

להשיח עם אשה הנה מצאנו שהיו כמה נשים נביאות שדיבר ה' עמהן. אמהות נביאות היו. וכן חנה ודבורה שאמרה הלא צוה ה' אלהי ישראל. אך הענין בזה שהנביאים הם שדיבר ה' עמהם ונראה להם בשביל ישראל. אבל שיהיה עסוק עמהם בשביל עסקי עצמם זה לא מצאנו אלא באבות שדבר עמהם בעסקי עצמם ג"כ. אך לא הנשים האמהות שלא דיבר עמהם על צרכי עצמם. רק עם שרה לבד שדבר עמה בצרכי עצמה כמ"ש ויאמר לא כי צחקת:

ואף היא ע"י עילה ע"י סבה. שהיא הכחישתו לאברהם לא צחקתי וחשבה דאברהם מדעתיה קא"ל שהרגיש בדבר. לפיכך נתייחד עליה הדיבור לברר דברי אברהם (נזה"ק):

כמה כרכורים כרכר ע' הגי' בירושלמי פ"ז דסוטה ה"א ונראה דר' אבא ב"כ חולק על דברי רבי יהודה בר"ס. וכרכר הוא מלשון מפזז ומכרכר והוא לשון שמחה. וע' בתרגום שם. ורש"י פי' דכרכר הוא קנה חלול שכורכין עליו הערב דרך גלגולו. ואף ה' גלגל גלגלי הסבות כדי לדבר עם שרה:

לא כי צחקת שמפרש דאויאמר ה' דכתיב לעיל מינה קאי והיה אמירה זו מפי הקב"ה:

כי צחקת והא כתיב אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. א"ל ע"י תורגמן. והכתיב שם ה' הדובר כצ"ל. וכן הוא בירושלמי כמ"ש לעיל:

ה' הדובר אליך משמע שה' דיבר עמה. ומ"ש הכתוב שהמלאך דיבר עמה. היינו שדבר ה' מלאך קרי ליה. ודחי לה דלא הוי אלא ע"י מלאך ממש. שהמלאך דיבר אליה בשם ה':

ע"י שם בן נח. שהיה נביא ה':

כל שהוא הרבה ארבה. כשיהיה הרונך כמנין הרבה. אז ארבה את זרעיך. והיינו שבעה חדשים שלמים. ופי' רבינו בחיי ששבעה חדשים הם מאתים ועשר. וג' ימים של קליטה. ויום קליטה מן המנין עכ"ל:

נוצר לשבעה כו' בכל המדרשים הנוסחא כאן רב הונא אמר נוצר לתשעה ונולד לשבעה אינו חי. לשמונה אינו חי. נוצר לשבעה ונולד לשמונה ח"י ק"ו לתשעה. ועיין ביאורו לעיל פ' י"ד:

מנין שהנולד פי' היכא רמיז. ומשני מדידכון אנא ממטי לכון. כלו' משלכם אביא לכם ראיה. דזיטא אפטא פי' בערוך זיטא יחיה אפטא שבעה כלו' בן ז' יחיה. איטא ימות אוכטא שמונה כלו' בן שמנה ימות (יפ"ת):

אין אשה יולדת אלא כו' לאפוקי ממ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין. אלא לתשעה חדשים שלימים הן ועבוריהן. כלומר שהם נמנים חדשים מעוברים של שלשים יום. וי"מ הן ועיבוריהן ימי קליטתן ולפעמים נקלט ביום א' ואז הוא רע"א. ולפעמים ביום ב' הוא רע"ב. ולפעמים ביום ג' והוא רע"ג. אבל אם לא קלט בג' שוב אינו קולט כדאיתא בשבת פ' ר"ע:

הוה מסביר ליה היה מסביר ליה להבינו טעם הלכה ולא הבין:

בעית למילד שכבר הגיע זמנה:

תיצון ותמות כי החמור בטבעו קר לו תמיד. ובעת הלידה הקרירות סכנה וצריך פעולה לחממה מקרירתה. וע"ז לבי טרוד ואיני סובר:

ומה איכפת לך דהיה יודע שעדיין לא הגיעה עת לידתה:

פעמים שהוא פוחתת כו' כלומר כך שנו בברייתא פעמים שהיא פוחתת ופעמים שהיא מוספת פוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה שהם שנ"ד. מוספת אינה מוספת על ימות החמה שהם שס"ה יום. ובהאי חמרתא כבר נשלמו ימי הלבנה ועדיין לא הגיעו שנות החמה. וממילא כל הי"א יום עומדת בספק לידה:

תספור ירחים תמלאנה משמע שהם ירחים מלאים ואין פותחין ומוסיפין כלל אף מה שבין חדשי הלבנה לחמה:

להלן בדקה שזמנה חמשה חדשים כדלעיל סי' ז' בזה מספר ירחים תמלאנה שהם חדשים מלאים. וכאן בגסה פוחתת ומוספת:

והא בקרות כו' הקושיא קאי על הא דקאמר פוחתת אינה כו' והא בקרות כו' דהינו שורים ובהמה גסה. יש מהן כו' והוא יותר משיעור שבין שנות לבנה לשנות חמה:

להלן בטהורה אין שיעור ידוע. ובטמאה גסה יש שיעור ידוע י"א יום דוקא. ובירושלמי הגירסא נשתנה:

זה צער העדוי פי' ווסת נידות. וכמו שהביא הערוך בערך עד ז'. מל' היתה לי עדנה ופי' ווסת נידות. ונראה דגרסי' עצבונך זה צער העדוי והרונך זה צער העיבור (נזה"ק) וכן הוא בהדיא עירובין דף ק'. אדר"נ פ"א. פדר"א סוף פ' י"ד:

זה צער הנפלים הוא צער שאחר העבור. שהו"ל למימר תלדי בעצב:

בנים זה צער גידול בנים כי תיבת בנים מיותר ואתא לצער גידול בנים (נזה"ק):

נוח לאדם לגדל כו' דבגליל טורח לגדל זיתים. ועכ"ז נוח לגדל לגיון של זיתים במקום הקשה ולא לגדל תינוק אפי' במקום היפה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כ/ז

תשוקות הן כי לא נמצא תיבת תשוקה בכל התנ"ך רק ד' אלו שמנה. וד' אלו על שאין להם קיום בעולם כי אם ע"י התחברות לאלו שמקיימים אותם. נתן בהם כח התשוקה שיחשקו להדבק בהם ויתקיימו. ובלא תשוקה זו היו מתפרדים וכלים והולכים. כי האשה עיקר קיומה ע"י בעלה. וכן היצה"ר אין קיומו כ"א ע"י רשעים. וכן הגשמים לארץ שאם אין ארץ אין מטר. וכן הקב"ה לישראל. וכפי הגירסא בשיר רבה פסוק ועלי תשוקתו בהיפך אין תשוקת ישראל אלא להקב"ה. וכפי שדרש אצל הג' הנ"ל שהתשוקה לצורך קיומו למי שמקיים אותו ומושל בו. כמ"ש אצל האשה והוא ימשל בך והיא תשה ומקוה לו. ואצל היצה"ר כתיב ואתה תמשל בו. וכן הקב"ה עם הצדיקים. וכן הארץ עם הגשמים:

תשוקתה של אשה כו' אע"פ שהאשה משתוקקת לתכשיטין ושאר דברים. מ"מ עיקר תשוקתה לבעלה (נזה"ק):

אלא על קין ר"ל שתשוקת היצה"ר על הרשעים:

אלא על הארץ שתשוקת הגשמים לירד למטה:

אלא על ישראל שבודאי תשוקת הקב"ה להיות שכינתו למטה ולהיות לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'. אבל מ"מ ביחוד הוא על ישראל. וכה"א רק באבותיך חשק וגומר:

ד"א תשוקתו תשים כו' דריש ביה לשון נוטריקון תשים וקוים. אע"פ שאנו תשים מן אלו שאמרו שובי שובי השולמית אעפ"כ אין אנו מניחים אותו ומיחדים שמו בכל יום תמיד:

בשעה שהאשה יושבת כו'. דאע"פ שבעצב תלדי בנים מ"מ אל אישך תשוקתך (יפ"ת):

לפי שרפרפה בלבה מלשון הן ולאו ורפיא בידיה. כלומר אע"פ שנשבעה שלא תזקק לבעלה. מ"מ לא היתה השבועה בלב שלם אלא מיד יודעת שקרוב הדבר שלא תוכל לקיים. והיה הדבר מרופרף בלבה. ולא החליטה הדבר לגמרי בלב שלם לפיכך תביא קרבן מרופרף דהיינו תורים ובני יונה שאינו קרבן גמור. ואע"ג דעשירה מביאה קרבנה כבש ובן יונה. מכל מקום מה שבא על חטא הוא בן יונה שהיא לחטאת (נזה"ק):

יכול ממשלה מכל צד. שיוכל למשול בה לעשות כל מה שירצה ת"ל לא יחבול רחים ורכב. שבפסוק הקודם כתיב ושמח את אשתו אשר לקח ואח"כ כתיב לא יחבול רחים ורכב. ודרשינן סמוכים ודריש לא יחבול מלשון חבלה שלא ימשול לחבל בה להכותה כשפחה (יפ"ת). או פירושו יכול ממשלה מכל צד שלא כדרך כל הארץ. וע' בירושלמי ר"פ הבע"י והמשל רחים ורכב דקאמר הוא כלשון (איוב הזנה אוטומטית לא/י ) תטחן לאחר אשתי:

הוציאה לפניהם מנורה כו'. לרמוז להם שאע"פ שהיא חשובה כמנורת זהב. והוא פחות כנר של חרס. אוהבת אותו ואינה רוצה לצאת מתחתיו. ומייתי הא הכא משום דדריש סמיכות ואל אישך תשוקתך עם והוא ימשול בך. וכעובדא דהאי איתתא (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כ/ח

בישוב הדעת בדברים של טעם וע"ל פ' י"ט סי' ח':

אין כל חדש כו' שלא יהא שוב בריאה כבריאת ששת ימי בראשית. רק ע"י אב ואם:

הטלים יחידי ופנוי. ערוך:

מיללת עליו בקולה כי שמעת לקול אשתך כמ"ש לעיל פ"ה אין קול אלא בכי שנאמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו' (אלשיך):

אתרוג היה שטעם עצו ופריו שוה. וזהו ותאכל מן העץ עצמו (מת"כ):

מהו לאמר דלאמר הוא לומר לאחרים והכא לא היו אחרים בעולם שנצטוה שעדיין לא היתה חוה בעולם (יפ"ת):

להזהיר את הבהמה שבימי הבריאה היו גם הבעלי חי בעלי תבונה (יפ"ת):

שנתתי להם ואכלו. לעיל פ' י"ט סימן ט' אמרינן שחוה האכילה לב"ח:

דברים ארורים כי אחר שנשתנה האדמה נתחדש בה קיטורים ואדים רעים ומעופשים. אשר מזה נולדו מיני רמש כאלה:

ותעלה לך גמל צ"ל נמלה כדאיתא ברש"י בפי' התורה (בשם הגאון מ' שאול מווילנא ז"ל) וז"ש ר"י אף הן יש בהם הנאה. מפני שמיני זבובים יש בהם לרפואה. וכן הלבונה נמצאת בקיני נמלים. והכלל בזה כי אין דבר רע מוחלט בבריאה כי אם הכל לתועלת מה. רק שיש שהתועלת מרובה מהנזק ויש להיפוך:

הזנה אוטומטית כ/ט

קשה היא הפרנסה כפלים כלידה. לפי שהלידה יש בה ג"כ שמחה ואיננה תמידית. אבל קושי הפרנסה הוא רק מטריד הלב תמיד באין שמחה מאומה. ולכן בזה נאמר עצב ובזה עצבון לכפל הצער. וכפל הקב"ה הצער לאדם מלאשה משום דאדם איהו גופיה הוזהר (יפ"ת):

מה גאולה פלאים דכתיב נפלאות בארץ חם. אף פרנסה פלאים דכתיב באותו מזמור נותן לחם לכל בשר (יפ"ת):

פלאים שאינו דבר טבעי אלא בדרך נס:

אף גאולה בכל יום. היינו בנס נסתר כדאמרינן אין בעל הנס מכיר בניסו. וכמ"ש באגדת פסח בכל דור ודור כו':

וגדולה מן הגאולה וגם בקרא דויפרקנו מצרינו ברישא מזכיר גאולה והדר לפרנסה שבגדולה ממנה. ור"א לא חייש לה ואע"ג דזו ע"י מלאך י"ל דגאולת יעקב שהיא פרטית היתה ע"י מלאך. אבל גאולה כוללת היא ע"י הקב"ה ופרנסה ג"כ לכל בשר (יפ"ת):

גדולה מקי"ס וכו' שזו לישראל לבד ופרנסה לכל בשר וגדולה בחשיבות (רש"י). ועוד דברישא מזכיר קריעת ים סוף והדר פרנסה שגדולה ממנה. אבל לקמן פ' צ"ז גרסינן קשים מזונותיו של אדם כקי"ס. וכן הוא בפ' ע"פ:

הזנה אוטומטית כ/י

קוץ זה קנדיס שיש בהם קוצים ויש צער לתקנם למאכל. והדרדר הם עכביות שגם הם מאכל אדם ויש בהם קוצים. ויש מחליפים שדרדר הוא קנדיס שעשוים דירות א"נ שורות שורות והן העלין שזו בתוך זו ועכביות הן קוץ שיש בהם קוצים רבים (יפ"ת):

ר' יהודה אומר כו' ר"י מפרש רישא דקרא וקוץ ודרדר תצמיח לך שהיה טבע הארץ טוב ומתוקן. עכשיו שלא זכית נתקלקל טבע הארץ עד כי קוץ ודרדר תצמיח לך (נזה"ק):

א"ר נחמיה כו' לא פליג על ר"י דאם הוא פליג הו"ל למימר ור"נ אמר. אלא דר"י מפ' רישא דקרא ור"נ מפרש סיפא דקרא ואכלת את עשב השדה אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע שהם עשבים משובחים שטועם בהם כל מעדנים שבעולם. ועכשיו שלא זכית ונתגרשת מג"ע ואכלת את עשב השדה הצומח בעה"ז שם עשבים גרועים:

שאדם משליף שדהו. כצ"ל פי' ממהר לעקור ולתלוש תבואת שדהו ואוכלה קודם גמר בישולה עד שהוא עשב. לפי שהיה אז שני בצורת שלא היה בידם כלום מן הישן והוצרכו למהר לתלוש מן השדה תבואה חדשה קודם גמר בישולה:

משליף שולף ותולש:

כיון ששמע אדה"ר כן שעכשיו יאכל עשבים גרועים או שבלים רכים שהוא כמאכל הבהמות. הזיעו פניו שזלגו עיניו דמעות מצער קללתו (יפ"ת) וע' ברכות דף נ"א פסחים דף קי"ח:

נקשר לאבוס כבהמה. שאין כבודו להיות שוה כבהמה. ומה שאמר לו מתחלה הנה נתתי לכם את כל עשב לא הו"ל צער. דההוא בעשבי ג"ע כדלעיל לר"נ (יפ"ת):

הואיל והזיעו פניך כו'. דרש בזעת אפך כיון שהזיעו פניך ונצטערו תאכל לחם מדגן המיוחד למאכל אדם:

נוח היה לו כו' כלומר הלואי שלא הותרה לו בלחם. ואז היתה פרנסתו בלי דאגה ועמל מאכול לחמו ע"י עמל ודאגה:

סימן יפה לחולה. שעל ידם יקל החולה מחליו. ואיידי דבעי למימר זיעה קאמר הכא לכולהו (יפ"ת):

עיטוש כי בעת החולי לא הו"ל כח והנחה לעיטוש. ובזיעה יצאו האדים העפושים מהגוף. ובשינה וחלום סימן שקיטת החולי. דאל"כ לא יתנו פוגת לישון ולחלום. והקרי הוא כמו הרקה תרופית להוציא המותר (יפ"ת):

עטישותיו תהל אור אצל הלויתן כתיב ואמר עטישותיו תהל אור שע"י העיטוש הוא נח ושקט. וזה ענין אור על נחת רוח שלו. וכן אצל האדם. וזה סימן טוב להחולה שמתקרב אל הבריאות ע"כ מקבל נחת רוח מתנועות גופו:

בזעת אפך כו' כשהוא מזיע יאכל לחם ולא ימות:

אף הילוך מעים כדרך הארץ. אף עשית צרכיו כפי המנהג. לאפוקי השלשול המרובה:

מיהר צועה כו' סיפא דקרא לא ימות:

ובלבד בל יחסר לחמו. פי' ודוקא שאוכל מעט אז הוא סימן יפה כי שוב ישוב לטבע הבריאות. אבל אם אוכל תתעב נפשו אדרבה זה יקרב קיצו (יפ"ת):

לא גזולה בידך. כי דבר הנלקח מיסודו ישוב ליסודו הראשון בסוף. ובאדה"ר לקח תרווד עפר ממקום המזבח וברא בו אדה"ר ואחרי שחטא אמר הלא גזולה היא בידך ואינך כדאי שתוגזל עבורך ולא תחזור ליסודה. וכמ"ש בתד"א פ' ל"א:

אלא תשוב כי עפר אתה היום ואל עפר תשוב. ואח"ז בתחיית המתים תשוב להבנות מהעפר. וכמו שכתוב בתהלים ק"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה:

הזנה אוטומטית כ/יא

נתנה לו לחיותו כו'. יהיה ראוי לקרותה חיה כי היתה אם כל חי. אבל עכשיו שיעצתו עצת נחש חויא בישא נקראת חוה לשון חויא בלשון ארמי (יפ"ת):

חיוא לה הראה לה כמה דורות איבדה מן כל חי העתידים לצאת ממנה:

חויה חויך כו' כלומר הנחש הזיק לאשה. והאשה היתה כנחש לאדם שפתהו והזיקתו:

רא"א עם כל חי. דריש דרמיז נמי בהא עם כל חי (דאותיות אחה"ע מתחלפים להורות שהיא עם הטובה והחיות. לא עם הירידה והעוני כדתנן האשה עולה עמו כו' והפשט והדרש עולים בקנה אחד דלפי שהיא אם כל חי להחיות זרע על פני הארץ. לפיכך גם היא לחיים נתנה ולא לצער (נזה"ק):

העשיר עולה עמו דאם העשיר וקנה שפחות היא פטורה ממלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה:

העני אינה יורדת עמו. דאם הכניסה היא לו ז' שפחות פטורה מכל המלאכות אף אם העני שוב ומכר כל השפחות:

אומן של כל החיים. שבא לרבות גם השדים דמיקרו חי ולפי שהיא היתה הגורמת לו לפרוש ממנה ע"כ נקראו על שמה אם כל חי:

ק"ל שנה משנתקלל עד שנולד שת כדכתיב ביה ויולד בדמותו בצלמו משמע דעד השתא אוליד דלאו בדמותו בצלמו. והיינו שדים ורוחות (יפ"ת):

שפירשה חוה ומה שפי' מן האשה דרך תשובה עשה כדאיתא בפ"ב דעירובין:

בנוי דאדם קדמאה. וכן קרה לו בסוף דאשמדאי טרדו ממלכותו כדאיתא בפרק מי שאחזו:

מ"ד רוחין כו' יש מי שאומר שהרוחות המצויות בבית טובים הם ואינן מזיקין אותו מפני שמתגדלים עמו. ויש מי שאומר שהם רעים לו מפני שמכירין רוע לבבו ומחשבתו הרעה ומזיקין אותו:

דלא רבין עמיה ולא נהנין ממנו ולפיכך מזיקין אותו:

הזנה אוטומטית כ/יב

בתורתו של ר"מ פי' בספר חידושיו שלו על התורה כדלעיל פ"ט:

כתנות אור דמאי כתנות עור דהא אכתי לא נשחטה בהמה שיעשה כתנות מעורה. לזה פירש עור אור דאותיות אחה"ע מתחלפות (יפ"ת):

שהם דומים לפינס ברש"י ובילקוט הגירסא לפנס. הוא הכלי שנותנים בו הנר שלא תכבה הרוח והוא רחב מלמטה וכן היו אלו הבגדים. וקרי הכלי אור ע"ש שמושו (יפ"ת):

חלקים היו כצפורן. וכן העור חלק מצד הבשר. ונאים כמרגליות דקרי בהו אור כר"מ. ונראה שבספרו של ר"מ לא היה כתוב אלא כתנות אור והמדרש פירש שהוא ביאר שדומה לפנס. ור' יצחק מפרש שהן חלקים כציפורן (יפ"ת) וע' פדר"א פ' י"ד:

ככלי פשתן הדקין. הביא דמיון לדר' יצחק רביא מכלי פשתן דבית שאן שהן חלקים ונאים (יפ"ת):

שהם דבוקין לעור קראם כתנות עור ע"ש שהם דבוקים לעור האדם אע"פ שהם נעשים מצמר או מדבר אחר. והם ממין החלוקים הלבושים תחת כל הבגדים וסמוכים לעור (יפ"ת):

איגיאה בל"י עור עזים (מוסף הערוך):

אגנייה המוסף הערוך גורס אגנינה ופי' בל"ר עור כבש בעוד צמרו עליו:

לגאי בל"י ארנבת (מוסף הערוך):

סיסרטין הערוך גורס סיסרינן. ופי' המוסף הערוך בל"י עור בעוד הצמר עליו:

גלי קסינין פי' בל"י עור בעוד שערו עליו של מין חולדה יקרה וחשובה הנגדלת במדינות צפון. ואולי הוא חולדת הסנאים הנזכר במשנה דכלאים. פי' גלא חולדא. קסנאי דבר נחמד בא מארץ אחרת בל"י. ירושלמי שבת פ' במה מדליקין עורות תחשים ר"נ אומר גלא קסינון עכ"ל:

בכורות משתמשין כי עד המשכן היו בכורות מקריבין קרבנות כמ"ש לקמן פ' כ"ג:

צמר גמלים כו' דכתנות עור הינו של צמר. וקראן של עור שהצמר בא מן העור. וקאמר דהיו צמר גמלים וארנבים לפי שצמר זה חם ורך:

לפום חילך אכול. כלומר לפי שיעור ממונך אכול. לא תפחות ולא תוסיף (יפ"ת):

ופרא מן דאת לביש פי' בפחות מיכולתך לבוש דבמלבושים ליכא צערא דגופא וטוב לצמצם בו שלא יראה עשיר לבריות ויתקנאו בו. ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל שלא לצורך. ואי ראוי לאדם לאבד מעותיו בחנם:

פרא לשון פחות כמו בירושלמי כתובות פ"ה ה"ו תרין חולקין פרא ציבחר (פי' פחות מעט):

ויתיר ממה דאת שרי. יותר מהראוי לך בקש להוסיף בדירתך שדירה נאה מארכת ימיו של אדם לפי שמרחבת הנפש:

מכל עץ הגן אכל תאכל כפול להורות שיאכל כל צרכו ולא יצמצם. ואע"ג דלעיל ספט"ו ילפינן מיניה אזהרת גזל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (נזה"ק):

ויעש ה' אלהים לאדם כו' שעשה לו פחות ממה שהיה ראוי לו שאחר שכל העולם שלו היה לו ללבוש שש ורקמה ולא עשה לו אלא כתנות עור ללמדו ד"א. ונכתב בתורה שנלמוד גם אנחנו. וס"ל דכתנות עור היינו צמר גמלים כדרשב"נ דלעיל (יפ"ת):

שנים היו שרוים בכל העולם. דג"ע גדול מכל העולם (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כא/א

האדם היה כאחד ממנו הוקשה לו איך היה אחר החטא כאחד ממנו ע"כ דורש שהאדם יהיה כאחד ממנו לעתיד כשיצדק מהגזירה. ודורש פסוק אחד קדוש כו':

ואשמעה אחד זה הקב"ה כו'. ר"ל מדכתיב ואשמע גבי אחד מסתמא איירי בהקב"ה שכן כתיב שם שמע ואחד שמע ישראל וגו' ה' אחד (יפ"ת):

קדוש כי הכל אומרים לפניו קדוש. אחד קדוש אחד המיוחד שבקדושים אלו המלאכים. כי כולם אומרים לפניו ית' קדוש:

מדבר ולא פי' מה מדבר ע"כ דורש מדבר גזירות קשות. דלשון דיבור מורה וקשות כדכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:

גזירות קשות על בריותיו וקוץ וגו'. שבשלמא המיתה נמשכת בטבע מאדה"ר לדורותיו. אבל קוץ ודרדר הקב"ה בתחלת גזרתו גזר על כל הבריות (יפ"ת):

ויאמר אחד קדוש לפלמוני כו'. כמו פלוני אלמוני דמתרגמינן כסוי וטמיר שלא נתפרש שמו. והיה זה גבריאל או מיכאל לדעת מ"ת. או מטטרון לפי דעת חכמי האמת ור"ל דמלאך אחד המליץ טוב בעד אדה"ר אמר עד מתי החזון התמיד וכדלקמן:

לפנימי זה אדה"ר שעליו נגזרה הגזירה ואמר עד מתי החזון להיות גזרתי תמיד קימת:

לעולם היה אתמהא כלומר ה"א התמיד הוא ה"א התימה. כלומר וכי יתמיד גזירתו. כי לא לנצח יקצוף ואמר ג"כ והפשע שומם וכי כך תמיד פשעו ישים עליו שממה ולא יקים ח"ו לתחיה (נזה"ק):

תת וקדש וצבא מרמס כו' וא"ו דקדש מיותר כפרש"י שם ודרש קדוש על אה"ר שקודם שחטא בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש כמו שאמרו לעיל פ"ח. וצבא הם תולדותיו. ועז"א כך יהיה הוא ותולדותיו מרמס וכו'. כלומר אם הוא חטא תולדותיו מה חטאו:

אלפים וג' מאות וגו' ע' י"מ. ונעלם ממנו רש"י ע"א דף ט':

לכשיעשה בקרן כו' כדכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' וה"פ עד ערב בקר היינו שיהיה ערב ובקר יחד:

באותו שעה אני מצדיקו אני משיבו למעלתו הראשונה להיות שוב קדוש. תיבת הה"ד הוא מיותר. ומתיבת ויאמר ה' אלהים הן האדם וגו' הוא התחלת המאמר בפני עצמו לדרש דסי' ב':

הזנה אוטומטית כא/ב

על שדה איש עצל כו'. דורש דבר אחר על הפסוק הן האדם היה וגו':

וקנה כרם קרוי איש כו'. כלומר בתחלת הפסוק מכנהו בשם איש ואדם ואעפ"כ קורא אותו עצל וחסר לב. ע"כ דורש באדה"ר וחוה:

זה אדה"ר וקראו עצל לפי שנתעצל מלעשות תשובה בזמנו קודם שנטרד מג"ע. כי אז היתה קדושת הג"ע מגינה עליו לבל תשלוט בו הקללה:

חסר לב זו חוה שהיתה חסר לב ונתפתית לדברי הנחש:

קמשונים וקוץ כו' פי' מה שנתקללו בקוץ ודרדר תצמיח לך:

כסו פנים חרולים בזעת כו'. נדרש ע"פ האדם עצמו כדכתיב בזעת אפך תאכל לחם והרי הוא כאילו כסו פניו חרולים מרוב העמל:

גדר אבניו נהרסה הוא הג"ע דכתיב וישלחהו ה' מג"ע. כי קדושת הג"ע היתה מגינה עליו כגדר וכחומה ובשילוחו מג"ע נהרס גדר אבניו:

הוה כחד ממנו שאמר דרך קנאה איך היה מתחלה כאחד ממנו בהשגחה העליונה ועתה שב לדעת טוב ורע ונטרד ממעלתו:

הזנה אוטומטית כא/ג

שיאו רומיה גבהו. והכוונה על השגת הנפש שהיתה מקפת ידיעתו בכל קצות הארץ:

אחור וקדם עיין מ"ש לעיל פ"ח:

שגלל מצות קלה. שהעבירה ודחאה ממנו נטרד מג"ע:

הן הוא היכן הוא. כלומר להיכן בא:

ואומר הן האדם כו' מבואר בסימן ב':

הזנה אוטומטית כא/ד

ותוקף שנתן כו' לעיל ריש פ' ט"ז ע"ש:

כיון ששלחו התחיל כו' דקודם השילוח היה לו עוד תקוה בתשובה. אבל אחר השילוח כבר שלטה בו הקללה. ועיין לעיל סימן ב':

הזנה אוטומטית כא/ה

כאחד ממה"ש שעם המלאכים מדבר:

דייך פפוס דא"כ כאחד מכם מ"ל. וע' הגי' בשי"ר שר"פ דריש על הקב"ה וע"ז א"ל ר"ע דייך כו':

דרך אחרת דרך המות. וה"פ היה כאחר שנמשך לאחד מהדרכים אשר היו לפניו. וממנו שב אל האדם. והדרך שבחר שהוא למיתתו הוא לדעת טוב ורע (יפ"ת):

רבי יהודה בר"ס לא ס"ל כר"ע שהכ"ף הוראתה על דמיון האדם לאחר לא על המשכו לענין אחד. לזה מפרש כיחידו של עולם. דהיינו הקב"ה. וע' ברבינו בחיי שמבאר מאמר זה:

ורבנן אמרי כגבריאל. דלא מסתבר שידמהו לו. לכן אמרו כגבריאל שכתוב בו והנה איש אחד ותיבת ממנו חוזר לאדם כלומר כמלאך גבריאל שהוא היותר קרוב למדרגת האישים (יפ"ת):

כהדין קמצא כו' הבדים משמע הידועים שקבועים בו תמיד כהדין קמצא מין שרץ שלבושו גדל עמו. ומייתי לפירושו אמאי מדמה ליה לגבריאל. ללמדך מה גבריאל יש לו לבוש רוחני הגדל עמו תמיד. אף זה קודם החטא היה לו לבוש רוחני הגדל עמו תמיד כדלעיל סוף פ"ק (נזה"ק):

כיונה ולפ"ז כאחד ממנו פי' כאחד מהיוצאים ממנו. והיינו יונה שעם היותו שלוח מאת ה' היה בורח משליחותו וכן היה ענין אדם שצווה מפי ה' ועכ"ז עבר עליו. ולזה נידונו שניהם בדין אחד ולא האריך אפו להם אלא מיד לא לנו בכבודם (יפ"ת):

לא לן בכבודו. כדר' אמי בפרשה י"א:

לא לן כבודו עמו כי ביום בריחתו הטיל רוח סערה והושלך לים:

כאליהו לאפוקי מדעת האומרים שאפי' לא חטא אדה"ר היה מת. ובא להורות מופת מאליהו שלא טעם טעם מיתה וכדאיתא בויק"ר פ' כ"ט (יפ"ת):

היא דעתיה דר"ב כלו' אזיל לטעמיה דמפרש הן האדם כשהיה נקרא אדם היינו קודם החטא. והיה כאחד המיוחד שבאדם היינו אליהו שעלה חי לשמים. וכן האדם נברא שיחיה לעולם. אבל אח"כ כשנלקחה צלעתו ממנו ונקרא איש והיא אשה. שב לדעת טוב ורע וחייבה לו המות (יפ"ת):

כיון שנטלה כו' שהיא גרמה לו מיתה:

הזנה אוטומטית כא/ו

אין ועתה אלא תשובה דרמיז בועתה שפתח לו פתח של תשובה. וכמבואר בבמ"ר פרשה י"ג דאמר לו אפי' עתה חוזר בך תתקבל ברצון:

אלא תשובה דילפינן גז"ש מה ועתה האמור להלן תשובה הכא נמי תשובה:

התחיל מקונן עליו. וכן אמר לעיל פרשה י"ט ודנתי אותו בגירושין כו' וקוננתי עליו כו':

הזנה אוטומטית כא/ז

שלחו מג"ע בעוה"ז כו' דמכפל שלוחין וגירושין חד לעוה"ז וחד לעוה"ב (יפ"ת):

הקשה עליו ולפ"ז מ"ש וישלחהו ה' אלהים פי' שמדה"ר היתה לו למדה"ד:

ריתה עליו פי' הערוך הניח וריחם עליו. ופי' וישלחהו ה' אלהים שבבחינת העוה"ז נידון בדין. ולגבי עוה"ב ברחמים (יפ"ת):

לכשיקיץ אותו שנברא כשיקום אדה"ר לתחיה. וה"ק אני בצדק כשיצדיק לאדה"ר. אחזה פניך. ואז אשבעה בהקיץ אדה"ר שהוא נברא בתמונתך (יפ"ת):

באותה שעה ה' מצדיקו כו'. כצ"ל (יפ"ת):

באותה שעה הן האדם כו'. פי' בעת התחיה. ותיבת היה עבר במקום עתיד (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כא/ח

כשבראו בראו במדה"ר כו' כי היכי דבבריאתו כתיב וייצר ה' אלהים משמע שמדה"ד נמתק ברחמים. דאל"כ לא הו"ל תקומה ומצד הדין לא היה נברא וכדלעיל פ"ב סימן ז'. הכי נמי ה' אלהים דכתיב גבי הטירוד ראוי לפרש כן שהדין נמתק ברחמים להיות לו תיקון לעוה"ב. דמסתמא שניהם באופן אחד נאמרו (נזה"ק):

הא אדם דרש הן כמו הא. והוא לשון תמיהא. איך אדם שכמותך לא יכול לעמוד בצווי אפי' שעה אחת:

מי יגלה עפר כו' מי יפקח עיניך ותראה בניך ותכסך כלימתך שלא יכולת כו':

ר"י אמר כאשת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור. רשב"ל אמר כאשת ישראל כצ"ל. (רש"י ונזה"ק) ופליגי בפלוגתא דר"י ורבי נחמיה דלעיל סימן ז'. ואתי לפרושי פלוגתייהו במשמעות לשון ויגרש. ר' יוחנן מפרש לה אליבא דר"י דרמיז לגירושי אשת כהן. ורשב"ל מפרש אליבא דר' נחמיה דרמיז לגירושי אשת ישראל (נזה"ק):

כאשת כהן שנתגרשה. דכהן אסור בגרושתו:

כאשת ישראל שנתגרשה. שיש לה עוד תקנה לחזור לבעלה:

הראה לו חורבן ביהמ"ק. כו' דריש כמו ויגרס שהראה לו חורבן בהמ"ק. שעל שאכל מה שאסר לו ע"כ גרשו שיגרס בחצץ שיניו:

למגרשה של עדן שמאחר שכתוב ויגרש את האדם ולא כתב להיכן גרשו משמע שלא גרשו אלא לחוץ למגרשו של ג"ע. והכוונה לא ניטל ממנו הרוח האלהי לגמרי. שהרי מצינו שאף אחרי חטאו היה אליו התגלות אלהי רק שלא היה כבראשונה. כמ"ש קודם שחטא היה שומע קול אגריון כו' ומשחטא כו':

שישמרו אותו שלא יכנס לג"ע ואתם שומרים ישמרו ג"כ אותו שלא יגע בו רעה כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והביא ראיה מפסוק ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר. וכל הענין שם מדבר באדה"ר. וקאמר ועל העבים אצוה וגו'. ר"ל שלא ימטירו עליו ויצטער (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כא/ט

רוח מזרחית קולטת. אפשר שהטעם מפני שהשכינה במערב והחוטאים אין ראוי שישכנו במחיצת הקב"ה אלא מפאת הפכיות. ולפי דעת י"א בב"ב שהשכינה במזרח. יתכן לומר שכל זה לטובת תיקונם בכדי שיתעוררו לתשובה מקדושת המקום (יפ"ת):

ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע. דורש וישכן על האדם ועשה לו שם מקלט שאינו יכול לצאת משם. ושמירה שלא יזיקו אותו:

מקדם לג"ע נבראו המלאכים. וה"פ ושכן אותם שנברא מקדם לג"ע הם המלאכים כדעת ר' יוחנן לעיל פ"א שהמלאכים נבראו בשני וג"ע בשלישי. ומפרש ואזיל איזו מלאכים. את הכרובים דכתיב בהן כי כרובים המה דפירושו המה שהיו קודם לג"ע. ואת להט כמ"ש משרתיו אש לוהט. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהשכינה לפני הג"ע לשמור. וכרובים הם מלאכים וחיות הקדש:

פעמים אנשים (בראשית הזנה אוטומטית יח/ב ) והנה שלשה אנשים. נשים (זכריה הזנה אוטומטית ה/ט ) והנה שתים נשים יוצאות. רוחות (תהילים הזנה אוטומטית קד/ד ) עושה מלאכיו רוחות. ופעמים מלאכים. ובש"ר פ' כ"ה סימן ב' הגיר' פעמים אש שנאמר (שם) משרתיו אש לוהט ועי' בנזה"ק:

מקודם לג"ע נברא גיהנם ומרומז כאן גיהנם בתיבת להט ע"פ גז"ש בסוף מלאכי וליהט אותם היום הבא. ולפ"ז קרי כרובים למלאכי חבלה הממונים על הגיהנם ודנין את הרשעים (אב"א):

גיהנם בשני כו' כדר' לוי בפרשה י"א:

קודם לג"ע כו' דגיהנם עדיף טפי כדאמרינן לעיל פ"ט והנה טוב מאד זה גיהנם (יפ"ת):

וליהט אותם היום הבא. גיהנם שיהיה לעתיד כדלעיל בפרשה ו':

מתהפכת על האדם שמתהפכת עליו ומלהטתו מכף רגל כו' באופן שלא יניח בו מקום:

חרב מילה והו"ל כאילו כתיב ואת להט המתהפכת החרב. שזכות חרב מילה תצילם מגיהנם (יפ"ת):

חרב תורה שזכות תורה ג"כ מציל מאור של גיהנם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא:

וחרב פיפיות בידם והיינו תורה כדכתיב ברישא רוממות אל בגרונם:

כיון שראה כו' ולכך סמך לזה והאדם ידע וכ"ו דורות מרומזים בר"ת והאדם ידע את חוה אשתו הרי כ"ו. שכיון שראה שאחר כ"ו דורות כו' נזקק להעמיד תולדות שיהיו צדיקים ויקבלו את התורה. והם שת ותולדותיו:

הזנה אוטומטית כב/א

והאדם ידע כו' זכור רחמיך כו'. מייתי הך דרשא הכא לומר דבחסד היה זה (יפ"ת):

לא מן דכדון שאם היית מבקש דבר חדש מעתה. הייתי נדון אם לקיים בקשתי ואם לאו. אך מאחר שאני מבקש דבר שנהגת בו כל הדורות טובים ורעים ראוי שתעשה בקשתי:

שהוא אלף שנה כדלעיל פ"ח סימן ב':

שבם ברחמים ובחסד:

איך נזקק להעמיד תולדות שלא נתיישב העולם אלא מן שת שנולד אח"כ:

הזנה אוטומטית כב/ב

וידע אכ"כ דהל"ל וידע אדם. ע"כ פירושו שוהאדם הודיע ד"א לכל. וקרינן ביה ידע בחירי"ק שהודיע לאחרים (נזה"ק):

מאיזה שלוה נשלה ונדרש למעלה ויגרש את האדם והאדם ידע. ונדרש למטה והאדם ידע את חוה אשתו:

נשלה נגרש ונפרד כמד"א כי ישל (מת"כ):

ידע מה עבדת ליה חוה. ידע את רעת חוה אשתו. כי כשנטרד הכיר ברעתה (יפ"ת):

חויא חויך כו' כבר נאמר לעיל גבי קריאת שם חוה:

חויא חויך הנחש היה נחש ומסית שלך. ואת היית נחש ומסית שלי:

וירדו שבעה אדם וחוה קין ותאומתו והבל ושני תאומותיו דכתיב את קין את אחיו את הבל. ג' אתים רבויים הם מלמד שתאומה יתירה נולדה עם הבל שעם קין נולדה תאומה אחת ועם הבל שתים וכדפרש"י בחומש. וכולם בעיבור אחד היו כדדריש בסמוך:

חמת לה כו' כשאשה רואה שיש לה בנים אומרת הרי בעלי קנוי בידי כי עתה יאהבני בשביל הבנים ויפיק רצוני. וז"ש קניתי איש (תואר לבעלה) ר"ל קניתי אישי:

נחום איש גם זו עיין לעיל פ' א' סי' י"ט:

אילו נאמר קניתי כו'. ס"ל דקניתי איש את היינו כתרגומו מן קדם ה' ופתרונו מן. כמו והנני משחיתם את הארץ שפירושו מן הארץ. אבל ר' ישמעאל ס"ל דמדלא כתיב בהדיא מן. בא לרבות דבר:

לשעבר האדם נברא כו'. עתה נתחדש דבר שקניתי איש את ה' כלומר עם ה' בשותפתו. ומפיק לה בלשון את לרבות גם האיש שגם הוא משותף עמה בולד וכדאמרינן ג' שותפין באדם כו' (נזה"ק):

אדם נברא מאדמה בריאה חדשה. וכן חוה מאדם בריאה חדשה ומכאן ואילך בריאה טבעית ע"י חיבור איש ואשה וע"י עזר השי"ת. ופי' הפסוק קניתי בן ע"י איש. את ה' בצירוף עזר השי"ת:

הזנה אוטומטית כב/ג

הדא מסייעא כו' דלא קאמר ותוסף ותהר. משמע שהריון אחד היה לקין והבל וכדקאמר ריב"ק שעלו למטה שנים וירדו שבעה (יפ"ת):

ולא נמצא בם תועלת. שקין גלה ונתקלל להיות נע ונד. נח נתבזה ונתקלל. ועוזיהו נצטרע ונסגר בבית החפשית. ולא נהנו מן האדמה שהיו להוטים אחריה ביותר (יפ"ת):

קין עובד אדמה ביותר שהיה להוט אחריה ולא שהיה עובדה לצורך פרנסתו:

נח איש האדמה שהיה שקוע בה. שכל נבדל לדבר יקרא כן (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כב/ד

ר"א ור"י כו' עיין בפ"ק דר"ה:

מ"ד בתשרי כו' מן החג ועד החנוכה. ומקץ ימים משמע בסוף זמן והיינו חנוכה שאז הזמן משתנה ונכנס עיקר הסתיו:

מ"ד בניסן כו' שבעצרת סוף האביב ומאז משתנה הזמן ומתחיל הכנסת הקיץ (יפ"ת):

שלא עשה הבל קיים בעולם אלא נ' יום. לאו דוקא דלמ"ד בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים עד חנוכה הרי קרוב לשבעים יום (רש"י):

הזנה אוטומטית כב/ה

מן הפסולת מפרי ולא פרי (רש"י):

לאריס רע כאריס רע שהושיבו המלך. שהוא מוכרח לכבדו כדי שלא יעבירנו משם ולפי שהוא רע המזג. פוטר את עצמו בסייפות (האפילות המתבשלות לבסוף) וכן קין חשב להפטר בסייפות (יפ"ת):

הבכורות המתבשלות ראשונה שהם הטובים:

שלמים שהקריבו שלמים ג"כ:

עולות הקריבו עולות לבד:

דבר שחלבו קרב שלמים שחלבו קרב לגבוה והבשר נאכל לבעלים. אבל עולות כולו כליל לאישים:

מה עביד ליה איך מקיימו:

מן שמניהון שהקריב היותר שמנות מלשון חלב יצהר שר"ל החשוב והנבחר (יפ"ת):

וישלח את נערי וגו' שאע"ג דפסוק זה נאמר בסוף משפטים. קודם מתן תורה היה. שכל הפרשה ואל משה אמר עלה אל ה'. היה בד' בסיון כפרש"י שם. ומ"ש וישלח את נערי כו'. בה' בסיון. ומ"ת בששי או בשביעי היה כדאי' בשבת פר"ע. וכיון דוישלח את נערי וגו' קודם מ"ת היה הרי שהקריבו ב"נ שלמים דקודם מ"ת כולהו ב"נ הוו:

שלמים בלי הפשט ונתוח. עולות הוו ושלמים דקאמר לשון שלימות בלא הפשט ונתוח. דדין הפשט ונתוח בסיני נאמר:

עולה וזבחים וזבחים היינו שלמים:

כמ"ד לאחר מ"ת בא יתרו. ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ולא פליגי פי' שאין פלוגתתם בענין זה עצמו אלא תלוי במחלוקת זו מה שהקריבו בני נח:

שהיתה נשחטת בצפון כדכתיב בה צפונה לפני ה':

שהיה ישן ונתעורר שמתחלה היו ב"נ נוהגים בה. ואח"כ נעזבו ממנה ואזהר רחמנא שיחזרו ישראל לנהוג אותו:

שהיו נשחטים בדרום פי' אף בדרום. וכדתנן שלמים קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה:

א"ר יהושע דסכנין כו' בכל המקומות שציינתי ביד יוסף הגירסא אף הדין קרא מסייע. שכבר אמר קרא מסייע:

היא העולח כו' דהיא משמע הידוע:

אשר יקריבו צ"ל אשר יקריב:

הזנה אוטומטית כב/ו

נתפייס ממנו הבל שהיה כונתו רצויה ושלימה לשמים להקריב בשמחה ובטוב לב בעין יפה נתפייס ממנו לפנות אליו לקבל מנחתו ברצון. ולכן אמר נתפייס ממנו שאין ענין הפיוס בא מצד המנחה אלא מצד כוונת המקריב. אבל קין שהקריב בעין רעה ולא היה כוונתו רצויה ושלימה לשמים לא נתפייס ממנו לפנות אליו לקבל מנחתו ברצון (נזה"ק):

ויפלו פניו נעשו כאור כמו כעור בעי"ן וכמ"ש ב"ק דף ק"ח צבעו כאור. וכאן פירושו שנשתנה אור פניו וזהו נפילת הפנים:

שאת ברכה ושאת הוא מהמקראות שאין להם הכרע כדלקמן בפרשה פ'. וראוי לדורשו למעלה ולמטה. ולמעלה יהיה לשון ברכה שאם ייטיב מבורך. ולמטה לשון קללה שאם לא ייטיב יקולל (יפ"ת):

שאת ברכה תשא ברכה מאת ה' כד"א וישא וגו':

והשיאו אותם עון אשמה ר"ל שיענשו על אשמותיהם (יפ"ת):

מוחל לך דרש שאת מלשון נושא עון (מת"כ):

גדוש ומגודש ר"ל שחטאו גבוה ונגדש על המדה. ודרש שאת מלשון התנשאות שיתנשא עונו למעלה ראש. והיינו מה דמפרש ר"ב אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו:

אשרי נשוי פשע כו' פי' נשוי מלשון נשיאות והרמה:

ולא פשעו גבוה ממנו. שאין חטאו גדול עד שעולה על גביו:

חטאת רובצת אכ"כ דחטאת לשון נקבה:

אלא חטאת רובץ בתחלה כו'. בתחלה כאשר פותח בעבירה חטאת הוא. תש כנקבה. אח"כ הוא רובץ מתגבר כזכר. שרובץ מורה על גבורה כדכתיב ורבצת ואין מחריד. ועיין לקמן פ' צ"ח סי' י"ב. וה"ק קרא שאת אם לא תטיב. שיתנשא למעלה ראש אם לא תטיב. ומי הוא המתנשא. היצה"ר וכדמסיק. ובא לאשמועינן שיזהר האדם בו מאד מתת לו מקום כלל. שמהקל יבא אל החמור עד לאין מרפא:

בתחילה דומה לחוט כו'. הכל כוונה אחת שהיצה"ר מתגבר והולך. ודורשים הכתובים על זה הענין:

עכביש שפי"ן ווע"ב:

כקלע הזו של ספינה דרך הספנים להשליך לים הברזל שנקרא אנקירה קשור בחבל עב מאד כדי שיתקע הברזל בקרקע הים ולא תתנדנד הספינה אנה ואנה:

של ספינה הה"ד וכו' ונקראת הספינה עגלה על שמתגלגלת ומתנודדת במים (יפ"ת):

בחבלי השוא שאינו חזק כחוט עכביש:

הוא נעשה אורח היצה"ר:

הרי בעל הבית איש פירוש בעל ואדון כד"א איש האדמה. איש מלחמה:

אית כלבין ברומי אקרא לפתח חטאת רובץ קאי. והביא המשל להוכיח לאדם שיהיו עיניו פקוחות ליזהר ממנו שאין בטחון בו לעולם:

כלבין כו' יש כלבים בעיר רומי שיודעים להשיג פרנסתם בחכמה. הולך ויושב לפני האופה היושב על השוק למכר פת האפוי (בערוך גרס פרטיר"א ופירושו שוער. ובמוסף הערוך כתב ובנוסחאות כתוב פלטיר"א ופירושו בל"י חנות שמוכרים בו פת) ועושה את עצמו כאילו מנמנם כדי שהפלטר לא ישמור עצמו ממנו. לכן גם הפלטר מנמנם שהוא בטוח מן הכלב. והכלב קם לו ושומט הפת כולו על הקרקע. ובעוד שהם מתקבצים ומאספים אותם נמצא הוא אוכל ככר אחד והולך לו. והנמשל כנגד יצה"ר שתחלה נראה לאדם באופן חלש וקל וע"כ אינו נשמר ממנו ואח"כ מתחזק עליו ובעוד שירצה לינצל ממנו. בין כך וכך מרויח היצר הרע ומחטיאו מעט:

ללסטים שפוף לליסטים חלוש שהיה מרמה הבריות ומגזלם בחשבם שאילו לא היה לו כח לא היה מסתכן בפרהסיא. וכן יצה"ר הוא שפוף שביד האדם להכניעו. ואיבד כמה דורות שלא נתנו לב להלחם בו. ומפרש רובץ שפוף. והכוונה שהוא נכנס למקום שיוכל ללכדו (יפ"ת):

הב מה דעלך תן לי מה שעליך. והירא והרך הלבב מתיירא ממנו ונותן לו כל מה שעליו:

תוחלת תועלת וכח לגזול ממנו כלום. והתחיל הוא להכות ולכתת את הלסטים. וזהו ואתה תמשל בו אם תרצה:

וכתותי מפניו צריו המזמור מיירי באברהם דכתיב משכיל לאיתן האזרחי והוא אברהם וכמו שאמרו חז"ל שהשונא הגדול של האדם הוא היצה"ר ונקרא צריו בלשון רבים על רוב תחבולותיו:

אין יצה"ר מהלך כו' כדי להביט יפה בכל עוברים ושבים. מי ממשמש בעיניו כו' כי בו ידבק שידע שנקל לו להביאו בכפל רסנו. וקרא דלפתח חטאת רובץ ה"פ שעומד בפתח עינים על אם הדרך ללכוד האנשים (יפ"ת):

פלטיא רחוב גדול שרבים מצוים שם:

ממשמש בעיניו שלא יהיה עליהם לכלוך ומתקן בשערו מסלסל בשערו. מתלה בעקיבו תולה עקבו למעלה דרך גאוה לילך עקב בצד גודל:

הדין דידי זה שלי ומתגרה היצה"ר עליו:

איש חכם בעיניו מתחכם בעיניו למשמש בהם וליפותם. תקוה ליצה"ר שנקרא כסיל ממנו שאומר הדין מן דידי (יפ"ת):

כל מי שמפנק כו' שמתחילה יש לאל ידו להכניעו. וכשמפנקו מרגליו עד ששולט עליו כבעל הבית ואין בידו לשוב מאחריו:

מפנק כו' היצה"ר שהוא מסור ביד האדם להעבירו ולהחלישו כדכתיב ואתה תמשל בו. ומנון הוא אדון ושליט כד"א ינון שמו:

אם בא יצרך להשחיקך דחהו בד"ת שנא' יצר סמוך תצור שלום ואם עשית כו'. כצ"ל נזה"ק ועיין ביפ"ת ופי' אם בא יצרך להכשילך ולהתעולל בך דחהו בד"ת שע"י ד"ת תתגבר עליו שנא' יצר סמוך כלו' אם היצר הוא סמוך וקרוב להכשילך תצור שלום תשמור ת"ת הנקראת שלום. שע"י התורה תתגבר עליו וכמרז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו':

אלא שלום שלום ב"פ דרוש מיניה שמעלה עליו כאילו ברא את השלום. ולשון תצור דריש נמי לשון יצירה. תצור שלום פי' תשמור התורה. ואני מעלה עליך כאילו תצור ותברא את השלום:

וא"ת שאינו ברשותך היצה"ר להכניעו כרצונך. לאחר שכבר נתגבר יצרו עליו א"א לדחותו שוב ממנו (נזה"ק):

ת"ל כי בך בטוח. בך ובידך הוא. ואתה בטוח שתמשל בו. שכבר כתבתי בתורה ואתה תמשל בו. כי אף לאחר שכבר נתגבר יצרך עליך אם תרצה אתה שוב תמשול בו (נזה"ק):

אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בד"ת. כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק) וכלו' יצר סמוך ליצה"ר עשה סמיכה וקיום להשיבו ג"כ למוטב כדאי' בירושלמי אברהם עשה יצה"ר טוב. וזה ע"י התורה שתאכילהו ותשקהו מלחם ומים של תורה. וכ"ב וה' ישלם לך ישלימנו לך ופרש"י שיהא יצרך שלם עמך ולא ישיאך לחטא:

כאילו בראת ב' עולמות כו'. שאינם מתקיימים אלא במידת השלום. וזה תצור שלום שלום לשון יצירה (יפ"ת ונזה"ק):

וא"ת שאינו ברשותך כו'. כדלעיל:

הזנה אוטומטית כב/ז

ע"מ היו מדיינין כו' משום דכתיב ויאמר קין אל הבל אחיו ולא פירש על מה היו מדיינין:

בואו ונחלוק העולם כו' וזה נרמז בויהי בהיותם בשדה דהיינו על עסקי שדה:

בואו ונחלק העולם לפי שאדם אביהם פירש עצמו מעבודת העולם חשבוהו כמת ובטל מן העולם (יפ"ת ונזה"ק):

אחד נטל את הקרקעות כו' בש"ר פ' ל"א הגירסא מבוררת יותר ע"ש:

ארעא דאת קאים האדמה שאתה עומד עליה שלי הוא וזה אמר המלבושים שאתה לבוש שלי הם. זה אמר פשוט מעליך המלבושים. וזה אמר פרח וברח לך כי המקום אשר אתה עומד עליו שלי הוא:

שניהם נטלו כו' והא דכתיב בשדה רמיז על בהמ"ק שנקרא שדה. שחלקו ביניהם והגיעו למקום בהמ"ק שהוא המעולה מכל המקומות נפל מריבה ביניהם שאין דבר שוה לו שיטול השני כנגדו (יפ"ת):

בתחומי יבנה בהמ"ק שידעו מקום בהמ"ק שאדם הקריב על המזבח כדברי חז"ל (יפ"ת):

על חוה הראשונה היו מדיינין. ולעיל פר' י"ז ופ' י"ח אית' מתחלה בראה לו כו' חזר ובראה פעם ב'. וגם הראשונה נשארה בחיים ועליה היו מדיינין:

תאומה יתירה כו' כדריב"ק לעיל סימן ג'. ואע"ג דכולם נולדו בכרס אחד. אפשר שקין ותאומתו היו בשליה אחת. והבל ושני תאומותיו לעצמם. או ששהתה בין אלו לאלו (יפ"ת):

שאני בכור כו' כי בהיות לו ב' בנשים יוליד בנים פי שנים וכן יורש פי שנים כפי הראוי לבכור:

הזנה אוטומטית כב/ח

שאין ת"ל ויקם כו' ללמדנו רשעת קין וללמד דטב לביש לא תעביד. ומדלא כתיב על הבל אלא אל דריש בשביל הבל שריחם עליו (יפ"ת):

שהיה נתון תחתיו שכשהרגיש הבל שקין קם עליו. קם הוא עליו והפילו תחתיו. ומ"מ ריחם עליו אח"כ:

שנינו בעולם לבד. ובודאי ידע אבינו שאתה הרגתני דטריפא דחיה מינכרא:

עמד עליו והרגו שאע"פ שהבל היה גבור מ"מ לפי שלא נשמר ממנו הרגו פתאום:

מן תמן אמרין כו' מן המעשה ההוא אומרים הבריות טוב לא תעשה לאיש רע ולא יגיע בך רעה. ועיין במ"ר פ' י"ח:

במה הרגו שאחר שהבל היה גבור מקין לא יתכן שהיה יכול להרגו בידים:

וילד לחבורתי בלמך כתיב ומפרש לקמן פ' מ"ג דכנגד קין דיבר. חבורה הוא הדם הנצרר ואינו יוצא לחוץ. ופצע הוא המכה פתוחה שהדם יוצא. ודורש שהרגו בקנה שאינו עושה אלא חבורה ועכ"ז עשה בו פצעים עד שהרגו (יפ"ת):

באבן הרגו דבר שעושה פצע ועל כן מקדים הפצע. שאם בחבורה הרגו היה לו להקדים חבורה:

מהיכן שחט אביו את הפר. שאדה"ר הקריב שור כדאי' בפ' א"ט. ועיין שבת דף כ"ח:

ומשם הרגו והיינו לפצעי שהוא מכת חרב ממש:

מקום הסימנים ולא בצדדי הצואר:

ומי קברו דמדכתיב אשר פצתה האדמה משמע קבורת כל הגוף (יפ"ת):

וחיות טהורות קברוהו בפר"א סוף פכ"א איתא שאדם קברו ע"י שראה כן מעורב ע"ש. ואפשר שזה הכוונה גם כאן מי קברו. מי למד שגוף המת אין ליהנות ממנו רק לקברו. ע"ז אמר עופות וחיות הטהורות קברוהו. והכוונה שמהם למד כן שהם מטבעם אינם אוכלים ולא שותים דם בשר ובורחים מריח המת. וע"כ התירה התורה המינים האלה לאכילת האדם ע"י שחיטה וכיסוי הדם. וזה זכות גדול להם שמתעלים לגדר חי מדבר (ועי' ביפ"ת ונזה"ק):

שתי ברכות ברכה אחת נוספת על ברכת השחיטה של בהמה. דבעופות וחיות מברך גם על הכיסוי:

הזנה אוטומטית כב/ט

חרב פתחו רשעים כמ"ד לעיל בחרב הרגו שהתבונן מהיכן שחט אביו את הפר:

זה קין שפתח בהריגת אחיו קודם שנהרג אדם בעולם:

ישרי דרך זה הבל. כי ישר הולך הוא במנחתו עם ה' ועם אחיו שלא הרגו כשהיה נופל תחתיו:

נע ונד תהיה מדה כ"מ. הוא רצה שישאר לבדו בעולם שיהיה לו מנוחה שלימה ע"כ נענש שלא יהיה לו שום מנוחה:

משל לאיפרכוס כו' שר הממונה לשמור את בני המדינה שלא יזיק איש לרעהו. שהיה הולך באמצע פלטיא והוא רחוב גדול. ומצא הרוג ואחד עומד על גביו. וא"ל מי הרגו. וחשב הוא ששואלו כמסתפק מחסרון ידיעה. ואמר לו אנא בעי ליה גבך כו' פי' אני שואלו ממך ואתה שואלו ממני. כלומר כאשר אתה ששמירתו עליך אינך יודע. גם אני שאין שמירתו עלי איני יודע. וא"ל לא אמרית כלום כלו' לא השבתני כלום שאני לא אמרתי לך דרך שאלה. אלא דרך טענה וכי מי הרגו לזה לא אתה באשר אתה עומד סמוך לו וקרוב. ולא נמצא שם אחר. ובזה לא השבתני כלום. אף כך ה' אמר לקין אי הבל אחיך וחשב קין ששואלו ח"ו כמסתפק ועז"א לא ידעתי השומר אחי אנכי הלא אין שמירתו עלי. ענה ה' ואמר לו מה עשית וגו' כמו במשל. בא עמו בטענה לברר לו הדבר לבל יהיה לו פתחון פה כלל להשיב. ואמר עוד משל לאחד שנכנס לגינה כו' וכן משל לאחד שנכנס למרעה כו' כי אע"פ שהבעל הגינה והרועה ראוי שגנב. מ"מ לפי שהיה מכחישם הוכרחו לברר הדבר בטענה בלכלוך ידיו ובקול הצאן. שלא יהיו לו פ"פ כלל להשיב (נזה"ק):

וליקט תותין הוא פרי רך ושמן וידי הלוקט מתלכלכים בלקיטתו. כך בנמשל שא"ל הקב"ה הרי ידיך מלוכלכות מן הדם וז"ש דמי אחיך מידך. שידיך מלוכלכים:

מפעה צועק כד"א כיולדה אפעה. וז"ש קול דמי אחיך צועקים:

דמו ודם זרעיותיו. כמה דורות שהיה מוליד אילו היה חי:

ר"ה אמר כו' דרש זה מקרא את דמי נבות וגו' דס"ל דאילו מקרא דקין אין ראיה דמצי מימר דלהכי כתיב דמי לשון רבים שהיה דמו מושלך על עצים ואבנים רבים. אי נמי שעשה בו פציעות הרבה:

דמי נבות כו' ודם זרעיותיו. והא דכתיב ודמן בניו. היינו בנים הנולדים כבר (יפ"ת):

רבנן אמרין כו' רבנן מוכחי דרש זה מיהוידע דע"כ איירי בדם זרעיותיו שהרי לא המית יואש רק את זכריה בן יהוידע והפסוק הוא משובש וכן צ"ל התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן ומאי קאמר בדמי בני יהוידע בדמי בן יהוידע מ"ל. אלא שאמר על כל הבנים שהיו יוצאים מזכריה שכולם זרע יהוידע וקראם דמי יהוידע. וכצ"ל בדמי בן יהוידע אכ"כ אלא בדמי בני יהוידע (יפ"ת):

אמר רשב"י כו' בא לפרש מ"ש צועקים אלי מן האדמה. וכן הוא בילקוט כאן צועקים אלי אמר רשב"י:

קשה הדבר לאומרו אלמלא מקרא כתוב היה הדבר קשה לאומרו. והוא כי למה"ד לב' אתליטין הערוך פי' שרים. והמוסף פי' אנשים פוחזים ורקים אשר אומנותם להתאבק ערומים לשמח העם:

עומדים ומתגוששים פי' מתאבקין להפיל איש רעהו. ונלחמים יחד לפני המלך. ואילו רצה המלך פורשן. ונתחזק אחד על חבירו והרגו. והיה האיש המוכה מצווח ואומר מאן יבעי דיני קדם מלכא. כלומר מי הוא שיתבע דיני ודמי מיד המלך. שהרי היה בידו להצילני ולא הצילני. הכוונה שלכאורה יש ח"ו לצעוק ולהתרעם כלפי מעלה על מה שלא הצילו להבל מיד קין אבל באמת זה מסודות חפשיית הבחירה אשר נתנה ביד האדם שאין כח האדם להשיגו. והיינו דקאמר קשה הדבר לאומרו. כי זה נראה כחסרון בחקו יתברך מה שהניח מקום תרעומות על חפשיית הבחירה ואי אפשר לפה לפרשו כי זה נסתר במחשבה העליונה והוא עמוק עמוק מי ימצאנו:

מן האדמה לעלות למעלה לא היתה יכולה כו'. מילתא באפי נפשיה הוא דדריש סיפא דקרא דכתיב מן האדמה דקמ"ל שלא יכלה נפשו לעלות למעלה כי הדם הוא הנפש:

ולמטה לא היתה כו' אצל הגוף מתחת לארץ כנפש הבהמה היורדת למטה לארץ. שנשמת הבל היתה ראשונה שרצתה לירד עם הגוף לארץ. לכן לא היתה הארץ קולטתה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כב/י

בלשון מועט שקצרו ולא ביארו כל צורך הגזירה:

ארור אתה ולא פי' מה הארירה (ועיין ביפ"ת):

ואם בריאה הו' שפי' אם ברא פה לארץ הרי יפה. ואם לאו יברא. כדלקמן במדבר רבה פי"ח:

ואנכי פציתי פי' דהו"ל לפרש למה פצה פיו. ולומר פציתי פי ונדרתי להעלותך עולה (ועיין ביפ"ת):

לך אינה נותנת לאחר נותנת דאל"כ לך למה לי:

לא לך ולא לאחר ופי' לך בעבורך שבעבורו היתה נסבה שנתקללה לפי שפצתה את פיה (יפ"ת):

ריב"ח אמר לא לך ולא לאחר. ר' אליעזר אומר כחה אינה נותנת לך כחך נותנת לך. ריב"ח אמר כל כחה אינה נותנת לך. נותנת היא לך מקצת כחה. ודכוותיה זרע רב תוציא השדה רבי יהודה אומר זורע סאה ומכניס סאה. אמר רבי נחמיה א"כ פרנסה מנין אלא הראוי לעשות עשרים עושה עשרה כו'. כצ"ל (נזה"ק) וכן מצאתי נוסחת ספרים ישנים. והיא גירסא ישרה ונכונה ופירש"י כחה אינה נותנת כו' כפי הראוי לגדל כפי כח האדמה. אבל כפי כחך וטרחך שעמלת תתן לך וכל כחה אינה נותנת לך. אלא היא נותנת לך מקצת כחה. שהראוי לעשות קודם החטא עשרים עושה עשרה וכו'. ואהא מסיק שפיר ודכוותיה זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף וא"כ קשה ליה פרנסה מנין. אלא הראוי לעשות עשרים עושה עשרה. וממילא כי היכי דפליגי תנאי התם ה"נ פליגי הכא גבי קללת קין אי זורע סאה ומכניס סאה דהיינו הבא רק מכחו. או הראוי לעשות עשרים עושה עשרה. דהיינו מקצת כחה של השדה:

הזנה אוטומטית כב/יא

לעליונים ולתחתוני' אתה סובל. מפר' מנשוא לשון סבלנותא וה"ק לעליוני' ולתחתוני' אתה סובל ולפשעי אי אתה סובל כאילו הוא משא כבד:

גדול עוני מנשוא משל אבא. שאמר כן דרך ודוי גדול עוני מנשוא שאינו ראוי לכפרה כי נשא ק"ו בעמו מאביו:

על מצוה קלה עבר פליג אמ"ד לעיל פ' י"ט שלא נטרד אדה"ר עד שחירף וגידף (נזה"ק):

אתמול גרשת כו'. גרשת לשון עבר וקין עדין לא גורש. דרש רמז למה שגירש לאביו אתמול:

שמא מפניך אסתר וכי אע"פ שאני מגורש אני נסתר מפניך. אלא ודאי שעינך בי תמיד ולא אפשר לי להנצל מזעמך:

הזנה אוטומטית כב/יב

ר"י ורנח"מ מה שהפסיק בדרבי לוי בין דברי התנאים. מפני שמסכים עם ר' יהודה במקצת סמכו לו (יפ"ת):

נתכנסו בהמה כו' שעדיין לא היה אדם אחר בעולם. ואביו ואמו לא יהרגו אותו. ולמי אמר לכן כל הורג קין. לכן אמר נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל. להיות כגואלי הדם של הבל (לפי שמתחילה היו החיות והבהמות המדבריות ביחד עם בני אדם שנתברך האדם מעל לטבע שמוראו יהיה עליהם. אבל קין בעת שחטא אז נסתלקה ממנו ההשגחה. ונשאר ע"פ טבע) וא"ל הקב"ה לכן אני אומר להזהיר אתכם שכל ההורג קין יהרג מדה כ"מ. ומ"ש ויאמר לו ה' פירושו בעבורו. כמו אמרי לי אחי הוא (יפ"ת):

כל הורג קין יהרג. מדה כנגד מדה על שהרג יהרג:

אמר ר' לוי כו' ידוע מאמרם ז"ל הנחש הוא השטן ואחר שהחטיא את קין בא לתבוע דינו ממנו:

רבי נחמיה כו' מפרש לכן ב' מלות. כמו לא כן. ופירושו לא כן יהיה קין כשאר רוצחים הידועים שאתם באים לגאול הדם לפי שקין לא הו"ל ממי ללמוד. ולכן כל הורג קין מכאן ואילך יהרג (יפ"ת):

לא היה לו ממי ללמוד. בתנחומא א"ל קין רבש"ע לא ראיתי הרוג מימי וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת וזה מ"ש ולא היה לו ממי ללמוד. וסובר כמ"ש באבן הרגו (נזה"ק):

הזריח לו גלגל חמה. דהמאורות מיקרי אותות כדכתיב והיו לאותות והזריח לו הקב"ה החמה. ומזה ידעו הכל שה' נתרצה לו (יפ"ת):

שהזריח לו הצרעת כלשון הפסוק דה"ב כ"ו והצרעת זרחה במצחה. והצרעת נקראת אות ולפי שהמצורע חשוב כמת היה זה לאות שכבר קיבל עונשו מאת ה' (נזה"ק):

כלב מסר לו שישמור אותו מחיות הטורפות. וקראו אות לפי שאות הוא לבל יהרגהו (יפ"ת):

קרן הצמיח לו כשה"כ שם אצמיח קרן לדוד. וע"י הקרן ילחם עם הבאים נגדו (יפ"ת):

עשאו אות לרצחנין. לעיל גרסינן רבי אבא אמר כלב מסר לו וכן גרס הרמב"ן (יפ"ת):

אות לרצחנין. הו"ל כאילו כתיב וישם ה' קין לאות. כי יהיה אות לרצחנים שיראו בעונשו שהולך נע ונד ויזהרו גם הם מהרציחה (יפ"ת ומת"כ):

אות לבעלי תשובה שידעו שיש מקום לתשוב':

תלאו ברפיון פי' שלא גמר דינו. והיה דינו תלוי עד המבול שהיה קץ כל בשר. ופי' וישם ה' לקין אות שקבע לו זמן שבו ינקם ממנו והוא המבול (יפ"ת) ורש"י פי' מרופרף להלוך ביסורים כלומר לא חי ולא מת. כי חיי הבעל יסורים אינם חיים:

וימח את כל היקום רמז לקין שנאמר בו קימה:

הזנה אוטומטית כב/יג

מהיכן יצא ומאי ויצא קין מלפני ה' הלא כל הארץ כבודו:

הפשיל דברים לאחוריו. כל שדבר לו ה' השליך אחרי גוו ויצא כגונב דעת העליונה. שחשב שהטעה את ה' וה' אינו יודע תעלומות לב. והוא עצמו מ"ש ראב"ש יצא כמפרש כו' אלא דמר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא (יפ"ת):

כמפריס שמראה עצמו עניו וחסיד בזיוף מלשון כי מפריס פרסה שמראה ואומר ראו שאני טהור והילקוט גרס כמערים:

פגע בו אדה"ר שקין גלה לקדמת עדן בארץ נוד מקום שהיה אדם שם כדלעיל פרק כ"א סי' ט':

עשיתי תשובה ונתפשרתי. דבתחילה כתיב נע ונד תהיה בארץ. ואח"כ וישב בארץ נוד. והוא כעין פשרה (נזה"ק):

לא הייתי יודע לא הכיר בכחה של תשובה שהתשובה תועיל לתקן החטא שכבר נעשה. וכשראה שהקיל ה' לקין וישם לו אות. הכיר כי מעוות יוכל לתקון בווידוי ותשובה מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' כלומר טוב לשבחא ולאתבא ולהתוודות קמי קב"ה:

לא הייתי יודע והא דאיתא בפ"ב דעירובין שישב ק"ל שנה בתשובה כו'. אחר שידע כח התשובה מקין היה (יפ"ת):

אדה"ר אמרו כו' בפ"ק דב"ב אמרו שמתפלה למשה י"א מזמורים משה אמרן. ולכן אמרו כאן שאדה"ר אמרו ונשכח מדורו וחדשו משה רבינו ע"ה ונזכר שמו נוטריקון מזמור שיר ליום השבת נוטריקון שלו משה והטיל למ"ד ביניהם מפני ענוה יתירה. ואות למ"ד רמז מי שלמד תורה לישראל:

הזנה אוטומטית כג/א

וידע קין וס"ד ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך וכמ"ש בסוף הסימן:

קרבם בתימו כו' לעיל מיניה כתיב ועזבו לאחרים חילם וכתיב בתריה קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור קראו בשמותם עלי אדמות. ואמר קרבם בתימו לעולם בתמיה. וכי מה סבורים הרשעים שישאר בידם וביד זרעיהם בתימו לעולם לדורי דורות ולא תבוא נחלתם ליד זרים וכי סוברים שיתקיים משכנותם לדור ודור ולא יחרב לעולם עד שקראו בשמותם עלי אדמות כי באמת תבא נחלתם ליד זרים ותהיה קריאת שמותם עלי אדמות לשמץ וקלון להם (נזה"ק):

ורבי פנחס אמר כו' בפ"ק דמ"ק אל תקרי קרבם אלא קברם. וה"ק קרא קברם יהיו בתיהם לעולם כמו בדור המבול ששטפו המים אותם ואת בתיהם יחד והיו להם הבתים לקברים. ולא זו בעה"ז אלא אף בעולם התחיה תהיה שם משכנותם לדור ודור שאינן לא חיין ולא נדונין ולא זו שלא שמו אל לבם כי תהיה כליונם לנצח אלא אף זו שקראו בשמותם עלי אדמות ויהי בונה עיר וכו' ולבסוף נאבד שמם וזכרם לנצח במבול (נזה"ק):

הזנה אוטומטית כג/ב

מרדות מכות ושממון על שם שמרדו בהקב"ה. ובכל דור ודור נגזר עליהם יותר מפני ששהרשיעו יותר. בימי עירד נגזר עליהם רק שירדו:

עורדן אני מן העולם. לשון ערוד (רש"י) ור"ל כמו שערוד דר במדבר במקום שאין אנשים כך הם מפני שפלותם יהיו במקום שאין אנשים:

מוחן אני מן העולם. ופי' מחויאל שימחם האל:

ללמך ולתולדותיו שלפי שאין בתיבת למך משמעות לרעה. דורש התיבה נוטריקון למ"ך מה לי ללמך. המ"ם על תיבת מה. והלמ"ד על תיבת לי. והכ"ף על תיבת ללמך. ומ"ש ולתולדותיו כי כתוב שם למך קודם לקיחת נשיו ואחר לקיחת נשיו והוליד מהם תולדות ובתנחומא איתא שנבלעו ד' משפחות חנוך עירד מחויאל מתושאל כשהרג למך את קין:

שתים נשים:

כאילו אלמנה בחיים כצ"ל פי' כאלמנה בחיי בעלה. שלא היה נזקק אליה אלא בהולדה לבד ושוב היתה נזופה. אבל העקרה היתה מקושטת ושמחה תמיד:

הה"ד רועה עקרה כו' וה"פ דקרא רועה עקרה משקה אותה כוס עקרין שלא תלד גם רועה אותה בתענוגים על שאינה יולדת. ולב אלמנה לא ייטיב היינו אשתו היולדת שיושבת בביתו אבילה כאלמנה שאינו רועה אותה בתענוגים ואינו משגיח עליה להטיב לה:

הברור הטוב והמובחר:

דעדה מיניה עדה לשון הסרה על שם שהיה מסירה מאצלו:

שהיתה יושבת בצלו ומה שנא' וצלה גם היא ילדה ששתתה ולא הועיל ומפני זה כתוב גם היא לומר שאף שהיתה מיוחדת לו לתשמיש והשקה אותה כוס של עקרים ילדה. שלא עלתה לו כוונתו (מזרחי):

הזנה אוטומטית כג/ג

לשעבר היו מקנאין כו' קרא דיושב אהל ומקנה קדריש שבתחלה היו יושבים עם העכו"ם באהל במטמוניות ואח"כ חזרו להיות מקנה בלא אהל בפרהסיא דרש ומקנה מלשון קנאה ודורש ג"ש מפסוק סמל הקנאה המקנה:

אדרבולין וברבולין כן הוא הנוסחא האמתית. וכן הוא לקמן פ"נ אדרבולין וברבולין במדינה ופרש"י והערוך מיני זמר:

זה תבל כו' שתיקן עון הרתיחה של קין שהמתיק והתביל כתבלין הממתקין את המאכל:

נעמה אשתו של נח מדלא קיצר לכתוב ואחותו נעמה. לאשמועינן אע"ג שהיתה אחותו של תובל קין הרשע היתה היא מעשיה נעימים:

אשתו של נח כי בכח מעשיה הטובים יצאה מכלל ארור לכלל ברוך (עיין ברמב"ן):

נעמה אחרת היתה שלא נשאר לקין שום שם ושארית כלל לדורות:

הזנה אוטומטית כג/ד

תבען לתשמיש דורש סמוכים שכתוב מיד אחריו וידע אדם עוד את אשתו וילמוד סתום מן המפורש:

למחר המבול בא שידעו שיכלה ה' את זרע קין לשבעה דרות והוא היה הדור הז':

א"ל וכי איש הרגתי לפצעי וכי אני הרגתי להבל שנקרא איש וילד כדבסמוך. לא פצעי ולא חבורתי היא אלא של קין. ואם לקין נתלה ז' דורות. ק"ו למך שבעים ושבעה:

קין הרג שחטא ואעפ"כ נתלה לו ז' דורות. היינו קין חנוך עירד מחויאל מתושאל למך ותובל קין. ונהרג ע"י למך ותובל קין ואני לא חטאתי ק"ו שיתלה לי ע"ז דורות:

ק"ו של חשך שאין לו שחר וטעם דא"כ לעולם לא תתקיים גזירת ה' שכל שיוסיפו הדורות תתחזק טענה זו:

אם איש דמשמע שהיה גדול למה קראו ילד:

איש לאברים שהיה גדול וחזק איבריו כאיש גדול בשנים:

גבי אדם לדון לפניו:

אסיא אסי חיגרתך משל הוא רופא רפא צלעתך תחילה. כלומר קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. תרגום וירפא ואסי:

כלום פרשת מחוה אלא שלא להעמיד בן. לפי שנגזרה מיתה עליך ועל זרעיך. וכ"ש אנו ראוי שנפרוש שלא יאבד זרענו במבול:

כיון ששמע אדם כן דנפיק מיניה חורבה חזר להתדבק בה שלא להחריב העולם. והיינו דכתיב וידע אדם וגו':

הזנה אוטומטית כג/ה

נתוסף כו' עוד קדריש לשון רבוי. ולפי שכל הק"ל שנה שפירשו זה מזה היה כל אחד במקום מיוחד. לכן אמר שאחר הק"ל שנה נתוסף לו תאוה להיות נזכר בה אף בהיותה במקום אחר לשוב אצלה. והיה זה בפועל דמיון וסימן על העתיד לזכרון למפרשי ימים כו' (נזה"ק):

אם לא היה רואה את חוה:

למפרשי ימים כו' אע"פ שרחוקים מביתם יעוררו תאותם וימהרו ביאתם לביתם לקיים עונתם אחת לששה חדשים:

נסתכלה אותו זרע כו' מלך המשיח שעתיד לעמוד משת שממנו הושתת העולם והוא בא ממקום אחר פי' מרות המואביה שהיא משפחה מובדלת מזרע ישראל (יפ"ת):

מחטייה של הבל כו' מחטאתו אשר חטא בהבל בו נענש ונהרג וכאילו כתיב הרגו לקין. ואף ע"פ שקין עדיין לא מת כל העומד ליסקל כו' אי נמי ס"ל שלמך הרגו:

לשני אילנות כך קין הרג את הבל ועל ידי כן נהרג קין ואם לא הרגו להבל לא נהרג קין:

פכרה שברה עת לפרוץ תרגום עידן לפכורא בניינא:

טחטייה של הבל מפני החטא שנעשה בהבל:

הזנה אוטומטית כג/ו

אדם שת אנוש ושתק כו' פי' למה הפסיק כאן בתורה דכתיב וידע אדם עוד וגו' ותקרא את שמו שת וגו' ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש וגו' ושוב הפסיקה התורה מלחשוב סדר התולדות והתחילה פרשה אחרת זה ספר וגו' וע"ז בעון מ"ט שתיק מאנוש ואילך ולא סיפר עוד מעשה קינן מהללאל ירד וכו'. ותירץ שעד כאן נבראו בצלם ובדמות שמפורש אצל אדם ואצל שת. אצל אנוש כתיב ולשת יולד גם הוא לרבות שהוליד את אנוש ג"כ בצלם ובדמות ואח"כ אז הוחל לקרא בשם ה' ונעשו חולין ולא יכלו עוד להוליד בצלם ובדמות (יפ"ת):

קינטורין צורתם נבראו מהופכים ומתנגדים לצורות אדם שנעשו כקופים והמעריך פירש פגומין:

טרשים פי' צונמא קשים וחזקים כסלע שלא היו יכולים לחרשן (רש"י) וזה לעונש על שעבדו עכו"ם על ההרים וכדכתיב אלהיהם על ההרים וגו' (נזה"ק):

מרחיש מסריח שמתחילה היתה מיתתן כעין מיתת נשיקה ולא שלטה בהם רמה ואח"כ שלט בהם מלאך המות והמת מבאיש ומסריח:

פניהם כקופות שנשתנו פניהם כצורת הקוף שדומה לאדם במקצת:

חולין למזיקים הפקר כמו החולין שיד כל בו. ובתחלה בהיות עליהם צלם אלהים היו המזיקים בדלים מהם. ודרש הוחל מלשון חולין. שאז הוחל הדור ויצאו לחולין למזיקין (יפ"ת ונזה"ק):

הן הן שגרמו לעצמן להיות חולין למזיקין דהוי אמרי מה בין דגחין. כצ"ל (נזה"ק):

מה בין כו' כך היה אומר מה בין המשתחוה לדמות או בין המשתחוה לאדם החשוב ממנו. אמר הקב"ה אין צלם אלהים חשוב בעיניכם יסור הצלם מעליכם וישלטו בכם המזיקין:

הזנה אוטומטית כג/ז

בג' מקומות נאמר כו' פשטא דקרא לשון התחלה הוא. ודרש מניה נמי לשון מרד וחלול:

אז הוחל לקרוא בשם ה' ופי' אז נתחלל ה' בהיותם קוראים את שמות העצבים בשמות של הקב"ה והרי הוא כאילו כתיב אז הוחל בקרוא בשם ה' (נזה"ק). וזה המרד בע"ז. והב' בדור המבול כי החל האדם לרוב על פני האדמה וכו' וזה בג"ע. והג' בדור הפלגה שאצל נמרוד שהיה בדור הפלגה כתיב הוא החל להיות גבור בארץ וזה בשפיכות דמים:

כי החל האדם פי' שמרד האדם לרוב כלומר אנשים רבים (יפ"ת):

הוא החל להיות גבור בארץ. פי' הוא מרד להיות גבור בארץ להמריד העולם על הקב"ה ולשפוך דמים כנ"ל:

והכתיב וזה החילם לעשות וא"כ ד' מקומות מב"ל ומשני דלכך אמר לשון זה כמורה באצבע על דבר מיוחד ור"ל שפרסם אותו לרעה והראה עליו לאמר זה החילם והמרידן עלי לבנות העיר והמגדל כ על פיו עשה. וא"כ הוא החל וזה החילם שניהם נחשבו לאחד (יפ"ת):

שאמרה לבעלה כו' דריש החילם לשון חלום. כי מה שחלמו ועבר במחשבתם שיפוצו כמ"ש פן נפוץ. אמר ה' כי יהיה להם כך בפועל ויפץ ה' אותם. וזה ממש כענין האשה שלפי שחשבה בדעתה שבעלה שונאה ורוצה לגרשה וחלה לה כן עד שמרדה בו. וגרמה שבעלה גרש אותה. וכן בנמשל שאם לא היו חושבים שה' רחוק מהם לא היו חולמים ולא היו מורדים ולא היו נענשים:

בעלילות בגילוי ובפרהסיא כד"א בעליל לארץ:

עשיתם עצמכם כו'. והיו קוראים עצמם בשם אלהות. כמ"ש אז הוחל לקרא בשם ה' שפי' כנ"ל:

אקרא למי הים לשמי דרש הקורא למי הים כו' להודיע שה' שמו משלם גמול לרשעים ועושה בפלא שידעו כי שמו ה'. וכמפורש כמה פעמים וידעו כי אני ה':

שהוא שופך כו' דלשון שפיכה לא יפול אלא מלמעלה למטה. ואם הם שוים לעולם לא יפול אלא לשון הולכה או שלוח (יפ"ת):

ב"פ כתיב כו' בעמוס ז' פסוק ח' ושם ט' פסוק ו'. אחד בדור אנוש וא' בדור הפלגה כדאיתא בשקלים:

שעלה הים כו' ואע"ג דים גבוה מהעולם אמר לשון עליה לפי הנראה לעין שעולה על הארץ כשמכסנה (יפ"ת):

עד עכו ועד יפו כו' שאז נשטף שלישו של עולם עד שהגיע הים עד עכו ויפו ונעשה עכו ויפו חוף הים:

כיפי שפת וגבול כד"א נהרא מכיפיה מיבריך:

עד פה פירושו כמו עד כה נוטריקון עד עכו. ופה כמו יפו (מת"כ):

רבי אליעזר בשם ר"ח כו' מפרש הכפל עד פה תבא ופה ישית וגו' כלפי השני פעמים שהשטיף הים את העולם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית כד/א

פתח הוי המעמיקים כו' משום דבעי למידרש סיפא דקרא ושמעו החרשים דברי ספר זה ספר תולדות אדם דריש לכולא קרא:

לסתיר עצה בהסתר מחשבת הלב:

במחשך מעשיהם בחדרי חדרים בהסתר מעשה הגוף:

לארכיטיקטוס חכם ממונה להעמיד בניני העיר וכן פי' הערוך גדול האומנים שעושה קיטונות וחדרים:

וביבים צינורות ששופכין בהן השופכים:

גבאי גובה מס המלך:

ומפני מה אתם מטמינין כו'. הוי המעמיקים לסתור עצה מה' לסלק ידיעתו באומרם כי אם יש בחירה אין ידיעה הפככם אם כחומר היוצר יחשב כלומר מה שחשבתם שהם שני הפכים אין זה אלא אם כחומר היוצר יחשב לדמות ידיעתו כידיעתינו. אכן אין לדמות צורה ליוצרה. ולגבי היוצר ית' יש לקיים שניהם ואינם הפכים (נזה"ק):

מדמין הצורה ליוצרה כלפי הסתר מחשבת הלב שהוא מצד הצורה דהיינו הנפש. אמר מדמין הצורה ליוצרה. וכלפי הסתר מעשה הגוף אמר מדמין הנטיעה לנוטעה (נזה"ק):

ושב לבנון ביהמ"ק שהוא עתה כיער שאינו עושה פרי. ישוב לכרמל הנושא פרי ותבואה. כלו' שישוב לבית מלכות כבראשונה כי בהמ"ק נקרא כסא ה':

לחורשי דבני אינש פי' יתמלא בני אדם כיער מלא עצים:

ושמעו ביום ההוא באותו הפרק תמלא הארץ דעה את ה' ויסתם פי המדברים סרה כי ח"ו אינו יודע נסתרות (נזה"ק):

ספר תולדות אדם ספר היה לו לאדה"ר שניתן לו מן השמים כדאי' במס' ב"ב פ"ק ובספר הזוהר:

הזנה אוטומטית כד/ב

כתיב גלמי כו' עי' לעיל פ"ח:

אחור וקדם קדם זה מזרח ומערב נקרא אחור ולמקצה וגו' קאי על צפון ודרום. וגם בפי התוכנים נקראו צפון ודרום קצוות (מת"כ):

כפיך וכתיב וימיני טפחה שמים:

דור ודורשיו כו' וז"ש ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם וגו'. כל שיוצרו בימים העתידים לא יחסר אחד שלא הראהו והיה נכתב כל אחד על ספר כדאמרי' לדידי חזי ספרא דאדה"ר כו':

דור וחכמיו חכמת אלקות והטבעות הצריכים מאד לידיעת דיני התורה. וסופרים המה חכמי התורה שהם מסבירים התורה שבע"פ שנקראת דברי סופרים ומנהיגים הם הנבונים בעצה בהנהגת האומה:

גולם שראו עיניך כו' כלומר כל הנפשות הכלולים באותו גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדה"ר:

ספר תולדות אדם הוא ספר של אדה"ר שנכתבו בו כל הדורות מיום ברא אלהים אדם וגו':

הזנה אוטומטית כד/ג

מספר תולדות של מטה מספר חיים המיוחד לתולדות של מטה חיי הצדיקים בעוה"ז:

מספר תולדות של מעלה. דהיינו ספר הזכרון המיוחד לצדיקים של מעלה בשכר עוה"ב:

בכ"מ שנא' חי כו' ואף רישא דקרא ימחו מספר חיים מיירי בצדיקים בחיי עוה"ז:

ד"א ימחו מספר כו' והכוונה על סתם חיי עוה"ז. וז"ש מספר תולדות אדם כי בו נרשמו כל יצורי עולם. והנמחק משם נאבד מן העולם (נזה"ק):

הזנה אוטומטית כד/ד

עם אדם פי' בעבור חטא האדם עשה ריב עם כל הבריות והריב הוא כל הקללות המפורש בתורה על האדם:

עם תולדותיו אלו ישראל שהיו תלוים באיפתו:

כי רוח סערה הבא להחריב העולם:

מלפני יעטוף כו' משלהי ליה בשביל ונשמות אני עשיתי בשביל נשמות ישראל. כ"ש שאתנהג עם הם עצמם ברחמים להוציאם מאפילה לאורה. ואורך הגלות הוא לטובתם:

אמר רב הונא עיין ויק"ר ריש פ' ט"ו וק"ר פסוק הולך אל דרום וירושלמי פ' הרואה. הגירסא א"ר יהושע בר חנניא. ור' הונא הוא בעל המאמר דלקמן שלשה רוחות:

משלהי ליה לשון עייפות וחולשה. ואתה עיף ויגע ת"א ואת משלהי ולעי:

על אותה הספינה מדלא כתיב והאניות (רש"י):

על אותה הבית היה ולכן היה קרוב להטיח דברים מאחר שמאת ה' היתה לו (יפ"ת):

קוזמיקון כולל העולם כולו. כי קוזמי הוא עולם בל' יון:

אלא של אליהו היה כל העולם כמ"ש מפרק הרים ומשבר סלעים משמע הרים וסלעים של העולם:

אין מלך המשיח בא כו' ע' יבמות ס"ב שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי וסיפא דקרא דכי לא לעולם אריב הוא (מת"כ):

בספרו של אדה"ר שנרשמו כולם בספרו ברמז:

הזנה אוטומטית כד/ה

ראה ויספרה חד שהוי"ו של ויספרה מחבר תיבת ראה לתיבת ויספרה. וכן תיבות הכינה וגם חקרה מחוברים יחד. ועל ענין האותיות והתיבות והפסוקים והפרשיות שייך לומר ראה ויספרה. והכינה וגם חקרה שייך על תוכן הענינים ופנימותם. ורבי אחא סובר שד' תיבות אלו מורים על ד' ענינים. ולמדנו שמנו נראה וכן נעשה בענין קריאת התורה. שלרבנן די בשני פעמים שישנה בתורה. ולרבי אחא צריך ד' פעמים. וזהו שאמר ויאמר לאדם כו' היינו התורה שנתנה למשה:

ראוי היה אדה"ר כו' לפי שהיה יציר כפיו:

מ"ט זה ספר תולדות אדם הוא הספר תורה שניתן עתה לתולדות אדם היה ראוי לינתן מיד ביום ברא אלהים אדם וגו' אלא שגרם החטא (נזה"ק):

שש מצות עיין לעיל סוף פרשה ט"ז:

לא לאדם אני נותן ולפיכך הלמ"ד של לאדם קמוצה דכמה פעמים בא הקמץ תמורת חולם:

שיעמדו ממנו י"ב שבטים מ"ט זה ספר כו'. ר"ל מספר זה כלומר מנין י"ב היה ראוי לו ונתן לתולדותיו דהיינו ליעקב (יפ"ת):

ואיך אני נותן לו י"ב אמר לא לאדם אני נותנן אלא לבניו שנא'. (נזה"ק) דהכא לא שייך כלל קרא ויאמר לאדם. ועיין ביפ"ת ובהאב"א שנדחקו ליישב גירסתינו:

הזנה אוטומטית כד/ו

אלו תולדות כלומר בסיפור זה נזכרו אותן הנקראים תולדות דהיינו הנזכרים מאנוש ואילך. ואין הראשונים תולדות:

ומה הן אלהות (בניחותא) כלומר שנבראו בצלם ובדמות. דבאדם ושת כתיב בהדיא שנבראו בצלם ודמות. וכיון שכלל עמם מתחלה גם לאנוש משמע שגם הוא נדמה להם בצלם ודמות. ועי' לעיל פ' כ"ג סי' ט':

שכל ק"ל שנה כו' עיין לעיל פ"ך:

מ"ד דרוחי דביתא טבין כלומר לכן קלל את שלמה בהם מפני שהם טובים והקב"ה ריחם עליו:

דאינון בישין והקב"ה כעס עליו:

שהן כלים במים במבול אבל שת אנוש נשאר להם פליטה נח ובניו:

הזנה אוטומטית כד/ז

כל האומניות האומניות שהם הכרח תקון העולם אי אפשר להיות זולתם:

וחרשים המה מאדם שתיבת האדם מיותר. לכן פי' מאדם הראשון:

סירגולו של ספר שאין בו מלאכה גורה שנא' זה ספר דהיינו תיקונו וסרגולו הוא תולדות אדם כלו' למוד אדם:

סירגולו שירטוטו:

הדא מסייעא כו' דביום ברוא דבוק עם זה ספר תולדות אדם. ר"ל שביום בריאתו הוליד. וזה ספר תולדו קאי אקין והבל הנ"ל לא על שת והדורות דמפרש ואזיל בתר הכי. ומאמר ויולד בדמותו וגו' דבתריה מילתא באנפי נפשיה הוא:

ג' פלאים לעיל פרשה כ"ב מבואר:

בן עזאי ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד ושם מקדים דברי רבי עקיבא לדברי בן עזאי. כי ר"ע הרב ובן עזאי התלמיד:

זה כלל כו' שלא תאמר הואיל ונתבזיתי וכו' כצ"ל והוא מדברי ב"ע:

זה כלל גדול בתורה פי' עיקר גדול לקיום התורה למה שרוב מה שיחטא האדם הוא במו"מ עם חבירו ובכלל זה הקנאה והכבוד. ועי"ז יתגלגלו עבירה אחר עבירה. אמנם בהזהר האדם בשל חבירו יקיים רוב המצות:

שלא תאמר הואיל כו' שכך מנהג בני אדם כי בבוא עליהם קלון וחרפה נפשם חפצה גם בבזיון וקלון אחרים ויתנחמו גם הם מבזיונם עז"א דע למי אתה מבזה כו' ואף אם חברך עשה לך רעה אל תשיב לו רעה. ובירוש' שם מביא משל על זה שאם היה חותך בשר בידו אחת וחתך את ידו השנית. האם יאמר שינקום מידו האחרת על שחתכה ויחתוך אותה. כך לא יאמר אדם הנה חברי עשה לי רעה אנקום ממנו. הרי בשרך הוא. ולא יתכן לעשות כן:

בדמות אלהים וכאילו מבזה ח"ו דיוקן של מעלה:

הזנה אוטומטית כה/א

בתוך טימוסן טימוס הוא ספר ופנקס שכתובים בו שמות אנשי העיר והמדינה ודורש שמ"ש ואיננו פירושו איננו כמו שהתחיל להתהלך עם אלהים ולא נשאר במדרגה זו וע"כ לקח אותו אלהים מדה"ד שדן אותו ולקחו מן העולם. ובתחילה היה נכתב בטימוסן של צדיקים ואיננו שם שלקח אותו משם וכתבו בטימוסן של רשעים. ודעת רבי איבו שהיה חנף פעם צדיק ופעם רשע. בתחלה כתיב ויתהלך חנוך את האלהים. ואח"כ ואיננו במדרגה זו שלא התהלך אתו. ואח"כ כי לקח אותו האלהים. ולקיחת אלהים הוא לשבח ולטובה כי נשתנה עוד הפעם לטובה. על כן לקחו בעודו במעמד טוב ולטובתו שלא ישוב לכסלה:

אסלקנו לקט משמע פתאום בלא זמנו:

בר"ה דנו אלהים לשון דין (רש"י):

אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. שמ"ש כי לקח אותו אלהים אינו על המיתה אלא כמ"ש באליהו שנכנס חי בסערה השמים. כי היום לוקח גו':

לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה שמתה פתאום בלא זמנה. וכן חנוך מת פתאום. ויתכן שאלה השואלים היתה כוונתם לרעה שראוי לעשות אותן אלהות. על כן השתדלו חכמים לדחותם. אך דעת הזוהר והמקובלים שחנוך לא מת ונעשה גופו אש לוהט וכאמרם ז"ל חנוך הוא מט"ט וכן הוא בספר הישר באריכות שלוקח לשמים:

ואיננו כי לקח אותו אלהים. דיתורא הוא אתי לאורויי שמת:

הזנה אוטומטית כה/ב

לא המדרש הוא השם. כלומר מדרש הטעם אינו מענין השם. וכן לא השם הוא מענין הטעם. דלא ה"ל למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו. אלא בשעה שברא כו':

השליטו על הכל כדכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים וגו':

נשמעת לחורש לחרוש טוב ולא מרדה בו. וכן התלם היה נשמע פי' מצליח מה שנזרע בו. וגירסת הילקוט התלם היה נשמע ליחרש. וכן לקמן לא היה נשמע ליחרש ופי' שיחרש:

מרדו עליו כהא דאמרינן לעיל פ' י"ט סי' ב' גבי וירדו בדגת הים וגו' אם זכה רדו ואם לאו ירדו:

לא היתה נשמעת לחורש כו'. אלא בטורח גדול ועמל מרובה בחרישת התלם שהיה קשה כצחיח סלע. וכן בבהמות החורשים שהוכרחו לרדותם תמיד בהכאה רבה וברחו תמיד מרשות האדם והאדם היה תמיד רודף אחריהם:

כיון שעמד נח נחו ושקטו כי מאז היו כפופים לבני אדם ברצון טוב. ועל זה נקרא נח. ונרמז הדבר ג"כ בגז"ש. וממנוחה זו נמשך ג"כ נחמה לאדם שעל זה אמר לאמר זה ינחמנו ממעשינו. ובתנחומא אי' זה ינחמנו וכי נביא היה כו' כשנא' לו ארורה האדמה בעבורך אמר לפניו רבש"ע עד מתי. א"ל עד שיולד אדם מהול ממעי אמו. כיון שנולד נח אמר למך זה ינחמנו עכ"ל וכן הוא בילקוט בשם מדרש אבכיר:

ב' פעמים כתיב עיין לעיל סוף פרשה כ"ג:

ב' פעמים שהיו המים כו' פי' שעלו המים הזדונים ממעמקי התהום לעשות דין בגופן ב' פעמים ביום אחת בשחרית ואחת בערבית כלפי מה שפגמו במדת יום ובמדת לילה (נזה"ק):

כמו חללים שוכבי קבר. רמז לבני דור אנוש שקדמו לנח שאף שוכבים שלהם בקבר היו חללים. שנדונו גם בקבר במי תהום העולים עליהם בכל יום ב"פ. ודי בזה חרפה ובוז לנפש שאין לה מנוחה ע"י בזיון הגוף:

ואף נייחא האמור כאן נייחת קבר. ועל שם זה נקרא נח. דבודאי שנקרא נח מן הטעם המפורש בכתוב זה ינחמנו וגו' שגם נחמה נקרא מנוחה כדלעיל. אלא דמפיק לה בלשון מנוחה לרמוז בו אגב גם כן ענין נייחת קבר. וכן צ"ל למ"ד שנקרא נח ע"ש קרבנו. וכן למ"ד ע"ש נחת התיבה (נזה"ק):

ע"ש קרבנו שתקבל ברצון:

את ריח הניחח וכן נח הוא מלשון ריח ניחוח:

לשם נחת התיבה נקרא נח. כדכתיב ותנח התיבה ובו היה תחלת התשועה במעוט מי המבול לצאת מן התיבה:

לא שימשו המזלות. לקמן פ' ל"ד. ולפיכך נקרא נח לפי שנחו המזלות בימיו. ואע"ג דרבי יוחנן כבר דריש לה לעיל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

לא שמשו המזלות כו'. ס"ל כמ"ד צהר מרגלית כדלקמן פ' ל"א. ובירוש' פסחים איתא להדיא דמ"ד צהר זה מרגלית אתי כמ"ד לא שמשו המזלות בימות המבול:

שלא שבתו דרש עוד לא ישבותו כמו שלא שבתו עד עתה:

הזנה אוטומטית כה/ג

וא' שהוא מתגלגל ובא לעולם לעתיד. כצ"ל מת"כ וכן הוא באג"ש פ' כ"ח:

לשמוע את דבר ה' והיינו שכחת התורה שהתורה מתמעטת דור אחר דור ולעת קץ ת"ח מתמעטים ביותר וכמעט תורה משתכחת מלומדיה לגמרי וכמבואר בפרק חלק (נזה"ק) ועיין בענף:

אוותנטיא פרש"י והערוך ממשלה וחוזק. ועיין מ"ש בר"ר:

בימי שאול שהרי בעבור חטאו בא הרעב על שהמית את הגבעונים:

גרופית של שקמה ענף אילן שקמה. ועיין ירושלמי פ"ב דע"ז שנתמעט זכותו על שחטא בעמלק ע"ש ושקמה הוא אילן סרק. והוא דרך משל:

שילא חטא ויוחנא משתלמא ע"ד טוביה חטא וזיגוד מינגד והוא משל לכל לוקה בשביל אחר (יפ"ת):

לזגג פי' אומן העושה כלי זכוכית. ועיין מ"ש בר"ר:

בני אדם שפופים נמוכים ושפלים בכח צדקתם:

ב' באו בימי אברהם מדכתיב מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם מכלל דהוו שנים בימי אברהם וקרי לזה השני רעב הראשון לגבי יצחק (יפ"ת):

ואחד בימי אברהם והא דכתיב הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם דייקינן דראשון אחר היה שלא בימי אברהם. והיינו בימי למך אג"ש:

בצירות גשמים מועטים:

שנה עבדה עשתה פירו':

רעב של מהומה פרש"י נפלה מיתה בבהמות ונתייקר הבשר עד שהיו מוכרחים ליתן בעד ראש חמור שמונים כסף. ובב"ר פ' ס"ד פרש"י מהומה אוכלים ואינם שבעים. ועיין עוד מ"ש בר"ר:

מ"ב סאין היו ונעשו מ"א כתב הז"א בריש רות רבה שהיה כתוב מב' סאין היו ונעשו מא'. וסבר המדפיס מ"ב סאין ר"ל מארבעים ושתים סאים היו בסלע ונעשו מ"א ר"ל מארבעים ואחת. והדפיס כן. אבל באמת פירושו מב' סאין ר"ל משני סאין היו בסלע ונעשה מא' ר"ל מאחת. שנתייקר השער ונעשה סאה אחד בסלע וכ"כ בנזה"ק:

והא תני כו' עד אפילו סאה בסלע לא יצא לח"ל. רש"י ז"ל מסיים בגירסתינו ואילו אלימלך יצא לפיכך נענש. ולפ"ז הא דקאמר והא תני לא יצא כו' בניחותא הוא. כלומר דלכך נענש מן הדין. וכן פירש במת"כ. ויש גורסין ותניא לא יצא כו' וכן עיקר (נזה"ק):

סאתים של חטים הולכות בסלע הוא כפול משער הנהוג דהוא ד' סאין בסלע כדתנן פיאה (פ"ח מ"ז) עירובין (פ"ח מ"ב) כלים (פרק י"ז מי"א):

הזנה אוטומטית כו/א

כתיב אשרי האיש כו' מפרש דמיירי בנח האיש הידוע דכתיב ביה איש צדיק תמים. ולכן נקט ג' כתות כלפי שלשה כתות הרשעים שהיו בימיו ומכולם נתרחך:

בדור אנוש קטן היה שהרי כל ימי אנוש תתק"ה שנה היו. וכשנולד נח כבר היה אנוש בן תתכ"א שנה. וא"כ השיג נח להיות בדור אנוש בן פ"ד שנה. ועדיין כקטן היה לפי השנים הנוהגים אז. כי לא היה בן עונשים עד בן מאה כדבסמוך. ורבי יהודה ס"ל דאדרבה בזה ישובח יותר:

על דעתיה דרבי יהודה דאמר בג' דורות אשרי כו' כצ"ל:

בעצת רשעים זה דור אנוש כדאי' לעיל פרשה כ"ג סימן ט' שעבדו עכו"ם ולכן קראם רשעים. ובדרך חטאים זה דור המבול שהיו שטופים בזימה שנא' כן דרך אשה מנאפת. וקראם חטאים ע"ד ובחטא יחמתני אמי ובמושב לצים זה דור הפלגה שנא' וישבו שם. והיו לצים כדאי' לקמן פ' ל"ח:

שבע מצות שנצטוה אדה"ר ולנח הוסיף אבר מן החי:

שהגה דבר מתוך דבר דלשון הגיון הוא העיון ומחשבת הלב ע"ד והגות לבי תבונות. ור"ל שנח היה מעיי' בהשבע מצות בטעמיהם ובסודותיהם העיונים ומוציא דבר מתוך דבר:

ששתלו הקב"ה בתוכה שקיימו הקב"ה בתיבה על המים. והיינו על פלגי מים:

זה שם שהוא העיקר שממנו יצא אברהם וזרעו קודש. ולכן הוא הפרי. ועלהו זה חם שהוא הטפל לפרי כמו העלה שאינו אלא לשמירת הפרי שאלמלא עלייהו לא קיימין אתכלייא. כך חם אינו אלא להיות עבד לאחיו ולהכין צרכיו. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת שאע"פ שאינו עיקר הפרי מ"מ גם לעצמו יש הצלחה בעוה"ז ואינו משועבד לאחיו כדכתיב יפת אלהים ליפת:

הזנה אוטומטית כו/ב

שתולים בבית ה' זה נח כו' רמיז נמי לנח ששתלו הקב"ה בתיבה הנקראת בית ה' וכמפורש בזוהר פ' נח ע"ש (נזה"ק) וזה היה בזכות בניו. וזהו שמסיים ויולד נח כו':

עוד ינובון זה נח כו' שנתחדש כנשר נעוריו להעמיד תולדות לעת זקנתו. ומייתי מימרא דר"י כי לטובתו כבש ה' מעיינו בבחרותו (נזה"ק):

אם רשעים הם כו' כלו' לא הוי ניחא ליה להקב"ה באבודן וכליונם מפני צער הצדיק:

אם רשעים הם כו' אע"ג דליכא ספיקא קמי שמיא. מ"מ נקט לשון מסופק לדידן דלא ידעינן מפני מה נמנע בריאתן אי מה"ט אי מה"ט:

מעיינו של ההולדה:

אפי' יפת שהוא הגדול כדלקמן פ' ל"ז:

אינו בן ק' שנה דתחלת הולדת נח בשנת תק"א היה. והמבול היה בשנת ת"ר לחיי נח וא"כ לא היה ק' שלמים:

שראוי לעונשים שכן היה השיעור קודם מתן תורה (רש"י בחומש ועי' בנזה"ק) ואע"ג דבמבול מתו גם הקטנים. בעון אביהם מתו:

א"ר חנינא אין מיתה כו' בסנהדרין צ"א כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. כאן בצדיקים כו':

מעל כל פנים וכל אתי לרבויי אף מכחישי השם:

מעל פניהם של ישראל ולשון כל בא לרבות כל המאמינים בה' אע"פ שאינו הגון:

ודא מסייע לר"ח כדאיתא בפ"ו דפסחים דף פ"ח ע"ש:

ראוי לכלל עונשים ר"ל מיתת ב"ד אבל מיתה בידי שמים ליכא ושפיר קאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. דבהרוגי ב"ד ליכא אלא אנינות בלב ולא בפרהסיא (נזה"ק):

והא כתיב כצאן לשאול כו' והאי קרא לעתיד מיירי דכתיב שם וירדו בם ישרים לבקר וזהו לימות המשיח כדכתיב ועסותם רשעים וגו' (יפ"ת):

מסייע ליה לר"ח ועל הרשעים נאמר כצאן לשאול וגו' שהם מוכנים למיתה ולא יאריכו ימים ומשני דהאי קרא לא קאי כלל אגזירת מות (נזה"ק):

פרעה בשעתו כו' לא נפרע מהם בגוף ונפש אלא לפי שעה ושוב פסק במותם בהיות גופם שב לעפר ואפר. ולא נידונו בעולם הנשמות אלא בנפש. אבל לעתיד שוב יחיו שנית לרעתם שהקב"ה עושה למלאך המות סטטיונר שלהם (כלומר מנהיגם ושופטם) לדונם תמיד בגוף ונפש ביסורים מרים וקשים. ולפ"ז הא דכתיב מות ירעם לא קאי על מיתה ממש אלא ה"ק שמלאך המות ירעם תמיד בהיותו ממונה עליהם לרעה לדונם תמיד ביסורים קשים בגוף ונפש:

וירדו וימשלו בם ברשעים הללו:

ישרים הצדיקים:

לבקר לעת קץ הימין הנמשל לבקר:

וצורתם של רשעים תבלה את השאול שגיהנם כלה והם אינם כלים. ואמר שכל זה יהיה להם מזבול לו על ידי שפשטו ידיהם בזבולו ית' הוא בהמ"ק:

הזנה אוטומטית כו/ג

והלא יפת הוא הגדול כדנפקא לן לקמן מאחי יפת הגדול:

מתחלה אתה דורש כו' כלומר שראוי להקדים החשוב תמיד שהיה צדיק כמ"ש ברוך ה' אלהי שם. שאין הקב"ה מייחד שמו אלא על הצדיק. ואחר שהוצרך להקדים את שם לחשיבותו סדר אחריו את חם שנולד אחריו (יפ"ת) והנזה"ק כתב דיפת הוא הבכור ואחריו חם ואחריו שם ומפני חשיבות שם הזכיר הכתוב סדר התולדות למפרע:

כשהוא מהול וזהו מעלה גדולה שלכן נקרא שלם וכן הוא בשוח"ט מזמור ט' מלך שלם שהיה שלם בגופו שנולד שלם:

ושייחד הקב"ה שמו עליו כדכתיב ברוך ה' אלהי שם:

ושאברהם שהיה ראש המאמינים עתיד לצאת ממנו:

וששימש בכהונה גדולה כדכתיב במלכי צדק והוא כהן וגו' והיינו שם. ועיין בשוח"ט ע"ו ובפדר"א פ"ח:

ושנבנה בהמ"ק בתחומו שנקרא שלם ע"ש בהמ"ק וירושלים שנפלה בחלקו:

שמנין אותיותיו כו' ולכן חשבו מתחילה אחר שזכות שמו עיכב הפורעניות זמן רב ככה:

ש"מ שנה ארפכשד נולד שנתיים אחר המבול. ומלידת ארפכשד עד מות פלג של"ח שנה. והפלגה בסוף ימי פלג היה כמ"ש בסדר עולם וכדלקמן פ' ל"ז כאותיות שם להורות שתלה ה' בזכותו. שהתחילו בעצת דור הפלגה מיד אחר מעשה המבול כדלקמן פ' ל"ח (נזה"ק):

הזנה אוטומטית כו/ד

בג' מקומות כו' כבר נתבאר לעיל סוף פ' כ"ג ע"ש:

לרוב על פני האדמה כו' שע"י חטא האדם נתרבה תאוותם והיה הזרע רב בגופם והיו משחיתים ע"פ האדמה על העצים ועל האבנים ולתקן זה נתן להם הקב"ה בנות רבות. אבל הם חטאו גם בבנות שגזלו הנשים זה מזה:

ר"ש ברבי אמי תיבת אמי ט"ס וצ"ל ר"ש ברבי ורבי חייא היה תלמיד רבי. וכן הוא בב"ב דף ט"ז ר"ש ברבי:

חמתיה ראו ראהו מצטער ובא לנחמו ובפ"ק דב"ב שאביו היה מנחמו וב"ק א"ל תנחומין של הבל הן:

לברכך בברכת רבים:

מנא לך שנקבה היא ברכה:

ויהי כי החל האדם לרוב. ובנות יולדו להם שברכת הרביה היה ע"י לידת בנות הרבה:

שמחך הבבלי כלומר כלום בירך אותך רבי חייא רבה שמבבל:

צורך ליין כו' כלו' מ"מ טוב ממנה היה בן זכר. שצורך לעולם בזכרים יותר מהנקבות בענין המלאכות והמסחר וביחוד בלימוד החכמה והתורה ומעשה המצות:

משאדם מוציא כו' ראיה שהבת אינה חשובה כבן שהרי מוכרח להתפלל על הבנות שלא יחזרו לביתו אחר טרחו הגדול בהם כאילו מגרשם שלא יחזרו לעולם:

לא יהי כו' יהי רצון שלא תצטרך לחזור אלי:

אסיב ברתיה השיא את בתו:

צלי עלי התפלל עלי וברכני:

לא ישלח כו' לא יפסיק ויסיר אוי אוי מפיך:

שתי שמחות כו' ובפעם ראשון לא חששה שאמרה ודאי ברכה היא אלא שאינה מובנת אצלה:

תרתיהון צלוון ברכות שהברכה תפלה היא. ועיין מ"ש בתנחומא סוף בראשית:

ומן גו דהוי בריך קיים כו' מתוך שיהיה בנך קיים בשלום וטובה לא תסור מלת אוי מפיך שבכל עת תאמר אוי שעדיין לא אכל אוי שעדיין לא שתה אוי שעדיין לא הלך לבית הכנסת:

הזנה אוטומטית כו/ה

בני דייניא בני הדיינים כד"א עד האלהים יבא דבר שניהם מלשון מרות הוא. ולכך רשב"י מקלל לכל מאן דקרי להון בלשון תרגום בני אלהייא שבלשון תרגום אלהייא לשון אלהות ממש. וכוונת הכ' להגדיל עונם שהם החטיאו רבים וכדמפרש כל פרצה כו' (יפ"ת):

פרצה שאינה מן הגדולים כו' שכשהגדולים עצמם פרצו בעבירה אין להם תקנה וכמשל המורגל בימיהם:

כהניא כלומר הכהנים שהם כהני עכו"ם גונבים האלילים ומראים שאין בהם ממש מי ישבע שוב בא או מי יקריב אליה קרבן (יפ"ת):

ולמה קורא אותן בני האלהים כמו ד"א למה קורא כו':

שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין כל כך למה רבי חגי. כצ"ל וכן הוא בילקוט (א"א) ור"ל לפי שהרבו ימים בלא צער לכן נקראו בני האלהים לשון חשיבות ומרות. והואיל וזכר שהרבו ימים בקש הסיבה למה האריכו ימים:

כדי לעמוד על התקופות שצריך אורך ימים לעיין בחלופי מצבי כוכבי שמים ומקריהם ונסיונות רבות להביא מופתי הדברים שרוב חכמה זו לקחוה מן החוש. והיה זה כדי שכשיבאו הדורות תהיה החכמה נודעת להם:

כדי שיטלו שלהם כו' שיקבלו בעה"ז שכר קצת מצות שקיימו באורך ימיהם וגם כן שכר הרשעים שיבואו אחריהם ר"ל שלא ישאר זכותם לבניהם הרשעים (יפ"ת):

טבת כתיב חסר וי"ו הוא לשון הטבה על ידי תכשיטין. והיינו בכלה הנכנסת לחופה שדרכה להתקשט:

אלו הבתולות כמ"ש בנות האדם שהיו עדיין תחת יד אביהן והן הבתולות:

ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו אלו זכר ובהמה כן הוא בילקוט. ור"ל מדכתיב ויקחו להם נשים ולא לנשים משמע נשים של אחרים לקחו בחמס וגזל. ומכל אשר בחרו משמע לבד בתולות ונשים לקחו עוד אחרים היינו זכר ובהמה ותיבת מכל משמע לרבות שאר מינים:

גמומסיות פי' הערוך כתובה בלשון יון וכדי שיהיה פנים של היתר עשו זאת (מת"כ) אבל בחולין צ"ב פרש"י שהוא לגנאי ששהפקירו עצמן לעריות בפרהסיא ודייק זה מדכתיב כאן ויקחו להם:

בכ"מ שאתה מוצא זנות כו' דכתיב הכא ויראו כו' את בנות האדם וגו' והיינו זנות ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' שהיא מכה כללית והיינו כרבי יהושע ב"ל בסמוך ודאמרינן בפרק חלק שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל. כבר האריך בזה המזרחי והיפ"ת והנזה"ק:

שאתה מוצא כו' ואף שבכאן לא היו טובים כלל חוץ מנח ובניו. אפשר לקטנים קרי טובים. ובשוח"ט מזמור א' איתא שקטנים מתו בעון אבותם:

אנדרלומוסיא מורכב מן אנדרי (פי' איש) ולמוסיא (פי' הכרתת האנשים) כלומר מגפה כולל רעים וטובים (מעריך) כמ"ש כיון שניתן רשות למשחית אין מבחין כו' וזהו כי בא העונש בסער גדול ובחימה שפוכה. עד שלזה צריך זכות גדול מאד להנצל מהעונש הכללי היוצא ע"פ תבל כולו:

א"ל עוד מי לך פה קרי ביה פה בסגו"ל וכוונתו כלום יש לך עוד פה להשיב ללמוד סניגוריא על רשעים אלו:

אין לך ללמד כו' שבעון זנות אין אריכת אפים. ואע"פ שגם מקודם זה היו נוהגים במעשים אלו מ"מ לא מנעוהו מסניגוריא עד שיראה בעיניו שכולם רודפי זמה (יפ"ת):

הזנה אוטומטית כו/ו

ויאמר ה' לא ידון כו' כי בסילוק רוחם מגופם בעוה"ז שוב לא ישוב עוד רוחם בקרבם לעולם שלא יקומו עוד דור המבול לת"ה. בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ביום הדין הגדול:

אין גיהנם לע"ל כו' נתבאר לעיל פ"ו סי' ו'. ומייתי ליה הכא משום מילתא דר"י בר"א למדרש לא ידון רוחי באדם לעולם כדמסיק בפרק חלק אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים. נשמתן קשה ליה כגיהנם שנאמר רוחכם אש תאכלכם (נזה"ק):

עוד אין הרוחות הללו נדונות כי העומדים בדין הוא טובתם לכלות פשע ולהתם חטאת והם לא יקומו כלל בדין תחית המתים ויאבדו לנצח:

רב הונא בשם כו' מפרש לא ידון לשון נדן ונרתק שהגוף הוא נדן ונרתק הנשמה. כלו' שאינו מחזיר עוד רוחן לנדניהו בת"ה ומוסיף רבי חייאבר אבא שהוא לשון מילוי כדבר הניתן בנרתק שממלא את כולו להורות שלעתיד לבא הרוח ממלא כל הגוף (נזה"ק):

