משא בערב/שער א
| שמואל רומאנילי | |
| משא בערב | |
|---|---|
| שער א | |
| →הקדמה | שער ב← |
בתהפוכות קורותי ומסבות תחבולות עתותי נקרה נקריתי בעפל גיבראלטאר ,ומגמת פני איטאליאה ארץ מולדתי .אמנם רבות מחשבות בלב איש ,ורק אשר יעץ ה׳ היא תקום.
המבצר הזה עתה תחת יד ממשלת בריטאניען עומד אל רגלי הר נשפה בקצוי האירופא ,דבר אין לו עם אדם לא דרך יבשה ולא דרך הים ,מלבד מחיתם הבאה להם דרך הים, הוארק מצפה על פי המעבר הצר המבדיל בין שני עמודי אורקוליס. על כן לא תתפלא בראותך אותי נבוך ברוב שרעפי לצאת ממסגר הזה .אנה אלך? דרך ספרד ביבשה אין יוצא ואין בא, ועוד איך יזיד איש לעבור דרך שם אם לא ימיר דתו? אם אתחפש ואתנכר, חיי תלואים לי מנגד אולי יכירוני ,דרך הים יקר היא למצוא ספינה ,והאחרון הכביד איך אלך? אם לשמור את הדבר עד בוא אניה ,או לו יהי נכון לבוקר ,הן תם הכסף באמתחתי.
במבוכת רעיוני סר וזעף האיר המקרה אל עבר פני ברק תוחלת ,תוחלת! טוב מדומה, משען רוח שפלים ,ומסעד לב נדכאים ,אבל הנשקע בהמית ימים נתמך אל כל הבא בידו, ומורדף יום אף בית עכביש ישים מבטחו.
סוחר אחד מכנעני נכבדי ארץ, בשמעו אותי מתאונן על רוע מזלי, קראני בהחבא ויאמר לי: – התחפוץ ללכת עמי לבארבריאה? עניתי בחפזי:
— אלך.
— אך – הוסיף עוד לדבר – השמר לך סודי אל תגל, כי ידעת מה עזה קנאת הסוחרים, דע כי אני הולך אל מלך מארוק להתחנן לו ולבקש מלפניו רשיונו להשתקע בעיר לאראוי לערוב מערבי דרך ים בצמר ודונג ,אם יעלה בידי אתה תהיה על ביתי ,ואם לא–הן לא חסרת כל.
נמשכתי בחבלי תקותי והבטחתו כי איש ישר הוא ,ואפת. וילך ויקח לו ולמשרתו יחדו מכתב היציאה (פאספארט) מאת סופר העיר ,ואני לקחתי מכתב אחד לבדי אשר שאל בעבורי רב חובל איש גינואה אוהבי .כי כן כוננו בל יודע הדבר לעין כל.
ויהי היום והנה אני שיט באה טיטואן ויתן הסוחר שכרה וירדנו בה לבוא עמה ,עברנו לפני מצודת סאן-רוקו וסאן-פיליפו ועיר אלחזירא הנצבים זה אצל זה מול פני גיבראלטאר .בקענו מי המעבר ,כי בהיותם נלחצים באפסים מביעים בשטף זרמתם ובארבע שעות היינו בין ההרים הלאה אל עבר אפריקא .באנו בנהר העיר ,אך עד העיר לא באנו ,כי כן דבר המלך מקדם בל יבוא שם איש נוצרי או יהודי במלבוש נוצרי על דבר מעשה שהיה ,וממוני המלכים שהיו שם על סוחרי לאומותם יצאו והלכו לטאנגיא חוץ ממוני צרפתי ,כי מטעם המלך הלך לעיר ראבאד ויניחו תחתיהם משנים יהודים שם .ארבעה משנה המה: של צרפתי ,של ספרד ופורטוגאל ,של אינגלא ,סווייד ודינמארקי, ושל וינעדיג ,גינואה וראגוזה .אחרי קחתנו רשיון הערבאים שומרי החוף, ירדנו ליבשה ללון בבית אחד רחוק מן העיר אלפים אמה הנקרא מארטין ,ושלשה ימים היינו שם.
אלו מכון הבארבאריה לא יגן עליה בשפאים זקופים בצלעות הים הסוגרים את מבואה ויהיו להם למשמר ,אלו מאת אלף גבורי חיל ומלומדי מלחמות אירופא ימצאו דרך לבא ורחב מחנה להעריך מערכותיהם, לא אפונה כי בימים מעטים תלכדנה כל גלילות מארוק מן הקצה אל הקצה. בזה נוקשה וגם נלכדה גאות דון סיבאסטין דוכום בראגאנסא במלחמת אלקסר בשנת 1577 לספירת הנוצרים.
שם מצאנו סוחר איינגלענדער אחד בא לקנות סיסים ופרדים הנמצאים לרוב בארץ ההיא בחורים וטובים ,אך הסוסים לא יכונו רק לרכבה ,כי אין עגלות בארץ למשוך, ובמרעיתם באחו כל היום, וישבעון וירוון מדשני ארץ ,תכבד עליהם העבודה ולא יצלחו מאד למלאכה כיושבי הארץ.
הסוחר הביא עמו מטתו ואהלו כדרך כל עוברי ארחות מערב ,יען לא נמצא מלון ולא מטה בכל הדרך אשר אתה הולך. ויהי בבקר ,ויבא אליו איש יהודי מטיטואן להיות לנו לעינים ולמליץ ,כי בעיר הזאת ובערי טאנגיא ,לאראגי ,אלקסה ,ארזילה וריף נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרד .ביום השלישי שמנו לדרך פעמינו במשמרת ששה רוכבי סוסים ערביאים בעלי מלחמה מהעומדים על הפרק להשחית כל הלובשים מלבוש נכרי הולכי על דרך, ונלך מאחרי קיר חומת העיר עד הגיענו אל דרך סלולה.
באמרי "סלולה", לא יעלה על לבך כי דרכיהם כדרכינו הולכות למישרים במעברות ותקונים .מעשה ידי הטבע יאיר על פני כל המערב בהוד והדר ,אך כל ידי אדם תרפינה, אין מסקל אבן ,אין מרים מכשול .בלכתנו בדרך תכנתי עלילות לדעת את האנשים ואת שיחם למען אמצא חן בעינם ,בהתנהל גם אנכי לאטם ,כי לא ידעתי איך יפול דבר .ובאיש ישראל התוכחתי בדברי תורה ,והסיבותי לב שניהם להטות עלי חסד. ויהי השמש אל מחצית היום ,ונשב לאכול לחם בנאות דשא תחת צאלי עצי השדה ,אל מיכל מים הנגרים בלאט ,ובנהמת חסד המליץ רפד שמיכה על החציר ויכרה לנו כרה מכלכלת מביתו די השיב את נפשנו .והנכרים גם המה התיהדו בארוחתנו כי כשר הדבר והשתיה כדת ,אשישה אחת מים חיים אשר החתים היהודי בטבעתו ובצמיד פתיל עליה ,והאיש דניאל ואחוזת מרעהו מאנו להתגאל בפתבג המלך וביין משתיו ויבחרו לאכול זרועים ולשתות מים. גם הישמעאלים שמו להם לחם לבדם ,כי לא יוכלון לאכול את העברים או את הנכרים לחם כי תועבה הוא להם .אחר כן העמיסו הפרדים ,ונסענו בפנות היום ובנטות צללי ערב טרם יחשיך ,ויתגגפו רגלינו על הרי נשף ,תקענו אהלנו במישור מצל מרוכסי פסגה ,וילכו שניהם בתוכו ,הסוחר והמליץ שניהם יחדו ,ואני עמדתי בחוץ עם המשרת, כי אמרתי: לא יתכן יהיה כעבד כאדוניו! נוהגי הימים קשרו רגליהם כדרכם ביתד נצנחת בארץ ,כי כמו שאין מלון לאורחים כן אין מכלה לצאן ,ולא רפתים לבקר ,ולא ארוות לסוסים ,וכולם שוכבים תחת אהליהם או תחת רקיע השמים.
ויהי אך החלו להבקע עפעפי שחר ויתנצלו מרחבי רקיע את מעטפות קדרותם ,ואנחנו קמנו איש ממקומו ,ואשא עיני, וארא הכוכבים במסילותם ,והנה מכניעים נצוצי יפעתם ונסוגים אחור מפני שחר, ואתבונן עליהם, ואומר כמצחק: אולי בהיותי מציץ על פני העצמים האלה אף שוכניהם יביטו במכוני?[1] המשרת כי כסיל היה התל בי ,ויחשבני כמחרף מערכות אלהים חיים ,אמנם הסוחר מלא את דברי, וישחק גם הוא לפתיות משרתו.
עודנו מדברים ,ויקומו הגויים לאמר :הנה נלכה ,כי הכל נכון! רכב איש על פרדו והלכנו .לעת האוכל בחרנו כיום אתמול הדר הכרמל והשרון לערוך את שלחננו; ואחרי הונח לנו עת-מה שבנו לדרכנו ,באנו לאבל גדולה ,ומשם נגלה לעינינו עיר טאנגיא לחוף נצבת ונודעת מהררי חול הים אשר סביבותיה אל מבוא העיר ,והנה רגשת ערביאים נטושים על פני השדה לשבור בר ולחם ומזון ,כי יום השוק היה ,ויהיו בעינינו כשפעת גמלים וחשיפי עזים ,לא יכולנו להתמהמה להתבונן בהם ועברנו העירה.
- ^ כוגמזוגיל בספר "רבוי עולמים"
מי יוכל להגיד פליאתנו בבואנו שמה? תשואות זרות ראו עינינו ,חרשי ברזל ומנעלי סוסים מפה ומפה מראיהם כלפידים, עטופים בסבך זקנם רבת חלאת ,יזע מצחם היה דולף על חזיהם. ערומים עד חצי שתותיהם ,חשופי רגלים ויחפים ,העושים במלאכתם במנהרות או על פני הדרך .חשבתי היותי במאורת גי תחתיות. אנחנו מובאים בית יהודי אחד) ,מבלתי יוכל איש ללון בבית ערבי) ואת הכבודה אחרינו, ומצאנו מנוחה על כל התלאה אשר מצאתנו בדרך.
החשך כסה הארץ ואנחנו לא ידענו מה נעשה. והיה לפתע פתאום שאון קול המון עלז עלה באזנינו, המשרת היה פורט על פי הנבל, ושאל: מה קול המון הזה באזני וקול התופים אשר אנכי שומע? ויענו אנשי הבית ויאמרו ,כי שכניהם היו מזמינים את בתם לעת דודים ,וכי אם נחפוץ לראות נחדם בשמחה את פנינו, ובל ישמרו מעינינו, הובילונו שמה.
ילדות משחקות שמה היו, אחת מחזקת בידה קלחת מלאה סיד, ובידה השנית – בלויי סחבות וטובלתם בסיד, ותתוה על הרצפה ועל דלתות השער, כדוד בשנותו את טעמו לפני אכיש, ואחת – ראשה כפוף על שכמה וצעיף בשתי ידיה ,אחת למעלה מכתפיה ואחת מלמטה מלעומת הבטן, ומתהפכת בלאט וברפיון ידים. חשבתיה כמשתגעת, ויאמרו לי כי כן מרקדים בעריהם .כל זה היה בתוך עלמות תופפות בתופי חרש כדמות בקבוק פתוח מלמעלה וסתום בעור מלמטה ,או כתופים הנראים בבמות ישחק (קומידי) במעשה אקסור אך לא במדת השיר רק במקרה .היוכל איש להתאפק בראותו אלה ולא ימלא פיו שחוק? אך הבל בני אדם כזב בני איש על פני האדמה .כמו זר נחשבו מעשי אנשי מערב בעינינו וכמו זר נחשבו מעשינו בעיניהם. והאמת כי הכל הבל ,אנחנו נלעג לילד הבוכה כי ידענו הבל סבת בכיתו, וצבא מרום במרום ישחקו עלינו כי גם עד זקנה ושיבה כעוללים אנחנו.[1]
- ^ המשורר מיטואטאיו בחלום סיפיו.
ויהי בבוקר יצאנו לראות העיר, היא אחת מעמודי אורקוליס, היתה תחת יד הפורטוגיזים, ויעזבוה בשנת 1661 לאנשי איינגלאנד, וגם אלה כאשר ראו כי ההוצאה מרובה מהתועלת נטשוה ועזבוה. ועתה אערוך לך צורת הבית ומלואו.
הבית הזה כונן בבזקי צרורות ובטיח עב שקערור ,מחשוף הלבן אשר על פני כולו יחליש עיני המשקיף בו .תכונת הבית היא חצר מרובעת ,ועל ארבעת רבעיה חדר ארוך ,וצירי דלתות החצר והבית רובם מסוגרים מלפנים בלי מפתח רק במוט עץ, ראשו אחד ישען על הארץ וראשו השני תומך דלת הסגורה לא יקרע חלוני ,שנים או שלשה חללים מקום לבנה ,על פתח החדר היא צוהר לרוח ולא לאור כי לא יכילו זיקי השמש. המטה מוצעת על הקרשים גבוה הרבה מן הארץ, כי הקרשים תקועים בקלעי הקיר ,תחתיה יסתירו כלי הבית ,מהקורה עד פאת המטה או עד למטה לארץ יריעות משי אדום או פשתן לבן תלויים .לפעמים העניים יפרשו היריעה לכסות חסרון המטה, זאת מטת איש ואשתו ,הבחורים והבתולות לוטים בשמלה וישכבו בה. מראות קטנים תלויים בקירות ונר זכוכית הדולקים בלילות שבת, שולחנם כדמות כסא, וכסא אין להם כי יושבים על הארץ, כי ישמעאלים הם, שופתים סיר הנזיד על כיור או האח אש של חרש .ספון וקרקע החדר והחצר מצופה במלט כעין כותל, קלעי הבית כגובה קומת איש מכוסים במפרש גמא רך ,לא יראו בהם פסל כל תמונה ,לפי דעתם הוא —בל יפנו אל האלילים, ולפי דעתי —בעבור היותם כסילים או כי לא יכלו ולא ירצו להטות שכמם לסבול עול החכמות ,על כל פנים לא תראה בבתיהם סמל מערומי אשה או צלמי זכר או תבנית חשופי שת ומערי איש .גגותיהם במעקה ומחוברים יחדו, באופן כי דרך הגגות הולכים מבית לבית ומחצר לחצר ,פתח החצר קטן ושפל כי אף הגמדים יכופו כאגמון ראשם לעבור ,אצל פתח החצר מוצאת הפרשדונה יעלה באשם, רוב הבתים בנויים על טור אחד והמעט אשר על שני טורים או על שלשה, על הטור העליון יציע סביב לחצר לכל צרכי הבית.
הנה זאת תורת הבית אשר ישבנו בו ,וכמעט כל הבתים הם על מתכונת הזה .רק בתי הפקידים נוצרים כוננו כדרך בתי אירופא. בתי הדלים מלאו קיא צואה בלי מקום, אך בתי הקצינים אף באין הדר זכו בעיני.
החנויות הן כמחִלות בקיר, כמנהרות אשר ראיתי בבואי, גבוהות מן הארץ חצי קומת איש ויוכל איש היושב בהן על הארץ לקחת את כל אשר יחפוץ בהושיט ידו לבד בל יעמוד, כי לא יכילו שני אנשים. דלת החנות נסגרה במפתח עץ, במערות אלו מוכרים כל ממכר. המעט הם סוחרי בגד, יותר מהמה רוכלי בשמים, ועל כולם מוכרי מאכלים. רק בראותי כל אלה נהפכו מעי בקרבי: בשר צלי שמן, בורית, חמאה, זיתים, ומינים שונים – הכל הולך אל מקום אחד בשני חריטי מאזנים עשויים מקש, והכל נקח באצבעותיהם ונתון מיד הקונה אל יד המוכר ומיד המוכר אל יד הקונה. אבני המשקל הם אבנים מן השוק, תופרי בגדים ערביאים לא יצלחו רק לבגדיהם לבד והיהודים לבגדיהם לבד, ומאלה גם לבגדי נוצרים. הערביאים עושים נעלים להם וליהודים; והיהודים – נעליהם ונעלי נוצרים.
ביום הראשון. הסוחר, המשרת והמליץ נסעו ללאראגי לדבר על עניניו עם אח פקיד גינואה פראנסיסקו קואפי היושב שם וקרוב למלכות, והניחני בטאנגיא לשמור הונו ועזבוניו, וארוחתי נתנה לי מאת בעל הבית דבר יום ביומו עד שובו.