משתמש:מושך בשבט/לקראת החזרה לישיבה/3

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רמט

ת"ח עבה"ט. ועיין בשו"ת חוט השני כשאירע היא"צ בתחל' בע"ש א"צ להשלים כשאירע אח"כ ג"כ בע"ש אבל כשחל בחול צריך להשלים. וע"ש דאף כשחל בחול בתחל' י"ל דלא ישלים כשחל בע"ש דמסתמא לא היה קבלתו על ע"ש כו' ועי' בשו"ת נחלת שבעה סי' נ"ח שכת' ג"כ דאף שחל בחול מ"מ כשחל אח"כ בע"ש א"צ להשלי' וכאשר עשה ביא"צ הראשון שאירע בע"ש כן יעש' כל ימיו כמ"ש ביו"ד סימן ת"ב דלא כיש טועין לפרש שהכל תלוי ביא"צ הראשון שלאחר י"ב חודש דליתא אלא על יא"צ הראשון שאירע שחל בע"ש קאמר ועיין בא"ר ובמשבצות זהב כת' להקל כשחל הראשון (ר"ל שלאחר יב"ח) בע"ש ודעתו שאף אם יארע בחול לא ישלים כי בזמנינו הדורות חלושים ע"ש.

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנ עבה"ט וכת' בר"י שאם הוא דבר שאולי לא ימצא ביום ו' והדבר לצורך עונג שבת יותר טוב לקנותו ביום ה' מלבטל המצוה כמו הבשר במקום שאפשר שלא יהיה ביום ו' וכיוצא ע"ש: בעצמו. עיין באה"ט בשם כוונות האר"י ז"ל הזיעה שאדם מזיע בצרבי שבת הם סגולה למחיקת העונות כמו הדמעות ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת ע"ש וכה"ג כתבו לענין עשיית המצות בע"פ ועיין בתוס' שבת שכת' בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו ראוי ליזהר גם בסעודת ברית מילה וחתונה ע"ש והנה מצינו בקידושין במעשה דר"א ור"י שהיו מסובים במשתה בנו של ר"ג והי' ר"ג ברבי עומד ומשקה עליהם כו' מצינו גדול ממנו ששימש כו' ואמנם בחות יאיר סי' ר"ה כת' דדוקא תשמיש של בזיון אסור משא"כ בזה שעושה לכבד לאחרים וע"ש דשקיל וטרי בהו דר"י מצלח ציבי שאינו לפי כבודו וע"ש שהביא פלוגתת הרמב"ם והרא"ש לענין השבת אבידה אם בעל נפש יכול להחמיר להשיב אף שאינו לפ"כ וע"ש דרבנן לא קפדי ומטפלים עצמם בעשיית סוכה וכן בשאיבת מים דרך ר"ה למצת מצוה וכן אין נמנעים מלהטפל בחבורת קברנים בחבורה כל צרכיו וגם הביא שם דר"י בר אלעי מרקד אתלת ע"ש ועיין בבאר יעקב חלק ח"מ דמייתו מקידושין גבי ר"י אשכחי' לר"נ דעביד מעקה וכן הא דהלכו לאטליז של אמאום לקח בהמה למשתה בנו של ר"ג ובמח"ב האריך בזה והביא דברי מהרי"ט בקידושין שכת' שר"נ רצה לעשות מעקה בעצמו שהוא מצות עשה וחייב לברך עליו ואמרינן מצוה בו כו' ע"ש ועיין בברכות בהא דר' אמי ור' אסי קטרי גננא לר"א כו' ע"ש ועיין בכתובות פרק מציאת האשה גבי הילל פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנא

ישראל עבה"ט ועיין בבר"י סי' רל"ב הביא לשון מהר"י צמח הרב ז"ל היח נוהג שלא להסתפר אחר חצות שהוא על מנחה גדולה ואף בע"ש היה נזהר מאד. וכת' הבר"י דמשמע מזה דאם יש לאדם סיבה לגלח תוך השבוע אינו חייב להמתין עד ע"ש עכ"ל. ועיין במה"ב סימן ר"ש שכת' דודאי מצוה להסתפר בבוקר בע"ש כדמשמע בנזיר דף ה' וכמ"ש בא"ר וכן לקוץ את הציפרנים אם יש צורך להסתפר ביום ה' או לקוץ הציפרנים שהוא ערב חג שבועות או שיום ו' ר"ח ונוהגים איסור או דבר אחר אין לחוש ומ"ש האחרונים שלא לעשות ביום ה' וגם מה שנוהגים לחתוך איזה דבר אחר נטילת הציפרנים אין לחוש לזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנב שמא יחתה עבה"ט וע"ש בפמ"א הטעם כיון דהכיסוי של יורה היא טוחה בבצק ופי התנור סותמים ושורקין היטב בטיט ואם פותחין סתימת התנור מתקלקל היי"ש: ובזה שרינן לקמן סי' רנ"ד ולכן לכ"ע שרי הכא שלא ליקח הכסוי להפסיד ממונו ע"ש ולכן אין ללמוד מזה היתר לענין אחר היכא דלא שריק או לא קשי ליה זיקאי ועיין ביד אפרים מ"ש בדברי הפמ"א בענין ההיתר דהנך טיפות שמזיעה באים הו"ל נולד ע"ש:

ולאסור עבה"ט ועיין במג"א בחלוקים ידועים של ישראל והעכו"ם מכבסן ע"ג הנהר צריך למחות בידו כו' וכ"כ בנתי' החיים שנכון שלא ללבשם ע"ש והביאו מח"ב: בע"ש עבה"ט וכת' בנתי' החיים דה"ה כלי פשתן שנתן הנכרי תחת המכבש בשבת שרי דהא יכול בלא זה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנג

בכה"ג עבה"ט ועיין שו"ת בית אפרים סי' ך"א דקאו"י מבושלת צוננת שהעמידה המשרתת ישראלית בשבת על תנור בית החורף סודם שהוסק מותר לשתותה רק שיזהיר על להבא שלא יעשו כן וע"ש דאין ראיה מהך דאחד נותן דקדירה דהתם הישראל שהוא בר חיובא נתן את האור הלכך יש כאן פטור אבל אסור משא"כ היכא שהעכו"ם הוא הנותן האור וקצת י"ל דגרע אם נכרי המסיק הוא בעצמו מעמיד קודם הסקה שאז דעתו בהסקה זו על חימום התבשיל אלא שיש לומר שאין כוונתו רק לחמם אבל לא שיגיע לשיעור בישול ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנד (בש"ע ס"ה) ואם נתן אותם סמוך לחשיכה כו' וכת' בשו"ת בית יהודה שמותר לומר לעכו"ם סמוך לחשיכה ומותר לו לרדות כדרכו ודוקא לצורך מזון ג' סעודות אבל יותר אסור אף לומר לעכו"ם ואם העכו"ם מתעצל או להכעיס אינו נותנו בתנור כ"א סמוך לחשיכה אין לחוש ומותר ולא יוליכנו ישראל אח"כ לביתו כ"א ע"י עכו"ם ע"ש: (בש"ע ס"ח) מפני שדברים אלו א"צ בישול רב כו' וכ' בפמ"א ח"א ס"ס פ"ד שיש שנותנים הסיר של טע"ה סמוך לחשיכה על כלי הברזל ונותנין תחתיו משקה חריף שקורין שפירטום ונותנים פתילה ודולק כל הלילה עד למחרתו ביום השבת לוקחים ע"י עכו"ם הקדירה מעל האש וזה איסור גמור הוא ככירה וכופח שאינו גרוף וקטו' ודמי להא דלא ימלא כו' וא"ל דלא שייך חיתוי שאין כאן גחלים אלא משקה הדולק דהא חזינן כשממרסין בתוך המשקה הלהב עולה יותר ויש לחוש לחיתוי לכן חייבים חכמי הדור למחות בידן:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רנה (בש"ע סעיף א') אין עושין מדורה מעצים כו' וכת' בר"י בשם הרב מהר"י מולכו כתשו' כת"י שמי שעושה מערכות עצים ומדליק מרחוק חבל ארוך וכשמגיע האש אצל המערכה בוערת בעצים אם מותר ליקח מהם או להוסיף ואין כאן לא משום מכבה ולא משום מבעיר וכ"כ הטור סי' תק"ב מדורה העשוי מעצים דקים מותר להסיר מהם כל זמן שלא אחז בהם האור ועיין בב"י שם וה"ה הכא ובוראי דמיירי דליכא משום מוקצה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רס בש"ע מצוה לרחוץ כו'. וכת' במח"ב בשם האר"י ז"ל שמנהגו לרחוץ תחלה פניו ואח"כ ידיו ואח"כ רגליו כסדר האמור דוקא דלא כמו שיש רוחצין ידים ואח"כ הפנים ע"ש: הצפרנים עבה"ט ובמח"ב כת' שאף שכל האחרונים כתבו דברי המגמ"י שלא יקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד אין לחוש לזה דבסדר הכוונות ממהר"ש וויטל שהעתיק מטהרת יד הקודש מר אביו מהרח"ו ז"ל כת' שרבינו האר"י ז"ל יום הששי היה נוטל צפרני ידיו ורגליו כו' עיין שם ולענין נטילת צפרנים בע"ש בחה"מ עיין לקמן סי' תקל"ב ומבואר שם דבשו"ת נ"ש מתיר למי שרגיל בע"ש ועיין בנ"ש דמסיים בה בצירוף עוד מצוה גוררת מצוה שלא יהיה חציצה בנט"י כמה שכת' בשל"ה להזהיר ע"ז כמ"ש דמותרת אף בלא שינוי ע"ש בש"ע: הפרשתם חלה ואם שכח להפריש חלה בע"ש וע"פ בשבת עיין לקמן בסי' תקמ"ו במג"א שם כיצד יעשה ועיין בפמ"א ח"ב סי' נ"ו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסא

מערבין עבה"ט ועיין בשו"ת חכם צבי סימן י"א שכ' שסברת האוסר תמוה מאוד שיהיה חמור תוס' שבת שהוא מקבלו ברצונו ואינו אלא עשה בעלמא מבין השמשות שהוא ספק איסור סקילה כו' ועיין מח"ב שכת' ליישב זה והאריך בענין זה וכת' דאם קיבלו הצבור יש להחמיר כמה שכת' הב"י סעיף ד' אבל אם קבלי' לשבת ביחיד יש להתיר כסברת רבינו יואל וכמ"ש הח"צ דמסתימת פוסקים ראשונים משמע כר"י וכן נראה דעת הש"ע לקמן סי' שצ"ג ואפשר דגם רבי' שמרי' דאוסר מודה ביחיד אף דמהטור משמע דאוסר אף ביחיד ע"ש ועיין בדגול מרבבה דלקמן שצ"ג מיירי דאמר שמקבל תוספת שבת אם כן אינו רק עשה מש"ה יש להקל בשבות אע"ג דהפלוגתא שבמרדכי על אחר עניית ברכו מ"מ המחבר נמשך אחר לשון הטור שם משא"כ כאן מיירי אחר עניית ברכו שמן הסתם מקבל קדושת שבת ממש מש"ה השמיט דעת המיקל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסב בש"ע ויתקן כל עניני הבית הנכון לתקן הכל מפלג המנחה קודם חצות או אח"כ קצת ולא ביום הששי בבוקר או לעת ערב ממש כ"כ בשכנה"ג ובר"י: בבואו מבה"כ עיין בה"ט ועיין במח"ב שכת' בשם תוס' שבת שגדול אחד מחק בנוסח שלום עליכם חרוז צאתכם לשלום והסכים עמו וליתא דהכוונה שבעת שיצאו יהיה צאתם לשלום ולא שדוחה אותם מעליו ופוטרם ולפי שאינו יודע צאתם הוא גמר ואומר עכשיו ואין למחוק דבר שנהגו ברוב ישראל אך בקשת רבון העולמים אין לאומרה ע"ש ועיין בשאלות יעב"ץ סי' קכ"ה. ונוהגין לומר רבון העולמים עד מלך תמים דרכו שאינו רק שבח לבד:

נאים עבה"ט ועיין בשאלתות פ' בראשית צריך לאדם שיהיה לו ב' עטיפות א' לחול וא' לשבת כו' ובשאילת שלום שם ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ט"ו שמקור הדברים בירושלמי פ"ח דפאה ומדרש וילקוט רות ועיין בהגמ"י הל' שבת פרק למ"ד ועיין בפמ"א ח"ב סי' קנ"ב ובא"ר מ"ש משבת דף קמ"ז כרבנן דפומבדיתא הוי לבשי גלימא אוכמ' וקצת יש לדחות עפ"י דברי הירושלמי ומדרש וילקוט דלעיל דאיתא שם דדרש ר"ח צריך שיהיה לו שני עטיפות בבי חברייא לקביל כעטיפתנו בחול כך עטיפתינו בשבת כו' וא"כ י"ל דהנך רבנן דשבת דקאמר דנפצי גלימייהו שלא היה להם רק עטיפת חול ועיין בשו"ת מאיר נתיבים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסג נר יפה עבה"ט ועיין בשו"ת בית יעקב שכת' שיש נוהגין להדליק ב' נרות קודם קבלת שבת על הבימה ומכבדין אחר שידליק ואחר הדלקה מעמידן אותם השמש לפני העמוד במקום המתפללים וכת' שיש למחות שלא לעשות כן דאף באותו בית אין להוליכו ממקום זה למקום אחר כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה ואפי' בנרות בה"כ ע"ש ועיין בב"י סי' תרע"ה באורך בענין זה:

ששכחה עבה"ט. וכת' בשיורי ברכה בשם מוה' שמואל שער אריה בהגהת כת"י שכתב ע"ז דיותר טוב לעשות מי ששכחה שתספיק לעני' אחת שמן להדלקה ע"ש אבל המנהג להוסיף נר וכדברי מהרי"ל ומ"ש אשה היולדת כת' בשיורי ברכה על דברי כנה"ג בשם חכם א' לפקפק בזה דהדלקה במקומה בעינן כדלקמן סעיף יו"ד ע"ש ועיין לעיל ס"ק א' בשם בית יעקב וכת' בתשו' נחלת שבעה סי' ח' אשה שהדליקה ב' נרות ע"ד שתעשה ברכה וע"י טרדת שבת נסתפקה אם עשתה ברכה וכת' לחלק בין אם הדליקה בזמנה ע"ש ואין נלענ"ד והראיה שהביא מטעם בוכתבתם אין הנידון דומה כלל והעיקר בזה כל שהדליק מפלג המנחה ולמעלה מסתמא לשם מצות שבת הדליקה ובירכה ואפי' אם ספק לה א"צ להדליק נר בברכה ואם מסופקת אם הדליקה קודם פלג המנחה או אח"כ יש לחזור ולהדליק לשם מצוה בלא ברכה וע' בא"ר מ"ש בזה:

כשידליק עבה"ט וכת' בפמ"א ה"א סי' ס"ט שטעות הוא ביד הנוהגים לעשות נר מיוחד לשבת ומדליקין בבה"כ ומברכין דהוי ברכה לבטלה אם לא שהשמש לא ידליק שום נר תחלה עד שידליק הוא בברכה דשייך בזה שלום בית שלא יכשלו זה בזה כשתחשך ואח"כ ידליק השמש שאר הנרות ע"ש וכ"כ בשו"ת מקום שמואל סי' י"ח דאף שיש קונין מצות הדלקת נרות בממון הרבה מ"מ אין לברך ע"ש: אחר הדלקה עבה"ט ובדגול מרבבה הסכים להלכה דלא כהמג"א כיון שאין נוסח הברכה שוה שבשבת אומרת של שבת וביו"ט אומרת של יו"ט לא שייך לא פלוג ולכן אין ראיה מסי' קנ"ח דשם כן נוסח הברכה וכן מ"ש התוס' בטבילת גר כן הוא וסיים בה כנ"ל להורות כאשת הגאון דרישה והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה ע"ש וכן במח"ב הסכים לזה מטעם דכמה פוסקים ראשונים סוברים גם בטבילה לברך קודם ואף שנוהגים ע"פ בה"ג לברך אח"כ י"ל דהכי קיבלו דאף דבטלום לטבילותא טוב לברך בחיותו טהור אבל בזה טפי עדיף לברך ביו"ט קודם הדלקה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ק"ז דמה שנוהגים לברך זמן בשעת הדלקת נר יו"ט אין לזה יסוד מיהו אין למחות בידם בחזקת היד ע"ש:

מלאכה עבה"ט ועיין בב"י שדין זה מחלוקת הרשב"א בשם התוס' והר"ן ובש"ת פני יהושע הנדפס חלק יו"ד סי' ג' בסופו כת' שזה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין שלד"ע אם בעינן שליח בר חיובא ע"ש ומ"ש ע"ז בספר בית מאיר באה"ע סי' ה': ממלאכתו עבה"ט ועיין בתשו' ב"ח סי' ק"י שכת' המיקל כרמ"א שהוא כהרשב"א לא הפסיד והמחמיר כהר"ן קדוש יאמר לו ותע"ב גם הר"ן לא נחלק אלא באמירה אבל אם חבירו עשה מעצמו מותר לאותו שמשכה סעודתו להנות ממנו אליבא דכ"ע ע"ש ועיין בשו"ת מים רבים סי' ל"ב בשם הרב מהר"י אשכנזי שהסכים כלבוש מחמת הירושלמי שהביא הרשב"א סי' תשל"ט ע"ש ובבר"י כת' שאין הכרח ועיקר כדברי מור"ם ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסה בש"ע סעיף ד' כיון שאין מכוין לכבוי ולפי"ז אפי' בשבת כשמדליק עכו"ם לצורך חולת ובא"ר חולק ע"ז ע"ש ובמח"ב כ' דבמקומות שנוהגים להדליק בעששיות ונותנין תחילה מים ואח"כ שמן וכשקורין עכו"ם עושה כן מעצמו כמנהג העיר מותר כו' וכן ראיתי מעשה בארץ הצבי ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסו

לשמרו. עבה"ט ועיין ש"י ח"ב סי' כ' כתב דמהני תקנה זו דריצה תחתיו בפרט בזמן הזה דאין לנו דה"ר וע"ש דעיקר החלוק הוא אפשר לשמור ע"י נכרי או לא ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסז (בש"ע) בתפילת המנחה כו' כתב מח"ב בשם תלמידי האר"י ז"ל שאף הנוהגים להניח תפילין במנחה אין להניח בע"ש ועיין לעיל סי' כ"ה:
(א)
ולאכול מיד עבה"ט ומ"ש ועכ"פ הנוהגים כו' עיין ביד אפרים ותמצא פירוש אמיתי בדברי המג"א בזה: ופרוס. עבה"ט ובסידור מהר"י עמדן כתב שלא לומר והוא רחום בשבת ויו"ט בפד"ז ובקדושת ובא לציון ע"ש שהאריך ומח"ב כתב שבעה"ק ירושלים יש קהלא קדישא המתנהגים עפ"י מנהג רבינו האר"י ז"ל בדקדוק וגם הם נהגו לאומרו וכן בחברון ובכל א"י ומלכות מצרי' ואטליא וכל המקומות אומרים אותו והטור ושאר פוסקים לא כתבו רק שלא לאומרו בערבית דליל שבת אבל בפד"ז וסדר קדושה י"ל שהוא דרך שבה והמג"א לא כתב רק דיש מקומות דאין אומרים אותו ע"ש ועיין בתשובת הרשב"א סי' ת"ע והמח"ב שם כתב עוד תמי' שהרי לפני פ' תמיד כל העולם אומרים יה"ר שתמחול לנו כו' והא ודאי תפלה ותחנה הוא ולא שת לבו לזאת לבטלו כו' ע"ש. לענ"ד שזהו היה"ר אין לאומר' בשבתות וי"ט וכמדומה שכן נוהגים ועיין בהלק"ט ח"ב סי' קע"ב וכתב בש"צ בשם מהר"י סרוק בשם מהרח"ו כשאומר ופרוס כו' צריך לקום לקבל תוספת נשמה יתירה מבחינת הלילה. וע"ש בש"צ שי"ל ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים כו' בסידורים נגררו אחר האבודרהם והלבוש שלא הזכירה ירושלים בפתיחה אך הטור והש"ע כתבוהו ועיין בשיורי ברכה בשם הרדב"ז בס' מגן דוד שא"ל ופרוס סוכת רחמים ושלום ושלא לחתום הפורס סוכת רחמים ושלום רק סוכת שלום לבד וכן הוא בש"ע וכתב בש"צ ואבודרהם ולבוש ובמח"ב העתיק בפתיחה ופרוס סוכת רחמים ע"ש. וע"ש בשם האר"י דבשבת אין להתפלל בעינים סגורים וטוב להתפלל מתוך הספר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסח

חול עבה"ט ועיין בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ז' תשובה מהגאון בעל של"ה שכח ולא התפלל ערבית של שבת יתפלל שחרית שתים ואומר בשניהם ישמח משה כי נוסח אתה קדשת לא שייך כ"כ בשחרית כו' ע"ש. וכתב מח"ב מי שאמר תיבת אתה חונן ולא גמר הברכה רק תיכף אמר ברכה אמצעית של שבת וכשנגמר ברכת שבת נזכר שהדין הוא שכשאמר אתה חונן יגמור הברכה א"צ לחזור ולומר ברכת אתה חונן רק יאמר רצה כדרכו: ועיין בהלק"ט ח"ב סי' צ"א באחד שנמשך בתפל' שבת והתחיל אתה חונן ונמשך עד ברכת השנים ונזכר שהיא שבת ונתן דעתו שהיה ימות החמה ושאל ופסק שיחזור עד שיאמר ברכת השנים כתקנה ואח"כ הולך לשל שבת עכ"ד וב' במח"ב דבזה שכבר אמר של שבת מודה הרב שא"צ לחזור ע"ש וכתב עוד בשם אורח לצדיק סי' יו"ד מי שטעה והתפלל של שבת בתפילת יו"ט ובאמצע ברכת שבת נזכר יפסוק ויאמר תפלת יו"ט ואם בשבת במקום תפלת שבת התחיל לו' אתה בחרתנו וכו' שהוא תפלת יו"ט פוסק ואומר תפלת שבת ולא הפסיד ג' הראשונות וע"ש שיש חולקים ומח"ב הכריע שלא כהחולקים ע"ש:

ועד סוף ובמור וקציעה כתב דתפילת ערבית דשבת ויו"ט חובה ובמח"ב כ' דמבה"ג ורמב"ם ורא"ש משמע דאף של שבת רשות אך מדברי התיקונים דף ך' נראה דדוקא של חול רשות וכן משמע בכמה לשונות בזוהר ע"ש וע"ש במח"ב שכתב טעה בליל שבת ויו"ט והתפלל של י"ט ושכח שבת ושמע ברכה מעין ז' מהש"ץ יצא לפי פסק הש"ע בדין זה ע"ש ועיין לקמן במג"א סי' רפ"ח דהמתענה ת"ח מותר לו' בשבת אלקי עד שלא נוצרתי כו' ועיין בש"ץ שאף הנוהגים לו' אחר סיום י"ח יהיו לרצון קודם אלקי נצור מ"מ בשבת אין לומר יהיו לרצון קודם אלקי נצור דלא שייך בתפלת שבת לומר יהיו לרצון כו' הואיל ואין כח שאלת צרכיו עכ"ל ולפענ"ד אין זה מוכרח דגם בשבת יש בקשות רצה במנחותינו כו' ושפיר שייך יהיו לרצון כו' ועיין ביד אפרים בנוסח הברכה מעין ז' י"ל ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות בלי הפסק ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רסט

בבה"כ עיין באשל אברהם בשם השב יעקב וע' בשו"ת חר"ש בן הרשב"ץ סי' נ"ג ובחוט המשולש חלק ב' סי' ל"א ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רע

בשבת עיין בה"ט ועיין בשלמי חגיגה בשם בית דוד שב' שמעתי שאין אומרים לכה דודי ביו"ט שחל בשבת משום שנראה כביוש ליו"ט שאומרים פני שבת נקבלה דמשמע ולא פני יו"ט ונראה דאין להקפיד דשבת א"צ קידוש ב"ד וממילא קאתי הלכך צריך לצאת לקראתו לקבלו כיון שהוא בא אלינו מעצמו. אבל יו"ט שבא אלינו ע"י קידו' ב"ד נמצא שאנו מביאין אותו וא"כ מה צריך לצאת לקראתו לקבלו וא"כ אין שום ביוש בזה כו' ע"ש ונראה דמ"מ בליל יוה"כ אין לאומרו וכ"כ לעיל סי' רס"ב שאין מקבלין שבת בליל יוה"כ שאין שם נשמה יתירה ומשמע דביו"ט שפיר מקבלין שבת וכדברי הב"ד: (בש"ע ס"ג) והא דתניא כבוד יום קודם כו' וכ' ביש"ש דגיטין שקורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת כו' ואני גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת שהוא דבר חשוב ומסוים ואז אפי' יעשו בשבת כמה מעדנים לא ישוו לסעודת שחרית שיש בה דגים עכ"ל והביאו מח"ב ועיין לקמן סי' תקפ"ג שרש"ל לא אכל דגים בר"ה שהיו חביבים עליו ע"ש וא"כ מי שחביב עליו מין מאכל אחר יש לו להניחו על סעודת שחרית:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעא

נשפך עבה"ט וכתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תל"ז שאם קידש שכסבור שהוא יין ונמצא חומץ צריך לחזור ולקדש והביאו מהריק"ש ומח"ב: (ש"ע סעיף ט"ז) אבל אם היו להם כוסות כו' וכתב בפמ"א ח"ב סי' ה' שנים שמברכין על כוס של קידוש יחד דרכם להמתין שאחד מברך בפה"ג וחבירו עונה אמן. ושוב מברך השני בפה"ג אין לראשון לענות אמן דהוי הפסק בין ברכה לטעמיה ואסור לעשות כן ע"ש והבאתי דבריו לעיל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעב

לחלוחית עבה"ט ועיין בבכור שור דף קכ"א ע"ג שכתב שצריך ליזהר שלא יתן כ"כ מים שיהיו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים דאז ודאי הוי ברכה לבטלה עכ"ל. וע' לעיל סי' ר"ב ומ"ש ביד אפרים על הברכה בזה: מצוי עבה"ט וכתב בר"י בשם הפר"ח סי' תרע"ח דמי שהוא במקום שאין לו פת ויין לא מצי לקדושי ודלא כהרב מהר"י מולכו שם בזה ועיין במג"א לעיל סי' רע"א ועיין המכריע בסי' ע"א שכתב דהיכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש והיינו טעמא דלא מקדשינן ביוה"כ ואפי' חל בשבת כו' והנכון דנפיק י"ח בקידוש שבתפלה שמברך מקדש השבת ע"ש והביאו בשיורי ברכה וכתב ג"כ בשם ספר הבתים כת"י שער א' מבית מנוחה יש מהגדולים שכתב כו' ויש מי שכ' שאין מקדש אא"כ יטעום כו' וזה נראה עיקר עכ"ל. ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' ס' שהעלה דקידוש על היין לאו דאורייתא וע"ש סי' ס"ב דיו"ט הסמוך לשבת בין מלפניו ובין מלאחריו ואין לו רק רביעית א' של יין של שבת קודם וכמ"ש לעיל ס"ק א' מדברי המג"א דוקא של ליל שבת אבל קידוש של יום שבת וקידוש של יו"ט בין של יום בין לילה כיון דכלהו דרבנן ויו"ט מיקרי מקודש לגבי שבת כיון דאיקרי מועד ושבת תדיר שקולים הם והרשות בידו או לקדש היום או להניחו על קידוש היום בין שהוא שבת בין שהוא יו"ט ע"ש ועיין מ"ש לחלק על רש"י במ"ש דשבת קדוש טפי מיו"ט והוא הביא ראיה מזבחים דף ל' ודבריו צ"ע. ולענין אם מקדשין על יי"ש עיין בתשו' בית יעקב סי' נ"ז ועיין בא"ר שהביא משם הפרישה שאף ביום אין לקדש על יי"ש. ומי דבש אפי' בקידוש של יום. וכתב הא"ר לדינא אף שהוא חמר מדינא אין לקדש אא"כ יכול לשתות ב' פעמים מלא לוגמיו שלא הפסיק בינתיים ע"ש ועיין לקמן סי' רפ"ט מ"ש בזה. ועיין לקמן סי' רפ"ג שאם מצפה שיביאו לו ימתין עד חצות לילה ובבר"י כתב בשם מהר"י מולכו שאם מצפה שיביאו לו למחר ונראה שאם יודע ודאי שיביאו לו למחר יש לו להמתין אם אינו מצטער ואפשר דגם המ"א מודה בזה ולא מיירי רק במסופק שמא לא יביאו לו עוד כלל ואם מצטער מותר לאכול אף ביודע שיביאו לו למחר ושוב מצאתי כן במח"ב סי' רפט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעג

לאכול עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ב' סי' ך' דלכתחלה יש לסעוד מיד אך בדיעבד אם שהה עד שעברה הנאתו דכוס קידוש א"צ לחזור ולקדש והמחמיר לחזור ולקדש הוא ברכה לבטלה ע"ש ועיין במח"ב בשם ספר הבתים כת"י שאם קידש במקום אחר ודעתו לאכול בבית אחר קרוב לשם שהיה יכול לשמוע משם דברי המקדש באותו מקום שקידש הרי זה מקום סעודה אע"פ שאינו עומד במקום סעודתו בשעת הקידוש לכן נהגו לקדש בבה"כ מפני האורחים האוכלים בבתים שסמוכין לבה"כ והואיל והיו יכולים לשמוע קידוש של בה"כ באותו מקום שאוכל שם ה"ז קידוש במקום סעודה כ"כ בעל ההשלמה וכן נמצא בתשו' שאלה להרי"ף ע"ש (ועיין בט"ז סי' קנ"א ובתוס' שבת סי' רס"ט) ולפ"ז צ"ל דמ"ש בש"ע דצריך שיהיה שני המקומות בבית אחד היינו שאם בבית אחר אפי' במקום שרוצה לאכול רחוק ממקום הקידוש שאפי' באותו בית לא היה יכול לשמוע:

פירות לא עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ג' סי' י"ד שמפקפק במה שאוכלים פת כיסנין במקום סעודה וכתב כיון שהגאונים הקילו בשתיית כוס לא גרע פת כיסנין וע"ש ובבר"י דהאידנא נהיג עלמא בפשיטות לאכול פת כיסנין אחר קידוש היינו ביום ולברך מעין ג' ואחר זמן סועדים. אך מה שנוהגין לילך לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים וקאוו"י אין לו לטעום שם כלל ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס דלדעת הגאונים חשיב כסעודה דהיינו לשותה עצמו אבל לא מהני לאחרים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעד ככרות עבה"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' ס"ב וסי' ס"ג ודעת' בלחם חסר תלוי בפלוגתת הרא"ש והר"י ז"ל דלהרא"ש אם החסרון אינו יותר מחלק אחד ממ"ח לא מיקרי חסרון ולהר"י אפילו בחסרון מיעוט נמי לא מיקרי שלם, ואם עדיין לא נחתך ממנה רק לפי שנשרף ונחרך הוא עומד לחתוך האריך בזה בשער אפרים דלא אמרינן כחתוך דמי אפי' יותר מאצבע ויוצאין בו ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סי' קכ"ג והח"צ נראה שמסכים לדברי זקינו השער אפרים ובשו"ת מקום שמואל סי' מ"ה כ' ג"כ בענין זה ולא ניחא ליה למימר דהעומד לחתוך לאו כחיתוך אלא כיון דאיכא אינשי דאכלי אף שנשרף ונחרך לאו עומד לחתוך קרינן ביה (וע"ש שכתב דראוי הוא לאכילה לעשות מורייס כמ"ש הרא"ש בפרק כ"ש כו' ע"ש וזה לא נהירא דמ"מ כיון דלאו אורחיה למיכל פת חרוך כל צורכו שפיר קרוי עומד לחתוך מן העוגה הזאת הראוי לאכילה) וכתב בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב סי' י"ב באשה שעשתה לחמים לכבוד שבת ושכחה מליטול חלה קודם אפיה ונטלה אח"כ אם מותר ליקח זו ללחם משנה וכן אם מחמת איסור הצריכו קליפה או נטילה מחלת שבת כיון דאין מפרישין רק חתיכה קטנה ומצד ההכרח ולא מחמת שהמצוה בזויה עליו עושה אותה פרוסה והביא ראיה מעירובין דף פ"א ע"ש שכתב שם שפקפקו עליו בזה ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' ב' הסכים לדברי החולקים ועיין במג"א לענין לבצוע על פת הבאה בכיסנין כשקובע עליו יוצא אבל אין להניח ללחם משנה ובזה מיירי הט"ז ע"ש וכתב במח"ב שהנוהגים ע"פ האר"י מסדרין על השלחן י"ב ככרות קטנות לכל סעודה ששה ע"ג ששה כמין שני סגול ולוקחים ב' האמצעים ובוצעין מאחד ובא"ר כתב בשם השל"ה בשחרית ח' כו' וליתא ואף מי שאינו יודע הכוונות אם רוצה ליישר מעשיו באופן. שנוהגים מארי דרזין ולבו לשמים שיהא חשוב לפני ה' כאילו כיון הא מעלייתא היא וכמש"ל סי' כ"ה ע"ש ועיין באגרות הרמ"ז שאף ביום טוב שחל בשבת יש לסדר הי"ב לחמים שגם לחם הפנים היו מסדרין ביום טוב שחל בשבת, וכתב שאין לבטל הסדר בכל יו"ט שעושין ג' סעודות לאפוקי שבת ור"ה או ע"פ שחל בשבת כו' ע"ש ולא ידעתי מקום למה דמשמע מדבריו שאין מקיימין ג' סעודות בשבת ור"ה. וגם לא ידעתי לתלות סידור י"ב לחמים בג' סעודות וצ"ע:

שחרית עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ג' סי' י"א שאין ללמוד ממעשר לו' דשבת קובע ודלא כמהר"י חאגי"ז ועיין בבר"י ומח"ב בסי' רמ"ב וכאן בשם זרע אמת שלחמים הנלושים במי ביצים יש נוהגים לבצוע עליהם בשבת כיון שקובעים עליהם ומברכין בהמ"ז לחם הוא ומברכין המוציא וע' סי' קס"ח בדין נילוש במי ביצים דבלא"ח איכא דיעות דמברך המוציא וע' לעיל סי' רע"ג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעה

בעששית עבה"ט. ועיין בא"ר באם נתן המפתח לאחר ואמר לו שיזהר שלא יתננו לו ביום השבת יש קצת מקום להקל ובמח"ב כתב שיש להחמיר גם בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רעט לטלטלו. עבה"ט וכת' בבר"י בשם אדמת קודש ח"ב מי שחש בעיניו ויגדל הכאב ואור הנר מזיק לו אעפ"כ אסור לטלטלו ולהעמידו בבית אחר ע"ש:

ע"י לחם עבה"ט ועיין בתשב"ץ ה"א סי' קל"ז וברשב"ש סי' ת"ז ובחוט המשולש בתשובת מהר"ש דוראין סי' ז' מ"ש בזה כמה דינים בענין תנאי ועיין ביד אפרים מ"ש בזה ועיין בתשו"ת הר הכרמל סי' נ"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפא מחזירין אותו. עבה"ט וכת' בבר"י בשם מכתם לדוד אם שכח לומר נשמת ואמר ישתבח כחול יאמר נשמת אחר ישתבח ולא אחר התפלה ע"ש ובשמ"ח כת' שאם איחר לבא לבה"כ ידלג נשמת ולא כפסוקי דזמרה רק לענין המזמורים שמוסיפין בשבת אעפ"י שגם הם שגבו במעלה מ"מ נשמת עדיף ע"ש ועיין בש"ח בדיקדוק התיבות בזמירות תבת לישרים נאוה תחלה הנו"ן בקמ"ץ. והאלף נחה. אבל לביתך נאוה קודש חנו"ן בפתח והאלף נעה בפתח. כי נעים נאוה תהלה הנו"ן קמוצה והאלף נחה וכת' בשם האבודרהם במזמור רננו ייראו מה' כל הארץ בשני יודין בתחילה יראו את ה' קדושיו צ"ל הריש בשבא והאלף נחה להבדיל בינו ובין יראו משורש ראה עיין רד"ק. כל טוב הטית בחולם ולא יאשמו האלף בשבא נח והשי"ן בשבא נע. ויהי נועם ה' בספרים המדוייקים הישינים הוא באדני. מאדם עד בהמה בקצת ספרים כתוב ועד בוא"ו וטעות הוא. וכן כתוב בקצת ונתן ארצם לנחלה וט"ס וצ"ל נחלה רק לקמן בכל"ח איתא לנחלה. בנוסח נשמת ובריותיו הבית דגושה ובשבא והריש בחיריק. מ"ש בסידורים וישוררו נכון לדלגו. וא"ל ובשובע רק ובשבע השי"ן והב' קמוצים ע"ש. ועיין ביד אפרים שהנוהגים לומר וכל עין לך תצפה אומרים התיו בשבא והצדיק בפתח והוא טעות וצ"ל התיו בחירק והצדיק בשבא שאינו מלשון אערוך לך ואצפה שהוא ענין תוחלת ותקוה רק מלשון הבטה כמו עיניו בגוים תצפנה וכה"ג טובא ע"ש. וכת' מהר"י צמח שי"ל דעת ותכונה סובבים הודו ולא אותו. ועיין בגן המלך סי' נ"ב כ' יש נוסחא לו' שרפים ואופנים וחיות הקודש וכן הכריע האבודרהם וגם הוא ז"ל צידד לו' כן שהוא בהדרגה ממעלה למעלה אך בתיקוני זוהר הנוסחא שרפים וחיות ואופני הקודש וקבלת רשב"י תכריע ע"ש ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' ו' שכת' בשם גן המלך להיפוך וליתא שהרי סיים וקבלת רשב"י תכריע ואפשר כוונתו על מ"ש לצדד מסברא דנפשיה וע"ש שכתב שאלו ואלו דא"ח ואין לשבש הנוסחא האחרת ע"ש ועיין בש"ח שכתב וכתב הרב זלה"ה שא"ל בתפלת שחרית זכר למעשה בראשית כ"א בערבית ובמוסף ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפה תרגום עיין בה"ט שכתב שמצוה לקרות אחר חצות וכתב בק"א למח"ב שיש שכתבו כן בשם גורי האר"י זצ"ל ואין האמת כן כי בסדר הכוונות שסידר מהר"ש וויטל מכת"י מר אביו מהרח"ו כתב שרבינו האר"י זצ"ל יום הששי תיכף ומיד אחר תפלת שחרית היה הולך למקום שיש ס"ת וקר' שמו"ת וע"ש במח"ב שאין לקרות שמו"ת באשמורת יום הששי כי כתבו גורי האר"י שאין לקרות תרגום בלילה גם כתב שהעיקר לקרות כל פסוק שמו"ת ודלא כמ"ש לקרות פרשה קטנה ע"ש:

פירש"י עבה"ט וכתב בבר"י שביש"ש קידושין פ"ב כתב אם אינו יכול ללמוד שניהם יקרא פרש"י ולא תרגום ע"ש אבל לפי מ"ש חכמי האמת יש קפידא בתרגום ולכן אם אין שהות ללמוד שניהם ילמוד תרגום ע"ש:

התורה עבה"ט ובמח"ב כתב בשם הרדב"ז בתשובה ד"פ אם שמע שמו"ת מאחר אפילו בלי אונס יצא ובלבד שיכוין לשמוע מלה במלה ע"ש:

פרשת יום טוב עבה"ט ועיין בר"י כת' בשם האר"י ז"ל ביום הושענא רבה יקרא פ' וזאת הברכה שמו"ת. ובשם מהר"מ זכותא בתשובה כת' דבח"ל שעושין ב' יו"ט יקראנה ביום הו"ר ומ"מ אם קראה ביום שמיני עצרת לא הפסיד ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפו (•) (בש"ע ס"ב) זמן תפלת המוספין עיין במג"א סי' רל"ג כשמפסיק במכירות המצות צריך ליטול ידיו שנית לתפלת המוספין אם לא שיודע שלא הסיח דעתו ועיין בשערי אפרים שער יו"ד סעיף מ"ז:
(•) (הגה ס"ב) חוזר הש"ץ התפילה כו' הנוהגים לומר קדושת כתר בשבת יאמרו עם עמך ישראל כו' בר"ח יאמר ועמך ישראל כ"כ גן המלך סי' קל"ד בשם הרב החסיד מוה' דוד גרשון ועיין מ"ש בזה בבר"י ובמח"ב. וכתב בש"ץ שצ"ל תמידים כסדרן מלת תמידים במ"ם לבסוף ומה שנדפס בנון בסוף הוא טעות ע"ש.
(א) לטעום עבה"ט ועיין בא"ר דאם אין לו יין ופת רק פירות וחליש לביה רשאי לטעום קודם קידוש קודם מוסף ע"ש ואי לא חליש ליביה אין להקל: (בש"ע ס"ה) בשבת וי"ט כו' וכתב במח"ב דבארץ הצבי וארץ מצרים נוהגים לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא ע"ש:

תהלה. עבה"ט וכתב בית יהודה מי שתפלת המוספין בצבור לפניו וקראוהו למול הבן יתפלל מוסף בצבור ואח"כ ילך למול אם לא שיש לחוש שתדחה המילה מזמנה ע"ש. ונראה דבמקום שמלין בבה"כ ורבים ממתינים עד אחר המילה אין לו לעשות כן מפני טרחא דצבורא שאין זה כבודם שיהיו יושבים וממתינים עליו עד שיגמור התפילה בציבור:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפז בש"ע ס"א וכן יכולים לבקר כו' ובת' במח"ב שבדעת חכמה כתב לעורר בזה ומה טוב מנהג ירושלים תוב"ב אם בקורת תהיה לכבוד חתן או אבי הבן הוא כמו רגע כניסה ויציאה דוקא וגם כתב בשם חכמי המוסר דמי שסיפק בידו לא יפה עושה לבקר חולה בשבת וילך בחול לבקר עניים חולים ויראה עניים וצרכם וירחם עליהם כפי אשר תשיג ידו והוא מצות ב"ח כתקנה כו' ע"ש. ונראה מי שבימות החול טריד במילי דשמיא או דעלמא ובשבת שיש לו פנאי הולך לחולה אוהבו שיודע בו שיש לו נחת מזה שהוא בא אליו לבקרו מצוה קעביד ואין לו למנוע מללכת בשבת וי"ט ומי שהוא רך הלבב ומיצר על יסורי החולה אין לו לילך בשבת לבקר דלעונג ניתן ולא לצער:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפח

היום עבה"ט ועיין בתוספות שבת אם אירע בשבת הסמוך ליו"ט וע"פ בצהרים הסמוך ליו"ט שני יש להקל להתענות יום אחד לבד לכפרה ועיין באשל אברהם בשם בית יהודה באם חלם בע"פ אחר חצות לא יתענה בלילה משום מצות מצה וכ"כ ביד אליהו סי' ל"ב ועיין במח"ב בשם דבר משה מי שחלם בצהרים ביום א' של ר"ה יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואח"כ יקדש ויסעוד ויתענה יום ב' תענית שלם וכן יעשה כל ימיו למי שלבו נוקפו ע"ש ועיין בשירי כנה"נ דמ"ש הרמ"א למיתב תענית חצי יום השבת נכון לעשות כן ומ"מ מי שאינו רוצה למיתב תענית לתעניתו בזה אין מחייבין אותו ועיין במח"ב בשם הפר"ח במי שחלם ליל שבת והתענה בשבת ומ"ש היה יו"ט וחלם ג"כ והתענה נסתפק ד' פר"ח אם צריך למיתב תענית לתעניתו ב' ימים ועיין באשל אברהם בשם בית דוד באם חלם חלום רע על חבירו וכת' במח"ב בשם אוהל יוסף שאם חלם בשבת חלום רע על חבירו לא יאמר לו ע"ש וכן נ"ל עכ"ל: (בש"ע ס"ה) או שיניו שנפלו וכ' במטה יהודה ואם היה לו כאב שינים לא יתענה כמ"ש האחרונים במהרהר ועיין בחינוך בית יהודה סי' ג' ובדבר משה סי' ך"ב:

המסוכן עי' בה"ט ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' ל"ט שעשה מעשה לברך החולה בשבת בבה"כ אע"פ שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר ודלא בלקוטי מהרי"ל שכתב שאין לברך כשאינו בעיר דשמא מת או הבריא ע"ש מגיטין דאפי' הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל והוא חזר והשיב לו ע"ש מסי' ע"ז עד סי' פ"א ומ"ש הבה"ט מדברי המגן אברהם לומר שבת הוא מלזעוק עיין בא"ר. ועיין בשערי אפרים שער יוד סעיף מ"ד ובפתחי שערים שם שי"ל שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וברחמיו המרובים ירחם עליו השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רפט

קידוש עיין בה"ט וכבר כתבתי בזה לעיל סי' רע"ב ס"ק ז' ועיין בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' קע"א שגם דעתו שא"צ להתענות עד למחר ולענין אם מקדשין על יי"ש ע"ש בבה"ט ס"ק ז' ובשו"ת שם לענין קידוש של יום והאידנא נהוג עלמא לקדש ביום על יי"ש ואין לעשות כן אלא כשיכול לשתות מלא לוגמיו בלי הפסק בינתיים במש"ל סי' רע"ב בשם הא"ר ואם אין לו יין ואינו יכול לשתות מלא לוגמיו כאחד יש לו ליתן לשתות מכוס זה גם לא' מהמסובין או לב' עד שבטעימת כולם יהי' מלא לוגמיו ובמש"ל סי' רע"א דעת י"א ובא"ר כ' שנראה שכן עיקר ע"ש וא"כ עכ"פ יש לנהוג שאחד יקדש על כוס שיש בו רביעית ויוציא גם האחרים וישתו גם האחרים מכוס זה שיהי' בין כולם מלא לוגמיו או שהמקדש ומוציא אחר ישתה בכמה פעמים בלא הפסק מלא לוגמיו וכמ"ש סי' רע"ב וע' בבית יעקב סי' נ"ז אבל מה שנותנין לפני א' כוס קטן שאין בו רביעית והוא מקדש עליו בפני עצמו אין זה נכון וע' לעיל סי' ר"י ולענין קידוש במקום סעודה בקידוש של יום ע' לעיל סי' רע"ג דשרי אף אם אוכל אחריו פת כיסנין. אבל מיני תרגומא וקא"ווי לא מהני וגם בשתיית כוס לא מהני רק כשהמקדש עצמו ישתה ע"ש וע' בבר"י דמספר הכוונות שסידר מהר"ש וויטאל מוכח דקידוש היום הרב היה אומרו מיושב וכן נהגו רבנן קשישי בעה"ק ירושלים תוב"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצ (•) (בש"ע סעיף א') ירבה בפירות כו' עיין באשל אברהם מתשו' מהר"מ גלאנטי ובבר"י סי' מ"ז ב' שבספר הזכרונות חלק עליו והסכים לדעתו ודלא במהר"ש הלוי וע' במג"א לעיל סי' רט"ו שהביא דברי השל"ה וכנה"ג בשם ספר הזכרונות וע' מ"ש אא"ז בת"ש סי' י"ט מ"מ אין להביא לפניו מיני פירות ולברך על כ"א בפ"ע לפי שיכוין שלא להוציא האחר בברכה זו דכה"ג ברכה לבטלה הוא כו' ואין ראיה מסי' קע"ד ע"ש:
(א) צהרים עבה"ט וע' בא"ר בשם ס"ח שאין לומר כן אפי' חפץ לכתוב תורה במ"ש אלא יאמר כי שבת היום וע"ש בשם של"ה שלא ירבה כו' אדרבה חייב אדם לחדש חידושי תורה כמ"ש בזוהר דבמ"ש בחזרת נשמה יתירה למקומה שואל אותה הקב"ה מה חידוש אמרת בתורה כו' ובמח"ב בשם דעת חכמה בשם האר"י שאם מחדש בתורה מעטרין לאביו באותו עולם לכן נסמך כיבוד למצות שבת. ומי שאינו בר הכי לחדש ילמוד דברים שלא למד עד הנה וכתב בבר"י שכתבו בשם האר"י שהיה ישן ב' או ג' שעות בשבת וכתב מח"ב שרבים מקיימים מנהג דאר"י ומי יתן אם יקיימו שאר הנהגותיו ואזהרותיו כי קודש הם ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצא

בליל שבת עבה"ט וע' בבר"י מסופק אם מחויב לאכול פת דשמא רק בסעודה ראשונה וב' סעודות אחרות למ"ד סעודה ג' לא בעי פת ה"ה בזה הנך ב' סעודות לא בעי פת. וכן אם טעה בהם י"ל דאינו חוזר וע' לעיל סי' קפ"ח ובגן המלך סי' ל"ח ובמה"ב חזר והכריע דבסעודת המילואים בעי פת ומ"מ אם טעה בבהמ"ז לא יחזיר כמו בסעודה ג' ע"ש באודך: בהמ"ז עיין בה"ט וע' בית אליהו סי' ט"ו דלכתחל' הצריך להמתין אחר המנחה לאכול סעודה ג' עי' שם. וע' בגן המלך סי' ל"ח הסועד סעודה יתירה בשבת ושכח ולא הזכיר שבת א"צ לחזור ולברך:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצב ואני. עבה"ט וע' במח"ב שכ' שנהגו לעמוד באמירת פסוק זה וכ"כ בעמק ברכה ובהגהת בנו בעל של"ה הביא הזוהר וכ' שמן הראוי והמחויב לעמוד בו ע"ש וע' בש"ץ בשם ספר הכוונות דזמן עטיפת ציצית בתפלת המנחה הוא אחר קדיש דקדושת ובא לציון אחר שיאמר הש"ץ ואני תפלתי כו' כדי שיתעטף בציצית בעת רצון וכ' בנגיד ומצוה שאין לכסות הפנים בטלית גם מגלים המצח מעם הטלית ע"ש. וע"ש שי"ל בריך שמיה בהוצאת ס"ת ואדרבה אז הוא עיקר זמן האמירה אלא שהאר"י הי' אומרו אף בשחרית והאומר גם בחול לא הפסיד ע"ש: ג' אנשים. עבה"ט שהמג"א כ' דבמקום שאין ס"ת לא יאמרו ואני תפלתי והא"ר חולק בזה וכתב דמשום שלא להפסיק כו' יש לומר ואני תפלתי קודם הקדיש שאחר ובא לציון כו' וע' ביד אפרים בפי' דברי המג"א וע' בש"צ הביא לשון מהרח"ו ז"ל וכ' שאין תלוי בס"ת ואפילו המתפלל בביתו ביחיד צריך לאומרו ונראה מדבריו שצריך להקדים אמירת ובא לציון ופסוק ואני תפלתי להוצאת הס"ת ובת' בשם מטה יהודה לאומרו אפי' ביחיד והש"צ כתב דמנהגן תורה ועפ"י סוד הדבר וגם עפ"י הפשט ע"ש. וכת' בא"ר בשם מהרי"ל כשהי' מאחר לבא עד שסיימו קריאת התורה היה מתפלל עם הצבור ואח"כ קרא הפ' ע"ש וע' בט"ז בשם הב"י שי"ל יום מנוחה וקדושה כו' שהרי אומר ינוחו בו כו' וע' בש"צ שכתב שר"ל מה שאמר יעקב ובניו ינוחו בו כו' וכן נראה מהא"ר ע"ש אבל בברכת או"א רצה כו' אומרים במנחה וינוחו בם וכמבואר בסי' רס"ח ע"ש וע' בש"צ שצ"ל כעמך ישראל עפ"י סוד כידוע לי"ח וכת' מהריק"ש אם נמצא טעות בס"ת במנחה מוציאין אחרת וה"ה בב' וה' ע"ש וכת' מח"ב דאותן שנוהגין להוציא אחרת אף בדיבוק בעלמ' ה"ה בשבת במנחה וב' וה' מוציאין:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצג נ' כוכבים קטנים וע"ל סי' רל"ה מ"ש שם וע' בדגול מרבבה דאף כשרואה ג' כוכבים שאינם רצופים וממתין מעט אחרי כן מותר לעשות מלאכה דעיקר טעם רצופים משום תוספות מחול על הקודש וכיון שהמתין מעט הרי הוסיף ע"ש: (בש"ע ס"ג) וברכו באריכות נועם וכתב בהלכות גדולות סוף הל' ציצית ומבעי' ליה לאינשי לאגודי (ר"ל להאריך ולהמשיך) בברוך באפוקי שבתא כי היכא דנתציל מהיזקא דהאי שבתא ע"ש והביא בבר"י וגם כתב שראה מטהרת יד הקודש מהרח"ו בשם רבינו האי גאון ז"ל קבלה דמנסי שיש הצלחה כשמושך אדם ומאריך באומרו ברוך ה' המבורך באפוקי שבתא עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצד ואינו חוזר וכת' בר"י בשם דבר משה אונן במ"ש שאינו חייב בתפלה יום ראשון אחר הקבורה כשמתפלל שחרית לא יאמר אתה חוננתנו בתפלתו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצה ויהי נועם עבה"ט וכת' בש"צ שכת' מהרח"ו שי"ל ויהי נועם כולו בעמידה ועכ"פ פסוק זה של ויהי נועם יאמר בעמידה שהכוונה עתה כו' הנקרא נועם ה' מסוד תוספת שבת לכל שבת הבאה כו' וגם כת' שפסוקים של ויתן לך היה האר"י אומרם בעת הבדלה בביתו: בשבוע עיין בה"ט וכ' בבר"י שראה קצת גדולים שהיו אומרים בלחש לעצמם ויהי נועם אף בשבוע שחל יו"ט כי ע"ד האמת מוכרח אמירת ויהי נועם בכל מ"ש עיין בסי' תצ"א כת' שאפי' במ"ש שחל בחוה"מ הוא כן ע"ש ועיין בשאלתות פ' בראשית וכת' בשאילת יעבץ סי' י"ט אם חל פסח בשבת א"ל ויהי נועם במ"ש שלפניו אך כשחל יו"ט אחר השבת אף אם הוא צום כפור י"ל ויהי נועם במ"ש שלפניו והביאו בר"י ובש"ל כתב דטעמו משום איסור מלאכה בע"פ וכתב שכמדומה לו שבמקומות אלו אומרים אף כשחל פסח בשבת ע"ש. ועיין בתשו' כנה"ג באחד שלא אמר במ"ש פ' זכור מפני ימי הפורים שאחריו וכת' שזה טעות ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצו (בש"ע סעיף ב') וה"ה לשאר משקים וכת' הבר"י דלא אתי למימר כגון חלב ושמן וכיוצא רק למימר דשאר משקים שהם חמר מדינא מותר לאפוקי מים אף דשתיית המקום ההוא מים אין דינו לקרותו חמר מדינה ע"ש: (הג"ה ס"ב) על שכר עבה"ט ועיין בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ט' שעל משקה לאקרץ וואשיר וכדומה אין מבדילין ע"ש: (בש"ע) סעיף ז' אפי' שמעו כו' וכת' בבר"י סי' רל"ה בשם מהר"י זיין מי ששמע מש"ץ בפה"ג ונתכוין לצאת בברכה זו ושאר הברכות לא רצה לצאת בברכת הש"ץ ואומרם בעצמו לכתחלה אין לעשות כן שצריך לאחוז הכוס בידו ובדיעבד יצא כיון שכיוון להבדיל על היין שלפניו שהוא הכוס שביד הש"ץ והבר"י כת' ראיה שלכתחלה צריך להיות הכוס אחוז בידו משו"ת לא"צ לענין אורח נזיר וכמ"ש בש"ת לעיל ע"ש מהר"י זיין הביא מדברי המג"א סי' תרי"ט לענין ברכות שהחיינו דיוה"כ וכת' דמבהמ"ז דסי' קפ"ג שכת' שנכון שכ"א יברך לעצמו אין ראיה דהתם הטעם כמ"ש הרא"ש דהברכה ארוכה כו' ולכן כ' שכל שיכול להפטר בברכת הש"ץ ואומר בעצמו הוי ברכה שאינה צריכה אף בלא טעם שאין כוס בידו ובבר"י חלק עליו והביא מתשו' מהרשד"ם והמבי"ט וכתב כיון דבש"ע לעיל סי' ו' פסק שלא כדבריהם וכן המנהג א"כ גם כאן מצי לברך כל הברכות ויכוון שלא לצאת ומה גם למ"ש המג"א סי' תרי"ט וכ"כ בהגהות יש נוחלין לענין קידוש שיאמר כ"א בלחש מתחלת הברכה בא"י אשר קדשנו עד הסיום ויסיים קודם המקדש לענות אמן כמ"ש סי' נ"ט ע"ש ולכאורה זה סותר למ"ש מהר"י זיין ובר"י דמשמע שדעתו לעשות כן לכתחלה אף שאין כוס בידו רק ביד המקדש וכיוון במה שבירך בפה"ג ונראה דהתם כדיעבד דמי דטריחא להו שכ"א מב"ב יקדש לעצמו על כוס בפ"ע. ולכן גם בהבדלה אף שדרך הבעה"ב להבדיל ולהוציא כל הב"ב שפיר דמי כשאומרים ב"ב ברכת המבדיל על סמך הכוס שביד הבעה"ב המבדיל ואף מהר"י זיין מודה לזה ודוקא בש"ץ שרגיל לכוון להוציא השומעים משא"כ בהבדלה בבית זמנין דמשתלי ולאו אדעתיה לכוון להוציא האחרים ולכן מוטב שיאמרו כ"א בפ"ע ברכת המבדיל ולסמוך על כוס שביד הבעה"ב וש"ד או שיסמכו הכל על בעה"ב שיוציא אותם בכל הברכות דמסתמא הבעה"ב מכוון להוציא כל הב"ב והעומדים שמה לשמוע ברכת הבדלה כמו הש"ץ בבה"כ ויש נוהגים שאם הבעה"ב מבדיל מכוון שלא לצאת בברכת הבדלה ומברך בשמים ונר בעת שמבדיל בעה"ב ואח"כ מהדר אחר כוס ומברך עליו בפה"ג ואומר עליו ברכת המבדיל ולדידי חזי לי דאע"ג דברכת המבדיל עושה כתיקנה לכתחלה מ"מ משנה הסדר ומטבע שטבעו חכמים בסדר הבדלה לומר יבנ"ה כדאיתא לעיל ולכן מי שרוצה לחזור אחר כוס לעשות המצוה כתקנה ימתין גם עם בשמים ונר לסדר אותם על כוס ועיין לקמן סי' רצ"ח מי שאין לו כוס כו' משמע דביש לו אין לברך על הנר כשרואה וכן על הבשמים רק יעשה כסדר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצז הבשמים עיין בה"ט ועיין בבר"י ומח"ב ובק"א שם מסיק להלכה דבשעת הדחק אפילו אינו כתוש מקרוב יכול לברך עליו אך יברך מיני בשמים וכ"כ בפרח שושן וע"ש שהביא מדברי הכל בו והאורחות חיים בזה ומ"ש בהגהות בה"ט בשם הא"ר ע"ש שגם הוא כת' שיש לחלק בין שלם לכתוש אלא שאין בידי להקל בספק ברכות ע"ש ומ"ש בה"ט שיניח חתיכת פיזום עיין במג"א שכת' עור הגדי ועיין מ"ש בזה בש"ת סי' רי"ו. ומ"ש המתענה בשבת כו' כ"כ ג"כ בגו"ר כלל א' סי' ח' ומח"ב כת' כן בשם ספר הפרדס כת"י תלמיד תלמידו של הרשב"א ז"ל וכת' בר"י בשם מהר"י פראגי בתשובה כת"י שאבל ב"מ לא יברך על הבשמים במ"ש וראיה מבשמים ביום ט"ב במילה וב"י כת' ע"ז שאינו מוכרח ופוק חזי מה עמא דבר אך בשיורי ברכה שם כת' שבכנה"ג הביא כן משם אבודרהם וכ"כ הרב מהורר יצחק לוי ואליר שהביא ג"כ ראיה מט"ב וכת' דאף הש"ך בי"ד סי' רס"ה דמגמגם במילה בט"ב מודה הכא ע"ש ועיין לעיל סי' רי"ז ובט"ז כאן דאין מברכים על ריח שבכלי שהיו בו בשמים ועיין במח"ב הביא דברי הנ"צ ועמק ברכה וכת' דמן הסתם לא יברך אם לא שרואה שבשולי הכלי יש אבק משיורי הבשמים כמו שרגילות בתיבת שמשימין בהם בשמים כו' וכ"כ בעבודת הגפן וע' ביד אפרים מ"ש בזה ועסי' ר"ט דין אם פתח הברכה לומר מאורי האש וסיים בורא מ"ב ומ"ש בש"ת שם:

יודע עבה"ט ועיין שבות יעקב ח"ג סי' ך' שדעתו כהש"ע שיכול להוציא מי שאינו יודע ועיין בשו"ת פרי האדמה ח"ג דף ע"ג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצח

בכפות עבה"ט וכתב מח"ב שבסדר הכוונות שסידר מהר"ש וויטל כתב לכפוף ראש אצבעותיו הימנית אל תוך כפו הימנית ואגודל מכוסה תחתיהם ויהיו נכפפים נגד פני של האדם המברך וגם יהיו נכפפין לפני הנר ויסתכל בצפרניו לבד ולא בתוך פני האצבעות והאריך בזה ע"ש: (בש"ע סי"ד) היו יושבים כו' וכת' בר"י בשם מהרא"י פראגי בתשובה כת"י מי שכבר בירך בורא מ"א יכול לחזור ולברך להוציא ב"ב דאפילו ר"א דפליג בבשמים שעיקרו להנאת הנפש אבל בנר דהוא מצוה מודה ע"ש:

לאורו. עבה"ט ועיין בנ"ב סי' ך"א מ"ש על דברי הנ"מ בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/רצט

המבדיל. עבה"ט ועיין בא"ר שיש לחוש ולומר בתוך המבדיל בין קודש לחול כו' בין קדושת שבת כו' ברוך המבדיל בין קודש לקודש ע"ש:

ברכו עבה"ט ועיין מח"ב סי' תר"א שכת' בשם האבודרהם דבמוצאי יו"ט אין אומרים אליהו הנביא ע"ש מ"ש בשם תלמידי רבינו יהודה החסיד ז"ל בטעם אמירת אליהו במ"ש. ועיין בא"ר להביא יין מיו"ט לחבירו מתיר בפסקי תוספת כשאמרו הקהל ברכו כיון שאינו אלא משום הכנה ואף בשלא התפלל וגם אז לא אמר בא"י המבדיל כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/ש שולחנו עבה"ט וכת' במח"ב בשם מהרש"א באגדות שבת דף קי"ט דטוב לעשות דבר מחודש למ"ש דבעי סעודה באנפי נפשה ולא משיירים וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא דר' אבוה לזרוזי לברי' הוא דעביד ע"ש וכת' בשם תלמידי האר"י שהנפש יתירה אין הולכת לגמרי עד אחר סעודות מ"ש לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש עד אחר סעודת מ"ש ע"ש וגם כת' שמי שא"א לו לאכול פת לפחות יאכל פת כיסנין ויכוין ללות השבת ולהשאיר ברכה לסעודת חול ויאיר להם קדושת שבת. וכת' בשם מהר"מ זכותא בתשובה סי' ל' שקיבל בשם האר"י זצ"ל שאסור לומר ווידוי במ"ש עד שיעבור חצות לילה כי ע"ה יש קדושת שבת ע"ש. ועיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבע"י יטריח להכין סעודה זו לאחרים גם ילמד דינים ומאמרים השייכים לסעודה זו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שא (בש"ע סעיף ז') ואינו דרך מלבוש וכת' בר"י בשם מהר"י מולכו דלא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שדרך ללובשו בחול וכת' ליישב קצת מקומות שלא נראה משם כן ע"ש. ועיין לקמן סעיף י"ד בעטרת זקנים שאסור לצאת במטפחת קשורה סביב הרגל בחשבם כי זה דרך מלבוש כמו הוזין בענדיל כו':

להחזיק עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ך"ח דברחוב שיש שם קצת איי"ז אם אין המקום משופע אין מבואר בט"ז להתיר וגם על גוף דברי הט"ז כתב הא"ר שאין דבריו מוכרחים ומ"מ העושה כזאת אין לקרותו מחלל שבת ואם הוא עיר מעורב' והאדם הנושא אותו דרכו בכך מותר לא מיבעיא אם הוא מקל תפאר' אלא אפי' מקל של עץ פשוט דלא שייך בו תכשיט ע"ש: במקל עבה"ט ועיין במג"א מ"ש בס"ק ך"ז ליישב הטור שכת' יוצאין בכסא כו' מיירי במקום שיש עירוב ועיין בשו"ת נ"ב ח"א שחמ"א לא כ"כ רק ליישב הטור מקושי' חב"י אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דבשבת לא שייך זה דבמקום שיש עירוב אפי' אין רבים צריכים מותר ולכן כתב דבעיר המוקפת חומה ויש עירוב באופן שאין איסור הוצאה מותר להנשא בכסא שקורין פאטשעזא שטוענין אותו בין שתי ידיהם ואפי' אין רבים צריכים לו ע"ש ובנ"ב מ"ת סימן כ"ח שהזכרתי לעיל ס"ק י"ז: בש"ע סעיף ל"ח היוצא בטלית כו' ואם היא מצוייצת כו' עיין בתשו' הרי"ף סי' רצ"ט ובזקן אהרן סי' קל"ד ובתשו' רדב"ז ד"פ תרי"ח שיש להקל לצאת אפי' בליל שבת כיון שזה דרך מלבושו בחול כו' ע"ש ועיין בשאגת אריה סי' ר"ח בנפסק לו ציצית בר"ה וחבירו רואה חייב להגיד לו שיפשוט מעליו ואין נדחה מפני כבוד הבריות ועיין לעיל סי' י"ג מ"ש בזה:

אוהל עבה"ט ועיין בשו"ת פני יהושיע חלק א"ח סי' ט"ז מהגאון מוהר"ר מאיר זצ"ל אביו של הש"ך בענין הבריטלי"ך ומצדד ג"כ בסוף דבריו להיתר מטעם שרך קצת ויכול להדק וגם מתחלה לא נעשה לשם אוהל ע"ש ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ל' בענין נשיאת פערסאל בשבת והוא כלי העשוי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והוא מאהיל על ראש האדם ויש לו בית יד וקרסי' ולולאות לפתחו ולמותחו ולסגרו כרצונו וכתב שאם הוא מעריך מע"ש יש לדון בו ולומר שאין דומה למה שפלפלו לענין בריטל"ך דהתם אין בו תורת אוהל כ"א כשמשימו על ראשו משא"כ בפרסאל שהוא ערוך מאתמול ועתה כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש ויש לדון בו לאיסור ולהיתר אך כיון שאינו יודע אם ערכו מאתמול יש לאסור בודאי מדרבנן משום מראית עין ובפרט בדור הזה דנפישי שאין בני תורה (נראה שר"ל וכשרואים כשזה נושאו בשבת לא ידעו להבחין בין ערוך מאתמול או לא וביום השבת יערכנו ואתי לידי חשש איסור סקילה) אבל אם לא הוי ערוך מאתמול ופתחו בשבת א"כ עושה המחיצות בשבת ודאי אסור וכתב שזה מקרוב הובא למדינתינו וכשראיתי שהתחילו להקל בו גם בשבת מחיתי בהם ודרשתי באותו פעם בבה"כ שהו' איסור גמור וחוששני לאיסור סקילה ומאז ועד עתה אני מוחה בקהלתינו וכ' בסוף דבריו דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפערסאל ולא מצאנו צדי היתר ע"ש ועיין בבר"י סי' שט"ו כתב בשם מכתב לדוד אומבריל"א העשויה להגן מחמה וגשם מטרות אסור לנושאם בשבת ויו"ט וכ"ש לפותחה אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו שרי ועיין בשיורי ברכה שם: בש"ע סעיף מ"ב המוצא תפילין ועיין מג"א דאשה אסורה להכניס ועיין בשו"ת יד אליהו סי' ק' שחכם אחד חולק על המג"א בזה והוא הסכים להמג"א ובענין ההכנסה כ' שיכוון לשם תכשיט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שב

ביום. עבה"ט ועיין במח"ב דאף אם מדור המטות בין שני בתים ובאים מבית שאוכלים בו לבית שיושבים שרי להציע בחדר שאוכלים בו לכבוד שבת אבל אם דרכם לעבור שם לא:

כדי לבטלם עיין מהריק"ש שיש מתירין שאשה תרחץ ידים על מ"ר של תינוק להעבירם שיוכלו להתפלל ונ"ל שטוב לעשות כן ע"י עכו"ם לחוש לדברי האוסרין ע"ש והביאו בר"י ובמג"א כ' ג"כ בשם הב"י שאפי' ליטול ידיו עליהם אסור שזהו כבוסן ועיין בא"ר שכתב להתיר בזה וזה דוקא על הבגד אבל ומ"ר שעל הארץ נוהגים היתר לשפוך מים לכתחלה ואין זה דומה למ"ש המג"א סי' שכ"ג שאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט משום מתקן דהתם מתקן ההיתר מש"כ כאן אינו מתקן דבר אלא שעי"ז הוי כאין שם מ"ר וכמסיר גרף של רעי דמי וכה"ג כתב שם לענין הדחת כוס וא"ל דהתם הוא מסלקו ממש ע"י ההדחה משא"כ כאן דכאן ג"כ ע"י נתינת המים כמאן דליתא נינהו וכהוסרו משם ומכל מקום אין זה תיקון להם. ועיין בשו"ת ח"צ שכ' להוכיח מהך דכתבו מותר לנגב ידיו דלפחות מרביעית מ"ר א"צ רביעית מים ע"ש ולעיל סי' ע"ז הבאתי דינו בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שה

כחולה עבה"ט ובתשובת מהרמ"ע סי' קמ"ב כ' שבהמת ישראל שמחצית חלבם לאריס עכו"ם צריך להפקירה או שהעכו"ם יקבל אחריות' כל שבת ועיין במג"א לעיל סימן רמ"ו ובא"ר כאן ובשאלת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ז שתמה עליו וכ' להתיר בפשיטות ובמח"ב סי' רמ"ו האריך הרבה להעמיד דברי הרמ"ע ומ"מ כ' לבסוף דהמיקל לא הפסיד ובלבד שלא יהנה מחלבה או יקנה אותם בדבר מועט כמ"ש בש"ע כאן סי' ש"ה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שו

לטייל. עבה"ט ועיין שאלת יעב"ץ דהנוהגים שלא לטייל במקום קיבוץ הסוחרים בכל יום יפה עושים ויש סמך בפסחים דף נ"א אין יושבים על ספסלים כו' ע"ש:

לשנה. עבה"ט ועיין בהר הכרמל סי' ב' חזנים המסבבים בעיירות כו' וטעם ההיתר שכ' שם לא נהירא ועיקר הטעם שסמכו על המתירין והחושש לדברי האוסרים לא יקצוב בתחילה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה וחיבה ועיין בט"ז סי' תקפ"ה. בש"ע סעיף ח' הרהור בעסקיו כו' עיין שאלת יעב"ץ סי' קס"ב שהרהור מתוך הכתב אסור. וכן קריאת גזעטין שיש בהם ידיעה ממשא ומתן וכן ללכת במקום הנתוח למלאות ידו בחכמת הרפואה אסור בשבת ע"ש:

להכריז עבה"ט ועיין בשו"ת כנה"ג סי' ט"ז ללמד זכות מה שנהגו להכריז בית וחנות ופורעין לשמש המכריז ע"ש: מצוה עיין בה"ט ובשבות יעקב ח"א סי' ט"ז חולק על הנחלת שבעה ובא"ר כ' להקל באיסור דרבנן. וע"ש בשבות יעקב במי שרוצה למסור וזה הולך למנוע אותו שלא ימסור אסור לחלל שבת עבור זה ע"ש ונראה שאם הוא ודאי שיציל אין להחמיר שאף אם הוא עסקי ממון יוכל לבא לידי נפשות ומכ"ש אם זה עושה מעצמו ויש ספק אם ישמע שי"ל הנח להם מוטב שיהיו שוגגין כו' ולכתוב כת' בקשה בעסקי ממון ע"י עכו"ם בשבת כ' בבר"י בשם רבינו ישעיה הראשון לאסור ולפי מ"ש הרמ"א דכ' שלהם דרבנן הו"ל שבות דשבות במקום פסידא ועיין מ"ש לעיל סי' רמ"ד בענין זה ועיין בשאלת יעב"ץ סי' קס"ב כ' שלהבטיח בעל ספינה שיש לו בה סך רב אפי' ע"י עכו"ם אסור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שז אעשה עבה"ט ובא"ר חולק דלדבר מצוה מותר וכן נראה דעת הבר"י ומ"ש בשם שו"ת הב"ח עיין בשאילת יעב"ץ סי' קס"ב כה"ג וכ' בר"י בשם רדב"ז שאסור לקרות בספר בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגה להגיה אותו למחר. אבל אם מכוון לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר: לספרם עיין בה"ט ועיין שו"ת מים רבים סי' ל': בש"ע סעיף ח' או יהיה צריך לדבר צורך הרבה וכ' בשאילת יעבץ ה"ב סי' קל"ט לצדד להתיר לעכו"ם פאקיט מרגליות והעכו"ם השליח ימסור בשבת לפוסטא אף שהעכו"ם צריך לכתוב ע"ש ובשו"ת זרע אמת מתיר לשלוח לעכו"ם לילך לפני ערכאות להשתדל לגבות חוב מהעכו"ם אם הוא הפסד מרובה הגם שהעש"ג יכתבו בכתב שלהם כיון שאם לא יעשה כן היו' יפסיד ועי"ן לעיל ס"ק א' ובסי' ש"ו ס"ק י"ט ע"ש ועיין לקמן ס"ק כ"ח:

לקרותו עבה"ט עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ"א שכ' שעפ"י ישוב המג"א למנהג אין מיושב מה שנוהגין כן גם בסעודת הרשות וגם קשה משבת דף קמ"ט כו' ומסיק דבעה"ב אסור לקרות הקרואים מתוך הכתב אפי' לדבר מצוה כיון שאפשר בלא זה וכ"כ בתשו' הב"ח סי' קכ"ז והמנהג שהשמש קור' מתוך הכתב דעל השמש מעיקר' לא גזרו אפי' לדבר הרשות שיש לחוש לחורבה ותקלה כעובד' דבר קמצא לכך התירו לזמן מתוך הכתב שלא יטעה כן י"ל לתרץ המנהג ע"ש ועיין בשערי אפרים שער י' סעיף ל"ג ופתחי שערים שם: שלא יגע בה. עבה"ט ועיין שו"ת ח"צ סי' ל"ט בסופו שכ' על מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח דאסור אפי' ע"י עכו"ם וכ' שאסר את המותר וגם נשא ונתן עם הפר"ח בעצמו פא"פ ולא מצא מענה ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ק"מ שהתיר לפתוח חתימה וכך קיבל מאביו הגאון ז"ל וכ"כ בא"ר להתיר וכ' דמהרי"ל מתיר בהל' יו"ט אפי' ע"י ישראל ע"ש ועיין בהר הכרמל סי' צ' ולדינא פוק חזי מה עמא דבר על ידי עכו"ם מתירין ולישראל אסור ומכ"ש אם הוא חותם שיש עליו אותיות בכתב אשורית: בש"ע סעיף כ"א אסור לומר כו' ועיין בשו"ת ב"ה החדשות סי' ב' ברופאים ההולכים לחולי עכו"ם אם אינו עושה ביד לעשות פיקטוזין באצבעו או לסוך וכיוצא רק מצוהו לעשות לעצמו שמן ומרקחת או סעלתא מותר אך דוקא אם מצוהו לעשות בשלו אבל אם הישראל צריך ליתן לו ימכור לו קודם שבת במכירה גמורה השמן כו' ואח"כ יצוה לעשות לעצמו או ע"י עבדו ע"ש. ועיין בק"א שם שכ"כ בשם הריטב"א בשם הרמב"ן:

בעדר עבה"ט ובנ"ב מ"ת כ' השוכרים שוואג וקונים גם הגבינות הנעשים בשבת מותר גם מחמת איסור גבינות אעפ"י שהכותי נותן הקיבה תוך החלב בשבת אין הישראל עושה כלום ומ"מ אלו השוכרים שדעתם לקנות הגבינות הם מביאים קיבה משלהם וכיון שכבר יש לישראל חלק קצת בגבינות אין קפידא מחמת איסור גבינות עכו"ם אע"פ שהעכו"ם משים אותה. ועיין בפר"ח י"ד סי' קט"ו. ועיין לעיל רמ"ג בשם גו"ר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שח

שירצה עיין באה"ע סי' רס"ו שדעתו דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שתורת כלי עליו ורשאי עכ"פ לטלטלו לצורך מקומו לכן כשבאו לידו יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה אבל במוקצה נראה שדינה בכתבי הקודש ועיין לקמן סי' תרפ"ח כ' הפר"ח שאסור לטלטלו והביאו בה"ט שם:

צרורות עבה"ט ועיין מג"א שכתב שטועים הם שאינו מותר לטלטל נר שלם אלא כשצריך לדבר המותר ואפי' חישב מאתמול ואפי' ע"י קטן יש להחמיר ע"ש ובמור וקציעה כתב דהמג"א כתב לפי טעותם אבל לדינא כיון דלא חזי למאכל ולתשמיש הו"ל כאבנים וצרורות ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור ע"ש.

חי עבח"ט ועיין לקמן סי' שכ"ה שכתבתי בשם נ"ב מה"ת שמתיר נ"כ ובפרט לרחוץ ידיו ע"ג הבשר:

מין אחר עבה"ט ולענין טלטול זייגרלך שלנו בשבת עיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ב שמתיר וכתב שהגאון ח"צ נשא אצלו אוהר כסף וכן העידו על הגאון מוה' נפתלי כ"ץ והגאון מהר"ש ר' חיים ישעיה ז"ל כתב תשובה להתיר ולכן יש להתיר אם לא במקום שנוהגין איסור אינו רשאי להתיר בפניהם והבר"י כתב שבערי איטליא נוהגין איסור ע"ש וכן בשבות יעקב ח"ג סי' ך"ז וכן בדבר שמואל וכן בשו"ת מים רבים סי' ל"א כתב לאיסור אף שאין המפתח תלוי בו ע"ש ונהר' נהר' ופשט'. ובמח"ב כתב בשם שאלת יעב"ץ סימן ס"ג דכלי השעות גדולות העומדות בתיבות על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו ע"ש ועיין בשבות יעקב לטלטל אותם שקורין שלאג אוהר ודאי אסור וכ"כ במור וקציעה וכתב שם לענין אם מותר לדחוק בריפטור אוהר לידע ע"י הקשקוש באיזה שעה עומד יש לצדד דהשמעת קול היינו שיר או קול גדול כו' לא מלאני לבי להתירו כו' עכ"ל: וע"ש שמתיר לטלטל קנה המדידה של אמה שמודדין בה כגון במקום מקל ומשענת או לדחוף איזה דבר וכיוצא וכן לצורך מקומו מותר ע"ש. ונראה דמדת אמה של אומנים כגון חייטים ובונים דקפדי עלייהו אסורים בטלטול:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיא

ערום עבה"ט ועיין בשו"ת אבן השוהם סימן ל"א בענין זה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיג פקק עבה"ט וכתב בר"י שבשו"ת בית יהודה ח"ב סי' כ"ט הסכים להמג"א גם כתב דצירים ומנעולים של ברזל שבפקק החלון חשיבי כמחובר דלא כט"ז ושכן הסכימו בפמ"א ח"ב סי' צ"ג ודבר שמואל סי' רכ"ג כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיד

ראש החבית עבה"ט וכתב מח"ב שהעידו לו שהגאון מוה' אברהם יצחקי עשה מעשה והתיז ראש קנקן סתום וחתום בדבק בסכין ע"ש. (בש"ע סי' ז') אבל פותחת כו' ועיין בתשובה מהר"י הלוי אחיו של הט"ז שמותר לומר לגוי לפתוח מסגר הדלת שבחדר בכלי אומנות דלא גזרינן שישבר הכלי או שיני המנעול דלא שכיח ובפרט כשהוא אומן ע"ש ובמח"ב הביא בשם תשו' זרע אמת שחלק עליו ואסר ע"ש ואיקלע עובד' שארון הקודש היה סגור ולא יכלו לפותחו להוציא ס"ת והורה להביא עכו"ם אומן אם יוכל לפתוח בלי שבורת שום דבר ואם האומן אומר דלא סגי בלי שבירת שיני המנעול הורה להביא ס"ת מבה"כ אחר לכבוד הקהל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שטו

אוהל. עבה"ט ועיין בגן המלך סימן נ"ז כתב דדוקא יין שצריך לאויר שבחביות כדאמרינן במנחות שלא היה ממלא החביות שיהא ריחה נודף אבל חביות של שמן ושל דבש אע"ג דאית בהו כמה טפחים חסרים שרי לכסות דהא א"צ לאויר החסר שיש בחבית אלו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שטז

העור עיין בה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים סי' כ"ב באורך בענין זה ובישוב דברי רש"י והרמב"ם שלכאורה הוא נגד הש"ס בחולין ע"ש:

לא יהרגם עיין בה"ט ואפשר שגם החו"י שבס"ק שלפני זה מודה בכאן שאינן רק משום גזרה וגם כי דברי החו"י אינם מוכרחים ועיין בבר"י שכתב להשיג על החי"י דר"ת ס"ל דמשום צערא לא גזרו וגם הש"ג כתוב דהני נשי יש להם על מה שיסמוכו שלהרמב"ן והרשב"א שחור' הקפצה שלנו אינו הפרעוש שבש"ס ואמנם בא"ר כתב שחלילה להקל וכ"ז בפרעוש אבל בכנה דמשום גזירה הוא בכה"ג אין לגזור וגם כי דברי החו"י מ"ש דאע"ג דלא הוי פ"ר דאפשר שתמלט מ"מ הא הוא מתכוון שימותו אינו מוכרח דבשאינו מולל רק זורקה כך למים אפשר שתמלט רק שעכ"פ ע"י שהות הרבה וקרוב שלא תחזור עליו לצער: וכן מצאתי בבר"י בישוב דברי המג"א ממ"ש עליו בקרבן נתנאל במה דמייתי מהש"ס די"ל דמיירי בחול והא"ר כ' דמיירי במפלח ראשו ובבר"י כתב די"ל דהמ"א סבר דלאו פ"ר הוא דאפשר שיצאו מהמים וגם אינו מכוין להמיתם רק להחליש כוחם שלא יקפצו עליו פעם אחרת ע"ש. ולכן נראה דגם בלילה דמסופק אם כנה או פרעוש שלא ימיתנה מ"מ אפשר דאם מצטער שחוזרים עליו שרי להשליך למים בלי מלילה ועיין בא"ר מ"ש בנ"ץ לענין למחות לאשתו ביד חזקה אם אינו משער שתשמע בקולו ישתוק וכ"כ בבר"י כיון דבלא"ה לפי מ"ש הש"ג יש להם על מה שיסמכו וכן איכא דעת ר"ת ע"ש:

צדן עבה"ט ועיין בשו"ת ומהרי"ט צהלון סי' רמ"ה צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו"ם להעמיד נגדם מטה משוח במי לימון ולדבר להם דברים טובים עד שיקבצנו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיז בש"ע סעיף א' ברמ"א וי"א דיש ליזהר כו' וכתב בר"י בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו שאינו של קיימא והוא של הדיוט ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלו במיעוטים וע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיח

ובשוגג. עבה"ט ומ"ש וה"ה בשוכח הוא מתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ח ועיין בשער אפרים בסימן כ"ח ובשבו"ת יעקב ח"ב סימן קכ"ח ולעיל סימן ק"ח וע' בבר"י:

בשבת עבה"ט שם ובענין הכלים רגילין להורות הכשר לכ"ח ע"י הגעלה ג"פ כמבואר ביו"ד שם:

להטמינה עבה"ט ועיין בנו"ב מ"ת כ"ג דמליח כרותח דצלי הוא מד"ת לענין שמבליע כמו כלי אבל ליחשב כמו צלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת ד"א לא ע"ש:

בישול עבה"ט ועיין בנו"ד סי"ט תשובת מהרא"ס חיוון דאם אין בכ"ש אלא מים לבד אסור ליתן קאווי שחוקה לתוכה מפני שמשתנה מראית המים והו"ל כצובע ופ"ר הוא וכ"ש בכ"ר ודאי חוששני לו מחטאת אבל מכיון שיש בקאווי מים די ספוקן אז ודאי בכ"ש אין לאסור כו' ע"ש:

בטל. עבה"ט וע' פמ"א סי' פ"ד אותם שמביאין בשבת מים רותחין בכ"ר מבושלים אם טעה ומערה מכ"ר לתוך הקערות קטנות שיש בהם ציקור אין כאן משום בישול כיון שהציקור כבר נתבשל בבית האומן ואין בישול אחר בישול בדבר יבש אף שהציקור נימוח יש לו דין יבש ומותר ליתן הציקור אף בכ"ר וכמש"כ המג"א לענין המל"ח ע"ש ובמח"ב כתב בשם זרע אמת שמגמגם קצת ומסיק שטוב לערות הקאווי בכוסות ואחר כך לתת בו דציקור ע"ש. ופשוט דהיינו דוקא ברותח דכ"ר ושהיס"ב:

נצטנן ע' בה"ט וע' בר"י בשם מהר"י טראני בתשוב' כת"י מה שנהגו בקושטאנטינא שהשפחות מניחות המילאייני' והתרנול' לחמם תוך התנור בשחרית שבת קודם אכילה ועתה ערערו ממ"ש הב"י סי' רנ"ג נ"ל מאחר שנהגו איסור כו' ונ"ל היתר ממקום אחר כו' אבל אלו המולייאני' ותרנגולת שאין בהם מרק לכ"ע שרי ואין לחלק בין כנגד המדורה לתוך התנור כיון שהתנור שלנו פתחו מן הצד כעין בית הוא ואין שם מדורה גרע טפי מכנגד המדורה ומנתינתה ככלי א' ומה שסותמין התנור כדי לשמור חומו עושין כדי שלא יכנס אויר קר ויצטנן עכ"ל ובשו"ת מים רבים סי' כ"א מתיר בכה"ג לסמוך אל התנור אף אם יש מעט שומן קרוש אבל מרק דרבה אסור כיון שהתבשיל מצטמק בשבת וגם מבואר לדעתו לאסור אף שנתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו דחמה תוך התנור או תוך הכירה אפי' גרופה דמחזי כמבשל כיון שכן דרך בישולו ושאינו סמוך לאש או נגד המדורה שאין כן דרך בישולו ע"ש והמנהג להקל ויש לו על מי שיסמוך בפרט במדינתינו שאין דרך לבשל תוך התנור רק הטמנת חמין לבד ומה שנוהגים לתת המרק עם הבשר בשבת שחרית לחמם היינו רחוק מחום התנור סמוך להדף שסותמין בו ששם אינו מתחמם כ"כ שתהיה היס"ב אבל במקום שהיס"ב אסור כיון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי ועיין לעיל סימן רנ"ג ס"ק ט"ז בשם הט"ז. ועיין בשו"ת כנה"ג סי' י"ז שמותר לתת הקאווי שנתבשל כנגד המדורה אפילו ישראל אבל לתתו ע"ג האש אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' עושה מעצמו ע"ש:

ויש מחמירין עבה"ט ועיין סי' פ"ד שחולק על המג"א וס"ל דאפי' במקום שהיס"ב אין איסור בדיעבד ובמקום שאין היס"ב מותר ליתן שם פשטידא אפי' לכתחלה ואפי' אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שיט

שינוי עבה"ט ועיין שם בגו"ר שכתב היתר לסנן יין שיש בו יתושים וחומץ שיש בו תולעים ע"י שינוי וכ' דמנהג דעלמא שנותנין דסודר ע"פ הכד או החביות ושופכין לתוך הכוס או הקערה דהוי שנוי גדול ואפי' האוסרים לסנן יין עבור י"ל דמודו בכזה לכן אין למחות דמי שנוהג היתר בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכא

להניחה עבה"ט ומ"ש בשם הט"ז ע"ז כתב בשו"ת פמ"א דאדרבה היכא שטוב לו שימלח עתה ומשביח עי"ז טפי יש לאסור ע"ש ועיין בשבו"י שאף שצידד להתיר כתב להניחם לקצת זמן אסור במלח וכן בשלאטין וכן אם מולחין בקליפתן המר' אך אם נותן מתחלה מעט שמן יש להתיר. ומ"ש הבה"ט בשם המג"א דאסור להדיח בשר שחל ביום ג' ע"ל סי' ש"ח כ' בשם אליה זוטא בשם זקינו להתיר ועיין בג"ב מ"ת סימן כ"ז אווזות פטומות שעיקרם הוא בשביל השומן ובצלי השומן כלה ואיכא פסידא שרי לתת מים על הבשר ע"י עכו"ם ולא מיבעיא אווזות דרכיך וחזי לאומצא אלא אפילו בשר בהמה ואם א"א בעכו"ם מותר לעשות ע"י ישראל ובפרט אם בלא"ה צריך לרחוץ ידיו ע"ש וכ"כ בדגול מרבבה וסיים בה שוב מצאתי בא"ר סי' ש"ח שחולק על המג"א ע"ש ובשבות יעקב ח"ג סי' ך"ב כתב דהמג"א דמחמיר דוקא יחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים מודה שיכול לעשות ע"י עכו"ם (ולפ"ז גם באווזות פטומות שיש פסידא דשומן) והמחמיר יאמר לעכו"ם לצוות לעכו"ם דהוי שבות דשבות ע"ש (ועיין בפר"ה ס"ס ת"ח לענין יו"ט ובנ"ב סימן ל"ב כתב להתיר ביו"ט וע"ש בפירוש דברי המג"א שכתב משום מתקן דהיינו שהוא מרכך) ועיין בחו"י סימן מ"ד הובא לעיל סי' ש"ז ובשבות יעקב ח"ב סימן מ"ד:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכב

גורל עבה"ט וע' בשבות יעקב ח"ג סימן ך"ד דמתיר ג"כ כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בצ"צ אבל להטיל גורל על קדיש של מ"ש ודאי דאסור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכג (בש"ע ס"ז) מותר להטביל כלי חדש כו' ועיין בשאגת אריה סימן נ"ו וסמן נ"ז שהאריך בזה והעלה דבשבת ויו"ט אסור אבל בין השמשות של ע"ש ויו"ט אין מטבילין כלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בהש"מ דשבת ויו"ט גופייהו אפי' כלי זכוכית שלד"ה אין מטבילין אותם משום דהו"ל טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור ועיין בשו"ת בית אפרים מ"ש בדין זה על דברי אא"ז מהרש"א והש"א שהקשו על הרמב"ם בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכה

אוסרים עבה"ט ועיין בש"י סימן י"ב שכת' דרבים ישתו לא לימא ותהי עוונותם על עצמותם וכל מי שיש בידו למחות בזה כו'. וראיתי שאבותי ורבותי הגאונים מיחו במי שהיה רוצח להתיר קטניות קלוים במחבת עכו"ם בשבת וכ"כ בשכנה"ג ואפי' בחול יש חשש כמ"ש בהלק"ט וכן בפמ"א ח"ב סי' ס"ב הוסיף טעמים לאיסור ע"ש וכן בשו"ת מקור ברוך קטן סימן ב' אוסר אפילו הקאווי והטייע במים רותחין וישפוך עליהם מעט בשבת מהחמין של הנכרי ע"ש וגם כתב שיש מצוים לשפחות להסיק התנור אף שאין קרירות רק בשביל הקאווי וטייע הוא איסור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכו כל גופו עבה"ט וע' בשו"ת ח"צ סי' י"א שאוסר לנשים לטבול בליל שבת בחמין ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן כ"ד וכ"ה שהוא היה מזהיר להבלנין שיתנו החמין בערב שבת למקוה בעוד היום גדול כדי שלכשתחשך לא יהיו רק פושרין ופושרין שרי רק כחמין אסור ע"ש וכ"כ בתפארת צבי סימן ט' ע"ש שכתב ליישב דברי הח"צ מ"ש לענין רחיצה בהש"מ אף שקיבלו הקהל שבת ע"ש: ועיין בשו"ת חוט השני סימן פ"ג בענין טבילת נשים בליל שבת הס מלהזכיר מלטבול מבעוד יום במקום שאין מנהג זה רק כמ"ש ביו"ד סימן קצ"ו ובמקום שנוהגין אין לעשות כן רק בשבת אחר אמירת ברכו שכבר נקרא שם שבת עליו אבל לא בחול אפי' אחר אמירת ברכו ע"ש: (בש"ע סעיף ב') וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא וכתב בשו"ת מעיל צדקה במרחץ טעפליץ ששם יש חמין ע"ד חמי טבריא כל שהוא נכנס ומכוון להזיע לבד ודאי דאסור וזיעה דאסור ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפילו מקורה שרי כיון שהוא בנוי באויר על גבי הארץ. אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערה מתחת הקרקע מכוסה יש לאסור ע"ש ועיין בשו"ת מים רבים סימן כ"ה וכ"ו וכ"ז שאותן מרחצאות חמים שהם לרפואת אסור לרחוץ בהם ובקרוב שבאים לידי חילול שבת דאורייתא ושני ת"ח כא"י הסכימו לדבריו וכתבו כי פורץ גדר כו' ע"ש וע' לקמן סי' שכ"ח ס"ק ל"ה בשם המג"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכז

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכח

בריאים. עבה"ט ועיין בשו"ת מים רבים כתב גם כן להתיר לשאוף טאבק"ו בנחיריו אף על פי שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש כיון שנתפשט שאיפת הטאביק הגדולים וקטנים משום תענוג או משום ריחא ולא מוכחא מלתא דעביד לרפואה וגם מתיר שם למלול צרורות ורגבים של טאבי"ק שירד ביותר מחמת הלחות:

ובמי טבריא ומ"ש שאסור לשתות משקה משלשל ע' בשו"ת ררב"ז ח"ג סי' תרמ"ו:

דם עבה"ט ועיין מח"ב בשם מור וקציעה שאסור ליתן קורי עכביש על החתך ולהוציא ליחה מהפונטאנילה התירו האחרונים. אך אם נסתם הנקב קצת אסור ליתן לתוכו קטניות ואם עלה בשר חי אסור לתת דבר האוכלו דלא כלקה"ק עי"ש.

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שכט בש"ע סעיף ג' ספק חי כו' ועיין בשו"ת קול בן לוי סי' ב' בפרי או סם ידוע שהוא מרפא אלא שיש לספק אם הוא זה או אחר העלה דגם בספק כזה מחללין שבת משום סכנה ועיין באשל אברהם מתשובת גו"ר מה שכתב בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/של ומחללין ועיין תשובת בית יעקב סי' נ"ט בענין חילול שבת ביולדת או גוסס ומה שכתב בזה בשבות יעקב ח"א סי' י"ג ע"ש: (בש"ע סעיף ה') היושבת כו' ומ"ש באשל אברהם באשה שנהרגה כו' הוא מדברי הש"י ח"א סי' י"ג ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלא

ורוחצים. עבה"ט ועיין בכנסת יחזקאל סי' ט"ז בענין נשפכו המים ולפ"ד הרופאים צריך לרחוץ התינוק פשוט שיש להתיר ע"י עכו"ם ובלא אמירת רופאים כתבו שאם העכו"ם עשה מעצמו מותר ואם אומר לו לעשות בשביל הקטן יש מחלוקת הפוסקים ע"ש: לא ימול. עבה"ט ועיין בשבות יעקב ה"ג סי' כ"ה שאם אין מוחל אחר ויודע כעצמו שיכול למולו שרי ומ"ש בה"ט בשני מוהלים כו' עיין בשאגת ארי' סימן נ"ט שהאריך ודעתו שבשבת אסור למוהל לסלק ידיו משהתחיל למול עד שיגמור הפריעה אבל אם אירע שסילק ידיו מותר גם לאחר לגומרו ושבת וי"ט שוים בזה ע"ש ובשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"ב כ' שהו' מחמיר לעצמו וז"ל אינני מקבל להיות מוהל בשבת מחמת שאיני פורע אבל לעצמי אני מחמיר וח"ו להורות לאחרים והביא שם דברי היש"ש יבמו' שמחמיר בזה וכתב לדחות ומסיק וז"ל פיק חזי מה עמא דבר בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת עכ"ל וע' בתשובת הרמ"א וע' באשל אברהם ובמח"ב באורח מח"ל שנמצא בא"י בעת שיש מילה בי"ט ב' של גליות בנחפה בכסף כ' שאסור למול האורח שאצלו י"ט כשיש בן עיר שאצלו הוא יום חול ובמטה יהודה מתיר ע"ש ובענין מילה שלא בזמנה בי"ט ב' של גליות ע' בנ"ב סי' למד ויבואר אי"ה בהלכות י"ט וע' בתפארת צבי סימן ז' כתב גם כן להתיר בזה שע"י שנים נעשה יותר זהירות וזריזות שהחותך מתעכב בהנחת הסכין וכדומה כו' וכה"ג התירו בקצירת כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלד

אשורית. עבה"ט וע' בשבות יעקב ח"א שגם ספרים הנדפסים ע"י עכו"ם דין קדוש' ספרים יש להם כאילו נדפסו ע"י ישראל ע"ש:

עבר וחילל עבה"ט וע' בחו"י סי' רל"ו שבמקום שבהצלת הדליקה היה חשש סכנת נפשות אין להמורה לפסוק להשואל שיתענה ואפי' משום חומרא ומכ"ש שאין לגזור תענית בצבור מחמת החילול דממנעי ולא עבדי ומכ"ש אם לא היה רק בטלטול או בשאיבת מים שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דלא הוי רק שבות דשבות וא"צ תשובה כלל ואם חילל שבת במלאכה דאוריי' ואחד יחיד רוצה להתענות לכפר יוכל לעשות לעצמו דלא יהא אלא רשות וכמו דר"ה איתהפך לי' רצועה כו' והב"י סי' שכ"ח סעיף כ"א מסיק דשבת דחויה הוא אצל פ"נ ע"ש אבל מ"מ אין להורות כן למי ששואל אם יתענה ע"ש: להתענות. עיין בה"ט וע' בדגול מרבבה שכתו' שאם עבר בטלטול מוקצה אין להחמיר כ"כ דהא בריש סימן זה י"א שמותר לטלטל מוקצה במקום פחד הפסד רב וטלטול נר דלוק להציל ממון חמור מטלטול מוקצה שיש בו חשש כבוי ג"כ נ"ל להקל בתענית ג' ימים ואולי גם מהר"ם שמחמיר בתענית מ"ם יום מיירי שלא היה פחד הפסד רב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלה

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלו (בש"ע סעיף י') אבל אתרוג כו' עיין מ"ש אא"ן בבכור שור בשבת דף ע"ג שרש"י בסוכה דף ל"ז כת' דהאוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה ולכן יש למחות ביד הטועים והולכים לגנות בשבת וי"ט וקוטפים פירות מן המחובר ואוכלים וראוי למנות אנשים ע"ז עד שישתקע הדבר כו' וע"ש דמייתי מעירובין דף ק' דתלישה ברגל הוי תלישה וע' בהר הכרמל סימן ט' וע' בספר מטה יהודה הביאו במח"ב דברים הצריך ליזהר היושבים בגנים בשבת שלא יטלו ידיהם בשבת אפילו בפרדס חבירו גם לא ישליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופם להצמיח גם לענין טלטול בכל הגן ולהוציא מן הבתים לגן צריך ליזהר שיש כמה מציאות לאיסור וצריך לשאול פי חכם באיזה מציאות מותר. (ועיין לקמן סימן שנ"ח בט"ז ס"ק ה' שכתב מה"ט ראוי שלא לאכול בגנה בשבת כו' והביאו בה"ט שם) . גם הקושרים חבלים באילן ומושיבים קטנים כהולכה והובאה עושים כמה איסורים וצריך למחות בידם ע"ש וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סימן ל"ח בביאור דברי הרמב"ם במש"ה מים לזרעים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלח שיר עבה"ט בענין הפעמונים וע' בשערי אפרים שערי יו"ד סעיף ג': בש"ע סעיף ג' זוג המקשקש. וכתב בפמ"א ח"ב סימן קכ"ב שלדעתו מותר למשוך השלשלת שבזייגרליך בשבת דעדיף מכוס של פרקים ע"ש ועיין בשאלת יעב"ץ סימן מ"א דאסור ממנהגא וכן אנו נוהגין וכ"כ בפ"מ שאין להתיר רק ע"י עכו"ם ולחולה אם א"א בעכו"ם יש להתיר ע"י ישראל ע"ש. ונראה דבכה"ג יש לו להיות זריז להאריך ולמשוך חבל הכסף עד לא יפסוק הלוכו המשמיע קול ע"י סיבוב הגלגלים דבזה כיון דהשמעות קול הוא מאתמול והוא אין מחדש בהשמעות קול רק משיכת השלשלת דין גרמא די לא יפסוק ודי לא יבטול וזה קיל טפי כמבואר בסימן זה וגם לא שייך בזה שהוא גמר מלאכה ומתקן מנא אבל אחר שכל' השלשלת הכרוך על הגלגל החוזר ופסק הלוכו וע"י שהוא חוזר ומושך ומעריך הוא חוזר לילך ולקשקש נראה שיש לאסור משום דהוי כגמר כלי ומתקן מנא וכמ"ש בשו"ת מים רבים ומכ"ש במקום שצריך לעשות נענוע בחוט הברזל המנענע בתמידות כשהולך הנקרא בל"א אימרוא כו' ראיתי בשו"ת הר הכרמל שכתב ג"כ דשרי להעריכו בעודו הולך וע"ש שיש קצת גמגום בדבריו ודעתו להתיר ביו"ט שני והמתיר בראשון אין להעריכו ביו"ט לחבירו וכתב דלא לסמוך עליו למעשה ונראה שגם מי שמקיל לעצמו ביו"ט שני מ"מ אין להעריכו רק לצורך היום אבל לא לצורך יום שאחריו בין בחול ובין בשבת ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף ע"י ישראל אם בקושי למצוא נכרי ואם עושה ע"י עכו"ם יש להתיר בכל גוונא וכן עמא דבר ועיין לעיל ס"ס ש"ח:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שלט

אין דנין עבה"ט וכתב מור וקציעה שאסור לבע"ד לסדר טענותיו לעצמו לביתו כדי שיהיו שנונים בפיו בעמדו לדין משום ודבר דבר כו' אבל הדיין ששמע הטענות מותר לעיין דינם בספרי הפוסקים וכן הבע"ד אם בר הכי ועיין לעיל סימן ש"ז אם מותר להעמיד מליץ עכו"ם כשהוא מוכרח לכך ומ"ש המג"א שאין לקבוע מקום לחליצה ע' בשבות יעקב ח"א סי' ט"ו מ"ש בזה וע"ש שמותר לקבל עדות לצורך עגונה בשבת כשהעד מסוכן וקרוב למות ולא יתעצלו בדבר וכן הורה בא' שהי' רוצה לעגן את אשתו לחבשו ביום השבת והביא דברי הב"י סימן רס"ג בשם רב שרירא באחד שעבר עבירה כו' והקשה ע"ז ממקושש שאין לחלוק על הגאון מ"מ בצורך כי האי גם הגאון מודה ע"ש:

ספינה. עבה"ט ועי' באשל אברהם לענין גשר הפורחת באויר וכבר כתבתי מזה בשו"ת סי' רמ"ח ע"ש: וע' בשו"ת שבות יעקב ח"ג כתב ג"כ להתיר לעבור בספינה בתוך התחום לבא למנין כשאינו הולכת בשביל ישראל (ושם הביא תשו' מהרי"א בן ל"ב ח"ג סימן ע"ג וכתב שדבריו דחוקין בפירש הרא"ש גם הביא תשובת מהרלב"ח ותשו' חו"י סי' קי"ב ותשו' עה"ג סי' קכ"ג) לבד רק שגם עכו"ם הולך בספינה וכתב שכן הורה הלכה למעשה ע"ש: ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן מ"ט שכתב ג"ב שאף להיתר של תשו' יעקב אם אין הספינה הולכת אלא בשביל הישראל קשה להתיר וע"ש בנ"ב וכתב בנ"ב שם דמי שצריך לילך בשבת למקום שמתפללין בעשרה ולשמוע קריאת התורה וצריך לעבור בספינה ושמע שצריך לקנות שביתה והספינה קרובה לביתו אך מעבר לנהר יש עוד למקום ההיא יותר מג' אלפים אמה וצריך להניח עירוב לקנות שביתה מעבר לנהר רחוק מאלף אמה כדי שלא יהיה בינו ובין המנין יותר מאלפים אמה והשיב שבגוף הדבר אם לעבור בספינה בשבת איני אומר לא איסור ולא היתר ואם כבר הורה לו איזה מורה להתיר במקום מצוה ע"י קניית שביתה איני מוחה ומ"ש השואל שיש לחוש דהשביתה בספינה והנחת עירוב סתרי אהדדי נראה דלית לן בה ודמי למ"ש סימן ת"ח בהג"ה בכלתה מדתו כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שמ

כמין אותיות עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכתב היתר גמור היא והך דמהר"מ מיירי שנעשה בכוונה שיאכלו התינוקות לסגולה ולכן לא התיר רק לתינוקות אבל בעלמא מותר אף לגדולים והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים ע"ש:

הספר. עיין בה"ט ועיין לעיל סי' ש"ו ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע:

למתחו. ועיין בגו"ר סימן י"ז י"ח י"ט מה שמקמטין בגד על ידי תפירת מחט ארוך או שראשה א' עב. ותוחבין פעמים ושלש עד שמספיק לקמוט כמו תפירה אם מקיימין אותם כן כגון בגדי נשים שמניחין כן בארגז מקומט על ידי מחט שלא תצטרך להטריח שנית ודאי אסור לעשות כן בשבת אך אפילו לתחום שולי הבגדים למעלה בשעה שעוסק בעבודתו או בשעת הילוך ע"י תחיבת מחט אעפ"י שאח"כ חוזרת ושומטת המחט אין להתיר זולתי לדעת הר"ר יואל דמתיר בתפירה שאינו להתקיים וחכם אחד חולק והוא חזר והשיב לו ומסוף דבריו משמע שאין להחמיר בתחיבה זו כ"א בעושה ע"ד שיתקיים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שמא שלא לאכול, ועיין בשבות יעקב ח"ג סי' כ"ז בחלה שנפלה לתוך התבשיל ונמצא בשבת וכתב דמועיל התרה ויש להתיר אפילו שלא במינו ואפילו איכא ששים דהוי כדשיל"מ ומתירין נדרים לצורך שבת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שמג

בידים. עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' כ"ג מ"ש בזה ובחלק י"ד סי' ס"א וס"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שדמ בש"ע סעיף ב' היה יודע יום כו'. עיין בשו"ת מהר"מ די בוטין סימן כ"ח דאף בכה"ג מונה הז' מיום השבת ושם נתן טעם למה לא הותר במלאכה ג' ימים שסמוך ליציאתו כיון דאין יוצאין ג' ימים קודם שבת ע"ש וע' במור וקציעה באותם שנוסעים תחת קוטב שהיום מתארך חודש וב' חדשים ויש ששה חדשים יש למנות וא"ו ימים של ך"ד שעות שלנו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שמה

רחובות עבה"ט וע' שו"ת בית אפרים סימן כ"ו וכ"ז בעיירות שדרכיה מפולשים עוברים מתוך העיר והוא דרך המלך ויש בזה שני ענינים האחד שעובר באמצע העיר ומשני צידי הדרך יש סיבוב מחיצות כזה או שהדרך במפולש בסוף הרחוב כזה ומסקנא דמלתא שאפילו כפי הדרך השני אין להחמיר לדון דין ר"ה לאסור תיקון צה"פ ולהצריך דלתות שהוא דבר שא"א לעשותו אם לא מטעם המלך וגדוליו והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים ועיין בשו"ת מהרי"ט צהלין סימן רנ"א על ענין כזה בעה"ק צפת תוב"ב וכתב שהגדולים לא פקפקו בהיתר הטלטול וע"ז נאמר אל תסג גבול עולם ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שנח

סאתים עבה"ט וע' בשו"ת ח"צ סי' נ"ט ודעתו בנינה זרועה ערוגות ערוגות כיון שבצירוף הערוגות הרו' זרוע בטל מיעוט שאינו זרוע לגביה דרוב דאורייתא בין ממקום אחר בין משני מקומות. אבל אם הזרוע מועט ואם נצטרף כל הזרוע יהיה יותר מסאתים אבל אין בין סאתים במקום אחד ואפילו אם אין ביניהם ג"ט יש להקל דלא אמרינן לבוד שהגבול שבין ערוגה לערוגה להילוך הוא שוי הלכך לא אמרינן לבוד וע"ש מ"ש על דברי הדב"ש סימן רנ"ט:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שסב (בש"ע סעיף ג') מחיצה הנעשית שבת כו' ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן מ"ד אם נתקלקל הלחי בי"ט שני אסור לתקנו על ידי אמיר' לעכו"ם אם שגג המורה וצוה לתקנו מותר הטלטול אפילו בשבת שאחריו ואפילו אם נעשה התיקון במזיד שידע שאסור אעפ"כ עשאו מהני אפילו להפוסקים דאין ע"ח ביו"ט ולא הועילה בי"ט כלל כיון דטעמא דמזיד משום קנסא ולא קנסינן בשבת בשביל שעבר ביו"ט ומכ"ש להפוסקים ע"ח ביו"ט וע' בסימן שס"ג ס"ק ד' ואפילו למג"א שם שרי כאן ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שסג

מסיד עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן י"ג בצה"פ שהקורה שלמעלה נתונה בצד אחד על האסורה בהנאה לית לן בה אך לא יהיה מונח על עובי הכותל ממש דבכל כותל לא מהני שיהיה עולה במקום קנה של צה"פ אם לא שיש איזה דבר בולט מן הכותל כמ"ש במג"א ס"ק כ"ח ע"ש: (בש"ע סעיף ט"ו] וצריך שיניחנה על כתלי המבוי וכתב בשו"ת נ"ב מ"ת סי' מ"א בפרצה יותר מעשר ועשוי קנים זקופים זה כנגד זה ועל קנה אחד סובב קורה גדולה כדלת על צירה אך ברוב פעמים סיבוב הקורה לצד חוץ והפרצה נשארה פתוח אין כאן סמוכה על הקורה כלל בתורת אמלתרא ומחמת הקנה שהוא לחי לא מהני לרוחב מעשר ובפרט אם הקנה רחוק נ"ט מן התחלת הפרצה לא מהני משום לחי ואין כאן היתר ע"ש. (בש"ע סכ"ו) המנהג הפשוט כו' ועיין בבכור שור דף קי"ג דאותן קנים של צה"פ צריך שלא יהיו רחוקים מן הכותל ג"ט. וגם אין להגביה הקנים מהקרקע ג"ט וכן יש להתיר שלא להעמיד הקנים אחורי הכותל שאין הקנים נראים מבפנים תוך המבוי או נגד אויר המבוי כמ"ש בש"ע גבי לחי בסעיף ט' ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים סי' כ"ח מבואר באורך שדברי אא"ז בזה מחוורים כשמלה חדשה וע"ש בשם ספר מקור חיים דדוקא ששני הקנים רחוקים אבל כשצד אחד סמוך לבית כשר ושם כתבתי דצה"פ מקנה היוצא מבליטת הכותל כעין לחי כתב בתוס' שבת להוכיח שצריך שיהיה רחב טפח כמו לענין לחי ואינו מוכרח ע"ש וגם בסי' כ"ו שמבואר הכל יפה ועיין מ"ש שם על דברי הפמ"א ח"א סי' ב"ח ע"ש:

תחת. עיין בשו"ת בית אפרים ועיין בסוף ספר מקור חיים על הל' פסח בתיקון עירובין שאם מעמיד הקנים בתוך הבית עד לארץ א' בתוך גדר המוקף מארבע רוחותיה לאו כלום היא ע"ש ומשמע מדבריו אף אם קנה א' מבחוץ לא מהני:

הים עבה"ט ועיין בח"צ סי' ל"ז שכתב שענגלאד ואסכוסייא וכיוצא בהם שהים חומתן שמקיף אותם והם גבוהים מקרקע הים הרב' חייבים עליהם משום רה"ר וסרטיות ופלטיות שבהם צריכין תיקון כשאר עיירות שאין מוקפין משום דאתי רבים ומבטלי מחיצתא שאינם עשוים בידי אדם ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים בענין זה דמחיצה שבי"ש ובדברי הח"צ בזה הכל מבואר יפה ועיין בשו"ת אוהל יעקב סי' מ"ז שכ' ג"כ לענין תיקון עיר לנדרים שיש מקום פנוי מן המובצר עד לחומה יותר מעשר אמות אפס כנגדו יש יתידות תקיעות בארץ שבין אחד לחבירו ג"ט ובראשי היתידות קורה או קורות קבועים מכל צד וכתב כיון דיש ג"ט ריווח לא מהני וגם אין זה צה"פ כיון דסומכים הם ב"כ מוכחא מלתא דלא נעשה לצה"פ רק למחיצה ומחיצה בריוח ג"ט אין מועיל וע"ש שכתב דאף אם תעשה צה"פ אין דרך לעשות צה"פ סמוכים זה לזה ודוקא בפרוץ פחות משלשים אמה ומעמיד צה"פ ביניהם וישאר צד פרצה פחות מיו"ד אין בכך כלום ואם היה הפורץ יותר משלשים לא מהני צה"פ בתוך עשרה כיון שבכל צד יש עדיין שיעור פרצה ודרך לעשות פתחים הרבה אמרינן אבל דרך לעשות כולו פתחים או סמוכים זה לזה לא אמרינן ע"ש:

ובזה עבה"ט ועיין באמונת שמואל סי' מ' בנסתם החריץ ע"י עפר וצרורות אם אין הסתימ' עולה ביותר מיו"ד אמות הרי הוא כפתח ואינו אוסר אבל אם הוא יותר מיו"ד אמות הרי הוא כפרצה ועיין בשו"ת ח"צ סי' ה' שדין עיר המוקפת חריץ עמוק יו"ד ורחב ד"ט כעיר ד' מוקף חומה גבוהה דלתים ובריח ולכן התיר לטלטל בעיר האג' ע"ש וכן כתב גם כן בתשובת אוהל יעקב סי' ע"ג בהיתר הטלטול בעיר האג' אך כתב יש שם גשרים שעוברים עליהם מצד זה לצד אחר של כרמלית והתיר בענין שלא יהיו הגשרים קבועים במסמרות או בבנין כ"א מטלטלים וניטלים בכל עת ובכל זמן שיצטרכו להגביהן בשלשלאות והוי כמו ראויות לנטול שע"י הגבהתם תהיה העיר נעולה ומוקפת ואפילו אם היו קבועים מ"מ יש צה"פ לאמצע הגשרים וכיון שראשה הפרוץ הוא לכרמלית סגי בצה"פ ולכן ע"י קניית רשות בעירוב ולשייר שם שיור בלתי עירוב להיכרא מותר בטלטול וע"ש דאפי' אם הגשרים שאין קבועים נסגרים במפתח מ"מ ראויות לנטול מיקרי ע"י הגבהת הגשרים וסגירת המפתח אינו קבוע אלא עראי ולא דמי למשוקעות בעפר דמחוסר מעשה ע"ש: ועיין נ"ב מ"ת סי' מ"ב שכתב ג"כ בעיר שפירוצה ברוח רביעית לגמרי רק שהנהר הולך בצד העיר וקרקע העיר גבוה יו"ד טפחים מן המים רק שיש אגשר רחב יותר מיו"ד צריך לעשות על הגשר צה"פ ע"ש ועיין בכנסת יחזקאל ס"ב ג' ד' ובשב יעקב סי' י"ז ובשבות יעקב ח"ג סי' כ"ח. כתב בהא"ג או ברוטרדאם שהמים להם חומה יש להתיר ועיין באה"ע ובמור וקציעה מ"ש בענין הנהרות שדרכן לקרוש על דברי הט"ז בזה ועיין באשל אברהם מ"ש בשם הכנ"י וע"ש דאם יש גבוהה עשרה מן המים הקרושים יש להתיר בפשיטות ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שסד מפולש עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' ג' תשובת הגאון מוה' יהושע ז"ל שדעתו שצריך תיקון ושם כתב שד"ז מוה' זלמן שור ז"ל כתב שא"צ תיקון וכן דעת אחיו בעל תורת חיים בחידושי עירובין ועיין בק"א שם סיוע להאומרים שא"צ תיקון לדידן ומלתא בטעמא ע"ש וכן דעת המג"א סי' שס"ג ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שסה

בקעי. עבה"ט וע' באה"ע שהשיג על המג"א בזה שכתבו דבחצר לא איכפת לן בבקיעת רבים וע' בשו"ת בית אפרים סי' ך"ה שדברי הט"ז והמג"א נכונים וע' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ך"ה שכתב בק"ק שדלאווצי הי' מבוי פתוח לשוק של עכו"ם ובכלות המבוי העמידו שער עם צה"פ כדינו אך שהיה השער מופלג מב' צידי המבוי יותר מד"ט ורבים היו יכולים ליכנס בפרצה מצד זה ומצד זה וכתב שא"צ תיקון אחר ע"ש ומה שיש לעיין בדבריו ע' בסי' הנ"ל ושם מבואר דין עיר שאינה מוקפת חומה וכדי להתיר הטלטול תיקנו המבואות בצה"פ וביום השבת נתקלקל הצה"פ במקום אחד וניטלו הקנים והיה שם צה"פ העשוי לחסום את העוברים מחמת ששם בית המכס אשר הוא בהרבה עיירות שקורין שראנק ויש מקום פנוי בין השראנק ובין בית המכס שאצלו כארבעה טפחים ובני העיר יעברו שם ברגל וחשש השואל בזה לפי מ"ש המג"א דמבואות שלנו אי בקעי רבים פרצתו בד' יש להקל דיעבד דביון שבמקום של צה"פ הדרך רחב מסתמ' אין רבים נדחקים דרך הפרצה דחוק' כזה רק אי דחיק מעלמ' בעגלות שמתקבצין שם ולכן נדחקים לצדדין לא ניחא תשמישתיה הוא ומטעם שברחוק מן הכותל קצת י"ל דגם אח"ז מודה כשאינו רק מצד אחד ולכן אף שלכתחלה אין לסמוך ע"ז וצריך לגדור פרצה זו שי"ל שאין צה"פ מועיל לבטל פרצה שאצלו מ"מ כיון שהפמ"א מתיר לכתחלה כדאי הוא לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד בשעת הדחק ע"ש:

אסורות. עבה"ט ועיין לקמן שס"ו ס"ק י' כתב ג"כ בשם הט"ז ובאבן העוזר צידד להתיר אם אין מפסיק בינם לעירוב רק כרמלית דבה"ש הוי מצוי לאתויי לעירוב גבייהו ובשו"ת נ"ב מ"ת סי' י' כ' דליתא דע"ה לא מהני ראוי לבה"ש אלא צריך שכל השבת יהיה כאילו דרים שם ומיוחד לאותו בית וכיון שכל השבת הרשות שהעירוב מונח שם נפרד מאותו בית וגם תחלת העירוב כן הוא לא שייך בה"ש קונה עירוב וגם האה"ע לא החליט זה והניח בצ"ע. וע"ש סי' ל"ט בעיר שנחתם הבה"ב משרי המדינה עבור מס המלך והעירוב מונח שם יש להחמיר דנהי מצד איסור חותמות שבקרקע י"ל דלאו דאורייתא וא"כ העירוב חזי בה"ש (ואף דאיהו גופיה כתב דלא מהני בה"ש שאני הכא דאם היה עושה מעשה בה"ש להפקיע החותם היה מיוחד לכל השבת ודמי לסי' שצ"ד במנעילו ע"ש בסי' מ"ה מ"ש על דברי המג"א) מ"מ כיון שלא תגע בו יד לפתוח חותם מפקידי המלך ולו' להתיר לפי שבידיהם לפרוע המס ז"א כיון דנחסר ממונא לא אמרי' הואיל לכן יעשו להם עירוב אחר ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ סי' קי"א שכ' גם כן בעיר פרוצה והם אסורים לטלטל בעיר אף הבתים הסמוכים זה לזה ויש פתח ביניהם אין רשאין לטלטל על סמך העירוב שבבה"כ גם אין להם לברך על העירוב שבבה"כ כיון שאינו מתיר שום דבר ואפי' אם ב' בתים פתוחים לחצר בה"כ מאחר שהם אסורים בטלטול במבוי שלפני החצר בה"כ אין עליו דין שיתוף שיכול להניחו בבה"כ כמ"ש הרמ"א סי' שס"ו טעם להמנהג רק דין עירוב שצריך להניחו בבית דירה והו"ל בנותן בבית שער כו' דאינו עירוב והבתים הפתוחים אסורים לטלטל בבה"ב והמברך על העירוב הזה הוא ברכה לבטלה ועיין באה"ע שכתב בטעם דמניחין העירוב בבה"כ שצריך לעשות כן שאל"כ יהיו אסור לטלטל מבה"כ כיון שקונים מקומות שם והוא בכלל נכסיו ע"ש כמה חידושי דינים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שסו (ש"ע ס"ד) צריך ליתן בכלי אחד וכו' ועיין בשו"ת ח"צ סי' קיב שלמד מזה דבשני בתים פשיטא דאין העירוב כלום ומוחה ביד הטועים ליתן חלת לחם של עירוב בהרבה בתי כנסיות שבעיר וכ' שהוא ברכה לבטלה ומחללים שבת בטלטול וע"ש שכתב דאף שאם לא יברכו עליהם רק לתלותן משום נוי אסור כיון שדרך אותם העוגות לתלותם לשם עירוב יש לחוש לטעות התינוקות שיסברו שמותר להניח העירוב בשני בתים ועוד שגם הגדולים יטעו כו' ואסור לתלות רק עונה אחת בבה"כ א' מכל בתי כנסיות שבעיר לשם מצות עירוב ובמקור ברוך קטן למהר"ב ווייזי"ל כ' לחלוק ע"ז ולהתיר לעשו' כן וכ שיפה לעשות כן שאם יפול הא' יקום הב' וגם בפרט שכבר נהגו כן יש לחוש שהתינוקת לא יראו בבה"כ ותשתכח מהם תורת עירוב ע"ש ואין דבריו מכריעין לדחות דברי הח"צ ז"ל אך שיש לתלותו בבה"כ הגדולה היותר חשובה ועיקרית שבעיר שכל בני העיר שותפים בה ושייכים לה וכן עמא דבר: (בש"ע שם) צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד ועיין בשו"ת שערי אפרים סי' כ"ה במ"ש הב"י על דברי הטור בעה"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין כו' ועיין לקמן סי' שפ"ו סעיף ג' בהג"ה: (בש"ע ס"ט) וי"א כו' לב ב"ד מתנה כו' ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' ט' שכ' שיש לעיין בזה למאי דקי"ל סי' שע"א דאפי' קטן אוסר א"כ מת אחד והניח רשותו לקטן שלא היה עדיין בעולם בשעת קניית העירוב דהא קי"ל המזכה לעובר לא קנה ולא שמענו מי שנתעורר מחמת זה לעשות עירוב מחדש ע"ש שפלפל בדין קני ע"מ להקנות לעובר ע"ש. ולפענ"ד י"ל דדוקא קטן אוסר אבל עובר אינו אוסר אף דזכה בירושה דאתי ממילא מ"מ כיון שאינו בעולם ה"ל כדירה בלא בעלים ואינו אוסר: הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שמד

1. הפניה שערי תשובה/אורח חיים/שדמ

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שע

אוסרים. עבה"ט וע' בתשו' ב"ח החדשות שם תשובת הגאון מו' יושע ז"ל שכ' ג"כ שצריך עירוב עם האורחים ושכירות מן העכו"ם וע' בק"א דלהש"ע ס"ס ש"ע צ"ל הך דה' חבורות ששבתו היינו ל' יום (וע' באה"ע שתמה על הב"י דהעל' דאורח ששבת בחדר אוסר על הבע"ב ע"ש) ושם מבואר בטעם הב"ח שתמה על הגאון מהר"י שצריך שיערבו גם האחרים ע"פ מ"ש סי' שס"ו שלב ב"ד מתנה על הנוספים ע"ש ומ"ש המג"א ואם הוא במקום עכו"ם עיין ביד אפרים מ"ש בזה וע' לקמן סי' שצ"א שם כתבתי תשובת פמ"א ח"ג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שעב סט"ז בש"ע ואם היה מלא עפר כו' עיין בשו"ת אמונת שמואל שכ' מדברי הר"ר יהונתן לחלק בין אם נסתם י' אמות או נסתם יותר מיו"ד דבנסתם יותר מיוד הוי כפרצה ותמה על הב"י שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שעח ס"ב בש"ע שתיהם אסורות והטעם דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה וע' בשו"ת חינוך ב"י סי' י' שכ' בעיירות שהם מוקפות חומה או ע"י צה"פ מותרים לטלטל וחוץ למקום זה דרים קצת יהודים שאין להם היתר העירוב והם צריכים בשבת לבוא למקום המותר בטלטול לא שייך בזה רגל האסורה כו' דדוקא בחצר הפנימית שאין להם מקום לצאת רק דרך החיצונה משא"כ בזה שיכולים לפנות בכ"מ שירצו ואף שיש להם חלק בבה"כ אין בכך כלום וגם מותרים בני חוץ לעיר לטלטל בתוך העיר דחשיבי כאורחים (וע"ש שבסוף דבריו משמע שהרוצה לטלטל בעיר יש לו ליתן חלק בעירוב שבתוך העיר דהוי כאילו סילק דעתו מהדרים חוץ לעיר ועיין סי' שפ"ו ולפי טעם דחשיבו כאורחים נראה דא"צ עירוב ואדרבה נראה דהעירוב מגרע שזה מורה שלא סילק עצמו מלבא בתוך העיר ועיין לקמן בדברי הנ"ב שכתב שאין יכולים לערב וע"ש) ובנ"ב מ"ת סי' ל' כ' ג"כ שדבר זה פשוט היתרו ברוב ישראל שהדרים חוץ לחומה וכפרים שבתוך התחום באים לבה"כ וקצתם יש להם מקומות בבה"כ בקנין או בשכירות ואין פוצה פה לאיסור שהרי יש להם מקום לצאת ולבוא ואף דחזינן דלא סילקו עצמם שהרי באים בשבת מ"מ לא איכפת לן דדריסת הרגל אינו מפסיד כמ"ש המג"א אף במבוי מהני צה"פ לסילוק ואף ברגל האסורה במקומה יש להקל לפי מ"ש הרמ"א סי' שצ"ב בהג"ה סעיף ו' אלא שכתב שאין דבר זה ברור כ"כ ועוד דלפ"י אינם רשאים הבאים מחוץ לרחוב לתוך הרחוב לטלטל אפי' כלים ששבתו בתוכו ואין יכולים להניח טלית וסידור שלהם באחד הבתים שברחוב ולטלטל' אח"כ מבית ההוא לבה"כ ולכן המציא היתר אחר דדוקא אם היו יכולים לערב עמהם ולא עירבו אוסרים אבל אם לא היה יכולת בידם לערב לא אסרו אהדדי וכ"כ הריטב"א בעירובין דף נ"ט ולכן לא מבעיא בעיר שאין מוקפת מחיצה וקצתם עשו קורה וצה"פ שאין אילו חוץ להם אוסרים אלא אפי' במוקפת ויש ביניהם א"י האוסרים עליהם ואותן רחובות שאין א"י עשו לעצמם צה"פ ועירבו ג"כ אותם שבחוץ אין אוסרים עליהם שלא היו יכולים לערב עמהם מחמת בתי הא"י האוסרים עליהם ולא מיקרי יכול לערב מחמת שיכולים לקנות רשות דשמא לא ירצה הא"י להקנות או להשכיר רשות ע"ש ועיין במג"א סי' שס"ג ס"ק ך"ז ומ"ש ביד אפרים שם ובאבן העוזר שם סעיף לא ובסי' שס"ד באה"ע ובק"א לשו"ת ב"ח סי' ב' ע"ש וע' בגו"ר כלל ג' סוף סי' ך"ב ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שעט

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפ

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפא המבטל רשותו כו'. ועיין מ"ש בפמ"א חלק ג' סי' מ"ו בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפב

מגזבר עבה"ט ועיין לקמן סי' שצ"א בשם הט"ז וכן הסכים הב"ח ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' ד' ובשו"ת מים רבים סי' מ':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפד

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפה

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפו

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפז וי"א דסומכין כו'. ועיין בדבר שמואל סי' רנ"ז שיש שעושין העירוב והשיתוף בפך של שמן ואין זה נכון דכיון שרוצים לצאת העירוב והשיתוף יחד צריך לעשות בפת דוקא דלעירוב חצירות פת בעיני ע"ש וכ"כ בספר בני חייא סימן זה בעיר רידש שעירבו בשמן צריך לערב כל חצר לעצמו זולת אותם חצירות שפתוחות זו לזו ועירבו מדרך פתחיהם ע"ש ושם הביא מכתבי האר"י ז"ל דאיתא שם ערב שבת שתופי מבואות ועירוב חצירות ויבצע בלילה בשל שתוף ובבקר בשל עירוב עכ"ל משמע שהיה פוסק כהראב"ד שצריך לשתף בפת כו' ומסתמא הי' מערב בבל ע"ש ומזכה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שפט

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצ

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצא משכירו. עבה"ט ועיין בתשובת ב"ח החדשות ס"ד מ"ש בזה ועיין בדבר שמואל סי' רנ"ז בעי' גינובה שהשרים הסרוקטוטריש אין להם כח בכוללים העיר בשווקים ורחובות אין שכירות שלהם מועיל כו' ע"ש ועיין בשו"ת חו"י סי' קל"ה שתמה על עיירות שנוהגים היתר בטלטול ברחוב היהודים ואסור חוצה לו דממ"נ אם שכרו מהשר כו' ע"ש ועיין בשבות יעקב ח"ג סי' ך"ט כתב דבאותן מקומות שיש עבר הנהר בתוכו בלא שום מסגרת כגון פרא"ג וכה"ג אין מטלטלין רק ברחוב היהודים ע"י עירוב ולחי וקורה או שרחוב היהודים סגורים מכל צד ואין חושבין הנהר לחומה כדעת קצת האחרונים וכיון שנהגו להחמיר אין להקל משום ואל תטוש כו' (ועיין לעיל סי' שס"ג) משא"כ אם המקום סגור ומסוגר מכל צד ואפי' בשיש עבר הנהר מ"מ אם הנהר יש לו מסגורת מכל צד כגון בק"ק מיץ וכיוצא בזה כ"ע מודו דהוי כחומה וכן המנהג בק"ק מיץ לטלטל בכל העיר בלי שום צורך לבטל רשות ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ דשכירות משר לא מהני אא"כ בידו להעריך מלחמה או לשנות הדרך בלתי רצון העיר ומה שאוכל פרס מבני העיר אין זה מועיל כו' ועיין לעיל סי' שפ"ב בענין אם מועיל השכירות אף שמת ע"ש בס"ק ו' ס"ק ט' וע' בק"א לתשו' ב"ח החדשות סי' ד' על דברי הח"צ שכתב לתמוה על הריב"ש ושם נתבאר בענין הטלטול שיש לחוש מאחר שחיל המלך עומדים בדירות מיוחדים שאין להשר תפיסת יד בבית וצריך לשכור מפקודי המלך או משכירו ולקיטו וכן מבואר בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ל"ב ע"ש: ישראלים עבה"ט ועיין לעיל ס"ס ש"ע הבאתי כמה תשו' בדבר ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"נ סי' א' בעיר קרעמז ששם יריד וקיבוץ גדול מיהודים ושוכרים מנכרים בתים וכיפות כו'. ומסיק שאין היתר לטלטל עד שישכור רשות מן הנכרי אף ע"י הבלעה ואח"כ לערב ולזכות משלו לכל המתקבצים שמה ולמחות לע"ה שלא יטלטלו ע"ז י"ל מוטב שיהו שוגגין כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצב

אין עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים סימן ך"ו וסימן ך"ז ששם נתבאר באורך כל דעות הפוסקים בענין זה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצג בש"ע סעיף א' יערב בי"ט ע"ח הרמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט חולק בזה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' נ"א מ"ש בענין זה וע"ש אפי' כבר קיבל עליו תוספת שבת עיין לעיל סי' רס"א שלכאורה משמע להיפוך וע' בבר"י מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצד
(•) בש"ע סעיף ב' בהג"ה אבל עדיף טפי כו' ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה כו' וע' במג"א לעיל ס"ס שס"ו ומ"ש דקאי על ערוב תבשילין לא נהירא וכ"כ בשיורי ברכה שבדמשק היו מקפידים לעשות עירוב בכל ע"ש ע"פ הקדוש מוה' חיים וויטל ז"ל ע"ש:
(א) מלאכה עבה"ט ועיין בשו"ת שער אפרים סי' כ"ו והובא ביד אפרים לקמן סי' ת"ט:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצה בש"ע סעיף א' ומברך עליו על מצות עירוב ע"ל סי' שס"ו מ"ש בשם שו"ת מהר"מ ד"ב בעושה שני עירובין של ע"ח ועירוב תבשילין יחד ונראה דה"ה בעירוב תחומין כי ברכה אחת לכולם ועיין מ"ש שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצו

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצז בש"ע סעיף א' כל אדם יש לו אלפים אמה כו' וכ' בבר"י בשם הרדב"ז מי שאינו יודע שיעור אלפים אמה יכול למדוד אותם דרך הלוכו והם אלפים פסיעות בינונית וכל מדידות מצוה מותרת ע"ש. ועיין בחוט השני דף ק"ט ע"ב כתב דאותן המשערים בשעה והולכים שיעור שעה ע"י עירוב תיפח רוחם כי לפי חשבון מהלך אדם בינוני אינו רק י"ח מנוטין כמ"ש התה"ד הובא בהלכות מליחה ואמנם מ"ש הרמב"ם שהוא שיעור ב' שלישי שעה צ"ע והאריך בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצח בש"ע סעיף ג' כשהוא מרבעה כו' וכתב בנ"ב מ"ת סי' נ"א לענין מדידת התחום לכתחלה יש לרבע לרבוע העולם אבל אם כבר ציין הרבוע שלא לרבוע העולם והסכימו בני העיר לזה שוב בני העיר לכל השבתות מרויבים להשאר במדה זו ואין היחיד יכול לפרוש מהצבור לו' אחשוב לי כרצוני אם לא שהסכימו כל יושביה לציין באופן אחר ע"ש:

ומערה. עבה"ט וכתב בדגול מרבבה דבורגנין א"צ להיות ד' אמות על ד"א כמ"ש בסוכה דף ג' וע"ש ברש"י דמשמע דבורגנין כיון שהוא רק ללינת לילה: ולאדם אחד ועשוי לדירת עראי א"צ ד"א ומ"מ צריך שיהיה עשוי באמת לצורך שדות או פירות וכן מוכח בסוכה דהא דבית שאין בו ד"א דאם איתא דמהני בסתם קשה דהא בית אף דלא חזי למלתיה להוי כבורגנין ולכן מי שרוצה לעשות צריפין בכל ע' אמה להרחיב התחום ואותן צריפים עשוים רק בשביל כן ולא לשמור שדות או פירות לאו כלום וזה פשוט מאד בעיני:

בית אחד. עבה"ט וכתב בנ"ב מ"ת סי' נ"ב כפר שיש בתוך קמ"א ושליש חצר ובית ל"מ ואפי' ב' חצירות עד שיהיו ג' חצירות של ב' בתים ואז מודדים הכפר מן החצירות והלאה שם כ' דלא תיקשי מסי' שצב שפסקו שם לענין שיור דאפי' בית א' הוי שיור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/שצט

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/ת

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תא

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תד

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תה (בש"ע סעיף ו) נתנוהו בדיר או בסהר כו' וכתב בנ"ב מ"ת סי' מ"ז אם נתנוהו בקרפף של חיות המוקף מחיצות והחיות המה שמה שקורין טיר גארטין אפי' יש שם דירה קבוע לשומר בטל דירתו דלא עבדי אינשי דדיירי בגדודי חיות ואין לטלטל ביתר מסאתים דודאי גדודי חיות גרע מזרעים ואפי' יפחות מסאתים יש מקום לדון ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תח (בש"ע סעיף א') וי"א דאפי' בכלת' אע"פ שאין לו רוחב כ"כ נגד המקום כו' ועיין בנ"ב מ"ת מי' נ' מ"ש להוכיח מדברי רמ"א אלו ושם העלה שאם ברוחב העיר יש נגד מקצת הרוחב כפר וע"י מדידות הכפר התחום ארוך ובמקצתה שאין הכפר נגדה התחום קצר אין מעריכין אותו שיהיה סיום התחום שוה בכל רוחב העיר ומכ"ש אם הכפר אינו אפי' כנגד מקצת רוחב העיר אלא מן הצד אינו מועיל במדת התחום וימדוד התחום שני אלפים בצמצום וע' בסי' שצט סעיף ח' בהגה לענין קידור בהרים לדעת התו' והרא"ש וה"ה כאן ואפשר דאף רש"י שם מודה בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תטז (בש"ע ס"ב) המערב לב' י"ט של גליות וכ' בנ"ב מ"ת סי' מ"ח אם צריך ביום שני לילך לעיר שהיא רחוקה ממנו קרוב לששה אלפים אמה יכול להניח בעי"ט עירוב שיהיה רחוק אלפים אמה בקירוב ממקומו בי"ט ראשון ילך ממקומו עד קרוב לד' אלפים אמה ממקומו ויראה שיגיע שם עכ"פ מבע"י קודם בה"ש וישאר שם אחר צאת הכוכבים ויכוין בלבו לקנו' שם שביתה ושוב לא יחזור למקומו כיון שקנה כאן שביתה אין לו ממקום השביתה רק ב' אלפים לצד מקומו רק יכול לילך משם להעיר מחוז חפצו אך אם הוא י"ט הבמוך לשבת אין להתיר כ"א כשהוא צריך לעיר לדבר נחוץ ולצורך גדול ע"ש ומשמע מדבריו בכדי להתפלל שם בעשר' או שאר דבר מצו' כמוזכר בדברי השואל זה הוי כלצורך גדול ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תיז

המנהג, עיין באה"ט ועיין בפר"ח ודבר יוסף סי' מ"ה שאנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכ' הוא מנהג בורות והבר"י כתב שכן נראה שכל הפטור כו' ע"ש ועיין בתשב"ץ ס"ג סי' רמה שנהגו איסור לטעות והיתר בתפירה ע"ש בטעם הדבר והכל לפי המנהג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכב

סי' רצד. עיין בה"ט ועיין בשלמי חגיגה בשם מאמר מרדכי דאפילו לא סיים רק הזכיר השם אינו חוזר: מחזירין עבה"ט עיין פר"ח ובר"י ושם בשיורי ברכה בשם הרשב"א ואפי' כבר התפלל מוסף צריך לחזור ולכשיגיע מנחה מתפלל מנחה שתים ואפי' נזכר בעת תפלת מוסף אין מתפלל תשלומי' אלא במנחה ע"ש. ואם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נפל בדעתו שלא אמר בשחרית יעלה ויבא יסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף ע"ש שכ"ה מח"ב בשם זרע אמת ועיין לקמן סי' קכד לענין אם יש לסמוך לכוון בברכת ש"ץ. וכתב בש"ך מי שביתו סמוך לבה"כ ויש לו חלון פתוח לבית הכנסת ומתפלל עם הצבור ושכח יעלה ויבא אין יוצא בכוונתו לתפלת הש"ץ שהטעם שכתב הכל בו כדי שלא יתבזה בצבור לא שייך כאן שהוא במקום שאין רואין ע"ש: שיעקור. עבה"ט ועיין ש"ח בשם מ"מ דאם אמר בא"י אע"פ שלא גמר המחזיר שכינתו הו"ל כאלו סיים הברכה לגמרי וצריך לסיים ולו' יעלה ויבא קודם שיתחיל מודים. ובש"ח חולק ע"ז ע"פ הריטב"א דתענית ודעתו שיסיים למדני חוקיך ושוב חוזר לדינו ואם צריך לחזור לראש א"צ לפתוח אדני שפתי ע"ש ועיין בבר"י בשם מהר"י מולכו מי שנזכר ברצה שהוא ר"ח וכשסיים תפלתו נסתפק אם אמר יעלה ויבא אעפ"כ חוזר דמסתמא שכח וסרכיה נקט ואתיא ע"ש:

הלל וכתב בשאלת יעב"ץ שאין לטעום קודם הלל ומאן דחליש לביה אף חסידות ליכא:

והקהל עיין באה"ט שיש לו' בנחת יאמר נא ישראל כל"ח בנחת וכן כולם ולא כמו שנוהגין לו' יאמר נא ישראל ותו לא ומפסיקין באמצע הפסוק:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכג

כתר. עיין בה"ט וכתב בספר גן המלך סי' קלד דבר"ח יאמר ועמך ישראל ובשבת ויו"ט עם עמך ישראל כי בשבת ויו"ט ישראל הם עיקר ע"פ המדרש ע"ש שכ"כ בשם הרב מוה' דוד גרשון ז"ל ועיין בבר"י בשם הארחות חיים והכל בו שכ"כ דלכך אומר עם לפי שישראל עיקר ע"פ המדרש כו' וע"ש שנשא ונתן בזה מהא דהג"מ פ"ג דת"ת דקאמר טוב תורה עם ד"א. ובתוס' ישנים סוף יומא ובריש פ"ז דטהרות ומסיק דהפשט עם עיקר אך זימני' דנקט עם על טפל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכה בש"ע (בהגה) וכן עיקר כו' ובדגול מרבבה כתב שבפראג נוהגין להפטיר שמעו ועיין בא"ר סי' תקמט:

שאין דוחין כו' עבה"ט ועיין ביאור הדברים ביד אפרים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכו בש"ע הרואה לבנה בחדושה כו' כתב בספר החינוך סי' ת"ג יורדי הים אין מפליגין אחר ה' ימים לחידושה ונזהרין שלא להקיז סמוך לחידושה והפשתן שימצא במשרה או בתוך היורה לבשל בחדוש הלבנה לוקה. וכמה מלאכות צריך שמירה שלא לעשות בעת שהלבנה מתחדשת ע"ש והביאו הר"י ועיין בה"ט בשם דבר שמואל וע"ש שמבואר מדבריו שאין זה רק לכתחלה יש לחוש לספק שמא מתוך בהירות האספקלריא מזהיר בו דמות לבנה אך אם אנשים מבחוץ רואים הלבנה עצמה ומעידים לו עליו שפיר מברך כיון שזריחת הלבנה ניכרת לכל באותו זמן ומכ"ש להרש"ל דגם סומא יברך ע"ש ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו לענין לראות בחציצה ע"י בתי עינים שקורין ברילין שהביא שם דברי הדב"ש וכ' דאין ראיה מההיא דר"ה דמיירי שלא ראה אותה בעובי הרקיע. אבל הרואה דרך עששית לרקיע ורואה הלבנה הוי ראיה ממש ומברך ואולי הדב"ש מיירי שלא ראה רק תוך האספקלריא או מזכוכית ולא בעובי הרקיע ממש ולענ"ד ודאי דבהכי מיירי שאז יש שייכות לו' שמא הוא עיגול עב לבן אבל כשרואה דרך חלון לרקיע ורואת צורתה הלבנה ברקיע דרך הזכוכית ליכא למיטעי כלל ונראה פשוט דמי שרואה ע"י בתי עינים שהוא יכול לברך אפילו אם קמו עיניו מלראות בלא בתי עינים שהרי למהרש"ל אפילו סומא יברך. ואף שבדב"ש כתב שיש לפקפק בראיותיו מ"מ אין חולקין עליו ואם רוצה לקדש דרך חלון ויוכל לפתוח החלון יש לעשות כן לכתחלה כדמשמע מעובדא דרש"ל: בש"ע סעיף ב ברוך יוצרך וכתב במח"ב ששמע מפה קדוש בעל אור החיים ז"ל שהיה אומר כן בסי' יעקב ומהר"ק שפירא פי' נוסח זה ע"פ הסוד ובאגרות הרמ"ז סי' י' חולק ע"ז וכתב שראוי לו' ע"פ הסוד עושיך יוצריך בוראיך קוניך שהיא כסד' אבי"ע ממטה למעלה וכן מצא להרמ"ע ז"ל וכן היה נוהג בינו לבין עצמו אלא שאינו מודיע לאחרים ע"ש:

לא. עבה"ט מ"ש בשם הש"י ח"ב לענין אבל וע"ש שב' דאפי' בכלות ג' לבכי יהיה ליל י"ב לחודש ימתין ולמד כן מהד"מ לענין ט"ב ע"ש: שחל. עיין בה"ט ועיין בשבות יעקב ח"ג סי' ל"ח אם לא נראית עד ליל שבת ויש עדיין שהות לקדש במ"ש האריך הגאון מה' דוד אופנהיים ז"ל להתיר לקדש בליל שבת והגאון בעל ש"י נראה שאין דעתו כן כיון דאיכא שהות לקדשה במ"ש שהוא עדיין תוך חצי ך"ט י"ב תשצ"ג ועיין בשו"ת ב"ח סי' פ' ומ"ש בה"ט ואם יום י"ו כו' עיין בתשו' דבר שמואל סי' רי"ו שדעתו שעד י"ו ולא עד בכלל ועיין בשבות יעקב דלעיל שכתב ג"כ דאין לסמוך למעשה לקדש ביום י"ו רק אם לא היה יכול לקדש מקודם יש לקדשה בליל י"ו בלא שם ומלכות ע"ש:

המולד, ועיין בשו"ת נ"ב סי' מ"א אם לא יכלו לקדש שהיה מעונן וכיוצא ובעוד שהיה קורא ק"ש נראית הלבנה ואם ימתין עד שיקרא ק"ש ויתפלל י"ח יכלה הזמן של קידוש הלבנה ודאי כיון שהוא שעת הדחק יפסוק ק"ש ויברך ברכת הלבנה ואם אפשר לגמור הפרק ולפסוק בין הפרקים לא יפסיק באמצע הפרק ולענין אם יש לפנינו ק"ש וברכותיה וקידוש הלבנה אם יש איזהו לילות עדיין דכולי האי אין לחוש שתתכסה ק"ש עדיף דתדיר ומדאורייתא ואם הזמן קצר שיש לחוש לעננים וכן אם העת גשמים ולפי הזמן יש לחוש גם בג' לילות יש להקדים ברכת הלבנה וכן נהגתי כמה פעמים לקדש קודם מעריב ע"ש וע"ש שכתב אם אירע זמן קריאת המגילה בעת כלות זמן קידוש הלבנה ע"ש כמה חילוקי דינים כתבתי בשערי אפרים שער ו' ס"ק נג: שבעה, עיין בה"ט וע' בשבות יעקב סי' לט במ"ש שחל בה' בחודש וקדשו רוב הקהל ע"פ הוראת המורה ושוב נתקבצו קצת לקדש ונתכסית ונראית בליל א' ויש חשש לו' דהואיל ונראה ונדחית אידחי עד אחר ז' מן המולד והשיב דלא שייך בכאן דחייה כלל ושרי לקדש בליל א' ע"ש ועיין בשו"ת ב"ח סי' פא ועיין בבר"י שמ"ש בתשו' מנחם עזריה סי' עח והא"ר דבליל ז' ראוי לברך גם לפי הקבלה אינו נראה כמבואר בתשובת מהר"י גיקטליא ע"ש: ואין. עיין באר היטב ועיין ברבינו יונה שנשאל בעת שסגורים מחמת דבר ר"ל אם רשאי לקדש הלבנה דרך חלון וכתב להתיר אף שבין סריגי החלונות הוא פחות מג' וכלבוד לא אמרינן להחמיר ועיין בה"א סי' תכ"ב וצ"ע על הח"צ סי' נ"ט שלא הזכיר המג"א ושער אפרים סי' קיט ועיין בקרבן נתנאל דף ע' אך בזה בלא"ה לא שייך לבוד שלא נאמר אלא לענין מחיצות אבל כאן אם נראית יפה די בכך ואין ראיה מהדב"ש שהובא לעיל ס"ק א' וגם כי הש"י בתשוב' דחה ראיותיו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכח

שלפניהם. עיין בה"ט ועיין שער אפרים שער ז' ובפתחי שערים שם יעיין בדברי אא"ז בבכ"ש במגיל' דף ל"א מ"ש על דברי הט"ז בזה: בש"ע סעיף ח' מפטירין לעולם שובה עיין בשער אפרים שער ט' סעיף כ"ח שיש מוסיפין מנביא יואל ויש מוסיפין עוד פסוקי מיכה מי אל כמוך ועיין בא"ר שכ' שכן נהגו בפראג ובדגול מרבבה הביא הא"ר וכתב ולא ידעתי לזה טעם דהני תרתי למה (ר"ל שעיקר טעם ההוספ' שלא לסיים ופושעים יכשלו בם וא"כ בחד סגי) ודעתו להכריע שאם קורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה ואם קורין האזינו יש לסיים בפסוקי יואל ע"ש מלתא בטעמא והכל כפי המנהג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תכט

יב"ח. עבה"ט וע' מח"ב בשם עבוד' הגפן אם עשו זט"ה נדבה בבה"כ לצורך חטים והיו אורחים אין לגבאים וזט"ה מאותו העיר לחייבם כי הם נותנים בעירם. ומי שנדר לצדקה תוך ל' יום קודם הפסח שרי ליקח מזה חיטי' לעניים אף במקום שקביעות חיטי דפסחא בפרטות ואין כוללים אותם בכלל צדקות כל השנה (והטעם לפי שנותנים מזה גם לת"ח עניים שגנאי להם לקבל צדקה) ואם גבו לצורך חיטים והותירו אין לשנות לדברים אחרים אלא יתנו לעניים לשאר צורכי הפסח ע"ש. וכ' בסוף ספר וועד לחכמים בקונטרס טוב עין כתב שאם קנה בית דירה אפילו תוך יב"ח חשוב כאנשי העיר ואם שכר בית דירה ליב"ח אפשר קודם יב"ח הוא כאנשי העיר ע"ש שכ"כ בשם קצת מפרשים ועיין בח"מ סי' קסג:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תל הנס. עיין בה"ט ועיין בדגול מרבבה מ"ש על דברי המג"א בזה דהרש"ל ס"ל דהוי יבש ביבש אלא דהוי דבר שיש לו מתירין ומהני נאכל אחד ע"ש. ועיין בשו"ת בית אפרים חלק ח"מ סי' כ"ה בדינא ברירה מ"ש ליישב קושי' המג"א ע"פ דברי התוס' בתמורה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלא (בש"ע סעיף א) בודקין את החמץ וכתב בשו"ת בית יהודה שאונן פטור ממצות בדיקה ויבדקו לו אחרים ובספר ח"מ כתב שבפראג נוהגין שהאונן מקנה חלקו לשותפו וגם בזה לענין חמץ יקנה במתנה לשותפו או לאחר ואז יברך האחר ג"כ משא"כ אם אינו בודק מחמת הקנאה רק דרך שליחות צ"ע אם יברך:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלב סעיף א' על ביעור עיין בט"ז וביד אפרים ועיין בלה"ק בשם רדב"ז שנוסח על ביעור נתקן על תחילת עשיית המצוה ועל תכלית' שהוא הביעור ולא הבטול שהוא מחשבה שבלב ע"ש: שלא לסיים עיין בתשו' מהר"ז רוטנברג סי' ח' שכתב לפרש דסיום הבדיקה ר"ל הביטול ולכך אינו מברך (וע"ש שהשואל העתיק לשון הט"ז ממש ולא הזכיר שמו עליהם והגאון המשיב שתק ליה כנראה שעדיין לא נתפשט אז ספר הט"ז. וכן מ"ש השואל על סי' תמב הוא לקוח מהט"ז וכתבם כאילו מפי עצמו אמרם ושרי ליה מאריה):

ונוהגים. עבה"ט ועיין מח"ב בשם שו"ת זרע אמת שהמניח פתיתין נכון לדקדק שיהיו קטנים פחות מכזית ובסי' ל"ט כתב בשמו שהיה מלקט פתיתים וקודם שבדק כל החדרים וגם לא ביטל הרגיש שחסר אחד מהפתיתים שקיבץ א"צ לחזור ולבדוק כל החדרים ויבטל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלג לאור הנר. עבה"ט ובהלק"ט סי' קסב דעתו שיכול לבדוק בליל י"ג ובסי' קצ"ד כתב דמי שאין לו רק אכסדרה דלאורה נבדקת ובודק בלא נר יברך ועיין בענין אכסדרה במג"א וח"י ובשו"ת ש"י ח"ג סי' נה ע"ש: סעיף א בש"ע שם (בהג"ה) וכל אדם צריך לכבד כו' ולכן מקילין המוני עם לבדוק דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין וסדקין לפי שתחילה מכבדין ורוחצין ומנקרין הכל היטב ואפילו רוחצין ומנקרין ע"י עכו"ם מסתברא דנאמנים דאנקיותא קפדי ולא מרעי נפשייהו כ"כ בשו"ת שבסוף חידושי מהרי"ש לפסחים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלד בש"ע (בהג"ה) ואין לבטל כו' ועיין בהלק"ט סי' קצה מ"ש בזה:

אינו. עבה"ט ועיין הלק"ט סי' רט שמפקפק בביטול ע"י שליח ובמור וקציעה כתב דאשתו בלי רשות עדיפא משליח ברשות ובמה"ב הביא בשם הרמ"ל באלפסי זוטא שדעתו דגבי חמץ מהני ביטול ע"י שליח כיון דאינו ברשותו כו' בגלוי מלתא סגי. וגם דבע"ה זכות הוא לו ואע"ג דשלא מדעתו אינו מבטל. מכל מקום על ידי שליחות ומדעתו יכול לבטל וע"ש וכ"כ בפ"מ בפתיחה מי שבא לו חמץ בדרך וישראל שהיה שם בטלו לא אמרינן בזה זכין כו' וע"ש עוד במ"חב בשם הרמ"ע דאשתו ובניו שיש להם רשות לאכול משלו מסתברא שיש להם רשות לבטלו ומשוו נמי שליח ודוקא שהם גדולים דבני מעבד מצוה נינהו עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלה

לא יברך. עבה"ט ועיין בשו"ת שער אפרים סי' ד' (בהג"ה) שם בדברי התוס' בפסחים דף י"א ואם לא בדק בתוך המועד בו' ובק"א שם מ"ש ע"ז הגאון בעל אלי' רבא ובן המחבר ש"א ועיין בשו"ת הג"מ זוסקינד רוטנבארג ובנו מהר"מ ז"ל בסי' לד ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תלז

וי"א. עבה"ט ועיין בשו"ת ח"י בהשמטות דף רסג מ"ש בענין זה דניחא ליה לאינש כו' ע"ש: בש"ע סעיף ד' הניח חמץ כו' ועיין ביד אפרים מ"ש מדברי אא"ז בבכור שור והאבן עוזר. ועתה מצאתי בדגול מרבבה שהשיג ג"כ על אבן העוזר ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' מה שהשיב לנו בזה על תשובת עגונה האמורה עם הספר בית אפרים חלק אבן העזר סי' מ"א ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמ חייב לבערו. עיין בה"ט ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' פז וע"ח דלא מהני ביטול והפקר בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ואין דרך זה מוציאתו מידי ב"י וב"י ואין לו תקנה אלא שריפה או לייחד לו בית או לעשות לו מחיצה י' טפחים קודם פסח. וכתב בסי' עט ובסי' פ' שאם לא עשה תקנה זו דיחוד בית או מחיצה עד תוך הפסח אסור בהנאה לאחר הפסח אבל אם עשה התקנה בע"פ אחר שש אע"פ דאפי' בשל נכרי וקע"א איתי' בעשה דתשביתו משש ולמעלה מ"מ אע"פ שעבר עשה דהשבתה שרי בהנאה לאחר הפסח וע"ש שכתב דלענין שלא יעבור בב"י מה"ת סגי במוציא חמצו מרשותו אפי' תוך הפסח אבל לענין עשה דהשבתה לא מהני לי' אפי' מה"ת עד שיבערנו כו' ע"ש סי' פג וסי' פד ע' בשו"ת בית אפרים סי' מא מ"ש להציל את הארי החי הגאון ז"ל ממה שהשיג עליו שארי הגאון ני' בפתיחת ספרו מקור חיים וע' שם בסי' לז באחד שמכר חמצו ובתוך הפסח הלך אחד מאנשי הבית למרתף ולקח הברז' מחביות יי"ש ושפך ממנו אל כלי והעמידו במקום מוצנע שיהיה לו לשתות אחר הפסח. ואחר הפסח שחזר הישראל ולקח מהנכרי מצא הבעה"ב הכלי עם היי"ש ולמיחש מיבעי' דמדאגבי' האיש ההוא קנאו ונתחייב באחריותו וע"פ כמה צדדי היתר המבואר שם באורך נראה להקל בהנאה עכ"פ לא בשתיה כיון שאינו הפ"מ ולרווחא דמלתא יש לערבו חד בתרי דהיתרא ולמכרו כך ובהפ"מ אפשר להתירו אף בשתי' ע"י תערובות חד בתרי וע"ש בבית אפרים סי' לח בנכרי שגנב חמץ מישראל קודם הפסח ובתוך הפסח השליכהו בלילה לפני בית הישראל ולא רצה הישראל ליטלו ונטלוהו למבצר ואחר הפסח החזירוהו לו יש לצדד להתיר אך אין להתיר רק בהנאה ולא באכילה וע"ש בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ע"ז באחד שגבה חוב מא"י ע"י פקידת השר שבא תוך הפסח לקחת מהנכרי בעד החוב כל הנמצא ובתוך הנמצא היה דגן ואת הכל לקח ואחר הפסח העידו יהודים שאותו דגן היה מתחתית הבור ומרוחצים והא"י אומר שמרוצה ליקח בחזרה וליתן דמים תמורתו והעלה בהפ"מ להתיר להחזירו להא"י ולקבל הדמים ובתנאי שהדגן לא היה ניכר בו בקוע וגם דוקא אם בשעה שלקחם לא הרגיש שהם רחוצים והוי משיכה בטעות אבל הדגן עצמו אין להקל להתירו אפילו בכה"ג ע"ש: עכו"ם אחר. עבה"ט ועיין בשאגת אריה סי' עה בקע"א של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קע"א שרי בהנאה אחר הפסח: ויש חולקים. עבה"ט ור"ל דאף שבזה אין לסמוך על הי"ח לענין העכו"ם אלם אפי' בדיעבד מ"מ על דעה ראשונה שסוברים דדוקא אחריות דגניבה ואבידה בעינן שפיר יש מקום לסמוך בדיעבד וכן מבואר בח"י ע"ש כן השבתי לשואלי דברי בה"ט אלו וע' בשאגת ארי' סי' פ"ח בקיבל רק אחריות פשיעה אף שחייב לבער קודם פסח מ"מ היכא דעבר ולא ביערו שרי בהנאה אחר הפסח ע"ש: אינו. עיין בה"ט ועיין בתפארת צבי שאם אנשי חיל עומדים בבית ישראל וא"א לעשות לו מחיצה מכל מקום אין צריך לילך מביתו דכל שאינו בתורת פקדון לא חיישי' דאתי למיכל מיניה כמ"ש בשם הרשב"א ואף אם אינו בביתו כיון שהוא בעיר כמו במפקיד יין וביום שאינו בא לביתו באמת יכפה עליו כלי כיון דא"א במחיצה ע"ש:

אף המפקיד. עבה"ט ועיין בשאגת ארי' סי' פ"ה שהאריך בענין זה ודעתו שאין האחריות שקיבל עליו הנפקד מציל את המפקיד מלעבור בב"י כיון שעיקר הממון שלו ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ק"ס ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל"ט באיש בליעל שמכר בפסח יי"ש חמץ בחזקת של פסח ונודע הדבר וברח והקונים השהו היי"ש לחקור מה היה ונמשך עד קודם הפסח בשנה שאחריה ונפשם לשאול איך להתנהג. והנה מן הדין היו צריכים לשפכו במקום מדרון שהרי אין לך מקח טעות גדול מזה והכל מצווין עליו לבערו אך לפי שנתגלגל הדבר שנמשך עד קודם פסח יש למצוא תקנה לערב קודם פסח ביי"ש אחר הרבה ולמכרו ביחד חוץ מדמי איסור שבו ואז כשיחזור ויקחנו אחר הפסח מהנכרי שרי כדין חמץ שעה"פ שנתערב ואין בזה משום מבטל איסור כיון שאינו נהנה כעת מהביטול שהרי מערב ע"מ למכור חוץ מדמי איסור וכן אין חשש שיחזור וימכרנו לישראל דבפסח גופיה שום אדם לא יקנה ממנו ואחר הפסח אם יחזור ויקנה בזול אין בכך כלום כדין כל תערובות חמץ שעה"פ שמותר אף באכילה ונכון לחוש לזה לדעת הטור לערבו בס' לכתחלה ואם א"א שאין לו יי"ש כ"כ יערבנו ברוב וכשיחזור ויקננו מן העכו"ם אחר הפסח מותר להוסיף עליו עד ס' לכתחלה ע"ש וע"ל ביד אפרים הבאתי סיוע לסברא זו דכל שהתערובות מעיקרא אינו ע"ד לאכול האיסור שרי ע"ש והנה בכל חמץ שעה"פ יש מקום להמציא תקנה זו אך אם יעשה כן מיד אחר הפסח מה ירויח בזה ואם לפי שיחזור לקנותו בשער הזול כיון שהוא דבר שבכל השנה ואין דרך התגרים בכך למכור בזול בערך השליש ולחזור ולקנותו ויהיה בעיני הקונה כמתעתע, ואם יסביר פני' לקונה שמוכר לו כדי להפקיע האיסור ויחזור ויקנה ממנו פשיטא שאין זה דרך מו"מ והערמה גלויה ומבוררת לכל הוא ולכן קשה לעשות תקנה זאת ואם נאמר שישהנו עד ע"פ שדרך העולם בכך למכור ולחזור ולקנות פשיטא דאסור לשהותו זמן מרובה דאתי לידי תקלה אך בכגון זו שאירע הדבר כן מעצמו שנמשך עד יום או יומים קודם פסח שפיר דמי לעשות כן מאחר שגלוי לכל העמים להיות היהודים עתידים לחזור ולקנות מהם מה שהם מוכרים קודם פסח בזול שפיר דמי לעשות כן אם הפ"מ בדבר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמא

בש"ע סעיף ג' אסור. עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"ה שי"ל בגומר בדעתו שלא לפרוע ויהיה של נכרי למפרע אפשר דאף בפסח גופא ליכא איסורא וע"ש באורך אי שייך לו' ענין זה הוברר הדבר למפרע ע"ש ולקמן סי' תמח כמה דינים בענין קבלת אחריות כשעה"פ ע"ש שם כתבתי משו"ת מאיר נתיבים בענין מי שלקח שעבוד מנכרי על יי"ש ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמב עוברים. עבה"ט ועיין במג"א מה שהקשה מהא דשיאור ישרף ומ"ש בחידושי אה"ע ובס' מק"ח ובשו"ת כתר כהונה ובשו"ת בית אפרים סי' ל' להעמיד דברי המג"א על מכונ' וכ' בשו"ת פ"י סי' טו באחד ששכח לבער בלילות צוקר מחופה שקדים וענים ושאר מיני גרעינן ונזכר תוך הפסח וכ' ששאל להאומנים ואומרים שמבשלין הצוקר במים ומחפי' אותם בצוקר וצריך קמח לזה שא"א לאפותו בלא"ה וא"כ הוי מ"פ עם מים ואינו אלא חמץ נוקשה והסכימ' דעתו דחמץ נוקשה מותר לשהותו ע"ש ולדידי צ"ע שי"ל שהקמח נתחמץ קודם שנימוח הצוקר והמים הם גורמים חימוץ להקמח מבלי היות שם ערוב מלחלוחית הצוקר ואם נתבשל כבר הצוקר במים ואח"כ נותנין הקמח לשם לכאורה י"ל דדמי ליין צמוקי' המבואר בסי' תס"ב. אך הח"צ חולק גם שם וס"ל דלאו מ"פ הוא ע"ש. וע' עוד בסי' תס"ב מ"ש שם בענין מ"פ עם מים אי הוה נוקשה וגם דעת אחרונים דנוקשה חייב לבערו מדרבנן וא"כ כשנזכר תוך הפסח צריך לבער בפסח וא"כ אין להתיר בזה להשהותו. ואם דרך עושי המלאכה שאין נותנין הקמח עד שהמים רותחין היטב אפשר קצת להקל משום חליטה ועיין לקמן תל"ד ס"ק ג' ומ"ש בשם הח"י דאין בפליט' כלים משום איסור שהיה בפסח עיין בהר הכרמל סי' יד דמרקחת או שומן העומדים בקדירות חמץ מותר להשהותם ע"ש:

וכל כיוצא. עבה"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' כ' שכתב שיי"ש הנעשה ממאלץ אסור ד"ת דאף שנשתנה טעם המאלץ מ"מ כיון שעיקרו של המאלץ לעשות היי"ש והו"ל כפירות עפוצים מאוד שאין ראוים לאכילה כשהם חיים ונאכלין ע"י בישול במים או עם דבש וצוקר דאף שנשתנה טעם ע"י בישול וטיגון במלתייהו קיימי כו' ע"ש ובפ"י בק"א לקידושין בענין חדש שהאריך בזה דבשו"ת שב יעקב חלק י' סי' מא ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מט תשובה אחת להגאון מוה' יושע ז"ל בעהמ"ח מנ"ש שכתב להחזיק במעוז היתר דיי"ש מחמת זיעה בעלמא ובספר באר יעקב שהאריך לישא וליתן עם חביריו הגאונים נ"ל ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' סד שנראה מדבריו שלא רצה לתקוע עצמו לדבר הלכה להתיר מחמת טעם זה ואפילו בצירוף היתר הביטול ועיין בשו"ת בית אפרים מ"ש בשם הגאון בעהמ"ח ס"י שצידד להתיר במכירת מאלץ דמאלץ הוא חמץ נוקש' ע"ש וא"כ מה דמשמע מראש דברי הח"צ דעובר בב"י וגם דאסור מה"ת אינו מוכרח לדעת כמה פוסקים דנוקשה מדרבנן ומ"מ שם ביארתי שהכל לפי הענין אם נתקלקל הרבה עד שאין ראוי לאכילה כלל אם לא ע"ש וא"כ י"ל דהח"צ מיירי במאלץ שנשתנה טעמו אלא דמ"מ עדיין ראוי לאכילה קצת אחר שיטחנו אותו אך ממה שמדמה ליה לפירות עפוצים לא משמע הכי וצ"ע:

נראה. עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ד' סי' י"א מה שנוהנים בכובעים שמכסה הבגד פנימה טוחין בבלילה רכה קרוב לשיעור שני ביצים ואח"כ מחברין עליו בגד העליון ותופרין אותו ומשימי' אותו על החימום עד שמתיבש ונעשה כובע אין לחוש לאיסור חמץ אע"פ שבאה העיסה לכלל שאור כיון שעשה מעשה וביטלו וכיסה אותו בתפירות ע"ש. ועיין בשו"ת מו' זוסקינד רוטנברג (שהשואל שם העתיק לשון הט"ז וכמש"ל סי' תל"ב) שכת' ליישב דלא תיקשי ממטמין דכאן שאינו נראה מבחוץ מהני ביטול אלא דמ"מ מתה"ד מבואר דטעם אין נראה מבחוץ משום שנתבטל צורת החמץ ע"ש:

בחלא. עבה"ט עיין בשו"ת פנים מאירות סי' ק"ז שתמה על המג"א בס"ק ט' בשם הראב"ן (בפ"מ ובש"י העתיקו הרמב"ן והוא ט"ס) דאפי' הדבש החמישי לזה שנתחמץ בשמרי שכר אסור שהרי בי"ד סי' קי"ב וסי' קט"ו בשם רי"ו מתירין לאחר ג' פעמים וכן בפמ"א ח"ב סי' ע"ה כ' ג"כ על דברי המג"א ע"ש ולכן כ' כה"ג להתיר למי שנזהר באיסור חדש (אך לא מלאני לבי להתיר לשהות) בפסח אבל להשהותו נראה דמותר ע"ש ובש"י ח"ב סי' ע"ז דחה זה שלא הקילו אלא בפת וחלב שלהם דקליש אסורייהו משא"כ איסור חמץ דהמיר ולכן יש להחמיר אף בשהי'. אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר הפסח בצירוף הטעם שכתבו מקצת פוסקים דעכשיו שכולם מבטלים אין להחמיר כולי האי ע"ש ועיין לקמן סי' תמ"ז ס"ק י"ד מ"ש שם על מ"ש בבה"ט משו"ת ב"ח. עיין סי' תמ"ח בענין שמרים מחמץ שעה"פ: אלא מבטל. ועבה"ט ועיין במג"א ס"ק א' לענין חצי שיעור אם אסור מה"ת לענין ב"י ובשו"ת ח"צ סי' ע"ו כת' דלמ"ד בשאין החצאי זתים דבוקים בכתלים ג"כ א"צ י"ל דדוקא באיסורי אכילה גלי לן קרא דכל חלב דחצי שיעור אסור כו' דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני א"נ י"ל דדוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור אבל בפחות מכזית מה שמניחו בביתו ואינו מבערו אינו עושה דבר שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאצטרופי ע"ש. ובשאגת ארי' סוף סי' פ"א כתב בטעם הדבר דבאיסור אכילה אם אוכל כזית בכא"פ מצטרף וחייב עליו נמצא מה שאכל תחלה באיסור אכל למפרע דהא מיהו מצטרף ומשלים שיעור האכיל' לחיוב אבל לענין ב"י אפי' אם ישלים אחר זמן לכזית יעבור מכאן ולהבא וכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסור' למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזית וכיון דא"א שיבוא לאיסור ב"י למפרע בשהיית ח"ש זה לא שייך טעמ' דחזי לאצטרופי ע"ש. והדברים עתיקים מדבש מתוקים ואילו ואילו דברי אלהים חיים ועיין בשו"ת פ"י סי' ט"ו שהאריך ג"כ בענין זה אם שייך ח"ש לענין איסור ב"י:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמג אסור. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' סמך וסי' ס"א שדחה דברי חכם אחד שרצה לו' דעשה דתשביתו אינו אלא בע"פ ולא בשאר ימות הפסח דהא אף אם בודק בתוך הפסח צריך לברך ולא נתקנ' הברכה על מניעת האיסור רק על עשיית המצוה ע"ש. ועיין לעיל סי' תל"ה ועיין מ"ש לעיל סי' ת"מ בשם השאגת אריה סי' פ"ג וסי' פ"ד:

לבערו ע' בה"ט ועי' בשו"ת חינוך ב"י בנכרי שלקה תבואה של ישראל לעשות ממנה מאלצן בלא ידיעת הישראל אדרב' קודם שעשה שאל פי הישראל ומיח' בו ושוב הגיד להישראל כשראה וכעס עליו ולכן הלך הנכרי ולקחה מן המים ויבשה אם הקלקול ניכר בתבואה רשאי לקבל ממנו דמי התבואה בפרעון הזקו ואפי' אם אין ניכר יש לצדד בזה אלא שיש לפקפק בדבר ע"ש. ומ"מ אסור לשום ישראל לקנו' המאלץ מן הנכרי דקודם שנתקלקלה אכתי ברשות ישראל הוה קיימא והוה חמץ של ישראל שעה"פ ע"ש. וע' בשו"ת נ"ב ח"א כתב בגזלן שאמר לנגזל הש"ל אין החמץ נאסר וע' בנ"ב מ"ת סי' ס"ה וסי' ע"ה שכתב ליישב מה שהקשו לו ע"ז מכמה מקומות וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ז מ"ש בזה וע' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' מ' באחד שהפקיד תיבה מסוגרת בלא אחריות והנפקד משום חשש שמא יש שם חמץ מכר בע"פ לנכרי אותו התיבה עם שאר החמץ שלו ונאבד הכל בפשיעות הנכרי ונשאל אם זה הוי פשיעה מה שמכר לנכרי ואת"ל שהו' פשיעה אם גם פשיעה בכלל התנאי שלא יתחייב באחריות והשיב דודאי הוה פשיעה שלא היה עליו חובת ביעור כיון שאין ידוע אם יש בתוכו חמץ אם לא אחזוקי בחמץ לא מחזקינן ומ"מ פטור מחמת התנאי דגם פשיעה בכלל וכמ"ש בח"מ סי' ע"ב ובסי' ש"ה ואף שבתשובת הב"ח סי' קל"ח ומהרי"ט חלק ח"מ סי' קי"ו חולקים אין נראה לדחות דברי מהר"מ מרוטבורג ע"ש וע' בשו"ת שער אפרים סי' ק"ח בראובן שתבע לשותפו שפשע ולא מכר החמץ בע"פ והוא טוען שכחתי והרב מהר"ל בן המחבר האריך אם טענת שכחתי פשיעה הוא ואפי' אם לא היה ש"ש היה חייב אך דמשמע משאלה שחמץ של ראובן לבד היה והפקיד אצל שותפו וה"ל פשיעה בבעלים דפטור ע"ש. ולא ידעתי למה כתב זה דאפי' אם היו שותפים בחמץ זה יש לפטרו משום פשיעה בבעלים כמבואר בח"מ בששניהם מתעסקים ומכ"ש להש"ך סי' שס"ג שחולק על רש"ל וס"ל דשומר כמו גזלן מצי אמר הש"ל כמו גזלן א"כ מצי למימר קים לי כהש"ך ע"ש: מותר. עכה"ט שהראה מקום לשו"ת שער אפרים סי' ד' שכתב שם כענין חמצו של ע"א וע' כשו"ת א"י סי' י"ג ובשו"ת כתר כהונה סי' כ"א וסי' כ"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמד מזון. עבה"ט וע' שאלת יעבץ סי' קל"ג השיג ג"כ על הבה"ט וע"ש שכתב דמה דמשמע מהמג"א דאף לבטל עונג שבת דאין לו לחם אחר הדין כן ליתא אלא בכה"ג שפיר דמי לשייר כלי הפרשה בפה ובידים בלי ברכה וזהו הפרשתה ואוכלה קטן או גדול שטבל או רמי ליה לתרמילתי' דכהן והיכא דליכא יש להתיר ע"י ביטול ברוב אף לזר ע"ש ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ל"ו כתב גם דלא כהמג"א וכתב דהא דאסור להפריש ביום טוב התם כיון שיש לו תיקון אחר לאכול קצת ולשייר קצת אבל בע"פ שחל בשבת אין לו תיקון זה יש להתיר בהפרשה למאי דקי"ל חלת חו"ל הולך ואוכל כו' דלא הוי ההפרשה תיקון מדאורייתא ולכן שפיר מותר להפריש בשבת וליתן לכהן קטן ולאכול ע"ש: (בהג"ה) במדינות כו', וע' בשו"ת נ"ב סי' ך"א מה שהקשה ע"ז שאין ראיה מפסח גופא לע"פ וע"ש שכתב דעד חצות ודאי מותר לאכול מצה עשירה בע"פ והמורה להקל כל היום אפי' בלא צורך חולה וזקן לא הפסיד אם הוא עכ"פ צורך קצת אך בפסח עצמו מחמירין ע"ש: בש"ע סעיף ב' טוב לבער כו' ועיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ד בשם ספר נ"א שצ"ע לענין מלאכה בע"ש אם דינו כשאר ע"פ או יש להקל וכתב שבדרשות מהרי"ל כתב שהרוצה להחמיר יחמיר אך בעל כה"ג בסדר ההגדה שלו הנקרא פסח מעובי' כ' שלא ראה נזהרים אפי' דרך חומרא וכ"כ במח"ב בשם זרע אמת דמותר וע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמה בש"ע סעיף א' או פוררו כו' ועיין בשו"ת אור ישראל האריך מחלוק' הפוסקים בהם דאין ביעור חמץ אלא שריפה ובענין השבתה וביטול בלב. ועיין בשאגת ארי' בסי' פ"ג ופ"ז ע"ש וע"ש סי' פ"ה דגם נשים חייבות במצות עשה, דתשביתו ואפי' בחיוב השבת שמשש ולמעלה ע"ש: בש"ע סעיף ג' ואם מצאו אחר זמן איסורו כו' וכתב בשו"ת פ"י סי' י"ב באחד שהי' לו חמץ בבית גוי ושכח למכרו. ואחר חצות נזכר והוא ביטל חמצו קודם חצות כנהוג ושאל איך לעשות והור' לו בדרך עצה שיניחנו במקום הפקר לכלבים או לחזירים ואם יזכו בו גוים יוכל לקנותו מהם אחר הפסח בזול או יחזירו לו כי מסתמא הגוי שהחמץ בביתו לא יניח לכלבים להפסיד ויזכה בו ואח"כ אולי יחזיר לו כיון שמכירו וע"ש שהאריך בדברי הגמ"י בשם ריב"ש שממנו מקור דין זה ועיין בדברי האחרונים לעיל סי' תל"ג סעיף ו':

אסורים עבה"ט ועיין בשו"ת פ"י סי' י"א במצה שנתכפלה והניחו אצל האש שבפי התנור לשרפה והי' שם מצות בתנור גם קדירה נתבשל' באש הזה והאריך בדין זוז"ג ע"ש ועיין בפ"מ יו"ד בפתיח' להל' בב"ח שהק' שם על המג"א מכריעי דחיטי דנפל עלי' יי"נ שהוא איסור דאוריי' ומ"ש ע"ז בשו"ת בית אפרים סי' ל"ט דמבואר במרדכי לענין היתר התרנגולת לפי שאינה נמכרת ביוקר שהביא ראיה מהא דכריא דחיטי כיון שאין החיטים נמכרים ביוקר בשביל היי"נ וע"ש דלענין תערובות חמץ שעה"פ שפי' מותר למכור חוץ מדמי איסור כו' ע"ש ועיין מ"ש על דברי המרדכי בנ"ב מ"ת סי' ע': הפחמין, עבה"ט ועיין באמונת שמואל על הקושי' שהקשו מתמור' מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמו

ויבערנו. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ס"א שמוכיח דגם בתוך הפסח שייך עשה דתשביתו הלכך אע"פ שביטל יש מצות עשה דרבנן וצריך לברך ע"ש ומ"ש לעיל ר"ס תמ"ג: כלי. עבה"ט ועיין במקום שמואל סי' ך"ו מ"ש בזה על דברי הרמב"ם וה"ה והכ"מ פ"ג מהל' חמץ וע' בשו"ת ב"ח סי' קכ"ד דהא דאמרינן כשנתחמץ בפסח אינו בכלל הביטול ומותר לשרפו אפי' בי"ט היינו משום דנוסח כל חמירא אינו במשמע רק מה שנתחמץ כבר אבל אם ביטל בפי' גם כל החמץ שיתחמץ ויבא לרשותו אח"כ שוב אינו עובר עליו ד"ת וא"כ אף קמח שנתחמץ אינו רשאי לשרפו בי"ט. וע"ש דין תרנגולת שנמצא בו חטה ומבואר לקמן סי' תמ"ז וסי' תס"ז: כחוה"מ. עבה"ט וכתב בשו"ת שאגת אריה וקול שחל באחד שאחר הפסח מצא בתיבתו חמץ שקורין לעקוך ואינו יודע אם הונח שם קודם פסח או אחר פסח כי שכח אם בדק שם אם לאו והמעשה היה ך' אייר וכתב שאף אם הוא מעופש הרבה מ"מ בזה שהוא ד' שבועות אחר הפסח י"ל שנתעפש אח"כ דמסתמא בדק בשעת בדיקה כל מקומות שמכניסין בו חמץ ודמי למה דאמרינן שוקי ירושלם כו' וגם דספק דרבנן הוא ולקולא:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמז

בהנאה. עבה"ט וכתב בש"י ח"א סי' ך"א בבישל דגים במחבת של חמץ שלא נשתמש בו ימים רבים ותכף שהגיס בו הגיס תבשיל אחר וממנו נתנו קצת לתבשיל אחר וכתב שבספרו ח"י נפל טעות בדפוס מ"ש בשם הט"ז והש"ך לאיסור ובאמת ליתא אך בנה"כ אוסר וכתב שכן נתפשטה הוראה וכ"כ ע"ש ומג"א לכן אין להקל אלא א"כ יש עוד צד להיתר בדיעבד אחר ב' חדשים (ומשמע דאף מה שנתבשל במחבת מותר בדיעבד) ובתנאי כפול שלא יהיה דבר המתבשל בו דבר חריף ומזה יש ללמוד המחמיר בכיסוי קדירה אע"פ שאינה ב"י מ"מ אחר ב' חדשים יש להתיר ולכתחלה בכל האסורים אסור להשתמש בכלים אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ ע"ש:

שנתבשל. עבה"ט וע' שאלות ותשובות בית אפרים סי' ל"ה בכלי נחושת שנשתמשו בה חמץ בפסח אם יש בלוע מכבר מותר לאחר הפסח ואם הוא כלי חדש ונשתמש בו בפסח חמץ בעין ובלע הרבה או אפי' מעט ואין באומד רוב בתבשיל שמבשלין בו עתה מה שנבלע בו יש להחמיר אבל אם יש רוב בתבשיל מותר ואפשר שאפילו לכתחלה יש להקל בכה"ג שרוצה לבשל עתה תבשיל שיהי' בו רוב נגד הבלוע ע"ש:

איסורין. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב ה"א סי' ך"א דבשע' ה' נוקשה מותר לכ"ע ולמ"ד נוקש' דרבנן מותר בע"פ כל היום ע"ש אך הרבה פוסקים הסוברים נוקשה דאורייתא יש לאסור נוקש' משע' ה' ואילך ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל' ועיין בנ"ב מ"ת דאף דנוקשה מדרבנן אין להתיר למכור לנכרי כשאין בתבשיל ששים נגד החמץ נוקש' כמו שאסור בחמץ גמור אף שיש ששים ע"ש: (בש"ע) סעיף ג' אבל אם חממו כו' ועיין בשו"ת ג"ב ח"א סי' ך"ה בחטה שנמצאת בחרעמזלין הנעשים משומן ודבש ומים יש להחמיר שאוסר במשהו ואם הדבש אשר בחרעמזליך הורתח קודם פסח להציף השעוה ויש לתלות שהחטה היתה בדבש וכבר נתבשל' שם דהוי מי פירות בלא מים יש לסמוך להקל אם נמצא בדבש ההוא שטיגנו ממנו עוד חיטים והחט' לא נתבקע' ע"ש:

וניעור. עבה"ט ועיין בתפארת צבי בחטה שנתבשל' בתבשיל ע"פ ונצטנן קודם הלילה ונשאר כבוש מעל"ע בימי הפסח החטה פולט' גם אח"כ ע"י הכביש' ואוסר' ע"ש ועיין לקמן סי' תס"ז מ"ש בשם המקום שמואל בכבוש וספק נתבקע' ע"ש: בלח. ועיי' בנ"ב ח"א סי' ך"ד שבכל מדינות פולין ואשכנז נוהגים להקל דאין חוזר וניעור בפסח: אסור. עבה"ט בשם תשובת ב"ח וע"ש שענין השאלה היה שלקחו מאותו מי דבש שמרים ושמו בדבש אחר אך לפי תשובתו יש להתיר אף הדבש הראשון דאינו חוזר ונעור וע"ש שכתוב שאם יש לחוש באותו נפה לגרגירי חטים כגון שנקו בה החטים וכיוצא בה שיש לחוש שמא נשארו גרגירי חטים בנקבי אריגת הנפה בעץ סביב יש לחוש שמא נפל גרגיר חטה במי הדבש ע"ש (משמע דאף בנדון השאלה ששמו מדבש זה לדבש אחר יש לחוש ע"ש) ואפשר גם הט"ז יודה בזה דדוקא בפירורין דקין יש לחוש שמא יצאו דרך נקבי המסננת אבל בגרגיר חטה מוד' וע' לקמן סי' תס"ב:

חמץ. עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ב בשר שמלחוהו לקיום לפסח בכלי שנשתמש בו חמץ בחמין תוך מעל"ע ועלה ציר על כל גדותיו וכתב להתיר אף שנוהגין בכל המקומות לאסור כבוש מעל"ע בכלי איסור דלא כט"ז והש"ך מ"מ בזה י"ל דקודם הפסח שעדיין היתר הוא לא אמרי' כבוש כמבושל ואף שאין נראה כן מהמג"א כו'. ועוד כיון שהיה הרבה בשר ונראה שהיה ס' נגד מה שנבלע בכלי אע"ג דבשאר איסורין אין לשער נגד מה שנבלע בכלי דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מ"מ בחמץ דהיתרא בלע קודם זמן איסורו שפיר משערינן כמה נפיק מינה ע"ש. והנה מ"ש דבהיתר לא אמרי' כבוש אין לסמוך ע"ז ואין לחלק לענין הך מלתא דכבוש במבושל בין בליעת היתר לבליעת איסור כדמוכח במסכת שבועות ע"ש וגם דהא אמרי' בב"ח חידוש דאי תרו ליה כו' וקצת יש לדחות דהתם אי הוה אמרי' כבוש אז ע"י הכבישה היה חלות איסור בב"ח ומ"מ י"ל דכה"ג אין חידוש כיון דהאי לחוד שרי אין בליעת היתר ע"י כבוש מחדש איסור אלא ודאי דליתא דכיון דמבושל דיינינן ליה שהוא טעם גמור מה בכך שהוא בזמן היתר ומכ"ש למ"ד היתר בהיתר לא בטל והו"ל כאילו עודנו בעין בפסח וגם על הטעם השני קשה לסמוך לחלק בכך לענין זה שנבלע בליעה גמורה ע"י כבוש ומה בכך דהיתרא בלע עתה מה דנפיק ע"י כבוש דאיסורא הוא ולכן אין להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק גדול כיון דאיכא דעות אף באיסורין דבמאי דנפיק משערינן ע' ביו"ד סי' קצ"ח וקצרתי וגם יש לצדד קצת לפי מ"ש המג"א סי' תס"ז ס"ק ח' באגסים שנוהגים היתר בכבישה ואיסור בבישול משום דע"י בישול יהיב טעמא טפי ע"ש. וע' במקום שמואל שחולק על מ"ש המג"א דאפי' למ"ד חוזר וניעור מ"מ בטעמא בעלמא אינו חוזר וניעור והוכיח דז"א וגם בפ"מ בחלק א"א כאן ובסי' תנ"ג מגמגם על דברי המג"א בזה ע"ש וע' בבאר יעקב שהמג"א גופי' לקמן ס"ק ל"ח נראה דס"ל דאף בכה"ג דליכא רק טעמא י"ל להך מ"ד דחוזר וניעור ע"ש ובאחרונים:

ובכרכשות. עבה"ט וע"ש בחוט השני הטעם כיון שהיה זה קודם פסח נהי שלא הי' ס' בשומים נגד הטעם הנפלט מהסכין ואם היה השומים לפנינו היה אסורים בפסח מ"מ מה שנתנו טעם בבשר על ידי המליחה נתבטל בבשר בסמ"ך קודם הפסח ולכן מועיל הדחת הבשר קודם הפסח ע"ש ונראה דבזה בעי דוקא הדחה קודם פסח אף לדברי מהרי"ל שבס"ק י"ט דמתיר להדיח בתוך הפסח מכל מקום בזה אין מועיל כיון שהשומים היו עליו בתוך הפסח יהבי טעמא ואין הדחה מועיל ואם לא הדיח קודם פסח ונשארו השומי' שם בפסח נראה שעכ"פ יש להצריך קליפה כמבואר סי' תס"ז לענין שאר חתיכות שנמלחו עם החתיכה שיש בה בלוע מחמץ ע"י החטה שנמצאת עליו דחמץ כחוש הוא ע"ש אבל בהדחה דקודם פסח סגי דקודם פסח שהוא היתר עדיין אמרינן דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ודוקא אם לא היה סמ"ך בכל נגד הסכין היה מחמיר אף בכה"ג אבל קליפה חומרא הוא בפרט שאין ידוע באיזה מקום נגע כמ"ש בס"ס ק"ה ביו"ד ולכן כיון שהודחה קודם פסח אין לאסור אף כדי קליפה מחמת השומן שהיה בהם בלוע ונמלחו בזמן שלא היה עדיין שום איסור וגם אין ידוע באיזו מקום נגעו. וראיתי במק"ח שעמד גם כן על דברי חוט השני בזה ע"ש והנלענ"ד כתבתי:

ב"י. עבה"ט ועיין בת' חוט השני סי' נ"ה שאם חתך בסכין של חמץ שסתם סכינים אינם מקונחים והוא אומר שהיה מקונח אמרינן מלתא דלא רמיא כו' וצריך הדח' אם לא שאומר שעושה לפסח שמסתמא נזהר לקנח הסכין מחשש חימוץ ע"ש ומ"ש שאומר ואדכר לפסח אלא שלא שם לבו לפליטת הסכין ולא אשגח היות השומים דבר חריף כו' מהמנינין לי' וצ"ע מה נ"מ בזה כיון דעכ"פ פליט הסכין לתוך השומין מחמת חורפא ע"ש. וכתב בשו"ת פ"י כת"י סי' ז' שיין מבושל שמביאין ממדינת תוגרמא ואין ידוע אם נעשה לשם פסח יש להתיר דמסתמא סתם כלים אינם ב"י וגם נ"ט בר נ"ט ועוד דפשיטא דמבשלין גם אדעתא דפסח דעיקר מכירת היין לפסח ע"ש וע' בשו"ת ב"ח סי' קכ"ג דלכתחלה אף שידוע שאינו ב"י אסור למלוח בשר או דגים בכלי חמץ להשתמש בהם בפסח כמו דגים שעלו כולי ומ"מ בדיעבד מותר אפילו בלח כיון שידוע שאינו ב"י ע"ש:

מצוי עבה"ט וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ' באם עכו"ם מחזיק הזקת יי"ש ובהגיע הפסח שולחים ממקום אחר לשם חביות יי"ש מחותם עם הכשר לפסח והמחזיק הוא נותן לפני הישראל בכלים קטנים מחותמים ומוכר אותם לישראל וכתב שקשה להתיר בחותם אחד ויש להצריך הב"ח דהיינו לכרוך נייר ע"פ הצלוחית וחוט קשור סביב ויחתום ושוב יכרוך נייר על נייר הראשון וחוט קשור בו ויחתום כן יעשה בכל כלי וכלי ואם המחזיק מקפיד ע"ז ויש לחוש לאיבה שלו יש להתיר בחותם אחד כיון שרגילין שם בשתיית היי"ש ויהיה להם עי"ז מניעת שמחת יום טוב וטוב להכריז ולהודיע אל היהודים אופן החותם וכ"א ישגיח בעת שיקח אם כן הוא כאופן החותם גם יודיע להמחזיק שהודיע לכל אופן החותם איך הוא ועבה"ט בשם צ"צ לענין לתת לתוך היין חלב בהמה וחלב חטה ובדגול מרבבה כתב להכריע לאסור בחלב חטה דחמץ שמו עליו ולהתיר בחלב בהמה דעדיין היתר הוא ע"ש וגם המג"א דאף דס"ל להתיר קודם פסח מ"מ אם ידוע אותו יין אסור לשתות ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין והיכא שאין ס' אף קודם פסח אסור כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו ע"ש:

לא בטיל עבה"ט ובעה"ג סי' צ"ט כ' דיבש ביבש חד בתרי בע"פ תלי' בפלוגתא אם חמץ בע"פ בס' או במשהו ולפי מה דנקיט לעיל סעיף ב' לקולא גם בזה יש להקל ע"ש וע' בשו"ת פ"י ס"ח באחד שהיה לו ענים שנתנוהו כבר בתוך יי"ש לזקקו כנהוג ופג טעמו ושוב עירבו בעניס אחר אשר לא הופג טעמו כדי למכרו יחד לרמות הלוקחים ונתערב מעניס הזה בתוך משקה לאקריץ שבישלו בביתו בע"פ לצורך הפסח יש להתיר לפי שכבר נתבטל העניס יבש ביבש קודם הפסח ברוב דכיון שעירב כדי לרמות בודאי ביה רוב מן ההתר וכיון שנתבשל בע"פ שרי מאחר דכבר נתבטל ביבש ואפילו להרשב"א ביו"ד סי' ק"ט מותר די"ל שלא נתערב מן האיסור או שהיה פחות מס' וגם דכל הפריש כו' וגם שטעם חמץ שבעניס בטל בס' ולא שייך לטעמא עביד כיון דאין איסורו מחמת עצמו ובפרט ביי"ש שי"ל שאינו חמץ גמור מה"ת כמ"ש בתשובה אחרת (ועיין בשו"ת בית אפרים ששם נדפס תשובה זו של הגאון ז"ל) ע"ש:

אסור. וע' בפמ"א ח"ג סי' ע"ה באחד שנתן יין בחביות ישן של יי"ש מזמן רב ובשעת שתי' הרגישו בו טעם יי"ש וכתב כיון שביין הוא נ"ט לפגם כאשר היך אוכל יטעם ואף שבפליטת הכלי גרמה ליין שיעלה רתיחה על ידי תסיסה זו גרם לו טעם לפגם נראה לי לאסור תוך הפסח ולהתירו אחר הפסח ע"ש:

בששים. עבה"ט עיין בנ"ב מ"ת סי' ע"ח שאם נתערב בשוגג ע"י המשרת שלא ידע שלא מכרו בעה"ב בפסח בטל ברוב שיש לסמוך על המג"א ומכ"ש אם היה מופקד בפסח ביד א"י על אחריותו ע"ש ומ"ש בה"ט בדין שמרי שכר כו' ע' לקמן סי' תמ"ח בשמרי שכר שלקחו ישראל אחר הפסח מישראל מומר ע"ש וע"ש בשמרים שנתנוה לתוך חביות שכר ע"ש:

בהנאה. עבה"ט וע' לקמן סי' תנ"ג ס"ק ג' ד"ה להדליק ובשו"ת שער אפרים סי' ו' אוסר להדליק בחמאה של עכו"ם שצריך ליתן לתוכו קמח שיקלוט את הפסולת וסתם קמח עכו"ם הוא לתות ע"ש וע' סי' תס"ז ס"ק י"ג וע' בחק יעקב ס"ק י"ג שחולק ע"ז וכ' דבהנאה מותר ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תמח עכו"ם. עבה"ט ומ"ש בשם הח"י בישראל ועכו"ם שותפים ע' בתשובת שאגת אריה סי' פ"ט וסי' צ' שכתב ואם חלקו אחר הפסח אע"פ שלא מכר לעכו"ם קודם הפסח מ"מ גם חלק הישראל מותר וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ו מ"ש בענין זה וע' בשאגת אריה סי' צ"א בשני ישראלים שותפים והאחד מכר חמצו לנכרי קודם פסח בכל מקום שהוא לנכרי והשני לא מכר וחלקו אחר הפסח חלקו של זה שמכר מותר ושל זה שלא מכר אסור ע"ש: עכו"ם עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ד באחד שהיה לו מאלץ מונח בוויין הוי"ז של עכו"ם לעשות יי"ש והעכו"ם אמר לו שיעשה ממנו יי"ש בפסח ובע"פ מכר המאלץ כדינו והוויי"ן היז"ר הטיל המאלץ לתוך המים רותחים לעשות ממנו יי"ש ויש מפקפקים לומר שלפי שלא הודיע להקונה שהוויין הייז"יר יטיל התבואה לתוך המים הו"ל מקח טעות. והעליתי שאין לבטל המקח בשביל זה וע"ש העתיק מכת"י הגאון בעל פ"י ז"ל שדעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ושם מבואר שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם כדרך שנתבאר סי' תמ"ב הוה נוקשה ולכן יש להתיר בענין זה ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב מאלץ שלא עה"פ ע"ש ואדמ"ו הגאון מוה' סענדיר ז"ל כתב בתשובת כת"י במאלץ ששכחו למכור קודם הפסח ונודע בפסח ולא בא לשאול עד אחר הפסח והורה שהוא אסור בהנאה ע"ש כך הועתק לי משמו וגוף התשובה לא ראיתי ואפשר דמיירי בענין שהמאלץ היה עדיין ראוי לאכילה דאל"כ הו"ל נוקשה דקי"ל בס"ס תמ"ז דשרי וע"ש ס"ק מ"ז:

שמחוץ. עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ז אחד שמכר חמצו והמשרת הלך בפסח למרתף של היי"ש ולקח מהי"ש שבתוך החביות לתוך כלי והעמיד בזויות במקום מוצנע שיהיה לו לשתות ממנו אחר הפסח ושוב אחר שחזר הישראל וקנה מהנכרי מצא כלי זו עם היי"ש ונתוודע שנעשה כן ע"י המשרת ומבואר כמה צדדי היתר שאין לאסרו בהנאה לפי שהיה חייב לבער דמדאגבי' קני' ונתחייב באחריותו ויש להתיר בהנאה ולרווחא דמלתא יש לערבו חד בתרי ע"ש וע' בסי' ל"ח בנכרי שגנב חמץ מישראל ובתוך הפסח השליכו לפני בית הישראל וצועק פלוני צא וטול את שלך ולא רצה לקחתו לתוך ביתו ולקחן למבצר ואחר הפסח רוצים ליתן החמץ לישראל ויש צדדים להתיר בכה"ג ע"ש וע' בשבות יעקב ח"ב ס"ס ט"ו שצריך להזהיר את העם שבשעת מכירה יאמר הריני מוכר לך החדר עם כל מה שבתוכו ואם אין אותו חדר של ישראל רק שכורה לו צריך לו' אני משכיר לך החדר כל ימי הפסח עם כל מה שבתוכו כי שכירות ליומא ממכר הוא ע"ש. וע' בשו"ת הר הכרמל סי' י"ג במי שהחדר שבו החמץ שמוכר לנכרי הוא בשכירות אצלו מ"מ הוא יכול להשכירו לעכו"ם ולהקנות לו אג"ק וגם מה שנוטל שכירות בעד החדר שהחמץ בו אין זה כמשתכר באה"נ שהרי יכול לקחתו לביתו ואעפ"כ מחייב לשלם לו כפי הזמן כו' ע"ש וגם כ' דאפי' מוכר או משכיר חדר התיכון שאין הנכרי יכול לבא שמה אלא דרך בית ישראל לית לן בה (ונוהגים לכתוב שנותן לו דריסת הרגל דרך ביתו) וע"ש ואם משכיר לו חדר במנעול ומפתח ומסר לו המפתח אם ירצה ישאיר לעצמו זויות בזה החדר או ישכור ממנו זויות ויניח שם חפיציו קודם פסח ואז יכול הישראל לעשו' לו מסגרת לשמור חפציו ויהיה המפתח תחת ידו ומפתח הנכרי ת"י ואף שעי"ז איננו יכול לבוא לשם בכל שעה שהוא רוצה שרי כיון שבע"כ צריך הישראל לפתוח לו בעת שיצטרך לילך שם ע"ש. ופעם א' אירע שנכרי הקונה מרתף משקים הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף והיה שותה ושכור והמשקים היו יקרים שהיה עולה להפסד גדול וגם מדאגה בדבר שלא ירבה ריעים שישתו וישכרו עמו והנכרי עני ודאגה בלב איש ישיחנה ויעצתי לו שבעת שהנכרי נופל ומשתקע בשינה יקח המשרת שלו המפתח מכיסו והוא ידמה בנפשו שנאבד ממנו וכולי האי לא עביד שיעשה לו מפתח אחר וכן עשה ועלה כהוגן ונראה לי דה"ה שמותר לומר להמשרת שישאל המפתח מהנכרי שצריך לאיזו חפיצים שלו ואח"כ ישמיט עצמו או שיאמר שאבדו ונראה שאין בזה איסור. ושמעתי שגדול א' נשאל לפניו כזאת ולא השיב לשואל דבר רק כשהלך מאתו שלח אחר הנכרי ואמר לו שצריך בשליחות אגרת על כמה פרסאות וקצץ לו שכר ובשהות ההליכה וחזרה עברו ימי הפסח וקראתי עליו מים עמוקים עצה בלב איש וכתבתי זה ע"ד שאמרו בכתובות ולשון חכמים מרפא. ובענין הקנינים כתב בדגול מרבבה שהיה נראה שקנין המובחר שיקנה החמץ לנכרי בק"ס דהוי קנין חליפין. מה אעשה והש"ך בח"מ סי' קנ"ג קיהה בדבר עכ"ל, ועיין בקצוה"ח האריך בענין הקנין לחמץ וע' בספר מקור חיים הרחיב בזה ואי"ה בקונטרס ספר המקנה אשר יעדתי לחברו ב"נ על דינים אלו אבאר בעזה"י. וע' בפמ"א ח"א סי' מ"ו בא' שהיה לו חתיכת פשתן ובע"פ אחר חצות השוה עצמו עם נכרי שיתן לו עבורו ששה זהו' ומדה יי"ש ושכח שהוא ע"פ ומשך העכו"ם הפשתן לביתו ושוב נזכר שהוא ע"פ ושאל אם מותר להמתין עד אחר הפסח ויקבל ממנו או אסור להמתין וצריך לקבל ממנו מיד ולשפכו. והעלה שרשות לו' לנכרי כי המקח היה בטעות שנזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר בי או תן לי הפשתן או דמים ששוה היי"ש ואם אין רוצה מגזל גזליה ואין הישראל עובר עליו כלל ע"ש. ולענ"ד באם היי"ש אינו בעין ביד הנכרי בשעת החליפין או אפילו אם היה בעין אלא שלא הראה לו על יי"ש זה לא שייך מ"ש הפמ"א דכשמשך הפשתן נקנה היי"ש בכל מקום שהוא כיון שאין היי"ש מסויים בפ"ע ואם היה המדה יי"ש בבית הנכרי בעין מסוים לעצמו גם כן אין מקום שיקנה הישראל אותה אם לא כשאמר לו שמחליף על מדה של יי"ש שיש לו בביתו שאז נופל עליו דין קנין חליפין. ואם נשפך אח"כ ההפסד של ישראל משא"כ כשאינו מראה לו עליו רק הוא התחייב א"ע מדה יי"ש סתם פשיטא דלא נקנה כלל. רק חיוב' עלי' דנכרי רמי ואם כן אין איסור לקבלו אחר הפסח וע' בש"ות ש"י ח"ב סי' ט"ו בישראל שלקח מנכרי יי"ש זמן מה קודם הפסח וצוה לו להביאו תוך איזה שבועות ונתן לו הכסף מיד והנכרי הביאו תוך הפסח והישראל קודם פסח שכח מהמקח הנ"ל ולא מכרו קודם פסח אסור כיון שכבר נתן המעות ומכרו הנכרי כדינו ודאי נקנה מיד לישראל מחוק ודין המלכות וק"ו מהיכא דעכו"ם אלם ויכפחו לשלם כו' ודלא כהפמ"א סי' צ"ו שמצדד להיתר ע"ש ונראה שאם לא היה בעין היי"ש בשעה שמסר הכסף לנכרי יש לצדד קצת כיון שלא היה בשעת נתינת הכסף לא קני ליה. ועתה שהביאו אינו רוצה לקבל ממנו ולא קניה ליה וקודם שהביאו איסורא לא ניחא ליה דליקני ואפילו אם היה היי"ש מן המוכן ביד הנכרי קודם הפסח מ"מ נראה דכל כמה שלא מסרו ליד הישראל או שהישראל היה אצלו ויחד לעצמו יי"ש זה ומכ"ש אם חתם בחותמו אם כן אין כאן קנין על יי"ש זה לישראל זה דהא אי בעי ימכור או יתן יי"ש זה לאחר ואין ראיה מאחריות דאלם ששם בא החמץ בפקדון ביד הישראל וע"י אחריות שקיבל מצוי בידך קרינן ביה משא"כ כאן הוא ינהגנו אלמות שלא להחזיר הדמים אין זה רק דמגזל גזל ליה ומ"מ היי"ש לאו ברשותיה קאי וכמ"ש הפמ"א אלא שהפמ"א נראה שכ"כ גם בענין שהיה הי"ש בעין ברשות הנכרי ודעתו שיכול לבטל המקח משום מקח טעות וכמש"ל ע"ז חולק הש"י וכן משמע מלשון השאלה בש"י שהיה בעין אלא שצוה לו להביאו אח"כ ע"ש:
ומ"מ צ"ע היכא שהביאו בפסח והוא אינו רוצה לקבלו אף שי"ל דלא קני ליה מ"מ שוב אחריותו עליו מההיא שעת' בדיניהם עכ"פ ומכ"ש שבודאי אלם הוא שלא להחזיר המעות אלא שי"ל כיון שהנכרי חוזר ולוקחו לביתו שוב הו"ל מקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי. ואם הנכרי מעמיד הי"ש בביתו של ישראל בע"כ של הישראל יראה הישראל לחזור אחר נכרי אחר שיעמידנו אצלו על אחריותו ואף שיבטיח דבר קצוב להנכרי הנפקד בשביל זה לית לן בה ויפרט לו שהחמץ אינו שלו רק של נכרי שהעמידו אצלו שלא מדעתו וע' לעיל סי' ת"מ סק"ב בשם השאגת אריה בקיבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קע"א שרי בהנאה אחר הפסח ע"ש. וע' בשו"ת כתר כהונה סי' ח' באחד שעשה מעמד עם אדון אחד לקבל ממנו עבור חוב ה' חביתין י"ש ועשו קאנטראקט שהאדון יעמיד היי"ש לעיר שהישראל דר שם ואחר המדידה יוחשב כ"כ בעד כל מדה וחתמו שניהם ע"ז ובגמר המקח צוה האדון להישראל לחתום החביתין בחותמו ונשארו כך עד אחר הפסח והישראל שכח למכור והעלה להתיר ע"פ מ"ש המ"י סי' ל"ח דאף להרמב"ם דבמלוה קנה דוקא בישראל מישראל ואף שהיה בחתימת הישראל על החביתין דלכאורה לא גרע מרושם (אפשר לו' דאין זה דומה לרושם שנוהגין לקנות על ידו משא"כ זה אינו נעשה לקנין רק מחשש אחלופי) י"ל דאינו רק דרבנן ובהא לא קניס ר"ש. ואף להר"ן ז"ל י"ל דדוקא אם החמץ שלו אלא שלא עבר ב"י מדאורייתא ס"ל דקניס משא"כ היכא שאין החמץ שלו מדאורייתא וגם לא אזלינן בהא בתר דיניהם ואף להמ"ב לא אזלינן לחומרא וגם השאגת אריה סי' ע"ט כתב דלא אזלינן בתר דיניהם וגם י"ל דלמא הלכה כמ"ד דבעי משיכה וחמץ שעבר עה"פ דרבנן יש להקל וגם דמסתמא היה מבטל ואף להמ"ב דביטול לא מהני היינו שהוא בביתו אבל כאן שהוא בבית האדון מהני מכ"ש בזה שי"ל דחשש הערמה היינו שבידו לבער משא"כ בזה שהיי"ש רחוק ממנו כמה פרסאות כו' (ולפענ"ד אין מחוור שאעפ"כ היה יכול למוכרו ולהקנותו בכל מקום שהוא וזה ביעורו) וגם כיון שהיה מחויב להעמידו ליד הישראל נמצא שהיה באחריות של האדון ויש לצרף דעת המקילין בכה"ג כשעבר עה"פ ובצירוף היתר בעל שו"ת פ"י דיי"ש חמץ דרבנן ולכן יש להתיר היי"ש אף בשתי' ע"ש. וכתב דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל בתשובה כת"י באחר שמכר חמצו בע"פ וקיבל אדרוף בזמן המותר והישראל אמר להקונה בשעת קבלת הכסף הרי מעתה הכל שלך וכן הקונה חיזק דבריו ואמר מעתה הכל שלי וטרם שקיבל השטר לידו עבר חצות היום וקיבלו אז. והעלה דאף שנתפוס חומרת ה"ה ודאי דמודה הרב לדעת הרמב"ם דעכ"פ אחר שהגיע השטר ליד הקונה קנה למפרע ולכן בהפסד יש להקל עכ"ד. וכתב עוד בענין פקיד מומר שהיה ממנה על אוראנדא שלו יהודי לנאמן ומכר הנאמן בע"פ החמץ לנכרי שהיה גם כן נאמן של הפקיד וכתב דלכאורה אין לסמוך על מכירת הנאמן דאף לפי מ"ש אא"ז בבכ"ש דמכירת חמץ לא מיקרי הערמה דמסתמא גמר בלבו שלא יעבור בב"י מ"מ בזה בעל החמץ פשיטא דאינו חושש לב"י והנאמן אף שהוא באחריותו אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו. ומ"מ מסיק שי"ל כיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר החמץ למכרו לישראל אחר הפסח וא"כ איכא אומדנא דברשות קעביד למכור וגם לפי מ"ש השואל היה לו כו"ה למכור הכל כו' ומ"מ צריך שהריווח וההפסד יחשב על הקונה שאם יחשב על המוכר איגלאי מלתא למפרע שלא היה מכירה ובעל נפש יחיש לעצמו עכ"ל:
וכתב בשו"ת ארבעה טורי אבן ס' מהגאון מו' משה ז"ל באחד שהיה לו מאלץ ושכח למכור וצידד להתיר מחמת שהיה חייב מעות לאדון א' תקיף ואין לו לשלם לא מעות ולא קרקע רק זה המאלץ ותמיד עיני השר ע"ז המאלץ והו"ל כאפותיקי ואף דחמץ מפקיע מידי שעבוד י"ל דרבא לטעמיה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כו' ע"ש. ונראה שלא אמר לעשות מעשה רק כתב לעצמו לחפש איזה זכות שיש בו מועיל כשיהיו צדדי היתר כראי מוצק חזי לאצטרופי גם האי אבל פשיטא שאין לסמוך ע"ז כלל אף שנאמר שודאי יגבה מזה מ"מ קי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומה שעיני האדון עליו אין זה מציל שהרי הרשות בידו למכרו לכל אדם שירצה וליקח מעות ולסלקו לאדון בזוזי ואטו חמץ שהוא עומד לימכר לאחר אינו עובר עליו פשיטא דכ"ז שלא מכרו או שלא גבאו זה בחובו שע"ע ואף שאין לו לשלם לבע"ח כדמוכח כולה סוגיא דפסחים ובאמת גם האפותיקי לא מהני רק מעכשיו בעינן ומ"ש דרבא לטעמיה כו' דברים תמוהים הם וקצרתי:
וכתב בפמ"א ח"ב סי' מ"ג במי שהיה לו מקח עם נכרי לשלוח להנכרי בכל פעם יי"ש המדה בכך וכך ושלח לו ע"פ ג"כ והוא מהלך יום אחד על ידי עגלן נכרי נמצא שהגיע ללוקח בשעה שהוא אסור בהנאה וכתב שם צד היתר לפי שדרך כותי עגלן מושך לביתו בשביל הלוקח וכיון דלמפר' ניחא ליה בשליח כו' אלא שי"ל כמ"ש המג"א דאין נכרי עושה שליח לנכרי וגם יש לצדד בשביל שהיה עמו שטר קישור ודחה גם זה לפי שהיה יכול לימכר זה לאחרים או לשתותו ולקנות לנכרי יי"ש אחר אך יש לצדד לפי שנתן לו בהקפה והנכרי עשה כו' וסיים שימתין הישראל מלקבל המעות עד אחר שימכור הנכרי ויכלה מן העולם ואז יקבל ממנו המעות:
וכתב בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ד באחד שהיה לו י"ש ומי דבש אשר החמיץ במי שכר במרתף וחזר אחר נכרי למכור לו ולא עלתה בידו וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר וכתב שלפי מה שהוגד לי שהופקר בפה מלא והיה עמו אורח יהודי ואשתו ובניו יש להתיר בשביל שסגר המפתח לא נתבטל ההפקר וליתר שאת זרק המפתח והמאלצין שמכר ולא קיבל אדרוף רק עשה האנד שלאג ושם במדינה ההיא המנהג שהאנד שלאג הוא קנין וכן המי דבש מותרים והיי"ש יש לו לעשות חליפין כמ"ש הט"ז במוכר למומר ע"ש:
וכתב בשו"ת נ"ב ח"א סי' י"ח בעושה שליח למכור חמצו ומכר ולא מסר להנכרי המפתח מן התיבה שבו החמץ סגור רק המפתח מן התיבה והעלה להקל שמותר אחר הפסח ע"ש ושם בסי' י"ט כתב במחזיק כפר שהיה לו חמץ אצל הווערסט הייזיר שלו וסמכו כ"א על חברו ובין כך ובין כך לא נמכר בע"ש י"ג ניסן וביום השבת שהוא ע"פ אחר מנחה נודע להמחזיק שלא נמכר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח אע"פ שביטל ע"ש. ושם בסי' ך' כתב בישראל שעבר ולא ביער חמצו וגם לא ביטל ומת תוך הפסח מותר להבנים אחר הפסח ואפילו מת ע"פ אחר חצות יש לסמוך להתיר באכילה ובהנאה ע"ש. וע' בנ"ב מ"ת סי' ס"ב בענין זה. ושם בסי' ס"ג כ' במי ששכח ולא נזכר עד אחר חצות ומכר לנכרי והנכרי משך החמץ לביתו בע"פ יש מקום להתיר דהוי כזוכה מהפקר ואם כן שוב אינו של ישראל אף לעבור בב"י ע"ש. וע' בתפארת צבי סי' ט"ז באחד שנסע וצוה לבדוק ולבטל ובדרך נזכר שיש לו במקום אחר י"ש ונחפז לביתו ולמוכרו בע"פ ולא יכול לבא ואמר בע"פ קודם זמן איסורו לפני ג' שמפקירו הפקר גמור וכאשר בא אחר זמן איסורו אמרו לו חכמים שיניח המרתף פתוח בימות הפסח וכן עשה ואחר הפסח שאל השואל מה דינו והוא הפ"מ והורה כבוד דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל לסמוך על תשובת פ"י שמתיר בהנאה ע"י שיערב ברוב. ובעהמ"ח הסכים עמו בזה ע"ש. וע"ש בסי' י"ז בא' שהניח יי"ש בבית חבירו ולא מכרו גם כן רק שמ"מ היה היי"ש מונח בחדר שנמכר לנכרי ובעל היי"ש אומר שביטל בע"פ כדינו יש לצדד להתיר ע"י שיערב ברוב וכמ"ש בשו"ת פ"י בצירוף שי"ל כיון שהוא יי"ש שאינו מזוקק ויש בו תערובות מים הו"ל כמוסיף ע"ש. וע' לקמן בבאר היטב ס"ק יו"ד בשם שו"ת חינוך ב"י שכתב לאסור בכה"ג שהניח בחדר חברו בלי ידיעתו ע"ש ואפשר דשאני הכא שהיה סבור שחבירו ימכרנו אין לקונסו כולי האי וכמ"ש בסוף דבריו די"ל דהוי כמו אנוס שהיה סבור שהנפקד ימכרנו כו' משא"כ בעובדא דחינוך ב"י שהערים והניח בחדר חבירו בלי ידיעתו לא שייך זה. וע' בשו"ת פ"י סי' י"ד בענין מי שסמך על בעלת הבית שלו שתמכור ולא מכרה ואחר זמן איסורו מכר הוא וסיים בה גם כן להתיר משום דיי"ש הוא חמץ נוקשה וביחוד שבטלו ע"ש וע' מ"ש לק' בשם שו"ת פ"י סי' י"ג ומה שכתבתי בזה לעיל סי' תמ"ב ס"ק ג' ע"ש. וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"ח באחד שמכר חמצו ולקח מעות לאדרוף ונתן שטר ואחר חצות בא הנכרי וחזר מהמקח והחזיר השטר והיהודי החזיר לו האדרוף ושוב חזרו ונתרצו ולקח השטר ונתן האדרוף ועתה עבר הפסח. והורה הגאון ז"ל להיתר דודאי אם היתה החזרה מועלת לא היה המכירה השניה מועלת כמו שאין מועיל ביטול לאחר זמן איסורו. אבל באמת אין החזרה מועלת דחזרת השטר אין מבטל הקנין כמבואר בח"מ סי' ס"ו וסי' קפ"ט וגם חזרת האדרוף אינה בתורת קנין כסף רק בתורת חזרה וכן חזרת המפתח אף שנא' דמסירת המפתח הוי קנין מ"מ לא נתכוונת לקנין חדש ולכן מותר אף באכילה אך בתורת גדר שלא להקל בפני ע"ה יש להחמיר שלא יזדקק בו ישראל רק הנכרי ימכרנו להנכרי אחר והדמים מותרים לישראל: וכתב עוד בסי' נ"ט באחד שקנה מן העצה חזקת יי"ש שלא יביאו אחר מחוץ לעיר ובע"פ מכר חמצו עם החזק' ההוא ובימי הפסח בא השופט אליו ואמר לו שנכרי אחד הביא איזה מדות יי"ש מחוץ לעיר והשיב לו עכשיו אין לי עסק בזה ועשה כמשפט העובר ובאחרון של פסח סמוך לחשיכה בא לשאול אם מותר לקבל היי"ש מן השופט וכתב דנהי המכירה לא מהני דהוי דשלב"ל מ"מ גם הישראל לא זכה מטעם זה (וצ"ע שבתחלת דבריו שם כ' דאפשר דמצד מנהג המדינה הוי דינא דמלכותא וזכה ומ"מ אינו יכול השכיר לאחר ע"ש) ואף לפי מ"ש המג"א סי' ת"נ במדות הרחיים מ"מ כאן לא הופרש בשביל ישראל לבד שצריך לדון עליו בשביל קנס שמגיע להעצ' [וגם כזה צ"ע דמ"מ עיקר לקיחת היי"ש הוא בשביל הישראל השוכר ודין הקנס הוא ענין לעצמו והיי"ש גופיה הוא בשביל הישראל ומ"מ אפשר דשייך בזה איסורא לא ניחא ליה דליקני ובפרט שהוא הוציא החזקה מת"י והשכירה לאחר ועדיף מביטול דכאן י"ל דהוי לענין זה כסילק דמהני בדשלב"ל וצ"ע] אך שזה לא טוב עשה ששתק כל הפסח ולא בא לשאול אם צריך לבערו כו' וטוב עשה המורה לקנסו איזה קנס לעניים ע"ש:
וכתב בשו"ת פ"י באחד ששכח למכור יי"ש ועבר עה"פ והוא הפסד גדול וכתב שאין לסמוך להתיר מחמת הביטול רק שיש לצדד ההיתר לפי מ"ש בתשובה דיי"ש אינו רק חמץ מדרבנן וכיון ששכח הו"ל כאנוס וגם יש לסמוך על רבינו יונה בשעת הדחק לערבו ביי"ש אחר ומכל מקום יש לקונסו להשליך לאיבוד השליש או חציה שלא יוסיף לעשות עוד כן וכן עשיתי מעשה בעירי ע"ש. ועיין בשו"ת משאת בנימין סי' מ"ג ונ"ח ונ"ט וצ"ז מדינים אלו:
וכתב בשו"ת כתר כהונה סי' ך' בא' שמת והניח עזבון אוראנדע והניח יתומים קטנים והאלמנה היא העוסקת בזה וצוות' להריש דוכנא אשר אתה בבית למכור היי"ש והמאלצין ולא מכר עד אחר חצות היום והם סברו שהוא מכירה גמורה ואחר שעה"פ נודע לנו והוא הפסד גדול יש להתיר היי"ש בהנאה למכור רק לנכרים והמאלצין יערבו ברוב מאלצין של היתר ע"ש ובסי' ך"ה כ' במחזיק כפר שלא היה יכול למכור היי"ש שלו במקומו ושלח בנו לכפר אחר למכור שם ובנו לא עשה כן וביקש ממחזיק אחר כשימכור שלו ימכור גם של אביו והמחזיק ההוא שכח ונודע בפסח וזה איש ישר ורוצה לשופכו ולא הניחוהו שכיניו באמרם שאין לאסור לעצמו בלא שאלת חכם והאריך והביא שם מהחו"י סי' מ"ח דאם מסופק לא הוי כאומר מותר וכאן אף שכיניו היו אומרים לו שמספק אין להורות איסור כו' והאריך בענין אונס אם יש לסמוך על הביטול ולבסוף העלה דמ"מ המורה להתיר ע"י שיערב היי"ש ברוב היתר יש לו על מה שיסמוך ע"ש. וכתב בספר רב משולם דף ט"ו בא' ששכח למכור מאלצין ואחר חצות נזכר ומכר לנכרי וזקף עליו המעות במלוה מותר ליקח הדמים מן הנכרי הקונה ע"ש. ועיין בשו"ת גבעת שאול בכה"ג דלמיחש מיבעיא שמא יחזור וימכרנו לישראל ע"ש מ"ש בזה ועיין לעיל סי' תמ"ג:
וכתב במקום שמואל סי' ע"ו במי ששכח למכור שני חביות יי"ש ונתוודע לו בע"פ אין לו לסמוך על אמירת כל חמירא וצריך לשפוך קודם פסח ואפי' הפקיר בפני עדים אינו מועיל והביא שם ממ"ב סי' נ"ח ושער אפרים סי' ד' ובאלי' זוטא סי' תמ"ח ובתשוב' בק"א שבשער אפרים ועה"ג סי' קה ובתורת השלמים שבסוף המנחת יעקב ע"ש והנה בעל היי"ש לא שמע להמורה להחמיר והטה אוזן לקצת לומדים שהקילו לו שלא לשפכו ועה"פ והחליפו ע"ש סי' ט"ז שהורה להתירו אפי' למחליף עצמו ע"ש ובענין אם שהה חמץ בפסח ע"פ הוראה בטעות אם מיקרי אנוס יש ללמוד ממ"ש באה"ע סוף סי' י"ז בשם מהרי"ק ועיין בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע:
וכתב בשבות יעקב ח"א סי' ך' במי שהיה נשוי נכרית שלא כדת ונמצא אתה חמץ שעה"פ אם נימא מה שקנתה אשה כו' וכתב דמותר מטעם שביטל והפקיר אמרי' איסורא לא ניחא ליה דליקני וכמ"ש הרא"ש בעכו"ם שמביא דורון כו' וע"ש דמייתו משו"ת שער אפרים שהביא בבה"ט כאן במי שמכר לשפחה כו' ע"ש. וכתב בדברי יוסף סי' י"א ראובן היה בידו מעות שמעון תושב עיר אחרת לח' חדשים קודם פסח קנה חמץ ושלח לשמעון והספינה לא הגיעה עד אחר הפסח החמץ מותר באכילה כיון שלא היה ידוע לו כלל. ובשו"ת חיים שאל כתב שאחד קדוש הסכים עמו וכתב שדבריו טובים ונכוחים ע"ש ונראה מזה להורות היתר ג"כ בעובדא שאירע ששלחו יי"ש ממקום אחד בתוך כלי פוזדרע בקיתוניות של זכוכית מגופות וסתומות שקנו בשביל ראובן ממעותיו ובהגיע הספן לנמל מסרו לאיש אחד אחובו של זה שיהא אצלו עד שישלח בעליו אחריו וכאשר בא שליח ראובן פתח קיתון אחר לטועמו והיה מים ודימה בנפשו שכמות זה גם שאר הקיתוניות נתרוקנו ומלאים מים כמו שרגילות לפעמים שהספנים מריקים כלים של יי"ש וממלאים מים וחזר לביתו ואמר שלא רצה להטריח לקחתו ריקם מאחר שהוא ריק אין בו יי"ש וזה היה זמן מה קודם פסח ועמד כך בבית הנפקד עד עבור הפסח ואחר זמן מצאו ששאר הכלים היו מלאים יי"ש ורק כלי זו הורק והיו למים ונראה דשרי מטעמא שכתוב בתשובה הנ"ל דכל שלא הודע אליו ליכא למיקנסיה ואע"ג דכאן י"ל דכיון שידע ששולחין יי"ש שפיר שייך קנסא דר"ש ז"א לפענ"ד דכל כה"ג לא הו"ל למידע ולאסוקי אדעתא כלל כיון דשכיח ומתרמי הכי לפעמים דעבדי דלא מעלי ומכניסין מים תחת יין ומכ"ש כאן כיון דהשליח חזר ואמר לו בסתם שהכלי ריקם כלי יי"ש היה סבור שכדבריו מסתמא כן הוא ואין זה דין אנוס שכתב הרמב"ם והש"ע דידע שיש חמץ אלא שהיה אנוס מלבערו, ואף בזה דעת התשב"ץ להתיר כמ"ש לקמן ואף שאין לסמוך בזה נגד דעת הרמב"ם מ"מ כאנוס כה"ג אין כאן חשש הערמה כלל ובכה"ג נראה דשפיר דמי לסמוך על הביטול וצ"ע ומ"מ הוריתי במקום הפסד לערבו חד בתרי ועיין מ"ש בשאלות תשובות בית אפרים:
וכתב במאיר נתיבים סי' נ"א בא' שלקח כתב שעבוד מנכרי על יי"ש שלו העומד במרתף הנכרי שאם לא יסלק לו אחר ד' שבועות יקח לו היי"ש כפי המקח ששוה בשוק והישראל קיבל עליו אחריות על היי"ש בד' שבועות אלו ועה"פ והורה היתר לישראל לקבל היי"ש כיון שלא אמר לו מעכשיו וגם אין משכונו בידו ומצד אחריות גם כן לית לן בה כיון דמקבל חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם ולכן היי"ש מותר לכל ישראל אפי' בשתי' ע"ש:
וכתב בשו"ת חוות יאיר סי' מו בא' ששכח למכור חמצו ואחר הפסח החליף עם הנכרים על סוס והמור' שלח אליו שלא ישתמש בו עד שיעיין בדינו והלך ומכרו וע"ש שהאריך בדין חליפי חמץ והגאון בעהמ"ח עה"ג השיב לו שדעתו להתיר אף אם לא מכר הסוס כיון שביטל חמצו כדת אף שהחמץ עצמו יש לאסור אף שביטל מ"מ יש להתיר החליפין אך יש לקונסו כפי ראות עיני המורה. ועיין בש"ע ס"ג שוגג או אנוס ועיין בשו"ת תשב"ץ סי' קצ"ט כתב דהניח באונס רחמנא פטרי' ע"ש ובקונטרס טוב עין שבסוף ספר ועד לחכמים כתב שדבריו קשים כי מה ראה לחלוק על הרמב"ם ועיין בתורת השלמים שבסוף ס' מנ"י סי' ו' במי שהיה חבוש בבית הסוהר וצוה שתמכור היי"ש שבמרתף והאשה שלחה שליח אחר וסוף נודע שלא נמכר והעל' להתיר ויש אחרונים חולקים עיין בשער אפרים ואלי' זוטא ומ"ש לעיל בשם המקום שמואל ובכתר כהונה סי' י"א וסי' ך' בענין זה:
וכ' בשו"ת גבעת שאול סי' לה בא' שנתן לנכרי המאלציר לעשות מאלץ ונגמר ב' ימים קודם פסח ולא לקחו לביתו ושכח למכרו בע"פ והוא הפסד גדול והאיש עני יש לצדד להתיר בהנאה למוכרו לעכו"ם אך בכדי שלא יחזור וימכרנו לישראל יש לו לעשו' יי"ש והיי"ש יש לו תקנ' לפי דברי האיש הזה שיכול למכרו לעיר שאין ישראלים דרים שם כלל והמוזגים נכרים וקונים מכמה ב"א ומתערב אצלם ויתבטל אצלם מעט בהרבה ואף אם מיעוטא דמיעוטא שישתה ישראל שם כבר נתבטל ע"ש וע"ש עוד בסי' ק"ד בא' שלא בא בע"פ הנכרי שהיה רגיל לקנות אצלו והי' סבור שרשאי למכור כל היום ושלח אחר נכרי אחר ושוב נתוודע לו שאין מועיל מכירה אחר חצות ולא מכר ועה"פ והוא הפסד גדול וגם הוא בע"ח להשר ויצטרך לעקור מן הגליל וכתב לצדד דמותר בהנאה באופן שימכור לבני כפרים הקרובים אליו לכ"א מעט ויזהירם שלא ימכרו לישראל וכן מהמאלץ יעשה יי"ש וימכור באופן זה ע"ש: ויתננו לו. עבה"ט מה שהביא בשם שו"ת בני יעקב ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"א בקנה חמץ מעכו"ם אחר חצות וחזר ומכר ג"כ אחר חצות והבאתי שם לבסוף משו"ת בני יעקב אלו ושם כתבתי בשם החכם מהר"י בן פירנא שכ' עוד טעמא לפי שבדינא דמלכותא יכול לכופו לקבל החמץ כדידיה דמי וע"ש:

מכירה. עבה"ט וכתב דודי מ"ר הגאון מהר"ס ז"ל בתשוב' כת"י בענין שהרבה אנשים לקחו אחר הפסח ממומר אחד מחזיק השענק שמרים שעה"פ וחמצו בהם עיסות הרבה לצורך שבת וגם האופים לכל מעשה אופה והי' הפסד גדול והאריך ומסיק שאם יש ספק דשמא השמרים אלו משבר שלקח מברייא הויז של השר אחר הפסח ואולי הם הרוב נגד מה שהיה לו מכבר שעה"פ ואם ידוע שהרוב משמרים הוא מן קודם הפסח ובפסח אין להקל דקי"ל כל דפריש כו' והשמרים אחר מכירת השכר שלו הם ממש והו"ל חמץ של ישראל שעה"פ עכ"ד ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' ל"ב ובשו"ת יריעות האוהל סי' י' וי"א שכתבו שם בזה הנידון עצמו ע"ש:
וכ' עוד במי שלא מכר מי דבש ועה"פ ונודע לו שקודם פסח החמיצוהו בשמרי שכר וכתב שיש להתיר ע"י השלכת הנאה לים המלח אע"ג דלא סבירא ליה כהח"י ולא מהני השלכת איסור מ"מ בזה שלדעת ד"ז הגאון בתורת חיים בע"ז דף ל"ד ס"ל דלא הוי מעמיד משום דהוי זוז"ג וכדאי הוא לסמוך עליו ויש להקל כמ"ש עכ"ד ועיין בשו"ת שבסוף חידושי מהרי"ש לפסחים סי' י"ז:
וכ' בשו"ת פ"י כת"י סי' י"ב בדבר שמרים שעה"פ ונתנום לתוך חביות של שכר והשואל רצה לאסור משום דהו"ל מעמיד והגאון ז"ל כ' כמה טעמים להיתר חדא דכאן י"ל דקיל דחמץ שעה"פ אינו אלא משום קנסא ועוד לפי מ"ש בהג"א דע"ז דשמרי' של שכר מותר לשתותן בפסח אי לית בהו צחצוחי שכר וכיון שידוע שהשכר אינו מעמיד השכר החדש כ"א השמרים וא"כ יש להתיר דהשכר נתבטל והשמרים שמעמידים אין בהם איסור (ולענ"ד צ"ע מ"ש בשם הג"א בהיתר שמרי חמץ בפסח שהם מתמצית דבר חמץ ואינן דומה לשמרי יין של יי"נ ואפשר דס"ל שאין בהם מטעם החמץ אלא קיוהא כעלמא) אבל בחימץ עיסה בשמרי שכר אפשר דאסור דגם שכר אפשר דמחמיץ לחוד כיון שיש בו מים וטעם שכר שהוא מי פירות אבל אם נאמר דשכר לבד אין מחמיץ כלל אין נראה לאסור דבלא"ה יש לפקפק דהכא האיסור אינו אלא משום קנס וגם נראה שאין דומה לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתו ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה ודוקא באיסור ניכר קניס ר"ש דהא מתיר אפילו ליכא ס' בתערובות אע"ג דאיכא טעמא וע"כ דטעם לא חשיב בעין אא"כ ניכר במראה כמו בגבינה שניכר הקיפוי ומ"ש התו' בע"ז במשקה מע"ד שמטילין בו שמרי יין להעמיד כו' רצה לו' שמעמידין השכר על טעמו ומ"מ אין ההעמדה ניכר ולכן העלה הגאון ז"ל שהשכר מותר בלי ספק ושוב כתב שמצא בראב"ן שכתב דדבש שהחמיצו בשמרי שכר הוא מעמיד (ועיין לעיל סי' תמ"ב במג"א הביא דברי ראב"ן אלו) וכתב דאפשר שבאשכנז מחמיצין הדבש בשמרים וכמ"ש כמה פעמים בלשון הראב"ן ולכן אפשר שנותנים בהם בשעת בשול וכיון דלטעמא עבידי הו"ל מעמיד וכמו שהביא ראיה משאור ותבלין דלטעמא עבידי אבל בארצנו לפי דעתי ידוע שאין משימין אותם כי אם להיות תוסס ואין נותנים אותם לטעמא כלל וכן מוכח ממה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד דדוקא כשאין במשקה ס' נגד השמרים ואי הוי דבר המעמיד מה מועיל ס' כו' עכ"ד ולפי שהספר הוא אצלי כת"י ראיתי להעתיק תמצית דבריו ז"ל דטובא איכא למשמע מיניה ועיין בח"י סי' תס"ב ס"ק ה' ומ"ש בה"ט בשם הט"ז עיין במקום שמואל סי' י"ז שחולק על הט"ז ודעתו דמומר שקנה חמץ מותר לחזור ולקנות ממנו ולאכלו בעצמו דלענין זה לא אמרינן אע"פ שחטא כו' ע"ש ואין לסמוך כלל ע"ז וראיותיו דחוים לענ"ד והעיקר כפוסקים ראשונים ואחרונים דהוי כישראל לכל מילי ואין לזוז מהוראת הט"ז ז"ל ועיין במשבצות זהב לענין למכור לנכרית אשת מומר ונראה שהכל לפי הענין אם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור. וקצרתי. וע"ש עוד כמה דינים בזה וכתב באשל אברהם שם דלכתחלה אין לעשות מומר לשליח למכור החמץ שלו ובדיעבד שרי ע"ש ועיין מ"ש לעיל משו"ת שב"י ח"א סי' ך':

שביטלו. עבה"ט ועיין בשער אפרים סי' ד' באחד שלא מכר יי"ש שלו בע"פ והורה לו המורה שצריך לשפכן קודם הלילה והוא לא עשה כן אלא קודם הלילה נתן לישמעאל אחד במתנה ושוב אחר הפסח החזיר לו הישמעאל והוא הפ"מ ודעתו לאסור ושם בהגהת בן המחבר צידד להלכה בק"א שם כתב מה שהשיב לו בעל א"ר וגם בן המחבר הודה לו שיש להחמיר למעשה ועיין לעיל ס"ק ח' שכתבתי בענין זה מתשובה שבסוף תורת השלמים ועוד כמה תשובות שהבאתי שם מענין זה ועיין בספר באר יעקב סי' תמ"ז בתשובה שכתב שם מענין היי"ש שנשתהה עד אחר הפסח ועיין בעה"ג סי' ק"ה במי שיש לו חמץ בבית שע"הפ והוא ידוע שבא לב"ד לשאול אע"פ שיש לו עדים שהפקירו אסור אבל הוא לעצמו שיודע בעצמו האמת שהפקירו הפקר גמור והוציאו מלבו לגמרי ודעתו שאחר הפסח יחזור ויזכה בו מ"מ יכול הוא לזכות בו ע"ש ועיין בשו"ת פ"י שבדפוס סי' י"ג במ"ש זה עשר שנים כו' ובשו"ת פ"י כת"י סי' ה' האריך בראיות לסייע להרמב"ם דחמץ הידוע לא מהני ביטול ועיין בפר"ח ושאגת אריה ושאר אחרונים שכיוונו לקצת ראיות להגאון ז"ל וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' ד' באחד שמכר חמצו לגוי קטן אז אם הנכרי קנה החמץ ע"ד הנהוג בזמנינו לצאת כל הדיעות ליטול כסף ולהשכיר או למכור לו מקום שעומד בו החמץ תליא בפלוגת' הרמב"ם והראב"ד אם קטן קונה בשכירת מקום ודברי התוס' והרא"ש נראה שסוברים כהרמב"ם דקנה ואם כן יש לסמוך ע"ז דיעבד בפרט באיסור חמץ שע"הפ דרבנן ע"ש. וכתב בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח בשם ספר דרך המלך שמי שבידו חמץ שע"הפ ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו אם הוא חמץ שע"הפ דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם א' חולק ע"ז והסכים עמו בעהמ"ח שחייב להודיע והביא ראיה ממרדכי פרק קמא דיבמות ועיין ביו"ד סי' קי"ט:

יודע. עבה"ט וע"ש בשו"ת פמ"א שמותר לעשות כן אף שהנכרי מאכיל לבהמתו חמץ בפסח דלהנאת עצמו עושה שאם לא היה נותן חמץ היה חיוב עליו לזונה בדבר אחר וכן אם משכיר בהמתו בחול המועד פסח ומתנה שמזונות יהיה מוטל על השוכר מותר אף שיודע שיתן חמץ ומכל מקום אין להתיר לומר לנכרי בפסח קח בהמתי ותן לה מזונות ואני אשלם לך כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ נמצא מאכילה בשליחותו אבל בכי האי גוונא שיתחייב זמן רב קודם פסח לזון בהמותיו ולחלק בוולדות וניחא ליה דליקני מזונות דהיתרא ולא דאיסורא ע"ש ולעניות דעתי צריך עיון בזה דנהי שהיה יכול ליתן מזונות אחרים השתא מיהת הנאת ישראל הוא בפסח מה שבהמתו אוכלת חמץ (ואפילו מחמץ של נכרי אסור ליהנות בפסח כמבואר לעיל סי' תמ"ו) והנכרי נותן המזונות של חמץ עבור הישראל שזיכה לו חלק בוולדות וכיון שנותן בשביל ישראל מזונות של חמץ האי שעתא שבהמה אוכלת כאלו הישראל נותן ולא שייך איסור אלא ניחא ליה דליקני כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ וע"ש בפמ"א דאם ישראל ונכרי קנו בהמה בשותפות אם התנו מתחלה קודם לקיחה שהוא יתן מזונות קודם פסח והנכרי יתן כל ימי הפסח מותר ועיין לעיל סי' רמ"ו בלא התנו בשעת קנין דעת הריטב"א לאסור ע"ש ועיין מ"ש אא"ז בבכ"ש בפסחים דף ך"א כמה טעמים שאסור למכור קודם פסח לעכו"ם בהמות שלו והחמץ שדרכה לאכול בכדי שיאכלו הבהמות החמץ כל ימות הפסח ושוב חוזר ולוקח אותה מהעכו"ם משום דמוכחא מלתא דהערמה טפי ולא גמר ומקנה ע"ש והנה ראיתי בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שכתב שהראנדאריס ששורפים תבואה ומפטמים בהמות מפסולת ישכיר זכותו לנכרי והנכרי יעשה מה שירצה ואין להישראל עסק בזה כל ימי הפסח והיורות והכלים שהם של ישראל ממש וכן התבואה והבהמות ימכור לחלוטין ולאחר הפסח יכול לחזור ולקנותן ממנו כו' ונראה ששם לא היה מנהג מקדם לאיסור פשיטא שמודה הגאון ז"ל שאין להתיר וכן כתב בתפארת צבי סי' ך' ושם מבואר דבמקום שאין מנהג להתיר אסור לעשות כן ועיין בשאלות ותשובת בית אפרים סי' ל"ג שכתבתי לישב מה שהקשו על מה שכתב אא"ז בהא דגיטין דף ס"ה מערימין על מעשר שני דהתם בדרבנן הוא והוקשו עליו מדברי הרמב"ם וישבתי בטוב טעם עיין שם:
וגם דודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל נכדו ז"ל מילא דברי זקנו בעל ת"ש בתשובה כת"י והסכים לאסור ולמכור הבהמות קודם הפסח להאכילה חמץ בפסח וכן למכור הוויין הוז עם הבהמות לעכו"ם ובשו"ת פרי תבואה סי' ח' כתב ג"כ לאיסור ואפילו החלב שיחלוב הנכרי בימי הפסח אין היתר שנא' שמה שהוא מאכיל חמץ אדעתא דנפשיה עביד ועיין במק"ח שכתב ג"כ שבדרך מכירת חמץ יש לאסור אבל אותן ששוכרים רפת כו' ע"ש:
וכתב דודי מ"ו הגאון ז"ל בתשובת כת"י שבהמה האוכלת חמץ בפסח מותר לשוחטה בימי הפסח עיין שם ונראה שיש ליזהר אם האכילוה שעורים חמוצים וכיוצא בו יש להשליך הפסולת שבבטן המלאה מיד לאחר פתיחת הבטן למקום הפקר שאולי יש שם עדיין שעורים חמוצים בעינם ואין לסמוך ולו' שודאי נתעכלו ועיין לקמן סי' תס"ו ס"ק מ"ד וכאן יש להחמיר יותר כיון שהשעורים היו חמוצים בשעת אכילה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל"ה כתבתי שאם היא חולבת מותר לאכול החלב שחולבין ממנה בימי הפסח דלא דמי לנתפטם באיסור הנאה כיון שהחמץ של נכרי מותר לו והוא מאכילה בהיתר ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנ

דינר. עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ח סי' קמ"ג שלדעת הטור אסור לפסוק עם הנכרי קודם הפסח שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הנכרי' בפסח אף שאומר כן קודם פסח שפרעון כל יום ויום הוא ונמצא פורע חובו מאה"נ ועיין לעיל סי' תמ"ה ס"ק ג' בבה"ט בשם תשובת הב"ח בזה ומ"ש בחולה שיש בו סכנה שרי ע' בש"י חלק ב' סי' ט' שכ' שאף ביש בו סכנה לא יתן לו החמץ ביחידי דלמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרי' לענין קריא' לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש ועיין לקמן ס"ק ט"ו כתבתי כה"ג משו"ת שער אפרים ומ"מ פשוט דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלא איחור אף לדעת הרמ"א בסי' שך"ה ע"ש וגם יש לו' דבכה"ג שאינו רק חשד בעלמא פשיטא שהזריז משובח: של עכו"ם, עבה"ט ועמ"ש בשו"ת בית אפרים סי' כ"ט מדברי הריב"ש סי' ת"א ובמ"ש עליו המשנה למלך ושם מבואר דאם עבר הישראל וקנה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח פשיטא דאסור משא"כ אם כבר עבר הפסח ורוצה ליתנו לו אחר הפסח יש לצדד להתיר ע"ש: כלי וכ' בש"י ח"ב סי' טו בישראלים שמכרו חמצם ובחה"פ גברו המים ומתיראים שישטפו המים הכל וילך לאיבוד רשאי' לשלוח אחר הנכרי שקנה החמץ ולו' לו שיציל את שלו לקחתו לחדר אחר שלא ישטפו המים ואם אין שם אותו נכרי יאמרו לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שישטפו המים הצל אות' לחדר אחר וזכין לאדם שלא בפניו ע"ש: חמץ. עבה"ט ובשו"ת פ"י כת"י סי' יד כ' ששכר רחיים מן השר וטוחנין בו חמץ דהיינו מאלצין ונותנין להחזיק מדה מכל טחינה אסור לקבל המדה בפסח ולא רמי למ"ש בהגמ"יי ישראל שקנה חק כו' דהתם לא קיבל כלום בפסח כו' אבל בנדון זה שיקבל הישראל בפסח החמץ ונעשה שלו פשיטא שהוא עובר ואסור לקבלו ואם קיבל עובר עליו ואסור אחר הפסח ודמי למ"ש הטור והגמיי' בישראל שיש לו תנור כו' ואין נראה לחלק בין כשהתנור של ישראל ובין שהישראל שכרו דפשיטא דשכירות יומא ממכר הוא והוי ממש כנדון דהתם דה"נ יש לישראל גזבר בהרחיי' שהוא הטוחן ומקבל החמץ עבורו וע"ש שנראה מדבריו דאפי' לא נתנו לו בפסח כיון שכך מנהגם א"כ יש לו לישראל חמץ אצל הנכרי ועובר עליו ולא דמי לאם יש לו חוב חמץ אצל הנכרי דשרי דהתם לא זכה הישראל מעולם כיון שאין החמץ מיוחד איזהו של ישראל והוא נותן לו איזה חמץ שירצה משא"כ הכא נותן להישראל מאותן שאופה ומיחד לו אותן ככרות כו' ואף שכתב שם ויש לדחות דלעולם מיירי שגזבר של הישראל ואפ"ה צריך למנהגם דבלא"ה כיון שהישראל אינו מחויב לקבל ככרות בשכרו אלא אם ירצה צריך ליתן לו מעות לא הוי החמץ של ישראל כיון דאם רוצה אינו נוטלו לכך צריך למנהגם כו' מ"מ לא שייך זה לענין מאלצין כיון שהחיוב הוא רק על מדה מאלץ ולא על מעות כלל א"כ אע"פ שאינו מקבל מיד אלא לאחר הפסח הרי יש לו חלק במאלצין מדה שלו והי"ל כשותף כמאלצין אלו ואסור וע' לעיל סי' תמ"ח מ"ש בשם הח"י ושאגת ארי' בדין שותפות לענין החלק של עכו"ם דמותר מטעם ברירה ע"ש ומ"מ י"ל היכא שזכות בעל הריחיים הוא על אופן שהברירה בידו או לקחת מדה או ליקח מעות סך כך וכך ולא בירר בפסח איזה יקח בשכרו אם מאלצין או מעות שוב רשאי אחר הפסח ליקח גם מאלצין כמ"ש לעיל לענין הככרות כיון שהיה בידו ליקח מעות שוב אין החמץ מיוחד לו ומ"מ נראה דלית ליה למשבק היתרא ויקח מעות כיון שעכ"פ בפסח ספיקא הוי וא"כ י"ל שאם יקח עתה מאלצין הוברר הדבר למפרע שלכך הי' עומד בתחילה ובדיעבד שלקח מאלצין אין להחמיר באיסור חמץ שעה"פ דרבנן ומ"מ לכתחילה גם אם שכר בענין זה שיקח או מדה או מעות יש לו למכור קודם פסח כמ"ש הב"ח דלאהדורי למעבד בהיתר גמור טפי עדיף ובלא"ה יש לעשות כן מחמת מלאכת יום טוב וחה"מ וע' ט"ז וע' בשו"ת בית יעקב סי' נ"א מ"ש בענין הנהגת האורנדיס במכירת המאלצין שלוקחין המדה בפסח ע"ש: הנאה עבה"ט וע"ש בשער אפרים סי' ז' בהג"ה בן המחבר דמסיק שרשאי הישראל לעמוד על המשמר ויקח עמו עוד א' שישב עמו דאז אין לחוש דלמא אתי למיכל מיניה כמ"ש בהל' שבת סי' רע"ה ומטעם רוצה בקיומו אין חשש כשאין הישראל עושה מעשה בידים רק יושב ומשמר ואין בזה שליחות שאין הישראל ממונה רק ליקח המעות לפי שאין מאמין למשרתים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנא קדרות. עבה"ט וכתב בשות ח"צ סי' ע"ח הורא' הלכה למעשה להתיר התבשיל שנתבשל בפסח בקדירות חמץ נקי שעברו עליו יב"ח אף לדידן דאסרינן נטל"פ מ"מ אחר יב"ח ליכא טעם כלל ומ"מ לא מלאני לבי להתיר לבשל בה לכתחלה והסכים עמו הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בסי' ע"ו וע"ש סי' פ' שהשיב להגאון בעל פמ"א בזה וחיזק דבריו ע"ש ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח כתב שדברי הרשב"א בתשובה סי' תקע"ה דלא כהח"צ ששם כתב דלא מהני ישון רק לכלי היין וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים מפאפורי פורצלאני ולא ניכר אם הנכרי השולח כבר נשתמש בהם ועברו שנתיים ימים והמה כלים יקרים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דמדברי הרשב"א משמע דאפי' דיעבד אסור אך בזה דיש ס"ס שמא לא נשתמש ואת"ל נשתמש ספק להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ל ונ"ל שאם אפשר להגעילן ברותחין ג' פעמים יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש בהם רותחין שהיס"ב יש להקל גם כן ועיין ביו"ד סי' קכ"ב מדינים אלו:

בתוך. עבה"ט ועיין בתשו' מהרשד"ם חלק א"ח סי' ך"א בענין היופקאש (עיין פר"ח שמפזרין קמח ע"פ החררה ואינו אלא מעט וברגע נאפית העיסה) שומר נפשו ירחק ממנה והפר"ח מתיר ובשמש צדקה סי' ט' כתב שאסור לזרוק בשעה שמרדדין העיסה להיות דקה מן הדקה ולאפות אותה בתנור ולבשל אותה אח"כ וחמיר טפי ממ"ש בש"ע בענין הוספת קמח בעיסה וע"ש הג"ה מבן המחבר שבדיעבד מותר:

בהגעלה. עבה"ט וכתב בהר הכרמל סי' ה' דרך הוא כשרוצים לבחון יי"ש כמה מים יש בו שופכין מן היי"ש על כלי בדיל ומדליקין היי"ש לראות כמה נשאר מים הכלי בדיל סגי ליה בהגעל' משו' שנעשה מיד שלהבת ואת"ל דהיי"ש הסמוך לאש ואכתי לא אתלי ביה נורא יבלע בכלי ז"א דשוב הוי כנבלע ע"י משקה וע"ש שכתב ראיה ממחבת שמטגנין בה שכתב הרא"ש דלא מיקרי ע"י האור מחמת לחלוחית המשקה ע"ש ואין ראיה דהתם האור מבחוץ סביב לקדירה והכא האור מבפנים והוא נבלע על ידו ולכן אם נשתמש הרבה פעמים בענין זה לבחון היי"ש יש להחמיר שלא להתיר על ידי הגעלה ומ"מ נראה להתיר בדיעבד אם נשתמש בו ע"י הגעלה שקרוב הדבר שטבע היי"ש להיות אחר האש ולהיות נדלק ממנו ולכן אינו נבלע בכלי דמיד שחום האש מגיע אליו הוא נמשך אחר השלהבת ונדלק וכל זמן שאינו מרגיש חום האש אין מי שיבליענו ואשכחן כה"ג גבי צלי דאמרינן נורא משאיב שאב ואף דאין ראיה דהתם הכי קים להו שטבע האש למשוך אליו ולא להבליע משא"כ הכא מאן לימא לן שהוא נמשך אחריו רק חומו שורף ומבליע גם כן כמו בחלב וכיוצא שהוא דולק ומבליע גם כן ומ"מ מסתבר קצת דביי"ש שטבעו לידלק מיד בהדיחו אש אין האש עושה ב' הפעולות יחד רק אם דרך לבחון בשיעור גדול מיי"ש עד שדולק כשיעור שהכלי מתחממת מחמת האור כשיעור שהיס"ב צ"ע דשמא כיון שהכלי היה חמה מחמת האור ממש כשבולעת מן האיסור שלא ע"י משקה אין מועיל הגעלה כ"א ליבון אך נראה דבכה"ג לא מיקרי תשמישו ע"י האור וכגון קדרה או קערה שעמדה על האור עד שהוחמה הרבה שהיס"ב והושם בה דבר איסור בלי משקה מ"מ אין דינו כנבלע ע"י האור ממש ובהגעלה סגי דאל"כ בקדרות של מתכות וכיוצא בה אם אירע איזה קלקלה שנאסר המאכל והקדרה הצריכין לקדרה הגעלה אע"פ שרוב פעמים שופכים המרק מהבשר והקדרה עדיין רותחת שהיס"ב מחמת חמימות האור ואעפ"כ אין מצריכין לה ליבון אע"כ כיון שאחר שפיכת המרק מרחיקין אותה מן האש מה שהיא רותחת בעצמה ששלק מכח האור אין זה עושה פעולת האש ממש להצריך ליבון אך יש לחלק כמ"ש הרא"ש לענין מחבת שאין להצריך ליבון אע"פ שלפעמים נשרף המשקה עד שנקדח בשולי הקדרה לית לן בה דמ"מ יש שם לחלוחית המשקה ע"ש ובזה י"ל דכ"ע מודים בקדרה ששופכין המרק מ"מ עדיין לחלוחית טופח וגם י"ל כיון דבשעת חמימות הקדרה ע"י האור היה משקה בתוכה לא שליט בה נורא כולי האי למשוי כחימום האש ממש אע"פ שעתה אין שם משקה והיא עומדת בחמימות' שהיס"ב וקצת יש ללמוד ענין זה אם תולדות האור כאור ממש או לא מפסחים דף ע"ה תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש כו' וע"ש שתלוי בשני התירוצים דאי אמרינן גלי רחמנא צלי אש שני פעמים וילפינן מיני' אם כן י"ל דגם כאן דכתיב כל דבר אשר יבא באש היינו כח האש ממש אבל תולדות האור לא ולהך תירוצא דאמר התם אם לא גלי רחמנא ה"א אאש קפיד רחמנא ואפילו גרפו צלי אש הוא ופירש"י חום התנור תולדות אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש ע"ש אם כן כאן תלוי בשני התירוצים דאם נימר דילפינן מיניה ואם כן ה"נ דכתיב כל דבר אשר יבא באש היינו דוקא מה שנשתמש בו באור ממש אבל מה שקיבל מתולדות האור כגון תנור שגרפו לא ולכאורה ממשמעות לשון הש"ס שם דף ע"ו דקא' וקמטוי פסח מחמימותא דחרס ורחמנ' אמר צלי אש ולא צלי מחמת ד"א משמע כתירוץ קמא דכיון דגלי רחמנא צלי אש שני פעמים ממילא משמעותיה הוא דלא צלי מחמת ד"א דלתירוץ בתרא הול"ל ורחמנא אמר צלי אש שני פעמים דהא בעלמא דלא כתיב שני פעמים אפילו מחמת ד"א מיקרי צלי אש ומדנקט סתם משמע שתופס עיקר כתירוץ קמא בזה וע"ש בדף ע"ד דאמרי' שאין צולין הפסח בשפוד של מתכת איידי דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת ד"א כו' ע"ש אך ממ"ש התוספות דף ע"ה ד"ה הא לא"ה כו' דהא דאיצטרך לשנויי התם לחלק בין גחלת של עץ ולא משני גלי רחמנא במכוה וגמרי מיניה היינו משום לשון אחרון דלעיל ע"ש ואם כן כיון דהש"ס שקיל וטרי אליבא דהך לישנא בתרא משמע קצת שלשון זה עיקר ולפי"ז יש לעיין בשפוד או מחבת וכיוצא שהוחמה באור הרבה והיא רותחת שיד סולדת בו והושם בהם בשר או איסור אחר בעין בלא משקה אם בעי ליבון או הגעלה כיון שאין הבליעה כתוכו ע"י האור ממש רק מחמת תולדות האור לבד ומההיא דפסחים דף ל' תנור שטחו באליה אין אופין בו עד שיסיק התנור ולחד תירוצא בשל מתכת מיידי ואם כן משמע שאפי' הטיחה בתנור לאחר גריפת האש ואפ"ה הסקה בעינן ולא מהני הגעלה אע"ג דלא בלע ע"י האור ממש רק מחמת תולדו' האור ואפשר דתנור שלפי גדלו א"א להכניסו ליורה להגעילו לכך נקט עד שיוסק התנור ואם היה אפשר בהגעלה הוי סגי ליה אך מלשון הש"ס שם משמע דדוקא הסקה גמורה וגם י"ל כיון דעכ"פ לא נבלע ע"י משקה לא מהני ליה הגעלה דלא שייך ביה כבולעו כך פולטו כיון שבליעתו לא היה ע"ד זה הלכך נראה להצריך ליבון אלא דבליבון קל סגי וא"צ עד שיהא ניצוצות ניתזין ממנו מיהו אם בשעה שנבלע בו האיסור היה הכלי או השפוד מלובן כ"כ עד שניצוצות ניתזין ממנו לית דין צריך בשש דזה הוה כנבלע ע"י האור ממש וצריך ליבון טוב שיהא ניצוצות ניתזין ממנו כנלע"ד והנה אין דין זה מקומו כאן רק ביו"ד סימן קך"ב אך הואיל ואגב גרסאי השתא רהיט לי הכא ונתחדשו לי דברים אלו קבעתים פה ויצרפו וילבנו עוד בהגיעי למקומם ב"נ בעזה"י:

טלאי, עבה"ט וע' בשו"ת מגיד מראשית סי' א' תשו' אחת ממהר"י טראני ז"ל במחופין בבדיל שצריך הגעלה והסכים עמו מהר"ח אלפנדרי ז"ל וע' לקמן ס"ק נו"ן וע' בספר בית אפרים על טרפות בק"ה סי' י"ט שכתבתי בענין זה באורך בדברי התוספות בכתובות ובע"ז ובדברי הפייט שהביא האגודה ושם בארתי כוונת הרא"מ בתשובה ליישב מה שהקשה עליו הפר"ח כאן ובענין טלאי ע' מח"ב שכתב בשם שו"ת זרע אמת יורה שיש בה טלאי ולא היו משתמשין בחמץ בעין רק להרתיח בתוכה כלים חמוצים באפר ומים שקורין לויג מותר להגעיל בתוכה קודם זמן איסורו ועל כל פנים בליבון קל במקום הטלאי שהקש נשרף עליו סגי ע"ש:

בנפה עבה"ט וכתב בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד בריקד קודם פסח בנפה של חמץ אף על פי שיש היתר מדינא שיש ביטול קודם פסח מ"מ אסרו המורים לפי שאינם בני תורה ויבואו לזלזל באיסורין ובפרח שושן חלק ע"ז וכתב דמדינא אסור אם לא בשעת הדחק או הפ"מ יאפה קודם פסח וישליך מעט קודם הלישה גם לא יעשה ממנו תבשיל בפסח ע"ש וע' בשאלת יעבץ ח"ב סי' קנ"א קאפ"י שנקלה באבוב בלתי מוכשר יש להקל להשתמש ממנו בפסח ע"ש:

חדשה. עבה"ט ובק"א למח"ב כתב בשם שירי כנה"ג להתיר בדיעבד באינה ב"י ובשם מהר"מ גלאנטי כתב לאיסור ע"ש:

התנור עיין בה"ט ועיין בשו"ת חינוך ב"י סי' ט"ז שאין להגעיל גם ההע"ל טא"פ הדבוק בתנור שמאחר שדבוק בתנור התנור פולט חמצו בתוכו (ומ"ש שם היתר מטעם דהוי כב' קדירות נוגעים אין זה מועיל רק לענין דיעבד) וע"ש עוד טעם לפי שא"א לפלוט במקום שמחובר לתנור למעלה בשפה כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין כ"ז רק בתנור שמבשלים לפעמים בתוכו או מעמידין ע"ג ולפעמים נשפך ממנו ונבלע בתוכו אבל בתנור בית החורף שאינו רק להסקה נראה דשפיר יכול להגעילו אע"ג ששואבין ממנו בכלי המץ אין לחוש דכבולעו כך פולטו: זכוכית, עבה"ט ועיין בספר בית אפרים בק"ה סי' י"ט ליישב דברי הש"ע שדבריו סותרין ממ"ש כאן למ"ש בהל' יי"נ בין אבר וכין זכוכית ועיין שם מה שכתוב על דברי תרומת הדשן בכלי כסף מצויירין ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנג קטניות עבה"ט ועי' במור וקציעה ושאלת יעב"ץ ח"ב סי' קמז ובקונטרס טוב עין להגאון האזולאי ז"ל בסוף ספר וועד לחכמים שם כתב דבאשכנז ופולין שקיבלו עליהם זה כמה מאות שנים חומרא זו קצת גדולי ישראל אין להקל להם והמיקל הוא פורץ גדר כו' ודודי מ"ו הגאון ז"ל בתשו' כת"י כ' שהמין שקורין במדינתינו פאסוליש פשוט שהוא מין קטניות והביא ראיות מהרע"ב בפירוש המשניות ואף במקום שיש קצת דוחק אין להתירם במדינות אלו שלא יבואו לפרוץ גדר וכן עמא דבר וע' בלקוטי מהרי"ל אחר שהביא המנהג קלז שכתב האוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כו' ע"ש ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו ואין ללמוד ממקומות שנוהגים היתר מאז ומקדם שלא נתפשטה ביניהם גזירת הגדולים ותקנתם בזה וכמו לענין חרם לישא ב' נשים וכיוצא וע' בקונטרס הנ"ל שגדול אחד היה מחמי' אף בקאפ"י אע"ג דודאי פרי עץ הוא נראה שרוצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות שקיבלו חומרא זה בקאפ"י גם כן אם חרכו קודם הפסח יש להקל וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כהחק יוסף עכ"ד ובמקומות אלו נוהגים היתר פשוט בקאפ"י ואף על פי כן זריזין מקדימין לחרוך הקאפ"י קודם פסח וגם לעיין קודם שקונים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליה' וע' בשבו"י שם שכתב בטיי"א שמעתי שרבים פורשים לפי שיש חשש רמאות שמשתמשין בטיי"א ואח"כ חוזרים ומייבשים אותם למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלימים וכן רבים לכן שומר נפשו ירחק מהם כי בפסח צריך הרחקה טפי כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין לחוש לכלים שנתבשל בהם טיי"א או נשפך מהטיי"א לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטייא שבאה מן התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח על ידי שמכירים במראה וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל:

מותר, עבה"ט וכתב בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח שיש מין אחד נראה כמו קמח ונקרא בערים האלה סאג"י וזה נעשה ממוה עץ של הינדיא ומותר בפסח אך בעיר לונדרוס נתחכמו לעשות כדמותו והוא מקמח חטים ונקרא ארינייה די סאג"ו ושל לונדרוס ניכר לבקיאים שנעשה מקמח זה שמעתי מגביר משכיל כו' ע"ש וכתבתי זה למען דעת לדקדק בדבר כי לפעמים חכמי הרופאים מצוין למי שיש לו חולי ומיחוש לאכול סאג"ו וצריך לדקדק בפסח שהוא אותו הבא מעץ אינדיא לא זולת: טעם דגן. וע' בספר שו"ת בית אפרים סי' י"ג שהארכתי בענינים אלו ובסי' ר"ח כתבתי המורם משם פסקי דינים בקצרה ומשם תלמוד לכאן:

לראות עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ז מ"ש בזה: מצוה עבה"ט ועיין בש"ת דברי יוסף סי' מ"א שיש נוהגין שכל המצה שאוכל בפסח תהיה מחטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משו' מחלוקת ולא משום לא תתגודדו ע"ש והביאו בר"י ועיין בפר"ח סי' תצ"א במנהגי איסור סעיף א' שכתב אותן הנוהגים לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מיקרי סייג אלא מלתא יתירת' הוא דעביד ואם רוצה לאכול ממצה שאינו שמורה משעת קצירה בכל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה א"צ התרה ובבר"י הביא בשם נחפה בכסף דצריך התרה ושם כתב דגם מי שנהג שלא לאכול מצה אלא פירות בשאר ימי הפסח אף דיש לצדד שאין להתירו וכן בנוהג לאכול כל המצה משעת קצירה מ"מ העיקר הוא דסגי בהתר' בחרטה ע"ש וע' ביו"ד סי' רך"ח והנכון דכל מי שרוצה לנהוג פרישות בחומרות אלו או כיוצא בהם יש לו להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו לנהוג כן תמיד רק בפעם הזאת דזמנין מתרמי דלא אפשר לי' למעבד הכי ואתי לקלקולי ואם שכח מלהתנות נראה דסגי ליה בהתר' דחרט' כמו שכתב המח"ב בשם מורי ז"ל ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' קי"ז דחיטי בפסחא מותר לטחון ברחיים של מים ע"ש וכן נוהגים אפי' אותן שאוכלים כל הפסח משעת קצירה דלא עדיף ממצת מצוה דאע"ג דרובא מהדרים שיהיה שמור משעת קצירה מ"מ אין מקפידין לטחון ברחיים של יד רק יש שנוהגים סלסול בעצמם גם בזה ואין בזה משום יוהרא כמש"ל וכן שמעתי שנוהגים כן בא"י מאן דאפשר ליה בהכי ועיין כפר"ח שדעתו דבמצות מצוה דלילה ראשונה אין יוצאין ב"א בשמירה משעת קצירה ובנ"ב מ"ת סי' ע"ט נשאל אם יש לחוש לחומרת הפר"ח בזה והשיב הלא יראה מנהגם של ישראל בכל מדינות פולין לית דחש לה כי אם המהדרין מן המהדרין כו' ולהרמב"ם הוא אסמכתא והרא"ש והרבה גדולים מקילים ובדרבנן שומעים להקל עכ"ל והאידנא רבים שתו עצמם כמהדרים ומחזירין על הגרנות שיהיה להם חטים שמורים משעת קצירה עכ"פ לצאת י"ח מצת מצוה וכ"כ מח"ב סי' ת"ס דברוב הקהלות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ובארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה וע"ש לענין הטחינה ע"י עכו"ם דברחיים של יד יש להקפיד ע"ש:

לנקר. עבה"ט בשם נ"ש ובשאילת יעב"ץ ח"א חולק ע"ז וכ' דכיון שנהגו לנקר הרחיי' אפילו קודם ל' נמי ולא אמרו למ"ד יום אלא לענין חלות חובת ביעורו כו' ואצ"ל במצה דמצוה דבעי שימור וכן מ"ש בשם מהרי"ל שא"צ לברור מן החיטים הצמוחות קודם פורים גם כן יש להחמיר דלא גרע קמח דמצות משאר דברים הנעשים לשם פסח שנזהרים במשהו אף קודם ל' וע"ש שמצריך לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הרחיים וכן הנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו ע"ש וגם בא"ר כתב על דברי הנ"ש דלא נהירא ע"ש ומ"ש בנ"ש דניקור הרחיים לאו מדינא ולכן אם ניקרן כמנהג ושוב טחנו חיטי דספק חמץ א"צ לנקרו בשעת הדחק ע"ז כתב בבר"י שבספר בית דוד פקפק בזה שאין להורות כן ע"ש:

רותח. עבה"ט ועיין א"ר בדיעבד מותר וכ"כ בשו"ת תורת חסד סי' רצ"ב עיין בכה"ג שכתב בנטחן ע"י בהמות אין לחוש ונראה דגם בזה טוב להחמיר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנד מורסן. עבה"ט וע' בספר שו"ת בית אפרים סי' ל"א בנמצא בתבשיל קליפה של שבולת שועל ואין ידוע אם הוא הקליפה העליונה שנושרות בשעת דישה או הקליפה העבה הנושרות בשעת כתיש' דיש להתיר בזה ועיין שם בפירוש מלת סובין ומורסין ועיין בתפארת צבי סי' ך"א שכתב להחמיר בקליפ' כהמג"א שמא נשאר שם מעט קמח אך בחטה שלימה הנמצאת והקליפה נתרככה והתוך לא נתרכך ג"כ יש להחמיר בין בשעורים ובין בחטים וע"ש דמשמע דבמים מועטים יש להקל וגם זה צ"ע שאין מחמירים בלתיתה אף במועטים אלא דבמרובים כתבו דהוי חמץ גמור ע"ש ועיין בחק יעקב ובשו"ת שבות סי' ל"ב מ"ש להשיב על מ"ש בדרך חיים להשיג על הח"י בענין סובין ומורסן ע"ש ועיין בשו"ת ב"ח סי' ק"ז באמצע התשובה שכתב שהקליפה עצמה שהיא הסובין אינה אוסרת דאין בה שום טעם וכעץ ואפר בעלמא נחשבת ואי משום הקמח הנדבק בסובין כו' ע"ש ונראה מזה דדוקא סובין שלפעמים ידבק בהם מן הקמח אבל כשנראה לעין שהיא קליפה ממש בלי שום דיבוק מהקמח אין לחוש ואם נימא שמא בעת נפילת הקליפה היה דבוק בה קצת ממשות ונימוח בתבשיל אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכמ"ש בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב בתבשיל חלב שנמצא שם עצם חלול לא מחזקינן איסורא שמא היה בו מוח ע"ש:

גזולה. עבה"ט ועיין בש"ת ב"ח החדשים ובק"א שם שטוב לו' מי שיגיע כו' עיין בשאגת אריה סי' צ"ב וצ"ג שהאריך בזה דאפי' למ"ד דלית ליה ברירה מהני וגם אין לחוש בזה משום דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' וזה לפי שאינו ברשותו כיון שנתחלף בטעות ועוד דגם התם מהני למחול וליתן במתנה לגזלן עצמו וע"ש סי' צ"ד שדעתו דבמרור גזול יוצאין בו כיון דמרור בזה"ז דרבנן לא חיישינן למה"ב רק לדעת הרמ"א סי' תרמ"ט חיישי' ומ"מ במצה גזולה לא נפיק בליל יו"ט שני אע"פ שהוא מדרבנן ע"ש:
בש"ע סעיף א אין לשין כו' אפי' מצה שאינה של מצוה דהחשש משום חימוץ הרשב"ץ במאמר חמץ ובתשובותיו ח"ב סי' פ"ז וע"ש שכתב דמים שנתמלאו בבריכ' בלילה אין ללוש בהם והביאו בר"י:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנה לבה"ש. עבה"ט וע' פר"ח סי' תנ"ט סעיף ה' שכתב דאע"ג דביו"ד סי' ל"ו איתא דכשעמדו קצת בבית מיקרי פושרין מ"מ מים שלנו הם קרים ביותר ומ"מ אם נתחממו כחמימות הרוק או כמו מים ששואבין בקיץ מן הנהרות יש לו דין פושרין ותשרף מיד עכ"ל ועי' בס' בית אפרים על טריפות בקונטרס התשובה סי' ך' באורך בביאור ענין זה ושם מבואר דדוקא בעמידתן בבית בקיץ קפדינן עלה משא"כ ביומי ניסן שכתב רש"י בפסחים שעדיין ימות הגשמים כו' ע"ש ושם מבואר שי"ל שכל שנתחממו חמימות קצת אע"פ שאינו כחמימות הרוק אין ללוש בהם ע"ש ויש לחוש לזה ולהעמיד במקום קר שלא יבואו לידי חמימות כלל וע' במור וקציעה שבמדינות שלנו שהם בארצות צפוניות שבימי ניסן הוא זמן קר יש להקל עכ"פ במים שלא לנו בדיעבד בשעת הדחק ע"ש ונראה שהכל לפי ראות עיני המורה לפי העת והזמן.

בליל ה' עבה"ט. וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ב שמי שרוצה לאפות ביום א' משום שביום א' הוא ביתרון הכשר כי השלחן והכלים נקיים ביותר שבמוצאי שבת רוחצין הכל היטב ומגעילין ומלבנים את כלי המעשה וגם העוזרים בלישה וגלגול ואפי' ידיהם מתקררים ומחליפים כח ע"י ששבתו ונחו ביום שבת זהו בגדר צורך מצוה ויש להקל להתיר לשאוב מים בע"ש אפי' אם כבר הגיעו זמן בה"ש ובסמוך לבה"ש יש להתיר אפי' במקום שאין בזה יתרון הכשר ע"ש ועיין בבית יהודה סי' נ"ז כתב גם כן דמותר לשאוב ע"ש ולהקדים קצת מזמן בה"ש וע"ש שאם הניחם תחת אויר הרקיע רשאי להכניסם בבוקר מפני החמה ואין זה שלא לצורך וכמכין לחול כיון שראוי היום לשתיה וטוב שישתה מעט ממנו ע"ש וע' בבית יהודה דף קח בשם מהר"ש צרור שהתיר לשאוב על ידי עכו"ם יום שבת בין השמשות וכן עשו מעשה והביאו הח"ב ע"ה וצ"ע בזה: ברזל. עבט"ז מ"ש בזה על דברי הב"י וע' בא"ר שם ובספר שו"ת בית אפרים סי' לב כתבתי פירוש נכון בדברי הב"י בעזה"י ע"ש:

הדחק. עבה"ט ובר"י כתב בשם הרדב"ז להקל בקלט מים מהגשמים בלבד שיניחם במקום שלא יפיג צינתן וע"ש בשם מהר"י מולכו בתשוב' כת"י שמותר ללוש במים שעכו"ם אומר מסל"ת שלנו בביתו דהוא מידי דרבנן והמחמיר תע"ב ע"ש ונראה דודאי אין לצאת במצות אלו י"ח לילה ראשונה דהא בעי' שימור לשם מצוה והרי אין כאן שימור ומ"ש לעיל ס"ק ו' לענין להביא מים על ידי נכרי דהיינו לכתחלה שם שפיר היו משומרים מהישראל משא"כ כאן ודין שימור המים לשם מצת מצוה כמו שימור הקמח אך לשאר מצות גם כן למיחש מיבעי כיון שלנו הלילה אצל העכו"ם שמא לא נשמרו יפה ונפל שמה דבר המחמץ ואפשר שאין לחוש כ"כ שמא נפל בתוכו מים חמוצי בעינ' או שכר וכיוצא די"ל דגם אינהו קפדי אמיא שלא יתערב בתוכו ד"א וגם דמוקמינן להו אחזקתייהו ומ"מ שומר נפשו ירחק מזה ומכ"ש במקום שיש לחוש שעמדו שם מעל"ע ואולי נפל שמה חטה או פתיתי פת וכיוצא ובשעת הדחק יש להתיר על ידי סינון המים:

בשוגג. עבה"ט וע' בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ז ועיין בשאלתות דר"א גאון ובשאילת שלום שם אות ק"ה שתמה על הגאון ובספר שו"ת בית אפרים סי' י"ז השבתי לו ז"ל בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנו מ"ג ביצים, ועיין בספר בית אפרים על טרפות בקונטרס התשובות שם נתבאר בענין הסתירה שיש לכאורה לפי חוש הראו' בין חשבון רביעית לפי האצבעות ובין חשבון שיעור חלה ושם מבואר באורך איך לנהוג בענין השיעורים בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנז

בסל. ועבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סימן מ"ד מצות שאופין ואין בכל עיסה שיעור חלה ונתחייבו ע"י צירוף סל ושוב בשעת הפרשה לא היו נוגעין יחד רק היו חלוקים לב' צבורים אף ע"פ שלקח מאחד חלה על הכל יש לו לכתחלה להפריש חלה גם מצבור השני בלא ברכה ע"ש וע"ש מ"ש על דברי מהרש"ל דמצריך ליטול מצה שלימה לחלה ואין המנהג כן וכמ"ש בח"י ג"כ ובפרט בחלת ח"ל שפיר דמי אף בפרוסה ע"ש ועיין מ"ש בחלק יו"ד ללמד זכות על מה שנוהגים אחר אפיית המצות מחלקים לחלקים ונוטלים כמה נשים כ"א חלה בפ"ע וכן המנהג באפיית החלות של שבת ע"ש וע' לעיל ריש סי' תמ"ד בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלת לחם חמץ מה דינו ע"ש ובכנ"י ס"ס ך"ג כ' שבשנת תפ"ז חל ע"פ בשבת ודרשתי בשבת שלפניו שלשבת הבאה יזהיר כ"א לאשתו ליקח חלה כי טעם שאין אנו נוהגין לעשות האמור במשנה דבמה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר כו' עשרתם כו' משום דחלת ח"ל יש לה תקנה שאוכל' משייר משא"כ בע"פ שחל בשבת אין תקנה ע"ש ועיין לעיל סי' תמ"ד דיש תיקון בדיעבד מ"מ לכתחלה מיהת יש ליזהר בזה: לא צריך. עבה"ט שהביא מהלבוש עיין באלי' זוטא וא"ר על דברי הלבוש בזה ובפמ"א ח"א סי' צ"ו כתב שט"ס בלבוש וצ"ל יקח פרוסה קטנה מן הבצועה וישמור אותה לחה"מ ויברך להפריש חלה ושורפה בחה"מ ע"ש:

קטן. עבה"ט וע' בשבו"י ח"א סי' כ"ב שהרב מהרי"ל בן הגאון בעהמ"ח שער אפרים כתב ליישב דברי המג"א והוא ז"ל חזר והשיב לו שדבריו בח"י נכונים ובספר חק יוסף דחה דברי השבו"י ובס' בר"י האריך בזה להצדיק דברי השבו"י ולהשיב שבותו כבראשונה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנח שש שעות. עבה"ט וכ' בר"י שהאחרונים כתבו בשם הרוקח שבע ומחצה וכן הוא בשבולי הלקט כו' וטוב הדבר להמתין עד ז' ומחצה וע' ברדב"ז סי' תע"ז ובא"ר וע"ש שכתב ראיתי מדקדקים להתפלל מנחה קודם עשיית המצוה אף דבכל השנה חיישי לדעת הרמב"ם שלא להתפלל לכתחלה מנחה גדולה בע"פ היו מתפללים קודם עשיית המצות ע"ש וגבן לא נהיגי הכי אף המדקדקים לפי שבע"פ שהם פנויים לגמרי אחר עשיית המצות אין חשש שכחה כלל וגם אין לחוש שיטרדו באפיי' יותר וימשיך עד הלילה משום דזריזין הם האופים מצות בע"פ וגם לפי המבואר לעיל סי' רל"ב דעכשיו קורין לבה"כ ליכא למיחש שמא יפשע ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תנט סעי' ב' האוכלו פטור. ע' במג"א סי' תמ"ב ומ"ש שם ובשו"ת בית אפרים בדברי הטור כאן:

מהקמח עבה"ט וכתב בדבר שמואל, סי' שמ"א בענין שהניחו מצות אפויות בבית שהיו מרקדים שם הקמח והסולת ונתמלאו המצות מאבק הקמח עד שאם היו עולה בידו ובלבושו יתמלא אבק ויש שלא נזהרים ובשלו אותם שבוודאי היו צריך לעמוד בפרץ בתחל' ולהכריז עליהם שהמצו' אסורים. אמנם עתה שעבר הפסח והשאלה על הכלים יש כמה ספיקות חדא אם מתחלה בא אותו אבק הקמח שע"פ המצה לכלל חימוץ כשנופל למים או למרק מחמת מיעוט שיעורו שנבלל והיו למים כנראה לפעמי'. שנית אם כשנפל למים אם היו בכ"ר בשעת רתיחה שריא מדאורייתא שהוא דרך חלוטה ואם היו בכ"ש דעת רוב הפוסקים דאין מבליע בכ"ש וגם אפי' בספיקא דאורייתא י"ל דמוקמינן אחזקה דהיתרא כמבואר בי"ד סי' ק"ז וגם שכעת הוא נט"ל ומכ"ש אם נתערבו בכשרים מחמת כל הני ספיקות אין להחמיר בכלים ע"ש. ונראה שבעת שבאו להשתמש במצה לצורך בישול ניערו ממנו האבק שעל פניו וקינחו ביד או במפה ואעפ"כ היה מקום לחוש שלא ניעור יפה כי האבק דרכו להתדבק דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן שעיניהם רואות האבק מונח ע"פ המצה ויתנו אותם כמות שהוא בתוך המים ועיין בסוף הספר משנה דר"ע איתא ג"כ תשובה על ענין זה ומסקנתו לאסור אפי' לאכול בעיני' שהרי יש נקבים פתוחים לפנינו ובודאי נכנס מהקמח לתוך הנקבים ואי אפשר לנקותם ושמא יפול מהם לתוך התבשיל ולאו אדעתיה:
גם הביא שם מס' בני חייא שאוסר בעיס' שהוסיפו בה קמח אף לאכול המצה כמות שהיא מטעם דלמא משתלי ויפול במרק ולאו אדעתי'. וגם לפמ"ש בכה"ג משמע שיש לאסור לפי שהרוק מחמץ ולפעמים נושך המצה לשנים ויש שם מאותו קמח והנשאר ישהה שיעור מיל עם לחלוחית הרוק ויתחמץ כו' וע"ש שגם להחזיר המצות לתוך התנור חם שיעשה הקמח קלוי להקל האיסור אין לעשות כן ובפרט כשידו משגת ועדיין יוכל לעשות מצות אחרים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תס

טפח. עבה"ט וכתב בש"י ח"ב סי' יג בפת עבה בפסח יותר מטפח ראיתי מרבותי הגאונים שהיו גוערים מאוד מאוד בהעושים כן לכתחלה אבל אין לאסור בדיעבד כי אין נראה שום ריעות' וכמ"ש המג"א ודלא כהלכה ברורה וכן מבואר בב"ח בהמג"א ע"ש. פאנדי"ש. עבה"ט והרשד"ם ס"ק ך"ו כתב שנוהגים העולם לעשות סופגנין ממצה אפויה וע' בכנה"ג שכתב שגזרו בטיגון משום שאשה אחת טעתה לפי שראתה לאשת חבר שלקחה קמח ממצה אפויה והיא סברה שהוא קמח סתם ועשתה כן וה"ה לפת כיסנין שקורין פטשל"י אבל סופגנין שדרכם לעשות טפי בפסח לא טעו ע"ש וע' לקמן סי' תס"ג סק"ד. ובפר"ח חלק בזה וכתב שאין אנו לגזור גזירות מדעתינו וכן במדינתינו אין חוששין לזה שכל אשה יודעת שהקמח שמשתמשין בו בפסח היא ממצה אפויה וכתוש' או טחינה. רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו ע"י השרי' או הבישול כדלקמן סי' תס"ג שכתב המג"א דלא מהני בזה מה שנקלה באו' דהמצה מפסקת בין האור ובין הקמח. ואמנם לעיל סי' תנ"ט ס"ק י"ו משמע דלא ברירה ליה שהרי שם כתב שהקמח נקלה באור ומכל מקום גם שם כתב לענין אם הוסיף קמח ישמור המצות שלא יתנם תוך דבר לח ועיין שם שכתב בשם מהרי"ו דמשמע דס"ל שאין העיסה נאפה יפה מפני הפסקת הקמח ועיין לקמן סי' ת"ס ולפי זה אם היינו חוששין שמא הקמח לא נילוש יפה היה החשש במצה עצמה. אך לפי מ"ש לקמן ס"ק י"א בשם המג"א וחק יעקב דבזרעונים בדיעבד שרי אם כן פשיטא דקמח לזרעונים דמי ועכ"פ נראה דאף המחמיר מהאי טעמא א"צ להחמיר שלא לטבל מצה אפוי' במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל וכן מבואר מדברי מג"א לקמן סי' תס"ו ע"ש ומכ"ש לטבל בתוך יין שהוא מי פירות עיין לקמן סי' תס"ב לענין יין צמוקים ועיין שם לענין מי דבש שמסתפק המג"א אם דינו כמי פירות ושם כתבתי דלפי דברי המ"א יש להסתפק גם ברוטב אחר שנצטמק הבשר בתוכו היטב וקלט טעם הבשר וכן בבארש"ט העשוי מלפת שקורין בורקי"ס אם נתמד הרבה והוא בלי תערובות מים כלל ולפי"ז יש מקום קולא גם להמחמירין לחוש שמא יש קמח בהם דברוטב י"ל דמי פירות היא אך הח"צ חלק אף ביין צמוקים וס"ל דלא הוי מ"פ וא"כ מכ"ש במעד ורוטב ובארש"ט שאין לחשבו מ"פ ועיין מ"ש שם ומ"מ קמח מצה אפוי' לעשות מיני טוגין בשומין לבד שקורין חרעמזלי"ן ודאי דשרי דשומן ודאי מ"פ הוא כמבואר לקמן סי' תס"ב:
והרב' מקילין בכל ענין וס"ל שאין לחוש לזה רק בתוספות קמח באמצע הלישה הא לא"ה לא חיישינן כלל שמא נשאר קמח שלא נילוש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וגם נראה שהתחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה אף שלא היה בשיעור טפח מכל מקום היו עבות הרב' ומהם היו עושים הקמח לפסח ע"י גרירה ברי"ב אייזי"ן:
והוא מלתא דשכיחא טובא שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך וגם ע"י שהעוזרים בעריכה אין הידים עסקניות כ"כ בעיסה שבקל גומרים מלאכת' שוה' לפעמים כמה מצות על השלחן בלא עסק טרם נתינה לתנור כידוע ולכן החלו אנשים יראי ה' לפרוש מלאכול מה שנעשו מקמח מצה אפוי', ובאמת שראוי לכל מורה בעירו להשגיח ע"ז על מעשה אפוי' כשאופים המצות העבות להזהירם מאד על ככה שאפשר שיבואו לידי חשש חימוץ גמור. אבל האידנא איתכשר דרא ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל רק רקיקים דקים והקמח נעשה על ידי שמייבשים אותם בתנור ואחר כך טחנו ברחיים או דכו במדוכה ואזדו להו החששות הללו אם לא ניחוש להו שמא נשאר קמח בשעת לישה בתוך העיסה לזה לא חשו מטעמא דכתיבנא:
הג"ה (ואף לפי החשש שמא נשאר קמח מעט בשעת לישה נראה דטפי יש להקל במצה כתושה וטחונ' עד אשר דק ממצה שרוי' או מבושלת במים כמות שהוא דשם י"ל דהמעט הקמח הוא במקום אחד וכשבא עליו מים הוא מתחמץ במקומו משא"כ כשמחזירה למכתשת ושוחקה הדק היטב עד אשר דק בלי ספק שכיון שכותשין הרבה יחד אם המצא ימצא באחת מעט קמח ע"י הכתישה נעשה כאבק דק פורה ונבלל מאוד עד שבודאי לא ימצא קורט מהקמח במקום אחד שיהא נופל לומר עליו שם חימוץ כלל וכה"ג כ' בדבר שמואל, סי' שמ"א במצות שהניחו אותם בבית שמרקדים שם הקמח ונתמלאו מאבק הקמח לענין אם ליתן אותם במים או במרק שי"ל שאותו הקמח אינו בא לכלל חימוץ מחמת שיעורו שנבלל ונהפך למים כנראה לפעמים. ונראה דבזה הדבר ברור שאף אם היה נשאר בשעת לישה קורט של קמח בעין הוא מתפרק על הטחינה והכתישה ומתחלק לגרגרים דקים מן הדקים ומתערב בתוך שיעור רב קמח כתוש ממצה אפוי' והוא אחד מני אלף והדבר ברור. ונראה כחוש ששנים או שלשה גרגרים דקים מהקמח או אפילו יותר מעט אינה כלל בכלל גדר חימוץ. ואף על גב דקפדינן על חימוץ בחטה שנמצאת במים אפי' אם היא חטה קטנה או חצי חטה שאני התם שחלקי הפירורין הם דבוקים בטבע ואפשר שיקבלו טעם חימוץ משא"כ גרגירי קמח המפוזרים והמפורדים אחת הנה ואחת הנה הדעת נותנ' דבטילי לגמרי ואין בו כדי להחמיץ כלל והוא ברור לפענ"ד שבמצה אפוי' וכתושה הנעשה ממצות שעושין רקיקים דקים אין לחוש בהם כמו שאין חוששין לאכול המצה עצמה ואין חוששין לה שמא יש בתוכה מה שלא נאפה יפה ונתחמץ ממילא דגם לשמא נשאר קמח אין לחוש מטעמא דכתיבנא. אך רבים ושלימים שאוכלים ממצה שרויה ומבושלת אע"פ שאינה כתושה וטחונה. וע"כ דטעמייהו כמש"ל דלא מחזקינן איסורא שמא יש קמח בעין שנשאר בשעת לישה רק היכא שהוסיף מיא והוסיף קמחא באמצע הלישה אבל בסתמא לא חיישינן ויש להם שיסמוכו על עמוד העולם הגאון חכם צבי ז"ל כאשר העיד עליו בנו הגאון ז"ל בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה שכתב על דבר אחד שהחמיר שלא לשתות אפי' עס קוסטין צוקיר וגער בו שמפני חשש רחוק כי האי אין למנוע משמחת יו"ט והביא לו ראיה מדברי אביו ז"ל ע"ד מצה שרויה שהמחמירים פורשים מהם והוא ז"ל סתר כל דבריהם וסוף דבריו עול' כה"ג כו' (ר"ל שג"כ אמר שאין למנוע משום שמחת י"ט) עכ"ל וכן כתב הגאון ז"ל בספר מור וקציעה סי' זה דפאנדי"ש היינו מוליית"א כפשטידא שעושין מקמח ואפילו לשה במי פירות אבל העשויה ממצה טחונה ודאי שריא אפילו נילוש במים אע"ג דיש מחמירין לית דחש להא וראינו מחסידי עולם שאכלוהו עכ"ל ומ"מ הרוצה לקדש עצמו במותר לו שלא לאכול מצה שרוי' או מבושלת אפילו טחונה וכתושה אין מזניחין אותו כמש"ל סי' תנ"ג משו"ת דברי יוסף שאותם שנהגו לאכול מצה של כל הפסח מחטים שמורים משעת קצירה אין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודו) עכ"ה. ומי שרוצה לנהוג שלא לאכול מצה שרוי' ומבושלת יש לעשות כמש"ל שיתנ' בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר ואין בדעתו לנהוג כן רק באותו פעם או פעמים שירצה ולא לעולם עיין סי' רי"ב מיהו נראה דגם בזה בהתרה דחרטה סגי לי כמש"ל סי' תנ"ג ואפשר דבזה א"צ התר' דדוקא התם כיון שהיה נוהג לחזור אחר קמח שמור משעת קצירה הו"ל כפי' שאינו אוכל מצות מקמח אחר מחששת שמא נפלו מים עליהם אחר קצירה משא"כ בזה אם לא אמר בפי' שמקבל עליו שלא לאכול רק שעושה כן שאינו אוכל המצה שרויה ומבושלת אין סתמא כפירושו ואין כאן אומדנא דמוכח שאוסר על עצמו לאכול כשהוא שרוי' אף שהיה בלבו שעושה כן משום חומרא מ"מ קבלה בלב בלחוד אין עליו דין נדר עד שיוציא בשפתיו כמבואר ביו"ד סי' ר"י ע"ש. ולא מהני קבל' בלב רק בנדר תענית בשעת מנחה ומכ"ש בזה שמה שגומר בלבו משום חומרא אין לתת עליו שם שנוהג בחומרא זו לו' שיהא צריך להחמיר להכא אם לא כשאומר בפירוש שכוונתו ודעתו לנהוג חומרא זו צריך התרה וע"ד שנתבאר בסי' רכ"ח וקצרתי וממה דכתיבנא מבואר דבין המחמירין ובין המקילין אלו ואלו עושים כוונים לשמים אילו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יו"ט שלא ערב להם לחם מצה חריבה ובפרט למי שקשה לו הלעיסה ויש שמחמירין ביותר שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון רק אוכלים למעדנים מיני תבשילין והרבה נמנעים לעשות כן משום שמחת יו"ט כי פתא סעדא דלבא ועל אילו ועל אילו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסא

נמשכים. עבה"ט וע' בנ"ב מ"ת סי' פ' שאם שיבר המצה בעודה חמה וראה שאין חוטין נמשכים כלל א"צ לעיין אם קרמו פני' וכן אם יש לו ספק למראה עיניו אם קרמו פני' הטיב אם לא מותרת שכיון שאין חוטין נמשכים ממנה כלל בפריסתה ודאי קרמו פניה אבל אם כבר נצטננה המצה זמן מה וא"א לבדוק שוב אם חוטין נמשכין כי בדיקה זו לא שייכא אחר שכבר שהתה זמן מה אחר שמוציאה מן התנור ונצטננה ורואה בה עכ"פ ריעותא מבפנים שמורה שלא נאפית יפה מבפנים או יביט בפני המצה ואם יראה שודאי קרמו פניה ואין שום ספק בקרימה יש להתיר אבל אם גם בקרימה של המצה יש לו ספק אם זה מיחשב קרימה או לא הוה ספק כרת ואסור אפילו בהפ"מ ושמחת יום טוב ולא עוד אלא שבמצות העבות כאשר נצטננה ששוב א"א להבחין אם חוטין נמשכים ואנו רואין בה ריעותא מבפנים בענין שיקרמו פניה משני צדדים צד עליון וצד התחתון אבל אם קרמו פני המצה משני צדדים קרימה מעליא שאין בה ספק יש להתיר בלי חשש וגימגום כלל ובאותן מצות שהשאלה עליהם שכבר היה יום ג' לאפייתן שוב לא אפשר לבדוק במשיכת חוטין ואם ראה איזה ספק וגמגום בקרימתן יפה הורה המורה לאיסור עכ"ל:

שרויה במים, עבה"ט וכ' בר"י דהסכמת האחרונים דוקא במים קרים ולא בחמין ולא נימוחא מיהו נראה שזקן מופלג או חולה יכול לפרר כזית המוציא וכזית מצה דק דק בלי שום משקה לאוכלם דבכה"ג פסק לעיל סי' קס"ט דמבר' המוציא ובהמ"ז ושמעתי שכך היה נוהג גדול הדור מהר"ח אבלועפיא ז"ל לעת זקנתו עכ"ל:

מקום. עבה"ט וע' בשו"ת ושב הכהן סי' מ"א שמ"ש הב"ח שחמץ שנגע במצה שבתנור אוסר הכל הב"ח לשיטתו דאפילו בכחוש אסור אך לפמ"ש אם נאפה כראוי כשנגע החמץ אינו אוסר אלא כ"נ וה"ה במצה שנתכפלה דינא הכי ומהש"ע משמע דאף כשלא נאפה כראוי אינו אוסר אלא כ"נ ולענ"ד לחלק כמ"ש ע"ש וע"ש סי' ל"ט וסי' מ"ה בחטא שנמצאת במצה אפויה אם אין הפ"מ יש להחמיר לאסור כל העיסה אם אין להסתפק שמא בא לשם קודם שנאפה המצה כראוי א"צ רק כ"נ או כ"ק כיון שהאיסור וההיתר כחוש אבל אם י"ל שבא לשם כשעדיין המצה לא נאפה כראוי יש לחוש להסוברים דחמץ מפעפע ע"ש וע' בתורת יקותיאל סי' צ"א:

נפוחה, וע' בדבר שמואל סי' רל"ד במצות הדקות שלנו אין לחוש לאבעבועות וחללים הניכרים מבחוץ וכפנים כדרך רובא דרובא הנעשים מחמת האור אפילו בנילושים ע"י זריזין בלי שהיה כו' שהרי סופגנין פירשו כספוג מלאה חללים ואפילו אינם רק קרומים דקים רק קצת בעובי אין לחוש ונפוחה באמצעיתו היינו שנפרד חצי עובי העליון מהתחתון או שהוגבה למעלה מקרקעית התנור אמצעיתא של גוף המצה דזה וזה שכיחי במצות העבות קצת ע"ש וכ' דמ"ש הפוסקים לנקר המצות כדי שלא ינפח אינו משום שהנפיחה סי' לחימוץ כנפח החמץ בהיותו עיסה דא"כ איך מחלק בין נפח הקרומים הדקים כו' ובסי' שע"ד האריך בזה קצת וכתב שאין הניקור שלא ינפח מחמת שהנפיחה סי' לחימוץ שהיה בו בכח אלא לסיבה שלא יחמיץ שע"י הנפח במצות העבות כדלעיל אין האור שולטת יפה ואין נאפות כהוגן כאשר אנו רואים בחילוק מצות עבות הנפוחים באמצעיתא והחצי העליון אינה נאפית בתחתון ובזה ראוי להחמיר כמהרי"ל משום גדר או גזרת סופרים כההיא דנכפל' בתנור או שוכבות זע"ז אבל באלו הרקיקין שניכרת האפייה שוה בכל חלקיהם אין חילוק בין קרום דק לעב קצת יותר או בין בועה הניכרת מצד א' לבועה הניכרת מע"לע ע"ש וע' לקמן סקי"ז:

יגעו. עבה"ט בשם תשו' בית יעקב שתלמיד הגאון מוה' העשיל ז"ל אמר לו כשאירע שאלה מענין נפיחה לפניו היה מצוה לבני ביתו להורות הוראה זו ולראות אם אין הנפיחה נראית משני עבריהם כו' ע"ש:
הג"ה (ונראה שמ"ש שהיה מצוה לב"ב להורות הוא שפת יתר שלא בדקדוק כי ח"ו לתלות בוקי סריקי בהגאון ז"ל שמסר ההוראה בזה לב"ב אך הכוונה לומר שהיה סומך על ראות עיניהם והבחנתם בעסק הוראה זאת כדת הנשים שהם רגילות במעשה אופה והם ידעו ביותר להבחין ולהבדיל בין הנפיחה שמחמת האור ובין הנפיחה שמחמת החימוץ וכאשר עושים המורים לפעמים כשנמצא בעופות איזה שאלה וריעותא באברים שבחלל הגוף או בעצם מעצמות העוף כשהובא לפניו ערום בלי לבוש מבשר וצריך לדעת מה טיבו דרכם לשאול בנשים אשר עוסקים בזה ובקיאים בתרנגולים וסומכין עליהם בענין אבל לא בהוראה וע' בחולין פא"ט דקאמר מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולים וגם מ"ש שצוה לראות משני עבריהם נראה שהיא עפ"י פירוש הב"ח שנפרד חלק התחתון מן העליון והיינו במצות עבות שהיו רגילים בהם אז וע' בבית יעקב שם מ"ש שראה ששמע תשובת הגאון מהר"ש בהגאון מו' פייבוש ז"ל כו' הנה התשובה ההוא שראה הב"י היא נדפסה בשו"ת מקום שמואל סי' ס"ח שהעתיק מכת"י הגאון מהר"ש ז"ל (שהיה רבו של הגאון בעל מג"ש ז"ל) יע"ש שכתב ששמע מהר"י כ"ץ ז"ל (הוא אא"ז הגאון בעל שארית יוסף) שהיה כל ימיו אב"ד בקראקא שהתיר אפילו מצה נפוחה באמצע כמו אצבע כו' ובשם מהרי"ל מפראג כתב דאין חושש כלל לנפוחה כו' ע"ש ומ"ש במקום שמואל על הח"י בראיה שכ' בשם מהרי"ל מלחם הפנים דקאמר כיון דאפי לה נפחא ולא אאמין שיצא מפי חכם דהתם לאו בנפח מתוך המצה מיירי כו' ע"ש הנה הרואה יראה דבריו אלו מפורש יוצא מפי גדול הדור מו' שמואל אבוהב ז"ל בתשו' דב"ש סי' רל"ד ושע"ד שכתב ראיה זו וכ' בסי' שע"ד שאין לחלק דהנפיחה גבי לחם הפנים הוא בכל הלחם דאיפכא מסתברא כו' ע"ש וע' בשו"ת אא"ז מהר"מ מלובלין סי' ס"ה ע' בבר"י שכ' בשם תשו' מהר"ם זכות שכ' בשם מהר"מ באסן דמצה נפוחה לאו ברקיקין מיירי אלא במצה שעבה קצת ויש ממש באמצעיתא ומהר"ם זכות הסכים עמו וע' בדבר שמואל שדחה בשתי ידים דברי האוסר ברקיקין ג"כ עכ"ל הבר"י ונראה שגם היא מסכים לזה וכן המנהג כאשר כתבתי בפנים): ע"כ הג"ה:
וכבר כתבתי שהדבר שמואל כתב שברקיקין אין חשש נפוחה וכן נוהגים עתה שלא לדקדק כלל במצות רקיקין רק כשרואה האופ' בביאת המצה לתנור היא מנפח ועולה כדרך עוגות חמץ והם בקיאים במעשה ידיהם להכיר אי הנפוח מחמת חימוץ או לא אך במצות עבות קצת יש ליזהר ולדקדק בחילוקים שנזכרו בפוסקים ובמקומות שאוחזין מעשה עבות בידיהם מוטל על המורה למדרש בפרק' שיזהרו שלא תהיה עבה טפח וגם שאם יהיה שם איזה נפוח או בשעת שחיקה אם המצה ימצא בפנים מקומות שיש להסתפק בהם אם נאפית כראוי שיעשו שאלת חכם ולא ישענו על בינתם ובארצינו האידנא אכשור דרי דרובא דעלמא מונעים עצמם מלאפות מצות עבות רק אופין רקיקין ואשר צריך לשחיקה טחנו ברחיים או דכו במדוכ' אך אם אירע ברקיקין שנראה בה שמקום הנפוחה אשתני לגריעותא ופני' איננה כשאר פני מצה זו יש לספק בה אם נאפית כהוגן כשאר חלקי המצה יש לאסר' ולנהוג בה דין מצה שנתכפלה וכן נראה מדברי הדבר שמואל שהבאתי לעיל סעיף קטן ט"ו ע' שם וע"ש בדברי שמואל שנראה שנוטה לומר שהחימוץ בזמן אפיי' אפילו יהיה ודאי אינו כי אם חמץ נוקשה ולפי רוב הפוסקים שהוא דרבנן יש להקל בכפילת המצה או נפיחתן כשנולד איזה ספק וצריך עיון בזה ויש להחמיר במקום שאין הפ"מ וע' בשו"ת חינוך ב"י במצה נפוחה או שלא נאפית כראוי ושחקו אותה כראוי על מורג חרוץ שקורין רי"ב אייזי"ן אסור אח"כ לפרר על אותו הריב אייזן מצות אחרות לכתחלה עכ"פ שא"א לנקותו היטב מפרורין וכמו שאסור ע"י הגעלה וע' סי' תנ"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסב

עשיר'. עבה"ט וע' בשו"ת נ"ב ח"א סי' ך"ב בחט' שנמצאת בפסח בחרעמזליך שנעשים משומן ודבש ומים אין לסמוך להתיר ולומר דמ"פ עם מים הוי נוקש' ונוקש' בטל בששים לפי שזה תלוי בזה שאם נאמר מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשא ממילא מוכח דנוקשא דאורייתא כמבואר למעיין בש"ס וא"כ גם נוקשא אסור במשהו ע"ש וע' במהדורא תניינא כתב ליישב דבריו אלו ממה שהקשה לו ע"ז מדברי הרא"ש ובשו"ת בית אפרים סי' מ' הארכתי בדברי הנ"ב ושאר פוסקים בז' בעובדא שאחר אפיית המצות בדקו החטים שנשארו ונמצא בהם זרעונים שקורין קנעבליך שיש בהם מיץ ולחלוחית בערך חמשה או ששה בכל קווארט ויש לחוש על המצות שנעשו מחטים אלו יש להחמיר בזה כמו מ"פ מעט עם מים שממהר להחמיץ וכמ"ש הח"י סי' תנ"ג לענין זיעת בהמה וראי' מסמ"ק בענין רוק שבפי עכבר ע"ש ולכן יש להחמיר שלא לאכול המצות אפילו אופה קודם הפסח אם יש לחוש שלא היה ס' ולא נתבטל ע"ש וע' בשו"ת משאת משה סי' ב' בדין חטים שנמצא בהם תערובות מלח ע"ש:

אפייתן. עבה"ט וע' בשו"ת בית יעקב סי' ס"ט דבש"ס מבואר דרביעית שמן לשבעה עשרונים פחות משליש לא היו מצה עשירה וכל קיטוף שבשיעור הזה יכול לצאת בו י"ח בדיעבד אבל לכתחלה שיש לו אחרת אף שלא נעשית לשם מצת מצוה יקח מצה אחרת ע"ש (וע"ש שכתב דמשמע דיוצא בו בדיעבד כו' ולענ"ד ליתא דלישנא דמתני' חלות תודה כו' יוצאים בהם היינו לכתחלה) וע"ש שכתב שז' עשרונות פחות שליט לפ"ע השיעור חלה הוא ג' קווארט ר"ל דלזה נתחלק רביעית שמן שהוא ביצה ומחצה ולפי חשבון שיעור חלה הוא אחד מק' ך"ה בקירוב וע' בח"י שכתב שכל שהמ"פ נתבטלו בס' הוי לחם עוני ואע"ג דבלחמי תודה הוא פחות כו' ולפום ריהטא נראה דדוקא אם הוא פחות מס' במים אבל אם הוא פחות מס' מחמת הקמח אפשר שיש לחוש שהקמח אינו מבטל מה שנילוש עמו דלטעמא עביד כדאמרי' בביצה דמים ומלח לא בטילו גבי עיסה וא"כ כיון שהשמן נתן טעם במים שלשו בהם החלות לא נתבטל מחמת רבוי הקמח בס' רק דמצה הרבוי עכ"פ לא מיקרי מצה עשיר' וא"כ גם לדידן במצה י"ל כן:

ביין. עבה"ט וע' במהרי"ט צהלון במי ששר' צמוקים זמן רב קודם פסח ובפסח הרתיחו המים והצמוקים להוציא מהם מים שרופים ואח"כ כשהוציאו הצמוקים השרוים מצאו גרעיני חטה או שעור' מבוקע' מותר להשהות המים שרופים עד עבור החג ומה גם שהוא הפ"מ ואם ירצה בתוך הפסח למוכרו לנכרי שרי ע"ש וע' בפר"ח שכתב גם כן שיש לדון בדבר להקל דשמא הוי כמ"פ כיון שנשתנו מברייתן וכתב דלמעשה יש להחמיר וכן בסי' תמ"ז סעיף ג' הביא דברי מהריט"ץ וכתב שאינו מסכים לזה ע"ש וע' בשו"ת בית יהודה באלו שמוציאים מים שרופים מגרוגרת בכלי של חמץ ועוד שלשים אפר וקמח ומדבקים הכסוי עם הכלי אסור אפילו ביו"ט האחרון ואפילו אם בא לדבק בקמח הנילוש במ"פ א"א ליזהר שלא יבואו עליו מים ועוד דהבל וזיע' העולה מרתיחת הגרוגרת הוא במים עצמה דממהר להחמיץ ואין תקנה רק לדבק בטיט ע"ש וקצת יש לגמגם בטעם האיסור ונראה להקל ביו"ט אחרת כמ"ש שם שיש סוברים כן וע' בשו"ת גו"ר כלל ד' סי' ט' שכתב בזיעת הקדרה שעל האש משריית מי צמוקים אי זיעת שריית מי בשמים שעושים על אופן זה דנין בהם בפי סיבתם ובשריית מי וורדים ושאר בשמים הוי כמ"פ מעורב עם מים והנעשה ממי צמוקים תליא בדעת הפוסקים אם יין צמוקים דינא כמ"פ לחוד זיעתא נמי כמותה ולמ"ד שמ"מ צריך ליזהר לשמרם מחימוץ אם כן ה"ה השכר היוצא ע"י הזיעה ומ"מ נראה להחמיר שע"י מעשה זה נולד בו הריפות ויהיה גרמא לעיס' להחמיץ יותר ממ"פ עם מים ע"ש ושם כתב גם כן בענין מי צמוקים כדברי הח"צ סי' קמ"ה שאין ללמוד ממים שנשתנו בעבים והביא דברי המבי"ט ומהרי"ט וכתב שאין ראיה מהך דהמוכר פירות וטעם דמ"פ אין מחמיצים מפני שטבעם הם גורם למנוע החימוץ וכשיש בהם מים קרירות המים וחום של המ"פ גורמים למהר החימוץ ובמין צמוקים יש שם משניהם ולכן דעתו שאין להורות היתר בזה ע"ש וע' בבר"י שתמה על הה"צ והגו"ר שלא הרגישו בט"ס שבב"ה בשם הרשב"ץ וכצ"ל במי גשמים שנשתנו בתוך הענבים וכן הוא במבי"ט ומהרי"ט וכן הוא בפר"ח וכן הוא ברשב"ץ גופיה במאמר חמץ (ויותר תימא על גו"ר שהזכיר דברי המבי"ט ומהרי"ט) ומבואר שכוונתו למים שנופלים בענבים בעת הבציר כמ"ש הסמ"ג וב"י שמשתנים ונעשים יין ע"ש דמייתי משם ספר שולחן מלכים כת"י שמעשה היה בזמן הב"י ודנו לשרפה כל המצות שנילוש' מיין צמוקים וכן דעת הבר"י כי רבו האוסרים ונראה דגם מאן דמתיר היינו דוקא כשצמוקים הם הרבה שאם הם אחד מששה במים פשיטא דהוי כמ"פ עם מים עיין מש"ל סי' רע"ב בשם אא"ז בבכ"ש לענין לקדש על יין צמוקים ע"ש וע' בשאלת יעב"ץ ח"א סי' ע"ג שתמ' על אביו הגאון ח"צ ז"ל שפירש יין צמוקים דגבי מנחות היינו שעוצרים בקורי בלא מים שהרי"ף וכל הראשונים פירשו שהוא ע"י שריי' וע"ש שנראה מדבריו להקל עכ"פ ברמי תלתא ואתי ארבעה ע"ש ומ"ש בבה"ט לענין חטה שנמצאת בשומן עיין בא"א להגאון מהו' אברהם ברודא ז"ל שמצדד לו' דשומן אווז אינו מ"פ כיון דאינו משקה ולא אתי מפרי ע"ש אך העיקר בזה כדברי הצ"צ ושאר אחרונים דפשיטא להו שהוא מ"פ וכן עמא דבר ומ"מ בדין חטה שנמצאת בשומן בש"ת פ"י כת"י סי' י"ב ששומן מהותך שנמצא בו גרעוני חטה אנו מן האוסרים והטעם דהשומן הדיחו אותו תחלה ומלחוהו וחזרו והדיחו ופשיטא שיש עליו מים ואנן קי"ל דמ"פ עם מים מחמיצין אפילו עם מעט מים ולכן אסור ע"ש ונראה שזה כדברי השל"ה כשהשומן היה רותח ומהותך אבל אם השומן קרוש יש להתיר כמ"ש הצ"צ סי' קך"ב לחלק בין עובדא דידיה לעובדא דשל"ה והבה"ט כתב דהצ"צ חולק על השל"ה והוא מלשון הח"י וליתא כמבואר למעיין שם ואפשר שכוונתו על מ"ש בצ"צ שם בהג"ה דעת בן המחבר דמשמע שחולק ומתיר גם בעובדא דשל"ה וכן דעת המג"א בזה ואם ידוע שנפל בשעת רתיחה ודאי יש להקל דהא יש לצרף היתר חליטה לזה ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"ז תשוב' מבן המחבר שכתב דשומן דגים אינו בכלל מ"פ הואיל ולענין מקוה נחשב כמים וכדאמרינן מטבילין בעינו של דג ע"ש ועיין מה שכתבתי ע"ז ביד אפרים שנראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועיין במור וקציעה שגם היוצאים ממ"פ שקורין צרוף או יין שרוף אין מחמיצין ועיין מ"ש לעיל בזה בשם הגו"ר כלל ד' עיין בפרי מגדים באשל אברהם ומשבצות סי' תס"ז וכן בסי' תס"ג כתב דמאן דמיקל במי דבש שנמצא בו חטה למכרו לנכרי או לשהותו במקום הפ"מ אין מזניחין אותו ע"ש וכתב בר"י בשם אדמת קודש דחלב אשה דין מ"פ יש לו ועיין לקמן סי' תס"ו ס"ק י"ג ועיין בבר"י שאם נמצאו גרגירי מלח יבישים בתוך החטים והגרגירים מועטים יש להתיר כמ"ש במשאת משה סי' ב' וע"ש בש"ך מלח שביררו מקצתו קודם יו"ט ומלחו בו בשר ותבשילין וביו"ט בדקו הנשאר בשק ונמצא בתוך השק בסוף המלח חטה בקוע יש להתיר הבשר והתבשילין שנמלחו במלח הראשון שנברר קודם יו"ט ולא דמי להא דכרוב סי' תס"ז דכאן שאין לאסור רק כ"ג כמ"ש המג"א כאן ס"ק ז' ואם כן אף שכאן נמצא כאן היה מ"מ הרי הוה בסוף השק ולא נגע במלח שנברר קודם המועד וא"ל שמא בעודו אצל החנוני היתה החטה בסמוך למלח הזה ז"א דאיכא ס"ס אם החטה מהשק או מעלמא אתיא ונפלה לכלי שהיו מבררים בו (ולפ"ז אם ידוע שלא נפלה עתה היה מקום לאסור ולענ"ד דאפילו בכה"ג יש להסתפק שמא היתה מעיקרא בשק אך בסוף השק והונח המלח עליו והמלח שלמעלה כשר ואת"ל שהיתה אצל החנוני שמא לא נגעה גם שם במלח הזה י"ל דאין מחזיקין מרשות לרשות וקצרתי ואת"ל שהיתה מקודם שמא היה המלח שנותנין לתבשיל רחוק ממנה ואף במקום שנוהגין לו' חוזר וניעור לא נהיג אלא בודאי ולא בספק שמא לא היה שם איסור ותו דהרי אכלו ממלח זה וביבש ביבש יש להתיר כמ"ש המג"א סי' תס"ז סק"ד ועוד דכמה פוסקים סברי דמלח הוי מ"פ לכן יש להתיר הבשר והתבשילין ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסד

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסה

חולטין, עבה"ט ומ"ש ועסי' שך"ח בט"ז ר"ל דשם כ' שאין לעשות ע"י עכו"ם בחולה שיש בו סכנה והאמונת שמואל נראה דס"ל כהרמ"א שם דאם אפשר לעשות ע"י איחור עושין ע"י עכו"ם ומ"מ מ"ש אח"כ ואם א"א נראה דירתיח כו' משמע דקאי גם על יש בו סכנה שהרי הא"ש כתב וז"ל דאף שנוהגין לאסור בחליטה מ"מ כל שנוכל לעשות בהיתר עבדינן כמ"ש מור"ם בי"ד סי' קנ"ה בסופו ושם איתא ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהוא קצת קודם שימצא ההיתר מאחר דאין סכנה בדבר עכ"ל הרי מבואר דבאין בו סכנה מיירי ואדרבה נראה דביש סכנה אין להמתין עד שירתיח אם אפשר לעשות קודם כיון שיש סכנה בדבר וקצת נראה שיש ט"ס במ"ש אלא מיהו כמ"ש וצ"ל במ"ש ור"ל דבמ' שכתב תחלה קאי דהיינו דמיירי באין בו סכנה אך ממ"ש מ"מ כל שנוכל כו' משמע דביש סכנה מיירי דאל"כ כיון דליכא עכו"ם אם לא יעשה ע"י חליטה באמת אסור כההוא דלא ילעוס ועכ"פ לדינא נראה להתיר ע"י חלוטה בחולה שאין בו סכנה גם כן שהרי בסי' תנ"ד מסופק המג"א אם לאסור בדיעבד והח"י מיקל עכ"פ להשהות ואם כן אין כאן חשש ב"י ומצד רפואה בא"הנ ודאי מותר כיון שהוא שלא כד"הנ וכמבואר בא"ש שם ועיין לקמן סי' תס"ו סק"א ודברי בה"ט אלו בשם א"ש הם מועתקים מלקט הקמח ומשמע דבענין שיש בו סכנה איירי ולענ"ד כמ"ש דגם באין סכנה מתיר בכה"ג ועיין לקמן סי' תס"ו סק"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסו ילעוס. עבה"ט ועיין בתשו' ב"ח החדשות סי' ו' דלענין ליתן לחולה לאכול ולשתות אפילו חמץ דרבנן, יש להחמיר כשאין סכנה ואם הרפואה בשתיית שכר שעורים או שאר רפואות מחמץ אין לאכול ולשתות רק כשיש סכנה וגם הרפואה ידועה וגם א"א לעשות בהיתר כמו באיסור (והיינו שאפשר לעשות בלא איחור ובלא דיחוי) כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א וע' לעיל סי' תס"ה:

ומתערב. עבה"ט וע' בשו"ת פ"י סי' ט' שכתב בקמח שנפל לטיט או מים ונתייבש מותר לאפותו קודם פסח אחר הניהול יפה דבזה אין חשש למאי דקי"ל א"ח וניעור וכן הוריתי הלכה כמה פעמים ע"ש וע' בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד באמצע התשובה שכתב שאם נתלחלח קודם פסח ונתייבש משליכו והשאר מותר לנהלו לכתחלה ע"ש ומ"ש בענין נשיכת עכברים ע' תשו' ב"ח שם איתא שהעכברים נשכו בכמה מקומות בשק ונראה שאכלו גם מהקמח ומחלק שאם אין נראה לחלוחית אפילו אם נעשה בפסח מותר להשהותו וא"צ ניהול ומה שמחמיר המג"א שמא הלכו בכל השק נראה שאין להחמיר אם לא שהנקב גדול קצת כענין שעכ"פ עכבר קטן יכול ליכנס שם לתוך השק לפנים והקמח אינו דחוק וצבור בטוב בענין שלפי ראות עינים יש להטיל ספק בדבר ולו' שמא העכבר נכנס בתוכו וחפר לו אוכל בדרך הילוכו בשק והיה משוטט אנה ואנה ומרוק שבפיו נתחמץ בכמה מקומות אבל אם הנקב קטן מאור שנעשה כזה ע"י נשיכה בעלמא או שהקמח צבור הרבה ונראה לעין שלא פרפרו העכברים מבפנים מחמת שהוא מהודק הדק היטב והעכברים אין כחם אלא בפה לנקר מבחוץ ולאכול ממה שבנקב שלפניו בשולי השק ממש מה מקום להחמיר בזה וסגי בזה לגרור מלמעלה וסביב מעט במקום ההוא בענין שלא יהיה בית מיחוש שנשאר שם מלחלוחית פי עכבר והשאר מותר לאפות ממנו לפסח וכ"ש מה שמצוי לפעמים שבין לילה נמצא נשיכה בשולי השק או בקרנותיו ונראה לענין שלא נכנס העכבר דרך שם רצוא ושוב בתוך הקש אלא ניכר בפיו מן הסמוך לזה יש לאחוז באגרוף בשוליי' או לאחוז בקרן עם קצת מהקמח ולקשור שם היטב והשאר מותר והוא פשוט וכן יש להורות למעשה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסז

בנהר. עבה"ט וכתב בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' מ"ה שעמד ארגז מלא חטים והעבירו קערה מים ממקום למקום ונפלו המים על הארגז והיה קודם פסח כיון שלא היה רק קערה אחת שאין בה כשיעור להשרות אפילו עשירית החטים והם נזחלו דרך מדרון ולכן אם יש בשולי התיבה סדקים בין דף לדף שהמים נזחלים דרך שם ולא יתקבצו כדי שיהיו החטים נשורים היו מותרים וכ"ש בזה שלא נפלו רק על מעט שי"ל שנתבטל קודם זמן איסורו ואם אין שם סדקים יזרוק מה שבשולי התיבה במקום שיש לחוש שנקוו המים שם והשאר מותר ע"ש ונראה שלכתחלה יש לטחון החטים קודם פסח:

אסור. עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ח שכתב בישוב קושיית הט"ז על הרמ"א העלה כפסק הרמ"א ע"ש:

מחזקינן. ועיין בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד שבמצרים שמביאים חטים בספינה מערבין בהם הספנים מים וטיט ועפר אף על פי שקצת חטים מתחמצים נוהגים קולא לפי שמתבטלים בשאר חטים וכן כשגודשין הגדיש אחר שהמדקים אותו במורג חריץ נופל הטל על החטים לילה אחר לילה כל משך זמן שלא זרוהו והכניס לאוצר לפחות כמו חודש ימים והטל מחמיץ אך הם נוהגים הקולא דא"ח וניעור ואופין אפילו בפסח ולא חיישי למ"ש מהרי"ט בחלק א"ח סי' א' שצריך לאפות קודם הפסח או לתירץ מהרי"ט דביבש כגון קמח אין להקל ע"ש ומש"ה אין להחמיר להם כשאירע איזה דבר התלוי בפלוגתא זו דחוזר וניעור כגון ההיא פלוגתא דריקוד בנפה שהבאתי לעיל סי' תנ"א ע"ש. לסתם. עבה"ט וכתב בשו"ת מהר"ן רוטנבורק סי' ל"ה שהשיב הגאון מהר"מ בן המחבר ז"ל בגשמים שירדו על ערימות יש חטים שצמחו רק שיש ס' כנגדו מן ההיתר יש להתיר אפילו לכתחלה שלא בשעת הדחק לטחון אותו ואין בזה משום מבטל איסור שאין כוונתו לכך כמ"ש ביו"ד סי' פ"ד רק שהב"ח כתב שיש לאפות קודם פסח והך דסי' רס"ז דגן המונח בעלי' כיון שלא נטחן ונאפה קודם פסח הוי יבש ביבש וחזר וניעור בפסח לזה יש למוכרו קודם פסח כמו שאר תערובות חמץ ע"ש ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ט שכתב בשנת תע"ב היו גשמים בימי הקציר וראינו שהחטים שקצרנו יום או יומים אחריו למצת מצוה היו נגמרי' ויבישים כל צרכם ונסתפקנו אולי היה כן נגמרים ויבשים בעת שהיה הגשם על הארץ שפסק הרשב"א שמקבל חימוץ אף במחובר לקרקע והעלה שאין לחוש לזה אפילו נתייבשו לגמרי והם בקליפתן אם לא כשנתרבו הגשמים יום ולילה גשם חזק שמפיל הקשים והשבלים לארץ והגשמים מזלפין עליהם בחוזק וכמאן דמנחי כבושים בכלי מלא מים דמי אבל בגשם שאינו חזק כ"כ ואינו אורך זמן גדול אין להחמיר אם לא שאנו רואים אותם בקיעים ותדע שלא הצריכו שימור רק משעת קצירה ולא משעה שנגמרו במחובר ועוד דהרי טל לא מעצר ונופל עליהם בכל יום ולא נזכר בשום פוסק דבר כו' ע"ש:

יבשים, עבה"ט ובנ"ב מ"ת סי' צ"א כתב על מ"ש המג"א להתיר אף בתנור שאפו בו לחם כו' אולי לא שם המג"א עינו לראות שרגילות לפזר בתחתית הלחם קמח הרבה ואולי נשאר ממנו בעין בתנור כו' (לענ"ד יש לו' דרוב מקמח ההוא נשאר דבוק בלחם שהוא רק בעת ביאתו מהמרדה לתנור ואם נופל משם מעט מקלי קליה ליה חום התנור ונעשה אפר ועכ"פ חרוך מאד עד שלא נשאר בו טעם חמץ בעת שנותנין הפירות לתנור וצ"ע) ובמדינת פולין בכל הגלילות אין נוהגין היתר לא בשזיפים שקורין פלומי"ן ולא בתפוחים ולא באגסים יבישים כל רק מה שנתייבשו בביתו ובתנורו לשם חג הפסח ובבואו למדינה זו היה נוהגים בפירות שקונים מאותן תנורים שעומדים בגינות של השרים שאין אופים שם אבל מהמביאים למכור בשוק אין היתר ובמדינות הגר שנהגו איסור אף מהגינות קשה להתיר אף שיש היתר על אותו שבגינה לעשות מהם יי"ש קודם פסח מ"מ אין להתיר אם יש לחוש דנפיק מיניה חורבא לזלזל במנהגים ואיסורים ע"ש: וצוק"ר, עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב חלק א' סי' ך"ג ובמ"ת סי' ע"ב שכתב בפודר צוקר המביאים בחביות ויש חוששים לתערובות קמח וגם שמא החביות המה מהחביות שמוליכו בהם הקמח למדינה ההוא ששם גידולו וכתב שאם המוכר הוא מהסוחרים הגדולים אין למחות במקום שמנהג להקל ועכ"פ יזהרו שיקח הפודר ההוא בפני הישראל תיכף בפתיחת החביות וליקח מאמצע החביות וע"ש וע"ש בח"א סי' ך"ד שכתב שבמקום גידולו אין לחוש לזיוף ששם קמח ביוקר כפלי כפלים מצוקר ולכן המנהג כשהוא מובא בספינה להמבורג או לאמשטרדם שולח הרב שלוחיו לחתום החביות ומשם מביאים אותם מחותם עם הכשר מהרב ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה כו' שקיסטין צוקר מן ההפתק פשט היתרו עפ"י אמה"נ ז"ל ועיין בשו"ת תפארת צבי סי' י"ח וי"ט שכתב גם כן להתיר המובא בחביות ממרחקים ממקום גדילת הציקור בעצמו כמו לסוחרים א"י והצוקר הוא צבע ברון ואין לחוש בו לתערובת קמח שהוא חשש רחוק שאינו שוה במראה אבל אם אינו צבע ברון יש להחמיר קצת אף שזה יש לו ממקום גידולו ששם הקמח מ"מ גזירה דלמא אתי לאחלופי ליקח גם משאר סוחרים שהם מפנים בדרך הרב ההוא ומריקין מכלי אל כלי ואיכא למיחש דלמא במקום שהקמח בזול יערבו שם הקמח אף בתגר חיישינן ע"ש, ונראה שבמקום צורך או הפסד יש להתיר בזה שידוע שדרכו שכל השנה יבואו לו חביתין צוקר ממקום גדולם כמות שהם אף שאינו ברון ונותנים לו כתב הכשר על החביתין שבאים לו על הדרך הזה וליכא למיחש לאחלופי לקנות ממי שאין לו כתב הכשר דמידע ידעי שודאי לא ניתן לו כתב הכשר רק אחר שעמדו על המחקר שאין בו חשש משא"כ מי שאין לו כתב הכשר הלוקח יחוש לעצמו: (בהג"ה סעיף י') נוהגין לשרוף הכל ועיין סי' תמ"ז ובאחרונים מ"ש בזה ועיין בשו"ת ח"צ סי' פ"ו שדעתו שאף בשביעי של פסח אם נמצא חטה בתבשיל או בתרנגולת כופין עליהם כלי עד מוצאי י"ט ואז אוכל התבשיל והתרנגולת ושורף את החטה ודלא כמו שנדחקו האחרונים להחמיר לשורפו ע"י נכרי דאפילו בח"ה אין כאן איסור ב"י ומה שנהגו לשורפו הוא משום תקלה ובשביעי של פסח בכפיית כלי סגי ע"ש (ועיין בא"ר סי' תמ"ו שכתב גם כן להתיר) וע"ש שאם בא הנכרי בעצמו לקחתו אז בז' של פסח אסור למחות בידו מלקחהו אפילו באיסור משהו אבל ביום ח' של פסח יכול למחות בידו:

להשהותם. עבה"ט ובשו"ת פ"י סי' ט"ו כתב חמץ שנתערב במשהו תוך הפסח שלא שרפו אם א"א לשורפו כגון בשביעי של פסח יש להתיר אחר הפסח, וע"ש שכתב שגם אם עדיין לא עה"פ כיון שהוא משהו בתערובות אם הוא שעת הדחק שהפסד גדול הוא יוציאנו מביתו שלא יכשל בו ויתננה לנכרי ואם הנכרי ישמור לו התערובות ויתננו לו אחר הפסח מותר ע"ש: וכן נוהגין. עבה"ט וכתב בס' בני דוד הל' חו"מ בענין שנמצא במצות שמורות אפויות חיטים בקצת מהם ונודע שלא היו בתוך המים רק המרקדת נתנה בטעות קומץ חיטים בתוך הקמח שלשו המצות יש להחמיר ולאסור כיון שנמצא כמה חיטים יש לחוש שנתבקעו מהם ואף אם נודע שלא היו בקיעות יש לחוש שמא לא נקלה יפה באור ושוב יבואו למרק ע"ש: היתה, עבה"ט וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' ו' כל שנתבשל בו בפסח ועירה ממנו לכלי אחר ובכלי אחר נמצא חמץ אי אם היה ס' בכל התבשיל נגד חמץ הנמצא יש להקל בתבשיל ראשון ואם אין ששים דאיכא איסור דאורייתא יש להחמיר וע"ש בסי' מ"ח שמ"ש הב"ח שחמץ שנגע בתנור במצה אוסר הכל הב"ח לשיטתו דאפילו בכחוש אסור אך לפמ"ש אם נאפה כראוי כשנגע החמץ אינו אוסר רק כ"נ וה"ה במצה שנתכפלה דינא הכי ומהש"ע משמע דאף כשלא נאפה כראוי אינו אוסר אלא כ"נ ולענ"ד יש לחלק כמ"ש ע"ש. וע' בתורת יקותיאל סי' צ"א באורך וע' לעיל סי' תס"א מ"ש בשם ושב הכהן סוף סי' מ"ם וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ב בדברי הט"ז והלבוש והא"ר בענין זה וע' מ"ש בה"ט בשם תשו' מהר"ם וכה"ג כתב בשו"ת פ"י כת"י באחד שהוציא משקין מן החביות בפסח לתוך הכלי והכלי לא נבדק ואח"כ מצאו גרגיר חטה בכלי אז מה שבחביות לא נאסר ע"ש:

שאוסר, ע' בה"ט וכתב בפמ"א ח"א סי' ט"ו בעובדא ששרו בשר בפסח ואחר שלקחו הבשר לקחו מי השרויה לחוץ לשפוך לאשפה ומצאו שם גרעין אחד של תבואה ונסתפקו אם היה בעוד המים שם והעלה דכל שנטלו המי השרי' למקום אחר לשפוך ושם מצאו הגרעין יש להכשיר בפשיטות וכן אם בדקו המים קודם שנתנו הבשר ולא ראו שום חמץ או חטה ואח"כ כשהוציאו הבשר לאחר שעה מצאו בו החטה מותר הבשר והיכא שנושאים מים בדליים מכוסים ושפכו מן הכלי למקום אחר ואח"כ מצאו חמץ בדלי הזה אף שיש אוסרים מ"מ יש לסמוך על דעת התוספות בפרט באיסור משהו דרבנן ויש כמה רבוותא דס"ל דצונן אינו אסור וע' בשבות יעקב ח"ב סי' ט"ו שהשיג על הפמ"א בזה ע"ש:

דרבנן. עבה"ט וכתב בשער אפרים סי' ה' עורב שהביא כף מלוכלך בשומן ונפל הכף לקדירה ומחמת ספק חלב היה ס' אך מחמת ספק במשהו דשמא לקחו מבית עכו"ם ולכאורה יש לחלק בין עיר שרובא ישראל כו' ועיין שם סיום התשובה ונלענ"ד להתיר בזה דמשהו דרבנן וכבר מבואר אצלי במקום אחר שיש מקום לו' דחמץ של עכו"ם או של הפקר אינו אוסר במשהו ואפילו את"ל שחמץ בעין של עכו"ם אוסר במשהו מ"מ כה"ג שאפילו תאמר שהשומן יש בו בלוע מחמץ מ"מ קרוב לו' שלא היה בו טעם חמץ ולא נאסר במשהו ביד עכו"ם או בפי עורב ולא שייך אז גזירת חז"ל על משהו ואם כן עתה שנ' שהמשהו נפל לתוך תבשיל של ישראל אין זה אוסר דכבר פקע שם חמץ מעליו ודמי לחמץ שנתערב קודם פסח בס' דאינו חוזר וניעור בפסח ואף דחמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל כמ"ש הריב"ש סי' ת' מ"מ כיון שאין בו חומרא דב"י וגם לא שייך לא בדיל בעורו ביד הנכרי לא גזרו על תערובתו לאסור במשהו וכיון שנתבטל אצל הנכרי שוב הו"ל כחמץ שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור ועיין בשו"ת בית יהודה סי' י"ו אם באמצע הסעודה מצאו חטה אחת מבוקעת מונחת על המפה שעל השלחן ואין ידוע אם בשעת אכילה נפלה מהתבשילין או היתה שם מקודם ומעלמא אתי העמד התבשיל על חזקתו כיון שהתבשיל לא היה מונח על המפה כו'. ולא דמי לנמצא בכלי שהיה בו התרנגולת דשם התרנגולת היה בודאי באותו כלי כו' ע"ש:

שנתערבו עבה"ט ועיין בבית יעקב סי' צ"ט שדעתו להקל בספק כבוש דאיסור משהו דרבנן ועיין במקום שמואל סי' ס"א שחולק על הב"י וכ' דספק כבוש אסור היכא שהוא חמץ גמור כגון לחם או עיסה משא"כ חטה שנתרככה איכא ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל מקודם שמא אף ע"פ שהיא מרוככת לפנינו שמא לא שהתה מע"לע בריכוכ' וזה מקרו' שנתרככ' ואין כאן מוע"ל וצונן אינו אוסר:
הג"ה וגם י"ל דאוקמי' אחזקה שהיתה קשה וזה מקרוב נתרככה. וע"ש מ"ש במקום שמואל על המג"א ס"ק ט"ז דהוי ספק חסרון ידיע'. וכתב ול"נ דמחסרון כו' דהפירוש שמא לא נתחמצה אז. וא"כ לא הוי בחימוצ' מע"ל ושרי לי' מארי' דבמחכ"ת עליו המשא הזה דמחסרון ידיעה והבנת דברי המג"א כ"כ דהתם קאי המג"א לענין חטה בעיסה שע"י הליש' היא אוסרת בצונן ולא תליא במעל"ע כלל ע"ש וכן מבואר בב"ח שכתב שמא לא נתחמצ' כל עיקר ע"ש וא"כ בחנם הטיח דברים כלפי מעל' המג"א ז"ל וקצרתי:
וגם בגבעת שאול סי' פ"ג בענין שנמצאו גרעין חטה בפסח בחביות לאחר שפינו משם משקה שקורין מעד ויש לספק אם היה החטה בעוד שהיה המשקה בתוכה או שמא עתה נפלה וכתב שאם נשאר בחביות מעט בענין שי"ל שעתה נתרככה מחמת המשקה מותר אבל אם לא נשאר כלל חד ספיקא הוא שמא עתה נפלה והו"ל ספק כבוש ואסור ע"ש ולפמ"ש במקום שמואל גם בזה יש ס"ס שמא לא נתרככה עד זמן קרוב קודם שפינ' הדבש בענין שלא היתה מע"ל לאחר הריכוך ומכש"כ להבית יעקב דמתיר בזה:

מליחה, עבה"ט ועיין בתפארת צבי סי' ך"ב בחיטין שלמים שנמצאו בזפק שיש להקל שקרום הזפק מפסיק ולכן אין להחמיר כ"א בנתרככה ובלא נתרככה יש להקל ועיין בפ"מ ובאשל אברהם ס"ק למ"ד וס"ק ל"ג ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' י"ז בסעודת ברית מילה בחה"מ פסח שנמלחו תרנגולים עם בשר ומצאו באחד זפק ובתוכו כמין סובין ועוד נמצא באחד זפק וזרקו לאיבוד אותו שזרקו לא מחזקינן איסור' וגם דאיכא ס"ס שמא לא היה בתוכו ואם היה בתוכו שמא נתעכל אך מחמת הזפק השני יש לחוש קצת ועיין בח"י סי' תס"ז ס"ק ל"ט ועכ"פ די להשהות התרנגולת עד אחר הפסח ולהתיר השאר בפרט במקום הפ"מ וסעודת מצוה ומניעת שמחת יו"ט. ובחטה בקועה הראה מקום להח"י סי' תס"ז להקל לשהות עד אחר הפסח רק מקום שנמצא יקלוף (וצ"ע דהזפק גופא במקום קליפה כמבואר לקמן ס"ק מ"ד) ואם נמצא בתוך הציר הוי כמבושל ואסור ודלא כמ"ש בשו"ת ח"צ סי' פ"ז שמתיר בנמצא בתבשיל להשהות ע"ש ועיין בח"י בלא נתרככה יש להקל בכל ענין ועיין במנחת יעקב כלל ט' בכל השנה אם נמלח הזפק עם התרנגולת דיש לאסור וצ"ל דהתם הטעם משומ דהדם נבלע בתוך הפרש וחוזר ופולט ונבלע בתוך הבשר מחמת המליחה וכאן מיירי שהפרש הוא מעט ויש ששים נגדו ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל שחולק על המ"י בזה וס"ל להתיר ע"ש:

העיקר. עבה"ט וכתב בשמש צדקה סי' ך"ז חטה מבוקעת שנמצאת על התרנגולת ונמלחו עמה תרנגולת אחרות שצריך לקלוף כולם אם אין ידוע באיזה מהם נגעה החטה הסברא נותנת שצריך להסיר העור העליון מעל גופי התרנגולים לצאת מחשש בליעת איסור ע"ש: וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' מ"ם בחטה שנמצאת בפסח בבשר מלוח על חתיכה אחת ותחתית מונחים עוד חתיכות אחרות הב"ח בתשו' החמיר לאסור כל חתיכות ודבריו צ"ע מ"ש שי"ל בכל האיסורים שמפעפעים אפילו הם כחושים ממתני' דרקיק ברקיק שהביאו הרשב"א והמרדכי ומ"ש דחמץ מפעפע י"ל דאף מאן דס"ל הכי היינו בעיסה אבל לא בבשר דלא שייך ביה חימוץ למה נחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים והא דאווז ששפשפו במורס' הוא משום שיש בו נקבים ולכן נראה דאותה חתיכה אסורה דהוי איסור כחוש והיתר שמן ושאר החתיכות מותרות וע' בשו"ת ב"ח סי' נ"ד אם נמלחו חתיכות לאחר הדחה אחרונה ושמים בכלי בע"פ ושוב הניחו עליהם חתיכה מלוחה ונמצא עליה חטה אין אוסרת בנגיעתה שאר חתיכות אא"כ שקודם הנחתה לא היה ציר בשולי הכלי ועכשיו נמצא ציר אסור אפילו להשהות לפי שי"ל שמתמצית החטה שנתרככה יצאו טפות חמץ ונוטף על החתיכות דרך הלוכו מלמעלה למטה ואם לא נמצא ציר יש להקל משום שמחת יו"ט ואם יש ספק אם היה ציר או ספק אם נתרככה יש להקל אפילו באכילה ע"ש:

מותר. ע' בה"ט וע' בקונטרס טוב עין שבסוף וועד לחכמים שכתב שצריך איזה ימים קודם פסח לקנות עופות הצריך לו לכל הפסח ולהאכילם מעת קנייתם דוחן ואורז שאין מחמיצין (וע' לעיל סי' תס"ו שמבואר שאפילו בפסח מותר ליתן שעורים לבהמתו ואפשר דהתם מיירי שאין רוצה לשוחטה ביו"ט וכיון שכבר ביטל כמ"ש הרמ"א וע"ש בבה"ט בשם הח"י א"כ הו"ל כמו חמץ בבור משא"כ כאן שרוצה לשחוט עופות אילו ביו"ט יש להחמיר בזה) וכבר ראיתי לרב א' בכת"י שצדד לאסור לקנות תרנגולת בתוך הפסח שאם יהיה בזפק חיטים נמצא שהוא קונה החמץ, ולי נראה שאם צריך לתרנגולת אין לבטל שמחת הרגל ויכול לו' בפירוש שאין רוצה לקנות הזפק כלל ותיכף לשחיטה כשיפתחוה ימהר להשליך הזפק לרה"ר סתום כמות שהוא ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסח עכו"ם. עבה"ט וע' שבות יעקב ח"א שכתב שאף שהא"ז מתיר לא מלאני לבי להקל למעשה נגד מהרי"ו ומהרי"ל ואפילו ברגיל (בכל ע"ש ע"ש כו') וע"ל סי' ר"ס לענין נטילת צפרנים בע"ש בחוה"מ שכתבתי שם תשוב' נ"ש והובא גם כן בקצרה לקמן בבה"ט סי' תקל"ב ובש"י סי' הנ"ל השיג עליו וכתב דאין דומה לטבילה דליכא מצוה כולי האי בע"ש וגם חציצה לענין נט"י ליכא דאין מקפידין כ"כ בצואה קצת שבין הצפרנים משבת לשבת ובלא"ה יש מקילין לענין נט"י כו' וכ"ש במקום שאפשר ליטלם ע"י עכו"ם ואם א"א מ"מ אפשר ליטול בידיו או בשיניו דכה"ג אף בחה"מ נראה דשרי מ"מ בטבילת מצוה אין לעשות כן וע' סי' תקל"ב עכ"ל ונראה דלענין צואה תחת הצפרנים מחמת קפידה לנט"י יכול לנקר הצואה משם בלא נטילת הצפרנים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תסט בהמה, עבה"ט וע' מ"ש אא"ז בבכ"ש בחידושי פסחים דף י"ג שכתב ליישב קו' הב"ח וע' שכתב דגדי מקולס אין איסור כ"א לאוכלו בלילי פסחים שנראה דלשם פסח קאכיל ליה ואי שביק ליה למחר וליומא אוחר' שרי (ור"ל אע"פ שצלה בליל פסח כשהוא מקולס אין חשש רק על האכילה ע"ש) ועיין בש"ח סי' ה' דאפילו באומר בשעת שחיטה לשם פסח היא מותרת מדאורייתא רק מדרבנן אסור ע"ש ובת"ש ס"ק י"ב ועיין בשו"ת חינוך ב"י סי' י"ז במי שראה אצל הקצב גדי שחוט ואמר אל הקצב בכמה אתה נותן הקרבן פסח זה המיקל לא הפסיד ועיין בכנסת יחזקאל סי' י"ח שהאריך להוכיח דהאומר בשר זה לפסח מותר בדיעבד באכילה כדעת הט"ז וש"ך ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תע מאם. עבה"ט וכתב בש"י ח"א סי' י"ז מי שנולד לו בן בכור בליל י"ד אם נולד קודם חצות לילה חייב האב להתענות עבורו אבל אחר חצות לילה אינו מתענה כיון שהתענות הוא זכר להצלת בכורי ישראל ועל אלו שנולדו אחר חצות לא היתה הגזרה אף בבכורי מצרים והביא ראיה מריש אבל רבתי ויהי בחצי הלילה כו' וכתיב ביום הכותי כו' אמר ר"י אע"פ שהוכו בחצי הלילה נפשם היה מפרפרת בהם עד הבוקר ואם איתא לישני דביום הכותו היינו אותם שנולדו מחצי הלילה ואילך אע"כ דעל אלו לא היה הגזרה כלל ושנה ראשונה יהיה נקי כי בלא"ה אין להחמיר במנהג זה כמ"ש בח"י ע"ש: ובבר"י פקפק בזה לפי סברתו דעל בכור בן יומו אביו יתענה בע"פ א"כ מה בכך שנולד אחר חצות של ליל ע"פ כיון דמכת בכורים היה בליל פסח אם כן גם על שכיוצא בזה שנולד אחר חצות ליל י"ד היה הגזרה אלא שמקדימין התענית דא"א ביו"ט כו' אך בקרבן נתנאל בלא"ה חולק על השבו"י בזה וס"ל דכל שהבכור אינו עדיין בן ל' אין להתענות בשבילו כיון שלא יצא מכלל ספק נפל, וכי ס"ד שיהיה יותר חיוב על האב מלפדות בנו הבכור כו' וחומרא דאתי לידי קולא הוא שמתענה בניסן בעיו"ט ללא צורך עכ"ל. ובברכי יוסף כתב להליץ בעד השבו"י דשאני פדיון בכור דהכי אמר רחמנא כו' ואין לחוש משום ניסן ועיו"ט דהכי נהוג משום פרסומא ניסא ע"ש ונראה דודאי אין ראיה מבכור כמ"ש הברכי יוסף משא"כ בזה דרוב וולדות אין נפלים ולכן יש לו להתענות שהתענית יגן בעדו והוא זכר להצלת ככורי ישראל כמש"ל:
ומ"ש בשבו"י ח"ב כ"כ ג"כ בדגול מרבבה וע' בשב יעקב בהפיל' תוך ג' חדשים וניכר צורת הוולד הבא אחריו בכור לנחלה וחייב להתענות בע"פ כמ"ש המג"א ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעא ויין מעט כו' עיון טור וב"י וט"ז ועיין בספר רב משולם דף ד' ע"ד מהגאון ח"צ ז"ל ליישב הטור דכיון דסופו לשתות תרי רובי כסי קדמאי הו"ל טובא ע"ש: סעיף ב' בהגה למעט באכילת מצה ביום ראשון כו' וכתב באגרות הרמ"ז לענין סעודה שלישית בפסח שחל יום ראשון בשבת שב וא"ת עדיף לדידן הוי כע"פ משום ספיקא דיו"ט שני ש"נ ומ"מ יאכל איזה פרי מעט כדי שיעור לברכה ולא הרבה משום מצות אכילת מצה לתיאבון בליל יום טוב הב' ע' שם ונראה מי שאינו מבטל בשום פעם מלעשות סעודה שלישית עם פת רשאי ויאכל מעט גם יראה להקדים עצמו וע' לעיל סי' תמ"ד:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעב

הסיבה. עב"ה ועיין בתשובת ב"ח החדשות האריך בזה דודאי מדינא היה חייב בהסיבה אך עתה דנהגינן בדיעבד כראב"י שא"צ לחזור ולהסב לכן יש למחות ביד אבל תוך יב"ח שרוצה להסב ע"ש: הסיבה. עבה"ט וע"ש בפ"מא שדעתו שאם הוא רבו מובהק פטור מהסיבה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעג

בשבת, עבה"ט ובאיגרות הרמ"ז סי' י"ג כתב וז"ל ועל ענין העסק וסיפור ביציאת מצרים פשיטא לי דאסור אם האדם יחיד בלי שמירה עכ"ל והוא תמוה שהוא נגד הש"ע סי' ער"ה ואפשר דלא קאי על סיפור ההגדה רק שהוא רוצה לספר וצ"ע

צלויה עבה"ט ומ"ש ואם שכח כו' הוא מל' הה"י בשם מהר"י ובמג"א כתב שיצלנו בלילה ויאכל ביו"ט הראשון ר"ל שלא יצניענו לצורך הסדר הב' אלא יצלה בליל ב' ג"כ ויאכלו שחרית אבל ל' זה באותו לילה מגומגם דהא בלילה אסור לאכול צלי ונראה קצת מל' זה כמ"ש בשו"ת בית יהודה שאין לאכול צלי גם ביום ולילי פסחים לרבותא דמקום שנהגו לאכול הוא כו' וא"כ שיעור דבריו כך הוא שאין לצלות בלילה אא"כ דעתו לאכול באותו לילה ביום ר"ל כיון דבעלמא הדין שאין היתר כ"א כשיבשל לאכול מזה באותו לילה וביום וכיון דבפסח אסור לאכול צלי בלילה וביום שוב אין רשאי לצלות כלל (וע' לקמן באשל אברהם העתיק בשם הבית יהודה להיפך ואגב שיטפא רהיט וחזי מ"ש בבית יהודה בשם המג"א וסבר שהם דברי בעל הספר) אך במדינתינו לא ראיתי ולא שמעתי לנהוג חומרא זו אלא נוהגים כמשמעות המג"א דביום מותר וע' לקמן סי' תע"ו וע' בכנ"י סי' ך"ג שבשנת תפ"ז חל ע"פ בשבת ודרש בשבת הגדול שלפניו שהזרוע יהיה צלויה בע"ש כי במוצאי שבת אסור לצלות שאין אוכלין צלי בלילי פסחים ע"ש ולפי מ"ש המג"א שפיר יכול לצלות במ"ש ע"ד לאוכלו ביום ואפשר דס"ל דלכתחלה אין לצלות בלילה על סמך שיאכל ביום המחרת אם לא שיש צורך בדבר לעשות כך ולא זולת ואף להמג"א דוקא אם שכח יעשה כן אבל לא לכתחלה ולכן כשחל ע"פ בשבת יש להזכיר לצלות בע"ש ובדיעבד יכול לצלות במ"ש ע"ד לאוכלו למחר: חזרת, עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ב סי' ק"י דמ"ש בש"ע דאין יוצאים בכמושים היינו בשאר ירקות של מין מרור אבל בתמכא שקורין קריין שאנו רואין בחוש אע"פ ששרו כמה ימים עומד בטעמו ובחריפתו כו' וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ג דאע"ג דודאי ע"י הכבישה מתבטל החריפות קצת אך כיון שעכ"פ לא הפיג החריפות ועודנו חריף הרבה ס"ל דיוצאין בו ומ"מ אין להקל כיון שפותרין תמכא קריין ומתני' אמרה לא כבושים ובשעת הדחק יש להקל כיון דבלא"ה הח"י מיקל בכבוש במים ואף שהאחרונים חלקו עליו מ"מ בקריין יש לצרף סברת הפמ"א וע"ש שרבים וגדולים נוהגים לצאת ידי חובת מרור בקריין מלול ושחוק כיון שעינינו רואות שעדיין הוא חריף מאוד אם לא כשעומד מגולה זמן ארוך שמפיג טעמו שהחריפות יוצא ונהפך מר למתוק ודאי דאין יוצאין בו כלל ע"ש והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים בפרט בדורות הללו חלושי המזג שקלח שהוא חריף מאוד מזיק הרבה וגם כי הוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז ימעט באכילתה כל מה דאפשר וזימנין דלית ביה כזית וע' בשו"ת ח"צ שהביא הבה"ט שכתב כמ"ש וע"ש בתשובה שכתב שאף החרידים על דבר ה' ואוכלים מן הקריין במקום שהחזרת שהוא לטוגא סאלאט מצוי אף שהוא עודנו קטן מאוד קורא אני על הקריין סכנה ואין בו מצוה ע"ש:

בידו עבה"ט וכתב באור החיים פ' בהעלותך גר יכול לו' כל סדר ההגדה עבדים היינו כו' והביאו בבר"י ומ"ש בנוסח מן הזבחים דבמ"ש י"ל להיפך ע' בכנ"י ס"ס ך"ד דבשנת תפ"ז היה פסח במ"ש ודרש בשבת הגדול שלא לשנות הנוסח שאנו מתפללים שנזכה לאכול פסחים כשיבנה בהמ"ק והיינו כשלא יחול בשבת ואף אם לפי הקביעות לשנה הבאה יחול בשבת אין בכך כלום שאז יקדש עפ"י הראיה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעה בש"ע סעיף א' וכורכה עם המרור עיין בשאגת אריה סי' ס' דמדברי הרא"ש משמע הא דמרור בעי כזית היינו משום דמברך על אכילת מרור וא"כ י"ל דכריכה א"צ כזית והשיג ע"ז והביא ראיות דחייב לאכול כזית בזמן דאיכא פסח מדאורייתא ובז"הז מדרבנן בלא טעמא דברכה וכן בכריכה שעושין זכר למקדש כהלל אע"ג דאינו מברך עליו אפ"ה אינו פחות' מכזית ע"ש: בש"ע ס"ו אכל כחצי זית וכו' וכ' בשו"ת ש"י ח"ב סי' י"ח שאם אין לו בליל פסח רק חצי זית מצה אין חייב לאוכלו כלל דאכילה בכזית משמע כו' ע"ש וכ"כ בספר בני חיי סי' תפ"ה ובמח"ב הביא בזה תשובת חכם אחד וגם הוא ז"ל האריך ודעתו דכמו לענין איסורין ח"ש אסור מה"ת כמו כן לענין מצוה עכ"פ קצת מצוה איכא ועיין לקמן סי' תפ"ב מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעו שנהגו. עבה"ט ועיין בשו"ת בית יעקב סי' ך"ד דמתיר ג"כ צלאו ואח"כ בשלו וע"ש בצלי קדר ובח"י כ' דאפילו בשלו ואח"כ צלאו צלי קדר אסור משום מראית עין ע"ש וכ"כ מח"ב בשם תשובת כת"י וע"ש שכ' שכל דבר שבקדרה שיש בו מרק אע"פ שאחר כך מצטמק ולא נשאר לחלוחית של מרק אינו צלי אלא תבשיל ומותר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעז (בש"ע סעיף א) ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות ועיין שו"ת בית יהודה במי שישן בע"פ שינת הצהרים וחלם לו חלום שצריך להתענות כו' והבאתי דבריו לעיל סי' רפ"ח ועיין בדגול מרבבה שדעתו שמי שאירע לו אונס שלא יכול לאכול פרוסת המוציא עד חצות לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל ואם החשיך לו עד סמוך לחצות יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל והגדה יאמר אח"כ וגם יברך על המרור תיכף קודם חצות קודם אמירת ההגדה ע"ש ועיין לקמן סי' תקמ"ח סק"ו מדין אונן בליל פסח בשם תשובות מהר"ם מלובלין ושארי פוסקים.

שמוסיף עבה"ט וע' בשבות יעקב ח"ג שכ' שלא שמע טעם לזה ומ"ש בקיצור של"ה משום בזוי אוכלין לא ידעתי מה בזוי אוכלין יש בזה ומעולם ראיתי אבותי ורבותי נוהגין כן וכ"כ במג"א סי' ת"ק ואין כאן בזוי מצוה והוא זכרון ליציאת מצרים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תעט

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפ

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפא

שמע. עבה"ט וע' לעיל סי' ר"מ בשם האר"י ז"ל וכתב באגרות הרמ"ז שאפילו ליל ראשון של פסח שחל בשבת אסור בזווג עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפב (•) בש"ע סעיף א' מי שאין לו מצה משומרת כו' ועיין באשר"י דף ק"ך ומ"ש הפר"ח והח"י לתמוה עליו ובתשובת בית אפרים סי' מ"ז כתבתי ישוב נכון לדברי הרא"ש וגם ישוב קצת להט"ז בענין זה מ"ש על הרא"ש ע"ש וכתב בר"י בשם מז"ה שכתב בשם צרור החיים כת"י שכתב שמעתי בשם מורי הרשב"א מי שבא בספינ' ולא עלה ליבשה עד יום ט"ו לא יעשה הסדר ביום ואינו כמו קידוש דמקדש ביום דגבי מצה הרי אמרו דאינה נאכלת אלא ביום עכ"ל ופשוט דה"ה בכל מי שאירעו אונס בליל פסח אין לו תשלומין ביום וכ"כ המג"א סי' תפ"ה והביאו בבה"ט סי' תע"ג ע"ש:
(א) מרור עבה"ט וע' שו"ת בית יהודה סי' נ"ח שנים שהיו בבית האסורים או במדבר ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום מי קודם וכתב שיש לפשוט ממתני' דיומא בזמן שהם מרובים כו' וסיים דהכל תלוי בכל דאלים גבר ע"ש ולא נהירא דבכה"ג הו"ל מצה גזולה ואפילו אין בו ש"פ מ"מ הא דבעי' לכם במצה לאו משום מצוה הבאה בעבירה הוא אלא משום דילפינן לחם לחם מחלה דכתיב עריסותיכם להוציא את הגזול וא"כ כל שהוא גזול ואינו שלו אפילו אין בו ש"פ לא נפיק וקצת יש לדחות דאפשר דכיון שאין בו ש"פ דאתיהיב למחילה אין שם גזל עליו כלל:
(וקצת משמע כן מהתוספות בסוכה ר"פ לולב הגזול שהקשו דל"ל גבי מצה טעמא דלכם ת"ל משום מצוה ה"ב ואם איתא הא משכחת לה בכה"ג שגזל כזית מצה ואינו ש"פ ואף ע"ג דלית ביה משום מצוה ה"ב מ"מ פסיל ליה מקרא מוכח דבעינן לכם וכן נראה לדייק מרש"י דסוכה דף ך"ז דאמרינן מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת ופירש"י ואשתכח דלא מטי ש"פ לכל חד משמע דכל שאין בו ש"פ לא שייך לתת עליו שם סוכה שלו שיוצא בה אם לא שנצרף אליו חלק חביריו ומוכרח מזה דיוצא בסוכה שאולה ואם כן ה"ה לענין שאין לתת עליו במצה שם גזולה מאחרים ולו' דלא מיקרי לכם דכיון שאינו ש"פ אם גזלה ממילא נעשית לכם אלא דלפי"ז אדרבא צ"ע דמשמע מרש"י דסוכה דלענין שיהא קרוי לכם ש"פ בעינן אף שהוא שלו ממש ואם כן גבי מצה נימא הכי ולא מצינו בשום מקום שצריך שיהא בכזית המצה ש"פ לכן נראה דגם בסוכה אין כוונת רש"י להצריך ש"פ רק כוונתו דכל דלא הוי פרוטה על חלקו א"כ המקום שהוא יושב עליו שהוא שוה יותר אינו שלו רק הרבה שותפים יש להם חלק במקום הזה והם משאילים חלק זה לזה והתוספות שכתבו שבחנם דחק דכי היכא דמרבה שותפין מרבה שאולה כו' כוונתם לו' דאפילו תימא שיש לכל א' קביעות מקום בסוכה מחמת מעותיו וא"צ לשאול את המקום מחביריו בדרך שאלה רק בדרך שותפות מ"מ עכ"פ כולם משותפים יחד בכל הסוכה ומוכח דיוצא בשותפות וה"ה בשאלה ועכ"פ אין הכרח מרש"י לו' דהנאה פחותה מש"פ כמאן דליתא דמי ולאו לכם קרינן ביה אלא אף בפחות מש"פ איכא לפלוגי בין פרוסה שאינו שלו לפרוסה שלו וצ"ע ועוד דגם לענין פחות מש"פ שייך גזל דח"ש אסור מן התורה כמבואר בח"מ סי' שצ"ח וגם י"ל כיון דחזיא ליה למצוה ממילא דהוי ש"פ גביה אלא די"ל דכיון דלגבי הנגזל אינו ש"פ ועיין בב"ק דף ק"ה וגם י"ל דאין לו דין ש"פ מחמת המצות כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו ואמנם י"ל דאע"ג דלא מקריא הנאה מ"מ יש לו דין ש"פ וע' ביש"ש בהכונס גבי שומר אבידה דאמרינן דהוי ש"ש משום פרוטה דעניא ע"ש ובנדרים וקצרתי):
ואמנם יותר נראה דהבית יהודה מיירי שהכזית של מצה היה של הפקר ואין לשום א' מהם זכות בו ובכנה"ג נראה פשוט שמי שבידו לזכות יזכה וק"ו מדבר שבממון שהזוכה קודם בהפקר הוא זוכה לעצמו וכדאמרינן גבי לקט שכחה ופאה הנח לפניהם והם יבוזו וכן במשנה פ"ב דפאה אפילו צ"ט אומרים לחלוק כו' וכן קי"ל בסוף ב"ק שיכול לו' מהפקירא קא זכינא או לעצמי אני מציל אף במקום שהיה בתחלה של חבירו ונעשה הפקר הזוכה קודם למי שהיה בעלי' של החמץ בתחלה והכי אמרינן בסוף פרק אלו מציאות אפס כו' שלך קודם לכל אדם ואפילו בדבר שיש בו משום חיי נפש חייו קודמין כדאמרינן בפרק איזהו נשך דדרש ר"ע בההיא דקיתון של מים מוחי אחיך עמך שחייו קודמין ע"ש ואם בעסקי גופות כך בעסקי נפשות על אחת כו"כ (וכ"כ באגרת שמואל על רות במ"ש בועז לגואל ביום קנותך מיד רות המואביה לפי שצפה ברוה"ק שעתיד לצאת מחלצי' שלשלת מלכות בית דוד לכך אמר המואביה כדי שימאן הוא ויקחנה הוא ויזכה לשלשלת גדולה ההיא ואף דאסור לרמות חבירו לקחת את שלו זהו בדבר שבממון אבל במצות אף שא"א ליקח מיד הזוכה כגון כסוי ומילה וכיוצא מ"מ כל שלא זכה עדיין הם כמדבר המופקר לכל וכל אדם נצטווה להשלים את נפשו ולזכות במצות וזה ענין יעקב אבינו ע"ה בבכור' ובברכות לפי שראה וידע שעשו התמכר לעשות הרע והוא היה צריך לזה לשלימות נפשו וכתב שעד"ז פי' מו' מאיר ערמא' ז"ל הכתוב מחמס אחיך יעקב תכסך בושה שהכוונה שיוכיחו לעשו על פניו מעניני יעקב שלא באו לו בנקל מה שצריך לשלימות עד שהוצרך להערים ולעשות בתחבולות טצדקי דאפשר דנדמה כמו חמס הכניס עצמו בזה לפי צורך שעה לזכות בהם להחיות עצמו חיי עולם ולכן תכסהו בושה לעשו אשר בידו טובו ומאס בטוב ובחר ברע ע"ש והדברים עתוקים מדכש מתוקים) , אמנם שהמצה היא שלהם בשותפות אם בכח יגבר איש ועלתה ידו על יד רעהו לחטוף ממנו אי עביד לא מהני דמצת גזולה מיקרי אך עדיין יש להסתפק לפי מש"ל סי' תע"ה בשם מח"ב דעכ"פ קצת מצוה איכא בחצי שיעור וע"ש שהביא מהריטב"א ביומא גבי לחם הפנים שיש מגיעו כפול שנראה מדבריו שהוא מסתפק בדין ח"ש בקיום המצות דלפי"ז ז"ל שיהיה כ"א עומד בשלו לקיים קצת מצוה עכ"פ ואין רשאי האחר לוותר לחבירו שהוא יקיים כל המצות ואיהו גופיה לא יקיים כלל אך נראה דאפילו לפי דעת זו עדיף טפי שיטילו גורל ואם שיזכה האחד לקיים המצוה בשלימותה יהיה חלקו עמו בשכר המצוה שעל ידו נגמרה ולולא הוא לא היתה המצוה נעשית בשלימותה ורמי להא דיששכר וזבולן וכה"ג טובא שהמצוה בשלימותה הוא יותר גדול מאד מהשכר דקצת מצוה שיקיים בעצמו ולכשתתקיים בשלימותה ע"י האחר הרי הוא זוכה ומזכה אחיו עמו ואין זה כמוותר המצוה שיש לו לעשות כיון שהוא עושה ע"פ גורל וגם כשנותן לחבירו חלקו ע"י פיוס וריצוי נראה דלית לן בה כיון שזה גורם לקיום המצוה בשלימות' ומכ"ש לפי מש"ל דעת השבו"י ח"ב ובני חי' דכח"ש אין קיום המצוה כלל ועמ"ש אא"ז בת"ש סי' ך"ח לענין לכבד חבירו במצות כסוי או מילה דמייתי עלה ממ"ש חז"ל ביומא שאחד או' לחבירו בא ואמדוד אפרסמון ונתבסם אני ואתה ע"ש ומכ"ש בזה שהוא אין בידו כלל לקיים המצות כתיקונה ומזכה לחבירו הנה שכרו אתו ומעלה עליו כאילו עשאם בעצמו ומכ"ש היכא שיש כאן כזית ומחצה מצה שמצוה שלא לחלק לחצאין רק לחלק כזית לבד וחצי כזית לבד ויטילו גורל או שיתרצה ויתפייס אחד מהם לחבירו להניח לו הכזית שלם ושפיר דמי כנלענ"ד:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפה אסור. עבה"ט וע' בש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק י"א שכתב הטעם דמהני בזה כולל לבטל המצוה שבאמצע השנה עדיין לא חל עליו חיוב מצה וסוכה כלל וע"ש בט"ז בהגהת הח"צ י"ל שהשיג על הש"ך בזה וכתב דאם אמר מצה סתם אף שעומד בלילי פסח אסור לאכול כו' ע"ש ועיין באחרונים שם שכתבו ליישב דברי הש"ך ועיין בק"א לספר כתובה באה"ע סי' קי"ח:
(ואני כתבתי שם דמעיקרא לק"מ מ"ש הח"צ מתוס' דשבועות דהש"ך לא מיירי לענין גוף חלות השבועה דלענין זה אין מקום לחילוק הש"ך דהשתא ליכא מצוה מ"מ כשאנו שדינן חלות השבועה על לילי פסח ואז כבר היא מצוה ולכך הוצרך התוספות לחלק בענין אחר לו' שחל השבועה אך לענין אם צריך לקיים השבועה או צריך לקיים המצוה שהוא מושבע ועומד עליה ובאמת יהיה עליו עונש השבועה שזה תלוי איזה קדם בזה כתב הש"ך דמצה כיון שאין החיוב עכשיו קדמה השבועה הוא שעתה אין חיוב ובהגיע החיוב כבר היה חלות השבועה ולכן לא הזכיר הש"ך מדברי התוספות דשבועות כלל דאינהו מיירי לענין גוף חלות השבועה והדברים ברורים כאשר בארתי במקומו וכאן קצרתי ומ"ש בקצה"ח דברי הראב"ד בת"ד הביאו הה"י כאן ואין זה כוונת הש"ך גם מ"ש שהרב ר' חסדאי שבשו"ת הריב"ש הוא כדברי הראב"ד ליתא כמבואר בתשו' הריב"ש דמבואר שם טעמו משום דאף שכולל על מה שאינו מצוה מכל מקום עיקר שבועה היא על דבר המצוה ומייתי משבועה שלא אוכל מצה בליל פסח אף שכולל חלוט כו' מכל מקום עיקר השבועה על מצת מצוה וזה דחה הריב"ש שם ע"ש וגם הראיה משבועה שלא אישן כו' הוא תמוה דשם כיון שהשבועה שהוציא מפיו א"א לקיימה היא בטלה לגמרי משא"כ שם שנשבע שלא ישן כו' וכן במצה דס"ל דעל דבר שאינו מצוה שפיר חייל שפיר יש לו' דע"י כולל חיילא גם אמצוה ובזה מיירי הר"ח וריב"ש ובארתי יפה במקומו בס"ד): בש"ע סעיף א' שיעור כזית כו' ועיין ביד אליהו סי' ך"ו וך"ז ובנ"ב ח"א סי' ל"ח ובצל"ח על פסחים בפרק ע"פ והארכתי בזה בספרי בית אפרים על טרפות בקונטרס התשובות ע"ש סי' ט"ז וי"ז ושם בארתי שיש לחלק בענין בין שיעורין לדבר שהחיוב מה"ת לדבר שחיובו מדרבנן כגון מרור בזה"ז ואפיקומן וכוסות ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפז

וישראל, עבה"ט וע' לקמן סי' ת"צ ס"ק ט' מדינים אלו:

גומרין עבה"ט וע' בפר"ח שכתב בשם רדב"ז שאם חל בשבת קורים הלל קודם ויכולו והפר"ח כת' שלא נהגו כן רק תדיר קודם וע' בשו"ת בית יהודה במעשה שטעה הש"ץ והתחיל בברכת הלל אין מחזירין אותו בשביל התדיר שאינו רק למצוה וגם כי אין בו חובה גמורה שהרי מנהג אשכנזים שלא לאומרו בבה"כ בלילה ע"כ:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפח

לקרות, וע' בשאגת ארי' סי' ס"ט בספק אם אמר הלל ביו"ט או לא אינו חוזר ואומר מספק דהלל דיו"ט דרבנן ע"ש: בש"ע ס"ג מוציאין ב' ספרים כו' עיין מה שכתבתי בשערי אפרים שער ה' באם טעם וקרא בפ' שור או כשב ושאר דינים בטעות הקורא משם תדרשנו וכתב בר"י באם סיים בפסוק ליל שמורים וכבר אמר העולה החמישי הברכה א"צ לקרות עוד כ"כ בספר בית דוד ע"ש ובענין אמירת הי"ג מדות בהרבש"ע בשעת הוצאת הס"ת כתב בפע"ח וז"ל מצאתי במחזור של מורי ז"ל כתב מבחוץ מכת"י מורי ז"ל ביום א' דשבועות יקרא י"ג מדות ג"פ ואח"כ יאמר רבש"ע מלא כל משאלות כו' וכן יה"ר ויחזור התפלה ג"פ ואח"כ יאמר ג"פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב' ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו' ע"ש ולא ראיתי נוהגין לו' התפלה ג"פ רק פעם אחת לבד ומ"ש וכן יעשה במוסף כו' פי' הרמ"ז באגרותיו סי' י"ר דהיינו כשאומר החזן כבודו מלא עולם וביום ב' ביוצר בהוצאת ס"ת וביוה"כ במנחה גם הוא בשעת הוצאת ס"ת ומזה יבין שבא"י אין משלשים הטעם כי אין להם אלא י"ט אחר ובמנחה אין ס"ת כו' ע"ש וע' בשערי אפרים שערי יו"ד סעיף ה' שכתבתי שיש נוהגין להתחיל הי"ג מדות ויעבור כו' ובפתחי שערים שם כתבתי שראיתי באיזה ספר שאין להתחיל ויעבור וכתבתי שאפשר הטעם לפי שאין אומרים דרך בקשה ועתה ראיתי כי דבר זה נשאל להרמ"ז שם והוא ז"ל השיב שאין לאומרו בתחלת י"ט כלל כי אז הכוונה בבחינות עליונות והוא סוד אמירתן ג"פ ואין בנו כח אפי' ברבים לאומרם דרד תחנה רק ע"ד שבח ע"ד שאומרים י"ג (מדות) של מי אל כמוך ומינה דעיקר אמירתן הוא כקורא בתורה ודוקא בי"ט הראשונים כו' ע"ש והאידנא נהיג לו' אף בימים אחרונים של יו"ט וע"ש שגם אם חל יו"ט בשבת שאומרים בריך שמיה לא נדחה תפלה זו כי תפלת בריך שמיה אין עיקרה אלא במנחת שבת כו' ע"ש ומשמע דבשאר יו"ט שאינו חל בשבת אין אומרים בריך שמיה והאידנא נהוג לו' גם בריך שמיה בכל יום טוב אף שאינו חל בשבת וגם בחול בשעת הוצאת ס"ת וכמש"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תפט

על, עבה"ט וע' בשאילת יעב"ץ סי' קל"ט שחולק דאף שאינו מבין בלה"ק יצא ע"ש:

והשבועות. עבה"ט באם מנה בראשי תיבות כגון י"א אי ל"ג בעומר ודעת הג"פ סימן קך"ו דיצא והפר"ח וקצת אחרונים וכן בשאלת יעב"ץ סי' קל"ט הסכימו שלא יצא ובבר"י כתב שלזה דעתו נוטה וטוב לחזור ולמנות בלא ברכה ואם מנה בר"ת במילוי אותיות כגון י"א וכיוצא בו כ' שאיל' יעב"ץ שחוזר ומונה בלא ברכה ע"ש וע"ש בבר"י אם כתב לחבירו אגרת וכתב יום טו"ב לספירה פשיטא שצריך לחזור ולספור בפה בברכה וע"ש בדין כתיבה אי הוי כדבור שהביא ממש"ל סי' מ"ו לענין ברכת התורה ומשב יעקב בחלק יו"ד סי' מ"ט וכנה"ג סי' ר"י ע"ש ולענ"ד ברור דאפי' כתב שבעה עשר יום שהם כו' לא יצא כלל אם לא שנתכוין לצאת בכתיבה זו ויש להסתפק קצת ונראה דגם בזה יחזור ויספור בברכה ולא דמי לשאר דוכתי דאף דנימא שם דכתיבה כדבור היינו במקום שהדבור עצמו אינו אלא לגלו' מחשבת הלב משא"כ בזה וכמו דלא מהני אם כותב ק"ש ותפלה ובמגילה מבואר להדיא דקריאה בפה בעינן כדאמרינן היה כותב וכו' ועיין לקמן סי' תר"צ ועיין באשל אברהם שהראה מקום לתשוב' מ"ש בענין זה ועיין בשיורי ברכה שכתב שמי שמנה בר"ת טו"ב שאח"כ יהיה ש"ץ ויברך להוציא אחרים ע"ש ובמדינתינו לא נהגו לצאת בברכת ש"צ כלל רק כ"א מברך וסופר לעצמו א"כ אין לו להיות ש"צ ולברך כיון שאינו רק לעצמו וצריך למנות בלא ברכה:

בעומר. עבה"ט ועיין בשו"ת בית יעקב שחמיו הגאון ז"ל היה אומר לעומר והוא החזיק הנוסח בעומר והביא ראיה מח"מ סי' רנ"ג ע"ש ובאמת אין ראיה משם לכאן ומצינו בלשון המקרא בשנה השנית לצאתם וכה"ג טובי איכא עד כי חדל לספור וגם בלשון בני אדם נופל יותר לעומר בלמ"ד וכן נהגו במדינתינו והוא ע"פ האר"י ז"ל ועיין באה"ע סי' קך"ו לענין כתיבת הגט לירח פ' ע"ש:

מ"ט. עבה"ט ועיין בח"י שכתב בשם מהרי"ל כשמגיע למ"ט יום יאמר שהם ז' שבועות ולמחרתו ערב שבועות והוא תמוה דמשמע שיאמר כן בשעת ספירה וליתא שלשון זה ולמחרתו כו' הוא לשון לקוטי מהרי"ל שכתב זה כדרך המנהגים שכך הוא הענין שיום מ"ט הוא ערב שבועות אבל לא שיאמר כן בשעת ספירה ובשו"ת שבו"י חלק ג' הקשו לו והוא ז"ל נדחק להוכיח מדכ' ולמחרתו כו' וליתא וכן עמא דבר שאין אומרים זה כלל:

בלא. עבה"ט ועיין בבי' דוד שכתב אם נזכר בסוף היום בה"ש ומנה אז בלא ברכה ימנה שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור ובבר"י גמגם בזה קצת ע"ש ועיין באשל אברהם מדין אונן ובנ"ב סי' ך"ז כתב באם בה"ק היה רחוק ויהיה אונן יום ולילה יספור בלילה בלא ברכה ושאר הימים בברכה ובבר"י הביא בשם פרי הארץ כת"י שמונה שאר הימים בלא ברכה ובמח"ב כתב דמ"מ אם האונן ספר מעצמו ומדעתו והיה מי שישתדל בעדו בצרכי קבורה אז שאר ימים מצי לברך ע"ש וע"ש בבר"י בשם פרי הארץ שקטן שהגדיל תוך ימי העומר וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר מונים שאר הימים בלא ברכה ואם נתגייר ביום ראשון לעומר מונה בו ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה ע"ש ומ"ש בקטן אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים ג"כ ומכ"ש מופלא סמוך לאיש ואם לא ספר עד שהגדיל וכבר עברו מימי העומר פשיטא דאינו מברך ועיין במח"ב בשם זרע אמת מי ששכח לספור בליל עש"ק והתפללו ערבית של שבת מבע"י גדול ואז נזכר שלא ספר בלילה מ"מ כיון שעדיין יום הוא יספור בלא ברכה ושאר הימים בברכה ע"ש ועיין במח"ב מי ששכח ולא ספר בלילה אחד ובלילה שאחריה היה ש"ץ והוציא בברכתו לאחרים ע"ש בשם סמא דחיי והוא ז"ל העלה דאפילו אם האחרים לא ספרו לעצמם ויצאו ע"י הש"ץ הזה גם בספירה מ"מ יכולים למנות שאר הימים בברכה ע"ש ולענין אם מי ששכח וסופר בלא ברכה כתב הפר"ח שאינו יכול להיות ש"ץ להוציא אחרים ובמקראי קודש חלק עליו ובבר"י הביא בשם תשוב' כנה"ג וסמא דחיי ובית דוד כהפר"ח וסיים והכי נקטינן:

חדש, עבה"ט וע' בגאונים בתראי ובשו"ת ב"ח חדשות ובשב יעקב ופמ"א ח"א סי' ק"ז וח"ג סי' ל"ד ובק"א לקידושין בספר פ"י ובשו"ת מאמר מרדכי כמה תשובות בדבר ובשו"ת יד אליהו סי' ך"ד ובמים רבים סי' מ"ד ובספר המקנה סוף פ"ק דקידושין ובספרי שו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ה מתשובת הגאון בעל מג"ש כת"י ובתפארת צבי סי' ס"ד ובתשואת חן סי' ך"ה וסי' ך"ו וע' בנ"ב מ"ת סי' פ"ד שהזורע בע"פ כיון שיום ג' הוא יום הנף ולא נגמר הקליטה עד סוף היום נשאר באיסור חדש וא"א לאותו יום שיעלה לקליטה ולהתיר משום חדש ע"ש וע' בנ"ב ח"א בחלק יו"ד סי' פ"ז וסי' פ"ח:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצ

אין עבה"ט וע' בפמ"א ח"ב סי' קנ"ג שהוכיח ג"כ שי"ל מקרא קודש וע' ברשב"ץ ח"ב סי' ר"י וע' בבר"י משם הריטב"א בסוכה דף ל"ה שסובר שאין אומרים מקרא קודש:

האחרון עבה"ט וע' בשו"ת חוות יאיר סי' רך"ה במה שנוהגים האשכנזים שא"ל אופן בשביעי של פסח ואומרים בדרך מליצה ויסר את אופן מרכבותיו וכ' שאין להרהר אחר המנהג ויש סמך לדבר ממה שאמרו בסנהדרין דבליל ז' של פסח בקשו מלה"ש לו' שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים כו' ע"כ, וע"ש מ"ש על דברי התוספות בעירובין דף י' בענין והחיות ישוררו כו' ע"ש ויש ליזהר בפייט השירה באחרון של פסח בחרוז נרדם ואבד כו' רגילין ההמון להפסיק בתיבת חסידך ולהמתין בתיבת נחית בחסדך עד שיגמור החזן כמנהגם כשאר החרוזים ומשגה הוא כי כאן צריך לו' בדבור אחד כל החרוז דהיינו גם תיבות נחית בחסדך המקושר למעלה אל ובני זרע חסידיך כמובן: (בש"ע סעיף ט') מתפלל כדרכו וכ' בבר"י בשם מהר"י מולכו אם חתם בשחרית שבת וח"ה מקדש השבת וישראל והזמנים א"צ לחזור ואם חתם ישראל והזמנים ולא הזכיר שבת לא יצא ואם תכ"ד חזר ואמר מקדש השבת יצא וכתב בר"י שאם בסדר מוסף התפלל מוסף שבת לחוד לא יצא ועיין במים רבים סי' מ"ב לענין אם בשבת ור"ח התפלל של שבת לחוד ע"ש ואם התפלל תפלת מוסף של הה"מ ולא הזכיר שבת באמצע רק בחתימה חתם מקדש השבת וישראל והזמנים לא יצא וצריך לחזור וכן אם התפלל בשבת ח"מ מוסף שבת לבד ואמר יעלה ויבא בעבודה לא מהני כיון שלא הזכיר מוסף ח"ה כ"ב בבר"י אך תברי' לגזיזיה במח"ב סי' רל"ח והביא דברי הרמ"ע באלפסי זוטא והאריך ומפיק דבאלו הב' שחתם בשבת אף שלא הזכיר באמצע וכן בלא הזכיר מוסף חה"מ ואמר יעלה ויבא אינו חוזר ע"ש ועיין בגו"ר כלל ד' סי' י"ט ובפרח שושן סי' ג' וסי' ד' מדינים אלו:

שלא לברך עבה"ט ועיין בשו"ת רמ"א סי' ל"ה האריך בטעם הדבר והמ"א הביא בקיצור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצא מבדיל. עבה"ט וכתב בר"י בשם בית יהודה ח"ב מי ששכח להבדיל במוצאי י"ט יכול להבדיל כל השבוע ובספר בר"י חולק ע"ז וכתב שאין לסמוך עליו למעשה וכת' במח"ב בשם הר"ד אבודרהם שאין מזכירין אליהו כשמבדילין במוצאי יו"ט ע"ש בדף ס"ח הטעם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצב ושני. עבה"ט בכנה"ג הביא מתמים דעים דגם אחר שבועות מתענין וכ"כ בר"י בשם אורחות חיים דיש מתענין בה"ב אחר שבועות ע"ש והיכא דנהוג אין לשנות ובמדינתינו לא נהגו כן:

ת"צ עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים חלק ח"מ סי' מ"ם בסליחות של חמישי דאיתא נסתמה הבירה הוא ט"ס וצ"ל נסתמה הכירה בכ"ף והוא מלשון הש"ס בביצה דף ך' מה במקום שכירתך סתומה כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצג לישא, עבה"ט ובמח"ב כתב שפשט המנהג שלא לישא כלל אפי' לא קיים פ"ו אין נושאין עד ל"ג וע"ש בשם זרע אמת שאפי' במקום שאין נזהרים רובם בתספורת מ"מ אין להתיר לישא ע"ש וע' לקמן סק"ג בשם השבות יעקב ועיין בפרי האדמה ח"ג דף מ"ח שנעשה מעשה בירושלים להחמיר שלא לישא אשה בר"ח שבימי העומר אפי' אלמן עם אלמנה ע"ש וע' בשו"ת חינוך ב"י סי' ך"א שהתיר בשעת הדחק למי שבא ממקום אחר לישא בל"ג בעומר וחלה וחזר לבריאותו אחר ל"ג בעומר ונחוץ מאד לביתו והיא אין רצונה לזוז ממקומה בלא נשואין וגם הוא חולה קצת עדיין ואין לו מי שישמשנו פה על היריד וגם שקרוב שיתבטל הענין על ידי המתנה זו שיפרד לדרכו כו' ולכן התיר הנשואין בצירוף היתר שיש מקומות שנוהגין היתר לישא אחר ל"ג בעומר ע"ש:

תחנון, עבה"ט ובמור וקציעה כתב דהך מבערב פירושו היום שלפניו כמו ע"ש או עיו"ט אבל הלילה שלמחרתו יום ל"ג בעומר פשיטא דלילו כיומו ע"ש:

ברית. עבה"ט וע' מח"ב בשם זרע אמת מי ששלמו ימי אבלו בין ר"ח לל"ג בעומר מותר להסתפר וטוב לעשות התרה וע' בדגול מרבבה בשבת שלפני החתונה שקורין שפין האלץ מותר להסתפר בע"ש ועיין לקמן ס"ק ח' בשם אגרת הרמ"ז: מקומות. ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא להסתפר כלל עד ערב חג השבועות ע"ש וכ' באגרות הרמ"ז סוף סי' ב' שלפי מנהג האר"י ז"ל אפי' אם יזדמן ברית מילה אין להסתפר בכל זמן העומר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצד

השלישי. עבה"ט וע' בפמ"א סי' ל"א החזיק המנהג ועיין בקונטרס שערי אפרים שער ד' סעיף ט"ו מ"ש בזה:

עשבים, עבה"ט וע' בר"י בשם מהר"י לינזנו ומהר"ם זכותו שליל ב' מותר בזווג אף לפי דרך האמת ע"כ וע' לעיל ס"ס ת"ץ שנוהגין לו' רות בשבועות ואא"ז בבכ"ש דף קך"א כתב הטעם שלפי שדוד המלך ע"ה מת בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם כו' ובודאי בעצרת נולד ומגילת רות נכתב לייחס דוד ע"ש וע' בבר"י בשם עוללות אפרים כי הנותן ס"ת חדשה לבה"כ בעצרת כאלו הקריב מנחה לה' בזמנה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצה

וטחינה. עבה"ט וע' בשו"ת פ"י כת"י חלק א"ח סי' י"ד בענין המנהג שנהגו ביום טוב לקחת חלות דבש ולטבל בו פרוסת המוציא שחכם א' רוצה לאסור שדבש מן החלות הוי במשקה היוצא מזיתים וענבים שאסור אף בעומדים לאכילה וכתב דז"א דודאי לטבל הפת מותר דהוי משקה הבא לאוכל ועדיף מיניה דהוה אוכל הבא לאוכל כדאיתא בגמ' אך בלא פת יש היתר דדוקא בזמן שדבוקים בכוורת וצריך כו' כדאיתא בסי' שך"א כו' ע"ש וע' בסי' שך"א ובמג"א שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצו (בש"ע סעיף א') ומנדין כו' ועיין בתשובת מהר"י הלוי סי' י"א בנידון חכם שהתיר להפליג בספינה בי"ט ב' ש"ג אם מנדין אותו כדין המזלזל:
(•) (בש"ע סעיף ב') אין בין ראשון לשני כו' ועיין בשו"ת נ"ב סי' ל' בתינוק שנולד בה"ש ושמיני ספק תשיעי שלו חל ביום טוב ב' ש"ג בזה כתב ביו"ד סי' רס"ו להחמיר שאין דוחה יו"ט והש"ך מיקל ואפילו בודאי והוא ז"ל כתב שאף הרא"ש מורה בספק דשרי ואפילו ביו"ט של ר"ה וגם בוודאי מילה שלא בזמנה ביו"ט ב' ש"ג מי שרוצה לסמוך על הש"ך להקל אין מוחין בידו ע"ש: עכו"ם עבה"ט ועיין בבר"י בשם תשובת מהריק"ש שן כואבת ואינו נופל למשכב מותר לעקר' על ידי נכרי ביום טוב שני ש"ג חוץ מר"ה ע"ש: (בש"ע סעיף ג') בני א"י כו' ועיין במהרי"ט צהלין סי' קל"ט בן ח"ל מותר להרבות בי"ט בשביל בן א"י שיצא ע"מ לחזור בקדירה אחת ובשני קדירות ובשני מינים והם עושים לעצמם ולאורח אע"פ שאם לא היה האורח לא היו עושים רק תבשיל א' ג"כ שרי דהא איכא עונג ביו"ט שאוכלים ומתענגים וגם לבשל בשביל האורח לבד יש כמה צדדי היתר כיון שהוא בבית זמן מה הרי מזונותיו עליו וכו' וגם דעכ"פ הוי לאורח חוה"מ או אסרו חג שמצוה גם כן לענג חוה"מ וא"ח בבשר מכל מקום טוב לבקש קדירה גדולה או לאכול עמו מקדירתו שלא יהיה ניכר שלו לבדו עשוי להסתלק מן הספק ואם א"א שרי ע"ש ובשלמי חגיגה בשם מהר"י עיאש כתב להתיר בפשיטות וע"ש, ועיין בבר"י בשם מוהריק"ש שבן ח"ל שעומד בא"י מותר לו' לבן א"י שיעשה מלאכה ביו"ט שני ומהר"י פראגו ומהר"י מלכו דחו דבריו והסכימו לאיסור ועיין בגו"ר כלל ד' סי' ט"ז וי"ז ועיין בזר"א סי' ט' וכתב בק"א למח"ב בשם מז"א מי שהלך לח"ל ושלח אחר אשתו שבא"י ולא רצתה לילך ואח"כ נתרצית לשלחה כלי ביתה ומוכנת ליסע אחה"פ כ"ז שגופה עדיין בא"י תנהוג כא"י, אך משום חומרת חמץ לא תאכל חמץ ביום ח' וכן בעלה ב"ז שאשתו בא"י ינהוג בא"י ובחור שבא מח"ל לא"י פשטה הוראה שיעשה כא"י (וע' בהל' קטנות ביו"ד ובלקט הקמח ובגו"ר כלל ד' סי' י"ד וט"ו הסכימו רבים וגדולים וגזרו בגזירה חמורה שאפילו בחור אם לא בא רק דרך עראי מחויב לנהוג שני ימים כמנהג מקומו ע"ש) אך אם בחור זה נשתדך בבת ח"ל בק"ג ושבועה ור"ח ולדור אתה בח"ל יעשה כבני ח"ל. וע"ש בשיורי ברכה סימן זה שכתב שהעלה בתשו' שבן א"י שירד לח"ל ודעתו לחזור שהדין הוא שעושה כמנהג א"י וכך עשה כמה רגלים ושוב נודע לו שמתה אשתו שהניח בא"י ודעתו לישא אשה בח"ל ולחזור לא"י כל זמן שלא נשא יעשה כמעשהו כבני א"י וכשישא בח"ל יעשה כבני ח"ל עד שילך לא"י איש וביתו וכן הסכים עמו גדול הדור ע"ש עיין בש"ח בעובדא שאירע לו כה"ג שנשא אשה בח"ל רק נתעכב שם מחמת כמה עלילות ולא היה בדעתו לישאר שם רק לחזור עם אשתו כאשר התנה עמה ונהג כבני א"י, אך מעיד אני עלי שמעולם לא אכלתי חמץ בח' של פסח ולא נהגתי כא"י רק לענין תפלה מטעמים שכתב הרדב"ז שאם מתפלל תפלת י"ח לא נמצא שקרן בתפלתו משא"כ כשיתפלל מעין שבע וכו' ע"ש ועיין בבר"י בבן ח"ל שנשתהה זמן מה כא"י ודעתו לחזור לח"ל כי שם ביתו ונעשה שותף בחנות עם בן א"י וזמן יריד ביום טוב שני דלשותפו בן א"י חול מותר לשותפו ליישב בחנות ולמכור ביריד כיון ששניהם תמיד מתעסקים בחנות וכמ"ש הר"ן הביאו ב"י סי' רמ"ה בישראל ועכו"ם שניהם מתעסקים בחימום המרחץ ע"ש ועיין בש"ח בשם תשוב' הררב"ז שבן א"י אשר בח"ל מותר לבשל מיו"ט ב' לשבת בלא ע"ת והביאו באה"ט והטעם שהרואה יאמר שהניח ע"ת או סמך על אחרים ועיין בש"ת בבני ח"ל העולים לא"י לזוהרא (הוא ענין ההקפות והסיבוב שמסבבין מעיר לעיר ומכפר לכפר להתפלל על קברי הצדיקים) שדעתו לחזור ועושים ב' ימים ואין בבני ח"ל מי שיעלה על הדוכן יכול הכהן מבני א"י לעלות לדוכן ולברך להם וכן דעת מהר"מ בן חביב אך מהר"א הלוי מסתפק בזה לפי שבני ח"ל שמתפללין יום זה תפלת המוספין הוא יום החול לבני א"י ולא שייכא עבודה לגביה ולכן דעתו שלא יברך אקב"ו כו' רק ברכת כהנים לבד וע"ש שכתב המגי' דבן א"י כהן שיצא לח"ל ע"מ לחזור אם יכול להשתמט לצאת קודם שיגיע לברכת כהנים מוטב ואם לאו אם יש שם כהנים אחרים יעלה עמהם וכיון שאחרים עמו יכול להבליע את השם בנעימה ולא יהיה נרגש, אך אם אין שם כהן אלא הוא נראה שיעלה ויברך כדרכו בהזכרת השם ויש לסמוך על מהר"מ ב"ח. ומ' אברהם יצחק ז"ל וגם מהר"א לא החליט שלא יברך ע"ש ודברי מהר"א הלוי (שהוא בעמה"ח שו"ת גינת וורדים) תמצא באידך בגו"ר כלל א' סי' י"ג ושם תשובות מהר"מ ב"ח שדעתו שאם יש שם כהנים אחרים מבני ח"ל לא יעלו עמהם מכהני א"י ואם אין שם יכולים כהנים מבני א"י לעלות ולברך מידי דהוי אציבורא אחרינא ע"ש ודברי מהר"א יצחקי בתשובתו זרע אברהם סי' י"ב והובא ג"כ בשלמי צבור הל' ב"כ ע"ש ועיין שם בשו"ת גו"ר שמהר"ם ב"ח דעתו בבני ח"ל שבאו שצריכים להתפלל ביו"ט אם אין יודעים להתפלל יכול א' מבני א"י להיות ש"ץ להוציאם י"ח ובעמ"ח גו"ר וכן בזרע אברהם חלקו ע"ז וכן נוטה בבר"י סי' קך"ד ע"ש, וכתב דבן ח"ל שהיה ביום טוב שני בכפר שבא"י שלהם יום חול והוא התפלל כבר תפלת יו"ט וביקשו ממנו לפרוס להם על שמע ולעבור לפני התיבה להוציאם י"ח בתפלה של חול יש מקום לו' שיכול להוציאם דל"ד להא דלעיל דשאני הכא די"ל דשפיר שייכים גביה תפילת י"ח דאפי' בשבת טעמא משום דלא אטרחיהו רבנן ע"ש שכתב שצריך להתיישב בדבר ע"ש ובש"ח דעתי שאם הוא לא התפלל עדיין תפלת י"ח לעצמו אזי יכול לעבור לפני התיבה בקול רם לבד ואומר יעלה ויבא בעבודה דאע"ג דציבור לא שייכים לדידיה שייכא ואינו כשקרן בתפלתו ולא יתפלל תפלת לחש כלל שאז הוא צריך להתפלל תפלת יו"ט כדרכו ושוב אין התפלה בקול רם אלא בשביל הציבור ואין רשאי לומר יעלה ויבא והו"ל לגבי דידהו כהפסקה ע"ש, ולענ"ד דעדיף להתפלל בלחש לעצמו של יו"ט כדרכו ובקול רם יאמר י"ח להוציא הציבור י"ח ובאמת לא יזכיר יעלה ויבא בהחזרת התפלה כלל כיון שהוא בא להוציא הציבור דלדידהו יום חול הוי:

לתחום, עבה"ט בשם מ"צ ח"ב ועיין בפרי האדמה חלק ג' שכתב ג"כ שמי שהלך לגור בא"י וגמר בדעתו שאף שלא תרצה אשתו לבוא ישתקע הוא דאין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וכתב בס"ח דלענין תפלה ושאר דברים דינו כבן א"י ומ"מ לענין חמץ טוב ונכון שלא יאכל ביום ח' וע' במהר"מ אלשכר לענין מילה בזמנה שאירע בא"י ביו"ט ב' ש"נ והי' שם אורח מח"ל שעושה היום יו"ט והוא מוהל כ' בס' נחפה בכסף דכל שיש מוהלים מתושבי עיר שהוא אצלם חול אין האורח רשאי למול ובמטה יהודה חולק וס"ל דמותר ובש"ח כתב דהיכא דאיכא עשרה מבני ח"ל שנוהגים היום יו"ט אסור ואפי' כשאין עשרה דוקא כשמבקשים ממנו שיהיה הוא המוהל אין לו למנוע עצמו אבל הוא ודאי אסור לבקש מאחרים שיתנו לו למול וכן יודה לו החכם לאורח שבא לשאול שאין לו להיות רודף היום אחר מצוה זו מאחר שהוא יו"ט לדידיה כיון דאיכא אחר אם לא שיבקשו ממנו אחרים מאליהם. ולענין אם בן א"י עולה לס"ת בח"ל ביו"ט ב' עיין מ"ש בשערי אפרים שער ח' סעיף צ"ז ובפרחי שערים שם הזכרתי כמה תשובות לענין אם לצרף למנין מבני א"י לבני ח"ל ולהוציא ס"ת כ' בפרי האדמה שאפי' ט' א"י לצרף א' מבני א"י והביא כן מהלק"ט (ובשו"ת הביאו ותמה עליו שבהלק"ט כתב עד שיצטרפו כו' ואולי ט"ס וצ"ל אפי' כו' וליתא דפשוט שהט"ס הוא שצ"ל ע"י שיצטרפו כו') וע' בשו"ת הרמב"ם הנקרא פאר הדור סי' ק"ו שבני צור נהגו לעשות ב' ימים ואין דופי במנהגם וע' בשו"ת מהרי"ט צהלין שכתב שאפי' על העיר הק' צפת מאן לימא לן שהיו דשלוחים הולכים אלא כך מקובלים כו' ובבר"י הביא מירושלמי פ"ב דר"ה דמוכח דצפת עושין יום א' וע"ש שכתב שעיר יפו סמוכה לירושלים מהלך יום ומחצה או פחות מעט וקרובה מאד ליבנה ולוד עדיין יש להסתפק לפמ"ש הרמב"ם דלא בקירוב תליא מילתא שיש מקום קרוב שלא היו השלוחים באים לשם מחמת שלא היו שם ישראל או שהיה שעת חירום כו'. ושוב כת' שהעידו לו שנהגו שם ביפו לפני מהר"א יצחקי וב"ד לעשות רק יום א' וכן ברמל' עשה מהר"י הכהן מעשה בעצרת רק יום א' לבד ע"ש וכן בש"ח שמהר"מ רוביי הורה כן למעשה שנתערבו שם ביפו בחג הסוכות ועשו יום א' והסכים לזה החסיד מו' יום טוב אלגזי נ"י ע"ש ובמח"ב כתב עיר יפו אם איש ישראל דר בה ויתיישב איש וביתו שם נראה דיעשה יום א' כו' ע"ש וע' בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' ל"ד עיר עגלון שמעבר לירדן אינם כא"י לענין לעשות שם יום אחד כא"י וצריך לעשות שני ימים כח"ל וע' במור וקציעה סי' ש"ו בקונטרס גדר ישוב א"י הביא מתשובת רדב"ז שעזה דינה כא"י ותשו' מהרי"ט שדינם כח"ל והוא ז"ל האריך לדהות ראיות מהרי"ט ונתחזק במעוז לו' שהיא א"י ע"ש ומכל מקום אפשר שעושים ב' ימים כמש"ל בשם הרמב"ם שאפשר שהשלוחים לא הגיעו לשם ע' בח"צ סי' קס"ז שכתב דבני ח"ל העולים לא"י דרך עראי צריכים הם להתנהג כא' מבני א"י התושבים דלא שייך בזה חומרי המקום שיצא משם לא מיבעיא בתפילות וברכות וס"ת שאינם אומרים בעצם אלא אפי' במלאכה מותרים כיון שאילו באו ממקום החומרא למקום הקולא קבעו דירתם בו היו אסורים לנהוג חומרתם כמו שבני א"י אסור להם להוסיף יום א' על הכתוב בתורה אף הבאים מח"ל כ"ז שהיו בא"י אסורים ע"ש ובנו בשאלת יעב"ץ סימן קס"ח הזכיר דבריו וגמגם בהם דגם בא"י גופא אין איסור אם היו רוצים לעשות ב' ימים משום דלמא אתי לאקלקולי ואם כן אף בעולים דרך עראי חייבים להחמיר כמנהג מקומם כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו כמ"ש בהלק"ט סי' ד' כו' ע"ש וכן בבר"י כתב שהמנהג פשוט להיפך ממש מדח"צ אלא עושים כמקומם וע' עוד בשאלת יעב"ץ שקרא ערעור על מנהג רבנן קשישאי והבר"י כתב שהפריז על המידה ואין לזוז ממנהג שנהגו ככתוב בדברי האחרונים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצז (בש"ע סעיף י"ב) זימן שנים ומצא שלשה כו' וע' בכנסת יחזקאל סי' ך' בעובדא שא' מבני כפרים מגדל יוני שובך זימן שני' כמנהגו לבחור הגדולים ואינו שוחט מעי"ט משום מיכמר בשרא ושוב מצא שלשה והכיר א' מהנה שאינה שלו ועל השני' נסתפק גם כן אף שנדמה לו שהמה אלה אך לא בבירור ושוב פרחה א' מהם והמלמד שהי' אז בביתו הורה לו שאסור לשחוט מחמת מתני' דזימן שני', והשיב כי מנהגו מאז לא הוטב בעיניו שאף שיש גדולי הפוסקים להתיר זימון אף ביונים פורחים מ"מ דעת הרא"ש והטור וש"ע כו' לכן צריך לבחור המדדין ואין פורחים או לקשור אותם מעי"ט ואז מועיל הזימון ובענין שפרח א' מהם הביא דברי הר"ן והקשה ע"ז אך בזה שהכיר האחת האסורה אמרי' דהשני' אינה בכלל ספק כלל ולכן לדעתי הפוסקים המתירים זימון בפורחים גם לפי דבריהם יש מקום להקל גם בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תצח (בש"ע בס"ה) עגל שנולד כו' עיין במהר"מ אלשקר סי' ך"ה ובשו"ת מהר"י הלוי מ"ש על דברי הרא"ש בזה:

טריפה, עבה"ט וכתב בשבות יעקב חלק א' סי' ך"ג שאם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד ביו"ט כדי לטעום דסומכים על הרוב ע"ש ועיין בשאגת אריה סי' ס"ד באם רוב בהמות טריפות אפי' מחמת חומרת אחרונים אסור לשחוט ביו"ט אך אם אין רק מקצת כיון דבאותו מקצת איכא נמי מחומרת אחרונים יש היתר לשחוט ביו"ט ע"ש ולפי"ז מ"ש המג"א דאם צריך לה יש להקל נראה דגם בכה"ג יש להקל אבל ברובן טריפות או שהטרפות מצויות כמו כשרות אלא שהם טריפות גמורות מן הדין אין להקל ועיין בשבו"י שמי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה ביו"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טירחא שלא לצורך א"נ ואסור כמו דקי"ל לעיל סי' של"א וביו"ד במי שלא מל מעולם כו' ע"ש ועיין בשו"ת חוות יאיר בשם הגאון בעל עה"ג דמקשה מהא דמוהל אהך דהכא בעוף שנדרס כו' ע"ש סי' קנ"ח ומ"ש ע"ז וגם ליישב זה ע"ש: לראותו. עבה"ט וכתב בר"י בשם מהר"י מלכו דאפי' אין לו מה יאכל אסור להתיר בכור ביו"ט ומ"ש בש"ע ואפי' עבר וראהו עיין בח"צ סי' פ"ח ליישב דעת היש מתירין שהביא ה"ה שמתירין אפי' בכה"ג שלכאורה הוא נגד הש"ס דקי"ל כר"ש דבדיעבד נמי לא ע"ש: (בש"ע סעיף יא) בהמה שחצי' כו' עיין באשל אברהם ס"ק ב' בשם הש"י ובשו"ת נ"ב סי' ך"ט כתב שאין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת קצב נכרי המוכר לישראל כגון שישראל השוחט הוא לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיט' בשביל ישראל וגם החשש השני שיזדמן שר גדול ויקח כולה הוא חשש רחוק ומכ"ש כיון דבכזית בשר סגי וא"ל ס"ס שמא תמצא טריפות ואת"ל כשירות שמא לא יקנה הישראל ממנה, ז"א דחשש השני אין נכנס בגדר ספק וגם כי ספק א' שמא יאכל הישראל או לא יאכל כו' וגם הש"י כתב שהגאונים שלפניו נהגו היתר בדבר והוא ז"ל המציא חומרא זו מדעתו ולכן המיקל לא הפסיד ע"ש: (בש"ע סעיף יד) לא ישחוט כו' ועיין באשל אברהם ס"ק ג' ועיין בגו"ר כלל ד' סי' ד' דמ"ש רש"י הזמנה בפה היינו לעפר שלמטה אבל לעפר שלמעלה אסור לטלטל ע"י הזמנה וצריך שיעשה בו מעשה ודלא כמו דנהיגי טבחי מתא להזמין עפר בפה ולכסות בו מלמעלה ומכ"ש בעפר שרגלי הרבים דורסים לא מהני ליה הזמנה וכו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תק

חותך, עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב סי' צ"ה מ"ת במקום שיש קצב נכרי ולא רצה למכור בעי"ט לפי שהי' חג שלהם רק למחרתו בי"ט יפה הורה המורה שמותר לקנות ממנו ולומר לו סכום המשקל שהוא צריך שהרי אף לישראל מותר לו' תן לי ליטרא והוא מכוין דרך חתיכתו לחתוך בו ואם כן מאי איכפת ליה שהנכרי שוקל ממש ואפי' כשהוא פסיק רישא לא איכפת לן כ"כ באמירה לעכו"ם כמבואר בסי' ר"ג במג"א ס"ק מ"א וגם אין כאן חה"ש שהרי גם הם קונים מה שצריך להם לצורך חגם ומ"מ משום זילזול יו"ט אין לישא הבשר בפרהסיא ויכסו אותם בנשאם ברחוב ע"ש:

לשנות. עבה"ט כתב בשו"ת נ"ב מ"ת סי' צ"ב בשר שלא הודח קודם יו"ט ויום ג' משנשחט הוא ביו"ט מותר להדיחו כיון שראוי לבשל בו ביום לית ביה משום תיקון ועיין לעיל סי' שך"א מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקא בסכין. עבה"ט ועיין במור וקציעה שאף ביו"ט אם צריך למהר בישול קדירתו כגון בישל דגים רשאי לבקע גם דקות קצת רק יזהר שלא יהיו דקות מאוד גם לא יבקע ויניח לפניו ויעשה צבור אלא כל בקעה שעשה ישליך מיד על האש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקג (בש"ע סעיף א) וכ"ש שיכול לשחוט כו' וכ' במח"ב בשבועות שחל בד' וה' בשבת שחט השוחט אחר שאכלו רוב הקהל קודם שיאכל הוא סעודת יו"ט ב' עגלים במטבחיים ש"ג ששוחטים שם לצורך ישראל ואכל השוחט וב"ב בסעודת יו"ט כזית מכל א' מהעגלים שכן ראה לשוחטים שקדמוהו ועשה כן כדי שיהיה בשר בשבת שאם לא כן היו הנכרים נוחרים העגלים וכתב בשו"ת זרע אמת שלא יפה עשה וחלק על הבאר עשק שמתיר לשחוט ביו"ט ב' של פסח אחר אכילה צורך חו"ה כל שאוכל השוחט כזית וכתב שהם דברי תימא ומ"מ העלה בדיעבד אין לאסור הבשר ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקד

לגרור, עבה"ט ועיין במים רבים סי' מ"ז בענין טחינה הקאקאז וללוש גיקולאקי בי"ט וע' בפנים מאירות ח"ב סי' מ"ד שמותר לטחון קאוו"י ברחיים שלהם הקטנים ביד ובבר"י מפקפק בזה אך במח"ב חזר וכ' שראה במור וקציעה שברחיים של כל איש בביתו מותר וברחיים של חנוני אסור אפילו בי"ט ב' ובספר חסדי דוד כתב ג"כ שמותר אך המחמיר יתברך כמ"ש התו' בכל תבלין ע' שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקה לאכילה, עבה"ט וע' בחוט השני סי' ל"א שכתב תרתי בעי' עומדת לאכילה ולקדירה דוקא וחליב' שלנו שהיא לקערה אסור ביו"ט ראשון כמו בשבת וכפסק רמ"א מדינא ולא מחומרא בעלמא ע"ש וע' בשו"ת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בחלב שנחלבה ע"י גוי וישראל רואהו ביום א' דיו"ט:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקו

לא יאפה, ועיין בשג"א סי' ס"ג דמסיק להתיר לאפות בלא קריאת שם תחלה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקז (בש"ע סעיף כ') אף על פי שעצים שנשרו וכתב בר"י שבספר בית מועד כ' בשם הראב"ד פת שאפאו בעצי מוקצה הפת אסור כאלו אפאו באה"נ שיש שבח עצים בפת עכ"ל והדברים צ"ע ועיין לעיל סי' תמ"ה וביו"ד סי' קמ"ב וכתב בשם רבינו גרשם אם נתבשל מוקצה בכלי מותר לבשל באותו כלי ביו"ט מפני שנשרף האיסור ונבלע בכלי ואין מוקצה בעין ע"ש וגם זה צ"ע דלקמן סי' תי"ג משמע דגם טעמו אפור אלא שאין לו דין דשיל"מ ואפשר שחסר תיבה אחת וצ"ל בעצי מוקצה כו' והיינו דקאמר מפני שנשרף האיסור וכוונתו למה דאמרינן דקלי איסורא ואף שנא' לענין דשיל"מ ס"ל דה"ה לדבר שנתבשל על ידו אין טעמא אוסר וצ"ע:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקט

כשיתלבן, עבה"ט וכתב בר"י בשם בית דוד שפוד של חמץ שצולין בו בשר כל השנה אסור ללבנו ביו"ט של פסח: (בש"ע סעיף ה' בהגה) וה"ה דאסור להגעיל עיין ברדב"ז ח"ג סי' ת"ב:

להטביל עיין בשו"ת שער אפרים סי' ט"ו ובספרי שו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' נ"ב מ"ש שם בישוב דבר הרמב"ם ומ"ש שם על דברי השאגת ארי' ריש הלכות שבת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקי

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקיא (בש"ע ס"ב) מותר להחם כו' עיין באשל אברהם ועיין בש"ך יו"ד סי' קנ"ט ובמח"ב כ' בשם תשובה כת"י מ"א מרבני אטליא שהתיר להחם ביו"ט ולרחוץ הרחיצה הכרחית ללבוש לבנים ועיין לעיל סי' שכ"ו: (שם) ס"ג אדם מותר כו' עיין בחוט השני ס' ע' אשה שטבלה בליל יו"ט אחר לידתה בשוגג מותרת לבעלה כיון שהיתה שוגגת ואפילו היתה מזידה לא היה מקום לאסור מדינא בדיעבד רק משום מיגד' מילתא אבל בשוגגת ודאי מותרת מיד אף שלכתחלה אין לעשות כן ובמזיד' יש להחמיר לפרוש אותה לילה אכל אח"כ פשיטא דמותרת בלא טבילה אחרת ע"ש ועיין ביו"ד סי' קצ"ז:

להרבות עיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"ד וכ"ה באחד שהורה היתר להחם היורה שבמרחץ ע"י נכרי ביו"ט שחל בע"ש לצורך שיבשל ממנו בעל המרחץ מחמין אלו שביורה תבשיל קאווע וישתה מאותו ביו"ט ושאר החמין שביורה יזובו למקוה להפיג צינתן ויצאו עליו עוררין והוא ז"ל כתב שאין מזניחין אותו במקום שיש מניעת הטבילה וביטול פ"ו וגם יש צד להיתר מחמת שצריכה חמין לחפיפה שיש היתר אפי' ביו"ט כמ"ש ש"ך יו"ד סי' קצ"ט וא"כ ביו"ט לצורך שבת גם כן יש היתר על ידי עירוב תבשילין ע"ש ועיין במח"ב בשם זרע אמת שיש שנוהגין היתר בכה"ג להתיר ביו"ט שבע"ש ע"י שמבשלין ביורה ב' או ג' ביצים יש להניחם במנהגם ומ"מ רחיצת כל גופה בחמין אסור רק תחוף ותרחץ היטב בעיו"ט כל גופה בחמין וביו"ט תדיח למטה בחמין ותעיין היטב בכל גופה קודם טבילה כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ט ע"ש: מוגמר עיין לעיל סי' ריו"ד שם כתבתי בענין שתיית טוטין ביו"ט ובקרבן נתנאל פ"ב דביצה כתוב לאסור וחולק על שו"ת דרכי נועם והבר"י חולק עליו ודעתו להתיר ואין לגזור משום ע"ה שיבואו לכבות שאין לגזור מדעתינו אך יש להזהירם שלא יכבו ע"ש ובספר מור וקציעה כתב בשם אביו הגאון הח"צ ז"ל שהיה שותה ביו"ט אף שבימי חרפו מנע מזה אמר לו חסיד גדול רב מובהק שלא יפה עושה כיון שרגיל בו מצטער ביו"ט ומונע משמחת יו"ט וחזר לנהוג בו היתר ע"ש ועיין במח"ב שכתב בשם חכם וחסיד מוהר"ר ליפא ז"ל שכתב שהוא היה נוהג היתר ביו"ט רק שנזהר להדליק מן הנר הדלוק ולא ע"י גחלת שיבא לידי כבוי וכך ראה שנהג רבו ז"ל חוץ מי"ט של ר"ה שמחמיר וגם בט"ב אבל בשאר תענית של צבור וכ"ש תענית יחיד נוהג היתר עכ"ל וכ"כ בספר ים יששכר להתיר רק שאין להדליק מהגחלת רק מהשלהבת ע"ש וכן נהגתי שלא לעשן בי"ט ראשון וב' ימים של ר"ה וט"ב ובליל ב' של פסח אחר הסדר משום הפגת טעם מצה ומ"מ אני מפרט בפה ביו"ט שאיני עושה כן משום סרך של איסור וכמ"ש סי' ריו"ד שיהיה מותר בעת הצורך כיון שרבים וגדולים מתירים בכל ענין ובענין הדלקה יש ליזהר שלא להדליק ע"י נייר כמנהג בחול רק ע"י שלהבת כמש"ל ואף ע"י גחלת שרי ליקח גחלת בוערת ומיד שהדליק הטוטין ישליכנה על האש בענין שאין כאן כבוי כלל ועיין בשער המלך הל' לולב שאף מי שנוהג איסור לשתות טוטין ביו"ט אעפ"כ מותר לטלטל הקנה ששואפין בו כיון דחזי לאחריני' ע"ש באורך וכן דעת בעל משכנות יעקב ובמח"ב האריך בזה ודעתו שמי שנוהג איסור ולדעתו אסור מדינא אסור אף לטלטל אך מי שלדעתו הוא מותר מדינא אלא שנוהג חומרא על עצמו מותר לטלטל ע"ש:

ריחא. עבה"ט ועיין בשמש צדקה סי' ד' ועיין בח"צ סי' צ"ב שהביא דברי הט"ז ודעתו להתיר לסוך את הידים בשמן ערב ומים המריחים בין בשבת ובין ביו"ט ואפי' ליתן בשמים לתוך המים בשבת לרחוץ בהן מותר כמו שמותר לתת תבלין לתוך הקדירה בשבת דבאוכלין ומשקין לא שייך אולידי ריחא וע"ש דגם היכא דאיכא צביעה באוכלין לא שייך צביעה ולכן מותר למזוג יין אדום בשבת ע"ש ועיין בר"י בשם נחפה בכסף שהעלה שיש להחמיר שלא לתת בשמים במים בשבת לרחוץ בהם אך אם נתונים במים מע"ש מותר לרחוץ בהם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ב מ"ש בענין זה על דברי אביו הגאון ז"ל ודעתו שאין להתיר למי שמחמיר להטיל ריח לתוך המים ביו"ט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקיב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקיג

דלחזותא עביד, עבה"ט ומ"ש לעיל סי' תק"ז וע' במור וקציעה שאם טחו בה פני העוגה ללבנה וגררו ממנו במורג חרוץ ועשו ממנו עגול הנעשה בשומן מותר דהא אזיל ליה טעמא וחזותא ואף דעביד לתקוני קדירה מותר כמ"ש המג"א וכ"ש בזה דטיחה זו לאו לתקן קדירה היא ע"ש ועיין בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' י"א בדין ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה עם אחרות ולקחו מהתערובות ביצה וליבנו המאכל ולא הספיק ולקחו עוד ביצה אחת מהתערובות ונתנו לתוך התבשיל והיה קדירה גדולה שיש בה סמ"ך וגם אם לא היה מלבנין רק בביצה המוקצה לבד לא היה הליבון ניכר כלל רק החזותא היא מחמת כל הביצה שנתנה במאכל והביא דברי התו' פרק כ"ה סי' פ"ח שכתב שנעשו כולם גוף האיסור וגם שיש לחוש שהביצה הד' היה האיסור ועיין לעיל בט"ז סי' שי"ח בנגמר ע"י האיסור אסור ובא"ר השיג עליו בזה וגם שיש ס"ס שמא נשאר' בתערובות ושמא לא היתה לבסוף ועיין ביו"ד סי' קי"ד כס"ס בדשיל"מ מהני ס"ס לצורך ומכ"ש בספק אם יש כאן איסור והעלה להתיר לאכול התבשיל ביו"ט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקיד

שעה, עבה"ט ובהגה שם ובבר"י צווח ככרוכיא ודחה דברי המגי' וכתב אי איישיר חיל' אבטליניה ובשו"ת נ"ב סי' ל"ג כתב שביטל מנהג זה במקומו ע"ש ואעפ"כ ברוב המקומות מחזיקים כמנהגם ודנכרי המושכר להשגיח על הנרות הדולקות שלא יהיה איזה תקלה ח"ו אומר לו השמש בעיה"כ שלעת הערב ביוה"כ ידליק נרות על המנורות שבבה"כ וביוה"כ הוא עושה כן מעצמו ואף שגם זה אסור כמבואר בסי' ש"ז מ"מ כיון שהוא צורך מצוה קצת הקילו בזה ועיין בא"ר סי' ש"ז בשם קיצור של"ה והיכא דאפשר לבטולי מנהגא ולעשות ע"ד יותר מוכשר יש להחמיר גם בזה ועיין בשב יעקב סי' ט"ו שלימד זכות על מנהג המקומות שהנכרי מושכר לכל השנה לכבות הנרות בבה"כ בשבת וי"ט אך אין נכון לכבות נר חנוכה בליל שבת ולחזור להדליקו ממחרת השבת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקטו בש"ע ס"א שיש במינו במחובר וכ' מח"ב בשם זרע אמת נכרי שהביא שושנים לדורון ביו"ט ראשון והאשה ערבה אותם בשאר שושנים שבכלים שנקנו בעיו"ט ואותן שהביא הנכרי הם מועטים וצדד להתיר להריח ביו"ט שני בהסיר מהם מקצתן ע"ש ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' ס"ט דגים שהביא נכרי דורון לישראל מותר ביו"ט שני לישראל אחר לצורך יו"ט אפילו שלא לצורך אורחים ואותו ישראל שהובא לו אם זימן אורחים במקרה מותרים לאכול בביתו של בעה"ב אך לאורחים הסמוכים עליו בתחל' ביו"ט יש להחמיר וגם מה שנסתפק במג"א בזימון אורחים אם הבעה"ב מותר לאכול עמהם יש להחמיר וביו"ט שני הסמוך לשבת מותר לטלטל מה שהובא ביום טוב ראשון לבשל לצורך שבת ע"ש ועיין ברדב"ז ח"ב סי' תקס"ב בבעה"ב שהאורחים סמוכים עליו באותו שבת או בי"ט והביא בשביל בעה"ב אסור גם לאורחים אבל אם אין קבועים אצלו רק שבאו במקרה לא יאכלו בביתו של בעה"ב ובביתם שרי ע"ש ועיין בשו"ת גינת וורדים חלק א"ח כלל ד' סימן א' נכרי שהביא דורון מישראל הדר בעיר אחרת דרך אניות בנהרות המושכין ופסק להקל ואחד מהטעמים דנהרות שבמצרים אין ברור שהם גוששין וי"ל שהלכה למעלה מעשרה ויש להקל בצירוף עוד טעמים וחכם אחד חלק עליו ואסר וכת' שכן רבו פסק כן וע"ש בסי' א"ד ב' ג' ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' קט"ו בנכרי שהביא דגים למכור בעיר שרובה נכרים שכת' שם כמה חלוקי דינים:

שיעשו. עיין בהר הכרמל סי' ט"ז שכת' שנראה להקל אם הביא לישראל דגים למכור ביום טוב ראשון בשהה ליל יו"ט אף בלא קצץ משום שאין מוכרה שאדעתא דישראל זה צד אותם ויש כאן ס"ס ספק אם בשביל כדי שיעשו ישראל זה וספק אם ניצוד היום וספק דדינא שיש מתירין אפילו בדורן בשהה בכדי שיעשו עי"ט ראשון משום שמחת יו"ט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקיח

שלא יגנובו, ועיין ברדב"ז ח"ג סי' תקצ"ב אם יש להקל במי שיורד ביו"ט מהספינה מחוץ לתחום והספינה חשבה להשבר והוא מוכרח לישא כליו על כתיפיו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקכו

עממין עבה"ט ועי' בשבות יעקב ח"ב סי' כ"ו שמתיר לטהר המת וא"א לקוברו כשיש חשש שיסריח דלהשימו בארון הוי כמקצת קבורה ע"ש ועיין ברדב"ז ח"ב סי' תק"ו שפסק שטהרה יהיה שישראל ישליך המים והעכו"ם ירחץ ובסוף אחר שיסלק העכו"ם ידו ישליך הישראל מים על גופו ולא יזיז בו אבר כלל והרי זה סוף טהרתו ע"י ישראל ולא חללנו עליו אפי' מנהג ע"ש ועיין בשו"ת ב"ח החדשות שמתיר להוליכו לבה"ק תוך י"ב מילין אפי' ביו"ט ראשון וחוץ לי"ב מילין אסור ועיין בקונטרס אחרון שם מה שכתבתי בזה: כדי ועיין בעבודת הגרשוני סי' ט"ז בענין שקברו חכם אחד ביו"ט שני ולא הלינו אותו עד א"ח כדי שילוו אותו אשתו ובניו וחביריו ותלמידיו יפה עשו כי בלינה יש חששות הרבה עפ"י נסתר ועפ"י נגלה כמו שאסור ביו"ט ראשון להמתין עד יו"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל כמבואר בש"ע ואף שהנפטר נתקשר עם חברה שלו לא נתקשר ע"ד זה שיקויים הקשרותם במקום איסור לינה וכה"ג כ' מהר"מ מלובלין סימן ל"ד (הבאתיו לעיל בסי' כ"ה בהל' תפילין) ע"ש ועיין בספר רב משולם בלקוטים של הגאון ח"צ ז"ל דף ט' ע"ג להתיר בחפירת קבר בכסוי אף שאין מיוחדים לזה והביא ראיה מקצירת העומר בג' קופות כו' וכ"ש בזה להרבות כבודו כדאיתא בסוטה כבודו במרובים כו' וכן עשיתי מעשה באחד מתושבי הקהלה שנקבר ביום ב' של ר"ה וכסיתי עליו עפר הקבורה עם כי לא הייתי מחברת הקברנים דלא גרע מלמיגז ליה אסא עכ"ל:

גדול. עבה"ט וכ"כ בב"ח החדשות סימן ח' שאין קוברין אותו ביום טוב ראשון ויש לשהותו עד למחר ובתפארת צבי כתב בדין קבורת נפלים ביו"ט ב' ע"י ישראל אם לא גמרו סימנים יש להחמיר ובגמרו סימנים אין להחמיר בקבורה לדידן שכל מלאכה דאורייתא עושין ע"י עכו"ם וי"ל לפי מ"ש המג"א סי' שי"א משום כבוד המת אין לעשות ע"י עכו"ם ובנפלים ליכא כבוד המת ומ"מ נראה כמ"ש שאם רוצה לקבור ע"י ישראל שפיר דמי לדידן ע"ש: (בש"ע ס"י) נפלים כו' עיין במג"א שהוכיח שחיוב לקבור נפלים ועובר על לא תלין ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' כ"ג דיש להביא ראיה מהתי"ט בשבת פרק המצניע דעובר בל"ת ושוב דחה זה ע"ש: (בש"ע סעיף י"ב) כשמת בליל יו"ט כו' עיין במג"א ס"ק כ"א מ"ש בזה בשם יש"ש ומ"ש עליו המג"א ובבה"ט נשמט זה וע"ש בשם המדרש שאין לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת וכתב במור וקציעה זהו לכל אדם ולא לאבילים בלבד ונראה דוקא היכא דליכא חבורת' ודוקא ביום שקוברים אותו עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקכז

מעושן. עבה"ט ועיין ח"צ סי' ק למ"ד שדעתו דלכתחל' אין להניח ע"ת רק במבושל באש ממש ובדיעבד סומכין בין על הכבוש בין על המלוח שלא נתבשל דע"ת דרבנן והרבה הקילו בו ולכן אם הניח ע"ת בהערינג מהני בדיעבד ואף לכתחלה כשאין לו ד"א דשעת הדחק בדיעבד דמי ולא יברך רק יאמר תנאי הנהוג בדין יהא שרי כו' וכן בכבוש יש לנהוג כן שלא להניח כ"א בשעת הדחק ולהתנות בלא ברכה ע"ש:

ששכח עיין בכנסת יחזקאל סימן כ"א באחד ששכח ואמר לו גדול העיר סמוך אדידי ושוב ברגל אחר שכח ג"כ אפ"ה יכול לסמוך על גדול העיר אפי' ברגלים רצופים שלפי שהאידנא כוונת המזכה אף על השוכח כמה פעמים רצופים מכ"ש אם היה בנתיים רגל או רגלים שעשה בהן ע"ת כתיקון ע"ש ועיין בח"צ סימן קלמ"ד מ"ש ע"ד רש"י בביצה ומ"ש בכנ"י ע"ז ע"ש: (בש"ע סעיף י"ב) חוזר ונוטל מיד הזוכה כו' עיין בבר"י בשם טור ברקת שכתב לא כך נהגו רבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ואומר בדין עירובא כו' ולכל בני המדינה ואח"כ נותן העירוב ביד המזכה ואומר לו זכה כו' אך השבלי לקט והטור כתבו כהש"ע ע"ש עיין בגן המלך סימן ס"ב שדעתו שמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכור לאחרים וראי' מפרק כל הגט בסופו דאוקימנא במכירי כהונה כו' ע"ש ובקונטרס טוב עין (בסוף בשם הגדולים שחיבר מהר"י אזולאי) כתב שיש מי שחולק עליו ודחה ראייתו עפ"י הרשב"א והריטב"א ז"ל והמחבר כתב דבדיעבד יש לסמוך על מ"ש בגן המלך ע"ש: שם ומברך על מצות עירוב ואם עושה עירוב חצירות ועירוב תבשילין יחד עיין לעיל סי' שכ"ו מה שכתבתי בזה וכ"כ בשו"ת פרי האדמה דסגי בברכה אחת ומברך על מצות עירובין וע"ש סי' ע"ב בשיעור העירובין:

ראשוי, עבה"ט וכתב הרדב"ז סימן תקצ"ד הביאו בר"י מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלו' ביום שחיטתן אינם יפים לאכול כמו הנשחטים מאתמול מותר לשוחטם ביום ראשון ע"ש ונרא' שר"ל כשצריך להם ביום ראשון או שיאכל ממנו קצת: העירוב, וכתב בשו"ת פ"י (כת"י) חלק א"ח סי ט"ו נאבד התבשיל והפת נשאר שהמחמיר תע"ב והמיקל לא הפסיד אף שמהרא"ק בשם מהרי"ל מחמיר מ"מ הא הרמ"א השמיט וגם כי בסמ"ק איתא להדיא שאם נאבד כמבושל סומכין על האפוי' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקכח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקכט

ובגדי. עבה"ט וכתב בשבות יעקב ח"א סימן כ"ד אשה שנדרה שלא ללבוש בגדי יום טוב הטבעתים בכלל הנדר עיין שם: (ש"ע סעיף ב') חייב אדם עיין בשאגת ארי' מסי' ס"ה עד סימן ס"ט העלה דמצו' של שמחת יו"ט הוא מ"ע מה"ת אפילו בזה"ז ונוהגת גם בנשים ואף שאין לנו קרבנות אפשר לקיים בשאר שמחות ומ"מ בליל ראשון של יו"ט שאין שמחה לפניו אין מצות שמחה נוהג בו מה"ת רק מדרבנן מדברי המג"א סי' תקמ"ו ס"ק ד' נראה שגם לילה ראשונה חיוב שמחה מדאורייתא ע"ש וע"ש שכתב דהא דאמרינן חייב אדם לטהר עצמו ברגל אינו נוהג בזה"ז ע"ש ועיין בשו"ת יד אליהו סימן ס"ח שבספר בית הלל הקשה ביו"ד סימן שע"ב שכל הפוסקים השמיטו דין דש"ס יבמות דארוסה לא תטמא לו ברגל וגם דנשים מחוייבים גם כן לטהר ברגל וגם גוף הדין שחייב לטהר כו' וביד אלי' כתב גם כן שאינו נוהג בזה"ז וכתב שכן מוכח ברמב"ם פי"ז מה' ט"א ע"ש ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן צ"ד בענין הקבלת פני רבו ברגל כשאינו הולך בלא"ה ללמוד ממנו רק להקביל פניו אין חיוב בזה"ז שאין בהמ"ק קיים ואין אנו יכולים לעלות ולראות להקביל פני השכינה ומ"מ נכון הוא לעשות כן אבל אין חיוב בזה"ז לכן השמיטו הרב והש"ע ע"ש: (שם סעיף ד') חייבים ב"ד כו'. עיין בזכרון יוסף שחייב כל מורה בעירו לבטל הרקודין ומחולות ביו"ט כדאיתא בסימן שצ"ח ותקכ"ד אף בלא כלי שיר ובחורים ובתולות אפי' בחה"מ צריך למחות בכל כחו אפי' על חתונות יש לאסור וכן תקנו בכמה מקומות והטילו קנס גדול על העובר ע"ז ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ סימן ק' דאפילו אבל לא ילמוד דברים הרעים ומכ"ש שאר כל אדם והבאתי דבריו לקמן סימן תקמ"ח ס"ק ה' עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקלא

הים, עבה"ט ומ"ש בשם גן המלך חסר תיבה אחת וצ"ל כיון שיש צד היתר בדבר:

קטן. עבה"ט ועיין בגן המלך שכ' וז"ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להרגיל השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך כו' ע"ש והענין של השמחה הוא מנהג א"י גם כן שעושין שמחה בהתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותה במצו' להיות לו פיאות הראש ועיין בפע"ח שער ספירת העומר שכ' בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירנין בל"ג כעומר שראה את מורו האריז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם ע"ש: (בש"ע סעיף ז') אבל שחל כו' ועיין בשכנה"ג שמי ששלמו למ"ד של אביו במועד וגערו חביריו אסור לגלח במועד ובהלכות קטנות סימן רפ"ה כ' להתיר בזה ולקמן סימן תקמ"ה הביאו הבה"ט וכ"כ בא"ר וכ"כ בר"י בשם שערי ישועה כת"י אך בנ"ב סימן י"ד דעתו לאסור וכתב שכן מפורש ברש"י ובמח"ב כתב ליישב דברי רש"י שאין הכרע מזה ומ"מ אין להקל כ"א לצ"ג דכן בספר בית דוד סימן שי"ב נראה דאוסר ע"ש ועיין בנ"ב שם שכ' די"ל האף אם הוא תוך למ"ד על אביו בערב הרגל אלא שהגיע שיעור גערה וגערו בו חביריו יש להתיר להסתפר בערב הרגל אלא שכ' שאינו כותב רק להלכה ולא למעשה ע"ש ולכן יש להחמיר גם בזה כשאין צ"ג ועיין לקמן סימן תקמ"ח מ"ש שם בשם שו"ת שמש צדקה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקלד

שכרו. עבה"ט ועיין בשבו"י סימן ך"ה שתמה על שער אפרים בזה שאוסר כלי שיר בחה"מ ודחה ראייתו והביא ראי' שמותר וכ' שכן נעשה כפני חכמים זקנים ואין פוצה פה לאיסור וכל כלי שיר בחה"מ שרי ואף לתקן נימא או שתים ואם אפשר לשנות קצת ישנה ועי' באבן השוהם סי' נון שכ' ג"כ להתי' וכ"כ מח"ב בשם מהר"ח אבולעפיא בספר עץ החיים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקלז (•) בש"ע (סעיף א) דבר האבד מותר, וכ' בר"י בשם מהר"מ פרובינצאל בתשובה כת"י להדפיס ספרים בח"ה אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרם קבוע בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו לא מיקרי דבר אבד בשביל שמאבד שכר פועלים מאחר שמלאכת הדפוס עצמה אינה דבר האבד וגם אם יקח פועלים שאין להם מה לאכול אסור דאין אדם רשאי לעשות מלאכה בח"ה כדי לתת שכר לפועל שאין לו מה יאכל ע"ש והבר"י כתב ע"ז ועיין לקמן סי' תקמ"ב. ובמ"ש האחרונים ודו"ק עכ"ל ור"ל דשם משמע שרשאי ליתן מלאכה לפועל שאין לו מה יאכל וכ"כ בסימן תקמ"ב שדברי מהר"מ צריכין ישוב ולענ"ד ס"ל דדוקא שהמלאכה יש בה קצת ביו"ט משא"כ מלאכת הדפוס שהוא רק להרווחה ועיין בנ"ב מ"ק ומ"ת שהבאתי בסימן תקמ"ב ועיין לקמן סי' תקמ"ה מ"ש בזה בשם מור וקציעה:
(א) האבד עבה"ט ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סימן ס"א שמיישב קושיות ב"י לרבינו ירוחם במ"ש שקנסו בנו אחריו ע"ש ומח"ב השיג על זה מרי"ו נתיב ך' ח"ב וגם העיר בזה בדברי הח"י סי' תמ"ח ס"ק ך"א שנראה מדבריו דבדאורייתא לא קנסו בנו אחריו וקשה מצורם אוזן בכור ובחמץ י"ל כמ"ש בנ"ב סימן ך' דחמץ איסורא רביע עליו כו' ע"ש ועיין בדברי אא"ז בת"ש סימן ט"ז:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקלח בש"ע ס"ו המכוון מלאכתו כו' וכתב בר"י דהיינו דוקא בדבר שאם היה רוצה לעשותה קודם המועד כו' אבל כשהמלאכה שעושה אינה מלאכה שהיתה לפניו מקודם המועד לעשות אלא שעתה נתחדש הדבר שצריך לעשותה אף שאסור לעשותה לפי שיכול להמתין אחר המועד עכ"ז אם עשאה אין לו דין מכוון מלאכתו במועד שנפקיר הדבר ההוא כ"כ הרב מוה' אליעזר בן ארחא בתשו' כת"י והביא ראיות חזקות לדבריו עכ"ל ולענ"ד צ"ע בחילוק זה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקלט (בש"ע סעיף א') כל סחורה אסורה כו' ועיין בשו"ת אהל יעקב סימן ס"ג בענין הסכמה שאף שאותן שצריכים להרויח לצורך יו"ט ימכרו בצנעא בתוך ביתם משום מגדר מלתא שישאו ויתנו בפרהסיא אף אותם שא"צ אם יכולים לעמוד בה טוב הדבר ואם לאו יתירו אותו להצריכם ושאינם צריכים באסורייהו קיימו בחרם והסכמה ואין רשאי להתיר להם מה שהוא אסור מן הדין ע"ש וע' בבית יעקב סימן מ"ם שהחנות תהיה קצת פחותה וקצת סתומה ומי שאין לו חנות ונזדמן לו כסות או כלים למכור מותר למכור בפרהסיא וע' שם עוד מ"ש בזה בענין ירידים וע' לקמן ס"ק ז':

להלוות כו', ע' בה"ט ועיין ברדב"ז ח"ב סי' רכ"ח שכתב שאין למחות בנוהגים להלוות ולפי הטעמים שכתב שם משמע דאף אם אין לוקח רבית של השבוע להוציא לצורך יום טוב שרי ומכל מקום פשיטא דלכתחל' יש לעשות כמו שכתוב כאן:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמב יאכל. עבה"ט ועיין בנ"ב מ"ת סי' ק"ד בנותן בגד לחייט לתפור אם יש לבד הבגד הזה בגדים אחרים פשיטא דאסור אלא אפי' הוא בגד הצריך למועד אינו מותר כ"א מעשה הדיוט ומותר אפי' בשכר לתפור כשיני הכלב אבל אם אינו נחוץ למועד או לתפור כדרכו אסור אפי' בחנם וק"ו בשכר אם לא ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמג (בש"ע סעיף ב') עכו"ם שקיבל כו' ואם היה דחוק לבנות עיין מה שכתבנו לעיל סי' רמ"ד ס"ק ג' ומתשו' נודע ביהוד' ח"א סימן י"ב ועיין בנ"ב מ"ת סימן ק"ג בבנין בה"כ שנתפשרו עם הבנאים בקבלנות והתנו לשבות בשבת ויו"ט אבל על חה"מ לא התנו ואם ירצו להשבית האומן לפועלין ממלאכתם בחה"מ יהיו צריכים לשלם שכרם והעל' להתיר דברבים ליכא חשדא כמ"ש המג"א סימן רמ"ד רק משום חה"ש לפני נכרים ובחה"מ ליכא חה"ש כיון שרואים שישראל עוסקים במו"מ ושאר מלאכות המותרים ויודעים שזה אסור לישראל בי"ט לכן הם סוברים שבחה"מ אין איסור מלאכה כו' וע"ש שמיישב דברי המג"א ממה שהקשו עליו בא"ר ותו' שבת ועיין בתשובת מהר"מ ב"ב הקטנים סימן קמ"ב שאפי' התחילו הנכרים לבנות קודם יו"ט ואין רוצים ליבטל ואם אין מניחים אותם לגמור לא יהיו נגמרים אסור להניחם לגמור בחה"מ ע"ש והביאו מח"ב ובת"כ שכ"כ השבלי לקט בשם הגאונים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמד (בש"ע סעיף א') כגון בנין בה"כ וכתב מח"ב בשם ספר שולחן מלכים כת"י שאם צריך לעשות ספסלים בבה"כ שלא יבואו לידי מחלוקת צרכי רבים הם ומותר דנצרכים לישב עליהם וכן עשו מעשה בירושלים תוב"ב בפני הרב מהר"מ בנימין מפני האורחים שלא היה מקום לישב ע"ש וכך נהגו לסדר צרכי רבים בח"ה למנות גבאים ופרנסים ע"ש וכתב בשם פרי האדמה שלצייר ציונים בבה"כ אפילו ע"י ישראל שאין לו מה יאכל יש להחמיר ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמה (בש"ע סעיף א') ואפי' להגי' כו' ועיין בפמ"א ח"א סימן ס"ו הנמצא יתיר בס"ת בחה"מ ויש להם ס"ת אחרת והשיב להתיר דמחיקת האות אע"פ שהיא מלאכה גמורה מ"מ כיון שאינו עושה מעשה אומן מותר לתקן בחה"מ לצורכי הרבים אע"פ שאין הרבים צריכים לו עתה וראי' מסי' תקמ"ד בתיקון בורות ומעינות של רבים ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז שיש חילוק בין מחיקה באמצע התיבה ובין בסוף התיבה ועיין במור וקציעה שאסור להדפיס ספרים אף ע"י פועל עכו"ם אבל לסדר האותיות מותר אפי' ע"י ישראל ולקשור האותיות המסודרות שלא יתפרדו אסור וכן אסור להפריד האותיות מחבור סדורים אחר ההדפסה להחזירם אל מקומם בתיבות המסודרים ע"ש וע"ש שכתב דכל היכא דשרי' כתיבה דת"ת ותו"מ ודאי שרי נמי כל מעשה תקונן וע"ש עוד בס"ת שנגמר' סמוך לרגל ולא היה שעות לתקן וצריך לה במועד יעשה העמודים על ידי נכרי ותפירת היריעות על ידי ישראל דלא סגי בלא"ה ומזוזות שצריכין במועד עושה לה בית מעשה הדיוט וקובעים ג"כ ותפילין עושה להם בתים ורצועות וקשריהם וכל צרכיהם דבלא"ה לא חזו מידי ושאר ספרים כתובים או נדפסים וחסירים כריכ' לא יעשה על ידי אומן ישראל אבל עושה על ידי נכרי ע"ש ועיין לעיל סי' תקל"ז מ"ש בשם הבר"י בענין הדפסת ספרים בחה"מ ועיין בגבעת שאול סי' נ"ז שנמצא בס"ת כף כפופה שנחלק' לשנים והוציאו ס"ת אחרת והתיר לתקן במועד אף שיש להם ס"ת אחרת ע"ש שכתב כדברי הפמ"א ושוב כתב די"ל כיון דיש מנהיג בעיר שרשות בידו לבדו לעשות לא הוי צרכי רבים כמ"ש המג"א אך דמ"מ כיון שצורך מצוה לתקן ספר שאינו מוג' ודוקא ודוקא להגי' אות שלימה דהוי מעשה אומן אבל לתקן חלוקת הכ"ף למשוך על ידי מעט דיו לאו מעשה הוא ושרי ע"ש וכן נראה ממ"ש לקמן מתשובת רדב"ז: (שם סעיף ח) מי ששלחו לשאול ממנו כו' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' שנ"ז כ' שלהשיב תשובה הוא צרכי רבים ואפי' אינה לצורך המועד מותר לכתוב דכתיבה א"צ אומנות כ"כ והגהת ס"ת שאני שצריך אומן גדול לכתוב כתב אשורית דומה לכתב הספר ושלא תדבק אות באות (וזה מסייע למ"ש הפמ"א דלמחוק אות אינו מעשה אומן ומותר אך אפשר שאם היתה באמצע התיבה וצריך גרירה וכתיבה לקרב אותיות המרוחקים שנתרחקו על ידי גרירת היתר משם וצריך למשוך או לעבות האותיות בכדי שיתקרבו נראה שגם זה צריך אימון ואסור בחה"מ ונראה דהכל לפי הענין אם צריך אימון למעשה זו אם לא ואם צריך אימון אף שעתה ההדיוט רוצה לעשות אסור כיון שגוף המעשה צריך אימון ידי' ואם יתקן אותם כהדיוט אסור משום שאין זה כבוד התורה כן נלענ"ד אבל סתם כתיבה לצורך הרבים מותר כו' ואפי' כשכותב ע"י סופר מותר מטעם שכתבתי כו' ואעפ"י שלא התירו שינוי מעט בתפירה כדתנן והאומן מכליב משמע שיהא השינוי ניכר במלאכה עצמו מכל מקום מלאכת הכתיבה שכיחא טפי ורגילי בה אינשי טפי מתפירה ובשינוי מועט סגי ע"ש ובבר"י כ' תשובת כת"י מהר"י הלוי ממרו"ש שהיה קדמון ושואל שאלות מן השמים ומשיבים לו ושאל אם מותר לכתוב פי' פסוק הלכה בחה"מ והשיבו לו אוהב ה' שערי ציון המצוינים בהלכה שמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותם על בורי' אותם שערים נאהבים יותר מכל משכנות יעקב וכל אותם החושבים מחשבות וסברות בהלכה המורה ובפוסקים החמורים אהוב ונחמד לפני המלך העליון ואם על אבידת כסף הותר מלאכה בחה"מ כ"ש וכ"ש שיש לחוש על אבידת המרגליות היקרות שהם סברות ומחשבות התורה היקרה שיש לכותבם שלא ישתכחו ויאבדו וכל הכותב אותו מקבל שכר עליהם זה פירשו לו ושמו בפי אמת ונראה שאגרת חפיציו של אדם שאין בהם דבר האבד אסור לכתוב אף על ידי שינוי וכל אגרות של שלום ששואל בשלום חבירו או מבשר לו שלומו הרי הוא משמחו ובעבו' אותה שמחה התירו לכתוב אגרות הרשות ופי' כי הם אגרות של שלום עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמו

אירוסין. עבה"ט ועיין במשבצות זהב שסתם דלפי"ז צריך לפרש לקמן בש"ע סעיף ג' היינו סעודה שני' כו' ע"ש ועיין באה"ע סי' ס"ד בה"מ וב"ש שם ס"ק ז' בשם הרשב"א והריטב"א בזה וע"ש בספר בית מאיר סי' ס"ב וסי' ס"ד:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמז (בש"ע סעיף ג') כל ל' יום לפני המועד כו' עיין מה שכתבתי בתשובה שהדפסתי בסוף קונטרס מספר רב וגם בספרי שו"ת בית אפרים סוף חלק יו"ד שיש מקום לחלק בין בחנם לבין בשכר ושם תמהתי על החילוק המבואר בש"ע בין מת לפני שלשים שאין זה כוונת הרמב"ן בתה"א ועתה ראיתי בשבות יעקב ח"ב סי' כ"ה כתב דדוקא על מתו דמריר לבי' טובא כו' אבל אם אינו מתו אלא שמספידו בשביל כבוד תורתו אינו מתעורר ההספד בלבו כ"כ ולא חיישינן ועוד י"ל דכבוד התורה דוחה כבוד הרגל כו' ע"ש והדברים צ"ע וקשה לעשות מעשה בזה אם לא במקום שנראה שיש צורך שעה כמ"ש בתשובה שם:

אשכנז, עבה"ט וכתכ המשנה למלך פרק י"א מה' אבל על אדם כשר או שעמד בשעת יציאת נשמה (נראה שר"ל לדעת המחבר ביו"ד סי' ש"מ אבל הרמ"א שם כתבו שנהגו כהי"א דגם באדם בשר אינו חייב אלא בשעומד בשעת יציאת נשמה ע"ש) אינו קורע כלל אפי' אחר הרגל הואיל ונדחה ידחה ע"ש והביאו מח"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמח לא חל. עבה"ט וע"ש בתשובת נ"ש בשם הגאון מהר"ש שפירא שכתב שאף שההדר הוא מקום שמת שם מ"מ לא ידליק שם שמא מתוך כך יבא לידי הספד ויש להדליק בבה"כ או בשאר חדרי הבית שאין אוכלים שם והביאו בא"ר סי' קל"ג ע"ש:

שני. עבה"ט וע' שו"ת ב"ח החדשות סי' ט' שהאריך להחזיק דעה זו דיום שני של ר"ה עולה לו וכן יו"ט שני של גליות שחל בשבת אע"ג דאפי' בא"י לא היה יכול לנהוג אבילות באותו יום אעפ"כ עולה לו ומשלים עליו ששה וע' ביו"ד סי' שצ"ט בשם הב"ח ובבה"ט שם כתב שכ"כ בגו"ר ובשו"ת תורת חיים: פרהסיא. עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ב סי' ך"ה שחולק על המג"א וס"ל שאין מניח תפלין ביום הראשון וגם ביום השני עד אחר הנץ החמה כמו בשאר ימות השנה כו' ע"ש ועיין ביו"ד סי' שפ"ח שהש"ך כתב שיש פוסקים שביו' ב' מותר קודם הנץ החמה כשאר ימים ואם כן כאן נראה להתיר ואם רוצים לצרפו למנין קודם שנקבר המת כתב בשבו"י שם שאינו מצטרף: שבצנעא עבה"ט ומשמע מדברי המג"א דגם בת"ת אינו מותר אלא בדברים הרעים אבל הח"צ בסי' ק' כ' שהורה לחכם אחד שהיה רגיל לגרוס משניות בע"פ שמותר לגרום בכל המועד כולו אף שדבר שבצנע' נוהג מכל מקום מותר חדא דאין לך דבר האבד גדול מזה שאם לא יחזיר עליהם ודאי ישכח אף דלא אשכחן היתר לדבר האבד כ"א במידי דאינו משמח ממש ועוד דדוקא בשאר השנה שיכול לעסוק בדברים הרעים שבירמיה כו' אבל ברגל אין נכון לעסוק בזה ואין נכון לישב בטל לגמרי מד"ת וגם דבכה"ג כדאי הוא הרמב"ם דס"ל דברגל אין נוהג אפי' דבר שבצנע' ועיין ביו"ד סי' שצ"ט בטור וב"י שאין הרמב"ם יחיד ולכן אף באין פסידא במשניות השגורות בע"פ יש לסמוך על הרמב"ם וסייעתו ללמוד כל פקודי ה' ישרים כו' ע"ש וא"כ פשיטא דגם אם רוצה לחזור פרשת המועד דשרי אף שאין חיוב דלא גרע משאר לימוד דשרי ע"ש: (בש"ע סעיף ח) ואצ"ל אם חל שמיני שלו בע"ש כו' ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' י"ב שמותר לחזור מיד למקומו בכניסת שבת זה וכן מותר לו ללבוש בגדי שבת ומ"מ אסור לו ליכנס לבית המשתה בשבת זה ע"ש וכן דעת הבית הלל ביו"ד סי' שצ"ט אך השבו"י ח"א סי' צ' השיב על הב"ח ודעתו לאסור חזרה למקומו ולבישת בגדי שבת ע"ש וכתב שאין ראיה מחל שלשים שלו בשבת שמותר בע"ש ששם מיקל הרמ"א שי"ל דיום ך"ט כיום למד כו' כנראה מהד"מ סי' ת' ע"ש ומ"מ נראה כיון דב"ח מתיר בזה שאינו אלא מנהג המורי' להקל אינו שגגת הוראה כמ"ש השבו"י שיש לו על מה שיסמוך מ"ש מדברי הד"מ אין משם ראיה דאפשר אע"ג דא"א בשבת לכן הוצרך לצרף מילתא די"ל לענין רחיצה שאסור מדינא הוי ס"ד לאסור דכ"ט כלמ"ד כו' אבל שינוי מקום ולבישת בגדי שבת שאינו אלא מנהג מותר ואפשר דאי הוי חזי השבו"י דברי הב"ח היה מבטל דעתו והיה מורה הלכה כבית הלל ומכל מקום לענין לבישת בגדי שבת נראה להחמיר אם הם חדשים עדיין גיהוצן ניכר הרבה עיין ביו"ד סי' שפ"ט סעיף ה' ולקמן במג"א סי' תקנ"א ס"ק ך' ואם אין לו אחרים אפשר שיש להקל גם בזה:

קודם עבה"ט ועיין לעיל סי' תקל"א ס"ק ז' מ"ש בשם שירי כנה"ג ושו"ת נ"ב שחולקים ע"ז ועיין בשו"ת שמש צדקה במת אביו בער"ה ור"ה ביטל ממנו גזרת שבעה ויה"כ גזרת שלשים ושאל אם מותר לגלח ערב סוכות והשיב דאסור דלא מהני גערה בזה כיון שעדיין לא שלמו שלשים בפועל ע"ש ובהגהות בן המחבר:

איסור. עבה"ט וע' לקמן ס"ס תר"ו ובמג"א שם ועיין בשו"ת תשואת חן סי' ל"א שתמה על מה שכתב הש"ך ביו"ד סי' שפ"א דטבילת כל גופו בצונן ליכא איסורא תוך למ"ד ע"ש ואף שקצת נראה כן מפשיטות לשון הרמ"א יש לדחות וכן נהגו להקל בטבילה בצונן כדברי הש"ך: שבעה. עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ת החדשות סי' י"א שמשיג על מהרש"ל בזה והעלה שאינו עולה אלא ליום אחד ועיין יו"ד סי' שצ"ט סעיף ב' ט"ז וש"ך שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקמט ובג'. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז. ועיין בא"ר שבראש יוסף מסיק להתיר כיון שאינו ביום שאירע בו ע"ש: בש"ע אף על גב דכתיב כו'. ועיין בעט"ז שאין מקדשין הלבנ' קודם שבת נחמו כו' ואנו נוהגין כמ"ש בסי' תק"ו בשם האר"י ז"ל לקדש במוצאי ט"ב ועיין בשבו"י ח"ב סי' י"א שהיה נוהג לטעום מידי קודם והבאתיו בש"ת שם ועיין לקמן סי' תקנ"א ס"ק כ"ה שכתב לבשר ללבנה כו' ובבר"י סי' תקנ"ט כ' לבשר השכינה המכונה ללבנה כו' ועיין בד"מ בשם מהרי"ל אחד ששכח ואכל ביו"ד בטבת יש לו להתענות בה"ב וכתב בא"ר דפשוט דיו"ד בטבת עצמו צריך להשלים אחר שנזכר. בסליחות לי"ז בתמוז קחתה בחטאתה בראשה ובכבל הוא טעות הדפוס וצ"ל ובכפל בפ"א והוא ע"ש הכתוב כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה ופתרון מלת בראשה הוא הקרן כמ"ש והשיב אשמו בראשו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנ

מותרים, עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ב סי' מ"ט מ"ש לתרץ קו' הט"ז מאי רבותא דר' כו' ולפרש דברי התו' אהא דביקש לעקור וע"ש שכתב שי"ל שרבי בצונן רחץ כו' וא"כ ברחיצת חמין אסור וכ"כ האחרונים שבעל נפש יחמיר כו' ע"ש ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' רע"א באורך בזה וכ' מח"ב בשם זרע אמת אינו יכול להתענות בג' צומות חוץ מט"ב אין צריך התרה ע"ש:

בע"ש, עבה"ט ועיין ביד אפרים מ"ש לענין אמירת ענינו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנא

ובעל ברית. עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ג סי' ל"ז שהשיג על הבה"ט וכתב שאין לדייק מדלא כתב היתר לגלח ודוק לאידך גיסא דלא כתב איסור י"ל דסמך על מ"ש להתיר ללבוש לבנים ה"ה לגלח כיון שנוהגים לגלח לפי שיו"ט שלו היא ובמח"ב כתב בשם שו"ת זרע אמת שדעתו לאסור תספורת ולבישת לבנים בשבוע שחל ט"ב בתיבה והשיג על הפמ"א וכ' דרמ"א לא התיר רק בגדי שבת אבל לא לבנים כו' אך בשם בני יהודה כתב לאסור בתספורת ולהתיר בלבנים ע"ש במה"ב אות ה' ועיין בשו"ת אור נעלם סי' יו"ד שכתב ט"ב ביום א' והמילה ביום ה' שלפניו כיון שאין שבוע שחל ט"ב ואין איסור מדינא דגמרא יש להתיר למוהל ובעל ברית להסתפר לכבוד המילה. ועיין בפמ"א שם שהשיג על הבה"ט שהבין מ"ש ביו"ד סי' שצ"ד לגלח קאי על תספורת הראש ז"א דקאי על גילוח צפרנים, וכן בד"מ לא הזכיר לגלח וכן בלבוש כו' ובחנם השיג עליו שהרי הבה"ט סיים בה ועיין מ"ש באר הגולה ובבאה"ג שם ביו"ד כתב שם שבד"מ לא הזכיר לגלח ואולי דאצפרנים קאי כו' ובבה"ט שם הביא דברי הלבוש וכתב שבבאה"ג הקשה ע"ז שהול"ל ולגלחם כו' ע"ש:
(וע' בא"ר וא"ז שמשם העתיק הבה"ט אלא שהשמיט מ"ש שם דהך דסי' שצ"ג ביו"ד קאי אצפרנים לפי שהראה מקום לבה"נ. וע"ש בא"ר וזוטא דקודם שבוע שחל ט"ב יש להתיר תספורת ג"כ ואם חל בשבת ונדחה הכריע בהפוסקים שאין לו דין שבוע שחל ט"ב ע"ש) (וע"ש בפמ"א שכתב להליץ בעד המנהג שהאבלי' הם שושביני' להכניס לחופה ולאכול שם שהט"ז כתב שאין להתיר לאכול שם וכ"ש המקילין יש להם על מי שיסמוכו אדברי הרא"ש פרק החולץ כו' ואף דשאר אבלים נהגו לאיסור מ"מ שושביני' חשיבי להו מצוה רבה כו' לכך נהגו להקל ע"ש, ובמדינתינו נוהגים להחמיר כדברי הט"ז רק כשהם קרובים הם כמשמשין בתוך הסעודה כמו בעלי הסעודה ואוכלים אח"כ עמהם ומ"מ אין ראוי להיות שמה לשמוע בנגון המנגן בכלי שיר ומכ"ש באבל על אביו ועל אמו או אשה על בעלה אע"פ שהיא משמשת שמה יש להם למנוע מלשמוע בקול שרים ושרות) ועיין בי"ד סוף סי' שצ"א לענין גילוח צפרנים לטבילה בט"ז וש"ך שם ונה"כ שם ומ"ש המג"א שהמכניס והמוציא התינוק אינו בכלל זה ה"ה ומכ"ש שאר בעלי כבודים שמושיטין התינוק מזה לזה וגם אותן המניחים על כסא של אליהו ז"ל וכן המניחים על ברכיו של הסנדק או המחזיק התינוק בעת אמירת אשר קידש ידיד כו' וקצת הי' נראה להקל להנותן על ברכי הסנדק לפי שרגלי הסנדק דומין למזבח (ומ"ש ביו"ד סי' רס"ה דהוי כמקטיר קטורת עי' בתשובת נ"ב סי' כ"ו שכתב ליישב דלא תיקשי על מ"ש מהרי"ל שאין ליתן לסנדק א' שני בניו מטעם זה דלמא יש קפידא על הסנדק ולא ע"י המוהל שאם רגלי הסנדק הם כמזבח קטורת א"כ המוהל הוא במקטיר הקטורת כו' ע"ש ולכאורה קשה אהא גופא דסנדק שדומה למזבח מה"ת לו' שלא ישנה בו לפי שמעשרת דלא אשכחן הכי אלא גבי מקטיר ויליף לה מדכתיב ישימו קטורה כו'. ומ"מ יש סמך לזה ממ"ש ביומא דף מ"ג ר"י או' לא היה פייס למחתה כו' ס"ד כיון דלא שכיחא ומעתרא נתקין ליה פייס בפ"ע כו' אלמא דאף המחתה שנותנין עליו הקטורת מעתרא ג"כ כמו הנותן הקטורת) אבל לא ראיתי נוהגין כן ופ"ק בראד נוהגין שאבי הבן הוא המניח את התינוק על רגלי הסנדק ומנהג יפה הוא ואבי אבי הבן ואבי היולדת ג"כ נוהגים להקל וללבוש בגדי שבת הם ונשיהם וכמדומה שנוהגין להקל גם שאר קרובים אשר דרכם אם היה בימים אחרים ללבוש בגדי שבת הם לובשים גם עתה וצ"ע בזה. ונראה שצער הוא לאבי הבן והיולדת כשאין מתערבים בשמחתם הקרובים האלה בלבישת לבנים ולשאר קרובים יש להחמיר ועיין מח"ב בשם זרע אמת שבעל ברית אסור ללבוש בגדים חדשים בשבוע זו ונשים הנושאות את התינוק לבה"כ והמושיט' את התינוק לבה"כ של אנשים שקורין קוואטיר שאפט לובשין ג"כ בגדי שבת כיון שאין להם מצוה אחרת במצות מילה רק זו לבד ועיין בפ"מ: הכתונת. עבה"ט עיין במג"א שאפילו הטלית של שבת אין מחליפין ועיין מ"ש בסידור עמודי שמים בשם אביו הגאון בתשובות חדשות להרדב"ז סי' תרצ"ג ובמדינתינו נהגו בש"ע ואין לשנות ומנעלים ופוזמקאות של שבת אם אינם חדשות מותר עיין פ"מ:

בגדי. עבה"ט ועיין ביד אפרים בשם דגול מרבבה בזה ועיין בזקן אהרן סי' ל"ח וברדב"ז חדשות סי' תרמ"ה לבטל המנהג שנהגו בקצת מקומות לו' איזה קנאה ככתוב בסידורים וכ"כ בר"י ומח"ב ע"ש:

מצוה. עבה"ט עיין בשו"ת שבות יעקב שהשיג מזה על שו"ת חינוך ב"י לענין לישא אחר ל"ג בעומר וכתב לחלק בין זה לאבילות ע"ש ופעם א' הקיל חכם א' בענין נשואין תוך ימי הספירה ולא עלה זיווגם יפה לכן נ"ל דשומר נפשו ירחק מנשואין בימים האלו אף שיהיו הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא עכ"ל:

ליארס, עיין בה"ט ועיין ביד אפרים מ"ש על דברי הט"ז ס"ק ג' ועיין בשבות יעקב ח"ג שכתב ג"כ כדברי הט"ז בזה ע"ש: לספר, עבה"ט ועיין בשו"ת איתן האזרחי סי' מ"ח ומ"ט בענין זה שכתב בשם מהר"ש מלובלין לאסור בימי הספירה ובימי המצרים וכן בשם הגאון מהר"א אשכנזי ז"ל שמנהג בארץ אשכנז שלא ליטול צפרנים בין המצרים והוא ז"ל כתב נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי במדינתינו נוהגין לא בספירה ולא בין המצרים והמיקל לא הפסיד דכיון שהאחרונים שבזמנינו לא הזכירו האיסור מסתמא היו מתירין ג"כ ע"ש וע' ביד אפרים שכתבתי בשם הא"ר בזה ועיין בדגול מרבבה שמותר לסרוק במסרק דלא כשכנה"ג דהא באבל מותר אפי' תוך שבעה ועיין בש"ך דגם שם דוקא לאשה מותר אבל לא לאיש ומ"מ נראה דכאן קיל טפי ואין איסור במסרק וכן עמא דבר:

לכבס, עבה"ט ועיין ביד אפרים על דברי המג"א בזה וע' בבר"י בשם נחפה בכסף דאף לפי מ"ש בפר"ח סי' תס"ח דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים דרבנן שרי משו' חומרא דט"ב נהגו לאסור אפי' לו' לכובסת שהיא תקח הבגדים ותכבסם ועיין במח"ב בשם זרע אמת שלתת לכובסת בגרי פשתן ער"ח שתשרה אותם בו ביום במים ואחר שנכנס אב תגמור ללבנם ע"י מים ואפר ובורית כמנהג והכל בבית ישראל ואע"ג דמדינא יש להתיר מ"מ נכון ליזהר גם בזה להיותו בבית ישראל ואיכא משום מראית עין ע"ש ועיין לקמן ס"ק ל"ה.
(•) (ש"ע סעיף ד') לאחר התענית עיין מג"א ס"ק ט"ז לענין הנוהגים שלא לאכול בשר ויין עד שבת נחמו שהב"ח כתב שצריכים התרה ובלא התרה אף לספר ולכבס אסור עד יום ה' ובה"ט השמיט זה וע"ש במג"א שאם נהנו שלא לאכול בשר ויין אבל נהגו לספר ולכבס מותר להם שאין לחיי' אותם יותר ממה שנהגו וגם כתב המג"א ולהנוהגים איסור אף אם חל ט"ו באב ביום ואו אסורים בבשר ויין ועיין ביד אפרים מ"ש בזה על המג"א והבאתי שם דברי הנ"ב מ"ת סי' ק"ה ע"ש ועיין בט"ז ס"ק יו"ד וביד אפרים שם: להחמיר, עבה"ט וכתב בדגול מרבבה דה"ה אם יום למ"ד בר"ח אב מותר רק בשבוע שחל ט"ב אסור לספר כדרכו ועיין מ"ש בא"ר ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ז מי שנזהר מי"ז תמוז ואילך ואירע אבל בט"ב אין להתיר לו: (ש"ע סעיף ז) וה"ה דאסור לקנותו וכתב בסידור עמודי שמים שאף הבגדים ישינים והם חביבים אצלו אסור וגם מטעם ברכת שהחיינו לאו ש"ד אבל אם נתנו לו במתנה שמברך הטוב והמטיב יברך מיד:

הסכין. עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ב סי' ל"ו דאם אפשר למסור לו הבשר ע"י נכרי להשר שצריך לב"ב שרי בכל ענין ואף שהב"ח אוסר נחירה אף על ידי נכרי אין דבריו מוכרחים דשבות כי האי במקום פסידא לא גזרו חכמים גם בנ"ש סי' מ"ם מתיר אפילו לכתחלה אפי' משום הרווחה בעלמא ואם א"א לעשות ע"י נכרי אין לעשות ע"י ישראל אע"פ שיש שכר בנחירה יותר מבשר כמ"ש בעה"ג סי' י"ג ועיין בשער אפרים סי' נ"ז ובק"א סי' י"ט ובת"ש שם אך במקום פסידא שאם לא יתן להשר יבא לידי הפסד גדול שהשר יקניס אותו בממון הרבה מותר לישראל לשחוט ואם יוכל לקיים ממנה לשבת או שיתן לחולה יש לו לברך ג"כ על השחיטה ואם א"א לקיים לשבת שיסריח ישחוט בלא ברכה אף לפי מ"ש הפר"ח (וכ"כ בשמ"ח שם דבעלמא בכה"ג מברך אף ששוחט לנכרי שאם ימלך יאכל ממנה מ"מ כאן שאסור לו לאכול בימים אלו אין לברך ג"כ דזבחת ואכלת כתי' ועיין בחינוך ב"י סי' ך' בענין זה ועיין בפמ"א חלק א' סי' ע"ה שכתב ראיה להתיר הנחירה מדברי רש"י בשבת דף ע"ה גבי שוחט משום מאי מיחייב בו' ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק א' שכתבתי ראיה זו בשם אא"ז הגאון מוה' אליעזר מרגליות ז"ל שכ"כ בגליון משאת בנימין שלו והוא הבן השלישי של הגאון המפורסם מוה' מענדיל מרגליות ז"ל האב"ד דק' פרעמסלא כמבואר במגילת יוחסין הנדפס בסוף ספר מטה משה על התורה ע"ש) ועיין בשבו"י ה"א באשה נדה שבאתה לשאול אם רשאה לאכול בשר ודאי מרגשת בגופה שאינה סובלת מאכל חלב מחמת מיחוש בגופה דסתם נדה בעת זוב דמה היא חולה כמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ומה"ט התרתי כמה פעמים למניקות שמותרות לאכול מאכל בשר בימים אלו אי משום תקנתא דידה דסתם מניקות חולות קצת אי משום תקנת הוולד ומה"ט מקילין הרבה דברים במעוברות ומניקות ומי שיש לו מיחוש וחולי קצת שאינו יכול לסבול ובא לשאול יש להורות לו היתר לאכול בשר עוף כי חמירא סכנתא מאיסורא, אך מי שיודע בעצמו שמאכלו חלב לא יזיק ליה כלום רק שרוצה לילך אחר תאות ושרירות לבו הוא בכלל פורץ גדר ישכנו נחש ותהי עוונותיו על עצמותיו אבל בלא"ה אין להחמיר עכ"ל ונראה דהכל לפי ראות עיני המורה שאם העם פרוצים לזלזל בעבירות זה יש להחמיר טפי ועכ"פ אין להתיר שניהם בשר ויין רק אחד לבד וכמ"ש בס"ק ל"ג בשם השבו"י גופי' ח"ג לענין לילה שלפני המילה ע"ש גם יש לו להמורה להודיע שאם אינו קשה לו הרבה יש למנוע מז' באב ואילך כמ"ש המג"א סי' תקנ"ד שנוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין ע"ש בבה"ט ס"ק ט': (בש"ע סעיף ט') נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' וכת' באור נעלם שנשאל מבעל תורה וירא ה' שיש לו איזה מיחוש שמזיק לו שתיית שכר ואין רשאי לשתות רק יין או יין מעורב עם מים באופן שנתבטל כח היין ואין בו אלא מעט מטעמו ולא ממשו אי רשאי לשתות כך מר"ח אב עד התענית וכת' להתיר אף שאין במים ששה חלקים נגד היין ויש בו קצת טעם יין מ"מ כל שנתערב יותר מכדי מזיגה עד שאין ראוי לברך עליו בפה"ג מותר לשתות באילו הימים וגם יין שרף מותר אף יי"ש העשוי משמרי יין כיון שיצא מגדר יין עד שאין מברכין עליו בפה"ג רק שהנ"ב ע"ש וע"ש שכתב הטעם משום דדמי לנודר כו' והביא מדברי הט"ז ס"ק ט' דמתיר ברוטב של בשר כו' ולפ"ז לא הי' לו להאריך כ"כ שהרי בט"ז שם מבואר שם דמותר בתבשיל שנתערב בו יין אע"פ שיש בו טעם יין וע"ש מ"ש על דברי המג"א ס"ק ך"ט שכ' דהאי דינא נהיגי עלמא לאסור תבשיל כו' דמייתי מהש"ך וכת' שאין ראיה דאין זה רק חומרא כו' ע"ש ואין נראה כלל כיון דחזינן דנהיגי הכי הכי קבילו ואין לתלות הקבלה בטעות כיון דחזינן שכן הוא לענין נדרים ועיין לקמן ס"ק כ"ט בבה"ט והוא מדברי הא"ר שכתב על הט"ז דלפי מנהג שכתב המג"א יש להחמיר וא"כ גם בהך דינא דאור נעלם יש להחמיר אך לענ"ד במקום מיחוש אין להחמיר וגם כי קצת יש לחלק בין תבשיל של בשר לתבשיל של טעם יין דכל המניעה היא זכר לחורבן שבטלו קרבנות וניסוך היין (וכמ"ש ביד אפרים על הט"ז ס"ק יוד משום רש"ל ע"ש) ובאכילת קדשים הי' ג"כ רוטב ותבשיל אשר בשלו אותם והי' נאכל כאכילת קרבנות גופייהו לכן כשעושין זכר למו יש לאסור גם התבשיל משא"כ ביין שהיא זכר לניסוך היין ויין מזוג פסול לנסכין ואף שגם יין תוסס אסרו אף שגם הוא פסול לנסכים מ"מ יש בו משום שמחה דכתיב ויין ישמח כו' משא"כ בזה שהוא מזוג הרבה ולא נשאר בו רק טעם יין לבד אין בו משום שמחה ומ"מ אין להתיר רק במקום מיחוש קצת. ומי שא"צ לזה לא יעשה כן. גזרה דלמא אתי לאמשוכי וישכח וישתה במזיגה קלה לבד וע' בשכנה"ג משם מהר"י ברונא שכתב יין גמור לתוך התבשיל סברא להחמיר דלמא אתי למשתי ע"ש ואפשר לכתחלה קאמר ועל מה שכתב הרמ"א שמותר בחומץ של יין כתב הט"ז שמותר אפי' אם כשנכנס אב הי' עדיין יין ועתה נעשה חומץ אע"ג דבנדרים כה"ג אסור הכא שרי כיון שהאיסור משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה והאיסור נהפך להיתר כו' ע"ש ובבה"ט נשמט דברי הט"ז בזה ועיין בבר"י שכתב שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת ושמעתי ראיה מהא דאיתא בחולין אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן וה"ה הכא דהוי מנהג כעלמא אמרינן בהא הואיל ואישתרי לשבת אשתרי לחול ואף שיש לדחות ראיה זו כמ"ש במקום אחר מ"מ אין למחות במקילין עכ"ל ובמדינתינו לא שמעתי מי שמיקל בזה והוא בכלל פורץ גדר, אך אפי' במקום שמקילין בזה אין להקל אם לא שהכנה הו' לצורך שבת ובדרך מקרה וסיבה נשאר לחול אבל פשיטא אם בישל לשבת יותר מהצורך בכדי שישאר לו לחול אם יאכל בחול פורץ גדר הוא דמעיקרא לא אישתרי לשבת כלל שהרי א"צ לזה כלל בשבת והוא פשוט: לתינוק, עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכתב מדכת' בסעיף ט' שמצניעין הסכין כו' משמע דגם לקטנים אסור יע"ש:

אירוסין, עבה"ט וע' בא"ר שמפרש דברי רמ"א על קודם ר"ח להיש מוסיפין מי"ז בתמוז וע' באיתן האזרחי שכן היה דעת השואל ודחה עפ"י הד"מ ודעתו למחוק מלות סעודת אירוסין ע"ש: השייכים. עבה"ט וע' בשבו"י חלק ג' סימן ל"ו שבלילה שלפני המילה יש להחמיר בזמן הזה שפשטה כו' שמזלזל באבילות של ת"ב וראוי לעשות גדר ואני מורה להם היתר במקום שנהגו להתיר אחד לבד או בשר או יין ומאכלי חלב לעשות זכר לחורבן כדי להוציא מלבן של צדוקים. אבל ביום המילה שניהם מותרים בשר ויין לכל הקרואים ואפי' בשבוע שחל ט"ב דהיינו למנין עשרה מלבד קרובים פסולי עדות עכ"ל ועיין ביד אפרים הבאתי מדברי המג"א סי' תרמ"ד ע"ש ושוב ראיתי בבאר יעקב שכתב לאיסור והביא דברי המג"א סי' תרמ"ד גם כתב שכן מבואר בחוות יאיר סי' ע' שאינו סעודת מצוה וכן נראה מהש"ך יו"ד ס"ס קע"ח שכתב שאין איסור משום עורכים לגד שולחן כו' משמע דמצוה לית בי' וכ' שכמדומה שכך נוהגים בפ"פ דמיין שאין אוכלים בסעודה זו בשר ע"ש וע' בא"ר ס"ק ך"ו שאוסר ג"כ וע' בשכנה"ג שכ"כ בשם מהר"י ברונא וע' שם שנשאל גם על שלישי למילה ובתשובתו לא הזכיר מזה ונראה דב"י בפשיטות לאיסור שאינו מנהג פשוט כ"כ לעשות בו סעודה, וע' בשו"ת אור עולם סי' ט' שכתב דדוקא סעודת מילה בזמנה דוחה האבילות של בשר ויין שאינו רק מנהג אבל סעודת מילה שלא בזמנה אין לה שורש ועיקר בש"ס עוד דאפשר לעשות סעודה ממאכלי חלב ושאר משקים וקרוב אלי לו' דמי שאכל בשר ויין בסעודת מילה שלא בזמנה הוי כפורץ גדר כו' וענין השאלה היה שילד נימול שלא כהוגן שלא נתגלה העטר' וחזרו ומלו אותו בשבוע שחל ט"ב בתוכו אם מחויב לעשות סעודה ואם מותר בבשר ויין על סעודה זו ע"ש (ובמפתחות הס') ונראה שגם הוא אינו אוסר אלא בשבוע שחל ט"ב אבל בשבוע הקודם גם הוא מודה דמותר דקיל טפי וכמ"ש בעצמו שם סי' יוד הבאתי לעיל ס"ק ג' אך גם לענין שבוע שחל ט"ב אין המנהג כדבריו אלא אוכלין בשר ושותין יין בסעודת ב"מ שלא בזמנה כמו בזמנה והפריז על המידה כמ"ש שהוא כפורץ גדר כו' משמעות דבריו בכל סעודת מילה שלא בזמנה אך באמת כדבריו כן הוא באותן שלא היה אפשר למול בזמנם ונדחה מזמנו מחמת חולשת התינוק וכיוצא שאירע אונס שלא נימול בזמנו ושוב אחר שחזר לאיתנו או עבר האונס והגיע זמנו למול אלא שדוחין עוד במתכוון לימים אלו בכדי שיאכלו הקרואים בשר ויין לזה נקרא פורץ גדר אף בימים שקודם שבוע שחל ט"ב ומלבד זה הוא איסור גמור להשהות המצוה משעה שהגיע הזמן שיכולו למול התינוק והעושים כן בשביל אכילת בשר ויין או בשביל תענית בכורים בע"פ וכיוצא גדול עונם מנשוא וצריך למחות ולעכב ע"י ואף אם פתאום עברו ועשו כן אסור לאכול על הסעודה ההוא שגרמה לאיסור שהיית מצוה ויתבאר ביו"ד אי"ה ואפילו מי שלא נעשה בשבילו אסור ועיין בפסחים דף ק"ג ז' מנודין כו' ובתוס' שם דוקא שיש שם אנשים מהוגנים כו' ע"ש. אבל אם לא היה אפשר למול מקודם עד שהגיעו ימים הללו אפי' הוא שבוע שחל ט"ב יש להתיר לאכול בסעודה בדין מילה בזמנה ממש כיון. שלא נעשה במתכוון והסעודה היא באה בשביל שמחת המצוה שקיים היום והרי קיים היום מצות מילה שהיתה מוטלת עליו חובה ומה בכך שהיא שלא בזמנה כיון שהיה אנוס ולא היה יכול לעשות קודם לזמן הזה, וכן מבואר להדיא בסי' רמ"ט במג"א ס"ק ה' דבמילה שעבר זמנה מחמת חולי כשמל אח"כ מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא שאסור להניחו ערל ולכן מותר לקבוע הסעודה בע"ש ע"ש ותימה אך העלים עין מדברי המג"א תקס"ח ס"ק יו"ד ועיין לקמן סי' תקנ"ט באשל אברהם שכתב בשם פרי הארץ להחמיר במילה שלא בזמנה ומשמע בנדחית אף מחמת אונס ומ"מ נראה דאף דשם יש להחמיר דלענין לבטל התענית ט"ב מחמת היו"ט שלו י"ל כיון שאינה בזמנה לא מהני לבטל התענית אבל לענין חומרת בשר ויין בימים אלו שהוא ממנהגא בעלמא אין להחמיר ואפילו שלא בזמנה מ"מ סעודת מצוה היא ומותרי' בבשר ויין ולא גרע מסיום מסכת דאף דגם בסיום מסכתא אין לעשות כ"א כשנזדמן לו דרך למודו כסדורו מ"מ פשיטא דסעודת מילה אף שלא בזמנה מחמת אונס עדיפא, וע"ש באור נעלם שכתב דסעודת מילה בזמנה היא מצוה דאורייתא והביא מדברי רש"י בנדה דף ל"א שלא יהיו הכל שמחים שאוכלים ושותים בסעודת ברית מילה כו' ומ"ש בשם רש"י שלא אבל על סעודת מילה ביום וא"ו משום דלא אתי דרבנן כו' היינו לאכול על הסעודה הוא דרבנן (ודבריו תמוהין דאם לאכול על הסעודה אינו דאורייתא למי מתוקן הסעודה דאוריי' ומי ליכול שירותא וגם מ"ש בשם רש"י ליתא והוא מהר"ש רבו של השל"ה כמבואר במג"א סי' רמ"ט ע"ש, ואפשר שט"ס הוא וצ"ל מהר"ש אך לא משמע כן בדבריו ע"ש) ומשיג על תשוב' בית יעקב סי' ע"ג דסעודת מילה אפי' בזמנה הוי דרבנן ע"ש וליתא דודאי גוף הסעודה אין עיקר בדאורייתא כלל כמבו' בב"י סי' רס"ה בשם הר"ד אבודרהם ועיין בפר"ח א"ח סי' קל"ה ובבר"י סי' קל"א באורך וע"ש שכ' שראה באבודרהם גופי' דמייתי מנדה וכ"כ במנורת המאור וכתב הוא ז"ל שלא מצא בנדה כו' ע"ש ונראה שכוונת האבודרהם לדברי רש"י דף ל"א ולפי שאין זה מקומו קצרתי: (בש"ע סעיף ט"ז) ויש מתענין מי"ז כתמוז כו' וכתב בר"י בשם מוה' שמואל שער ארי' ת"ח לא ינהג בחומרא זו שממעט במלאכת שמים ואי אפשר שלא יתבטל מלימודו איזה שעות מפני התענית וצריך לשקול במאזני צדק בעניני' אלו ע"ש וע' בשו"ת הרשב"א ח"ג באחד שנדר לחבירו ע"ד רבים שילמדנו ואם לאו יאסר בבשר ויין וכו' ולא יכול לסבול ונפרד ממנו ונאסר בבשר ויין ונעשה חלש וא' לו החכם שיתיר לו אע"פ שהוא ע"ד רבים מתירים לדבר מצוה וה"נ אם תתענה בבשר ויין לא תוכל לעסוק בתורה כו' וב"ה כך אני לומד היום כמו שהייתי לו' קודם לכן רק שאיני חזק בכחי ומאן לימא לן שהיא דבר מצוה כו' והשיב הרשב"א מה שאמרת שכבר חל הנדר ואחר שחל אין לו היתר ודאי שזה גרם לך סיגוף הרבה דאדרבא אין מתירין עד שיחול כו' דהכא נמי מצוה איכא והכל מסכימים בה שאין המסגף יכול לעמוד על דברי תורה וכבר אמרו בר בי רב דיתיב בתעניתא כו' והכל לפי טבען של בני אדם יש שאוכל פת במלח ומתעדן כדניאל וחביריו שאמרו ויתנו לנו מן הזרעונים ונהיה טובים ויש מתמוגגין כשאינו יושבין על סיר הבשר וכ"א עושה לפי כח שימצ' בטבעו כו' ע"ש והובא בקצרה בבד"ה ביו"ד סי' רכ"ח ובש"ך שם ונראה ללמוד מזה דגם לענין אכילת בשר ושתיית יין המבואר לעיל סעיף ט' ויש מוסיפין מי"ז בתמוז כו' שאין לת"ח שעוסק בתורה תדיר לתפוס חומרא זו אחרי שרבינו הרשב"א כתב לדבר ברור שאין המסגף עצמו בזה יכול לעמוד על התורה ועל הסברא. אך למר"ח עד התענית אין להקל מאחר שרוב העולם תופסי' חומרא זו ואיכא למיחש לתקלה שממנו יראו וילמדו ח"ו לזלזל בזה בעלי המון ג"כ אם לא שמרגיש בנפשו שמזיק לו מאכלי חלב יכול לאכול בשר עוף וכמ"ש לעיל. וע' בא"ר מניקה שהתינוק שלה חולה עד כשרע לו שאמו אינו אוכלת בשר יש להקל:

לרחוץ. עבה"ט וע' במשבצות זהב שכתב לא ראיתי לנהוג היתר לרחוץ כל גופו בחמין כשחל ר"ח בע"ש וחפיפת הראש בחמין בשבת חזון והוא ערב ט"ב לכתחלה יעשה קודם חצות ובדיעבד י"ל גם אחר חצות שרי ע"ש וע' במג"א והט"ז ס"ק י"ד מ"ש על דברי התוס' והב"י וע' בשו"ת איתן האזרחי סי' נון בזה וע' בשכנה"ג בשם מהר"י ברונא כת"י הר"א חלש והרופא צוה לו לרחוץ בכל יום והתרתי לו לרחוץ בשבוע שחל ט"ב בתוכה ולמעוברת שהגיע לפרק בחודש ט' התרתי ג"כ לרחוץ בחמין דכל לרפואה שרי ע"ש והביאו בא"ר: שהחיינו, עבה"ט וע' בר"י בשם תשובת בעל כנה"ג ח"ב דלנוהגים איסור בשבתות גם בשבת שחל י"ז בתמוז אסור אך באגרות הרמ"ז מתיר בזה וכדברי המג"א וכתב בר"י יש מי שכתב דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי חדש בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד ובשם מהר"י צמח בהגהת כת"י כתב שחולה ג"כ מותר אפי' בחול שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולה לא גזרו רבנן וכתב בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנב (בש"ע ס"א בהג"ה) וכן לא יאכל כו' וכתב בשכנה"ג שבתשובה אסרתי לאכול אותן קשואין שכובשי' אותם במים ובמלח או בחומץ והביאו בא"ר וע' במח"ב שבזרע אמת כתב שאין לשתות קאווי או טייע בסעודה המפסקת אם לא במקום חולי ומח"ב כתב שמנהג פשוט בא"י ומצרי' וכל הגלילות לשתות קאוי אף הבריאים ואמרתי ללמוד זכות על רבנן קדישי כו' דאכילה שני תבשילין דוקא אסור ולא שתי' והאריך ועוד דמשקה שחיממוהו או הרתיחיהו לא מיקרי תבשיל כדמוכח בנדרים דף מ"ט בהא דפריך והא מתבשיל נדר ע"ש וגם אין בקאווי משום שררה ועונג דמקרוב נתפשט בעולם מאד ואפי' העניים רגילים בו אבל מים מבושלים בקנה וזרע גד עם צוקר שהיא תענוג ומנהג עשירים לא היתר אלא לחול' דחש במעיו, וע"ש בשם זרע אמת שליתן בוסר או חומץ לתוך תבשיל שאוכל בסעודה המפסקת ודאי שרי ע"ש:

בשתי. עבה"ט וע' בר"י שכתב שבתשו' כנה"ג ח"ב נטה לאיסור אף בשניהם בשוה וכתב שכן הסכימו חכמים שבימינו ע"ש וצ"ע בטעמא דמלתא דמה קפידא בבישול כיון שבאכילה אינו אוכל רק תבשיל אחד ובתלמוד לא קפיד רק שלא יאכל ב' תבשילין וצ"ע בגוף התשובה שם וכתב עוד בר"י שם בשם תשו' כנה"ג אם בישל ב' תבשילין בקדרה אחת יכול ראובן לאכול תבשיל אחד ושמעון תבשיל א' ע"ש והוא פשוט וכתב בשיורי ברכה בשם קיצור תשובת הרא"ש שבחזה התנופה כת"י הדג המתוקן בשמן ובצלי' ודבש הכל חשו' כתבשיל אחד ומותר לאכלו בערב ט"ב בסעודה המפסקת ואין כאן משום שני תבשילין עכ"ל וע' במג"א שכתב שאין לאכול דגים מצד המנהג כמ"ש בש"ע ושכן הגירסא עיקר וכ"כ בעטרת זקנים וכתב בשם מהר"מ בן חביב בתשו' כת"י דשני תבשילין שאסרו בסעודה המפסקת אין חילוק בין דבר הנאכל כמות שהוא חי או לא, וכן אין חילוק בין צלי למבושל, וכן אין חילוק אם אוכלן כדרך תבשיל או כדרך הפירות בקנוח סעודה אלא בכל גווני אסור לאכול פירות צלוים בקנוח סעודה בסעודה המפסקת ע"ש:

קרקע. עבה"ט וכ' בר"י בשם מהר"ש שער ארי' צריך להפסיק בבגד בינו לקרקע עפ"י הקבלה כי אין ליישב על הקרקע אפילו עם בגדיו אלא בגד שאינו מיוחד למלבושיו ע"ש ומדברי מהרי"ל שהביא המג"א בסי' תקנ"ט שכתב שהיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו מבואר דלא חש להא, מ"מ נראה כיון שמותר ליישב על השק יש לעשות כן לחוש לדברי קבלה שכתב מהר"ש:

בשר. עבה"ט וע' מ"ש אא"ז בבכ"ש הבאתיו ביד אפרים שחילק על המג"א בזה והביאו בבר"י וכתב דבין בחל ערב ט"ב או ט"ב בשבת יעשה כמנהגו:

חלום. עבה"ט וע' בפמ"א סי' צ"ד שהאריך בדברי הש"ע ומג"א ומסקנתו דמי שמתענה בה"ב כל השנה ואינו משלים כי כן קיבל עליו מתחלה שלא להשלים רשאי להתפלל מנחה גדולה ולאכול סעודה כתיקונה ואין צריך להחמיר כדין סעודה המפסקת וקודם ביאת השמש יאכל סעודה המפסקת ע"ש ומ"ש בשם הלק"ט ע"ש בסי' קל"ו דעתו שאם שכח מלברך בהמ"ז עד שחשיכה יאמר נחם בבהמ"ז ע"ש ואין נלענ"ד דאפי' מאן דס"ל לקמן סי' תקנ"ז לברך אין לברך כאן כיון שבהמ"ז הוא אכילה של ערב ט"ב וע' לעיל סי' קפ"א ומכ"ש לפי מ"ש הא"ר בסי' תקנ"ו דלא תקנו אלא לתפלה לבד ע"ש. וע' בפ"מ דיא"צ בעט"ב יתנה בתחלה שלא להתענות רק אחר חצות היום ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה ואח"כ יאכל סעודה המפסקת: (בש"ע סעיף י"ב) אין אומרים תחנה וכתב באגרות הרמ"ז שמ"מ צ"ל תיקון חצות בליל ט"ב ולהתאבל במרירות אך אין לו' מזמורים וכן הוא מנהגי עכ"ל, והבר"י כתב שדבריו ברורים ומ"ש שאין אומרים צדקתך כ"כ במחבר לקמן ר"ס תקנ"ט ובשחרית אומרים אב הרחמים ומזכירין נשמות ועיין בא"ר כאן ובמשבצות ר"ס תקנ"ט:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנג (ש"ע ס"ב) או' תחלה המבדיל כו' עיין משבצות שיאמר בלא ברכת שם מלכות ולא יסיים בברכה וע' מג"א סי' רצ"ט ס"ק יו"ד:

בשבת. עבה"ט וע' ביד אפרים בשם א"ז בבכ"ש שהסכים להמג"א בזה ע"ש ומ"ש בש"ע ולא יטייל עט"ב כ' בבר"י שיש שכתב דבהא כ"ע מודו דאף בשבת לא יטייל ואם חל ט"ב בשבת כל היום לא יטייל ע"ש וע' בדגול מרבבה שכתב דגם רמ"א מודה דאף בט"ב שחל בשבת אינו אסור אלא אחר חצות דאל"כ היה לו לרמ"א לכתוב שלא לו' בליל שבת במה מדליקין שדוחק לו' שנחשב יותר מסדר היום מפרקים במנחה ע"ש ויש לדחות דבע"ש נוהגים בהרבה מקומות להתפלל מבע"י כדאיתא ר"ס דס"ז וע' במג"א ס"ק א' וע' בתה"ד וגם י"ל דבמה מדליקין קביעי טפי והוי בפרהסיא משא"כ בפרקים ע' בסי' רצ"ב ס"ק ה':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנד בש"ע ואסור לקרות בתורה כו' וכתב מח"ב בשם בית יהודה ח"ב מי שהחזיק לעלות לתור' בט"ב ונעשה אבל מותר לעלות בתורה שחרית כיון דהוי דברים הרעים וכ"ע אסורי בתור' כמוהו ע"ש וומח"ב כ' שפשוט שיכול לעלות בתורה ולהפטיר ומשמע דאף שלא החזיק לעלות לס"ת בט"ב הדין כן: הרעים, עבה"ט ובדגול מרבבה דעתו כהטורי זהב:

סדר. עיין באר היטב וכתב בר"י דללמוד סדר המעמדות אף שלומד יום ביום אסור ודלא כטועים לקרות מעמדות גם ביום ט"ב:

חולה, ע' בה"ט וכת' בר"י יש מי שכתב דמניקת שהתינוק חולה והרופא או' שתענית מניקתו גורם שיווי החלב ומזיק לתינוק שרי לה לאכול וע' דבר שמואל סי' ק"ז שכתב אם חולשת המניקת היא רבה כ"כ שאין לה חלב הצריך להניקו והוולד אינו רוצה לאכול ולינק כ"א ממנה וסכנה היא לו הא כל ספק נפשות דוחה שבת ויוה"כ וכ"ש ט"ב שהוא דרבנן ע"ש: להתענות, עבה"ט וע' בשו"ת פ"י כת"י שחולק על רש"ל בתשובה שהביא המג"א והשיג על ראיותיו ודעתו לפסוק כהש"ע דאפי' אם ר"ת חולק על רמב"ן אזלינין לקולא בדרבנן ומכ"ש שהוא ספק נפשות להקל ובדבר שמואל סי' ק"ח כ' שאחר ז' ללידתה החמירו על עצמן כמ"ש הרמ"א כ"ז שאין להם צער גדול וחשש סכנה וכתב בית הילל ביו"ד סי' רס"ה דיולדת שאינה מתענה מ"מ צריכה להתענות איזה שעות ע"ש והביאו בא"ר והכל לפי הענין אם קשה לה קצת אינה צריכה כלל. ועיין בזכרון יוסף סי' כ"א האריך ג"כ בזה ומסיק שנ"ל להלכה ולמעשה שאם כבר נתרפא' מחולשת לידתה תתענה ותשלים כשאר כל אדם אבל אם עדיין לא נתרפא' לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה לא תתענה בתוך למ"ד ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתיר' יש לפסוק שלא תתענה בשארי' היו' ע"ש וע' בלקוטים פר"ח א"ח סי' זה. טבילה עבה"ט עיין מה"ב בשם זרע אמת אם אירע שלא רחצה וחפפה בעט"ב בדיעבד יש להתיר שתרחץ ותחוף במוצאי ת"ב ודי' ע"ש וע' בשו"ת שבסוף ספר משנת ר"ע בדף צ"א ע"ד ונפלאתי מה שמתמי' על הבה"ט ואיך לא ראה במג"א שהבה"ט לא חידש דבר רק העתיק אות באות דברי המג"א ומ"ש וע' סי' תקנ"א כו' ר"ל ששם מבואר דדוקא אם א"א במוצאי ט"ב ולא בא לחלוק אלא לפרש והרב המריב לא השי' לו שכן הוא במג"א רק לבסוף מזכיר מדברי המג"א ללמוד ממנו דחפיפה מותרת בט"ב בכל גווני ולענ"ד כוונת המג"א שהראה מקום להרמ"א כמ"ש, וע"ש שלדינא דעתו דאף לכתחלה תחוף בעט"ב ובמוצאי ט"ב תחוף מעט (ואז צריכה ליזהר שלא תלך יחף לגמרי שידבק בה טיט ורפש כמ"ש בלבוש אם רוצה לנהוג כהרמ"ה דבאפשר תחוף במוצאי ט"ב יצוה לאשה שתשהה שעה אחת בעסק החפיפה ויצאה ידי כל דיעות רש"י והתוספות וכן ראוי להורות ע"ש: (בש"ע סעיף ט') ואם עשה צרכיו כו', וע' בשו"ת ושב הכהן סי' ג' שהאריך והעלה לדינא בט"ב ויוה"כ אם רוצה להתפלל ועשה צרכיו אפי' לא קינח או הטיל מים ושפשף שאז צריך ליטול ידים מצד הדין לכך רוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו ואף אם בשאר ימות השנה נוהג לרחוץ כל היד, אבל אם לא שפשף שא"צ ליטול ידים מצד הדין רק משום הכון אין לו לרחוץ רק מעט בראשי אצבעותיו ואף אם רוצה להחמיר שלא ליטול ידיו במים כלל יש לו על מה לסמוך כיון שלא הזכירו בש"ע והג"ה אבל אם אין רוצה להתפלל רק לברך אשר יצר או לו' דבר שבקדושה אינו נוטל רק מקום המלוכלך אם עשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף אבל אם לא קינח ולא שפשף יש להחמיר שלא יטול כלל ידיו במים ויקנח הידים בצרור או בכל מידי דמנקי עכ"ל וע"ש שכתב דנט"י של כהן לדוכן ביוה"כ צריך עד חיבור היד עם הזרוע כיון שהוא מן הדין כו' ובמקומו יבואר אי"ה: (בש"ע סעיף י"ב) ההולך להקביל כו' ועיין בשבו"י ח"א העל' שאינו חייב לעמוד לפני רבו בט"ב, ובר"י כתב בשם ב"י ח"ב שמקשה על דבריו ומסיק דחייב ע"ש ובמח"ב כתב שמנהג פשוט בא"י ובה"ל דבט"ב קמים בפני רבם ות"ח כבשאר ימים אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיו בתורת חיוב ע"ש: אסור, עבה"ט ועיין בפ"מ ח"ב סי' כ"ח שיש להחמיר לצאת בט"ב ויוה"כ במנעל העשוי מלבדים ועשוי כמדת מנעל שלנו ומגין ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא והמחמיר תבא עליו ברכה וע"ש שצריכים ליזהר שלא לילך בי"כ ובט"ב באותן אנפוליא שלמט' מחופה בעור דהוי בכלל מנעל לכ"ע ע"ש, וכ"כ בלה"ק בשם משפטי שמואל דף ל"ד ע"ש ועיין בכנסת יחזקאל סי' י"א ועיין לעיל סי' קכ"ח:

וכן נוהגין, ע' בה"ט ועיין מח"ב שהביא דברי הא"ר שחולק על של"ה וכתב שזקנו ואביו הגאונים אסרו אך בזרע אמת החזיק בהוראת של"ה ודעימיה ע"ש: שלום, עבה"ט ועיין פ"מ דגם לו' צפרא דמרי טב אסור בט"ב וע' ביו"ד סי' רפ"ה:

מלאכה, עבה"ט וע' בשכנה"ג בשם מהר"י ברונא דר"י הגי' בס"ת שלו בט"ב והגיה בו הסופר טעיות עכ"ל וצ"ל לפע"ד דאפשר שעשה כן שלא להשהות ספר שאינו מוגה או שהי' צריך אליו לקרות בו היום. ונראה דמי שנתחדש לו איזה חידוש אין לכותבו בט"ב אע"ג דבה"ה כתבו להתיר שאני ט"ב דשמחה היא לו כשכותב חידושי תורה וגם שאינו רק יום א' ואין חשש שישכח: (בש"ע סעיף כ"ב) מקום שנהגו כו' בנין דאוושא מלתא אסור אפילו הבנאים עכו"ם וכן מנהג פשוט בקושטיניא כ"כ בשכנה"ג ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנה

ותפילין. עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ב סי' כ"ג שהביא דברי מהרי"ל לחלוץ אחר קדושה ול"ה כתב לחלוץ קודם תפלת ערבית וכ"כ בשכנה"ג שכן היה נוהג וגם הביא דברי גיסו באור זרוע והוא הכריע כמהרי"ל וכתב שכן נראה הסכמת המג"א ומג"ד ע"ש. ועיין לעיל סי' למד בבה"ט מזה ועיין בר"י מתשו' הרמ"א שהנוהגין להניח תפילין בט"ב בבוקר אף דבשאר ימים מניחין ב' זוגות בט"ב לא יניח רק דרש"י ולמנחה יניח שניהם ובשכנה"ג חולק ע"ז דכיון דנוהג להניח בבוקר יש לו להניח גם של ר"ת, ובר"י יישב דברי הרמ"א עפ"י סודן של דברים ועיין שם מ"ש בהלק"ט ח"ב סי' קל"ט שהאר"י לא היה מניחם לא ראיתי כן כו' אך המקובל מהר"ש שרעב"י היה מניח דרש"י ודר"ת בימי אבלו ובט"ב בבוקר וא' שהמעמיד בסודן של דבר יראה שכן עיקר ועיין בית דוד סי' של"ז ודבר משה סי' ל"ח ועיין בתשוב' כנה"ג לא"ח ח"ב אם יש מילה ומלין קודם חצו' והסנדק לבש טלית גדול אין למחות בידו ע"ש, ועיין בשבו"י ח"ב סי' ל"ז בט"ב שנדחה וחולה שאין בו סכנה כ"כ התענה עד אחר חצות ונחלש עד שצוה הרופא שלא יתענה יותר והורה המורה שיתפלל מנחה גדולה ואח"כ יאכל ולפי שהתפלל ביחידות שכח להניח תפילין והשיב דיפה פסק המורה שיאכל אחר מנחה גדולה כיון שנדחה א"צ להשלים אפילו בחולה קצת וכן נהגתי להורות ביולדת תוך למ"ד או במעוברת ומיחוש קצת דהא אפילו משום כבוד המילה התירו כמבואר בסימן תקנ"ט כ"ש במקום חשש חולה (וצ"ל דלא הי' מקום סמיכה על אמירת הרופא כ"כ דלא הי' רופא מובהק וכיוצא דאל"כ לא היה צריך להך טעמא) ולענין תפילין בודאי אם יכול לילך לבה"כ או לצרף מנין בביתו בזמן מנחה יצרף עמהם בהנחת תפילין ויכוון עם הש"ץ בחזרת תפלה עם סדר קדושה ואח"כ יחלוץ אותם כמ"ש בתשובה ח"ב ואם א"א לצרף מנין אזי יתפלל ערבית מבע"י וילבש התפילין ויתפלל בהם ערבית ק"ש עם ברכותיו ואחר כך יחלוץ התפילין קודם שיתפלל י"ח אף על גב דכתבתי שם בתשובה דאין להתפלל ערבית עם תפילין מכל מקום כאן ששכח מחמת אונס חולי רשאי לעשות כן כדי שלא יהיה כקרקפתא כו' ע"ש ולא ידעתי ק"ש וברכותיו למה וכי אין די שילבש תפילין קודם התחלת ערבית ויקרא בהם ק"ש כמו שנוהגים לעשות בתפילין של ר"ת:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנו מבדיל, עבה"ט וכ' בר"י בשם תשו' כנה"ג ח"ב חולה שאוכל בט"ב יבדיל תיכף במוצאי שבת והב"י שם דעתו נוטה קצת שיכול להוציא ג"כ בני ביתו בהבדלה זו ע"ש ועיין בגן המלך סי' קמ"ד שדעתו שאינו מבדיל על הכוס במוצאי ט"ב לכתחלה רק אם שכח להבדיל בתפלה בליל ט"ב (ונ"ל שגם במוצאי ט"ב לא הבדיל בתפלה שאל"כ היה די בזה לדידיה) ובכה"ג ניחא טפי שיבדיל על הכוס משיחזור להתפלל י"ח ברכות ע"ש ואין המנהג כן רק כמ"ש בש"ע להבדיל במוצאי ט"ב על הכוס ואין מבדילין במוצאי ט"ב בתפלה כלל כיון שהבדיל אתמול בתפלה ונראה דאפילו שכח אתמול להבדיל בתפלה א"צ להבדיל עתה בתפלה בחלוף שעתה ואין לו להפסיק עתה בתפלה ובמה שמבדילין עתה על הכוס סגי בהכי וע"ש בגן המלך שחולק על שכנה"ג שמתיר להריח בט"ב והוא כתב שאסור משום תענוג כו' וממ"ש המג"א בשם הלבוש משמע דוקא במ"ש אסור דהוי תענוג להשיב נפש יתירה אבל בשאר ימים לא ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנז נחם, עבה"ט וכתב בר"י בתשובות כנה"ג חלק ב' פקפק ע"ז דלא דמי ליוה"כ כו' ובשבולי הלק"ט כתב דבין בט"ב ובין ביה"כ האוכל אינו מזכיר מעין המאורע ע"ש ובס' בית יהודה חלק ב' הסכים לדברי רמ"א שיאמר נחם בבהמ"ז אף מי שנהג שלא לאומרו כ"א במנחה ע"ש, ועיין בא"ר שדעתו נוטה שלא לאומרו בבהמ"ז דגם ביוה"כ ס"ל להט"ז ומג"א דעיקר שאין לאומרו עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנח שלא, עבה"ט ומ"ש בשם הכנה"ג וע"ש בכנה"ג דמתיר בליל טבילה או יוצא לדרך או בא מהדרך ע"ש, ומ"ש בה"ט אבל מי שמתענה כו' כ"כ בא"ר דמשמע דהמתענה גם ביוד מ"מ אין למנוע ליל י"א: חצות. עבה"ט וכתב במח"ב שיראי ה' נהגו להחמיר כל היום כו', (וכ"כ בא"ר) דמב"ח משמע להחמיר כל היום וכן ראוי לעשות לת"ח ופרושים ויולדות אף שמתענה אחר ז' מותרת בליל יוד בבשר ויין ומכ"ש בט"ב שנדחה ומתענה שמותרת בלילה בבשר ויין ע"ש, והנוהגין שלא לברך שהחיינו מי"ז בתמוז גם בליל ויום עשירי אסור ואם רוב אנשי העיר אוכלים בשר בליל עשירי וא' נהג שלא לאכול אך לא קיבלו בנדר רק נהג מנהג בעלמא ואירע ששלמו לו יום למד של אבל בשבוע שחל ט"ב ויש לו צער שלא לגלח מותר לגלח בליל עשירי כיון דרוב העיר אין להם חומרא זו וגם הוא לא נהג אלא באכילה ובהגמיי' מיקל בכל גוונא בתספורת ע"ש, ומ"ש בשם מג"א כשחל ביום ואו כו' ומותר להסתפר בשחרית ע"כ וכ"כ בא"ר ס"ס תקנ"ט וראיה מסי' תקנ"א סעיף ט"ז מטור וב"ח. וכ"כ בשאלות יעב"ץ חלק א' סי' ק"ו ע"ש: מותר, עיין בה"ט וכתב בשכנה"ג שכתב בתשובה שאף אם הרוצים להתענות בב' ימים בכל הה' עינוי אבל לבטל עצמו מד"ת או שלא להניח ציצית ותפילין אין לו רשות לבטל ע"ש ואף המתענה עשירי אם חל ט"ב בשבת ונדחה א"צ להתענות יום י"א עיין פ"מ: אסור. עבה"ט וכתב מח"ב בשם זרע אמת שלהסתפר מותר בליל ט"ב שנדחה ואף אם נהגו שלא להסתפר הוא מנהג בטעות וא"צ התרה ואף מי שירצה להחמיר בזה גם כן מ"מ אין להחמיר למוהל שצריך לילך לעיר אחרת למול למחר מותר להסתפר בליל עשירי של ט"ב דחייב לכבוד המילה כדי שבהגיע לעיר אחרת יהי' פנוי לקיים מצות מילה מיד ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקנט

במ"ש. ועיין בא"ר ופ"מ דבמקום שאין מאריכין טוב שלא להשכים בענין שישהה באמירות הקינות סמוך לחצות היום: לארץ, עבה"ט ומבואר במהרי"ל שישב להדיא ע"ג קרקע ועיין לעיל סי' תקנ"ב בשם מהר"ש שער אריה שע"פ הקבלה אין לישב להדיא רק יפסיק בבגד שאינו לבוש בו בינו להקרקע ע"ש: שיצאו, עבה"ט ולענין שתית טוטין לדעת השכנה"ג להחמיר וע' לעיל ס"י ויש מקילין ועיין הר הכרמל סי' י"ט ונראה דיש להקל אחר חצות ובצנעה בתוך ביתו, ועיין במח"ב סי' תקנ"ד שאף אם התפללו ערבית מבע"י אין לנעול עד הלילה ממש ועיין בפ"מ ריש סי' תקנד דגם בין השמשות אסור וה"ה תורה דאסור עד צאת הכוכבים, אין לילך יחף בעת קידוש לבנה ע"ש:

תחנון עבה"ט ועיין בא"ר אם חל ט"ב בשבת ויש מילה אומרים יוצר במילה: (בש"ע סעיף ז') ותשתה ממנו היולדת כו' עיין בדברי יוסף סי' יוד ליישב מיו"ד סי' רס"ה:

כולם, עבה"ט עיין בשו"ת יעבץ ח"ב סי' כ"ג שכ' שהב"י לא החליט זה ואין לסמוך להתיר רק לאבי הבן לבד וע"ל בס"ק שאח"ז: בעוד. עבה"ט מ"ש וכ"כ הררב"ז ומ"א דעכשיו כו' חסר תיבה א' וצ"ל ומ"א כ' כו' דברי המג"א קאי שם על דברי מהר"ש הלוי לענין חתן אבל לענין מילה א"צ לטעם שעושין הסעודה בלילה דאפילו מקום שנוהגים לעשות ביום מ"מ המנהג להשלים כמ"ש בכה"ג וגם מ"ש וכ"כ הרדב"ז כן הוא ג"כ במג"א והוא ט"ס וצ"ל וכ' הרדב"ז ח"ב סי' ל"ה דאפי' היכא שמלו אחר חצות אסור להקל אפי' בד' צומות אם לא נדחו כן מבואר למעיין בכה"ג ועיין בא"ר ור"ל דאע"ג דכבר עבר חצות היום שהקיל בזה רבינו יעב"ץ בט"ב שנדחה אחר תפלת מנחה גדולה מ"מ באם לא נדחה אפי' באחד מד' צומות האחרים והוא אחר חצות אין להקל ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ג כתב שט"ס נזרקה בלשון המג"א וכצ"ל אסור להקל אפי' בד' צומות שנדחו כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמה גריעותא יש שמלו אחר חצות והעיקר כמ"ש אך במ"ש המג"א המנהג להחמיר זהו מדברי הכנה"ג והא"ר כ' ע"ז שכנה"ג כתב זה על מדינתו מדינת תורגמא אבל הרמ"א ולבוש ושאר אחרונים לא משמע מנהג זה לאסור ואדרבא מדברי המי"ט שכ"כ גם לענין פה"ב מבואר דמתיר וכן משמע ביש"ש פ' מרובה ובעל תי"ט הי' רב מובהק ובקי בכל המנהגים ולא הזכי' מנהג לאיסור רק להוסיף היתר גם בפה"ב (אך מה שנראה מדברי מי"ט להקל גם בסעודה ז"א דגם במילה לא יעשה סעודה כמ"ש כנה"ג רק בעלי ברית לא ישלימו שי"ט שלהם הוא ע"ש בא"ר ולענ"ד אפשר דגם לבושי י"ט ה"ק כיון דפדיון הבן חשיב לרש"ל סעודת מצוה הא קמן שחביבה מצות פדיון הבן בשעתה שסעודה שלו נקרא סעודת מצוה לכן שפיר מחשב יו"ט שאבי הבן והכהן לא ישלימו ומ"מ אינו מתיר לעשות סעודה שאין מצות הסעודה דוחה התענית ועיין לקמן סי' תקס"ח הביא המג"א דברי הש"ך סי' ש"ה דבפדיון הבן יעשה הסעודה בלילה ועיין מג"א שם דפדיון הבן שעבר זמנו י"ל דלא מיקרי סעודת מצוה וכן מבואר מדבריו סי' רמ"ט לענין סעודה בע"ש ונ"מ גם לדין זה שאם יום התענית שנדחה מ"מ מחויבים אבי הבן והכהן להשלים כיון שגם הפדיון הבן עבר זמן ולא מחשב סעודה שלו מצוה מ"מ לא נחשב ג"כ יו"ט שלו לדחות התענית כיון שהיה יכול לדחות גם הפדיון הבן על יום אחר
(ומ"ש המג"א דבמדינתינו שנוהגים לעשות הסעודה בלילה אין להקל. הנה במדינתינו אלו אין מנהג לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן וכיוצא בלילה רק סעודת נשואין עושין בלילה אך אין נ"מ מזה לדינא דודאי אין להקל ולעשות סעודה ולהאכיל לקרואים אפי' ביום התענית שנדחה ואפי' אחר חצות רק דלבעלי ברית מותר. וכן לחתן וכלה וכן לאבי הבן והכהן שא"צ להשלים ומ"מ אפשר שלא יאכלו עד אחר מנחה גדולה כמו שעשה רבינו יעב"ץ אף שי"ל דדוקא בעובדא דידיה שהיה בט"ב והשלימו סדר הקינות עד חצות ולכן היו צריכים להתפלל מנחה גדולה ולאכול אח"כ אכל בשאר תענית אין קפידא ויכולים לאכול מיד אחר עשיית המצוה. מכל מקום מלשון מהרי"ל שהביא בא"ר שכתב שהתענו חצי היום ואח"כ סעדו משמע לכאורה כן שצריך להתענות עכ"פ עד חצות ולפי המג"א יש להחמיר עד אחר מנחה או באמת ז"א כמ"ש ביד אפרים בשם הא"ר דט"ס בהג"א ותשב"ץ וצ"ל אחר ואו שעות ע"ש והוא ברור ומדברי המג"א סי' תקס"ח שכתב דבעלי ברית מותרים לאכול מיד ולכן עכ"פ אין להחמיר רק עד אחר זמן מנחה גדולה ולענין אם הסנדק והמוהל רשאים גם כן כבר כתבתי בס"ק שלפני זה שבשאילת יעב"ץ דעתו לאסור לפי שב"י לא החליט זה רק כתב דרך אפשר והמעיין בב"י יראה שאחר שהביא דברי התשב"ץ והג"א דבעל ברית קרי לסנדק כתב ע"ז ומכל מקום נראה דמוהל לא גרע מסנדק כו' ונראה שתופס כן דרך ודאי ומה שהיה מסתפק בתחלה היינו לפי שהיה סבור דמ"ש הגמ"י ומרדכי בעל ברית הכוונה על אבי הבן ולכך כתב על המוהל וסנדק בדרך אפשר אבל אחר שנתברר לו מהמרדכי דמ"ק והג"א דבעל ברית היינו סנדק וכן מבואר בתשב"ץ שהוא היה אבי הבן ורחץ הוא ובעל ברית כו' א"כ אין כאן ספק כלל על הסנדק וממילא דגם המוהל מותר דלא גרע מסנדק. והא דלא חשיב מוהל ברחיצה אין זה דקדוק כלל, וגם י"ל שהוא בעצמו שהיה אבי הבן היה מוהל דעיקר המצוה בו כמ"ש ביו"ד ובח"מ סי' שפ"ב ולכן העיקר כדברי המג"א בזה שכתב בשם הב"י שכולם בכלל ואם מותרים לאכול קודם קיום המצוה צ"ע דלכאורה מ"מ שרחצו קודם המילה נראה דשרי ויש לדחות דרחיצה שאני שיכנס למצוה בהידור ורחיצה צורך המצוה היא אכל האכילה י"ל שיש להמתין עד אחר המילה ואין לאכול קודם דשמא בינתיים יארע איזה קלקלה שלא יוכלו לקיים המצוה היום בתיקנה וביטל בחנם התענית וכן משמע קצת מלשון הפוסקים, ולענין מילה שלא בזמנה עיין באשל אברהם מ"ש בזה בשם תשובת פרי הארץ והביאו גם כן בר"י בקצרה וכבר הארכתי בזה סי' תקנ"א והבאתי שם דברי המג"א סי' תקס"ח שכתב בשם התוס' דגם שלא בזמנה מצוה דקביעא וקיימא היא שהרי אסור להניחו ערל וכ"כ בסי' רמ"ט לענין סעודה בע"ש ע"ש ובפירוש דברי המ"א בש"ס דעירובין עיין ביד אפרים ועיין בבאר יעקב מ"ש בזה ועיין בשו"ת מהר"ש הלוי סי' ב' ובספר בני חיי מ"ש על דבריו בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקס בש"ע אלא טח ביתו כו'. ועיין בא"ר שכתב דלפי מ"ש בסי' א' בשם לקוטי מהרי"ל דבית נקרא חדר אפשר דהכא צריך להניח לכל חדר וחדר ע"ש אך בשאילת יעב"ץ סי' קס"ט כ' באמה על אמה פ"א סגי לכל חדרי הבית אף על פי שיש לו חדרים רבים וסמך לדבר מחזיק בנכסי הגר ע"ש. ומכל מקום כשהוספתי לעצמי חדר נאה לשם מצות סוכה הנחתי כנגד הפתח איזה טפחים בלתי מסויד בסיד לבן כדרך שעושים לכתלים ע"ג הסיד שטחין אותו בו ואפשר שאף בבונה בית מחדש סגי כשמניח מקום פנוי מבלי סיוד לפי שמקומו ניכר היטב וכמדומה שכך פשט המנהג להקל בכך ומכ"ש בחדר זה והקלתי בו עוד שלא להקפיד על מדת אמה דחומרא סגי וכמ"ש בש"ע אפי' דבר מועט דיו ע"ש גם כתב דאפילו אינו בונה רק חדר א' רק שיהיה ראוי לדירת כבוד צריך לשייר ע"ש, ועיין בפ"מ דמסתבר דאמה על אמה היינו מרובע ולא ארוך וקטון וע"ש מ"ש כנגד הפתח משמע נוכח פתח וכן משמע מהלבוש כדי שיראה בהכנסה כו' וקצת עושין סמוך לפתח כו' ע"ש ובמשבצות זהב שכתב דאף דמלת נגד פירושו על הרוב מול ונוכח. מכל מקום לפעמים פירושו נגד כו', ולפע"ד לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד ובכל דוכתא בלשון הש"ס נגד היינו נוכח ובפרט דמסתברא טעמא כדי שיראה מיד שנכנס בפתח ויש מניחים פנוים למעלה מן הפתח בגובה ואז אינו נראה כלל לנכנס ואפשר כדי שיתראה תמיד לפני בעה"ב היושב בפנים שעל הרוב הוא יושב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית וצ"ע אך בדורות אלו יצאו להקל והקילו וחזרו והקילו עד שכמעט נשכח מלב ואין על מה להשען וכן כמה דינים כיוצא בעו"ה יצאו מה שיצאו ועיין לעיל סי' תקנ"ד סעיף י"ז בהג"ה וצ"ע:

בחזקתה, עבה"ט ועיין פ"מ שהדר בשכירות בית נכרי אם מסייד בכל שנה לעצמו או תולה בגדי רקמה יש לו' שצריך לשייר ע"ש: (בש"ע סעיף ב') שנהגו לשבור כוס כו' וכתב בא"ר בשם מי"ט שזהו הטעם שמשברין קדירה בכתיבת התנאי' ועיין במשבצות שהוא כדי להבהיל ולזכור שאין השמחה במלואה בזה"ז ועיין באבן השוהם סי' נ"א דיש לשבר תחת החופה כוס זכוכית דוקא וכן בצפנת פענח למהרי"ט כתב שהוא רמז ע"ש, ומקור הדברים מברכות פרק אין עומדין בהלולא דמר ברי' דרבינא דתבר זיגותא חיוורתא קמייהו ואעציבו וכתבו התוס' מכאן נהגו לשבר כוס כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקסא בש"ע ס"א הרואה ערי יהודה כו' וכתב בר"י בשם מזה הבעל חסד לאברהם שכתב נהגו העולם שלא לקרוע על חברון תוב"ב שמעתי בשם גדולים לפי שחברון מערי מקלט שניתנו ולאו מערי יהודה מיקרי וכתב בגליון בר ברתי' הרב הגדול בדורו מוהר"ר אברהם יצחק ז"ל שדברים חלושים הם עכ"ל ואף אנא אמינא דאין לסמוך ע"ז עכ"ל:

היה הולך כו', וכתב הרדב"ז סי' תרמ"ו הדר בירושלים ועברו עליו למ"ד יום שלא ראה בהמ"ק חייב לקרוע. אך לא זהירו בזה ע"ש והבר"י כתב ג"כ שלא נהגו כך, ועיין ברדב"ז סי' תרצ"א שכ' שמותר להתקרב אל פתחי בהמ"ק וליכנס לעליות אשר סביב בהמ"ק ועיין בספר דרך הקודש למהר"א ז"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקסב בינונים עבה"ט וע' בר"י שמתיישב עפ"י מ"ש הש"ך ביוד סי' רס"ח ס"ק ט' וע' סי' רל"ה בשאלות ותשובות ס"ק א' מ"ש בזה:

יחיד, עבה"ט וכתב במו"ק שגם בתפלת מנחה של שבת יכול לקבל ואך התחינה לא יאמר רק יאמר הנני בתענית נדבה למחר. וכתב במח"ב שהוא פשוט וכן המנהג ועיין ביד אלי' סי' ואו מי שמתענה בכל יום ופעמים רוצה להתענות איזה הפסקות ורוצ' להפסיק מבע"י ולאכול באותו יום שמתענה מקודם אז אם אתמול קיבל תענית סתם הרי צריך להשלים אם התנה עד איזה יתענה יאכל קודם שיתפלל שאינו רשאי לדחות תפלה בצבור אפי' אם ירצה לשמוע קדושה וברכו בבה"כ ולהתפלל ביחידות אינו נכון. ואם יוכל להפסיק אחר תפלת ערבית שמתפללים מבע"י ויש שהות לאכול ולהפסיק מבע"י ש"ד ולכן גבי חתן דלקמן דלכתחלה יש לו להתפלל בצבור ע"ש: (בש"ע סעיף ו') אם הרהר כו' ועיין בר"י דלא מהני הרהור רק בשעת תפלת מנחה ולא קודם לכן או אח"כ בלילה ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' ך"א שהאריך בענין זה וכתב ליישב מה שהקשה הב"ח על הרא"ש שדבריו בתענית סותרי' ומ"ש בשבועות ושפ מבואר במסקנתו דאף לכתחלה יש לחוש להוציא בפיו אבל בדיעבד יש לפסוק דקבלה בלב מהני ע"ש ועיין בא"ר שדעתו דהרהור אף שלא בשעת מנחה מהני, וגם כתב ליישב תמיהת הב"ח:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקסו ס"א בש"ע ומפטירין במנחה דרשו ועיין בנ"ב מ"ת סי' ק' יוד באם השלישי אינו בקי להפטיר והכהן והלוי יודעים יפטירו הם שהרי קראו בתורה תחלה. ואם גם הם אינם יודעים יפטור אחר בלי שום קריאה בתורה ע"ש. ועיין במ"ש בשערי אפרים שער ט' סעיף ד': בש"ע כל הצבור גוזרים ועיין בשו"ת מים רבים סי' מ"ה באם המתענים ער"ח רוצים לקבוע עננו ע"ש ולעיל סי' תי"ד מבואר דשפיר יכולים לקבוע ע"ש:

עשרה. עבה"ט ועיין במח"ב בשם מהר"מ בן חביב בתשובה כת"י שאין זה אלא בת"צ שהקהל קיבלו עליהם על כל צרה של"ת אבל הד' צומות דמדברי קבלה נינהו אפי' אין שם מתענים רק ששה או שבעה והשאר אינם מתענים דאניסו שהם חולים יכולים לקבוע ברכת עננו ולקרות ויחל אף שאין שם עשרה מתענים בבה"כ ע"ש, ונראה דעכ"פ ששה או שבעה בעינן ואם אין שם רק חמשה אין להם לו' עננו ולא יוציאו ס"ת כלל כיון שאין כאן רוב מתענים וגם ביש ששה צ"ע לפענ"ד דאפשר דרובא דמנכרי בעינן כמ"ש לעיל סי' קצ"ז לענין זימון בעשרה עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקסז

קנמון, עבה"ט ולענין שתית טוטין כבר כתבתי לעיל סי' תקנ"ד לענין ט"ב ועיין בבר"י כאן בשם מז"ה שפשט ההיתר בכל תענית לבד בט"ב מפני האבל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקסח ושכח, עבה"ט וכ' בר"י בשם נחפה בכסף דמי שהיו שרוי בתענית ולקח איזה מאכל ובירך עליו ונזכר מהתענית יאכל פחות מכזית מפני הברכה והתענית עולה לו, ובאדמת קודש גמגם בזה ואין דבריו נראה וכן מהר"ש גרמיזאן כתב שיש לעשות כן ע"ש (וצ"ע בד' צומות שנראה דאסורים יש לו לו' מיד שנזכר בשכ"מ) וע"ש בשם פרי הארץ ח"ב שאם היה אוכל ואמרו לו שעלה ע"ה יפלוט ועיין מ"ש כאן באשל אברהם בזה, ועיין מח"ב בשם אשל אברהם אם קיבל במחשבתו שלמחרתו יום ה' ער"ח ואח"כ נודע לו שאינו כן דר"ח היא שבת א"צ התרה ועצהיו"ט יתירו לו ועוד כתב אם אמר אהא בתענית יום ה' אם אפטר מדבר פלוני ושכח ולא קיבלו בשעת מנחה חייב להתענות ע"ש וע"ש בשם הרדב"ז ח"ב סי' רע"ז מי שנדר להתענות שנה אחת בה"ב ורוצה להתיר אין מתירין לו עד שיכנס יום שני הראשון וכתב בשו"ת בית יהודה ח"ב מי שנהג להתענות כל ער"ח ויום לפני ער"ח היה חולה ושיער שאין יכול להתענות יכול להתיר יום לפני ער"ח: כזית. עבה"ט וכתוב בר"י בשם מהר"י מולכו אם שתה רביעית מים אחר שעלה עמוד השחר איבד תעניתו: (בש"ע סעיף ב') לוה ופורע וכתוב בתפארת שמואל בהגהת הרא"ש פ"ק דשבת אם הוא יום ב' או יום ה' דילוה ליום ב' או ליום ה' אחר ע"ש ע' לקמן ס"ק ז' בשם הט"ז:

שני. עבה"ט ועיין פמ"א ח"ב סי' ך"ג מי שענה אמן אחר ברכת בה"ב ואירע מילה צריך להתיר משום נדר דלא כלבוש סי' תצ"ב ע"ש: מצוה. עבה"ט עיין דגול מרבבה שהקשה דבחל יום ל"א בשבת למה לא יעשו בליל מ"ש הפדיון עם הסעודה כאחד ע"ש ולפענ"ד דהמג"א ס"ל דעפ"י מ"ש לעיל בשם הש"ך אין הטעם כמ"ש בדגול מרבבה משום דזמנין דלא שלימו בליל למד י"ב תשצ"ג אלא הטעם משום פרסומי מלתא ומעיקרא הוי סבר דעיקר פרסומי בסעודה ושוב כתב ושמעתי כו' וא"כ הפרסום הוא גוף הפדיון ולכן עכ"פ א"א שיעשו שניהם בלילה ולכן כ' המג"א שהפדיון יהיה ביום והסעודה בלילה:

באדר, עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ב סי' כ"ג שתמה על הט"ז ודעתו כיון שהטעם שמתענה משום דריע מזלו באותו שעה וידוע דעפ"י רוב המולד ביום שלשים כמ"ש הלבוש והרמב"ם בה' קה"ח כו' נמצא יום שלשים הוא מקצת ר"ח שבו הוא המולד וכיון שנתרע מזלו ביום המולד או סמוך לו או אחר כך אם כן אף בשנה הבא שר"ח כסליו יום א' דהיינו יום שלשים עפ"י הרוב ביום שלשים היא מולד הלבנה יהיה לו יא"צ ביום המולד להדליק נר ולומר קדיש על אביו, וכן להיפוך אם ביום המיתה היה ר"ח כסליו ביום א' ובשנה אחרת היה כסליו שני ימים יהיה לו יא"צ ביום המולד כמו בשנה ראשונה דפסק הט"ז תמוה דאיך משנה מיום שלשים יום כ"ט דאם כן כל מי שהיא"צ שלו בחודש הזה יחזור לאחוריו כו' ע"ש ועיין במאמר מרדכי סי' י' שמפקפק בדברי הט"ז ומג"א ודעתו כיון שיום זה הוא בלשון ב"א ר"ח לעול' נקבע בר"ח ועכשיו נוהגין כדברי המג"א בזה ועיין בתשו' גבעת שאול סי' ע"ג במת אביו בשנה העיבור בער"ח אדר שני שהוא כ"ט לאדר דאשון יתענה בשנה פשוטה בכ"ט באדר ולא בכ"ט שבט והביא שם מדברי הב"ח ס"ס ת"ב שתמה בזה על מ"ש בס' חסידים סי' תשי"ב מש"ס דר"ה דף ט"ו דקאמר הלך אחר הרוב שנים ע"ש ועוד כמה תשובות בענינים אלו ויתבאר בחלק יו"ד אי"ה ועיין לקמן סי' תרפ"ה בלבוש ובא"ר שם מ"ש בזה:

תחנון, עבה"ט בשם הט"ז והבאר יעקב כ' דגם הסנדק והמוהל לא ישלימו ע"ש ועיין בפמ"א ח"ב סי' צ"ח בכהן שיש לו יא"צ וביום זה ניתן לו בן לפדות מחויב להשלים לפי מ"ש המג"א סי' תקס"ה בשם הש"ך ביום תענית צבור נוהגים לפדות ביום כו אם כן גם כאן צריך להשלים והפדיון יהיה ביום והברכה על היין יברך אחר ול"ד למילה ביום התענית שמטעים לתינוק דהתם לא אפשר בענין אחר ואם רוצים שהכהן יהיה על סעודת מצוה יעשו הפדיון סמוך למנחה והכהן ישלים תעניתו ויבא על הסעודה בלילה עכ"ל, ובאמת שאין יא"צ דומה לתענית צבור וכמבואר ס"ק י"ט דברית מילה דוחה יא"צ ועיין לעיל סי' תקנ"ט בשם מי"ט דפדיון הבן הכהן והאב לא ישלימו בט"ב שנדחה ע"ש ומכ"ש ביא"צ ועיין מ"ש שם בסי' תקנ"ט ועיין במג"א דמבואר דפדיון הבן שהיום זמנו סעודת מצוה היא ומתיר שם לאכול בתענית בה"ב או בעי"ת ונראה דה"ה יא"צ ולענ"ד דאף אם נדחה זמן פדיון הבן רשאי הכהן לאכול דלגבי הכהן קביע לי' זימנא מיקרי שהרי אין בידו לדחותו ליום אחר כיון דלאו בדידיה תליא מלתא ובאבי הכהן צ"ע שמ"ש המג"א בפי' התוס' דפדיון הבן יש לומר יכולין לדחותו יותר צ"ע דשיהוי מצוה לא משהינין ומיום ל"א ואילך כל יומא זמניה הוא כמו ביום ל"א ואדרבה כיון שעבר זמן צריך זירוז יותר שלא יתרשל בדבר וצ"ע ועיין לקמן סי' תקע"ג באשל אברהם בשם תשו' דבר משה דחתן אין מתענה יא"צ בז' ימי המשתה ע"ש ונראה שאם אירע לו שהיה סעודת מצוה ביום היא"צ ופייסוהו שלא יתענה ויבא עמהם בסעודה ולא רצה מחמת היא"צ ולולי זה היה נמנה עמהם הרי קבע עליו בנדר שאף בסעודת מצוה לא יאכל ואי אתרמי ליה יום יא"צ ואירע שיש לו ס"מ כיוצא בה אסור וצריך התרה ולכן יש ליזהר כשיש ס"מ ביום יא"צ ורוצה להחמיר על עצמו ולהתענות ביא"צ זה יאמר שעושה כן בלי קבלה בנדר ואז בפעם אחר יהיה מותר בלא התרה. בהליכה, עיין בה"ט ועיין בר"י בשם פרי הארץ ח"ג כתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איות' להשתטח על קברי הצדיקים בח"ל או יושב בירושלים ורוצה ללכת על קברי הצדיקים שבא"י שרי לילך אדעתא לחזור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעא

בש"ע ומלמדי תינוקת וכ' בר"י ונראה דאף למי שמחמיר בת"ח שחט' שיתענה כמ"ש האר"י ז"ל ומהרי"ט ח"א סי' ח' מ"מ אין להחמיר במלמד תינוקת דממעט בלימוד התינוקת דחשיב טובא וגם גוזל את הרבים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעב

מתענין. עבה"ט ועיין בתשובה הנדפסות סוף ספר גבורת אנשים שפסקו שאם לא עלה על דעתם אף שהתחילו מפסיקין מצד הדין ע"ש וע' בא"ר על דברי המג"א סי' תקנ"ט מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעג בניסן. עיין בה"ט ועיין במג"א דאב המקבל קידושי בתו צריך להתענות והקטנה לא תתענה (ומה שנרשם במג"א רמ"א הוא ט"ס וצ"ל דמ"מ והיא ר"ת ר' משה מינץ) וע' בא"ר דאפילו אלמן ואלמנה מתענים אף לטעם דמוחלים עונותיהם דהא נדרש במדרש בפסוק ויקח את מחלת כו' ושם כ' על נשיו כו' וע' בפ"מ מ"ש בזה לענין ימים שאין מתענים ועיין באה"ע סי' ס"ח בב"ש ס"ק ו' דאף בימים שאין מתענים צריך ליזהר שלא יהא רודף אחר מותרות מאכל ומשתה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעד

בש"ע בשנת רעבון. עיין לעיל סי' רמ"ם דה"ה בשאר צרות שהם כרעבון ועיין בר"י בשם שכנה"ג שכ' דסמכינין האידנא על מ"ש התו' שאינו רק מידת חסידות ולוי לא נהג זה ואפילו תימא דנהגי' איסור מסתיי' בשנת רעבון כו' וע"ש דאבא מארי ז"ל בתשובה גמגם על דבריו כו' ועיין בשו"ת בית יהודה סי' מ"ם שהביאו לעיל סי' רמ"ם אך בספר בר"י כתבו בשם אביו הרב ז"ל שכתב בתשו' כשהמזונות מצוים רק שהם ביוקר גדול אין זה רעבון ואין צריך למנוע מתשמיש והסכימו עמו חכמי ירושלים תוב"ב ומשמע דאף ביוקר כפלים ל"ל בה ועיין בדברי דוד להגאון בעל ט"ז פ' מקץ שכתב דדוקא תשמיש לתענוג בעלמא אסור אבל לקיום המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש השחתת זרע אין איסור ודבר זה בכלל חשוכי בנים אלא דמלתא דפסיקא נקט עכ"ל. והביאו בא"ר ומזה תמה על מ"ש הט"ז כאן דאפילו לא קיים פ"ו אסור דליתא וכמ"ש וכן כ' בספר צידה לדרך ע"ש. ועיין בבר"י בשם אביו הרב ז"ל דמי שקיים פ"ו מאשתו הראשונה אך מהשניה לא זכה להבנות ורוצה אשה חוטרא לידה וכו' אינו בכלל חשוכי בנים ואסור וע"ש:
וקצת צ"ע דמצות עונה דאורייתא ואף על גב שאסרו בשני רעבון היינו דמעיקרא סברה וקיבלה אדעתא דהכי דבזמן האיסור יהיה פורש ממנה משא"כ דעכ"פ ספיקא הוי אם קיבלה אנפש' ע"ד כן ובפרט לפי מ"ש לעיל בשם שכנה"ג אין להחמיר כ"כ לכן נראה דגם בליל טבילה דמחמיר המג"א והא"ר המורה להקל בשני רעבון אין מזניחין אותו ומכ"ש בשאר צרות וכדמשמע משכנה"ג דלעיל ועיין בשו"ת שבו"י ח"ג וסי' למ"ד כתב ג"כ להשיג על הט"ז מפירש"י וגם הביא מעירובין דף כ"ח גודגדניות כו' ע"ש וכ' כיון שהוא ממידות חסידות אפשר במקום חשש שאם לא ישמש יבוא לדבר עבירה או הוא או אשתו אם משתוקקים אליו אפשר דמותר לשמש ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעה סדר תענית כו' ועיין בהלק"ט סי' צ' שיש לנהוג סדר תענית בזה"ז ועיין בר"י שהביא שכן שמע מזקני ירושלים וזקני חברון שעשו פעם א' מעשה כזה וע"ש שכתב לחלק דבא"י דשכיח (וע"ש דגם בא"י לא שכיח עצירת גשמים כי האי שיצטרכו לכל הסדר והזקנים עדים ליתנהו בזכיר' כ"א פעם א' רבות בשנים אחת לששים או לשבעים שנה וא"כ גם בא"י לא שכיח ע"ש) שליחותייהו דקמאי קא עבדי' משא"כ בח"ל דלאו סדנא דארעא חד ויש מדינות וגלילות שאין שם עצירת גשמים לא רצו לחלק בח"ל עצמו בין מקום למקום והשוו מידותיהם דאין תענית צבור בח"ל ע"ש. וכ"כ בשו"ת נ"ב ח"א סי' ל"א שאין נוהגין במדינות אלו לעשות בעצירת גשמים י"ג תענית כסדר המשנה רק גוזרים תענית א' או ב' ומרצים בתפילות ותחנונים ע"ש: הגיע ר"ח כסליו כו'. וכתב בתשב"ץ ח"ב סי' י"א ב"ד שרצו לגזור תענית על הגשמים ונזדמן שהיה יום א' עשרה בטבת עולה להם יום א' שהוא עשרה בטבת במקום יום שני ע"ש ומביאו בר"י: (בש"ע סעיף י"א) ויאמרו הלל הגדול וכתב בר"י שבעה"ק ירושלים תוב"ב שנת ת"ץ ירדו להם גשמים אחר חצות והשלימו ואמרו הלל הגדול ועיין בפרי הארץ ח"ב שכ' ואין ראיותיו מכריעות והעיקר שאם ירדו אחר חצות שדינא הוא דמשלימים אין אומרים הלל כו' ועיין בריטב"א תענית כו' וכן דעת מהר"י ואבי שעשה מעשה בחברון כשנענו אחר חצות שלא לומר הלל וכ"כ בא"ר ע"ש ועיין לעיל סי' תקס"ט ס"ק א' באשל אברהם שהביא מתשו' כ"ה שאירע מעשה בירושלים כו' והעתיק הדברים שלא במקומם דמה ענין אמירת הלל הגדול לשם שאין לו מקום שם כ"א כאן בתענית גשמים וע"ז כתב כן בפ"ה וכמ"ש משם הבר"י:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעו

דבר. עבה"ט ועיין בר"י כ' ג"כ בשם מהר"מ בן חביב בתשובה כת"י שכתב האידנא אין גוזרים תענית צבור על הדבר וכן אמרו משם האר"י ז"ל וכן יש סברא בתלמוד דף כ"ב ע"ש: (בש"ע סעיף ה') צועקים עליו בלבד כו' עיין בטור ועיין סעיף י"א וסעיף י"ב והקשה השואל בתשובת שבו"י ח"ג סי' מ' מש"ס דב"ק דף פ"א דמוכח דעל חיכוך לח מתריעים אפי' בשבת (ועיין בבר"י בשם מז"ה שהרגיש ביה על הש"ע סעיף י"ב) וע"ש שהשיב השבו"י דמוכח למעיין שם דרש"י ורמב"ם לא גרסי תיבת בשבת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעז

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקעט (ס"א) מוציאין את התיבה כו' ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת שהורה שאין להוציא ס"ת לבה"ק בעת צרה שמחמת שאין בקיאין בחסרות ויתרות יש לחוש שיעשו קלקול כמ"ש בזוהר שפעם אח' עשו כן והיה בס"ת חסר ואו מן שוסעת וכמעט שגרמו חורבן גדול ע"ש ועיין בבר"י סי' קל"ה שכ"כ בשם גדולים שאין לעשות כן ועיין מ"ש בשערי אפרים שער ט' סעיף מ"ה דאף שקורין מס"ת ההיא והיא מוחזקת בכשרות אין להוציאה לבה"ק ע"ש ובפתחי שערים מ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפ

חורבן. עבה"ט ומ"ש שנוהנים להתענות ך' סיון עיין במג"א לעיל סימן תקס"ח במג"א שכ' שפעם חל כ' סיון בע"ש והיה ברית וצוה הרב שילכו על הסעודה שלא ימצא מי שילך בלילה משמע דבלא"ה מחויבים להשלים אף בע"ש ומקרוב התחילו קצת להקל בע"ש שלא להשלים ולכן נראה שאף אם יש עשרה שמשלימין כשחל בע"ש אין לקרות ויחל במנחה אף על גב דלעיל סי' תק"נ כ' כשחל יו"ד בטבת בע"ש קורין ויחל אף במנחה היינו ביו"ד בטבת שהיא תענית קבוע משא"כ בזה כיון שיש מקילין היום שלא להשלים אין לקרות ויחל ומ"מ נראה דשפיר יכול לומר עננו כמש"ל סי' תק"ג ביד אפרים שם לענין יו"ד בטבת דלענין עננו אין נראה לחלק כ"כ כיון שבאמת יש כאן יו"ד שמתענים ומשלימים ועיין בא"ר סימן תקס"ו שכתב בשם מי"ט שבשנת תי"ב היה ך' סיון ביום ב' שהוא תענית שגזרו ד' ארצות וקבעוהו לדורות והורות למעשה לקרות ויחל אף בשחרית ודוקא בזה היום שיחול עוד כן כו' וכן בא"ר כתב לקרות ויחל אף שחל ביום ב' וכמ"ש הט"ז ע"ש ושמעתי בימי חורפי שנכתב בפנקס הארצות שהגזרה הוא לבן י"ח בזכר ולבת ט"ו בנקבה ואח"כ ראיתי במג"א סי' תקע"ו הביאו בה"ט לעיל שכן נוהגים שאין גוזרים על פתוחים מי"ח כו' והביאו בא"ר גם כן ומה שקבעוהו בכ' סיון אע"פ שהיה עת צרה תכופה שני שנים וגם אח"כ לפי שבשנים קדמונים שנת תקל"א היה גם כן עת צרה ליעקב ביום זה כמ"ש בסליחות גם בסוף שבט יהודה בתוך הצעתי רוע הגזירה שהיתה אז אשר כ' זכרון בספר הגאון בעל ש"ך ז"ל ושם כתב שבחרו ביום זה שאינו חל בשבת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפא (בש"ע סעיף א') וכת' בר"י בשם מהר"ם זכותה ז"ל בתשובה שיש מקומות שאומרים סליחות בערבית וישתקע הדבר שאין ראוי להזכיר י"ג מדות כ"א בעת רצון והיושב שם בעת שאומרים ישב וידום או יאמר מזמורים אך הווידוי יכול לומר אך במוצאי שבת אסור עד אחר חצות משום קדושת שבת וע"ש בשמו דמי שקם בעת שהציבור אומרים סליחות ויהיה צריך לבעל תיקון חצות טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י ז"ל שהוא עיקר גדול יותר מהסליחות וע"ש בשם מהר"ש שער ארי' שצריך לומר הסליחות בנחת ובמתון ובכוונה ואסור להזכיר י"ג מידות שלא בכוונה וע"ש שכתב בטור ברקת שיותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הצבור מללמוד וכתב בר"י שכן ראה לקצת רבנים שתמיד היו עוסקים בגופי הלכה ובחבורים ובחודש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא רק תחנונים ע"ש וע"ש שיש מקומות נוהגים מר"ח אלול שאחר [התפלה] מכריז השמש שובו בנים שובבים ומנהג יפה הוא ע"ש וכתב מח"ב בשם ש"ך על התורה פ' מטות יש נוהגים לעשות התרת נדרים באלול והרמז לא יחל דברו ככל ס"ת אלול ע"ש ועיין לקמן סוף ס"ק ז':

שלפניו. עבה"ט וע' מ"ש בזה בשערי אפרים שער יוד סעיף ח' ובפתחי שערים שם:

הגון עבה"ט ומ"ש בשם באר עשק דליכא טענות חזקה כו' ע' בבר"י וש"ח שכתבו משם דלא מהני חזקה למי שאינו למוד ואינו נשוי והם הביאו משו"ת פ"מ ח"ב סי' כ"ד ובשנה"ג דשפיר מהני חזקה וע"כ אם אירע שהי' מוחזק להתפלל ונתאלמן אין מסלקין אותו וע' בש"ת דשכנה"ג קמ"ל דאפי' תפילת מוסף שהוא עיצומו של יום לענין הקרבנות שהקפידה תורה על הכה"ג וע' לעיל סי' נ"ה שהביא בבה"ט שם תשו' פ"מ אפ"ה אין מסלקין אותו וע' בשבו"י ס"ק ל"ה ח"א סימן כ"ט שהביא דמי שנשתטית אשתו ולקח התרה ונשא אחרת אינו מתפלל בימים נוראים עד שתחזור לבריאותה ולקבל גיטה או שתמות וכמו בכ"ג שלא ישא ב' נשים שכתב הראב"ד שלא ימשך לבו וכן נראה מהרמב"ם מה' כלי המקדש דדוקא ביום צום אסור בעבודה ואף שהיא מרוחקת עתה ממנו מ"מ הואיל ולא נתגרשה וראוי לביאה שמא ימשך לבו ואף אם רגיל להתפלל לא מהני במקום שהוא אסור מה"ד וכל שאפשר להתקיים ע"י אחרים ע"ש ובר"י חולק דאין להוסיף חומרת ב' נשים וכ"ש נשתטית דכמאן דליתא דמו ע"ש ובש"ח הליץ בעד השבו"י לענין אם יש לו ב' נשים דמסתבר להחמיר אך אין זה במדינתינו אם לא בנשתטית ובזה נראה להקל כמ"ש בבר"י ואדרבא נראה בנשתטית ולקח התרה אין לו להתפלל ואם החזיק כבר נראה פשוט דשרי לפמ"ש דגם באלמון אין מסלקין אותו אם הוחזק בכך. וע' בבר"י בשם חכם א' בתשובה כת"י שאף אם הוחזק לתקוע אם אינו מתפלל כל השנה עם הצבור מסלקין אותו ע"ש וע' בנ"ב מה שמנהג בקצת מקומות שלא להניח אבל להיות ש"ץ בימי סליחות ועשרת י"ת לא נתפשט מבעלי תורה ואפי' בר"ה וי"כ אינו איסור רק מנהג בעלמא ע"ש בח"א סי' ל"ב ועיין לעיל סי' נ"ה בשם שער אפרים וע' בכנ"י סי' י"ג ראובן היה מוחזק להיות ש"ץ בתפילת ר"ה ושמעון בי"כ ופעם א' הוצרך לנסוע ראובן לפי שעה וכבדו טובי העיר את שמעון להתפלל בר"ה לא אבד שמעון חזקתו שביה"כ מחמת שקיבל עליו תפילת ר"ה ויכול לומר לדידי תפילת יה"כ עדיף שהוא יום צום וסליחה וכפרה והיה לטובי העיר להתנות עמו ואפשר שלא היה מתרצה אך אם אירע קודם לזה פעם א' שהפכו הסדר והתפלל שמעון בר"ה ואחר התפלל ביוה"כ ולא ערער נראה מזה דר"ה נוח לו משום דזריזים מקדימין ולכן גם עתה רשות ביד טובי העיר ליקח תפילת יוה"כ לכבד מי שירצו אבל אם באמת ערער אז אלא שלא השגיחו עליו ומי יכול לדון עם שתקיף טענתו אין ליקח ממנו תפילת יוה"כ ע"ש, וכתב בפמ"א ח"ב סי' קך"ה באחד שהיה מוחזק לתקוע ביום א' דר"ה ואחד ביום ב' וחל יום א' דר"ה בשבת מי נדחה אם הראשון או השני וכתב דתלוי במנהג המבואר בסי' תרמ"ב לענין מערבית ולפי מ"ש המג"א שם דמשמע מסוכה שהשני נדחה וכן מנהג העולם ה"נ זוכה הראשון במצוה זו ע"ש וע"ש בשו"ת אור נעלם סוף סי' י"ג כתב ג"כ בעובדא כו' שפסק שהראשון שהוא מוחזק לברכת שהחיינו יתקע והשני ידחה ע"ש, ולענ"ד ראיית הפמ"א צ"ע שאין הנדון דומה דלענין שיור או פיוט מערבית שייך לומר כן דמעיקרא הכי אתקון ששיר או פיוט זה ליום ראשון ואי לא חזי לראשון יהיו לשני ממילא דהשני אידחי משא"כ בזה ששני אנשים חלוקים הם וכל אחד זכה ביומו ובדבר שבממון כה"ג פשיטא דלא מידחא גברא מקמי גברא ואשר זכה בראשון ולא עלתה לו אינו יכול ליקח בשביל זה חלק השני וכן הדין בזכיית מצו' אם לא שנאמר דגם בזה לא זיכו הקהל לשני אלא רק בענין אם הראשון יעמיד במצוה שלו ולא יפסיד, פשיטא דז"א דמאין הרגלים לומר שהראשון נוח להם שלא יופסד זכייתו במצוה לעד לעולם והשני יפסיד לפעמים איפוך אנא שמא השני נוח להם וכיון שיום שני לעולם אם חל בשבת ולא יתבטל מצותו לעד לעולם מעיקרא זכה ע"ד כן ואדרבה כיון דכל חד אית ליה עילוי' זה לפי שנקבע ליום ראשון שהוא עיקר מן התורה וזה אינו לשני אלא שיש לו עינוי די לא יפסוק ודי לא יבטל כל חד ליקום אדוכתיה כנלענ"ד וצ"ע ע"ש בפמ"א עוד שאם חלה הראשון וכיבדו הקהל לאדם אחר ואח"כ נתרפא זה תלוי בפלוגתא דחכמים ור"י ביומא דף ס"ב במפריש פסחו ואבד כו' והרמב"ם פסק כחכמים וה"נ אם היה חולה ביום ר"ה ואח"כ נתחזק ונתרפא אף ששניהם שלמי' במעלה רשות ביד הקהל לבחור איזה מהם שירצו ואליבא דכ"ע אם השני מוחזק לצדיק יותר מראשון הן בלימודו והן במעשים וגם תוקע יפה יותר מצוה בשני וכן אם היה חולה בר"ה ובחרו בשני אבל אם היה חולה בערב ר"ה ובחרו בשני בעי"ט ובינתים נתחזק ונתרפא י"ל כיון דבשעת בחירה עדיין לא הי' ראוי לתקוע ובשעת תקיעה הראשון במקומו עומד לא דמי לפסח דבשעת בחירה אחר חצות היה ראוי לפסח ובכה"ג אפשר דלא נדחה הראשון ממקומו. (ועיין בתוס' דיומא דף י"ג ראשון חוזר לעבודתו כו' ע"ש) ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ט על מ"ש בסידור עמודי שמים שאפי' שהחזיק בתפלה רק פעם א' אין מעבירין אותו וכתב שלומד מסתימת הפוסקים דמשמע מדבריהם דאפילו בפעם א' הדין כן ואיכא תלתא טעמי כו' ואבוהו דכולהו ש"ס דיומא ועיין בשו"ת מים עמוקים להראנ"ח סי' ע' לענין בה"כ ומשמע שם אפי' בפעם א' וכ"כ השואל בשאילת יעב"ץ שם וכתב ביד אלי' סי' למ"ד בא' שהיה ש"ץ קבוע ולא רצה להיות עוד ש"ץ וקיבלו אחר במקומו ויש תקנה בעיר הזאת שלא יתפלל בימים נוראים אלא ש"ץ דוקא ולא שום יחיד אם גם זה בכלל וכתב שאם כל המנהיגים מסכימים אין לחוש מצד התקנה דהמכוון של אותו התקנה היה מחמת מחלוקת המתפללים או מחלוקת המנהיגים שכ"א ירצה לחלוק כבוד לקרובו ובאיש הזה שכבר היה ש"ץ לא יקנאו בו וגם כולם מסכימים אין לחוש ועיין לעיל סי' נ"ג בבה"ט ס"ק י"ז מ"ש ביד אלי' שם לענין סירוב. ובענין התרת נדרים שנוהגין לעשות בער"ה עיין בשל"ה ורבים נמנעו מקבלת הנזיפה שאין בעו"ה אותם י' שיהיו ראוי להתיר ועכ"פ לא יהיה פחות מיוד ועיין בשמש צדקה חלק יוד סימן ג' מי שהולך תמיד בתפילין מחוייב לחלצו עתה בעת שיושב לקבל הנזיפה ע"ש:

להשלים עבה"ט ועיין במג"א סימן רצט מ"ש שם לענין הבדלה וקידוש דר"ה שלא יעשה שניהם על כוס אחד כו' ע"ש:

קודם עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ג שמחזיק במנהג הרמ"א והלבוש ע"ש והאידנא נהוג עלמא שלא לאכול רק שותים קאווי או טייע קודם הליכה לבה"כ כי בזמנינו נמשך אמירת הסליחות עד אור היום ופשיטא שמיד שעלה ע"ה אסור לאכול ולשתות:

מכבסים, עבה"ט ועיין טור שכתב לובשים לבינים והאחרונים כתבו דוקא לבינים להורות סליחה כמש"ה כשלג ילבינו כו' והעולם נוהגין ללבוש בגדי יו"ט כשאר יו"ט רק הנשים לובשים לבינים: לטבול. עבה"ט ומ"ש בשם כנה"ג דוקא אם לא היתה יכול' לטבול קודם לכן ליתא כמ"ש הפר"ח וכ"כ בר"י דאף שאיחרה טבילתה אין להחמיר בזה ובמו"ק גמגם באיסור תה"מ משום מצות עונה ובמח"ב כתב שנכון למנוע ובקושי התירו ליל טביל' ומ"מ יראה להיות טהור ביום כי קדוש היום לאדונינו. והשו"ת מעיל צדקה סימן מ"ג כתב שאין כח ביד שום אדם לבטל עונה דאורייתא ואם נתנה לו רשות רשאי לסמוך אע"ג די"ל דמחלה מחמת בושה כדאי' באה"ע מ"מ בזה שהוא משום מצו' י"ל דניחא לה גם כן ואימת יום הדין עליה ג"כ ומסתמא מחלת בלב שלם אבל בלי רשותה לא ע"ש ולענ"ד דכל שנהגו כן משום מנהג פרישות של מצוה מעיקרא אדעתא דהכי נשאת שתמחול לו העונה בזמנים שצריכים פרושה וכמ"ש חז"ל אסור לשמש בשני רעבון ואינו מדאורייתא רק אסמכתא וכן בימי אבילות דאסור בתה"מ ומייתי גם כן אסמכתא וינחם דוד את בת שבע כו' אף על גב דדוד היה זהיר מאוד במצות עונה כדדרשי' בדמעתי ערשי אמסה אפ"ה לא שימש בימי אבלו וא"כ כל כה"ג שנתפשט המנהג להחמיר מעיקרא מחלה על ימים אלו שיש בהם סרך מצוה ועיין מש"ל סי' תקע"ד ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפב מסופק, עבה"ט ובבר"י שאין מוכרח וי"ל דמהני אמירת צ' פעמים אף דאומר ברוך אתה השם וכ"כ הפר"ח ובש"ח כתב בדף ש"ו שנ"ל עיקר כהמג"א עיין בזקן אהרן סימן וא"ו ש"ץ שטעה בהמלך הקדוש שחוזר לראש חוזר ואומר קדושה ג"כ והביאו ש"ה ועיין במים רבים סימן נ"א אם חתם בעי"ת מלך אוהב צדקה ומשפט כמו בכל השנה צריך לחזור ולהתפלל ע"ש: בש"ע אם אמר כו' וכתב בספר מטה יהודה שאם התחיל הברכה שאחרי' ונזכר אפילו תכ"ד חוזר לראש: בש"ע בשבת בנתיים, וכתב מח"ב שאם בברכה מעין ז' טעה ואמר האל הקדוש כתב בשכנה"ג דחוזר והפר"ח חולק וס"ל דא"ח וכ"כ בגן המלך סימן קמ"ט ובמטה יהודה כ' כהפר"ח ודעת המח"ב בשכנה"ג דחוזר וכתב דלפי דברי הקדוש האר"י ז"ל חובה היא וגם רז"ל כיוונו לדבר סתר אלא שנתנו טעם לפי הפשט והטמינו ברמז ע"ש:

אומר ועיין בפר"ח אם אמר בחול זכרון תרועה א"ח ואפי' בשבת אם אמר יום תרועה א"ח כיון דב"ד קבוע וסמוך בא"י תוקעין א"נ כו' ועיין לקמן סימן תקצ"א בברכה דשומע קול תרועת כו':
(•) (בש"ע סעיף ו') אומר בתפלה וכו' ואם טעה ולא הזכיר מעין י"ט מחזירין אותו כמ"ש בב"י בשם רבינו יונה ואף דתפלת ערבית רשות תפילת שבת ויו"ט חובה כ"כ מו"ק ומח"ב כתב דליתא אלא דבלא"ה האידנא כל ת"ע שוויה כחובה ע"ש ובסימן רס"ה וכתב עוד באחד שאמר תפילת ערבית כתיקנה שחתם מקדש ישראל והזמנים אף דר"ה בכלל זמנים מ"מ לא כוון על ר"ה וסירכא דרגל נקט ואתי וכמו ביו"ט אם חתם מקדש השבת לא יצא אע"ג די"ט מיקרי שבת ועוד שזה לא ידע מעיקרא דר"ה בכלל זמני' כו' ע"ש ועיין במח"ב סימן רס"ח שהביא בשם מאמר המרדכי דאם י"ט או ר"ה בשבת ושכח בערבית ולא הזכיר של יו"ט חוזר ולא מצי סמוך ולשמוע מן הש"ץ ברכה כיון שאין מזכירין בה של יו"ט ומח"ב כתב דיוצא בברכה מעין ז' ובש"ך דף ש"ו חלק על המח"ב דמדמי ליה לאכילת פירות ומזונות כו' שאין עולה יפה אלא אינו יוצא מעין ז' וכן נלע"ד וע"ש בש"ה דאם חל במ"ש ושכח לומר ותודיענו א"צ לחזור שעתיד להבדיל על הכוס ועיין בדגול מרבבה שמה שהשמיט המחבר תיבת באהבה הוא לשיטתי' סי' פ"ז שהיא נוסחת הרמב"ם ולמנהגינו שאומרים בכל יו"ט גם בר"ה י"ל ודלא כא"ר ע"ש וכתב בש"ח שאם שכח לומר מלוך על כל הארץ בשחרית יצא ואפי' לא אמר או"א מלוך על כל רק אחר יעלה ויבא חתם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון יצא אך בתפ"מ שהוא מלכיות אפשר שצריך לחתום מלך על כל הארץ דומיא דזכרונות ושופרות אך לפי מ"ש הרד"א וכלבו שבפסוקי זכרונות ושופרות אומר סמוך לחתימה פסוק אחרון של תורה מפני שבמלכיות אינו חותם בענין המלכות אלא קדושת היום כו' משמע מזה דמילת מלך לא הוקבע בהקפדה שאל"כ היה צריך לומר פסוק מלכות סמוך לחתימה שתהיה סמוך לחתימה מעין החתימ' ע"ש ואם חל בשבת וטעה בחתימה ולא הזכיר של שבת דעת הכנה"ג סימן תפ"ז דיוצא כיון שהזכיר באמצע הברכה והפר"ח חולק וכן כמה גדולים ע"ל סימן תפ"ז בבה"ט ס"ק ה' ובבר"י מח"ב הסכים גם כן לפר"ח וכתב שכן נראה מהריטב"א פ"ב דביצה ע"ש. וע"ש שהאריך דשפיר נוסחתינו מלוך על כל העולם כולו וכמ"ש הט"ז ומח"ב מייתי ראיה מדברי הש"ס כמה פעמים ועיין בבנין אריאל בפ' קרח כל העדה כולם קדושים כו' ע"ש ועיין בט"ז לעיל סי' ש"פ וכאן בט"ז שכתב ויש ראיה לזה לעיל חסר בדפוס תיבות סי' ש"פ וכמ"ש ביד אפרים: בשבת. עבה"ט ומ"ש אבל בשאר מקומות כו' נמשך אחר מ"ש לפנינו במג"א והוא ט"ס וצ"ל כמ"ש ביד אפרים אבל ביה"כ שחל בשבת כו' ע"ש:

רם, ועיין במח"ב דלפי טעם הזוהר והאריז"ל שאסרו בחול כ"ש שצריך ליזהר בר"ה וי"כ דדינא יתיב ע"ש ועיין מה שכתבתי ביד אפרים לעיל סי' ק"א ושם כתבתי דאם אינו יכול לכוון בענין אחר שרי ועיין בש"ח שכתב בשם ספר בית דוד סי' שע"א ושע"ח דמה שנוהגין הציבור לו' כל החזרה של עמידה ומוסף עם הש"ץ אף על גב דנתבאר סי' קכ"ד שצריכים הציבור לשתוק כו' י"ל שאין איסור אלא בכל השנה אבל הכא כיון דכל יומא לא עבדי והשתא עבדי לית לן בה אבל מה שנוהגים להרים קול יותר מן הש"ץ זה ודאי אינו הגון וראוי לגעור בהם ע"ש ובמדינתינו לא ראיתי מנהג זה רק הציבור שותקים ושומעים לדברי הש"ץ אך בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות יש אומרים עם הש"ץ בלחש ואף שמזכיר ג"כ שמות הקדושים כיון שהם פסוקי תנ"ך הוה כקורא בתורה וכ"כ הט"ז סי' תרכ"א ס"ק ג' ועיין בש"ת לעיל סי' רט"ו וכ"כ הר"י לענין אמיר' אוחילה שאומרים הציבור עם הש"ץ מותר ודלא כקיצור של"ה ע"ש אך י"ל בלחש שלא יבטל הש"ץ מתפילתו וגם יזהר כשירצה לו' עם הש"ץ גם משאר נוסח התפלה כדי לכוון לבו בהתעוררת תפלה ותחנונים, מ"מ לא יזכיר שום שם וכשיתחיל הש"ץ לו' או"א מלוך כו' יתחיל הוא מתיבת מלוך וגם בשאר הנוסח ידלג כשיבא להזכרת שם ואפשר שגם זה יכול לו' דרך בקשה כמו שאומרים בשחרית לפני פ' עקידה דרך תפלה ותחנונים ומ"מ עכ"פ יזהר שלא לסיים הברכה וגם אין לעשות כן כ"א כשמרגיש בנפשו שיתעורר ע"ז לכוון לבו לאביו שבשמים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפג בש"ע יהא רגיל כו' ועיין בא"ר ובמח"ב שגם בליל שני דר"ה יעשה כן: תתחדש. וע"ש בשבו"י שכתב שחמון עם שלא ידעו אוכלין המוציא לבד עם דבש ותפוח לבד וטעות הוא לפי שבתפוח יש פלוגתא איזה עיקר ולכך מחברו עם המוציא דאז פטור מברכת התפוח ע"ש ואנו אין נוהגין כן רק אוכלים כ"א בפ"ע ומחמת ספק ברכת התפוח מוכרע אצלינו שהתפוח עיקר שהדבש אינו רק טוח על פניו וסיכה בעלמא דמשהו עבדי לה ואין לך טפל יותר מזה:

הנהר, עבה"ט ועיין שבו"י ח"ג סי' מ"ב כתב דאפילו חל בשבת ומביא ראיה ממהרי"ל דלא כקיצו' של"ה ע"ש ובבר"י כ' בשם מהרמ"ז דלא יאמר בשבת רק יעשה כן ביום שני אחר מנחה ולו' מזה דאף כשחל בחול ואירע אונס שלא עשה כסדר הזה יעשה ביום ב' ע"ש אך במח"ב כתב שהרב המקובל מהו' יוסף אירגאז לא הי' חושש ואומרו אף בשבת והוא כדברי השבו"י וכן אנחנו נוהגים אחריו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפד

אבינו מלכנו עבה"ט ועיין בש"ח שבספר ב"ד השיג על השל"ה ודעתו כמ"ש הב"י שלא לומר מה שהוא דרך ווידוי וכתב שכן נהגו וכתב בכה"ג בשם מורו הר"ב ז"ל שהי' מלעיג על קצת חכמים בעיניהם שהגיהו בקצת פיוטים של ר"ה שהזכי' בהם עון וחטא שלא אמר מרן הב"י אלא שאין אומרים ווידוי בר"ה כגון חטאתי עויתי פשעתי מחול וסלח ומחה אבל שלא בדרך ווידוי לא עדיף משבת כו' וכ"כ בפר"ח ע"ש ומזה מבואר שבמקום שנהגו לדלג א"מ חטאנו לפניך יש לדלג סלח מחל ומחה ג"כ ולא דמי לאמירת והוא רחום בפסוקי דזמרה שאומרים אף בשבת ששם אינו דרך בקשה ולא יפה עושים אותם המדלגים א"מ הראשון והשאר אומרים על הסדר. ומ"ש י"ל כלה כצירי היינו הלמד בצירי והכף בפתח וכתב בפר"ח שצ"ל א"מ זכור כי עפר הזיין בשוא והכף כחולם ודלא כהאומרים בקמץ ושורק ומ"ש לו' סלח ומחל בש"ח כתב שבכל הסידורים והנוסחא השגור' היא מחול וסלח וכן עיקר וכן אומרים ביה"ר שקודם פ' התמיד ובווידוי מה נא' כו' ובסוף ווידוי יה"כ וכ"כ הרמב"ם בנוסח התפלה והרד"א וכן בכל בו כתוב שהנוסחא שהוא מחול וסלח לא תיקשי לן מנוסח התפלה סלח לנו אבינו כו' דגם כאן אומרים א"מ נגד שני התוארים (אומרים) על התואר מלכנו הסמוך לו אומרים מחול וסלח כנגד תואר אבינו שמזכרנו ע"ש ובסידורים שלנו עתה נדפס כנוסחת המג"א וגם מ"ש בש"ח ליישב מהך דתפיל' י"ח דקדמה סליחה הוא דחוק ואדרבה י"ל שכנגד אבינו שהוא קודם על התואר מלכנו הסמוך לו אומרים סלח ונגד תואר מלכנו או' ומחל כמו בתפילת י"ח ולכן כ"א לא ישנה כפי הנוסחא שהוא רגיל בה מימי קדמת נעוריו ועיין בשבו"י ח"ג סי' מ"ב שי"ל א"מ אפי' ביחיד כמ"ש הריב"ש וכ"כ בקיצור של"ה בשם גדולים ע"ש: חצות, עבה"ט וכתב בשבו"י ח"א סי' ק"מ באחד שהיה לו קצת מיחוש שלא יכול לילך לבה"כ והפצירו בו בניו וב"ב שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבה"כ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש דברי כבושים כמו שעה א' או שתים ואיחרו מלצאת וכתב ולכאורה י"ל שבנדרים הלך אחר ל' ב"א ובל' ב"א כוונתו על זמן יציאה בבה"כ דהיינו אחר זמן תפלה וזמן תורה לחוד שלא עלה זה על דעתו ואף אם היה בריא והולך לבה"כ היה יכול לצאת אחר זמן תפלה דקיי"ל הלכתא כר"י ספ"ב דביצה דאמר חציו לה' וכו' ואם כן אפשר דכוונות הנודר רק שלא יקדים לאכול בשביל מיחוש שיש לו אכל לא לאחר כולי האי אך יש לו לדמות למ"ש בר"ה דף ל' דבעי ר"ז ננערו לעמוד כו' אם כן בנ"ד שכתב רצה העם לצאת ולא יצאו גם כן איכא לאסתפוקי כה"ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך יו"ט ע"ש ואני איני מבין הראיה מר"ה דהתם כל שיושבים עדיין לא נסתיים זמן ב"ד משא"כ כאן מה שלא יצא זו עכבה שאינה מחמת זמן יציאת בה"כ מן הסיום התפלה ודבר אחר גרם להם שנתעכבו ובמה נדחה ההיתר שכתב בתחלה שלא היתה כוונתו רק על זמן יציא' מן התפלה וזמן זה כבר נסתיים לכן נראה שאם אין לו מי שיתירו לו דיש להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש חולי וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ועיין לקמן סי' תרנ"ב במג"א דאפי' טעימה אסור למי שבא בדרך ומצפה שיבא למקום לולב יש לו להמתין עד חצות ולא יתענה יותר מחצי היום ע"ש ונראה האידנא דנהוג לאחר בר"ה הרבה אחר חצות אם אין לו שופר צריך גם כן להמתין אם לא שקשה עליו התענית הרבה וע"ש בש"ע באם שכח ואכל כו' ויש ללמוד משם לכאן רק קצת יש לחלק ע"פ החילוקים שכתבו התוספות בסוכה ובשבת ועיין סי' רל"ב ותל"ב ותרצ"ב וקצרתי:
(•) בש"ע ס"א ומאריכים בפיוטים כו' וכל מי שאפשר יש לו ליקח פנאי ללמוד פי' הפיוטים להתפלל ועיין לעיל סי' ק' שכתב הט"ז דבפיוטים צריך להסדיר תפילתו ע"ש:
בפיוט מלך עליון כתב המט"מ שצ"ל מלך אביון בלה ורד שחת כו' דהיינו בלה בבי"ת ולא כמו שנדפס בכ"ף והביאו בא"ר ע"ש: מלין, עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכ' שאין לעשות כן שיש לחוש שישאר דם אחר שיתיבש בפי השופ' ולא עדיף מצפהו זהב כו' וכן אם יבא מעט דם תוך השופר ויתייבש כי דם יבש יש בו ממש וחוצץ ע"ש ולענ"ד כיון שאין דם בפה רק לכלוך פה לבד אין בו כדי לזוב ממנו לתוך השופר וגם מה שמתלכלך פה השופר בלכלוך הדם שכפה אין בזה משום חציצ' אף אם מתאדם קצת מלכלוך הדם חזותא לאו מלתא הוא ואף הליכלוך הזה אינו מתיבש כי מתלכלך פה התוקע ובכלות התקיעות מקנח היטב ודיו ועיין בי"ד סי' רס"ה שהמוהל ירחץ ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות ומ"מ מור"פ לא הקפיד ע"ז ובירך ברכת השופר בפה המלוכלך בדמים בכדי לערב מצות מילה בשופר ועיין בא"ר ריש סי' תקצ"א שדעתו דיותר טוב למול קודם אשדי שיהא המילה סוף לתורה כמ"ש במט"מ ובמרדכי בשם תשו' הגאונים וכן משמע ברוקח. ועוד שלא יהא הפסק כ"כ בקדיש דקאי על אשרי כו'. וכתב בשבו"י ח"א סי' למ"ד עיר א' קטנה שאירע להם אונס שלא היה להם שופר בר"ה עד אחר תפלת מוסף ויש כאן ילד למול מלין אותו אחר אשרי להיות מן הזריזין כמו בר"ה שחל בשבת ומ"ש בתה"ד לקיים זכור ברית אברהם ועקידת יצחק היינו להקדים המילה אבל א"צ להיות תכופים זה לזה וגם כי אינו רק רמז ולכן להיות זריזין שלא לאחר מצות מילה עדיף:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפה מעומד. עבה"ט ועיין במג"א בשם הרדב"ז וגם השומע כו' ר"ל שאם א' לא שמע התקיעות על סדר ברכות ושמע עתה אותם תקיעות מאיש התוקע להוציא י"ח צריך לעמוד ומ"ש המג"א דכנה"ג כתב ולא ידעתי מנ"ל ועיין בבר"י ומח"ב דכנה"ג לא קאי על הך מילתא רק דקשיא ליה דאי השומע כתוקע למה בתקיעות מיושב התוקע עומד והקהל יושבים דאו כולהו מעומד או כולהו מיושב ועיין מח"ב מ"ש בשם הרדב"ז ח"א סי' ך"ה משום כבוד ציבור לא רצו להטריח עליהם כיון שעתידין לשמוע תקיעות דמעומד והצריכו לתוקע שיעמוד כדין המצוה שהוה מעומד א"נ משום כבוד הציבור עכ"ל ובזה נתיישב הכל כו' ע"ש ועיין בא"ר מ"ש בזה ועיין במג"א שהתוקע אין לו לסמוך על איזה שום דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ועיין לעיל סי' תק"א וסי' תק"ב: לשמוע. עבה"ט ועיין מ"ש בשו"ת בית אפרים על הנוסחא שבשאלתות ובדברי השאילת שלום שם על הב"ח ע"ש: אחרים. עבה"ט ועיין ביד אפרים שכתבתי דברי המג"א בזה ומ"ש בשם הכנה"ג דהמג"א נקט נפשיה בקצירי בקצירה ע"ש:

בש"ע הנוטל שכר כו' ועיין בסי' נ"ה באם הציבור צריכים לשלם לש"ץ ע"ש סעיף כ"ג וה"ה לתוקע וכיוצא בו ועיין בר"י כאן בשם ספר בני יהודה, בכפר שיש י"ג ב"ב וצריך לתת שכר הרבה להביא תוקע מרחוק וששה רוצים ושבעה מעכבים אין לו' בזה ניזיל בתר רובא והמיעוט כופין את המעכבים ואם המעכבים טעמם משום שהם עניים אין כופין דביכול דיבור הכתוב והששה יתנו כל הצריך ע"ש ודלא כחות יאיר סי' קפ"ו שצידד בזה ע"ש ועיין בחו"י שם שכתב שתלוי באם רוב מב"ב או רוב מעניים אף שקצתם מסכימים לבזבז הדין עם המעכבים כי אזלינן בתר חיוב ופטור מצד הדין ואף שגובי' לפ"ע מ"מ אין העני מחויב לבזבז אפילו מעט יותר מהראוי כו' ע"ש ושם כתב שאם הששה שנתרצו אומרים שאם חבריהם ולא יתרצו יתנו עמו שלא יצאו רק הם אם מתנים כך תנאם קיים שאינם מחויבים להעמיד לחבריהם ואם התוקע מכוין להוציא רק אלו ולא אלו בודאי לא יצאו ואם יעבור על התנאי ויכווין להוציא כל השומעים נ"ל דכל השומעים לא יצאו דמיקרי התוקע שליח כמו הש"ץ ושליח ששינה מדעת משלחו בטל שליחותו כו' ע"ש ונפלאתי מאוד דמה ענין תוקע לשליחות שהרי א"צ שיתקע כ"א בעצמו שנא' דשלוחו כמותו וכאילו תקע בעצמו רק מצוה עליו לשמוע ואין חילוק בין אם עשאו שליח לתקוע לו או לא רק כשמכוין להוציאו וכמו ש"ץ דדעתיה אכ"ע ואף שלא נעשה שלוחם לתקוע מ"מ כיון שהוא מכוין להוציא והם מתכוונים לצאת וא"כ מה איכפת לן במה שהתנו עמו שלא להוציא אלו ולא שייך בזה ביטול שליחות כלל ודלאו מתורת שליחות אתינן עלה וקצרתי וע"ש שכתב שאם המברכים כדין עשו (ר"ל שהענין היה ע"ד שכתב לעיל שיכולים לעכב) אלו שהתנו שלא כדין התנו אם עדיין רוצים ליתן לסיוע לפי יכולתם ושכר הראוי בשנת שלום שא"צ לפזר כ"כ משא"כ אם המסרבים שלא כדין ע"ש (ר"ל ע"ד שכתב לעיל שהרוב מב"ב כו' ומדברי הבני יהודה נראה שהבין מ"ש אם המסרבי' כו' היינו דספוקי מספקי ליה ויש פנים לכאן ולכאן וליתא) וא"ל שהעניים יכולים לכוף הב"ב על מידת סדום שזה נהנה וזה לא חסר ואין רשאים להתנות יש לחלק וגם כי מפני תיקון העולם אין לעשות כן דאל"כ יפרשו כמה וכמה מן הצבור בשכירות החזן וכדומה ויסמכו שיראי ה' יהיו שוכרים והם יצאו בזה ע"ש:

להקרות כו' ומ"ש וקרא לתוכו ויהי נועם כו' וכתב בדגול מרבבה שזה בתקיעות מעומד אבל בתקיעות מיושב הו' הפסק גמור בין ברכה לתקיעה ולו' שזה מיקרי לצורך התקיעה קשה הדבר שאין זה סגולה בדוקה עכ"ל ולענ"ד י"ל כיון שלא היו יכולים לתקוע בע"כ שהיה צריך הפסק גדול ללכת ליקח שופר אחר וכיוצא ובלא"ה היא צריכה ברכה אחרת וגם עתה שקראו ויהי נועם באמת ברכו ברכה אחרת ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפו

טמאה. ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' כ' שכתב בענין זה ליישב דברי ההגה שהיא מדברי הר"ן ע"ש ועיין בער"ח כאן וביו"ד סי' פ' ובבר"י מ"ש בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' נ' דקרני הבופלה הם פסולים לשופר דבופלה שאנו קורין הוא שור הבר דקי"ל שהוא בהמה עיין ביו"ד סי' פ' וא"כ פשיטא דפסול ע"ש שתמה על המג"א ושכנה"ג: הגוזל עבה"ט ובר"י כתב בשם ר"י מלכו בתשובה כת"י דאם תקע שלא ברשות ונסדק חייב לשלם דהוי שואל שלא מדעת ויצא י"ח דקי"ל גזל שופר ותקע יצא ואם לקחו ברשות פטור דה"ל מתה מחמת מלאכה והתקיעה עצמה שנסדק אם מיד שתק יצא ואם סיים התקיעה באותו שופר לפום גמרא דידן יצא ולפום הירושלמי לא יצא דתחילתה בעי סופה ע"ש: לזכות: עבה"ט ועיין בנ"ב מ"ת סי' סי"א באם מכר ע"ז וקנה שופר בדמים אין תוקעים בו ואם בשעה שמכר משך הקונה תחלה ואח"כ המעות עיין ביו"ד סי' קמ"ד בט"ז וש"ך שם ועכ"פ הי' מקום להקל בזה דהוי חליפי חליפים ע"ש:

נקוב. וע' בשו"ת מהר"י הלוי פילפול ארוך בדברי הרא"ש במעכב התקיעה קודם שסתמו וחזר לכמות שהיה וע' ביד אפרים מ"ש בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפח ומצותה עיין באשל אברהם וע' בבר"י במח"ב כתב עוד בשו"ת שלו חיים שאול ח"ב סי' יו"ד אות ג' במה שנהגו בתקיעות ר"ה לתקוע בהנץ החמה כתבתי בספר מח"ב ובקונטרס מורה באצבע לבטל מנהג זה אף שכתבו שמהרב"ך ורבו הרמ"ז נהגו כן ובכתבי מהרמ"ז כתב שיש מקום לזה ע"פ הסוד מ"מ איני חש לסודות שלא גילה האר"י ז"ל וגם המקובל המופלג מהר"ש שערבי שמעתי מפיו הקדוש שיש לבטלה וכן עשה מעשה וביטלה בבית המדרש הגדול הנוהגין ע"פ האר"י ז"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקפט

בדרך, עבה"ט וכ' בשמש צדקה סי' ך"ט שהקשו לו על מ"ש ה"ה פ"ב מהל' שופר דלכך צריך כוונה כיון דעיקר המצוה הוא השמיעה ואפי' התוקע משא"כ באכילת מצה כולי דקשה ע"ז מדין חליצה דהוי מעשה וע"ש שכתב ליישב זה באורך ובתשובת בן המחבר מברר ענין צריכים הכוונ' במצות ע"ש וה"ש הרדב"ז בענין סומא ע' בדבר שמואל סי' י"ב הסומא מוציא אחרים בתקיעת שופר ובכל מצות דאורייתא ע"ש: בש"ע אע"פ שנשים פטורות כולי וכתב בשאגת אריה סי' ך"ד שיות' ראוי לאיש לתקוע לאשה משתתקע היא לעצמה או אשה לאשה וע"ש סי' ך"ו שאסור להוציא לולב או שופר לרה"ר לצורך אשה שתטול לולב או תשמע תקיעת שופר, וע"ש סי' ך"ז שמותר להוציא לרה"ר לצורך איש שהוא מסופק אם תקע אם לא תקע וכן לטומטום וה"ה לולב עכ"ל והמח"ב כתב שהוא תפס במונה דס"ד לחומרא מדאורייתא ואנן נקטינן דרק מרבנן א"כ כאן אסור וע"ש סי' ק"ח שאסור להוציא השופר לר"ה לצורך קטן וגם לאיש ששמע תקיעות דמיושב אסור להוציא לצורך תקיעות דמוסף וכן אסור להוציא הלולב לצורך נענועי ההלל מאחר דכבר יצא י"ח מן התורה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצ

בש"ע סעיף ט' פסוק אשרי העם כולי עיין בטור שכת' עד תרום קרנינו וכ"כ אבודרהם וכ"כ בסדר האר"י ז"ל וכ"כ בא"ר בשם מט"מ והרב' נוהגים כן:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצא מוספי. עבה"ט וע' בהלק"ט שם שאפילו לא סיים הברכה אינו חוזר ביום ב' וביום א' אם סיים הברכה חוזר לראש הברכה: בהג"ה אלא אומרים מלבד כולי. ע' בדגול מרבבה שלא לומר עולת התמיד כולי רק מלבד עולת החודש ומנחתה כולי ועיין ג"כ לקמן סימן תרכ"א והמנהג כהרמ"א ובקונטרס מטה אפרים כתבתי בזה: בש"ע וגם ביום השני כו' עיין במג"א ובאר הגולה וברכי יוסף כ' דאף בא"י בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' הוו עבדי תרי יומא מספיקא כמ"ש הרמב"ם ולכן אנו עושים בא"י ר"ה השתא כמו דהוי עבדי' אז ונמצא דליושבי הארץ ר"ה כרגלים דח"ל ושפיר אמרי' את מוספי ע"ש: יעקב עבה"ט וכת' בשבו"י ח"ג סימן מ"ג מה שנדפס במחזורים דפוס זולצבאך שבני אשכנז נמשכים אחריהם ועקידת יצחק לזרע ישראל (נ"א לזרע יעקב תזכור) אין לומר כן אלא כמ"ש בש"ע לומר לזרעו תזכור וכדברי הריב"ש וכ"כ במבי"ט ח"א סימן ר"ע ובמהרי"ט חלק א"ח סימן ט' ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ד שכת' גם כן שעיקר הנוסחא הוא לזרע תזכור וע"ש דהכוונה לזרע תזכור היינו זרע אברהם דמיניה מיירי דקאמר וזכור לנו העקיד' שעקד א"א כו' ע"ש ועיין בתשובת מהר"י באסן סימן א' ובפרשת דרכים דף י"א ע"ש: שלשה שעות. עבה"ט ועיין במג"א האידנא שנהגו להתפלל בהשכמה כולי ואף שש"ץ אומר פיוטין אין זה שעה שצבור מתפללין ע"ש: בש"ע יש קורין תגר כו' וכת' הריק"ש וז"ל חותם בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים בשבת לא יאמר היום ובגן המלך סי' ב' כת' ע"ז דבשבת יאמר שומע זכרון תרועת עמו ישראל היום ברחמים ומנהגינו שבין בחול ובין בשבת אין אומרים מלת היום לא מלת זכרון רק בין בחול ובין בשבת אומרים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים וע' בשיורי כנה"ג שכת' דשפיר י"ל מלת היום ע"ש שכת' ג"כ בשם מהר"ח אלפנדרי שיש לפרש על התרע' בפה ובש"ח כת' בשם ב"ד שסמכו מפני שבמקדש ומקום ב"ד היו תוקעין בשבת כמ"ש הטור סי' תקפ"ח ובשם ספר בית תפלה כת' טעם אחר ע"ש וע' לעיל סימן תקפ"ב ס"ק ה' לענין אם טעה ואמר בשבת יום תרועה ע"ש וע' בתשב"ץ ח"ג סי' ר"צ וסי' ש"ט דבנוסח היום הרת עולם וכן זה היום תחילת מעשיך לא ישנה כלל אף כשחל בשבת והביאו בר"י ע"ש וע' בסדר היום שכת' דבאמירת היום הרת עולם נהגו לשחות עצמם לאומרו בכפיפת קומה והטעם מפני שבאים להזכיר ענין גדולת היום צ"ל אותו בפחד ובהכנעה שיכמרו רחמי אל עליו כו':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצב

בש"ע יחיד אינו מפסיק והרדב"ז ח"ב סי' שמ"ז כת' דיחיד מותר להפסיק בברכ' ובבר"י תמה עליו ובאמת תמוה מה שלא הזכיר מדברי הטור ושאר פוסקים דאינו מפסיק אף אם תקע ליה אחריני ומכ"ש שהוא עצמו אין לו לתקוע

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצד

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצה

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצו אין לתקוע. עבה"ט וע' בח"צ דמוכח משבת דף קי"ד ובחולין דף פ"ד בשבת שם וכן בר"ה בר"פ יו"ט שתקיעת שופר בחנם אסו' מדרבנן אפי' בי"ט של ר"ה שאינו חל בשבת ודלא כהט"ז סי' תקצ"ו ופמ"א כת' ליישב קושית הח"צ וכת' דבשאר י"ט מודה הט"ז דאסו' רק ביו"ט דר"ה מתיר דבשאר י"ט איכא שבות שמא יתקן כלי שיר משא"כ בי"ט דר"ה דלא גזרו ע"ז כמ"ש הט"ז סי' תקפ"ח א"כ כל היום מותר לתקוע אם אינו בשבת דבשבת איכא גזיר' אחריתי שמא יעבירנו ע"ש וע' בספר רב משולם בראש הספר ענינים מלוקטים מהח"צ ז"ל שכת' אשר כתבת ליישב תמיה' בספרי ע"ש שדבריו סובבים לדחות מ"ש הפמ"א על השגתו על הט"ז ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצז

בש"ע יש מקומות כו' וכת' בשבו"י ח"א ס"ס למ"ד דבעל ברית שרגיל להתענות בכל ר"ה אסו' לו לאכול דהאי תענית דר"ה ודאי צריכין קבלה ונדר כמשמעות הש"ע סי' תקצ"ז וגם משמעות הפוסקים הרגיל להתענות כל ימיו משמע אפי' איכא סעודת מצוה וכמו דמבטל משמחת י"ט וגם לפי מ"ש דסכנ' איכא בדבר שאינו משלים שנתו וחמירא מאסור' לכן אל ישנה רגילתו למען יאריך ימים הוא ובניו וכת' בכנסת יחזקאל סימן כ"ג בא' שנתפס בכבלי ברזל בסכנת נפשות מחמת עלילה ונדר נדר ע"ד רבים כשיצילו ה' יתענה כל ימיו שני ימים ר"ה ולא רצה להזדקק להתי' נדרו משום דהוכיח מר"ה די"ח דקאמר בג' בתשרי בטל' אדכרתא כו' דלפי המסקנא מצוה להתענות בר"ה ודחה ראיות הט"ז סי' תקצ"ז ע"ש וכת' שג' לומדים אחרים התירו לו אמרתי הואיל והותר הותר מאחר דאיכ' דיעות דבדיעבד מהני התרה ע"ד רבים ע"ש ועיין בשאגת אריה סימן כ"א הביא ראיה מש"ס דר"ה דלעיל דאסו' להתענות בר"ה וע"ש סימן ק"ב דל"מ שאסו' להתענות בו אלא דשמחתו מצו' כשאר י"ט לחייב בקידוש כשאר י"ט ואסור לטעום כלום קודם קידוש ואין קידוש אלא במקום סעודה וכל סעודת יו"ט עליו: חלום. ע"ל סימן רפ"ח בשו"ת שם מדינים אלו ועיין במח"ב שצריך להיות כמעט כל היום בבה"כ מתבודד ולומד לקיים כולו לה' כמ"ש בת"ח בשבת:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצח בש"ע ר"ה שחל כולי ועיין תשב"ץ ח"ג סימן קע"ז ובח"ב סימן רמ"ח וביבין שמוע' לרשב"ץ ריש מאמר חמץ ועיין בר"י משם א"ח בשם בעל העיתים דבמקומות שאומרים א"מ בשבת אז במנחה י"ל תחלה א"מ דתקינו רבנן קדמאי ואח"כ צדקתך וכ"כ בשכנה"ג סימן תרכ"ב דאף דצדקתך תדיר מ"מ א"מ נאמר בשחרית ובמנחה וצדקתך רק במנחה ובבר"י סימן תרמ"ג הקשה ע"ז מסוכה דף ג' דס"ל לרבה בב"ח דזמן ואח"כ סוכה משום דזמן תדיר כולי ע"ש ובתשו' כנה"ג סימן נון וע"ס תרכ"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תקצט ליל ר"ה כו' המנהג שמתפללים מתוך הסידור אף שלא בירכו עדיין ברכת מאורי האש. וכ' בר"י שצ"ע לפי מ"ש בבר"י סימן תרצ"ג ובתראי ס"ל שאין להנות מהאור קודם ברכה ע"ש. אך גם שם בקריאת מגילה אין נוהגין לומר תחל' ברכת האור וע"ש וכאן נלע"ד להקל טפי שאין זה הנאה גמירה דקצ' שגור' בפיו ומ"מ ראוי לכתחלה למי ששגור בפיו התפלה בע"פ ואמנם נראה דמיד שמבדיל בתפלה סגי כיון שעכ"פ אומר המבדיל בין אור לחושך אף על פי שלא בירך עדיין על בריאת האש והכי נהוג עלמא שמתפללים במוצאי שבת מתוך הספר לאור הנר ואמנם יש שאין נוהגין כן ולכך אין אומרים ויתן לך לפי שאינה שגורה בע"פ גם מבדילין מיד אחר התפלה כדי להקדים עצמו לברכה שעל האור והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות לאחרים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תר חדש. עבה"ט וכת' בשבו"י ח"ג ביו"ט ב' של ר"ה כשאין לו פרי חדש מותר ליקח יין חדש לברך עליו זמן אף שבירך על הענבים שאכל קודם ר"ה. ואף שבשאר ימות השנה לא יברך שהחיינו על יין חדש כשאכל הענבים מפני שיש מסופקים בדבר וכמ"ש במג"א סימן רכ"ה מ"מ בליל ב' דר"ה שדעת כל הפוסקים דמברך זמן אלא דלכתחלה נוהגים בפרי חדש מ"מ בזה שפיר יוצא ביין חדש דהוי כמו ס"ס כולי וכן משמע ממג"א דהוא גופיה מעתיק בסימן ת"ר דברי הד"מ לברך על תירוש חדש משמע אף שכבר אכל ענבים וע"ש ועיין בא"ר דה"ה נשים בברכת הדלקה או ללבוש בגד חדש ולכוון לצאת ברכת שהחיינו או להניח הפרי שיניח אחר כך בקידוש ע"ש וה"ה וכ"ש פרי אחר חדש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרא

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרב

הלבנה. עבה"ט ועיין בא"ח שהביא זה וכת' ע"ז הבאתי שמזה ראיה ללבוש שי"ל כמו שלא ידאג שימות כן לא יגזר עליו מיתה באותו חדש מיהו גם בזה י"ל כיון שממתינין לכבוד' כו' מגינה תיכף עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרג עכו"ם עבה"ט ומ"ש שיאמר י"ג מידות ג"פ כו' עיין לעיל שכתבתי שבפע"ח איתא ג"כ התפלה ג"פ ע"ש ואנו אין נוהגין כן בגוף התפלה ע"ש וכ' בנ"ב סימן ל"ד בא' שביקש שיתנו לו סחורות ללכת למקום קרוב ונתנו לו ונהרג בדרך והנה בצ"צ השיג על מהרי"ו בהולך בשכר ואעפ"כ כת' שיתענה מ' יום אך בזה שהשליח בקש לשלחו בשליחות הזה לטובת עצמו אין שום ה"א דצריך כפרה ומעשים בכל יום שאדם לוקח סחורה בהקפה או בתורת אויף גזעצט והולך לירידים שאם ח"ו יארע לו מקרה בנפשו אין המוכר צריך כפרה וראיה מהא דחלק שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהיה זה טמון כו' ולא קחשיב אבנר התם משום דאבנר הי' המתחיל כו' ולכן א"צ כפרה רק הואיל והורה כו' יתענה שלשה ימים בה"ב ואם רצונו ליתן איזה מתנה ליתמי הנהרג דבר טוב עושה ע"ש וע"ש סימן ל"ה סידור תשובה באורך לא' שנכשל בא"א ושם מבואר שמחויב להודיע לבעל האשה בצנעה שאולי יאמין לו ויהיה פורש ממנה ומן הדין היה די רק שיאמר לו שיודע שאשתו זינתה ולא לפרסם כדאמרינן ביומא דף פ"ז אשרי נשוי כו' בחטא שאין מפורסם אך מצד הסברא יותר יאמין לו כשיתודה בצנעה לפני בעל האשה ואם כי לקח עתה בתו ויתבייש בפני חמיו יותר טוב לו שיתבייש שעובר עבירה ומתבייש מוחלין וגם חייב לבקש על עצמו מאת חמיו כיון שיש בזה גם חלק מעבירות שבין אדם לחבירו שגרם לו שתאסר אשתו עליו ע"ש וכת' באבן השוהם סימן מ"ם באשה שהמיתה ילד על ידי גרם והגרם על ידי משרת' שצריך תשובה ומ"ש עוד סימן מ"ה בא' ששלח נער קטן על סוס כולי וכת' ביד אליהו סימן כ"ט מ"ש בשל"ה מי שעשה עבירה צריך שיכתב לעצמו ששגג וחייב חטאת כדי שאם יזכה ויבנה בהמ"ק כולי וכמ"ש בשבת גבי ר"י בן אלישע כו' נכון לעשות כן ולכתו' גם השיעור שאכל כדאי' ביומא דף פ' וכן אם חטא שני פעמים צריך לכתוב לו הידיעות והעלמות איך היה ע"ש וכ' עוד בסימן ק"ח בא' ששלח משרתו לגבות חובות והוא לא רצה מחמת הקור ואחר כך נזדמן עוד א' כו' ע"ש סדר התשובה ע"ז מחכם א' והוא חלק ע"ז וכת' שבענין זה יש להחמיר טפי ע"ש ועיין לקמן סימן תרמ"ז מ"ש שם מתשו' הפמ"א חלק ב':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרו

לרחוץ. עבה"ט וכ' בדברי יוסף סימן ס"א באבל תוך ז' בעיה"כ לאכול סעודה המפסקת בישיבה על כסא או ספסל המיקל בזה לא הפסיד ודלא כמ"א דמשמע מדבריו סי' תר"ו שמחמיר בזה אפילו בשעת אכילת סעודה המפסקת דהא עד שתחשך קאמר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרז

הרשות עבה"ט. וכת' בפמ"א ח"ב סי' קע"ח מי שרוצ' לעשות תשובה ולבו מתלהב ורוצה להתודות ברבים על חטאיו כדי שיתבייש וכת' דהא משמע בסוטה ד' ל"ב דקאמר נכסוף וניזול כי היכי דניכפר היינו דוקא בע"ז הטיל עליו הכתוב ודוקא בעניני דקרבן הא לא"ה אסור לפרסם כדמוכח מסוטה דף ח' ומכאן תשו' שאסור לפרסם חטאיו אלא יתודה בינו לבינו אפי' חטא ראוי לשאול לחכם מה תשוב' חטא כזה וחדשים מקרוב באו ואומרים שצריך אדם דוקא לפרסם חטאו וישתקע הדברים ולא יאמרו ומדברי חיצונים דבר זה וה' יורנו דרך אמת עכ"ל ועיין ביד אפרים שכתבתי דמסוטה דף ח' מוכח דבמקום שאחרים נחשדים יכול לפרסם שהוא עשה זה כדמוכח בסוטה התם דיהודה אודי אע"ג דאמר ר"ש חציף עלי מאן דמפרש חטאיה מ"מ עביד יהודה הכי כי היכי דלא לחשדו אחריני וזה יוכיח הפמ"א דמוכח דבלא טעם זה אסור אבל היכא דאיכא הך טעמא גם הפמ"א מודה ועיין בדברי אא"ז בת"ש סימן ה' ובכ"ש בחולין ספ"ב ובסוטה עיין שם (ועיין בא"ר שכת' על הלבוש שכ' שיפרט בלחש כדרך שאמר משה כולי והקשה ע"ז דבסוטה משמע דבע"ז יש לפרסם ע"ש) ולק"מ דהתם בשוגג מיירי ולענין קרבן לכן יש לו לפרט כי היכי דנכפר משא"כ בהך דמשה דמזידים היו ומשה התוודה על חטאם בדרך תפלה ותחנונים וגם בלא"ה הלבוש שם לא כת' כדרך משה אלא לענין שבלחש נכון לפרט החטא ע"ש: מעומד. עבה"ט וכ' ביו"ד סימן ל"ב שמ"ש המג"א בשם של"ה לומר סליחה לעוונות ומחילה לפשעים והיא ט"ס דבשל"ה מבואר להיפך אף שיש מקום לומר כן כו' אך כיון שהעיד בשל"ה בשם הרמ"א חלילה לי לחלוק עליו וגם בפיוט אל מלך יושב הנוסח מחילה לחטאים כו' בירו' סוף יומא הנוסח כפרה לפשעים מחילה לעוונות סליחה לחטאים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרח

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרט

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרי

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריא

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריב (ס"א) בש"ע והוא פחות מכביצה כו' ועיין בדגול מרבבה דהיינו ביצה בלא קליפת' וע' בחבורי בית אפרים על טריפות בקונטרס התשוב' שם:

ליגע עבה"ט עיין מג"א דמייתי ראיה מיומא ועיין בא"ר ועיין בשו"ת הר הכרמל סימן ך"א שתמה על המג"א בזה וכת' לצדד דכל שאפשר לו שלא לעסוק בדבר האסור לאוכלו שי"ל שחייב להרחיק עצמו ויש לאסור ליגע באוכלו ע"ש. וכת' בדבר שמואל סי' צ"ח שהמוהלים שנוהגים לעשות המציצה ביין אז בימי התענית אין להם לעשות בזילוף בפה רק ביד או במוך מבלי אמצעות הפה ומכ"ש בט"ב ויו"כ ע"ש וכ"כ בא"ר סימן תרכ"ו בשם קיצור של"ה ע"ש ונראה דביה"כ אין לעשות במוך משום חשש סחיטה וזלוף ביד לבד. ועיין בדגול מרבבה שכת' שראיית המג"א מהחלו' היא מהירושלמי ולכן צריך לקבל באימה דברי הירושלמי ע"ש: בש"ע כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית וכת' בדגול מרבבה שעכ"פ הוא יותר מחצי רביעית ועיין סימן ק"צ וסימן רע"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריג

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריד

אסור לנעול כו' וכ' בפמ"א ח"ב סי' צ"ד במנעלים של לבדים יש ליזהר שלא לילך בט"ב וי"כ ע' לעיל סי' תקנ"ד שהבאתי דבריו בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריח (ס"ז) כשמאכילין כו' כשני שלישי ביצה כולי וכ' בנוב"ק חי"ד סימן ל"ז וסימן ל"ח שחכם אחד כת' פלפול בענין השיעורים וחולק בקצת דברים על גדולי הראשונים והגאון ז"ל הסביר לו פנים שדברי הראשונים חיים וקיימים וכת' לו תוכחת מגלה שלא יוסיף עוד לסתור דברי הקדמונים ולחלוק עליהם הלואי שנזכה להבין דבריהם ובמקום שהם חולקים ניתן רשות להכריע ע"ש ועיין בית אפרים על טריפות בקונטרס התשובות שם כתבתי בשיעו' רביעית של תורה ושיעו' אגודל והבאתי שם דברי הצל"ח בפסחים: (בש"ע ס"ט) ואם אין שם מאכל הית' וכת' בנ"ב סימן ל"ו על מ"ש המג"א סימן תרי"ח ס"ט להקשות על הרמב"ם וכת' ליישב דמיירי בחול דז"א אלא דאם אפשר לתקן צריך לעשר אפי' בשבת אפי' בירקות ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תריט (בש"ע ס"א) ונוהגים שאומר כל נדרי וכת' בשאילת יעב"ץ סי' קמ"ה שהנוסח של הקדמונים הוא לומר די נדרנא דקאי על העבר ולר"ת דקאי על העתיד צריך לענות ולומר דבנדר או דנידר הגון בחירק והדלת בדגש וכן בכולם דנישתבע כו' וכ' שלחוש לדברי ר"ת הוא נוהג בשתי הלשונות ובפולין הנוסח דנדרנא ודנידר דאשתבענא ודנישתבע דאסרנא ודניסר כו' מיום כיפורים שעבר כו' ומי"כ זה כולי לצאת ידי הכל כולי ע"ש ונראה שהיחיד יכול לומ' כן בלחש בפ"ע אבל הש"ץ בצבור אין לו לשנות מנוסח הנדפס ומורגל בפי כל: העבריינים. עבה"ט וע' בשכנה"ג שכת' ששמע ממהר"ש סבא ז"ל שהיה אומר את העבריינים והכונה שמתירין אותם מעבריינותן כדי להתפלל עמהם ונוסחא זו נכונה וכן אני נוהג לומר והב"ח כת' שא"ל אנו רק בישיבה של מטה מתירין ואין נוהגים כן וע' בא"ר שהכוונ' שבישיבה הם מסכימים אתנו על ההתרה ודלא כהמג"א שהביא דברי הב"ח על נוסחא שלנו ע"ש ולפי זה גם מ"ש הט"ז דש"ץ לחודי' מועיל נראה שגם זה אינו משום דאילו הג' הם המתירים ע"ד המקום וע"ד הקהל ר"ל בהסכמתם אבל לא בתורת שליחות להתיר גם נראה שאין מועיל שליחות ליחיד בכה"ג וקצרתי: ס"ג בש"ע אם חל כולי ע' לבוש ומג"א שא"ל באהבה מקרא קודש ומ"מ שפיר אומרים ותתן לנו באהבה את יום השבת כולי כן מבוא' בלבוש וכ"כ בדגול מרבבה וע' לעיל סי' תקפ"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכ טוב לקצר כו'. וכת' בשו"ת הר הכרמל סי' כ"ז במעשה שאירע ביה"כ בעת חזרת התפלה בקול רם אצל פיוט לאל עורך דין נפלה דליקה בעיר ר"ל וברחו כולם מבה"כ וגם הש"ץ עקר ממקומו והלך לביתו גם הפסיק בדברים ושאר עניני ההפסק הזה מיקרי אונס מאחר דלא נשארו עשרה דצייתי להש"ץ וכיון ששהה כדי לגמו' כל התפלה חוזר לראש ושהה לגמו' את כולה מקרי שיעו' התפלה בלא הפיוטים וכאן שהוא בשלשה ברכות הראשונות אפי' לא שהה רק שהיה מועטת נמי חוז' לראש כיון דג"ר ברכה א' הוא נחשבת וחוז' לתחלתה ה"נ לפי מש"ל דהוי אונס מחמת הבהלה והטירד' צריך לחזו' לראש (לענ"ד בהפסק בג"ר כ"ע מודים דאף בהפסק שלא מחמת אונס ודוקא במקום דבעי' שהה כדי לגמו' את כולה שיהא צריך לחזו' לראש בזה מחלקים הפוסקים בין מחמת אונס ע"ש משא"כ בג"ר דאפי' לא שהה כו' פוסק וכן בשהה באמצע הענין לחזו' לראש ברכה לבד אין חילוק בין הפסק מחמת אונס או לא) מיהו הפייט שכבר אמרו א"צ לחזו' ולומ' כשחוזר הג"ר אבל זכרנו ומי כמוך מאחר שהם ממטבע הברכה צריך לאומרם שנית ואף על גב דאם שכח א"צ לחזו' הכא שאני ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכא ש"ע ואם חל בשבת כו' וע' בסי' רפ"ב שאין מוסיפים משום דראשי הפרשיות מצויינים מענין כפרה כו' ע"ש והביאו בה"ט וע' בשערי אפרים שער ז' סעיף י"ז ובפתחי שערים שם:

עבודה. וכת' בנ"ב מ"ת סי' קכ"ז מה שדלגו במוסף יוה"כ מלבד חטאת הכפורים טוב עשו כי חטאת הפנימי אינו מן המוספים ועיקרו בפ' אחרי בקרבנות היום וגם אין פירוש לנוסח זה במקום זה כיון שכבר אמר ושני תמידין כהלכתן איך יאמר אח"כ מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד כו' ואטו ג' תמידים יש והאומרים אותו א"ל רק מלבד חטאת הכפורים ולא יותר וכן במוסף ר"ה א"ל רק מלבד עולת החודש ולא יותר אבל המסיימין עולת התמיד אינו נכון שכבר אמרו ושני תמידים כהלכתם ודלא כהרמ"א סי' תקצ"ה ושוב נתיישבתי שהתורה הזכירה אצל המוספים מלבד חטאת הכפורים והרמב"ם בפרק יו"ד מהל' תו"מ כו' שחטאת הכפורים הפנימי שייך קצת לקרבן מוסף ולכן אי לאו דמסתפינא ה"א לומ' גם ביה"כ ושני שעירים לכפר ואז לא יסיימו כלל מלבד חטאת הכפורים ומי שאינו רוצה לומ' ושני שעירים יסיים מלבד חטאת הכפורים אלו השלש תיבות ולא יותר וע' בדגול מרבבה שכת' ג"כ שיאמר ושני שעירים לכפר ולא יאמר מלבד חטאת הכפורים וע' בסי' תקצ"א מ"ש בשם הדגול מרבבה ומ"ש שם. וע' בט"ז סי' קי"ג שאותם שמכים על לבם באמירת שחטאו שעוו שפיר עבדי שאנו מדמים עצמינו כאלו אנחנו אותם ב"י ומתחרטים כו':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכב

אם חל בשבת כו' ע' לעיל סי' חקצ"ח שם כתבתי בשם בעל העיטור שיאמר א"מ קודם צדקתך וע' מ"ש שם ובבר"י סי' זה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכג קודם. עבה"ט וכת' בנ"ב סי' ל"ג שיש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות ביה"כ לעת תפלת נעילה וכת' שביטל המנהג בק"ק יאמפלא ובפראג רק התרתי שיטלטל הנרות שכבר דולקות מערב יה"כ להעמידם מפוזרים בכל בה"כ דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם כבר גבר החושך קודם שהתפללו הציבו' נעילה בלחש אז מיקרי צורך גדול והנח להם כו' אבל אם הצבור כבר התפללו ולצורך הש"ץ בוודאי ימצא נר א' דלוק מעיה"כ יש למחות בידם ומוטב שלא יאמרו פיוטים וסליחות וישמעו מהש"ץ ולא יעשו דבר האסו' לרוב הפוסקים ע"ש:

נושאים כפים כו'. וע' בשאילת יעב"ץ סי' נ"א מ"ש בזה ולענין אמירת אבינו מלכנו כת' בדגול מרבבה שבד"מ כת' שימשך בפזמונים עד הלילה ואח"כ יאמר א"מ משמע שלכתחלה יש לומ' א"מ בלילה ע"ש באמת שלשון זה הוא מהגמ"י הובא בב"י שם ומ"מ נראה שאינו רק למימר' דמצי למעבד הכי אבל פשיט' שאם אירע שעדיין יום יאמרו אותו ביום אפי' בשבת וכמ"ש במג"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכד

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכה בהגה ומצוה כו' ובא"ר משמע שאין לתקן הסוכה מכל וכל קודם יוה"כ ומפרש עפ"י המדרש למה אנו עושין סוכות אחר יוה"כ שמא יצא דינינו לגלות כו' ע"ש והוא סמך בעלמא דודאי מה שהסוכה היא דוגמת גלות אינו רק מחמת הישיבה אבל לא העשיה וא"כ אדרבא היה טוב להקדים מטעם שכ' שמצוה זו שעשה הסוכה תצטרף להכריע לכף זכות כמ"ש הלבוש לענין קידוש הלבנה וע' בבר"י כ' שהמדקדקים עושים הדפנות ועצי הסכך קודם יוה"כ ובמוצאי יוה"כ מניחי' הסכך אם לא כולו מקצתו ע"ש וע' בספר אור צדיקים להר"מ פאפרש שיש להרבות בצדקה ערב סוכות ומהרח"ו היה מחלק הקופה לעניים ערב סוכות (ע' בפרע"ח טעם הדבר) וטוב להדליק ז' נרות בסוכה נגד ז' צדיקים כו' ע"ש והביאו בק"א למח"ב וכ' באר יעקב בח"מ סי' ח' דאה"נ דקי"ל כיון שנתמנה פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני ג' מ"מ סוכה שרי וע' בקידושין פ' יו"ד יוחסין ובליקוטי מהרי"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכו בש"ע בית. עבה"ט וע"ש בגו"ר הטעם דהא שלג אינו חוצץ בפני הטומאה לא חשוב מידי להיות כתקרה ע"ג סוכה ע"ש:

שנשארו. עבה"ט וע' בפמ"א שם שכ' בסוף וז"ל לפי כל החומרות אם התחתונה צלתה מרובה אף אחר שתקח הפסול סוכה כשירה הוא לכתחל' ואין בזה משום סוכה שתחת סוכה כיון דלמעלה חמתה מרובה כולי ואם כן בלאטי"ש שאם ינטל כנגד הלאטיש אעפ"כ צלתה מרובה המקיל לא הפסיד ע"ש וע' בתפארת צבי סי' נ"ט מ"ש בזה: ולסגור. עבה"ט שרמז לפמ"א סי' ס"א וע"ש שכ' שצריך ליזהר כו' וכ' בפמ"א ח"א סי' ס"א שצריך ליזהר כשעושה סוכה בבית ולמעלה גג הסוכה בשינדלין שצריך ליטול מהשינדלין עד מקום שיהיה פחות מג' נגד הדפנות כיון דאין הדפנות מגיעות לסכך וכן לפעמים אדם עושה סוכתו מבחוץ ומצרף שני כותלים הבנוים תחת הגג שינדלין ואין הכתלים מגיעים לגג אפי' פחות מג' והגג הבולט הוא ד' טפחים אז להר"ן כיון דאין מגיעות לסכך לא אמרינן דופן עקומה. ואין כאן מחיצות וצריך ליזהר בזה כי הוא דבר מצוי ועוד כ' שם שיש שבונים סוכה על הגג ופותחין הגג כמין דלתות ויש שפותחין כמין ארובה ובאמצע יש לה צירים וכשפותחין אותה למעלה מן הסכך באמצע הסוכה נמצא תלוי למעלה מסכך כשר דופן שהוא נסר הרחב יותר מז' אלא שתלוי בצידו נגד הסכך כשר כול' כיון שאותן השינדלין המחוברים על הקנים ותלוים באמצע הסוכה למעלה מהסכך כשר ויש תורת סכך פסול עליהם והוי כמו ששוכבין ברוחב כו' ע"כ שומר נפשו ירחק מסוכה זו ובפרטות עפ"י הרוב דופן הרחב הנתון על צידו למעלה מן הסכך עושה צלתה מרובה ע"ש ועתה אין עושין דלתות האלו בצירי' באמצע רק הצירים לצד הדפנות ופותחין הדלת לגמרי שתעמוד בשוה עם הדופן בקומה זקופה ולא תהיה הקיר נטוי ע"ג הסכך וכשר הדבר ומה שכ' הבה"ט בשם גו"ר ע"ש שכ' אע"ג דלענין טומאה חשב כסתום כיון שהנקבים דקים לכל היותר חצי סלע מ"מ לגבי סוכה נידון בדין צילתה מרובה מחמתה וכמו בסוכה תחת האילן ושבכה זו אין לה צל ולענין אם מותר להניח הסכך כשר על השבכה ממש אם חיברו השבכה לדוו"אר וקבעוה שם שוב אין מקבלת טומאה כדין המחובר לקרקע כו' ואם פרשו השבכה ע"ג הסכך בטילה לגבי הסכך וכמאן דליתא דמי כו' ע"ש וע' בשו"ת בית יהודה ס"ק י"ז בסוכה עשוי תחת סריגי ברזל ע"ש וע' בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' י"ד שהשיב להגאון פר"ח ז"ל שדעתו בחדרים מקורים עם מזוזות ובסוכות פותחים הקירוי ומסככים בענפים והמזוזה קבוע בדלת ואחר הסוכות חוזרים ומקרין בקירוי והמזוזה כדקאי קאי וכתב הפר"ח בתשו' דיש בזה משום תולמ"ה וצריך ליקח המזוזה ולקבוע אותה מחדש ולברך עליו כו' והגאון מוהר"א ז"ל בעל המחבר השיב לו שאין בזה משום תולמ"ה שנעשה תחלה בהכשר וראי' מסי' ט"ו מדברי הלבוש והאחרונים בסי' זה אך באמת א"צ לזה דמוכח דסובר שבימי החג פטורה ולענ"ד פשוט שמעולם לא יצא' מידי חיוב מזוזה אף בחג מאחר שהוא דירת קבע כל השנה ע"ש וצ"ל לפענ"ד במ"ש דכל הפוסקים השוו בנקרעה חוץ לג' אף שלא נשאר מחובר כלל שבאמת לא כן דעת הט"ז והא"ר הביא שכ"כ הצ"צ ומהר"א שישוו לפסול ע"ש אך דמ"מ יש לסמוך על מ"ש דגם בחג גופא לא נפטרה והרוצה לצאת ידי הפר"ח אחר החג יטול המזוזה ויחזור ויקבענה בלא ברכה ומכ"ש אם יזדמן לו לקבוע מזוזה אחרת שיברך עליה ומכוין לפטור את זו כנלענ"ד:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרכט

בחיצים. עבה"ט וע' בשבו"י ח"א סי' ל"ג ליישב סתירת הרמב"ם מכאן לה' טומאת כלים שפסק שאינו בית קיבול וע"ש מה שתירץ ובאמת שכבר עמד בזה בתשובת הרשב"א סי' קצ"ה ושוב ראיתי בברכ"י שהביא הרשב"א וכ' שגם בקרית ספר להמבי"ט עמד ע"ז וכ' ודטפי עלי ליישב כמ"ש הראשון לציון דף נ"ג ע"ש וכ' הא"ר בשם ליקוטי מהרי"ל שראה על הסוכה מונח עץ ובראשו מחושק ברזל וציוה להסירן דכבר כלי הוא ושמא נטמא ע"ש ומ"ש ונטמא לאו דוקא דלאו בנטמא תליא אלא כיון שהיה ראוי לטומאה ונדחה מלהיות מוכשר לסכך שוב אין חוזר ונראה כמ"ש בלבוש ועיין בפ"מ בזה: סעיף ט"ז בש"ע וכן אסור וכו' כ' בדבר שמואל דחבילות עצים שקורין פאשיני מותר לסכך בהם שאין דרך הלוקחים אותם לכוין בקשירתם ליבשם אלא להניחם כך על האש ולמעט בטורח אסיפתן א' א' ואין בכל חבילה ך"ה קנים כו' יש להתיר ואפי' יסתפק לן קצת שרי במילי דרבנן ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרל לדפנות עבה"ט ועיין בתשו' נ"ב מ"ת בענין סיכך בעצי אשירה ודין מצוה הבב"ע מסי' קל"ג עד סימן קל"ז וע' שער המלך בשם המאירי ובס' קרבן חגיגה הביאו בר"י ע"ש ומ"ש הב"ח לחוש שגם הדפנות יהיה מדבר שאין מקבל טומאה כו' כ' הא"ר ובר"י ומח"ב דליתא ע"פ הירושלמי שהביא הרד"ה ונוסחתינו כוותיה ועיין ביד אלי' ובקרבן העדה בפירושו ולשון הגהת אשרי צ"ע:

וכשרה. עבה"ט ועיין בכתר כהונה סי' ך"ג שהביא דברי קרבן נתנאל שכ' להוכיח דגם בסוכה גדולה הדין כן ותמה עליו מדברי התוס' ע"ש: סעיף י' בש"ע ע"כ אין נכון כו' וע' בשבו"י ח"א סי' ל"א דהכשר סוכה אפי' דופן א' אין לעשות מסדינים אם לא שיארוג במחיצות קנים פחות משלשה ואפשר דגם הט"ז לא קאמר אלא בדופן רביעי אז אין להקפיד כיון דמדינא סגי בג' וכן נראה מלשונו ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלא

כשרה. עבה"ט ובר"י כ' דבדיעבד כאשר יהיה האופן שא"א ליטול קצת מהסכך מפני סכה יש לסמוך על המכשירים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלג בש"ע סעיף ו' על האצטבא וע' בדגול מרבבה באם הג' דפנות מזרח צפון דרום ובנה איצטאבא במקצוע מזרח דרום כו':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלד שבעה. עבה"ט ועיין בפ"י שכתב ליישב דעת התוספות כנוסח שלפנינו וכשיטת הב"ח והבר"י כ' שמצא בתוספות על קלף ישן כנוסחא שלפנינו וע"ש דגם הב"ח גופיה כ' להחמיר למעשה ע"ש ועי' בדבר שמואל סי' שמ"ה שכ' גם כן שכן אנו מורין המחמירין במדינות אלו ולכן החמיר בסוכה ארוכה יותר על למ"ד ורחבה יותר על ט"ו אבל למעלה רבתי' ממעטים ופוסלין אויר הסכך עד שלא ישאר בה אויר מגולה כ"א חמשה טפחים ע"ש:

ושלחנו עבה"ט וע' בדבר שמואל שם שכ' סוכה של ו' על ו' טפחים ויש דופן שעובי' טפח גבוה עשרה שעליו מסדר שולחנו אין זה משלים לשיעור ז' טפחים כמו אם היה סוכתו ו' על ו' ושולחנו בתוך הבית אע"פ שאוכל עליו ויושב בתוך סוכתו לא יצא י"ח מה"ת ואין מצטרף טפח א' משיעור השלחן לשיעור הסוכה כו' וה"ה בזה שהדופן עוביו טפח אם לא במקום שאותו הדופן והנסר שעליו הוא חזק וקבוע ולמעלה יש גבוה עשרה טפחים נוהגים להקל שחושבים קרקעית הסוכה מגיע עד ראש אותו הדופן כיון שיכול לסמוך במסמרים בל ימוט ולישב על השלחן שיש למעלה ממנו הכשר סוכה שהוא חלל שבעה על שבעה בגובה עשרה וגם בזה לבי נוקפי קצת כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלה

קודם. עבה"ט ועיין בר"י שכ' שהעיקר כהב"ח דמסתיי' ליזהר לכתחלה במלתא חדתא שאינה בשום פוסק אלא בהגמ"יי ובש"ע לא הזכיר כו' ובשכנה"ג כ' שג"כ דעתו כהב"ח וע' בא"ר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלז בש"ע ס"ב וכן יוצאים בשל שותפות כו' זה דעת הריב"ש ומהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' ח' דחה דברי הריב"ש והעלה דסוכות השותפים דקפדי אהדדי פסולה לדעת רש"י ותוס' והר"ן וכן דעת הר' חסדאי והר' שלמה בן רבינו יונה ע"ש וכ' בר"י שמהריטב"א ד' כ"ז נראה כהריב"ש ע"כ ובמח"ב כ' דלא סיימוה קמיה דהרשב"ץ ולכן היה סבור דמה דיליף הריב"ש ק"ו שותפים משאול' פריכ' הוא דשאולה כולה שלו כל ימי שאילתה כו' ובאמת הק"ו הוא באופן אחר ודברי הריב"ש נכונים ע"ש אך י"ל דמ"מ מודה הריב"ש בקפדי אהדדי אך הוא רחוק המציאות כיון דעבד סוכה בשותפות מסתמא כ"א נתרצה שיצאו שניהם לישאל כ"א לחבירו חלקו ואי מקפידים ויוצאים ומכלל דיעות ב"א בזה לא מיירי הריב"ש:

הספינה. עבה"ט בשם הט"ז ובא"ר כ' דאם אפשר שיבוא בעל הסוכה בעוד שהוא שם אף דבשעת הכניסה אינו שם לא יכנס שלא מדעתו כי אפשר שיבוא ויתבייש ליכנס ולאכול או לעשות עסק אחר בפניו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלח בש"ע עצי סוכה כו' ועיין בר"י בשם מהר"י מולכו מי שהחליף סוכה בסוכה לא פקע קדושתו הראשונה וראיה מסי' תרס"ח הפריש ז' אתרוגים דמשמע דוקא הפריש דהוי כהתנה וסוכה השני' אם נשתמש בה לשם סוכה חלה קדושה גם עליה ואם לא נשתמש אלא שאמר זו חליפת זו לא חלה עלי' קדוש' דהזמנה לאו מלתא היא ע"ש:

מילתא היא. עבה"ט ועיין בר"י שהביא בשם מהר"י מולכו שדעתו בסוכה מיוחדת אסור להנות בכל השנה וכתב הבר"י ע"ז אבל ראיתי להמג"א דסבר להיפך וכו' משמע דמסכים להמג"א ולכן לדידן פשיטא דאין בית מיחוש דכיון שנוהגים היתר כל קדושה דבימי החג אדעתא דמנהגא היא שתחזור להיתרא וכהתנה בפירוש דמי ומ"מ מ"ש המג"א שצריך מעשה אחר שתחול קדושתה צ"ע דאפשר אף בלא מעשה חלה הקדושה כשמגיע החג ואין זה דומה להזמנ' דהכא לא פקע הקדושה לגמרי רק על דרך תנאי לבד ועיין בא"ר שכ' על דברי המג"א שצ"ע ואפשר כוונתו למ"ש דבהגיע כניסת החג הדרא קדושתה וצ"ע: אוכלי' ועיין במח"ב בסיכך ע"ג פצימים והיה שם אשכול ענבים שהי' מודל' ע"ג פצימים ונשאר האשכול תלוי בסכך מחובר לגפן וממילא נוי לסוכה ובטל לגבה וחלה עלי' קדושת נוי סוכה כתב מח"ב שיש מי שסבר דלא מהני תנאי בזה ובספר יד אלי' דף צ"ט מסיק כיון שאשכול זה שם נמצא מתחלה ולא נתלה בכוונת נוי לא חל עליו קדושה ומותר לאוכלו בלא שום תנאי אך אם כיון להניחו משום נוי לרש"י לא מהני תנאי ולר"ן מהני ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרלט בש"ע כיצד מצות וכו' וכתב בר"י בשם מז"ה שהביא תשובת רבינו האי גאון שכתב וז"ל שאלת אחים או שותפים שאין להם מקום לעשות סוכה גדולה ועשו סוכה קטנה שאינה מספקת לכולם והשיב לענין אכילה יכול כ"א לבדו לאכול זה אחר זה אבל לענין שינה זה ישן לילה אחת וזה לילה אחת. ואם חביבה עליהם המצות תע"ב אם זה ישן מקצת הליל' וזה מקצת ואם שומרי גנות פטורים מכ"ש מי שאין לו מקום לישן בסוכה עכ"ל ומזה ראיה למ"ש לקמן סי' תר"ס אות ה' בשם הח"צ וזרע אמת עיין שם: ס"ב בש"ע ומי שיחמיר כו' ועיין בבר"י שכ' בשם צידה לדרך שהי' חומרא יתירה וכ"כ מהרי"ל ע' לקמן סי' תרמ"ב וכת' רבינו ירוחם דפחות מכביצה אין מי שיחמיר ובא"ר הקשה ע"ז והבר"י כת' ליישב קצת ע"ש וע' בא"ר שהביא ש"י ותניא בשם הר' אביגדור דאכילת עראי דשבת וי"ט חשוב קבע והו' הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך מעשה לסתור דלמא ביו"ט הוי וכו' ועיין בר"י בזה וע' לעיל סי' קס"ח מ"ש שם בשם גו"ר לענין ברכה דאין חילוק בין שבת וחול וא"כ נראה דה"ה כאן וכן משמע בבר"י שם עמ"ש הפוסקים לענין אכילת לילה הראשונה לק' סעיף י"ז דמשמע דוקא משום דאכילת לילה ראשונה חובה חייב אפי' בכזית הא בלא"ה לא חייב ואפי' לא ירדו גשמים ע' בט"ז לקמן ס"ק י"א וכן דעת המג"א לקמן ס"ק יו"ד דבי"ט ושבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה והביאו בבה"ט לקמן: לאחר. עבה"ט ועיין בר"י שכתב רבני אזמיר הסכימו שאין להביא הקדירה בסוכה ולערות התבשיל לקערה עיין במג"א וא"ר ע' במח"ב שהאריך בלשון ספר הישר לר"ת והובא גם כן בת"ד לראב"ד ע"ש:

ולאכולי עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ד' סי' י' כו' דפת כסנין יש להחשיבו כפת גמור לענין זה דאף שיאכלנו דרך עראי כיון שאכל כשיעור יותר מכביצה יברך על הסוכה כו' והתבשיל העשוי' מה' מינים יש לחייבו בסוכה אפי' באכיל' דרך עראי אך לא יברך על הסוכה אם לא שאוכל בקביעות ובשר וגבינה וביצים וכיוצא בזה גם הם צריכים סוכה אך לא יברך לחוש להטור ז"ל ופירות יש לפטור מכל וכל אפילו יאכלם בקביעות והרוצה להחמיר לאכלם בסוכ' אפי' דרך קבע אין לברך. ובמח"ב כ' שכת' בתשובה דלדעת החולקים על הרמב"ם צריך פת ממש יותר מכביצ' אבל פת הבאה בכסנים אפילו אכל יותר מכביצה הוי כעראי דפת עד שיקבע סעודתו עליהם וא"כ יותר טוב שלא לברך אבל יש לחוש לדעת הרמב"ם אפילו בשר וגבינה לאכלו בסוכה בלא ברכה וכן ראיתי לגדולים בא"י שלא היו מברכים על פת הבב"כ אפי' יותר מכביצה ע"ש ובמדינתינו נהגו רוב העולם בי"ט ושבת לקדש ולאכול אחר הקידוש פת כסנים במקום סעודה ואח"כ הולכים אחר הקידוש חוץ לסוכה ומטיילים בקבלת פני רבם וכיוצא ונמשך איזה שעות עד זמן סעודה ומברכים בשעת קידוש ברכת סוכה נראה דשפיר דמי דאף על גב דפת כסנים הוא מכל מקום כיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו זו משוי ליה כקבע. רק יזהר שיהיה יותר מכביצה ובזה אפשר שגם מח' בסעודה. אך בחול או באמצע היום דשבת וי"ט כשאוכל בלא קידוש פת כסנים כמדומה שמנהג ג"כ לברך ברכת סוכה על פת כסנים ולענ"ד יש לחוש לדעת מח"ב מיהו נראה שאם אין דעתו לצאת מיד רק לשבת שם זמן מה שפיר דמי לברך דהא הברכה היה גם על הישיבה אלא שנהגו לברך בשעת אכילה וא"כ באכילת פת כסנים סגי ועיין שם בגו"ר בסוף סימן הנ"ל שכתב שם לענין אכילת פירות שפטור אפילו קבע דמחלק בין נכנס לשינה לישב בה דהתם כניסתו לישב הוא כמו שיכנס לביתו לישב משא"כ בנכנס בשביל אכילת פירות שאין דרך להקפיד באכילת פירות חוץ לביתו ואין דעתו על ישיבת הסוכה ע"ש. ולכן בחול כשנכנס לאכול פת כסנים יכוין על האכילה והישיבה ג"כ וע' במג"א בשכח לברך שמברך אחר שאכל שגם הישיבה מצוה אבל מי שאוכל פת כסנים ויוצא מיד יש לחוש מ"ש מח"ב דעל פת כסנים לא יברך ועיין לקמן ס"ק ח' ומ"ש בש"ע ופירות אפילו קבע עלייהו וכתב במג"א במיני תרגומא דמהני קבע עלייהו היינו כשאוכל יותר מכביצה ועיין ביד אפרים שפירשתי דברי המג"א על מכונם ע"ש:

פת. עיין באר היטב ועיין במח"ב שהבאתי דבריו לעיל דפת גמור בעינן לענין ברכה ולכן כתב דהלילה הראשונה לא יצא עם פת כסנים ע"ש ולכאורה היה אפשר לו' כיון דכזית אכילת עראי ואפ"ה חיוב לילה הראשונה משוי ליה קבע ואם כן ה"ה לענין פת כסנים דמהני ביה קביעות לענין ברכה וה"ה לילה הראשונה משוי ליה קבע ואפשר לומר דדוקא לענין פת גמור אלא דבצר ליה שיעורא שאין בו כביצה מהני חיוב לילה הראשונה למשוה ליה כקבע משא"כ היכי שהגריעות מצד הלחם שאינו אכילת קבע אפילו כביצה ויותר ממילא דל"מ חיוב סוכה דלילה ראשונה למשוי קבע ללחם זה שאין דרך לאכול לחם כזה לקבע. ומ"מ היכי שבאמת קבע על לחם זה דבכה"ג מהני לברכה אף לפי המח"ב נראה דבכה"ג שפיר יוצא י"ח לילה הראשונה ג"כ וצ"ע בזה ועיין בכתר כהונה שדעתו להחמיר כדעת מהר"מ שהביא הרא"ש דמחמיר בפירות אי קבע עלייהו ע"ש:

גשמים. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ג סימן מ"ה שאירע בק"ק מיץ בשנת תפ"ג ששני ימים קודם החג ירדו גשמים עד שנתמלא הסכך במים וירדו טיף להדי טיף וגם בלילה ירדו קצת גשמים דהיינו נהילא דבתר מיטרא ויש רצו להמתין עם הסעודה עד חצות יש שרצו לדחוק עצמם לאכול בסוכה אף שירדו טיפים הרבה מ"מ רצו לעשות כובע ישועה בראשם להציל מן הגשמים והשיב לא ידעתי איך מלאה לבם לעשות כן להתחכם יותר מחכמינו ז"ל להחמיר בחומרות יתירות ממנה שנמצא בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים אף שבליקוטי מהרי"ל הזכיר קצת מחומרא זו להמתין עד חצות אך בתשובת מהרי"ל סימן קפ"א כ' לא ראיתי לרבותי נוהגים כך כו' והתשובות עיקר כו' וכך עיקר מלתא בטעמא דאם ימתין עם אכילת ב"ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת י"ט יותר מזה וכן כל הפוסקים לא הזכירו המתנה זו לענות נפש ביו"ט וכ"כ המ"א סימן תרמ"ם בפשיטות ועל הכת שרוצים לאכול בסוכה אף שיורדים טיפים הרבה בוודאי לא שפיר עבדי כדאיתא בירושלמי בהדיא כל הפטור כו' נקרא הדיוט וכ"כ הגמיי' וכן בש"ע וכן במהרי"ו סימן קצ"א כל דרכיה דרכי נועם ואיכא ביטול שמחת יו"ט וכ"כ בספרי ח"י סימן תע"ב ועוד כיון דבש"ס מדמה זו לעבד שמוזג כוס ושפך על פניו ואם יחזור למזוג בע"כ יכעוס עליו יותר כיון שמסרב ועושה נגד רצונו בודאי נקרא חסיד שוטה והדיוט אלא העיקר כמבואר בש"ע והסכמת הפוסקים לילה ראשונה יקדש בסוכה ויאכל כזית בסוכה ויברך לישב בסוכה ובלילה ב' יאכל בביתו ויקדש בביתו רק סוף האכילה יאכל כזית בסוכה בלא ברכה ויברך ברכת המזון בביתו ע"ש ועיין בעט"ז שלילה הראשונה אוכל כזית בסוכה ויגמור הסעודה בבית ויברך שם וכתב מח"ב בשם זרע אמת דיברך המוציא ע"ד לגמור סעודתו בבית ואם בירך בסוכה על הכזית הוי גורם ברכה שא"צ וע"ש עוד בשמו שכתב שבני אדם שיש להם סוכות גג של לוחות וסוגרים בגשמים וכשפוסקים מיד פותחים והסכך נגוב ויכולים לסעוד שם מצוה קעבדי והם חייבים בסוכה כיון שאינם מצטערים וצריכים לברך ע"ש ועיין בק"א למח"ב שכתב בשם האורחות חיים שכתב בשם הד"מ נ"ע דנכון כל סעודת לילה הראשון לאכול בסוכה אפילו ירדו גשמים עכ"ל וכן הוא בתשובת זקן אהרן סימן קס"א ע"ש וכיון שכן הבא לעשות כן אין מניחין אותו ע"כ לא אמרו כל הפטור כו' אלא בשאר ימים חוץ מלילה ראשונה וצ"ע:

אכילה. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"א סימן ל"ב במסופק אם בירך לישב בסוכה אינו חוזר ומברך כמבואר בסימן ט"ז דברכות ספק דרבנן להקל ע"ש ונראה דאף לפי מ"ש המג"א במי ששכח לברך דאפילו אכל כבר שהישיבה מן המצוה היינו הברור לו שלא בירך אבל במסופק אם כן באמת בירך גם על הישיבה אין לו לברך כיון שכבר בירך ושפיר כתב דה"ל ספק ברכות. ואם רוצה לאכול עוד צ"ע אם מותר לעשות הפסק כגון שיצא לעניניו ע"ד שלא לחזור לאלתר כמ"ש המג"א ושוב אם יאכל אחר כך שפיר יכול לברך וא"ל דזה הוי ברכה שא"צ ז"א דכל שעושה כן משום שרוצה לצאת ידי ספק אין זה ברכה שא"צ ועוד דהרי אין ידוע לו דשמא היא ברכה צריכה ועיין לעיל סימן רט"ו אך יש לומר דאם יעשה כן יצטרך לברך עכ"פ גם כן על מה שיאכל וזה שיברך המוציא הוא ברכה שא"צ וגם דשם איתא דלכתחלה אסור שמא ישכח לדעת האבן עוזר דבפת א"צ לחזור ולברך על הפסק זה. אם כן יש לומר כיון שאין צריך לברך שעת המוציא דכחד סעודה חשיבה גם לענין סוכה אין לחזור ולברך. וגם אם יברך בהמ"ז ויחזור ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא וברכת הסוכה כמ"ש בסימן רט"ו ס"ק וא"ו בשם התוס' וכ"ד בסימן רצ"ג די"א שאין לחלק סעודות שבת בשחרית לשנים כדי לצאת הג' סעודות דהוי גורם ברכה שא"צ ועיין בא"ר שם שהביא מלשון תשובת רבינו יוסף בכור שור כת"י שכת' שהוא ברכה לבטלה שלא גמרו סעודתם ומברכים ע"ש ואף דלא קי"ל הכי מ"מ במקום שאין צורך כ"כ אין לעשות כן ולכן נראה לי שאם אפשר לו שלא לאכול אחר כך פת רק פירות או מיני תרגימא מוטב ואם עדיין לא אכל פת כל צרכו וצריך לאכול פת שפיר דמי שיברך בהמ"ז ויצא מן הסוכה מעט לצרכו וכדומה ושוב יטול ידיו ויברך המוציא וליישב בסוכה (ואף שלדעת המג"א לא מהני הפסק מעט שדעתו לחזור מ"מ בזה שעושה מעשה ויברך בהמ"ז מהני וכ"כ בס' א"ר שצ"ל להכריע כן כיון שלדעת הב"ח והט"ז אף שלא יצא כלל כיון שהוא אכילה אחרת חוזר ומברך ע"ש בא"ח ס"ק י"ח) ואין חוששין משום ברכה שא"צ דכמו שמחמירים לחלק סעודתו לשנים משום סעודה שלישית כמ"ש המג"א סימן רט"ו כמו כן כאן יש להתיר מחמת שמחת יום טוב וא"ל באמת יאכל בלא ברכה משום ספק דהא ברכה שא"צ חמורה מאכילה בלא ברכה דלדעת הרמב"ם היא דאורייתא דודאי אין כאן ברכה שא"צ דהא צריכה היא עתה אלא שע"י שמברך בהמ"ז הוא גורם ברכה שא"צ דגם זה אסור כדמוכח ביומא גבי וניתי ס"ת אחריני וניקרי וכמ"ש הרא"ש בה' תפילין ובפ' כיסוי הדם מ"מ כיון דהשתא מיהו בע"כ צריך לעשות כן להנצל מספק אינו גורם ברכה שא"צ דצריכה היא לדברים ועיין בבר"י סי' מ"ו ובתשו' סי' י"ט ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמ

חמש וכו' ואם אין לו אב אמו חייבת לחנכו ואם גם אם אין לו מחויבים הב"ד לחנכו וכן בכל מצות עשה כ"כ הא"ר שכן משמע מתה"ד סימן צ"ט אבל להפרישו מל"ת אין חייבים ע' סי' שמ"ג: בש"ע. חולים ומשמשיהם וכת' בשבו"י ח"ג סימן מ"ז מי שנשכר מקהל להיות משמש לחולים ומשמשי חולים פטורים אם מחויב מ"מ לאכול בכל סעודה וסעודה כזית בסוכה ולברך ברכת סוכה שהרי הולך לפעמים לצורכו והשיב שהוא פטור כיון שמושכר לשמש לחולי כל צרכו ולהשגיח עליו לעשות פעולתו שלימה ואם ילך לסוכה הו"ל מצטער בצער החולה שדעתו עליו תמיד ולכן פטור. אך בלילה הראשונה דגם המצטער חייב לאכול כזית גם הוא חייב כו' ע"ש. ונראה שהכל לפי הענין שאם דרכו בחול לילך לפרקים ולשהות קצת כיון שרגיל בכך לעשות כן לצורך עצמו אין לו להקל בצורך מצוה. אך לא יאכל רק כזית וחוזר לעבודתו ואם יש עוד משמשין המשמשים בסירוגים אינם פטורים כיון שאין משמרתו שוה תמיד ויאכל זה בעת שימושו של זה:

כלל. עבה"ט וע' בשו"ת ח"צ שם שכת' לתמוה על המרדכי שהביא בהג"ה שאם מצטער בשינ' לא יצא י"ח אפילו באכילה דהא ליתא דתשבו כעין תדורו לא קאי אלא על אופן הישיבה באיזה ענין תהיה וע"ז נאמר שתהיה כעין דירה אבל אם עשה ב' סוכות האחת לאכילה והאחת לשינה אף שאותה שלאכילה אינה ראויה לשינה מ"מ נפיק י"ח אכילה ולכן גם מ"ש בהג"ה בשם תה"ד דאם צר לו בפישוט ידיו ורגליו אעפ"כ מחיוב לישן בה ומוכח מסוכה של ז' טפחים ומדברי המרדכי הא ליתא דהחוש מוכיח שאין לך מצטער גדול מזה ואין לו לעשות לכתחלה סוכה כזו. אבל אם הוא בי"ט וכבר נעשה או שאין לו מקום לסוכה אחרת ודאי א"צ לישן בה ומ"מ יוצא בה י"ח אכילה וע' שם שהביא ראיה מר"ע שעשה סוכה בראש הספינה שהרוח מצויה שם ואין דרך לישן ואפ"ה עשאה לצורך אכילה ע"ש וע' בשו"ת מים רבים סימן נ"ג תשובת מהר"י דיין להעמיד דברי המרדכי ותה"ד וע"ש סימן נ"ד וע' במח"ב בשם זרע אמת האריך דאף דמי שאינו ישן בסוכה מפני הצינה או מפני שא"א לישן שם איש וביתו אפ"ה יצא י"ח אכילה ע' בבר"י שמסתפק בחולה שאין בו סכנה אם פטור בלילה ראשונה וכת' שמדברי א"ח וכלבו משמע דחולה אף בלילה ראשונה פטור וכן נראה מדברי הא"ר ודוקא מצטער חייב בלילה ראשונה ע"ש:

אבל. וע' בשער אפרים סימן ל"ד שהקשה דהא אבל אסור בתשמיש ובכהנים אמרינן בעירובין דבשעת עבודה פטורים משום דכתיב תשבו וכו'. ותירץ דהתם רק הוא קאמרינן אבל באמת אינו כן ועיין לעיל סימן תרל"ט בהג"ה ובמ"א שם ומ"ש בא"ר כאן:

פטורים. עבה"ט וע' בגו"ר כלל ד' סימן י"ג דבזמנינו השושבינים וכל בני חופה חייבים שאין דרך לספוד החתן והכלה בתוך הסוכה אלא אלו אוכלים לבדם כו' ע"ש ומכ"ש דהרא"ש אפילו בחתן גופיה מחייב וא"כ בקרואים י"ל דמודים להרא"ש ע"ש וע' בחיים שאל ח"ב סימן ל"ה שכתב ג"כ דקרואים שאינה רק מזומנים לסעודת היום לאו בני חופה מיקרי והביא דברי גו"ר וכתב שהעיקר כדבריו וכן כמדומה קרוב לודאי שמנהג ירושלים תוב"ב שהחתן ובני חופה קובעים סעודתן בסוכה ע"ש:
(•) (בש"ע) וסעודת ברית עבמג"א דאף על גב דהוי סעודת מצוה מ"מ אינה כ"כ כסעודת נישואין ודי בי' אנשים וע"ש דסעודה שלפני המילה בלילה לא הוי סעודת מצוה דלא כנ"ש וע' לעיל סימן תקנ"ב ועיין בא"ר שכ"ד מוהרי"ק שממנו מקור הדין דחייב בסוכה לא מיירי מסעודת ברית מילה די"ל דמותר כיון שנזכר בש"ס פרק ר"א דמילה ותוס' שם אך דשקיל וטרי בשבוע הבן דהיינו הסעודה שאצל היולדת שאינו מצוה כ"כ. מיהו י"ל איפכא דברית מילה אפשר דאסור (וע"ש שכתב דמותר והוא ט"ס וצ"ל דאסור) חוץ לסוכה שאין צריך להיות אצל היולדת אבל שבוע הבן שרגילין אצל היולדת דוקא מסתפק ונראה דבשמיני עצרת יש להקל בשניהם והוא פשוט וע"ש במהרי"ק דלענין אכילת פירות בעלמא כמו שרגילים המיקל לא הפסיד ע"ש ולפמ"ש סימן תרל"ט דמותר ביין ופירות אפילו קבע עלייהו אם כן אין נ"מ בזה רק במחמיר על עצמו ובזה אין להחמיר ועיין בא"ר ס"ק ך' דאפשר דבזה"ז אוכלין מיני תרגומא ולכך כ' בשם מהרי"ק דגם בני הסעודה שאוכלים אצל היולדת דאז לא בעי סוכה ע"ש: יחמירו עבה"ט ועיין במג"א דאף במקום כותים חייב לעשות סוכה וכתב בא"ר דפשוט שאם אין הכותים מניחין לעשות סוכה דפטור והוי כשדה וא"צ להניח בשביל זה עסקיו ע"ש ועוד כתב א"ר דמבואר ברש"י דף כ"ז דהולכי דרכים בלילה דפטורים בלילה דאף בלילה הראשונה פטורים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמא

בסוכה. עבה"ט וע' בשבו"י ח"א סימן מ"ב גם כן דהעיקר כרמ"א בזה שלא יצא בזמן דחג שבירך בבית כיון שאינו שעת עשיי' ולא שעת מצותה ע"ש וע' בא"ר שהשיג גם כן על הב"ח והביא דברי הכלבו וכן בבר"י הביא בשם אורחות חיים כדברי הר"ן שממנו מקור דברי הרמ"א:
ומ"ש כאן המג"א ס"ק ב' וגם בלילה שניה ע' סימן תרס"א ר"ל שגם לענין לילה שניה יש חילוק בדבר בין אם אכל לילה ראשונה אז מברך בשניה זמן ואח"כ סוכה משא"כ כשלא אכל בלילה ראשונה יברך בשני' סוכה ואחר כך זמן ולפ"ז משמע דס"ל כהב"ח בתשו' דביום אין מברך זמן והבה"ט נדחק לפרש שגם ביום ראשון לא אכל בסוכה וכ"כ בח"מ סימן תרס"א ואין זה במשמע ועיין בפ"מ שכתב כאן גם כן דמהג"א סימן תרס"א משמע כהב"ח וע"ש סימן תרס"א שהב"ח כ' שדעת האחרונים דלעולם יאמר גם בליל ב' סוכה ואח"כ זמן ובשו"ת נ"ב ח"ב סימן ל"ט נשא ונתן בזה והעלה והעיקר כדעת האחרונים בזה ובמח"ב סימן תרמ"ג הביא דברי הרמ"ע באלפסי זוטא שכתב דזמן אין לו עסק גבי קידוש כו' (ור"ל לדינא דגמ' מברך בשעת עשיה) וכתב שכן עמא דבר ע"ש ובמדינתינו רבים נוהגים כהאחרונים וע' לעיל במג"א סימן ת"ר שכ' דיש טועים ליקח אף ביו"ט פרי חדש לליל שני וטעות הוא דר"ה קדושה א' היא והביאו בה"ט שם ובא"ר כתב דרוב העולם נוהגין כן בליל שני דסוכות וכ' די"ל טעמם דחוששין שמא זמן דסוכה דליל ראשון פוטר כר"ה דאפילו אם היום הראשון חול מ"מ איכא דס"ל שאם בירך זמן על עשיית הסוכה אפילו בחול פוטר זמן דחג דסוכה מכח חג קאתי ע"ש תשו' הב"ח שהביא שם דעת פוסקים אלו ואם כן י"ל דעכ"פ הועיל זמן דליל ראשון כאילו בירך על עשיית הסוכה וכיון שלא היה לבטלה פוטר זמן דחג וא"צ לברך ליל שני ומחמת ספק פוסקים אלו (נהגו כן) ע"ש אבל עתה אין מנהג זה כלל בסוכות רק בר"ה לחוד ותו לא וכדעת המג"א וע' בדגול מרבבה משמע קצת שדעתו כהב"ח בתשו' דאף שבירך בלילה זמן בביתו אין מברך ביום על הסוכה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמג מקדש. עבה"ט והנה נוהגים העושים קידוש ביחד שכשמגיעים לברכת בפה"ג הם ממתינים כ"א עד שיברך הא' והם עונים אחריו אמן ואח"כ מברך השני והם עונים אחריו ועושים שלא כדין שהאמן שעונה אותו שכבר בירך בפה"ג הוא הפסק בין הברכה לשתיה וכבר כתבתי לעיל סימן רס"א סעי' ט"ז בשם הפמ"א ח"ב שאין נכון לעשות כן ע"ש ועיין במג"א אם היתה סוכה עשייה ועומדת וכו' וא"ר מגיה בדברי הב"ח וע' ביד אפרים מ"ש בזה ועתה ראיתי בבר"י האריך בזה והעלה דאם בירך בשעת עשיה לא יברך זמן לרגל על הכוס כיון דלדעת התו' והרא"ש אינו מברך ע"ש:

בש"ע אבל בשבת וי"ט כו' עבה"ט ע' לקמן תרס"א מ"ש בשם שכה"ג דביום שיש קידוש האומר ברכת סוכה בברכת המוציא טועה אלא יאמר בקידוש ובדבר שמואל סימן רט"ו כתב שיש פקפוק אם יש להפסיק מקידוש היום בברכת סוכה בין ברכת היין לשתיה כיון שלא ניתקן מהקדמונים ולא הוזכרה בתלמוד ואין בשתית היין איסור חוץ לסוכה עכ"ל ולכן דעתי כיון דבקידוש אין בה סידור ברכות אחרות מברכים על הסוכה או קודם ברכת המוציא או אחריה כו' ר"ל לכל מר כדאית ליה דלמהר"מ יברך קודם המוציא ולהרא"ש דנהגים כוותיה יברך אחר המוציא אמנם י"ל דהיינו למברך על היין ונוטל ידיו מיד לסעודה משא"כ מי שמברך על היין ואינו נוטל מיד לסעודה רק אוכל פת כסנין להיות נחשב כקידש במקום סעודה י"ל דגם לפ"ד הדב"ש יש לנהוג בזה לברך תחלה במ"מ ואחר כך ברכת סוכה כיון דבאמת דעת מח"ב דפת כסנין אין לברך עליו ברכת סוכה אף ביותר מכביצה ודלא כגו"ר כמש"ל סימן תרל"ט ולפי"ז לא הוי מקום לברך ברכת סוכה כלל אך בזה דקמהדר ליה בקדושה יש לומר דאף המח"ב מודה דהוי קבע ולפי"ז כיון שכל עיקר הברכה מכח קביעות הקידוש שפיר יש לברך אחר הקידוש שהיא ברכת היין יברך ברכת הסוכה ולא ימתין עד אחר ברכת במ"מ על הפת כסנין וכן עמא דבר לברך ברכת סוכה אחר ברכת היין אבל מי שמקדש על היין ונכנס לסעודה מיד הרוצה לעשות כמ"ש הדב"ש לברך על היין ויטול ידיו ויברך המוציא וברכת סוכה אין מזניחין אותו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמה

נפרצו. עבה"ט וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"א כתב דלא מבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה דודאי פסול אלא אפילו לא נקרע ונפסק כ"א המיעוט או אפילו עדיין היא שלימה וכולה קיימת רק שנכפפה כ"כ ונכפלה באמצעי עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר נמי פסול כדפסלי' בבהמה אם נמרך המוח כ"כ שאי אפשר לעמוד שאפילו עור החוט והשדר' קיימים טריפה כו'. ופשיטא דלא הוי הדר דגרע מיבשה שדרתו והשבירה כל עצמה באה מן היובש עפ"י הרוב ולכן יש לפסול אף בשאר הימים אם לא בשעת הדחק שנוטלין הפסולים ותקנתא שכ' המ"א לאוגדו שלא יפול למטה אינו דאי לטריפה מדמית ליה יש לדמות גם לענין זה דלית ליה תקנתא ע"ש ולענ"ד דאם הוא קיים רק שנכפף למטה שכ' לפסול ומדמי לנמרך המוח אין זה מוכרח דהתם מחמת קלקול המוח שבתוכו דיינין לי שסופו ליפסוק ואין לדמות להתם כ"א באתרוג שנימוח דמבעיא בש"ס ואף בזה דעת הרי"ף ועוד פוסקים דנקטי האיבעיא לקולא משא"כ בלולב אף על גב דבנשבר יש להחמיר מטעמים הנ"ל אבל בנכפף לבד שהיא מחמת רכות הבד של השדרה יש לאוגדו שמה וכשר אם לא שבנקל יש למצוא אחר כשר שראוי להיות מן המהדרים לעשות מצוה מן המובחר וע' בא"ר שכ' גם כן על דין המג"א דצ"ע דהתם החוט קיים ע"ש: (ס"ג) בש"ע ברמ"א ואם אותו עלה אינו כפול כו'. וכ' מח"ב בשם זרע אמת שנה א' היה הרבה לולבים שהתיומת שלהם מתחלת ברייתו לא היה אלא עלה א' ונימנינו עליהם ופסלנום ונראה להכשיר בשאר הימים ואין לפסול אלא בב' ימים הראשונים ובשעת הדחק יש להכשיר אף ביום הראשון ע"ש: קצת. עבה"ט וע' בא"ר שהביא דעת הב"ח בכלה בשני עלים כפולים ונחלק א' מהם ברובו פסול והא"ר כ' ע"ז דה"ה בנחלק מקצתו דהיינו עד טפח כמ"ש הט"ז וע' בפי' דברי התוספות בהך בשני עלים ע"ש וע' לקמן סק"ט: בצפורן. עבה"ט וע' בספרי שו"ת בית אפרים סימן ס"א שבארתי בזה שיטות הפוסקים וכתבתי לתמוה על המ"ב שהביא המג"א סימן תרמ"ו וכתבתי דנפרך בצפורן לחוד פסול לשיטת התוספות והראב"ד שהביאו גם כן דבתר מראה אזלינן ואף שאינו נפרך בצפורן פסול כו' שכלה מראה ירקות שבה ע"ש וע' בשב"ע ח"ב סימן ך"ח שהיתר גמור אותם שצובעים הלולבים שיש להם על ידי עלה ירוק שיהא נראה כחדש שהיא הידור מצוה ואין בו משום בל תוסיף בצביעה זו ע"ש והביאו בה"ט לקמן סימן תרנ"א וע' בא"ר סימן תרנ"א ס"ק ג' שכ' שלדעת אגודה שלא יכרוך גמי סביב ההדס משום ב"ת נ"ל למחות למה שיש נוהגים לצבוע לובן הלולב במין שקורין פייטר זייל ואפשר דס"ל דאין בו ממשות לחול עליו ב"ת ודוחק וגם בסימן תקל"ב אמרי' דעביד לחזותא לא בטל וע' בתוספת דסוכה דף ל"א ד"ה הואיל עכ"ל:
ואמנם השבו"י דעתו כמ"ש המנ"י כלל ע"ד דחזותא לאו מלתא ואפילו את"ל מלתא כיון שלא נקרא ע"ש הצבע כ"א לולב ירוק כדרך חדשים ואין חשש ב"ת דכל לנאותו כו' וע' סימן ל"ג לענין רצועות תפילין מבפנים וציצית שמותר מאיזה צבע שיהיה ע"ש וכן נלענ"ד דאין ראיה כלל מסי' תקי"ג לכאן רק שנלענ"ד שהמוכר לולבים אין רשאי לעשות כן כדאיתא בח"מ סימן רך"ח ומכ"ש במקום שיש בנמצא לקנות ירוקים ממש דאתי לאמנועי עי"ז מלהדר בתר חדש ממש עי"ז שהוא קונה יטעה את הקונה בזה ויש לקנסו שלא לקנות ממנו רק שכל מי שיש לו לולב לבן מותר לצבעו לעצמו או ליתנו לצבע ואם ידוע שזה המוכר יש לו לולבים לבנים וצבען מותר וע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז לענין לשרות בשר במים ע"ש: (ס"ח בש"ע) אבל אם נעקם לאחריו כו' וכ' מח"ב בשם מע"ו הרב ז"ל בספר גט מקושר דלכתחלה יש ליזהר שלא יהיה עקום כלל לצאת מידי ספק אך היכא דלא אפשר יש להקל בעקום לאחריו שעינינו הרואות שהוא דרך ברייתו ע"ש: (ס"ט בש"ע) אבל עליו כפופים בראשו כו' והב"ח כתב דנכון ליזהר כהר"ן אף שעליו כפופים בראשן וגם בשאילת יעב"ץ כתב דאף שהרא"ש כ' שהיה אוהב לצאת בו לדעת גדולים אחרים לא די שאינו מן המובחר אלא שאין יוצאים בו ובא"ר הביא גם כן דברי הב"ח וכ' שכ"כ בה"ג בשם רדב"ז. מיהו נראה דר"ן לאו דוקא כ"ש קאמר אלא חלק גדול כפוף כמ"ש בס"ק ד' עכ"ל ור"ל שבסק"ד לענין נחלק כ' בשם הט"ז דנחלק קצתו היינו עכ"פ כטפח או כזית ע"ש ואם כן ה"ה הכא ובאמת לא שכיחי כלל כפוף כשיעור טפח וגם נראה דל"ד לנחלק דמדמה הט"ז לפגימת המזבח ע"ש משא"כ כאן נראה דהר"ן פוסל בכל גווני דס"ל דהוי שינוי מדרך ברייתו אף שלפעמים נמצא גידול כזה. וע' בט"ז דמתחלה נקט כטפח ואחר כך נקיט כטפח או כזית ונראה דלישנא קמא עיקר ולישנא בתרא נקט ליה משום פלוגתא דר"ש וראב"י לענין פגימת המזבח. והרמב"ם שם פסק כר"ש דשיעורו טפח וע' בח"צ סימן יו"ד דמייתי ראיה להרמב"ם מסוכה דאמרינן ואותו היום נפגמה קרן המזבח כו' וע' בלבוש והביאו המג"א דאם רוב העלין או כולו כפופין פסול וע' בא"ר שכתב שהט"ז חולק ומכשיר אף ברובה (בט"ז משמע שאף בכולם דעתו להכשיר בזה ע"ש) ונראה שבזה עכ"פ נכון ליזהר בדאיכא אחר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמו

בש"ע נשרו רוב עליו כו' וע' בשו"ת פ"י סימן ג' בנשרו רוב עליו דפסול אפילו בשאר ימים פסול למאן דס"ל הדר כל ז' בעי' ואפילו בלולב וערבה פסול שאר ימים כמו ביום א' וכן כל הפסולים חוץ מחסר ושאלה ואצ"ל נשרו עלי הדס דכתיב ביה עבות כו' ע"ש:

שליקט עבה"ט וע' בספרי שו"ת בית אפרים סימן נ"ה וסימן נ"ט שם נתבאר באר היטב דברי הרמב"ם וגם כתבתי ליישב דלא תיקשי אהא דאמרינן אם מיעטן כשר והא קי"ל כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני עפ"י דברי התוספת דתמורה בצורם אוזן בכור כו' ע"ש וע' במרדכי דסוכה שהובא לקמן סימן תרמ"ז דאם קצצו עכו"ם ערבה בשבת דמייתי ראיה מהך דעבר וליקטן דלית ביה משום מה"ב ובבר"י כאן ובמח"ב סי' תרס"ז האריך בזה ע"ש: (בש"ע ס"ג) ענף עץ עבות כו' וכ' במור וקציעה הדס שאין עלים שלו ראשו של זה מגיע לעוקצו של זה פסול מק"ו דלולב כו' כ"ש בזה דילפינן מקרא דבעי' ענפים חופים את עצו: שוטה. עבה"ט ומ"ש אותן הבאים מאיטליא הם פסולים ר"ל שהח"צ כ"כ כלפי מ"ש השבו"י שאין לברך על הדסים הנמצאים בפרא"ג (והם גם כן נמצאים באשמטרדם ובהמבורג) לצאת בהם מחשש מורכבים לפי שבישנים הבאים מאיטליא הענבים קטנים ועגולים ובחדשים משוכים באורך וגם נמצא קצת גרעינים גדולים ולכן יש לברך על ההדסים שנהגו שמביאים ממרחק וכל שעדיין הם ירוקים יוצאים בהם אך בשעת הדחק שלא נמצא הדסים הנהוגים אפשר להתיר לצאת באלו כו' ע"ש ועי"ז כתב הח"צ דנהפוך הוא דאלו שבאים ממרחק היינו מאיטליא אם לא במקום וזמן שא"א למצוא מאלו הכשרים ע"ש וע' בספרי בית אפרים על טריפות הריאה בריש סימן ל"ה בפירוש אפילו כטרפא דאסא שהבאתי שם דברי מחזיק בדק ותמהתי עליו וביארתי ג"כ בזה בספרי שו"ת בית אפרים חלק יו"ד סימן ז' ושם הבאתי דברי הח"צ הנ"ל ותמהתי על הכפות תמרים שרוצה להעמיס בדברי הרא"ש ולפמ"ש דעלה א' למעלה לא הוי הדס שוטה וז"א דמבואר דדוקא עמידת הג' בעוגל בעי' והבאתי שם דברי הרמזים דבעי' דקיימי באותו עגול אלא שעלה א' מורכ' על שניהם שהוא מתפשט קצת לרחבו היינו עבות דקרא ע"ש שכתבתי שעפי"ז יש ליישב דברי מח"ב כהוגן ע"ש ומ"ש הבה"ט בשם הפמ"א שעובר על בל תוסיף ע"ש שלא כ"כ בהחלט רק כ' שיותר היה להם לחוש שיעברו על ב"ת לדעת קצת גדולים שהביא הרא"ש דמוכח דלרבנן (נראה שהוא ט"ס וצ"ל דלרבנן דלולב א"צ אגד ויש לומר דאפילו לדרבנן לא אמרינן האי לחודיה קאי אלא עובר על ב"ת ע"ש) דלולב צריך אגד עובר על ב"ת דאורייתא באינו מינו אפילו נתכוין לנוי ע"ש. וע' בתשובת שבו"י ח"ב סימן ק"ח שהביא דברי הח"צ וכ' שאין דבריו מוכרחים והעיקר כמ"ש בחלק א' שמוח"ז הגאון מוהר"ש שפירא לא רצה לשנות המנהג כלל. אך לענין ליקח הדסים ישינים וחד כתב גם כן דלא שפיר עבדו דאיכא גזירות הרואים בבל תוסיף (ולענ"ד דלא שייך בזה גזירת הרואים כיון דלא מינכר שינוי רק הגרעינים מאן מפיס לומר שזה אינו מינו) וגם בשו"ת פמ"א סימן ט' וע' במג"א סימן תרנ"ה ס"ק ט"ז דצריך כוונה לזה מכוין לצאת רק באחד איזה שהיא נכון ע"פ הדין והכי קי"ל לענין חליצה שחולצים לאיטר בשמאל ובימין מ"מ מי דוחקני לכל זה כו' ע"ש. ומ"ש ראיה מחליצה צ"ע וע' בספרי שו"ת בית אפרים סימן א' ובט"ז לעיל סי' ל"ט וע' במור וקציעה שכתב דגבי הדס אין ההרכבה פוסל כלל כיון דלא מינכר השינוי ע"ש דבריו צ"ע וע' במח"ב שהביא מתשובת רמ"א סי' קי"ז. וכתב מח"ב דאם הוא ודאי מורכב יש לפסול ע"ש וגם לטעם הלבוש דפוסל אתרוג מורכב משום שנעבדה בו עבירה יש לפסול כאן דשמא הורכב באילן מאכל וזה האות דגרעינים שלו גדולים קצת וכמש"ל מדברי השבו"י בזה: (ס"י) בש"ע ויש פוסלין כו' וע' בהלק"ט ח"א סימן ר"ך בענף אחד של הדס שיש בו סעיפים הרבה שהוא נחשב אחד ונקטם האמצעי וסעיף אחד נשאר שלם יש תקנה לדבר שיחתוך האמצעי וישאר כמו בית יד לסעיף העליון ולא יתראה שהוא למעט כמו כן הכא ולפ"ז אסור גם כאן לעשות כן ביו"ט ופשוט שעכ"פ צריך אורך ג' טפחים ואע"פ שצריך למדוד כפיפתו ושפועו שבאמצע הקנה לית לן בה כל שעליו חופין את עצו כדינו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמז בש"ע ערבי נחל כו' ופי' דומה למסר ועיין בכפות תמרים שכתב דצפצפה לא משכחת פיו דומה למגל וברייתא אגב כ' וע' בבר"י שכתב לסיוע' למלתיה מהתוספתא ומדברי בעל צידה לדרך ע"ש: שנשרו עבה"ט וכתב בשו"ת פ"י כת"י ערבה שקיצצה ביו"ט הראשון של חג שאסור לטלטלה ולהניחה בלולב בו ביום ולא דמי למ"ש בסי' תרנ"ה בלולב שהובא מחוץ לתחום כו' דהתם לאו מוקצה הוא דחזי לישראל אחר רק שהובא מחוץ לתחום אסור באכילה ובהנאה ומצות לאו להנות ניתנו אבל נתלש ממחובר שאסור לכל ומוקצה גמור הוא לטלטל העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה בשב וא"ת כו' ע"ש ושם בלשון השאלה כתב להסתפק את"ל אסור מ"מ אם חל יום טוב הראשון בשבת אם מותר ביום טוב השני וחסר שם התשובה ע"ז והנה המג"א כתב דנתלשה בראשון מותר בשני ע"ש אך נראה דהיינו ביום טוב שחל בחול אבל בחל יום ראשון בשבת אסור דהא קי"ל בסימן תקי"ג לענין ביצה דשבת וי"ט הסמוכים נולדה בזה אסורה בזה וה"ה כאן אך אם נתלשה בשבת ואחריו יו"ט יום א' וב' מותרת בשני כמבואר שם בהג"ה ע"ש: שנקטם עבה"ט וע' בא"ר שדעתו להקל בערבה שנקטם ראשה באין אחר וכמו בהדס ואם עלתה בו תמרה אף לכתחלה כשר ודלא כהמג"א ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמח היבש. עבה"ט וע' במג"א בשם ש"ג חזזית העולה בתלוש אינו אלא מחמת יובש וכמושות וכשר וע"כ דכמוש מקצתו כשר וע' לקמן ס"ק י"ז שכתב דא"ש בש"ע וי"א דה"ה יבש כו' היינו לאפוקי מש"ג ע"ש וע' בפ"מ שם ובס"ק י"ט כתב דמסתימת כל הפוסקים משמע דאף חזית שעלתה בתלוש פסו' ע"ש:

בש"ע נקלף כו'. וע' מ"ש בספרי שו"ת בית אפרים סימן ס' שבארתי ענין זה דנקלף יפה ושם הבאתי מתשוב' בית יעקב סימן פ"ז וע"ש מ"ש שדברי הש"ע שכתב וי"א דבעינן שיור כסלע הוא צ"ע ע"ש:

מכוסה. עבה"ט ובתשו' שבו"י ח"א סימן ל"ה השיג על הבית יעקב וכתב שהוא נגד משמעות הש"ס וכל היכא דבעינן מדאורייתא לקיחה תמה ושלימה כל שאינו מחובר בו בתולדתו חבור ע"י ד"א ודאי ל"ש חבור דלהוי מיקרי שלם ותמה ודחה ראיות הבי"ע מעירובין דף פ"א ומסוכה דף ל"ו ע"ש וגם בא"ר חולק עליו ע"ש וע' בפרי מגדים שאם העץ שלו בסיב ובתוך העץ גומא מגיע לתוך האתרוג כמו שנמצא לפעמים בדד פסול: בש"ע וחוטמו היינו ממקום כו' וע' בב"י שהביא לשון רש"י שכתב ובחוטמו בעובי גבהו שמשפע משם כו' וגם הביא לשון הרא"ש ובסוף דבריו כתב כל לשונות בפירוש דברי הרא"ש מ"ש וכן עמא דבר אם המנהג גם בעובי גבהו עצמו לפסול או המנהג דוקא מעובי גבהו ולמעלה ואין עובי גבהו בכלל ע"ש ובלשון הש"ע שכתב ממקום שמתחיל כו' וכן לקמן סעיף י"ב ממקום שמתחיל לשפע כו' משמע קצת דלישנא בתרא עיקר דאין עובי גבהו בכלל אף דמח"ב כתב בשם מורו הרב ז"ל דעובי גבהו בכלל הפסול לפסול חזזית בכ"ש ע"ש אפשר דגם בש"ע מ"ש ממקום שמתחיל כו' וגם המקום בכלל דכיון דסתם נקטינין לחומרא וקצת מסתבר כן וזיל בתר טעמא שבחוטמו נראה לעינים יותר ואם כן בעובי גבהו ג"כ לא גרע מהשפוע שגם שם נראה לעינים להדיא ומ"מ אפשר בשעת הדחק יש להקל בשאר ימים:

ויש פוסלין עבה"ט וע' במג"א שכתב שנראה להדיא לרוב בני אדם ובא"ר כ' בשם המבי"ט שאם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל אין זה כל שהוא שפוסל ע"ש ובפ"מ ביאר יותר דכיון דחוטמו הטעם ששם אדם רואה יותר מבשאר מקומות משא"כ כשצריך עיון והסתכלות ומרחוק אין נראה אף בחוטמו אינו פוסל ע"ש:

מראה עבה"ט וע' בשו"ת פני אריה סימן ה' שאותן אתרוגים המצויים אצלינו לפעמים נמצא בהם מראה אדום כדם ממש שמירקותם מתהפכים אל האדום ופעמים רבות שהאודם מתפשט על פני רוב שטח האתרוג או על חוטמו כו' ומתחלה נטה לפסול בזה לפי שמראה זו לא שמענו שיהא מראה אתרוג נוטה אל האדום ושוב העלה להכשיר כיון שאין לנו ראיה מהתלמוד שזו הוא מראה פסולה אפילו נחליט שהוא שינוי מראה לגבי אתרוג שהכתוב מסר לחכמים והם פסלו שחור ולבן אבל אדום כיון שלא הזכירוה לפסול יש לומר דגם מראה זה הדר מיקרי כמו שבתפוחים מראה יפה הוא וגם כיון שזו דרך גדילתן ורגילין להיות הרבה כן מראית אתרוג היא ולא גרעי מאותן חזזית שקורין מו"ל שהביא הרמ"א ז"ל והמחמיר מפסיד ממון של ישראל וע"ש שכתב מה שקורין בלא"ט מאהל מפני שמראה זו באה בכל פירי מחמת עלה אחת או שאר דבר שהיה מונח עליו בזמן בשולה ועכבה מלהוציא באותו מקום מראיתה הטבעית ע"ש: אבעבועות. עבה"ט וע' בא"ר שהביא מהאגודה דבמקום ששוכב על קוצים גדל בו חזזית הרי דלא בעינן שנולד מעצמות האתרוג ולכן כתב בבר"י שיש להחמיר בהך דינא דהמבי"ט ע"ש ולענ"ד דהך דינא דהמבי"ט שנעשה מקומו עקום ואדום אין בו גבהות משאר האתרוג וע"ד שכתב רמ"א להכשיר אותן שקורין מו"ל והאגודה כ' שגדל חזזית מחמת ששוכב על קוצים ודרך גידולו שבמקום ההוא נעשה גבוה מהאתרוג ונעשה חזזית מעצמות גידול האתרוג ופסול והנחת שם מלת חזזית הוא עפ"י התרגום ומלת ילפת שפירש חזזן כמ"ש בהגה סעיף ט' וכן איתא בבכורות דף מ"א ילפת זו חזזית המצרית ואמר ר"ל שמלפפת והולכת כו' פירש"י מלפפת דבוקה בו כדמתרגמינן ויחבר וילפף ע"ש וענין דבוק בו לא שייך אלא בדבר שהוא גבוה קצת ונראה כאלו הוא דבוק עליו אבל בשוה לשאר אתרוג לא הוי דבוק אלא מראה אחר וע' בס"ק שאח"ז: דרגילים עבה"ט וע' בתה"ד סימן צ"ט שכתב העולם נוהגים בפשיטות להכשיר אותו פלאט מאל (הוא מה שאנו קורים בל"אט פלעק) ואפילו שהם מורגשים במשמוש היד כו' והני פלאט מאל שכיחי ורגילי חשיבי מראה האתרוג ולא מיקרי אינו הדר משום כך וצ"ע עכ"ל וכיון שהניח בצ"ע שלא בשעת הדחק אין להקל במורגשים במשמוש היד וע' בא"ר שהביא מרדב"ז סימן קי"א וסי' גם כן שאין להקל בדאפשר ע"ש וע' בדגול מרבבה שכת' אפילו גבוהים כו' וגם אפילו על חוטמו כשרים דאי משום שאינם גבוהים אם כן על חוטמו פסול שאף אם אינו חזזית רק שינוי מראה פוסל ע"ש וע' בלבוש שמבואר כן להדיא דמתחלה נקט הטעם משום דרגילי ושכיחי הוי מראה אתרוג ולא מיקרי אינו הדור בשביל כך אפילו מפוזרים ברובו או מחוטמו ולמעלה ועוד שאין זה חזזית שאין מישושן גבוה כו' ע"ש מבואר דלפי טעמא קמא אף בגבוה כשר אפילו מחוטמו ולמעלה וע' באליה זוטא שם ומכל מקום אין זה כ"א בלא אפשר וכמ"ש בא"ר ג"כ: (בש"ע סעיף י"ד) אם כשנקלף כו' ע' בפ"מ שהניח בצ"ע אם מהני תקנה זו בחוטמו די"ל דנקלף כ"ש פסול כמו נסדק להר"ן ע"ש: בש"ע סעיף כ"ב שיעור אתרוג קטן כו' וכתב בבר"י שנסתפקו באתרוג כביצה בצמצום ובודאי בימים אחרונים של חג יתקטן שיעורו אי נפיק בימים שיש בו כשיעור והביא ראיה מסי' תרכ"ט בסכך שעתיד להתייבש לא נפיק דיש דוחין דסוכה שאני דלא מפסקי לילות מימים בסי' תרס"ה ע"ש ולענ"ד דהדחי' ליתא דלא שייך הך חילוקא רק לענין הוקצה למצותו משא"כ כאן אך בלא"ה נראה שאין הנדון דומה לראיה מסכך דהתם דרך לסכך שיהיה ראוי לשבעה וכיון שעתיד להתייבש דנין ע"ש סופו ואף שבידו לסכך בכל פעם בסכך אחר מ"מ אזלינן בתר אורחא דמלתא שמסככין פעם אחת שיהיה ראוי לישב כל שבעה משא"כ בזה שהרבה פעמים הוא מניח אתרוג זה ולוקח אחר וכדאמרינן הפריש ז' אתרוגים כו' הלכך אין לך בו אלא שעתו וכששיערו חכמים אתרוג כביצה לשעתו שיערו וכיון דעתה יש בו כביצה שפיר נפיק ביה אך מ"מ נראה דכל שהשיעור מצומצם יש להחמיר שלא לברך עליו דשמא אין הדמיון עולה יפה ולפעמים נדמה שהוא כשיעור והוא פחות מעט דהא על הרוב א"א לצמצם כנ"ל ומ"ש בש"ע אפילו אם הוא בוסר ע' בשו"ת ח"צ סימן קס"א שתמה על הב"י שהבין בתוספות שכוונתם דאתרוג הבוסר שסופו ליגדל עדיף וליתא שכוונתם שאם אין גדול כזית למר וכביצה למר פסול אפילו אין עתיד ליגדל וכ"ש בעתיד ליגדל דאית ביה תרתי פחות מכשיעור ובוסר ע"ש ובר"י כתב דכן מוכח מתוספות דף ל"ו וגם בכפות תמרים השיג על הב"י בזה וע' בר"י לישב קצת וע' בשו"ת תומת ישרים סימן ח' ומ"ש בש"ט שאפילו גדול כל שהוא כשר ע' לבוש וע' בא"ר פירוש הש"ע כמ"ש הר"ן אף שצריך ליטול על כתיפיו יצא כיון שהד' מינים אין מעכבין וה את זה כשיש לו כולם יכול ליטול הלולב ואח"כ האתרוג וע' לקמן סי' תרנ"א סעיף י"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרמט בש"ע פסול בגזול וגנוב וע' בשער המלך שנסתפק בגזל מדבריהם כגון מציאת חרש שוטה וקטן ודעתו נוטה דלא יצא משום מה"ב ע"ש והביאו מח"ב: בשאר. עבה"ט וע' בבר"י בשם הרדב"ז סימן תקי"ד מתיר לישראל לקצץ וכתב דהכי עבי' מעשים בכל יום וטעמו כיון שבעל הקרקע יש לו שטר העשוי בעש"ג ומלכא אמר מאן דאית ליה דסק' ליטול ארעא דינא דמלכותא דינא ונמצאת הקרקע שלו ע"ש והבר"י שם תמה על האחרונים שלא זכרו מ"ש הסמ"ג בה' מעשרות לחלק בין בזמנם לבזמננו דלא שכיחי שרות ישראל ע"ש וע' לקמן סימן תרס"ד ס"ק ו' שהט"ז כתב חילוק זה מדעתו וע' בח"י סימן תנ"ד ובשער המלך הלכות לולב הביא גם כן דברי הסמ"ג בה' גזילה לתרץ קושית הט"ז בדברי הסמ"ג אלו וע' בשו"ת גאונים בתראי סי' כ"ד וע' במשבצות זהב שכתב אותן שלוקחים הדסים מאריס שלא בידיעת בעל הגן יש לומר דידע ומחיל ע"ש ובאמת א"צ לזה כ"א כשהישראל קוצץ לעצמו וע' במג"א:
(ב)
בהג"ה והמודר הנאה כו' וע' בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח שהקשה על ראיית הרשב"א במודר הנאה דלא אמרינן הואיל בעי מתשיל מתרומה טמאה דלא אמרינן וע"ז הקשה דבתרומה טמאה אי מתשיל הדרה לטיבלה ואין יוצאין בו וע' בשו"ת פמ"א ח"ב מה שהקשו לו ע"ז והוא ז"ל כתב ליישב דברי השער אפרים אמנם עתה זכינו לאור הגנוז שו"ת הרשב"א ח"ד ששם כתב גם כן לחכם א' והאריך בקושיא זו דהדרא לטיבלה ע"ש וקצת תשובה ההיא העתיק בשער המלך שהיה לפניו התשובה זאת בכתב ע"ש:

מותר. עבה"ט וע' בפמ"א סימן קע"ג שכתב כיון דלאתרוג מורכב יש לו טעם וריח כאתרוג ממש בל שום שינוי הסומך על ראשונים (שהביא הרמ"א בתשובה סימו קי"ז שכתב ולא אוציא לעז על ראשונים שנהגו לברך על אתרוג כזה במקום הדחק) ומברך עליו יצא בדיעבד ולא כלבוש שכתב שהם פסולים מדאורייתא וע' בשו"ת ב"ח סימן קל"ה ובשו"ת שבו"י ח"א סימן נ"ו ובספרי שו"ת בית אפרים סימן נ"ו הארכתי בענין זה והבאתי שם דברי מהר"מ אלשיך בתשו' ושאר פוסקים ותשובות המדברים בענין זה ונשאתי ונתתי בדבריהם באורך וברוחב בעזה"י והעלתי דאותן האתרוגים שמביאין עתה מאי קורפו והם מהודרים ביותר אין לחוש להם מחשש מורכב לפי מה שהועד לפני שאין האילנות שם מורכבים ממש דהיינו שהאילן של לימין או מראנץ ובתוכו הרכיב יחור מאילן אתרוג רק כל אילן האתרוג א' הוא רק החשש הוא שמא גידול האילנות עתה מיחורים שלקחו ממורכבים זה כביר ובזה לא שייך טעם הלבוש שנעבדה בו עבירה לפי שאין עבירה בנטיעה זו שמן הדין מותר ליקח יחור מן המורכב ליטע במקום אחר גם הרימותי ידי על שאר הטעמים שיש להחמיר במורכב דלא שייכי בנ"ד וסיומא דפיסקא הוא שהאתרוגי' בזמנינו מאי קורפו או ממקום אחר הידוע לנו שהוא ממקומו' שבעלי גנות ופרדסי' מגדלי' אתרוגי' למכור כו' ומכ"ש באתרוגים שמביאים לכאן שהדבר ידוע שאין בהם הרכבת מין פירי אחר עתה רק גוף האילן הוא אילן אתרוג בלי שום גידול פירי אחר אף שי"ל שאפשר שנלקחו היחורים שנעשו האילנות מהם מאילנות המורכבים סלקנו מהם חשש מורכב לגמרי ומברכים עליהם בלי פקפוק והמנהג שבמדינות אלו שמברכים עליהם בפשיטות ובוחרים בהם לפי שהם מהודרים ביותר הוא נטוע לרבים ויסודתו בהררי קודש ע"ש וע"ש סימן נ"ז מ"ש עוד בענין זה:

שיסור. עבה"ט וע' בכפות תמרים שהעיר בזה מהא דקי"ל בשמן שנפל בו עכבר כו' כמבואר בא"ח סימן קנ"ד ובי"ד סי' ק"ד וע' בספרי שו"ת בית אפרים סימן נ"ח וסי' נ"ט בענין זה: פוסלת. עבה"ט וע' מח"ב בשם מטה יהודה שהקשה דהו"ל לרמ"א לכתוב וי"א דחזזית כו' דלהמחבר כשר בשאר ימים וכן הקשה בע"מ ולדינא נראה דאין לברך בדאיכא אחר וע' בפ"מ שהניח ג"כ בצ"ע:

הפסולין. עבה"ט וע' בשער אפרים סימן ל"ה מ"ש להסתפק באתרוגים הפסולים שנוטלים ואין מברכין דשמא רשאים לברך שהחיינו בתורת ממ"נ דאף אם לא יצא מברך שהחיינו על ראיית הפירי כו'. וע' בבה"ט לעיל סי' רכ"ה בשם השער אפרים שדבריו תמוהים וכמ"ש בזה ביד אפרים ע"ש: (בש"ע סעיף ו') בהג"ה אין לחתוך אתרוג כו' זה מדברי מהרא"י בתה"ד שכת' דאם חותך לאכילה ביום ב' ומברך על השאר הוה כמו שיורי מצוה כדאשכחן גבי ציצית ואזוב כו' וכתבתי בספרי שו"ת בית אפרים סי' נ"ט שכן מוכח בהתוספות והרא"ש בסוכה דף מ"ו שמבואר מדבריהם דר"א דביום שני מטביל ונפיק בירך עליו ביום ראשון דלכאורה אין זה מוכרח ולפי התה"ד א"ל דאם לא בירך עליו ביום ראשון א"כ כשחותך ממנו ביום ב' אין מקום לתת עליו בשם שיורי מצוה ע"ש שהארכתי עפי"ז בסוגיא שם בדברים נכוחים בעזה"י:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנ

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנא דלא קטום. עבה"ט וע' בדבר שמואל סי' פ"ד בקהל אחד שביו"ט הראשון של חג לא נמצא להם מין הדס כשר כ"א בד אחד כיון שיש בזה מחלוקת שהגאונים והרמב"ם והטור ומהרי"ק פוסקים כר"י דג' בעינן אלא שהרמב"ן וסייעתו פוסקים כר"ע הטוב והישר ליטול אותו בד עם שאר הג' מינים כדי לקיים מספק את המצוה בלא ברכה ע"ש מבואר דאף שעת הדחק ס"ל דלא מהני לענין ברכה ואף דלא קטום וע' בשו"ת כנה"ג ח"ב אם אחר שנטלו הקהל נמצא שלא היו רק ב' בדי הדס יחזרו ויטלו בלא ברכה והביאו בר"י ע"ש: ההדס. עבה"ט וכת' במט"מ שיש ליזהר בהדס להתיר אגודו דלפעמים מונח עוקצו של זה בצד ראשו של זה ולפעמים כופפים הראשים לתוך שלא ינשרו העלים לכן יפשוט ויזקוף את הבדים ויעמידם דרך גדילתם ע"ש וה"ה של"ה והביאו בא"ר: נוהגין. יע"ש במט"מ בשם מהרי"ל שבכל ששה ימים לא יהיה פתוח לילבו למעלה רק טפח וביום הושענא רבא יתיר אגודו עד חציו וע' בפ"מ שכת' נשאלתי ביו"ט א' שלא היו עלין תלושין מלולב אי שרי לתלוש מלולב ולעשות אגד י"ל דשרי דכל בתלוש לית ביה איסור ע' ביצה ובסי' שכ"א עכ"ל וע' סי' שכ"ב ס"ק ו' שנראה מדבריו כמסתפק קצת בזה שכת' ולקטום עלה מלולב לאגוד הלולב ביו"ט בקשר המותר אין ראיה מכאן דראוי להריח ע"ש וכן העולם נוהגין חומרא בזה שלא לתלוש ביו"ט ומכינים עלי לולב מעי"ט ודברים המותרים ואחרים כו' ואם שכח להכין וא"א לו לאגוד בענין אחר כמדומה שיש נוהגים לתלוש בשיניו דאיכא שינוי ופשיטא דלצורך מצוה שרי בכה"ג ומ"מ טוב לעשות בצנעה:

בשמאלית. עבה"ט וע' לקמן ס"ק י"ג וע' מח"ב בשם זרע אמת שהנוטל לולב קודם יש לו על מה שיסמוך ואדרבא י"ל דהכי עדיף והכי רהטי דברי התוספות והרא"ש והטור וב"י ע"ש וכ"כ בדגול מרבבה שהעיקר הוא שיקח הלולב תחלה ואמנם גם על מ"ש המג"א כשישלק יסלק הלולב תחלה הוא חולק דהא במנחות אהא דחולץ ש"ר תחלה פריך מנ"ל כו' ע"ש ודברי המג"א הם מהמט"מ שכ"כ בשם אבן שועי' ונתן הטעם לפי שהקדים הכתו' פרי עץ הדר וגבי תפילין אמרי' כל זמן שבין עיניך יהיו שתים וכל כל זמן שהלולב בימין יהיו שתים בקדושתן ע"ש:

היד. עבה"ט וכת' בשבו"י ח"ג סי' מ"ו מי שהוא איטר יד שעושה כל המלאכות בשמאל רק שכותב בימין נראה שיקח הלולב בשמאלו שהיא אצלו ימין אף שכותב בימין כל אדם אין זה אלא לענין תפילין איכא דעות משום דכתי' וקשרתם וכתבתם דמשמע שהקשירה תלוי בכתיבה משא"כ לשאר דברים הוי יד ימין אותו יד שלו שעושה בה כל המלאכות ומה לנו בכתיבתו ע"ש ונראה דאם לענין שאר המלאכות הוא שולט בשניהם אף שנקל לו לעשות בשמאל יותר וכותב בימין של כל אדם יקח הלולב בימין שכותב בה כיון שעכ"פ יכול לעשות כל המלאכות ביד זו וע' בשו"ת חוט השני סי' קכ"ח שכת' שדברי הרמ"א נפיק מבעה"ט ובד"מ מביאו מהכל בו וקאי אף לאדם דעלמא וכמ"ש בא"ר ע"ש: בזרועו. עבה"ט וע' בר"י בשם מהר"י מולכו שאם אין לו ימין יטול שניהם בשמאל ואם אין לו שמאל יטלם בימין דהא עדיפא מליטול זה אחר זה עיין שם וכת' עוד שאם אין לו ידים וזרועות יטול בשינים כיון דלא כתיב יד כמו דקי"ל לענין חליצה בגידמ' וצ"ע לענ"ד אם מיקרי לקיחה שאין דרך לקיחה בכך כלל וע' בהלק"ט סי' ע"ז שאין הגידם יכול ליטול בשינים וע' בתשובות דמייתי הבה"ט ונראה שעכ"פ יטול בלא ברכה ופשוט דלאו דוקא אין לו יד או ידים אלא אפילו יש לו אלא שידיו אסורות בענין שאין יכול ליטול בהם דבר מאיזה מקרה וסיבה ר"ל דינא הכי וע' בא"ר ס"ק י"ג מ"ש בשם הכל בו שכת' דגידם יקח בזרועותיו דומיא דגידמת בחליצה משמע כמ"ש דבשינים לא וע' בא"ר כשיש לו אפי' יד שמאל יקח הלולב בידו והאתרוג בזרועו ע"ש ולענ"ד נראין דברי מהר"י מולכו שיטול שניהם בידו אחת ואמנם אפשר לקיים שניהם ליטול בזרוע ואח"כ בידו אחת או להיפך:

בית יד. עבה"ט וע' בשו"ת פני אריה סי' י"א באם אחז האתרוג בעוקצו בשעת ברכה ונטילה ובגוף האתרוג לא נגע כלל יצא דלא גרע מכרך סודר כו' ומכ"ש דהעוקץ הגוף האתרוג הוא כו' אלא דלכתחלה אין לעשות כן שמא ינתק העוקץ קודם שיצא בו גם א"א לעשות הנענונעים כדין ע"ש:

שמברך. עבה"ט וכת' בשבו"י ח"א סי' ל"ד במי שבשעת הלל הביאו לו אתרוג כשר על פי הדין לצאת בו והוא רוצה להמתין שעה או שתים שיביאו לו אתרוג מהודר ויותר נאה ולכאורה היה נראה דזריזין מקדימין כו' וכ"כ במג"א סי' כ"ה מיבמות דל"ט שהויי מצוה לא משהיכן וכן הוא בילקוט ועיין בתה"ד סי' ל"ה ולעיל סי' תק"ו לענין קידוש לבנה ובשו"ת בית יעקב סי' קמ"ב וכת' דהא דאמרינן ביבמות קיבל עליו מלין אותן מיד לאו דוקא אלא כל שעושה אותו היום נקרא מיד כמ"ש הר"ש והרע"ב פ"ט דטהרות ועיין בח"מ סי' ק"ך ובתשו' צ"צ סי' ק"ד כתב הנשבע לשלם מיד זמנו כל היום כו' ויותר מאותו יום הוי שהוי מצוה ולענין מילה נהגו עתה כזריזין להקדים מצפר' ומ"מ אם כוונתו לעשות מצוה מן המובחר מותר לשהות אפי' זמן מרובה כל שודאי לו שיבא לידי מצוה מן המובחר דזה ג"כ זריז ועומד היא לעשות מצוה מן המובחר ומחשבתו הטובה מצטרף למעשה וראייה מיומא דף ז' היכא דאיכא טמאים וטהורים וכו' והך דסי' כ"ה התם מה שמקדים ציצית לאו משום מצוה מן המובחר הוא ולכן אם יודע בודאי שיביאו לו אתרוג מהודר יותר יש להמתין על מצוה מן המובחר ע"ש והעתקתי בקצר' להתלמד מזה במקום אחר וע' בשו"ת ח"צ לענין חבוש בבית האסורים והבטיחוהו שיצא פעם א' בשנה כו' דמסיים במצוה אחת שאפשר לעשות' היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר ואין בזה משום מעבירין על המצות כו' ע"ש והובא לעיל בבה"ט סי' צ' וע' ביד אלי' סי' מ"ב שהביא דברי שבו"י בזה והסכים עמו ושם הביא ג"כ הך דינא דהח"צ שהוא דין הרדב"ז וע' לקמן בתשובות שבו"י והח"צ שהבאתי שם בענין מי שהתחיל בהכנת נרות של שעוה כו' ע"ש:

שלא להפך עבה"ט וכ"כ ג"כ בשו"ת חינוך ב"י סי' כ"ב ע"ש: מזרח. עבה"ט וע' בלקט הקמח בשם תולדות אדם למהר"ש אלגאזי בהסכמת רבני אטליא דדרך ימין מזרח צפון מערב דרום אבל מזרח דרום מיקרי דרך שמאל ע"ש וע' מח"ב שכת' בשם מורו הרב בספר גט מקושר שבעה"ק ירושלים נהגו להקיף דרום צפון כו' כמ"ש הרב הקדוש האר"י ז"ל ומינה לא תזוע כי תורת אמת היתה בפיהו גם כתב כי המנהג הנכון כמו שנוהגין העולם וכ"כ בספר הכוונות לעשות ג' הולכות וג' הבאות לכל רוח דוקא ע"ש וע"ש בשם קרבן חגיגה שמנהג ירושלים תוב"ב לומר ההושענות אחר ההלל הוא מנהג וותיקין וע' בתשובות ב"ח סי' קמ"ב נדפס שם קיצור תשובות מהב"ח שכת' בענין הנענועים המשנה ממנהג שנהגו עפ"י הרא"ש ידו על התחתונ' ובעל נפש יעשה כמ"ש רש"ל כו' ואם יעשה עוד אחר כל אלו הנענועים עוד ואו כחות קטנים בדרך הולכה והבאה ה"ז משובח מאד כו' ע"ש והביאו בא"ר ויש ט"ס בדבריו וגם בב"ח כאן כתב שהאריך בתשובה ולא זכינו לתשובתו בזה: בש"ע סעיף י"ב ונטלם אחד אחד כו' וכת' בא"ר שבספר אמרכל כתב בשם ספר עתים שאם נוטלן בזה אחר זה יטול גם האתרוג בימין:

עצמו עבה"ט וע' בר"י בשם בית דוד דאם נטל בד אחד של ערבה יחזור ויברך ובק"א למח"ב כת' בשם שו"ת יכין ובועז שלא יברך ואף מי שסובר לברך לא יברך כ"א על אותו המין ואם בירך על נטילת לולב הוי ברכה לבטלה אך במו"ק כתב לברך על נטילת לולב לכן נראה דיטול בלא ברכה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנב

החמה עבה"ט ועיין בר"ו שנהגו קצת ממהדרים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ואח"כ בשעת ההלל מנענעים ד' נענועים וע' מ"ש מהרש"ל וויטל בספר הכוונות עכ"ל:

לאכול. עבה"ט וע' מ"ש לעיל סי' תקפ"ד ס"ק ד' לענין שופר כשמאחרין להביא לו ע"ש וע' בספרי שו"ת בית אפרים סי' ס"ג מה שקשה מכאן על מ"ש הט"ז ומג"א סי' תרע"ב בשם רש"ל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנה לעכו"ם עבה"ט ובשו"ת פ"י כת"י כתב ערבה שנקצצה בי"ט הראשון של חג אסור לטלטלה ולהניח' בלולבו בו ביום ולא דמי ללולב שהובא חוץ לתחום כו' דהתם לאו מוקצה היא דחזי לישראל אחר רק שהובא מחוץ לתחום אסור באכילה ובהנאה ומצות לאו ניהנות ניתנו אבל נתלש ממחובר דאסור לכל ומוקצה גמור הוא לטלטל העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה בשב ואל תעשה כו' ע"ש ושם בשאלה איתא להסתפק אם תמצא לומר אסור אף חל י"ט הראשון בשבת אם מותר בי"ט השני ואין שם סיום התשובה מה דעתו בזה והנה המג"א כתב דנתלשה בראשון מותר בשני אך נראה דהיינו בי"ט שחל בחול אבל היום הראשון בשבת אסור דהא קי"ל בסי' תקי"ג לענין ביצה דשבת וי"ט הסמוכים נולדה בזה אסורה בזה וה"ה כאן אך אם נתלשה בשבת וי"ט יום א' וב' מותר בשני כמבואר שם בהג"ה ע"ש ועיין בדבר שמואל סי' רכ"ח דמתיר בלולב שהובא מחוץ לתחום בשביל ישראל ובצווי הישראל שישראל אחר יוכל ליטלו במקום שיש להם לולבים אחרים ע"ש ומשמע דלישראל זה יש להחמיר במקום שיש לולבין אחרים עכ"פ בכה"ג שבא בשבילו ובציווי:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנו

ההדר. עבה"ט מ"ש בשם מהר"ם מינץ ושו"ת ח"צ ועיין במשנה למלך הל' מעשה הקרבנות פרק ט"ז שכתב גם כן כדברי הח"צ ועיין בתפארת צבי סימן כ"ח ועיין ביד אפרים מ"ש בישוב דברי מהר"מ מינץ בזה: רב עבה"ט וכתב בכנה"ג בשם המבי"ט ח"ג סימן מ"ט דאף על גב דאמרינן מה שמוסיף בהדור מצוה יותר משליש משל הקב"ה (ע"ש בפרש"י שפירש שהקב"ה יפרע לו בחייו והתו' כתבו שאוכל פירות בעוה"ז כו') מכל מקום היינו דוקא אם אין זה סיבה לייקר האחרים אלא לפרסום הדור מצוה ע"ש ועיין באליה זוטא העתיק זה ומשמעות דבריו דקאי על תוספת שליש וליתא דעל תוספות יותר משליש קאי (ובא"ר נרשם ע"ז סמ"ק ונראה שהוא ט"ס וצ"ל הרמ"ט והוא ר"ת ר' משה טראני) ועיין בכנה"ג שהראה מקום להיפה מראה פ"ק דפאה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנז לקנות. עבה"ט ועיין בר"י בשם בתי כהונה שביו"ט שני שפיר יכול לחנכו בלולב שאול וע"ש שמסופק אם מחויב בחינוך הקטן בשאר ימי החג דהוי תרי דרבנן ועיין בחגיגה דף ו' בקטן חיגר כו' ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנח

משלכם. עבה"ט ועיין מ"ש בק"א לשו"ת ב"ח החדשות בסימן ס"א בענין מתנה ע"מ להחזיר ומ"ש ביד אפרים על דברי המג"א בזה ועיין במחנה אפרים הל' קנין משיכה שכתב דלדעת הפוסקים דקנין דרבנן ל"מ לצאת י"ח מדאורייתא הני דקני אתרוג למצוה לפרעו אחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהבי דמי אין לו בו רק קנין משיכה שהוא מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאורייתא וע"ש בהג"ה בנו מהר"י גאון ז"ל שנתב דלפמ"ש הרמב"ן הביאו בש"ת ב"ח דאף מתנת מטלטלין אינה נקנית אלא בחליפין או בחצר או באגב אם כן גם במתנה יש לחוש כל שלא הביאו לרשותו ולפ"ז צריך לפרש הא דסוכה דף מ"א נטלו ר"י ויצא בו כו' היינו שלקחו לרשותו כו' ובבר"י כתב על זה דקשה ממתניתין דבפרק לולב וערבה שהיו מוליכין לולביהן להר הבית ומלמדין כו' יהא לו במתנה ולפמ"ש בסוף הספר בהשמטות דכל שנטלו בתוך ידו וכוון לקנות לכ"ע קנה מה"ת ניחא אלא דמדברי מר אביו לא משמע כן כו' ע"ש ועיין מ"ש בספרי שו"ת בית אפרים חלק ח"מ סימן ח' וסימן ט' בירור הדברים בענין קנין דרבנן לגבי דאורייתא ועיין בשו"ת משאת משה סימן ד' ובבר"י בס"י ובח"מ סימן ח' באורך ועיין בגט פשוט סי' ק"ך ובספר תורת גיטין לענין קנית קלף לגט ולא נתן מעות ומי שמדקדק במעשיו יש לו להחמיר גם בזה וע' במג"א לעיל סי' ש"ו הא דנותנין האתרוג במתנה ביו"ט משום דאינה מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר לאחר שיצא בו כו' וגם דלצורך מצוה מותר ועיין בס' המקנה בקידושין דף ו' ע"ב לישב מ"ש הב"י על הסמ"ג שכתב דיש לכפול את התנאי כדי שיהיה מצוה גם בחזרה ע"ש ועיין בר"י בשם מוצל מאש שנסתפק מי שאמר בלשון הודאה לולב זה של ראובן אם יצא י"ח והבר"י כ' דלא יצא ע"ש ועבקצה"ח רמ"א ובמק"ח סי' תמ"ח בזה: לאחר זמן. עבה"ט ובמשאת משה שם כ' שאם הלוקח חזר ופייס למכרו בדמים יצאו הקהל ולמד מזה לגוזל אתרוג מן חבירו ונטלו ביו"ט ובמועד פייסו ומחל לו מהני המחילה למפרע ע"ש ובבר"י הביא ראיה לזה ממ"ש בא"ח וכל בו בשם הראב"ד שהיה קונה אתרוג משלו כו' וגם ראיה מהחולץ כו' ע"ש עיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק אה"ע ס"י בענין איגלאי מלתא למפרע ע"ש וע"ש בשיורי ברכה ובמח"ב שבגבעת פנחס ובגט מקושר השיגו על המשאת משה בזה ע"ש:

פטורה. עבה"ט ועיין בשכנה"ג דמי שיש לו אתרוג חייב ליתן עם הקהל ועיין בר"י בשם הא"ר שדחה דבריו אך הבר"י סובר שחייב בזו ככל צרכי צבור ובשם גאונים בתראי כתב דחיוב ליתן מחצה לפי ממון ומחצה לפי נפשות ולפי"ז היה נראה לכאורה דגם כשאינו בעיר חייב ליתן המחצה שהרי טעמא דמהרי"ל לפי שגובין לפי ממון וכיון שנאמר שחייב מחצה לפי נפשות אף דליתיה בעיר צריך ליתן המחצה ומכ"ש לפי דעת הבר"י דהוי ככל צרכי צבור ועיינתי בא"ר וראיתי שכ' ג"כ במקום שנוהגין ליתן החצי לפי נפשות משמע דחייב ליתן החצי אף דליתיה בעיר אך שוב עיינתי בגאוני בתראי שכתב שם תשובה זו בשם הב"ח ובדברי קדשו כתוב דלפי העולה שם דלמהרי"ל אף שצריך ליתן מחצה לפי נפשות מכל מקום מי שאין בעיר אין לחייבו כלל ובאשה שמכנסת עצמה לחיוב מצוה ולברך הוה בכלל הידור מצוה וצריכה ליתן לאותו חלק שגובין לפי ממון אבל לאותו חלק שגובין לפי נפשות היא פטורה ע"ש ולענ"ד המעיין במהרי"ל יראה דלא נחית להא רק ס"ל דלדעת מהר"מ גובין לפי ממון דס"ל דאף על גב שהמצוה היא חובת הגוף מכל מקום היא חובה שמוטל לעשותה בממונו ומי שאין לו ממון לקנות לו אתרוג הוא פטור ממנה וא"צ לחזור על הפתחים ומכ"ש כשיש לקנות אתרוג בדבר מועט שיהיה ראוי לצאת י"ח אלא שהקהל הם צריכים להדר המצוה כפי עשרם פשיטא שחיוב זה אינו רק על בעלי כיסים ולכך החליט מהר"ם לומר שגובין לפי ממון וע"ז כת' מהרי"ל שעתה שאינו בעיר שאין מקום לחייבו לפי ממון דהא ליתיה גביה חיוב הידור מצוה אין סברא שנתחייבנו לפי נפשות ודרך כ"ש קאמר דאפילו אי איתא בעיר שהיה מקום לומר שחייב לפי נפשות כיון שהוא חובת הגוף ואפ"ה חשבינן לפי ממון ומכ"ש אי ליתיה בעיר שאין מקום לחייב לתת כסף נפשות ערכו בעיר שאינו בה וגם לפי ממון אין לו שייכות במצוה כשאינו שם אך מכל מקום עכ"פ מבואר אף לפי מ"ש הב"ח לגבות חציו לפי נפשות אי ליתא בעיר אין אשתו חייבת כלל דהא הוא אינו שם ואין לדמות ללחי וקורה וכה"ג דכאן המצוה צורך שעה הוא וכיון שאינו שם בעת צורך המצוה לעצמו הוא פטור אף מלפי נפשות והאשה אם לא תרצה לברך א"צ ליתן בין החצי שלפי ממון ובין החצי שלפי הנפשות כמ"ש הב"ח בזה: כתקנה. עבה"ט וע"ש בבית יעקב שליחיד הדר בכפר אין מחויב להלוות אף שהוא יכול לברך בעיר על אתרוג של חבירו אין חיוב עליו לשלחו ועיין מ"ש לעיל סימן י"ד לענין טלית בבה"ט וש"ת ובא"ר השיג עליו ומסיק דאף משום יחיד הדר בישוב כיון דאין לו אתרוג ראוי לשלחו והוא יברך על אחר ובלבד שאותו יחיד לא פשע דומיא דעירוב תבשילין וע"ש בא"ר שטוב לברך על אתרוג שנתן לו חבירו במתנה מלברך על של קהל שיש כמה חששות כמ"ש בב"י ודלא כקיצור של"ה שכת' להיפוך ע"ש ולפי מ"ש לעיל ס"ק ה' גם במתנה יש קצת חשש אם אינו מושך לחצירו אך לענ"ד העיקר כמ"ש שם דכשנוטלו בידו הוה קנין דאורייתא ומכ"ש כשאינו ברשות בעל האתרוג רק בבה"כ או בבהמ"ד דהוא רשות כל אדם שפיר הוה קנין דאורייתא בלי פקפוק ועדיף מלברך על של קהל וטוב לנהוג שהסגן או יחיד אחר שבבה"כ ובהמ"ד יקנה האתרוג משלו והוא יתן לקהל לברך במתנה ע"מ להחזיר ושוב יגבה מעות אתרוג כמ"ש בא"ח וכל בו בשם הראב"ד שהיה נוהג לקנות אתרוג משלו ונותנו לכל הקהל במתנה ע"מ להחזיר וביומא דערבה היה מבקש מהם שיפרעו דמי אתרוג שמא היה בהם מי שינהג סלסול בעצמו או שהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו ע"ש וכבר כתבתי שמזה הביא ראיה בבר"י דמהני פרעון למפרע וע"ש שכת' דיש לדחות ונראה שר"ל דאפילו תימא דלא מהני היינו אם לא ניתן לו בשעת נטילה במתנה כלל משא"כ בזה כיון שהנותן גמר ואקני ליה אלא שהוא אינו רוצה לצאת אלא בשלו דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כיון דדעתיה עליה ליתן לו ביומא דערבה שכר מצוה סגי בהכי. וכת' בשכנה"ג כאן וסי' תר"ס שנוהגים שם שקונים מקופת הקהל כמה לולבים ואתרוגים וביום א' דסוכות מוכרים ע"י הכרזה ומי שמעלה בדמים נותנים לו ואחר יו"ט פורע ועיין מ"ש סימן ש"ו עכ"ל ור"ל דשם מבואר דיש אוסרים בכה"ג וגם נראה דלכתחלה אין לעשות כן מטעמא דכתיבנא לעיל בשם המחנה אפרים דיש לחוש להך דעה דמשיכה בלא מעות אינו קונה מה"ת וע"ש שכתב שאביו ז"ל העלה בדמים לולב אחד שקנאו גביר אחד להרב החסיד מוהר"ר דוד הכהן ז"ל ואמרו לו שלא היה לו לעשות כן מפני כבודו והשי' הרב החסיד גדול כבודו אך במצות ה' אין חולקין כבוד לרב דיותר קרוב אדם אצל עצמו לעשות מצוה שצוה הקב"ה משום אדם ושבחוהו על התשובה הזאת עכ"ל ועיין לעיל סימן תפ"ה שכתבתי כיוצא בזה בשם אגרת שמואל אך נראה שזה לא נאמר אלא על מצוה המוטלת על כל איש מישראל אבל במצוה המשותפת לצבור כגון קריאת התורה וכל כיוצא בזה שאין המצוה שכל עדת ישראל יעשו אותה כ"א לעצמו שאין סגנון המצוה כך רק שיעשוה קצת אנשים מן הצבור ואז פשיטא שיש להקדים הת"ח ואנשים מכובדים לשאר כל אדם ולאו כל כמיניה לומר לעצמי אני מציל וכך הוא המדה כמו שמצינו בסוטה גבי ארונו של יוסף שלקח משה שאמרו הניחו לו כבודו בגדולים וכן מצינו בקריאת התורה שהקדימו הת"ח וכהן ושאר מעלות בקודש זה ע"ג זה כמבואר בגיטין פרק הניזקין ועיין לעיל סי' קל"ה וסי' רפ"ב בשם הא"י שכת' בשם הירושלמי שכבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים ע"ש ועיין בח"ש סימן כ"ח לענין לכבד במצות מילה וכסוי ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק ח"מ שוב ראיתי במור וקציעה הביא דברי שכנה"ג וגמגם בהא דהא הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם וכן בסעודה גדול מברך כו' וכ' דהתם שאנ' דנחת לדמי וגם אפשר דחיישי לממון צדקה ומ"מ נראה כיון שהתחילו בכבוד הרב אע"ג דבח"ש פי"ג דשקלים הוכחתי שאין משוא פנים לגדול בדבר מצוה במקום שיד כל אדם שוה שאני היכא דליכא כבוד התורה משא"כ הכא דאיכא כבוד הרב דחמיר וגם זילותא אית ליה בכה"ג כו' ומ"מ אינו יכול למחות במי שהוא חזרן במצות דאיכא כבוד שמים דמצוה ולהרבות מעות צדקה אך פליאה נשגבה מנהגם למכור בפרהסיא וע"י הכרזת שמש כו' ע"ש וגם בעיני יפלא וכמ"ש שכנה"ג בעצמו לרמוז לסי' ש"ו כמש"ל ולענין לעשות כבוד לגדול בעסק עשיית מצוה נראה לכאורה מדחזינין שהתורה חולקת כבוד לכהן וקדשתו כי קדוש הוא לאלקיו ראשון לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' והיינו כמו בזמנם שאחד מברך והשאר יוצאים בברכתו ומ"מ יש לחלק קצת היכא שזה יתבטל מן המצוה לגמרי ועיין לעיל סימן תפ"ה ובשאר דוכתי שרמזתי לעיל ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרנט מוציאין ב' ספרים כו'. ועיין בשערי אפרים שער ח' שבארתי שם הדין אם טעו וקראו פרשה אחרת וכן בקריאת שאר ימי החג המבוארים בסי' תרס"ב ותרס"ג תרס"ח תרס"ט אם אירע טעות ושאר פרטים הכל מבואר יפה בעזה"י משם תדרשנו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרס פעם. עבה"ט ועיין בא"ר דלכן אבל שיש לו לולב יש לו לכבד את מי שאין לו שיקיף הוא דשמא הלכה כמ"ד האבל יקיף וכשאינו מקיף עושה רעה ובאשל אברהם כ' בשם בית יהודה דהיינו שאינו מחויב להקיף וליתא ונראה שמצויין בטעות וצריך לציין על תחלת הג"ה שמי שאין לו לולב ולא יקיף ע"ז כ' שאינו מחויב להקיף וכ"כ ב"ח בשם רש"ל ועיינתי בשו"ת בית יהודה ומצאתי בסימן י"ח שם כדברי ושם הביא משם שכנה"ג שהביא מהב"ח בשם רש"ל ע"ש וסדר הפיוטים שבכל יום וביום הו"ר עיין בלבוש כ' שנוהגים כשאומרים הושענא לנענע את הלולב ע"ש אז ירננו עצי יער כו' וע"ש באמירת אני והו הנזכר במשנה שפירש"י שהם שני שמות משם של ע"ב ע"ש בלבוש ביאור הדברים ובא"ר הביא מ"ש ב"י ולבוש ואבודרהם והתי"ט בשם אני שהוא אלף דישראל ורש"י בסוכה כ' שהוא אלף דאחריהם וע"ש ועיין בר"י שהביא מהירושלמי ועיין בספרי שו"ת בית אפרים בפירוש הפיוט כהושעת אלים כו' בחרוז כהושעת גוי ואלקים דרושים לישע אלקים עפ"י הירושלמי דסוכה דדריש אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו כביכול את עצמך פדית ע"ש וגם החרוז חנון בידם מעבירים כתבתי שלענ"ד הוא ט"ס שנפל בספרים הישנים [הלום ראיתי בסידור כ' על קלף ישן כתו' גם כן כנוסחא שלפנינו] ונ"ל חנם בידם מעבידים ע"ש מלתא בטעמא:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסא אחריו. עבה"ט ועיין לעיל סימן תרמ"א שם הבאתי תשובת הב"ח ודעת החולקים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסב

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסג

קהלת. עבה"ט ובא"ר כ' שנ"ל לברך בלא שם ומלכות וכמ"ש סימן ת"צ: ומפטיר. עבה"ט ועיין בפ"מ אם קרא רק וביום השני במפטיר בשבת חה"מ וגלל ובירך יחזור ויקרא וביום השלישי בלא ברכה ועיין סי' קל"ז בא"ר ס"ק י' ועיין מ"ש אא"ז מהר"מ מלובלין סימן פ"ה ומ"ש במג"א סימן ה' מבואר יפה בחיבורי שערי אפרים שער ח' בסדר קריאת חה"מ סוכות ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסד ביום השביעי. וכ' בק"א למח"ב בשם ספר מזבח אדמה שכ' בשם שולחן מלכים מי שמת לו מת תוך החג התירו רבני ירושלים עה"ק שיכול לקרות תיקון ליל הושענא רבא ע"ש ועיין בא"ר שכת' ומשכימים לבה"כ והוא אחד מה' השכמות ר"ה יה"כ והו"ר פורים וט"ב וכ' בשם מהרי"ל פ"א היו סבורים שעלה עמוד השחר ושגגו שעדיין הלבנה זורחת ואחר כך החשיך והמתינו כמעט שעה עד שעלה עמוד השחר וערב ר"ח חשון גזר מהרי"ל וכל הקהל שיתענו ולקרות ויחל ולומר סליחות על שהניחו טלית ותפילין ואמרו פסוקי דזמרה בעוד לילה פ"ש ונראה שהחמיר בזה משום ברכות לבטלה שאמר דאם כן אין להחמיר כ"כ ועיין לעיל סימן י"ח וסי' ל' היה משכים לצאת לדרך כו' ומ"ש ומרבים קצת בנרות כ' מט"מ מפני שהוא סוף החג כו' ולכן נהגו להדליק שיורי נרות של יוה"כ והביא בש"ג וא"ר וע' פ"מ דאף מזמור שיר ליום השבת אומרים בהו"ר ואין אומרים נשמת שאין בו כ"כ תוספות נשמה יתירה ואומרים נעריצך בקדושת מוסף ואומרים ממקומו כו' וקודם קריאת התורה אין כמוך שמע ישראל על הכל כמו בי"ט:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסה הוקצה. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת בית אפרים שבארתי באורך בדינים אלו ובסוגיא דסוכה שם ובביאור דברי המג"א בסעיף שאח"ז ועי' ביד אפרים מ"ש בזה: בשמיני. עבה"ט וע' בא"ר שכ' דבנפסל בשמיני יש להקל ואפילו ביו"ט הראשון יש להקל בעת הצורך ואם נפסל קודם שנעשה מצותו ביו"ט א' או אפי' לא נפסל ויש לו אחר סיים הב"ח דלמעשה צ"ע ובשכנה"ג פסק בסתם דמותר ודעת הט"ז נראה דאסור ונראה להקל עכ"פ בנפסל ע"ש: (בש"ע) ויש אוסרים כו' ועיין בא"ר שלעת הצורך יש להקל כדעת רי"ו וכ"כ בספר אמרכל כו' ובהגמ"נ כ' נהגו להוציא עוקץ האתרוג בשביעי ותו לא שייך הכנה: (ס"ב) בש"ע הפריש ז' אתרוגים כו'. ועיין בט"ז מ"ש על דברי הג"א וע' בספר רב משולם מלקוטי הח"צ ז"ל ס"ס א' שכ' שט"ס הוא במג"א ונתחלפה הב' בד' והך ולא אגדה צ"ל ולא אגבה כו':

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסו

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסז הכנה. עבה"ט ועיין בא"ר מפרש להעמיד היינו להעריך טבלא שלהם על רגלים ועיין במג"א סימן תקי"ד דלהעמיד נרות שעוה לצורך הלילה אסור ומ"ש בשם מהרי"ל לענין חיפוש בס"ת (ר"ל להעמיד הס"ת בפרשה שיקראו בה ביו"ט אסור בשבת שהוא עי"ט) משבת ליום טוב כן הוא במהרי"ל ובא"ר נקט איפכא מיום טוב לשבת וכ' מח"ב דבשניהם יש ליזהר ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסח

חג העצרת. עבה"ט ועיין בדברי אא"ז בבכור שור דף קט"ו ע"ג שהביא ראיות דש"ע מיקרי חג ובר"י כתב שדבריו טובים ונכוחים וע"ש מה שנשא ונתן בדבריו ז"ל ועיין במעיל צדקה סימן ח' שכ' גם כן מהירושלמי דמו"ק והפכתי חגיכם כו' וממתניתין דבכורים מעצרת עד החג והר"ן בנדרים מביא ירושלמי שבל' תורה אינו נקרא חג כ"א בל' בני אדם מ"מ אף שהתפילות והברכות על סמך המקרא נתיסדו מכל מקום מה שאינו בנוסח המקרא עדיף טפי לשון בני אדם בתפלה עיין שם ועיין בא"ר ובאר יעקב מ"ש בזה ועיין בר"י שהביא מתשו' כנה"ג ח"ב ונזיר הקודש דף תפ"א ובית יעקב סימן ע"ח וסימן קמ"ב דס"ל כהרמ"א שא"ל חג ובר"י השיג עליהם מדברי כל הפוסקים הראשונים וכן משמע ממסכת סופרים פי"ט ה' ג' וע"ש בשיורי ברכה שמצא בסדר רב עמרם כתיב את יום שמיני חג העצרת הזה ועיין בר"י בשם ב"י דמי שטעה בתפלת ערבית של לילי ש"ע ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו יצא בדיעבד ובר"י חולק עליו והביא ראיות דלא יצא ומחזירים אותו דודאי האומר חג הסוכות על סוכות ממש נתכוין ולא על ש"ע דאשכחן שנכלל בחג הסוכות דהא גם מה דקאמר עד השתא בתפלה על חג הסוכות ממש נתכוין ע"ש: אוכלים עבה"ט ועיין בנ"ב ח"א סימן מ"ה שהכריע שאין ישינים והח"ב הביאו וכ' שאין ראיה מהש"ס אך מהרי"ל כ"כ וד"מ כ' שכן נוהגין ובא"ר כ' דהאגודה חולק וכן דעת הב"י עיין שם ועיין בר"י דשלוחי א"י שהם בח"ל בכדי שלא לזלזל ביו"ט שני צריכין לישב עם בעה"ב ויאמרו בינם לבין עצמם שאין עושים משום מצוה ויישן בבית שיעשה לו איזה אמתלא (ר"ל אם הוא באתרא דנהוג לישן גם בליל שמיני) וכן יטעום קצת חוץ לסוכה והכל בצנעה ע"ש: ואין מברכין. עבה"ט ועיין לעיל סימן רמ"ה דליל שמ"ע אסור בזיווג ובר"י בשם הרמ"ז כ' דלבני ח"ל גם בש"ת אסור ע"ש מלתא בטעמא: עשר עבה"ט ועיין בשערי אפרים ועיין בשו"ת פמ"א ח"א סימן ס"ג במקומות שנהגו לומר בש"ע לאחר התפלה למנצח על השמינית אם חל בשבת אין לומר רק שיר של יום השבת משום טורח צבור ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרסט שמחת תורה עבה"ט מ"ש בשם הח"צ וע"ש בגוף התשובה שאף לתקנת מהר"א קפסלי שמבי' בכה"ג שתיקן בעירו שלא יסיים התורה אלא על חשוב שבעיר אין זה מונע האיש הלזה ממצוה זו כי במקום שב"ת עומדים כו' וחשובים הם לפניו יתברך ע"ש: כל הנערים. עבה"ט ועיין בשערי אפרים שער ח' שביארתי כל דיני קריאת התורה ביום על הסדר בפיוט שאומרים קודם נשמת המתחיל נשמת מלומדי מורשה בחרוז הרגיש רזי דרי הלב שמעתי שהוא ט"ס וצ"ל הרגיש רווי דדי חלב והוא עפ"י מ"ש חז"ל על פסוק דדיה ירווך בכל עת מה דד הזה כו' כך ד"ת כו' עיין בעירובין דף נ"ד והוא אמת לענ"ד ומידי ראיתי שם הרגשתי עוד בט"ס אשר שם בחרוז נצח ונוטע לחיי עולם ונופש הוא ט"ס לענ"ד וצ"ל נצר מטעי לחיי כו' והוא ע"ש מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנא' ועמך כו' נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרע חנוכה. ע' בנ"ב מ"ת סימן קל"ז בישוב דברי הב"ח שכת' שהפך שמן מצאו שהיה מוקף צ"פ והקשו עליו דמוכח דטמא בהיסט והוא ז"ל השיב ששיטת רש"י בשבת דף פ"ה כהב"ח ועיין שם בתוס' שהקשו על רש"י וע' בתו' שם דף פ"ה וע' במור וקציעה האריך ג"כ בזה ועיין בדברי אא"ז בבכור שור בשבת מ"ש בזה על דברי הרא"מ וע' בשו"ת שער אפרים סי' מ"א ובח"צ סימן פ"ז ובפני אריה סי' מ"ם וע' בא"ר שהשיג על המפורש במגילת תענית שחיפם בעץ היינו עצים וליתא דהיינו בדיל כמ"ש רש"י בע"ז כו' וכבר קדמו בשער אפרים ע"ש ואני בפרישתי לפסיקתא רבתי בפסקא דחנוכה כתבתי ליישב עפ"י מאי דקי"ל דחיפוי כלים טהורים אפי' חיפוי של מתנות ואדרבה הכלי בטל לגביה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' כלים ואע"ג דהרמב"ם לענין כלי עץ שיש לו בית קיבול מיירי נראה שאין לחלק בין כלי עץ שיש לו בית קיבול אף על פי שהוא מקבל טומאה נטהר ע"י החיפוי כמו כן בשני מיני מתכות כללא הוא דחיפוי כלים טהורים ע"ש ועיין בסוף חגיגה בזה: הנשים עבה"ט וע"ש בח"צ שסובר שיש למחות בידם כשנוהגים שלא לעשות כי הבטלה עבירה היא וכו' ולא דמי לר"ח דאיקרי מועד ויש בו קרבן מוסף ע"ש ומ"ש בה"ט בשם ב"ח לענין תענית ערב חנוכה עיין לקמן סי' תרפ"ו במג"א שם ועיין בשו"ת שער אפרים סי' מ"ג שהסכים לדינא להב"ח לאסור בתענית דלפני חנוכה ועיין בשו"ת הר הכרמל סימן יו"ד באחד שהתענה כמה שנים בערב חנוכה הוי נדר בטעות כו' ולענ"ד אין להקל בזה כיון שאפשר בהתרה ע"י חרטה שאילו היה יודע שיש איסור בזה לא היה מתענה היום ועיין פר"י שכתב שמותר לגזור ת"צ אף במקום שנהגו שלא להתענות ערב חנוכה ויש מי שחולק ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעא

מוסיף והולך כו'. עבה"ט ועיין בר"י מי שלא היה לו שמן רק לנר אחד ובירך עליו ותיכף נזדמן לו שמן לנרות השייכים להידור בלילה ההיא כתב מהר"מ מזרחי ומהר"א נחום דלא יברך פעם אחרת על נרות הנוספים ועיין לקמן סוף סי' תרע"ב. וע"ש אם ב' וג' ב"ב דרים בבית א' וכ"א אוכל עם ב"ב בפ"ע כ' בש"ה שא"צ להדליק כ"א בפ"ע רק להשתתף יחד בפריטי ודלא כמ"ש בשערי ישועה כו': המנהג. וע' בכנסת יחזקאל סי' י"ז ששם המנהג הספרדים שרק בעה"ב הוסיף והולך וכתב שאם אשכנזי דר בבית אצל ספרדי אינו יכול למחות בידו האשכנזי הדר שם מלהדליק בביתו ואין בזה משום לא תתגודדו כו' ע' שם מלתא בטעמא:

מיוד טפחים. עבה"ט ועיין בפמ"א שתמה לפי מ"ש הטור בח"מ סימן תי"ח לפסוק כת"ק דר"י א"כ האיך פסק הכא כרבינא דאליבא דר"י אתמר עיין שם באורך ובשבו"י ח"ג כתב דפלוגתת רבנן הוא לומר שאף על פי שהוא ברשות חייב דהכי משמע מדקאמר ר"י אומר בנ"ח פטור מפני שהוא ברשות וגם דאיך קאמר זאת אומרת כו' דלא כהלכתא עיין שם וע' בתוספתא פ"ו דב"ק דתני ר"י אומר בנ"ח פטור מפני שהניח ברשות ח"א בין זה ובין זה חייב כגון אלו מסככין על פתחי חנותיהן ברה"ר אע"פ שיש להם רשות ובא אחר והוזק בהם חייב עיין שם לשון זה משמע קצת כמ"ש השבו"י דלאו מטעם הנ"ל לאנוחי למעלה מגמל ורוכבו אתי עלה אלא אפי' אם מצוה להניח תוך יו"ד טפחים וברשות קעביד אפ"ה אם הוזק חייב ועיין מ"ש במח"ב בזה. ובא"ר הביא בשם סדר היום שמצותה למעלה מעשרה טפחים עד י"ח טפחים שכן גובה של מנורה י"ח טפחים והא"ר תמה עליו דמנ"ל לומר דלמטה מעשרה לא ובמח"ב כ' כיון שהרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דאמר"י צריך להניח למטה כו' מסתמא דין חנוכה כסוכה ומבוי וכ"כ הרמ"ע בס' אלפסי זוטא וע"ש שבטור ברקת כתב דמצוה להניחה מעט למעלה משבעה טפחים ובסוף שומר אמונים סימן ה' כ' שיש לו מקום בכתבי האר"י ז"ל על מה לסמוך עיין שם: מחציו. עבה"ט ועיין בחוות יאיר סימן רכ"ו על מ"ש הב"י בפי' דברי הסמ"ק ובדברי הב"ח שם עיין שם ועיין מ"ש ביד אפרים דברי הט"ז בזה: ומברכים. עבה"ט ומ"ש בשם הח"צ סי' פ"ח שתמה על זה שאין תמיהתו רק על המחבר שכ' דין זה דהא עיקר טעם הריב"ש הוא דמברכים כמו שמברכים על הלל בר"ח שהוא ממנהגא (ועיין באר הגולה) א"כ המחבר שפסק בה' ר"ח כהרמב"ם וכתב שכן נוהגים בא"י וסביבותיהם וא"כ לדידהו אין לברר בנר בה"כ ע"ש אבל לדידן דמברכים בהלל בר"ח גם הח"צ מודה דשפיר מברכים אנרות בה"כ ומ"ש בה"ט כ' רמ"א בתשובה כו' זה העתיק מט"ז והוא ט"ס בט"ז וצ"ל רמ"מ סימן מ"ג והוא ר"ת מוהר"ם מינץ וכמ"ש ביד אפרים ומצאתי במח"ב ובנ"ב שהרגישו בזה ועיין שם במח"ב ובנ"ב שכתבו שזהו לענין להדליק בציבור משא"כ בביתו בודאי מברך שהחיינו ועיין במג"א סימן תקנ"א כו' עיין שם ועיין מ"ש ביד אפרים בזה:
(•) (ס"ז בש"ע) ובבה"כ מניחו ועיין בכנסת יחזקאל שכ' בקהלות אה"ו בבה"כ הגדולה באלטונה שהיא ראשון במנין ובנין מסדרין בין צפון לדרום ובשאר בה"כ קטבים זה בכה כו' אף שהמסדרים בין מזרח למערב הוא בש"ע וכ"כ רש"ל וט"ז מכל מקום נראה לי עיקר כהרמב"ם וריב"ש סימן ת"י ולכן גזר אומר שיהיו כולם נמשכין אחר בה"כ מלסדר בין צפון לדרום כמו הבה"כ הגדולה אף דל"ש במנהג לא תתגודדו ומכ"ש בג' קהילות אה"ו שהם ככל ב"ד בעיר א' כמ"ש המג"א סימן ת"צ מ"מ בדברי המג"א קצת צ"ע ומוטב שיהיו כל הבה"כ שוים לטובה עיין שם ועיין במו"ק שאם אין בבה"כ עשרה אין להדליק בברכה ועיין לקמן ס"ק י"ב: בביתו. עבה"ט עיין במח"ב בשם זרע אמת אם הדליק בלילה הראשונה בביתו ואח"כ מדליק בבה"כ יברך שהחיינו ג"כ ואם הדליק קודם בבה"כ לא יחזור לו' בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא ג"כ אשתו וב"ב עיין שם: קודם מנחה. ועיין לעיל ס"ק ז' מ"ש בשם מו"ק דחולק ע"ז אלא כיון שהוא משום פרסומי ניסא צריך שיהיה עדה בשעת מעשה ומכל מקום כשהשעה דחוקה אין לבטל ההדלקה רק ידליק בלא ברכה עיין שם ומ"ש בשם השבו"י ח"ב עיין שם דמבואר במקום שיש מנהג להדליק בכל השנה באותה מנורה דליכא היכר אם הנרות של שעוה גדולים שדולקים עכ"פ עד חצות לילה כמנהג בבה"כ פשיטא דהוי היכרא טובא אלא אפי' כשמדליקין בשמן זית וכן בכל השנה באותה מנורה אז יפסיק בשבת קודם ולא ידליק באותן נרות דאו הוי היכר פרסומי ניסא כמ"ש לענין שמפסיקין לתקוע בער"ה כדי להפסיק בין תקיעות דאורייתא לדרבנן וה"ה לענין פרסומי ניסא דרבנן עיין שם ולענ"ד צ"ע אם יש לבטל בשביל זה ההדלקה שנוהגין תדיר להדליק לכבוד שבת במנורה זו בבה"כ בשביל שיהיה בשבת חנוכה שאח"ז פרסומי ניסא ואין זה דומה לתקיעות כלל כמובן ויותר נראה שידליק איזה שבתות קודם נרות פשוטים כשאר נרות של בה"כ וכשידליק עתה שמן זית איכא פרסומי ניסא ואע"ג דגם לגבי שבת אמרינן דשמן זית מן המובחר מכל מקום אין קפידא כ"כ כמו אם לא ידליק כלל מכ"ש אם ידליקו בשבתות קודם נרות שעוה שלדעת הב"ח נרות שעוה דידן הוי' כשמן זית שהרי אורה צלול וכמבואר בסימן רס"ד עיין שם וע"ש בשבו"י מ"ש ליישב קושיית גיסו בעל א"ז על התו' בשבת דף ך"א דמדייקו מנר שיש לו שתי פיות כו' עיין שם: השמש. עבה"ט ועיין במו"ק שהסכים ללבוש וכ' דבעל נפש יחוש כיון שהוא רוצה להיות מן המהדרין אינו בדין שעול מצות יהיה עליו כמשוי ע"ש והביאו מח"ב: החשד. עבה"ט ועיין בספר רב משולם בסוף סימן ב' והגאון ח"צ ז"ל לפרש דברי רש"י שכתב אחד בצפון ואחד במזרח משום שבימיהם החצר לפני הבית והרחב' מאחוריו ולכן א"א לומר שהשני למערב שא"כ הוא פתוח לרחבה והאיך אפשר לומר שהבית חלוק לשני בני אדם שהרי כל בית של אדם א' יש לו שני פתחים אלו לכך הוצרך לומר אחד בצפון ואחד במזרח עיין שם ועיין בבה"י בשם מכתם לדוד מי שייש לו חצר של שני פתחים שמברך באחת ויום א' שהיה טרוד צוה שידליקו וכן עשו והדליקו בפתח א' ועד שלא הדליקו בשני בא יכול לברך כשידליק בפתח שני עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעב

שתכלה. עבה"ט שכ' בשם שכנה"ג כו' להדליק אחר מעריב וכ"כ בשבו"י אח"כ הביא דברי המג"א ובשם כנה"ג והמעיין בשבו"י יראה שדברי הבה"ט הם מהופכים ששם הביא דברי המג"א וכ' ע"ז אכן בשכנה"ג כ' ובבחרותי כו' חזרתי כמנהגי להדליק אחר תפלת ערבית וכן עיקר לדינא דודאי תדיר קודם היכי דמצי למעבד תרווייהו כמ"ש התו' בשבת דף ך"ג ע"ש ועיין לקמן סימן תרפ"ד במג"א ובפר"ח שם ומ"ש ביד אפרים שם עיין באשל אברהם כאן בשם השב יעקב בזה וע' מח"ב שהרא' מקום לד' שיטות למהרי"ש בסופו סי' ב' וסיים מח"ב שנראה שהמדליק קודם שילך להתפלל ערבית לא הפסיד שיש לחוש שעד שיתפלל ערבית יעבור זמן הדלקתו שהוא חצי שעה מדינא דגמרא עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעג כשרים. עבה"ט מ"ש בשם שער אפרים והעתיק זה מלקט הקמח שכ"כ ובמ"כ מ"ש בשמו מותר אפי' הוא להפך דבאמת אוסר במסקנתו שם להדליק בהנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה ואין כאן רק הנאת המצות ומצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום אסור להדליק בה אע"ג דלא קי"ל כהרז"ה דסבר דמצוה דרבנן להנות נתנו מ"מ י"ל כיון דנ"ח בעי שיעור דהיינו שיתן שמן בנר שידליק כשיעור וכיון דבב"ח אסור בהנאה כתותי מיכתת שיעורא ולכן אסור להדליק בשמן של ערלה גם כן וא"ל דדוקא בשל ערלה שהוא מהנשרפים (וע') [אבל] בב"ח שהוא מנקברים לא אמרי' כתותי וא"ל בזה כל הנקברים לא ישרופו דהתם טעמא משום אפר משא"כ בהדלקת נ"ח שאין כאן אפר רק אפר הפתילה והפתילה לא נאסרה בהנאה. מכל מקום יש לאסור שאף אם הטעם דאפר לא שייך כאן מ"מ לא בטל הדין דכל הנקברים לא ישרופו כדמוכח בכמה דוכתי דבשביל ביטול הטעם לא יתבטל הדין וכמ"ש בריב"ש סי' ל"ד וגם י"ל דנקברים כששורפו אותם גם כן שייך בהו כתותי ע' שם וע' באליה זוטא תמה ע"ז דבלא"ה אסור מחמת בישול בב"ח דהא בסי' שי"ח ק"ל דיש בישול אחר בישול עיין שם ובשו"ת שבו"י ח"א סי' ל"ח נשאל ע"ז מחכם א' שהשיב על דברי הא"ז דכאן כשראש הפתילה הוא מבעיר הוא שורף וקלי איסורי' ואין ע"ז שם בישול דבב"ח דהיינו בישול שיכול לאכול ע"י כדאיתא בחולין דף כ"ח והשבו"י השיב דקודם דמקלי קלי האיסור ראוי לאכילה מחמת החימום דהא אפי' חימום דכ"ש מיקרי בישול לענין בב"ח (והדברים תמוהים לענ"ד ע' שם עוד שכ' דבחולין דף כ"ד משמע כן לאסור מדאורייתא וגדולה מזו מצינו בתוחב כף וכו' ועיין ביש"ש פרק ג"ה סימן מ"ה ובפ"מ בפתיחה לבב"ח דחם בחם בלא רוטב אין איסור מה"ת ומותר בהנאה עיין שם ואין כאן מקומו) ועוד אף אם יש לפקפק ולומר דלא הוי בישל גמור מכל מקום יפה תמה בא"ז שלא העירו בחשש זה כלל עכ"ל ועיין בפ"מ י"ד סימן פ"ז וכאן סימן זה שהעיר על דברי שער אפרים דהא זה טיגון וטיגון כת' מהר"מ שי"ף בחדושים לחולין דהו' דרבנן וכן בסולת למנחה כלל פ"ה כ' בחמאה מעורב עם חלב מותר להדליק דטיגון אין איסור מה"ת ע"ש ובפתיחה וא"ל דהבלוע שבקדירה נאסר בהנאה וחוזר ונפלט לתוך החמאה ואסרה דז"א דבלוע של בב"ח אין אוסר את החמאה בהנאה כיון שאין נהנה בהדלקה מבליע זו וכדאמרי' גבי כריא דחיטי כו' עיין בפתיחה לבב"ח בפ"מ שם ועיין בא"ח הלכות פסח לענין חיטה שנמצא בתרנגולת ובמ"א הארכתי בזה ומ"ש בה"ט בשם השבו"י בקצרה ע"ש שמבואר שאפי' דרכו תמיד להדליק בשמן זית ובא לביתו ולא מצא שמן זית והתחיל להכין עצמו עם נרות שעוה יגמור המצוה בנרות של שעוה כיון שכבר התחיל בה משום מצוה מן המובחר אין לבזות הראשונה כדמשמע ביומא ד"ז היה עומד ומקריב מנחת העומר כו' וכיוצא בזה כת' בית יעקב סי' ך"ו לענין חליצה כשבא הגדול וכבר התחילו בסדר חליצה לקטן עיין שם ובח"צ דחה ראייתו דהכא לא מקרי התחיל במצוה אלא הכנה והזמנה בעלמא עשה שידבק הנרות בכותל ועוד כו' ולכן נראה שצריך למשוך ידיו מן הנרות שעוה אף שכבר הדביקם במקומם ולהדליק בשמן זית וראיה מיומא פרק הוציאו לו ר"פ אמר ראשון משלח כו' והאריך הרבה וכת' דל"ד למנחות דף פ"ט הואיל והתחיל במתנות גומר דהתם הואיל והתחיל במצוה ממש אין לו לדחות זו בשביל האחרת אבל לקיים המצוה עצמו מן המובחר כו' ומפרש למהרי"ל דס"ל שלא יצא בנ"ח בשעוה ואף כשנוהגין כרמ"א הטעם שאין שמן זית מצוי להם כ"כ משא"כ כשישנו תו אין להסתפק כו' ואין חילוק בין הורגל עתה בשמן זית או לא ומ"ש בשבו"י בהידור מצוה עד שליש היינו שלא התחיל עדיין במצוה ליתא דאם כן מי שבידו אתרוג והביאו לו אחר אפילו בחנם והוא מהודר מן הראשון אלף פעמים אסור לו להניח הראשון דהא בפרק התדיר אמרינין דמטי זימני הו"ל כשחוט וה"נ כשהאיר המזרח יום א' כו'. ועוד אם כבר לקח אתרוג שאינו מהודר בידו לברך ועד שלא בירך הביאו לו במתנת חנם יפה שאין כמוהו יברך על הראשון שאינו מהודר ישתקע הדבר והדבר ברור בין באתרוג ובין בחנוכה ובכל המצות שבעולם מברך על היפה והמהודר אף שבא באחרונה ובשבו"י ח"ב סימן ל"ה נעשה קצת סנגורי' לדבריו כת' דהך הכנה ודאי התחלה גדולה היא כדאמרינן לענין תספורת משיניח סודר וכו' ומכל מקום מבורר שם דמודה שמי שרוצה לעשות המצוה מן המובחר הרשות בידו וכת' שראיותיו בח"א אינם רק לומר שא"צ לבזות מצוה ראשונה כו' ע' שם ובבה"ט הביא בקצרה וראיתי להעתיק שרשי הדברים וטעמם ונימוקם ונראה דאם כבר התחיל הברכה אף על פי שכבר מוכן לפניו השמן זית עם הפתילה וא"צ לעסוק בה מכל מקום כיון שהתחיל לברך ע"ז גומר וגם יש בזה ספק אם צריך לברך מחדש כמבואר סי' ר"ו עיין שם וה"ה לענין אתרוג כה"ג וגם נראה דבאתרוג ביום ראשון וזה שאינו מהודר הוא שלו ולקחו בידו לברך ובתוך כך בא חבירו ורוצה ליתן לו מהודר יותר במתנה על מנת להחזיר שפיר יש לסמוך על השבו"י דאף דמהני המתנ' על מנת להחזיר מכל מקום טפי עדיף שיקיים המצוה בשלו ממש ונראה שגם הח"צ מודה בזה ומ"ש בה"ט בשם תשובת שער אפרים עיין בבר"י שמפקפק בזה וכת' כיון דלא שייך ביה לצרכו אדלקי' רק שיאמרו שאינו מן המהדרין כו' אין לגזור וגם כיון שכ"א הניח נרותיו במקום מיוחד וגם כיון דההיכר לבני בית מידע ידעו וכן נ"ל להקל ועיין סימן תרע"ה בב"י בשם מהר"י אבוהב עד כאן לשונו ועיין באליה זוטא דמכל מקום ראוי להדליק לילה אחד בשעוה ולילה א' בשמן עיין שם. ומ"ש משם השבו"י במקום ששמן זית ביוקר כו' נראה מזה שחולק על מ"ש תחלה בשם השער אפרים שאין להדליק מקצת משמן זית ומקצת משאר שמנים ובתשו' שבו"י שם דבריו מגומגמים וכצ"ל ומה"ט מי שתפוס בין העכו"ם ולא יוכל להדליק נרות ידליק בכל ליל' אחת (ר"ל שאף שיש לו שמן לח' ימים לא ידליק ביום השני כמהדרים וכן בשאר הלילות רק ידליק בכל לילה אחת) ומ"ש בשער אפרים סימן ל"ט שאין לדמות לגידוד חמשה כו' מכל מקום כיון דכאן עיקר מצוה רק בנר אחד וגם אין הדבר ניכר כל כך בשעת הדלקה כו' עיין שם כצ"ל:

מעות. עבה"ט ועיין בפר"ח בשם מהריק"ש דלילך לאור נ"ח לראות שלא יכשל שרי דלא מחויב להעצים עיניו דלא מיקרי תשמיש ועיין בשו"ת פני אריה סימן מ"ז שלא אסרו אלא להשתמש אבל כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו בשעה שנ"ח דולקות עיין שם שהביא מדברי הפר"ח אלו ובאמת שכן מבואר במג"א לקמן סימן תרע"ח במ"ש דעכשיו שמדליקין יקנה לנ"ח ועכ"פ לא ישב בחושך כו' ומשם מוכח ג"כ כמ"ש מהריק"ש דהא עיקר שלום ביתו הוא בהליכה שלא יכשל ועיין לעיל סימן רס"ג במג"א ס"ק י"ג וי"ד עיין שם: קדושה עבה"ט ובט"ז מ"ש בזה וע' שו"ת שבוי"י ח"א סי' ל"ט מ"ש בזה ושם בסימן מ"ם תשו' הגאון מוהר"ד אופנהי' ז"ל מ"ש בקונטרס מועד דיד הנדפס בספר בית יהודה עיין שם ועיין בשו"ת שמש צדקה סי' למד שני תשו' בדבר ושם מבואר בדיני ספק ברכות ועיין בר"י בשם מהר"י מולכו שאם צריך לעיין איזה דין בספק שנפל לו בנרות שהדליק ואין לו נר אחר שרי לעיין הדין ההוא לנר אור חנוכה דכמה רבוותא התירו בתשמיש מצוה ואף מאן דאוסר מכל מקום לצורכה יש להתיר דומיא דישינים בבה"כ בליל יה"כ לצורך בה"כ וכן בפרה אדומה כל לצורכה לאו עבודה היא עיין שם וראייתו יש לדחות אך כיון שהוא דרך עראי נראה פשוט דמותר: השמש. עבה"ט ע' בהלק"ט דלכאורה לא סגי בחד שמש מאחר דהנרות מאירים ומזהירים בכל הבית והשמש בטל לגבייהו והיה צריך כ"כ שמשים כמו הנרות שיאירו כמו נ"ח וזוז"ג הוא והתירו בדרבנן ושוב כת' דאפשר שלענין זה אין להחשיב התו' כעיקר דאין הכל יכולים לעשות שמשים כנגדם ור"ל דנר הנוסף אינו חומרא כ"כ לענין השימוש לאורו ע"ש ואע"ג דלעיל ס"ק ב' הביא הבה"ט בשם גן המלך דגם בנר הנוסף אסור להשתמש לאורו מכל מקום כיון דאיכא שמש א' שמאיר גם כן סגי בהכי לתלות שאין השימוש מחמת הראשון ולא מחמת הנוספים לבד שהרי גם אור נר השמש שמה ומקילים בהו שלא נאמר שאור השמש בטל לגבייהו כצ"ל לדעת הלק"ט אבל באמת נראה דעיקר איסור השימוש היינו לפי שצריך להתקרב לאור הנר ועיין בט"ז וכשיש כאן שמש והוא צריך לתשמיש שצריך לקרב לאור הנר אז כשיש שמש הוא מקרב עצמו לעיין לאור נר השמש ושוב לא איכפת לן מה ששאר הנרות מאירים ומזהירים ג"כ כיון שלא לאורה הוא צריך שפיר נשארים בהיכר שלהם לשם מצות חנוכה משא"כ כשישתמשו שם כשאין שם ממש אין היכר למצות חנוכה וכן מבואר בלשון הש"ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו'. ויותר מבואר בלשון הרמ"א ויש לעשותו יותר ארוך שאם בא כו' עיין שם ולכן נראה דהרוצה להשתמש נגד נ"ח אף על פי שהשמש שם יש לו להטות ענין הדבר שמשמש שם אל נר השמש שיהיה ניכר שאין לו חפץ להשתמש בנרות של מצוה ואז אף על פי שהם גורמים יתרון ראות עיניו לית לן בה:

של מנין. עבה"ט עיין בפמ"א שם שמחזיק בדעת התה"ד דאזלי' בתר קודם הביטול דהוי נר חנוכה חשיב דבר שבמנין וגם השיג על הט"ז דכת' דלא בטל מטעם קבוע דלא שייך בזה כיון שלדעתו אינו דבר שבמנין שהוא קבוע דרבנן וקבוע דאורייתא אין כאן כל שאין האיסור ניכר וידוע במקומו דומיא דט"ח עיין שם ובשבו"י סימן ל"ב השיג על הראיות הפמ"א ומכל מקום כת' שדברי התה"ד נכונים שלא בא להביא ראיה ע"ז דאזלינן בתר קודם הביטול דע"ז א"צ ראיה דאפילו בשעת הביטול לא היה ראוי להתכבד ואחר הביטול יהיה ראוי להתכבד לא בטל מכ"ש להיפך אם בשעת הביטול ראוי לא נטל אף אם אחר הביטול לא יהיה ראוי (ולענ"ד אין זה מוכרח דבכה"ג דראוי בשעת הביטול שפיר י"ל דבטל דמכל מקום בטל כבודו מאליו מחמת התערובות שהרי לא ניכר מי הוא וגלה כבוד ממנו וכיון שאם תאמר כשבטל לא יהיה להתכבד מועיל התערובות לבטלו משא"כ היכי שאחר הביטול יהיה ראוי להתכבד י"ל דלא מהני ליה הביטול לעשות מאינו ראוי ראוי וצ"ע) רק ראיית התה"ד לומר דנ"ח קרוי דבר שבמנין אף על גב דכנגדו בנרות חול אין נמכרין במנין כמו בחתיכה דבטלה כו' ע"ש ומ"ש הפמ"א דלא הוי קבוע ע"ז השיב השבו"י דדמי לט' חניות אלא שהמקילין נתערבו שהוא א"י איזה טריפה דמקרי ג"כ קבוע. ועיין שם במ"י כלל מ"ג דזה דלא כדעת בעל ספר כריתות ועיין מ"ש בספרי בית אפרים על טריפות בקונטרס התשובה סי' ב' ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע בענין זה קבוע: (בש"ע סעיף ב') ואפילו כבתה בע"ש כו' עבט"ז מ"ש על התה"ד בזה ועיין בספרי שו"ת בית אפרים סימן ע"ג ליישב דברי הט"ז והתה"ד ממה שיש לתמוה עליהם ובישוב דברי הרא"ש והרי"ף ליישב דברי התוספות ובקושיא המהרש"א עיין שם ותמצא מרגוע:

להחמיר. עבה"ט ועיין שבו"י ח"ג סימן מ"ח דאע"ג דאין זקוק לה מכל מקום צריך להניח את הנותר מנ"ח של שעוה או של שמן כל זמן עת ההדלקה אם לא יעשה כן חיישינן לחשדא שלא הדליק כלל וראיה מדאמרינן חצר שיש לה ב' פתחים כו' משום חשדא וקשה מאי חשדא איכא לידינוהו לכף זכות ולומר דהדליק אלא שכבתה ואין זקוק לה כהסכמת הפוסקים אלא ודאי כשלא הניח הנותר באותו מקום איכא חשדא לו' שלא הדליק כלל עיין שם ועיין שם שכת' ליישב קושית הב"י אהך דחצר מברכות וגם קושית הח"צ סימן צ"א אהא דפריך ומנא תימרא דחיישי' לחשדא דאמאי פריך הכא טפי מכל דוכתי וע"ז כת' דלחשדא שלא יעשה כלל לא חיישינן רק החשד כיון דאמרינן הרואה מברך כו' חשדוהו שרוצה לצאת חובתו בראיותו ולא הדליק בפתחו ולזה פריך ומנא תימרא דאיכא חשדא בכה"ג ומייתי מפאה דגם כן איכא חשדא שלא נתן מן הקמה שהיא עיקר המצוה כו' וע"ש ונ"מ לדינא דגם בכה"ג שיחשדוהו שאינו עושה מן המובחר גם כן יש להשמר מזה משום והייתם נקיים כו': חרס. עבה"ט ועיין בר"י בענין קליפי בצים לנ"ח בשם אדמת קודש שהביא בשם בעל חסד לאברהם דקליפי בצים ובצלים אין מדליקין בהם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ט שכ' שמה"ט עדיף טפי להדליק נ"ח בפנס שיש לו דפנות של זכוכית שאין הרוח שולט שתכבה מהר והביא מהא דעששית שהיה דולקת כו' וסתם עששית הוא לנטירנא כמ"ש רש"י וכן מוכח מערוה בעששית כו' והביאו בר"י ולא ראינו מי שנוהג כן:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעד זה מזה. עבה"ט ועיין בשו"ת בית יהודה סימן י"ח שתמה ע"ז דהא בש"ס מוכח דמדליקין מנר לנר אפילו נר דמהדרים מנר מצוה הסמוך לו וא"ל דמפרש נר של בית זה כו' וגם א"ל דקאי לפי המנהג דסימן תרע"א להדליק כ"א מבני הבית דסוף סוף הוא בכלל המהדרים ע"ש ובאמת דברי הרמ"א הם מדברי הגמיי' והמרדכי:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעה הנחתה. עבט"ז שכת' מפרש"י דומיא דמנורה כו' והשבו"י תמה עליו דרש"י קאמר לענין מדליקין מנר לנר אבל גם בשבת הדלקה עושה מצוה כדאמרינן בש"ס מדמברכי' להדליק כו' ועיין במשבצות שהקשה כן וכת' שכבר העיר בזה בא"ר ג"כ ועיין בבר"י ועבה"ט ועיין בהלק"ט סי' י"ב שכת' העוקר נ"ח ממקומה בתוך זמן הדלקה אפשר שלא יצא י"ח שהרואה יאמר לצורכו הוא דאדלקה מתחלה עיין שם סימן ר"פ נר חנוכה שהניחה בדלת רפוי' ומתנועעת אפשר דהרואה יאמר לצורכו הוא דאדלקה מאחר שאין הדלת קבוע עיין שם צ"ע בזה ונראה דאם חוזר ומדליק במקום קבוע לא יברך:

אשה. עבה"ט ומה שכת' בשם רש"ל דמדליק בעצמו על ידי סיוע אחר עיין במו"ק שלא יברך ואצ"ל שאינו מוציא אחרים עיין שם והביאו מח"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעו להדליק עבה"ט דבשבת אומרים נר של שבת לפי שנ"ח אסור להשתמש לאורה ולזה אמר נ"ח להורות כי הנר אינו כ"א למצות חנוכה משא"כ בנר של שבת הכונה שאנו משתמשין בו ונרו יאיר לתועלתינו וזה הנר המאור הוא של שבת ע"ש ועיין בא"ר ובמח"ב כת' עוד טעם דבחנוכה אין מצות המעשה רק בנר לבד משא"כ שבת שיש בה מצות מעשיות קידוש סעודה כו' ונר גם כן אחד מהם שייך לומר נר של שבת הנודע בכמה ענינים מבלעדי הנר עיין שם ועיין בכנה"ג בשם איגרת הרמב"ם שהגר יכול לומר שעשה ניסים לאבותינו ואם רצה לומר שעשה ניסים לישראל יאמר עיין שם ועיין לעיל סימן תע"ג בשם אה"ח פרשת בהעלותך שגר יכול לומר כל סדר ההגדה עבדים היינו כו' עיין שם:

ימיני. עבה"ט ועיין בפמ"א ח"א ס"ס צ"ח שכת' על ראיית מג"א מיומא דף נ"ט שאין ראיה דיש לומר דשפיר כהלבוש להדליק מימין לשמאל כדרך הכתיבה דהתם נמי גבי מתנות מזבח הפנימי י"ל דמה שמושך ידיו אליו כדרך הכתיבה הוי דרך ימין ומה שמושך ידו מנגד גופו והלאה הוי דרך שמאל עיין שם: הברכה. עבה"ט ומ"ש וכל זמן שעוסק כו' משמע קצת דאף לאחר שהדליק כולם אלא שעדיין עוסק שם בתיקון הפתילות וכיוצא בו יכול לברך וז"א כמבואר ביו"ד סי' י"ט דלהש"ך לא יברך אחר השחיטה כלל כשלא בירך קודם. ולהפר"ח מצי לברך תוך כ"ד של השחיטה וכן מבואר לעיל סי' תל"ב דלאחר סיום הבדיקה אין לברך ועיין סימן קס"ז סעיף ח' ובסימן תרמ"ם ס"ק י"ב ובסימן תרנ"א ס"ק י"ח (ע' שם שכת' שאם שכח לברך קודם הלקיחה מברך עדיין ועיין בפ"מ שם שכת' שיש לה משך זמן שצריך לנענע ובא"ר כ' דלהרבה פוסקים מיקרי זה עובר לעשייתן דכל זמן שהוא בידו עדיין הוא עוסק במצותו עיין שם ואין זה ענין לכאן דהתם טכסיס הברכה על הלקיחה וכל זמן שהוא בידו חד לקיחה היא משא"כ כאן שטכסיס הברכה להדליק וכל שהדליק מיד גמר מצותו ואפשר דגם כאן אם העסק בענין שאם לא היה מתקן היה עומד לכבות מיד שפי' יכול לברך דהו"ל כלא הדליק עדיין כלל כיון שהיתה עתידה לכבות מהדלקה זו ובכה"ג ודאי כבתה זקוק לה ואפשר דגם הכנה"ג ועט"ז שהביאו בסימן תרע"ג ס"ק י"א מודים בזה דחוזר ומדליק בברכה דהתם כת' הט"ז מדליק במקום שהרוח מצויה דשמא דמי לשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה עיין שם והתם ג"כ אינו בירור רק חשש שלא ימשך היטב ויכבה או שלא יעמוד ברוח אבל עכ"פ ההדלקה עצמה היתה כראוי משא"כ בזה דבשעת הדלקה גופה ידוע שלא תהיה דולקת בלא התיקון וברכה לבטלה היא אם אינו מתקן ובכה"ג מסתברא שיוכל לברך אחר ההדלקה קודם התיקון דתיקון זה בודאי שייך להדלקה וכאילו לא הדליק דמי) אך בהלק"ט שם כת' וז"ל שאלה אם הדליק הראשון ולא בירך אם יברך על השאר:
תשו' אפשר כ"ז שעוסק בהידור מצוה יש לו לברך עכ"ל ור"ל דהיינו כ"ז שהוא עוסק בהדלקת שאר הנרות שהם הידור המצוה כדקי"ל המהדרים מוסיף והולך שפיר מברך אבל לא מיירי אחר שהשלים הדלקת כל הנרות דאז לא יברך אף שעדיין עסק בהם אם לא שעוסק בתיקון הפתילות שידוע שאי אפשר להיות דולקת בלא תיקון זה וכמש"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעז

ומברך. עבה"ט וכת' בר"י בשם זרע אמת דלצאת מידי כל הספיקות טוב להשתתף בפריטי כדין אכסנאי וישמע הברכה מבעה"ב עיין שם: בש"ע הנותר מן השמן כו' ועיין בספרי שו"ת בית אפרים מ"ש בזה להגאון בעמה"ת שאילת שלום ז"ל על השאלתות ועיין שם מ"ש בדברי הר"ן וה"ה ובדברי המ"א שכת' דהוי דשיל"מ ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעח

שלום. עבה"ט ועיין שם סימן מ"ט ליישב דברי המ"מ סוף הל' חנוכה דמה שכ' הרמב"ם דלנ"ח מוכר כסותו הוא כ"ש מד' כוסות דמה כ"ש הוא דהא ד' כוסות נמי פרסומי ניסא איכא וכן הקשה הלח"מ והא"ז וכת' ליישב דהא דאמרינן דעדיף מקידוש היום אף על פי שהוא עדות על בריאת העולם מכל מקום הוא רק בביתו משא"כ נ"ח שמדליק מבחוץ ואיכא פרסום הנס לציבור ומה"ט הוי כ"ש מד' כוסות ולכן שפיר פסק המג"א דלדידן שמדליקין מבפנים לא אמרי' האי דינא דחנוכה ולא נאמרו אלא בזמן שמדליקין מבחוץ עיין שם ובמחכ"ת אגב שיטפא רהיט ליה וכ"כ בשם המג"א דהמג"א לא כ"כ אלא אהא דאמרינן דנר שבת קודם משום שלום ביתו דפירוש מדליקין בפנים יקנה נ"ח כו' כמ"ש אבל לא בא לגרוע עדיפות נ"ח כלל בשביל הדלקה בפנים ואדרבה משמע מדבריו דלענין דעדיף מקידוש היום ויין להבדלה אף עתה הדין כן:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרעט בש"ע מדליקין כו' עיין בשבות יעקב סי' ט"ו בסופו שאסור להניח לעכו"ם בשבת שיכבה הנרות חנוכה בלילה ולחזור ולהדליקן שאין נכון לעשות כן כיון שהוא מלאכה גמורה דאורייתא ואי משום פרסומי ניסא הוי מצוה הבאה בעבירה וגם לא מצינו בשום מקום מצוה זו שיהיה צריכים להיות דולקים בערב ובבוקר משום פרסום ניסא ע"ש וע' בבר"י שכ' בשם מהר"ש אבוהב תשו' כת"י יש ליזהר להתפלל מנחה בע"ש של חנוכה ואח"כ להדליק נ"ח כי תפילת מנחה נגד תמיד של בין הערבים ונ"ח זכר לנס הנעשה בנרות המנורה הנדלקת אחר תמיד של בין הערבים עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפא קודם. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת בית אפרים מ"ש בזה בדברי התה"ד ובביאור דברי הט"ז ובתשובת מהראנ"ח סימן ע"ט לענין מילה שלא בזמנה ופדיון הבן הי מינייהו קדים (ועיין מש"ל סימן רמ"ט וסימן תרס"א על דברי המג"א וכמ"ש שם מהתוספות דמו"ק דמילה כל יומא זמנה שאסור להניחו ערל) בביאור דברי הרא"ש והטור סי' רפ"ו עיין שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפב בש"ע אומר על הנסים כו' ועיין לעיל סימן תרע"ו שגם גר יכול לומר שעשית לאבותינו כו' ומה שכתב אם נזכר באותה ברכה כו' ואם הזכיר השם וסיים הברכה אין רשאי לחזור כל שהוא באמצע תפלתו ואם יחזור הוי ברכה לבטלה כ"כ בש"ח בשם מטה יהודה ועיין שם בשם הרדב"ז סי' תקס"א שיכול לומר על הנסים או יעלה ויבא בין ברכה לברכ' שאין כאן ברכה לבטלה והפסק נמי לא הוי שהרי מעין הברכה היא וכת' שכן ראוי לנהוג והכנה"ג הביא דברי הרדב"ז בסתם וכן דעת מעדני המלך אך בבר"י סי' קפ"ח גמגם בזה עיין שם ועיין שם בשם מכתם לדוד מי ששכח עה"נ והיה סבור שצריך לחזור ולהתחיל להתפלל ונזכר שטעה בדין שבאמת א"צ לחזור יפסיק אפילו באמצע ברכה עיין שם ועיין שם במי ששכח על הניסים וכיוצא שאין צריך לחזור ורוצה להחמיר לחזור ולהתפלל צריך לכוין לשם נדבה וגם צריך שיהיה מכיר בעצמו שיוכל לכוין היטב בתפילתו מראש ועד סוף ואם יודע לחדש בה דבר ולא יוטרד טוב לעשות כן עיין שם ועבה"ט בנוסח עה"נ שיאמ' הרשעה בחטף ובפר"ת כת' לקרות בחירק תחת הרי"ש ומ"ש להעבירם חוקי רצונך כת' הפר"ח שיותר נכון לומר מחוקי רצונך וכ"כ אבודרהם שכן הוא בסדר רב סעדיה וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג ע' שם:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפג גומרים ההלל וכו' והפר"ח כת' שאין לומר הלל בבית האבל ובא"ר סימן קל"א כת' שאומרים וכ"כ במח"ב כא דפשוט שיאמרו בחנוכה הלל בבית האבל והמגן אברהם סימן קל"ה כת' שבחנוכה טוב שיקרא כ"א בביתו הביאו בה"ט שם ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפד (ס"א) בש"ע קורים בקרבנות כו' ע' בדינים אלו ובדין טעות בקריאה בספרי שער אפרים שער ח' ותמצא הכל מבואר היטב:

לקרות. עבה"ט וע' בתוספת דמגילה דף כ"ט ובשאילת שלום אות ל"ו ומ"ש בזה בספרי בית אפרים סימן י"ח להגאון מוהר"מ ז"ל בעמ"ח ש"ש: להפסיק. ע' בה"ט וט' ביד אפרים מ"ש בזה על הט"ז ובספרי שו"ת בית אפרים סי' י"ח כתבתי בארוכה יותר בזה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפה בש"ע ר"ח אדר הסמוך כו' וע' כל דיני סדר קריאת ארבע פרשיות וטעות הקריאה בספרי שער אפרים שער ח' שביארתי הדברים על בוריין בעזהש"י: מדאורייתא. עבה"ט ועיין בשערי אפרים שער ח' ומ"ש בה"ט בענין תענית שובבים כו' מנהג המתענים במדינות אלו בשנה פשוטה שובבים לבד ובשנה מעוברת מוסיפים ת"ת ועיין בא"ר בשם מלבושי יו"ט שאם אירע שר"ח או ט"ו שבט או פורים קטן חל ביום ה' אם ללותו ולפורעו (עיין שם בא"ר שמסתפק בכוונתו אם ר"ל שמחוייב להתענות בו ביום או שמא ר"ל שידחה לגמרי עיין שם שאף שלשונו נוטה לומר שיתענה אין נלע"ד דהא מעיקרא לא קבלוהו אדעתא דהכי וכן נוהגים שאין מתענים בהם וכמדומה שנוהגים להקל אף אם אירע לו סעודת מצוה שהוא שייך בה או שהוא סנדק מקילין בו ומכל מקום נראה שיש להתענות בפרשה שאחריה לתשלומין כיון שהוא תענית של תשובה וכמו בצום תענית אסתר וצ"ע) ובא"ר כת' שנ"ל דאם חל ר"ח וט"ו בשבט ביום ה' יתענו במקומם ויקהל פקודי ועיין בפ"מ שמסתפק למנהגינו בשנה פשוטה שאירע כן אם יתענה ת"ת במקומם או יש לומר הואיל ונדחה ידחה עיין שם. ונראה דהנוהג כא"ר בשנה מעוברת ויקהל פקודי כמנהג היש מקומות שהביא המג"א מכ"ש דבשנה פשוטה יתענה ת"ת שנוהגין בו בשנה מעוברת: ואפשר שטעמו כיון שיש נוהגין שלא להתענות בפשוטה כלל לכן יש להקל בו כשנדחה ומכל מקום נ"ל עיקר כמ"ש בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפו

לאכול. עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ג סימן נון שמסכים לדברי הש"ע ולמד מדברי הש"ע בהיה בא בדרך ושכח שמתענים ביום ה' ואכל ושתה ובלילה בא לביתו ושמע שהעולם התענו היום יתענו ביום מחר בע"ש בכדי לקיים מצות הצומות וזעקתם הכתובים במגילה שהוא כד"ת כמ"ש ועיין במהר"ש הלוי סימן ר"א ואף להט"ז י"ל דמודה דהתם י"ל שיעשה ב"מ בלילה משא"כ כאן שחלף היום ואין לו תקנה אחרת שפיר מתענה ביום ואו ע"ש ועיין במו"ק בשם אביו הגאון ח"צ ז"ל שיש נוהגין להתענות באדר שני לפי שגם פורים היה בזכות משה שחשב המן להיפך ומש"ה ראוי שיהיה בחודש א' עם פורים וכן נראה מהמג"א סימן תק"פ אבל בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קי"ז דתליא בפלוגתא בסוטה והיכא דאיחזק למיעבד בראשון יעשו כן ועיין בסידור עמודי שמים שכת' ג"כ כמ"ש במו"ק שהעיקר להתענות בשני וסיים ג"כ ועיין בש"י סימן קי"ז כמו שסיים בה במו"ק ועיין בבר"י בשם ב"ד שחתן בתוך ימי חופתו לא יתענה צום אסתר כו' ונראה דכ"ש דזה עדיף מברית מילה וא"צ תשלומין אחר כך אבל בד' צומות כתבו בשם הריטב"א דמתענה כמש"ל סי' תקמ"ט:
עיין שם בסליחות לתענית אסתר סדר להשתמש בשונים נראה ט"ס וצ"ל סרר להשתמש כו' בשני רישין גם מ"ש שם עישת בשלו להשמיד כו' נדחקו לפרש ולפענ"ד הוא ט"ס וצ"ל עישת כשלו ופירושו חשב במחשבתו כי עישת מלשון עשתונות וכסל נאמר על הכליות מקום המחשבה כדכתיב אם אמרתי לזהב כסלו וכן לשון הפייט אקשטה כסל וקרב וכן בדוכתי טובא:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפז (ס"א) בש"ע חייב אדם כו' ועיין בנ"ב סי' מ"א שדעתו דקריאת הלילה דרבנן וקריאת היום מדברי קבלה ע"ש ועיין בבר"י שאם שכח או נאנס בלילה די בקריאה דיום וא"צ לשנותה עוד הפעם ולתשלום קריאת הלילה ע"ש:

בדאפשר וע' בשבו"י ח"ב סי' מ"ג מ"ש בענין זה וע' בתשו' מהרי"ט צהלון סי' רפ"ז וע' בשו"ת חוות יאיר סי' ח' ט' י' י"א פלפול עצום וארוך בענין זה על דברי הר"א מזרחי והב"י והט"ז ומג"א ע"ש ועמ"ש ביד אפרים וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ק"ב על מ"ש בחו"י שם בשם הגאון אב"ד דפ"פ דל"ל דנשים חייבות במגילה ת"ל מלאו דלא תסור וכל ל"ת נשים חייבות ועמ"ש החו"י לתרץ והוא כ' דלק"מ דבמקום שתיקנו בפירוש גם על הנשים פשיטא דאיכא למימר לאו דל"ת אבל כאן דלא תיקנו עליהם כלל דלא עדיף ממצות דאורייתא דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ור"ל דרבנן כעין דאורייתא תיקנו וע"ז קאמר דודאי גם עלייהו תיקנו לפי שגם הן היו באותו נס ע"ש וע' לקמן סי' תרצ"ה סק"ג מ"ש על דברי פר"ח לענין משלוח מנות דאשה וע' בשאילת יעב"ץ סי' ק"ך ח"א:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפח

ספק עבה"ט וע' בר"י בשם תשו' הרדב"ז שכ' שחברון עה"ק פשיטא דאינה מוקפת מימות יהושע וקורין בי"ד ע"ש אבל מנהג קדום לקרות כל הימים מספק:

סעודת. עבה"ט וע' בנ"ב ח"א סי' מ"ב שהכריע ג"כ כדברי הרי"ף וש"ע שפסקו כהירושלמי ובזה"ז שמסתכלין בה מאחרין השמחה ליום א' וע' בהשמטות מור וקציעה שהסכים ג"כ אך כתב דמ"מ משלוח מנות יהיה בשבת דבר בעתו מה טוב ופרסומי ניסא ע"ש וצ"ע:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרפט ונשים. עבה"ט וע' במח"ב שיש נוהגים לומר לאשה שתברך הברכה ואח"כ יקרא לה להוציאה ואין לעשות כן אלא הקורא יברך ע"ש: לא יצא. עבה"ט וע' בשבו"י ח"ג סי' ל"ג שכ' שם שקשה להקל כהב"ח נגד משמעות הראשונים וע"ש שכ' בא' שכבדו אזניו משמוע אא"כ שצועקים מאוד בקול רם אז שומע וקרא המגילה לפני הציבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו אעפ"כ יצאו הציבור בקריאה זו דחרש גמור לא הוי כיון ששומע אם צועקים כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' י"ב ובסימנים שם ובפר"ח ה' גיטין סי' קכ"א כ' דאף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם ע"י מין חצוצרות וכיוצא בזה מ"מ לא מיקרי חרש וגם אין לחוש בשביל שלא השמיע לאזנו משום דמוכח מסתירת הפוסקים מק"ש למגילה כמבואר בב"י דיש חילוק בין לא השמיע לאזנו לחרש (ומ"ש הב"י והב"ח דחוק מאוד) ונראה דדוקא חרש שאין ראוי להשמיע לאזנו וכיון ששמע מפי שהוא אינו חייב בקריאה לא יצא משא"כ זה שיכול לשמוע ע"י קול רם וחייב בקריאתה גם השומעים ממנו בקול בינוני יצאו ע"ש. ונראה דהוא עצמו י"ל ג"כ דיצא אע"ג דלא השמיע לאזנו דהא מ"מ בר קריאה הוא וכיון שהוא עצמו הקורא יצא י"ח בקריאה אע"פ שלא השמיע לאזנו כמו בק"ש דקרא ולא השמיע יצא וקריאה כשמיעת אחרים ממנו דמי ואע"ג דאחרים שמעו והוא לא שמע מ"מ יצא בקריאה שקרא לעצמו וע' לעיל סי' ס"ב:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצ (ס"א) בש"ע קורא אדם כו' וע' בבית יהודה סיכ"ג שיש מדינות שנהגו לקרותה בלא טעמים ע"ש ולא יעש' כן במדינותינו אם לא כשלא נמצא מי שיודע לקרותה בטעמים אבל מ"מ צריך לחזור אחר מי שיודע לקרות המלות כמשפט הניקוד כמבואר לקמן דטעות שהענין משתנה מעכב בקריאתה ולכן אם אין שם מי יודע לקרות הניקוד כהלכתו אין לברך עליו וע' בשערי אפרים סעיף נ"ח שאם מעמידין א' שיקרא לפני הקורא מתוך החומש יקרא בלחש וזה המקרא לפני הקורא צריך אח"כ לחזור ולקרות מתוך המגילה ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצא (•) ס"א בש"ע אין כותבין כו' ע' בבר"י שהביא בשם מהר"מ פרובנציאל בתשו' כת"י כת' במעשה שהדפיסו מגילות על (קלף) והצריכו גניזה דפסולים משום חק תוכות ודילמא אתי למטעי להכשירם אבל בנייר לא אתי למטעי ע"ש ועיין פר"ח דאם דפוס' רובא פסולה אבל כתובה רובה כשר ודלא כספר הזכרונות כו' ועיין בספר קרבן נתנאל שהשיג עליו דמדמי להשמיט הסופר כו' דזאת דנכתב שלא כהוגן גרע כמ"ש רש"י דף ט' והבר"י הליץ בעד הפר"ח דדעתו דהתוספות פליגי על רש"י בזה ע"ש ולענין דפוס אם הוא חק תוכות דעת כמה תשובות שהם נידון ככתיבה ועיין לעיל סימן רפ"ד וביו"ד הל' ס"ת ועיין בתשב"ץ ח"א סימן ח' דמגילה בכת' מאשיט (והוא כעין משוטא שלנו) פסולה והביאו בכנה"ג ותמה על הפוסקים (שהשמיטו) ממשנתינו דתני עד שתהה כתובה אשורית ע"ש וקצרתי כאן:
(א) שירטוט עבה"ט ומ"ש בשם הח"צ ע' בר"י שכנה"ג כת' דהחדר על דבר ה' יחזור אחר משורטטת כולה ומ"מ משורטטת שיטה ראשונה בדיעבד כשירה ואם אין משורטטת כלל פסולה אפי' בדיעבד: ס"ב בש"ע או שכתב' עכו"ם כו' ועיין בפר"ח שכת' דכ' בשמאל כשר בדיעבד אף דבתפילין פסול ובבר"י למד מזה דאם כתבה אשה כשירה ובשיורי ברכה שם הביא ראיה מדמייתי הסמ"ג ראיה לענין עיבוד לשמה ממגילה הכתובה בין הכתובים דיצא וא"כ ה"ה לענין כתיבת אשה דכשירה לכתיבת נביאים וכתובים כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ד וע' בח"צ סימן צ"א מ"ש לתרץ קושית הרא"מ לענין שירטוט דשרטוט שאני דהא חזי ליה דלא משורטט כו' ולענין כתיבת אשה לא שייך זה ובמח"ב הביא דבעל מעשה רוקח הלכות מגילה פוסל מגילה שכתבה אשה או קטן ומח"ב דחה ראיותיו וגם כת' דבספר מטה יהודה כת' להכשיר בכת' בשמאל או קטן שכתב עיין שם. אך מ"ש לדחות ראיות הספר מעשה רוקח מסה"ת שהביא הב"י סימן ל"ב ונדחק בזה עיין מ"ש ביד אפרים בגליון הפר"ח שהבאתי מסה"ת ג"כ והרוא' יראה שאין לדחות כמ"ש המח"ב. ונראה דגם הפר"ח אפשר דלא מכשי' אלא בדיעבד שכבר קרא בה אבל לא לקרות לכתחלה ונראה דאם יש למצוא אחרת בקל יקרא שני' בלא ברכה וה"ה בכתיבת אשה או קטן: היקף. ועיין בר"י בשם בעל כתר כהונה בכת"י כל שיש ביריעה לכתוב ג' דפי' אף אם לא נכתב אלא דף א' כשר בדיעבד בס"ת וכ"ש במגילה ע"ש וביו"ד סימן רע"ב ועיין בסנהדרין דף ך' כי מטו למגילת אסתר אמרי הא לא בעי מטפחת ע"ש ובמו"ק כת' בעיא מטפחת פשוט בחלק דף ך' עיין שם ובאמת הוא בש"ס להיפך רק בשאילת יעב"ץ כת' דקשיא ליה דמה"ת נאמר דלא בעי דהא מטמאה הידים ועיקר הטעם דטומאת ידים משום דר' פרנך שלא יאחזם ערומים בלא מטפחת ואפשר דמה"ט קפיד עלייהו ר"י למימרא דליתא אלא בעי מטפח' עיין שם ואין המנהג כדבריו ואין נזהרים כלל מליקח המגילה בלא מטפחת והיינו בפשיטות דברי הש"ס דלענין זה אמרינן כיון דנקראת אגרת בלא מטפחת סגי לה ואע"ג דנקראת ספר היינו לענין הדברים שהם הכשר הכתיבה כגון שרטוט והקיף הגויל אבל בדברים שאחר בכתיבה כאיגרת דמי ואף על גב שמטמאת הידים ניטלת ערומה כמו תפילין ועיין במג"א סי' קמ"ז שדעתו שיש ליזהר במגילה שנכתבה כדינה ובפמ"א ח"א סימן ע"ו כת' שאין העולם נזהרים והביא שם מש"ס בסנהדרין וכן בשבו"י סימן י"א דעתו להתיר אף במגילה עיין שם שכת' שמה"ט תיקון שני עמודים בס"ת מפני שאסור לאחוז ערום משא"כ כתבי קודש ע"ש ועיין בא"ר סימן קמ"ז דמפרש מ"ש בהג"ה שם וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו דקאי אמגילה ואפי' בסתם ידי' ובידוע שמטונפות יש להחמיר אף בשאר כתבי הקודש ע"ש והעולם אין נזהרים ליטול סתם ידים קודם נטילת המגילה בידם וטוב להחמיר כמ"ש בא"ר:

פסולה. ע' בשערי אפרים שער ו' ובפתחי שערים שם ומ"ש במג"א תשו' רמ"א הוא ט"ס וצ"ל רמ"מ הוא תשו' מהר"מ מינץ ועיין מה שכת' שם על דברי הא"ר בזה: להאריך. עבה"ט ועיין בשב יעקב חלק יו"ד סי' נ"ד בדין מגילה אחת שנמצא כתוב בה תיבת ליהודים בתוספות ה' בין ו' לדלת כו' והבאתי הדברים בשערי אפרים שער ו' סעיף נ"ב ע"ש ובפתחי שערים איך יש לנהוג בזה וע"ש סעיף נ"א תיקון מגילה לתועלת הסופרים עפ"י סדר א' ב': דפא. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת בית אפרים סימן ע"ב באריכות בענין זה ובענין מה שנוהגין לכתוב עשרת ב"ה באותיות גדולות ע"ש ושם מבואר דגם יש למנוע לכתחלה מה שכותבין רמז שם הקדוש בר"ת או בס"ת באותיות גדולות עיין שם ובשערי אפרים ובפתחי שערים שם ועיין שם בשם מח"ב שכת' בשם זרע אמת במגילה שלא כת' בעמוד האחרון כ"א ג' או ד' שיטות ולא גמר בסוף הדף ולא סיים באמצע שיטה כשירה לקרות בה לכתחלה עיין שם ועיין בבר"י בשם מהר"מ אם היתה מגילה כתובה למפרע לא יצא ומהר"ש הלוי מגמגם בדבר: (סי"א בש"ע) לענין לולב הגזול כצ"ל ועיין בפר"ח סימן תקפ"ו שכ' לענין שופר גזול דמברך ולדידיה ה"ה כאן דהא דין מגילה נלמד מדין שופר בזה אך בבר"י כת' בשם המאירי שיש מחמירים במגילה אף שמכשירים בשופר ע"ש ולפי"ז דאף המכשירים במגילה עכ"פ גרע משופר שלא לברך אלא דבבר"י כת' שצריך טעם למה גרע מגילה משופר. ומ"מ נראה שאין לברך לא במגילה ולא בשופר דספק ברכות להקל ואם הבעלים של השופר או המגילה שם בבה"כ ויוצאים בשמיעה או בקריאה זו נראה דשפיר מברך כיון דלדידיה אין גזל והוא מתכוין לצאת ג"כ בברכה אין כאן בוצע ברך כלל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצב

ביום. עבה"ט ועיין בא"ר שא"צ להתחיל בראש רק יתחיל ממקום שפסק הראשון עיין שם ובשבו"י ח"א סי' מ"ב הסכים לדבריו בזה וכת' ואם יאמר האומר מה בכך שיתחיל בראש אף אתה אמור לו שהרי מאוד הקפידו חז"ל על טירחא דציבורא כו' רק שיהיה הגומר בשעת הברכה שבירך הראשון כדאיתא בשופר סי' תקפ"ה סעיף ג' עיין שם וכ"כ בדגול מרבבה דמגילה דומה לשופר שמוציא ולכן מתחיל ממקום שפסק זה ונראה שאם לא קרא רק קצת פסוקים אינו מאריך טרחא ויתחיל מראש וגם נראה דאם רוב הציבור מסכימים שיתחיל מראש וליל פורים במוצאי שבת טוב להתחיל מראש שלא יהיה נפשם עגומה בקריאה לחצאין אך אם הוא בשאר הימים שהתענית קשה עליהם יש להקל כמ"ש הא"ר והשב"י להתחיל ממקום שפסק הראשון ועיין בשערי אפרים שער ו' סעיף ס' ובפתחי שערים שם בתחילתו:

לשוח. עבה"ט ועיין בנ"ב ח"א שהביא דברי הטור בשם בעה"ט שמתיר להפסיק באמצע הקריאה ודברי הטור והב"י שם והביא ראיה דלא כבה"ע מברכות דף י"ד דמבעיא ליה בהלל ומגילה מהו שיפסוק כו' א"ל פוסק כו' משמע דעכ"פ אין להקל במגילה יותר מבק"ש שאין מותר רק מפני היראה והכבוד כו' וגם בעה"ט נראה דמודה דהפסק דהילוך גרע טפי וע"ש בדין אם הגיע זמן קידוש לבנה בליל פורים וזרחה באמצע קריאת המגילה באיזה ענין מותר לפסוק והבאתי הדברים בשערי אפרים סעיף ג' ובפתחי שערים שם עיין שם:

מפלג. עבה"ט ועיין פר"ח שחולק ע"ז וכ' דקריאת לילה נפקא מוליל' ולא מיקרי לילה עד אחר צאת הכוכבים ובבר"י הביא בשם המאירי גבי זמן בני הכפרים שכ' ומכאן סמכו גדולי המפורשים לחולות ויולדות שאין צריכים כ"כ להעריב ורשאין למהר קריאתן מבע"י ואף שהוא עדיין בתחום י"ג עכ"ל:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצג

ויהי נועם. ועיין באר הגולה ועיין שם בדבר שמואל שכת' שרוב העולם נוהגים להקדים קריאת המגילה להבדלה על הכוס בבה"כ דהיינו גם אחר סיום סדר קדושה וקדיש תתקבל כמנהג בכל השנה אך כיון שאין הכרע מן הש"ס והראשונים אין להכריח לא' מהקהילות לשנות המנהג וכל קהל כעיר בפני עצמו ואין בזה משום לא תתגודדו כו' וע' במוהרשד"ם ביו"ד סי' ק"ע ע' שם ועיין במג"א סי' תשצ"ג ועיין בר"י שהפר"ח כת' שיבדיל קודם שאין ראוי שיהנה מן הנר קודם הבדלה עד כאן לשונו ולפי"ז סגי אם מברך בורא מאורי האש והב"ד גימגם דאיך יוציא את אשתו בברכה זו כו' אם כן יברך במ"ה בבה"כ קודם הבדלה כיון דכמה רבוותא כ' לברך במ"ה קודם שלא יהנה בלא ברכה כו' ועיין בכנה"ג בשם מהר"ש הלוי שא"צ לברך במ"ה קודם כיון דמסדרן אחר כך על הכוס והנאת הנר כבר נפט' בברכת יוצר המאורות ואינו אלא זכר למה שאירע לאדם הראשון עיין שם ועיין בתוספת פסחים דף נ"א וע' בשירי כנה"ג דאף על פי שבליל ט"ב מברכים קודם התם אינו עתיד לסדרן על הכוס באותו לילה כו' והמברך במ"ה קודם המגילה לא הפסיד ע"ש. ובש"ח הביא מתורת חסד שהביא גם כן דברי כנה"ג בשם מהר"ש הלוי כו' ודברי הד"ש שכתבתי לעיל ע"ש ולענין אם לטלטל המגילה בשבת ולהביאה לבה"כ מבע"י לליל פורים שחל במ"ש עיין לעיל סימן תרפ"ח בט"ו שחל בשבת שכ' הפר"ח דאסור לטלטלה ובשכנה"ג סימן ש"ח קצת מסתפק בזה ובש"ח הביא בשם מטה יהודה דגם להפר"ח אין איסור אלא אם חל בט"ו כיון דיש בו חובת הקריאה אבל בשאר שבתות לא שייכא גזירה דרבה ולמה יאסר ליקרא בה כקורא בתורה וממילא כיון דמותר בקריאה מותר בטלטול וכן נראה שנוטה דעת השכנה"ג וכן מנהג העול' להקל עכ"ל ועיין לעיל סימן ש"ח בש"ת הבאתי מא"ר דמגילה דינה ככתבי קודש ודברי הפר"ח דאוסר ולפי מ"ש מטה יהודה י"ל דלא פליגי דבא"ר דמיירי בשאר שבתות השנה ובזה גם הפר"ח מודה ואמנם לענין הבאה לבה"כ קודם הלילה הייתי מונע מזה משום הכנה משבת לחול וע"ד שנתבאר סימן תרס"ח. ועתה מצאנו כן בהשמטות שבסוף מו"ק ע"ש. ויש להחמיר שלא להביאה ע"י קטן עיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק יו"ד סימן ס"ב וס"ג אלא ימתין עד שתחשך או יביאנה בצנעה מבע"י לבה"כ ומעיין בה קצת דרך לימוד דאז לא מיחזי כ"כ כהכנה וע' במג"א סימן של"ד ס"ק י"ח לענין מגילה שאין כתובה כהלכתה דמכל מקום מצילין כו' ע"ש: (ס"ג בש"ע) אין קורין בו הלל. וכת' בר"י בשם המאירי דלהך טעמא דאמרי בש"ש משום דקריאתה זו הילולא אם אין לו מגילה לקרות בה יאמר הלל כו' והבר"י כת' כיון דרבא אמר טעמא משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן כו' לא יאמר הלל כלל והלכה כרבא דהוא בתרא וגם לגירסת הרי"ף הרא"ש והר"ן מתקיף לה רבא כו' משמע דהלכתא כוותיה דהא לא אותיבו עליה ולכן סתמו הפוסקים ומשמע דלעולם לא יאמר הלל ע"ש אך במח"ב הביא דבה"ג ורמב"ם כתבו ג"כ הטעם דקריאתה זו הלולא וכדמשמע מהמאירי ויהיב טעמא משום דמיסתבר להו טעמא דר"נ כו' עיין שם ולפ"ז חזר הדין דמי שאין לו מגילה יאמר הלל אך לענ"ד דעיקר כוונת הש"ס על עיקר התקנה אבל אחרי שלא נתקן הלל בפורים משום דקריאתה כו' ממילא שאין מקום לקרות הלל מה שלא תיקנוהו חז"ל לאומרה היום ולענ"ד דאעפ"כ כשאין לו מגילה לקרות יש לו לקרות הלל בלא ברכה שלפניו ושלאחריו כקורא בתהלים ושפיר דמי ואף אם יש לו חומש שקורא בו מגילה לעצמו מכל מקום הרוצה לקרות גם הלל בלא ברכה לא הפסיד דאפשר דעדיף אמירת הלל שלא נתקן שיהיה בכשרות קצת כס"ת משא"כ קריאת המגילה שעיקר תקנתה להיות כתובה כתיקנה ולכן יוצא ידי שניהם: (ס"ד בש"ע) מוציאין ס"ת כו'. ועיין בשבו"י ח"א סימן ט' בן כרך שהלך לעיר ודעתו לחזור בזמן קריאת המגילה היינו ביום ט"ו שלו שאז אינו חייב לקרות בי"ד והוא מתפלל בבה"כ עם הציבור ויכול לעלות לתורה בפרשת ויבא עמלק אף על פי שאין עליו היום חיוב קריאת המגילה ועיין שם לענין יום התענית כשהכהן אין מתענה שיוצא מבה"כ ולענין בן א"י שדעתו לחזור לענין הקריאה בח"ל ביום טוב ב' ש"ג וכתבתי מזה בשערי אפרים ע"ש:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצד שתי מתנות. עבה"ט ועיין פר"ח דס"ל דעני פטור ממתנות לאביונים ומשלוח מנות חייב והבר"י כתב כדברי הב"ח וט"ז כדקי"ל בי"ד סימן רמ"ח דאפי' עני המתפרנס מצדקה צריך לתת ממה שנתנו לו ובמח"ב כתב שכ"כ במטה יהודה עיין שם בשם זרע יעקב שאם נותן מעות צריך שיתן שיעור שיקנה ג' ביצים אוכל ואם נותן אוכלים צריך שיתן לו שיעור ג' ביצים מפת כך נראה לפום ריהטא ולפי"ז אם מחלק לעניים מנה לכ"א פרוטה לא יי"ח ועדיין צריך להתישב עד כאן לשונו ואין גוף הספר בידי לדעת טעמו דבכל דוכתי נתינה בפרוטה עיין בפסחים דף ל"ב ובגיטין דף ך' בתוספות שם ואפשר שלמד ממ"ש בחולין ר"פ ראשית הגז שיתן לו משקל ה' סלעים לעשות ממנו בגד קטן שנאמר תתן לו שיהא בו כדי מתנה וכן כ' הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות בכורים ובש"ע י"ד סי' של"ג תתן לו שיהא בו כדי מתנה המועלת ולפ"ז יש לומר דה"ה כאן אינה קרויה מתנה אא"כ יש בה כדי מתנה המועלת דהיינו כדי שיעור סעודה ואמנם שם דף קל"ח איתא דהא דילפינן כדי לעשות בגד קטן מדכתיב לעמוד לשרת נפקא ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת בחלק יו"ד סימן ר"א שכת' בענין הפרשת חלה שיש בזה ב' מצות א' לאפקועי איסור טבל וע"ז אין לו שיעור מה"ת והשני לקיים מצות נתינה לכהן יש לו שיעור מה"ת דכתיב תתנו כדי נתינה כו' ושם נשא ונתן בדברי התוספות בגיטין דף ך' ותמה עליהם ע"ש שהאריך (ועיין ברמב"ן בגיטין שם שכת' דלענין מילתא דהוי דררא דממונא הוי נתונה בפרוטה וגט שאני עיין שם) ונפלאתי שלא הזכיר מתני' דר"פ ראשית הגז ומדברי המשנה למלך י"ל מתנות עניים ה"ל והמעיין יראה שהדברים קרובים עיין שם ומה שכת' בשם הלק"ט בנותן לאחד שיעור שני מתנות כו' נראה מלשון הש"ס והפוסקים דודאי לא יצא בפחות משני עניים ועיין בפר"ח שהקשה אימא שני מתנות לכל אביון וכדפריך ביומא גבי ונתן על שני השעירים כו' ע"ש ובבר"י האריך בזה וע"ש בא"ר בשם הרמב"ם טוב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ומשלוח מנות לרעים שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים ואלמנות וגרים ודומה לשכינה שנ' להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים עד כאן לשונו: ואין עבה"ט. מ"ש במקום דנהיגי לתת המעות מחצית השקל להחזן כו' במח"ב שגג בזה ע"י טעות שנפל במג"א וחסר הציון על סעיף ב' אין משנים מעות פורים כו' וע"ז קאי המג"א כמבואר במ"ב וכמ"ש ביד אפרים ומעולם לא עלה על הדעת שיהיה מנהג לתת מחצית השקל להחזן והבה"ט שהוסיף מדעתו תיבות מחצית השקל לא כיון יפה והוא מכשול הגורם לגבאי צדקה שהם יד עניים לגרוע כוחם של עניים מצדקה זו שנותנית למחצית השקל לתתם להחזן וז"ל המ"ב מה שנוהגים בכמה קהילות שנותנין מעות פורים הכל לש"צ הקורא את המגילה לו לבדו ואין מחלקים לעניים מעות פורים כלום אי שרי למיעבד הכי או צריך לבטל המנהג משום דתנא מגבת פורים כו' תשובה ודאי דלאו שפיר למיעבד הכי ומנהג כשר הוא לחלק לעניים אמנם היינו דוקא האיך שגבהו בהדיא לצורך העניים כו' או שמנהג אותה העיר כו' אבל באותן מקומות שכבר נהגו ליתן מעות פורים הכל לחזן הקורא המגילה איני רואה איסור שכל הנותן כו' ומחשבת כ"א אדעתא דחזן דאין כאן דין מעות פורים ואע"ג דמרגלא בפומי דאינשי לקרותם בשם מעות פורים לאו בשמא תליא מילתא אלא בגביות תליא מילתא וכן פירש"י מגבת פורים מעות שגבו הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים כו' משא"כ בנדון דידן מעולם לא גבי אדעתא דעניים כו' עכ"ל מבואר שהיה דרך אותן המקומות לגבות מעות מבה"כ ע"ד ליתן לחזן הקורא המגילה והיה נקרא בשם מעות פורים ובזה כת' המ"ב דינו אבל אין להקל במחצית השקל והאומר מנהג ע"פ מ"ש בבה"ט אין שומעים לו כי הוא מנהג בטעות ואם נהגו צריך לבטלו ולדידי חזי לי ש"ץ יראי ה' אשר רצו לזכות במחצית השקל מחמת דברי בה"ט אלו והראיתי להם שהוא טעות וחזרו בהם ומשכו את ידם מן הוא והלאה ומ"ש המ"א שהביא הבה"ט אבל לא נפקי בזה כו' זה מבואר גם כן דקאי על הך מעות הניתן לגבאים שנקרא עליהם שם מעות פורים:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצה (ס"א) בש"ע מצוה להרבות כו' וע' בבר"י בשם א' קדוש בתשובה כת"י אם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא ועיין שם בשם מהר"י מולכו מי שאכל בליל פורים ונמשכה סעודתו עד היום ואכל קצת ביום יצא ועיין בכנה"ג ופר"ח דבלילה אפי' אבוקה כנגדו לא יצא ומ"ש הב"י שי"מ כעין לילה שאין אבוקה כנגדו היינו אף ביום ובבית אפל אבל כשאינו אפל פשיט' שא"צ הדלקה דשרגא בטיהרא מאי מהני ואני ראיתי חסידים ואנשי מעשה כשהיו יושבין בסעודה לאחר מנחה הי' מדליקין נרות לשמוח בהם עד כאן לשון הבני חייא ועיין בליקוטי פר"ח שכת' בשם ת"ה ס"ק ק' כשעושה סעודה ביום מדליק אבוקה דרך שמחה ויו"ט ע"ש וכעת לא מצאתי בת"ה ועיין במח"ב מ"ש על ספר שונה הלכות בזה וכת' במור וקציעה נ"ל שא"צ להזהר לעשות בסעודת פורים זכר לאבילות ירושלים כיון דחייב לבסומי עד דלא ידע כו': וישן. עבה"ט ועיין בסידור עמודי שמים שכת' שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו. ומי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי וראיה לדבר ריב"א ודוק עכ"ל. וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר אילעי ר"ל שר"י בר אילעי אמר בירוש' דלא שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו:

ראשונה. עבה"ט ועיין בהר הכרמל סי' ז' שכת' דגם מהרי"ל לא קאמר אלא בשבת אבל בפורים לא הוי סתרי אהדדי מה שאינו אומר עה"נ בתפלה דזה שתיקה היא ואינו סתירה כדיבור ושפיר צריך להזכיר עה"נ בלילה אפילו התפלל תוך סעודתו ע"ש ועיין בא"ר שדעתו כהמג"א גם הביא ממהרי"ל שמהר"ן ושאר לומדים התפללו מעריב אחר הסעודה בחצות לילה וזה דלא כשל"ה ואם רוצה למצוא תקנה שיתפללו בבה"כ ולא יתבטל התמיד נ"ל שילכו בלילה או סמוך ללילה יברכו בהמ"ז ואח"כ ילכו להתפלל ויוכלו לאכול ולשתות ולשמוח עוד דהא מצוה בשמחה בשני ימים וגם כל יחיד שמירתת שישכח להתפלל יעשה כן ע"ש ובסידור עמודי שמים להגאון יעב"ץ כ' שאף אם יתפלל בתוך הסעודה אומר עה"נ והכי עבידנא עובדא ע"ש: בשר עבה"ט ועיין באשל אברהם ריש סימן תרצ"ד בשלוח מנות ונאנסו כו' ואין לו שייכות לשם במתנות לאביונים כ"א לכאן ומ"ש שם דלא כספר בני חייא ע"ש שבעהמ"ח ב"ח גופיה משמע דעתו שלא יצא שכת' בנגנבו או בנותן מתנה ע"מ להחזיר אף על גב דבעלמא מהני יש לחלק דהכא עיקר התקנה משום שמחה וכיון שנגנבו או חוזר ונוטלו ליכא שמחה ע"ש:

ואשה עבה"ט ועיין בפר"ח שכת' דאיש כתיב ולא אשה ובשבו"י ח"א סימן מ"ה כת' שהטעם ברור כיון שגם הם היו באותו הנס וגם כתיב קבלו היהודים והנשים בכלל ומ"ש איש ע' בקידושין דאיש סיפק בידו לעשות ובב"ק דף ך"ט מיבעיא ליה בגזול גיורת אף על גב דכתיב איש דילמא אורחי' דקרא הוא כו' ולכך י"ל דבמתנות לאביונים לא כתיב איש משום דמקבלין צדקה מן הנשים וע"ש מ"ש הרמ"א במתנות לאביונים אין לחוש מלבד מ"ש בד"מ בשם מהר"י ברי"ן י"ל כפשוטו דמשלוח מנות אשה לאיש או איש לאשה מראה הרגל דבר וחיבה משא"כ במתנות לאביונים שהוא דרך צדקה כו' ועיין שם בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ח השיג ג"כ על הפר"ח מהני טעמי שכת' השבו"י וכת' גם כן כמו דחייבים במקרא מגילה איתקיש עשיה לזכירה גם כן וגם שטעם שאף הם היו בנס שייך לכל מצות הנוהגים בפורים ומכל מקום אי מעל זרעם לחוד דאשה נמי זרע מיקרי היה מקום לומר דפטורי כמו מצוה דאורייתא שהז"ג כו' ועיין לעיל סימן תרפ"ז ס"ק ה' בשם שאילת יעב"ץ ח"ב ועיין בבר"י כאן בשם מהר"י מולכו שמסתפק באחד שאמר קחי זה המטבע למעות פורים והתקדשי לי בו וכו' עיין שם ולענ"ד פשוט להחמיר בזה על כל פנים ספק קידושין ומה שכת' רמ"א אבל במתנות לאביונים אין לחוש היינו בסתמא שרינן שישלח לה בתורת צדקה ואין לחוש שיבא לידי ספק קידושין כמו דחיישינן במנות ועמש"ל בשם השבו"י בזה:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצו עושין. עבה"ט ועיין בר"י בשם בית דוד מי שהיה בונה ביתו קודם פורים ע"י עכו"ם כיון דאוושא מילתא מבטל ביום פורים עיין שם ונראה ששם במקום שנהגו שלא לעשות אף ע"י עכו"ם ואפשר דס"ל דבנין בית בפרהסיא יש להחמיר טפי וצ"ע:

בהספד. עיין בר"י בשם בית יהודה דה"ה שאסור בבכיה וע"ש שמ"ש הנשים מענות דמ"מ אסורים לבכות ולקונן על מת שיש כמה ימים שמת מיהו אין למחות בידם מוטב כו' ע"ש:

אבילות. עבה"ט וע' בשו"ת מוה"ר יוסף קצבי סימן ו' שהאריך ובר"י כת' דנקטי' כמ"ש הב"י ביו"ד שלא להתאבל דהלכה כדברי המיקל באבל וכן הסכמת בעל בית דוד וכן פשט המנהג במדינות אלו וכן הורינו הלכה למעשה עיין שם ועיין ביד אפרים מ"ש בשם התשב"ץ: שבצנעה. עבה"ט בשם הט"ז שאין לקרות לילך נגד האבל ועיין בא"ר דה"ה כשחל שושן פורים בע"ש אין לקרות ג"כ:

בלילה. עבה"ט ועיין מה שכת' ביד אפרים על דברי הש"ע והמג"א בזה ועיין בא"ר דמכ"ש בליל שני דאסור:

לישא. עבה"ט ועיין פר"ח שכת' גם כן שלא לישא בפורים ובבר"י כת' בשם מופת הדור מוהר"ר יצחק הכהן ז"ל עם היותו תלמיד הפר"ח הורה להתיר לישא בפורים כהוראות הש"ע וכן פשט המנהג במדינות אלו:

הזנה אוטומטית שערי תשובה/אורח חיים/תרצז ותענית. עבה"ט ועיין מג"א דלכ"ע אין אומרים עה"נ ועיין בעטרת זקנים שאין נוהגים איסור בעשיית מלאכה באדר ראשון ועיין פר"ח אם טעו וחשבו שהוא שנה פשוטה וקראו המגילה והפרשיות בראשון ואחר כך נודע להם שהיא מעוברת צריכים לחזור ולקרות הפרשיות והמגילה באדר השני ועיין בב"י סימן תרפ"ח ובסוף ספר בדק הבית ע"ש ועיין מ"ש מהר"ש הלוי בתשובה במי שנעשה לו נס באדר כו' ומ"ש ע"ז בבר"י ועיין במג"א לעיל סי' תקס"ח ס"ק ך' האריך בדיני אדר שני לענין יא"צ ושם הביא מאה"ע סי' קכ"ו ומי"ד סימן ר"ך ומשם יש ללמוד כמה הילכתא גבורתא בענין זה: בי"ד. עבה"ט ועבט"ז שהביא בשם הגהות תשב"ץ שרבינו יחיאל מפאריז רגיל להרבות בסעודה ולהזמין בני אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו' ושפי' מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין בר"י שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש. נ"ל שלפי שרצה לסיים בדבר טוב ודבר בעתו נקט לישנא מעליא דקרא לצחות וטוב לב דהיינו שטוב שיעשה בב' האדרים משתה אפשר שזה כוונת הט"ז מה שכת' ושפיר מסיים הרמ"א כו' וכוונתו כמ"ש וגם יש רמז כי תיבת משתה טוב בגי' אדר ראשון עוד אפשר לומר לפי מש"ל סימן תר"ע בהג"ה ס"ב לענין חנוכה שי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות כו' ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודת שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה ע"ש ומשם נלמד לכאן ג"כ כשירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים יש לנהוג לומר זמירות ותשבחות שאז בודאי הוא סעודת מצוה ולרמוז לזה מסיים וטוב לב משתה תמיד והוא עפ"י מה דאמרינן בעירובין דף י"א מנין לעיקר שירה מה"ת כו' איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה וע"ש ברש"י דמייתי מישעיה ס"ה הנה עבדי ירונו מטוב לב וע"ש בתוס' דאשכחן נמי גבי ד"ת שכת' רש"י ברות שיש במדרש וייטב לבו בד"ת וכן בשבת דף ס"ג ויטיבך לבך על תלמוד תורה אלא דלא כתיבא בהדיא ע"ש ולזה אמר וטוב לב משתה תמיד כלו' שבטוב לב דהיינו שירות ותשבחות וד"ת משתה תמיד ולפי מ"ש במקום אחר על מ"ש ויחן ישראל נגד ההר דהיינו שנסתלק היצה"ר מהם ולכן פי' רש"י ויחן כאיש אחד בלב א' לפי מה דאמרינן בכל לבבך בשני יצריך וכאן שנסתלק היצר הרע לא היה להם רק לב א' ובקרא דכתיב בשמחה ובטוב לבב וסמך טוב ללבב מסתבר טפי למדרשיה דקאי על שירה שאין היצר הרע מסתלק בשירה לבד כ"א ע"י ד"ת שהוא תבלין שלו ואז עדיין יש כאן שני לבבות משא"כ התם דכתיב ויטב לבו שפיר דריש ליה על תלמוד תורה דבעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא וכן אמרו שלשה שאכלו על שולחן א' ואמרו עליו דברי תורה כו' ועיין מ"ש בהקדמה שו"ת בית אפרים חלק א"ח במ"פ וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב כו' וזהו שאנו אומרים והאר עינינו בתורתך י"ל שהכוונה ע"י תורתך כמ"ש חז"ל המאור שבה מחזיר למוטב ואז ודבק לבנו במצותך ויחד לבבינו כו' ששני הלבבות יתיחדו להיות אחד לאהבה כו' וזה הגורם שידבק הלב במצות אחרי שאין שם יצר סמוך ויותר יש לזרז עצמו בד"ת במקום שיש שם איזה שמחה אף אם היא שמחה של מצוה ועיין בסוף סוכה בענין שמחת בית השואבה וכן מבואר לעיל סימן תקכ"ט אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר עכ"ל והוא לשון רבינו הרמב"ם ז"ל והמפרשים ז"ל פירשו לשחוק אמרתי מהולל ר"ל שיהיה באיזה ענין שיהיה השחוק הוא הוללות עבט"ז לעיל אך לשמחה מה זו עושה ר"ל שלענין שמחה אין להחליט שאינה יפה שבאמ' יש שמחה של מצוה ולכן יש ליתן לב לדעת מה זו עושה ר"ל מה טובה אם הוא שמחה של מצוה או לא אך הואיל ואפשר כי מתוך אכילה ושתיה והוללת יתמשך לשחוק וקלות ראש לכן יקח תבלין לבסם השמחה בד"ת וחדוות ה' יהיה מעוזו ויטב לבו בד"ת וז"ש וטוב לב משתה תמיד ויה"ר שיהיה לנו לב אחד לאבינו שבשמים ונשא לבבנו אל כפים אל הפותח יד בתשוב' יהיו אמרינו לרצון לפני אדירי כל חפצם לשקוד על דלתות התורה והמצוה ליישר מסילה באורח חיים. ואשר יספוק עלימו בדינים או חתום באפוקי מגינים בשערי תשובה ויד אפרים יאיר עינים ויקרא שם המקום מחנים:
וה' ישיב שבותינו בישיבת ציון וירושלים והיו לאחדים עץ יהודה את עץ יוסף אשר (ביד אפרים):