מציב גבול אלמנה/א
סימן א עריכה
האם מברכים 'מציב גבול אלמנה' רק על יישוב חדש?
רבים נוהגים לברך ברכת 'מציב גבול אלמנה' רק בבואם ליישוב שמעולם לו ביקרו בו, אך כאשר מבקרים ביישוב שכבר היו בו פעם אחת אינם מברכים, ואפילו כשנבנו באותו ישוב בתים חדשים ושכונות חדשות שלא ראום מעולם. מנהג זה מבוסס על שתי הנחות: הנחה ראשונה שניתן לברך 'מציב גבול אלמנה' רק על מקום שמעולם לא ראה. הנחה שנייה שברכת 'מציב גבול אלמנה' תוקנה רק על יישוב, ולא על שכונה או בתים יחידים.
אף שרבים נוהגים כן, שתי ההנחות הנ"ל אינן מפורשות בפוסקים, והן דורשות עיון.
א. שנינו בברייתא בגמרא (ברכות נח, ב): הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם בישובן אומר בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.
שני דברים יש ללמוד מברייתא זו: א. הברכה תוקנה על 'בתי ישראל', ולאו דווקא על 'ישובי ישראל'. ב. לא מוזכר בברייתא שניתן לברך רק על בתי ישראל שמעולם לא ראה, ומשמע שניתן לברך על כל בתי ישראל ביישובן, גם אם כבר ראם מעולם.
ברייתא זו הובאה ע"י ראשונים רבים. ביניהם: בה"ג (סימן א הלכות ברכות פרק תשיעי עמוד פח), רמב"ם (ברכות י, י), רא"ש (ברכות פרק ט סימן י) רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק ב דף קד טור א), סמ"ג (עשין סימן כז), רבי יהודה בר' יקר (פירוש התפילות והברכות לר' יהודה בר' יקר), ראב"ן (ברכות סימן קצח), אשכול (אלבק הלכות ברכת הודאה דף לא עמוד ב), ראבי"ה (ח"א - מסכת ברכות סימן קמו), אבודרהם (ברכת הראייה, השבח וההודאה ד"ה הרואה אשתו), ספר הבתים (הלכות ברכות שער יג ס"ו) טור (סימן רכד), צידה לדרך (מאמר ראשון כלל ג' פכ"ח), אגודה, ריא"ז ועוד. כל הראשונים הללו העתיקו הברייתא כלשונה, ומשמע שהברכה היא על 'בתי ישראל', ואין חילוק בין בתים שכבר ראה לבתים שמעולם לא ראה.
גרסה שונה יש ברי"ף (מג, ב מדפי הרי"ף): "הרואה בתי כנסיות של ישראל, בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה", וכן העתיקו כמה מהראשונים: אשכול (מהדורת אוירבך, הלכות ברכות הודאה סימן כג) מאירי (ברכות נח, ב), אורחות חיים (הלכות ברכות אות מו), כלבו (סימן פז ד"ה הרואה מקום), ספר המאורות (חידושים למסכת ברכות עמוד קע) ספר מצוות זמניות (הלכות ברכות שער ט) ומנורת המאור (הקדמון פרק ו - המצוות עמוד 463). גם לפי גרסה זו, הברכה אינה על 'ישובי ישראל' אלא על בתי כנסיות, ואין חילוק בין בתי כנסיות שכבר ראה לבתי כנסיות שמעולם לא ראה.
לא רק בראשונים אין זכר לעניין זה, אלא גם באחרונים. ברייתא זו הובאה להלכה בשו"ע (סימן רכד סעיף י), בלבוש (סימן רכד סעיף י), בחיי אדם (כלל סג סעיף י), בסדר ברכות הנהנין של הגר"ז (פי"ב סעיף יז), בערוך השולחן (סימן רכד סעיף ז), בקצות השולחן (סימן סו סעיף ה) ובעוד פוסקים. חלק מהפוסקים הכריעו כרי"ף שהברכה היא רק על בתי כנסיות, וחלקם הכריעו כפי הגירסה שלפנינו שהברכה היא גם על שאר בתים, אך אף אחד מהפוסקים לא הזכיר שניתן לברך רק על בתי ישראל שמעולם לא ראה. גם אף אחד מנושאי הכלים שדנו בברכה זו (ב"י, מהרש"ל, ב"ח, ט"ז, מג"א, עולת תמיד, אליהו רבא, משנ"ב, כף החיים ועוד) לא הזכיר תנאי זה.
ב. לא זו אף זו: ברכה זו הובאה בשולחן ערוך בסימן רכד (סעיף י) בין שאר ברכות הראיה. שלשה סעיפים לאחר מכן כתב השו"ע (רכד, יג): "כל ברכות הראייה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך". משמע שלאחר שלושים יום, חוזר ומברך, אף שחוזר ורואה אותו דבר.
כן מבואר גם בלבוש. ברכת מציב גבול אלמנה הובאה בלבוש בסימן רכד סעיף י, ומיד בסמוך כותב הלבוש (סעיף יג): "כל ברכות הראייה אשר אמרנו, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך שאינו חידוש לו". משמע שאם ראה אותו דבר לאחר שלושים יום, חוזר ומברך. כן הוא גם בחיי אדם. בכלל סג סעיף י הביא החיי אדם ברכה זו, ולאחר מכן הוא כותב (סעיף טז): "כל הדברים שמברכין על הראייה, אם רואה אותם בתוך שלושים יום אינו מברך", משמע שלאחר שלושים יום חוזר ומברך.
גם מסדר ברכות הנהנין של הגר"ז משמע כן. בפרק יב סעיף יז כתב הגר"ז: "הרואה בתי ישראל בישובן צריך לברך מציב גבול אלמנה", ולאחר מכן, הוא כותב: "כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר שבירך עליו בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך", משמע שלאחר שלושים יום חוזר ומברך.
גם מדברי הראשונים יש לדייק כן. בפרק שמיני של סדר ברכת הראייה מביא האבודרהם ברכה זו, ובסוף אותו פרק הוא כותב: "וכל אלו הברכות אינם אלא לרואה אותם משלושים יום לשלושים יום שהם חידוש אצלו. לא שרואה אותם בכל יום [וכו'] וכי תעלה על דעתך שהרואה את המלך בכל יום יברך? הלכך אין כל אלו הברכות אלא משלושים יום לשלושים יום". מבואר שאם ראה אותו מראה תוך שלושים יום אינו מברך, אך לאחר שלושים יום, חוזר ומברך, ודין זה נאמר בכל ברכות הראיה.
כן משמע גם מספר הבתים שכתב (הלכות ברכות שער שלושה עשר ס"ו): "הרואה בתי ישראל בישובן מברך ברוך מציב גבול אלמנה [וכו'] הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין ודן אתכם בדין [וכו']. כתב הראב"ד אינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה בלבד, אבל חוזר ומברך הוא על קברות אחרים ע"כ. ויראה לי שכל זמן שרואה קברי ישראל מברך". משמע שרק ביחס לקברי ישראל ישנה דעה שמברך רק בפעם הראשונה שרואם, אך ביחס לבתי ישראל ביישובן לא הוזכרה שום שיטה כזו, ומשמע שמברך גם אם ראם כבר פעם אחת (ועיין הגהות מימוניות הלכות ברכות פרק י אות ט).
וכן מצאתי בפירושי רבנו אליהו מלונדריש (מחכמי אנגליה בימי הבניים) שכתב ('פרושי רבנו אליהו מלונדריש ופסקיו', ירושלים תשט"ז, עמוד קכ): "הרואה בתי ישראל ביישובם מברך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין אמת. ונראה שכל הברכות הללו אינן כי אם משלושים לשלושים, אבל אם היה רואה כל שעה לא יברך".
וכן מפורש בספר ליקוטי מהרי"ח (סדר ברכות הראיה דף קלד, ב): "הרואה בתי ישראל ביישובן אחת לשלושים יום אומר בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה בחורבנן אומר ברוך דיין אמת. שו"ע סימן רכד".
וכן מצאתי בסידור תפילת ישראל (עמוד 588, ורשה תרנ"ה) שמקדים: "כל ברכות הראיה אינו מברך אלא משלושים לשלושים יום", ולאחר מכן מונה כמה ברכות ראיה, ביניהם את ברכת מציב גבול אלמנה.
קיצורו של דבר: מנהג זה, שניתן לברך ברכת 'מציב גבול אלמנה' רק על יישוב חדש שמעולם לא היה בו, לא נזכר להדיא בשום פוסק, ומסתימת הפוסקים משמע שניתן לברך על כל בתי ישראל כל שלא ראה אותם שלושים יום .
בחפשי בספרים, מצאתי מקור אחד בלבד התומך במנהג שהבאנו בראשית דברינו, שברכת 'מציב גבול אלמנה' נתקנה רק על מקום שלא ראהו בעבר. בספר 'ברכת ראש' על מסכת ברכות לגאון ר' אשר הכהן אשכנזי זצ"ל (מתלמידי הגר"ח מוולוז'ין) כתב (ברכות נח, ב): י"ל דאין צריך ברכות אלו כי אם פעם אחת בעת שנתיישב או שנחרב, ובזה אתי שפיר לקמן ברב חסדא דאיתנח ולא בירך דיין אמת לפי שכבר בירך פעם אחת. ולזה אין אנו נזהרין כ"כ, אבל בפעם ראשון ודאי צריך לברך". מפורש בדבריו, שיש לברך רק בפעם הראשונה שרואה המקום, אך מדברי הראשונים והאחרונים לא משמע כן .
ג. לכאורה, לפי זה היה עלינו למלא פינו ברכות, ובכל פעם שרואים בית של יהודי, אשר לא ראינו אותו במשך שלושים יום, יהיה עלינו לברך 'מציב גבול אלמנה'. ולא היא! בב"י (סימן רכד ד"ה והא דרואה) מפורש ש"בתי ישראל ביישובן" היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות היושבים בתוקפן ובגבורתן בלא שטן ובלא פגע רע. ומעין זה הביא הב"ח שם בשם מהרש"ל . המשנ"ב (רכד, יד) העתיק את הגדרת הב"י וכתב: "בתי ישראל - פירוש בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה". וכן כשהביא את שיטת הרי"ף כתב (שם): "וכן נהגו העולם שאין מברכים על שארי בתים, כי אם על בית הכנסת כשרואה אותה ביופיה ובתיקונה". וכך סיכם בפסקי תשובות (סימן רכד אות ט): "אין מברכים ברכה זו אלא על בתי כנסיות ובתי מדרשות המרהיבים ביופיים ובתיקונם".
לפי זה אין צריך לברך על כל בית של יהודי שלא ראהו שלושים יום, אך על בתי ישראל שעונים להגדרה הנ"ל יש לברך ברכת 'מציב גבול אלמנה', אף שראה אותם בעבר, כל שלא ראה אותם שלושים יום.
ד. כמה מחכמי זמננו טרחו למצוא מקור למנהג העולם לברך רק על יישוב חדש. הרב מרדכי הכהן כתב בעניין זה בקובץ התורה והמדינה (כרך ט-י עמוד תקלט): דעה רווחת סבורה ומקובלת אצל תושבי הארץ הקדושה, שהרואה נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל מברך ברכת מציב גבול אלמנה [וכו']. וחקרתי ודרשתי למקורה של מסורת קבלה זו לברך מציב גבול אלמנה על ישוב חדש בארץ ישראל ולא מצאתי תשובה נכונה. עד שמצאתי בסדור רב עמרם גאון שהוא מפרש פירוש חדש, או גורס גירסא חדשה, בגופה של הלכה זו, וזה לשונו (עמוד צב): ומושבי ישראל ביישובן: ברוך מציב גבול אלמנה. ובחורבנן: ברוך דיין האמת".