הרוח נבזקת (פי' נפזרת) רק באחד מאיבריו. והיינו רוח השכלי שאינו אלא בראש ובלב כנודע אבל לעתיד יתפשט בכל הגוף כדכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם בכם לא נאמר אלא בקרבכם ללמד שיתפשט בקרב כל הגוף:

אבל לע"ל היא נבזקת בכל איברי הגוף. ולכן כל איברי הגוף יהיו נשמעים לעבודתו ית':

עוד איני דן כו' ופי' לא ידון רוחי רצוני לא ידון באדם לעולם בדין היה דהיינו מבול. אלא אייסר החוטאין בשאר עונשין. בשגם הוא בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה. ומ"מ עכשיו הביא מבול לפי שחטאו יותר מדאי. אבל מכאן ואילך יכנע לבבם מהמבול:

לא אוסיף ולא אוסיף שני פעמים לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי. ומפרשש ר"ה שפירושו ליסגי ליסגי ר"ל די די. כלומר שדי בגזרה זו ולא יוסיף עוד ודרך הלשון לכפול בזה. או שפירושו לרבוי. כלומר שהכפל הוא לרבוי וחוזק הענין בשבועה כדאיתא שבועות דף ל"ו ע"ש:

לא אוסיף לב"נ כו' לכן כפל הקב"ה לא אוסיף לאשמועינן שאפילו לבני בניו יעמוד זכותו (יפ"ת):

אני אמרתי כו' פי' שרצוני תהיה מתנהגת בהם כלו' שיקיימו רצוני ומאמרי. והם לא רצו שאמרו לאל סור ממנו. לכן אני משגמן ביסורין. דדריש בשגם מלשון שגימה והוא לשון מהומה. וגם הוא מלשון קשירה. ור"ל שתמורת מה שהם בקשו להיות בני חורין משלטנותי אני אעבידם ואקשרם ביסורין:

משגמן אלו באלו היינו איש אחד חוטא וחבירו הורגו ונענש על חטאו וגם חברו נענש על שהרג ונהרג ג"כ וזהו בשגם הוא בשר משמע שגם הוא בשר כמו חבירו ואשגם אלו באלו דעת ר"נ שאפי' זאב וכלב שגם זה נכלל בכלל בשר כמ"ש כל בשר אשר הוא חי. וכמ"ש שנים מכל בשר. ועיין קהלת רבה פסוק את כל זה:

כי את עול סבלו כו' שבט וכו' כיום מדין ביום הדין. ר"ל שכמו שנדון סנחריב ביום דינו כן יהיה נדון אפילו המקל והרצועה ביום הדין והכוונה ללמד לאדם שיקח מוסר שיטפל עצמו לעושה טוב וחסד ולא לדבר רע שלא להזיק לשום אדם כי יענש ביום הדין ק"ו משבט ועול:

אפילו אילני סרק עתידים ליתן דין וחשבון להאבידן מן העולם כשנכשל והוזק אדם בהם (נזה"ק):

אינן דנים רוחם בעצמן שב"ו הן. כן הוא הנוסחא ביפ"ת ונזה"ק. ופי' אינם חושבים בפחיתותם שהם ב"ו שסופם למות. על שחיו שנים רבות בלא יסורים חשבו שיחיו לעולם. ועל כן והיו ימיו ק"ך שנה ולא יותר. ורוחי פירושו הנפש ורוח שנתתי בהם לא ידונו בעצמם באדם בשגם הוא בשר שהוא ב"ו וכו':

מי גרם כו' דריש נמי בשגם על היסורים. אלא דס"ל דקאי אדורות של אחר המבול לחדש בהם יסורים כדי להחזירן למוטב. ועל זה אמר הדלת הזו מי מעמידה שגמיה. הם הצירים אשר הדלת תסוב עליהם והיא נבקעת ונפגמת על ידם. ומ"מ הם עיקר העמדתה בכותל. אף כך שברון היסורין מעמידין האדם (נזה"ק):

בכ"מ שאין דין כו' פי' במקום שאין דין למטה יש דין למעלה כלומר שמתעורר קטרוג דין וכעס למעלה. ע"ז אמר ר"ב בשיטת ר"א לא ידון רוחי באדם לעולם שהכתוב מושך עצמו ואחר עמו. כאילו כתוב לא ידון רוחי באדם ידון רוחי באדם ופירושו לפי שרוחם שהוא נפש האדם לא דן למטה לכן ידון רוחי ומאמרי באדם ואעשה הדין למעלה (יפ"ת):

הן לא עשו כו' הבעל א"א כתב שצריך להיות הן לא עשו מדת הדין למטה אני עושה מדת הדין למעלה. וכן גרס רש"י וכן הוא גירסת הילקוט פרשה זו. ולפי גירסא זו כולה רב ביבי קאמר לה. וה"ק בשיטת רבי אליעזר פירש רבי מאיר לא ידון רוחי וזה במה שאמר הן לא עשו מדת הדין כו' ועי' ביפ"ת שמפרש לקיים גרסתנו:

בלא חכמת התורה פי' לפי שלא נהגו כמשפט התורה הגמור:

ואין משים אלא דין כו' מפני שלא שמו הדין הגמור לכן לנצח יאבדו:

עוד איני דן כו' פי' שלא ידון ויכבוש עוד מדת הדין מפני מדת הרחמים. אלא אדונם במדת הדין (מת"כ):

ויאמר דור המבול כו' ויהיה ה' דבק עם מלת לא ידון ופי' שאמר דור המבול הנזכר לעיל ה' לא ידון שכפרו במציאת ה' או בהשגחתו בעולם ואף דסיפיה דקרא רוחי באדם וגו' ע"כ דברי ה' הן. אין משיבין על הדרש:

אבל אית דין כו' סיפיה דקרא כי אתה עמל וכעס תביט וגו' שבור זרוע רשע וגו' (מת"כ):

לא שהיה כדאי וכדילפינן בפרשה כ"ט מהסמיכות נחמתי כי עשיתם ונח. ומ"ש ונח מצא חן. כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. לא קשה דהא והא גרמו דודאי לולי שהיה הגון בדורו לא תועילנו זכות משה לבדו (יפ"ת):

שמשה עתיד כו' יתכן לפי שמשה עתיד להנצל מן המים בזכותו ניצל גם אביו נח מן המבול (יפ"ת):

שנאמ' בשגם דל"ל בשגם לימא שהוא בשר אלא דרמיז למשה לא ידון רוחי באדם לאבדו לגמרי בשביל משה שיקבל התורה וכמ"ש ה' למבול ישב כו' ה' עוז לעמו יתן שבזכות התורה ניצול העולם על ידי נח מהמבול:

היה ק"ך שנה כמ"ש ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו:

הזנה אוטומטית כו/ז

שבע שמות נקראו להם המורים על גבורתם. דכתיב בפרשה דברים האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים. וכתיב תו התם רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים עם גדול רב ורם כענקים. ובפרשת שלח לך כתיב ושם ראינו את הנפילים בני ענק. והכא כתיב הנפילים היו בארץ וגו' ועוד כתיב (דברים הזנה אוטומטית ב/י ) והעוים. ודעת המדרש שמ"ש והעוים פירושו שהם עם גדול כענקים ועל כן ישבו בחצרים (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):

גבורים כו' מוח קליתו כו' פי' שנקראו גבורים בשיעור הגוף שמוח קוליתו (פי' המוח שבעצם הירך החלול) של אחד מהם היה נמדד י"ח אמה. ועיקר גבורת האדם ע"י העצמות והמוח. ומיהו אית ספרים דלא גרסי הכא כלל מלת גבורים וקאי ארפאים דבסמוך שנראו גבורים בשיעור הגוף שמוח קוליתו כו' והכרת פניהם ענתה בם על גבורתם (נזה"ק):

מנתרומין פי' במוסף הערוך מחרידים ומטילים אימה:

מגיסטי מלחמה בל"י גדולים וראשי העם (מוסף הערוך) האחשדרפנים תרגום מגיסטרים:

ענקים תכשיטין כמ"ש משלי א' וענקים לגרגרותיך:

ענקים ע"ג ענקים שלפי שהיו רמים וגבוהים היו בעלי צואר גדול שיכולין לתת כמה ענקים לגרגרותם. אי נמי שהיו עשירים מאד כי איש זרוע לו הארץ (יפ"ת):

עונקים גלגל חמה פי' שהיו מרימים צוארם בגאוה נגד גלגל החמה ואמרו אין אנו צריכים וחפצים בזוהרך אלא תן לנו מטר ובפירש"י שהיו עושים חמנים ואלילים להוריד עי"ז את המטר כמעשה בעלי הצאב"ה:

שצדו את העולם כו' שעשאוהו שממה במבול ע"י הגזל והחמס ורציחה ושאר חטאים שעשו:

ושהוצדו מן העולם שנעשה שממה מן העולם במבול. ואע"פ שהראשונים כבר ספו תמו במבול. מ"מ גם אלו היו בדוגמת הראשונים:

המד"א עוה עוה כו' שפירושו מלשון חרבה מגזירת עי השדה כדפרש"י שם. וענינו שם שתהיה עטרת המלוכה חרבה ושממה:

שהיו בקיאים בעפרות הכיר כל אחד לאיזה זריעה הגון או אם אינו הגון לזריעה כנחש שמאכלו עפר ומכיר בחלוף העפרות:

לחויא אויא שאין קפידא בחילוף אותיות:

שהפילו את העולם בחטאם שחמסו וגזלו ועשו כל רע:

ונפלו מן העולם שנכרתו ונאבדו:

ושמלאו את העולם כו'. כדרך הזונות המפילים נפלים להסתיר קלונם:

אחראי לא ילפון מן קדמאי כו' דורש שהכתוב מתמיה שמאחר שנענשו דור אנוש היה להם לדור המבול ללמוד ולא למדו. ומ"ש שדור הפלגה לא למדו מדור המבול דורש מפסוק שלהלן בסוף נח ויולדו להם בנים אחר המבול כמפורש לקמן פ' ל"ח בהדיא:

מעמדת בחור כיוצא בו כלו' כמו הנואף. ודייק מדלא כתיב ויולדו מהן וכתיב ויולדו להן ללמד שילדו כמותן (נזה"ק):

גם בני בלי שם וס"ד נכאו מן הארץ והיינו דור המבול שנאבדו מן העולם. וכאן קורא אותם אנשי השם:

אלא שהשימו לשון שממה. וכן שם לשון שממה:

אנשים שנתפרשו שמותם. כלו' אלו דומים להאנשים הנקובים בשמותם במ"א:

ומי שפירש מעשיהם כו' וכאילו אמר המה הגבורים כו'. ומי פירש מעשיהם אנשי השם כו':

אילו לא בא איוב פי' ספר איוב שנמצא בו סיפור הצלחת הרשעים של דור המבול שנאבדו מן העולם (נזה"ק):

אליהוא בן ברכאל הבוזי בס' איוב:

כל אורה שנא' באליהוא הן פורש עליו אורו. על כפים כסה אור. ואורו על כנפות הארץ. יפיץ ענן אורו. ועתה לא ראו אור. מדבר בירידת גשמים. והוא מלשון כי טל אורות עליך שהוא מטר:

קשה היא המחלוקת שמ"ש אנשי השם ללמד על דור המבול שהיו בעלי מחלוקת נוסף על רשעתם וחלק לבם ונאשמו:

הזנה אוטומטית כז/א

כתיב כי יש אדם וסיפא דקרא ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה:

גדול כחן של נביאים כו' שהירשן לדמות את השי"ת לצורך האדם ובבמדבר רבה פ' י"ט איתא שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם וכאן דברו דרך כבוד וכינוי כלפי מעלה. ועיין ביפ"ת:

ואשמע קול אדם ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה ואין זה אלא השי"ת:

דמחוור יתיר מוחוור ומבורר בו שהשי"ת נקרא אדם:

לא בעמל כו' שלא ידומה שבראו בעמל ממש. וזה מרומז בתיבת וכשרון פירוש שהפעולה של הבריאה נעשה בכשרון ובטוב שלא ביגיעה. אלא בדבר ה' שמים נעשו פרש"י שהמעשים היו מתכשרים מעצמן בלי טורח:

זה דור המבול שהיו זורעים אחד לארבעים שנה כמ"ש בתנחומא כאן. ומ"ש יתננו חלקו שע"י טובה שנתן להם בעוה"ז קבלו כל חלקם של עוה"ב וגרם להם שרבה רעתם בארץ:

הזנה אוטומטית כז/ב

זה דור אנוש בקהלת רבה ליתא זה:

שהיו מכאיבים להקב"ה. שכביכול השכינה מצטערת מהרשעי' המכעיסי' ע"ד צור ילדך תשי:

גם בלילה לא שכב כי און יחשוב על משכבו אע"פ שלא יעשום בפועל אלא ביום. ואמר זה להודיענו הפלגת השחתת דרכם כי יום ולילה לבבם למרע:

ומנין אף ביום שאפי' ביום היה לבבם חושב מחשבות און:

ת"ל כל יצר שאפילו ביום היה לבם חושב רעה (יפ"ת) ובחזית הגי' מנין אף בלילה. ובאמת שני הגי' נכונים. ביום יתכן יותר לחטוא מפני ראותו התאוות בעיניו. ובלילה מפני מנוחתו מעסקיו וכלל הדברים שתמיד היו הרהורי לבם רק לרע:

ד"א גם כו' זה הקב"ה בק"ר הגי' ואף הקב"ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה שנאמר ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה. וכן צ"ל כאן. ומרומז במ"ש לא שכב לבו כלומר שלא נח רוגזו מהם:

וימח את כל היקום וכתיב ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה (מת"כ):

שהיו מכעיסין כו' כפל הכעס על המכאוב לומר שהיו חוטאין להכעיס (יפ"ת):

וה' המטיר על סדום שנדונו בשעה שהחמה ולבנה עומדים ברקיע כדלקמן סוף פרשה נ':

גומר מלאכתו ממלאכת יום בטיט ולבנים היה עובד בו בביתו גם בלילה. ולא שכב לבו קאי אמצרים שלא שבע לבם ונח מאשר היו משתעבדים בהם ביום (יפ"ת):

עדור חפור תחת הגפן:

בקע עצים:

פורענות ביום דהיינו כל המכות ביום ומכות בכורות בלילה:

גם זה הבל היא ס"ד דכל ימיו מכאובים היא והכוונה שכל הרשעים אשר מלאו תאוותם לסוף נאבדו והיה גם הוא להבל:

הזנה אוטומטית כז/ג

רבה והולכת להוסיף תמיד חטא על פשע וכ"ש שלא יתנו לב לשוב. לפיכך נחתם גזר דינם (יפ"ת):

שמענו בדור המבול כו' למימר שנידונו בב' דינים אלו וכמ"ש לקמן סוף פרשה כ"ח בחומו נדעכו ממקומם. וכמ"ש שם ויתרם אכלה אש. שהיה אצל המבול אש בצירוף מים. ואצל סדום כתיב וה' המטיר על סדום וסתם המטיר פירושו מטר מים:

משהיתה חמה כו' מדכתיב כל היום ולא כל הימים (יפ"ת). ור"ל שלא נמצא בשום פעם הרהור טוב בלבם להתנחם ממעשיהם. היפך כל הרשעים שנא' עליהם שמלאים חרטה:

לאור יקום רוצח והאי קרא בדור המבול מיירי דכולא פרשתא התם נדרשת בענין המבול כמבואר לעיל פרשה כ"ג ולקמן פרשה ל"א:

חתר בחשך בתים. בספרים מדויקים גרסי וכתיב חתר בחשך בתים למה שיומם חתמו למו. וסייעתא היא לדלעיל דאף שלא עשו עבירה ממש ביום. היה לבם חורש מחשבת און לעשות הכנה לעבירה של לילה:

שיומם חתמו למו מפרש חתמו מלשון סימן וכלו' שהיו מציינין הבתים תחלה ביום כדי לידע בלילה מקום מבוקשתם ע"י אפרסמון:

אפופלסימון כו' פי' היו שפים וסכין באבנים שמן ערב ביום כדי שיכירו בלילה בחשך המקום המבוקש. אבל בפרק חלק אמרו בענין אחר ע"ש:

אפופלסימון בערוך שמן אפרסמון הוא צרי ואילן שלו קטף שמו כדכתיב נכאת וצרי ותרגומו שעף וקטף. ואמרינן צרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

כד דרשה ר' חנינא. כצ"ל (יפ"ת):

ההוא לילא ש' חותרין פי' כשדרש ברבים שכך היו עושין דור המבול נעשו באותו לילה ש' חתירות שלמדו לציין מקום הנרצה וחתרו בו בלילה. ולבני ציפוראי לא היה שמן אפופלסימון. והיו עושים סימן בדברים אחרים בלא ריח ועל כל זה חתרו ג' מאות:

הוה להון אפופלסימון מה כו'. פי' ואם היה להם אפופלסימון היו מחתירין הרבה יותר ומה היו בני ציפוראי עושים שלא היו יכולים לעמוד מפני הגנבים: