משנה ברורה על אורח חיים קעא


סעיף א עריכה

(א) צרכיו - ר"ל צורך תשמישיו וכמו שיתבאר לקמיה:

(ב) בפת - וכ"ש בשאר אוכלין:

(ג) אבל מידי דמימאס וכו' - ואפילו בשאר אוכלין ג"כ אסור:

(ד) לא - ואם עושה לרפואה שרי אפילו מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין [גמרא]:

(ה) כוס מלא - שקרוב הדבר שישפך עליו וימאס:

(ו) אם היא וכו' - וג"כ מטעם הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז:

(ז) מלאה וכו' - אבל כשאינה מלאה שרי לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי [טור]:

(ח) שאינה צורך אכילה - דאלו בנטילה לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור. ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם:

(ט) ואין זורקין הפת - ומבואר בב"י וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת:

(י) הנמאסים ע"י זריקה - כגון תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים:

(יא) כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

סעיף ב עריכה

(יב) קופה מלאה תאנים - דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין מתמעכין ונמאסין אבל של עץ שרי:

(יג) של דבילה וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים [לבוש]:

(יד) קטניות - שאף שהקופה היא מנצרים הקטניות בעצמן קשים הם:

סעיף ג עריכה

(טו) במקום כף - משום דעושה אדם צרכיו בפת היכא דלא מימאס וכנ"ל והכא לא מימאס להאדם הזה בעצמו שאכל בו הדייסא:

(טז) והוא שיאכל וכו' - דלאדם אחר מימאס ואיכא הפסד אוכלין:

(יז) והמדקדקים וכו' - שחוששים להשתמש מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת:

(יח) אח"כ אוכלין אותו - דלאחרים הוא נמאס וכנ"ל:

סעיף ד עריכה

(יט) ממשיכין יין בצנורות - שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ומיירי בצינור של עץ שאינו נמאס:

(כ) והוא שיקבלנו - דאל"ה איכא משום הפסד אוכלין:

(כא) שנמאסין - ואע"פ שאגוזין יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל:

(כב) לא גלוסקאות - כנ"ל ס"א:

סעיף ה עריכה

(כג) במקום נקי - כדי שלא ילך לאיבוד:

(כד) וגם יכבדו וכו' - דאל"ה אין תועלת מה שזרק במקום נקי: