משנה ברורה על אורח חיים שנז
סעיף א
עריכה(א) חצר וכו' - כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד"א על ד"א ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לר"ה אבל אם הוא פחות מד"א על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לר"ה ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרה"י לר"ה:
(ב) שהיא סמוכה לר"ה - לאפוקי כשהיא סמוכה לכרמלית וכדלקמיה בסוף הסעיף:
(ג) בימות החמה - שאדם מקפיד על לכלוך חצרו ומסתמא ניחא ליה שיצא לחוץ:
(ד) וכל גומא וכו' - וה"ה שיכול לשנותה בעמקה וברחבה ורק שיהיה חללה מחזקת סאתים:
(ה) בחוץ - היינו בצד החצר:
(ו) כדי וכו' - וגם כדי שלא יהא תקלה לרבים [ד"מ]:
(ז) שתהא מקום פטור - דע"י הכיסוי מסתלק אותו המקום מתשמיש הרבים והנה בגוונא שצייר בהג"ה בלא הכיסוי הוא ג"כ מקום פטור דהוא פחות מארבע על ארבע אלא פן יעלה אותו קרקעית העוקה רפש וטיט ויהיה פחות מן ג' טפחים בגובה ותבטל לגבי ר"ה:
(ח) יכול לשפוך וכו' - ואפי' נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דמדאורייתא לית איסורא כ"א בשופך להדיא לר"ה רק שתקנו חכמים גומא זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לר"ה וכיון דאיכא הכירא ע"י עשיית הגומא שרי ומהאי טעמא נמי התירו לשפוך כל מה שירצה אף שהגומא מחזקת רק סאתים ובודאי יצאו הנותרים לחוץ וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו אפ"ה שרי דמ"מ זכור הוא ע"י עשיית הגומא ולא גזרו ביה:
(ט) כלל - דגזרינן דילמא אתי לשפוך סאתים דהוא שיעור תשמיש אדם ליום:
(י) אריך וקטין - כגון שהוא ארוך ח' אמות ורוחב שתים דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים:
(יא) בימות הגשמים - שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משום אנשים אחרים שיראו צנור מקלח ואתי למישרי גם בימות החמה אמרינן שיתלו יותר שמי גשמים הן ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם מן הגשמים שהיו בהן מקודם:
(יב) מותר לשפוך בה וכו' - ר"ל אפילו בלא עשיית גומא כלל:
(יג) ב' דיוטאות - היינו שתי זיזין רחבין נגד פתחי העליות [ורוחב כל זיז שתי אמות באורך ארבע אמות נגד העליה] ועל הזיזין יש מעזיבה רכה שראוי לבלוע בה המים הנשפכין עליהן:
(יד) סמוכות זו לזו - ר"ל בתוך ד' טפחים מצטרפות כאלו היו במקום אחד וא"כ הוי ד' אמות על ד' אמות ומותר לשפוך עליהן ומשם יורדים לר"ה להדיא:
(טו) אבל וכו' לכרמלית - דאפילו כשהיא סמוכה לר"ה אינו אסור רק משום גזירה דילמא אתי לזרוק להדיא לר"ה ובכרמלית לא שייך זה דאפילו כי יזרוק להדיא ג"כ ליכא איסורא דאורייתא ועיין לקמן סוף סימן זה דיש חולקין:
סעיף ב
עריכה(טז) ביב וכו' - הוא חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה:
(יז) ארבע אמות במשך - צ"ל במשך ארבע אמות ור"ל שארבע אמות הראשונות הסמוכות להחצר הוא מכוסה והוא רחב ג"כ ארבע אמות [וה"ה אם הוא רחב רק שתי אמות ויש בארכו שמונה אמות] דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וע"כ מקילינן ביה לשפוך ע"פ הביב העומד בחצר כמו בחצר שהוא מחזיק ד"א על ד"א וכנ"ל:
(יח) לחוץ - כיון דהוא אינו מכוין דוקא שיצאו לחוץ וע"כ אפילו כשיצאו לחוץ שרי וכנ"ל בריש הסעיף:
(יט) שלא יהא וכו' - דאם הביב של עץ הוי כמכוין בהדיא שיצא לחוץ ואפילו מחזיק מאה אמה אסור:
(כ) כעין רצפה של אבנים - מיירי שמרוצף באבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף רחובות וחצרות שיש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע:
(כא) אפילו היה אורך הביב וכו' - ר"ל שאורך הביב בחצר הוא מאה אמה ובשיעור זה בודאי יבלע המים בקרקע אפ"ה אסור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה [שם ברמב"ם] ונקטינן להקל כסברא ראשונה (א"ר):
(כב) או הצנור - צנור מקרי מה שמניחין על הגג וע"י יורד הקילוח לר"ה:
סעיף ג
עריכה(כג) במה דברים אמורים וכו' - זהו סיום דברי הרמב"ם וגם לדידן נ"מ בזה דהיינו אם הביב היה של עץ שאינו עשוי ליבלע בו המים ובודאי יצאו לחוץ בר"ה דזה אסור אפי' לדעה ראשונה אבל כשהיא סמוכה לכרמלית מותר אפילו בשל עץ והטעם בכל זה כיון דאינו שופך בהדיא לכרמלית רק שהוא בא מכחו ס"ל דכחו בכרמלית לא גזרו:
(כד) וי"א דאין חילוק וכו' - אף דאנן נקטינן לדינא דאפילו כשהמים יוצאים לר"ה מותר בביב וכמו שכתבנו בסקכ"א מ"מ נ"מ מי"א הזה לענין סילון של עץ וכמ"ש בסקכ"ג או כשהביב אין מכוסה ד' אמות בהכרמלית דלהשו"ע מותר ולהי"א אסור וגם נ"מ לענין חצר קטנה שאין בה ד"א על ד"א דסתם המחבר לעיל בסוף סעיף א' דבסמוכה לכרמלית מותר ולהי"א הזה אסור [ומה שנרשם בהג"ה ב"י בשם תוס' והרא"ש לא נזכר בתוס' ורא"ש לענין ביב כלל דהם פוסקים בביב להקל אפילו בסמוכה לר"ה רק לפי דבריהם נשמעו גם לענינינו]:
(כה) אפילו בזה"ז דלית וכו' - ר"ל לדעת הסוברים דבעינן דוקא ס' רבוא בוקעין בו וזה אינו מצוי מ"מ גזרינן אטו עיר גדולה שיזדמן שיהיה ס' רבוא [מ"א]:
(כו) או חצר שאינה מעורבת - ר"ל דהחצר שבו הביב [או חצר קטנה שאין בו ד' על ד'] סמוך לחצר שאינה מעורבת וכששופך המים ירד לאותה חצר שרי לכו"ע כיון דלא זריק להדיא אלא כחו לא גזרו בזה ושרי לשפוך אפילו ע"פ הביב:
(כז) כחצר שאינה מעורבת דמי - כיון דבאמת יש לה מחיצות אלא שמחוסרת עירוב:
(כח) ואם הצנור וכו' - ר"ל שצנור המקלח מים בכרמלית הוא למעלה מעשרה וא"כ עובר המים דרך מקום פטור מותר לשפוך אפילו במתכוין שירדו המים לכרמלית והיינו אפילו לדעת המחמירים לעיל בסימן שמ"ו סוף ס"א דרך מקום פטור הכא דלא זריק להו ממש אלא כחו יש להקל [הגר"א]:
(כט) וכן עיקר - עיין בפמ"ג שמצדד דאכל הג"ה קאי ואף אראש דבריו: