מצוה:לסדר את לחם הפנים והלבונה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.
(שמות כה, ל)
ה וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.
ו וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.
ז וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.
ח בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.
ט וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.
(ויקרא כד, ה-ט)
היא שצונו להשים לחם הפנים לפניו תמיד. והוא אמרו יתעלה ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד.
וכבר ידעת לשון התורה להשים לחם חדש בכל שבת ושיהיה עמו לבונה ושיאכלו הכהנים הלחם הנעשה בשבת הקודם.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בפרק י"א ממנחות.
להשים בבית המקדש לפני יי לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (עי' ספר המצוות עשין כז).
משרשי המצוה, שצונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקיים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה -- לפיהן מעין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה (תרומה כה כד) וכענין מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה טז א) הביאו לפני עומר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה בשנה הבאה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי לזכור עקדת יצחק. ועל הלחם הזה בעצמו אמרו (מגילה כו:) כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שמגיע לו ממנו כפול היה שבע.
ואלה הדברים כגון שלחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות -- בכולן נצטוינו מצד המקבלים. וכענין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסדור לחם בבית על שלחן שנניחנו שלם ונקחנו שלם תקבל שום הנאה למעלה חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד, רק שצונו בכך לחפצו ברוך הוא שנתברך ממנו מרוב מדת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם שנכתב בה "אשה ליי", ואמרו מן המפרשים (רש"י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם -- אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכולו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה -- בזה נוכל לומר עליו כי כולו ליי, כלומר שנכנס כולו במצותו, לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל.
ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם ענין הריח אל השם ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרוב מעלתו וגדלו בגדר ענינים אלה כלל לפי שאינו גוף ולא כח בגוף; ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה (רש"י זבחים מו ב' ד"ה הנחת רוח) בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח ליי שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח יי את ריח הניחוח בדרך הזה.
זהו שנראה לנו בענין סדור הלחם בבית השם. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח"ג פמ"ה) וזה לשונו, אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סיבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרק יח) שבכל אחת מן המערכות היו נותנין כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר (ויקרא כד ז) ונתת על המערכת; כלומר, על כל אחת מהן לבונה זכה (ויקרא כד ז). וכלי זה נקרא 'בזך'. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) ששני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, ומיום שבת ליום שבת (שם צט ב) מוציאין את הלחם ומסדרין לחם אחר מיד. וזה שמוציאין הוא (יומא יז ב) שחולקין שתי המשמרות, הנכנסת והיוצאת, עם כהן גדול ואוכלין אותו. וכיצד מסדרין אותו, שארבעה נכנסין בלחם ובבזיכין וארבעה מקדימין לפניהם ליטול הלחם מעל השלחן. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות צט ב) שהיו מכוונין בהנחתו להיות טפחו של זה בצד טפחו של זה, לקיים מה שנאמר "לפני תמיד". וצורת הלחם וענין הנחתו כיצד היה כדי שיהא האויר שולט בו, ויתר פרטיה -- מבוארים בפרק אחד עשר ממנחות (דף צד.) (פ"ה מהל' תו"מ).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים הכהנים, כי להם העבודה, ולא לנשים.
מצות עשה להסדיר לחם ולבונה לפני ה׳ בכל שבת שנאמר בפר׳ אמור "ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה'. ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה׳ תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאישי ה׳ חק עולם." (ויקרא, כד)
[מפרש״י ות״כ שם פרק י״ז וי״ח] "על השלחן הטהור" שהיה מזהב טהור וכן על המנורה הטהורה. דבר אחר, טהור על טהרו של שולחן שלא יהו הסניפין מגביהין את הלחם מעל השלחן, וכן על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שידשן תחלה את האפר. "והיתה ללחם לאזכרה" ונאמר גבי קומץ אזכרה, מה להלן קומץ, אף כאן קומץ, והם שני קמצי לבונה, מלא קומץ לסדר זה ומלא קומץ לסדר אחר.
כך שנינו בת״כ [שם] שנינו במנחות [דף ס״ט] אין התמידין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה. לא הקריבו כבש בבקר, יקריבו אותו בין הערבים. אמר רבי שמעון אימתי? בזמן שהיו שוגגין או אנוסין, אבל אם היו מזידין, אם לא הקריבו כבש בבקר אל יקריבו בין הערבים. [בגמ׳ שם דף ג׳] בד״א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך, יקריבו בין הערבים. א״ר שמעון [בדף מ״ט] וכולה היתה קרבה בין הערבים שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים של בין הערבים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
שנינו בפרק שתי הלחם [דף צ״ט] שני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב. על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ואין מורידין, ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד. בשעת הסידור ארבע כהנים נכנסין שם, שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם, שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין שהיו שם. הנכנסים עומדין לצפון ופניהם לדרום, והיוצאים עומדין בדרום ופניהם לצפון. אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה, שנאמר "לפני תמיד", והלכו ונתנו את הלחם על השלחן של זהב שהיה באולם. הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים, ע״כ לשון המשנה [ביומא דף י״ז] והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו. מכאן שכהן גדול נוטל לעולם מכל המשמרות חצי החלות, ולא יטול פרוס שאין זה כבודו.
שנינו עוד במנחות [דף נ״ד] לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים. ומפרש בברייתא [שם] שג׳ דפוסין היו להם, אחד שנותנין בו החלה בעודה בצק וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודה אותה נותנה בדפוס אחר כדי שלא תתקלקל ואינו יכול להחזירה לדפוס הראשון מפני שנפחה מחמת האפייה. שנינו עוד שם [בדף צ״ו] השולחן ארכו עשרה ורחבו שמונה, ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמישה. נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן וקפל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן, שנאמר לחם הפנים, שיהיו לו פנים. נמצא ארכו כמלא רוחבו של שלחן, דברי ר׳ מאיר. ור׳ יהודא אומר שלחן ארכו שנים עשר טפחים ורחבו ששה טפחים. נותן אורך החלה על רוחב השלחן, נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן וקופל את היוצא למעלה מכאן ומכאן, ונשאר ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בו. וכן מניח חלה על גבי חלה עד שעורך שש חלות, וכן עושה בצדה מערכה שנייה שש חלות, ונותן את הלבונה מלמעלה למערכות. [שם דף צ״ה]
אין אפיית לחם הפנים דוחה שבת ולא י״ט אלא בערב שבת אופין אותו ועורכין אותו למחר ואם חלו שני ימים טובים של ר״ה להיות בחמישי ובערב שבת אופין אותו מיום רביעי. ולא סידור קנין ולא נטילתן דוחה שבת כמו ששנינו שם [בדף צ״ו] אלא מערב שבת נכנס ושומטן ונותנן לאורך השולחן ובאחד בשבת נכנס ומכניס את הקנים בין החלות זה שאמר למעלה בענין השולחנות שבאולם שמעלין בקדש ולא מורידין דורשו שם במנחות [דף צ״ט] מנלן דאין מורידין אמר ר׳ אמי דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו ויפרוש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה ומנלן דמעלין אמר רב אחא בר רבי יעקב דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה׳ ויקדשו בתחלה היו תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.