פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים קלא

סעיף אעריכה

(א) אין לדבר וכו':    דעי"ז אין תחנתו שמתחנן בנ"א מתקבלת כ"כ ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה [ודוקא שלא בעת שש"ץ חוזר התפלה דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה כדלעיל בסימן קכ"ד ס"ד] וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נ"א ג"כ מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה [אחרונים]:


(ב) בין תפלה וכו':    מיהו עם עבר ודבר פשיטא דצריך ליפול על פניו. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר ואך שלא יפסיק באמצע:


(ג) כשנופל על פניו:    הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:


(ד) על צד שמאל:    לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:


(ה) על צד ימין:    כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:


(ו) והעיקר וכו':    וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון:


(ז) ובערבית:    ר"ל לצד ערבית דהיינו במנחה שאין אנו נוהגין להניח תפילין ומי שמניח תפילין גם שם יפול על ימינו ועיין בח"א שמצדד דאז יוכל לסמוך על דעת הגר"א וליפול על שמאלו:


(ח) לפי מנהגו:    ובמדינות אלו נוהגין לומר רחום וחנון וכו':


(ט) לומר ואנחנו לא נדע:    לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כמו שעשה משה רבינו ע"ה שנא' ואשב בהר וגו' ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' וגו' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בע"א אנו אומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' וראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה (של"ה ואחרונים):

סעיף בעריכה

(י) מיושב:    כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה ובריב"ש כתב שאין קפידא. כתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו ואי אפשר לו לילך לצדדין יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג:


(יא) ארון וס"ת בתוכו:    ארון לאו דוקא אלא ה"ה ס"ת לחוד די. וטעם הי"א משום דמצינו בקרא רמז שנפילה היא לפני ארון ה' וכדכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה'. ואם אין שם ס"ת רק שאר ספרים דעת הא"ר והדה"ח דלא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים ויש חולקין בזה. ובמקום שיש ס"ת לכו"ע אפילו יחיד בביתו נופל על אפיו:


(יב) כיסוי פנים:    הוא נפילת אפים שלנו:


(יג) וחצר ביהכ"נ הפתוח וכו':    היינו דבעת שהתפלל בחצר הוי פתח ביהכ"נ פתוח ונוכל לראות מאותו צד מקום הארון הוי כמתפלל לפני הארון משא"כ אם מתפלל בחצר בצדדים אחרים כגון שפתח ביהכ"נ במערב והעזרה נמשכת גם לצד דרום והוא מתפלל שם ואין שם ס"ת אין צריך נ"א וה"ה אם היה פתח ביהכ"נ נעול אפילו הוא מתפלל בחצר נגדו א"צ נ"א. כתבו האחרונים דאם הוא מתפלל בעזרת נשים ג"כ צריך נ"א כיון שיוכל לראות מהחלונות מקום הארון:


(יד) אפילו יחיד בביתו:    משמע דאפילו הוא רחוק מביהכ"נ ג"כ נופל על אפיו והנה לפי המבואר בסימן נ"ה ס"כ איירי הכא דאין שם טינוף מפסיק בין ביתו לביהכ"נ [אחרונים]:


(טו) אומר תחנה וכו':    והוא שהציבור ג"כ אומרים תחנון בשעה זו:

סעיף געריכה

(טז) אין נפילת אפים וכו':    והטעם ע"פ קבלה עיין בב"י. ולומר המזמור של נפילת אפים אין חשש אפילו בלילה [א"ר]:


(יז) בלילה:    ולכן אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין נופלין ע"פ ובין השמשות של לילה נוהגין ליפול. ובימים שאומרים אבינו מלכנו במנחה יוכל לדלג א"מ כדי ליפול מבעוד יום [מ"א וש"א]:


(יח) שהוא קרוב וכו':    ובא"ר הביא להקל מחצות ולהלן וכן משמע במ"א:


(יט) ליום:    ויש נוהגין להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם אך בער"ה לא יתכן מנהג זה שהרי אין נופלין על פניהם בער"ה [מ"א]:

סעיף דעריכה

(כ) לא בבית האבל:    היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה. והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון. אין אומרים הלל בבית האבל. ובר"ח כשמתפלל בבית האבל אפילו כשהולך אח"כ לביתו א"צ לאמרו ובחנוכה שגומרים את ההלל צריך לאמרו אח"כ בביתו אבל בשבת שחל בו ר"ח או אם קבר את מתו ברגל אפילו אם מתפללין בבית האבל אומרים הלל כיון שאין בו אבלות:


(כא) ולא בבית החתן:    היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר"א] וכתבו האחרונים דאפילו יצא אח"כ לביתו ג"כ א"צ לומר תחנונים דכיון שהיה בבית החתן או בביהכ"נ בשעת התפלה חלה עליו השמחה וכן במילה דינא הכי:


(כב) ולא בביהכ"נ ביום מילה:    ר"ל בביהכ"נ שימולו אח"כ בה את התינוק אף שאין מתפללין שם הבעלי ברית וכתבו האחרונים דאם הבעלי ברית מתפללין שם [ונקראין בעלי ברית אבי הבן והסנדק והמוהל ולא המוציא והמביא התינוק] אף שהמילה בבית אחר אין נופלין ע"פ:


(כג) ולא כשיש שם חתן:    ומשום דמצוה לשמוח עמו השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו [אחרונים]:


(כד) באותו ביהכ"נ:    והמתפללין בעזרה כיון שנגררין אחרי ביהכ"נ כשאין שם ארון ותיבה א"כ כשם שבביהכ"נ אין אומרים גם הם אין אומרים:


(כה) אע"פ שמתפללין וכו':    ודעת רש"ל וב"ח וט"ז דאין אומרים כשמתפללים אצל התינוק ובא"ר הכריע דאם מתפללין מנחה בבית התינוק קודם הסעודה או באמצע סעודה א"א תחנון אבל לאחר בהמ"ז אומרים תחנון וכ"כ בדה"ח וכתב הח"א דכל זה כשמתפללין אצל התינוק אבל כשמתפללין בבית אחר אע"פ שהבעל ברית שם אומרים תחנון אפי' קודם הסעודה. וכתב עוד דבעל ברית וסנדק ומוהל א"א לעולם במנחה אפילו לאחר בהמ"ז דיו"ט שלהם הוא:


(כו) שנכנס לחופה:    ובזמנינו נוהגין שאין נופלין כל ז' ימי המשתה ואפילו אם יום ז' הוא יום א' של החופה אם מתפללין קודם שהיה החופה כגון אם היה החופה מעט קודם לערב ביום א' אין אומרים תחנון עד יום א' הבא מעט קודם לערב ודוקא אם היה החתן בחור או הכלה בתולה אבל אלמן שנשא אלמנה אין זה נוהג רק ג' ימים וכן הדין בוהוא רחום ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לביהכ"נ כל ז' ימי המשתה שנמנעין לומר תחנון בעבורו:

סעיף העריכה

(כז) מילה:    וה"ה חתן [א"ר ומגן גבורים]:


(כח) מתפללים סליחות:    שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמריה:


(כט) בלא זה:    ר"ל דנהגו באיזה מקומות לומר והוא רחום בכל תענית צבור אף שאינו בב' וה' אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:

סעיף ועריכה

(ל) בט"ו באב:    דבגמרא איתא שהיה יו"ט גדול בזמן המקדש:


(לא) בט"ו בשבט:    שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות:


(לב) שלפניו:    משמע מזה דבט"ו באב וט"ו בשבט נופלין במנחה שלפניו ואין נוהגין כן [ע"ת]:


(לג) בפורים:    היינו בשני ימים וכן בפורים קטן בשנה מעוברת ובכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו וכן בל"ג בעומר מלבד בער"ה ובעיו"כ אומרים במנחה שלפניהם:


(לד) בעיו"כ:    ובשאר עיו"ט א"צ לבאר שהוא מבואר בסעיף הסמוך:

סעיף זעריכה

(לה) ומנהג פשוט וכו':    ובכל אלו א"א תחנון גם במנחה שלפניהם. והנה כל אלו הסעיפים הוא לענין תחנון אבל למנצח אומרים בכולם מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יוה"כ וט"ב וה"ה שאין אומרים בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו באדר ראשון גם אין אומרים אותו בבית האבל [אחרונים] עוד כתבו דאל ארך אפים ולמנצח דינם שוה:


(לו) עד אחר שבועות:    ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז':

סעיף חעריכה

(לז) ליפול על פניו:    היינו כשהוא דרך קידה ואפילו בלא פישוט ידים ורגלים ואפילו לא היה שם רצפת אבנים דבשאר כל אדם שרי באדם חשוב אסור ואם הוא מטה קצת על צדו אפי' על רצפת אבנים שרי דאין זה נפילה על פניו וכ"ש נפילת אפים שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא בודאי שרי:


(לח) כשמתפלל על הצבור:    פי' ובפני הצבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין שאין הגון ואין ראוי ליענות אבל בביתו אפילו מתפלל על הציבור מותר ואפילו בפני הציבור דוקא כשהוא לבדו נופל על פניו ואין הקהל נופלין עמו דאם כל הקהל נופלין אזי אם אין ח"ו נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הציבור:


(לט) שיענה כיהושע ב"נ:    שאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך:


(מ) וכן אסור וכו':    אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים:


(מא) אין שם אבן משכית:    או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן:


(מב) אם אין שם אבן משכית:    אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים:


(מג) כשנופלין על פניהם:    ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם:


(מד) אם יציעו:    צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו: