משנה ברורה על אורח חיים שסו

סעיף אעריכה

(א) שהרבה בתים - של אנשים מיוחדים:

(ב) מבתיהם לחצר - וה"ה מבית לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא מותר לטלטל בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב:

(ג) שע"י כך וכו' - דעיקר דירתו של אדם במקום שפתו שם:

(ד) וכאלו כל החצר - וכמו שהסביר הרמב"ם וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י לר"ה עכ"ל:

סעיף בעריכה

(ה) יושבי אוהלים וכו' - כגון שוכני מדבריות וכדומה:

(ו) או מחנה - מקום חנייה של אנשי חיילות ע"פ השדה שקורין בלשוננו לאגע"ר ועיין בה"ל:

(ז) שהקיפוהו מחיצה - ר"ל שהיה מחיצה גבוה עשרה טפחים מקפת סביב האוהלים והסוכות:

(ח) אין מטלטלין מאהל לאהל - וה"ה מאוהל לחצר דהיינו לאותו שטח שהוא בתוך המחיצה:

(ט) עד שיערבו - ומאותו טעם שכתבנו לעיל בס"א:

(י) אבל שיירא - אורחת אנשים ההולכות דרך מדבר:

(יא) שהקיפוה מחיצה - ויש להם בתוך ההיקף אוהלים לכל אחד בפ"ע:

(יב) לפי שכולם וכו' - פי' דכיון שאין אותם אוהלים קבועים להם לדירה רק דרך ארעי בשעה שעומדים לפוש מעמידים אוהלים לא מיקרי חילוק דירות וכמו שכולם מעורבים בבית אחד דמי ועיין בבה"ל. ועיין בביאור הגר"א שהביא בשם מפרשים שחולקים ע"ז ודעתם דאוהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים מעירוב אך שיירא לא מיקרי רק כשהוא פחות מעשרה ומעשרה ולמעלה נכללים בשם מחנה:

(יג) בתים וכו' - ששייכים לאנשים מיוחדים והטעם דלא גרע מיושבי אוהלים וכו' שצריכין עירובי חצרות שאף כאן הבתים קבועים להם לכל משך נסיעתם על הים ועיין במ"א וא"ר דדוקא כשיש בה איזה בתים השייכים לישראלים אבל אם אין בספינה רק בית אחד ושארי אנשים שוכנים בספינה עצמה א"צ עירוב כלל ומותר להוציא מן הבית לספינה ועיין בה"ל:

(יד) צריכין עירוב - ועי"ז יהיה מותר לטלטל מבית לבית ומבתים לספינה ובלא עירוב אסור בכל זה אבל בספינה עצמה מותר לטלטל בכולה כמו בחצר. וכן אותם ספינות שאין להם בתים אלא שרויים בספינה הרי הם כשרויים בחצר אחת שמותרים לטלטל בכולה בלי עירוב:

(טו) שיש לספינה מחיצות - של עשרה טפחים ודינה כרשות היחיד:

(טז) ואם וכו' מחיצות - של עשרה טפחים ומודדין מקרקעיתה ואע"פ שיש איזה טפחים במים:

(יז) אסור לטלטל בספינה - דהויא כרמלית ובאופן זה מותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לתוך הים דמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. כתב מ"א דאם יש בתים בספינה והספינה עצמה אין לה מחיצות של עשרה טפחים אסור להוציא מן הבתים לספינה דמרה"י לכרמלית קמפיק ועיין בבה"ל מה שהבאתי עוד בשם מ"א:

סעיף געריכה

(יח) א"צ ליתן פת - שהרי אין העירוב אלא שיחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:

(יט) ואין צריך וכו' פרוטה - לאפוקי ממ"ד בגמרא עירוב משום קנין שבעה"ב מקנה להם ביתו עבור הפת ולפ"ז היה צריך שיהא בפת עכ"פ שוה פרוטה דליחשב ממון קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכי"ב שאינו מאכל דעיקר דירת אדם הוא במקום פתו כ"ז מתבאר בש"ס:

(כ) לאפוקי בית שער וכו' - דאע"ג שעשויין כעין בתים מ"מ הואיל והן דריסת הרגל לכל בני החצר לא חשיבי דירה:

(כא) מרפסת - מקום גבוה בחצר ובו מדרגות עולים בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו:

(כב) ד"א על ד"א - דאז הוא ראוי לדירה ואם הוא רחב יותר מד' אלא שהוא קצר בארכו ויש בו לרבע ד' על די יש דיעות בין הפוסקים אי מקרי דירה לפיכך מן הנכון להניח לכתחלה בבית אחר יותר גדול ועיין בה"ל:

(כג) ואפילו הוא של קטן - פי' שהבית שמניחים בו העירוב הוא של קטן וקמ"ל דלא תימא דצריך להקנות להם ביתו וקטן לאו בר אקנויי הוא קמ"ל דלא משום קנין היא אלא משום דירה וע"כ מותר להניח אפילו בבית קטן:

(כד) רגילים ליתנו תמיד - לאפוקי אם לא הורגלו עדיין לזה הבית אין להקפיד אם משנין לבית אחר:

(כה) אין להם לשנותו וכו' - ואפילו יש להם קצת טעם בדבר אם לא דיש להם טעמא רבא דאז מותרין לשנותו:

(כו) וליתנו בבית אחר - ואפילו מת הבעה"ב. ואפילו השני נותן מעות לבני החצר להניח בביתו ואפילו הוא ת"ח והראשון ע"ה. אם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות [כנה"ג] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה:

(כז) מפני דרכי שלום - ענין דרכי שלום בכאן הוא משום חשד [גמרא] ופירש"י הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם העירוב יחשדו לבני החצר שמטלטלין בלי עירוב ובתוספות פירשו דחשדא הוא שיחשדו לבעה"ב זה שגונב פת מן העירוב ולכך הוציאו אותו ממנו לבית אחר ומתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם ולפירש"י בודאי יש להחמיר אפילו מכר בית לאחר שלא לשנות מקום העירוב אכן לפירוש התוספות אפשר לומר דעל הלוקח לא יבוא לידי חשד ע"י הוצאת העירוב מביתו אחרי שמעולם לא היה העירוב בידו והנה כ"ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וככי"ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג"כ מעות. ובכל גונא אם עברו ונתנו בבית אחר אין מחוייבין להוציא משם ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום שהיה רגיל מתחלה הרשות בידו ומ"מ צ"ע למעשה [מ"א בשם כנה"ג]:

(כח) ואפילו קטן - והכל מטעם הנ"ל שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות ואע"פ שאין במעשה קטן כלום מ"מ העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית ומ"מ ע"י עכו"ם אסור לקבצו לכתחלה דחשוד לגנוב ולהחליף טוב ברע:

(כט) ונ"ל הטעם וכו' - ר"ל אע"פ שבהכ"נ אינו ראוי לדירה מפני קדושתו שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור לאכול בביהכ"נ אם לא הלומדים שם כמ"ש בסימן קנ"א מ"מ יש לקיים המנהג כמו שמסיים שעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר לבד כמ"ש בסימן שפ"ו:

(ל) וא"צ להניח בבית דירה - ולפ"ז שאין בהכ"נ נחשב לבית דירה חשבינן ליה רק כחצר השותפין ומותר לטלטל ממנה לחצר אחרת בלי ע"ח דכל החצרות רשות אחת כמבואר בסימן שע"ב:

סעיף דעריכה

(לא) בכלי אחד - שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים יחד ואם מניחו בשני כלים נראה שהם מופלגים ומחולקים זה מזה. ונראה לכאורה דדוקא אם כ"א נותן חלק בעירוב אבל אם אחד מזכה בעד כולם יכול ליתנו בשני כלים אכן מדלא הזכירו הפוסקים ד"ז משמע דס"ל דלא פלוג רבנן במלתייהו וצ"ע:

(לב) נתמלא האחד - ר"ל שבזה לא היה החילוק לשני כלים ברצונו אכן אם ידע מתחלה שהכלי לא יכיל בתוכו את כל העירוב והיה לו כלי אחר גדול מכלי זה שתוכל להכיל כל העירוב יש מאחרונים שמחמירין דהוי כחולק לכתחלה את העירוב לשנים:

(לג) בבית אחד - דעכ"פ היו שניהם ברשות אחת אבל לא בשני בתים. ואפילו אם אחד מזכה בהעירוב משלו בשביל כולם ג"כ יש ליזהר בזה וע"כ העירוב שמניחין בביהכ"נ בעד כל העיר יש ליזהר שלא להניחו רק בבית הכנסת אחת ויבחרו לזה הביהכ"נ היותר גדולה שבעיר [ש"ת בשם הח"צ]:

סעיף העריכה

(לד) שלא יקפיד - ג"כ מטעם דעירוב שמו שיהיו מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה אחד בחבירו ויהיה שותפותן נוחה ועריבה:

(לה) שום אחד מהם - וה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך ג"כ להתרצות כשיבואו מבני החבורה לאכול ממנו שלא להקפיד עליהם:

(לו) שתיקן לצורך השבת - שהרי אם יבקש חבירו ממנו לא יתן לו. ואמנם אם פועל בעצמו בפירוש שאם ירצה אחד מבני העיר ששייכים להעירוב לאכול ממנו שלא יקפיד עליו מסתברא דמותר לערב בו:

סעיף ועריכה

(לז) בפרוסה - משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דאפשר דאפילו בדיעבד לא מהני העירוב כשעשאו בפרוסה ואם עשאו מתחלה בשלימה ואח"כ לשבת אחרת נפחתה ונשתייר ממנה מעט עיין לקמן בסימן שס"ח ס"ד ע"ש:

(לח) כדי חלת - פי' אפילו אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שניטל חלה מן הפת:

(לט) ואם נפרסה וכו' - ר"ל שנפרס מן הככר מעט:

(מ) אם אינו ניכר וכו' - הטעם אע"ג דבאמת אינה שלמה מ"מ כיון דאינו ניכר לא יבוא לידי מחלוקת:

(מא) היינו שכל העירוב ביחד וכו' - ר"ל דבזה ג"כ מקיים מה שתקנו חז"ל לע"ח שיהיה בפת שלם דוקא אבל גם הם מודים דיכול כ"א ליתן פת שלם ואפילו אם הככר של זה גדול משל חבירו ג"כ מותר וכן מודים ג"כ לדעה ראשונה דאין מערבין בפרוסה אפילו אם יתנו כולם פרוסות שוות:

(מב) מכל בית ובית מעט קמח - וה"ה כשנותנים מעות לקנות בהם קמח ואפילו אם לא נתנו איזה בע"ב ג"כ אין קפידא בדבר וכדמסיים לבסוף דכל אחד נותן קמחו לעירוב בשביל כולם:

(מג) וצריך ליזהר וכו' - אשמועינן דאף שמצטרפין יחד להביא פת שלמה למצות עירוב וס"ד דזה חשוב טפי ולא בעי שיעור קמ"ל:

(מד) ואע"פ וכו' - ר"ל וא"כ יש בני אדם שאין להם חלק בפת העירוב וא"כ יאסרו אלו על אלו:

(מה) דלא גרע וכו' ואדעתא דהכי וכו' - ר"ל אף הכא כשנתן כ"א מבע"ב מעט קמח להשמש בשביל כולם נתן ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמו שיתבאר לקמיה בס"ט מ"מ כאן כשנותן כ"א קמחו להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש אינו עירוב ונכון לחוש לדבריו לכתחלה [ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו בודאי צריך לזכות להקהל ע"י אחר] וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב בערב פסח שיזכה בו בשביל כל הקהל ואם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אין לזכות אלא על תנאי דהיינו שיאמר אם היום חול אני מזכהו לכל העיר ואם קודש אין בדברי כלום וכן יאמר למחר בליל יו"ט שני. וכ"ז אם היו"ט היה סמוך לשבת דאם יש ימי חול בינתיים ימתין מלזכות עד ע"ש ואם שכח גם בע"ש מלזכות עד שחשכה סומכין על הפוסקים הנ"ל דס"ל דמותר לטלטל אף בלי זיכוי כיון שכבר נגבה בשביל כולם [אחרונים]:

סעיף זעריכה

(מו) יכול לערב בפרוסה - דלא שייך כאן כלל משום איבה:

סעיף חעריכה

(מז) בפת אורז ועדשים - שדרך העולם לאפותו ולאכלו משא"כ בדוחן ועיין לעיל סימן ר"ח סקכ"ה במ"ב מה הוא אורז ודוחן:

סעיף טעריכה

(מח) בשביל כולם - אפילו שלא בפניהם:

(מט) ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר - דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו:

(נ) ע"י אחר - דהיינו שיאמר לו קבל פת זה וזכה בה לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם ואף שהם לא עשאוהו שליח לזה זכין לאדם שלא בפניו והוי כשלוחם:

(נא) טפח - ואפילו לדעת האומרים בח"מ סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל:

(נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך - דאל"כ לפעמים שיתוספו עליהם דיורים ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם אבל כשמכוין עליהם מתחלה ל"ל בה דהא שיעור שתי סעודות מהני אפילו לאלף וכדלקמן בסימן שס"ח:

(נג) וי"א שאע"פ וכו' - הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע"ז מאחר דאנו נוהגין להניח עירוב על כל השנה מסתמא אנו מכוונין גם על אנשים שמתוספים במשך השנה וכן הוא הלשון באמת בב"י וכן כונת המחבר בכאן:

(נד) צריך להוסיף מחמתן - דשמא לא אמרו חכמים דשיורו בכל שהוא (כמבואר בסימן שס"ח) אלא באותן שהיו בתחלת הנחת העירוב וזכו אז אבל אלו שלא היו בתחלת הנחתו לא זכו אז ורק הם זוכין בשעה שיתוספו וכיון דבשעה זו כבר נפחת משיעורו א"כ א"א להם לזכות ומטעם זה לא מהני אף אם יתנה בפירוש ולכל מי שיתוספו ואין שום עצה רק שצריך לשמור שיהיה בו תמיד שיעור שתי סעודות:

סעיף יעריכה

(נה) ע"י בנו ובתו הקטנים - מפני שידן כידו וא"כ לא יצא הדבר מרשותו:

(נו) ולא ע"י עבדו וכו' - ג"כ מפני שיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשותו עדיין:

(נז) אפילו הם סמוכין - ואע"ג דבאופן זה מציאתן לאביהן כמבואר בח"מ סימן ר"ע זה אינו אלא משום איבה שלא ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן אבל בנידון דידן שהאב רוצה לזכות ע"י לאחרים שפיר זוכים דכיון דגדולים הם יש להם יד בפ"ע:

(נח) אפילו הם קטנים - ואע"ג שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו ומ"מ לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו:

(נט) וע"י אשתו - דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני הרי דיש לה יד לזכות לעצמה ה"ה דיכול לזכות על ידה לאחרים:

(ס) ואפילו אין לה בית - נקט האי לישנא לאפוקי ממ"ד בגמרא דדוקא היכא דיש לה לעצמה בית בחצרה שאוכלת שם אז אמרינן מיגו דמהני הזכיה בעירוב בשביל ביתה מהני נמי לזכות לאחרים בעירוב בשביל בתיהם:

(סא) ויש אומרים וכו' - סבירא להו דדמיא עירוב לענין מציאה דכל היכא דס"ל לענין מציאה דאין לו יד בפ"ע ושייך לאביהן או באשה שמוצאת מציאה ושייך לבעלה ה"ה לענין עירוב אין להם יד בפ"ע ועדיין לא יצא מרשותו:

(סב) על ידי בנו ובתו וכו' - ר"ל לאחר שבגרה דיוצאת לכל דבר לרשותה אפ"ה כיון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה גם לענין עירוב אין לה יד לעצמה:

(סג) כל זמן שלא בגרה - דאז שייך מציאתה לאביה:

(סד) שמעלה לה מזונות - דאז מציאתה לבעלה:

(סה) או שאמר לה צאי וכו' - ומיירי במספקת מעשה ידיה למזונות דאי אין מספקת למזונות אין מציאתה לבעלה:

(סו) ואפילו יש לה בית - ר"ל ואוכלת שם המזונות שנותן לה בעלה וס"ד דמיגו דזכיא לעצמה בעירוב זה בשביל ביתה תזכה בעירוב גם לאחרים קמ"ל דלא והטעם דבאמת לעצמה אין צריכה עירוב כלל דנמשכת אחר בעלה כדלקמן בסימן ש"ע ס"ו וליכא מיגו:

(סז) אפילו הוא קטן - כיון דלענין מציאה יש לו יד לזכות לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו:

(סח) שבגרה ואינה סמוכה - ר"ל דוקא באופן זה ולא כדעה הראשונה דס"ל דכשבגרה אפילו בסמוכה מזכה על ידה וכן בע"י אשתו דוקא היכא שאין מעלה לה מזונות דאז מציאתה לעצמה ולא לבעלה:

(סט) על דברי המיקל בעירוב - ר"ל בין קטן ואין סמוך על שולחנו או גדול אף שסמוך וכן בע"י אשתו אע"פ שמעלה לה מזונות:

(ע) שיש לו אשה וכו' - שעושה הכל ע"ד עצמו ולא ע"ד אביו:

(עא) ואינו צריך להודיע - דזכין לאדם שלא בפניו:

סעיף יאעריכה

(עב) בני חבורה וכו' - אשמועינן בזה שני דברים אחד אע"ג שלא הניחו לכתחילה לשם עירוב גם דאפילו אותו הפת לא היה מתחלה של כולם כ"א של בעה"ב לבד שזימנן לסעוד משלו ולא הקנה להן אותו פת בפירוש אפ"ה כיון שזימנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות וע"כ אם הוא קיים עד לאחר בין השמשות סומכין עליו משום עירוב:

(עג) הפת שעל השולחן וכו' - לכאורה בעינן שיהיה אז עדיין אצלם פת אחד שלם וכנ"ל בסעיף וי"ו או אפשר כיון דלא הביאו פתם אלא בעה"ב זימנן לסעוד משלו דינו דומה להא דס"ז וכן משמע בתו"ש אבל באמת יש לחלק ביניהם וצ"ע:

(עד) אבל בחצר לא - דחצר לאו בר דירה הוא:

(עה) וה"ה אם יש להם וכו' - דין זה הוא זו ואצ"ל זו ובתו"ש כתב דקמ"ל דסומכין עליו בחזקת שהוא קיים אע"פ שאין יודעין בעצמן משום דמוקמינן ליה אחזקתיה:

(עו) סומכין עליו משום עירוב - ומשום שיתופי מבואות יכולין לסמוך אף כשמונח באחד מן החצרות [גמרא]:

סעיף יבעריכה

(עז) יכול לערב בעדו - אפילו משל הקטן שלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעה"ב שלא מדעתו כמו שיתבאר בסימן שס"ז:

סעיף יגעריכה

(עח) אחר עירובי חצרות - כדי שלא יבואו לטלטל באיסור:

סעיף ידעריכה

(עט) על מצות עירוב - ואפילו אדם אחר שאינו דר באותה העיר ורוצה לשבות שם בשבת יכול לברך ברכה זו דהא אלו לא עירבו היה גם הוא אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך להעירוב ועיין מה שכתבנו עוד בזה בבה"ל. אם מניח עירובי תבשילין וע"ח בזמן אחד מברך ברכה אחת על שתיהן דהיינו על מצות עירובין. ואומר הנוסח בהדין עירובא על כל אחד ואחד כפי נוסחו ובח"א כלל ק"ב כתב שיאמר על מצות עירובי תבשילין ועירובי חצרות ואומר בדין יהא שרא לן לאפויי וכו' ולטלטל מבית לחצר וכו':

סעיף טועריכה

(פ) בשעה וכו' - מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ולפי מה שכתב הרמ"א לעיל בס"ו דהמנהג לקבץ קמח מבתי העיר אין לברך בשעת קיבוץ דהוי עובר דעובר כ"ז שלא נאפה הפת:

(פא) שמקבץ וכו' - הב"י והב"ח כתבו בסימן שצ"ה דצריך לברך בשעה שמתחיל לקבץ ולא כשנגמר הקיבוץ דאז כבר נגמר המצוה והאחרונים הסכימו דיוכל לכתחלה לברך אחר שכבר נגמר הקיבוץ והטעם משום דס"ל דאחר שנתקבץ צריך לכתחלה לזכות לכל בני העיר כמו שכתבנו לעיל בסקמ"ה ומקרי עדיין עובר לעשייתן כשהוא קודם הזיכוי ומ"מ בדיעבד אפילו כבר זיכה ג"כ יוכל לברך דעיקר קניית עירוב חל בעת כניסת השבת ומקרי בכל גווני עובר לעשייתן ובפרט אם לא הונח העירוב עדיין במקומו בודאי שייך לברך דלא נגמר עדיין המצוה:

(פב) בשעה שמזכה להם - פי' שמערב משלו ונותן לאחרים ואומר לו שאחר שיברך יגביהנו כדי שיזכה בשביל אנשי העיר ועיין בבה"ל שהבאנו דהמברך אחר הזיכוי יש לו ג"כ על מי לסמוך:

(פג) לכל הבתים שבחצר - ולא הזכיר מבוי משום דכאן איירי שלא ניתקן המבואות בעירובין כדין וכל חצר מתקן ע"ח רק להתיר הטלטול בחצר אבל במקום שניתקן המבואות המנהג שעושין ע"ח ושיתופי מבואות כחדא כמבואר בסימן שפ"ז וע"כ צריך להוסיף בו שריותא דמבוי וזה נוסחו בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומבית לבית ומחצר לחצר ומגג לגג ומבתים וחצרות למבוי וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולכל מי שיתוסף בה. ואם מערב לכל שבתות השנה יסיים לכל שבתות השנה ולכל ימים טובים [אחרונים]:

(פד) ולא ברכו עליו - וה"ה אפילו אם הנוסח בהדין עירובא ג"כ לא אמרו עליו כיון שמשותפין בעירוב סגי בזה: