מרכז הפרשה ביהושע שופטים/ספר שופטים/פרשה ג

פרשה ג: מלחמת ברק בסיסרא (ד', ד- כד)

תחום הפרשה

פרשת דבורה וברק פותחת ומסיימת בביטויים האופייניים לכל פרשות השופטים. הפתיחה: "ויספו בנ"י לעשות הרע בעיני ה'..." (ד', א). והסיום: "ותשקט הארץ ארבעים שנה"(ה', לא). פרשה ארוכה זו כוללת את 31 פסוקי שירת דבורה: ה', א- לה. בעיונינו אנו נדון בפרשה זו בשתי דרכים: א. נתייחס אך ורק לפרשת המלחמה של ברק כנגד סיסרא (ד', ד- כד). ב. כל הפרשה מתחילתה ועד סופה כולל השירה (ד', א- ה', לא).
מלחמת ברק נגד סיסרא

כאמור, אנו נדון קודם כל בפרשת המלחמה. פרשה זו מתוחמת ע"י המסורה כיחידה אחת. והיא פותחת בפסוק ד ומסתיימת בפסוק כד. אנו נתייחס לפסוקים א- ג כמצג - מבוא. פסוקים אלה נתחמים ע"י המסורה כפרשה נפרדת ודבר זה מסייע לנו להתייחס אליהם כחלק עצמאי. משום כך לא נכלול פסוקים אלה בפרשה עצמה .

מרכז הפרשה

לפי החלוקה הנ"ל לפנינו פרשה בעלת 21 פסוקים: ד', ד- כד.

מחצית א:ד', ד- יג = 10 פסוקים

מרכז:

  "ותאמר דברה  אל ברק קום 
   כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך..."
                    (ד', יד)

מחצית ב:ד', טו- יד = 10 פסוקים

למשמעות הרעיון המרכזי

הנה כי כן במרכז הפרשה אנו מוצאים את הפסוק בעל המשמעות הרבה לכל הפרשה, ולכל ספר שופטים: "...נתן ה' את סיסרא בידך...". זהו אחד המסרים המרכזיים בכל הספר: ה' הוא המושיע, ה' הוא הנותן את הניצחון . אם ברק ינצח את סיסרא בקרב, אין זה כי אם מפני ש "נתן ה' את סיסרא בידך".

למינויו של שופט
גם עתניאל בן קנז וגם אהוד בן גרא פעלו מתוך התעוררות פנימית. לעומתם ברק ממונה ע"י דבורה הנביאה בדבר ה':"ותאמר אליו הלא צוה ה' אלקי ישראל... ולקחת עמך עשרת אלפים איש..." כנראה שיש דור שהוא יותר קרוב לה' וזוכה לכך שיהא נביא בדורו והנביא ימנה את המנהיג- השופט. אולם יש דור שהוא רחוק ואינו זוכה לכך והשופט פועל מתוך התעוררות פנימית אישית.

מבט נוסף אל ספר שופטים
נראה כי מרכז פרשה זו מביא אותנו למבט נוסף ולמסר חשוב נוסף בספר שופטים כולו. הנביא שמואל כותב את ספר שופטים למעלה מ- 300 שנה (כ"א, כו) לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע. נשאלת השאלה: מהם המסרים העיקריים שרצה שמואל להדגיש בספר שופטים? מהי המטרה העיקרית שעמדה מול עיניו? אין ספק שאחד המסרים הברורים בספר הוא לציין את התוהו ובוהו החברתי והשלטוני בבחינת "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הדגשה זו מהווה מעין מבוא לספר שמואל ולתחילת עידן המלוכה. כלומר, ספר שופטים הינו בבחינת מבוא לספרי המלוכה: שמואל ומלכים. ספר שופטים מדגיש עד כמה המצב חמור ללא שלטון מרכזי וסמכותי. משום כך חשוב מאוד ליצור מסגרת שלטונית מרכזית, ואכן המלוכה מילאה חוסר זה. (ראה מהר"י קרא בפירושו על שמואל א', ח', ו. הוא מסביר כי שמואל התנגד לבקשת המלוכה "לפי שלא שאלו כן בימי השופטים")
בספר שמואל אנו מוצאים את הנביא שמואל מתנגד למלוכה ומציין את השלילה שבה, ואף כועס על העם שמבקש מלוכה. בספר שופטים, כמוזכר כאן, נראה כי שמואל רואה את השלילה שבתוהו ובוהו המדיני. ניתן להסביר סתירה זו ע"י אותם פרשנים בספר שמואל, אשר הסבירו את התנגדותו של שמואל לבקשת העם, ולא לעצם המלוכה. זו הרי מופיעה בתורה כדרך שלטונית, ואפילו רצויה ומחוייבת המציאות ואשר בה תלוי הקמת ביהמ"ק. אלא ששמואל הנביא התנגד לעיתוי של בקשת העם, או לדרך שבה העם ביקש את בקשתו. (ראה סנהדרין כ, וכן רש"י על אתר, רד"ק, מלבי"ם ועוד)

מסר נוסף: ה' הוריש לנו את הארץ
אולם נראה כי שמואל הנביא בכותבו את ספר שופטים בא להבליט לנו עוד מסר חשוב מאוד: ה' הוא שהוריש לעמ"י את א"י. ה' נתן בידינו את האוייבים. הוא שסייע בידינו במלחמות. בתקופת יהושע, 300 שנה לפני כן, הדבר היה ברור. העם חווה על בשרו את ניסי הניצחון, החל מקריעת הירדן דרך הניסים השונים במהלך מלחמות הכיבוש. התוצאה מכך היתה צפוי'ה: "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל" (ב',ז).
אולם לאחר מות יהושע וכל הדור ההוא, כנראה האמונה התרופפה. הדבר בא לידי ביטוי חמור בכך שהעם החל לעבוד עבו"ז. משום כך מדגיש הנביא בספר שופטים הדגש היטב את אשר הודגש בספר יהושע פעמים רבות. ה' הוא הוא הנותן את האוייב בידי ישראל. ה' הוא הוא המושיע.

הכתוב עושה זאת בשתי דרכים:

א. כאשר העם צועק לה', ה' מושיע את העם ושולח להם שופט. רעיון זה מופיע בצורה מפורשת בכל פרשות השופטים.
ב. שיטת המרכז. הרעיון שה' הוא המושיע מופיע בדיוק במרכז הפרשה. כמו כן בפרשתינו, פרשת דבורה וברק, אנו מוצאים במרכז הפרשה "נתן ה' את סיסרא בידך". הנה כי כן מרכז הפרשה מבחינת מס' הפסוקים הינו אמצעי בו השתמש הנביא כדי להדגיש את המסרים העיקריים בפרשה. מסר חשוב זה שה' הוא המושיע מופיע בעוד פרשות בספר שופטים: בפרשת עתניאל בן קנז, בפרשות גדעון, בפרשות יפתח וכן בפרשות שמשון.