מצוה:לדון משאיל ושואל על-פי דין תורה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
יג וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.
יד אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ.
(שמות כב, יג-יד)
היא שצונו בדין שואל. והוא אמרו יתברך "וכי ישאל איש מעם רעהו".
וכבר התבארו דקדוקי דין זה בפרק ח' ממציעא וח' משבועות.
לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין, שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב יג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו. ובדין השואל חיבה התורה אפילו האנסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אנס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חיבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם ישמר הוא את שלו ואל על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה הורה לתת הדברים לשעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חיב, וצותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צה:) שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חיב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור.
דיני המצוה, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף צו:) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור, ואם שנה מן הדרך שצווהו הבעלים אפילו מתה מחמת המלאכה שחיב, ואם (דף פג.) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חיב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה, וכשמשלם מי שחיב לשלם שמין (דף צז.) לו תשלומין כמו בנזקין, ושחיב השואל במזונותיה משמשכה (כתובות לד:) עד סוף השאלה, ודין (שם) הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחברו השאילני דבר פלוני בטובתך (בבא מציעא קג.) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחלוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו (דף צז.) ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושותפין ששאלו זה מזה או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה, מבוארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני.
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, בטל עשה.
"וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם". בא ולימד על השואל שהוא חייב באונסין אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו [במשנה פרק הפועלים דף צ״ג ובשבועות דף מ״ט ועיקר שאר כל הסוגיא בפ׳ השואל דף צ״ד וצ״ו ומה שכתב בשעת מלאכה דייקא מלשון המיימוני פ״א דהלכות שאלה וע״ש במ״מ]. בד״א כשבא האונס שלא בשעת המלאכה. אבל השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותו דרך או ששאל קורדום לפצל בה עצים ונשבר בעת שפיצל בו מחמת הביקוע או ששאל דלי למלאות בו ונקרע בבו׳ בשעת מילויו וכן כל כיוצא בזה, הרי זה ישבע שלא שינה ויפטר, שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה והרי לא שינה. בד״א במקום שאין בני אדם מצוין שם, אבל במקום שבני אדם מצוין בזו אומר רבא בפרק השואל [דף צ״ו] שיאמרו לו לך והבא עדים שלא שינהו יותר מכח הדלי או הקורדום. ואינו נאמן בשבועה כאיסי בן יהודא דפרק האומנין [דף פ״ג] כך פירש רבינו יעקב להדיא דרבא בפרק השואל [דף צ״ו וכן פסק באשירי שם דף קנ״א ע״א].
[שם והסוגיא בתו׳ שם בד״ה זיל שלים] מעשה באחד ששאל גרזן מחברו ושברה ובא לדין לפני רב ואמר לו לך שלם לו הגרזן שלם כלומר שאין דין שואל בניזקין שבעל דבר הניזק מקבל הפחת משעת שבירה עד שעת העמדה בדין כי המשאיל לא יקבל עליו שום פחת והרי דין זה כדין גנב וגזלן שמשלם חיים ולא מתים כאשר בארנו בהלכות גנבה על פי הירושלמי וכן פירש רבינו שמואל והחזירוהו רב כהנא ורב אסי מדין זה ומסקנא שהשואל בנזקין בבבא קמא [דף י״א וגם בתו׳ שם הסוגיא] ובפ׳ השואל [דף צ״ז]. אמר רב פפא בפ׳ הפועלים [דף צ״א] השואל בהמה חייב במזונותיה משעת שמשכה עד סוף ימי שאילתה ואם כיחש בשרה מחמת המלאכה פטור וישבע שבועת השומרים שמחמת מלאכה כיחשה. [מיימוני דלעיל וכן משמע בפירש״י ריש פ׳ שואל בשבת דף קמ״ח וסוגית ר״ת בתוס׳ שם בדיבור ראשון]
השואל מחברו בהמה סתם או כלי סתם, הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב כיון שמשך וזכה בו אין הבעלים יכולין להחזירו עד סוף ימי השאלה. ואפילו מת השואל, הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן [היינו כרבי אלעזר בפרק השואל דף צ״ט]. רבינו שמשון כתב בשם רבינו תם שגם סתם שאלה שלשים יום כמלוה כדאמרינן במנחות [פ׳ התכלת דף מ״ד וע״ש בתו׳] טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית.
גרסינן בפרק אלו נערות [דף ל״ד] אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשין בה כל ימי שאילתה. מתה אין חייבים באונסוה [יע״ש בתוס׳] כסבורין הן שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין בשר בזול ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה או שטבחוה ואכלוה משלמין את דמיה מנכסיו, [בתוספת דב״ק בד״ה ושמואל] וגם מכאן ראיה שאדם המזיק פטור באונס גמור. אמרינן בפ׳ השואל [דף ק״ג] האומר לחברו השאילני קורדום לעדור בו הפרדס הזה, עודר בו אותו הפרדס ולא פרדס אחר. אמר לו פרדס סתם, עודר בו איזו פרדס שירצה. פרדסים, עודר בו כל הפרדסים שלו. תניא בתוספתא [דב״מ] השואל פונדק מחברו, ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות משלשים יום [כרבינא בפ׳ השואל דף צ״ה וכן פסק ר״ח בתו׳ שם].
השואל בבעלים, אפילו גנב או אבד בפשיעה – פטור, שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם". ובלבד שישאל הבעלים תחילה או עם החפץ כמו שבארנו [במשנה שם דף צ״ד והביאו לעיל בתחילת מ״ע פ״ט]. ואחד השואל את הבעלים או שכרן, בין לאותה מלאכה בין למלאכה אחרת. ואמר רב אשי [בדף צ״ז] אפילו אמר לחבירו השקיני מים ושאל הימנו בהמתו והשקהו ונתן לו הבהמה, הרי שאלה זו בבעלים ופטור. משך הבהמה תחילה ואחר כך השקהו, אינה שאלה בבעלים. וכן כל כיוצא בזה. [שם] השאיל בהמתו או השכירה למשאוי ויצא עמה לסעדה ולטעון עם השואל או השוכר במשוי, הרי זה שמירה בבעלים. ואם יצא לבקר המשוי בלבד ולראות שלא יטענו עליה יותר מן הראוי, אינה שמירה בבעלים. אמר רבא [שם] המלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה והמקיז להם דם והסופר שלהם, כל אחד מאלו וכיוצא בהם, ביום שהוא יושב לעסוק במלאכתו, אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתן הרי זה שמירה בבעלים ואפילו פשע בה השומר פטור. אבל הוא ששאל מהם או ששכר מהם חייב שאין שאולין לו. [שם] הרב שהוא מקרא ברצונו תלמידים בכל עת שירצה והם קבועים לבוא תמיד ונשמט להם ממסכת למסכת הרי הן שאולין אצלו ואין הוא שאול אצלם. וביום הפרק של הלכות מועד לפני הרגל שהכל באין לשמוע הרי הוא שאול להם והם אינם שאולים אצלו.
[שם דף צ״ו וכן פסק האלפסי שם] והאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, אינה שאלה בבעלים, שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם", הבעלים עצמן ולא שלוחם. אמר לעבדו הכנעני צא והשאל עם פרתי, הרי זה שאלה בבעלים, שיד העבד כיד רבו. [במיימוני פ״ב דשאלה] נשאל העבד שלא מדעת רבו, אינה שאלה בבעלים. [ממיימוני פ״ב דלעיל] השואל מאשתו או שותפין ששאלו זה מזה, הרי זה שאלה בבעלים. ואם אמר השותף לחברו השאילני קרדומך היום ואשאלך למחר, אינה שאלה בבעלים.
עוד שנינו בפרק השואל [דף צ״ח] השואל פרה מחברו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו, אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה קודם שתכנס ברשות השואל – הרי זה פטור. ואם אמר לו השואל "שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך העברי ביד שלוחך" או שאמר לו המשאיל "הריני משלחה ביד בנך ביד עבדך העברי או ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי" ואמר לו השואל "שלח", ושלחה ומתה בדרך – חייב. [כשמואל שם דף צ״ט וכן פסק האלפסי שם] שלחה לו המשאיל ביד עבדו הכנעני, אע״פ שאמר לו השואל "שלח" ומתה – פטור, מפני שידו כיד רבו ועדיין לא יצאתה מרשות המשאיל. [במשנה דלעיל] וכן בשעה שהחזירה השואל לבעלים: אם שלחה ביד אחר ומתה קודם שהגיעה לרשות המשאיל – הרי זה חייב, שעדיין היא באחריות השואל. ואם שלחה מדעת המשאיל על ידי אחר ומתה – פטור. שלחה ביד עבדו הכנעני, אע״פ שאמר לו המשאיל "שלח" ומתה בדרך – חייב, שיד העבד כיד רבו ועדיין לא יצא מיד השואל. אמר רב חסדא [בפי האומנין דף פ״א] בד״א כשהחזירה תוך ימי שאילתה, אבל לאחר ימי השאלה יצאה מדין שאלה. ואמר אמימר בב״מ [שם] שהוא כש״ש עליה ולפיכך מתה או נשברה אחר ימי שאילתה פטור וכן כל כיוצא בזה.