משנת רבי אליעזר/פרשה י
כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. אפשר מי שכת' בו ויחכם מכל האדם הוא אומר כי בער אנכי מאיש. אלא מפני הענוה, לפי שאין חכמה לפני הקב"ה. ר' לוי אומ', בכל מקום הראשונים כשהן לדבר, היו תולין החכמה לבעלה. יוסף אמר הלא לאלהים פתרנים. וכן ירמיה אומ', הנה לא ידעתי דבר. וכן דניאל אומ', ואנא לא בחוכמא די איתי [בי] מן כל חייא. וכן אסף אומ', ואני בער ולא אדע. וכן שלמה אומ', כי בער אנכי מאיש.
ר' אלעזר בנו שלר' יוסי הגלילי אומ', הרי הוא אומ' לא מרבכם מכל העמים, מי שכת' בהן ככוכבי השמים וכעפר הארץ וכחול הים אמ' הן מעוטין, אלא שהצדיקים ממעטין את עצמן. שכן אברהם אומ', ואנכי עפר ואפר. [למה פירש עפר ואפר] משאר הדברים. אלא כך אמר, אלו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואלו שרפני לא הייתי אפר. ר' אומ', בשכר שאמ' ואנכי עפר ואפר ניתנו לבניו שתי מצות, עפר שוטה ואפר פרה. רבי יוחנן אומ', הרי הוא אומ' תולה ארץ על בלימה. כאברהם, שנ' בו ואנכי עפר ואפר, כמשה ואהרן, שאמרו ונחנו מה. כדוד, שאמ' ואנכי תולעת ולא איש. אע"פ שהתנדב אותה הנדבה, מהו אומ', מי אני ומי עמי.
גדולה היא הענוה, שאין בעלה עושה רע, שנ' עקב ענוה יראת ייי.
גדולה היא הענוה, שהקב"ה נותן הוד לבעליה יתר מחמה ולבנה, שנ' יראת ייי מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה. מלמד, שאחר הענוה כבוד. ואיזה הוא כבוד המפורש, וחפרה הלבנה, ונגד זקניו כבוד. חמה ולבנה משתנין והוא אינו משתנה.
גדולה היא הענוה, שבה נשתבח אברהם אבינו. שהיו בני דורו קורין לו נשיא אלהים והוא נותן להן המנון, שנ' ויקם אברם וישתחו. גדולה היא הענוה, שבה נשתבח אבינו יצחק. שאמר לו אבימלך לך מעמנו, והלך. וכיון שחזר ובא אליו, קיבלו.
גדולה היא הענוה, שבה נשתבח יעקב אבינו, שנ' עבדך יעקב. ר' יהודה היה כותב לאנטנינוס, מן עבדך יהודה. אמר, כי לא טוב אנכי מאבותי.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנ' והאיש משה ענו מאד [מכל האדם]. מה ת"ל מכל האדם. אלו בני אדם עשויין שלש כתות. מהן בגדולת שמים, ומהן בגדולת המלכות, ומהן הדיוטות, ומשה רבי' ראה עצמו בשלשתן, ובשלשתן היה ענו. בתחלה היה בגדולת המלכות, שהיה כבן בתו שלפרעה, ולא הניח ענותנותו, שנא' ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא, מהוא וירא בסבלותם, מלמד שהיה נושא עמהן בסבלותם. אמר, כדי שלא אוציא עצמי מצער הצבור. ד"א וירא בסבלתם, ראה שהיו מטעינין את הזקן כבחור, את האשה כאיש, את הקטן כגדול, ועמד והשוה אותן, לפיכך זכה שתינתן פרשת ערכ' על ידו, להבחין בין האשה לאיש, בין הזקן לבחור, בין הקטן לגדול. אף כשהיה במדין, בורח כהדיוט, לא הניח ענותנותו. ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן בתו שלמלך. אמר רבן שמעון בן לקיש, בוא וראה כמה בין שכנים לשכנים. להלן לא היתה אלא רועה אחת, ולא הריב עמה בריה, אבל כאן היו שבע רועות, והריבו עמהן הרועים, שעד שצרכו למשה להושיען. אף כשהיה בגדולת שמים, לא הניח ענותנותו, שנ' וידי משה כבדים. וכי לא היה לו למשה רבינו כר [אחת], או כסות אחת, או סדין אחד, שישב עליו, אלא כך אמ', בזמן שהצבור בצער, אף אני אהא עמהן בצער. לא נתגאה לומר כמלך אני. אלא אפלו בשעת מחלוקת כת' בו ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. לא נתגאה לומ', אלו חולקים על הקב"ה, ואני הולך אחריהן, אלא כל דבריו היו ענוה. וכן את מוצא כשנתנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומ', ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו, אדני משה כלאם. אמ' המקנא אתה לי. אמ' לו, ומי נותן למחר כל עם ייי נביאים, ואפלו העבדים והשפחות השומרין את המצות, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שיהיו השבעים זקנים האלו נביאים, שנ' לא אוכל לבדי, ולא עוד, אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנ' בי אדני שלח נא ביד תשלח.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל אהרן. בנוהג שבעולם אדם מכבד את ביתו בבגדי בליות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית. אבל אהרן לובש שמונה בגדים, ודומה כחתן בחופתו, ואע"פ כן והרים את הדשן.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל אלעזר. שהוא נשיא נשיאים, שנ' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. ואע"פ כן כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה נושא ארבעה דברים, שנים בשתי ידיו ושנים על שני כתפיו. ללמדך, שאין גדולה לפני המקום.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדלו הלוים. [שכל ישראל היו מהלכין כאחד] והן מהלכין בנחת, והן היו זקוקין לישב את כלי המשכן. ולא עוד, אלא שהיו טעונין בעגלה, ואין לך הדיוט בעולם יותר ממי שהוא טעון בעגלה. אע"פ כן לא נתגאו לומ', אין אנו מקבלין עלינו. אף כשהיו בארץ, היו הרצחנים גולין לתוכן, ולא נתגאו לומר, אין אנו מקבלין עלינו. הא למדת שגדולה הענוה.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדלו בני קהת. שהיו מובחרין משבט לוי, והיו טוענין בכתיפיהן את הבדים, שנ' ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא עוד, אלא שהיו מהלכין לאחוריהן, כדי שלא יתנו אחוריהם אצל הארון. כיצד, ארבעה נושאין את הארון, שנים פניהן אל פני הדרך ושנים אחוריהן לפני הדרך. ולא עוד, אלא שהיו מהלכין יחפין, שלא היו יכולין לנעול את הסנדל. אם מפני כבוד הבריות שנו רבותינו הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל, מפני כבודו שלמקום על אחת כמה וכמה.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל גדעון, שנ' ויפן אליו ייי ויאמ' בכחך זה וגו'. מהוא אומר, ויאמר אליו בי אדני במה אושיע את ישראל.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל שאול. בשעה שאמ' לו שמואל למי כל חמדת ישראל, מהוא אומ' לו, הלא בן ימיני אנכי. ובשעה שבקשו למשחו, הלך והטמין את עצמו עד שהטילו גרלות, שנ' ויאמר ייי הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומ', שתים עשרה מדות טובות הכת' מפרש בשאול. ראשונה, היה עניו, שנ' הלא בן ימיני אנכי. שנייה, שהיה שומע חרפתו ושותק, שנ' ובני בליעל אמרו מי יושיענו זה ויהי כמחריש. מהו כמחריש, כמי שלא ידע. שלישית, שהיה מוחל על עלבונו, שנא' מי האומר שאול [ימלך] עלינו, ויאמר שאול לא יומת איש היום. רביעית, שהיה זהיר במצות ציצית, שנ' ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל. חמישית, שהיה מנדין לבנות ישראל. כל מי שלא היה לה נדוניא היה נותן לה נדוניא, שנ' בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים. ששית, שהיה לו בשת פנים משמואל, שכמה פעמים הוא אומ' לו לא אשוב עמך, והוא אומ' לו, שא נא את חטאתי. שביעית, שהיה צנוע, שנ' ויבא אל גדרת הצאן אל הדרך. שתי גדרות ומערה, אע"פ כן שכך על עצמו. שמינית, שהיה מבזבז את ממונו לחוס על ממונן שלישראל, שנא' ותצלח רוח יוי אל שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וישחטהו. תשיעית, שהיה אוכל חולין בטהרה, שנא' ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא, [ללמדך, שאלו היה מקרה לא היה בא אל שלחנו]. עשירית, שהיה מקדש הקדישות, שנא' וכל הקדשות שמואל ושאול בן קיש. אחת עשרה, שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנ' וישב המלך כפעם בפעם וגו'. שתים עשרה, שהיה לבו רך בתשובה. את מוצא, כיון שפייסו דוד במערה נתפייס, שנ' ויאמ' שאול חטאתי שוב בני דוד. אלולי שהיו המלשינים באין ומלשינין עליו, לא היה רודפו.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל שמואל. שהרי קראו המלאך שלשה פעמים, והיה סבור שהוא עלי, והיה מזדעזע ונודד משנתו, ובא אצלו, שנ' ויסף קרוא שמואל שמואל בשלישית [וגו']. ואלו נתגאה ואמ', עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, וישן ולא עמד, אבד ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד, אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל, אבל לא לצרכו. שנ' והלך מדי שנה בשנה. ולא עוד, אלא שאמרו לו, תנה לנו מלך לשפטינו, ולא אמר להן, הריני כמלך עליכם [ואתם מבקשין מלך. הא למדת שגדולה היא הענוה].
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל דוד, שנ' ויבא המלך דוד, ותקטן זאת בעיניך. ובמקום אחר הוא אומ' וראיתני בתואר האדם המעלה ייי אלהים. אמר לפניו, ומי אני שדמתני ליעקב, שהוא חקוק בכסא תאר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלים ואומ', אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנ' שדמהו לאבות, שנ' ונתתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. זה שאומרין מגן דוד. וכן את מוצא, כשהעלה את הארון, כל מי שהיה מביט בו היה לוקה. אמר המלך, הריני עומד ומרקד לפני הארון וישראל מביטין [בי] ומניחין מלהביט בארון, כדי שלא ימותו. מיד נטל כל כלי שיר בידו והיה מרקד לפניו, שנ' והיה ארון ייי בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה וגו', ותרא את המלך דוד מפזז. אמרה לו מיכל, כך דרכן שלמלכים לעשות כן, ולואי לפני מטרונה עשית כן, אלא לפני אמהותיך. אמ' לה, יתר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנ' ונקלותי עוד מזאת, ואותן שאת קורא אותן שפחות, הלואי יהא חלקי עמהן לעולם הבא, שנ' ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.
עד כאן דרש בגדול שהוא מקטין את עצמו, שנ' ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, גדולים הן משאר הכוכבים, אחד גדול ואחד קטן, ולפי שהוא קטן, לוה הקב"ה עמו את הכוכבים, שנ' ואת הכוכבים, ואומ' כה אמר ייי נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה. וכן הוא אומ', ולעבר ילד שני בנים [שם האחד פלג וגו'] ושם אחיו יקטן, שהיה מקטין את עצמו ומשפיל את עצמו, זכה להעמיד שלש עשרה משפחות, שנ' ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף [וגו']. והרי דברים קל וחומר, ומה אם הקטן שהוא מקטין את עצמו זכה לכך, גדול שהוא מקטין את עצמו על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומ' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר. וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר. אלא שהיה מצער את עצמו ומשפיל את עצמו. והרי דברים קל וחומ', אם קטן שהיה מצעיר את עסקיו זכה לכך, הגדול שהוא מצעיר את עצמו על אחת כמה וכמה.
גדולה היא הענוה, שבה נתגדל מרדכי. שמתחלה, כשהוא הדיוט, היה חמישי לסנהדרין, שנ' הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן, וכיון שנעשה משנה למלך, אין צריך לומ' שלא ביקש להיות רביעי, אלא אפלו להיות חמישי במקומו לא רצה להיות, עד שירד ונעשה ששי. שכן הוא אומ' אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי [בלשן].
הא למדת, שכל מה שהקב"ה נותן גדולה לצדיקים הן משפילין את עצמן, לכך נמשלו ישראל בגפן, לומ' לך מה הגפן, כל אשכול שהוא גדול מחברו נמוך מחבירו, כך כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות עניו יתר ממנו. ההדיוט שוחה ארבעה פעמים בתפלתו, באבות תחלה וסוף, ובהודייה תחלה וסוף. כהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה. המלך כורע ואינו זוקף עד שגומר התפלה, שנ' ויהי ככלות שלמה להתפלל. וכן את מוצא ביהושע, בתחלה גידלו הקב"ה וקראו יהושע, שנ' ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכיון שניתנה לו שררה, חזר הוא וקרא [את] עצמו הושע, שנ' ויבא משה וידבר את השירה הזאת, הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו.
מעשה בר' אליעזר ביר' שמעון, שהיה יושב לפני רבן גמליאל. אמ' לו אביו, בני, אל ירע לך, הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. ולא בוש לומר לו כך.
רבותינו, כשהן יוצאין להקהל והצבור לפניהן, מה היו אומרין, כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור, גלה חציר ונראה דשא. ומהן היו אומרין, אם יעלה לשמים שיאו [וגו']. ומהן היו אומרין אנוש כחציר ימיו, כי רוח עברה בו ואיננו. ומהן היו אומרין, מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו, [אדם להבל דמה].
גדולה היא הענוה, שאין הקב"ה מוריש את העולם הבא אלא לענוים, שנ' וענוים יירשו ארץ. אם תאמר העולם הזה, והלא אין העולם הזה אלא לבעלי זרוע, שנ' ואיש זרוע לו הארץ. אלא זה העולם הבא. ואין הקב"ה משרה רוח הקדש אלא על הענוים, שנ' רוח אלהים עלי יען משח אותי לבשר ענוים. ומה הוא מבשרן, שהקב"ה פועל להן גדולות ונוראות, שנ' והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק. מלמד, שהן בני פמליא שלמלך המשיח.
אז דברת בחזון לחסידך. אמ' ר' פינחס, זריזות מביאות לידי נקיות, דכת' וכלה מכפר את הקדש. נקיות מביאה לידי טהרה, דכת' וכפר עליה הכהן וטהרה. טהרה מביאה לידי קדושה, דכת' וטהרו וקדשו. קדושה מביאה לידי ענוה, דכת' מרום וקדוש אשכן ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח ענוים. ענוה מביאה לידי יראת חטא, דכת' עקב ענוה יראת ייי. יראת חטא מביאה לידי חסידות, דכת' וחסד ייי מעולם ועד עולם על יראיו. חסידות מביאה לידי רוח הקדש, דכת' אז דברת בחזון לחסידך. רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, דכת' וייי עליהם יראה, יחזו. אמ' ר' יהושע בן לוי, הנח לו לר' פינחס בן יאיר שאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש שכן מצאנו שענוה גדולה מן הכל, שנ' יען משח [ייי] אותי לבשר ענוים, אחר כך, שלחני לחבש לנשברי לב.
ומה הוא שויתי עזר על גבור. אלו הצדיקים שנעשין עוזרים לישראל, משליכין נפשם עליהן בעת צרתם על גבור עולמים בשעה שהוא כועס על בריותיו, כגון משה, שאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין, וכגון דוד, שאמר ואנכי הוא שחטאתי והרע הרעתי. אמ' הקב"ה שלשה דברים בידי, ארץ ומשפט ונפש. ארץ, שנ' אף ידי עשתה ארץ. ומשפט, שנ' ותאחז במשפט ידי. ונפש, [שנא'] אשר בידו נפש כל חי. ושלשה בימין, שמים ותורה וצדקה. שמים, דכת' וימיני טפחה שמים. והתורה, דכת' מימינו אש דת למו. והצדקה, דכתיב צדק מלאה ימיניך. אמ' הקב"ה תהא הנפש נתונה אצל הדיין, כדי שתדע אצל מי היא מותקנת. שאלו היתה הנפש רחקה מן הדין, היתה חוטאת, ואומרת, לא הייתי יודעת שיש דין, אלא היא רואה את הדין בכל יום וכל עוד היא חוטאת, לפי כך הניח את הגוף ונטל את הנפש, דכת' נפש כי תחטא בשגגה.
קשה היא גסות הרוח, שהיא שקולה כנגד ע"ז, שנ' תועבת ייי כל גבה לב, וכת' בע"ז ולא תביא תועבה אל ביתך. שכן מצינו בירבעם, שלא עבד ע"ז אלא מפני גסות הרוח. אותה השנה שעבד בה שביעית היתה, שכך [אתה] מוצא בחשבון, והמלך צריך לקרות משנה תורה במוצאי שביעית. אמ', היאך אני עושה, אם אני עולה לשם ויושב, אין מניחין אותי לישב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ואם אני עומד, אינו כבודי, אלא הריני עושה להן חג כאן. הא לא עבד ע"ז אלא מפני גסות רוחו.
קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאלו כפר בעיקר, שנ' כי עתה יאמרו אין מלך לנו כי לא יראנו. וכן הוא אומ' במלך אשור, כי אמר בכח ידי עשיתי. אף משה רבינו מזהיר את ישראל, ואומ' להן, הזהרו שלא תעשו כן, שנ' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי [וגו'], וזכרת את ייי אלהיך. הא למדת, שגסי הרוח כופרין בעיקר.
קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאלו עושה עצמו אלוה. שלבושו שלהקב"ה גאות, שנ' ייי מלך גאות לבש. ושנו רבותינו במלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו. וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכן הקב"ה אומ' לאיוב, ואם זרוע כאל לך עדה נא גאון וגבה. מלמד, שלא אמר הקב"ה לאיוב אלא מעשיו שהוא עושה עם בריותיו, ואמר לו, שמא אתה יכול לעשות כן. מלמד, שהקב"ה מביא על הגאים חמש פורעניות קשות, השפלה, הכנעה, הדכה, וטמינה, וחבישה. השפלה, זה העוני. וכן הוא אומ' לשום שפלים למרום. הכנעה, זו תשות כח. וכן הוא אומ' ויכנע אלהים. הדכה, אלו היסורין. וכן הוא אומ' או דכו במדכה. טמינה, זו המיתה בלא עת, שנ' טמון בארץ חבלו. חבישה, זו גיהנם, והיא בית האסורים.
קשה היא גסות הרוח, שעליה נגעים באין. שכן הוא אומ' בעזיה, וכחזקתו גבה לבו. הייתי אומ' לכבד את קוניו, נמצא נאה למלך להקטיר לפני מלך. וכן הוא אומ' וכחזקתו גבה לבו, הוי לא עשה כן אלא מפני גסות רוחו. אמ', וכי היאך אפשר שיהא מקום שהכהנים נכנסין ואני איני יכול להכנס. על דבר זה הוא נענש.
קשה היא גסות הרוח, שלא נתחייב יפתח אלא מפני גסות רוחו, שלא רצה לילך אחר פנחס.
קשה היא גסות הרוח, שהיו בני מואב עובדין ע"ז ומגלי עריות ושופכי דמים, והניח הכת' את אלו, וקנטרן בגסות הרוח, שנ' שמענו גאון מואב גיא[ה] מאד [גבהו] וגאונו [ו]גאותו, עברתו ולא כן בדיו.
קשה היא גסות הרוח, שקראה הכת' שתי עבירות, שנ' יראת ייי שנאת רע גאה וגאון ודרך רע. והלא הגאה, היא הגאון, אלא עבירה אחת, והיא שתים. כיצד. הוא רוצה להתגאות והוא רוצה להשפיל את חבירו, לכך נקראת שתים. למה הדבר דומה, לכף מאזנים, כל שאתה מכריע את זה, את מחסר את זה. אף המבקשין להטיל אימתן על ישראל בלא תורה, הרי אלו מיורדי גיהנם. שכן הקב"ה אומ' ליחזקאל בן אדם נהה על המון מצרים, והוא פורט כל מלכות ומלכות ומזכיר את עונה ומזכיר את עונשה, ואינו פורט במעשה כל אחת ואחת אלא שהטילו אימתן על ישראל בלבד, שנ' כי נתנו חתית בארץ חיים. חתית, זו אימה, שנ' ויסעו ויהי חתת אלהים בארץ. [ארץ] חיים, זו ארץ ישראל, [שנא' לולי האמנתי לראות בטוב ייי בארץ חיים]. ומה הוא עונשן, את יורדי בור, זו גיהנם, שנ' ויעלני מבור שאון מטיט היון. אפלו על אנשי ביתו, שהן כפופין לו, אסור לו להטיל אימה יתירה. שהרי פילגש בגבעה, על ידי שהטיל עליה בעלה אימה יתרה וישבה לה בבית אביה, ונתגלגל הדבר ונפלו כמה רבבות מישראל. מעשה ברבי חנינה בן גמליאל, שהטיל אימה יתרה על אנשי ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי.
קשה היא גסות הרוח, שבשבילה חרב בית המקדש, שנ' ויאמר ייי יען כי גבהו בנות ציון [וגו']. אף המטיח דברים כלפי מעלה, אין גס רוח כמו זה, שנ' כי נטה אל אל ידו. אף המראה כיניו עצמו באצבע, אין גס רוח כמו זה, שנ' גאות אדם תשפילנו, ואינו מאריך ימים, שנ' ימיו מעט ואיננו, וכראש שבלת ימלו. ומפני מה הכת' מושלן בשבולת. משל למה הדבר דומה, לשדה מלאה שבלים, ונכנסו לתוכה הלוקטות, הגבוהות נלקטות במהרה.
קשה היא גסות הרוח, כשהקב"ה מבקש להכשיל את הרשעים, בתחלה הוא מוסיף להן גדולה, כדי שתגבה רוחן, שנ' לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח. עד שלא השפיל את בלעם הוסיף בכבודו. שבתחלה שלח לו בלק שרים שפופין. אמ' לו הקב"ה, לא תלך עמהם. כיון ששלח לו שרים רבים ונכבדים, אמ' לו, לך עם האנשים. וכל כך למה, כדי שלא יאמרו הבריות, אחר שמאבדן, וכי את מי אבד הקב"ה אלא פלני שהיה הדיוט, לפיכך הוא מגדלן. וכן את מוצא בהמן, עד שלא יאבדנו, הקב"ה הוסיף לו גדולה והוסיף לו גבהות, שנ' ויספר להם המן את כבוד עשרו וכו', ויאמר להם המן אף לא הביאה אסתר המלכה [וגו']. ואף אסתר לא נתכוונה אלא לכך, שנ' לפני שבר יגבה לב איש, ואומ' משגיא לגוים ויאבדם. ומפני זה הוא מרבה להן, כדי לאבדן. אבל מי שאינו ראוי לרבנות, ומנהיג עצמו בה, סופו לוקה. שלא מת יוסף קודם אחיו אלא על שנהג עצמו ברבנות. שמונה עשר פעם יהודה אומ' לו אדני ועבדיך ועבדך בשעה אחת, ולא גער בו. אף הוא מפרט את מעשיו. אע"פ שהן טובים, הרי זה כמגיס דעתו. שהרי ספר עזרא רבו נחמיה אמרו, ואינו נקרא אלא על שם עזרא, מפני מה, מפני שנתגדר במעשיו, שנ' והפחות הראשונים אשר לפני ייי, זכרה לי אלהים לטובה.
ר' יוסי בן זמרה אומ', התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והתולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים. משה רבינו תלה בזכות אחרים, תלו לו בזכות עצמו, שנ' זכר לאברהם, וכת' ויאמר ייי סלחתי כדבריך. חזקיה תלה בזכות עצמו, שנ' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, תלו לו בזכות אחרים, שנ' וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. וכן הוא אומ' ולא כגמול עליו השיב חזקיה כי גבה לבו. במה גבה לבו, שהראה שלוחי בלאדן את כל אוצרותיו, ואחר כך, ויכנע חזקיה בגובה לבו.
מנין שאנו מוזהרין על גסות הרוח, שנ' שמעו והאזינו אל תגבהו. ומנ' שאנו מוזהרין שלא להטיל אימה זה על זה, שנ' למה תדכאו עמי. ומנ' שאנו מוזהרין שלא להתגדל זה על זה, שנ' אל תרימו למרום קרנכם. ומנ' שאנו מוזהרין שלא להשיח זה בזה, שנ' תשב באחיך תדבר. ומנ' שאנו מוזהרין שלא להתלוצץ זה בזה. שנ' ועתה אל תתלוצצו.
קשה היא הליצות, שקראה הכת' ארבע מדות רעות, זמת, אולת, חטאת, תועבה. כל אלו למי, ללצים, שנ' זמת אולת חטאת ותועבת לאדם לץ.
קשה היא הליצות, שלא פירש הכת' לגרש אחד מעוברי עבירות כמוהו, שנ' גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וקלון. [הא] אם לא גירשתו, יש שם ליצות, ויש שם מדון, ויש שם דין, ויש שם קלון.
קשה היא הליצות, שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואע"פ שלא היה בלבו [דופי], שנ' ויקבץ יהוא את כל ישראל ויאמר, אחאב עבד את הבעל מעט וגו'.
קשה היא הליצות, שכל מכות שהביא הקב"ה על פרעה לא שנה בהן סדרו של עולם עד שנתלוצץ בישראל, שנ' לא כן לכו נא הגברים. מה הוא אומ', כי אותה אתם מבקשים. אמ' להם, אתם אומרין לי האנשים והנשים והטף, ואין אתם מבקשין אלא האנשים בלבד. וכיון שנתלוצץ, הפך הקב"ה את האור לחושך עליו, ושנה סדרו של עולם, שנ' ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, ואחר כך הוא אומ' נטה ידך על השמים ויהי חשך.
קשה היא הליצות, שלא מיהרה הפורענות על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנ' לפיד בוז שאנן. נח היה דומה ביניהן ללפיד, והיו בוזין את דבריו, ומתלוצצין בו.
קשה היא הליצות, שלא מיהרה הפורענות על סדומים עד שנתלוצצו בלוט, שנ' ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו לו, שוטה, נבלים וכנרות וחלילים בעיר ואתה אומר סדום נהפכת.
קשה היא הליצות, שלא מיהרה הפורענות על פלשתים עד שנתלוצצו, שנ' קראו לשמשון ויצחק בנו. מה כת' אחריו, וילפת שמשון את שני העמודים.
קשה היא הליצות, שעליה נהרגו שנים וארבעים מישראל, שנ' עלה קרח עלה קרח, [וכתי'] ויפן אחריו ויראם ויקללם [וגו'].
קשה היא הליצות, שלא נענש סנבלט וטוביה עד שנתלוצצו בבנין בית המקדש, שנ' וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד העמוני, וילעיגו וגו'. מה היה להן, ירדו מנכסיהן וממלכותם, עד שבאו להר הבית, שהלעיגו בו, מתוך היראה הניחו להן. ומניין שהיו מתיראין מהן, שהרי הוא אומ' לנחמיה, אתה והיהודים חשבים למרד, וגם נביאים העמדת לקרא עליך, נתיראו מהן והניחום שם. וכיון שבא נחמיה פעם שנייה ומצאן שם, עמד וגרשם, שנ' ובכל זה לא הייתי בירושלם וגו', ואשליכה את כלי בית טוביה החוץ. ומניין שהיה סנבלט עמו, שנ' בית טוביה, ואנשי ביתו.
קשה היא הליצות, שעליה נענש שלישו של יהורם, שנ' ויען השליש [את איש האלהים] וגו'. מה כת' בו, ויהי לו כן וירמסהו.
אף אבותינו לא נענשו אלא על הליצות, שנ' לכן שמעו דבר יוי אנשי לצון, כי אמרתם כרתנו ברית וגו'. ומה היה ענשו של דבר, לכן כה אמר יוי אלהים הנני יוסד בציון אבן, ושמתי משפט לקו, וכפר בריתכם את מות וחזותכם. וכן הוא אומ' ביחזקאל, מה (לכם אתם מושלים את) המשל הזה [לכם] על אדמת ישראל לאמר [וכו']. ארכו הימים ואבדו כל חזון. שהיו אומרין, הנח לנביאים, רבו השנים.
ואף השומע דברי תורה ואינו מקיימן נקרא מתלוצץ. שכן הקב"ה אומ' ליחזקאל ואתה בן אדם בני עמך הנדברים בך אצל הקירות וגו', ויבואו אליך כמבוא עם. וכן הוא אומ' ויהיו מלעיבים במלאכי וגו'.
אפי' בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנ' משך ידו את לוצצים. אפי' לא על דבר אסור להתלוצץ, שנ' ולצים לצון חמדו להם.
מעשה באחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. מצאו חסיד אחד. אמ' לו, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. לגלג עליו ונתלוצץ. לא היו ימים מועטים עד שנצרך אותו אדם, ומכר את שדהו והיה מהלך בתוך שדה, ונתקל באותן אבנים. אמ', יפה אמר לי [אותו] חסיד ולא שמעתי לו, שנ' ולץ לא שמע גערה.
אין לך מדת ליצות שהיא מותרת אלא בע"ז, כמו שנ' ויהתל בהם אליהו. ויש אומרין, לא התלוצץ בהן, אלא דברי תורה אמ' להן, וכי הבעל, שאתם עובדין אותו, שיח [לו], או שמא הוא תיחם את כל התחומין, כענין שנ' וכל שיח השדה, שמא הוא ברא האילנות, וכענין שנ' לא תשיג גבול רעך, או שמא הבעל הזה קרע לכם הים ועשה בו דרך, שנ' הנותן בים דרך, או שמא הוא מחיה לכם את המתים ומקיצן משנתם. אין כל אלו אלא מעשיו של הקב"ה, לו נאה לעבוד ולו נאה להשתחות.