משנת רבי אליעזר/פרשה ב
טז. מדבר מיוחד במקומו כיצד. ותדר נדר ותאמ' ייי צב' אם ראה תראה. למה נתיחד כאן השם הזה. אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שתי צבאות בראת בעולמך, העליונים לא פרין ולא רבין ולא מתים, התחתונים פרין ורבים ומתים, אם מן התחתונים אני, אהא פורה ורובה ומתה, ואם איני פורה ורובה, אהא מן העליונים ולא אמות. כיוצ' בד' את' אומ' כי שנא שלח אמ' ייי אלהי ישר'. למה נתיחד כאן השם הזה, והלא בשלש נבואות הללו, חגי זכריה ומלאכי, אין בהן כלשון הזה. אלא כך היו מנחמין את ישר', ואומ' להן, אע"פ שנשנאתם ונשתלחתם מכל מקום, אלהיכם הוא, ושמו מיוחד עליכם.
יז. מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד. ויטע ייי אלהים גן בעדן מקדם, ויצמח ייי אלהים מן האדמ'. שמענו שברא הקב"ה לאדם בגן עדן כל מיני מאכל וכל מיני מגדים, אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ושל אבנים טובות ושל מרגליות, והיכן שמענו, להלן, כשהוא אומ' לחירם מלך צור בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתיך. אמ' לו, שמא אתה הוא אדם הראשון שעשיתי לו כל הכבוד הזה. כיוצ' בד' את' אומ' משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימ', משפחת הגירשוני [וגו'], אבל לא שמענו שצוה הקב"ה שיעשה את בניו ארבע ועשרים משמרות. והיכן שמענו, להלן, אלה פקדתם לעבדתם לבית ייי ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ייי אלהי ישראל. מלמד שהיתה מצוה זו ביד מש' ואהרן.
יח. מדבר שנאמר במקצת ונוהג בכל, אם כן מפני מה נאמ' במקצת מפני רוב כיצד. ובשר בשדה טר' לא תאכלו. בשדה ולא בעיר. אלא שדיבר הכת' בהווה, שדרכו להיטרף בשדה יותר מן העיר. כיוצ' בד' את' אומ' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מק' לילה. אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מנ', ת"ל ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. אם כן למה נא' מקרה לילה, [שדבר הכתוב בהווה], שדרכו שלכך בלילה יותר מן היום. כיוצ' בד' אתה אומ' אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. אין לי אלא עני, עשיר מניין, שנ' כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. אם כן למה נא' עני, שדיבר הכת' בהווה, שדרכו שלעני ליגזל יתר מן העשיר.
יט. מדבר שנ' לזה והוא הדין לחבירו כיצד. ויצר את שני העמודים נחשת שמונה עשרה אמות קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני, והוא הדין לראשון. כיוצ' בד' את' אומ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. אין אתה יכול לומ' שיש לצדיק אור בלא שמחה ולישרי לב שמחה בלא אור. אלא אור לצדיק והוא הדין שמחה, שמחה לישרי לב והוא הדין אור. מאימתי דנין אותו בכך, כשיתקבצו שניהן כאחד.
כ. מדבר שנ' לזה ואינו ענין לו אבל הוא ענין לחבירו ואתה נותן לו ענין וענין לחבירו מי שצריך לו אינו ענין לו כיצד. וזאת ליהודה ויאמ' שמע ייי קול יהודה. אם אינו ענין ליהודה, שהרי כבר נאמ' שמע ייי קול יהודה, תנהו ענין לשמעון, שהרי שמעון צריך לו ואין יהודה צריך לו. ומנ' אתה יודע. כיון שבירך משה רבינו את ראובן פתח וזאת ליהודה, ובברכה הזאת לשמעון. כיוצ' בד' את' אומ' גם זרע יעק' ודוד אמאס. אם אינו ענין ליעק', שהרי הוא אומ' מקחת מזרעו משלים שלזרע אבר' יצח' ויעק', תנהו ענין לאהרן, ראיה לדבר מקחת מזרעו משלים בני אה' ובני דוד, עליהם הכת' אומ' הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ייי בהם וימאסם, אף כאן הוא אומ' גם זרע יעק' ודוד אמאס.
כא. מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן כיצד. צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. יכול כשם שהתמר אין לו צל ועושין ממנו כלים כך הצדיק, ת"ל כארז בלבנון ישגה. או מה הארז שאינו עושה פירות כך הצדיק, ת"ל כתמר. נמצא נותן לו כח היפה שבשתיהן. ועוד למה נמשלו הצדיקים בתמרים ובארזים. שהתמרים והארז אם נקצצו אינן עולין, כך הצדיק' אם נקצצו מי יוכל לעלות במקומן.
כב. מדבר שדבר מוכיח עליו כיצד. מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה. הראשון מוכיח. כיוצא בו את' אומ' שמנו עשתו גם עברו דברי רע דין לא דנו דין יתום ויצליחו. משמע דין לא דנו ודין יתום לא יצליחו. הראשון מוכיח על חבירו השני. [כיוצא בו, כי לא בחרוץ יודש קצח [ואופן עגלה על כמון יוסב]. משמע כי לא הראשון מוכיח על חבירו השני].
כג. מדבר שהוא מוכיח על חבירו כיצד. קול ייי יחיל מדבר יחיל ייי מדבר קדש. וכי מדבר קדש חל בלבד מלפני הקב"ה, והלא כל המדברות חלות מלפניו, והלא נא' מדבר קדש להוכיח על המדברות כולן. כיוצא בד' את' אומ' קול ייי יחולל אילות. וכי האילות בלבד חלות מלפני הקב"ה, והלא כל הנפשות חלות מלפניו. אם כן למה נא' איילות, מפני שהן תקיפין וקלים בריצה. וראייה לדבר, משוה רגלי כאילות.
כד. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו כיצד. וישלח יהוש' בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמ' לכו ראו את הארץ ואת יריחו. יריחו בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל ללמד על עצמה, שהיתה שקולה כנגד כל ארץ ישר'. כיוצ' בו את' אומ' ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשאל. עשאל בכלל היה, ולמה יצא ללמד על עצמו, שהיה שקול כנגד כולם. כיוצ' בו אתה אומר ביום הציל ייי אותו מכף כל אויביו ומכף שאול. שאול בכלל היה, ולמה יצא ללמד על עצמו, שהיתה רדיפתו קשה כנגד כל אויביו.
מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חבירו כיצד. ולא תקחו כפר לנפש רוצח. והלא הריגת הרוצח בכלל העונשין היתה, ולמה יצאת ללמד. לרוצח אין לוקחין כופר, אבל לוקחין כופר לשן ועין ויד ורגל ולשאר חבילות.
בד"א, בדברי קבלה, אבל בדברי תורה ומצות אין אתה יכול לדרשן בלשון הזה.
כו. ממשל חוץ משלשה דברים שהיה רבי ישמעאל דורש במקום משל, והלכה כמותו בשנים. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו. על בריו. שאם אתה אומר על מקלו, עדיין חולה הוא, אלא מלמד שקרא הכת' גופו כנשען על מקלו. [כיוצא בו], אם זרחה השמש עליו דמים לו. וכי עליו לבדו זורחת, והלא בכל העולם היא זורחת. אלא מה השמש שלום לעולם אף ההורג זה, אם יודע שלא בא על עסקי נפשות אלא שלום היה לו עם בעל הבית, יהא חייב בעל הבית בדמיו. באלו ההלכה כיר' ישמעאל.
כז. מכנגד. מניין שדורשין כנגד באגדה, שנ' במספר הימים אשר תרו את הארץ. וכן הוא אומ' ויאמר יוי אל יהוא יען וגו' [בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל]. למה בני רבעים, כנגד ארבעה דורות שהיתה משפחת בית אחאב קיימת ונעקרה על ידו. ואילו הן, עמרי, אחאב, יורם, ובניו (וארבעים בנים שהיו לו). [ומנין שהיו לו בנים], שנ' ונרד לשלום בני המלך ובני הגבירה.
כח. מרמז מניין שדורשין בלשון רמז, שנ' כה אמר יוי אלהי ישראל על הרועים הרועים את עמי אתם הפיצתם את צאני ותדיחום ולא פקדתם אותם. וכן הוא אומ' ואם משא יוי תאמרו לכן כה אמר יוי יען אמרכם את הדבר הזה משא יוי ואשלח אליכם לאמר לא תאמרו משא יוי, לכן הנני ונשיתי אתכם נשוא ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם ולאבתיכם מעל פני. וכן הוא אומ' ותאמרו לא כי [על] סוס ננוס על כן תנוסון. בו בלשון שחטאו בו בלשון נדונו.
כט. מלשון גמטריא. מניין שדורשין גמטריא בהגדה. הרי כבר נאמ' שמונה עשר ושלוש מאות וירדף עד דן, זה אליעזר, דחשבניה הכי הוי.
ל. אם לדמת האותיות, הרי כבר נאמ' הנני מעיר על בבל ועל יושבי לב קמי. בגימטריא את מחליף לב קמי באת בש, נמצא כשדים.
לא. נוטריקון. מניין שדורשין נוטריקון. ת"ל אברהם, אב המון, כרמל, רך מל, דבר שהוא רך ונמלל ביד. וכן הוא אומ' והוא קללני קלל' נמרצת, נמרצ"ת מלשון נוטריקון, נואף, ממזר, רוצח, צורר, תועבה.
לב. ממוקדם ומאוחר שהוא בענין כיצד. ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל יוי. והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, שנ' ויבא המלך דוד וישב לפני יוי ויאמר מי וגו', ומה ת"ל ושמואל שוכב בהיכל יוי. אלא מוקדם הוא, ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב במקומו. כיוצא בו עיני יוי אל צדיקים, פני יוי בעשי רע, צעקו ויוי שמע, מוקדם הוא.
לג. [ממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות כיצד. ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. אימתי נכתבה פרשה זו, אחר מלחמת המלכים. והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם מחרן חמש שנים, שנא' ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר ר' יוסי, אין אתה מוצא חשבון זה, אלא [משבעים] שנה לאברהם שנגזרה גזרה של ענוי בין הבתרים. הא למדת, שגזירת עינוי היה חמש שנים קודם ליציאת אברהם מחרן ונכתבה מאוחרת. כיוצא בו, וידבר ייי אל משה במדבר סיני, ואח"כ כתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'. והלא הקמת המשכן היה מוקדם, שהוקם באחד בניסן בשנה שנייה, שנא' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. אלא מכאן אתה למד שהמוקדם מאוחר הוא בפרשיות].