מצוה:לא לפסוק דין על פי עד אחד
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר.
(דברים יט, טו)
הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים או לחייב ממון בעדות עד אחד, ואפילו היה בתכלית הכשרות. והוא אמרו "לא יקום עד אחד באיש לכל עון" (דברים יט, טו). ואמרו (שבועות מ.) "לכל עון" הוא דאינו קם אבל קם לשבועה.
והתבארו משפטי מצוה זו בפ"ט מסנהדרין.
שנמנענו שלא נעמיד גבולי העונש בגוף הנענש וכן שלא נוציא ממון, על פי עדות עד אחד, ואפילו הוא בתכלית הכשרות והחכמה או אפילו נביא. ועל זה נאמר "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, טו).
משורשי המצוה. לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו. ואפילו יהיה האדם בתכלית הכשר לא ינצל מחטא לפעמים. ואף כי יעמוד אדם ימים רבים בדרכי הישר, אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו זכרונם לברכה (ברכות כט.) כי יוחנן שמש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי [גם אמרו אמת, ולבסוף נעשה נביא שקר]. על כן הוא ראוי וכשר הדבר שלא לסמוך על לב אדם לענוש חברו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות והמעיד חכם גדול שבישראל. אבל בהיות המעידים שניים אנשים כשרים, חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות מ.) בעד אחד, דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, כלומר שלא נעניש שום אדם על פי עד אחד, בעונש גוף או בענש ממון, זהו פרוש עון וחטאת אבל קם הוא לשבועה, כלומר, שמחיב הוא שבועה לאותו שמעיד עליו, כגון שאמר אדם לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד כדברי התובע חייב הנתבע להשבע. ומה שאמרו גם כן שאף על פי שעד אחד לא האמינתו תורה לענש על פיו חברו בגוף או בממון, מכל מקום נאמן הוא באסורין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות בגמרא (גיטין ב:) עד אחד נאמן באסורין, כלומר שיעיד בשר זה או יין זה אסור הוא או כשר נאמן, וכן כל כיוצא בזה בכל האסורין שבתורה. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (מכות ו:) שבדיני ממונות מקבלין עדות מיוחדת, כיצד? אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו מצטרפין. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם העיד אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר יבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכדאמרינן בראש פרק גט פשוט (בבא בתרא קסה:) שלחו ליה חבריה לרבי ירמיה, עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מהו שיצטרפו? שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר, מה הוא שיבוא בית דין זה אצל בית דין זה ויצטרפו? שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו? שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אבל דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו, וכן הלכה. ומה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (דף כא.) שעד ודין, אין מצטרפין במה שהוא מדאוריתא.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ה מהל' עדות ה"ב) שבשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף, כלומר אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, שהתורה אמרה "לא נודע" (דברים כא, א), והרי נודע לאיש אחד. וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות פח.) בטעם זה, שהיא מדקדקת אחר האמת בזה, שאם שמא תנשא ואחר כך יבוא בעלה תצא מזה ומזה, והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ג) שבכל מקום שתועיל עדות עד אחד מועילה גם כן עדות אשה ופסול, חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחיבין שבועה אלא בעדות עד כשר.
וכן מה שאמרו שפעמים ישלם הנתבע ממון על פי עד אחד, כיצד? (פ"ד מהל' טוען ונטען ה"ח) האומר לחברו מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי מנה כנגד אותו מנה, הרי זה מחיב שבועה בשביל עדות העד ואינו יכול לשבע להכחיש העד, שהרי הוא מודה במה שהעד מעיד בו, והדין הוא כן, שכל מחיב לחברו שבועה ואינו יכל לשבע שמשלם. ואין נשבעין בהעדת עד אחד לעולם, אלא אם כן יכחיש הנשבע את העד ויכפר בעדותו וישבע על זה, ומפני טעם זה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ששטר שיש בו עד אחד והנתבע טוען שפרעו, שעכשו אינו מכחיש עדות העד שמעיד בהלואה שמשלם וחלוקין עליו אחרים (עי' ראב"ד שם). וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזיר הפקדון בכל זה אמרינן שהוא מחיב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ובגמרא בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (דף לג:) מעשה באחד שחטף לשון של כסף מחברו בפני עד אחד, ואמר כן הוא האמת שחטפתיה ממנו, אבל שלי חטפתי, ואתא לקמיה דרבי אמי, ואמר, היכי לדינוה דייני להאי דינא? לשלם ליכא תרי סהדי, לפטריה איכא חד סהדא, לשתבע דלא חטף והא קא מודה ואמר אין חטפי, והוה יתיב רבי אבא קמיה ואמר, הוה ליה מחיב שבועה כלומר, מפני עדות העד, ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחיש דבדי העד, וכל המחיב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. וכן הדין בכל כיוצא בזה.
ומי שתבע חברו מנה הלויתיך, וכפר בו ואמר לו לא הלויתני כלום מעולם, והביא עד אחד שלוה ממנו בפניו, הואיל ואלו היו שנים, היה מחזק כפרן ודינו שישלם הרי זה נשבע על פי עד אחד, שכל מקום ששנים מחיבין אותו ממון אחד מחיבו שבועה, חזר ואמר פרעתי משלם בלא שבועה, לפי שהוא מחיב שבועה מפני עדות העד ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחישו בעדות ההלואה אלא שאומר פרעתי, וכבר אמרנו שכל מחיב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במקומות מפזרים, ביבמות וכתובות וסוטה וגטין וקדושין ובכל סדר נזיקין.
ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום, בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט. והעובר על זה והקים גבולי הענש, זולתי בצדדין שפרשנו, הן בגוף הן בממון, בעד אחד עבר על לאו זה.
כתוב בפרשת שופטים "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא" (דברים יט, טו). ותניא בספרי [שופטים] "לא יקום עד אחד באיש" אין לי אלא בדיני ממונות, בדיני נפשות מניין? ת"ל לכל עוון. קרבנות מניין? ת"ל ולכל חטאת. למכות מניין? ת"ל בכל חטא אשר יחטא. לכל ולכל בכל לרבות להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה [היינו כרבי יהודה דכתובות דף כ"ג ולעיל בל"ת פסק כרבנן דמעלין] ולרבות את האשה. וכי מאחר שסופינו לרבות לכל דבר מה ת"ל באיש? לומר לך באיש אינו קם, אבל קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לעוון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה. [וכן הוא גם בשבועות דף מ']
ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר, שאין ראוי להשביעו, שלא יקום להעיד עליו. ואם קם והעיד עליו, לוקה דשום ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרי' בפסחים [דף קי"ג] טוביה חטא אתא זיגיד קמסהיד עליה נגדיה רבא לזיגוד פי' משום לאו דלא יקום. אמנם אותו מלקות מדרבנן היה שהרי בסנהדרין [דף י'] למדין מכות מדיני נפשות בגזירה שוה דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת. ומה שמצינו בקידושין [דף ס"ו] באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו, א"ל מר שמואל אי מהימן ליה כבי תרי זיל אפקה ולא גער ביה מר שמואל על מה שהעיד ביחידי' ובפ' הניזקין [דף נ"ד] גרסי' ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, ובגיטין [דף פ"ה] דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא בה בההיא אתתא דחשודא אשבועתא ולא גער בה י"ל הפרשת איסורא שאני.
בשני מקומות האמינה תורה עד אחד: בסוטה [דף י"ב] שלא תשתה מים המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף. [פ' האשה רבה דף פ"ח וע"ש בתו' בד"ה מתוך] וכן מדבריהם, בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה, ואמרי' בסוטה [דף מ"ז] ובפ' האשה שהלכה [דף קי"ז] ובכמה מקומות שכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול מועילים, חוץ מעד אחד המחייבו שבועה דאמר מר [בשבועות דף מ' ובמיימו' רפ"ה דהלכות עדות מבואר יותר] כל מקום שב' מחייבי' אותו ממון עד א' מחייבו שבועה.
שנינו במכות [דף ה'] "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים", אם עדות מתקיימת בשנים, למה פרט לך הכתוב שלושה? אלא להקיש שלושה לשנים. מה שלושה מזימין את השנים, אף שנים מזימין את השלושה. ומניין אפילו הן מאה? ת"ל עדים. רבי שמעון בן יוחי אומר מה שנים אין נהרגים עד שיזומו כולן, אף שלשה אין נהרגים עד שיזומו כולן. ומניין אפילו הן ק' ת"ל עדים. ר' עקיבא אומר לא בא שלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו כחבריו פי' דלהקל לא הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנה עד שקר העד עד שתשקר כל העדות כולה, ואם ענש הכתוב למטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב למטפל לעושה מצוה כעושה מצוה ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. ומניין אפי' הן מאה ת"ל עדים.
ומפרש רבא בגמ' [שם דף ו' וע"ש בתו' ובהג"ה מיימו' פ"ה, דעדות] והוא שיעיד כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חברו אמר ר' יוסי [שם במשנה ועי' במשנה וע"ש בתו'] בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ר' אומר א' דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, ומפ' רבא בגמ' [שם] אליבא דר' שיילינן להו אי למיחזי אתיתו אי לאסהידו אתיתו וכל אותם שיאמרו שבאו לאסהידו כשנקבצו לראות זה שהרג אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, [שם] רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ורב נחמן אמר הלכה כר' ונר' לי שהלכה כרב נחמן אע"פ ששמואל רבו שהרי בסנהדרין [דף ט'] מעמיד רבינא שהוא בתראה דברי ר' מאיר כר' יוסי ודברי רבנן כר' וכן פוסק רבי' משה [שם] ורב אלפס [בפ"ה דעדות] אבל לא פירשו הטעם.