מרכז הפרשה בתורה/פרק ג

פרשות יוסף

פרשה ט: יוסף עבד (ל"ט, א- מ"א, יד)

 א  וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב  וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. ג  וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא  עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד  וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. ה  וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל אֲשֶׁר  יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. ו  וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. ז  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה   עִמִּי. ח  וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. ט  אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת   וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. י  וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא  וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. יב  וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב  בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג  וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה. יד  וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו  וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי  הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז  וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. יז  וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר  בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. יח  וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא  וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה. יט  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ. כ  וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ   אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר. כא  וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. כב  וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. כג  אֵין   שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ. א  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. ב  וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר   הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. ג  וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר  מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. ד  וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר. ה  וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ   בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ  הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. ו  וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. ז  וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר  מַדּוּעַ   פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. ח  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. ט  וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. י  וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם   וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. יא  וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. יב  וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ  שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. יג    בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. יד  כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה.   טו  כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. טז  וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. יז  וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה  אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. יח  וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ  שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. יט  בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ. כ  וַיְהִי   בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. כא  וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. כב  וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה    כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. כג  וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. א  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. ב  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג  וְהִנֵּה   שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. ה  וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם   שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. ז  וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח  וַיְהִי בַבֹּקֶר   וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. ט  וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר  אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. י  פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי  בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. יא  וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא  אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. יב  וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ  אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. יג   וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה  אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה. יד  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.

תחום הפרשה

בפרשת מכירת יוסף, הוזכר פעמיים כי יוסף במצרים. תכף למכירה: "...וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה" (ל"ז, כח). כמו כן לאחר תגובת יעקב להיעדרות יוסף: "והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" (ל"ז, לו). לאחר פרשת המכירה הפסיקה התורה בעניינו של יוסף ועברה לעניינו של יהודה (ל"ח, א- ל). לאחר פירוט קורותיו של יהודה ובניו, התורה חוזרת וברציפות לתיאור קורותיו של יוסף. משום כך אנו נתחיל את פרשת "יוסף עבד" לאחר קורותיו של יהודה, כאשר הכתוב מציין שוב את עובדת היותו של יוסף עבד: "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה..." (ל"ט, א). מכאן ואילך אנו פוגשים את יוסף כעבד בבית פוטיפר, ולאחר מכן בבית הסוהר. יוסף חדל להיות עבד כאשר הוא מובא אל פרעה לפתור לו את חלומותיו. יוסף מתגלח וכן "ויחלף שמלותיו", זוהי החלפת בגדים סמלית. יוסף לא חוזר יותר לבגדי אסיר. הפרשה מסתיימת אם כן בפסוק המציין את השינוי המהותי במעמדו של יוסף: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה" (מ"א, יד).

ענייני הפרשה

1. יוסף מצליח בבית פוטיפר.
2. אשת פוטיפר מתגרה ביוסף.
3. יוסף נשלח לבית הסוהר ומצליח שם.
4. חלומות שרי פרעה, פתרונם והתגשמותם.
5. חלומות פרעה.
6. הבאת יוסף לפני פרעה.

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

ל"ט-23, מ'-23, מא א-י"ד-14
סך כל הפסוקים =60

מחצית א

ל"ט-23,מ א-ז-7 סך המחצית = 30 פסוקים

מרכז:

 "ויאמרו אליו חלום חלמנו ופֹתר אין אֹתו ויאמר אלהם הלוא לאלקים פתרנים ספרו נא לי"
    מ' ח'

מחצית ב': מ'ח- כג-16, מא א-יד-14 סך המחצית = 30 פסוקים

למשמעות הרעיון המרכזי

ידועים ומפורסמים דברי חז"ל אודות יוסף: "שם שמים שגור בפיו" (תנחומה ח'; רש"י, ל"ט, ג). יוסף חדור אמונה וביטחון בה', ליוסף ברור כי הכל מאתו יתברך. אצל יוסף הביטוי בעזרת ה', או בסייעתא דשמיא- אינו מושג ריק, אלא מציאות. כאשר שרי פרעה חולמים חלום, יוסף אינו מעמיד עצמו כידען או אומן בפתירת חלומות, אלא מסביר כי "לאלקים פתרנים". למעשה, בדבריו אלה מגלה יוסף את תפיסת עולמו כי "לאלקים פתרנים" באשר לכל המציאות כולה, ובודאי לעובדה שיוסף עצמו עבד וכעת בבית הסוהר. יוסף חדור אמונה כי כל הקורות אותו זהו מהלך אלוקי שבשר ודם אינו מבין אותו אלא "לאלקים פתרנים", ואולי זה אשר נותן ליוסף את כוחות הנפש לשרוד במציאות המצרית כעבד וכאסיר. נמצאנו למדים, כי במרכז הפרשה המתארת את "יוסף כעבד", מגלה לנו התורה את דמותו של יוסף המכיר בכל המציאות כמהלך אלוקי. האדם מתקשה ולפעמים אינו מסוגל לפתור את חידת המתרחש בהיסטוריה ורק "לאלקים פתרנים". רק ה' היוצר כל והאחראי לכל, רק הוא יכול לפתור את חידת ההתרחשויות.

פרשה י: חלומות פרעה ופתרונם (מ"א, א- לב

  א  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. ב  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. ה  וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. ז  וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח  וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. ט  וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר  אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. י  פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. יא  וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא  אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. יב  וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ  אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. יג  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה  אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה. יד  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. טו  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. טז  וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. יז  וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף  בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. יח  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. יט  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר  לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. כ  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. כא  וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. כב  וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. כג  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם. כד  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי. כה  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. כו  שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה  חֲלוֹם אֶחָד הוּא. כז  וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב. כח  הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. כט  הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ל  וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ. לא  וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד. לב  וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. 

תחום הפרשה פרשה זו מתארת את חלומותיו של פרעה ואת הפתרונות שפתר לו יוסף. תחילתה: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עֹּמד על היאֹר" (מ"א, א). סיומה של הפרשה בסוף הפתרון של יוסף: "... ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשֹתו" (מ"א, לב). המשך דברי יוסף "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים:" (מ"א, לג), אינם חלק מהפיתרון, אלא מכאן ואילך יוסף עובר להצעתו, כיצד להתמודד עם המציאות העתידה להתרחש במצרים .

ענניני הפרשה 1. חלום הפרות וחלום השיבולים מ"א, א- ח 8 פס' 2. הבאת יוסף לפני פרעה ט- טז 8 פס' 3. פרעה מספר את חלומותיו ליוסף יז- כד 8 פס' 4. פתרון החלומות ע"י יוסף כה- לב 8 פס'

הפרשה בנויה בצורה כיאסטית וסימטרית, שמונה פסוקים בכל צלע. א. חלומות פרעה ב. הבאתו של יוסף ג. סיפור החלומות ליוסף ד. פתרון החלומות

מבנה ומרכז מחצית א: מ"א, א- טז 16 פס'

מרכז: מ"א, טז- פסוק אחרון של מחצית א' "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה"

מחצית ב: מ"א, יז- לב 16 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי הפסוק המרכזי בפרשה הינו המשפט הראשון שאומר יוסף לפרעה: "...בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" יש כאן הרבה יותר מאשר "שם שמים שגור בפיו" של יוסף, וכדברי המדרש: "תלה הגדולה בבעליה" (תנחומא מקץ ג'). פרעה, החושב עצמו לאלוה, כמו כל מלך מצרי, עומד מול עבד אסיר עברי. יוסף העבד אינו חושש לגורלו ולמעמדו, ואינו חושש לאמר לפרעה, כי יש אלקים ממעל לכולם, והוא הוא הקובע סדרי עולם. לעומתו, פרעה אינו אלא כלי בידי האלקים. יוסף, שעד כאן היה עבד בבית הסוהר, תחתית המעמד החברתי במצרים ובעולם, עומד מול המלך המצרי, הנחשב לתפקיד הרם ביותר עלי אדמות. יוסף במעמד זה עומד בגאון בפני פרעה ומציג בפניו את האמת הדתית והאמונית שלו. יש אלוקים בעולם! והוא הקובע את מהלכי ההיסטוריה. ואילו פרעה אינו אלא בבחינת "לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי כ"א, א). לצורך מהלכי ההיסטוריה, שנקבעו ע"י ה', במקרה הטוב ה' עושה חסד ומודיע לפרעה את אשר יקרה .

פרשה יא: עלייתו של יוסף (מ"א, לג- מו)

לג  וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
לד  יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.
לה  וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ.
לו  וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.
לז  וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.
לח  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו  הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.
לט  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
מ  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.
מא  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף  רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
מב  וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.
מג  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
מד  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
מה  וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
מו  וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

תחום הפרשה

יוסף סיים את פתרון החלום בהדגשה כי החלום ומימושו אינו אלא תוכנית אלוקית: "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו" (מ"א, לב). בכך סיים יוסף כפי שפתח: "... את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה" (מ"א, כה). מכאן ואילך מתחילה פרשה חדשה , והיא עלייתו של יוסף. פרשה זו מתחילה ביוזמתו ובתבונתו של יוסף להציע לפרעה , כיצד להתמודד עם המציאות העומדת לבוא על מצרים: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" (מ"א, לג). יש להניח, שהצעתו של יוסף בבחינת "ועובר לעשייתן", חיזקה אצל פרעה את האימון בפיתרונו של יוסף. יתר על כן פרעה התרשם מיוסף כאיש בעל יוזמות , תבונה ויכולת עשיה. פרעה מגיב לדברי יוסף: "…אין נבון וחכם כמוך" (מ"א, לט). בעקבות הצעתו של יוסף החליט פרעה למנות את יוסף על כל ביתו ו "על כל ארץ מצרים". לבסוף העלהו לתפקיד המשנה לפרעה. פרשה זו מסתיימת בציון העובדה שיוסף אכן אוחז במושכות השילטון: "… ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים"(מ"א, מו).

ההדרגתיות בעלייתו של יוסף

א. מ"א, לט- מ: "אתה תהיה על ביתי" ב. מ"א, מא- מג: משנה לפרעה ג. מ"א, מד: אחראי על הצבא

בפסוקים אלה (לט- מד), בהם ממנה פרעה את יוסף, מוזכר שלוש פעמים "ויאמר פרעה אל יוסף" (לט, מא, מד). מאחר שפרעה הוא הדובר היחידי, לא ברור מדוע יש צורך בחזרה על הביטוי "ויאמר פרעה"?! ניתן להסביר חזרה זו בכך שבכל פעם שמוזכר "ויאמר פרעה", הכוונה היא שפרעה מעלה את יוסף בעוד תפקיד. כלומר, בס"ה עלייתו של יוסף נעשתה בשלושה שלבים:

שלב א- (פסוקים לט- מ) בפסוקים אלה בולט הביטוי "אתה תהיה על ביתי". יש לראות בכך מינוי מוגבל. אומנם "ועל פיך ישק כל עמי" , אך נראה שאין כוונה במינוי זה שיוסף יצא וישלוט על ארץ מצרים, אלא יותר בבחינת יועץ בארמון. במונחים של ימינו "ראש לשכה".

שלב ב- (פסוקים מא- מג) במינוי זה בולט ומודגש הביטוי "ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים". כדי להדגיש את גודל התפקיד פרעה מעלה את יוסף לדרגת משנה למלך: "וירכב אתו במרכבת המשנה". אכן נראה שיוסף חסר כל מגבלות, שהרי הוא המשנה לפרעה. אם כן מה התווסף בתפקידו הבא בפסוק מד.

שלב ג- (פסוק מד) בשלב זה בולט הביטוי "... ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". נראה כי תרגום אונקלוס עוזר לנו להבין את התוספת בתפקיד בפסוק זה: "...ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למחד זֵין וית רגליה למרכב על סוסיא בכל ארעא דמצרים". פירוש: ...ללא רשותך לא ישא איש את ידו לאחוז בנשק ולא ירים איש את רגלו לרכוב על סוס בכל ארץ מצרים. מדברי התרגום ניתן להבין, כי פרעה נתן ליוסף סמכויות בתחום הצבא והביטחון. גם רש"י הבין כך את הפסוק ופירש: כתרגומו .

ענייני הפרשה

א. עצתו של יוסף להתמודד עם שנות השובע ועם שנות הרעב מ"א, לג- לו ב. מינויו של יוסף לתפקידים שונים ולמשנה לפרעה. מ"א, לז- מו

מבנה ומרכז

מחצית א: מ"א, לג-לט 7 פס'

מרכז: מ"א, לח- לט סוף מחצית א' "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו: ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך:"

מחצית ב: מ"א, מ- מו 7 פס'

למשמעות המרכז

בפרשה זו המתארת את עלייתו של יוסף, אנו מוצאים במרכז את הסיבה לכך שפרעה מינה את יוסף למשנה. פרעה מכיר בכך כי יש ביוסף "רוח אלקים" ומי שיש בו רוח אלקים המסקנה המתבקשת היא, כי "אין נבון וחכם" כמוהו17 -א. כמו במרכזים אחרים בפרשות יוסף גם כאן אנו מוצאים איזכור של שם "אלקים". אלא שהפעם אין הדבר בפי יוסף אלא בפיו של פרעה.

פרשה יב: התגשמות חלומותיו של פרעה

(מ"א, מז- נו)

מז וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. מח וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. מט וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר. נ וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. נג וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

תחום הפרשה

מיד לאחר שפרעה מינה את יוסף "על כל ארץ מצרים", התורה עוברת לתאר את שבע שנות השבע במצרים ואת תחילתו של הרעב. זאת כדי להדגיש כי חלומותיו של פרעה התגשמו, כפי שפתר יוסף. פרשה זו מתחילה בתיאור השבע במצרים: "ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים" (מ"א, מז). ולאחר מכן יוסף אוסף "בר כחול הים הרבה מאד...". במסגרת שנות השבע כותבת לנו התורה על הולדת שני בניו של יוסף. בהחל שנות הרעב העם צועק "אל פרעה ללחם", ותשובתו היא "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". תיאור הרעב במצרים מסתיים בציון כי הרעב כבד: "ויחזק הרעב בארץ מצרים" (מ"א, נו). (הפסוק הבא מ"א, מז עוסק ברעב בכל הארצות מסביב למצרים ובתוצאה המתבקשת: "וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף").

ענייני הפרשה

1. תיאור שבע שנות השבע במצרים מ"א, מז- נג 7 14 פס' 2. תיאור תחילת הרעב במצרים מ"א, נד- נו 7

מבנה ומרכז

מחצית א: מ"א, מז- נ 4 פס'

מרכז: מ"א, נא- נב "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת 2 פס'

			          כל בית אבי: ואת שם השני קרא 
                                                    אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי"

מחצית ב: מ"א, נג- נו 4 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי

במרכז הפרשה יוסף קורא שמות לשני בניו. בשני המקרים יוסף נותן סיבה לשמות ובאיזכור שם אלקים: "כי נשני אלקים", "כי הפרני אלקים". כלומר, שוב "שם שמים שגור בפיו" של יוסף ובמרכז הפרשה. נמצאנו למדים כי יוסף מזכיר את שם ה' לא רק בפני שרי פרעה (מ', ח), ולא רק בפני פרעה (מ"א: טז, כה, כב, לב), אלא גם כשהוא נמצא עם עצמו ואמור לתת שמות לבניו. יוסף מביע בכך את אמונתו כי ה' אתו לאורך כל הדרך. אנו מוצאים כי לאיזכור שם שמים בפרשתינו יש משמעות מיוחדת. עד כאן מצאנו ש"שם שמים שגור בפיו" בהיות יוסף עבד, כאשר הוא בצרה ומצוקה. אולם מה יקרה כשהוא יעלה לגדולה. האם גם כאשר יוסף יהיה משנה למלך עדיין יזכיר את שם ה', או שמא ח"ו יהא בבחינת "וישמן ישורון ויבעט"? הנה כי כן, גם כאשר יוסף ברום המעלה ובתקופת שבע גם כאן "שם שמים שגור בפיו".

פרשה יג: חלומות פרעה, הפתרונות והתגשמותם (מ"א, א- נו)

א וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. ב וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. --------------------------- כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא. כז וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב. כח הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. כט הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ. לא וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד. לב וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.---------------------------------------------------------------------- נג וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

תחום הפרשה

פרשה זו כוללת את שלוש הפרשות הקודמות: א. פרשת חלומות פרעה והפיתרון ב. פרשת עלייתו של יוסף ג. פרשת התגשמות חלומו של פרעה. משום כך פרשה זו מתחילה בתחילתה של פרשת חלומות פרעה (מ"א, א) ומסתיימת בסוף פרשת התגשמות החלומות (מ"א, נו).

ענייני הפרשה

שני חלומותיו של פרעה מ"א, א- ח 8 חלומות הבאת יוסף לפני פרעה ט- טז 8 פרעה פרעה מספר את החלומות ליוסף יז- כד 8 והפיתרון יוסף פותר את החלומות כה- לב 8

הצעת יוסף להתמודדות לג- לו 4 עלייתו עם השבע והרעב של עלייתו של יוסף עד למשנה למלך לז- מו 10 יוסף

תיאור שנות השבע במצרים מז- נג 7 התגשמות תיאור תחילת הרעב במצרים נד- נו 3 החלום

מבנה ומרכז

מחצית א: מ"א, א- כד 24 פס'

מרכז: מ"א, כה- לב "כה: ויאמר יוסף... את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה: כח: הוא הדבר 8

          אשר  דברתי... אשר האלקים עֹשה       פס'           
          הראה את   פרעה: לב:...כי נכון הדבר
                                                    מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו:

מחצית ב: מ"א, לג- נו 24 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי פרשה זו מתארת, כביכול, את קורותיו של פרעה: חלומותיו, הפתרונות והתגשמותם. אולם במרכז פרשה זו אנו מוצאים דווקא את יוסף בנאום דבריו: פתרון החלומות. אשר על כן נראה כי, דרך פרשה זו ומרכזה באה התורה ללמדנו, שארועים גדולים, ובקנה מידה ארצי ועולמי, נעשים למענו של צדיק אחד . כמו כן רצתה התורה ללמדנו בפרשה זו ובהדגשת המרכז כי הקב"ה, הוא אשר עושה את ההסטוריה, ולפעמים באמצעות מלכים. לפי רצון ההשגחה הקב"ה מגלה את המהלכים העתידיים למלך בשר ודם. משום כך במרכז הפרשה נמצא דווקא יוסף ופתרונו, כאשר בדבריו הוא מדגיש כי כל החלומות והפתרונות הם מהלך אלוקי. רעיון זה מודגש בדברי יוסף שלוש פעמים בפתיחת דבריו, בסיומם וכמובן במרכזם. כדקלמן:

פתרון חלומותיו של פרעה איזכור "אלקים" בפתיחה, במרכז ובסיום.

מחצית א

4 פסוקים

פירוש הסמלים כה: "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה" כו: - - - - - - - כז:- - - - - - - כח: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עשה הראה את פרעה"

מחצית ב

4 פסוקים פירוש החלום

כט: - - - - - - ל:- - - - - - - לא:- - - - - - לב: "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו"

 מבנה ומרכז (אפשרות ב)

כאמור, פרשת המרכז בנויה משמונה פסוקים, ובמרכזה מסר ברור ובעל משמעות רבה לפרעה: "...אשר האלקים עשה הראה את פרעה". לכן אנו יכולים לחלק את כל הפרשה לשתי מחציות כאשר פסוק זה הינו מרכז כל הפרשה.

מחצית א: מ"א, א- כח 28 פס'

מרכז: מ"א, כח: פסוק אחרון במחצית א "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עשה הראה את פרעה"

מחצית ב: מ"א, כט- נו 28 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי

בנוסף לנאמר לעיל, ניתן ללמוד מהפסוק המרכזי דבר נוסף: יש כאן התחלה של חינוך מלך מצרים להכיר בה'. כפי שיודגש בהמשך, בספר שמות במסגרת עשר המכות: "למען תדע כי אני ה'" (שמות ח', יח). מלך מצרים הרואה עצמו שליט בלעדי לומד להכיר בקיומו של מלך עולם, אשר הוא העושה את ההיסטוריה וכדברי יוסף: "אשר האלקים עשה הראה את פרעה".

פרשה יד: ששה חלומות (ל"ז, א- מ"א, כד)

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה2 לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.------------------------------------ א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. ---------------------------------------------------- א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. ב וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר. ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר.------ ט וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי י וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.יא וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. ------------------------------------------------------------------------ טז וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. יז וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי.--------------------------------------- יז וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. יח וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. יט וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. כ וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. כא וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. כב וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. כג וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם. כד וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

למשמעות החלומות בפרשות יוסף

פרשות יוסף שזורות ורקומות במסגרת של שלושה חלומות כפולים: יוסף חולם שני חלומות, שרי פרעה (שר המשקים ושר האופים) חולמים שני חלומות, וכן פרעה חולם שני חלומות. החלומות בפרשות יוסף מהווים את המניע העיקרי לכל ההתרחשויות. חלומותיו של יוסף, הם אשר מגבירים את השנאה והקנאה בבית יעקב, עד שלבסוף האחים מוכרים את יוסף. זאת מפחד שהחלומות אכן יתגשמו ויוסף יהיה המושל והמולך על האחים. למעשה, שאר החלומות הינם בבחינת האמצעי להתגשמות חלומותיו של יוסף. חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים והפתרונות, שפתר להם יוסף, הם שגילו את יוסף כפותר חלומות, וגרמו לכך שפרעה יזמין את יוסף לפתרון החלומות שחלם פרעה. מאידך חלומותיו של פרעה והתגשמותם הביאו לכך שיוסף יגיע לדרגת משנה לפרעה, ושאחיו ירדו למצרים וישתחוו לו. בכך מתגשם חלומו של יוסף לפי פתרון האחים "...המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו...".

נמצאנו למדים אם כן שכל החלומות מקדמים אותנו לקראת עלייתו של יוסף לתפקידו הרם, משנה למלך . על ידי כך הוא יכול להביא את יעקב וביתו למצרים, ולקדם את המהלך האלוקי של ברית בין הבתרים. החלומות אינם עניין בפני עצמו, אלא הם מהווים את "הבריח התיכון" לכל הקורות את יוסף בפרט ואת בית יעקב בכלל. לסיכום אי אפשר להתעלם מכך שהתורה מצאה לנכון לגולל את האירועים וההתרחשויות ההיסטוריות העולמיות באמצעות חלומות. לאור כל זאת ניתן להתייחס לשלושת החלומות הכפולים כאל פרשה אחת שלימה ועצמאית.

תחום הפרשה

הפרשה מתחילה בל"ז, א "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". הגם שהחלום הראשון מתחיל רק בפסוק ה' "ויחלם יוסף חלום...", אך נראה שיש להתייחס לפסוקים א- ד כאל הקדמה. מה גם שהתורה מתחילה את ל"ז, א כפרשה חדשה. ("פרשה סתומה"). פרשה זו תסתיים כאשר לפנינו יהיו כל החלומות כולם. כלומר, לאחר שפרעה מספר ליוסף את חלומותיו (מ"א, כד). מכאן ואילך לא יסופרו עוד חלומות ולא חזרה עליהן. אלא מכאן ולהבא אנו נפגש עם התגשמות החלומות של פרעה ושל יוסף.

ענייני הפרשה חלומות יוסף ומכירת יוסף ל"ז, א- כח התגובות למכירת יוסף ל"ז, כט- לו מעשה יהודה ותמר ל"ח, א- ל יוסף בבית פוטיפר ל"ט, א- יח יוסף בבית הסוהר ל"ט, יט- כג חלומות שרי פרעה, הפתרונות והתגשמותם מ', א- כג חלומות פרעה מ"א, א- ח הבאת יוסף בפני פרעה מ"א, ט- טז פרעה מספר את חלומותיו ליוסף מ"א, יז- כד

מבנה ומרכז סך הפסוקים בפרשה ל"ז, א- לו 36 ל"ח, א- ל 30 ל"ט, א- כג 23 136 פס' מ', א- כג 23 מ"א, א- כד 24

מחצית א: ל"ז, א- לו 36 ל"ח, א- ל 30 67 פס' ל"ט, א 1

מרכז: ל"ט, ב- ג: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי: וירא 2 פס'

     אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה
      ה' מצליח בידו"

מחצית ב: ל"ט, ד- כג 20 מ', א- כג 23 67 פס' מ"א, א- כד 24 למשמעות הרעיון המרכזי

א. בפרשה זו המגוללת בפנינו שישה חלומות, היינו עלולים לטעות ולחשוב כי יד המקרה היא השלטת, כביכול האדם נתון לחלומות ולמקריות. אכן לחלום יש שני היבטים מנוגדים. האחד אין חלום ללא דברים בטלים, ומאידך חלום הינו אחד ממאה בנבואה. כדי שלא נטעה ונזקוף את הצלחתו של יוסף ליד המקרה ולחלומות, הדגישה התורה במרכז הפרשה בדיוק, כי ה' הוא הגורם להצלחתו של יוסף. ואפילו אדוניו המצרי מכיר בכך . המסקנה המתבקשת מהפרשה היא, כי ה' הוא הנותן חלומות, וה' הוא הגורם להתגשמותם. ב. שם שמים שגור בפיו אדוניו המצרי של יוסף מזהה כי "ה' אתו", עם יוסף. זאת מפני ששם שמים שגור בפיו .מתברר אם כן שמבחינת יוסף זהו רעיון מרכזי בדמותו ובפעלו. יוסף ממשיך דרכם של האבות, לפרסם את שם ה' בעולם. יוסף עושה זאת בגאון גם בהיותו עבד בבית פוטיפר (ל"ט, ב-ג), גם בהיותו בבית הסוהר (ל"ט, כא- כג), גם בעמדו מול שרי פרעה (מ', ח) ובייחוד, כאשר יוסף עומד מול פרעה (מ"א; טז, כה, כח, לב). ג. הפסוקים הנ"ל במרכז הפרשה מדגישים רעיון נוסף והוא – דרכה של ההשגחה. האדם מצליח כי "ה' מצליח בידו". הקב"ה עוזר לאותו אדם היודע , כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.

פרשת טו:חלומות יוסף והתגשמותם (ל"ז, א- מ"ב, ו)

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.------------------------------------ כא וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. כג אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ. ----------------------------- נז וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ. א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

תחום הפרשה פרשה ארוכה זו מתחילה ב- ל"ז, א: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו...". אמנם החלום הראשון של יוסף מתחיל ב- ל"ז, ה: "ויחלם יוסף חלום...", אך אנו נתייחס לארבעת הפסוקים הראשונים של הפרשה (ל"ז, א- ד) כאל הקדמה. כמוכן יש הגיון רב להתחיל את הפרשה בל"ז,א מאחר שזוהי תחילת פרשה לפי המסורה (אחרי פסקא). הפרשה מסתיימת כאשר יוסף משנה למלך, והאחים שבאים "לשבר בר" ממצרים, משתחווים ליוסף: "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (מ"ב, ו). בכך החלום הראשון מתגשם. בחלום הראשון יוסף לא מנה את מס' האחים ("אלומות") וכן לא ציין את הוריו. וממילא כשהאחים ללא בנימין וללא ההורים משתחווים "לו אפים ארצה", מוכח בבירור שאכן החלום הראשון מתגשם (שלא כדעת רמב"ן הסובר כי בשלב זה לא התגשם אף לא אחד משני החלומות). נראה כי אין להתייחס לשני החלומות של יוסף כשני עניינים שונים, אלא כחלום אחד. בבחינת "ועל הִשנות החלום... וממהר האלקים לעשתו". יש להניח כי החלום השני בא לצורך הדגשת הרעיון, שיוסף אכן יהא מושל ומולך, כדברי האחים. יוסף יהיה בעל תפקיד ועוצמה כלכלית, סמכות בלתי מעורערת, כך שתהיה לו אפילו השפעה על אביו ועל כל בית יעקב. לאור האמור, אנו נסיים פרשה זו של חלומות יוסף והתגשמותם, בכך שהאחים מגיעים למצרים בפעם הראשונה, ומשתחווים ליוסף (מ"ב, ו). ענייני הפרשה 1. חלומות יוסף ומכירת יוסף. 2. התגובות למכירת יוסף. 3. מעשה יהודה ותמר. 4. יוסף עבד בבית פוטיפר ובבית הסוהר. 5. חלומות שרי פרעה, הפתרונות והתגשמותם. 6. חלומות פרעה ופתרונם. 7. עצת יוסף ועלייתו עד למשנה לפרעה. 8. תיאור שנות השבע במצרים. 9. תיאור שנות הרעב במצרים. 10. תיאור הרעב בעולם. 11. אחי יוסף יורדים למצרים "לשבר בר".

מבנה ומרכז סך הפסוקים בפרשה ל"ז 36 ל"ח 30 ל"ט 23 175 פס' מ' 23 מ"א 57 מ"ב, א- ו 6

מחצית א: ל"ז, א- ל 30 ל"ח, א- לו 36 86 פס' ל"ט, א- כ 20

מרכז: ל"ט, כא- כג:" ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר: ויתן שר בית הסֹהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית 3

          הסהר ואת כל אשר עֹשים שם              פס' 
                                                    הוא היה עשה: אין שר בית  הסֹהר
          רֹאה את כל מאומה בידו באשר
          ה' אתו  ואשר הוא עֹשה ה' מצליח "

מחצית ב: מ', א- כג 23 מ"א, א- נז 57 86 פס' מ"ב, א- ו 6

 למשמעות הרעיון המרכזי 

בשלושת הפסוקים שבמרכז הפרשה מודגשים שלושה רעיונות א. ה' עם יוסף. ב. יוסף מצליח מפני שה' אתו. ג. אדוניו של יוסף תולה את הצלחת יוסף בכך שה' עם יוסף.

רעיונות אלה נמצאים במרכז הפרשה, בה יוסף חולם להיות מלך, וחלומו אכן מתגשם. נראה כי פסוקי המרכז באים ללמדנו, מהו התנאי להגשמת חלום מסוג זה. מהי הדרך להגיע לגדולה. הדרך היא אחת ויחידה: דרך האמונה כי הכל תלוי בה', וזוהי המשמעות הפשוטה של "שם שמים שגור בפיו". כלומר, יוסף נוקט בדרך האמיתית והנכונה כדי להגשים את חלומו. כמובן, פסוקי המרכז מדגישים לנו את הרעיון המאוד יסודי ובסיסי באמונה, והוא כי ה' הוא הוא המגשים את החלומות. יתר על כן בפסוקי המרכז יוסף עדיין עבד, והדבר בא ללמדנו חזור ושנן כי ה' "משפיל ומרים".

פרשה טז: אחי יוסף במצרים- שלוש עלילות (מ"ב, א- מ"ה, טו) מההתנכרות ועד ההתוודעות

א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם.---------------------------------------------------------------- יט וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת. כ וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל. כא וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.--------------------- א וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.----------------------------------- יד וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. טז וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. יז וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

תחום הפרשה

הפרשה מתחילה ב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים..."(מ"ב, א). עד כאן תיארה התורה רק את יוסף והרעב במצרים. מכאן (מ"ב,א) התורה עוברת לתיאור בית יעקב בכנען וירידת האחים "לשבר בר ממצרים". בפרשה זו האחים נמצאים במציאות מלאת תקלות, מאז המפגש הראשון של האחים עם יוסף הם נקלעים למשברים בזה אחר זה. בתחילה "ויתנכר אליהם" יוסף ומאשים אותם "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם". לאחר מכן יוסף אוסר את אחיו "אל משמר שלשת ימים". לאחר דברי "התנצלות": "את האלקים אני ירא...", יוסף משלח את אחיו אך לוקח "מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם" . בדרכם חזרה לכנען האחים מופתעים לגלות כי כספם באמתחותיהם, והתוצאה: "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו". האחים מגיעים לכנען ונפגשים עם אביהם. הם מבקשים לחזור למצרים לשבור בר, אך הפעם עם בנימין. זאת לפי דרישת "האיש אדני הארץ". בתחילה יעקב מסרב. עובדה זו יוצרת שוב מבוכה בקרב האחים, וחשש כבד באשר לעתיד כולם ברעב המתמשך. לבסוף האחים חוזרים למצרים ונראה, כי יושבו ההדורים עקב המפגש שלהם עם השליט כאשר בנימין אתם. אולם עתה באה עליהם הצרה הגדולה מכולם: עלילת הגביע. האחים עומדים בפני מצב קשה וחמור שלא ידעו כמותו. בנימין אמור להישאר עבד במצרים, מאחר שהגביע נמצא באמתחתו, והוא חשוד בגניבה.

כל פרשת העלילות מתבהרת, כאשר יוסף מתוודע לאחיו. כאן (מ"ה, טו) מסתיימת פרשה שלמה של הקורות את אחי יוסף ברדתם למצרים.

ענייני הפרשה

1. אחי יוסף יורדים למצרים. 2. עלילת המרגלים. 3. מאסר האחים שלושה ימים. 4. מאסר שמעון. 5. מבוכת הכסף המושב. 6. המתח בין יעקב לבין בניו באשר להורדת בנימין למצרים. 7. ירידת בנימין למצרים והמפגש עם יוסף. 8. עלילת הגביע. 9. "ויגש יהודה"- נאום יהודה. 10. יוסף מתוודע לאחיו- פתרון כל המבוכות

מבנה ומרכז

סך הפסוקים

מ"ב 38 מ"ג 34 121 פס' מ"ד 34 מ"ה 15

מחצית א: מ"ב, א- לח 38 60 פס' מ"ג, א- כב 22

מרכז: מ"ג, כג :"ויאמר שלום לכם אל תיראו אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון:"

מחצית ב: מ"ג, כד- לד 11 מ"ד, א- לד 34 60 פס' מ"ה, א- טו 15

למשמעות הרעיון המרכזי

במרכז פרשה זו אנו מוצאים את שם ה' בדבריהם של עבדי יוסף. מצאנו כבר שבמרכזי הפרשות של יוסף שם שמים שגור בפיו של יוסף. כמו כן מצאנו איזכור שם ה' שגור בפיו של פרעה (מ"א, לח). המסקנה המתבקשת היא שיוסף משפיע ברוח האמונה שלו על הסובבים אותו, וגם הם מדברים במונחים של השגחת הבורא על ברואיו. בפרשה זו יש שתי עלילות עיקריות: עלילת המרגלים ועלילת הגביע. בין שתי עלילות אלה, נמצאת פרשת "הכסף השב באמתחֹתינו", ובדיוק במרכז הפרשה כביכול פתרון המבוכה: "אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון..." ביטוי זה המופיע במרכז הפרשה, בא לרמוז לאחים שיד ההשגחה בכל הקורות אותם. וממילא מי שיש לו די בטחון באלקיו ואלקי אבותיו, אל לו לחשוש ממאומה. בהיבט אחר אפשר להבין את מרכז הפרשה, כרמז של יוסף לאחיו . רמז שכל עניין העלילות אינו אמיתי אלא יד מכוונת פועלת מאחורי הפרגוד. ובאמת, נשאלת השאלה, כיצד אחי יוסף אינם קולטים את הרמז? מדוע עיניהם טחו מלראות ומלהבין כי כסף המוחזר לכל האחים אינו יד מקרה אלא יד מכוונת?! נראה כי האחים הטבולים עדיין בחטא המכירה יצרו מסך בינם לבין בוראם. משום כך עיניהם אינה זכה כדי להבין ולהבחין במציאות האמיתית. מאידך האחים מתייחסים לכל הקורות אותם כאל עונש על חטאם. לאחר עלילת המרגלים, ולאחר שנאספו "אל משמר שלשת ימים" הם קושרים זאת לחטאם המפורסם: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת: ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (מ"ב, כא- כב). כמו כן לאחר עלילת הגביע יהודה מתוודה: "...מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך..." (מ"ד טז). לסיכומו של עניין, אנו מבינים כי בין שתי העלילות שיוסף מעליל על אחיו, הוא שולח להם רמז גדול ומשיב להם את כספם. לאורך כל הפרשה אנו תמהים, האם יוסף אכזרי, האם להתייחס ליוסף כמתנקם?? לאור פרשת הכסף המושב, אנו מבינים כי יוסף לאורך כל הדרך אוהב את אחיו, ומחפש דרך להעניק ולהטיב אתם. נקודת המוצא ביחס ליוסף חייבת להיות חיובית, יוסף אינו אדם נוקם ואין בו עוינות . בנוסף לכך, בדרך זו יתברר לאחים למפרע כי כוונותיו של יוסף היו טובות ולא ממניעים של שנאה או נקמה.

פרשה יז: התוודעות יוסף לאחיו (מ"ה, א- טו)

א וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. ו כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. ח וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. יא וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. יב וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. יג וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה. יד וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

תחום הפרשה

הפרשה מתחילה ברגע שיוסף לא יכול להתאפק ולהמשיך בהתנכרות לאחיו, "ויקרא הוציאו כל איש מעלי" (מ"ה, א). יוסף מתוודע לאחיו, מגלה את זהותו, ומנסה לדבר על ליבם. בתחילה האחים יראים מפניו, "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו". עובדה זו מזכירה את ראשית פרשות יוסף, כאשר האחים "ולא יכלו דברו לשלם" (ל"ז, ד). מה רב ההבדל בין שני המקרים: בתחילה האחים לא דברו עם יוסף מתוך הרגשת עליונות ושנאה, אולם עתה הם אינם יכולים "לענות אתו", מתוך הלם ותדהמה, כי יוסף הוא "האיש אדני הארץ", על פיו ישק כל דבר והם האחים נתונים למרותו. נראה בעליל שיוסף משתדל מאוד לדבר על לב אחיו ולהרגיעם. הוא מגלה להם, כי אין בליבו נקימה ונטירה, אלא משליך יהבו על ה' ותולה הכל בידי ההשגחה. יוסף עושה זאת בנאום ההתוודעות, כאשר הוא חוזר בפני האחים שלוש פעמים ומדגיש כי כל האירוע אינו אלא שליחות של ה' כדלקמן:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה 

1. כי למחיה שלחני אלקים לפניכם:

כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ
ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר:

2. וישלחני אלקים לפניכם

לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה:

3. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים..." (מ"ה, ה- ח) לא רק התוכן אלא גם האופן בו יוסף מתוודע לאחיו מסיר מהאחים כל ספק באשר לכוונותיו הכנות של יוסף ובאשר לליבו הנקי ביחס אליהם. בתחילת ההתוודעות יוסף פורץ בבכי: "ויתן את קלו בבכי" לא בכי חרישי ולא בכי מאופק, אלא בכי כזה ש "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". כמו כן יוסף מסיים את נאום ההתוודעות בבכי "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו: וינשק לכל אחיו ויבך עליהם..." לא פלא שלאחר מסע "ריכוך" שכזה: דברי כיבושין וניחומין, בכי בתחילה ובכי בסוף הבינו האחים כי אכן יוסף סלח להם ואין לו טרוניה כלפיהם ומשום כך "ואחרי כן דברו אחיו אתו". (מ"ה, טו).

מבנה ומרכז

פרשת ההתוודעות (מ"ה, א- טו)

א- פתיח

ב, ג (2 פס') התפרצות רגשות- בכי יוסף מדבר האחים שותקים.

ד, ה, ו, ז, ח (5 פס') העובדה- המכירה ההסבר האמוני ה' הוא השולח "למחיה שלחני" – יש מטרה אלקית

ט, י, יא, יב, יג (5 פס')התוצאות המתבקשות "מהרו ועלו אל אבי... וכלכלתי אתך...

			ומהרתם והורדתם את אבי הנה"

י"ד, טו (2 פס') התפרצות רגשות- בכי האחים מדברים עם יוסף. פרשת ההתוועדות בנויה בצורה כיאסטית. הדבר מדגיש את הרעיונות העיקריים בפרשה: א. לדמותו של יוסף- תגובתו רגשית מאוד ולכן הוא מתפרץ בבכי גם בהתחלה וגם בסוף. ב. יוסף מאמין שה' הוא השולח אותו לצורך מחיה, ומשום כך יוסף מצוה על אחיו להביא את בית אביו כדי לכלכלם.

סך פסוקי הפרשה: מ"ה, א- טו 15 פס'

מחצית א: מ"ה, א- ז 7 פס'

מרכז: מ"ה, ח: "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים..."

מחצית ב: מ"ה, ט- טו 7 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי

הפסוק במרכז הפרשה מ"ה, ח הינו שיא וסופו של חלק א' בנאום ההתוודעות של יוסף לאחיו. יוסף מסביר לאחיו בהדרגתיות את יחסו לאירוע המכירה ולתוצאות. א. העובדה- האחים מכרו את יוסף: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה" (ד' ) ב. אומנם אתם מכרתם, אך אלקים שלחני למחיה בעבורכם ומשום כך אין לכם סיבה להיעצב על המכירה: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם:...וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (ה', ז). ג. יוסף חוזר בו מהביטוי "מכרתם" וקורא לכל האירוע שליחות. ואף לא שליחות של האחים אלא של האלקים: "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים..." יתר על כן יוסף מוצא לנכון להרגיע אותם: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם". אכן במרכז הפרשה יוסף מגלה את תפיסת עולמו האמיתית באשר למציאות ולקורות את בית יעקב. מבחינת יוסף יד ההשגחה בדבר, והיא המפעילה את המציאות. כל עניין המכירה אינו אלא סיבה טכנית, את המציאות יש לקרוא כך: "וישלחני אלקים...שמני אלקים לאדון לכל מצרים..."וכל זאת כדי "לשום לכם שארית בארץ..." ואף יותר מכך "ולהחיות לכם לפליטה גדלה". פרשה יח: יעקב ויוסף במצרים א' (מ"ו, כח- מ"ט, לג) (עד מות יעקב לא כולל קבורת יעקב)

כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן. כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.------------------ ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.---------------------- כט וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה. לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת. לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ.

תחום הפרשה

פרשות יוסף פותחות ב "אלה תלדות יעקב יוסף..." ללמדך שעיקרו של יעקב היה יוסף. כי יעקב עבד בעיקר בשביל רחל, ויוסף הוא הבכור של רחל. (רש"י). כלומר לתורה יש עניין שנקרא את פרשות יוסף בהיבט זה של הקשרים יעקב- יוסף. אשר על כן לפנינו פרשה המגוללת את תולדות יעקב ויוסף במצרים. הפרשה מתחילה כאשר יוסף ויעקב נפגשו במצרים: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף...: ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ו, כח- כט). כאשר יעקב ירד למצרים חייו של יוסף שוב קשורים עם אביו. קשר אמיץ זה בה לידי בטוי בתיאורים הרבים של הפגישות יוסף- יעקב ובמעורבות של יוסף באשר לבית יעקב במצרים, כפי שנראה להלן: א. יוסף מביא את יעקב לפגישה עם פרעה. ב. "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס..." (מ"ז, יא) ג. "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" ד. יעקב קורא ליוסף לפני מותו ומשביע אותו שיקבור אותו בקבורת אבותיו במערת המכפלה (מ"ז, א- כב) ה. כאשר יעקב חולה, יוסף ושני בניו באים לבקר את יעקב. בהזדמנות זו יעקב מברך את מנשה ואת אפרים. (מ"ח, א- כב) הפרשה מסתיימת עם מותו של יעקב, כאשר כל בניו נמצאים ליד מיטתו : "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט, לג).

ענייני הפרשה 1. המפגש יעקב- יוסף במצרים. 2. פרעה נפגש עם אחי יוסף. 3. פרעה נפגש עם יעקב. 4. יוסף מנהל את מצרים בימי הרעב. 5. יעקב משביע את יוסף לקוברו במערת המכפלה. 6. המפגש יעקב- יוסף בעת חוליו של יעקב. 7. יעקב מברך את כל השבטים. 8. יעקב מצווה את בניו לקוברו בכנען. 9. מות יעקב.

סך הפסוקים מ"ו, כח- לד 7 מ"ז 31 93 פס' מ"ח 22 מ"ט 33 מבנה ומרכז

מחצית א: מ"ו, כח- לד 7 מ"ז 31 46 פס' מ"ח, א- ח 8

מרכז: מ"ח, ט: "ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם"

מחצית ב: מ"ח, י- כב 13 46 פס' מ"ט, א- לג 33

למשמעות הרעיון המרכזי

בפסוק המרכזי של פרשת יעקב- יוסף במצרים אנו מוצאים שני רעיונות עיקריים. א. "שם שמים שגור בפיו" של יוסף, זאת כפי שמצאנו בכל מרכזי הפרשות שהעלינו עד כה. יעקב שואל את יוסף ביחס למנשה ואפרים "מי אלה?" יוסף יכול לענות תשובה פשוטה: אלה בני! אך אין זו דרכו של יוסף, ולא סגנון דבורו. יוסף משייך כל פעולה שנעשית במציאות לאלקים. גם אם הוא עומד מול עבדי פרעה, מול פרעה, או מול אחיו. הנה כאן יוסף עומד מול אביו ועונה לו לשאלתו: "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה". ב. באותו פסוק מרכזי עונה יעקב לבנו (כתשובה לתשובתו) "קחם נא אלי ואברכם". כלומר, במרכז הפרשה של הקשר יעקב- יוסף נמצא הרעיון שיעקב מברך את בניו של יוסף. גם ללמדך על הקשר ההדוק בין יעקב ליוסף וגם לתת לברכה משמעות יתרה.

פרשה יט: יעקב ויוסף במצרים ב' (מ"ו, כח- נ, יג) (כולל קבורת יעקב)

כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן. כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּ שְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.------------------ ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. טו וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. ------------------ ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ט וַיַּעַל עִ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. י וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

תחום הפרשה

פרשה זו כמו קודמתה מתחילה במפגש יעקב- יוסף במצרים (מ"ו, כח), והיא כוללת את כל העניינים שנזכרו בפרשה הקודמת, אלא שבפרשה זו אנו נכלול גם את עניין קבורת יעקב. אמנם "תלדות יעקב יוסף" מסתיימים עם מותו של יעקב. אולם בהיבט אחר אנו בהחלט יכולים לצרף את עניין קבורת יעקב לפרשת יעקב- יוסף. זאת מאחר שיוסף היה אחראי לקבורת יעקב. לפני מותו מצווה יעקב את יוסף, ומשביע אותו "אל נא תקברני במצרים". אלא "ושכבתי עם אבתי... וקברתני בקברתם" . אכן לאחר מות יעקב יוסף הוא האחראי לקבורת אביו: בתחילה מצווה "את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו". לאחר מכן יוסף פונה "אל בית פרעה" בבקשה לקבור את יעקב בארץ כנען "ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה". ללמדנו שיוסף היה אחראי למסע הקבורה, התורה מציינת ברשימת העולים לכנען, וברשימת השבים את יוסף בפרט ולא הסתפקה בציון כל בית יעקב, כדלקמן: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה... וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו..." ובחזרתם למצרים: "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העלים אתו לקבר את אביו...". (נ', יג) בכך גם מסתיימת פרשה זו.

ענייני הפרשה

1. המפגש יעקב- יוסף במצרים. 2. פגישת פרעה עם אחי יוסף. 3. פגישת פרעה עם יעקב. 4. יוסף מנהל את מצרים בימי הרעב. 5. יעקב משביע את יוסף לקוברו במערת המכפלה. 6. המפגש יעקב- יוסף בעת חוליו של יעקב. 7. ברכת יעקב למנשה ואפרים. 8. ברכת יעקב לכל השבטים. 9. צוואת יעקב לבניו לקוברו בכנען. 10. מות יעקב. 11. קבורת יעקב בכנען.

מבנה ומרכז סך הפסוקים מ"ו, כח- לד 7 מ"ז 31 מ"ח 22 106 פס' מ"ט 33 נ', א- יג 13

מחצית א: מ"ו, כח- לד 7 מ"ז 31 52 פס' מ"ח, א- יד 14

מרכז: מ"ח, טו- טז: ברכת יעקב לאפרים ומנשה: "ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו

אבתי לפניו אברהם ויצחק האלקים הרעה אתי    2
מעודי עד היום הזה: המלאך הגאל אתי מכל רע   פס'
יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי 

אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" מחצית ב: מ"ח, יז- כב 6 מ"ט 33 52 פס' נ', א- יג 13 למשמעות הרעיון המרכזי

במרכז פרשה זו, הדנה בתולדות יעקב ויוסף, אנו מוצאים את ברכת יעקב לבניו של יוסף, אפרים ומנשה. ברכה זו מדגישה את הקשר המיוחד שהיה בין יעקב ליוסף . כבר בתחילת פרשות יעקב ויוסף הפלה יעקב את יוסף בנו לטובה. הפליה זו גרמה לשנאה וקנאה בין האחים ואף לפירוד הממושך בין יעקב ליוסף. על אף כל זאת יעקב דבק ביחסו המיוחד ליוסף גם במצרים, לאחר שהם נפגשים שוב. והנה יעקב מפלה לטובה את יוסף ומברך את בניו ברכה מיוחדת, מה שלא זכו שאר הנכדים .

פרשה כ: ירידת בנ"י למצרים. (מ"א, נד- נ', כו) נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נז וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.-------------------------------------------------------- א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.----------- כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. ו וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.------- כב וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

תחום הפרשה

פרשה זו פותחת ברעב במצרים ו "בכל הארצות" (מ"א, נד). מציאות זו של רעב בכל העולם ואילו "ובכל ארץ מצרים היה לחם"- מציאות זו היוותה את הגורם המעשי במישור הארצי לירידתם של יעקב ובניו למצרים. כמובן ירידה זו התחילה בשלבים. בתחילה "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (מ"ב, א) ומשום כך הוא שולח את בניו למצרים: "רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (מ"בC, ב). מכאן ואילך הדברים מתגלגלים עם ירידתם של יעקב וביתו למצרים, והדברים ידועים ומפורסמים. לאחר פרשת התנכרות יוסף לאחיו, לאחר פרשת עלילת המרגלים, לאחר עלילת הכסף ועלילת הגביע, ולבסוף לאחר ההתוודעות, פרעה מורה ליוסף "אמר אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען: וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים..." (מ"ה, יז- יח). אכן האחים עושים כמצות פרעה ויוסף, ויעקב וביתו יורדים למצרים: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק"(מ"ו, א). עד כאן כל מהלך הירידה למצרים נעשה כשרשרת אירועים של סיבה ותוצאה. הכל לכאורה בידי אדם, במהלך ארצי- מעשי. והנה, לאחר הצעד הראשון של יעקב בעזיבתו את הארץ, כאשר הוא מדרים לכיוון מצרים, ומגיע לבאר שבע. הנה, הקב"ה מתגלה אליו "במראת הלילה": "ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם: אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" (מ"ו, ג- ד). בהתגלות זו של ה' ליעקב הירידה למצרים מקבלת את המימד הנוסף שלה. המימד של ההשגחה, המישור השמימי שבכל המהלך הנדון. מכאן והילך התורה ממשיכה לתאר את הקורות את יעקב וביתו במצרים: המפגש יעקב- יוסף, הפגישה של יעקב ובניו עם פרעה, תיאור שנות הרעב במצרים וניהולו של יוסף את מצרים בשנות הרעב. לעומת הרעב הקשה במצרים התורה מבליטה את מצבם הנוח של יעקב ובניו: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (מ"ז, כז). לאחר מכן יעקב משביע את יוסף לקוברו עם אבותיו במערת המכפלה בכנען, יעקב מברך את מנשה ואת אפרים וכן את כל השבטים. לאחר פרשת מותו של יעקב וקבורתו הפרשה מסתיימת ברמז לכך שעמ"י שקוע בגלות, אך עם אמונה חזקה של הגאולה והעליה לארץ ישראל: "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב: וישבע יוסף את בני ישראל פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה: וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים:" (נ', כד- כו). הפרשה אם כן מסתיימת במותו של יוסף. יוסף מהווה את הסמל של עצמאות בני יעקב, את המשענת הכלכלית והמדינית של בנ"י. סיום הפרשה וספר בראשית כולו במות יוסף בא, לא רק כדי לחתום את תולדות יוסף, אלא בעיקר להצביע על תחילתה של הגלות.

ענייני הפרשה

1. הרעב במצרים "ובכל הארצות". 2. המפגשים של יוסף עם אחיו. 3. ההתנכרות וההתוודעות. 4. ירידת ישראל וביתו למצרים. 5. יוסף מנהל את מצרים בשנות הרעב. 6. ברכת יעקב לבני יוסף. 7. ברכת יעקב לשבטים. 8. מות יעקב וקבורתו. 9. סיום- מות יוסף.

מבנה ומרכז סך הפסוקים מ"א, נד-נז 4 מ"ו 34 מ"ב 38 מ"ז 31 מ"ג 34 מ"ח 22 284 פס' מ"ד 34 מ"ט 33 מ"ה 28 נ' 26

מחצית א: מ"א, נד- מ"ו, ד 142 פס'

מרכז: מ"ו, א- ד (סוף מחצית א')

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק: ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני:  ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם:  אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניךָ"

מחצית ב: מ"ו, ה- נ', כו 142 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי במרכז פרשה זו אנו מוצאים את התגלות ה' ליעקב בהתגלות זו ה' מאשר ליעקב לרדת למצרים: "אל תירא מרדה מצרימה... ואנכי אעלך גם עלה..." לכאורה יעקב ירד למצרים בגלל הנסיבות הארציות: הרעב בכנען, השבע במצרים ויוסף הוא המשביר במצרים. אולם במרכז הפרשה באה התגלות ה' ליעקב. התגלות זו מדגישה כי ירידת יעקב למצרים הינה מהלך אלוקי. יתר על כן כל פרשת יוסף והאחים מקבלת מבט והדגשה שכל כולה הינה מהלך אלוקי. כל ההתרחשויות מובילות לאותה תוכנית של הגשמת ברית בין הבתרים. להדגשת רעיון זה, אנו פוגשים במרכז כל הפרשה את התגלות ה' ליעקב והוא האומר לו לרדת מצרימה.