מרכז הפרשה בתורה/פרק א

פרשה א: "אלפיים שנות תוהו

מאדם ועד אברהם (א', א- י"א, כה)
בראשית א' א'-ג'

א בְּרֵאשִית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב  וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹה וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. ג  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

בראשית ו' ה'-י"א

 ה  וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו  וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת 
 הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם  כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח  וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. ט  אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק 
 תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו  אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. י  וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. יא  וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.

בראשית י"א כ"ד-ל"ב

כד וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח. כה וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כו וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה
וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִי בְּאֶרֶץ
מוֹלַדְתּ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ
וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּת אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב
וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

תחום הפרשה
ספר בראשית פותח בבריאה, ביצירת האדם ובשושלת הדורות. עד פרשות אברהם התורה מקצרת בתיאורים, ואודות דורות שלמים אין פרטים כלל וכלל. כאשר התורה מגיעה לאברהם, נראה כי היא נעצרת במימד הזמן ומאריכה בפירוט אירועים רבים אודותיו. חז"ל חילקו את ימי העולם לשלוש תקופות: אלפים תוהו, אלפים תורה ואלפים משיח. כוונתם באלפים תוהו- מאז הבריאה ואדם הראשון ועד אברהם אבינו (סנהדרין צ"ז ע"א. רש"י מסביר באריכות ובפירוט את חלוקת הזמנים, ומציין כי 2000 שנות תוהו מסתיימים כאשר אברהם בן 52).
פרשה זו של אלפים שנות תוהו הינה קצרה יחסית. 292 פסוקים (א', א- י"א, כה) בלבד מתארים תקופה זו של כאלפים שנה. לעומ"ז מאברהם ועד סוף ספר דברים מתוארת תקופה של כ- 550 שנה.
פרשה זו נתחמת בצורה מאוד ברורה. תחילתה בראש ספר בראשית (א', א) וסופה עם הולדת תרח (י"א, כה), (לפני הולדת אברהם). אכן המסורה סימנה ציון לסוף פרשה (פסקא) לאחר פסוק זה.
הפרשה אם כן מסתיימת לפני הופעתו של אברהם: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם ואת נחור ואת הרן" (י"א, כו). פסוק זה מתחיל את פרשות אברהם, אשר פותחות עידן חדש של "אלפים תורה".

ענייני הפרשה

ששת ימי הבריאה והיום השביעי.
בריאת האדם והאשה, החטא בגן עדן וההשלכות.
מעשה קין והבל- החטא והעונש.
שושלת קין ושושלת אדם- שת- אנוש.
עשרה דורות מאדם ועד נח.
חטא "בני האלהים" וחטא דור המבול.
פרשת המבול: החטא, העונש, ההצלה, הבריאה החדשה וברית הקשת בענן.
נח לאחר המבול, חטאו של חם, הקללה לכנען והברכות לשם וליפת.
תולדות שם, חם ויפת.
מעשה דור הפלגה.
עשרה דורות מנח ועד אברהם.

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

א'-,31, ב'-25, ג'-24, ד'-26, ה'-32, ו'-22, ז'-24, ח'-22, ט'-29, י'-32, י"א א'-כ"ה-25
סך כל הפסוקים=292 פסוקים

מחצית א:
א'-,31, ב'-25, ג'-24, ד'-26, ה'-32, ו'-22, א'-ז'- 7 סך המחצית =145 פסוקים

מרכז:

בראשית ו', ח- ט:

 "ונח מצא חן בעיני ה':אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו  את האלקים התהלך נח"

מחצית ב:
ו' י'-כ"ב- 13, ז'-24, ח'-22, ט'-29, י'-32, י"א, א'-כ"ה-25
סך המחצית =145 פסוקים

למשמעות הרעיון המרכזי

פרשה זו על 292 פסוקיה עוסקת בדורות מאדם עד תרח. תקופה זו מחולקת לשתי יחידות: עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם (ולא עד בכלל). הפרשה אם כן עוסקת בתשעה עשר דורות, כאשר נח הינו הדור העשירי. כלומר, נח נמצא במרכזה של התקופה: תשעה דורות לפני נח, דורו של נח ותשעה דורות אחריו.
לא זו בלבד שנח נמצא במרכז תשעה עשר הדורות, אלא שבמרכז פרשה זו מבחינת מס' הפסוקים אנו מוצאים שני פסוקים המתארים את דמותו של נח: "ונח מצא חן בעיני ה'...נח איש צדיק...את האלקים התהלך נח" (ו', ח- ט). שני פסוקים אלה מתארים ומדגישים את יחסו של ה' לנח: "ונח מצא חן בעיני ה'", ומאידך את יחסו של נח לה': "...את האלקים התהלך נח". נראה כי אין עוד פסוקים כמו שני אלה, המדגישים את יחסו של ה' לנח ואת יחסו של נח כלפי ה' בצורה כה מודגשת ובולטת.
לאורך פרשה ארוכה זו מודגש התוהו, כפי שחז"ל כינו תקופה זו. הנבראים בתקופה זו לא עושים את רצון ה': אדם חוטא וגורם מיתה לעולם, קין רצח את אחיו, "בני האלהים" לוקחים "להם נשים מכל אשר בחרו", דור המבול חוטא ומגדיש את הסאה: "רבה רעת האדם בארץ...ותשחת הארץ...ותמלא הארץ חמס: וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו', ה- יב). ולבסוף דור הפלגה חוטאים גם הם. אולם דווקא במרכזה של פרשת "אלפים שנות תוהו", פרשה המתארת עולם שסר מדרך ה', עולם שבו האדם מתרחק מבוראו. דווקא במרכזה של פרשה זו מופיע "נח איש צדיק...את האלקים התהלך נח" ומשום כך "ונח מצא חן בעיני ה' ".
נראה לאמר, שהתורה רצתה ללמדנו, כי התוכנית האלקית תמיד תצא לפועל והעולם יגיע לתכליתו גם אם תרבה הרשעה בעולם. גם קומץ של עובדי ה' יכולים להאיר אור גדול בעולם החשוך, והם הם יובילו את העולם לתכליתו. בדור המבול, דור של חושך ורשעה, יש אדם אחד בלבד שמוצא חן בעיני ה'. והוא ימשיך ויוביל את העולם לייעודו

פרשה ב: התגלויות ה' לאברהם

בראשית י"ב, א'-ג'

 א  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ ב  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג  וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ 
 וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

בראשית י"ח, א'-ט"ז

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
ג וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר
תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל
הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ
וַיֹּאכֵלוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. י וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. יא
וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם
לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

בראשית כ"ב, ט"ו-י"ט

 טו  וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. טז  וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה  כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. יז  כִּי בָרֵךְ 
 אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט 
 וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

תחום הפרשה
פרשות אברהם אבינו ניתנות להתחלק ליחידות שונות, אחת מהן- פרשת ההתגלויות של ה' לאברהם. פרשה זו פותחת בהתגלות הראשונה, בצווי ה' לאברהם "לך לך מארצך" (י"ב, א), ומסיימת בהתגלות האחרונה בסוף פרשת העקידה "בי נשבעתי נאם ה'... כי ברך אברכך...עקב אשר שמעת בקלי" (כ"ב, טו- יח). כבר חז"ל התייחסו לביטוי המשותף "לך לך" המופיע בהתגלות הראשונה וכן בתחילת פרשת העקידה , ובכך הם מסייעים בידינו לקבוע את תחום הפרשה. להלן נפרט את ההתגלויות – נבואות לאברהם במסגרת פרשה ארוכה זו.

1. התגלות "לך לך מארצך..." (י"ב, א- ג).
זוהי ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם ובה ה' מצווה את אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כשכר על כך ה' מבטיח לאברהם "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". יתר על כן "ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה". לסיכום, ההתגלות כוללת שלושה עניינים עיקריים א- הציווי: "לך לך מארצך...". ב- ברכה: "ואעשך לגוי גדול". ג- ברכות כלליות: "ואברכך...ואגדלה שמך..."

2. ההתגלות בשכם (י"ב, ז)
התורה מתארת את מסעו הראשון של אברהם "עד מקום שכם עד אלון מורה...". בכך אברהם קיים את הצו הראשון: "לך לך מארצך...אל הארץ אשר אראך". משום כך ה' מתגלה אליו, זו ההתגלות הראשונה של אברהם בארץ, וכמובן זוהי ההתגלות הקצרה ביותר: "ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת..." (י"ב, ז).
3. ההתגלות "אחרי הפרד לוט" (י"ג, יד- יז).
לאחר שאברהם נפרד מלוט, הוא קיים בכך את צו ה', "לך לך מארצך...ומבית אביך..." במלואו. רק עכשיו אברהם נפרד גם מבית אביו ולחלוטין. משום כך ה' מתגלה אל אברהם שוב: "וה' אמר לאברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם: ושמתי את זרעך כעפר הארץ...קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה:" (י"ג, יד- יז). בהתגלות זו ה' מפרט לאברהם מה שהבטיח לו באופן כללי בהתגלות הראשונה בשכם עם כניסתו לארץ. בהתגלות הראשונה נאמר לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (י"ב, ז) התגלות זו הינה בבחינת כותרת ומשאירה שאלות.
א. "לזרעך"- כמה? לא פורט.
ב. "אתן את הארץ"- מה גודלה? מה גבולותיה? לא פורט.
ג. עד מתי? האם לתמיד? לא פורט.
והנה בהתגלות השניה יש פירוט.
א. "לזרעך"- "ושמתי את זרעך כעפר הארץ".
ב. "אתן את הארץ" – " שא נא עיניך וראה...צפנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך"
ג. לכמה זמן? – "עד עולם".

4. ברית בין הבתרים (ט"ו, א- כא).
התגלות זו מפורסמת ביותר בגלל גזרת "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". בהתגלות זו התורה מפרטת ומוסיפה על קודמותיה: באשר להבטחת הזרע, ה' מדגיש לאברהם כי "אשר יצא ממעיך הוא יירשך". וכן בעוד שבהתגלות הקודמת זרעו של אברהם משול לחול הים, הרי שכאן הוא משול לכוכבי השמים. אולם החידוש העיקרי בהתגלות זו הוא כריתת הברית בין ה' לאברהם. עד כאן ה' ציוה את אברהם והבטיח לו הבטחות וברכות. אך כאן הקשר ביניהם הופך להיות קשר של ברית. באופן מעשי אברהם לוקח בעלי חיים: עגלה, עז ואיל ובותר אותם. מעשה זה מסמל את הברית מבחינת אברהם. מבחינתו של ה' , "תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". בהתגלות זו ה' מאשרר את ההבטחות הקודמות, אך במחויבות של ברית: בתחילה הובטח לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכאן אותה הבטחה בצירוף ברית: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." לסיכום ניתן לומר כי התגלות "בין הבתרים" באה להדגיש את הבטחת הארץ , אלא שההבטחה נעשית בברית.

5. התגלות ברית המילה (י"ז, א- כב).
כאשר אברהם בן 99 שנה, ה' מתגלה אליו ומורה לו את מצוות ברית המילה. ברית זו קשורה בהולדה, והיא מוקדשת בעיקר להבטחת ריבוי זרעו של אברהם. ההבטחה מודגשת ומוכפלת כדלקמן:

"ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד"
"אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים"
"והפרתי אתך במאד מאד"
"ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו" (י"ז, ב- ו)

בהתגלות זו יש חידוש נוסף, מה שלא היה בהתגלויות הקודמות. כאן נוצרת הזיקה בין ה' לאברהם וזרעו: "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (י"ז, ז). כמו בכל ברית יש מחויבות של שני הצדדים. ה' מבטיח לאברהם את ריבוי זרעו (י"ז, ב, ד, ו) וכמו כן מבטיח את קיום הזיקה עם אברהם וזרעו אחריו: "...להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך". המחויבות של אברהם בברית זו היא לקיים את מצוות ברית המילה, הוא וזרעו אחריו. במסגרת ברית זו ה' מחליף את שמו של אברם לאברהם, ואת שמה של שרי לשרה. כידוע, נתינת שם יוצרת זיקה הדוקה בין נותן השם למקבל השם , כדוגמת ההורה הנותן שם לבנו. אכן החלפת השמות לאברם ושרי בהחלט מתאימה להתגלות זו בה ה' מבטיח "והקמתי את בריתי... להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך". גם בברית זו לא נעדר עניין הבטחת הארץ, המלווה את אברהם מאז כניסתו אליה. אלא שכאן הבטחת הארץ באה בצירוף הקשר ההדוק בין ה' לאברהם: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים" (ח). לאחר ציווי ברית המילה מסיימת הפרשה בלוז של כל ההתגלות, ובעצם מסכמת את כל ההתגלות.

הבטחת הזרע משרה.
ההבטחה להולדת יצחק.
ההבטחה לקיום הברית עם יצחק וזרעו "...אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו... ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה..." (י"ז, יט, כא).

הסיום הינו בעל משמעות רבה, ומשמעותו היא כי הברית בין בורא עולם לאדם בכלל, תהיה עם יצחק וזרעו אחריו. להדגשת הרעיון הסיום נכתב בסוף פרשת ההתגלות בצורה כפולה וכיאסטית כדלקמן: "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו...

               ואת בריתי אקים
               את יצחק אשר תלד לך שרה" 
                                              (בראשית י"ז; יט, כא)

6. ההתגלות באלני ממרא (י"ח, א- לג).
לאחר שאברהם נכנס לברית עם ה', ברית בגופו, ברית המילה, ה' מתגלה אליו. תחילתה של פרשת התגלות זו "וירא אליו ה' באלני ממרא..." וסיומה: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו" (י"ח, לג). להלן עיקרי העניינים בפרשה:

הכנסת האורחים.
בשורת הבן "כעת חיה והנה בן לשרה אשתך..."
תגובת שרה לבשורה.
תגובת ה' לתגובת שרה.
לדמותו של אברהם: "כי ידעתיו... אשר יצוה את בניו ואת ביתו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט...".
דו שיח ה'- אברהם; נסיונו של אברהם להצלת סדום.

בהתגלות זו בניגוד להתגלויות הקודמות לא מוזכרת הבטחת הארץ וגם לא הבטחה לריבוי זרעו של אברהם . הבדל נוסף בין התגלות זו לקודמותיה: בכל ההתגלויות אברהם עושה מה שצווה. אולם כאן אברהם עושה מעבר למה שצווה: גם הכנסת האורחים וגם הנסיון להתווכח עם ה' ולהציל את סדום. כלומר עיקרה של התגלות זו, באה ללמדנו על דמותו וגדולתו של אברהם. משום כך דווקא כאן התורה מגלה לנו מדוע בחר ה' באברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (י"ח, יח- יט). פסוקים אלה מקבילים לפסוקי ההתגלות הראשונה. כדלקמן:

התגלות "לך לך מארצך" (י"ב, א- ג)	ההתגלות "באלני ממרא" (י"ח, יח)
"...ואעשך לגוי גדול..."	"ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום"
"ונברכו בך כל משפחת האדמה"	"ונברכו בו כל גויי הארץ"

אלא שההבדל העיקרי והמהותי בין שתי ההתגלויות הוא, שבהתגלות אלני ממרא התורה מוסיפה את ההסבר מדוע אברהם אמור לקבל את ההבטחות והברכות: "למען אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..."

7. התגלות גירוש ישמעאל (כ"א, יב- יג).
התגלות זו מאוד נקודתית ובאה לצורך עניין מאוד מסויים. אברהם ושרה חלוקים באשר למעמדו ותפקידו של ישמעאל. הקב"ה מתגלה לאברהם ומכריע בנדון: "ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע: וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא: (כ"א, יב- יג).
הנה כי כן, התגלות זו הינה המשך להתגלויות הקודמות, העוסקות בהבטחת זרעו של אברהם. אלא שהפעם עיקרה של ההתגלות באה לבירור הקליפה והסגולה, יצחק ולא ישמעאל: "כי ביצחק יקרא לך זרע".

8. התגלות העקידה (כ"ב; א- ב, יא- יב, טו- יח).
ההתגלות האחרונה לאברהם היתה במסגרת פרשת העקידה, ובה ה' מתגלה לאברהם שלוש פעמים.

בפעם הראשונה ה' מצווה את אברהם: "... קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה..." (כ"ב, ב).
בפעם השניה כאשר יצחק כבר על המזבח, אברהם שולח את ידו "לשחט את בנו", מלאך ה' מתגלה לאברהם ומצוה אתו "...אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה...".
בפעם השלישית לאחר שאברהם מקריב איל בתמורה לבנו, שוב מתגלה מלאך ה' לאברהם: "ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך: כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי:" (כ"ב, טז- יח).

זוהי ההתגלות האחרונה של ה' לאברהם והיא מסכמת את כל ההתגלויות הקודמות לה. כמו כן תחילתה וסופה של התגלות זו דומים מאוד להתגלות הראשונה, התגלות "לך לך מארצך". בכך סיימה התורה מעין מה שפתחה.
נמצאנו למדים כי התורה סייעה בידינו לקבוע את תחומי פרשת ההתגלויות ע"י סיום מעין פתיחה ובשני אופנים:
א. פרשת העקידה פותחת בביטוי "לך לך אל ארץ המריה", כפי שכל פרשת ההתגלויות פתחה בביטוי "לך לך מארצך".
ב. בסיום ההתגלות בפרשת העקידה משתמשת התורה בשתי ברכות לאברהם, אשר מקבילות לברכות בהתגלות הראשונה: "כי ברך אברכך" (התגלות העקידה)
מקביל ל "אעשך לגוי גדול ואברכך". כמו כן "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (התגלות העקידה) מקביל ל "ונברכו בך כל משפחת האדמה". להלן עימוד של ההתגלות האחרונה לעומת קודמותיה.
השוואה בין ההתגלויות

ההתגלויות השונות	ההתגלות האחרונה
התגלות לך לך: "ואעשך לגוי גדול ואברכך" (י"ב, ב)	"ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי ברך אברכך"
התגלות ברית המילה: "וארבה אותך במאד מאד" (י"ז, ב)	"והרבה ארבה את זרעך"
התגלות אחרי הפרד לוט: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ (י"ג, טז) התגלות ברית בין הבתרים: ... וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך" (ט"ו, ה)	"ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים"
התגלות ברית בין הבתרים:"...לתת את הארץ הזאת לרשתה" (ט"ו, ז)	"וירש זרעך את שער איביו"
התגלות לך לך:"ונברכו בך כל משפחת האדמה" (י"ב, ג)	"והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי"

מבנה ומרכז
סך הפסוקים בפרשה
י"ב-20, י"ג-18, י"ד-24, ט"ו-21, ט"ז-16, י"ז-27, י"ח-33, י"ט-38, כ'-18, כ"א-34, כ"ב א'-י"ט-19.
סך כל הפסוקים=268

מחצית א:
י"ב-20, י"ג-18, י"ד-24, ט"ו-21, ט"ז-16, י"ז-27
סך כל הפסוקים=126 פס'

מרכז:
י"ח, א- טז: ההתגלות באלני ממרא:

הכנסת האורחים, הבטחת הבן "כעת חיה"
והתגובות, לדמותו של אברהם: "כי ידעתיו...",
דו שיח ה'- אברהם להצלת סדום.

סך כל הפסוקים= 16פס'

מחצית ב:
י"ח י"ז-כ"ב-17, י"ט-38, כ'-18, כ"א-34, כ"ב א'-י"ט-19.
סך כל הפסוקים=126 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי

ייחודה של פרשת ההתגלות באלני ממרא
פרשת ההתגלות של ה' לאברהם באלני ממרא נמצאת במרכז כל פרשות ההתגלות. פרשה זו (י"ח, א- טז) ייחודית ושונה משאר ההתגלויות. בעוד שבכל ההתגלויות ה' מדבר עם אברהם, ומצווה אותו, או מברך אותו, הרי שבהתגלות זו לא מוזכר דבר ה', אלא רק ציון העובדה שה' מתגלה אליו: "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" (י"ח, א) בהמשך, הפרשה עוברת לעניין הכנסת האורחים- מלאכים, ורק לאחר מכן ממשיכה התורה בדבר ה' לאברהם בקשר להפיכת סדום (י"ח, יז).

הפרשנים נדרשים לבעיה זו וכל אחד בדרכו מנסה להסביר את פשר התגלות ה' לאברהם ללא דיבור. להלן נביא את הגישות העיקריות של הפרשנים השונים. מתוך דבריהם ננסה לעמוד על חשיבותה וייחודה של פרשה זו. רש"י
"וירא אליו לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (עפ"י הגמרא בסוטה י"ד ע"ב, וכן בבא מציעא פ"ו ע"ב). רש"י מסביר בדרך פשט מובהקת: התגלות זו נועדה לשם ביקור חולים, ולא לשם דיבור, ציווי וכו'.

חזקוני
גם החזקוני הולך בדרך הפשט, ומעלה לבעייתנו שני הסברים. א. בעקבות רש"י והגמרא, הוא מסביר כי הקב"ה בא לבקר את אברהם לאחר ברית המילה. ב. ה' אכן כן דיבר עם אברהם בהתגלות זו, אלא שהדיבור נעשה בהמשך, מפסוק י"ז ואילך בהקשר להפיכת סדום. אלא שבין ההתגלות (י"ח, א) ועד תחילת הדיבור (י"ח, יז) ישנו הפסק של עניין הכנסת האורחים .

הרמב"ם
לדעת הרמב"ם, כל הפרשה הינה בבחינת כלל ופרט. כאשר תחילת הפרשה "וירא אליו ה'..." זהו הכלל, וכל ההמשך, כלומר עניין הכנסת האורחים , זהו פירוט ההתגלות. לשיטת הרמב"ם, כל פרשת הכנסת האורחים היתה התגלות נבואית ולא התרחשה בפועל (מורה נבוכים ב', מ"ג).

רד"ק
הרד"ק הולך בעקבות הרמב"ם, וגם הוא סובר שכל הפרשה הינה התגלות נבואית ולא אירעה בפועל.
רמב"ן
הרמב"ן על אתר (י"ח, א) יוצא חוצץ כנגד שיטת הרמב"ם, ואינו מוכן לקבל שהמקרא יוצא מידי פשוטו, ושתיאור הכנסת האורחים לא אירע במציאות. לדברי רמב"ן, התגלות ה' ללא דיבור משמעותה "גילוי שכינה למעלה וכבוד לו (לאברהם)". סייעתא לדבריו, הוא מביא ממקרים אחרים בתורה, שהקב"ה התגלה ללא דיבור, אלא רק להשרות שכינה. כגון, גילוי שכינה לאחר הקמת המשכן והשלמת עבודת היום הראשון: "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט', כג). ממשיך רמב"ן ומסביר: "מפני השתדלותם של בנ"י במצוות המשכן זכו לגילוי שכינה כדי להודיע כי רצה אלקים את מעשיהם". כך אם כן מסביר רמב"ן את "וירא אליו ה' ". בעקבות קיום מצוות ברית המילה זכה אברהם לגילוי שכינה. כלומר, מטרת ההתגלות היתה הבעת נחת רוח ממעשהו של אברהם, וממילא אין מקום לדיבור או ציווי כל שהוא.

ספורנו
הספורנו הולך בשיטת הרמב"ן ומוסיף נופך משלו. לדבריו, הקב"ה מופיע באלני ממרא בעקבות מצוות ברית המילה שקיים אברהם. "שם הופיע האל יתברך שכינתו כדי לעמוד בברית כמשפט לכל כורתי ברית". לדעת הספורנו, ברית המילה הינה ברית בין שני צדדים, ומשום כך גם הקב"ה צריך להיות נוכח במעמד הברית.

אור החיים
או"ח בפירושו מייחס חשיבות עליונה להתגלות זו. לדבריו, התגלות זו הינה בבחינת שיא, שאליו הגיע אברהם בקרבתו ובייחסו לה'. עד כדי כך שה' מחליט להתגלות לאברהם לא לשם ציווי, לא לשם ברכה או הבטחה, אלא מפני שאברהם נעשה מרכבה לשכינה. ואלה דברי האו"ח: "נראה כי כוונת הכתוב היא שבא להודיע שהשרה שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה. ותמצא שאמרו חז"ל: האבות מרכבה לשכינה (ב"ר מ"ז)". הוא ממשיך ומסביר כי אברהם זכה לכך מפני שקיים את מצוות ברית המילה: "עוד ירצה לאמר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו"ד רשימא קדישא (תנחומא צ"ו). והוא מאמר הזוהר וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא (הזוה"ק ח"א צח)". לדברי או"ח, יש דרגות בנבואה ואברהם הגיע אל "שלמות כללות אור עליון" בעקבות מצוות ברית המילה. בניסוח אחר מסביר זאת אוה"ח: "אברהם הגיע לנבואה שלימה".

ההתגלות באלני ממרא- פסגת ההתגלויות

נראה כי דברי הרמב"ן, הספורנו ואוה"ח מכוונים לאותו הסבר. כאשר אוה"ח בפירושו האריך והדגיש את ההסבר, וכלל את דברי קודמיו ובעיקר את הרמב"ן, וכמו כן ביסס את דבריו על מדרשי חז"ל ועל הזוה"ק.
לפי אוה"ח הקדוש בהתגלות זו הגיע אברהם אבינו לדרגה גבוהה ביותר של נבואה, "נבואה שלימה". זאת בעקבות קיום מצוות ברית המילה, אשר באמצעותה הגיע אברהם לדרגת שלמות. לאור דבריו, אנו מבינים יותר את החשיבות והיחודיות שבהתגלות זו, ההתגלות באלני ממרא: "וירא אליו ה'...". אשר על כן מובן יותר מדוע התגלות זו מופיעה בדיוק במרכז פרשות ההתגלות של ה' לאברהם. זאת מאחר שהתורה ממקדת ומשבצת רעיונות חשובים ומרכזיים דווקא במרכז הפרשות.

פרשה ג: פרשת אברהם ושרה (י"א, כט- כ"ג, כ)

כו וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. כז וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן. א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ---- טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. יז וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. כא אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה. ---------------------- א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. ג וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. ד גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. ה וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. ו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. ז וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת. ח וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. ט וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. י וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר. יא לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ. יב וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ. יג וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה. יד וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. טז וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר. יז וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. יט וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. כ וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

תחום הפרשה

ייחודי הוא אברהם אבינו בכך שכמעט בכל הפרשות אודותיו מופיעה גם שרה אשתו כדמות מרכזית ופעילה מאוד. נדמה, שאין עוד דוגמא כזו בתנ"ך כולו, ששני בני הזוג מופיעים יחדיו לאורך כל הדרך בכל הפרשות אודותם. אשר על כן אנו נתייחס לפרשות אברהם בהיבט של השיתוף בין אברהם ושרה, מאחר וכך לפנינו פרשה חדשה וארוכה היא "פרשת אברהם ושרה". תחילתה של פרשה זו – הפעם הראשונה שאברהם ושרה מוזכרים יחדיו: "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי..."(י"א, כט). מכאן ואילך דרכם של אברם ושרי משותפת. סיומה של הפרשה עם מותה של שרה וקבורתה. פרשת קבורתה של שרה הינה חלק בלתי נפרד מהפרשות המשותפות לאברהם ושרה. זאת מאחר שאברהם עמל וטורח בעניין הקבורה. אכן הפרשה מסתיימת בהדגשה שאברהם הוא שקבר את שרה: "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה... ויקם השדה... לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (כ"ג, יט- כ).

ענייני הפרשה

להלן פירוט הפרשיות בפרשה ארוכה זו, "פרשת אברהם ושרה". 1. הקדמה (י"א, כט- לב) 2. ציווי לך לך וקיום הציווי (י"ב, א- ט) 3. הירידה למצרים (י"ב, י- י"ג, א) 4. הפרידה מלוט והתגלות ה' בעקבות כך (י"ג, ב- יח) 5. מלחמת הארבעה נגד החמישה ומלחמת אברהם נגד הארבעה והתוצאות (י"ד, א- כד) 6. התגלות ברית בין הבתרים (ט,ו, א- כא) 7. הגר שפחת שרי והולדת ישמעאל (ט"ז, א- טז) 8. התגלות ברית המילה- הציווי וקיום הציווי (י"ז, א- כז) 9. ההתגלות באלני ממרא: הכנסת האורחים,

   הבטחת הבן לשרה, תגובת שרה 
   ותגובת ה', הערכה לדמותו של אברהם, 
   דברי אברהם לה' בנסיון להציל את סדום	(י"ח, א- לג)

10. אנשי סדום, החטא, העונש והצלת לוט (י"ט, א- כט) 11. מעשה לוט ובנותיו (י"ט, ל- לח) 12. אברהם ושרה ואבימלך מלך גרר (כ', א- יח) 13. הולדת יצחק וגירוש ישמעאל (כ"א, א- כא) 14. ברית אברהם – אבימלך (כ"א, כב- לד) 15. נסיון העקידה (כ"ב, א- יט) 16. ייחוסה של רבקה (כ"ב, כ- כד) 17. מות שרה וקבורתה במערת המכפלה (כ"ג, א- כ)

הפרשות בהן מוזכרת שרה כאמור, שרה אמנו מופיעה ופעילה בפרשות אברהם. אולם יש פרשות שאין אנו מצפים להופעתה של שרה, כגון: פרשות ההתגלות, פרשת מלחמת ארבעת המלכים, פרשת סדום ועוד. עיקר עניינינו בשלב זה להראות את מעורבותה של שרה ברוב הפרשות אודות אברהם. משום כך אנו נפרט להלן את הפרשות בהן שרה מופיעה ונתייחס למשקלה ולמעורבותה בפרשה.

1. ההקדמה לפרשות אברהם ושרה (י"א, כט- לב) בהקדמה קצרה זו בעלת ארבעה פסוקים מופיע השם שרי שלוש פעמים: - "...שם אשת אברם שרי..." - "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" - "ויקח תרח את אברם בנו... ואת שרי כלתו אשת אברם בנו..." בהקדמה זו תרח הינו הדמות המרכזית, אברם ושרי יחד הינם הדמויות הנוספות. מס' ההופעות הגדול של השם "שרי" (שלוש פעמים בארבעה פסוקים) בא ללמדנו על מעמדה של שרה כבר בתחילת פרשיות אברהם.

2. ציווי לך לך וקיום הציווי (י"ב, א- ט). חלקה הראשון של הפרשה דן בציווי ובהבטחות- ברכות לאברהם (ארבעה פסוקים א- ד). חלקה השני עוסק בקיום הציווי, כלומר הכניסה לארץ והמסעות הראשונים בה. (גם כן ארבעה פסוקים ו- ט). במרכז הפרשה בין שתי מחציות שוות של ארבעה פסוקים מוזכרת שרה: "ויקח אברם את שרי אשתו... ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (י"ב, ה). לכאורה, ציון העובדה שאברהם לוקח את שרה אשתו לארץ כנען הינו מיותר. וכי יעלה על הדעת שיבא לארץ ללא אשתו. יתר על כן בפרשה הבאה, פרשת הירידה למצרים, יתברר למפרע שאברהם לקח את אשתו לכנען, שכן בפרשת הירידה למצרים שרה נמצאת עם אברהם ויורדת אתו למצרים. אשר על כן, יש להניח כי שמה של שרה המופיע בפרשת "ציווי לך לך וקיום הציווי", ודווקא במרכז הפרשה, בא ללמדנו ולהדגיש לנו, ששרה שותפה מלאה לציווי ולקיומו. הווי אומר, כי שמה של שרה, הנמצא במרכז המבני של הפרשה, בא ללמד על עניין תוכני ומהותי. שרה הינה דמות מרכזית ופעילה בפרשה זו, פרשה ראשונה בפרשות אברהם. דבר זה אמור להעיד על הבאות: שרה אמורה להיות דמות מרכזית גם בשאר פרשות אברהם .

3. הירידה למצרים (י"ב, י- י"ג, א) בפרשה זו של ירידת אברהם למצרים אין מסופר על תלאות הדרך ולא על השהות במצרים. יתר על כן "העיקר חסר מן הספר": אברהם ירד למצרים "כי כבד הרעב בארץ" אולם בפרשה לא כתוב מאומה על ההתמודדות ועל פתרון בעיית הרעב. לעומת זאת הדבר היחיד שכן מתואר בפרשה, הוא הקורות את שרה במצרים, בבית פרעה והתוצאות מכך. אכן כל הפרשה דנה בשרה: בתחילה אברהם מודיע לשרה על חששו מפני המצרים: "ויאמר אל שרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו" (י"ב, יא- יב). עם הגיעם למצרים חששותיו של אברהם מתאמתים: "ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאוד: ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה"(י"ב, יד- טו). הקב"ה מעניש את פרעה על כך,: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (י"ב, יז). פרעה מתעורר למעשהו החמור ולנורמות המצריות המושחתות. הוא מתמם ופונה לאברהם "מה זאת עשית לי... למה לא הגדת לי כי אשתך הוא: למה אמרת אחתי היא ואקח אתה לי לאשה..." (י"ב, יח- יט). נראה אם כן בבירור שבפרשה זו שרה הינה הדמות המרכזית, וכל האירועים בפרשה מתרחשים בעקבותיה. יתר על כן גם העושר שבא לאברהם לא בא אלא בזכותה של שרה כפי שמעיד הכתוב: "ולאברם היטיב בעבורה". נמצאנו למדים כי כל פרשת הירידה למצרים עוסקת בקורות את שרה ובתוצאות מכך. עד כי ניתן לאמר כי הכותרת אשר יותר מתאימה לפרשה זו היא "הקורות את שרי ואברם במצרים"

4. הגר שפחת שרי והולדת ישמעאל (ט"ז, א- טז) נראה שגם בפרשה זו כקודמתה שרה היא הדמות העיקרית ושלא כקודמתה כל המתרחש בפרשה נעשה ביוזמתה. ראשית שרה היא היוזמת ונותנת את שפחתה הגר לאברהם לאשה, כפי שכתוב: "ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי" (ט"ז, ב). כדי להדגיש שנשואי הגר לאברהם הם ביוזמת שרה ממשיך הכתוב לציין: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה... ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה" (ט"ז, ג). עקב כך נוצר מצב חדש בבית אברהם. הגר השפחה בהריון ואילו שרה הגבירה עדיין עקרה ומשום כך "ותקל גברתה בעיניה". שרה קובלת על כך: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך" (ט"ז, ה). אברהם מחזיר לאשתו את שרביט העשיה וההחלטה "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי ותברח מפניה" (ט"ז, ו). כלומר, שרה היא היא שהעלתה את הגר מדרגת שפחה לדרגת אישה לאברהם, והיא היא שמחזירה אותה לדרגתה כשפחה וגורמת לה בכך שתעדיף לברוח . אכן הגר בורחת מגבירתה, ומלאך ה' פוגש אותה ומצווה עליה "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (ט"ז, ט). פירוש הדבר שמלאך ה' קובע את מעמדה של הגר כשפחה ואת מעמדה של שרה כגבירה. לסיכום פרשת הגר וישמעאל, נמצאנו למדים כי שרה היא הפועלת והמניעה העיקרית של כל האירועים בפרשה זו.

5. התגלות ברית המילה (י"ז, א- כז). באופן כללי, שרה אמנו איננה מופיעה בפרשות ההתגלות של ה' לאברהם. בשל אופי ההתגלויות ותוכנן אין אנו מצפים למצוא שם את שרה. אולם בהתגלות ברית המילה שרה כן נמצאת. כדי להבין מדוע, עלינו לבדוק את תוכן התגלות זו, ומה המייחד אותה. בפרשה זו, פרשת התגלות ברית המילה, ה' מבטיח לאברהם את הבטחת ריבוי הזרע וכמובן מבטיח לו שוב "את כל ארץ כנען לאחזת עולם" אלא ששתי הבטחות אלה כבר נתנו לאברהם בהתגלויות הקודמות. נשאלת השאלה: אם כן מה התווסף ומה חדש בהתגלות זו? אכן עיון בפרשה יגלה כי יש בה הבטחה – ברכה חדשה נוספת והיא הבטחת הקשר המיוחד בין ה' ובין אברהם וזרעו: "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים". כמו כן הפרשה מדגישה באופן מיוחד את הבטחת ריבוי זרעו של אברהם: "...וארבה אותך במאד מאד:...כי אב המון גוים נתתיך: והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים...:... וברכתיה והיתה לגוים..." (י"ז, ב, ה, ו, טז). ניתן לאמר שעיקרה של התגלות זו היא הדגשת ריבוי זרעו של אברהם והבטחה באשר לקשר המיוחד בין אלקים לבין זרעו של אברהם: "והייתי להם לאלקים". לאור זאת נראה הגיוני מאוד ששרה כן תופיע בהתגלות זו. א. עיקרה של ההתגלות מתייחסת לזרעו של אברהם, הרי שמן הדין להתייחס לשותפות המלאה בין איש לאשתו. כי זרעו של אברהם הינו זרעם של אברהם ושרה. ב. נראה בעליל כי הבטחת הזרע תלויה במצוות ברית המילה. "התהלך לפני והיה תמים" ע"י מצוות ברית המילה תהיה תמים (רש"י). ורק אז יוכל אברהם להוליד את יצחק המכונה "עולה תמימה". אם כך יש צורך שוב להדגיש "אבל שרה אשתך ילדת לך בן..." (י"ז, יט) כי מדובר על הולדה אחרת לאחר מצות ברית המילה ולא על ההולדה הקודמת, הולדת ישמעאל. ממילא יש מקום וצורך להזכיר בהתגלות זו את שרה.

להלן איזכור שמה של שרה בפרשת התגלות זו: יז, טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: יז, טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: יז, יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: יז, כא וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:

ההתייחסות לשרה בפרשה זו נמצאת בדיוק במרכז הפרשה. בפרשה 27 פסוקים (י"ז, א- כז) והיא מובדלת בפסקא לפניה ואחריה, וכן יש פסקא בין שתי המחציות. מחצית א של הפרשה י"ז, א- יד 14 פסוקים, מחצית ב של הפרשה י"ז, טו- כז 13 פסוקים. הפסוקים המתייחסים לשרה (י"ז, טו- טז) נמצאים בתחילת המחצית השניה . עובדה זו שאיזכור שמה של שרה מופיע במרכז "פרשת התגלות ברית המילה" מדגישה ומבליטה את משמעותה של שרה בכל ההתגלות. בפרשה זו מובטחת הברית- הקשר בין אלקים לבין זרעו של אברהם "והייתי להם לאלקים". ממילא יש מקום וצורך להדגיש כי המשך זרעו של אברהם יהא דווקא משרה. פסוקים יט, כא מדגישים שזרעו של אברהם יולד משרה הברית בין ה' לבין זרעו של אברהם תהיה עם יצחק וזרעו. הדגשה זו מופיעה ע"י חזרה וע"י סיום מעין פתיחה כדלקמן: "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה..." (י"ז, יט, כא) יתר על כן פסוקים משמעותיים אלה, המהווים את עיקרה של התגלות "ברית המילה", פותחים במילה שרה ומסיימים במילה שרה.

6. ההתגלות באלני ממרא (י"ח, א- לג) פרשת ההתגלות באלני ממרא מחולקת לשני חלקים עיקריים. חלק א: הכנסת האורחים וכל הכרוך בכך (י"ח, א- טז). חלק ב: נסיונו של אברהם להציל את סדום (י"ח, כ- לג). בין שני החלקים האלה נמצאים דברי הערכה של ה' לדמותו של אברהם כהסבר, מדוע בחר ה' באברהם (י"ח, יז- יט). בחלקה הראשון של ההתגלות, בפרשת הכנסת האורחים, מופיעה שרה כאחת הדמויות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן. בתחילה מתארת התורה את הכנסת האורחים בבית אברהם. אברהם אבינו הינו "המוציא והמביא", הוא המזמין את האורחים, הוא האחראי על ארגון הסעודה, ולבסוף "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (י"ח, ח). באשר לשרה, היא פעילה ושותפה כבר בשלב הכנסת האורחים: "וימהר... האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות" (י"ח, ו). לאחר תיאור ההכנות והאכילה שרה היא היא הדמות המרכזית שבעטיה ובשבילה כל שאר הפרשה. האורחים- המלאכים שואלים "איה שרה אשתך", ומבשרים את בשורת הבן: "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך..." (י"ח, י). שרה הגיבה בצחוק למשמע הבשורה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" (יב). ה' מגיב לדברי שרה: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי: היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (יג, יד). הפרשה מסתיימת בתגובת שרה לדברי ה' ושוב בתגובת ה': "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (טו). פרשת הכנסת האורחים מסתיימת בכך שאברהם מלוה אותם "...ואברהם הֹלך עמם לשלחם" (טז). אכן הפרשה עוסקת בעיקר בהבטחת הבן לשרה ובתגובות לכך. כלומר, הפרשה עוסקת בשרה והיא מהווה דמות עיקרית בפרשה זו. כמו כן יש לציין ששמה של שרה מופיע בפרשה זו (י"ח, א- טז) עשר פעמים , לעומ"ז שמו של אברהם מופיע רק ארבע פעמים . דבר זה ודאי מדגיש את מקומה המרכזי של שרה בפרשתינו. לסיכום, פרשת התגלות ה' לאברהם באלני ממרא מחולקת לשני חלקים עיקריים. בחלקה הראשון, בפרשת הכנסת האורחים, שרה הינה דמות עיקרית. לעומ"ז בהמשך ההתגלות (העוסקת בהערכה לדמותו של אברהם, ובניסיונו של אברהם להציל את סדום) שרה אינה נמצאת כלל, כמו בפרשות התגלות אחרות.

7. אברהם שרה ואבימלך מלך גרר (כ', א- יח). פרשה זו של אברהם בגרר דומה לפרשת הירידה למצרים (י"ב, י- י"ג, א). כמו שם גם כאן שרה הינה הדמות המניעה את כל ההתרחשויות. בתחילה אברהם חושש מאנשי המקום, ושוב כמו במצרים "ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי היא..." (ב). חששותיו של אברהם מתאמתות והנה: "וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה". הקב"ה מתגלה לאבימלך "בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעלת בעל" (ג). אבימלך טוען כלפי אברהם "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה" (ט). לאחר דו שיח ביניהם אבימלך מעניק לאברהם "צאן ובקר עבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו" (יד). לסיכום, כל הפרשה עוסקת בלקיחת שרה ע"י אבימלך ובתוצאות מכך. שוב לפנינו פרשה ובה שרה הינה אחת הדמויות העיקריות, והיא המניע לכל המתרחש. שמה של שרה מופיע חמש פעמים , לעומ"ז שמו של אברהם מופיע שמונה פעמים , ואילו שמו של אבימלך מופיע עשר פעמים . אולם כדי לאמר שבפרשה זו שלוש הדמויות הן עיקריות ומרכזיות, הרי שבפסוק הראשון של הפרשה (לאחר הפתיח) פסוק ב', ובפסוק האחרון פסוק כ', מופיעים שלושת השמות: אברהם שרה ואבימלך.

8. הולדת יצחק וגירוש ישמעאל (כ"א, א- כא). בפרשה זו שרה הינה הדמות המרכזית. כבר בפסוק הראשון שמה מופיע פעמיים: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (א). כמעט בכל פסוק מופיע שמה של שרה, עד החלק בו עוברת התורה לתיאור הגירוש של הגר וישמעאל.

בס"ה מופיע השם שרה שמונה פעמים. שרה מופיעה בפרשה בשלושה הקשרים. א. לידת יצחק: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו..." (ב). ב. שרה מבטאת את הפלא שבלידה: "ותאמר שרה צחק עשה לי אלקים כל השמע יצחק לי: ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו" (ו- ז). ג. שרה פועלת נחרצות לגירוש ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"

     (ט- י).

גם אברהם מוזכר בפרשה בשלושה הקשרים. לעומת שרה הפועלת ביוזמתה ומניעה את ההתרחשויות בפרשה, הרי שאברהם עושה את המצווה עליו. א. אברהם קורא שם ליצחק, כי כך ציווהו ה' ( "ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק..." י"ז, יט ). כמו כן אברהם מל את יצחק, כפי שצווה בעבר: "ויקרא אברהם את שם בנו... יצחק: וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלקים" (ג- ד). ב. אברהם עושה משתה גדול "ביום הגמל את יצחק" (ח). ג. אברהם משלח את הגר ואת ישמעאל. כמובן, הוא עושה זאת מפני ששרה ביקשה: "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה..." (י). בתחילה אברהם אינו מקבל על עצמו את דברי שרה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" (יא). הקב"ה מאשר את דברי שרה: "ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה..." (יב) . אשר על כן אברהם ממלא את בקשתה של שרה: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה..." (יד).

9. מות שרה וקבורתה (כ"ג, א- כ). בפרשה זו אברהם הינו הדמות המרכזית. הוא הפועל ועושה מתחילת הפרשה ועד סופה. הפרשה פותחת בציון העובדה ששרה מתה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים...: ותמת שרה בקרית ארבע..." (א-ב) מכאן ואילך אברהם פועל לקבורתה של שרה. הוא משתדל למצוא מקום קבורה מאוד מסוים: "שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה" (יז). לאחר דו שיח עם עפרון החיתי אברהם קונה את "מערת שדה המכפלה" הפרשה מסתיימת בציון שתי עובדות: האחת- אברהם קבר את שרה בשדה המכפלה, השניה- שדה המכפלה הפך להיות קניינו של אברהם: "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה...: ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (יט- כ). הגם שאברהם הינו הדמות המרכזית בפרשה זו, הרי שדמותה של שרה נמצאת בכל הפרשה, מאחר שכל הפרשה עוסקת בקבורתה וברכישת מקום הקבורה.

סיכום הפרשות בסקירת הפרשות הנ"ל נמצאנו למדים כי שרה נמצאת בשמונה פרשות. לעיתים היא הדמות המרכזית והפעילה, לפעמים היא דמות עיקרית יחד עם אברהם ולפעמים היא מוזכרת, אך אברהם הוא הדמות המרכזית. כל סקירת שמונה הפרשות הנ"ל באה להדגיש שכל פרשות אברהם הם בסופו של דבר "פרשות אברהם ושרה" הנחה זו קובעת לנו את תחומי הפרשה. אשר על כן תחילת הפרשה באיזכור המשותף לאברהם ושרה: "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי..." (י"א, כט) וסופה של הפרשה במות שרה אשתו : "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה...: ויקם השדה... לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (כ"ג, יט- כ).

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

פרק י"א, כט- לב 4 פרק י"ח 33 פרק י"ב 20 י"ט 38 י"ג 18 כ' 18 י"ד 24 כ"א 34 297 פס' ט"ו 21 כ"ב 24 ט"ז 16 כ"ג 20 י"ז 27

מחצית א: י"א, כט- י"ח, יח 148 פס'

מרכז: י"ח, יט: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו"

מחצית ב: י"ח, כ- כ"ג, כ 148 פס'

למשמעות הרעיון המרכזי

במרכז כל פרשות אברהם ושרה אנו מוצאים פסוק מאוד משמעותי ובעל תוכן חשוב מאוד , פסוק המסביר מדוע בחר ה' באברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה..." (י"ח, יט). שלא כמו בפרשת המבול, שם פתחה התורה בהסבר מדוע בחר ה' בנח: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" 17 -א(ו', ט). הרי שבפרשות אברהם התורה מצאה לנכון לכתוב את ההסבר לבחירתו של אברהם דווקא במרכז הפרשה.

הדבר אומר דורשני. לכאורה נראה עדיף יותר ומתקבל יותר לפתוח בהסבר מדוע בחר ה' באברהם. נראה להסביר זאת כך: הפסוק המרכזי (י"ח, יט) אינו רק הסבר גרידא מדוע נבחר אברהם, אלא הוא בבחינת הרעיון המרכזי לכל פרשות אברהם. התורה לא הסתפקה בנתינת תואר לאברהם: "צדיק תמים", כפי שהדבר ביחס לנח. אלא התורה הביאה את עיקרי דרכו ותורתו של אברהם בפסוק בו היא מסבירה את בחירתו של אברהם. ביאור הפסוק באשר למשמעות הפסוק, נראה כי ניתן לחלקו לארבע יחידות כדלקמן: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..." - אברהם מצטיין בכך שהוא מצווה, והתורה משמעותה ציווי. אברהם מצווה את דרך ה'. לא דרך משלו, לא חוקים הנראים לו הגיוניים, לא קיום מצוות מתוך הכרע הדעת . אלא חוקים ומצוות שהם "דרך ה'", כלומר קבלתם בציווי ה'. זהו הצעד הראשון באנושות בכלל ובעמ"י בפרט, באשר לקבלת תורת ה' . - אברהם חושב על הדורות הבאים: "את בניו ואת ביתו אחריו". רק מי שכל מעייניו- הדורות הבאים, ראוי וזכאי להיות "אב המון גויים", ואבי האומה הנבחרת.

- כאמור, אברהם שוקד על ציווי "דרך ה'". מהי אם כן "דרך ה'"? התורה מפרטת קמעא: "לעשות צדקה ומשפט".

אלה הם שני אבני יסוד בכל התורה. "צדקה"- גמילות חסדים. ו"משפט"- מידת הדין, היושר, חוקים ושמירתם. במונח "צדקה" אפשר לכלול את כל מערכת גמילות החסדים. מאידך במונח משפט, אפשר לכלול את כל מערכת המצוות של בין אדם לחברו. (ואולי ניתן לומר: דרך ה'- בין אדם למקום. צדקה ומשפט – בין אדם לחברו) . לסיכום, נמצאנו למדים כי במרכז פרשות אברהם ושרה נמצא הפסוק בעל משמעות רבה מאוד באשר לכל דרכו ותורתו של אברהם אבינו לזמנו והן לדורות הבאים.