משנה ברורה על אורח חיים שכט

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים שכט |◄

סעיף א

(א) לידי סכנה - כגון דאיכא שם חולים או קטנים שאינם יכולים לברוח:

(ב) מכבין - וה"ה דשרי להפסיק בכלים של מתכות או בכלי חרס מלאים מים אפילו צריך להביא הכלים דרך ר"ה דאיכא הרבה איסורים. כתב המ"א אם יכול להציל את החולה וקטן לישא אותם דרך ר"ה אעפ"כ מוטב לכבות דלא הוי כ"א מלאכה שאצ"ל דפטור עלה משא"כ לעבור דרך ר"ה דהרבה פוסקים סוברים דגם בזמנינו יש לנו ר"ה והח"א בכלל הבערה כתב דלדעתו מוטב לעבור דרך ר"ה משיכבה עי"ש:

סעיף ב

(ג) אפילו וכו' - פי' לא מבעיא אם באותה חצר שהיו בה ט' א"י וחד ישראל נפל מפולת דבודאי מפקחין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב א"י אלא אפילו היו ט' וכו':

(ד) ופירש אחד - לאו דוקא אחד אלא אפילו פירשו רובא וכדמסיים טעמא כיון שנשאר קביעות הראשון וכו':

(ה) קביעות הראשון במקומו - ואע"ג דבעלמא אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל:

(ו) כמחצה - וספק נפשות להקל ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא [פמ"ג]:

(ז) אם נעקרו כולם - פי' שנעקרו להתפזר כל אחד לדרכו ובטלה קביעותם אבל אם יצאו תכופים יחד זה אחר זה כיון דעדיין הם בחבורה אחת נקרא קבוע ודינו כדמעיקרא:

סעיף ג

(ח) ספק חי - הלשון מגומגם דהוי ליה לחשוב בתחלה ספק ישנו ואח"כ ספק חי וכן איתא במשנה:

(ט) הוא שם - ומיירי שהיה שם בעת המפולת ואינו ידוע אם הספיק לצאת מתוך ההפכה ונראה דה"ה אפילו לא ראינו אותו מתחלה להדיא רק בבית זה מצוין בני אדם בעת הזאת נמי מחללין ומפקחין את הגל. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא). ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש:

סעיף ד

(י) אז ודאי מת - דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו משמע דהרוח חיים תלוי באפיו:

(יא) ל"ש פגעו ברגליו - ר"ל דלא נימא דכיון שאין אנו מרגישין חיות בלבו בודאי מת ולא יפקח הגל יותר קמ"ל דגם בזה צריך לבדוק עד חוטמו:

סעיף ו

(יב) על עסקי ממון וכו' - דבשביל הפסד ממון לא הותר איסור שבת:

(יג) ואפילו סתם - דספק נפשות להקל:

(יד) לספר וכו' - עיר שמבדלת בין גבול שישראל דרים בה לגבול העו"ג וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:

(טו) אפילו לא באו וכו' - ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפק"נ [לשון או"ז] ודין זה ארישא נמי קאי [אחרונים]:

סעיף ז

(טז) שאם לא יניחנו וכו' - וה"מ כשבאו על רבים דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת:

(יז) הכל לפי הענין - היינו לפי מה שמשער כעסן ופחזותן. ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז בודאי מחויבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר ברוקח ואגודה דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עי"ש:

סעיף ח

(יח) מפני אנס - וה"ה מישראל כשהוא משער שיבוא לידי סכנה דהא ניתן להצילו בנפשו וכן כשאדם נרדף מפני נחש או דוב ג"כ מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת [רמב"ם]:

(יט) כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:

סעיף ט

(כ) חוזרים וכו' - כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד:

(כא) למקומם - עיין לקמן בסימן ת"ז: