מצוה:לתקוע בשופר ביום הכיפורים של יובל, לשחרור הקרקעות והעבדים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.
י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
(ויקרא כה, ט-י)
היא שצונו לתקוע בשופר בעשרה מתשרי משנה זו, לקרוא דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחירות ביום העשירי מתשרי. והוא אמרו יתעלה "והעברת שופר תרועה ונו'" ואמר "וקראתם דרור". והנה התבאר ששווה היובל לראש השנה לתקיעות ולברכות.
וכבר התבארו משפטי תקיעות שופר של ראש השנה במסכת ראש השנה. וידוע כי התקיעה ההיא היא ביובל אמנם לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה, והוא אמרו "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" בארץ הנזכרת. ואין עניינה כעניין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני ה', וזהו להוציא את העבדים.
לתקוע בשופר בעשירי בתשרי, שהוא יום הכיפורים. שנאמר (ויקרא כ"ה, ט'-י') והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין (ראש השנה ח:) בלי דמים, ואין ענינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק, ונציר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת השם יתברך, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני השם לטוב, כלומר, שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות, כמו שאמרנו (ספר המצוות עשה קלז).
משרשי המצוה. לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר, בראותם כי הדבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה (דברים רבה ב כב). גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, בשמעו קול השופר, ומתוך כך, המצוה מתקימת לשוב הכל ברשות אדון הכל.
דיני המצוה. כגון באיזה שופר תוקעין ביום זה, ואיזו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כו ב) דרך כלל במסכת ראש השנה שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס (מצוה תה), נדבר בו קצת בעזרת השם כמנהגנו. ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ל א) ששוין הן חלוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין, ובין שלא בפניהם.
וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ח ב): כי מראש השנה ועד יום הכפורים, היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם, ולא האדון משתעבד בהן, כיון שהגיע יום הכפורים [ו] היו תוקעין בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם. ורבים מפרטי דיני היובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה (שם).
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך (מצוה של), איזה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה בטלו מצות עשה זה.
מצות קנ–קנג, מצוות יובל:
... גרסינן בפ׳ אין בערכין [דף י״א וי״ב] תניא רבי יוסי אומר מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו הלוים עומדין על דוכנן ואומרים שירה וישב עליהם את עונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה׳ אלהינו עד שבאו גוים וכבשום וכן בשניה. אומר היה רבינו יעקב [בתוס׳ פרק השולח דף ל״ו בד״ה בזמן] שיובל היה נוהג בבית שני ואע״פ שאמרה תורה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה [בת״כ דלעיל פ״ב ומביאה בערכין דלקמן] ואומר רב נחמן ברבי יצחק שם בערכין [דף ל״ב] שמנו יובלות לקדש שמיטין לא ק״ל הכי אלא ודאי מנו יובלות שהרי אומר שם [דף ל״ג] רבי יוחנן במסקנא שירמיה החזיר השבטים ויאשיהו מלך עליהם שנא׳ גם יהודא שת קציר לה בשובי שבות עמי ואח״כ גלו לבבל וחזרו מכל שבט ושבט מקצתן ומאחר שחזרו מכל שבט ושבט זה קרוי יושביה עליה. ומביא ראיה ממה ששנינו בערכין [דף ל״א] ובפרק מי שאחזו [דף ע״ד] גבי בתי ערי חומה בראשונה היה נטמן יום י״ב חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הילל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה ותניא בערכין [דף כ״ט] אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג.
תניא [בר״ה דף ח׳] וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר לפי שנאמר בעשור לחדש יכול לא תהא השנה מקודשת אלא מיום הכפורים ואילך תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שמתקדשת והולכת מתחילה מכאן אמר רבי יוחנן בן ברוקה לא היו עבדים משועבדים ולא נפטרין לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שמגיע י״ה כיון שהגיע י״ה תקעו בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם ומפרש שם [בדף ט׳] מאי לשון דרור כמדייר בי דיירא כלומר שגר בכל מקום שחפץ. ...