‫בתהפוכות קורותי ומסבות תחבולות עתותי נקרה נקריתי‬ ‫בעפל גיבראלטאר‪ ,‬ומגמת פני איטאליאה ארץ מולדתי‪ .‬אמנם ‫רבות מחשבות בלב איש‪ ,‬ורק אשר יעץ ה׳ היא תקום‪.

‫המבצר הזה עתה תחת יד ממשלת בריטאניען עומד אל‬ ‫רגלי הר נשפה בקצוי האירופא‪ ,‬דבר אין לו עם אדם לא דרך ‫יבשה ולא דרך הים‪ ,‬מלבד מחיתם הבאה להם דרך הים, הוא‫רק מצפה על פי המעבר הצר המבדיל בין שני עמודי אורקוליס. ‫על כן לא תתפלא בראותך אותי נבוך ברוב שרעפי לצאת‬ ‫ממסגר הזה‪ .‬אנה אלך? דרך ספרד ביבשה אין יוצא ואין בא, ‪‫ועוד איך יזיד איש לעבור דרך שם אם לא ימיר דתו? אם‬ ‫אתחפש ואתנכר, חיי תלואים לי מנגד אולי יכירוני‪ ,‬דרך הים‬ ‫יקר היא למצוא ספינה‪ ,‬והאחרון הכביד איך אלך? אם לשמור ‫את הדבר עד בוא אניה‪ ,‬או לו יהי נכון לבוקר‪ ,‬הן תם הכסף‬ ‫באמתחתי.

‫במבוכת רעיוני סר וזעף האיר המקרה אל עבר פני ברק‬ ‫תוחלת‪ ,‬תוחלת! טוב מדומה, ‬משען רוח שפלים‪ ,‬ומסעד לב‬ ‫נדכאים‪ ,‬אבל הנשקע בהמית ימים נתמך אל כל הבא בידו‪,‬‬ ‫ומורדף יום אף בית עכביש ישים מבטחו‪.

‫סוחר אחד מכנעני נכבדי ארץ, בשמעו אותי מתאונן על‬ ‫רוע מזלי, קראני בהחבא ויאמר לי: ‪ ‬– התחפוץ ללכת עמי לבארבריאה?‬ עניתי בחפזי:

— ‫אלך.

— אך – הוסיף עוד לדבר – השמר לך סודי אל תגל, כי ‬‫ידעת מה עזה קנאת הסוחרים, דע כי אני הולך אל מלך מארוק ‫להתחנן לו ולבקש מלפניו רשיונו להשתקע בעיר לאראוי לערוב ‫מערבי דרך ים בצמר ודונג‪ ,‬אם יעלה בידי אתה תהיה על‬ ‫ביתי‪ ,‬ואם לא–הן לא חסרת כל.‪

‫נמשכתי בחבלי תקותי והבטחתו כי איש ישר הוא‪ ,‬ואפת‪.‬‬ ‫וילך ויקח לו ולמשרתו יחדו מכתב היציאה (פאספארט) מאת‬ ‫סופר העיר‪ ,‬ואני לקחתי מכתב אחד לבדי אשר שאל בעבורי ‫רב חובל איש גינואה אוהבי‪ .‬כי כן כוננו בל יודע הדבר‬ ‫לעין כל.

ויהי היום והנה אני שיט באה טיטואן ויתן הסוחר שכרה‬ ‫וירדנו בה לבוא עמה‪ ,‬עברנו לפני מצודת סאן-רוקו וסאן-פיליפו‬ ‫ועיר אלחזירא הנצבים זה אצל זה מול פני גיבראלטאר‪ .‬בקענו ‫מי המעבר‪ ,‬כי בהיותם נלחצים באפסים מביעים בשטף זרמתם‬ ‫ובארבע שעות היינו בין ההרים הלאה אל עבר אפריקא‪ .‬באנו ‫בנהר העיר‪ ,‬אך עד העיר לא באנו‪ ,‬כי כן דבר המלך מקדם ‫בל יבוא שם איש נוצרי או יהודי במלבוש נוצרי על דבר ‫מעשה שהיה‪ ,‬וממוני המלכים שהיו שם על סוחרי לאומותם יצאו‬ ‫והלכו לטאנגיא חוץ ממוני צרפתי‪ ,‬כי מטעם המלך הלך לעיר ‫ראבאד ויניחו תחתיהם משנים יהודים שם‪ .‬ארבעה משנה המה: ‪‫של צרפתי‪ ,‬של ספרד ופורטוגאל‪ ,‬של אינגלא‪ ,‬סווייד ודינמארקי, ‪‫ושל וינעדיג‪ ,‬גינואה וראגוזה‪ .‬אחרי קחתנו רשיון הערבאים‬ ‫שומרי החוף,‪ ‬ירדנו ליבשה ללון בבית אחד רחוק מן העיר ‫אלפים אמה הנקרא מארטין‪ ,‬ושלשה ימים היינו שם.

אלו מכון הבארבאריה לא יגן עליה בשפאים זקופים‬ ‫בצלעות הים הסוגרים את מבואה ויהיו להם למשמר‪ ,‬אלו מאת ‫אלף גבורי חיל ומלומדי מלחמות אירופא ימצאו דרך לבא ורחב ‫מחנה להעריך מערכותיהם, לא אפונה כי בימים מעטים תלכדנה‬ כל גלילות מארוק מן הקצה אל הקצה. בזה נוקשה וגם נלכדה‬ ‫גאות דון סיבאסטין דוכום בראגאנסא במלחמת אלקסר בשנת 1577 לספירת הנוצרים.‪

‫שם מצאנו סוחר איינגלענדער אחד בא לקנות סיסים‬ ‫ופרדים הנמצאים לרוב בארץ ההיא בחורים וטובים‪ ,‬אך הסוסים ‫לא יכונו רק לרכבה‪ ,‬כי אין עגלות בארץ למשוך,‪ ‬ובמרעיתם ‫באחו כל היום, וישבעון וירוון מדשני ארץ‪ ,‬תכבד עליהם העבודה‬ ‫ולא יצלחו מאד למלאכה כיושבי הארץ.‪

‫הסוחר הביא עמו מטתו ואהלו כדרך כל עוברי ארחות‬ ‫מערב‪ ,‬יען לא נמצא מלון ולא מטה בכל הדרך אשר אתה הולך. ‫ויהי בבקר‪ ,‬ויבא אליו איש יהודי מטיטואן להיות לנו לעינים ‫ולמליץ‪ ,‬כי בעיר הזאת ובערי טאנגיא‪ ,‬לאראגי‪ ,‬אלקסה‪ ,‬ארזילה‬ ‫וריף נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרד‪ .‬ביום ‫השלישי שמנו לדרך פעמינו במשמרת ששה רוכבי סוסים ערביאים ‫בעלי מלחמה מהעומדים על הפרק להשחית כל הלובשים מלבוש ‫נכרי הולכי על דרך, ונלך מאחרי קיר חומת העיר עד הגיענו‬ ‫אל דרך סלולה.

באמרי "סלולה", לא יעלה על לבך כי דרכיהם כדרכינו‬ ‫הולכות למישרים במעברות ותקונים‪ .‬מעשה ידי הטבע יאיר על ‫פני כל המערב בהוד והדר‪ ,‬אך כל ידי אדם תרפינה,‪ ‬אין מסקל‬ ‫אבן‪ ,‬אין מרים מכשול‪ .‬בלכתנו בדרך תכנתי עלילות לדעת את‬ ‫האנשים ואת שיחם למען אמצא חן בעינם‪ ,‬בהתנהל גם אנכי ‫לאטם‪ ,‬כי לא ידעתי איך יפול דבר‪ .‬ובאיש ישראל התוכחתי‬ ‫בדברי תורה‪ ,‬והסיבותי לב שניהם להטות עלי חסד. ‫ ויהי השמש אל מחצית היום‪ ,‬ונשב לאכול לחם בנאות‬ ‫דשא תחת צאלי עצי השדה‪ ,‬אל מיכל מים הנגרים בלאט‪ ,‬ובנהמת ‫חסד המליץ רפד שמיכה על החציר ויכרה לנו כרה מכלכלת ‫מביתו די השיב את נפשנו‪ .‬והנכרים גם המה התיהדו בארוחתנו‬ ‫כי כשר הדבר והשתיה כדת‪ ,‬אשישה אחת מים חיים אשר החתים‬ ‫היהודי בטבעתו ובצמיד פתיל עליה‪ ,‬והאיש דניאל ואחוזת מרעהו מאנו להתגאל בפתבג המלך וביין משתיו ויבחרו לאכול‬ ‫זרועים ולשתות מים.‪ ‬גם הישמעאלים שמו להם לחם לבדם‪ ,‬כי ‫לא יוכלון לאכול את העברים או את הנכרים לחם כי תועבה ‫הוא להם‪ .‬אחר כן העמיסו הפרדים‪ ,‬ונסענו בפנות היום ובנטות‬ ‫צללי ערב טרם יחשיך‪ ,‬ויתגגפו רגלינו על הרי נשף‪ ,‬תקענו‬ ‫אהלנו במישור מצל מרוכסי פסגה‪ ,‬וילכו שניהם בתוכו‪ ,‬הסוחר ‫והמליץ שניהם יחדו‪ ,‬ואני עמדתי בחוץ עם המשרת,‪ ‬כי אמרתי: ‪‫לא יתכן יהיה כעבד כאדוניו! נוהגי הימים קשרו רגליהם כדרכם‬ ‫ביתד נצנחת בארץ‪ ,‬כי כמו שאין מלון לאורחים כן אין מכלה‬ ‫לצאן‪ ,‬ולא רפתים לבקר‪ ,‬ולא ארוות לסוסים‪ ,‬וכולם שוכבים תחת ‫אהליהם או תחת רקיע השמים.

‫ויהי אך החלו להבקע עפעפי שחר ויתנצלו מרחבי רקיע‬ ‫את מעטפות קדרותם‪ ,‬ואנחנו קמנו איש ממקומו‪ ,‬ואשא עיני, ‫וארא הכוכבים במסילותם‪ ,‬והנה מכניעים נצוצי יפעתם ונסוגים ‫אחור מפני שחר, ואתבונן עליהם, ואומר כמצחק: אולי בהיותי‬ ‫מציץ על פני העצמים האלה אף שוכניהם יביטו במכוני?[1]‬‬ ‫המשרת כי כסיל היה התל בי‪ ,‬ויחשבני כמחרף מערכות אלהים ‫חיים‪ ,‬אמנם הסוחר מלא את דברי, ‬וישחק גם הוא לפתיות ‫משרתו.

‫עודנו מדברים‪ ,‬ויקומו הגויים לאמר‪ :‬הנה נלכה‪ ,‬כי הכל‬ ‫נכון! רכב איש על פרדו והלכנו‪ .‬לעת האוכל בחרנו כיום ‫אתמול הדר הכרמל והשרון לערוך את שלחננו; ואחרי הונח לנו ‫עת-מה שבנו לדרכנו‪ ,‬באנו לאבל גדולה‪ ,‬ומשם נגלה לעינינו ‫עיר טאנגיא לחוף נצבת ונודעת מהררי חול הים אשר סביבותיה ‫אל מבוא העיר‪ ,‬והנה רגשת ערביאים נטושים על פני השדה‬ ‫לשבור בר ולחם ומזון‪ ,‬כי יום השוק היה‪ ,‬ויהיו בעינינו כשפעת ‫גמלים וחשיפי עזים‪ ,‬לא יכולנו להתמהמה להתבונן בהם ועברנו‬ ‫העירה.


  1. ^ כוגמזוגיל בספר "רבוי עולמים"


מי יוכל להגיד פליאתנו בבואנו שמה? תשואות זרות ראו‬ ‫עינינו‪ ,‬חרשי ברזל ומנעלי סוסים מפה ומפה מראיהם כלפידים, ‪ ‫עטופים בסבך זקנם רבת חלאת‪ ,‬יזע מצחם היה דולף על חזיהם. ‪‫ערומים עד חצי שתותיהם‪ ,‬חשופי רגלים ויחפים‪ ,‬העושים במלאכתם‬ ‫במנהרות או על פני הדרך‪ .‬חשבתי היותי במאורת גי תחתיות. ‪‫אנחנו מובאים בית יהודי אחד‪) ,‬מבלתי יוכל איש ללון בבית ‫ערבי) ואת הכבודה אחרינו, ומצאנו מנוחה על כל התלאה אשר ‫מצאתנו בדרך.

‫החשך כסה הארץ ואנחנו לא ידענו מה נעשה. והיה ‫לפתע פתאום שאון קול המון עלז עלה באזנינו, המשרת היה ‫פורט על פי הנבל, ושאל: מה קול המון הזה באזני וקול התופים‬ ‫אשר אנכי שומע? ויענו אנשי הבית ויאמרו‪ ,‬כי שכניהם היו ‫מזמינים את בתם לעת דודים‪ ,‬וכי אם נחפוץ לראות נחדם ‫בשמחה את פנינו, ובל ישמרו מעינינו, הובילונו שמה.

‫ילדות משחקות שמה היו, אחת מחזקת בידה ‪ קלחת מלאה סיד, ובידה השנית – בלויי סחבות וטובלתם בסיד, ותתוה על הרצפה ועל דלתות השער, כדוד בשנותו את טעמו לפני‬ ‫אכיש, ואחת – ראשה כפוף על שכמה וצעיף בשתי ידיה‪ ,‬אחת‬‫ למעלה מכתפיה ואחת מלמטה מלעומת הבטן, ומתהפכת בלאט ‫וברפיון ידים. חשבתיה כמשתגעת, ויאמרו לי כי כן מרקדים‬ ‫בעריהם‪ .‬כל זה היה בתוך עלמות תופפות בתופי חרש כדמות ‫בקבוק פתוח מלמעלה וסתום בעור מלמטה‪ ,‬או כתופים הנראים ‫בבמות ישחק (קומידי) במעשה אקסור אך לא במדת השיר רק‬ ‫במקרה‪ .‬היוכל איש להתאפק בראותו אלה ולא ימלא פיו שחוק? ‬ ‫אך הבל בני אדם כזב בני איש על פני האדמה‪ .‬כמו זר ‫נחשבו מעשי אנשי מערב בעינינו וכמו זר נחשבו מעשינו בעיניהם. ‪‫והאמת כי הכל הבל‪ ,‬אנחנו נלעג לילד הבוכה כי ידענו הבל‬ ‫סבת בכיתו, וצבא מרום במרום ישחקו עלינו כי גם עד זקנה ‫ושיבה כעוללים אנחנו.[1]


  1. ^ המשורר מיטואטאיו בחלום סיפיו.



‫ויהי בבוקר יצאנו לראות העיר, היא אחת מעמודי אורקוליס, ‪היתה‬ תחת יד הפורטוגיזים, ויעזבוה בשנת 1661 לאנשי איינגלאנד, ‫וגם אלה כאשר ראו כי ההוצאה מרובה מהתועלת נטשוה ועזבוה. ‫ועתה אערוך לך צורת הבית ומלואו.

‫הבית הזה כונן בבזקי צרורות ובטיח עב שקערור‪ ,‬מחשוף‬ ‫הלבן אשר על פני כולו יחליש עיני המשקיף בו‪ .‬תכונת הבית ‫היא חצר מרובעת‪ ,‬ועל ארבעת רבעיה חדר ארוך‪ ,‬וצירי דלתות‬ ‫החצר והבית רובם מסוגרים מלפנים בלי מפתח רק במוט עץ, ‪‫ראשו אחד ישען על הארץ וראשו השני תומך דלת הסגורה לא ‫יקרע חלוני‪ ,‬שנים או שלשה חללים מקום לבנה‪ ,‬על פתח‬ ‫החדר היא צוהר לרוח ולא לאור כי לא יכילו זיקי השמש. ‫המטה מוצעת על הקרשים גבוה הרבה מן הארץ, כי הקרשים ‫תקועים בקלעי הקיר‪ ,‬תחתיה יסתירו כלי הבית‪ ,‬מהקורה עד‬ ‫פאת המטה או עד למטה לארץ יריעות משי אדום או פשתן ‫לבן תלויים‪ .‬לפעמים העניים יפרשו היריעה לכסות חסרון המטה‪,‬‬ ‫זאת מטת איש ואשתו‪ ,‬הבחורים והבתולות לוטים בשמלה וישכבו ‫בה. מראות קטנים תלויים בקירות ונר זכוכית הדולקים בלילות ‫שבת, שולחנם כדמות כסא, וכסא אין להם כי יושבים על הארץ‪,‬‬ ‫כי ישמעאלים הם, ‪ שופתים סיר הנזיד על כיור או האח אש‬ ‫של חרש‪ .‬ספון וקרקע החדר והחצר מצופה במלט כעין כותל, קלעי הבית כגובה קומת איש מכוסים במפרש גמא רך‪ ,‬לא יראו‬ ‫בהם פסל כל תמונה‪ ,‬לפי דעתם הוא ‪ —‬בל יפנו אל האלילים‪,‬‬ ‫ולפי דעתי ‪ —‬בעבור היותם כסילים או כי לא יכלו ולא ירצו‬ ‫להטות שכמם לסבול עול החכמות‪ ,‬על כל פנים לא תראה ‫בבתיהם סמל מערומי אשה ‬או צלמי זכר או תבנית חשופי שת ‫ומערי איש‪ .‬גגותיהם במעקה ומחוברים יחדו, באופן כי דרך‬ ‫הגגות הולכים מבית לבית ומחצר לחצר‪ ,‬פתח החצר קטן ושפל ‫כי אף הגמדים יכופו כאגמון ראשם לעבור‪ ,‬אצל פתח החצר ‫מוצאת הפרשדונה יעלה באשם, רוב הבתים בנויים על טור אחד והמעט אשר על שני טורים או על שלשה, על הטור העליון ‫יציע סביב לחצר לכל צרכי הבית.

‫הנה זאת תורת הבית אשר ישבנו בו‪ ,‬וכמעט כל הבתים ‫הם על מתכונת הזה‪ .‬רק בתי הפקידים נוצרים כוננו כדרך בתי ‫אירופא. בתי הדלים מלאו קיא צואה בלי מקום, אך בתי הקצינים ‫אף באין הדר זכו בעיני.

‫החנויות הן כמחִלות בקיר, כמנהרות אשר ראיתי בבואי, גבוהות מן הארץ חצי קומת איש ויוכל איש היושב בהן על ‫הארץ לקחת את כל אשר יחפוץ בהושיט ידו לבד בל יעמוד, ‫כי לא יכילו שני אנשים. דלת החנות נסגרה במפתח עץ, ‫במערות אלו מוכרים כל ממכר. המעט הם סוחרי בגד, יותר ‫מהמה רוכלי בשמים, ועל כולם מוכרי מאכלים. רק בראותי כל ‫אלה נהפכו מעי בקרבי: בשר צלי שמן, בורית, חמאה, זיתים, ‫ומינים שונים – הכל הולך אל מקום אחד בשני חריטי מאזנים ‫עשויים מקש, והכל נקח באצבעותיהם ונתון מיד הקונה אל יד ‫המוכר ומיד המוכר אל יד הקונה. אבני המשקל הם אבנים מן ‫השוק, תופרי בגדים ערביאים לא יצלחו רק לבגדיהם לבד‬ ‫והיהודים לבגדיהם לבד, ומאלה גם לבגדי נוצרים. הערביאים ‫עושים נעלים להם וליהודים; והיהודים – נעליהם ונעלי נוצרים.

ביום הראשון. הסוחר, המשרת והמליץ נסעו ללאראגי ‫לדבר על עניניו עם אח פקיד גינואה פראנסיסקו קואפי היושב ‫שם וקרוב למלכות, והניחני בטאנגיא לשמור הונו ועזבוניו, וארוחתי נתנה לי מאת בעל הבית דבר יום ביומו עד שובו.