משתמש:מושך בשבט/העלאה/ביאור הגר"א על אורח חיים

הזנה אוטומטית א

סעי' א יתגבר כו' לעבודת כו'. כמ"ש בפרק ה' דאבות הוי כו' וגבור כארי לעשות כו':

כארי לעמוד. מ"ר פ' בלק. הן עם כלביא יקום וגו' עומדים משנתם עומדים כאריות חוטפים ק"ש וממליכים להקב"ה ומעשיהן כאריות כו':

שיהא כו'. ירושלמי פ"ק דברכות מ"מ לא הוה שחרא אתיו ומשכח לדוד דמיך הוא שדוד אומר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אתער יקרי מן קדם יקריה דמארי יקרי לא חשיב כלום מן קדם אייקרי דבריי'. אעירה שחר אנא הוינא מעורר שחרא. שחרא לא הוה מעורר לי והיה יצרו מקטרגו וז"ש יתגבר כו' וע' ט"ז:

ועכ"פ כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות דף ח' אימתי עת רצון כו' וכן באבות שינה של שחרית כו' מוציאין את האדם מן העולם ובאבות דר"נ פ' כ"א שינה של שחרית כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שתעבור זמן ק"ש כו' וכן פירש"י שם באבות:

שויתי כו'. כלל גדול בתורה כמ"ש בברכות ס"ג ד' דרש בר קפרא כ':

ובמעלת הצדיקים אשר כו'. כמ"ש איש צדיק תמים את האלהים התהלך נח וכן בחנוך וכן באבות אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו) וזהו כל מעלת הצדיקים:

כי אין כו'. מיד יגיע כמ"ש בברכות כ"ח ב' י"ר שתהא מורא שמים עליכם כו' ולואי תדעו כו':

ולא דבורו. בברכות ס"א א' לעולם יהא דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה כו':

כ"ש כשישים. כמ"ש בפ"ב דאבות והסתכל בג' דברים כו' ואין אתה בא כו' ובפ"ב דחגיגה ט"ז א' רי"א זה העובר כו' ובקדושין ל"א א' ועיין רש"י שם ד"ה ולא כו' וזהו שאמר עומד עליו ובבא קמא ע"ט ב':

ומיד כו'. ובושתו כו' כמ"ש בפ"ב דנדרים כ' א' תניא בעבור תהיה יראתו כו' לבלתי תחטאו אחרים אומרים כי':

תמיד. כנ"ל שויתי כו':

ולא יתבייש. כמ"ש הוי עז כנמר ועיין טור ואמר בעבודת הש"י אבל בלא"ה אמרו ועז פנים לגיהנם ובפ"ב דחגיגה והן הן עזי פנים שבדור ובמס' כלה עז פנים וכו' ושארי מקומות:

גם כו'. סוכה מ"ט ב'. הגיד לך אדם כו' והלא דברים ק"ו וכו'. ור"ל אף שלא יבוש מ"מ כל מה שיעשה בהצנע עדיף:

ובשכבו. ר"ל גם בזה יהא בצניעות כמ"ש בשבת קי"ח ב' מימי לא ראו כו' וריש פ"ה דיומא:

ומיד כשיעור כו' יקום. כמ"ש וקל כנשר לעשות רצון כו':

ב

סעי' ב המשכים להתחנן. שעיקר הזמן בלילה להתחנן כמ"ש קומי רוני בלילה:

לשעות כו'. כמ"ש לראש אשמורות ובריש ברכות ג' א' ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר כו' ואב"א כולהו כו' וז"ש שהתפלה כו':

ולסוף הלילה. דחמור נוער וכלבים צועקים עד חצות ובסוף הלילה אשה מספרת עם בעל' וע' זוהר חלק א' דף רמ"ב ב' ת"ח בשעתא דעאיל ליליא כו' וח"ב מ"ו א' קע"ג ב' תלת אשמורות אינון בלילא לקבליהון תלת משריין דקא מתפלגי כמה דאתמר וכו' ושארי מקומות:

על החורבן כו'. שהקב"ה זוכר אז:

ג

סעי' ג ראוי כו'. כמ"ש בב"ב ס' ע"ב מכאן אמרו כל המתאבל כו' כמ"ש אם אשכחך ירושלים כו' וע' ספ"ג דב"ב:

ד

סעי' ד טוב כו'. כמ"ש במנחות ק"י ע"א נאמר בעולת העוף כו' מאי קרא כו' מתוקה שנת העובד אם מעט כו' ברבות הטובה כו':

ה

ה טוב כו'. כמ"ש רש"י ביומא כ"ח ב' בשם הירושלמי כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון וכן קודם התפלה ובבראשית רבה פ"ו נ"ו רי"א א"ל רבון העולמים כו' יהי רצון מלפניך כו':

ופ' המן. בפ' בתרא דיומא שאלו את רשב"י כו' ובסוטה מ"ח ב' דתניא ר"א הגדול אומר כו' ובמכילתא ל"ד ב' שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה א"ל במה נתפרנס הוציא להם צלוחית של מן א"ל הדור אתם ראו דבר ה' אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה מפרנסכם מזה:

ועשרת הדברות. כמ"ש בפ"ק דברכות י"ב א' שבקשו לקבעם בק"ש רק מפני תרעומות המינין וז"ש בהג"ה ודוקא כו':

ופ' עולה. שהן כל כללי הקרבנות:

ו

סעי' ו' פרשיות כו'. כמ"ש ביום צותו בספ"ב דמגילה ובריש פ"ג דיומא ובתמיד צאו וראו כו' ובשארי מקומות:

ז

סעי' ז כשיסיים כו'. כמ"ש בתענית כ"ז ב' ת"ר אנשי משמר מתפללין כו':

מפני כו'. חולין מ"א ב':

ח

סעי' ח יאמר עם הקרבנות כו'. בויקרא רבה פ"ב. ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה'. אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים א' של שחרית וא' של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונ' לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק:

ט

סעי' ט יש כו'. כמ"ש בפ"א דתמיד עד ששומעין כו' נטל כו' ובפ"ב דיומא וזה כו':

ואח"כ פ' מזבח כו'. שהקטורת היתה קריבה בין דם לאיברים כמ"ש בפ"ג דיומא במתניתין וגמרא שם אביי הוה מסדר כו' ובתמיד וכל הכפרה בדם כמ"ש בכמה מקומות:

ואומר פ' מזבח. לפי שבו נאמר והקטיר כו':

ופ' סמני כו'. ועשייתו. ויאמר ועשית:

הזנה אוטומטית ב

סעי' א לא ילבש כו'. כמו בפשיטתו וע' בה"ג הר"י בספר היראה וטור:

ב

ב אל יאמר כו'. שם ושם:

ד

ד ובמנעלים שלנו כו' דהברייתא הוא עיקר ולא קאמר א"נ שמיע ליה כו' אלא לרווחא דמילתא דאל"כ בכל תיובתא נימא הכי וע' תוס' שם שכתבו טעם אחר:

ו

ו אסור כו'. אע"ג דבקדושין אמרו ד' אמות אבל בברכות מ"ג ב' גי' הרי"ף ורא"ש ואל יהלך בקומה זקופה משום מלא כל הארץ כבודו וכן סתם הרמב"ם וטור:

ויכסה כל גופו. מ"ר פ' מצורע דף קמ"ד. ד"א בעצלתים ימך המקרה ע"י שאדם מתעצל לכסות ראשו כראוי ימך המקרה נעשה דומי פי' ניזוק ובשפלות ידים על ידי שאדם מתעצל לכסות גופו כראוי יעלה גופו חטטין ד"מ:

ולא ילך כו'. שבת פרק י"ח ובפרק כ"ג ופסחים פרק י':

וירגיל עצמו כו'. ברכות ס"ב א' ופ"א דתמיד:

שהוא זריזות ונקיות. ר"ל אע"ג דזהו דוקא לדידהו כמ"ש המפרש בתמיד מ"מ אמרו שזהו זריזות:

הזנה אוטומטית ג

סעי' א ועכשיו כו'. עט"ז:

ב

ב יהא צנוע. ברכות ח' ב' ושם ס"ב א' ב' ופ' בתרא דעירובין:

ולא יגלה. שם ס"ב א' ופ"א דתמיד:

ולא כו'. תמיד שם:

גם כו'. רש"י בברכות שם ד"ה ובית הכסא של כו' ודבריו צ"ע למה לא פי' כמ"ש בתמיד שם למימרא דלא כו':

ויסגור. שם ושם:

ג

ג בצרור כו'. לפתוח שבת פ"א א' פ"ב א':

ה

ס"ה במקום מגולה כו'. ירוש' שם ובלבד במקום שאין שם כותל:

יכוין כו'. כר"ע דרבה עביד כוותיה:

שיהיו. ירושלמי שם תני המטיל מים ה"ז הופך פניו לצד צפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו לצד דרום ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ ובלבד שאין שם כותל תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו כלפי מערב אלא לצדדין ר"י אומר בשעת המקדש ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים כו' וכתב ב"י והפוסקים השמיטוהו משום דכיון דבגמרא דידן סתמא קתני משמע דבכ"ע שרי וז"ש שיהיו כו' או כו' ועמ"א אבל העיקר דשם מיירי בגליל וירושלמי אזיל לשיטתו דאין חושש אלא במיסך מאחוריו כמ"ש בברייתא שאחריה ואחוריו למערב ושם איירי ביהודה ור"י ור"ע פליגי ולא ס"ל כלל האי ברייתא וכן שם בתוספתא דמגילה שכ' למטה המיסך את רגליו פניו כלפי העם המטיל כו' ט"ס וצ"ל כלפי הקודש ור' יוסי קאי אשניהם דת"ק הוא ת"ק דגמרא שלנו דאין אוסר אלא כלפי הקדש אלא דבתוספתא לא חש אלא על אחוריו וכן בירושלמי אמר לא יתן כו' ואחוריו כלפי מערב אבל בגמרא שלנו חושש גם לפניו מפני המילה טפחיים:

ולהטיל וכו'. כן מדייק ב"י מן הירושלמי שם תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח כו' מדקאמר המיסך כו'. וליתא דהא ברייתא דלעיל שם משמע דגם במטיל אסור וגם מה שמדייק מדברי הרמב"ם רס"ז המטיל כו' כגי' בב"י וש"ע ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק כו'. ואין ראיה מנ"ל דלמזרח המקדש מיירי וגם אין הגירסא נכונה כמש"ש והעיקר דלצד מערב אסור שהשכינה במערב ולפנות הוא דאסור לשני הצדדים משום שני גילוייו:

ו

ו אם אשתו עמו. תוס' נלמד מעניינו ה"ל בנים זכרים כו':

ז

ז המטיל מים כו'. גירסא הנכונה כמ"ש בב"י וש"ע ולא כמ"ש הכ"מ והג"ה אלא דבמקום ופניו צ"ל ואחוריו וכ"ה בתוספתא דמגילה פ' בתרא המיסך את רגליו פניו כלפי הקדש המטיל מים אחוריו כלפי הקדש א"ר יוסי בד"א מן הצופים ולפנים אבל מן הצופים ולחוץ א"צ אבל דברי הרמב"ם צ"ע דר"י לשיטתו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ר' יוסי אומר כו' אבל ר"ע אוסר בכ"מ וכן שם במיסך את רגליו ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ וכן בגמרא שם ר"י מתיר שהיה רי"א כו' תניא אידך כו' ור"י מתיר שהיה כו':

ח

ח כשנפנה. כרב אשי ובאחורי הגדר ע"כ ס"ל כעולא מדמשני הברייתא שניה ולא ס"ל דהקילו בטהרות וברייתא ראשונה עדיין קשה וצ"ל ע"כ כעולא:

ובבקעה. כאיסי וכר"א דמפרש דבריו משא"כ ברישא. רי"ף ורא"ש ואתיא ברייתא ראשונה כשניהן:

יא

יא לא יקנח. שבת פ"א ב':

ולא בעשבים. שם פ"ב א':

ולא בצרור. ברכות נ"ה א' שבת פ"א א' ועבה"ג:

וכן נהגו. כמ"ש שם בס"פ י"ח כיון דדשו בי' כו' ד"מ:

יד

יד יזהר שלא יאחז כו'. דהלכה כר"א דאף חכמים הודו לו לבסוף ומדפריך שם אשמואל והתני' רא"א כו' ובברכות מ"ם א' אין מי רגלים כו' ובנדה ט"ז א' שלשה שנאתי כו' וע' תוס' דיומא ל' א' ד"ה מצוה:

אם לא כו'. אא"כ כו' אפי' כו'. ג' אוקימתות שם ולא פליגי מר אמר חדא כו' וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

טז

טז לא הותר לנשוי כו'. וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש במתני' שם כל היד המרבה כו' ומשמע אף בנשוי:

הזנה אוטומטית ד

סעי' א ירחץ ידיו. לתפלה ברכות ט"ו א' וכן סידר בסוף סימן ב' ויבדוק עצמו כו'. ופירש בסי' ג' הלכותיו וכאן ירחץ ואח"כ הלכות ק"ש ותפלה:

ויברך כו'. שם סי' ב'. ובשביל תפלה:

וי"א. כשיטת הרשב"א בסימן קצ"א שכ' דנשתנה שחרית ממנחה וערבית מפני שנעשה כבריה חדשה כמ"ש במדרש על פסוק חדשים לבקרים כו' וצריכין להודות לו ולשרתו ותיקנו אלהי נשמה וזהו על הנשמה ואשר יצר על הגוף ולכן נוסחת כל הראשוני' אלהי נשמה תיכף אחר אשר יצר וכ"ה סדור הטור וש"ע בסי' ו' וברכת התורה אחר כל ברכות השחר קודם פ' התמיד וכן סדר הטור וש"ע סי' מ"ו מ"ז מ"ח אלא שהרב שינה הסדר בסוף סי' מ"ו וכ' ונהגו כו' והטעם מפני שמתחילין בבהכ"נ מאלהי נשמה ועמ"א סי' ו' ס"ק ח' ואין מברכין בביתו אלא ענט"י ואשר יצר כמ"ש הטור שם ופעמים קורין פסוקים ותחנונים קודם הליכתו לבהכ"נ וז"ש בסוף סי' מ"ו לא יקרא כו' אבל המנהג כו' ונהגו כו' ר"ל לצאת ידי ס' ראשונה והוא כסברא שניה בטור סי' ו' שא"צ לסמוך אשר יצר לאלהי נשמה אבל סברא ראשורה שם דצריך לסמוך כמ"ש הרא"ש בריש כלל ד':

מים הפסולים כו'. דלא גרע מצרור וקיס' וכל מידי דמנקי. שם:

מיהו כו'. ר"ל שיאמר על נקיות ידים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא דרא"ה לא ס"ל הא דס' כ"ב כמש"ש דלא אתקין הברכה אלא על הנטילה ועמש"ש:

ד

ד אפי' כו'. רש"י שם באמה ופי הטבע' וכ' ב"י שהכריחו לרש"י מדלא מפרש גמ' ההיזק בהן כמו בעין אכו' ומזה למד ב"י לחסודה וגיגית וז"ש רש"י אחר יד מסמא כו' מעלה פוליפוס ול"נ כו' אבל קשה לאומרו מפני הפסד שכר תיקצץ. ומפני שמשרה רוח רעה ומזיק לבריות ניחא וכ"כ ב"ח וט"ז וגם דברי רש"י אין מוכרחין די"ל במקום דמותר כגון נשוי או מעטרה ולמטה וכן *לאמה פי' במקום הנקב דקודם נטילה מזיק לכל נקב שבגוף:

ו

ס"ו אין צריך כו'. דלא גרע מכל מידי דמנקי ומיהו לדעת הרא"ה בס"א י"ל גם כאן דלא מברך וכמ"ש בס"ז:

ז

ס"ז טוב להקפיד כו'. ממ"ש בפרק כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום מדקאמר שחרית משמע באותה נטילה שנוטל לתפלה בה מתנה אלמא נוטל כדין נטילה ובברכות שם ויטול ידיו כו' וכן אמרו שם כל הנפנה ונוטל ידיו ול"ק רוחץ כמ"ש רוחץ אדם פניו כו' ובכמה מקומות אלמא נטילה כדינה בעינן והטעם ככהן המקדש לשרת כצ"ל:

מיהו כו'. ר"ל בדיעבד אבל לכתחלה צריך להקפיד כנ"ל וכ"כ ב"י בשם רד"א וצריך כח גברא ובשם זוהר ח"א קפ"ד ב' וחד כלי מלעילא כו' אלא דדעת כל הפוסקי' דא"צ כנ"ל ס"א רק הרשב"א ומ"מ אין מעכב בדיעבד דלא גרע מצרור כו' כנ"ל וז"ש מיהו כו' ר"ל אע"ג דלכתחילה צריך כמ"ש זוהר ורד"א וכ"כ בש"ע טוב להקפיד אבל לדעת הרא"ה בס"א לא יברך ולכתחילה מעכב דהא דמערבא מי שאין לו מים וגם ור"ח דלייט בעידן צלותא וכ"ש לפי הגי' אבל לתפלה מהדר:

י

סעיף י נוטל כו'. שם קצ"ח ב' דבעי לי' לב"נ לנטלא ימינא בשמאלא אלא דבח"ב קנ"ד ב' אמר מאן דנטיל מיא בידא ימינא במנא קדמאה לארקא מיא בשמאלא כו' ופי' ב"י דר"ל ליתן הכלי מימין לשמאל:

יא

ס"יא לא יטול כו'. ח"א שם ושם וברכות נ"א א':

יב

ס"יב אם שכשך כו'. ז"ל הרשב"א שם וישכשך ידיו בתוך הכלי וש"ד בין בשחר בין בשעת אכילה מדאמרינן בכיור ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו והוא כשיטת בה"ג בתו' דפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא וע' סי' קנ"ט ס"ח אבל הרד"א כ' דגם כאן בעי כח גברא וכנ"ל ס"ז בהג"ה ע"ש:

אבל לא כו'. דבפ"א נטמאו (הידים) [המים] ונעשו כשופכין ובעינן ג"פ וז"ש ואם שכשך כו' דבגמ' משמע דסגי בהכי דקאמרינן ומקפדת עד שירחוץ כו' אבל בזוהר שם קאמר דבעי עירוי מן הכלי:

יג

ס"יג אם היה כו'. להתפלל דהרא"ש ריש כלל ד' כ' טעם הנטילה דשחרית משום שבשינתו נוגע במקום המטונף דידי' עסקניות כמ"ש בפ"ב דסוכה וכמ"ש בברכות שם כל כו' דכתיב ארחץ בנקיון כו' אלמא משום נקיון הוא ולפ"ז כאן א"צ ולפי' הרשב"א לכאורה ג"כ א"צ דלא שייך בריה חדשה בניעור כמ"ש במדרש ב"ו נותן פקדון כו' אלא די"ל דלא פלוג רבנן כיון דתקנה קבועה היא לפי' הרשב"א:

ולהעביר כו'. דא"ח כ' השכים קודם אור היום י"א כשיאיר היום שצריך לחזור וליטול שבת מלך שורה כל הלילה עד היום על הידיה אבל בזוהר קפ"ד כ' בהדיא משום שינה דנשמתא נפקת כו' וכן שם קס"ט ב' וז"ש השכים כו'. ולהעביר אבל לתפלה ודאי א"צ ועמ"א:

טו

ס"טו ישן כו'. דלא"ח א"צ כנ"ל וכן בזוהר קס"ט ב' קפ"ד ב' משמע ג"כ דוקא בלילה אלא די"ל דל"ד ואורחא דמילתא נקט ועמ"ש בסי"ח והטעם משום שינה וכמ"ש שם ס"ז א' דיותר משתין נשמי טעים טעמא דמותא וכן משמע בגמרא דפ"ב דסוכה אסור לישן ביום כו' משום האי טעמא:

טז

סעי' טז דוד כו'. שם:

ובגמ' כו'. עמ"א ומ"ש מ"א והא דאמרינן דה"ל כנור כו'. עיין זוהר שם ר"ו ב' הא תנינן דדוד מלכא כו' א"ל בשעתא כו' אדהכי אמר כו':

יז

יז יש נוהגין כו'. כדי להתפלל בנקיות הפה שם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג סל"ט בשם הירושלמי רי"א אפי' רוקק כדי שיהא פיהו נקי:

יח

סעי' יח במים. במרדכי מסתפק בזה וכ' שיש לעשות לחומרא משום ספק סכנתא כמ"ש בפ"א דחולין ובפ"ב דע"ז אמרו פירוקא לסכנתא:

הקם. שבת שם וזוהר שם ושם:

והיוצא מבהכ"ס. גמרא פ"ק דב"ק ופ"ד דסוכה מ"ו א' וזוהר שם יו"ד ב' ושם משמע דישן אפי' ביום צריך דקאמר אי הכי ביממא דלא נאים כו':

והנוטל צפרניו. פ' ע"פ:

והחולץ מנעליו. למדו מברכת כהנים וכדעת הרמב"ם שכ' הנטילה שם משום טומאת ידים וע' בב"י ס' קכ"ח ומ"ש בגמ' שנאמר שאו ידיכם כו' ר"ל שצריכין להיות נקיות בשעת הברכה:

וי"א אף כו'. כמו בשחרית משום רוח רעה כמ"ש בפ"ק דחגיגה ובפ"ד מיתות ודורש אל המתים זה הלן בבה"ק כדי כו' ועמ"א ומהרי"ל סכ"ג:

והמשמש מטתו. בפ"ב דסוכה שכח ושמש כו':

והנוגע בכנה והנוגע כו'. דלדעת הרא"ש להכי תקינו נטילה בשחרית וגם לתרומה בפ"א דשבת וכן כל הני דחשיב שהן מקום הטנופת ובכלל מ"ש ידים עסקניות הן וע' רש"י דנזיר נ"ט א' ד"ה א"ד וד"ה א"ל כו' וז"ש בסכ"א צריך כו':

ומי שעשה א' כו'. בברייתא דמעשה תורה של רבי ח' דברים כו' ויש שם ג' חלוקות וע' בכלבו ובר"ח:

כ

ס"כ פניו כו'. או כו'. שני פירושים ברש"י ע"ש:

כא

סעי' כא צריך ליזהר כו'. כנ"ל סי"ח וע' רש"י בשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו' ופי' הרשב"א דכ"ז נקרא מקום הטינופת וכמ"ש בסי"ח והנוגע כו' ומה"ט ג"כ במשמש מטתו כנ"ל וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' ת"ר שכח כו' עד שיטול ידיו מפני כו':

כב

ס"כב ויברך כו'. כ"כ הרא"ש והוא כשיטת מרדכי וסמ"ג שכ' דאין מברכין ענט"י אלא כשנוטל מן הכלי וכמ"ש בס"ס קנ"ט ס"כ בהג"ה אבל הרשב"א והר"י כ' שם שמברך לעולם ענט"י שמחמת הנטילה שצונו עליה ובכלל מאתים מנה וכ"כ בש"ע שם:

אבל לא כו'. כמ"ש בשבת שם ומקפדת כו' וזוהר שם ושם:

כג

ס"כג לא תקנו כו'. כמ"ש בברכית ט"ו א' וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר כו':

אבל ברכות כו'. דכולהו נתקנו קודם הנטילה כמש"ש ס"ב ואמרינן בחגיגה י"ח ב' הנוטל ידיו לפירות כו' והא דאמרי' בברכית מ"ג אורחין כו' התם כשאין ידו נקי וכמ"ש תוס' שם בחגיגה ולקמן סי' קנ"ח ס"ה בהג"ה וז"ש שם אלא א"כ כו' וההיא דברכות ס"ב דמסתמא ישן ערום ע' ברשב"א וכ"ש לשיטת הרא"ש שכתב דסתם ידים בשינה אינן נקיות וצ"ל ההיא דברכות הנ"ל שא"צ לברכות אלא נקיון וז"ש עד כו':

הזנה אוטומטית ה

סעי' א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק כו':

פי' קריאתו. ספ"ג דפסחים ורפ"ד דקדושין:

שהוא כו'. כמ"ש בברכות ז' ב' מיום שברא כו':

ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו וכן כשיבא וכל"ב לפניה האלף נחה וכלב בפתח משא"כ בכתיבה היה צ"ל בחירק וכן למה לפניה רפה וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפויין והקריאה האלף בח"פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה וכן לה' אדני למות תוצאות הלמ"ד בצרי והוא פשוט מאד ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלהים אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה וניקודו הוא סוד שם המפורש וגם אם בא לחשוב פי' כתיבתו אין פירושו כן אלא נמצא קיים וכמו שם אשתו חוה וכמ"ש הר"ש וש"מ:

שהיה כו'. כמ"ש ויקרא האדם כו' וע' רשב"ם פ' שמות ואלו י"ב אותיות בהתחלקם לאותיות שוות יהיה ג' שמות דמלך מלך ימלוך וכן ניקודיהן רק בלא וא"ו הפעולה והתחלפות סופן בתחילתן והן י' אותיות ועניין י' וי"ב ידוע למבין:

ובהזכירו כו'. כמ"ש בתרגום אונקלוס בני אלקים בני רברבייא וכן כל השופטים עד האלקים יבא כו' ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם:

הזנה אוטומטית ו

סעי' א שבריאת האדם כו'. כן פי' ב"י לדעת הטור שלא פי' על בחכמה שידוע הוא שבריאתו בחכמה נפלאה:

וי"מ כו' כדלקמן כו'. שרש"י פי' שם על ומפליא לעשות שהאדם כו' וזהו פליאה וחכמה אבל תוס' פי' על ומפליא לעשות כפרש"י וכמ"ש בריש ב"ר ר' תנחומא פ' כי גדול אתה ועושה נפלאות אר"ת הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוט של מחט רוחו יוצא והאדם הזה עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין יוצא רוחו ממנו ודורש על עושה נפלאות ועל בחכמה פירוש כמ"ש בתנחומא ויברך אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וכמ"ש בסנהדרין ל"ח א' ד"ה כדי שיכנס כו' משל כו' שנאמר חכמת בנתה ביתה כו' וכל צרכי עולם כו':

חלולים. כ"ה גי' רי"ף ורא"ש דלא כגי' שלנו ורש"י וכ"כ הטור וכ' ב"י משום דחללים קאי אחלל עצמו ולא שייך ביה בריאה אבל חלולים קאי על אבר החלול וז"ש אברים רבים חלולי':

פי' נקבים רבים וגם כו'. ר"ל שלכך קאמר שני פ' נקבים ושני פ' חלולים להורות על ריבויים:

כגון כו' כמו כו'. רש"י שם:

שאם יסתם כו'. כן הוא גי' הרמב"ם אבל גי' שלנו ורש"י ורי"ף ורא"ש אם יפתח קודם:

כלומר כו'. ר"ל דגי' הרא"ש והטור אפי' שעה אחת וכ' הרד"א והכלבו בשם הרמ"מ דל"ג שהרי אדם יכול לסתום פיו הרבה שעות ולהתקיים והטור מקיימו דקאי על יציאת האדם מבטן אמו שאז אין יכול להתקיים כמ"ש בספ"ג דנדה שאלמלא כן כו' ועדיין קשה מאי שאם יפתח א' מהם הא אינו אלא בפה לבד וז"ש שבנקבים יש נקב א' כו' אלא די"ל למה אמר בתחלה נקבים להורות על רבויים כיון דלא קאי אלא על א' מהם אלא דאיידי שאם יפתח קאי על כל החלולים אמר ג"כ נקבים רבים וקאי על וברא וז"ש והאיברי' החלולים אם היה כו' וכ"ז לפי' הטור וע"ז הקשה ב"י דא"כ אחד מהם דיסתם אחד בלבד וא' דיפתח על כל אחד ועוד שאם יפתח קאי על יציאתו לאויר העולם ואינו לעשיית צרכיו ולכן כתב ועי"ל שגבול כו' ולא על יציאתו לאויר העולם וקאי על כל הנקבים ואע"פ שאם יסתם הפה אינו מעשיית צרכיו מ"מ פי הטבעת והאמה הוא מעשיית צרכיו ממש אפי' שעה אחת וז"ש וכיון שבכלל כו' ומ"מ גם לפ"ז עדיין אם יפתח אינו מעשיית צרכיו אלא דחלולים חלולים הוא לעשיית צרכיו שהן כרס ומעים והוי מעין הברכה וז"ש ובכלל האיברים החלולים כו' ומפני שלא נחה דעתו בזה כ' ואפשר עוד כו' שגם יפתח הוא מעשיית צרכיו וכ"ז דחקם גי' אפי' שעה א' אבל בגי' שלנו ליתא וא"צ לכ"ז וגם שאם יפתח הוא מעשיית צרכיו שאם היה פתוח ולא היה כח המחזיק עד שיוצא מהנקבים א"א להתקיים וכן עיקר:

רופא חולי. כ"ה גי' הרי"ף:

על שם כו'. הרד"א:

מפני כו'. כפרש"י ותוס' כנ"ל:

ועוד יש לפרש שמפליא כו'. ר"ל ע"י המזון:

ב

סעי' ב יש נוהגין כו'. להוציא ע"ה כמ"ש הרא"ש:

ובני כו'. דלכתחלה יש לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יאחר יותר מדאי:

ועכ"פ כו'. דכולם בקיאין בהם וחששא בעלמא הוא:

ומי שלומד כו'. דהפסק גדול הוא:

ג

סעי' ג ברכת כו'. כ"כ תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו' דלא כהרא"ש ריש ד' שכתב מפני שסמוכ' לאשר יצר וסתר בטור דבריו דהא בגמרא אמרינן כד מיתער אומר כו' וכן כתבו תוס' בפסחים ק"ד ב' ד"ה כל כו':

ד

סעי' ד יש נוהגין כו'. עמ"א:

מפני כו' ואפי' כו'. כמ"ש בסוף פרק ג' דראש השנה:

הזנה אוטומטית ז

סעי' א בין קטנים. שכ"כ צריך אדם לקטנים כמו לגדולים. רשב"א:

ולא כו' אף כו'. שלא תיקנו אלא בשחר משום שנעשה כבריה חדשה או בשעת אכילה וכ"מ מסידור הגמ' כד נפיק כו':

ב

סעי' ב הטיל מים ולא כו'. יומא ך"ט למ"ד:

אלא כו'. א"ח וכמ"ש בפ"ו דברכות סדר הסיבה כו':

או כו'. הגמ' ועפ"א דשבת:

ג

סעי' ג הטיל מים כו'. כמ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל כו' ועב"ח ומ"א שהשיגו ע"ז מבהמ"ז כמ"ש תוס' בפ' ע"פ:

הזנה אוטומטית ח

סעי' א יתעטף. ר"ל דהעיטוף ג"כ מעומד כמ"ש בסמ"ק סי' צ"ב דתקיעה וציצית ילפינן מג"ש לכם לכם מעומר דכתיב בקמה ואמרינן אל תקרי בקמה כו' כמ"ש ברא"ש בסוף ע"פ וסימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד:

ויברך. נראה ליתן טעם למה בקצת מצות אין מברכין. א' כל מצוה שאין בה מעשה כגון השמטת כספים. ב' שאינה תלויה כולה ביד עושה כגון צדקה שמא לא יקבלנו וכן משפט שמא לא יקבלו הבעלי דינים וכיוצא. ג' מצוה הבאה ע"י עבירה כגון השבת גזילה שלא צוונו לגזול כדי להשיב. וכן על מיתות ב"ד שה' חס על בריותיו ואינו חפץ כו' וכמ"ש אין מברכין על הפורעניות ומה"ט אין מברכין על מים אחרונים ומתנות כהונה דלאו איהו קיהיב דמשולחן גבוה קזכו ועל חלה וכיוצא מברכין על הפרשתה ובמה שכתבתי לעיל שמא לא יקבלו כולל מצות הרבה כגון כיבוד אב ואם דאם מחלו מחול ומיעקרא וכמ"ש בכתובות מ' ע"א היכא אמרינן כו' וכן מצוה הבאה בעבירה כמ"ש ברפ"ט דב"ק וע' באבודרהם ה' ברכות ובתשובת הרמב"ן סי' קפ"ט בשם ראב"ד ורי"פ:

מעומד. כ' בא"ח בשם הירושלמי כל הברכות מעומד ופי' הוא דבברכח המצות קאמר דא"א לפרש על ברכת הנהנין דהא אמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכן דאמרינן כיצד סדר הסיבה כו' וכן בבהמ"ז וכהנה רבות. ועמ"א שהקשה ממתניתין דחלה האשה היושבת כו' והתם משום הברכה ועיי' רא"ש פ"ד דסוכה סי' ג' אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד וקודם לכן בעניין הברכה לא כ' מעומד וכן הטור ודברי מ"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו':

ב

סעי' ב סדר כו'. ע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו' ושלא כדעת הגאונים שכ' המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים כמ"ש במ"ק ך"ד א' ואמרינן בברכות ס' ב' דמברכין להתעטף בציצית וליתא מדאמרינן גבי אבל ש"מ דבשאר מקומות א"צ ועיטוף לא כתיב בקרא אלא אשר תכסה בה כדרך ב"א שמתכסין כו' ולהתעטף היינו כסוי דדוקא שם דגלי קרא לא תעטה כו' וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמ"ש התו' בשם ר"י ט"ע:

ועוסקין במלאכתם. ל"ד ולשון בע"ה שמתכסין בכסותן והולכין ועוסקין בעסקיהם:

ונכון כו'. לשון הטור ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בע"ה וכ' ב"י ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר שאין זה מענין ציצית ועוד האיך הלך ע"כ לעשות צרכיו ושאר דברים אלא שאע"פ שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו' ואפשר דה"ק שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו' וז"ש ונכון כו'. אבל פירושו דחוק דזה לא מקרי גילוי הראש ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש בקדושין ח' א' וברכות ס' ב' ופ' ע"פ ופט"ז דשבת ופ"ח דשבת ובפ"ג דמ"ק לא בכומתא וסודרא וכן בפ"ח דעירובין ולפי גי' הרי"ף שם בברכות ברכת ציצית אחר מלביש ערומים ולבסוף כי פריס סודרא ארישי' כו' וגם מ"ש היאך הלך כו' מ' מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש וליתא מדאמרי' בפט"ז דשבת תיתי לי כו' וכן בפ"ק דקדושין ר"ה ברי' דר"י לא כו' ושם כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו' אלמא דמותר רק לפני ת"ח וכן במס' ד"א בההיא ב' תינוקת ושם בקדושין ברב המנונא אלא דשם בקדושין אפשר כפי' הב"י משום צניעות ועוד בנדרים למ"ד ב' וכן הא דסוף שבת כסי רישך הוא כפשטי' וכמ"ש בקדושין ל"א א' ר"ה ברי' דר"י לא הוה כו' וכמו לפני ת"ח ובפ"ג דמגילה פותח כו' ופי' במס' סופרים בראש מגולה וכן הא דקידושין ח' א' כפשטי' דאדם אחר א"צ כלל לסודר וכמ"ש בפ"ח דשבת ופ' ע"פ ובמ"ר גבי ק"ש והביאו ב"י בסי' ס"א לא הטרחתי עליכם כו' ומ"מ כוונת בע"ה וטור שיכסה ראשו בטלית כמ"ש וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו' אלא משום דעיטופו להתפלל אמר שיכסה ראשו וכמ"ש סי' צ"א ס"ג ועמ"א שם ס"ק ב' יע"ש ס"ה ואע"ג דכבר כ' הטור בסי' ב' מכסות הראש התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף וכאן כתב מדינא ולאו מדינא כמ"ש דמדינא אפי' להתפלל ולכנס לב"ה הכל מותר וכמ"ש למטה אלא דכאן יש לכ"א להחמיר משא"כ בסי' ב' אינו אלא לצנועים וכמ"ש בקדושין ח' א' וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו וכאן בטלית או בסודר אבל בר"מ ח"ג קכ"ב ב' ובגין דאיהי כו' משום תפלה ובה"כ ולשאר העם שאין להם סודרין וכ"מ בשבת קמ"ז א' בטלית המקופל' וערש"י שם וכמש"ל סי' ש"א סכ"ט דהיינו לאחר כו' וכן בפ' התכלת טלית שהקטן מתכסה כו' וע' זוהר ח"ג קכ"ב ב' וגם מ"ש במסכ' סופרים שי"א שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה ג"כ מדת חסידות הוא דבגמ' דברכות ס' ב' לא משמע כן וכמש"ל סי' מ"ז ס"א וכן ממ"ר הנ"ל לא הטרחתי עליכם כו' כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה אז נכון הדבר מצד המוסר ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:

ג

סעי' ג טליתות כו'. אע"ג דנוסח הברכה הוא להתעטף לאו דווקא אלא לפי מנהגן ורחמנא אמר בגדיהם וכסותך וכל בגד וכסות במשמע ואמרי' טלית שהקטן מתכסה כו' ואע"פ שאין להגדול עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו ואמרינן אשר תכסה לרבות כו' ולא אמרי' דקרא אתי דוקא שמתכסה כו':

וטוב להניח כו'. כי כן דרך העיטוף כמ"ש בע"ה והטור ודרך העטיפה כו':

ויעמוד כו'. ואח"כ כו' כי אין קפידא רק משום הברכה כי אין מחוייב להתעטף בבגד שחייב בציצית וכמש"ל סעי' י"ז ע"ש:

ד

סעי' ד מחזיר כו' מדרש אבכיר בפ' והמים להם חומה למים שאחריהם הזהרו כו' ועב"י ובילקוט וב"י בשם הג"מ בשם הירושלמי לא ס"ד כו' וע"ל ס"ס י"ז ובפסיקת' והובא בילקוט תהלים סי' תשכ"ג כל עצמותי כו' מאחורי ומלפני השלכתי ב' כנפות של טלית כשאני עומד בתפלה:

ה

סעי' ה מברך כו'. ברכות ס' ב' ובתוספתא וירושלמי פ' בתרא דברכות:

אם שנים כו'. משמע מדבריו דיותר נכון שיהא כ"א מברך לעצמו וליתא דדוקא א' מברך לכולם לכתחלה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם:

והאחרים כו'. לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא ענה יצא כמ"ש בפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' רי"ג ס"ב ושם משמע דלכתחילה יש לענות וכן בספ"ח דברכות:

ו

ו וי"א כו'. כיון שאין בו עיטוף וע"ל סי' ד' סכ"ב ובנדרים מ"ט ב' שעטני מעיל וער"ן ורא"ש שם וס' הראשונה ס"ל דאין קפידא דנוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וערא"ש פ"ד דסוכה וכיוצא בו וקושית מהרי"א האיך מברכין הא בעינן עובר לעשייתן וד"מ דחק עצמו בזה איני מבין קושייתו וט"ס בדבריו וערא"ש פ"ק דפסחים:

ז

סעי' ז צריך להפריד כו'. כפרש"י וכ"כ כל הפוסקים דלא כבע"ה שכ' בתחלה להפריד תכלת לצד אחד וכ' ויפה לדקדק לעשות זכר לתכלת ולפ"ז א"צ להפרי' כל חוטי הציצית. בטוש"ע אמר זה מזה וכמ"ש הטור ונק' ציצית ע"ש חוטין הנפרדין כמ"ש ויקחני בציצית ראשי וע"כ צריך להפרידם כו' וכ"מ בגמ' דקא' אין ציצית כו' שנאמר כו' כי צוציתא דארמאי:

ח

סעי' ח יכוין כו'. עסי"א וכמ"ש בנדרים עשה לשם פעלם כו' ולא יהא מאותן שנ' עליהן ותהי יראתם כו':

ט

סעי' ט קודם כו'. אע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש בחולין י"ב מ"מ כיון דאפשר לברורי כמ"ש בפ"ק דפסחים חזקתו בדוק כו' למנ"מ כו' ובפ"ג די"ט לענין הבדיקה של בהמה ואע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש לענין הגבינות כמ"ש בי"ד סי' פ"א והיינו במיעוט המצוי כמ"ש בי"ד סי' א' וכ"ש כה"ג דרגיל לפסוק לא אזלינן כמ"ש מ"א אלא דראייתו ממקוה בסי' ר"א סס"ה אינו מוכרח דשם י"ל דהעמד טמא על חזקתו כמ"ש בר"ן שם אבל ראייתו מקדושין ע"ט ב' עתוס' שם בד"ה מי ור"י פי' כו' ואמרי' שם ע"כ ל"ק ר"נ כו' ור' יעקב ס"ל דלא הוי חזקה כיון דהחולי מצוי אף לרב דאל"כ ליפרך אדרבה העמד הגוף על חזקתו כמו שפריך שם א' וגם לר' נתן אלימא חזקת הגוף מממון וקי"ל כר' יעקב כמ"ש בח"מ סי' רנ"א ס"ב בהג"ה וכן קי"ל כרב שם:

י

סעי' י אם לובש כו'. מהא דברכות י"ד ב' וכמ"ש תוס' סד"ה ומנח כו' ומהא דספ"ג דמנחות ל"ו א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה וכשיגיע כו' וז"ש ימשמש כו':

ויברך. עתו' דסוכה ל"ט א' שהביאו בשם הירושלמי דאף לאחר שנתעטף יכול לברך כיון דהמצוה נמשכת דדוקא בגמר אמרו ספ"ז דברכות לא יברך ואין כוונתם דלכתחלה יעש' כן דהא אמרי' בירושלמי פ' בתרא דברכות מצות מאימתי מברך עליהן ר' אחא אמר עובר לעשייתן ר"ה אמר בשעת עשייתן וקי"ל כרב אחא וכן בתפלין אמרי' בפ"ג דמנחות משעת הנחה כו' אלא במקו' דא"א בענין אחר כמ"ש בלולב וכן כאן ובלא"ה כה"ג אפי' גמר המצוה כמ"ש בברכות שם כיון דלא חזי וכן בפ"ק דפסחי' ובירושל' לענין ברקים הביאו הרא"ש פ"ט דברכות: או כו' וא"צ כו'. כמ"ש בסי"ב:

יא

סעי' יא עיקר כו'. במ"ש וראית' כו' ובמנחות מ"ג ב' ראי' מביאה כו' ועתוס' דמנחות מ"ג ב' ד"ה חותם כו' ובשבת נ"א א' ד"ה במאי כו' אבל בדיעבד כו' שצריך להראות בחותם שהוא עבד וגם ממ"ש בסרבלי חתימי שהוא בגד העליון ועוד בתחתון לא היה ניכר אם מופסק ולא היה צריך לקבל:

יב

סעי' יב אם יש כו'. במנחות מ"ג א' ר"י רמא כו' כי משני כו' והקשה הרא"ש א"כ בלילה נמי יברך וכ' צ"ל דטלית של לילה לא הי' פושטו ביום ומכאן ראיה כו' וע"ש ל"ד א':

ואם לבשם כו'. בתוספתא פ' בתרא דברכות יחיד שהי' עושה עשר מצות מברך על כ"א ואחת הי' עושה מצוה א' כל היום אינו מברך אלא אחת הי' מפסיק ועוש' מפסיק ועושה מברך על כל א' וא' וכן בחנו' של בשם בפ"ח דברכות וברעמי' ירושלמי בטרודין ומופסקין והביאו הרא"ש שם ובשחיטה פ"ו דחולין שחט מאה כו' וכן בברכת הנהנין בירך על היין שלפני המזון והרבה כיוצא:

וה"ה כו'. כמ"ש בתלמידי דרב בפ' ע"פ ושם באמימר נמלך כו' ופריך מינה לשחיטה בפ"ו דחולין ובפ"ח דחולין מברך על כל כוס וכוס כו' ועסי"ג וסי"ד:

וכן אם פשט כו'. כ"כ בתה"ד בתחלה אבל במסקנא כ' דא"צ ע"ש ובמ"א וכ"מ מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"ם שפשט טלית גדול והסיח בדברי' אחרים כדי לברך על טלית קטן ועב"י וע' מהרי"ל סי' יוד ובתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה אחת כל היום כו' אע"פ שנגמר מצו' הראשונה וכמ"ש בי"ד סי' רס"ה ס"ה וכן בשחיטה כנ"ל וע"ל סי' ל"ד ס"ב:

יג

סעי' יג הלובש כו'. כ"כ הרא"ש סוף ציצית ומפ' ב"י משום דהליכה הוי הפסק כמ"ש וליתא דמ"ש מפנה לפנה בטרקלין גדול כמ"ש בר"ס רע"ג וע"ל סי' ק"ד ס"ב וס"ג ועמ"א שם ס"ק ג' אלא משום שינוי מקום כמ"ש מ"א וגם זה ליתא כמש"ל סי' רי"ז ס"א ודווקא כו' וכמ"ש הג"מ פ"ו מה' סוכה הל' י"ב וכ' ונ"ל שאם יצא כו' וכמ"ש בסי"ד ע"ש אבל דעת הרא"ש הוא משום דמפסיק בתפילין בשארי דברים וכ"ה בטור אם מפסיק כו' ע"כ כו':

בשיחה. דעתו דשיחה הוי הפסק וכדעת בה"ג וראב"ד ורא"ש בפ"ו דחולין בשם ר"ת בין שחיטה לשחיטה וכמש"ש דווקא בתקיעת שופר וקריאת הלל כיון דבאמצע המצוה כיון דלא סגי דלא גמיר אין השיחה הפסק משא"כ שם כיון דאי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה והפסק וכ"מ ברי"ף סוף ר"ה שם בענין התקיעות וכ"כ בי"ד סי' רס"ה ס"ה אבל בתוס' דחולין שם נסתפקו בזה והרמב"ן במלחמות בפ' ע"פ כ' דוקא ששתי מצות שחובה נינהו כמו תפילין אז שיחה מפסקת בהן אבל כל שאין א' חובה לחבירו אין שיחה מפסקת בהן אלא דוקא דבר שחובה כמו אגדתא בין הכוסות וכסוי בין השחיטות בחולין שם משא"כ במה שאין חובה להן לכן בירך על היין לפני המזון פטר כו' וכן התפלל באמצע הסעודה בפ' ע"פ וכן במצוה א' כמו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל ומגילה ע"ש וער"ן שם ובפ"ו דחולין ועי"ד סימן י"ט:

יד

סעי' יד אם פשט כו'. כמסקנא דפ"ד דסוכה בסוכה ותפילין וכן אמרו בפ"ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כר' כו':

וי"א כו'. שמפרש ההיא דשם באין דעתו וכ"כ ב"י בסי' תרל"ט בשם המ"מ וכ"כ הג"מ בשם ראבי"ה בפ"ו דסוכה הלכה י"ב וכ"מ בתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה א' כל היום כו' וכמש"ל ר"ס רי"ז וכבר נתב' שאין הפשיטה הפסק אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק הש"ע אבל כבר תירץ בד"מ דתפילין בהכ"ס שאני כיון שצריך לחלצן בע"כ הוי הפסק ועוד דשם מפסיק ממש ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד כמ"ש בסי' רע"ג אבל העיקר כדעת הש"ע:

וי"א כו'. כ"כ אגור בשם מהר"ח אבל מהר"ח מיירי בסתם וכמ"ש בי"ד סי' י"ט ס"ז וע"ל סי' ר"ו ס"ה ובמ"א שם:

טו

סעי' טו אם נפלה כו'. כמ"ש בפ"ד דסוכה רבנן דר"א כל אימת דממשמשי כו' ופי' הרא"ש בשם תוס' וה"ר יונה וש"פ דבנשמטו ממקומן איירי:

והוא שנפלו כו'. למד ב"י ממש"ל סי' צ"ז ס"ד אבל בנ"י שלפנינו כ' אפי' נפלה מרוב הגוף ועט"ז:

טז

סעי' טז הלן כו'. כן למד הרא"ש מעובדא דר' יהודה במנחות דמשני כר' כו' עט"ז שהקשה עליו וכן ב"ח. ולי נראה דראייתו מהא דס"ד דס"ל כרבנן ולרבנן לעולם אינו מברך אלא אחת כמ"ש בסוכה כל שבעה אינו מברך אלא יום ראשון ואעפ"כ בצפרא מברך אי לאו דס"ל דלילה זמן ציצית וכן בלולב אמר שם כיון דמפסקי לילות מימים מברך כל שבעה אף לרבנן ואף מאן דפליג אינו אלא משום שהוא מצות זקני' וה"ה לרבי אף בלא פשט דהא לרבנן הפשיטה אינה מעלה כלום:

וכן יעשה כו'. תוס' במנחות ל"ו א' ד"ה וכשיגיע כו' ע"ש:

יז

סעי' יז נתכסה כו'. ור"ל דוקא בנתכסה כמ"ש במנחות מ"א א' נהי דחייביה רחמנא כו':

ביטל כו'. אע"ג דאמרינן שם מ"ה א' שעובר בה' עשה מ"מ אינו אלא מצוה א' כמו שהאריך הרמב"ם בשורש תשיעי ע"ש:

הזנה אוטומטית ט

סעי' א וי"א כו'. דרחבא ורב יהודה ורבא פליגי עליה דרב נחמן ורבא בתראה הוא ואי משום תנא דר"י הא אמר אביי האי תנא מפיק כו' ורבנן ג"כ פליגי עליה כמ"ש בפ"ק דיבמות ה' ע"א וס' הראשונה ס"ל כיון דבשבת כ"ו כ"ז שקיל וטרי אמוראי אליבא דתנא דר"י ורנב"י אמר לאתויי ציצית הלכה כוותיה:

ב

סעי' ב חוץ כו'. ע' תוס' דכתובות מ"ם א' ד"ה כגון כו' וע' תוס' יבמות ה' א' ד"ה דאפילו כו' ממ"ש במנחות מ"ם א' כיון דאפשר כו' וע' תוס' שם ד"ה כיון כו':

בזה"ז כו'. ע' מ"ר פ' שלח ועכשיו אין לנו אלא לבן כו':

וי"א כו'. וכ"כ הרא"ש בשם בע"ה דקי"ל כריב"נ שם ל"ח ב' אין לו תכלת מטיל לבן ר"ל צמר צבוע לבן דווקא והא דקאמר שם ל"ט ב' או צמר או פשתים ר"נ הוא דס"ל הכי כיון דמדרבנן הוא אבל לדידן דקי"ל דאורייתא פשתן לא פטר כלל ע"ש והסמ"ק כתב וז"ל וכלאים בציצית לגמרי אסור לדידן שאין לנו תכלת וטלית של פשתן פטור אפילו במינו וצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר מינם במינם פוטרים ושלא במינם אינן פוטרי' בזה יש שני פירושים וצ"ע במס' מנחות מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי וז"ל המרדכי סי' תתק"נ ויהי אדם נזהר שלא יעשה שום ציצית מפשתן ובטלית של משי יעשה ציצית של משי וגרסינן בפ' התכלת צמר ופשתים פוטרים בין במינם כו' בזה יש שני פירושים וע"ש בתוס' ור"ל כמ"ש בהג"מ פ"ג הלכה ה' הנה מורי רבינו שיחיה א"ל הא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן היינו דוקא יחדיו ולפיכך נהגו לעשות לטליתות של משי ציצית של משי אבל על הצביע' כו' ר"ל דז"ש במנחות מ"א ב' טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אין כו' ותימא כו' ועוד נראה כו' ומ"ש שם ומה דפי' בשיראים ל"ד כו'. ליתא לפ"ז דדווקא יחדיו וכאן לא מיירי בזה וגליון הוא וז"ש במרדכי וע"ש בתוס' אלא דאמרינן שם ל"ט ב' אימא או צמר כו' וז"ש הסמ"ק וצ"ע במס' מנחות אבל כבר כתב הרא"ש בשם בע"ה דלר"נ דס"ל מדרבנן משני הכי אבל לדידן דקי"ל דאורייתא כמ"ש בס"א בהג"ה מוקמינן כדקאמר מעיקרא וכמש"ל וז"ש דאין לעשות שום ציצית מפשתן ואפי' כו' דבטלית של פשתן אין לעשות כלל ובשל צמר אסור משום כלאים וכן בשאר מינים דא"א לעשות אלא שניהם יחד ולדידן אסור ה"ה דאין לעשות של צמר אלא בשל צמר ולא נקט פשתים אלא משום דאין לו מקום בשום טלית:

יש להסתפק כו'. עיין מגן אברהם:

ה

סעי' ה י"א כו'. מ"א ב' וכפירש"י שם וד"ה מיתבי וכ"כ הרמב"ם:

והאשכנזים כו'. כמ"ש ל"ח ב' מידי ציבעא כו'. וראב"ד מתרץ בהשגות דלא פריך אלא לענין הקדמה וע' תוס' שם ד"ה מידי כו' ושם מ"א ב' ד"ה אין כו':

ו

ס"ו י"א כו'. כפי' תוס' מ"ם א' ד"ה סדין דלהכי קאמר פוטרין דאפילו ממינו פטור ולהכי קאמר סדין ול"ק כלאים בציצת ובספרי כסותך פרט לסדין וז"ש מלאכא לרב קטינא סדינא כו' וז"ש בשבת כ"ה ב' והיו תלמידיו כו' וע' תוס' שם וכן עיקר:

ואע"פ כו'. שהרבה פוסקים חולקין וס"ל כפירש"י בתכלת דווקא:

ועושה כו'. כשיטתו בס"א:

ומיהו כו'. ואין לחוש בכה"ג לסברת וי"א דס"ב:

הזנה אוטומטית י

סעי' א יש לה כו'. דלא כר' שמחה דפטר כי הך ברייתא דפטר בפ"ב דזבחים וכפי מ"ש במנחות ל"ז ב' בעלת חמש איכא בינייהו ר"ל דלרבנן פטורה ולר"י חייבת ואיפסיק שם כרבנן ושם האי מאן דבצריה לגלימי' כו' ר"ל שעשה להטיל בה ציצית לא עבד ולא כלום דפטורה היא מ"ט שוייה בעלת חמש כו' וע' הג"מ פ"ג. ואע"ג דבספרי תניא ד' כנפות יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמנה וכן בזבחים י"ח ב' פי' הרא"ש היינו שאין להטיל בכל כנפיה רק בד' ובעלת ג' פטורה כיון דאין בה ד' וכן הסוגיא דספ"ג דמנחות ל"ז ב' דחייבת וכפירש"י שם האי מאן דבצריה כו' ולא כפי' הנ"ל וסוגיא דשם מ"ג ב' דכולהו ס"ל דלא כברייתא דפטורה:

ועושה כו'. כת"ק שם ל"ז ב' כמש"ש דלית הלכתא כוותיה:

המרוחקות כו'. רמב"ם וכן מוכח שם דקאמר האי מאן דבצריה כו' ולא כלום ומדקאמר בהאי לישנא ול"ק דלא פטרה משמע שאינו מעלה ולא מוריד ואם איתא הרי עשה מיה' שיכול לעשות ציצית באלו ולא בשאר:

ו

סעי' ו אין כו'. כר"ש דהלכה כותיה ממש"ש רבה בר"ה כו' ומפרש מ"ש לאו היינו כנף כו' אפי' בעודה כפולה מדשדייה ולא כפלה וכן מדקאמר מי סברת כו' ולא ה"ל לכפול:

אבל צריך כו'. כן פי' ב"י אבל ד"מ חלק עליו דלשון פוטר לא משמע כן:

ואפילו. כן מפרש הרמב"ם מש"ש דנקיט בסיכי:

וי"א כו'. כת"ק:

וטוב כו'. זהו לפי ס' שכ' דלהרמב"ם אין מטילין ציצית כלל ועמ"א:

הטיל. לשון הרמב"ם וכפי' מש"ש השתא בבל תוסיף כו' פריך על דברי ר"ז בלשון בתמיה דודאי איפסלו שתיהן משום בל תוסיף כ"ש דהוי מעשה לפסולה ור"פ משני ממאי כו' ולכך כשר באחרונות:

ויש כו'. כפירש"י שם וכרבא דלא כר"פ דקושיא בעלמא הוא:

וקודם שחתך כו'. ממ"ש ומי אמרינן תעשה כו' אלמא דקודם לכן הוא בפסול וכן בדברי רבא ור"ז:

הראשונות. כתב כו לפי מה דמסיק בב"י מדברי הרא"ש דדוקא חתך הראשונות. ואינו מוכרח דעיקר הרביתא הוא שאינו חולמ"ה וע"ז קאי קושיית הגמ' ודברי רבא ור"ז אבל בחתך אחרונות אצ"ל וכן בדברי רמזים ורי"ו וכ"כ מ"א:

ז

סעי' ז מלבושים כו'. בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוקים ופירש ר"י שעשאו סתום למעלה כמין חלוק הג"מ:

אם רובו כו'. כמ"ש בגמ' מ"ם ב' דבתר עיקר בגד אזלינן:

ח

סעי' ח משום מראית העין. כמ"ש תוס' שם ובפ' כ"ה לענין טלית שאולה אחר שלשים:

ט

סעי' ט הכנפים כו'. בספרי כסותך פרט לתיכא לתיכלתא לתיפלטתין לתקרקין לבורסין לבורדסין לפי שאינן מרובעי':

י

סעי' י מצנפת כו'. בספרי בה פרט למעופרת שאין מתכסה בה ראשו ורובו:

כיון כו'. כמ"ש מוכרי כסות כו' אלמא כיון דאין עשוי להגין מפני החמה לא קרינן ביה תלבש ה"נ לא קרינן כיסוי הגוף:

יא

סעי' יא סודר כו'. שאין עיקר' ללבישה אלא לתשמיש ומטעם הנ"ל בסי' שקדם:

יב

סעי' יב מלבושים כו'. עיין מ"א:

הזנה אוטומטית יא

סעי' א החוטין כו'. ואם כו'. כשמואל וכרשב"ג דסוגיא דגיטין נ"ד כוותייהו וכן סוגיא דסוכה ט' ט' וכן שם מסקינן דבעינן צביעה לשמה וכן ס"ל לרבא בסנהדרין מ"ח כוותייהו לפי' תוס' שם ושם:

ויש מחמירין כו'. והמנהג כו'. כיון דלא אמרו אלא טויה אבל היש מחמירין ס"ל כיון דס"ל לשמואל כל העשיות יהיו לשמה כמ"ש בסוכה שם ה"ה לניפוץ אלא דקאמר טויה משום לאפוקי דרב:

שיאמר כו'. אע"ג דבהפרשת תרומה סגי במחשבה כמ"ש בקדושין מ"א ב' וש"מ וכן שליחות יד אע"ג דכתיב על כל דבר פשע וע' תוס' דב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב דלא כ"כ וכן רש"י שם בד"ה החושב כו' וע' תוס' דפסחים ס"ג א' ד"ה ר"מ כו' מ"מ בפיגול מצינו אע"ג דכתיב לא יחשב ובעינן דבור וע' בגיטין נ"ד ב' הרא"ש בה' ס"ת בשם ר' ברוך וכמש"ל סי' ל"ב סי"ט ובי"ד ס"ס רע"א ור"ס רע"ד:

בתחלת כו'. עמ"ש בס"ב ועיין תוס' דזבחים ב' ב' ד"ה הא כו' וכמ"ש בגת' שם כל העושה כו' ואע"ג דלמסקנא א"צ לזה מ"מ הכי קי"ל כמ"ש בשבת צ"א א' ולכן דוקא בתחלה דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו' בסוף פ"ב דחולין:

שהוא כו'. דסתם טוויית חוטין לאו לשם ציצית וז"ש או שיאמר כו' דאז סתמא לשם ציצית וע' גמ' דזבחים שם ובמרדכי שם:

סעי' ו להרמב"ם פסול. כמ"ש בגיטין' כ"ג א' אלא מעתה כו':

ולהרא"ש כשר. כמ"ש בע"ג כ"ז א' אע"ג דלרב יהודה בעינן מילה לשמה אפ"ה כשרה בנכרי ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמש"ל בס"ה וע' סי"ד ס"ב וכ' הרא"ש בה' ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה וע' תוס' דגיטין ה' ב' ד"ה אפי' כו' משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שא"צ אלא בתחילה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל אבל תוס' בגיטין שם וע"ז שם וזבחים שם תירצו דמילה סתמא לשמה משא"כ גט כמ"ש בזבחים שם וה"ה לס"ת מדאמר בהנזקין כתב שלא לשמן ועוד דאמרינן שם מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד לשמן כו' וע' תוס' דע"ז שם וה"ה לציצית כנ"ל וכ"כ במרדכי ה' ציצית סי' תתקמ"ט ובהג"ה שם בשם אז"ק:

ונוהגין כו'. כ"כ ב"י דלדעת הרא"ש צריך ג"כ שיסייע כמ"ש שם וכ' הר"ר ברוך דאם הגוי מעבדן וישראל עע"ג וסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד כו' וכמש"ל סי' ל"ב ס"ט אבל ממסקנת הרא"ש שם ומדברי בע"ה שם משמע דא"צ וכ"מ מדברי הר"ר ברוך עצמו דתלאינהו במה שאדעתא דישראל עביד וכ"כ ב"ח וש"ך בי"ד סי' רע"א דל"ק מסייעו אלא עצהי"ט דמסייע אין בו ממש וז"ש מסייע זה יש בו ממש כו' ר"ל העיקר משום דישראל עע"ג וכ"כ מ"א בסי' ל"ב ס"ט אבל לדעת הרמב"ם ותוס' לא מהני כ"ז:

וצריכין שזירה. עירובין צ"ו ב' וספרי פ' שלח ועשו להם ציצית שומע אני עושה כמות שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ודלא כהרמב"ם וע' תוס' יבמות ב' ד"ה ואמר כו' וע' תוס' דנדה ס"א ב' בד"ה שוע כו' ומש"ה אצטריך כו':

וכשיהיו כו'. כמ"ש בסוכה עשיה לשמה דמטויה ואילך ודאי בעינן לשמואל לשמה:

ג

סעי' ג אם כו'. דה"ל כגרדומין:

ד

סעי' ד' אורך כו'. כפי' הרמב"ם דע"כ אציצית קאמר וכפירש"י בבכורות ל"ט ב' בפי' הראשון:

השמונה. כ"מ בגמ' שם דקאמר משולשת וכ"ש לפר"ת דקאי אגדיל:

גודלים. שם ובכורות שם:

וי"א כו'. כפי' תוס' שם ושם דאגדיל קאי וז"ש משולשת לשון גדיל והוא שליש הציצית כמ"ש ל"ט א' וכ"ה בספרי אגדיל והביאו תוס' שם ע"ש ולרש"י ו' גודלין וע' תוס' שם ובבכורות ל"ט ב' ד"ה כמה כו':

ואם עשאו כו'. ולא כו'. כיון שאינו עשוי בפיסול וכמ"ש ל"ט ב' מיתבי כו' אימא כיון כו':

אחד כו'. שם א' חוט של כרך כו':

ושיעור כו'. כמ"ש רש"י בבכורות שם ד ה משולשת תלויה כו' וכ"ש לפיר"ת:

ה

סעי' ה אין עושין כו'. רמב"ם וכן פי' הגאונים וכמ"ש הרז"ה בשמם בפ"ק דסוכה וכ' ובזה ניחא הגי' בסוכה שם אלמא בעינן טויה לשמה ומשמואל פריך ולכן כתבו הגאונים דהלכה כשמואל דסוגיא דגמרא שם כוותיה ואוקמינן למתניתין וקראי אליביה ובזה ניחא מ"ש במנחות מ"ב ב' מינין לציצית כו' אע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עע"ג כמ"ש בפ"ב דגיטין: מלחמות שם וכשיטת הרמב"ם ואזיל הרמב"ם לשיטתו אבל הרא"ש דפי' כאן כפירש"י דגם לרב בעינן עשייה לשמה לכן מכשיר בישראל עע"ג וע' סי"ד ס"ב וכ' עוד וז"ש בסוכה שם ועשו להם משלהם ואלו לרב קרא לועשו להם אחרים:

והטעם כו'. ב"י אבל הרז"ה כ' הטעם שהם פסולין אליבא דרב משום דבעינן מין כנף ואין ג' מינין הללו ראוין לעשות מהן בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן:

ו

סעי' ו ודיוקא כו'. בירושלמי והביאו מ"מ הדא דתימא בשגזל לולב ושופר כו' וכמש"ל ס"ס תנ"ד ור"ס תרמ"ט:

מיהו כו'. כ' נ"י משום מצוה הבאה בעבירה אבל בפ"ג דסוכה משמע דליכא מצוה הבאה בעבירה כה"ג אף לכתחלה כמ"ש בהנהו אוונכרי וליקניהו בשינוי השם כו' אלמא אף לכתחילה מותר וכמ"ש תוס' שם אלא דמשום ברכה אסור לכתחילה כמש"ל ולעניין ברכה וכמ"ש לעניין תרומ' באלם וערום ואינו שומע ומ"מ קשה קושיא הנ"ל וכן מצאתי למ"א בסי' תרמ"ט שהניח בצ"ע ונראה דשם כיון דחששא בעלמא לעניין זה שיקרא מנאץ וכבר קני לה לא חיישינן וכמ"ש במ"א שם ס"ק ה' משא"כ בודאי וכן לצאת במצוה חיישינן אף לספק משא"כ בברכה בגזולה דאסמכתא בעלמא ובמכ"ש שכבר קנה אף לצאת י"ח המצוה:

ז

סעי' ז חוטים כו' דלא כו'. כמ"ש בב"ב קל"ז א' ב' אלא הכא אי מיפק כו' וע' א"ה סי' כ"ח סי"ט אבל בלא"ה לא נפיק בשאולים מהאי קרא דלהם וכמש"ש כ"ז ב' וכמ"ש בלולב וכמש"ש תניא ר"א אומר כו' ורבנן האי לך כו' אבל שאולה כו' דוקא משום דכתיב כל האזרח וכן דרשינן כסותך למעוטי שאולה כמ"ש בחולין קל"ו:

ח

סעי' ח המשתחוה כו'. בעיא דר"ל ולא אפשיטה וכמ"ש שם תכלת דמאי כו' ולדעת ר"ת ברפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' חקפ"ו פסול בדיעבד אבל לדעת ר"י תי' ראשון שבתוס' אינו פסול אלא לכתחילה וע' סי' תרמ"ט ס"ג:

המשתחוה לפשתן כו'. שם בעיא דרמי ב"ח וסובר דמש"ש הכי השתא אפשיטא הבעיא וכמ"ש בפ"ג מה' איסורי מזבח ובפ"ד שם כ' בבעיא דתכלת לכהנים דלא אפשיטא אע"ג דגמרא אמרו היינו בעיא דרמי ב"ח וכמו שחילק כאן בין צמר לפשתן ול"ק היינו בעיא דרמי ב"ח אלא בעיא דמשתחוה להר כו' כ"מ ולכן בציצית קאמר היינו בעיא דר"ל דלא כתוס' שם ד"ה היינו וכ"כ מ"א:

ט

סעיף ט היינו גודלין. גמ' שם:

משום שנאמר כו'. שם במימרא דרב:

ואם היה כו'. סמ"ג ור"ל דמקשר גודל עד ג' אצבעות נקרא כנף ולמעלה אין כנף אלא בגד ולמטה נקרא קרן ונאמר על כנפי ר"ל בכנף עצמו ב"י:

ומודדין כו'. דל"ת דזוית הבגד נקרא קרן וא"כ הרחקה מן הקרן שאמרו שם מזוית אלא סוף הבגד נקרא קרן כלל ב"י:

י

סעי' י ונוהגין כו'. ר"ל שלפעמים יטילו הציצית אחר כך:

וכן עושין כו'. ובסמ"ק ומרדכי כ' עוד טעם אחר ועמ"א ס"ק י"ז:

יא

י"א כו'. ממ"ש כמאן אזלא הא דא"ר ציצית צריכה כו' והיינו לאורך הטלית כמ"ש רש"י שם ולקמן בסט"ו י"א שצריך כו' ועוד מדקאמר על הגדיל אבל חוץ לגדיל כשר בכ"מ וגדיל הוא מפרש כלשון ב' ברש"י וכמ"ש בסי"א ואמר אין לו שיעור ר"ל למטה אבל למעל' ודאי אין חילוק ב"י:

וי"א שדין כו'. ממ"ש הטיל על הקרן או על הגדיל אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דבגדיל אין חילוק דשם הטעם משום דאינו מן הבגד ה"נ בקרן ועסי"א:

סעי' יא אם הגדיל הוא כו'. בא לתרץ קושיא הנ"ל דקיי"ל דאפי' הוא ורחב יותר מקשר גודל:

אורייל"ו. פי' השני שברש"י:

ואם הטיל כו'. כראב"י דרב ס"ל כוותיה וז"ש דעל כנפי כו' ממימרא דרב וכן ר' יוחנן:

אבל כו' טוב. סוף ב"ק אר"י הכל עולה כו' ויצחק כו':

יב

סעי' יב מנין כו'. שם מר בריה דרבינא כו' וע' רש"י ד"ה כדידן וכמ"ש בספרי ובש"א מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן והיינו אחר שכפלו תוס' מ"א ב' ד"ה ב"ש וקי"ל כב"ש כמ"ש בגמרא שם ואע"ג דל"ל תכלת מטיל לבן במקים תכלת כמש"ש ל"ח ב' אין לי תכלת כו' וכ"מ שם מ"א ב' ל"ק כאן כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שם במתניתין ר"פ ל"ח א' וכ"מ בגמרא שם מ"ם א' דפריך ולא יהא אלא לבן כו':

ואם כו'. רשב"א וכמ"ש בסנהדרין פ"ט א' ואי ס"ל דקשר כו' וע' תוס' שם ד"ה קשר וכ"מ במנחות מ"ם ב' ומי אמרינן תעשה כו' ובעל העיטור כתב דלכתחילה יוסיף כמו שירצה ולמד ממש"ש מ"ב רב ירמיה מדפתי רמא תמניא כו' וכן שם מ"א ב' ל"ק כאן בטלית כו' וכן בספרי והביאו התוס' שם כמה גדיל לעשית אין פחות משלשה כדברי ב"ה בש"א מארבע כו' וכן פי' בע"ה מש"ש מ"ב אין לו שיעור למעלה בין באורך בין במנין י"ל דגם קושיית הגמרא למימרא כו' קאי על שניהם אבל לתוס' דחקו ההיא דסנהדרין וכ' דמשמנה עד ט"ז יכול להוסיף דכ"ז במשמעות גדילים או מכ"א לבד או משניהם יחד אבל יותר גרוע ועומד אבל הרשב"א ס"ל דלעולם פוסל והני אמוראי דשם מ"ב א' פליגי אהדדי וע' תוס' ר"פ ד"ה התכלת כו' אבל להלכה נראה כדעת בעל העיטור דמכשיר וסברתו נכונה ועיקר דכי פסלינן בסנהדרין שם דוקא בשהוסיף מין אחר ודומיא דלולב שם דבאותו המין מכשרינן אפי' לכתחילה להוסיף כמה שרוצה:

יחתוך כו'. שם מ"ב א"ר אחא בר יעקב כו' אלמא לכולם צריך לכופל' ועבדינן כמר בריה דרבינא וע' תוס' ר"פ סד"ה התכלת ומה שאנו כופלים כו' ואמר יחתוך דלכתחילה יחתכם קודם שיתחבם דסי"ג דיעבד דוקא וכמ"ש בסוכה י"א א' הטיל כו' כשרין דיעבד דוקא ודלא כמ"ש ב"י דעצה טובה וכ"מ מלשון רי"ו וכ"כ מהרי"א:

יג

סעי' יג שמונה. כן פי' תוס' מ"ש ופותלהו כו':

שאם כו'. בסוכה שם והא תני שמואל כו' וכ' סמ"ג ומרדכי שאם לא יחתכם עד אחר קשירה וכריכה נמצא שהציצית נעשה מאליו ופסול משום תולמ"ה וטעמו משום דאמרינן ל"ט ב' ורב סבר כו' דס"ל דתרווייהו בעינן לעיכובא וכמ"ש שם א' תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כו' הא לא"ה פסולה וקי"ל כרב וכ"ה בספרי והביאו תוס' שם ב' ד"ה או כו' וכ"כ המרדכי בס"ס תתק"מ ואמרינן שם דקשר העליון דאורייתא ופירש"י קשר שאחר הגדיל וכ"כ נ"י שם ואפי' לא כרך כו' ומיהו בשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל וקשר העליון דאורייתא והוא שבסוף הגדיל כפירש"י כו' ולפיכך מ"ש סמ"ג שאם כרך כו' היינו בכה"ג כיון שבכך מתכשר ורש"י בסוכה שם ד"ה תלאן שכ' עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ל"ד כולן אלא לרבותא דרב. ב"י. וטעמם שמכשירין כ"ז שאין מתכשר בעשייתן דע"כ ל"פ שמואל שם עלה דרב אלא משום דס"ל דקציצתן לאו מעשה אבל כל שנעשה מעשה להכשיר ודאי נקרא מעשה וע"ש ט"ו א' בשלמא ב"ה כו' אי כו':

יד

סעי' יד יקח ד' חוטים כו'. הרא"ש ומרדכי דבהכי מתקיימין כל החוטים יותר דלא כר"ת ור"י שהי' עושין הקשרים מחוט של כרך וכן הוכיח שם בתוס' ל"ח ב' בד"ה כדי כו':

ויקשור. לחוש לפי' הב' שכ' תוס' בשם רש"י ל"ט א' ד"ה קשר:

ב"פ. דקשר אחד אינו קשר של קיימא ואינו קשר. מרדכי וע' סי' שי"ו:

חוט הארוך. שם חוט של כרך כו':

וקושר כו'. ל"ח ב' ש"מ צריך כו' ואע"ג דדחי ליה דיחויא הוא ולא דחינן מילתא דרבה משום זה וזמ"ש דילמא כו' וכמ"ש המפרשים:

וכן יעשה כו'. שם ל"ט א' תנא הפוחת כו' תנא כשהוא כו' וכ' תוס' שם ד"ה לא דעל כל ב' חוליות א' של לבן וא' של תכלת היה קשר אחד ובסופו קשר א' והוי ה' קשרים ובע"ה כ' דעל כל חוליא היה קשר אלא דאנו עושין הקשרי' של לבן לבד:

אין שיעור כו'. דוקא בתכלת אמרו הפוחת כו' ושיעור של חוליא שם אבל בלבן אין לדקדק במנין החוליות דמניינם נגד הרקיעין כמש"ש לפי שתכלת דומה לרקיע משא"כ בלבן תוס' שם וש"פ ומ"מ עושין לזכר כמו בתכלת תוס' ורמב"ם:

רק כו'. לשון הרמב"ם יתכוון להיות הכרוך שליש והענף ב' שלישים וכאן כ' ע"פ פי' תוס' בס"ד והוא מדברי הרא"ש והטור:

והקשרים. שהן ממנין הגדיל מרדכי בשם ר"י סי' תתק"מ והרא"ש:

ואם האריך כו'. מדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בגמ' ונויי תכלת כו':

נוהגים כו'. בתוס' שם כ' וי"מ הפוחת כו' קאי אמנין הכריכות ע"כ בראשונה ז' ומוסיפין והולכין שנים שנים עד שהאחרונה י"ג אבל האחרונים כתבו שבין הכל ל"ט כמנין השם די"מ הפוחת כו' קאי על מניין החוליות:

טו

סעי' טו נהגו כו'. ע"ל ס"ג ולכתחילה בעינן שלמים:

י"א כו'. שכן פי' הא דאמרינן שם מ"ב א' שתהא נוטפת כו':

י"א כו'. דכתיב הכנף מין כנף:

ויש כו'. דהא קי"ל היא של בגד וכנפיה כו' דבתר עיקר בגד אזלינן ואף למ"ד בתר כנף אזלינן בתר עיקר כנף ואין עושין אלא לחזק ובחליצה במחופה עור כשר דהוא עיקר נעל ואין חוששין להפסק וכן בטלית כפולה שחייבת לרבנן ואע"ג שכנף א' מפסיק את חבירו עב"י:

הזנה אוטומטית יב

סעי' א אם נפסקו כו'. כפי' הרא"ש דמ"ש אי אגרדום כו' היינו שנפסק חוט א' לגמרי דלרבי דמצוה א' הן מועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דאין מעכבין בין יש לו בין אין לו לעולם צריך ד' חוטין אם נפסק א' מעיקרו ור"ל דלר' אין מנין החוטין מעכב אלא שיהיה תכלת ולבן אבל לרבנן אין תכלת מעכב רק שיהיו ד' חוטין אבל אם נפסקו כל ארבעתן נשאר כ"ע כשר לד"ה ולא מייתי הא דבני ר"ח אלא דלא בעינן סופן כתחילתן וכ"כ תוס' בד"ה אלא לתי' בתרא:

כל החוטין. שם בעיא דלא אפשיטא ולחומרא:

הפסוקים. כ"ה במרדכי. ב"י:

ואם לא כו' אפי'. כן פי' ב"י מש"ש אם נפסק חוט כו':

ולר"ת כו'. תוס' הנ"ל כפי' דאי איגרדום תכלת כו' אפי' נשאר כדי עניבה וכשיטתם דנותן ד' חוטין תכלת וד' לבן וע"ש ל"ח א' ד"ה התכלת כו' ומ' א' בד"ה בש"א ארבע טעמא כו' וכ"ד רש"י וע"ש בד"ה מתיבי טלית אין כו' וכ"ה בספרי פ' תצא מכמה גדיל כו' ובש"א ד' של תכלת וד' של צמר כו' והלכה כב"ש וכ"פ בגמ' שם כב"ש אבל דעת הראב"ד ששני חוטין בלבד של תכלת וששה של לבן והרמב"ם כ' דחוט א' לבד של תכלת וז' של לבן. וטעמם ממ"ש בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה אותן אחד בפ"ע ת"ל גדיל מכמה גדיל אין פחות משלשה דברי ב"ה ובש"א כו' כנ"ל והביאו תוס' הנ"ל ד"ה בש"א כו' מדקאמר שומע אני כו' משמע דפתיל תכלת הוא אחד לבד וגדיל לא כתיב אלא בלבן ומפרש הראב"ד חוט שלם והרמב"ם מפרש חוט א' ממש וע' בתוס' ל"ח א' סד"ה הנ"ל התכלת כדמוכח בספרי פ' שלח ופ' כי תצא כו' וע"ש סד"ה בש"א הנ"ל ולכך דחקו תוס' במניין תכלת כו'. ועוד דחקו בתוס' במניין ח' חוטים דגמרא לא קאמר אלא ד' גדיל גדילים כו' ומפרשים ופתליהו מחוכו היינו שיכפלם ע"ש בד"ה הנ"ל. אבל בספרי עוד צ"ע דבה"א שלש ובש"א שמנה והא לא פליגי אלא בג' וד' אבל הענין כך הוא דודאי פתיל משמע אחת וכן ציצית דלבן נמי משמע אחת אבל לעולם שניהם שוין וב"ה מפרש גדיל ג' חוטין וה"ה ללבן ג' ובש"א גדילים הוא ארבעה כמ"ש בגמ' גדיל גדילים דב"ש סובר דגדיל משמע שני' דלא כב"ה דמפרש ג' ולא דרשי לשון רבים ג"כ וה"ה בתכלת ומ"ש בגמ' ד' שלשה הכל במין א' בלבד תכלת או לבן וכן מוכח כל הסוגיא: ומ"ש תוס' בסד"ה בש"א הנ"ל ומיהו בספרי איכא דאמרי כו'. ליתא בספרי אלא שלמדו מתחלת ספרי ועשו להם כו' כנ"ל וכמ"ש בסד"ה התכלת ואפשר דמפרשי שדברי ב"ה דאמרי' ג' היינו ג' בלבן וא' בתכלת ול"פ ב"ש וב"ה אלא בתכלת אבל ליתא דבגמ' מוכח דבמנין הציצית קמפלגי:

י"ב גודלים. כשיטת התוס' הנ"ל:

ג

ס"ג ולר"י כו'. ממש"ש ש"מ צריך כו' דאי בפתיל לא משתרי ובספרי גדילים כו' בד"א בתחלה כו' מ' דאגדיל קאי ורש"י פי' דרב דאמר ש"מ כו' פליג ולא מצריך כ"ע ודחקו לזה משום דקי"ל כרב דאמר גדיל ופתיל בעינין לעיכובא כמש"ל מרדכי:

הזנה אוטומטית יג

ב

ס"ב אפי' בזה"ז כו'. דקי"ל כרבנן ובלא"ה כיון שאינו דעתו להשלים כפי' תוס' בשבת שם וכ"ש לפירש"י דוקא תכלת:

רק כו'. גמ' קמ"ז א':

ומוקמינן כו'. כיון שבדקו בשעת לבישה בזמן מועט כזה אין רגיל לפסוק ואינו מצוי וע"ל סי' ח' ס"ט:

ג

ס"ג ואפי' כו'. עמ"א:

וה"ה כו' ודוקא כו'. דאין איסור בלבישתו דלא כתיב לא תלבש כו' אלא המצוה לעשות ציצית בבגדו ולכן בשבת שא"א אין עובר משא"כ בחול וראיה ממש"ש כרמלית דרבנן ולא חששו לביטול העשה:

הזנה אוטומטית יד

א

ס"א ויש מחמירין כו'. כמ"ש בפ' השולח בתפלין וקשרתם וכתבתם כו'. וס' הראשונה ס"ל דוקא בתפלין דנתיב עיכובא וראיה ממה שהצריכו ב"י למעוטי עו"ג ועוד סוכת גנב"ך ובפ' הספינה דביתהו דר"ח בן דוסא אבל הג"מ כ' בשם מהר"מ דמבני ישראל ממעטינן בנות ישראל כמ"ש בכמה מקומות והא דפ' הספינה היינו בטוית ציצית דאף בתפלין בכה"ג כשר באשה כמ"ש בע"ג ל"ט א' ע"ש פ"א מהלכות ציצית:

ב

ס"ב הטיל כו'. דרמב"ם אזיל לשיטתו שפי' מש"ש מ"ב ב' מן הגרדין כו' לאו משום לשמה כמש"ל סי"א ס"ה וראיה מדס"ל לרב ציצית בנכרי כשרה וגט בנכרי פסול משום דבעינן לשמה כמש"ש כ"ג א' ואף ללישנא בתרא דוקא משום דכתיב מיעוטא וז"ש בסוכה ט' א' אלמא בעינן טויה לשמה ל"פ אלא מטויה וכן לפירש"י. וע"ל סי' ט"ו ס"ד אבל לפי' תוס' מן הגרדין כו' צריך לשמה וכ"כ הרא"ש ואזיל לשיטתו דס"ל דאין ראיה מגט וכמ"ש בע"ג כ"ז במילה דכשרה לר' יהודה ועמש"ל סי' י"א ס"ב וס"ה:

ג

ס"ג דכתיב כו'. שם קל"ו א':

מפני כו'. תוס' שם:

ואם כו'. דאז אין נראית כשלו:

שאלה כשהיא כו'. דאדעתא דהכי שאלה לו וכמ"ש בב"ב קל"ז ב' אי מיפק כו' ובמ"ק כ"ו ב' ורשב"ג כו':

ד

ס"ד מותר כו'. כמ"ש בפסחים דף ב' ובבכורות י"ח:

וה"ה בתפלין. ר"ל אע"ג דאמרינן בב"מ כ"ט ב' המוצא תפלין כו' לאו דבלא"ה אסור להניחן אלא התירא אתי לאשמועינן דלא כנ"י:

אבל אסור כו'. כמש"ש השואל ס"ת כו' מ"ד כו' והטעם דבמקום פסידא לא אמרינן ניחא כו' וז"ש לעיל ובלבד כו' וכמ"ש בבכורות י"ח ב' ר"ט סבר כו' ור"ע סבר כו':

הזנה אוטומטית טו

א

ס"א אבל שלא כו'. תוס' בשבת שם וז"ש בגמ' מבגד לבגד:

ודוקא כו'. שם וכמ"ש במנחות מ"ג א' עד שיתיר ציציותיו:

ב

ס"ב אינו כו'. שם מ"א א' ושוין כו' משום כו'. רש"י שם:

ג

ס"ג טלית כו'. מהנ"ל ושוין כו' אבל ציצית של שאר כנפים לא נפסלו וכן מש"ש טלית שנקרע כו':

ד

ס"ד נקרע כו'. כר"מ דר"י ס"ל כוותיה ונ"י גריס בהיפך וזה נכון דסייעתא מרבנן וגם סוגיא דשם מ' ב' כוותיה:

וי"א דלר"ע כו'. וס' ראשונה בשם ר"ע הוא הרא"ש וסובר הש"ע דפליגי וליתא דע"כ גם להרא"ש משום תולמ"ה כמש"ש מ' ב' ועוד דתפירה ודאי הוי חיבור כמש"ש מ"א א' ושוין שאם כפלה כו' ושם ל"ז ב' האי מאן דחייטיה כו' אם איתא כו' הלא"ה שפיר עביד וכ"כ ט"ז ע"ש ועל רש"י ל"ק דהוא פי' דחוט התפירה פסול משום תולמ"ה וכן פי' שם מ"ב ב' מן הגרדין כו' ג"כ משום תולמ"ה ור"ל שלא קצצן אלא הניחן בבגד וס"ל לרב דלא בעינן לשמה כלל ולהכי בסוכה ט' פריך משמואל ולא מרב ומפרש שגם רבא שם מ' ב' ס"ל כרב ואזיל לשיטתו דפי' פלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ח דרבא כרבנן ואמרי' כאן מ"ב ב' כתנאי כו' אבל תוס' לא ס"ל הא דרש"י כמש"ש מ' ב' ד"ה שמא כו' אלא כר"ע ושם מ"ב ב' ד"ה הקוצים ואזלי לשיטתייהו דמפרש שם ד"ה עד דרבא כרשב"ג וקי"ל שם כפי' תוס' לכן פי' תוס' ור"ע עיקר וכ"כ ב"י שהעיקר כפי' ר"ע אלא שהתוס' מפרשים נקרע חוץ לשלש שנשתייר ג"ט באורך הבגד שלא נקרע ונ"י בשם ר"ע פי' שהקרע חוץ לג' ברוחב הבגד וכן י"ל דברי הרא"ש דלא כב"י ודבריו אין מובנים דהא כ' בב"י וש"ע בשם רי"ו דלפי' הרא"ש בשם ר"ע אם נשתייר כ"ש כשר ואח"כ כ' שדברי הרא"ש ורי"ו כפי' תוס' אבל לפי' ניחא:

ה

ס"ה אם נקרע כו'. ר"ל ולא תפרו אע"ג שלא נשתייר קשר גודל כמש"ל סי' י"א ס"י ב"י:

לכ"ע כו'. דלרש"י כשר כיון שהוא של צמר ולהרא"ש כיון שנשתייר כ"ש ולנ"י כיון שקדם התפירה:

לא יתפור. עס"ו שלא כו':

ואם נקרע ותפרו כו'. ר"ל שלא נשתייר כ"ש:

איכא לספוקי. לכולהו פירושי ב"י. ור"ל להרא"ש ורש"י אע"ג דנשתייר כ"ש כשר להרא"ש כנ"ל וכאן כל הבגד שלם מ"מ מקום הטלת ציצית כמאן דפסיק דמי וכן לרש"י שמא משום חששא הנ"ל אף בדיעבד פסול וכן מבואר בדברי ב"י שם שכ' ואם נקרע ונשתייר ממנו כו' לדעת רש"י כו' דלשמא ישייר כו' הלא"ה לא וע' מ"א ס"ק י"ב וט"ס בדבריו וצ"ל היינו לרש"י ורא"ש אבל לנ"י כו':

ו

ס"ו לבן כו'. ע' מ"א:

הזנה אוטומטית טז

א

ס"א באורך וברוחב. א"ח וכן משמע לשון מתכסה בו:

ודוקא כו'. טור וגמרא שם וכפירש"י והרמב"ם וש"ע השמיטו ופירש רי"א ורי"ח דמ"ש והגדול כו' לא לשיעורא אלא לדינא אם הגדול לובשו עראי דחייב דקטן לאו בר חיובא הוא וז"ש בסיפא אין הקטן כו' אע"פ כו' ולא קאמר או שאין הגדול כו'. וקשה להולמו כמ"ש מ"א דא"כ ל"ל יוצא הל"ל לובשה ועוד תיקשי למ"ד חובת טלית ועוד מאי פריך והא אנן תנן אין כו' ואין לומר דפריך אמ"ש דוקא שהקטן מתכסה כו' דזה לא שייך לארעי ובלא"ה א"א ליישב שהיא מפרש בפירושו לפ"ט דכלאים אין עראי בלבישתן וכ"כ בחיבורו בפ"י הלכה י"ח וא"כ מאי פריך הגמ' וע"כ גירסא אחרת ה"ל להרמב"ם ומזה למד דין הנ"ל המתהלך לבדו כו' דוק אבל הטור והג"ה מפרשים כפירש"י דלא כרי"ח:

הזנה אוטומטית יז

א

ס"א וקרא כו'. כר"ש דסתמא דגמ' שם מ' ב' כוותיה וכן בשבת כ"ה ב' ולא נקט שם שאר טעמים ומעייל נפשיה בפלוגתא ש"מ דהלכה רווחת היא וכן בפ"ב דברכות אר"י ב"ק למה קדמה כו' ובגמ' שם י"ד ב' במערבא כו' כמה מעליא כו' הלכך אנן כו' ובקדושין ל"ג ב' ת"ר כו' ובשבת כ"ד ב' ההוא לאתויי כסות סומא כו'. וכן בזבחים י"ח ב' דחיק לאוקמיה כולהו תנאי כר"ש ואידך מאשר כו' תוס' שם ושם:

ב

ס"ב נשים כו'. ואע"ג דבירושלמי דקדושין והביאו תוס' מ' ב' ד"ה משום איזו היא כו' א"ר אילא כו' וא"כ אין ראיה מהנ"ל דגם רבנן ס"ל דכסות לילה פטור גמ' דידן לא ס"ל הא דירושלמי כמש"ש מ"ג א' וגם סתמא דגמ' דקדושין הנ"ל דפטורות כר"ש:

ועבדים. חגיגה דף א' וש"מ:

ומ"מ כו'. כר"י ור"ש דנשים סומכות רשות ואע"ג דסתם מתני' דר"ה ל"ב ב' דלא כוותייהו מ"מ מעשה רב בחגיגה ט"ז ב' ובעירובין צ"ו ב' וכ"פ הרמב"ם דלא כירושלמי דברכות אשתו של יונה הושבה ומיכל מיחו בה חכמים וע"ל סי' תקפ"ט ס"ו:

ולברך כו'. ממ"ש בב"ק פ"ז א' מריש כו' ואם איתא הרי מפסיד הברכות אבל הרמב"ם ס"ל דאין רשאי לברך כמ"ש בס"ג וכמ"ש להדיא שם וטעמו דאין יכולין לומר וצונו דהא אף במה שמחוייבים מדרבנן פריך והיכן צונו כו' בפ"ב דשבת ומסומא אין ראיה דחייב מדרבנן וראיה ממ"ש בפסחים קט"ז ב' סומא פטור כו' קסברי רבנן כו' ור"ל כיון דמחייבי מדרבנן לכך יכולין להוציא דרבנן כמ"ש בברכות כ' ב' ולכך יכול לברך כמ"ש בפ"ב דשבת ופ"ד דסוכה בנר חנוכה ובמגילה כ"ד ב' רי"א כל שלא כו' הא ראה מוציא אחרים י"ח אבל אשה פטורה אף מדרבנן כמ"ש בברכות שם ובסוכה ב' ב' ועיין תוס' בעירובין ובר"ה שם והג"מ פ"ג מה' ציצית:

הואיל כו'. מ"א א' נהי כו' וע' תוס' שם ד"ה הכל חייבים בציצית כו':

חייבין מספק. ר"ה כ"ט א':

בלא ברכה. ע' מ"ש בסי' תרפ"ח ס"ד:

ולפי כו'. דקי"ל כר' יוסי ור"ש דאמרי נשים סומכות רשות וס' הראשונה ס"ל כיון דסתם מתני' דפ"ד דר"ה כוותיה ה"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם דמתני' כמ"ש בפ"ד דיבמות וכמ"ש בעירובין צ"ו א' לא ר"מ סבר כו':

ג

ס"ג ודוקא כו'. ירושלמי שם לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו כשורה בשעת ק"ש. הג"מ וגי' המרדכי בסוכה שם לפניו ואוחז בציצית כשורה כו' וז"ש ויודע כו' וע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו':

הזנה אוטומטית יח

א

א להרמב"ם. וכן פי' רש"י במנחות מ' ב' ובשבת כ"ה ב' לא פי' כן:

ולהרא"ש כו'. מדאמר בכל המקומות בשבת וזבחים ומנחות שם ושם כסות לילה ועיין תוס' דקדושין ל"ד ד"ה תפלין כו' והר"ן כתב שם שאינו חייב אלא כסות יום ולובשה ביום אבל בירושלמי דקדושין שם לא משמע כן וז"ל הירושלמי שם ואיזהו מ"ע שלא הז"ג אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר"ש פוטר הנשים מן הציצית שהיא מ"ע שהזמן גרמא א"ל ר"ש אין אתם מודים לי שהיא מ"ע שהזמ"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אר"א טעמא דרבנן שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית ואם כדברי הר"ן אכתי בלילה פטור ועיין ר"ן שם וודאי שהיא מכרעת כתוס' ורא"ש:

או ליום כו'. ירושלמי פ"א דקדושין וספרי הביאו תוס' מ' ב' סד"ה משום מ"א א' סד"ה תכלת ומשם ראיה לפי' הרא"ש:

ב

ס"ב סדינים כו'. הרא"ש וכשיטתו אבל להרמב"ם חייב כמ"ש הג"מ שם ולפי' תוס' בשל פשתן פטור אבל לא קי"ל כן כמש"ל סי' ט' אלא במרדכי כ' בשם ספרי כסותך פרט לסדין ונ"ל משום דאין חייב אלא דרך לבישה דכתיב אשר תכסה וכמ"ש בספרי כסותך פרט לסדין כסותך פרט לכר ועמ"א דפלוגתא דב"ש וב"ה בדרך לבישה כמו ההיא דר"י בר אלעי דשבת ודרב קטינא סרבלא בסיתוא כו':

ג

ס"ג מאימתי כו'. מ"ג ב' כיון שנתחייב במצוה כו' ור"ל בזה הזמן דאז נתחייב בק"ש ותפלין. וע' רש"י שם ד"ה כיון וכ"ד המרדכי והג"ה ואם לבשו כו' וכ' הטעם דכתיב וראיתם אותו בזמן ראיה ודברי הרמב"ם וש"ע עיקר דתפלין מנא ידעינן אלא ע"כ מלימוד הנ"ל כיון שנתחייב במצוה זו כו' וכמ"ש בירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בין וראיתם אותו מן הסמיך ואזדא סברא דמרדכי דכתיב וראיתם כו' דאדרבה משם מוכח להיפך:

ואם כו'. ל"ו א' וע' תוס' ד"ה וכשיגיע כו':

הזנה אוטומטית יט

א

ס"א ציצית כו'. וכ"כ תוס' מ' א' ד"ה סדין. ועוד דק"ל כו' וע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו':

ולפיכך כו'. גמ' הנ"ל:

ב

ס"ב אע"פ כו'. עמ"א דלהרמב"ם חייב דלא כב"י וכ"מ בנ"י שכתב משום דכסות לילה כו' כשיטת הרא"ש וכ"מ בגמ' מדקאמר ומודה שמואל כו':

הזנה אוטומטית כ

א

ס"א ואומר כו'. דהטעם דלא מרע נפשיה לומר שקר נ"י וכמש"ו:

ב

ס"ב אפי' כו'. דלהכי נקט הרמב"ם וש"ע ס"ב ה"ט שמא כו' ולחומרא:

הזנה אוטומטית כא

א

ס"א שנפסקו כו'. ר"ל דבכה"ג מיירי שם וכמש"ו וכמו נ"ח וסוכה ודם בפ"ב דשבת ושאר מצות כגון אתרוג וכיוצא ועוד אמרינן בשלהי ר"ה אבל מי רגלים אסור כו' ובברייתא חשיב שם סוכה לולב שופר:

אבל כ"ז כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת אבוהון דכולהו דם וע' בס' תה"א ל"ב ב':

וי"א כו'. דה"ק נזרקין ממילא היפוכא דתשמישי קדושה נגנזין אבל במס' ציצית אמרינן עושה אותן תכריך למת ומרדעת לחמור:

ויש כו'. מדאמרינן הואיל ואתעביד חדא מצוה כו' אלמא דיש לנהוג כבוד בהם וז"ש וע"ל סי' כו' ועמ"א וט"ז:

ב

ס"ב טליתות כו'. כן פי' הראב"ד מ"ש בשבת קכ"ה א' שירי פרוזמיות כו' בטליתות של מצוה דאסור לקנח כו' וע"ל סי' ש"ח סי"ג:

ג

ס"ג מותר כו'. ממ"ש במנחות מ"ג א' אינש צניעא כו':

וכ"ש לשכב כו'. כמש"ש כי משני מכסות כו' אבל על כסות לילה לא מברך וע"ל סי' ח' ס"ב:

שלא יהיו כו'. גמרא הנ"ל:

ד

ס"ד יש ליזהר כו'. מטעם הנ"ל שלא כו' ועמ"א:

הזנה אוטומטית כב

א

ס"א קנה כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו אלא דשם תניא גם העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהגיענו וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' ברכות כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומגילה ונ"ח וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לי כגון ציצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתו שהחיינו. ובבא ראשונה למד מסוכה ולולב ומגילה ונ"ח כמ"ש בפ"ד דסוכה ופ"ב דשבת ופ"ג דמגילה. ובבא שניה למד מתוספתא הנ"ל ובבא שלישית למד מפדיון הבן בסוף פסחים ואמר שהיא מזמן לזמן כמ"ש בס' פ"ג דעירובין ותוס' חולקים על זה שכתבו בסוכה מ"ו א' ד"ה העושה דבעשיית ציצית ותפלין לא מברכין והוכיחו ממ"ש במנחות מ"ב דלעשות לא מברכין עלייהו מדלא חשיב להו ר' יוחנן ה"ה דשהחיינו ע"כ לא מברך מדלא חשיב וכן אמילה לא מברך מדלא חשיב בסוף פי"ט דשבת ופליגי אבבות האחרונות הנ"ל וכתבו דלא תקינו אלא אמצות שיש עליהם שמחה ע"ש וס"ל דסמי לתוספתא הנ"ל מקמי גמ' דידן וע' בתוס' דמנחות מ"ב ב' ד"ה ואלו כו' ובתוספתא כו' והצעת דבריהם דתוספתא מסייע לגמ' דלא חשיב אלא שהחיינו ואלו לעשות לא וכמ"ש בסוכה שם בד"ה הקודם בד"ה העושה כו' דווקא כו' דסבר דאין מברך לעשות כו' ואע"ג דגם שהחיינו לא הוזכר בגמ' ובתוספתא אמר שמברך היינו משום כלים חדשים וכבר הוזכר בברכות וז"ש כתב רב שרירא גאון ר"ל דטעם התוספתא הוא כנ"ל וע' תוס' דסוכה הנ"ל כ' רב שרירא גאון כו' רק בזה סותרין דברי תוס' אהדדי שבמנחות שם כ' ויודע היה ששאלו כו' ולא מחמת דלא חשיב לה א"כ נפל כל הבנין של תוס' דסוכה שהוכיחו דלא מברכין שהחיינו עלייהו ולפי התוספתא גם בתפילין מברכין כמ"ש בתוספתא להדיא בין לפי' תוס' בין להרמב"ם אבל לפי' תוס' דסוכה לא מברכין עלייהו וכדעת בע"ה וש"ע כאן וע' י"ד סי' רע"ה בטור וז"ל כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ובע"ה כ' שאין לו לברך וכ"כ ר"י והוא דברי תוס' ובע"ה הנ"ל ובש"ע שם כ' דברי הרמב"ם ובהג"ה כ' דברי תוס' ובע"ה אבל בהג"ה סי' כ"ח ס"ב כ' כדברי הרמב"ם ודברי הרמב"ם הן עיקר דהוכחת תוס' אין מוכרח כנ"ל וכ"ש לדחות מה שמפורש בתוספתא להדיא וכ"כ ב"י בי"ד סי' רס"ה בשם הרשב"א דמדינא יש לברך כמו בפדיון הבן רק מהלל קשה כמ"ש תוס' דסוכה שם וגם תירוצם אין מספיק דכ"ש בהלל דיש בו שמחה וצ"ל הטעם דהלל אינו מצוה בפ"ע כמ"ש בע"פ אפשר ישראל עושין פסחיהן ונוטלין לולביהן כו' וכן דעת הטור כאן כהרמב"ם שכ' לשון התוסופתא אות באות ומה שהקשה ב"י דלמה לא כ' הטור ג"כ בתפילין ועפ"ז כ' מהרי"א וב"י דס"ל להטור כבע"ה וליתא דשהחיינו לא מברך אלא העושה לעצמו דוקא כמ"ש הרמב"ם שם וכ"כ תוס' ורש"י בסוכה שם וכמ"ש בגמ' שם העושה כו' לעצמו וכ"ה בתוספתא שם בכל המצות לעצמו וכ"כ הטור כאן וזה אינו בתפילין שרגיל הוא דהסופר עושה וכמ"ש בחולין ט' א' ד"ה ואידך כו' כדאמר כו' ובציצית צ"ל כפירש"י שם:

ואם לא כו'. כ"כ הרמב"ם שם ונ"י וכמ"ש בסוכה שם היתה עשויה כי' חזינא ליה לרב כהנא כו' וכן לבע"ה משום כלים חדשים וכמש"ל סי' רכ"ה ס"ג הרואה כו' ונהגו כו':

הזנה אוטומטית כג

א

ס"א מותר כו'. עבה"ג ר"ל מדקאמר דלייה כו':

בד"א כו'. כמו בתפלין שם י"ח א':

וה"מ כו'. ממש"ש ותפילין בראשו כו' משמע דתפילין בזרועו מותר מפני שמכוסים כמ"ש במנחות ל"ז ב' וע"ל סי' מ"ה ס"א:

ב

ס"ב יש כו'. כדי לבטלם:

ולא כו'. כמש"ל סי' יו"ד ס"ג ועוד לפי דבריהם לובשין בגד בלא ציצית. ב"י ועמ"א:

ג

ס"ג הנכנס כו'. גמ' שם התם תוך כו' דאמר מר כו' ומדקאמר התם כו' משמע דד"א של קברות אסור ג"כ ועמ"א סי' מ"ה סק"א:

ד

ס"ד במקום כו'. מנחות מ"א א' בההיא שעתא כו' וכ' תוס' בב"ב ע"ד א' ובפסחים מ' ב' ובנדה ס"א ב' דמכאן ראייה דיש ציצית למתים וכ"ה במדרש ודחקו למצוא טעם למנהגם שהיו מסירין עש"ו וכ' ואע"ג דאמרינן ברפ"ג דברכות שם דלייה כו' אע"ג דיש להן ציצית מ"מ איכא לועג לרש הואיל שהן פטורין מן המצות כמ"ש בפ"ב דשבת למ"ד א' וכ"כ הרא"ש במנחות שם וכ' וי"מ ההיא שעתא כשמוליכין אותו לקבר רמינן ליה משום דאיכא לועג לרש שהמכתפין אותו יש להם ציצית והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן וכ"כ בטיו"ד סימן שנ"א בשם הרז"ה ועפ"ז כ' כאן הש"ע במקום כו' ודבריו צ"ע חדא דלא קי"ל כהאי פי' כמ"ש בטור שם בשם הרמב"ן דאין בזה שום ספק אלא קוברין בטלית שיש בו ציצית וכ"פ בש"ע שם ועוד דלהאי פי' אם יש ציצית למתים אז אין איסור בציצית ולמנהגינו אין איסור כלל וסותר לכל הנ"ל וכן כ' מ"א:

הזנה אוטומטית כד

ס"א כדי כו'. שם ה"ק טצדקי כו' ובספ"ק דסוטה ד' י"א מ"מ נתאוה כו' וע' תוס' פ' ע"פ קי"ג ב' ד"ה ואין כו' א"נ כו' וכ"כ הר"י בס' היראה וז"ל שם ויהיה לו טלית קטן וילבשנו מתחת למדיו כי עיקר מצות ציצית ללבשו תמיד כי לזכרון המצות ניתנו ולמען לא יתור אדם אחר שרירות לבו ואחרי מראה עיניו כו' ר"ל כמ"ש וראיתם כו' ולא תתורו כו':

כדי כו'. כמ"ש במנחות מ"ג ב' וראיתם כו' ראייה מביאה לידי זכירה כו':

וע"כ יש כו'. טור:

ונכון כו'. כמש"ל סי' ח' סי"א:

ולפחות כו'. רמב"ם וטור ואע"ג דמדינא א"צ וע' תוס' דברכות י"ד ב' ד"ה ומניח כו' וע' זוהר ח"ג קכ"ב:

ב

ס"ב מצוה כו'. בפסיקתא והובא בילקוט תהלים תשכ"ג ובמדרש ש"ט כל עצמותי תאמרנה כו' אמר דוד לפני הקב"ה אני אשבחך בכל איברי ומקיים בהם מצות כו' בחזה אני משים הציצית נגד הלב כ"ז שאני קורא ק"ש שנאמר והיו הדברים האלה כו' על לבבך כו' יד שמאלית בה אני קושר תפילין ש"י ובה אני אוחז הציצית בזמן ק"ש ובמרדכי ספ"ג דסוכה בשם הירושלמי לא סוף דבר כו' כמש"ל סי' ח' ס"ד וס"ס י"ז:

ג

ס"ג טוב כו'. כמ"ש וראיתם כו' וכמש"ל ס"א וכמ"ש בפסיקתא שם בעיני וראיתם אותו:

ד

ס"ד יש כו'. כנ"ל ולכך נקרא ציצית כמ"ש מציץ כו' וכ"ה בר"מ ח"ג קע"ה א' ע"ש וכמ"ש בספ"ג דר"ה אלא בזמן שישראל מסתכלים כו':

ו

ס"ו גדול כו'. מ"ג ב' מ"ד א' ברכות מ"ז ב' סוטה כ"ב א' שבת ל"ב ב' פסחים קי"ג ב':

ועליו כו'. ספרי פ' שלח וכל המבטל מצות ציצית עליו כו':

והזהיר. מ"ג ב':

הזנה אוטומטית כה

א

ס"א אחר כו'. נ"י וטור:

שמעלין בקדש. דברי המחבר וכ"כ ע"פ הזוהר ע"ש ח"ג ק"ג ב' וכמ"ש בכ"מ שציצית הוא הכסא ותפילין הוא אדם מלמעלה והן תשמישי קדושה ועב"י בשם האגור ובדיני מהרי"ו ס"כ ובגמ' במקומות הרבה:

והמניחין כו'. ע"ל סי' כ"ח ס"ב:

כדי שלא כו'. יומא ל"ג והרבה מקומות בש"ס ועט"ז:

ומיהו כו'. עמ"א ס"ק ב' וע"ל סי' תרכ"ה בהג"ה מש"ש:

ב

ס"ב מי כו' וילך כו'. זוהר ח"ג רס"ה א':

ושם יתעטף כו'. ר"ל דא"צ להתעטף בטלית גדול קודם התפילין כנ"ל ס"א וגם קודם הליכה לביהכ"נ דכ"ז יוצאין בטלית קטן וכ"ש אם רוצה להתעטף בטלית גדול קודם וכמ"ש בהג"ה והעולם כו' ועט"ז ס"ק ב':

ג

ס"ג הרא"ש כו'. דנקראין פאר כמ"ש בפ"א ופ"ב דברכות ופ"ב דסוכה:

ד

ס"ד צריך כו'. ותפלה ממש"ש ומתפלל. ר' יונה וכ"כ תוס' י"ד ב' ד"ה ומנח כו' וחפלה כו':

ה

ס"ה יכוין כו'. טור וכ"כ הר"י על מש"ש הרוצה שיקבל עליו כו':

על כו' ועל כו'. כמש"ל סי' כ"ז ס"א וס"ט:

שהם מורים כו' ואשר כו'. כמ"ש למען תדע כו' ובכל אלקי מצרים כו'. וכיוצא בו הרבה:

שהוא במוח. שבת ס"א א':

שהוא עיקר כו'. כמ"ש בפ"ב דאבות שבכלל דבריו דבריכם ואמרו בירושלמי דברכות אי את יהיב לבך לי אנא ידע דאת כולה דילי ואמרו במ"ר הלב חושב הלב מתאוה כו' ולכן צוה ית' להניח שם התפילין לקבל עול מלכות שמים בלב ונפש:

ויניח כו'. ל"ו א':

ויברך כו'. שם:

וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א' ומשני סח מברך ב' לא סח כו' ור"ל דבברכות שם חשיב סדר ברכות וחשב נמי כמה ברכות נמצאו במצות תפילין כמו בתרומה ומעשר כנ"ל בהפסיק ביניהן ולפ"ז לא פליגי גמ' דילן עם התוספתא הנ"ל וירושלמי ש"ד דדמאי גבי תרומה ומעשר וכן עם הזוהר כנ"ל וכן דעת רב האי גאון ורב אחא משבחא וכן עיקר:

וטוב כו'. ע"ל סי' ר"ו ס"ו::

ו

ס"ו אם פגע כו'. יומא ל"ג ב' לפי' ר"ת שם כפרש"י ומנחות ל"ו א' ד"ה וקשרתם כו':

ז

ס"ז יברך כו'. כמ"ש להניח ברכה כו':

ח

ס"ח לפיכך כו'. גמ' שם:

וכן בשל ראש כו'. הרא"ש דעל שניהם קאמר משעת כו' וכפי' ר"ת שם דקשירה היינו הידוק כמו קשירה דחולין ע"ז ב' ונדה כ"ו ב' וע"ז ה' א' דא"א לומר קשירה ממש הקשר בכ"י כפי' ר' אליהו דא"כ איפכא מיבעי ליה משעת קשירה עד כו' ובעירובין צ"ד א' קרי לה קשר של קיימא ואם איתא לאו קשר של קיימא הוא כמ"ש ברפט"ו דשבת ופ' בתרא דמקואות ותפלה ש"ר כו' ושל זרוע כו' וע' תוס' דמנחות שם ד"ה משעת ובחולין ט' א':

ט

ס"ט אסור כו'. כפי' תוס' שם ד"ה סח וכ"כ כל הפוסקים דלא כפירש"י ד"ה סח וכמ"ש תוס' בשמו בד"ה עבירה:

ואם כו'. כפי' רש"י:

ולדידן כו'. כפי' תוס':

י

ס"י אם סח כו'. ברכות מ' א' וע' תוס' שם:

אם כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח ב' מכאן כו' וע' רש"י ותוס' שם:

יא

ס"יא אחר כו'. דהברכה קאי על שניהם לכל הפי' ולכן סח כו' וטוב למעט ההפסק:

ויש כו' ואף כו'. כמ"ש ביומא ל"ג ב' לפי' ר"ת כנ"ל ס"ו:

יש כו'. וסימן לדבר ברכת ק"ש ותפלה והוציאו מזוהר ס"פ במדבר ק"כ ב' בקדמייתא בשעתא כו' ולבתר תפלה ש"י דאיהו כו' ומיהו אינו הכרח דדוקא מיושב וע' בפ' תרומה קל"ט ב' מחלוקת דשמאי והלל כו' וע' זוהר ס"פ חיי שרה קל"ב ב' וסובר הרב דדוקא מיושב וליתא דתפלת היוצר אינו דוקא בישיבה כמ"ש בספ"א דברכות בה"א עומדין וקורין יושבין כו' וע' בפ' תרומה כנ"ל:

ובמדינות אלו כו'. הוא ע"פ מ"ש ברס"י ח' בשם הירושלמי שכל ברכות המצות מעומד אבל כבר כתבתי שם דליתא ואין פלוגתא בזה אלא תש"ר מעומד על פי הזוהר ותש"י אין קפידא כנ"ל וכן סמ"ק וש"פ לא כתבו מעומד אלא עומר ציצית ותפילין משום דכתיב לכם וכ' דלכן נוהגין להבדיל מעומד דכתיב והבדלתם לכם ותוס' כתבו להבדיל מיושב וקידוש לכ"ע מיושב כמ"ש סי' רע"א:

יב

ס"יב נשמטו. שם וכ"כ הרא"ש בה"ק בשם הר"י וז"ל בס"ה וצריך לברך כשימשמש בהן אחר הנחתן דקי"ל כרבנן דר"א כו' וממורי הר"ר שמואל בר שניאור שמעתי שא"צ אלא כשנשמטו כו' אבל הוא דחוק וכל הפוסקים כ' כסברא ראשונה סתם:

הזיזם כו' וכבר כו'. עמש"ש:

מי שמניח כו'. אף לס' שפסק בהזיזן כו' שצריך לברך וכ"ש בנשמטו דלכ"ע צריך לברך וכאן הוא כנשמטו מ"מ כיון שבתחילת ההידוק נפסק עדיין לא חלה ברכה ראשונה על שום מצו' ועכשיו הנחה ראשונה הוא ב"י:

אם הותר כו' אבל כו'. דה"ל כנשמטו כנ"ל אבל קודם הנחת תש"ר אף בנשמטו א"צ לחזור ולברך דהא עדיין ברכה הראשונה קאי על ש"ר דלכן סח כו' וא"כ ה"ה בנפסק הקשר אפי' אחר ההידוק קודם הנחת ש"ר דא"צ לחזור ולברך ודלא כמ"ש בתחלה ובתחילת ההידוק כו' וכ"כ בט"ז ומ"ש מ"א ס"ק כ"ד משום דעשיית קשר מפסיק ליתא דא"כ כ"ש בתחילת ההידוק כמ"ש ברכות מ' א' ויותר הפסק הוא בין ברכה להתחלת המצוה מבין מצוה לחבירתה או באמצע המצוה וע"ל סי' ח' סי"ד אלא ודאי דאין עשיית הקשר הפסק דלא הוי הפסק אלא שיחה או היסח הדעת וא"כ דינה כמו בהותר וכ"כ בד"מ ס"ק ח' ול"נ דל"ד כו' דשאני כו' אלא דסוף דבריו אין מובנים שכתב וכמש"ל סי' ח' דלפ"ז אפי' אחר הנחת תפילין ש"ר א"צ לברך וכמ"ש כאן בהג"ה אלא צ"ל דכאן הוא כנשמטו כנ"ל וא"כ ל"ד לשם ועמ"א ס"ק כ"ג:

מותר כו'. כמו בסוכה ובלולב מיום ב' ואפי' במקדש ושאר מצות:

ולא כו'. אפי' אחר יאוש ושינוי רשות כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א דלא כמ"ש בב"י בשם א"ח ולכן השמיטו בש"ע. ואיסור גזולין משום מה"ב כמ"ש ברפ"ג דסוכה ואפילו אחר יאוש ולענין בדכה אפי' אחר שינוי מעשה כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א וכ"ש יאוש וש"ר וכמ"ש תוס' שם:

יג

ס"יג שלש קדושות. ט"ס וצ"ל להיפוך וכ"כ בשל"ה והביאו מ"א וז"ל ס' המוסר ל"א ב' ראוי שלא יסירם עד שנאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה בענין שיענה עם התפילין ג' קדישין נגד שי"ן של ג' ראשים שיש בתפילין וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד שי"ן של ד' ראשים שבצד שמאל והם ברכו את ה' שהוא דבר שבקדושה. וקדושת בשפה ברורה וקדושת העמידה. וקדושת ומקבלין דין מן דין:

הזנה אוטומטית כו

א

ס"א אם כו' שכל כו'. גמ' מ"ד א' אלא מאן כו':

וה"ה כו'. כ"ש הוא כמ"ש שם ועיין מ"א:

הזנה אוטומטית כז

א

ס"א בזרוע. בכמה מקומות בש"ס:

שמאל. מנחות ל"ו ל"ז:

בבשר כו'. שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה קיבורת כו':

שבין כו'. תוס' שם מפ"א דאהלות שזרוע הוא בין קובדו כו' ע"ש:

בראש. ר"ל בגובה העצם כו'. וז"ל סמ"ק ואמרו רבותינו שצריך להניח במקום גובה של זרוע כו' וכ' בהג"ה ומיהו אין כולו כשר להניח כ"א חצי הזרוע של צד הקובד"ו כדאיתא בשימושא רבא פלג זרוע. ור"ל על הגבוה שבחצי עצם הנ"ל דהא אמרינן קיבורת דוקא וכ"כ כל הפוסקים שבמקום גבוה דוקא: בד"ה. ודברי הגהת סמ"ק צ"ע מנ"ל לחלק דהא בגמ' אמרינן סתמא ידך זו קיבורת ולולי דבריו נ"ל דמ"ש בש"ר פלג זרוע קאי על כל הקיבורת שהוא פלג זרוע ול"ד פלג אלא ר"ל מקצתו וכשיעור מקום הנחת שני תפילין כמ"ש בריש פ' בתרא דעירובין וכן נראה לי עיקר דכל הקיבורת כשר להניח בו תפילין:

גידם כו'. ז"ל ד"מ בא"ז כ' גידם פטור אע"פ שנשאר לו זרוע אבל בתוס' מ' דחייב ור"ל דבתוס' ד"ה אין לו פי' דל"פ ע"ש וכ' מ"א דגי' א"ז כגי' הרא"ם בגמ' אין לו אלא זרוע כו' ופ' כת"ק ונ"ל דלד"ה גידם אינו מניח בשמאל אלא דלאחרים גידם מניח בימין וכמ"ש במכילתא פ' בא ר"י החורם אומר מצינו שהימין קרוי יד כו' ומה ת"ל על ידך להביא את הגידם שיהא יותן בימין ור"ל דנפקא ליה בשמאל מידכה כרב אשי אלא ידך דפ' קדש שהוא ימין לדידיה דריש לגידם אבל אחרים ס"ל כת"ק דידך הוא שמאל ודריש מידכה לגידם שנותן בימין דס"ל ידכה זו ימין כר' אבא וז"ש כתנאי כו' ור"ל דמילתיה דרב אשי ור' אבא כתנאי דלפרש"י ק' ל"ל כתנאי מברייתא זו הלא ת"ק דברייתא ראשונה ור' נתן כולם לא ילפי מידכה וז"ש ג"כ תניא אידך כגי' הרא"ם הנ"ל ות"ק דס"ל דפטור הוא ת"ק הנ"ל דיליף מידכה ליד שמאל ואחרים לשיטתייהו אבל גי' שלנו הוא יותר נכונה דמהיכא תיתי לפטור גידם מתפילין דהא כולה יד וקיבורת נקרא יד וכמ"ש ברפ"ה דערכין י"ט ב' אלא גידם דסוגיין הוא שנחתך גם הקיבורת וכמ"ש הב"ח ונראה דבזה הלכה כת"ק דפטור וכרב אשי ואע"ג דר"י החורם מפ' ות"ק ור"נ ילפי ממקום אחר מ"מ אין מוכרח דדרשי ידכה כאחרים דהא לתי' ראשון דיליף ר"י החורם מהיכא דנ"ל לר"נ ידכה מאי עביד ליה דהא הוא דריש מידך לגידם אבל גידם שנשאר זרוע לכ"ע חייב ובשמאל כנ"ל ונמצא שפסק התוס' עיקר לדינא לפי הגי' שלנו וכן פסק בא"ז כת"ק לפי הגי' של הרא"ם וכנ"ל ונראה דזה דחקו לתוס' לפרש דל"פ משום דמפרש גידם ביד שמאל וע"כ בנשאר זרוע אבל לפי מש"ל דעל יד ימין קאי פליגי כנ"ל ולדינא אין נ"מ:

ב

ס"ב המנהג כו'. ל"ה ב' וצריך שיהא כלפי כו' ופי' בנ"י דאקשר של יד קאי שיהא מפנים לתפילין לצד הלב וכן פי' רב האי גאון ורא"ש בשם רב עמרם אלא שהם פי' גם ממ"ש צריך שיהא למעלה כו' ג"כ אתש"י ור"ל שלא ירחיק הקשר מן התפילין שאז יבוא למטה דהתפילין צריך להטות לצד הלב כמ"ש הרא"ש שם בשם רב עמרם ובע"ה בשם רב האי דלא כהרז"ה שפי' למעל' מצד חוץ:

יש ליזהר כו'. כנ"ל וזוהר ח"ג רל"ו ב':

ג

ס"ג המנהג כו'. בזה יפה כתב המנהג כו' וכמ"ש בתה"ד דאין קפידא כ"כ אבל בסעיף שקדם דינא דגמ' הוא לפי' הגאונים:

ד

ס"ד לא כו'. זבחים י"ט א' וערכין ג' ב' וכפי' הרא"ש משום חציצה דלא כפרש"י ותוס' בערכין שם ד"ה שלא כו' דלפירושם מאי פריך בזבחים שם דראש נמי כו' הא שם כתיב וראו כל עמי כו' כמ"ש במנחות ל"ה ב' וכמ"ש תוס' שם בסד"ה אלו וכ"כ בברכות ו' א' ד"ה אלו והטעם משום דכתיב על ידך בין עיניך שלא יהא חוצץ כמ"ש בבגדי כהונה וז"ש בין כו' וכמ"ש בזבחים כנ"ל:

ודוקא כו'. דלא נאמר לך לאות על ידך אלא על הקציצ' ממש"ש ל"ז ב' לך לאות ולא כו' במקום כו' ואלו רצועה עוברת על היד ונכרכת באצבע כ"נ להלכה אבל לא למעשה בין ש"י בין בש"ר כו' ועט"ז ומ"א:

ה

ס"ה אדם כו'. שהרשב"א מתיר בתש"ר על הכובע ממ"ש במגילה כ"ד ב' ונתנה על כו' וע' רש"י שם ד"ה ה"ז דרך כו' מ' דוקא משום דרשא לך לאות משא"כ בשל ראש דכתיב וראו כל עמי כו' כנ"ל ואף שהרשב"א כ' רק להלכה וגם כל הפוסקים חולקין עליו מ"מ במקום דלא אפשר יש לסמוך ע"ז:

הכובע דק. אבל עבה ודאי אסור מדאמרינן בירושלמי' פ"ב דברכות ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוויהון בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה וע' רא"ש ה' תפילין ובזה ניחא מ"ש בע"ג מ"ד א' והא בעי אנוחי כו':

ויכסם כו'. ע"ל סי' ל' ס"ד יניח ידו כו' ועמ"א שם ס"ק ו':

והמניחם כו'. דהא כל הפוסקים חולקים ואף הרשב"א נסתפק כנ"ל:

ו

ס"ו י"א כו'. כרב אשי שם:

וי"א כו'. כר"נ דדריש וקשרתם כו' וכן ס"ל לר"י החורם לתירוצא קמא דאחרים ס"ל דלא כרב אשי ואע"ג דת"ק ס"ל כרב אשי מ"מ בתניא אידך תרווייהו ס"ל דלא כרב אשי לפי' תוס' דל"פ אבל ס' ראשונה ס"ל דפליגי וקי"ל כת"ק וכרב אשי וכנ"ל ס"א וכ"כ במרדכי בשם ר"י דפליגי אלא שכ' דתרווייהו ס"ל כרב אשי אלא דאחרים ס"ל תרתי ש"מ וצ"ע א"כ מאי כתנאי וגם כ"ז לר"י החורם אבל ת"ק ודאי ל"ל דר"נ ולא ידכה וע"כ לדידיה ל"ל חילוק דכתיבה וודאי הולך אחר רוב כל המעשים ואף לר"נ ולר"י החורם לתי' ראשון אין מוכרח שיהא הולך אחר הכתיבה דידיה וערש"י ד"ה מה כו' ואף שיש לפרש דברי רש"י כמ"ש במרדכי דלא ס"ל הא דאיטר כו' אבל דחוק הוא דמנ"ל דר"נ לא ס"ל הא דאיטר אלא העיקר כמ"ש דרש"י מפרש דאין חילוק בכותב לחוד כנ"ל ודוחקו לרש"י ממ"ש אין צריך ואם איתא הרי פליג את"ק ודברי רש"י הן עיקר ובלא"ה כן עיקר כנ"ל ולכן ס' ראשונה עיקר:

ז

ס"ז אע"פ כו'. עד שתי תפילין. כן מ"כ ומ' הא במכה גדולה פטור וכמ"ש ס"א. מ"א:

כי העצם כו'. לשון המחבר וכמ"ש בהגהת סמ"ק וטעה בהבנתו אבל בבד"ה חזר בו וכן מ' שם בעירובין שבקיבורת עצמו יש בו להניח שתי תפילין שאמר ה"ק מקום כו' תנא דבי כו' וכמש"ל בס"א ע"ש:

ח

ס"ח אורך כו'. עתוס' שם ד"ה וכמה. אבל הערוך כו' וי"מ עד כו' ופשוט היינו כו' וכן פי' כל הגאונים ורי"ף וכ"ה לשון הרמב"ם כמ"ש בש"ע ומפ' מש"ש רבה קטר להו ר"ל על האצבע וצריך שיעור יותר: רב אחא כו' ר"ל שכורך ג"פ וקושר והל"ל להיפך אלא אגב רבה דנקט קטר קודם נקט ג"כ מר בריה כו' כדידן שלא היה קושר על אצבעו כלל. מרדכי. ויותר נראה דקטר דקאמר היינו על הזרוע והוא הקשר וההידוק וז"ש קטר תחלה וז"ש רבה קטר להו ופשט שאחר הקשר היה מותח ושדי להו שלא היה כורך על אצבע אמצעי רב אחא כו' ומ"ש הרמב"ם ויקשור משום דבלא"ה לא קיימי הכריכות ולכן אין אנו נוהגין לקשור שם כי אינן לעיכוב רק נקט שיתקיים וכתב המרדכי שתפשו עיקר כרב אחא וע"ש מ"ב א' דתפשו עיקר דברי מר בריה דרבינא וצ"ל דלחומרא משא"כ שם דהוי בל תוסיף:

ותמתח. כמ"ש פשוט רבה קטר ופשט כו':

אצבע אמצעי. כמ"ש תוס' שם דצרדה הוא אמצעי כמ"ש בתוספתא וכ"מ בספ"ק דיומא:

ונוהגים כו'. ליתא מדינא דגמ' ואפשר שבכלל דברי מר בריה דרבינא הוא:

ואין כו'. עט"ז ומ"א:

ט

ס"ט מקום כו'. ממש"ש ב' מקום שעושה קרחה וראוי ליטמא כו' ומ"ש מקום שמוחו כו' ר"ל עד שם וכ"ש למטה שזהו יותר בין עיניך ואמרינן בר"פ בתרא דעירובין מקום יש כו' ועתוס' שם ד"ה מקום כו' וע' מרדכי וכן משמע בירושלמי פרק בתרא דעירובין הלכה א' והביאו בסה"ת ה' תפילין א"ר ירמיה בשם ר' שמואל שיערו לומר עד מקום גבוה של ראש מחזיק וכמה מחזיק שתים מעתה אפילו בחול א"ר חגי אין בעי מיתב יהיב ר"ל אף בחול א"צ ליתן במקום א' אלא פעמים במקים זה או במקום זה א"ר זריקא אסבראי רב המנונא עד מקום שמוחו של תינוק רופס מדקאמר עד מקום גבהו כו' עד מקום שמוחו כו' משמע מתחלת הראש עד שם וכן מדקאמר מחזיק והיינו מהתחלת השער וע' סה"ת שם:

י

ס"י צריך כו'. כפרש"י שם:

צריך כו'. כמ"ש בין עיניך. רמב"ם:

וגם כו'. שם וכפי' ראשון שברש"י:

צריך כו'. כפי' השני שם וכפי' ראשון מ"ש ונוייהן לבר וכן משמע בעירובין צ"ז א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונוייהן:

וה"ה כו'. דאתרווייהו קאי וכן לפי' השני וכמ"ש בסי"א:

יא

ס"יא צריך כו'. כפי' השני וכ"מ במנחות שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונוייהן ורש"י שם וכ' הרא"ש ומרדכי דאתרווייהו קאי כנ"ל:

בין כו'. מדאמר ונוייהן לשון רבים ולא אשכחן חילוק בין ש"ר לש"י: מרדכי:

וישלשל כו'. עתוס' ל"ה ב' ד"ה עביד כו':

ויגיעו כו' רוחב כו'. עתוס' שם סד"ה וכמה אבל הגאונים כתבו כדברי הרמב"ם וש"ע וכ' בהגמ"ר סוף ה"ק משם ר"י החסיד רמז לדבר רפאות תהי לשרך זו אורך ושקוי לעצמותיך וחשיבותו של עצם הוא כשעורה כמ"ש לענין טומאה ע"ש:

אם פיחת כו'. שמדברי תוס' הנ"ל משמע דפסול וכ"פ הרמב"ם אבל הרא"ש מכשיר וכן הטור ונראה דדוקא אשיעורא דשימושא רבא אבל אורך רצועה ש"י פסול בגמ' להדיא כמש"ש אר"פ גרדומי כו' מכלל כו' וכן בש"ר לפרש"י וכ"ה במרדכי ע"ש:

תפלין כו'. ברכות ז' נ"ז סוטה י"ז חולין פ"ט מנחות ל"ה וכפירש תוס' שם וכנ"ל ס"ד:

אבל תלמיד כו'. עמ"א שהן דרך כבוד דכתיב וראו כו':

יד

ובשל יד כו'. ל"ז ב' לך כו' רב אשי כו' ועמ"א:

הזנה אוטומטית כח

ב

ס"ב ויניח כו'. כפי' ר"ת במנחות שם ד"ה וקשרתם וביומא שם:

ג

ס"ג מנהג החכמים כו'. רד"א וא"ח בשם גאון וכמ"ש בפ"ד דסוכה בשעת פטירתן כו' וכמ"ש בגמ' שם:

א

ס"א אין לברך כו'. אע"ג דבנדה נ"א ב' וספ"ו דברכות אמרי' דבני מערבא היו מברכין כו' מפר"ת דווקא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה ולמ"ד לילה לאו זמן תפילין דעובר בל"ת כמ"ש במנחות ל"ו ב' אבל אנן קי"ל כמ"ד לילה זמן תפילין כמש"ש הלכה ואין מורין כן וכר"ע דושמרת בחוקת הפסח הכתוב מדבר:

אפילו כשחולצם כו'. ר"ל אע"ג דשבת ודאי לאו זמן תפילין כיון דלא נפקא לן מחוקה לא מברכין כמו ציצית דדוקא אתפילין היו מברכין משום דכתיב חוקה אבל אנן דילפינן מוהיה לאות כו' כמש"ש לא מברכינן וכמ"ש בירושלמי פ"ב דברכות כשהוא חולצן מהו אומר ברוך אקב"ו לשמור חוקיו ואתיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמ"ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא וכ' תוס' בנדה משום כיון דילפינן מושמרת אין חייב לסלקן ועב"י ומ"א ועיי' תוס' דנדה ודברכות ומנחות שם ועירובין צ"ו א':

הזנה אוטומטית ל

ב

ב אסור כו' שמא כו'. ר"ל דקי"ל לילה זמן תפילין כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו וכן ס"ל לר' יעקב וחכמים וכמ"ש תוס' שם ד"ה ר' יעקב כו' וכ"פ ר"ל ללישנא קמא וכן ס"ל לר"ח ורבה בר"ה וכן ס"ל לרב אשי כמש"ש וקסבר כו' וערש"י שם ודלא כהרמב"ם דס"ל לאו זמן תפילין כר"א ור"י ופ' גם לדרב אשי דסובר דאין איסור אלא להניחן וכ"ה בירושלמי פ"ב דברכות ר' אבהו בשם ר"א הנותן תפילין בלילה עובר בעשה כו' אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר וכמו לשומרן דמותר בעודן עליו ומורין כן כמש"ש ואר"א כו' ואף למ"ד לאו זמן תפילין הוא דהא איהו גופא אמר דעובר בעשה אבל כל הפוסקים פי' דרב אשי ס"ל דזמן תפילין ואפ"ה אסור להניחן כמ"ש ומודים חכמים כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ר' יעקב כו' והא דאמרינן בעירובין צ"ו א' אלא האי כו' הניעור בלילה כו' ר"ל מניחן עליו וכגי' הרי"ף בעובדא דרב אשי וחשך ולא סלק תפילין וז"ש אם הניחם כו' וכחכמים דרב אשי ס"ל כוותייהו:

אם לא חלץ כו'. הרמב"ם ומפ' מ"ש ואם לשמרם מותר אחליצה קאי דלא כרש"י ואע"ג דכה"ג אף שלא לשומרן מותר שם אין מורין כן משא"כ כאן וז"ש ומורין כן וכ"מ בעובדא דרב אשי דאמר לשמרן:

ג

סעי' ג ויברך. אבל בהגהת סמ"ק כתב דוקא למ"ד לאו זמ"ת אבל לדידן דקי"ל זמ"ת יברך בלילה וכ"כ הטור משמו וכשיטתו דס"ל דאתי כמ"ד לאו זמ"ת ודוקא משום שמא יאבדו ואין מצוה בהנחתו אבל לדידן דקי"ל זמ"ת אלא שמדרבנן אסור שמא יישן בכה"ג דל"ל מניח לשם מצוה ומברך אבל מדברי הרי"ף ורא"ש שהשמיטו הא דשמא יאבדו וע"כ כמ"ד זמ"ת ואפ"ה כ' וכשיגיע כו' מ' אפי' למ"ד זמ"ת וז"ש הטור וא"א הרא"ש לא כתב כן ואע"ג שבציצית כ' למ"ד זמן ציצית יש לברך אף בלילה כמש"ש בעובדא דרב יהודה יש לחלק כיון דאין מותר כאן כ"א בכה"ג:

דליכא למיחש כו'. הגה"ת סמ"ק ור"ל אע"ג דאסור לד"ה להניחן כמ"ש בס"ב כיון דקי"ל זמן תפילין ואין איסור אלא משום שמא יישן ולהכי כתב שם בהג"ה ונראה דאפי' בלא חששא דשמא יאבדו מותר בהשכים כו' דליכא למיחש שמא יישן כו' וכן השמיט בש"ע ואף ע"ג דבגמ' קאמר שמא יאבדו היינו לת"ק דסבר לאו זמן תפילין הוא כמ"שו ועד מתי כו' ומכאן ראיה לפרש"י דלשומרן מותר אפי' להניחן ואף למ"ד לאו זמן תפילין וכ"מ פשטא דגמ' דאר"א ואם לשמרן מותר וקאי אמ"ש למעלה כל המניח תפילין כו' ושם דוקא במניח כמ"ש בס"ב וכ"ש לפי מאי דקי"ל דזמן תפילין דאף הרמב"ם מודה דאף להניחן מותר לשומרן דהא ברייתא ערוכה היא כמ"ש כאן ולכן השמיטה הרמב"ם לפי שסובר דאליבא דחכמים היא דס"ל דזמן תפילין הוא והוא פ' כמ"ד לאו ז"ת אף שפי' דחוק דרישא דברייתא לאו דברי ת"ק הוא אף דמצינו כן בריש ברכות ג' א' ומ"מ דברי הש"ע צ"ע דכאן פ' דלא כהרמב"ם שהשמיט' ובס"ב פ' כהרמב"ם והרמב"ם לא פי' אלא לשיטתו ואף בזה חולק רש"י כנ"ל:

ה

סעי' ה יש מי כו'. דלא ליהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ועתו' ריש ברכות בד"ה מאימתי. מ"מ קשיא כו' וכמ"ש בעירובין ז' א':

הזנה אוטומטית לא

א

א אסור. לשון המחבר ומדברי מדרש הנעלם הוא כמ"ש בס"ב וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות בשם ספר העתים אבל הרמב"ם והטור לא כ' אסור אלא לאו זמן תפילין הן וכמש"ל סי' כ"ט דאין איסור לדעת הטור ועיין סי' ש"א ס"ז:

מפני כו'. כר"ע וכנ"ל:

ב

סעי' ב בחול המועד כו'. ר"ל במצה וסוכה וכ"כ בהלכות גדולות וספר העתים בשם הגאין וכ"ה בז"ח נ"א ג':

וי"א כו'. כמ"ש במ"ק י"ט א' דאי להניחן לאחר המועד מ"ל לעצמו מ"ל לאחרים אבל אין ראיה מזה כלל דר"מ ור"י לטעמייהו דאית להו בפ' בתרא דעירובין דשבת ויו"ט זמן תפילין הן וכמ"ש במ"ק שם וכן הרא"ש בה"ק דחה ראיה זו וכן תוס' דמנחות ל"ו ב' ד"ה יצאו כו' וע' תוס' דמ"ק י"ט א' ד"ה ר' יוסי כו' ובעירובין צ"ו א' ד"ה ימים ומירושלמי שהביאו תוס' במ"ק שם ושם אין ראיה כלל דשם אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין כדקאמר שם מתניתין פליג' עלה דרב כותב אדם תפילין כו' לעצמו ופריק שם מתניתין אליביה דרב ומתניתין רבי יהודה היא דקאמר כותב כו' דס"ל שבת ויו"ט ז"ת הן וע' נ"י שם בסוגיא דשם ואין לדעה זו עיקר כלל דמה שהביאו תוס' בעירובין שם משמעות קצת מסוגיא דספ"ק דביצה גבי משלחין כלים בין תפורין כו' וקאמר לאתויי תפילין כו' ע"ש ליתא דט"ס במתניתין דבירושלמי פ"ק דמס' ביצה מפורש להדיא במתני' אע"פ שאין לצורך המועד וכן צ"ל במתני' הנ"ל וא"כ אין משמעות כלל בסוגיא הנ"ל ע"ש:

הזנה אוטומטית לב

א

א מצות כו'. מתני' כ"ח א':

שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו':

ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא:

ג

סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג:

שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו:

ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם:

כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה:

אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם:

ד

ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב':

שלא כו'. מנחות ל"ד א':

ויהא כו'. שם פ"ט ב':

וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם:

ה

ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו':

אפי' כו'. שם:

ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש:

אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו:

ואיטר כו'. מנחות ושבת שם:

ו

ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד:

כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה:

ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו':

ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ:

וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה:

ז

ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו':

ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א:

מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם:

ח

ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא:

או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א':

וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם:

טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א:

או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב':

אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב':

ט

ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב:

יא

ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג:

יב

ס"יב ועוף. מימרא שם:

ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא:

יד

ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו':

טו

ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי:

שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי:

אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול:

ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':

טז

ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו:

וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ:

מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם:

הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו':

או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש:

יז

ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א':

לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה:

דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר:

יח

ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול:

אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז:

ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו':

אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו:

ואין כו'. כיון שנגע האות:

יט

ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל:

לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו':

וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי:

כ

ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו':

כא

ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו':

כב

סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו':

וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג:

כג

סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו':

והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה:

אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו:

כד

סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז':

ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם:

כה

סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא:

כו

סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן:

כז

סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד:

כח

סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם:

כט

סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב:

לב

סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה:

שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז:

ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה:

וצריך להניח כו'. ל' א':

גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א:

לג

סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו:

יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש:

לה

סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו':

לו

סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב:

ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז:

ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים:

ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:

לז

סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו':

או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש:

וכן כו'. כנ"ל:

צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה:

לח

סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ:

לט

סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי:

דהיינו כו'. רש"י:

וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא:

אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:

עשאם כו'. עט"ז:

מ

ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו':

חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה:

ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו':

מא

סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו':

מב

סמ"ב שיעשה כו'. רש"י:

אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ:

מג

סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו':

ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן:

מד

סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי:

יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו':

וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר:

ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית:

ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם:

ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב':

ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד':

מה

סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים:

מו

סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו':

מז

סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד:

ויזהרו. כנ"ל:

נ

ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו':

מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין:

נא

סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג:

ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב:

נב

סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש:

ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים:

ולא כו'. ב"ש:

הזנה אוטומטית לג

א

ס"א של שני כו'. ראשון ושלישי כו'. כפי' הראשון שברש"י וכ"כ כל הפוסקים:

כל זמן שעור כו'. טור שכן פי' מש"ש כל זמן שפני טבלא כו':

גם הבתים כו'. כן פירש"י והרא"ש וש"פ וכ' נ"י והמרדכי שר"ל שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדין מבחוץ שלימין וכ"כ ב"י:

וי"א כו'. כגי' שלנו:

ואלו כו'. כלישנא בתרא שם וא"נ כו' וכלשון שני שברש"י:

בכל ענין כו'. טור שמפרש מ"ש אבל בעתיקתא כו' כפי' רש"י דלא קאי אלא אמילתיה דרבא אבל מילתיה דר"ח אין חילוק וכמש"ש וזה כנגד זה לא אמרן כו':

ב

ס"ב אם נפסקו כו'. רמב"ם ומפ' דקאי אתפירות וכ"פ בש"ד וש"פ שאם נפסקו ג' תפירות פסולין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דמגילה ר"ז איפסק ליה גידא דרצועתא שאל לרב הונא ורב קטינא ושרו ליה איפסק תניינות ושרון ליה דלאו מן אולפן ר"ל בדוחק אבל פעם שלישית ודאי פסול וגרס הר' אלחנן גידא דתפילתא דמה ענין גיד אצל רצועות. מרדכי:

בד"א כו'. הרמב"ם ל"ג וזה כנגד זה נמי כו' אלא ולא אמרן ומפ' דקאי גם אמילתיה דר"ח:

כ"ז כו'. כפי' הטור אבל הרמב"ם כ' לשון הגמ' פני טבלא:

ואלו הם כו'. כלשון ראשון בגמ' ול"ג והדר חלים אלא וחלים דלא כפירש"י. ונמצא מחולק בכמה דברים עם רש"י והטור. א' שמפ' אתפירה. ב' שגורס להיפך אבל בחדתא כו'. ג' שמפ' דקאי גם אר"ח. ד' שנקט לישנא קמא ה"ד חדתא. ה' שגי' ופי' בדרך אחר דל"ג והדר. ו' חולק טוש"ע עם רש"י בפי' פני טבלא:

ג

ס"ג וצריך שיהיה כו'. רמב"ם ועמ"א ודבריו אין מובנים וז"ל הרמב"ם בפ"ג ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין בו א"צ עיבוד כלל אפי' עשהו מצה כשר וטעמו מדאמרי' שבת ע"ח ע"ט עור כדיי לעשות קמיע ושם חיפה כו' כדתנן עור כו' אלמא עור קמיע הוא עור שאינו מעובד ואפי' מעור מצה כמש"ש התם בבישולא ואמרינן בעירובין צ"ו ב' וכי אדם טורח כו' אלמא עור התפילין מעור קמיע אלמא סוגיין כת"ק במנחות מ"ב ב' אע"ג דבציצית פ' כשמואל דסוגיא דפ"ק דסוכה כוותיה לפי' כמש"ל סי"א והטעם כיון דא"צ עיבוד כ"ש דא"צ לשמה משא"כ בטויה כיון דבעינן טויה וכמ"ש בס"ד בשם סה"ת לענין השחרה משא"כ ברצועות דגמירי שחורות מעובדין הן וז"ש מ"א ונ"ל כו' והייתי יכול לו' דז"ש בטוש"ע סי' ש"א סמ"ב דברצועות ניכרין שאינן קמיע וכמ"ש שם אלא דרמב"ם שם אחז שיטת הרי"ף ורא"ש דגם קשורין בעינן להיכר כמש"ש. ודעת נ"י בס"פ ו' דסנהדרין להיפך ע"ש וכמ"ש בס"ס מ"ב דס"ל כפי' תוס' במנחות מ"ב דרבא כרשב"ג אבל עיבוד מהני כיון שהוא בגוף הדבר וכמ"ש בס"ס מ"ב בהג"ה דכה"ג ודאי הזמנה מילתא וקשה א"כ אורג בגד למת נמי תיהוי כעיבוד ותי' הרז"ה פ"ק דסוכה שאני אורג שהוא משמשי הדבר אלא שהוא כ' שגם רצועה הוא עיקר קדושה ודברי הרמב"ם לכאורה צ"ע שכ' אם חפן או תפרן הגוי פסול משום שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן אלא שהוא אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ותפילין ואף בספרים אינו מצריך עיבוד לפי פי' וכמ"ש תוס' במנחות מ"ב ב' ד"ה תפילין וכן פי' הרמב"ם כו' וקשה כו' ושמא הכא כו':

ד

ס"ד טוב כו'. בסה"ת נסתפק בזה כיון דגמירי שחורות לשמה ג"כ בעינן כמו טויה בציצית וצביעה בתכלת ובהג"ה הכריע שאף בדיעבד פסול וכ' ומיהו כו' ור"ל לשיטת התוס' דא"צ להיות כלל שחור כמ"ש סי' ל"ב ס"מ:

יש כו'. עתוס' שם ד"ה פוק כו' ובירושלמי הנ"ל איפסק ליה גידא דרצועתא כו' ופי' סמ"ג דרצועה שנתפרה בגידין אלמא שני פעמים התירו מלבד פעם ראשונה וכמ"ש ת"ה דדוקא בגידין וכמ"ש ל"א ב' וה"ה כאן דהא הל"מ שיהיה נתפרו' בגידין ועמ"א:

ה

ס"ה וי"א כו'. בפירש"י שם וכ"מ בירושלמי שם ר' ירמיה איפסק ליה רצועתא דתפילי שאל לר' אבא בר ממל א"ל וקשרתם קשירה תמה ולא הוזכר שם תפירה. רא"ש וש"פ. ואין מוכרח. וההיא דירושלמי הנ"ל כבר פי' דקאי אגידי התפירה של הבתים כנ"ל ס"ב וכ' הרא"ש דוקא במה שמקפ' הראש והזרוע הוא דפסיל דעלייהו קאי וקשרתם שהוא ההידוק כמש"ל סי' כ"ה אבל בתלויות לא שייך למיפסל דהא בעי ר"פ שם למימר דגרדומים כשרות אבל בסה"ת כ' דבכל שיעור האורך פסול אלא שבב"י נסתפק אם ג"כ בשל ראש ונ"ל טעמו דשל יד מפורש בגמ' משא"כ בש"ר וכפי' תוס' וז"ש בש"ע שמקיף כו' אבל בסה"ת משמע דאין חילוק בין של יד לשל ראש וכמ"ש בתה"ד בשמו ועיין ט"ז:

הזנה אוטומטית לד

א

א לרש"י כו'. כמש"ש והקורא כו' ובמכילתא כותבן כסדרן כו' כמש"ל רסל"ב:

ולר"ת כו'. מדחילקן בסדר הזה קדש כו' שמע כו' וראיות הנ"ל דחו בתוס' שם ד"ה והקורא כו' והרא"ש וש"פ דמכילתא בכתיבה איירי ומ"ש והקורא כו' הוא סיום הברייתא דכיצד סודרן שמפרש דעל הקורא קאי כסדר שהן מפורשין בברייתא.

ומנהג כו'. וכן האריך בתשובת הרמב"ן סי' רל"ד להוכיח כרש"י גם מה שהקשה ר"ת על רש"י מש"ש קדש והיה כי יביאך מימין שמע כו' משמאל וישבה שם וכ' שם וסוף דבר דעתנו כרש"י והרמב"ם ז"ל ועליהם אנו סומכין ועושין מעשה וכן היו נוהגין הר"י ז"ל והרמב"ן ז"ל ועושין מעשה בעצמן וכן עיקר:

ב

ס"ב י"ש כו'. לשון הרא"ש וטור וש"פ:

ויכוין כו'. כי א' מהן ודאי פסול כמש"ש החליף פרשיותיה כו' ולכן ליכא משום בל תוסיף אע"ג דבכשרים יש בו משום ב"ת כמ"ש ברפ"י דעירובין ואף בפסולין אם הוא בא' קשור עם הכשר כמ"ש בסוכה פ"ג ופ' הנחנקין ועמ"א ובזה מיושב ל' הרא"ש וטור:

כי כו' וכן בזרוע. עירובין שם:

וי"א שאם כו'. לא יעשה כו'. קאי על י"א כמ"ש בתשובה הנ"ל כי העיקר כרש"י וכ' כמו שעושין בכריכה בפ' ע"פ בלא ברכה:

ד

ס"ד לא יניח כו'. כמ"ש בפ"ג דברכות האי סודרא כו':

א

ס"א ואם כו'. ממ"ש ל"ד ב' ומודה לי כו' תפלה של יד כו' ושל ראש כו' לא קשיא כו':

הזנה אוטומטית לו

א

ס"א שלא כו'. כ"ט א':

ולא כו'. שם ב' ושבת ק"ג ב':

ולכתחלה כו'. והוא מבואר בגמ' בכמה מקומות עב"י:

מיהו כו'. דל"ק אלא שלא יכתוב אלפין עיינין כנ"ל:

ב

ס"ב כל אות כו'. מדלא חשיב בגמ' אלא ה"א וקו"ף ופריך מ"ט כרעיה כו':

לכך כו'. וכאן לא מהני קריאת התינוק כמש"ל סי' ל"ב סט"ז והטעם דכל שנפסק כמאן דליתא כנ"ל מע"ש איפסקי' ליה כו' וא"כ נשתנה צורת האות:

ובאחת כו'. כמש"ש כ"ט ב' איפסיק' ליה כרעיה כו':

ג

ס"ג והסופרים כו'. כמ"ש ברמב"ם ובפוסקים בשם ש"ר:

ואם כו'. כ"נ מדברי הרמב"ם וכ"כ רי"ו בשם ר"ה גאון אבל ר"ח פוסל וכ"ד הרבה פוסקים ממ"ש בשבת ק"ה א' ל"ק הא כו' וע' תוס' שם ד"ה והתניא כו' ושם ק"ד ב' ד"ה נתכוין כו' וכ' מרדכי ריש גיטין בשם ריב"א דצריך ג"כ בגט דבלא"ה לא מיקרי אות מהנ"ל וסה"ת חלק עליו ופי' הא דבעי זיוני בסת"מ או נתכוין לכתוב כמו בס"ת ומ"ש הא דבעי ר"ל שרוצה לזיין והא דלא בעי זיוני בגט וכיוצא ואידי ואידי מיירי שלא עשו זיוני וראייתו כמ"ש למטה מ"מ דעתם דבסת"מ פסול בלא זיוני אבל הג"מ בשם רא"מ כ' פי' זיונין שלא יעשה ראשו עגול אלא משוך שיהא לכל ראש שלשה פנים וראיתי ב"א שעושין תגין מלמעלה וטעות הוא בידם כו' וכ"כ במרדכי וראייתו ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו' ובחי"ת ליכא זיוניין אלא דמש"ש דבעי זיוני בתיקון גוף האות כנ"ל והוא דעת המכשירין אבל סה"ת פי' בגיטין שם כגון שנטלו כו' במקום שא"צ זיוני כנ"ל והנה הרמב"ם לא כ' אף לכתחלה שצריך זיונין שהוא מפ' מ"ש שבעה אותיות כו' לא קאי אלא אמזוזה כמ"ש בגמרא אפיסקא דמזוזה ולא כל האותיות שבה אלא מקצתן וסימנא יהיב וע"ש בפ"ה הלכה ב' ג' וצריך להזהר בתגין שבה כו' על כל אות מהן שלשה זייני"ן ואלו הן כו' ופרשה שנייה כו' וכ"כ בהג"מ שם ובפ"א ואף בזה כ' ואם לא עשה תגין או הוסיף בהן או גרע בהן לא פסל ומה שלא אמרו בגמ' ג"כ על תפילין כמה אותיות צריכין לזיין ס"ל מפני שאותן שבתפילין הן ג"כ מזויין בס"ת כמ"ש בפ"ב הלכה ח' וצריך להזהר בתגין כו' כמ"ש כתובות בס"ת ואלו הן כו' ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע לא פסל וע"ש פ"ז הלכה ח' משא"כ במזוזה:

הזנה אוטומטית לז

ב

ס"ב מצותן כו'. ואמרינן ולבני מערבא כו' ופי' תוס' דוקא שחלצן בלילה ור"ח ורבר"ה מצלי בהו באורתא וע' במנחות ספ"ג ופ' בתרא דיומא ופט"ז דשבת ופ"ב דסוכה ופ"ד דמגילה וש"מ:

אבל כו'. פ"ד דשבת מ"ט א':

ושלא כו'.כמ"ש בכמה מקומות חייב אדם למשמש כו' ועתוס' שם ד"ה שלא כו' ולכן השמיטו טוש"עכאן דבכלל אלו הוא:

נהגו כו'.כמש"ש ק"ל א' ועתוס' מ"ט א' ד"ה כאלישע כו' ואין תימה כו':

ומ"מ כו'. כמ"ש בפ"ב דברכות ובזה בקל יכול ליזהר. הרא"ש:

ג

ס"ג שלא כו'. כן פי' סה"ת וסמ"ק וכמ"ש בס"ב ושלא ליכנס כו'. כן פירש רש"י שם:

וי"א כו'. כמ"ש בברכות כ' ועיין רש"י ד"ה קטנים וד"ה ומן התפילין כו' ועתוס' שם ד"ה וקטנים שדחקו עצמן הרבה אבל לפ"ז ל"ק וכן מה שהקשו מק"ש דשם לחנכו בתורה ולא לקרות בעונתה וגם א"צ רק פסוק ראשון וערש"י הנ"ל ד"ה וקטנים:

הזנה אוטומטית לח

א

ס"א אפי' כו'. דל"ת הא כל חולי פטור וכמ"ש בס"ט והביאו ראיה מירושלמי פ"ב דברכות ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים כו':

ב

ס"ב מי שברי כו'. כמ"ש בשבת מ"ט א' כנ"ל ובירושלמי הנ"ל תמן אמרי כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין ואמרי' בגמ' שם כל הקורא ק"ש בלא כו' וגם התפלה צ"ל בתפילין וכמ"ש בסי' ל"ז סס"ב וראיה מרפ"ב דברכות י"ד ב' ברב שהניח כו' שלוחא כו' ועמ"ש בסי' פ':

ואם יראה כו'. כמש"ש י"ד ב' וכמש"ל סי' ס"ו ס"ב וכ"ש בכנה"ג:

ג

ס"ג ואם הנשים וכו'. שאינן זריזות לשמור בגוף נקי שם ועתוס' דעירובין צ"ו א' ד"ה מיכל בפסיקתא כו' ונראה לפרש כו' ואע"ג דבגמ' אמרו דלא מיחו כו' וקי"ל כמ"ד סומכות רשות כמש"ל סי' י"ז חש לה לדברי פסיקתא ב"י. וכ"ה בירושלמי פ"ב דברכות תמן תנינן נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' והרי מיכל בת כושי כו' ר' חזקיה בשם ר' אבהו מיכל ב"ש מיחו בה חכמים אשתו של יונה הושבה וי"ל דגם הגמ' ס"ל כן אלא לא הוצרכו להביאו אלא מ"ד דנשים חייבות ודחו ליה דס"ל כמ"ד רשות ומותרות אבל ר' אבסו ס"ל אע"ג דסומכות רשות אפ"ה אסורות כנ"ל:

ד

ס"ד המניח כו'. בכל בו כ' בשם הר"מ שאסור להניח וכמ"ש בהג"ה אבל ב"י חלק עליו וכ' ודאי יש ליזהר אבל אין לפוטרו מתפילין משום זה וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא כו' וערש"י ד"ה שרגילין כו' ודחק עצמו לתרץ ועמ"א:

ה

ס"ה מכאן וכו'. לשון הטור כאן והוא כשיטת הרמב"ם בספ"ד שם שכ' סתם דביום השני מניח ולא חילק כלל וסמך על הסוגיא דפ"ב דסוכה אבל הסוגיא דמ"ק שם דוקא שאינו חולץ בפנים חדשות וכ"כ ברי"ף פ"ג דמ"ק ואע"ג דבסוגיא דשם משמע דוקא לאחר מקצת יום השני משום מקצת היום ככולו וכמ"ש סי' שפ"ח ס"א אבל הרי"ף סמך בזה על מ"ש בפ"ב דסוכה וה"מ כו' ומש"ש במ"ק שני ימים וג' לאו משום אבילות אלא שבלא"ה לילה אסור בתפילין אמר ב' וג' תה"א וכ' שכ"מ בא"ר וירושלמי דשם תניא אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין ביום ב' נותן ואם באו פנים חדשות ה"ז חולצן כל ז' דר"י רא"א ביום א' וב' אינו נותן ובג' נותן ואם באו פ"ח אינו חולצן ובזה מתורץ מה שקשה על הרמב"ן דס"ל דביום ב' לאו משום אבילות ואמאי ס"ל דחולצן אבל לפי הירושלמי ניחא דכל ז' הדין כן ולאו משום חומר דיום ב' וכ"כ ש"פ וכ"כ בטוי"ד סי' שפ"ח אבל בש"ע שם השמיטו וכ' הרא"ש וטוש"ע שם דוקא אחר שתנץ החמה וכ"מ בגמ' שם דקא' שני ימים כו' ועתוס' שם ד"ה משלישי כו':

ו

ס"ו בט' באב כו'. תוס' שם. דלא אמרו בסוף תענית כל מצות כו' אלא הנוהגות כל ז' ופרושי קמפרש תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו כמו אבל שא"ל מה יאכל וכן בשאילת שלום משיב כמ"ש בתוספתא שם כמו לאחר ג'. הרא"ש סוף תענית:

ז

ס"ז חתן כו'. עתוס' שם סד"ה חתן ואק"ש לחודיה כו' וכן פרש"י וש"פ ופ' כר' שילא וכמש"ל סי' ע' ס"ג דסתם מתני' כותיה ובש"ע השמיט דין התפלה וטעמו כמ"ש תוס' והרא"ש דהא דפטירי לאו משום דעוסק במצוה דא"כ אפי' מק"ש נפטרו אלא משום דאין יכול לכוין משא"כ עכשיו וכמש"ל סי' ע' ס"ג:

ח

ס"ח זולת כו'. כ' ב"י שהרמב"ם השמיט לדין זה וכ' שסמך על הירושלמי פ"ק דברכות ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקים ר' יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שא"א עסוקין בת"ת אפי' לתפלה כו' אנו מפסיקין א"ר יוסי קומי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקיבא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקיבא אמר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון כו' וכ' ואפשר דברייתא דגמ' לא פטרה אלא כל היום זולת כו' וכבר הקשה בד"מ דהא בגמ' פטרה אף מק"ש ותפילין אלא שבש"ע סמך על הירושלמי והרב פ' כגמ' שלנו וז"ש ואם כו':

דכל כו' אם כו'. מתני' סוכה כ"ה א' שלוחי מצוה כו' ופרש"י ותוס' אפי' בשעת חנייתן כמש"ש כ"ו א' הולכי לדבר מצוה כו' ושם י"ב אנן שלוחי כו' והקשו ממ"ש בנדרים ל"ג ל"ד פרוטה דר"י לא שכיח אלמא לא מיפטר אלא כ"ז שעוסק בה כגון לשוטחה וכיוצא דאל"כ שכיח ושכיח ותי' דבסוכה שם ושם איירי בכה"ג שאם יחזרו אחר הסוכה יבטלו ממצוה אחרת וכ"כ הרא"ש ורי"ו אבל הר"ן שם הקשה עליהן דלא משמע כן דבשביל זה היו מבטלין ועוד דאמרי' חתן פטור מק"ש עד מ"ש כו' ואם איתא ה"ל ליתובי דעתיה כמ"ש באבל שם בסוכה וא"ל דא"א ליתובי דעתיה דהא תנן חתן אם רצה לקרות כו' ועוד החופר כוך כו' וא"א דלא נח פורתא ועוד המשמר את המת כו' כמ"ש ברפ"ג דברכות והא אפשר לו לקיים כמה מצות אלא ודאי מיפטר אע"ג דאפשר לקיים את שתיהן אלא דוקא בעוסק שהולך עדיין לקיים משא"כ ההיא דנדרים שאין עוסק וכ"כ בהג"א שם וכ' הר"ן ומ"מ מודינא שכל שא"צ לטרוח כלל אלא כי אורחיה יכול לעשות שתיהן יעשה שתיהן וזה שפריך שם וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה שאין דרך לשמוח בחופה בלבד אלא אף בחדרים ועליות וסוכה:

ט

ס"ט מצטער כו'. ירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוייהו ברם בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה ובחתן אמרינן משום דטריד רק באבל ובטירדא דרשות אמרינן ה"ל ליתובי דעתיה הא כל שא"א פטור:

י

ס"י הקורא כו'. מכילתא פ' בא למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קרא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מתפילין והביאו תוס' בר"ה י"ז א' ד"ה קרקפתא:

זולת כו'. ה"ר יונה כמ"ש בפ"ב דברכות כל הקורא כו' והקשה ברא"ש בשם ר' שמואל בן חפני דהא חזינן לרבנן קשישאי דהוי מנחי תפילין ומברכי עלייהו. וכן מצינו בגמ' בכמה מקומות כמש"ל סי' ל"ז ס"ב ובפ"ד דסוכה חזינא ליה לרבא כו' חזינא ליה לר"פ דכל אימת כו' ובפרק שלישי דמנחות רב חסדא ורבה בר רב המנונא הוו מצלי בהו באורתא כו' ובפרק שלישי דברכות כי הוה אזלי' בתריה דר"י כו' כי הוה נקיט תפילין כו' ואמרינן בספ"ו ולבני מערבא כו' ומפרש תוס' דוקא שחולץ בלילה ובירושלמי פ"ב דברכות ריב"ז לא הוה תפילין זעי מיניה לא בקייטא ולא בסיתווא כו' ר' יוחנן בקייטא כו' כנ"ל כד הוה אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל אוליירין היה חולצן א"ר יצחק עד יעקב תרמוסרה הוה לובשן וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה כו' ובכמה מקומות בש"ס וירושלמי אבל המרדכי כ' דוקא בשעה שעוסק בתורה פטור מלהניח דעוסק במצוה פטור ממצוה וגם אם רוצה לפסוק ולהניח רשאי אבל קודם שעוסק או בשעת ק"ש ותפלה חייב להניחן ולהיות עליו כל היום אף בשעה שהוא עוסק וכמ"ש בס' שקדם בהג"ה ודוקא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ול"ל לר"ש הלמד ע"מ לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון כו' כנ"ל ולהכי פטור ג"כ מתפילין שהוא ג"כ שינון וז"ש למען תהיה כו' מכאן אמרו כו' אבל בשאר מצות חייב וכמ"ש בפ' קמא דקדושין כל מצוה שהחיוב עליו מפסיק מד"ת ע"ש ל"ב א' ולכן לא אמרו שפטר אלא מתפילין ודוקא כגון רשב"י אבל אמרו בפ"א דשבת ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו כו' אלמא כגון אנו מבטלינן שינון מפני שינון ועב"י:

יא

ס"יא אלא יפנה כו'. כן פירש"י שם וש"ר פי' שלא יחלוץ קודם שחלץ רבו:

יב

ס"יב היה צריך כו' ירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת ר"ה אמר תפילין קודמין מ"ט דר"ה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדברות וכ' הרא"ש ומסתברא דהלכה כר"ה דמצוה דגופיה עדיף וגם מפרש טעמיה שם. ואע"ג דאמרי' שם מתני' מסייע לשמואל תפילין שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש כו' ההיא דלא כהלכתא דבגמ' פ"ג דמנחות אמרי' להיפך והוי סייעתא להיפך:

יג

ס"יג מנודה כו'. עבה"ג וכ"כ בטוי"ד סי' של"ד בשם י"א אבל הרי"ף ורא"ש פסקו לקולא וכ"כ הטור שם בשמם וראב"ד כתב שאין אסור מכל הנך איבעיות שם רק נעילת הסנדל וכ"פ בש"צ שם ס"ב ועיין ש"ך שם:

הזנה אוטומטית לט

א

ס"א אפי' הגיע לחינוך. אע"ג שהוא חייב בתפילין כמ"ש בריש ערכין ובספ"ג דסוכה היינו מדרבנן כמ"ש רש"י שם וכמ"ש בפ"ד דנזיר ובפרק בתרא דיומא ובריש חגיגה דחינוך מדרבנן וכאן הוי פסולי דאורייתא כמש"ו משום דכתיב כו':

לע"ז. דהוי מומר לכל התורה כולה כמ"ש בפ"ק דחולין ועי"ד סי' ב' וה"ה כאן:

או אינו כו'. רש"י שם:

ב

ס"ב כל כו'. ל' הטור וכ' הרמב"ם שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור לפיכך אם חיפן או תפרן גוי פסיל וה"ה לכל הפסול לכותבן כו' וכמ"ש שבת כ"ח ב':

ג

ס"ג גר כו'. עמ"א שרש"א הקשה מש"ש והא דתניא קורין כו' הא אוקימנא בגר כו' דעביד לשמה והני תלתא ברייתות דפליגי בגוי מיירי ותי' במ"ב דמ"ש לוקחין ספרים כו' בגוי ממש איירי ומעשה דרשב"ג בגר ומייתי ראיה מיניה דלא דרשינן וקשרתם וכתבתם וז"ש תוס' בד"ה והא כו' ר"ל והא דתניא קורין ת"ק דרשב"ג דאמר לוקחין כו':

ד

ס"ד תפלין כו'. רמב"ם וכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"ה בטור שלפנינו וכמ"ש ב"ח וט"ז דהא קי"ל כר"ז וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"א:

וי"א יגנזו. כנ"ל רי"ו וס"ל דל"פ אלא בס"ת דתפילין מסתמא אין כותב לשם ע"ג דלא אשכחן דפליגי על הברייתא וקשרתם כו' אלא בס"ת כן ס"ל ויחידאה הוא:

ה

ס"ה נמצאו כו'. רמב"ם וכלישנא בתרא וכ"פ הטור כאן. אבל הרי"ף ורא"ש גורסים להיפך ולפ"ז נקטי' דיגנזו וכ"פ הטור י"ד ברסי' רפ"א ורי"ו ובש"ע שם כ' ב' דיעות הנ"ל ועב"י כאן שדחק לתרץ דברי הטור וכנ"ל לחלק בין ס"ת לתפילין אבל דוחק הוא אלא תלוי בחילוף הגי' כנ"ל וכמ"ש הר"ן:

ז

ס"ז הרבה. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה מעלין כו':

כדי כו'. רמב"ם וערש"י במתני' ד"ה מפני תיקון כו' וכמש"ש א' איבעיא להו כו' ומסתמא חד טעמא לכולהו ורמב"ם אזיל לשיטתו שכ' גם שם משום דלא ליגרבו וכמ"ש הר"ן בשם י"א אע"ג דלא איפשטא הכא מיפשטא בכתובות נ"ב רשבג"א אין פודין כו' ופסק הרי"ף ורמב"ם שם כרשב"ג. וטעמא משום דסתם מתני' דגיטין כוותיה וא"ל דפליגי בפי' דמתני' דהא רשב"ג לישנא דמתני' נקט. ר"ן בגיטין שם ועתוס' שם ושם ועי"ד סי' רנ"ב ס"ה:

ח

ס"ח שבקי כו'. כפי' תוס' שם ד"ה תפילין כו' וראיה ממש"ש ספרים ומזוזות כו' ועי"ד סי' רפ"ח ס"ה בש"ך שם ובתוספתא פ"ג דע"ז אין לוקחין כו' ואם לקח כו' בודק כו' ע"ש בתוס' ובתוס' דעירובין צ"ו:

ט

ס"ט שלשה כו'. דלא כתוספתא הנ"ל:

מכל צבת. מסקנא דגמ' שם וכ"ה בתוספתא הנ"ל להדיא וכן ברביעי:

המוכר כו'. כמ"ש בי"ד סי' קכ"ו ס"ג:

י

תפילין כו'. תוס' הנ"ל דמנחות ובמכילתא כו' ובירושלמי שם מסיק הלל הזקן אלו תפילין כו' וכן העתיק הרמב"ם ספ"ב ופ' כוותיה וכ' הר"ן בפ"ב דמגילה דמ"ש שם והלכתא מזוזה כו' משום דנבדקת פעמים בשבוע משא"כ בתפילין:

ואם כו'. כמ"ש במזוזה ביומא י"א א' ועמ"א:

הזנה אוטומטית מ

ס"א אסור כו'. כשינויא בתרא רי"ף וכל הפוסקים:

ב

ס"ב והוא כו' ואם כו'. רש"י שם ד"ה אפי' כו' דלא כהר"י. ב"י ועט"ז:

ג

ס"ג אפי' להניח כו'. מדקא"ל אפי' אשתו עמו ול"ק אפילו תחת מרגלותיו דהא ע"כ בכלי תוך כלי באשתו עמו:

אפי' בכלי כו' ואפי'. עתוס' שם כ"ד א' ד"ה והא כו' ואומר הרב כו' וכ"כ הר"י וע"כ דבאין אשתו עמו וכמו שמקשה תוס' ומ"מ כו' ומזה דייק נמי דבאין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו א"צ כת"כ וז"ש אבל כו' ואם כו' ור"ל שהכר הוא כלי שני כמ"ש בתוס' שם ומ"מ כו' דלא כהרמב"ם:

ד

ס"ד אשתו עמו כו'. עט"ז:

ה

ס"ה להניחם כו'. ז"ל שם להניחם כו' נראה דאזלינן לחומרא שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן:

ו

ס"ו ושמא כו'. רש"י:

ז

ס"ז עד כו'. רש"י וכמש"ש דבעל קרי מותר בתפילין:

ח

ס"ח אבל כו'. כ"מ בגמ' דקאמר קבע וערש"י שם ובירושלמי פ"ב ר"ז בשם ר' אבא אוכל בהן אכילת עראי ואין אוכל בהן אכילת קבע:

הזנה אוטומטית מא

א

ס"א הנושא כו'. ב"מ ק"ה ב' כר' שילא דאביי מפ' למלתיה הרמב"ם והר"י:

אבל דבר כו'. ע"ל סי' ח' ס"ב ומצנפת כ"ג ועטרת דוד יוכיח כמ"ש בזבחים ובע"ז:

ואפ"ה כו'. כן תירץ בד"מ קושית הר"י שהקשה על הרי"ף וכן הרא"ש וטור שהביאו גם לדר' ינאי ור' חייא וגם דרבי שילא ותי' דר' ינאי בכה"ג מיירי:

נדחקות. שם רוצצות:

הזנה אוטומטית מב

א

ס"א ואפי' ליקח כו'. דתשמישי קדושה הן כמ"ש במגילה כ"ו ב' ואין מורידין כמ"ש האי תיבותא דאירפט כו' האי כו':

שרובו כו'. רש"י ואף שתוס' הקשו עליו כבר יישבו המרדכי:

ב

ס"ב אם התנה כו'. שם:

ג

ס"ג סודר כו' לעולם. ע' רש"י בע"ז מ"ז ב' ד"ה כו' הכניס כו':

לעולם כו'. כמ"ש בהג"ה ואם כו' וכנ"ל ס"ב וכמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דמגילה בשם הירושלמי ע"ש:

וקלף כו'. כפי' תוס' במנחות מ"ב ב' ד"ה עד כו' מיהו כו' דאי מילתא כו' ואפ"ה בעיבוד מהני אלמא כה"ג מילתא וע' נ"י שם דלא כמ"א ולכן כ' נ"י אבל עיבוד של רצועות כו' דקשה מ"ש האורג בגד למת מעיבוד אלא כמ"ש הרז"ה פ"ק דסוכה שבגד למת משמשי הדבר משא"כ בעיבוד אלא שהרז"ה כ' שם דאף הרצועות הן עיקר הקדושה שקושר בהן וע' בסנהדרין מ"ח א' לאפוקי עגלה כו' וע"ש ב' תנאי כו' ופירש"י דרבא כת"ק וכ"מ במנחות מ"ב ב' דאביי ס"ל כרשב"ג דא"ל אביי לרב שמואל כו' והקשה תוס' על רש"י מגיטין נ"ד ב' דקי"ל שם דבעינן עיבוד לשמה ועור תפילין נמי גוף הקדושה הן ועוד הקשו דרב ושמואל פליגי במנחות שם ואוקמוהו ג"כ כתנאי ושמואל כרשב"ג ובפ"ק דסוכה פריך מדשמואל אלמא הלכתא כוותיה אבל הריטב"א תי' שם דת"ק דרשב"ג לאו משום הזמנה דלגוף הקדושה ודאי מילתא כנ"ל אלא דא"צ לשמה בתפילין ואפי' בכתיבתן ובזה קל מס"ת ומזוזה כמו בשירטוט ורשב"ג פליג אפי' בתשמישין כאביי ותנא דאמר לאומן עשה לי כו' ס"ל כרבא דהזמנה בתשמישין לאו מילתא דהא ספר ודאי בעינן לשמה וקי"ל כרשב"ג בהא דבעינן לשמה בגוף וכשמואל אבל בתשמישין א"צ לשמה ולאו מילתא היא דלא כרשב"ג ואביי וצריך עיון דהא רשב"ג לא הזכיר אלא גוף הקדושה ובזה מודה רבא וא"כ מאי תנאי דכ"ע כרבא ובלשמן פליגי וע' תוס' שם ובמנחות ומשמע דאף בגוף הקדושה לאו מילתא וכמ"ש במנחות שם ד"ה עד מיהו ר"ת כו' וי"מ כו' הנ"ל:

הזנה אוטומטית מג

א

ס"א אסור. בעיא דאיפשטא:

ואם כו'. שם ב השתא בהכ"ס קבוע כו' ה"ק כו' ועט"ז וכ"ה בתר"י להדיא דבעינן בבגדו וידו וכ"מ בגמ':

והיינו כו'. כמש"ש ה"ק בהכ"ס קבוע דליכא כו' והקשה הר"י ורא"ש הלא א"א לגדולים בלא קטנים וכמש"ש רש"י ד"ה אלא אידי כו' ותי' דגדולים עושה מיושב כמ"ש בפ' בתרא דברכות ובפ"א דתמיד ובספרי פ' תצא והיה בשבתך ולא בעמידה ואז ליכא ניצוצות כמש"ש מ"א וערפ"ב דנדה וז"ש וה"ה כו':

ובבהכ"ס עראי כו'. תוס' שם ד"ה חיישי' מדלא איבעיא להו אלא בבהכ"ס קבוע:

אבל אם כו'. שם ב':

אפי' אם כו'. רי"ף ורא"ש וכ"ה בגמ' שם השתא ב"ה קבוע כו':

ומדברי הרמב"ם כו'. כמ"ש תר"י בשם י"מ דל"ג בהאיבעיא קבוע וכמ"ש שמא יפיח ור"ה גאון גורס צנוע פי' שסופו להיות קבוע. תר"י ורא"ש ור"ל בשאר בהכ"ס עראי ודאי מותר ובזה איבעיא להו ומי גזרינן שמא יפנה ע"ש דקשה ליה דתניא הנכנס לבהכ"ס כו' משמע דמשום כניסה לחוד צריך לחלוץ אבל הרא"ש חולק דלאו משום הכניסה אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ועס"ה:

ד

ס"ד אם הם כו'. זו היא שיטה אחרת דלא פריך אלא לב"ה דמתירין בהכ"ס קבוע בידו לבד אבל לר"ע ל"ק מידי ולכן ל"פ אליביה וחולק על מ"ש בס"א:

ה

ס"ה אם כו'. וי"א כו'. כנ"ל ס"א:

וגוללן כו'. מסקנא דגמ' שם:

ובבגדו. כר"ע וכמש"ש התקינו שיהא כו' תר"י:

וכשיוצא כו'. ברייתא שם:

ו

ס"ו היה לבוש כו'. כ"ז ל' הרמב"ם וכפי' תר"י בשם ר"ה גאון דמש"ש ביום גוללן כו' קאי נמי אנכנס לבהכ"ס:

ואפי' להשתין כו'. ס"ל דקאי אכל מ"ש למעלה:

ואיהו כו'. כמש"ש ולא יניחם בחורים כו':

ז

ס"ז בד"א כו'. כמש"ש בראשונה כו' התקינו כו' ועדיין כו':

ט

ס"ט מותר כו'. דהא אפי' להשתין מותר בהם בבהכ"ס עראי ואפי' בקבוע היה מותר אי לאו דחיישינן שמא יפנה ואף שאסור מן התורה כנגד העמוד כ"ש בכה"ג:

הזנה אוטומטית מד

א

ס"א כל זמן כו'. לשון הרמב"ם וכפי' פי' בגמ' שם דלפירש"י הל"ל הא דנקיט להו בידיה בסוף אבל כל הפוסקים ס"ל כפרש"י וכן הר"י והטור:

ולא כו'. שם ב' וכר' יוסי דהלכה כר"י מחביריו כמ"ש בפ"ד דעירובין וס"ל דילדים ל"ד:

וכיצד הוא כו'. כר' יוחנן דרבא ל"פ עליה בתפילין כמ"ש רש"י שם וסובר דרמי בר יחזקאל פליג עליה והלכה כר"י וצ"ע חדא דמ' דל"פ אלא איהו מפ' שיעורא ור' יוחנן קאמר שאף בהאי שיעורא צריך דוקא ראשו בין ברכיו ושלא ירדם ועוד דהא ת"כ דרמי בר יחזקאל:

ואם אוחזן כו'. ברכות כ"ג ב' וכן הקשו על הרמב"ם ורמ"ך מזה הברייתא ותי' ב"י וכ"מ דשם בעי' כרוכים ולכן כ' הרמב"ם כרוכים דלא חיישינן שמא יפלו:

ודוקא כו'. ערש"י ברכות שם א' ד"ה עושה כו' ולפ"ז בכיס טפח דוקא וע"ל סי' מ"ג סעיף ו':

הזנה אוטומטית מה

א

ס"א ואם הם מכוסים מותר. עיין מה שכתבתי לעיל סימן כ"ג סעיף א':

הזנה אוטומטית מו

א

ס"א כשיעור כו'. כ"ז סידור הרא"ש וטור אבל רי"ף ורמב"ם סידור אחר וגירסא שלנו בגמ' ג"כ סידור אחר:

או לובש כו' או מצנפת. שלכן הוזכרו בשתי ברכות אלו ישראל שהם מצווין על כך:

בא"י גומל כו'. כ"ה גי' הרא"ש וטור וכ"ה בספרים שלנו אבל הרי"ף והרמב"ם לא גרסי לעמו ישראל:

ואין לענות כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך ולכן יש לומר ויהי רצון כמ"ש בש"ע תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו':

ב

ס"ב עכשיו כו'. צריך לב' טעמים דאף שא"צ עובר לעשייתן בברכת השבח כמו בכל ברכות הראיה דפ' הרואה מ"מ סמוך לעשייתן בתכ"ד בעי כמ"ש בברקים בסי' רכ"ז ס"ג וכ"ז לדעת הרמב"ם דאינו מברך אא"כ נתחייב אבל הרמב"ן וש"פ כתבו דהברכות הוא על מנהגו של עולם וכמ"ש בס"ח בהג"ה וע' ר"ן בפ"ק דפסחים גבי על ביעור:

וגם כו'. וכמ"ש בר"ה כ"ט א' ובירושלמי פ"ג דברכות והביאו הר"ן סוף פ"ק דר"ה וכ"ש באינו יודע כמ"ש הר"ן שם וכ"ש במה שהוא עצמו חייב שבכולן מוציא ואף בברכת המזון אפילו בשנים כמ"ש רפ"ז דברכות:

ועונין כו' ע' מש"ל בסי' ח' ס"ה:

ד

ס"ד שלא עשני. כן הוא ברי"ף ורמב"ם וכן הוא בתוספתא סוף ברכות וירושלמי שם אבל גי' ספרים שלנו שעשני ישראל וכן הוא ברא"ש וטור:

ואפי' גר כו'. שיאמר שעשאני גר דזה נמי נקרא עשייה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן וכמ"ש בב"ר שם פרשה ל"ט ובפ"ק דע"ז:

והנשים כו'. טור שכן נהגו:

ה

ס"ה אם קדם כו'. עמ"א:

ו

ס"ו יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל:

ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו':

אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:

ח

ס"ח כל כו' וי"א כו'. כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן וכל בו בשם הגאונים וכתב שכן פשט המנהג אבל הרמב"ם קרא תגר ע"ז וכתב שלא יברך פי' שום ברכה אפי' ברכת אשר נתן כו' וכ"כ בתוס' שם בד"ה כי פריס כו' והרא"ש והטור אלא שכ' בד"ה כי שמע כו' דשם אפי' לא שמע וכן כתב הרא"ש והוסיף הטור אלהי נשמה ורוקע כו' והמכין כו' שהם ג"כ על סידור העולם וכתב ב"י כיון דאיכא פלוגתא אומר אותה בלא כו' וד"מ כתב ולי נראה דאל ישנה מן המנהג וכנ"ל:

ט

ס"ט אבל המנהג כו'. וכן מנהג הקדמונים כמ"ש בטור וכמ"ש למטה:

ונהגו לסדר כו'. בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' וכתב שבולי לקט והנהיגו קדמונינו לומר אותה בכל יום קודם התפלה ועיקרו נתקן משום דורו של שמד וזהו שאמר ירא שמים בסתר וזהו שאמר ואומרים שמע ישראל כו' כי גזרו שלא לקרות ק"ש ולכן אומרים ג"כ אתה הוא ומקדש את שמך ברבים והוזכרו בתוס' ברכות מ"ו א' ובפסחים דף ק"ד ב' וכתב בטור שנתקנה ע"פ הירושלמי אתה הוא כו' כמ"ש בעת ההיא כו' ואח"כ ברכת התורה ופ' התמיד כו' וכתב הטור והוקשה לי ע"ז הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי לברך אחר ברכת אלהי נשמה כו' וכתב בדרכי משה והמנהג לברך אחר אשר יצר ועושין כן ע"פ הטור ואע"ג שהוא כתב אחר אלהי נשמה היינו לסברא שלא להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה אבל אנן ס"ל דמותר להפסיק כמו שכתב לעיל סי' ו'. אבל ראיתי בכל הספרים קדמונים ואחרונים שהנוסחא מימי אבותינו אשר סדרו לנו הברכות לברך אחר כל הברכות קודם פ' התמיד וסידור אלהי נשמה אחר ברכת אשר יצר מיד וכ"כ הר"י בסה"י דאשר יצר סמוכה לברכת אלהי נשמה וכ"כ כל הפוסקים ועי' תוס' ברכות מ"ו ד"ה כל כו' והרא"ש בפ"א סי' י"ג ומי שהשכים כו' כשקורא פ' קרבנות כו' ותשובה ריש כלל ד' והמשכים ללמוד יברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל כו' וכן הוא בסידור הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תפלה ובכל הספרים והסידורים הראשונים וכן הוא באבודרה"ם ומה שהקשה הטור היינו לסברתו דסבירא ליה כסברא הראשונה אבל לסברא אחרונה וכמו שהסכים בהג"ה אין לחוש ואף לסברא ראשונה יאמר קודם הסידור לעולם יהא כו' וכן הוא בסידור התפלות של הרמב"ם כמ"ש בריש הסדר נהגו העם לקרות כו' לעולם כו' ועי' פ"ז מהלכות תפלה הלכה י"א וגם שהגאונים כתבו שאין להפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה ומאלהי נשמה מתחיל סדור הברכות עד הגומל כו':

וטוב כו'. כי בלא בשכמל"ו אינו אלא כסיפור דברים:

ויוצא בזה. כמ"ש ברפ"ב דברכות ואף למ"ד חוזר וגומרה מ"מ שלא בזמנה קורא ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה:

הזנה אוטומטית מז

ד

ס"ד המהרהר כו'. דקי"ל דלאו כדיבור דמי כמ"ש תוס' כ"ב ד"ה ור"ח וכמ"ש בשבת ק"נ א' וזה סותר למ"ש בסעיף ג' הכותב כו' וכן הקשה הט"ז:

וה"ה כו'. ממ"ש בע"ז מ"ד ב' תנא כשיצא כו' ועי' תוס' שם בד"ה תנא כו' פי' רשב"ם כו' ואור"י כו' וכן כתב הר"ן בשם י"מ אלא שכתב לא משום איבה אלא שבבית האמצעי הרהור מותר וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור ולכן בכל מקום שמותר להרהר גם זה מותר וכמ"ש לקמן ס' פ"ד בהג"ה וס"ס פ"ה בהג"ה אבל כ"ז צריך עיון דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי וכ"ש לפסוק דין כו' והלא למקרא צריך לברך וכן כשקורא בתורה בציבור:

ה

ס"ה על דברי תורה. כן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ תר"י שכ"ה בנוסחאות המדויקות ונוסחתנו לעסוק בדברי תורה וכ"ה ברא"ש וטור בשם קצת נוסחאות ועיין בה"ג:

ו

ס"ו אומר כו'. רש"י שם דהכל ברכה אחת וכן כתבו תוס' שם מ"ו א' ד"ה כל כו' ובע"פ ק"ד ב' ד"ה כל כו' ובכתובות ח' א' ד"ה שהכל כו' וכמו ברכות שבשחרית הנ"ל וברכת הבדלה וברכת נשואין שפותחות בברוך אע"פ שסמוכות משום שלפניה היא ברכה קצרה ה"ה כאן אלא ע"כ ברכה אחת היא:

וי"א כו'. ואין ראיה מברכות השחר שכל אחת בפני עצמה היא כמ"ש שם כד לביש כו' וכן כתבו התוס' שם בברכות אבל ברכה זו אף דברכה בפ"ע היא אינה פותחת בברוך משום שסמוכה לחבירתה ומ"ש ר"ת דברכות קצרות פותחות בברוך אף בסמוכות ליתא דבירושלמי פריך והרי הבדלה ומשני ר' היה מפזרן וכן הקשו התוס' דפסחים ק"ד ב' ד"ה חוץ ומברכת חתנים כבר פירש"י שם הטעם ע"ש:

אבל כו'. עיין ט"ז:

ח

ס"ח ויש להסתפק כו'. עיין ב"י שהאריך בפי' דברי הרא"ש והטור אבל פירושם כך הוא דיש לפרש ב' פירושים בדברי הירושלמי א' שאינו פוטר אלא מה ששנה על אתר אבל אח"כ אינו פוטר אף אם שנה לאלתר משום הפסק וא"כ ה"ה בברכת התורה. ב' שאינו פוטר כל היום אלא אם שנה על אתר ואז פוטר כל היום. ועל פירוש השני קשה ל"ל ששנה הא קרא ק"ש ומדקאמר ששנה ולא קאמר שקרא משמע דווקא ששונה כמ"ש הרשב"א. ועל פירוש הראשון קשה אמאי אמר באהבה רבה ולא קאמר בכל ברכת התורה כמו שהקשה הרא"ש הל"ל בעלמא כו' ולכן הסכים לפי' השני וקושיא הנ"ל תירץ דדוקא אם שנה על אתר אז נראית ברכה לשם כו' משא"כ בק"ש לבד וכתב ואז לא כו' וכתב וכן המברך כו' לאפוקי מפירוש ראשון משום קושיא הנ"ל כמ"שו דאלת"ה כו' וקאמר המברך על התורה ולמד דווקא שלמד מיד אז פוטר כל היום אבל בלאו הכי צריך לחזור ולברך וקאמר ואף את"ל כו' ר"ל ואף אם אקיים פי' הראשון ומשום קושיא הנ"ל י"ל דבאמת אין חילוק וחדא מינייהו נקט גם לפי' זה מ"מ מסתבר כו' אבל בין ברכת התורה ללימוד אין שום ה"א להרא"ש שיכול להפסיק אלא צריך לחזור ולברך דבזה אין מועיל אם אין מסיח דעתו כמו בברכת המוציא שם מ' וכן בכל הברכות של מצות או הנהנין דדוקא באמצע המצוה או הסעודה אין הפסק מפסיד ומועיל שאין מסיח דעתו משא"כ בין ברכה למצוה כיון שאין עדיין על מה לחול כמ"ש הפוסקים וכ"ה דברי הטור ודווקא אם כו' או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד כו' דוקא שלמד מיד אז פוטרת אלא שנקט כמסקנת הרא"ש שכתב ואף את"ל כו' לפי שבתשובה כלל ד' ס"ב כתב כן אלא שבתוס' שם ד"ה שכבר כו' משמע שאין צריך ללמוד מיד וכן העתיק במרדכי דברי התוס' כהוויתן אבל כבר כתב רש"ל שאינו כן וכן כתוב בסמ"ג בשם תוספות כמ"ש הרא"ש דדוקא שלמד מיד אחר ברכת התורה ובלא"ה דברי תוס' שכתבו והצרפתים כו' משמע שהיו פוטרין בזה כל היום דא"א שהיו מברכין כל פעם שהיו יושבין ללמוד הוה ליה למימר יותר והצרפתים מברכין כל פעם כו' ומסיימין מפני הירושלמי ולפי פירוש בירושלמי אין מועיל מה ששנה מיד לכל היום ודברי הרא"ש וסמ"ג עיקר וכ"ה ברמב"ם ושארי פוסקים ולכן מה שכתב בס' ט' והנכון כו' הוא מדינא ואם הפסיק צריך לחזור ולברך ומ"ש כאן ויש להסתפק כו' אין ספק שאין ק"ש מועיל שכל בנינו של הרא"ש הוא על זה וכן משמע מדברי תוס' שכתבו ועוד אפילו לפי הירושלמי כו' ע"ש וכן משמע בהג"מ ומרדכי וש"פ וכמ"ש הרשב"א לגיר' ששנה על אתר וכן כתבו תוס' ורא"ש וש"פ הגיר' ששנה ואף לפי' השני שמסיק ברא"ש דאין פוטר אלא מה שקרא ושנה לאלתר ואין פוטר כלל כל היום אלא שלאדם שדעתו כל היום על לימודו פוטר מסברא וא"כ אין ראיה מירושלמי מ"מ סברת הרא"ש ותוס' נכונה דבק"ש אין ניכר כו' וגם פי' הראשון הוא מסתבר אלא שלרווחא דמלתא ולחומרא בעלמא כתב פי' השני כמ"ש רי"א:

י

ס"י אם הפסיק כו'. כפירוש השני כנ"ל:

וה"ה לשינה ומרחץ כו'. לפי שאין מסיח דעתו מלימוד הג"מ בשם מהר"מ והאגור כתב שגם שם צריך ליזהר בדיניהם וצריך להרהר שם דיניהם ושני הטעמים צריך עיון. טעם הראשון מ"ש מתפילין שבהפסק בה"כ צריך לחזור ולברך כמ"ש בפ"ד דסוכה וכמש"ל סי' ח' וסי' כ"ה וגם תירוץ האגור אינו נכון כמו שכתוב לקמן סי' פ"ה בהג"ה ואפילו כו' ועיין מש"ש ומעשה אינו לימוד והאגור וש"ע בסעיף ד' כתבו המהרהר כו' וכשיטתו דאל"כ אסור לפנות קודם וכן כל מצוה ומעשה אבל כבר כ' שם דאינו נכון וכל שאינו מתכווין ללימוד אין צריך ברכה ועיין לעיל ס"ס מ"ו:

יא

סי"א וי"א כו'. כבר תמה עליו בב"י:

יב

סי"ב אף אם כו'. כמ"ש במנחות מ"ג א' ומ"ש מצפרא כו' ולפ"ז אף למחר ביום אין צריך ועיין מ"א ומה שהקשה מ"א לסברת הי"א דסעי' י"א כבר כתב ב"י שאינו עיקר והאגור עצמו לא כתב אלא להקל בברכות משא"כ להחמיר:

כל זמן כו'. דלא כר"ת בתוס' שם וכמ"ש במנחות שם אי הכי כל שעתא כו':

יג

סי"ג המשכים כו'. גמרא שם השכים לשנות כו':

ואין צריך כו'. ר"ל ול"ד לקורא בתורה כמו שתקנו שם ברכה לאחריה וברכה למפטיר דאינו אלא בציבור:

המשכים כו'. כמ"ש בגמ' כד מיתער כו' אלא משום ידים שאינם נקיות כנ"ל:

ואם כו'. דלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ותפלה כמ"ש לעיל ססי"ד ולכן אין מברך ענ"י לתורה כמש"ל ר"ס ז' אבל לכתחילה יטול ידיו משום הכון כמש"ש סעי' ב' וסי' ד' סעי' י"ח:

כדלעיל כו'. שבסעי' א' שם כתב כל הברכות ואח"כ כשיטול ידיו. הרא"ש:

יד

סי"ד נשים כו'. עיין מ"א בשם אגור ודבריהם דחויין מכמה פנים וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם היאך תאמר וצונו ונתן לנו אלא העיקר ע"פ מ"ש תוספות וש"פ דנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמו שכתבתי לעיל סי' י"ז סעיף ב' ואף דקי"ל כאילו מלמדה תיפלות דווקא בתורה שבעל פה כמ"ש בי"ד סי' רמ"ו סעי' ו':

הזנה אוטומטית מח

א

ס"א ואומרים כו'. ע' לקמן ריש סי' נ':

וי"א כו'. כמ"ש בסוף תענית וסוף מגילה וסוף מנחות:

ויכוין כו'. עמ"א והוא לשון הטור:

בשבת כו'. ע' מ"א ר"ל דלא כבעל המנהיג ועב"י:

אבל לא כו'. משא"כ בשבת כמש"ל סי' רפ"ג ומטעם זה קורין פ' התמיד. כל בו:

וי"א כו'. כמ"ש בסוף שקלים וסוף סוכה:

ונהגו כו'. ע' זוהר ח"ג רי"ח ב' רי"ט א':

הזנה אוטומטית מט

א

ס"א אע"ג כו'. גיטין ס"ב תמורה י"ד ב':

כל דבר כו'. אבל העיקר כמ"ש הטור בשם הרא"ש דדוקא להוציא ציבור ידי חובתן וכן כתבו תוס' בתמורה שם וכן כתב הכלבו בשם הרי"ף וגמרא ערוכה היא בסוף תענית ע"ש וכן כ' תוס' ישנים במס' יומא ע' ד"ה ובעשור הטעם שאין אסור אלא להוציא רבים י"ח והביאו ראיה מהא דתענית אר"י וכי היאך יחיד כו' וכן עיקר:

הזנה אוטומטית נ

ס"א קבעו כו'. תוס' קדושין ל"א וע"ז י"ט ב' ובחרו באלו משום שהן מעניני הקרבנו' וכלולה שם כל הקרבנוה והיא הלכה למשה מסיני ברורה וברייתא דר"י לפי שהיא תחילת ת"כ שהיא ראש לכל הקרבנות. טור:

הזנה אוטומטית נא

ב

ס"ב אם סיים כו'. כמ"ש בברכות מ"ה ב' העונה כו' והטעם דאמן הוא הסכמה כמ"ש בשבועות אמן קבלת דברים וכמ"ש ספ"ח אחד המברך ואחד העונה אמן כו' וא"כ אחר שמברך בעצמו מה צריך עוד לקבלתו וה"ה כאן דלא כמ"א וכמ"ש פ"ז דברכות ולא יזרוק כו' ופיר' תר"י לחד פרושא כו' שאם נפטר בברכת הש"ץ בעניית אמן לא יאמר חתימת הברכה עם הש"ץ דא"כ הוי עונה אמן אחר ברכותיו ור"ל דלכתחילה צריך להפטר בעניית אמן דדוקא בדיעבד מפטר בלא עניית אמן כמ"ש בפ"ג דסוכה שמע כו' יצא מ' בדיעבד:

ג

ס"ג אחר כו'. שם וכפי' רש"י ותוס' בשם ר"ח וה"ג וכל הפוסקים וכמ"ש הרא"ש דא"א לומר דוקא אחר בונה ירושלים משום פועלים דהא ר"א עני ליה בלחישה ובירושלמי פ"ה תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור אית תניי תני ה"ז בור ואית תניי תני ה"ז חכם א"ר חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה לבסוף ומאן דמר ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה ולא אמרו בגמרא בונה ירושלים אלא לרבותא אע"פ שיש אחריה הטוב והמטיב ודעת הגאונים שאחר כל סוף הענין עונה אמן אפי' אחר ברכה אחרונה של אכילת פירות וכשיטתם שכתבו הטעם דה"ז בור משום שמפסיק אבל שיטת רש"י דוקא בסיום ברכות וכן סיום שבחות או תפלה וכ' כמו בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית וכ' הרא"ש ומרדכי וה"ה לישתבח ויהללוך וסוף שמונה עשרה. והרמב"ם כ' דוקא שקדמה לה ברכה אחת או יותר ור"ל שיהו שתי ברכות או יותר סמוכות זו לזו והתנאי השני שיהי' בסוף הענין לא בתחילתו וכתב כמו ברכת המלך וכהן גדול וסוף ברכות אחרונות דק"ש דערבית לאפוקי של שחרית שאין בה אלא ברכה אחת וכן ברכה אחרונה של ברכת הפירות וכיוצא ולאפוקי סוף ברכות של שתים לפני ק"ש וכן לפני מגילה ונר חנוכה שהן בתחילה וכדי שלא יפסיק כנ"ל וכ' הר"י בשם תוספתא אחר המצות ואחר הפירות העונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות אלא שמפרש דקאי על ברכה שלפניהם אבל לשון בסוף משמע כדברו הרמב"ם לכאורה אלא שהירושלמי הנ"ל דקחשיב קורא בתורה ומברך על המצות לכאורה דלא כהרמב"ם דבשלמא להגאונים י"ל לבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו אלא שי"ל דה"ז חכם לא קאי אכולהו ואחר ברכות ק"ש דערבית כתב הר"י והרא"ש בתשובה דהיינו אחר שומר עמו כו' וכמו בבונה ירושלים בבה"מ וכמו שכתב לקמן ס"ס רל"ו ובסי' רט"ו סעיף א' סתם כדעת הרמב"ם אלא שכ' ונהגו כו' וכתב הרל"ח שהוא ע"פ סברא אחרת דודאי סברת הרמב"ם נכונה דוקא בברכות סמוכות דלהכי נקט בגמ' בונה ירושלים אלא דוקא בדבר שאין לה אחיזה הראשונות עם האחרונות שיכול להפסיק ביניהם משא"כ בישתבח ויהללוך דהוי כסמוכות והוא דעת הטור שאע"פ שכ' בסי' רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם אעפ"כ כתב כאן לענות אמן אחר ישתבח ובסי' קי"א אחר גאל ישראל בלי שום מחלוקת ומ"מ נהגו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ע"פ הזוהר וכמ"ש לקמן ר"ס קי"א:

ועיין לקמן כו'. דשם כתב דנוהגין כמ"ש תוס' ומרדכי שם דנהגו שלא לענות כ"א בבונה ירושלים לבד ולא מדינא אלא שכן נהגו:

ד

ס"ד צריך כו'. הרי"ף והרא"ש וטעמם דבין ב"ש לישתבח לא יפסיק דהן סמוכות שלכן אינה מתחלת בברוך כמ"ש תוס' בברכות מ"ו א' ופסחים ק"ד ב' וכמש"ל ר"ס נ"ד ובין ישתבח ליוצר גם כן כמ"ש בירושלמי ושם ס"ג ובברכות ק"ש כמ"ש במתני' רפ"ב ובין גאולה לתפלה כמש"ש דף ב' וערש"י שם ושם ט' ב' ל"א א' וכ"ש בתפלה כמ"ש במתני' רפ"ה ישם כ"א ב':

ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דבין ישתבח ליוצר מותר כמ"ש סי' נ"ד סעיף ג' לפי שהוא ענין אחר משא"כ כאן כנ"ל:

ה

ס"ה בין כו'. דלא עדיף מברכות ק"ש והלל וגם כ' התוס' שם ושם דלהכי אינה מתחלת בברוך משום דסמוכות:

ו

ס"ו צריך כו'. כמ"ש במ"ס ספ"ד אלא שהקורא כו' וזה ג"כ בסי' קל"ב ס"ב בהג"ה וכשמגיע אל כו' וה"ה בכ"מ כיוצא בו:

ז

ס"ז צריך לכוין כו'. דעיקר אמירתו משום זה הפסוק כמש"ש ד' ב':

ואומרים כו'. כדי לסיים הללויה הרא"ש ור"ל כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה כמו בכל המזמורים שאחריו דהללויה דכאן ריש פירקא הוא כמ"ש בפ' ע"פ טור בשם ר"ע וכל בו בשם בעל האשכול ואומרים ג"כ במנחה משום לא פלוג ב"י וכ' בכל בו עוד ט"א ע' מ"א:

וכופלין כו' וכן כו'. ונ"ל שז"ש בפ"ג דסוכה ל"ט א' ר' כופל בה כו':

כשמגיע כו'. ברכות ל"ד א' ב' ועתוס' שם בד"ה מלמדין כו':

ונהגו כו'. לחומרא בעלמא וע"ל ר"ע נ"ג:

ח

ס"ח א"א כו'. ע' סוף ת"ז סוף תיקון ג' קל"ט א':

ט

ס"ט שכל השירות כו'. מ"ר פ' צו פ"ט ופ' אמור פ' כ"ז ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה:

וא"א כו'. שאין קריבה בכולם כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב':

הזנה אוטומטית נב

א

ואח"כ תהלה כו'. כמ"ש בפ"א דברכות:

ואח"כ הללו כו'. כפירש"י בפט"ז דשבת שהן הן פסוקי דזמרה. הג"מ:

ואם יש כו'. ר"ל אחר שאמר כל הללויה שהן קודמין כמ"ש הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהן הן פסוקי דזמרה שאמרו שם כ"כ שבולי לקט בשם מ"ס וכ"כ מ"ח:

ואם כו'. כ"כ סמ"ג וטור בשם הגאונים כפי':

אם עוד כו'. כמ"ש בפ"א דברכות:

ואם כבר כו'. כי התפלה בצבור רצויה כמ"ש בפ"א דברכות ופ"א דר"ה וש"מ:

ואח"כ כו'. הגאונים כתבו שלא יקרא כלל כי לא נתקנה אלא קודם תפלה כמ"ש בפ"ה ובפ"א דע"ז דלא כהר"י אלא שיכול לומר כקורא בתורה. ב"י:

ומ"מ כו'. ר"ל אחר התפלה ור"ל שחייב לאמרם ממ"ש השכים לשנות כו' ודוקא ברכת התורה שנפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר משא"כ בשאר:

הזנה אוטומטית נג

א

ס"א אומר כו'. להסמיך לקדיש שאסור להפסיק ביניהן הג"מ וש"פ כנ"ל:

ב

ס"ב אין כו'. דהיא ברכה אחרונה כנ"ל:

ג

ס"ג אין כו'. כנ"ל סי' נ"א:

ד

ס"ד ש"ץ כו'. תענית ט"ז ב' היתה לי כו':

ואיזהו כו'. שם א' וס"ל לטוש"ע דה"ה בשאר ימות השנה וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כמ"ש בכל בו בשם רב האי גאון:

שיהא כו'. והשמיט מטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה דזהו דוקא לענין תענית והשמיט ולשנות כו' דליתא בגי' הרא"ש וגם ובקי בכל הברכות כולן השמיטו הרמב"ם והטור אף לענין תענית וע' לקמן סי' תקע"ט:

ושלא יצא כו'. טור וכפי' מ"ש שם וביתו ריקם וכ"כ בסי' תקע"ט וכתב שם בשם הרמב"ם שמפרש בבניו ובני ביתו וכל הנלווים אליו כו' וכ"כ בש"ע שם והוכיח שם בב"י כפי' הרמב"ם דלפי' הטור ל"ל מפרקו נאה ש"מ:

ה

ס"ה אם אין כו'. ממ"ש ויהבי ביה רבנן כו':

ואם היה כו'. ערש"י שם ד"ה אע"ג כו' וה"ה כאן:

מי שעבר כו'. ע' מ"א בשם ד"מ וכמ"ש ר"ת דעל שבא לידו עבירה במקרה ושב ע"ז אמרו במקום שב"ת עומדין כו':

אבל כו'. מתני' פ"ג דמגילה כ"ד א' וע' תוס' שם ד"ה ואינו כו' והא דקתני כו' וכ"כ ספ"ג דסוכה ובחולין שם:

ו

ס"ו ובלבד כו'. דאז הוי קבוע. הרא"ש שם:

ז

ס"ז אם אין כו'. כמ"ש ספ"ג דר"ה כל שאינו מחוייב בדבר כו' הא כה"ג מוציא. שם:

ח

ס"ח מי שאינו כו'. וכן כו' סריס כו'. פי"ד דמ"ס הלכה י"ז העובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן ואפי' אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס וי"א אפי' סריס עצמו מותר אבל אם עלה זקנו אפי' מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו:

י

ס"י יש ללמוד כו'. שהראב"ד פי' על הנ"ל דקטן אינו עובר כו' אע"ג דתפלה דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כמ"ש בפ"ג דברכות אלא משום כבוד הצבור ולפיכך כל שמוחלים על כבודם ש"ד אלא דרש"י מפרש משום שאינו מחוייב י"ל כיון דרשות היא ועוד שאין מחזירין התפלה ועב"י שכ"ז נדחק לקיים המנהג וז"ש בהג"ה ובמקומות כו' וע"ל סי' קפ"ו במ"א ס"ק ג':

אפי' הגיע כו'. ע' מ"א:

יא

סי"א ש"ץ כו' אם כו'. כמ"ש בתענית שם ויש לו נעימה ובפסיקתא פ' ראה כתיב כבד את ה' מהונך קרי ביה מחונך שאם היה קולך ערב והיית עומד בבה"כ עמוד וכבד ה' מקולך נבות היה קולו נאה כו' וע' ילקוט משלי סי' תתקל"ב וכמש"ל וקולו ערב:

והוא כו'. כמ"ש במשנה ובגמ' רפ"ה דברכות אין עומדין להתפלל כו':

אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דתענית נתנה עלי כו':

ומ"מ כו'. כמ"ש בברכות ל"א א' כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל בצבור כו' וכן אמרו בכ"מ מפני טורח צבור:

יג

סי"ג והוא כו'. ז"ל הרי"ף שם והוא מי שבגדיו קרועים וכתיפיו וזרועותיו מגולים שנמצא בגדיו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כמ"ש ופתחת השק כו' ותרגום יונתן איזיל ותיסיר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר כו' ות"י פוחח כו' אלמא שהוא החגור על מתניו וכתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי ספ"ק דמ"ק מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלשה אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו לו אלו ואלו ר"ח בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח וכן אמרי' להדיא ביומא ע"ז א' דאלת"ה כו' ומשמע מדברי הרי"ף דוקא שגם כתיפיו מגולין וכ"ה לשון הטור:

יד

סי"ד סומא כו'. ע' בה"ג ולא נקט פורס אלא משום פלוגתא דר"י וקי"ל דלא כר"י בפלוגתא דפ' החובל לענין חיובו בכל המצות ואף לר"י משמע דיכול להוציא דאמר דוקא כל שלא כו' וע' תוס' דר"ה ל"ג א' ועירובין צ"ו:

ובלבד כו'. כמ"ש לעיל סי' מ"ט:

טו

סט"ו ש"ץ כו. ע"ל סי' קל"ט סעיף ג' והוא תמוה דהא בהדיא אמרינן בערכין י"א ב' א"ר אשי מידי דהוי אשליחא דצבורא דצריך למימלך כו':

טז

סט"ז מעט כו' ולא כו'. שם שלשה כו':

ואם כו' כמ"ש בספ"ז דפסחים:

יח

סי"ח באותה תפלה כו'. רמב"ם וטור וכ"מ דקאמר אף כו' ולא קאמר אינו עובר:

ואפי' אם כו'. מדקאמר אף בלבנים כו' ול"ק רבותא יותר אף בצבועים לא יעבור אף שחוזר בו וכ"ש במעמיד דבורו אלא דמיירי בכה"ג משא"כ בחוזר בו אגלי מלתא למפרע דמינות היה בו בתחילה:

יט

סי"ט יש כו'. כמ"ש בפ"ק דביכורים וכשהוא בבהכ"נ כו':

ונדהו כו'. ע"ש בר"ש והדר קאמר תני בשם ר"י גר כו' וכ"כ בתוס' דב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי בשם ר"י דלא כר"ת וכ"פ הפוסקים ומעשה רב:

אפי' יחיד כו'. כמ"ש בתענית ט"ז א' וערש"י שם ד"ה ומרוצה כו' ומסכימים לתפלתו והיאך יצאו אם אינן מסכימין לתפלתו וה"ה במקום הקרבן כמ"ש ברפ"ד דברכות ואמרינן בסוף תענית וכי היאך קרבנו כו' וכ"ש כשאין חפץ בהקרבתו ואמרינן בנדרים ל"ה ל"ו הכל צריכין דעת כו':

ואם הוא כו'. כנ"ל:

ומי שהוא כו'. ס"ח משום סכנה ע"ש ועמ"א ונראה כמ"ש בכנה"ג:

כ

ס"כ אם אחד כו'. מטעם הנ"ל בסעיף שקדם:

כב

סכ"ב ש"ץ כו'. עמ"א:

וכל מי כו'. כמ"ש ברפ"י דב"ק אין זה מברך כו' ואסור לענות אמן אחריו:

כג

סכ"ג שכר כו'. דכל שהוא תקנת הקהל ונעשית ע"י ממון גובין לפי ממון. רשב"א:

וי"א כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' ואם שכרו כו' ופי' הרא"ש והטור שחצי לפי ממון וחצי לפי נפשות ועיי' ח"מ סי' קס"ג סעי' ג' וה"ה כאן כי התפלה שהיא *תמידין ומוספין שהן באין ממחצית השקל דל כעשיר כמ"ש בפ"ד דשקלים וכן קדיש וקדושה שהכל חייבין בה אבל בדברים אחרים שמשכירים בשבילם ג"כ החזן כגון בחופות ומועדים שהן כמו דברים הבאים מנדבה וכן שבוחרים אותו שקולו ערב יותר זהו לפי ממון וע"כ חצי וכו' ומהרי"ל סי' ס"ו כתב לפי שהיו צריכין לילך למקום אחר והיו מסתכנין נפשות וממון וס' הראשונה ס"ל דאינו אלא סכנת ממון כמ"ש בהג"מ פי"א מהל' תפלה ע"ש וכמ"ש בריש בב"ק שם וכן בפ"ק דב"ב ע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"ב ועיין לקמן ס"ס נ"ה שכ' בש"ע כדעת הג"ה כאן:

כד

סכ"ד אם הוא כו'. כמ"ש בריש פאה וספ"ק דקדושין:

כה

סכ"ה אין מסלקין כו'. עיין בגיטין בס"פ הניזקין ס' ע"ב מערבין כו' משום חשדא:

ואין מסלקין כו'. עיין בגיטין פ"ט א' כתובות ל"ו ב':

אבל כו'. כמ"ש לעיל ס"ד:

וש"ץ שהוא כו'. כמ"ש בפ' ט"ו דשבת בגדים שבישל כו':

ואם אינו כו'. לאפוקי אם מחליף אף שאינו מחליף כל היום אע"ג שהוא בכלל משניאי כו' כמ"ש בשבת שם מ"מ אין מעבירן משום זה. שם:

וש"ץ כו'. כנ"ל:

או כו'. כמ"ש לא תקים מצבה כו' ואמרו אהובה היתה בימי אבות וכמ"ש בספרי שם ועמ"א:

וש"ץ כו' בנו קודם לכל אדם כו'. כמ"ש בת"כ פ' צו תחתיו מבניו מלמד שבנו קודם לכ"א יכול כו' ובספרי פ' שופטים הוא ובניו בקרב כל ישראל מלמד שאם מת בנו עומד תחתיו מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל:

אם ממלא כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל יכול אע"פ שאין ממלא מקום אבותיו ת"ל אשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו ועפי"ג דכתובות וז"ש אע"פ שאין כו' אם כו' כמ"ש בכתובות שם:

ואין כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שלחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב"ד או שעברו עליו את הדרך הרשות בידו אלמא אף בסתם אינו דוקא שישמש הוא ורשאי להעמיד אחר לפרקים:

כו

סכ"ו קהל כו' אפי' כו'. כמ"ש בב"מ פ"ג א' רשב"ג אומר לא היה צ"ל כו' אלמא המנהג הוא כאילו התנה בהדיא ושם בגמרא ולחזי היכי נהוג כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש זאת אומרת כו' ובסוף ב"ק קי"ו ב' ורשאין החמרין כו' ולא כו' וש"מ וגם ליכא חשדא כמו בשיפורא גיטין ס"ב:

יש כו'. עט"ז:

הזנה אוטומטית נד

א

ס"א ישתבח כו'. תוס' ברכות מ"ו א' פסחים ק"ד ב' ואע"ג דפסוקים מפסיקים ביניהם לא הוי הפסק כמו ברכה אחרונה שבק"ש כמ"ש רש"י בברכות שם:

ב

ס"ב אין כו'. עמ"א:

ג

ס"ג ויש כו'. שאין זה עבירה וכמ"ש הרשב"א על ההיא דספ"ג דמנחות תנא סח כו' שלא אמרו עבירה כו' אלא במפסיק בדבר הרשות כו' וכ"כ הרא"ש שם שאין חוזר עליה כו' ואע"ג שכתב שם דמ"מ איסורא מיהא איכא וכ"פ הטור וש"ע בסי' כ"ה הא כתב שם משום שגורם לברך ברכה שאינה צריכה משא"כ כאן ועב"י שם ומ"א שם ס"ק י"ז:

אבל בין כו'. דמשם הוא כהתחלת יוצר וע"ל סי' ס"ו וכ"ה במדרש וע"ל סי' נ"ג ס"ג מש"ש:

הזנה אוטומטית נה

א

ס"א זכרים כו'. מתני' רפ"ז דברכות נשים ועבדים וקטנים כו' וה"ה לתפלה כמש"ש מ"ז ב' ע"ש ועמ"ש בסעי' ד' ועתוס' מ"ח א' בד"ה ולית הלכתא כו' וה"ה לתפלה כו' ודיקא נמי כו':

וה"ה כו'. כנ"ל דכל דבר שבקדושה כו' ובקדושה קי"ל כריב"ל ברכות כ"א ב'. ובמתניתין פ"ג דמגילה אין פורסין כו' מנה"מ כו' ובמ"ס ספ"י א"א קדיש וברכו בפחות מי' כו' וע' תוס' דמגילה שם ובפ"ז דברכות מה מצינו בבה"כ א' כו':

ב

ס"ב אם התחיל כו'. ירושלמי שם מכיון דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה מי לא תנינן אין עוברין לפני התיבה לכן צריכה להדא דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר אין עוברין לפני התיבה פחות מי' התחילו בי' והלכו מקצתן גומר אין נושאין כו' התחילו כו' אין קורין כו' ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ור"ל דמתניתין אמר דכל אחד הוא דבר בפ"ע ואין גומרין אלא אותו הדבר וז"ש ואין עוברין כו' אע"ג שבהתחלת פריסת שמע היה בי' וכן בכולן וז"ש אותו כו':

אבל אם כו'. כ"ה בירושלמי הנ"ל:

ג

ס"ג אם התחיל כו'. עמ"א שר"ל כל י"ח וכמ"ש בירו' הנ"ל וקאמר אפי' קדושה דקמ"ל דאינו ענין בפ"ע וראי' מדלא חשיב לה במתני' שם אלא דבכלל של אין עוברין לפני התיבה הוא רשב"א סי' צ"ו ע"ש וה"ה לקדיש וכמ"ש בהג"ה:

ואם יצאו כו'. אבל אין כו'. כנ"ל מירוש' דכ"א דבר בפ"ע הוא וז"ש ג"כ ותפלת ערבית כו':

וקדושה. לאו דוקא עמ"א:

ד

ס"ד יש מתירין כו'. ממ"ש בברכות מ"ז מ"ח אע"פ שאמרו קטן המוטל כו' אר"י קטן פורח כו' תנ"ה כו' ולית הלכתא כו' ופירש"י שם קטן פורח קטן שהביא שערות ותוס' סתרו פירושו דא"כ מאי לאתויי כו' ופי' בשם ר"ח בשנת י"ג והביא שערות אלא שאין בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן וז"ש פורח שפרחו השערות ע"ש ד"ה קטן כו' וכן פי' כל הגאונים והמפרשים ופי' עוד מ"ש שם ולית כו' אלא כו' דר"ל תרווייהו בעי' וכ"כ רא"ש בשם ר"ח ורי"ף בשם גאונים אלא שפי' דא"צ לפרוח שערות אבל הרי"ף פי' דאף אין צריך לשנים דאף בן ט' או י' וכ"כ הרמב"ם וכ' בן ח' או ז' וכ' הריב"ש דעונת הפעוטות נקטו וה"ה יותר מבן שש דכל שהוא פחות מכן אין ידיעתו ידיעה כמ"ש בגיטין נ"ט א'. ור"ת פי' דמש"ש ולית הלכתא לא קאי אשני מימרות הראשונות דריב"ל שהרי הפסיק בגמרא אחריהם בדברים אחרים ושם הוא לעשרה וכאן הוא לג' וכ' דה"ה לתפלה דמצרפין קטן המוטל בעריסה דשוין מדפריך שם מיתבי כו' ומיהו הפוסקים חולקים על ר"ת ור"י פי' דאין מצטרפין לא לתפלה ולא לבהמ"ז בין לי' בין לג' עד שיביאו ב' שערות וכמ"ש בירו' שם מאימתי עושין אותו סניף ר' אבינא אמר אתפלגון ר"ה ור"י תרווייהון בשם שמואל ח"א כדי שיהא יודע בטיב ברכה וח"א שיהא יודע למי מברך אמר ר"י כמה זימנין אכלית עם תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינין עלי עד שהבאתי שתי שערות ושם מיירי לי' כמ"ש שם להדיא ע"ש ומ"מ כתב שפורח ויודע למי מברכין מצטרף אף לג' דבהא ליכא מאן דפליג ועתוס' שם בד"ה ולית כו'. אבל מדברי הרא"ש וטור משמע דאין מצטרף קטן כלל וסמכו על הירוש' הנ"ל ומפרשי' דווקא אחר י"ג שנה כמ"ש בפ' יוצא דופן ואע"ג דגמרא דידן פליג על הירושלמי מנהגא דעלמא כירושלמי הג"מ וכמ"ש כל שהלכה רופפת כו' ועי"ל דכל האי סוגיא הכל בי' ופליגא אדריב"ל כמ"ש בתוס' סד"ה קטן אבל לג' לא וכמ"ש בירוש' שם ר' סימון בשם ריב"ל ר' יוסי בן שאול בשם ר' קטן עושין אותו סניף לי' כו' ר' ברכיה א"ר יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה אמור אוף הכא עושין אותו סניף לג' מה תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' לא כ"ש א"ל אינו כ"ש תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' אין עושין אותו סניף כו' מאימתי עושין כו' כנ"ל וכ"ז אליבא דר' אשי מ"ה ב' אבל אנן קי"ל כמר זוטרא דיותר חמירי י' מג' וכמ"ש הרא"ש בשם ר' חיים על פסק דר"ת הנ"ל וכ"פ בהג"ה בסי' קצ"ט סעיף י' אבל בש"ע שם פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברך מצטרף בין לג' בין לי' דלא כר"ת שמחלק כנ"ל וע"פ סברא זו הוא המתירין כאן וכמ"ש ר"ת דתפלה ובהמ"ז שוין:

ולא נראו כו'. דדוקא לבהמ"ז אבל לא לתפלה וכמ"ש בסעיף א' וכן במ"ס ס"פ ט"ז אבל קדושה כו' פחות מי' ואין קטן עולה מן המנין לברכו וקריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג והוא לשון הרמב"ם והטור אף שהרמב"ם ס"ל דבבהמ"ז מצטרף וכ"ד הרבה פוסקים וכמ"ש בב"ר פ' צ"א אחר המאמר הנ"ל שבירושלמי הדא אמרה עושין סניף לבהמ"ז אבל לק"ש ותפלה אין עושין אותו סניף עד שיביא ב' שערות והובא בתוס' שם דלא כר"ת:

וה"ה כו'. דלא כריב"ל דלא כר"ת:

ואשה. דדינה כעבד בכ"מ:

ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' בירושלמי ובב"ר שם תני קטן וס"ת עושין אותו סניף הא מסיק שם א"ר יודן כיני מתני' קטן לס"ת עושין אותו סניף וכמ"ש לקמן סי' רפ"ב סעיף ג' ולא אשכחן צירוף ס"ת אלא בעיבור שנה כמ"ש בפרקי ר"א תוס' שם ושארי פוסקים:

מיהו כו'. הג"מ ואפי' בלא חומש וכהיש מתירין הנ"ל:

ה

ס"ה ומיהו כו'. ירושלמי פ"ז דברכות ב"ר פ' צ"א שם קטן עושין כו' והתני אין מדקדקין בקטן א"ר סימון אריב"ל לשני קטנים נצרכה א' ספק וא' קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף ופי' מ"כ בשם רש"י דאין מדקדקין אם בא לכלל שנים אין מדקדקין בשערות ומשני דספק הביא הוא כגדול ובלעדו מצרפין לקטן ממש אף שבגמ' פי' להא דאין מדקדקין בקטן פורח. מנהגא דעלמא כהירושלמי כנ"ל:

ו

ס"ו ואם כו' או כו'. כמ"ש שם קטן המוטל בעריסה כו' ואף מאן דפליג משום דקטן לאו בר מצוה הוא הג"מ:

ח

ס"ח חדש כו' אבל כו'. חגיגה ב' ב':

ט

ס"ט לעולם כו'. נדה מ"ז ב':

ושנת העיבור כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ק דכתובות א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר בת ג' שנים ויום א' ונמלכין ב"ד לעברו הבתולים חוזרים וא"ל אין הבתולים חוזרים וז"ש בס"י בהג"ה ומי שנולד כו':

יא

סי"א עבריין כו'. כמ"ש בסנהדרין מ"ד א' דבקדושתיה קאי ואף שפסול לעדות הלא הנשים מצטרפות לזימון אי לאו משום פריצותא וכותי מצטרף לזימון אע"פ שעובר אדרבנן וכמש"ש מ"ז ב' ומ"ש ברפ"ז דברכות אכל טבל כו' דוקא לזימון שא"ל קבע כמ"ש הראב"ד ודוקא באותה סעודה כמ"ש ריב"ש סי' קע"ב ע"ש:

יב

סי"ב מנודה כו'. דזהו לשון נידוי שנבדלין ממנו כמ"ש בפ"ד דב"מ נ"ט ב' כמדומה שחביריך כו' ומתרגמינן נדת דותה ריחוק סאובתה שם:

אבל כו'. דלא מצינו אלא בד' אמות:

אא"כ כו'. דיש רשות לב"ד להחמיר מה שירצו עליו כמ"ש בפ"ג דמ"ק:

יג

סי"ג צריך כו'. מההיא דעירובין צ"ב ב' וההיא דפסחים פ"ה ב' ופי' תוס' שם ושם ובר"ה כ"ז ב' ובסוטה ל"ח ב' דשם מיירי לענין לענות קדיש וקדושה כשיש עשרה בלעדו כמ"ש בסעיף כ' וההיא דספ"ג דר"ה שם בשופר ומגילה דאין צריך י':

והעומד כו'. פסחים שם ואע"ג דקי"ל כריב"ל דהלכה כותיה ועוד דסוגיא דסוטה שם כותיה מ"מ בהא לא פליג ארב כנ"ל:

ממקום כו'. רי"ו וכמש"ש הא גופא קשיא כו' ל"ק כו' וס"ל מדצריך לקדושי ש"מ דאינו מכלל פנים מסתמא וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' ק"פ הל' א' דאגף עצמו כלחוץ לענין הוצאתו מן הבית ולכאורה נראה להיפך דמסתמא כלפנים אלא דבמכוון הניחו מלקדש כמ"ש בגמ' שם וכ"כ ב"י ואף לפי' צ"ע דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דאם מיעוט או ש"ץ שם מצטרפין וכמ"ש למטה בסט"ז וע' מ"א ומטעם אחר כנ"ל:

יד

סי"ד מי כו'. שם פ"ו א' אמרינן תנן החלונות כו' בשלמא כו' ואף להרמב"ם דל"ג לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כ' דשוין לקרקע מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו אלא די"ל דמדמי לבהמ"ז לקמן סי' קצ"ה סעיף א' ב' וכן מצאתי ברשב"א סי' צ"ו ע"ש:

גגין כו'. גמ' שם וכ' הרמב"ם גם לענין פסח לענין הוצאתו שם:

טו

סט"ו אם כו'. כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכמש"ל סי' קצ"ה ס"ב:

אם כו'. דהא למידין שם מעירוב ובשתי חצירות ופתח ביניהן שתיהם מותרות לעצמן כיון שאינו נפרץ במילואן:

יט

סי"ט ש"ץ כו'. כמ"ש בסוכה נ"א ב' וערש"י שם בד"ה בימה כו' ומסתמא גם הש"ץ עומד עליה להשמיע לעם אלא מפני הרחוקים מניפין בסודרין:

אע"פ כו'. דההיא דעירובין הנ"ל שהן מחולקין בתשמישן אבל כאן תשמיש א' הוא ותשמיש בה"כ הוא וראיה ממ"ש בסוטה ל"ח ב' פשיטא כו' תיבה לא מיפסקא ומסתמא תיבה גדולה כדרך שעושין להשמיע לעם וה"ה כאן ועוד כיון שרואין מצטרפין אפי' בב' בתים כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכנ"ל סעיף י"ד רשב"א שם אבל יש לדחות כל הראיות:

ויש מי כו'. כמ"ש בעירובין ע"ב ב':

כא

סכ"א עיר כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ ולקמן ר"ס ק"נ כופין כו' ושם מי שהיה בלן כו' כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעיף כ"ה:

ואם הם כו'. ולא חיישינן שמא יצטרך א' לנקביו או אונס אחר דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש בריש יומא וכן בתוספתא הנ"ל גבי בלן דלא מחייבי' להעמיד אחר תחתיו אלא כשאין שם אחר כמש"ל ולא דמי למ"ש בפ"ק דסוטה ובפ' בתרא דקדושין לא שנו אלא בעיר כו' דעריות שאני ועוד אם התחילו גומר כנ"ל ס"ב:

חציו כו' עמש"ל סי' נ"ג סעיף כ"ג:

ואין חילוק כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים לענין חמץ:

כב

סכ"ב אם יש כו' וכן כו'. מההיא דתוספתא הנ"ל וה"ה לכל צרכי העיר וכמ"ש בח"מ ר"ס קס"ג:

הזנה אוטומטית נו

א

ס"א ולא יפסיק כו'. לשון הג"א בפ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך ל"ל בה וכ' בד"מ היינו לפי' הי"מ שבטור והוא פי' מחזור ויטרי שהביאו תוס' ברכות ג' א' ד"ה ועונין כו' אבל לפי' תוס' שם והביאו ג"כ הטור הוא להיפך והוכיחו תוס' שם ממשש"ו כ"א ב' יהא שמו הגדול מבורך ועוד כ' שם וגם מה שאומרים העולם כו' ר"ל דלפי' משום ע"ה שאינן מבינין ע"כ דלא כמחזור ויטרי דהא שם י"ה הוא לה"ק בשלמא למה שאומרים העולם לא איכפת לן בזה כיון שאין מבינין השאר וכ"ה בטור ולפ"ז העיקר שלא להפסיק בין רבא למברך וכ"כ ב"י ששמיה הוא חסר יו"ד והוא כפי' התוס' אבל דין זה צ"ע שהוא נגד גמרא דסוכה ל"ט א' ועמ"א ותירוצו אינו נכון דהא בד"מ למד מדברי הג"א ושם כ' כדברי גמ' הנ"ל וגם דינו של הג"א צ"ע כיון דקי"ל אסוקי מילתא היא א"כ ה"ה בין שמיה לרבא:

ויש לעמוד כו'. ירושלמי דבר אלהים לי אליך מכאן אר"א כד ענין איהש"ר וכ"ד שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי:

ומי שבא כו'. דשבח בפ"ע הוא וגם עדיין לא נשלם ענין הקדיש ול"ד לעניית אמן יתומה ועמ"א:

וכשמתחיל כו'. ע"ש יתגדל ויש בה כ"ח אותיות וכ"ח תיבות כמ"ש מהרי"א וש"פ וכ' שז"ש בכל כחו וכ"ה בזוהר:

זכור כו'. שזוכר רחמיו באותה שעה כמ"ש בברכות ג' א' טור:

ב

ס"ב כשש"ץ כו'. רמב"ם וטור בשם ר"ע:

ולא נהגו כו'. טור:

ולא יפסיק כו'. עמ"א ז"ל ד"מ כו' ומפרש דקודשא מסיים ובריך הוא מתחיל ברכה אחרת ודבריו צ"ע דנראה דקודשא בריך הוא קאי על שמו ית' ולעילא מתחיל וקאי אלמעלה שאמר יתברך כו' וכ"מ ברמב"ם וש"ע שכ' שאחר ב"ה עונין אמן ובטור כתב בשם ר"ע ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר כו' שמיה דקב"ה ואמרו אמן לעילא מכל כו' ושגגה היא:

ג

ס"ג העונים כו' כי כו'. במדרש אר"א בר' יוסי פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יש"ר ליתברך וכ"כ הרי"ג שיש לסמוך ע"פ הסוד אבל כל הפוסקים כ' לענות עד עלמיא בלבד שיש בו כ"ח אותיות וכ"כ הגאונים וכ"כ הרמב"ם בסדור התפלות שם ומהמדרש הראיה להיפך כדבריהם דחשיב לה כבין הפרקים וכבין קדיש לברכו ובין ברכה לברכה ולא אסר אלא שלא ידבר ביניהם לפי שהיחיד עונה עד שם ושומע משם ושותק ורגילין לדבר הדיוטות וכן בין קדיש כו' ולכן לא אמר ממי שמספר קודם עלמיא ובאמצע הברכה וכן מ"ש הרי"ג ע"פ הסוד ל"נ דלא עדיף מבין הפרקים שע"פ הסוד הן תכופות כידוע למבין שהן משולבות ואין לך קיצוץ יותר משם ואסר ג"כ במדרש הנ"ל ואעפ"כ א"א כאחד וקל יותר מבאמצע הפרק כמ"ש במתני' אלא שמסידור ר"ע ורמב"ם שכ' לענות אמן אחר יתברך משמע ששם סליק עניינא ולכן כ' הטור ישתבח בלא וא"ו אלא שאעפ"כ כ' הרמב"ם והטור לענות עד עלמיא בלבד וכן עיקר:

ד

ס"ד כשאומר כו'. כל בו ורד"א והטור וספר הפרדס כ' סידור אחר ד' כריעות וחמשית בעושה שלום וקרו ליה רשות וכ"ה בהג"מ וט"ס שם שחשיב כרייעה יתירה וכן ט"ס בטור ע"ש והולך ע"ד שכ' כל בו וש"ע אלא שבש"ע הוא ה' כריעות לבד עושה שלום ע"ש אבל נראה שאין לכרוע כלל בקדיש דאין להוסיף כלל על הכריעות וא"ל כיון שאינו בתפילת י"ח לית לן בה וכמ"ש התוספות בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו' דהתם תחנונים של יחיד איירי ומה שלא קבעו בתפלה אבל במה שקבעו אפי' אינו בתפלת י"ח אין לכרוע דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל הרי זה מגונה:

ה

ס"ה לאחר כו'. ואח"כ כמו אחר י"ח כמש"ל בר"ס קכ"ג ע"ש:

הזנה אוטומטית נז

א

ס"א המבורך כו'. כר"י שכן מסקנא דגמרא שם:

ועונים כו'. כמ"ש במתני' כענין שמברך כך עונים כו' וה"ה כאן:

וחוזר כו'. כמ"ש בבהמ"ז שם מ"ו ב' חוזר למקום שפסק וכפי' הרי"ף שם ואע"ג דאמרו בירושלמי שמואל אמר אינו מחוציא את עצמו מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר א"ר אבין מכיון דאומר המבורך אינו מוציא את עצמו מן הכלל ה"נ אומרים בבהמ"ז נברך ואפ"ה חוזר כו':

ונהגו כו'. אבל הרמב"ם והגאונים לא כתבוהו וכן הטור קרא תגר כמ"ש בסוטה מ' א' ולכן השמיט בש"ע אבל בשם הרא"ש כתב ליישב שאומרים בעוד כו' כמ"ש כאן וכ' סימן לדבר מודים דרבנן וע"ל סימן קכ"ח סעי' כ"ו:

הזנה אוטומטית נח

א

ס"א זמן ק"ש כו'. כמ"ש התוס' ביומא ל"ז ב' דאביי מודה לר"ה דהלכה כאחרים אלא דמצוה מן המובחר כותיקין כדי לסמוך כו' וקודם לכן א"א לסמוך וכ"כ תר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם שפסק לגמרי כאביי וכ"מ ברי"ף:

הרגיל כו'. ירושלמי והובא בתוס' ברכות שם וש"פ:

ונמשך כו'. אפסיק בגמרא שם הלכה כר"י ואף ותיקין מודין לר"י כמש"ש כ"ה ב' תוס' שם ושם וש"פ כמ"ש בירושלמי שם מ"ד כדי שיהא רחוק ד"א כמ"ד בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי כו' וכן בתוספתא פ"א אחרים אומרים כדי שיהא חבירו ברחוק ד"א ומכירו מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה כו':

סוף ג"ש כו'. רמב"ם והג"מ וש"פ דלשון שלש שעות משמע כל השלש שעות דאל"כ הל"ל עד שעה שלישית ובירושלמי פ"ק ר"ז בשם ר' אמי ביומי דר"י הוינן נפקין לתעניתא וקרינן שמע בתר תלת שעין ולא הוי ממחי בידן ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא ומקרי ק"ש בתר ג' שעין בעי ר' אחא ממחי בידיהון א"ל ר' יוסי והלא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת א"ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה ובפ"ד שם ר' יוסי מצלי בתלת שעות ר"ח בר בא מצלי בתלת שעות ר' ברכיה חמוניה קרא ק"ש ומצלי בתר ג' שעין והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' כבר קיבל מ"ש בעונתה ובגמ' ז' א' בהנך ג' שעי קמייתא כו' דלא כרא"מ ורש"י שכ' עד תחילת שעה ג' ממש"ש ג' ב' ותרתי דיממא ועי' תוס' דע"ז ד' ב' ד"ה בתלת כו' ובזה נסתר ראייתם דקיימין כל שעה ג' ובהג"מ תי' בד"א ע"ש:

שהוא כו'. וכ' האגור דאיתא במדרש דיום שהעמיד יהושע החמה תקופת תמוז היתה ואמרינן במס' ע"ז כ"ה א' וכמה כ"ד כו' ועמ"ש סי' תמ"ג ס"א:

לקרותה מעט כו'. כן פי' הרמב"ם ותר"י שזה מ"ש גומרין כו' דלא כר"ח שפי' גומרין ר"ל קורין אחר הנץ החמה ממ"ש ייראוך עם שמש כמ"ש תוס' בשמו ביומא שם וסתרו דבריו דיראוך קאי אתפלה כמ"ש בפ"ד דברכות וז"ש כדי שיסמוך כו' ועוד דספ"ג תנן אם יכול לעלות כו' עד כו' וגם דלא כר"ת שפ' דלא כותיקין ע"ש:

ומי כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו':

שיעור כו'. ט"ס הוא כאן וצ"ל שיעור שליש עישור שעה:

ב

ס"ב אם לא כו'. ממ"ש ביומא שם נשאר כו' אע"ג דאביי עצמו אמר לק"ש כותיקין ותי' תוס' שם ושם דההיא לציבור שלא היו יכולין לעשות כותיקין וכ"כ תר"י וש"פ:

ג

ס"ג ומי כו'. ממש"ש ח' ב' הלכה כר' שמעון ב"י והקשו דהא קי"ל כאחרים וכותיקין ופי' הרי"ף וש"פ דשם מיירי בדיעבד א"נ בשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא וכמש"ש באידך דרשב"י כי אתא כו' בשעת הדחק והקשו ע"ז ממ"ש למ"ד א' השכים כו' כשמגיע כו' ותירץ הרשב"א דההיא דפ"ק שיוצא במקום כו' והר"י תי' שבני השיירא כו' וכמ"שו והא דאמרינן ביומא שם הקורא עם כו' ר"ל לכתחלה ולא יצא מצוה מן המובחר ב"י ועתוס' י"ב א' ד"ה משום כו' וט"ס שם וצ"ל כדאמר ביומא הקורא כו' וכמ"ש ברש"י שם דשם ויכול הברייתא כו' ר"ל הברייתא דיומא הנ"ל ר"ל ולא ס"ל הא דרשב"י וכן מוכח להדיא בפ"ק דירושלמי דברכות דפליגא ברייתא הנ"ל עלה דרשב"י דקאמר שם עלה דר"ג אתי' ר"ג כר"ש דתני בשם ר"ש כו' א' לפני ע"ה כו' הא ר"ג כר"ש בערבית אף בשחרית כן או יהא כי מה דאר"ז אחוא דרב חנה כו' הקורא עם אנשי משמר כו' ומתורץ השגת הרז"ה על הרי"ף מברייתא הנ"ל דטעמו של הרי"ף דפסק כר' שמעון בן יוחאי דפליג על ברייתא הנ"ל וכן מוכח בגמ' שם דאריב"ל הלכה כר' שמעון בן יוחאי ולכאורה מאן פליג עליה דרשב"י דקאמר הלכה כמ"ש בכ"מ הלכה מכלל כו' אע"כ ברייתא הנ"ל פליגא עליה כנ"ל ופסק' ריב"ל כרשב"י ולכן פסק הרי"ף כוותיה אבל הטור מפרש דהא דרשב"י באקראי אבל ברגיל לא יצא אף בדעבד ובכה"ג איירי ההיא דיומא וז"ש הטור וכן אם קראה בדיעבד יצא וא"צ לקריתה פעם שניי' והוא שלא יהא רגיל לעשות כן וכן נראה מדברי הרשב"א וש"ע:

וגם שפיר כו'. ויליף מאנשי משמר ר"ל מר"ל דאמר יוצר אור וצ"ע דהא מסקנא דגמ' שם דאהבה רבה הוו אמרי ולא יוצר אור משום דלא מטי זימניה וכ"ה בירושלמי וכן פסק הרמב"ם ולפי' התוס' הוי דלא כהלכתא:

ד

ס"ד אם כו'. כנ"ל:

ואם כו'. יתבאר בסי' ס' סעיף ב':

ה

אם נאנס כו'. כמ"ש שם בגמ' להדיא כי אתא כו' בשעת הדחק וכ' הרא"ש והשתא לא פליגי הא דרשב"י אהדדי וכן הא דפסק שם כר"ג דבלא אונס עד ע"ה ובאונס עד הנץ החמה וכן בק"ש של שחרית בלא אונס כנ"ל ובאונס מע"ה והקשה תוס' שם בד"ה לעולם כו' וביומא דהא קי"ל כאחרים ור"ע עצמו אמר בין חמור לערוד וכאן אמר בלא אונס מנץ החמה ותי' שם ושם דהקמ"ל דבלילה אינו יוצא אחר הנץ החמה אפילו באונס וז"ש כיון שעדיין כו' וכ"כ הרא"ש ועוד תי' דקמ"ל דאינו יכול לקרות שניהם וכ' ברמזים וב"י שקורא של ערבית דשחרית אפשר לקרות אח"כ וז"ש ואם היה כו' ובטור השמיטו דס"ל כתי' ראשון וב"י ס"ל דשניהם אמת לדינא:

ו

ס"ו ואם עברה כו'. דטעם מש"ש לא הפסיד הברכות דברכות לא שייכי לק"ש כמ"ש הרשב"א וה"ה כמו תפלה ולפיכך דינס כמו בתפלה:

ז

ס"ז אם לא כו' י"א כו'. מדמחתינהו בחדא מחתא שם כ"ו א' ותי' דבמזיד ס"ל דקאי אתרווייהו:

ויש חולקים כו'. דבשלמא תפלה כמש"ש כיון דרחמי כו'. ומ"מ צ"ע דמאי תשלומין שייך כאן ומאי איסור הוא כיון שאינו אלא כקורא בתורה:

הזנה אוטומטית נט

א

ס"א תקנו כו'. שם:

להוציא כו'. תר"י:

שאומרים כו'. כמ"ש בסנהדרין ל"ט א' וחולין פ"ז א' וערש"י שם ד"ה מי כו':

ב

ס"ב אם טעה כו' וה"ה כו'. כן פי' בדברי הטור שצריך ב' תנאים א' שבפתיחת הברכה צריך שיזכיר יוצר אור או בתחלה או באמצע. ב' שהחתימה צ"ל כדינו ואם חסר א' מאלה לא יצא וצ"ע כי דברי הרא"ש לא מ' כן וגם בגמ' אין נראה כן דקמשני שאני התם כו' אלמא בחתימה לבד סגיא וגם למסקנא דמשני אלא כיון כו' מ' ג"כ דסגי בחתימה אלא שדבריו הוא לפי דקי"ל הבעי' דקולא ואתיא הברייתא כפשטא מחמת שחזר ואמר יוצר אור לפי' הרי"ף אבל ממ"ש בברייתא כללו ש"ד כו' משמע אחר חיתום הברכה ולכן עיקר שאם סיים יוצר המאורות אע"ג שאמר בתחלה הכל מעריב ערבים יצא לכל הפירושים שבגמ':

ג

ס"ג י"א כו' וי"א כו'. וכ"מ במתני' דמגילה כ"ג ב' וערש"י שם ד"ה אין פורסין כו' ולכאורה ברכה ראשונה ל"צ עשרה אלא משום קדושה וכן כתב הר"ן שם וכבר הרגיש ב"י וד"מ בזה בסי' ס"ט ע"ש וכל דבריהם דחוקים וכ"ד הגאונים והרמב"ם וכן הוכיח הר"ן במגילה שם ועוד הוכיחו תר"י בפ"ג דברכות ממ"ש בירושלמי התחילו בעשרה ויצאו כו' ומ' שהתחילו בפריסת שמע דהיינו הברכה ומאי גומר אף שדחה שם כמ"ש בב"י שם וכמ"ש למטה וס' ראשונה סייעו עצמן מספי"ו דמ"ס והביאו המרדכי בפ"ג דברכות וז"ל שם וקטן שאינו פורס על שמע אין יכול לו' קדוש ביוצר ביחיד אבל בצבור עונה עמהן וגדול פורס את שמע יכול לו' קדוש לפי שהוא בסדר אבל קדוש של עמידה כיון שצ"ל נעריצך ונקדישך כו' אינו הדין לאומרו בפחות מעשרה אבל משם משמע להיפך דלכאורה קשה דקא' וגדול פורס כו' ע"כ מיירי ביו"ד א"כ מאי לפי כו' אבל כו' אלא דה"ק דאע"ג דלענין פורס על שמע סגי בששה שלא שמעו כמ"ש שם ספ"י אבל לענין קדושה של י"ח צריך י' שלא שמעו כמ"ש במתני' דמגילה ובמ"ס שם וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונ"ט לדבריהם משמע ברישא צריך עשרה דוקא שלא שמעו ואף לרבותינו דוקא בברכו דיליף מקרא אבל קדושה נשאר על דין הראשון וז"ש וקטן כו' ר"ל כיון שאינו יכול לפרוס על שמע א"י לו' קדושה ג"כ אבל בציבור כו' וגדול כו' י"ל ג"כ קדושה בשבעה או בששה כיון שהוא בסדר של פריסת שמע משא"כ בשל י"ח וכ"כ בזוהר להדיא והביאו ב"י אבל בד"מ כ' כיון שמפורש במ"ס אין לחוש לזוהר וז"ש בהג"ה וכבר כו' אבל כבר כתבתי שגם המ"ס סובר להיפך וכן תיקנו הקדמוני' לו' במקום קדושה ברייתות משום דס"ל כס' אחרונה דלס' ראשונה ל"ל דהא לא עדיף מסדר קדושה ויוצר:

וכשעונין כו'. ירושלמי ותוספתא פ"ק ואין עונין עם המברך ר' יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' י' צ' מכה"כ ובכי"מ כל אלו היה ר"י אומר עם המברך ומפרש ראבי"ה שר"ל עונה בקול רם מלשון ותען להם מרים כו' וענו הלוים כו' והביאו הג"מ בנוסח התפלות ס"ק ג' ועמ"ש בס"ד:

ד

ס"ד ברכת כו'. כ"כ הרא"ש שכן היה נוהג מפני חסרון כוונה ומפסיד כל הברכה כיון שלא שמע אבל בקריאה אין מפסיד כמ"ש ברפ"ב מכאן ואילך מצות קריאה ועתוס' דר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון כו' בירושלמי כו':

בנחת כו'. כ"מ מהתוספתא הנ"ל לפי' הג"מ שפי' עונין בקול רם אבל הרא"ש אין מפרש כן שמדבריו מ' שלולי חששא הנ"ל לא היה מברך ומ' שבימיו לא היו מברכין אלא הכל שומעין מש"ץ והוא היה חושש לכך ממנו נשתרבב מנהגנו והתוספתא אתיא כפשטיה כמש"ש כל אלו היה כו' מ' שהשאר לא היו אומרין והטעם שהיה אומר כ"ז כמש"ל בסי' מ"ט בשם הרא"ש לפי שא"י להוציא י"ח בע"פ וכמ"ש בטור שם אלא אומר בנחת לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ:

וימהר כו'. כמש"ל ר"ס נ"א:

ומיהו כו' דברכות כו'. כמ"ש בתוספתא ואף ר"י לא היה אומר אלא קדושה והר"ן כ' במגילה שם בשם הגאונים אין פורסין כו' ר"ל אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא שאף בשנים א' פוטר את חבירו חוץ מבהמ"ז דבעינן שלשה ע"ש הטעם וכ' הטעם משום קדושה שבהן ואף בערבית לא פליגי רבנן בתקנתן וכ' וזהו באינו יודע מוציאו בפחות מי' חוץ מקדושה שבו וכמ"ש בבהמ"ז בפר"ז דברכות וכ"כ תר"י בפ"ג דברכות משום קושיא הנ"ל דס"ל דקדושה זו יחיד אומרה ע"כ פי' דאין נפטרין אלא בעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' ורומז מ"ש בפ"ג דירושלמי לא מסתברא בק"ש שיהא כל א' משנן בפיו וע"ל סי' תקצ"ד בהג"ה ועמ"א:

ולא יענה כו'. כמ"ש הטעם דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו:

וע"ל כו'. ששם פסק כדעת הרא"ש ורמ"ה לענות אמן והטעם משום דברכות אינן על ק"ש כנ"ל אבל ברמב"ם כ' שאחר אהבה רבה אין לענות אמן אחר עצמו וצ"ל משום ה"ט כנ"ל ועב"י:

ה

ס"ה דהיינו כו'. כמ"ש בירושלמי הטעם דהוא בתחלת הברכה ועתוס' שם שהביאו:

ואם כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל וכמ"ש במתני' שם: