משנת רבי אליעזר/פרשה ח

לאיתיאל לאיתיאל. כל מי שנכפל שמו יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. ושמונה הן. נח, שם, תרח, אברהם, יעקב, משה, שמואל, שלמה. נח מנ', שנ' אלה תולדת נח נח. שם מנ', שנ' אלה תולדת שם שם. תרח [מנ'], שנ' אלה תולדת תרח תרח. אברהם מנ', שנ' ויקרא אליו מלאך ייי ויאמר אברהם אברהם. יעקב מנ', שנ' ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב. משה מנ', ויאמר משה משה. שמואל מנ', שנ' ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל. שלמה [מנ'] דכת' דברי אגור בן יקה [וגו' לאיתיאל איתיאל] וגו'. ויש אומ', אף יונה, [שנא'] וילך הנער הנער הנביא ראמות גלעד.

כל מי שנכפל שמו, נתן לו הקב"ה גדולה בעולם. נתן גדולה לנח, שהיה מאה ועשרים שנה נוטע ארזים וקוצצן, ומבשרן שהמבול בא עליהן, ולא היה אחד מהן יכול ליגע בו. שמא תאמר שהיו חלשים, ת"ל הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להן. נפילים, רפאים, ענקים, אימים, גבורים, עוים, זמזמים. ולא עוד, אלא שניתנה בו בינה לידע איזה ארז צריך לעשות בארץ מאה ועשרים שנה עד שלא יקוצו אותה. והיה מתחיל לנוטעו מתחלה, ואיזה ארז יפה לעמוד בו מאה והוא נוטע מתחלת מאה, איזה ארז יכול לעמוד במים ואיזה ארז אינו יכול לעמוד במים, איזה ארז מגביה שלש מאות אמה, איזה ארז מגביה חמשים אמה, ואיזה ארז מגביה שלשים אמה, איזה זמן יפה לקוץ בו את הארזים, כדי שלא ירקיבו. ר' אליעזר אומ', מט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה. גדולה בינה שנתן הקב"ה בו בתיבה יתר מן הראשונות, שהודיעו כל מיני מזונות של כל חיה וחיה ועוף ועוף, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על זאת, שנ' ואתה קח לך מכל מאכל, עד שהודיעו כמה העוף אוכל בכל יום, כמה חיה זו אוכלת בכל יום, כמה חיה זו נזונת בשעה אחת ביום, איזו חיה בשתי שעות, איזו בשלש. ראיה לכל אלו, שהוא זנן ומפרנסן י"ב חדש כראוי. גדולה מכל אלו שנתן בו כוח וגבורה לזון את כל המינין הללו ומפרנסן בכל יום ויום. את מוצא עשרה מיני בהמות טהרות, ולטמאות אין מספר, ששה ועשרים מיני עופות טמאים, ולטהורים אין מספר, שבע מאות מיני חגבים. וכולן היה צריך לזונן בכל יום ויום.

נתן גדולה לשם, שנ' ויולד נח שלשה בנים [את שם וגו']. והלא יפת הגדול. ואומ' אלה תולדות שם [שם בן מאת שנה]. ואם תאמר שם הוא הגדול, צריך להיות לו כשהוליד את ארפכשד מאה ושתים שנה, אלא יפת הוא הגדול. אם כן למה הקדים הכת' את שם. מלמד, שהיה צדיק. ד"א שנולד מהול. שאין מכהן אלא תמים. ד"א למה הקדים הכת' את שם, לפי שמנין אותיותיו נתן הקב"ה שלוה בין הדורות, מדור המבול עד דור הפלגה, שלש מאות ומ' שנה. ד"א למה הקדים שם, שנבנה בית המקדש בתחומו, שנ' ומלכי צדק מלך שלם. [ואין שלם אלא ירושלם, שנא' ויהי בשלם סכו. שני צדיקים קראו לו שני שמות, שם קראו שלם], אברהם קראו יראה, שנ' ויקרא אברהם את שם המקום ייי יראה. אמ' הקב"ה, לבטל את אחת מהן אי איפשר, אלא הריני מצרף את שניהן וקורא אותן ירושלם. ד"א למה הקדים שם. שייחל הקב"ה שמו עליו. שנ' ויאמר ברוך ייי אלהי שם, אלהי דוד, אלהי אליהו, שנ' ויקח את אדרת אליהו. וכולן לא יחל שמו עליהן עד שנפטרו מן העולם ונתקיימה צדקתן, חוץ מיצחק, שכיון שנעקד כאלו שמת וניצל. ומניין שייחל הקב"ה שמו על יצחק בחייו, שנ' והנה ייי נצב עליו. ומניין שייחל הקב"ה שמו על שם בחייו, שנ' ברוך ייי אלהי שם. ד"א למה הוקדם שם. ששמש בכהונה גדולה, שנ' [ומלכי צדק מלך שלם], והוא כהן לאל עליון. וכיון שבא אבינו אברהם הוסע מן הכהונה ונכנס אברהם תחתיו, שנ' ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון, וברוך אל עליון. אמ' לו הקב"ה, וכי מקדימין ברכת העבד לברכת קוניו, חייך גדולתך אני נותן לו. וכן הוא אומ' נשבע יוי ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. מפני מה שמתיך כהן, על דבורו שלמלכי צדק, שאמ' וברוך אל עליון. ד"א למה הקדים שם. שגלוי וידוע לפני הקב"ה שאברהם ובניו וכל ישראל עומדים ממנו, לפיכך הקדימו, בשביל כבודו של ישראל. ולא עוד, אלא חמשה בנים היו לו, הקדים הכת' את השלישי, זה ארפכשד, והניח את עילם, שהיה בכור, בשביל כבודן שלישראל, שהן עומדין [ממנו]. וכיון שבאו ישראל לידי עבירת מעשים בימי אחשורש, אמ' הקב"ה, כלום איחרתי את עילם והקדמתי את ארפכשד אלא בשביל כבודן שלישראל, עכשו [תחזור] גדולה לעילם, שנ' בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, וכת' ואני בשושן הבירה אשר בעילם.

נתן הקב"ה גדולה לתרח וקיבלו בתשובה. אמרו, כל אותן השנים היה עובד צלמים, ואלולי שקיבל הקב"ה תשובתו, לא היה אומ' לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, לשום מחצבתו עמו. ולא עוד, אלא שהסכימה דעתו שלתרח לבחור את ארץ ישראל עד שלא נצטוה, שנ' ויקח תרח את אברם בנו, ללכת ארצה כנען.

נתן גדולה לאברהם, שהוא תחלה לאותן שאמ' להן שאל.

ר' יונתן אומ', שלשה הן שאמר להן הקב"ה שאל. ר' אחא אומ', ארבעה. אברהם, שלמה, ואחז, והמלך המשיח. אברהם מנ', שנ' ויאמר אברהם אל האלהים מה תתן לי. אינו אומ' ייי אלהים מה תתן לי, אלא שאמר לו שאל. שלמה מנ', שנ' בגבעון נראה ייי אל שלמה בחלום הלילה ויאמר ייי שאל מה אתן לך. אחז מנ', שנ' שאל לך אות מעם ייי. מלך המשיח מנ', שנ' שאל ממני ואתנה גוים נחלתיך. ר' לוי אומ', הראהו ניהוג הכוכבים והמזלות וכל זוית שברקיע, שנא' ויוצא אותו החוצה. וכי לחוץ לעולם הוציאו, אלא שהראהו חדרי השמים, שנקראו חוצות, שנ' עד לא עשה ארץ וחוצות. ר' יוחנן אומ', העלהו [למעלה] מכיפת הרקיע, שנ' הבט נא השמימה, [אינו אומר לו הבט, אלא מלמעלה למטה].

ר' יהודה ביר' אלעאי אומ', חמשה דברים הראה הקב"ה לאברהם אבינו. הראהו קריעת ים סוף, [שנא'] אשר עבר בין הגזרים האלה, ואומ' לגוזר ים סוף לגזרים. הראהו מתן תורה, שנ' ולפיד אש, ואומ' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. הראהו בית המקדש בנוי וסדר קרבנות, שנ' ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו', ואומ' והנה תנור עשן. אמר לו הקב"ה, כל זמן שישראל מתעסקין בתורה ובקרבנות, אני מציל אותן מגיהנם ומלכיות. הראהו ארבע מלכיות, שנ' והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו, אלו ארבע מלכיות. אבא חנון אומ', אף הראהו תחית המתים, שנ' ויקח לו את כל אלה, וירד העיט על הפגרים. נטל אברם את האיברים ונתנן זה בזה, וכיון שירד עליהן הצפור חיו ופרחו להן, שנ' וישב אותם אברם. אין וישב אלא שהפריחה אותן הרוח, שנ' כי רוח ייי נשבה בו, ואומ' ישב רוחו יזלו מים. הבטיחו שהוא דן את כל מלכיות שמשעבדין בבניו, שנ' וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. ועשה לבניו נפלאות על ההבטחה. והרי דברים קל וחומ', ומה אם שהראשונים, שהבטיחן הקב"ה בשני דברים בלבד, דן אנכי, עשה להן כל הנפלאות והגבורות הללו, אנו, שהבטיחנו הקב"ה בכמה הבטחות ונחמות שאין להן סוף, על אחת כמה וכמה.

נתן גדולה ליעקב, שבירכו שבעה פעמים. פעם ראשונה, ועוד שהוא במעי אמו, שנ' ולאם מלאם יאמץ. שניה, ויתן לך האלהים מטל השמים. שלישית, ואל שדי [וגו']. רביעית, והנה ייי נצב עליו. חמישית, שוב אל ארץ אבותיך. ששית, וירא אלהים אל יעקב. שביעית, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. הרויח לבניו בזכותו, שלא היוראויין לירד למצרים אלא בקולרין ובשלשלאות ממה שעשו ביוסף, אלא בזכות יעקב משכן הקב"ה בנחת, שנ' בחבלי אדם אמשכם. [בחבלי אדם אמ' להן לתת נחלות], כענין שנ' ויפלו חבלי מנשה עשרה. ואהיה להן כמרימי עול על לחייהן, שהקלתי מעליהן [עול המצרים] והכנענים, ואט אליו אוכל, שהטיתי אליהן כלכלתן בשני רעבון, שנ' ויכלכל יוסף. עד היכן נתן לו, שהשליטו להיות מיחם את הצאן כדרך שהוא רוצה, שנ' ויקח לו יעקב מקל לבנה, ויצג את המקלות, ויחמו הצאן אל המקלות, מה שאין כל בריה יכולה לעשון כן. מלמד, שנתן לו מעין גבורה מלמעלה, שלא היה עושה כן בעדרי לבן, אלא בעדריו, שנ' וישת לו עדרים לבדו. ולא עוד, אלא לאחר אסיפתו קראו הכת' בשמות מחוברין. שהיה שמו יעקב וישראל, הוסיף לו לאחר אסיפתו ישורון, שר ומיושר, שנ' אל תירא עבדי יעקב וישורן בחרתי בו.

נתן גדולה למשה, שלא היה רשות לא למלאך ולא לשרף להכנס [למחיצה שהיה משה נכנס] לתוכה, שנא' ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל וגו'. ר' יוסי אומר, אותו הערפל היה מכוון כנגד בית המקדש, ולפיכך נקרא בית המקדש ערפל, שנ' אז אמר שלמה ייי אמר לשכן בערפל. ולא עוד, אלא שאחז בכסא הכבוד, שנ' מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. הקב"ה האחיז בו. נתן לו רשות ונתן לו בינה לצור צורת המרכבה שראה אותה יחזקאל, ציירה במשכן, אלו הכרובים. ומנ' שהכרובים דמות המרכבה העליונה שראה יחזקאל, שנ' היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואידע כי כרובים המה. וכן דוד אומ' ולתבנית המרכבה הכרובים זהב. ראיה לדבר, שלא פירש בכתב מעשה הכרובים. ראה עד היכן [גדלו הקב"ה], עד שנתן עליו הוד שהיו מלאכי השרת יראין מפניו, שנ' ויהי ברדת משה [מהר סיני וגו']. ומנ' שהיו מלאכי השרת יראין מפניו, שנ' ובבא משה לפני ייי, יסיר את המסוה. ולמה היה מסירו, אלא שהיה זיוו מבהיק, וכשהיה מבקש ליכנס היה מסיר את המסוה, והמלאכים רואין את זיוו, ונפנין ממנו.

נתן גדולה לשמואל, שלא עמד אדם מישראל לפניו מעולם. את מוצא, עמדו לפני משה, לפני דוד, לפני שאר הנביאים, אבל לפני שמואל לא עמדו, שנ' וידע כל ישראל, כי נאמן שמואל לנביא לייי. והיו קורין אותו חמש לשונות שלחיבה. נאמן, נכבד, נביא, רואה, איש האלהים. נאמן מנ', כי נאמן שמואל לנביא לייי. נכבד מנ', שנ' והאיש נכבד. איש האלהים מניין, שנ' ויאמר לו הנה איש אלהים. רואה מנ', שנ' לפנים בישראל [וגו'] יקרא לפנים הרואה. הודיעו מה שעתיד להיות, שנ' הלא קציר חטים היום. נתן לו רשות להקריב, אע"פ שהיה לוי, שנ' ויקח שמואל טלה חלב אחד. ומנ' שהיה לרצון, שנ' ויענהו ייי, ואומ' משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. בעמוד ענן ידבר אליהם. משה נדבר עליו מן הענן, שנ' הנה אנכי בא אליך בעב הענן. אהרן, וירד ייי בעמוד ענן [וגו' ויקרא אהרן ומרים]. ומנ' ששקלו הכת' כנגדן, שנ' ותעננה אותם ותאמרנה לו יש. ומצינו הענן קרוי יש, שנ' ויש אשר יהיה הענן. שמרו עידותיו וחק נתן למו. משה ואהרן נכתב על ידם ספר תורה. במשה הוא אומ' זכרו תורת משה עבדי. באהרן הוא אומ' תורת אמת היתה בפיהו. ומנ' לשמואל שנכתב על ידו ספר, שהרי שקלו כנגדן, שנ' וידבר שמואל אל העם את משפט המלוכה ויכתב בספר.

נתן גדולה לשלמה, שכל מלכי הארץ היו שומעים את חכמתו נכפפין לפניו, [שנא'] וכל הארץ מבקשים את פני שלמה, והיו כולן מעלין לו דורון בכל שנה ושנה, שנ' והם מביאים איש מנחתו. ולא עוד, אלא שנתגיירו על ידיו מאה וחמשים אלף גרים, שהיו שומעין את חכמתו, ומברכין להקב"ה ומאמינים בו, שנ' ויספר את הגרים. ושמא תאמר מימות אביו נתגיירו, אלא אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו. נתן לו ממשלה להסיע אבנים שלמות נפסלות מאיליהן, שנ' והבית בהבנותו אבן שלימה. אפלו המקלות, אפלו המדוכות, שהיו בימי שלמה של זהב [היו], שנ' אין כסף [נחשב] בימי שלמה למאומה. גדולה מכולן שדן בלא עדים. ביקש לדון כן כל ימיו ולא הניחו הקב"ה, שנ' בקש קהלת למצא דברי חפץ. אמ' לו הקב"ה וכתוב יושר דברי אמת, כבר כתוב בתורה על פי שנים עדים.

נתן גדולה ליונה. ששקלו כאליהו. שכן הקב"ה מצוה לאליהו ואומ' ואת יהוא בן נמשי, ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח [את] יונה ומשחו, שנ' ואלישע הנביא קרא לאחד וגו', וראה שם יהוא בן נמשי וגו', ולקחת פך השמן וגו', וילך הנער הנביא ראמות גלעד. מיכאן למדנו, ששלוחו שלאדם כמותו. אף הק"בה הסכים על ידיו כאלו אליהו משחו, שנ' ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו. וכן אתה מוצא באלישע כשמשח את חזאל. והלא לאליהו צוה הקב"ה שימשח את חזאל, שנ' ויאמ' ייי אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק [וגו']. אלא מיכאן ששלוחו שלאדם כמותו. ד"א מנ' ששלוחו שלאדם כמותו, שכן אליעזר אומ' הקרה נא לפני היום. מיכאן ששלוחו שלאדם כמותו. ד"א מנ' ששלוחו שלאדם כמותו, שנ' ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד. וכי בדוד עשו כלום, אלא כיון שעשו לשלוחו כך, כאלו עשו בו, ששלוחו שלאדם כמותו. ר' ישמעאל אומ', מנ' ששלוחו שלאדם כמותו, שנ' במספר הימים אשר תרתם את הארץ. וכי כל ישראל תרו אותה, והלא שנים עשר בלבד תרו אותה, אלא שהיו שלוחיהן, ששלוחו שלאדם כמותו. ר' עקיבה אומ', מנ' ששלוחו שלאדם כמותו, שנ' והקרבתם אשה לייי. והלא הכהנים מקריבין, אלא ששלוחו שלאדם כמותו. ר' אלעזר אומ', מנ' ששלוחו שלאדם כמותו, שנ' ויהי דבר ייי אל ירמיהו אחרי שרף המלך וגו', שוב קח לך מגלה אחרת וגו'. מה עשה, וירמיה לקח את המגלה ויתנה אל ברוך בן נריהו. והלא הקב"ה אומ' לו כתוב, אלא מיכאן ששלוחו שלאדם כמותו. ממי למד, ממשה רבינו, שאמ' לו הקב"ה וראה ועשה בתבניתם, וכת' ויעשו כל חכם לב. מיכאן ששלוחו שלאדם כמותו. ר' זכאי אומ', הרי הוא אומ' כה אמר ייי למשיחו לכורש, מהוא אומ' בסוף, אנכי העידותיהו בצדק. הקב"ה אומ', הוא יבנה עירי וגלותי ישלח, וכורש אומ', מי בכם מכל עמו. מכאן ששלוחו של אדם כמותו.

הא למדת, שכל מי שנכפל שמו נתן לו הקב"ה גדולה בעולם הזה ובעולם הבא.

ר' אומר, כל מי שנכפל שמו ממחה על (ידי) מעשים שאינן הגונים. נח מאה ועשרים שנה היה ממחה בדור המבול, ואומ' להן, כך אמ' לי הקב"ה, שאם אין אתם שבים הוא מביא עליכם את המבול. והיו מלעיגין עליו, ואומרין, אם יבוא המבול לא יבוא אלא על בית אביך. וכיון שהגיעו שבעת ימים, אמ' להן, לסוף שבעת ימים המבול בא. מת מתושלח בתחלתן. אמרו לו, הרי לא בא המבול אלא על בית אביך. לפיכך עיכב להן המבול שבעת ימי אבלו שלמתושלח. מלמד, שאף אבלן שלצדיקים מעכב על הפורענות.

שם היה ממחה ביד בניו ובני בניו, ואומ' להן, על מי אתם מבקשין לחלוק, על מי שברא העליונים והתחתונים. ולא קיבלו ממנו. אלא אשור עמד ויצא מאצלו, שנ' מן הארץ ההוא יצא אשור.

תרח היה ממחה ביד לוט, על ידי שלא היתה בהמתו יוצאה זמומה, כדי שלא תשחית את הזרעים, שנ' ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט. ומנ' כשם שהיה [ריב] בין הרועים, כך היה בין אברם ולוט, שנ' ויאמ' אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך.

יעקב הוכיח את בניו לפני מיתתו. כיצד עשה. הוכיח את הגדולים, ללמד בהן על השאר. שנ' ראובן בכרי אתה, שמעון ולוי אחים. אם לגדולים הוכיח, קל וחומר לקטנים.

משה רבינו הוכיח את ישראל לפני מיתתו, אין צריך לומ' כמה מיחה בהן קודם פטירתו.

שמואל היה ממחה בצבא המלחמה. היו עובדין ע"ז ויוצאין למלחמה ונופלין, ובאין ואומרין, למה נגפנו היום, והיה אומ' להן, אתם עושין מעשים רעים ומתרעמין על הקב"ה, תפסתם מעשה אבותיכם, שעשו מלחמה עם שבט בנימן, ובאו ואמרו, למה ייי אלהי ישראל היתה זאת בישראל. וכן הוא אומ' אילת אדם תסלף דרכו ועל ייי יזעף לבו. אין אתם יודעין שאין החרב שוטפת אלא הרשעים. יש לכם ללמוד מאבותיכם, שיצאו שנים עשר אלף וצבאו על מדין ולא נהרג מהן אחד. ואם תאמרו שאתם מועטין, והלא הקב"ה מגבר את המעוטין על המרובין, שנ' המבליג שד על עז.