מרכז הפרשה ביהושע שופטים/ספר שופטים/פרשה י"א

פרשה יא:פילגש בגבעה (י"ט,א-כ"א,כה)
תחום הפרשה

פרשת פילגש בגבעה הינה הפרשה האחרונה בספר שופטים. גבולות הפרשה ברורים מאוד, ובעיקר בעקבות סגירת המעגל בסיום מעין פתיחה. פתיחת הפרשה בביטוי: "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל..." (י"ט, א). וסיום הפרשה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). ביטוי זה מאפיין את כל תקופת השופטים, והוא אחד הגורמים העיקריים לבעייתיות של תקופה זו.
גבולות הפרשה ברורים גם באשר לתוכן. הפרשה מתארת את אשר אירע ל "איש לוי בירכתי אפרים", והיא כוללת את קורותיו וכן את התוצאות של המעשה בפילגש בגבעת בנימין. כאשר התוצאה העיקרית היא המלחמה נגד שבט בנימין. תיאור המלחמה מסתיים בסוף הספר, וזהו גם סוף פרשתינו. להלן נפרט את עיקר הפרשה, זאת כדי לעמוד על ענייניה העיקריים, ומתוך כך לעמוד על המשמעות המרכזית שהנבואה רוצה ללמדנו, תוך התייחסות לפסוקי המרכז.
הפרשה אם כן פותחת בקורותיו של "האיש הלוי בירכתי אפרים" הוא ופילגשו. הפרשה עוברת לתיאור המעשה החמור שנעשה ע"י אנשי בליעל משבט בנימין ובמותה של הפילגש. בעקבות המעשה עמ"י מתגייס ומתלכד. בתחילה בנ"י פונים בקריאה לאנשי בנימין להסגיר את "בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם" (כ', יג). אלא ששבט בנימין מסרב: "ולא אבו...לשמע בקול אחיהם בנ"י"(כ', יג). עקב כך פרצה מלחמת אחים עקובה מדם, ובה שלוש מערכות:
א. במערכה הראשונה נהרגו 22,000 איש מישראל.
ב. במערכה השניה נהרגו 18,000 איש מישראל.
ג. במערכה השלישית הושמד כמעט כל שבט בנימין חוץ מ- 600 איש שהצליחו להימלט.
כחלק ממלחמת השמד נגד שבט בנימין העם נשבע "איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (כ"א, א). אולם מיד העם מתעשת ומתעורר למציאות החדשה ששבט בנימין כמעט מוכחד. העם חוזר בו ומחליט למצוא "פתח" לשבועתו שלא לתת נשים לאנשי בנימין. במסגרת היוזמות למצוא נשים לשבט בנימין מתברר, כי אנשי יבש גלעד לא הצטרפו למלחמה. וכמו להוסיף שמן למדורה, העם מחליט להשמיד את אנשי יבש גלעד מפני שלא הצטרפו למלחמה נגד שבט בנימין. זאת במטרה להחיות בנות עבור שבט בנימין. אירוע זה נראה כהמשך מסכת האבסורד ושפיכות הדמים בתוך עמ"י. לאחר מכן 400 בנות נותרו מיבש גלעד, אלה הועברו לשבט בנימין. עדין נותרו 200 מבני בנימין ללא אישה. הפעם העם נוקט ביוזמה שמביעה אולי תפנית אמיתית:"ויצו את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן"(כ"א, כ-כא).

אור בקצה המנהרה

פרשה קשה זו, פרשה שהיא מלאה שפיכות דמים, מלחמת אחים שבה הושמד כמעט שבט שלם גברים זקנים נשים וטף, ול"קינוח" משמידים עיר שלמה, יבש גלעד, פרשה זו מסתיימת דווקא בשביב תקוה. בנישואין, בהתחדשות, בהתפייסות בתוך עמ"י. הפרשה מסתיימת בתקוה של הקמת משפחות חדשות. דווקא פרשה, שכולה מעשה נבלה ומרחץ דמים, מסתיימת באחוות אחים ובנישואין. עמ"י מזועזע מהאסון שקורה לו ומתעשת, יוזם ופועל להציל את שארית שבט בנימין, ואף דואג להמשך הישרדותו.

ענייני הפרשה

קורות האיש הלוי ופילגשו בבית לחם יהודה.
מסעם של האיש ופילגשו עד "הגבעה" בנחלת בנימין.
האיש הלוי ופילגשו מתארחים אצל "איש זקן" בגבעה.
מעשה הנבלה של אנשי בליעל מהגבעה.
תגובתו הנזעמת של האיש הלוי.
התכנסות שבטי ישראל לפעול נגד שבט בנימין.
הצעת שבטי ישראל להעניש רק את החוטאים בלבד, וסירובם של אנשי בנימין למסור את החוטאים.
מלחמת אחים: ישראל ניגף לפני שבט בנימין בשני הקרבות הראשונים.
הקרב השלישי: ניצחון ישראל והכחדתו הכמעט סופית של שבט בנימין.
השבועה לא להינשא לשבט בנימין.
תיקון השבועה ומציאת "פתח".
השמדת אנשי יבש גלעד ונישואי 400 מאנשי בנימין עם בנות מיבש גלעד
בני בנימין הנותרים נישאים לבנות ישראל בשילה.

מרכז הפרשה

כל הפסוקים בפרשה
פרקים י"ט:30; כ':48; כ"א:25
סך כל הפסוקים=103

מחצית א':
פרקים י"ט:30; כ:20
סך כל הפסוקים=50

מרכז:

"ויצאו בני בנימן מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה:
 ויתחזק העם איש ישראל ויספו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון:
 ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה' עד הערב וישאלו בה' לאמר האוסיף
 לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי ויאמר ה' עלו אליו"
                        (כ', כא- כג)

מחצית ב':
פרקים כ',כד-מח:25; כ"א א-כה
סך כל הפסוקים=50

למשמעות הרעיון המרכזי

כידוע, ספר שופטים אינו כרונולוגי בפרשותיו, אלא הוא הדרגתי מהחמור לחמור ביותר, ומהתוהו לתוהו ובוהו. כאשר בפסגת התוהו ובוהו החברתי, דתי ושלטוני מתרחשת מלחמת אחים, היא מלחמת פילגש בגבעה. פרשה עגומה זו כולה סערת רוחות ומלאה תמיהות.
הפסוקים הנמצאים במרכז הפרשה, אכן מביעים ביתר שאת את כל המבוכה של הפרשה כולה, כפי שיבואר להלן.
לאורך כל ספר שופטים העם מתואר כסוטה מן הדרך הישרה ועובד אלילים. הדבר נראה כשגרה, עד שהקב"ה מוסר את עמ"י ביד אחד מעמי האיזור. בעקבות זאת העם זועק לה', והקב"ה שולח שופט וזה מושיע את עמ"י. לא מצאנו בשום שלב בתקופת השופטים שהעם מזועזע מעבו"ז. אולם העם כן מזדעזע ונחרד כאשר בעיה מוסרית עומדת על הפרק. כאשר קבוצת אנשים, אנשי בליעל, עושים מעשה נבלה עמ"י נזעק, מתגייס ופועל כנגד מעשה העולה.

גיוס גדול דווקא כנגד שבט מישראל!?
אולם התמיהות הולכות ורבות. מדוע כאשר עמ"י נלחם נגד אוייבי ישראל, העם לא התגייס כולו למלחמה. אולם כאשר צריך להילחם נגד שבט בנימין מתגייסים 400 אלף איש! דווקא כאשר נלחמים נגד עצמנו ובשרינו יש גיוס כל כך גדול!?

הכיצד הובס עמ"י פעמיים?
תמיהה אחרת היא הכיצד צבא כה גדול של 400 אלף חייל מובס בקרב נגד שבט אחד, שהוא אמור להיות בס"ה פחות מעשירית מכלל כל עמ"י?! מס' המתגייסים בשבט בנימין היה בס"ה 26,700 חייל.
אומנם חיילי שבט בנימין היו גיבורי מלחמה "איש שלף חרב", וכן 700 מתוכם "איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא" אך גם על 400 אלף חיילי ישראל נאמר "איש שלף חרב כל זה איש מלחמה"

הכיצד האורים והתומים איכזבו?
התמיהה אולי הגדולה מכולם היא ביחס לשאלה באורים ותומים. עם ישראל שואל באורים ותומים והתשובה היא:"ויאמר ה' יהודה בתחלה"(כ', יח). למרות התשובה, הנראית כחיובית וכהסכמה עם המהלך כולו, עמ"י מובס בקרב ונהרגים 22,000 איש מישראל.
בנ"י שוב שואלים בה': "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי", ותשובת ה' חיובית: "ויאמר ה' עלו אליו" (כ', כג). גם בפעם זו עמ"י מובס בקרב ונהרגים 18,000 חיילים מישראל.

פסוקי המרכז מתארים את התמיהות
הפסוקים במרכז הפרשה מתארים את ההתרחשויות הבעייתיות ביותר, אשר מעלות את התמיהות הגדולות ביותר.
כ', כא:"ויצאו בני בנימן מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה". פסוק זה מתאר את התבוסה הגדולה של עמ"י מול שבט בנימין. זאת כאשר עמ"י מונה 400 אלף חייל לעומת שבט בנימין שמונה רק 26,700 חייל.
כ', כב:"ויתחזק העם איש ישראל ויספו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון". פסוק זה מתאר את המשך הדבקות במטרה של עמ"י כנגד שבט בנימין למרות המפלה הצורבת. היינו מצפים שעמ"י יעשה חשבון נפש או שמא יתעשת לפני יציאה לקרב שסופה ותוצאותיה עלולות להיות השמדת שבט.
כ', כג:"ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה' עד הערב וישאלו בה' לאמר האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי ויאמר ה' עלו אליו". פסוק זה מתאר את השאלה בה' ואת התשובה החיובית. תשובה חיובית מתמיהה מאוד, מאחר שגם בקרב השני עמ"י הובס ונהרגו 18,000 איש מישראל.
אם כן ניתן לאמר כי פסוקי המרכז מתארים את המצב הקשה בשיאו ואת התמיהות הגדולות ביותר. בשלושת פסוקי המרכז מתוארת התבוסה הגדולה ביותר- מות 22,000 חיילים מישראל. כמו כן בפסוקי המרכז הנ"ל עולות שתי התמיהות הגדולות ביותר.
א. כיצד עמ"י מובס במלחמה כאשר הוא מונה 400 אלף איש בעוד ששבט בנימין מונה פחות מעשירית ממס' זה?
ב. התמיהה השניה גדולה מאוד והיא זועקת מאליה: וכי יש הסכמה אלקית למלחמת אחים? להכחדתו של שבט? וכי כיצד ההשגחה עונה תשובה חיובית ובכל זאת עמ"י מפסיד במלחמה? (אפשר לענות בדוחק, כי תשובת האורים והתומים "יהודה בתחלה" התכוונה כי רק יהודה ילחם ולא כל העם, כפי שהיה אצל גדעון. זאת כדי שהעם יוכח כי הניצחון מאת ה'. אולם נראה כי הסבר זה אינו עולה עם פשט הכתובים.)

ניסיון להסבר התמיהות:

א. עונש כללי על עבו"ז
התבוסה של עמ"י ומותם של 40 אלף איש בשתי המערכות הראשונות 22 אלף בקרב הראשון ו- 18 אלף בקרב השני נראה כעין עונש לעמ"י על מצבו הדתי- אמוני. העם שמוצג לאורך כל הספר כשוגה בעבו"ז הוא הוא מביא את העונש על עצמו.(קשה להתעלם מן העובדה שבס"ה נהרגו מישראל עשרה אחוזים מקרב הלוחמים: 40 אלף חייל מכלל 400 אלף שהתגיסו. מס' זה כנראה רומז למעשר. עמ"י נענש ע"י ענישתם של מעשר מחייליו.)

ב. עונש על העדר האחדות
כאשר יש מלחמה נגד אוייבים מבחוץ העם לא התגייס כולו. כאשר נלחמים נגד שבט בנימין העם נזעק ומתגייס כולו, ובמס' עצום 400 אלף איש שולף חרב! גיוס גדול זה הינו קטיגוריה עצומה על העם עצמו. העם גילה שהוא כן יכול להתגייס. אם כן מדוע כשאחיכם היו נאנקים תחת עולו של אוייב מבחוץ לא נזעקתם לעזרה? דווקא היכולת להתגייס, כאן במעשה "פילגש בגבעה", היא היא העדות על אוזלת היד, השאננות וחוסר האחוה במלחמות הקודמות, כאשר אוייב מבחוץ הציק לחלק מהעם.
ג. עונש לשבט יהודה
תשובת האורים והתומים"ויאמר ה' יהודה בתחלה"(כ', יח). היא מעין רמז של השגחה על הקטגוריה העצומה המופנית דווקא ובייחוד נגד שבט יהודה. שבט יהודה תמיד היה ראשון לכל דבר, מאז קפיצת נחשון בן עמינדב למים. שבט יהודה חי בצל המודעות של "לא יסור שבט מיהודה", ומשום כך הוא מצפה למלכות. גם בתחילת ספר שופטים יהודה עולה ראשון לכיבוש:"ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בנ"י בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו: ויאמר ה' יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו"(א', א-ב). והנה לאורך כל ספר שופטים לא פגשנו את יהודה נזעק לעזרת אחיו, כאשר עמ"י הותקף ונלחם נגד אוייב מבחוץ.

ד. האורים והתומים עונים רק לכל עמ"י.
האורים והתומים לכאורה איכזבו. הם הכשילו פעמיים את עמ"י. העם יוצא למלחמה בגיבוי של האורים והתומים ובכל זאת הוא מובס פעמיים בקרב מול בנימין. נראה לאמר כי ההסבר לכך נעוץ בתפקיד ובייעוד של האורים והתומים. אלה עונים ומשרתים אך ורק את כל עמ"י, ולא אחד עשר שבטים .אכן אחד עשר שבטים מתוך שנים עשר זהו רוב מוחלט. אך אצל עמ"י, המושתת על יסודות האחדות, רוב מוחלט אינו שלמות וזהו פגם באחדות. כאשר חלק מהעם שואל כנגד חלק אחר של העם, אין ציפיה שהאורים ותומים יענו בכלל. ממילא תשובה שגויה תתקבל כדבר צפוי. ביסוס לדיעה זו אנו מוצאים בדברי אברבנאל בפירושו את הפסוקים המתייחסים לאורים ותומים (שמות כ"ח, טו):"... למה לא היו בבית שני... וגם לא היתה זכות י"ב שבטים".
הסבר דומה מתי אורים ותומים פועלים, אנו מוצאים בספר "אור ה'":"ואמנם היה זה לפי מה שבא בקבלה ב-ג' תנאים האחד בבחינת השואל, השני בבחינת השאלה, השלישי בבחינת הנשאל. אם בבחינת השואל שיהיה המלך או בי"ד הגדול ולמי שצורך הציבור בו (יומא ע"א: משנה). ואם בבחינת השאלה: בדבר שהיה כולל לכל ישראל".(ספר אור ה' מאמר ג' כלל ז' פרק א', מובא ב "אנציקלופדיה למחשבת ישראל- אספקלריא" עמ' 293, לשמואל אברהם אדלר. ירושלים תשנ"ד.)
הסבר אחר לכך שהאורים והתומים הטעו את ישראל אנו מוצאים בגמרא. (יומא ל"ח ע"ב)."שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונים להן את הדרך. שכן מצאנו שבידו להן בגבע בנימין". כלומר הגמרא אכן הבינה את פשט הפסוקים שהאורים והתומים כן הכשילו את העם. יתר על כן הגמרא גם נותנת טעם לכך, מפני שבתקופה זו עמ"י לא היו תמימין. כלומר העם היה שרוי בעבו"ז.
מאידך הגמרא מביאה בהמשך הסבר אחר לחלוטין לפסוקים:"א"ר יהודה ח"ו לא בידו להם בגבע בנימין שבראשונה אמר עלה ולא אמר נתתיו. ובשניה אמר עלה ואמר נתתיו"