אך לא ברור שרב עמרם גאון משתמש במילה 'מושב' כפי שאנו משתמשים בה כיום, ואפשר שבלשונו 'מושב' הוא 'בית'. וגם אם כוונתו דווקא ליישוב, לא מצאנו לו שום חבר , ובכל שאר הפוסקים - מהגאונים עד האחרונים - הגירסה היא "הרואה בתי ישראל ביישובן" . כמו כן, גם אם נאמץ את גרסת רב עמרם גאון, כל מה שניתן ללמוד מדבריו הוא שהברכה היא דווקא על יישוב, אך לא נזכר בדבריו שניתן לברך רק על יישוב חדש שמעולם לא היה בו, ודבריו אינם יכולים להוות בסיס למנהג העולם לברך רק על מקום שמעולם לא ראה.
ה. דודי הרב יהודה עמיחי שליט"א, כתב ('אמונת עתיך' גיליון 58 עמוד 39) טעם למנהג העולם שמברכים רק על ישוב חדש שמעולם לא היה בו, ואלו דבריו (בדילוג): מדברי הש"ס והשו"ע עולה שברכה זו היא ככל ברכות הראיה המוזכרות בש"ס ונפסקו בשו"ע. לכאורה, יש לברך ברכות אלו כל שלושים יום כדין כל ברכות הראיה שאנו מברכים משלושים לשלושים יום. מדוע יש שמברכים ברכה זו רק בביקור הראשון בישוב חדש? נראה להסביר שמכיוון שאנו חיים בארץ ישראל הרי כל מקום אלו בתי ישראל ודומה שרואה בתי ישראל ביישובן, ולכן לכאורה אין אפשרות של שלושים יום בלא ראיית בתי ישראל, וא"כ אין צורך לברך ברכה זו כלל, שהרי בכל ברכות הראיה אם לא עבר שלושים יום בין ראיה לראיה איננו חוזר ומברך, כמו עבד מלך הרואה פני מלך בכל יום איננו מברך על ראיית פני מלך. כן גם אנו כשאנו עומדים בא"י אנו רואים כל יום את בתי ישראל ביישובן ואין צורך לברך. אולם כשמגיע למקום חדש ישנה התעוררות מחודשת לברכה. בדומה לשאלה זו אנו לומדים במקרה ההפוך. הגמ' אומרת (ברכות נז ע"ב): "הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו", ועל כך כתב התוס' (ד"ה הרואה) שאין צריך לברך ברכה זו אלא במקום שבונים עבודת כוכבים חדשה, או שהועמדה שם מחדש, אבל לא על עבודת כוכבים הקבועה במקומה. כן הביא הטור (סי' רכד סעי' א) ונפסק ברמ"א (רכד סעי' א) שכיוון ואנו רואים אותם בכל יום אין לנו לברך אלא כשרואים אותה נבנית מחדש. מכאן שגם בברכות החיוביות כיוון שאנו בארץ ישראל וכל מקום הוא בתי ישראל בישובן אין שמחה אלא כאשר מגיע למקום חדש הנבנה מחדש או שהוא לא ראהו מאודו, וישנה שמחה על הצבת גבול האלמנה מחדש. אולם ההולך לעיר שהיה בה ואיננו רואה חידוש בבתי ישראל איננו צריך לברך על כך .
בס"ד מצאתי סברא זו בספר יד הקטנה (לר' דוב בריש גוטליב, ח"ג הלכות ברכות סעיף ז, עמוד עד, הערות מנחת עני ס"ק לא), וז"ל: "ויש בזה דעות בין גדולי הפוסקים. יש אומרים דקאי על בתי עשירי ישראל וכו'. ויש אומרים דווקא על בתי כנסיות וכו'. ויש מפרשים דוקא בארץ ישראל. ובלאו הכי לפי מה שכתב הרמ"א גבי ע"ז שאין אנו מברכים עליה משום שאנו מגודלים ביניהם ורואים אותה תמיד, כמו כן הרי אנו רואין בתי כנסיות תמיד, לכן אינה נוהגת ברכה זו כלל, אלא כשרואין בית הכנסת מבונה ומפואר ביופי והידור שאינו שכיח כל כך, וכן בתי ישראל ביופי והידור יאמר ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות , וכן בחורבנן אומר ברוך דיין האמת בלא שם ומלכות".
אף שבפרטי העניין אין התאמה מלאה בין דברי הרב עמיחי לדברי המנחת עני, שלפי המנחת עני הדבר תלוי במראה חריג, ולפי הרב עמיחי הדבר תלוי במראה שלא ראהו מעולם, מכל מקום דברי המנחת עני מהווים סעד גדול לחידוש הנ"ל שמאחר ואנו רגילים לראות בתי ישראל, הרי זה דומה לדברי הרמ"א ביחס לרואה ע"ז, שאין אנו מברכים משום שאנו מגודלים ביניהם.
ו. אולם הדברים מעוררים תמיהה. כפי שכבר כתבנו לעיל ברכת 'מציב גבול אלמנה' הוזכרה ע"י עשרות פוסקים, מהגאונים עד אחרוני האחרונים. כל הפוסקים סתמו וכתבו שהרואה בתי ישראל מברך, ולא אישתמיט שום פוסק לומר שהיינו דווקא בתי ישראל שמעולם לא ראה. גם דברי המנחת עני צ"ע. הוא כותב: "ובלאו הכי לפי מה שכתב הרמ"א גבי ע"ז שאין אנו מברכים עליה משום שאנו מגודלים ביניהם ורואים אותה תמיד, כמו כן הרי אנו רואין בתי כנסיות תמיד, לכן אינה נוהגת ברכה זו כלל". וכי כל הפוסקים שסתמו לברך 'מציב גבול אלמנה' על בתי כנסיות, גרו בקהילות שלא היו בהם בתי כנסיות?
אדרבה, מתוך שסברת המנחת עני מובילה למסקנה שברכה זו נוהגת דווקא במקום שאין בו בתי כנסיות, מוכח שכל הפוסקים שהביאו ברכה זו - למרות העובדה שבודאי גרו בקהילות שהיו מצויים בהם בתי כנסיות - לא חשו לסברתו. ואכן, דווקא גבי ברכת עבודה זרה מצאנו בפוסקים שאין לברכה משום שאנו מגודלים ביניהם, אך שום פוסק לא הזכיר סברה זו ביחס לברכת 'מציב גבול אלמנה' (ולהלן נפרש החילוק בין ברכה זו לברכה על ע"ז).
ואין לומר שהפוסקים לא טרחו לבאר דינה של ברכה זו מאחר ובלאו הכי הברכה לא הייתה מצויה ביניהם כי גרו בחו"ל, שהרי לדעת חלק מהפוסקים ברכה זו נוהגת גם בחו"ל. עיין באבודרהם שכתב (ברכת הראייה, השבח וההודאה ד"ה הרואה אשתו): "הרואה בתי ישראל ביישובן אפילו בארץ ישראל מברך בא"י מציב גבול אלמנה", משמע שבחו"ל בודאי יש לברך . וכן היא דעת המהרש"ל (הובאו דבריו בב"ח סימן רכד, ועיין שער הציון רכד, יא), הב"ח (שם) והגר"ז (סדר ברכות הנהנין יב, יז). והאליה רבה (רכד, ז) כתב שמסתימת הפוסקים - שהעתיקו הברייתא כלשונה בלא לציין שהיא מדברת דווקא בארץ ישראל - משמע שהם סוברים שהברכה נאמרת גם בחו"ל.
לא זו אף זו: בדברי המהרש"ל מבואר שנהגו לברך ברכה זו בחו"ל. לאחר שהמהרש"ל דן האם ניתן לברך רק על בתי כנסיות כשיטת הרי"ף, או על כל בתי ישראל כשיטת שאר הראשונים הוא מסכם: "ולא נהגו [=לברך על כל בתי ישראל] אלא דווקא בבתי כנסיות". משמע שעל בתי כנסיות נהגו לברך. מנהג זה הובא ע"י גדולי הפוסקים שבאו אחריו: הב"ח (סימן רכד) הט"ז (ס"ק ב) המג"א (ס"ק ט) הגר"ז (סדר ברכת הנהנין פרק יג סעיף יא) המשנ"ב (ס"ק יד) קצות השולחן (סימן סו, ה) וכף החיים (ס"ק לה). וכי כל אותם גדולים שכתבו לברך על בתי כנסיות, ולא ציינו שהיינו דווקא כשמעולם לא ראם, חיו בקהילות שבתי כנסיות לא היו מצויים בהם?
ז. על כורחך מוכח מכל הפוסקים הנ"ל, שיש לברך ברכה זו, אף שאנו רואים בתי כנסיות בכל עת, ואין זה דומה לברכה על ע"ז, שאין לברכה, מפני ש"אנו רואים אותם תמיד" (לשון הרמ"א).
כדי לבאר טעם הדבר, יש לציין שמה שכתב דודי שליט"א: "שמכיוון שאנו חיים בארץ ישראל... אין צורך לברך ברכה זו כלל... שהרי בכל ברכות הראיה אם לא עבר שלושים יום בין ראיה לראיה איננו חוזר ומברך, כמו עבד מלך הרואה פני מלך בכל יום איננו מברך על ראיית פני מלך", זו ראיה לסתור. דמפורש בפוסקים שזהו דווקא כשרואה אותו מלך, אך כשרואה מלך אחר מברך, גם אם כבר ראה מלך תוך שלושים יום. כן כתב הרדב"ז בתשובה (ח"א סימן רצו) בשם הר"ר אברהם אב ב"ד לגבי מלך שמברכים על ראייתו "שחלק מכבודו לבשר ודם", לגבי בריה משונה שמברכים עליה "ברוך משנה הבריות", ולגבי שאר תופעות טבע שמברכים עליהן "עושה מעשה בראשית": אם זה שרואה עתה פעם שנייה הוא אותו שראה היום פעם אחרת, יש לו קצבה, והוא שרואה אותו אחת לשלשים יום, שיהא דבר חשוב בעיניו... ויהנה בראייתו. וכן נמי השלטונים והמלכים והכושי והגיחור והלבקן. וכן הנהרות והימים והמדברות, שאותו המלך בעצמו ראה, או הכושי כבר ראהו פעם אחרת תוך שלושים יום אינו צריך לברך. אבל שלטון או מלך אחר, או כושי או נהר אחר, שלא ראהו הוא עצמו תוך שלושים יום, אפילו ראה ביום אחד מאה מלכים או מאה חכמים או מאה כושיים מברך על כולם, שהוא כמו ברקים ורעמים שהם מפסיקים, שכל ברק וברק ורעם ורעם הוא דבר בפני עצמו.
וכן כתב בשמו המג"א (רכד, יט): "ודוקא כשראה אותו מלך, אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך". ולפי זה, דווקא על אותו בית אין לברך כשרואהו תוך שלושים יום, אך על בית אחר צריך לברך, בדומה למלך אחר שצריך לברך.
בביאור החילוק בין ברכה על ע"ז (שאין לברך על ע"ז אחרת), לברכה על מלך, חכם, נהר ושאר דברים (שיש לברך על מראה אחר), כתב בספר פתח הדביר (סימן רכד סעיף יב ד"ה אמר): שאני כבוד מלכים דלא דמו אהדדי, ואפילו יהיו שניהם שוים במעלתם יש ביניהם שינוי בגייסותיהם וסדר מלבושיהם וטכסיס הליכתם, דבכל אחד יש חידוש מה, ושייך לומר שאם יזכה יבחין, וכיון דשניין דא מן דא חוזר ומברך, מה שאין כן בע"ז כשהיא כיוצא בה, דליכא שום שינוי, ולכך אינו מברך תוך שלושים.
הדבר תמוה: וכי באמת אין הבדל בין עבודה זרה אחת לזולתה? נראה לבאר כוונתו: נוסח הברכה על עבודה זרה ("ברוך... שנתן ארך אפים לעוברי רצונו") אינו מתייחס למהותה, יופייה או ייחודה של העבודה הזרה חלילה, אלא למידת ארך אפיים של הקב"ה. העובדה שישנה בעולם תופעה של עבודה זרה, והקב"ה מאפשר לתופעה זו להתקיים, מביאה לידי ביטוי באופן מובהק את מידת ארך אפיים של הקב"ה . מבחינה זו אין שום הבדל בין סוגי העבודה הזרה, וכולם מבטאים באותה מידה אותו עניין. אך במלך (ושאר עניינים) הברכה מתייחסת לאובייקט הנראה לעין, וכל מראה שונה מהמראה הקודם שברך עליו. לכן על ראיית ע"ז אין מברכים גם כשרואה ע"ז אחרת, כי המראה ביסודו הוא אותו מראה , בשונה משאר עניינים, שמברכים על כל מראה, כי בכל מראה יש צד מיוחד .
לפי זה ברור מדוע הפוסקים סתמו שהרואה בתי ישראל מברך 'מציב גבול אלמנה', ולא כתבו שברכה זו אינה נוהגת כיוון שאנו רואים בתי ישראל בכל עת. בבתי ישראל כל בית שונה מחברו, וכל בית הוא טובה בפני עצמה שיש להודות עליה. לכן הרואה בתי ישראל ביישובן, ותוך שלושים יום ראה שוב בתי ישראל אחרים, צריך לברך שוב, בדומה למלך ושאר דברים שיש לברך על כל מראה ומראה כיוון שאין המראות שווים .
המורם מן האמור: העובדה שאדם רואה בתי ישראל ביישובן באופן תדיר, אינה מעכבת מלברך 'מציב גבול אלמנה' על בתים אחרים, ולפיכך ניתן מעיקר הדין לברך ברכת 'מציב גבול אלמנה' גם על בתי ישראל שכבר ראה בעבר, כל שלא ראה בתים אלו שלושים יום.
ח. ואולי יש מקום ליישב המנהג לברך רק על מקום חדש, על פי מה שחידש הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה ח"א פרק כג סעיף כח) ש"הדר סמוך לים, אף אם לא ראהו שלושים יום, אינו מברך על ראייתו, כעין שכתב בשערי תשובה לענין קריעה על ירושלים והמקדש, דהדר בסמיכות אינו קורע אף אם נזדמן שלא ראה אותם שלושים יום" .
כפי הנראה טעם הדבר, משום שברכות הראייה תוקנו על מראה שמעורר התפעלות (עיין דרישה סימן ריח ס"ק א), ומאחר ואדם זה רגיל בראיית הים, אין ראיית הים מעוררת בו התפעלות, גם אם לא ראה אותו שלושים יום. ומה שאמרו חז"ל שיש לברך ברכות הראייה כל שלושים יום, היינו בסתם אדם, שאינו רגיל בראיית אותו מראה.
לפי זה יש מקום לומר, שכשם שהרגיל בראיית הים אינו מברך, גם אם לא ראה את הים יותר משלושים יום, כך גם הרגיל בראיית בתי ישראל אינו מברך, גם אם לא ראה את אותם בתים יותר משלושים יום . ורק על בתי ישראל שמעולם לא ראה ניתן לברך, שזהו דבר שמעורר התפעלות.
אבל מהמובא לעיל (אות ו) בשם הפוסקים שיש לברך על בתי כנסיות גם כשאין זו הראיה הראשונה, מוכח שאין זה טעם נכון. שהרי בוודאי הפוסקים התייחסו לאדם הרגיל בראיית בית כנסת, ואעפ"כ כתבו שיש לברך כשרואים בתי כנסיות, אם לא ראה אותם שלושים יום. מוכח שגם הרגיל בראיית בתי כנסת, מברך על בית כנסת אחר שלא ראהו שלושים יום. ואין זה סותר לדברי הגרש"ז אוירבך, כי גם הגרש"ז לא אמר דבריו אלא ברגיל לראות אותו ים; אבל כשרואה ים אחר שלא הורגל לראותו - אף לדעתו יש לברך. ולפי דבריו רק על אותו בית שרגיל בראייתו לא יברך, אך על בית אחר יברך.
ט. ואולי בכדי ליישב המנהג לברך רק על יישוב חדש, יש לצעוד צעד נוסף, ולחדש עפ"י הגרש"ז, שפעמים אין לברך גם לאחר שלושים יום, לא רק כשרואה את אותו מראה שרגיל בו, אלא גם כשרואה מראה אחר. והיינו באדם שרגיל לראות מראה מיוחד במקומות שונים, כגון מדריך טיולים הרגיל בראיית הרים גבוהים במקומות שונים. שלפי שורת הדין היה צריך לברך על כל הר גבוה שלא ראהו שלושים יום, אך מכיוון שהוא רגיל בראיית סוג מראה זה, שוב אין נפשו מתפעלת מראיית הרים גבוהים, אף אם לא ראה אותם שלושים יום . אך גם הוא, כשיראה הר גבוה שלא ראהו מעולם, יוכל לברך, שמראה כזה גורם התפעלות, גם אצל מי שמורגל בראיית הרים גבוהים. הוא הדין לברכת מציב גבול אלמנה - מאחר ואנו מורגלים בראיית בתי ישראל ביישובן במקומות שונים, אין לנו לברך על בתי ישראל שלא ראינו שלושים יום, דאין מראה זה מעורר בנו התפעלות. ורק על ראיית מקום שמעולם לא ראהו יש לברך, שדבר זה גורם התפעלות ושמחה גם אצל מי שמורגל בראיית בתי ישראל.
מדוע אפוא נזכר בפוסקים שיש לברך על ראיית בתי כנסת, ומשמע - כמו שכתבנו לעיל (אות ו) - שגם כשאין זו הראיה הראשונה יש לברך, ולמרות שהמברך כבר הורגל בראיית בתי כנסת? נראה שבעבר רגיל היה אדם לראות דווקא את בית הכנסת שבקהילתו, אך לא היה רגיל בראיית בתי כנסת במקומות שונים. שהדרכים היו בחזקת סכנה, ונסיעה מעיר לעיר היתה כרוכה בטרחה רבה, ובהוצאה כספית ניכרת, ולא היה מצוי שאדם יעבור מעיר לעיר באופן תכוף, ויהיה רגיל בראיית בתי כנסיות במקומות שונים. ולכן הפוסקים סתמו שיש לברך על בית כנסת, ולא כתבו שהיינו דווקא בית כנסת שלא ראה אותו מעולם. מה שאין כן בימינו, שהנסיעות נעשו תכופות והורגלנו לראות בתי כנסת במקומות שונים, ושוב אין ראיית בית כנסת מעוררת בלבנו התפעלות מיוחדת, על כן איננו מברכים על ראיית בית כנסת, גם אם לא ראינוהו שלושים יום, אלא על בית כנסת שלא ראינו מעולם, שיש בכך בכדי לעורר התפעלות ושמחה מיוחדת.
אולם מאחר ומסתימת הפוסקים לא משמע כן, וזו סברא מחודשת שלא נזכרה בפוסקים, נראה שהרוצה לנהוג כפי עיקר הדין, לברך על בתי כנסיות שלא ראה שלושים יום ומתפעל מראייתם לא הפסיד. וכן מבואר בספר שיחות הרב צבי יהודה (ויקרא עמוד 290): "לגבי ברכת מציב גבול אלמנה נראה שיש לברך כל שלושים יום אם לא ראה בינתיים" . ועיין שו"ת דבר חברון (או"ח סימן רי).