משנה זבים ה ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ה · משנה ה | >>
הטמא על מקצת המשכב והטהור על מקצת המשכב, טמא.
מקצת טמא על המשכב ומקצת טהור על המשכב, טהור.
נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו.
[ וכן ] ככר של תרומה שהוא נתון על גבי משכב והנייר בינתיים, בין מלמעלן בין מלמטן, טהור.
וכן באבן המנוגעת, טהור.
רבי שמעון מטמא בזו.
משנה מנוקדת
הַטָּמֵא עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב וְהַטָּהוֹר עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב, טָמֵא. מִקְצָת טָמֵא עַל הַמִּשְׁכָּב וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַמִּשְׁכָּב, טָהוֹר. נִמְצֵאת טֻמְאָה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וְהַנְּיָר בֵּינְתַיִם, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, טָהוֹר. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא בָזוֹ.
נוסח הרמב"ם
הטמא על מקצת משכב, והטהור על מקצת משכב - טמא.
- מקצת טמא על המשכב, ומקצת טהור על המשכב - טהור.
- נמצאת טומאה נכנסת לו, ויוצא הימנו במיעוטו.
- כיכר של תרומה שהוא נתון על גבי משכב, והנייר בינתיים -
- בין מלמעלן, בין מלמטן - טהור.
- וכן באבן המנוגעת - טהור.
- רבי שמעון - מטמא בזו.
פירוש הרמב"ם
כבר קדם לנו, כי אשר יטמא משכב ומרכב לא יטמא אותו עד שינשא רובו עליו. וכן האיש הטהור כשנישא על גבי משכב טמא צריך שינשא רובו, ואז יטמא. אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב "ואם על המשכב הוא"(ויקרא טו, כג), ובא הפירוש "הוא" עד שינשא רובו עליו.
ודע כי אנחנו לא נחוש על רוב המשכב ומיעוטו, אמנם על רוב הנישא ואפילו היה על מיעוט המשכב, הוא מטמא אותו ומטמא ממנו. ולשון סיפרא "או על הכלי אשר היא יושבת עליו, או על מקצתו". והנה יהיה ביאור המשנה כך, רוב הטמא על קצת המשכב ורוב הטהור על מקצתו נטמא הטהור, נמצא טומאה נכנסת למשכב ויוצא ממנו במיעוטו, לפי שמקצתו נטמא וטימא זולתו.
ונייר - בלשון ערבי "כאגד".
והודיענו, כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמאו בהיותם על גבי משכב, ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר, על העיקר הנקדם, והוא אמרו כל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור, חוץ מן האדם.
ואין הלכה כרבי שמעון, אשר אמר כי אבן המנוגעת לפי שהיא מקומה טמא כמו שביארנו בנגעים, שהיא מטמאה את התרומה בהיותה עליה ואף על פי שלא תגע:
פירוש רבינו שמשון
הטמא. רובו של טמא על מיעוטו של משכב נטמא המשכב וכן רובו של טהור על מיעוטו של משכב טמא נטמא הטהור דלא חיישינן במיעוט משכב כיון דרובא דטמא ורובא דטהור יושב עליו דבמיעוטו של משכב טומאה נכנסת ובמיעוטו יוצא כדקתני דעלה קאי נמצאת אתה אומר מקצת הטמא על המשכב כיון דמיעוטו של טמא הוא אע"פ שנשען על כל המשכב טהור כל המשכב עד שינשא עליו רובו של זב כדתנן בפירקין דלעיל וכן טהור על המשכב לא יטמא עד שישען רובו:
מקצת טהור על המשכב. כלומר או מקצת טהור אפילו על משכב טמא טהור עד שישען עליו רובו של טהור:
וכן ככר של תרומה. האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דככר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים:
תניא בתוספתא [שם] רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא ועל מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור ר"ש אומר מקצת הטהור על הטמא אף בזב טהור:
תני"א בתור"ת כהני"ם אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו או על הכלי אשר היא יושבת עליו או על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו בזב טהור על הטמא או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור ר"ש אומר אף מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הטמא על מקצת המשכב - רובו של טמא על מיעוטו של משכב, נטמא המשכב. וכן רובו של טהור על מיעוטו של המשכב הטמא, נטמא הטהור. ולא חיישינן על מיעוט משכב, כיון דרובא דטהור ורובא דטמא כא יושב עליו, דבמיעוטו של משכב טומאת נכנסת, ובמיעוטו יוצאת, כדקתני סיפא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו:
מקצת הטמא על המשכב - כיון דמיעוטו של טמא הוא, אע"פ שנשען על כל המשכב, טהור המשכב, עד שינשא עליו רובו של זב:
ומקצת טהור על המשכב - כלומר או מקצת טהור אפילו על כל המשכב:
טהור - עד שישען עליו רובו של טהור:
וכן ככר של תרומה - אמתניתין דלעיל קאי, דתנן כל הנושא ונישא על גבי המשכב, טהור. ואפילו אוכלין של תרומה, אם נישאו על גבי משכב ויש ביניהן דבר חוצץ אפילו הוא דק ביותר כגון נייר וכיוצא בו, אינן מקבלין טומאה מן המשכב, דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים כב:
ורבי שמעון מטמא בזו - הואיל ומקומה טמא, מטמא בהיסט אפילו דבר שאין בו רוח חיים. ואין הלכה כר' שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
הטמא על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב"ם:
והטהור על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב"ם. ומ"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב:
*[נמצאת טומאה נכנסת כו'. כה"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]:
והנייר בינתיים. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז':
בין מלמעלן בין מלמטן טהור. לשון הר"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ"ש שם בשמו. אבל הר"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב"ם. וז"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע"כ. ואלא מיהת בחבורו פ"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע"כ ולכך ודאי דהר"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה"ל ללמוד מן הר"ש דהר"ש שאני שכן הוא מפ' ג"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר"ש צ"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ"ע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על הברטנורא) כדיליף, להו בספרא. הר"מ. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) הר"ש. ולשיטתיה אזיל כו', אבל הר"ב בחינם נקטיה ואין בו צורך. לפירוש המשנה. וגם בעיקר הדין נראה לי דלאו כהלכתא הוא. וראיה ממשנה ה' ו' דפרק ד':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו: כל האי בבא דנמצאת ארישא לחוד קאי וה"פ נמצאת טומאה נכנסת לו במיעוטו שהרי אמרנו הטמא על מקצת משכב נטמא המשכב אע"פ שלא שכב רובו של הטמא אלא על מיעוטו ויוצאה ג"כ ממנו במיעוטו שהרי ג"כ אמרנו והטהור אם שכב רובו על מקצת המשכב הטמא נטמא הטהור. וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיתניי' אע"ג דל"ד לגמרי לנמצא כשר בשחיטה פסול במליחה וכו' דתנן בפ"ק דחולין ודייקינן עליה התם בגמרא כדכתבינן התם סימן ד'. תניא בתוספתא רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור רש"א מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור:
וכן ככר של תרומה: כך צ"ל. וז"ל הר"ש ז"ל וכן ככר של תרומה האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דסבר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתיים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים עכ"ל ז"ל:
בין מלמעלן: כגון שהמשכב למטה והנייר על גביו והתרומה ע"ג הנייר בין מלמטן כגון שהתרומה למטן והנייר על גבה והמשכב ע"ג הנייר:
תפארת ישראל
יכין
הטמא על מקצת המשכב: רוב הטמא על מיעוט המשכב:
והטהור על מקצת המשכב: ר"ל או רוב הטהור על מקצת המשכב הטמא:
מקצת טמא על המשכב: אפילו על כל המשכב. או מקצת טהור על כל המשכב הטמא:
ויוצאת ממנו במיעוטו: של משכב. דמקצת משכב הטהור נכנס לו טומאה מזב שע"ג. ואם הוא טמא. מוציא טומאה לטהור שע"ג:
וכן: אדלעיל קאי דקתני כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור:
והנייר: אע"ג שדק מאד:
וכן באבן המנוגעת: שהיה למעלה או למטה מהככר ונייר מפסיק. וקמ"ל דאינו מטמא בשהאהיל על טהרה או בשהאהילה הטהרה עליו. רק בשהיו שניהן תחת אהל א'. דזה טומאת ביאה האמור במצורע. רב"א:
ר' שמעון מטמא בזו: בין שהאהיל האבן או האהיל עליו. דס"ל דמטמא באהל כמת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת