משנה ברורה על אורח חיים לב

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים לב |◄

סעיף א

(א) ופרשת שמע — וצריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים [מ"א] ואפשר שאין משערין באותו כתב רק כל שיש בו דלתי"ן קטנים מאד סגי ומשום הכי נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב:

(ב) לכתבם — כל הפרשיות בין מהש"י ובין מהש"ר:

(ג) בסדר הזה — דכתיב והיו הדברים וגו' בהוייתן יהו. וכ"ש שצריך ליזהר מטעם זה שיהיה כל פרשה ופרשה גופא נכתבת כסדרה שלא יחסר בה אפילו אות אחת כי לא יהיה לו תקנה אח"כ להשלימה וכדלקמן בסעיף כ"ג:

(ד) פסול — היינו התפילין שנעשו מאותן הפרשיות אבל הפרשיות עצמן לא נפסלו כגון אם התחיל לכתוב מפרשת והיה כי יביאך יוכל לצרף לזה פרשת קדש מתפילין אחרים אם יודע בודאי שנכתב קודם אלו דאל"ה ספק תורה לחומרא וה"ה אם בעת הכתיבה היה כסדרן רק אח"כ נפסל פרשה אחת המוקדמת נתבטל ממילא כל הפרשיות שאחריה ולענין צירוף מפרשיות אחרים ג"כ הדין כנ"ל:

(ה) קודם — משום דמוקדם בפסוק וי"א להיפך מפני שש"ר קדושתו חמורה משל יד ואנו נוהגין כמ"ש הרב בהגה ובדיעבד לכו"ע אין קפידא. כתוב בספר הכוונות שלכתחלה יזהר לכתוב כל הפרשיות ש"ר ושל יד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועי' בש"ת:

סעיף ב

(ו) בקלף אחד — מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר:

סעיף ג

(ז) בדיו שחור — ודיו שמראהו דומה למראה הכחול עיין בביאור הלכה:

(ח) מעשן עצים — פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז] ועיין במ"א שכתב דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים [אך אפשר דהיו עושין מדיו של קוצים כמו שסיים בשם מהרי"ל] וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו ודיו העשוי ממי עפצים בלבד בלא קומא [שקורין בל"א גומא] או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד כן כתב הגר"א בביאורו לקמן בסי' תרצ"א עי"ש ועיין בבה"ל. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם ועי' בש"ת ס"ק ד'. דיו אין צריך לעשות לשמה:

(ט) אות אחת — ל"ד דה"ה מקצת האות כגון קוצו של יוד:

(י) בשאר מיני צבעונים — שאינם שחור כגון האדום והירוק וכיוצא בהם:

(יא) מעביר הזהב — ואע"ג דכל זמן שאין מעביר פסול דכתב העליון מבטל כתב התחתון לא מיקרי ע"י ההעברה כתיבה שלא כסדרן כיון שאין כותב כ"א מעביר ונשאר כתב התחתון ממילא:

סעיף ד

(יב) בחבירתה — ואם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות יש מכשירין ויש פוסלין והסכימו האחרונים להחמיר ע"כ צריך לגרור מקום הדבק ואף בתפילין ומזוזות מהני תיקון כיון דלא נשתנה צורת האות מקודם:

(יג) כל אות — ואפילו האות האחרון מהשיטה צריכה להיות מוקפת גויל מארבע רוחותיה ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וכדלקמן בסוף סעיף ט"ז ואפילו אם יחסר הקפת גויל להקוץ של היוד ג"כ פסול הוא וכדאיתא במנחות דף כ"ט וכל פרטי דין הזה עיין לקמן בסעי' י"ז ובסימן ל"ו:

(יד) כתיבה תמה — דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכל כיוצא בזה:

(טו) קוצו של יוד — היינו עוקץ שמאל של יוד וכ"ש אם חסר רגל ימין דפסול ותמונת היוד עיין לקמן בדיני צורת האותיות בסימן ל"ו ומש"כ בשם הפמ"ג:

(טז) כהלכתו — באותיות שעטנ"ז ג"ץ וזה הוא רק לכתחלה דבדיעבד כשר לרוב הפוסקים אם לא תייג וכדלקמן בסימן ל"ו ס"ג עי"ש שמבואר שם כל פרטי דיני התיוג:

סעיף ה

(יז) שיכתוב בימינו — דאין דרך כתיבה בשמאל וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה דפסול אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד עי"ש:

(יח) בשמאל — היינו בשולט בימין לבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר ואפילו אם שולט בימינו לבד אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם. וסופר שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחלה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור עי"ש הטעם:

(יט) הוי ימין — ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים וכתב הרמ"ע מעשה היה במצרים שתפס אחד הקולמוס בשפתיו וכתב בו ופסלו דאין דרך כתיבה בפה לכו"ע וכתב המ"א דפסול אפילו אם א"א למצוא אחרים. ועיין בספר משנת אברהם בשם הגט מקושר ועוד פוסקים דמשוין זה או הכותב ברגלו להכותב ביד שמאל:

סעיף ו

(כ) שיטה עליונה — משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה די כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה וקאמר אין צריך משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה עיין בביאור הלכה:

(כא) ישרטט — פי' לכתחלה משום זה אלי ואנוהו אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט וכתב השיטות עקומות אין לפסול התפילין:

(כב) בעופרת — וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין אסור לשרטט בו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש:

סעיף ח

(כג) בעפצים או בסיד — ולעיכובא הוא דלא מיקרי קלף בלא זה רק דיפתרא ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ולא ע"י גרירה ואם הוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא עדיין ופסול ויש מי שחולק וכתב דסופר שהוציא העורות לאחר ד' ימים ועדיין לא עבר שערות מעליהן נראה דבדיעבד אין קפידא דלא תליא בשער כלל דכיון דכבר הונח בסיד וניתקן כהוגן לא מיקרי דיפתרא עי"ש:

(כד) בשפתיו — ובדיעבד דיו במחשבה:

(כה) בתחלת — ויותר אין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלתו בלבד ואפילו נמשך העיבוד כמה ימים דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ותחילת העיבוד מיקרי כשמשים העורות לתוך הסיד ולא בעת שמשימם לתוך המים קודם מפני דזה לא מיקרי עדיין עיבוד:

(כו) לשם ס"ת — דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה ואעפ"כ מותר לשנות לתו"מ אף דקדושתם קלה ממנה אבל לדבר חול אסור לשנותו לבד אם התנה בפירוש בתחלת עיבודן שיהא מותר לשנותו אף לדבר חול אז מותר לשנותו. והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני ועיין בביאור הלכה:

(כז) פסול — ולא מהני רק למזוזה בלבד דקדושתה קלה מתפילין ואם עיבד לתפילין מהני אף למזוזה ולא לס"ת ואם עיבד העור לשם רצועות לא מהני לכתוב פרשיות עליו אם עשה אח"כ קלף מהן דקדושתן חמורה ואפילו לעשות מהן עור בתים יש לומר נמי דפסול דקדושתן חמורה מרצועה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה]:

סעיף ט

(כח) אפילו — דס"ל להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל אין פיו ולבו שוין בזה אבל הרא"ש ס"ל דכיון שהוא עומד ע"ג בתחלה בעת שמשים העורות לתוך הסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה ולא בעינן הכונה של העכו"ם לזה רק בעת רגע נתינתם לסיד ציית ליה אשעה מועטת כזה ונותנם אדעתא דהכי אבל אם הישראל העומד ע"ג חישב בלבו לבד לשמה לא מהני ואפילו אומר לו בפירוש כל שעומד מרחוק ואינו מלמדו לא מהני אפילו להרא"ש:

(כט) קצת — אפי' אם לא סייעו רק בסוף העיבוד ואפילו גם זה הסיוע לא היה רק בשותפות עם העכו"ם כשר וכ"ז למצוה בעלמא אבל בדיעבד להרא"ש כשר אפילו לא סייעו כלל דעכו"ם אדעתא דישראל המצווהו לעשות לשמה עביד:

(ל) וכן נוהגין — והמנהג לפי דברי אחרונים לכתחלה צריך להיות כך שישים הישראל בעצמו העורות לתוך הסיד לשמה ויאמר לעכו"ם שכל שאר מלאכת העיבוד שיעשה הוא יעשה ג"כ לשמה ויכול העכו"ם אח"כ להוציאו בעצמו ולתקנו וא"צ עוד לעמוד ע"ג ולסייעו עוד. ואם נתן הישראל העורות בעצמו לתוך הסיד לשמה ולא אמר כלום להעכו"ם כתב הפמ"ג דצ"ע בזה [כי לפי דברי הב"י ביו"ד בסימן רע"א כשר אפילו לדברי הרמב"ם והב"ח אוסר] אכן לפי דברי הנו"ב בסימן קע"ה עי"ש וביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי סוף הלכות ס"ת יש להקל בדיעבד. ואם סייעו הישראל להעכו"ם קצת בסוף ובזה גמר מלאכת העיבוד ולא אמר לעכו"ם כלל שיעשה לשמה זה בודאי לא מהני דמסייע אין בו ממש. וה"מ שזה גמר העיבוד לא עשה בעצמו רק בסיוע עם העכו"ם אבל אם גמרו הישראל בעצמו בלא סיוע העכו"ם כגון שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן וחזר והניחם בתוך הסיד לשמה הט"ז ביו"ד והגאון מהר"מ הנ"ל מקילין בזה ואין למחות ביד הנוהג להקל כדבריהן וכמו שביררנו בביאור הלכה:

סעיף י

(לא) בט"ע — שנתן בסימנין או שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו וי"א שיכתוב בראש בפנים במקום שאין דרך לעבד הראש וישאר הכתב עד אחר העיבוד ולא יסמן במרצע מחמת חשש זיוף ובדיעבד יש להקל כהש"ע:

סעיף יג

(לב) לשתים — שהוא קטן כל כך עד שכשמעביר עליו בקולמוס נסתם הנקב בדיו ואין הנקב נרגש בקולמוס כותבין עליו אע"פ שנפל מעט דיו במקום ההוא ונראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כ"כ שאין הדיו עובר עליו פסול שהאות נראית חלוקה לשתים על ידו ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד פסול ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז ועיין ביאור הלכה:

סעיף יד

(לג) והדק ממנו לפרשת והא"ש — ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרן] ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך א' ובעובי א' אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות:

סעיף טו

(לד) לאחר שנכתב וכו' — נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:

(לה) בתוך הה"א — וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:

(לו) כל החלל — ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:

(לז) שגם בפנים וכו' — וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':

(לח) ניקב — וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:

(לט) מצריכין כמלא וכו' — ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:

(מ) והכי הלכתא — מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:

(מא) ניקב — וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:

(מב) הימיני — של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:

(מג) אם נשתייר — היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:

(מד) מלא אות קטנה — היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:

סעיף טז

(מה) נפסק — י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך:

(מו) הפשוטות — ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:

(מז) או שנפסק רגל הנו"ן — כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח]:

(מח) אם תינוק — עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]:

(מט) לא חכם — היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר:

(נ) ולא טיפש — טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא:

(נא) וא"צ לכסות — וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסות לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני:

(נב) האות — כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בבה"ל:

(נג) כשנפסק אות — וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל:

(נד) ואח"כ נפסק — והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ]:

(נה) מתחלה — ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח]:

(נו) נקב — דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה:

(נז) רגל — וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל:

(נח) בלי הקף — ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול [מ"א בס"ק כ"א ועיין במ"א סק"ג]:

(נט) מתחלתו — אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר:

(ס) פסול — ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ:

סעיף יז

(סא) דיו — וה"ה צבע אחר אם עי"ז נשתנה צורת האות אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב ועיין בבה"ל:

(סב) לתוך — בין שנגע הטיפה בגוף האות או לא. וה"ה אם נפלה הטפה על קווי האות ממש ונתפשט הטפה גם מבחוץ להאות עד שאינו ניכר האות בתמונתו עי"ז:

(סג) ואינה ניכרת — בין שעי"ז נשתנה תמונתה לאות אחרת כגון שנפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ"א או שאבדה תמונתה ואין שמה עליה. וה"ה בשאר אותיות ואפילו אם ע"י הטיפה נחסר רק קוצה של יו"ד בין בימין או שמאל פסול. ואם מסתפק בהאות אם צורתו עליו או לא מראה לתינוק דלא חכים ולא טיפש:

(סד) לגרור — ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו אינו מועיל. מ"א:

(סה) הדיו — ואפילו אם הטפה לח עדיין והאות כבר נתייבש לא אמרינן שהיא ככסוי בעלמא על האות כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

(סו) חק תוכות — פי' שחוקק התוך של האות וסביבו וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות:

(סז) ולא וחקק — וזה ג"כ חקיקה מיקרי כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות אלא יגרור ג"כ קצת מהאות עד שלא ישאר צורתו עליו ואח"כ יתקננו אם לא כתב עדיין אחר אות זו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן כסדרן. וכ"ז הדין דשו"ע הוא מחמת שהאות אינו ניכר ונתבטל עי"ז כתיבה הראשונה אבל אם לא נשתנה צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה רק יותר טוב שיתקן ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן ועיין בבה"ל. ודע עוד דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה והוי חק תוכות ממש אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות בזה יש דיעות בין הפוסקים דהרד"ך סובר דלא מהני דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה:

(סח) אין תקנה — פי' ע"י המחיקה אין תקנה אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול. וכן אם טעה וכתב רי"ש במקום ד' וכ' במקום ב' והוו אותיות עבין אין תקנה שיגררן ויעמידן בתמונת ד' וב' אבל מותר להוסיף עליהן דיו ולעשותן בתמונת ד' וב'. וכן אם טעה וכתב במקום זיי"ן נו"ן פשוטה אין תקנה שיגררו ויעמידו על זיי"ן דזה הוי חק תוכות ממש אלא צריך למוחקו לגמרי וכן אם טעה וכתב ה"א במקום ד' אין תקנה לגרור הרגל של הה"א וישאר ד' דדומה לסמ"ך וב' שנפל טפת דיו שם ונתקלקל תמונתו עי"ז דלא מהני גרירת הטפה משום דאין עושה מעשה בגוף האות וה"נ כה"ג אלא צריך לגרור ג"כ קצת הגג עד שישאר כמו וי"ו או לגרור הירך עד שלא ישאר צורת ד' עליו ואח"כ יתקננו כללא דמילתא גורר לא מהני להיות כתיבה בכך ומיקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי"ת רי"ש או מרי"ש ד' שכותב התג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר כגון בדיבוק אות לאות וכדלקמן דזה לא מיקרי מעשה בגוף האות וכותב פסול. ומה שהתרנו להוסיף דיו ולהעמידן על תמונתן היינו כשלא כתב האותיות שאחר זה:

(סט) למחוק התג — ואפילו אם אח"כ ימשוך ג"כ גגו ותחתיתו של הכ' לא מהני דבלא"ה צורתה עליה:

סעיף יח

(ע) שנדבק — ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל:

(עא) ונסתמה — והוי כמ"ם סתום שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה והאחרונות בסוף ואם שינה פסול:

(עב) ולפותחה — וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג אין מועיל להן גרירה כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. וה"ה דמהני בזה אם המשיך גגו של האות לרחבה עד שנראה לכל שהוא ד' אבל לעיל בכתב ה"א במקום ד' דכתבנו שם דצריך ג"כ למחוק רגל הד' או גגו מלבד רגל הה"א לא מהני עצה זו דהמשכת גג הד' דהרי בלא"ה צורתו עליו לכך לא מיקרי זה שום תיקון:

(עג) כחק תוכות — דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה וה"ה אם טעה וכתב ח' במקום ב' זייני"ן אין מועיל לגרור הגג לבד מהך טעמא אלא צריך לגררם עד שיבטלם מתמונתם. וכן אם טעה ועשה ך' פשוטה למעלה כעין דל"ת שלפי דעת הרבה מן הפוסקים היא פסולה כמו שיבואר לקמן בסי' ל"ו ג"כ אין מועיל לגרור התג ולעשותה עגולה דהוי חק תוכות אלא יוסיף עליה דיו ויעשה עגולה. ונראה דלא מעכב שלא כסדרן בתיקון זה דבלא"ה צורתה עליה:

(עד) ומה תקנתה — כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דוקא לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן:

(עה) כצורת נ"כ — כי כתיבת המ' פתוחה הוא בב' כתיבות דהיינו בתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין בצדה כמו וי"ו וא"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הו' צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתב בהכשר אין צריך לגוררו וה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כגון ג' וכיו"ב ונעשה פסול בכתיבה א' אין צריך לגרור רק אותה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין ד' דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך הכל לגרור:

(עו) ורי"ש — או וי"ו שעשאו כמין רי"ש וכל כה"ג שנעשה בכתיבה אחת:

(עז) כמין ד' — וה"ה בגגו של כ' פשוטה שעשאו רחב עד שנראה כד' או רי"ש ועיין בבה"ל. והסופרים נכשלין בזה בעו"ה:

(עח) שנגמרה — האות בארכו כראוי כגון שכתב תיבת לו ונדבק הוי"ו בקצהו להלמ"ד וכל כיוצא בזה ואפילו בנגיעה כל דהו שלא נשתנית עי"ז האות מצורתה אפ"ה פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל. ואם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר ואם האותיות נוגעין אף שנעשה זה לאחר הכתיבה אפ"ה פסול אה"ע בסימן קכ"ה סט"ז בהג"ה ובב"ש עי"ש ועיין לעיל בבה"ל בסוף סט"ז. ואם נמצא דיבוק בין אות לאות כשהוציאו ס"ת לקריאה עיין לקמן בסימן קמ"ג בבה"ל:

(עט) כשר — וה"ה אם רגלי האותיות או גגן ואמצען מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות דמהני גרירה. ודע דבזה אין מעכב שלא כסדרן כמבואר לקמן בסכ"ה מאחר דאין מוסיף בגוף האות. ואפילו באותיות השם שנגמרו ודיבוקן למטה רשאי לגרור:

(פ) חק תוכות — ומיירי שלא נשתנה האות מצורתה ע"י הדביקות אבל אם נשתנית האות מצורתה ואין התינוק יכול לקרותה וכ"ש אם נשתנית לצורת אות אחרת כגון וי"ו שנדבק בסופו לנו"ן כפופה דיבוק עב שנראית כצורת טי"ת עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש יקרא אותו לטי"ת לא מהני גרירת הדיבוק בזה דהוי כמ"ם שנסתמה ומקרי חק תוכות וע"כ צריך לגרור גם הנו"ן שגם הוא נשתנה מצורתו ונפסל ע"י הדיבוק וכן כל כיוצא בזה:

(פא) כתקונה — ובנפלה טפת דיו בסי"ז אף דנכתבה מתחלה כתקונה נתקלקלה ע"י הטפה ואינה ניכרת משא"כ בזה דאפילו קודם הגרירה ניכר היטב כל אות בפני עצמה ולפ"ז אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה. והפר"ח מיקל בזה. ועיין בש"א ובנתיב חיים:

(פב) אם נגעו — אבל אם יש הפסק דק אפילו רק כחוט השערה כשר:

(פג) הה"א — אף אם נדבק רק כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א אפ"ה צריך לגרור כל הרגל דכל שאין צורת אות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו וכן בקו"ף לא מהני קריאת התינוק:

(פד) יגרור — ולא מהני הפרדה בעלמא משום דהוי כחק תוכות:

(פה) הרגל — פי' כולו בין בה"א בין בקו"ף כיון שנעשה בפיסול ועיין בבה"ל:

(פו) בגג האל"ף — דאין להיו"ד העליון והתחתון ליגע בהגג אלא בדקות שבהם כמו שיתבאר לקמן במ"ב בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות:

(פז) פני האל"ף — היינו היו"ד העליון והיינו דוקא שנדבקה כולה שנפסדה צורתה אבל אם נתפשט מעט ואינו דק כראוי ליופי הכתיבה אם נשאר הפרש אין בכך כלום ואין צריך שום תיקון:

(פח) להפרידה — פי להפריד את הנגיעה לבדה וישאר האות ממילא כראוי:

(פט) כל וכו' — היינו שיגרור הרגל כולו ולא סגי שיפריד הרגל מעל האל"ף עד שיבטלנו מצורת אות לבד כיון שנכתב כל הרגל בפסול. וכן בנדבק יו"ד שעל האל"ף בגג שתחתיו צריך לגרור כל היו"ד ולכותבו מחדש ויש שמחמירין בנדבק היו"ד העליון בעת הכתיבה לגרור כל האל"ף עבור זה כי ממילא נכתב אח"כ שאר האות בפסול עי"ז אך בדיעבד צ"ע אם יש להחמיר בזה וכמו שכתבתי בבה"ל:

(צ) ביוד"י — דהיינו שהיו"ד נעשה קו ישר ולית צורת יו"ד אבל אין מזיק אם נתעבה הקו מעט:

(צא) והפ"א — וה"ה אם רגל השמאלי של התי"ו נעשה ישר ולא יוצא למטה לחוץ. ועיין בלבושי שרד שנשאר בצ"ע למה צריך כלל גרירה ימשיך אח"כ ויעבה מעט את יו"ד השי"ן עד שיהיה כהוגן וכן כה"ג ברגל התי"ו עי"ש וכן משמע בפמ"ג במ"ז אות כ' דמהני עצה זו אפילו באל"ף ועיין בסוף דברי הלבושי שרד. וכ"ז כשלא כתב התיבות שאח"ז דאל"ה בודאי לא מהני תיקון להתי"ו וכה"ג משום שלא כסדרן כיון שאין בו עתה צורת תי"ו:

סעיף יט

(צב) בתחלת — דאם יהיה אף אות אחת שלא נכתב לשם תפילין פסול ולא מהני העברת קולמוס לשמה [יו"ד רע"ד] ותחלת ר"ל תחלת כל הפרשיות יאמר אני כותב פרשיות אלו לשם וכו' ומהני זה מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות אך מ"מ טוב יותר שיאמר תחלת כל פרשה וכו':

(צג) הכתיבה — נראה דה"ה בתיקון האותיות הנפרדות דצריך לשמן הואיל דבלא"ה התפילין הם פסולים דאין עליהם צורת אותיות כראוי:

(צד) יאמר — ואם אחר כותב צריך גם הוא לומר כן אף באמצע כשהוא מתחיל:

(צה) בפיו — ולא סגי במחשבה אף בדיעבד [א"ר ופמ"ג] ועיין בחידושי רע"א:

(צו) אני כותב וכו' — יש שכתבו דנכון שיאמר אז ג"כ וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו ועיין בבה"ל:

(צז) בכל פעם — ואם כותב ב' אזכרות בלי הפסק די בקידוש אחד:

(צח) בתחילת הכתיבה — שהוא כותב לשם קדושת תפילין ואף דלא הזכיר בתחלה קדושת האזכרות סגי דמ"מ הרי הזכיר לשם קדושה אבל אם גם בתחלה לא הזכיר בפירוש רק במחשבה בעלמא או שעתה לא קידש את האזכרות אפי' במחשבה אפילו בדיעבד לא יצא:

(צט) בדיעבד — אבל לכתחלה צריך לומר בפירוש בכל פעם שכותב האזכרה לשם קדושת השם אפילו אם אמר בתחלת הכתיבה וכל האזכרות שבו וכן פסקו האחרונים:

סעיף כ

(ק) חסר או יתר — אפילו אם התיבה לא נשתנה לקריאתה בזה כגון במלא וחסר וכדלקמן:

(קא) אות אחת — ואפילו אם קוצו של יו"ד חסר מעכב כדאיתא מנחות כ"ט א':

(קב) מרובה — מלבד עון גזל החמור:

(קג) וחרד לדבר השם — ראיתי להעתיק פה לשון הלבוש הצריך מאד לענינינו דז"ל ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחין נערים המתלמדין לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן וסגי ליה בהכי ואח"כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלימוד להנער ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה' אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשום קדושה ושום כונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותן התפילין הפסולין [וכדלעיל בסעיף י"ט] ולא עוד כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל אני כתבתים ובכוונה כתבתים וכו' וכל העושין כן בודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשין הרבה מאוד ועליהם נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו דלשמן האמור אצל תפילין אין הכונה לשם בעל התפילין כמו גבי גט דצריך לשם האיש והאשה רק לשם קדושת תפילין עי"ש וסיים ע"ז ומן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר כמו שממנים שוחטים ובודקים שלא יאמינו לכל הסופרים שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין ואף כי גם כוונה זו טובה היתה לייפות המצוה בנוייה זה דוקא אם היה להם כוונה קדושה ג"כ אבל בזה אינם נזהרים ודי בזה עכ"ל הטהור. וכתב בספר ב"ש יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתה כדי להרויח ממון הרבה כי אותו ריוח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו כי הוא מחטיא את הרבים וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם. וכתב בס"ח סי' פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים ועיין בסימן ל"ט מתי אדם ראוי לכתוב תפילין:

סעיף כא

(קד) יקראנה היטב — שאם ימצא איזה אות חסר באיזה פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא גם כל מה שאחריה משום שיהיו שלא כסדרן וכדלעיל בריש הסימן:

סעיף כב

(קה) קודם שיתחיל — אינו ר"ל בתחלת הפרשה דוקא אלא קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה:

(קו) מה שכתב — באותה פרשה ולא השלפניה:

(קז) על ידו — וכשטובל הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל לכתוב אותו מיד שלא יפסידנו ברבוי דיו או אולי יש עליו שער ולא יצא הכתב מיושר וגם משום שצריך לקדש הדיו שעל הקולמוס טרם שיכתוב השם לכן יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותו אות יתחיל לכתוב ואם לא עשה כן יחפש אחר אות או תג שצריכה דיו וימלאנה וכותב את השם ואם צריך דיו קודם שיגמור השם אז יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם אבל לא יטבול באותיות השם עצמן ויש מקילין לטבול באותיות השם עצמן דביזוי ליכא כיון שהוא כדי להשלים בו את השם. ואם האותיות שלפניו אינם לחין אזי יטבול מחדש ויחפש אחר אות או תג שצריכין דיו וכנ"ל וכ"ז הוא למצוה ולא לעיכובא בדיעבד:

סעיף כג

(קח) תקנה — בהשלמה ומיירי שמכאן עד סוף הפ' יש שמות שאינם נמחקין דאל"ה יגרוד עד סופה:

(קט) בהוויתן יהו — פי' כסדר שנכתבות בתורה יהיו כתובין:

(קי) אות אחת — ואם כתב תיבה יתירה יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא] ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הרויח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הרויח אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה טוב יותר למחוק השניה דתיבה הראשונה כדין נכתב. ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות:

(קיא) שיגרור — ולא מיפסל הפרשה משום חק תוכות כיון שאינו עושה מעשה בגוף התיבות והאותיות:

(קיב) נראה כב' תיבות — ופעמים שתיקון מועיל ע"י שיגררנה וימשיך האות שלפניה שתמלא מקומה כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב' יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתרה שנגררה אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר האות היתרה שא"א להמשיכן לאחוריהן עד שיגרר מהם תחלה כגון שאר שכתוב בתורה שכתבה מלא וי"ו אחר האל"ף שא"א למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחלה ונמצא שביטל צורתה וכשמתקנה אח"כ נמצא כותב שלא כסדרן ואין תקנה אח"כ יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה שאין בזה משום שינוי האות משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתרה אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום. אך יש להסתפק במצות הראשון שדינו להיות חסר וכתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכת הצדי"ק למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשב כשני תיבות אע"פ שסמכה מלמטה וכן נתן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צדי"ק לאל"ף בכל אלו יש להסתפק אם יש להם תיקון בהאריך האות שלפניו למטה ומ"מ כל שנראה כב' תיבות פסולה אבל אם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה לתוכה כגון פני או ארצי כשר כיון דבתיבה אחת נכתבו ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן להבליע אות בתוך אות כי יש מחמירין בזה:

סעיף כד

(קיג) הגרר — הגרר מיקרי כשגררו משנתיבש והמחק מיקרי כשמחקו בעודו לח ומש"כ ולא ימחוק עצה טובה קמ"ל ועיין בפמ"ג שכתב דאם ישאר שום רושם דיו אפי' בדיעבד יש חשש בזה ואפילו תיבה בעלמא דלא אזכרה אסור לכתוב על מקום זה:

סעיף כה

(קיד) כל אות וכו' — סעיף זה יבואר בו דין שלא כסדרן ועניניו ארוכין ואכלול בקצרה בדין זה יש בו ג' פרטים [א] אם יש קלקול באיזה אות בין שנעשה זה בעת הכתיבה או שנעשה לאחר הכתיבה [פמ"ג בפתיחה] אם נר' לעין כל שאין צורתו עליו כגון יו"ד שחסר לו רגלו הימני או שי"ן שחסר לו יו"ד אחד וכל כי האי גונא שחסר באות איזה דבר עד שעי"ז אין תמונתו עליו אפילו אין נדמה משום זה לאות אחר וכתב לפניו לא מהני ליה שום תיקון ואפילו אם אירע שהתינוק קראו לאות אפ"ה פסול משום שלא כסדרן וכ"ש אם ע"י קלקולו וחסרונו נדמה לאות אחר כגון דלי"ת דומה לרי"ש או ב' דומה לכ' או חי"ת שברגל שמאלו יש הפסק בין הרגל להגג ונראה כה"א או צדי"ק שיש בו הפסק במקום נגיעת היו"ד לעצמותו ונראה לעין כל כיו"ד ונו"ן וכל כה"ג שאין משגיחין על התינוק ולא מהני ליה תיקון [ב] אם ע"י קלקולו וחסרונו לא נפסד מצורתו לגמרי כגון שיש הפסק דק באיזה אות באמצעו ועדיין עיקר צורתו עליו או כגון שלא היו היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות אם תינוק דלא חו"ט מכירם אף דלא מתכשר האות עי"ז משום דאין צורתו עליו בשלימות עכ"פ מהני זה דנשאר עליו עיקר צורתו לענין שיהא מותר לתקנו ולא יקרא שלא כסדרן. ויש עוד אופן שלישי שאע"פ שעיקר צורתו יש עליו ותינוק קוראו לאות אפ"ה לא מהני ליה שום תיקון כגון אות שנפסל באיזה דבר שתיקונו הוא לגרור מקצתו ולכותבו מחדש [כגון רגל הה"א והקו"ף שנגעו למעלה אפילו נגיעה דקה כחוט השערה שתיקונו הוא לגרור כל הרגל ולכותבו מחדש דלא מהני ליה הפרדה בעלמא משום חק תוכות וכן נגע רגל האל"ף בגג האל"ף וכה"ג וכנ"ל בסעיף י"ח] ואירע שקודם תיקונו כתב לפניו בזה לא יצוייר שום תיקון דהא צריך לגרור כל מה שנכתב בפסול וא"כ מה שמתקנה אח"כ הוי שלא כסדרן. ועתה נתחיל לבאר בעזה"י את הסעיף. כל אות שהיא כתובה וכו' וה"ה אם נתקלקלה אח"כ:

(קטו) ואין צורתה עליה — פי' שנראה לעין כל שאין צורתה עליה כלל ואף דבנגעה רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בגגו או רגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה ניכר עליו עדיין עיקר צורת האות ותינוק יקראהו לאות אפ"ה כיון שפסול זה אין תיקונו כ"א ע"י גרירת כל מה שנעשה בפסול וכנ"ל בסעיף י"ח ממילא נתבטל צורתו לגמרי ואם יתקנם אח"כ הוי שלא כסדרן:

(קטז) רגל האל"ף — וה"ה כל הני דכתב רמ"א בהג"ה סוף סי"ח הנ"ל:

(קיז) נוגעים — אפילו נגיעה דקה כחוט השערה:

(קיח) צד"י שכתב — פי' שחלק היו"ד מהנו"ן כ"כ עד שנראה כשני אותיות וכן בכל אינך לכן אפילו אם אירע דתינוק קראו כהלכתו אין יכול לתקנן אח"כ שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות א"כ כשמתקנם אח"כ הרי זה כתיבה מחדש ושלא כסדרן. וה"ה אפילו אם אין להם צורת אותיות אחרות רק שנראה לעין הכל שאין לה עיקר צורתה כגון יו"ד שלא עשה לה רגל הימיני או אל"ף שחסר לה היו"ד העליון וכל כה"ג אין יכול לתקנם אח"כ אבל אם לא עשה להיו"ד רגל שמאלי אף דאם ישאר כך פסול דאיננו יו"ד כראוי לפי דעת רוב הפוסקים כדלקמן בסי' ל"ו מ"מ כיון דיש לה עיקר צורתה דאפילו בלא עוקץ שם יו"ד עליה לכן יכול לתקנה ואין בזה משום שלא כסדרן:

(קיט) עי"ן יו"ד — וה"ה מ"ם פתוחה שכתבו כ"ו בלי משיכת התג שביניהם:

(קכ) או חי"ת שני זייני"ן — אפילו אם עשה חוטרא על גביהן רק שאין נוגעים זה לזה למעלה וניכר להדיא פרידתן ה"ז הפסידה עיקר צורתה שנראה כשני זייני"ן:

(קכא) יודי"ן שעל האלפי"ן — וה"ה אם היה הפסק באיזה אות באמצעו [פמ"ג בא"א בפתי']:

(קכב) ותינוק וכו' — פי' לכן אפילו אם פרידתן ניכר להדיא [דהיינו תומ"י כשראה אותן] יכול לתקנם דהרי לא הפסיד עדיין האות עיקר צורתה מדקראה התינוק לאות [כן כתב הגרע"א בחידושיו ודלא כפמ"ג שהחמיר בזה ועיין בבה"ל] אבל אם אין פרידתן ניכר להדיא עד שמסתכל בה אין צריך להראות להתינוק. ומ"מ אם אירע שהראה להתינוק ולא קרא לו אות הולכין אחריו להחמיר ואין יכול לתקן [כמו שכתב הפמ"ג]:

(קכג) ויש מי שאומר — אין כאן מחלוקת רק חידוש דין:

(קכד) להדיא — דאם היה ניכר להדיא ה"ז הפסידה עיקר צורתה וכמו שכתבנו בס"ק ק"כ:

(קכה) מותר להדביקם — דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה דאפילו המוכשר כתיקונו יקראהו ב' זייני"ן:

סעיף כו

(קכו) דבוקות — בין למעלה ובין למטה וה"מ שנדבקו בעת הכתיבה אבל אם נדבקו לאחר גמר הכתיבה אסור להפרידם ועיין בבה"ל:

(קכז) להפרידם — ואין בו משום איסור מחיקה כיון שמתקן בזה וכ"ש אם היו דבוקות לאותיות אחרות דמותר להפריד האותיות האחרות מהם בכל גווני ובלבד שיזהר שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת עם השם [בה"ט בשם שכנה"ג ומ"ש בשעת הדחק זה אינו להמעיין שם]:

סעיף כז

(קכח) שנמחקו קצת — פי' שהלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן. ואם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן אבל בהאי דהשו"ע לא מיקרי שלא כסדרן כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא משמרו שלא יתמחק יותר. בד"א כשמקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו כשמעביר קולמוס עליהן ה"ז כותב שלא כסדרן ולפיכך אם נקלף ממקצת אורך הוי"ו קצת דיו ונשאר רק רושם החלודה באותו מקום וצריכין להראותו להתינוק אם יש בחלק העליון שיעור וי"ו צריך לכסות להחלק התחתון שלא יצרפהו התינוק ודומיא דמה שכתבנו לעיל בס"ק מ"ח. ודע עוד דדעת הפמ"ג הוא דאפילו נשאר ממשות דיו רק שנקלף שחרות העליון ונשאר אדום הוה שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן] מ"מ טוב להעבירו בקולמוס ואפילו בשמות הקדושים קרוב לודאי דמותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה ואם נשתנה לאודם ממש שאין כן דרכן של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר לאחר הכתיבה אין תקנה לאותה ס"ת שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית מסממנים אחרים וע"כ פסול מעיקרא כי לא נכתב בדיו ובשמות אסור להעביר עליו דיו וכו' עי"ש שמאריך בכ"ז מילתא בטעמא:

סעיף כח

(קכט) שלא יכנס — אפילו כל שהוא ראש הלמ"ד בשורה שלמעלה הימנה וה"ה בך' פשוטה וכדומה שלא יכנס בשורה שלמטה באות ט' וע' וכדומה:

(קל) באויר הה"א — וה"ה באויר אל"ף או תי"ו וכדומה וכ"ש שיזהר שלא יכנס באויר ד' או רי"ש שלא יראה כה"א וכדלקמיה:

(קלא) או החי"ת — וה"ה אם נכנס ראש למ"ד לתוך אויר של כ' פשוטה וכדלקמיה בס"ק קל"ב [תשובת מהרי"מ מבריסק בסי' ח' עי"ש וכן הקיל בזה הגאון רע"א בחידושיו בדיעבד]:

(קלב) בלא נגיעה — דבנגיעה בלא"ה פסול משום חסרון הקפת גויל. ומשמע מלשון השו"ע דכתב שיש ליזהר דדוקא לכתחלה אבל לא לעיכובא בדיעבד וה"מ שלא נכנס בענין שיפסד צורת האות עי"ז כגון שנכנס רק מעט אבל אם נכנס כ"כ בענין שנשתנה צורת האות שתינוק דלא חכים ולא טיפש אם נכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד לא יכיר האות מה הוא הוי שינוי צורת האות ופסול [וגם לא יצוייר בו תיקון משום שלא כסדרן] וכ"ש אם נכנס ראש הלמ"ד בתוך חלל ד' או רי"ש ונראית כה"א דפסול ואינו מועיל בזה קריאת התינוק כהוגן שהרי עינינו רואות שנשתנה עי"ז לאות אחר:

סעיף כט

(קלג) שגורות בפיו — דהיינו בעת שהוא מתחיל לכתוב מסתמא עדיין אין בקי בקריאתן בע"פ כראוי ובפרט במלא וחסר:

(קלד) מתוך הכתב — או מפי מקריא כדי שלא יטעה. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותו מקצת בע"פ. ועיין בב"ח שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב:

סעיף ל

(קלה) יודע לקרות — דאל"ה בקל יכול לטעות ואינו מרגיש:

סעיף לא

(קלו) מתוך הכתב — משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ להוציא בפה ומיירי דוקא כששגורות לו ג"כ ואז לא חיישינן שמא יטעה [כן כתב המ"א וא"ר לתרץ דלא תקשה מהא להא דהיו"ד בסי' רע"ד ס"ב ועיין בפמ"ג שכן כוונת המ"א] אבל הרבה מאחרונים חלקו ע"ז ופסקו דבכל גווני צריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה והטעם כתב הב"ח דכך היא מצות כתיבת סת"מ כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין נפסל בכל גווני אם לא טעה:

(קלז) ע"פ שמקרא וכו' — ואפילו הוא שגור בפיו ג"כ:

(קלח) ויקרא בפיו — כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה וכ"ש אם הוא כותב ע"פ בלי מקריא:

סעיף לב

(קלט) למעלה — מהשיטות כדי גגה של למ"ד ונ"ל דהיינו מכתב בינוני אפילו הוא כותב רק כתב קטן [דהלא אמרו במנחות ל"א כמלא אטבא דספרי ופירשו הראשונים שהוא כדי לכתוב גגה של וכו' הנ"ל ואם איתא דיש חילוק בזה איה שיעורם ואפשר לדחות בדוחק דהגמרא לא איירי רק בכותב כתב בינוני]:

(קמ) פשוטה — ועוד משהו להקפת גוילם וטעם לכל זה כדי שכשיזדמן לו לכתבם שיהיה לו מקום לזה וי"א דצריך להניח עוד למעלה מגגה של למ"ד ולמטה מך' ונו"ן פשוטה כדי חצי ציפורן וזה רק לכתחלה:

(קמא) כלל — רק משהו להקפת גוילם:

(קמב) קצת — היינו קצת יותר מהקפת גויל. ויש מחמירין דלכתחלה צריך בתחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה:

(קמג) אות — קטנה שהוא יו"ד ובדיעבד אין לפסול אא"כ נראית כתיבה אחת לתינוק דלא חו"ט:

(קמד) שיטה — וי"א דאין צריך להניח אלא בס"ת וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

(קמה) חוט השערה — היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול אא"כ נראית התיבה חלוקה לשתים וכמו שנתבאר כ"ז ביו"ד בסי' רע"ז לענין ס"ת:

(קמו) מעט חלק — אבל המ"א בשם כמה אחרונים והגר"א בביאורו הכריעו דאין צריך להניח חלק יותר מבין תיבה לתיבה באמצע פסוק [ודלא כמ"ש הש"ך ביו"ד רע"ד סק"ו ע"ש]:

סעיף לג

(קמז) ואחת יוצאת — ואפילו אות אחת משום זה אלי ואנוהו:

(קמח) ג' אותיות — מדלא חילק משמע דאפילו אם אלו הג' אותיות הם מיעוט התיבה אסור וביו"ד סימן רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ועיין בש"ך שם שכתב שיש להחמיר כהך דהכא ועיין בא"ר שדעתו דעכ"פ בתפילין שהגליונות קצרים יש להחמיר:

(קמט) ואם כתבם — בין שהיה הבליטה בתחלת השיטה או בסופה:

(קנ) לא פסל — ואפילו אם כתב תיבה שלמה חוץ לשיטה כל שניכר שהיא נקרית עם אותה השיטה ולא עם העמוד האחר שבצדה:

סעיף לד

(קנא) תיבה אחת — ואם התיבה היא בת שלש מותר לכתוב ממנה שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהם רוב התיבה יו"ד סימן רע"ג ועיין בבה"ל:

סעיף לה

(קנב) אותיות השם — אפילו שאר שמות שאינם נמחקין:

(קנג) צריך וכו' — המ"א בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ומ"מ אם אירע כן בס"ת הורה למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם דמאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם היה שם למעלה איזה שם או בתפילין ומזוזות דא"א למחוק משום שלא כסדרן כשר כך בלי תיקון ויש מחמירין אפילו בדיעבד והסכים עמהם הגרע"א והדה"ח. אך אם בשורות העליונות אות האחרון ב' ד' ר' וכדומה שיכול למושכן כולהו מודו דבין בס"ת ובין בתו"מ ימשוך אותן כדי שיהיו שוות עם האות מהשם שיצא חוץ לשיטה ואין בזה משום שלא כסדרן. וכן אם לא כתב עוד רק שורה אחת ובשורה שניה משך השם חוץ לשיטה יעשה שרטוטים אחרים וימשכם שיהיו ארוכים עד סוף השם ובשביל שורה הראשונה אין קפידא. ודע עוד דבאותיות הנטפלות להשם הסכמת אחרונים דאין להחמיר בדיעבד ביוצא חוץ לשיטה:

(קנד) מהם כלל — אפילו אות אחת ואפשר דאף רובו ככולו אבל מקצת האות לית לן בה ואם יצא השם כולו חוץ לגליון העמוד כשר בדיעבד ואינו דומה ליוצא אות אחד חוץ לשיטה דמה שיוצא לחוץ הוא חשוב כתליה וקי"ל ביו"ד רע"ו דמקצת השם אין תולין משא"כ בזה כן כתב הבני יונה והגרע"א בחידושיו בסי' זה מחמיר גם בזה עי"ש אבל בביאור הגר"א מוכח בהדיא כהבני יונה להקל:

סעיף לו

(קנה) כל פרשיותיה — ר"ל מהתפילין של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה דהיינו שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקרא פתוחה כמו שבס"ת נקראת פרשה המתחלת בראש השיטה פרשה פתוחה לכו"ע כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בשיטה הקודמת לה או בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם אבל בתש"ר שהפרשיות נכתבין על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו לכתחלה להקפיד בזה כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל במה שכ' בשם הפמ"ג בזה:

(קנו) פתוחות חוץ וכו' — מפני שג' ראשונות שהם קדש והיה כי יביאך שמע הם פתוחות בתורה ופרשת והיה אם שמוע סתומה לפיכך צריך לכתוב בתפילין ג"כ ככה. דהיינו שיניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפ' קדש כדי שבפ' והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה הפרשה פתוחה כמו שהיא בתורה וכן אחר פ' והיה כי יביאך כדי שפ' שמע תהיה פתוחה אבל פ' והיה אם שמוע יעשה סתומה ואופן סתימתה יבואר לקמיה. ופרשת קדש אף דבתורה היא פתוחה מחמת שהוא מפסיק בריוח ט' אותיות בשורה הקודמת לה וכאן אין שייך זה דהיא פרשה ראשונה מ"מ כיון שהוא מתחילה בראש שיטה ואין כתוב לפניה כלום היא נקראת פתוחה דאין כתב אחר סותמה:

(קנז) ואם שינה — בין שעשאה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה:

(קנח) ויש מכשירין — ר"ל בדיעבד וטעמם שאף שבתורה פ' והיה אם שמוע היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה יש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח וכן הסכימו האחרונים:

(קנט) בכולם פתוחות — ולהיפך אם עשה איזו פרשה מהשלש פרשיות סתומה לכו"ע פסול כ"כ האחרונים עוד כתבו דדוקא אם עשה לפרשת והיה א"ש פרשה פתוחה כשר לדעה זו אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פ' שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות ה"ז נחשב שינוי גמור ממה שהיא כתובה בתורה ופסול לכו"ע אפילו בפרשה זו. ובסוף פרשת והיה א"ש אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

(קס) ובמדינות אלו וכו' — ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וכ"כ המ"א בשם הל"ח אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע:

(קסא) נוהגים אף וכו' — וכן בתפילין של ר"ת יעשה ג"כ כולם פתוחות ואף שכותב והיה א"ש אחר שמע כדלקמן בסימן ל"ד במ"ב סק"ג יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ וכשכותב פרשת שמע מתחיל בתחלת העמוד בראש השיטה:

(קסב) מתחילין בראש וכו' — דזה עושה אותה לפתוחה לכו"ע כשהשאיר חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה התחתונה בעמוד הקודם ואם לא התחיל בראש השיטה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מט' אותיות הרי פרשה זו נקראת סתומה להרמב"ם ופסולה אפילו דיעבד ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול וצ"ע בזה ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד] ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה:

(קסג) ט' אותיות — כתבו האחרונים דלכתחילה צריך להניח כדי ג' תיבות אשר ע"כ צריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות [דהיינו יודי"ן] וכמשמעות השו"ע כאן וכתב הפמ"ג דמשערין הריוח של הט' אותיות כפי אותו הכתב וכל השיעור הזה הוא בין לפתוחה או לסתומה:

(קסד) סתומה לדעת הרמב"ם — ואף דלדעת הרא"ש היא פתוחה מ"מ אנו עושין כך כי א"א לעשות בתפילין צורת סתומה שיצא בה אליבא דכו"ע כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בס"ת דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה ג"כ באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה וא"א לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה א"ש ולהתחילה בראש שיטה שנייה זה ג"כ איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם דלדידיה היא פתוחה וכיון שא"א לעשותה סתומה לד"ה נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בס"ת אם א"א לעשות לד"ה כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה. ובט"ז המציא עצה לעשותה סתומה שיצא אליבא דכו"ע דהיינו שבפרשה א' וב' יעשה הכל כמו שכתוב בשו"ע רק שבפרשה שמע בסופה יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן יניח ריוח פחות מט' אותיות קטנות בתחלת פרשת והיה א"ש דעי"ז שאין לה ט' אותיות במקום אחד כ"א ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע וכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ודע דבדיעבד אפילו אם שייר ריוח כט' אותיות גדולות מכל צד ג"כ כשר דלהרמב"ם היא סתומה ולהרא"ש היא פתוחה וכתבנו לעיל בס"ק קנ"ח בשם האחרוני' דהסכימו דהלכה כהיש מכשירין הנ"ל ויש מהגדולים שנהגו לעשות כן לכתחילה ונהרא נהרא ופשטיה ועיין בבה"ל:

סעיף לז

(קסה) עור הבתים — וה"ה עור התיתורא והמעברתא כיון שמחובר ותפור בהבתים:

(קסו) טהורים — דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן שהוא מרמז על שם שדי נקמט בעור התפילין הוא בכלל תורת ה'. ואין חילוק בין הש"ר או הש"י:

(קסז) מקלף — ואע"פ שהוא דק שפיר מיקרי עור:

(קסח) שליל — דגם עורו נקרא עור ואע"ג דהוא נקרא בשר לענין טומאה מ"מ לא גרע מעור עוף:

(קסט) לעשותן מקלף — רק שישחירם דרצועות שחורות הלמ"מ:

(קע) מעובד לשמו — ואם העיבוד היה רק לרצועות לא מהני להבתים דקדושתן חמורה:

(קעא) היכא דאפשר — כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא כשלא נתעבד משום הכי כשר אפילו עור שאינו מעובד כלל וכ"ש דלא בעי עיבוד לשמה ורוב הפוסקים חולקים עליו ומצרכי עיבוד וגם לשמה ופסק השו"ע דהיכא דאפשר בעי לשמה אבל היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעור המעובד לשמה מותר לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין וכשימצא אח"כ מעור המעובד לשמה יגנוז הבתים אלו ויעשה מעור המעובד לשמה ונחלקו האחרונים אם לע"ע יניחם בברכה או בלא ברכה והברכי יוסף הסכים להמ"א דיוכל לברך ועיין בבה"ל:

סעיף לח

(קעב) מעור אחד — וחתיכת עור תפורים יחד מצדד המ"א דחשובים כעור אחד וכ"כ בתשובת ח"ס או"ח סימן ה' שיש להקל בתפורות ואם היו רק דבוקות בדבק מחמיר שם אבל בח"א משמע דה"ה אם הם דבוקות בדבק וכן משמע באו"ז וכן נתפשט עתה המנהג במדינותינו ומ"מ לכתחילה ראוי ונכון לעשותו מעור אחד ממש כי יש מחמירין וסוברין דלא מהני בחתיכות תפורות יחד או מדובקות בדבק ועיין בח"א דעכ"פ צריכין שיהיו הד' בתים פרודות זה מזה ולא יהיו מדובקין ולא כמו שעושין הסופרים שמדבקין ע"י דבק רק שלמעלה עושין סימנים כמו חריץ בעלמא דצ"ע אם להכשיר אפילו בדיעבד דממ"נ אם אנו חושבין ע"י דיבוק עור אחד א"כ אין לנו אלא בית אחת ובתוכו ד' מחיצות דפסול ואם אין הדבק עושה עור אחד ויש כאן ד' בתים עם ד' חריצים דהדיבוק כנפרד דמי א"כ התפילין גופייהו נעשו משתי עורות ופסולים ובאמת טוב הוא שאפילו העושין מעור אחד ממש יהיו תפיליהן פרודות דשמא הדיבוק חבור וכן התפילין של הגר"א היו פרודות ועיין בבה"ל:

סעיף לט

(קעג) שיהיו מרובעות — ואם לא עשה מרובעות מעכב בדיעבד [הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילין עי"ש] ומ"מ אם אין לו תפילין אחרים יניחם לע"ע בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין אחרים יניחם ועיין בבה"ל:

(קעד) שיהיו ריבוען — של התפירות ונ"ל פשוט דצריך להיות התפירות מרובע בין למעלה ובין למטה ואף דלא ברירא לי לענין דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה:

(קעה) כדי שיהיה וכו' — פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשים נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספות אלא שיעור אחר. וע"כ ימדדנו בד' קוים וידע אם הוא מרובע דהיינו תחלה ימדוד קו אחד באורך וקו אחד ברוחב שיהי' שוה אך שמא באמצעו שוה ובצדדיו מתמעט לכן ימדדנו עוד בשני קוים באלכסונו שיהיו שוים ב' קוי האלכסון ג"כ:

(קעו) וצריך לרבע וכו' — וגם זה הוא מהלמ"מ לדעת רוב הפוסקים. וגם זה הוא בריבוע גמור כמו בהתפירה ואף דמרובע ממש במלאכת הבתים דהיינו שיהיה בתכלית הצמצום הוא כמעט מן הנמנע מ"מ כל מה דאפשר לו לאדם לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות ועיין בע"ד:

(קעז) מושבן — והוא התיתורא דהיינו שיחתוך המעברתא מב' צדדיו כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא וכדלקמן בסמ"ד. וצריך להשגיח מאד ע"ז כי כל זה מעכב אפילו בדיעבד וגם יש להשגיח בענין התפירה כי מחמת שהסופרים עושין נקבים גדולים קצת נמשך החוט לצדדין ועי"ז אין התפירות שוות בריבוע זה נכנס וזה יוצא. והתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין מלמטה ועכשיו בעו"ה הרבה שאין משגיחין על תפיליהן שיהיו מרובעין כדין אפילו המדקדקין במצות יש שאין משגיחין כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעין ואין משגיחין על התיתורא ועל התפירות שהוא ג"כ מעיקר הדין והוא דבר הנקל לתקן:

(קעח) וגם הבתים — דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה אלא בין הש"י ובין הש"ר יהיו מרובעים. והכוונה בהש"ר כשהארבעה בתים יחד יהיו מרובעים ולא כל אחד בפני עצמו. וריבוע הבתים צ"ל בכל משך גובהן וגם הריבוע יהיה ע"י הבתים עצמן ולא ע"י ד"א שמטיח עליהם ועיין לקמן ס"ק קפ"ה:

(קעט) נתקלקל ריבוען — כגון שנתעקמו הבתים זה פונה למזרח וזה למערב או שנתקלקל חודי הבתים לגמרי עד שנעשה עגול או שנתקלקל התיתורא או התפירה עד שאבדו ריבוען:

(קפ) יש מי שאומר — אין חולק בזה ודרך המחבר כן בהרבה מקומות וכמש"כ לעיל בס"ק קכ"ג:

(קפא) שצריך לרבען — דכיון דריבוען הוא הלמ"מ בכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין ומ"מ אין צריך למודדן בכל יום אם ריבועם קיים שמעמידים אותם על חזקתם אם לא שרואה שנתקלקל ואם נתעקם התיתורא אף שבעצם הוא מרובע רק מחמת התעקמות התיתורא נראית כמו שאינו מרובע יחזור ויתקן:

(קפב) ויעשה — ובדיעבד אפילו אחד רחב מחבירו כשר:

סעיף מ

(קפג) הבתים — וכ"ש שידקדק שהשי"ן יהיה שחור ולפעמים מחמת רוב יושנו נקלף ממנו השחרות:

(קפד) מצוה וכו' — משמע דבדיעבד אינו לעיכובא ויש פוסקים דס"ל דהוא הלמ"מ כמו הרצועות ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובביאור הגר"א משמע שהוא מצדד כן להלכה וכן בישועות יעקב וכן משמע בא"ר ובשכנה"ג דיש להחמיר אם לא במקום דלא אפשר יש לסמוך אדברי המקילין כדי שלא להתבטל ממצות תפילין:

(קפה) שחור — והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אע"פ שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנב"י עי"ש]:

(קפו) סי' ל"ג — בס"ד בהג"ה ועי"ש במ"ב דהרמ"א קאזיל לשיטת המחבר הכא דהוא רק מצוה בעלמא ולפי מה שכ' באות קפ"ד יש לעיין בזה:

(קפז) והוא שיהיה וכו' — אבל אם אינו ניכר מבחוץ אף שמבפנים יש ד' בתים וכל פרשה ופרשה מונחת בית בפ"ע לא מהני:

(קפח) ניכר החריץ — אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל כי עכ"פ צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיו החריצין ניכרים ממש וכן הח"א מיאן במעשה הסופרים שמדבקין הבתים וטחין את כל הבית בטיח או בגלאנ"ץ רק שעושין רושם בהגלאנ"ץ ומה גם דלכתחלה בעינן שיהי' החריץ מגיע עד למטה ועיין בבה"ל וכ"ש הסופרים שתולין עור על הד' בתים ורושמין בו חריצין בסכין שתהיה נראה כארבעה בתים דפסול דעי"ז נעשה תפילה של יד:

סעיף מא

(קפט) אורך ורוחב — ומ"מ נכון לחוש לדברי הגאונים שסוברין שלכתחילה לא יעשה אותן קטנים מאצבעיים על אצבעיים והיינו עם התיתורא ועיין בע"ת שכתב דאם אין מחזיק עם התיתורא רק כאצבע על אצבע אפילו בדיעבד פסול וכן פסק בספר ביאור מרדכי ועיין בספר א"ר שלמד עליהם זכות ומ"מ סיים דכל בעל נפש יזהר לעשות התיתורא רחב ב' אצבעיים ולבד כל אלו מצוי מאוד באלו התפילין הקטנים שפרשיותיהן גרועות עד מאד מצד דחק המקום כאשר בעיני ראיתי הרבה מהם ע"כ השומר נפשו ישמור מהם:

סעיף מב

(קצ) הלמ"מ — ואם נתקלקל השי"ן ואינו ניכר צריך לתקנו מחדש דומיא דאם נתקלקל ריבוע המבואר בסמוך:

(קצא) כמין שי"ן — ומשמע באחרונים דתמונת שיני"ן שלנו שאנו עושין בתפילין די דלא בעינן דוקא כתב סת"מ ממש אלא דוגמא ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש:

(קצב) בולטת וכו' — ואם עשה השי"ן בקלף אחר והדביק בדבק על הבית פסול:

(קצג) מקמט העור — דהיינו שמקמט העור במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי"ן. ולעשותן ע"י דפוס דהיינו שעל הדפוס חקוק שי"ן בולטת ודוחק הדפוס בעור הבית ונעשה תואר שי"ן עיין בט"ז ומ"א דמשמע דלכתחילה טוב למנוע מזה ובכנה"ג בשם תשובת הרמ"ע כתב דזהו יותר הידור וכן המנהג פשוט כהיום לעשותן בדפוס מפני שעי"ז יש לה תואר שי"ן בחוליותיה וזיונה יותר משי"ן המקומטת מהעור:

(קצד) של ימין המניח — ואין חילוק בזה בין איטר לאחר דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן:

(קצה) אינו נפסל — אבל אם עשה בשני הצדדים רק שי"ן של שלשה ראשים או ארבע פסול וכ"ש אם חיסר לגמרי שי"ן אחד:

סעיף מג

(קצו) של שי"ן — בין דימין ובין דשמאל:

(קצז) יגיע וכו' — דהיינו עד התיתורא ממש ובדיעבד כשר אפילו לא הגיע כל שיש צורת השי"ן עליו:

(קצח) היו"ד שבשי"ן — יש מהגדולים שמחלקין בין שי"ן הימיני להשמאלי שבשמאלי אדרבה ידקדק שלא יגעו היודי"ן בשולי השי"ן למטה אבל המ"א פסק דאין לחלק בין הימיני להשמאלי ובהשמאלי בעינן ששני היודי"ן יהיו נוגעין למטה בשוליה וכ"כ הפמ"ג דכן ראוי לעשות וכ"כ בברכי יוסף בשם מהר"י עי"ש וכ"פ שארי אחרונים עוד כתב הפמ"ג דיראה שיהיה על השיני"ן צורת יודי"ן לא קוין פשוטין בעלמא:

(קצט) ליגע למטה — דבלא"ה אין שם שי"ן עליו ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובשי"ן השמאלי אם אחד נוגע ואחד אינו נוגע פסול ועיין בבה"ל:

(ר) שגם שולי השי"ן — ר"ל חודיהן של השיני"ן והטעם דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולקיים מה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וא"ר אלעזר אלו תפילין שבראש שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ובדיעבד אם נכנס מעט לתוך התיתורא עד שאין לו עי"ז תמונת שי"ן כראוי צ"ע ועיין בבה"ל:

סעיף מד

(רא) שישים וכו' — ואפילו לדעת הסוברים דהבתים צריכים להיות כולם מעור אחד ממש מ"מ לא בעינן שיהא התיתורא והמעברתא עם הבתים מעור אחד אלא אפילו אם הוא עור בפני עצמו כשר וזהו שכתב המחבר שישים וכו'. ומ"מ אם באפשרי טוב להדר גם בזה לצאת דעת המחמירין בזה ועיין בבה"ל:

(רב) יהא ארוך — ואם נפסקה מותר לתופרה:

(רג) שיהא ניכר — כי גם התיתורא צריכה מדין להיות מרובע וכמו שכתבנו למעלה בסעיף ל"ט:

(רד) מסופה לתחלתה — בעת שנותנה לביתה כמו מזוזה שנגללת מאחד כלפי שמע ולא להיפך מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח:

(רה) וכורכם וכו' — ר"ל לכתחלה אבל אם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים ועיין במחצית השקל ובבה"ל:

(רו) בקלף קטן — וה"ה בחתיכת בגד אם אין לו קלף [פמ"ג] ועיין בביאור הגר"א:

(רז) בקלף כשר — ר"ל אבל לא מבהמה וחיה טמאה אבל במטלית גם לדיעה זו שפיר דמי ועיין בב"י שכתב בטעם הדבר דכיון שהוא מביא קלף צריך להיות דוקא מן המותר לפיך כמו לבתים ולרצועות ובביאור הגר"א מפקפק בדין זה:

(רח) והלמ"מ — לכן אם לא כרך השיער עליה פסול אף שכרך עליה קלף:

(רט) ונוהגין לכרוך וכו' — כי י"א שיכרוך השער על גוף הפרשה ואח"כ יכרוך הקלף למעלה וי"א להיפך לכך נוהגין לקיים דברי שניהם ועיין בביאור הגר"א שכתב דמדינא אין קפידא איזו קודם:

(רי) של עגל — כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא וגם כדי לכפר על עון זה וכתב הא"ר דמזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:

(ריא) קצת שער — עיין במ"א ועיין בחידושי רע"א שהסכים ששער היוצא יהיה פחות מאורך שעורה:

(ריב) חוץ לבתים — י"א שיהיה אצל הבית שמונח בו פרשת קדש וי"א אצל והיה א"ש וטוב שיצא מפרשת והיה א"ש בצד הפונה לפרשת קדש:

סעיף מה

(ריג) זקופה — כדרך קריאתה וכדרך שמעמידין ס"ת בהיכל ובדיעבד אם נתנה שם מושכבת אין לפסול התפילין בשביל זה כ"כ הב"י בשם הר"י בן חביב וכ"כ הב"ח ועיין במ"א ונראה דמ"מ על להבא צריך לתקן דהיינו שיוציאם ויניחם כהלכה:

סעיף מו

(ריד) לצד פה — דאל"ה יעמדו האותיות הפוכות נגד הקורא:

(רטו) כהלכתן — שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים ג"כ הם מסודרים לפני ימין הקורא אשר הוא עומד נגד המניח שיהיה קורא כסדר מתחלה פ' קדש של ימינו ואח"כ פ' והיה כ"י ושאר הפרשיות כמש"כ בסי' ל"ד ע"כ צריך להיות סוף הגלילה שהוא ראש הפרשה ג"כ מצד ימין נגדו:

סעיף מז

(רטז) אפי' אין וכו' — ר"ל וכ"ש כשיש ריוח בין הפרשיות שיוכל לחתכם וישתייר כדי היקף גויל לכל אחת דשפיר דמי אף דבעת הכתיבה כתבן בקלף אחד וכתבו האחרונים אע"ג דכשאין ריוח ביניהם יהיה מוכרח להניח כל פרשה בביתה שלא בזקיפה אפ"ה כשר כי הזקיפה אינה אלא למצוה [כן מתבאר הפירוש לפי מש"כ הב"י בשם מהרי"א ומהר"י בן חביב וכן הסכים הב"ח ועיין במ"א בשם הד"מ]:

(ריז) או משיחה — ר"ל דכיון שכתב הפרשיות בעור אחד צריך להפסיק בחוט או משיחה או בגיד כמו שאנו נוהגין בין בית לבית כדי לתת היכר שהבתים מובדלים אבל בכתב הפרשיות על ד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית ויש פוסקים דבכל גווני צריך לתת הבדל בין הבתים וכן יש לנהוג כמו שכתב המחבר לקמן בסעיף נ"א ויעביר חוט וכו' ומ"מ לענין דיעבד כתב הט"ז דאינו מעכב שם שהעיקר כסברא הראשונה:

(ריח) בארבעה בתים — וכ"ש אם הניחם בבית אחד דטפי עדיף:

(ריט) והמנהג וכו' — ר"ל אם הניחם בבית אחד אף דבודאי יצא מ"מ לכתחלה מצוה לדבקם. כתבו האחרונים דאף שלכתחלה מצוה לכתוב הד' פרשיות של יד בקלף אחד מ"מ אם כבר כתב בד' קלפים חשוב כדיעבד ומותר להניחם לכתחלה אם מדביקם מקודם ואם נמצא טעות בפרשה רביעית מותר לכותבה בקלף לבד אפילו לכתחלה ולהדביקה דזה הוי כדיעבד:

(רכ) דבק כשר — ר"ל מבהמה טהורה. וכתב בפמ"ג דזה רק למצוה אבל לא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק:

סעיף מח

(רכא) או בעור — פי' שעשה עור מתחלה מבהמה טהורה ואח"כ ציפה על אותו עור מבהמה טמאה אפ"ה פסולים ואפילו חתך במקום השיני"ן שהשי"ן נראה [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

סעיף מט

(רכב) בגידי בהמה — ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככים באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותם ושוזרין אותם ודעת המ"א בסוף ס"ק ס"ו דבעינן בזה הטוייה לשמה והא"ר ופמ"ג מפקפקין בזה:

(רכג) טהורים — אפילו מנבילות וטריפות שלהם:

(רכד) בגידי שור — ואם אין לו יקח מגידי בהמה דקה אבל מטמאה אפילו בדיעבד פסול וצ"ע אם מותר לתפור בגיד הנשה [אחרונים]:

סעיף נ

(רכה) דחיישינן וכו' — ודוקא כשהוא הולך לבתי הנכרים לקנות מהם גידין וגם ידוע לו שמקצת מן הנכרים הנוטלין הגידין מבהמה טמאה לכן אע"פ שהרוב נוטלין מטהורה כיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם אין הולכין אחר הרוב שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם העו"ג הביא לשוק מותר לקנות ממנו שכיון שפירש מקביעותו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אם לא שמוכרין שם בשוק בחנויות אז חוזרין לקביעותן וכן אם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה ג"כ מותר לקנות מהם בכל ענין שרוב גידין הם מבהמות טהורות אך כ"ז בגידין שאינן טויין אבל בגידין טויין דעת המ"א דאסור לקנות מהם אפילו הוא יודע שהם מבהמה טהורה שכיון שהוא הלמ"מ צריך שתהיה עשייתן לשמה וטויית הגידין זו היא עשייתן ונכרים לאו בני לשמה נינהו וכבר כתבנו דהא"ר ופמ"ג מפקפקים אי בעי כלל בזה טוייה לשמה:

(רכו) בטאליאדור"ש — הם חוטין הנעשים מן הקלף ובמקום הדחק ס"ל כיון דמינו הוא הם כגידין עצמן וכשרים לתפור בהם סת"ם:

(רכז) עד שיזדמנו — כדי שלא להתבטל ממצות תפילין וכשיזדמן לו גידים יתירם ויתפור בגידים ויש מאחרונים שחוששין שלא לצאת בהם אפילו בשעת הדחק שהרי הלמ"מ הוא גידין והטאליאדור"ש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו ולפי"ז אם אין לו גידים אחרים עכ"פ לא יברך עליהם וכן בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים אין לתפור בהם דהלמ"מ הוא דוקא גידים עוד כתבו שאין לתפור בגידי עוף טהור כי מי יכריע איזה מהם קרוי גידין ואיזה מהם חוטין ואיזה מהם וורידין ואנן גידין בעינן:

סעיף נא

(רכח) בכל צד — טעם לי"ב תפירות נגד י"ב שבטי ישראל ולא בעינן תפירה תוך הבית רק סמוך להבית ואין תופרין כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור אלא משייר מן התיתורא חוץ להתפירה וצריך שעור הבתים מלמטה לפיו יהיו יוצאים מכל ארבע רוחותיהם עד שיהיו מגיעים תחת נקבי התפירה כדי שיתפור עור הבתים מכל צד עם התיתורא ולא כהסופרים המקצרין עור של הבתים שאינו עובר הלאה תחת נקבי התפירה ואינה נתפרת כלל עם התיתורא רק שמהדקין הבית בתוך הארובה של התיתורא והברוך שאמר כתב שפסל כמה תפילין מחמת זה אלא צריך לתפור יחד העור של הבתים עם התיתורא:

(רכט) משתי רוחות — ר"ל שכל התפירה יהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:

(רל) מיהו אם וכו' — וכן אם לא העביר חוט התפירה אינו מעכב בדיעבד ועיין לעיל בס"ק רי"ז:

(רלא) בחוט אחד — ואם נפסק י"א דיכול לקושרו וי"א דיטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר שכיון שנפסק בשעת התפירה ניכר שהחוט קלוש ועומד ליפסק ואינו כלום אבל כשהחוט קצר מתחלתו ואינו נפסק לכו"ע יכול לקשור לו חוט אחר לגמור התפירה וכתב הפמ"ג דאם אין לו גידין אחרים יש לסמוך על סברא הראשונה ולקשור חוט שנפסק וכ"ז אם נפסק באמצע התפירה אבל אם נפסק אחר התפירה עיין לקמן סימן ל"ג ס"ב:

סעיף נב

(רלב) ויעשה קשר — וקשר של תפילין הוא הלכה למשה מסיני ונראה שצריך לעשותו לשמה ולא יעשהו קטן [פמ"ג]:

(רלג) כמין ד' — ויש שעושין קשר כמ"ם סתומה שנראה כשני דלתי"ן משני צדדין רגלו של זה בצד ראשו של זה ועיין בספר תפארת אריה שהביא בשם תשובה מאהבה והסכים עמו לדינא דאלו העושים קשר של דלי"ת מכוון יותר לדינא. גם לא יעשה קשר העשוי להשמט אנה ואנה כמו שביארתי בבה"ל. כתב א"ר מעשה באחד שראה אחר חליצת התפילין שהותר הקשר ש"י והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות ק"ש בלי ברכה דהא מצות תפלין כל היום עכ"ל וטעמו דלשיטת רש"י דס"ל דהיו"ד הוא הלמ"מ לא יצא עדיין ידי המצוה:

(רלד) להעביר — הטעם לפי שהתפילין ש"י משימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה זו עליהן לחזקן ועכשיו באלו הארצות לא נהגו בזה [א"ר ע"ש]:

(רלה) אלא לאחר וכו' — ר"ל כן נכון לכתחלה ואי איתרמי שהותר הקשר ש"ר א"צ רק לתקנו ולא להתיר הש"י: