פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) שכר — שכל המניחן מאריך ימים בעוה"ז שנאמר ד' עליהם יחיו כלומר אותם שנושאים שם ה' עליהם בתפילין יחיו ומובטח שהוא בן עוה"ב ואין אש של גיהנם שולט בו וכל עונותיו נמחלין לו. טור בשם השמושא רבא:


(ב) שאינו מניחם — פי' אפילו מניעתו הוא רק לפרקים וכ"ש אם מבטל תמיד ממצוה זו והפמ"ג הביא בשם נ"צ דאפילו מי שביטל מתפילין יום אחד הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל:


(ג) בכלל פ"י — ודוקא שאינו מניחן בשביל שהמצוה בזויה בעיניו אבל הירא להניחם משום דבעי גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושה כראוי אע"ג דעבירה היא דבקל יכול אדם ליזהר בשעת ק"ש ותפלה מ"מ לא הוי בכלל פושעי ישראל. וכ"ש אם המצוה תמיד חביבה עליו ונזהר שיהיה גוף נקי אך עתה אית ליה אונס חולי שאין גופו נקי לכו"ע אין עליו דין פושעי ישראל כלל. ודע דכתב הב"ח דאפילו אם אין המצוה בזויה בעיניו אך ממנע [נמנע] מלהניחם מפני ביטול מלאכה או שאר הפסד ממון או מחמת עצלות ג"כ הוא בכלל פ"י בגופן אך דיש חילוק ביניהם לענין עונש עי"ש. וד"ז הוא תוכחת מגולה לאותן אנשים שמפני עצלותן מצוי שיהיו תפיליהן מונחין על מצחן ולא על הקרקפתא וגם הש"י אין מונח על מקומו כדין דהלא זה הוא כמי שלא הניח כלל. וכבר זירז ע"ז ג"כ אותנו הפמ"ג בסימן כ"ז שכתב שם דתפילין שמונחין שלא במקומן הרי הם כמונחין בכיסן. ועיין לעיל בסימן כ"ז בבה"ל שהארכנו בזה:


(ד) בגופן — ודינו פסוק בש"ס ר"ה י"ז דאפילו הוא איש בינוני דדרכו של הקב"ה להטות הכף כלפי חסד מכיון שנמצא בתוך עונותיו עון זה כף חובה מכרעת והוא מוכרח לירד לגיהנם ואם ח"ו ג"כ עונותיו מרובין מזכיותיו נידון בגיהנם י"ב חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרת אפרן תחת כפות רגלי הצדיקים. וע"ש בתוס' דכ"ז בשלא עשה תשובה. ויען כי גדול כח המצוה כ"כ ולהיפך העונש ר"ל לכן יזהר כל אדם לקנות תפילין מסופר מומחה וי"ש ובעל תורה וכן רצועות יקנה מאיש נאמן כדי שיהא בטוח שנעבדו לשמן מעורות טהורות כי מי שהוא מניח תפילין פסולים לא לבד שאינו מקיים המצוה אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה שהוא עון גדול. ובעו"ה רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממאן דהוא לפי שמוכרים בזול ורובן אינם מרובעין ועוד יתר קלקולים שמצוי בהם בעת כתיבתן וכל ירא שמים יתן אל לבו אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונם מכ"ש בחפצי שמים שלא יצמצם ויחוס על הכסף אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים אף שמחירם רב. וכתב הד"מ בשם המרדכי יש לאדם להדר אחר תפילין נאים שנאמר זה אלי ואנוהו דהיינו שכתבן לבלר אומן בכתב נאה ובדיו נאה ובקולמוס נאה וקלפים נאים:

סעיף בעריכה


(ה) להיותם עליו — דבזמן קצר כזה בקל יכול ליזהר מהפחה ומהסח הדעת:


(ו) בשעת ק"ש — דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ואם לא נזדמן לו אז או שהיה חולה מעיים בשעת מעשה כל היום זמנו ומחויב להניחן עכ"פ כדי שלא יבטל יום אחד ממצות תפילין:


(ז) ותפלה — ועיין לעיל סימן כ"ה סי"ג. וזהו לכל אדם אבל אנשי מעשה נוהגין ללמוד אחר התפלה בתפילין אך יש ליזהר שלא לדבר בהם דברים בטלים דמלבד איסור דברים בטלים הוא בא עי"ז לידי היסח הדעת. ועיין לעיל בסימן כ"ח סק"ג ובמעשה רב:

סעיף געריכה


(ח) היודע — דקודם לכן אין רשאי להניח תפילין ולאו חינוך הוא:


(ט) לחנכו — במצות הנחתן וכן ללמדו הדינים הנצרכים לזה:


(י) דוקא — וקודם לכן אין מניחו ללבוש תפילין אפילו אם ירצה דבודאי אין יודע לשמור תפילין:


(יא) בן י"ג שנים — היינו אפילו אם לא הביא ב' שערות [פמ"ג]:


(יב) וכן נהגו — ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן [מ"א] ועיין בבה"ל. חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר חייב להניח תפילין אבל אין שומע ואין מדבר אין מוחין בידו מלהניחם אם רוצה [בה"ט]: