פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים תנג

סימן תנגעריכה

סעיף אעריכה

(א) שיוצאים בהם וכו':    בליל ראשון של פסח:


(ב) והמנהג וכו':    משום דהוא חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה ואם אין לו חטים יקח למצות מאחד מהד' מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון:


(ג) אבל לא באורז:    וה"ה דוחן ויליף לה בש"ס מקרא דאין יוצאין ידי חובת מצה בלילה הראשונה שהוא חובה אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואלו אינן מחמיצין וכדמסיים לקמיה:


(ד) ושאר מיני קטניות:    וטטרקי שקורין אצלנו (גריקע) וקאקערוזי שקורין אצלנו (טירקישע ווייץ) ג"כ מיני קטניות הן (אחרונים):


(ה) לידי חימוץ:    ואפילו לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנפחה כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון ומותר באכילה:


(ו) ויש אוסרים:    לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:


(ז) ואין לשנות:    ואפילו באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:


(ח) אם נפלו וכו':    דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר:


(ט) תוך התבשיל:    ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:


(י) וכן מותר להדליק:    ר"ל אפילו לתתו אותם מקודם במים דבכה"ג בה' מיני דגן מתחמצים מ"מ שרי דלא נהגו איסורא אלא באכילה ולא בהנאה:


(יא) ואינן אוסרין אם וכו':    ר"ל שאין צריך לדקדק לתלות הנר של שמן במקום רחוק מן השלחן משום חששא שמא ינטף על מאכל דאפילו ניטף אין לאסור דבכגון זה לא נהגו להחמיר כן מבואר בד"מ ומסיים עוד שם דאפילו כתשו אותן השומשמין שעושין מהן השמן במכתשת שכותשין שם חמץ נמי לית לן בה והטעם דאפילו נתערב בו משהו נמי בטל בששים קודם הפסח ואין לומר שמקבל טעם מהמכתשת של חמץ דהא צונן אין מפליט ומבליע. מיהו כ"ז בשמן שומשמין וכדומה שאינם חריף אבל בשמן זית אם כתש הזיתים בכלי שלתתו בו וכדומה בודאי נקלט בו טעם מכוסמת חמץ דהא זית הוא חריף כמבואר לעיל בסימן תמ"ז ס"ח ובדבר חריף אמרינן אגב דוחקא דכתישת המכתשת נותנת טעם בזיתים וליכא ס' בזיתים נגד הטעם וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"ח עי"ש וע"כ בשמן זית לכו"ע צריך ליזהר שלא לתלות הנר בקרוב לשולחן שלא יטיף ל מיני מאכל:


(יב) וכן מותר להשהות וכו':    ר"ל אפילו נפלו עליהן מים דבשאר תבואה כה"ג אסור להשהות בהא לא גזרינן דלא קבלו עלייהו רק לאסור אכילתן. וה"ה דמותר ליהנות מהן:


(יג) ומותר לאכלן בפסח:    ומ"מ צריכין בדיקה שלא יתערב בהן אחד מה' מינים וע"כ י"א דטוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה ועיין בט"ז וח"י בזה:

סעיף בעריכה

(יד) אם יש בה טעם דגן:    ומשמע דאפי' אין בעיסה שיעור חטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה אע"פ שהעיקר בו הוא האורז ובאורז אינו יוצא משום מצה כדלעיל שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החטים וכשמתחמץ החטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחטים וכ"ז בחטים ואורז אבל אם עירב קמח חטין עם קמח דוחן וכה"ג או אם עירב קמח של שאר מיני דגן עם קמח אורז ועשה ממנו מצה אינו יוצא בה ידי חובתו בשיש בה טעם דגן אא"כ יש בה קמח דגן שיהא כזית בכדי אכילת פרס דהיינו שבכל פרס ממנה יהא בה כזית מקמח דגן שבשיעור כזה חשבינן כל העיסה כולה כדגן ויוצא ידי חובתו בשאוכל כזית מן העיסה. וי"א שאפילו בחטין ואורז אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בשיש חטים באורז כדי אכילת פרס ובשאר מיני דגן אפילו בכדי אכילת פרס נמי לא מפני לאחשובי כל העיסה ככולא דגן אינו אא"כ יש רוב דגן ומיעוט אורז או שאר מינים דאז בטל האורז ברובא והוי ככולא דגן ולכתחלה נכון להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה ובשעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה:

סעיף געריכה

(טו) חטים:    וה"ה שאר מיני דגן:


(טז) אין בכך כלום:    שאין הגרגיר מחמיץ ממיעוט רוק שבפי העכבר ולכן אפילו אין ששים נגדן שרי בדיעבד ועיין לקמן סימן תס"ו מדין אכילת עכבר בקמח ומש"כ שם:


(יז) וכן וכו':    שצמח (שקורין אויס גיוואקסין) ר"ל דאף שדגן שצמח מחמת לחלוחית הארץ הוא חמץ גמור מ"מ כשלא בירר אין לאסור לפי שמתבטלין בתוך החטים הכשרים ומותר לטוחנן הכל ביחד. והסכמת הרבה אחרונים דמותר לאפות אפילו בפסח ואף דבפסח איסורו במשהו כבר נתבטל קודם פסח בששים וקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קודם פסח כשיש מצומחים:


(יח) מיהו צריך לראות וכו':    קאי רק אדגן שצמח ולא אדלעיל:


(יט) שאין בו כ"כ וכו':    ואם יראה לו שאין ששים כנגדו צריך לברור המצומחים ואינו מחויב לנקות כולם אלא לפחות מהם עד שיהו ששים כנגדם:


(כ) ששים כנגדו:    דאם ליכא ס' כנגדם אפילו בדיעבד אסורים בהנאה דדגן שצמח הוא חמץ גמור [ואפילו אם ספק אם היה ס' נגד המצומחים ג"כ אסור]. וצריך לבערם קודם הפסח ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם ימכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ואם לא היה ס' נגד המצומחים י"א שמותר להוסיף עליהם עוד חטים כשרים כדי לבטלן בששים ולטחנן קודם פסח ולא מקרי זה מבטל איסור לכתחלה שאסור כיון דהוא קודם פסח ועדיין לא הגיע זמן איסורו ורוב הפוסקים אוסרין דכיון דמערב אדעתא דלאכול אותם בפסח הו"ל כמבטל בזמן איסורו. ומ"מ בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על המקילין:

סעיף דעריכה

(כא) שעושין בהם מצת מצוה:    ר"ל המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות לקיים בהן מצות בערב תאכלו מצות הם צריכין שמירה יתירה ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא של חשש חימוץ אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצה דכתיב ושמרתם את המצות והיינו שצריך שישמור לשם מצה:


(כב) משעת קצירה:    ר"ל שישמור מעת ההיא והלאה שלא יפול עליהן מים לשם מצת מצוה אבל קודם קצירה שעדיין היו מחוברים אין לחוש אפילו שידעינן שירד עליהן גשמים. ועיין לקמן סימן תס"ז ס"ה דאפילו מחובר אם נתייבשו לגמרי ואין צריך עוד לקרקע מקבל חימוץ אם ירדו עליהן גשמים וע"כ המנהג לקצור דגן של שמורה בעודן לחין קצת:


(כג) משעת טחינה:    לפי שאז מקרבין אותן אל המים וצריך שמירה:


(כד) מותר ליקח וכו':    דסמכינן אהני פוסקים דסבירא ליה דעיקר שמירה הוא מלישה ואילך וקודם לישה לא בעינן שישמור להדיא אלא אפילו בסתמא נמי לא מחזקינן איסורא ואפילו במקום שלותתין החטים דמסתמא אין שורין עד שתחמיץ אלא מציפין עליהן מים ומדיחין אותן וטוחנן מיד ואע"ג דפסק המחבר בס"ה דהאידנא אסור לו ללתות שאני הכא דהוא שעת הדחק וגם שמא לא לתתו אלו החטין. וכתבו האחרונים דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק דהוי ממש כדגן שנטבע המבואר בסימן תס"ז ס"ב דאפילו בדיעבד אסור מדינא דש"ס וגרע מלתיתה ואפילו לכל ימי הפסח אסור וכ"ש ליקח מהם למצת מצוה ויש הרבה פוסקים דס"ל דאפילו לשהות אותם בבית אסור משום בל יראה וכההיא דסימן תס"ז ס"ב בהג"ה שם. ואף אם עבר ושהה יש אוסרין ובא"ר בשם זקנו מתיר למכרם לעכו"ם לאחר פסח דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ:


(כה) קמח מן השוק:    וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר טחינתו אסור אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר לההמון (ט"ז) עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין המלצי"ן אסור ליקח קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו דבשעת הדחק אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור (וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל קודם פסח וכנ"ל בס"ב במשנה ברורה. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור לשם מצה רק למצות של לילות הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן ת"ס במה שכתבנו בזה:

סעיף העריכה

(כו) האידנא וכו':    ר"ל דאף דבזמן הש"ס לא אסרו רק ללתות השעורים מפני שהן רכים [וה"ה שבולת שועל ושיפון ג"כ בכלל שעורים לענין זה] וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה אבל חטים שהן בטבען קשים אינם ממהרין להחמיץ ומותר ללותתן והאידנא אסרוה מפני שאין אנו בקיאין בלתיתה וכדלקמיה:


(כז) אסור ללתות:    פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים וטוחנין אותם מיד ורש"י פירש לשורן במים מעט קודם הטחינה להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה ואסרו הגאונים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חמוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבוא לידי חימוץ. ואם עבר ולתת אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח ומ"מ להשהות קמח החטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה אבל שעורים אפשר דאפילו באופן זה אסור להשהות לכתחלה דאפשר כיון דרכיכה נתחמצו ע"י הלתיתה:


(כח) בין חטים בין שעורים:    והריפות שקורין גאגעלא"ך או גרויפי"ן העשויין מחמשת המינים אסור להשהותן לכו"ע ששורין אותן הרבה במים קודם כתיתתן ונעשים חמץ גמור ואף אם עבר והשהה אותן יש אוסרין למכור לעכו"ם אחר הפסח ובא"ר בשם זקנו מצדד להתיר למכור לגוי אחר הפסח אם לא נתבקעו ע"י שרייתן שכל שלא נתבקעו אינו ודאי חמץ אלא ספק חמץ ויש להקל בעבר עליו הפסח שאינו אלא איסור דרבנן ע"ש ומ"מ בגרויפי"ן שעושין משבולת שועל ששורין את הש"ש מקודם הרבה עד שמתבקעים הוא חמץ ודאי לכ"ע וע"כ אפילו למכרו לעכו"ם אחר הפסח אסור:

סעיף ועריכה

(כט) קמח כל השנה:    ה"ה בנותן בו פעם אחת צריך להתיר התפירות [אחרונים]:


(ל) ומכבסים אותם יפה:    והכבוס לפסח צריך להיות דוקא בשפשוף בחמין ולא בצונן וגם באפר וחביטה:


(לא) צריכים להתיר וכו':    הטעם שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא ע"י כיבוס וגרע עוד יותר שהמים נכנסים שם במקצת ומרטיב להקמח הנמצא שם ונדבק שם בהקמטים ויוכל להתערב אח"כ משהו מהם בהקמח וכתב המ"א בסי' תנ"א סקל"ו דגם צריך לגרור בסכין היטב את החמץ קודם הכבוס במקום שהיו התפירות:


(לב) בקצוות:    וה"ה אימרא שקורין זוי"ם [אחרונים]. כתבו האחרונים דלכתחלה יותר טוב לקנות חדשים דאפילו כל השק קשה לכבסו היטב שלא ישאר בו מעט חמץ בנקבי האריגה. ובדיעבד אפילו לא התיר התפירות כלל קודם הכביסה ונתן קמח אין לאסור הקמח וכתב הח"א דאם נמצא בתוך התפירות כמו עיסה שנתייבש אפילו בדיעבד אסור אפילו קודם פסח שהרי פרורין לא נקרא לח וחוזר וניעור ולענין אם מהני ריקוד הקמח בזה עיין לקמן בסימן תס"ו ס"ד במשנה ברורה ובה"ל שם:


(לג) מטולאים:    וה"ה שק שנתן בו פ"א קמח של פסח ורוצה לכבסם וליתן בהם קמח צריך להתיר ג"כ התפירות והטלאים דאל"כ יתחמץ הקמח שבתוך הקמטים ע"י הכביסה:

סעיף זעריכה

(לד) ע"ג בהמה:    כי הקמח מתחמם מגוף הבהמה שהוא חם ועי"כ הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה ועוד שרגילות הבהמה להזיע תחת כובד המשא ואפשר שזיעת הבהמה מחמצת כמו מים ואם עבר והניח ע"ג בהמה אין לאסור בדיעבד ועכ"פ צריך להמתין מעל"ע עד הלישה שיתקרר הקמח וכדלקמן ס"ט:


(לה) וכן יזהר וכו':    ג"כ מטעם שמתחמם הקמח וכנ"ל ואם הניח צריך ג"כ להמתין מעל"ע וכנ"ל:


(לו) זה על זה:    וה"ה שלא ישב על השקים של קמח וכנ"ל:

סעיף חעריכה

(לז) לנקר הרחיים:    וגם לכסות כל הכלים בבגד פשתן או שירחצו את הכלים היטב שלא ישאר בהם קמח מחומץ מכל השנה ונכון לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הרחיים וכ"ש שאין משתמשין בכיס ישן אפילו ע"י הדחה ושפשוף והגעלה וכדלעיל בסימן תנ"א סי"ח בהג"ה ואין חילוק בכל זה בין אם הוא טוחן לצורך פסח אחר פורים או קודם פורים [כ"כ כמה אחרונים]:


(לח) משום דזמנין וכו':    וכן צריך ליזהר ג"כ כשטוחנן ברחיים תבואה לתותה לא יטחון באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת שהאבק פורח ומתערב יחד ואפילו אם נאמר דיש ששים מ"מ לכתחלה יש ליזהר ולכן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ממטה עד התקרה:


(לט) לסולת:    וכ"ש במקומות שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) ועודם לחים קצת ונדבקין ברחיים [לבוש] וכתבו האחרונים שמכל מקום בדיעבד או בשעת הדחק שא"א לנקר הרחיים כי הוא סמוך לפסח וכיו"ב מותר לטחון בלי נקור רק שיאפה הכל קודם פסח [ונראה דעכ"פ צריך לרקד הקמח שמא נתערב איזה פירור יבש בתוך הקמח] וה"ה אם טחנו לפסח ובאותו בית טחנו בריחיים תבואה לתותה אף שהאבק נתערב יחד אין לאסור בדיעבד כיון שהוא קודם פסח דאז בטל:


(מ) שומרים אותו וכו':    או אוכלים אותו קודם פסח והטעם בכ"ז שמא נתערב בהם מעט ממה שנדבק בריחיים:


(מא) לילך בעצמם:    שמצוה בו יותר מבשלוחו. ועכ"פ ראוי להניח ברחיים שומר איש ירא שמים ובקי בדינים קצת ולא ע"ה כדי שלא יביא הדבר לידי חשש חימוץ וכ"ש שלא יושיב קטן לשומר:

סעיף טעריכה

(מב) יום או יומים:    ועכ"פ לינת לילה לפחות ואפילו בנטחן ע"י בהמות ג"כ צריך להמתין דבזה ג"כ הקמח חם ואפילו אם מרקד הקמח לא אמרינן דמתקרר עי"ז:


(מג) שאסור ללוש:    ואם עבר ולש אין לאסור בדיעבד רק שישמרנו היטב מחימוץ דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר מבשאר עיסות: