משנת רבי אליעזר/פרשה ג

מרמז ממשל דברה תורה בלשון בני אדם. ממדרש, נדרש לכמה טעמים, ארבעים ותשעה. שבע פעמים, הרי כאן שלש מאות וארבעים ושלש. שלשה ימים אותו ואת שבעת הימים. ר' אומ' חולק את הלילות לבד ואת הימים לבד, ולילי רביעי מהן, הרי כאן שבעת ימים. שלש שימשו בהן חמה ולבנה עד תחלת יום רביעי.

בפורענותן שלרשעים מניין אתה למד, וכאור בקר יזרח שמש. כנגד האורה שהקב"ה מחדש לצדיקים שלש מאות וארבעים ושלש כפלים, הוא נותן כך חום בשמש להפרע מן הרשעים על אחד שלש מאות וארבעים ושלשה כפלים, שנ' וכאור בקר יזרח שמש. כנגד הטובה שהוא משפיע לצדיקים, כך הוא נותן פורענות לרשעים.

ומנין שהוא מלהט את הרשעים בחמה, שנ' כי הנה היום בא בוער כתנור. למה הוא נמשל בתנור, והלא חמתו של כבשן גדולה מן התנור. אלא הכבשן הזה, כשהיוצר הזה משקע בו כלים, אי אפשר להוציא ממנו אחר כך, אבל התנור אפשר שיוציא ממנו. כך הן הרשעים, כל זמן שהן בחיים אפשר להן להאיר, שנ' אל כל החיים יש בטחון, אל תתיאש בתשובתו עד שימות, שנ' במות אדם רשע תאבד תקוה. ר' יהודה בר אלעאי אומ', אש היא שהיא יוצא' מגופו של רשע ומלהטתו, שנ' תהרו חשש תלדו קש.

הא לפי שהיו דברי תוכחות לפיכך פירט בהן הכתוב ואלה דברי, אלו הרכות שבהן. וכן הוא אומ' ואלה הדברים אשר דבר יוי אל ישראל ואל יהודה. וכי לא נתנבא ירמיה אלא אלו בלבד, ומפני מה הוא פורט בהן ואלה הדברים. מלמד שהיו תוכחות. ומניין שהיו דברי תוכחות. צא ולמד מן הרכות שבהן, כי נדחה קראו לך. הוכיח את השארית שנשקעו בארצות שבים, על ידי שאינן זוכרין בית המקדש.

ובמה הן צריכין לזכרו. סיידו את בתיהן, משירין מקצת, אמה על אמה. עשו את תכשיטיהן, משיירין מקצת. עשו סעודתן, משיירין מקצת. אפי' שרי מלך בבל נתחרט בהן אחר שהחריבו את ירושלם והיו מתאבלין עליה כל שבעים שנה עד שנבנתה, שנ' וישלח נרגל שנאצר ורנם מלך ואנשיו בית אל לחלות את פני לאמר לכהנים אשר בבית יוי צבאות. מי הוא שראצר ואנשיו, אלו שרי מלך בבל, שנ' ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך נרגל שראצר.

ד"א במה הן צריכין לזכרו. בתפלותיהן, אומרין רחם על עירך ועל היכלך ועל ציון. היה ר' נתן אומ', מניין שלא יאמר אדם איני מתפלל על בית המקדש שיבנה ועל גלות ישראל שיתכנסו ועל המתים שיחיו, ת"ל אם ענה תענה אתו, וחרה אפי והרגתי אתכם. וכי אי זו מדה מרובה, מדת הטוב אם מדת הפורענות, הוי אומ' מדת הטוב מרובה ומדת הפורענות מעוטה. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, כשהיחיד צועק על הרבים הקב"ה שומע תפלתו והבית חרב והעם גולין והחיים מתים, קל וחומר כשהיחיד מתפלל על הבית שיבנה ועל גליות שיתכנסו ועל המתים שיחיו שהקב"ה שומע תפלתו.

ד"א במה הן צריכין לזכרו. אפי' בני מזרח, אפי' הנדויים [באיי הים], צריכין לגשמים בתקופת תמוז, אינן שואלין את הגשמים אלא בעת שארץ ישראל צריכין להן. שאם תאמר ישאלו בעת שהן צריכין להן, אפי' בימות החמה, נמצאו רואין את עצמן כאלו הן בארץ שלהן, אלא יהו רואין את עצמן כאלו הן באכסניא ולבם מכוון לארץ ישראל, ושאלתו בעונתו. אם כן, היכן שואלין את הגשמים בשצרכו להן, בשומע תפלה, כל יחיד ויחיד לעצמו.

ד"א במה הן צריכין לזכרו. במצוות שהיו נוהגות בבנינה, והיה להן בהתרין רוח, ועכשיו צריכין להחמיר בהן. מכאן אמרו, משקרב העומר הותר החדש מיד. משחרב בית המקדש, התקין רבין יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור לאכל בו.

ד"א במה צריכין לזכרו. לזכור מדותיו ובניניו ואת שעריו ואת כל תכונתו. וצריכין לדרוש ולומר, ההיכל מאה ברום מאה, עזרת ישראל היתה ארך קפ"ז על רחב אחת עשרה, עזרת הכהנים היתה ארך קפ"ז על רחב אחת עשרה. עזרת הנשים היתה ארך קל"ה על רחב קל"ה, שנ' סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה [וגו'], תספרו לדור אחרון. וכן ירמיה אומ' הציבי לך ציונים, אע"פ שאתם גולין לבין האומות, היו מצויינים במצוות. שימי לך תמרורים, זכרו חרבן הבית. שיתי לבך למסלה דרך הלכתי, דעו על זו עבירות גליתם מארצכם, אל תשובו לעשות כמותן. ואם עשיתן כן, שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה, אל תשובו לעשות כמותן. שכן הוא אומ' ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי. אע"פ שהכתוב אומ' פליטים מחרב הלכו, אל תעמדו, זכרו מרחוק את יוי וירושלם תעלה על לבכם, ואומ' וייראו ממערב את שם יוי וממזרח שמש את כבודו, ואומ' ואזרעם בעמים ובמרחקים [יזכרוני]. הא למדת, שכל הזוכר הוא חי והוא שב, ושאינו זוכר אינו חי ואינו שב.

הא לפי שהיו דברי תוכחות פרטן הכתוב בפני עצמן. ואלו הן הרכות שבהן.

וכן הוא אומ' דברי עמוס. והלא עמוס בתוך שנים עשר נביאי', ומפני מה לא נאמ' בכלן דברי אלא בו. מלמד שהיו דבריו דברי תוכחות. ומניין שהיו דבריו תוכחות. צא ולמד מן הרכות שבהן, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. שקל להן הקל שבקלין והכבד שבכבדין. אמ' להן הקב"ה, אני עושה עמכם חשבון מדבר שהוא קל כזה ועוד דבר שהוא כבד כזה, קל וחומר בשאר דברים.

ד"א מה ענין רוח אצל הרים. אמ' להן, ההרים הללו תלויין על הרוח, וכשהכעיסו יושביהן השליט את הרוח להפכן, שנ' בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים. וכי איזו שורש יש להרים, הוי אומ' שהן תלויין בדבר. הזהרו שמא תכעיסוהו ויעשה לכם כן.

ד"א מה ענין רוח אצל הרים. אמ' להן, בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה הוא שולחו ומתיש את כוחו בהרים ובגבעות, עד שלא ישלחנו לישוב, שלא יזיק את הבריות, שנ' לעשות לרוח משקל. הזהרו שלא תכעיסוהו ויוציא שלא במדה ויחרב העולם, שנ' כי הוא לקצות הארץ יביט.

ד"א מה ענין רוח אצל הרים. אמ' להם, מה אם כשעמדתם על הר סיני, ונגלה עליכם הקב"ה לתת לכם את התורה, יצאת רוחכם ולא יכלתם עמוד, קל וחומר אם הכעסתם ונגלה עליכם בקצף, היאך אתם יכולין לעמוד. וכן הוא אומ' כי כהר פרצים יקום יוי, כדרך שעשה לדוד בבעל פרצים, כעמק גבעון ירגז, בדרך שעשה ליהושע בגבעון. עם מי הוא עושה כן, עם מי שזרים מעשיו ונכריה עבודתו.

ד"א מה ענין רוח אצל הרים. אמ' להם, על מי אתם נשענים, לא על זכות אבות ועל הנביאים. הרים אלו האבות, שנ' הביטו אל צור חצבתם. רוח, אלו הנביאים, שנ' ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו. דעו שהוא בוראן והוא יוצרן ואינן מחניפין לכם. חזרו ישראל ואמרו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו.

וכן הוא [אומר] דברי קהלת בן דוד. וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד, ולמה פרט הכת' בהן דברי. מלמד שהיו דברי תוכחות. צא ולמד מן הרכות שבהן, דור הולך ודור בא. אמ' להן, מעונתיכם נעשה סידורו של עולם, דור הולך ודור בא. והרי הדברים קל וחומר, ומה אם על סדרו של עולם כך הוא מכאיבנו, קל וחומר על שנויו, אם נשתנה עלינו.

ר' יהושע בן קרחה אומ', מפורענותן שלרשעים למדנו מתן שכרן שלצדיקים. מה כת' למעלה מן הענין, הבל הבלים. וכי מי עושה הבלים, הצדיקים או הרשעים, הוי אומ' הרשעים, וזו פורענותן, דור הולך ודור בא, הן בלין והעולם קיים. מכאן למדנו, שהצדיקים, שאינן עושין הבלים, ארץ הולכת וארץ באה והדור קיים לעולם, עולם נכנס ועולם יוצא והן קיימין. וכן הוא אומ' כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. והרי דברים קל וחומר, ומה השמים והארץ, [ש]לא נבראו אלא לכבוד הצדיקים בלבד, הן קיימין, צדיקים עצמן על אחת כמה וכמה. ר' שמעון בן יוחאי אומ', הרי הוא אומ' כי כימי העץ ימי עמי, עץ זו התורה, והלא דברים קל וחומר, ומה אם תורה, שנבראת ללמד את עושיה, כך היא קיימת, עושיה עצמן על אחת כמה וכמה.

מניין למתן שכרן שלצדיקים מפורש מן התורה. שנ' שכרך הרבה מאד. והלא דברים קל וחומר, ומה אברהם אבינו, שלא נצטוה על דקדוקי התורה, נאמ' לו שכרך הרבה, המקימים תרי"ג מצות על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומ' שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת, ואומ' כי ההרים ימושו וגו'.

ר' יוסי אומ', נפשך לידע מתן שכרן שלצדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שנצטוה על מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, כמה מיתות נקנסות עליו ועל בניו ועל בני בניו עד סוף כל הדורות. וכי אי זו היא מדה מרובה, מדת הטוב או מדת הפורענות, הוי אומ' מדת הטוב מרובה ממדת הפורענות. ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, כך, נקנסה בה מיתה עד סוף הדורות, המקיים את המצוות על אחת כמה וכמה שיחיה הוא ודורותיו ודורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

ר' מנחם בר יוסי אומ', נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מן הנהנה מן ההקדש. מה כתיב בו, נפש כי תמעל מעל. ובמה הוא חוטא, אפי' בפרוטה. וכמה היא פרוטה, אחד ממאה ותשעים ושנים בדינר. וכמה הוא חייב להקריב, איל אשם בשתי סלעים. נמצאו שתי סלעים שמונה דינרין, כל סלע מארבעה דינרין. חשוב לך כמה פרוטות בשמונה דינרין, שנ' בערכך כסף שקלים בשקל הקדש, אלף וחמש מאות ושלשים ושש. אם כך ענש הכת' למי שבאת על ידו מעילה, קל וחומר ישלם שכר לעושי מצוות, שמדת הטוב מרובה.

ר' יוסי הגלילי אומ', נפשך לידע מתן שכרן של מצות, צא ולמד ממחויבי אשם תלוי, שנ' ואם נפש כי תחט' ועשתה אחת מכל מצות יוי וגו', והביא איל תמים מן הצאן, הרי הכת' ענש את שאינו יודע. אם כך ענש את מי שאינו יודע, על אחת כמה וכמה יענוש את מי שהוא יודע. ואם על אחת כמה וכמה יענוש את מי שהוא יודע, על אחת כמה וכמה ישלם שכר למי שהוא עושה מצות, שמדת הטוב מרובה.

ר' אומר, נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מן הגולה לערי מקלט, שנ' לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. והרי הכתוב קורא מכה נפש למי שהורג בשגגה. והרי דברים קל וחומ', אם כך קרא למי שהרג בשגגה, קל וחומ' שיקרא צדיק למי שעשה מצות בשגגה. ואם הוא עשה מצוה בשגגה קוראו צדיק, קל וחומר כשהוא עושה בגלוי, שמדת הטוב מרובה. ומפני מה ענש הכת' למי שהרג בשגגה ואת מי שחטא בשגגה, כדי לעשות סייג לתורה, כדי שיאמ' אדם, אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד. ד"א שלא יטעום טעם החטא וילך ויעשה כן פעם שניה, ואומ', מה הראשונים פוטר אני, אף השניים פוטר אני.

ר' אלעזר בן עזריה אומ', נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, הרי הוא אומ' כי תקצר קצירך. הרי הכת' קובע ברכה למי שבאת על ידו מצוה בשכחה. אם כך קבע הכת' לשוכח, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לעושה בדעת. וממתן שכרן של צדיקים את יודע פירענותן של רשעים.

הא לפי שהיו דברי תוכחות פרט בהן הכת' דברי בפני עצמן, ואלו הרכות שבהן.

אף כאן אתה אומ' דברי אגור בן יקה. למה פירט בהן הכת' דברי בפני עצמן. צריך לפרוט דברי למואל, מפני שכת' משא אשר יסרתו אמו. אבל כאן, מפני מה פירט בהן הכת' דברי, שהן דברי תוכחות. ומניין שהן דברי תוכחות. צא ולמד מן הרכות שבהן, ארבעה הם קטני ארץ. ראה חכמתו שלשלמה, שאמ' ארבעה הם קטני ארץ, מניח את בני אדם החכמים הנבונים ומשבח את השרצים. אלא שמצאן מתחכמין לחיי שעה יותר ממה שבני אדם מתחכמין לחיי העולם הבא. והוא פורט את מעשיהן לארבעה פנים.

כיצד. הנמלים עם לא עז. הנמלים הללו, כשהן מבקשין לצאת בימי החמה מחוריהן, הן משלחין תייר לפניהן לידע אם פג השרב, ואם לאו, וכשהוא בא ואומ' פג השרב הם יוצאין, ואם מצאו החום, הן חוזרין אפילו כמה פעמים. ואתם, הרי התיירין נשתלחו לפניכם, אלו הנביאים, ובאו והודיעו אתכם שיש דין וחשבון, ואין אתם שומעין להן, שנ' אשר אמרו לרואים לא תראו, סורו מני דרך, לכן כה אמר קדוש ישראל יען מאסתם בדבר הזה, לכן יהיה לכם העון הזה כפרץ נחל נובע כחמה נשגבה. ועושין להן בתים בארץ, תחתיים שניים ושלישים, ואינן נותנין את חטיהן בתחתונים, שלא יאבדו בטינה, ולא בעליונים, מפני הגשמים, אלא בבונונית. הרגישו בטינה, הן מוצאין את חטיהן ושוטחין אותן בחמה, ונותנין את המטונף למעלה, שלא יטלנו אדם. ואין הנמלה אוכלת בכל שנה אלא חצי חטה, ראיה לדבר שאין מוסיף בגופה ואינה מוציאה צואה. והרי הדברים קל וחומ', ומה מי שאינן אוכלין אלא חצי חטה בשנה, הרי הן מתחכמין להכין בקיץ לחמם, ואתם לא תתחכמו להכין לכם צדה מן העולם הזה לעולם הבא, מן היבשה לים, מן הישוב למדבר, מערב שבת לשבת. וכן הוא אומר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, ואומ' תאות עצל תמיתנו, ואומ' עובד אדמתו ישבע לחם.

שפנים עם לא עצום. לא היה לכם ללמד מן השפנים הללו. נקרין להם בתים בסלע, לא במקבות ולא בגרזין, ולא בכל כלי ברזל, אלא בפיהן. ואין עושין לפני בתיהן מדרון, שלא יציצו בהן החיות. ואין עושין לפניהן פסגה, שלא ירדו עליהן גשמים. אלא עושין לפנים בתיהם מדרון, כדי שיצאו הגשמים וילכו להן, וחוצה לו פסגה, כדי שלא יציצו בהן חיות. ומה אלו, שאין בהן כח, הן מתחכמין לעשות דבר המגין עליהם, ואתם לא תעשו לכם דבר שיגין עליכם. וכן הוא אומ' בקשו את (פני) יוי כל ענוי ארץ אשר משפט פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף יוי, ואומ' מי יתן בשאול תצפינני, ואומר תסתירם בסתר פניך.

מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו. לא היה לכם ללמוד מן הארבה. הארבה הזה, אע"פ שאין לו מנהיג, אינו יוצא סירוגין סירוגין, אלא לגיונות לגיונות, ואתם למה תחלקו זה על זה ותהיו סיעות. וכן הוא אומ' גבר מחליק על רעהו. אין אחד מהן הולך, רץ ואינו מתעכב. ואין אחד מהן נכנס בתחומו של זה. וכן הוא אומ' הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו. והוא מזדרז לבקש חיים, ואינו חי שנים עשר חדש. שנ' כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון. ואתם למה לא תזדרזו לחיי העולם הבא. וכן הוא אומ' למה תשקלו כסף בלא לחם, ואומ' הטו אזנכם ולכו אלי, ואומ' יאכלו ענוים וישבעו הללו יוי דורשיו. רבן גמליאל אומ', מה נשתנה הארבה מכל מיני פורענות, אלא להראות את האדם הזה דלותו. ומה אם הארבה, שהוא מאכלו, הקב"ה נותנו לו לפורענות כשהוא מכעיס, קל וחומר שאר ספקלטורין שיש לו, כמה דובין, כמה אריות, כמה נמרים, כמה חיות. ולא עוד, אלא שנו עומדת עליו, עינו עומדת עליו, כמה צמחים ומכאובות יוצאין עליו, וכן הוא אומר ממנו משפטו ושאתו יצא.

שממית בידים תתפש. לא היה לכם ללמוד מן השממית, שהיא שוכנת בהיכלי המלכים, והן מניחין כל מיני מאכל ומשתה וכל מיני בשמים, והיא הולכת ובאה ורואה אותן ואינה נוגעת בהן, שהיא יראה שלא יהרגו אותה. ואתם לא תכבשו יצרכם, שאתם יראין מן הדין. וכן הוא אומ' רגזו ואל תחטאו, ואומר ומושל ברוחו מלוכד עיר. ר' יהודה אומר, כשהיינו עושין רצונו של הקב"ה, לא היינו צריכין לעדות בריה, אלא אנו היינו עדים לנפשותינו, שנ' ואתם עדי נאם יוי, ואומ' עדים אתם בכם. לא רצינו לשוב, העיד בנו הנביאים והחוזים, שנ' ויעד יוי בישראל וביהודה ביד כל נביא וחוזה. לא רצינו לשוב, העיד בנו את השמים, שנ' האזינו השמים. לא רצינו לשוב, נתן לנו עד הארץ, שנ' שמעי הארץ. לא רצינו לשוב, העיד בנו את ההרים, שנ' שמעו הרים. לא רצינו לשוב, העיד בנו את הים, שנ' האותי לא תיראו וגו'. נתן לנו את הדרכים מוסר ללמוד מהן, שאם נטה אדם מדרך הישוב סופה מוליכתו למדבר, שנ' כה אמר יוי עמדו על דרכים וראו. לא למדנו, נתן לנו את האומות מוסר ללמוד מהן, שלא הניחו מה שמסרו להן אבותיהן, שנ' לכן שמעו הגוים ודעי עדה. לא למדנו, נתן לנו את הבהמות מוסר ללמוד מהן, שלא שכחו את קוניהן, שנ' ידע שור קנהו. לא למדנו, נתן לנו את העופות מוסר ללמוד מהן, כשיגיע זמנן לבוא אין מקדימין ואינן מאחרין, שנ' גם חסידה בשמים ידעה וגו'. לא למדנו אחר כל אלה, נתן לנו את הנמלים ללמוד מהן, שהן דורשין את חייהן, שנ' לך אל נמלה עצל, אשר אין לה קצין, תכין בקיץ לחמה. ועדיין אפי' כמוה אין אנו עושין. ר' שמעון בן יוחאי אומ', עלוב הוא האדם המתגאה, שהיה לו ללמוד מן הנמלים, אפי' למד ועשה עלוב הוא, וכל שכן שלא למד ולא עשה.

הא לפי שהן דברי תוכחות פרט בהן הכת' דברי.