משה דוד ואלי על משלי כד

פסוק ט

והנה, כבר ידוע, שאין מחשבה רעה יותר שנואה לפניו ית' כמחשבת הזימה, שהיא ודאי איוולת גדולה של האדם, שיכול לטהר את מחשבתו ולהיות כמלאך ה' צבאות, והוא רוצה לטמאה בהרהורי עבירה ולהיות כבהמה. ועוד, שהוא חוטא חטא גדול לפניו ית', מאחר שפוגם את נשמתו הטהורה, שחוצבה מתחת כסא הכבוד כידוע. וזהו עניין אמרו בסמוך: "זמת אולת חטאת", כלומר: שמחשבת הזימה היא איוולת והיא חטאת, כמו שפירשנו.

ומה שאמר בלשון סמיכות, זימת ולא זימה, לרמוז שהעניין מדבר על זימת המחשבה, כי הוא סמוך אל העניין הקודם, שאמר (משלי כד ח): "מחשב להרע", ואין מחשבה רעה גרועה מזאת, שהיא איוולת וחטאת.

ואמנם, כבר ידוע שטומאת המחשבה גלויה לפניו ית' בלבד, ואינה גלויה לאדם, ולכן, המחשב מחשבות של זימה יהיה תועבת ה', ולא תועבה לבריות, כי אינם רואים את מצפונו. אבל יש מידה אחרת רעה, שהיא גם-כן תועבה לאדם, והיא מידת הליצנות, שהכל רואים ושומעים אותה, ולכן בעליה נעשה תועבה לבריות, וזהו שאמר, "ותועבת לאדם לץ".

ומה שהזכיר הליצנות אצל הזימה, כי זה גורם את זה, כעניין אמרם ז"ל: "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה".

גם, אמר זימת איוולת חטאת, לפי שיש כמה עוונות שהשם יתברך מוחלן אל האויל מפני איוולתו, כי אין אדם נתבע אלא כפי שכלו והשגתו, כמו שפירשו רז"ל על מה שכתוב (קהלת א יח): "כי ברֹב חכמה רָב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב", שמשמע כעסו ית' כנגדו כפי רוב חכמתו, וכן הייסורים הבאים עליו, כפי ידיעתו אם יחטא ואשם. אבל בעוון של הזימה אין שום התנצלות מצד האיוולת, כי אין אויל ובער שלא ידע הדיבור של (שמות כ): "לא תנאף" האוסר את הזימה, ולכן היא חטאת בשווה, בין לחכם בין לאויל.

והזימה היה חטא גדול לפניו ית' אפילו קודם מתן תורה, שעדיין האיוולת היתה גוברת בעולם. שהרי השם יתברך לא הביא את המבול אלא מפני העוון של הזימה. ונמצא שהוא חטא בלא מחילה, בין לחכמים בין לאוילים, ולכן אמר זימת איוולת חטאת, להודיע שאין האיוולת התנצלות אל הזימה בשום פנים, ובכל הזמנים ובכל המקומות מצינו שרודפי זימה עברו ונענשו, לפי שהוא חטא המקלקל והמבלבל את העולם בצלמוות ולא סדרים.

<< · משה דוד ואלי על משלי · כד · >>