מצוה:להקריב קורבן מוסף כל שבעת ימי הפסח
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
(ויקרא כג, ח)
יט וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.
כ וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ.
כא עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.
כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
כג מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה.
כד כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.
(במדבר כח, יט-כד)
היא שצוה להקריב קרבן מוסף על התמיד כל שבעת ימי הפסח, והוא אמרו יתעלה "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג, לו). (ראו: התורה והמצוה על הפרק, סימן קנב)
להקריב קורבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר "והקרבתם אשה ליי שבעת ימים" (ויקרא כג, ח). והוא כקורבן ראש חודש: שני פרים, ואיל אחד, ושבעה כבשים. הכל עולות, וכמו שכתוב בפירוש על כולן בסדר פנחס "אשה עלה" (במדבר כח, יט). ומשפט העולה כבר פרשתיו למעלה (מצוה קטו). [ושעיר אחד לחטאת והיא נאכלת.]
משרשי המצוה כענין מה שכתבנו למעלה בעניין הקורבן. כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חומר אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השורש צונו ברוך הוא לעשות פעולה מיוחדת לשם היום. למען נתפעל מתוך כך, לתת את לבנו לגודל היום וקדושתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן.
דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק רביעי ממנחות (דף מט.) דתמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין זה את זה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (דף מד:): הפרים והאילים והכבשים אינם מעכבים זה את זה; הפר והאיל והכבשים אינם מעכבים את הלחם, כלומר מנחת הסולת שזהו הלחם; ולא הלחם מעכב את הכבשים, דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן נסס: לא, כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים. שכן מצינו שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם.
אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים, כלומר בספר במדבר סיני, קרבו במדבר. והאמור בתורת כהנים, כלומר בספר ויקרא, לא קרבו במדבר. משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם? שהכבשים מתירין את עצמן, ולחם בלא כבשים אין לו מי שיתירנו. וכן מה שאמרו שם פרק תשיעי (דף פט.) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. ועוד אמרו שם (דף פז:) גם כן שבע מידות של לח היו במקדש: הין, וחצי הין וכו'. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר שנתות היו בהין, עד כאן לפר, עד כאן לאיל ועד כאן לכבש. ויתר פרטיה מבוארים שם ובמקומות מקדשים (פ"ד מהל' תמידין ומוספין).
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן מוסף במועדו, בטלו עשה זה וחטאם ישאו. ובני ישראל נקיים, כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר. ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע, כי כל ענין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין, על הצבור ועל כולן הוא מוטל.