משנת רבי אליעזר/פרשה יג
התורה נקראת קדושה, שנ' תחלת חכמה יראת יוי. גדולה היא קדושתה, שאפי' מן הלחם ומן המים צרך משה רבינו להתקדש מ' יום עד שלא קיבל את התורה. והרי דברים קל וחומ', ומה אם הלחם והמים, שהן טהורין, נתקדש מהן משה רבינו ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טמאה, ושלא נעסוק בה ושלא נהגה בה במקום הטינוף.
גדולה תורה, שהיא מתנת חיים לעושיה בעולם הבא, שנ' בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. ומניין אף בעולם הזה, שנ' כי חיים הם למוצאיהם. ר' שמעון אומ', משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם העסוקים בפרקמטיא. אמרו, בואו ונחליף. החליפו. נטל זה מה שביד זה וזה נטל מה שביד זה. נמצא מה [ש]ביד זה אינו ביד זה, ומה שביד זה אינו ביד זה. אבל דברי תורה אין כן. שני תלמידי חכמים פגעו זה בזה, אחד שונה סדר מועד, ואחד שונה סדר טהרות. אמרו באו ונחליף. השנו זה את זה. נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים.
גדולה תורה מכל כלי חמדה. שכל כלי חמדה שבעולם אדם צריך לשמרם, אבל דברי תורה הן משמרין אותו, שנ' מזמה תשמר עליך. ד"א גדולה התורה מכל כלי חמדה שבעולם. כל כלי חמדה כל זמן שהן מתישנין הן פוחתין, אבל דברי תורה כל זמן שהן מתישנין [הן משביחין], שנ' בישישים חכמה. כל כלי חמדה שבעולם אינן משיבין את הנפש מן הפרענות, אבל דברי תורה ומעשים טובים משיבין את הנפש מן הפורענות. וכן הוא אומ' תורת ייי תמימה משיבת נפש. אימתי היא תמימה, בזמן שאדם למד ומלמד. אבא שאול אומ', כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכת' כאלו ילדו, שנ' ואלה תולדות אהרן ומשה. לא פרט אלא בני אהרן בלבד, ולמה נקראו על שמו של משה, שהוא למדן. כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפי' הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה, שנ' אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, כגזירתי תהיה. ר' יהודה אומ', למד ולא ילמד, אין לך הבל גדולה מזה. ד"א תורת יוי תמימה. אימתי היא תמימה, כשאדם למד ועושה. שכל הלמד ואינו עושה, הרי זה מחלל את השם, שמצוה שלא להלוות ברבית, והוא מלוה ברבית, שלא לגזול, והוא גוזל, שלא להעביר, והוא עובר. וכן הוא אומ' וחכמת המסכן בזויה. וכן ר' עקיבה וחביריו עשירים היו. אלא זה המסכן במעשים, שהוא למד ואינו עושה. לפיכך הארון מצפה זהב מבית ומחוץ, לומ' לך, שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו. אם כן, מה העץ עושה באמצע. אלולי העץ לא היה נואי לזהב, כך אלולי יצר הרע לא היה נואי לצדיק. ד"א תורת יוי תמימה, אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה וחוזר עליה. ומניין שאדם חייב לחזור עליה, שנ' כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. מגיד הכת', כשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא יאבד, כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד, שנ' השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח. מלמד, שהשוכח עובר בשלשה לאוין, השמר, ושמר, ופן. כשם שהוא שוכח, כך דברי תורה רחוקין ממנו. משל לשנים שפירשו זה מזה על הדרך, זה הולך מיל לצפון, וזה הולך לו מיל לדרום, נמצא זה רחוק מזה שני מילין, וזה רחוק מזה שני מילין.
ר' שמעון בן יוחי אומ', הרי הוא אומ' על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. וכי מאחר שהוא קרוי אדם וקרוי איש, יש לו שדה ויש לו כרם, למה נקרא שמו חסר לב, בשביל שהוא עצל, שקרא ושנה וישב לו. מנ' שסופו לבקש ראש ההלכה ואינו מוצא, ת"ל והנה עלה כלו קמשונים. ומנ' שסופו לבקש ראש הפרק ואינו מוצא, ת"ל כסה פניו חרולים. ומנ' שסופו לבקש ראש המסכתא ואינו מוצא, ת"ל וגדר אבניו נהרסה. מי גרם לו, שלא חזר על תורתו.
ד"א תורת ייי תמימה. אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומוסיף עליה בכל עת. שכן התורה נקראת פרי, וצריכה להיות עושה פרי, שנ' טוב פריי מחרוץ ומפז.
ר' יהודה אומ', תלמיד חכם שכוחו יפה דומה לספוג שהוא סופג את הכל, ותלמיד שאין כחו יפה דומה למוך שאינו סופג אלא צרכו, זה האומר דיי מה ששנה לי רבי. ד"א תורת ייי תמימה. כשאדם למד תורה לשמה. שלא יאמר, אלמד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים. אלא ילמד תורה לשמה. רבי אליעזר בן צדוק אומ', עשה דברים לשמן ולא לשם פעלתן, ודבר בהן לשמן. בוא ראה, בלטשצר, שנשתמש בכלי בית המקדש, ואבד מן העולם, המשתמש בכלי שנברא בו העולם, על אחת כמה וכמה. ד"א תורת ייי תמימה. אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומאהיבה לבריות. כיצד. דבורו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו באמת, אוהב שלום ורדף שלם, עליו הכתוב אומ' ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ואם אין דבורו בנחת ומשאו ומתנו אינו באמת, ואינו אוהב שלום ורדף שלם, עליו הכתוב אומ' ויבא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ייי אלה ומארצו יצאו. ר' שמעון בן מנסיא אומ', הרי הוא אומ' ואהביו כצאת השמש בגבורתו. המאהיבין גדולים מן האוהבים, על אחת כמה וכמה שיהיו כצאת השמש.
ד"א תורת יי תמימה. כשאדם עוסק למלאות את התלמוד, שהוא מתמים את המצוות. שאם אין אדם יודע דקדוקי מצוות, מה הנייה יש לו שהוא יודע גופיהן. לפי שנתן הקב"ה תורה שבכתב כלל ותורה שבעלפה פרט. ומנ' שנתן הקב"ה למשה תורה שבכתב ותורה על פה, שנ' ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים, הרי בכתב. ואתי צוה ייי בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים. חקים בצווי בלבד, הרי על פה, שהוא פירושה שלתורה שבכתב. כיצד. בסכות תשבו, ולא פירש. היכן פירש להן, עשרה טפחים גובה, שבעה טפחים אורך, ושלש דפנות. כיוצא בו, ושחט את בן הבקר, ולא פירש. היכן פירש, להלן, שהיה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור. כיוצא בו, כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ולא פירש. היכן פירש, ימים שנים, רבים שלשה.
עדות ייי נאמנה. אימתי היא נאמנה. כשאדם דורש דבר כנתינתו מסיני. ד"א אימתי היא נאמנה. כשאדם מלמדה שלא בשכר. וכן מצינו במשה רבינו, שלימד תורה לישראל בחנם. ד"א אימתי היא נאמנה. כשאדם לומדה מתוך דוחק, כמו שנ' ונתן ייי לכם לחם צר ומים לחץ. ולא עוד, אלא שזוכה לשמוע בת קול ברוח הקדש, שנ' ואזניך תשמענה דבר מאחריך. [ד"א] אימתי היא נאמנה. כשאדם מכסה כל סתרי תורה, שאין כל אדם ראוי לשמען, שנ' ונאמן רוח מכסה דבר.
פקודי ייי ישרים. אימתי הן ישרים. כשאדם מישרן על עצמו. ללמדך, שלא יאמר היאך אני יכול ללמוד את המשנה נזקים שלשים פרקים, [כלים שלשים פרקים], והלא אין עליך לגמור את המלאכה, אלא למוד כפי כוחך. ד"א פקודי ייי ישרים. שאינן רחוקין ממנו. וכן הוא אומ' לא בשמים היא. שלא תעשינה בעינך כמי שהן בשמים, ותאמר, מי יוכל לעלות אחריה ולהורידה, מי יוכל ללמדה. ד"א פקודי ייי ישרים. ראה נעשו דברי תורה עטרה לראש, ענק לצואר, מלוגמה ללב, קלורית לעינים, כוס העיקרון לבני מעים. עטרה לראש, שנ' כי לוית חן הם לראשך. ענק לצואר, שנ' וענקים לגרגרותיך. מלוגמה ללב, שנ' פקודי ייי ישרים משמחי לב. קלורית לעינים, שנ' מצות ייי ברה מאירת עינים. כוס עיקרין לבני מעים, שנ' רפאות תהי לשריך, ולכל בשרו מרפא. ד"א לא בשמים היא. שלא תעשינה בעינך כמי שהיא בשמים, [ותאמר], צריך אני לעלות אחריה ולהורידה, ותאריך את השעה, [לומר], היום אם [לא] אלמוד, למחר אני למד. ד"א לא בשמים היא. לא תמצא בגסי הרוח. ולא מעבר לים היא, לא תמצא במי שעוסק לפרש בים ולהלך בדרכי הרשות.
מצות ייי ברה. אימתי היא ברה, בשעה שאת מחזרה ותהא מוכנת לשואל. וכן הוא אומר שיהוא דברי תורה שנונים בתוך פיך, שאם ישאלך אדם אל תהי מגמגם לו, אלא אמור לו מיד. וכן הוא אומ' חציך שנונים עמים תחתיך. [והרי דבר] קל וחומ'. מה אם הנביאים, כל דבר ודבר שהיו אומרין לישראל לא היו אומרין אותו אלא עד שעוברין אותו ארבע פעמים בינן לבין עצמן, שנ' אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, הרי ארבעה, ויאמר לאדם, אנו על אחת כמה וכמה. [ד"א] מצות ייי ברה. אם אתה מבררה מפי רבותיך. לפיכך ניתנו פסקות בתורה, כדי ליתן ריוח למשה. והרי דברים קל וחומר. ומה אם משה רבנו, שהיה שומע מפי הגבורה, היה צריך להתבונן בין ענין לענין ובין פרשה לפרשה, אנו, שאנו שומעין הדיוט מפי הדיוט, על אחת כמה וכמה. ד"א מצות ייי ברה. אימתי היא ברה. כשאתה מקבלה מאבותיך, שהן בקיאין בכתב ובלשון ובפירוש. ואם אינו שומע להן, הוא אויל ינאץ מוסר אביו. וכי יש אויל גדול מזה, הוא סומך על אביו בכתב ובלשון, ואינו סומך עליו בפירוש. אבל הט אזנך ושמע דברי חכמים, כי נעים כי תשמרם בבטנך, להיות בייי מבטחיך, הלא כתבתי לך שלשים, להודיעך קשט אמרי אמת.
ד"א מצות ייי ברה. אימתי היא ברה. כשאתה יושב ומבאר טעמיה, ושוקלן ובוררן, כל דבר ודבר עם חבירו הדומה לו.
יראת ייי טהרה. אימתי היא טהורה. כשאדם מטהר את עצמו מן הטמאות. שאל בן דימא, בן אחותו שלר' ישמעאל, את ר' ישמעאל, כגון אני, שלמדתי חכמת ישראל, מהו שאלמד חכמת יונים. אמ' לו, כת' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, אם יש שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, למוד בה חכמת יונים.
ד"א יראת ייי טהורה. אימתי היא טהורה. כשאדם מטהר את עצמו מלהשתמש בה. שלא יאמר אדם, הואיל ואני חכם, חייבין בני אדם לשמשני, חייבין בני אדם לפרנסני. אמרו עליו על יונתן בן עמרם, שעשה רבינו סעודה לתלמידיו, ונכנס, ולא ידעו שהוא יהונתן בן עמרם. אמרו לו, קריתה. אמר, לאו. [אמרו לו], שנית. אמר לאו. אמ' לו, אם כן, במה אפרנסך. אמ' לו, פרנסני ככלב, פרנסני כעורב. ולא רצה לומר, אני פלוני תלמידך. אע"פ כן פרנסו. לאחר שפירנסו, בדקו אחריו, ומצאו שהוא יונתן בן עמרם. ד"א אימתי היא טהרה. כשאדם מטהר את עצמו מן הגיאות. ר' יהודה בן חנניה אומר, נמשלה התורה ביין ובמים. מה היין הזה אינו מתקיים אלא בפחות שבכלים, כך דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שרואה עצמו כפחות שבכלים. אף נמשלה התורה במים. מה המים הללו מניחין את המקום הגבוה והולכין למקום השפל, כך דברי תורה מניחין מי שדעתו גבוהה ומתקיימין במי שדעתו שפלה. נמשלה התורה בחלב. מה החלב הזה אינו ראוי אלא לתינוק, כך דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שרואה את עצמו כתינוק. וכן דוד אומר אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי נפשי. ד"א אימתי היא טהורה. כשאדם מטהר עצמו מאהבת כסף וזהב. שכן הנביא אומ' אם תתן לי חצי ביתך. וכן אלישע אומ' חי ייי אשר עמדתי לפניו אם אקח [וגו']. וכן דניאל אומ' מתנתך לך להוין ונבזביתך לאוחרין הב. וממדבר מתנה, אם עשה אדם עצמו כמדבר הזה, שהוא ריק מכל מיני מעדנים, התורה ניתנת לו מתנה. וכיון שניתנה לו מתנה נחל אל, שנ' וממתנה נחליאל, [וכיון שנחל אל], נעשה ראש, שנ' ומנחליאל במות. ואם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו, שנ' ומבמות הגיא. ואם חזר בו, הקב"ה מגביהו, שנ' כל גיא ינשא. ד"א אימתי היא טהורה. כשאדם מטהר את עצמו מדברי מינות.
ר' שמעון בן מנסיא אומ', הרי הוא אומ' שתה מים מבוריך. שתה מים מדברי חכמה, ואל תשתה מים עכורין ותמשך לדברי מינות, שנ' ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה. וכן הוא אומ' נפש שביעה תבוס נפת. אדם, כשהוא שביע מדברי תורה, הוא מואס דברי מינות, שהן ערבין עליהן כנפת, ואדם שאינו משביע עצמו מדברי תורה, כל שהוא שומע נמשך אחריו. מי גרם לו, שהרעיב עצמו מדברי תורה.
משפטי ייי אמת צדקו יחדו. אמר ר' יוסי, אלף בתחלת אותיות, מים באמצען, תיו בסופן. אימתי הן נקראין אמת, כשאדם תחלה ואמצע וסוף בהן אחד. לפיכך נמנו שנותיהן שלראשונים מסורגין. ויהי ימי יעקב, מפוזרין, שבע שנים וארבעים ומאת שנה. לומר לך, בן ארבעים כבן שבע, ובן שבע כבן מאה. וכן הוא אומ' ויהיו חיי שרה [מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לומר לך] בת עשרים כבת שבע ובת שבע כבת מאה. ד"א משפטי ייי אמת. אימתי הן אמת. כשאדם דורשן מאליו ומסכים לאמת. היה ר' עקיבה אומ', למה נמשלו דברי תורה בבאר. לומ' לך, מה הבאר הזה בתחלה אין בה טיפת מים חיים, אלא מה שהיא מוציאה מעיני מים, אחר כך היא מנזלת מים מכל צדדיה, כך תלמיד חכם, בתחלה אין בו תורה, וכיון שלמד נמצא נובע והולך, שנ' נחל נובע מקור חכמה, ואומ' תורת חכם מקור חיים. וכן הוא אומ' אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה, אז תבין יראת ייי. ד"א אימתי הן אמת. בשעה שאדם לומדן לבדן ואינו מערב עמהם דברים אחרים. שלא יאמר, למדתי חכמת ישראל, אלמד חכמת אומות העולם. ד"א אימתי הן אמת. בזמן שעמהן מלאכה, כדי שיתקיימו.
גדולה היא המלאכה, [שלא] שרתה השכינה בישראל אלא מתוך המלאכה, שנ' וירא משה את כל המלאכה, ויברך אותם משה. וכבר היה הקב"ה יכול לעשות את המשכן, ומפני מה צוה את ישראל לעשותו, שהמלאכה חביבה. תדע [שהוא כן], שהרי נאמר בה מה שלא נאמר ביראה. ביראה כת' אשרי איש ירא את ייי, ובמלאכה כת' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
ד"א גדולה היא המלאכה, שאין האדם הזה נקרא אדם שלם אלא מתוך מלאכה, זו המילה. וכבר היה הקב"ה יכול לברותו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.
[גדולה היא המלאכה, ש]לא שרתה שכינה על משה רבינו אלא מתוך המלאכה, שנ' ומשה היה רעה. ד"א קרא לו הקב"ה למשה והוא עושה במלאכתו, שלא לבטלו עד שהניח לו לעצמו את הצאן, וקרב לו לסנה, שנ' ויאמר משה אסרה נא ואראה. מלמד, שנטה לו מן הדרך שהצאן רועין בה.
גדולה היא המלאכה, שעל בטלונה מפרישין את הבעל מאשתו. המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה, שנ' כי אדם לעמל יולד, או לעמלה שלתורה או לעמלה שלארץ. זכה נולד לעמלה שלתורה, [לא זכה, לעמלה של ארץ].
ר' מנחם בן סימאי אומ', הרי הוא אומ' כי נר מצוה ותורה אור. נמשלה התורה באור, ונמשלה המצוה בנר. מה הנר הזה אינו מגין אלא לפי שעה, כך המצוות אינן מגינין על האדם אלא לפי שעה. אם רבו עונותיו עליהן מה הן יכולין לעשות. אבל התורה נמשלה באור. מה האור מאיר לעולם, כך דברי תורה מגינין לעולם. ששכר תורה אין לו שיעור, ושכר מצות יש לו שיעור. ד"א ומה אם משה רבינו, שלא היה [אלא] כסרסור בין ישראל לאביהן שבשמים במתן תורה, נטל שכרו זוהר פנים, שלא היו ישראל יכולין לגשת אליו, העוסק בתורה עצמה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. אף יהושע לא נתגדל אלא שהיה עוסק בדברי תורה תמיד. שבשעה שהיו ישראל נלחמין עם האמורי, נטל ספר תורה והראהו לגלגל חמה. אמ' לו, אני לא דממתי מזה, אף אתה דום מלפני. לפיכך אמרו בלשון דמימה, וידם השמש.
כל העוסק בתורה, הרי זה מעמיד שמים וארץ, שנ' ואשים דברי בפיך, לנטע שמים וליסד ארץ. כל העוסק בתורה בלילה, מושכין עליו חוט שלחסד ביום, שנ' יומם יצוה ייי חסדו ובלילה שירו עמי. כל הפורש מדברי תורה ואומ' אי איפשי בהן, נופל בגיהנם, שנ' ונתתי פני בהם מן האש יצאו והאש תאכלם. כל הפוסק מדברי תורה, כדי לעסוק בשיחת חולין, מאכילין אותו גחלי רתמים, שנ' הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם. לוח זו התורה.
גדול הגיון תורה. ועל ידי שנתעסקו אבותינו ב[הגיון] פרשת פסח ארבעה ימים בלבד זכו להגאל ממצרים. ומנ' שהן ארבעה ימים, שנ' דברו אל כל עדת ישראל לאמר. והרי דברים קל וחומר. ומה אם אלו, שלא נתעסקו אלא ארבעה ימים, זכו להיגאל ולעשות להן כל אותן הנסים והנפלאות, העוסק בתורה כל ימיו על אחת כמה וכמה. וכן מצינו שלא גלו אבותינו אלא על בטול הגיון תורה, שנ' מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ייי זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, וישפך עליו חמה אפו. וכן הוא אומר מי האיש החכם [ויבן את זאת], ויאמר ייי על עזבם את תורתי. הרי הוא אומ' ראשית חכמה יראת ייי. אדם שיש בו תורה ואין בו יראה, למה הוא דומה, לשומר, שמסרו לו המפתחות הפנימיות, ולא מסרו לו המפתחות החיצונות. ר' ינאי אומ', אוי לו למי שאין לו פלטין והוא עושה לו בית שער. אע"פ שאדם עוסק בתורה, ונושא ונותן [באמונה], ופקח וחכם ונבון, אין הדבר תלוי אלא ביראת שמים, שנ' והיה אמונת עתך חסן ישועות, אע"פ כן יראת ייי היא אוצרו.
ר' יוסי אומ', לכך נמשלה התורה בשמן, לומר לך, מה השמן הזה, כל המשקין יכול להכניס אדם בהן דילוס, חוץ מן השמן, כך דברי תורה, אין אדם יכול להכניס בהן דילוס. ולפיכך מושחין כהנים ומלכים בשמן, שאינו מקבל נכר. ומנ' שנמשלו דברי תורה בשמן, שנ' על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך.
[ר' יוסי אומר], אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים מצות לא ימוש. ר' שמעון בן יוחי אומ', אפילו לא קרא אלא שני פיסוקין שחרית ושני פיסוקין ערבית, קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ, שלא יתרשל מללמוד. ויש אומ', מצוה לאמרו בפני עם הארץ, שלא יתרשל בשאר המצות שבידו ויאמר אינו חשוב כלום. ר' יהודה אומ', אף שברי הלוחות היו נתונין בארון, שנ' אשר שברת ושמתם בארון. מיכאן לזקן ששכח תלמודו, מחמת אונסו, שנוהגין בו כבוד כדרך הראשונה.
יתברך שמו שלמלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות, שנ' כי חלק ייי עמו יעקב חבל נחלתו, ונתן להן תורה ברמז סתומה וצפונה, ופירשן בתורה שבעלפה, וגילה אותן לישראל. ולא עוד, אלא תורה שבכתב כללות ותורה שבעלפה פרטות, ותורה שבכתב מעט ותורה שבעלפה ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ומאי לא תמצא בארץ החיים. וכי בארץ המתים תמצא. אלא שלא תמצא תורה שבעלפה אצל מי שמבקש בעולם הזה עונג, תאוה, וכבוד, וגדולה, אלא במי שממית עצמו עליה, דכת' זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכן דרכה שלתורה, פת במלח תאכל, ומים במסורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעלפה, שנ' כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ואמרו חכמים, לא כתב הקב"ה למען, ולא בעבור, ולא בגלל הדבר הזה, אלא על, ת"ל תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה בחשך, שנ' העם ההלכים בחשך, אלו בעלי תלמוד, ראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר, ובטמא ובטהור. ולעתיד לבוא ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הקב"ה את ההר כגגית, שנ' ויתיצבו בתחתית ההר. ואמ' ר' דימי בר חמא בר חסא, אמ' להן הקב"ה, אם מקבלין אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמ' שעל תורה שבכתב כפה עליהן את ההר, והלא משעה שאמ' להן אם מקבלין אתם את התורה ענו כולן נעשה ונשמע, מפני שאין בה צער, והיא מעט. אלא אמ' להן על תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות, קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנ' ואהבת את ייי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
ומניין אתה למד שאין אהבה זו אלא תלמוד. ראה מה כת' אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. איזה, הוא תלמוד, שהוא על הלב. ושננתם לבניך, זה תלמוד, שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקרית שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שנייה, והיה אם שמוע תשמע, ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי במצות, שאין עוסקי בתלמוד. ופרשה שנייה כת' בה בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא כת' בכל מאדיך. ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעלפה, לפי שיש בה צער ונדוד שינה, ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנ' העם ההלכים בחשך ראו אור גדול. ואותו אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקב"ה לעומלי תורה שבעלפה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנ' כה אמר ייי אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה, גם בריתי תופר את עבדי דוד, ואומ' כי אם בתורת ייי חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ואף הקב"ה כורת ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבעלפה מפיהן ומפי זרען עד סוף כל הדורות, שנ' ואני זאת בריתי אותם, ולא כת' ממך, אלא מפיך [ומפי זרעך] ומפי זרע זרעך אמ' ייי מעתה ועד עולם.
ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל, שהוגין בתורה יומם ולילה, ומתקבצין שתי פעמים בשנה, באדר ובאלול, מכל מקומות, ונושאין ונותנין במלחמתה שלתורה, עד שמעמידין הדבר על בריו והלכה לאמתה, ומביאין ראייה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנ' שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשל. ואותן שתי ישיבות לא ראו לא שבי ולא שמד, ולא שלט בהן לא יון ולא אדום, והוציאן הקב"ה שתים עשרה שנה קודם חרבן הבית בתורתן ובתלמודן, שכן כת' והגלה את כל ירושלם [ואת כל השרים] ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה. וכי מה גבורה יש בבני אדם ההלכים בגולה, אלא אלו גבורי תורה, שכן נא' בהן, הכל גבורים עושי מלחמה, עושין מלחמתה שלתורה. שכך נא', על כן יאמר בספר מלחמות ייי. ומתוכן החרש והמסגר. חרש, בשעה שאחד מהן מתיר, נעשו הכל כחרשין. מסגר, כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה, או אסור והתר, אין בעולם מי שיכול לפתוח ולטהר, לקיים מה שנ' ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח. ואת אילי הארץ, אלו חורי יהודה ובנימן, שעליהן נא' כה אמר ייי, כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה, וכת' וישקד ייי על הרעה ויביאיה עלינו כי צדיק ייי אלהינו. משום דצדיק ייי אלהינו, וישקד ויבא את הרעה. אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהקדים להן גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעלפה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום הזה, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון, ולא גזרו עליהן שמד. אף לימות המשיח אין רואין חבלו שלמשיח, שנ' הוי ציון המלטי, המלטי מאדום ויון ומגזירותיהן. וכת' חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה. ושכנתי בש' כת', שאע"פ שאת בשדה, שכינתי אינה זזה ממך. ובאת עד בבל שם תנצלי ומשם יגאלך ייי מכף אויביך, ללמדך, שמשם מתחלת הגאולה ומשם עולין לירושלם, שנ' ועלו מושיעים בהר ציון. באותה שעה, והיתה לייי המלוכה. אכי"ר.